דברי הכנסת

תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3 מזכיר הכנסת איל ינון: 3 דברי היושב-ראש לציון היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות 5 הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – ביקורי בית לאנשים עם מוגבלות), התשס"ו–2006 6 חיים אורון (מרצ): 6 הצעות לסדר-היום 8 היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות 8 רן כהן (מרצ): 8 מנחם בן-ששון (קדימה): 11 שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: 12 זהבה גלאון (מרצ): 16 דב חנין (חד"ש): 17 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (זיכוי בעד נטול יכולת), התשס"ז–2007 18 יצחק גלנטי (גיל): 18 הצעות סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל, הליכוד וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 19 1. מצבם של אנשים עם מוגבלויות במדינת ישראל, הגרוע ביותר בעולם המערבי; 19 2. השביתות במערכת החינוך; 19 3. מדיניותה המייצרת עימות צבאי ומעמיקה את המשבר החברתי 19 אברהם רביץ (יהדות התורה): 20 סילבן שלום (הליכוד): 23 שר האוצר רוני בר-און: 27 דב חנין (חד"ש): 35 השר חיים רמון: 39 ראובן ריבלין (הליכוד): 44 אברהם מיכאלי (ש"ס): 45 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 46 ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 48 יצחק גלנטי (גיל): 49 יעקב כהן (יהדות התורה): 50 חיים אורון (מרצ): 51 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 52 מוחמד ברכה (חד"ש): 53 ואסל טאהא (בל"ד): 54 רונית תירוש (קדימה): 55 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 59 דוד טל (יו"ר ועדת הכנסת): 59 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 60 סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 60 הודעת ועדת החינוך, התרבות והספורט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק 61 מיכאל מלכיאור (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 61 הצעה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים; 62 הצעה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין השרעיים 62 סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): 62 דברי הכנסת י / מושב שלישי / ישיבות קע"ט–ק"פ / ב'–ג' בטבת התשס"ח / 11–12 בדצמבר 2007 / 10 חוברת י' ישיבה קע"ט הישיבה המאה-ושבעים-ותשע של הכנסת השבע-עשרה יום שלישי, ב' בטבת התשס"ח (11 בדצמבר 2007) ירושלים, הכנסת, שעה 13:00 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר אמנון כהן: רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת היום, יום שלישי, ב' בטבת התשס"ח, 11 בדצמבר 2007. אני מבקש מכולם לשבת. הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה. מזכיר הכנסת איל ינון: ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק נכי המלחמה בנאצים (תיקון מס' 15), התשס"ח–2007, שהחזירה ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. לדיון מוקדם: הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – שימור זכויותיו של תושב חוץ שהשקיע בישראל ועלה ארצה לאחר מכן), התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת ראובן ריבלין ואמנון כהן; הצעת חוק הרשות הלאומית לתרבות ואמנות, התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת קולט אביטל ורן כהן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הרשויות המקומיות (משכורות עובדים), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת חנא סוייד וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק פינוי התיישבות מאזור טווח הסיכון ברמת-חובב, התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת אופיר פינס פז ויוסף ביילין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות (תיקון – מספר חברי קבוצת מתיישבים), התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת זאב אלקין, עמירה דותן, זבולון אורלב, עתניאל שנלר, ראובן ריבלין ואלחנן גלזר; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – איסור פגיעה באמצעות פיטום או מניעת מזון), התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חג הסיגד, התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת אורי אריאל ויעקב מרגי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הרשות הלאומית למורשות עדות ישראל, התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת מנחם בן-ששון; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (אנשים עם מוגבלויות), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – הקצאת תקציב שנתי לתרבות והאמנות), התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת מיכאל מלכיאור, אמנון כהן, רוברט אילטוב ואבישי ברוורמן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק תקופת צינון לדירקטור (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת סילבן שלום; הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון – ייצוג בעסקאות בדירות), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק העונשין (תיקון – החמרת ענישה על עבירות הימורים), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת יורם מרציאנו; הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – פיצוי עונשי), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת מיכאל איתן; הצעת חוק הכנסת (תיקון – היתר ביטחוני לחבר ועדת החוץ והביטחון), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת אפי איתם; הצעת חוק שירות התעסוקה (תיקון – פיקוח על עובדים זרים של לשכה פרטית), התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת שרה מרום-שלו ויצחק גלנטי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עבודה מועדפת עם ילדים בסיכון), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – זכאות לגמלה בזמן לימודים להורה יחיד), התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת גדעון סער, אורית נוקד ומרינה סולודקין; הצעת חוק שכר מינימום (תיקון – שכר שווה לנוער), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק פיצויי פיטורים (תיקון – תשלום פיצויי פיטורים למתפטר לצורך לימודים אקדמיים), התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ ויצחק גלנטי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – נציג הממונה על המחוז בוועדה מקומית), התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת חנא סוייד וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – רשות רישוי), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת חנא סוייד וקבוצת חברי הכנסת. נוסח מתוקן להצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – עמלת פירעון מוקדם בעת מימוש נכס), התשס"ח–2007, של חבר הכנסת איתן כבל. החלטה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים והחלטה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין השרעיים. תודה. היו"ר אמנון כהן: תודה למזכיר הכנסת. דברי היושב-ראש לציון היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות היו"ר אמנון כהן: הנושא הראשון על סדר-היום הוא ציון היום הבין-לאומי למען אנשים עם מוגבלויות. בעשר ועדות הכנסת היו דיונים בנושא, ואני מברך מכאן את יושב-ראש השדולה למען אנשים עם מוגבלות, חבר הכנסת רן כהן. יישר כוח על הפעילות הרבה שנועדה להעלות את הנושא על סדר-היום הציבורי, יישר כוח על הפעילות שעשית היום, וכמובן, זה יבוא לידי ביטוי בהצעה לסדר-היום שהגשת. אני רוצה לציין שנמצא לימיני מתרגם לשפת הסימנים, סירואה סמי; אני מודה לך על השתתפותך בדיון. הכנסת, יחד עם משפחת העמים בעולם, מציינת השבוע את היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. יום מיוחד זה, המשובץ בלוח השנה, מאפשר לנו הצצה לעולמם של אנשים עם מוגבלויות. אנשים אלה אינם נסתרים, הם חיים בתוכנו יום-יום כל השנה, אולם מעטים מאתנו חולקים אתם את מצוקותיהם ואת קשייהם. לא רבים הם המטים להם כתף תומכת או אוזן קשבת ומסייעים להם בהתמודדותם האמיצה עם קשיי היום-יום. אנשים עם מוגבלות רוצים מאוד ויכולים להיות גוף יוצר ותורם בחברה, כל אחד לפי יכולתו. הם אינם מבקשים מתנות או רוצים הנחות, להיפך, הם דורשים מעצמם יותר, והרבה יותר. הם הוכיחו כי הם יכולים לעקוף מכשולים, רוצים לעבוד, ליצור ולהשתלב במעגל העבודה ולא להיוותר מחוצה לו. לאנשים עם מוגבלות יש מוטיבציה אדירה להצליח, וחובתנו לעזור להם להיקלט בעבודה ולהפיק מעצמם את המירב והמיטב הגלום בהם. בדרך זו ייטב לחברה כולה. כבר הורו לנו חכמינו: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. הכנסת מעסיקה כ-20 צעירים וצעירות עם מוגבלות. הם הפכו זה כבר חלק מנוף המשכן ומצוות העובדים המסור שלנו. הם ממלאים פונקציות מגוונות באחריות ובמסירות; אנחנו שמחים אתם והם שמחים אתנו. הכנסת נותנת בכך דוגמה לעוד מוסדות ציבור ועסקים במגזר הפרטי. בשנים האחרונות יותר ויותר בתי-עסק בישראל מעסיקים עובדים עם צרכים מיוחדים. אני בהחלט סבור שראוי שכפי שהצלחנו כאן לקבל את העובדים המסורים הללו המבקשים לקחת על עצמם יותר אחריות, יותר פעילות ויותר יוזמה, כך יסכימו עוד ועוד מנהלים להצטרף למגמה זו, שהניסיון מלמד כי היא תורמת למוסד עצמו, לעובדיו ולבאים בשעריו לא פחות משהיא תורמת לבעלי המוגבלות עצמם. חברה תרבותית ומתוקנת נבחנת ביחסה אל השונה והחריג. גם משה רבנו, המנהיג הגדול של עם ישראל, נבחר על-ידי הקדוש-ברוך-הוא על אף היותו כבד פה וכבד לשון. רבותי חברי הכנסת, אנשים עם מוגבלות הם קבוצת אזרחים גדולה, אך זעקתם היא כמעט זעקה אילמת. לשמחתי התברכנו בישראלים טובים שיש להם הזכות לעזור למי שהחיים לא האירו פניהם אליו. אזרחים יקרים אלה עושים זאת בחדווה ובענווה ונוסכים ביטחון במוגבל ובנתמך. דומני שזה המקום לומר להם תודה. תודה על כל אשר נתתם ועוד תיתנו. אני קורא מכאן ביום החשוב הזה לכלל מערכות הרווחה, החינוך והאוצר ולגופי הייעוץ המקצועיים להגביר את פעולתם למען בעלי המוגבלות ובעיקר לקבלם כפי שהם בתוכנו, שהרי הם בשר מבשרנו. אנו, שגורלנו שפר עלינו, חייבים זאת קודם כול לעצמנו. היו ברוכים. הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – ביקורי בית לאנשים עם מוגבלות), התשס"ו–2006 [הצעת חוק פ/235/17; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת חיים אורון) היו"ר אמנון כהן: אנחנו עוברים להצעת החוק שקשורה לנושא המוגבלים, הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – ביקורי בית לאנשים עם מוגבלות), התשס"ו–2006, של חבר הכנסת חיים אורון, שינמק מהמקום, כי יש תמיכת ממשלה. בבקשה. חיים אורון (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לברך שתי ברכות. ברכה ראשונה לאורחינו ביציעים, שממלאים גם את היציע וגם את ועדות הכנסת ביום החשוב הזה שהכנסת מקדישה לאנשים עם מוגבלות. ברכה שנייה לחבר הכנסת רן כהן, שיזם את היום הזה, ארגן אותו – יישר כוח – ועל כך הברכה. אני רוצה להוסיף ברכה שלישית כדוגמה למי שבעצם דחף אותי להגיש את הצעת החוק הזאת, וזו דוגמה לסוג של חיבור בין גופים חוץ-פרלמנטריים ובין הפרלמנט – לעמותת "נגישות ישראל", עמותה שעוסקת בנגישות מקומות שונים לנכים. הצעת החוק הזאת באה לנסות להסדיר נגישות של מוסדות בריאות וקופות-חולים לאנשים עם מוגבלויות. בעצם, יש לה כוונה כפולה. הכוונה הראשונה, שמופיעה בהצעת החוק, היא לחייב את קופות-החולים שאין בהם מתקני נגישות מתאימים, שיהיו חייבים לתת לחבר הקופה את השירות זכאי לו בביתו. אם מדובר בביקור רופא ואם מדובר בטיפול רפואי שקשור בטיפול של רופא, אם הקופה לא מסוגלת לאפשר גישה למתקן שלה, היא חייבת לספק את השירות הזה בביתו של החולה במקרה זה. אני מודה שאני מאוד מקווה שהחוק יתייתר וכל מוסדות הבריאות יהיו נגישים לחולים; וברגע שהם יהיו נגישים לחולים תיפתר הבעיה. נדמה לי שהחוק הזה יביא לשני דברים: הוא ייתן תשובה לאותם נכים שלא מצליחים להגיע למרפאה בגלל בעיות נגישות, ואולי יפעיל מוטיבציה אצל קופות-החולים לקדם את הנושא שכבר עוסקים בו שנים רבות. אני שמח שהחוק זוכה לתמיכה ממשלתית ואני מבקש להצביע עליו מהר כדי שאף אחד לא יתחרט. היו"ר אמנון כהן: לכן אנחנו מייד עוברים להצבעה על הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – ביקורי בית לאנשים עם מוגבלות), התשס"ו–2006. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 17 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – ביקורי בית לאנשים עם מוגבלות), התשס"ו–2006, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 17, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שההצעה עברה בקריאה טרומית, והיא עוברת להכנה לקריאה ראשונה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. הצעות לסדר-היום היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות היו"ר אמנון כהן: אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום מס' 4133 ו-4176 בנושא: היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. חבר הכנסת רן כהן, ואחריו – חבר הכנסת מנחם בן-ששון. בבקשה. רן כהן (מרצ): אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברות וחברי הכנסת, אני באמת נרגש לפתוח את הדיון ביום הזה. אני רוצה להודות לכל אלה שלקחו חלק בהכנתו, ליושבת-ראש הכנסת דליה איציק, לך, אדוני כממלא מקומה, למזכיר הכנסת, למנכ"ל הכנסת, למירי יכין ולכל אנשי צוותה, לעוזרות המסורות שלי שעשו ימים ולילות בעניין הזה. אני רוצה לקבל בברכה את כל נציגי ארגוני הנכים שנמצאים כאן, במיוחד אני רוצה להודות לפרופסור פיטר בלנק שבא מארצות-הברית במיוחד ליום הזה ויושב אתנו, ואתו פרופסור אריק רימרמן מאוניברסיטת חיפה, ואני רוצה לומר תודה מיוחדת ליואב קריים, דובר ארגוני הנכים, שלקח על עצמו להיות יועץ השדולה לאנשים עם מוגבלות והיום הוא כבר הנחה את הכנס ואת הטקס. אני רוצה לברך את כל הנוכחים בחג אורים שמח, חג חנוכה שמח. נדמה לי שהגיע היום שנצא עם ברכה ואור לכל הנכים למיניהם בישראל. זה היה צריך להיות היום הגדול הזה, שבעיני יש לו שני יעדים: האחד, חשבון-נפש על מצבה של החברה הישראלית ביחסה לנכים, והשני – להפוך את היום הזה במליאת הכנסת למקפצה, כדי לתת לנכים בישראל יכולת לחיות אתנו כבני אדם שווים לכל דבר. אני לא בטוח שאנחנו מצליחים לעמוד באתגר השני, אבל צריך להשתדל לעשות זאת. אני שמח שוועדת החוקה, חוק ומשפט, בראשותו של חבר הכנסת בן-ששון, אישרה היום לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק שהובלתי, להכללת הפגיעה באנשים עם מוגבלויות כעבירה פלילית, ואני מניח שהיא תבוא בשבוע הבא או בשבוע שאחריו; היא כבר מוכנה לקריאה שנייה ושלישית. אגב, היוזם שלה היה חבר כנסת לשעבר אילן גילאון, ואני רק המשכתי את החקיקה בסוגיה זו. אדוני היושב-ראש, לצערי הרב אני לא יכול לחסוך הרבה בתיאור הנתונים – הנתונים קשים ביותר. מי שיקרא היום את הממצאים של הנציבות לשוויון אנשים עם מוגבלות ימצא שהחברה הישראלית לא רק שלא מתקדמת, היא הולכת ומידרדרת מבחינת מצבם של הנכים ומעמדם. קודם כול אנחנו מוצאים שהמצב הכלכלי של אנשים עם מוגבלות בישראל הידרדר בשנים