דברי הכנסת
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות שתים-עשרה שנים להירצחו 2
מזכיר הכנסת איל ינון: 2
היו"ר דליה איציק: 3
ראש הממשלה אהוד אולמרט: 6
בנימין נתניהו (הליכוד): 9
מתן וילנאי (סגן שר הביטחון): 11
מזכיר הכנסת איל ינון: 13
חוברת ג'
ישיבה ק"ס
הישיבה המאה-ושישים של הכנסת השבע-עשרה
יום רביעי, י"ב בחשוון התשס"ח (24 באוקטובר 2007)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:02
ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות שתים-עשרה שנים להירצחו
מזכיר הכנסת איל ינון:
חברי הכנסת והקהל מתבקשים לקום, כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
מזכיר הכנסת איל ינון:
נא לשבת.
היו"ר דליה איציק:
הנני מתכבדת לפתוח ישיבה מיוחדת של הכנסת לציון מלאות 12 שנים להירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה. היום יום רביעי, י"ב בחשוון, 24 באוקטובר 2007.
משפחת רבין היקרה, הילדים דליה ויובל, הנכדים, בני משפחת בן-ארצי, נשיא המדינה, מר שמעון פרס, הנשיא החמישי, מר יצחק נבון, ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, ושופטי בית-המשפט העליון, יושב-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון ואשתו לודמילה, חברי הממשלה, ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, חברי הכנסת בהווה ובעבר, מכובדי סגל א' של המדינה, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות בישראל, אורחים נכבדים כאן ביציע, אזרחי ישראל, אני מבקשת מהקהל לקום לדקה דומייה לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.)
היו"ר דליה איציק:
נא לשבת.
בין סתיו לחורף, זה 12 שנה, תמיד תמיד באותו תאריך, תתכנס מליאת הכנסת כדי לזכור ולא לשכוח.
יצחק רבין, אשר תעודת הזהות האישית שלו היא תעודת הזהות של מדינת ישראל, ראש ממשלה ושר ביטחון שקורות חייו הם קורותיה של המדינה הזאת: נתיב חייו הוליך מבית-החינוך לילדי עובדים, לבית-הספר החקלאי, לפלמ"ח, לקרבות על הדרך לירושלים, לחזית הדרום, לפיקוד הצפון; אל רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, משחרר ירושלים, מצביא הניצחון הצבאי הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו; שגריר, שר ביטחון, ראש ממשלה, מניח יסודות לשלום; בעל תומך, אב אוהב, סב מחבק. אמרו נא לי אתם: היכן יש עוד אנשים עם ביוגרפיה כזאת?
חברי הכנסת, לעתים קרובות אני מהרהרת ושואלת: איך העז האיש הנקלה הזה, שלא עשה מאום בחייו, להעלות על דעתו לפגוע בראש ממשלה עם היסטוריה כה מדהימה? האם הוא ידע, כשטען את אקדח המוות, שהוא פוגע בעשרות שנות עשייה נדירה של יצחק רבין למען מדינת ישראל? מה חשב הרוצח הזה לפני שלחץ על ההדק? האם לא היה יצחק רבין ראוי להציג את מפעלותיו למען מדינת ישראל ואזרחיה לפני שבן הבלייעל הזה חרץ את דינו? לגדולים שבפושעים המשפט הישראלי מעניק את הזכות להתגונן, ויצחק רבין לא זכה אף לרגע אחד של חסד. שלוש יריות בכיכר העיר – וזהו.
חברי הכנסת, ניסינו במשך שנים לנחם את עצמנו במחשבה שהאיש המתועב הזה שבכלא חשב לבד, חי לבד, פעל לבד. קראנו לו "עשב שוטה". טעינו. משנה לשנה מתברר כי שורשיו של האיש הנורא הזה ומקורות הרוע שלו נטועים היטב בבית הוריו ואצל בני משפחתו, אשר עומדים מאחורי דעותיו ומעשיו, ומשם, מהבית הרע הזה, מתפשטים אל חוגים יותר גדולים ברחוב. לאנשים הללו אני מבקשת לומר: אלוהי ישראל איננו אלוהיכם, אלוהיכם איננו אלוהינו, מדינתכם אינה מדינתנו, אין לכם חלק ונחלה בעם ישראל.
חברי הכנסת, לאחרונה אנחנו עדים לעיסוק תקשורתי מעורר סלידה במשפחתו של הרוצח. אין לכך שום קשר לערכים של חובת הדיווח וחופש הביטוי, ולא לעיתונות חופשית, נשמת אפה של הדמוקרטיה. לא, אני לא מבקשת להחרים אותו, הוא לא ראוי לכך. הניחו לו להירקב בתא הכלא, השליכו אותו אל פח האשפה של ההיסטוריה. הרדיפה התקשורתית אחריו ואחרי בני משפחתו רק מזרימה חמצן לפשע. וכידוע, דברים חסרי חמצן, נחנקים ונמקים.
