דברי הכנסת
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכיר הכנסת איל ינון: 3
הצעות סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל, בל"ד–חד"ש–רע"ם-תע"ל–מרצ, הליכוד וישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה בשל: 5
1. האיסור לבנות בשכונות היהודיות בירושלים שמעבר ל"קו הירוק"; 5
2. המצור וההרעבה שישראל מנהיגה כלפי תושבי עזה; 3. מחדלי הממשלה וסירובו של ראש הממשלה להתפטר; 5
4. הטיפול הכושל של ממשלת ישראל במצב בעזה 5
שמואל הלפרט (יהדות התורה): 6
השרה רוחמה אברהם-בלילא: 8
סעיד נפאע (בל"ד): 10
ראובן ריבלין (הליכוד): 11
השרה רוחמה אברהם-בלילא: 15
סעיד נפאע (בל"ד): 19
אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): 21
סגן שר הביטחון מתן וילנאי: 24
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): 27
חיים אמסלם (ש"ס): 28
דוד רותם (ישראל ביתנו): 29
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 32
יצחק גלנטי (גיל): 34
יעקב כהן (יהדות התורה): 35
חיים אורון (מרצ): 37
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): 38
חנא סוייד (חד"ש): 39
סעיד נפאע (בל"ד): 40
קולט אביטל (העבודה-מימד): 41
יוחנן פלסנר (קדימה): 43
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 48
דוד טל (יו"ר ועדת הכנסת): 48
ישיבה מיוחדת לציון יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה 49
ראש הממשלה אהוד אולמרט: 52
בנימין נתניהו (הליכוד): 54
השר רפי איתן: 57
סילבן שלום (הליכוד): 59
קולט אביטל (העבודה-מימד): 61
נשיא האיגוד האינטרפרלמנטרי פייר פרדיננדו קזיני: 62
מזכיר הכנסת איל ינון: 64
דברי הכנסת
יז / מושב שלישי / ישיבות ר'–ר"ב /
כ"א–כ"ג בשבט התשס"ח / 28–30 בינואר 2008 / 17
חוברת י"ז
ישיבה ר'
הישיבה המאתיים של הכנסת השבע-עשרה
יום שני, כ"א בשבט התשס"ח (28 בינואר 2008)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר דליה איציק:
רבותי השרים, חברי חברי הכנסת. הנני מתכבדת לפתוח את ישיבת הכנסת היום, יום שני, כ"א בשבט, 28 בינואר.
הודעה למזכיר הכנסת. בבקשה.
מזכיר הכנסת איל ינון:
ברשות יושבת-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לדיון מוקדם: הצעת חוק מעונות ממשלתיים לאנשים עם פיגור שכלי, התשס"ח–2008, מאת חברי הכנסת דב חנין, רן כהן, שלי יחמוביץ ויעקב מרגי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הסיעוד, התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק המים (תיקון – איסור ניתוק מים לרשות מקומית), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת טלב אלסאנע וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (אגרת רשיון רכב של נכה), התשס"ח–2008, מאת חברי הכנסת איתן כבל, אריה אלדד וזבולון אורלב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק התייעלות אנרגיה במבני ציבור, התשס"ח–2008, מאת חברי הכנסת דב חנין, מיכאל מלכיאור, רן כהן ואסתרינה טרטמן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון – פרסום החלטות), התשס"ח–2008, מאת חברי הכנסת דב חנין ומשה כחלון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – גיל הבוחר), מאת חבר הכנסת דוד אזולאי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – צמצום כוחם של פקידי הסעד בכל הנוגע להסדרי ראייה), התשס"ח–2008, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי ונסים זאב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – המשך זכאות לקצבת נכות לנכה המתנדב בצה"ל), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת יצחק וקנין; הצעת חוק פטור מתשלום בעד תרופות לאזרח ותיק (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2008, מאת חברת הכנסת שרה מרום-שלו וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ראש הרשות המקומית וסגניו (הצהרת הון) (תיקון – ענישה), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת אופיר פינס-פז; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (נקודות זיכוי לגבר עבור ילדים), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הזכות להפסקת שירות מתמשך), התשס"ח–2008, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (גילוי פרטים מהותיים ברשיון הרכב), התשס"ח–2008, מאת חברי הכנסת גלעד ארדן ואלי אפללו; הצעת חוק המים (תיקון – הימנעות מעדכון תעריפי המים וביצוע בדיקות מחודשות של עלות הפקת המים), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת יעקב מרגי; הצעת חוק חובת התקנת מצלמות בגני-ילדים, התשס"ח–2008, מאת חברת הכנסת נאדיה חילו; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – שימוש בהיטל לצורך פיתוח תחום המחשוב), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת מיכאל איתן; הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון – התפטרות במהלך חוזה), התשס"ח–2008, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ ואיתן כבל; הצעת חוק הרשות למען הקשיש, התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת משה כחלון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – העברת קצבת שאירים לילד מעל גיל 18), התשס"ח–2008, מאת חברת הכנסת סופה לנדבר; הצעת חוק הגנת הדייר (תיקון – איסור פינוי דייר נזקק על-ידי המדינה), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת אברהים צרצור; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון – כפל קצבה), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת אברהם הירשזון; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (אנשים עם מוגבלויות), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין) (בתי-ספר להכשרה מקצועית), התשס"ח–2008, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ ואיתן כבל; הצעת חוק התפזרות הכנסת השבע-עשרה, התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת מאיר פרוש; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הגבלת פגיעה ביחסיות הבחירות), מאת חבר הכנסת מאיר פרוש; הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (חיסיון למתנדב במוקד סיוע), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת ניסן סלומינסקי; הצעת חוק תאגיד השולל את קיומה של מדינת ישראל (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2008, מאת חבר הכנסת יצחק לוי; הצעת חוק פיצוי לנפגעי פוליו (תיקון – נפגע פוליו שלקה במחלת הפוליו לפני קום המדינה), התשס"ח–2008, מאת חברי הכנסת עתניאל שנלר, אלחנן גלזר ורן כהן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הפחתת פליטת גזי חממה, התשס"ח–2008, של חברי הכנסת אופיר פינס-פז, גלעד ארדן, דב חנין, עמירה דותן וקבוצת חברי הכנסת.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (הוראת שעה) (הארכת תקופת כהונה של מועצת הרבנות הראשית), התשס"ח–2008; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 109), התשס"ח–2008; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 86), התשס"ח–2008.
לקריאה ראשונה,מטעם הכנסת: הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון מס' 5) (הבעת עמדה לעניין הסדר טיעון), התשס"ח–2008, של חבר הכנסת מיכאל איתן; הצעת חוק הרשויות המקומיות (ממונה על תלונות הציבור), התשס"ח–2008, של חברי הכנסת יעקב מרגי, זבולון אורלב וסטס מיסז'ניקוב.
מסקנות הוועדה לענייני ביקורת המדינה בעקבות הצעה לסדר-היום של חברת הכנסת שרה מרום-שלו בנושא: עיכוב ביצוע ההסכם עם ניצולי השואה.
בנוסף הונחו ביום כ"ב בטבת התשס"ח, 31 בדצמבר 2007, מסקנות ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברת הכנסת קולט אביטל בנושא: סגירת מרכזי קליטה על-ידי הסוכנות היהודית. תודה.
הצעות סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל, בל"ד–חד"ש–רע"ם-תע"ל–מרצ, הליכוד וישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה בשל:
1. האיסור לבנות בשכונות היהודיות בירושלים שמעבר ל"קו הירוק";
2. המצור וההרעבה שישראל מנהיגה כלפי תושבי עזה;
3. מחדלי הממשלה וסירובו של ראש הממשלה להתפטר;
4. הטיפול הכושל של ממשלת ישראל במצב בעזה
היו"ר דליה איציק:
חברי חברי הכנסת, הנושא הראשון על סדר-היום: הצעות אי-אמון בממשלה. הצעת סיעת יהדות התורה והאיחוד הלאומי – מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה בנושא: האיסור לבנות בשכונות היהודיות בירושלים שמעבר ל"קו הירוק". חבר הכנסת שמואל הלפרט, יש לך עשר דקות. נפעיל את השעון רק לאחר שתגיע. בבקשה, אדוני.
חבל שלא תמשיך לשבת שם. חבל מאוד.
אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):
אני אשמח לשמוע.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אשר יגורנו בא. תקופה ארוכה אנו מתריעים על סכנת חלוקת ירושלים. והנה, לפני ימים מספר דיווחו נציגי הממשלה בוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון על הפסקה מוחלטת של הבנייה בשכונות החדשות בירושלים שמעבר ל"קו הירוק" בהתאם להחלטת ועדת שרים לענייני התיישבות בראשותו של השר חיים רמון.
מדובר בשכונות רמות, פסגת-זאב, רמת-שלמה והר-חומה הבנויות על שטחים שעל-פי חוק הם בריבונות ישראל; הם חלק בלתי נפרד מירושלים. ההקפאה כוללת בנייה לצורך גידול טבעי, לרבות הרחבות ותוספות לדירות קיימות ולמבני ציבור. סמנכ"לית משרד השיכון ציינה בישיבה בוועדת המשנה, שגם בקשות בנייה שכבר אושרו בעבר טעונות אישור לשכת ראש הממשלה. עוד הוסיפה שאף-על-פי שלא ניתנה הנחיה מפורשת לגבי השכונות מעבר ל"קו הירוק" ולגבי מזרח-ירושלים, הרי דין כל אלו כדין יישובי יו"ש. משמעות ההחלטה היא אחת: חלוקת ירושלים בפועל.
בעת כהונתו של מר אהוד אולמרט כראש עיריית ירושלים יזמתי דיון בוועדת הפנים על הבנייה הבלתי-חוקית של הערבים במזרח-ירושלים. על שאלתי, כמה מבנים בלתי חוקיים נבנו בירושלים, ענה לי מר אולמרט שיש כ-5,000 מבנים – לא דירות – שנבנו ללא אישור; והוא לא העז להרוס כמעט אף בניין בשכונות אלה. אולם בשכונות היהודיות, שם הוא גיבור ונחוש לאסור אפילו בניית חדר נוסף או סוכה ללא אישור.
האם ראש הממשלה, שהיה גם ראש עיריית ירושלים בעבר, שכח את החוק המספח את כל התחום המוניציפלי של ירושלים לשטח מדינת ישראל? האם מר אולמרט שכח את הססמה שהמציא: "פרס יחלק את ירושלים"?
בעת שהמשנה לראש הממשלה הצהיר שמדינת ישראל תהיה מוכנה לוותר על שכונות בירושלים, היה ברור שהוא לא מדבר על דעת עצמו, וכי דבריו מתואמים עם ראש הממשלה. ראש הממשלה וחיים רמון גם ניסו להסביר מדוע אין לנו צורך בשכונות ערביות במזרח העיר – עיסאוויה ושועפאט.
מניסיון העבר מוכח שמכל מקום שממנו יצאה ישראל התגברו הטרור, ירי ה"קסאמים" והרקטות. ויתור על שכונות בירושלים, גם על שכונות ערביות, יקרב, ללא ספק, את ירי ה"קסאמים" אל כל בית בירושלים.
בישיבת ועדת המשנה התבהרה אפוא כוונת ראש הממשלה שאינה רק השכונות הערביות, אלא גם השכונות היהודיות שהוא רוצה לחנוק אותן ולאסור אפילו בנייה לגידול טבעי, סגירת מרפסת וכדומה. במקום שראש הממשלה ייתן את דעתו לחיזוקה של ירושלים, יעודד תוספת בנייה לאיזון ההגירה השלילית הקיימת בירושלים בשנים האחרונות, הוא עושה בדיוק ההיפך: הוא מנסה לעצור את הבנייה בשכונות החדשות בעיר.
אם הדברים אינם נכונים, אדרבה, יעלה ראש הממשלה ויכחיש את זה; שיאמר שירושלים לא תחולק, שירושלים תישאר מאוחדת, שאין שום כוונה לשנות את מעמדה של ירושלים, ואין כל כוונה לא להמשיך בתנופת הבנייה בירושלים. חבר הכנסת אופיר פינס, שאינו ימני קיצוני, אמר בשבוע שעבר כאן במליאה, מעל במה זו, שהוא אינו מבין את ההחלטה התמוהה להפסיק את הבנייה במזרח-ירושלים, במיוחד כאשר בצד הפלסטיני – הוא אמר – אין בכלל דרישה כזאת.
הישגו הגדול של ראש הממשלה הקודם מר אריאל שרון היה, כזכור, המכתב המפורסם שנתן לו נשיא ארצות-הברית מר ג'ורג' בוש, שבו התחייב שלא תהיה כל פגיעה בגושי ההתיישבות הגדולים. האם גם על זה אנחנו כבר מוותרים?
כבוד היושבת-ראש, מסופר על פרנץ יוזף, קיסר אוסטרו-הונגריה, שהיה מחסידי אומות העולם. הוא בא לבקר באתרים יהודיים ולהתחקות אחר מנהגי היהודים. הוא נכנס פעם בתשעה באב לבית-כנסת, ולתדהמתו ראה שהוא מלא יהודים היושבים על הרצפה וממררים בבכי. לשאלתו איזה אסון קרה, סיפרו לו שהם מתאבלים על שרפת בית-המקדש ועל אובדן המולדת. מתי זה קרה, הוא שאל, הוא היה בטוח שזה קרה ממש לאחרונה. לפני קרוב לאלפיים שנה, השיבו לו. הוא היה המום ואמר: עם שמבכה את בית-המקדש ואת מולדתו קרוב לאלפיים שנה, אין לי ספק שישוב למולדתו. במשך אלפיים שנה לא שכח אף יהודי את ירושלים. שלוש פעמים ביום התפללנו "לירושלים עירך ברחמים תשוב, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". ירושלים היתה ערגת כל יהודי, וגולת הכותרת היתה: "בשנה הבאה בירושלים".
חברי הכנסת, קשה לי לרדת לסוף דעתו של ראש הממשלה. ראש הממשלה מוכן לוותר על חלקים מירושלים על מנת לעשות שלום מדומה עם הפלסטינים, כאשר ברור גם לו שאין עם מי לדבר בצד הפלסטיני המפולג – אבו מאזן בעל הבית על פלסטין? – ואין מנהיג שאפשר להגיע אתו להסכמים; ומאידך גיסא הוא מוכן לגרום לקרע בלתי ניתן לאיחוי בתוך העם היהודי. האם מר אולמרט שכח את המחזות הנוראים שהיו בגוש-קטיף – הרי הם יהיו כאין וכאפס לעומת מה שעלול להתרחש כאן אם ינסו לחלק את ירושלים.
אדוני ראש הממשלה, אתה לא בעל הבית על ירושלים. את ירושלים עיר הקודש נתן לנו הקדוש-ברוך-הוא. במלחמת ששת הימים כלל לא התכוונו להיכנס למלחמה עם ירדן. להיפך, שלחנו כל יום מסרים למלך חוסיין שאנו לא רוצים לתקוף אותו, ובמלחמה שנכפתה עלינו ניצחנו, והקדוש-ברוך-הוא נתן לנו את ירושלים פעם נוספת.
כבוד היושבת-ראש, לאור הסכנה המוחשית של חלוקת ירושלים בשנית, אנחנו מציעים להצביע אי-אמון בממשלה המתכננת את חלוקתה של עיר הקודש והמקדש – "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט".
בהזדמנות זאת ברצוני להביע את תודתי והערכתי למר רון לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שפרסם בשבוע שעבר את עמדתו, שבכל הסדר שיחול על ירושלים בעתיד, תהיה ליהודי התפוצות זכות השתתפות בהחלטות. לא יעלה על הדעת, כבוד היושבת-ראש, שנדרוש את תמיכת יהדות התפוצות בכל התחומים, ובנושא קרדינלי של בירת הנצח של העם היהודי, לא יוכלו לקבוע עמדה, ואחמד טיבי ומוחמד ברכה כן יוכלו לקבוע. ירושלים היא לב העם היהודי, ולבו של כל יהודי בארץ ובתפוצות.
אסיים בפסוקים מספר תהילים: "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך: יהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך: למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך: למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך".
היו"ר דליה איציק:
תודה רבה, חבר הכנסת הלפרט. השרה המתאמת תשיב.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני סבורה שמדי שבוע המנטרה חוזרת, רק במשחק מלים שונה ומפי חברי כנסת שונים. אבל כולם מדברים כבר על חלוקתה האפשרית של ירושלים. אני רוצה להרגיע אותך, חבר הכנסת הלפרט. הקשבתי לנאום שלך קשב רב. אבל גם באותה ישיבת המשנה של ועדת החוץ והביטחון – אני לא יודעת אם נכחת בה או לא, אבל אם משתמע מכך שיש איסור לבנות בשכונות רמות, רמת-שלמה, גילה והר-חומה, אז אני מדגישה ואומרת: אין שום איסור על כך.
עתניאל שנלר (קדימה):
זה לא עלה בוועדה ולא ניתן היה להבין את זה מהוועדה.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
אני לא נכחתי בוועדה, אבל אני אומרת: אני לא מבינה מאין הוא שאב את המידע הזה – ועליו הוא בנה את כל נאומו.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
– – –
עתניאל שנלר (קדימה):
גברתי השרה, ברשותך, אני ניהלתי את הוועדה. בראשותי. לא עלה, ולא ניתן היה להבין מכך את הדבר הזה.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
אז אני מודה לך על שחיזקת את דברי.
אני רוצה להבהיר לך, חבר הכנסת הלפרט: בתקופה האחרונה, כפי שידוע לכם, חברי הבית, מדינת ישראל נכנסה לתהליך הידברות עם הפלסטינים במטרה להגיע להסדר קבע. אם נגיע להבנה עם הנהגת הרשות הפלסטינית, נעמוד על יישומה באופן הדדי, בכפוף למפת הדרכים על כל שלביה: מהצד הפלסטיני – מחויבות להילחם בטרור ושינוי מוחלט של המציאות הפנימית הנהוגה אצלם, מהצד הישראלי מפת הדרכים גוזרת סדרה של מהלכים, ביניהם: הקפאת בניית יישובים חדשים והפקעת אדמות לצורך הרחבה ואיסור על שימוש בקרקע פלסטינית פרטית. אותה מפת הדרכים שאני מזכירה לכם, חברי חברי הכנסת, שנחתמה בממשלה קודמת, ומרבית מחברי האופוזיציה היום – לא מרבית, חלק לא מבוטל מחברי האופוזיציה היום היה חבר באותה ממשלה וגם חתם על זה. בהתאם לכך, הנחה ראש הממשלה את משרדי הביטחון, הבינוי, השיכון, כי פעולות הנוגעות – – –
אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):
– – –
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
מי שנכח – ביניהם היו שר האוצר לשעבר, שר החקלאות, שרת החינוך – שאני אפרט לך עוד, ידידי וחברי, חבר הכנסת ליברמן?
אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):
– – –
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
אתה יודע, בתקופה האחרונה אני גם תמיד נוהגת להזכיר את אותה הצבעה שנכנסו בה כמה חברי כנסת, ככה, באישון לילה, על קצות האצבעות שלהם, באיום על עצם העובדה שהם לא יתמכו ואחרי זה הם כן תמכו – אתה יודע. כולנו זוכרים את "ליל הברווזים".
אני חוזרת: כל מה שנוגע לפעולות הנוגעות להתיישבות ישראלית באזור יהודה ושומרון – הן לא תקודמנה ולא תבוצעה מבלי שניתן על כך מראש אישור שר הביטחון וראש הממשלה. אני חוזרת ומציינת, חבר הכנסת הלפרט, שאין משמעותן של הנחיות אלה משום הקפאת הבנייה בתחום ירושלים אלא ביהודה ושומרון בלבד.
לאור כל האמור לעיל, אני קוראת להסיר את הצעת האי-אמון מעל סדר-יומה של הכנסת. אני מודה לך, גברתי. תודה.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, גברתי. ואנחנו נעבור להצעה השנייה בסדר-היום, הצעה של סיעות בל"ד, חד"ש, רע"ם-תע"ל ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל המצור וההרעבה שישראל מנהיגה כלפי תושבי עזה. חבר הכנסת סעיד נפאע. בבקשה, אדוני, יש לך עשר דקות.
סעיד נפאע (בל"ד):
גברתי היושבת-ראש, תודה, גברתי השרה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת – – –
היו"ר דליה איציק:
רק, אם אפשר – תמתין, אדוני. סגן שר הביטחון, אני מבינה, משיב על ההצעה, ונא להשיג אותו. רצוי ומכובד שהוא יהיה כאן כשהמציע מדבר.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
אני לא יכולה להשיב?
היו"ר דליה איציק:
סגן שר הביטחון.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
ולליברמן?
היו"ר דליה איציק:
יש מישהו שמסוגל להשיב לחבר הכנסת ליברמן.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
אז השאלה היא אם נוכל להחליף – – –
היו"ר דליה איציק:
כן. אם חבר הכנסת ריבלין נמצא פה ואת נמצאת פה, אז אולי עדיף – אתה מסכים?
סעיד נפאע (בל"ד):
בסדר. בבקשה.
היו"ר דליה איציק:
תודה. בבקשה, חבר הכנסת ראובן ריבלין.
ראובן ריבלין (הליכוד):
גברתי יושבת-ראש הכנסת, גברתי השרה, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני מבקש להתנצל מראש בפני הכנסת ובפני הצופים בבתיהם על כך שאני, חניכם ותלמידם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, אצטרך לדבר קשות בראש ממשלה בישראל, שכן לימדונו רבותינו ולימדוני רבותי שצריך לנהוג בהדר כלפי מלכות, אבל הגיעו מים עד נפש.