האחרונות והוא היום הקשה ביותר מכל מדינות המערב; זו חרפה לכולנו, וצריך להודות על האמת. מה לעשות שהמצב הכלכלי – אם מעבודה ואם זה מקצבה – אם הוא מידרדר, הוא מדרדר את מצבם של האנשים עם מוגבלות למצב יותר קשה ממצבה של האוכלוסייה הכללית. בהקשר זה צריך לדעת שיותר מ-30% מהנכים הקשים ויותר מ-21% מהנכים האחרים חיים, לתחושתם, בעוני; כאשר היחס באוכלוסייה הכללית הוא בין 10% ל-15%. המצב הזה הידרדר ודרדר אותנו להיות המדינה הכי גרועה בעולם המערבי בסוגיה זו. דבר שני, 85% מהמעסיקים בישראל אינם מעסיקים אנשים עם מוגבלות. רבע כמעט, 23% מהמעסיקים הישראלים לא רוצים להעסיק עובדים עם מוגבלות. זו אפליה שהיא מהמכפישות ביותר, מהחמורות ביותר, הייתי אומר מהנבזיות ביותר מסוגי האפליות השונות, שכולן פסולות. דבר שלישי, אנחנו מוצאים ש-50% מבין האנשים עם מוגבלות חמורה לא סיימו בית-ספר תיכון. לא רק זה, עד עכשיו נכה משכיל נחשב לבעל יכולת השתכרות, ולכן הביטוח הלאומי לא נותן לו קצבה. מאחר שיש לו השכלה הוא נחשב לבעל יכולת השתכרות, ואז אם הוא בעל יכולת השתכרות לא מגיעה לו קצבה. ראיתם אבסורד יותר גדול מזה? דווקא אדם שהולך להשכיל אף שיש לו נכות, היה צריך לעודד אותו למצוא עבודה, לשפר את חייו, לעודד אותו ללכת ללמוד. אצלנו זה להיפך. עד דוח ועדת-לרון זה המצב, ואני מאוד מקווה, אדוני השר, שעם דוח ועדת-לרון וחקיקת החוק – ואתה יודע שגם אני עוסק בו – אני מאוד מקווה שנפתור חלק לפחות מהבעיה הזאת. אבל עד היום זה המצב; הוא רע, והייתי אומר רע ומר. צריך לציין שכרבע מאזרחי מדינת ישראל, שהם קרוב למיליון ו-400,000 אזרחים, מהם 40% הם עם מוגבלות חמורה, חיים בתנאים מאוד-מאוד קשים, ולא פתרנו את בעייתם. לא פתרנו את בעייתם. זה דבר שמחייב שידוד מערכות מאוד-מאוד עמוק, כדי שנוכל להביא למצב שבו האנשים הללו יחיו חיים ראויים. אני אציין עוד שתי תופעות – ובזה אני אסיים את הממצאים – שיעור האנשים במגזר הערבי שמדווחים על מוגבלות חמורה כפול מזה שבמגזר היהודי. כאשר מדובר בקיפוח ובפגיעה, אנחנו מוצאים כל הזמן התאמה בין המצב הגרוע של האוכלוסיות המוחלשות ובין המצב החמור עוד יותר בקרב הערבים אזרחי מדינת ישראל. דבר אחרון, וגם הוא לא מקרי, אלא הולם גם את זה – שיעורם של אנשים עם מוגבלות שחיים בתנאים קשים בגליל ובנגב יותר גדול מאשר במרכז. שוב, תופעה ברורה לחלוטין, שהפריפריה יוצאת מקופחת לעומת המרכז החזק יותר. אדוני היושב-ראש, אין מה לעשות, אבל העובדה שמאז 2003 לא עודכנו הקצבאות יש לה חלק בהפיכת הנכים הללו ליותר ויותר עניים, שנה אחר שנה. זה מחייב שינוי דרמטי ומיידי ככל האפשר. במדינת ישראל אין פטור לנכים שיש להם עסקים עצמאיים. זה דבר אלמנטרי. הגשתי הצעת חוק בעניין הזה, אבל הממשלה לא רוצה – לא רוצים לעודד אנשים עם מוגבלות להיות בעלי עסקים במדינת ישראל, לרכוש השכלה, לחיות חיים ראויים יותר. אני רוצה להצביע, אדוני היושב-ראש, על שני החסרים הקשים ביותר לאנשים עם מוגבלות: האחד הוא תעסוקה, והשני הוא השכלה. עד שלא נגיע למצב שיעודדו אנשים עם מוגבלות לרכוש השכלה, הם לא ירכשו מקצועות, הם לא יצליחו להגיע ליכולת השתכרות גבוהה יותר בשוק התעסוקה. מצד אחר, אם לא נגיע למצב שיהיה עידוד להעסקה של אנשים עם מוגבלות – עידוד העובדים עצמם ועידוד המעסיקים – לא נפתור את הבעיה. רבותי, אנשים עם מוגבלות יחיו חיים ראויים בתוכנו רק כאשר הם יהיו יותר משכילים, רק כאשר הם יהיו יותר מועסקים, יותר מתפרנסים. את כבודו של האדם, אורח חייו, תחושתו, הסולידריות שלו עם החברה, הסולידריות של החברה אתו, אפשר לפתור באמצעות שני המרכיבים הללו – השכלה, ובעיקר תעסוקה. הדבר הזה לא קורה. אני מצטער לומר, אדוני היושב-ראש – אני אומר את זה גם לשר הרווחה והשירותים החברתיים – זו פשוט חרפה. כאשר מקיימים יום כזה, מצפים שהממשלה תהיה קצת יותר לארג'ית. הנה, שר האוצר לשעבר, סילבן שלום, יושב פה. אנחנו יודעים שהממשלה לא כל כך רוצה לקדם דברים, אבל כשמקיימים יום לאנשים עם מוגבלויות, שהוא יום בין-לאומי, מצפים שהממשלה, כאשר מגישים לה הצעות חוק, תיקח את הצעת החוק הכי זולה לה ותעביר אותה. אז היום היא הואילה, מתוך 20 הצעות חוק – שש מהן אני הגשתי – להעביר רק את הצעתו של חבר הכנסת חיים אורון. אני מברך עליה, היא הצעה טובה, אבל אמר חבר הכנסת אורון, בצדק, שזו הצעת חוק שאולי תתייתר מתישהו, כאשר נעביר את כל פרק הנגישות בחוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות. אבל רק זה? אף אחת מכל ההצעות לא היתה ראויה שהממשלה תאשר אותה? רציתי לקרוא לכם את כל הרשימה, אבל זמני התקצר. רבותי, תאמינו לי, זאת הרשימה, רשימה שלא כולה עולה כסף. יש בה דברים שלא עולים כסף, או שעולים כסף אבל לא הרבה כסף. לא לאשר אף אחת מהן, זו חרפה לממשלה. אני חייב לומר את זה, זו אטימות שאסור להשלים אתה. דבר אחרון – ביקשו ממני ואני חייב לעשות את זה – אדוני היושב-ראש, נכים ואנשים עם מוגבלויות שהגיעו לכאן משדרות זועקים זעקה מרה. אני מתחייב להעלות את העניין בישיבת הוועדה הקרובה ביותר של ועדת העבודה והרווחה או בוועדת החוץ והביטחון – אין מיגון מתאים לאנשים עם מוגבלויות בשדרות; אין דרכים מתאימות; אין נגישות; אי-אפשר לחכות עד שאני, בוועדת המשנה בראשותי, אצליח להביא את כל משרדי הממשלה ליישם את פרק הנגישות בחוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות. אני זועק מכאן למשרדי הממשלה לפתור את בעייתם של האנשים עם מוגבלויות והנכים בשדרות, כדי שבתוך כל המציאות הביטחונית הקשה הזאת הם יוכלו להיות ממוגנים, יוכלו להגיע בזמן מתאים למקומות שהם צריכים לברוח אליהם מפני ה"קסאמים". לדעתי דחוף מאוד לטפל בדבר הזה. תודה רבה, אדוני. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת מנחם בן-ששון, בבקשה. מנחם בן-ששון (קדימה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת רן כהן, אני מניח שיש אתיקה של ימים מיוחדים בכנסת. שיתוף הפעולה בין סיעות הבית לא חייב להיות בראייה נקודתית, בזווית צרה. זאת ההזדמנות להסתכל על בעיות בראייה מערכתית. אפשר לבוא חשבון, וצריך לבוא חשבון, עם כל מי שלא עושה – ומייד אבוא חשבון גם עם הכנסת וגם הממשלה – אבל לצבוע נאום אך ורק באופי אופוזיציוני, אני מניח שהדברים יעוררו בעיה בעתיד כשנרצה לעשות דברים בצוותא. אני מפנה אתכם, חברים, אל הנתונים שחבר הכנסת כהן ציטט, והם הנתונים של משרדי הממשלה, אלה שעשו את הדוחות, חבר הכנסת כהן. יש נציבות שירות המדינה, שממנה הבאת את הנתונים. אלה לא נתונים שהיועץ הפרלמנטרי של האופוזיציה אסף. אלה לא הנתונים שאסף היועץ הפרלמנטרי של חבר כנסת מסוים. יש נציבות של אנשים עם מוגבלויות, חבר הכנסת כהן, זוהי נציבות ממשלתית שנמצאת במשרד המשפטים. היא לא עושה די? אבל היא קיימת. יש גופים שוחרי טוב שהם גם בתוך הממשלה וגם מחוץ לממשלה. יום בשנה שבו עוסקים בסוגיה נועד לנסות לחולל בראש ובראשונה מפנה מערכתי, לא לעשות אך ורק – לא אך ורק, אמרתי – את החשבונות של קואליציה ואופוזיציה. מורי ורבותי, ביום מן הימים נדע למדוד את עשייתנו בכנסת. האם רוב הזמן שלנו נועד ל"סור מרע" או ל"ועשה טוב"? הרבה משעות העבודה שלנו הן למצוא את אלה שמכים קשישים, לתפוס את הסוחרים בבני אדם, לתפוס את הגנבים, להכות את הרוצחים, לשים מאחורי סורג ובריח את מי שצריך להיות שם. זה "סור מרע". יום שכזה, לשבחך, חבר הכנסת כהן, לשבחם של כל השותפים בו, הוא יום של "עשה טוב", הוא יום של ניסיון להביא לחברה שלמה ותקינה, לאנשים שמסיבות אלה ואחרות היו למוגבלים, ואנחנו מעוניינים שהם יהיו לחלק אינטגרלי, פעיל ושותף עם כל מה שיש לנו בחברה. כן, תגידו שהטבע מפצה את הנכה, הטבע ידע לתת משהו כתמורה למה שהאדם הוכה בו. יש מי שמתאר את העיוור כאדם שחושיו האחרים מחודדים מאוד, וכן הלאה והלאה לבעלי נכויות אחרים. מי שאלוהים בלבו יגיד: אלוהים הצליח לעשות את הפיצוי של הטבע. יש מי שיגיד שהאבולוציה נתנה את הפיצוי. בין אם זה כך ובין אם זה כך, אנחנו נוטים להתעלם מהפיצוי ולמקד את תשומת לבנו בנכות, בחיסרון, במוגבלות. כדאי שנדע להסתכל במה שיש באדם באשר הוא. ונקודות האור שיש באדם, גם אלה שבאדם המוגבל, הן נקודות של רחמנות, של יכולות, של ערנות, של אפשרויות להתפתחות, שהרבה פעמים לא מצויות אצל מי שמוגדר אצלנו בן-אדם נורמלי. רצינו לחפש אך ורק את המוגבלות, אנחנו מחמיצים את הקהילה האנושית כקהילה שלמה, כקהילה אינטגרטיבית. ומה שאני מבקש ביום כזה מכולנו הוא שנסתכל על המערכת ולא על הכותרת, כי העיתונים, למשל, וחברי הכנסת לא אחת, ואפילו משרדי הממשלה, חוזרים ונטפלים – פעם מישהו הגדיר את זה "אל הנכות המיוחדת", אל המסכן שהופך להיות מושא לתשומת לב. ומה שאני מבקש להסתכל עליו זה על הקהילה השלמה, ולראות כיצד הופכים אותה לקהילה אחת. איך עושים את זה? אפשר לעשות את זה באמצעות חוקה – סעיף של שוויון שעסקנו בו הבוקר; אפשר לעשות את זה באמצעות חקיקה, דוגמת היוזמות שחבר הכנסת כהן תיאר קודם. לא עשינו דבר וחצי דבר אם לא קיימנו מנגנונים של ביקורת ושל מעקב. הכול ילך לאיבוד, נהיה שווים שום דבר. זה לא מעניין את העיתונות. התקשורת לא רוצה את המעקב, ראייה מערכתית איננה מעניינת, כי כך לא מוכרים עיתונים ולא פותחים רשתות טלוויזיה, אבל זוהי העבודה היסודית שמוטלת עלינו. ולכן עלינו להכשיר את הלבבות של כולם: של המוגבלים שיוצאים יותר ויותר מד' האמות שלהם עם מה שלמדו פעם להסתיר – והיום אנחנו יודעים שאפשר לצאת לדרך ולהגיד: אני מוגבל, אבל יש לי מה לתרום לחברה; של המעסיקים שנוטים להתעלם, למצוא תירוצים על תירוצים שלא להעסיק; של מעצבי דעת הקהל, שידעו להסתכל על הנכה ולא להזיז עיניים, שידעו לעסוק במוגבל, לא רק כשהפצע פתוח אלא משום שיש בעיות של יום-יום; של מוסדות החינוך שיכשירו את המוגבלים לחיים. בצורה כזאת קהילה שלמה תתפקד כגוף חי ובריא, שיודע למצות את המיטב מכולם, גם ממה שנראה לנו מגבלה בתחום מסוים של חייו של הפרט. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. השר יצחק הרצוג, שר הרווחה, ישיב על הצעות לסדר-היום בנושא: היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. זה למעשה בשם שר המשפטים. שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: אני משיב בשם הממשלה – – רן כהן (מרצ): הוא משיב בשם הממשלה. מה זה מטעם משרד המשפטים? שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: – – ולא בשם משרד המשפטים. אחת הטעויות הגדולות היא, שחושבים שזה נוגע למשרד המשפטים. היו"ר אמנון כהן: בבקשה. שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: אדוני היושב-ראש, רבותי המציעים, לך, חבר הכנסת כהן, תודה על פועלך, ולך, חבר הכנסת בן-ששון – אני גם מצטרף אל דבריו של חבר הכנסת בן-ששון, אני לא חושב שהנימה הפלגנית שעולה בין השורות, בדברי חבר הכנסת כהן, עם כל ההערכה אליך, מוצדקת ביום כזה. אין קואליציה ואופוזיציה כשאנחנו מדברים ועוסקים – – – רן כהן (מרצ): אדוני השר, זה לא יום חג, זה אירוע שבו באנו לומר את האמת. שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: נדבר על זה. עכשיו זכותי לדבר. אני גם מברך את כל נציגי הארגונים שנמצאים כאן, כל מי שעוסק במלאכת הקודש. יש פה גם נציגות של משרד הרווחה. אנחנו רואים את היום הזה כיום מאוד-מאוד חשוב, כיוון שחלק ממטרותיו – מעבר לעובדה שהוא יום בין-לאומי, והוא מצוין לראשונה כאן בארץ הזאת בצורה נאותה ומסודרת – הוא להביא לתודעת הציבור את הנושא שנקרא אנשים עם מוגבלויות בישראל. ומגוון המוגבלויות עצום, הוא כולל מסכת ארוכה מאוד של נושאים. אני מאוד שמח שיש לידי מתרגם לשפת הסימנים, זה אקט סמלי וחשוב מאוד, אבל לעתים אנחנו שוכחים שיש גם אנשים עם עיוורון, ולהתאים מקום עבודה ועמדת עבודה לאדם עם עיוורון – זה כבר לא לעבוד מול מחשב. לכל אחד צריך למצוא את הפתרונות שלו. אני מאוד שמח שבחודשים האחרונים אנחנו בדיאלוג פורה ומוצלח מאוד עם מטה המאבק ועם ארגונים אחרים, שכולם עושים מלאכת קודש נאמנה, באמת. אני גם מצטרף לאזכור של "נגישות ישראל" וארגונים אחרים, כיוון שאני חש, מנקודת מבט שרואה באופן אקטיבי את מה שקורה בארץ הזאת, שיש בחברה הישראלית תהליך שינוי עמוק מאוד, חבר הכנסת כהן, ותהליך השינוי הזה אומר: אנחנו בוודאי מעכשיו והלאה עושים הכול לשלב אנשים עם מוגבלויות בכל מעגלי החיים. לא עוד נכלא אותם במעין מעטפת, שמגבילה אותם מלצאת לעבודה ולתעסוקה ומלהגיע לכל מטרה. אנחנו מעודדים עכשיו, למשל, מסלול אקדמי לאנשים עם פיגור שכלי. פרופסור בלנק, שנמצא אתנו, הוא שותף של המשרד לפרויקט מדהים, שבוחן הרבה מאוד נושאים. בין היתר, עכשיו אנחנו פותחים מסלול אקדמי לאנשים עם פיגור, וראינו גם אנשים עם פיגור אפילו בצבא. אנשים עם 100% נכות, כאשר אני רואה עבודות שלהם, אני מתפעם, כיוון שבסופו של דבר נפש האדם היא זאת שקובעת, למרות המוגבלויות הקשות. תפקידנו להסיר סטיגמות, לשבור תקרות זכוכית, לתת לאנשים עם מוגבלויות הזדמנות. המליאה הזאת אישרה פה אחד, לפני כמה חודשים, בקריאה הראשונה את חוק לרון, שנותן תמריצים ומסלול שילוב נכון לאנשים עם מוגבלויות, והם לא יצטרכו לעבור את הוויה דולורוזה בביטוח הלאומי ברגע שהם יוצאים לעבוד. אם יש היום כ-180,000 נכים, ורק 14,000 מועסקים, זה מראה לנו כמה זה מעוות, ואת העיוות הזה אנחנו מחויבים לתקן, לתקן בכל הרמות, ואנחנו עושים את זה יום-יום, שעה-שעה, לא רק עם 20 החוקים הפרטיים של כל מיני חברי הכנסת, נכבדים ככל שיהיו. כי יש מכלול, והמכלול הזה רואה מדיניות ברורה מול העיניים, שאומרת: אנחנו ניתן את הכלים לאנשים עם מוגבלויות, וכמה שרק אפשר להגיע למיצוי פוטנציאל וליכולת עצמאות. לכן אני מאוד שמח שאנחנו מציינים את היום הזה כאן. רק לשם ההמחשה, אני רוצה לעדכן את עמיתי חברי הכנסת, שיודעים שאנחנו מספקים מגוון עצום של שירותים לילדים ולמבוגרים עם נכויות שונות – פיזיות, נפשיות, שכליות וחושיות. בין היתר, אנחנו מקציבים כמעט 8 מיליארדי שקלים, אם אינני טועה. אני אומר בצורה מדויקת: מדינת ישראל, לאנשים עם מוגבלויות – בגמלאות עוברת את ה-8 מיליארדי שקלים. משרד הרווחה מקצה 1.25 מיליארד שקלים, שזה למעלה מ-40% מהתקציב בפועל של המשרד לטיפול באנשים עם מוגבלויות. נכון שעולות הרבה דרישות, אף אחד לא חולק על זה, אנחנו לא מגיעים לכולם, וזאת בעיה מאוד קשה, באמת קשה, אבל המדינה עושה מאמץ עצום. הייתי רוצה בהקשר של אנשים עם פיגור להזכיר למשל כמה דברים שהמדינה עשתה בשנים האחרונות: עבודה נתמכת בשוק הפתוח ופיתוח תקני איכות; פיתוח מרכזי תמיכה, אגב, גם מרכזים רב-נכותיים – לאחרונה חנכתי אחד בדימונה ואחד בכפר-קרע – ושילוב של אנשים במרכזים הללו עם כל המערכת התומכת; תוכניות לגיל המעבר, למזדקנים ולזקנים; שיתוף בין-מערכתי עם משרד הבריאות; קידום גיוס אנשים כמתנדבים בצה"ל; דחייה משמעותית של בקשות לסידור חוץ-ביתי עד לגילים בוגרים, על רקע התפתחות השירותים בקהילה – שזאת המהפכה הגדולה מאוד שלנו: להסיר את הסטיגמה ולאפשר לאנשים להשתלב בקהילה. את זה אנחנו מנסים לעשות בצורה משמעותית; 19 הוסטלים ומערכי דיור חדשים, ארבעה מעונות פנימייה נוספים בתהליך הקמה לקליטת 2,100 דיירים חדשים ועוד ועוד ועוד. אשר לאנשים עם נכויות: רשת של 18 מרכזים לשיקום מקצועי ותעסוקתי, 80 תוכניות ופרויקטים לתעסוקה מוגנת; פיתוח רשת הוסטלים ומערכי דיור מוגן קהילתיים; מתן שירותי תמיכה בתקשורת לאנשים עם חירשות וליקויי שמיעה; פיתוח מגוון שירותים לאדם העיוור