כיהודייה, כישראלית, כאם, כמחנכת, כאשת ציבור, כמי שראתה את רבין ברגעיו הקשים וברגעיו הגדולים, כיושבת-ראש הבית הזה, ובכל תפקיד שאמלא עד יומי האחרון, אפעל ללא לאות כדי שאת הפשע הזה הזמן לא יוכל להשכיח. אסור שהרוצח בן העוולה יראה אור יום.
התנגדתי בעבר ואני שוללת גם היום את עמדתם של אלה המטילים דופי בציבור שלם. הציונות הדתית, זו שרשמה פרקים של זהב בבניין הארץ, בביטחונה, בחינוך בניה לאהבת המולדת ולהגנתה, לא שימשה כר לפועלו של הרוצח. קומץ של פוליטיקאים, של רבנים, של קנאים, הם שנתנו דרור ללשונם והסיתו.
מכובדי, גם ברגעים אלה אני רואה את יצחק בעיני רוחי, יושב כאן ממול, נרגז ונרגן כאשר חברי קואליציה מתמהמהים בכניסה להצבעה. וגם ברגעים אלה אני רואה אותו נשען כאן על אחת הדלתות, מעשן בשרשרת ומעוות את פניו לשמע דברים מפי חברי כנסת על הדוכן. גם ברגעים אלה אני נזכרת בתנועת היד המבטלת, הנוזפת בנו בלי מלים, אבל מאושר כאשר הכנסת, כמעט כולה, תמכה בשלום שהביא עם ירדן.
שלוש יריות האקדח שרצחו באותו לילה נורא את יצחק רבין כוונו לא רק אליו. שלוש היריות שננעצו בגבו ננעצו גם בגבינו ואיימו להצית כאן מלחמת אחים. הכדורים נועדו להבעיר אש שנאה בוערת, שתאכל כל חלקה טובה בחברה השסועה שלנו, אש שתסכן את עתידה של מדינת ישראל. שלוש היריות הקטלניות נורו כדי לקעקע את יסודות המשטר הדמוקרטי. בנס זה לא קרה.
מבחינה זו, הרוצח לא השיג את מטרתו, אולם שגרת "העסקים כרגיל" לא שבה אל ביתנו. מאז הרצח, 12 שנים, אין אנו אותה מדינה. אין אנו מוצאים מנוח. מדינה עצבנית ותזזיתית, פורמת באיבה את התפרים המחברים בין השבטים, הקהילות והעדות.
על הדם השפוך הזה אסור לכפר. ומאז הרצח, למרבה הצער, דומה שהלקח לא נלמד. עדיין רבים בתוכנו, רבים מדי, כופרים בכללי יסוד של הדמוקרטיה ומאיימים להחריבה. נאמר להם בקול בהיר וברור: לא תצליחו. לא ניתן לכם. הדמוקרטיה הישראלית תנצח גם אתכם.
אין פירוש הדבר, חלילה, שכוונתנו לדכא כל ויכוח. עימותים ושסעים בחברה הישראלית הם לגיטימיים. המחלוקות על הדרך קיימות ומובנות. מותר להתווכח, מותר שלא להסכים עם מדיניות כזו ואחרת. מותר גם לא להסכים למהלכים מדיניים וצבאיים. המחאה היתה ותהיה זכות מקודשת בדמוקרטיה, אולם ביטויי שנאה והסתה וניסיון לפגוע בזולת מסוכנים מאין כמותם לחיינו כאן על האדמה הזאת. אוי לכולנו אם נשכח זאת. אוי לנו אם נשוב ונתעלם.
חברי הכנסת, נזכור ולא נשכח כי הרצח התרחש בסופן של שלוש שנים של הסתה פראית ובלתי פוסקת. הפורעים רדפו אחרי רבין לכל מקום, בצעקות, בעלבונות, בכרזות נאצה. גם בביתו הם לא הניחו לו. הכתובת היתה על הקיר ואנחנו עצמנו עינינו מלראותה. לא האמנו שרצח כזה יכול להתרחש במדינת ישראל. אבל עכשיו אין לנו אשליות. אנחנו יודעים שהסכנה יכולה ועלולה לבוא מקומץ מטורפים, מחבורה קטנה. כדי לרצוח צריך רק איש אחד ואקדח אחד, ואסור לנו לזלזל אפילו לא בפסיכופת אחד.