ראש הממשלה, גברתי השרה המקשרת, עכשיו – עוד את מדברת – אומר ל-Ynet שאנחנו לא נדון עם הפלסטינים על ירושלים בתחילת המשא-ומתן, כדי לומר לך בצורה מפורשת שכרגע נוח לי לעשות כך, משום שכפוליטיקאי, אני לא קובע אסטרטגיה. אני קובע את הצרכים שלי כפוליטיקאי בכל יום ויום, ולא רק מכופף את הטקטיקה לצורך הפוליטי, אני מוכן גם לכוון ולכופף את האסטרטגיה לצורך הפוליטי שלי. והיו ימים שבהם – –
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
– – –
ראובן ריבלין (הליכוד):
– – יושבת-ראש הכנסת היתה בת-פלוגתא עם ראש הממשלה, ואינני רוצה לומר מה היא אמרה על הציניות של אותו פוליטיקאי, אהוד אולמרט, אשר אני מכירו משחר נעורי. יש משהו שהוא ציני בהתנהלותו, גם כאן, כאשר אנחנו חדשות לבקרים שומעים דברים והיפוכם באותו יום.
אולמרט, ראש הממשלה, מכופף כל רעיון שהוא תומך בו, רק לפי הצורך הפוליטי שלו. והוא קובע את הצורך הפוליטי שלו לשנה, או לתקופה, או לחודש, או לאותו יום, או אפילו לאותה שעה. יש ויכוח אצלנו, בתוך הליכוד, אם ראש הממשלה אולמרט שינה את דעתו. שהרי משחר נעוריו היה מחניכיו ומתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, והיום אומר הוא לסיעת מרצ שהוא שינה את דעתו שעה שהיה ראש העיר בירושלים. האם נכון הדבר? האם אולמרט, אשר התנגד להסכם השלום עם מצרים כאשר היה נוח לו, כאשר היה נוח לו מבחינה פוליטית כשתמך בשמואל תמיר, זיכרונו לברכה, והיה לו רצון לתקוף את בגין מתוך ראייה פוליטית – האם הוא באמת שינה את דעתו מאז?
האם זה אותו אולמרט, אשר בשנת 1996 הציע לליכוד לאחוז באותו "סלוגן", באותה כותרת פוליטית המזהירה את הציבור מפני שמעון פרס, על כך שחלילה הוא יחלק את ירושלים? או האם זה אותו אולמרט אשר, בשנת 1999, כאשר קצה נפשו בביבי נתניהו, הוא הודיע שברק לעולם לא יחלק את ירושלים? ולאחר מכן, בתוך שנתיים וחצי, כאשר הוא הבין שברק הולך ליפול והוא עתיד להתמודד מול אריק שרון על מנהיגותו בליכוד – ואכן, הוא התמודד מולו בפריימריס – הוא בא ואמר שאהוד ברק הוא שקרן, והוא מוביל את ישראל למחוזות איומים, כאשר ברק, בקמפ-דייוויד, הסכים לתוכנית מדינית כזאת או אחרת?
מכל הדברים ברור שאין אסטרטגיה לראש הממשלה. וידידי חברי הכנסת הערבים – שאני חלוק אתכם בדעתי על מטרתה של מדינת ישראל – אל תאמינו לתוכניות כאלה או אחרות, שכן ראש הממשלה לא שינה את דעתו. יש לומר לזכותו: הוא מעולם לא שינה את דעתו, כי מעולם לא היתה לו דעה. כל דעה הוכפפה רק לצורך שלו.
הוא היום בא ואומר ש-40 שנה הוא שגה, והיום הוא נוכח, גברתי, בטעותו, היום הוא רוצה להביא בפני העם תוכנית שבה תבוא ישראל ותשכון לבטח על אדמתה. 40 שנה טעה ולפתע פתאום, גברתי יושבת-ראש הכנסת, הוא עמד על דעתו? האם אדם שטעה 40 שנה יכול לטעות פעם נוספת? האם אדם שכל חייו טעה על-פי עדותו, יכול, מוכשר וראוי להנהיג את העם? אם טעית – לך. תן לאותם אלה שלא טעו להוביל את הדרך שהתנגדת לה בצורה הקיצונית ופעמים אף המשפילה ביותר – אם היה זה מול מנחם בגין שהנפת את ידך כלפיו, או היה זה מול אהוד ברק, ששינית את דעתך עליו רק משום שהיה לך צורך להתמודד מול אריק שרון, ורצית להראות שאתה יותר מאריק שרון, שאתה שומר חומותיה של ירושלים, שאתה אדם אשר מזהיר את האומה מפני פרס, ב-1996, כשהלכת יד ביד עם ביבי נתניהו. והלכת עם ברק נגד ביבי נתניהו כשהיה נוח לך פוליטית.
אין לך אסטרטגיה, אין לך טקטיקה, יש לך רק פוליטיקה, ופוליטיקה שאפילו לא קשורה עם אף אחד מלבדך אתה.
יש לי ויכוח עם חברי גדעון סער. הוא אומר שאולמרט שינה את דעתו, ואני אומר לכם פעם נוספת: לאולמרט לא היתה דעה מעולם.
השאלה היא אם הוא טעה 40 שנה, או שעכשיו הוא מטעה. הרגע, ברגע זה, כאשר אנחנו מתבשרים מכותרות עיתון "הארץ" שהוא לא מתכוון לדון על ירושלים בשלב זה, הרי הדברים מדברים בעד עצמם – אני מאוד מבקש מיושבת-ראש הכנסת וגם מיושב-ראש הקואליציה לא להפריע לי, כי זה קצת מטריד. אלא אם כן גברתי רוצה שלא נטען את טענותינו. אני חושב שצריך לתת כבוד לבמה.
היו"ר דליה איציק:
אדוני, אל תטיף לי מוסר. אני ראיתי אותך לא מעט פעמים מתחת לאפי – – –
ראובן ריבלין (הליכוד):
אני לא מטיף לך מוסר, אני מבקש שלא יפריעו לי, גברתי.
היו"ר דליה איציק:
מתחת לאפי לא מעט פעמים ראיתי אותך – אני לא משחקת.
ראובן ריבלין (הליכוד):
אני מבקש הגנה, זה הכול. אני לא ביקשתי יותר מכך.
רבותי חברי הכנסת, חברי הכנסת הערבים אשר אולי מתפתים, כפי שאנחנו התפתינו, לחשוב שיש איזו בשורה חדשה – אין שום בשורה חדשה. יש צורך אישי לרגע זה לומר את הדברים שאומרים. אבל אם 40 שנה טעה האיש, אולי הוא מטעה אותנו עכשיו פעם נוספת? אולי הוא מטעה אתכם? אולי הוא אומר דברים שאליהם הוא לא מתכוון, אלא אותם הוא צריך לומר, משום שהדברים האלה הם דברים שמועילים לו לאותה עת?
רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת וסגן השר וילנאי, השר לשעבר והשר לעתיד, מה היו עושים חברי הכנסת מהשמאל אם היתה התנהלות כזאת, כמו של ראש הממשלה, אצל אחד מראשי הליכוד? מה היתה עושה המערכת התקשורתית מול אפשרות שבה ראש ממשלה מהליכוד היה מתנהל כפי שמתנהל ראש הממשלה שלנו? האם היו עוברים לסדר-היום? האם היו שותקים? האם לא היו מניעים את אמות הספים וזועקים זעקה ואומרים: הרף – ויפה שעה אחת קודם, כי בנפשנו היא. אבל בימים שבהם נוצרות דוקטרינות שהן פועל יוצא של תורת האתרוג: דוקטרינה שאמרה ניתוק מעזה ובמחירה שילמנו בהריסת בתיהם של אנשים אשר נשלחו על-ידי הממשלות כולן בשליחות העם להתיישב בחבל-עזה – – –
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
– – –
ראובן ריבלין (הליכוד):
אני רוצה לומר לך, גברתי, אני יודע עד כמה הלכת לאנשי הליכוד וביקשת את ידם, ואנשי הליכוד, כליכוד, מעולם לא שינו את דעתם. לצערי הרב, השתנתה דעתו של ראש הממשלה שיהיה בריא, בריא באמת – ואני מתכוון לאריק שרון – ונדמה לי שיש בכך איזו רמיזה להראות שדוקטרינות יכולות להתברר כנטולות שחר, ואנחנו רואים זאת רק היום. קרסה כל אותה דוקטרינה שאמרה: נתנתק מעזה ונביא שלום. הדוקטרינה הזאת צריכה להסביר לנו על מה אנחנו מדברים היום ועם מי אנחנו מדברים היום, באותו הקשר של דבר שבו אנחנו לא יכולים להגיע לשום הסכם. והאמירה כאילו אנחנו הולכים כבר לוויתורים מרחיקים לכת, היא אמירת סתם. היא אמירה שאם בבוקר ש"ס מסכימה, היא קיימת; ואם ש"ס אחר הצהריים לא מסכימה – היא מתבטלת. זה מנהג תעתועים.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני.
ראובן ריבלין (הליכוד):
לכן, אנחנו רוצים רק לומר שהדוקטרינה שקרסה ומצביעה מה קורה לדוקטרינות אתרוג – אסור שנחזיק בה היום. אינני רוצה לדבר על דוח-וינוגרד, שכן דוח-וינוגרד עתיד להתפרסם בעוד ימים מספר. דוח-וינוגרד הקודם אמר את דברו. ומאז, וגם לפני כן, אני חושב שראוי שהכנסת תתנער מראש ממשלה, שהופך מיום ליום יותר ויותר למעמסה על מדינת ישראל.
היו"ר דליה איציק:
תודה, חבר הכנסת ריבלין. השרה רוחמה אברהם.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת רובי ריבלין, תרשה לי – יש לי נאום מאוד מאוד ארוך ואני מקווה, גברתי, שאני לא אגזול יותר מדי את זמנה של הכנסת. אני אשתדל – – –
היו"ר דליה איציק:
יש יום מאוד מאוד מוגבל היום.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
אני יודעת, אבל מאוד חשוב לי להזכיר לחבר הכנסת ראובן ריבלין את כל ההישגים של הממשלה הנוכחית בשנה וחצי האחרונה, גם בפן המדיני, גם בפן הכלכלי, גם בפן החברתי, ולבסוף אני אתייחס, וגם אזכיר לכם, חברי חברי הכנסת, מה אמרתם ערב מלחמת לבנון השנייה. עשיתי פה עבודה לא רעה.
מאז כינונה של ממשלת אולמרט ידעה ישראל מלחמה בשתי חזיתות. ידענו מגעים מדיניים וקיימנו מפגשים בין-לאומיים בחתירה לשלום. לממשלת אולמרט – אף שלא נוח, חבר הכנסת ראובן ריבלין, אני בטוחה שלא נוח לך, אבל תצטרך לשמוע – מגיע מלוא הקרדיט על בניית מערכת יחסים מדינית יוצאת דופן עם הקהילה הבין-לאומית, ובראשה ארצות-הברית. והראיה לכך היא שבשנת ה-60 למדינת ישראל מנהיגים רבים רוצים לבוא למדינת ישראל. למה? שאלתם את עצמכם את השאלה הבאה: למה? כי מדינת ישראל אולי שינתה את פניה ומושיטה יד אחת לשלום, ומצד שני לא מרפה מלהילחם בכל ארגוני הטרור.
אני רוצה להזכיר שבתקופה האחרונה, בשנה וחצי שלאחר מלחמת לבנון השנייה, ניתן דגש בתהליכי קבלת ההחלטות בממשלה ובעבודת הקבינט המדיני-הביטחוני. כמו כן, שופרו סוגיות רבות בהיערכות העורף לשעת-חירום.
אין מחלוקת שבתחום הכלכלי מדינת ישראל נכנסת לשנת ה-60 שלה במצב טוב מאי-פעם. מאזן התשלומים שלנו הוא חיובי, זו השנה השלישית ברציפות. העודף יגיע השנה לשיעור של 8 מיליארדי דולרים. רמת האבטלה ירדה ברבעון האחרון לשיעור של 7.4%, הנמוכה ביותר בעשור הנוכחי, חבר הכנסת ריבלין. רמת התוצר לנפש עומדת על כ-21,000 דולר.
היו"ר דליה איציק:
השרה המתאמת, יחליפו אותי כאן, אני חייבת להתארגן.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
חבל, נורא רציתי שתשמעי את כל הדברים.
היו"ר דליה איציק:
אני באמת מאוד רוצה לשמוע כי יושב-ראש הכנסת לשעבר הזכיר אותי ואת תאוותי ושנאותי ואני לא רציתי להזכיר לו את תאוותיו ושנאותיו, והייתי מאוד מעוניינת לשמוע.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
אני אזכיר לו.
ראובן ריבלין (הליכוד):
– – – ואני לא משנה את דעתי.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
המדדים הללו שציינתי, גברתי היושבת-ראש, מצביעים על שיפור דרמטי ביציבות הכלכלית. אני מזכירה לך, כבר הרבה זמן עבר מאז אותו שר אוצר שהיה. הנתונים הללו מהווים חיזוק מהותי ליכולתה של הכלכלה הישראלית להתמודד עם האתגרים החברתיים הניצבים בפנינו. כלכלנים בכירים, לא פוליטיקאים, קובעים ששנת 2007 היתה מהשנים הטובות ביותר למשק הישראלי.
אני רוצה לפרט גם בתחום החברתי, כדי שהציבור יבין שממשלת ישראל, בשנה וחצי האחרונה, עושה יותר מכל ממשלה אחרת. הממשלה הנוכחית הובילה מאמץ אמיתי לצמצם את האי-שוויון תוך המשך הצמיחה. השגשוג במשק אפשר לנו לשנות את סדרי העדיפויות בתקציב סל התרופות לשנת 2008, שאמור לגדול ב-200 מיליון שקל. בכלל תקציבי שירותי הבריאות יגדלו במיליארד ו-440 מיליון שקל בשלוש השנים הקרובות. תקציב משרד הרווחה והשירותים החברתיים, אותו תקציב שהוזנח הרבה מאוד שנים, לשנת 2008 יגדל ב-300 מיליון שקלים. גם קצבאות הזיקנה השנה יהיו גבוהות מהקצבאות בשנה שעברה, זאת בעקבות תוספת תקציבית בשיעור של כחצי מיליארד שקל. בנוסף, הממשלה הנוכחית גיבשה כמה תוכניות מרכזיות ארוכות טווח. בכל מה שקשור לתוכנית הלאומית לילדים ולנוער בסיכון, יושקע בה סכום של 400 מיליון שקלים, ובפעם הראשונה זה 60 שנה ממשלה בישראל – הפעם הראשונה, חבר הכנסת ראובן ריבלין, ידידי – הפעם הראשונה שממשלה בישראל מתייחסת לכל מה שקשור בתוכנית מקיפה לסיוע לניצולי השואה ולקשישים העניים. בעקבות התוכנית הזאת, אלה אשר יוגדרו נזקקים, כ-10,000 איש, יקבלו תוספת של 4,000 שקלים וסיוע בתשלום שכר הדירה.
יש לי פה עוד שורה ארוכה מאוד של הישגים בחינוך, וביניהם כל מה שקשור להחלטת הממשלה מאתמול, להורדת מספר התלמידים בכיתה. בשנה הקרובה בכמה מקומות בארץ אפילו ירד מספר התלמידים בכיתות ל-32 תלמידים. אין לי ספק ששילוב המהלכים הללו יביא לשיפור בהישגים החינוכיים והלימודיים ולהחזרת מעמד המורה למקומו הראוי בחברה הישראלית.
קראתי את הנימוק שלכם. הנימוק שלכם להגשת האי-אמון אמר שבשל העדר תמיכה ציבורית ראוי שראש הממשלה יתפטר מתפקידו גם בשל תוצאות דוח-וינוגרד, שעלולות להגיע. אז לך אני אומרת ומציינת את העובדה שראש הממשלה הנוכחי נבחר בבחירות דמוקרטיות, בבחירות שהיו בחודש מרס 2006. אין זה ממנהגו לבדוק חדשות לבקרים את נתוני התמיכה בו המתפרסמים בתקשורת לעומת מועמדים אחרים – – –
ראובן ריבלין (הליכוד):
תאמיני לי שכל יום הוא בודק.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
מדיניות הממשלה, חבר הכנסת רובי ריבלין, לא נקבעת על-ידי סקרים.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס בכמה משפטים לכל אותן אמירות באשר לסוגיית דוח-וינוגרד. הימים הללו, אין ספק שהם מתאפיינים בחוסר שקט שפוקד את המערכת הפוליטית-התקשורתית. אני ממליצה לכולם לספור עד עשר. נותרו יומיים בלבד לפרסומו ברבים של הדוח. אין אנו יודעים מה יהיה כתוב בדוח ויש השערות, יש ספקולציות ויש גם פרשנויות. אולם אני בטוחה בדבר אחד: הדוח הזה, שאמור להתפרסם, לא יוציא איש, לא מהממשלה הזאת, לא מממשלות אחרות, לא מהקואליציה וגם לא מהאופוזיציה צח כשלג.
חברי חברי האופוזיציה, מאחר שזיכרונכם קצר, אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לרענן אותו. אני מבקשת לחזור בזמן, לימים הקשים שלאחר חטיפת חיילינו בלבנון. אני פותחת בציטוט: "שקט הוא רפש. אנחנו במצב מלחמה ואסור לנו לשתוק לאחר שהעוצמה ההרתעתית שלנו נפגעה. צריך להתעשת ולהבין שאנו במלחמה ולהתנהג בהתאם. צריך להבהיר לכולם כי לא נעבור לסדר-היום, ועלינו לפעול נגדם". חבר הכנסת ראובן ריבלין קורא לממשלה לצאת למלחמה. חיפשתי את ההתייחסות שלך, חבר הכנסת ריבלין, למצב המקלטים, למצב המקלטים בצפון. צר לי, לא מצאתי. היית גם שר וגם יושב-ראש הכנסת. חיפשתי את ההתייחסויות שלך למוכנות של צה"ל, גם את זה לא מצאתי, גם באותם זמנים שאתה היית חלק בלתי נפרד מהמערכת הזאת.
חבר הכנסת ריבלין, זה לא באופן אישי, אתה יודע שאני מעריכה אותך מאוד. אבל האופן שבו אתה דיברת, באופן כל כך אישי וכל כך בוטה על ראש הממשלה הנוכחי, אני שואלת את עצמי את השאלה הבאה: האם זה הדר? זה לא הדר. אני לא יודעת מה מניע אותך, השנאה האישית? אני לא יודעת. אני רוצה להתנצל בפניך.
אני רוצה להמשיך בציטוטים: "הדבר החשוב ביותר כעת הוא להחזיר לישראל את יכולת ההרתעה באמצעות פעולה צבאית. הליכוד יתמוך בכל מהלך כזה מהאופוזיציה" – את זה אמר יושב-ראש סיעת הליכוד חבר הכנסת גדעון סער, שקורא לצאת למלחמה. ציטוט נוסף: "ישראל חייבת לגבות תג מחיר קשה ביותר מה'חיזבאללה', מלבנון ומסוריה, כולל פגיעה בתשתיות צבאיות ואזרחיות. עלינו לתבוע מחיר לא רק מארגוני טרור אלא גם מהממשלות הנותנות להם חסות ולפעול נגדם בדרך קרקעית ואווירית". את זה אמר ב-12 ביולי חבר הכנסת שטייניץ, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון לשעבר, שקרא לממשלת ישראל לתקוף את לבנון וגם את סוריה.
ציטוט נוסף: "אסור להיכנע לחוטפים. אני קורא לממשלה, עשו את הפעולות המתבקשות לא בגמגום או ברפיון ואנחנו נגבה אתכם. עלינו לפעול בביירות, בדמשק ובעזה. המצב שבו בביירות יושבים בשקט הוא בלתי נסבל" – את זה אמר חבר הכנסת סילבן שלום, שהוא מעניק רוח גבית לממשלה לתקוף את ערי הבירה של סוריה ולבנון. ציטוט נוסף: "כדי להפסיק את האיום יש לצאת למלחמה בצפון ובעזה ולהשמיד את ארגוני הטרור." – את זה אמר חבר הכנסת אריה אלדד. אגב, לא הבנתי איך הוא נהיה תומך נלהב בכל צעדיה של הממשלה.
את ההתבטאויות הללו מצאתי כמעט אצל רוב חברי הבית הזה, שהיה מאוחד באותה תקופה. אני גם רוצה להזכיר את קריאתו של זבולון אורלב ביציאה למלחמה ואת קריאתו של ביילין לתקוף בסוריה.
ולסיום, יש לי הציטוט הבא: "מול איום אסטרטגי חייבת לבוא הכרעה אסטרטגית. העם מאוחד בשדרה הרחבה של הכנסת, מאוחד בין תושבי הצפון שאומרים: אנו מוכנים לסבול, רק תשלימו את המלאכה. זה בא מכל חלקי המדינה מפני שאנשים יודעים שאנו עומדים מול איום אחר. זה לא רק מיליציה. אני קורא לממשלה: אל תפסיקו באמצע הדרך, השלימו את העבודה". מי אמר את זה, חברי חברי הכנסת? מי?
ראובן ריבלין (הליכוד):
נתניהו.
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
נתניהו אמר את זה – "תשלימו את העבודה". יושב-ראש האופוזיציה נתניהו, שהאמין אז, בתקופתו, בצבא קטן וחכם, היה שותף לכל המהלכים הצבאיים והמדיניים וקרא לממשלה להשלים את העבודה.
ובכן, חברי חברי הכנסת, מה המסקנה שלכם? מה המסקנה שלנו? חברי חברי האופוזיציה, אתם צעד בלבד – צעד קטן – מלהתחיל לרקוד על דם חללינו. אל תהפכו את העיוורון הביטחוני שכולנו שגינו בו בעשור האחרון לכלי ניגוח פוליטי. ממשלת ישראל ומערכת הביטחון מתקנות את הליקויים. ממשלת ישראל ומערכת הביטחון נערכות, לצערי, למערכות נוספות שחלילה עלולות להתרגש עלינו. כולנו טעינו, גם אתם, ועכשיו אל תפריעו לתקן. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לגברתי השרה. אנחנו נעבור להצעת האי-אמון הבאה, הצעת סיעות בל"ד, חד"ש, רע"ם-תע"ל ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל המצור וההרעבה שישראל מנהיגה כלפי תושבי עזה. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת סעיד נפאע לנמק את ההצעה במסגרת זמן של עשר דקות. ברוך הבא.