ועוד ועוד ועוד. ולא עסקנו בנכי נפש בקהילה, ולא עסקנו באנשים עם אוטיזם, ולא עסקנו בהרבה מאוד נושאים שמשיקים לתחום הזה. אולי הם לא שייכים לקטגוריה הזאת, אבל הם משיקים לתחום הזה. לכן כל המערך הזה, וטוב שהכנסת דנה בכך, הוא מערך מפואר, הוא לא מגיע למיצוי מוחלט של הכול. נמשיך לקדם ב-2008. בעזרת השם, כשיעבור תקציב המדינה, אנחנו מקציבים תוספת משמעותית לשירותים לאנשים עם מוגבלויות, וכן אנחנו משתפים פעולה באופן משמעותי עם נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות, שעושה עבודת קודש וקידמה הרבה מאוד חוקים יחד עם חלקכם. בכך, אדוני היושב-ראש, אני מקווה שנוכל לראות בשנה הבאה התקדמות משמעותית עוד יותר, שילוב והפעלה של חוק לרון למתן תמריצים לאנשים עם מוגבלויות להשתלב במעגלי החיים, מהגיל הרך ביותר. היו"ר אמנון כהן: אתה מציע להסתפק בדברי השר? שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: אני מציע להסתפק בדברי השר, היות שזה יום לציון. היו"ר אמנון כהן: קיימנו היום דיונים בוועדה. רן כהן (מרצ): אני מציע להעביר לוועדה. שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: אין לי בעיה להעביר את הנושא לוועדה. אני גם מעריך את עבודת הוועדה. אני אשמח לעבוד עם יושב-ראש הוועדה בנושא הזה, אין שום בעיה. היו"ר אמנון כהן: הצעה אחרת לחברת הכנסת זהבה גלאון. זהבה גלאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, אני רוצה, ראשית, לברך את חבר הכנסת רן כהן על היוזמה, ואת כל האורחים כאן באולם המליאה. זה אכן יום מאוד חשוב. דבר אחד הוא לא – הוא לא חגיגי. הוא לא חגיגי כי הנתונים שהציג חבר הכנסת רן כהן, הנתונים שהוצגו על-ידי הנציבות לשוויון לאנשים עם מוגבלויות, הם לא נתונים של חבר הכנסת רן כהן, בכל הכבוד, אדוני שר הרווחה. אני יודעת, אדוני שר הרווחה, אומנם אתה לא מקשיב לי כרגע, כמה אתה רגיש לסוגיות האלה. אני לא מבינה את הטפת המוסר, לא של יושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת בן-ששון, ולא של שר הרווחה. למה אנחנו לא מתייחסים ליום הזה בחגיגיות? למה אנחנו מוצאים לנכון לבקר את הממשלה על המדיניות שלה? הנתונים הללו צריכים לזעזע את כולנו. הציג חבר הכנסת רן כהן ממצאים קשים על אפליה, על קיפוח כנגד קבוצות של אנשים עם מוגבלויות, קבוצות שונות. ואתם באים כאן ועומדים על הבמה ומסבירים לו שהוא צריך להיות חגיגי? מה חגיגי בזה בדיוק? היו"ר אמנון כהן: מה את מציעה? זהבה גלאון (מרצ): לכן, אדוני השר, אני מציעה, דבר ראשון, שלא יטיפו לנו מוסר. דבר שני, אני מקבלת את הצעתו של חבר הכנסת רן כהן להעביר את הדיון לוועדה. תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: לחבר הכנסת דב חנין יש הצעה אחרת להצעתו של חבר הכנסת בן-ששון. דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, הכנסת איננה רק זירה לדיבורים. דיבורים הם חשובים אבל אפשר לדבר גם במקומות אחרים. אפשר לדבר בתקשורת, אפשר לדבר באוניברסיטה, אפשר לדבר בהרבה מקומות. מבחנה של הכנסת הוא מבחן המעשים, והמעשה העיקרי שהכנסת יכולה לעשות הוא מעשה החקיקה. בשנתיים האחרונות השתרשה בכנסת מסורת מבורכת, שאנחנו משתמשים בימים המיוחדים האלה, הימים הנושאיים המיוחדים, לקידומה של חקיקה. זאת הדרך של הכנסת, מעבר לדיבורים היפים, לעשות את המעשים הנדרשים כדי לשנות את המצב בתחום שעליו אנחנו מדברים. זאת מסורת מצוינת והיא חלה כמובן על הצעות חוק ממשלתיות כאשר הן קיימות. אבל כאשר הממשלה לא עושה את המוטל עליה ולא מביאה בפנינו הצעות חוק ממשלתיות, שמתייחסות לנושא שאנחנו עוסקים בו, הכנסת יכולה וחייבת גם לקדם הצעות חוק פרטיות. במקרה הזה, אדוני היושב-ראש, הוגשה לוועדת השרים לענייני חקיקה שורה ארוכה של הצעות חוק פרטיות. אחת מהן שלי, וגם של חברי כנסת אחרים. עברתי על כל ההצעות אחת לאחת, הן הצעות ראויות, לרובן הגדול עלויות מאוד נמוכות. הדבר המפתיע והמצער הוא שהחלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לא היתה עניינית על כל הצעה והצעה אלא en bloc, לא לדון בכל ההצעות שמתייחסות ליום הנושאי. בדרך הזאת הממשלה מעקרת את היכולת שלנו לעשות יום נושאי מיוחד, שיש בו גם עשייה של הכנסת. לכן אני חושב, אדוני היושב-ראש, שזה נושא שמתאים לדיון רציני בוועדה או אפילו במליאה. היו"ר אמנון כהן: אנחנו עוברים להצבעה. מי שבעד – בעד העברת הנושא לוועדה. מי שנגד – בעד הסרת הנושא מסדר-היום. אפשר להצביע. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 19 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 19, אחד נגד, אפס נמנעים. ההצעות לסדר-היום אושרו והן עוברות לוועדת העבודה והרווחה להמשך דיון. חבר הכנסת מיכאלי טעה בהצבעתו. להוסיף אותו לבעד. נוסיף לפרוטוקול. הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (זיכוי בעד נטול יכולת), התשס"ז–2007 [הצעת חוק פ/1952/17; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) היו"ר אמנון כהן: אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (זיכוי בעד נטול יכולת), התשס"ז–2007, שהפכה להצעה לסדר-היום, של חבר הכנסת יצחק גלנטי. בבקשה. יצחק גלנטי (גיל): אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, הצעה זאת לסדר-היום באה במקום הצעת חוק שלי. הצעה זאת הוגשה בכנסת הקודמת על-ידי חברת הכנסת זהבה גלאון, והיא מדברת על תיקון פקודת מס ההכנסה. תיקון זה אמור להחזיר את ההטבה שהיתה קיימת בעבר, שתומכת בבני המשפחה המטפלים בהוריהם הזקנים וחוסכים למדינה את עלויות האשפוז שלהם במוסד. המצב הנוכחי אינו הולם את המציאות, שבה יש מגמה של הזדקנות האוכלוסייה לצד גידול בשיעור הזקנים התלויים במידה רבה בעזרת הזולת בביצוע פעולות יומיומיות. לטיפול בזקן בבית, במשפחתו, בין על-ידי בן-זוגו בין על-ידי ילדיו, יש עלויות כלכליות יומיומיות, המגדילות את ההוצאות, ואילו ההכנסה החודשית נותרת בעינה. ההוצאות הרבות מתווספות על אובדן ימי עבודה בשל בדיקות רפואיות או על הפחתת שעות עבודה בשל הטיפול הממושך בהורה או בבן-הזוג. מובן מאליו הוא שככל שהמשפחה ממשיכה לטפל בזקן בביתה כך קטן הנטל הרובץ על המדינה. הטיפול הממושך בזקן בבית משפחתו חוסך את עלויות האשפוז במוסד של המדינה, ועל כן ראוי שהמדינה תשיב את המצב לקדמותו ותיטיב, ולו בעקיפין, עם אלו אשר חוסכים בתקציביה, באמצעות נקודות הזיכוי במס. לצורך העניין, מדובר בתלות במידה רבה בעזרת הזולת בביצוע פעולות היום-יום. אני מבקש כי הצעה זו לסדר-היום תובא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להמשך דיון. תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: כבוד השר רוצה להשיב? שר האוצר רוני בר-און: אני מסכים להצעה להעביר לוועדה. היו"ר אמנון כהן: אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק שהפכה להיות הצעה לסדר-היום בנושא פקודת מס הכנסה (זיכוי בעד נטול יכולת), התשס"ז–2007. בעד זה העברה לוועדה, נגד זה הסרה מסדר-היום. אפשר להצביע. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 16 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכספים נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 16, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק, שהפכה להצעה לסדר-היום, עוברת לוועדת הכספים להמשך דיון. הצעות סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל, הליכוד וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. מצבם של אנשים עם מוגבלויות במדינת ישראל, הגרוע ביותר בעולם המערבי; 2. השביתות במערכת החינוך; 3. מדיניותה המייצרת עימות צבאי ומעמיקה את המשבר החברתי היו"ר אמנון כהן: אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הנושא הבא על סדר-היום: הצעות אי-אמון בממשלה. ההצעה הראשונה היא הצעת סיעות יהדות התורה והאיחוד הלאומי – מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה בנושא מצבם של אנשים עם מוגבלויות במדינת ישראל, שהוא הגרוע ביותר בעולם המערבי. אני מזמין את חבר הכנסת אברהם רביץ לנמק את ההצעה. בבקשה. אברהם רביץ (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, אנחנו נמצאים בחג החנוכה. בחג חנוכה מסתמן מה שנאמר: "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים". למה אני מזכיר את זה בדיוק? אני רוצה לבשר לחברי הכנסת, ומכאן לכל המעוניין, כי היום קרה דבר בוועדת העבודה והרווחה. משרד האוצר הגיע עם הצעה שהיתה מאוד-מאוד מקוממת. לא החריפות של תוכן ההצעה, אלא עצם הגשת ההצעה היה מקומם. הצעה שבאה לטרפד את חוק הטיפול בחולי פוליו. שר האוצר רוני בר-און: זה היה של עזמי בשארה. זהבה גלאון (מרצ): זו הצעה ראויה. אברהם רביץ (יהדות התורה): אתה לא מפחיד אותי אם זה במקרה היה של עזמי בשארה. אני הצבעתי בעדה. שר האוצר רוני בר-און: צריך להגיד את זה לכנסת. אברהם רביץ (יהדות התורה): בסדר, אני אגיד את הכול לכנסת. רוב חברי הכנסת חתמו על ההצעה הזאת, אף-על-פי שזו היתה הצעה של עזמי בשארה. זה לא הגיע מבית-המדרש של סוריה, זה הגיע מתוך החיים. העובדה שעזמי בשארה יזם אותה איננה מפחיתה את הצדק, את המוסריות ואת ההומניות של ההצעה הזאת. היתה הצעת חוק שהתקבלה על דעת חברי הכנסת במליאה, ובמסגרת חוק ההסדרים היו אמורים לדחות את ביצועה. בינתיים רוב הנכים הגישו את הבקשות ואכן גם קיבלו, אבל נותרו כמה מאות נכים שלא הספיקו לדון בעניינם. כאן הגיעה ההצעה של משרד האוצר: אלה שלא הספיקו, ידחו להם את זה לשני מועדים, האחד ב-2008 והשני ב-2009. זו אפליה מאוד מעניינת ומרגיזה. אני מוכרח לומר לך, אדוני שר האוצר, שזה נעשה בשיתוף פעולה של חברי הקואליציה, שהשתכנעו. עזמי בשארה כבר לא היה שם, וכל חברי הכנסת פה אחד הצביעו בעד דחיית הצעת החוק הזאת, שאין לה שום ידיים ורגליים – אלא אם היו באים ואומרים שאין כסף לאוצר; לגבי הצעת החוק הזאת האוצר אמר לנו שהם רוצים להוסיף כסף. לכן, אני רוצה לומר שהתקיים כאן נס חנוכה: מסרת גיבורים ביד חלשים ואולי רבים ביד מעטים. אני רוצה לדבר על נושא שבעיני הוא נושא חברתי ולא כל כך ממשלתי, הנושא של הטיפול באנשים עם מוגבלויות. לפי עניות דעתי, זהו נושא שטעות ביסודו – של החברה בכלל, כיצד היא מסתכלת על נושא המוגבלויות. אנחנו למדנו בבית-המדרש שהעולם כעולם חסד ייבנה. התפקיד של המין האנושי בעולם הוא לעשות חסד זה עם זה. גם כבוד שר האוצר מבין קצת באותיות הקטנות. מובא סיפור מאוד מעניין. לרבי עקיבא היה ויכוח עם טורנוסרופוס. טורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא: אם הקדוש-ברוך-הוא אוהב אתכם, למה יש עניים בקרבכם? ענה לו רבי עקיבא, שהעניים, ובהקשר של מה שאנו מדברים – המוגבלים וכל אלה שהם חסרי ישע, הם בעצם קיימים בעולם כדי להעמיד את האדם בפני ניסיון, שאכן כל יצירתו בעולם הזה היא לעשות חסד עם הזולת. תתארו לעצמכם שהיינו חיים בעולם שבו אין צורך לעשות חסד, לכולם יש מעל ומעבר, או אין לאף אחד, כמו שכבר ראינו עולם כזה. לא היה עומד אדם במבחן, שהתפקיד העיקרי שיש לו בחיים הוא לעשות חסד עם הזולת. פה בחברה, כאשר מזכירים את המלה "חסד", זו כאילו מלת גנאי. הכול הממשלה. זה לא נכון. הממשלה צריכה לעשות את מה שהיא חייבת לעשות, אבל שום ממשלה בעולם לא תוכל לתת פתרון למצוקות של היחיד, למצוקות של קבוצות. לא תוכל לתת פתרון מלא. אין מדינה בעולם שיכולה לתת את זה. גם מדינת ישראל איננה יכולה. מה שחסר בחינוך הבסיסי שלנו, שאנחנו מכירים אותו מדורי דורות – כך היינו קיימים בכל הגלויות, בכל הארצות, בכל העיירות, כך היה עומד העם היהודי ומקומם את עצמו – עשיית החסד עם הזולת, לראות את מצוקתו של האחר. כאן אנחנו לא מדברים על כסף, אלא על לב שצריך להיות פתוח. אני רוצה לספר לך, אדוני שר האוצר, שהגיע אלי במסגרת היום הזה נכה שאני מכיר אותו שנים רבות וסיפר לי את סיפורו. הנכה הזה נעשה נכה כתוצאה מתאונה, והוא קיבל שיקום מהביטוח הלאומי. הוא אמר שהוא רוצה לעבוד. בעיקר מה שהם רוצים זה לעבוד ולהתפרנס בכבוד עד כמה שניתן. הנכה הזה אמר שהוא רוצה לעבוד במחשבים. הוא אמר: אני לא יכול ללכת, אני על כיסא גלגלים, אבל מחשבים זה כיף לי. הוא עבר בדיקה בביטוח הלאומי, ואמרו לו שהוא לא מתאים למחשבים. הוא אמר: אני רוצה, אני אתאים את עצמי. אמרו לו: אתה לא מתאים לפי הבדיקה, אנחנו לא יכולים. הוא אמר: אני רוצה לעבוד. אמרו לו: נעביר אותך קורס אופטיקה. הוא לא יודע בכלל מה זה אופטיקה, אבל זה מה שהיה. הוא אמר: טוב, אני אעבור קורס באופטיקה. הוא למד שנתיים על חשבון המדינה, סיים את השנתיים ויצא לשוק העבודה. הוא לא התקבל בשום מקום בארץ, בגלל הנגישות. יש להם חנויות פאר, והוא צריך להסתובב עם כיסא הגלגלים. הוא לא התקבל. יש לו מכונית ואן, והוא בא ואמר שהוא יסיע תלמידים נכים. הוא ניגש למשרד התחבורה, ומשרד התחבורה אמר לו: אתה לא יכול להסיע ילדים. למה? כי אתה נכה. הוא אמר: אז מה אם אני נכה? אני יודע לנסוע. אמרו לו: מה יהיה אם יהיה ילד שאתה צריך לעזור לו כי הוא לא יכול לטפס לבד לאוטו? הוא אמר: אין דבר כזה. ילד שזקוק לעזרה נוסע תמיד עם מישהו שמסייע בידו. אם לא יהיה לו, אני לא אקח אותו. אמרו לו: אין לך רשיון לעשות זאת. האיש מסתובב, רוצה להתפרנס בכבוד. מה חסר שם? שם חסר כסף, חסרה תודעה, חסרה מקצועיות? שם חסר לב. חסר לב, חסרה פתיחות. האנשים שעוסקים עם נכים לא יכולים לעבוד לפי הספר, לפי דף שהם קיבלו אי-פעם בחוזר מנכ"ל. כולם מזכירים כאן את ועדת-לרון. ועדת-לרון הוציאה דוח מצוין. לפי דעתי, זה יכול לתת תשובות נפלאות לציבור הנכים והמפגרים, כל אלה שזקוקים לשיקום. אני גם הייתי פעם במשרד הרווחה, ואני מכיר את זה. כבר כמה שנים מתמודדים אל מול פקידי האוצר. היום לנכה יש מינימום ההכנסה אם הוא לא עובד, 1,800 שקלים לחודש. באים אל הנכים ואומרים להם: אם תעבדו הרבה, בסופו של יום אתם תרוויחו הרבה יותר, ואנחנו למעלה ניתן לכם הנחות. בינתיים, אתם, אלה שלא עובדים, תורידו את הסף ל-1,200 שקלים. ניסיתי לעשות פשרות בין האוצר לבין ארגוני הנכים כאשר הייתי בתפקיד שר הרווחה, כך שלא יהיה 1,800 שקלים או 1,200 שקלים אלא 1,600 שקלים. היתה קשיחות בלתי מובנת. מה התוצאה? אני כבר שנתיים לא נמצא שם, ולפני זה עוד היה. התוצאה היא שאנשים לא יוצאים לשוק העבודה כי הם חוששים, הם רוצים את טיפת הביטחון האישי שלהם, שהם הורגלו לקבל, 1,800 שקלים. אדוני השר, אתה לא צריך חקיקה, נדמה לי. אתה יכול, על-ידי הוראה שלך, להודיע לפקידים שמי שעדיין לא עבד ולא מרוויח, יישאר בסף הזה למען הקנות לו ביטחון אישי. כאשר יהיה לו ביטחון אישי, הוא יוכל לצאת לשוק העבודה. עם כל מיני חישובים ומתמטיקה מסבירים שזה לא טוב בעצם. מה זה לא טוב? זה נותן לאלפי נכים במצב הכי קשה, שהם לא יכולים לעבוד, להשתכר בכבוד. אני רק רוצה לומר שיש עוד נושאים מסוימים, שאפשר, עם טיפה תשומת לב, לתקן אותם. למה אנחנו צריכים כל שנה להתמודד – הזכירו קודם את העיוורים. ברוך השם סידרו, לא יסגרו את הספרייה השנה. מה יהיה בשנה הבאה עם ספריית העיוורים בנתניה? עוד פעם מאבק. למה זה צריך לקרות? הדברים האלה הם דברים פעוטים. ועוד כהנה וכהנה, אבל זמני תם. כיוון שהיום חג החנוכה, אני, ברשותך, אדוני השר, מוכן להעביר את האי-אמון להצעה לסדר-היום, שנדון בה בוועדה, ולבטל את האי-אמון, אם אתה מסכים לכך. שר האוצר רוני בר-און: מסכים. היו"ר אמנון כהן: הוא ישמח. בבקשה, כבוד שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג ישיב על הצעת האי-אמון. שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: אני מסכים להפוך אותה להצעה לסדר-היום, אז אין בעיה. היו"ר אמנון כהן: אנחנו ממשיכים בהצעות האי-אמון: הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה בנושא השביתות במערכת החינוך. אני מזמין את חבר הכנסת סילבן שלום לנמק את ההצעה, בבקשה. סילבן שלום (הליכוד): למה אתה משיב? אתה עושה לי בעיה. בשביל מה אתה פה? שר האוצר רוני בר-און: עלי היו כולנה. היו"ר אמנון כהן: גם אתה תתייחס בסוף אם תהפוך את זה להצעה לסדר-היום, בגלל חג החנוכה, כך שהשר לא יצטרך להשיב. אברהם רביץ (יהדות התורה): זה בסדר, הצעה לסדר-היום? היו"ר אמנון כהן: מצוין. אם הוא יסכים. סילבן שלום (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, 62 יום חיכינו לבשורה הגדולה. 