חברי הכנסת, מסתבר שאין חסינות מפני גידופים וקללות. אין חסינות מפני התלהמות ואלימות. יצחק, רמטכ"ל ששת הימים, משחרר ירושלים, ראש ממשלה בישראל, איש ישר דרך, לוחם, מנהיג – אם הוא כונה "בוגד", מה יהא על האחרים? מה יהא עלינו?
אני קוראת לחברי הכנסת לכבד את המקום, לכבד את הדמוקרטיה, לזכור תמיד שאנחנו מייצגים את אזרחי מדינת ישראל, שחבורות של מופרעים מצויים בשוליים. חובתנו כבית-ועד לדמוקרטיה הישראלית לפקוח עין, לתבוע דיון והסברים, לדעת הכול, כדי שאסון כזה לא יומט עלינו שנית. היום, במעמד הזיכרון הזה, בכנסת ישראל, בואו נישבע – נישבע לעצמנו שלעולם, לעולם לא יישנה אירוע נפשע כזה בישראל.
אהבנו את יצחק רבין ברגעיו היפים, גם במעידותיו וגם בחולשותיו. אהבנו את רבין האדם. אהבנו אותו, כי מלה שלו היתה תעודת ביטוח לאמת. אהבנו אותו כי הוא היה גם אנחנו. הוקרנו אותו כי הוא ייצג את היפה, מעורר הכבוד וההערכה בחברה שלנו. בטחנו בניסיונו, במנהיגותו, בתחושת הביטחון שהעניק לכולנו, סמכנו על שיקול דעתו. ידענו שתמיד הוא יישא, ונשא, את האחריות על כתפיו, רק על כתפיו. מעולם הוא לא התחמק מאחריות ולא הסיר מעליו את תחושת השליחות. נזכור אותו ונזכור את השנים הגדולות שקדמו להירצחו.
אסיים במלים של ע. הלל, "לנשמת רע": היית פשוט אדם,/ אהבת!/ ואפשר שלא ראית את ענן האהבה שהלך לפניך/ אנחנו ראינו אותו!/ חבל שלא אמרנו זאת לך קודם./ ואולי אפשר שלא יכולנו לומר./ אנחנו אנשים פשוטים, ומקמצים במחמאות./ ענן של אהבה!/ כן, זה לא מחסה-מגן מפני אש!/ היום אין מנצחים באהבה./ אפשר שמחר-מחרתיים ינצחו באהבה.
יהי זכרו ברוך.
אדוני ראש הממשלה, בבקשה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גברתי יושבת-ראש הכנסת, בני משפחת רבין, חברי הכנסת, מכובדי כולם, ההכרעה שקיבל יצחק רבין לאמץ את הסכם אוסלו בספטמבר 1993 שינתה את כיוון חיינו ואת גורל חייו. לא היתה זו החלטה מובנת מאליה. היא לא שיקפה את המהלך הטבעי של דרכו הפוליטית עד אז. היתה זו הכרעה מייסרת, קשה, רצופת לבטים, אשר חייבה את יצחק רבין לחשבון-נפש, שרק מעטים מקודמיו בתפקיד זה עמדו בפניו.
לא תמכתי אז בהחלטתו, הצבעתי נגדה בכנסת, באולם זה. חשבתי אחרת ממנו, אך הערכתי את האומץ שלו לקבל אותה בפיכחון, ללא אשליות, ולהיות מוכן לשלם את מחירה. ואכן, היה לה מחיר כבד, חסר תקדים: מחיר חייו.
תהיתי לא אחת, במיוחד בשנתיים האחרונות, מה הביא אותו לתפנית הזאת, מה שכנע אותו ללכת בדרך אוסלו. אני משער שהיתה זו אמונה; אמונה שכראש ממשלה עליו להבטיח את שלומה ועתידה של מדינת ישראל, "הפיקדון היקר", כפי שהוא קרא לו, שאזרחי ישראל הפקידו בחיקו, שבטווח הארוך הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לצעוד בדרך השלום רוויית המכשולים, הסיכונים, חוסר הוודאות, כפי שהיא אכן היתה ואולי לעולם תהיה.
יצחק רבין לא הצטיין בהשמעה של ססמאות שלום שדופות מן הסוג שאנו שומעים לא אחת מפי אלה שהכריזו על עצמם ככוהני השלום ומייצגיו הבלעדיים. הוא עבר תהליך ממושך, מייסר, רצוף התלבטויות וספקות, לפני שקשר עצמו למהלכים מדיניים מכריעים שהיו אמורים לשנות את פני המציאות המדינית והביטחונית שלנו.
