דברי הכנסת
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות שש שנים להירצחו 3
היו"ר דליה איציק: 3
ראש הממשלה אהוד אולמרט: 6
בנימין נתניהו (הליכוד): 9
השר לנושאים אסטרטגיים אביגדור ליברמן: 11
השר יצחק כהן: 14
אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 14
היו"ר דליה איציק: 15
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 15
מזכיר הכנסת איל ינון: 16
הצעות סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל, מרצ-רע"ם-תע"ל-חד"ש-בל"ד והליכוד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 17
1. הסכנה של הרס מוסדות התורה והישיבות לנוכח הקיצוצים חסרי התקדים בתקציביהם; 17
2. השביתה במערכת החינוך והחשש לאי-פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות; 17
3. קריסת מערכת החינוך 17
יעקב כהן (יהדות התורה): 18
רן כהן (מרצ): 20
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): 26
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): 27
שרת החינוך יולי תמיר: 29
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 40
סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 40
הצעת סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל, מרצ-רע"ם-תע"ל-חד"ש- בל"ד והליכוד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 41
1. הסכנה של הרס מוסדות התורה והישיבות לנוכח הקיצוצים חסרי התקדים בתקציביהם; 41
2. השביתה במערכת החינוך והחשש לאי-פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות; 41
3. קריסה במערכת החינוך 41
משה כחלון (הליכוד): 42
דב חנין (חד"ש): 44
יעקב מרגי (ש"ס): 45
אלכס מילר (ישראל ביתנו): 46
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 47
יצחק גלנטי (גיל): 49
שמואל הלפרט (יהדות התורה): 49
אבשלום וילן (מרצ): 51
סעיד נפאע (בל"ד): 52
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 53
מנחם בן-ששון (קדימה): 54
הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 21), התשס"ח–2007 63
גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה): 64
הצעת חוק שמירת הסביבה החופית (תיקון), התשס"ח–2007 68
אופיר פינס-פז (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 68
דב חנין (חד"ש): 71
שאילתות ותשובות 72
602. צפיפות בכיתות לימוד במגזר הערבי 72
1279. זכאות לבגרות של תלמידים יהודים וערבים 73
1328. קייטנות בחינם מטעם כת הסיינטולוגיה 74
שרת החינוך יולי תמיר: 75
1355, 1356. אי-שילוב ילדים עם מוגבלות בבתי-ספר רגילים 76
שרת החינוך יולי תמיר: 77
1357. הסייעות לילדים עם צרכים מיוחדים בגני-ילדים רגילים 78
1360. הקמת מוסד להשכלה גבוהה בנצרת 80
1400. הפסקת שיטת התקצוב לפי דוח-שושני 81
1401. הסייעות לילדים עם צרכים מיוחדים בגני-ילדים רגילים 82
1420. מינוי מורים במערכת החינוך הערבי 83
1462. קריטריונים למוסדות תרבות חילוניים 84
1487. קיצוץ בתקציב משרד החינוך לשיקום שכונות חברתי 85
דברי הכנסת
ב / מושב שלישי / ישיבות קנ"ד–קנ"ו /
ג'–ו' בחשוון התשס"ח / 15–17 באוקטובר 2007 / 2
חוברת ב'
ישיבה קנ"ד
הישיבה המאה-וחמישים-וארבע של הכנסת השבע-עשרה
יום שני, ג' בחשוון התשס"ח (15 באוקטובר 2007)
ירושלים, הכנסת, שעה 15:00
ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות שש שנים להירצחו
מזכיר הכנסת איל ינון:
בבקשה לקום.
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
מזכיר הכנסת איל ינון:
נא לשבת.
היו"ר דליה איציק:
היום יום שני, ג' בחשוון התשס"ח, 15 באוקטובר 2007. הנני מתכבדת לפתוח ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זכרו לברכה, במלאות שש שנים להירצחו.
נשיא המדינה מר שמעון פרס, משפחת זאבי היקרה, הרעיה יעל והילדים יפתח-פלמח, בנימין, מצדה, צאלה, ערבה והנכדים, כבוד ראש הממשלה אהוד אולמרט, נשיא המדינה לשעבר אפרים קציר, חברי הממשלה, יושב-ראש האופוזיציה, יושב-ראש הכנסת לשעבר שבח וייס, חברי הכנסת בהווה ובעבר, חברים מעמותת מור"ג – מורשת גנדי, חיילים, שוטרים, עולים, קהל נכבד, אבקש מהקהל לקום לדקת דומייה לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זכרו לברכה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.)
היו"ר דליה איציק:
נא לשבת.
שנים רבות לפני הרצח, כשאלוף רחבעם זאבי פשט את מדיו ויצא לאזרחות, הקדיש לו הפזמונאי חיים חפר, פלמ"חניק כזאבי עצמו, מקאמה. רחבעם זאבי אהב את המקאמה וביקש שיקראו אותה במותו. אני עושה זאת היום, במלאות שש שנים לרצח המתועב. וכך נאמר, בין היתר, באותה מקאמה:
"אז גנדי הולך ואנחנו רואים, עם לכתו, איך הדור הזה הולך ומתמעט, איך אלה אשר נתנו לצה"ל את ראשית הנשימה הולכים אחד אחד – – –. איך עוד מעט יקראו להם 'לשעבר' ואולי גם יעשו מסיבה ויכתבו מאמר. ויש בזה קצת עצב, נודה, אבל אין צריך לומר כי עוד לא היה כדור הזה – – – מה נאמר לו לגנדי ביום פרידתו והרי הוא לא נפרד, הרי עוד שמו ומעשיו יכו הדים בין חוף פלשת וארץ גלעד. הרי עוד הרבה יספרו בו תלמידיו וחבריו לנשק בצה"ל, החל בתורת המלחמה שלו וכלה בדאגתו לחוט ושרוך נעל, אבל דבר אחד אולי נאמר לו אנחנו, ידידיו: אשרי האיש שחי כאשר צה"ל וארץ-ישראל למראשותיו."
מלחמת השחרור של רחבעם זאבי, "גנדי" בפי רעיו ומכריו, לא תמה בשנת 1948. הוא המשיך להילחם במלחמות צה"ל ובארץ המרדפים ולהיאבק בטרור. נתיבי הקרבות הוליכו אותו בארץ כולה. בכל מקום שהיה בו קרב, גנדי היה שם. הוא המשיך להילחם לאחר שנבחר לכנסת ואחר כך לשר בממשלה. הוא ראה את עצמו חייל ללא מדים, חייל של ארץ-ישראל. מלחמת השחרור שלו הסתיימה עם מותו על משמרתו, כשכדורי המוות של מרצחים שפלים פילחו את גופו.
גנדי היה חייל בשירותה של ארץ-ישראל. לוחם עשוי ללא חת שעבר קרבות רבים בחייו ולחם בגופו למען קיומה וביטחונה של ישראל. קרב אחרי קרב, מלחמה אחרי מלחמה. כדורים שרקו סמוך לו, פגזים התנפצו בקרבתו ורסיסים התעופפו סביבו. מכל אלה הוא יצא בשלום, עד שהשיגוהו כדורי מרצחים בשעת בוקר מוקדמת במלון ירושלמי.
גם אלה שהתנגדו להשקפת עולמו, שמרו אתו על ידידות עמוקה, מעבר למחיצות הפוליטיות. הידידות הזאת נצרפה בחוויות המלחמה, ואותה אי-אפשר למחוק. רעות שנרקמה בפעולות נועזות, במגורים באוהלי פלמ"ח דולפים ובלילות ליד המדורות.
גם ליריבים המושבעים שלו לא הפריע להתרועע אתו תוך הפגנת חברות מופלגת. בכלל, נדמה שאיש לא יכול היה להישאר אדיש כלפי גנדי. האיש התקבל, תורתו – לא תמיד. לא היה צריך להסכים עם דעותיו או לקבל את העמדות שנקט כדי לחבב אותו. אהבנו לשמוע אותו בכנסת, להתבשם מהעושר הלשוני שלו ומההופעות התרבותיות שלו, להתפעל מאהבת ארץ-ישראל שפיעמה בו. אני זוכרת, כשהייתי צריכה לנאום, בכל פעם הוא היה מתקן גם את העברית שלי, ותמיד תמיד, גם כשהתווכחתי אתו, הוא צדק.
האהבה להר, לוואדי, לחורש, לאבן, למעיין ולפרח הבר. אהבה לכל צוק ורגב אדמה בארץ. כי גנדי ייצג דור בארץ. דור של צבא יחפנים, שהעפיל וכבש את ההר. דור שנופי הארץ היו לו לבית. הוא היה אחד מהחבורה שהביאה לנו את המדינה.
כל מי שהכיר אותו יודע, כמוני, כי מתחת לחזות הנוקשה משהו של איש צבא עתיר קרבות וניסיון, הסתתרה דמות אנושית ורגישה. אדם בעל נשמה ואוזן כרויה.
השורשים שקשרו אותו לארץ היו עמוקים ומשורגים בתנ"ך ובהיסטוריה של עמנו. גם שמו, רחבעם, לא היה שם רגיל. אביו שלמה רצה שבנו ימשיך את שושלת שמות מלכי יהודה. גנדי, שהעיד על עצמו שאיננו מלוכני, קרא לבנו הבכור יפתח-פלמח, על שם החטיבה שבה שירתו הוא ורעייתו יעל, תיבדל לחיים ארוכים. לבנו השני קרא בנימין-סייר ולשלוש בנותיו נתן שמות ארץ-ישראליים מובהקים: מצדה, צאלה וערבה.
אי-אפשר לסיים את תיאור תולדות חייו ופועלו של גנדי מבלי להזכיר את האשה שאתו. יעל אשתו, שנמצאת כאן עמנו היום, היא באמת סמל למסירות יוצאת דופן. אני זוכרת, כחברת הכנסת וכשרה, איך היא תמיד ליוותה אותו בכל אשר ילך, לדיונים בכנסת, לאירועים, בגשם ובשרב – תמיד היא היתה שם, תמיד לצדו. בפרפראזה על דברי ירמיהו הנביא נדמתה יעל בעיני לאשה שהלכה אחריו במדבר, בארץ לא זרועה. יעל, גם היום את נלחמת כלביאה על שימור זכרו ומורשתו. אילו רק היה יכול לצפות בך, בוודאי היה גאה בך מאוד.
בסוגיית ארץ-ישראל השלמה שהטיף לה שלל גנדי כל פשרה. "אין לי ארץ אחרת", הוא השיב למבקרים במסר הציוני הוותיק. דגל הטרנספר שלו עורר זעם והתנגדות, אך הוא לא נרתע מלהניף אותו שוב ושוב. המחויבות האישית שלו לאידיאולוגיה שלו היתה עצומה ואין-סופית.
רחבעם זאבי חי חיים מרתקים ועתירי מעש, שנקטעו ביריות מרצחים פלסטינים. הוא תרם תרומה רבה למאבק של עם ישראל על ארצו. כל חייו היו בסערה, ובסערה הוא עלה השמימה.
גנדי נהג לומר שלפוליטיקה הגיע על-כורחו. לפעילות הציבורית נמשך כפרפר אל מקום האור רק כדי להפיץ את הרעיונות. הוא נחלץ להגן על הבית הלאומי. בריאיון שנתן הוא אמר: אם תשאל אותי אם אני נהנה מהחיים הפוליטיים ואם רצוני להישאר שם, אענה לך בקצרה: אני אחזור בריצה לספרייה שלי ולמוזיאון, כי אני מבקש לעסוק ביצירה ולא בהתחככות בכנסת. הוא היה איש של ספרא וסייפא, אוהב ספר, אוסף ספרים, מהדיר ספרים רבים שנושאם ארץ-ישראל.
חברי חברי הכנסת, רצח שר בישראל ילווה את עם ישראל עוד ימים רבים. הפצע כואב, והוא צריך להיות חרות בזיכרון האומה, גם בזיכרונם של של אלה שלא הסכימו עם תורתו. כי ברצח גנדי היה משהו שהוא הרבה מעבר לאובדן ולכאב על אדם מוכר שמת. גנדי נרצח משום היותו שר בממשלת ישראל, וההתנקשות בחייו באה לפגוע בסמל ריבוני של מדינת ישראל. היא נועדה להשפיע על עם ישראל ועל המנהיגות ולערער את ביטחוננו מן היסוד. ולכן אזכור הרצח הנורא הזה בשורה של טקסים ממלכתיים איננו פוליטי ואין בו שום הזדהות עם האידיאולוגיה שהוא ייצג. יש בו משום הבעת עמדה חד-משמעית שמדינת ישראל לא תיתן לפגוע בסמלי ריבונותה ותרדוף עד חורמה את אלה שמנסים לפגוע דווקא בתשתית וביסודות המאפשרים את קיומה.
גנדי היה ויישאר לעד נציג אותנטי של דור המייסדים. אדם שהציב תמיד את טובת העם והמדינה לפני טובתו שלו. יהי זכרו ברוך.
אדוני ראש הממשלה, בבקשה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גברתי היושבת-ראש דליה איציק, כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, הגברת יעל זאבי ובני משפחת זאבי לדורותיהם, שש שנים חלפו מאז נשלחה יד אויב מרצח בשר רחבעם זאבי. שש שנים מאז נדם הקול הרועם, המוכיח, שהדהד בעוז בין כותלי הבית הזה. האוזן הקשובה זיהתה תמיד ובנקל את קולו של גנדי, את חיתוך הדיבור המיוחד, את העברית העשירה, השורשית, את מקצב המלים שזרמו בשטף ובהטעמה כה מדויקות ומדודות, הולמות כתוף בתוכנן התקיף, ואף-על-פי-כן ערבות במנגינתן.
מעולם לא הייתי איש סיעתו של גנדי. חלקתי בתוקף רב על עמדותיו. אף היחסים האישיים בינינו ידעו עימותים חריפים. אלמלא נרצח היה מן הסתם מתייצב על במה זו לא פעם ומייסר אותי בשבט לשונו, בשוטים ובעקרבים, כפי שעושה עתה יפתח-פלמח, בנו המסור כל כך לזכרו. אני הייתי שומע, ודבריו היו חורים לי בוודאי, אבל הייתי מקבלם בהשלמה. לא בהסכמה, בהשלמה, מן הטעם הפשוט: בעומק נפשי כיבדתי את מסירותו של גנדי לדרכו. ידעתי כי בדם לבו ואמונתו דיבר, כי יקרה לו ארץ-ישראל באמת כבבת-עין וחף היה מכל לבטי המציאות המדינית והדמוגרפית, המכתיבה מדי פעם פשרות וויתורים בלתי נמנעים.
המולדת היתה לו, לגנדי, לא רק ערש אהבה, היא היתה לו גם כספר הפתוח. את שביליה ונתיביה, את משעוליה, נקיקיה, הרריה ועמקיה ממטולה עד אילת ומים עד הירדן, ידעו רגליו מנעוריו. מיטב שנותיו היו קודש למאבק על הקמת המדינה ולהגנתה ולביטחונה. הוא היה ציוני רדיקלי, ציוני עד הסוף, ללא שיור. לדידו ארץ-ישראל כולה שייכת לעם ישראל, נקודה. זאת אקסיומה, ותואיל נא המציאות להתיישר לפיה, כי אין שום אפשרות אחרת. כזה היה גנדי.
היו שהאשימו את גנדי בגזענות, רחמנא ליצלן. אין כל שחר לכך. צבר בן הארץ היה, הכיר והוקיר ערבים, צ'רקסים, בדואים ודרוזים, התרועע עתם והעריך אותם, ומעולם לא התנשא מעליהם. אבל הוא זיהה את הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים על כברת האדמה היקרה הזאת כסכסוך שלא ייפתר זולת בהכרעה ניצחת שתבטיח את התיישבותו ואת שליטתו המלאה של העם היהודי על כל חבלי הארץ. עם כל הביקורת שלי על התפיסה הלאומית המוחלטת הזאת, שאיננה מותירה שום מקום לפשרה, זו איננה בשום פנים ואופן גזענות.
אבל, גבירותי ורבותי, חברי הכנסת, גברתי היושבת-ראש, ברצוני להפתיע אתכם. למרות כל מה שאמרתי על עמדותיו הנחרצות של גנדי, המוכרות לכולכם, יש עובדה אחת שאינני בטוח שאתם מכירים. גנדי היה בין הראשונים, אם לא הראשון, שהגה לפני 40 שנה את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל בשטחים שממערב לירדן. יומיים, שלושה ימים בלבד לאחר שוך הקרבות במלחמת ששת הימים הזדרז האלוף רחבעם זאבי, אז עוזר ראש אג"ם במטכ"ל, להגיש תוכנית להקמת מדינה פלסטינית שבירתה שכם. ואפילו בשמה נקב, "מדינת ישמעאל".
ומה שמעניין יותר: גנדי קרא למהר ולהקים את המדינה הפלסטינית והזהיר – אני מצטט – כי "שלטון צבאי ישראלי ממושך ירחיב את השנאה ואת התהום בין תושבי הגדה המערבית לישראל בגלל הצעדים האובייקטיביים שיהיה הכרח לנקוט אותם להבטחת הסדר והביטחון".
ועוד תרומה גדולה של גנדי שיש לזכור, ואני מדגיש אותה, גם כמי שזכה לעמוד לאורך עשור בראש העיר ירושלים. גנדי הטביע בתרומה זו את חותמו על ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז ועד היום – – –
צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
אתה התנגדת לקמפ-דייוויד, נכון? היחיד בליכוד. אז יש מהפכים לפעמים.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
חבר הכנסת הנדל, בהחלט יש מהפכים. אצל אנשים חושבים שמביטים אל פני המציאות, שבוחנים את עצמם ואת המציאות, יש סיכוי למהפכים; אחרים, שאינם כאלה – אין אצלם סיכוי למהפכים. אבל הבה לא נהפוך את הישיבה הזאת – –
לימור לבנת (הליכוד):
העניין הוא שגנדי לא יכול לענות לך.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
– – ששנינו מאוחדים בה בהוקרתנו את זכרו של רחבעם זאבי, לישיבה של התנצחות בינינו.
לימור לבנת (הליכוד):
אתה עושה שימוש פוליטי. גנדי לא יכול לענות לך.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גנדי הטביע בתרומה זו את חותמו על ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז ועד היום: מייד אחרי מלחמת ששת הימים הוא היה האיש שריכז וניהל את עבודת המטה לקביעת גבולותיה של ירושלים המאוחדת. מפת העיר שגיבש גנדי היא זו שאושרה בממשלה ובכנסת ב-27 ביוני 1967 בהחלטתן על איחודה של ירושלים והרחבת שטחה פי-עשרה. בזכות אותה החלטה מתנוססות בפאתי ירושלים שכונות מפוארות ושוקקות: רמות, הגבעה-הצרפתית, רמת-אשכול, גבעת-המבתר, פסגת-זאב, ארמון-הנציב, הר-חומה וגילה, שלא לדבר על הרובע היהודי בעיר העתיקה. האם מן ההכרח היה לצרף גם את מחנה הפליטים שועפאט, ערב א-סוואחרה, וולאג'ה וכפרים נוספים, ולקבוע "אף זו ירושלים"? בזאת, עלי להודות, אפשר לשאול שאלות לגיטימיות.
גברתי היושבת-ראש, שש שנים מאז הרצח השפל. מדינת ישראל רדפה את המרצחים, והם לא ינוקו לעולם. מלחמתנו בארגוני הטרור עיקשת ונחושה – – –
גדעון סער (הליכוד):
כן – – – זה היום שהוא מדבר על ירושלים – – –
קריאות:
– – –
גדעון סער (הליכוד):
– – – לא באותן מלים של שבוע שעבר – – –
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
מאז נגדע גנדי ועד היום, אף שמערכת יחסי האישית עם גנדי היתה ידועה היטב, בראש ובראשונה גם לבני משפחתו, עשיתי משהו קטן, ודאי הרבה פחות מחלק מאלה שמנצלים את המעמד הזה כדי לפתוח בהתנצחות אישית; משהו קטן כדי לכבד את זכרו, את מורשתו ואת תרומתו לארץ-ישראל, למדינת ישראל ולירושלים. אבל כדי התחרות עם צועקי הצעקות, לא אוכל להגיע.