62 יום חיכינו לרפורמה האדירה במערכת החינוך, שתוציא את החינוך מהמשבר הגדול שבו הוא נמצא. 62 יום, כאשר כולם דיברו גבוהה גבוהה על הצורך לחשוב על העתיד. 62 יום שבהם כולם אמרו שמה שקורה היום, אסור שיקרה בשנים הבאות, לכן הפתרון חייב להיות פתרון יסודי, פתרון אמיתי, שיביא מזור לתחלואי מערכת החינוך, והדבר הזה יוכל להתבצע רק על-ידי רפורמה. כולנו האמנו שהדברים נכונים, כולנו חשבנו שיש צדק בדרישה האמיתית להוציא אל הפועל סוף-סוף רפורמה בחינוך לכל ילדי ישראל. ההמתנה היתה ארוכה. ההורים כססו ציפורניים. ילדים יצאו מביתם ב-24:00-23:00, חזרו ב-05:00-04:00 – לפנות בוקר – והתעוררו ב-14:00-13:00 – בצהריים. והנה, היום אנחנו מתעוררים לשחר של יום חדש. גדעון סער (הליכוד): למה אתה משתמש דווקא בביטוי הזה? סילבן שלום (הליכוד): שחר של יום חדש, שמביא פתרון אדיר לתחלואים במערכת החינוך, מביא את הפתרון האמיתי למשבר האדיר שבו נמצאת המערכת הזאת. הפתרון הוא רפורמה? ודאי שלא. הפתרון הוא לחשוב על העתיד? ודאי שלא. הפתרון הוא פתרון שייתן לישראל, לעם הספר, את ההזדמנות הנוספת לחזור ולהיות בצמרת העולמית? ודאי שלא. הפתרון הוא לתת תוספת שכר במתווה עופר עיני, דבר שכל אחד בארץ קיבל. אולי יש אחוזים או שברירים מסוימים נוספים. מדברים על צמצום מספר התלמידים בכיתה, כשכבר היום בסקטור היהודי – צריכים להתעסק בסקטור הערבי, ואני אתעסק בזה – מספר התלמידים בכיתה דומה מאוד למספר שקיים במדינות המערב. ועל מה אנחנו מדברים? שרפורמה תידון בהמשך. אדוני שר האוצר, נכנסת לתפקידך לפני שישה חודשים. גדעון סער (הליכוד): אבל מה יהיה עם כל המודעות בעיתונים? סילבן שלום (הליכוד): אתה ממלא את תפקידך באופן ראוי, באופן טוב ומשביע רצון. שר האוצר רוני בר-און: כשהייתי מקבל בתעודה על התנהגות "משביע רצון", שבועיים היו בוערות לי הלחיים. סילבן שלום (הליכוד): כנראה שאתה לא זוכר את הציונים, כי היה "משביע רצון", "מניח את הדעת" ו"טעון שיפור". "משביע רצון" זה תמיד היה הטוב ביותר, אבל כנראה אתה לא זוכר. אנחנו מדברים על חינוך, אני אולי יותר צעיר, אני יותר זוכר, יש לי גם ילדים קטנים. גדעון סער (הליכוד): הוא רמז שתשפר את הקומפלימנטים, זה הכול. סילבן שלום (הליכוד): יש לי ילדים, אני רואה את הציונים. לכן אני חוזר: "משביע רצון" זה הטוב ביותר. הפרעת לי באמצע המחמאות. אתה יודע מה? נפסיק. הייתי באמצע הגל לתת לך מחמאות. בשביל מה? אבל תמיד אמרנו מי לא יודע לקבל מחמאות. נחזור על זה? לא נגיד. לעניין עצמו, אדוני היושב-ראש, מה התוצאה של ההסכם? שכר המורים לא גדל משמעותית, מספר שעות הלימוד לא עולה, בוודאי לא באופן דרמטי, הרפורמה חוזרת למגירה ולהקפאה עמוקה, דור העתיד ישלם את המחיר, אבל יש דבר אחד שכבר השגנו: חצי מיליון ילדים הפסידו, והפסידו בגדול. זאת התוצאה האמיתית של חתימת ההסכם. לצערי הרב אנחנו מסיגים את מערכת החינוך לאחור לשנים רבות. יכולה היתה להיות שעת רצון של כולם, יכולה היתה להיות שעת כושר, שמכאן ואילך נוציא את מערכת החינוך קדימה ונוביל אותה ליעדים שהיינו רוצים שהיא תגיע אליהם. אבל במקום זאת העדפנו את היום על פני המחר. אדוני שר האוצר, יש קורס שלם שלומדים סטודנטים לכלכלה, של העדפת הווה מול העדפת עתיד. גם כאן יש העדפה מלאה של ההווה על פני העתיד. לצערי הרב, ילדינו ונכדינו הם אלה שישלמו את המחיר בעקבות כך שהרפורמה הזאת לא יוצאת לדרך. היתה רפורמה שהממשלה הקודמת ניסתה לעשות, רפורמת דברת, וגם היא נשחקה עד דק ובסוף נזרקה. חשבנו שהפעם הזאת תהיה התעלות, וכל הצדדים יבינו שמה שצריך לעשות זה כן לעשות רפורמה. אבל התוצאה היא תוצאה גרועה, התוצאה היא תוצאה פחדנית, התוצאה היא תוצאה שכולם רוצים לחיות את הרגע, ליהנות מזה שהתלמידים חוזרים ללמוד והמורים חוזרים ללמד, על פני הבנת הצרכים האמיתיים של עם ישראל. מדובר בפארסה אמיתית, שלא תוביל אותנו לעתיד טוב יותר, שאליו אנחנו צריכים לשאוף. אדוני היושב-ראש, אדוני שר האוצר, מדברים רבות על צמצום פערים חברתיים, על צמצום פערים בחברה. אני מכיר רק נוסחה אחת שמאפשרת לנו באמת להגיע לצמצום פערים אמיתי. הנוסחה אומרת: צמצום פערים בהשכלה שווה צמצום פערים בהכנסה שווה צמצום פערים חברתיים. ההחלטה מהיום לא תוביל אותנו לאותו יעד שאנחנו שואפים אליו. ההחלטה מהיום תנציח ואפילו תדרדר את מצבם של ילדי ישראל. הרפורמה הזאת, שהיתה כל כך חיונית, שעם ישראל כולו ציפה לה, נזרקה הצדה מפני העדפת הרגע, העדפת ההווה על פני העתיד. רק השקעה בחינוך תוביל לצמצום פערים בהשכלה, ורק צמצום הפערים בהשכלה, כמו שאמרתי, יוביל לצמצום הפערים בהכנסה, לצמצום פערים חברתיים ולשיפור אמיתי בכלכלת ישראל. אדוני היושב-ראש, אנחנו מדברים על מערכת חינוך מדממת, מערכת חינוך שמשוועת למושיע, משוועת לזה שיוציא אותה מחושך לאור. אבל לא רק ברמת הלימודים. אדוני היושב-ראש, גם בנושא הגזענות במערכת החינוך. הגיע הזמן לשים סוף לאותם מראות בלתי נסבלים, לאותם מראות מקוממים, שארבע ילדות אתיופיות מגיעות לבית-ספר בפתח-תקווה במונית נפרדת ולא מאפשרים להן ללמוד יחד עם שאר התלמידים. אבל בפתח-תקווה יש בית-ספר נוסף, שבו שמים גדר בין הילדות האשכנזיות לילדות הספרדיות. הדבר הזה הוא בלתי נסבל. הדעת אינה סובלת שהדבר הזה עדיין מתקיים. אדוני היושב-ראש, גם בעניין הזה מערכת החינוך צריכה לומר את דברה. אם אכן היתה רפורמה, הרפורמה היתה צריכה לעסוק גם בדברים האלה. אבל כשאין רפורמה, אין לנו טיפול, לא ברמת הלימודים, לא בעתידם של ילדי ישראל ולא בקיפוח המתמשך של קבוצות חלשות באוכלוסייה, שלא מצליחות לקבל את הדבר שהוא מובן מאליו, לקבל את האפשרות ללמוד שווה בשווה עם הקבוצות האחרות בחברה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ציפינו כולנו לבשורה אמיתית, שנוכל להגיד: מעתה ואילך זה יהיה אחרת. נעשו גם טעויות. אמרתי לך גם בשיחתנו, אדוני היושב-ראש, האינטרס הגדול ביותר שתהיה הסתדרות חזקה הוא של שר האוצר ומשרד האוצר. החתימה הזאת על הסכם נפרד עם הסתדרות המורים, אולי מטרתה היתה הפרד ומשול, אולי היה בלתי אפשרי לחתום עם שניהם; אבל עדיין, ברגע שנחתם הסכם עם ארגון אחד, ברור מאליו שארגון עובדים אחר צריך להצדיק את קיומו והוא יצא לשביתה כדי שיראה שיש תועלת בעצם קיומו. והעובדה שהיתה שביתה ארוכה היא פועל יוצא של החתימה עם ארגון אחד בלבד. החתימה הזאת לא אפשרה לראשי ארגון המורים העל-יסודיים, בראייה שלהם, אלא לצאת לשביתה ממושכת, כדי להגיד: הנה אנחנו כאן, הנה אנחנו קיימים. אמרתי לך כבר לפני חודש ימים, האפשרות להגיע אתם להסכם כמעט לא קיימת, בגלל העובדה שהם צריכים להוכיח שיש להם עשירית אחוז יותר מהסתדרות המורים או הישג אחד נוסף. לכן, אדוני היושב-ראש, כאשר אנחנו רואים את מה שאנחנו רואים, שהממשלה אינה מצליחה לטפל כראוי במערכת החינוך – ובמשך חודשיים ימים נתנו גיבוי לכל הפעולות שנעשו כדי להגיע לרפורמה, ולא פעלנו כאופוזיציה, שאמורה להקניט את הממשלה על כל דבר ועל כל נושא, ועשינו את הדברים כי אנחנו חרדים למערכת החינוך. חשבנו שההמשלה תדע, יחד עם ארגון המורים, להתעלות מעל היום-יום, לחשוב גם על דור המחר, לחשוב גם על דור העתיד ולהביא בשורה אמיתית לעם ישראל, להביא רפורמה שתוציא את מערכת החינוך לדרך חדשה, תוציא את מערכת החינוך באמת למאה ה-21. אבל ממשלה שאינה יודעת לטפל כראוי בנושאים המרכזיים והמהותיים שעל סדר-יומה, מוטב לה שתפנה את מקומה לאחרים שיעשו זאת במקומה. תודה. היו"ר אמנון כהן: תודה. בבקשה, שר האוצר רוני בר-און ישיב על הצעת האי-אמון. שר האוצר רוני בר-און: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר האוצר לשעבר, סגן ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר, על חלק מהדברים שאמרת אני חותם – – – סילבן שלום (הליכוד): לא רק על העניין האישי. שר האוצר רוני בר-און: בעיקר על העניין האישי, אבל גם על הדברים המהותיים. אבל הדברים שאתה גוזר מתוך הרצונות והשאיפות שמשותפות לך, לחבריך, לשרת החינוך לשעבר, חברת הכנסת לימור לבנת, משותפים גם לנו. על הנגזרות שאתה גוזר מהעניין הזה אני חייב לחלוק. כולנו מכירים אותך, לך אין בעיות זיכרון. אתה יודע מה? יכול להיות שיש לך, אתה זוכר יותר מדי טוב. לפעמים אומרים עליך שאתה זוכר יותר מדי טוב. אתה צריך לזכור את הדברים, ואם אתה לא זוכר יזכירו לך. אותם השחקנים, אותם המקומות, רק הזמן זז. שאל את חברת הכנסת לימור לבנת, היא לא רצתה רפורמה? היא לא השקיעה את חלבה ודמה ברפורמה שהיא הובילה? נתנו לה לעשות את זה? אני לא יכול לדבר על ההסכם, שאני מקווה שייחתם – – – לימור לבנת (הליכוד): אגב התחלנו את זה ב-34 רשויות. שר האוצר רוני בר-און: אני מסכים, אין לי טענה, אני לא בפולמוס אתך. לימור לבנת (הליכוד): שרת החינוך הנוכחית הפסיקה את זה, למרות דרישתן של 34 רשויות להמשיך את זה, כי זה הצליח. שר האוצר רוני בר-און: חברת הכנסת לבנת, אני לא רוצה להתפלמס אתך. לימור לבנת (הליכוד): אני לא מתפלמסת, זה היה בהערת סוגריים. שר האוצר רוני בר-און: אני לא אומר מה את עושה, אני אומר מה אני לא רוצה לעשות. אני לא רוצה לדבר על מה שיקרה או לא יקרה, אין לדעת. אתמול היתה שעת רצון מסוימת, אני מקווה שהיא תשתכלל. הדבר היותר חשוב כרגע הוא להחזיר את התלמידים לכיתות. ובסדר העניינים הרגיל. לי באופן אישי חשוב שהם לא יוחזרו תחת צווי המניעה, ועוד יותר חשוב לי שלא תקרה פה אותה אנדרלמוסיה או אנרכיה, שמאיימים עלינו – אני לא אומר מורים בישראל, אני אומר מחנכים בישראל – ליטול את החוק לידיהם ולא לכבד צווים של בית-משפט, בין על דרך של פלפולציה, שזה מחייב את הארגון ולא מחייב אותם כיחידים, בין על דרך שהם יתחלו ויביאו "סיקים". אמרתי אתמול, אני באמת מוטרד קשות משאלת היכולת שלנו לנהל כאן מדינה דמוקרטית אם אלה שניצבים בפני תלמידים מכוח כללים, מכוח הסדרים, מכוח משמעת מובנית או כתובה – כשהם ניצבים, הילדים יושבים ושותקים, כשהם מדברים, הילדים שותקים; הם המורים, הם המחנכים ואלה הילדים – יהיו כאלה בהם שיגידו: אני לא מכבד צווי בית-משפט. מכוח מה הוא יוכל לחזור לכיתה ולבקש מהתלמיד את הסדר, את ההייררכיה, את המשמעת שמקיימת יחסי מורה–תלמיד, יחסי בית-הספר–תלמיד? לכן אמרתי, החובה שלנו כממשלה היתה להביא את התלמידים לכיתות. אחרי שהשביתה התמשכה, פנינו לבית-הדין. ושוב היא התמשכה והתלינו את הבקשה לצווים במשך שלושה שבועות וביקשנו התערבות של יושב-ראש מרכז השלטון המקומי. הייתי אומר, כמעט באופן היסטורי הסכמנו כאוצר – אתה היית שר האוצר ואתה מכיר את המערכת – למתווה של סוג של קישור-פישור-בוררות של יושב-ראש ההסתדרות הכללית. זה לא הסתייע. אני אומר לך, לא בגללנו. אפשר להמשיך ולהחזיק במקל ולהגיד: רפורמה, רפורמה, רפורמה, ואף אחד לא מוכן להרים את הכפפה ממול, וזה ילך לעוד ימים, לעוד חודשים, ואנה אנו באים בעניין. אני לא רוצה שתקבלו את מה שאני אומר. בית-הדין הארצי לעבודה, שהוא לא המוסד הכי פייבוריטי למעסיק, הוא נוצר כדי להגן, בדרך כלל, על זכויות העובדים – אני אומר לך, הוא השקיע בתהליך הזה מאות שעות, הלוך וחזור והלוך וחזור והלוך וחזור. אני רוצה לתת לך כמה ציטטות, כדי שלא תתרשם ממה שאני אומר לך וממה שאומרת לך שרת החינוך. תראה מה אומר בית-הדין על ההתנהלות של המדינה בתהליך הזה. קובע בית-הדין – אני מצטט מעמוד 28 להחלטה – נכונות המדינה לרפורמה בחינוך העל-יסודי: המדינה הפגינה רצון כן ועקבי ליישם רפורמה בחינוך העל-יסודי, לרבות על דרך אימוץ חלקים מתוכנית ארגון המורים "עוז לתמורה", בהתאמות הנדרשות לצורכי המערכת ולמסגרת התקציב. בכלל זה, העמידה המדינה תקציב של מיליארדי שקלים ליישום הרפורמה, המעוגן בחלקו גם בתקציב המוצע בשנת 2008, המיועד אף ליעדים של הוספת שעות הוראה, הפחתת מספר התלמידים בכיתות. בהתאם להחלטת הממשלה צריך לעשות – כך וכך. מה קובע בית-המשפט, או בית-הדין, כשהוא שואל את עצמו מה הממצאים העובדתיים שלו בעניין הקושי להגיע להסכם? זאת הכותרת: הקושי להגיע להסכם. אומר בית-הדין: עם זאת – כל מה שהוא אמר למעלה, כי זה רצף – וחרף ההתקדמות שהושגה במשא-ומתן, לא מצא ארגון המורים להקל את הצעדים הארגוניים שנקט – "צעדים ארגוניים" בלשון בית-הדין זה שביתה – או להשעותם, ולו באופן זמני, ולרכז את מירב המשאבים באפיק המשא-ומתן. נראה כי ניתן היה להגיע להסכמות בדבר יישום השלב הראשון של הרפורמה, ולהמשיך, תוך השהיית השביתה, בניהול משא-ומתן אינטנסיבי בנוגע ליישומה המלא, תוך הסתייעות משותפת בצוותי עבודה פדגוגיים. במצב דברים זה – קובע בית-הדין – קם חשש משמעותי כי ללא התערבות בית-הדין תימשך השביתה עוד זמן רב ותגרום נזקים בלתי הפיכים לתלמידים ולחברה. וכאן אני אקרא ציטטה, ושרת החינוך לשעבר ודאי תגיד שהיא מזכירה לה נשכחות: נוסף על כך – קובע בית-הדין – אנחנו עדים לקושי "מסורתי" של המדינה וארגון העובדים להגיע להסכמה. זאת אומרת, לא אומרים את זה על ארגון אחר. יש קושי מסורתי. זה לשון – איך הייתי אומר – מצוות אנשים מלומדה, של בית-דין שלא רוצה לשרוף את כל הגשרים עם אלה שעוד יבואו בפניו, אבל אלה דברים מאוד ברורים, מאוד נכוחים. אני רוצה לבקש ממך להקשיב למלים הבאות: ניהול המשא-ומתן – אין ניתן להתעלם מאופן ניהול המשא-ומתן, מהתמשכות השביתה, הגדלת נזקיה לתלמידים. זאת כתוצאה מדרישתו האולטימטיבית של ארגון המורים לקבל את שאין ניתן לקבל בהסכם קיבוצי – דהיינו, קביעת תקן מצומצם וקבוע למספר תלמידים בכיתה ולהוספת שעות הוראה, וכיוצא באלה. מה אני בא ואומר? הצענו רפורמה. הרפורמה הוצעה לא תחת איומי שביתה. לא היתה שביתה שהמדינה באה ואמרה: שמים 10 מיליארד שקלים, עושים רפורמה. שנה וחצי – הלוך-חזור, הלוך-חזור. לא הסתייע, קורה. טובים, בקיאים וותיקים מאתנו ניסו ולא הצליחו. אבל שמנו את הכסף, רצינו להיות שם. לא הסתייע. ואז פרצה השביתה, ואמרו לנו: צמצמו כיתות, תחזירו שעות. ראיתי שעת רצון בבית-הדין, הודעתי לבית-הדין – בהצהרה, זה קיבל תוקף של החלטה: שרת החינוך ושר האוצר מודיעים שהמדינה רואה בצמצום מספר התלמידים בכיתות תכלית ראויה, ושהיא תחזיר שעות – והתחייבתי לשנה הבאה על השעות. הסכם קיבוצי. אתה לא עושה את זה בהסכם קיבוצי. אלה דברים של מדיניות, אלה דברים של תקציב. גם בגלל הדרישה הזאת קבע בית-הדין שהשביתה הזאת היא מעין פוליטית; היא לא שביתה כלכלית רק על תנאי עבודה. היא שביתה שהפכה מעין פוליטית, כי היתה דרישה להתערב בענייני תקציב, בענייני תקצוב, בענייני מדיניות. אפילו בית-הדין לא קיבל את זה. והבאנו החלטת ממשלה. כשהתחיל עוד פעם הדיון בבקשה לצווי מניעה, ישבנו כל הלילה והצהרנו הצהרות – זה היה בלילה בין