שמעתי ממנו לא אחת מלים של הסתייגות מצד אלה שתמיד ידעו את כל התשובות וראו את כל הסיכויים, ולא ידעו לחשב את הסכנות, הקשיים והמחירים של תהליך השלום.
גם משהחליט, לא עשה זאת בעיוורון. הוא הלך בצעדים מדודים, זהירים, תוך שהוא רואה בבירור את הכשלים שבדרך, את חולשת השותפים ואת קנאת המתנגדים, אך הוא לא היסס להתקדם. הוא לא נרתע, הוא לא איבד תקווה. הוא הגיע להבנה עמוקה, שעמדה בסתירה לחלק ניכר ממהלכי חייו, כי יש רגע שבו משנים כיוון ונוטלים סיכונים – גדולים – כי מהלך מכריע של שלום חייב להיות כזה. כמובן, לא בכל מחיר. בכל מחיר לא היתה אף פעם דרכו, אבל כשמנגד יכול היה לראות את הסיכוי, היה מוכן לקחת סיכון.
משנת הביטחון של "מר ביטחון" יצחק רבין, תקפה עד היום. היא אומרת דבר פשוט: כדי להגיע בסכסוך שבינינו לבין שכנינו לפתרון נכון מבחינתה של ישראל, עליה לשאת ולתת עם הפרטנרים שלה מתוך עמדה של כוח. כדי להזיז את יריבינו משדה הקרב אל שולחן הדיונים, עלינו לבנות כוח צבאי גדול ומרתיע. השלום, אם יושג, יהיה לפחות בשלב הראשון שלום חמוש, ועל כן יש להמשיך ולשמור על כוחו של צה"ל. אם חובה עלינו לקחת סיכון – ואין מנוס ממנו – נשתדל לצמצם אותו ככל האפשר.
בטקס חתימת מסמך העקרונות הישראלי-פלסטיני ב-13 בספטמבר 1993 – טקס שאותו חלק ראש הממשלה דאז עם מי שהיה שותף מלא ואקטיבי לתהליך, אז שר החוץ, היום נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס – אמר יצחק רבין: "באנו לנסות לשים קץ לשנאה כדי שילדינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמות, הטרור והאלימות. באנו לדאוג לחייהם ולביטחונם, באנו לשכך את הכאב והזיכרונות הקשים, להתפלל ולקוות לשלום".
בעוד חודש, באנאפוליס, תתכנס פגישה בין-לאומית שבחסותה ננסה פעם נוספת לעלות על דרך שתוביל – אני מקווה – לתחילת סיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. אנחנו נבוא לשם למודי ניסיון ונעדרי אשליות. אינני יודע אם כבר בשלה לגמרי עת השלום, אבל אני יודע שמחובתי כראש ממשלה בישראל לעשות הכול כדי לקדם את העת הזאת, או לפחות לנסות לקרב אותה, כפי שהאמין ורצה יצחק רבין. לכן אנחנו נהיה שם באנאפוליס. נהיה שם פקוחי-עיניים, שקולים, זהירים, אבל נותנים סיכוי לדו-שיח בינינו לבין הפלסטינים.
אנחנו כבר יודעים – שלום לא עושים במפגשים בין-לאומיים; שלום לא עושים רק על פיסות נייר, מהודרות ככל שתהיינה. שלום בונים מרצון טוב ומנכונות אמיתית לקבל את קיומו של האחר, תוך שאתה מבין את צרכיו ואת פחדיו.
אני מבקש לומר באופן ברור – 60 שנות המדינה רצופות מכאובים מדממים שממשיכים להכביד על חיינו ולעצב את עמדותינו יום-יום. העם היהודי, תושבי המדינה, עשרות אלפי משפחות, חיות יום-יום את היגון שאין לו שיעור ואת הזיכרונות והגעגועים על האובדן והשכול. לעולם לא נשכח את הסבל והכאב שאנו נאלצים לחיות עמם. תמיד יהיו אלה חלק בלתי נפרד מהווי חיינו ומהייסורים המלווים את תהליך קבלת ההחלטות, הקשור בניסיון לסיים את הסכסוך.
למען ההגינות, אני חש חובה לומר כי גם הצד שכנגד התנסה בכאב של ניתוק, בשכול ובמצוקות. אנחנו מספיק חזקים ובוטחים בצדקתנו כדי להכיר גם בסבלם של הפלסטינים ולומר להם: איננו אדישים לתחושת העלבון והייסורים שרבים מכם התנסו בה. יש רק דרך אחת לפתור אותה – לעשות שלום.
שלום לא עושים במעשי כשפים ובקיצורי דרך. לכן ננהל את המשא-ומתן עם הפלסטינים בזהירות ובאחריות, אך גם בנחישות – נחישות כפולה: נחישות להמשיך בדרך כדי למצות כל אפשרות להגיע להסדר, אך נחישות גם בשמירה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, הבטחת שלומם וביטחונם של תושביה.