מדינת ישראל רדפה את המרצחים, תפסה אותם, והם לא ינוקו. מלחמתנו בארגוני הטרור עיקשת ונחושה, ולו חי אתנו גנדי הוא היה רווה נחת מהצלחת צה"ל וזרועות הביטחון בסיכול הפיגועים. אבל המערכה עודנה נטושה, והיא לא תחדל עד אשר ימוגר הטרור כליל ותיסלל הדרך לשלום עם ביטחון יציב ובר-קיימא לנו ולשכנינו.
חסרונו של גנדי בולט פה במליאת הכנסת, בוועדותיה ובדיון הציבורי והפוליטי במדינת ישראל. נזכור כולנו ללא הבדל השקפה את רחבעם זאבי, איש החיל והאמונה הציונית היוקדת, נאמן עמו וארצו, מנהיג ושליח ציבור, פולמוסן שנון ורהוט, ספרא וסייפא יחיד ומיוחד. נזכור אותו בהוקרה ובכאב גם כאב וכאיש משפחה מסור, ויד אחים נושיט למשפחתו היקרה המקדשת את דמותו באהבתה. יהי זכרו ברוך.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני ראש הממשלה. יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, בבקשה.
חברי חברי הכנסת, היות שאנחנו בסד של לוח זמנים לא יכולנו לאפשר להרבה מאוד חברי כנסת שרצו לדבר לעשות זאת. התייעצנו קצת עם המשפחה; זה איננו אומר שהיא פסלה מישהו. היא המליצה, ואני נטיתי להקשיב, אבל הרחבתי טיפונת את הרשימה. אשר על כן, הסליחה עמכם, אנחנו נעשה כמו שתמיד נהגו – כ-45 דקות.
בנימין נתניהו (הליכוד):
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, גברתי היושבת-ראש דליה איציק, מכובדי חברי הכנסת, משפחת זאבי היקרה, יעל, פלמח, בנימין, מצדה, צאלה וערבה, קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתננה. כבר שש שנים שגנדי, רחבעם זאבי ז"ל, אינו קם ומתהלך בארץ, אבל כל מי ששבילי ארץ-ישראל יקרים לו ימשיך לזכור אותו.
ביום הזיכרון הזה אני מבקש לעמוד על עיקר אחד של גנדי שהוא חיוני לנו בכל עת. גנדי החשיב מאוד את אהבת הארץ, כי הוא ידע שאהבת הארץ היא המפתח לשובנו אליה ולהישארותנו בה. עם שאיננו אוהב את ארצו איננו ראוי לה, וסופו שגם לא ייאבק עליה. אבל גנדי הבין דבר נוסף: הוא הבין שאהבת הארץ תלויה בהכרת הארץ. לכן הוא למד את ארץ-ישראל על כל צדדיה: ההיסטוריה שלה, הגיאוגרפיה שלה, החי והצומח בה, הארכיאולוגיה העשירה שלה, המסעות אליה, שדות הקרב בתוכה. אבל מעל הכול – אחיזת העם היהודי בה ובירושלים במהלך הדורות.
ספרייתו של גנדי היתה עמוסה בספרי ארץ-ישראל וירושלים. אני חושב שקשה למצוא אוסף מקביל בטובי המוזיאונים והספריות בעולם. בשעה שסייר בארץ-ישראל היה תרמילו של גנדי עמוס בערכי הציונות, באהבת הארץ ובידיעה מעמיקה של הבסיס ההיסטורי לזכותנו עליה; הוא ידע את תולדות היהודים בארץ על בוריין. בבית אפשר היה להתווכח עמו על ההווה והעתיד, אבל לא היה אפשר להתווכח אתו על העבר; לא היה אפשר להגיד לו שהיהודים באו הנה רק לאחרונה, לארץ זרה, לארץ לא להם. גנדי ידע את העובדות ההיסטוריות; הוא הכיר היטב את הקשר הרצוף של העם היהודי לארצו ולבירתו ירושלים – קשר שנמשך למעלה מ-3,000 שנה.
גנדי האמין שחשוב להנחיל את העובדות ההיסטוריות הללו לכל ילד וילדה בישראל. אבל הוא לא הסתפק בהכרת העובדות. הוא חשב שבאמצעות כפות הרגליים אפשר ללמוד וללמד "מולדת" לא פחות ולפעמים יותר מאשר באמצעות הראש. הוא האמין שאהבת הארץ נקלטת טוב יותר בנשימת אוויר הרים מאשר בשיעורים ובהרצאות. בעניין זה לא היה גנדי רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. הוא סייר אין-ספור פעמים בכל חלקי המולדת, אבל הוא גם דאג להנחיל את מורשת ארץ-ישראל בדרך מקורית לדורות של תלמידי בית-ספר.
נוסף על שירותו בממשלה ובכנסת, בצה"ל ובפלמ"ח פיתח גנדי מפעל אדירים: מוזיאון ארץ-ישראל. על גבעה נישאת שנמצאו בה שרידים של התיישבות יהודית קדומה בנה גנדי מוזיאון למופת. אין-ספור תלמידים פוגשים בו בדרך בלתי אמצעית את ההיסטוריה המפוארת של עמנו בארצו. הוא שחזר שם בית-בד, מרכז בתי-מלאכה, שוק עתיק, סביל מים, והוא גם שימר את שרידי היישוב היהודי הקדום שם. גנדי לקח תחת ניהולו את הגבעה הזאת זרועת הטרשים ברמת-אביב והפך אותה למרכז תרבות שוקק חיים ומלא עניין. הוא הצליח להפוך את המקום לאבן שואבת לבני-נוער, ובעצם הקים שם מפעל חינוכי להכרת המולדת ולאהבת המולדת.
בהוראתו שונה שמו של המוסד מ"מוזיאון הארץ" ל"מוזיאון ארץ-ישראל". כבר נאמר כאן בצדק שהשימוש הנכון בשפה העברית תמיד היה חשוב לו. וגם כאן בחירת המלים לא היתה מקרית, בייחוד כשהדברים נגעו לזכותו ההיסטורית של עמנו על ארץ-ישראל.
הוא היה קשור לכל רגב מרגביה של ארץ-ישראל בכל מקום – אבל קודם כול לירושלים. גנדי היה בן למשפחה שהתגוררה דורות בירושלים. גנדי נולד בירושלים, והוא נפל בירושלים. אין מי שהכיר את ירושלים טוב ממנו, אין מי שאהב אותה יותר ממנו.
ראש הממשלה העלה שאלות של היום. אני מניח שגנדי כאיש ביטחון היה אומר שנסיגת ישראל מחלקים של ירושלים תכניס את "חמאס" ואת האסלאם הקיצוני לחלקים האחרים ותסכן את אחיזותינו ואת ביטחוננו בכל חלקי ירושלים. אני מניח שכיהודי הוא היה נזעק מהכוונות לוותר על הריבונות הישראלית בהר-הבית ובכותל. אני חושב שהוא היה נזעק והיה שואל: אחרי 3,000 שנה? אחרי שהיהודים קמו מאפר השואה, אחרי שהם חזרו ושחררו את ארצם ואת בירתם, זה מה שהם מסוגלים לעשות – להחזיק 40 שנה ולמסור? אני יודע איזו תשובה גנדי היה נותן. הוא לא פה לתת אותה, אבל אני נותן אותה בשמו. הוא היה אומר: ירושלים תישאר מאוחדת, לנצח, בריבונות ישראל, ואלה המתפללים לשלום ירושלים יתפללו ויפעלו לאחדות ירושלים בריבונות ישראל.
בימים אלה, כשעולים קולות אחרים, שמנסים לטשטש ולהשכיח את זכותנו על הארץ ולנתק את קשרינו עם ציון, ראוי להעלות מחדש את אהבת הארץ והכרת הארץ שגנדי כה שיווע להן. שתי המורשות האלה של גנדי נחוצות לנו היום יותר מתמיד.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני יושב-ראש האופוזיציה. אדוני, סגן ראש הממשלה, מר אביגדור ליברמן. אחריו – השר יצחק כהן.
השר לנושאים אסטרטגיים אביגדור ליברמן:
כבוד הנשיא, אדוני ראש הממשלה, כבוד יושבת-ראש הכנסת, יושב-ראש האופוזיציה, שרים, כנסת נכבדה, וכמובן – משפחת גנדי, משפחת זאבי היקרה: רעייתו יעל, הבנים בנימין ופלמח, הבנות מצדה, צאלה, ערבה, הנכדים והנינים, לפני שש שנים נפרד עם ישראל מרחבעם זאבי, גנדי. גנדי היה הפטריוט הגדול ביותר של ארץ-ישראל, וכפטריוט שעומד עם שתי רגליים על הקרקע הוא נהג לסייר המון ברחבי ישראל. כסייר הוא כמובן הבין מאוד במפות, גם במפות הפוליטיות והמדיניות. כיוון שהבין במפות הוא הבין מה שלא הבינו אחרים, הרבה לפניהם: גנדי היה הראשון שהבין והתחיל לדבר על ציר הרשע, הרבה לפני שנשיא ארצות-הברית הבין את זה – רק אחרי פיגוע התאומים ב-11 בספטמבר; גנדי הבין הרבה לפני האפיפיור את הסכנה שבאסלאם הקיצוני על אדמת אירופה, ודיבר על זה רבות; גנדי הבין אולי יותר מאחרים – ושמענו מפיו לפני שקראנו את סמואל הנטינגטון על "התנגשות הציוויליזציות". מבחינה זאת גנדי היה במידה רבה נביא פוליטי.
שני דברים אולי מאפיינו אותו ביותר. האחד, הנכונות להגן על העקרונות, על המשנה המדינית שלו, בלי קשר לסקר, לפופולריות, לקוניונקטורה פוליטית. הוא האמין בצדקת דרכו, לחם עליה, גם בימים הקשים ביותר; גם כשהבין שהוא משלם על זה מחיר פוליטי, ציבורי ואישי. הנכונות הזאת להעמיד את העקרונות שלך מעל כל שיקול, זה אולי הדבר שכל כך לא אופייני לפוליטיקה, וכל כך היה אופייני לגנדי. הדבר השני שאפיין אותו במיוחד הוא הידע העמוק בציונות, בתולדות מדינת ישראל, בתולדות ארץ-ישראל. שני הדברים האלה, כמובן, נתנו את הטון גם בהשקפת עולמו וגם בצורת ההתבטאות שלו ובתפקוד הפוליטי.
לכן, כשאנחנו מדברים על גנדי, המשנה העיקרית שלו, המושג שהוא היה מזוהה אתו יותר מכל אדם אחר היה ה"טרנספר". על כך הוא זכה לביקורת רבה גם בבית הזה וגם בתקשורת הישראלית, הנוטה שמאלה בדרך כלל. לכן בישיבת האבל הזאת לזכרו של גנדי הייתי רוצה לנגוע בעומק הנושא הזה, כי אני חושב שרובנו עושים מלאכה מאוד פשוטה כשאנחנו מתייחסים למושג הזה ולכל תפיסת עולמו של גנדי בפשטנות כזאת, ולא רואים באמת את הדברים העמוקים. כי הטרנספר היה חלק קטן מכל הראייה הכוללת, מהתמונה הכוללת – פרט קטן מכל התפיסה של גנדי, שאולי באמת הקדימה רבים אחרים, כמו תמיד, ושמה על השולחן במלוא חריפותה את הבעיה הדמוגרפית.
הוא היה למעשה המדינאי הראשון שהתמודד עם הבעיה היסודית הזאת, והתמודד עם זה לעומק. רק בשנים האחרונות מתחילים גם פוליטיקאים אחרים לנסות לטפל בבעיה הזאת ולהתייחס אליה, גם בימין וגם בשמאל. אני חושב שבשמאל טועים כשמנסים לפתור את הבעיה הזאת באמצעות מודל אוסלו – שתי מדינות לשני עמים. לצערי, עד היום מודל זה הביא לנו רק אינתיפאדה מדממת ולא הביא לא ביטחון ולא שלום, לא לנו ולא לפלסטינים.
הפרדה בין שני עמים, כפי שגנדי האמין בה, איננה חדשה לא בקהילה הבין-לאומית, לא בפוליטיקה הבין-לאומית ולא בתולדות הציונות. אפשר לדבר על הדוגמה של קפריסין, וכמובן, כשאנחנו מדברים על ההקשר הישראלי ותולדות הציונות, גנדי שאב את כל תורתו קודם כול מברל כצנלסון. היום אולי לא נעים ולא זוכרים, אבל למעשה ברל כצנלסון, יותר ברור מכל אחד אחר, הבהיר את הנושא הזה.
אני מנצל את ההזדמנות לצטט ציטוט מדויק מברל כצנלסון, כפי שהוא כתב ב-7 באוגוסט 1937: "עניין העברת האוכלוסין מעורר אצלנו ויכוח. מותר או אסור? מצפוני שקט בזה לגמרי. טוב שכן רחוק מאויב קרוב. הם לא יפסידו על-ידי העברתם, ואנחנו ודאי לא. בחשבון האחרון הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר הסברתי שזה הטוב בפתרונות, ובימי הפורענות התחזקתי בהכרתי כי הדבר הזה מוכרח לבוא ביום מן הימים, אלא שלא עלה על דעתי שהעברה אל מחוץ לארץ-ישראל פירושה לסביבת שכם. האמנתי ועודני מאמין כי עתידים לעבור לסוריה ולעירק". את זה אמר ברל כצנלסון, לא אף אחד מהימין. כשאני מנסה להיזכר בתולדות הציונות, גם הוגי דעות אחרים – מי שקרא את מקס נורדאו וגם אחרים – התייחסו לנקודה הזאת, ישראל זנגביל. הראייה היום היא כמובן פשטנית מדי.
גנדי היה גם איש פרקטי. הוא לא היה רק איש תיאוריה, לא רק איש דיבורים, הוא היה קודם כול איש פרקטי. הוא היה הראשון – הוא התחיל את היחסים שלנו עם מדינה כמו סינגפור, ולמעשה היה בין מייסדי מדינת סינגפור והצבא שלה. הוא פיתח תורת לחימה נגד טרור, הוביל את המלחמה נגד טרוריסטים ב"ארץ המרדפים", הקים יישובים, היה יועצו של רבין לענייני טרור והפך את מוזיאון ארץ-ישראל לאחד המוזיאונים החשובים בארץ.
כשהקמנו יחד את הסיעה, כשהודענו לעיתונאים שאנחנו מקימים יחד סיעה אחת, אני זוכר את השאלה שכל העיתונאים שאלו. שאלו אותי, ומי שענה במקומי היה גנדי; שאלו אותו: מה משותף בינך – אתה דור שביעי בארץ, גנרל בצבא-הגנה לישראל – ובין איווט ליברמן? ואז גנדי ענה בצורה פשוטה: אנחנו מתבססים על אותם עקרונות, שלושת העקרונות החשובים של הציונות: עלייה, התיישבות והגנה על המולדת.
כולם מכירים את המחויבות של גנדי להתיישבות ולהגנה על המולדת, פחות מכירים את היחס שלו ואת הרגישות שלו לנושאי העלייה ולעולים. אני זוכר את הימים הנוראים אחרי הפיגוע ב"דולפינריום". אז התעוררה פעם נוספת השאלה מי בדיוק שם יהודי, איך קוברים, איפה קוברים. כולנו מכירים את הכבוד שרחש גנדי לדת ולמסורת ישראל, וגם את הפרקטיות שלו, שדיברתי עליה קודם. ביקשתי לפגוש אותו בדחיפות. רצתי אליו עם חבר הכנסת יורי שטרן זיכרונו לברכה, והתיישבנו בחדר הסיעה. שאלתי: גנדי, מה עושים? מה דעתך בנושא הזה? והוא אמר לי: תקשיב לסיפור. הוא סיפר לי את הפרשה של אחד הגששים הבכירים במדינת ישראל, עמוס ירקוני. בסוף הוא אמר לי: המסקנה שלי – מי שלוחם בשורות צבא-הגנה לישראל, מי שנהרג על אדמת המולדת, מי שנרצח בפיגועי טרור נגד מדינת ישראל, מחובתנו להתייחס אליו כפי שהוא היה רוצה ומעדיף. חובתנו להתייחס כמו שהקרובים שלהם מבינים את זה. מבחינתי, זה פסק הלכה סופי שלא ניתן לערעור. מאז גם אני מתנהג בצורה כזאת.
אמרתי שאולי משנתו של גנדי היתה שנויה במחלוקת; אישיותו כבשה את כל הפוליטיקה הישראלית, משמאל עד לימין – כל הקשת הפוליטית. אני חושב שבזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל הוא ייזכר כאחד שכולם רוחשים לו כבוד. קצין וג'נטלמן. יהיה זכרו ברוך.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני סגן ראש הממשלה. השר יצחק כהן, ויחתום חבר הכנסת אורי אריאל.
השר יצחק כהן:
גברתי היושבת-ראש, כבוד הנשיא, ראש הממשלה, משפחת זאבי היקרה, חברי חברי הכנסת, הרמב"ם כותב ב"איגרת תימן": על טיב הנהרות ישׂהידו מימיהם ועל טיב השורשים יעידו גזעיהם. על טבעו של רחבעם זאבי אין איש בעולם הזה או בארץ הזאת שלא יוכל לומר מה טיב השורשים, ישהידו מימיו, אמת המים שעברה תחתיו. אישיות קורנת, זוהרת, בעלת אופטימיות כובשת, אמונה וביטחון בצדקת הדרך, נאמנות בלתי מסויגת, אוהב אדם שנברא בצלם, אוהב ישראל ואוהב תורת ישראל. ראוי זכרו שנקרא שתיים-שלוש משניות שקשורות לאישיות שלו.
משנת פרקי אבות: הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וקראו רבו, אלופו ומיודעו. והלוא דברים קל וחומר, מה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו, אלופו ומיודעו, הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה שנאמר: כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד. יותר מלימודך עשה ואל תתאווה לשולחנם של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.
אסיים בפסוק מספר דברים: השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני השר. חבר הכנסת אורי אריאל.
אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
אדוני הנשיא, גברתי היושבת בראש, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, יעל וכל שבט גנדי לדורותיו, רחבעם זאבי, גנדי, בדומה לאברהם אבינו המתגלה לנו בפרשת השבוע, פרשת לך לך, הולך לארצו ומולדתו. רחבעם זאבי, גנדי, מורי ורבי, כפי שזה עתה אמר השר כהן לפי פרקי אבות – כל הלומד מחברו אות אחת ראוי שיקרא לו מורי ורבי. מורי ורבי להגנת המולדת; מורי ורבי להכרת הארץ ולאהבת הארץ; מורי ורבי להתיישבות; מורי ורבי לכבד כל אדם, להעלות את ערך הרעות למעלות שלא הכרנו, ולא רק לדרוש אלא גם לעשות; מורי ורבי למלחמה בטרור; מורי ורבי לרוב יהודי, לעלייה לארץ-ישראל; מורי ורבי, אדוני ראש הממשלה, לירושלים, שנאמר: ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו, שעושה את כל ישראל חברים, ולא, חס וחלילה, דברים אחרים.
בכרטיס החבר של מולדת, מפלגת מולדת, כתוב: "ארץ-ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל". כך הוא קבע כשהקים את מפלגת מולדת למען המולדת.
כל אלה, מורי ורבותי, אדוני הנשיא, אמרתי בגוף ראשון, כי, לצערי, אני פה בבית הזה, אחרי הירצחו. כך התגלגלו הדברים אשר שמעתי בבוקרו של יום, שמורי ורבי לפני זה, ודאי לאחר מכן, הלך לעולמו על-ידי טרוריסטים. אבל העיקר שדברים אלה ונוספים יהיו בעיקר נחלת הכלל, נחלת העם היושב בארצו, ואלה שעדיין לא זכו.