חמישי לשישי – אמר לי בית-הדין: אפשר לקבל את זה בהחלטת ממשלה? אמרתי: זה קשה, זה יום שישי, סדר-היום נסגר ביום רביעי. ותוך כדי ישיבת הממשלה ביום ראשון הבאנו החלטת ממשלה מפורטת על ההתחייבויות שלה. לא רצינו צווי מניעה. רצינו שהארגון, פעם אחת, אחרי הרבה שנים של חוסר אמון עם האוצר ועם החינוך – יבוא ויגיד: אני מאמין, אני הולך קדימה. אני מאוד מקווה שביום חמישי – אני יודע – אני מאוד מקווה שביום חמישי התלמידים יחזרו לבית-הספר, ואני מאוד מקווה שגם המורים יהיו שם, בלא צווי מניעה. ראובן ריבלין (הליכוד): כבוד השר, אני מוכרח לומר: אני בטוח באינטליגנציה שלך, אני רק מתחיל לחשוש לאינטליגנציה שלי. אולי תסביר לי – – – על הדברים שאמר חבר הכנסת סילבן שלום, מה אומר ההסכם הזה. הרי אף אחד לא מבין. אתה אומר לנו דברים שאני מוכרח לומר לך – אני לא מבין לאיזה הסכם הגעתם. שר האוצר רוני בר-און: איזה הסכם? ראובן ריבלין (הליכוד): ההסכם העומד להיות חתום – – – שר האוצר רוני בר-און: בשעה זו מתדיינים עליו במשרד – – – ראובן ריבלין (הליכוד): כל הזמן שואלים, אומרים – – – שר האוצר רוני בר-און: אדוני חבר הכנסת ריבלין, השאלה מאוד ברורה. מטעמים – איך אני אגיד – – סילבן שלום (הליכוד): לא לפגוע במשא-ומתן. שר האוצר רוני בר-און: – – מטעמים שברורים לך – – לימור לבנת (הליכוד): ברורים. ברורים. שר האוצר רוני בר-און: – – וברורים לכל השומעים, כנראה, אני לא יכול כרגע לומר שום דבר. א. מכיוון שזה לא גמור ולא חתום ולא סגור; ב. מכיוון שבאמת, נר לרגלי הצורך לסיים את העניין הזה. ואני מאוד חושש שאם אני עכשיו ארחיב בנושא הזה – יש סכנה שזה ייכשל. הערך העליון כרגע, התכלית הראשונה כרגע, היא לראות את התלמידים בכיתה, ולא להיות במצב שבו אנחנו נכנסים עוד פעם לאנדרלמוסיה. לימור לבנת (הליכוד): נראה, עולה מתוך הדברים, שכנראה, ההסכם הזה – אין בו רפורמה. סילבן שלום (הליכוד): זה בטוח. לימור לבנת (הליכוד): זאת הנקודה המרכזית. ראובן ריבלין (הליכוד): על זה בכה השר. לימור לבנת (הליכוד): על זה בוכה הנביא. ראובן ריבלין (הליכוד): לא – – – שר האוצר רוני בר-און: לא נביא ולא בן נביא. קריאות: – – – ראובן ריבלין (הליכוד): – – – נמשכה שביתה עד היום – – – לא נכנסנו עכשיו – – – שר האוצר רוני בר-און: לא, לא. בואו. שרת החינוך לשעבר, סליחה. לימור לבנת (הליכוד): אפשר, ברשותך? שר האוצר רוני בר-און: כן. לימור לבנת (הליכוד): התיאור שתיארת הוא תיאור אמיתי. שר האוצר רוני בר-און: אפשר לצלם את זה. לא קראתי מלה שלא כתובה. לימור לבנת (הליכוד): שר האוצר, אני לא מתווכחת – – – דברים נכוחים. אין ויכוח על – – – אפילו אני מסכימה לחלק מהדברים שאמרת כאן בתוך הפרשנות. אלא שככל שעולה מהדברים, ההסכם – – – שלוז הדברים, שאין רפורמה בהסכם, וזאת הבכייה לדורות. שר האוצר רוני בר-און: אבל אני לא אומר – – – גדעון סער (הליכוד): האם תוכל – – – שר האוצר רוני בר-און: אני אשכח את השאלה של חבר הכנסת ריבלין – שכבר נהדפה בשאלתה של חברת הכנסת לבנת. גדעון סער (הליכוד): כדי לא להפריע לך בשטף דיבורך. האם תוכל לעדכן את הבית אם יש חדש בנושא שביתת המרצים? בכל זאת, גם זה מעסיק את הציבור. שר האוצר רוני בר-און: אני אנסה, כן, זה נכון. אני אומר כך. חבר הכנסת ריבלין, חברת הכנסת לבנת, היכולת ללכת לרפורמה כפי שהוצעה מלכתחילה – תחת השביתה ותחת המתווה של בית-הדין, או של יושב-ראש ההסתדרות הכללית, או של יושב-ראש מרכז השלטון המקומי – מלכתחילה לפי דעתי היתה כמעט חסרת סיכוי. הרי כבר מהשליש הראשון של השביתה היה ברור לנו שאנחנו צריכים איזה מתווה שנלך בו, על דרך של הסכם קיבוצי לתקופה של חודשים, או קצת יותר מחודשים, כדי להיפגש עם הרפורמה, עם ההסכמה, עם הרפורמה המוצעת, עם הדרישות של ארגון המורים. כך שהפתעה גדולה זה לא, כאב לב גדול זה כן – כמו לךְ, כמו לחבר הכנסת ריבלין, כמו לחבר הכנסת סילבן שלום, כמו לי – אבל בדלית ברירה – בדלית ברירה. ננסה למצב את הטוב ביותר. נסיים, אני מקווה, את הפרשייה הזאת וננסה להתחיל מהתחלה. אין ברירה. כנראה הגאולה הזאת של החינוך – נגזר עליה לבוא בייסורים. לעניין המרצים – כן, אנחנו יושבים ומדברים, חבר הכנסת סער, אבל אני מניח שגם לך לא היה פשוט להתמודד עם פער של דרישה לשחיקה שאנחנו סופרים אותה בין 3% ל-6%, והמרצים סופרים אותה בין 35% ל-45%. גם בזה נצטרך להתייגע וגם את זה נפתור בסוף. אני אציע לבית לדחות את הצעת האי-אמון. תודה. היו"ר דוד רותם: תודה לשר האוצר. אנחנו עוברים להצעת סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בנושא מדיניותה המייצרת עימות צבאי ומעמיקה את המשבר החברתי. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. עד עשר דקות, אבל לא צריך לנצל את כולן. דב חנין (חד"ש): תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מתכבד להגיש הצעת אי-אמון נוספת, שמרחיבה קצת את ההיקף, או את ספקטרום האי-אמון שצריך לחוש כלפי הממשלה הנוכחית. האי-אמון שלנו מתחיל בשאלות מדיניות ומסתיים בשאלות חברתיות, ויש קשר הדוק בין המדיניות הפוליטית של ממשלת אולמרט-ליברמן-ברק לבין המדיניות החברתית הבעייתית שלה. ממשלת אולמרט מצטיינת בדיבורי שלום, אבל, עמיתי חברי הכנסת, מאחורי דיבורי השלום האלה יש מציאות של מלחמה. קודם כול, כמובן, המלחמה בדרום. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו לא מדברים על מקריות. אנחנו מדברים על מדיניות. אנחנו מדברים על מדיניות שבאופן שיטתי מעמיקה את מעגל הדמים ומחריפה את העימות בדרום הארץ. בתקופה האחרונה יש עשרות הרוגים ברצועת-עזה, ורבים מהם אזרחים, נשים וילדים שנהרגים בהתקפות של צה"ל שמתרחשות שם כמעט באופן יומיומי. היו"ר דוד רותם: לפני ירי ה"קסאמים" או אחרי ירי ה"קסאמים"? דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, אנחנו דיברנו פה פעמים רבות, והבענו את התנגדותנו, ואנחנו חוזרים על זה בכל הזדמנות. אנחנו כמובן מתנגדים לירי ה"קסאמים", ואנחנו כואבים את כאבם של תושבי שדרות. אבל מה שממשלת ישראל עושה, ובזה פתחתי, הוא בפירוש מדיניות החרפת העימות, העמקת העימות – ובסופו של דבר לא פתרון למצוקת תושבי שדרות אלא יצירת מצב שיהיה הרבה יותר קשה והרבה יותר חמור גם בשדרות. על כך צריך להוסיף גם את הענישה הקולקטיבית, את המערכת החדשה והיצירתית של הצעדים שמתחילים בחסימה של דלקים – בעצם התחילו בהפחתת כמות הסחורות שעוברת לרצועת-עזה – ובעצם רצועת-עזה נמצאת באיזה מין מצב של צינור אספקה דק מאוד, שעוברות בו מעט מאוד סחורות. אין לרצועת-עזה צינורות אספקה אחרים חוץ מאלה שמגיעים מישראל, באופן מעשי, ומשם עוברת פחות ופחות אספקה. היום חוסמים את הדלקים. לממשלה יש גם רעיונות חדשים ובעייתיים במיוחד של צמצום חשמל. אני מאוד שמחתי שבית-המשפט העליון עצר את המהלך הזה, ואני מקווה שהעצירה הזאת תימשך, מכיוון שהמהלך הזה מזיק, בעייתי ומסוכן, והוא מהלך שאסור לנקוט. הסבל ברצועת-עזה הולך וגדל באופן יומיומי, כאשר מצד אחד יש התקפות צבאיות, מצד שני יש מצור כלכלי, מצד שלישי דלקים מפסיקים להעביר ומצד רביעי יש תוכנית או רעיונות לצמצום היקף אספקת החשמל. הדברים האלה בעייתיים ופסולים. קודם כול, הם פסולים במישור המוסרי והעקרוני. גם במלחמה יש דיני מלחמה, ודיני המלחמה חלים על כל הצדדים, וודאי שהם חלים על מדינה ריבונית שאיננה יכולה להתנהג כמו ארגון עבריינים, שכאשר לא עונים לדרישותיו הוא פשוט חונק את הקורבן הפוטנציאלי. הדברים האלה בעייתיים גם מבחינה משפטית. אני חושב שכל הצעדים שממשלת ישראל נוקטת הם בגבול האי-חוקיות של המשפט הבין-לאומי. אני חושב שטוב שבג"ץ התערב בענייני אספקת החשמל. אבל אני מצטער על כך שממשלת ישראל לא ערה מספיק לעובדה שבעולם המודרני גם מעשים של מדינות צריכים לעמוד במבחן של חוקיות משפטית בין-לאומית. הדברים האלה בעייתיים גם במבחן השכל הפשוט. בפעולות כאלה ממשלת ישראל רק מגדילה את השנאה ואת העימות ומעמיקה את העימות ולא פותרת שום בעיה, ורק מייצרת יום-יום בעיות נוספות חדשות. לא מזמן הוקרן בטלוויזיה הסרט "מיליון קליעים באוקטובר", על איך צה"ל בעצם יצר את מסלול העימות הנוכחי באוקטובר 2000. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם שהסרט הזה מלמד אותנו משהו על אמנות האסקלציה. אפשר להפוך כל עימות לתבערה גדולה. זה מה שנעשה באוקטובר 2000, וזה מה שממשלת ישראל הנוכחית עושה היום ברצועת-עזה וסביב רצועת-עזה. כמובן, לאוקטובר 2000 ולמה שקורה היום בעזה יש מכנה משותף ברור מאוד שיש לו אפילו שם: אהוד ברק. האיש שניצח על האסקלציה אז מנצח על האסקלציה היום, והוא עושה זאת בתנופה רבה ובאמונה רבה. על כך, אדוני היושב-ראש, צריך להוסיף את ההידברות הישראלית-האמריקנית בנושא תוכניות כלפי אירן. התפרסם בשבוע שעבר דוח רשויות המודיעין האמריקניות, אבל מסתבר שאצלנו יש כאלה שלא מסכימים שיבלבלו אותם עם העובדות. אני לא מכיר את הפרטים המודיעיניים, אדוני היושב-ראש, אבל אני אומר לך ולציבור שהשאלה הבסיסית איננה שאלה מודיעינית אלא שאלה פוליטית. השאלה הגדולה היא השאלה מה עושים עם פצצת פוטנציאל החימוש הלא-קונבנציונלי במזרח התיכון. האם אנחנו עושים כדי לפוצץ אותה או שאנחנו עושים כדי לפרק אותה? תוכניות המלחמה נגד אירן – שאני מבין שהאמריקנים לא רוצים לעשות אותן בעצמם והם מצפים שמישהו יעשה עבורם את המלחמה או את העבודה המלוכלכת – תוכניות המלחמה הזאת הן סכנה גדולה מאוד לאזור כולו והימור על חייהם ועל עתידם גם של הישראלים וגם של ישראל. מאחורי דיבורי השלום של הממשלה נמצא גם מפעל בנייה – בנייה עצומה – הר-חומה בירושלים, שכונה שהולכת ונבנית במהירות עצומה. בהתנחלויות יש בנייה גדולה. רק לפני שבועיים התפרסם הדוח של "שלום עכשיו" על השיטות החדשות של הבנייה בשטחים, שעוקפים בהן את הקשיים הקיימים על-ידי הובלת חלקי מבנים והרכבתם בשטח. הבנייה היא בהיקפים גדולים. מועצת יש"ע מגיבה על הדוח הזה ואומרת: "כן, אתם רק מספרים על המפעל הציוני הגדול והחשוב שאנחנו עושים". כמובן, צריך להזכיר את פרשת המאחזים. דוח-ששון ממתין עד בוש, והתחושה הברורה, שהולכת ומתחזקת, היא שהדוח הזה יצטרף לעוד שורת דוחות על המדף, שלא יעשו אתם שום דבר. אדוני היושב-ראש, נאמר במקורותינו שאמר אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון על ערש דווי שלו: היזהרי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים, מאלה שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. יש לנו שר ביטחון שאמור להיות מנהיג מפלגת מרכז. הרי מפלגת העבודה נבחרה עם אג'נדה של שלום. אבל שר הביטחון הזה הוא שר של התנחלויות, הוא שר של בניית חומת ההפרדה באופן שמחלק את הגדה המערבית לשני אזורים נפרדים ובעצם מונע הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. דיברתי על מה שיש בסדר-היום של הממשלה הזאת. יש העמקת הכיבוש, העמקת ההתנחלויות וחומת הפרדה. בואו ונגיד כמה מלים על מה שאין בסדר-היום האמיתי של הממשלה הזאת. אין בסדר-היום האמיתי של הממשלה הזאת תשובה על הבעיות החברתיות. דיברו לפני על משבר מערכת החינוך. מבתי-הספר ועד האוניברסיטאות, מערכת החינוך נמצאת במשבר קשה. אנחנו רואים את הנתונים המספריים ואיך תלמידי ישראל הולכים ויורדים מבחינת מיקומם בהישגים לימודיים. התמונה מדאיגה במיוחד כאשר אנחנו מדברים על בתי-ספר באוכלוסייה הערבית, ששם המצב קשה במיוחד, וכן בפריפריה ובשכונות העוני, ששם ההזנחה רבה וגדולה עוד יותר. עמיתי חברי הכנסת, איזו החמצה יש לנו כאן בכל נושא מערכת החינוך. איך הוחמצה התנופה הגדולה והרצון של הציבור לעשות שינוי? איך במקום התנופה הזאת אנחנו בעצם חוזרים וממשיכים את מצבה ומשמרים את מצבה של מערכת החינוך כמערכת שוקעת? מערכת החינוך נמצאת במשבר, אבל לא פחות חמור הוא משבר מערכת הבריאות. גם כאן יש נסיגה של המדינה מאחריותה בתחומים רבים ומגוונים. היום קיימנו בוועדת העבודה והרווחה דיון על הרפורמה בתחום בריאות הנפש. המדינה נסוגה מאחריותה לבריאות הנפש. ראו את פרשת סל התרופות. במקום להרחיב את סל התרופות ולהעלות אותו, מוציאים תרופות מצילות חיים ומשאירים לנו להתווכח אם זה יהיה בביטוח המושלם או בביטוחים פרטיים לגמרי. משפט על סביבה, אדוני היושב-ראש. דיבורים ירוקים הם זולים. הם עד כדי כך זולים שהתקציב הסביבתי של מדינת ישראל הולך ושוקע. מאז ימי נתניהו 2003 תקציבי הגנת הסביבה בישראל נמצאים במגמת ירידה. היו"ר דוד רותם: נא לסיים. דב חנין (חד"ש): אני מסיים. התקציבים שלנו לאנרגיה מתחדשת יורדים, לשימור אנרגיה – יורדים, לטיפול בחומרים מסוכנים – יורדים. למרות הממצאים הקשים ועליית התחלואה בסרטן, בריאותו של הציבור מופקרת. יש אזורים של הזנחה סביבתית וחצרות אחוריות באוכלוסייה הערבית ובפריפריה שהם אזורים שבהם ישראל נראית כמו העולם השלישי. אדוני היושב-ראש, מכל הסיבות האלה ומסיבות רבות נוספות שלא הספקתי לנמקן – – היו"ר דוד רותם: יש גם השבוע הבא. דב חנין (חד"ש): – – הממשלה הזאת אכן ראויה לאי-אמון של הכנסת. אני מקווה שלא ניפגש בשבוע הבא, כי אני מקווה שהכנסת תעשה את המעשה הנכון ותשלח את הממשלה הזאת הביתה. תודה רבה. היו"ר דוד רותם: אני רואה את מיעוט חברי הכנסת שנמצאים, אז אני מבטיח לך שניפגש גם בשבוע הבא. השר חיים רמון, בבקשה. ראובן ריבלין (הליכוד): יש לשער. לא צריך להיות נחרץ כל כך. השר חיים רמון: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת חנין אמר שיש מלחמה בדרום. יש מלחמה. ארגוני טרור החליטו להילחם נגד אוכלוסייה אזרחית בכוונת מכוון. ב-2005 עשתה ממשלת ישראל דאז מעשה קשה מאוד מבחינה מדינית פנימית, ובאופן חד-צדדי היא אמרה שהיא איננה רוצה להיות בעזה ולשלוט בעזה. פירקנו יישובים, הורדנו מעל אדמתם או מביתם קרוב ל-8,000 מתנחלים, ועסקנו – מכיוון שעסקתי בכך אישית, אני יכול אפילו להגיד שעסקתי – באיך משפרים את רמת החיים ברצועת-עזה, כולל על חשבון משלם המסים הישראלי. זה היה בימי ממשלת שרון. הייתי אחראי למשא-ומתן האזרחי עם הפלסטינים בתקופת ההתנתקות, ודרשתי חצי מיליארד שקל בתקופה שבה המצב הכלכלי היה פחות טוב, על מנת לשדרג את המעברים עבור שיפור ברמת חייהם של הפלסטינים החיים ברצועה והמשתמשים במעברים. זה מה שביקשתי. היו"ר דוד רותם: אם אינני טועה, זה מה שחבר הכנסת חנין אמר. הוא אמר שמאוקטובר 2005 – והגיע להתקפות על שדרות. השר חיים רמון: שר האוצר דאז נתניהו התנגד בכל תוקף ואמר: "שהעולם יביא חצי מיליארד. מה פתאום שמשלם המסים הישראלי ישדרג את רמת החיים של הפלסטינים". אני מוכרח לומר שאפילו היה איזה שהוא היגיון. אמר ראש הממשלה והכריע בוויכוח, והוא רצה לעשות את זה. לצערי הרב, התשובה על הרצון הזה, הרצון לשדרג, היתה מתקפה בלתי פוסקת על אנשים, נשים וטף, בכוונה להרוג בהם ולא לאפשר לאוכלוסייה אזרחית לנהל את חייה. אלה הם פשעי המלחמה היחידים שמתנהלים בדרום. מי שלא מאמין, אני משוכנע שאם הפלסטינים, ארגוני הטרור, היו מפסיקים לירות על האוכלוסייה האזרחית, צה"ל לא היה צריך לעשות ולא היה עושה דבר וחצי דבר. כל מה שנעשה ברצועה הוא כתגובה – ויש אומרים, ואני ביניהם: תגובה לא סבירה, לא מבחינת חומרתה אלא מבחינת קלותה ביחס לאוכלוסייה האזרחית. שום מדינה בעולם לא היתה סובלת מתקפה שנמשכת כבר שבע שנים בכלל ושנתיים מאז שיצאנו מרצועת-עזה בפרט על אוכלוסייה אזרחית. אין סרט כזה. וזאת כאשר בו-זמנית ממשיכים לספק לאותה אוכלוסייה שתוקפת אותנו חשמל, מים, דלק וכל מה שצריך. אין דבר כזה. אין