סעיד נפאע (בל"ד):
תודה.
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, סגן השר, חברי חברי הכנסת, אומנם הכותרת של ההצעה היא ההרעבה בשל המצור על עזה, אבל אין אני מתכוון כלל לעסוק בתוצאות של המצור על עזה – לא ההרעבה, לא סבל החולים ולא סבל האנשים משני הצדדים. אני אנסה להתמודד עם השורש.
כשהוגשה הצעת אי-אמון זו עמדה הגדר בציר פילדלפי על תלה. ואני תוהה: האם קברניטי המצור על עזה צפו שהגדר תיפרץ, ציפו שתיפרץ או תכננו שתיפרץ, ומה הם חושבים כיום, לנוכח המצב החדש? אלה שאלות שכל אזרח בישראל צריך לשאול, כי בתשובות עליהן טמונה המטרה האמיתית של המצור והתרופה האמיתית לירי ה"קסאמים".
בשבוע שעבר התייצב כאן סגן שר הביטחון ושאל: למה מאתנו נדרשת אחריות לחולים של עזה? למה הם לא פונים לאל-עריש שבמצרים? האם היינו צריכים לראות בתשובה זו הודאה בכך שמדיניות המצור נכשלה, לא הביאה לקריסת ה"חמאס" ובאותה מידה לא הביאה להפסקת ירי ה"קסאמים", כמטרה מוצהרת, או שהמטרה האמיתית הנסתרת היא סיבוך מצרים באחריות לעזה? וכל זה אחרי כישלון במטרה האמיתית, שהיא – המלחמה הזאת על עזה אינה אלא חלק ממלחמה גלובלית נגד האסלאם הקיצוני, ובמלחמה הזאת ישראל אינה אלא גרורה של האחות הגדולה, ובמחיר של העוול – בלשון המעטה – הנגרם לתושבי עזה ולתושבי שדרות.
זו עובדה שכל אזרח בישראל, לרבות תושבי שדרות ועוטף-עזה, צריך להבין, ואם יבינו כל אזרחי ישראל, אולי אז הקברניטים יבינו. והראיה לכם, תושבי שדרות: לו היתה המטרה באמת הפסקת ירי ה"קסאמים", הממשלה היתה יכולה לקבל את ההצהרות, את פניות ה"תהדיה" שיצאו מעזה חדשות לבקרים. ומה היתה תשובת הממשלה? לא ל"תהדיה". קודם יפסיקו את ירי ה"קסאמים", אחר כך נבדוק, והבדיקה מותנית בעוד תנאי: יכירו בזכותנו – ואז נפסיק לחסלם. קרי, הם יפסיקו את ירי ה"קסאמים", ואנחנו נמשיך לחסל, עד אשר יקומו ויגידו: אנחנו מכירים בזכותכם. אז נהיה מוכנים לדבר. זו משוואה שאינה ניתנת לפתרון בשום מקרה. עוד הוכחה שהמלחמה בעזה – – –
ישראל חסון (ישראל ביתנו):
למה היא לא ניתנת לפתרון?
סעיד נפאע (בל"ד):
כשאני אגיע לפסקה הבאה אולי תהיה תשובה. אם לא – אני אהיה מוכן להשיב.
זאת משוואה שאינה ניתנת לפתרון בשום מקרה, זאת הוכחה שהמלחמה בעזה היא לא בגלל ה"קסאמים" אלא היא חלק ממלחמת העולם השלישית נגד האסלאם הקיצוני, גם כשהמחיר הוא חפים מפשע בעזה או בשדרות.
זאת ועוד, האם תנאים כאלה, מר חסון, הוצבו לפני פתיחת אוסלו הסודי? אש"ף לא הפסיק את פעילותו, וגם ישראל לא, ודיברו, ולהכרה הגיעו בסוף ב-13 בספטמבר 1993.
ישראל חסון (ישראל ביתנו):
באינתיפאדה השנייה.
סעיד נפאע (בל"ד):
על כל הנאמר יש להוסיף קונספציה המקננת חזק בראש פרנסי המדינה, שכאילו, למרבה הצער, הושתלה בראשי חלק ניכר מהעם היהודי: ערבים לא מבינים אלא כוח ועוד כוח ולא הידברות. גם אם ייאמר להם שהשקט בגבול סוריה הוא תוצאה של הידברות, ישיבו: לא, רק חששה של סוריה מכוח הזרוע שלנו. וכך הם יכולים לומר גם לעניין השלום עם מצרים ועם ירדן. ושוב – אנו עומדים ערב פרסום דוח-וינוגרד. האם לא די במה שאירע בלבנון כדי לקבוע שכוח ועוד כוח לא הביא לכלום, ורק הידברות, ולו בלתי ישירה, הביאה לרגיעה שם?
ולבסוף, אם הפריצה וההתפרצות היו הפעם בכיוון מצרים, אל נתפלא שבפעם הבאה הן תהיינה בכיוון ישראל. האם מישהו רוצה שזה יקרה? ומה יגיד לוועדת החקירה שתקום? תודה רבה, אדוני.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לחבר הכנסת סעיד נפאע. סגן שר הביטחון ישיב במשולב על הצעות האי-אמון, ולכן אנחנו נבקש לעבור להצעת האי-אמון הבאה – הצעת סיעת ישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה בשל הטיפול הכושל במצב בעזה. אני מזמין את חבר הכנסת אביגדור ליברמן לנמק את ההצעה. כרגיל, המסגרת היא עשר דקות. בבקשה, אדוני.
אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום בדרך לכאן שאל אותי אחד העיתונאים: עד לפני שבוע וחצי היית בקואליציה, למה אתה מגיש עכשיו הצעת אי-אמון? אז אני באמת שואל: מה נשתנה בשבוע וחצי הזה מאז שפרשנו מהממשלה? זה גם מזכיר לי שאחד העיתונאים אמר לי: עד היום אני לא מבין איך הצטרפת לממשלת שרון ולמה פרשת מממשלת שרון. אמרתי: מה לעשות, כשהצטרפתי לממשלת שרון הצטרפתי לשרון שהכריז "דין נצרים כדין תל-אביב", וכשפרשתי זה היה שרון שדיבר על פשרה כואבת ועל ויתורים כואבים. אני לא משתנה, נראה שהאחרים משתנים.
גם בנושא עזה, מה השתנה? כשהיינו בממשלה עוד היתה מראית עין של גדר. עוד נלחמתי בראש הממשלה, כתבתי, דיברתי אתו אישית וכמובן גם העברתי את זה במסמכים, ואמרתי: תקיים דיון על עזה; חייבים לכנס את הקבינט, לקיים שורה של דיונים; חייבים לקבוע מה אנחנו רוצים שיהיה במקום הזה. שום דבר לא קרה. גם קודם הגדר הזאת לא מנעה שום הברחה – לא של נשק ולא של מחבלים, אבל לפחות היה מין סטטוס-קוו; היתה מראית עין. היום גם מראית העין הזאת לא קיימת. זה בהחלט שינוי דרמטי.
אני חושב שגם בנושא הכי פשוט שנקרא מלה זאת מלה, חייבים לעמוד. אנחנו מצהירים הצהרות, יודעים להתלהם, לא יודעים לעמוד דקה אחת מאחורי המלה שלנו, יומיים. דיברנו על הסנקציות, הטלנו מצור, ומה קרה? אחרי יומיים התקפלנו? הרי אם אתה יודע שאתה לא מסוגל, שאין לך עמוד שדרה, שאתה לחיץ, שאתה לא מסוגל להדוף שום לחץ – אז למה אתה נכנס לזה? מה קרה מכל הסיפור? מה התוצאה של כל המצור הזה? שאנחנו היום מספקים יותר דלק, יותר אנרגיה, יותר מוצרים מאשר לפני המצור, שהפכנו את ה"חמאס" באמת למנצחים של העימות הזה?
המנצח הגדול, רק אחד ויחיד – ה"חמאס", ואנחנו הבאנו את הניצחון הזה ל"חמאס". אצלנו הבורסה קורסת ואנחנו מעלים את המניות של ה"חמאס" לשמים, במקום להעלות לשמים את ראשי "חמאס" בעצמם. זאת מדיניות? זאת תפיסה ביטחונית? איפה כל הביטחוניסטים? אותם ביטחוניסטים שברחו מלבנון ואמרו: אם תהיה ירייה אחת מלבנון, אדמת לבנון תבער. ומה קרה, כמה יריות כבר היו מלבנון, ומה מצאנו בסוף, ואיך התמודדנו בסוף? אני זוכר את כל הנאומים לפני ההתנתקות. איך דיברנו לפני ההתנתקות? אנחנו עוזבים את עזה, אבל אם אחרי שעזבנו – אחרי שגירשנו את היהודים, אחרי שעשינו טרנספר ליהודים מגוש-קטיף – אם לאחר מכן יהיה "קסאם" אחד, אנחנו נַראה. באמת, כולנו ראינו מה קרה.
ולכן, אני אומר עוד פעם. עד שאנחנו לא נבין שאנחנו חייבים לעמוד מאחורי כל הצהרה, לעמוד על כל פסיק, על קוצו של יו"ד, אם לא נעשה את זה – נתרסק. כל ההתנתקות, כל ההתכנסות, כל זה הופך להתרסקות – יום אחרי יום, פעם אחרי פעם.
אני הייתי רוצה, ברשותך, לנתח את שלושת הגורמים במשחק הזה. הראשון – מצרים, ואני אומר לכם: מה שקורה פה עם מצרים – ואנחנו בורחים מזה ומתעלמים מזה – המצרים פועלים נגד מדינת ישראל במלוא העוצמה, במודע, בתיאום עם "חמאס", נגד האינטרס הישראלי הבסיסי. אפשר לראות את זה במישור המדיני – הניסיון הזה להפגיש בין אנשי אבו מאזן לאנשי "חמאס", לעשות "סולחה" מחודשת, וגם בתיאום עם ה"חמאס" לגבי הריסת הגדר.
הרי אני מקווה שאף אחד שוב לא יתפתה ולא ייתן למצרים להגדיל את הכוח שלהם בסיני ולהכניס עוד כוחות לרצועה. הרי ברור שמצרים – זה מה שהיא רוצה – שהיא משקרת לנו בפנים, יורקת לנו בפנים, ואנחנו רק יודעים לנגב את זה ועל עוד סטירה להגיד שזאת מתנה משמים.
גבול מצרים-לוב – 1,100 קילומטר, זבוב לא עובר שם. 1,100 קילומטר גבול בין מצרים ללוב. כשהמצרים רוצים לסגור את הגבולות, הם יודעים לסגור את הגבולות. פה, פחות מ-20 קילומטר ציר פילדלפי – כל ההברחות, כל מה שאנחנו רואים היום, זאת מדיניות מכוונת.
אני חושב שיש לנו תשובה וצריך לתת תשובה – גם כאן וגם בארצות-הברית. הגיע הזמן להגיד למצרים: חבר'ה, אנחנו מתחילים לפעול נגדכם בארצות-הברית. אני מצפה משרת החוץ שתיתן הוראה לאיפא"ק, לכל הארגונים היהודיים, להטיל סנקציות על מצרים, להתחיל לפעול בקונגרס ובסנאט במלוא העוצמה, להוציא את מצרים מרשימת המדינות המועדפות – מדינה שנייה בעולם שמקבלת את הסיוע, סיוע החוץ השני בגודלו מארצות-הברית. הדבר הזה הוא בלתי אפשרי, ומשרד החוץ, שהיום גם בורח ומתפתל, פשוט חוטא לאמת.
הגורם השני – אבו מאזן. אני חושב שעוד פעם ראינו אותו – אותו ברווז צולע, אותו בן-אדם לא רלוונטי, אותו בן-אדם שלא שולט בשום דבר. איזה פרטנר למשא-ומתן? ראינו את אנשי אבו מאזן רוצחים את תושב גינות-שומרון, עידו זולדן; ראינו אותם אנשים של אבו מאזן רוצחים שני חיילים מקריית-ארבע. ומה התשובה שלנו? אנחנו עוד פעם משתפים פעולה, משחקים ב"נדמה לי".
נתַנו כביכול למערכת הצדק, המשפט, הפלסטינית, לשפוט אותם רוצחים, והם קיבלו 15 שנה בכלא הפלסטיני. חבר הכנסת מתן וילנאי יודע יותר טוב ממני מה זה 15 שנה. גם שנה וחצי וגם חודש וחצי הם לא יהיו במעצר. וברור שמדינת ישראל שמה עליהם יד ויכלה להביא אותם למשפט צדק לכאן, ומי שלא הביא את זה, זה רק הדרג המדיני שנתן הוראה להתעלם ולתת להבריח את אותם רוצחים לבית- הבראה בגבולות הרשות הפלסטינית.
הגורם הנוסף – ערביי ישראל – ואני ראיתי אותם מנהיגים של ערביי ישראל שמגיעים להזדהות עם תושבי עזה. לא ראיתי אותם מגיעים להזדהות עם תושבי שדרות, אבל להזדהות עם "חמאס", עם ראשי "חמאס" – את זה אנחנו ראינו.
ואני עוד פעם אומר לאותם נציגים של הציבור הערבי פה בכנסת: אתם מביאים חורבן על הציבור שלכם, אתם לא מייצגים אותו, אתם מייצגים את ארגוני הטרור פה בכנסת ישראל. כשאני מסתכל היום – שלושה חברי כנסת ערבים נוסעים לרבת-עמון ללוויה של ג'ורג' חבש, רב-המרצחים, ונמצאים שם, אין ספק – אתם נציגים של ארגוני טרור פה בכנסת ישראל. וזה שמערכת המשפט בארץ לא יודעת להתמודד עם זה אחרי כל הקריאה למרי אזרחי, להמרדה, זו תעודת עניות למערכת המשפט, שיודעת להתנפל על אלה שמפונים מגוש-קטיף, אותם אנשים שנזרקים מהבתים, ומתוך כאב עושים מה שלא צריך לעשות – קוראים גם לא למלא אחרי פקודה, נשפטים על הסתה, נשפטים על קריאה למרד.
פה יש התעלמות מוחלטת. האסימטריה הזאת גם תהרוס אותנו. ואני הייתי מציע לממשלת ישראל וגם ליושבת-ראש הכנסת – אני ראיתי מה עשו בממלכה הירדנית לאותם חברי פרלמנט ירדני שבאו לסוכת אבלים של זרקאווי. אתם זוכרים – נציג "אל-קאעידה", מפקד "אל-קאעידה" בעירק, שחיילי מארינס הרגו אותו בעירק. סוכת אבלים שלו. כמה חברי פרלמנט ירדנים העזו לבקר שם – מה קרה אתם, איפה הם היום, מה נעשה אתם? אני מציע מאוד שאנחנו נלמד את הלקח משכנינו הירדנים.
הדבר המרכזי, העיקרי – אנחנו לא קובעים את כללי המשחק, אנחנו נגררים. ה"חמאס" קובע את כללי המשחק, הוא מחליט מתי הוא יורה "קסאמים", מתי הוא מפסיק לירות "קסאמים"; הוא הורס את הגבול, הוא מבריח את הנשק. אנחנו פשוט רק מגיבים, רק נגררים. ככה לא קובעים מדיניות.
אנחנו בסופו של דבר חייבים לקבוע בצורה ברורה – ודיברתי על זה לא פעם אחת – יש לנתק בין עזה ליהודה ושומרון. צריך להגיד ברור: לעולם לא נסכים לשום מעבר בטוח בין עזה ליהודה ושומרון, זאת ישות נפרדת וזאת ישות נפרדת. צריך לנצל את המומנטום, לסגור את הגבול הרמטית. להיפך – הרסתם את הגבול; נעזור לכם להרוס את הגבול לגמרי. להפיל הכול על מצרים, להטיל את מלוא האחריות על מצרים, על כל מה שנעשה בעזה. פשוט לסגור את הגבול הרמטית. כמו שהמצרים ידעו לסגור את הגבול עם לוב, ככה נסגור את הגבול עם רצועת-עזה. אין נכנס ואין בא, ואין שום קשר בין יהודה ושומרון לחבל-עזה; אין יותר רשות פלסטינית אחת. יש ישות פלסטינית בעזה, יש יהודה ושומרון.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה.
אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):
אני בהחלט חושב – גם כמי שהיה חבר בממשלה, חבר בקבינט, וניסה להתריע לא פעם בכתב או בעל-פה על כל מה שמצפה – עוד פעם אני אומר לאדוני היושב-ראש: זאת רק מקדמה. מה שמצפה לנו – אני יכול לספר לך בהזדמנות הבאה, אבל זאת רק התחלה.
ולכן, אני מציע בהחלט להביע אי-אמון, ואני מציע גם לחבר הכנסת מתן וילנאי ולדרג המדיני להקשיב קצת יותר לדרג הצבאי ולהמלצות של הדרג הצבאי לגבי כל מה שצריך לעשות בעזה.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לחבר הכנסת אביגדור ליברמן. אני מזמין את סגן שר הביטחון, חבר הכנסת מתן וילנאי, להשיב במשולב על הצעת האי-אמון של סיעות בל"ד, חד"ש, רע"ם-תע"ל ומרצ, ושל סיעת ישראל ביתנו. אדוני סגן שר הביטחון, בבקשה.
סגן שר הביטחון מתן וילנאי:
ידידי היושב בראש, חברי חברי הכנסת, הרבה פעמים בזמן פעולה צבאית, ופיקדתי על עשרות כאלה, בשלב מסוים זה מסתבך, חיילים מתחילים להיהרג, חברים שלך נהרגים, ואתה חייב לשאול את עצמך מה אתה עושה שם, באותו מקום. אני במצבים האלה הייתי מוריד את הקסדה שלוחצת על הראש, ואומר לעצמי: עכשיו אני צריך לשאול את עצמי את השאלה הבסיסית, מה אני עושה כאן ומה אני רוצה להשיג. ואז הייתי חוזר לפעולה.
כשאני נמצא כאן כרגע – וזאת לא דוגמה דומה – בין ההרעבה של בל"ד והאחרים ובין כישלון הממשלה של חבר הכנסת ליברמן, אני באותו מצב. יש פה שני הקצוות של הבית הזה, מימין ומשמאל כאחד. אני רוצה להסביר ולהעלות את השאלה: למה אנחנו רוצים להגיע? זאת השאלה הבסיסית. השאלה הבסיסית היא מה האינטרס העליון של מדינת ישראל במצב הזה, לא מה נכון לזה ולא מה נכון להוא.
אני אומר לכם בביטחון מוחלט שהאינטרס העליון של מדינת ישראל הוא קודם כול להילחם בטרור ולהציב לו גבולות. שלטון ה"חמאס" בעזה הוא שלטון של טרור, ושלטון ה"חמאס" בעזה הוא הסיבה לירי ה"קסאם" לעבר הנגב המערבי. זאת לא גזירה משמים. חבר הכנסת נפאע, בהחלטה אחת שלהם אין "קסאמים". אני מזכיר לכם – למי שלא זוכר – שכאשר יצאנו מעזה בהתנתקות שהוביל ראש הממשלה שרון באומץ לב רב, הם אמרו: אין לנו כבר סיבה להפעיל טרור נגד מדינת ישראל. האמירה הזאת נעלמה, שכחו אותה, ועכשיו רוצים נאמין לאמירות אחרות שלהם. אני ממש לא מוכן.
הרי אפשר להימנע מכל הדיון על ההרעבה, שתיכף אתייחס אליה, בכך ששלטון ה"חמאס" יפסיק לירות בצורה צינית "קסאמים" לעברנו מתוך אזורים צפופי אוכלוסין שלו, מתוך הבנה שהתגובה שלנו עלולה לפגוע שם באזרחים. להם זה לא אכפת באמת, הם רק עושים את עצמם. אנחנו עומדים מול הדילמה הזאת; בצד השני של אותו מרחב עצמו קיים הצורך שלנו למנוע אסון הומניטרי כבד באוכלוסייה שפועלת נגדנו. זאת הדילמה שבה אנחנו נמצאים.
במרחב הזה יש הצעות אי-אמון מהצד הזה מהצד השני, והתשובה היא פשוטה לחלוטין: אנחנו חייבים להמשיך להיפרד מעזה, וכל הצדדים חייבים להבין שבהפעלת כוח – במקרה הזה כוח של טרור פלסטיני – לא ישיגו שום דבר, אלא רק יקשו את החיים שלהם, ובזה אנחנו נמצאים בדיוק. ולכן, שלא נטעה בזה – אנחנו נמשיך להילחם בטרור, נמשיך לנקוט את כל האמצעים נגד אלה שפועלים נגדנו; בסופו של דבר נמנע מממשלת ה"חמאס" את היכולת לפעול נגדנו, ובאותה עת עצמה נדאג שלא יהיה שם משבר הומניטרי.
ראובן ריבלין (הליכוד):
אבל אנחנו לא יכולים להילחם בבוקר ולומר שניתן להם ללכת ברגל ואז להכניס דלק. אנחנו מבטלים כך את היכולת שלנו להרתיע בכלל.
סגן שר הביטחון מתן וילנאי:
חבר הכנסת ריבלין, יש הרבה סוגים של דלק. הדלק לתנועה בעזה למכוניות ירד ביותר מ-50% מאז שהתחלנו לפעול. זה לא מעט. אנחנו דואגים שיהיה דלק לאמבולנסים, כי אנחנו לא יכולים שיגידו שבגללנו אי-אפשר לפנות נפגעים כאלה ואחרים, ולא הרבה מעבר לזה.