אנחנו נוסעים לאנאפוליס, כי גם אחרי 14 שנים שהיו רוויות בתקוות, באכזבות ובתסכולים, אנחנו עדיין מאמינים שיש לנו פרטנר, ושרוב העם הפלסטיני רוצה לחיות אתנו בשלום, כמו שרוב העם בישראל רוצה לשנות את המציאות שהתעצבה והתגבשה ב-40 השנים האחרונות – מציאות המטילה צל מאיים על היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.
אנחנו יודעים שהכוחות המתנגדים לדרך השלום בחברה הפלסטינית חזקים יותר משחשבנו, ושמצדדי השלום בצד השני אינם מוכנים תמיד לנקוט את הצעדים המתבקשים במאבק נגד אויבי השלום. אנחנו יודעים זאת, אבל הציווי היהודי העתיק הוא: היה אוהב שלום ורודף שלום; לא אוהב בלבד, אלא רודף שלום, שכן אחרי השלום יש לעתים לרדוף ואי-אפשר רק לחכות לבואו בחיבוק ידיים.
גברתי היושבת-ראש, רצח רבין היה רגע כואב של התפכחות עבור החברה הישראלית. בתקופה שלפני הרצח חיינו בגן-עדן של שוטים. חיינו באמונה תמימה שאצלנו זה לא יכול לקרות; שיש אומנם בחברה שלנו אלימות ויש קיצוניות ופנאטיות, אבל שכללי המשחק הדמוקרטיים חקוקים בלב החברה הישראלית, ואין חשש אמיתי מרצח פוליטי. והעיקר – יהודי לעולם לא יעשה כדבר הזה. רצח ראש הממשלה הוכיח עד כמה תמימים ולא אחראיים היינו. הוא פקח את עינינו לראות שהדמוקרטיה הישראלית, הצעירה, עדיין סובלת ממחלות ילדות.
בלילה הנורא ההוא נדרנו כולנו "לעולם לא עוד – לא נשכח ולא נסלח", כי לא היה עוד בינינו רצח כרצח הזה.
האיש אשר רצח את יצחק רבין ירה שלושה כדורים בגבה של הדמוקרטיה הישראלית – שאותה בעצם זמם לחסל. הוא פעל להוכיח שטעה אברהם לינקולון כאשר טען "פתק בקלפי חזק מכדור של רובה".
לכן כל כך מטרידים הסקרים המראים שהשנה שוב עלה בארץ אחוז הסבורים שיש להתייחס אל רצח של ראש ממשלה בישראל כאל רצח רגיל, לקצוב את עונשו של הרוצח ולהוציאו לחופשי בתום 20 שנות כלא. הסקרים המדאיגים האלה מעידים על כך ש-12 שנה אחרי הרצח, הדמוקרטיה הישראלית עדיין לא התגברה על כל חולשותיה. היא לא ייבשה את ביצותיה ולא סילקה את הריחות הרעים העולים מהן.
רבותי חברי הכנסת, יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין נקבע בלוח השנה של העם בישראל כדי שישמש לנו יום של חשבון-נפש, של בחינה עצמית אמיצה מול המראה – לגילוי הפגמים המחלישים אותנו ומכערים את דמותנו כחברה וכאומה. זהו צעד הכרחי לקראת תיקון הפגמים, במאמץ לעשות את פנינו דומים יותר לאלה שבחלומותינו.
יצחק רבין התאפיין ברגישותו האנושית, היהודית כל כך. "יש בציבור שלנו," כך נהג לומר, "לא מעטים שסובלים מאוטם שריר הלב. איני יודע על מה ולמה. יש בתוכנו לא מעטים שפחת אצלם ניצוץ האנושיות. אני מוצא אצלם יותר מדי קשיחות לב, יותר מדי ריב ומדון, פחות מדי דאגה לזולת." וארשה לעצמי להוסיף – במקום שנהיה כולנו "אדם לאדם – אדם", מתקיימת בלא מעטים מאתנו האמרה: "אדם לאדם – זאב". זאב אחד כזה, מוכה שנאה, הביא על רבין את מותו. אבל הוא לא הצליח ואיש לא יצליח להשכיח את מורשתו של יצחק רבין ואת תרומתו היוצאת דופן לדברי הימים של עם עולם. יהי זכרו ברוך.
היו"ר דליה איציק:
אדוני ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, בבקשה.