אכן, יש דברים שכל הציבור בארץ חשוב שילמד ממנו, ואף יגשים אותם; איש הספרא והסייפא. אסיים כמנהגו: ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. יהי זכרו ברוך.
מזכיר הכנסת איל ינון:
חברי הכנסת והקהל מתבקשים לקום עם יציאת כבוד הנשיא.
כבוד הנשיא!
( חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
היו"ר דליה איציק:
נא לשבת.
חברי חברי הכנסת, הישיבה המיוחדת נעולה. אנחנו פותחים בשעה 16:00 ישיבת כנסת רגילה.
(הישיבה נפסקה בשעה 15:53 ונתחדשה בשעה 16:00.)
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום יום שני, ג' בחשוון התשס"ח, 15 באוקטובר 2007 למניינם. הודעה למזכיר הכנסת.
מזכיר הכנסת איל ינון:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון), התשס"ח–2007, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח–2007.
לדיון מוקדם: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור נקיבת מחירים שלא ניתן לשלמם במעות שבמחזור), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת אבשלום וילן; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – הודעה לארגון צרכנים על בקשה להעלאת עמלה), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת אופיר פינס-פז; הצעת חוק ידועים בציבור, התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת יוסף ביילין, חיים אורון, רן כהן, אבשלום וילן ואלחנן גלזר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (יישובים הזכאים להטבות מס), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת סעיד נפאע וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על חיסכון ליחיד מעל גיל 60), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק העונשין (תיקון – פיצוי נפגע עבירה), התשס"ח–2007, מאת חברת הכנסת נאדיה חילו; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – פרסומת למזון המכוונת לקטינים), התשס"ח–2007, מאת חברת הכנסת אורית נוקד; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – ביטול עסקה בשל מוצר פגום), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת אבשלום וילן; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – אמצעי תשלום), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת משה כחלון; הצעת חוק דיור מוגן (הבטחת כספי פיקדון), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת אבישי ברוורמן; הצעת חוק בית העצמאות, התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת אפרים סנה; הצעת חוק המרכז להנצחת ההעפלה, התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת אפרים סנה; הצעת חוק הגבלת פרסומי הימורים והגרלות (תיקוני חקיקה), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי; הצעת חוק איסור ייבוא ומכירת כבד של בעלי-חיים שעברו התעללות, התשס"ח–2007, מאת חברי הכנסת יואל חסון, גדעון סער, יעקב מרגי ונאדיה חילו וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם (תיקון – ביטול החוק), התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת אופיר פינס-פז; הצעת חוק חובת הודעה בדבר סיכויי הזכייה בהגרלות ובהימורים, התשס"ח–2007, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי.
מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת מגלי והבה, אורי אריאל ויצחק גלנטי, בנושא: כישלון המורים למתמטיקה במבחני תוכנית העשרה.
הודעת שרת החינוך על מסקנות ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בעקבות הצעות לסדר-היום בנושא: רצח הנער ברחובות והתגברות האלימות בקרב בני-הנוער, של חברי הכנסת זבולון אורלב, מיכאל נודלמן ואברהם רביץ. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מודה למזכיר הכנסת.
הצעות סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל, מרצ–רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והליכוד להביע אי-אמון בממשלה בשל:
1. הסכנה של הרס מוסדות התורה והישיבות לנוכח הקיצוצים חסרי התקדים בתקציביהם;
2. השביתה במערכת החינוך והחשש לאי-פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות;
3. קריסת מערכת החינוך
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו עוברים לנושא הראשון בסדר-היום: הצעת אי-אמון של סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי ומפד"ל להביע אי-אמון בממשלה בשל הסכנה של הרס מוסדות התורה והישיבות לנוכח הקיצוצים חסרי התקדים בתקציביהם. יציג את ההצעה מטעם הסיעות חבר הכנסת יעקב כהן.
רן כהן (מרצ):
יום זה יהיה בסימן הכוהנים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, אני ישראל פשוט, ואני אהיה אחריכם.
רן כהן (מרצ):
ישראל תמיד מנהל את הישיבה, אנחנו כוהנים – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לאחר הצעתו של חבר הכנסת יעקב כהן אומנם ידבר כהן אחר – רן כהן.
יעקב כהן (יהדות התורה):
אני רואה שהממשלה קיבלה את ההצעה להתפטר, והיא כבר נעלמה.
שר הבינוי והשיכון זאב בוים:
מישהו מחפש שר?
יעקב כהן (יהדות התורה):
חשבתי שהממשלה קיבלה את ההתפטרות והיא עצמה – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבל שלא ביקשת את המשיח, חבר הכנסת יעקב כהן. אנחנו מקבלים בברכה את שר השיכון, חבר הכנסת זאב בוים.
יעקב כהן (יהדות התורה):
כבוד היושב-ראש, כבוד שר השיכון, חברי כנסת נכבדים, סיעתנו מגישה היום הצעת אי-אמון, ואני אנמק. בשבוע האחרון הונח על שולחן הכנסת ספר התקציב לשנת 2008. אני חייב לומר שהתקציב, כפי שהונח, יש בו משום הכרזת מלחמה על הציבור הדתי, על המוסדות התורניים ועל עולם התורה. ואני אסביר: אם לוקחים את הסיוע למוסדות התורניים בשנה האחרונה, בשנת 2007, שהיה 260 מיליון שקלים, ומורידים אותו בשנה זו ל-150 מיליון, מתקבל קיצוץ של 40%. אם נביא בחשבון שבשנת 2002, לפני חמש-שש שנים, התקציב הזה היה 1.32 מיליארד – הפירוש הוא קיצוץ של יותר מ-80%. אני לא מתייחס לגידול הטבעי בנפשות ולא לשחיקה של הכסף בשנים אלה, כך שזה זלזול כבד במגזר הדתי והחרדי ובעולם התורה.
נוסף על כך, אם אנחנו לוקחים את הסעיף של עולם הישיבות, שבשנת 2007 היה 92 מיליון שקלים והשנה מורידים אותו ל-4 מיליוני ש"ח, הפירוש הוא פשוט חסימת התקציב. זוהי התגרות מוחלטת בציבור הדתי והחרדי.
הדברים בולטים לנוכח העובדה שבתקופה הזאת משרד החינוך מדבר על הוספת 6 מיליארדי שקלים בשנים הקרובות, תוספת גדולה בכל חלקי החינוך – מגני-הילדים עד בתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים.
כל הפרמטרים מצביעים על כך שכל נושא שיש בו ריח של דת ושל צרכים חינוכיים של הדתיים ושל עולם התורה – פשוט מחסלים את התקציב שלו.
אם ניקח סעיף רגיש וחשוב כמו סיוע לפנימיות לילדים במצוקה, שהיה צריך להיות הסעיף היותר-רגיש, בשנת 2002 הוא היה 56 מיליון שקלים, והיום הוא 22 מיליון. וזה השנה, שבה משרד הרווחה קיבל תוספת תקציבית ניכרת. אני שואל: האין זאת אטימות מוחלטת?
אני לא רוצה להאריך עוד על הפגיעות שיש בספר התקציב – הן הפגיעה במועצות הדתיות, הן הפגיעה בארגון "תורה ויהדות לעם", שהתקציבים שלהם הם תקציבים חינוכיים וחברתיים-דתיים ממדרגה ראשונה, וכן על הפגיעה בתקצוב של תלמידי חו"ל, שהוא תמיכה שיש בה עידוד חשוב לעלייה יהודית, שהרי רוב התלמידים האלה בסוף נישאים ונקלטים בארץ. וזה בזמן שהמדינה משקיעה בקליטה כל כך הרבה, ולצערנו, לא תמיד מדובר בקליטה שאנחנו מתברכים בה; לא תמיד אנחנו יכולים לומר שלנער הזה התפללנו. בכל זאת המדינה משקיעה כל כך הרבה, אבל באותה עת, לצערנו, סוגרים את התמיכות לתלמידי חו"ל. זה צעד שקשה להבינו, והוא התגרות וקריאת מלחמה.
אני חושב, רבותי, שהצעדים האלה אינם נובעים מכך שיש קיצוץ בתקציב; מדובר פשוט בסגירת משאבים ובאי-הכרה בצרכים החינוכיים של כלל אזרחי ישראל הדתיים, צרכים שכל ממשלות ישראל מאז קום המדינה הכירו בהם. אני לא יודע, ואני שואל אם אי-פעם היתה ממשלה כזאת גרועה. אני עומד ומשתאה עד לאן הגענו.
אני חושב שהמצב היום יותר גרוע מהמצב שהיה בעת ממשלת הליכוד ושינוי הנודעת לשמצה, ואני אסביר מדוע. ראשית, כי גם בזמנה, עם כל הקשיחות שהיתה בה, עדיין לא סגרו את כל המשאבים, לא סגרו את כל הברזים, לא היה תקציב שסגרו אותו לחלוטין. שנית, צריך לזכור שהתקופה ההיא היתה תקופה כלכלית קשה, שנעשה בה קיצוץ רוחבי, בכל סעיפי התקציב, ואפילו בסעיף הביטחון, מה שאין כן היום, כשאנחנו עומדים לפני צמיחה, בזמן של שפע – המדינה לא ידעה צמיחה ושפע כמו שיש עכשיו. בתקופה כזאת לסגור תקציבים? זוהי התגרות באוכלוסייה הדתית שאין לה שום הסבר והצדקה.
אני לא מבין מדוע האוצר וממשלת ישראל מנצלים את העדינות ואת האצילות של מפלגת ש"ס. הרי מפלגת ש"ס היא שותפה בכירה ונאמנה בקואליציה. איך זה ומדוע מכים ומבזים אותה בצורה שאינה מקובלת בין שותפים וחברים?
יש כאלה שרוצים לנחם אותי ולומר שזה בסך הכול פשוט משחק של הכנסת עזים, ויוציאו את זה. יבוא יום אישור התקציב, אם נהיה ילדים טובים, יכניסו את זה בחזרה. מובן שאז כל כלי התקשורת יצעקו כאן שאנחנו פשוט סחטנים, בזמן שיחזירו דבר שמגיע בדת ובדין. ואני שואל, אם אכן זה התירוץ, אני מזמין כאן את שר האוצר שיכריז ויגיד ויבטיח שיחזירו את התקציבים ואז אנחנו נוריד את הצעת האי-אמון שלנו. בכל אופן, כרגע לא מובנת התנהגותם של שר האוצר ומשרד החינוך. פשוט קטונתי מלהבין.
אני רוצה להמשיך ולהזכיר את הפגיעה הנוספת בתלמידים העל-יסודיים בישיבות, אשר בחודשים האחרונים הוצאו מכלל מערכת החינוך הממלכתית והעבירו אותם למוסדות פטור, צעד תקדימי שלא היה מאז קום המדינה, ולדעתי אף לא חוקי, שהרי לא הודיעו להם בזמן כדי שייערכו לזאת כיאות. פגיעה נוספת בשל הצעד הזה – ברגע שהוציאו אותם מהמערכת הממלכתית, פגעו במעמד של התלמידים המוגבלים, סיווג 07, שבעבר קיבלו סיוע, ועכשיו הופקרו הילדים בלי אפשרות לקדמם.
אני איני מבין איזו מדיניות תמוהה, מדיניות חלם מתנהלת כאן. בעידן שממשלת ישראל דורשת שלום בכל מחיר עם ארגוני מחבלים, מכריזים מלחמה על חלק נכבד מהאוכלוסייה; בעידן שנותנים מחוות ושיפורים לגרועות שבאומות, קונסים ורודפים את הטובים שבאחים. ואני שואל את ידידי חברי ש"ס: מדוע אתם יושבים בממשלה שמוכנה לדון בהחזרת ירושלים ואינה מוכנה לדון בהחזרת הקצבאות והתמיכות למוסדות החינוך התורניים, שאם לא יחזירו אותן, קיימת סכנה קיומית להמשכיותה? ואפילו לא שומעים את קולכם על זה, על הדיונים בהחזרת ירושלים.
אני קורא לממשלת ישראל שתתקן את ספר התקציב ותציב תקציב שפוי, שמכבד ומוקיר את כל צורכי אוכלוסיית ישראל בכל הנושאים, הן חינוך הן רווחה. אני קורא לכם: אל תפגעו במרקם היחסים העדין בקרב האוכלוסייה במדינה, פגיעה שתגרום למלחמות ולמדונים מיותרים בין אחים. ועד אז הננו מציעים אי-אמון בממשלת ישראל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יעקב כהן. הנושא הבא: הצעת אי-אמון של סיעות מרצ, רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד בשל השביתה במערכת החינוך והחשש לאי-פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות. יציג את ההצעה חבר הכנסת רן כהן, בבקשה. שרת החינוך הגיעה ואנחנו נצפה לשמוע את תשובתה בעוד דקות מספר.
רן כהן (מרצ):
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להגיש את הצעת האי-אמון בממשלה ובראשה. נדמה לי שאין יום מתאים מהיום הזה ואין נושא טוב ממשבר החינוך, שעליו צריך להפיל את הממשלה הזאת היום.
אני רוצה להודיע, אדוני היושב-ראש, חד-משמעית. רן ארז איננו חבר במרצ. אני גם מעריך שהוא לא הצביע מעולם למרצ ואין לנו שום תיאום אתו. שלא יהיו פה שום אי-הבנות. ואף-על-פי-כן אנחנו תומכים בשביתה וביעדיה, שביתה שעניינה הוא להעלות את מעמד המורה ואת מעמד החינוך בישראל.
נדמה לי, אדוני היושב-ראש, שהיום, ביום החמישי לשביתת המורים, נראה כאילו לאף אחד זה לא מזיז. אתמול היתה איזו פגישה שהסתיימה בלא כלום, ולאף אחד לא ברור מה נעשה, מה הוצע. אילו היה הדבר הזה באמת בלתי אפשרי, היה עוד אפשר לומר: מה אתם רוצים? המורים הם פשוט פראי אדם. הם פשוט רוצים למוטט את הכלכלה הישראלית. אבל כל אחד כאן יודע שזה לא נכון. אלא מה? נראה שבכלל הבעיה של 400,000 ילדי ישראל, שנמצאים בשביתה ללא לימודים, ללא התקדמות במערכת הלימודים שלהם, לא נוגעת כמעט לממשלה, כי ראשה של הממשלה הזאת עסוק בחקירות פליליות. ראש הממשלה היה צריך להיות ראשון המתערבים לפתרון בעיית המשבר בחינוך והוא אחרון הנוגעים בעניין, כי יש לו באמת קופה – – –
שרת החינוך יולי תמיר:
ממש לא.
רן כהן (מרצ):
עובדה, אף אחד לא שמע את קולו בציבור, גברתי שרת החינוך. אף אחד לא שמע את אהוד אולמרט אומר מלה אחת לציבור ביום החמישי של השביתה. מה לעשות? את מעלה בדעתך שהיה קורה משהו ביטחוני והוא לא היה מדבר? הרי זה ברור לגמרי. למה? כי הביטחון תמיד הוא הקלאסה של ראש הממשלה, אבל החינוך לא? אני לא מעלה על דעתי שזה היה קורה ליצחק רבין בתור ראש ממשלה, שהיה, חלילה, קורה דבר כזה במערכת החינוך מבלי שהוא היה מתייצב ראש וראשון לפתרון הבעיה. אבל זה לא קרה, מה לעשות?
אני מצטער לומר שבמצב הזה ראש הממשלה לא יכול להמשיך לכהן בתפקידו. הוא חייב להתפנות לטפל בתיקים הפליליים נגדו, כי הוא לא יכול לטפל בענייני מדינת ישראל הכואבים והחשובים ביותר.
אדוני היושב-ראש, נדמה לי ששכרם ותנאי עבודתם של המורים הם על הפנים, בהגדרה הכמעט הכי קלה שאפשר לומר. לא רק שלמורה שמגיע היום לבית-הספר אין חדרון לשבת בו. אין לו שולחן, אין לו פינה לקבל בה תלמיד ולשוחח אתו. אין לו מקום כדי להכין את השיעורים וכדי להכין את תלמידיו. הוא מסתובב כל היום עם התיק הזה, עם כל הספרים, עם כל החוברות ועם כל המחברות, כאדם עזוב בבית-הספר שלו, במקום עבודתו. לא זו בלבד, אלא גם תנאי השכר שלו הם למטה מכל ביקורת, הם בושה וכלימה למדינה נאורה. אנחנו נמצאים היום גם בבתי-ספר שבהם מורים עומדים ומלמדים 40 תלמידים בכיתה. רבותי, זה לא שעת עבודה, שעת הוראה. זה עשר שעות עבודה כאשר עובדים עם 40 תלמידים בכיתה. לאחר מכן באים לשאול מה בכל זאת שכרו של המורה. אף אחד מאתנו, חברי הכנסת, לא היה מסכים לעבוד בתנאים האלה שבהם אין לו חדרון, אין לו טלפון, אין לו שולחן, אין לו מקום להניח עליו את המחברות ואת הכלים שאתם הוא עובד. לא יכול להיות הדבר הזה, אבל עובדה שזה המצב היום.
בנוסף, המורים עובדים בשכר רעב, שכר עלוב ומביש. אז מה אתם רוצים, רבותי בממשלה? שימשיכו להתבייש בפני עצמם, בפני משפחתם, בפני התלמידים שלהם, ברמות ההכנסה העלובות הללו? יותר מ-40% מהמורים משתכרים שכר נמוך או אפילו נמוך מאוד. 28,000 מורים משתכרים 5,500 שקל לחודש, שהם כ-1,700 שקל פחות מהשכר הממוצע. השכר הממוצע של המורים הוא 7,200 שקל לעומת 10,000 לפסיכולוג, 11,800 לאחיות – ואני מאוד גאה על זה שהאחיות משתכרות כך – 12,200 שקל לטכנאי. שכר המורים נשחק בקרוב ל-20%-19% בעשר השנים האחרונות. אז מה רוצים, שהמורים ישתקו? ילכו עם זה הביתה ויסתמו את הפה? זה מה שאמור להבריא ולקיים מערכת חינוך ראויה במדינת ישראל?
שכר מורה מתחיל, אדוני היושב-ראש, ירד בשנים האחרונות מ-4,050 שקלים ל-3,500 שקלים. זה דבר שניתן לסבול אותו? אני אתן עוד דוגמאות, אדוני היושב-ראש, ספציפית על מורים: מרכזת שכבה ומחנכת, בעלת תואר שני ובעלת ותק של 22 שנה, שעובדת בהיקף משרה גבוה ממשרה מלאה ובעלת כל הגמולים האפשריים, בתיכון בירושלים, משתכרת 7,700 שקל לחודש. תשמעו טוב, ברוטו, הכול ברוטו, דרך אגב. מורה מקצועית בעלת ותק של 27 שנים, בעלת תואר ראשון, משתכרת 5,800 שקל לחודש, ברוטו; מורה מחנך, בעל תואר שני וותק של שבע שנים, משתכר 5,200 שקל; מורה מתחיל יגיע ל-2,800 שקל עד 3,500 שקל בלבד, ומורה בעל תואר ראשון יצטרך לעבוד 15 שנה כדי להגיע למשכורת של 5,500 שקל. אני אתן עוד שתי דוגמאות, גברתי השרה.
שרת החינוך יולי תמיר:
אתה מדבר על עולם שלא קיים.
רן כהן (מרצ):
זה העולם.
שרת החינוך יולי תמיר:
לא.
רן כהן (מרצ):
השרה תמיר, זה העולם, אני לוקח נתונים ממה שהיום המורים מקבלים. עוד מעט תעלי למעלה ותאמרי מה הנתונים שלך.
שרת החינוך יולי תמיר:
חבר הכנסת רן כהן, ידידי מנוער, יש חשיבות להתעדכנות במצב. המצב השתנה.
רן כהן (מרצ):
הנתונים האלה הם מהיום. אני מודיע לך – הנתונים האלה הם מהיום. את רוצה לשמוע עוד שתי דוגמאות שאני מכיר מצוין? אגב, אנשים שתוכלי להרים אליהם טלפון אם את רוצה, ואם יש לך פנאי לזה.