ראובן ריבלין (הליכוד):
צריך שתהיה משנה סדורה.
סגן שר הביטחון מתן וילנאי:
המשנה היא סדורה וברורה, ואני חושב שפירטתי את חלקה. אתה רואה במשנה הזאת כיצד צד אחד של הבית צועק "הרעבה", וצד אחר של הבית אומר: "זה לא מספיק", ובדיוק שם אנחנו נמצאים, ובמרחב הזה אנחנו מתמרנים. אנחנו מוודאים שלא תהיה הרעבה ברצועה. אני לא מאחל לאיש לחיות שם, אבל הרעבה לא תהיה שם. בהחלט יהיו שם תנאים קשים, אבל הרעבה לא תהיה שם.
צריך לזכור שבזמן שיורים "קסאמים" אלפי פלסטינים יוצאים באופן קבוע לטיפול רפואי בישראל – אלפים רבים יוצאים באופן קבוע. ראו את הנתונים של השנה לעומת השנה הקודמת, איך זה נראה. אנחנו רוצים להיפרד מהם, לא רוצים להיות אחראים שם, לחלוטין. אנחנו מתכוונים להמשיך את מהלך ההיפרדות שהתחלנו בו לפני כשנתיים, כדי שלא נהיה אחראים למה שקורה ברצועת-עזה, ובאותו זמן עצמו – לא אסון הומניטרי, אבל כן מלחמה בטרור. זה המרחב שבו ממשלת ישראל פועלת. תודה רבה
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לסגן שר הביטחון, חבר הכנסת וילנאי. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לדיון. הדיון הוא משולב. ועדת הכנסת קבעה מסגרת זמן של שלוש דקות לסיעה. אני מזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת יולי אדלשטיין – אבל הוא אינו נוכח. אנחנו נעבור הלאה. חבר הכנסת ממפלגת העבודה-מימד – אינו נוכח. חבר הכנסת מש"ס, חבר הכנסת חיים אמסלם – אינו נוכח. נעבור לחבר הכנסת מישראל ביתנו, חבר הכנסת דוד רותם. ובכן, חבר הכנסת אמסלם.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
גם חבר הכנסת יולי אדלשטיין. אדוני יאפשר להם.
היו"ר עתניאל שנלר:
האמת היא שלולא התאמצתם כל כך – – – חבר הכנסת יולי אדלשטיין, בבקשה. חבר הכנסת אמסלם ימתין. אנחנו נעשה את זה רק הפעם, לפנים משורת הדין. בבקשה. שלוש דקות.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
הם נכנסו תוך כדי דיבור.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה על הסיוע ועל דברי הסניגוריה מפי הסניגור.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה. חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני כמובן באמת מתנצל על כך שנכנסתי למליאה ברגע האחרון.
אני רוצה להתייחס יותר להצעת האי-אמון של סיעת הליכוד, שמדברת על אי-רצונו של ראש הממשלה להתפטר לאחר כישלונות, ואפילו לא הייתי אומר רק במלחמת לבנון השנייה, אלא לאורך זמן, וגם בגלל המצב הביטחוני שנקלענו אליו בדרום. אני חושב שבאמת לא צריך להרחיב כאן את הדיבור, הרי הדברים קשורים קשר ישיר וברור. ראש הממשלה אומר שהוא לא צריך להתפטר כי אין טוב ממנו, כי הוא הפיק את הלקחים – הרי עכשיו הוא יודע הכול, והוא מי שיודע איך לטפל ומה לשנות.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שהמצב הביטחוני בדרום מוכיח מעבר לכל ספק שאם אתה לא יודע לנגן בכינור, אתה כנראה כבר לא תנגן בכינור. אין מה לעשות. ראש הממשלה אולמרט כבר לא יהיה. גם אם פורמלית הוא עדיין יושב בלשכת ראש הממשלה, וגם אם הוא יגיד עשר פעמים שהוא למד את הלקחים, וגם אם הוא יעשה עוד מאה פעמים כל מיני ספינים – אדוני היושב-ראש, אתה חושב שהשלג שמבטיחים בירושלים ביום רביעי גם הוא ספין של ראש הממשלה, או שזה כבר לא תלוי בו?
היו"ר עתניאל שנלר:
אני מניח שהשאלות הן עובדות, ולא ספינים.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, בנימה רצינית יותר אני רוצה לומר לך שיש גבול גם לספינים. אתה לא רוצה להתפטר? בסדר. אתה רוצה ללכת ולקנות פה ושם חברים שיצביעו אתך – היו גם אחרים שעשו את זה. אבל, אדוני היושב-ראש, פתחתי את הרדיו בבוקר; אם אני זוכר נכון, ראש הממשלה לא רצה ועדת חקירה ממלכתית. הוא רצה למנות ועדת חקירה. הוא מצא אדם מעל ומעבר וחברים מעל ומעבר. מה שנקרא hand picked – בחר אותם אחד-אחד. מה אני שומע הבוקר ברדיו? במקרה היום משרד האוצר החליט לספר לעם ישראל כמה עלתה הוועדה, במקרה היום משרד האוצר החליט לספר לאזרחי ישראל כמה השתכרו חברי הוועדה, מה היתה עלות החדר שבו הם ישבו, כמה יועצים ובאיזה מחיר הם הזמינו. הכול במקרה, אדוני היושב-ראש. אין לי ספק. זה בכלל לא חלק מן הקמפיין המלוכלך שכבר כלל מכתב חיילי מילואים, 85 שהוא איתר – כנראה אין יותר חיילי מילואים שפעילים בקדימה – והוא כבר כלל, כפי שאמרתי, את המחירים בוועדת-וינוגרד. הוא כולל כל בוקר הדלפות על קומפלימנטים שראש הממשלה מקבל בדוח הוועדה.
אדוני היושב-ראש, זה פשוט לא יעזור, כי הכנסת יכולה להיות אטומה יום ויומיים ושבוע וחודשיים, זה קורה. אבל הכנסת הזאת, אני בטוח, לא תהיה אטומה ולא תהיה חירשת והיא תשמע מה שאומר העם כבר לאורך חודשים ארוכים. 70% מן העם אומרים בחירות חדשות, ואולמרט חלק מן ההיסטוריה. תודה.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לחבר הכנסת אדלשטיין. חבר הכנסת חיים אמסלם יעלה ויבוא, בבקשה.
חיים אמסלם (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ברצוני להתייחס להצעת האי-אמון בשל הסגר שהטילה ממשלת ישראל על עזה. רבותי, אל נא נשכח לרגע כי אחריותנו הראשונית היא קודם כול לתושבי שדרות ועוטף-עזה, ועלינו לומר זאת בנחרצות וללא מורא. לכן חובתנו למצות וליישם בהקדם כל פתרון שיוכל להביא לרגיעה ולחזרתם לשגרה של אחינו החיים בסביבת עזה. שום מדינה בעולם לא היתה מאפשרת ירי נמשך על אזרחיה. שום מדינה לא היתה מתגאה על כך שהיא נוהגת באיפוק מול התקפות רצחניות על אזרחים חסרי מגן.
הפלסטינים ידעו להציג את עצמם היטב מול התקשורת העולמית בצורה שקרית, כאשר ביצעו הפסקות חשמל יזומות והפגנתיות, וזאת כאשר רוב החשמל מועבר מחברת החשמל הישראלית ולא מזו הפלסטינית, ואף בזמן שהועברו מכליות סולר בעבור תחנת הכוח. אם התקשורת העולמית, שמאז ומעולם איננה לצדנו, מיהרה לנפנף בתמונות העלטה בעזה, או כמו שראינו את התמונות מהפרלמנט הפלסטיני לאור נרות, כאשר מבצבץ מהווילון שם אור היום, לפחות שלא נמהר להאמין לשקר הזה בעצמנו.
כל הניסיונות להציג אותנו בעקבות המצור בתור הצד הלא-הומניטרי – בסיפור הזה כבר היינו. הסיפור הזה הוא שקר וכזב. וכמו שאמר דווקא היום נשיא המדינה בדבריו בנצרת, אי-אפשר לירות ולבכות. ברגע שיפסיקו לירות, לא יהיה מצור. הנני מסכים עם דבריו אלו, ואדרבה, תגובת החוסר של המדינה היא-היא העוול. מחובתה לדאוג לביטחון תושביה ולשלוותם.
בפועל העובדות הן כי ירי הרקטות פחת באופן משמעותי ביום שני, למחרת החשכת הרצועה. ואילו אחרי החלטת ברק לחדש את הזרמת המזוט לתחנת הכוח נורו 17 רקטות "קסאם". ממצא זה מורה בבירור איך משפיעה יד קשה ואיך הפלסטינים מגיבים מול גילויי התרככות והתחשבות.
אני נדהם לשמוע את השמאל טוען מחד גיסא, כי המצור לא יוביל להפסקת ירי ה"קסאם", כיוון שאין ל"חמאס" שליטה על הארגונים המבצעים את הירי, ומאידך גיסא טוענים בשמאל, כי דווקא המשא-ומתן עם ה"חמאס" יוביל להפסקת ה"קסאמים". פתאום ל"חמאס" כן יש שליטה.
אני רוצה לברך את ראש הממשלה, שהצהיר כי בעזה לא יתנהלו חיים שלווים כאשר ביישובי עוטף-עזה החיים לא מתנהלים כסדרם. אני מצפה לראות כי אכן הממשלה תממש הצהרה זו במלואה. די להיות מרחמים על אכזרים. אמרו חז"ל במדרש: כל שנעשה רחמן על אכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים. על שאול המלך כתוב: ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר – וסופו שאת נוב עיר הכוהנים הכה לפי חרב. האכזרים הם ה"חמאס" והפלסטינים שמתאכזרים אל עמם. תודה.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לחבר הכנסת אמסלם. יעלה ויבוא חבר הכנסת דוד רותם, בבקשה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, האמת היא שאנחנו מדברים על אי-אמון בממשלה, אבל אין ממשלה, אין קדימה, אין עבודה.
חיים אמסלם (ש"ס):
עד לפני שבוע היה?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
עד לפני שבוע היה, ושים לב מה קרה, הרב אמסלם – ואללה, איך חיכיתי לשאלה שלך – שבוע אחרי שישראל ביתנו פרשה מהממשלה, עלתה לכאן השרה בלילא ואמרה דבר נורא פשוט: הגזירה של הקפאת הבנייה היא ביהודה ושומרון, לא בירושלים. הרב אמסלם, כדאי שתזכור, ביתר-עילית, מודיעין-עילית – אלה אנשים שהצביעו בעד המפלגה שלך, ואתה מקפיא להם את הבנייה, ואתה יושב בממשלה הזאת, ואתה תומך בממשלה הזאת. גם אתה, אדוני היושב-ראש. אתה שם לב שאם תרצה לבנות מרפסת או פרגולה בבית שלך, ראש הממשלה לא ייתן לך?
היו"ר עתניאל שנלר:
אני פשוט אבנה לפי החוק.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לא, גם כשאתה רוצה לבנות לפי החוק, אתה צריך אישור של ראש הממשלה. ואחרי אישור של ראש הממשלה אתה צריך אישור של שר הביטחון.
חיים אמסלם (ש"ס):
ראש הממשלה אמר בפה-מלא שהבנייה לא הוקפאה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אבל היום השרה בלילא אמרה אחרת, אז מי מהם לא אומר אמת? האם עולה בדעתך שהשרה בלילא תעמוד כאן, על דוכן הכנסת, ולא תגיד אמת? או שאולי יותר נכון לחשוב שראש הממשלה לא אמר את האמת גם בפעם הזאת, כי הוא לא דיבר על דוכן הכנסת? אולי תזמין את ראש הממשלה שיעלה על הדוכן הזה ויגיד שהבנייה לא הוקפאה?
אברהם מיכאלי (ש"ס):
לפני שבועיים הוא לא אמר אותו הדבר פה?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לפני שבועיים הוא לא העז לומר כך. אמר לי היום חבר הכנסת רביץ: פעם ראשונה עלתה שרה על דוכן הכנסת ואמרה שיש הקפאה ביהודה ושומרון.
קולט אביטל (העבודה-מימד):
אז מה?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
מעולם לא אמרו את זה.
קולט אביטל (העבודה-מימד):
כן אמרו את זה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
מעולם לא אמרו את זה. לא רק זה שלא אמרו את זה, חברת הכנסת אביטל – – –
קולט אביטל (העבודה-מימד):
בממשלתו של רבין.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לא, אנחנו לא מדברים על ממשלתו של רבין, אנחנו מדברים על אי-אמון בממשלתו של אולמרט.
רק לפני שלושה חודשים, חבר הכנסת יואל חסון ממפלגת קדימה ניסח הצעת החלטה בשם כל סיעות הבית.
קולט אביטל (העבודה-מימד):
שמה?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
שקוראים לממשלה להמשיך את הבנייה ביהודה ושומרון.
קולט אביטל (העבודה-מימד):
אני בטוחה שאנחנו לא חתמנו עליה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אתם חתמתם והצבעתם נגד, כמו שאתם רגילים לא פעם אחת, מפלגת העבודה, לחתום ולהצביע נגד. אתם חתמתם.
קולט אביטל (העבודה-מימד):
אני לא חתמתי.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אם את רוצה, אני יכול להראות לך את הנוסח החתום על-ידי נציגכם.
שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:
בשביל להטעות אותך.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
הכול בשביל להטעות אותי. אבל, רבותי, הממשלה הזאת היום לא ראויה לאמון, לא בגלל התנהלותה ביהודה ושומרון, לא בגלל התנהגותה בעזה, לא בגלל התנהגותה בשביתת המרצים, בשביתת המורים. הממשלה הזאת איבדה את הצפון. כשישראל ביתנו יצאה מהממשלה, אדוני היושב-ראש, זה סימן שגם אתה צריך לפרוש ממנה. אחריך תפרוש תנועת ש"ס. תודה רבה.
היו"ר עתניאל שנלר:
ואולי העובדה שאני נמצא קוראת לכם לחזור.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לא, כי אנחנו לא נשב בממשלה שתקפיא את הבנייה, בניגוד לך.
היו"ר עתניאל שנלר:
אולי דרככם נפשיר קמעה קמעה. תודה רבה לחבר הכנסת רותם. אנחנו עוברים לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי – יעלה ויבוא, בבקשה.
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, זה כמה שבועות כל המדינה נעצרה. שום דבר לא זז, כולם מחכים ליום רביעי הגדול, שביום הזה נבראו המאורות, ומקווים שביום הזה יכבו המאורות. כלומר, לדוח-וינוגרד. בגין זה טוענים כולם, או שראש הממשלה צריך להתחלף, או שצריכים ללכת לבחירות.
אני רוצה לדבר ולומר ששתי האופציות האלה נכונות ובלי קשר לווינוגרד. אני רוצה לדבר על כך שגם בלי דוח-וינוגרד הממשלה הזאת אין לה זכות קיום. לא היה מעולם מצב שממשלה בישראל מקפיאה את הבנייה אבל באופן מוחלט, בלי קריצות, בלי שום דבר. פעם היו מצבים שרק כדי לא לריב עם האמריקנים אמרו מלים, אבל בפנים באמת אף אחד מהם לא האמין ולא רצה להקפיא בנייה וקרצו וכו' והבנייה נמשכה. לא היה מצב כזה של הקפאה מוחלטת טוטלית.
לא היה מצב כזה שממשלה, אולי ראש ממשלה, כי אני לא חושב שהיה בכלל דיון בממשלה ואני לא מבין איך אתם השרים מסכימים שמישהו ייצג אתכם ויביע עמדות כאלה נוראיות בלי שקיבלתם בכלל החלטה על גבולות מדינת ישראל. מייצגים אתכם לגבי הגבולות, לגבי זכות השיבה של אויבינו. מדברים על חלוקת ירושלים ובלי שהתקיים דיון בכלל בממשלה. מי ייצג אותם? בכל מדינה נורמלית, דמוקרטית, אדם שהיה עושה את זה היה עף מהשלטון. מי שמו? הרי אנחנו יודעים שגם דיבור כבר עושה, כי הרי תמיד מתחילים מהיכן שגמרו לדבר, הוא כבר קובע עובדות בלי שאף אחד הסמיך אותו.
אנחנו מכירים את התרגיל שעושים, עשו את זה עם האמריקנים, עכשיו אתם רוצים לקלקל? עכשיו אתם רוצים לפגוע אחרי שהוא עשה? כי הוא התחייב בשם עצמו ועכשיו הוא בא ואומר: עכשיו אתם רוצים לפגוע בכול?
אבל אני אומר שוב, אני לא חושב שהממשלה היתה נותנת אישור לדבר כזה, כי כולנו, אחרי שראינו את הרֶעבֶּע הגדול שהלך ועשה דברים נוראיים, גירש יהודים תחת הבטחות של שלום וביטחון, כשהכול הפוך. ולמה הוא עשה את זה? כדי להשכיח מהציבור את כל החקירות ואת הכול ולהפוך לאתרוג והוא הצליח, הרֶעבֶּע הצליח, הרֶעבֶּע נהפך לאתרוג של אותו שמאל, שכמה חודשים לפני כן עוד גינה אותו בכל הגינויים הכי חריפים שרק אפשר, ופתאום הוא נהפך לאליל שלו.
ראש הממשלה הזה מנסה ללכת בעקבותיו, וביום שיפורסם דוח-וינוגרד הוא יציב כאילו לציבור ויגיד: הנה, זה דוח-וינוגרד, זה כבר העבר, תסתכלו עלי, אני מביא את השלום, אני היחיד שמסוגל להביא את השלום. למה? כי אני היחיד שמוכן לוותר עד הסוף, לרבות חלוקת ירושלים; לשים את זה מול זה וכמובן להשכיח את כל החקירות ואת הכול ולנסות להפוך לאתרוג החדש. זה לא ילך. זה לא אריק שרון, והציבור כבר למד והתפכח.
אבל לעשות את הדברים האלו, לא רק לומר את זה אלא גם לבצע את זה הלכה למעשה. הקפאה מוחלטת, לרבות בשכונות בירושלים, בהר-חומה, בכל אותם מקומות. עוד מעט ידברו גם על מסירת רמת-אשכול. נהפכנו למשוגעים. כל זה כאילו תחת השלום, כמו שהביאו בגוש-קטיף ובעזה; הביאו את השלום, בטח, "קטיושות" כבר לא יהיו. השתגענו לגמרי.
ממשלה שהולכת למהלך כל כך מטורף, או ראש ממשלה, מהלך של החזרה, שהולכת להקפאה ממשית, אין לה שום זכות קיום במדינה יהודית. בלי קשר לווינוגרד, לממשלה הזאת או לפחות לראש הממשלה – אם שרי הממשלה יגידו שזה לא אנחנו, זה לא על דעתנו, אז לראש הממשלה אין זכות קיום, ולכם כממשלה, שאתם נותנים לו לדבר בשמכם ולעשות כאלה מעשים ולקבוע כאלה עובדות בשמכם, לא תוכלו להגיד: ידינו לא שפכו את הדם הזה. תודה לך, אדוני.
היו"ר ענתיאל שנלר:
תודה רבה לחבר הכנסת סלומינסקי. יעלה ויבוא חבר הכנסת יצחק גלנטי, בבקשה.
יצחק גלנטי (גיל):
כבוד היושב-ראש, שרים, חברי כנסת נכבדים, כל מי שהסתכל כעת בחדשות שמונחות לפניו ובמסך, ימצא שבשעה 17:17 כבר התבצע ירי תלול-מסלול נוסף באזור כיסופים וכנראה המגמה הזאת היתה וממשיכה להתקיים. שבע שנים של ירי תלול-מסלול בלתי פוסק הפכו את יישובי עוטף-עזה ליישובי רפאים אשר החיים בהם השתנו לבלי הכר. שבע שנים ארורות שהביאו לכך שהורים אינם שולחים את ילדיהם לבית-הספר בלב שקט. שבע שנים ששינו מקצה לקצה את אורחות החיים של כל תושבי האזור.
אני אישית נכחתי, והתוודעתי לקולות הנפץ ולקולות האזעקה. העובדה שיש אנשים, תושבי מדינת ישראל אשר זה שבע שנים אינם מרגישים בטוחים בביתם, במקום עבודתם ובבית-ספרם היא עובדה בלתי מתקבלת על הדעת. זוהי עובדה אשר בה המדינה מתעלמת ומפירה את ההסכם הכי בסיסי בינה לבין אזרחיה.
במרחק של 40 דקות נסיעה בלבד מתל-אביב דרומה יש יישובים אשר לילם ויומם חד הם בהמתינם לאזעקת "צבע אדום". במרחק כל כך קטן מהבועה של גוש-דן יש ילדים אשר פוחדים לצאת ולשחק בשכונה עם חבריהם בשל הפחד שמא תיפול עוד רקטת "קסאם".
מדינת ישראל חייבת לקבל אחריות על תושביה ולפעול לכך שכל אלו אשר נמצאים בטווח הפגיעה של ה"קסאמים" ופצצות המרגמה יקבלו מיגון אשר ייתן להם את המינימום הראוי על מנת שירגישו בטוחים בביתם, בחצרם. לא יכול להתקבל על הדעת מצב שבו המדינה מחליטה שיהיו בשטחה אזרחים אשר לא יהיו מוגנים בשל שיקולים תקציביים. על המדינה מוטלת החובה למגן את כל הבתים במרחב עוטף-עזה וכן את כל בתי-הספר – חייבים אנו לתת כל שבאפשרותנו לאותם אזרחים אשר החליטו להישאר באזור המופצץ, את הזכות המינימלית לחיות את חייהם במינימום של ביטחון.