בתולדות העמים דבר מהסוג הזה. אני משוכנע שאם היתה נורבגיה והיו יורים מנורבגיה על שבדיה, שבדיה היתה מגיבה, ואם היא היתה מספקת דלק או חשמל – באותו יום שבו היו תוקפים, היו מפסיקים לספק את זה. חבר הכנסת חנין, אני לא מבין למה אתה בא בתלונה על הממשלה. היית צריך לבוא לכאן בתלונה על הממשלה שהיא לא עושה ככל יכולתה על מנת להגן על תושבי מדינת ישראל מפני התקפות טרור שבאות מהרצועה. זה מה שהיית צריך לעשות. אם היית בא ומגיש אי-אמון על זה, אני מוכרח לומר שהייתי מתקשה להגן על הממשלה במידה מסוימת. אל תדאג, הייתי מגן, אבל היה לי יותר קשה. היו"ר דוד רותם: לא, אני לא דואג. השר חיים רמון: אבל היה לי קשה. אז מה אתה מתלונן על הממשלה? על מה אתה מתלונן? שהיא עושה – – – דב חנין (חד"ש): אתם הולכים בדרך שלא – – – השר חיים רמון: אנחנו לא הולכים בשום דרך. אנחנו מנסים למנוע, ולהגן על אוכלוסייה אזרחית מפני ירי "קסאמים". מה שהייתי מצפה הוא שתעמוד פה על הדוכן – – – מוחמד ברכה (חד"ש): אתם – – – עם שלם. אל תיתמם, ואל תצטייר כמי – – – השר חיים רמון: חבר הכנסת ברכה, מי שמרעיב עם – – – מוחמד ברכה (חד"ש): – – – עם שלם. אל תחזיק – – – השר חיים רמון: חבר הכנסת ברכה, מי שמרעיב עם שלם, מי שפוגע בעם שלם, זה ה"חמאס" וזה "הג'יהאד האסלאמי", שפוגע בפלסטינים. הם אלה שפוגעים. מוחמד ברכה (חד"ש): לא. זה הכיבוש הישראלי. היו"ר דוד רותם: חבר הכנסת ברכה, אתה רשום לנאום. השר חיים רמון: הם האויבים הכי גדולים של העם הפלסטיני. היינו פותחים מעברים – את המעברים לשם העברת חומרי גלם ומזון לתוך הרצועה. מי היה פועל בפעולות טרור נגד המעברים? "הג'יהאד האסלאמי", ה"חמאס". הם היו תוקפים את המעברים כדי שנסגור אותם. היו אומרים "למה אתם לא פותחים?" אמרנו שכל פעם שאנחנו פותחים החיילים שפותחים נמצאים בסכנת מוות, כי רוצים שנסגור. הם אלה שאחראים להרעבת העם הפלסטיני. נגדם אתה צריך לצאת – נגד ה"חמאס" ונגד ה"ג'יהאד" וכל מי שפועל בטרור כנגד אוכלוסייה אזרחית חפה מפשע. נגדם ורק נגדם. מוחמד ברכה (חד"ש): הממשלה שלך היא שהטילה עונשים קולקטיביים על עם שלם. השר חיים רמון: רק נגדם. מוחמד ברכה (חד"ש): על עם שלם. היו"ר דוד רותם: חבר הכנסת ברכה, תודה. השר חיים רמון: יש עונש קולקטיבי אחד, שמוטל על תושבי שדרות, והוא שמנסים לרצוח אותם כל יום. זה העונש הקולקטיבי היחיד. המדינה, חובתה להתגונן, ואני לא משוכנע – ואני חבר ממשלה – אני מתלבט ואומר ביושר שלא בטוח שאנחנו מגינים בכל עוצמתנו על התושבים שם, ואנחנו צריכים להגן. אני גם רוצה להבטיח לך שהמצב הזה לא יימשך. הוא לא יימשך והוא לא יכול להימשך. הוא לא סביר. אם לא ייפסק ירי ה"קסאמים" והמרגמות על אוכלוסייה אזרחית, בסוף נגיב, ונגיב במלוא העוצמה. אני בעד להגיב לפחות בשלב הראשון בסנקציות כלכליות, כי אם לא נגיב בסנקציות כלכליות בסוף נגיב באופן צבאי, ואופן צבאי יפגע באוכלוסייה האזרחית הרבה יותר מאשר סנקציות כלכליות. הפסקת חשמל זה לא נעים, אבל לא מתים מזה, ומפעולה צבאית מתים. מישהו חושב שניכנס לרצועה ולא ייהרגו אזרחים ולא ייהרגו ילדים תוך כדי פעולה צבאית בשטח כל כך צפוף ולא בכוונת מכוון? לא יהיה הרבה יותר רע? אז אני מצפה מכל חברי הכנסת, גם מסיעת חד"ש, לבוא ולגנות ולפעול להפסקת – – – מוחמד ברכה (חד"ש): באמת, אל תטיף לנו בעניין הזה. עמדתנו היא חד-משמעית נגד הפגזת שדרות ונגד הפגזת אזרחים. אני מדבר על הממשלה, שאתה חבר בה, שהיא מטילה מצור על עם שלם ומטילה עונשים קולקטיביים. ראובן ריבלין (הליכוד): שדרות מופגזת. מה לעשות? השר חיים רמון: חבר הכנסת ברכה, האחריות – – – מוחמד ברכה (חד"ש): דבר לא מוסרי לא מגיבים עליו בדבר לא מוסרי עוד יותר. היו"ר דוד רותם: חבר הכנסת ברכה, אנא. השר חיים רמון: חבר הכנסת ברכה, האחריות היחידה, באמת היחידה, ואני מציע לך לנסות את זה, בעיקר אחרי שיצאנו מעזה – כשהיינו בתוך עזה יכולת לטעון כך. יצאנו מעזה. רצינו – – – ראובן ריבלין (הליכוד): שתפסיק לדבר אתו. מוחמד ברכה (חד"ש): – – – השר חיים רמון: לא שמעת על זה ש-7,000 איש פונו מעזה? לא שמעת? מוחמד ברכה (חד"ש): לא שמענו על זה. השר חיים רמון: מה אתה, עיוור? חירש? לא שמעת? מוחמד ברכה (חד"ש): לא. לא שמענו. מחזיקים את הצבא ככה בשתי הידיים. יצאתם עם הצבא? מחזיקים עם שתי הידיים – – – היו"ר דוד רותם: חבר הכנסת ברכה, אדוני, אנא לא דו-שיח. השר חיים רמון: אני מסיים. חבר הכנסת ברכה, גם לא הפסקנו שום דבר. כאשר יצאנו מהרצועה, לא הפסקנו את הדלק והחשמל. המשכנו לספק את הכול. פתחנו את המעברים ושדרגנו, והטרור העזתי המשיך במלוא עוזו כנגד מדינת ישראל הריבונית. לכן, אני מבקש מכם ומציע לכם להביע ולפעול כולנו יחד נגד מי שמאיים על האוכלוסייה האזרחית. אם פעולות הטרור כנגד האוכלוסייה האזרחית יימשכו, מדינת ישראל, ממשלת ישראל, תפעל ביתר עוצמה וביתר תקיפות כנגד הטרור שבא משם, כי המצב כפי שהוא לא יכול להימשך והוא גם לא יימשך. תודה. היו"ר דוד רותם: אדוני השר, תודה. רבותי, אנחנו עוברים לדיון, והוא דיון משולב. שלוש דקות – חבר הכנסת ראובן ריבלין, בבקשה. אדוני השר, למה יש לי הרגשה שאני צריך להגיד לך: אבל הרי הזהרנו אתכם? השר חיים רמון: גם על זה אני יכול לענות לך כמו לו, אבל – – – היו"ר דוד רותם: אבל אתה הולך לעשות לי את זה עוד פעם. ראובן ריבלין (הליכוד): בארבעת או בחמשת החודשים האחרונים אני מזהיר אותך. כבוד היושב-ראש, אדוני השר, לפני שאגע בנושא שלשמו ביקשתי להשתתף בדיון, אני רוצה לומר שקשה לי פעמים לשמוע דברים שאני מסכים אתך לגביהם, כי אני יכול מאוד לחבב אותך, אבל לא תמיד להסכים אתך. אני רק רוצה לומר לך, מעניין לעניין שלא באותו עניין, שלא מי שלא מדבר על וולאג'ה סופו שידבר על הר-חומה. אני אומר לך בצורה מפורשת, כבוד השר היקר, שאתה עקבי מאוד, שכל מי שמדבר על וולאג'ה, סופו שידבר על הר-חומה, ולאחר מכן על חומת ירושלים. אדוני היושב-ראש, תוצאות השביתה הקשה, שפקדה אותנו והשפיעה על כולנו במדינה, הן תוצאות שיביאו לבכייה לדורות, תוצאות שהן בבחינת מכה קשה ללאום. המורים יסיימו בקול ענות חלושה, כאשר מקצת תאוותם בידם. הדבר העיקרי הוא ששר האוצר, שהופיע כאן בפנינו וגילה פתיחות מרבית כאשר הוא אמר שרפורמה לא תהיה, למעשה אמר את הכול. שהרי אם אנחנו מגיעים לתוצאות – שאותן אנחנו יכולים לנחש – שלא זה ולא זה, נוצר מצב ששביתה כל כך קשה, שהביאה לוויכוח כל כך נוקב, לשאלה מי צודק ומה עומד בראש מעיינינו – שאלה שהפכה להיות עקרונית, על נושאים ערכיים של רמת החינוך בארץ – הפכה להיות חוכא ואטלולא, כאשר אנחנו אפילו לא מבינים מהן תוצאות השביתה ומדוע הסתיימה היום ולא הסתיימה לפני 60 יום. אלה דברים שלי קשה לקבל אותם, מהטעם הפשוט שהתלבטתי קשות אם באמת נושא החינוך עומד לפנינו, אם לא רק מאבק מקצועי או רצון להשיג הישגים כאלה או אחרים – שהם מאבקים לגיטימיים בחברה דמוקרטית. באמת שאלנו את עצמנו, והמורים כיוונו אלינו את החובה לבוא ולהכריע, אם אנחנו רוצים מדינה יותר טובה, חינוך יותר טוב, רפורמה. וזה מה שאנחנו מקבלים היום. אני מוכרח לומר שכאשר אמר שר האוצר כאן "רפורמה לא תהיה", הוא התכוון לומר – אם אני מכיר אותו, ואני מכיר אותו – שהתוצאות אינן משביעות רצון. משום שהרי כולנו מבינים – על כל פנים כולנו משלמים מס שפתיים – את הצורך בזעזוע של מערכת החינוך. ממערכת חינוך שאנחנו כיוונו אליה, שהיא ערכית, בעלת רמה, אנחנו חוזרים לכל מה שהיה. מה שהיה הוא שיהיה ומה שהווה. עוד אנחנו מדברים והנה 1,000 מפגינים באוניברסיטת תל-אביב תומכים במרצים, אשר גם הם עומדים בפתח על מנת להשיג הישגים, אשר אינני יודע אם הם מכוונים כל כולם לרמת החינוך בארץ. היו"ר דוד רותם: תודה לחבר הכנסת ריבלין. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה. אברהם מיכאלי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס לשני הנושאים שהועלו היום בהצעות האי-אמון. אני אתחיל דווקא מהנושא של המוגבלויות, שהיום ציינו יום מיוחד לו. אסור לנו לתת את ההרגשה שאנחנו בכנסת דנים בנושאים של מוגבלים ומוגבלויות רק ביום מיוחד כזה. אני חושב שהכנסת עושה דברים רבים ושונים בתחום הזה ובהתייחסותה למוגבלים בוועדות שונות. היום זה היה ביתר שאת בכמה ועדות שהשתתפנו בהן, וראינו את הנושאים הכאובים שהמוגבלים סובלים מהם כתוצאה מחוסר התייחסות אליהם או כתוצאה מכך שיש חוקים שהכנסת חוקקה אבל לצערנו הם לא מיושמים. משום שהם לא מיושמים, מי שסובל הם אותם מוגבלים, שאצלם זה לא מותרות, אלא זה הכרח, זה חלק מהחיים שלהם ובהיעדרם הם אינם מסוגלים לתפקד. אם אנחנו מדברים על נושאים שונים, אני אתייחס דווקא לשני נושאים שנתקלתי בהם היום בשתי ועדות שהשתתפתי בהן. בוועדת העלייה והקליטה דנו בדירות נ"ר, דירות שהמדינה אמורה להעמיד לרשות מוגבלים, ובין היתר לרשות מוגבלים עולים. הפער שהתגלה בנתון שנמסר לנו – כמה המדינה מסוגלת להעמיד לרשות אותם מוגבלים – הוא עצום. כששאלנו על הסיבה לפער, כל הזמן חזרו לנימוק שהיה קיצוץ בשיעור 66% בתקציב שהיה לטובת אותן דירות. בתקציב הנוכחי, אחרי אותו קיצוץ שהיה לפני שנתיים או שלוש שנים, לא רק שזה לא מתוקן, אלא אפילו מנסים לקצץ יותר, וב-2007 קיצצו אותו בקיצוץ הרוחבי שהיה. זו דוגמה אחת לחוסר רגישות, ואפילו מעבר לזה. וזה אנשים שלא יכולים לגור בדירה נורמלית בגלל המוגבלות שלהם. אם נגיד שהמדינה מעמידה לרשותם שכר דירה, בסכום שלדעתי לא מספיק – הרי הוא לא נותן פתרון של שכירת דירות לאותם מוגבלים. לצערנו אנחנו יודעים שהמוגבלים האלה אמורים להתאים את הדירות למוגבלותם, ולא כל בעל נכס מוכן להשכיר דירה לאדם מוגבל, שיצטרך להתאים את הדירה למצבו. זה נושא כאוב שעלה בוועדה, ופה אנחנו צריכים לחדד את הקריאה לגורמים בממשלה שאמורים לטפל בתיקון העוול הזה – הן במשרד האוצר והן במשרד השיכון, ואחר כך זה ירד גם למשרד העלייה והקליטה – שלא יכול להיות שפער כזה יהיה בתחום כה רגיש, ואי-אפשר לעשות קיצוצים רוחביים בלי לחשוב איפה אתה מקצץ או איפה הקיצוץ הזה גורם לעוול. דבר אחר שדנו בו, בוועדת החוקה, הוא הדיווח של נציבות שירות המדינה ונציבות לאנשים עם מוגבלויות. ראינו שהחוק שחוקק בכנסת לפני כמה שנים אינו מיושם בצורה מלאה, מסיבות כאלה או אחרות, והפערים עדיין גדולים. ביקשנו ותבענו שהדבר הזה יבוצע בצורה טובה יותר. הרגישות שלנו צריכה להיות רגישות יתירה כלפי אוכלוסיות מסוימות. אנחנו לא יכולים כל הזמן לומר להם שאין כסף. את חוסר הכסף אפשר יהיה להסביר במקומות שבהם ניתן לתת פתרון אחר, אבל, לצערנו, בהעדר תקציבים, אותם מוגבלים אינם יכולים להשתלב במגורים או בתעסוקה, ובסוף גם אין להם תנאים נורמליים למחיה. על כך, כחברה, נשלם ביוקר. תודה. היו"ר דוד רותם: תודה לחבר הכנסת מיכאלי. חבר הכנסת אלכס מילר. אלכס מילר (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, כשראיתי היום את הפרסום הראשוני בתקשורת הישראלית על כך שמתגבש הסכם בין ארגון המורים לבין הממשלה, הייתי מאוד מופתע, כי בסופו של דבר אזרחי מדינת ישראל לא קיבלו את הדבר העיקרי שהיה אמור לצאת מהשביתה הזאת. הם לא קיבלו שום שינוי באותם היעדים, שאולי לא משרד החינוך קבע, אולי אנחנו קבענו לעצמנו, ברמה של ההשכלה של הילדים, בהשקעה שאנחנו כהורים חושבים שהמדינה צריכה להשקיע בחינוך לעומת מה שקורה היום. אנחנו רואים שהדברים המינימליים, המשכורת של המורה ואולי הקטנת מספר הילדים בכיתות, הולכים להיכנס להסכם, ואת זה היה אפשר לעשות הרבה לפני השביתה. רונית תירוש (קדימה): כבר לפני שנה. אלכס מילר (ישראל ביתנו): כן. החוק שלך. היה אפשר לעשות את זה הרבה לפני הכניסה לשביתה. מי היה צריך את 60 הימים האלה? והילדים היום, אלוהים יודע איך הם ישלימו חומר של חודשיים שהם איבדו. איך הם יוכלו להתמודד עם מבחני הבגרות? אותה רפורמה שכולם מדברים עליה, שיש כאלה שמסכימים לה ויש כאלה שלא מסכימים לה, אני יכול לחלוק על הרפורמה הזאת, אבל בסופו של דבר אנחנו כן צריכים בצורה כזאת או אחרת לשנות את הפעילות של משרד החינוך, כי אנחנו לא יכולים למצוא את עצמנו מידרדרים משנה לשנה במבחנים הבין-לאומיים. אנחנו רואים שישראל מידרדרת משנה לשנה ממקום נמוך למקום יותר נמוך. איפה אותם יעדים שרצינו לשמוע עליהם, כשמשרד החינוך מצהיר שכל שנה נעלה את מספר הילדים שיוצאים ממערכת החינוך עם בגרות? יכולים לבוא ולהגיד שמשרד החינוך או מערכת החינוך זה לא בית-חרושת לציונים, אז לפחות תיתנו ערכים, לפחות שנראה את אותם בוגרים יוצאים מבית-הספר עם מוטיבציה להגן על מדינת ישראל, אבל גם את זה אנחנו לא רואים. מה בעצם היום שונה ממה שהיה לפני חודשיים? כלום. אדוני היושב-ראש, אני באמת מאמין שבסופו של דבר הממשלה תביא את אותה רפורמה בכל מערכת החינוך, ולא רק משהו שמכבה שרפה כזאת או אחרת. אני מקווה מאוד שנוכל למצוא את עצמנו בתהליך של צמיחה ולא צניחה, עם אחוז גבוה יותר של תלמידים עם בגרות ועם מקומות גבוהים יותר במבחנים הבין-לאומיים. אנחנו מדברים על מדינה שצריכה להוביל במחקר ופיתוח. עם ציונים כאלה שאנחנו מקבלים במבחן הבין-לאומי במתמטיקה, איפה נמצא את עצמנו בעוד 10–15 שנה? אדוני היושב-ראש, אני קורא למשרד החינוך להציב יעדים משמעותיים, שהם חד-משמעיים, לכל שנה, שנוכל גם לבחון את המשרד. ולא לדבר על דברים באוויר, אלא לבוא ולהראות לנו מה אפשר לעשות, בדרך שתהיה מקובלת על כולם. תודה. היו"ר דוד רותם: תודה לחבר הכנסת אלכס מילר. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, ואחריו – חבר הכנסת יצחק גלנטי. ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, התורה אומרת: כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי, והרגתי אתכם בחרב; והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. ספר שמות. אומר לנו הקדוש-ברוך-הוא: אם אתם תתאכזרו, לא תשמעו את צעקת היתומים, האלמנות, המוגבלים, הנכים, אותם אלה שלא יכולים לדאוג לעצמם – אני אטפל בזה, והעונש יהיה קשה עשרת מונים, עד כדי – והרגתי אתכם בחרב. במלים פשוטות, האחריות לאלה מוטלת על החברה היהודית. אלה שלא יכולים לדאוג לעצמם, לשם כך קיימת החברה היהודית ולשם כך יש ממשלה בישראל שצריכה לדאוג לאלה שלא יכולים לדאוג לעצמם. מצד אחד, אנחנו רואים שהמצב הכלכלי במדינה עולה ועולה, יש שפע אדיר של כספים שנמצאים מחוץ לתקציב, 12 מיליארד שקלים שנמצאים מחוץ לתקציב, והם הולכים אולי למטרות חשובות כמו הפחתת החוב, ויסבירו לנו כל הכלכלנים וכן הלאה, אבל בתוך התקציב יש כמה בעיות כל כך קשות, שאפשר היה לפתור אותן בהעברה של 2–3 מיליארדי שקלים ולהקל חלק גדול מהבעיות האלה. והמדינה מתעקשת, הממשלה מתעקשת, שר האוצר וראש הממשלה מתעקשים שהכסף הזה יישאר בחוץ ולא ייכנס פנימה. כשהיינו בקואליציה, הרגישות של מפלגתי היתה כל כך גדולה, שהשר שהיה ממונה על העניין, שר הרווחה, היה זבולון אורלב, ולקחנו את הוועדה, ועדת העבודה והרווחה, שהיושב-ראש שלה היה שאול יהלום, וגם אנחנו עסקנו בזה, ובכל מאודנו ניסינו לעסוק – עכשיו אני חוזר לנושא של הנכים – כדי לטפל ולעזור. כולם זוכרים את חוק השילוב, את הנושא של הנכים, כל אותו חוק אדיר שעבר בסופו של דבר בכנסת. מה יצא מכל זה? כשאתה מדבר עם הנכים, הם אומרים לך שהיה נפלא, העברת החוק, אבל הוא לא מתממש, משום שמשרדי הממשלה הרלוונטיים לא מתקינים את התקנות כדי לממש אותו. כשאנחנו נותנים להם את הקצבאות או את הגמלאות וכל הדברים האחרים, אנחנו מצמידים את זה למדד, כשכולנו יודעים שזה הולך ונשחק יחד עם השכר הממוצע במשק. הם, כדי לחיות, צריכים את השכר הממוצע במשק, ואנחנו לא נותנים להם את זה. עכשיו, בחוק ההסדרים, רוצים להקפיא את ההצמדה בכלל. על מי אנחנו מדברים? על מי אנחנו חזקים? על אותם חלשים? משום שהממשלה לא עושה את המינימום שנדרש לאותן אוכלוסיות, מפלגתי קוראת ומבקשת מכל חברי הכנסת להצביע אי-אמון בממשלה, ולו רק בנושא הזה, כדי שאנחנו לפחות נראה שאנחנו עושים מה שמוטל עלינו כמדינה וכשלטון. היו"ר דוד רותם: תודה לחבר הכנסת סלומינסקי. חבר הכנסת יצחק גלנטי, ואחריו – חבר הכנסת יעקב כהן. יצחק גלנטי (גיל): כבוד היושב-ראש, שרים, חברי כנסת נכבדים, על מצבה הרעוע של מערכת החינוך הישראלית למדים אנו מדי יום ביומו מנתונים קשים המתפרסמים בכלי התקשורת. עוד ועוד מדדים בין-לאומיים מוכיחים כי רמת ההשכלה של ילדינו הולכת ויורדת משנה לשנה. רק בשבוע שעבר פורסמו תוצאות מבחני "פיזה" העולמיים. נוער ישראל דורג במקום ה-40 מתוך 57 מדינות, וקשה לי לומר שזה מקום של כבוד. בעבר הלא-רחוק נקראנו "עם הספר", והיום אנחנו מדשדשים בין מדינות נחשלות עם הישגים זוועתיים בכל הקשור לחינוך ילדינו. ולא רק בהשכלת ילדינו חוטאים אנו. יש בעם תחושה של אובדן הערכים והאידיאלים, תחושה של פריקת כל עול בקרב הציבור. האלימות חוגגת, לא עובר יום שבו לא שומעים על מקרה מזעזע של פגיעה בקשישים. "והדרת פני זקן" איננו רק משפט אנכרוניסטי, זוהי דרך חיים. חייבים אנו להחזיר את הערכים הישנים לנוער, אותו נוער שהיום, צר לי לומר, משתמט משירות בצה"ל, דואג אך ורק לעצמו וחי על-פי המנטרה של "אני ואפסי עוד". לאן נעלמה הסולידריות? איפה גאוות העם והרצון לתת למדינה? איך הפכנו למדינה עוכרת יושביה? אנו מידרדרים לתהום של בורות ואובדן ערכים בקצב מסחרר. חייבים לעצור את הנפילה לפני שיהיה זה מאוחר מדי. וליושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, אני קורא לקום ולעשות מעשה. הישועה לא תגיע מהצעות אי-אמון, ובוודאי לא ממאבקים בקואליציה ובממשלה. בל נשכח כי תחילת ההידרדרות החינוכית החלה עוד בימיו של חבר הכנסת בנימין נתניהו, כאשר כיהן כשר האוצר וכאשר קיצץ נרחבות את תקציב משרד החינוך. אז מספיק עם ההתמקחות, שאין לה מקום בקרבנו. הגיע הזמן למעשים. טוב יעשה אם יביא הצעות קונקרטיות לשינוי דרסטי של המצב, כי בכל הקשור לחינוך ילדינו, אחד אנו, קואליציה ואופוזיציה, שמאל וימין, דתיים וחילונים. אין לנו ארץ אחרת, ואסור לנו לאבד את הדרך. תודה רבה. היו"ר דוד רותם: תודה לחבר הכנסת גלנטי. חבר הכנסת יעקב כהן, ואחריו – חבר הכנסת חיים אורון. יעקב כהן (יהדות התורה): כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, סיעתנו הגישה היום הצעת אי-אמון עקב הדוח החמור שהתפרסם לקראת היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. הדוח הוגש על-ידי נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלות, אשר אומרת שהמצב של אנשים עם מוגבלות בישראל הידרדר והוא היום מהקשים ביותר בארצות המערב. מדובר על אוכלוסייה קשה, אוכלוסייה של כרבע מאזרחי ישראל, שהם כ-1.3 מיליון אזרחים, המתמודדים קשות עם מגבלותיהם הן בתחום התעסוקה, הן בהכרה בזכויותיהם, הן ברמת ההשכלה והן בסיוע שהם מקבלים ממשרד החינוך. בדוח מופיע נתון, שהכנסותיהם של אנשים עם מוגבלויות הן פחות מ-70% מהכנסותיהם של אנשים בלי מוגבלויות. שיעור המועסקים בקרב האוכלוסייה הזאת נמוך ביותר. הדוח מציין גם ש-70,000 אזרחים עם מוגבלות אינם מועסקים ואינם מקבלים קצבה מהביטוח הלאומי. רבותי, האומה הישראלית היתה ידועה תמיד כאומה שמידת החסד והרחמים היתה דגלה, ולצערנו הפער בין האוכלוסיות גדל והולך. המצב הוא שכל נכה שבא לקבל סיוע נהפך לחשוד ולגנב. כאחד שמתמקד בנושא הזה אני חייב לומר שבאים אלי אזרחים נכים, אזרחים שיש להם ילדים נכים, ומספרים על הסחבת ועל היחס ועל הסבל שהם עוברים עד שהם מגיעים לוועדות רפואיות, וכן על העיוותים המתמשכים בוועדות האלה. ואני רוצה לציין כמה נקודות. הסחבת – עד שמזמינים אותם לוועדות ועד שמגיעות תשובות. ההתנכרות והאי-רצון להכיר בנכותם. יש מחלות, יש אנשים שלא מסוגלים להתמודד בכוחות עצמם, ומשום-מה לא מכירים במחלה שלהם – חולים בעמוד השדרה, חולים כרוניים, דלקת פרקים, חולים עם מחלות מיוחדות. אי-אפשר להבין למה, בכל אופן לא מכירים במחלה שלהם, ואלה עיוותים שחייבים לתקן. אי-אפשר לעבוד רק לפי הספר. כמו כן, יש עיוותים בתחום הניידות, הוצאה שאינה מוכרת להורים שיש להם ילד מוגבל מבחינה נפשית או ילד מיוחד שלא מסוגל לנסוע בתחבורה הציבורית, אבל הוא לא נייד ולא מכירים בסיוע שלו. כן בנושא הציוד הרפואי: קשיים בקבלת עגלות נכים. עיוות נוסף הוא שמי שמכירים במחלה שלו, אף שבטוח שהמחלה מקננת בו שנים, לא מכירים בכך רטרואקטיבית, והוא מקבל רק מעכשיו, מקסימום שנה קודם. זה הגיע למצב שמי שצריך סיוע מבקש מחברות ייעוץ, שלוקחות אחוז מהנכות. נושא נוסף הוא הדוח הקובע שיש ריכוז גדול של אנשים עם מוגבלות בעלי השכלה נמוכה. זה הגיע למצב ש-50% מהתלמידים לא סיימו בית-ספר תיכון. כמו כן, הצמצום בסיוע ובסייעות. ממצא חמור הוא שהשנה הוציאו את בתי-הספר העל-יסודיים מהחינוך הממלכתי, וכך הגיע מצב שילדים בחינוך שחייבים סיוע, ילדים בעלי ליקוי שמיעה שאני מכיר – שום מוסד לא רוצה לקבל אותם, כיוון שהם לא מקבלים שום סיוע, כיוון שהוציאו אותם מהממלכתי והעבירו אותם למוסדות פטור. זה עיוות, ולא ייתכן שגם ילדים נכים יכו בהם ויפלו אותם כי מוסדות פטור לא מקבלים סיוע. אני קורא לשרת החינוך להסיר את החרפה מעל ראשינו. אני קורא לממשלה ולשר הרווחה, הרי המשפחות האלה מתמודדות עם קשיים שאי-אפשר לתארם. יש ללכת לקראתן, הן בנושא המחיה והסיוע והן בנושא ההשכלה. הבעיה היא שהממשלה, שסובלת ממוגבלות, איננה מסוגלת לסייע לנכים ולמוגבלים. לצערנו מתברר שוב שהממשלה איבדה כל רגישות בכל נושא הקשור לחמלה, ולכן איננה ראויה לתמיכה ולאמון. תודה. היו"ר דוד רותם: תודה לחבר הכנסת יעקב כהן. חבר הכנסת חיים אורון, ואחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור. חיים אורון (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הריטואל הזה של הצעות האי-אמון שחוזר כל יום שני, והפעם ביום שלישי – כל מי שעולה על הדוכן בוחר אחד מהנושאים במסגרת של שלוש דקות, ואני רוצה להתייחס עכשיו למשבר במערכת החינוך, אולי לפתרונו היום, ובעיקר למה שהיה סביבו. בשבוע שעבר עברה בין חברי הכנסת – אגב, גברתי שרת החוץ, ביוזמה של חברה בכירה בקואליציה, יש הרבה המצאות בכנסת הנוכחית – הצעה להדיח את שרת החינוך. הנימוק המרכזי היה נטילת אחריות. ואני רוצה לשאול אותך, אדוני היושב-ראש, אחריות במקומותינו עד היכן מגעת? זה לשבוע? זה לחודש? זה לקדנציה? שמעתי אתמול את שר האוצר לשעבר, יושב-ראש הליכוד, נואם בוועידת ישראל לעסקים על החינוך: תוסיפו כסף למורים, צריך להוסיף כסף למורים; תוסיפו כסף לכיתות, צריך להוסיף כסף לכיתות; יש בעיות בתחום הזה. איפה הוא היה? הוא אבי-אבות המשבר הזה. משבר שנמשך כבר כמה שנים, עכשיו הצטברו כל התופעות סביבו – של שכר בלתי אפשרי למורים, של גודל כיתות בלתי אפשרי. אני לא אומר שהבעיה היא רק תקציבית, אבל מי שמשלה את עצמו שניתן להתמודד עם השאלה הזאת ללא היבטים תקציביים, איננו יודע מה הוא סח. מנכ"לית משרד החינוך – טוב שנכנסת, חברת הכנסת תירוש – מפטרת את שרת החינוך. בסדר גמור. מצדי כל הממשלה הזאת צריכה להתפטר, עם שר האוצר וראש הממשלה. הם, אגב, אחראים יותר ממנה. אבל בכל זאת, איפה את היית לפני שלוש שנים? היית שם בסביבה. את כל זה לא ראיתם? את כל זה לא שמעתם? אמרו לכם את זה, ידעתם, בתוך הכנסת, באקדמיה. "פיזה" וסקרים אחרים היו גם קודם. זה תהליך של שנה אחת? למה אני אומר את זה, אדוני היושב-ראש? לא בשביל להתחשבן אחורנית, אלא כי שום דבר מהותי לא השתנה. בתקציב המדינה, שאנו נדון בו בעוד שבועיים, אין שום שינוי מהותי. המסלול שהביא אותנו לשורת משברים בחינוך, בבריאות, ברווחה – קודמי דיבר גם על אנשים עם מוגבלויות – המסלול הזה נמשך. לא רק שהוא נמשך, אלא שיש אידיאולוגיה שמקיפה חלק גדול מהבית הזה, מהליכוד דרך קדימה, ולצערי לפעמים גם מפלגת העבודה, שזה מסלול מוצלח. אנחנו מקבלים כל פעם פתק ממישהו אחר שהמסלול הזה מוצלח. מדובר על שיעורי צמיחה ועל העלאת רמת החיים. בטח שהוא מוצלח, כי הוא רק בחצי מדינה. הבית הזה הוא הגורם היחיד שיכול לחבר בין שני חצאי המדינה, זו שצומחת וזו שאיננה צומחת, והוא לא ממלא את תפקידו הבסיסי, כי חלק גדול מהבית הזה לא מקבל שזה תפקידו. למרות אמירות מאוד יפות מעל הדוכן, אם זה ביום לאנשים עם מוגבלות ובשבוע הבא ביום זכויות האדם – לא מקבלים את מלוא האחריות לפער הזה שהולך ונוצר, והוא המשמעותי והמשותף לכל המערכות. הפער בחינוך הוא הרבה יותר מסוכן, אפילו מהתוצאות הנמוכות; הפער בין אלה שיש להם לאלה שאין להם הוא יותר מסוכן מאשר עצם המציאות של אנשים עם מוגבלויות; הפער בין מרכז לפריפריה הוא יותר מסוכן מעצם הנתונים; הפער בין יהודים לערבים – גם כן. הייתי יכול להמשיך כך ולמנות, ולמנות, ולמנות את הפערים בחברה הישראלית. בעצם המסלול שבו אנו הולכים נמשך באותו כיוון שבו הלכנו בשנים האחרונות, שיצר והעצים את הפער הזה. חלק גדול מהמגלגלים עיניים לשמים עכשיו היה שם, תמך בזה, ולצערי תומך בזה גם עכשיו. היו"ר דוד רותם: תודה לחבר הכנסת אורון. חבר הכנסת אברהים צרצור, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בדקות הקרובות אני אתמקד בנתונים המזעזעים שפורסמו בימים האחרונים במסגרת הדוח של האגודה לזכויות האזרח בישראל, תחת הכותרת "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב 2007". הדוח המזעזע הזה מכסה מגוון רחב של נושאים הקשורים למצב בתוך מדינת ישראל וגם למצב בשטחים הכבושים. בין התופעות, המגמות והתהליכים שעליהם מצביע הדוח בולטת מגמה גוברת של אי-שוויון בנגישות של שירותי בריאות; יחסו של הרוב היהודי אל המיעוט הערבי בישראל מאופיין בדרך כלל בסטריאוטיפים, פחד ודה-לגיטימציה; התמשכות תופעות של סחר בבני אדם, ובהן כבילת עובדים וגביית דמי תיווך; הקשחה במדיניות ההגירה כלפי זרים שאינם יהודים, ואף כלפי פליטים או מבקשי מקלט; הזנחה ואפליה מכוונת ומתמשכת של תושבי ירושלים הערבית המזרחית ושל תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב; איומים על הדמוקרטיה הישראלית ועל הזכות לפרטיות. בשטחים הכבושים מצביע הדוח על הפרות גורפות וחמורות של כל זכויות האדם הבסיסיות, השמות לאל כל ניסיון לנהל חיים תקינים. מהדוח הזה עולות שתי שאלות. מהן הסיבות לנתונים המזעזעים האלה שהועלו בדוח הזה? כנראה יש שתי סיבות בסיסיות ועקרוניות. הסיבה הראשונה היא המדיניות של ממשלת ישראל או של ממשלות ישראל השונות, אם באי-שמירה על זכויות האדם ואם בהפרתן הישירה. הסיבה השנייה היא השתיקה הרועמת של האוכלוסייה במדינת ישראל אל מול התעצמות תופעות הגזענות, הפחד וההשפלה של הזולת. לשתי הסיבות האלה צריכים להתייחס במלוא כובד משקלן. לגבי הממשלה, הגיע הזמן שהיא תחליט פעם אחת ולתמיד שיש מקום ויש צורך מוסרי, וגם חוקי, לשנות באופן דרסטי את מדיניותה כלפי האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. הדבר השני, הקשור לכלל האוכלוסייה במדינה הזאת, הוא שיש צורך באימוץ תוכנית חינוכית, שתגדל דור חדש של ישראלים. מהנתונים שאנו קוראים בדוח הזה, יותר מ-75% מצעירי מדינת ישראל מסתכלים על ערביי ישראל לא רק כעל גורם מאיים או איום אסטרטגי, אלא ברמה נמוכה, זולה ונבזית ביותר, כעל אנשים לא משכילים, לא תרבותיים, אפילו שאינם נקיים. אני מעלה נקודה אחת. כולם יודעים שאנחנו כערבים וכמוסלמים מתרחצים או רוחצים את האיברים החיצוניים שלנו וגם האינטימיים שלנו חמש פעמים ביום. אני לא יודע מי יותר נקי, זה שרוחץ את איבריו חמש פעמים יום, או אלה שאינם עושים את אותו דבר. לכן יש צורך, באמת מכריע ומיידי, שמדינת ישראל תאמץ תוכנית לימודית-חינוכית, שתיכלל בתוכנית הלימודים בבתי-הספר במדינת ישראל, שתגדל דור צעיר שיאמין במעמקי לבו בזכויות אדם, בכבוד האדם, בכבוד הזולת, בכיבוד מוחלט של השוני שיש באחר לעומתך כרוב במדינת ישראל. אני חושב ששני הדברים האלה נחוצים כדי להגיע לפחות לתחילתו של מירוץ לכיוון של חברה אנושית ולא חברה ברוטלית, כפי שזה עולה מהדוח הזה. היו"ר דוד רותם: תודה רבה לחבר הכנסת אברהים צרצור. חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת ואסל טאהא. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, רבותי חברי הכנסת, הבוקר דהרו דחפורי מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית בחולות הנגב על מנת להרוס בתים רעועים בארבעה יישובים בלתי מוכרים של ערביי הנגב. הדבר קורה דווקא היום, אבל זה לא היה אירוע יוצא דופן. אנו עדים מדי שבוע לאותה מלאכת הרס שמבצעות רשויות המדינה, שאינן מאפשרות לבנות, אינן מאפשרות תחליפים, אינן מאפשרות לאדם להתקיים באדמתו שהיה קיים בה מאז ומתמיד, אבל מזדרזות להרוס לא רק מבנים, אלא להרוס חיים. דווקא היום, בשבוע השני של דצמבר, בפתחו של החורף, לסלק אנשים מביתם ולזרוק אותם לחולות? אני חושב שזה מעשה נפשע שבעתיים. מדינת ישראל, על ממשלותיה, לא יכולה להצטעצע במלים על דמוקרטיה ועל זכויות אדם, ובו זמנית לשלול מאזרחים את הזכות לקורת גג. אני אומר כאן שוב בפעם האלף, בין השמירה על חוק עושק לבין הזכות לקורת גג, הזכות לקורת גג היא הגוברת. שאף אחד לא יספר סיפורים על שלטון חוק ועל יישום החלטות ותוכניות. אם החוק והתוכניות נועדו לנשל את האדם מאדמתו ומביתו, הם בלתי חוקיים בעליל. תגידו מה שתגידו, תתרצו מה שתתרצו. האזרחים הערבים בנגב היו קיימים עוד לפני קום המדינה באותם המקומות, באותו החלל של חולות הנגב. אם מישהו חושב שעצם העובדה שהם נמצאים במקומם זה מהווה סיכון למדינה, אני חושב שהמדינה צריכה לבדוק את עצמה ואת נקודות חולשתה אם בית מסוים, ביישוב מסוים, במקום מסוים הוא הסכנה, או שמא מדיניות הממשלה היא הסכנה לאזרחיה. מדינות לא קמות על מנת שאזרחים יסגדו להן. מדינות קמות על מנת לאזן בין האינטרסים של כלל האזרחים, לדאוג לרווחתם, לחייהם, לפתור את מצוקותיהם, לאפשר להם את המינימום של חיים בכבוד, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקורת גג, כאשר מדובר בבית, שהוא הזכות הבסיסית והאלמנטרית של כל אזרח. המדינה אינה מתבקשת לתת אדמות לאזרחים הערבים. היא מתבקשת שלא לנשל אותם מאדמתם. המדינה לא מתבקשת אפילו לבנות לאותם אזרחים, אלא לא להרוס את ביתם. על כן אני חושב שהמחזה הזה, שחוזר מדי שבוע גם בנגב וגם במקומות אחרים, זה ביטוי של הנפשעות הבלתי-מוגבלת של מדיניות הממשלה הזו והממשלות שלפניה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. חבר הכנסת ואסל טאהא, בבקשה. ואסל טאהא (בל"ד): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מי ששמע את השר ממשרד ראש הממשלה, חיים רמון, ודאי הוציא את המטפחת וניגב את הדמעות שלו על ישראל המסכנה, שהיא הקורבן. ראובן ריבלין (הליכוד): בשביל להיות קורבן לא צריך להיות מסכן. ואסל טאהא (בל"ד): שוכח כבודו או שהוא מתעלם, שמייד לאחר כינוס ועידת אנאפוליס ישראל הסלימה את תוקפנותה נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים. היא פגעה ופוגעת בתשתיות חשובות, מנתקת מים וחשמל, מונעת הגעת מזון לרצועה. שיא האטימות והרוע, גברתי שרת החוץ, מתגלם בחוסר ההתחשבות הישראלי בכל הנוגע – על הנקודה הזו אני