שרת החינוך יולי תמיר:
תמיד יש לי.
רן כהן (מרצ):
אני מכיר באופן אישי מורה – חברה של אשתי – 29 שנים מורה, בית-ספר תיכון מכובד בירושלים. 29 שנים, השרה תמיר. שכרה הוא 8,000 שקל ברוטו.
שרת החינוך יולי תמיר:
שתיכנס לרפורמה. תקבל 17.
רן כהן (מרצ):
תקבל 17.
שרת החינוך יולי תמיר:
כן. שתיכנס לרפורמה.
רן כהן (מרצ):
שמענו את העניין הזה, אבל תצטרך לעבוד אולי כפליים. אבל על השעה היא תקבל פחות מכפי שהיא מקבלת היום. זה בעצם מה שאת מציעה.
שרת החינוך יולי תמיר:
לא.
רן כהן (מרצ):
דוגמה שנייה: אשתו של חברי לסיעה, אבשלום וילן – נעמי וילן – מורה 27 שנים. אני רוצה לקרוא כדי שזה יהיה מדויק. מורה – 27 שנות הוראה, בשכר של 7,000 שקל. בזה אני לא מעודכן מהיום? היום דיברתי עם אבשלום וילן. הוא לא יודע כמה אשתו משתכרת?
זה השכר. עם זה את רוצה ללכת לעם? לחינוך? לתרבות? לדור הבא? עם זה עושים כלכלה? עם זה עושים חינוך? עם זה עושים מדע? עם זה מתקדמים ומתחרים עם העולם? אין שום צ'אנס בעולם.
שרת החינוך יולי תמיר:
תישאר לתשובה שלי בבקשה.
רן כהן (מרצ):
תאמיני לי, אני אגב מקפיד על זה לא רק אתך – –
שרת החינוך יולי תמיר:
אני שמחה.
רן כהן (מרצ):
– – לא שאנחנו חברים מנוער, חברים מהרבה שנים, אבל ודאי שאני אשאר לתשובה שלך. אני גם צמא לדעת, אבל זה הנתון. בעובדה. ועל זה השביתה. הרי המורים הם לא קריזיונרים, את לא תתארי אותם ככה, אני מאמין שאת לא תתארי את המורים בתור מטורפים כי הם לא מטורפים, והם אחראים למערכת החינוך בצורה שאיננה פחותה משלך ושלי. המורים לא השתגעו, גברתי שרת החינוך. מאז 2001 הם עובדים כמו פראיירים, בלי הסכם קיבוצי. לא זו בלבד, אלא חוק ההסדרים מנע משא-ומתן אתם כי הוא מנע משא-ומתן עם כל האיגודים המקצועיים, עד אוגוסט 2005.
ואני אומר לך שבמצב הזה אתם תביאו גם למשבר, לקטסטרופה, עם הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה – כי אם שם לא יהיה טיפול אינטנסיבי, מיידי ומסיבי, של הממשלה, לא יהיה פתרון.
אגב, תאמיני לי, מי שהיה צריך לשלוח אותו הנה זה לא את, זה האוצר – אבל את אחראית, מה לעשות. אם היה בא האוצר ואומר: רבותי, מדינת ישראל ממש על הקרשים, אין כסף; מדינת ישראל הזאת, בממשלה הזאת, קיבלה החלטה על מלחמה מתשע בבוקר עד שש בערב, עם הוצאות של מיליארדים, בלי לשאול איפה המיליארדים. לזה היה כסף, אוטומטית; לחינוך ולילדים אין. זה ההיגיון? זה השכל? זו התרבות? זו הנאורות של מערכת החינוך שלנו?
לא זו בלבד, היום יש לממשלה עודפי הכנסות של למעלה מ-20 מיליארד שקל. 20 מיליארד, גברתי שרת החינוך. איפה הכסף הזה? אז יכולים לומר לי שזה מאוד חשוב – ואגב, אני מסכים – מאוד חשוב להקטין את החוב הלאומי, אבל זה יותר חשוב ממערכת החינוך? איפה סדר העדיפויות? יכולים לומר לי: רן כהן, חשוב להוריד את רמות המס לשכבות הביניים – ואגב, אני מסכים – אבל זה יותר חשוב ממערכת החינוך? לא. בעיני, בשום פנים ואופן לא. אז אם יש כסף בקופת המדינה, הייעוד הראשון שלו זה החינוך, וזה מה שצריך לעשות.
אני רוצה לסיים במשפט אחד, אדוני היושב-ראש. אילו זה היה רק בזה, גברתי שרת החינוך – סוגיה שכבר הופנתה אלייך – תראי לאיזה רוע זה מגיע: ילד בן חמש – אני יודע מיהו; הפנייה היתה אלייך בשמו, אני לא אומר את שמו מעל דוכן הכנסת – חולה המופיליה קשה מאז לידתו. אדוני היושב-ראש, יש לו 100% נכות בגין מחלתו, שמוכרים בביטוח הלאומי. נמצא בגן-חובה ובשנתיים האחרונות קיבל סייעת ללא שום בעיה. בשנה האחרונה החמיר מצבו, ומחלתו פגעה לו בפרקים, הוא לא מצליח לעמוד וללכת ונאלץ לזחול או לשבת ללא תנועה, עקב דימומים פנימיים קשים באזור הרגל. את יודעת מה קרה אתו, גברתי שרת החינוך? בעקבות הקיצוצים בסייעות השנה, הוחלט שהילד הזה לא יהיה זכאי לסייעת, הוא נאלץ להישאר ימים שלמים בבית. זה הפתרון לילד בן חמש, שחולה במחלה הנוראה הזאת?
אז איפה מערכת החינוך? אני מצטער לומר: לצערי, על הקרשים, ואין שום סמכות לממשלה הזאת להישאר – מוסרית – על כנה כל זמן שהיא לא עושה מאמץ אמיתי וכן לפתור את הבעיה של מעמד המורה ומעמד מערכת החינוך בישראל. תודה רבה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה. שרת החינוך תשיב במשולב על הצעה זו ועל ההצעה הבאה. חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין, בבקשה.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, רבותי השרים, קודם כול, אני מודה לך על שהחלפת אותי ואפשרת לי להציג את הצעת האי-אמון מטעם סיעת הליכוד.
חברי חברי הכנסת, בכנסת הזאת יושבים אנשים שהם חלק מן העם, וכמו כל העם, הם תוהים. הם תוהים איך יכול להיות שהמצב הגיע למה שהגיע, עם שביתת המורים במערכת החינוך, וראש הממשלה – נדם קולו, הוא לא מתערב. העם שואל: למה? אין לראש הממשלה זמן, הוא עסוק. במה הוא עסוק? אני ממש שומע עכשיו את חברי הכנסת מרגי וטרטמן יושבים ואומרים לעצמם: אנחנו יודעים במה עסוק ראש הממשלה. עסוק בחקירות שלו. איזה רעים אתם, חברי הכנסת, איך אתם יכולים להעלות על הדעת דבר כזה? החקירות בכלל לא מפריעות לראש הממשלה לעסוק באלף ואחד דברים – הכין, למשל, ליום הזיכרון של גנדי נאום מצוין למה צריך לוותר על ירושלים, הביא את גנדי כאבי הוויתורים. למה לא, יש לו זמן.
אבל בנושא הזה, אתם לא מבינים – הוא עסוק בנושא הרלוונטי למשבר במערכת החינוך. אתם יודעים איזו שנה עכשיו במדינת ישראל, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה? איזו שנה היא שנת ה-60 למדינת ישראל? שנת הילד. ראש הממשלה יומם ולילה עוסק כנראה בנושא הזה, של עזרה לילדים, קידום הילדים, לרבות במערכת החינוך. רק מה, בינתיים אנחנו רואים שהילדים יושבים בבית ולא לומדים, ואנחנו לא יודעים מתי העניין הזה יסתיים.
אבל, אזרחי ישראל שואלים שאלה נוספת, ואומרים: למה שר האוצר לא מתערב, צמרת משרדו, מה הם עושים? יושבים כאן חברי הכנסת רביץ, גפני, ואומרים: אני יודע למה אין להם זמן באוצר; הם מכינים את הקיצוצים בישיבות, מכינים את הקיצוצים בכל מיני תקציבים שלנו. לא נכון, גם אתם רעים. הם עוסקים בחינוך. הנה, כינס משרד האוצר מסיבת עיתונאים – אני כבר עצרתי את נשימתי, חשבתי: המנכ"ל, ראש אגף התקציבים, כולם יבואו ויגידו מה יש להם לומר על מערכת החינוך ואיך שמים קץ לשביתה. והם אכן באו עם נושא מאוד חינוכי – לחנך את זליכה. יש רק בעיה אחת – שהוא כבר דוקטור, חלום של האמא היהודייה, גם רואה-חשבון וגם דוקטור, אין מה לחנך אותו. את הילדים שלנו, את בני-הנוער, לעומת זאת, מאוד כדאי לחנך. אבל מה, יש שביתה בבתי-הספר, אין מי שיחנך אותם.
שרת החינוך נמצאת אתנו כאן – אני שמח – לא כל כך שומעים אותך, גברתי השרה. קצת שמעתי אותך בימים האחרונים. גם לך אולי אין זמן, וגם הרעים באולם הזה יגידו: בטח, נסעה לאמריקה במקום לטפל. לא, לא, לא. חזרת, הכול בסדר. לך אין זמן כי צריך כנראה להנחיל את ה"נכבה" במערכת החינוך. שאר הבעיות נפתרו, מערכת החינוך מתפקדת מצוין, רק ה"נכבה" היתה חסרה לנו על מנת שהנוער יצא מחונך, והכול באמת יבוא על מקומו בשלום.
מנכ"ל המשרד – טוב, אדם ראוי לכל הדעות, אבל מה – התפטר. לא יכול לעסוק בזה. התוצאה היא ידיעות בתקשורת, שסמנכ"ל, גם הוא כנראה אדם מאוד ראוי, ישב במקום כלשהו בפגישה אישית עם רן ארז, ואולי יצא מזה משהו. כך מטפלים בעניין הזה? אני לא בטוח.
ואני שואל את עצמי, גברתי השרה, ממה הכול התחיל.
שרת החינוך יולי תמיר:
מהתקציב של נתניהו.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
הכול התחיל טוב, גברתי השרה. לא בכדי קוראים לשנינו יולי. אנו מבינים זה את זה מצוין. הכול התחיל טוב. מצוין. אני זוכר, נפלה הממשלה.
רן כהן (מרצ):
– – –
לימור לבנת (הליכוד):
בגלל זה בשנת 1999 הגיעו למקום 34 במתמטיקה? קצת היגיון.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
אתה מבין, רן כהן? גם אני בצד שלכם, תשמעו לי. נורא שמחתי, גברתי שרת החינוך לשעבר, נורא שמחתי – לא נעים לי להודות, בכל זאת, את חברה שלי לסיעה – אבל נורא שמחתי: יום אחד שמו קץ למשטר הנורא הזה שהיה, לשרת החינוך הזאת, שלא ידעה לנהל את העניינים, כל האוטובוסים האלה, סוף-סוף ניקו אותם – כל מקום שאני הולך – הפנים שלה על אוטובוסים. איך אני אמור לנצח אותה בפריימריס? משהו נורא.
אבל הגיעה שרת החינוך יולי תמיר, כולם חיבקו אותה, נישקו אותה, הכול היה מצוין, ושרת החינוך אמרה: תהיה רפורמה. אנו זקוקים לרפורמה, והיא תיעשה יחד עם המורים. הכול התחיל מצוין. אני שמחתי, מה, אני לא פוליטי בנושא החינוך. זרקו את השרה שהיתה, שלא ידעה לנהל את המערכת, ושמו שרה שמבינה. ואולי אומרים: משהו השתבש לאחרונה. לא, גברתי. משהו השתבש מזמן. בסוף שנת הלימודים הקודמת, למיטב זיכרוני, לא היו תעודות גמר. וכשהתחילו להכין לבגרות, התחילו להכין לבגרות תחת צווים של בית-הדין לעבודה. ואני לא הבנתי, מה, לימור לבנת ממשיכה לכהן במשרד? בדקתי: לא, היא באופוזיציה, ועדיין בלגן שלם. מה קורה?
והעניין נמשך; כולנו התבשרנו שיש הסכם עם ארגון המורים – – –
שרת החינוך יולי תמיר:
עם הסתדרות המורים.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
עם הסתדרות המורים. עם אחד משני הארגונים. עם הסתדרות המורים יש הסכם. הנחת יסוד נכונה מאוד. גם אני מכיר את זה. הפרד ומשול זה נקרא: ניתן לאלה, והאחרים יבואו על ארבע. העניין השתבש. מסתבר שהשיקולים שלהם היו קצת שונים, והם החליטו לא לבוא על ארבע, אלא להוכיח שהם יכולים לקבל אחרת; יכולים לקבל עוד יותר.
מעניין איך נצא מזה. בינתיים אני לא יודע. אני לא מקנא בך, כי איך יוצאים עכשיו מהפלונטר הזה אני לא יודע. אני רק יודע שעכשיו זה נעשה על חשבון הילדים. פעם היו משמיצים את השרה. אני לא מקנא גם בה, לא הייתי רוצה להיות במקומה, אבל עכשיו – אותך – לא משמיצים. הכול בסדר, רק מה? השביתה בבתי-הספר היא על חשבון הילדים ועל חשבון החינוך.
אגב, למיטב ידיעתי הרפורמה הזאת, שסוכם עליה עם הסתדרות המורים, צריכה להתחיל ב-300 בתי-ספר, וציפור אחת לחשה לי באוזן שבינתיים בכל אלפי בתי-הספר עוד לא נמצאו 300 בתי-ספר שכבר התנדבו להשתתף ברפורמה כדי לקבל את השכר, ואולי מה שאזרח מן השורה לא מבין, גם לאחר הנתונים שמסר כאן קודמי, חבר הכנסת רן כהן, הוא שרק המורים שהשתתפו ברפורמה באותם בתי-ספר יקבלו את תוספות השכר. זה לא שהוזרם כסף רב.
אגב, אפרופו הכסף הרב ואפרופו הממשלה הרעה ההיא והקיצוצים, תקני אותי אם אני טועה, אבל הזיכרון שלי אומר שלמה שכונה בשם רפורמת-דברת הוקצבו בהחלטת ממשלה 11 מיליארד ש"ח לחמש שנים, וכרגע מה שאני שומע – תקני אותי, מאוד אשמח לשמוע שאני טועה – שמענו על 5 מיליארדי ש"ח או 6 מיליארדי ש"ח לשש שנים, אם איני טועה. נכון? אז פתאום גם כאן אני הולך לאיבוד; יש יותר כסף בקופה, לית מאן דפליג, מסתבר שאותו רע שגזר גזירות השאיר קצת כסף בקופה, אבל אפילו את זה לא מוסרים וסדרי העדיפויות קצת מוזרים.
גברתי השרה, את הרשימה הארוכה הזאת אפשר להמשיך. אפשר לשאול מי יטפל כרגע בעניינים אם אפילו מנכ"ל אין כל כך, ומה באמת יהיה עם בתי-הספר שאינם ממהרים להיכנס לרפורמה, אבל אני חושש מאוד שלא יישאר לי זמן לנושא נוסף, כי הרי פתחתי בשנת הילד, אבל יש גם ילדים גדולים, ואני, כשכבר נודע לי שאני צריך להציג את הצעת האי-אמון, פתחתי את האינטרנט לחפש, ומה הדבר הראשון שקופץ? אני יודע שגם את עוקבת אחרי מה שקורה באינטרנט; הכותרת הראשית היא שראשי האוניברסיטה העברית ושאר ראשי האוניברסיטאות אומרים שגם הם לא יפתחו את שנת הלימודים, כי הם דורשים יישום של דוח ועדת-שוחט.
גם זה דבר מאוד מעניין, חבר הכנסת ריבלין. איך הממשלה הזאת, בניהול שלה, מצליחה בכל פעם להסתבך מחדש. כי הסטודנטים, למיטב זיכרוני, דורשים לא ליישם את מסקנות ועדת-שוחט. אז איך עכשיו תצאו מזה, גברתי השרה? אמרתי – אני לא סתם משמיץ. אני לא מקנא בך, אבל מה? נראה שהרווחתם את זה ביושר, את כל ההסתבכות הזאת, גם בין הסתדרות המורים לארגון המורים וגם בין מה שראשי האוניברסיטאות אומרים לעומת מה שראשי התאחדות הסטודנטים אומרים. הרווחתם את זה ביושר כנראה, כי היה הכי קל לומר: כל מה שהיה עד אז, כל הרפורמות – שטויות. אנחנו עכשיו נעשה אחרת. הרבה יותר קל לומר כנראה.
חברי חברי הכנסת, מה אגיד לכם, אני מנסה בכל זאת למצוא משהו טוב בדרכי הממשלה הזאת, ולא כל כך מצליח, כי על הציונות כבר מזמן ויתרו, עיין ערך: נגבה, ועל ירושלים לא נוסיף. שמענו את ראש הממשלה, אומנם לא בדיון המדיני, באזכרה לגנדי, אבל שמענו את עמדתו על ערכים במערכת החינוך, איפה לקחת. לכן אני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, במיוחד אלה מישראל ביתנו ומש"ס: אם בתחומים המדיניים עדיין לא הבנתם מה קורה, ולא קלטתם את המסר, אני מציע לכם לצאת מהקואליציה הזאת ולהפיל את הממשלה הזאת לפני שגם את עתיד המדינה הם ימסרו, כפי שהם מוסרים כרגע חצי מירושלים. תודה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת אדלשטיין. אני מזמין את שרת החינוך להשיב במשולב על הצעות האי-אמון של סיעות מרצ, רע"ם-תע"ל, חד"ש, בל"ד והליכוד.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
הצגתי גם את הדרישות שלהם.
שרת החינוך יולי תמיר:
אני בטוחה שהקולגיאליות שלך, חבר הכנסת אדלשטיין, אינה מוטלת בספק.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לגבי הצעת האי-אמון הראשונה, בשאלת הקיצוצים במוסדות התורה והישיבות, ברצוני להבהיר כי השינוי במדיניות נובע מהחלטות הממשלה בשני עניינים. הראשון הוא: הפחתת התמיכה במוסדות לימוד תורניים בעבור תלמידים שאינם בעלי אזרחות ישראלית. נוצר מצב שבו תלמידים לא-ישראלים באו לישיבות וקיבלו תמיכה כאילו היו אזרחי מדינת ישראל. בהחלטת הממשלה נקבע שנוהג זה יופסק, וכ-20 מיליון שקלים ירדו מתקציב המשרד בעקבות החלטה זו. נוספה על החלטה זו החלטה בדבר תמיכה באברכים נשואים, ולפיה הופחתה התמיכה באברכים נשואים בהיקף של 55 מיליון ש"ח, וגם אלה ירדו מתקציב הישיבות. זה ההסבר לשחיקה בתקציב. בתקציב לשנת 2008 אומנם באות לידי ביטוי שתי החלטות הממשלה, כפי – – –
יעקב מרגי (ש"ס):
זה מעמיד את תקציב הישיבות על 4 מיליוני ש"ח?
שרת החינוך יולי תמיר:
תקציב הישיבות הוא לא 4 מיליוני ש"ח. אם יורשה לי, בתקציב לשנת 2007 תוקצבו 380 מיליון – הבדל קטן מ-4 מיליוני ש"ח – למוסדות תורה ולישיבות.
יעקב מרגי (ש"ס):
מה עם התקציב לשנת 2008?
שרת החינוך יולי תמיר:
גם בתקציב לשנת 2008 – כיוון שלא נשאלה שאלה, אם תרצה, אבדוק לך את הנתונים עם רדתי מהדוכן. ודאי שהתקציב הוא לא 4 מיליוני ש"ח.
חבר הכנסת רן כהן, חבר הכנסת אדלשטיין – אה, הוא יצא.