על הממשלה לדאוג לכך שחייהם הקשים כל כך של יושבי האזור יוקלו במעט על מנת לתת להם את התחושה כי המדינה לא זנחה אותם וכי היא עושה הכול על מנת לשפר את המצב הכלכלי הרעוע שאליו הם נקלעו. קורא אני מכאן לראש הממשלה, אנא ממך, מנה מייד ועדה אשר כל תפקידה יהיה למצוא דרכים כלכליות אשר ישפרו את מצבם של תושבי עוטף-עזה. המדינה חייבת לחבק את התושבים שלא עזבו, כי אם הם יעזבו, אזי אנחנו הפסדנו במלחמה.
ועכשיו אני אליך, חבר הכנסת אביגדור ליברמן. שבוע אחד בלבד לאחר שעזבת את תפקידך כשר לעניינים אסטרטגיים, קורא אתה לכנסת להצביע אי-אמון בממשלה על רקע המצב בעוטף-עזה. איפה היית בשנתיים האחרונות? מדוע אתה לא עשית את השינוי כאשר יכולת? קורא אני לך מכאן, אנא, חדל מקריאות פופוליסטיות שכל מטרתן היא להחזיר לחיק מפלגתך את אותם קולות אשר אבדו במהלך התקופה שבה ישבת בממשלה. תודה רבה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
למה הם איבדו קולות אם זאת הממשלה הכי טובה בעולם, הרי אתה יושב בממשלה ואתה מבין שהיא לא הכי טובה ומאבדים עליה קולות – – –
יצחק גלנטי (גיל):
אף-על-פי שהיא לא הכי טובה, נכון לרגע זה אינני רואה את האלטרנטיבה שלכם כאלטרנטיבה הנכונה.
היו"ר ענתיאל שנלר:
תודה רבה לשואל ולמשיב. אנחנו נעבור הלאה. הדובר הבא, חבר הכנסת יעקב כהן, יעלה ויבוא. בבקשה.
יעקב כהן (יהדות התורה):
כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, הדיון הכאוב על איסור הבנייה בירושלים ובערים סביבותיה – הידיעה על הפגיעה הצפויה בירושלים הצליחה לקומם את כל מי שירושלים קרובה ללבו. אין יהודי שירושלים לא יקרה לו. יהודים בכל רחבי העולם נושאים את עיניהם לירושלים ומתפללים על ירושלים ויודעים כי תפילותיהם עוברות דרך ירושלים. דווקא את העיר הזאת, משוש לב כל הארץ, בירת ישראל, מבקש לא אחר מראש הממשלה למסור ולחלק, ועוד לידי הגרועים שבאויבינו.
הידיעות מדאיגות אותנו בעיקר משום שלא שמענו הכחשה גורפת מראש הממשלה. פקידי מדינה בכירים מדווחים על הוראה שקיבלו ישירות מלשכת ראש הממשלה, ואני מתפלא שהשרה המקשרת באה לפני שעה והכחישה את הדברים. רבותי חברי הכנסת, זו טקטיקה מוכרת, שבה ספינים שהופרחו הפכו לצערנו לעובדות בשטח. אין פלא שאנו חוששים, דואגים, ובעיקר מופתעים – כיצד יכול ראש הממשלה למכור את הנכס היקר לנו ביותר רק כדי להרוויח מנת חמצן נוספת לממשלתו המקרטעת.
אנו תמהים כיצד השרה יכולה להכחיש את ההוראה – פקידה בכירה במשרד הבינוי והשיכון מצהירה כי הוראה הפוכה בתכלית מדברי השרה ניתנה למשרדה. גם במכתב ברור שיצא מלשכת ראש הממשלה, ונמצא על שולחני, כתובה הוראה – שחור על גבי לבן – ונקבע בה כי כל בנייה אסורה, גם בירושלים. אם כן, כיצד אפשר להכחיש זאת בלי בושה?
זאת ועוד, גם אם בירושלים תימשך הבנייה, אך ההוראה לגבי ערי יהודה ושומרון עומדת בעינה – כאילו מודים בדבר. לא נוכל להסכים לכך שלמשל בעיר כמו ביתר-עילית, שקצב ההתפתחות הטבעית שלה דורש בנייה מסיבית של מאות דירות נוספות בכל שנה, לא יהיה אפשר להוסיף מרפסת בלי אישור לשכת ראש הממשלה. אני תמה כיצד יכולים חברי הקואליציה, ובעיקר ידידי חברי סיעת ש"ס, לתת יד למהלך מסוכן כל כך, שמעמיד את עתידה של המדינה בסכנה ופוגע בעיר כמו ביתר פגיעה של ממש.
החמור מכול הוא שאת הצעדים המסוכנים האלה עושה אדם שעד לא מזמן השמיע מעל כל במה את עמדותיו הנחרצות בעד שלמות ירושלים. כיצד יכולים אזרחי ישראל להיות רגועים כאשר מי שמנווט את המדינה הוא אדם שמשנה את דעתו בהתאם לאינטרס האישי הצר והרגעי שלו? אותו ראש ממשלה שבעבר היה מהלוחמים נגד הסכם השלום והצביע נגד ההסכם שחתם בגין עם מצרים, שהזהיר מפני כוונתו של שמעון פרס לחלק את ירושלים, שהצהיר כמה חשוב לשמור על בירת ישראל המאוחדת, בסופו של דבר מוכן להביא את רובי המחבלים לתוככי שכונותיה של ירושלים, להפוך את השכונות המזרחיות שלה לקן צרעות ולהביא לידי כך שהירי יהיה לא מבית-ג'אלה, אלא ישירות מבין חומות ירושלים.
זה אדם – יש ויכוח אם הוא שינה את דעתו או לא שינה את דעתו – אני אומר שזה לא אדם שמשנה את דעתו, אלא אדם שאין לו דעה משלו; דעתו נגזרת מהאינטרס הרגעי הצר, והוא אינו מביט אל מעבר לאופק בהשקפה בריאה כדי לבחון מה טוב למדינה ולעם. אדם כזה אסור לו שימלא את תפקיד ראש הממשלה אפילו יום אחד.
שלא נשלה את עצמנו לרגע. גם אם אנחנו שומעים את ההכחשות שבאות להרגיע אותנו, לומר שאין משא-ומתן, אין לנו ספק שיש דיבורים ויש משא-ומתן. החמור הוא שזה מתנהל במחשכים, כמעשה גנב במחתרת. כל השקט המדומה נועד רק ליצור אשליה בלב השותפה הקואליציונית, סיעת ש"ס, לתת לה הרגשה שהיא אינה שותפה בחלוקת ירושלים. אך רק מי שעוצם את עיניו לא רואה את כוונותיו של ראש הממשלה – כוונות שהופכות למעשים, מה גם שעד לרגע זה לא זכינו לשמוע הכחשה גורפת והתחייבות מוצהרת מפי ראש הממשלה, הקובע כי ירושלים היתה ותישאר מאוחדת.
אני מצהיר בזה כי ממשלה כזאת אין לה זכות קיום, גם לא זמנית. סיעתנו לא תיכנס למשא-ומתן עם הממשלה, וודאי שלא תתמוך בה. ממשלה שפועלת בניגוד לדעתו של העם ועומדת להמיט עליו אסון בצעדיה המסוכנים וחסרי האחריות, אינה ראויה שניתן לה כתף, וגם לא מרווח נשימה. למען ציון וירושלים לא נחשה.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב כהן. יעלה ויבוא חבר הכנסת חיים אורון. בבקשה.
חיים אורון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר גאלב מג'אדלה, בדברי אלה אני אולי פחות פונה אליך, משום שיש לי הרגשה שאתה תסכים עם עיקרם, אבל אני מתכוון לממשלת ישראל – אין מה לעשות, אתה חבר בה. לפני שבוע, בדיוק בשעות האלה, נאמתי נאום במסגרת הצעת אי-אמון שסיעתי הגישה נגד הממשלה בשל מה שאז היה עוד הידוק המצור על עזה. אמרתי – אני לא רוצה להמשיך לצטט מדברי – לאן אתם מובילים, אדוני שר הביטחון? ישב כאן סגן שר הביטחון – שאלתי: מה בדיוק אתם רוצים שיקרה, אתם תסובבו את הבורג עד שיתפוצץ? אתם יודעים, כשהוא יתפוצץ, איך יתפזר הפיצוץ? אמרתי, אני לא יודע. אני מעיד על עצמי: לא ידעתי שיורידו את ציר פילדלפי במשך שעתיים. אבל עם כל הכבוד, אנחנו יומיים לפני פרסום הדוח על מלחמת לבנון השנייה, מישהו לא היה צריך לשאול את עצמו מה הוא עושה? דיברתי על ההיבט המוסרי של ענישה קולקטיבית, שאין לה שום תוחלת ולא תביא לשום שינוי במעמדו של ה"חמאס", אלא לחיזוקו, אבל כזאת פאשלה? עד כדי סכנה לשלום עם מצרים? מה אתם עושים בדיוק? על מה מהמרים פה?
שר הביטחון, שאין לו תשובה, מגיע לשדרות. נכון, נורו 40 "קסאמים" ביום חמישי לפני שבועיים, ואז הוא אמר: לסגור את המעברים. לסובב את הבורג. מה קיבלנו? קיבלנו גבול פרוץ לכיוון מצרים, חסימה של כל הגבול לאורך מאות קילומטרים עם המצרים לנגב וערעור משמעותי של ההסכם עם המצרים. בלי שום תוצאה.
אני כבר עוזב את ההיבט המוסרי; בעיני ההיבט המוסרי חשוב גם בלי שום תוצאה. מישהו חושב על מה שעושים? מישהו בוחן את מה שעושים? מישהו מסביר למישהו מה עושים?
סוף-סוף עזב את הממשלה המומחה לכוח בממשלה. חשבתי, אולי אביגדור ליברמן כבר לא שם, אז לא יסגרו את כל הברזים. מה פתאום? יש לו מתחרה, יושב-ראש מפלגתך אהוד ברק. אני מקווה שזה לא בתחום השתיקה הקבועה שלו. תסביר לציבור מה בדיוק עשית, למה, למה רצית להגיע, אם זה יצא הפוך. באותו לילה פתחו, כי כל העולם דרש לפתוח, וכעבור עוד 20 שעות פילדלפי נפל כמו כלום.
תסריט בלהות שמלווה אותנו 40 שנה, באין-סוף מפגשים – מה יקרה אם פתאום אלפי פלסטינים יתחילו לנוע על הגדרות? אף אחד לא מסביר, לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון.
אדוני השר, אני פוחד שעכשיו יתחילו את כל החוכמות עם אבו מאזן, עם ה"חמאס", עם מצרים, איך להגיע להסכם על רפיח. חייבים להגיע להסכם על רפיח מייד. ההסכם הזה לא יעזור כלום עכשיו. יהיו בו המצרים, תהיה בו הרשות, יהיה בו ה"חמאס", כי כל פתרון אחר הוא גרוע יותר. אני לא מתכוון לדבר עם ה"חמאס" על הסכם עם ישראל. הסכם ומשא-ומתן צריך לנהל עם אבו מאזן.
אבל מי שרוצה לפתור את בעיית ציר פלדלפי צריך לפתור שני דברים: לפתור את בעיית המעבר ברפיח ולפעול בהיגיון גם כאשר מחליטים לסגור את המעברים בארז ובכרם-שלום ומעברים נוספים. הפעולה הזאת, חסרת האחריות וחסרת שיקול הדעת, שחשבנו שאולי הפיקו לקחים ממלחמת לבנון – אותו דבר בדיוק.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לחבר הכנסת אורון. יעלה ויבוא חבר הכנסת עבאס זכור, בבקשה.
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל):
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, כאשר החליטו שר הביטחון וראש הממשלה להפסיק את החשמל בעזה, רצו בזה להעניש את העם הפלסטיני שנמצא שם, כדי ללחוץ על המנהיגים ולהפסיק את ירי ה"קסאמים". אבל בפועל הדבר לא קרה; הירי נמשך ו"חמאס" מתחזק מיום ליום. המעשה הלא-הומניטרי הזה, שהינו אכזרי ביותר, כאשר מנסים להרעיב עם שלם שכולל ילדים, נשים וקשישים, לא עזר למדינת ישראל. להיפך, הדבר הזיק לה בכל המישורים, לרבות במישור הבין-לאומי. יותר מכך, נפרץ המעבר ברפיח, דבר שסייע יותר לעם עצמו וגם ל"חמאס".
אז השאלה הנשאלת: מה השיגה הממשלה מכל זה? על ישראל לא לשכוח שהעם הפלסטיני קשור קשר נפשי חזק עם כל העולם הערבי והמוסלמי בעולם שלא יֵשב בשקט. על מדינת ישראל לחשוב על זה, וזה מה שקרה בדיוק כשהמצרים אפשרו לתושבי עזה ולעם הפלסטיני להיכנס למצרים. לכן על הממשלה להפסיק את כל המעשים שלה ביחס לתושבי הרצועה כדי לפתוח עם העם הפלסטיני ערוץ חדש לסיום הסכסוך באמצעות המשא-ומתן עם מנהיגי העם הפלסטיני, לרבות עם השולטים בעזה ועם "חמאס"; אין דרך אחרת. כל זמן שלוחצים על "חמאס" לא מחלישים את "חמאס", אלא מחזקים את "חמאס", אז הם נבחרי העם הפלסטיני, ועל הממשלה בישראל לדבר עם נבחרי העם בפלסטין.
הדבר השני שאין מנוס מלדבר עליו הוא מה שקורה עם הערבים במדינת ישראל, ומה שקורה עם החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק של חללי אל-אקצא. גם הדבר הזה מביא את הערבים במדינת ישראל ללחץ חזק מאוד, וזה אומר שהם סוגרים את התיק הזה ופותחים הרבה תיקים שיאפשרו לערבים לדבר עליהם. אני אומר שדם ערבי במדינה הוא בדיוק כמו כל דם אחר, במיוחד כמו דמם של היהודים, ועלינו במדינה לא להפריד ולא להבדיל בין דם ערבי לבין דם יהודי. אם זה היה דם של יהודים, לא היו סוגרים את התיק. תודה.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לחבר הכנסת עבאס זכור. יעלה ויבוא חבר הכנסת חנא סוייד. בבקשה.
חנא סוייד (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, אני מתבונן במה שקורה בעזה, ואני לא מצליח להבין את האכזריות של המדיניות של הממשלה כלפי האוכלוסייה של עזה; ובמיוחד את ההצהרות של ראש הממשלה שאומר כי לא אכפת לו שהאנשים בעזה ילכו ברגל כסימן לכך שהחיים הרגילים והנורמליים לא יתנהלו בעזה עבור כ-1.5 מיליון תושבים. ברור שכל אחד עכשיו יודע שהמדיניות הזאת לא הצליחה. עצם פריצת הגבול עם מצרים והתנועה החופשית של האוכלוסייה בעזה למצרים, בעיקר לעניין ההצטיידות, נתנה מכה ניצחת לכל המדיניות של ממשלת ישראל. אבל זה לא מספיק. זה בעצם צריך לעורר אצלנו התנגדות מוחלטת למדיניות של הממשלה הנוכחית.
לא יעלה על הדעת שכל התושבים והאזרחים של רצועת-עזה הם יורי "קסאמים". הפעולות של ממשלת ישראל הן ענישה קולקטיבית; היא לא הומנית, היא אכזרית, היא נוגעת לחיים היומיומיים של האוכלוסייה, לרבות האוכלוסייה החלשה, הרעבה, החולים בבתי-חולים וכל המרכיבים של חיים נורמליים.
אני חושב שהמדיניות של הממשלה, היכולת של הממשלה לנתק את רצועת-עזה מאספקה של שירותים מינימליים, בסיסיים, הכרחיים ונחוצים מצביעה על הבעיה העיקרית בעזה. הבעיה העיקרית היא לא ירי ה"קסאמים", אף שזאת אחת הבעיות. הבעיה היא בעצם היכולת של מדינת ישראל לשלוט בכל דבר בעזה. קוראים לזה "התנתקות" ו"נסיגה". איזה מין התנתקות ואיזה מין נסיגה? בעצם הכיבוש הישראלי של רצועת-עזה נשאר, הוא רק שינה את הפנים שלו, ורוצים שהאוכלוסייה של עזה תסכים לכיבוש הבלתי-אמצעי הזה. זה לא יכול להיות.
המדיניות של הממשלה הנוכחית צריכה להתרכז במציאת פתרונות. אי-אפשר לטעון כל הזמן שאין עם מי לדבר ו"חמאס" קיצוני. "חמאס" הוא מרכיב לגיטימי בעם הפלסטיני, וצריך לדבר עם ההנהגה הפלסטינית, לרבות עם "חמאס", גם איך לפתור את הבעיות לגבי רצועת-עזה.
מה שקורה ברצועת-עזה זה בעצם פשע של המדיניות של הממשלה הנוכחית, שאי-אפשר לשכנע את העולם בכך שהם יורים "קסאמים", ולכן אנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. זאת פעולה, כפי שאמרתי, אכזרית, לא מידתית, היא פוגעת במרקם החיים הנורמליים של האוכלוסייה בעזה, וצריך למצוא דרכים לסיים את המצב הזה בהקדם.
היו"ר עתניאל שנלר:
אני רוצה להודות לך, חבר הכנסת חנא סוייד. יעלה ויבוא חבר הכנסת סעיד נפאע. בבקשה.
ראובן ריבלין (הליכוד):
הוא נימק את האי-אמון. הוא לא יכול לדבר.
היו"ר עתניאל שנלר:
שמא – – – הוא לא נכון? בכבוד.
סעיד נפאע (בל"ד):
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, כנראה היום קלקלנו את היום של חבר הכנסת שעמד פה, וכרטיס הביקור שלו, לצערנו הרב, הוא הסתה נגד ההנהגה הערבית. הקלקול, כנראה, נבע מכך שישבו חברי כנסת ערבים במליאה שאין מנהגם לקטוע אנשים תוך כדי הדיבור, ואז ההצגה לא עלתה יפה.
אני מבקש לקבוע שהטרור הוא לא רק במעשים, אלא גם במנטליות. יש אנשים שהם טרוריסטים מנטלית, וכיום שמענו אחד מהם מעל הדוכן הזה; ומזל שאין בידיהם כלים כדי להוציא לפועל טרוריזם מנטלי זה שלהם. ההבדל בין המנהיגות הערבית לבין אלה הטרוריסטים המנטליים הוא שהמנהיגים הערבים לא רק מייצגים את רוב האוכלוסייה הערבית, לא מטיפים להרג ביהודים ולא לגירוש יהודים, בעוד טרוריסטים מנטליים אלה כן מטיפים להרג וכן מטיפים לגירוש.
רק אתמול – מדובר בנושא הזה מעל דוכן זה, לפני רגע – נזכרתי במעשה שהותיר אותנו בפני מסקנה אבסורדית: 13 הרוגים, כ-1,000 פצועים ואפס פושעים. דברים כאלה – הראשון שדיברתי עליו, גם השני – לא ייטיבו עם אף אחד. תודה.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לחבר הכנסת סעיד נפאע. תעלה ותבוא חברת הכנסת קולט אביטל. בבקשה, גברתי.
קולט אביטל (העבודה-מימד):
אדוני היושב-ראש, אומנם לא היה מתוכנן שאדבר כאן היום בנושא הזה, אבל מאחר שזה הוצע לי, ומאחר שהנושא שעליו מדברים הוא ירושלים, החלטתי לעשות זאת בשמחה, גם אם הדבר הזה יעורר פה היום פולמוס. אני חושבת שההחלטה – אם קיימת כזאת – לא לבנות יותר, או לא לעודד יותר בנייה במזרח-ירושלים, היא החלטה נכונה. אני אומרת את זה כמי שאוהבת את ירושלים לא פחות מאלה שמגלגלים עיניים, מאלה שמטיפים לנו מוסר, אבל בסופו של דבר בחרו שלא לגור בירושלים. אני אומרת את זה כתושבת ירושלים, כמי שפיה ומעשיה אחד הם. אני גרה בירושלים, אני גאה לעשות זאת, ולכן, מתוך אהבתי לירושלים ורצוני לראות בשגשוגה ובשלומה, לקחתי על עצמי להגיד את המלים האלה.
אני יודעת, קודם כול, מה קורה בעיר הזאת, עיר הבירה של ישראל, שגרים בה יותר מ-600,000 תושבים. העיר הענייה ביותר במדינה, העיר שעברה בעוני שלה אפילו את בני-ברק. זאת עיר שאומנם כאילו חוברה לה יחדיו, זו עיר עם מרקם קשה, עם הרבה מאוד עדות, עם הרבה מאוד ציוויליזציות, עם דתות שחיות זו לצד זו, אבל עיר שמפוזרת על פני שטח שהוא פי-עשרה מאז היא חוברה לה, ב-1967. ועיר כזאת, כאשר היא מתפשטת כפי שהתפשטה, זה מקשה על ניהולה יותר ממה שזה מקל עליו. תוספות של שכונות חדשות לא זו בלבד שאינן עוזרות, אלא הן מכבידות על ניהול העיר, הן אינן מאפשרות לאנשים לתפקד כפי שהם צריכים.
זאת ועוד, אנחנו מדברים על כך שבעצם יש לנו היום בעיר ירושלים לא רק תושבים שרוצים דיור, יש גם עתודות קרקע. יש עתודות קרקע רבות שאפשר לבנות עליהן, אבל משום-מה אם העירייה אם מינהל מקרקעי ישראל החליטו שלא לבנות עליהן. אז במקום להתרחב, להוסיף שכונות, שכונות עוני, שכונות שאין להן – – –
היו"ר עתניאל שנלר:
רק שנייה, בבקשה, גברתי. חברת הכנסת אביטל מנסה לומר את דבריה. אנחנו נאזין בסבלנות, בקשב ובשקט. בבקשה, גברתי.
קולט אביטל (העבודה-מימד):
אני גם הייתי רוצה שחברי הכנסת ריבלין יקשיב פעם אחת – תודה רבה, אדוני – כיוון שמדובר בירושלים.