בנימין נתניהו (הליכוד):
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, גברתי יושבת-ראש הכנסת דליה איציק, נשיאת בית-המשפט העליון, הגברת דורית בייניש, שופטי בית-המשפט העליון בעבר ובהווה, הרבנים הראשיים, יושב-ראש הכנסת בעבר דן תיכון, חברי הכנסת בעבר, חברי הכנסת, בני משפחת רבין, דליה, יובל והנכדים, אסור שרוצחו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין יצא אי-פעם אל החופש. הוא צריך להישאר בכלא עד סוף ימיו. זוהי דרישה אלמנטרית של הצדק הטבעי ושל עם חפץ חיים.
רצח הוא דבר נתעב ופסול. לא תרצח, נאמר בדיבר השישי. אבל רצח פוליטי אינו רק פשע מוסרי. הוא ניסיון לקעקע את אושיות היסוד של הדמוקרטיה, ועל כן אין להתייחס אל רוצח ראש ממשלה כאל עוד רוצח. בדמוקרטיה אנו מתדיינים על מדיניות ומתווכחים על דרך. חופש הדיבור וחילוקי הדעות אינם פריווילגיה בדמוקרטיה, הם יסודות הדמוקרטיה, הם חמצן הקיום של הדמוקרטיה, וצריך לשמור את חופש הוויכוח ולגיטימיות הוויכוח מכל משמר, כפי שצריך לשמר את האיזון בין חופש זה לבין מעשים נפשעים של אלימות. דיון – כן, ויכוח – כן, פולמוס – כן; אלימות – לעולם לא. בדמוקרטיה, כשרוצים להחליף את ההנהגה עושים דבר אחד – הולכים לבחירות. לא רוצחים.
חברי הכנסת, יצחק רבין היה דמות ייחודית וסמלית בנוף הישראלי. לוחם, מפקד, מדינאי מהחשובים והאמיצים שקמו לנו. הדוגריות הצברית שלו, האופי הג'ינג'י שלו חדרו ללבבות וחיבבו אותו על רבים. גם מי שחלק על דרכו של יצחק רבין ידע שהוא הולך בה מתוך כנות ואמונה ולא מתוך שיקול תועלתני כזה או אחר. והרי זהו מבחנו האמיתי של המנהיג, הנכונות להוביל מהלכים שאינם פופולריים או שאינם מועילים לו בשום דרך, אלא שאתה מאמין שהם נחוצים לעם ולמדינה ואתה עושה אותם.
בשנים האחרונות מתקיים דיון ער על דרכו המדינית של יצחק רבין, כי הרי ניתן לפרש בדרכים שונות את הדברים שאמר בנאומו האחרון בכנסת על כך שהירדן יהיה גבול הביטחון של מדינת ישראל ושלעולם לא נחזור לקווי 67'. על זה אני מניח שעוד יהיו הרבה ויכוחים, אבל על דבר אחד קשה להתווכח – על עמדת רבין לגבי ירושלים בירת ישראל. בנושא הזה המדיניות שלו היתה ברורה ועקבית, ומגובה בהצהרות חדות שאינן ניתנות לפירוש כזה או אחר ושאינן משאירות ספק.
אני חושב שאפשר להבין מאין צמחה המדיניות הזאת. יצחק רבין נולד בירושלים, במלחמת השחרור הוא פיקד על חטיבת הראל שפרצה את הדרך לירושלים, כרמטכ"ל הוא פיקד על הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ששיאו היה איחוד ירושלים. אחת התמונות שנחרתו לנצח בזיכרון הקולקטיבי שלנו היא של יצחק רבין שלצדו משה דיין ועוזי נרקיס צועדים דרך שער האריות לעיר העתיקה, לכותל, בלבה של ירושלים. אני חושב שזו תמונה שכל אחד כאן מכיר וכל העם מכיר.
לכן טבעי הדבר שכשהציג יצחק רבין את ממשלתו בכנסת ב-13 ביולי 1992 הוא אמר: "ירושלים השלמה והמאוחדת היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל". מכובדי, ליצחק רבין ולי היו חילוקי דעות בנושאים שונים. אבל גם היו הרבה נושאים שהיתה בינינו הסכמה לגביהם; חשיבותה המרכזית של ארצות-הברית במדיניות החוץ שלנו, הצורך בליברליזציה כלכלית, חשיבותו העליונה של הביטחון בשיקולים הלאומיים; אבל היה גם נושא מרכזי נוסף שהסכמנו עליו – אחדותה ושלמותה של ירושלים.
יצחק רבין אמר כשבועיים לפני הירצחו בנאום שנשא בוושינגטון בפתיחת חגיגות 3,000 שנה לירושלים, ואני חוזר ומצטט מדבריו: "אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה, אבל בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד – שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה".
