דברי הכנסת

תוכן העניינים הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103), התשס"ח–2007; הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007 4 סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): 5 יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 18 אופיר פינס (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 20 מיכאל מלכיאור (יו"ר הוועדה המשותפת): 23 גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): 24 ראובן ריבלין (הליכוד): 30 שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): 34 יצחק וקנין (ש"ס): 38 דוד רותם (ישראל ביתנו): 41 ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 44 יצחק גלנטי (גיל): 47 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 49 אבשלום וילן (מרצ): 52 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 55 מוחמד ברכה (חד"ש): 57 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 60 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 63 סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 63 הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103), התשס"ח–2007; הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007 63 שי חרמש (קדימה): 64 יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): 69 אופיר פינס-פז (העבודה-מימד): 72 השר להגנת הסביבה גדעון עזרא: 74 אריה אלדד (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 76 משה שרוני (גיל): 79 משה גפני (יהדות התורה): 81 אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו): 84 עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): 86 חנא סוייד (חד"ש): 87 סעיד נפאע (בל"ד): 89 מאיר פרוש (יהדות התורה): 91 גדעון סער (הליכוד): 94 אליהו גבאי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 96 נאדיה חילו (העבודה-מימד): 99 זאב אלקין (קדימה): 100 יצחק בן-ישראל (קדימה): 103 משה כחלון (הליכוד): 105 מיכאל נודלמן (קדימה): 113 מיכאל איתן (הליכוד): 114 חיים אמסלם (ש"ס): 122 יוחנן פלסנר (קדימה): 125 יוסף ביילין (מרצ): 127 חיים כץ (הליכוד): 130 אברהם רביץ (יהדות התורה): 132 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 134 סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 134 הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103), התשס"ח–2007; הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007 134 רן כהן (מרצ): 135 עתניאל שנלר (קדימה): 141 נסים זאב (ש"ס): 143 ישראל כץ (הליכוד): 146 דני יתום (העבודה-מימד): 148 זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 149 יואל חסון (קדימה): 152 יואל חסון (קדימה): 154 שמואל הלפרט (יהדות התורה): 155 לימור לבנת (הליכוד): 157 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 160 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 164 סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 164 הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103), התשס"ח–2007; הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007 165 מיכאל מלכיאור (העבודה-מימד): 165 רונית תירוש (קדימה): 167 אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 169 אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 171 משה כחלון (הליכוד): 174 מגלי והבה (קדימה): 178 יעקב מרגי (ש"ס): 180 יצחק זיו (גיל): 182 יובל שטייניץ (הליכוד): 184 יורם מרציאנו (העבודה-מימד): 186 אברהם מיכאלי (ש"ס): 188 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 190 צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 192 יעקב כהן (יהדות התורה): 196 חיים אורון (מרצ): 199 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 204 דב חנין (חד"ש): 206 ואסל טאהא (בל"ד): 210 אביגדור יצחקי (קדימה): 211 סילבן שלום (הליכוד): 215 סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): 220 שר האוצר רוני בר-און: 222 מזכיר הכנסת איל ינון: 243 שר האוצר רוני בר-און: 251 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 252 מזכיר הכנסת איל ינון: 252 הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007 253 מזכיר הכנסת איל ינון: 267 ישיבה קפ"ו חוברת י"ב הישיבה המאה-ושמונים-ושש של הכנסת השבע-עשרה יום רביעי, י"ז בטבת התשס"ח (26 בדצמבר 2007) ירושלים, הכנסת, שעה 11:05 הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103), התשס"ח–2007; הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007 [מס' מ/335; "דברי הכנסת", חוב' ב', עמ' 11326; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר דליה איציק: רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום רביעי, י"ז בטבת, 26 בדצמבר. חברי חברי הכנסת, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אנחנו פותחים בדיון משולב בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בהצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37); הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102); הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103); הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה). אני מזמינה אותך, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, שעבד מאוד קשה, חבר הכנסת סטס מיסז'ניקוב, להציג את הצעת החוק. נא להזמין את יושבי-ראש הוועדות, שיהיו מוכנים כאן; הם ביקשו לדבר. בבקשה, אדוני. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): תודה. גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, רבותי חברי הכנסת, הפעלתם שעון, אבל אני מקווה שאני אקבל "גרייס" של כמה דקות מעבר לשעון. היו"ר דליה איציק: שלא יפריע לך, אני אתן לך עוד קצת זמן. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אני חייב להגיד לחברי הכנסת הבודדים שנמצאים פה בינתיים ולשרים שאני די מתרגש. סך הכול, כמה פעמים בחייו של אדם יוצא לו להציג את תקציב המדינה בכנסת ישראל? ראובן ריבלין (הליכוד): אל תדאג, שר האוצר גם מגיש את התקציב. אבשלום וילן (מרצ): אתה רומז למשבר קואליציוני אפשרי? סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): למה? אני לא רומז על כלום. אני אומר שאני, בפעם הראשונה, כיושב-ראש ועדת הכספים, מציג את תקציב המדינה, ואני מתרגש מזה. היו"ר דליה איציק: ובצדק. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אני מאוד מתרגש מזה, אני חייב להגיד לך, אני לא רומז לכלום. ישראל כץ (הליכוד): אתה יכול לשאול כמה פעמים בחייו של אדם יוצא לו להציג בפעם הראשונה את התקציב בפני הכנסת. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): זה מה שאמרתי. אני מודה לך על שחזרת על זה וכולם שמעו עכשיו. אני באמת מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הסעיפים בהצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007, שהועברו לטיפולה של ועדת הכספים. הרבה שנים עקבתי אחרי דיונים בוועדת הכספים ובכנסת על תקציב המדינה וחוק ההסדרים בטלוויזיה, כצופה מהצד. בשנה וחצי האחרונה השתתפתי כחבר כנסת פעיל בוועדת הכספים באישור התקציב, והפעם – כיושב-ראש. הפעם עשינו הכול כדי שהדיון וההצבעה יהיו מוקדם, הרבה יותר מוקדם מ-31 בדצמבר, ולא ניכנס ללילה ארוך של דיונים, ואני מודה לממשלת ישראל על כך שהביאה את התקציב. כמובן, אחר כך אני גם אודה לכל אותם אנשים שעשו את העבודה כדי שגם האישור יהיה בזמן. אני מודה לך, אדוני שר האוצר, זה גם התקציב הראשון שלך כשר האוצר, עשית פה עבודה נהדרת, עם כל התלאות שהיו בדרך, כי ברגע שנכנסת לתפקיד שר האוצר היו לך הרבה מאוד דברים לטפל בהם חוץ מתקציב המדינה, והתמודדת עם זה יפה מאוד. זה שאנחנו היום, ב-26 בדצמבר, נצביע על חוק ההסדרים, ומחר, בעזרת השם, על התקציב, זה הרבה הרבה בזכותך. חוק ההסדרים שאנחנו דנים בו היום הגיע לוועדת הכספים במתכונת מצומצמת. אני תיכף אגיד מה דעתי בכלל על חוק ההסדרים, אבל פה אני צריך להוריד את הכובע בפני יושבת-ראש הכנסת, חברת הכנסת דליה איציק, על העבודה היפה והאמיצה שהיא עשתה, עם חבר הכנסת דוד טל, יושב-ראש ועדת הכנסת – – – היו"ר דליה איציק: גם הנהלת הקואליציה. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): כמובן, אבל את זה אני אשאיר לסוף. את הברכות הכי חמות אני אשאיר לסוף. – – עבודה באמת יפה, וחוק ההסדרים קוצץ ב-70%. אותם 30% – הרוב נפל עלינו, על ועדת הכספים. לא שאנחנו מתלוננים, אנחנו גאים בכך, אבל העבודה שלנו היתה הרבה יותר קלה. אני רוצה לדבר, ברשותך, גברתי, על הנחיצות של חוק ההסדרים בכלל. כולנו זוכרים איך הוא נולד. הוא נולד בשנות ה-80, כשמדינת ישראל היתה באמת במצב כלכלי רעוע, עם אינפלציה של 400%, עם אבטלה גואה, עם בורסה שנפלה ב-1983. באמת היה צריך לעשות זריקת מרץ אמיתית, להביא כמה שיותר רפורמות, "אן בלוק", בבת-אחת, כדי להוציא את המשק, את העגלה, מהבוץ, וזה מה שנעשה. אני מבין שהזמני פתאום הופך לקבוע, אבל אני לא מבין למה אף שמאז עברו 23-22 שנה, עדיין חוק ההסדרים מלווה אותנו כל שנה, וכל שנה הוא מגיע אלינו במתכונת רחבה יותר ויותר. אני יכול להבין את זה ברמה הפוליטית; אני לא מבין את זה ברמה המקצועית. אנחנו לא זקוקים שהרפורמות הגדולות ייכנסו לחוק ההסדרים. אנחנו זקוקים לדיון ציבורי בוועדות הכנסת, אנחנו זקוקים לכך שממשלת ישראל תביא את הצעות החוק הממשלתיות לאורך השנה, כדי שאנחנו, לפי החלוקה בוועדות הכנסת, נוכל לקיים דיון רציני, לאשר אותן או לדחות אותן או לתקן אותן. אני משמש יושב-ראש ועדת הכספים כבר שבעה חודשים. שום רפורמה של הממשלה שהגיעה לוועדת הכספים לא התעכבה מעבר לזמן הדרוש כדי לעשות בה תיקונים ראויים. העובדה היא שאפילו אותן שלוש הרפורמות שאני הצלחתי לטפל בהן כיושב-ראש ועדת הכספים, בסופו של דבר יצאו מוועדת הכספים בזמן ובצורה יותר טובה מאשר נכנסו אליה, וכולם מסכימים לטענה הזאת. לכן, גם הצעות חוק פרטיות וגם הצעות חוק ממשלתיות, חשוב וראוי שיגיעו לוועדות הכנסת לאורך השנה ויידונו, ולא נחכה לסוף השנה כדי להכניס רפורמות רבות ככל האפשר לחוק ההסדרים. מי שהצליח לקרוא את אותם 200 עמודים עוד לפני הקיצוץ – גברתי היושבת-ראש, לפני שאת עשית את העבודה שלך – מתפלא איך הוא יכול להצביע בתוך חודשיים – – – היו"ר דליה איציק: חבר הכנסת מיסז'ניקוב, אני רוצה להראות לך איך היה חוק ההסדרים כשהוא הוגש ומה הוא היום. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): נכון. ואמרתי, באמת כל הכבוד שעשינו את זה. אבל אני אומר שאנחנו צריכים גם בשנה הבאה – לדאוג ולקיים דיון רציני כבר ב-1 בינואר 2008 על כך שחוק ההסדרים בכלל ייעלם מן העולם. בסדר, פשוט הוא "פאסה" במתכונת הנוכחית. אני לא יודע, חוץ מחבר הכנסת אורון, חבר הכנסת ריבלין, חבר הכנסת סלומינסקי ושאר חברי ועדת הכספים – באמת רוב הדברים נופלים עלינו – אני לא יודע מי קרא את כל חוק ההסדרים לפני שהוא קוצץ. מי יכול להצביע על רפורמות החשמל, רפורמות הגז, רפורמות המים, הבריאות, השלטון המקומי, הפרטת התחבורה הציבורית, ביטול חקיקה פרטית של חברי הכנסת, שגם נכנס לחוק ההסדרים? את כל הדברים האלה אי-אפשר, פשוט אי-אפשר ללמוד במשך חודשיים ימים. ראובן ריבלין (הליכוד): או דחייה. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): נכון. ללמוד למה אנחנו מקפיאים קצבאות, למה אחר כך אנחנו מפשירים אותן. בכל הדברים האלה באמת צריך לעשות דיון מאוד מאוד רציני לאורך השנה, ויחד להחליט מה אנחנו עושים עם זה. זאת הקריאה שלי ל-120 חברי הכנסת, לרבות השרים, לרבות סגני השרים, לרבות ראשי הוועדות: בואו, ב-1 בינואר, פשוט נתכנס יחד ונחליט שהמתכונת הנוכחית – תם ונשלם. עכשיו אני רוצה לפרט את אותם 30% מחוק ההסדרים אשר הגיעו לוועדת הכספים. פה אני צריך להוריד את הכובע, לא מכיוון שאני יושב-ראש של אותה ועדה, אלא מפני שאני חלק מהצוות של ועדת הכספים, אשר הצליח להתמודד בפרק זמן די קצר ומצומצם עם העברת התקציב וחוק ההסדרים. הצלחנו לדון בכל הסעיפים שנשארו ולמצות את הדיונים. לא בכדי הפכו חלק מהסעיפים שנשארו בחוק ההסדרים לרפורמות חשובות – אחר כך אני אפרט אותן – עם תיקונים אשר יצאו מוועדת הכספים, ביוזמה של חברי כנסת או של ועדה שלמה; אגב, חברי כנסת גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה, וגם זה הישג לבית הזה, שוועדת הכספים מתנהגת בצורה הכי ממלכתית שאפשר. אני רוצה לעמוד על עיקר השינויים – – – ראובן ריבלין (הליכוד): אתה אומר שהיינו ממלכתיים. אתה אומר את זה, כמובן, נגדנו. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אני חושב שזה בעדכם. אתה יכול לחשוב, כאיש אופוזיציה, שלא עשית את העבודה שלך כראוי, אבל זה לא כך. אנחנו יודעים שזה לא כך. ראובן ריבלין (הליכוד): אנחנו מאמינים שגם באופוזיציה אנחנו צריכים לדאוג לעם שלנו. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אין שום ספק, כולנו כאן למען המדינה. אני עומד על עיקר השינויים שהכנסנו בנוסח החוק – לעומת הנוסח שעבר בקריאה ראשונה. הסעיפים המהותיים שבהם עסקה ועדת הכספים נגעו בנושאי מיסוי, ביטוח לאומי, בריאות ושירותי ייעוץ פנסיוני. בנושאי מיסוי – ועדת הכספים החריגה את הפטור ממס רכישה והגדילה את סכום הפטור שניתן. אני רוצה להזכיר שזה היה הסעיף הראשון, שזאת הטבה שנדונה בוועדת הכספים. דנו בזה בדיוק יום. אפילו הגדלנו לעשות והגדלנו את התקרה לרוכשי דירות מ-850,000 ל-925,000 שקל. כל אלה שקונים את הדירה בשווי הזה, פשוט זכאים לפטור ממס רכישה. זה אומר שכל אלה שרוכשים דירות בפריפריה – זוגות צעירים, אמהות חד-הוריות – יצליחו ליהנות מההטבה הזאת. כמובן, אני מברך את כל מי שעסק בכך. בנושא הבריאות – אנחנו דנו בנושא ה"קפינג" לעומק. מי שלא יודע מה זה "קפינג", עדיף שלא ייכנס לזה, כי גם כאלה שקראו את זה פעם אחרי פעם אחרי פעם לא כל כך הבינו מה רוצים מחיינו, ואני שוב ושוב מצטט את פרופסור ברבש, מנהל "איכילוב", שאמר שהוא נחרד מעצם המחשבה שחברי כנסת יטעו בהבנת מה שכתוב שם ועוד יצביעו בעד זה. זאת באמת נוסחה קשה – זה הנושא של ההתחשבנות בין קופות-החולים לבתי-החולים. אני חושב שאנחנו מצאנו את הנוסחה הכי טובה, כדי שגם הקופות יהיו פחות או יותר מרוצות וגם לא יישאר חור בתקציב של משרד הבריאות ומשרד האוצר. כמובן, ועדת הכספים קוראת גם למשרד הבריאות שוב לשבת על נוסחת ה"קפינג" ולראות עד כמה צריך למזער את הפגיעה בשירותי קהילה שנותנות קופות-החולים למבוטחים שהם אזרחי מדינת ישראל. הנושא השני שהיה במסגרת תחום הבריאות הוא השב"נים. ועדת הכספים קיבלה את ההסדר שהציע חבר הכנסת חיים אורון. אני רוצה לברך אותו על כך. חבר הכנסת אורון הוביל רפורמה אמיתית בתחום הבריאות, בתחום השב"נים ובתחום התרופות המצילות חיים. אני מזכיר שחבר הכנסת אורון הוא מהאופוזיציה, ועל כך "שאפו" גם לו וגם לוועדת הכספים ולבית הזה, שאפשר גם מהאופוזיציה להוביל רפורמה מאוד מאוד רצינית. מה אומרת הרפורמה? הוועדה השאירה את סעיפי החוק שמבטלים אפשרות להציע בתוכנית שב"ן תרופות מצילות חיים ומאריכות חיים. כדי להבטיח שלא יהיו מי שייפגעו מכך, יוגדל סל הבריאות עוד ב-200 מיליון שקל בשנת 2008, נוסף על 300 מיליון שקל שהיו מיועדים לסל הבריאות, ויוגדל ב-470 מיליון שקל בשנים 2009 ו-2010. השארת הסעיפים בחוק והגדלת סל התרופות יבטיחו מתן תרופות שנכללו בשב"ן לכלל תושבי מדינת ישראל. הרפורמה השלישית שהיתה בסעיף הבריאות בחוק ההסדרים היא תקרת רכישה מבתי-חולים פרטיים. ועדת הכספים קבעה כי קביעת שר הבריאות ושר האוצר את היקף ההוצאה המרבית בנושא זה תהיה באישור ועדת הכספים, וכי היקף ההוצאה המרבית לא יפחת מהיקף ההוצאה בשנת 2007. זה מאוד חשוב, זה גם מבטיח אי-פגיעה בבתי-חולים ציבוריים. נושא נוסף שדנו בו במסגרת ועדת הכספים היה הייעוץ הפנסיוני. בנושא הזה עסקה הוועדה רבות. מתוך דאגה לחוסכים ולאלה שזקוקים לשירות הזה בכל רחבי הארץ, החלטנו על שני שינויים. א. הצלחנו – באמת הצלחנו – להציל את כל הענף של סוכני הביטוח, כי חוק ההסדרים קבע שהם צריכים להיכנס מ-1 בינואר 2008. נתנו להם "גרייס" של שנה מכל הנושא של ביטוחי חיים בבנקים. בשנה השנייה התחום הזה נכנס רק לבנקים הקטנים ולבנקים הגדולים בפריפריה, שהיא אזורי עדיפות לאומית והמגזר הערבי, ובשנה השלישית הנושא הזה כבר נכנס, באוגוסט 2010, לכל רחבי הארץ, בכל הבנקים. זה תיקון אחד הכולל דיפרנציאציה בעמלות, מה שמבטיח לסוכני הביטוח שהם יכולים לעמוד בזה. התיקון הנוסף קובע שכפי שהבנקים הקטנים נכנסים לתחום הייעוץ בפריפריה עכשיו, אחרי שהם מוכרים את הנכסים שלהם, גם הבנקים הגדולים מקבלים את האפשרות הזאת, להיכנס לאזורי עדיפות לאומית ומגזר המיעוטים. זה מבטיח שכ-1.2 מיליון איש – שעד עכשיו לא היה להם שום הסדר פנסיה, ואחרי החתימה על ההסדר בין ההסתדרות למעסיקים והממשלה הם כן מקבלים את ההסדרים האלה – הם יוכלו לקבל את הייעוץ הפנסיוני גם בפריפריה, ששם אין סניפי בנקים קטנים. אני חושב שההסדר הזה מצוין. אני מברך את כולם, אני מברך אותך, אדוני שר האוצר, שפעלת רבות כדי שההסדר הזה יתקבל. כמובן, פה מגיעות מלים חמות למפקח על הביטוח והממונה על שוק ההון ידין ענתבי, שקיבל את הרציונל הזה, הפעיל שיקול דעת – שזה בסמכותו – והלך עם ההסדר הזה. נושא נוסף שדנו בו בוועדת הכספים הוא בתחום הביטוח הלאומי. כאן אני חושב שמגיע כל הכבוד לכל חלקי הבית הזה: גם לוועדת הכספים, גם לאופוזיציה, גם לקואליציה וגם לממשלה. הצלחנו בסופו של דבר – תחת רציונל בריא, תחת הפעלת שיקול דעת – להוציא מחוץ לחוק הרזה שנשאר גם סעיפים שאני חושב שדרוש יותר זמן, בלשון המעטה, כדי לדון בהם. למשל, הטלת מס בריאות על עקרות בית. הוועדה החליטה למחוק את כל הסעיפים שעסקו בהטלת מס בריאות על עקרות בית, כיוון שהוא כבר מוטל בדרך של ביטול נקודת הזיכוי בגין אשה לא עובדת. אני בכל זאת משאיר את השאלה ששאלתי בוועדת הכספים, אולי מישהו ישכיל אותי ויענה לי: האם יש גברים עקרות בית, ואיך הם נקראים בעברית תקנית? דבר נוסף שירד מחוק ההסדרים הוא קיצוץ 4% בגמלאות הביטוח הלאומי. הוועדה החליטה למחוק את הסעיף הזה ולא לאפשר קיצוץ גמלאות של דמי לידה, מענק לידה, קצבאות לידה, שמירת היריון, מענקי לימודים, דמי אבטלה, הבטחת הכנסה וגמלאות נוספות. יותר מזה, ב-1 בינואר 2008 תועלינה גמלאות אלה ב-4.2%. נושא נוסף – הכנסות פסיביות. ועדת הכספים שינתה את נוסח החוק שהונח בפניה וקבעה שינוי מהותי שלפיו הכנסות פסיביות יהיו פטורות מדמי ביטוח לאומי עד לשיעור של 1,900 שקלים בחודש. במקביל, הופחתו דמי ביטוח לאומי, שלא יהיו 16% אלא 12% לעצמאים על ההכנסות האלה. בתחום הביטוח הלאומי התקבלה הסתייגות של חברי הכנסת שלי יחימוביץ ודב חנין בדבר חידוש הקרן לילדים בסיכון. בפרק העוסק בביטוח הלאומי הוסיפה הוועדה סעיף המאריך בשנה נוספת את פעולתה של הקרן למימון פעולות לפיתוח שירותים לילדים בסיכון, במימון המוסד לביטוח הלאומי. כל הכבוד לחברי הכנסת שיזמו את ההסתייגות הזאת, חברת הכנסת יחימוביץ חבר הכנסת חנין, והובילו אותה. הוויכוח האמיתי שהתנהל ומתנהל בימים אלה, גם בוועדת הכספים וגם בבית הזה, נסב סביב מסגרת ההוצאה הממשלתית – גידול של 1.7% בהוצאה הציבורית בכל שנה. אני מבטיח, בשם כל חברי ועדת הכספים, שמתחילת ינואר נתחיל לעשות עבודה רצינית אצלנו, בראיית מקרו, על כל הנושא של ההוצאה הציבורית; האם היא צריכה להישאר 1.7%; האם היא צריכה לעלות ל-2.5%, או משהו באמצע או משהו מתחת לזה. זה כבר יקרין על תקציב 2009, אבל דרושה עבודה מאוד רצינית. כשאדבר על התקציב מחר, אציע גם הצעה לשר האוצר. אבל בתחום הזה אני מציע לשנס מותניים וביחד לקיים דיון מאוד רציני. כמובן, עכשיו לא היה מקום לזה, כי מסגרת התקציב של 2008 בנויה מגידול של 1.7% בכל שנה. שמואל הלפרט (יהדות התורה): מה עשית עם 800,000 ילדים שחיים מתחת קו העוני, שקיצצו להם 3 מיליארדי שקלים מהביטוח הלאומי? סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אודה לך, חבר הכנסת הלפרט, אם תיתן לי להשלים את דברי. שמואל הלפרט (יהדות התורה): אתה מדבר על הסעיף של הביטוח הלאומי. זה ביטוח לאומי. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): נושא נוסף בהצעת חוק ההסדרים: הוצע להפחית את יחידות החישוב לכל בעל זכות בחירה בבחירות ברשויות המקומיות ב-50%. ועדת הכספים החליטה וקיבלה פשרה כי יחידת המימון תקטן ב-25%, וכך יעמוד החיסכון התקציבי על 50 מיליון שקלים, ובגלל הפשרה הזאת אנחנו לא הורגים לגמרי את נבחרי הציבור ברשויות המקומיות, שיצטרכו בסוף השנה להתמודד על הבחירה. חוק עידוד השקעות הון – – – שמואל הלפרט (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, אולי תתייחס לשאלה שלי. מדובר על 800,000 ילדים רעבים. לאף אחד לא אכפת? אלי אפללו (קדימה): תן לו לגמור לדבר. שמואל הלפרט (יהדות התורה): לך לא אכפת מילדים רעבים. אתה לא מתבייש. אלי אפללו (קדימה): – – – היו"ר דליה איציק: אתה לא עוזר לי, חבר הכנסת אפללו. חבר הכנסת הלפרט, שמענו אותך. עכשיו אני קוראת אותך לסדר בפעם הראשונה, כי שמעתי אותך כבר כמה פעמים קורא. ב. אל תביך אותי, כי אתה חבר כנסת שלא מגיע לו בכלל שיקראו אותו בפעם הראשונה. אני מבקשת ממך, זה תקציב ראשון שלו, הוא עדיין לא שר האוצר והוא גם לא ממשלת ישראל. אני גם לא חושבת שנורא להגיד מלה טובה. הוא עשה עבודה נהדרת, ובכל הכבוד הראוי, לא להפיל עליו את כל חטאי העולם הזה והעולם הבא. תודה. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אני רק רוצה להזכיר, חבר הכנסת הלפרט, שכרגע השתתפת בישיבה משותפת של ועדת הכספים והוועדה למעמד הילד, שיזמתי עם חברת הכנסת נאדיה חילו, בדיוק על הנושא הזה. שם אפשרתי לך להתבטא כמה שאתה רוצה, אז בוא לא נחזור על הדיון הזה במליאה. פשוט לא ראוי. חוק עידוד השקעות הון – בסעיף שעוסק בחוק עידוד השקעות הון הוסיפה הוועדה סעיף, וקבעה כי תוקף החוק יוארך בשנה, ועל-פי התקנות החדשות שיותקנו המענקים יהיו מיועדים להשקעות של מפעלים עד 20 מיליון שקלים, שיבטיחו תעסוקה מרבית. הגדיל לעשות חבר הכנסת אפללו, שעם נציגי המעסיקים, עם ההסתדרות, עם יושב-ראש התאחדות התעשיינים שרגא ברוש ועם יושב-ראש ההסתדרות עופר עיני, הגיעו להסכם בדבר תוספת ממשלתית בסך 300 מיליון שקלים והארכה בשנה לטובת מענקים במרכז ההשקעות. כל הכבוד לחבר הכנסת אפללו על העבודה היפה. לאורך השנה ועדת הכספים תקיים מעקב שוטף אחר הנושאים שנכללים בחוק ההסדרים, על מנת לוודא את ביצוע הסיכומים וההסדרים אשר הגענו אליהם עם הממשלה – – אופיר פינס-פז (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): מה עם הביטחון לשדרות? מיגון – 320 מיליון. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): – – ובין היתר, חוק עידוד השקעות הון, סל התרופות – האם כל התרופות שאמורות להיכנס לסל הציבורי אכן נרשמות? חיילים משוחררים – האם מקוימת ההבטחה השלטונית ששום חייל משוחרר לא יינזק בגלל מחסור תקציבי כלשהו? אנחנו בטח נעקוב אחרי כל הסעיפים האלה וגם אחרי סעיפים אחרים לאורך השנה בוועדת הכספים. עכשיו, גברתי היושבת-ראש, עוד כמה דקות לשלב התודות והברכות. היו"ר דליה איציק: יש לך עוד הרבה דקות אם אתה רוצה. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אני אתחיל בתודה גדולה לכל חברי ועדת הכספים, מכל סיעות הבית. אנחנו עבדנו במשותף לאורך כל השנה, ועבדנו במשותף בשבועות ובימים האחרונים. אני חייב המון תודה לכל אחד באופן אישי על שגילה אורך רוח וסבלנות, על ששמר על חוש ההומור, גם ברגעים הקשים וגם ברגעים שהיו פחות נעימים. המון תודה על האווירה הנעימה ועל העבודה המשותפת ועל כך שהצלחנו למצות את הדיון ולהגיע ליום הזה. תודה מיוחדת לאנשי האופוזיציה בוועדת הכספים. לאורך השנה לפעמים אני עומד לבד בהעברות תקציביות מול חברי האופוזיציה, שמתנהגים בצורה ממלכתית, ראויה מבחינה ממלכתית, כי ראוי מבחינתם גם להיות אופוזיציונרים לוחמניים, וגם ביומיים האחרונים הם גילו הרבה מאוד סבלנות והרבה מאוד כבוד הדדי, ובסופו של דבר שלשום הצבענו על תקציב המדינה. אני רואה פה רק את חבר הכנסת ריבלין מהאופוזיציה – תודה לך. אתה מייצג את כל האופוזיציה בוועדת הכספים. תודה גם לחבר הכנסת סלומינסקי, ואני כמובן לא כולל פה את חברת הכנסת יחימוביץ, כי היא עדיין בקואליציה. אגב, אני צריך להודות לעמית בן-צור, שלי? שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): כן. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): תודה לעמית בן-צור. אני רוצה להודות לכל אחד מצוות ועדת הכספים על העבודה הנפלאה לאורך השנה, ובמיוחד בהכנה לאישור התקציב וחוק ההסדרים; למנהל הוועדה טמיר כהן; למזכירות הוועדה ליאת קרפטי, רחל סמואל ואורית ארז; ליועצת הכלכלית של הוועדה סמדר אלחנני; לצוות המשפטי הנפלא של ועדת הכספים בראשות עורכת-הדין שגית אפיק, מירב תורג'מן – – – היו"ר דליה איציק: שלא ישנה שלושה לילות. כמה ימים לא ישנת? סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): ולא ראתה את הילדים. מירב, המתמחה שלומית, המון תודה לכן. וכמובן, לכל הצוות המשפטי של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שאתו עבדתי צמוד לגבי סעיפי הביטוח הלאומי והבריאות, בראשות עורכת-הדין ג'ודי וסרמן, ויחד אתה איתי עצמון, שמרית שקד ונעה בן-שבת, תודה גם לכם. גברתי היושבת-ראש, תודה לך על שתמכת וגיבית, על החזון והאומץ הציבורי, הפוליטי והאישי. על כל מה שאמרתי בהתחלה אני חוזר גם עכשיו. זה הישג אדיר לבית הזה, ולך, גברתי, באופן אישי, בכך שאנחנו מתחילים להיפטר מחוק ההסדרים. אני מודה לראשי סיעות הקואליציה. יחד עשינו עבודה נהדרת בכך שהורדנו את אותן גזירות שעוד נשארו בחוק ההסדרים – בעיקר בחוק ההסדרים, בקצבאות, בהקפאת קצבאות, בקיצוץ, במיסוי עקרות בית. את כל זה הצלחנו להוריד במשותף. משה גפני (יהדות התורה): בגלל העזים? סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אנחנו לא משחקים פה בגן-חיות. אני מדבר על הגזירות. אני מודה לחבר הכנסת כבל, ובשמו למפלגת העבודה. אני מודה לחבר הכנסת מרגי, ובשמו לסיעת ש"ס. אני מודה לחבר הכנסת גלנטי, ובשמו למפלגת הגמלאים. לחבר הכנסת רוברט אילטוב, ראש הסיעה שלי, מפלגת ישראל ביתנו, וכמובן, לחבר הכנסת אפללו, ראש סיעת קדימה, על העבודה הנהדרת שעשינו יחד. אני רוצה להודות לראש הממשלה, אשר כינס את כולנו, גילה סובלנות, גילה אורך רוח, ולזכותו ייאמר שהוא גם דחף לשים גבולות ומועדים מוסכמים, והוא עשה את זה. זה שאנחנו מביאים זאת היום, ב-26 בחודש, זה הרבה בשל העבודה השקטה שלו והתמיכה מהצד. משה גפני (יהדות התורה): מה אתה, כיושב-ראש ועדת הכספים, אומר לאזרח שבשנה הבאה יהיה טוב יותר? מה? דבר אחד שיהיה יותר טוב. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): חבר הכנסת גפני, אני בטוח שנרשמת לדיון האישי ויהיה לך מה להגיד. אני בטוח שלא פספסת את ההזדמנות הזאת. משה גפני (יהדות התורה): מה עשה ראש הממשלה – – – אלי אפללו (קדימה): – – – היו"ר דליה איציק: חבר הכנסת גפני, אני קוראת אותך לסדר בפעם הראשונה. שמענו, תודה רבה. זה גם לא הוגן מה שאתה עושה. משה גפני (יהדות התורה): אם את אומרת לי את זה, אני שותק. אבל זאת האמת. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אני מודה לחבר הכנסת ושר האוצר רוני בר-און. הודיתי לו כבר בהתחלה. זה התקציב הראשון שלו, והוא עשה את זה בצורה נהדרת ושקטה, והרבה בזכותו אנחנו נמצאים ברגע הזה. אני מודה לפקידי האוצר ולפקידים של משרדי ממשלה אחרים, ובראשם – לקובי הבר, אשר פרש בימים האלה. קובי הבר שירת את הבית הזה הרבה מאוד שנים. הוא ממונה על התקציב, למי שלא יודע. סוף-סוף שלחנו אותו לחופשי. שאלתי אותו בזמן ההצבעה בוועדת הכספים: אתה רוצה שנודה לך כולנו? הוא לחש לי: אתה תודה לי אם תשחרר אותי כמה שיותר מהר. שחררנו אותו והוא יוצא לדרך חדשה, ומגיעות לו הרבה מלים חמות על כל התרומה שלו ועל כל מה שהוא עשה גם בתקציב הזה. אחרון חביב, אני רוצה להודות באופן אישי ובשם כל סיעות הבית הזה לאיש גדול, עם לב ענק – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אלי אפללו. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): ניחשת נכון. – – – איש גדול עם לב ענק, שהפך גם לחבר אישי, ואני חושב שזה הדדי, חבר הכנסת אפללו, יושב-ראש הקואליציה. משה גפני (יהדות התורה): זה הדבר היחיד שבו אני מסכים אתך. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אל תפריע לי. אני אומר לכם בוודאות, שלמרות הרצון הטוב של כולם, בלי המאמצים שלו, בלי הרצון הטוב שלו והשקט הנפשי שהוא הקרין, גם ברגעי משבר וגם כשאני הייתי בשיא – בלי חבר הכנסת אפללו לא התקציב ולא חוק ההסדרים היו עוברים. אני כל הזמן שואל אותך למה נכנסת לתפקיד הזה. זה תפקיד בלתי אפשרי, וגדעון סער פה והוא יודע, וגם חבר הכנסת אביגדור יצחקי, שמילא את התפקיד בשנה שעברה. אתה ממלא אותו בצורה יוצאת מהכלל, בצורה חברית, ומגיע לך המון המון תודה. אם היה אפשר למחוא כפיים, הייתי עושה את זה. גברתי היושבת-ראש, חוק ההסדרים שנאשר היום הוא חוק טוב. לא שהוא טוב מפני שהוא חוק ההסדרים, אבל הוא טוב כי הוצאנו ממנו את כל הגזירות, וגם חוק התקציב הרבה יותר טוב מאשר בשנה שעברה. ולכן אני מבקש מכל חברי הכנסת להצביע היום בעד אישור חוק ההסדרים בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. אני מודה לך, גברתי היושבת-ראש, על הזמן שהעמדת לרשותי. היו"ר דליה איציק: תודה לך, יושב-ראש ועדת הכספים. אולי תצליח לישון שעתיים היום עד שנצביע. נעבור ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת יצחק גלנטי. גם הוא יציג את הנושאים שנדונו בוועדה. בבקשה. משה גפני (יהדות התורה): – – – היו"ר דליה איציק: לפי התקנון צריך להניח את ההסכמים הקואליציוניים – מתי, ירדנה? ההסכמים הקואליציוניים הונחו כבר ביום שני ב-18:00. נראה שלא היית פה אתמול, חבר הכנסת גפני, כי לא הפרעת לי כשניהלתי את הישיבה, וזה לא מינהל תקין כשאתה לא מפריע לי. יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, כנסת נכבדה, הנה זכינו, לאחר שנים רבות, לקיים את ההצבעה על תקציב המדינה במועד. היו"ר דליה איציק: לפני המועד, פעם ראשונה כמעט. חבר הכנסת ריבלין, מתי אושר תקציב לפני המועד בפעם האחרונה? ראובן ריבלין (הליכוד): בשנים האחרונות הוא אושר אחרי 1 בינואר. יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): והנה אכן זכינו בדצמבר. או-טו-טו נגמר, ואנחנו עומדים במשימה. אף שאנו מתחילים את שנת 2008 כשהמדינה במצב כלכלי טוב, הרי צר לי לומר שרוב האוכלוסייה עדיין אינה חשה בכך. הנהנים היחידים מהשגשוג הכלכלי הם שכבה דקה של בעלי הון "עבים", שעה שהמוני העם, פת-לחמם שדופה, צרורם נקוב, מעונם דל ובחשבונם הדביטורי נוגס ללא רחם הבנק המרבה בנשך. אני חייב לתת צל"ש בנאומי זה לחברי יושבי-ראש סיעות הקואליציה, אשר ברגע האחרון התעשתו והבינו את חומרת מצבם של מקבלי קצבאות הביטוח הלאומי ונצרכי שירותי הבריאות, ועם מפלגת הגמלאים עמדו כחומה בצורה ובלתי חדירה כנגד גזירות האוצר. ואכן, רבותי, אני שואל את עצמי ואת כל הנכבדים באולם הזה: האם זו ראשיתה של רפורמה בתפיסה הכלכלית, או שמא זה אך חזיון תעתועים חולף? האם אל מול עליות המחירים התלולות, האורבות לפתחה של שנת 2008 – חבר הכנסת ריבלין, גם אני ארצה לשמוע את דבריך; סליחה שאני מפריע לכם – יעמוד האוצר לימין העם ויקזז את העלויות בתוספות שכר מאוזנות? או שמא שוב יידרש העם להדק את עניבת החנק הכלכלי הכרוכה על צווארו, על מנת שהאוצר יוכל להרחיב את חגורת הבטן של שועי הארץ? אני פונה מכאן לכל הנוכחים באולם זה: בואו ונהיה לדוגמה ונוותר על תוספת השכר שלנו, ונתרום אותה לנזקקים, לכל אלה שאך אתמול פונו ממעונם המט ונזרקו ככלבים לרחוב, בכפר-שלם. היו"ר דליה איציק: השר הרצוג, אני לא מסכימה. תודה. יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): כולנו יודעים ומודעים לצורך להיות מדורגים בחלק העליון של הדירוג בארגון הכלכלי האירופי, אשר על-פיו כביכול עלינו לשמור על תוספת מרבית של 1.7% מהתקציב של השנה דאשתקד, ולהמשך הסיפור, כי שמירה זו תאפשר לנו לגייס כסף רב בעולם הרחב, בריבית נמוכה. בואו נפסיק את העמדת הפנים של קברניטי האוצר, אשר לבוקר ירמסו אביון ולערב יחלקו שלל. כולנו יודעים, מפרסומים רשמיים, כי יש עודפי גבייה, הנעים בין 8 ל-18 מיליארדי שקל בשנה. ראובן ריבלין (הליכוד): נציגך בוועדת הכספים הצביע נגד העלאת תקרת ההוצאה. יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): מכאן, שאין שום סיבה שנפגע במרקם העדין של החברה הישראלית, ולא נפסיק את הפגיעה ההיסטורית המתמשכת בחינוך, בבריאות, בביטחון האישי, בהשכלה האקדמית ובשירותים העירוניים. אני מקווה שאנו פותחים את שנת התקציב הבאה בנעילת חוק ההסדרים, על מדיניותו חסרת החמלה, בתוך תיבה שלא תיפתח עוד לעולם. אני מודה ליושב-ראש ועדת הכספים סטס מיסז'ניקוב, אשר סיכם בפירוט את הישגי ועדת הכספים, על הצד הטוב ביותר. אני מודה לשר האוצר על היענותו להסכם עם יושבי-ראש הסיעות. אני מלא תקווה כי אותה פתיחות תתקיים גם לגבי הצורך המיידי להצמיד את תשלומי הביטוח הלאומי לשכר הממוצע במשק וכמו כן להחזיר את גמלאות הזיקנה ל-20% מהשכר הממוצע. רבותי, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות דנה בארבעה פרקים בנושא חוק ההסדרים. אני חייב לציין כי בארבעת הסעיפים הגענו לכלל החלטה פה-אחד: א. לגבי פיצוי נפגעי הפוליו – אכן נפגעי הפוליו יקבלו תשלום, בשני תשלומים – מחצית מסכום הפיצוי תשולם לאחר קביעת זכאותו של נפגע הפוליו, והמחצית השנייה תשולם בתום שנה מיום תשלום המחצית הראשונה. הוראות אלה יחולו על מי שטרם שולם לו פיצוי חד-פעמי מכוח החוק. רבותי, פרק י"ג, הדן בהקפאת קצבאות ביטוח לאומי, הופל, "טוטל", בהצבעה פה-אחד. פרק י"ג, הקפאת קצבאות הבטחת הכנסה – אף הקפאה זאת בוטלה על הסף. פרק י"ד כולו, שדן בהקפאת עדכון תשלומים, אף הוא נפל כולו. ואכן, כל ההקפאות האלה, רבותי, לא יתקיימו, והתשלומים בעקבות כך שמתייחסים להצמדה למדד יוקר המחיה, כפי שזה קיים היום, זה יימשך הלאה. אשר על כן, לאור הישגים אלה, אני מציע ופונה לחברי חברי הכנסת להצביע בעד הצעת התקציב ובעד חוק ההסדרים במתכונתם הקיימת, ואני כולי תקווה שבשנה הבאה לא נצטרך לדון בחוק דרקוני זה שקוראים לו חוק ההסדרים. תודה רבה לכולם. אופיר פינס-פז (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כל טוב. היו"ר דליה איציק: אדוני יושב-ראש הוועדה, אני מוכרחה לומר לך – בכל זאת אין לך הרבה ניסיון כאן, נכנסת לוועדה בתקופה הכי קשה והשתלטת על כל העניין, ואני בהחלט אומרת לך המון מלים טובות. תודה רבה לך, אדוני. יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): תודה רבה לגברתי יושבת-ראש הכנסת. היו"ר דליה איציק: נמצאים כאן אתנו סטודנטים, נדמה לי מהמרכז הבינתחומי בהרצלייה. שלום לכם. אם תישארו עד סוף היום – בטח לא יהיה לכם כוח – אז תוכלו לעקוב אחרי הדיונים המעניינים כאן. ברוכים הבאים. אנחנו נעבור ליושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת אופיר פינס. גם הוא יציג את הנושאים שנדונו בוועדה. אופיר פינס (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תודה. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפני הכנסת את הסעיפים 2–4 להצעת חוק ההסדרים לשנת 2008, שנדונו בוועדת הפנים והגנת הסביבה, ועניינם הטלת תפקידים של רשות מקומית אחת על רשות מקומית אחרת. הצעת החוק נועדה להסדיר מקרים חריגים וקיצוניים שבהם רשות מקומית אינה מספקת שירות בסיסי לתושביה במשך תקופה ארוכה. ומאחר שהדבר נובע מכשל מבני, שדורש מענה ברור, כדי שהתושבים לא ישלמו את מלוא המחיר, אנחנו יוצרים את הפתרון הזה, שאני מוכרח לומר שהוא פתרון ייחודי, חסר תקדים בעולם – המצאה ישראלית, שאני מקווה שתוכיח את עצמה. משום שאני לא בטוח שהיא תוכיח את עצמה, אנחנו החלטנו לחוקק את הסעיף הזה במסגרת הוראת שעה לשנה, כלומר להפוך אותו לניסיון, ולראות אם באמת יש לו היכולת לתת תשובות לערים כמו טייבה, לערים אחרות שנמצאות בגירעונות כרוניים וענייניהן מטופלים באמצעות הסדרי נושים בבתי-משפט. על-פי ההצעה, במקרה שבו רשות מקומית כשלה, כאמור, במילוי תפקידה, יוכל שר הפנים להטיל על רשות מקומית אחרת את מילוי אותו תפקיד. מדובר רק בתפקידים חיוניים – לא בכל תפקיד – ובעצם, יוכל לבוא שר הפנים למשל לעיריית נתניה ולהגיד לה: תשמעי, אני מטיל עלייך לשנה, או עד שנה, או לחצי שנה, לפנות את הזבל בטייבה, כי טייבה מושבתת והיא תחת נושים, והיא לא יכולה להעסיק ספקים והיא לא יכולה לשלם שכר לעובדיה, ואלף ואחד דברים אחרים. וכדי שהתושבים יוכלו לקבל את השירותים האלמנטריים החיוניים, אנחנו יוצרים תקדים שרשות מקומית אחת תוכל לבצע תפקידים של רשות מקומית אחרת, שאנחנו מכנים אותה "רשות חדלה". ייכנס מושג חדש ללקסיקון המוניציפלי, שייקרא "רשות חדלה", והמושג השני שיהיה זה "רשות חליפה" – רשות שתחליף רשות אחרת. חברי הוועדה סברו כי ככלל, פתרון זה הוא פתרון ראוי, שכן הוא פחות דרסטי, למשל מהקמת ועדה קרואה – שבה בעצם אנחנו מבטלים את הבחירות באותה רשות וממנים פקידים במקום נבחרים – והוא נותן מענה מיידי לתושבים שאינם מקבלים שירותים חיוניים מהרשות המקומית. עם זאת, ההצעה עוררה בעיות שונות שהיינו צריכים לתת עליהן את הדעת, ובראשן, הפגיעה בעיקרון הדמוקרטי שעליו מבוסס השלטון המקומי בישראל. על כן, הוכנסו בהצעה תיקונים שנועדו להפוך אותה למאוזנת יותר ביחס להצעה המקורית שאושרה בקריאה הראשונה בכנסת במסגרת חוק ההסדרים. ראשית, נקבע כי הצעת החוק תהיה, כאמור, הוראת שעה לשנה. שנית, נקבע כי בניגוד לכוונת הממשלה הראשונית, לא ניתן יהיה להטיל על רשות מקומית אחרת כל תפקיד ולאורך כל זמן, אלא רק תפקיד חיוני – ואם ראש הרשות ירצה תפקידים שאינם חיוניים, הוא יצטרך לקבל לשם כך את אישורה המפורש של ועדת הפנים של הכנסת. נוסף על כך נקבע כי הטלת התפקיד לא תוכל להיות לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, כפי שביקשה הממשלה, אלא רק לתקופה שלא תעלה במצטבר על שנה אחת, אלא אם כן מדובר בעירייה שנמצאת בבית-משפט, בהסדר נושים – ואתם יודעים שלהגיע להסדר נושים בבית-משפט לוקח כמה שנים. רק במקרים האלה תינתן ארכה מעבר לשנה, כדי שהתושבים לא ישלמו את המחיר. עניין נוסף הוא זכות השימוע של ראש העירייה החדלה ושל ראש הרשות המקומית הממלא תפקיד כדי שתמלא את תפקידה הנוסף. נוסף על זכותם זו קבענו כי ההוראה בדבר מילוי תפקיד תינתן רק לאחר שהונחה בפני השר חוות דעת מקצועית ולאחר שנוכח כי אכן הרשות הממלאת תפקיד מסוגלת לבצע אותו, וכי די בתקציב שהממשלה נותנת לשם כך כדי לכסות את עלות מילוי התפקיד הנוסף ברשות השנייה. נושא נוסף שעלה בדיוני הוועדה הוא מעמדם של עובדי העירייה החדלה. לפי הצעת הממשלה, הרשות המקומית ממלאת התפקיד תהיה רשאית להעסיק את עובדי העירייה החדלה במילוי התפקיד. חברי הוועדה סברו כי על הרשות ממלאת התפקיד להעדיף עובדים אלו על פני עובדי קבלן חיצוניים, אך הכירו בעובדה שכפיית ההעסקה הזאת עלולה לסכל את המהלך כולו, ולכן נקבע כי ככלל יועדפו עובדים אלה, אך עדיין ייוותר לרשות המקומית ממלאת התפקיד שיקול הדעת בעניין. בהקשר זה ראוי להדגיש כי קבענו במפורש בהצעת החוק שבכל מקרה לא ייפגעו זכויותיהם של עובדי העירייה החדלה בשל הטלת התפקיד על רשות מקומית אחרת. כפי שציינתי בראשית דברי, מדובר בניסוי, יש לקוות שהוא יצליח, ובכל מקרה אנחנו נעקוב אחר הניסוי הזה ונדון בו מחדש בעוד שנה, ואולי אף נשלב אותו בחוק העיריות, שוועדת הפנים עוסקת בו באינטנסיביות מתוך רצון לסיים אותו לפני הבחירות לשלטון המקומי בשנה הבאה. לפיכך, קודם כול אני רוצה להודות לחברי הוועדה ולעובדי הממשלה שעסקו בהכנת ההצעה הזאת – ההצעה היא מקורית ומעניינת – וכמובן ליועצים המשפטיים ולהנהלת ועדת הפנים. אני רוצה להמליץ לכל החברים, גם מהאופוזיציה, להצביע בעד הסעיפים האלה בחוק ההסדרים. חוקקנו אותם גם על דעת מרכז השלטון המקומי, גם על דעת ההסתדרות, גם על דעת הממשלה וגם על דעת חברי הוועדה מכל סיעות הבית. לפיכך, אני מציע להצביע פה-אחד בעד הסעיפים האלה בחוק ההסדרים. היו"ר דליה איציק: תודה לך, אדוני יושב-ראש הוועדה. אנחנו נעבור ליושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, שגם הוא עבד מאוד קשה. גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): איך? היו"ר דליה איציק: כן, זה הסדר. אנחנו השמטנו אותו בטעות. גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): אז לא להסתמך – – – היו"ר דליה איציק: להסתמך על זה שאנשים עושים גם טעויות, אלא אם כן מדובר במלאכים, חבר הכנסת ארדן. גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): – – – היו"ר דליה איציק: כן, אתה יודע, יש פה צוות, יש לשכה, יש אנשים שלפעמים לא שמים לב, זה קורה. וכמו שאתה יודע, אין לך סיבות כל כך להתלונן, שלא לדבר על זה – חבר הכנסת ארדן. מיכאל מלכיאור (יו"ר הוועדה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, ועדה משותפת לוועדת החינוך ולוועדת הכספים הכינה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את סעיפים 20–22 לחוק ההסדרים לשנת 2008, והנני מתכבד להביאם בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. סעיף 20 לחוק המוצע עוסק בתיקון מס' 29 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, אשר הרחיב את חובת הלימוד, שטרם התיקון היתה עד כיתה י' בלבד, עד לכיתה י"ב. התיקון מהווה רפורמה חשובה ביותר במערכת החינוך של מדינת ישראל, ומטרתו להעניק הזדמנות שווה ולחייב את מערכת החינוך למצוא פתרונות לכל נער ונערה עד כיתה י"ב ולמנוע תופעות של הרחקה לצמיתות ושל נשירה הקיימות במערכת החינוך. בהצעת חוק ההסדרים ביקשה הממשלה לבטל את התיקון האמור, אך לאחר דיונים ומאמצים רבים הגענו להסכמה שהחוק יישאר על כנו. הוא יוחל בהדרגה, לא על פני שלוש שנים, כפי שהיה בהסדר המקורי, אלא על פני חמש שנים, לפי צווים שייקבע שר החינוך בהתאם למנגנון המוצע בסעיף. אני חושב שזו באמת הסכמה היסטורית, ורוצה לברך גם את הממשלה שהלכה אתי בעניין הזה, וכמובן, גם את הקואליציה וגם את האופוזיציה שהצביעו יחד בעד הסעיף הזה. לעומת זאת, סעיף 21 לחוק המוצע דוחה את כניסתו לתוקף של חוק השאלת ספרי לימוד, שהיה אמור להיכנס לתוקף בשנת הלימודים הנוכחית – דוחה את זה עד לשנת תשע"א – וסעיף 22 מרחיב את ההחלה בהדרגה של חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה, שהחלתו היתה אמורה להסתיים בתחילת שנת הלימודים הבאה, בחמש שנים נוספות, עד לתחילת שנת הלימודים תשע"ד. דחיות אלו נומקו בסיבות תקציביות, וכן בסיבות של קושי בהיערכות לקראת החלה של יום חינוך ארוך בכל היישובים בארץ שבהם הוא טרם הוחל עד לתחילת שנת הלימודים הבאה. הוועדה אישרה דחיות אלה בלב כבד, ובכוונת ועדת החינוך לעקוב באופן צמוד ושוטף אחרי היישום של החוקים בעתיד, כדי למנוע את מה שעכשיו קרה – שלא יישמו במשך חמש שנים ואחר כך באו ואמרו: עכשיו אנחנו לא יכולים להיערך. אנחנו לא נאפשר את זה בעתיד. אני מקווה שלא תהיינה דחיות נוספות בהכנת החוקים החשובים האלה, ולכן אני מבקש מחברי הבית לאשר את הסעיפים האלה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. היו"ר דליה איציק: תודה לך, אדוני. נעבור לחבר הכנסת גלעד ארדן, יושב-ראש ועדת הכלכלה של הכנסת. אבקש מחבר הכנסת עתניאל שנלר להחליף אותי בזמן שאנחנו ממתינים עוד חמש דקות לחבר הכנסת אחמד טיבי. גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): תודה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, בראש ובראשונה, גברתי, לפני שאת עוזבת, אני רוצה להודות לך על פעילותך למען חיזוק הדמוקרטיה הישראלית ולמען חיזוקו של בית-הנבחרים. אי-אפשר להציג חוקים שהוצאו או פרקים שהוצאו מחוק ההסדרים בלי באמת להבין את תרומתך לכך. חוקים שלא רק לדעתי, אלא גם לדעת אנשי מקצוע ויועצות משפטיות בכנסת, לא היה להם שום קשר לנושא תקציב המדינה אלא רק לנושאים מהותיים כמו עידוד התחרות, הסרת חסמים – נושאים שבעצם אמורים לשרת את הצרכן הישראלי, אבל משום מה משרד האוצר, שנה אחר שנה, גם כאשר לא מדובר בשנה שיש צורך בה בתוכנית חירום לאומית אלא יש צורך לדון ולשקול בכובד ראש את כל האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר, חוזר ומביא אלינו פעם אחר פעם נושאים כאלה בתוך חוק הההסדרים. אני חייב להודות לך על פעילותך לכך שהנושאים האלה יידונו דיון מעמיק ומקיף בוועדות הכנסת, והתאפשר באמת גם לכל האזרחים או הגורמים הכלכליים הנוגעים בדבר להביא את דברם באופן מעמיק ומקצועי בפני חברי הכנסת, וחברי הכנסת יכלו באמת לשקול ולהכריע בהצבעה דמוקרטית לטובת הציבור הישראלי. גברתי, שוב תודה. היו"ר דליה איציק: תודה לך. גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות במשק הגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. כידוע, הצעה זו היתה במקורה חלק מהצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2008), התשס"ח–2007, סעיפים 100–105 שבפרק ט"ז. הסעיפים האמורים פוצלו מהצעת חוק ההסדרים והועברו לוועדת הכלכלה לשם הכנתם כהצעת חוק נפרדת לקריאה השנייה והקריאה השלישית. עניינה של הצעת חוק בפתיחת משק הגז לצריכה ביתית, הידוע בכינויו גפ"ם, לתחרות אמיתית, והיא באה להשלים את הרפורמה במשק הגז שבוצעה במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה בשנת 1989, אשר ניסתה לפתוח את שוק הגז לתחרות. ניסתה ולא הצליחה. חוק ההסדרים לשנת 1989 והתקנות שהותקנו מכוחו הסדירו את עניין החלפת ספק גז בידי צרכן גז על-ידי קביעת נורמה האוסרת כבילה של הצרכן אל ספק הגז והנהגת פרוצדורה ונוהל של החלפת ספקי גז. ואולם, למרות הרפורמה והמאמצים לעודד תחרות בשוק הגפ"ם, הוא נותר שוק ריכוזי, שקיימות בו ארבע חברות גדולות השולטות בלמעלה מ-90% מאספקת הגז לצרכנים, כאשר שאר החברות מתחלקות בנתחי שוק זעירים. הריכוזיות הגבוהה, בצירוף חסמי הכניסה הגבוהים למתחרים החדשים בשוק הגפ"ם, מעצימים את יכולתם של המתחרים הקיימים לגבות מחירים בלתי תחרותיים, או להוריד את רמת השירות לאורך זמן ללא חשש אמיתי ממתחרים חדשים. יתירה מכך, שלוש חברות הגז הוותיקות, "פזגז", "אמישראגז" ו"סופרגז", אף הורשעו בבית-המשפט ביצירת קרטל, מתחילת שנת 1994 ועד מחצית 1996, הן בתחום יחידות הדיור הביתי והן בתחום התעשייה, אשר כלל הסדרים כובלים ביחס להימנעות מתחרות בנוגע ללקוחות קיימים, חלוקת לקוחות חדשים שטרם צרכו גז בעבר והימנעות ממתן הטבות ללקוחות. נמסר לנו שההליך המשפטי ביחס לחברת "דורגז", שהיא החברה הרביעית בגודלה, עדיין ממשיך להתנהל. הצעת החוק המונחת בפניכם מנסה אפוא להתמודד עם המצב הקיים בכלים משמעותיים יותר. בין היתר מוצע לקבוע כי מרגע שצרכן גז ביתי מסר לספק גז יוצא הודעה על החלטתו להתנתק ממנו, אסור יהיה לספק הגז היוצא או למי מטעמו להתקשר עם צרכן הגז הביתי או להציע לו הטבות כלשהן לעניין אספקת גז במשך שישה חודשים. עוד קובעת הצעת החוק כי ספק גז העוסק בשיווק גז בצריכה ארצית לא יהיה רשאי לסרב לתת שירות אספקת גז לצרכן גז ביתי המבקש להתקשר עמו באותו אזור שבו הוא מספק גז בתנאים דומים לתנאים שבהם הוא מספק את השירות לצרכן גז דומה, זולת אם הראה כי קיימים טעמים המצדיקים אי-מתן השירות בתנאים דומים. זאת, לאור תופעות שהיו קיימות בשטח, כפי שציינתי בתחילת דברי, שהגיעו גם לבית-המשפט. בנוסף, קובעת הצעת החוק – והוראה זו נוספה במהלך הדיונים בוועדה – שלספק גז אסור יהיה לכלול בחוזה לאספקת הגז תנאים שיש בהם כדי להכביד על יכולתו של צרכן גז ביתי להחליף ספק גז או שיש בהם כדי לפגוע בתחרות במשק הגז, דוגמת דרישת תשלום כדי להשתחרר מהחוזה, מה שנהוג לכנות קנס יציאה. הוראה חשובה נוספת בהצעת החוק מטילה חובה על ספק גז יוצא למכור את הצוברים שלו, או בשמם בהצעת החוק "מכלי הגז הנייחים", לספק הגז הנכנס, אם ספק הגז הנכנס רצה בכך. הוראה זו נדרשת מאחר שהתברר שהצורך בהחלפת הצוברים בין ספקי הגז, היוצא והנכנס, מהווה חסם מעבר משמעותי, המעכב את התחרות, שכן החלפת הצובר מחייבת לעתים חפירה בקרקע של הבניין המשותף, עקירת מרצפות ושינויים מבניים נוספים, המרתיעים את צרכני הגז הביתיים מלקבל את ההחלטה על החלפת ספק הגז. הצעת החוק קובעת נורמות והסדרים חדשים נוספים, אך בשל הזמן הקצר ובתוקף הנסיבות לא אפרט אותם כאן. חברי הכנסת, חשוב לי להדגיש שאף שהצעת חוק זו היתה במקורה חלק מהצעת חוק ההסדרים, ועדת הכלכלה הקדישה לה סדרה של דיונים ארוכים ורציניים. במהלך דיונים אלה לא התעלמנו מהפגיעות האפשריות בחופש העיסוק של חברות הגז ובחופש החוזים שלהן ובקניינן. עם זאת, לאחר שמיעת גורמי המקצוע הרלוונטיים, ספקיות הגז כולן ונציגי הממשלה, ולאחר שבהצעת החוק שולבו ביוזמת ועדת הכלכלה כמה תיקונים נוספים, שאת חלקם אזכיר מייד, השתכנעו חברי ועדת הכלכלה כמעט פה-אחד, וגם הייעוץ המשפטי של הוועדה, כי הצעת החוק בנוסחה הנוכחי מאזנת באופן ראוי בין זכויותיהן של חברות הגז הגדולות מחד גיסא לבין האינטרס של קידום ועידוד התחרות בשוק הגפ"ם מאידך גיסא. אנו סבורים כי הפגיעות בזכויות החוקתיות של חברות הגז הגדולות, ככל שהן קיימות, עומדות בתנאים שנקבעו בחוקי-היסוד כפי שהותוו בפסיקת בית-המשפט העליון, ואנו משוכנעים כי בהצעת החוק המונחת בפניכם בנוסחה הנוכחי לא נפל כל פגם חוקתי כלשהו. אתן כמה דוגמאות. למשל, ההוראה בדבר איסור על ספק גז יוצא להתקשר עם צרכן גז שהודיע לו על החלטתו להתנתק ממנו במשך שישה חודשים וההוראה בדבר איסור על ספק גז העוסק בשיווק גז בפריסה ארצית לסרב סירוב בלתי סביר למכור גז בתנאים דומים לצרכנים דומים, נקבעו כהוראת שעה בלבד לשלוש שנים, כאשר שר התשתיות הלאומיות, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, הוסמך להאריך את כל אחת מהוראות השעה לתקופות שלא יעלו במצטבר על שלוש שנים נוספות. ראובן ריבלין (הליכוד): אדוני היושב-ראש, אין חבר ממשלה באולם. גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): נמסר לי שהוא יצא למקום מאוד חשוב, וההלכה אוסרת לעכב אותו. היו"ר עתניאל שנלר: הוא מייד יחזור. אדוני, בבקשה. ראובן ריבלין (הליכוד): אם הנואם שם לב – – – גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): בבחינת "קדושים תהיו". היו"ר עתניאל שנלר: חבר הכנסת ריבלין, תודה רבה לך. ראובן ריבלין (הליכוד): גם במג'לה כתוב שאסור – – – גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): בסדר. אתה אומר שכתוב גם במג'לה. בינתיים, אני מכיר רק את הפן של היהדות. היו"ר עתניאל שנלר: חבר הכנסת ארדן, בבקשה. גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): אדוני רוצה גם להתייחס? לא. היו"ר עתניאל שנלר: לא. אני מבקש שתמשיך. משה שרוני (גיל): זה לא נוגע – – – ראובן ריבלין (הליכוד): אתה חושב שמישהו מהממשלה – – – היו"ר עתניאל שנלר: חבר הכנסת ריבלין, תודה. אנחנו הבנו. אנחנו מניחים שהוא מייד יחזור. תודה לך. בבקשה. גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): המנגנון שהוכנס על-ידי ועדת הכלכלה יאפשר בעצם בקרה ובחינה לקראת תום שלוש השנים הראשונות, כדי לבחון אם התקופה שחלפה כבר הספיקה לשם פתיחת שוק הגפ"ם לתחרות אפקטיבית, או שמא יש צורך בהארכתה לשם מיצוב התחרות בשוק זה. באשר להוראה המתייחסת לסירוב בלתי סביר כאמור לעיל, הנוסח תוקן והובהר שהוראה זו תחול רק ביחס למי שאינו צרכן גז של ספק גז מסוים המבקש לקבל ממנו שירות אספקת גז. לגבי צרכנים אלה וכדי למגר את תופעת חלוקת השוק בין ספקיות הגז, שכפי שציינתי הוכחה בבית-המשפט, תחול חובת מתן שירות בתנאים דומים לתנאים הניתנים באותו אזור לצרכנים אחרים של אותו ספק גז. כך גם, מאחר שמוטלת חובה על הספק היוצא למכור את מכלי הגז הנייחים שלו לספק הגז הנכנס וכדי למזער את הפגיעה האפשרית בזכות הקניין של הספק היוצא, הגם שבכל מקרה הכוונה היא שהמחיר שייקבע בהתאם לחוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו–1996, יהיה מחיר ריאלי, שיינתן לספק היוצא בתמורה למכל הגז הנייח, ועדת הכלכלה עמדה על כך שיתקיים פיקוח פרלמנטרי, באופן שהמחיר האמור ייקבע על-פי אמות המידה שיקבע השר בתקנות אבל רק לאחר אישור ועדת הכלכלה של הכנסת. חשוב לציין עוד כי על מנת שלצד התחרות בשוק הגפ"ם תובטח גם הבטיחות בשוק זה, החליטה ועדת הכלכלה להוסיף להצעת החוק תיקונים נוספים. כך, לדוגמה, הוחלט להוסיף סעיף המעגן בחוק את חובתו של ספק גז נכנס לבדוק את תקינות מערכת הגז עוד לפני התחלת אספקת הגז לצרכן – את אחריותו לתקינות המערכת ואת חובתו לבצע בדיקות תקופתיות. נוסף על כך, הוספנו להצעת החוק סעיף בדבר חובת ספק גז להחזיק בפוליסות ביטוח, כמפורט בהצעה, שנרכשו ממבטח שחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) חל עליו. אין לי ספק שהוספת הסעיפים האמורים תעלה את רמת הבטיחות בכל הנוגע לאספקת הגז ותאפשר לכולנו ליהנות לא רק מפירות התחרותיות שאנו מקווים שתתפתח סוף-סוף בשוק זה, אלא גם מהגברת רמת הביטחון והבטיחות של כל אחד מאתנו בעקבות התיקון הזה. לסיום, אני מבקש עוד להזכיר שלגבי חלק מהסעיפים נענינו לבקשת ספקיות הגז, הגדולות בעיקר, ודחינו את תחילתם בשלושה חודשים כדי לאפשר לספקיות הגז, ככל שיש בזה צורך, התארגנות הולמת. לקראת סיום, אני מבקש להודות ליועצת המשפטית של ועדת הכלכלה עורכת-הדין אתי בנדלר, לסגנה עו"ד ניר ימין, למנהלת הוועדה הגברת לאה ורון ולמזכירות הוועדה עדית חנוכה ודקלה טקו. אני מבקש להודות לשר התשתיות הלאומיות בנימין פואד בן-אליעזר; לנציג משרד האוצר חיים פרננדס, לממונה על ההגבלים העסקיים הגברת רונית קן; לכל היועצות המשפטיות ולנציגי הממשלה שהשקיעו שעות רבות כדי לסיים בזמן הקצר שהוכתב לנו מוועדת הכנסת את תהליך החקיקה, אבל עדיין לאפשר דיון מעמיק, רציני וממצה ושמיעת כל הצדדים הנוגעים בדבר בטרם ההחלטה. חברי חברי הכנסת, מדובר בהצעת חוק חשובה וצרכנית, ואני מבקש מכם לתמוך בה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה לחבר הכנסת ארדן. אני רוצה להעיר לחבר הכנסת ריבלין שקבענו קודם שאנחנו איננו מלאכים, ולכן היה מובן מה שהיה במהלך הדיון. אנחנו עוברים עכשיו לדיון סיעתי, חברי חברי הכנסת. נציגי 12 הסיעות יפתחו את הדיון. לאחר מכן ייפתח דיון אישי במסגרת זמן של שני-שלישים לחברי האופוזיציה ושליש לחברי הקואליציה. בתום הדיון האישי ידברו יושב-ראש האופוזיציה, יושב-ראש ועדת הכספים ושר האוצר. לאחר דברי שר האוצר אנחנו נעבור להצבעות. אם כן, זה סדר-היום להמשך היום. אני מזמין את חבר הכנסת ראובן ריבלין לפתוח את הדיון הסיעתי. בבקשה, אדוני. ראובן ריבלין (הליכוד): אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, אני מברך אותך, כי לראשונה אני נמצא על דוכן הנואמים כאשר אתה משמש בתפקידך. לך בכוחך זה והושע את מדינת ישראל. אני לא אומר זאת לתפארת המליצה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הואיל ואתה השר היחיד, אני אדבר אליך, השר הרצוג. התקציב העומד להיות מאושר בימים אלה הוא לא מאושר בכלל, ואין לממשלה כל סיבה להתהדר בו או לשמוח עליו. כדי להמחיש את גודל הצרה אני רוצה קודם כול להפנות את תשומת לבך לכך שהממשלה, שהיא בבואה של הכנסת – או לפחות היא בבואה של הקואליציה – מורכבת משרים אשר נבחרים על-ידי סיעותיהם והן נותנות להם גיבוי כדי שימשיכו בתפקידם. אותם שרים אישרו את תקציב המדינה, שחלק נכבד ממנו, בעיקר בחוק ההסדרים, קוצץ, נדחה, נפסל, נזרק בחזרה לפניה של הממשלה. האם יש הבדל בינך לבין חברת הכנסת שלי יחימוביץ – ואני מוכרח לומר שהכנסת נתברכה לא רק במסגרת הכנסת השש-עשרה, השבע-עשרה או החמש-עשרה, אלא ברמת פרלמנטריזם שהוא בהחלט לדוגמה – האם היא צריכה לדאוג לדברים שאתם לא דאגתם להם כאשר הצבעתם בעד התקציב הזה, שהיא נלחמת בחירוף נפש? הוא הדין לגבי חברים במפלגת קדימה. האם הם לא ידעו את דרישתו של חבר הכנסת אפללו, אשר תהילת עולם ניתנה לו על כך שהוא הוסיף 150 מיליון? ואם הוא לא היה יושב-ראש הקואליציה לא היו צריכים את 150 המיליון לעידוד השקעות הון, ליצירת מקומות עבודה? אני יכול לומר לך, כי אתה שזה לא חל עליך באופן אישי יודע. חבריך שאינם נמצאים פה, גם אם היו נמצאים פה – אין הדבר משנה. אין להם מושג מה כתוב בחוק התקציב. כי אני אומר לך שאתמול שאלתי את הממונה על התקציבים שאלה שהוא התחמק מלענות עליה, וכדי שלא להביך אותו אני לא דרשתי ממנו לענות, אבל לאחר מכן – כעת אני שואל אותך: האם אתה יודע מהו המקור התקציבי לאותם 1.4 מיליארד שקל אשר חברי הסיעות השונות, חברי ועדת הכספים, ועדת העבודה והרווחה, ועדת החינוך וועדת הפנים קיצצו מתקציב המדינה כמקור הכנסה? מהו המקור התקציבי? אני אומר לך מהו המקור התקציבי: קיצוץ רוחבי, וקיצוץ רוחבי יפגע תמיד בשכבות החלשות; תמיד ולעולם יפגע בשכבות החלשות. אז מה, האם פה נעשו דברים שהם בבחינת הכנסת עזים? יש פה חוסר אחריות משווע – חוסר אחריות של ממשלה שלא נותנת דעתה. אני לא מדבר על כך שאנחנו נלחמנו בחירוף נפש על תקציבים כאלה ואחרים, ואתה היית והשתתפת בישיבות שנגעו למשרדך; ששרים – הדבר הזה נוגע לבריאותם של אזרחי ישראל – נמצאו בזמן שאנחנו דנו וניסינו להציל דברים כדי להביא מזור ורפואה לאנשים חסרי ישע, היו בחוץ-לארץ. אין להם מושג, חבר הכנסת שרוני, על מה מדברים, שכן אם אני הייתי השר באותו משרד לא הייתי ישן. כאשר אנחנו דיברנו על סל הבריאות, כאשר הוועדה, על כל מרכיביה – יש לי לפעמים באמת צורך להסביר לבוחרי: אנחנו מפלגה אשר בה המדינה קודמת לטובת המפלגה. כאשר אנחנו מחויבים באחריות ממלכתית, באחריות ציבורית, אנחנו מקיימים את אחריותנו. אנחנו לא הסכמנו להגדלת תקרת ההוצאה, אף-על-פי שחבריך במפלגה כן הסכימו, ואתה כאדם בר-דעת ויודע יסודות, כן יודע שהעלאת תקרת ההוצאה מ-1.7% ל-2.4% יכולה להוביל אותנו למערכת אינפלציונית שעלולה לפגוע בעיקר בחלשים. יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): סוף-סוף נמצאה הסיבה לאינפלציה הדוהרת. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): – – – ראובן ריבלין (הליכוד): אני יודע מה פעלנו כדי להציל את כלכלת ישראל. יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): – – – ג'מאל זחאלקה (בל"ד): – – – ראובן ריבלין (הליכוד): אני יודע מה עשינו ואיך פעלנו. יש גישות אחרות – – קריאות: – – – ראובן ריבלין (הליכוד): – – של חברת הכנסת יחימוביץ, שמחזיקה בהן עד היום; יש גישות אחרות של פרופסורים שנכנסו לכנסת – ועליהם גאוותנו, כי ביקשנו שיבחרו אנשים יותר טובים – שהביאו לשכנוע כל כך רב בצורך בהרמת הרף מ-1.7% ל-2.5%, עד כדי אמירה מפורשת שלא יקום ולא יהיה התקציב אלא אם כן אנחנו נתארגן ונתאגד. באנו, אנשי הליכוד, ואמרנו, למרות רצוננו לשמור על ריסון, אנחנו גם אנשים מהאופוזיציה, ואיננו רוצים לתת בידי הממשלה עוד 2 מיליארדים, כדי שהיא תעשה בהם שימוש לשוחד בחירות, רחמנא ליצלן; כי אם השנה תהיה שנת בחירות הם עלולים עוד חלילה להשתמש בדבר, במקום לסגירת פערים, לקניית קולות – – – יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): – – – היו"ר אחמד טיבי: נא לאפשר לחבר הכנסת ריבלין להמשיך. ראובן ריבלין (הליכוד): אני מדבר עכשיו עם חברי מפלגת העבודה; אתה קדימה, חבר הכנסת גלנטי, אתה לא מפלגת העבודה. אתה קדימה. אתם עשיתם מערך, אתה קדימה. יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): תודה רבה, אני לא ידעתי. ראובן ריבלין (הליכוד): ישמע כבוד השר, אמרתי שאם במסגרת 2 מיליארדי השקלים שאנחנו רוצים לתת לממשלה כעודף אנחנו לא נפרוץ את מסגרת התקרה, אלא נוסיף לתקציב עוד 2 מיליארדים שהם יהיו צבועים – חצי מיליארד לבריאות, חצי מיליארד לרווחה, חצי מיליארד לביטחון וחצי מיליארד אנחנו נקבע מה הוא יהיה, על מנת לעשות צדק ולצמצם פערים; למשל, לצמצום הפער עם המגזר הערבי. אני רוצה לומר לך שקיבלנו ממפלגת העבודה בשורה, כי השגנו הישג הרבה יותר גדול: במקום הדרישה האולטימטיבית להעלות את תקרת ההוצאה מ-1.7% ל-2.4%, קיבלנו ועדה, אבל לא סתם ועדה, אלא ועדה בראשות אחד מחברי מפלגת העבודה, פרופסור ברוורמן, חבר הכנסת, וזה לפי דעתי דבר שייזכר בתולדות הציונות כאחת מנקודות הציון ומאבני הדרך לתקומתה של המדינה ושל העם היהודי בארצו עם המיעוט הערבי החי אתנו ואשר שותף שותפות אזרחית מלאה בקיום מדינתנו. היו"ר אחמד טיבי: אדוני מוכן להסביר את הדבר הזה? ראובן ריבלין (הליכוד): אני רוצה להוסיף ולומר – כי אני יודע שהזמן הולך ומתקצר ואני עוד אדבר כמה פעמים במשך היום, אם הדבר יתאפשר – שיש שתי סכנות אסטרטגיות. סכנה אחת, אדוני, שהוא אחד מהשרים החברתיים החשובים, יש סכנה אינפלציונית, שהולכת ומגיעה לעולם, סכנה אינפלציונית, אשר תפגע בנו כאשר ידינו יהיו קצרות מלהושיע. כשאני הייתי שר, מחיר החבית כבר היה די גבוה – 52 או 53 דולר לחבית. התפלצנו מהעובדה שמחיר הנפט עלה ופרץ את גבול 50 הדולר. היום אנחנו מדברים על 100 דולר לחבית. הדבר ישפיע בצורה מוחשית ביותר על כל אדם ואדם, על כל אזרח במדינות המפותחות. אנחנו יודעים, חבר הכנסת וקנין, שמחיר הלחם לא יעלה ב-12%. הוא עשוי לעלות – או חלילה עלול לעלות – ב-50%, ואז באמת תהיה שאלה של רעב בארץ הזאת, משום שיש משפחות אשר אוכלות רק לחם או בעיקר לחם. עד היום, כאשר הלחם היה מסובסד והיה פיקוח על מחירו, לא היה אפשר להעלותו, אלא אם כן הממשלה היתה עומדת בפתח ונותנת את הסובסידיה המתאימה ומפצה את היצרנים. היום יהיה מצב שבו לא יהיה מי שיעצור, מהטעם הפשוט שמחירי החיטה עולים בעולם כולו, מחירי התירס עולים בעולם כולו, כל מוצרי היסוד עתידים ב-2008 להכות בכל החברות בעולם המפותח. לאיום אסטרטגי זה הממשלה אפילו לא נתנה דעתה בתקציב הזה. אני יושב בוועדת הכספים ואני יודע מהן הבעיות אשר אנחנו מתלבטים בהן, מהטעם שאנחנו מתייחסים לסכנות ולמכות, אשר לא רק מאיימות אלא פוגעות בחברה הישראלית. הצורך בצמצום הפער היה ידוע גם לממשלה שאני הייתי שותף לה כאשר היא גזרה גזירות, בזמן שלא היתה ברירה אחרת. אבל היערכות תוך ריסון תקציבי היא דבר שהוא חשוב ביותר. אני יודע רק שלא רק שלא תקבלו את הכספים אשר אתם הועדתם לעצמכם, שכן חלקו של התקציב יקוצץ בקיצוץ רוחבי עקב ההישגים של ועדת הכספים – אף אחד מחברי בקואליציה לא נתן דעתו על כך, אבל הוא עוד ייתן את דעתו על כך, כי ברגע שנאשר את התקציב יבואו אלינו, חברת הכנסת יחימוביץ, לוועדת הכספים, ויבקשו מאתנו לאשר קיצוץ רוחבי. ומה נאמר לילדי ישראל בנושא החינוך? מה נאמר לילדים בסיכון? מה נאמר לכל אותם מוכים? מזלך, חברי השר הרצוג, שוועדת הכספים נזעקה ברגע האחרון לבקש מתת כלשהו לחסרי הישע. הפעם בחרנו להעביר 15 מיליון לנשים במצוקה, על כל המרכיבים ועל כל הבעיות שקיימות. ובאמת, חברי הכנסת הצליחו לקבל הבטחה שלטונית – – – היו"ר אחמד טיבי: הצליחו בגלל הפעילות האישית שלך, והצטרפו אליך חברי כנסת אחרים. אתה ראוי לברכה. ראובן ריבלין (הליכוד): לא הייתי יכול לעשות זאת אם לא היו יושבים שלי יחימוביץ מימיני ואחמד טיבי משמאלי. לא הייתי יכול לאזור עוז ולבקש בשם הוועדה דבר כלשהו שיועיל, שמראה שבאמת התייחסנו באופן אישי. הפעם בחרנו בנשים. בפעמים הקודמות דאגנו לעיוורים. אנחנו סומכים עליך, השר, רק אני לא יודע אם אתה יכול לסמוך על הממשלה. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לאדוני. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודה קודם כול לחברי חבר הכנסת רובי ריבלין על שהציב אותי מימינו. אחת היא לי היכן אני יושבת, משמאלו או מימינו. אין ספק שאני לומדת ממנו רבות על עבודתה של ועדת הכספים, ממנו ומעוד חברים מיומנים מאוד בעבודת הוועדה. חברי חברי הכנסת, אדוני השר, נחסכה מאתנו חרפה גדולה מאוד בעת ההצבעות על התקציב ועל חוק ההסדרים. החרפה היתה המשך קיצוץ הקצבאות לאומללים ביותר ב-4% והמשך הקפאתן. שתי גזירות נפרדות על אותה אוכלוסייה – של נכים, נפגעי גזזת, משפחות חד-הוריות, מענק לידה, משפחות שכולות ועוד כהנה וכהנה, האחרונים שבהם היתה מדינת ישראל אמורה לפגוע, ולמרבה הצער הם היו ראשונים. זו היתה מורשת של שני שרי אוצר, בנימין נתניהו וסילבן שלום. לשמחתי, החרפה הזאת נמחקה ברגע האחרון, בכך שהצלחנו במאמצים רבים מאוד למנוע את הכוונה להמשיך בהקפאת הקצבאות ובקיצוצן. אני רוצה להודות ליושב-ראש סיעת העבודה, חבר הכנסת איתן כבל; גם ליושב-ראש ההסתדרות עופר עיני, שמעורבותו הפעילה בעניין הזה ניכרה בעת המשא-ומתן, ובהחלט לחברינו בסיעות הגמלאים וש"ס, שיחד, בעמידה משותפת, הצליחו למנוע הפעם את הגזירה המבישה הזאת. בכל זאת, אני מעט נבוכה לעמוד כאן מעל הדוכן ולהתהדר במה שבכלל לא היה צורך לדבר עליו מלכתחילה והוא בבחינת המובן מאליו – שאותם חלשים ביותר לא יספגו את נחת זרוענו ולא הם שישמרו על מסגרת התקציב של מדינת ישראל. כמו תמיד, אותו מאבק הירואי – ואני לא אומרת את זה בזלזול חלילה, אלא במידה רבה של עצב – סביב סעיף כזה או אחר בחוק ההסדרים, הסיט את תשומת לבנו מהוויכוח האמיתי שצריך להתנהל כאן, והוא הוויכוח על התקציב. התקציב, חברי חברי הכנסת, הוא מסמך אידיאולוגי, לא פחות מזה. אומנם כתובים בו טורים של מספרים, אבל כל הטורים האלה, כשבוחנים אותם אחד לאחד, מסתכמים לכלל השקפת העולם של המדינה, דרכה, לאן היא הולכת, איפה היא שמה את הכסף ומהיכן היא לוקחת אותו. וכשמסתכלים על המסמך הזה, דבר שלא הרבינו לעשות, כיוון שכמובן היינו עסוקים באותו מאבק מתיש על חוק ההסדרים, שהסיט את תשומת הלב מהמאבק האמיתי, אנחנו רואים עדיין על אותו תקציב מדינה את טביעות אצבעותיו הגסות ביותר של בנימין נתניהו, שהוא אידיאולוג. מדובר באידיאולוג, אני לא מזלזלת בו. הוא אידיאולוג כלכלי ימני קיצוני וטביעות האצבע שלו וחותמו ניכרים עדיין בכל שורה ושורה בתקציב, שהקואליציה, אשר אני ומפלגתי חברות בה, מוציאה מתחת ידיה. אני אומרת את זה בצער ובכאב, ואני מודעת לחלוטין לאחריות שיש לקואליציה המכהנת לכך שאותו מסמך ממשיך לשכפל את עצמו כמעט בתעתיק מדויק מדי שנה בשנה, ואף להסלים תופעות חמורות ביותר שמתרחשות בחברה הישראלית. אני רוצה לדבר על סעיף אחד מסעיפי המחליטים שאושרו באוגוסט 2007 בישיבת הממשלה, סעיף שדווקא ירד מן הפרק ולא נכנס, אבל הוא מתמצת בקליפת אגוז את האידיאולוגיה העומדת בבסיס התקציב. על-פי הצעת המחליטים הזאת, כל עובד שהיה מפוטר או עזב מרצונו משרד ממשלתי מסוים, האוצר היה מפצה את השר שהעובד פוטר ממשרדו בתוספת תקציב לבסיס התקציב לשנה שלמה, בשיעור של 75% מעלות שכרו של אותו עובד. כלומר: היפטר מהעובדים, היפטר מתקני כוח-אדם, ותקבל בתמורה תקציב קניות בונוס. ציד אדם. תצוד בני-אדם, תיפטר מהתקנים שלהם ותקבל תגמול כספי. לשמחתי, הסעיף הזה ירד מסדר-היום, גם בזכותו של יושב-ראש ההסתדרות עופר עיני. נסים זאב (ש"ס): הכסף לעובד, לא למשרד. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): 75% מעלות שכרו של העובד שהיה מפוטר היו עוברים לבסיס התקציב של אותו משרד כבונוס וכעידוד לפיטורי עובדים. זאת כל השקפת העולם בקליפת אגוז. זה עידוד אידיאולוגי, מורלי וכספי לעבור מתקציב כוח-אדם לתקציב קניות, כי אין יותר אדם, יש קניות. אתה לא מעסיק עובד סוציאלי. אתה לא צריך להעסיק עובד סוציאלי, יש לך תקציב קניות ואתה יכול לפנות לעמותה שמעסיקים בה עובדים סוציאליים. אתה גם לא צריך להוסיף משרות הוראה, כי יש כבר עמותות למכביר שמעסיקות מורים בחברות כוח-אדם, בחברות קבלן בפועל. המעבר לתקציב קניות במקום לתקציב של משרות, כוח-אדם ותקנים הוא רעה חולה, הוא פגם מבני ומוסרי, שמוביל לאחת התופעות הממאירות ביותר בחברה הישראלית והיא העסקת עובדים באמצעות קבלנים. כלומר, לא עוד עובדים של אותו משרד או של אותו גוף או של אותו מפעל, אלא עובדים שאפילו כבר לא קוראים להם עובדי כוח-אדם. עובדי כוח-אדם הם האליטה של העובדים המנוצלים. כבר לא קוראים להם עובדי כוח-אדם, הם מועסקים בידי נותני שירותים. הם חבילות עבודה, ואני לא ממציאה את השם הזה. קוראים לזה חבילות עבודה. אתה לא משלם למנקה, שהיא אשה עם פנים, עם זכויות, או למאבטח או למתכנת או לקלדנית או למורה; יש לך תקציב קניות ואתה קונה חבילת עבודה, אבל אין לך מושג מה מתרחש בחבילת העבודה הזאת. בחבילת העבודה הזאת מתרחש ניצול מחפיר של העובדים במשק. בגלל חבילות העבודה האלה אנחנו עדים לתופעה שבה קרוב ל-40% מהאנשים העניים במשק הם אנשים עובדים. כל הזמן אמרו: לכו תעבדו, לכו תעבדו, די לקצבאות. הנה, הם עובדים, הם עובדים מבוקר עד לילה והם נשארים עניים הודות לאותה שיטת עושק. כולם מרחמים על עובדי הקבלן ויודעים כמה הם מסכנים. לא מדובר במסכנות מלידה, לא מדובר בתופעת טבע, לא מדובר באיזה הוריקן. יש קשר מתמשך וישיר בין העובדה שישראל היא במקום הראשון בהעסקת עובדי קבלן בעולם – 10% מכלל כוח העבודה במשק הם עובדי קבלן – לבין התקציב שאנחנו עומדים לאשר היום. אבל על זה אנחנו לא מדברים. כי כשאתה מחליף תקציב כוח-אדם בתקציב קניות וכשאתה מגבש אידיאולוגיה של מיקור חוץ ושל הפרטה, הפרטה של כל מה שזז – הפרטה של שוטרים, הפרטה של מעונות למפגרים, הפרטה של בתי-כלא, ויש שם יפה להפרטת המחסומים, אזרוח המעברים קוראים לזה, הפרטת המחסומים, הפרטת מורים, הפרטת בריאות, הפרטת כל דבר שהוא מדינתי והפיכה שלו לתקציב קניות – יש קשר ישיר בין המגמה הזאת לבין העובדה שיותר ויותר עובדים במשק הם עבדים, הם אבק אדם, הם נטולי זכויות. אין די בכוח האכיפה שהמדינה מפעילה כדי לדאוג לכך שזכויותיהם, חוקי המגן וחוקי העבודה ימומשו. אלה העבדים המודרניים של החברה הישראלית, ובכל תקציב שאנחנו מאשרים, גם בתקציב 2008, אנחנו מעצימים את התופעה המבהילה הזאת. ברקע, אגב, יש דה-לגיטימציה מתמשכת של העבודה המאורגנת – סלידה מהתארגנות, מוועד, משביתה, מהסתדרות. זאת גם מורשת חזקה מאוד, שהתחזקה עוד יותר בימיו של בנימין נתניהו כשר האוצר. עכשיו, בשוליים, מתחילה לפעפע ההכרה אצל עובדי קבלן – מאבטחים, מנקות ב"סורוקה", מאבטחים ב"קפלן", עובדי "קופי טו גו", כל מיני עובדים ספורדיים במקומות שונים מתחילים להבין שיש חשיבות להתארגנות של עובדים, שיש חשיבות למלה "אנחנו" ולא "אני", שהתארגנות של עובדים היא אחד הכלים המעטים לשמירה על הדמוקרטיה, למניעת מעבר הכוח וההון מן הרבים לידי המעטים. כולם מגלים את אמריקה: צריך ועד, צריך התארגנות, צריך "אנחנו" במקום "אני". זה הכרחי כדי לשמור על הזכויות הבסיסיות שלך, אבל הטרגדיה היא שהדברים האלה הם פה, הם אתנו. יש ועדים, יש הסתדרות, יש עבודה מאורגנת, אלא שבמקביל לאותם רחמים על עובדי הקבלן המסכנים, שהם תוצאה של כרסום בעבודה המאורגנת, ממשיכה הדה-לגיטימציה של העבודה המאורגנת, אותה הבחנה מלאכותית בין העובדים החזקים לעובדים החלשים. הרי כל פגיעה בעבודה מאורגנת משמעותה עוד עובדי קבלן. המלחמה שלנו, המלחמה למען זכויות עובדי קבלן, היא אותה מלחמה שצריך לנהל לטובת העבודה המאורגנת, שהיא הכלי הדמוקרטי מספר אחת במדינה נאורה. ביצירת הזן החלש, המנוצל, שחוקי המדינה אינם חלים עליו, של עובדי קבלן, לא רק שאנחנו עושים מעשה שאינו מוסרי; אנחנו גם פוגעים בעתידה של מדינת ישראל. מה תועלת תצמח לה, למדינת ישראל, מכך שכל כוח העבודה שלה יהיה – – – היו"ר אחמד טיבי: נא לשאוף לסיום. בבקשה. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): עוד לא אמרתי אפילו עשירית מהדברים שהתכוונתי להגיד, אדוני היושב-ראש. מה תועלת תצמח לה, למדינת ישראל, מכך שיותר ויותר עובדים יהיו אבק אדם, עלה נידף ברוח, נטולי ביטחון תעסוקתי, נטולי ייצוג ארגוני, בלי פנסיה, בלי זכויות סוציאליות ובלי יכולת לעמוד על שלהם? מה תועלת תהיה לנו ממגזר הולך וגדל של עובדים, אנשים עמלים, שהם עלה נידף ברוח? האנשים האלה יכולים להתחייב למשכנתה? הם לא יכולים. האנשים האלה יכולים להעניק חינוך טוב לילדיהם? לא, הם לא יכולים. האנשים האלה יכולים לתת טיפול שיניים לילדיהם? לא, הם לא יכולים. האם אנחנו רוצים שכל עובדי מדינת ישראל יהיו עבדים? זה החזון הציוני שלנו במדינת ישראל? זה החזון האנושי שלנו? מובן שלא. אם יש מאפיין נוסף לגישה המיוצגת היטב בידי פקידי האוצר – תמיד אומרים: אל תאשימו את הפקידים, תאשימו את מקבלי ההחלטות. אבל בואו נודה שנוצרה שם כת דתית, שמגדלת דורות צעירים יותר. אגב, הם לא מזדקנים באוצר, הם פורשים בגיל מאוד צעיר ועוברים לסקטור הפרטי, שהמדיניות שהם נקטו בשבתם כפקידים באוצר סייעה לו, לאותו סקטור פרטי. זאת הגישה הסמי-כלכלית, הכאילו-כלכלית, שדואגת אך ורק לגרוש שמתחת לפנס. הם יחסכו עכשיו בתקציב המכונים להכשרה מקצועית, אבל בעוד חמש שנים לא יהיו לנו אלפי עובדים שדרושים לתעשייה. הם יחסכו עכשיו בעידוד השקעות הון במסלול המענקים, אבל בעוד עשר שנים לא תהיה לנו תעשייה. הם יחסכו עכשיו ברפואה מונעת, אבל בעוד עשר שנים יפרצו כאן מגפות כי הילדים אינם מחוסנים, כי אין אחיות לתלמידים, כי מישהו חסך בתקציב הזה. אדוני היושב-ראש, משפט אחד לסיום – היום סיפר לי ידידי ושותף למאבק, עו"ד ערן גולן מ"קו לעובד", על החלטה מדהימה של בית-המשפט העליון, וכידוע לכם, אני מהמגוננות הראשיות על בית-משפט זה. לפני בית-המשפט הובא ערעור בעניינו של מאבטח שעבד בחברת שמירה ואבטחה, כמובן כעובד קבלן. הוא אבטח את משרד הפנים במזרח-ירושלים, ששם התורים ארוכים מאוד, והוא נטל כסף ממי שהמתין בתור כדי לקדם אותו לקדמת התור – מעשה מאוד מכוער, אין ספק, על כך אנחנו לא מתווכחים. רצו להאשים אותו באשמת שוחד, אבל מה מתברר – שוחד זה רק עובד ציבור, אז החליטו שלצורך העונש הוא יהיה עובד ציבור והוא הורשע בעבירת שוחד. עכשיו הוגש ערעור על כך. אתם מבינים? לדברים הרעים אתה תהיה עובד ציבור. לכל מה שקשור בזכויותיך, אתה תהיה אבק אדם, ואנחנו לא מכירים אותך, אין אחריות מזמין שירותים, אתה חבילת עבודה. אבל כשנבוא להעניש אותך, אז תהפוך לעובד ציבור. נגד הדברים האלה אנחנו צריכים להתאחד במלחמתנו. תקציב 2008 לא רק שאינו נותן תשובה למאבק הזה, הוא מעצים את התופעה החרפתית הזאת, ואני מאוד מקווה ומביעה משאלה שאותה נחישות שהופגנה סביב עניין הקצבאות תושקע החל מיום אחרי אישור התקציב בשינוי פניו של תקציב 2009. תודה. היו"ר אחמד טיבי: תודה. חבר הכנסת יצחק וקנין, מסיעת ש"ס. יצחק וקנין (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני יודע שהנאומים סביב חוק ההסדרים וחוק התקציב הם נדושים וחלקם הם דברים שחוזרים על עצמם, אבל אני חייב להגיד פה משהו שאולי יעורר – מאחר שהסיעה שלי היא חברה בקואליציה, והדברים האלה שאני הולך לומר אותם, אמרתי אותם כמה פעמים מעל דוכן זה, במיוחד בדיונים על תקציב המדינה. אני יודע שהפעולות שנעשו בממשלה הקודמת, כאשר ביבי נתניהו היה שר האוצר, חלקן היו הכרחיות ולא היתה ברירה. בכל זאת, המשק היה במצב נתון, אבל כבר אז אני זוכר כמה שיחות שלי עם שר האוצר כשאני הייתי באופוזיציה, ואמרתי לו: תשמע, ביבי, אין לי ספק שצריך לעשות משהו, אבל יש מה שנקרא: "ורחמיו על כל מעשיו". יש המשל על החולה במצב קשה, שמכניסים אותו לחדר הניתוח ויוצא הרופא אחר הניתוח ואומר: רבותי, הניתוח הצליח אבל החולה מת. זה מה שקרה, רבותי, במצב החברתי ובמשק במדינת ישראל. לצערנו הרב, הגזירות היו כל כך קשות שהציבור בשום פנים ואופן לא יכול היה לעמוד בהן, ואני אומר את זה כאחד שפועל יומם ולילה בשביל השכבות החלשות בכל האמצעים שיש לי. הדיונים שלנו בוועדת הכספים על הקיצוצים ועל חוק ההסדרים לא היו פשוטים. אם הצלחנו למנוע את הקיצוץ בקצבאות או את הקפאת הקצבאות, זה לא מעשה גדול שלנו, כי מי שלוקח את הנתונים של 2002 מבין שלא עשינו כלום, השארנו את המצב כפי שהוא, כאשר העוני נמצא במחוזותינו בכל פינה, המצב קשה, המצב הולך ומחמיר במקומות מסוימים ואתה רואה את העוני במלוא חומרתו, ויש העלאת מחירים של כל מוצרי היסוד; הדבר הזה הולך ונמשך. כדי להקטין את הנזקים הללו של התקופה מ-2002 עד 2005, של אותה ממשלה קשה שהיתה באותה תקופה, לצערנו הרב, צריך לעשות מעשים, ואמרתי את זה בכל הנאומים שלי בנושא התקציב ואני אומר את זה פה. אם אנו כחברי הקואליציה, כחברים בוועדת הכספים, לא נעשה מעשים יותר דרסטיים, אני אומר לכם שיעיפו אותנו כמו שעשו לליכוד. אם הליכוד הגיע למספר המנדטים הזה, זה רק בגלל אותן פעולות קשות שגזר ביבי נתניהו על הציבור במדינת ישראל. רבותי, זו תהיה דמגוגיה כל היום לקחת את ביבי ולנפנף בו, מכיוון שאם אנחנו לא נעשה את השינויים, אנחנו לא פחות רעים ממנו, ואני אומר את זה פה בלי בושה. אמרתי את זה בכל הנאומים. אם אנחנו, כחברי הקואליציה, לא נבין את המסר שהציבור אמר לליכוד, יעשו לנו גם יותר גרוע מזה. וזאת, רבותי, מכיוון שאי-אפשר להתעלם ולומר שאנחנו לא רואים. אתן כמה דוגמאות. קצבאות הילדים נשארו על כנן; הקיצוץ הוא מעל 50% בקצבאות הילדים, מדובר על כמעט 4 מיליארדי ש"ח. אתן דבר הכרחי לתעסוקה: מרכז ההשקעות. אתם יודעים כמה היה ב-2001 התקציב? 1.2 מיליארד ש"ח. באה אותה ממשלה של ביבי והחליטה לקצץ אותו ל-200 מיליון, כאשר כולנו יודעים כמה מזה כבר היה צבוע ל"אינטל" ולעוד מקומות, מה-200. נשארו קרוב ל-50 מיליון או 60 מיליון שכל שנה היו צבועים ל"אינטל", אז תוריד התייקרויות ודברים אחרים – כמעט לא נשאר תקציב לתת לאותם מפעלים שמשוועים לתקציב פיתוח או להשקעות. אנחנו יכולים לעמוד פה ולדבר, ודווקא משום שהשר שיושב פה, שר הרווחה, שאני מכיר אותו היטב, מכמה מפגשים, ויודע מה הרצון שלו לקדם את האוכלוסייה החלשה במדינת ישראל – אנחנו צריכים להיות לו לעזר רב בוועדת הכספים. הבוקר היה לנו דיון בוועדת הכספים, ישיבה משותפת של ועדת הכספים ושל הוועדה למעמד הילד, שבראשה יושבת חברת הכנסת נאדיה חילו. מי ששומע את הנתונים מזדעזע. אילו כלים אנחנו נותנים לשר כדי לפעול במשרד שלו? אין לו כלים לעבוד, הוא לא מסוגל לענות על מינימום הכרחי של דרישות מאותן משפחות מצוקה שקורסות, בכל פרמטר – חינוך, רווחה, בריאות. אין פרמטר אחד שלא הובא לידיעתנו היום שלא מדליק נורה אדומה, לאן אנחנו הולכים כחברה. וצדקה חברתי מוועדת הכספים, שלי. רבותי, אנו בזבזנו את רוב הזמן שלנו על חוק ההסדרים, איך אנחנו מורידים גזירות. כמעט לא דנו בתקציב, כמעט לא נכנסנו לנבכי התקציב, שברובו, רבותי, הוא תקציב סגור, חתום. והצרה הגדולה שלנו, גם אם הצלחנו למנוע את הגזירה על קצבאות הילדים ולהוסיף לקופות 450 מיליון בתוך שלוש שנים, זה יבוא לקיצוץ הרוחבי. ואמר ידידי רובי ריבלין שהקיצוץ הרוחבי הוא אם כל חטאת, מכיוון שהוא פוגע שוב בפעולות. הוא לא פוגע בשכר, השכר הוא קשיח. הוא פוגע באותם סעיפים שהם בעצם כל הפעילות של המשרד מול אותן שכבות. רבותי, אנחנו חייבים לתת את דעתנו – ואני יכול להגיד שבסך הכול הדיונים בוועדה מאוד עמוקים, אנחנו נכנסים לכל פרט, אבל לא תהיה ברירה – לחברי ועדת הכספים אני אומר – ובשנת 2008 יהיה עלינו להיכנס לכל סעיף תקציבי ולראות איך אנחנו פותרים בעיות אקוטיות באותן נקודות שבהן אין לנו ברירה. אנחנו חייבים לתת להם פתרון. חייבים לתת פתרון לעוני, למצב הכלכלי הקשה של אותן משפחות שנפגעות מכל הכיוונים. אנחנו חייבים לתת פתרון לחינוך שלהן, לבריאות שלהן, לכל סעיף שנוגע אליהן. ואת זה אני אומר למפלגה שלי, לסיעה שלי פה בכנסת. אני אומר לה: אם אנחנו לא נטפל בדברים הללו, אני מודיע לכם, לא רק שאנחנו לא ממלאים את תפקידנו כלפי הבוחרים שלנו, אלא שאנחנו רעים יותר מקודמינו, כי אם ביבי לא הבין את זה ואנחנו ממשיכים בדרך הזאת, רבותי, אנחנו לא יותר טובים ממנו. לכן, רבותי, אני מקווה שהממשלה הזאת תשכיל ותבין שהנושאים החברתיים הם המפחידים ביותר מכל דבר אחר במדינה, הם מדאיגים אותי יותר מאשר המצב הביטחוני. תודה. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לאדוני. חבר הכנסת דוד רותם, בבקשה; סיעת ישראל ביתנו. עד עשר דקות. דוד רותם (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, כל שנה אנחנו רואים את אותו סיפור. אנחנו מגיעים לסוף דצמבר ואנחנו מקיימים ימי דיון מרתוניים בחוק ההסדרים, בחוק התקציב, ובעצם, אם אנחנו מסתכלים בראי אנחנו אומרים, רבותי, לא עשינו את העבודה. חוק ההסדרים כפי שהונח על שולחן הכנסת, שבא לבטל באופן גורף חוקים שחוקקה הכנסת במשך השנה, הוא בעצם פגיעה בעבודת הכנסת, הוא פגיעה בכבודם של חברי הכנסת שעמלים כל השנה, ובאיזה מקום אני חושב שהוא פגיעה חמורה מאוד בדמוקרטיה. אני חושב שצריך לברך את יושבת-ראש הכנסת וצריך לברך את חבר הכנסת דוד טל, יושב-ראש ועדת הכנסת, על שמנעו מאתנו הפעם את החרפה הכללית – לפחות קיצצו בחרפה. צריך לברך גם את שר האוצר, שהשכיל להבין שיש סעיפים שמקומם אינו בחוק ההסדרים והסכים להוציאם. בסופו של דבר, כשאנחנו משווים את החוק שהונח לראשונה על שולחן הכנסת לחוק שאנחנו דנים בו היום – נעשתה עבודה חשובה. צריך שנזכור שלממשלה יש בעצם סמכות לנסות למנוע חקיקה של הכנסת במהלך כל השנה. לא יכול להיות שהממשלה, בפופוליזם, תסכים להעברת חוקים תקציביים ותנסה לבטל אותם בחוק ההסדרים. לגבי הסעיפים שנותרו בחוק, נעשתה עבודה רצינית בוועדות הכנסת שדנו בהם. אני חושב שצריך לברך את חברי הכנסת מכל סיעות הבית, קואליציה ואופוזיציה כאחד, על העבודה הרצינית והקשה שנעשתה בשבוע האחרון, שבו גזירות שלא היה להן מקום בכלל, ובוודאי לא בחוק ההסדרים, נדחו והוצאו. אני חושב שלנוכח ההישגים שהושגו בנושא הפיצוי לנפגעי הפוליו, בנושא ביטול תשלום דמי ביטוח לאומי לעקרות בית וביטול ההקפאה של הצמדת הקצבאות בביטוח הלאומי, אנחנו, חברי הכנסת, יכולים לומר לציבור בלב אמיתי שעשינו את עבודתנו נכונה וקשובה. יכול להיות שהיינו צריכים להשיג דברים נוספים, ואולי נשיג אותם בעתיד, אבל גם בחוק הזה עשינו את עבודתנו נכונה. הרפורמה במשק הגז היא כולה למען אזרחי המדינה. אין פה משהו שלממשלת ישראל יש עניין בו. הרפורמה היא פעולה שכל כולה לטובת אזרחי המדינה, שיוכלו לעבור מספק גז אחד לספק גז אחר, שיוכלו לקבל מחירים נמוכים יותר ולהיטיב את מצבם. חברת הכנסת יחימוביץ, אידיאולוגיה זה לא דבר פסול – – שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): חס וחלילה. דוד רותם (ישראל ביתנו): תודה. – – וגם האידיאולוגיה הכלכלית, במידה מסוימת, היא לא דבר פסול. השאלה היא אם אנחנו מסתכלים על הדברים במידתיות ואם אנחנו שוקלים את הצרכים זה כנגד זה. אני אתן לך דוגמה. אתמול עברה הצעת חוק שלך בנושא השידור הציבורי. הצעת החוק הזאת, לפי האמור בדברי ההסבר, תעלה לאוצר המדינה 1.3 מיליון שקלים לשנה, כי המדינה משלמת עבור נכי צה"ל ואלמנות צה"ל. האמיני לי, אני, שאני רוצה שידור ציבורי, יודע מה לעשות ב-1.3 מיליון שקלים לאותם דברים שאת נלחמת עבורם. אלא שאת אומרת, ובצדק מבחינתך, שהשידור הציבורי הוא נכס חשוב – – שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): לדמוקרטיה. דוד רותם (ישראל ביתנו): – – לדמוקרטיה, לשיטתך. יש כאלה שיגידו לך שהשידור הציבורי הזה פחות חשוב ממעונות לילדים חוסים. שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: אין שום קשר בין השניים. דוד רותם (ישראל ביתנו): אני יכול לקחת את 1.3 מיליון השקלים שזה יעלה למדינה – האגרות שהיא משלמת לרשות השידור – ולהעביר את זה, אדוני השר, אליך. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): הסר דאגה מלבך. גם אם תיקח את הכסף הזה, הוא לא יעבור למעונות למפגרים. שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: בדיוק. דוד רותם (ישראל ביתנו): אולי היינו צריכים להילחם על כך שהוא ילך למעונות למפגרים, אבל בוודאי היינו צריכים להגיד: אל תשלמו אותו לרשות השידור. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אתה טועה. דוד רותם (ישראל ביתנו): ודאי שאנחנו חלוקים, כי גם אידיאולוגיה משתנה מאדם לאדם. לכן אני בהחלט חושב שבחלק מהטענות שלך יש המון אמת. את יודעת, תורת ישראל מתחילה באות גדולה, בבי"ת גדולה, בראשית – באות גדולה. האות המופיעה בספר התורה גדולה מהאותיות האחרות. יש חכמים שלמדו מזה, שרצתה תורת ישראל ללמד אותנו שאנחנו בעולם תמיד שניים – בי"ת זה שניים. אנוכי, אחד, יש רק אחד כזה, וזה לא אנחנו. ואכן, אנחנו חייבים לשנס מותניים, חברי הבית מכל הסיעות ומכל המפלגות, כדי שמהחודש הבא נתחיל לדאוג שמשרד הרווחה יקבל את מה שהוא צריך, כי בסופו של דבר כל האומללים, כל המסכנים, כל הפגועים, מטופלים על-ידו. שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: חבל שהסיעה שלך לא העבירה לי כסף בהסכם הקואליציוני. דוד רותם (ישראל ביתנו): השר, אני אגיד לך משהו. אני זוכר שאתה היית באותה מפלגה שדאגה לזקנה במסדרון, והיא לא טופלה עד היום. לכן דאגנו להעביר כסף לבתי-החולים בפריפריה, כדי שמה שאתם לא עשיתם אנחנו נעשה, ונוציא אותה מהמסדרון. אבל אנחנו נדאג גם לך, אני מבטיח לך. אבשלום וילן (מרצ): למה לא סידרתם את זה בישיבת ממשלה? הסחיטה הזאת בסוף התקציב היא כל כך מכוערת. אתה צודק בעניין בית-החולים, אבל למה בזמן התקציב השר ליברמן ואתם מאיימים – לא נצביע בעד התקציב? המטרה ראויה, אבל למה תמיד זה צריך לבוא עקום? דוד רותם (ישראל ביתנו): אתה צודק. אני רוצה להגיד לך, כל הנושא הזה של הכספים האלה – אני באמת חושב שהם לא היו צריכים להיות כך. עובדה היא שבאמת – והעיר לי על כך חבר הכנסת ברוורמן – נושא התוכנה של המשטרה, שאנחנו סידרנו לה 2 מיליוני שקל, עלה קודם בישיבת הממשלה. אני מסכים אתך, הנושאים האלה היו צריכים להיות בתקציב. אני מקווה שמכאן ולהבא הם אכן יהיו בתוך התקציב, ולא כל אחד יצטרך לדאוג לאיזה גוף שהוא רוצה. הבעיה היא שלא כל הסיעות יסכימו לכך. לכן אני חושש שימשיכו לעסוק בכספים קואליציוניים כאלה. תודה רבה. היו"ר אחמד טיבי: חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, בבקשה. עד עשר דקות. ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, אני מנצל הזדמנות ששני השרים נמצאים – – היו"ר אחמד טיבי: זה כמעט חסר תקדים היום. ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): – – חברי חברי הכנסת, אני שואל את עצמי לפעמים מה תפקידי באופוזיציה כשמדובר על תקציב המדינה, על חוק ההסדרים ודברים מהסוג הזה. יש שאומרים: אתה באופוזיציה, על הכול תצביע נגד, לא חשוב על מה. כתוב יום, תצביע לילה, כי זה תפקיד האופוזיציה, להצביע נגד. לא כן אני חושב, ואני אנסה להגדיר מה אני חושב מבחינת תפקידי באופוזיציה. דבר ראשון, כמו בהצבעות אי-אמון, אם אנחנו באופוזיציה, ואנחנו חושבים שצריך להפיל את הממשלה, אנחנו מצביעים נגד. חוק התקציב הוא גם כן חלק מהצבעת אי-אמון, ואם הוא לא עובר הממשלה נופלת. אם יש ביכולתנו להפיל את הממשלה דרך חוק התקציב, אנחנו מצווים להצביע נגד כדי להפיל את הממשלה. מרגע שמתברר שאין דרך להפיל את הממשלה, גם אני, כחבר אופוזיציה, צריך להיות אחראי, כי בסך הכול המדינה היא מדינה שלי, והתקציב מבטא את היעדים של המדינה, וגם אני צריך להיות שותף לו, ואם יש דברים טובים, אני לא אצביע נגד רק בגלל העובדה שאני באופוזיציה. להפיל את הממשלה כבר אמרנו שהתברר שאי-אפשר, אז צריך להיות פרודוקטיבי ולנסות ולסייע כמה שאני יכול, שלפחות במצב הנתון התקציב יהיה יותר טוב. לכן יש מצבים, בעיקר בוועדת הכספים, שאני לפחות הייתי שותף להסכמות, ולאחר שהן הושגו הצבעתי בעדן בלי להסס, כי זה תפקידי בנושא הזה. אני שוב אומר שאני לא שלם עם מי שאומר: אני באופוזיציה, גם אם זה דבר טוב וגם אם זה הישג, תצביע נגד. אני חושב שזאת שטות, ולא זאת התוכנית. לעצם העניין, כל הזמן זה עולה אצלנו בוועדת הכספים וגם פה – התוכנית הכלכלית של שר האוצר ביבי נתניהו. בתוכנית ההיא, שהיתה בתקופה קשה מאוד למדינת ישראל, ועדת הכספים עצמה שוכנעה, לא היה צריך הרבה לשכנע, שמדינת ישראל עומדת בפני קריסה טוטלית מבחינה כלכלית. ונכנס שר אוצר עם חזון – יש הרבה מה לשבח אותו, אם כי יש דברים שלא, עוד מעט נאמר – בנועזות, בעוצמה, ואמר שהוא יכין תוכנית כלכלית לא לשנה, לטווח ארוך, שהיא תהיה קשה בהתחלה, אבל אם היא תתממש, יש סיכוי להצעיד את מדינת ישראל לרווחה כלכלית. ואכן הוא עשה את זה. הוא זכה לתמיכתנו, ובאמת מדינת ישראל, ממצב של קריסה כמעט טוטלית מגיעה למצב של משק צומח עם רזרבות, עם עודף גבייה, עודף מחוץ לתקציב של 12 מיליארד שקלים, באמת הישגים גדולים. באותה תקופה אמרתי לו: אתה הולך על תוכנית נועזת, אבל יש אוכלוסיות שלגביהן אי-אפשר לעשות את זה. אתה גוזר גזירות על מגזרים שונים והתייעלות של משרדי ממשלה וכן הלאה – יש אוכלוסיות שלגביהן זה בלתי אפשרי, הן לא ישרדו את זה. הוא אמר לי בחלק מהדברים: אתה צודק, ובחלק הוא אמר: תן לנו שנתיים או שלוש שנים, מדינת ישראל תצבור יכולת, ואז אני מתחייב שנחזיר לאותן שכבות, נפצה אותן ונקדם גם אותן. בגדול, אפשר לחלוק, אפשר לא לחלוק, חשבתי שאסור מלכתחילה, אבל אם כך, בסדר. עברו שנתיים או שלוש שנים, בינתיים ביבי נתניהו לא הצליח לקצור את הפירות של תוכניתו הטובה, ונשארנו עם דברים טובים, אבל הגיע הזמן למימוש אותה התחייבות להחזיר לאותן שכבות שנשחקו ונשחקו ולא מסוגלות להחזיר את כל מה שהוא הבטיח. הנה המדינה צמחה, וציפיתי גם בתקציב 2007, ובעיקר עכשיו ב-2008, שתבוא הממשלה הזאת, שהיתה נגד ביבי, ותגיד: אדוני, אנחנו עכשיו הולכים לתקן. מה שהבטחת שתחזיר, אנחנו הולכים לעשות. לפחות הממשלה היתה צריכה ביוזמה שלה להגיד: לא רק שאני מפסיקה את הקפאת העדכון של הגמלאות, הקצבאות וכל אלה, להיפך, אני עוד מוסיפה כדי לפצות ולכסות על אותה שחיקה שהיתה ועל הסבל שסבלו אותן שכבות בשנים האחרונות. והנה, אנחנו פותחים את הצעת חוק ההסדרים ורואים שהממשלה מבקשת גם ב-2008 להמשיך את ההקפאה הזאת. איפה היושר? איפה המוסר? זה הרי מזעזע. אותו דבר גם בנושא השני, של הקיצוץ של 4% בכל הקצבאות, הגמלאות וכל הדברים האחרים – נדמה לי פרט לנכים – שהממשלה אז קיצצה, כי היא אמרה שהמצב קשה, והיא תחזיר. המצב מצוין, יש הרבה כסף מבחוץ, למה אתם מבקשים עכשיו להמשיך את הקיצוץ של ה-4%? הופיע בחוק ההסדרים – להחיל את זה גם ב-2008. לכן חברנו פה כולנו, כל חברי ועדת הכספים, ואני רוצה לשבח גם את חברי הקואליציה, לפעמים צריך לשבח את חברי הקואליציה, שגם הם עמדו על הרגליים האחוריות ואמרו: על גופתנו, לא יכול להיות. אכן, המפלגות עצמן נכנסו לעניין, אחרי שהן ראו שחבריהן בוועדת הכספים מתנגדים וזה לא יעבור בוועדת הכספים. בסופו של דבר, אחרי הרבה לחץ, בירכנו על המוגמר, ואכן הדברים האלה נמשכו מחוק ההסדרים, והמעוות שהיה אז, מתוקן עכשיו, כמה שאפשר, והקצבאות יעודכנו, ואני מקווה שגם ינסו לפצות וגם ה-4% יוחזרו. כנ"ל היה בנושא של חוק עידוד השקעות הון, שזה מנוף צמיחה גדול מאוד. האוצר בתפיסתו, שלפעמים קשה לנו להסכים אתה, ניסה להעביר הכול, הטבות והנחות במיסוי, ולקצץ כמה שאפשר. מ-1.2 מיליארד שקלים שהיו פעם, הוא קיצץ עוד 140 מיליון שקלים ב-2007, ובשנה הזאת רצה לבטל לחלוטין את המענקים, כלומר, מי שרוצה להקים מפעל בפריפריה, ויש הרבה בקשות, או להרחיב, או לתת לו קצת אפשרות, אומרים לו: לא, אדוני, אין מענקים, רק הטבות מס, ואם זה לא עוזר לך, מצטערים. גם פה הופעל לחץ כבד מאוד, ושוב, בסיוע של כל חברי הוועדה, אפשר לומר, ובהצטרפות גם של שרגא ברוש וגם של עופר עיני, הממשלה ירדה גם מהנושא הזה. הסעיף הזה לא יבוטל, יישאר סעיף של עידוד השקעות הון, ויוקצבו בו 300 מיליון שקלים, שזה גם הישג. הזמן רץ. תרופות מצילות חיים, גם כאן היה ויכוח קשה, שאני לא יודע אם ההסכמות שהגענו אליהן יעמדו גם במבחן הבג"ץ, אם מישהו יגיש, אבל לפחות גם פה, בדעה כוללת של כולם – צריך לשבח מאוד את חבר הכנסת ג'ומס – הגיעו להצעת פשרה, שלפחות לפי התחייבות והבטחה, גם של מנכ"ל משרד הבריאות וגם של האחראים לנושא, הסכום שיוקצה ב-2008 לסל התרופות הוא גדול מספיק כדי להכיל בתוכו את כל התרופות המצילות חיים שנמצאות, וזה יהיה גם בשנה הבאה. יש התחייבות לשלוש שנים. אני לא מדמיין לעצמי שלאחר שלוש שנים, אם יהיה צורך, פתאום כל העסק הזה ייעצר, כי אז נוכל לומר שעבדו עלינו בגדול, כי אז אין ההתחייבות של השב"ן. ומצד שני, סל התרופות, אם לא ימשיכו לעדכן, יתחיל להצטמצם, כי תרופות מצילות חיים חדשות יהיו כל הזמן. אני מאוד מקווה שגם לאחר שלוש שנים ההסכמה הזאת תימשך. כנ"ל אני אומר – שוב, הזמן קצר, והוויכוח הגדול שהיה לנו אם להגדיל את היקף ההוצאה של הממשלה מ-1.7% ל-2.5%, גם הוא נושא עמוק שיידון בנפרד, אז אני לא אתבטא כרגע בעניין הזה. נושא נוסף שעבדנו עליו בוועדה היה הנושא של מימון הבחירות המוניציפליות. אנחנו יודעים שבכל בחירות מוניציפליות חלים חוקים קשים מאוד על המפלגות ועל המתמודדים. אסור להם לקבל תרומות, ובצדק, כדי שלא להשתעבד. אסור להם כלום. התקציב היחיד שבו הם יכולים לפעול זה התקציב שהם מקבלים ממימון המפלגות או מהמדינה. רצו לקצץ אותו מ-49 שקלים לתושב ל-34 שקלים. והרי גם עם 49 שקלים כמעט כל המפלגות נכנסות לחובות, ואחר כך לא יוצאות מזה כל השנים, כי גם המפלגות לא יכולות לקבל תרומות. המשמעות היא שזה פתח ואונס של חלק מהמתמודדים לקבל תרומות אסורות או להשתעבד לבעלי הון, או לחלופין, לאפשר לבעלי הון, שיש להם כסף עצמי והם לא זקוקים לתרומות, כמו שאנחנו רואים בירושלים, להתמודד כשכל האחרים חסרי אונים ולא מסוגלים להתמודד נגדם. בזה אתה כאילו מראש מבטיח ניצחון של בעלי הון בכל אותם מקומות שבהם הם יתמודדו נגד אחרים. הוועדה דחתה את זה פה-אחד, ובסופו של דבר, דרך רוויזיה, חזרו אלינו בסוף הדיון, כשכולם כבר היו עייפים, ובמין הסכמה – כאילו – של מפלגות הקואליציה החליטו לקצץ 50% מזה ולהעמיד את זה על 42% – לבטל את ההחלטה של הוועדה פה-אחד. ואנסו את כל חברי הקואליציה גם להצביע על קיצוץ של 50%. אני חושב שגם זה לא יהיה טוב, כי זה יסבך מאוד את כל המפלגות. לסיכום, אני רוצה לומר שכל חברי הכנסת שמדברים פה – וכולם באמת בצדק מדברים על כמה זה רע וכמה גזירות יש וכו' וכו' – אני רוצה רק להזכיר לכם שאתם נמצאים בממשלה, והכול בידיכם. אם הייתם מתעקשים, כמו שהתעקשתם בוועדת הכספים על אותן גזירות שכן יצאו, אם הייתם מתעקשים יחד אתנו על הגזירות האחרות, גם הן היו יוצאות. תודה רבה. היו"ר אחמד טיבי: תודה רבה. חבר הכנסת יצחק גלנטי; סיעת גיל. יצחק גלנטי (גיל): אדוני היושב-ראש, שרים, חברי כנסת נכבדים, כיושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות אציג את סעיפים 14 ו-15 להצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007, שנדונו בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. הסעיפים האמורים נועדו לתקן את חוק פיצוי לנפגעי פוליו, התשס"ז–2007, ולקבוע כי הפיצוי החד-פעמי מכוח החוק ישולם בשני תשלומים. מחצית סכום הפיצוי תשולם לאחר קביעת זכאותו של נפגע הפוליו, והמחצית השנייה תשולם בתום שנה מיום תשלום המחצית הראשונה. הוראות אלה יחולו על מי שטרם שולם לו פיצוי חד-פעמי מכוח החוק, והגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת הפיצוי לאחר יום כ"ט בכסלו התשס"ח, 9 בדצמבר 2007. כיושב-ראש סיעת גיל אפתח ואומר כי אומנם כולנו מהקואליציה עומדים פה היום על הדוכן ומחככים ידיים בהנאה. הצלחנו להביא בשורה חברתית ולבטל את הגזירות האיומות שהאוצר הכניס לחוק ההסדרים. ואולם, השנה היינו צריכים להתחיל ולדבר ישירות על תקציב 2008, בלי לתת את הדעת על חוק ההסדרים עצמו. את חוק ההסדרים היה צריך להוריד מעל סדר-היום של הכנסת ולפטור אותנו מצרה זו. החלטת הכנסת משנת 1986 להעביר באמצעות חוק ההסדרים לידי פקידי האוצר את השליטה על ביצוע חוקי המדינה, הקטינה באופן קיצוני את כוח הכנסת כרשות מחוקקת. איזה טעם יש בחקיקה כאשר התקציב הנדרש לביצוע החוק נתון לשרירות לבם של פקידי האוצר? ירצו – יתקצבו, לא ירצו – לא יתקצבו, גם אם הכנסת חוקקה. הראיה? יש באופן תיאורטי חוק חינוך חובה חינם. בפועל, ספק אם יש חינוך, וההורים נדרשים יותר ויותר לממן מכיסם את לימודי ילדיהם. דוגמה נוספת – יש לנו ביטוח בריאות ממלכתי, אך האזרח נדרש לממן מכיסו, בכל פעם מחדש, חלק אחר של השירות – אשפוז, תרופות ושירותי רופא מומחה, או הצורך לעמוד במבחני הכנסה, או הקריטריונים האכזריים כדי לקבל שירותים הנתונים לשרירות לבם של פקידי הביטוח הלאומי ופקידי קופות-החולים. כל זאת, אף-על-פי שהאזרח משלם את מסיו במלואם. והרי ברור לכול כי זכות האזרח לקבל מהמדינה את ההגנה המרבית על גופו ועל רכושו, אך כאשר הוא מתלונן כי מאיימים על חייו או שודדים אותו, ברוב המקרים הוא נדחה בטענה שאין לציבור עניין בתלונתו. גם השנה, כמו בכל שנה בשנים האחרונות, דעתנו היתה מוסחת בגלל עזים שהכניסו – הרי זה גן-חיות שהוכנס אל תוך חוק ההסדרים – עזים שכללו גזירות חברתיות נוראיות כמו הקפאת קצבאות הביטוח הלאומי, שהיתה פוגעת בכל השכבות החלשות של האוכלוסייה. הקפאה זו היא של כספי ציבור ששם כסף בחברת ביטוח כל חייו כדי שיהיה לעזרו ביום סגריר. והנה, בא והחליט מי שהחליט כי הוא זקוק לכסף הזה כדי להוסיף עוד קצת כסף לתקציב המדינה. מי נתן לאוצר את הזכות לפגוע באותם נזקקים ולקחת מהם את כספם הכל-כך הכרחי להם לאוכל ולמחיה? המדד השנה יגיע ל2.8%, משמע, תוספת של קצת יותר מ-50 שקלים בחודש לכל קצבה. אולי המספר הזה נשמע קטן, אך הוא חלק מכבשת הרש שנשדדה ממנו עד כה. ואני שואל את עצמי, האם פקידי האוצר היו יכולים ללכת לישון בלילה כאשר מצפונם נקי? האם באותה פגיעה בקצבאות הביטוח הלאומי והבטחת ההכנסה הם היו מצליחים להציל את תקציב המדינה לשנה הבאה? אני יכול לומר בגאווה שהצלחנו, בשיתוף פעולה מתוזמן ואמיתי, תוך עמידה איתנה אל מול האוצר ומכבש הלחצים, להסיר את אותם סעיפים אכזריים מחוק ההסדרים ומהתקציב לשנת 2008. רוצה אני להודות מעל במה זו לכל שותפי בקואליציה, לאיתן כבל, ליעקב מרגי ולסטס מיסז'ניקוב, וכמובן גם ליושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת אלי אפללו. הצלחנו להחזיר קצת צבע לפנים של כל אלו אשר כל 28 בחודש מקבלים את כספי המחיה מהביטוח הלאומי. ואולם, לא היה שום צורך בשיתוף פעולה שכזה אם מלכתחילה לא היה מכניס האוצר סעיפים אכזריים וחסרי כל טעם לחוק ההסדרים. מדוע היה צורך בזה? האוצר ממשיך לבטל חוקים אשר נחקקו על-ידי הכנסת, וממשיך להכניס סעיפים אנטי-חברתיים לחוק ההסדרים, בטענה שהמדינה לא יכולה לעמוד בעומס הכלכלי שהחוקים הללו מכתיבים לה. חוק ההסדרים הוא חוק בלתי דמוקרטי בעליל, ועל כן אין לו מקום בחקיקה הישראלית של המאה ה-21. בתקופה שבה הכלכלה פורחת אין שום צורך בחוק דורסני שכזה, שפוגע, בסופו של דבר, רק בשכבות החלשות. אני חוזר ומבקש לאשר את חוק ההסדרים במתכונתו המורזה והמוחלשת, החלשה, לאחר התיקונים שהכנסנו בו, וכן אני מבקש לאשר את התקציב לשנת 2008. תודה רבה. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לחבר הכנסת גלנטי. חבר הכנסת יעקב ליצמן מיהדות התורה, בבקשה. יעקב ליצמן (יהדות התורה): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כנסת נכבדה, התקציב הנוכחי הוא בסך הכול אותו תקציב שהיה, הגזירות שהיו לפני שנה לא השתנו. נכון שהכניסו כמה עזים והוציאו אותן – זה ידוע מראש. בניגוד למה שחברי הקואליציה אמרו, אני רוצה להבחין בין הקואליציה לאופוזיציה. מה שהקואליציה השיגה במשא-ומתן בימים האחרונים זה שהיא הוציאה את העזים. היו עזים של ביטול ההצמדה על קצבאות, היו 4%, היה נושא עקרות-הבית. הצליחו לצמצם את הנזק, כולם ביחד, על דבר שידענו ממילא לפני כן שזה לא יהיה, כי מי ייתן להעביר רק את הדברים האלה בכנסת. כחבר ועדת הכספים, אני חייב לציין את עבודת האופוזיציה דווקא. יש שני נושאים, אדוני היושב-ראש, שבתחילת הדיון אף אחד לא חלם שנוכל להשיג אותם: א. סל התרופות, ושלא יעז אף אחד מהקואליציה להגיד שהוא סידר את זה. היתה הצעה מסודרת של חיים אורון, איש אופוזיציה, שהוביל מאבק בנושא הזה. הצעת הממשלה היתה לבטל את השב"נים, ואנחנו התנגדנו. חבר הכנסת אורון השכיל לעשות פשרה, להעלות את סל התרופות השנה ל-500 מיליון שקלים – 450 בסל ו-50 בחיסונים – ועוד לעוד שנתיים. נכון שאני עצמי הגשתי הסתייגות, זה מוגש כאן, שלא צריך לבטל את השב"ן, אלא לדחות לשלוש שנים כהוראת שעה. בוועדת הכספים זה נפל על קול אחד, אם אני לא טועה. היו"ר אחמד טיבי: אנחנו שותפים בזה. יעקב ליצמן (יהדות התורה): נכון, אדוני היושב-ראש, אתה שותף אתי לזה. אני חושב שאני צודק, כי אנחנו לא צריכים לשלם למשרד האוצר תשלום קבוע והוא ייתן לנו איזה תשלום זמני, אשראי, אבל זה מה שהיה. אני מקווה שיש עוד סיכוי במליאה, אף-על-פי שכפי שאני מכיר את הפוליטיקה כאן בבית, הסיכוי קלוש. גם הקרן לילדים בסיכון שרצו לבטל – ביוזמת חברת הכנסת יחימוביץ ועוד חברים החזירו את זה, ואפילו הביאו כסף לזה. אני רוצה להתייחס לכמה נקודות, אדוני היושב-ראש. א. נושא הישיבות. לפני שנה, בספר התקציב, תקציב הישיבות היה 270 מיליון שקלים. בהסכם קואליציוני עם יהדות התורה וש"ס העברנו 260 מיליון שקלים מתוך ה-290 שקיבלנו עבור הישיבות, ש"ס העבירה 130 מיליון שקלים, ויחד היו 660 מיליון שקלים לתקציב הישיבות. השנה בספר התקציב היו 168 מיליון שקלים. זאת אומרת, 40% מתקציב הישיבות קוצצו במשך השנה מספר התקציב. אז נכון שחברי ש"ס החזירו 500 מיליון שקלים נוספים, אז יחד יוצא שתקציב הישיבות עומד היום על 668 מיליון שקלים, בדיוק כמו שהיה לפני שנה. לא היתה שום העלאה. אמרו שזה ייכנס בבסיס התקציב, לא כל הכסף נכנס בבסיס התקציב. אבל אני רוצה להגיד לחברי ש"ס: ממה נפשך? אם אתם כל כך טובים וחזקים שאתם יכולים להביא תקציב לישיבות, אז למה אתם לא יכולים להביא קצבאות ילדים? למה פתאום שם נחלשתם? אין, אתם אפילו לא מדברים על זה, מלה אחת לא. לא שומעים את קולכם בזה. הלכתם על אג'נדה של קצבאות ילדים. אני בטוח שברגע שש"ס ירגישו בחירות, אני מבטיח לכם, רבותי, תשמעו שמייד יתחילו לדבר על קצבאות ילדים בממשלה. דבר שני, "מרכז אדוה" עשה סקר והגיע למסקנה שיש צמיחה במדינה, כמו שכולנו יודעים. אבל איפה הצמיחה? רק בשני העשירונים העליונים. בשמונת העשירונים האחרונים אין שום צמיחה, אף אחד לא מרגיש את זה. חשבו, והממשלה הביאה בשורה גדולה, הולכים להיטיב עם העניים, מס הכנסה שלילי. אבל מה לעשות שהסקר שיצא לאחרונה מראה שבעקבות מס ההכנסה השלילי רק 1.6% יעלו מעל קו העוני. כל השאר יישארו איפה שהם נמצאים. 35% מאלה שעובדים במשרה מלאה נמצאים מתחת לקו העוני. אנחנו המדינה היחידה שבה אם אתה רוצה להיות מעל קו העוני, שני בני-הזוג צריכים לעבוד. לא מספיק אחד, כי עם בן-זוג עובד אחד יש 35% שהם מתחת לקו העוני. לא מספיק, צריך שניים. היו"ר אחמד טיבי: גם אם הם במשרה מלאה. יעקב ליצמן (יהדות התורה): תודה, אדוני היושב-ראש, גם אם הם במשרה מלאה. אז איזו בשורה יש לנו כאן? – מסרבים להמשיך לתת קצבאות ילדים; מעלים את המשכורת של העשירים, לרבות של חברי הכנסת; מוסיפים לחלשים 60 שקלים, לבכירים מוסיפים 3,900–4,000; לא יודע את הסכומים. אני לא מציע לחברי הכנסת לוותר, אדוני, לא זאת הכוונה שלי. אני אומר את האמת. אבל ציפיתי, לפחות, שתוספת השכר תהיה לכולם. מה מתברר לי? שלגבי חלשים, שכר מינימום, יש זמן. אפשר לדחות בחצי שנה, לא בוער כלום. שכר מינימום – יוני, יולי, לא בוער. עניים, לא נורא; עשירים, עוד היום, midnight, עוד היום תוספת של אלפי שקלים. מה יש? אני במקום מפלגת העבודה, הייתי עושה הסכם: על 1.7% שוויתרו, לפחות ייתנו את שכר המינימום מתחילת השנה. כי כל שאר הדברים האחרים בין כך ובין כך היו מתבטלים. זה לא היה עובר כאן במליאה. שטויות. היו"ר אחמד טיבי: זה היה אפילו היה עוזר לאהוד ברק להביך את עמיר פרץ, אם הוא היה מצליח. יעקב ליצמן (יהדות התורה): יכול להיות, אדוני, אבל אני לא מומחה להביך אנשים כל כך. לצערי, היו כללי משחק. אני יודע על חברי קואליציה – אני לא רוצה להגיד מאיזו מפלגה – שהודו בפני בוועדת הכספים שגם אם לא ישתנה נושא עקרות-הבית הם יצביעו בעד. הם הודו. אני לא רוצה להגיד מי, שלא יגידו שאני תוקף אותם. אני מצפה שהמדינה תתחיל לטפל בעוני. לא ססמאות של מס הכנסה שלילי וכל מיני דברים. נתנו מס הכנסה שלילי, חייבו את כולם על רכב הליסינג. הם מאוד מאוזנים, החבר'ה. מבטלים מס מעסיקים – ואני אחד הראשונים שדחפו את הנושא הזה, כיושב-ראש ועדת הכספים בעבר, וזה צודק, כי לא יכול להיות שחלק מבתי-החולים ישלמו מס מעסיקים וחלק לא. כל המס הזה לא היה צודק. אבל האוצר כל כך חכם: מייד כשביטל את מס המעסיקים הוא הוריד את מחיר מיטות האשפוז. זאת אומרת, שחלילה וחס בתי-החולים לא יעמדו על הרגליים, שימשיכו להישען על משרד האוצר. זה התקציב הראשון ששר האוצר הנוכחי מביא. אני מברך אותו. אני עדיין לא רואה את טביעת האצבעות שלו. יכול להיות שכשהוא נכנס לתפקיד התקציב כבר היה מבושל. אני בטוח ומקווה מאוד שהוא לא יצטרך להביא, יהיו בחירות וכולם ילכו הביתה. לסיום, ברשותך, אדוני – תסכים, אפילו שכבר עבר הזמן – – – היו"ר אחמד טיבי: בבקשה, אדוני. יעקב ליצמן (יהדות התורה): אני רוצה לברך את הממונה על התקציבים היוצא, קובי הבר. אני חושב שהיו שיתוף פעולה פורה ועבודה טובה ונעימה אתו, עם כל חברי הכנסת, גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה, גם אם לא הסכמנו אתו. הוא אדם ישר, נוח לבריות, ומלה שלו היתה מלה בסלע. אני מכיר ומחבב גם את הממונה הנכנס רמי בלינקוב, ואני בטוח שהוא יעשה עבודה מצוינת, אני מכיר אותו וגם הוא ישר. ששניהם יצליחו בתפקידיהם. תודה רבה. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לאדוני. חבר הכנסת אבשלום וילן. אני רוצה לברך את חבר הכנסת חנא סוייד לרגל חג המולד: כול עאם ואנתום בח'יר לך ולציבור הנוצרים. אבשלום וילן (מרצ): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, קודם כול, ברכות לקובי הבר עם סיום תפקידו כראש אגף התקציבים. חבר הכנסת ליצמן כמעט הספיד אותו. הוא בסך הכול עוזב את אגף התקציבים ועובר לשוק הפרטי. נאחל לו הצלחה, וגם לרם בלינקוב, מחליפו. ההערכה שלי – חוק ההסדרים הזה הרבה יותר רזה מאשר בשנים קודמות. ייאמר לזכותה של יושבת-ראש הכנסת, חברת הכנסת דליה איציק, וגם לזכותם של נציגי הסיעות, שנאבקו והוציאו מהחוק כמה סעיפים שמנים. אבל הבעיה היא במהות. כל זמן שמדינת ישראל תמשיך בכל שנה להביא חוק הסדרים צמוד לחוק התקציב, אנחנו עושים מעשה בלתי דמוקרטי בעליל, והסיבה פשוטה. החוק הזה הוא אסופה של רפורמות שהממשלה לא מעזה, אין לקואליציה האומץ להעביר זאת בצורה דמוקרטית ומסודרת לאורך השנה, והיא מנצלת הצבעה "אן בלוק" של הקואליציה, ובחודש, חודש וחצי, רוצה להרביץ רפורמות – אוטוסטרדה. ככה לא בונים חומה, ככה לא מנהלים מדינה, ככה לא מבצעים רפורמות. אני אזכיר לכם את השינויים האדירים בפנסיה. בפריס מיליון איש צעדו ברחוב ובאיטליה היה ויכוח ציבורי סוער של חצי שנה, ואצלנו העבירו את זה בלילה אחד בוועדת הכספים, כאשר רוב חברי הכנסת היו חדשים מהליכוד ונרדמו, הם אפילו לא ידעו על מה הם מצביעים. ארבעה חברי כנסת – היינו עירניים. שעתיים, זה היה כל הדיון הציבורי במדינת ישראל על שינוי חוק הפנסיה, על העלאת גיל הפנסיה וכו' בשנת 2003, כשנתניהו נכנס לתפקידו כשר האוצר. בושה וחרפה. ואנחנו לא נפרדים מההרגל המגונה הזה. צריך לצמצם את חוק ההסדרים, להוריד, לחסל. נקודה שנייה – מה יש בחוק ההסדרים בדרך כלל? מתקנים חוקים שחברי הכנסת העבירו בצורה דמוקרטית, ברוב הכנסת, וזה הזמן לעצור זאת. הדבר החמור ביותר – אדוני היושב-ראש, קח את הדוגמה של חוק שכר מינימום. יש הסכם קואליציוני, ומפלגת העבודה חתמה עליו. על-פי ההסכם הזה הממשלה התחייבה להעלות את שכר המינימום. אותה ממשלה שחתמה הסכם קואליציוני, שעם הצגתה פה לפני שנה ושמונה חודשים התחייבה מעל בימת הכנסת ושמה את ההסכם לפניה, מציעה עכשיו לדחות את תחולתו בחצי שנה. אדוני היושב-ראש, קרוב למחצית המפרנסים במשק הישראלי מקבלים שכר מינימום. אנחנו, בלי ששמנו לב – או כן שמנו לב – הפכנו למדינת עולם שלישי. אם חצי מהמשכורות הרשמיות במדינת ישראל הן משכורות של שכר מינימום, אנחנו רוצים להיכנס ל-OECD? אנחנו רוצים להשתוות לאירופה? השכר כלפי מטה זועק לשמים, ומבחינה כלכלית זה דבר בלתי אחראי בעליל. באה ממשלה ומציעה: בואו נמשיך עם זה לפחות עוד חצי שנה. אני מודה, היו פה כמה הישגים, ודיברו עליהם. כל נושא הקצבאות – גם ההקפאה, גם הקיצוץ. זה שסיעת הגמלאים ומפלגת העבודה, איתן כבל וכל מי שהיה שותף לזה – תבורכו, אבל מראש, בממשלה, באוגוסט, למה הרמתם את היד בעד? הרי יש פה עולם הפוך. תראה, אדוני היושב-ראש, מציגים עכשיו הישגים אדירים. בסך הכול ביטלו דבר שבחודש אוגוסט היה צריך לבטל אותו. אני מדבר פה על עבודת הכנסת. הרי שיא הגיחוך – חבר הכנסת אבישי ברוורמן אסף 64 או 69 חתימות כדי לשנות את מגבלת חוק הגירעון, לפרוץ את ה-1.7%, לאפשר להגדיל את הגירעון ל-2.5% ובעצם להרחיב את תקציב המדינה. אני חתמתי לו, אבל, אדוני היושב-ראש, כאשר סיעת מרצ היתה הסיעה היחידה שבחודש יולי ובדיון בקריאה ראשונה עמדה פה ואמרה שהדבר הזה לא סביר ולא הגיוני – מבחינה מקרו-כלכלית הוא סוגר את התקציב ומזרים את כל עודפי הגבייה התקציביים שקיימים רק להורדת הגירעון כאחוז מהתל"ג, וזה סדר עדיפויות פגום. אז סוף-סוף הפרופסור המכובד לכלכלה אבישי ברוורמן גילה את זה באיחור של חצי שנה. ומה היה הסיכום עכשיו, בחוק ההסדרים? שתוקם ועדה, ובמהלך שנת 2008 יגיעו לסיכום. ובינתיים, שים לב מה קורה, אדוני היושב-ראש. לפני ארבע שנים, יחסית לתוצר הלאומי הגולמי, הגירעון במדינת ישראל היה 104%. עכשיו, תלוי איך מסתכלים, הוא כ-83%, וקראתי היום בעיתון שבפעם הראשונה אחרי 20 שנה מדינת ישראל תסיים את תקציב 2007 בעודף תקציבי. כלומר, הגירעון יהיה לא 83%, אלא ייגמר לקראת ה-80%. והיה, לפי מה שהופיע פה בספרי התקציב, להוריד אותו ל-3% פחות, לעבר ה-73%. שמעתי פה את כל הנאומים, ואני לא בא בטענות. חברי הכנסת אמרו את מה שהם חושבים. אבל צריך להבין דבר מאוד פשוט: אם לא משנים את חוק הגבלת הגירעון מ1.7% ל-2.5%, כל עודפי הגבייה הצפויים ילכו להורדת הגירעון. האם מבחינה מקרו-כלכלית, בפערים האדירים במדינת ישראל, שהיא השנייה בעולם בהם, אחרי ארצות-הברית, וראינו את כל הטבלאות – זה לא אני אומר, זה אגף התקציבים בוועדת הכספים, כל הסטטיסטיקות שלהם, של בנק ישראל. ותראו איפה אנחנו עומדים בפערים הכלכליים: 1 ל-14 לפני תשלומי העברה, קרוב ל-1 ל-7 או 1 ל-8 אחרי תשלומי העברה. הרבה אחרי אירופה, הרבה אחרי כל 30 המדינות המתקדמות. ואז מדברים על צמצום פערים ועל בעיות חברתיות, ואף אחד לא אוחז את השור בקרניו ואומר: רגע. הרי אם אני רוצה להוסיף לבריאות ולחינוך ולטפל בקצבאות בצורה שאנשים יוכלו לחיות מקצבאות זיקנה ולהיות הוגן בקצבאות הילדים, אני צריך 3, 4 מיליארדי שקל לפחות. את זה, בלי שינוי החוק לא נוכל לקבל. כולם מנפנפים בהישגים. חבר הכנסת גלנטי, יושב-ראש סיעת הגמלאים, חבר הכנסת זיו, הרי מה קורה פה? היום או מחר נאשר את חוק ההסדרים, נאשר את התקציב בהתנגדותנו, ואז, בעוד שבועיים, שלושה שבועות, אתם תביאו עם ממשלת ישראל לכאן קיצוץ flat, כי הרי מאיפה יממנו את זה? יגידו שיקצצו את 2-1.5 המיליארדים, הבטיחו לישיבות וכו'. 2 מיליארדים יורידו בשיטת ה-flat, ואז מה יקרה? יפגעו בהכרח במי? בשירותים החברתיים, בחינוך, בבריאות. כולכם מתגאים בהישגים. ההישג המשמעותי ביותר בתקציב הזה הפעם הוא ההישג של סל התרופות, ואת זה הוביל איש אופוזיציה, חבר סיעתי חיים אורון. רוב ההישגים האחרים, מה יקרה להם? הם יתאדו בקיצוץ הרוחבי שיגיע בחודש ינואר, כי אחרת התקציב לא מתאזן, וכל הדיבורים וכל החגיגות ישקעו כעופרת במים אדירים. לכן צריך להבין, אין פתרון מקרו-כלכלי אלא בקבלת הצעת חוק. רק פרופסור לכלכלה כל כך מכובד כמו אבישי ברוורמן, שהיה סגן נשיא הבנק העולמי, לא מכיר את לוח הזמנים של מדינת ישראל. יושב-ראש מפלגת העבודה, שהיה ראש ממשלה, לא מכיר את לוח הזמנים? לבוא עכשיו ולהגיד לנו, אחרי שעברה קריאה ראשונה, אחרי שמסגרת התקציב נקבעה, שתוקם ועדה במשך 2008? מה הוועדה תעזור? מה שיקרה פה, בצורה הברורה ביותר – יהיה קיצוץ רוחבי, שוב ייפגעו כל התקציבים החברתיים ותתבקשו לתת הסברים. אבל, אדוני היושב-ראש, בדקה וחצי שנותרה לי אני רוצה לספר לך עוד סיפור. הרי אנחנו פה נצביע הלילה על חוק ההסדרים, ומחר על חוק התקציב. אתה יודע איפה שוכבים מיליארדים נוספים? יש לאוצר מה שנקרא קופסה. השר גדעון עזרא יספר לך. כאשר אישרנו את בניית גדר ההפרדה, היה פער גדול מאוד בין המימון – אחרי שהעלו את מחירי הסולר והביאו סכומים מן הגורן ומן היקב, עדיין נשאר פער גדול. אמרו: יש קופסה חוץ-תקציבית. בקופסה החוץ-תקציבית הזאת מממנים את הגדר. למה? כי אז לא ירד הרייטינג העולמי, אז האמריקנים לא יגידו. זאת קופסה מחוץ לתקציב. אז זה פטנט ראשון. פטנט שני – הקימו עוד קופסה. איך מממנים את הנסיגה מעזה, את הפינוי שיעלה קרוב ל-10 מיליארדי שקלים? הקימו קופסה חוץ-תקציבית שנייה. איך מימנו את החוסר במלאים, את מחיר מלחמת לבנון השנייה? עוד 8.2 מיליארדים – בקופסה שלישית. כלומר, מחוץ לתקציב הזה, כבר שלוש-ארבע שנים, יש קופסאות שהסך הכול שלהן נע בין 15 ל-20 מיליארד שקלים, כלומר עוד כ-6 מיליארדי שקלים לשנה שהם מחוץ לתקציב, בתקציבים מיוחדים שנקראים קופסאות. במבוא לכלכלה פעם לימדו את הדבר הכי אלמנטרי – זה בעצם מהלך שקוראים לו מהלך קיינסיאני – הממשלה מגדילה את הוצאותיה, וכך היא מניעה את המשק, רק שלא קוראים לזה תקציב. פעם, בשנות ה-50 וה-60, היו קוראים לזה – כאילו – תקציב פיתוח. עכשיו מספרים לנו על קופסאות, ובעצם מרמים את כולנו. אז אני מציע, למען היושר האינטלקטואלי, שתבוא הממשלה ותציג ביושר מהם הסכומים שמחוץ לתקציב, ונדע באמת על מה אנחנו מצביעים. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לך, אדוני. חבר הכנסת אברהים צרצור; רע"ם-תע"ל. מוחמד ברכה (חד"ש): למה זה יצא 15–20 מיליארד? זה 26 מיליארד – – – אבשלום וילן (מרצ): לא, אבל חלק ממקורות – – – קריאות: – – – אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה – – היו"ר אחמד טיבי: בבקשה. נא לאפשר לחבר הכנסת צרצור לדבר. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): – – אחד הדוחות המעניינים שפורסמו, או שחוברו לאחרונה, ונשלחו לחברי הכנסת, הוא הדוח המעניין ביותר שחיברו חברת הכנסת שלי יחימוביץ ועמית בן-צור. נראה שהפכת לכוכבת היום בדיון הזה, כולם מזכירים אותך, אבל אני חושב ומאמין שזה לא בא מוואקום, יש סיבות לכך כנראה. בדוח הזה יש ניתוח מעמיק, אקדמי, מעניין, מאוזן, של החוק הזה, שנקרא חוק ההסדרים במשק, ואני חייב להודות כאן שאני, בנאומי זה, מסתמך על נתונים שהוזכרו בדוח הזה – לאחר שתרשי לי, גברתי המכובדת, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. הנקודה השנייה היא, שאני ניסיתי, באמת במלוא המרץ, לחפש בחוק ההסדרים, גם בחוק התקציב לשנת 2008, דבר שיכול לחדש לי משהו בכל הקשור לאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. לצערי הרב, המסקנה שהגעתי אליה, לאחר שהשקעתי מאמץ אדיר, היא שאנחנו היינו, ונשארנו, קורבנות של כל התקציבים האלה, אבל פעמיים; פעם אחת היות שהלאום שלנו, כמיעוט ערבי, שונה מהלאום של הרוב במדינת ישראל, ופעם אחת כי אנחנו לאורך כל הדרך, לאחר 60 שנה של קיום מדינת ישראל, נמצאים, לצערי הרב, בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי של המדינה. אחת הביקורות היותר-בולטות על החיה הזאת, שנקראת חוק ההסדרים, היא שהכנסת מתפרקת מסמכותה ונאנסת לאשר בדרך פסולה חבילת חוקים אדירה שיש לה השלכות בלתי הפיכות על המשק. הבעיה הזאת טמונה בכך שהממשלה מאשרת, בתוך כמה שעות, מאות רבות של הצעות. תהליך ההצבעה חפוז, היסטרי, רצוף לחץ ואיומים, ובעיקר לוקה במום מלידה – חוסר אחריות מחפיר. בצל שיטה פסולה זו נעשים מאמצים רבים להסתיר את טיוטות המחליטים, הן מהשרים הן מחברי הכנסת והן מהציבור. חברת הכנסת שלי יחימוביץ מודה במסמכה, שהצבעתי עליו בתחילת נאומי, שהיא באמת השקיעה מאמץ אדיר בניסיון לקבל העתק מהטיוטה הראשונה הסודית של המסמך, והיא הגיעה לידיה בדרך-לא-דרך, דבר שאפשר לה ולעמית בן-צור לעמול על ניתוח החוק. היא גם קובעת, ש"רק החלק הטעון חקיקה מקובץ המחליטים השערורייתי מיתרגם לחוק ההסדרים. כל יתר הצעות המחליטים, אשר התקבלו באוגוסט, הן בבחינת הוראת הפעלה מיידית, והן התקבלו כאמור באופן עוד יותר מסוכן וחסר אחריות מהסעיפים אשר הוכנסו לחוק ההסדרים". דוגמאות לכך: הפרטת המעונות למפגרים; הפרטת מוקדי החירום של המשטרה והעברתם לקבלנים פרטיים; סגירת מרכז ההשקעות; סגירת המכונים להכשרה מקצועית בתמ"ת; קיצוץ רוחבי של 7.5% בתקציב המשרדים; ביטול הגדלת תקציב מעונות-היום והמשפחתונים ב-67 מיליון שקלים לשנה; צמצום של 1% בכוח-האדם במשרדי הממשלה – ויש עוד הרבה קיצוצים אחרים. המשמעות של החלטות אלה היא חד-משמעית: צמצום דרמטי של שירותים בסיסיים לאזרחים, נישולם של עובדים מזכויותיהם והפיכתם לעבדים במלוא מובן המלה. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): דברים מאוד נבונים. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): כן. אי לכך, אני מאמין, ואני חושב שכל אלה שעלו לבמה הזאת מודים שאין מקום לחוק ההסדרים במדינה מתוקנת. כמו כן, אין די בדרישה להוציא מחוק ההסדרים סעיפים שאינם קשורים לתקציב כפתרון למחלה הזאת שנקראת חוק ההסדרים, היות שהיא פוגעת ישירות בשכבות החלשות, שאין ביכולתן לנהל מאבק ממושך ומשומן להגנה על זכויותיהן. תודה. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לאדוני. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מחר אנחנו כמובן נתייחס בדיון נפרד לתקציב המדינה, והיום נתמקד בחוק ההסדרים. ואומר עוד כמה דברים על חוק ההסדרים – שהוא הפך להיות נוהג נואל ופסול, ועל אף ההצלחה של יושבת-ראש הכנסת, וגם של ועדות הכנסת ושל חברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה להוציא סעיפים ופרקים מחוק ההסדרים הוא עדיין נשאר גדול מדי, דורסני מדי, לא דמוקרטי מדי ופסול בהחלט. יש כמה דברים שאפשר להתפאר בהם, אבל זה נשמע ציני מדי. למשל, להתפאר בכך שבוועדת הכספים הצלחנו להוציא את מס הבריאות על עקרות-הבית, כאילו זה הדבר ההגיוני ביותר והצפוי ביותר, ואז המאמץ של לוחמי הצדק החברתי צלח. אני חושב שעצם העובדה הזאת לא אומרת שום דבר. אם היא אומרת משהו, היא אומרת משהו על קהות החושים של הממשלה הזאת ושל משרד האוצר – עצם המחשבה להטיל מס בריאות על עקרות בית שאינן משתכרות, ועל כמה וכמה כשמדובר בנשים ערביות, ש-82% מהן אינן זוכות לעבודה – שיעור התעסוקה הוא רק 18%, ובעצם, אם האקט הזה היה מתקבל ועובר, זה היה הופך להיות עונש קולקטיבי על אוכלוסייה שלמה, שבלאו הכי מופלית, ממודרת ונדחקת אל מחוץ למעגלי הקונסנזוס החברתי במדינת ישראל. גם ההישג, כביכול, בנושא הוצאת תרופות מצילות חיים או מאריכות חיים מהשב"ן – שירותי בריאות נוספים. בסוף, אחרי מאמץ שאני באמת רוצה לברך עליו, של חבר הכנסת חיים אורון, וגם של חברי כנסת אחרים, מהאופוזיציה וגם מהקואליציה, בוועדת הכספים – בעקבות כך נוספו 450 מיליון שקל לשלוש שנים לסל הבריאות כדי לכלול בתוכו את אותן תרופות. אבל כשנדרשנו לשאלה מה יהיה אחרי שלוש שנים, היו כל מיני המצאות, כל מיני דיבורים וגם כל מיני התחמקויות. לכן אני אומר מראש שאנחנו הכנסנו הסתייגות שאומרת שבתום שלוש השנים ייערך הסדר נוסף שיבטיח לכל תושב אותן תרופות מצילות חיים ומאריכות חיים בסל הבריאות. אני בהחלט מקווה שההסתייגות הזאת תתקבל. היא לא מחייבת שום דבר עכשיו, היא לא מחייבת שום סכום, אבל חשוב לפחות להבטיח שלא ניקלע לוואקום לאחר שלוש השנים: שנחזור לשב"ן או שנתחיל לעשות מלחמה נוספת על 150 מיליון שקל כדי להוסיף אותם לסל הבריאות כדי לכלול בו את התרופות האלה. מה שנדרש מהכנסת היום, כשהיא באה להצביע על חוק ההסדרים, הוא שתהיה אמירה ברורה וחד-משמעית שההסדר הזה הוא לא זמני ולא תלוי בטוב לבה של הממשלה שתהיה בעוד שלוש שנים, תהיה אשר תהיה, אלא תהיה מין אמירה של הכנסת היום, אמירה חברתית ברורה, שפשוט באה לסעוד את האנשים המוכים ביותר מבחינה בריאותית, אלה שבאמת צריכים תרופות מצילות חיים ותרופות מאריכות חיים. אנחנו גם יכולים לדבר על הרפורמה במשק הביטוח ועל העברת הדבר הזה לבנקים. אני בכלל רוצה לומר שבנושא הזה יש לי הרגשה שהחברה בישראל הופכת להיות חברת עבדים לעקרון ההפרטה, אותו עיקרון שהוליך לבעלי ההון שמרכזים את הונם ואת פעילותם בבנקים, כלומר הופכים את החברה בישראל לחברה של עבדי הבנקים. גם עכשיו סוכני הביטוח משלמים את המחיר, גם שירותי הבריאות הנוספים, שלפני רגע דיברנו עליהם, וההפרטות שקורות על ימין ועל שמאל, וגם ההפרטות המתוכננות. מדובר על הפרטת משק המים, על הפרטת בתי-סוהר, ומה לא. אני חושב שהדיבוק הזה שנקרא הפרטה הוא דיבוק דורסני, מחלה דורסנית, ממאירה, שפוגעת בעיקר ברוב המכריע של האוכלוסייה במדינת ישראל, ומיטיבה עם שכבה דקיקה של בעלי הון ושל חברות גדולות, גם מהארץ וגם מחו"ל. רבותי, יש עוד כמה נושאים שאפשר לעמוד עליהם, אבל בכל זאת הייתי שואל: בימים האחרונים, כשדנו בתקציב, נשמע קולם של חברות הביטוח, של סוכני הביטוח, של קופות-החולים, של התעשיינים, של לשכות המסחר, של הבנקים ושל מי לא. קולו של מי לא נשמע בכל הדיון הזה? אני לא מדבר על הנאום שלי, על הנאום של חבר הכנסת צרצור שדיבר לפני או על הנאומים של הדוברים שיבואו אחרי – כולם ידברו בעד הכנסת האלמנט הזה לסדר העדיפויות של ההחלטות. קולו של הציבור הערבי, שהוא הציבור הכי מופלה כאן, שסובל מאפליה מתמשכת וממדיניות שאני מגדיר אותה במלה אחת ברורה, מדיניות גזענית – קולו לא נשמע. כדי לייפות כל מיני דברים הכניסו פה ושם יישוב ערבי. אבל בעצם, בגדול – כשאנחנו מסתכלים על אבטלה, האבטלה בממוצע ברחוב היהודי היא קרוב ל-4.5%, אבל במדינת ישראל היא קרוב ל-8%. איך היא קופצת? מי מקפיץ אותה ב-3%? אוכלוסייה ששיעורה פחות מ-20%, שרובה ילדים, היא אשר מקפיצה את שיעור האבטלה ב-3%. שיעור המבוגרים הערבים במדינת ישראל, מעל גיל 18, הוא קרוב ל-13%. אותם 13% מקפיצים את הממוצע הכללי ב-3%. מה זה אומר? זה אומר שלאבטלה יש אופי לאומי והיא נכפית על הציבור. האשכנזים משתכרים 139 נקודות, הספרדים 103 נקודות והאזרחים הערבים 70 נקודות. 70%. כשאנחנו אומרים ש-54% מהציבור הערבי חיים מתחת לקו העוני, ויותר מ-60% מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני, זה אומר שהכלכלה הישראלית משתמשת בציבור הערבי כסל האשפה לכל תחלואיה ולכל פשעיה. לא מזמן פורסמו נתונים על מעמדה של ישראל בין כמה מדינות בכל הקשור לחינוך – מדד PIRLS – Progress in International Reading Literacy Study. מסתבר שישראל תופסת, בתוך 40 ומשהו מדינות, את המקום ה-31, וזה קצת מעל הממוצע של 500 נקודות שנקבעו שם. אבל כשעושים פילוח של ערבים ויהודים, היהודים קופצים למקום אחד ליד גרמניה והערבים נוחתים וצונחים למטה למקום ה-40, ליד קטאר וכוויית. אחר כך אומרים: תראו מה עשינו; תסתכלו על האחים שלכם במדינות ערב. רבותי חברי הכנסת, אני אומר שהיום מדובר בעגה הפוליטית הרבה על שתי מדינות לשני עמים, אבל במשך 60 שנה הוקמו בתוך מדינת ישראל שתי חברות מנוכרות ושונות לחלוטין: חברה של העולם המערבי המתקדם – במירכאות או בלי מירכאות – ומדינת הערבים במדינת ישראל, מדינת העולם השלישי שסובלת מעוני ומהזנחה. אומרים שבתקציב החינוך הבא יש תקציב לבינוי – כ-450 מיליון שקל, ש-37% מהם ילכו למגזר הערבי. זה נשמע מדהים ויפה, וזה כמעט כפול מהאחוז שלנו באוכלוסייה, אבל כשמסתכלים על האמת, ומחשיבים את הגידול הטבעי נוסף על החוסר שקיים – של 5,000 כיתות, מבינים שאם הממשלה תתמיד בהטבות הנאורות שלה, של 37%, הפער בכיתות לימוד, או במחסור בכיתות לימוד, ייסגר בעוד קרוב ל-32 שנה. אז אומרים: הנה, זה מה שעושים לכם. רבותי חברי הכנסת, יכול להיות שלסקור את כל הנתונים אחד לאחד ייקח הרבה יותר מעשר דקות ואף יותר מ-20 ו-30 דקות. אבל זאת הכתובת על הקיר: יש קול שלא נשמע בכל דיוני התקציב; יש קול שלא מגיע לשולחן הזה, והוא קולם של האנשים המרודים, העניים והמופלים של הציבור הערבי. אני כמובן שייך לסיעה שרואה את העוני לא מהמשקפת הגזענית של הממשלה; אני רואה גם את העוני שקיים בפריפריה. בכל זאת, מי שרוצה לטפל בכיסים של עוני, אבטלה ומצוקה בכל התחומים – בבריאות, בחינוך – צריך לייצר תוכנית-אב לסגירת הפערים בכל מה שקשור למעמדה ולזכויותיה של האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. אדוני, תודה רבה. היו"ר אחמד טיבי: תודה רבה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לכאורה הכנסת דנה בתקציב המדינה ובחוק ההסדרים, אבל לאמיתו של דבר ההשפעה של הכנסת על התקציב היא שולית ביותר. במחקר שפורסם לאחרונה על-ידי אנשים שהיו במשרד האוצר, בהם מנכ"ל לשעבר של משרד האוצר, נקבע שכמעט על 50% אין למשרדי הממשלה השפעה, שלא לדבר על הכנסת. זה חלק שנקבע באגף התקציבים, הוא בנוי, הוא קשיח, אין מה לגעת בו. בהשוואה בין-לאומית – בעולם מקובל שרק 15% מהתקציב נקבע מראש, מה שנקרא. כמה הכנסת משפיעה? – וזה מחקר שנסקרה בו השפעת הכנסת על התקציב ב-10–15 השנים האחרונות – רק ב-3%. זה הכול. ולפעמים פחות. אחת הסיבות – אומרים שחברי הכנסת לא קוראים את התקציב; רוב חברי הכנסת לא קוראים את התקציב, כי הוא עב כרס, ולא רק בגלל אורכו וסרבולו – כמה מסורבל לעתים לקרוא את התקציב ולהבין מה שיש בו – אלא משום שחבר הכנסת אומר: חבל לי על הזמן, הרי אני לא יכול להשפיע. בדיונים האמיתיים על התקציב, כמה יכולים חברי הכנסת להשפיע על התקציב? הסיכויים הם קטנים ביותר. וכאן בדיוק השפעתם, או יכולתם, של חברי הכנסת הערבים, ושל חברי הכנסת שרוצים לדאוג לענייני האוכלוסייה הערבית, שהיא במצב קשה ביותר, קטנה עוד יותר. מדוע? כי הרבה מאוד דברים נקבעים במשרדי הממשלה מתוך מפלגות מסוימות שבקואליציה, או כאלה שיהיו בקואליציה, ויש להן השפעה פוליטית. אומנם זה לא הכול, כי יש מדיניות, וזאת לא השפעה עיקרית, אלא השפעה מסוימת. בואו נגיד ככה – הבעיה העיקרית היא כדלקמן: מבחינת אינטרס כלכלי טהור – אם אתה מבקש לתת תמונה לכלכלן אובייקטיבי שרוצה לטפל בבעיות הקיימות בחברה ובמדינה ובבעיות של האזרחים – האינטרס הכלכלי כשלעצמו מצריך השקעה גדולה מאוד ביישובים הערביים כדי לשפר את התשתיות בהם, כדי להעלות את רמת החינוך, כדי להגביר את התעסוקה וכדי להקים אזורי תעשייה. בסך הכול, זה יתרום לשיפור הכלכלה ולהעלאת רמת החיים באופן כללי – לציבור הערבי יהיה כוח קנייה גדול יותר, והוא יוכל להניע עוד יותר את גלגלי הכלכלה והפיתוח הכלכלי ולתרום להגדלת שיעור המועסקים במשק, כי ההשתתפות היא נמוכה יחסית, רק 40% מהציבור הערבי, ולא משום שהציבור הערבי לא רוצה לעבוד אלא משום שאין עבודה. הבעיה העיקרית היא תעסוקת נשים ערביות, ששיעורה הוא רק 20%, לעומת 55% אצל נשים יהודיות. גברים יהודים וערבים – שיעור התעסוקה כמעט אותו הדבר. ואיך אני יודע שהבעיה היא שאין מקומות תעסוקה ולא שהאנשים, או הנשים, לא רוצים לעבוד? כשיש משרה אחת פנויה, אפילו של עוזרת גננת בשכר זעום, ביישוב ערבי, יש לפחות 40–50 מועמדות שרוצות לעבוד בה. אנחנו יודעים מניסיוננו שלכל משרה פנויה באזור המגורים יש עשרות מועמדות שרבות עליה. אילו היה פיתוח נאות, לו הקימו משרדי הממשלה סניפים ביישובים הערביים לרווחת האזרח – המוסד לביטוח לאומי, משרד הפנים, כל המשרדים, משרדי רישוי – אני בטוח שזה היה תורם. לו הקימו ביישובים הערביים אזורי תעשייה מכל הסוגים ומכל הרמות, כאלה שיתאימו למצב הכלכלי, לרמת ההשכלה וכו' וכו', אני בטוח שאלפי או עשרות אלפי אנשים היו מצטרפים לשוק העבודה. כפי שאמרתי, מבחינה כלכלית צריך – זה ההיגיון הכלכלי. אבל בארץ שולט היגיון אחר, שהוא חזק יותר מההיגיון הכלכלי, וזה עקרון העיוורון הגזעני. העיקרון שלפיו כשניגשים לחלק את העוגה משאירים את הפירורים לציבור הערבי; כשניגשים להציב סולם עדיפויות, תמיד, אבל תמיד, האזרח הערבי הוא בתחתית הסולם. המצב הזה מוכר וידוע, והרבה שרי אוצר, גם שר האוצר הנוכחי – שר האוצר הנוכחי אמר לפני כמה ימים שהוא מודאג מהמצב. אנחנו לא רוצים שהוא יהיה מודאג; אדוני, אתה לא בעל טור בעיתון. שר האוצר לא צריך להיות מודאג. הוא צריך לדאוג לכך שחלוקת העוגה תהיה הוגנת. אני לא אומר שוויונית, אבל הוגנת. הגינות אין כאן. הגינות מינימלית לא קיימת. אז שר האוצר – פתאום, כשמדובר בציבור הערבי, משקיף מהצד, מביע דאגה לנוכח המצב ולא דואג לשנותו מהיסוד. ואיך אני יודע? אומרים: אנחנו יודעים מהו המצב הקיים. אומרים לנו – אומר שר האוצר, שאי-אפשר לתקן את המצב הזה בתוך שנה, שנתיים או שלוש; לא בתקציב אחד ולא בשניים. אז אני עשיתי קצת עבודת-בית; הלכתי ובדקתי את התקצוב. אמרתי, אולי בשנה אחת, בעבודה, אי-אפשר לעשות הרבה, אבל אנחנו רוצים לראות כיוון, משהו. אם יש משהו בתוך עשר שנים, בתוך חמש שנים, הרי בכל שנה צריך להיות לפחות משהו. לכן חיפשתי בתקציב בשורה אחת לציבור הערבי ולא מצאתי. מצאתי רק בשורות רעות. למשל, אלה רק דוגמאות, אבל התקציב מלא דוגמאות כאלה: אני זוכר שבתקציב הקודם ובזה שלפניו, ובאלה שלפניו, היו מקצים 20–40 מיליון ש"ח לפיתוח אזורי תעשייה ביישובים הערביים. השנה זה לא קיים. אין הקצאה. הקצו 98 מיליון, וחלק מזה – כך נאמר, או מובלע – ילך לציבור הערבי. אני אומר לכם: לא יצא מזה כלום. שום דבר. פשוט, ההקצאות הקודמות היו שקר. הקצו, היתה הקצאה, אבל בפועל לא היה ביצוע. כמו שקורה בהרבה סעיפים אחרים, לא היה ניצול של התקציב הזה, משום שלא היו תוכניות, משום שמינהל מקרקעי ישראל לא הקצה קרקע, משום שמשרד התמ"ת רק דיבר, וחשב שבזה הוא גמר את משימתו. אבל פתאום התקציב הזה נעלם. בשנה שעברה היה תקציב משרד התחבורה 100 מיליון לפיתוח תשתיות כבישים בסקטור הערבי. כמה השנה? – 70 מיליון. זה ירד. בכלל, מכל תקציבי הפיתוח – ואת זה ילד בכיתה ב' יכול להבין – אם אתה רוצה לשפר ולסגור פערים אתה צריך להקצות לאלה שמצבם רע יותר כסף ויותר השקעות כדי שידביקו, כדי שלא לשכפל את הפערים. מה הקצה האוצר השנה בכלל תקציבי הפיתוח לציבור הערבי? רק 4%. מה אחוזנו באוכלוסייה? 