לימור לבנת (הליכוד):
הוא יצא לשנייה ומייד יחזור.
שרת החינוך יולי תמיר:
אז אני בטוחה שתמסרי לו את דברי. חבר הכנסת רן כהן, אני פונה בעיקר אליך, משום שאנו שותפים לדרך אידיאולוגית, ואני חושבת שהיא עמוקה בחשיבות שהיא מייחסת לא רק לחינוך, אלא גם לאופן השגת הסכמים במשק. המהלך שעשינו עם הסתדרות המורים הוא בעיני דוגמה ומופת לאופן שבו הסכם משקי צריך להתנהל, כמו שההסכם שנחתם השנה עם ההסתדרות הכללית הוא דוגמה ומופת לאופן שבו הסכם משקי צריך להיחתם כאשר הוא נחתם בהסכמה.
שנים דיברנו על הסכמה בין מעסיקים ובין מועסקים – הממשלה, שלושת הסקטורים – דיברנו על כך כי ראינו בזה לא רק דרך להשיג הסכם טוב יותר, אלא גם ערך מוסרי – שהסכמים מתקבלים בהידברות, והעובדה שכך נעשה חשובה בעיני לא פחות מתוכן ההסכם עצמו.
אתה הקראת נתונים, אבל הם לא תקפים למי שנכנס להסדר החדש, כי אם אמרת, ובצדק, שעד כה שכר מורה מתחיל היה 2,800 ש"ח, מורים שנכנסו השנה – במסגרת ההסכם, כל המורים החדשים, 1,500 במספר, נכנסו השנה למערכת בשכר של 5,300 שכר יסוד, לפני כל התוספות שהם מקבלים. עכשיו אפשר להגיד ש-5,300 זה פחות והיית רוצה 7,300 – – –
רן כהן (מרצ):
זאת נקודת האור היחידה בינתיים.
שרת החינוך יולי תמיר:
רגע, רק התחלתי. אני שמחה שכבר צברתי נקודת אור אחת.
רן כהן (מרצ):
זאת נורה של 25 ואט.
שרת החינוך יולי תמיר:
אבל עוד מנורה ועוד מנורה ועוד מנורה – יחד הן שרשרת לא קטנה. אז קודם כול כדי להאיר את עיניך במה שקשור לנתונים. אני מזמינה אותך, אם יש לך קצת זמן פנוי, להיכנס לסימולטור של משרד החינוך, או, אם תרצה, אעביר לך כמה סימולציות שעשינו, להדגמה, ותראה שמי שנכנס להסכם, שכרו – והו תלוי בוותק ובהשכלה ובמקום שאתה מלמד בו, משתפר – – –
רן כהן (מרצ):
זה בהסכם עם הסתדרות המורים.
שרת החינוך יולי תמיר:
אבל – נקודה נקודה. אי-אפשר לקפוץ כל כך מהר. אבל אל יקל בעיניך הסכם עם 80,000 מורים, בהיקף מאוד רחב, שמגיע היום לבסיס שכרם, שבו פתרתי את הבעיה של שחיקת השכר, שמ-1998 אף אחד לא נגע בה, הוספתי את זה לבסיס השכר של המורים, הוספתי את עופר עיני מעל הסכם השחיקה, כי פעם היו נותנים למורים הסכם שחיקה – מייד מעלים את כל המשק, ואתה מכיר את התופעה הזאת. אז השחיקה נשחקה עוד לפני שיצאה לאוויר העולם. הוספנו הסדר שחיקה, וב-1 בינואר תגיע משכורת חד-פעמית, כי הסכם השחיקה נתן גם תוספת לבסיס השכר וגם תוספת חד-פעמית. הוספנו מעל זה את עופר עיני, ועוד לפני שהתחלנו לצאת לדרך כבר קיבלו המורים 11% תוספת – תוספת שהרבה שנים הם לא ראו. אפשר להגיד, למה לא 15%? אבל זה לא רע. ומי שנכנס לרפורמה, וזה יקרה בהדרגה, ותכף אדבר על הדרגה, כי נדמה לי שגם את זה אם היית מבין לעומק היית מקבל בברכה; מי שנכנס לרפורמה, שכרו עולה – כאמור, אם הוא מורה חדש, קרוב ל-80%, ואם הוא מורה ותיק הוא יכול להגיע ל-26%, 27%, תלוי באופן ההמרה שלו. זה לא דבר מבוטל.
רן כהן (מרצ):
פר-שעה הוא יקבל פחות.
שרת החינוך יולי תמיר:
אדבר על השעות. עוד לא הגעתי.
לכן קודם כול אני חושבת שצריך לברך, כי כל כך הרבה שנים אמרנו, וחזרנו ואמרנו, כמה חשוב שיעלה שכר המורה – והנה, הוא עולה. לא רק שאני לא מסתירה את זה, אני גאה בזה.
כל רפורמה בחינוך, כל עלייה מסיבית בשכר המורים, תהיה כרוכה בשינוי אופי עבודת המורה. איך אני יודעת? כי כשבאתי לתפקיד באו אלי ארגוני המורים והניחו על שולחני שתי הצעות לשיפור מערכת החינוך. לאחת קראו "הצד הקובע" – של הסתדרות המורים, ולשנייה קראו "עוז לתמורה" – של ארגון המורים העל-יסודיים, ובשתיהן, גם בזאת שרן ארז כותב בה דברי הקדמה, נאמר בהתלהבות רבה: עבודת המורה תהיה פרופסיה, היא תהיה מקצוע – אולי אפילו חברת הכנסת לבנת זוכרת את ההקדמה הזאת – ולכן המורה יעבוד יותר, יקבל יותר ויתרום יותר. החלוקה שעשינו, והיא מאוד חשובה בעיני, בין שעות פרונטליות לשעות פרטניות – דבר שלא היה במערכת: חובת המורה לעבוד עבודה פרטנית עם קבוצות קטנות של ילדים – היא הבחנה פדגוגית חשובה, ואנו הכנסנו את זה למסגרת. אגב, הרעיונות באו מהם, לא מאתנו. אז יש פה רפורמה שבפעם הראשונה, בתהליך הדרגתי, עושה שינוי מהותי מאוד.
לא רק זה, היא מגובה בתקציב. מספרים הם דבר נחמד, אז נקרא שלושה מספרים. אחרי שנים של קיצוצים, חבר הכנסת אדלשטיין, בשנת 2006 היה תקציב משרד החינוך 26 מיליארד ו-371 מיליון, תקציב משרד החינוך בשנת 2007 היה 21 מיליארד ו-395 מיליון, והתקציב לשנת 2008 הוא 29 מיליארד ו-90 מיליון. בכל זאת, אחרי שנים שירדנו – אנו עולים. אני רוצה שנעלה יותר מהר, תאמין לי. הייתי שמחה למיליארד או שניים נוספים, אבל סוף-סוף התקציב מתחיל לטפס, והוא מוקדש רק לדבר אחד – ועל זה הרבה אנשים ביקרו אותי, אמרו: מה, לתת הכול למורים? – כן.
אגב, אני לא רוצה מורים זוחלים. אתה אומר: להזחיל את המורים – אף אחד לא רוצה להזחיל את המורים. אני רוצה להגיע אתם להסכם, להידברות. העובדה שרן ארז החליט שלא להשתתף ופרש באמצע המשא-ומתן, היא זכותו. חובתי – לא זכותי, חובתי – לקיים הסכמים, ואקיים את ההסכמים, גם עם יוסי וסרמן בהסתדרות המורים וגם עם ההסתדרות הכללית. אני לא מכירה במשק אנרכי, רק במשק שיש בו משא-ומתן. כך שוברים ארגוני עובדים – שמי שצועק ושובת מקבל יותר ממי שמגיע להסכמה, ואני לא אעשה את זה. לכן תהיה הידברות, היא תהיה במסגרת ההסכמים הכלליים שחתמנו עליהם, ואפשר להתחיל בה מחר בבוקר.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
איך אפשר להסביר התנהגות כזאת?
שרת החינוך יולי תמיר:
אני מזמינה אותך לשבת לשיחה מלב אל לב עם רן ארז, ואם תבין, תחזור אלי. נעשה הסכם כזה. בכל זאת יש בינינו, מחוץ לדוכן, גם חברות. אתה תסביר לי למה, אם הוא יסביר לך משהו שאני עוד לא ידעתי.
אני חושבת שההסדר הנוכחי פותח פתח לשינוי מהותי בשכר המורים. הוא מבטיח שהמשק לא יזחל אחריהם, כי זה נמצא במסגרת נפרדת, ולכן גם, חבר הכנסת כהן, חשובה ההפרדה בין רפורמה ובין תוספות שכר – המשק יזחל אולי על תוספות השכר, אבל הוא לא יזחל על התוספת של הרפורמה. כך לא יקרה מה שקרה בשנת 1994.
רן כהן (מרצ):
אבל מה עם כל עשרות אלפי המורים בתיכון?
שרת החינוך יולי תמיר:
הכסף המיועד להם קיים. הוא נמצא אצלי. זו אחת הפעמים הבודדות ששר יושב על תקציב שהוא לא יכול לחלק אותו כי הארגון לא רוצה לבוא להסכם. אבל לתהליך הזה יש גם גבול. עד היום, נדמה לי, הממשלה הזאת, אחד היתרונות שלה הוא שהיא לא נכנעה לשביתות, והגיעה להידברויות, וחתמה על הסכמים חשובים במגוון תחומים, וגם בתחום הזה. אנו מחכים, ואם נצטרך, יחד עם הרשויות, בתיאום מלא אתן, ניתן הפעלה אלטרנטיבית – לא שבירת שביתה, אבל הפעלה אלטרנטיבית, ואם נגיע לבחינות הבגרות החורף, והם לא יחזרו לעבוד, נשתמש גם בכלים המשפטיים שבידינו, כדי שתלמידי הבגרות לא ייפגעו. אבל פעם אחת צריך לעמוד גם על עקרונות, ונדמה לי שבסתר לבך, חבר הכנסת כהן, אתה גם לא מצטער עליהם.
רן כהן (מרצ):
אני מצטער על כך שהשכר לא עולה.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
אם זה הפתרון – – –
שרת החינוך יולי תמיר:
אני מאוד מצטערת על התלמידים. אני חושבת שהמורים שוגים בעניין הזה, כי בסופו של דבר הם גורמים לתלמידים לשלם את המחיר, אבל אני לא יכולה למנוע מהם את הזכות לשבות. חבר הכנסת אדלשטיין, אני זוכרת אותך כלוחם חירות; גם אני וגם אתה עמדנו פעם עם שלטים בעד חופש הבחירה של האדם – גם כשהוא טועה. הזכות לטעות היא זכות מאוד דמוקרטית. הם טועים, לדעתי, אבל זאת זכותם, והם שובתים.
רן כהן (מרצ):
למורים יש זכות לשבות. לממשלה אין זכות שלא לפתור את הבעיה.
שרת החינוך יולי תמיר:
כדי לפתור את הבעיה הממשלה צריכה שיתוף פעולה, אלא אם כן אתה ממליץ לכפות עליהם. אז מה אני יכולה לעשות? אני מציעה להם לבוא למשא-ומתן, אבל חשוב לי להגיד לך – – –
רן כהן (מרצ):
אבל אין משא-ומתן אמיתי. מה שהיה אתמול לא היה אמיתי.
שרת החינוך יולי תמיר:
עם כל הכבוד, חבר הכנסת כהן – – –
שר הבינוי והשיכון זאב בוים:
הוא שיתף אתך פעולה כשרת החינוך. הוא שבת.
שרת החינוך יולי תמיר:
דרך אגב, חבר הכנסת כהן, גם השכר של המורים לא עלה.
לימור לבנת (הליכוד):
הוא לא שבת, הוא עשה אתי קמפיין באופן אישי, הוא לא השבית תלמידים. אני מציעה לדייק.
שר הבינוי והשיכון זאב בוים:
את מגינה עליו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אדוני שר השיכון, חבר הכנסת זאב בוים, מנהל בית-ספר לשעבר, אפילו בית-ספר תיכון אם אני לא טועה. גברתי שרת החינוך לשעבר.
לימור לבנת (הליכוד):
אני האחרונה שמגינה עליו. מי שטיפח אותו היתה שרת החינוך יולי תמיר, לא אני. היא טיפחה אותו מהיום שהיא נכנסה לתפקידה, לא אני. בוא נעמיד דברים על דיוקם.
שר הבינוי והשיכון זאב בוים:
את אכלת חצץ ממנו והוא לא ראוי לשום הגנה מצדך.
שרת החינוך יולי תמיר:
השר בוים, אתה רוצה להשיב במקומי?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
השר בוים, אתה רוצה להשיב במקום השרה? גברתי שרת החינוך לשעבר. אדוני השר, האם אני אקרא אותך לסדר? לאחר שהשרה הגדירה אותי כלוחם זכויות האדם וחופש, אין לי אלא לעמוד על זכותה לדבר. גברתי שרת החינוך לשעבר, חברת הכנסת לימור לבנת, אני מבקש להתאפק. אם תהיה שאלה, תפני אלי ואני אאפשר לך לשאול את השרה, אם היא תסכים. בבקשה.
שרת החינוך יולי תמיר:
אני רוצה להגיד מלה אחת על התהליך. התהליך הוא אטי מאוד, ואני אסביר לך למה, חבר הכנסת כהן. חבר הכנסת אדלשטיין, אני מסתכלת לשם, רואה שאתה איננו ומתבלבלת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני שומר עלייך משמאל.
שרת החינוך יולי תמיר:
מאה אחוז. סוף-סוף. גנדי רצה לחלק את ירושלים, אתה שומר עלי משמאל, גן-עדן, כמו שאומר חבר אחר בממשלה שלנו.
אני החלטתי החלטה מאוד עקרונית ולא פשוטה, שלקחתי בה סיכון מסוים. החלטתי שעל אף מורה לא יכפו להיכנס לרפורמה. כל פעם היו אומרים: אתם ביום לימודים ארוך, אתם תלכו, אתם ברפורמה הזאת, והמורים – נכפה עליהם. בא מורה, זה היה בית-הספר שלו, מה הוא יעשה, הוא יתפטר? אני אמרתי: זאת רפורמה שאחד מהיעדים שלה – ובזה צודקת חברת הכנסת לבנת, אני בעד טיפוח המורים ואני אמשיך לטפח את המורים על אפו ועל חמתו של רן ארז, כי אני חושבת שלשר החינוך אסור לצאת נגד המורים, המורים הם האנשים שאותם הוא משרת יחד עם התלמידים.
לימור לבנת (הליכוד):
טיפחת את רן ארז.
שרת החינוך יולי תמיר:
אמרתי: על אפו ועל חמתו. הוא רוצה שאני אריב אתם, ואני לא אריב אתם.
משה כחלון (הליכוד):
היא אומרת שאת טיפחת אותו. תמיד תדעי שהחרב חותכת משני הצדדים. באותה חרב שנתת לו ביד להכות את השרה לבנת – הוא מכה אותך.
שרת החינוך יולי תמיר:
אני לא מודאגת מרן ארז לרגע אחד, רק מהתלמידים אני מודאגת. רן ארז ינפנף בחרבות, ובסוף המערכת תחזור למקום שהיא צריכה לעמוד בו.
חבר הכנסת כהן, החלטנו שיהיה תהליך דמוקרטי, ותהליך דמוקרטי בבית-ספר זה לא דבר פשוט. הרבה בתי-ספר אפילו לא יודעים איך לקבל את זה, כי זה לא רק תהליך דמוקרטי פרטני, זה תהליך דמוקרטי קולקטיבי. זאת אומרת, בית-הספר צריך להחליט החלטה קולקטיבית איך לפעול, וזה מאוד מורכב. לכן נתנו זמן עד ל-1 בינואר לבתי-ספר לעבור תהליך. הם לומדים ביחד, הם מתווכחים, אני באה לשם, הסתדרות המורים באה לשם, אל אלה שבעד ואלה שנגד, ומהאוצר, והם צריכים להחליט ביחד. אני חושבת שהתהליך הזה חשוב מאוד, ויש לי המון זמן. אני נגד לעשות דברים באבחת חרב. אמרתי את זה כל הזמן על תחום החינוך, ובטח על רפורמה. עד ינואר אעשה את התהליך הזה בבתי-הספר. יש לי מספיק בתי-ספר שמעוניינים, אני לא אלחץ על אף אחד. אף אחד לא יגיד בסוף: לחצו עלי להיכנס. ואני לא אתן לאף אחד שום דבר יותר ממה שאני יכולה לתת לכולם כדי שאוכל להפוך את הרפורמה מניסוי לשינוי מערכתי כדי שהם ייכנסו.
אני חושבת שהרפורמה טובה, אני משוכנעת בזה, לכן אני לא מפחדת משכנוע וגם לא מתהליכים דמוקרטיים וגם לא מתהליכים דמוקרטיים אטיים, כי מה לעשות – דמוקרטיה היא תמיד קצת יותר אטית מתהליכים אחרים. אנחנו עובדים עם המערכת. המערכת הזאת הולכת ומפנימה את הרפורמה. דרך אגב, עד שהרפורמה תהיה טובה ייקח שנה-שנתיים. למה? כי עד שבית-ספר מבין איך משתמשים בשעות פרטניות ובשעות שהייה – הכול צריך לעשות בצורה אמיתית, לא לעשות העמדות פנים. הכי קל להכתיר תיק-תיק-תיק מנהלים ולהגיד: אתם בפנים, אתם בחוץ. זה לא נכון לעבוד כך.
רן כהן (מרצ):
אין משא-ומתן עם ארגון המורים?
שרת החינוך יולי תמיר:
המשא-ומתן עם ארגון המורים מתנהל לאורך כל הדרך, עם הגורמים המקצועיים גם במשרד החינוך וגם במשרד האוצר. אני שמחה לבשר לך שבעוד יומיים נכנסת מנכ"לית חדשה, לשמחתי הרבה ולטעמי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
שיהיה לה בהצלחה בפתרון המהיר של המשבר.
שרת החינוך יולי תמיר:
אני בטוחה שיהיה לה בהצלחה. גם אז, דרך אגב, זה לא יתנהל ברמת מנכ"לים עד שלא תהיה פריצת דרך, כי אני חושבת שהתהליך הזה כרגע, לצערי, נסוב סביב שאלות שכרגע קצת מקבעות אותנו בקיבעון כלשהו. הייתי שמחה אם מליאת הכנסת – כמו שאמרת, אין פוליטיקה בחינוך – היתה כולה מצטרפת לקריאה לארגון המורים העל-יסודיים להיכנס למשא-ומתן. התקציב קיים, הנכונות קיימת. הבסיס האידיאולוגי היה שלהם, של "עוז לתמורה". הרצון לשנות את הנתונים שקרא חבר הכנסת רן כהן קיים. אבל למשא-ומתן, מה לעשות, למדנו את זה בדרך הקשה מכל מיני כיוונים, צריך שניים. דרך אגב, אנחנו שלושה, כי שר האוצר בעניין הזה, והממונה על השכר אלי כהן, שאין לי אלא לברך – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא שומעים אותך.
שרת החינוך יולי תמיר:
אני לא יודעת, אמרת שלא שמעת אותי. אני כבר בקושי יכולה לדבר. אמא שלי אומרת: תגידי, את לא ישנה אף פעם? כל הזמן את מדברת ברדיו. אני לא יודעת איך לא שמעת אותי, אבל אני אגיד לדוברת שלי מייד.
משה כחלון (הליכוד):
במקום ללכת לרדיו תלכי לשבת עם המורים.
שרת החינוך יולי תמיר:
הוא רוצה שאני אהיה ברדיו ואתה רוצה שאני – – – האמן לי, אני יכולה לעשות את שניהם.
משה כחלון (הליכוד):
בינתיים את עושה דבר אחד.