ראובן ריבלין (הליכוד):
אולי אני האדם היחידי שיושב פה, מקשיב לכולם. יש לכם בזמן האחרון הערות מעניינות – – –
קולט אביטל (העבודה-מימד):
אני לא יודעת, אדוני. אני, בכל פעם שאני מדברת, אני שומעת אותך מדבר.
ראובן ריבלין (הליכוד):
אני יושב כאן, דיברתי עם חבר הכנסת – – –
קולט אביטל (העבודה-מימד):
יפה. אוקיי.
שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:
זה מתוך אהבה.
היו"ר עתניאל שנלר:
בבקשה, בואו נמשיך.
קולט אביטל (העבודה-מימד):
אז שיואיל גם חבר הכנסת ריבלין, כשותף לשדולה למען ירושלים, לפנות גם הוא למינהל מקרקעי ישראל ולכל מיני גופים אחרים ששולטים על עתודות הקרקע בעיר הזאת. במקום להתפשט, לבנות עוד שכונות שאין להן שום ערך מוסף, שלא מוסיפות שום דבר לנוף הירושלמי – רק מכערות אותו – שאין אליהן דרכי תחבורה, במקום לחזק את מרכז העיר, לשקם אותו ולבנות אותו מחדש ולאפשר לעסקים הקטנים לתפקד בו; בואו נעשה את הדבר הזה ולא נלך לבנות שכונות חדשות מעבר ל"קו הירוק".
ולכך הייתי רוצה להוסיף גם את הפן הפוליטי. הרי בסופו של דבר אנחנו מדברים על כך שבמוקדם או במאוחר נצטרך להגיע, לא רק להידברות אלא גם להסדר עם שכנינו הערבים. אנחנו, במפלגת העבודה, ואם אינני טועה גם בקדימה, הבנו שבלי הסדר בירושלים לא יהיה הסדר עם שכנינו. אנחנו – גם אתם, בקדימה, גם אנחנו, במפלגת העבודה – יודעים היטב שיש שכונות שנוספו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, שכונות שאין להן שום דבר עם הרקע ההיסטורי או עם המורשת של ירושלים. אם אנחנו מדברים על שכונות כמו שכונות שהיו מחוץ לעיר ירושלים – על שועפאט, אנחנו מדברים על מחנות פליטים – אלה אינן שייכות ללב לבה, או למורשתנו הקדושה, או למקומות הקדושים או המקודשים לנו ביהדות.
לכן, אם נצטרך להגיע להסכם כלשהו – ואדוני היושב-ראש, לפחות 80% מאוכלוסיית ישראל חושבת שצריך להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. אנחנו מדברים על הפתרון הזה היום, אבל אולי, מי יודע, בעוד שנה, זה יהיה מאוחר מדי. אם אנחנו רוצים ללכת על פתרון כזה, מוסכם, כי אז גם הנושא של ירושלים צריך להיות בפתרון הזה, ומדוע שלא נלך על כך שנאפשר לערבים לשלוט בשכונות הערביות, כפי שהן, סמליות. ללכת להרחיב היום את הבנייה מחוץ לקווי 1967, ללכת לבנות שכונות חדשות במזרח-ירושלים – לא רק שהדבר הזה לא יקל את המשא-ומתן, זה רק ילך ויתפח וילך ויסבך אותנו.
לכן, אדוני, אני רוצה לחזק את ידיה של ממשלת ישראל. אם נכונה ההחלטה שלא בונים במזרח-ירושלים, אני רוצה לברך את שרי הממשלה, ואת ראש הממשלה על אומץ לבו. תודה רבה לך.
היו"ר עתניאל שנלר:
תודה רבה לך, גברתי.
ראובן ריבלין (הליכוד):
על הר-הבית גם לא חלמנו?
היו"ר עתניאל שנלר:
אנחנו נעבור לאחרון הדוברים. יעלה ויבוא חבר הכנסת יוחנן פלסנר, בבקשה.
יוחנן פלסנר (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, נכבדי השרים, חברי חברי הכנסת, המצב בעזה מורכב, אבל יש כתובת אחת ויחידה לאחריות, והיא ממשלת ה"חמאס". אומנם האוכלוסייה האזרחית סובלת ואנחנו – ואמרנו את זה פעמים רבות – אנחנו נחושים לא לגרום לסבל הומניטרי ולאסון הומניטרי, אבל עם זאת גם האוכלוסייה שלנו לא צריכה לסבול, ולא קרה שום דבר אם מצרים מספקת קצת שירותים ותשתיות לאוכלוסייה בעזה. צריך לזכור שאנחנו התנתקנו מעזה, זו המדיניות שלנו, ואנחנו נמשיך להפעיל לחץ – בדגש על הלחץ הצבאי – על אלו שמפעילים טרור נגדנו.
צריך לזכור שאלה שמפעילים, שיורים את הרקטות ומפעילים את הלחץ הטרוריסטי על דרום ישראל, הלחץ הטרוריסטי הבלתי- נסבל, הם קבוצה סופית של מחבלים. קבוצה סופית של מחבלים ושולחיהם, ואנחנו מאתרים את האנשים האלה – אם בפשיטות – ואנחנו מוציאים אותם מהמעגל. ואנחנו נביא לכך סוף. סוף לממשלת ה"חמאס", אבל סוף גם למפעילי הטרור. אנחנו נתיש אותם – זו מערכה לא פשוטה, אבל אנחנו נתיש אותם. אם באופן ממוקד, אם בפשיטות ואם באמצעים צבאיים אחרים שאנחנו משתמשים בהם. והראיה לכך היא כ-1,000 מחבלי "חמאס" שהוצאו מהזירה במהלך השנה האחרונה. אז הלחץ הצבאי יימשך, ומי שאחראי לכך זה ממשלת "חמאס" – – –
היו"ר עתניאל שנלר:
בבקשה, רק רגע אחד, חבר הכנסת פלסנר. אנחנו נמתין שנייה שהרוחות טיפה יירגעו. חברי הכנסת באגף הזה, אתם מפריעים לחבר הכנסת פלסנר.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
– – –
היו"ר עתניאל שנלר:
אנחנו נעשה את זה בדרכנו, בדרכי נועם, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", לא בהתלהמות, והכול יהיה בסדר. בבקשה, חבר הכנסת פלסנר.
יוחנן פלסנר (קדימה):
– – – לא נעשה את זה באופן שבו אנחנו מטפלים במחבלי ה"חמאס". חברים, היה ראש ממשלה שקיבל החלטה לגבי הקרבות בלטרון. אומנם אני נותן דוגמה מ-1948, ובדיעבד ההיסטוריונים שופטים את ההחלטות האלה לחומרה. למבצעים בלטרון כנראה לא היה ערך מדיני, והיו בעיות צבאיות – בעיות בהתנהלות הצבאית. האם היו קריאות להדיח את בן-גוריון? האם זה מה שהיה נחוץ? לא. נתנו לנהל את ענייני המדינה בשיקול דעת, להוביל את המבצע, להשלים את המערכה. אני נותן דוגמאות לניהול ענייני המדינה ולתרבות פוליטית – –
היו"ר עתניאל שנלר:
חבר הכנסת רן כהן, קראתי לך ארבע פעמים. בבקשה לשבת.
יוחנן פלסנר (קדימה):
– – שלא מקדשת את ערך התזת הראשים אלא את ערך ניהול ענייני המדינה. חברים, יש עוד דוגמה – קרבות המיתלה. היה שם מפקד בשם אריק שרון, שחס וחלילה אם היו מדיחים אותו – ואני לא מדבר על השנים האחרונות – הוא לא היה ב-1967 והוא לא היה בקרבות ב-1973. הלהט הזה להדיח, במקום הלהט החיוני – – –
היו"ר דליה איציק:
אנא המתן. נא לשבת. רבותי השרים, חברי דוד רותם, יש לנו אורחים, נא לשבת. השר גדעון עזרא. אדוני יושב-ראש הוועדה, אדוני ראש הממשלה, אודה לך אם תשב. אני מאוד מודה לך. אנחנו קצת בלחץ של זמן. נא לשבת. שר הביטחון, מה שלומך? יושב-ראש הנהלת הקואליציה, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. אני לא אמתין. יש לנו הרבה אורחים היום.
יוחנן פלסנר (קדימה):
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חברי חברי הכנסת, מנהיגות נבחנת לאורך זמן ולאור מכלול של פעולות. הלהט להתזת ראשים הוא להט מסוכן – –
השרה רוחמה אברהם-בלילא:
– – –
יוחנן פלסנר (קדימה):
– – הוא תרבות פוליטית שמסכנת אותנו, ואנחנו צריכים לשקול – ואני אומר את זה בעדינות – לשנות אותה. ליציבות הפוליטית יש ערך. אני לא חושב שהיום, במצבה של מדינת ישראל, נכון – כמו שבעלי אינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים נוטים לדחוף אותנו – להיכנס לאיזו מערכת בחירות שתעלה הרבה. אומנם יש כאלה שיש להם אינטרס בכך. יש כאלה שיש להם אינטרס לעצור את התהליך המדיני, יש כאלה שמסתכלים על סקרים וחושבים שבחירות עכשיו הן דבר נכון. אבל השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא אם זה נכון למדינת ישראל. יש לנהל מדינה, וזה לא נכון למדינת ישראל – לא מבחינת העלויות ולא מבחינת ההכרעות השוטפות שאנחנו צריכים לקבל במגוון תחומים. לא ידוע לי שנפתרו הבעיות בעזה. לא ברור אם נפתרה הבעיה האירנית, אבל יש הלהט הזה להתיז ראשים, הלהט המסוכן הזה, אם מותר לי להגיד.
חברי חברי הכנסת, אסיים בכך שאקרא לכולנו להיזהר מלשלב את צה"ל ואת לובשי המדים בשיח הפוליטי. ההחלטות הפוליטיות תתקבלנה במגרש הפוליטי. אנחנו רואים שהמדרון החלקלק של העצומות – שמביאות עצומות נגד ועצומות שכנגד – הוא מדרון חלקלק שרע לצה"ל ורע לעם ישראל. אני מציע שנקבל את ההחלטות שלנו כאן, נקבל על עצמנו את האחריות, נמשיך לתמוך בממשלה, נחזק את היציבות הפוליטית, ובזמן הבחירות הציבור יחליט. תודה רבה.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך. נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. אני לא אשתתף בהצבעה, אני מקוזזת אתך. אתה מטפל באורח, חבר הכנסת יולי אדלשטיין. תלך לשם בבקשה. תודה לך.
אנחנו עוברים להצבעה. הצעת סיעת יהדות התורה – האיחוד הלאומי, הצבעה.
הצבעה מס' 1
בעד הצעת סיעת יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה – 24
נגד – 51
נמנעים – 3
הצעת סיעת יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
אסור לי להצביע. נא לקזז אותי כי הצבעתי. טעיתי. הצעת האי-אמון לא נתקבלה.
הצעת סיעות יהדות התורה והאיחוד הלאומי – עוברים להצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה – 32
נגד – 47
נמנעים – אין
הצעת סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
ההצעה לא התקבלה. אני חושבת שבלבלתי אתכם, ואתם עזרתם לי להתבלבל. אנחנו עוברים מן ההתחלה על כל ההצבעות, ואני מבקשת שקט. אנחנו עוברים שוב להצבעה על הצעת סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה. הצבעה.
הצבעה מס' 3
בעד הצעת סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה – 26
נגד – 53
נמנעים – 2
הצעת סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
ההצעה לא נתקבלה.
חברי, נא תשומת לבכם. הצעת סיעות בל"ד, חד"ש ורע"ם-תע"ל – הצבעה.
הצבעה מס' 4
בעד הצעת סיעות בל"ד–חד"ש–רע"ם-תע"ל–מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 8
נגד – 51
נמנעים – 15
הצעת סיעות בל"ד–חד"ש–רע"ם-תע"ל–מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
אני קובעת שההצעה לא נתקבלה.
אנחנו עוברים להצעה של סיעת הליכוד. הצבעה.
הצבעה מס' 5
בעד הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה – 33
נגד – 46
נמנעים – 1
הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
אני קובעת שהצעת האי-אמון מטעם סיעת הליכוד לא נתקבלה.
אנחנו עוברים להצעת סיעת ישראל ביתנו. הצבעה.
הצבעה מס' 6
בעד הצעת סיעת ישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה – 26
נגד – 54
נמנעים – 2
הצעת סיעת ישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
אני קובעת שהצעת האי-אמון מטעם ישראל ביתנו לא התקבלה.
חברי חברי הכנסת, ישיבה מיוחדת לציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה במעמד נשיא האיגוד הבין-פרלמנטרי – שגם יישא דברים – מר פרדיננדו קזיני.
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת דודו טל, מהר מהר, לפני שהאורח מגיע, והאורחים שלנו ישבו בשקט ביציע כשהוא ידבר.
דוד טל (יו"ר ועדת הכנסת):
גברתי היושבת-ראש, עמיתי חברי הכנסת, ועדת הכנסת החליטה להגדיל את מספר החברים בוועדה המיוחדת לבדיקת ההיערכות והמוכנות לרעידות אדמה שהוקמה לפי סעיף 17 לתקנון. מספר החברים בוועדה יהיה שמונה. מטעם סיעת קדימה תצורף לוועדה חברת הכנסת רונית תירוש. אבקש את אישור הכנסת להצעה זו. תודה. גברתי, צריך הצבעה?
היו"ר דליה איציק:
אנחנו עוברים להצבעה.
הצבעה מס' 7
בעד הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת – 65
נגד – 1
נמנעים – אין
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
תוצאות ההצבעה: בעד – 65, מתנגד אחד ואין נמנעים.
ישיבה מיוחדת לציון יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה
היו"ר דליה איציק:
אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, ישיבה מיוחדת של הכנסת לציון יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה.
נשיא האיגוד הבין-פרלמנטרי מר פרדיננדו קזיני, מזכ"ל האיגוד הבין-פרלמנטרי מר ג'ונסון, ראש הממשלה אהוד אולמרט, ראש האופוזיציה חבר הכנסת בנימין נתניהו, חברי הממשלה, חברי הכנסת, אנשי הנציגויות הזרות בישראל, בשם יושב-ראש הנהלת "יד ושם" אבנר שלו, וחברי ההנהלה – ראיתי פה את טומי לפיד, ניצולי השואה המכבדים אותנו בנוכחותם, נציגים מארגון יוצאי איטליה, המשלחת מהונגריה בראשות שר החינוך ההונגרי ד"ר הילר, משלחת רבנים משיקגו, חיילים, שוטרים, נציגי שירות בתי-הסוהר, חניכי תנועות הנוער ותלמידים, קהל נכבד, אדוני נשיא ה-IPU – האיגוד הבין-פרלמנטרי, ידיד אמת של ישראל, מר קזיני, ברוכים הבאים לביתנו. בפתח דברי אני מבקשת להודות לך, מר קזיני, על פועלך להידוק הקשרים בין הארגון החשוב שבראשו אתה עומד ובין מדינת ישראל ועל שבחרת להיות עמנו כאן, בכנסת ישראל, במעמד החשוב הזה.
ברשותכם, אפתח בקריאת איגרת ששלח ניצול השואה וחתן פרס נובל לשלום אלי ויזל ל"יהודי הצעיר של היום": "גם אתה חיית את השואה. נולדת אחריה? לא משנה. אפשר לצעוד בשערים הלוהטים של אושוויץ 25, 50 שנה אחר כך. אפשר למות באושוויץ, אפשר אחרי אושוויץ. עם אושוויץ בעברם, חבריך, יהודים ולא-יהודים, מורדים באלו האחראים לאותו עבר". אדוני, אם אלף שנים נדבר ואלף שנים נספר, לעולם לא נגמור להביע במלים את הזוועה האנושית שהתחוללה בשואה. השפה האנושית עוד לא המציאה מלים שיכולות לספר או לתאר אותה. אין מלים שיכולות להסביר, ואין שפה שמסוגלת להכיל.
אדוני, יושבים עמנו כאן אנשים שעברו את התופת ושרדו. נמצאים עמנו כאן ניצולי השואה החיים בתוכנו, עדים חיים שלצערנו הולכים ומתמעטים. ניצולי השואה הם המקור האנושי לניסיון שלנו להבין, ללמוד ולזכור. הם נושאים בנפשם ובגופם את צלקות אותם מאורעות בלתי נתפסים. אליהם כולנו נושאים עיניים בבקשנו לנסות להבין, ממרחק של שנים, מתוך אי-יכולת לקלוט ולהגיע להכרה הנוראה הבלתי-נתפסת: כן, זה קרה. זה קרה למיליונים, למיליוני אנשים אמיתיים כמוני, כמוך, כמונו. אבות וילדים, אמהות ועולליהן, נערים ונערות, קשישים וצעירים, עם רב מאוד שהיה שם לאפר.
שם, בבורות המוות, נקטעה ההיסטוריה המפוארת של העם היהודי בארצות אירופה. עם שקשר את גורלו בגורל היבשת וחי עם אנשיה באחווה ובשכנות טובה, וכך גמלה לו אדמתה.
ליהודים לא היתה טריטוריה משלהם. בניגוד לאגדות הם לא שלטו בכלכלת אירופה ולא היה להם כל עימות עם תושבי המקומות שבהם התגוררו. להיפך, בכל מדינה שהם חיו בה הם היו אזרחים נאמנים ומסורים, אזרחים שתרמו רבות לתרבות, להשכלה, לכלכלה, לביטחון. הם השתלבו בחיי החברה והכלכלה של ארצותיהם ותרמו לפיתוחן ולקידומן. ולמה עלה בגורלם מוות כה נורא? הם הושמדו כי בעיני הנאצים עצם היוולדו של אדם יהודי עשה אותו לפושע. לא רק אותו, את הוריו, את סבו, את סבתו, את הדור השלישי והרביעי.
מלחמת הנאצים ביהודים היתה מלחמה טוטלית. הם רצו למחוק עם שלם מעל פני האדמה. "בשואה נוכחנו לדעת" כתב השופט חיים כהן ז"ל, "שהרע האנושי ניתן למיסוד. רובן ככולן של רדיפות היהודים בוצעו באופן רשמי על-פי חוקים, תקנות, הוראת וצווים". כולנו, כל בני העולם, צריכים להיזהר ולזכור: בני-אדם חוללו את השואה.
מכובדי, מכובדי, השואה היא לא רק כתם בהיסטוריה הגרמנית, היא לא רק כתם בהיסטוריה של עמי אירופה, אלא היא אות קין על מצחה של האנושות כולה. ולכן לאיש אין רשות לשכוח, אבל בעיקר אין לאיש סמכות מוסרית לסלוח. מחנה ההשמדה אושוויץ אינו עוד פרק בדברי ימי העולם. בית-החרושת הענק הזה למוות אינו רק זיכרון שאם זוכרים זוכרים ואם שוכחים שוכחים. זיכרון אושוויץ חי בתוכנו, הוא רקמה מרקמות גופנו.
אתמול היה יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. היום הזה, שנקבע בהחלטה חשובה ביותר של העצרת הכללית של האו"ם ומצוין ברחבי תבל באירועי זיכרון, הוא יום חשוב, שעצם קיומו מחזק את הלקח המוסרי האוניברסלי המתחייב – לזכור ולא לשכוח, ובד בבד להוקיע את מכחישי השואה, שלאחרונה הם מרימים את קולם, ומי שמייצג אותם הוא הרודן מאירן.
הקהילה הבין-לאומית חייבת להמשיך לשמר את הזיכרון. הקהילה הבין-לאומית חייבת להוקיע ולבודד את המכחישים. העיקר בזיכרון הוא הלקח – שאין זיכרון בלי הפקת לקח. הלקח שלנו הוא לעשות הכול כדי שמוראות אושוויץ לא יחזרו לעולם. לא יחזרו לעולם.
אושוויץ של אותם ימים אפלים איננו עוד. חלפו 62 שנה מאז חדלו רכבות לנוע בשריקת מוות במסילות אירופה כשיעדן אושוויץ. חלפו 62 שנה מאז כבתה אש הכבשנים.
ככל שאנחנו מתרחקים מהימים הנוראים ההם, אנחנו מתקרבים אל הקורבנות התמימים. ככל שחולפות השנים לא מרפה מאתנו תחושת האבל והצער על מות אחינו ואחיותינו, תחושה שלא תיפסק לעולם.
מכובדי, על מנהיגי העולם כולם לחזק את ערכו של הזיכרון מהתקופה החשוכה ביותר בתולדות האנושות, ויאמר העולם כולו כי לעולם לא עוד.
שואת יהדות אירופה גרמה לעמנו אובדן בל יכופר, שלא היה ולא יהיה לו אח ורע בתולדות העמים.
מן האפר המפוזר סביב אושוויץ כדומן על פני האדמה קמה מדינת היהודים. העץ אומנם נכרת, אולם מגדם העץ צמחו ענפים והתרוממה צמרת. משערי אושוויץ הפרוצים בקע הכורח ההיסטורי של תקומת העם היהודי במולדתו.
במשך דורות נשאה היהדות על גופה את צלקות השנאה הנוצרית אליה, ועתה על העולם הנוצרי לסייע בריפוין. תמיכת העולם הנוצרי מגיעה לנו, ובדין. על העולם הנוצרי לא רק להטיף לנו מוסר – יש לנו הרבה ידידים שם – אלא לתמוך במאמצי השלום של ישראל, ובעיקר לא לדרוש מאתנו לשלם מחיר שמסכן אותנו.
ההתמודדות עם העבר איננה עניין יהודי בלבד. המחויבות לזיכרון השואה ולהפצת לקחיה ברחבי העולם מוטלת בראש ובראשונה על מדינות אירופה.
בשיאה של שואת יהודי אירופה, ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היו רבים מידידינו שאמרו שהם לא ראו, לא ידעו ולא שמעו. והיום אתם, ידידינו מרחבי העולם, אתם יודעים גם יודעים על הסכנה הקיומית המונחת לפתחנו ולא תוכלו לומר כי לא ראיתם, לא ידעתם ולא שמעתם.