18%. כלומר לא רק שהתקציב הנוכחי לא ידביק פער, אלא הוא ירחיב אותו. זה מתבטא בכל מדד שאנחנו יכולים לשים עליו את היד. הנה, מדד ג'יני, המדד של אי-שוויון – מדוע היום ישראל היא במקום הראשון בעולם מבחינת האי-שוויון? התרומה העיקרית למעמדה של ישראל במקום הראשון היא מצבה של האוכלוסייה הערבית. כלומר, תוציא את האוכלוסייה הערבית, ישראל תרד מהמקום הראשון למקום שני, שלישי, רביעי, חמישי אולי. אבל הפערים בשכר, בהכנסה לנפש, כאשר 50% מהמשפחות הערביות הן עניות, 64% מהילדים, הפערים בחינוך – אנחנו נמצאים במצב שהתקציב הנוכחי לא רק אינו משפר את מצבה של האוכלוסייה הערבית, לא רק שלא סוגר פערים, הוא מעמיק את הפערים ומשכפל את העוני, את הדלות ואת דחיקת האזרחים הערבים לשוליים. עם מצב כזה אנחנו לא יכולים להשלים, ואני אומר לכם, מי שרוצה באמת לדאוג לשני דברים – האחד, לשנות את המצב הכלכלי – – – היו"ר אחמד טיבי: נא לסיים, חבר הכנסת זחאלקה. דוד רותם (ישראל ביתנו): אני – – – שמונה דקות. היו"ר אחמד טיבי: בסדר. תתחלפו בזכויות, וזה בסדר. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני מבקש משרי הממשלה שלא ישקרו לנו, שלא ידברו על שוויון כשהם לא מתכוונים, שלא ידברו על סגירת פערים כשהם לא מתכוונים, שלא ידברו על פיתוח כשהם לא מתכוונים. כל מי שאומר משפט כזה, אני דורש ממנו קבלות. לא יכול להיות שהם עולים בזה אחר זה לדוכן ומשמיעים לנו מלים. ממלים שבענו, למעשים ייחלנו. תודה רבה. היו"ר אחמד טיבי: תודה רבה. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר אחמד טיבי: הודעה לסגן מזכיר הכנסת. נא לקרוא גם לחבר הכנסת יצחק זיו. סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכנסת מס' 3 בדבר סדרי הדיון בהצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007, בהצעת התקציב לשנת הכספים 2008 ובהצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2008, התשס"ח–2007 – קריאה שנייה וקריאה שלישית. תודה. היו"ר אחמד טיבי: תודה. הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103), התשס"ח–2007; הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר אחמד טיבי: חבר הכנסת שי חרמש, בבקשה. איפה נעלם יצחק זיו? נא לחפש את חבר הכנסת יצחק זיו. שי חרמש (קדימה): מכובדי היושב-ראש, כנסת נכבדה, אם אמרת דברים אלה גם על דעתו של חבר הכנסת יצחק זיו, אז כל המביא דברים בשם אומרם, מביא גאולה לעולם, ואולי יש גאולה בדברי – – – היו"ר אחמד טיבי: יכול להיות שאדוני לא מבין, הוא אמור להחליף אותי, וזה עשר דקות – – – שי חרמש (קדימה): זה – – – שאמור לדבר. היו"ר אחמד טיבי: לא, הוא אמור להחליף אותי. זה תפקיד יותר חשוב – – – שי חרמש (קדימה): חלילה, זה נשמע כאילו שאני מתיימר לקחת את כיסאו, ולא כך הדבר. היו"ר אחמד טיבי: מעולם לא חשדתי שאתה מגלומן. שי חרמש (קדימה): מכובדי חברי הכנסת וכבוד היושב-ראש, אנחנו יוצאים היום, בסיומה של שנת 2007, למציאות כלכלית שראוי אולי להאיר קרן אור לפינה כזאת או אחרת שלה, כי בסיס היציאה הוא נקודת הסיום של 2007 ובסיס היציאה ל-2008. זו השנה החמישית ברציפות של צמיחה בשיעורים שהעולם המערבי לא מכיר כדוגמתם; זו עוד שנה של עודף תקציבי – איזון תקציבי, ודאי; זו עוד שנה של שיא בגביית מסים מעבר לתחזיות; זו עוד שנה של ירידה באבטלה לשיעורים שלא הכרנו כבר שנים רבות; זו עוד שנה עם אינפלציה נמוכה וריבית שהיתה נמוכה עד לפני שבוע מהריבית הנקוטה בשוק האמריקני, ואת זה ודאי ראוי לשבח וראוי להשוות. זו שנה של שיפור דרמטי בנושא דירוג האשראי והשווקים העולמיים. אין הדירוג עניין טכני בלבד. הוא מבטא את אמון העולם בכלכלת ישראל, וזאת חרף כל הסיכונים הגיאופוליטיים שכולנו ודאי ערים להם. מהלך כזה, אי-אפשר להגזים בחשיבותו, לא רק בהקלה על גיוס הון זר לישראל, אלא הוא חשוב לא פחות בעלות. עלותו הנמוכה משחררת משאבים מהוצאות הריבית לצרכים חברתיים-לאומיים ופרודוקטיביים הרבה יותר. זו עדיין שנה שנושאת על כתפיה שתי שליחויות שטרם תמו: נטל התעצמות הצבא פוסט מלחמת לבנון השנייה וספיחי ההתנתקות מגוש-קטיף. ראוי לזכור שהמחויבות לשני נושאים אלה בלבד מחייבת היום חריגה מחוק התקציב בסדר-גודל של 4.5 מיליארדי שקלים, ואין מדובר במשימה קלה כלל ועיקר. להכנת התקציב, אדוני היושב-ראש, קדמו יוזמות ממשלתיות שלא המתינו לפניות אופוזיציה ולרעיונות שבאים מחוץ למסגרת הממשלה. אולי הבולט והמשמעותי שבהם הוא חוק מס הכנסה שלילי. בעידן של גלובליזציה, וזאת לפחות דעתי, עם כל חילוקי הדעות, התעשייה הישראלית מתמודדת עם שווקים עולמיים, ועדיף התמריץ הזה על פני ייקור עלויות הייצור ושכר המינימום. אני מניח שאני אומר דברים שאופיר פינס ושלי יחימוביץ ודאי לא יסכימו אתם, אבל גם בקרב חברים יש מקום לחילוקי דעות בעניין. תגבור באמצעות עידוד היציאה לעבודה יביא להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, ובוא נאמר, גם זה כמו הבטחת שכר מינימום – עלותם בסדר-גודל של כ-1.5 מיליארד שקל. חוק הפנסיה הממלכתית, שעבר את המסע הראשון ורצוף קשיים בדרך, אבל לפחות ההסכמה עליו ניתנה, הוא אמירה חברתית שאין להתעלם ממנה; סיוע רחב לניצולי השואה בתום 60 שנה, שנדחק לקרן זווית על-ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, הוא עוד אות כבוד לשילוב של כלכלה וחברה; הגדלת סל התרופות – ואני מדבר על שלב א' בלבד – שבו הממשלה נענתה לפניות, לצרכים – ייאמר ביושר, אולי גם ללחץ, אבל אין הדבר הזה מגונה כלל ועיקר – הביאה לצעד הראשון שבהמשכו נדבר בהמשך; רשות המסים ביוזמתה פנתה לביטול מס הרכישה, וגם מס זה אחרי הרבה שנים עבר מן העולם; הרפורמה במס הכנסה, שמיועדת להקל את הנטל על השכבות החלשות, ובעיקר על הבינוניות, איננו דבר שאפשר להתעלם ממנו; ומעל כל זה – תקציב הביטחון, שהוגדל לממדים שלא ידענו בעבר, חרף כל ההטבות, הקידומים והרגישויות וההיענויות לצרכים שאינם רק צורכי ביטחון צבאי. זה בראש ובראשונה – – – דוד רותם (ישראל ביתנו): חבר הכנסת חרמש, אם הכול כל כך טוב, אז מה בכל זאת? שי חרמש (קדימה): אני אגיע לסוף, וכנראה, הכול טוב. דוד רותם (ישראל ביתנו): הכול טוב? שי חרמש (קדימה): תיכף נראה, נתחלק בקרדיטים, חבר הכנסת רותם. דוד רותם (ישראל ביתנו): מה עם מיגון שדרות? שי חרמש (קדימה): אנחנו תיכף נגיע. אתה העלית בדעתך שאני לא אגיע לזה? דוד רותם (ישראל ביתנו): – – – אבל אתה אומר שהכול כל כך טוב. שי חרמש (קדימה): אין חשש. אשר לתקציב הביטחון, אושר בשבוע שעבר סכום נוסף של 811 מיליון שקל שנועד כולו לפיתוח קומה נוספת ומעטפת ההגנות כנגד איומים אסטרטגיים מצפון וממזרח. כחבר בוועדת המשנה לתקציב הביטחון אני יכול להעיד על תחושה של כובד אחריות, שאותה נושאים על כתפיהם גם גורמי הביטחון וגם אנשי האוצר. אציין פעם נוספת את פעולתו המוצלחת של ראש הממשלה אשר שב ממסע בארצות-הברית ובידו התחייבות שלטונית של הממשל לסיוע בן 30 מיליארד דולר לנושא הביטחוני בעשור הקרוב, דבר שבהחלט משחרר חלק מהצרכים ומהמשאבים במערכת שלנו. המלצות ועדת-ברודט מיושמות חרף עלותן הכבדה למשק במטרה לקדם פני איום קיומי. לכך נוסיף את המאמץ לפיתוח הנגב באמצעות קידום עיר הבה"דים במסגרת תוכנית רב-שנתית להעברת אלפי משפחות צבא-קבע להתיישב באזור שבו אני גר. פירעון חובות מואץ שהתאפשר כתוצאה מהצמיחה ומהמדיניות הפיסקלית והבקרה ההדוקה על התקציב, אפשר חיסכון של 1.2 מיליארד שקל בהוצאות הריבית בתקציב 2008 ושחרר אותם למשאבים קונסטרוקטיביים הרבה יותר וליוזמות חברתיות. בתחום החינוך – שהוא אולי גולת הכותרת – הואץ תהליך השיקום של נזקי המדיניות הקודמת, מדיניות ששחקה את המגזר והביאה אותו אל עברי פי פחת. לראשונה מאז ממשלתו של יצחק רבין, זיכרונו לברכה, נעשה מהלך משמעותי שישפר את שכר המורים ואולי יגדיל במשהו את האטרקטיביות של הסקטור הזה, ויביא מחנכים נוספים, ראויים ומוכשרים לשורותינו. הוחזרו רבבות שעות הוראה שנגזלו מכלל רבע מיליון השעות בגלל מדיניותו של שר האוצר הקודם, ביבי נתניהו. אל אלה מצטרפות 8,000 כיתות לימוד לצמצום הפערים. הצעד הגדול קדימה הוא אימוץ החוק של רונית תירוש לצמצום מספר התלמידים בכיתות ולהגברת אפקטיביות הלימודים. גם חוק זה הוא בתמיכתה של הממשלה. תצוין לחיוב הממשלה אשר נתנה תמיכתה ליוזמת חקיקה פרטית של חבר הכנסת סטס מיסז'ניקוב, יושב-ראש ועדת הכספים, ושלי עצמי, שמביאה לחיזוקם הכלכלי של תושבי שדרות ועוטף-עזה, עלות הצעת חוק פרטית שמוערכת ב-150 מיליון שקל. לא די בכך ועוד רבה המלאכה להביא את האזור הזה לכלל יציבות ומניעת הגירה ממנו. המטרות: הגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה. אנחנו באחד השיעורים הנמוכים בעולם המערבי. שיעור ההשתתפות הנמוך ממוקד בעיקר באוכלוסייה החרדית והערבית, שם נעשה מאמץ לזרז ולקדם ולעודד יציאה לעבודה. כל יציאה לעבודה היא יציאה מעוני. כל יציאה לעבודה היא תרומה לכלכלה. לכל יציאה לעבודה יש תרומה לגידול העוגה הלאומית ולפירותיה. יש לסייע לאוכלוסיית המצוקה ולאפשר להם ליהנות מפירותיה של אותה צמיחה. טיוטת התקציב בהיקף של 301 מיליארד שקל כוללת גירעון מובנה: 1.7% – על-פי החוק להגבלת ההוצאה הציבורית; 1.2% – להמשך קידום ושיקום מפוני גוש-קטיף; 0.5% בתוכנית התלת-שנתית להשלמת היערכות צה"ל והתעצמותו לאחר מלחמת לבנון. אלה בלבד יוצרים גירעון של 3.4% ממסגרת התקציב ומשמעותם יצירת גירעון מובנה של 10 מיליארדי שקלים. משמעותו במונחים של הלוואות – עוד חצי מיליארד שקל תוספת ריבית לשנים הבאות. יש מי שמזלזל בעניין ואומר שהכול "ישראבלוף", אין בעיה, שבתוך התקציב מופנמות, מוחבאות, מוטמנות, יתרות כאלה ואחרות. אין ידי אתם, בייחוד לא בימים אלה, כשאנחנו נקראים לנהוג במשנה זהירות. תהליך דיוני התקציב הושבח עוד יותר. כאן כדאי לומר את אותם דברים שכבר ציינו אנשי האופוזיציה: ביטול השב"ן, משמעותו הורדת נטל כספי של 1,000–1,800 שקל מס נוסף לבריאות ליחיד; הרחבת סל התרופות בתוכנית תלת-שנתית, אשר ב-2010 תביא תוספת של 1.4 מיליארד שקל למען רפואה שוויונית. אכן, נכון, מי שהוביל את המהלך, עשה אותו בתבונה, ברגישות ובחוכמת המעשה, היה חיים אורון ממרצ. אינני בא לקחת את הקרדיט שלו ראוי חבר הכנסת אורון על-פי כל דין בעניין, אבל אם פטישו של ג'ומס לא היה מונף על סדן שמוכן לקלוט אותו, גם הדבר הזה לא היה בא לעולם. יושם חוק חינוך חובה עד כיתה י"ב בהשקעה נוספת של 190 מיליון שקל. נשמר היקף תקציב התרבות, שהיה חשש שיקוצץ. הוארך תוקף חוק עידוד השקעות הון (מענקים), נושא שהייתי מעורב בו לאורך כל הדרך וראיתי בו מבחן אמת של הממשלה לרצינותה ביחס לפיתוח הפריפריה. 300 מיליון השקלים הנוספים משמעותם תוספת של 6,000 עובדים, מועסקים ישירים בפריפריה ועליהם עוד כ-12,000 עובדים במעגל שמסביב. תוספת 100 מיליון לארבעה בתי-חולים בפריפריה, ובהם "ברזילי", שבקו העימות מול עזה, איננו דבר שאפשר להקל בו; ועוד לא אמרנו עדכון קצבאות הביטוח הלאומי. כל העושר הזה לא היה קיים לולא מדיניות ניהול תקציב אחראית, מאוזנת ומבוקרת, כי המפתח לעושר נמצא בצמיחה, לא בהגדלה בלתי מבוקרת של שיעור ההוצאה הציבורית בתוצר. ועדיין לא תמה המלאכה. פירות הצמיחה המואצת לא חלחלו דיים לכל הרבדים בחברה. הפיתוח המואץ לא הגיע, לדאבוני, לפאתי הפריפריה; שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עדיין נמוך; בעיות ביטחון הפנים והפשע הגואה עוד לא מוגרו; הרפורמה בחינוך עלתה על שרטון; תקציבי המחקר והפיתוח קטנים בכל קנה מידה ומסכנים את עליונותה המדעית של מדינת ישראל; ההתגרענות של אירן תדרוש משאבים נוספים; ואם חבר הכנסת רותם שאל – לשדרות ועוטף-עזה לא ניתן המענה המינימלי שלו הם ראויים, וחרף חוק הסיוע יש 10,000 בתי-אב החשופים לילה-לילה לסכנת חיים של ממש. נטל החוב עדיין כבד ויש ויכוח ביחס לשיעורו בתוצר. אי-אפשר להתווכח עם היקף תשלומי הריבית, הנוגס 11% מהתקציב, וזה מגיע ל-32 מיליארד שקל. אופיר פינס-פז (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): איך אתה מצביע על ההסתייגות של הליכוד על מיגון יישובי עוטף-עזה? שי חרמש (קדימה): הבהרתי גם בתקשורת – הודעתי הודעה ביחד אתך – ואני מודיע את זה פה גם על דעתך: שנינו, ואני מקווה שאנשי קדימה, העבודה ויתר סיעות הקואליציה יצטרפו להצבעה, בעד ההסתייגות של סיעת הליכוד על העברת 150 מיליון שקל למיגון, אלא אם כן עד לרגע ההסתייגות יודיע שר האוצר שהוא מעביר את זה מרצונו החופשי. אז נכבד את זה ונוריד את ההסתייגות. האמירה איננה רק לפרוטוקול, אלא גם פרקטית מחר להצבעה. חוסן כלכלי הוא רכיב בסיסי לביצור העוצמה הצבאית, ובואו לא נתבלבל בכך. הערת אגב אחרונה – עלו פה דוברים מהאופוזיציה, אחד-אחד וב"יש רואה", וזקפו לעצמם את ההצלחות הקולוסליות בתיקונים ובשיפורים בחוק ההסדרים. אודה ולא אבוש, ביליתי אתם משעת הפתיחה ועד דקת הסיום, ובסיומו של מהלך – שבאמת השיג תוצאות שכולנו מתגאים בהן – תקציב המדינה השתנה ב-1.3 מיליארד שקל. זה 4 פרומיל מכלל התקציב. אז אני מציע גם לחלק את הקרדיטים: 99.6 נזקוף לממשלה ולמשרד האוצר, ואני מוכן להצביע בעד הצעת החלטה שלפיה 4 פרומיל ניתן לכבודם של חברי האופוזיציה שלחמו והשיגו. ולסיום, חברי, זכויות היוצרים על התיקונים הדרמטיים בחוק ההסדרים אינן נחלתן של איש, אבל אכן ידכם היתה במעשה היקר הזה, ואם ידכם היתה במלאכה, תנו לנו גם אתם את ברכת הדרך ונצליח יחדיו. תודה רבה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה לחבר הכנסת שי חרמש. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חבר הכנסת יולי אדלשטיין, בבקשה. יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, בדקות הספורות שיש לי רציתי להתרכז דווקא בנושא של חוק ההסדרים ולא לגלוש לנושא חוק התקציב, שעליו בוודאי נדבר מחר, אבל לאחר ששמעתי את חבר הכנסת שי חרמש, איני יכול להתאפק. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, מספרים שבברית-המועצות, לפני הרבה שנים, נניח 30 שנה, באה גננת לגן ואמרה לילדים: ילדים חמודים, תקשיבו – ברית-המועצות זאת מדינה שבה כל הילדים מאושרים; ברית-המועצות זאת מדינה שבה ההורים לוקחים את הילדים כל יום לסרט; ברית-המועצות זאת מדינה שבה כשלילד יש יום הולדת קונים לו מאות צעצועים, כי ההורים מאושרים ובטוחים בעתידם, וכן הלאה. פתאום ילדה אחת חמודה מתחילה לבכות, בוכה בכי מר. והגננת שואלת אותה: אוליה, למה את בוכה? היא אומרת: אני רוצה לגור בברית-המועצות. כשאני שומע את חבר הכנסת שי חרמש, אני רוצה לגור במדינה הזאת שהוא מתאר. ממש בא לי, חבר הכנסת חרמש, באיזה נס להגיע ולחיות במדינה שבה הכול כל כך נהדר, ומחר רק נצביע על ההסתייגות של הליכוד על מיגון שדרות והחיים יהיו נהדרים – אני עוד רוצה לראות אתכם מצביעים, אבל לא חשוב – נעביר את 150 המיליון האלה והכול יהיה נהדר. בנימה קצת יותר רצינית, ועל מנת בכל זאת לתת גם את האיזון הקדוש – לפני ימים מספר, חבר הכנסת חרמש, נפגשתי עם קבוצה של "תגלית" – נוער נהדר שאתה מכיר היטב – ומטבע הדברים אתה צריך לדבר קצת על ביטחון, קצת על כלכלה, קצת על קליטת העלייה. אני מודה בפני הקבוצות האלה שאני, מן המעט שאני מבין בכלכלה, לא תמיד אני יודע לנתח את כלכלת ישראל. מכל מה שאני מבין, הכלכלה מושפעת מאלף ואחד גורמים. למיטב זיכרוני, היתה תוכנית ההתנתקות, וכתוצאה מכך ה"חמאס" השתלט על עזה. כפי שגם אתה ציינת וגם אחרים, מאז מפציצים אותנו ללא הרף בשדרות ובהרבה מאוד יישובים אחרים, הממשלה חסרת אונים, וזה ודאי לא צריך להוסיף לצמיחה הכלכלית. למיטב זיכרוני, לפני שנה וחצי היתה מלחמה – איך נגיד מעל במת הכנסת? בכל זאת אנחנו לא בסלון – שלא היתה המערכה הצבאית המוצלחת ביותר בתולדות מדינת ישראל, אם יורשה לי להגדיר כך את הכישלון הזה. גם זה צריך להוביל אותנו למקומות לא רצויים בכלכלה. אפשר להוסיף על הדברים האלה עוד כמה סיבות טובות – אי-ודאות, המשא-ומתן המקרטע, וברור לכולם שהוא לא יניב פירות, וכל מה שקורה סביבנו, ומכל מה שאני מבין בכלכלה הייתי אומר שהכלכלה היתה צריכה להידרדר לגמרי. ברוך השם, כפי שאמרתי – היכן שאני צריך להודות בכך שאני לא יודע אני מודה – אני לא כל כך יודע להסביר את זה, ואני אפילו לא אתן את התשובה הפוליטית המתבקשת: הנה אתם רואים שהרפורמות שהממשלה הקודמת עשתה, הצליחו. ודאי שזה לא ההסבר במלואו, אבל בינתיים אפשר רק לברך. עם זאת, צריך לומר שהמצב הכלכלי הזה וההכנסות מעבר לצפוי בקופת המדינה צריכים להוביל אותנו אולי גם למדיניות קצת שונה. מה לעשות, כמה שאני משתדל וכמה שאני מנסה וכמה שאני מנסה להתרגל להיות חבר כנסת מהאופוזיציה, אני לא מצליח להיות פופוליסט. אני זוכר כמה מעמיתי השרים, עוד בממשלה שבה ישבתי, נואמים נאומים ואומרים: מי צריך כלכלה? צריך רק מדיניות חברתית, צריך לחלק את הכסף לכולם. כמה שאני משתדל, אני לא מצליח להוציא מעצמי את הביטויים האלה. בונים את חוק ההסדרים ובונים את התקציב, וזה כמעט הפך לאיזה משחק. דיבר כאן חבר הכנסת ראובן ריבלין, שפתח את הדיונים היום, והאשים את אחד השרים, שנוכח כאן, השר הרצוג, בכך שהשרים מצביעים על משהו ואחר כך חברי ועדת הכספים צריכים לתקן. זה באמת כבר הפך לאיזה ריטואל. אני חייב לומר לכם מניסיון אישי קטן, שלפני כמה ימים נפגשתי עם קבוצת פנסיונרים עולים; חבר הכנסת מיכאל נודלמן נמצא כאן ובוודאי גם הוא מקיים את המפגשים האלה. יושבים בהוסטל כמה עשרות פנסיונרים, ואני אומר להם: מה אתם רוצים לשאול? האנשים בפניקה כבר שלושה ימים, כי לפני שלושה ימים שמו להם מס על קצבאות, הקפיאו להם את הקצבאות, שמו מס על עקרות בית וכן הלאה וכן הלאה. שאני אמשיך את הרשימה? נכון שפוליטית הייתי צריך לומר: לא ניתן, אנחנו נתגבר, אנחנו לא ניתן, אבל לא היתה לי סבלנות לזה. אמרתי להם: תירגעו, זה לא יהיה, זה מה שמכונה עזים, אף אחד לא באמת מתכוון לעשות את זה. אלוקים אדירים, לא מבינים עד היום, אחרי 60 שנה, שהעזים האלה עולות לאנשים בהתקפי לב? לא מבינים שמהציניות הזאת, להציע מס על מנת שאחר כך יהיה מה למכור לסיעה זו או אחרת, אנשים כמעט מתעלפים ומזמינים אמבולנסים? אי-אפשר לבנות את זה באופן נורמלי? אי-אפשר להגיע למצב קצת יותר סביר? בסדר, צריך משא-ומתן פוליטי, מה, אנחנו ילדים? אבל לא ברמת ציניות כזאת. אני מאוד מברך על כך שבסופו של דבר, כפי שנאמר כאן לפני ואני לא רוצה לחזור על הדברים, חוק ההסדרים, שהגיע לכנסת בצורה של ספר עבה, הפך לחוברת דקה. מה טוב. גם על הדברים שנשארו בו יש לי כל מיני הסתייגויות, אבל לא נרחיב את הדיבור, כי הזמן לא מאפשר דיון מדויק בכל סעיף וסעיף, אבל גם מה שנשאר בנושא הבריאות ובנושאים נוספים כגון בביטוח לאומי, היה אפשר קצת לתקן את הדברים. זה ויכוח נקודתי, ובדיון קצת יותר רציני היה אפשר לתקן. אני אומר לכם בצורה מסוימת, אפילו של פרדוקס, שחסר לי דבר אחד בחוק ההסדרים. כביכול כולם מסכימים וכולם מדברים על הנושא הזה, ממש מכל הלב. אולי משרד האוצר בחוק ההסדרים, אחרי הכישלון הקולוסלי של קליטת המפונים מגוש-קטיף – הזכרת את הנושא הזה, אדוני חבר הכנסת חרמש – היה אפשר להביא מלמעלה, לא ביוזמות של אופוזיציה, קואליציה, ועדה ושדולה, אלא מלמעלה להביא איזה תיקון לחוק שמכונה פינוי-פיצוי או החוק ליישום תוכנית ההתנתקות, ולהסביר מה נעשה לא נכון למרות כל זעקות השבר שיצאו מפי כמה וכמה, גם מפי שלי. אולי אפשר היה להביא את התיקון וסוף-סוף לשים קץ לביזיון הזה? הרי זה לא האינטרס שלי. פוליטית, יש לי אפילו אינטרס לומר – אתם רואים מה יצא מזה? אנשים סובלים עד היום. הרי זה צריך להיות אינטרס פוליטי עליון של קדימה ואחרים, שעל הטיקט הזה הם עשו את כל הבחירות שלהם. לא, כמה שאני מעיין בחוק ההסדרים, לא מצאתי. יש כל מיני גזירות על מנת לעשות אחר כך סחר-מכר ומשא-ומתן, זה בוודאי. שי חרמש (קדימה): עוד 0.5%, כ-1.5 מיליארד לנושא הזה – – – יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): גם זה לא מספיק אחרי כל הטעויות. לכן, לסיום, אדוני יושב-ראש הישיבה, אני רוצה לומר לכם שאני מברך על השינויים החיוביים שנעשו בחוק ההסדרים ועל כך שהוא הפך ליותר רזה, אבל צריך לזכור שפעם חוק ההסדרים באמת נועד לתיקונים שנדרשים במשק על מנת לאפשר את ביצוע התקציב. מזמן החוק הזה כבר לא ממלא אחר הייעוד שלו ומשמש, בחלקו, על מנת להשביע את האריות, את כולנו, לפני דיוני התקציב, ובחלקו על מנת להטיל כל מיני גזירות מיותרות על הציבור. לכן אני לא אפתיע אותך, אדוני יושב-ראש הישיבה, ואתכם, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אם אני אגיד שגם אני וגם סיעת הליכוד שמטעמה אני מדבר נצביע נגד החוק הזה. תודה רבה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה לחבר הכנסת יולי אדלשטיין. אני מזמין את חבר הכנסת אופיר פינס-פז ממפלגת העבודה. בבקשה, אדוני. אופיר פינס-פז (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, סיעת העבודה הקצתה לי ארבע דקות ואני אהיה קצר ותכליתי. אני אדבר על שני נושאים. הנושא הראשון הוא תקציב המשרד להגנת הסביבה; ונמצא פה השר להגנת הסביבה. אני מוכרח לומר שאני מאוד לא מרוצה מהתקציב של המשרד להגנת הסביבה. הוא לא מבטא שום סדר עדיפויות סביר ומתקבל על הדעת. בדקתי מה קורה בתקציבים של משרדי הגנת סביבה בעולם, ומבחינתנו זה נראה רע מאוד. אני אתן לכם דוגמה אחת, למשל הפעילות להפחתת גז החממה. זה נושא שכל העולם עוסק בו בתקציבים גדולים. בתקציב גרמניה, למשל, ל-2008, מיועדים 3 מיליארדי אירו למהלכים שצריך לעשות כדי להפחית את גז החממה. אלה 4.5 מיליארדי דולרים, 18-17 מיליארד שקלים. אנחנו לא גרמניה, אבל לנו אין אפילו סעיף תקציבי כזה במשרד להגנת הסביבה. אין שם שקל, ואני חושב שזה לא סביר. לא זה סביר ולא הרבה דברים אחרים. המשרד סובל מחוסר כרוני בכוח-אדם, צריך להוסיף למשרד הזה הרבה מאוד עובדים כדי לבצע את הרגולציה שהמשרד אחראי לה. למשרד הזה חסרים תקציבים בסדרי גודל, ואני מודיע – אני לא מתכוון להתלהם או לעשות דברים מהסוג הזה – שאני לא מתכוון להסיר את כל ההסתייגויות שלי לתקציב המשרד להגנת הסביבה. אני מתכוון להצביע עליהן גם אם הקואליציה תחליט ההיפך, ואני מקווה מאוד שהנושאים האלה יעברו. אני עדיין מקווה ששר האוצר וראש הממשלה ייענו לדרישות של השר להגנת הסביבה ושל חברים מהקואליציה ומהאופוזיציה שחושבים שתקציב המשרד הזה הוא פשוט הזוי. הוא הזוי ולא רלוונטי לשום דבר אמיתי שקורה בעולם ובארץ. תראו את נושא הגנת הסביבה בתקשורת הישראלית, בדעת הקהל הישראלית. לא יכול שתקציב המשרד לא יבטא שום דבר שמזכיר את סדר העדיפויות הנכון, זה שהציבור בישראל רוצה. נושא שני הוא המיגון – מיגון שדרות ויישובי עוטף-עזה. דיבר על זה חבר הכנסת שי חרמש, ואני רק רוצה להדגיש את הדברים כפי שאני רואה אותם. במשך שנה – מכתב ראש הממשלה לראשי הרשויות בשדרות וביישובי עוטף-עזה יצא בינואר 2007; מאותו רגע התחילה עבודת מטה מסודרת, עשו מיפוי של כל האזור, בית-בית, ומצאו כ-10,500 בתים חסרי מיגון. בדקו שלוש חלופות שונות לדרך שבה יהיה נכון למגן את הבתים האלה. מצאו את הדרך הנכונה. הממשלה פחות או יותר התלכדה סביב הדרך הזאת. ההוצאה על מיגון – על הוספת ממ"ד באותם בתים, בשלב הראשון, של ליבת האזור – מדובר על תקציב של 320 מיליון שקלים, והממשלה מסרבת, פשוט מסרבת, למגן את הבתים האלה. זה לא שחסר כסף. אף אחד לא יכול לומר שזה לא בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל. אבל הממשלה פשוט מסרבת. מחכה שבג"ץ, ב-15 בינואר, יכריח אותה. למה צריך להעמיד את בג"ץ במקום הזה? למה הממשלה צריכה לחכות שמישהו יכריח אותה? הממשלה עשתה עבודה מסודרת בעניין הזה, והגיעה למסקנה המתבקשת, ועכשיו היא מסרבת בכל תוקף להתחיל בעבודת המיגון. לצערי, רק סיעת הליכוד הגישה הסתייגות בנושא מיגון שדרות ויישובי עוטף-עזה בסך 150 מיליון שקלים – שזה מחצית הסכום. חבר הכנסת חרמש מוביל מהלך בתוך הקואליציה, ואני נתתי לו גיבוי בעניין הזה. אני אתמוך בהסתייגות של הליכוד, ואעשה כל מאמץ כדי שכל חברי מפלגת העבודה יתמכו בהסתייגות הזאת, אלא אם כן יעלה שר האוצר על הבמה לפני הקריאה השנייה והשלישית ויודיע על שינוי תקציבי בעניין מיגון שדרות ויישובי עוטף-עזה. זה ביכולתו, זה ביכולתה של הממשלה, זה לא ישנה את מסגרת התקציב – לממשלה יש כסף לזה. אני חושב שהממשלה עושה טעות נוראה בכך שהיא משאירה רבים כל כך מאזרחי המדינה כבר שבע שנים תחת מטחי "קסאמים" בלי אמצעי מיגון אלמנטריים. היום שמענו בוועדת הפנים עדויות מזעזעות. הדבר הזה לא מתקבל על הדעת. אדוני היושב-ראש, אני מנצל את הבמה הזאת כדי לקרוא מכאן לראש הממשלה ולשר האוצר: זה לא צריך להיות מאבק על אגו. זה ששר הביטחון דורש את זה לא אומר שאתם צריכים להיות נגד. הרי זה לא מתקבל על הדעת. משרד השיכון בעד. פיקוד העורף הכין את העבודה. הדברים ידועים. אני מבקש מאוד שראש הממשלה ושר האוצר יתעשתו. אין לי עניין להצביע נגד, אין לי עניין להצביע יחד עם הליכוד, אבל אתם לא משאירים לי ולכמותי שום דרך אחרת. אני לא חושב שממשלת ישראל וכנסת ישראל יכולות לאשר את התקציב לשנת 2008 ולהפקיר את תושבי שדרות ויישובי עוטף-עזה בלי מיגון אלמנטרי. אני יודע שזה אולי נשמע פופוליסטי, אבל זאת אמת פשוטה. לפעמים צריך לעשות את הדברים המתבקשים בלי לעסוק כאן בכיפופי ידיים. אני אשמח מאוד אם זה ייחסך מאתנו, אבל אני לא מתכוון לוותר אם זה לא ייחסך מאתנו. תודה רבה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. כבוד השר גדעון עזרא, בבקשה. השר להגנת הסביבה גדעון עזרא: אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בתחילת דברי אני מבקש לומר שהייתי בוועדת הכספים, כדי לספר לחברי הוועדה את המצוקות שבהן אני נמצא, בתוך כלל המצוקות של מדינת ישראל. לא שמעתי אף קול אחד בוועדת הכספים, מהחברים באופוזיציה ומהחברים בקואליציה – ויש לי כאן בכיס את רשימת ההסתייגויות – לא שמעתי שמישהו שם דיבר על נושאים של הגנת הסביבה. אני לא מאשים אף אחד, אבל לבוא היום לכנסת ולהגיד: צריך להגדיל את התקציבים, לאחר שהיתה לחברי הכנסת אפשרות לעשות דבר מה בוועדת הכספים, והם לא עשו דבר – כולנו יחד בנושא הזה; אין לי טרוניה על חברי ועדת הכספים. אני מוכרח להגיד כמה דברים. בסך הכול התקציב להגנת הסביבה דומה השנה לתקציב של השנה שעברה, עם הבדלים. הורידו בבסיס והוסיפו בפרטים אחרים. אנחנו נשתדל לעשות את המיטב בנושאים אלה. בגדול: הנושא הראשון, גזי החממה והתחממות כדור הארץ – אנחנו מכינים תוכנית, ויש לנו כסף מוקצב לנושא הזה, 3 מיליוני שקלים. אנחנו גם מקימים ועדות כאלה ואחרות. אני מוכרח להגיד לך, כל הפעולות שלנו במשרד – אתה יודע את זה יותר טוב מאחרים, חבר הכנסת פינס – מכוונות לצמצום גזי חממה ואסונות אחרים שנקרים בדרכנו. דבר נוסף – הצטרפות ישראל ל-OECD. מתוך 220 מסמכים שישראל חייבת למלא לצורך ההצטרפות ל-OECD, 60 הם בנושא הגנת הסביבה. גם בכך אנחנו מטפלים היום. הדבר השלישי, הרשויות בישראל חלקן חזקות וחלקן חלשות. מאחר שהתקציבים שלנו מוגבלים, החלטתי להקדיש את כל הכספים שיש לכל היישובים שמוגדרים ברמה סוציו-אקונומית 6 ומטה. לא יקבלו אצלי תמיכה יישובים שמוגדרים 7, 8, 9 ו-10. זה לא טוב וזה לא נוח בחלק גדול מהמקרים. דבר נוסף, אני רוצה להזכיר לחברי הכנסת: יש כאן מכה של תאונות דרכים; נדמה לי שכרגע אנחנו מדברים על סדר גודל של 430 הרוגים בשנה האחרונה. מדובר על 1,000 איש – אין סטטיסטיקה מדויקת – מדובר על כ-1,000 איש שמתים עקב זיהום האוויר מרכב באזור תל-אביב. את הדברים האלה אפשר לשפר, לא בתוספת תקציב אלא בהתקנת תקנות שונות, כמו מניעת כניסת כלי רכב מזהמים לתל-אביב. זה לא עולה כסף בכלל. אני מוכרח להגיד בפורום הזה שהשנה השגנו הישג – הישג חשוב מאוד מבחינתנו, ששווה הרבה כסף; אתה דיברת על זה, חבר הכנסת אופיר פינס-פז: הצלחנו להוסיף כוח-אדם למשרד – 35 איש השנה, ו-30 איש בשנה שעברה. מבחינתנו זה הישג בלתי רגיל, משום שהדבר החשוב ביותר הוא המומחיות שלנו והיכולת שלנו לקבל החלטות נכונות. אני אומר לכם, גם היום חסר לי סדר גודל של 150 איש כדי שאהיה מסוגל לא לדחות כל דבר וכדי לקבוע סדרי עדיפויות בכל דבר. יש לי בכיס רשימה של ההסתייגויות של חברי הכנסת השונים; ההסתייגויות האלה לא תעבורנה, כפי שההסתייגות של חבר הכנסת שי חרמש לא תעבור, לדעתי. שי חרמש (קדימה): מאז חורבן הבית. השר להגנת הסביבה גדעון עזרא: תסלח לי. תשמע, לא היית פה הרבה שנים. אני מכיר את הדברים, ואני אומר לך: יש הרבה מאוד דברים שלא עברו בתקציב הזה. התקציב שלנו מוגבל. יש לנו הוצאות לביטחון, יש לנו הוצאות לחינוך, הוצאות לרווחה, הוצאות למשרד לביטחון הפנים – הרי כל יום מדברים על חוסר בשוטרים. צריך לעשות סדר עדיפויות. אני מקווה מאוד שצה"ל ימשיך בפעילות הנמרצת שלו בחבל-עזה, ששר הביטחון יצליח במשימותיו במצרים, ושנצליח להחזיר את השבויים הביתה. בואו לא נטיל כל הזמן משימות חדשות, שלא נוכל למלא את כולן. אני מוכרח להגיד לך: כשראיתי את התיקונים בתקציב עכשיו, למשל היה הנושא של שיפור תקציב התרבות – אני בטוח שהיית בעד התקציב הזה, אבל בכלל לא עמדה לנגד עיניך הגנת הסביבה לעומת התרבות. לך ברור מאליו שהתרבות חשובה יותר. כך אני חושב. טוב, אז איפה אנחנו? זה יותר חשוב וזה יותר חשוב, ואיפה אנחנו? לכן, ידידי שי, אני אומר לך: חשוב המשך התפקוד המסודר של הממשלה הזאת. שר מחליף שר, וזה יוצר בעיה גדולה מאוד. חוסר רציפות הוא לא טוב למדינת ישראל. צריך לאפשר לראש הממשלה ולממשלה להתמיד בהחלטות ולממש את ההחלטות שכבר התקבלו, ולא כל יום להניע מפה לשם, משם לפה – – – שי חרמש (קדימה): זאת החלטה שהתקבלה. השר להגנת הסביבה גדעון עזרא: אנחנו הרי ניפגש ביומיים הקרובים, נשב הרבה שעות יחד. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יצחק זיו: תודה לכבוד השר גדעון עזרא. האיחוד הלאומי – מפד"ל: חבר הכנסת אריה אלדד, בבקשה. אריה אלדד (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, נדמה לי שהבעיה שלנו – הרבה יותר מאוסף הסעיפים בחוק ההסדרים ובחוק התקציב – היא חוסר המכנה המשותף שלהם. כי יותר מכפי שנדמה, אין לממשלה כיוון. אין לה רעיון מסדר, רעיון מכונן, שיקבע תוכנית עבודה לממשלה ותוכנית עבודה לכל אחד מהמשרדים. יושב פה השר להגנת הסביבה; אתה ודאי יודע לכמה ממשרדי הממשלה יש בכלל תוכנית עבודה שנתית. אין מוסד כזה. משהו טריוויאלי ברוב הארגונים בעולם, בכל יחידה צבאית – מהניסיון הביטחוני שלך ודאי ידוע לך שבארגון שבו היית היתה תוכנית עבודה. משרדי ממשלה אינם חייבים להציג תוכנית עבודה שנתית – – השר להגנת הסביבה גדעון עזרא: עד 15 בינואר חייבים. אריה אלדד (האיחוד הלאומי – מפד"ל): – – אין תוכנית עבודה שמביאים לאישור בוועדה בכנסת. ואנחנו מגישים עכשיו הצעת חוק שתחייב את משרדי הממשלה להגיש תוכנית עבודה לאישור. יש בעצם משרד אחד שיש לו תוכנית עבודה לממשלה, והוא משרד האוצר, שמתכנן לממשלה מה לעשות, ויותר מזה הוא מתכנן לממשלה מה לא לעשות, וכך זה גם נראה. אתן לכם שתי דוגמאות, ככל שהזמן יתיר לי. האחת היא נושא שעסקנו בו רק עכשיו, עניין המיגון. אני מניח שזה לא חדשות, וזה מה שעצוב: בכל יום נופלות רקטות ופצצות מרגמה על מערב הנגב. ראש הממשלה השמיע אמירה אמיצה מאוד, לאמור: לא נמגן את עצמנו לדעת. אמירה חשובה, אבל מה הצד השני של המטבע? הצד השני של המטבע הוא – אם לא הגנה – התקפה, כלומר אם לא ממגנים את בתי-הספר, את גני-הילדים ואת בתי המגורים בשדרות, יוצאים למבצע קרקעי כדי שאיש לא יוכל להרים את הראש ברצועת-עזה. אבל לא זה ולא זה? לא שלא מוציאים כסף על מיגון. מוציאים. לא נמגן את עצמנו לדעת, ובכל זאת ממגנים קצת, ממגנים באילוץ, ממגנים כמי שכפאו שד. לאחרונה החליטו להוציא 811 מיליון ש"ח על פיתוח נשק אנטי-רקטי, שנקרא "כיפת ברזל", שיהיה מוכן בעוד שלוש שנים, או ארבע שנים, ואז, בעוד ארבע שנים, הוא יירט את כל ה"קסאמים". אבל בעוד ארבע שנים כבר לא יירו "קסאמים", בעוד ארבע שנים הם יציבו צלפים עם רובים ארוכי טווח כדי שיירו אל כל עוטף-עזה, ואז יפתחו עוד נשק ב-8 מיליארדי ש"ח – נגד צלפים? הם ימציאו משהו עוד יותר פרימיטיבי מפרימיטיבי שהנשק המתקדם שלנו לא קולט אותו בכלל. מול התבונה של צבא-ההגנה לישראל עומד נשק פרימיטיבי שעושה את המוות לתושבי דרום הארץ ומערב הנגב, והיהודים שופכים עוד כסף על בטון ועוד כסף על ברזל ועוד כסף להיי-טק כדי לפתח משהו שיתפוס את הצינור העף הזה, אבל למדנו מהרומאים שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ובמקום זה אומרים: לא נמגן את עצמנו לדעת, ובכל זאת שופכים הרבה מאוד כסף על הגנה, וה"קסאמים" ממשיכים ליפול גם ברגעים אלה. דוגמה נוספת: הבית הזה, בידיעה או שלא בידיעה, הרבה פעמים בלי ידיעה בכלל, הוציא כ-10 מיליארדי ש"ח על גדר הביטחון, כי – וייאמר לזכותו או לחובתו – היה אדם אחד, חיים רמון, שלקח את זה כפרויקט אישי. בכל פעם שהתפוצץ אוטובוס והיו הרוגים במדינה, הוא צעק: גדר, גדר, גדר תציל אתכם, עד שגם אריק שרון נשבר והקים גדר. חיים רמון היה לוביסט של השב"כ. והקימו גדר. הקימו חצי גדר – הרי אנחנו יודעים שהגדר לא הושלמה. גם באזור ירושלים יש יותר חורים מגדר, ומספרים לנו שהירידה בטרור היא בזכות הגדר. אבל אם הגדר היא יותר חורים מגדר, וכל דרום הארץ עדיין לא מוקף בגדר, ואפילו מחבל שרוצה לצאת בטרמפים מג'נין בסוף יגיע לחברון, ואין שם, באזור דרום הר-חברון, גדר, ובירושלים הגדר פרוצה – אבל הצליחו לשכנע את מערכת הביטחון ואת הבית, ולמרות האמירה של בוגי יעלון, הרמטכ"ל דאז, שאם ייתנו לו את הכסף הזה הוא ידע לייצר הרבה יותר ביטחון באמצעים אחרים, בנו גדר. ואז הפסיקו לבנות את הגדר. מישהו יודע למה הפסיקו לבנות את הגדר? פתאום הפסיקו לדבר על הגדר. נגמר הכסף, נגמר העניין, נגמרה המוטיבציה. הלוא שיקרו לבית הזה כל הזמן. הגדר נועדה באמת לעשות גבול למדינה הפלסטינית, וברגע שהגבול הזה כבר הפך להיות גבול בתודעה, אולי באמת חבל לשפוך את הבטון ואת הברזל. 10 מיליארדים הלכו על זה. השר להגנת הסביבה היה יודע לעשות פלאים עם 10 מיליארדי ש"ח במקום מפלצת שפוגעת בסביבה, שהורסת מרקם חיים, שיוצרת מדינה פלסטינית דה-פקטו ולא מספקת ביטחון. אלה לא הדוגמאות היחידות לכך שלממשלה אין כיוון. אקח את מערכת הבריאות, מערכת שאני מצוי בה מתוך היכרות אישית. במקום לקבל החלטה פשוטה, איך מעדכנים בכל שנה את סל הבריאות על-פי השינויים הדמוגרפיים, על-פי הטכנולוגיות המתפתחות, בכל שנה יחזור המחזה המביש הזה של חולים שבאים לפרוט את מחלותיהם, של מחלות שאין להן תרופות בסל, של משא-ומתן. למה לא לעדכן בקביעות את סל שירותי הבריאות ב-2% מדי שנה? אז בסופו של דבר, לאחר עבודה ראויה לציון של חבר הכנסת חיים אורון, הוסיפו לסל הבריאות השנה כ-500 מיליון ש"ח. 500 מיליון ש"ח הם בערך 2%. למה לא מקבלים החלטה עקרונית במקום בכל שנה להתחנן ולטחון מים ולהביא חולים ולעשות הפגנות? כי אין כיוון, כי אין ראיית מטרה, כי מדברים על כסף במקום על יעדים לאומיים, כי משרד האוצר מתכנן למשרד הבריאות איך תיראה הבריאות הלאומית שלנו. ההשקעה הנבונה ביותר במערכת הבריאות היא חיסונים – רפואה מונעת. חיסונים לילדים. אבל החיסונים במדינת ישראל אינם ניתנים חינם. היה צריך לחייב בחוק את ההורים לחסן את הילדים, אבל לא רק שלא מחייבים אותם בחוק, גובים מהם אגרה כשהם נכנסים לתחנת טיפת-חלב, שלוש פעמים בשנה וחצי הראשונה לחיים, סך הכול כ-500 ש"ח. יש משפחות שאינן עומדות בזה ואינן יכולות לשלם את הכסף הזה ואינן מחסנות את ילדיהן. אז אומרים: החיסונים הם חינם, הכניסה לתחנת טיפת-חלב היא שעולה כסף. סיפרו לי את זה כבר פעם; כשהלכתי לקולנוע אמרו לי: הסרט חינם, רק כדי להיכנס לבניין הקולנוע אתה צריך לשלם 40 ש"ח. אחר כך אתה מחליט אם אתה רוצה לראות, אתה לא רוצה לראות, אתה אוכל פופקורן – זאת בעיה שלך. אבל הסרט חינם. החיסונים בתחנת טיפות-חלב הם חינם, אבל גובים אגרה בשביל להיכנס. במקום ללכת למדיניות בריאות לאומית ולומר: אנחנו נחייב מתן חיסונים, חינם, בכל התוספות האלה, בכל 500 מיליון השקלים שקיבלה עכשיו מערכת הבריאות לא – – – ראובן ריבלין (הליכוד): אם לא ועדת הכספים, היו חסרים לסל הבריאות – אני אומר לך, שרוני – אם לא ועדת הכספים, היו חסרים לסל הבריאות, אדוני היושב-ראש, 200 מיליון שקלים. אנחנו לבד עשינו זאת. שר הבריאות אפילו לא בא לישיבות. אריה אלדד (האיחוד הלאומי – מפד"ל): לא רק זאת, אלא עכשיו, שכבר יש לו הכסף – – ראובן ריבלין (הליכוד): הוא אפילו לא בא לישיבות. אני לא רוצה לומר איפה הוא היה. אריה אלדד (האיחוד הלאומי – מפד"ל): – – הוא לא מקבל את ההחלטות המושכלות במסגרת תקציבו ובמסגרת התוספות שניתנו לו. לא רק האוצר אשם בכול; פה גם משרד הבריאות היה צריך להחליט שהחיסונים הם חינם. אומרים לי שבחלק מהכסף יוסיפו חיסונים, אבל גם כדי לקבל את החיסונים הנוספים יצטרכו לשלם אגרה בכניסה לטיפת-חלב. אדוני היושב-ראש, אפשר היה כך לעבור סעיף-סעיף בספר התקציב ובחוק ההסדרים. הטענה המרכזית שלי, שלממשלה אין כיוון, הוּכְחה לדעתי. תודה רבה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. חבר הכנסת משה שרוני מסיעת גיל, בבקשה. משה שרוני (גיל): אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי הכנסת, כשאנחנו באים לכאן ודנים בחוק ההסדרים, אנחנו שוכחים שמדי שנה בשנה מבטיחים לנו שזאת השנה האחרונה. לפני שנתיים הבטיחו שזאת השנה האחרונה, לפני שנה עשו זאת, וגם השנה כנראה. כל הנושא של חוק ההסדרים הוא משחק פסיכולוגי – להעסיק את חברי הכנסת בחוק ההסדרים, ולא להתעמק ולא לבדוק בתשומת הלב הראויה את התקציב, ואז רוב הזמן ורוב הוויכוחים הם על חוק ההסדרים. השנה אומרים: הורדנו משם כך וכך אחוזים. מה זה נקרא "הורדנו"? בשום מדינה נאורה שמכבדת את עצמה לא קיים חוק כזה. למה אצלנו החוק הזה לא נעלם? זה חוק בלתי מוסרי, נגד החברה, זה חוק שהוא נגד כל חברי הכנסת. חבר הכנסת מביא חוק לכנסת, הוא מאושר, וחוק ההסדרים מבטל אותו. איזה טעם יש לדיון ולאישור החוק אם חוק ההסדרים מבטל אותו? יש אנשים שמופיעים כאן ואומרים: פקידי האוצר לא צריכים לישון בשקט. רבותי, זה לא נכון, חברי הכנסת שמרימים את הידיים לחוק ההסדרים הם שלא צריכים לישון בשקט. עליהם להביט בעיניים פקוחות על העובדים שתוספת שכר המינימום שלהם הוקפאה. מה באים בטענות לפקידי האוצר? לא הם קובעים; הכנסת קובעת, חברי הכנסת, ושלא יבואו לכאן להתנער מאחריות ולהגיד שפקידי האוצר אשמים. לא פקידי האוצר מנהלים את מדינת ישראל. הכנסת – חברי הכנסת צריכים לנהל גם את הממשלה, זה החוק. אבל קורה ההיפך; נותנים לפקידים לנהל. כך חברי הכנסת נראים. יש הסכם קואליציוני, וכתוב בו בפירוש: הגדלת קצבת הפנסיה, כתוב בפירוש: תוספת בפעימות לשכר המינימום, וחוק ההסדרים מבטל את זה. לשם מה צריך הסכמים בכלל? איפה היושר? איפה המוסר? איפה האמת? על זה חברי הכנסת צריכים לתת את דעתם. מדברים על משרד הרווחה. איזו רווחה יש במדינת ישראל כשחסרים 750 עובדים סוציאליים, כשחסרים 150 מפקחים לפנימיות? על מה אנחנו מדברים? כולם מדברים על רווחה, איפה הרווחה? משרד הבריאות – נכון, היתה מלחמה רצינית מאוד על תוספת לסל הבריאות, אבל אמר חבר הכנסת ריבלין דבר אחד פשוט: למה לא מאשרים את החוק של חבר הכנסת אורון על 2% בכל שנה כך שלא יהיה צורך לבוא בכל שנה, להתכופף על הברכיים ולבקש עוד תוספת? ראובן ריבלין (הליכוד): חבר הכנסת שרוני, אילו נכח שר הבריאות בוועדה בארבעת ימי הדיונים על השב"ן, ובעקבות זה על כל נושא הבריאות, אין לי ספק שההישגים בנושא בריאות היו יותר גדולים מאלה שהוועדה השיגה לאחר דיונים ששר הבריאות בכלל לא היה בהם. משה שרוני (גיל): אני לא אחראי לשר הבריאות. ראובן ריבלין (הליכוד): הייתי שר בממשלת ישראל, ולא הייתי מעלה בדעתי את האפשרות שלא להשתתף בישיבת הוועדה בנושא קריטי כזה. לא הייתי מעלה בדעתי. משה שרוני (גיל): כשאנחנו מסתכלים – חודשיים היתה שביתה, והתלמידים היו ברחובות. חודשיים. לאף אחד לא היה אכפת מה התלמידים עושים. מה כל זה? עכשיו יש שביתה של המרצים. האם למישהו אכפת שהחינוך ילך לאבדון? אני חושב שחברי הכנסת צריכים להיות אמיצים וכנים. צריך לנהוג ביושר כלפי הבוחרים. אשר להצבעתי בנושא חוק ההסדרים, יש בחוק הזה סעיפים, וכמו מה ששי חרמש אמר, והליכוד הביא את ההסתייגות – אני אצביע בעד ההסתייגות. יש עוד חוקים. אני גם אצביע נגד הקפאת שכר המינימום וכל זה. כל סעיף וסעיף. חבר כנסת צריך לנהוג ביושר, צריכים להיות לו מוסר ועקרונות. אם אין לו, חבל. תודה רבה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. חבר הכנסת משה גפני מיהדות התורה, בבקשה. משה גפני (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, גברתי השרה, חוק ההסדרים הנוכחי והתקציב הנוכחי, אין בהם שום בשורה לתושבי מדינת ישראל. כלום. מסע הרטוריקה שמתנהל פה בימים האחרונים, מי השיג מה, הוא עלוב ומצחיק. הוא יגרום לאנשים לחשוב שבשנת 2008 הולך להיות טוב יותר. אני מודיע לתושבי מדינת ישראל, שמבחינה כלכלית לא הולך להיות יותר טוב. נכון, הממשלה הזאת הולכת אחרי המאורעות ולא יוזמת אותם. נכון שוועדת הכספים עשתה עבודה מצוינת – בעיקר אנשי האופוזיציה. לא רק הם, אבל לא הממשלה. הממשלה לא היתה קטליזטור בעניין הזה. להיפך. העזים שהיא הכניסה לחוק ההסדרים ולתקציב הן כאלה שאילו חס וחלילה היו הדברים מתקבלים, לא הייתי אומר שלא הולך להיות יותר טוב – אלא רע, רע מאוד, ורע בעיקר לשכבות החלשות ולמעמד הביניים. המפלגות החברתיות שבקואליציה אינן מביאות שום בשורה, בשום תחום – ואני לא אחזור על כל הדברים שנאמרו כאן – לא בתחום החינוך, לא בתחום הבריאות, לא בתחום הרווחה ולא בתחום הביטחון האישי. בשום תחום אין שום בשורה. אני מציע שכולנו נפסיק להתהדר בקרדיטים שאין להם ערך. אנחנו לא מדינה ענייה היום, אנחנו מדינה עשירה. אנחנו מדינה שיש בה רזרבות שאני לא זוכר כמותן שנים רבות. ודאי שלא זה היה המצב בשנת 2002, זה ודאי לא היה המצב בשנת 2003. כיום אנחנו מדינה עם רזרבות. מטבע הדברים, כדי למנוע את פערי המעמדות, שהולכים ומתרחבים, היה צריך להעביר חלק מהכסף הזה למען השכבות החלשות. היה צריך להעביר למערכת החינוך, למערכת הבריאות, למערכת הרווחה – כלום. אין בשורה בתקציב הזה, ואני, כמובן, אצביע נגדו. אני מבקש לפנות – לצערי הרב אנשי ש"ס לא כאן. אני מבקש להקדיש את הדקות שיש לי לסיעה הזאת. קודם כול, אני רוצה לשבח אותם. סיעת ש"ס החזירה את הגזלה של תקציב הישיבות. אני עוד לא רואה את זה בתקציב, אבל אני מניח שייכנסו ניירות נוספים. כרגע אני רואה קיצוץ נוסף במה שהונח על שולחן הכנסת. אבל נעקוב אחרי זה, נראה. תשימו לב להסכם עם סיעת ש"ס, מה חזר לישיבות – למעלה מחצי מיליארד שקל. זאת אומרת, האוצר השנה חיסל את תקציב הישיבות בכלל. המדינה אומרת שאין צורך בישיבות, רק יש משא-ומתן ואז מחזירים את זה. עכשיו אני אגיד לכם את האמת. האוצר מחק את הסעיף הזה בגלל שהוא רצה שיהדות התורה תנהל משא-ומתן. החלטנו שאנחנו לא מנהלים משא-ומתן. אנחנו באופוזיציה. יש סיעה חרדית בקואליציה, שהיא תביא את זה. ותקפנו אותה, לא מפני שיש לנו משהו נגדה. להיפך, משום שאנחנו מרגישים שהם קרובים אלינו ואנחנו קרובים אליהם. והם הצליחו להחזיר את הגזלה. השרה רוחמה אברהם-בלילא: אתה מאוד מקורי ברעיונות שלך. משה גפני (יהדות התורה): עכשיו אני מודיע לציבור החרדי: בשנה הבאה לא יהיה טוב יותר. זה לא כמו אצל עובדי מדינה או עובדי הוראה או כל מיני אנשים אחרים שיש תוספת בתקציב שלהם, יש משכורת קצת יותר גבוהה, מעט. לא יהיה שקל אחד נוסף, לא גידול טבעי ולא כלום. מה שהיה הוא שיהיה. אנחנו, יהדות התורה, כל השנים ניהלנו משא-ומתן. אז היו הרבה דברים שנוגעים לציבור החרדי. אגב, עושים את זה רק לציבור החרדי, לא לאף ציבור אחר. לא לציבור הכללי במדינת ישראל, לא לציבור הערבי, עושים את זה רק לחרדים. לוקחים את כל הסעיפים הרלוונטיים לציבור החרדי: הישיבות, הסמינרים, תלמודי-התורה, הפנימיות, החינוך העצמאי, ומקצצים בתקציב שלהם. מנהלים אתנו משא-ומתן ומחזירים חזרה. אני אומר לכם, רבותי חברי הכנסת. הסעיף היחיד שהחזירו זה סעיף הישיבות; רק אותו החזירו. בסמינרים, למשל, קיצצו שוב 16 מיליון שקל, ולא החזירו. אני שואל – הם לא פה, אבל אני מקווה שהם ישמעו. אני שואל את אלי ישי ואת משולם נהרי ואת יצחק כהן ואת אריאל אטיאס: הבת שלך תחזור בשנה הבאה הביתה מהסמינר, והיא תשאל אותך: אבא, למה המורה שלי לא מקבלת משכורת? מה קרה? כל זמן שיהדות התורה ניהלה משא-ומתן היא קיבלה משכורת, החזירו את מה שגזלו. השנה לא החזירו. מה, אלי, מה, יצחק כהן, תענו לבנות שלכם? הרי הבנות שלנו לומדות יחד אתכם, הן לומדות יחד. מה תענו להן? מה תענה לילד שלך שלומד בתלמוד-תורה יחד עם הילד שלי? הוא יחזור הביתה ב-2008 וישאל אותך: אבא, למה המורה שלי לא מקבל משכורת? מה תגיד לו, שהיה קיצוץ של 28 מיליון שקל ולא החזרתי את זה. מה תענה לו? מה יענו חברי הכנסת של ש"ס לאותם נערים חרדים שנמצאים בפנימיות וקיצצו להם השנה 38 מיליון שקל? אגב, אין את זה בשום סעיף אחר, רק בסעיף של החרדים. לא החזירו את זה, הכול על האחריות של ש"ס, אנחנו לא במשחק הזה. מה יענו לילד המסכן שראוי וזכאי וראוי להיות בפנימייה? יגידו לו: מצטערים, אין אוכל, סוגרים את חדר השינה. אין תקציב, חסר 38 מיליון. מה תענה ש"ס החברתית? מה היא תענה? אנחנו ביהדות התורה – אתם יכולים, יש פה חברי הכנסת הוותיקים ולא צריך להיות כל כך ותיק. היה חמור מאוד שקיצצו, אבל החזירו. החזירו את תקציב הפנימיות, החזירו את תקציב הסמינרים, החזירו את תקציב תלמודי-התורה, החזירו את תקציב החינוך העצמאי, החזירו את תקציב רשת הגנים, החזירו את תקציב התרבות היהודית, החזירו. אחרת היינו נמנעים בהצבעה על התקציב? ופה עומדת סיעה של 12 מנדטים, מצביעה בעד התקציב כל הזמן. קיבלתי את ההסכם שלהם והייתי בטוח שהם יהיו לפחות כמו יהדות התורה, שאנחנו בגודל חצי ממנה, שהכול יחזור. מה תענה, אלי ישי, לבת שלך? מה תענה, יצחק כהן, לבת שלך או לבן שלך? יגידו: הממשלה קיצצה; הרי זה מה שיהיה כתוב בעיתונות החרדית. הוא יודע שאבא שלו בממשלה, והיא יודעת שאבא שלה בממשלה. אז היא תשאל אותו: אבא, אתה קיצצת ולא נתת משכורת למורה שלי? אתה קיצצת, אבא, ולא נתת משכורת למורה שלי? הרי זה מה שיהיה כתוב בעיתונות החרדית. יהיה כתוב אמת. אני, אדוני היושב-ראש, אני מבקש לספר לכם סיפור, ובזה אני מסיים, סיפור מהיום. הקיצוץ הכי גדול במשרד החינוך הוא בתרבות היהודית, של 16%. המשמעות של העניין היא שאי-אפשר להחזיק את ארגוני התרבות היהודית, מכיוון שהמשכורת תהיה פחות משכר המינימום. יש 14 מיליון שקל בסעיף הזה, שנשארו מ-2004; בגלל איזשהו סעיף של בג"ץ שהיה. 2004 עברה, נדמה לי, כבר לפני שלוש שנים. יש הסעיף. הלכתי עם השר משולם נהרי לשרת החינוך, ישבנו עם אנשי משרדה ואמרנו: תחזירי את ה-14 מיליון שקל, הרי זה נמצא בסעיף. אל תחזירו את זה לאוצר. את ה-14 מיליון שקל האלה תחזירי כדי שיוכלו לשלם את שכר המינימום, אחרת לא יוכלו לשלם שכר מינימום. אמרה שרת החינוך: בטח, צריך לעשות את זה. אמרו היועצות המשפטיות שאי-אפשר מבחינה משפטית. אי-אפשר. מה, אני למדתי משפטים? המשפטניות אומרות, ברור שזה ככה – להחזיר את הכסף לאוצר ולא לשלם שכר מינימום. אמרה השרה שנעביר את זה לסעיף אחר במשרד החינוך ומהסעיף ההוא נעביר חזרה וזה כשר. הרי הכסף נמצא, לא מבקשים פה תוספת תקציב. בסדר, אמרתי. אני במקום השרה הייתי מתבייש שצריך לעשות דבר כזה, לשלוח את הכסף למקווה. אבל מה? יקבלו את הכסף אז זה בסדר, יוכלו לשלם שכר מינימום. אני שומע היום שאין. הכסף חוזר לאוצר. אני שואל אתכם, אדוני היושב-ראש, בכנות. בוא נעצום רגע עיניים. אני רוצה לדעת, גברתי השרה, אם יהדות התורה היתה בקואליציה, ה-14 מיליון שקל האלה היו חוזרים לאוצר והיו משלמים פחות משכר המינימום? רק בש"ס אתם מתעללים. השרה רוחמה אברהם-בלילא: אתה באמת רוצה לדעת, חבר הכנסת גפני? היו"ר יצחק זיו: חברת הכנסת אסתרינה טרטמן, מישראל ביתנו, בבקשה. השרה רוחמה אברהם-בלילא: אי-אפשר שלא לענות לחבר הכנסת גפני. משה גפני (יהדות התורה): אני לא אומר אמת? רק עם ש"ס אתם עושים את זה. עם יהדות התורה לא הייתם מעזים לעשות את זה. אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו אמורים להצביע פה על חוק ההסדרים. זה חוק, או מקבץ של חוקים, שיעברו תחת מטרייה אחת של חוק ההסדרים. אני מבקשת להזכיר לכם, החוק הזה נחקק ב-1985 כחקיקת חירום להצלת המשק בישראל. החוק הזה נוצר במטרה לחוקק הרבה חוקים במעט זמן, דבר שמעיקרו, לטעמי, הוא פסול. אין בו שקיפות ברורה ועשייה ממוקדת להליכים דמוקרטיים. הרבה חוקים בזמן קצר. גם היועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופסור זמיר, צוטט שהוא היה משוכנע שמדובר בהליך חד-פעמי, בשל המצב הקשה במשק. מה קרה? החד-פעמי הזה הפך להיות לשגרה שבשגרות. 22 שנה אנחנו חוזרים שוב ושוב להעביר חקיקות בבית הזה דרך חוק עוקף כנסת, חוק ההסדרים. וראו כמה מפתיע, עיון קליל בהצעת החוק מגלה כי רוב החוקים המוצעים מעוררים התנגדות רחבה של כל סיעות הבית, ללא הבדל של לאום, דת, דעות. ההוכחה – הצעת החוק האחרונה מנתה 185 עמודים, ומשולחן הוועדה היא יצאה מקוצצת ב-70%. יותר מההוכחה הזאת לא צריך כדי להבין שהחוק, במהות שלו, עורר התנגדויות רבות. למה? למה לא מצאנו בהצעות של חוק ההסדרים למשל חוקים אקולוגיים, לא מצאנו חוקים שדואגים לגלובליזציה, לא מצאנו חוקים שבמהות שלהם מאוד מיטיבים עם האוכלוסייה במהירות, כי אנחנו זקוקים לסיוע כזה במדינה שלנו? גם אין חוקים שנוגעים לדלק או חשמל, שיש לנו אתם בעיה עם זיהום. החוק מתייחס לתעריפים, לכספים, למינון שלטים. הוא לא מתייחס במובן החיובי – חוקים שהעם כולו, המדינה והעולם כולו זקוקים להם. היום אין ספק שאחד הנושאים המובילים בעולם כולו הוא נושא התחממות כדור-הארץ, פליטת גזי חממה, העשייה שלנו, בני האדם, ברמה האקולוגית. לא, חברות וחברים, זה לא במקום חקיקה חברתית. ראו כמה מפתיע, דווקא החוקים שמקבלים ביטוי בחוק ההסדרים, המאפיין שלהם הוא פגיעה חברתית, פגיעה דווקא באותה אוכלוסייה שאין בידה הכוח להגן על עצמה. בואו נחשוב למה דווקא החוקים האלה הם החוקים שממהרים לשלב אותם בתוך חוק אחד גדול שצריך לחוקק מהר. זאת ההזדמנות לברך את חברי וחבר סיעתי, יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת סטס מיסז'ניקוב. כשהונח חוק ההסדרים על שולחנו, הוא הצהיר קבל עם ועדה שהוא מתחייב שהחוק שיצא משולחן הוועדה שהוא עומד בראשה יהיה שונה לחלוטין מהחוק שהונח על שולחן הוועדה, ועל כך יבורכו יושב-ראש ועדת הכספים וחברי הוועדה, וחברי ועדות אחרות, שתרמו לשינוי מהותי בחוק ההסדרים ולצמצומו וצימוקו. תבורכו. טוב עשו העוסקים במלאכה שעקרו מהחוק כמה גזירות מהותיות רעות שהוצגו כאן ודובר עליהן רבות. לדוגמה, מס עקרות הבית, שיושבת-ראש הכנסת תרמה רבות כדי לעקור אותו מתוך החוק; חוק השב"ן – שירותי בריאות נוספים – שעקרו את הרוע בתוכו; מזערו את הפגיעה בחוק בחיילים משוחררים, מזערו את המגמה להרע אתם; וכמובן, ביטול ההקפאה והקיצוץ של קצבאות הביטוח הלאומי. אני רוצה להזכיר לחברים בבית, שזה קיצוץ אכזרי, שלידתו בכלל בחטא. חברות וחברים, הגיע הזמן שכל אזרחי מדינת ישראל ידעו, ידע הציבור בישראל, שרק קצבאות הבטחת ההכנסה ממומנות באמת מאוצר המדינה. יתר קצבאות הביטוח הלאומי אינן נכללות במגבלת ההוצאה התקציבית. מישהו תפס טרמפ על כך. תנו את הדעת לזה. תודה לאל, תודות לעשייה המבורכת של חברי הבית הזה, מכל סיעות הבית, הגזירה הנוראית הזאת בוטלה, ומ-1 בינואר 2008 מקבלי הקצבאות יחזרו למסלול התיאום. יתירה מכך, הם יתחילו לקבל העלאה של 4.2% בקצבאות. עם זאת, חברות וחברים, אני לא רוצה להשבית שמחה, אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה. אומנם חברי הבית עשו כמיטב יכולתם כדי למגר את הנגע, אבל לצערנו עדיין 30% מאותן חקיקות נמצאות על השולחן שלנו היום. אל לנו להשלות את עצמנו שבכך שבאו לקראת מקבלי הקצבאות בא לציון גואל. אנחנו חייבים לזכור: אומנם ההפחתה בוטלה, אבל בגלל ההצמדה למדד ולא לשכר הממוצע במשק, עדיין השחיקה בעיצומה. כן, אדוני היושב-ראש, אני יודעת ומברכת את העשייה המרובה של סיעתך למען קצבאות הזיקנה שמקבלים אזרחי ישראל, אבל כמוך, כמוני, כך ידעו גם רוב חברי הבית, שלמרות ביטול הגזירה, השחיקה הנוראית נמשכת, כפי שאמרתי, בשל ההצמדה למדד ולא ההצמדה לשכר, וזה הדבר הבא שאנחנו צריכים לעבוד עליו כדי לתקנו. חוק ההסדרים הוא דבר שצריך לבטל אותו. בהזדמנות זו אני רוצה להזכיר לכנסת ולברך את מי שעסקו במלאכה בעבר, בעבר הלא-רחוק; השרה שישבה אתנו כאן באולם לפני דקות ספורות, השרה רוחמה אברהם, שבהיותה יושבת-ראש ועדת הכנסת היא פעלה רבות לביטול חוק ההסדרים; תוזכר לטובה יושבת-ראש הכנסת, שגם היא פועלת, לצד חברי כנסת נוספים, לבטל את חוק ההסדרים. אני נושאת תפילה שהתקציב הבא שנעביר – אני לא מדברת על התקציב של מחר אלא של שנת 2009 – כולנו בבית הזה נצביע בעד תקציב המדינה שיהיה טוב, שיהיו בו היבטים חברתיים, מדיניים, ביטחוניים ואקולוגיים משמעותיים, וכמובן, שלא נצטרך שוב להתכנס ולהצביע בעד חוק הסדרים מכוח כך שנבטל אותו ונחזור למסלול חקיקה שפוי, דמוקרטי והוגן, באמצעות חקיקה רגילה. תודה רבה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. אנחנו עוברים לחבר הכנסת עבאס זכור ממפלגת רע"ם-תע"ל. עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, מאז שנת 1992 עורך פרויקט "סנאט" סקר בנושא הערכת הציבור את תפקודה של הממשלה המכהנת בעת עריכת הסקר, בנושאים כלכליים וחברתיים. הנושאים שבהם מתבקש הציבור להעריך את תפקודה של הממשלה הם: חינוך, בריאות, אבטלה, שכבות חלשות, ציבור הפנסיונרים, תשתית כבישים, דיור, שכר ואינפלציה. בסקר 2007 עלה כי יש הערכה נמוכה בקרב הציבור לממשלה הנוכחית ברוב הנושאים – בקידום החינוך, בנושאים החברתיים ובנושאים הכלכליים. מצד אחד, הממשלה מבטיחה לסייע לשכבות החלשות ולהקטין את ממדי העוני, ומצד שני היא ממשיכה בפועל לפגוע בשכבות האלה, אם דרך קיצוץ בקצבאות השונות או באמצעות עליית המחירים, כולל חשמל, מים ולחם. והנה המתנה לשנה החדשה: עליית מחירי המים בכ-10% בתחילת ינואר, אחרי שהממשלה הקטינה את התמיכה במשק המים, שאפשרה סבסוד של חלק מעלויות המים המותפלים שמסופקים למשק. על-פי החלטת מועצת רשות המים יעלה התעריף שבו מוכרת חברת "מקורות" את המים לרשויות המקומיות ב-45 אגורות; בממוצע, עלייה של 20% לעומת התעריף הקיים. אז אינני יכול להבין איך יכול האזרח הפשוט, שבקושי מתקיים, לשלם את ההוצאות השוטפות כשמצד שני אין עלייה בהכנסות. המדינה הפכה טובה רק לעשירים, ולא חשוב מהו מצב העניים במדינה, והם החלק הגדול. רוב התקציב הולך על הביטחון והוא מגיע לכ-48 מיליארד שקלים, כשההוצאה הכוללת לביטחון גבוהה לפחות ב-10 מיליארדים מתקציב הביטחון. ולמרות זאת אין הרגשה שיש ביטחון. אז משקיעים את כל המיליארדים ואין ביטחון, אף תושב במדינה לא מרגיש שיש ביטחון. הדרך היחידה להגיע לביטחון היא דרך השלום, ואז נוכל להשקיע את המיליארדים האלה, במקום בהתחמשות, בתחומים השונים – בחינוך, בתרבות, בתעסוקה, בשיכון, במלחמה באלימות, בסמים ובפשע ועוד. הציבור הערבי סובל עוד יותר מהתקציב, כאשר המצב ביישובים הערביים יותר גרוע, ובכל זאת לא רואים תקציבים מיוחדים או מסומנים בתוך התקציב לקידום פרויקטים למגזר הערבי. רוב הרשויות עומדות בפני קריסה, ולהרבה רשויות מונו חשבים מלווים או ועדות קרואות. כשכל אחד מאתנו נכנס ליישוב ערבי, אין לו צורך לקרוא את השלט של שם היישוב כדי להבדיל ולדעת אם זה יישוב ערבי או יהודי. כבר בכניסה אתה יכול לדעת שמדובר ביישוב ערבי. אין תשתיות, אין כבישים, הכבישים לא מפותחים, ובכפרים הלא-מוכרים אין הצרכים הכי מינימליים. אם נכנסים בגליל לכפר בשם ערב-אל-חמירה, לא נאמין שזה יישוב או כפר במדינת ישראל. המדינה עצמה מתפתחת והיא דמוקרטית. אני והיושב-ראש נכנסנו לכמה בתים בסמטאות בעכו העתיקה. לא להאמין. אף אחד לא האמין שיכול להיות שאדם יחיה בבית כזה – בית שגרה בו זקנה בת 80 או 90, אין חלון או דלת לבית – – – היו"ר יצחק זיו: אני מסכים עם חבר הכנסת זכור, כי טיילתי אתו בבתים האלה. עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): אז מתי תתקצב המדינה תקציב לאזרחים חלשים, זקנים, קשישים, גמלאים? המדינה לא חושבת בכלל על החלשים אלא רק על העשירים. זה תקציב שלא נצביע בעדו ובעד הממשלה, והממשלה היתה צריכה לחשוב על החלשים יותר מלחשוב על החזקים והעשירים במדינה. תודה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. חבר הכנסת חנא סוייד, בבקשה. חנא סוייד (חד"ש): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לפתוח בברכות לבני העדות הנוצריות ולברך אותן לרגל חג המולד. אני רוצה לציין שאני נמצא כאן בעל כורחי. אני היום צריך להיות עם משפחתי, עם הקהילה שלי, ולחגוג את חג המולד. אני חושב שהגיע הזמן שהכנסת תתייחס לסוגיה הזאת. אני, מצד אחד, צריך לקיים את החובה שלי כלפי הבוחרים שלי וכלפי הציבור ולהשתתף בדיון החשוב ביותר מבין דיוני הכנסת בכל השנה, שזה הדיון סביב התקציב. ומצד שני, יש לי הזכות ליהנות ולבלות את החג עם המשפחה שלי. הדילמה הזאת צריכה לבוא על פתרונה והכנסת צריכה להתייחס לעניין הזה. זה לא קיים אך ורק בכנסת. זה קיים בהרבה מוסדות במדינה, שאזרחים ערבים, נוצרים או מוסלמים, דווקא קובעים להם בחינות מאוד גורליות ומאוד חשובות באותו יום חג שלהם. זו סוגיה, זו דילמה, שלא יכולה להיות כך. אי-אפשר מצד אחד לטעון שיש כאן התחשבות בזכויות דתיות של המיעוט, ומצד שני לא להתייחס לדילמה הזאת בכלל. לכן, אני קורא ליושבת-ראש הכנסת ולממשלה למצוא פתרון לקונפליקט ולדילמה הזאת בין הזכות לבין החובה, כפי שתיארתי אותן. לגופו של עניין, אני רוצה להתייחס בכמה משפטים לחוק ההסדרים. חוק ההסדרים הוא חוק שאפשר לדמות אותו לחביתה. זה חוק החביתה או בלעז scrambled eggs, שאתה שם דברים טובים עם דברים גרועים ואתה מערבב אותם ביחד ואומר לאנשים: תאכלו את זה. זה דבר שלא יכול להיות, זה דבר לא דמוקרטי. אני רוצה להגיד ואמרתי את זה כבר: לא יכול להיות שכל חבר הכנסת שמעלה את הנושא של חוק ההסדרים, אין בפיו מלים טובות על החוק – ואיך זה שכל שנה יש לנו חוק הסדרים שעובר ברוב גדול מאוד? יצחק גלנטי (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): אכן, זה חוק החביטה. כולם תומכים בו – – – חנא סוייד (חד"ש): נכון. אני מסכים לתוספת ולא לתיקון: זה גם חביתה וגם חביטה. אני אומר שכל שנה עובר חוק ההסדרים ברוב כל כך גדול, אף שכל חברי הכנסת נגדו. אני בא בטענות כלפי חברי הכנסת מכל סיעות הבית, מלבד שתיים, שלוש מהן. כנראה טעם השלטון והשררה גורם לכל אחד שיראה בעצמו פוטנציאלי – אם לא בקואליציה הזאת הוא בקואליציה הבאה, ואז המנהג הזה בסדר; אם עכשיו הוא לא לטובתו, יהיה זמן שהוא יהיה לטובתו. אני חושב שרק משלמים מס שפתיים בדיבורים נגד חוק ההסדרים, חוק החביתה, ומצפים לזמנים טובים יותר – מפלגות שמעבירות ביקורת מחכות שהן יהיו בעתיד בקואליציה וירצו דווקא להעביר חוק הסדרים. חוק ההסדרים הזה, שהוא הידועה בציבור של חוק התקציב – אני לא מבין: אם מדובר בחבילה של תיקוני חוקים, למה לא מביאים את זה בזמן אחר? בתקופה אחרת? למה דווקא עם התקציב? אם מדובר בדברים שהם לא תקציביים בכלל – והרבה דברים בחוק ההסדרים לא קשורים לתקציב בכלל – למה מביאים אותם בתקופה הזאת? כי כך מפעילים מכבש על חברי הקואליציה, שהנה, זה שזור יחד, ויש זיקה בין השניים, ואם לא מעבירים את זה, הקואליציה בצרות. לכן, אני חושב שאם יש רצון אמיתי שלא יהיה חוק הסדרים, הדבר נתון בידי חברי הכנסת, וצריך באמת החלטה אמיתית וישרה, של חברי הכנסת מרוב סיעות הבית, שלא להתעסק בזה עוד ולא לחזור על חוק ההסדרים הזה. אני חוויתי השנה את העניין הזה, של חוק ההסדרים, דווקא ברפורמה של שוק הגז. הובאה לוועדת הכלכלה הצעת רפורמה לשוק הגז, ואני חייב להגיד שבעיקרון הרפורמה הזאת היא רפורמה טובה. עם זאת, יש בה הרבה דברים שטעונים יותר ויכוח, יותר ליבון ויותר הסדרים משפטיים. והנה נמצא הפתרון שבכל דבר שהוא מאוד מהותי אומרים: תראו, אנחנו נעביר את זה ככה, את הרפורמה הזאת, ובעוד שלושה חודשים תבוא הקואליציה עם חבילה של דברים שמראש, כבר היום, יודעים שהם לא טובים, והרפורמה הזאת לא תפעל בלעדיהם. אז איזה פתרון זה? איזו חוכמה? זו חוכמה בגרוש. אני חושב שהעיקרון הזה, להפעיל מכבש של לחצים על חברי הכנסת – והמכבש של הקואליציה על הוועדות, על ראשי הוועדות, שאני רואה אותם מתפתלים, כי הם לא רוצים להוציא מידיהם, או מהשולחן שלהם, חוק לא טוב, לא סגור טוב. כל זה בעצם אומר דבר אחד: החוק הזה עבר זמנו, צריך לקבור אותו, וצריך להתנהג בחקיקה בצורה נכונה. אני לא יודע באמת לגבי חוק התקציב. בכל זאת מדברים על מטרות – בגדול – של המשך הצמיחה, ואולי להיטיב עם השכבות החלשות, והכול באמירות אגב, בלי לקבוע יעדים ומטרות מדויקות שאפשר לכמת ואפשר לבדוק, אבל על זה נדבר בהקשר של התקציב. לגבי חוק ההסדרים, מביאים חבילה שאין בה כל קשר בין הדברים, ומטילים אותה על חברי הכנסת ואומרים: הנה, תאשרו את החביתה הזאת ואת הדבר הלא-הטוב הזה. לכן אני רוצה להגיד שוב, שחוק ההסדרים, כפי שהוא מובא, הוא מנהג לא טוב. הוא לא ראוי לכנסת שבאמת רוצה לחוקק חוקים טובים. לכן אנחנו נצביע נגד חוק ההסדרים בכללותו, אף שכפי שאמרתי, יש בו חלקים טובים וראויים. כמקשה אחת, כנוהג, כנוהל, כשיטת עבודה של הכנסת, כל מי שיש לו ביקורת על חוק ההסדרים חייב להצביע נגדו, וַלא – הוא סתם מחכה לרגע שבו הוא יהיה בקואליציה, ואז הוא דווקא ירצה את חוק ההסדרים ויהיה נגד האפשרות להיפטר ממנו. אנחנו לכל אורך הדרך נגד חוק ההסדרים. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. חבר הכנסת סעיד נפאע, מבל"ד, בבקשה. סעיד נפאע (בל"ד): כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול שמעתי מאחד הכתבים של הטלוויזיה הישראלית שמה לנו ולהצגה הזאת, הרי היה אפשר לגמור את ההצגה הזאת עוד ביום שלישי. אני מצאתי את עצמי כל כך מסכים אתו. היות שאנחנו בהצגה שסופה ידוע מראש, ולכן היא משעממת, מצאתי לנכון להביא לפני האזרחים הצופים מילות מחקר שהן כדרבונות בעניין הצגה זו. אינטלקטואלים ישראלים כתבו דברים אלה לרגל האירוע הזה: "בישראל תהליך התקצוב הוא מהריכוזיים במערב. המחקר מציין כי לא זו בלבד שעוצמתה של הכנסת מוגבלת, ולמשרדי הממשלה השפעה מועטה על עיצוב התקציב, למעלה מ-50% מהתקציב כלל אינו עומד לדיון עם משרדי הממשלה. זאת לעומת מדינות מפותחות אחרות שבהן רק 15% מהנושאים אינם נדונים. הליך ריכוזי כזה מגביר את כוחו של משרד האוצר על פני כוחו של הקבינט ואת כוחה של הממשלה על פני כוחו של בית-המחוקקים. בישראל שיעור השינויים שמכניסה הכנסת להצעת תקציב המדינה אינו עולה על 3% מכלל ההוצאה. לחברי הכנסת אין מושג מה קורה בתקציב המדינה. תהליך התקצוב סובל מחוסר שקיפות לאורך כל שלביו ומחוסר איזון במידת מעורבותם של משרד האוצר, הממשלה והכנסת. בעיות אלה פוגמות ביעילות התהליך ובהליך הדמוקרטי בכלל. לשרים אין אפשרות לקבל מידע הולם, ואין מסד נתונים שהם יכולים להיעזר בו להבין את התקציב לעומק. "בדוח משרד מבקר המדינה משנת 2005 נכתב כי כל משרד רואה את הצעת התקציב המלאה הנוגעת במשרדו בין שבועיים לשלושה שבועות לפני הדיון בממשלה. דוח המבקר התריע שתקופת זמן זו קצרה מדי לצורך לימוד מעמיק של ההצעות. המשרדים בממשלה תרומתם זעומה בתהליך עיצוב התקציב, וכן הדיון השטחי בממשלה – שניהם מאפיינים של הליך ריכוזי ואף חשאי בחלקו. "גם כוחה היחסי של הכנסת – של כנסת ישראל – בתהליך התקצוב קטן, משום שלוועדת הכספים של הכנסת כמעט אין כלים להתמודד עם מורכבותו של התקציב ומשום שמידת מעורבותם של שאר חברי הכנסת בשלב העיצוב ובשלב החקיקה של תהליך התקצוב מזערית למדי. לאגף התקציבים באוצר יש הסמכות הבלעדית לעצב את תקציב המדינה הכולל וכן את תקציבו של כל משרד ממשלתי גם בלא להתייעץ עם המשרדים עצמם. אופן התנהלות זה יוצר ריכוז של הכוח והמידע אצל גורם אחד. הוא אינו עולה בקנה אחד עם עקרון השקיפות ואינו מאפשר בקרה נאותה." אז מה נותר לנו לעשות, חברי הכנסת, אם לא לנאום ולהתריע? אולי בבוא היום הצופים יאמרו את מלתם. שר האוצר אמר לפני כמה ימים: "התביעות הערביות צודקות, ולא ניתן, כפי שמבינים חברי הכנסת הערבים, כאמור, ההנהגה והארגונים, לכפר על חטאי העבר, לא בתקציב אחד, לא בשניים ולא בשלושה". הוא ממשיך ואומר: "נתוני העוני במגזר הערבי מחרידים. 54% מהמשפחות נמצאות במעגל העוני, בעוד שבמגזר היהודי 14%. לממשלה הזאת יש רצון כן ככל האפשר ליישר את ההדורים ולתקן את הפצעים שבין שני המגזרים". "מרכז טאוב", בדוח השנתי שלו שהוגש לפני ימים לנשיא המדינה, מציין: קיימים פערים גדולים בין יישובים יהודיים ובין יישובים ערביים, אף שהמאפיינים של היישובים הערביים מצביעים על שיעורי נזקקות גבוהים לשירותים המסופקים. בדוח השנתי של המרכז, המתמקד בחקר המדיניות החברתית בישראל, מצוין כי ההוצאה הכוללת לנפש ביישובים היהודיים היתה גבוהה ב-50% מההוצאה ביישובים הערביים, ואילו ההוצאה הממשלתית היתה גבוהה ב-54%. עוד נכתב: למרות ההצהרות על חיזוק המדיניות החברתית, חלה ירידה של ההוצאות החברתיות, בהמשך למגמה של השנים האחרונות. והדבר מתבטא – ירידה רציפה בהוצאה הממשלתית בממוצע לתלמיד; ירידה במימון הממשלתי של שירותי הבריאות; האי-שוויון בחלוקת ההכנסות התרחב, והפערים הכלכליים גדלו, קל וחומר לערבים. אזי ובהתייחס לדברי השר בר-און, לא תקציב ולא שניים ולא שלושה, וכנראה לא שלושים תקציבים – יישרו את ההדורים ויתקנו את הפצעים שבין שני המגזרים. פצעים אלה לא רק שלא מגלידים, אלא מתרחבים, וכאבם גדֵל. והאדם הפצוע, ובמיוחד כשהוא יודע מי פוצעו, ישאל את עצמו הרבה שאלות: האם נאמנות למדינה היא ערך, גם כשבני עמי, קרובי משפחתי, נהרגים מדי יום ביומו? האם אני צריך לעשות שירות לאומי, הגם שאלה שעושים שירות חובה פצעיהם יותר רחבים ויותר כואבים אפילו משלי? האם אני אכלה את חיי, רץ אחרי שוויון שאינו אלא תעתוע מדברי? השאלות האלה, ורבות כמותן, חייבות לקבל תשובות. אם הממשלה והכנסת ימשיכו להתעלם ממציאת תשובות, ו/או ימציאו תשובות חלקיות, אזי הפצועים יחפשו תשובות אחרות. ותשובות שכאלה, יכול שתהיינה לא לרווחתו של מאן דהוא, לרבות הרוב היהודי שבמדינה, שבידיו המושכות. ויפה שעה אחת קודם. תודה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. חבר הכנסת מאיר פרוש, מיהדות התורה, בבקשה. מאיר פרוש (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אני רואה את השמחה על פניהם של ראשי הקואליציה, אני רואה את החדווה והעליזות על פניהם של בכירי האוצר, ואני שואל בכנות: האם אליכם התכוון הפסוק בספר משלי, שם כתוב "השמחים לעשות רע יגילו?" הרי זהו תקציב רע, גרוע ופגום. אז מה השמחה הזאת? מה שביעות-הרצון העצמית הזאת? רק משום שהצליחו להחזיר כמה עזים שהוכנסו מלכתחילה, לפי מיטב המסורת הקלוקלת של האוצר מקדמת דנא? אלה הם ההישגים של האוצר? זה מה שמביא להם אושר? לזה קוראים הצלחה? אדוני היושב-ראש, ביום ששמענו את הצהלה בחדר הישיבות של ועדת הכספים, באותו יום עצמו פורסם הדוח השנתי על "הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007", של המכון שבראשו עומד פרופסור יעקב קופ. ומה אומר הדוח הזה? המצב החברתי במדינה הולך ומידרדר; ירידה תלולה של ההוצאות החברתיות של המדינה – בכל שנה ירידה נוספת; ירידה במימון הממשלתי של שירותי הבריאות – הנעשים פחות ופחות שוויוניים; האי-שוויון בחלוקת ההכנסות, שהולך וגדל; הפערים הכלכליים, שהולכים ומתרחבים. הדוח הקודר הזה, הדוח המדכדך הזה, אומר מפורשות את אשר אנחנו, סיעת יהדות התורה, חוזרים ואומרים ללא לאות – יש מחיר כבד שגבו הקיצוצים שהושתו על מערכת הביטחון הסוציאלי עד היום, והוא מחיר כבד. כבד מאוד. קובע דוח פרופסור קופ: אם תשלומי העברה נועדו להשפיע על רמת האי-שוויון החברתי – בהתחלקות ההכנסות במשק – הרי בשנים האחרונות תרומת תשלומי ההעברה להקטנת האי-שוויון לא מסייעת כלל. עמיתי חברי הכנסת, אנשי האוצר נוהגים להציג נתונים מספריים על גידול לכאורה בהוצאה הממשלתית לשירותים המיועדים לאוכלוסיות החלשות. אבל, קובע דוח פרופסור קופ, הגידול הזה מפגר אחר המציאות העגומה; הגידול הזה לא הדביק את הגידול המצער במספר הנזקקים לשירותים אלה. כי מדינת ישראל, אומר הדוח, עלתה על הנתיב המסוכן, שבו מצויות למשל מדינות דרום-אמריקה. הפערים החברתיים שם הם כה גדולים, שאין סיכוי בכלל לצמצם אותם, או לגשר עליהם. אדוני היושב-ראש, אז מה השמחה הזאת על פניו של האוצר? האם החזירו לאוצר את העזים, וזה גורם להם אושר? הרי תקציב המדינה הוא המכשיר מספר אחת, מכשיר מרכזי בהעברת פירות הצמיחה גם לשכבות החלשות. אז מה עשו בעצם באוצר עם המכשיר הזה? שום דבר, אפס. מה שהיה הוא שיהיה. וחוזרים אצלנו על אותה מנטרה: צמיחה, צמיחה, צמיחה – צמיחה כלכלית. זהו ההישג. יפה מאוד, אבל מה בקשר לצמיחה חברתית? הרי הצמיחה הכלכלית, לדעת כולי עלמא, מרוכזת היום בעשירונים העליונים, פועלת בחלק קטן מאוד של המרחב הגיאוגרפי של המדינה. הרי הצמיחה הכלכלית מיטיבה רק עם העשירים, עם מנהלים בכירים של חברות הנסחרות בבורסה. אבל מה עם השכבות החלשות? מה עם המשפחות ברוכות הילדים? מה עם העניים? מה לגבי הצמיחה החברתית? עמיתי חברי הכנסת, אל תעשו שקר בנפשכם. התקציב הזה, המדיניות הזאת – מכוונים לריכוז העושר בידי מיעוט. והריכוז הזה פורם את רשת הביטחון הסוציאלי, מחסל לחלוטין את מדינת הרווחה, מפנה עורף לצערנו לצדק החברתי, לאחד הציוויים החשובים ביהדות, ש"ישראל ערבין זה בזה", לאותו פסוק בספר דברים, שחייב היה להיות המוטו של מדיניות כלכלית-חברתית מאוזנת, שם כתוב בפסוק: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנוכי מצווך לאמור: פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך. הפסוק הזה אומר לנו – רבע מילדי ישראל נמצאים מתחת לקו העוני; משפחות רבות מתקשות לגמור את החודש; שנתיים אחרי ההתנתקות הארורה, עדיין מפוני גוש-קטיף טרם מצאו קורת גג. זוהי המשמעות של "פתוח תפתח את ידך"? אדוני היושב-ראש, כדי לאזן את תמונת המצב הנוכחית – הפוגעת גם בחוסן הלאומי שלנו – אנו נדרשים להניף בעת ובעונה אחת שני דגלים: דגל של צמיחה כלכלית ודגל של צמיחה חברתית. התיאוריה הניאו-ליברלית נכשלה כישלון חרוץ. הצמיחה איננה מיטיבה עם העשירונים התחתונים, כי היא איננה מחלחלת למטה. הרעיון להותיר את המשק לכללי משחק של כוחות השוק הוא שגוי, הוא מוטעה, מפני שהוכח כי זה רק מחזק את בעלי הכוח וזה מחליש את כל היתר. זה מגדיל את האי-שוויון וזה רק מרחיב את הפערים החברתיים. ואני שואל. הנביא ישעיהו אמר: טחו עיניו מראות. כלומר, אינו מסוגל לראות, מתעלם, אינו מבחין באמת. ואני שואל: האומנם טחו עיניכם מראות? האם באמת אינכם רואים לאן מובילה המדיניות האומללה הזאת של האוצר? האם באמת איננו מבינים לאן מדרדר אותנו סוג ומבנה התקציב האומלל הזה? והאם איננו מבינים שהאינפלציה הגואה במשק רק תרע את מצבם של החלשים? המזון – המהווה 19% מההוצאה של משקי הבית של השכבות החלשות – רק עולה יותר, רק מתייקר, והוא צפוי עוד לנסוק. וההוצאות הנוספות? וההוצאה הנוספת הצפויה על מחיר המים? וההתייקרות של החשמל? האם עיניהם באמת טחו מראות שמצבם של החלשים רק הולך ומחמיר? זהו התקציב? זוהי המדיניות? מילא, כאשר המצב הכלכלי היה רע – גם אז הגזימו בקיצוצים. ועוד איך הגזימו. ועוד איך הגדישו את הסאה בגזירות. אבל היום, היום, כאשר בקופה שוכבים מיליארדים כאבן שאין לה הופכין? כאשר נוצרו עודפים כה גדולים – עדיין מנפנפים עם אותה ססמה חלולה שאין לפרוץ את מסגרת התקציב? אדוני היושב-ראש, הבל הבלים. שיעור הגידול הקבוע של ההוצאה הממשלתית הוא 1.7%, כשיעור הגידול של האוכלוסייה. משמעות הדבר היא שההוצאה הממשלתית לנפש קופאת על שמריה. אז המשק צומח, הרווחים של העשירים פורחים, ומדוע שלא תיקבע ההוצאה הממשלתית ברמה גבוהה מ-1.7%? מדוע לא תגדל ההוצאה ב-2.5%? רבותי חברי הכנסת, אנחנו ביהדות התורה מתריעים כל הזמן נגד המדיניות הכלכלית ונגד התקציב, כי הוא אכן תקציב רע. התקציב פשוט מבקש את רעתם של העניים ושל החלשים. זה תקציב שמדבר על צמיחת הכלכלה ולא על צמיחה חברתית. זה תקציב שמדבר על שמירת קופת המדינה ולא על העברת פירות הצמיחה לשכבות החלשות. זה תקציב של מדינה קפיטליסטית ולא של מדינת רווחה. זה תקציב שלא ממגן את שדרות ויישובי עוטף-עזה. זה תקציב שאינו מתחשב בצרכים של ירושלים, שאינו תומך בזוגות צעירים המבקשים לרכוש דירה בה. אין בו מתום. כולו רע, רע. זה תקציב שיפגע באפשרות של תמיכת הממשלה בתלמודי-התורה, בפעולות החינוך העצמאי, בסמינרים, בפנימיות, בפעולות של התרבות התורנית, בתמיכת הממשלה בישיבות הקטנות, בבתי-הספר העל-יסודיים לבנים במגזר החרדי – סעיפים אלה שמדי שנה ניסו לקצץ בהם, ובמשא-ומתן לצורכי מיקוח האוצר היום מחזיר חלק מהקיצוצים. שנת הכספים 2008 תסתיים בעובדה שמאחר שסיעת יהדות התורה איננה בקואליציה, הענישה הממשלה את הילדים והנכדים של נציגי הסיעה בכנסת ובשנת הכספים הקרובה ייפגע תקציבם של תלמידים אלו וחבריהם. בושה למדיניות כזאת, בושה למדיניות הענישה של האוצר והממשלה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. חבר הכנסת מהליכוד, גדעון סער, בבקשה. גדעון סער (הליכוד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, התקציב וחוק ההסדרים שלפנינו הם תקציב וחוק הסדרים שאין בהם בשורה, אין בהם חזון ואין בהם דרך. חבר הכנסת אפרים סנה אמר, ואני מצטט, שהתקציב איננו נותן מענה לצרכים הביטחוניים החיוניים ביותר של ישראל. אין בו בשורה לחינוך, אין בו ראייה חברתית-כלכלית רחבה. דבר אחד יש בו: עצירה של תהליך הרפורמות שבוצע בתקופת הממשלה הקודמת והביא לצמיחה הנוכחית. עצירה מוחלטת של תהליך הרפורמות, ובסופו של דבר, בהמשך הדרך, אנחנו, כמשק, נשלם את המחיר של בלימת תהליך הרפורמה. גם התהליכים שדובר עליהם רבות, של קירוב הפריפריה למרכז, התקציב הזה מהבחינה הזאת הולך בניגוד למגמה הרצויה בביטול של ביצוע קווי רכבת לפריפריה, כמו לכרמיאל, ואולי לא בכדי אנחנו עדים ונהיה עדים בימים הקרובים לשורה של התייקרויות במוצרי היסוד – עלייה דרמטית שצריכה להיות במחירי המים, עלייה במחירי התחבורה הציבורית שתיכנס לתוקף בשבוע הבא, ב-1 בינואר. ולכל זה אתם, חברי מפלגת העבודה, הגמלאים, ש"ס – שותפים מלאים. . אתם בכלל, במפלגת העבודה, הפכתם להיות השפחה החרופה של קדימה. הפכתם להיות קבלני ביצוע של מדיניות שאתם טוענים נגדה בלהט ומתיישרים כמו מריונטות ברגע האמת. אני רוצה רק להזכיר לכם כיצד רק לפני ימים ספורים עליתם על העץ הגבוה של הגדלת יעד ההוצאה ל-2.5%, כהצעת חבר הכנסת ברוורמן. ותוך 24 שעות – לא ירדתם מהעץ – נפלתם, והתרסקתם, תמורת ועדה בראשות פרופסור ברוורמן, שתגיש המלצות עד חודש אפריל. קשה להאמין שאתם מתייחסים אל עצמכם במידה כלשהי של רצינות. והאמת, אין סיבה שהסיעה המרכזית המרכיבה את הממשלה תתייחס אליכם במידה של רצינות כאשר אתם כך מתייחסים אל עצמכם. ולכן גם הדבר היחיד שהשגתם בהסכמים הקואליציוניים, בנושא שכר המינימום – זו הגזירה המרכזית שעוברת כאן. במסגרת אותו מהלך, אומנם הדבר הזה הושלם בהצבעה נפרדת לפני כמה שבועות, אבל תראו – הכול כמעט יצא: המס על עקרות בית, ו-4% של הקצבאות, ומה לא יצא? הדגל שלכם בבחירות, שעליו קיבלתם התחייבות בהסכם קואליציוני חתום, הפעימה בנושא שכר המינימום שהיתה אמורה כבר להתבצע ונדחתה שוב לחודש יולי 2008. ואני כבר מחכה ליולי 2008, ותרשו לי לגלות לכם סוד: ביולי 2008 אתם תצאו פראיירים בדיוק כמו בדצמבר 2007. במקרה הזה, גם האמרה העממית שפראיירים רק מתחלפים היא לא נכונה. אותו הדבר אני יכול להגיד על סיעת הגמלאים המפוארת. הדבר היחיד שהשגתם שכבר עבר בוועדת העבודה והרווחה, הונח על שולחן הכנסת לקריאה שנייה ושלישית, העלאה בקצבאות הקשישים, הצמדה ל-20% מהשכר הממוצע – דרסו אתכם ברגל ברזל. למה? כי אתם פראיירים. הייתם פראיירים ב-2006, אתם פראיירים ב-2007 ותהיו פראיירים ב-2008. והמצביעים שלכם מרגישים את עצמם פראיירים. אתם רואים את זה כל שבוע בסקרים, בגלל שאתם פראיירים. יצחק זיו (גיל): ההמשך – – – גדעון סער (הליכוד): כן, כן, ההמשך – אני אשוחח אתך, חבר הכנסת זיו, מכובדי וידידי, סגן יושב-ראש הכנסת. אני אתקשר אליך. תזכיר לי, חבר הכנסת כחלון, אם אני אשכח, במקרה, יום אחרי הבחירות הבאות. אם אני אשכח. אני יודע שאני לא אשכח, אבל אם אני אשכח, אתה תהיה כאן כדי להזכיר לי. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אולי תהיה עסוק מדי יום אחרי הבחירות. גדעון סער (הליכוד): אני לא אשכח את חבר הכנסת זיו, ואני אתקשר אליו יום אחרי הבחירות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: איך אומרים? זה איום או הבטחה? גדעון סער (הליכוד): זו תהיה שיחה טובה, בכל מקרה. מה שלא יהיה. ידידותית, חברית. כמו שיש בין חברים, ואנחנו חברים. אני, לצד הדברים האלה, חייב לשבח את יושבת-ראש הכנסת ואת יושב-ראש ועדת הכנסת שבכל זאת הוציאו פרקים נכבדים מחוק ההסדרים, או צמצמו את ההיקף שלו. הדברים הללו צריכים להיאמר. אני, לצד זאת, רוצה להביע הזדהות – עשיתי את זה גם בוועדת הכנסת – עם הדברים שאמר כאן חבר הכנסת חנא סוייד. אני אמרתי בוועדת הכנסת שלא צריך ללכת להצבעות בחג המולד ללא סיכום עם שני חברי הכנסת בני העדה הנוצרית. אני חושב שאנחנו תמיד השתדלנו להתחשב במועדים של שלוש הדתות המונותיאיסטיות, זה היה הדבר המקובל. ואני חושב שבעניין זה נעשתה טעות שאני מקווה שלא נחזור עליה בעתיד, כי בסופו של דבר גם לא היה איזשהו כורח שחייב אותנו להצביע היום ולהצביע גם מחר. אני, לסיום, רוצה להתייחס בקצרה לנושא ציר פילדלפי. מובן שאינני יכול להתייחס להתבטאות המצרית כלפי שרת החוץ שלנו, שתדבר רק על נושאים שהיא מבינה בהם, כי ההודעה המצרית לא פירטה באיזה נושאים היא מבינה. לכן אני לא יכול להתייחס לנושא הזה. אבל אני רוצה לשאול את כל אותם גאוני וגאונות ההתנתקות, שהיום מופתעים מחוסר הביצוע של המצרים בציר פילדלפי: איפה הייתם אז, כששיווקתם לבית הזה ולציבור את ההסדר בציר פילדלפי? אתם מופתעים היום בדיוק כמו גאוני וגאונות אוסלו, שהופתעו שהרשות הפלסטינית לא מספקת לנו ביטחון. אז אני מציע, בואו נבדוק את התיאוריות. זה עיתוי טוב להתפכח ממדיניות שמבוססת על אשליות ועל משאלות לב. ביטחון ישראל הובטח בעבר ויובטח בעתיד, בסופו של דבר, ואינני בא למעט מהדרישות ומהתביעות כלפי המצרים או כלפי כל גורם אחר. רק על-ידי צבא-ההגנה לישראל, רק על-ידי גורמי הביטחון של ישראל. כל מי שמבסס על כנופיות טרור ערביות, על צבאות ערביים, על גורמים כאלה ואחרים, שהם יבטיחו את ביטחון ישראל, מוליך את העם בכחש, מוליך את המדינה בדרך מוטעית שסופה התרסקות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אני מודה מאוד לחבר הכנסת גדעון סער. חבר הכנסת אליהו גבאי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת נאדיה חילו. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כל תקציב בא לייצג את החזון של הממשלה, את הדרך ואת התקווה לעם. התקציב צריך לתת מענה לצרכים החברתיים ולצרכים הלאומיים שלנו כאן. נסתכל על הצרכים הלאומיים והחברתיים: פעם היה תקציב שקראו לו קי"ץ, שנתנו אותו בביטוח הלאומי לחיילים משוחררים. מה עשתה ממשלת ישראל בתקופה מסוימת, בתקופה של הסכם אוסלו? הלכה וביטלה את הקצבה שקראו לה קי"ץ. יותר נכון, הוסיפו לכולם. אחר כך, לאט-לאט היתה נסיגה בהקצבה של הביטוח הלאומי, כך שהביטוח שנועד לילדים – לסייע למשפחות ברוכות הילדים – בסופו של דבר קוצץ וקוצץ. מה היתה צריכה מדינת ישראל לעשות כדי לסייע למשפחות ברוכות הילדים ששולחות את ילדיהן לצבא להסתכן בעבור ביטחון המדינה, לעבור שלוש שנים בגבולות מדינת ישראל ולחפש את המחבלים למיניהם ולהגן על ביטחונה? במקום שהיא תיתן להם את זה בצורה אחרת, דרך משרד הביטחון, היא התעלמה מזה לחלוטין, בתקופה הזאת, שבה אנחנו רואים עלייה במספר המשתמטים וירידה ברצון ללכת ליחידות קרביות וברצון להתגייס לצבא וללכת לקורס קצינים. מדוע? כי מדינת ישראל מסרבת לתגמל את הבחורים שמשרתים בצבא ונותנים שלוש שנים מחייהם ולפעמים גם מוסיפים עליהן. אם אותם אנחנו לא נתגמל במעט תקציב, תקציב שהיה דוגמת הביטוח הלאומי למשפחות שמתווספים להן – שיש להן ילדים בבית – את מי נתגמל? האם זאת לא התאכזרות לצרכים הלאומיים שלנו כאשר אני מונע הטבות שמגיעות בדין ובצדק? ואל לבג"ץ להתערב בטענה שזאת אפליה גזעית, מדובר בהחזר של השקעה שבחור יהודי משקיע בגבולות בביטחון מדינת ישראל, או כל אדם אחר שמתגייס. לכן מן הראוי להחזיר את ההטבות לחיילים המשוחררים – אם זה באוניברסיטה, אם זה בדיור הציבורי ובכל הדברים הנצרכים, כדי שיוכלו להשתלב בחברה, בהשכלה ובמקצוע. ובואו נסתכל בדיור הציבורי. יותר ויותר אנשים, לצערי, נזקקים. משפחות מתפרקות – הן לא יכולות לעמוד בחוב הדיור, בהוצאה כדי לקנות דירה או להחזיר משכנתה, וכאשר אדם מפוטר מהעבודה, אם גם אשתו לא יכולה לצאת לעבודה, בסוף הוא נזרק מהבית, כי הוא לא מסוגל לעמוד בהחזר המשכנתה. לכן, על מדינת ישראל להגדיל את היצע הדיור הציבורי, כדי להעמיד אותו לרשות האנשים הנצרכים. הנה, בירושלים, לדוגמה, אלפי משפחות עומדות וממתינות, ואני יודע שגם בתל-אביב ובחיפה, כדי לקבל דירה בדיור הציבורי או לקבל הטבות. הלכו וצמצמו את הדיור הציבורי, ואנשים ממתינים. רבותי, אנחנו גוזרים עוני על עיירות הפיתוח בכך שאנחנו לא יוצרים בהן מקומות תעסוקה, אזורי תעסוקה ואזורי תעשייה, אלא ממשיכים להרחיב את הפערים החברתיים בין יישובים מבוססים, בין מבצרים או מתחמים של אנשים אמידים, שכל זה נועד להם – אני אתן לדוגמה את קיסריה; בקיסריה יש אזורי תעשייה – 3,000 דונם על 6,000 נפש – וכמה יש לאור-עקיבא, שיש בה קרוב ל-20,000 נפש? 250 דונם אזור תעשייה. האם זה צדק? האם זאת לא אפליה גרועה מאוד? איפה האפליה המתקנת? רק כאשר מדובר על המיעוט הערבי יש אפליה מתקנת, אבל ליהודי אי-אפשר לעשות אפליה מתקנת? רבותי, גם התקציבים כדי לקרב את הפריפריה למרכז הארץ, לזרז את בניית מסילות הברזל או את סלילת הכבישים העוקפים והמהירים, קוצצו. זה שוב מרחיק את הפריפריה ממרכז הארץ, ויש לקרב אותה, כדי שאנשים יוכלו לעבוד, אנשים יוכלו להפיק תועלת מקיצור הדרך. רבותי, מחריד ומזעזע לשמוע ולספר לכם שיש במועצות הדתיות אנשים ויש רבני ערים ושכונות שלא קיבלו את שכרם כבר כמה חודשים, והם יושבים ועובדים כדי שלא לפגוע בשירותי הדת. האם זאת לא התאכזרות? דווקא בנושאים שמוקדש להם מעט תקציב קיצצו שנה אחר שנה, ולקראת הסוף גם את המעט שנתנו להם, שכר המינימום, הם עדיין לא מקבלים. תקציב לחימום המים במקוואות, תקציב לדברים מינימליים, לבניית מוסדות דת ובתי-כנסת, הלכו וקיצצו, עד שכעת, כשנמצא מעט שבמעט, גם זה לא קיים. רבותי, אני רוצה לגעת כעת בדבר שהוא חינוכי והוא גם בנשמה הלאומית שלנו – ישיבות ההסדר. ידוע מה מייצרים בהן: את טובי הבנים. אותם הנערים שלא יורדים מהארץ, אותם הנערים שהם הראשונים להתגייס ליחידות הקרביות וליחידות השדה בצבא, דווקא שם קיצצנו שנה אחר שנה – בישיבות התיכוניות ובאולפנות. אם לא נייצר את הבחורים האלה, שיש להם חוסן לאומי, ידע ביהדות ובמסורת והזדהות לאומית, מה יהיה לנו? דווקא בהם אנחנו צריכים לפגוע, במקום להעתיק אותם, כדגם לשאר בתי-הספר הממלכתיים? לקחת מה שעושים שם ולהעתיק הלאה, לשאר בתי-הספר, זה מה שצריך. קראנו לפני כמה חודשים ש-50% מהחניכים בקורס קצינים בצה"ל באים מבתי-הספר הדתיים, מהחינוך הדתי. 40% חובשי כיפות. אז בואו נראה, לעומת המשתמטים, מאיפה הם באים – מאיפה באים אלה המתגייסים ראשונים ליחידות הקרביות, ליחידות השדה, ושם נתגמל, שם נוסיף, נעתיק את לימודי היהדות, את המסורת, כדי להביא אותם גם לשאר מערכת החינוך. קיצצו במשך ארבע שנים, שנה אחר שנה, בתקציבים לישיבות ההסדר, לאולפנות, לישיבות התיכוניות, לשירות הלאומי. אנא מכם, תחזירו את הכספים האלה, כי אתם פוגעים בלב לבה ובנשמתה של האומה – בצד היהודי והלאומי. בנות השירות הלאומי היו מלמדות במרכזים להעמקת החינוך היהודי. שם קיצצו לחצי, כדי לתת לערבים. אתם רוצים לתת לערבים? תנו, אבל למה לקצץ דווקא מהשירות הלאומי? גברתי שרת החינוך, את לא יושבת כאן. היכן עינייך? למה את לא פוקחת את עינייך ורואה מה שאת עושה? לקצץ את התקציב של המכינות הצבאיות בתקופה הזאת? מה את מייצגת שם, בתפקידך כשרת החינוך? את פוגעת בצד הלאומי. מן הראוי שתפני את מקומך אם את לא מסוגלת להביא את מערכת החינוך להישגים. היה פרויקט הרווחה החינוכית, שנועד לצמצם את הפערים החברתיים, להוסיף שיעורים ולצמצם את מספר התלמידים בכיתות, להוסיף הכנה לבגרות, להוסיף תקציבים לגיל הרך, תקציבים לפרויקטים רבים, כמו מב"ר ועוד פרויקטים רבים. הלכו וקיצצו את הפרויקטים בתחום הרווחה. הפרויקטים של הרווחה ושיקום השכונות נועדו להשלים את החסר באוכלוסייה, לצמצם את הפערים. צמצום הפערים בחינוך צריך להיות האתגר שלנו; זה המתכון לצמצום הפער החברתי, כי דרך מערכת החינוך אנחנו נוכל להביא אותם לבחירת מקצועות טובים, להשתלב בחברה בצורה הטובה. אם אנחנו פוגעים בפרויקטים בתחום הרווחה אנחנו מנציחים את הפערים הרבים שקיימים בחינוך, שגוזרים מראש עוני על האוכלוסיות החלשות בכך שאנחנו לא מקדמים אותם בנושאים החינוכיים, ברווחה החינוכית. רבותי, יש להחזיר את תקציב הרווחה החינוכית שקוצץ, להחזיר את התקציבים שקוצצו לישיבות תיכוניות ולאולפניות, ולעזור, ולראות בחינוך התורני בישיבות האלה מגמה. כפי שאנחנו מתקצבים את המגמות הטכנולוגיות במערכת החינוך התיכונית, יש להכיר בחינוך הדתי כמגמה, כדי להוסיף את התקציב הראוי לו. לכן, התקציב הזה, רבותי, יפגע בצד החברתי, יגדיל את הפערים החברתיים בו בזמן שממשלת ישראל אמרה שהיא ממשלה חברתית. אני מברך על שהוסיפו תקציב לרפואה מצילת חיים, אבל התקציב הזה לא נועד לצמצם פערים, הוא ירחיב ויעמיק, ולא רק זה – הוא גם יביא לסכנה ללכידות החברתית. הוא תקציב אכזר ללא חמלה, ללא התחשבות בצרכים הלאומיים והחברתיים. הוא לא יצמצם את הפערים, אלא ירחיב אותם. הוא בלי חזון ובלי תקווה לעם הזה. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת אליהו גבאי. חברת הכנסת נאדיה חילו, ואחריה – חבר הכנסת זאב אלקין. לרשותך ארבע דקות, גברתי. נאדיה חילו (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, תרשו לי בפתח דברי לשלוח מכאן גם חג שמח לרגל חג המולד לכל האוכלוסייה הנוצרית – אני נמצאת פה, והיא חוגגת. אבל הנושא כל כך חשוב שאני בהחלט ויתרתי על החופשה שלי, ואני כאן. אבל, כאן מסתיימת הבשורה, מסתיימות המלים היפות והחגיגה, ואנחנו נכנסים לכל תוכן הדברים, שהוא מאוד קשה. מאז 2003, מי שחוזר ובוחן את הנתונים, רואים שיש צמיחה כלכלית מסוימת שנה אחרי שנה. הצמיחה גדלה, וזאת בשורה באמת טובה. אבל מה לא טוב, ומה הבשורה הלא-טובה שמקלקלת את כל נושא הצמיחה מבחינתי, ומעיבה ומטילה צל ענן? שבעצם במקביל לכל אותה צמיחה הפערים לא מצטמצמים בכלל, הם הולכים וגדלים משנה לשנה. זה לא רק ב-2003, אלא גם אם אנחנו נחזור כמה שנים טובות אחורה וננסה לראות מה קרה במהלך השנים האחרונות, אנחנו רואים שמ-2001-2000 יש קיצוץ אגרסיבי מאוד קשה, שינוי של 180 מעלות בנושא מדיניות הרווחה, ההסתכלות על הצדק החברתי, בכלל תפיסה אחרת שנותנת את ביטויה הישיר על האוכלוסיות החלשות, מגדילה את הפערים, מרחיבה את האוכלוסיות העניות, מכניסה לסל של העניים עוד שכבה ועוד שכבה ועוד ילדים. והתופעה הכי קשה והכי מוזרה בעיני, שגם סותרת בכלל את כל התופעות – אם נחשוב ונשווה עם העולם הגדול – היא שמשפחות מעמד הביניים, שיש להן ראש משפחה שעובד ואינן נמצאות מתחת לקו העוני, הן מוצאות את עצמן ביום בהיר אחד עוברות אל מתחת לקו העוני. פה כל הטרגדיה החברתית מתרחשת. אם אנחנו מסתכלים אנחנו רואים, על-פי הנתונים, שהעוגה הולכת ונהיית הרבה יותר גדולה. היא בעצם עוגה שכבר יש בה קצפת, ויש בה שמנת, אבל השאלה היא מי נמצא סביב העוגה הזאת ולמי מותר לגשת אליה, לגעת ולטעום, ומי יש בפניו חסמים מאוד גדולים ונמנע ממנו לגשת ואפילו לראות את אותה עוגה לפעמים. מי האוכלוסיות האלה? אני אתן לכם רק כמה נתונים, כי חברים דיברו רבות על הנושא הזה. אוכלוסיית הילדים על גווניה – 840,000 ילדים נמצאים מתחת לקו העוני. אם ננסה לאפיין מי הילדים האלה, נראה שבתוך אוכלוסיית הילדים המפוארת הזאת, אבל הענייה ומוכת הגורל, יש ייצוג רב יותר של ילדים מהמגזר הערבי – שני-שלישים; ילדים ממשפחות חד-הוריות; גם ילדים ממשפחות שלהן ארבעה ילדים ומעלה שבעצם מייצגים כמעט 58%. הייצוג של משפחות עם ארבעה ילדים בחתך הזה הוא מאוד גדול, כמו משפחות נוספות שהנתונים האלה מאפיינים אותן. אוכלוסייה נוספת, אדוני היושב-ראש – וכבר סקרו זאת חברי חברי הכנסת – הנתונים מצביעים על עלייה מאוד גדולה ודרמטית במספר העניים בקרב האוכלוסייה הערבית. אין לי זמן לדבר על כל הנתונים. 8.15 היה שיעור העניים, ואנחנו רואים הידרדרות מאוד דרסטית. לא היה כדבר הזה בשום מדינה נאורה. אני מברכת כמובן על הסרת סעיפים אנטי-חברתיים מחוק ההסדרים, אך אין אסטרטגיה אמיתית לסגירת פערים. בהעדר מדיניות כזאת אנחנו נראה מכות מאוד חזקות לאוכלוסיות החלשות. שינוי מגמות ואסטרטגיות אחרות – כבר בינואר 2008. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת זאב אלקין. גם לרשותך ארבע דקות. זאב אלקין (קדימה): תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני חייב לציין שהדיון על חוק ההסדרים במשק המדינה השנה, לפחות לפי המתבונן בינתיים, למעשה נגוע בכל אותם החטאים שהעומדים כאן מעל הבמה הזאת הולכים ומאשימים את חוק ההסדרים. אנחנו הצלחנו כאן במהלך הדיון גם לדון בתקציב המדינה, ואנחנו אלה שמלינים בהעברת תקציב המדינה. יהיה לנו יום שלם מחר למנות את היתרונות והחסרונות של התקציב. ואנחנו גם הצלחנו לכרוך בדיון בהצעת החוק נושאים שונים וחשובים ביותר, כגון ההתנתקות והמצב בציר פילדלפי, שלפי מיטב הבנתי אינם קשורים לנוסח של חוק ההסדרים – לא לזה שמובא לקריאה שנייה ושלישית, ואפילו לא לזה שמובא על-ידי הממשלה לקריאה הראשונה. שמענו כאן מעל בימת הכנסת לא מעט ביקורת על עצם הרעיון של חוק ההסדרים, ורובה מתנקזת כבר שנים רבות לשתי טענות עיקריות. אחת מהן היא שמדובר על חוק אנטי-דמוקרטי. אני אזכיר שוב לכולנו שמדובר בחוק שכולנו מצביעים בעדו; זה חוק שעובר בכנסת בכל הקריאות בדרך כלל ברוב גדול, ולכן קשה לי לקרוא לתוצאה הזאת תוצאה אנטי-דמוקרטית. דובר גם לא מעט על כך שאין תקדים לכך במדינות אחרות. שוב, מי שיעיין היטב במסמכי הממ"מ יגלה שבמדינות מסודרות באירופה יש תופעה דומה לחוק ההסדרים. זה קיים בבלגיה, בספרד יש משהו דומה שבוטל וחזר ובוטל, באיטליה יש משהו דומה. לכן אנחנו כאן, עם כל היצירתיות הישראלית, מבחינה מסוימת המצאנו את הגלגל. מובן שאין בדברים האלה כדי להוריד את הטענות העיקריות נגד חוק ההסדרים והעובדה שמדובר בחוק שכולל בתוכו חוקים רבים שאין מספיק זמן לדון בהם, ושעצם הכריכה של החקיקה בתקציב המדינה למעשה מהווה איום מוסתר על חברי הכנסת ולוחצת אותם להעביר ולא לדון בה באותה מידת החופש שנהוגה בחקיקה הרגילה. אני רוצה לקחת את הבעיות האלה ולראות מה קרה עם חוק ההסדרים בשנה הנוכחית תוך השוואה מסוימת, אפילו לנקודת זמן היסטורית. דרך אגב, זה מאוד סמלי שהדיון בחוק ההסדרים מתקיים היום, ב-26 בחודש; בדרך כלל הוא התקיים ממש סמוך לשנה האזרחית החדשה או אפילו מעבר לכך. לתאריך 26 בחודש יש משמעות גדולה מאוד – אומנם לא של דצמבר, אלא ספטמבר – כי חוק ההסדרים התקבל בכנסת ב-26 בספטמבר בשנת 1985. היום אנחנו מציינים תאריך עגול. לגבי ההיקף – הבאתי לכאן את חוק ההסדרים הראשון – יהיה מי שיגיד אבי החטא הקדמון – ואני שם מולו את חוק ההסדרים הנוכחי ששרד, אחרי שעבר תהליך מאוד-מאוד לא פשוט בוועדות השונות, ואני חייב לומר שאנחנו בכיוון הנכון. אנחנו מתקרבים בהיקף ונשאר לנו להוריד – בחשבון פשוט – כעשרה עמודים, שזה אולי סעיף אחד שעוסק ברשויות המקומיות. בעצם חזרנו לחוק ההסדרים המקורי. מבחינה זו הכנסת עשתה מעגל מאוד מעניין. אם נדבר על אופן העברת החוק, השנה, כמו בכמה שנים קודמות, החוק פוצל להרבה ועדות אשר דנו בו במקביל. אל יהיה הדבר קל בעינינו, כי בזמנו, כשהומצא חוק ההסדרים, הוא היה יכול להיות מובא לוועדת הכספים, ולקח זמן לייעוץ המשפטי של הכנסת לאפשר לכנסת לפצל את החוק בין הוועדות השונות. אגב, כל מי שיבדוק את תוצאות הדיון יגלה שהסעיפים שהלכו לוועדות אחרות, מספר הסעיפים ש"נפלו קורבן" לפעילות המוצלחת של חברי הכנסת, כמובן הרבה יותר גדול. גם השינויים הרבים שהוכנסו בחוק והגזירות הרבות שהצלחנו לבטל – התוצאה של הכנסת הזאת עולה בהרבה על התוצאה של הכנסת ב-1985, שהצטרכה ברובה לקבל את הצעת החוק המקורית של הממשלה. לכן, השנה ניתן לציין לברכה גם את שר האוצר שגילה את הנכונות לגמישות – דרך אגב, הוא לא הראשון. בשנים האחרונות היה שר אוצר שניסה – – – משה כחלון (הליכוד): נברך אותו שהכניס והוציא. אפשר לחשוב שזה ירד מהשמים, שזו גזירה משמים – – – זאב אלקין (קדימה): זה לא ירד מהשמים, אבל, אדוני חבר הכנסת כחלון, אני יכול להזכיר לך שר אוצר אחר, שהוא בראש מפלגתך, ולא היה כזה נדיב – – – משה כחלון (הליכוד): – – – זאב אלקין (קדימה): זה על חשבונו, לא על חשבוני. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: החשבון שלך בלאו הכי נגמר, כך שכל הדיון הזה כבר על חשבוני. זאב אלקין (קדימה): לעומת זאת, אני אזכיר לכנסת שהיה פעם שר אוצר שניסה מיוזמתו לדלדל את חוק ההסדרים, וזה היה שר האוצר בייגה שוחט. לצערי, הוא לא סיים את מלאכתו בכיוון הזה. מובן שצריך לציין את יושבת-ראש הכנסת, את יושב-ראש הקואליציה ויושבי-ראש ועדת הכנסת, ועדת הכספים וועדת העבודה והרווחה, שם נעשתה עיקר העבודה. לעתיד, אני חושב שאם אנחנו רוצים להסדיר את הטיפול הנכון בחוק ההסדרים ולא לעמוד כאן כל שנה ולצעוק – כחברי כנסת מהאופוזיציה לכיוון הממשלה ולאחרונה גם חברי כנסת מהקואליציה – על הכנסת לעשות דבר מאוד פשוט: במסגרת שינוי שיטת הממשל, שכרגע נדון בוועדת החוקה, צריך להכניס כללים מאוד ברורים ולהגביל את חוק ההסדרים למטרות העיקריות שלו. כך לא נצטרך לעמוד כאן כל שנה ולבכות על כבודה האבוד של הכנסת, והשנה הבכי הזה בוודאי ובוודאי לא מוצדק. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת אלקין. חבר הכנסת יצחק בן-ישראל, ואחריו – חבר הכנסת משה כחלון. יצחק בן-ישראל (קדימה): אדוני היושב-ראש, אני אתחיל בהערה להערה של חבר הכנסת אלקין, שאמר שנשאר לנו לקצץ עוד עשרה עמודים ואז נהיה בסדר. בחשבון גס, כל עמוד שווה שם מיליארד שקל. זה אולי נותן את המשמעות. חוק ההסדרים הוא במידה רבה מאוד חוק של גזירות או של קיצוצים שהאוצר מנסה לשים, כדי שהתקציב כולו יהיה מאוזן. זו המטרה המקורית. השאלה היא איך האיזון הזה נעשה. אחד הדברים שכולם אוהבים לדבר עליו הוא שהפערים בין העניים והעשירים הולכים וגדלים. זו עובדה סטטיסטית ברורה. הם הולכים וגדלים אף שהמצב של כולם השתפר. כלומר, גם של העניים השתפר יחסית לעניים של פעם וגם של העשירים השתפר, אבל של העשירים הרבה יותר משל העניים. מי שמסתכל על הלוגיקה, על איך בנוי חוק ההסדרים הזה, יראה שהוא כמעט בהכרח מגדיל את הפערים הללו. כלומר, זה לא נובע סתם כך. כשאתה רוצה לאזן תקציב ואתה רוצה לגזור גזירות, כמעט תמיד – משלוש סיבות שאני אפרט כאן בקצרה – זה יוצא לכיוון של הגדלת הפער. ראשית, מכיוון שהמסים במדינת ישראל הם כבדים, ואם אתה רוצה למסות משהו חדש, כמעט תמיד את רוב הכסף אתה יכול להוציא מהשכבות הנמוכות יחסית. שם המספרים יותר גדולים, והם עוד לא הגיעו לתקרות המס למיניהן, לדוגמה מס הבריאות על עקרות הבית, שבסופו של דבר הוצאנו מחוק ההסדרים. זו דוגמה, אבל הלוגיקה היא אותה לוגיקה כל הזמן. שם אתה תמצא את הכסף. לכן חוק ההסדרים מגדיל את הפערים – אני מתכוון לאוצר ולא המלחמה שנעשתה בוועדות בחוק עצמו. עניין שני, יש לאוצר הגישה הזאת שאומרת בתחומים מסוימים – בבריאות זה מאוד בולט, אבל זה לא רק בבריאות – שההיצע יוצר ביקושים. כמה שהמדינה מתפתחת ויש לה יותר תשתית, זה יוצר ביקוש. משום-מה כלכלית זה לא טוב – זו לא דעתי, אלא דעת האוצר – ולכן צריך לגרום לכך שלא יהיה מספיק היצע. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): חבר הכנסת בן-ישראל, אתה בטוח שאתה ממפלגת קדימה? יצחק בן-ישראל (קדימה): אני בטוח. דרך אגב, כשאמרתי "אוצר" – גם אם את תהיי שר האוצר את תעשי אותו הדבר. זה בכלל לא שייך לעניין מפלגתי. דרך אגב, אני מאחל לך שתהיי יום אחד, אבל זה ממש לא עניין מפלגתי, זה עניין שבנוי בלוגיקה של הרצון המוצדק של האוצר, כל אוצר, לגרום שהתקציב יהיה חסום ולא יעבור ערך שהכלכלה הישראלית לא מרשה אותו. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אתה פשוט מבטא עמדה שאינה רווחת בקרב מפלגת קדימה. משה כחלון (הליכוד): מה העמדה הרווחת שם? יצחק בן-ישראל (קדימה): כן, אני יודע. אני גם יודע את הדעה הרווחת אצלכם. העניין הזה של ההיצע שיוצר ביקושים משתקף מאוד בבריאות. העניין השלישי הוא שקיפות. זה הדבר הכי מסובך, ואני אומר לכם שבתור אחד שפעם ראשונה ישב ובילה שעות בוועדת הכספים, פעם ראשונה, מאוד קשה להבין לאן הכספים הולכים, מאיפה הם באים. חוסר השקיפות הוא ברמה מאוד עמוקה. למשל, אני בטוח שחברת הכנסת שלי יחימוביץ לא מודעת לעובדה שמכספי משלם המסים הישראלי יוצא לחינוך בערך 50% יותר כסף מאשר לביטחון. אם את מודעת לזה, אני אחזור בי. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): חידשת לי. יצחק בן-ישראל (קדימה): מכספי משלם המסים הישראלי הולכים לביטחון בערך 36 מיליארד שקלים, ויש עוד כסף שמקבלים מתנה מהאמריקנים, ולחינוך כ-54 מיליארד שקל – כך זה בתקציב שאישרנו השנה. אני נותן את הדבר הזה כדוגמה – היא גם דוגמה שאני אדבר עליה מחר כשאדבר על התקציב – והוא בעייתי מבחינת הביטחון, אבל הבאתי את זה רק כדי להדגים עד כמה כל העניין הזה לא שקוף. כלומר, קשה לנו אפילו לדעת על מה בסוף אנחנו מוציאים את הכסף. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה רבה לחבר הכנסת יצחק בן-ישראל. חבר הכנסת משה כחלון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת רן כהן. משה כחלון (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו רואים פה סוג של מועדון הערצה הדדי, איך הכנסנו, איך הוצאנו, איך בא לציון גואל. יש לנו ממשלה חברתית שהצילה את עקרות הבית, הצילה את הקשישים, את הנכים, הצילה אותם בדבר אחד, שהיא לא פגעה בהם. לא חלילה היטיבה אתם, לא חלילה אמרו: יש כסף בקופה, המדינה עוברת משהו, הכלכלה עוברת משהו, לא ננסה לייחס את זה לאף אחד, כי אם אני אגיד שזה בזכות הכלכלה של נתניהו, שלא הסכמתי עם חלק גדול ממנה, בוא נאמר שתיכף יקפצו, אז נעזוב את זה, נניח להם. הם עשו את זה, קדימה עשתה את זה, ההצטרפות של העבודה. יש כרגע כסף בקופה, ואנחנו רואים ויודעים את זה. לא חלילה שניסו להיטיב עם איזו אוכלוסייה, רצו לפגוע בהם, ועכשיו הם מנעו את הפגיעה. איזה הישג. רבותי, צריך להצדיע לכם, הישג מעורר כבוד. זה שלא פגעתם בנכי הפוליו – פרס ישראל לחברה. זה שלא פגעתם בקשישים – פרס ישראל לאזרחות טובה. זה שלא פגעתם – פרופסור בן-ישראל, אתה מספיק מבין בכלכלה, ואני חושב שאתה גם יודע שכשנאלצו לפגוע, לא אהבתי את זה; אני ישבתי במקום שאתה יושב, הצבעתי נגד, דרך אגב, אבל זה לא הדיון. אתה דיברת על הפערים. אתה רוצה שאומר לך איך הממשלה הזאת היא קבלנית לייצר פערים? אני אסביר לך בצורה הכי פשוטה: בשנים האחרונות בחסות הממשלה הזאת מחירי הלחם עלו שלוש-ארבע פעמים, מחירי החלב, מחירי השמן, מחירי האורז, מחירי התחבורה הציבורית, כל מוצרי היסוד האלה שהממשלה החברתית הזאת – עמד פה ראש ש"ס אלי ישי בזמנו עם שקית חלב, די עם הבושה, די עם החרפה. הוא בכלל לא מגיע לדיונים. אגב, הוא יודע למה – השקית התקלקלה, הוא התחיל לקנות קרטונים. עמדו פה והתחילו להטיף מוסר לממשלה, למה אתם מעלים את מחירי החלב. ארבע פעמים עלו מחירי החלב מאז שהממשלה הזאת קמה, ואתה יודע, פרופסור בן-ישראל, למה האוזן שלי נתפסה בסיפור הזה? רק מסיבה אחת: אם המשכורות היו מתעדכנות באותו קצב והיו מצליחים להדביק אותם – לא היה פער. מה קורה – הודיעו לי שביום ראשון-שני גם מחירי התחבורה הציבורית הולכים לעלות, וחבר הכנסת זאב נסים יודע ואני יודע מי משתמש בתחבורה ציבורית. אלה אותם אנשים שעבורם החלב והלחם והאורז והשמן הם מוצר יסוד, לא שמן קנולה. השמן הזול ביותר, והחלב בשקית, לא דל שומן ולא 1% ולא בקרטון. האנשים האלה שמשתכרים 3,710 שקלים, שבחסות מפלגת העבודה גזלו להם את 140 השקלים, בחסות קנוניות – במפלגת העבודה מצאו להם כוהן דת חדש עכשיו, הכוהן החברתי שלהם, ראש איגוד התעשיינים, מה שהוא אומר זה מה שצריך להיות. ואתה יודע מה קרה, פרופסור בן-ישראל? עשו אתם משא-ומתן. בכל משא-ומתן יש קורבנות, תמיד. גם אצל הבני דודים שלנו, הערבים, עושים סולחה – שוחטים כבש. אתה יודע את מי הם שחטו? הם שחטו את המיליון וחצי איש מקבלי שכר המינימום, אמרו: בוא נשים את הראש שלהם, הם הקורבנות. אנחנו לא נאפשר להם לקבל את 140 השקלים, נדחה להם את הפעימה הבאה. יש פה הונאה. הם היו צריכים לקבל פעמיים. אחת הם ביטלו ואת השנייה דחו ליולי. לא אמרו להם: אנחנו רק נדחה את הפעימה. גזלו להם 140 שקלים. אני רוצה לתת תלושי מזון בסך 1,710 שקלים לכל האנשים האלה שקיבלו את ההחלטה הזאת, שהם יחיו מזה, שהם יחיו ב-1,710 שקלים בחודש; אתה יודע מה – שיחיו שבוע. אני לא רוצה להיות פופוליסט, לא אומר שאנחנו יכולים לתת 10,000, אבל לגזול את כבשת רש? ו-140 השקלים האלה שמפלגת העבודה הסכימה להפר הסכם קואליציוני ולהפר הבטחה לבוחר, זה הסדר-יום שלהם, 1,000 הדולר המפורסמים, אם אתם זוכרים. על זה הם קמו, זה היה הקיום שלהם. אנחנו הולכים על סדר-יום חברתי. אהבתי את זה, אני חייב לומר לך, אבל גם אותי הם רימו. בי הם לא בגדו, כי אני לא בחרתי בהם, אבל הם בגדו בבוחרים שלהם. נסים זאב (ש"ס): תראה את ההשפעה של ביבי נתניהו על מפלגת העבודה. משה כחלון (הליכוד): אמרתי לפני שהיית פה, שביבי נתניהו לא יסיים את התפקיד ההיסטורי שלו אף פעם. כל פעם שתהיה בעיה, נגיד: ביבי נתניהו. וזה בסדר, לא יהיה גשם בשנה הבאה, נגיד ביבי. נגיד מוריד הטל במקום משיב הרוח, נגיד ביבי. תאונות דרכים – ביבי. מה אתם רוצים עוד? כל מספר זוכה. מה שתגידו – הכול ביבי. זה בסדר, אבל הציבור לא מטומטם. אנחנו חשבנו פעם שהציבור מטומטם – עד הבחירות ב-30 במרס 2006, והוא הוכיח לנו שהוא לא מטומטם. אתם ומפלגת העבודה וישראל ביתנו חושבים שהציבור מטומטם, אבל אותו ציבור שב-30 במרס 2006 הביא אותנו ל-12 מנדטים, הפעם יעשה אתכם את החשבון. אל תטעו. תאמינו לי, הציבור במדינת ישראל אינטליגנטי. מיליון וחצי אנשים שמשתכרים שכר מינימום שומעים את הדיונים האלה. הם מרגישים את זה. הם המתינו לכסף הזה, ל-140 ש"ח האלה – – – סופה לנדבר (ישראל ביתנו): – – – משה כחלון (הליכוד): ואת יודעת מה עושים עם 140 השקלים האלה, הגברת לנדבר מישראל ביתנו החברתית? הם לא קונים מניות בבורסה, לא נוסעים עם זה לחו"ל. זה או לשפר עוד קצת את איכות התזונה שלהם – לא מזון, תזונה יותר טובה, האנשים האלה צריכים את זה כדי לשפר את המינימום שבמינימום. לא קונים בזה קרנות נאמנות ולא קרנות פנסיה. הכסף הזה אולי הולך לילד, לקנות עוד זוג נעליים, ואת זה לקחתם להם. את זה מפלגת העבודה לקחה להם וש"ס לקחה להם וישראל ביתנו לקחה להם. לדבר ולהזיל דמעות תנין. אתם גזלתם להם את זה בהצבעה. כשלי היה אתך ויכוח בוועדת העבודה ואמרתי לכם את זה – – – סופה לנדבר (ישראל ביתנו): – – – משה כחלון (הליכוד): אני רוצה לומר לך, אתם תשמעו את האמת ולא יעזור לכם. תהפכו את זה איך שאתם רוצים. קחו גמל, תשימו אותו עם הזנב לכיוון חיפה והראש לכיוון תל-אביב, הוא יהיה גמל, וגם אם תהפכו אותו, הוא יישאר גמל. לא יעזור לכם כלום. יש פה עובדות, והן מדברות. גזלתם למיליון וחצי איש מקבלי שכר מינימום שציפו לכסף הזה. את יודעת מה זה לצפות ל-140 ש"ח? הציבור שאת מייצגת אותו. אתם צריכים להתבייש. אתם לא לוקחים מהחזקים. אִתם אתם לא מתעסקים. אתם מתעסקים עם החלשים. עם מי רצית להתעסק? עם הנכים? עם הקשישים? למי אתם מספרים סיפורים? הוצאנו. מה זה "הוצאנו"? גזירה משמים, חבר הכנסת זאב נסים? בשבועות זה ירד מהר-סיני? שר האוצר הכניס, שר האוצר הוציא. מה קרה? מה השטויות האלה? מיכאל נודלמן (קדימה): – – – משה כחלון (הליכוד): חבר הכנסת זאב נסים, זה שמגיעים דברים לחוק ההסדרים, הם לא באים עם הגשם וזה לא משהו שבא מבורא עולם. זה דבר שיד אדם מכניסה אותו ויד אדם מוציאה אותו. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): מאיזו מפלגה אתה? אתם לא חתמתם על שכר מינימום. איך אתה מעז להגיד לי? משה כחלון (הליכוד): אתם נתתם יד לגזול. את יודעת מה ההבדל בינינו לביניכם? אני אומר לך, הגברת יחימוביץ. ההבדל הוא שאנחנו לא צדקנים ואנחנו לא צבועים. וזה מה שאתם – גם צדקנים וגם צבועים. זה ההבדל בינינו. אני עומד פה ואומר ביושר: נתניהו עשה תוכנית כלכלית, הוא האמין בה. אתם משחקים אותה, אתם מונים את הציבור. זה ההבדל בינינו, גברתי. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אתה מדבר אתי על קצבאות? איפה הבושה? – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תם פרק קריאות הביניים. עכשיו תנו לחבר הכנסת כחלון להתבייש עוד ארבע דקות ובלי להפריע לו. ביקשתם ממנו להתבייש, תנו לו עכשיו ארבע דקות להתבייש בשקט. חבר הכנסת נסים זאב, אני רוצה לגלות לך סוד, אבל לא על מנת לעודד אותך. אתה היחיד ששומעים אותו בקריאות ביניים. חברת הכנסת לנדבר וחברת הכנסת יחימוביץ מאוד מתאמצות, אבל לא שומעים. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): באמת? אז אני אחזור עליהן. סופה לנדבר (ישראל ביתנו): די עם השקרים. משה כחלון (הליכוד): אני מבקש לאשר את הדברים של חברת הכנסת לנדבר, שהדברים מרגיזים. נכון, האמת מרגיזה. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): תגיד את האמת. משה כחלון (הליכוד): אני מציע, חברת הכנסת יחימוביץ וחברת הכנסת לנדבר, במקום להתרגז, תתביישו. אל תתרגזו, תתביישו. במקום לדבר כל היום בתקשורת ולהעריך אחד את השני ולהונות את הציבור – מנענו גזירות. איזה גזירות מנעתם? מי הכניס את הגזירות האלה? אתם הכנסתם אותן ואתם הוצאתם אותן. על מה אתם מדברים? אתם ממשלה, אם שכחתם. אתם הכנסתם אותן ואתם הוצאתם אותן. בואו, תחזירו את 140 השקלים לאנשים האלה, שהם מצפים להם, מקבלי שכר מינימום. רוממות השוויון בגרונכם. אתם רוצים לצמצם פערים, בבקשה, יש לכם הזדמנות. תצמצמו פערים. מה חשבתם, שדחיתם להם את הפעימה או גזלתם לה את 140 השקלים צמצמתם פערים, הגברת יחימוביץ? אתם בסך הכול הלכתם – – – סופה לנדבר (ישראל ביתנו): ביבי נתניהו שלך. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אפשר לחשוב שביבי – – – משה כחלון (הליכוד): מה את מדברת לי על ביבי עכשיו? איזה ביבי? אנחנו מדברים על ביבי? ביבי מאוגוסט 2005 לא שר האוצר. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): פגעתם בקצבאות. משה כחלון (הליכוד): אני מניח שביבי לא יסיים את התפקיד ההיסטורי שלו לעולם, אבל מ-2005, להזכירך, ביבי הוא לא שר האוצר. אנחנו ב-2008. אני מציע שתתביישו, באמת תתביישו, כי יש מקום לבושה. אתם מונים את הציבור. אתם אמרתם: לא ניקח 4% לנכים על כיסאות גלגלים. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): איך אתה יכול לבוא ולדבר על קיצוץ בקצבאות כשאתם קיצצתם את הקצבאות? משה כחלון (הליכוד): מה זה לא ניקח? למה אתם צריכים לקחת? אתם אמרתם נוסיף 1%, נוסיף 2%, נוסיף שקל? שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): תודה שאתה מתבייש, תודה. יש גבול לדמגוגיה. משה כחלון (הליכוד): כשזה לא נוח לכם יש גבול. חברת הכנסת יחימוביץ, תפסיקו להעריך אחד את השני. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): תסביר לנו מי קיצץ בקצבאות. משה כחלון (הליכוד): את יודעת מה, בואי אני אזכיר לך מי קיצץ בקצבאות. אתם לפני שבועיים, בחוק שרוני, אתם קיצצתם לקשישים ולגמלאים את ה-20%. אתם, בהצבעות שלכם. מה את רוצה שאני אזכיר לך עוד? תגידי, נו, מה את מבקשת שאני אזכיר לך. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אני רוצה שתגיד לנו את העוול של מי תיקנו אתמול בקצבאות. משה כחלון (הליכוד): 140 שקלים בשכר מינימום? גם אתם. 140 שקלים שלקחתם להם מהפה? גם אתם. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): תזכיר לנו מי קיצץ ב-4%. מי קיצץ. רק תחשוב שמי שחוקק את חוק שכר מינימום זה ביבי. משה כחלון (הליכוד): למה ללכת להיסטוריה? יש לי העת החדשה. את, בשעות האלה, פוגעת במקבלי שכר מינימום. את, בשעות האלה, פוגעת באנשים האלה, שאתם מתיימרים לייצג אותם. אבל האנשים האלה הם לא טיפשים. עזבי את ביבי. ביבי מאוגוסט 2005 הוא לא שר האוצר, אתם שוכחים את זה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לבקש מחברי הבית, שחלקם כן יצטרפו לבקשה – – – נסים זאב (ש"ס): קודם כול תבקש סליחה שפגעת בנו. משה כחלון (הליכוד): אתה יודע מה, אני מוכן לבקש מכם סליחה, תבקשו מהציבור סליחה. תבקשי סליחה ממיליון וחצי אנשים שאת בשעות האלה פוגעת בהם, ואת יכולה לתקן את זה, דרך אגב. עדיין לא שעת נעילה. אנחנו מאמינים שבשעת הנעילה נסגר. אנחנו עוד לא הגענו לשעת הנעילה. מחר בערב אפשר לשנות את זה, ותשני. אני פונה אלייך, תשני את זה. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אתה לא מאמין למה שאתה אומר. משה כחלון (הליכוד): ואת, חברת הכנסת לנדבר, יש לך אפשרות. חבר הכנסת נודלמן, אתם יכולים. תשנו את זה. מיכאל נודלמן (קדימה): אני לא שומע. אני יודע מי היה בשלטון שנה וחצי. סופה לנדבר (ישראל ביתנו): אין מקום לצביעות. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אתה מטיף על קצבאות? באמת, יש גבול. משה כחלון (הליכוד): אם אתם מחפשים לדעת מאיפה גדלים הפערים, איפה שאמרתי לכם גדלים הפערים. לכם אסור להטיף, כי אתם המצאתם את הגלגל, אתם המצאתם את החברתי, אתם המצאתם את הסיוע לציבור. בינתיים הפערים גדלים בתקופה שלכם, בינתיים הקשישים נפגעים בתקופה שלכם. שרוני הודח מהקואליציה באצבעות שלכם על זה שהוא רצה לעזור לקשישים. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): ביבי יטפל בזה, אני בטוחה. משה כחלון (הליכוד): האמיני לי שביבי יטפל בזה הרבה יותר טוב מכם, כי ביבי לא צבוע. ביבי עומד פה ואומר את האמת. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): נכון, אתה צודק. משה כחלון (הליכוד): אתם מפלגה של צבועים. הולכים לציבור ואומרים לו: אנחנו הולכים על שכר מינימום 1,000 דולר, תצביעו בעבורנו ותקבלו 1,000 דולר. לא 1,000 דולר ולא 900 דולר, אתם צריכים שהדולר יישחק עד 3,710 ואז אולי הוא יגיע ל-1,000 דולר. אבל זה כבר טכני, זה כבר לא כלכלי. אורית נוקד (העבודה-מימד): בוא אלינו, אני מזמינה אותך. משה כחלון (הליכוד): בשמחה, אני משתף פעולה בכל התחומים החברתיים. אין לי שום בעיה באיזו מפלגה אני, ולכן אני פונה אליכם בנפרד. לא כסיעות, בנפרד, למי שלא חתם. יש פנייה שלי לראש הממשלה לדון. מדובר ב-100 מיליון שקלים בסך הכול, אבל לאנשים האלה זה המון המון כסף. לאנשים האלה זה חלב ולחם ואורז ושמן. אמרתי לכם, זה לא מניות, לא ניירות ערך, לא בורסה, בוודאי לא נסיעות לחו"ל. לכן בואו, תצטרפו לבקשה לראש הממשלה לבטל את הגזירה היחידה שהשגתם, במירכאות. השגתם דבר אחד, פגיעה במקבלי שכר מינימום. לכן הפנייה שלי אליכם, אחד אחד בנפרד, תצטרפו לבקשה לראש הממשלה לבטל את רוע הגזירה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת כחלון, שניהל כאן רב-שיח בכשרון רב ולא נאם. חבר הכנסת רן כהן – לא נוכח. חבר הכנסת מיכאל נודלמן – בבקשה, אדוני; ארבע דקות לרשותך. אחריו – חבר הכנסת מיכאל איתן. אם לא נראה את חבר הכנסת איתן או מי שמחליף אותו מסיעת הליכוד – אז חברת הכנסת אורית נוקד. מיכאל נודלמן (קדימה): אדוני היושב-ראש, אני לא תומך בחוק ההסדרים, כי שני חוקים שלי הפכו לקורבנות החוק הזה. אבל מה לעשות, חוק ההסדרים וחוק התקציב הם חוק אחד ואי-אפשר להימנע בחוק אחד ולהצביע רק על החוק השני. אני צריך להגיד שבשנה הזאת כל הוועדות עשו עבודה גדולה וכל הגזירות שהיו, הרבה גזירות – כמו בביטוח לאומי וגם דברים אחרים – ביטלו. קיבלנו עכשיו חוברת קטנה, אבל זה גם לא טוב, כי אנחנו יודעים מה המטרה של חוק ההסדרים, ואני מקווה שבשנה הבאה לא יהיה חוק הסדרים. אני רוצה להגיד שכל הדברים שביטלו עולים מיליארד ו-300 מיליון שקלים. זה כסף גדול, זה כסף שרצו לקחת מאזרחים. אני חושב שחשוב מה שעשו לגבי סל התרופות, ועכשיו חלק מהאנשים יכולים לקבל תרופות מאוד מאוד חשובות להם. אבל פה כל הדברים מסתובבים מסביב לשכר המינימום, מסביב לקצבאות, מסביב לכל מיני דברים. אומרים: 1,000 דולר שכר המינימום ברוב המדינות. אני רוצה לראות אם יהיה בחוק ההסדרים בשנה הבאה סל צריכה בסיסי, לא שכר מינימום מראש. אתם יודעים למה שכר המינימום הוא כזה? אף אחד לא יודע. בכל המדינות – אנגליה, ארצות-הברית, צרפת וגרמניה – יש משמעות לסל הצריכה הבסיסי, היכן שנכנסים 300-250 מוצרים ושירותים וכל מיני דברים. אם התשלום על סל הצריכה עולה, מייד אפשר להעלות את שכר המינימום, את הקצבאות ואת כל הדברים. זה אובייקטיבי, זה כלכלי, ועושים את זה במדינות פעם אחת ברבעון. אצלנו, אם אין 4% אינפלציה, לא עושים שום דבר. אם במשך ארבע שנים אין 4% אינפלציה, אנחנו עדים לכך ש-10%-8% מהקצבאות ומכל מיני הטבות שאנשים קיבלו מביטוח לאומי, הם לא מקבלים. טוב שעכשיו ביטלו דברים כאלה, אבל צריך להתקרב לשיטות יותר מודרניות, שלפיהן אפשר מייד להגיד כמה חסר לאנשים בשכר המינימום ובכל מיני קצבאות. בשנה הבאה אני אלחם על כך. אנחנו צריכים לעבור לסל צריכה בסיסי. יש שם סל לילדים, סל לקשישים וסל לאלה שעובדים, כי לכל אחד יש צריכה אחרת. פה יש אינפלציה ויש מדד, אבל במדד לוקחים בחשבון את העלות של הרכב, את העלות של הלחם, את העלות של החלב ושל דברים שחלק מהאוכלוסייה לא צריך וחלק מהאוכלוסייה צריך. אם יש ירידה בעלות של הרכב, הוא יורד בכל מדד, וכך אי-אפשר להמשיך. בעקבות מה שקרה השנה עם חוק ההסדרים אני חושב שאנחנו צריכים להצביע בעד החוק, כי אין בו גזירות ודברים שפוגעים באזרחים ישראלים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת מיכאל נודלמן. חבר הכנסת מיכאל איתן – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת אורית נוקד. מיכאל איתן (הליכוד): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, באתי לדבר כאן על חוק ההסדרים, והייתי דווקא רוצה לדבר על מה שחסר בחוק ההסדרים על רקע האתגרים שניצבים בפני מדינת ישראל מבחינה כלכלית בתקופה הקרובה, בשנה הקרובה. השנה האחרונה התאפיינה בצמיחה כלכלית ובהישגים שבאו בעקבות הרפורמה שביצע שר האוצר בשעתו בנימין נתניהו, שהוביל מהלכים מאוד משמעותיים על מנת לייצר קרקע נוחה לצמיחה כלכלית. הצמיחה הכלכלית באה לידי ביטוי בתחילת הדרך בעיקר בסקטור הפרטי, שקיבל תמריצים חזקים כתוצאה מאותן רפורמות. בעקבות הצמיחה ובעקבות הפריצות שעשה הסקטור הפרטי, חלה גם התעוררות בסקטורים אחרים – חלק מההתעוררות לברכה וחלק ממנו פחות לברכה. אנחנו רואים היום שמצד אחד הפריצה של הסקטור הפרטי העלתה את רמת התעסוקה, העלתה גם את רמת השכר בסקטור הפרטי, אבל גם הביאה את הסקטור הציבורי לתביעות שכר לא מעטות. אם בסקטור הפרטי נהוג לשלם בדרך כלל על-פי הרווחים, כלומר, כשיש רווחים לוקחים עוד עובדים, מעסיקים אנשים, התעסוקה גדלה, יש עוד רווחים, אפשר להעלות את המשכורות ויש קשר בין התשומות לתפוקות, בסקטור הציבורי קשה מאוד לבדוק את הדברים. אנחנו רואים פתאום את המורים שובתים, את המרצים שובתים, עוד אחרים מחכים בדרך לראות מה קורה, והם עושים את זה כי מבחינות רבות הם מסתכלים על הסביבה. הם רואים שהם נשארו עם רמות שכר שהיו קודם לכן, כאשר מולם נמצאים אנשים – אני לוקח אדם שעובד בתור מפתח בחברה פרטית וכעת הוא מרוויח הרבה יותר ממה שהוא הרוויח קודם, משום שהחברה שלו משגשגת ויכולה לתת לו יותר. מולו עומד מרצה, שמלמד בדיוק באותם התנאים כמו קודם, ואומר: למה השכר שלי לא גדל? ואז אין לו עם מי לדבר והוא יוצא לשביתה. התוצאות הן שאין לנו מדדים איך להיענות לתביעות שלהם. הוא אומר כך: מי ייתן לי יותר? אצלי זה לא עובד על מאזן של רווח, אני מלמד. גם מורה שואל: מי ייתן לי יותר? הוא רואה שהמשק צומח, הוא רואה שיש גידול בהכנסות, הוא רואה שיש גידול ברמת ההוצאות של אלה שהרוויחו יותר, והוא שואל: ואיפה אני? אני חושב שיש כאן תופעה שאי-אפשר להתעלם ממנה, אבל צריך לטפל בה בכלים אחרים מכפי שהממשלה שלנו נוהגת. הממשלה שלנו, במקום לטפל בעניין הזה בדרך של הידברות ברמה לאומית, ולקרוא לארגוני העובדים, לארגוני המעסיקים ולממונים על השכר ולפרוס בפני עם ישראל את הבעייתיות – מצד אחד, יש צורך לפצות את הסקטור הציבורי או להעלות לו את השכר, יש צורך לעשות את זה, כי ברור שכאשר יש צמיחה בסקטור הפרטי, הסקטור הציבורי ירצה להדביק את הפער. ומצד שני, ברור שלסקטור הציבורי אין מדד של רווחים, שיכולים להיות אינדיקטור לצמיחה. מה צריך לעשות במדינת ישראל? לא להגיד לעובדים בסקטור הציבורי: עד שלא תשבתו 40 יום, תדברו לקיר. צריך לנסות להבין מה אנחנו יכולים, גם מה אנחנו צריכים, אבל גם מה אנחנו יכולים להקצות על מנת שאותה פריצת דרך כלכלית תשפיע על כלל אזרחי המדינה, שרבים יוכלו ליהנות ממנה, לאו דווקא אלה שהמחסומים שנפתחו והרפורמות שבוצעו אפשרו להם להיות הראשונים שצומחים ולגרוף רווחים גדולים. מעבר לעניין של שמירה על חברה שבה רמת הפערים אינה גדולה מדי עד כדי כך שהיא תסכן את החברה כולה, כי חברה עם פערים גדולים היא חברה שלא יכולה להתמודד, יש כאן איזשהו עניין של ראיית הכלכלה. אנחנו משלמים מחירים כבדים על שביתות, ויהיה גל גדול של שביתות, סקטור אחרי סקטור. צריך היה לתפוס את השור בקרניו ולעשות את הדבר הזה בצורה יותר מבוקרת, תוך ראייה כוללת של מה שיש בקופה הציבורית וכמה אפשר לתת. זה כרוך גם באיזשהו מהלך מצד העובדים. נכון שאנחנו מדברים על סקטור ציבורי, שקשה למדוד בו את התשומות ואת התפוקות ושאלות של פריון ויעילות, איך לפצות ואיך לתת שכר יותר גבוה למי שמתאמץ, למי שמוכשר יותר, למי שמביא תוצרת יותר גדולה. איך מודדים פקידים שיושבים ועושים עבודה, מרצים, מורים, אחיות, רופאים בסקטור הציבורי, איך בודקים? כאן אנחנו מוכרחים להיכנס לתהליך יצירתי שיאפשר דיפרנציאציה איזה שהיא בשכר. לא יכול להיות שאם אנחנו רוצים להניע מערכות ציבוריות להתייעלות ולתת יותר תמריצים – שאנשים יהיו מוכנים להשקיע יותר, הם גם רוצים לקבל יותר. אם בכל מקרה כל מורה מקבל אותו שכר ואי-אפשר להוציא מהמערכת שום מורה, וגם אם הוא מורה שמזיק לחינוך הוא יקבל את אותה תוספת שכר כמו מורה שמוכן להשקיע כפול זמן ולעבוד פי כמה וכמה, כנראה שלא נביא תוצאות, כי זה טבע האדם. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נא לסיים. מיכאל איתן (הליכוד): כל כך מהר עברו שבע דקות? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: שמונה אפילו. מיכאל איתן (הליכוד): למשל, אני יכול להציע, שבכנסת ישלמו שכר לפי מספר המלים שכל חבר כנסת אומר. זאת יעילות. כאן קוראים לזה פרלמנט מלשון "פרלה", אז מי שמדבר יותר, יקבל יותר כסף. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תקציב המדינה יקרוס בגלל נסים זאב. מיכאל איתן (הליכוד): חשבתי שבגללי. אם זה נסים זאב, אז נתחלק. יש מדד, כמה שמדברים יותר, מקבלים יותר, כי כאן המקצוע זה לדבר. אני רוצה לסיים. חיים אמסלם (ש"ס): אבל על שטויות גם אפשר להוריד. מיכאל איתן (הליכוד): הממשלה היא הרשות המבצעת, אנחנו הרשות המחוקקת והמדברת והמבקרת את הממשלה על-ידי דיבורים. אנחנו יושבים כאן ולכן קוראים למקום הזה פ-ר-ל-מ-נ-ט, מהשורש "פרלה", דבר. פעם מישהו ניסה לתרגם את שם המוסד הזה לבית-שפתותיים. אני לא זוכר, מישהו מהמשוררים או מהסופרים שלנו הציע את המושג הזה – בית-שפתותיים, חיים אמסלם (ש"ס): – – – מיכאל איתן (הליכוד): יש לי בקשה, אני רואה שהחלק הזה של הדברים שלי היה ממש מעורר, אז תנו לי לסיים בחצי דקה, כי ליושב-ראש יש דעה אחרת, מי שחורג מהזמן מקבל קנס ומורידים לו מהמשכורת. אז לפני שהוא ינקוט נגדי סנקציות, תנו לי לסיים בשני משפטים. מה שאמרתי כעת על הצורך ברפורמה, בגישה שלנו לדו-שיח ולהידברות לאומית, גם מול הסקטור הציבורי, על מנת לתת לאנשים את התחושה שיש עם מי לדבר, שצריכים להתחשב גם בצרכים של המשק, שאם עכשיו המשק במצב טוב זה לא אומר שאנחנו נישאר כך גם בעתיד, שיש מעגליות וצריכים להיות מוכנים גם לזמנים קשים יותר – אבל אני רוצה לומר, שמבחינת הביקורת שלי על מה שקורה בתחום הזה, יש לי ביקורת דומה גם בתחומים נוספים. אנחנו צריכים רפורמה חזקה מאוד בנושא אכיפת החוק במדינת ישראל. היום היינו בישיבה בנושא פדופיליה ברשת, ולהערכת המשטרה יש כמה אלפי עבריינים במדינת ישראל, שעוברים על החוק בהחזקת חומרים שהם חומרים אסורים בהחזקה שקשורים בקטינים. שאלתי: כמה תיקים מגישים? אומרים לי: 12 תיקים בשנה. אם זה המצב, וזה לא רק בעבירות פדופיליה, אם יש אלפי עבירות ורק ב-12 מגיעים לכתב אישום – ואני לא יודע כמה מורשעים בסוף, הנתון הזה לא נמסר – אז איפה מערכת אכיפת החוק? ואם אנחנו מגיעים למצב שהמשטרה תופסת גנבים ומשקיעה אלפי שקלים להוציא צו מעצר ולהגיש כתב אישום ותביעה, ובסוף אנחנו רואים שמצטברים כל כך הרבה תיקים ואין מספיק תובעים כדי להביא אותם לבית-משפט, וכך זורקים את התיקים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת איתן, עשיתי חשבון, גמרת כבר את כל המשכורת שלך. מיכאל איתן (הליכוד): אז משפט אחרון. אני חושב שאנחנו צריכים לעבור פאזה במדינת ישראל. ממדיניות של אלתורים, שהצליחה להביא אותנו עד הנה, צריך לעבור לרפורמות מרחיקות לכת עם תכנון לטווח ארוך בהרבה מאוד תחומים, גם בתחום השכר שהזכרתי, גם בתחום אכיפת החוק, גם בתחום האנרגיה, גם בתחום הממשל, על-ידי יצירת חוקה, אך התקציב וההיערכות של השנה אינם מרמזים, אפילו במקצת, שאנחנו הולכים בכיוון הזה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת מיכאל איתן. חברת הכנסת אורית נוקד. אחריה – חבר הכנסת חיים אמסלם. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, תשמור על החברים שלא ידברו יותר מדי, ודאי לא בכפל לשון. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אני בדרך כלל משתדל, אבל חבר הכנסת מיכאל איתן הזכיר לי שהפיליבסטר שלו היה הרבה יותר ארוך, ואני העדפתי את הנאום הזה. חיים אמסלם (ש"ס): כבר נכנסת לספר השיאים, אי-אפשר לשבור את השיא. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת אורית נוקד, ארבע דקות לרשותך. נא לא להפריע. אורית נוקד (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, חברי שר התיירות, חברי חברי הכנסת, השנה מדינת ישראל זכתה לצמיחה גבוהה במיוחד. ההערכות הן כי בסוף 2007 הצמיחה תעמוד על 5.5% – מספר מרשים ביותר לכל הדעות. בנוסף, במשרד האוצר שוכבים עודפי ענק שעולים על 10 מיליארדי שקל. ואני שואלת, מדוע אם כן אנו צריכים לקרוא גם השנה בכמה מחקרים, ביניהם של "מרכז אדוה", כי ישראלים רבים אינם שותפים לשגשוג במדינה, וכי בעוד המיעוט השבע של המדינה ממשיך להתעשר, העושר אינו מחלחל כמעט בכלל לשכבות הביניים ולשכבות הנמוכות? נשאלת השאלה, האם התקציב וחוק ההסדרים מתמודדים עם הבעיה הזאת ומנסים לשנות את המצב? והתשובה, לצערי, היא לא. אומנם עצרנו גזירות רבות, ועל כך אפרט בהמשך, אך לא שינינו את דפוס החשיבה התקציבי שייבאנו מהאמריקנים המאמינים שהעושר מחלחל מלמעלה למטה ולכן יש להיטיב עם העשירים. אולי הפערים הקשים שיש בארצות-הברית והקשיים הכלכליים שגישה זו הביאו עליה בשנים האחרונות ישכנעו את האוצר לשנות כיוון. במקרה שמישהו שכח, אני כאן כדי להזכיר שתקציב צריך להיות ביטוי של קווי היסוד של הממשלה, ובקווי היסוד נאמר: "הממשלה תנהל מדיניות של צדק חברתי על-ידי צמצום הפערים החברתיים ומאבק בלתי מתפשר בעוני". לפני שאני קופצת לניתוח חוק ההסדרים, חשוב לי לחזור ולומר שאני רואה בחוק ההסדרים – כמו מרבית הדוברים שלפני – חוק אנטי-דמוקרטי שפוגע בעבודת הכנסת ובמעמדה. בעולם אידיאלי חוק שכזה לא היה ראוי שיתקיים. כולנו יודעים כי ראשיתו של החוק היתה בשנות ה-80, שבהן השתוללה אינפלציה, והוא נועד לתמוך במדיניות הכלכלית של הממשלה. אך מאז ועד היום עבר החוק תהפוכות רבות, וכיום מדובר בכלי בידי משרד האוצר להעביר רפורמות שאין להן תמיכה בשדרות העם או לבטל חוקים שעברו בתהליך דמוקרטי תקין. נכון, אין ספק, חוק ההסדרים השנה הצטמק בצורה ניכרת. התחלנו עם מעל ל-136 סעיפים וסיימנו בפחות מ-30. אך צמצום החוק נבע מהרכב קואליציוני מסוים שהוא מטבעו דבר משתנה ולא ניתן לחיזוי לטווח הארוך, ולכן אנו חייבים לעגן את צמצום חוק ההסדרים בחקיקה. יש לי הצעת חוק בנושא. ההצעה קוראת לחייב את משרד האוצר להכניס לחוק ההסדרים סעיפים תקציביים בלבד, שחלקם הארי קשור לשנת הכספים העוקבת. גם לחוק ההסדרים השנה הכנסתי הסתייגות הקוראת לעשות כן, הסתייגות שהיתה עוברת אילולא בחירתו המפתיעה והמקוממת של חבר אופוזיציה דווקא לא לתמוך בה ולא להיות חלק מיצירת תקדים חשוב מעין כמוהו לשנים הבאות. חברי חברי הכנסת, הדבר בידינו, ההסתייגות עודנה עומדת, ואני חושבת שצריך להצביע ולצמצם את חוק ההסדרים. אבל, למרות צמצום הסעיפים בחוק שהוציאה ועדת הכנסת, חלק מאלו שכן נשארו להכנה בוועדות היו סעיפים אנטי-חברתיים המגדילים את הפערים במדינה, כגון הקפאת קצבאות הביטוח הלאומי, התוכנית ההזויה להטיל מס בריאות בסך 84 ש"ח על עקרות הבית וקיצוץ של 4% בחלק מגמלאות המוסד לביטוח לאומי. ואני שואלת, במי התכוונו לפגוע? בקשישים, בנכים, במשפחות השכולות, בחד-הוריות, במגזרים שגם כך מקופחים מאוד? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נא לסיים, גברתי. אורית נוקד (העבודה-מימד): אני מברכת על כך שגזירות רבות, וביניהן אלה שציינתי, סוכלו כתוצאה משיתוף פעולה של סיעות הקואליציה, שהתייצבו כחומה בצורה ולא אפשרו את מעבר הסעיפים. ניתן גם לברך על כך שהוארך תוקף החוק לעידוד השקעות הון והורד הסעיף שמבטל את הארכת תוקף חוק חינוך חובה לכיתות י"א-י"ב. אני רוצה להעיר הערה אחת על נושא הבריאות. ההסדר המבורך שהושג היה ראוי שיעוגן בחקיקה. הסכם שמבטל חקיקה זה דבר בעיני שהוא לא שוויוני. צריך היה לעגן את ההסכם לתקופה של שלוש שנים בחקיקה ובהוראת שעה. אני רוצה לסכם ולומר שזה שהצלחנו להוציא חלק ניכר מהעוקץ של חוק ההסדרים והתקציב, זה לא אומר שזה תקציב שמעודד הקטנת פערים. לאור המצב הכלכלי המשביע רצון היה ראוי שנבחרי הציבור יחלקו עם כלל הציבור את העודפים והצמיחה הכלכלית, ואם חסר, היה צריך להגדיל את הוצאות הממשלה על מנת שלא נמצא עצמנו בעוד פרק זמן קצר עוברים קיצוץ רוחבי בכל המשרדים. איני רואה כל סיבה מדוע לדחות את הפעימה בשכר המינימום, או מדוע לא להגדיל את קצבאות הזיקנה ולהצמיד אותן לשכר הממוצע במשק. האם הגמלאים לא נתנו מספיק למדינה הזאת? האם קצבת הזיקנה מספיקה להם לעמוד בהוצאות הגדלות של תרופות וסיעוד? התשובה היא לא. אך לא רק את תקצוב סעיפים אלה יש להגדיל. יש להגדיל משמעותית גם את הוצאות הממשלה בחינוך, בתרבות, בתשתיות, בפריפריה, בתעסוקה, בהוצאת נשים ממעגל העוני, בצמצום הפערים במגזר הערבי, הבדואי והדרוזי ועוד. אני מאמינה שצמיחה אמיתית צומחת מלמטה, ולכן כל השקעה באוכלוסיות החלשות ובצמצום פערים תביא להעלאת איכות החיים של כלל אזרחי מדינת ישראל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. אורית נוקד (העבודה-מימד): אני מסיימת. בהצבעה בקריאה הראשונה על חוק התקציב וחוק ההסדרים, סיעת העבודה תמלא את חלקה בהסכם ותתמוך בתקציב. עם זאת, אני קוראת לחברי בקואליציה, ובמיוחד לחברי הממשלה – – חיים כץ (הליכוד): זאת הפתעה שתתמכו, לא חשבנו שתתמכו. אורית נוקד (העבודה-מימד): – – אל תאלצו את השכבות הנמוכות ושכבות הביניים להדק חגורה בעוד אלו הנהנים מפירות הצמיחה נשארים כרגיל השכבות העליונות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: למען הסר ספק, אנחנו לא מדברים על הקריאה הראשונה, אנחנו מדברים על הקריאה השנייה והקריאה השלישית. אורית נוקד (העבודה-מימד): כן. כן. חיים כץ (הליכוד): בראשונה הם יתמכו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברת הכנסת נוקד, תודה. חבר הכנסת חיים אמסלם – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יוחנן פלסנר, ואחריו – חבר הכנסת חיים כץ. חיים אמסלם (ש"ס): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ידוע לכולם המצב העגום של שירותי הדת בישראל, שהולכים בשנים האחרונות מדחי אל דחי. בשל חוסר תקציבים ובשל העובדה שגם התקציבים שיועדו למועצות הדתיות בסופו של דבר אינם מגיעים ליעדם, אנחנו מגיעים למצב המביש שראינו בשבוע שעבר, ששכרם של הרבנים ושל עובדי המועצות הדתיות, אנשים שעוסקים במלאכת קודש ועושים מלאכתם נאמנה, מעוכב במשך חודשים ארוכים. אין זה סוד ששירותי הדת בישראל הפכו בשנים האחרונות שק החבטות, שק חבטות שמפלגה מסוימת שקידשה מאבק נגד כל דבר שמריח דת; היא התנפלה על שירותי הדת ועל המועצות הדתיות ועל הרבנים. אני רוצה רק להזכיר נתון שאולי רבים לא שמו אליו לב, אבל הוא פורסם לאחרונה. יש במדינת ישראל מעל 65% שמחולקים כך: 34%-33% מוגדרים כדתיים, והיתר מוגדרים כמסורתיים, מוקירי דת. נתון נוסף: 94% מאזרחיה היהודים של מדינת ישראל צמים ביום כיפור. כתבת מסוימת ברדיו אמרה: 94% צמים ביום כיפור, אז אנחנו במיעוט. כן, אתם במיעוט, ואתם תמשיכו להיות במיעוט. יש לכם בעיה. יש בעיה, כי עם ישראל חוזר לשורשיו. עכשיו אני חוזר לשירותי הדת. אם כן, צרכני דת ושירותי הדת הם מעל 65%. אני רוצה לנקוב במספרים ולהפנות אתכם לראות מה החלק של שירותי הדת בספר התקציב. חלק זניח שמתנכלים אליו על כל צעד ושעל – – – חיים כץ (הליכוד): אתה באופוזיציה או בקואליציה? חיים אמסלם (ש"ס): תיכף תשמע. חיים כץ (הליכוד): אנחנו באופוזיציה נעזור לך, נקרע את הבגדים ונשאיר לך. חיים אמסלם (ש"ס): תיכף תשמע. בנושא הזה, מי שעוקב ויודע, אני קרוב מאוד לנושאים האלה של שירותי הדת, מפני שצרכני שירותי הדת הם לאו דווקא דתיים, ואת זה צריך להבין, ואני לא רוצה כרגע להיכנס לחלוקה ולהסבר שאמרתי קודם. כולנו צרכני שירותי דת, כולנו, לא עלינו, לפעמים צריכים שירותי קבורה, כולנו צריכים שירותי עירובין, שירותי כשרות וכן הלאה. בחוק ההסדרים המוצע נעשה הרבה לפישוט ההליכים הנדרשים לשם העברת התקציבים לשירותי דת, להעברת התקציבים מהרשות המקומית בצורה סדירה, לקביעת סכום השתתפות ברור אשר יחולק בין כלל המועצות על-פי אמות מידה שוויוניות. אני מקווה, חבר הכנסת כץ, לראות בזה צעדים ראשוניים, אף שאינם כל כך מחייבים, וודאי שאינם מספקים; מכל מקום, צעד קטן בדרך לשימת לב רבה יותר למשבר שירותי הדת במדינת ישראל. חיים כץ (הליכוד): תלחצו איפה שאתם צריכים. חיים אמסלם (ש"ס): אנחנו נלחץ, אנחנו לוחצים, תאמין לי. תאמין לי. חיים כץ (הליכוד): אתם לא מצליחים. חיים אמסלם (ש"ס): במשך שנים, גם בבית הזה לצערי, קודשה מלחמה נגד כל דבר שמריח דת. איפה אנחנו נמצאים? לכן זה מה שאנחנו עושים בש"ס, אנחנו מנסים לאזן את הדברים ולהחזיר אותם לפרופורציה הנכונה. הייתי רוצה לראות התייחסות יותר רצינית, הייתי רוצה לראות שהרשויות ידאגו לכך שכל המשמשים בקודש לא יראו את עתידם לוט בערפל, לדאוג שיקבלו את שכרם בזמן, לדאוג ששכרם יעודכן במקביל לשאר מקבלי השכר במשק ובמועצות המקומיות, לדאוג שיהיה מי שייקח אחריות להעסקתם ויזכה אותם בתנאי העסקה כמו של כל עובד אחר במשק, ובכך ימנע מצב מחפיר שבו רב ששימש 40 שנה כרב אזורי ויצא לגמלאות מתקיים כיום מקצבת זיקנה בלבד, לאחר שכל הרשויות מתנערות מאחריותן ומחובתן כמעסיק לשלם לו דמי פנסיה. אני מקווה שייעשה שימוש ברשות הניתנת בחוק לשרים לשנות את התקציבים מעת לעת, ויהיה זה לשם ייעול השימוש ולרווחת עובדי המועצות הדתיות שנקלעו לקשיים ולא להצרת צעדיהם ולקיצוץ במשכורתם. אדוני היושב-ראש, חוק ההסדרים המוצע כולל כמה רכיבים הבאים להיטיב עם האוכלוסיות החלשות ולמנוע אפליה. כן. אני מברך על כך שהחוק מכוון את פעילות קופות-החולים לפעול להטבת השירות לכלל המבוטחים, ולמנוע את המגמה הקיימת היום של תחרות בין קופות-החולים – מי ישפר את השירות למבוטחים בביטוחים המתקדמים על חשבון זולתו. לפיכך אני מברך על הכוונה שלא רק בעלי האמצעים שירכשו תוכניות ביטוח מתקדמות יזכו לתרופות מצילות חיים או מאריכות חיים. כמו כן, נעשה בחוק על מנת להגן על זכויותיו של עובד מול המעביד, בייחוד בעת החלפת בעלים במפעל וכדומה. כנ"ל הכוונה למתן גמלת סיעוד בכסף לאוכלוסיות מסוימות שנמצא כי בצורה זו יוכלו להפיק תועלת מרובה יותר מחוק הסיעוד יותר מאשר במצב הקיים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נא לסיים, אדוני. חיים אמסלם (ש"ס): הייתי רוצה לראות יותר התייחסות בחוק לשיפור השירות הניתן לשכבות החלשות. לצערי, מטבע הדברים סעיפים רבים בחוק באים להגביל ולצמצם את עדכוני הקצבאות, שעדיין נתפסים על-ידי פקידי האוצר כנטל, וזו מגרעתו הגדולה של החוק במתכונתו הנוכחית. אולם עם זאת אין לזלזל בשיפורים הנמצאים בחוק שלפנינו. העברנו ביקורת, כי עדיין יש מה לעשות, אבל צריך להתברך בעשייה שעשתה הממשלה הזאת, בעשייה שעושה הקואליציה, במאבק היומיומי. נכון, מטבע הדברים הביקורת עולה וצפה, ולא באים לשבח ולהשתבח, ולא זו מטרתנו, ואנחנו לא עושים כאן טובה לאף אחד, זה תפקידנו, זה הייעוד שלנו, בשביל זה אנחנו כאן. אני מקווה שזו רק סנונית חיובית המבשרת על המשך הדרך. תודה, אדוני. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת חיים אמסלם. חבר הכנסת יוחנן פלסנר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יוסי ביילין. יוחנן פלסנר (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, חברי, ראשית אני רוצה לברך את ראש הממשלה ואת שר האוצר על העברת התקציב בזמן. יש לזה חשיבות לאומית בלתי רגילה – ליציבות הכלכלה, למסר שאנחנו משדרים כלפי חוץ, לעולם הרחב. העובדה שהתקציב עובר בזמן זו השנה השנייה ברציפות, שמדינת ישראל היא מדינה מתפקדת, שמקבלת הכרעות – אני מברך על כך, ואני חושב שהממשלה פועלת נכון בכיוון הזה. אני רוצה להדגיש שני יעדים לאומיים בעלי חשיבות עליונה לשמירת היציבות השלטונית והסדר הציבורי מחד גיסא, והמובילות העולמית שלנו מאידך גיסא. אלה שתי עדיפויות, שאני יודע שראש הממשלה ושר האוצר רוצים לטפל בהן במהלך 2008, ואני רק רוצה לתת חיזוק לדרך הזאת. היעד הראשון הוא מלחמה בפשיעה על-ידי חיזוק המשטרה. אני יודע שהושג סיכום בין ראש הממשלה לשר לביטחון פנים על תגבור המשטרה ב-1,000 שוטרים לתפקידי שטח במהלך 2008. מה שאנחנו יודעים, ואדוני השר יודע מתפקידו הקודם, הוא שהיכולת להוריד את רמת הפשיעה תלויה גם ביכולת שלנו ליצור הרתעה – ראשית, על-ידי חוקים, ועל כך אנחנו עובדים בכנסת ומנסים לקדם כמה חוקים שיקדמו את נושא ההרתעה; והסוגיה השנייה היא הגדלת הסתברות הלכידה של עבריינים. איך נלכוד עבריינים? על-ידי העובדה שיהיו שוטרים בשטח, שוטרים בתחנות. אנחנו צריכים יותר שוטרים. 1,000 – מבחינתי, זו המנה הראשונה. אם שמנו עד היום דגש על ביטחון כלפי חוץ, חייבים לחזק את המשטרה ואת ביטחון הפנים. על כך אני רוצה לברך את ראש הממשלה, ואני מקווה שהסיכום הזה יצא לפועל כמה שיותר מהר. כמובן, יש עיוות נוסף שצריך לפעול כמה שיותר מהר כדי לתקן אותו, והוא השכר של שוטרי שטח בשנים הראשונות של השירות. יש כ-2,200 שוטרים שמרוויחים בין 4,000 ל-6,000 שקלים בחודש. אלה שוטרים, בלשים, אנשים שעובדים ללא יום וללא לילה. השכר הנמוך שהם מקבלים היום גורם לאחוזי עזיבה גבוהים. אנשים מחפשים את דרכם החוצה, אנשים מצוינים שאנחנו, כחברה מתפקדת, תלויים בהם. בשני הנושאים הללו אני רוצה לחזק את המגמה שאני יודע שקיימת היום אצל ראש הממשלה, שר האוצר והשר לביטחון פנים. היעד השני הוא חיזוק ההשכלה הגבוהה. אם דיברנו קודם על היציבות הפנימית, על הסדר הפנימי, ההשכלה הגבוהה היא בראש ובראשונה אחד הפלאים שהעמידה התנועה הציונית. זו מערכת של השכלה גבוהה שאפשר להתגאות בה כמעט לעומת כל מדינה. בכל אחד מהמדדים שבאמצעותם מודדים את האיכות של האקדמיה הישראלית – – – חיים כץ (הליכוד): אתה מדבר על האוניברסיטאות ששובתות? הבן שלי באוניברסיטה, הולכים לסגור לו את הסמסטר, אולי את השנה. על מה אתה מדבר? יוחנן פלסנר (קדימה): א. אני שמח שאתה קשוב. חיים כץ (הליכוד): בטח שאני קשוב. האוניברסיטאות בשביתה – – – יוחנן פלסנר (קדימה): חבר הכנסת כץ, בוא לא נדבר על ההצעות שאתה הצעת, שמטרתן רק להחליש את מגמת המצוינות של ההשכלה הגבוהה, ההצעות הפופוליסטיות שלך. אז תודה רבה. חיים כץ (הליכוד): אני לא מדבר על הצעות. אני מדבר על לשקר בעיניים, לא הצעות. תציע מה שאתה רוצה. יוחנן פלסנר (קדימה): אני מדבר על מצוינות אמיתית. אדוני היושב-ראש, עכשיו תגן עלי ותוסיף לי את הדקה שמגיעה לי. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת חיים כץ, קודם כול שב. אבל גם אחרי שאתה יושב, תפסיק את קריאות הביניים. אדוני יקבל תוספת, אבל עדיין הזמן שלו כמעט מסתיים. יוחנן פלסנר (קדימה): חשיבות ההשכלה הגבוהה – כמו שאמרתי, היא אחד הפלאים שהתנועה הציונית העמידה, והיום יש הידרדרות במיקום העולמי שלנו. כידוע, אין לנו משאבים אחרים למעט המשאבים האינטלקטואליים שלנו, ואנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. זה נושא שאפשר לטפל בו, כי חוד החנית של ההשכלה הגבוהה זה 5,000 מרצים ופרופסורים. לא מדובר על 120,000 מורים – וגם כאן יש סוגיה חשובה, אבל היא בעלת השלכות מקרו הרבה יותר רחבות. צריך למצוא את הדרך – ואני יודע ששר האוצר פועל בכיוון הזה, אני קורא לו להמשיך ביתר שאת – צריך למצוא את הדרך להגדיר את קבוצת החוקרים הזאת כקבוצה ייחודית, וזאת קבוצה ייחודית של אנשים איכותיים, ועל כן אנחנו יכולים להתייחס אליה כך. הקבוצה הזאת נמצאת תחת הסכנה – מבחינתנו, כעם וכמדינה – של הגלובליזציה. הגלובליזציה היא או הזדמנות או סכנה. היא סכנה במובן הזה שמתחרים על מיטב האנשים ועל מיטב המוחות. אנחנו מתחרים עם מיטב מוסדות המחקר בעולם, ואם לא נדע לחזק את הקבוצה הזאת ולהגדירה כקבוצה מובחנת שמובילה אותנו קדימה, אז לאורך זמן – לא מחר או מחרתיים – נשלם מחיר כבד, כמדינה. לכן אני קורא להדגיש את חשיבות הנושא ולתמוך בהצעת התקציב ל-2008. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה רבה לחבר הכנסת יוחנן פלסנר. חבר הכנסת יוסי ביילין – בבקשה, אדוני; עשר דקות לרשותך. אחריו – חבר הכנסת חיים כץ. יוסף ביילין (מרצ): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה, ראשית, להביע הערכה לדיאטה שחוק ההסדרים עבר בדרך עד היום. זו בהחלט פעולה מבורכת של יושבת-ראש הכנסת ושל חברים אחרים, שהבינו שהחוק הזה מאוד מופרז. הוזכר כאן קודם שזה החל ב-1985, ובאמת אז זה היה דבר של חוסר ברירה. אני הייתי ליד ערש החוק הזה, אני בין האחראים לבעיה. הוא היה אז פתרון. כל כך נכון לומר – נדמה לי שקנדי היה הראשון שאמר את זה – שהפתרונות של אתמול הם הבעיות של היום. אז זה היה ממש חיוני. עשינו אז את המהפכה הגדולה, את התוכנית הכלכלית שהצילה את המדינה מאינפלציה של 450%. היום, כשמדובר על 2%–3%, אי-אפשר להבין את זה. כדי לעשות את כל השינויים האלה צריך היה חקיקה, גם לגבי תנאי עבודה, גם לגבי ההסתדרות, גם לגבי שינויים במשק וכו' וכו'. אמרנו שזה יהיה פעם אחת, ב-1985, וחסל. זה היה כל כך נוח לכל הממשלות, שיש מין פטנט אדיר כזה, שאפשר לבוא בערב כשכולם כבר טרוטי עיניים ומרימים את היד בלי הכרה, ויכולים – במקום לדון בחוק משמעותי מאוד במשך שעות, ימים וחודשים – בכמה דקות לגמור את העניין. זה פיתוי לכל ממשלה, ימין, שמאל ואמצע. זו הסיבה לכך שזה לא נגמר, אף-על-פי שכולנו ניסינו – כל אחד בתקופתו, כשהוא יכול היה לנסות להשפיע על זה – לצמצם את החוק. כשאני עובר על הנייר שנותר, שהוא רזה – זאת ההוכחה שלא צריך אותו. מי שקורא את החוקים שנותרו בחוק ההסדרים יכול להבין שאפשר להעביר תקציב גם בלי חוק הסדרים. לכן אני רוצה לקוות שזו שירת הברבור של החוק הזה, ושבשנה הבאה, אם ירצה השם, בלי נדר, נוכל לחיות גם בלי חוק ההסדרים הזה. יורם מרציאנו (העבודה-מימד): גם בלי נדר, גם בעזרת השם. יוסף ביילין (מרצ): כן, שני דברים חשובים ביותר. נסים זאב (ש"ס): – – – ראש מרצ אמר את זה. יוסף ביילין (מרצ): סהדי במרומים שלא הפסקתי לרגע אחד. יש כאן כמה חוקים. החוק הראשון בחוק ההסדרים הוא החוק של העירייה החדלה. אני רואה בחוק הזה בעיה מאוד מאוד גדולה. מה הוא אומר? הרי אם יש עירייה שלא מתפקדת, אפשר לקרוא לוועדה קרואה או ועדה ממונה, להחליף אותה. לפעמים מחליפים גם את ראש העיר, לפעמים ראש העיר נשאר עם ועדה ממונה. כאן מדובר בדבר אחר. מדובר בעירייה שבתחום מתחומיה היא לא מתפקדת. מה זה יכול להיות? חינוך, תברואה, תחומים מסוימים. ואז שר הפנים יכול לפנות לעיר אחרת, אני מניח שזה מין בר-מצרא, שסמוך אליה, אבל יכול להיות שגם לא. תיאורטית, על-פי החוק הזה, לא. והעירייה ההיא תיקח על עצמה את הטיפול בפונקציה מסוימת בעיר אחרת. קודם כול, למה זה צריך להיות חלק מחוק ההסדרים? ממש אי-אפשר להבין. אין כאן עניין תקציבי שמחייב את זה. ברור גם לפי הצעת החוק שכשעיר מסוימת מקבלת על עצמה את הפונקציה בעיר אחרת, היא מקבלת גם את התקציב הרלוונטי לאותו נושא. אני אומר לכם, עם הניסיון הדל שלי, זה חוק כמעט הזוי. הרי ראש עיר מחויב לבוחריו. הוא מחויב לאזרחיו, לתושביו. הוא צריך להיבחר שוב, הוא צריך להוכיח להם שעשה את המיטב כדי לשפר את המצב בעירו. מה ראש עיריית נתניה תגיד בעוד x שנים לחברי המועצה, לבוחרים? נכון שבנושא הניקיון זה לא מה שהיה צריך להיות, ונכון שבנושא הנוי והחינוך זה לא מי יודע מה – אני לא מתייחס דווקא לנתניה, אני מבקש סליחה, זה יכול להיות כפר-סבא או רעננה – אבל אנחנו ניקינו את כל האשפה בטייבה. את מי בנתניה זה מעניין? אני מניח שלכל האנשים יש רצון טוב והם היו רוצים לראות שבכל הארץ האשפה מנוקה, ושערבים ויהודים גם יחד לא סובלים, הכול בסדר. ואף-על-פי-כן, אדם קרוב אצל עצמו ועניי עירך קודמים. סלקא דעתך שראש העיר באמת ייקח על עצמו תחום כלשהו, יתלבש על זה? מה הוא יעשה? הוא יביא עובדים משלו? יעשו לו שביתת שבת כל עובדי התברואה ויגידו: לא ייכנס לפה אף אחד מנתניה או מכפר-סבא. ואם לא, נניח שלא ימנעו את זה בעדו, והוא עם התקציב שלו יעסיק אנשים מבחוץ, אז ישבו שם עשרות אנשים או מאות אנשים בעיר החדלה, ויחדלו מכל מלאכה? כמה? חודש, שנה, חצי שנה? עד שמה יקרה? אפשר לחייב אותו להפעיל את האנשים שנמצאים בעיר החדלה? אני אומר לכם, זאת אחת הדוגמאות לאיוולת שאליה הגענו עם חוק ההסדרים. מילא, אם מישהו אומר: אני מוכרח את חוק ההסדרים ואני דוחה בשלוש או בעשר שנים את יום הלימודים הארוך – זה באמת נורא ואיום בעיני, אבל אני יכול להבין שיש לזה זיקה לתקציב. אני אתנגד לזה, אני אצביע נגד, אבל יש לזה זיקה לתקציב. למה צריך מין דבר כזה להכניס לשם? קשה מאוד להבין. נקודה אחרת, שהיא נקודה שעלתה ונפלה, לצערי, בוועדת הכספים, זה נושא הגדלת ההוצאות. אני לא מאמין בזה שניתן לפתוח את החגורה ולעשות מה שרוצים בלי גירעון של 3%, בלי מסטריכט, בלי שום דבר. יש חברים שחושבים כך, אני לא שייך אליהם. אבל במסגרת הגירעון של ה-3%, במסגרת המקובלת ב-OECD, שמקובלת באירופה ב-EU, אם אנחנו עומדים בגירעון, אנחנו עומדים אפילו בהרבה פחות מ-3%, ואנחנו מגדילים את ההוצאה הממשלתית למשהו שהוא יותר מהגידול הטבעי, כדי לאפשר הוצאות שהן חיוניות לחברה הישראלית מבלי להגדיל את הגירעון – אני אומר לכם שלפי דעתי זה דבר נכון. אין הצדקה לצמצם את ההוצאה הממשלתית עכשיו. יש מחזוריות כלכלית, ויכול להיות שיש רגעים שבהם הדבר הזה מוצדק. בטח לא היום. למה בתקציב 2008 זה צריך להיות כאשר ניתן להרחיב אותו? היו כאן הצעות של חברים מסיעתי, של חברים מסיעת העבודה, להרחיב את זה ל-2.5% כדי לאפשר הרחבה בנושאים שהם חיוניים לחברה הישראלית – שזה חינוך, בריאות, דיור, זה הגדלת קצבאות. נושא הקצבאות והצמצום שלהן – אנחנו נמצאים בפערים חברתיים שאי-אפשר לחיות אתם. כולם מודים בזה, גם אנשים שהם בעלי תפיסה כלכלית שמרנית וימנית מבינים שיש לפער החברתי בישראל השלכות רבות מאוד על הסולידריות, על הביטחון הלאומי שלנו. התקציב הזה לא מביא שום בשורה בתחום הזה. אומר עוד מלה אחת לגבי הנושא שנקרא "חכות ודגים". התפיסה שמשתלטת יותר ויותר על חוגים רחבים בחברה הישראלית היא שצריכים לתת להם חכות ולא דגים. זאת אומרת, לאפשר לאנשים חלשים, מוחלשים, ללמוד את העבודה, לעבור הכשרה מקצועית, להשכיל, ובכלים האלה האנשים הללו יוכלו לפתח את עצמם ולהרוויח ולהיכנס לתוך הכלכלה, במקום לתת להם קצבאות. התפיסה הזאת, בגדול, היא תפיסה הגיונית, ואני לא שולל אותה. רק מה הבעיה? שחלק מהאנשים שדוגלים בשיטה הזאת שוכחים שיש אנשים שלא מסוגלים להשתמש בחכות ולא יוכלו להשתמש בחכות כי הם זקנים מדי, כי הם חולים מאוד, כי יש להם כל מיני בעיות, וזה נכון לגבי כל חברה, גם לגבי החברה הישראלית. אם נבוא לאנשים האלה, שאין להם ידיים באופן וירטואלי, וניתן להם חכות, אנחנו ניצור מצב בלתי אפשרי. לכן, אנחנו מוכרחים, כחברה, לדאוג לדגים, לתת להם דגים, ובתקציב הזה, לצערי, הדגים הם בצמצום בלתי הוגן. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת ביילין. חבר הכנסת חיים כץ, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אברהם רביץ. שבע דקות לרשות אדוני. חיים כץ (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, במקום לדבר על חוק ההסדרים אני רוצה לדבר קצת על עזים ושיבוטן. הו, חברי במשרד האוצר, אותן עזים שמחזרתם השנה וגרמתם לנו, חברי ועדת הכספים, לבזבז את זמננו, במקום שנעסוק באמת בדברים החשובים. השנה זה היה מגוחך אפילו יותר מתמיד. אותן עזים אינן מקוריות. אין גיוון, אין יצירתיות, אין חשיבה. אני יודע, אולי בפעם הבאה תכניסו איזו עז אחרת, כגון העלאת מס רק על אלה שעושים מילואים. כדי לעזור לכם, ביררתי קצת על עזים. על-פי ויקיפדיה יש שני סוגי עזים: עז הבית, שאני מניח שאולי על שמה אתם מביאים את המס על עקרות הבית, ולסוג השני, ואני רציני, קוראים העז המתעלפת. אל תזלזלו בה. על-פי ויקיפדיה העז הזאת זכתה לכינוי מוטציית החודש במגזין המדעי הנחשב Nature. מכיוון שיש לנו עז הבית ויש לנו העז המתעלפת, אני מציע לאוצר להמציא זן חדש של עז, העז המתחלפת. וזאת לפני שנזכיר את "עז א-דין אל-קסאם", העז של בל"ד ואחמד טיבי. ולאחר שהזכרנו כמה סוגי עזים, הלשכה שלי סיימה היום לכתוב את חוק העז המתחלפת, שיאסור על פקידי האוצר להיות משעממים וחסרי יצירתיות ולהביא לוועדת הכספים עזים שכבר הגיעו ויצאו בשני התקציבים הקודמים. לכן, אני מודיע שאני מגיש את הצעת חוק העז המוקפאת, דהיינו, לא יעלה בתקציב המדינה סעיף שהוגש באחת משלוש השנים האחרונות. ואני לא צוחק בעניין החוק הזה. לא יכול להיות שהדירקטוריון של המדינה, קרי ועדת הכספים, יבזבז את זמנו על שטויות. על חוק ההסדרים היו בערך 60 ישיבות. כרבע מהן, 14, היו דיונים על שטויות. מאבקים צבועים, מזויפים, הכול למען הכותרות, כשברור לכולם שאלה רק עזים. חלוקת העזים היתה מפלגתית. מפלגת העבודה קיבלה את העזים שלה, וישראל ביתנו קיבלה את העזים שלה, וש"ס קיבלה את העזים שלה. דיון בוועדת הכספים זה לא משחק כדורגל; כאן בזבוזי זמן זה דבר מעצבן. כאן, המשמעות של בזבוזי זמן יכולה להיות משמעותית, לחיים של אנשים, לפרנסה של אנשים, לפנסיה של אנשים. אני לא מכיר שום דירקטוריון של חברה רצינית שהיה מבזבז רבע מהזמן על מאבקים מבוימים, על מחיאות כפיים מזויפות, על ברכות מזויפות; עוד מעט תביאו גם רקדניות בטן ותעשו "קולולו". נסים זאב (ש"ס): רחמנא ליצלן. חיים כץ (הליכוד): אה, רחמנא ליצלן. כדי להבין מה המשמעות של דיונים שרבע מהזמן שלהם מתבזבז על שטויות, אני רוצה להביא דוגמה. אני אסביר לכם איך מעבירים את חוק הייעוץ הפנסיוני במהירות ובחופזה, כי אין מספיק זמן לדון בו. בואו אני אסביר לכם על מה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים במדינת ישראל על פנסיה לכל אזרח. אנחנו מדברים על 800 מיליארד כספי ייעוץ, שיכול לבוא מכיסי העמיתים לבנקים. ומתחיל דיון ומתחילים להתווכח – מי ישלם יותר, מי יפסיד יותר – חברות הביטוח או הבנקים. כאשר העמיתים, כאשר החברים, כאשר הציבור – לא מעניינים אף אחד. וראו זה פלא, כל חברי ועדת הכספים, כולם, בלי יוצא מן הכלל, כולל היושב-ראש – מחליטים שהחוק הזה הוא חוק מסובך, שצריך לדון בו, שצריך להתעמק בו, ועל כן הם מחליטים להפריד אותו בהצבעה מחוק ההסדרים. ועובר יום בקושי, בלי אף דיון – ומעלים אותו להצבעה בחוק ההסדרים. כבר לא רוצים להפריד, כבר לא רוצים כלום. מה קיבלנו, במקום? ואני רוצה להגיד לכם שאנחנו מדברים על תוכנית החיסכון הכי גדולה של אדם בחיים שלו. 40 שנה חיסכון. 40 שנה. מדובר על 1–1.5 מיליון. נותנים לבנקים 0.25% על ייעוץ. מה ביקשתי? שיקראו לבנק "יועץ", "מפיץ". הוא בא ללקוח ואומר לו: אני אתן לך ייעוץ בחינם. לא יעלה לך כסף. אם תחתום על ייעוץ, אולי אני גם אגדיל לך את האשראי, אתן לך גם משכנתה טובה, בינתיים אני אפנה לבעל התוכניות שלך ואקח, כל החיים שלך, 0.25% ממה שחסכת. ואם הבנק יעשה, למשל, הסכם עם "מקפת", נראה לכם שהוא ייעץ למישהו ללכת ל"מבטחים"? נראה לכם שבנק הפועלים מכר פעם קרנות נאמנות של בנק לאומי? ועל כל התוכניות. ולמי ישלמו על ויתור סודיות, יבוא אדם ויגיד שהוא רוצה לקבל ייעוץ, אז ייעוץ על דבר מורכב כזה – צריך לדעת אם האדם חולה, מה ההסכמים הביטוחיים, אם הוא עבד משרה מלאה או חצי משרה. מי ישלם? הקופה, אם היא לא תרצה לשלם, והיא לא תעביר לבנק את הנתונים – הבנק ייקח את הכסף של הייעוץ או לא ייקח? שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): צודק במאה אחוז. חיים כץ (הליכוד): ולמה מגיע לבנק כסף? הוא יגיד לאדם: וואלה, עשו לך תוכנית טובה, אל תלך לשום מקום? והאם נראה שהבנק יוכל בייעוץ לתת ייעוץ אובייקטיבי? או לתת תנאים, בכלל? הוא יודע שהוא יוכל לתת תנאים לגופים שיש להם הסכמים מסודרים? שניצלו את הגודל שלהם להשגת זכויות? ואנחנו משחקים במשחק ומוחאים שם כפיים. על מה? שביטלו את המס על עקרות בית, כשאף אחד בכנסת הזו לא האמין שיהיה מס על עקרות בית? וכל אחד קשר לו כתרים: אני הוצאתי. ומתחילים הדיונים: הבאתי לכם, נתתי לכם, לקחתי לכם. אוי לה לכנסת ישראל, אוי לה לכנסת ישראל שכך היא נראית בדיונים. ובאמת, אם אלה הדיונים, מה נשאר לעשות? למחוא כפיים ורחמנא ליצלן להביא רקדניות בטן. תודה רבה לכם. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת חיים כץ. חבר הכנסת אברהם רביץ – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת רן כהן. קריאה: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לא, ההרצאה על עזים היתה מאלפת, אבל תרתי משמע – לא מעטים התעלפו כששמעו על כל העזים האלה. הם לא הבינו שזה משחק. בבקשה, אדוני. לרשותך ארבע דקות. אברהם רביץ (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מה אני אעשה עם ארבע דקות? טוב, צריך לדבר על חוק ההסדרים, אבל בסופו של יום אני חושב שיש לו תואר הרבה יותר קולע למטרה. זה לא חוק ההסדרים, זה הפך להיות חוק העזים. חוק העזים הוא מין תהליך מביך, מצחיק, שהתקבל בשעתו בשעת-חירום על-ידי השר מודעי, זיכרונו לברכה, ואנחנו הולכים אתו עד היום. הוא החוק שמאפשר לפקידי האוצר, שאני מכבד אותם – שלא לעבוד במשך השנה, ועם תחושות בטן להביא לנו מסגרות תקציביות שהם יודעים מלכתחילה שהן לא יעברו, אבל זה ירפד את אותם קטעים בתקציב המדינה שהם אכן נשארים והופכים להיות גזירות. חשוב שחוק זה ייעלם מהאופק, מחיינו הפרלמנטריים, מהמהלך החוקתי שלנו לגבי דבר כל כך רציני כמו תקציב המדינה. אבל מכיוון שיש לי רק כמה דקות אני רוצה לדבר מלב אל לב אל כמה מחברי מש"ס שיושבים כאן. באמת, באופן הכי חברי שבעולם. אתם אומרים לנו בשיחות פרטיות: אם הייתם מצטרפים לקואליציה לא היינו עוברים את מה שעברנו בתקופה האחרונה כדי להשיב ולהחזיר את אותם סעיפים שהם חלק מיסוד חיינו. וזה נכון. ואני רוצה לזרוק לכם את הכדור חזרה ולתת לכם כיוון בשיעורי בית. אני מוכן להצטרף לקואליציה היום, בכמה תנאים. אחרי כל התנאים שאתם קבעתם, על שמירת הסטטוס-קוו ועל החלטה עצמאית שלכם, שתיקבע על-ידי גדולי התורה, בכל העניינים הנוגעים למדיניות עתידית של מדינת ישראל כלפי השכנים שלנו – כמובן כולנו בשפה אחת – אבל עוד דבר אחד: יש לכם הזדמנות פז. אתם יכולים להיות שדכנים. תבואו לממשלה ותאמרו: כל אותם דברים, כל אותם נושאים, סעיפים, שהם חלק מהקיום שלנו כאזרחים שווים במדינה, לא יהיו נתונים יותר במחלוקת. אם ילד במדינת ישראל מקבל ארגז חול ומגלשה בגן- ילדים – יקבל זאת גם ילד חרדי. ואם לא, אז לא. וכן הלאה. לא ייתכן שבמדינת ישראל יהיו מלכתחילה מיליון אזרחים שחייבים למשוך לפקידים כאלה או אחרים או לשרים בשרוול, כדי שיאפשרו לנו לחיות כאזרחים שווים במדינה הזו. אם אתם תצליחו, ואתם יכולים להצליח – אני אומר לכם את זה באופן הכי חברי, ואתם יכולים גם למכור את הדברים. אינני יודע, יש אצלנו, אתם יודעים, לא כולם סוברים באופן שווה, אבל אם היה מגיע דבר כזה, שבאופן אידיאולוגי אנחנו יכולים לחיות את חיינו ולהצביע כפי שאנו מצביעים, ובאופן מעשי לשמור על הקיום שלנו כאזרחים רגילים במדינת ישראל – אם יש הסעות לילדי ישראל, יהיה גם אצלנו. כל דבר שיש במערכות החינוך – שהוא יישאר כפי שהוא, ואם יש צורך לחוקק בשביל הדבר ההזוי הזה, שאנחנו נהיה שווים לכולם, אם יש צורך לחוקק חוק שאנו בני אדם, אז יחוקקו חוקים כאלה. אם יש לכם הסחורה הזאת – אתם יכולים לבנות עליה, גם מבחינתנו. הרי אנחנו לא נמצאים כאן כדי לנאום נאומים – נאומים חוצבי להבות אש. ודאי שאנחנו לא נמצאים כאן כדי לריב אחד עם השני. ודאי שלא. אני חושב שהדברים האלה, שמגיעים לספירות כאלה עליונות, הם מיותרים לחלוטין. אני אומר את זה לעצמי, לעצמנו, גם לכם. יש לכם תפקיד חשוב. תהיו המובילים, הרץ שהולך לפני המחנה, ותעשו את הדבר המתבקש, הנכון, האמיתי, הפשוט – שלא נתבזה יותר, אנחנו אזרחים ככולם. תודה, אדוני. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת רביץ. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יולי יואל אדלשטיין: הכרזה לסגנית מזכיר הכנסת. חבר הכנסת רן כהן בינתיים יתפוס את מקומו. סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לוח תיקונים להצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007. לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק להסדרת תוצרת אורגנית (תיקון), התשס"ח–2007, שהועברה מוועדת הכלכלה של הכנסת. הודעת השר לקליטת העלייה מיום ט"ו בטבת התשס"ח, 24 בדצמבר 2007, בעקבות מסקנות הדיון בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בהצעותיהם לסדר-היום של חברי הכנסת זבולון אורלב, מיכאל נודלמן ואברהם רביץ בנושא: רצח הנער ברחובות והתגברות האלימות בקרב בני הנוער. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לסגנית המזכיר. הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103), התשס"ח–2007; הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת רן כהן, עשר דקות לרשותך. רן כהן (מרצ): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אני מציע, מנקודת הראות של מי שכבר מנוסה מאוד בבית הזה, לא למהר ולקרוא לחוק ההסדרים חוק העזים. השנה, באמת, בזכות יושבת-ראש הכנסת, בזכות מאבק מאוד נמרץ של חברי ועדת הכספים וועדות אחרות, קרה שהכנסת הצליחה להפוך את הגזירות של חוק ההסדרים לעזים ולהוציא אותן מהדיר. אבל, רבותי, בואו לא נשכח. המחיר הוא מאוד מאוד כבד. אני אזכיר לכם שרק לפני שבועיים, כמדומני, הכנסת הזאת קיבלה – לא עז, היא קיבלה חזיר לתוך החיים הפוליטיים שלנו – את אי-עדכון שכר המינימום. זה הופיע כחלק ממדיניות הממשלה, ובא עם התקציב, עם חוק ההסדרים. הנבלה הזאת נעשתה פה בבית הזה. ולכן, בואו לא נזלזל בתחכום של שרי האוצר ושל פקידי האוצר. הם יודעים את נפש חברי הכנסת והם יודעים לעבוד עלינו עבודה מאוד מאוד טובה, בעיקר כאשר חברי הכנסת רוצים לעצום את העיניים ולהגיד שרק יורד גשם. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שהדבר הכי מחריד בתקציב הזה ובחוק ההסדרים הזה הוא העדר כל יעד אמיתי לתקציב הזה, לחברה הישראלית. תראו, מה עושה תקציב? תקציב רוצה להצמיח כלכלה, הוא רוצה להבריא חברה. מה התקציב הזה עושה? אלוהים אדירים. יש 1.6 מיליון עניים במדינת ישראל, מהם כמדומני 40% ילדים. חלק הקשישים ביניהם הוא עצום. התקציב הזה, חוק ההסדרים הזה, בא להקטין את העוני? לא. יש במדינת ישראל, נכון להיום, שכירים שעובדים בשכר מינימום של 3,710 שקלים. האם התקציב הזה בא להפוך את העבודה ליותר כדאית? ליותר נושאת פירות? ליותר מכבדת את בעליה? לא. להיפך. אפילו העדכון שהובטח – לא קוים. במדינת ישראל יש משבר בחינוך, ואני ארחיב קצת את הדיבור על זה לאחר מכן. הלוא התיקונים שנעשו לאחרונה, נעשו במחיר שביתה איומה, ארוכה, מתמשכת, קשה, הרסנית לילדים ומשפילה למורים – לא כי האוצר רצה לבוא עם תקציב מיטיב עם החינוך. המצב של ההשכלה הגבוהה עדיין בכי רע, במשבר עצום. מדינת ישראל לא בנתה דירה אחת בדיור הציבורי 20 שנה. אלפי משפחות ממתינות, אין להן קורת גג. האם התקציב הזה פותר? לא. אין בנייה של דיור ציבורי אחד לשנת 2008. אז מה עושה התקציב הזה? התקציב הזה ימשיך את אותה הרעה בכל שאר השירותים החברתיים: חינוך, בריאות. בבריאות, דרך אגב, היתה בכל זאת הטבה, בזכות חברי ועדת הכספים, בראשות חבר הכנסת אורון, שהגיעו להסכמה לגבי ההוספה של 150 מיליון שקל בסל. זה עדיין, אגב, לא מספיק לכל התרופות והמכשירים הדרושים, אבל זה בהחלט הישג. אבל, מצב הבריאות הולך להיות טוב? לא. הוא הולך להיות רע. כלומר, ההרעה במצב החברתי של מדינת ישראל תימשך. והתקציב הזה, לכן, הוא רע ומשום כך הוא פסול, ואני אצביע נגדו. אדוני היושב-ראש, הלוא יכלה לבוא הממשלה ולהגיד: מצבנו רע, איום ונורא, אין הכנסות, הכלכלה על הפנים, צריך להציל אותה – עוד פעם, כמו שנתניהו עשה, ברוע מדיניותו. זה לא המצב. המצב הוא שיש צמיחה כלכלית, יש פירות לכלכלה. אין שום ספק שהיום נמצאים במצב שבו – לאחר שמדינת ישראל חילקה בשנים האחרונות, וממשיכה לחלק, 15 מיליארד שקל במסגרת הרפורמה במס לעשירון העליון, כאשר העניים דפוקים בכל אורחות חייהם – היה אפשר לבוא בשינוי מינימלי, להגיד: מאטים את הרפורמה במס, מיטיבים עם הילדים העניים, מיטיבים את החינוך, מיטיבים את הבריאות, מיטיבים את הדיור, מיטיבים משהו. כלום. רק ממשיכים את הרפורמה במס, שתיטיב עוד עם אלה שכבר ממילא מאוד מאוד טוב להם. מה עשינו? עשינו את החרפה, שבה השכר שלנו, חברי הכנסת, מעודכן על-פי השכר הממוצע במשק, אבל למקבלי שכר המינימום קיצצנו את מה שהובטח שהם יקבלו. רבותי חברי הכנסת, הדבר הזה מביש. אין לנו שום סיבה בעולם היום להסכים עם קיצוץ רוחבי של משרדי הממשלה; אין לנו שום סיבה בעולם לאשר את התקציב הזה, כי יכולנו לעשות הרבה יותר טוב לחברה הישראלית, וגם לכלכלה הישראלית. אני רוצה להדגים, אדוני היושב-ראש, לסיום, בשתי דוגמאות. אנחנו באים עכשיו – סיעת מרצ – מפגישה עם ראש הממשלה. הוא דיבר אתנו על התהליך המדיני – אגב, באמת מעניין, אינטליגנטי – לא הסכמתי אתו בכול, אני לא בטוח שהממשלה באמת עושה כל מה שצריך כדי להגיע לשלום. אני כמעט בטוח, לאחר אנאפוליס – ואמרתי לו את זה – יש חודש הפסקה, ללא כל פעילות מדינית, ולכן אני לא מבין את זה. אבל אמרתי לו דבר אחר: איך אתה, בתור ראש ממשלה, יושב בשקט? האוניברסיטאות נמצאות בקריסה מוחלטת, עשרות אלפי סטודנטים הולכים לאבד שנה מחייהם הצעירים. על מה? על אי-מעורבות. הצעתי לו: עכשיו יש מחלוקת בין האוצר ומשרד החינוך לבין המרצים. קח שלושה שרי חינוך לשעבר: את יוסי שריד, את אמנון רובינשטיין ואת אהרן ידלין – מנה אותם בתור צוות בורר. הרי הם מנוסים, הם יודעים, הם מכירים את המערכת. הם אנשים אחראיים, הם כבר לא בתפקיד ולא רוצים להיות שרים. תן להם לעשות את הדבר הזה – תוך שבוע יש לך פתרון. ישראל כץ (הליכוד): גם הליכוד היה בשלטון – – – אברהם רביץ (יהדות התורה): יצחק לוי. רן כהן (מרצ): הוא ירצה את לימור לבנת? תהיה בריא. אני הצעתי את השלושה האלה. לדעתי הם אנשים רציניים, אחראיים, שיכולים לעשות את העבודה. מה, אני אמנה את לימור לבנת? היא קיצצה – – – רונית תירוש (קדימה): – – – רן כהן (מרצ): למה שאני אעשה את זה? אבל אל תגרה אותי, כי גם רונית תירוש פה עוד מעט מסמיקה, אז למה לך את זה? רונית תירוש (קדימה): מה יש לי להסמיק? אתה מנית שרי חינוך שהם לא בפוליטיקה יותר. רן כהן (מרצ): את נואמת אחרי, אני חושב. את תרצי למנות את לימור לבנת? רונית תירוש (קדימה): אני הצעתי שרי חינוך שהם לא בפוליטיקה – – – רן כהן (מרצ): הם לא בפוליטיקה, הם ראויים, אנשים ראויים. אבל בינתיים הוא עוד לא קיבל את הצעתי, מה אתה קופץ? שיקבל. שימנה שלושה אחרים. ישראל כץ (הליכוד): אפילו אין לך סמכות, אתה – – – רן כהן (מרצ): אני מציע את מי שנראה לי, מי שיכול לפתור את הבעיה הזאת בצורה הכי נכונה והכי ראויה. תשמע, לפחות לייצר רעיון. זה רעיון לפתור את העניין, לא? ממשיכים את ההשכלה הגבוהה – – – רונית תירוש (קדימה): זה רעיון מצוין. רן כהן (מרצ): מעולה. חברת הכנסת תירוש, אני מאוד שמח שאת מסכימה אתי, ואני באמת סומך על התמיכה הזאת שלך. אבל, אדוני היושב-ראש, אני חייב להביא דוגמה שנייה. קיבלתי היום מכתב ממכרה ותיקה, מורה באולפנים. חברת הכנסת רונית תירוש תדע בדיוק על מה אני מדבר. שרת החינוך יולי תמיר, חברתי ל"שלום עכשיו" הרבה מאוד שנים, אשה ללא ספק סוציאל-דמוקרטית בהכרתה, החליטה לקצץ 50% מתקציב האולפנים לשנת 2008. רבותי, באולפנים האלה מלמדים עברית. מלמדים בהם את השפה, שזה שורש הקליטה של אנשים בארץ הזאת. אברהם רביץ (יהדות התורה): אבל אין עלייה. רן כהן (מרצ): יש עלייה. אברהם רביץ (יהדות התורה): אין. רן כהן (מרצ): הם מלמדים אנשים שהם עולים. הם מלמדים אתיופים, רוסים ואנשים שבאים מכל מיני מדינות. חבר הכנסת רביץ, מדובר במסגרות ובפרויקטים מיוחדים לעולים, כמו כיתות השלמת השכלה לעולי אתיופיה וקווקז, מסגרות ללימוד עברית במרכזים של חלוקת אדולן לצרכני סמים, שתורמות רבות לשיקומם, כיתות המשך לצעירים, כיתות שילוב תעסוקתי, כיתות טרמינולוגיה רפואית לרופאים עולים ועוד. את כל זה עכשיו רוצים לסגור. רונית תירוש (קדימה): גם חינוך מיוחד. רן כהן (מרצ): זה החזון? כך קולטים אנשים בארץ הזאת? לזה אין כסף? רונית תירוש (קדימה): – – – אברהם רביץ (יהדות התורה): הכוונה היא להעביר זאת למשרד הקליטה. רן כהן (מרצ): השר אהרונוביץ, אני באמת שואל אותך: לזה אין כסף? לקלוט יהודים בארץ הזאת וללמד אותם עברית? מה היה אומר בן-גוריון עליכם? בגין, מה הוא היה אומר עליכם, חבר הכנסת ישראל כץ? מה הוא היה אומר על הכנסת הזאת, שמאשרת מדיניות כזאת, שאומרת שהולכים לקצץ באולפנים לעברית? אני אומר לכם רק מלה אחת: בושה וכלימה לממשלה ולכנסת שתאשר תקציב כזה. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת רן כהן. דוד רותם (ישראל ביתנו): מה היה אומר בן-גוריון – – – אם היו שומעים שהכנסת הזאת תמכה בתוכנית ההתנתקות? מה הם היו אומרים? רן כהן (מרצ): מה היה אומר דוד בן-גוריון? לדעתי, הוא היה מצדיק את זה מהתחלה עד הסוף. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: הכנסת הזאת כבר לא תמכה, חבר הכנסת רותם. דוד רותם (ישראל ביתנו): לא. הוא היה אומר – – – רן כהן (מרצ): אתה טועה, אבל את זה תגיד בזמנך. דוד רותם (ישראל ביתנו): בן-גוריון – – – רן כהן (מרצ): כדאי שבאולם הזה יזכרו את בגין ואת בן-גוריון – – – תאמין לי שכאשר אני מסתכל על הליכודניקים אני מתגעגע לבגין, וכשאני מסתכל על המפא"יניקים אני מתגעגע לבן-גוריון – – – דוד רותם (ישראל ביתנו): אני מסכים אתך. כשאני מסתכל על המצב – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת עתניאל שנלר, בבקשה. ארבע דקות לרשותך. עתניאל שנלר (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, אני מודה לכם על שנזקקתם לבוא לאבות הציונות המעשית, כל אחד על-פי דרכו וכל אחד על-פי כבודו, ואין ספק שכולם רצו לבנות את החברה ואת המדינה, וטוב שהזכרת בנאום, אדוני חבר הכנסת, את בן-גוריון וגם את בגין, ואני אוסיף אולי את הרב קוק. זה בסדר גמור. כולם בונים את ארץ-ישראל ואת החברה היהודית בארץ-ישראל. רן כהן (מרצ): הזכרתי גם את רבין במהלך הדיון. עתניאל שנלר (קדימה): אני רוצה לומר שכל חוק הסדרים, וטוב שהוא הצטמצם מאוד, בא בעצם למשוך את השמיכה מאותם דברים שמטבע הדברים אנשי האופוזיציה, וטוב שכך, יראו לנו בפנס, את אותן נקודות תורפה. כי כשאתה מודע לנקודות התורפה אתה יכול גם לתקן אותן. אני רוצה לראות גם נקודות תורפה, חברי חברי הכנסת, אף-על-פי שאני חבר קואליציה. הלכה הממשלה קדימה מהר מאוד וטוב מאוד, ונתנה מענה לציבורים ולדברים שלא היו עד כה. אחד מהם היה חוק הפוליו. אני חושב שזו חקיקה ראויה מאוד. היא ראויה מאוד, כי המדינה לוקחת על עצמה אחריות לאלה שחלו בפוליו בראשית שנות המדינה, אם זוכרים כולם, ונדמה ששנת 1951 היתה השיא של העניין. טוב שהמדינה לקחה את האחריות וטוב שאנשים קיבלו את מה שהיו צריכים לקבל. רן כהן (מרצ): אבל, לאחרים – – – גם את זה עצרו. עתניאל שנלר (קדימה): לצד העניין נותר פער קטן. היום גמרתי לנסח תיקון לחוק, ואני אנסה להעבירו מייד אחרי שהחוק יאושר – לקחת את אותם אנשים אשר חלו טרם הקמת המדינה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אדוני, התיקון הזה הונח גם על-ידי חבר הכנסת רן כהן וגם על-ידי עבדך הנאמן כבר מזמן. עתניאל שנלר (קדימה): אני רוצה לומר שעל זה נאמר: מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ועל ראשי שכינת אל, ואני בוודאי אשמח, בין רן כהן ליושב-ראש, להיות שותף אתכם בעניין. דוד רותם (ישראל ביתנו): – – – עתניאל שנלר (קדימה): דומה שאותם אנשים – זו לא רק השאלה מתי הם חלו, בעיני השאלה החשובה לא פחות היא דרכי הטיפול בהם. אין ספק שלמדינה אחריות לפחות עקיפה, אם לא ישירה, לטיפול בהם. אין ספק שזה ראוי מבחינה מוסרית, מבחינת האחריות והערבות ההדדית – – – דוד רותם (ישראל ביתנו): חבר הכנסת שנלר, הרופאים שטיפלו בהם טיפלו בהם כמיטב יכולתם וכמיטב ידיעתם. אין כל בעיה בטיפול שהם קיבלו. אי-אפשר להטיל על המדינה אחריות לטיפול. המדינה צריכה לתת להם את הפיצוי בגלל נכותם ולא בגלל הטיפול הרפואי. עתניאל שנלר (קדימה): ובכן, ברשותך, חבר הכנסת רותם, אני רוצה להוסיף על מה שאמרת את מה שאני אומר. אני חושב שהיתה כבר חקיקה נוספת, של חוק הגזזת, נדמה לי ב-1994. אני רוצה לומר שמדובר בסך-הכול ב-60 איש. אין לזה השלכה רוחבית. אין לזה השלכה על חוקים אחרים. נדמה לי שטוב תעשה כנסת ישראל אם תנסה להשלים את חוקים שהיא מחוקקת, אם הדבר לא יוצר דברים דרמטיים על תקציב המדינה. כי האדם נברא בצלם והערבות ההדדית בעם ישראל של איש לרעהו היא ערבות מחייבת, ולא רק בפה. לכן, אני ממש שמח שננסה להריץ חוק לתיקון החוק הקיים, על מנת להסיר את הפגם שנפל בחוק הקיים היום. אני רוצה לבקש מהכנסת לאשר בסוף הדיון את חוק ההסדרים, שכן הוא חוק מאוזן וממלכתי, אף שעדיין חסרים דברים רבים. אני שמח שהוא מצומק, כי מחר נדון בחוק התקציב. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת עתניאל שנלר. חבר הכנסת נסים זאב – אדוני, בבקשה. אחריו יבוא חבר הכנסת ישראל כץ. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, אני מבין שזו הפעם הראשונה. לא? הפעם השנייה. היו"ר עתניאל שנלר: היום היתה לי הזדמנות בראשית הישיבה. נסים זאב (ש"ס): אני מברך אותך. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): בשבילנו זו הפעם הראשונה. נסים זאב (ש"ס): מבחינתי, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו. אני רוצה להתחיל בברכת מחיה המתים. אנחנו אומרים כל יום בתפילה: ברוך אתה ה', מחיה המתים. אנחנו בעצם מחיים את חוק ההסדרים כל שנה. כולנו צועקים שהחוק הזה מזמן היה צריך להיעלם מן העולם. מספידים ומבכים את החוק הזה ואומרים שהוא היה צריך להיקבר קבורת חמור. למה קבורת חמור? כי לחמור אין קבורה, ולכן אומרים: קבורת חמור ייקבר. תמיד שואלים למה קבורת חמור, כי באמת לא קוברים חמור, הוא "כדומן על פני האדמה". זה חוק ההסדרים. אומרים שהוא צריך להיקבר, אבל קבורת חמור. הוא תמיד יישאר מגולה. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): מה? תצביע נגדו? נסים זאב (ש"ס): לא. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): תצביע בעד קבורת חמור? נסים זאב (ש"ס): לא, אני לא בעד קבורת חמור. אבל, אני אומר שזה דבר שכנראה כרוך הא בהא כשלהבת הקשורה בגחלת. אין מה לעשות. וחוק התקציב לא יעבור בלי חוק ההסדרים. פתאום זה איזה מין חידוש כזה, ונותנים לו פה איזה מוסר, האם אלו עזים שנכנסו או עזים שיצאו, והאם אלה עזי בית או עזי שדה. מה הסיפור הזה? כל אחד בא לפה ועומד כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שמע: חוק ההסדרים. חברים פה עשרות שנים, וכל שנה חוזרים על אותו פזמון, ואף פעם זה לא פזמון חדש וזה מאוד מעניין. אדוני היושב-ראש, אין ספק שמדינת ישראל נמצאת בראשית צמיחתה הכלכלית. סוף סוף הגאולה של הצמיחה מגיעה, אבל לא בתחילת גאולתה החברתית, ולא בהכרח כאשר יש צמיחה וגידול בהכנסות המדינה הממשלה משקיעה בפיתוח חברתי – בחינוך, ברווחה ובבריאות. צריך לדעת שיש כאן בעיה. בפועל, הממשלה מוציאה פחות על עבודה בשכר, ואוטומטית זה משפיע על המגזר הפרטי. צריך לזכור שהמגזר העסקי מרוויח מכך. יש, לצערנו הרב, כתוצאה מכך, יותר ויותר שוק של עבדים, כי הכול נכנס לחברות פרטיות, וכשכוח העבודה הוא לא רשמי, והממשלה מעסיקה חברות בנות, שהן בעצם מקבלות הרבה פחות ממה שמגיע להן לקבל על-פי דין, יש לזה השלכות חברתיות קשות. אני לא רוצה לומר, אני אפילו מכיר עובדים שעובדים אצל ראש הממשלה, עוברים דרך אותן החברות ומקבלים, לצערנו הרב, פרוטות, ורוב הכסף הולך לאותם בעלי חברות. הממשלה בפועל הפחיתה את המסים: מס הכנסה, מע"מ, מס חברות, וזה חשוב מאוד, צריכים לדרבן את המשקיעים כדי שישקיעו יותר, כדי שתהיה להם יותר מוטיבציה, כדי שתהיה אפשרות לקלוט עוד ועוד עובדים. אבל צריך לזכור גם כן שאותם המשקיעים זה אותם העובדים; הם המשקיעים האמיתיים בעבודה. זה לא רק המעסיקים, זה גם אלה שעובדים ומזיעים ומביאים את פת לחמם. לכן, אדוני היושב-ראש, אני לא בא רק להטיף מוסר, אני חושב שיש התקדמות במדיניות של הממשלה הזאת; אי-אפשר לזלזל ולומר שתוכנית ויסקונסין צמחה בממשלה הזאת. תוכנית ויסקונסין צמחה בתקופת שרון. הוא היה עומד פה על הבמה ונואם נאומים, ואחרי זה ביבי – צריך לזכור ולומר את האמת: שילכו לעבוד כשאין עבודה. ואז הצמיחו לנו את תוכנית ויסקונסין, זה באמת שוק העבדים. פה היה הזילות בכבוד האדם, הפגיעה באותם עובדים שבאמת רצו לעבוד ולהביא בכבוד את פת לחמם, אבל לא היתה להם עבודה, אז שלחו אותם לראיונות ולטרטורים כדי לקבל פרוטות. אני רוצה לומר דבר נוסף חשוב מאוד. מדברים פה על הדיור הציבורי, אני בזמנו התרעתי והזהרתי ואמרתי שאני לא מאמין שמכל התוכנית הזאת – האוצר כאשר יקבל את הכסף בפועל ילך וירכוש דירות. ומה שקורה היום, בעלי המשפחות, אותם זכאים, באים הבנים שלהם, קונים בפרוטות את הדירות, מתחלקים ומחלקים את הירושה, ובסופו של דבר אותם זכאים שממתינים, אין להם דירות מתפנות, כדי שהוועדה תוכל לתת להם דירות שבעבר היו נותנים. לכן אני חושב שבנקודה הזאת צריך לשנות את המדיניות ולקבל החלטות, וכמה שיותר מהר. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב. יעלה ויבוא חבר הכנסת ישראל כץ; לרשותך שבע דקות. אחריו – חבר הכנסת דני יתום. לימור לבנת (הליכוד): אדוני היושב-ראש – – – היו"ר עתניאל שנלר: אם תחפצי בכך, אז כן. לימור לבנת (הליכוד): – – – היו"ר עתניאל שנלר: אני שמח ומודה לך מאוד. ישראל כץ (הליכוד): מזל טוב. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, באין חזון ייפרע העם – חוק ההסדרים והתקציב שמונחים לפנינו הם מסמכים ללא חזון; בלי רפורמות מהותיות, בלי ניסיון אמיתי אפילו לבצע רפורמות בתחומים שדורשים טיפול שורש, ובעיקר תוך הגדלת הפער בין עשירים לבין עניים. לא המדינה מרוויחה ולא האזרח מרוויח. לדוגמה, אדוני היושב-ראש, תקציב התשתיות קוצץ. והוא מקוצץ לא במרכז, הוא מקוצץ בפריפריות כמעט בחצי. כבישים, רכבות, בעיקר באזורי הפריפריה – רכבות לא מפותחות, מבוטלות, קווי רכבת מבוטלים; הנגב מוזנח. לדוגמה, אני הבאתי להצבעה את חוק הנגב, על מנת לחדש אותו בבאר-שבע ובנגב – הממשלה הצביעה נגד. אני מתכוון בקרוב להגיש אותו מחדש. ראיתי שיש התארגנות נרחבת בנגב והבנה, תוך בחינת הנתונים – לא רק האנושיים הנכונים, אלא גם הכלכליים – מתברר שהתקופה שבה חוקי הנגב שהעברתי עבדו באזור באר-שבע היתה התקופה היחידה שהיתה הגירה חיובית באזור הזה. היום ההגירה היא שלילית לחלוטין. זה גם מבחינה אנושית פסול, וגם מבחינה כלכלית – הפסד המדינה רב ביותר. היום יש כסף כתוצאה ממדיניות אמיצה שניהל נתניהו. היא לא היתה קלה, אבל היא הכניסה המון כסף לקופת המדינה, והיום הזמן לנצל את הכסף כדי לתקן את חוק הנגב ודברים אחרים. מחירי המים – ביטלו את הקיצוץ בקצבאות בסך 4%. זה חשוב. אם אפשר להעלות את זה לאותם ציבורים, ודאי שזה טוב. אבל כאשר מייקרים בלמעלה מ-20% את מחירי המים, במי זה פוגע? מה, זקנים וזקנות לא שותים מים? העניים לא שותים מים? מה רוצים, לאלץ אותם לבחור בין תרופות לבין מים, או אולי לא לשתות מים יחד עם התרופות? יש כאן פגיעה בסכומים גבוהים בכל חודש וחודש במי שצורך באופן בלתי נמנע את המוצר הכי בסיסי, וזה מים. רשות המים העלתה את המחירים באחוזים גבוהים ביותר. ניתן ללמוד ממדינות לא פחות מפותחות מאתנו מהו חזון ומהי מדיניות נכונה. בואו ניקח לדוגמה את השוק האירופי המשותף, את האיחוד האירופי. קחו מדינה כמו פורטוגל, שלפני שנים צורפה לאיחוד האירופי. והנה, השקיעו בה בתשתיות סכומים אדירים. ומה קרה כעבור כמה שנים? כל הכלכלה פורחת. ומי שהשקיע לא הפסיד כתוצאה מזה, מסיבה פשוטה, שרמת החיים עלתה. הפעילות הכלכלית גברה, רמת החיים עלתה, נוצר מעמד בינוני, וקנו הרבה יותר תוצרת. כך עושים היום עם כל מדינות מזרח-אירופה לשעבר, שמצטרפות אט-אט, כמעט כולן, לשוק המשותף. תראו את צ'כיה, תראו את פולין, תראו את הונגריה, תראו עכשיו את הגל החדש, מה יקרה ברומניה, מה קורה בקפריסין שמצטרפת – מה קורה בכל מדינה שבאופן מובהק היתה הנגב והגליל שלנו. הרי לא חוכמה לעזור למחירי הנדל"ן בתל-אביב; הם גבוהים כי הביקוש קיים שם. הצעירים והצעירות בפריפריות, כאשר הם גומרים לשרת בצבא, כאשר הם לומדים באזור שלהם ולפעמים לא – הם עוברים לתל-אביב. סימן מאפיין למדינת עולם שלישית היא שעיר הבירה הופכת להיות חצי מהמדינה. וכאן בין גדרה לחדרה או גוש-דן רבתי זה מקום שגדל על חשבון הפריפריות. והנה, מה שעושים האירופים כלפי מדינות זרות שרק מצטרפות לאיחוד האירופי, אנחנו לא עושים כלפי בני עמנו, כלפי בני מדינתנו, כלפי אוכלוסיות שברובן המוחלט הוצבו ונשלחו לגור במקומות שלמדינה היה אינטרס בכך לפני 60 שנה, לפני זה, אחרי זה. במקום להשקיע כאשר יש עודף תקציבי, ולומר שזאת קופת השוק המשותף, האיחוד האירופי – היום יש עודף תקציבי של מיליארדים. הדבר הראשון שצריך לעשות זה להשקיע את זה בתשתיות אנושיות בחינוך ובתשתיות פיזיות בכבישים, ברכבות, בטלקומוניקציה – בכל התחומים שמהם נוצרת צמיחה לאחר מכן. לפתח את התיירות, אדוני שר התיירות; לבנות באופן מסיבי צימרים – – – שר התיירות יצחק אהרונוביץ: אני רוצה. ישראל כץ (הליכוד): כן, אני יודע שאתה רוצה. אבל מה שאתה עושה עם הרבה רצון ויכולת הוא לא מספיק, מאחר שהיה צריך לקרוא לך ולהגיד, כמה אתה רוצה? קח יותר, רק תעשה. כי מה שהיו נותנים לך לעשות היה מביא הרבה יותר בתוך שנתיים או שלוש שנים או ארבע שנים. לא במדיניות קצרת טווח, שלא רואה מעבר לחוטמה. אני אמרתי בבדיחות, אבל זה בעצם נכון: זאת בעצם הממשלה הראשונה שלא מנהלת בעצמה כלכלת בחירות למרות שאו-טו-טו, אם זה יהיה בשנה הקרובה, אולי טיפה מעבר לזה, תהיינה בחירות; היא נותנת לכנסת לנהל כלכלת בחירות. פעם ראשונה שהכנסת מנהלת כלכלת בחירות: מוסיפים לזה, מורידים לזה, נותנים לזה. איפה החשיבה וניצול העובדה שיש באמת מצב כלכלי שהוא כמו פרשת השבוע – יוסף, מצרים, שבע השנים הטובות. השנים הטובות – עודף תקציבי של מיליארדים. זה לא יהיה לנצח, תהיינה שנים רזות. במקום לקחת, להרים את הראש מעל המים, לתכנן תוכנית רב-שנתית, לקחת את התעשייה, את התיירות, את החקלאות, את המסחר – את כל התחומים שיכולים להעצים צמיחה ולהתפתח – ולהזרים, ולפתח, ולצמצם פערים עם הנגב והגליל, להשקיע בירושלים, שאנחנו רוצים שתהיה בירת ישראל השלמה והמאוחדת לנצח, להשקיע בתחומים שימשכו אוכלוסייה צעירה וישאירו אוכלוסייה צעירה – אני לא רואה את החזון הזה. אנחנו רואים כיבוי שרפות, אנחנו רואים תחומים מרכזיים שלא מתקדמים, ובעצם רואים שהממשלה הזאת, אף שהיא מכהנת בשבע השנים הטובות, לא יודעת איך להכין את עם ישראל לעתיד. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה, חבר הכנסת כץ. חבר הכנסת דני יתום, ואחריו – חבר הכנסת זבולון אורלב. דני יתום (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, בפתח דברי אני מבקש לברך אותך לרגל מינויך לסגן יושבת-ראש הכנסת ולאחל לך הצלחה רבה בתפקידך החשוב. חברי חברי הכנסת, חברי השר, חוק ההסדרים הצטמצם, והוא לא הצטמצם במקרה ולא הצטמצם בכדי. אני מכהן כבר כמה שנים בכנסות השונות, ויש כאן כאלה שכיהנו שנים רבות לפני, וכולם זוכרים את המאבקים שנה בשנה, מאבקים שתכליתם לבטל את חוק ההסדרים. ואני אכן רואה תוצאות למאבק הזה. חוק ההסדרים של השנה הזאת רזה לאין-שיעור ולאין-ערוך מחוקי הסדרים קודמים. אבל בכך לא תמה מלאכתנו, ואנחנו נצטרך להמשיך ולפעול על מנת להביא לכך שחוק ההסדרים יבוטל לחלוטין. לא רק שבג"ץ קבע שחוק ההסדרים הוא חוק עוקף כנסת, ובעצם חוק עוקף דמוקרטיה, אלא שהממשלה מגדילה לעשות מדי שנה בשנה, באמצעות שליחיה אנשי האוצר, ומעלה את רף הזלזול שלה בכנסת. אני לא מכיר פרלמנטים בעולם ששם ממשלה, בהינף עמוד אחד או שניים או שלושה מציעה לבטל חוקים שזה עתה חוקק הפרלמנט – לפני שנה וחצי, שנה ושנתיים – בהליך חקיקה ארוך, מסודר, מייגע, שזכה לכל ההיבטים הנדרשים והראויים. והנה בהצבעה אחת הממשלה מציעה לבטלם. ראו מה קורה במדינה, והרי איני מגלה דברים שאדם שעיניו בראשו אינו יודע: החינוך קורס; הרווחה חבוטה וחבולה; העניים ממשיכים לפשפש בפחי הזבל כאשר יורדת החשכה – הם לא עושים את זה כאשר השמש במרום השמים, מחמת הבושה. כן, יש עדיין בושה. הפשיעה גואה; הזקנים מוכים וחבוטים; נערים דוקרים ונדקרים, ואף אחד לא עושה דבר כדי לטפל ברעות החולות הללו. לאלה אין פתרון, לא בתוכנית הכלכלית של 2008 וגם לא בחוק ההסדרים. על כל אלה אני מבקש להוסיף דבר שאני רואה בו טעות קשה ותקלה חמורה – גרירת הרגליים בעניין אי-מיגון העיר שדרות והיישובים הסובבים את רצועת-עזה. זהו דבר רע. אסור להפקיר כך את התושבים. אני מכיר את כל טענות הנגד, הן לא שוות אפילו לא סריטה ואפילו לא טיפת דם שתוקז מאזרח ישראלי אשר עלול להיפגע כתוצאה מכך שלא היה לו מיגון זמין. לכן אני אצטרף, בניגוד לעמדת הקואליציה, להסתייגות שדורשת לשנות את הסעיף הזה ולטפל כמו שצריך במיגון שדרות וסובב-עזה. תודה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה, חבר הכנסת יתום. יעלה ויבוא חבר הכנסת זבולון אורלב; לרשותך עשר דקות. אחריו – חבר הכנסת יואל חסון. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בדרך הטבע, ראוי שאיש אופוזיציה שעולה לבקר את הממשלה יאמר דברים קשים באשר לתקציב ולחוק ההסדרים שאין בהם מענה על הצרכים הבסיסיים של אזרחי המדינה. למשל, מחיר הלחם עלה פעמיים בחודשים האחרונים וכנראה עוד היד נטויה; אין בתקציב הזה שום מענה על עליית המחיר של המצרך הבסיסי ביותר, חלב ומוצרי חלב, אין לזה תשובה. קודמי הזכיר את הצורך הבסיסי לתת הגנה לתושבי שדרות, ואני רוצה להקדיש את עיקר דברי לנושא שנדמה לי שקודמי לא התרכזו בו, והוא סוגיית החינוך. כל אחד מאתנו מבין את חשיבות החינוך. אני יודע שבעקבות שביתת המורים הנושא עלה על סדר-היום הלאומי. מצד אחד הממשלה מדברת גבוהה-גבוהה על השקעות גדולות – שאנחנו לא רואים אותן בתקציב, כי התוספת התקציבית שניתנה למשרד החינוך, כך כתוב בלוח המעבר, רוב רובה או למעשה כולה לא הולכת לרפורמה; הרפורמה מבוצעת תוך קיצוץ פנימי בתקציב משרד החינוך. יש כאן מראית עין מטעה, יש כאן הונאת דברים, יש כאן הולכת שולל. יותר מ-1.250 מיליארד שקלים שקיבל משרד החינוך כתוספת נועדו רק לתת פיצויי שחיקת שכר על העבר ועל ביצוע הסכם עופר עיני. יחד עם הדברים הגבוהים על רצון להיות חברתיים, הנה לוקחים חוק כמו חוק השאלת הספרים – דרך אגב, צריך לומר ביושר שמי שיזמה אותו היתה יהודית נאות, זיכרונה לברכה, שהיתה חברת הכנסת החמש-עשרה ולאחר מכן היתה השרה להגנת הסביבה – שעבר פה אחד כאן במליאת הכנסת. החוק הזה מבטיח שלכל תלמיד בישראל יהיו ספרי לימוד באמצעים מאוד פשוטים, באופן שעולה למדינה סכומים קטנים מאוד, באופן של השאלת ספרים. כל תלמיד בסוף שנת הלימודים שם את כל ספרי הלימוד שלו על השולחן, וכשהוא בא ביום הראשון של שנת הלימודים החדשה הוא מוצא על השולחן את ספרי הלימוד החדשים לכיתה החדשה שלו. מהאגרה שעומדת על כ-280 שקלים לשנה, בית-הספר מחדש את ספרי הלימוד ומתקן את הטעון תיקון. נכון, כדי להיכנס לפרויקט דרושה השקעה חד-פעמית בסדר גודל של כ-30,000 שקלים לבית-ספר. סך הכול עלות החוק הזה למשך שלוש שנים, בעיקר בהשקעה ראשונית, היא סכום "אדיר" שהממשלה לא יכולה לעמוד בו – 45 מיליון שקלים, בערך 15 מיליון שקלים לשנה. החוק הזה נדחה כבר כמה שנים, והבעיה העיקרית היא שלמעלה מ-30% מהתלמידים – אדוני היושב-ראש, אני לא בסדר, שכחתי לברך אותך; זאת הפעם הראשונה שבה אני עולה לדוכן וידידי, אתה יושב-ראש הישיבה. אני מברך אותך להצלחה, ואני מקווה שלקחת דוגמה מהוועדה לביקורת המדינה איך מנהלים ישיבות, כך שהכול בסדר גמור. שיהיה בהצלחה. לענייננו, למעלה מ-30% מתלמידי ישראל, אדוני היושב-ראש, אין להם כל ספרי הלימוד. אותם 30% הם הנערים שחיים מתחת לקו העוני, שגם למענם לא עושים שום דבר בתקציב הזה. כלומר, יושבים תלמידים בכיתה, אין להם ספרי לימוד. איך רוצים שהם ילמדו? זה נתון שכבר מועד לפורענות עם אותם תלמידים. המערכת היחידה שיכולה לצמצם פערים היא מערכת החינוך. אם אותו ילד, שחי מתחת לקו העוני, אין לו ספרי לימוד, ברור לחלוטין שהוא יפגר בלימודיו והוא לא ישיג הישגים. חוק השאלת ספרי לימוד מבטיח שלכל ילד יהיו כל ספרי הלימוד. יתר על כן, כל אחד מאתנו כאן הוא גם הורה, אני מניח, והוא יודע שרכישה של כל ספרי הלימוד לקראת שנת הלימודים לכל תלמיד עולה בין 600 ל-800 שקלים, ואני ממעיט בכוונה בסכומים. לימור לבנת (הליכוד): לפחות, לפחות. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אמרתי שאני ממעיט בכוונה בסכומים. אגרה חוסכת שני-שלישים מהסכום, 280 שקלים במקום 800 שקלים. אם ממשלה רוצה להיות סוציאלית, רוצה להיות חברתית, רוצה לתת מענה דווקא לאותן אוכלוסיות חלשות, מה טבעי יותר מכך שהעזרה תהיה עזרה מיידית לאותן אוכלוסיות על-ידי כך שיהיו להן ספרי לימוד? אגב, בתקופה שבה אני למדתי, לא היתה אגרה וכל ספרי הלימוד התקבלו מהמדינה. אני לא יודע אם אדוני היושב-ראש גם קיבל את כל ספרי הלימוד. זה היה דבר טריוויאלי, זה היה דבר מובן. מדובר בשנות ה-50 – את עוונותי אנוכי מגלה. לממשלה לא היה הרבה כסף, על כל פנים לא כמו היום, שהמדינה מבוססת. והיה מפעל הזנה לכל התלמידים, היו ספרי לימוד לכל התלמידים, למדנו יום לימודים ארוך – ומייד אומר עליו כמה מלים. איך יכולה הממשלה לבוא בידיים נקיות לכנסת ולבקש להצביע בעד חוק הסדרים, שמובא ברוע לב, באטימות, בחוסר רגישות מדהים. כבשת הרש של 15 מיליון. אם הכלכלה היתה לפני התמוטטות, חס וחלילה, ואני הרי שירתתי בממשלה ב-2003, שבה באמת הכלכלה היתה במצב קשה; נגד רצוני הממשלה נאלצה לעשות דברים חמורים וקשים מאוד. אבל זה לא המצב עכשיו. זה לא המצב עכשיו. מה עוד, אדוני היושב-ראש, שלא מציעים לדחות את זה בשנה אחת. היום אנחנו נצביע על דחייה של זה בעוד שלוש שנים. למה בעוד שלוש שנים? ריבון כל העולמים, למה חוק ההסדרים צריך עכשיו לדחות את חוק השאלת ספרי לימוד – חוק חברתי-חינוכי ולדעתי חשוב, כי בלי ספרי לימוד אי-אפשר ללמוד – בעוד שלוש שנים? מדוע? המצב נורא קשה, קטסטרופלי ונתמוטט בגלל 15 מיליון? דחו אותו בשנה אחת. שלוש שנים צריך לדחות אותו? דחו אותו בשנתיים. למה בשלוש שנים? אין לי הסבר אחר אלא אטימות, רוע לב. יושבת כאן חברת הכנסת סופה לנדבר, שהיתה חברה אתי בוועדה המשותפת של ועדת הכספים וועדת החינוך והתרבות. כמה הסברנו לאנשי הממשלה? כמה דיברנו על לבם? הסברנו להם באופן ענייני, אבל בסופו של דבר ידה של הממשלה גברה, והקואליציה, לצערי, התיישרה בעניין הזה והלכה על חוק שהוא – אי-אפשר לטעון פה טענות כלכליות. היה ויכוח גדול על חוק חינוך חובה לכיתות י"א–י"ב, שעלותו 200 מיליון, אם כי זה לא חוק תקציבי כי המדינה בין כה וכה היתה צריכה להוציא 200 מיליון כי זכותם של תלמידים ללמוד. על 200 מיליון אפשר לנהל דיון כלכלי אם יש לנו כסף, אבל על 15 מיליון? 15 מיליון, לא השנה אלא בעוד שלוש שנים. אדוני היושב-ראש, אין בכך כל היגיון אלא שוב ממש אטימות חברתית מושלמת. זה בא לידי ביטוי בעוד דבר אחד, והוא יום לימודים ארוך, שגם הוא חוק ישן שנדחה ונדחה ונדחה. מילא, אומרים: חתמו עכשיו על רפורמה והרפורמה משנה את מבנה יום הלימודים. למה לדחות את הדבר הזה? לא בשלוש שנים, לא בארבע שנים אלא בחמש שנים דוחים את החוק. דוחים אותו באופן כזה, שלא אומרים: כל שנה תבצע את החלק היחסי. לא. מה עשו עד עכשיו? כל פעם היו דוחים אותו ולא קובעים קצב ביצוע. החוק היה צריך להיכנס לתוקפו בשנת הלימודים הקרובה, אבל אז באים ואומרים: רגע, אי-אפשר לבצע הכול בשנה אחת. מה ההיגיון? חטאו בעבר? בואו נתקן את זה, נפרוס את זה עכשיו על פני שלוש שנים, כל שנה עם המנה שלה, וזה בסדר. אגב, אני הייתי מצביע בעד, כפי שהצבעתי בעד התיקון שעשו בביצוע חוק חינוך חובה לכיתות י"א–י"ב. אף-על-פי שאנחנו אופוזיציה, הצבענו בעד השינוי, כי הבנו שכך צריך לבצע את הדבר הזה: מנה קצובה כל שנה במשך שלוש שנים או ארבע שנים. זה תהליך נכון. מערכת החינוך היא לא מפעל תעשייתי, שיכול לבלוע הכול בבת אחת. שוב, אדוני, חמש השנים מעידות על אטימות. בשניות האחרונות שנותרו לי אני רוצה לומר שזה לא רק עניין התלמידים, זה גם עניין החיילים. למה צריך לקצץ בחוק 50 מיליון שקל בבסיס התקציב של חוק קליטת חיילים משוחררים? גם אם מסיבות כאלה ואחרות נוצר שם עודף, נניח שנוצר שם עודף, ללכת ולמחוק את זה בבסיס התקציב? במקרה הגרוע אתה יכול להשאיר את זה כעודף תקציבי, ובסוף השנה, אם יתברר שלא השתמשו, תשתמש בזה לדבר אחר. אנחנו נמצאים במציאות שבה כבר סידרנו את הכול והסדרנו את כל ההטבות, מילאנו אחר כל ההבטחות לחיילים משוחררים ולחיילי מילואים? הרי זאת האוכלוסייה הראשונה שצריך לחבק. אדוני, אין לי מסקנה אחרת אלא שזה חוק שהוא כולו מלא אטימות ורוע לב חברתי. תודה רבה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה. לפני שאתה יורד, חברת הכנסת לימור לבנת ביקשה לשאול שאלה. בבקשה. לימור לבנת (הליכוד): הערה קצרה לדברים של חבר הכנסת אורלב. אני מסכימה לכל מלה שאמרת. אנחנו ביצענו את פרויקט השאלת הספרים כי לא היה חוק. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): מי התחיל בו? היו"ר עתניאל שנלר: זה הופך להיות שיח חינוכי. לימור לבנת (הליכוד): אתם התחלתם, אנחנו מאוד מאוד הרחבנו את הפרויקט שאתם התחלתם בו. חלק ממנהלי בתי-הספר לא מעוניינים כי זה לטורח עליהם, ולכן מוכרח להיות חוק. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): נכון מאוד. נזכיר לזכותו של השר המר, שבשבוע הבא נציין עשר שנים לפטירתו, שהוא השר שהורה על הקמת הפרויקט הזה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון, לרשותך ארבע דקות, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת שמואל הלפרט. יואל חסון (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, קודם כול אני מבקש לברך אותך. זאת הפעם הראשונה שאני עולה כאן לדוכן תחת שרביטך. המון הצלחה, ואני בטוח שתעשה את זה בהצלחה רבה. חברי חברי הכנסת, אנחנו דנים בחוק ההסדרים, שיגיע אלינו להצבעה היום בשעות הערב. במשך שנים, עוד לפני שאני הגעתי לבית הזה, כל חברי הכנסת מדברים על צמצום חוק ההסדרים, על העברתו מן העולם, והנה שוב אנחנו לא מצליחים במשימה הזאת. אבל יש אור בקצה המנהרה, חברי חברי הכנסת, וצריך לומר מלה טובה לבית הזה. אני חושב שדווקא בחוק ההסדרים הזה כוחה של הכנסת התעצם ועלה. ראית כנסת שהתאגדה, מיושבת-ראש הכנסת ועד אחרון חברי הכנסת, גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה, והופעל מאמץ משותף לצמצם את חוק ההסדרים. אני חושב שהעובדה שהגענו לחוק הסדרים עדיין גדול ועדיין רחב, אבל מצומצם יותר, היא הישג של הבית הזה. כמי שמאמין בצורך להעצים את הבית הזה, של הפרלמנט שלנו, ואת כוחו, בעיני זה כיוון נכון וראוי, ואני מקווה שזה ימשיך לכיוון הזה. צריך גם לומר, שמעתי את חבר הכנסת כץ עם תיאוריית העזים שלו: גם אם היה מדובר כאן בעזים וגם אם לא – גם סיעות הקואליציה ידעו ברגע הזה להתאחד, לאגד כוחות, ויחד להוריד גזירות. גם אם היו עזים וגם אם לא, בסופו של דבר הן לא נמצאות היום בחוק ההסדרים ובחוק התקציב, ואלה דברים שצריך לתת עליהם את הדעת ואי-אפשר להקל ראש בהם, כי הם דברים משמעותיים. אני חושב שהקואליציה, בראשות חבר הכנסת אפללו ויושבי-ראש הסיעות השונות, גילו כאן בגרות ביכולת שלהם לעמוד – גם אם הם מתוך הקואליציה – לעמוד מול האוצר, מול הממשלה ולומר להם: כאן כולנו יחד, עד כאן, את זה לא ניתן. וזה הביא תוצאות, וזה שיעור משמעותי בעיני, כי הוא מוכיח שכשיש קואליציה שיודעת לעמוד על הדברים שלה ויודעת להוביל דברים, היא מצליחה להוביל ולהשיג הישגים וגם אפילו לרתום את האופוזיציה לחלק מהדברים. לכן בעיני היה כאן תהליך בריא מאוד. מצד שני, יש כאן תהליך פחות בריא, וזה כאשר היתה ועדת הסכמות וכאשר היו פה הסכמות וכיוונים משותפים, בכל זאת האופוזיציה מובילה אותנו כאן לתהליך ארוך, מיותר ויקר, שהיה יכול לגמור את התהליך הזה ביום אחד או בכמה שעות, אבל גורר את הכנסת כולה לדיון – – – לימור לבנת (הליכוד): אפשר בשניות. למה דקות אם אפשר בשניות? חיים אורון (מרצ): – – – היו"ר עתניאל שנלר: חברי הכנסת, עצרתי את השעון. ננסה להנהיג, לפחות כשאני מנהל את הישיבה, פחות התפרצויות. בבקשה, אדוני. יואל חסון (קדימה): חברת הכנסת לימור לבנת, כשהיתה שרה בממשלה, אני מאמין, חשבה בדיוק כמוני על האופוזיציה, אבל בסדר, אני מקבל, זה בסדר גמור. חיים אורון (מרצ): אם היית בוועדת כספים, היית יודע שבלי האופוזיציה לא היה לך תקציב. יואל חסון (קדימה): פספסת שאמרתי שחלק מהדברים כאן היו בשיתוף פעולה עם האופוזיציה. חיים אורון (מרצ): שמעתי, שגם האופוזיציה עזרה. יואל חסון (קדימה): נכון שהיתה לך תרומה ייחודית בעניין מסוים, אבל בעניינים אחרים הסתדרנו גם בלעדי האופוזיציה. אני רוצה לומר לסיום משפט שבעיני הוא משמעותי: אין בשורה בתקציב הזה, לא בחוק ההסדרים ולא בתקציב הזה, ואני מקווה שבעתיד תהיה מגמה. אני חושב שהעניין של קצבאות הזיקנה חייב להתעדכן, ולהתעדכן בהקדם. התופעה אצלנו היום שקצבת הזיקנה היא כה נמוכה, היא בעיני משפילה, היא לא מאפשרת קיום בכבוד של הקשישים בחברה הישראלית, של האוכלוסייה הוותיקה בישראל. דווקא אותי, כאדם צעיר, שגם רואה את אמי ואת משפחתי וגם רואה אנשים אחרים שפונים אלי – קצבת הזיקנה חייבת להתעדכן, היא חייבת להגיע למצב שהיא תאפשר חיים בכבוד גם למי שאין לו קצבאות ממקורות אחרים. לדעתי, זו משימה של הבית הזה, ואני מקווה שנגיע ליישום של הדבר הזה בעתיד. תודה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה לחבר הכנסת חסון. חבר הכנסת שמואל הלפרט, בבקשה; לרשותך תשע דקות. אחריו – חברת הכנסת לימור לבנת. בבקשה. שמואל הלפרט (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מדינת ישראל, שעד שנת 2001 היתה מדינת רווחה, מדינה שדאגה לילדים, לחינוך, לגמלאים ולמעוטי יכולת, מידרדרת בתחומים החברתיים החינוכיים. היא כיום המדינה מספר אחת בעולם באי-שוויון בין עשירים לעניים ובאחוזי העוני באוכלוסייה. כדי לפגוע בתחומים החברתיים, הממשלה משתמשת בכל הפטנטים האפשריים, ומדי שנה, בעת קביעת מסגרת התקציב היא תפריח תחזיות על הכנסות נמוכות ממסים ועל הגדלת גירעון החוב הציבורי, הכול כדי שתוכל לטעון שיהיה אסון להגדיל את מסגרת התקציב. אולם מאז 2003 כל תחזיות הצמיחה של האוצר היו נמוכות בהרבה מהצמיחה בפועל. הקטנת החוב הלאומי היא אומנם מטרה חשובה, אך ישראל ידעה לצמוח ולשגשג מבחינה כלכלית ולספק שירותי רווחה, חינוך ובריאות טובים גם כאשר החוב הלאומי והגירעון התקציבי היו גדולים הרבה יותר מאשר היום. כיום, כאשר מדינת ישראל נמצאת במצב כלכלי מצוין – הגירעון התקציבי הוא מן הנמוכים בעולם, ההכנסות מהמסים גבוהות כל שנה מהצפוי, הוצאות הממשלה נמוכות מהצפוי – זה הזמן שהממשלה תשקיע בפתרון הבעיות החברתיות הבוערות, הקשות, בחינוך, ברווחה, בבריאות, בקצבאות הילדים והזיקנה. אבל מה שמעניין את הממשלה הוא איך להיטיב עם העשירונים העליונים. הדוגמה הקלסית ביותר לכך היא החלטת הממשלה, שהתקבלה בכנסת לפני כמה שבועות, להקפיא את התוספת הזעומה של 144 ש"ח לשכר המינימום ובאותה נשימה להוריד את המסים לעשירונים העליונים ובכך להוסיף למשכורתם עוד כמה אלפי שקלים בחודש. המדיניות הכלכלית האומללה של הממשלה גרמה נזק ל-1.65 מיליון עניים, בהם 800,000 ילדים החיים מתחת לקו העוני, 350,000 ילדים בסיכון, יותר ממיליון אנשים שעובדים במשרה מלאה ומשתכרים פחות מ-3,000 ש"ח בחודש ורבבות אנשים שנאלצים לשהות בבתי-תמחוי כדי שתהיה להם ארוחה חמה אחת ביום. בהזדמנות זו אני רוצה לשלוח ברכה למאות בתי-התמחוי המופעלים באמצעות עמותות וולונטריות של צדקה וחסד בכל המדינה, שמוסרים את נפשם כדי שאותם רבבות אנשים לא יסתובבו רעבים, כל זאת בזמן שבאוצר קיימים עודפי תקציב של מיליארדי שקלים. הפגיעה אינה רק במגזר החברתי. הממשלה הזו פוגעת בכל חלקה טובה. שירותי הדת עומדים בפני קריסה. מאות, אלפי רבנים ועובדי מועצות דתיות לא מקבלים משכורתם הזעומה חודשים ארוכים, יש כאלה שלא קיבלו את משכורתם כבר שנה. מספר הרבנים במדינת ישראל ירד מ-1,500 רבנים לפני 30 שנה ל-600 בלבד כיום – אין צורך ברבנים במדינת ישראל. מתקציב הישיבות ומוסדות התורה קוצצו 90%, כחלק ממדיניות העזים שהאוצר מכניס. אני רוצה לשלוח בהזדמנות זו ברכה לסיעת ש"ס, שהצליחה להחזיר את תקציב הישיבות. זה אומנם לא מופיע בספר התקציב, אבל אני מקווה שזה יוחזר. אולם חלק גדול מהקיצוצים במוסדות התורה והחינוך לא הוחזרו. 28 מיליון ש"ח מתקציב הת"תים, שבהם לומדים רבבות ילדים, לא הוחזרו. 16 מיליון מהסמינרים, 10 מיליונים מתקציב ההסעות לילדי החינוך העצמאי, 30 מיליון מרשת הגנים, 36 מיליון מתקציב הפנימיות – כל הסכומים האלה לא הוחזרו, והדבר עלול למוטט, חס ושלום, מאות מוסדות שבהם לומדים עשרות אלפי תלמידים. התקציב לתגבור לימודי היהדות, שהסתכם לפני חמש שנים ב-350 מיליון ש"ח, קוצץ כל שנה והגיע אשתקד ל-100 מיליון ש"ח. בארבעת החודשים האחרונים גם התקציב הזעום הזה לא שולם. אני רוצה לשאול את שר האוצר, את הקואליציה: האם כוונתכם לחסל את מוסדות התורה ואת שירותי הדת בישראל? על זה תהיה תפארתה של ישראל? אדוני היושב-ראש, התקציב הזה הוא רע ל-1.65 מיליון אנשים החיים מתחת לקו העוני, הוא רע ל-800,000 ילדים עניים ורעבים, הוא רע לגמלאים, הוא רע ל-50% מהשכירים שהכנסתם היא מתחת לשכר המינימום. לכן אנו נצביע נגד התקציב. מאחר שנשארו לי עוד כמה דקות, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להביע מחאה וזעזוע על הידיעה שהתפרסמה היום כי בכוונת הממשלה, ראש הממשלה, למנות שורה של בתי-דין רבניים חדשים, שיגיירו בסיטונות מאות אלפי גויים שעלו לארץ מכוח חוק השבות. זאת לאור החלטתו של ראש הממשלה ליישם את דוח הוועדה הממליצה למנות דיינים ש"יקלו" על העולים להתגייר. אדוני היושב-ראש, רבנים ואישי ציבור רואים בחומרה רבה את היוזמה האומללה והמסוכנת להרחיב את מערך הגיור בצורה הנוגדת את ההלכה היהודית. מה לממשלה, לראש הממשלה, להתערב בנושא גיור, שהוא נושא הלכתי פרופר? ממתי ראש הממשלה יכול להחליט בנושאים הלכתיים? תאר לעצמך שאני אחליט בנושא ביטחון, בנושא אנאפוליס? לכן אני פונה לראש הממשלה, לממשלה, להרפות מהנושא ולא לגרום לשערוריות חדשות ומיותרות בציבור. תודה רבה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה לחבר הכנסת הלפרט. תעלה ותבוא חברת הכנסת לימור לבנת; לרשותך שבע דקות. אחרייך – חבר הכנסת טלב אלסאנע. בבקשה. לימור לבנת (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח בברכות ליושב-ראש. אני בטוחה שתצליח בתפקיד המורכב הזה. ראיתי אותך בתפקידים מורכבים יותר, אז אני בטוחה שתצליח בו. באמת שיהיה לך בהצלחה; בשעה טובה. אדוני היושב-ראש, אנחנו דנים היום בחוק ההסדרים, כמובן מחר בחוק התקציב, אבל אי-אפשר שלא לכרוך את הדברים זה בזה. הממשלה הניחה על שולחן הכנסת את שני החוקים האלה ולאחר דיונים בוועדת הכספים אנחנו צריכים איכשהו להגיע לכלל הצבעה, אבל אנחנו עומדים במקום שבו הממשלה מעמידה אותנו בפני מבוכה גדולה מאוד. למה מבוכה? קודם כול, על חוק ההסדרים נאמרו כל כך הרבה דברים. אני רוצה להזכיר לנו שיש עכשיו דיונים חוצבי להבות בין שר המשפטים לנשיאת בית-המשפט העליון, אם מותר לבטל חוקים של הכנסת, אסור לבטל חוקים של הכנסת. והנה, אגף התקציבים באוצר מביא לכנסת את חוק ההסדרים, שבו הוא דורש שהכנסת תבטל חקיקה של הכנסת. בעצם אגף התקציבים באוצר יבטל חקיקה של הכנסת – חוק ההסדרים. צריך להתנגד לזה. כבר אמרו חברי לפני, אני לא אחזור על זה: השאלת ספרי לימוד, ביטוח בריאות לעקרות בית – המצאה חדשה, פיצויים לנפגעי גזזת ופוליו ומה לא. צריך להעביר את זה מהעולם, אבל לא ארחיב על זה כי זמני קצוב וקצר. מה יש לנו כאן? מה יש לנו בתקציב הזה בכלל? מה יש לנו בחוק ההסדרים הזה? מה מובא לפנינו כבשורה לשנת 2008? בואו נראה: ראייה ביטחונית? אין כאן תקציב שמגן על אזרחי ישראל מבחינה ביטחונית, ואין כאן אפילו תקציב שממגן מבחינה ביטחונית, לא מגן, לא ממגן. ראש הממשלה אמר: לא נמגן את עצמנו לדעת. למי בדיוק הוא התכוון, מה זה למגן את עצמנו לדעת, לתושבי עוטף-עזה, לתושבי שדרות, שצריכים יום יום להתמודד עם המשימה הבלתי-אפשרית הזאת, לחיות שם תחת מטחים של "קסאמים", פצמ"רים, ולשבת שם רועדים מפחד תחת מטחים נוראיים, באימה הזאת עם ילדיהם. לא מגן, לא ממגן. וראש הממשלה ממשיך באמירות האלה, הכל-כך קשות, שאי-אפשר להבין בכלל איך יש לו עוז לומר אותן. לפני שעה-שעתיים שאלו אותי כמה אנשים: מה פתאום ראש הממשלה קפץ עם ועדת-וינוגרד? היה משהו, ועדת-וינוגרד אמרה משהו? ועדת-וינוגרד לא אמרה, היא כנראה תפרסם רק אחרי ביקור הנשיא בוש. אז מה אמר ראש הממשלה היום, לפי הפרסומים, בישיבת סיעת מרצ? הוא אמר: אני בכל מקרה לא מתכוון להתפטר בעקבות דוח-וינוגרד. איזה מין אמירה זאת? הוא לא נותן למגן את תושבי עוטף-עזה והוא אומר: לא נמגן את עצמנו לדעת, אבל מראש הוא מודיע שלא משנה מה יהיה כתוב בדוח-וינוגרד – הוא הרי לא יודע, לא משנה, הוא מודיע עכשיו – אני לא אתפטר. איזה מין אמירה זאת? איזה מין מנהיגות זאת? איזו דרך זאת? איזו דוגמה זאת? לא נמגן את עצמנו לדעת, לא מגן ולא ממגן. תקציב. יש תקציב. לא ראייה כלכלית, לא ראייה חברתית. נכון, הכלכלה במצב מצוין. נו, ככה היא תישאר? האינפלציה מרימה ראש, המחירים עולים, הלחם, המים, החשמל, הכול עולה, ומה עושים? מה מציע לנו עכשיו התקציב? מה מציעה לנו עכשיו הממשלה? שום דבר. תשתיות. הבוקר ראינו בכל העיתונים – קיצצו את תקציב הכבישים. ראובן ריבלין (הליכוד): רק לכנסת כמו זאת יכול ראש הממשלה לומר את מה שהוא אמר. אללי לנו. הליקוי הוא ליקוי מאורות של הכנסת. היו"ר עתניאל שנלר: לפי התקנון – בדקתי וראיתי, חבר הכנסת ריבלין – הנוהל כאן הוא שכל אחד נואם לבד. לימור לבנת (הליכוד): ראינו הבוקר בעיתונים, תקציב הכבישים קוצץ, למרות כל מה שאנחנו שומעים כל יום – הרוגים בכבישים, פצועים. תשתיות, הרכבת לכרמיאל, הפרויקט הזה לא מתקיים. חוק הנגב בוטל, אנחנו רואים מה קורה בנגב. אני לא יכולה להיכנס לכל זה, אין לי זמן. ארוץ במהירות. מפעל הזנה לתלמידים. לפני שנתיים היו במפעל הזנה יותר תלמידים מאשר עכשיו, איפה זה? יש עודפי תקציב, למה לא לתת אוכל, ארוחה חמה ביום לתלמידים? למה לא לתת להם ארוחה חמה ביום? איפה זה? יש עודף תקציבי, גם זה לא קורה. מה קורה בביטחון הפנים? אני שומעת את השר לביטחון פנים מתבטא כל היום בעניינים ביטחוניים, לא ביטחון פנים. כל היום בענייניים מדיניים, עניינים ביטחוניים. למה לא לטפל בביטחון הפנים ממש? לא אחזור על הדברים. הקשישים ברחובות הנתונים לאימה כזאת, לאלימות בלתי אפשרית כזאת. עוד שוטרים ברחובות, שישמרו על הילדים שלנו, על הקשישים שלנו, מפני פריצות, מפני אותן רעות חולות שנמצאות ברחובות כל יום. בשורה בתקציב, משהו שנרגיש, שנדע שהממשלה באה עם משהו. אדוני היושב-ראש, מפלגת העבודה, ש"ס, גמלאים, בוגדים בציבור הבוחרים שלהם. לשם כך שלחו אותם? איפה הם? הם אינם. אדוני היושב-ראש, חזקה עלי מצוותך, ועיניך רומזות לי שתיכף זמני תם. אני אעמוד בזה, אבל אני רוצה לומר עוד משפט אחד, הוא כאילו לא ממין העניין. אתה יודע מה, הוא לא ממין העניין הזה, שעליו אנחנו מדברים ושבגינו אני עומדת על הדוכן ובגינו מתקיים הדיון, אבל הוא יותר ממין העניין שלנו, של מדינת ישראל, מכל דבר אחר. אם דיברתי קודם על הראייה הביטחונית ועל מה שאמר ראש הממשלה, שהוא בשום מקרה לא יתפטר לאור דוח-וינוגרד, לפני כמה ימים הופיע בערוץ-1 אלוף במילואים דורון רובין – היה דיון חשוב בפני עצמו. אמר אלוף במילואים דורון רובין, שלוחמי "אגוז", בזמן מלחמת לבנון השנייה – אני לא רוצה לחזור על הביטויים שהוא אמר, שלוחמי "אגוז" לא חילצו את חברם יהונתן וולסיוק, משום שהוא עולה חדש. מגלי והבה (קדימה): את מאשימה את החיילים, את מאשימה את המפקדים. לימור לבנת (הליכוד): תן לי לדבר. אולי תרשה לי, עם כל הכבוד לך, לסיים את דברי. אדוני היושב-ראש, הדברים שאמר אלוף במילואים דורון רובין הם דברי הסתה נגד לוחמי "אגוז", יחידת עילית, שלוחמיה חירפו את נפשם תמיד – – ראובן ריבלין (הליכוד): ומחרפים. לימור לבנת (הליכוד): – – ובמלחמת לבנון השנייה יותר מאי-פעם. לוחמים שנשארו בשטח במיוחד כדי לחלץ את הלוחם, השם ייקום דמו, יהונתן וולסיוק. האלוף במילואים דורון רובין עשה מעשה נבלה. אני רוצה לומר כאן את הדברים דווקא משום כך. הבנים האלה, הילדים האלה, דווקא בימים שאנחנו מדברים בהם נגד השתמטות, שנותנים את נפשם, שהם הטובים שבבנינו, לא צריכים לסבול מאנשים שיושבים בטלוויזיה, שאין להם מושג על מה הם מדברים, שמשמיצים, שמכפישים. ראיתי לנכון לנצל ב-30 השניות האלה את הבמה הזאת, ואני מודה לך על שאפשרת לי, כדי לומר בשם – אני בטוחה – כל הבית הזה תודה לילדים הנהדרים האלה, ולגנות מכאן את מי שתקף אותם כך, השמיץ אותם כך והכפיש אותם. תודה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה לחברת הכנסת לבנת. תמיד טוב לברך. יעלה ויבוא חבר הכנסת טלב אלסאנע; לרשותך תשע דקות. אחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאור. בבקשה. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לברך אותך לרגל מינויך לסגן יושב-ראש הכנסת. היו"ר עתניאל שנלר: אני חושב שזמן הנאום של חברת הכנסת לבנת תם. אני מודה לך, תודה. אני מאפס את השעון, ואתה תקבל את מלוא הזמן העומד לרשותך. בבקשה. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): בתחילת דברי אני רוצה לברך את הנוצרים לרגל חג המולד, הכריסמס, בחג שמח. (נושא דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: ברצוני לברך את בני העדה הנוצרית לרגל חג המולד בחג שמח.) אדוני היושב-ראש, תקציב המדינה – לא מדובר בסכומים קטנים; מדובר ב-314 מיליארד שקלים. יחסית לאוכלוסייה ולצרכיה, לדעתי ניתן להגשים בתקציב הרבה יעדים והרבה מטרות, אלא שהבעיה היא החלוקה של התקציב, סדר העדיפויות של התקציב. היו"ר עתניאל שנלר: סליחה, יושב-ראש סיעת ש"ס. יעקב מרגי (ש"ס): אני מושאל לליכוד. ראובן ריבלין (הליכוד): כולכם תתגיירו, אל תדאגו. אפילו טלב. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): לנוכח המדיניות של ראש הממשלה ולנוכח המדיניות הכלכלית, כנראה זה הפתרון, לצערי. אדוני היושב-ראש, אני חושב שהממשלה מלכתחילה הכניסה הרבה עזים, כדי שחלקים מהקואליציה יצאו במחיאות כפיים סוערות, כאילו השיגו הישגים. הצלחנו לבטל הקפאה, למנוע גזירה, אבל בעצם הצלחנו להשיג הישגים, לבטל קיצוצים שנעשו אז, כאשר היה צורך לקצץ, ועכשיו אין שום עילה או הצדקה להמשך אותו קיפוח שנפל בחלקן של השכבות החלשות, של הילדים שמתחת לקו העוני. בכל פעם שמתפרסמים הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כולם מזדעקים, אדוני היושב-ראש, כולם מגלים הזדהות, כולם מגנים, כולם מופתעים – איך יכול להיות שיש לנו הנתונים המזוויעים האלה של 700,000 ילדים מתחת לקו העוני, משפחות שלמות מתחת לקו העוני, קו חוסר הבושה וחוסר הרגישות, וכולם אומרים ומבטיחים הבטחות. אבל איך אפשר לממש את ההבטחות האלה? הרי לא על-ידי הצהרות. הפתרון הוא בתקציב המדינה, הפתרון הוא בחוק ההסדרים. האומנם יש מענה בחוק ההסדרים לאותן הבטחות שהיו לשכבות החלשות, לילדים הנזקקים ולילדים בסיכון, למשפחות העניות? האם יש שינוי במדיניות לגבי הקצאה תקציבית, חבר הכנסת טאהא, לתיעוש המגזר הערבי, לפיתוח חקלאות במגזר הערבי או תיירות? לא חל שום שינוי, ולכן מבחינת ממדי האבטלה לא יחול שום שינוי, כי מה שאנחנו זורעים היום אנחנו קוצרים מחר. המדיניות הזאת – נקצור את הפירות שלה בעתיד. הרב מלכיאור, אומנם יש הישג, שאני מברך עליו, בוועדת החינוך והתרבות לגבי חוק חינוך חובה עד כיתה י"ב. לדעתי זאת ההשקעה הכי טובה, להשקיע בחינוך ועוד בחינוך ועוד בחינוך. אבל האם הבטחה להקים כיתות תספיק לשפר את רמת החינוך במדינת ישראל? האם לא צריך לקיים דיון איך מערכת החינוך, שאמורה לתת מענה – יש לנו התוצאות שקיבלנו בדוח של האגודה לזכויות האזרח – לממדי הגזענות בתוך החברה? האם לא צריך להתייחס לתכנים, למהות של המערכת? לא רק לתנאים הפיזיים, שהם חשובים, אבל מה קורה לחינוך במדינה, מה קורה לערכים במערכת החינוך, למה יש התופעות המדאיגות בקרב בני הנוער. 70% לא מוכנים לגור עם הציבור הערבי. זה לא עניין תקציבי, אבל זה עניין ערכי שיש לו השלכות תקציביות. העניין של הביטחון, שיותר מ-10 מיליארדים מוקצים למטרה הזאת – הרי כולנו יודעים שעם כל מיני הבטחות למגן או למגן, לגדר או לא לגדר – זה לא יביא פתרון. זה יפתור את הבעיות? זה יביא ביטחון? זה יביא שלום? זה רק יגרום נזק פעמיים, פעם אחת כאשר מקצים תקציבים לצורכי ביטחון על חשבון מטרות חברתיות ומטרות של הקצאה לחינוך ולאוניברסיטאות למען מיגון, וזה לא יביא ביטחון, ופעם שנייה – זה ירחיק את המחויבות לשלום, כי כולם יחשבו שבדרך הזאת השגנו את השלום. כולם יודעים שגדר תפריד ותרחיק, לא תקרב. צריך להפיל את החומות ואת הגדרות וצריך להקים גשרים – גשרים גם בחינוך וגם בהידברות וגשרים שיחסכו כספים שיוקצו למטרה חשובה, למטרה שתציב את האדם, את רווחתו, בראש סולם העדיפויות; לא להציב את הגדרות, את ההתנחלויות, בראש סולם העדיפויות. אנחנו רואים שהבעיה היא בתפיסה המעוותת של סדר העדיפויות. הממשלה החליטה להקים ועדה שתדון בפתרון בעיית היישובים הלא-מוכרים. החלטה טובה, החלטה מבורכת. אבל איך היא תפתור את הבעיה הקשה כאשר אין הקצאה תקציבית? אין תקציב, האם אפשר להקים יישובים, אפשר לתכנן כבישים? אי-אפשר. אז זה כלאם פאד'י. זה להבטיח ולא לקיים. זה רק להגיד שאנחנו החלטנו, אבל איך אפשר לממש את ההחלטה בסופו של דבר? מדברים על לפתח את הנגב. איך אפשר לפתח את הנגב כאשר מבטלים את החוקים שמדברים על הטבות מס? איך אפשר למשוך מורים ברמה ראויה, מהגליל, מהמשולש, ללמד בבתי-הספר בנגב, להעלות את רמת החינוך, כאשר לא מקבלים הטבות ויש רק הוצאות של שכר דירה והוצאות נסיעות? לכן, הגישה היא גישה של מדיניות שיש לה השלכות בכל תחום ותחום. לדעתי העלות היא קטנה, והרווח הוא הרבה יותר גדול. אתם מעלים על דעתכם מה ההשקעה של המדינה או כמה עולה למדינה אסיר מדי שנה? לעומת זה, כמה עולה למדינה ההשקעה בכל תלמיד מדי שנה? העלות של האסירים היא אולי פי-עשרה, אולי 200,000 שקלים – זה גם החזקה וגם סוהרים וגם אוכל וגם בריאות. אז כדאי להשקיע בחינוך, וחוסכים עבריינות, חוסכים סמים, חוסכים כל מיני תופעות שליליות. אני רוצה לציין גם את העובדה שאפילו במשרדים כמו משרד התרבות, שמופקד עליו חבר הכנסת גאלב מג'אדלה – – – נסים זאב (ש"ס): משרד החינוך והתרבות. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אני רוצה להתייחס רק לתרבות. אני לא בא להגדיר את התפקיד שלך, אני מתייחס רק לתחום הזה. יש צורך לעשות את ההקצאה הנכונה והשוויונית מבחינת הציבור הערבי, ולפתח את מוסדות התרבות בצורה מעשית בתוך היישובים הערביים, במיוחד במגזר הערבי בנגב, מבחינת מוסדות כמו תיאטרון. לדעתי, שנים הוקצו תקציבים קטנים, ואולי אפשר לעשות חגיגה או שמחה לרגל חג, אבל אי-אפשר להקים מוסדות. למוסדות צריך להקים תשתית אמיתית של תרבות במגזר הערבי, זה חשוב. בעניין של הקצאה – צריך גם לפתח את החממות הטכנולוגיות, זה חשוב מאוד. 43% מההיי-טק נמצא במגזר היהודי, רק 2% מההיי-טק נמצא במגזר הערבי. אנחנו יודעים שההיי-טק הוא המנוף של הכלכלה הישראלית. אין כלום. צריך לשלב, ואם לא, אפשר לטפח את האקדמאים, המשכילים, החינוך האקדמי, החינוך הטכנולוגי והחממות הטכנולוגיות. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: אפשר להעיר לחברי, חבר הכנסת טלב אלסאנע? היו"ר עתניאל שנלר: בבקשה. אם תרשה לו. בבקשה, השר. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: מוסדות תרבות – זו גישה צודקת. מאה אחוז. אדוני היושב-ראש, אני אספר לך שאין ביישוב הערבי אולם אחד לאירוע של יותר מ-350 איש, אולם אחד, אפילו בערים הגדולות; אבל זה במשרד השיכון, לא במשרד האוצר. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): זה תפקיד הממשלה, זה תפקיד המדינה, לא נגלגל אחריות ממשרד למשרד. אנחנו צריכים לדרוש מה שצריך לדרוש. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: בעניין התרבות, התקציב היחיד שהוכפל בכל תקציב המדינה, מ-9 מיליונים ל-19 מיליון, זה – – – היו"ר עתניאל שנלר: תודה, תודה על העדכון. בבקשה. אדוני, זמנך קצר. נאפשר לו לסיים. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): לדעתי צריך להקדיש ולהקצות תקציבים לפתח ולטפח את החינוך הטכנולוגי, את תעשיית ההיי-טק במגזר הערבי, לקלוט את האקדמאים הערבים, ולגרום בכך גם לשילוב – זה אינטרס של המדינה מבחינת תחושת השייכות, אבל גם מבחינת המצב הסוציו-אקונומי – וגם לקדם את זה שהחינוך יהיה המנוף להתמודדות אמיתית עם הבעיות החברתיות-כלכליות במגזר הערבי. מאחר שאין מענה, אדוני היושב-ראש, לתביעות האלה ולדרישות הצודקות במסגרת המדיניות הכלכלית, איך שהן מתבטאות בחוק ההסדרים, אנחנו בסיעת רע"ם-תע"ל נצביע נגד חוק ההסדרים. מלכתחילה, בפגישה שהיתה לנו עם ראש הממשלה, הודענו שאנחנו לא נגד התקציב בכל מחיר. אנחנו מושיטים יד, אנחנו חלק מאזרחי המדינה, אנחנו מייצגים 20% מאזרחי המדינה. הם רוצים להיות חלק מהמדיניות הכלכלית, הם באים בתביעות צודקות, שהמדינה והממשלה מחויבות להן, גם אם לא נדבר עם ראש הממשלה. לצערי הרב התביעות האלה לא מצאו מענה, ולכן אנחנו נצביע נגד. תודה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה, חבר הכנסת טלב אלסאנע. יעלה ויבוא חבר הכנסת מיכאל מלכיאור, ואחריו – חברת הכנסת רונית תירוש. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר עתניאל שנלר: בינתיים, עד שתעלה – הכרזה של מזכירות הכנסת. סגנית מזכיר הכנסת, בבקשה. סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו על שולחן הכנסת – לוח תיקונים להצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007; ולוח תיקונים להסתייגויות להצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007. תודה, אדוני. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה. הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102), התשס"ח–2007; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103), התשס"ח–2007; הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר עתניאל שנלר: חבר הכנסת מיכאל מלכיאור, לרשותך ארבע דקות, בבקשה. מיכאל מלכיאור (העבודה-מימד): תודה רבה. כבוד היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, מאחר שזה רק ארבע דקות, אני רק אגיד דבר כללי. אני לא חושב שזה תקציב טוב, אני לא חושב שהצמיחה בחברה באה לידי ביטוי בתקציב הזה. עד שלא יאפשרו להוציא יותר כסף – אם לא בשנה כזאת, מתי כן – אי-אפשר יהיה לתקן את זה. עם זאת, יש כמה הישגים יפים בתקציב. אני מאוד מוטרד מתחום החינוך. אני אומנם שמח שהחוקים שהצלחנו להעביר במשך השנה – חבר הכנסת רובי ריבלין, אני זוכר שאמרת שכולם ייכנסו לחוק ההסדרים – – – ראובן ריבלין (הליכוד): נראה אם יהיו לכם תקציבים. מיכאל מלכיאור (העבודה-מימד): רובם כבר מתוקצבים. החוק מחייב, ואנחנו לא גרים במדינת הפקרות. אני בעיקר מוטרד, בתחום החינוך, מכך שהתשלום עבור הרפורמה, בניגוד לכל הפרסומים הגדולים – 10 מיליארדי שקלים לחינוך, ממש חיפשתי את 10 מיליארדי השקלים האלה. גם אם ניקח את 10 מיליארדי השקלים על פני חמש שנים, אין 2 מיליארדי שקלים לרפורמה. יש סכום גדול יותר למשרד החינוך, וזה טוב, אבל זה בשביל לשלם על השחיקה של המורים. היתה שחיקה מ-2001, והמדינה היתה מחויבת לשלם, אין פה שאלה, וזה לא קשור לרפורמה. ראובן ריבלין (הליכוד): ראש הממשלה ישכנע אותך שאתה לא יודע לקרוא. מיכאל מלכיאור (העבודה-מימד): לא, אני יודע לקרוא. רוב הרפורמה היום משולמת מתקציב משרד החינוך, וזה אומר בתחומים רבים במשרד – ולא שמענו על זה. למשל היום שמעתי שסוגרים את כל האולפנים לעברית, אבל גם רווחה חינוכית, סייעות, תחומים רבים וחשובים, שהם פעילות למען האוכלוסייה האתיופית – בכל הפעילות הזאת, או מקצצים ב-40%-30% או שסוגרים לגמרי, וזה לא יכול להיות. אם האסטרטגיה היא לקדם חינוך ולהעדיף חינוך, ואני מאמין שראש הממשלה אכן רוצה לעשות כך, אז לא לוקחים מכיס אחד ומעבירים לכיס השני. בעצם לא עשינו שום דבר. עם זאת, יש שם כמה דברים חשובים, גם בתחום הילדים והילדים בסיכון וגם בתחומים רבים אחרים. אני מאוד שמח שהוחזר תקציב התרבות, מה שהובטח מלכתחילה. אני לא יודע אם זה נקרא הישג, אחרי שיש החלטת ממשלה, שגם מקיימים. אולי בזמנים האלה זה גם כן הישג. אנחנו צריכים לשים את זה במקום אחר לגמרי, ואני מקווה שנעבוד כמו שצריך לקראת התקציבים הבאים עלינו לטובה, ונוכל לעשות שינוי אסטרטגי לגמרי. זה אומר לשים קופסה מסביב לתקציב החינוך, כמו שעושים כשבונים גדר או דברים אחרים – זה לא פחות חיוני; זה אומר לשים קופסה מסביב למצב של הזקנים בחברה; זה אומר שצריך לשנות לגמרי את הגישה כלפי התרבות בחברה, כלפי האוכלוסייה הערבית בחברה. צריך לעשות כמה משימות לאומיות – לא לעשות הכול בבת-אחת, אי-אפשר, אבל לפחות לדעת לאן אנחנו הולכים. אני חושש שבשנה הבאה, כבר אמרו שב-2009 הכול מלא, כבר אין אפשרות לתוספות ב-2009, וזה מאוד מעציב אותי. אני אתמוך בתקציב כחלק מהקואליציה, אבל בלב כבד. תודה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה לחבר הכנסת מלכיאור. תעלה ותבוא חברת הכנסת רונית תירוש. אחריה – חבר הכנסת אורי אריאל. לרשותך ארבע דקות. רונית תירוש (קדימה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, גם אני מבקשת להצטרף לברכות ולאיחולי ההצלחה – ואני בטוחה בה – בתפקידך כסגן ראשון של יושבת-ראש הכנסת. בהזדמנות זו אני רוצה לברך את ערביי ישראל, גם המוסלמים, גם הדרוזים וגם הנוצרים, כל אחד בחגו הוא, ולשלוח מכאן ברכה לכל ידידי ישראל, בעולם הנוצרי בעיקר, שגם הם כמובן חוגגים את החג. אני רוצה להתייחס לחוק ההסדרים. חוק ההסדרים עבר איזה שינוי, שהחל בשנה שעברה, ביוזמתן של שלוש נשים מרשימות: מי שהיתה יושבת-ראש ועדת הכנסת, השרה רוחמה בלילא-אברהם, ולצדה היועצת המשפטית של הכנסת, נורית אלשטיין, וביחד אתן כמובן יושבת-ראש הכנסת, שעשתה אז ועושה היום עבודה נפלאה בנושא הזה. ואכן, החוק הזה עבר שינוי בכך שהכנסת עומדת על זכויותיה וגם על מעמדה כבית-המחוקקים, כמי שאי-אפשר לעבור מעליה, ובאמצעות חוק כל כך מוזר לבטל חוקים שנחקקו באופן דמוקרטי ובהליכים הרגילים או לדחות חוקים. ככל שאני צופה בשיטה של אנשי האוצר, אני רואה שהחוק הזה יהפוך להיות ספר, ספר עבה מאוד, עם הרבה מאוד גזירות שמראש באוצר קוראים להן עזים, חזירים; מראש האוצר יודע שהוא כנראה בסוף יגיע לפשרות, אבל שווה לו, במחיר הפשרות, בכל זאת להכניס כמה דברים שהוא כנראה בכל זאת יצליח באמצעות חוק ההסדרים או לבטל או לדחות. אני רוצה לתת דוגמה הזויה מתחום החינוך, של חוק לימוד חובה עד כיתה י"ב, שנחקק בצורה ראויה ובתמיכה מלאה של כל סיעות הבית ועבר ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. וראה זה פלא, בתוך שבועיים ימים הוא בוטל באמצעות חוק ההסדרים. כמובן, באנו במשא-ומתן עם אנשי האוצר, ואז הקרבנו קורבן בזה שהסכמנו שלא להיאבק על עוד שני חוקים בתחום החינוך, שניהם ראויים מאוד וחשובים מאוד. האחד – השאלת ספרי לימוד, חוק מאוד חשוב לצמצום פערים, דווקא בפריפריה, והשני – חוק יום חינוך ארוך. אמרנו שאנחנו מוכנים שלא להיאבק על זה, זה יישאר בחוק ההסדרים, בדחייה של עוד כמה שנים טובות, הוראות בעצם, ובלבד שתתירו לנו, לפחות, להחזיר את אותו חוק שנחקק לאחרונה בנושא לימוד חובה עד כיתה י"ב. מובן שההסדר הזה מצא חן בעיני האוצר, וכך זכינו. אבל זה ממש כבשת הרש, ואני חושבת שזאת שיטה בזויה, הזויה, מבישה ובלתי ראויה, ואפשר רק להצטער על כך. בדעתי להגיש הצעת חוק נוספת בנושא חוק ההסדרים, כדי להגביל את החוק הזה – אם חוק ההסדרים מסוגל לדחות חוקים, הוא יוכל לדחות אותם בשנה או בשנתיים מקסימום. צריך לדון בזה, ולא יותר. לא יכול להיות שחוק יום חינוך ארוך, למשל, כבר כמה שנים לא מתקדם, ועכשיו יש דחייה של עוד חמש שנים. זה ממש דבר שלא ייעשה. אני רוצה לנצל את הזמן הקצר שנותר לי ולהזכיר את השביתה הקשה שמתקיימת היום במערכת ההשכלה הגבוהה בגין שביתת המרצים מהסגל הבכיר. אני רוצה להגיד לכם שהאוצר מתכנן מהלך נבזי, לא ראוי, ואני קוראת כאן – האופוזיציה בוודאי תצטרף, אני קוראת לאנשים מהקואליציה – בואו נעשה מעשה, ואני אומר מהו. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: למה נבזי או לא ראוי? רונית תירוש (קדימה): הרי בעוד כשבוע ימים הסמסטר יתבטל, וגם שנת הלימודים תתבטל כנראה. בכל מקרה הסמסטר יתבטל, ואז הסטודנטים המסכנים יצטרכו להקריב עוד קיץ ולא לעבוד כדי לממן את הלימודים, משום שהקיץ לפני שנתיים, זאת אומרת בקיץ 2006, היתה מלחמת לבנון. קיץ 2007 טורפד בגלל המאבקים כנגד ועדת-שוחט. הקיץ הזה כנראה יטורפד גם הוא בגין הסגל הבכיר. ואז, הסטודנטים לא עובדים ולא יכולים לממן את הלימודים שלהם. מה שכנראה הולכים לעשות באוצר זה הדבר הבא: הם ידחו לרגע האחרון את הנושא הזה של המרצים. יגיעו להסכמות רק אם הם יכניסו מדלת אחורית, או ראשית, את מסקנות ועדת-שוחט – שהסטודנטים מתנגדים להן – ואז יביאו את זה כעסקת חבילה ויחתמו, יום לפני שנסגר הסיפור הזה של הסמסטר. הסטודנטים מצדם לא יוכלו יום אחרי זה לשבות על זה שהכניסו את ועדת-שוחט, כי אם הם ישבתו הם מבטלים לעצמם את שנת הלימודים. אני חושבת שזה דבר לא ראוי, ואני אעבוד קשה מהיום עד מחר בערב, 24 שעות, לגייס קבוצה מסיבית של חברי הכנסת כדי להפעיל לחץ על ממשלת ישראל, על שר האוצר ועל ראש הממשלה, כדי שיגיעו להסדר ולסיכום ולפתרון עוד הלילה הזה, או בלילה הבא מקסימום, לפני ההצבעה על התקציב, והמבין יבין. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה לחברת הכנסת תירוש. יעלה ויבוא חבר הכנסת אורי אריאל; לרשותך עשר דקות. אחריו – חבר הכנסת יובל שטייניץ. אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני מצטרף לאיחולים. ברכת כוהן, ושתמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם ותביא ברכה לבית. היו"ר עתניאל שנלר: ברכת כוהן ללוי. אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אני מבקש לפתוח את דברי, חברת הכנסת רונית תירוש, בהצעה אלייך במאבק על ההשכלה הגבוהה, שאני חושב שהיא חוצה מפלגות וחוצה אופוזיציה וקואליציה. אני מציע שתנסי עכשיו לגבש קבוצה של חברי כנסת שתודיע לראש הממשלה, שאם הוא לא יתערב עד מחר, אז מחר ב-21:00 אתם לא תהיו עם התקציב. אני לא יודע איך – תיעלמו, תימנעו, תימנעו בחלק. הרי דרכים רבות למקום להביע, אם אנשים נחושים. אני אגלה לך סוד שאת יודעת – זה יפתור את הבעיה. אני יודע שזה לא קל. ממרום מושבי באופוזיציה קל להציע את זה, אבל אני חושב שאת צודקת. זה פשוט – אולי הנושא הכי חשוב לביטחון הלאומי הוא החינוך, לא צה"ל. לא כי צה"ל לא חשוב, לא כי השב"כ לא חשוב וכן הלאה. לא יהיה ביטחון לעם היושב בציון ואולי לכל העם היהודי אם ניכשל בחינוך. אנחנו בהידרדרות, מי כמוך יודע, ואני לא מתכוון להרחיב על זה עכשיו. דבר שני, אני רוצה לפנות מכאן, אני חושב שבשם הבית כולו, לתושבי שדרות ועוטף-עזה, שלצערנו גם היום חטפו וגם הרגע חטפו, ולהגיד להם קודם כול יישר כוח, חזק ואמץ. הם ראויים לכל שבח, לכל מלה טובה, לכל הזדהות, אבל יותר מכל אלה – הם ראויים לסיוע מידי הממשלה בתקציב הקרוב. ההתעללות בתושבים באזורים אלה, כאשר ראש הממשלה כבר פעם רביעית מבטיח שיהיה מיגון, אבל כל פעם מסיבה אחרת מודיע שלא נמגן את עצמנו לדעת – העניין הזה גובל בהתעללות. אני אישית, בתפיסת עולם, נגד המיגון. זה לא אומר שלא עושים שום דבר. צריך קודם כול לתקוף. ההגנה הכי טובה היא התקפה. הקם להורגך השכם להורגו. עם זה, במקומות מסוימים צריך לתת חיזוק גם בתקציבים, מעבר למה שניתן. גם בעניין הזה זה חוצה מפלגות. זה לא דבר של האופוזיציה. אני מכיר את עמדתם של שי חרמש ואחרים, ובצדק. גם לזה יש פתרון, כאשר חושבים שזה מספיק חשוב כדי להרים את זה לדיון בתקציב עד מחר בערב. החינוך – כפי שציינתי לגבי ההשכלה הגבוהה, החינוך הוא הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, והוא צריך לקבל עדיפות כל הזמן, בהיקפים יותר גדולים, גם החינוך הגבוה, גם החינוך בבתי-הספר וגם החינוך בגני-הילדים, וזה מתחיל משם. החינוך למצוינות, החינוך בכלל, לא מתחיל בכיתה א' – הוא צריך להתחיל קודם. גם בעניין הזה היו ניסיונות חקיקה, ניסיונות להביא את זה לידי מימוש בצורה הרבה יותר חזקה מהקיים היום. נקודה נוספת שאני רוצה להציג פה היא חיזוק הגליל והנגב, הפריפריה. מול עינינו, מול עיני כל מי שמסתובב באזורים האלה, מתרחש דבר מדהים, אסון בקנה מידה לאומי. גונבים לנו את המדינה – השתלטות על אדמות, השתלטות על כל דבר באופן לא חוקי, והממשלה עומדת ואינה עושה כמעט שום דבר. מה שנעשה איננו משנה במאומה את המציאות בנגב ובגליל. במקום לדאוג שבגליל ובנגב תהיה נהירה, תהיה פריחה – מקצצים. פעם אחרי פעם מחזקים את המרכז על חשבון הפריפריה. הדבר הזה אין לו תשלומים. מה שהולך לאיבוד, היכולת להחזיר אותו בראייה של שנים קדימה – הדבר הזה לא קיים. מה שנגזל יהיה קשה גם במשך שנים רבות להחזיר לעם ישראל ולמדינה היהודית והדמוקרטית. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: מבקשים שתסביר. אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): מה שר המדע והתרבות לא מבין? אני שואל – מה לא מובן? שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: מה שאתה מדבר. אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אם הממשלה, ברשותך, חושבת שבנגב יש מאות אלפי דונם שנגזלו על-ידי אנשים בצורה בלתי חוקית, אז היא צריכה לטפל בבעיה שהיא הגדירה. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: איך אתה יודע שהיא לא מטפלת? אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אני יודע שמינהל מקרקעי ישראל, משרד האוצר, משרד השיכון – ואני יכול למנות לך את כל המשרדים עד ראש הממשלה – חושבים שיש בעיה חמורה ביותר של גזל קרקעות בנגב. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: – – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אני אומר לך דברים ששמעתי מהם, אז יכול להיות או שהם משקרים לך או שהם לא – – – קריאה: הם לא משקרים. אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): הם לא משקרים, נכון. הממשלה לא משקרת – לא אומרת את האמת. נכון, אני מתקן. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: הם אומרים שיש בעיה – – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אני רק מבקש מהיושב-ראש – – – היו"ר עתניאל שנלר: זה על הזמן שלך, אתה מנהל דיאלוג. אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): זה הזמן שלי, אז כן. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: הם אומרים שהיום לא ניתן – – – את הנגב בכל – – – אם לא – – – של הבדואים בנגב – – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): שמעתי, זה לא מה שהם אמרו – – – שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: – – – ראש הממשלה. אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): זה לא מה שהם אומרים לי. מה שהם אומרים – אני חוזר ואומר את זה מתוך שמיעה מכלי ראשון – הם אומרים לי: יש בזיזה – חלק מהאנשים משתמשים במלים יותר קשות – של אדמות מדינת ישראל על-ידי אזרחים בהיקפים של מאות אלפי דונם. העניין הזה מפריע לפריסת צה"ל בנגב, מפריע להתיישבות, וקודם כול – הוא פריעת חוק מופגנת לאור היום. והממשלה הזאת חייבת לטפל בזה, ואם היא לא תטפל בזה, זה ילך ויחריף. דבר דומה, אם כי לא בסדרי הגודל האלה, אלא בצורה אחרת, קורה לנו גם בגליל, ומחייב טיפול של הממשלה. אם הממשלה לא תדע להפנות משאבים לאזורים האלה לטובת כל האזרחים שגרים שם – בעניין הזה אין לי מחלוקת, מי שגר שם כחוק במקום חוקי יקבל כל מה שאחר יקבל. אף-על-פי שזאת מדינה יהודית דמוקרטית, ראוי שיינתן לכל אזרחיה. הדברים האלה מחייבים פעולה דחופה. זה שיקראו לעוד שר "שר אחראי על הנגב והגליל" ושר כזה – לא יוביל לישועה. מכאן ברצוני לעבור לעניין שגם הוא איננו במחלוקת בבית הזה, נושא מפוני-מגורשי גוש קטיף וצפון השומרון – – – יורם מרציאנו (העבודה-מימד): מרוב שהם לא במחלוקת, לא פותרים את הבעיה. אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אני רציתי להגיד את זה. אני מסכים עם חבר הכנסת יורם מרציאנו, ידידי, שאמר שמכיוון שהם לא במחלוקת, כמו גם נושא העלייה, נניח – אני יכול לתת עוד כמה דוגמאות – – – קריאה: תושבי השכונות. אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): תושבי השכונות, אני מסכים. היות שאין על זה מחלוקת, אין על זה ויכוח, זה לא בסדר-היום, וגם לא צריך להתחשב בזה. יורם מרציאנו (העבודה-מימד): – – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): ידידי חבר הכנסת מרציאנו, אני בכל זאת קורא, בזמן שנשאר לי, לחברי מהקואליציה ומהאופוזיציה לעשות עוד מאמץ אחד לפתור את העניין הזה – וזה עולה גם כסף, כן, מי שהחליט לגרש מביא את זה בחשבון – ולגמור את הבעיה, להוריד אותה מסדר-יומנו. מה, אנחנו מתכוונים להתעסק עם הדבר הזה, עם הרוע הזה, עם החרפה הזאת עוד עשר שנים? אני מציע לחברי, בעיקר בקואליציה – אני פונה אליכם – לדבר על זה עם ראש הממשלה. קודם כול לדבר, זה יהיה על סדר-היום; ואחר כך להביא את זה לסיכום של גמר תביעות; להקציב עוד סכום מסוים, גם אם צריך לפרוס אותו על שנתיים, לא בשנה אחת, אבל לגמור, להוריד את העניין הזה מסדר-היום. הרי יש גבול להתעללות בתחום הזה. ולא שמישהו רוצה, אבל בסוף זה לא נגמר, התוצאה מדברת בעד עצמה. הדבר האחרון שאני רוצה לומר, ברשותך, אדוני היושב ראש, בעשר שניות, זה דבר שאני מאוד מחשיב אותו – נושא השירות הלאומי לכלל אזרחי ישראל. אני אומר "לכלל אזרחי ישראל", ואם מישהו לא מבין, כדי להסיר ספק – אני מדבר על החרדים, אני מדבר על הערבים, אני מדבר על כולם; כל מי שאזרח במדינת ישראל צריך לשרת אותה. ואם הוא לא יכול מאיזה טעם להיות בצה"ל – ואני יכול להבין את זה – הוא לא פטור מהשירות הלאומי. יש שתי בעיות, ובזה אני מסיים: שיש קהילות שמתנגדות לעניין הזה באופן עקרוני, ואני לא מבין אותן; ושהמדינה לא מקדמת את האפשרות הזאת לא בתקציב ולא בארגון. לפחות מה שבידי הממשלה – ראוי שהיא תזיז את עצמה ותיצור נורמה אחרת גם בתחום הזה. התקציב הזה בכללו לא מספק ולא ראוי, ולכן אנחנו ודאי נצביע נגד. תודה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה לחבר הכנסת אריאל. חבר הכנסת יובל שטייניץ – איננו. חבר הכנסת משה כחלון – בזמן של הסיעה, ואחריו – חבר הכנסת מגלי והבה. בבקשה, שמונה דקות עומדות לרשותך. יעקב מרגי (ש"ס): מה עם חבר הכנסת מרגי? משה כחלון (הליכוד): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כרגע קיבל חבר הכנסת רובי ריבלין אס.אם.אס מתושבת שדרות שכותבת לו שכרגע יש אזעקת "צבע אדום" בשדרות, וכמה טילים נוחתים שם – – יורם מרציאנו (העבודה-מימד): אבל הבטיחו לנו שלא יהיו טילים. משה כחלון (הליכוד): – – ואפילו לא מאפשרים לה להתבטא בו בזמן ששר הביטחון שלנו מחובק עם מובארק. יורם מרציאנו (העבודה-מימד): רגע, אבל הבטיחו לנו שלא יהיו טילים, לא? שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: – – – משה כחלון (הליכוד): הבטיחו לנו הרבה דברים. זה מצוין להתחבק עם מובארק כאשר לא עובר נשק ממצרים. תאמין לי, מי שהתחבק ראשון עם המצרים זה מפלגת הליכוד, וזה בגין, אז אל תבוא להגיד לי עכשיו אם זה טוב או לא – ואתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, אדוני שר התרבות, אז אל תנסה לקחת את זה למקומות אחרים. שנינו, גם אתה וגם אני, יודעים על מה מדובר, אז בוא לא ניתמם. אבל בוא נחזור לתקציב, כי אוזלת היד של הממשלה כבר באה לידי ביטוי, חבל לחזור על זה. פשוט קריאת מצוקה של תושבת שדרות, אמא לילדים, שרצה עם הילדים שלה כרגע ומתרוצצת בין חדרי ביטחון. מצאתי לנכון לומר את זה, ואני חושב שזאת הבמה המתאימה. לא שאני יכול לעזור יותר מדי, אבל לפחות לומר. סליחה, אדוני היושב-ראש, היתה לי כוונה לברך אותך, פשוט הפנייה של הגברת משדרות קצת גרמה לי התרגשות; אני באמת מברך אותך ומאחל לך הצלחה מלאה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה. משה כחלון (הליכוד): הממשלה הזאת, בתקציב הזה, היא פשוט ממשלה שמתפקדת כקבלנית לייצור פערים. אדוני השר, אם אתה רוצה שאני אסביר לך, אני אסביר לך. בשנים האחרונות, או בשנה וחצי האחרונה, מאז שהממשלה הזאת מכהנת, המחירים עלו – מחירי המוצרים הבסיסיים, ואתה בטח יודע על מה מדובר: שמן, עוף, קמח, חלב, תחבורה ציבורית, אורז – עלו כמה פעמים באחוזים ניכרים; וכמובן, הקצבאות לא עודכנו. זאת אומרת, עשיתם לנו טובה גדולה שלא פגעתם בהן. זאת אומרת, זה שלא פגעתם בנכי הפוליו, בנכים ובאמהות החד-הוריות – לא פגעתם, לא עזרתם כשהקופה מלאה. תקציב התרבות – אני מפרגן לך, אבל הם קבוצת לחץ. המסכנים האלה לא יכולים לדבר ברדיו, לא מעלים אותם; המסכנים האלה אין להם פה, הם מדברים דרך העיניים. אין להם לוביסטים. לכן, החבר'ה האלה הם הקורבן שלכם. הם הקורבן של הממשלה הזאת. ואם אנחנו מדברים על קורבנות – הנושא של שכר המינימום, אדוני השר. בשנת 2007 שכר המינימום היה צריך להתעדכן בפעם הראשונה. באה הממשלה ואמרה: היתה מלחמה, אנחנו מבקשים לדחות את זה לינואר 2008. חבר הכנסת מרציאנו כיהן בזמנו כיושב-ראש סיעת העבודה, והוא ניהל משא-ומתן, ואמרנו לו: אנחנו נעמוד בהתחייבויות. הגיע 2008 – אמרו נדחה ליולי 2008. ניסו לדחות ליולי 2009. אני מודיע פה מעל הבמה הזאת, ועל סמך ניסיון, לא שאני יודע: מי שלא עמד בהתחייבויות בפעם הראשונה ולא עמד בפעם השנייה, גם לא יעמוד בפעם השלישית. לכן, מקבלי שכר המינימום – וחשוב לציין ששכר המינימום הוא 3,710 שקלים, אדוני השר. אני לא יודע, במושגים של תרבות, תגיד אולי כמה כרטיסים להצגה זה, הסכום הזה שאנשים משתכרים לחודש, וגזלו מהם את ה-140 שקלים, מהאנשים האלה שמשתכרים 3,710 שקלים. לא עם ה-50 מיליון או 10 מיליונים – אתם אתם לא מתעסקים כי הם חזקים. אתם בדרך כלל לא מתעסקים עם חזקים. הממשלה הזאת מתעלמת התעלמות מוחלטת מחסרי היכולת, בצורה בוטה, ועכשיו יש לנו בשורות: מנענו גזירות. מה זה "מנענו גזירות" – זה שלא ביטלתם את החוק של סופה לנדבר, שלי ושל אמנון כהן לביטול הנחה לנזקקים בחשמל? עשיתם טובה למישהו בזה? האנשים שמשתכרים 1,800 שקלים בחודש מקבלים 130 שקלים הנחה, אז לא גזלתם מהם גם את ההנחה הזאת. תאמינו לי, צריך להמליץ עליכם לפרס ישראל. על זה שלא פגעתם בקצבה של נפגעי הגזזת אתם רוצים לקבל עוד פרס? תקבלו עוד פרס. הממשלה הזאת ראויה להרבה פרסים. מה כן הצלחתם לעשות באטימות ובחוסר רגישות? לקצץ בבסיס התקציב 50 מיליון שקל מהחיילים המשוחררים. יפה. כל היום אנחנו פועלים – הממשלה פועלת, הכנסת, הציבוריות הישראלית – לעודד התנדבות, לעודד שירות בצבא. אבל תזכרו, כשתשתחררו ניקח 50 מיליון מהתקציב שמיועד לעזור לכם לחזור לשגרת חיים סבירה אחרי שניתקנו אתכם למשך שלוש שנים ממהלך החיים הנורמלי. זו המתנה של ממשלת אולמרט את רוני בר-און את ברק את לבני את אלי ישי... יש פה מספיק, ברוך השם. הממשלה גדולה, תראו את הכיסאות. אין מקום. אין שרים, אבל גם אין מקום. הכול צפוף פה. זאת הממשלה שמקצצת לחיילים 50 מיליון שקל. חברים, אתם מנסים לומר: אנחנו עוזרים לחלשים, למוחלשים. תגידו את האמת, עם כל המלים המכובסות: העניים יישארו עניים. מדובר בעניים. מדובר במיליון איש שעובדים והם עניים. הם המטרה והם הקורבנות היחידים של התקציב הזה. לא התרבות, לא שום תחום אחר, אלא רק השכבות החלשות, שסימנתם אותן בצלב, וכמובן – פגעתם בהן, או לא פגעתם בהן, אבל לא חשבתם אולי, חס וחלילה, להיטיב אתן. אולי להוסיף לאנשים האלה 20, 30, 50 שקלים. בכל זאת, הרי יש כסף בקופה – אנחנו קוראים בעיתונים. אלה נתונים שלכם, של הממשלה. לחשוב לעזור לאיזה זוג קשישים שמשתכר 1,800 שקלים ב-10 שקלים? מה, אנחנו מטורפים? אנחנו נתפוס את שכר המינימום ונוריד להם אותו. הורדנו אותו פעם אחת, הורדנו אותו פעם נוספת, ועכשיו נוריד אותו גם בפעם השלישית. לכן, אדוני השר, אני פונה אליך ממש בשעת נעילה, וניסיתי לעשות את זה גם בנאום הקודם. תשפיעו על ראש הממשלה להחזיר לאומללים האלה את 140 השקלים בחודש – למיליון איש שהולכים לעבודה וחוזרים הביתה עניים. אנשים שעובדים. תשפיע, אדוני השר, כפי שידעת להשפיע בתרבות, תשפיע גם כאן. אומנם אותם אתה לא תשמע, הלוא אמרתי לך שאין להם לובי, הם לא מסוגלים לקחת לוביסטים – – – שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: אני חי ביניהם. משה כחלון (הליכוד): חי ביניהם – זה לא מספיק, צריך לעזור להם. אני קיבלתי בנאום הקודם שיעור היסטוריה שלא שכנע אותי. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: – – – משה כחלון (הליכוד): אני רוצה לומר לך – אתה נתפס כשר חברתי, ואני רוצה להגיד לך שהתקציב הזה מתעלם לחלוטין מחסרי היכולת. אני מבקש שתשפיעו על ראש הממשלה בנושא של שכר המינימום. זה לא ימוטט את המשק. תודה רבה, אדוני. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: אני מסכים אתך. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה לחבר הכנסת כחלון. יעלה ויבוא סגן שר החוץ חבר הכנסת מגלי והבה. אחריו ידבר חבר הכנסת יעקב מרגי. בבקשה. מגלי והבה (קדימה): אדוני היושב-ראש, שר המדע, התרבות והספורט, חברי חברי הכנסת, תחילה אני רוצה לברך את היושב-ראש, כי זו הפעם הראשונה שאני מתכבד לדבר כשאתה מנהל את הישיבה. היו"ר עתניאל שנלר: יש לך אחריות מסוימת לזה. תודה לך. מגלי והבה (קדימה): אתה המחליף שלי, לכן אני רוצה לאחל לך הצלחה, ואני בטוח שתצליח. אין ספק, חבר הכנסת כחלון, רשמתי לעצמי לדבר על דברים אחרים, אבל מה לעשות – לדעתי אתה מזלזל בזיכרון של הציבור וגם של יושבי הבית. אתה וחבריך הם האחרונים שצריכים לדבר על דרדור המשק בישראל, על יצירת מצב העוני. גם אני קיבלתי את האחריות – – – היו"ר עתניאל שנלר: חבר הכנסת כחלון. מגלי והבה (קדימה): אני קיבלתי על עצמי את האחריות. אנחנו הוצאנו את המשק ממצב קשה. אני יכול להגיד, חבר הכנסת חיים אורון, שכשאני שומע את הטענות שלו, אני מכבד אותן – – משה כחלון (הליכוד): אני פעם אחת הצבעתי בעד התקציב? מגלי והבה (קדימה): – – אבל זה שיש אנשים שכשהם יושבים פה הם רואים את העוני אחרת – – היו"ר עתניאל שנלר: חבר הכנסת כחלון, אתה דיברת פעמיים, ואולי תדבר עוד. תרשה לו בבקשה לסיים את דבריו בלי הערות ביניים. משה כחלון (הליכוד): אני מבקש – לפי התקנון, אני מבקש להשיב לו. מגלי והבה (קדימה): אני פונה אל הדברים שנאמרו, לא אליך. משה כחלון (הליכוד): סליחה, חבר הכנסת כחלון זה אני. מגלי והבה (קדימה): – – כשאני שומע שהם מדברים על קורבנות ומנסים להתעלם מההיסטוריה של 2003 עד היום, זה כאילו שמתנכרים למה שקרה אז. אז תחליטו. מצד אחד אתם אומרים: מה שעשינו עזר לכלכלת ישראל והצלנו את המשק, אבל יש לזה השלכות. אבל מצד שני אנחנו רואים איך אתם מדברים היום – כאילו לא הסכמתם אז, ב-2003, כאילו כל מה שעשיתם לא נכון. אז חבל לדבר על התחייבויות ולנסות להטיף מוסר. זאת הפעם השנייה או השלישית שאתה מדבר, וחבל, כי אתה נחשב חבר כנסת שדואג לחברה, חבר כנסת חברתי, אז לפחות אל תנסה לייפות את פני חבריך ואת פני מנהיגיך שהביאו למצב הכלכלי הזה. אדוני היושב-ראש, זאת הפעם הראשונה מאז כינון הממשלה האחרונה שאני מדבר ומצביע כסגן שר. ליוויתי את כל התקציבים של הממשלה, והפעם אני מסתכל על ההישגים של חברי בוועדת הכספים ובוועדות אחרות, ואנחנו יכולים להגיד מה שאנחנו רוצים; נכנס חוק הסדרים אחר, ואנחנו מצביעים על חוק הסדרים שונה לגמרי מזה שנכנסנו אליו. אני מברך על ההישגים שהושגו, אם אנחנו מדברים על הגדלת סל הבריאות, אם על תוספות למשפחות החד-הוריות, על תוספות בחינוך – אלה הישגים חשובים שאין לזלזל בהם. אל לנו לשכוח שבמצב הכלכלה – על כל המספרים – איך שלא מתייחסים לזה, יש שינויים חיוביים, וצריך להגיד את האמת הזאת. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס לכך שהרבה פעמים אנחנו מקבלים החלטות, מקבלים תקציבים, אבל כשאנחנו מגיעים ליישום, לביצוע בתקציב אחרי שנתקבל – הרבה פעמים מתקבלות החלטות ואין יישום שלהן, והתקציב לא מנוצל כפי שמתחייב מכך. די לדבר על תקציבי הממשלה – ואנחנו לקראת סוף השנה; נמצא פה שר המדע, והוא יכול לומר לנו כמה שרים וכמה משרדים לא ניצלו את התקציב שלהם במשך כל השנה, כמה עודפים חוזרים לאוצר. שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה: זאת הפעם הראשונה זה עשר שנים שמשרד המדע ניצל מיליארד שקל ניצול תקציבי עד לפני 11 יום. מגלי והבה (קדימה): אני יודע שההישג הזה – התוספת לתקציב – חשוב, אבל אני רציתי להתייחס, ברשותך, אדוני היושב-ראש, לכל הנושא של יישום התקציבים. אני מקווה שהתקציב של השנה הבאה, וחוק ההסדרים – במיוחד חוק ההסדרים – יבואו עם בשורות לכל שכבות העם, ובמיוחד – אני יודע כמה מרחק יש בין ההבטחות ובין קיומן. לפעמים יש פערים, במיוחד במגזר הערבי ובמגזר הדרוזי, שכשאנחנו בוחנים את יישומי חוק התקציב אנחנו רואים את התקציב ואנחנו רואים שעדיין לא הגענו לשוויון המיוחל. אני בטוח, אדוני היושב-ראש – לסיום – שגם השר מג'אדלה וגם אני, בתפקידינו בממשלה, נעשה כל מה שביכולתנו כדי שבכל ההחלטות התקציביות ובכל מה שקשור לשוויון ולהקטנת הפערים נוכל לבוא בשנה הבאה עם בשורות יותר טובות. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה, חבר הכנסת והבה. יעלה ויבוא חבר הכנסת יעקב מרגי. אחריו נפתח את סבב הסגירה, וראשון הדוברים יהיה חבר הכנסת זיו. בבקשה. יעקב מרגי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, תרשה לי לאחל לך הצלחה בתפקידך החדש, הנוסף – סגן יושב-ראש הכנסת ויושב-ראש הישיבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, אנו דנים היום בחוק ההסדרים, לקראת ההצבעה שתתקיים בעוד כשעה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שוב אנו נאלצים לאשר את חוק ההסדרים, אף שבשנה שעברה עמדנו כאן, כבשנים עברו, והבטחנו לעצמנו ולציבור שחוק ההסדרים ייעלם מן העולם, או שלפחות יהיה דק עד כדי עמוד אחד שיהיה הכרח בל יגונה. והנה, השנה שוב הגישה הממשלה חוק הסדרים קשה, עבה, רב-סעיפים – תקציביים ולא תקציביים, אפילו בעל משקל ביולוגי רב מאוד, מכבשים ועד זוחלים. אני שמח שהכנסת אילצה את הממשלה לדלל את חוק ההסדרים, אבל אין בכך די. אני שוב מביע תקווה שבשנה הבאה לא יוגש חוק הסדרים. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נצביע היום בעבור חוק הסדרים שהוצאו ממנו גזירות קשות מאוד, שאילו היו נשארות בו, כפי שהוגש, היינו פוגעים בילדים, היינו פוגעים בנכים, הינו פוגעים במובטלים, היינו פוגעים בעקרות הבית והיינו פוגעים בקשישים ובמקבלים הבטחת הכנסה. אני שמח שלאחר מאבק עיקש של סיעות הקואליציה – ואני מדגיש, סיעות הקואליציה יחד, ולא כבודדים כפי שראינו בשנים עברו, שאחרי כל הסתייגות שעברה בוועדת הכספים רצו למסך או לעיתונאים. אני שמח שראשי כל סיעות הקואליציה – העבודה, ש"ס, הגמלאים, ישראל ביתנו – חתמו על מסמך שאילץ את האוצר ואת הממשלה כולה לבטל את הגזירות בדבר קיצוץ והקפאה של קצבאות; ורצו אף להטיל מס על עקרות הבית. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שמח שהבאנו פשרה בין האוצר ובין נכי הפוליו. חוק ההסדרים שלפנינו הוא טוב מכל חוקי ההסדרים שהוגשו בשנים האחרונות, ובפרט מזה של אותה ממשלה לא חברתית וחסרת חמלה שהביאה את תקציב 2003, שנתנה חומר רע וכוח לנערי האוצר לשנים הבאות, ומהם אנו סובלים עד היום. לסיום, אדוני היושב-ראש, אני מלא תקווה שבשנה הבאה חוק ההסדרים, אם יוגש, יהיה חוק פוזיטיבי. אם יהיה חוק הסדרים פוזיטיבי – ידידי חבר הכנסת כחלון, אני רוצה שתטה אוזן; אני מקווה שבשנה הבאה יוגש חוק הסדרים עבה, אבל שכולו יהיה פוזיטיבי, שיהיה בו כל מה שהממשלה לא הספיקה לעשות למען הנכים, למען החלשים, למען מוסדות החינוך, כל מה שלא הספיקה לעשות למען הנגב והגליל, ומה שלא הספיקה לעשות כדי למנוע את המשבר ההולך – – – ראובן ריבלין (הליכוד): אתה מאמין ששרי הממשלה יודעים בכלל מה כתוב בתקציב? אתה בקיא בתקציב יותר מכל שרי הממשלה. יעקב מרגי (ש"ס): אני מקווה. אביגדור יצחקי (קדימה): – – – היו"ר עתניאל שנלר: תודה. הזמן הוא על חשבונך, חבר הכנסת מרגי. חבר הכנסת יצחקי, למדנו מרבותינו שדברי חכמים בשקט נשמעים. יעקב מרגי (ש"ס): אני מקווה שבשנה הבאה יוגש לאישור הכנסת חוק הסדרים עבה, אבל פוזיטיבי – אני חוזר על דברי – שיתקן את העוולות במערכת החינוך, יחזק את מערכת האכיפה, את משטרת ישראל, יחזיר לציבור את הביטחון האישי, ויטפל במשבר ההולך ומתהווה במערכת הבריאות. רבותי, אני חושב שבתקציב זה לא הובא בחשבון המחסור החמור במיטות אשפוז. אנחנו בתקן נמוך מאוד במספר מיטות אשפוז ל-1,000 נפש. אני קורא מכאן לראש הממשלה ולשר האוצר להטות אוזן ולהקשיב: 1.7% זה לא גזירה משמים; זאת החלטת הממשלה. עם כל הכבוד. מדינות ה-OECD יטפחו לנו על השכם, עם כל חור שנוסיף בחגורה כדי להדק אותה הם יתמלאו שביעות רצון וייתנו לנו עוד טפיחה על השכם, אבל אני חושש שיקרה לחברה הישראלית מה שקרה לסוס הרעב במשל. אנחנו נרגיל את הסוס הזה לא לאכול, אבל בסוף או שהוא יגסוס או שהוא יהיה חולה. יפה שעה אחת קודם. תודה רבה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה לחבר הכנסת מרגי. נעבור עכשיו לסבב סגירה סיעתי. ראשון הדוברים – חבר הכנסת יצחק זיו. אחריו – חבר הכנסת יובל שטייניץ, ואם הוא לא יהיה באולם – חבר הכנסת מרציאנו. חמש דקות. יצחק זיו (גיל): כבוד היושב-ראש, ברוך בואך למועדון סגני היושבת-ראש. כבוד השר, חברי חברי הכנסת, בדיוק בשביל הרגע הזה הגענו לכנסת. אנו, חברי מפלגת הגמלאים, הגענו כדי לזעוק מתוך הבית הזה ממש, מעל הבמה הזאת: די, מספיק. אני וחברי לסיעת גיל לא ניתן לקצץ בקצבאות הזיקנה ובקצבאות הגמלאים והחלשים בחסות חוק ההסדרים. היו"ר עתניאל שנלר: סליחה. מילא שאתם מתיישבים ומתלחשים, אבל צועקים מצד לצד כשסגן יושב-ראש הכנסת נואם? בבקשה, אדוני. יצחק זיו (גיל): בעיתון "ידיעות אחרונות", על-פי סקר מדד החוסן החברתי שנערך השנה לקראת כנס שדרות, מצטיירת תמונה עגומה על אי-אמון הציבור במדינה. אזרחי ישראל, במספרים הולכים וגדלים, אינם סומכים על המדינה, והטענה היא שהנהגת המדינה אינה מנצלת את הכלכלה החזקה לטובת החברה כולה. בסעיף האחרון בסקר צוין שכשני-שלישים מהציבור סבורים שהמדינה אינה מאפשרת לאזרחיה לחיות בכבוד, בעיקר לאחר היציאה לגמלאות. את כל העול הטילה המדינה על הגמלאי הקשיש, ודיללה בכך את זכויותיו הפנסיוניות, שנרכשו לאורך עשרות השנים שבהן עבד. קבלת טיפול רפואי סביר נמנע ממנו. הגמלאים, שכבר נסחטו עד תום, נזרקו הצדה והפכו מנכס לנטל על החברה שבה יצרו. לפני חודשים אחדים הבעתי מעל במה זו את התנגדותי לשימוש בנושא ההוצאות הממשלתיות, חשובות ככל שיהיו, כדי לעקר את הקצבאות מהעדכון לפי מדד המחירים לצרכן ולהשאירן בערכן הקודם. ההקפאה מקטינה את כוח הקנייה של הקצבאות, שהוא קטן עקב עליית המחירים, ובמצב זה כל שקל הוא משמעותי לגמלאי. הגמלאים הקשישים שילמו את מלוא חובם לחברה, וכעת הם נאלצים לשלם גם בעבור כישלונותיהם הניהוליים של אחרים, כישלונות שהסתברותם היתה כתובה על הקיר. את האחריות להם מנהיגי החברה לדורותיהם מטילים על כתפיהם הזקנות והחלשות של הקשישים. חוק ההסדרים הוא חוק אומלל, שהפך לכלי בידי משרד האוצר ומאפשר לממשלה לקצץ, לחתוך, לרמוס – והכול תחת אפם של חברי הכנסת. כל הנושאים המאוגדים בחוק ההסדרים ראוי היה שיופרדו ויידונו כל אחד לחוד בצינורות החקיקה המקובלים. חוק ההסדרים פוגע ביכולתה של הרשות המחוקקת לפקח על החקיקה ועל הפעילות של הרשות המבצעת, הלוא היא הממשלה. במהלך השנים הלך חוק ההסדרים ותפח, וכיום נכללים בו מאות סעיפים. בג"ץ זיכה אותו בתואר: חוק שאינו הולם הליך חקיקה דמוקרטי. אני מאמין שלקראת השנה הבאה תפעל מפלגת גיל, יחד עם סיעות נוספות בבית הזה, להקטנת חוק ההסדרים, ואף תשאף לביטולו כליל. ישראל נמצאת בעיצומה של צמיחה כלכלית, אך הסיבה לגידול העצום ברזרבות הכספיות שבידי האוצר אינה רק צמיחה כלכלית. אחת הסיבות העיקריות לרזרבות היא שאנחנו, הגמלאים, ניצולי השואה – כספנו, חסכונותינו, שבויים בידי המדינה ומוסדותיה הפיננסיים, במקום שישמשו לשיפור איכות חיינו. אנו, הגמלאים, שעמדנו בכל המשימות, היינו מלח הארץ, הקמנו את המדינה, מסרנו אותה לדורות הצעירים שבאו אחרינו, מנושלים מרכושנו ומהזכויות שרכשנו כדין. אך שאלה רטורית לי אליכם: מי נהנה מהצמיחה? ניחשתם. נכון. בעלי ההון, המעסיקים. אך שאר הציבור הישראלי נשאר מחוץ למעגל. הגמלאים, השכירים, אנשים ממעמד הביניים – כל אלה שהביאו לצמיחה אינם זוכים ליהנות מפירותיה. במקום שהממשלה תשקיע בשדרוג השירותים הציבוריים, ברווחה, בביטחון הסוציאלי, בחינוך, בהשכלה, בכל אלה היא ממשיכה לקצץ ולקצץ. אם תשאלו את אנשי האוצר, הם ודאי לא יכחישו – אנחנו נותנים למשק לצמוח, מצמצמים את ההוצאות, נותנים להישגים הכלכליים לטפטף מלמעלה – מבעלי ההון – למטה, עד לאזרח הפשוט. אבל בינתיים האזרח הפשוט מת; הוא מת מצמא. עד שיגיעו אליו רסיסי הטיפות מטה כבר יהיה מאוחר מדי. בינתיים המדינה מתעללת בגמלאים שלה, באלה שתרמו לקופת המדינה, זונחת את הצעירים, לא משקיעה בנוער, לא משקיעה בחינוך, לא משקיעה באנשים המרכיבים את החברה הישראלית. ואז, בעוד שנים מספר, כאשר לא יישאר מעמד ביניים מבוסס, אל למדינה להתפלא שאין לה יותר גאוני היי-טק, אין יותר מדענים, ואפילו אין צעירים שמוכנים להתגייס ולמות למענה. אנו, הגמלאים, לא היינו אמורים להיות החוליה החלשה. ממשלות ישראל לדורותיהן, בסדרה של החלטות אומללות, הפכו אותנו לשכבה חלשה. הממשלה צריכה להתעשת, לתקן ולהחזיר לנו את שלנו. היות שמפלגת הגמלאים גיל חברה בממשלה הזאת, ובקואליציה הזאת, מתוך אחריות לאומית החלטנו עם השותפות בקואליציה לתמוך בתקציב, עם כל ההסתייגויות, אף שהוא אינו עונה על דרישותינו. כולנו תפילה ששנת 2008 כולה תהיה שנת שלום, ותוקדש לבנייה וליצירה, כך שנוכל לטפל בבעיות החברתיות הקשות שאנו עדים להן. אנו, מפלגת גיל, שברנו את מחסום השתיקה, ומתחילים בדרך חדשה, אשר לשמה הגענו לכנסת, בכך שנהיה לאנשי בשורות לקראת שנת 2008 – לגמלאים, לנכים, לניצולי השואה ולכלל האוכלוסייה החלשה, בהגנה על זכויותיהם. גמלאי ישראל, עכשיו הוכיחה מפלגת גיל שאין על מי לסמוך – על שום מפלגה – אלא רק על עצמנו. על כן אני קורא לחברי הבית מכל הסיעות לתמוך בחוק זה. תודה רבה. היו"ר עתניאל שנלר: תודה רבה לחבר הכנסת זיו. יעלה ויבוא חבר הכנסת יובל שטייניץ. אחריו – חבר הכנסת יורם מרציאנו. לרשותך חמש דקות. בבקשה. יובל שטייניץ (הליכוד): אדוני היושב-ראש הנכבד, חבר הכנסת שנלר, חברי דיברו כאן לפני על כך שבתקציב הזה אין בשורה חברתית. בזכות שר האוצר הקודם, שהפליא לעשות – הקודם לקודם – בנימין נתניהו, נוצרו עודפי תקציב של מיליארדים, והממשלה הזאת לא השכילה ליצור בשורה אמיתית, רפורמה אמיתית בתחומי חינוך, בריאות, ביטחון פנים – ביטחון ילדינו ונשינו ברחובות הערים והכפרים – מניעת בריונות, אלימות ופשיעה. בכל זה אין שום בשורה. ועל כך, חברי – ששניים מהם נמצאים כאן, ראובן ריבלין ומשה כחלון, יו"ר ועדת הכלכלה לשעבר – דיברו וידברו. אבל, אדוני היושב-ראש, התקציב הזה מסוכן מבחינה ביטחונית. התקציב הזה אינו הולם את האתגרים הביטחוניים שהולכים ומתהווים, שהולכים ומתגברים במזרח התיכון. המזרח התיכון נתון בהתעצמות אדירה. כספי הנפט – עליית מחירי הנפט הזרימה משאבים אדירים להתעצמות בסוריה, באירן, בסעודיה, ובמידה מסוימת גם במצרים. יש ניפוח שרירים צבאי בכל מדינות ערב ובאירן, והתקציב הזה אינו מאפשר – לא לצה"ל ולא לגורמי הביטחון השונים – להתפתח כך שנוכל לעמוד באתגרים. חברי אפרים סנה, חבר בכיר בקואליציה, סגן שר הביטחון לשעבר, כינס שלשום מסיבת עיתונאים והודיע שיצביע נגד התקציב, בגלל המסוכנות הביטחונית שבו. ואני רוצה לומר לאזרחי ישראל: צה"ל צודק בתביעתו למשאבים נוספים. לא על הכול אפשר לדבר. לא את כל הפערים והמחסורים אפשר לפרוט כאן, מעל במת הכנסת. חלקם נדונים בוועדות ובוועדות משנה של ועדת החוץ והביטחון. אבל אתן כמה דוגמאות שמותר לדבר עליהן. איסוף המסכות מתקיים בימים אלה – מסכות האב"כ, ערכות המגן שאמורות להגן על אזרחי ישראל בביתם, וגם על חיילי המילואים בדרכם לחזית, במקרה של שימוש בנשק כימי בידי גורמים כמו סוריה או אירן. בתקציב הזה אין כסף לעמידה בהתחייבות הממשלה לשקם ולייצר ערכות אב"כ לילדים, לנשים ולגברים עד סוף שנת 2008. זה תקציב שמשאיר את מדינת ישראל לא מוגנת כפי שנקבע – כפי שמערכת הביטחון גם התחייבה לפני כנסת ישראל – בפני איומי אב"כ. התקציב הזה אינו מאפשר הצטיידות מהירה מספיק באמצעי לחימה שונים, שלאחר מלחמת לבנון התגלה כי הם חיוניים, ואינני רוצה לפרט את רובם; התקציב הזה אינו מאפשר בניין כוח מואץ כפי שתבע פומבית – אילולא תבע פומבית לא הייתי מעלה את זה כאן – אבל פומבית שר הביטחון החדש, אהוד ברק. הוא אמר שצריך להרכיב בדחיפות שתי אוגדות קרקעיות לוחמות כדי להיות מסוגלים להתמודד גם עם איום רב-חזיתי – בכמה חזיתות. יש לפתח את היכולת של אש-מנגד. אני מניח שחלק גדול מאזרחי ישראל קראו את המאמר המאוד-מעניין על טילי "לורה", lora – long range artillery; זה מענה חיוני שעשוי לתת לישראל יתרון אסטרטגי לעת מצור ומצוקה, שרוב המומחים מסכימים עליו. התקציב הזה אינו מאפשר פיתוח מאוד חשוב, ממש במהלך השנים הקרובות, של אש-מנגד – אש מדויקת מנגד לא רק מהאוויר אלא גם מהיבשה ומהים, שלדעת רוב המומחים חייבת להיות אלמנט מרכזי בביטחון ישראל בשנים הקרובות. אין בתקציב הזה משאבים הדרושים להתמודדות – גם צבאית, אם יהיה צורך, אבל גם מודיעינית – עם גלי האיום ההולכים וגדלים, ובכלל זה האיום האירני, והזכיר זאת גם סגן שר הביטחון אפרים סנה. לכן אני רוצה לומר לאדוני היושב-ראש, לשר הנכבד ולחברי הכנסת: דעו לכם שהתקציב הזה לוקה – אני בכוונה אומר את הדברים ככה, בצורה מדודה וזהירה, בלי להתלהם – לוקה בחסר מבחינה ביטחונית. התקציב הזה אינו הולם את הצרכים הבסיסיים והמינימליים של מענה צבאי ומענה ביטחוני על אתגרי העתיד. התקציב הזה הוא רע למדינה לא רק מבחינה חברתית וכלכלית אלא גם מבחינה צבאית וביטחונית, וכל חבר הכנסת, מהאופוזיציה ומהקואליציה, שיש לו חוש אחריות מינימלי, לא ייתן את ידו לתקציב מדינה כל כך רשלני, לא רציני, בעייתי חברתית ומסוכן ביטחונית. תודה רבה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. חבר הכנסת יורם מרציאנו, בבקשה. יורם מרציאנו (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, בבואנו להצביע היום על חוק ההסדרים ומחר על תקציב המדינה, אנחנו חייבים להישיר מבט אל כל אחד ואחד שהצביע עבורנו בבחירות האחרונות. אזרח שמילא את חובתו האזרחית ולקח חלק בבחירות הדמוקרטיות, עשה זאת מתוך שיקול דעת ואמונה כי הפתק שהוא ישלשל לקלפי הוא הפתק שישלח את מפלגתו לייצג אותו נאמנה לאורך כל ארבע השנים. כל אחד מאתנו צריך לזכור כי הוא לא מייצג פה את עצמו – אף שנראה לנו לפעמים שכל אחד פה מייצג את עצמו – אלא את שולחיו, את הציבור שבחר בו. אני חבר מפלגת העבודה, שהלכה בבחירות האחרונות על ה"טיקט" החברתי. והיה לי הכבוד – בשנה הראשונה שלי בכנסת – לעמוד בראש סיעת העבודה ולנהל מטעם מפלגת העבודה את המשא-ומתן לקראת תקציב 2007, יחד עם יושב-ראש הקואליציה, חברי אביגדור יצחקי. נקראנו לשר האוצר, לראש הממשלה, לפקידי האוצר, ואז אמרו לנו: אנחנו אחרי מלחמה, הצפון נפגע, צריך לשקם את צה"ל – ונכון שצה"ל זה דבר חשוב; בואו תוותרו עכשיו, ולקראת תקציב 2008 אנחנו נבוא לקראתכם, אנחנו נקיים את הפעימה של שכר המינימום. הגענו לכאן, דחו את הפעימה של שכר המינימום. אני נבחרתי לכנסת במשבצת השכונות של מפלגת העבודה. בנאום הראשון שלי אמרתי: צריך להחזיר את פרויקט שיקום שכונות – של מנחם בגין עליו השלום, של יצחק רבין עליו השלום – אמרו לי: אנחנו אחרי מלחמה, בתקציב 2008 יהיו בשורות. ואני אומר פה כחבר מפלגת העבודה – אין לי טענות לראש הממשלה וגם אין לי טענות לשר האוצר. אני בא בטענות אך ורק למפלגתי שלי, שאולי מתוך חשבונאות ומתוך ניהול מחנאות, החליטו שפרויקט שיקום שכונות הוא לא בסדר-יומה של מפלגת העבודה. דיברתי עם אנשי האוצר, אמרו לי: מה אתה רוצה מאתנו, אל תבוא בטענות אלינו, אף אחד לא דרש את זה מאתנו. אנשי מפלגת העבודה שניהלו את המשא-ומתן בכלל לא דנו בזה. לכן, אין לי טענות לא לראש הממשלה ולא לשר האוצר, אבל יש לי טענות למפלגה שלי – החברתית – שאולי מתוך התחשבנות, שזה ייזקף לזכותו של חבר כנסת כזה או אחר, הם לא מבקשים את זה. ומי צריך לסבול? תושבי השכונות. לא די בכך שמפלגת העבודה מבקשת לבטל את משבצת השכונות, היא גם מבקשת לבטל את פרויקט שיקום שכונות. אני בא מהשטח. אני שומע מזכירי סניפים, אני שומע חברי מרכז מפלגת העבודה, שאומרים: איפה אתם, מה בדיוק עשיתם? אני שומע עכשיו את החגיגות – הצלנו מגזירות חברתיות בחוק ההסדרים. ראיתי. איפה השכר הממוצע לגמלאי ישראל, כפי שהתחייבנו בהסכמים הקואליציוניים? איפה זה? האם גמרנו את כל הבעיות של סל התרופות, של חולי הסרטן שמחכים לבשורה מאתנו? איפה זה? פרויקט שיקום שכונות – לא רק שלא הוסיפו, מקצצים. איפה הדיור הציבורי? היה פה חבר הכנסת אורי אריאל, שדיבר על מפוני גוש-קטיף. הוא אמר: יש קונסנזוס. אז אם יש קונסנזוס לא צריך לדבר על זה, על אנשים שגרים ברחובות. איפה הנושא של מיגון שדרות ועוטף-עזה? ועכשיו אנחנו חוגגים: השגנו הישגים מרחיקי לכת. איזה הישגים, על מה אנחנו מדברים? ואני אומר: כמי שהסתובב במערכת הבחירות האחרונות, ובהחלט חשב שהדגל החברתי הולך להיות מורם ומונף והוא יהיה הנושא, אני רוצה לומר לכם – לאותם בוחרים, לאותם חברים, שהסתובבו ברחובות: פשוט, אנחנו לא עושים את מה שאתם מבקשים. ולכן, גם היום וגם מחר, אני לא מתכוון לתמוך בתקציב, ואני חושב שחוק ההסדרים הוא חוק שצריך לעבור מן העולם, וגם לזה התחייבו לפנינו מעל הבימה הזאת בתקציב הקודם – שבתקציב 2008 כבר לא נראה את חוק ההסדרים. ואנחנו ממשיכים לראות אותו קיים, ויש פה חברי כנסת ותיקים ממני – הוא יהיה גם ב-2009, אולי הוא יהיה גם ב-2010, כי זה חלק מהתרבות של הכנסת. אני רק זוכר שמפלגת העבודה והמפלגות החברתיות תקפו את המנהיגות האכזרית של ביבי נתניהו – הכלכלית-חברתית האכזרית. מה קרה לנו? כולנו התחפשנו לביבי נתניהו? כולנו ממשיכים את דרכו של ביבי נתניהו? כולנו מחקים אותו? לכן אני חושב שאל לנו לתמוך בתקציב כזה. אני אישית לא אצביע – לא עבור התקציב ולא עבור חוק ההסדרים – משום שנושא השכונות, שכל כך קרוב אל לבי, אף-על-פי שהבטיחו לי שהוא ייכלל במסגרת תקציב 2008 הוא איננו קיים בה, וכשמבטיחים לי ולא מקיימים – גם אני לא מצביע. תודה רבה. צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): יישר כוח. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. חבר הכנסת אברהם מיכאלי – בבקשה; חמש דקות. אברהם מיכאלי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו משעת בוקר מקיימים פה דיון על חוק התקציב ועל חוק ההסדרים – על חוק ההסדרים היום, מחר נקיים על חוק התקציב – ואזרחי ישראל שצפו וצופים בנו במהלך היום יכולים אולי לשאול שאלה: מה האנשים האלה עושים פה כל היום? כל אחד עולה, כל אחד מדבר על דברים שאולי הם שמעו גם לפני שנה, לפני שנתיים, והוותיקים ממני בטח דיברו על כך גם לפני 10 ו-20 שנה. ואנחנו צריכים לחשוב לפני אישור חוק ההסדרים, לפני חוק התקציב, מה קורה לממשלות ישראל בכלל בתכנון תקציב המדינה. רבותי, יש עובדות שאי-אפשר להכחיש אותן – שיש אפליה בחלוקת העוגה התקציבית. ואם אנחנו מגיעים לקראת השבוע האחרון לפני אישור התקציב, ואז מתחילים כל הלחצים, והאוצר מנסה להגיע להסדר כזה או אחר עם סיעות הקואליציה, ובעצם גורם לעצמו ביזיון כזה או אחר בהתנגדות של סיעות הקואליציה, ומסיר את אותם חוקים או את אותן גזירות שרצו להעביר – אנחנו כחברי הכנסת וכאזרחי ישראל באמת לא מבינים למה האוצר – אגב, בכל ממשלות ישראל, זה לאו דווקא בממשלה הזאת – מביא את המדינה ואת הממשלה לביזיון כזה. למה היה צריך להעלות את אותם דברים, שמלכתחילה לא צריך היה להעלות אותם, במסגרת חוק ההסדרים, שכולם מדברים עליו כחוק גרוע וכחוק שצריך לעבור מן העולם? ממשלת ישראל אכן יכולה כעת להרשות לעצמה לאמץ כל מיני תיקונים סוציאליים שחברי סיעות הקואליציה הצליחו להעבירם בחוק ההסדרים הנוכחי. ובאמת האוצר, לא רק שלא יצא נפסד מזה, אלא זה בעצם מביא כבוד למדינה, שאנחנו מנסים לתקן עוול של חוקים שונים לגבי מגזרים שונים, שבעצם כבר סובלים מהגזירות של השנים האחרונות והם צריכים לקבל את התיקון של העוול. ואם אנחנו מדברים פה על תיקון עוולות, תיקון עוולות לא נגמר, לצערנו, בחוק ההסדרים הנוכחי וגם לא בחוק התקציב שמחר נאשרו. יש דברים שבחלוקה הלא-נכונה והלא-צודקת של עוגת התקציב, ממשיכים עדיין לסבול, ואנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו בעצם גורמים לכך שהעוול הזה גם ייפסק. אני מתייחס לקבוצת אוכלוסייה אחת, שהיא בעצם אוכלוסייה גדולה, ולאחרונה אפילו התייחסנו אליה בכותרות בתקשורת – נוער עולה ותלמידים עולים. בוועדות שונות בכנסת דנו בסוגיה של תלמידים עולים, ויש אפילו ועדת משנה מיוחדת שכמה מהחברים שנוכחים כאן במליאה חברים ושותפים בה, ובעצם התייחסנו לבעיות שנתקלים בהן אותם תלמידים עולים בקליטה במערכת החינוכית במדינת ישראל. כמדינה קולטת עלייה, אנחנו קולטים יחד עם ההורים גם את הילדים שלהם. אבל, לצערנו, אין הסדר זכויות של תלמידים עולים, וזה פוגע בהשתלבות המוצלחת של התלמידים האלה במערכת החינוך. בעצם, מה שקורה בסוף הוא שיש שיעורי נשירה גבוהים בקרב התלמידים האלה, והנשירה הזאת בסוף גורמת, במקום קליטה טובה, להעברת התלמידים האלה למערכות אחרות של רשויות המדינה. לצערנו, חלק גדול מזה זה המשרד לביטחון פנים, ששם מטפלים טיפול אחר באותם תלמידים. אנחנו מדברים על כ-350,000 ילדים עולים בישראל, שהם כ-12% מכלל התלמידים בישראל. אבל כפי שראינו בנתונים שהוצגו בוועדות השונות בכנסת, אנחנו יודעים על 46% מהנערים האלה שעלו בחמש השנים האחרונות שלא מסיימים כיתה י"ב. 26% מהתלמידים האלה לא נמצאים במסגרת חינוכית פורמלית כלשהי. 42% מכלל הנושרים בישראל הם תלמידים עולים. כל תלמיד עולה שלישי שנמצא במערכת חינוך בישראל לא מגיע ללימודים באופן סדיר. רק 24% מהתלמידים העולים בשנתון זכאים לתעודת בגרות. כפי שאמרתי קודם, לצערי יותר משליש מהתיקים שנפתחים במשטרה לנערים עבריינים הם לילדים עולים. לפי נתונים רשמיים של ארגונים חברתיים שונים, יותר מ-40% מילדי העולים נמצאים מתחת לקו העוני. חייבים להתייחס לבעיה הזאת בחומרה, כדי לחשוב איך מוציאים את הילדים האלה מהמצב הקשה שהם נמצאים בו היום. אנחנו, כמדינה, כחברה קולטת עלייה, אם לא נקלוט את העולים האלה, אנחנו נהפוך אותם בסוף לילדים ללא ערכים. רבותי, היום קראתי בתקשורת על אוכלוסייה שלמה של עולים שהגיעו מברית-המועצות לישראל וחוגגים פה את החג הנוצרי. אלה יהודים שעלו במסגרת חוק השבות. יהודים שעלו לישראל חוגגים את החג הנוצרי. לצערנו, אנחנו באנו ממדינה – – – היו"ר אמנון כהן: אדוני, אתה צריך לסיים. אברהם מיכאלי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, תודה על הגעתך. חוסר הערכים שהילדים האלה וההורים שלהם מרגישים, שאין לנו בישראל. יהודים שעלו במסגרת חוק השבות, בזכות חוק השבות עלו כיהודים לישראל, חוגגים חג שיהודים לא אמורים לחגוג אותו. לכן אנחנו, כמדינה שבאים אליה יהודים שעלו לישראל במסגרת מדינה יהודית, צריכים להקנות את הערכים האלה לילדים העולים, כדי שהם לא יהפכו חלילה לאלה שיהיו גם נגד היהדות ונגד הערכים שאנחנו מחנכים עליהם. היו"ר אמנון כהן: אדוני, תודה רבה. חברת הכנסת סופה לנדבר, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת צבי הנדל. סופה לנדבר (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, קודם כול, אני רוצה להגיד שבעצם אני קדנציה רביעית בכנסת וזו הפעם הראשונה שהתקציב מאושר בזמן, עוד לפני הזמן. רבותי, אנחנו כנראה צריכים להיות הגונים. זו הפעם הראשונה שניצולי השואה יקבלו את הכספים, ויתחילו לקבל, חלק של ניצולי השואה, לפי החוק של יורי שטרן. אני חושבת שצריכים להגיד כאן כמה מילות ברכה או מחמאות לחבר הכנסת סטס מיסז'ניקוב, יושב-ראש ועדת הכספים החדש. כולנו שותפים לעבודה בוועדת הכספים. אנחנו יודעים שלא על מגש של כסף אנחנו מקבלים תקציב. מדובר על מאבקים גדולים בתוך הוועדות השונות, כולל ועדת הרווחה, וצריכים להגיד מלה על יושב-ראש ועדת הרווחה, על יושב-ראש ועדת החינוך, הוועדה המשותפת של חינוך וכספים. אנחנו נלחמנו עבור החוקים האלה. אם לא קיצצו את הקצבאות, זו עבודה משותפת של כמה מפלגות, כולל מפלגת ישראל ביתנו, כמובן, אבל גם ש"ס, גמלאים, קדימה והעבודה – – – צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): קדימה, אחורה. סופה לנדבר (ישראל ביתנו): לא, סליחה. ישראל ביתנו ומפלגת העבודה. אני רוצה להגיד שבעצם בראש המאבק עמד יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת אלי אפללו, ומגיעות גם לו כמה מלים טובות על העבודה הקשה מאוד שלו. רבותי, לא נדהמתי, אבל הקשבתי בתוכי לנאומים שהיו, מטעם חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, ואני רוצה לומר שקל לעלות ולנאום כאן דברים פופוליסטיים. יכול להיות שאגיד משפט בנאלי – דיבורים כמו חול אבל אין מהם מה לאכול. כנראה, חברים מהאופוזיציה – קשה לי לבטא את זה – אתם סובלים מאלצהיימר. אתם היום מאוד "לארג'ים", אבל כנראה שכחתם מי סגר את מקומות התעסוקה, מי שלח אנשים לתוכנית ויסקונסין, מי קיצץ את קצבאות הקשישים, מי הפך חצי מדינה לעניים, מי קיצץ את סל התרופות, מי קיצץ את הבריאות ומי ביטל את חוק הנגב, שדרך אגב קשור לפריפריה, ואת כל ההטבות שהחוק הזה נתן, ומי קיצץ את תקציב הביטחון. ועל זה כל המדינה שילמה מחיר. אני יכולה להוסיף עוד ועוד, אבל, רבותי, עוול שנעשה למדינה, מישהו צריך לתקן אותו. אחרי צעד קשה, הממשלה הנוכחית צריכה לתקן את הדברים האלה. בקדנציה הקודמת לקחו מהנכים, מביטחון ומחינוך, ומי לא זוכר את הרפורמה של דברת ומי עף ממערכת החינוך – אנשים עם תואר שני ותואר שלישי, אנשים, מורים, עם ידע, משכילים מאוד, שבעצם התוכנית או הרפורמה שהיתה אז שלחה אותם אז הביתה. רבותי, מישהו צריך לתקן את זה. אז תפסיקו לדבר בצורה פופוליסטית. רבותי, הציבור לא טיפש. כל אמא מירוחם ומהפריפריה יודעת מי שלח אותה לחפש עבודה איפה שהיא לא נמצאת. כל קשיש יודע מי הכניס את היד לכיס שלו, וכן לגבי סל הבריאות, פנסיות וכספים לדיור. אנחנו צריכים לתקן את זה. אנחנו, מפלגת ישראל ביתנו, עושים את זה צעד אחרי צעד. אנחנו הבטחנו ואנחנו מקיימים. הבטחנו לניצולי השואה, ואנחנו עושים את זה. הבטחנו או לא הבטחנו אבל מקיימים את זה כלפי תושבי שדרות, וכן לגבי חוק הסטודנטים, תעריפי חשמל מוזלים, מיגון בתי-חולים, פנסיה חובה, אגרת טלוויזיה וביטול תוכנית ויסקונסין וכן הלאה וכן הלאה. אני חושבת שבכמה הדקות שיש לי אני לא יכולה להגיד את הדברים שבעצם התכוונתי להגיד, אבל אני רוצה להגיד שאני מקווה שבתקציב הבא אנחנו נמצא פתרון לדאגה, שיש לא רק בלבי, אני מאמינה, אלא אצל רוב חברי הבית. בעצם, נדרש צעד רציני מאוד כלפי זוגות צעירים. אנחנו יודעים שזוגות צעירים, שסיימו שירות בצבא מדינת ישראל, התחתנו ויש להם ילדים קטנים, חלק מהמשפחות, לצערי, צריכות לחפש את מקום אחר, רחוק מהבית, מקום שבו המדינה יכולה לתת – ולקבל – לתת אפשרות לצאת יותר טוב; מקום שבו המדינה יכולה לתת, לחבק ולתת אפשרות לעתיד טוב יותר. אני חושבת שבתוכניות של ממשלת ישראל ובתוכניות של הבית הזה צריכה להיות שורה של חוקים שנועדו לתת הטבות מס לצעירים, כדי שיהיה עתיד לצעירים במדינה. לצעירים האלה אנחנו חייבים לדאוג. אדוני, תודה רבה, ואני מקווה שבתקציב הבא – – היו"ר אמנון כהן: עכשיו את תומכת בתקציב? סופה לנדבר (ישראל ביתנו): – – אנחנו נבטל את חוק ההסדרים שדיברנו עליו כל כך הרבה. מיותר להוסיף שמתוך 200 סעיפים שהיו בתקציב הצלחנו להוציא חלק, למשל הסעיפים על בית-החולים ועל תעריפי החשמל. תודה, אדוני. היו"ר אמנון כהן: תודה. חבר הכנסת צבי הנדל, ואחריו – חבר הכנסת יעקב כהן. צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): מכובדי היושב-ראש, אדוני השר, חברות וחברי הכנסת, זה לא היה בתכנון, אבל שמעתי את חברת הכנסת סופה לנדבר – ראשית, אני מבין שאנחנו לקראת בחירות, כי זה היה נאום בחירות משובח; שנית, אני חושב שמותר להיות קצת-קצת נימוסיים ולא לדבר בגסות רוח. צריך להודות על האמת, לא היתה לממשלה הזאת אגורה שחוקה אילולא עשה ביבי את מה שעשה בכלכלה. לכן, טיפה-טיפה נימוס לא תזיק לכולם. סופה לנדבר (ישראל ביתנו): בראבו – – – צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אני לא מהמפלגה שלו, ויש לי הרבה מה להגיד עליו – – – סופה לנדבר (ישראל ביתנו): – – – צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): מה קרה, את לא יכולה – – – היו"ר אמנון כהן: חברת הכנסת לנדבר, דיברת כרגע. עכשיו תקשיבי. צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אסתרינה, תטפלי בה. במצב הכלכלי של הממשלה היום, ושל הכנסות המדינה, מותר להגיד מלה טובה למי שהניע את התהליך, עם כל הכאבים. ואולי את לא יודעת, ואולי עוד רבים לא יודעים – המאזינים ודאי לא יודעים – בזמנו, בגלגול הקודם, כשאריק שרון, שיאריך ימים, הקדים את הבחירות, זה היה מפני שהוא ידע מה המצב הכלכלי ורצה בחירות מהר, לפני שהמדינה תתמוטט. מותר להגיד תודה לאיש הזה, בנימין נתניהו, שהציל את הכלכלה של המדינה. טוב, אבל לא בשביל זה עליתי לבמה. קריאה: – – – צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): בדיוק. יש גבול. חוצפה, אפשר לחשוב. אני מבין שהכול פוליטיקה, אולי את רוצה למרק קצת את הכבוד העצמי שלכם, שמחלקים את ירושלים ועוקרים יישובים – – סופה לנדבר (ישראל ביתנו): – – – צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): – – אז עכשיו צריך להגיד קצת מלים – – – סופה לנדבר (ישראל ביתנו): – – – צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אני חייב לומר, שלמרות כל ההכנסות, ואף שהמצב הכספי של הממשלה ושל קופת המדינה הוא באחד מהימים היותר-טובים שהיו למדינה זה הרבה-הרבה שנים, אני שומע גזירות כאילו אנחנו לא במדינה הזאת, כאילו לא יודעים את הצרכים. אני אגע בנקודות שלא כל כך שמעתי שדיברו עליהן, כמו למשל בתחום החינוך – חברת הכנסת סופה לנדבר ודאי תסכים אתי, ואני אתה – שם אני שומע שמקצצים בחינוך למבוגרים ויש איום לסגור את האולפנים לעברית. המנכ"לית אמרה שהם בלי ספק יהיו פתוחים חצי שנה. ריבונו של עולם, הרי זה הכלי היחיד, הבסיסי, שבאמצעותו עולים שמגיעים לישראל לומדים עברית. את העולים מארצות חלשות יותר מלמדים שם גם מעבר לעברית, כדי שיכירו קצת את המדינה. חלק מהמורים המיומנים האלה הולכים לפטר; שלא תחשבו שמדובר בכספים מאוד גדולים, שימוטטו את המדינה, אבל הבעיה היא שאין סדרי עדיפויות מסודרים. או המיגון לשדרות – יש חילוקי דעות, והם לגיטימיים, אם כן או לא למגן; אם אנחנו צריכים להסתובב עם שכפ"צים או להילחם. אבל אי-אפשר שלא לתת לצה"ל להיכנס. והרמטכ"ל, אף שכופים אותו לשתוק, בשלב מסוים לא היה יכול להתאפק, ואמר שאם אנחנו לא נשלוט בחבל-עזה, לא נוכל למגר את ה"קסאמים". הוא אמר את זה פעם אחת, אבל להגיד את זה פעם נוספת הוא לא מעז, כי הוא יודע מה קרה לשני רמטכ"לים לפניו שדיברו נגד המלכות. לכן בסוף לא עושים את זה. מבטיחים שימגנו – בבג"ץ, בתקשורת. אבל מתי הבטיחו? כשגאידמק אמר שהוא רוצה למגן. אז רצו ראש הממשלה וחבריו ואמרו לראש העיר: אל תיגעו בכסף הזה, אנחנו נמגן. מי ביקש מכם לרוץ? מישהו מוכן לתת? לכם אין? מה אכפת לכם? אז עכשיו לא ממגנים, כי "לא נמגן את עצמנו לדעת". אני חייב להודות שאני בדעה שעדיף שלא יהיה מיגון. הרבה יותר טוב שאזרחי המדינה, במקום שילבשו שכפ"צים כל היום, ידעו שהזרוע הצבאית שצריכה להגן עליהם קיבלה אור ירוק, כי צה"ל רוצה להיכנס ולמגר את הטרור אבל ראש הממשלה לא נותן לו לעשות את זה. אנחנו חייבים לדעת את זה. אז, אי-אפשר מצד אחד לא להילחם בטרור, אלא לעשות רק מה שאפשר לעשות מרחוק או עם פינצטה – הרי האוכלוסייה שלנו חוטפת את הטילים לא עם פינצטה, אלא בכל מקום שהם נופלים. נסי נסים שאין מאות הרוגים. זה לא בזכות מישהו, אלא בזכות בורא העולם, ששומר על היהודים היקרים ביישובי עוטף-עזה ובשדרות. אבל בסוף אומרים להם שאנחנו אומנם לא ניכנס אבל גם לא נמגן. העוסקים במלאכה, גם צה"ל, חיפשו מתחת לאדמה איך להוזיל את זה, כי הפרויקט הנורמלי, הבסיסי, היה צריך לעלות כ-1.5 מיליארד שקל. הגיעו בצמצומים, ורק עם פלטות כאלה, ופלטות כאלה, מה לא עשו כדי להגיע ל-350 מיליון – 20% מהסכום שזה היה צריך לעלות באמת – אבל גם לזה אין כסף. אז צריך להחליט לאן הכסף הולך; יש לממשלה כסף. אמרו לנו שיצמצמו את הממשלה. אז נכון שיש פחות סגני שרים, והייתי מרוצה מכך שיש פחות סגני שרים, פחות הוצאה. עכשיו אני כבר מתגעגע לסגני השרים. מספר השרים שיש, בלי תיק ועם תיק, עם תיק אוכל, עם תיקייה, הוא כמעט חסר תקדים. את השולחן הזה, של הממשלה, האריכו והאריכו, ועדיין השרים המסכנים יושבים כל כך צפוף, לא נוח שם. אלא מה? לזה יש כסף. אין בעיה. אחר כך – המשטרה. אנחנו מדברים על פשע. מעבר לזה שמזנבים בשוטרים כשהם כבר נלחמים בפושעים – כשהיה המאבק בפקיעין, אחרי ששבועות היהודים סבלו משרפת בתים, מאיומי רצח, החליטה המשטרה לעשות שם סדר, והתנפלו, ושרפו את הזבל, ותפסו שוטרת וסגרו אותה באחד הבתים. לצערנו, בגלל המצב – התנפלות של מאות אנשים – המשטרה נאלצה לפעול כפי שהיא פעלה, ועם כל כאב הלב על כך שנפגעו אנשים, אלה לא היו אנשים נחמדים שלמדו ספרות ומישהו בא וירה בהם. אז במקום שהממשלה תדע שהמגפה של הפשע, עם הזקנים ועם הבדואים בנגב והפרוטקשן, ועם הגליל והחקלאים שגונבים להם תוצרת, והנוהג הזה שלא נכנסים לכפרים, כי אין למשטרה מספיק כוח להיכנס עם יחידות מיוחדות, וזה מסוכן – אז לא זו בלבד שלא נותנים תקציב, גם גוערים בהם למה הם פעלו כך או כך, ולמה לא תכננו, ולמה לא דיברו, ואם היה מסוכן למה באו 300 שוטרים, וכל זה במקום להודות להם, ולנשק להם את הידיים, על כך שסוף-סוף יש חבורה של שוטרים שמשליטה סדר ואין הפקרות. אצל היהודים זה לא היה קורה לעולם, כי יודעים שאין שם סכנת נפשות, ושם הורסים בתים ועוקרים אנשים ממקומם. אצל הבדואים? אצל הערבים? רק בירושלים יש אלפי יחידות דיור. רק בסביבות ירושלים יש אלפי יחידות דיור ריקות. לא שהם מסכנים במצב כזה שאין להם בתים לדיור. הם בונים מסיבות פוליטיות עוד בתים ועוד בתים. ואנחנו לא הורסים כי אין לנו מספיק כוחות משטרה. משה כחלון (הליכוד): כפר-שלם. צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אני שומע שיש בכפר-שלם אנשים כבר למעלה מ-50 שנה. אם פולש עולה על קרקע, צריך להוציא אותו, אבל, ריבונו של עולם, 56 שנה, לא מוציאים סתם כך בן אדם. אני לא מכיר את הפרטים ואני לא רוצה להיכנס לזה, אבל בוודאי האדם הזה צריך לקבל תחליף ראוי למגורים. לא יכול להיות ש-56 שנה לא ראו אותם ופתאום נזכרו בהם. אני לא רוצה לגעת בזה, כי אני לא מכיר מספיק את הפרטים, אבל הפתרון נראה לא טוב. את הפעולה צריך לעשות, ואם הקרקע שייכת למישהו אחר, אין ברירה. בקיצור, יש אין-סוף תחלואים. אני לא נוגע בכוונה בגוש-קטיף ואני לא מדבר על המצב הכלכלי בעוטף-עזה, בשדרות ובעוד עיירות פיתוח. אני לא מדבר על תוכניות שיקום שכונות כאלה ואחרות שהיה ראוי שנעשה. יש אין-סוף פעילויות. בדרך כלל יש שכבה קטנה מאוד, שאתה מתעסקים, לה נותנים, וגם כשעושים הקלות במס זה לעשירונים שאצלם זה כסף גדול. היו"ר אמנון כהן: תסיים במשפט טוב. צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): למה? יש לי עשר דקות, לא? היו"ר אמנון כהן: הן עברו. משפט מחץ לסוף. צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): משפט מחץ? משפט לא מחץ, אבל האמת המרה היא שלא רק מהסיבות הכלכליות אלא בעיקר משום ההתנהלות הביטחונית והיושרה המנהיגותית, הממשלה הזאת ברובה, בעיקר קדימה-אחורה, לא ש"ס, מסוכנת למדינת ישראל ממש. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת יעקב כהן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת חיים אורון. יעקב כהן (יהדות התורה): כבוד היושב-ראש, אדוני השר, חברי כנסת נכבדים, לצערי התקציב החדש שעומד לאישור הכנסת מחר אינו נושא בשורה בנושאי רווחה וחברה, גם לא לגבי מצוקת הדיור הגוברת ולא לגבי העוני המעמיק ומתרחב. מה שכן יש בו הוא המשך מדיניות ההשפלה של המוסדות התורניים בצורה מזלזלת ומחפירה. אני אנמק ואסביר. תקציבי המוסדות התורניים קוצצו משנת 2002 למחצית, לשליש ולרביע. ניקח דבר פשוט: בשנת 2002 עמד תקציב המוסדות התורניים במשרד על 1.032 מיליארד שקל. היום מקווים שיחזירו ויהיו בו 400 מיליון שקל. במוסדות העל-יסודיים של החרדים, שנקראים ישיבות קטנות, בעבר היתה תמיכה במסגרת משרד הדתות, ואף כל בחור קיבל כ-350 שקלים. היום, לאחר סגירת המשרד והעברת התקציב למשרד החינוך, התקציב החדש ירד מ-350 ל-80. זהו קיצוץ של למעלה מ-75%, שאין לו אח ורע. בחודשים האחרונים גם את כבשת הרש הזאת לא נותנים, וזאת שערורייה בפני עצמה, שחייבים לפתור אותה מייד. בנוסף, תקציב שכר הלימוד של ישיבות אלה ירד זה כמה חודשים בכ-55%, וחייבים לפתור את הבעיה. יש בעיה עם בג"ץ, אבל גם אם לא יהיה, חייבים למצוא תמיכה חלופית כדי להמשיך את קיומם של מוסדות אלה. תקציבי המוסדות היותר גבוהים, ישיבות גדולות, ירדו. אם בעבר הם היו 550, היום הם 400. תקציבי המוסדות הפנימייתים במשרד הרווחה עמדו בשנת 2002 על 63 מיליון, והיום הם עומדים על 23 מיליון. הסמינרים קוצצו בלמעלה מ-20%. תרבות יהודית ירדה מ-106 מיליון בשנת 1999 ל-38 מיליון בשנים 2006–2007, וחלק לא הועבר עד היום. אני חייב להגיד שנוסף על כל הקיצוצים יש קשיים, התרבו הבקשות שנדחות וביקורות שמקשות ומהוות אבני נגף בקבלת התקציב. מה שכואב ביותר הוא, שנוסף על כל הקיצוצים שמדובר עליהם, קיצוצים חדים שאין להם אח ורע ותקדים בשום מגזר, גם בשנה זו, שבה מגדילים את תקציבי החינוך בכל המוסדות הממלכתיים ומוסיפים 1.5 מיליארד, במוסדות התורניים גם את שארית התמיכה שנותנים – נותנים אותה בצורה משפילה ובשום אופן לא בצורה ממלכתית. את התקציב המקוצץ מגישים בספר התקציב עם הורדה של חצי, ואחרי השתדלויות של חברי הכנסת מהסיעות החרדיות, שמלוות בהסכמי קואליציה או בהסכמים לקראת הצבעת התקציב, מוסיפים אותם. אם בשנת התקציב 2006 הוסיפה אותם סיעת יהדות התורה, ובשנת 2007 רובם הוספו על-ידי סיעת יהדות התורה וחלקם על-ידי סיעת ש"ס, היום אני שמח ומקווה שהם יגיעו בעזרת תנועת ש"ס. אני מצר ושואל, באיזו תרבות של מדינה מתוקנת מתנהלים הדברים בצורה מבישה כזאת? מדוע שלא ייתנו את המעט שכן נותנים בצורה מסודרת ומכובדת כמו לשאר האוכלוסייה? לכן אני קורא לממשלת ישראל להפסיק את המדיניות של הכנסת עזים בהגשת התקציב והוצאתן לקראת הצבעת התקציב. הרי למרות כל ההסכמים האלה, בסופו של יום לא נוספת אגורה אחת, ולא ייתכן שבזמן שלכל מערכת החינוך התקציב מתרחב ומשתפר, אצלנו הוא נשאר מצומק ומקוצץ. לכן, הגדילו את התקציב, ולפחות את מה שכן נותנים – שיהיה בכבוד, לא דרך הסכמים וביזיון. אני רוצה לגשת לנושא התקציב בכלל. חברי כנסת נכבדים, לדעתי התקציב שיוגש מחר הוא התקציב האכזרי ביותר בתולדות המדינה, מכיוון שהוא תקציב רעב בשנות שובע. היו לנו שנים קשות, אבל כזה תקציב אכזרי עוד לא היה. אין היגיון שבתקופה שבה כלכלת ישראל משגשגת נשמע ונקרא כל שני וחמישי, חדשות לבקרים, פרסומים וסקרים בעיתונות על הזרם הגובר המגיע אל העמותות המחלקות מזון ממנהלי בתי-ספר ומתלמידים רעבים המבקשים סנדוויצ'ים. מבקשים לקחת הביתה לימים שישי ושבת סנדוויצ'ים. לצערנו, זרם התלמידים גובר והולך והעמותות עומדות חסרות יכולת לעמוד בקצב הדרישות. לא מדובר בבתי-ספר בבני-ברק או בירושלים. כל הפרסומים מדברים על עמותות בתל-אביב, ברעננה ובהרצלייה. אני רוצה לצטט את אחד המנהלים שאומר: המצב קשה מנשוא, יש תלמידים שיושבים בכיתה ובמקום לחשוב על לימודים חושבים על אוכל. ובזה חוזרת שוב האמרה הידועה שנופפו בה לפני הבחירות ידידי מסיעת ש"ס: ילד רעב לא לומד. לכן אני לא מבין ואינני מסוגל לקלוט מדוע העקשנות והאכזריות האלה, שלא להחזיר את קצבאות הילדים. הרי קצבה זו היתה כל השנים, והיא לא נטל חדש על קופת המדינה. את התקציב של קצבאות הילדים קבעה ועדה מקצועית בלתי תלויה, והיא נתנה זאת כתחליף לנקודות הזיכוי במס הכנסה. הרי כל הסקרים מצביעים היום על התגברות העוני, ובשנה האחרונה עלה מספר הילדים העניים ל-800,000. זה כואב שהנתונים מתפרסמים בימים כאלה, דווקא בתקופה של שפע כלכלי, כאשר הצמיחה עלתה ל-5.4%, הגירעון ירד מ-5.4% ב-2003 עד אפס גירעון היום ועודפי הכנסות, החוב הציבורי ירד מ-101% ל-81% בתוצר לנפש, האבטלה ירדה. יש עודפים, ועל אף הכול הדוח של "מרכז אדוה" מצביע על כך שהצמיחה הנפלאה הזאת היטיבה רק עם שני העשירונים העליונים ולא חלחלה לשאר האוכלוסייה. אני חייב לומר שאף שבשבוע שעבר עבר בכנסת חוק מס הכנסה שלילי, הוא לא מהווה מענה ופתרון, שהרי לדעת כל המומחים הוא יעזור מקסימום ל-1.2% מאוכלוסיית העוני, שמונה כ-1.65 מיליון נפש, כיוון שמס הכנסה שלילי מיטיב רק עם אלה שמשתכרים מ-1,700 שקל עד 5,000 שקל, ולא מיטיב עם אלה ששכרם מעל 5,000 שקל, והוא לא מיטיב גם עם אלה שיש להם למעלה משלושה ילדים במשפחה. ואני שואל, האם משפחה עם שלושה, ארבעה או חמישה ילדים יכולה לחיות מ-5,100 ש"ח? הרי גם 20% מהשכירים, אומרים הסקרים, חיים מתחת לקו העוני, ואז אי-אפשר לומר להם – ובעבר הם היו 10% ועלו ל-20% מהאזרחים שמשתכרים ועובדים, ובכל זאת הם חיים מתחת לקו העוני, ואי-אפשר לומר להם: לכו תעבדו. לכן אני מתפלא על שסיעות הקואליציה, שהתאחדו בנושאים מסוימים, וברור שזה היה צריך להיות וזה היה צפוי – בחוק מס בריאות על עקרות בית, בסל הבריאות, בהקפאת הקצבאות – מדוע דווקא בנושא הזה של קצבאות הילדים לא שומעים אף אחד שמדבר על זה, ומקסימום הקימו ועדה, כשאנו יודעים מה הסוף של כל ועדה ומה ייעודה. בינתיים לאוכלוסייה העשירה יצרו רפורמה, שצריכה לעלות לקופת המדינה, עד 2010, 27 מיליארד ש"ח, אבל לעניים לא נתנו שום דבר. לכן אני קורא לכל סיעות הקואליציה וחברי הבית: היו קשובים לרחשי העם. אל תיתנו ידכם לתקציב אכזרי זה, אשר במקום להילחם בעוני הוא נלחם בעניים, במיוחד לאור העובדה שבתקציב הביטוח לאומי יש רזרבה של 111 מיליארד ש"ח בפיקדון, ולא נותנים אותם לילדים הרעבים. זה פשוט מדיניות סדום, שאומרת: גם לי, גם לך – טוב לא יהיה. הבה נתאחד ונפתור את המצוקה של האזרחים והילדים על-ידי החזרת הקצבאות, כיוון שיש בידינו, יש ביד האוצר, היכולת והאפשרויות. אני קורא לראש הממשלה, הבה נזכור: לפי כל הפרסומים, ישראל מובילה – במקום הראשון – בעוני במדינות המערב. לכן, אנא, שמע את צעקת הילדים העניים, את שוועתם של הדלים. בסך הכול, מה הם מבקשים? וזו בושה שבעידן של שפע כזה, בעידן שיש בידכם לפתור את המצוקה על-ידי החזרת הקצבאות, אז דווקא מתאכזרים אליהם. היו"ר אמנון כהן: תודה, אדוני. חבר הכנסת חיים אורון, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. חיים אורון (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו מגיעים כאילו לישורת האחרונה בדיון הזה, ובראשית דברי אני מוכרח לומר: תקציב 2008 יוצא מהכנסת יותר טוב מכפי שהוא נכנס אליה, בשני היבטים. הראשון הוא הנושא של הדיון היום, חוק ההסדרים. ראשית, הוא מצומצם לאין שיעור לעומת שנים קודמות, הוא מצומצם לאין שיעור לעומת הספר הכחול שקיבלנו לפני כמעט שלושה חודשים. אני מאוד מקווה שהממשלה תבין שהתרגיל הזה הוא לא עוד ניסיון שבשנה הבאה יחזרו עליו, אלא שהפרק הזה במסורת הפרלמנטרית הישראלית הסתיים. אם רוצים חוק תומך תקציב, באותם כמה סעיפים מצומצמים שיש להם השלכה תקציבית ישירה, ניתן להגיש אותם בצד תקציב המדינה, וכל השאר, אדוני היושב-ראש, רפורמות ששייכות ולא שייכות, נושאים שהקואליציה פוחדת שלא יהיה לה רוב בהם – תתכבד ותביא אותם במהלך השנה לדיון רציני, שיצטרכו לגייס בו את הרוב ולהצביע עליו. תראו מה עומד לקרות פה היום, למשל בסעיף הבריאות. אני ועוד חברים בוועדת הכספים נאבקנו על סעיף הבריאות במתכונת הזו ואפילו הצלחנו, ובקריאה שנייה אצביע בעדו ובקריאה שלישית אצביע נגדו, כי אין לי ברירה אחרת. חוק שמבחינה מסוימת הוא חוק שלי – אני עומד להצביע נגדו. למה? כי הוא כרוך בעוד שורת נושאים שאיני רוצה להצביע בעדם. יש אבסורד פרלמנטרי יותר גדול מזה? וזו רק דוגמה. לכן אני פונה לחברי הקואליציה, ואני יודע שהפנייה הזו, ספק אם תצלח. במסגרת מטרת החוק סיעתי הגישה הסתייגות שאומרת שחוק ההסדרים במתכונתו הנוכחית לא ייכון יותר – משנת 2009 והלאה. אם הכנסת תתאחד על ההסתייגות הזו, חסל סדר חוק הסדרים, וכל אלה שחזרו ונשבעו ואמרו שהם נגד חוק ההסדרים כאשר הם ישבו באופוזיציה ואחר כך עברו לקואליציה – נפתור יחד את הבעיה הזו. אבל, שלא תהיה אי-הבנה, חוק ההסדרים הוא לא הבעיה הגדולה של התקציב הזה. חוק ההסדרים הוא ביטוי למדיניות, והבעיה הגדולה של התקציב הזה ממשיכה להיות שאלת המדיניות, ואדוני היושב-ראש וחברי הכנסת מקדימה, גם אם אמרתי שהתקציב טוב יותר מכפי שהוא נכנס, הוא בשום פנים ואופן לא תקציב מפנה. הוא ממשיך גם בהגדרה, גם בהצהרה וגם במעשה מסלול שמתקיים כאן מאז 2001. מרכז המידע של הכנסת מגיש לוועדת הכספים כמעט מעשה של יום-יום חומר ונתונים על תקציב המדינה ועל התפתחות הכספים בתחומים מסוימים. הטבלאות והגרפים, חבר הכנסת בן-ישראל, נראים בדיוק אותו דבר. אני לא בטוח שאתם יכולים לראות פה גרף כזה – עלייה שמתחילה ב-1999 עד 2001, שהוא הפיק, ומ-2001 והלאה – ירידה בכל הנושאים החברתיים, בחינוך ובבריאות וברווחה. הבוקר הוגש לנו גרף כזה על ההקצאה לילדים בתקציב. אותו גרף. אמרתי לאנשי המרכז שמגיעים להם הרבה שבחים על עבודתם: קחו את הגרף הזה, שנו בו את הכותרת, שימו בריאות, שימו חינוך, קבלו אותה תמונה. חברות וחברים, הבעיה לא בגרפים אלא במשמעות שלהם, ואת המשמעות שלהם אנחנו מקבלים יום יום – פעם בדוח "מרכז אדוה" ופעם בדוח מרכז טאוב ופעם בדוח של אוניברסיטת באר-שבע על היחס בין הפריפריה והמרכז ופעם בסקר "פיזה" על הישגים חינוכיים, ובכולם מתקבלת אותה תמונה קשה: חברה עם פערים, חברה שהפערים בה הולכים וגדלים, חברה שהפערים הולכים בה וגדלים ותקציב המדינה לא ממלא את התפקיד העיקרי שלו בהקשר הזה – לפעול לצמצום הפערים. אומרים לנו: מה אתה רוצה – ספסלי הליכוד ריקים עכשיו – אנחנו הבאנו את הצמיחה. עם כל הכבוד, אני מבין שהתחרות הכי גדולה היא מי לוקח את הקרדיט הזה יותר, סילבן שלום או בנימין נתניהו. אני רוצה להגיד לשניהם: טיפה צניעות. חלק מרכזי בצמיחה הזאת זה לא אתה ולא אתה. על זה אומר בנק ישראל: אלה תנאים בין-לאומיים, זו מחזוריות עסקית כלשהי. היה גם מרכיב מסוים במדיניות שלכם, אבל מה המחיר, חבר הכנסת אמנון כהן, יושב-ראש הישיבה, מי שילם את המחיר של הצמיחה הזאת, ולמה מסרבים להשתמש במכשיר היחיד שיכול לצמצם, להעביר חלק מהצמיחה הזאת לשכבות החלשות? המכשיר היחיד, סליחה המכשיר העיקרי, לא היחיד, הוא תקציב המדינה ומדיניות הממשלה. כל התיאוריות של הטפטוף, שאם המשק יצמח אז גם השכבות החלשות יגיע אליהן משהו, לא עובדות. לא עובדות אצלנו. זה לא עבד בעבר, לא עובד בהווה, לא עובד בעולם, בשום מקום. ואז מה נשאר, להפעיל את המנגנון המתקן של המס, של תשלומי העברה, של החקיקה, כדי שחלק מהצמיחה הזאת יגיע גם לשכבות החלשות. אדוני היושב-ראש, וזה לא קורה. ואז בכל פרמטר, פתאום שוד ושבר, אנחנו שיא עולמי, שיא עולמי במספר הילדים מתחת לקו העוני, שיא עולמי בפערים בחינוך – בפערים בחינוך, לא בהישגים – שיא עולמי ברמה נמוכה של קצבאות זיקנה וכו' וכו'. וכל המחלוקת הזאת מתנקזת לסעיף 114 בחוק ההסדרים, שעליו יש הסתייגות של סיעתי – גודל התקציב. חבל שחבר הכנסת אבישי ברוורמן לא נמצא כאן – – – ראובן ריבלין (הליכוד): הוא בוועדה שהוא הקים. חיים אורון (מרצ): אה, אתה אומר שהקימו ועדה, הלוואי. אני רוצה לומר, הזדהיתי מאוד עם מאבקו. אם מותר לומר, הוא לא צמח בפעם הראשונה השנה, אבל השנה הוא קיבל ממד יותר רחב ואולי גם רציני יותר, כי בכל זאת, אדם עם כל האוטוריטה הכלכלית וניסיונו הרב של חבר הכנסת ברוורמן. אבל מה קרה עם הוויכוח הזה? אומרים לנו שבשנה הבאה שוקלים להקים ועדה לבדוק. ואני חוזר ושואל, חבר הכנסת אביגדור יצחקי, למה השנה לא ניתן היה להוסיף 2 מיליארדי שקל לתקציב על-ידי העלאת גג ההוצאה? אביגדור יצחקי (קדימה): אם תביא אישור מסטנלי פישר שהוא מסכים לזה, אני אעשה. כל העולם אומר להוריד את סך ההוצאה הציבורית מהתל"ג ואנחנו נגדיל? חיים אורון (מרצ): חבר הכנסת אביגדור יצחקי, חיכיתי לשאלה וגם התכוננתי קצת לתשובה. כל העולם. ההוצאה הציבורית מהתל"ג של הממשלה הרחבה – מי שלא יודע, זה גם כולל רשויות מקומיות ועוד כמה – בשורת ארצות לא-חשובות כאלה, מדינת ישראל, אלה נתונים השוואתיים של 2005, כי אנחנו במצב גרוע יותר ביחס לזה – – – אביגדור יצחקי (קדימה): מאיפה זה? חיים אורון (מרצ): זה מחוברת של מרכז טאוב; האמן לי, המקור אמין. מדינת ישראל נמצאת באזור של 47%–48% מהתל"ג לממשלה הרחבה. גבוה, ללא ספק גבוה, כולל תקציב ביטחון מיוחד גבוה מאוד. אבל בסביבה שלנו, לא במקום אחר – אני לוקח רק מדינות עם 49.1% ומעלה, איפה שאנחנו. למשל בלגיה, לא שמעתי שמפגיזים שם מעזה, לא שמעתי שהיתה להם מלחמה בלבנון. למשל אוסטריה, אומרים שזאת אחת הארצות שכדאי ללמוד מהן משהו. אוסטריה 49.5%. פינלנד – ארצות כאלה לא חשובות – 50.9%. דנמרק – 54%. שבדיה – 57%. אתה יודע, אני אוותר על שבדיה. אביגדור יצחקי (קדימה): אבל תעשה את זה בהשוואה לנטל המסים. חיים אורון (מרצ): או, בדיוק. שמע, נפלת הפעם. עכשיו אני אקריא על נטל המס. נטל המס בעשר מדינות אירופה קטנות ובישראל, כלומר בגודל שלנו – – – אביגדור יצחקי (קדימה): שבדיה, דנמרק, אוסטריה. חיים אורון (מרצ): לא, לא, לא. בישראל – 38.3%. מדינה כזאת לא חשובה כמו הולנד – – – אביגדור יצחקי (קדימה): מה ההוצאה הציבורית בהולנד? חיים אורון (מרצ): רגע. א. אם ייתנו לי את כל הזמן, אני מוכן להמשיך את זה עד הבוקר. אביגדור יצחקי (קדימה): אתה מביא את ההוצאה הציבורית בשבדיה ובדנמרק, תגיד מה נטל המס בשבדיה ובדנמרק. חיים אורון (מרצ): אני אגיד לך, 50%. אביגדור יצחקי (קדימה): תודה רבה. חיים אורון (מרצ): רגע, סליחה. בא שר האוצר לוועדת הכספים. הכינו לו השוואה ל-OECD. חבר הכנסת רובי ריבלין אפילו ישב עם מנכ"ל ה-OECD; הוא כנראה הולך להחליף את האפיפיור, אם לא, את הרב הראשי, מנכ"ל ה-OECD. ראובן ריבלין (הליכוד): מזכ"ל. חיים אורון (מרצ): מזכ"ל ה-OECD. ואמר: תשמע, ביחס ל-OECD, אנחנו פה ופה ופה. אגב, לא מביאים את ההוצאה לחינוך ואת ההוצאה לבריאות ואת הפערים ביחס ל-OECD. ואמרתי לו מה שאני רוצה לומר גם לך, אביגדור יצחקי: ה-OECD הוא מועדון מאוד חשוב, וחשוב שישראל תסתפח אליו. אבל ה-OECD הוא כמו חניון שלפעמים אני נכנס אליו בבית רב-קומות – יש רף כזה למעלה, שחס וחלילה מישהו לא ייכנס עם משאית לתוך המרתף. ברגע שנכנסת לחניון, אתה יכול לבחור, אם אתה בן-חורין, אם אתה עולה לסוויטה, אם אתה עולה לקומה 12, אם אתה עולה לקומה 6, או אם אתה רוצה להישאר במרתף. הבחירה איפה אני נמצא היא לא בממוצע של ה-OECD, היא איפה אני רוצה להיות, כמדינה שיש בה עלייה ויש בה יהודים וערבים ויש בה פערים. ואז אני אומר בגלוי, אני לא רוצה להיות אמריקה – – – ראובן ריבלין (הליכוד): ויש בה הוצאות ביטחון. חיים אורון (מרצ): אמרתי קודם הוצאות ביטחון. אני לא רוצה להיות אמריקה, אני רוצה שאנחנו נהיה דומים לאותן ארצות באירופה, בסדר הגודל שלנו, עם 7–8–9 מיליוני תושבים, שמקיימות צמיחה, מקיימות נטל מס בשיעורים שלנו ויותר, ואומרות: אנחנו יוצרות רשת ביטחון חברתית כזאת שמאפשרת למדינת הרווחה להתקיים. אביגדור יצחקי (קדימה): – – – חיים אורון (מרצ): בוויכוח הזה, חבר הכנסת אביגדור יצחקי, לצערי, לך יש עמדה אחת, לי יש עמדה הפוכה. והוא לא מתנהל, הוא לא מוכרע, הוא נגמר בממשלה באוגוסט, כשאמרו: זה גודל התקציב וזה קודש הקודשים, את כל השאר תשאירו. לכן, אני מקווה שחברים במפלגת העבודה וחברים אחרים בקואליציה, תהיה להם אפשרות בעוד שעה להצביע על הסתייגות שאומרת: התקציב לא יגדל ב-1.7%, אלא יגדל ב-2.4%. זאת הסתייגות לחוק ההסדרים. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, תקציב הוא אידיאולוגיה, הוא אמירה שמיתרגמת לאחר מכן למעשה, ותהליך התקצוב הוא הליבה של התהליך הפוליטי. הוא מגלם את תכליתה של הפוליטיקה: הקצאת משאבים על-פי סדר עדיפויות שהממשלה קובעת, על-פי הכרעות ערכיות של החברה, כפי שהיא מיוצגת כאן בכנסת ובממשלה. בישראל השפעתו של הפרלמנט, קרי סיעות הבית כולן, על תהליך התקצוב היא כמעט אפסית; לא על גודל התקציב, לא על תכליתו, לא על המגזרים השונים הנבנים ממנו. תהליך זה נוטה לכיוון המשילות. כלומר, הוא מאוד מאוד ריכוזי. לממשלה, ובמיוחד לאגף התקציבים, יש השפעה רבה ביותר על עיצוב התקציב. הזכרתי פעם, ואני חוזר ומזכיר, את המחקר של פרופסור אבי בן-בסט וד"ר מומי דהן, שמראה כי מבין מדינות ה-OECD, שכבר הוזכרו, ישראל מרוכזת במקום השני במדד ריכוזיות התקציב. מלבד אירלנד, מקום ראשון, ריכוזיות התקציב בישראל היא גבוהה מזאת שבמדינות ה-OECD. לדוגמה, המדד בישראל הוא 8.3 מבחינת ריכוזיות, כמעט כפול מזה הקיים במדינות כמו דנמרק, שבדיה, נורבגיה, ארצות-הברית ועוד. מספר הסעיפים של חוק ההסדרים השנה היה גדול. זה המקום גם להודות ליושבת-ראש דליה איציק ולחבר הכנסת דוד טל על המאמצים שהם עשו כדי לצמצם את החוק השמן הזה, הרע, חוק ההסדרים, אבל הוא עדיין מכה רעה. אני משלב בדברי בין חוק התקציב לבין חוק ההסדרים, והאחד קשור באופן הדוק, אורגני, במשנהו, ומדבר, ברשותך, אדוני היושב-ראש, על מדיניות הצמצום התקציבי. בשנת 2003 המשק הישראלי היה בצמיחה, ושיעור הצמיחה בפועל עלה מ-1.5% אז ל-4.5% השנה. לכאורה כשיש צמיחה יש גידול בהכנסות המדינה והממשלה יכולה להשקיע בפיתוח חברתי, למשל בחינוך, בהשכלה גבוהה, בפיתוח כלכלי, בפריפריה, באוכלוסיות חלשות וכדומה. במקום זאת, מדיניות הממשלה ממוקדת ביעד אחד, והוא עידוד הצמיחה, באמצעות צמצום ההוצאה התקציבית. צמצום זה, כמובן, אמור להוזיל את עלות ההון בעבור המשקיעים, וזאת אמורה לקדם את ההשקעות ולהאיץ עוד יותר את הצמיחה. כך, אל מול העלייה בצמיחה, ההוצאה הממשלתית בפועל ירדה מ-41.5% בשנת 2003 ל-36.6% בשנת 2006. מדיניות הצמצום התקציבי פוגעת ביכולתה של הממשלה להשקיע בחברה, אבל לא כל המשרדים נושאים בנטל הזה. למשל, כצפוי, משרד הביטחון הוא הבולט באלה. מעבר לתקציב הרגיל, קיבל משרד הביטחון תוספת של 44 מיליארד שקל בין 1989 ל-2008. לפי תחזית של "מרכז אדוה", תקציב הביטחון ימשיך לגדול בשנים הקרובות בממוצע של 7.6 מיליארדי שקל. מלבד הביטחון, רבותי, כמעט כל המערכות הציבוריות סובלות ממשבר תקציבי. לגבי השחיקה בהוצאה הממשלתית לנפש: ההוצאה הממשלתית לנפש ירדה מ-29,683 שקלים בשנת 2001 ל-29,089 שקלים בשנת 2007, והיא צפויה לרדת ל-28,608 שקלים ב-2008. יש גם שחיקה בתקציב הפיתוח של החינוך, שחיקה בתקציב ההשכלה הגבוהה, שחיקה בתשלומי המוסד לביטוח לאומי, קצבאות וכדומה. לגבי האוכלוסייה הערבית, אדוני היושב-ראש, בתקציבים של רוב המשרדים לא סומן כלל חלקה של האוכלוסייה הערבית. עובדה זאת כשלעצמה מצביעה על ההתעלמות מצרכיה המיוחדים של אוכלוסייה זו ועל המשך מדיניות האפליה כלפיה, כי אמרתי: תקציב זה אידיאולוגיה. זאת ועוד, בתקציב המשרדים שבהם כן מסומן חלקו של המגזר יש מגמת קיצוץ בולטת. כך, לדוגמה, בתקציב 2008 יש קיצוץ בתקציב לפיתוח כלכלי בחברה הערבית, של משרד ראש הממשלה, ב-13 מיליון שקל בהשוואה לשנה החולפת; קיצוץ של 30 מיליון שקלים בתקציב משרד התחבורה המיועד לפיתוח כבישים ביישובים הערביים, כולל היישובים הבדואיים והיישובים הדרוזיים – כאשר פחות מ-4% מתקציב הפיתוח של הממשלה מיועד ליישובים ערביים; וכמובן, ביטול תקציב תיעוש היישובים הערביים. לגבי חלוקת התקציבים לפי משרדי הממשלה: למשל, משרד הפנים אינו מסמן מה יהיה חלקן של הרשויות הערביות בתקציב המענקים ל-2008. במינהל מקרקעי ישראל, תקציב המשרד ב-2008 עומד על 4.1 מיליארדי שקל, והצעת התקציב לשנת 2008 כוללת סעיף אחד לפיתוח תשתיות ביישובי המיעוטים, על סך 118 מיליון שקל, המיועד בעיקר לפיתוח יישובים ערביים בנגב. לא מתקרב אפילו ל-1%. תחבורה כבר הזכרנו. בריאות, בשנת 2008, בדומה לשנים קודמות, המשרד מייעד תקציב נמוך מאוד לפיתוח ביישובים הערביים, כ-1.8 מיליון שקלים. תקציב זה יממן מוסדות רפואיים ציבוריים, בעיקר בניית תחנות לבריאות המשפחה. דיברנו על תעשייה. חינוך, למשל, המשרד מציין בהדגשי התקציב שלו שהוא מתכוון לפעול לצמצום פערים, בין היתר על-ידי הרחבת תוכניות החומש. המשרד לא מציין מה היקף המשאבים שהוא יקצה ב-2008 בתחום זה. זה המקום להודות למרכז "מוסאוא" על העבודה המצוינת שהוא עושה. המרכז ריכז את הצרכים התקציביים בתחום הפיתוח בשנת 2008: בפנים – 150 מיליון שקלים; תשתיות – 80 מיליון; בינוי ושיכון – 80 מיליון, 135 מיליון, 10 מיליון ו-200 מיליון שקלים; תרבות ומדע – 50 מיליון; ספורט – 15 מיליון; בריאות – 50 מיליון; תעשייה ומסחר – 100 מיליון, 60 מיליון להקמת קרן מיוחדת לפיתוח עסקים; תחבורה – 160 מיליון ו-35 מיליון וכדומה. סך הכול, כל הצרכים האלה, זה 3.825 מיליארד שקלים, אדוני היושב-ראש. האמת היא שבדיונים על חוק ההסדרים בוועדת הכספים דיבר חבר הכנסת חיים אורון על מערכת הבריאות. היה הנושא של השב"ן, ובסופו של דבר הוא הגיע לסיכום עם משרד האוצר, שתמכנו בו. אני קורא את "ידיעות אחרונות", פרשן בכיר בשם גדעון עשת, ואז אני רואה שחברי הכנסת הערבים טיבי וברכה התנגדו. כתוב, פרשן בכיר. אני הייתי בוועדה הזאת ואמרו שההצבעה התקבלה פה-אחד, ואני יודע שגם אני וגם ברכה תמכנו בהצעה. איך זה שפרשן בכיר, כלכלי, כותב מאמר ותוקף את חברי הכנסת הערבים על שהתנגדו לדבר שהם תמכו בו? זה נראה לי מוזר. וכשהדוברת שלי, כפאח, דיברה אתו, הוא אמר לה: אבל הגשתם הסתייגות. ראובן ריבלין (הליכוד): הוא כנראה ממוצא מפא"י, הוא חושב שהוא יכול לדבר בשם הערבים, מה שהערבים אמרו. אנשים עם דוקטרינה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אני מצפה שאנשים שטועים וכותבים מאמרים ותוקפים אנשים בשמם ויש טעות עובדתית, שיתנצלו, שיתקנו את הטעות הזאת. אבל כנראה הציפייה שלי היא ציפיית שווא. אדוני היושב-ראש, חוק ההסדרים הוא חוק רע. התייחסנו אליו באופן ענייני, הצבענו נגדו בוועדת הכספים, אנחנו נצביע נגדו גם כאן. כך לגבי התקציב. מחר נדבר על התקציב. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת ואסל טאהא. דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, יש לי תשע דקות, ובהן לא אוכל לנמק את כל הסיבות לכך שצריך להתנגד לחוק ההסדרים. עמיתי חברי הכנסת, אני אציג שמונה סיבות – למה צריך להתנגד לחוק ההסדרים. אריה אלדד (האיחוד הלאומי – מפד"ל): למה צריך כל כך הרבה? דב חנין (חד"ש): הסיבה הראשונה היא כמובן דמוקרטיה. חוק ההסדרים, חוץ מהמלה "חוק", הוא לא באמת חוק. יש בפנינו חוברת של חוקים שבעצם מכוונת נגד ההליך הפרלמנטרי, נגד הכנסת, כי היא באה לכופף את ידה של הכנסת, להכריח את חברי הכנסת לאמץ בהליך מזורז, ללא דיון ענייני, דברים שאנחנו לא מעוניינים לקדם אותם ואנחנו לא מעוניינים להעביר אותם. החוק הזה הוא חוק שיצר בכנסת הנוכחית מצב בעייתי וקשה. הממשלה התרגלה למתכונת נוחה מאוד של עבודה. הממשלה הזאת לא מגישה לכנסת חקיקה. אני חושב שכולנו, חברי הכנסת, שמים לב לתופעה המוזרה הזאת. יש נושאים שלמים בסדר-היום הציבורי שהממשלה משאירה אותם לחקיקה פרטית של חברי הכנסת. אנחנו כמובן משתדלים ככל יכולתנו למלא את הפער בחקיקה – בנושאים סביבתיים, בנושאים חברתיים, בענייני בריאות ובענייני רווחה, אבל זה תפקידה של הממשלה. הממשלה צריכה להביא לנו הצעות חוק בכל הנושאים האלה. הממשלה נתנה לעצמה פטור גורף מהגשת חקיקה לכנסת באמצעות השימוש במכשיר הפלא המופלא הזה שנקרא חוק ההסדרים. למה להביא לכנסת חקיקה ולנהל דיון ענייני אם אפשר לקבץ את כל הדברים מן הגורן ומן היקב, לאגד את כולם לדבר חקיקה אחד גדול ומפלצתי ולהעביר את הכול בלי דיון רציני ובלי דיון ענייני? חוק ההסדרים הוא חוק שנועד לקדם שינויים מבניים. אנחנו צריכים שינויים מבניים. אנחנו צריכים הרבה שינויים מבניים במשק הישראלי, בחברה הישראלית. אבל, עמיתי חברי הכנסת, השינויים המבניים שאנחנו צריכים הם בכיוון ההפוך לזה שממשלת ישראל הנוכחית מציעה לנו. כאן אני מגיע לסיבה השנייה – למה להתנגד לחוק ההסדרים ולתקציב המוצע. הסיבה השנייה, במלה אחת, היא: חינוך. מערכת החינוך בישראל נמצאת במשבר. שכר המורים, גם אחרי השביתה, הוא שכר נמוך ושכר נמוך מדי. יש תמרוץ שלילי לאנשים מוכשרים, הגורם להם להימנע מלהגיע למערכת החינוך. הכיתות גדולות מדי. הישגי התלמידים בכל תחרות בין-לאומית מקובלת יורדים בהתמדה. מערכת האוניברסיטאות שלנו במשבר. המרצים חוגגים כבר למעלה מחודשיים של שביתה. השביתה הזאת עוברת בשקט יחסי, אבל השקט לא צריך להטעות אותנו. האוניברסיטאות ומערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נמצאות במשבר עמוק. המשבר הזה מאיים על עצם קיומה של השכלה גבוהה ציבורית פתוחה לכול ואפשרית לכול. עמיתי חברי הכנסת, הסיבה השלישית היא רווחה. מערכת הרווחה במדינת ישראל הולכת ומתקפלת. המדינה מסירה את אחריותה משאלות חברתיות ומאחריות חברתית למצבם של האנשים החלשים ביותר בחברה. אנחנו ממשיכים את ההפרטה. עכשיו למשל מציעים לנו להפריט שני מעונות למפגרים. אנחנו יודעים מה משמעותה של הפרטה כזו. משמעותה הסרת אחריות, הסרת פיקוח בסופו של דבר. זו לא רק פגיעה בתנאי השכר של העובדים, אלא בסופו של דבר גם פגיעה בתנאים ובזכויות הבסיסיות של האנשים במעונות האלה. אני אמרתי כאן מעל במת הכנסת, ואני לא חוזר בי מדברי, שהפרטת המעונות למפגרים היא ניסוי בבני אדם, ולא סתם ניסוי בבני אדם – זה ניסוי שכבר נכשל, ואנחנו יודעים שהוא נכשל, ובכל זאת אנחנו ממשיכים אותו. הסיבה הרביעית – למה להתנגד לתקציב המוצע – היא בריאות. אני יודע שהצלחנו להשיג הישגים מסוימים. חבר הכנסת חיים אורון נמצא פה, ואני מברך אותו על ההישגים האלה בהעלאת גובה סל התרופות. אבל, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו עדיין בפיגור גדול. אנחנו עדיין נמצאים במערכת בריאות דו-קומתית, שבה בקומה הראשונה יש שירותי בריאות לכול אבל הם לא מספקים את כל התשובות ואת כל השירותים, ורק מי שיש לו כסף קונה באמצעותו את המפתח לקומה השנייה, שבה אפשר לקבל שירותי בריאות טובים יותר. אביגדור יצחקי (קדימה): – – – מערכת בריאות טובה. במדינות – – – דב חנין (חד"ש): אנחנו עדיין נמצאים במשבר של הרפואה המונעת, משבר שהולך ומעמיק. טיפות-החלב מיובשות. מערכת בריאות הנפש הציבורית עוברת תהליכי ייבוש דרמטיים. אחר באים בטענות וואומרים: הנה, אתם רואים? מערכת בריאות הנפש הציבורית לא עובדת. צריך גם אותה להעביר רפורמה, שבעצם תפגע בה פגיעה קשה נוספת. הסיבה החמישית – למה צריך להתנגד לחוק ההסדרים וחוק התקציב הנוכחי: סביבה. כולם מדברים היום על סביבה. דרך אגב, יש קשר הדוק בין סביבה לבין בריאות. מי שלא מבין את זה יכול לפתוח את דוח התחלואה בסרטן האחרון שפרסם משרד הבריאות. אבל, שימו לב מה קורה בתקציב שלנו. יש פחות השקעה בניטור אוויר, פחות התמודדות עם סכנות חומרים מסוכנים, אפילו אחרי מלחמת לבנון השנייה. כולם מדברים על אנרגיה מתחדשת, ומה מבטיח לנו התקציב הזה? פחות השקעה באנרגיה מתחדשת. כולם מדברים על שימור אנרגיה, ובתקציב? פחות השקעה בשימור אנרגיה. הסיבה השישית להתנגד לתקציב: שוויון. הפערים בחברה הישראלית הולכים ומעמיקים. דוח "מרכז אדוה", שהוגש לנו לא מזמן, מראה שהצמיחה פועלת לטובת העשירים. העניים ממשיכים לרדת למטה. שכבות הביניים הולכות ונשחקות. האוכלוסייה הערבית – שצריך היה לבצע תוכנית כוללת ומהירה של השוואת המצב שלה, השוואת התנאים שלה, בכל המישורים – הולכת ונשארת מאחור גם בתקציב הזה. דיברו על כך חברי לפני. עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שאתמול מצב החברה הישראלית היה ברור לנו במקרה הקשה והנורא של כפר-שלם. איזה סיפור נורא. אנשים שחיים בבתיהם עשרות שנים מפונים בוקר אחד בהיר בלי שהם מקבלים אפילו את הפיצוי המינימלי. הורסים את בתיהם ואומרים להם: לכו ותסתדרו. תמצאו עכשיו אצל קרובי משפחה, אצל חברים, מכרים וידידים, תמצאו אצלם פתרון. זוהי חברה אכזרית. זוהי חברה שאיבדה צלם אנוש. הסיבה השביעית – למה להתנגד לתקציב ולחוק ההסדרים – השקפת עולם. עמיתי חברי הכנסת, חוק ההסדרים והתקציב הזה אינם טיפשות ואינם טעות. מאחוריהם עומדת השקפת עולם, אידיאולוגיה, אידיאולוגיה שתומכת בהעשרת העשירים ואומרת: נעשיר את העשירים ואחר כך יקבלו האחרים. זה לא עבד בשום מקום בעולם, זה לא עבד אצלנו בעבר, זה לא עובד אצלנו בהווה וזה לא יעבוד אצלנו בעתיד, כי מאחורי האידיאולוגיה הזאת עומדים אינטרסים של בעלי ההון. השקפת העולם שמייצג התקציב הזה היא השקפת עולם שמעדיפה התנחלויות ושטחים על פני השקעה בחברה צודקת ובשינוי חברתי. הסיבה השמינית – למה להתנגד לתקציב הזה – הגינות. פה אני מגיע באמת לדבר שהוא אולי העצוב מכולם. הרי סדר-היום הזה שהתקציב הזה מבטא הוא סדר-יום שהציבור הישראלי דחה אותו. הציבור הישראלי העניש את הליכוד בראשות נתניהו, שמכר לציבור את הפוליטיקה הזאת. היו"ר אמנון כהן: אדוני, אתה צריך לסיים. דב חנין (חד"ש): אני מסיים. יש לנו בעיה עם הממשלה הזאת. אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת מזכירה לי את הסיפור המפורסם על אלכסנדר ינאי שעל ערש דווי אמר לאשתו שלומציון: אל תתייראי, לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. זו ממשלה שהבטיחה לנו סדר-יום חברתי ומביאה לנו סדר-יום אנטי-חברתי. היו"ר אמנון כהן: אדוני, תודה רבה. דב חנין (חד"ש): משפט אחרון, אדוני. הנחמה שלי היא בדברים המיוחסים לנשיא המנוח לינקולן. הוא אמר: אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן ואפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי-אפשר, אדוני היושב-ראש, לרמות את כל האנשים כל הזמן. ולכן, אני מקווה שזמן פירעון יגיע והציבור הישראלי ידע מי בגד באמונו ומי לא קיים את ההבטחות שהובטחו לו. היו"ר אמנון כהן: תודה. חבר הכנסת ואסל טאהא, ואחרון הדוברים – חבר הכנסת אביגדור יצחקי. בבקשה. ואסל טאהא (בל"ד): אדוני היושב-ראש, חוק ההסדרים הוא חוק שכולם תקפו, ובסופו של דבר מצביעים ומעבירים אותו. מדובר על מפלצת מבית-היוצר של כנסת ישראל. אין לו תקדים בעולם. כל שנה אנחנו עומדים פה כדי להצביע ולהביע בוז כלפי עבודתם של חברי הכנסת. חבר הכנסת דב חנין, לא רק רוצים לכופף את חברי הכנסת, אלא רוצים להביע בוז כלפי עבודתם של חברי הכנסת שטרחו, שהתאמצו וחוקקו חוקים כדי לשפר את חייהם של האזרחים, ובסופו של דבר באה הממשלה, בוחרת לה כמה חוקים שלא מוצאים חן בעיניה, מבטלת, משנה, מקפיאה ודוחה, כפי שקרה בהרבה חוקים. אדוני היושב-ראש, מדובר בהליך לא דמוקרטי שפוגע בעצם מהותה של החקיקה בכנסת ובעקרון שלטון החוק. לא משנה מה כתוב בחוק ההסדרים, ולא משנה אם חלו בו שינויים או לא חלו בו שינויים – האופוזיציה הצליחה לתקן וחלק לא הצליחה לתקן, המאבק הצליח בוועדת הכספים או לא הצליח בוועדות אחרות – בסופו של דבר עצם ההצבעה היום על חוק שנקרא חוק ההסדרים היא מבישה ולא ראויה. אדוני היושב-ראש, נכון שהשנה, יחסית לשנים קודמות, רוב הגזירות הקשות לא יצאו אל הפועל, והממשלה נראית כאילו עשתה חסד, אבל הרבה גזירות שלכאורה בוטלו היו תלויות בהסכמים שונים בין הממשלה לגופים אחרים. אחת הדוגמאות היא הפיצוי לחולי הפוליו. על-פי חוק ההסדרים היו צריכים לחול שינויים בחוק הפוליו – קיצוץ המענק על-ידי שינוי תנאי הזכאות וקביעת הסדר חדש. בפועל, אדוני היושב-ראש, טרטרו עשרות נכים, שהגיעו יום-יום לכנסת, הצביעו בוועדה נגד החוק, עשו רוויזיה, לחצו את כולם כל כך חזק, עד שהם נשברו והסכימו לחתום על חוזה. הנכים נסחטו תחת איום, סחטו מהם את החתימה על החוזה – שחלק מהנכים יקבלו מענק מאוחר יותר ובתשלומים. זו דוגמה קלאסית לרוע הלב, לאפליה הבוטה של הממשלה כלפי נכים אלה. הרי רוב הנכים, אדוני היושב-ראש, כבר קיבלו את הפיצוי, ומי שלא הספיק להגיש את הטפסים יצטרך לחכות ולסבול מתנאים קשים יותר, אף-על-פי שהם התחייבו, אולי חתמו חוזים לקנות דירה, לשנות רהיטים – אני לא יודע מה קרה אתם. כולם בוכים ואומרים: טרטרו אותנו, הפילו אותנו, סחטו אותנו, לקחו את החתימה שלנו. אדוני היושב-ראש, שמעתי חלק מהנכים שאמרו שאפילו שר האוצר התבטא בצורה לא נורמלית, איים עליהם בביטויים לא ראויים ולא שייכים לתרבות פרלמנטרית. לכן, אדוני היושב-ראש, החוק הזה מביש, והגיע הזמן להפילו ולא להצביע בעדו. זה בושה שמדינה נשענת על חוק הסדרים שמונע דמוקרטיה, שקוטע חוקים, שמונע ביצוע חוקים, ולכן החלטנו להצביע נגדו. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. אחרון הדוברים, חבר הכנסת אביגדור יצחקי, בבקשה; אחרון הדוברים בין חברי הכנסת – ולאחר מכן סיכומים. אם השר ירצה לדבר, גם הוא יכול לדבר. בבקשה, אדוני. אביגדור יצחקי (קדימה): אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני שמח מאוד שלמדינת ישראל יהיה היום-מחר תקציב. עצם זה שהכנסת מאשרת את התקציב, זה כבר עושה טוב לאזרחי ישראל. לא תמיד חשובים הפרטים שמצויים בו. אני רוצה, בראשית דברי, אדוני היושב-ראש, להיפרד ממי שעסק בתקציבי מדינת ישראל בשלוש ויותר השנים האחרונות – – גדעון סער (הליכוד): אדוני, שש שנים. אביגדור יצחקי (קדימה): לא, הוא מונה – – – גדעון סער (הליכוד): אני מדבר עליך. אביגדור יצחקי (קדימה): אני לא נפרד ממני, אני נפרד מקובי הבר. – – ממי שעשה באמת עבודה בלתי רגילה, הממונה על התקציבים קובי הבר. אני חושב שמגיעות לו כל הברכות על כך שהוא הצליח בכל השנים האלה לשמור על התקציב על-פי מדיניות הממשלה. היתה לי הזכות להיות בין אלה שהחליטו על מינויו. אני זוכר את היום שהצעתי לו את התפקיד הזה, והוא לא כל כך רצה. אני גם זוכר את היום ששר האוצר דאז, שמינה אותו, בנימין נתניהו, נכנס לחדרי עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואמר לי: בוא נחליט עכשיו – רונן וולפמן או קובי הבר. בחרנו בקובי הבר, ובנחמדות שלו, באופן שבו הוא ביצע את הדברים, הוא הביא בשורה כלכלית טובה למדינת ישראל, וכל זאת תוך הפחתת החוב הלאומי על פני השנים. הלוואי שירבו חברים כמו קובי הבר בשירות הציבורי של מדינת ישראל, ואני מאחל למחליפו, רמי בלינקוב, כל ההצלחה בעולם, כי ההצלחה שלו היא גם ההצלחה שלנו. אדוני שר האוצר, נכנסת, ואני רוצה לברך גם אותך על החתימה, על הסכם השכר עם בנק ישראל, בניגוד לדעתו של הממונה על השכר, כי בנק ישראל חשוב ביותר לבנק ישראל. הנגיד המצוין של בנק ישראל חשוב, ויש לו שיקול דעת לא פחות מאף אחד אחר במדינת ישראל גם בנושאי שכר, והמעשה שעשית, שחתמת במקום פקיד, הוא מעשה נכון, דוגמה שאין לה אח ורע לכל שרי ממשלת ישראל לדורותיהם. ולפי דעתי אדם כזה – אסור שיישאר בתפקידו. קובי הבר, נכנסת טיפה מאוחר, אבל הוא גם יצא. שר האוצר רוני בר-און: תגיד לו עוד פעם. תגיד לו עוד פעם. אביגדור יצחקי (קדימה): אני אגיד עוד פעם. אני לא נורא מבסוט מהממשלה הזאת – – חיים אורון (מרצ): מה? זו כותרת. אביגדור יצחקי (קדימה): – – אך לפחות בנושא המקרו-כלכלי ממשלת ישראל עושה את הדברים הנכונים, בדיוק בהתאם למה שעשו קודמותיה, ומביאה למצב שיחד עם מדיניות מוניטרית נכונה, יש גם מדיניות פיסקלית נכונה, כדי להביא למצב שבסופו של דבר תהיה צמיחה במדינת ישראל, לא תהיה זליגה של מחירים, שעוד מעט אני אדבר עליה, ויהיה באמת מצב שבו העסקים במדינת ישראל יכולים לחיות, לנשום ולספק תעסוקה, והעובדה היא שבשנים האחרונות רמת התעסוקה בישראל השתפרה באמת ללא הכר, החוב הלאומי ירד ללא הכר, וכל זה בשער חליפין מאוד יציב, בריבית אולי מהטובות בעולם, עם שוק הון שמתפקד בצורה נהדרת. שמואל הלפרט (יהדות התורה): וגם העוני עלה בלי הכר. אביגדור יצחקי (קדימה): אתה, הלפרט, סלח לי, אני לא מתווכח אתך כלכלית, כי זה שיש 4% ריבית עוזר גם לך. לא בתשלומים מהממשלה משיגים רווחה כלכלית. אני רוצה גם לברך את המדינה הזאת ואת הממשלה הזאת, שבפעם הראשונה בחיים, זה 20 שנה, יצא לך המזל – צריך גם מזל בחיים. ב-2007 יש לנו עודף תקציבי, וזה בהחלט בשורה גם לשנים הבאות, וזה שלא רצנו לבזבז אותו, וזה שלא הגדלנו את ההוצאה מ-1.7% ל-2.5% – חבל שבכלל הגדלנו אותה ל-1.7% – עשינו מעשה נכון. יש לנו כמה אויבים גדולים מאוד בפתח, אדוני שר האוצר, שצריך לשים אליהם לב טוב-טוב. הם לא חדשים. אני רוצה לציין אותם ולדבר עליהם, כי הם היעדים הבאים שלנו בכמה השנים הקרובות. הראשון הוא האינפלציה. בגלל מחירי המזון, האינפלציה בעולם הולכת להגיע לממדים לא טובים. כל מי שקצת מבין, מבין שאין דבר יותר גרוע לשכבות חלשות מאינפלציה. האינפלציה, בפירוש, עושה עניים עניים יותר ועשירים עשירים יותר. אם יש משהו שמסכן את הפער ומגדיל אותו עוד יותר זה האינפלציה. צריך לנקוט את כל האמצעים האפשריים כדי לבלום את האינפלציה הזאת, ולא רק באמצעות מדיניות מוניטרית. ראובן ריבלין (הליכוד): חשבתי שכמנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר וכמי שעסק בכלכלה תגיד שהיתה גם אופוזיציה מאוד אחראית. אביגדור יצחקי (קדימה): אני עוד לא סיימתי, דרך אגב. אני עוד לא סיימתי. הנושא השני, אדוני שר האוצר – קראנו על תאונות הדרכים. סלח לי, אדוני שר האוצר. תאונות הדרכים – אני חושב שצריך להשקיע את כל המשאבים האפשריים כדי להילחם בתופעה הזאת. לא הכול טעויות אנוש, זה גם עניין של תשתיות, ואם הדברים כפי שהם כתובים בעיתון לא נכונים, אז אין לי שום בעיה עם זה, אבל זאת אחת הרעות החולות שמדינת ישראל צריכה לטפל בהן. הנושא השלישי שבא עלינו, וציינו את זה אנשי הבנק העולמי – מדינת ישראל הולכת להכפיל את מספר האזרחים המבוגרים שלה ב-10 או ב-15 השנים הקרובות. אין במדינת ישראל – כמו בעולם כולו, דרך אגב – תשתית מספקת לדאוג גם לצרכים הפיזיים וגם לצרכים החברתיים של האוכלוסייה הזאת. אם מדינת ישראל לא תיערך, בהכוונה ממשלתית, יחד עם השוק הפרטי, למצב שבו אנשים יוכלו להמשיך לגור בקהילתם ויוכלו לקבל את השירותים כמו שצריך, תהיה לנו בעיה. שני הנושאים הנוספים הם – א. הנושא של תמיכה בנכים. בזמנו, כשסיכמתי, באישורו של שר האוצר סילבן שלום, את המשא-ומתן עם הנכים, הבאנו גם בשורה בזה שהקמנו ועדה שתקבע את צורכי הנכים. הוועדה הזאת עשתה – קראתי את הדוח שלה – עבודה יוצאת מן הכלל. צריך לשבת, להתייחס אליו ברצינות ולעשות כל מה שאפשר כדי לממש את המלצות הוועדה ולהגיע למצב שבו אנחנו פותרים את הבעיה הזאת אחת ולתמיד. והאסון האחרון שהולך לבוא עלינו, והוא כבר קיים, והוא כבר ישנו, הוא נושא החינוך. זאת לא רק בעיה של כסף, זאת גם בעיה של מבנה, זאת בעיה של רפורמות, זאת גם בעיה של שינויים. אם לא נגיע למצב שבו אנחנו משנים את כל הקונספט החינוכי של מדינת ישראל, אנחנו נמצא את עצמנו ממשיכים וממשיכים להידרדר. אני מאוד מקווה, אדוני שר האוצר, ואני גם רוצה לומר משפט האחרון, אדוני היושב-ראש – הקואליציה הוכיחה פעם נוספת, כמו בפעם הקודמת גם בפעם הזאת, שכלכלת ישראל יותר חשובה מכל אינטרס פוליטי כזה או אחר, ותביא היום ומחר לאישור התקציב של מדינת ישראל, כי עצם האישור, יש לו חשיבות יותר מכל דבר אחר. היו"ר דליה איציק: תודה לך, אדוני. ימשיך חבר הכנסת סילבן שלום. בבקשה, אדוני. סילבן שלום (הליכוד): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, לפני שאני אשא את דברי אני רוצה לברך אותך ואת קודמך, יושב-ראש הכנסת לשעבר ראובן ריבלין, על השלמת הבניין החדש של הכנסת שראיתי היום. הוא באמת יספק לנו אפשרויות שונות לחלוטין של עבודה. לפי דעתי, זהו לא רק שיפור בתנאי העבודה, אלא באמת מודל לחיקוי לכל מקום בעולם. הייתי בהרבה פרלמנטים והופעתי בהם, ואני חייב לומר שזה באמת נותן קפיצת מדרגה אמיתית לאפשרויות של חברי הכנסת, בהיקף העבודה שלהם, מהשבוע הבא. אני רוצה לברך אותך, יושב-ראש הכנסת לשעבר, מר ראובן ריבלין, על השקעתך בנושא הזה. ואני רוצה לברך אותך, יושבת-ראש הכנסת הנוכחית, דליה איציק, על ההשלמה והסיום של העניין, הבאתו באמת לידי סיום חיובי וטוב לכולנו. גברתי היושבת-ראש, כשר האוצר לשעבר, קשה מאוד לשאת כאן נאום אופוזיציוני נגד חוק ההסדרים והתקציב, מאחר שאתה באופן טבעי היית גם בצד השני של המתרס. אבל אני חושב שגם ביקורת היא דבר נכון, היא דבר חיוני, היא דבר חיובי, וכל מטרתה, כמובן, לשפר ולהביא את ההליכים הכלכליים לכיוונים נכונים יותר. אדוני היושב-ראש, בתקציב 2008 אין בשורה אמיתית. בתקציב 2008 אין בשורה שיכולה לבוא ולומר שמכאן אנחנו יוצאים לדרך חדשה, לדרך טובה יותר, לדרך שתיתן לנו צמיחה מואצת בשנים הקרובות. אני חושב שכל תקציב צריך שיהיה בו משהו אחד מסוים שנותן לנו את האפשרות להסתכל על חצי הכוס המלאה. אם אנחנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה, אנחנו רואים את אותם דברים בעייתיים של שביתות אין-סופיות; של עוני, של חיילי מילואים שמסרבים ללכת למילואים; של "קסאמים" שממשיכים ליפול עלינו כמו גשם. בעצם, הנושאים החברתיים לא מקבלים את הטיפול האמיתי, מאחר שאין, ולא היתה, וכנראה לא תהיה, אדוני ראש הממשלה, ועדת חקירה ממלכתית על נושאים כלכליים חברתיים. ועדת חקירה ממלכתית יש רק על נושאים ביטחוניים, על נושאים מדיניים. מאחר שכאלה הם פני הדברים, תמיד אפשר לשים את הנושאים האלה כנושאים משניים, כנושאים שהם לא הנושאים המרכזיים שאמורים להיות נר לרגליהם של מקבלי ההחלטות. אבל, אדוני שר האוצר, הנושאים החברתיים הם נושאים שמהווים את החוסן הלאומי שלנו, והאפשרות להזניח אותם היא אפשרות קשה, שיכולה להיות גם פצצת זמן חברתית, כי סכנה קיומית היא לא רק הסכנה הביטחונית, היא גם הסכנה החברתית. שמחתי מאוד שהממשלה הזאת קיבלה על עצמה לקבוע יעדים של עוני, לקבוע יעדים של אבטלה ולקבוע יעדים עם מדדים חברתיים. אבל כדי שנוכל לעמוד בהם לאורך זמן, המכשיר היחיד הוא מכשיר של צמיחה. אין אפשרות רק לכבות שרפות; אין אפשרות רק להעדיף את ההווה על פני העתיד. בהזנחת הסוגיה החברתית הממשלה חוטאת בפתרון הקל, של כאן ועכשיו, על חשבון העתיד, ולא נותר לנו, לצערי, אלא לחכות שזה יתפוצץ לנו בפנים. ממשלה שעסוקה מהיום הראשון רק בהישרדותה, לא יכולה לחשוב מעבר לקצה החוטם. יום אחד זה המלחמה, לאחר מכן – האם תקום ועדת חקירה ממלכתית אם לאו, לאחר מכן – דוח-וינוגרד שלב א', דוח הביניים, ועכשיו – וינוגרד, הדוח הסופי. כל הזמן הישרדות, הישרדות והישרדות. אדוני שר האוצר, רפורמות אפשר לעשות גם בזמנים קשים. היום הזמנים הכלכליים הם הרבה יותר טובים. אבל גם כאשר נאלצנו להעביר 7 מיליארדי שקל לביטחון בגלל פיגועים נוראיים, גם כאשר נאלצנו לממן את מבצע "חומת מגן" א' וב', את בניית הגדר ב-7 מיליארדי שקלים, ידענו שאין שום דרך לצאת מהמבוך הכלכלי אלא ברפורמות כלכליות אמיתיות. רפורמה גדולה בשוק ההון, רפורמה בפנסיה, רפורמה במיסוי נדל"ן, רפורמה בביטוח וכמובן, בראש ובראשונה – רפורמה במס הכנסה. אדוני היושב-ראש, הצמיחה הכלכלית אי-שם בסוף 2002 ותחילת 2003, לפי דוח בנק ישראל – הדוח המתוקן שפורסם בשבועיים האחרונים, אבל הדבר הזה הוא לא רק פועל יוצא של המעשים שלנו – – שר האוצר רוני בר-און: למה צריך – – – סילבן שלום (הליכוד): – – הדבר הזה הוא פועל יוצא גם של השיפור בכלכלה העולמית, גם של הפסקת האינתיפאדה, גם של בניית הגדר, אבל לפחות שליש מהצמיחה הוא מעשה ידי הממשלה, מעשה ידי האוצר, ולפי איך שכתבה קרנית פלוג – בראש ובראשונה הרפורמה במס הכנסה. הרפורמה הזאת, שהובילה לצמיחה, הובילה לפעילות כלכלית מואצת במשק, הביאה לעלייה חדה בהכנסות ממסים, ונוסף עליה, אדוני שר האוצר, יש הגידול החד בהכנסות ממיסוי שוק ההון, שגם בהצעת התקציב שאתה כתבת אתם מדברים על 4.5 מיליארדי שקלים לשנת 2008 יש מאין. וגם אותו מיסוי פרסונלי של הכנסות בחו"ל של אותם אנשי עסקים ישראלים, שהיו פטורים מתשלום מסים על הכנסות מחו"ל והיום הם משלמים מיליארדים של שקלים. הדבר הזה הביא לעודפים של ממש בההכנסות ממסים. עודפי הכנסות המסים האלה הם הליך חשוב, שצריך לנצל אותו בצורה מתאימה. אני הייתי יכול לשים, אדוני שר האוצר, כל אחד שיאמר: החשיבות המרכזית היא לקחת את כל הכסף ולהקטין את החוב הלאומי. אבל אני מעריך, ואני אומר את זה לא בלשון סגי נהור – אני מעריך אותך, מעריך את יכולותיך, ולדעתי בעניין הזה היית צריך להיות יותר נחוש ולומר גם לאותם פקידי האוצר: עם כל הכבוד, לא כל עודפי ההכנסות ממסים ילכו להקטנת החוב הלאומי, שאין ספק שהוא חשוב לגבי הרייטינג שלנו, וגם עלינו ברייטינג. דרך אגב, משנת 2000 ועד היום לא השתנה הרייטינג. גם באותן שנים שהיינו במשבר ביטחוני לא ירד דירוג האשראי של ישראל, מעולם הוא לא ירד, ועכשיו כשהוא עלה צריך לברך על כך. אבל כל הכסף שהולך להורדת החוב הלאומי – שאומנם מוריד את תשלומי הריבית – לדעתי זה מקח טעות, מאחר שחלק מהכסף הזה היה צריך להיות מופנה לנושאים מקדמי צמיחה, ובראש ובראשונה תשתיות וחינוך. שר האוצר רוני בר-און: בעיקר בגלל זה העלו את הרייטינג. סילבן שלום (הליכוד): הרייטינג חשוב, הוא לא תמצית הכול. אני שומע, והיום אני גם קורא כותרות ראשיות, ושמעתי מידידי חבר הכנסת ריבלין, חבר ועדת הכספים, שבוטלו קווי הרכבת לעפולה, בוטל קו הרכבת לכרמיאל ובוטלו קווי רכבת נוספים. הדבר הזה הוא דבר שנשלם עליו מחיר כבד. ראובן ריבלין (הליכוד): 200 מיליון שקלים ירדו מתשתיות כבישים. סילבן שלום (הליכוד): אני עדיין ברכבת. עכשיו אעבור לכבישים. בנושא הכבישים – הפחתה של 50% בתקציב ההשקעה בכבישים. זה דבר בעייתי ביותר. כל נושא התשתיות הוא מקדם הצמיחה המרכזי. אני מכיר את פקידי האוצר, הרי גם נער הייתי וגם זקנתי, והם תמיד יגידו – – – ראש הממשלה אהוד אולמרט: לא הסכמתי עם עוד דברים שאמרת, אבל עם זה לא ממש הסכמתי. סילבן שלום (הליכוד): אני רוצה להגיד לך שיושבת-ראש הכנסת ואתה, יש ביניכם מיתאם גם בלי לדבר אחד עם השני, כי גם היא אמרה שהיא לא מסכימה לכך שזקנתי. ראש הממשלה אהוד אולמרט: נער היית, זה נכון, אבל לא הזדקנת. סילבן שלום (הליכוד): טוב, גם נער הייתי וגם בגרתי. וכשבגרתי הגעתי לאותה תובנה, שלא כל דבר שאומרים שם הוא כזה ראה וקדש. תמיד נתתי להם דוגמה, שבשנות ה-80 היה שר תחבורה שקראו לו חיים קורפו. חיים קורפו רצה להקים את נתיבי-איילון. היו דוחות כאלה של אגף התקציבים באוצר – להסביר איזה פיל לבן יהיו נתיבי-איילון, שזה יהיה בכייה לדורות, זריקת כספים, בזבוז נוראי. אני זוכר את זה כעיתונאי. מה לעשות שההצלחה המסחררת ביותר אי-פעם של תשתיות במדינת ישראל היא נתיבי-איילון. אני לא רוצה להזכיר את שמותיהם של הכותבים אז – מפאת כבודם, חלק מהם עדיין נמצאים בצמרת הכלכלית של ישראל – שהסבירו שההשקעה הזאת תהיה בכייה לדורות. אז לא כל דבר שהם אומרים נכון. צריך לקחת את זה בצורה נכונה, בצורה של עיון מעמיק. אדוני שר האוצר, לדעתי לא עשית פה את הדבר הנכון, ואני מאוד מקווה של-2008 – – – מאחר שאתה נכנסת כאשר החוברת הירוקה כבר התחילה לעבוד, ואפילו בחוברת הכחולה אולי כבר היית, אני רוצה לומר לך שלקראת אפריל-מאי 2008, אם עדיין תהיו בשלטון ואתה תהיה שר האוצר ותתחיל את העניין הזה – נושא התשתיות הוא דבר מרכזי. גם כאן, לקחת את אותם עודפי הכנסות כדי לקדם את הצמיחה. למה אני אומר את זה? כי אנחנו רואים האטה בצמיחה העולמית. כמו שנהנינו מהבום הכלכלי העולמי, אנחנו עכשיו נשלם מחיר על ההאטה בצמיחה העולמית, ולכן אנחנו צריכים ליצור מנופי צמיחה משל עצמנו. בעניין הזה, אדוני שר האוצר, נעשתה טעות. בנושא החינוך, גם כאן היתה הזדמנות פנטסטית לעשות רפורמה – שביתת המורים. אני יודע שרצית, אבל לפי דעתי היה בזבוז של הזדמנות, שלא תחזור עוד הרבה שנים, לרפורמה אמיתית. לפני כן היה ניסיון של רפורמת דברת, שלא צלח. עכשיו היה ניסיון לרפורמה נוספת, שגם לא צולח, ואני מאוד מצר על כך, כי נושא החינוך הוא נושא מרכזי – הוא נושא מרכזי לא רק לצמיחה אלא גם לצמצום פערים בחברה. אני לא מכיר נוסחה אחרת לצמצום פערים, אלא אחת: צמצום פערים בהשכלה שווה צמצום פערים בהכנסה, וזה שווה צמצום פערים חברתיים. לכן אנחנו צריכים לעודד את החינוך, לעודד את הנגישות להשכלה הגבוהה, ולאפשר בסופו של דבר להגיע למצב שונה לחלוטין מזה שיש לנו היום. היום 30% בלבד ממסיימי בתי-הספר מגיעים לבגרות. זה הרי נתון מטורף. 