שרת החינוך יולי תמיר:
ברגע שרן ארז יהיה מוכן – – –
לימור לבנת (הליכוד):
בסופו של דבר מאות אלפי תלמידים לא לומדים, זה מה שברור. רדיו, לא רדיו, משא-ומתן, לא משא-ומתן – משנה שעברה, כבר בסוף שנה שעברה, תלמידים לא למדו, לא קיבלו תעודות גמר, בסופו של דבר המוסדות פועלים תחת צווים של בתי-משפט. מאות אלפי תלמידים לא לומדים, זאת השורה התחתונה. להופיע ברדיו זה מצוין.
שרת החינוך יולי תמיר:
את צודקת, ולכן הייתי מצפה שתצטרפי לקריאתי לרן ארז לחזור למשא-ומתן כדי שאפשר יהיה להגיע לסיכום. תודה.
לימור לבנת (הליכוד):
אני מייד מצטרפת. אני מצטרפת לקריאה להפסיק להתחנף לכל הכיוונים. אני מצטרפת לקריאה להבין שזאת חרב פיפיות.
שרת החינוך יולי תמיר:
חברת הכנסת לימור לבנת, אני הצעתי לך להצטרף לקריאה שלי, אז את לא יכולה שזאת תהיה קריאה שלך. אני לא מתחנפת למורים, אבל אני מכבדת אותם, מה שאת לא עשית. חבל.
לימור לבנת (הליכוד):
השרה תמיר, מלה אחת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, גברתי, השרה רוצה לסיים.
שרת החינוך יולי תמיר:
הדיון עוד לא נגמר, הדיון רק מתחיל עכשיו. אני רוצה לסכם ולומר את הדבר הבא: אנחנו פתוחים ומוכנים למשא-ומתן. היום ועדת החינוך של הכנסת דנה בנושא, גם היא קראה למשא-ומתן. אני אשמח אם מליאת הכנסת תצטרף לקריאה למשא-ומתן. ברגע שתהיה נכונות, באותו רגע עצמו, המשא-ומתן יתחיל וגם יגיע לסיומו. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מודה לשרת החינוך.
לימור לבנת (הליכוד):
היושב-ראש, אני רוצה רק לדייק. 300 בתי-הספר שהשרה תמיר דיברה עליהם, שעושים בהם את הרפורמה – 170 מהם נמצאים כבר בתוך רפורמת-דברת במסגרת הניסוי שהחל לפני שלוש שנים. צריך לדעת את זה. למעלה מחצי נמצאים כבר ברפורמה הקודמת, שאני התחלתי. אז כאשר מתהדרים, צריך לדעת על מה מדברים ובמה מתהדרים, והציבור צריך לדעת את האמת. רק השרה תמיר לא רוצה לשמוע את זה, זה הכול.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת לימור לבנת. חברי הבית, אנחנו עוברים לדיון הסיעתי. ועדת הכנסת קבעה מסגרת של שלוש דקות לכל סיעה. הראשון יהיה חבר הכנסת משה כחלון מטעם סיעת הליכוד.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הודעה לסגנית מזכיר הכנסת – בבקשה.
סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 53) (הודעה על החלטה בערר), התשס"ח–2007; הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 10) (בקשה למתן צו הגנה), התשס"ח–2007; הצעת חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השנייה (תיקון) (זכויות לוותיקי מלחמה נזקקים), התשס"ח–2007.
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הקאדים (תיקון מס' 15), התשס"ח–2007, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון מס' 4), התשס"ח–2007, שהחזירה ועדת חוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 100), התשס"ח–2007, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק הקאדים (תיקון מס' 15), התשס"ח, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
תשובת השר לביטחון פנים על מסקנות ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בעקבות דיון מהיר בנושא: תופעות של גילויי אנטישמיות בקרב עולים חדשים – הצעתה של חברת הכנסת קולט אביטל; תשובת סגן שר הביטחון על מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בנושא: פגיעה קשה בנגישות לתחבורה ציבורית בחבל-אשכול כתוצאה מההתנתקות – הצעתה של חברת הכנסת אורית נוקד. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לסגנית המזכיר.
הצעת סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל, מרצ–רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והליכוד להביע אי-אמון בממשלה בשל:
1. הסכנה של הרס מוסדות התורה והישיבות לנוכח הקיצוצים חסרי התקדים בתקציביהם;
2. השביתה במערכת החינוך והחשש לאי-פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות;
3. קריסה במערכת החינוך
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כאמור, חבר הכנסת משה כחלון יפתח את הדיון הסיעתי. אחריו ינאם חבר הכנסת דב חנין.
משה כחלון (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, תודה רבה. אנחנו שמענו קודם את שרת החינוך, פרופסור יולי תמיר, שחלום חייה היה להיות שרת החינוך. ואני זוכר שבכנסת הקודמת, כשבמשרד החינוך כיהנה חברת הכנסת לימור לבנת, והיו בעיות – מטבע הדברים במערכות גדולות תמיד יש בעיות – איך היא טיפחה את רן ארז, את אותו אדם שהיום היא עומדת ומשמיצה פה; היום כשהיא עומדת פה ומספרת לציבור ולמורים כמה שהוא רע וכמה שהוא גרוע, אני זוכר איך היא שיבחה אותו פה – – –
לימור לבנת (הליכוד):
למה היא לא יושבת כאן? איפה שרת החינוך?
משה כחלון (הליכוד):
היא לא יושבת כאן כי זה לא מעניין אותה.
לימור לבנת (הליכוד):
אני מציעה לקרוא לשרה.
משה כחלון (הליכוד):
אתה תורן, לא? הוא שר תורן.
לימור לבנת (הליכוד):
– – –
משה כחלון (הליכוד):
אל תדרשי, היא לא תגיע לכאן, זה לא מעניין אותה. היא לא רוצה לפתור את הבעיה. אם היא היתה רוצה לפתור את הבעיה היא היתה יכולה. היא לא רוצה, זה לא מעניין אותה. לא מעניינים אותה 40,000 המורים שבעוד שעה יפגינו ליד מוזיאון ישראל; לא מעניינים אותה 500,000-400,000 תלמידים או מיליון תלמידים; לא מעניינים אותה 500,000 הורים שסובלים ויושבים בבית, וזה משבש להם את סדר-היום. הדברים האלה לא מעניינים אותה. אם הדברים האלה היו מעניינים אותה, היא יכלה לפתור.
אבל אני רוצה לחזור לפתח הדברים שלי, אדוני היושב-ראש. היא עמדה פה ונתנה חרב ביד של רן ארז כדי להכות בו את השרה לבנת. היא לא מבינה שהחרב הזאת חותכת משני צדדים; אז היא פגעה בשרה לבנת שלא בצדק, והיום היא פוגעת בה, והפעם בצדק. כי בתקופה של השרה לבנת רן ארז פגע בה ויצא בקמפיינים בעשרות מיליוני שקלים נגדה אישית, אבל הוא לא השבית את הלימודים. כאן הוא משבית את הלימודים, הוא פוגע בהורים, הוא פוגע בתלמידים, הוא פוגע במורים, ולאף אחד לא אכפת.
אדוני היושב-ראש, בעוד שלושה חודשים אנחנו מגיעים לבחינות הבגרות. כבר בחורף יש בחינות בגרות – גם זה לא מעניין אותה. עשרות אלפי תלמידים לא יוכלו לגשת לבחינות בגרות – יצטרכו לעשות או מועדי קיץ או לסחוב את זה עד אחרי השירות הצבאי. אני לא יודע כמה חשוב לה אם הם ילכו לצבא או לא, אבל החבר'ה האלה שילכו לצבא, להתגייס ולשרת את המדינה יצטרכו לסחוב את התקלה הזאת; את התקלה שעושים משרד החינוך, שרת החינוך וכל הממשלה. האחריות פה היא על כל הממשלה, כי כשהממשלה רוצה לטפל במשהו – ואם למורים היו פה שלוש אצבעות בכנסת לערער את הממשלה, אז ראש הממשלה וכל הצוות שאמור לשבת פה, למעט השר בוים, שאף אחד לא פה ואף אחד לא מעניין אותו, היו ימים ולילות, ולילות וימים יושבים כדי לפתור את הבעיה הזאת. אבל היות שלמורים אין אצבע בכנסת, לתלמידים אין נציגות וההורים המסכנים שחושבים ששולחן הממשלה זה הנציגים שלהם, יושבים עכשיו בבית, ומסתכלים, והם עצובים לראות שאף שר מהממשלה, למעט שר תורן, לא יושב פה אפילו להקשיב ולשמוע.
הבעיה היא של מיליון משפחות או 800,000. איזו בעיה יכולה להיות יותר גדולה מבעיה של כ-800,000 משפחות? בעיה שנוגעת ל-20 איש ומסכנת את הממשלה או את ההישרדות של הממשלה – יש פה התגייסות מדהימה. רוצים להדיח את זליכה – מגייסים את כל העולם; מנסים להדיח מישהו שמפריע להם בהתנהלות – גיוס כללי. מיליון איש סובלים, 40,000 מורים, מאות אלפי הורים יושבים, וסדר-היום שלהם משובש; אותם זה לא מעניין.
לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב באמת שגם שרת החינוך, או צרת החינוך, כמו שקורא לה ארז, צריכה להתעשת ולקחת את העניין הזה ברצינות. גם אני מזוהה עם החלק החברתי; כשהיא נבחרה לשרת החינוך – ואמרתי את זה כמה פעמים – אמרתי, בסדר, אולי באמת יש תקווה. אבל אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, ולכם, חברי הכנסת, שאני ממש מאוכזב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת משה כחלון שנאם בשם סיעת הליכוד.
משה כחלון (הליכוד):
– – –
יעקב מרגי (ש"ס):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הדובר הבא הוא חבר הכנסת דב חנין מסיעת חד"ש. אחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי, שלא יכול להתאפק וכבר נואם, אפילו בלי שהוא יושב במקומו. אחריו – חבר הכנסת אלכס מילר.
דב חנין (חד"ש):
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, הממשלה הזאת אכן ראויה לאי-אמון של הכנסת. יש סיבות רבות למה ממשלת אולמרט-ברק ראויה לאי-אמון של הכנסת. אני אתמקד היום בעיקר בשלוש סיבות.
הסיבה הראשונה היא, כמובן, החינוך. דיברו לפני דברים של טעם, אני לא אחזור על הדברים. מערכת החינוך נמצאת במשבר; ביטויו הגלוי של המשבר הזה הוא השביתה במערכת החינוך; המאבק המוצדק של ארגוני המורים על שכרם ועל תנאי עבודתם. אני רוצה מכאן לברך את המורים, להביע תמיכה במאבק שלהם, ולקרוא להם להיות נאמנים לתביעות שהם הציגו, לדבוק בתביעות האלה, ואני מקווה שהם גם יצליחו.
עמיתי חברי הכנסת, הטענות בנושא החינוך אינן רק טענות לשרת החינוך. הטענות האלה הן קודם כול לממשלת ישראל. הטענות הן טענות על סדר העדיפויות של ממשלת ישראל. כאשר מורים משתכרים שכר מזערי, הטענות הן קודם כול לראש הממשלה ולמשרד האוצר שמעמידים את החינוך בתחתית סולם העדיפויות.
סיבה שנייה לאי-אמון בממשלת ישראל הנוכחית – רווחה. אני מתייחס למידע שהתפרסם בעיתוני השבוע על הפרטת שירותי הרווחה, על תוכניות להסדיר את האופן שבו המדינה מנהלת את התקשרויותיה ואת יחסיה עם עמותות ועם ספקים פרטיים של שירותי רווחה; גם זאת סיבה לאי-אמון בממשלה.
סיבה שלישית, אדוני היושב-ראש, בריאות וסביבה. התפרסמו בשבוע שעבר הנתונים האיומים על העלייה בתחלואה ובתמותה מסרטן בישראל בגלל מפגעים סביבתיים, ועד עצם היום הזה אני לא שמעתי את ראש הממשלה מתבטא בנושא שהוא באמת בבריאותו ובחייו של הציבור. אני לא רואה תוכנית חירום לאומית. לעומת זאת אני קורא את ספר התקציב, ועוד יהיו לנו הרבה הזדמנויות לדבר על התקציב הזה, ואני מזדעזע לראות שבכל הסעיפים הסביבתיים של הגנה על הציבור יש קיצוץ נוסף, מעבר לרמת המינימום האפסית שהיתה מוקצית לתקציבים האלה קודם לכן.
אומרים לי, אדוני היושב-ראש, שבכל זאת יש נסיבה מקלה לממשלת אולמרט, והיא שהיא מדברת דיבורי שלום. ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש – אני יודע שאתה בצד השני של המפה הפוליטית – דיבורי שלום כאלה הם דיבורים ריקים. כי מאחורי הדיבורים האלה המעשים הם הפוכים לחלוטין. אני רוצה להזכיר רק מעשה אחד הפוך: בימים אלה מושלמים תהליכי ההפקעה של אדמות באזור שנמצא דרומית למעלה-אדומים כדי לאפשר את בניית המובלעת הענקית שמוקפת בחומה שנקראת "סובב-מעלה-אדומים", אבל היא בעצם מובלעת "נושק יריחו", מובלעת שתמנע באופן מעשי את המדינה הפלסטינית שראש הממשלה מדבר עליה כל כך רבות.
אני שואל אותך, אדוני היושב-ראש, או שידיו של ראש הממשלה לא יודעות מה פיו אומר או שאולי פיו לא קשור לידיו או אולי לראשו. משהו מקולקל באופן עמוק בממשלת ישראל. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שזו ממשלה שאכן ראויה היום לאי-אמון של הכנסת. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. תמשיך לעדכן אותי בהתפתחויות ב-1E, אולי אני אמצא דברי סניגוריה על הממשלה.
חבר הכנסת יעקב מרגי, בשם סיעת ש"ס, בבקשה. חבר הכנסת אלכס מילר יהיה אחריו, ואחרי חבר הכנסת מילר ינאם חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה, אדוני.
יעקב מרגי (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, תגובתי על הצעות האי-אמון היא מינורית, והביקורת לפעמים היא אף לגיטימית; מה לא יקרה היום בקשר להצעת האי-אמון שהגישה סיעת יהדות התורה. אני מנסה להבין את סיעת יהדות התורה, מה עובר עליהם, מנסה לנתח מה קורה אתם, ואני מגיע למסקנה אחת – איבוד עשתונות. איבוד העשתונות מנחה אותה, במיוחד את חבר הכנסת מדגל התורה, עד כדי כך שפתח במסע הסתה מושחז כנגד תנועת ש"ס. ואם לא די בכך, הגדילו לעשות בשבוע שעבר בפרסום קריקטורה, הדומה לאותן קריקטורות אנטישמיות, בביטאונם "יתד נאמן". תוכלו לקבל אותה אצלי אחר כך, אם תרצו, או לעיין בעיתון.
יהדות התורה מונה שישה חברי כנסת עם דעות שונות, עם אג'נדה שונה לכל אחד, ללא מנהיג וללא רועה משותף. כל אחד פועל בכיוון אחר. ישיבה באופוזיציה ללא מעש כנראה נמאסה עליהם, וגם נמאס להם להזין את העיתונים שלהם בשקרים על עשייה רבת הישגים, כשאין. אבל, רבותי, כשנגמרים השקרים מחפשים משהו אחר. כשהם חיפשו כנראה לא נותר להם אלא מסע הסתה שקרי ומתוזמר. אני מתפלא על אותם עיתונים, לכאורה עיתונים דתיים, שצריכה להיות להם ועדה רוחנית. איך ועדה רוחנית מרשה לעצמה לפרסם קריקטורה המסיתה ומדיחה כנגד ראש הממשלה וכנגד תנועת ש"ס, וכולנו יודעים מה בא אחרי קריקטורות.
לסיום, אדוני היושב-ראש, אני מציע לאותם חברי כנסת חדורי שנאה ותסכול להתחיל להיגמל מהשנאה לספרדים ומתחושת הפטרונות. הפטרונות נגמרה עם הקמת ש"ס לפני כשלושה עשורים. תתרגלו, אני קורא לכם, תתרגלו שיש לנו רועה גדול, גדול הדור, מופת הדור, שהמונים נוהים אחריו ואחר פסיקתו, כוח פסיקה אדיר שמתאים לדורות שלפני מאות בשנים. אני קורא להם שוב, תתרגלו לגמילה משנאה וממשטמה. בואו תשבו לשולחן.
אני שואל אתכם, חברי הכנסת של יהדות התורה: מה תעשו כשתראו בחוק התקציב בקריאה שנייה ושלישית שתקציב הישיבות לא נפגע אף לא בשקל, ואולי אף גדל? מה תעשו אז? הרי לא ייתכן שתכתבו ב"יתד נאמן" מלה טובה על ש"ס או על הספרדים.
עצה טובה – ברחוב החילוני לאט-לאט – אנחנו נפטרנו מזה, ואני רואה שהרחוב החילוני התרגל, ההבנה, הסובלנות. מה קורה אתכם, אתם, חברי הכנסת של יהדות התורה? מה קורה עם התסכול שלכם? הרי המלחמות ביניכם הובילו אתכם לישיבה באופוזיציה שנים רבות, ואני מודיע לכם, עולם התורה לא ייפגע גם אם תישארו עוד עשר שנים באופוזיציה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת אלכס מילר, ואחריו – חבר הכנסת ניסן סלומינסקי.
אלכס מילר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס לאחד מהנושאים שעליהם העלו הצעת אי-אמון, זה נושא הקריסה במערכת החינוך ואי-אמון בממשלה עקב השביתה הקיימת היום והשביתה שבדרך, של האוניברסיטאות. חברים, אני מציע שנתייחס לדברים בפרופורציה מסוימת. מה שקורה זה דבר מדהים. אם אנחנו רוצים שתהיה רפורמה ושכר המורים יעלה, צריך בסופו של דבר לעשות רפורמה, ליישם אותה, לבדוק אם אכן הרפורמה יעילה ולהפיק לקחים מרפורמה כזו או אחרת. הרי בסופו של דבר מדינת ישראל עברה לא רפורמה אחת, ואנחנו היום, בתור חברי כנסת, לומדים מאותן רפורמות ונותנים את הביקורת שלנו, גם על הרפורמות הקודמות וגם על הרפורמות העתידיות.
מה שקורה היום זה שיש יוזמה. טובה, לא טובה – נשפוט אותה אך ורק אחרי שנראה אותה עובדת בשטח. להגיד שהרפורמה במערכת החינוך, הקשורה לשכר, אינה טובה – לדעתי זו טעות, כרגע. מה שקורה, שהרפורמה של היום וההסכם עם הסתדרות המורים אכן מתאימים למורים בבתי-ספר יסודיים. מי ששובת היום – ואני רוצה לתקן את חבר הכנסת דב חנין שציין את המאבק של ארגוני המורים – זה ארגון המורים ולא ארגוני המורים. אני מבין את הלגיטימציה שלהם למאבק ולמחאה על כך שמשכורות המורים אכן נמוכות, וחייבים לטפל בזה מייד, אבל צריך לבחון מה אפשר לעשות. לנהל משא-ומתן על התאמות שיהיו בין הרפורמה בבתי-הספר היסודיים לרפורמה בבתי-הספר העל-יסודיים, זה משא-ומתן ראוי, ובזה אני כן אתמוך, אבל לקחת את חברי הכנסת כבני-ערובה במלחמות בין ארגוני המורים זה, לדעתי, פשע.
זה מה שקרה לפני כמה שנים, כשהייתי סגן יושב-ראש בארגון הסטודנטים הארצי. היתה לנו מלחמה עם התאחדות הסטודנטים, ובסופו של דבר הגענו להבנות והלכנו יד ביד, ותראו לאן זה הביא אותנו: יש חוק זכויות סטודנט; יש תיקון לחוק המועצה להשכלה גבוהה, וסטודנט נוסף יושב שם, ויש דברים רבים שקורים בתוך המערכת, ולזה אני קורא.
אני קורא לרן ארז להחזיר את התלמידים לבתי-הספר, לשבת עם וסרמן מהסתדרות המורים, לבנות צוות משא-ומתן מסודר על הרפורמה העתידית בכל מערכת החינוך, ולא להכניס אותנו להורדות ידיים בין שני הארגונים. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מילר. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, ואחריו – חבר הכנסת יצחק גלנטי.