יצחק רבין, אם כן, עמד בתוקף על שמירת הריבונות הישראלית על ירושלים כולה והתנגד לחלוקתה, ואני רוצה להדגיש בפניכם, חברי הכנסת, שאלה היו גם עמדותיו עמוק אל תוך תהליך אוסלו. תוך כדי המשא-ומתן שהוא ניהל עם הפלסטינים, בפתיחת כנס הקיץ של הכנסת ב-1995 אמר יצחק רבין, ותיכף אצטט, אך מפאת קוצר הזמן לא אצטט את מה שהוא אמר כשהוא הציג את הסכמי אוסלו ב', אבל זה הכול באותה רוח, הנה מה שהוא אמר בפתיחת כנס הקיץ ב-1995: "הממשלה נחושה בדעתה כי ירושלים אינה נושא למיקוח. גם השנים הבאות יעמדו בסימן הרחבת הבנייה בירושלים רבתי".
קודם לכן בהסכמי הביניים נקבע שהפלסטינים תושבי ירושלים יוכלו להצביע בבחירות למועצה הפלסטינית, ואולם רבין הקפיד על כך שההצבעה תתבצע רק בסניפי הדואר במזרח העיר, בדיוק כפי שמקובל לגבי תיירים ואזרחים זרים שמצביעים בבחירות לאומיות בחוץ-לארץ, מחוץ למדינתם. הוא דרש את הסידור הזה כדי שלא תהיה אפילו מראית עין של פגיעה בריבונות ישראל בכל ירושלים.
אני מביא את הדברים לתשומת לבם של אלה שאומרים היום שהם הולכים בדרכו של רבין ובה בעת קוראים לחלוקת ירושלים. דרכו של רבין בעניין ירושלים היתה ברורה: לשמור על ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל.
חברי הכנסת, כולנו בעם חפצים בשלום. אבל אי-אפשר לומר זאת על שכנינו הפלסטינים. ושם טמון המכשול האמיתי והמתמשך להשגת שלום עמם. כי מאז ימי המופתי בתחילת המאה ה-20 ועד ימי ה"חמאס" בתחילת המאה ה-21 שבויים הפלסטינים במנהיגות פלסטינית שמתנגדת לציונות ושוללת שלום אמת עם ישראל, והיא כופה את ההתנגדות הזאת, בכוח הזרוע ובכוח הטרור, על כל חלקי עמם. אלה שרוצים אינם יכולים, ואלה שיכולים אינם רוצים. זו טרגדיה לפלסטינים וזו טרגדיה גם לנו. כי כבר הוכח שכשמדינת ישראל פוגשת מנהיג ערבי שיכול ורוצה להנהיג את עמו לשלום, שיכול ורוצה לעשות את הוויתורים שגם הצד הערבי צריך לעשות, ובראש ובראשונה, להכיר באמת בזכות קיומה – לא רק עובדת קיומה, זכות קיומה של מדינת ישראל, ולהביא את עמו להכרה זו – כבר הוכח שכאשר אנחנו פוגשים מנהיג ערבי שרוצה ויכול להביא את עמו לשלום, השלום מושג כהרף עין. כך היה כשמנחם בגין עמד מול הנשיא אנואר סאדאת במצרים וכך היה גם כשיצחק רבין עמד מול המלך חוסיין מירדן.
כולנו מקווים, חברי הכנסת, שיבוא יום וגם לפלסטינים יקומו מנהיגים חזקים ובעלי שיעור קומה מסוגם של הנשיא סאדאת והמלך חוסיין. מנהיגים שירצו ויוכלו להוביל את עמם לשלום אמת עם ישראל. וכשיבוא יום זה נזכור את חתירתו ותרומתו והקרבתו של יצחק רבין להגשים משאת נפש זאת של העם כולו. יהי זכרו ברוך.
היו"ר דליה איציק:
סגן שר הביטחון, חבר הכנסת מתן וילנאי.
סגן שר הביטחון מתן וילנאי:
נבצר משר הביטחון להשמיע את קולו ואני מנסה להחליף אותו.
משה כחלון (הליכוד):
כמה זמן הצרידות זו?
סגן שר הביטחון מתן וילנאי:
משפחת רבין היקרה, כבוד נשיא המדינה, יושבת-ראש הכנסת, ראש הממשלה, שרים, ידידי חברי הכנסת, אני חייב להגיד לכם שלאחר עשרות שנים ועשרות חברים שאתה מאבד לאורך הדרך, קשה מנשוא לדבר על אלה שנפלו בדרך, ובוודאי על דמות כמו יצחק רבין. זה קשה מנשוא.