30% מסיימים בגרות. מתוך מסיימי הבגרות, לא כולם מגיעים להשכלה. זאת אומרת, להשכלה הגבוהה יש לנו אולי רבע, או אפילו פחות, מבני ה-18. אנחנו צריכים להגיע ל-80% בבגרות ול-60% בהשכלה הגבוהה. לכן, גברתי היושבת-ראש, אדוני שר האוצר, אני רוצה לומר לסיום: השנה הזאת, שהיא שנה מבוזבזת, עדיין ניתנת לניצול. אומנם בזבזת את הרזרבה עוד בטרם התחלת, כי כל הכסף הולך לאותם הסכמים קואליציוניים, שהיינו רוצים כמובן – איפה גדעון סער? האם הגשת בקשה לקבל את כל ההסכמים הקואליציוניים לפני ההצבעה על התקציב? גדעון סער (הליכוד): טרם. ראיתי שהוגש הסכם קואליציוני אחד, עם סיעת ישראל ביתנו. סילבן שלום (הליכוד): אז אנחנו נבקש, כמובן, לקבל את של כל הסיעות, כי לפי מה שקראנו כל הסיעות כולן קיבלו דמי לא יחרץ כדי להצביע. היו"ר דליה איציק: הדוח הונח ביום שני בשעה 18:00, אדוני. סילבן שלום (הליכוד): אני רוצה לומר לכם, בסופו של יום אנחנו הולכים לתקציב שהוא תקציב שעוברים אותו, אין בו בשורה, הוא לא ייתן מענה על הירידה בצמיחה בעולם, על הירידה בצמיחה כאן. אין בו השקעה בתשתיות, אין בו השקעה בחינוך, אין בו אמירה חברתית אמיתית. הייתי מאוד מאוד מקווה, אדוני שר האוצר, שתיקח את ההערות האלה לתשומת לבך. עדיין לא מאוחר. עודפי ההכנסות ממסים הם עדיין גבוהים, עדיין תוכל לעשות בהם שימוש נכון ומושכל, ועדיין תוכל להוביל אותם למקומות שבהם הם גם יהיו מקדמי צמיחה וגם ייתנו מענה לפרויקטים חברתיים. אני רוצה לברך את כל אנשי ועדת הכספים ואת כל אנשי הכנסת על הפעולה שהם עשו – יושב-ראש ועדת הכספים ואחרים, אנשי האוצר, אגף התקציבים – ואני מאוד מקווה שנוכל להביא חלק מההסתייגויות, שיוכלו לתת מענה מסוים לצורך הציבורי בשיפורים חברתיים וכלכליים כבר ב-2008. היו"ר דליה איציק: תודה לך, אדוני. יושב-ראש ועדת הכספים, ולאחר מכן – שר האוצר. נא לקרוא לחברי הכנסת. נא לצלצל. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): גברתי היושבת-ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, רבותי חברי הכנסת, כמה זמן עבר מאז שעמדתי על הדוכן הזה, גברתי היושבת-ראש? היו"ר דליה איציק: אדוני המנכ"ל, אנשי האוצר, נא לשבת. לא, אתה לא מדבר. סליחה. המשנה לראש הממשלה, הואל בטובך. חבר הכנסת טיבי. נא לשבת. אני לא רואה שאנשי הסיעות אוספים פה את חברי הכנסת, אני רואה כנסת כמעט ריקה. האם מצלצלים? אדוני המנכ"ל, סלח לי שאני עסוקה בענייני רוח – נא לסיים את האוכל שם. נראה שיותר מרתק שם מאשר פה. אני מאוד מודה לך. אין אוכל? טוב, תודה. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אני מקווה מאוד שהאולם החצי-ריק הזה לא מסמל איזו זחיחות דעת – – – היו"ר דליה איציק: לא, לא, לא. תסלח לי. סדרנים – לא מדברים שם. אני אוציא בלי רחמים. לא מדברים. אנחנו מגיעים לישורת האחרונה. בבקשה, קצת להתאפק. בבקשה, אדוני. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אני מקווה שהאולם החצי-ריק הזה לא מסמל איזו זחיחות דעת שחוק ההסדרים עובר כמו שזה, ואני מקווה מאוד שהאולם יתמלא, ולו רק בגלל שזה חשוב מאוד כשאנחנו מעבירים היום את חוק ההסדרים. אני רוצה לברך אותך, אדוני ראש הממשלה, על כך שחוק ההסדרים, וגם חוק התקציב, מובאים לכנסת טרם הזמן ואנחנו לא נצטרך לשבת פה ב-31 בדצמבר לילה ארוך – – – אבשלום וילן (מרצ): עוד אי-אפשר לדעת. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): מה, אתה מכין איזו הפתעה? אבשלום וילן (מרצ): – – – סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): בסדר גמור. הכול יכול לקרות, אתה אומר. אני האזנתי שעות היום – והיו שעות רבות של דיונים ושל נאומים – לנאומים של חברי הכנסת על חוק ההסדרים, ובגדול, כולם דיברו על נושא אחד, חשוב: שחוק ההסדרים, תם זמנו. אני דיברתי על כך בבוקר, ואני לא רוצה – – – חיים אורון (מרצ): אדוני, יש כאן הסתייגות – נצביע עליה וזה הכול. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): בסדר גמור. זה כמו שיש הסתייגות על 1.7, רק מה לעשות – על 1.7 נבנה תקציב המדינה לשנת 2008. אז אנחנו נאשר היום את חוק ההסדרים של שנת 2008, אבל אני מציע שכל 120 חברי הכנסת, כולל ראש הממשלה, כולל השרים, כולל סגני שרים, יתמקדו במטרה משותפת אחת: להביא הצעת חוק, או ממשלתית או פרטית או משותפת, או של כל הוועדות, לביטול חוק ההסדרים במתכונתו הנוכחית. כל עוד הוא לא בוטל, אנחנו מצביעים היום על הנוסח המצומצם של חוק ההסדרים, בזכות יושבת-ראש הכנסת, בזכות יושב-ראש ועדת הכנסת, דוד טל, בזכות יושבי-ראש ועדות אחרות וחברי כנסת. אנחנו, בוועדת הכספים – ואני מאוד גאה לעמוד בראש ועדת הכספים, שא. הכינה את חוק ההסדרים, לפחות את החלק שלנו בחוק ההסדרים בזמן, בזמן המצומצם, הייתי אומר, וב. הובילה כמה רפורמות מאוד מאוד משמעותיות בחוק ההסדרים המצומצם. הצגתי בבוקר בפרוטרוט את הרפורמות האלה. מדובר בשב"נים – חבר הכנסת אורון הוביל את הנושא הזה – מדובר בייעוץ הפנסיוני, מדובר בהוצאת גזירות קשות כמו מס על עקרות בית, כמו הקפאת כל הקצבאות, כמו קיצוץ של 4% בקצבאות – את כל זה הצלחנו להוציא מחוק ההסדרים. זה רק אומר שחברי הכנסת בבית הזה ובוועדת הכספים בטח ובטח יכולים להוביל רפורמות מאוד חשובות, ועל כך מגיע כל הכבוד לכולם. אני לא רוצה לחזור על כל הנאום המייגע שלי מהבוקר, כיוון שכולנו עייפים. אני רק רוצה להזכיר כמה אנשים שתרמו. גברתי היושבת-ראש, אני רוצה להודות שוב לחברי ועדת הכספים, שעבדו הרבה מאוד זמן כדי להכין בזמן את חוק ההסדרים. אני מבקש להודות לאנשי הצוות של ועדת הכספים. אני לא רוצה לפרט – פירטתי בבוקר, וכל אחד כבודו במקומו מונח. אני רוצה להודות לך, גברתי היושבת-ראש, על התרומה שלך לכך שחוק ההסדרים עוד מעט ייעלם מהעולם, ולקיצוץ חוק ההסדרים השנה ל-30%. אני רוצה להודות לשר האוצר – זה התקציב הראשון שלו כשר האוצר – על תרומתו הגדולה לכך שאנחנו דנים בו היום, ב-26 בדצמבר. אני רוצה להודות לראש הממשלה: תודה לך, אדוני. אתה, בשקט וברוגע שלך, נתת דחיפה טובה מאוד כדי שאנחנו נסיים בזמן ונעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר. אני כמובן רוצה להודות לכל ראשי סיעות הקואליציה, והזכרתי בבוקר כל אחד מהם באופן פרטני. אני רוצה להודות לאנשי האופוזיציה, קודם כול בוועדת הכספים, על תרומתם השקטה, המרגיעה והממלכתית וההתייחסות הממלכתית, לאורך כל השנה, ובטח ובטח בתקופה הלחוצה הזאת. וגם לך, אדוני יושב-ראש הקואליציה, חברי הטוב חבר הכנסת אלי אפללו, אני שב ואומר: בלעדיך ובלי התרומה שלך לא היינו מגיעים הלום ולא היינו מאשרים היום את חוק ההסדרים, ומחר, בעזרת השם, את תקציב מדינת ישראל. תודה רבה. אני מבקש לאשר את חוק ההסדרים בקריאה שנייה ושלישית. היו"ר דליה איציק: תודה לך, אדוני. נא לשבת. מי זאת שם עומדת? מי שלא צריך להיות כאן, באולם, אדוני המנכ"ל, שלא יהיה כאן – ביציע, אני מתכוונת. נא לשבת. חבר הכנסת בן-ששון, חבר הכנסת אמנון כהן, נא לשבת. חבר הכנסת הנגבי, אנא, עזור לי. אדוני שר האוצר, בבקשה. שר האוצר רוני בר-און: גברתי היושבת-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אנחנו מציגים הערב לקריאה שנייה ושלישית את חוק ההסדרים לשנת 2008. תקציב המדינה לשנת 2008 ניצב על שלושה נדבכים. הנדבך הראשון הוא מסגרת התקציב, הנדבך השני הוא הרכב התקציב ואופן חלוקתו, והנדבך השלישי הוא חוק ההסדרים והשינויים המבניים במשק. היו"ר דליה איציק: יש שם איזה רעש במסדרון. נא טפל בזה. שר האוצר רוני בר-און: הערב אנחנו נצביע על חוק ההסדרים ועל השינויים המבניים, ומחר בערב אתכבד להציג לפניכם את תקציב המדינה לשנת 2008 ואת המסגרת שלו – תקציב שאנחנו רואים בו תקציב אחראי, תקציב שקשוב לצרכים החיוניים, ההכרחיים, גם של המדינה וגם של החברה, תקציב שמשלב משמעת פיסקלית וסדר עדיפויות ברור בתחום החינוך, החברה והביטחון. תקציב אשר נבנה, בעזרתכם, חברי הכנסת, במהלך הדיון בכנסת – פעמים מתוך הידברות והסכמות, ופעמים מתוך הידברות בלי הסכמות – גם עם ועדות הכנסת השונות, עם חברי ועדות הכנסת, עם הסיעות השונות בבית, עם נציגי עובדים, עם נציגי הסקטור הפרטי, וגם עם גופים חברתיים, ומכאן בעצם איזונו של התקציב וגם חוסנו. המתווה אשר על-פיו פעלנו בגיבושו של חוק ההסדרים והמדיניות הכלכלית היה הנחת התשתית להמשך הצמיחה במשק. המטרות אשר עמדו לנגד עינינו היו ברורות: עידוד התחרות, הסרת כשלי שוק, עידוד התעסוקה, הגדלת שיעור המועסקים במשק, חיזוק השכבות החלשות, צמצום הפערים החברתיים, פיתוח תשתיות מתקדמות, השקעה בהון פיזי, הסרת חסמים ביורוקרטיים וייעול השירות הציבורי. את חוק ההסדרים לשנת 2008 הנחנו על שולחן הכנסת בתחילת חודש אוקטובר השנה, מתוך ניסיון כן ואמיתי לתת לכנסת די זמן – וגם לוועדות השונות – – – היו"ר דליה איציק: חברי שרי הממשלה. שר האוצר – שהוא חלק מכם – באמת, לא נעים. תודה. שר האוצר רוני בר-און: מתוך ניסיון לתת זמן מספיק, גם לכנסת וגם לוועדות, לקיים דיון מעמיק בחוק. אין לי רצון – וגם לכם כנראה אין רצון – שאפרוס כעת בפניכם את כל חוק ההסדרים. אנסה למנות חלק מהעניינים שבאים היום לכלל גמירה והצבעה. הרפורמה במערכת הבריאות היא רפורמה שמחזקת את מערכת הבריאות הציבורית בישראל. צמצום הביטוחים המשלימים של קופות-החולים והגדלה משמעותית של סל התרופות הם מהלך חברתי משולב ומאוזן שנוגע לכלל שכבות האוכלוסייה, משמר את רמת התחרות בין קופות-החולים ומבטיח בסיס איתן למערכת הבריאות הציבורית. כצעד משלים לרפורמה הזאת הוגדל סל התרופות לשנת 2008 בשיעור של 450 מיליון שקל, ויחד עם התוספת השלישית – שייעודה חיסונים ובריאות הציבור – תעמוד התוספת לשנת 2008 על 500 מיליון שקל לבסיס התקציב. בשנת 2009 תהיה תוספת נוספת של 470 מיליון שקל, ועוד תוספת של 470 מיליון שקל בשנת 2010. בהבשלה מלאה, סך התוספות לבסיס תקציב הבריאות הן למעלה ממיליארד ו-400 מיליון שקלים. צריך להודות לאלה שעשו במלאכה הזאת, ועל כך אני אודה מחר, כי היום זה רק – איך נקרא לזה – המחצית הראשונה, גברתי. נוסף על כך, אנחנו מניחים היום לאישורכם רפורמה במערך הייעוץ הפנסיוני, רפורמה שתשפר את רמת הייעוץ ואת רמת שירותי הייעוץ הפנסיוני שיינתנו לכלל אזרחי ישראל. על-פי המונח לפניכם, יועץ פנסיוני במערכת הבנקאות יוכל להעניק שירותי ייעוץ בכל המוצרים הפנסיוניים, לרבות מוצרי ביטוח פנסיוני. בכך, אתם ואנחנו מסירים כשל שוק ומבטיחים את קיומה של תשתית לקבלת ייעוץ אובייקטיבי בחיסכון לגיל הפרישה. הייעוץ הזה יהיה זמין ונגיש לכל אזרחי ישראל. המהלך יעודד חיסכון לטווח ארוך, יקדם שקיפות ותחרות בין גופי השקעות שונים, והחשוב מכול – יאפשר לכל אזרח לחסוך בתבונה ועל-פי בחירתו החופשית. הערב תאשרו גם את הרפורמה במשק הגז הביתי. הגז הביתי הוא חלק מהשירותים הבסיסיים ביותר לאזרח, והרפורמה בו היא בשורה לצרכן. משמעות הרפורמה היא הסרת חסמים והגברת תחרות בין ספקי הגז לשימוש ביתי. יישומה של הרפורמה יקדם שוק תחרותי ויעיל, אשר יביא לשיפור השירות לצרכן וגם להוזלה משמעותית במחירי הגז הביתי, הוזלה שתסייע בעיקר לשכבות החלשות בחברה הישראלית. לימדוני, רבותי, שאין לברך על המוגמר בטרם עת. שלב התודות והברכות לכל העושים במלאכה, וכאלה יש רבים וטובים, יגיע מחר. בינתיים, אני מבקש להודות לחברי הכנסת שביצעו, בעיקר בחוק ההסדרים, עבודת חקיקה מרשימה ותרמו רבות לשיפורו של החוק הזה. אני סומך עליכם, חברי חברי הכנסת, שתשכילו לקדם במהרה רפורמות צרכניות נוספות, אלה שפוצלו מחוק ההסדרים ושגם הן מטרתן להיטיב עם אזרחי ישראל, בייחוד עם השכבות החלשות. אני מכיר את הטענות הקשות – והצודקות, יש לומר – ביחס לחוק ההסדרים. אני גם ער, שומע, מקשיב, לשיח הציבורי שהתפתח סביב החוק הזה. אני מתכוון, יחד עם אנשי האוצר, יחד עם גורמים נוספים, לבחון מהי אותה פלטפורמה שראויה לחוק ההסדרים, אותה פלטפורמה שתאזן בין הצורך בקביעת מדיניות כלכלית מקיפה למשק הישראלי לבין הצורך בדיון מעמיק, מפרה ושלם בהצעות שיונחו בפניכם בעתיד. רן כהן (מרצ): לא שמענו שיבוטל חוק ההסדרים. שר האוצר רוני בר-און: תודה רבה לכם, ואני קורא לכם לדחות את ההסתייגויות ולאשר בקריאה השנייה והשלישית את חוק ההסדרים, שיוצבע כאן הלילה. תודה רבה. היו"ר דליה איציק: תודה. תודה לך, אדוני השר. חבר הכנסת הנגבי, נא לשבת, אנחנו עוברים להצבעה. אדוני השר, עד שתתפוס את מקומך, אנחנו תיכף עוברים לארבע הצבעות על חוקים שפוצלו מחוק ההסדרים. אני מקווה וקוראת לכנסת – בשנה הבאה, הבאה עלינו לטובה, אני מקווה שלא יהיה חוק הסדרים ושהוא ייעלם מן העולם, בוודאי לא כזה. אני גם קוראת לחברי הכנסת לשנות את השם של החוק הזה ולהציע חוק שעניינו הוא התאמות והשלמות להצעת התקציב לאותה שנת כספים, כך שייכללו בהצעה הזאת עניינים שמשפיעים באופן ישיר על התקציב. הכנסת עשתה עבודה יוצאת מן הכלל. תודה לכל חברי שסייעו לי כאן – לחבר הכנסת טל, לחבר הכנסת אפללו, לשר האוצר, שצריך לומר: יש במשפטים עקרון האחריות המופחתת. אדוני השר, אדוני ראש הממשלה, אני מבקשת את ההקשבה של הממשלה שלך. תודה. ראש הממשלה אהוד אולמרט: ממשלה. היו"ר דליה איציק: יפה. אני מקווה שבממשלה אתם לא מתנהגים ככה. יש עוד לילה ארוך. קריאות: – – – היו"ר דליה איציק: תכף אני אגיד לגדעון סער שיגיש עוד הסתייגויות. ובכן, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להודות ליועצות המשפטיות, בעיקר לשגית, שבאמת באופן מרשים כל כך ליוותה חודש שלם, ולכל הצוות המשפטי שטרח. אני רוצה להגיד לקובי הבר – איפה הוא? קובי, אני יודעת שאתה עוד מעט עוזב אותנו, אבל תדע לך שאף-על-פי שהיה לנו מאוד קשה אתך, ואולי לי הכי קשה אתך, אהבנו אותך, הערכנו אותך הערכה רבה. אני חושבת שרבים מאוד במדינת ישראל חייבים לך על שמירת מסגרת התקציב. אני מאוד מודה לך, ובהצלחה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. תחילה נצביע בקריאה שנייה ובקריאה שלישית על הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37). להצעת החוק אין הסתייגויות, ולכן אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. הצבעה מס' 1 בעד סעיפים 1–2 – 101 נגד – 5 נמנעים – 1 סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר דליה איציק: ובכן, נמנע אחד, חמישה נגד ו-101 בעד. ההצעה עברה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. הצבעה מס' 2 בעד החוק – 97 נגד – 2 נמנעים – אין חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37), התשס"ח–2007, נתקבל. היו"ר דליה איציק: ובכן, אני קובעת שהצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 37) התקבלה בקריאה שלישית. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102) בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. להצעת החוק אין הסתייגויות, ולכן אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. הצבעה מס' 3 בעד סעיפים 1–5 – 105 נגד – אין נמנעים – 4 סעיפים 1–5 נתקבלו. היו"ר דליה איציק: כאמור, ההצעה עברה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. הצבעה מס' 4 בעד החוק – 105 נגד – אין נמנעים – 4 חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102), התשס"ח–2007, נתקבל. היו"ר דליה איציק: אני קובעת שהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 102) התקבלה בקריאה שלישית. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103) בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. לשם החוק אין הסתייגויות, לכן נצביע עליו כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 5 בעד שם החוק – 90 נגד – 1 נמנעים – 7 שם החוק נתקבל. היו"ר דליה איציק: אני קובעת ששם החוק, כהצעת הוועדה, התקבל בקריאה השנייה. לסעיף 1 אין הסתייגויות, ולכן נצביע עליו כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 6 בעד סעיף 1 – 99 נגד – 1 נמנעים – 6 סעיף 1 נתקבל. היו"ר דליה איציק: אני קובעת כי סעיף 1, כהצעת הוועדה, התקבל בקריאה שנייה. לסעיף 2 יש הסתייגויות של חברי הכנסת ראובן ריבלין, אורית נוקד וחיים אורון. הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 69 נמנעים – 1 ההסתייגות של חברי הכנסת ראובן ריבלין, אורית נוקד וחיים אורון לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגויות נדחו. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 2 כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 71 נגד – 37 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לסעיף 3 – יש הסתייגות של חבר הכנסת רובי ריבלין. בבקשה להצביע. הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 72 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת ראובן ריבלין לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ובכן, ההסתייגות נדחתה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 3 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 10 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 72 נגד – 39 נמנעים – אין סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: אני קובעת כי סעיף 3, כהצעת הוועדה, התקבל בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיפים 8-4, שאין להם הסתייגויות. הצבעה מס' 11 בעד סעיפים 4–8 – 96 נגד – 9 נמנעים – 5 סעיפים 4–8 נתקבלו. היו"ר דליה איציק: אני קובעת כי סעיפים 4–8, כהצעת הוועדה, התקבלו בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על הצעת החוק כולה. קריאה: המכשיר לא עובד. היו"ר דליה איציק: חברי חברי הכנסת, מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? מי נמנע? הצבעה חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103), התשס"ח–2007, נתקבל. היו"ר דליה איציק: אני קובעת כי הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 103) נתקבלה בקריאה שלישית. אנחנו עוברים להצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) – קריאה שנייה וקריאה שלישית. לשם החוק אין הסתייגויות, ולכן אנחנו מצביעים עליו כהצעת הוועדה. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? מי נמנע? הצבעה שם החוק נתקבל. היו"ר דליה איציק: ההצעה עברה. גדעון סער (הליכוד): אנחנו עומדים על הצבעות אלקטרוניות. אם לא יהיו הצבעות אלקטרוניות, ניאלץ לבקש הצבעות שמיות. היו"ר דליה איציק: אני מצטערת, זה מה שיש לי כאן. קריאות: – – – היו"ר דליה איציק: גם בשנה שעברה הצבענו ידנית, כך גם כל השנים – הצבענו ידנית בחוק ההסדרים. אני קובעת – – – גדעון סער (הליכוד): – – – חיים אורון (מרצ): זה היה רק בהסכמה. זה לא הוגן. היו"ר דליה איציק: אני קובעת כי שם החוק, כהצעת הוועדה, התקבל בקריאה שנייה. לסעיף 1 אין הסתייגויות, ולכן אנחנו מצביעים עליו כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 12 בעד סעיף 1 – 102 נגד – 2 נמנעים – 4 סעיף 1 נתקבל. היו"ר דליה איציק: אני קובעת כי סעיף 1, כהצעת הוועדה, התקבל בקריאה שנייה. לסעיף 2 יש הסתייגות של חבר הכנסת יעקב כהן. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 71 נמנעים – 2 ההסתייגות של חבר הכנסת יעקב כהן לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות נדחתה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 2 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 14 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 96 נגד – 2 נמנעים – 6 סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: אני קובעת כי סעיף 2, כהצעת הוועדה, התקבל בקריאה שנייה. לסעיפים 3–6 אין הסתייגויות, ולכן אנחנו מצביעים עליהם כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 15 בעד סעיפים 3–6 – 99 נגד – 4 נמנעים – 4 סעיפים 3–6 נתקבלו. היו"ר דליה איציק: אני קובעת כי סעיפים 3–6, כהצעת הוועדה, התקבלו בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על הצעת החוק כולה. הצבעה מס' 16 בעד החוק – 98 נגד – 3 נמנעים – 5 חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007, נתקבל. היו"ר דליה איציק: אדוני שר התשתיות, אני קובעת כי הצעת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה) התקבלה בקריאה שלישית. אנחנו עוברים להצבעות על הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה. חברי חברי הכנסת, נא היכונו. בואו נעשה את זה הכי מסודר שאפשר. חברי חברי הכנסת, נא סבלנותכם גם לשעון. כולם פה עייפים. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), עם לוח התיקונים. אנחנו מתחילים בהסתייגויות לשם החוק. חברי חברי הכנסת, הסתייגויות לשם החוק, עם התיקון בלוח תיקונים, של חברי הכנסת אורון, וילן, ביילין ורן כהן – קבוצת מרצ. נצביע על ההסתייגות. הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 71 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הליכוד לשם החוק לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות של חבר הכנסת משה גפני. נא להצביע. הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 69 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת משה גפני לשם החוק לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על שם החוק כהצעת הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד שם החוק, כהצעת הוועדה – 71 נגד – 38 נמנעים – אין שם החוק, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: שם החוק, כהצעת הוועדה, נתקבל. אנחנו עוברים להצבעה על פרק א': מטרת החוק. ההסתייגות של חברי הכנסת אורית נוקד ויעקב ליצמן, עם התיקון בלוח תיקונים – נא להצביע. הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 67 נמנעים – 1 ההסתייגות של חברי הכנסת אורית נוקד ויעקב ליצמן לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. חברי הכנסת סער ואורון, האם אפשר לעבור להצבעה ידנית? לא? אנחנו עוברים להסתייגות של חברי הכנסת אביטל, חילו, כבל, נוקד, סנה, ברוורמן, יתום, מלכיאור, פינס-פז ועמיר פרץ, קבוצת העבודה. נא להצביע. הצבעה מס' 21 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות של קבוצת מרצ וחברי הכנסת בנימין נתניהו, סילבן שלום, משה כחלון, גלעד ארדן, גדעון סער, ראובן ריבלין, יובל שטייניץ, לימור לבנת, ישראל כץ, חיים כץ, יולי יואל אדלשטיין – קבוצת הליכוד. נא להצביע. אנחנו עוברים להצבעה ידנית. נא להצביע על ההסתייגות של קבוצת מרצ וקבוצת הליכוד. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הליכוד לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. נא להצביע על ההסתייגות של חבר הכנסת משה גפני. הצבעה ההסתייגות של חבר הכנסת משה גפני לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. נא להצביע על ההסתייגות של חברת הכנסת יחימוביץ. הצבעה ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. נא להצביע על ההסתייגות של חבר הכנסת ריבלין. הצבעה ההסתייגות של חבר הכנסת ראובן ריבלין לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. נא להצביע על ההסתייגות של חברי הכנסת זחאלקה, טאהא ונפאע, קבוצת בל"ד. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. נא להצביע על ההסתייגות של חברי הכנסת צרצור, טיבי, אלסאנע וזכור, קבוצת רע"ם-תע"ל. גדעון סער (הליכוד): הצבעה שמית. היו"ר דליה איציק: שמית? בבקשה. גדעון סער (הליכוד): או אלקטרונית או שמית. היו"ר דליה איציק: אין אלקטרונית. יש תקלה טכנית. אנחנו עוברים להסתייגות של חברי הכנסת זחאלקה וואסל טאהא בהצבעה אלקטרונית. נא להצביע. הצבעה מס' 23 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 69 נמנעים – 1 ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. נא להצביע על הההסתייגות של חברי הכנסת צרצור, טיבי ואחרים. הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 68 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 1 כהצעת הוועדה. הצבעה סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. אנחנו עוברים לפרק ב': רשויות מקומיות. ההסתייגות של קבוצת מרצ עם התיקון בלוח תיקונים מציעה: סעיפים 2 עד 4 יימחקו. נא להצביע. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הליכוד לסעיפים 4-2 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיפים 2–4 כהצעת הוועדה. הצבעה סעיפים 2–4, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר דליה איציק: סעיפים 2–4, כהצעת הוועדה, התקבלו. אנחנו עוברים להצבעה על פרק ג': בריאות. חיים אורון (מרצ): יש חוק הסדרים מאוד קטן. ההצבעה תיגמר בתוך פחות משעה. בואו נעשה את זה מסודר. יש שעון. היו"ר דליה איציק: אבל הוא תקוע, מה אתה רוצה? הוא תקוע, אתה יכול לתקן לי את השעון? אני אשמח מאוד. בוא. מה אתה רוצה? אתה רואה שאני מנסה, לא? אנחנו עוברים לפרק ג'. לסעיף 5 אין הסתייגויות, לכן אנחנו מצביעים עליו כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 27 בעד סעיף 5 – 82 נגד – 22 נמנעים – 1 סעיף 5 נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 5, כהצעת הוועדה, התקבל בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות לסעיף 6 עם התיקון בלוח התיקונים, של חברי הכנסת ברכה, סוייד וחנין – קבוצת חד"ש ואחרים. נא להצביע. הצבעה מס' 28 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 71 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הליכוד ושל חברי הכנסת ואסל טאהא ואריה אלדד לסעיף 6 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 6 כהצעת הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 29 בעד סעיף 6, כהצעת הוועדה – 73 נגד – 35 נמנעים – אין סעיף 6, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 6, כהצעת הוועדה, נתקבל. אנחנו עוברים לסעיף 7(1). נעבור להצבעה על ההסתייגות של קבוצת מרצ, עם התיקון בלוח תיקונים, וקבוצת האיחוד הלאומי. איפה זה? סעיף 7(1) כהצעת הוועדה – נא להצביע. הצבעה מס' 30 בעד סעיף 7(1), כהצעת הוועדה – 42 נגד – 59 נמנעים – אין סעיף 7(1), כהצעת הוועדה, לא נתקבל. היו"ר דליה איציק: אם לא תעשו סדר שם, אני אכריז עכשיו על הפסקה של שלוש שעות. אל תיתנו פה הוראות. תפסיקו לתת פה הוראות כל הזמן. יובל שטייניץ (הליכוד): עוד פעם חוזרים על אותה הצבעה? יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): הסעיף לא התקבל. היו"ר דליה איציק: אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות. סעיף 7(1), עם התיקון בלוח התיקונים – קבוצת האיחוד הלאומי-מפד"ל. נא להצביע. טעיתי, לא עשיתי, דילגתי על אחד. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הליכוד, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל ושל חברות הכנסת שלי יחימוביץ ועמירה דותן לסעיף 7(1) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 7(1) כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 32 בעד סעיף 7(1), כהצעת הוועדה – 71 נגד – 28 נמנעים – אין סעיף 7(1), כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 7(1), כהצעת הוועדה, התקבל. חברי חברי הכנסת סער ואורון, האם אפשר לעבור לידני? גדעון סער (הליכוד): לא. היו"ר דליה איציק: למה? השעון תקוע. גדעון סער (הליכוד): כי ראינו שלקואליציה אין מושג על מה היא מצביעה. היו"ר דליה איציק: אנו מצביעים על הסתייגויות לסעיף 7(2), ההסתייגויות של קבוצת האיחוד הלאומי – עם התיקון בלוח התיקונים. הצבעה. הצבעה מס' 33 בעד ההסתייגות לסעיף 7(2) – 33 נגד – 71 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל ושל חברת הכנסת עמירה דותן לסעיף 7(2) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנו עוברים להצעה החלופית, קבוצת חד"ש. מי בעד? גדעון סער (הליכוד): שמית. היו"ר דליה איציק: בבקשה, אדוני המזכיר. מצביעים על ההסתייגות של קבוצת חד"ש. מזכיר הכנסת איל ינון: (קורא בשמות חברי הכנסת) קולט אביטל – נגד רוחמה אברהם-בלילא – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד יעקב אדרי – נגד יצחק אהרונוביץ – נגד אהוד אולמרט – נגד חיים אורון – בעד זבולון אורלב – בעד דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – נגד עמיחי אילון – נגד רוברט אילטוב – נגד דליה איציק – נגד אפי איתם – בעד מיכאל איתן – בעד רפי איתן – נגד אריה אלדד – בעד בנימין אלון – בעד טלב אלסאנע – בעד זאב אלקין – נגד חיים אמסלם – נגד אלי אפללו – נגד גלעד ארדן – בעד אורי אריאל – בעד זאב בוים – נגד גדעון סער (הליכוד): אין ערך להצבעות, כי כשאתם מפסידים אתם לא מקבלים את זה. היו"ר דליה איציק: אבל אנחנו באמצע הצבעה. נא לשבת. מזכיר הכנסת איל ינון: (קורא בשמות חברי הכנסת) יוסף ביילין – בעד יצחק בן-ישראל – נגד בנימין בן-אליעזר – נגד יעקב בן-יזרי – נגד שלמה בניזרי – נגד מנחם בן-ששון – נגד רוני בר-און – נגד אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – בעד אליהו גבאי – בעד זהבה גלאון – אינה נוכחת אלחנן גלזר – נגד יצחק גלנטי – נגד משה גפני – בעד עמירה דותן – נגד אברהם דיכטר – נגד אברהם הירשזון – אינו נוכח שמואל הלפרט – בעד צחי הנגבי – נגד צבי הנדל – אינו נוכח יצחק הרצוג – נגד מגלי והבה – נגד אבשלום וילן – בעד מתן וילנאי – נגד יצחק וקנין – נגד נסים זאב – נגד ג'מאל זחאלקה – בעד יצחק זיו – נגד עבאס זכור – בעד נאדיה חילו – נגד דב חנין – בעד יואל חסון – נגד ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – נגד ואסל טאהא – בעד אחמד טיבי – בעד דוד טל – נגד אסתרינה טרטמן – נגד שלי יחימוביץ – נגד אביגדור יצחקי – נגד אליהו ישי – נגד דני יתום – נגד איתן כבל – אינו נוכח אמנון כהן – נגד יעקב כהן – בעד יצחק כהן – נגד רן כהן – בעד משה כחלון – בעד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד ציפי לבני – נגד לימור לבנת – בעד יצחק לוי – בעד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – נגד גאלב מג'אדלה – נגד שאול מופז – נגד אברהם מיכאלי – נגד אלכס מילר – נגד סטס מיסז'ניקוב – נגד מיכאל מלכיאור – נגד יעקב מרגי – נגד שרה מרום-שלו – נגד יורם מרציאנו – אינו נוכח משולם נהרי – נגד מיכאל נודלמן – נגד אורית נוקד – נגד סעיד נפאע – אינו נוכח בנימין נתניהו – בעד חנא סוייד – בעד מרינה סולודקין – אינה נוכחת ניסן סלומינסקי – בעד אפרים סנה – נגד גדעון סער – בעד גדעון עזרא – נגד אופיר פינס-פז – אינו נוכח יוחנן פלסנר – נגד מאיר פרוש – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – בעד אברהם רביץ – אינו נוכח דוד רותם – נגד ראובן ריבלין – בעד חיים רמון – אינו נוכח יוסף שגאל – נגד יובל שטייניץ – בעד מאיר שטרית – נגד סילבן שלום – בעד שלום שמחון – נגד ליה שמטוב – נגד עתניאל שנלר – נגד משה שרוני – נגד רונית תירוש – נגד יולי תמיר – נגד אקרא בשמותיהם של חברי הכנסת שלא הצביעו. זהבה גלאון – אינה נוכחת אברהם הירשזון – אינו נוכח צבי הנדל – בעד ישראל חסון – אינו נוכח איתן כבל – נגד אביגדור ליברמן – נגד יורם מרציאנו – אינו נוכח סעיד נפאע – אינו נוכח מרינה סולודקין – אינה נוכחת אופיר פינס-פז – נגד מאיר פרוש – בעד עמיר פרץ – אינו נוכח אברהם רביץ – אינו נוכח חיים רמון – נגד האם יש מישהו מחברי הכנסת באולם שלא קראתי בשמו? תמה ההצבעה. היו"ר דליה איציק: חברי חברי הכנסת, בעד – 39, נגד – 73. אני מודיעה בזאת שההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים הלאה ומצביעים על ההסתייגות של חברי הכנסת אחמד טיבי ויעקב ליצמן. הצבעה. הצבעה מס' 35 בעד ההסתייגות – 23 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של חברי הכנסת אחמד טיבי ויעקב ליצמן לסעיף 7(2) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות של חברת הכנסת יחימוביץ. הצבעה. הצבעה מס' 36 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ לסעיף 7(2) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו מצביעים על ההסתייגות של קבוצת האיחוד הלאומי – מפד"ל, של שלי יחימוביץ ואחרים, עם התיקון בלוח תיקונים. הצבעה. הצבעה מס' 37 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל ושל חברת הכנסת שלי יחימוביץ לסעיף 7(2) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות של חברת הכנסת אורית נוקד. הצבעה. הצבעה מס' 38 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת אורית נוקד לסעיף 7(2) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על סעיף 7(2) כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 39 בעד סעיף 7(2), כהצעת הוועדה – 68 נגד – 31 נמנעים – אין סעיף 7(2), כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 7(2), כהצעת הוועדה, התקבל. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגות לסעיף 7(3). הצבעה. הצבעה מס' 40 בעד ההסתייגות – 71 נגד – 23 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הליכוד וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל ושל חברי הכנסת שלי יחימוביץ, זאב אלקין וראובן ריבלין לסעיף 7(3) נתקבלה. היו"ר דליה איציק: מה אתם נותנים כל הזמן הנחיות? תקשיבו לי היטב, אל תיתנו לי הנחיות ואל תיתנו לי הוראות. רק אני מנהלת את הישיבה. סעיף 7(3) – עכשיו מצביעים. הצבעה. גדעון סער (הליכוד): לא, ההסתייגות התקבלה. הצבעה מס' 41 בעד ההסתייגות – 1 נגד – 47 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הליכוד וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל ושל חברי הכנסת שלי יחימוביץ, זאב אלקין וראובן ריבלין לסעיף 7(3) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. גדעון סער (הליכוד): התקבלה, התקבלה, התקבלה. היו"ר דליה איציק: למה לצעוק, מה זה? ההסתייגות התקבלה, התקבלה – מה הצעקות האלה? שר האוצר, בבקשה. חבר הכנסת סער, נא לשבת. חבר הכנסת סער, נא לשבת, אני עוד מעט אוציא אותך, נא לשבת, להירגע. 7(3) ו-7(1). שר האוצר רוני בר-און: גברתי היושבת-ראש, מכיוון שהיתה אי-בהירות לגבי 7(1), ועכשיו הכרעת לגבי 7(1), התקבלה ההסתייגות. ומכיוון שהיתה אי-הבנה בקשר להצבעה על 7(3) – – – אלי אפללו (קדימה): מה הדרמה שלכם? 12 מנדטים וכל הזמן מדברים. שקט. היו"ר דליה איציק: חבר הכנסת אפללו, אתה עוזר עכשיו – – – שר האוצר רוני בר-און: מכיוון שעברה עכשיו גם ההסתייגות לסעיף 7(3), אני מבקש, בשם הממשלה, לפי סעיף 127(א) לתקנון, להטיל על ועדת הכספים לחזור ולדון בהסתייגות הזאת. צריך לדון בשני הסעיפים האלה, והבקשה הזאת טעונה אישור הכנסת. זאת אומרת, בקשתי צריכה להיות מובאת להצבעה – מצביעים על בקשתי. אם הכנסת תאשר את הבקשה שלי, אני מבקש ממך להפסיק את הישיבה, להורות על כינוס ישיבת ועדת הכספים, לאשר מחדש את הצעת החוק כפי שהוצעה, ואז נחזור הנה ונמשיך בקריאה השנייה. מיכאל איתן (הליכוד): נמשיך מחר. שר האוצר רוני בר-און: אתם יכולים להציע מה שאתם רוצים. אני הצעתי מה שאני רוצה. היו"ר דליה איציק: חברי חברי הכנסת, אנחנו עכשיו מצביעים על הודעת שר האוצר על המשיכה. אנחנו מצביעים על שני הסעיפים גם יחד. בבקשה, הצבעה. הצבעה מס' 42 בעד ההצעה – 88 נגד – 19 נמנעים – אין ההצעה להחזיר את סעיפים 7(1) ו-7(3) להצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007, לוועדת הכספים נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ועדת הכספים מתכנסת. הפסקה. (הישיבה נפסקה בשעה 23:12 ונתחדשה בשעה 00:14) מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר דליה איציק: אנחנו מחדשים את ישיבת הכנסת. נא לשבת, חברי הכנסת, אדוני השר. בבקשה, אדוני המזכיר. מזכיר הכנסת איל ינון: ברשות יושבת-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחה על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007, שהחזירה ועדת הכספים. תודה. הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007 [נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר דליה איציק: חברי חברי הכנסת, לפני ההפסקה ביקשה הממשלה, לפי סעיף 127(א) לתקנון, שוועדת הכספים תחזור ותדון בסעיפים 7(1) ו-7(3) בהצעת החוק. ועדת הכספים דנה והכינה נוסח חדש לסעיפים הללו. מיכאל איתן (הליכוד): במה היא דנה? במה דנה ועדת הכספים – – היו"ר דליה איציק: נוסח סעיפים אלה הונח – – – מיכאל איתן (הליכוד): – – בשאלה או בחוק כולו? במה היא דנה? היו"ר דליה איציק: אני לא שומעת אותך. שר האוצר רוני בר-און: היא דנה במה שהיא היתה צריכה לדון. מיכאל איתן (הליכוד): היא דנה בשאלה שהופנתה או בחוק? היו"ר דליה איציק: אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על סעיפים 7(1) ו-7(3) כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 43 בעד סעיפים 7(1) ו-7(3), כהצעת הוועדה – 68 נגד – 32 נמנעים – אין סעיפים 7(1) ו-7(3), כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר דליה איציק: סעיפים 7(1) ו-7(3) עברו כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 7(4) – הסתייגות של חבר הכנסת ליצמן. הצבעה. הצבעה מס' 44 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת יעקב ליצמן לסעיף 7(4) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. עוברים להסתייגות של חברת הכנסת סופה לנדבר. הצבעה. הצבעה מס' 45 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת סופה לנדבר לסעיף 7(4) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה, והיא הסירה בינתיים. אנחנו עוברים להסתייגות של קבוצת חד"ש. הצבעה. הצבעה מס' 46 בעד ההסתייגות – 16 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל ושל חברת הכנסת עמירה דותן לסעיף 7(4) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות של חבר הכנסת ליצמן. הצבעה. הצבעה מס' 47 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת יעקב ליצמן אחרי סעיף 7 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 7(4) כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 48 בעד סעיף 7(4), כהצעת הוועדה – 68 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 7(4), כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: הצעת הוועדה נתקבלה בקריאה השנייה. אנחנו עוברים לסעיף 8. הסתייגות של חבר הכנסת טיבי – הצבעה. הצבעה מס' 49 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 79 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת אחמד טיבי לסעיף 8 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות של קבוצת חד"ש. הצבעה. הצבעה מס' 50 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל ושל חברת הכנסת עמירה דותן לסעיף 7(4) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. הצבעה על סעיף 8 כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 51 בעד סעיף 8, כהצעת הוועדה – 66 נגד – 37 נמנעים – אין סעיף 8, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 8 כהצעת הוועדה התקבל. אנחנו עוברים לסעיף 9. הסתייגות של חבר הכנסת ניסן סלומינסקי – הצבעה. הצבעה מס' 52 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 68 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל לסעיף 9 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. עוברים להסתייגות – קבוצת העבודה הסירה. לסעיף 9(2) אין הסתייגויות. אנחנו עוברים להצבעה. לסעיפים 9(2) עד 9(8) אין הסתייגות. עוברים לסעיף 9 כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 53 בעד סעיף 9, כהצעת הוועדה – 69 נגד – 37 נמנעים – אין סעיף 9, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 9, כהצעת הוועדה, התקבל בקריאה השנייה. עוברים להצבעה על ההסתייגויות לפרק ד'. הסתייגות לסעיף 10(1) של קבוצת מרצ – הצבעה. הצבעה מס' 54 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 70 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הליכוד לסעיף 10(1) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. עוברים לסעיף 10(1) כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 55 בעד סעיף 10(1), כהצעת הוועדה – 68 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 10(1), כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 10(1), כהצעת הוועדה, התקבל. אנחנו עוברים להסתייגות לסעיף 10(2) של קבוצת מרצ. הצבעה. הצבעה מס' 56 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 69 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הליכוד לסעיף 10(2) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. לסעיף 10(3) ו-(4) אין הסתייגויות. אנחנו מצביעים עד 10(6). אנחנו מצביעים על 10(2) עד 10(6) כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 57 בעד סעיף 10(2)–(6), כהצעת הוועדה – 84 נגד – 21 נמנעים – אין סעיף 10(2)–(6), כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: עוברים להסתייגות 10(7). יש חלק שלא הורידו. קריאה: הורידו את ההסתייגויות – – – היו"ר דליה איציק: לא כולם הורידו. גם אם יש אחד שלא הוריד, אני צריכה להצביע. הסתייגות האיחוד הלאומי אחרי סעיף 10(7). הצבעה מס' 58 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 68 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל ושל חברי הכנסת שלי יחימוביץ, אורית נוקד, אמנון כהן ומשה גפני אחרי סעיף 10(7) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. סעיף 10(7) כהצעת הוועדה – הצבעה. הצבעה מס' 59 בעד סעיף 10(7), כהצעת הוועדה – 69 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 10(7), כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: הצעת הוועדה התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגות לסעיף 11(א). הצבעתי על סעיף 10(7), והוא התקבל. עכשיו אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגות ל-11(א). הצבעה. הצבעה מס' 60 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 68 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הליכוד לסעיף 11(א) לא נתקבלה. דוד רותם (ישראל ביתנו): יש לאחרי סעיף 10(7). היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. מצביעים על 11(א) כנוסח הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 61 בעד סעיף 11(א), כהצעת הוועדה – 69 נגד – 37 נמנעים – אין סעיף 11(א), כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 11(א), כנוסח הוועדה, התקבל. עוברים להסתייגות לסעיף 11(ב). הצבעה. הצבעה מס' 62 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 68 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הליכוד לסעיף 11(ב) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. עוברים לסעיף 11(ב) כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 63 בעד סעיף 11(ב), כהצעת הוועדה – 69 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 11(ב), כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 11(ב), כנוסח הוועדה, התקבל. עוברים להסתייגות לסעיף 11(ג). הצבעה מס' 64 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 68 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הליכוד לסעיף 11(ג) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 11(ג) כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 65 בעד סעיף 11(ג), כהצעת הוועדה – 68 נגד – 37 נמנעים – אין סעיף 11(ג), כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 11(ג), כנוסח הוועדה, התקבל. אנחנו עוברים להצבעה עוד פעם. למען הסר ספק, אנחנו מצביעים על הסתייגות שאחרי 10(7). הצבעה מס' 66 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל ושל חברי הכנסת שלי יחימוביץ, אורית נוקד, אמנון כהן ומשה גפני אחרי סעיף 10(7) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגויות לפרק ה': ייעוץ פנסיוני בביטוח. ההסתייגות לסעיף 12 – קבוצת העבודה הורידו. אנחנו עוברים לסעיף 12. יש תיקון בלוח תיקונים. מצביעים על סעיף 12 כהצעת הוועדה, עם התיקון בלוח התיקונים. הצבעה. הצבעה מס' 67 בעד סעיף 12 – 90 נגד – 9 נמנעים – 4 סעיף 12 נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 12 התקבל. קבוצת העבודה הסירה. אנחנו עוברים לסעיף 13 כהצעת הוועדה – הצבעה. הצבעה מס' 68 בעד סעיף 13 – 92 נגד – 9 נמנעים – 2 סעיף 13 נתקבל. היו"ר דליה איציק: מי שרוצה אלקטרוני – זה לוקח זמן. לי יש זמן עד הבוקר. סעיף 13, כהצעת הוועדה, עבר. אנחנו עוברים לסעיף 14. הסתייגות של סיעת בל"ד לסעיף 14 – הצבעה. הצבעה מס' 69 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 70 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת בל"ד לסעיף 14 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 14 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 70 בעד סעיף 14, כהצעת הוועדה – 70 נגד – 35 נמנעים – אין סעיף 14, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 14, כהצעת הוועדה, נתקבל. אנחנו עוברים לסעיף 15(1) – אין הסתייגויות. אנו מצביעים על סעיף 15(1) כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 71 בעד סעיף 15(1) – 75 נגד – 29 נמנעים – אין סעיף 15(1) נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 15(1), כהצעת הוועדה, התקבל. עוברים לסעיף 15(2). הסתייגות קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת העבודה – הצבעה. הצבעה מס' 72 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 73 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת בל"ד לסעיף 15(2) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. עוברים להסתייגות קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת רע"ם–תע"ל. הסתייגות. הצבעה. הצבעה מס' 73 בעד ההסתייגות – 30 נגד – 69 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לסעיף 15(2) לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. סעיף 15(2) כהצעת הוועדה – הצבעה. הצבעה מס' 74 בעד סעיף 15(2), כהצעת הוועדה – 70 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 15(2), כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 15(2) התקבל. אנו עוברים להסתייגות לסעיף 16. הצבעה. הצבעה מס' 75 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 70 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת בל"ד לסעיף 16 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. עוברים להצבעה על סעיף 16 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 76 בעד סעיף 16, כהצעת הוועדה – 69 נגד – 33 נמנעים – אין סעיף 16, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 16, כהצעת הוועדה, התקבל. עוברים לסעיף 17. הצבעה שמית. מזכיר הכנסת איל ינון: (קורא בשמות חברי הכנסת) קולט אביטל – נגד רוחמה אברהם-בלילא – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד יעקב אדרי – נגד יצחק אהרונוביץ – נגד אהוד אולמרט – נגד חיים אורון – בעד זבולון אורלב – בעד דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – נגד עמיחי אילון – נגד רוברט אילטוב – נגד דליה איציק – נגד אפי איתם – בעד מיכאל איתן – אינו משתתף בהצבעה רפי איתן – נגד אריה אלדד – בעד בנימין אלון – בעד טלב אלסאנע – בעד זאב אלקין – נגד חיים אמסלם – אינו נוכח אלי אפללו – נגד גלעד ארדן – בעד אורי אריאל – בעד זאב בוים – נגד יוסף ביילין – בעד בנימין בן-אליעזר – נגד יעקב בן-יזרי – נגד יצחק בן-ישראל – נגד שלמה בניזרי – נגד מנחם בן-ששון – נגד רוני בר-און – נגד אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – בעד אליהו גבאי – בעד זהבה גלאון – אינה נוכחת אלחנן גלזר – נגד יצחק גלנטי – נגד משה גפני – בעד עמירה דותן – נגד אברהם דיכטר – נגד אברהם הירשזון – אינו נוכח שמואל הלפרט – בעד צחי הנגבי – נגד צבי הנדל – בעד יצחק הרצוג – נגד מגלי והבה – נגד אבשלום וילן – בעד מתן וילנאי – נגד יצחק וקנין – נגד נסים זאב – נגד ג'מאל זחאלקה – בעד יצחק זיו – נגד עבאס זכור – בעד נאדיה חילו – נגד דב חנין – בעד יואל חסון – נגד ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – נגד ואסל טאהא – בעד אחמד טיבי – בעד דוד טל – אינו נוכח אסתרינה טרטמן – נגד שלי יחימוביץ – אינה נוכחת אביגדור יצחקי – נגד אליהו ישי – נגד דני יתום – נגד איתן כבל – נגד אמנון כהן – נגד יעקב כהן – בעד יצחק כהן – נגד רן כהן – אינו נוכח משה כחלון – בעד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד ציפי לבני – נגד לימור לבנת – בעד יצחק לוי – בעד אביגדור ליברמן – נגד יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – נגד גאלב מג'אדלה – נגד שאול מופז – נגד אברהם מיכאלי – נגד אלכס מילר – נגד סטס מיסז'ניקוב – נגד מיכאל מלכיאור – נגד יעקב מרגי – נגד שרה מרום-שלו – נגד יורם מרציאנו – אינו נוכח משולם נהרי – נגד מיכאל נודלמן – נגד אורית נוקד – נגד סעיד נפאע – אינו נוכח בנימין נתניהו – נמנע חנא סוייד – בעד מרינה סולודקין – אינה נוכחת ניסן סלומינסקי – בעד אפרים סנה – נגד גדעון סער – בעד גדעון עזרא – נגד אופיר פינס-פז – אינו נוכח יוחנן פלסנר – נגד מאיר פרוש – בעד עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח אברהם רביץ – אינו נוכח דוד רותם – נגד ראובן ריבלין – נמנע חיים רמון – נגד יוסף שגאל – נגד יובל שטייניץ – בעד מאיר שטרית – אינו נוכח סילבן שלום – בעד שלום שמחון – נגד ליה שמטוב – נגד עתניאל שנלר – נגד משה שרוני – נגד רונית תירוש – נגד יולי תמיר – נגד אקרא בשמותיהם של חברי הכנסת שלא נכחו. היו"ר דליה איציק: נא להקשיב, פעם שנייה. מזכיר הכנסת איל ינון: (קורא בשמות חברי הכנסת) מיכאל איתן – נמנע חיים אמסלם – נגד זהבה גלאון – אינה נוכחת אברהם הירשזון – אינו נוכח דוד טל – נגד ישראל חסון – אינו נוכח שלי יחימוביץ – נמנעת רן כהן – אינו נוכח יורם מרציאנו – אינו נוכח סעיד נפאע – אינו נוכח מרינה סולודקין – אינה נוכחת אופיר פינס-פז – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח אברהם רביץ – אינו נוכח מאיר שטרית – אינו נוכח האם יש מישהו מחברי הכנסת שנוכח באולם ולא קראתי את שמו? ישראל כץ (הליכוד): חבר הכנסת ברוורמן רוצה לשנות את הצבעתו. מזכיר הכנסת איל ינון: אין. תמה ההצבעה. היו"ר דליה איציק: בבקשה, תספרו. נא לשבת. אנחנו עוברים להמשך ההצבעות. שלום, חבר הכנסת אמנון כהן, מה שלומך? בוקר טוב. אמנון כהן (ש"ס): עד שיהיו תוצאות – – – היו"ר דליה איציק: אדוני יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת אפללו, נא לשבת. אנחנו ממשיכים. בסך הכול יושבים שעה נטו, מה הסיפור. קריאות: – – – לימור לבנת (הליכוד): ברוטו. היו"ר דליה איציק: כן, הכי קצר שהיה אי-פעם. חיים כץ (הליכוד): – – – חוק ההסדרים לפני שנה – היינו יושבים עוד שבוע. היו"ר דליה איציק: נכון. חיים כץ (הליכוד): 15 עמודים. היו"ר דליה איציק: מה התוצאה? תיכף נשמע. חיים כץ (הליכוד): כולנו במתח. היו"ר דליה איציק: אני לא אחכה אחר כך שתשבו, אני אצביע מייד אחר כך. לא יעזור לאף אחד. מה קורה? יש תשובות? התוצאה: בעד – 34, נגד – 70, נמנעו – 4. לכן ההסתייגות לסעיף 17, של חברי הכנסת אורון, ליצמן, קבוצת חד"ש וקבוצת רע"ם-תע"ל, לא התקבלה. אנחנו עוברים לקבוצת מרצ. קריאה: לא שומעים. היו"ר דליה איציק: שומעים טוב מאוד. הסתייגות קבוצת מרצ. הצבעה. הצבעה מס' 77 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 69 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 17 לא נתקבלה. חיים אורון (מרצ): כל – – – להצביע בעד. היו"ר דליה איציק: תודה, חבר הכנסת אורון, על שאתה עוזר לי. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות של קבוצת בל"ד. הצבעה. כמה סבלנות צריך לשעון הזה. קריאה: אפשר לעבור להצבעה ידנית. היו"ר דליה איציק: לא, עכשיו לא נעבור לשום הצבעה. עכשיו זה מה שיהיה. הצבעה על ההסתייגות. בלי טובות של אף אחד, אנחנו עכשיו מצביעים רגיל. הצבעה מס' 78 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 69 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד לסעיף 17 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה – סעיף 17, כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 79 בעד סעיף 17, כהצעת הוועדה – 69 נגד – 35 נמנעים – אין סעיף 17, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 17, כהצעת הוועדה, התקבל. אנחנו עוברים להסתייגות לסעיף 18, חבר הכנסת פרוש. האם הוא פה? כן. הצבעה. הצבעה מס' 80 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת מאיר פרוש לסעיף 18 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. עוברים להסתייגות לחלופין של חבר הכנסת פרוש. רק שנייה, תנו לשעון. עכשיו אנחנו מצביעים על ההצעה החלופית של חבר הכנסת פרוש – הסתייגות. הצבעה. הצבעה מס' 81 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 68 נמנעים – 5 ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת מאיר פרוש לסעיף 18 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. עוברים להסתייגות של חבר הכנסת ליצמן. הצבעה. הצבעה מס' 82 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת יעקב ליצמן לסעיף 18 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת ליצמן – הצבעה. הצבעה מס' 83 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 68 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת יעקב ליצמן לסעיף 18 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. ההסתייגות של קבוצת האיחוד הלאומי – הצבעה. הצבעה מס' 84 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 70 נמנעים – 2 ההסתייגות של קבוצת האיחוד הלאומי – מפד"ל לסעיף 18 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. ההסתייגות של קבוצת העבודה ירדה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 18 כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 85 בעד סעיף 18, כהצעת הוועדה – 78 נגד – 27 נמנעים – 1 סעיף 18, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 18, כהצעת הוועדה, התקבל בקריאה שנייה. אנחנו מצביעים על ההסתייגות לסעיף 19. קריאה: – – – היו"ר דליה איציק: לא, אבל יש אחרים, זה לא חשוב. ריבלין ואחרים. אנחנו מצביעים על ההסתייגות. הצבעה. הצבעה מס' 86 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 72 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת האיחוד הלאומי – מפד"ל ושל חברי הכנסת ראובן ריבלין, שלי יחימוביץ, סטס מיסז'ניקוב, זאב אלקין, אמנון כהן ואורית נוקד לסעיף 19 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. עוברים להסתייגות לחלופין של חבר הכנסת ריבלין. הצבעה. הצבעה מס' 87 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 64 נמנעים – 1 ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת ראובן ריבלין לסעיף 19 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: חבר הכנסת סער, אתה פעמיים בקריאה. ההסתייגות לא התקבלה. עוברים לסעיף 20 – אין הסתייגות. לכן אנחנו מצביעים עכשיו על סעיפים 19 ו-20 כהצעת הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 88 בעד סעיפים 20-19, כהצעת הוועדה – 70 נגד – 35 נמנעים – אין סעיפים 20-19, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר דליה איציק: סעיפים 19 ו-20 התקבלו, כהצעת הוועדה, בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לסעיף 21 – הסתייגות של קבוצת חברי הכנסת זבולון אורלב, ניסן סלומינסקי, אליהו גבאי, אפי איתם, יצחק לוי, בנימין אלון, אריה אלדד, אורי אריאל וצבי הנדל – קבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל, של חברי הכנסת יעקב ליצמן וסילבן שלום, ושל קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת חד"ש. הצבעה מס' 89 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 70 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת חד"ש ושל חברי הכנסת יעקב ליצמן וסילבן שלום לסעיף 21 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו מצביעים על סעיף 21 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 90 בעד סעיף 21, כהצעת הוועדה – 72 נגד – 30 נמנעים – 1 סעיף 21, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר דליה איציק: סעיף 21, כהצעת הוועדה, התקבל בקריאה שנייה. אנחנו מצביעים על ההסתייגות לסעיף 22. הצבעה מס' 91 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 69 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת חד"ש ושל חברי הכנסת יעקב ליצמן וסילבן שלום לסעיף 22 לא נתקבלה. היו"ר דליה איציק: ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 22 כהצעת הוועדה. קבוצת סיעת העבודה הסירה את ההסתייגות לסעיף 23. הצבעה מס' 92 בעד סעיפים 22–23, כהצעת הוועדה – 73 נגד – 34 נמנעים – אין סעיפים 22–23, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר דליה איציק: סעיפים 22–23, כהצעת הוועדה, התקבלו. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על הצעת החוק כולה – הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007. חברי חברי הכנסת, הצבעה. הצבעה מס' 93 בעד החוק – 71 נגד – 36 נמנעים – אין חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007, נתקבל. היו"ר דליה איציק: ובכן, הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007, עברה בקריאה שלישית. חברי חברי הכנסת, נא להקשיב. מחר הדיון יתחיל בשעה 11:00. ההצבעות ב-18:00 – ההצבעות לא תהיינה לפני השעה 18:00, אבל יכול להיות שהן תהיינה בהחלט ב-18:00. תשומת לבכם. ערב טוב. שלום לכם. הישיבה ננעלה בשעה 00:54.