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, זה מה שאנחנו טוענים, שאין ממשלה בישראל. אנחנו מבקשים להצביע אי-אמון על ממשלה, אבל היא לא נמצאת, אז אני חושב שאין צורך אפילו להצביע.
שי חרמש (קדימה):
נציגיה פה.
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
סליחה, נדמה לי שהשרה נמצאת שם. לא ראיתי את השרה. למה תשב בפינה? אחרי שאת שרה במדינת ישראל, אז בעוצמה. אה, מתביישת להיות שרה בממשלה הזאת. גם זה יכול להיות. אני חושב שהשרים מתביישים לשבת ליד שולחן הממשלה, זה כבר אומר דורשני.
השר משולם נהרי:
מפה אני רואה אותך יותר טוב.
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
אני חושב שאתה תסכים עם מה שאני אומר, אז זה בסדר.
רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, הכנסת החליטה שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית, יהודית ודמוקרטית. זה בסדר, ואנחנו מאוד משבחים את כל הפעילויות שייעשו כדי להגביר את הדמוקרטיה במדינת ישראל. אבל אני לא מצליח לדמיין לעצמי איך יכול להיות שתקום שרה במדינת ישראל, במקרה הזה, מאחר שזה נופל במשרדה – שרת החינוך, רשותה – ותחליט שאת הדמוקרטיה אנחנו צריכים לשפר ולפתח, ומצד שני, כל מה שקשור ליהדות של מדינת ישראל לחסל.
אני אומר שוב את המלה "לחסל". אנו רואים איך משנה לשנה היא הולכת ומקצצת יותר ויותר את כל הגופים, הארגונים, המוסדות וכל מה שיש בו אפילו ריח של יהדות. לא רק שהיא לא מתגברת כדי לענות על המשוואה של מדינה יהודית, אלא הולכים ומקצצים. הנה, עכשיו קיבלנו את תקציב 2008, ולא רק שבשנה שעברה נעשו כל הקיצוצים הגדולים, עכשיו אנחנו מקבלים משהו מדהים, מדהים לחלוטין. אני קורא לכם, יש כאן תקנה שנקראת "תמיכות ומענקים למוסדות", זאת התקנה של הישיבות הגבוהות, הציוניות, הלאומיות, הישיבות האחרות – כולן נמצאות באותה תקנה. וראו זה פלא, בשנה שעברה היה התקציב הבסיסי 82 מיליון, ובפועל הוא גדל הרבה יותר. כרגע השרה מציעה שבשנת 2008 התקציב של כל הישיבות כולן, עם ישיבות ההסדר הציוניות וכו', ירד ל-4 מיליונים – מ-82 מיליון בתקציב, ל-4 מיליונים, כלומר לאפס. זאת ממשלה שאמורה לפתח ולטפח את החלק היהודי של מדינת ישראל.
לא נדבר על הסעיפים האחרים, של תרבות תורנית, של תרבות יהודית. גם שם יש קיצוצים אדירים, וזה אחרי הקיצוצים של השנה שעברה. זה משהו מדהים. אבל הסעיף הזה, מ-82 מיליון ל-4 מיליונים, לכל הישיבות, אומר לנו שממשלת ישראל – הממשלה, או שרת החינוך – החליטה להכריז מלחמה על אופיה היהודי של המדינה, ולהשאיר אותה רק מדינה דמוקרטית, כי בסעיפים הדמוקרטיים לא רק שלא מקצצים, באלה גם מוסיפים.
אני חושב שזאת סיבה מספקת כדי להצביע אי-אמון בממשלה הזאת. צריך להחליף או את הממשלה או את השר שעשה את זה, כדי שהממשלה הזו תציית לחוק, והיא מצווה ללכת על-פי החוק ולאפשר קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית. גם יהודית – וקודם כול יהודית. תודה לך, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת סלומינסקי. חבר הכנסת יצחק גלנטי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת שמואל הלפרט, ואם לא נזכה לראותו ידבר חבר הכנסת אבשלום וילן.
יצחק גלנטי (גיל):
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, רבותי חברי הכנסת, צופים יקרים, תקופה ארוכה מערכת החינוך הישראלית מקרטעת ואינה מספקת את הסחורה. זה שנים רבות הילדים והנוער בישראל אינם מצטיינים במבחנים הבין-לאומיים, וזאת בלשון המעטה. אם פעם היינו המובילים בעולם בתחום לימודי המדעים, הרי היום אנחנו נמצאים אי-שם בסוף הטבלה, בין מדינות העולם השלישי הרעבות ללחם.
אין ספק שלמדינת ישראל יש פוטנציאל אנושי אדיר, ואת זה כבר הוכחנו לעולם הרחב בפעילות שלנו בנושא ההיי-טק.
האם השביתה המתמשכת בבתי-הספר העל-יסודיים היא סמן ימני למה שעומד להתרחש באוניברסיטאות? בשל מחסור זעום, של 300 מיליון שקלים, אנו עומדים לפני דחיית הפתיחה של שנת הלימודים באוניברסיטאות, ללא תאריך יעד לחידושה. האם האמירה "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" נשחקה עד תום? האם הביטוי "שיפור מעמד המורה" הוא מס שפתיים בלבד?
על משרד האוצר ועל נציגי המורים באוניברסיטאות להימנע מלהתבצר בעמדותיהם ההיסטוריות. הבעיה היא לא מי ינצח את מי, אלא מי ילך לקראת רעהו, וכל זה לטובת התלמידים והסטודנטים. הנצחת המצב הקיים היא הפסד לכולנו ולעתיד המדינה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת גלנטי. חבר הכנסת שמואל הלפרט – בבקשה, אדוני; בשם סיעת יהדות התורה. אחריו – חבר הכנסת אבשלום וילן, בשם סיעת מרצ-יחד.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מאוד מצטער על כך שאין אף שר במליאה בעת הדיון.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
יש שרה. אני לא יודע אם זה מספק אותך, אבל יש שרה.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
טוב. בעצם אני רוצה לשאול את שר האוצר: מה קרה לכם? האם אין גבול לרדיפות ולהתנכלות לעולם התורה והישיבות? האם אין גבול לחוצפה? בקיצוץ הנוכחי של תקציב הישיבות חציתם את כל הקווים האדומים. אחרי שקיצצתם וקיצצתם בתקציב הישיבות בחמש השנים האחרונות, עדיין היה תקציב הישיבות בשנה שעברה 92 מיליון שקלים, ובתקציב החדש קיצצתם עוד 88 מיליון שקלים, וכך כל התקציב שהשארתם למאות ישיבות ומוסדות תורה, עם רבבות תלמידים, מסתכם ב-4 מיליוני שקלים בלבד. באיזה מגזר הייתם מעזים לפגוע בצורה כה אכזרית? האם בחינוך הערבי הייתם מעזים לפגוע כך? אגב, כבר מזמן ביקשתי: תנו לנו יחס דומה לזה שאתם נותנים לערבים.
חברי הכנסת, המגמה ברורה, כך אמרו לי שרים בממשלה: להשפיל את עולם הישיבות, להעמיד אותו על הברכיים, ואז יאמרו לנו: אם תהיו ילדים טובים ותצביעו על התקציב – על כל הגזירות של הפריץ – נבטל את הקיצוץ. ולא – נייבש אתכם עד הסוף.
אדוני שר האוצר, הפעם הגזמתם. משמעות הקיצוץ הנוכחי היא הכרזת מלחמה על עולם הישיבות, ובלית ברירה נצטרך להשיב מלחמה שערה. אבל חשוב לכם לדעת שלמלחמה הזאת תצטרף כל יהדות התפוצות. הם כבר הביעו את הזדעזעותם מהקיצוץ ואת הזדהותם המלאה עם המאבק שלנו.
אולם מעבר לזה – אתם מנפנפים תמיד בחוק; אין ספק שהקיצוץ הזה הוא אנטי-חוקתי. הישיבות הן מוסדות חינוך, והמדינה חייבת לממן אותן. אתם לא עושים כל טובה בכך. את תוכנית הלימודים יקבעו כמו בעבר גדולי ישראל, ולא אתם. שרת החינוך כבר הגיעה למסקנה – וגם אמרה זאת – שאי-אפשר לכפות בכוח תוכניות לימודים על המגזר החרדי.
אדוני היושב-ראש, לציבור שלנו מגיע, בזכות ולא בחסד, מימון מוסדות החינוך. הציבור שלנו משלם מסים. אל תכריחו אותנו לשבור את כל הכלים ולנקוט צעדים כמו הפסקת תשלום מסים וכדומה. אנו מקווים שתתעשתו בהקדם ותבטלו את כל הגזירות, כדי למנוע אנדרלמוסיה במדינה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת שמואל הלפרט. חבר הכנסת אבשלום וילן ממרצ-יחד – בבקשה, אדוני; ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי, בשם רע"ם-תע"ל.
אבשלום וילן (מרצ):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אנחנו דנים כרגע בהצעות אי-אמון בממשלה, אבל עם פתיחת הדיון היום הונח על שולחננו חוק ההסדרים. שוב – עולם כמנהגו נוהג. חוק שהובא בשנת 1985 כהוראת שעה במצב חירום כלכלי, באינפלציה של יותר מ-400% בשנה שלא מצליחים לצאת ממנה. במקום – גם על-פי הנחיית בית-המשפט העליון לפני שנה וחצי – להקטינו, במקום להרזות אותו, להביא את המינימום שבמינימום, אנחנו מקבלים חוברת של 200 עמודים כמעט.
אני מודה שאני לא מבין את הממשלה בכלל; השרה המקשרת בין הממשלה ובין הכנסת הגיעה לממשלה דרך המאבק הצודק שהיא עצמה ניהלה לפני שנה נגד חוק ההסדרים. מה קרה בסוף? חוק ההסדרים חוזר למתכונתו הגדולה ביותר בשנים הקשות ביותר, והשרה שלחמה נגדו – חברת הכנסת הפכה להיות שרה. אז מה עשינו? גם הגדלנו את הממשלה בשרה, וגם חוק ההסדרים חזר להיות מה שהיה. זאת בדיוק אלגוריה על מצבה של הממשלה. תרבות הקומבינה. בקומבינות תבנה לך ממשלה. אדוני היושב-ראש, אני מודה שאת הקומבינה הזאת צריך סוף-סוף לקמבן ולהפסיק. באיזה מובן? לא יכול להיות שהכול ילך עקום, ולא יונח ביושר על השולחן.
אנחנו עומדים בפתחה של שנת הלימודים האקדמית. התחילה שנת הלימודים בבתי-הספר היסודיים והתיכוניים, ואנחנו נמצאים בעיצומה של שביתה. משכורות המורים בתיכון הן מהנמוכות בעולם המערבי, ודאי באותן מדינות ה-OECD שלהן אנחנו רוצים להידמות.
יש שביתה, כן מדברים, לא מדברים, כן מנהלים משא-ומתן – נותנים לעסק לזרום.
שתי אוניברסיטאות גדולות ומכובדות, האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת בר-אילן, הודיעו שלא יפתחו את שנת הלימודים האקדמית עד שתיפתר בעיית התקצוב. הוקמה ועדת-שוחט, הגיעו המסקנות שלה, הממשלה לא עשתה דבר, ונוח לה; נתלים בשכר הלימוד, הדבר הכי פחות צודק בהחלטות. אבל איפה כל ההעברה התקציבית שהממשלה צריכה להעביר לאוניברסיטאות כדי שיוכלו להתקיים? כלום. ממשיכים לקמבן.
מוכרחים להבין שבקומבינות לא בונים מדינה, ולא מתפקדת ממשלה, ולא מרמים זה את זה כל הזמן, ולא מסדרים זה את זה כל הזמן, ולא מנפחים ממשלה בעוד ועוד שרים. אדוני היושב-ראש, אני כבר מרחם – תראה כמה הכיסאות צפופים פה, סביב שולחן הממשלה. ממש אין מקום.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ואין שרים.
אבשלום וילן (מרצ):
ויש עוד כמה. אתה יודע מה? הכיסאות הריקים האלה הם אלגוריה על הקומבינה, כי את הכול מקמבנים. אבל יש פה שרה מקשרת, שיושבת פה בקצה, אז זה בסדר. היא לא מקשיבה לנו, אבל לפחות נוכחות פורמלית יש.
ולכן, אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת, מקומבינה לקומבינה, מצדיקה רק את העובדה שלא ניתן בה אמון. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת וילן. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חבר הכנסת סעיד נפאע – בבקשה, אדוני. אחריו יסכם את הדיון חבר הכנסת מנחם בן-ששון.
סעיד נפאע (בל"ד):
כבוד היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, הבשורה הגיעה למעשה מוועדת החינוך – הקואליציונית, אגב – היום, כאשר סיכמה את הדיון במלים אלה: הדרג המנהל את המשא-ומתן לא יוביל לשום מקום, ודרושה התערבות ראש הממשלה. נאמר קודם לכן שראש הממשלה כנראה עסוק בדברים אחרים, אבל הוא כנראה משחק עם המורים את משחק העכבר והחתול.
לא מיותר לציין שחכמים אמרו שההוראה היא המקצוע שעליו יקומו חברות, ולא מיותר לפנות להורים בהזדמנות זו, ולבקש שבל ישתמשו בהורים כאמצעי לחץ כדי פשוט לסחוט את המורים, כי חרד אני מאוד, גם כהורה, לנוכח הנתונים המתפרסמים דווקא על-ידי משרד החינוך מדי שנה בשנה, בדוחות רשמיים, שהקודם לאחרון שבהם היה שהישגי גילאי 18 לשנת 2004 במדינת ישראל היו כאלה שמכל 100 צעירים יהודים 59 משיגים תעודת בגרות איכותית, מה שנקרא, ואילו בסקטור הערבי השיעור הוא 38. אם מורידים מזה את שיעור הנשירה, המוכר גם באסמכתאות הרשמיות של מדינת ישראל, נשארים 31%.
למרבה הפלא, כשמדברים על הסקטור הדרוזי, ומפלחים את הסקטור הערבי, התמונה שחורה עוד יותר, ומתברר שבסקטור הדרוזי 26 מכל 100. אם ניקח שוב את שיעור הנשירה, נישאר עם 17 צעירים וצעירות מכל 100 שמשיגים תעודת בגרות איכותית. אם אלה הן התוצאות, כולנו צריכים להיות מאוד חרדים – אם נפגע במורים, האם אנחנו לקראת שיפור התוצאות האלה?
פרופסור צבי הכהן, יושב-ראש המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי באוניברסיטאות, אומר: אנחנו דורשים 20%, ומציעים לנו רק 5%. הוא ממשיך ואומר, שב-2001, בגלל האינתיפאדה, ויתרנו על מרבית דרישותינו. הפעם כדאי שייזהר, פרופסור הכהן, כי יש עזה, ובשנה הבאה אולי תהיה סוריה, ואולי גם אירן, כי איך אמרו בארמית? הא בהא תליא. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת סעיד נפאע. חבר הכנסת אחמד טיבי, כיוון שמדובר בדיון סיעתי, אני אאפשר לך לדבר בשם סיעתך, אבל אני מבקש לעשות את זה בקיצור, כי כבר הכרזתי על הדובר הבא, חבר הכנסת מנחם בן-ששון.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, אני מודה לך. רבותי חברי הכנסת, יש סיבות רבות שלא לתמוך בממשלה הזאת, ולהמשיך להביע אי-אמון בה, על מדיניות סיסטמטית כושלת בתחום החברתי-הכלכלי ובתחום הפוליטי-הביטחוני. אני לא מצליח לראות הישגים שיגרמו לאזרח הפשוט להרגיש שינוי לטובה בתנאי חייו. אומנם יש צמיחה כלכלית, שנהנים ממנה העשירונים העליונים – כלכלת המקרו, אבל שיעור העוני במדינת ישראל ממשיך להיות גבוה, גבוה מאוד. וכמוהו גם אחוז הילדים שחיים מתחת לקו העוני.
אפרופו סבל, עוני, מצוקה וחיים בכבוד, כאיש טייבה אני לא יכול להתעלם – ושוב אני נאלץ להעלות מעל הדוכן הזה, בפעם המי-יודע-כמה, את מצוקתם של מאות עובדי עיריית טייבה, שזה חודשים רבים, חלקם יותר מ-30 חודשים, טרם קיבלו את משכורתם. אני חוזר – 30 חודשים לא קיבלו את משכורתם. תהיה הסיבה אשר תהיה – ניהול נכון, ניהול לא נכון, נכון יותר, נכון פחות – בסופו של דבר יש אנשים שבאו לעבודה, עבדו, ולא קיבלו את משכורתם, ומשרד הפנים, ומשרד הפנים בעיקר, כלומר ממשלת ישראל, אחראים למצב הזה.
ולכן, נדרשת אמפתיה כלפי העובדים, שהנציגות שלהם ביקרה בבית הזה יותר מפעם אחת, וביקשה, דרשה, ופנתה לשכל הישר של חברי הכנסת, מכל סיעות הבית, וכך גם אנוכי עושה. יש לפתור את המצוקה הזאת, אדוני היושב-ראש. ממשלת ישראל היא האחראית לכך. שוחחנו גם עם שר הפנים בנושא הזה, וגם עם המנכ"ל. חייבים למצוא bypass משפטי כדי לשלם את המשכורות לאנשים האלה.
בחצי הדקה האחרונה אני רוצה להתייחס גם למערכת החינוך. בעבר התייחסתי לנושא הזה. במגזר הערבי יש יותר מדי תלונות על העובדה שמפקחים מתעמרים גם במורים, גם במשפחות שלהם. יש קנה-מידה לא מאוזן, לא נכון, לא אובייקטיבי, במינוי או בהעברת מורים. יש בעיה במינוי מנהלים, ולכן הפרוטקציה חוגגת שם – לא תמיד האיש הנכון הוא במקום הנכון. על כן יש לעשות בדק-בית במערכת החינוך, בעיקר במערכת החינוך במגזר הערבי.
אדוני היושב-ראש, מכל הסיבות האלה – הסיבה הביטחונית, החברתית, הכלכלית, הפוליטית, המדינית – אני קורא להביע אי-אמון בממשלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אחרון הדוברים, מטעם סיעת קדימה – חבר הכנסת מנחם בן-ששון. בבקשה, אדוני, לרשותך עד שלוש דקות.
מנחם בן-ששון (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, חינוך הוא דבר שנכון להעלות אותו על ראש סדר-היום של הכנסת יום-יום. אין דבר יפה מחינוך לעסוק בו. הרי מהו הגשר שמגשר אותנו מעולם הערכים שאנחנו רוצים להשיג אותו אל העתיד, אם לא גשר החינוך. אתה מגדיר את הערכים, אתה מגדיר את היעדים, לעתים אתה מגדיר את המקצועות, ומהם אתה בונה תוכנית עבודה. תוכנית העבודה הזאת הופכת להיות לאחר מכן סדר-היום של מערכת החינוך. מי שיש לו שורשים, מי שיש לו היסטוריה, מי שיש לו תרבות, מנהל את תוכנית העתיד שלו על סמך ניסיון העבר ועל סמך ערכי העבר. וכשהוא בונה את התוכנית החינוכית שלו, הוא בונה אותה על-פי אותם המשאבים. ואנחנו מדינה קטנה, שיש בה שותפות יומיומית של עשייה ושל גורל ושל הוויה, דלה במשאבים, דלה בצמיחה. מה יש לה אם לא אותו משאב שנמצא בין האוזניים של כל אחד ואחד מהאזרחים שלנו, ובעיקר של הדורות שיבואו, של המתחנכים.