אימת אושוויץ לעולם תחזור, אבל יש שונאי ישראל שהיו ששים להחזירה לו רק היה ביכולתם לעשות זאת. חוסר האונים שבו היה נתון העם היהודי בשואה, נשבענו – לא ישוב עוד.
מכובדי, מדינת ישראל היא התגשמות חלומו של עם שרוף אש. הקמתה היא ביטוי לערכן ולחשיבותן של התקווה והאמונה. מדינת ישראל היא התשובה שלנו לכל מי שניסו למחוק אותנו מתחת פני השמים. אנחנו חיים בעידן חדש. למדנו שאין לסמוך על חסדם של לאומים. אנחנו גאים לייצג את מדינת החלומות שחלמנו עליה, וחלמו עליה אחינו ואחיותינו שלא זכו, ואת שמה הגו בני עמנו בצל המוות.
אנחנו חיים במדינה שנאמנה ומחויבת לערכי מוסר ותרבות יהודיים וכלל-אנושיים, מדינה צעירה שמושתתת על עקרונות דמוקרטיים, ששומרת על כבוד האדם ובה בעת נלחמת על חייה בכוחה שלה.
אחתום במילותיו של המשורר חיים גורי, בשירו "מן הדלֵקה ההיא": "ממשואות עירכם ההרוסה/ נטלנו אבן מפויחת ומנותצת; והיא הפכה לאבן הפינה ואבן המסד.../ לגטו השרוף הקמנו פה גל-עד/ גל-עד חיים אשר לנצח לא יתמו".
יהי זיכרון הקורבנות נצור בלבנו לעד.
אדוני ראש הממשלה, בבקשה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גברתי יושבת-ראש הכנסת הגברת דליה איציק, כבוד נשיא ה-Interparliamentary Union, מר קזיני, שרי הממשלה, חברי הכנסת, אורחות ואורחי הכנסת במעמד המיוחד הזה – יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, חברי הסגל הדיפלומטי, גבירותי ורבותי, ב-27 בינואר 1945, בשיאו של החורף החמישי למלחמת העולם, שחררו לוחמי הצבא האדום את אושוויץ. יום השחרור היה חשוב, סמלי מאוד, אבל מכל בחינה מעשית הוא כבר לא שינה הרבה. גיא ההריגה המפלצתי מילא את ייעודו השטני עד תום, יהדות אירופה הכבושה הוכרעה לטבח בידי הצורר הנאצי, וכבר לא היה כמעט את מי להציל.
ששת מיליוני היהודים לא היו קורבנותיה היחידים של מלחמת העולם השנייה. אולם במאבק האיתנים בין בני האור לבני החושך עמד העם היהודי התם וחסר-המגן בקוטב האחד, ומשטר הרשע והרצח הנאצי בקוטב הנגדי. על כן היו היהודים יעד ראשון במעלה למשטמת הצורר. הם לא היוו כל איום צבאי, אבל הם ייצגו במורשתם המוסרית את היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה הנאצית. על כן נחרץ דינם להשמדה.
בחלוף השנים, אם גם באיחור, הפנים העולם והכיר בייחודה של שואת העם היהודי וּבמשמעותה האוניברסלית, כי מעולם בתולדות אנוש, מאז ברא אלוהים את האדם והאדם ברא את השטן, לא יצאה מלב התרבות הנאורה לכאורה מלאכת מחשבת כזאת של רצח-עם. מעולם לא שוכלל ותוכנן מנגנון מדינתי כה מפלצתי בשמה של תורת גזע מטורפת לדה-הומניזציה של בני-אדם, להתרת דמם ולהשמדתם השיטתית.
אנחנו, בני העם היהודי, היינו קורבנותיו הראשיים של הרשע הנאצי, אבל המסקנות מן השואה חובקות עולם. בכל מקום על פני תבל, בתודעת כל דור ודור, יש לחנך ולהטמיע, להתריע ולהציב שלטי אזהרה מפני משטרים מגלומניים ואידיאולוגיות פנאטיות רצחניות, חילוניות כדתיות, הבזות לחיי אדם.
עם ישראל מכיר תודה והערכה לארגון האומות המאוחדות, שהתעלה ואימץ שליחות זו באחת משעותיו היפות, בקובעו פה-אחד את יום שחרור אושוויץ כיום הזיכרון הבין-לאומי לשואה וללקחיה.
לפני שנים אחדות יצאה משלחת של קציני צה"ל לסיור באתרי ההשמדה באירופה. בביקורה באושוויץ ערכה המשלחת טקס קצר, ובמהלכו חלף ממעל מטס הצדעה של טייסינו. מסר נשלח מן המטס למשתתפי הטקס, לאמור: "אנו, טייסי חיל האוויר הישראלי, בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו – ישראל".
נס תקומתה של מדינת ישראל נגלה שם באותה שעה צלול ובהיר מאי-פעם. לו יכלו הנספים לפקוח לרגע את עיניהם ולראות זאת, היה מבטם נדהם ונרעש כלא מאמין; לו יכלו לשוות בנפשם, בנשימתם המעונה האחרונה, את המחזה המופלא הזה – הן היתה זו אולי נחמתם-נקמתם. אבל הם נֶאֶספו כולם אל מותם – ילדים וזקנים, גברים ונשים, עוללים וקשישים – ללא תקווה וללא פשר, חפים מכל אשם, טהורים מכל עוון, רדופים עד שאול על היותם יהודים, רק על היותם יהודים.
והשמים – אותם שמים בהירים שבהם חלף ברעם עז מטס ההצדעה – היו אז אחרים. שמים קודרים ושותקים, שבהם ריחף תמיד עשן המשרפות, וריחן של גוויות אדם חרוכות נישא ברוח. מכונת הרצח עבדה ללא הרף; מסביב רתח העולם ממלחמה, מאות אלפי מטוסים הפציצו יעדים חשובים יותר וחשובים פחות ברחבי היבשת. אבל אפילו יעף אחד – אחד – לא הוקצה לעצירת ההשמדה. אושוויץ, מסילות הברזל שהובילו לשם, הרכבות, הרציפים – הכול פעל במדויק ובאין מפריע עד הסוף, כמו שעון. שעון נאצי. והשמים נותרו ריקים, והשמש זרחה ושקעה כרגיל, הגשם ירד, השלג הלבין, הרוצח רצח, ושום אווירון לא זמזם ולא הפר את שגרת הטבח.
"בבְכות ילדינו בצל גרדומים/ את חמת העולם לא שמענו...", כתב המשורר נתן אלתרמן באותם הימים.
גברתי יושבת-ראש הכנסת, מכובדי, העם היהודי שוב לא יהיה לעולם בן-בלי-בית וּנטול כוח מגן כפי שהיה בתקופת השואה. אבל אוזנינו כרויות היטב ורגישותנו רבה מכל עם אחר לאיומי השמדה. איננו מרשים לעצמנו להיות שאננים למשמע קולות הקוראים להכחדתה של מדינת ישראל; במיוחד כאשר מאחורי הקולות הבזויים הללו ניצבים אידיאולוגיה קנאית ורצחנית, משטר עריץ תומך טרור החותר בחוסר מעצורים להגמוניה אזורית, ותוכנית זדונית לפיתוח נשק להשמדה המונית. מבחינתנו, מבחינתו של העם היהודי לְמוּד-השואה, זהו מצב בלתי נסבל.
מדינת ישראל יודעת אומנם כיצד להגן על עצמה, אבל בשמו של אותו לקח אוניברסלי שהניע את אומות העולם לקבוע את היום הזה, יום שחרור אושוויץ, כיום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, אנחנו תובעים מן הקהילייה הבין-לאומית פעולה. אנחנו מוקירים ומעריכים מאוד את הממשלות והמנהיגים הנוקטים עמדה נחרצת אל מול הסכנה. אנחנו קוראים לאחרים שעמדתם מושפעת מחישובים אינטרסנטיים לזנוח כל שיקול זר ולהציב חזית נחושה אחת כדי להסיר את הצל המאיים על שלום האזור ושלום העולם.
ביום המיוחד הזה, כאן בכנסת ישראל, נעלה על נס את ניצולי השואה שקוממו את חייהם וביתם במדינת ישראל. לא נזנח אותם. וגם אם חטאו ממשלות ישראל בעבר – ולא בזדון – כלפיהם, קיבלנו על עצמנו כעת לתקן את המעוות, לסייע להם ולכבד את זיקנתם ואת סבלם. כי חרפתם – חרפתנו, וכבודם – כבודנו הוא. ביום שחרור אושוויץ נותרו בקרבנו שרידים שחוו את הזוועות ומספרים חקוקים בבשרם. אלה אשר נותרו מהם, והם לדאבוננו כבר מעטים מאוד, ראויים שמדינת ישראל תִּישָּׂאֵם על כפיה. כה נעשה. נזכור – ולא נשכח, כי חובה קדושה היא לכולנו.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני ראש הממשלה. נמצא אתנו הנשיא החמישי של מדינת ישראל, מר יצחק נבון. אדוני יושב-ראש האופוזיציה, בבקשה.
בנימין נתניהו (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, Mr. President Signor Casini, חברי הכנסת, ניצולי השואה, חברי הסגל הדיפלומטי, אורחות ואורחים יקרים, על אחד הקירות במשרפות של אושוויץ נמצאו חרוטות המלים: "לזכור. לעולם לא לשכוח". זו היתה צוואה של אחד הנספים בשם כל הנספים: לזכור. לעולם לא לשכוח. מה לזכור? קודם כול, אותם, את הנספים. אמהות ואבות וילדים וילדות וקשישים וקשישות.
מי שמבקר במחנות ההשמדה, עובר ליד תצוגות. אחת התצוגות מראה אוסף שיער שהנאצים גילחו מראשי הקורבנות – שיער שטֶני, שיער בלונדיני, שיער שחור, שיער חום, שיער ילדים, שיער זיקנה. יש שם גם תצוגה של מזוודות. אתה רואה מזוודות שנלקחו מאנשים: כהן, גרינברג, לוי. שמות. תאריכים. נזכור את אחינו, שהלכו למוות נורא, באכזריות המפלצתית ביותר בהיסטוריה.
מה לא לשכוח? לא לשכוח את לקחי השואה. ומהם לקחי השואה? הלקח הראשון הובן – היטב, אני חייב להגיד – על-ידי ראשי הציונות, בוודאי על-ידי הרצל שכתב על השואה והזהיר מפניה עשרות פעמים. הוא ראה, הוא ראה – במשפט דרייפוס הוא ראה את כל מה שקרה באירופה, והוא הבין. אבל מי שנתן ביטוי ללקח הבין-לאומי טוב יותר מכל אחד אחר היה שותפו של הרצל בבריטניה, הסופר היהודי ישראל זנגוויל שאמר: עצור דברים רעים כשהם קטנים, כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
יש רוע בעולם, זה לא יעזור. והאנושות הצליחה לייצר חברה אנושית על-ידי כך שהיא בולמת את הרוע בעודו קטן. בתוך החברות הנאורות זה מה שאנחנו עושים, זאת המשמעות של משטר נאור ודמוקרטי. אנחנו שמים בלמים ואיזונים נגד הרוע ונגד ריכוז הכוח שיכול להפוך לרוע.
אבל בקהילייה הבין-לאומית לא השכלנו עד היום לייצר מערכות שעמידות בפני התפרצות של רוע נורא, כי בוודאי נכשלנו בזה לפני 70 שנה – האנושות נכשלה כישלון מחפיר – וכל הסימנים היו שם.
דוקטרינה שנאמרה בריש גלי, בראש חוצות, שאמרה מראש שהיא תרמוס את האנושות לטובת תורת עליונות הגזע – כמובן, היא התחילה ביהודים, אבל מהר מאוד זה התלקח לכלל האנושות – והיום, האנושות כושלת שוב, משום שהיום יש דוקטרינה אחרת שמדברת על רמיסת האנושות לטובת עליונות כת דתית, וזה מתחיל ביהודים, והאנטישמיות חוזרת במלוא עוצמתה. פעם היא היתה נחלת הימין, היום היא גם של הימין, גם של השמאל וגם של גורמי האסלאם הקיצוני ששוטפים את אותה יבשת גם כן, ויש קריאות להשמדת ישראל חדשות לבקרים, והעולם שותק, או אומר מעט מאוד.
ועל כן, חשוב היום הזה, חשוב שהאו"ם אימץ את היוזמה הזאת שהגיעה מממשלת ישראל – אם אינני טועה, שר החוץ דאז סילבן שלום היה בין היוזמים או היוזם העיקרי שלה. חשוב, חשוב שהיוזמה הזאת מביאה לידי דיונים ברחבי העולם, בפרלמנטים, אבל מדברים על השואה ההיא ולא עושים דבר או כמעט שלא עושים דבר כדי לעצור את אלה שמצהירים שבכוונתם לבצע את השואה הבאה.
הלקח לאנושות, אם כך, הוא לעצור את הרע כשהוא קטן או לפחות כשהוא לא הגיע לממדים מבהילים.
ויש לקח לנו, לעם היהודי. אנחנו בוודאי חייבים לנסות להעיר את האנושות ולהניע אותה לפעולה, אבל הלקח שלנו בסופו של דבר הוא שאיש לא יגן על היהודים אם הם לא יגנו על עצמם.
אני רוצה שתדעו שבביקור הראשון שלי, עם חבר הכנסת הירשזון – לא היינו אז חברי הכנסת – ב"מצעד החיים", בבירקנאו, אני זוכר שהתגובה האישית שלי – למראה הדברים, המשרפות, התעשייה הזאת – היתה זעם נורא, זעם נורא ששטף אותי, כי אני ידעתי אז מה שהיה ידוע אז אבל גם חשפנו בארכיון פושעי המלחמה של בעלות הברית – ולקח לנו שנה לפתוח אותו בתוך מרתפי האו"ם – וכשפתחנו את התיקים ראינו שהם ידעו הכול. הם ידעו הכול. מסוף 1943 ותחילת 1944, הם ידעו הכול. היו להם תיקים בזמן אמיתי. אני מתכוון לממשלות, לרבות ממשלות נאורות, לרבות המנהיגים הדגולים ביותר במאה ה-20, ובהיסטוריה המודרנית – הם ידעו הכול. ואמר ראש הממשלה בצדק, הם לא הפנו טייס אחד לפעולה שהיתה משתקת את תעשיית הרצח הזאת.
אני לא חושב שהסיבה היתה אנטישמיות, אני חושב שהסיבה היתה אפאתיות, אפאתיה לגורל היהודים. ועל כן, אנחנו כיהודים צריכים להכיר בכך שבצד הניסיונות שלנו לגייס את האנושות, הלקח העיקרי עבורנו הוא שאנחנו חייבים להיות מסוגלים להגן על עצמנו, וכי המכשיר היחיד בסופו של דבר להגן על העם היהודי ועל העתיד היהודי ומדינת ישראל הוא כושר ההתנגדות שלנו לאלה שבאים לכלותנו.
כשאנחנו אומרים שמדינת ישראל היא המענה על השואה, אומרים: אבל המדינה לא היתה קמה אלמלא השואה. ואני אומר שההיפך הוא הנכון. הצהרת בלפור באה לפני השואה, המנדט של חבר הלאומים בא לפני השואה, ההתיישבות היהודית באה במשך 70 שנה לפני השואה. כל אלה יצרו את הבסיס האמיתי שבלעדיו לא היתה קמה מדינת ישראל. ואם בכלל, השואה חיסלה את המאגר האנושי העיקרי שראשי הציונות – והרצל בראשם – חזו. הם לא חשבו על מדינת יהודית של 600,000, אלא של 5, 6, 7 מיליוני יהודים. לו קמה מדינת ישראל לפני השואה, לא היתה השואה. ואלמלא קמה אחרי השואה לא היה עם יהודי, כי תחת ההתקפה המשולבת של האנטישמיות וההתבוללות, העם היהודי ללא מדינת ישראל היה מתפורר ובסופו של דבר נעלם.
לכן, עלינו לנצור את זכר הנספים, לדרבן את העולם להתייצב אל מול הרוע מוקדם ככל האפשר, ולחזק את מדינתנו שהיא בסופו של דבר הערובה היחידה לקיומנו. אלה הם לקחי השואה.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני. השר לענייני גמלאים רפי איתן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת סילבן שלום.
השר רפי איתן:
גברתי היושבת-ראש, מר קזיני, ראש הממשלה, עמיתי השרים, חברי הכנסת, אחי ניצולי השואה, אורחים נכבדים, ב-27 בינואר 1945 נכנסו ראשוני החיילים של הצבא הסובייטי בשערי מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ומצאו בו 7,600 אסירים חולים באפיסת כוחות. עבור מיליון ו-600,000 בני-האדם שנרצחו במחנה, מתוכם כמיליון וחצי יהודים, השחרור הזה הגיע מאוחר מדי. היה זה מאוחר מדי גם עבור 4.5 מיליוני יהודים נוספים שמצאו את מותם במנגנוני הרג שיטתיים ואכזריים של המשטר הנאצי. אושוויץ היה מפעל המוות הגדול ביותר שידעה האנושות, והוא נצרב בתודעת העולם כסמל לאכזריות רצחנית, סבל ורוע, וכאות אזהרה לאן יכולות גזענות ושנאה להוביל. לכן נבחר יום שחרור אושוויץ, 27 בינואר, על-ידי האו"ם ליום השואה הבין-לאומי.
אף שרדיפות ומעשי טבח אינם נדירים בהיסטוריה, השואה יוצאת דופן בממדיה, בשיטתיות שלה ובאידיאולוגיה הגזענית שעמדה מאחוריה. השימוש בטכנולוגיה מתקדמת לשם ייעול הטבח, והעובדה שהשואה התחוללה בידי אומה בעלת מסורת הומניסטית שקיימה משטר חוק דמוקרטי, נותנים לשואה ממדים חסרי תקדים בחומרתם, והופכים אותה לטרגדיה אוניברסלית גדולה, אולי הגדולה ביותר, בתולדות האנושות. עוצמת הרוע והאכזריות האנושית שבאו לידי ביטוי בשואה, אינן ניתנות לביטוי בקודים המוכרים לנו. אלה שהיו שם יתקשו להסביר, ואלה שלא היו שם לעולם לא יוכלו באמת להבין.
זו היתה שפה של רוע ואכזריות ששלטה במה שהגדיר הסופר יחיאל די-נור, ק. צטניק, במהלך עדותו במשפט אייכמן – כפלנטה אחרת. אני מצטט: "במקום שבו כל שבר של רגע הולך בו על גלגלי זמן אחר, לתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן, הם לא נולדו שם ולא הולידו. הם נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם שכאן, ולא מתו לפיהם. השם שלהם היה מספר".
הגורל זימן לי את הזכות, אולי את האפשרות, לפגוש פנים אל פנים את אחד מנציגיו של שלטון הרשע הזה. להביט אל תוך עיניו, לחוש את פעימות לבו, את רעידת גופו ואת ריח זיעתו, ריח של חיה נרדפת שניצודה. זה היה לפני 47 שנים, בערב אביב בפרבר נידח בפאתי בואנוס-איירס שבארגנטינה.
כראש אגף המבצעים אז של השב"כ והמוסד, זרוע הביון החשאית של מדינת ישראל, הוטלה עלי המשימה לפקד בשטח על מבצע ללכידתו של אדולף אייכמן, מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, והאחראי הראשי על תוכנית "הפתרון הסופי לבעיית היהודים", כפי שכינו זאת הנאצים. האיש שהיה הדמות המרכזית בטיהור אירופה מיהודים.
במבצע לכידת אייכמן לא היה ולו קורטוב של נקמה. בלתי אפשרי לנקום את מותם של שישה מיליוני אנשים, מהם מיליון וחצי ילדים. המטרה החד-משמעית היתה חשיפת אימי השואה והבאתם לתודעה של כל אדם בעולם, למען ישננו אותם מדור לדור עד אחרית הימים.
השואה היא שעתה האפלה ביותר של ההיסטוריה האנושית ועליה להישאר לעולם כתם בל יימחה בתולדות המין האנושי, כתם ששותפים לו אלה שידעו ושתקו, אלה שלא מנעו, אלה ששיתפו פעולה, אלה שביצעו ואלה שמעזים היום להכחיש. כיום מוטלות על בני דורנו, יהודים ובני כל אומות העולם, המשימה והאחריות המוסרית להילחם בשיני הזמן המלחך בזיכרון ובאחד מתוצריו המסוכנים ביותר – הניסיון להכחיש את השואה.
הניסיונות להשכיח ולהכחיש מאיימים להשמיד את הלקח האוניברסלי של השואה, שהרוע קיים ואפשרי, ואסור לתת לו להרים את ראשו ולהיות כלי משחק בידי קבוצות פנאטיות המונעות מגזענות ומשנאה לשמה.
על אחת האנדרטות לשואה במחנה ההשמדה מיידאנק בפולין נכתב: "יהי אסוננו אזהרה לכם", ואת הצוואה הרוחנית הזאת מוטל על כל אחד מאתנו לשאת.
למרות מוראות השואה אל לנו לחדול מלהאמין שהטוב עדיין קיים, אבל בה בעת עלינו לזכור כי אל לנו לבטוח באחרים, נדיבים ככל שיהיו, ועלינו להבטיח את יכולתנו להגן על עצמנו ועל כל יהודי באשר הוא.
היום, בדיוק 63 שנים לאחר שנשמעו צעדי המשחררים בשערי בית-הקברות הגדול בעולם, אושוויץ, אנחנו נמצאים במליאת הכנסת אשר בירושלים בירת ישראל.
אחי הניצולים, לשמחתנו, הטלאי הצהוב שנאלצתם לענוד הפך כבר מזמן למגן דוד כחול על רקע לבן, והוא מונף בגאווה על גג בית זה, שבו אנו עומדים היום, סמל למדינה יהודית וחופשית המתקיימת כאן הרבה מאוד בזכותכם.