צריך לעמוד. דיברו על החינוך, דיברו על כל הדברים שבגללם יש צורך להביע אי-אמון בממשלה זו. אני רוצה לעמוד על הנקודה האנושית הזאת: החולים ברצועת-עזה. אני חייב לומר שחבר הכנסת רביץ הראה הבדל בין עדר לבין בני אדם. הוא אמר שלבני האדם יש מאפיינים. אחד המאפיינים של בני אדם זה רגישות, חמלה, גמילות חסד כלפי הקבוצות החלשות. מה יותר חלש מקבוצת חולים, שמונעים מהם טיפול נאות? שמונעים מהם לקבל טיפול גם בחוץ-לארץ? זו נקודה חשובה, גברתי שרת החוץ, שמראה עד כמה הממשלה הזאת אטומה, מראה עד כמה היא רצינית בתהליך השלום. לפי הדיווחים, 33 חולים נפטרו בעזה מחוסר טיפול. בתוך אלה יש תינוקת בת שנה שמנעו ממנה טיפול. לפי הדיווחים יש 1,500 חולים במצב קשה, ש-350 מהם במצב אנוש, ומונעים מהם טיפול. השר חיים רמון בא ומטיף לנו מוסר, כדי לעמוד נגד הטרור הפלסטיני. אם זה לא טרור נגד חולים, מה זה? איך אפשר לקרוא לזה? לכן, אדוני היושב-ראש, אני רואה שהממשלה הזאת לא ראויה מהסיבה הזאת, מה עוד שיש סיבות נוספות. חבר הכנסת סילבן שלום דיבר על המחיצות שיש בבית-ספר בפתח-תקווה. אני שואל אותו, אדוני שר האוצר לשעבר, האם המדיניות הזאת נולדה אתמול? המדיניות הזאת היתה כל הזמן שהיית שר בכיר בממשלת ישראל. מה עשית, אדוני שר האוצר לשעבר? את המחיצות האלה אני לא רוצה לראות בין ספרדים לאשכנזים, מפני שאני נאבק שזה לא יהיה גם בין ערבים ליהודים. לכן, אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת לא ראויה. היו"ר יצחק זיו: אחרונת הדוברים, חברת הכנסת רונית תירוש. רונית תירוש (קדימה): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני מודה לסיעה על שאפשרה לי להגיב על הצעת האי-אמון הקשורה בנושא החינוך, ליושב-ראש הקואליציה וליושב-ראש ועדת הכנסת, משום שדעתי הביקורתית ידועה, ולמרות זאת חשוב שאני אומר את הדברים כאן. ההישגים הלימודיים של תלמידי ישראל, שהתפרסמו לאחרונה, קצת הפתיעו אותי, אני חייבת לומר, משום שבתקופת כהונתי כמנכ"לית משרד החינוך, כאשר חשפנו את הכשלים במערכת, ובעצם היינו בבחינת השגריר שמביא את ה"בשורה", ידענו שצריכים לעשות כמה מעשים, וניסינו. אף אחד לא יכול לומר שלא ניסינו. התוצאות מראות שחלק מהניסיונות לפחות לא צלחו. אני עדיין מייחלת לאותם גורמים מקצועיים שימצאו את המתכון שיסייע לפתור את הבעיה הזאת של אובדן אתוס הלמידה, קדושת הלמידה של תלמידי ישראל. הזלזול שהם מפגינים כאשר הם נדרשים להיבחן במבחנים בין-לאומיים, מתוך ידיעה שהם לא מקבלים את הציונים של הבחינה הזאת לתוך תעודת סוף השנה או אמצע השנה, הוא גדול. הם ממש מזלזלים במבחן, שלא כמו חבריהם מיתר מדינות העולם, שמתייחסים ברצינות יתירה לכל מבחן. זה מסביר חלק מהתוצאות. עם זאת, אני חייבת לומר שנקודת אור אחת כן ראיתי, כאשר כיתות ב' זכו לציון ממוצע של 85. אומנם, זה לא בר השוואה, כי לא היה מצב שבו כיתות ב' נבחנו קודם לכן, אבל ציון 85 הוא ציון ראוי ויפה, בעיקר לילדים שנמצאים בתחילת דרכם האקדמית, שצריכים לרכוש את מיומנויות השפה. אני תולה את ההצלחה הזאת, ואני מקווה שלא אתבדה, בכמה מהלכים שעשינו, ואני מקווה שהם יימשכו. הדבר הראשון הוא שאנחנו בזמנו הכנסנו נושא של מוכנות לקריאה וכתיבה בגני-ילדים, מה שלא היה קודם לכן, שהביא אותם יותר מוכנים לאתגרים של כיתות א' וב'. הדבר השני שעשינו היה ביטול שיטות הוראה שזכו לביקורת עצומה, כמו השפה כמכלול. בשיטות הללו רבים מהילדים הלכו לאיבוד ולא מצאו ידיים ורגליים, ואיבדו את היכולת להקנות לעצמם את יסודות הקריאה, מה שהפריע להם אחר כך להגיע להישגים טובים במקצועות אחרים. אני מקווה שזו אכן בשורה. זה דור חדש שצומח במערכת החינוך, ואני מקווה שהדור הזה אכן לא יאכזב בהמשך הדרך. אין לי להלין על התוצאות הנוכחיות, בטח לא כלפי שרת החינוך הנוכחית, לא הקודמת וגם לא שלפניה, משום שבכל העת נעשים המאמצים, כפי שציינתי, ועוד לא נמצאה התרופה האולטימטיבית לכך. אני רוצה להזכיר לרבים מחברי הבית הזה שהיו בכנסות קודמות, שהיו שותפים להצבעה – אני מתייחסת פה לחבר כנסת חיים אורון, שכרגע אני לא רואה אותו, שביקר את המושב הקודם, הקדנציה הקודמת, של קיצוצים במערכת החינוך. אגב, היו קיצוצי flat – אדוני היושב-ראש, אני לא שומעת את עצמי. קריאות: – – – היו"ר אמנון כהן: אני מבקש מחברי הכנסת הנכנסים לשבת במקומותיהם. כמובן, כולל השרים. שר האוצר, בבקשה לשבת, שרת החוץ, בבקשה לשבת. תיכף היא מסיימת ואנחנו עוברים להצבעה. אפשר כבר לסיים, גברתי. אני רואה פה נוכחות מכובדת מאוד של חברי כנסת, שרוצים להצביע וללכת הביתה להדליק נרות חנוכה. רונית תירוש (קדימה): אני רוצה להגיע לעיקר. הרפורמה שנחתמה עם הסתדרות המורים, "אופק חדש", היא רפורמה שהתשתית שלה, חבר הכנסת חיים אורון, זהה לחלוטין לתשתית שהציע בזמנו דברת, רק האחוזים שם כנראה לא דומים, ולכן אני מקווה שברגע שייחתם הסכם, ואנחנו נברך על ההסכם שייחתם, אני מקווה, עם המורים העל-יסודיים, ימצאו גם את הדרך לתקן את העיוותים שהיו בחתימה על ההסכם עם הסתדרות המורים ועם מורי החינוך היסודי. אני רוצה לברך את ראש הממשלה, שהחליט להיכנס בעובי הקורה, וכנראה גם בזכותו – וגם אולי בזכות המאמצים שעשה שר האוצר ואולי גם עשתה שרת החינוך, אינני יודעת, קודם לכן – אבל בעיקר בזכותו, כנראה המשבר הזה הולך להיפתר, ואני מקווה שהוא ייפתר טוב. רק אם שר האוצר יהיה מוכן להקשיב לשתי הצעות שאני מעלה אותן כאן, ואני גם אעשה את זה – באמת חשוב לי לדבר. לא באתי לארגן שירה בציבור עד שנארגן את כל הקואליציה, מה גם שאני מזייפת בשירים. אני רוצה להציע, בצניעות, דבר אחד – אין לי למי להציע, שר האוצר יוצא. היו"ר אמנון כהן: תציעי את זה לפרוטוקול של הדיונים במליאה ואנחנו נעבור להצבעה. רונית תירוש (קדימה): חברים, אנחנו חווינו משבר מאוד קשה, שלא היה כמותו במדינת ישראל מאז הקמתה. חבל מאוד יהיה אם המשבר הזה לא יביא את הפירות הנדרשים לפתרון הבעיות האמיתיות במערכת החינוך. כדי שזה יקרה, מעבר לשכר המורים, שאני לא רוצה להיכנס אליו, יש שתי נקודות שאני עוד לא רואה להן בדיוק מענה. האחת זה באמת להתמודד עם הצפיפות בכיתות ולא להתפשר באמצע על מספרים שלא יביאו את התוצאות המקוות. זה דבר אחד. הדבר השני, שלא ראיתי אותו לא ברפורמה של היסודיים, וכנראה גם לא בעל-יסודיים, זה הטיפול בנושא של הגיל הרך. אם לא ייכנסו לרפורמה בגני-הילדים מול הגננות, לא עשינו כלום. לעולם נימצא במצב של כיבוי שרפות, במצב שאנחנו מנסים לצמצם פערים, וזה לא נכון. פעם אחת, בראייה אסטרטגית, בתכנון אסטרטגי, צריכים לעבוד נכון, לפעול נכון. דהיינו, להשקיע נכון כבר בגיל הרך, עם כיתות גן קטנות, עם גננות מומחיות במקצוען, כדי שהפערים בכלל לא ייווצרו, וכך נחסוך הרבה מאוד כסף לתיקונים בעתיד. אני מקווה שהדברים שלי נופלים על אוזניים קשובות ואני אשמח להיות שותפה, יחד עם חברים אחרים כאן, לפתרונות למען מערכת החינוך. תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חברי חברי הכנסת, רבותי השרים, נעבור להצבעה על הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה בנושא השביתות במערכת החינוך. אני מבקש להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה – 22 נגד – 43 נמנעים – אין הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 22, נגד – 43, אפס נמנעים. אנחנו מוסיפים את קולו של חבר הכנסת יצחק זיו. אני קובע שהצעת האי-אמון מטעם סיעת הליכוד לא התקבלה. נעבור להצבעה על הצעת סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד להביע אי-אמון בנושא: מדיניות הממשלה המייצרת עימות צבאי ומעמיקה את המשבר החברתי. אפשר להצביע. הצבעה מס' 5 בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 11 נגד – 46 נמנעים – 6 הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 11, נגד – 47, שישה נמנעים. אני קובע שהצעת אי-האמון מטעם סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד לא התקבלה. הצעת האי-אמון של יהדות התורה והאיחוד הלאומי – מפד"ל הפכה להצעה לסדר-היום, בתיאום עם כבוד השר. אנחנו נצביע אם להעבירה לוועדה לדיון. מי שבעד – לוועדה, מי שנגד – מסיר מסדר-היום. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 38 נגד – 27 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 38, נגד – 27, אחד נמנע. אני קובע שהצעת האי-אמון שהפכה להיות הצעה לסדר-היום תעבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות לדיון. הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת היו"ר אמנון כהן: אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת להודיע הודעה למליאת הכנסת. בבקשה, אדוני . דוד טל (יו"ר ועדת הכנסת): אדוני היושב-ראש, שר הדתות, ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעות חוק לשם הכנתן לקריאה ראשונה כדלקמן: ועדת החינוך, התרבות והספורט תדון בהצעת חוק איסור אלימות בכדורגל, התשס"ח–2007, של חברי הכנסת רונית תירוש ואבשלום וילן. הוועדה לקידום מעמד האשה תדון בהצעת חוק עבודת נשים (תיקון – איסור עבודת יולדת במשמרות), התשס"ו–2006, של חבר הכנסת דוד טל. כמו-כן קבעה ועדת הכנסת כי ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעה לסדר-היום בנושא: אסירים ביטחוניים ערבים אזרחי המדינה, של חבר הכנסת עבאס זכור. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר אמנון כהן: הכרזה למזכיר הכנסת. סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – החלטות ועדת הכנסת בדבר שעת שאלות ושאילתות דחופות. הצעת ועדת הכנסת להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא קליטת ערבים בשירות הציבורי. הצעת ועדת הכנסת לתיקון סעיף 106ו לתקנון הכנסת. החלטת ועדת הכספים לגבי צו היטלי סחר (היטל יבוא הנובע מהסכם העדפה) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשס"ז–2007. מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושאים: ניתוקי מים באיחוד הרשויות אל-שגור וניתוק אספקת מים ליישובים הערביים בכלל ולמג'ד-אל-כרום בפרט; עבירות בנייה בלתי חוקית ופלישה לקרקעות המדינה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה) (תיקון מס' 20) (הגבלת תקופת התחולה), התשס"ח–2007. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 20) (חובת שיתוף עסקים קטנים ובינוניים), התשס"ח–2007; הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 96) (תקיפת קשיש), התשס"ח–2007; הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 97) (גנבת ציוד חקלאי ותוצרת חקלאית), התשס"ח–2007. לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 110), התשס"ח–2007, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 81), התשס"ח–2007, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. הודעת ועדת החינוך, התרבות והספורט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק [מס' כ/111; הכנסת ה-16, מושב רביעי, חוב' ח', עמ' 27308.] היו"ר אמנון כהן: נעבור להודעה של ועדת החינוך, התרבות והספורט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 7) (ספרי לימוד), התשס"ו–2005. חבר הכנסת מיכאל מלכיאור, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, ימסור את ההודעה. בבקשה, חבר הכנסת מלכיאור. מיכאל מלכיאור (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבין שיש כאן התרגשות רבה אחרי הצעות האי-אמון. על-פי חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, אני מתכבד להודיע במליאת הכנסת על רצונה של ועדת החינוך, התרבות והספורט להחיל את דין הרציפות על הצעת חוק החינוך הממלכתי (תיקון מס' 7) (ספרי לימוד), התשס"ו–2005 – הצעות חוק כ/111. על -פי הוראות חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, כל סיעה הרוצה בכך, או הממשלה, רשאית להציע, בתוך שבועיים, שדין הרציפות לא יחול על הצעת החוק. אם תוגש הצעה כזאת, תחליט הכנסת בעניין. אם לא תוגש הצעה כזאת, תחליט הכנסת בהצבעה, ללא דיון, על החלת דין הרציפות. הוחל דין הרציפות – תמשיך ועדת החינוך, התרבות והספורט לדון בהצעת החוק, ורשאית היא לנהוג בדיונים שהתקיימו בכנסת הקודמת כאילו היו אלה דיונים שלה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. הצעה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים; הצעה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין השרעיים [נספחות.] היו"ר אמנון כהן: אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעה בדבר הסמכת ועדת הכספים, לפי סעיף 16(ב) לחוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ"ג–1962, לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים. אנחנו צריכים לשמוע את יושב-ראש ועדת הכספים סטס מיסז'ניקוב, ואנחנו צריכים גם להצביע. סטס מיסז'ניקוב (יו"ר ועדת הכספים): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת החלטה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתם של מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים ומנהל בתי-הדין השרעיים. לאחרונה נחקק חוק בתי-הדין הדתיים (מנהלי בתי-הדין) (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007, באופן שמסמיך את הכנסת לקבוע את משכורתם וגמלאותיהם של מנהלי בתי-הדין הדרוזיים והשרעיים. לפי החוק, רשאית הכנסת להסמיך את ועדת הכספים לקבוע כי משכורתם של מנהלי בתי-הדין הדרוזיים והשרעיים והתשלומים האחרים שישולמו להם בתקופת כהונתם יהיו מקבילים בדרגה ובתפקיד לנושאי המשרה השיפוטית המכהנים בבית-הדין של הערכאה העליונה של מערכת בתי-הדין הרלוונטית. אבקשכם לאשר את הסמכתה של ועדת הכספים לעניין זה, על מנת שהוועדה תוכל בהמשך לבחון ולהשוות את הסדר המשכורות והתשלומים הראוי לעניין מנהלי בתי-הדין הדרוזיים והשרעיים. תודה רבה. משה גפני (יהדות התורה): מי מוסמך היום? היו"ר אמנון כהן: מי שהיה לא רלוונטי, אנחנו מסמיכים חדשים היום. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה, יש פה שני נושאים בנפרד, יושב-ראש ועדת הכספים הסביר את שני הנושאים, נצביע נושא נושא. הצבעה על הנושא הראשון, בנוגע לחוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ"ג–1962, לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים. אפשר להצביע. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה – 17 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 17, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שההחלטה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים אושרה. אנחנו עוברים להצבעה בנושא השני: החלטה בדבר סמכות ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין השרעיים. אפשר להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה – 20 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין השרעיים נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 20, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שההחלטה בדבר הסמכת ועדת הכספים לקבוע את משכורתו של מנהל בתי-הדין השרעיים נתקבלה, על-פי מה שמסר לנו יושב-ראש ועדת הכספים. חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, בעזרת השם, מחר, יום רביעי, ג' בטבת התשס"ח, 12 בדצמבר 2007, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. חג חנוכה שמח לכל עם ישראל. הישיבה ננעלה בשעה 15:55.