באותו ליל ביעותים בין שבת לראשון, לפני 12 שנה, שבו נרצח יצחק רבין, בקעו אורות עמומים מכל בית ובית בישראל. מסכי הטלוויזיה ריצדו עד אשמורת אחרונה ועד עלות השחר הקודר שידעה מדינת ישראל באותו הבוקר. העיניים רותקו אל האקרנים בתערובת של תדהמה, זעם ועצב עמוק ונורא. ברחובות האפלים התכנסו ילדים ובני נוער במחווה ספונטנית להתייחד, להדליק נרות, ולכתוב שורות תמימות של אהבה ודמע ליצחק שנרצח.
ובעוד עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות, שקוע ביגונו העמוק, היו כאלה שחגגו. במפקדות ה"חמאס" ו"הג'יהאד" בדמשק, במסגדי האייטולות בטהרן, במרתפי ה"חיזבאללה" בלבנון, בקני הטרור ביהודה ושומרון וברצועת-עזה צהלו אויבי ישראל והמונים יצאו לרחובות לעלוז ולחלק ממתקים. אבל באותה עת עצמה, לבושתנו, שמחה וחגגה גם כת חולנית של עוכרי ישראל מבית, שממנה יצא הרוצח הנתעב.
יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, המנהיג בר הלבב ונקי הכפיים, שכל חייו היו קודש לשירות עמו, נקטל בידי מרצח שפל ונקלה שדימה במוחו המעוות לכפות על אזרחי ישראל מלחמת אזרחים. לשיטתו, כל מי שמדיניות הממשלה אינה לפי רוחו, יקום וייטול את חייו של המנהיג, יריבו האידיאולוגי. לו הלכו בנתיבו אחרים, לו נהו אחריו בני עוולה שכמותו, מכל עברי הקשת הפוליטית, היתה מדינת ישראל יורדת עד מהרה לשאול ולאבדון.
אולם עם ישראל תמיד חכם מכל אותם שוליים אלימים וסהרוריים ולא ייתן לעולם להטותו מאמונתו בדמוקרטיה ומשאיפתו העזה לשלום. אבל עצם קיומם של צמחי פרא רעילים אלה הוא עובדה קיימת והרת-סכנות, וחובה הכרחית לנכשם ולבערם מקרבנו ביד חזקה. ואנחנו חייבים להודות לעצמנו כי מעט מאוד עשינו בתחום הזה בתריסר השנים שחלפו, וכל האמירות האחרונות מוכיחות ומחזקות עד כמה האיום הזה עדיין רובץ לפתחה של החברה הישראלית.
פנייה אחת היא היום לעם ישראל: אל תיתנו לרוצח הנאלח את הסיפוק המסולף והכוזב לחשוב כי הוא הצליח. אם השתבשה הדרך, והיא השתבשה, ולא באנו עד כה בשערי השלום הנכסף, לא ההתנקשות ברבין גרמה לזאת. ההנהגה הפלסטינית לא היתה בשלה באותה עת לפשרה הנדרשת בסוגיות הליבה כדי לכונן את השלום. יש כרגע מאמץ נוסף, אני מקווה – בשביל כולנו – שאכן יצליח, ושאנאפוליס תעשה את מה שיצחק חלם בשנותיו האחרונות.
אני חייב להגיד לכם: אני מתגעגע אליו, עם ישראל מתגעגע אליו. עם ישראל מתגעגע אליו, אל מנהיגות נבונה, מפוכחת; לאמינות, יושר, אומץ לב, הגינות; לדרך חיים של טוהר, של שיקולים שרק טובת העם והמדינה נמצאת בראש מעייניה. כמה שזה חסר לנו היום.
יצחק היה גיבור המלחמה וגיבור השלום, ולאחר כל הקרבות והמלחמות הוא נפל על מזבח השלום, על חתירתו להגיע אל השלום המיוחל. לנו הוא הותיר את הצו לעולם לא לחדול, לעולם לא להתייאש, לעולם לא להירתע מהחתירה המתמדת, הרצופה והנחושה להביא שלום ולא להירתע ממחיר השלום, ובה בעת, ואל נשכח זאת, לעולם לא להפקיר, לעולם לא לערער, לא להמעיט ולא להחליש את ביטחונה ואת כבודה של מדינת ישראל. אין להתפשר על ביטחונה של מדינת ישראל. זו דרך רבין, לה אנחנו נאמנים, והוא כל כך חסר לנו. יהי זכרו ברוך.
מזכיר הכנסת איל ינון:
חברי הכנסת והקהל מתבקשים לקום לשירת "התקווה".
(שירת "התקווה)
מזכיר הכנסת איל ינון:
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
היו"ר דליה איציק:
אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה, חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, י"ז בחשוון. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 17:48.