אנחנו כאן לתמיד, שלא על מנת ללכת. אנחנו כאן כדי ללמוד את הלקח, לזכור, להזכיר ולעולם לא לשכוח. כנסת ישראל, מדינת ישראל ואזרחיה הם ההבטחה שהזוועה ההיא לעולם לא תחזור. אנחנו פה.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, השר איתן. נמשיך עם חבר הכנסת סילבן שלום, אחריו תדבר גם חברת הכנסת קולט אביטל, ולאחר מכן נשמע את מר קזיני. חבר הכנסת סילבן שלום היה סגן ראש הממשלה ושר החוץ בעת שהתקבלה בעצרת האו"ם ההחלטה ההיסטורית לקבוע את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, וגם פעל רבות להצלחתה ולקבלתה כהחלטה באמת היסטורית של עצרת האומות המאוחדות.
סילבן שלום (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, תודה, כבוד נשיא המדינה החמישי של מדינת ישראל, ראש הממשלה, שרים, חברי הכנסת, ניצולי השואה, מר טומי לפיד ומר אבנר שלו, ראשי "יד ושם", שגרירים, חברי הסגל הדיפלומטי, כמובן ידידנו נשיא האיגוד הבין-פרלמנטרי מר פרדיננדו קזיני והמזכ"ל מר ג'ונסון, מר קזיני, אני רוצה, בשמי ובשם כל חברי הבית כאן, להודות לך על שכיבדת אותנו בנוכחותך ביום חשוב זה, על כך שהגעת לכאן בעיצומו של משבר פוליטי באיטליה, ולמרות המשבר מצאת לנכון לעמוד בהתחייבותך להגיע לכאן ולהיות אתנו. מר קזיני הוא ידיד לישראל, שהוכיח את ידידותו לאורך שנים, ואנחנו כמובן מודים לך על כך שהגעת ושמחים לקבל אותך בינינו.
לפני אלפי שנים היה לנביא יחזקאל חיזיון. באחד הקטעים הנודעים ביותר בתנ"ך הנביא מתאר כיצד הובא לבקעה והיא מלאה עצמות, והעצמות, לדברי הנביא, הן בית ישראל. אך העצמות יבשות, תקוותן אבדה. לנוכח חיזיון זה הנביא שואל: התחיינה העצמות האלה? שאלתו של הנביא יחזקאל התעוררה בכל אחד ממשוחררי המחנות – האם יכולה לעלות תקווה לאנושות מן הזוועה? התחיינה העצמות האלה?
אנו רק יכולים להתחיל לשער מה היו המיליונים שלא שרדו יכולים לתרום לאנושות. אנו מבכים את אובדנם מדי יום, עד היום, וחשים אותו בכל נים מנימינו. כל משפחה יודעת את הכאב, ואף משפחתי שלי – סבה וסבתה של רעייתי, שבעה משמונת ילדיהם נרצחו. אמי, אחיה, אחיותיה והוריה, שגרו בתוניס, היו גם הם בסכנת הכחדה והשמדה כאשר הנאצים הגיעו לעירם, וניצלו בנס, כמו חלק מיהודי לוב.
מדינת ישראל והעם היהודי חבים חוב למשוחררי מחנות המוות, וכמותם האנושות כולה. לנוכח האלם שגזר הרוע על מעשי ההשמדה, הראו לנו המשוחררים את הטוב שבטבע האדם. לנוכח האדישות המזעזעת לסבל הזולת הם הראו לנו את משמעותה האמיתית של החמלה. לנוכח הפחדנות הם הוכיחו לנו מה כוחם של אומץ ונחישות. העצמות היבשות קרמו עור וגידים; לא רק בחיי הניצולים עצמם, אלא אף בשני גופים שצמחו על אפר השואה – ארגון האומות המאוחדות ומדינת ישראל.
הטרגדיה הנוראה של השואה היתה אחד הגורמים שדחפו להקמתה מחדש של מדינת ישראל, הקמתו מחדש של הבית לעם היהודי במולדתו העתיקה, כפי שהכריזה ישראל בהכרזת העצמאות שלה.
אך אין ספק שאילו היתה מדינת ישראל קיימת לפני השואה, השואה לא היתה מתקיימת. מאז הקמתה משמשת מדינת ישראל מקלט בטוח ליהודים מפני רדיפות בכל רחבי העולם, ובה בשעה צמחה בישראל חברה דמוקרטית המבוססת על ערכים של חופש לכל אזרחיה, מקום שהעם היהודי יכול לחיות בו, לשגשג ולפתח את תרבותו, את ספרותו, את דתו ואת מחשבתו.
העובדה שרבים כל כך מהניצולים השתקעו בישראל ונטלו חלק בבניינה, היא עצמה דרך ראויה לציון של מימוש נבואת יחזקאל, כדברי הנביא: כה אמר ה' אלוקים, הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל – יחזקאל פרק ל"ז.
יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה נקבע בעצרת האו"ם לפני שלוש שנים, והיתה לי הזכות הגדולה להיות שר החוץ בתקופה זו. היוזמה הזאת, שהובלתי אותה עם משרד החוץ – לקבוע את 27 בינואר כיום שבו יציינו כל המדינות את זכרם של שישה מיליוני יהודים שנרצחו – היא ניצחון אדיר של העם היהודי בהנצחת זיכרון השואה.
במשך 60 שנה ציינה ישראל לבדה את יום השואה, ושאר העולם נמנע מכך. היום הפך יום השואה לנחלת הכלל. בעקבות החלטה חשובה זו נערכו אתמול והיום טקסים בכל רחבי העולם, בהשתתפות מלכים, נשיאים וראשי ממשלות. היום ובמשך כל השבוע ילמדו הילדים בבתי-הספר את אשר התרחש בתקופה הנוראה של השואה ומה צריך לעשות כדי למנוע תופעות כאלה בעתיד.
התכנסנו כאן היום כדי לכבד את זכר הנספים, להביע את רגשי הכבוד שלנו לניצולים ולהוקיר את המשחררים. התכנסנו כאן היום למען אלה שזוכרים, למען אלה ששכחו ולמען אלה שעדיין לא יודעים. התכנסנו גם כדי לזכור ולהזכיר שמגילת היסוד של ארגון האומות המאוחדות, וכמוה גם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נכתבו בדם קורבנות השואה. התכנסנו כאן כדי לתת ביטוי חוזר למחויבותנו לעקרונות הנאצלים שעליהם נוסד ארגון האו"ם ונוסדה מדינת ישראל.
בעשור האחרון אנו עדים להכחשת השואה. הכחשת השואה הפכה להיות מטבע עובר לסוחר לא רק על-ידי אחמדינג'אד, אלא על-ידי רבים אחרים ולא טובים. פעם נוספת האנטישמיות מרימה את ראשה. מי יכול היה להאמין שרק 60 שנה אחרי, והאנטישמים מרימים ראש מחדש. היום הם עושים זאת לא כאנטישמיות נגד העם היהודי, אלא כאנטי-ישראליות ואנטי-ציונות.
כשהובלנו את היוזמה באו"ם לקביעת יום חשוב זה, קיווינו שכינון יום זיכרון בין-לאומי לקורבנות השואה יסייע בהפיכת הזיכרון הפרטי שלנו לזיכרון קולקטיבי של העולם כולו, לזיכרון בין-לאומי של מה אסור ומה מותר. הגל החדש של אנטישמיות במסווה של אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות הוא מסוכן. עלינו להיאבק בו יחד, העולם כולו. החלטת העצרת מהווה זיכרון לעד לכל עמי העולם מפני הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות. יום השואה הבין-לאומי הוא תמרור אדום לכל אדם באשר הוא. זהו תמרור חשוב, אשר בעזרתו הזיכרון של מה שהיה יישאר תמיד, ובזכות הזיכרון הזה נהפוך את האמירה "לעולם לא עוד" למציאות.
גברתי היושבת-ראש, עם חלוף השנים הולך ופוחת מספרם של ניצולי השואה, ולא רחוק היום שבו מאורע נורא זה יהפוך מזיכרון להיסטוריה. לכן החשיבות שבהנחלת זכר השואה לתלמידים בבתי-הספר ולכן היא צו השעה.
הבה נתחייב כולנו, כולנו שנתכנסנו כאן היום לזכר השואה, לא לשכוח את הקורבנות, לא לנטוש אף פעם את הניצולים, לא לאפשר אף פעם למאורע נורא כל כך לחזור על עצמו.
היו"ר דליה איציק:
תודה, חבר הכנסת סילבן שלום. חברת הכנסת קולט אביטל תחתום. יש בדעתי לקבע את היום הזה, ומעתה ואילך ב-27 בחודש נזכור פה את יום השואה. בבקשה.
קולט אביטל (העבודה-מימד):
גברתי היושבת-ראש, אדוני ראש הממשלה, כבוד השרים, Onorevole Signor Casini, חברי חברי הכנסת, ניצולי השואה, קהל נכבד, 63 שנים אחרי שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, ביום שאותו קבע האו"ם כיום הבין-לאומי לציון זכר השואה, צעדנו, משלחת של חברי הכנסת, לאורך המסלול שהביא מיליון וחצי יהודים בדרכם האחרונה לתאי הגזים. צעדנו שם אתמול, בקור מקפיא, כבני-חורין, כישראלים גאים, כנבחרי ציבור, משלחת שכללה קשת רחבה של דעות – חברי הכנסת יורם מרציאנו, מאיר פרוש, נסים זאב, ניסן סלומינסקי, סטס מיסז'ניקוב ואנוכי. צעדנו, אבל לא היינו לבד, שכן הפעם יצאנו במשלחת משותפת לנו ולידידי ישראל בפרלמנטים של אירופה. כ-30 חברי פרלמנטים של צרפת, של שבדיה, של פורטוגל, של בלגיה, של בריטניה, של סלובניה, של בולגריה, של איטליה ושל גרמניה, שאליהם הצטרפו סגני יושב-ראש הפרלמנט האירופי – כל אלה באו עמנו כדי לנסות להבין את גודל האסון שפקד את העם היהודי. שכן היום הבין-לאומי שקבע האו"ם נועד בדיוק למטרה הזאת, להנחיל לעולם, ובעיקר לדור הצעיר, את ההבנה ואת הידע על מה שקרה. ידע על תורת הגזע, על השנאה ועל ההסתה, שהובילו את העם הגרמני, עם שהגיע לדרגה כה גבוהה של תרבות, לבצע פשעים כה נוראים, ידע על מכונת ההשמדה וידע – כן, גם על כך שהעולם ידע ושתק ובחר שוב לעמוד מנגד. היום הזה נועד להילחם באנטישמיות.
עמדנו שם, כתף אל כתף, בפלנטה ההיא, ישראלים ושבדים וגרמנים, אל מול ערמת הבגדים והנעליים של ילדים תמימים שנרצחו בדם קר, מול המזוודות והפרוטזות והמברשות והמשקפיים שהנאצים שדדו מהיהודים ודאגו לסדר ולקטלג בסדר מופתי. היינו במחנה אושוויץ 1, שבו עונו בני-אדם, שבו בוצעו ניסיונות רפואיים בגופם ובו הוצאו להורג ללא סיבה וללא משפט. אך את אשר ראינו במחנה אושוויץ 2, הלוא הוא מחנה בירקנאו, שבו שכללו הנאצים מדי יום ביומו את תעשיית המוות בשיטתיות, בברוטליות, בדייקנות – מה שראינו שם קשה לתאר במלים. צעדנו במחנה שקשה לתאר את ממדיו, מחנה ענק, מחנה שהכיל מדי יום יותר מ-100,000 איש ואשה. עמדנו ליד המשרפות וליד מה שהיה קרוי "הסאונה", המקלחות שבהן הפעילו את הגזים.
גברתי היושבת-ראש, אינני מאמינה שקיים היום אדם אשר יכול להישאר אדיש אל מול מחזה כזה, או יותר נכון אל מול מה שנותר ממחנות המוות.
עוד היינו שם, והנה הגיעו משלחות רבות של תלמידים מצרפת ומאיטליה, מפולין, מישראל ומגרמניה. ולכן יש בציון היום הזה כמעט בכל מקום בעולם מסר חינוכי ואנושי שצריך לברך עליו, מסר המופנה כלפי כל אותם האנטישמים שמספרם בשנים האחרונות אינו פוחת. מסר אוניברסלי כלפי ממשלות ומדינות, כמתחייב מהחלטת האו"ם להשקיע בחינוך ובתוכניות לימוד, כדי לקעקע עד היסוד את הגזענות, את שנאת הזר והשונה. מסר למדינות חברות באו"ם, כי אין עוד מקום להכחשת השואה, ומסר כלפי פרלמנטים לחוקק חוקים נגד אנטישמיות וגזענות. את הנגע הזה יש להעביר מן העולם בכוחות משותפים.
ואשר לנו, ישראלים, חברי הכנסת – בעומדנו שם הבנו שוב עד כמה חשובה לנו מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, עד כמה עמוקה מחויבותנו ועמוקה אחריותנו לשלומה, לכבוד כל אזרחיה ולהמשך קיומה. תודה רבה.
היו"ר דליה איציק:
תודה רבה. אדוני נשיא האיגוד הבין-פרלמנטרי, מר קזיני, בבקשה. יש לכם תרגום סימולטני מאיטלקית.
נשיא האיגוד האינטרפרלמנטרי פייר פרדיננדו קזיני:
(נושא דברים בשפה האיטלקית; להלן תרגומם לעברית:)
גברתי היושבת-ראש, אדוני ראש הממשלה, עמיתים נכבדים, גבירותי ורבותי, בראש ובראשונה ברצוני לפנות אל נציגי הניצולים אשר נמצאים אתנו כאן היום. אני רוצה להודות לכם על היענותכם להזמנה לישיבה הזאת, המוקדשת ליום הזיכרון לקורבנות השואה.
אתמול ערכנו טקס לציון יום הזיכרון במדינתי, מדינה – ואני אומר זאת בגאווה – אשר נותנת מקום רחב ליוזמה הנוגעת לאירוע זה של זיכרון והתרגשות. גם אני מתרגש, ושבות ועולות בזיכרוני המלים של פרימו לוי: זה קרה, ולפיכך זה יכול לקרות שוב.
תחושותי ורגשותי רבים אף יותר כאשר אני חושב על כך שאלה הם גם ימי ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, אחד החגים היהודיים היפים ביותר, שבהם כולנו זוכרים גם את יום הולדתה ה-59 של הכנסת, ובקרוב גם ימלאו 60 שנה להקמתה של מדינת ישראל.
ט"ו בשבט הוא ללא ספק סמל לחוזק, לחיוניות, לאומץ ולאהבה. הם המפיחים רוח חיים בדמוקרטיה שלכם, שהיא מיוחדת במינה באזור זה של העולם, בתשוקתה לחירות, למרות המלחמות שהעמידו אותה במבחן קשה. כל אדם אשר נכנס לכנסת מוצא עצמו במעין ממד רוחני אשר העלה והדגיש הנשיא חיים ויצמן בישיבתכם הראשונה, ואני מצטט מדבריו: "זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים".
אני רוצה להבטיח לכם, לא רק עיני העם היהודי נשואות אליכם, אלא גם עיני העולם כולו, במיוחד אירופה, עיני אנשים אשר רואים בכם מוצב קדמי של החירות. כמו כנסת הגדולה שהתכנסה עם שיבת ציון לאחר הגלות, כך גם הדמוקרטיה שלכם מלאת חיים, יש לה שורשים עמוקים וגזע איתן. כנשיא האיגוד הבין-פרלמנטרי, אשר יש בו 147 פרלמנטים, אני יכול לומר לכם, שאין פרלמנט עשיר ורבגוני יותר משלכם.
השואה הטביעה על המאה ה-20 ועל ההיסטוריה של האנושות חותם בל יימחה של זוועות, שאסור שיחזרו לעולם. למרבה הצער, בחברות בעולם אכן יש המשכיות לאותם זרעי גזענות ואנטישמיות. הטעות החמורה ביותר תהיה להתייחס לאירועים מסוימים בחדשות כאל ביטויים זניחים ושוליים, כאל תוצאה של שיגעונם של יחידים. אין הדבר כך. השואה לא היתה מקרה של שיגעון קולקטיבי, אלא רצון פושע ומכוון לעשות רצח עם.
כבר ב-1991 אימצנו החלטה נגד רצח עם, אבל עלינו לשמור ולא לקפוא על השמרים, כדי שהאנטישמיות לא תתפתח בעולם כולו, ואותן זוועות ואותן תחושות קמאיות, הרוע עצמו, לא יתעוררו מחדש. כבר נכתב שהזיכרון הוא הבזק של אור. לפיכך עלינו לשמור עליו כל הזמן כדי שהאור אכן ידלוק בלב כולנו.
כיושב-ראש הפרלמנט האיטלקי, גם אני, בשעתי, יזמתי יום זיכרון כזה, אשר מצד אחד שמר על זיכרון חיוני, ומצד שני הזכיר את הטוב ששכן בלב כל אותן הזוועות, את היחידים, אותם חסידי אומות עולם אשר הצליחו, למרות כל מה שקרה מסביבם, להציל אלפי יהודים. בין אלה אשר התנגדו באומץ רב לחוקי הגזע ולאותו פרויקט של השמדה ואשר סיכנו את חייהם על מנת להגן על משפחות יהודיות, היו גם רבים מבני ארצי –don Beccari, Giuseppe morreali, Giovanni Palatucci, Giorgio Perlasca , שבין השנים 1941 ו-1945 הצילו 5,000 יהודים הונגרים.
היום עלינו להתאחד כולנו במאבק נגד הטרור. האלימות הפונדמנטליסטית הפוגעת בחפים מפשע, יהיה אשר יהיה המניע הפוליטי או הדתי שלה, היא סטייה שיש לדחותה. האנשים הצעירים, בעיקר, זכאים למצות את הפוטנציאל שלהם בעולם שלא יהיו בו מחיצות ודעות קדומות גזעניות. בדיוק כמו שבשואה לא היתה זוועה איומה מזו שדנה למוות ולגלוּת מאות אלפי ילדים, באותו אופן הטרור איננו שואל לגיל הקורבנות ושולל מהם את הזכות לגדול.
ה-IPU שבראשו אני עומד ימשיך למלא את חלקו וייאבק בכל מקום ובכל זמן בדעות הקדומות האנטישמיות ובתוכניות המוות. לעולם לא אחדל מלהיות רגיש ולעורר את תשומת לב הפרלמנטים נגד הסכנה של התעוררות הגזענות, והניסיון להטיל על עם שלם, רק משום שהוא שייך לדת אחרת, את הטינה, התסכול והאינסטינקטים השפלים והשנאה המושרשים בטבע האדם. אוסיף לעשות כל מה שבכוחי כדי שהפוליטיקה תיתן מענה לאתיקה אוניברסלית של שותפות ושל וסובלנות.
אני רוצה לומר דבר חשוב, דבר פשוט ביותר, אבל אני חושב שהדבר ברור: הכחשת השואה היא הסרטן בלב המאה ה-20.
סיבה נוספת להתרגשות שלי היום – איטליה היא המדינה היחידה, פרט למדינתכם, אשר יש לה היסטוריה יהודית מתמשכת ללא כל הפרעה. הקהילה היהודית ברומא היא העתיקה ביותר באירופה. בית-הכנסת ברומא אפילו ותיק יותר מהוותיקן. באף מדינה אחרת באירופה אין כזאת תרומה של תרבות יהודית לעיצוב המדינה כמו במדינה האיטלקית; זה משהו עקבי מאז המאה ה-19 ועד ימינו אלה. השתתפות היהודים בחיים הפוליטיים של היום, גם היא ראויה לציון.
כדי לסכם, לא לי לדבר על המשא-ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. זה אולי גם לא הזמן המתאים לדבר על כך. אבל הייתי רוצה להביע את תקוותי, בכל מקרה, שבקרב הפלסטינים יגבר קולם של המתונים, אותם אנשים אשר באמת ילכו בדרך השלום ולא בדרך המלחמה. אשר לישראל, אני מקווה מאוד שתישמר היכולת לקיים בצדק את שיווי המשקל בין הזכות של ישראל לביטחון ובין כיבוד זכותו של היריב להגדרה עצמית, ובעיקר יש לשים לב לתנאי החיים של האוכלוסיות האזרחיות.
גברתי היושבת-ראש, לסיום הרשי לי לסכם כפוליטיקאי איטלקי, אבל גם כאדם קתולי, בתקווה ובחלום לראות את הפתרון לבעיה הפלסטינית, אבל גם לראות אירופה אשר מרחיבה את גבולותיה כלפי ישראל. אני רואה אירופה אשר פותחת את עצמה כלפי ישראל, ואני משוכנע שאחד הנושאים החשובים ביותר עבורנו, האירופים, עבור האירופים, עבור האיטלקים, עבור הישראלים – הנושא הוא אחד: זהות המערב מוגנת על-ידי כך שנאשש את הערכים המשותפים לנו, ליהדות ולנצרות. גם זה דבר אשר בנדיקטוס השישה-עשר מעולם לא נלאה מלומר. אני חושב שעבור אירופה זאת היתה טעות איומה, שלא היה להם האומץ באמת לצטט את אותם שורשים משותפים כאשר הם קבעו את החוקה. אבל הדבר הזה, אסור שיישאר בגדר חלום. נחוץ אומץ על מנת להגיע ליום שבו יחד עם הזכויות גם ישרור שלום, וגר זאב עם כבש. וכדי להמשיך בציטוט מישעיהו, אסיים כאן בירושלים, בנבואה: שישו אִתה משוש כל המתאבלים עליה.
מזכיר הכנסת איל ינון:
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לקום לשירת "התקווה".
(שירת "התקווה")
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, מר קזיני, ידיד אמת של ישראל.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, 29 בינואר, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 19:20.