ראובן ריבלין (הליכוד):
יש תוכנית? האם התוכנית כוללת את האוניברסיטאות? יש לנו יתרון, סוף-סוף שאחד מחברנו הוא איש האקדמיה – – –
מנחם בן-ששון (קדימה):
מייד אגיע לכך. קודם אני רוצה לדבר על התשתית, משום שאני חושב שנכון הוא שהכנסת מעלה על סדר-היום בדחיפות את נושא החינוך. מי שמרגיש מצוקה, תמיד צודק בעניין החינוך, משום שכמה שלא תאכל, נכון שתהיה רעב, נכון שתהיה תאב, נכון שתרצה עוד. אם ההישג של אתמול משמש תשתית להישג של מחר, השגת אותו – זה לא מספיק, אתה רוצה עוד. זה נכון לגבי כל אחת ממערכות החינוך.
אני רק חושב, חברי חברי הכנסת, שבשבוע שהניחו לפנינו את תקציב המדינה – ואסור לי להרים את החוברות, אבל הרי הארגזים מונחים על השולחנות שלכם, וחזקה עליכם, חברי האופוזיציה, שעל שולחנו של כל אחד ואחד מכם הארגז הזה חסר את שתי החוברות שחסרות בארגז שלי. לפני שהגשתם את הצעת האי-אמון שלפתם מתוך הארגזים שתי חוברות: חוברת אחת שנקראת משרד החינוך והסעיפים הצמודים לו, וחוברת שנייה שנקראת חוברת ההשכלה הגבוהה. אני סומך עליכם, כי אתם הרי עושים את עבודתכם יסודית – השוויתם מספרים, בדקתם יעדים, וראיתם מה נשתנה. אם קראתם כמוני, אני לא מבין אתכם. אני לא מבין אתכם – – –
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
קראנו את ספר התקציב ויש קיצוץ של 60% בתקציב הישיבות.
מנחם בן-ששון (קדימה):
חבר הכנסת הלפרט, מייד אגיע לישיבות, הרי זו אחת מהצעות האי-אמון. אתה לא חושד במי שעסק בהיסטוריה של ישיבות עם ישראל לפני אלף שנה שלא יעסוק בהוויה של ישיבות ישראל היום. הרי מה אמרתי? אמרתי שעם שאין לו שורשים – לגביך ישיבות, לגבי חבר הכנסת טיבי מדרסות – לא ייטיב לדעת לאן הוא מוליך את הציבור שלו, נכון?
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
– – – 60% בתקציב הישיבות.
מנחם בן-ששון (קדימה):
אני לא אדבר רק בכסף, אני אדבר גם בתכנים.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
– – –
מנחם בן-ששון (קדימה):
אתה הרי רוצה לשמוע את תשובתי.
חברים יקרים, ממשלת ישראל – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
סליחה, אדוני, אולי תסביר לנו מה היה בפתק שקיבלת? כי את הזמן שהיה מגיע לסיעה שלך ניצלת כבר מזמן.
מנחם בן-ששון (קדימה):
אדוני, אני יכול לעצור עכשיו, אבל חברי הכנסת שאלו שאלות. זאת הזדמנות לתת תשובות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו נסתפק בדברים עד עכשיו, כי ראש הממשלה הגיע והתשובות יימסרו במועד אחר.
מנחם בן-ששון (קדימה):
לא, אדוני, בכל זאת יש לי לומר לפחות עוד שלוש מלים, אם לא להשלים את השאלות ששאלו חברי הכנסת.
תראו, רבותי, לא היתה תקופה בתולדות עם ישראל שהיו בה כל כך הרבה ישיבות כמו שיש היום. לא במספר. לא היתה תקופה שהיו בה כל כך הרבה לומדי תורה כמו היום. לא היתה תקופה שבה נוצרו ונכתבו פרשנויות, חידושים, דרשות, ספרי הלכה גדולים וספרי הלכה קטנים, כמו שנכתבים הספרים היום.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
לא היתה תקופה – – – פחות כסף.
מנחם בן-ששון (קדימה):
בוודאי שהיתה תקופה. אדוני מספר לי על שלוש השנים האחרונות ומוציא איזה פריט אחד. משום שהיום לא נותנים כסף לישיבות על אנשים שמגיעים מחוץ-לארץ, כי הוריהם העשירים צריכים לממן את הדברים מכאן לשם.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
– – –
מנחם בן-ששון (קדימה):
לא, אדוני.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
– – –
מנחם בן-ששון (קדימה):
אני מדבר עלינו. החלטת הממשלה שקיצצה בתקציב שלכם היתה החלטה צודקת, משום שהיא נגעה לאנשים שמגיעים מחוץ-לארץ. עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמים. הסטודנטים צועקים שהם לא מקבלים מספיק, כי אתם המקבלים.
היו"ר דליה איציק:
סליחה, אדוני, תמתין דקה. חבר הכנסת בני אלון, נא לשבת. שקט ביציע. חברי הכנסת, נא לשבת. נא צלצל. אדוני שר הפנים, חברת הכנסת טרטמן, נא לשבת. אומרים שהיה לך יום הולדת, אדוני, עד מאה-ועשרים.
מנחם בן-ששון (קדימה):
גם לצעירים יש יום הולדת.
היו"ר דליה איציק:
בבקשה, אדוני.
מנחם בן-ששון (קדימה):
גברתי, הייתי שמח להאריך, אבל בדקות שניתנו לי אני לא יכול להאריך, עד כמה גדולה התמיכה בישיבות – וההישגים שלהן. אמרתי לקרוא את ספר התקציב, אז לקחתם את זה מהשולחנות?
דבר שני, מערכת ההשכלה הגבוהה היא מערכת שתזכה, ואני מקווה שיושלם החיסרון – – –
משה גפני (יהדות התורה):
רד, רד – – – תראה את התקציב – – –
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
– – –
משה גפני (יהדות התורה):
תקרא את הספר.
מנחם בן-ששון (קדימה):
אצל בן-גוריון קיבלת יותר?
משה גפני (יהדות התורה):
אין תקציב – – –
מנחם בן-ששון (קדימה):
אצל בן-גוריון קיבלת יותר, אדוני? רבותי, אין. לא היה דבר כזה.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
– – –
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
מנחם בן-ששון (קדימה):
גברתי, הם רוצים לשמוע תשובות? אני יכול לדבר?
משה גפני (יהדות התורה):
אבל אין תקציב – – –
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת ליצמן, תודה רבה.
מנחם בן-ששון (קדימה):
גברתי, הממשלה הזאת, ממשלת אולמרט – גברתי, אני מוכרח לתת את המספרים שביקשו ממני.
היו"ר דליה איציק:
אגב, אתה לא מוכרח, כי הם לא מקשיבים.
משה גפני (יהדות התורה):
על איזה תקציב אתה מדבר?
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
למה השר ישי ברח לחוץ-לארץ?
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת ליצמן, האם זה נראה לך מכובד שאני אקרא אותך בפעם השנייה? זה מכובד לך? זה מכובד לי?
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת גפני, פעם ראשונה. חבר הכנסת ליצמן, שמענו.
מנחם בן-ששון (קדימה):
אני מבין שבשביל דגל התורה דגל הכסף הוא הדבר היחיד. בבקשה. רבותי, דגל החינוך של ממשלת אולמרט פירושו – – –
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת גפני, פעם שנייה, ועכשיו אני אוציא אותך. אתה רוצה שאני אוציא אותך?
משה גפני (יהדות התורה):
– – – על מה אתה מדבר? על איזה כסף אתה מדבר? על איזה כסף?
היו"ר דליה איציק:
נא להוציא אותו.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
גברתי, תוציאו את כולנו. איזו בושה.
מנחם בן-ששון (קדימה):
אדוני, עוד לא היתה ממשלה – –
היו"ר דליה איציק:
נא להוציא אותו.
מנחם בן-ששון (קדימה):
– – שנתנה לישיבות כמו הממשלה הזאת, ובגלל זה אנשים – – –
.היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת ליצמן, אני אוציא אותך.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
תוציאי אותי.
היו"ר דליה איציק:
תודה רבה לך.
מנחם בן-ששון (קדימה):
גברתי, אני אומר כך: פתחו את ספרי התקציב ותראו שהממשלה הזאת מוסיפה 8 מיליארדי שקלים לחינוך. 3 מהשנה שעברה לשנה הזאת. תודה רבה.
היו"ר דליה איציק:
חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה.
יעקב כהן (יהדות התורה):
אף אחד לא העז לעשות את זה.
היו"ר דליה איציק:
אנחנו עוברים לשלב ההצבעה. תחילה נצביע על הצעת סיעות יהדות התורה והאיחוד הלאומי.
משה גפני (יהדות התורה):
אני יכול להצביע נגד הממשלה, גברתי?
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אתה תתקזז עם אלי ישי, הוא ברח.
היו"ר דליה איציק:
הצבעה. נא להצביע.
הצבעה מס' 1
בעד הצעות סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה – 21
נגד – 55
נמנעים – 3
הצעת סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי – מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
נא להוסיף את קולי בבקשה.
חברי חברי הכנסת, אני קובעת שהצעת האי-אמון – – –
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
הצבעתי בטעות נגד.
היו"ר דליה איציק:
נא לתקן את ההצבעה של חבר הכנסת זחאלקה.
אני קובעת שהצעת האי-אמון מטעם יהדות התורה לא התקבלה.
אנחנו עוברים להצבעה על ההצעה של סיעת מרצ. הצבעה שנייה: הצעת סיעת מרצ על מערכת החינוך. מי בעד? מי נגד? הצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת סיעות מרצ–רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 26
נגד – 53
נמנעים – אין
הצעת סיעות מרצ–רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
נא להוסיף את קולי.
אני קובעת שהצעת האי-אמון מטעם סיעת מרצ לא נתקבלה.
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת סיעת הליכוד – קריסת מערכת החינוך. הצבעה.
הצבעה מס' 3
בעד הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה – 26
נגד – 53
נמנעים – אין
הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
נא להוסיף את קולי.
אני קובעת שהצעת האי-אמון מטעם סיעת הליכוד לא התקבלה.
הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 21), התשס"ח–2007
[מס' מ/272; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' י"א, עמ' 5119; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר דליה איציק:
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק הצרכן (תיקון מס' 21) – קריאה שנייה וקריאה שלישית. יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת גלעד ארדן, אתה מוזמן לבמה. עשר דקות יש לך.
גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה):
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג לפניכם את הצעת החוק – – –
היו"ר דליה איציק:
אדוני יושב-ראש הקואליציה, נא לעשות שם שקט.
גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה):
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג לפניכם את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 21) (פיצוי לדוגמה), התשס"ח–2007, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
כידוע, בתחום הצרכנות יש חוסר איזון בעמדות הכוח של הצדדים. מצבו של הצרכן נחות לעומת זה של העוסק, בעיקר בשל פער המידע ביניהם ויכולת מיקוח בלתי שוויונית של הצדדים בשלב המשא-ומתן. מטרות הוראות חוק הגנת הצרכן הן בעיקר לצמצם, ככל האפשר, את תוצאות מצבו הנחות של הצרכן, שבא לידי ביטוי בין השאר גם בשלב מימוש זכויותיו בבית-המשפט. בשלב זה נתקל הצרכן לעתים קרובות בקשיי הוכחה, שכן לאיסוף ראיות יש צורך לא רק במיומנות אלא לעתים קרובות גם בעלות שעלולה להיות משמעותיות ביותר. עקב כך, לניהול ההליך המשפטי עלות גבוהה בהשוואה לפיצוי הכספי, שעשוי להיות שולי – עד כדי שקלים בודדים. מכאן, שבמקרים רבים אין לצרכן כדאיות כלכלית לעמוד על זכויותיו בבית-המשפט.
מטרת הצעת חוק זו היא לעודד אכיפה פרטית, בידי הצרכנים, של הוראות מסוימות בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981, באמצעות הענקת זכות לצרכנים לתבוע בבית-משפט פיצוי לדוגמה מעוסקים אשר הפירו את ההוראות בהצעת החוק.
בהצעת החוק מדובר בפיצויים שאינם תלויים בנזק, כלומר, הצרכן אינו נדרש להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו. ככלל, פיצוי בלא הוכחת נזק בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה, ולחנך נגד מעשים הראויים לגינוי, ובענייננו – להרתיע את העוסקים מניצול חולשתם של הצרכנים. אנו מניחים שהנהגת פיצוי לדוגמה בשל הפרת ההוראות המנויות בהצעת החוק תחזק את ההגנה על זכויות הצרכנים ותביא להעלאת רמת השירות.
היו"ר קולט אביטל:
שר הרווחה, נא לשבת.
גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה):
המפריע הראשי הוא ראש הממשלה, גברתי. מוצע לקבוע כי גובה הפיצוי לא יעלה על 10,000 שקלים. גם שר האוצר – אני לא רוצה לקפח את העובדה שגם הוא מפריע.
שר האוצר רוני בר-און:
– – –
גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה):
אדוני, אם היו לי הכישורים שהיו לך כיושב-ראש ועדה ייתכן שהייתי יכול, אבל אני עוד נער צעיר וטרם רכשתי את הכישורים שיש לאדוני.
שר האוצר רוני בר-און:
אבל אני מאוד מעריך את הדרך שבה אתה חושב.
גלעד ארדן (יו"ר ועדת הכלכלה):
כל עוד אתה חבר בכיר בוועדת השרים לחקיקה, אני מחנך את לשוני.
מוצע לקבוע כי גובה הפיצוי לדוגמה לא יעלה על 10,000 שקלים. מאליו ברור שהסכום שייפסק לצרכן יהיה נתון לשיקול דעתו של בית-המשפט.
בהקשר זה חשוב להבהיר כי הממשלה היתה מודעת לחשש שמא צרכנים ינצלו לרעה כלי חדש זה, וכמותה גם ועדת הכלכלה. בהתאם לכך נכללו בהצעת החוק כלים שמטרתם לנטרל חשש זה, וכלים אלה אף חוזקו בדיונים בוועדת הכלכלה.
ראשית, מדובר ברשימה סגורה של הפרות, שיסודותיהן פורטו בהצעת החוק. שנית, כדי לוודא שעוסקים לא ייפלו קורבן לצרכנים שיארבו להם ויגישו נגדם תביעות פיצוי לדוגמה על כל הפרה זניחה, הובהרו בנוסח הצעת החוק – לגבי כל הפרה – אילו יסודות נכללים בה. כלומר, לגבי כל הפרה פורט מה נכלל בה, מה על הצרכן לעשות ומה אסור לעוסק לעשות.
ההצעה גם תוקנה כך שהגשת התביעה לפיצויים לדוגמה מותנית לא רק בכך שנעשתה הפרה בידי עוסק, אלא גם בכך שהעוסק לא פעל בהתאם להוראות החוק אף שהצרכן ביקש זאת ממנו במפורש. דהיינו, מדובר בעוסקים שמזלזלים במודע בהוראות החוק. זאת ועוד: נוספה הוראה שלפיה על הצרכן לשלוח – או למסור – את בקשתו לתיקון ההפרה בכתב, כתנאי מוקדם להגשת התביעה לפיצויים לדוגמה. במאמר מוסגר אציין כי דחינו את דרישת העוסקים להוסיף את חיוב הצרכן לוודא כי העוסק קיבל את בקשתו לתקן את ההפרה.
במקרה שמדובר בהפרה חוזרת, בהפרה נמשכת או בהפרה בנסיבות מחמירות, בית-המשפט רשאי לפסוק פיצוי לדוגמה בסכום גדול מ-10,000 שקלים, ובלבד שלא יהיה גדול מ-50,000 שקלים.
אני מבקש לציין כי בהצעת החוק המקורית דובר על 100,000 שקלים, ואולם במהלך הדיונים בוועדה הגיעו רוב חברי הכנסת למסקנה שיש לצבור ניסיון בהפעלת כלי חדש זה בתחום הצרכנות, ורק אז לבחון אם ראוי לקבוע סכום גדול יותר.
בהצעת החוק נמנים השיקולים שבית-המשפט רשאי להתחשב בהם בקביעת הפיצויים לדוגמה, ובהם שיקולי אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו, עידוד הצרכן לממש את זכויותיו, חומרת ההפרה, היקפה הכספי ונסיבותיה, שוויה הכספי של העסקה וההיקף הכספי של עסקי העוסק. שיקול אחרון זה, שהוסיפה הוועדה במהלך דיוניה, יובא בחשבון אם בית-המשפט יגיע למסקנה שפסיקת הסכום עלולה להביא להתמוטטות העסק.
כפי שציינתי, בהצעת החוק יש פירוט של ההפרות המקנות עילה להגשת תביעה לפיצוי לדוגמה ושל יסודותיהן. לא אמנה עתה את כולן, אך אתן כמה דוגמאות.
מקרה אחד עניינו חובת גילוי מדיניות של החזרת טובין. אם העוסק פועל בניגוד למדיניות החזרת הטובין שהוא פרסם, ומסרב למלא את בקשת הצרכן להשיב לו את התמורה המגיעה לו בהתאם למדיניות החזרת הטובין שלו, קמה העילה.
מקרה אחר עניינו עסקת רוכלות, שהיא עסקה שלא בבית-העסק. עסקה כזאת יש לצרכן זכות לבטל בתוך 14 יום. משקמה לצרכן זכות זו, העוסק מחויב להשיב לצרכן את התמורה ששילם. מוצע לקבוע שאם העוסק לא השיב לצרכן את מה שקיבל ממנו, תקום לצרכן עילה לפיצויים. הוראה דומה קבועה גם לעניין עסקאות של מכר מרחוק ויחידות נופש, שהן עסקאות מיוחדות לפי חוק הגנת הצרכן.
נושא נוסף שהתיקון נוגע בו הוא פער בין מחיר המדף ובין מחיר הקופה. אם יש הבדל בין המחיר המוצג על הטובין ובין המחיר המחויב בקופה, המחיר המחייב הוא המחיר המוצג על הטובין. לענייננו, עילת הפיצוי קמה כאשר העוסק גבה מהצרכן את המחיר הנקוב בקופה, ולא את המחיר המוצג על הטובין, ולא נענה לדרישת הצרכן לשלם את המחיר המחייב.
לפי המוצע, אין בפיצוי לדוגמה כדי לגרוע מזכותו של צרכן לפיצוי נזיקי, ואולם לא יהיה אפשר לתבוע פיצויים לדוגמה בתובענה ייצוגית.
חברי חברי הכנסת, להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מכם לקבל אותה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ולהעניק לתושבי מדינת ישראל מכשיר חשוב ביותר להגנה על זכויותיהם הצרכניות.
אני מבקש להביע תודה מיוחדת לצוות הוועדה – ליועצת המשפטית, למנהלת הוועדה, לעוזרות של הוועדה, על כך שעזרו לנו להעביר את הצעת החוק הזאת בכמה ישיבות רצופות, גם בפגרה, שוב – מתוך ראיית חשיבותה לטובת הצרכנים ולטובת ציבור האזרחים. תודה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. להצעת החוק הזאת אין הסתייגויות, ולכן אנחנו עוברים להצבעה.
הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 21), התשס"ח–2007 – נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד סעיפים 1–4 – 14
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–4 נתקבלו.
היו"ר קולט אביטל:
בעד הצביעו 14, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובעת שהצעת החוק, כנוסח הוועדה, עברה בקריאה שנייה.
חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 12
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 21), התשס"ח–2007, נתקבל.
היו"ר קולט אביטל:
ובכן, 12 הצביעו בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובעת שהצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 21), התשס"ח–2007, התקבלה בקריאה שלישית, כנוסח הוועדה, בתיקון הכותרת.
הצעת חוק שמירת הסביבה החופית (תיקון), התשס"ח–2007
[מס' כ/146; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"א, עמ' 9408; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר קולט אביטל:
אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק שמירת הסביבה החופית (תיקון), התשס"ח–2007 – קריאה שנייה וקריאה שלישית. אני מזמינה את יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת אופיר פינס-פז. בבקשה.
אופיר פינס-פז (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
תודה.
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לפניכם את הצעת חוק שמירת הסביבה החופית (תיקון) לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. התיקון עוסק במפרץ אילת ובים-סוף. בגדול, אם נאשר אותו היום, בעצם נחיל על ים-סוף ועל מפרץ אילת את הכללים והחוקים – חוק הסביבה החופית – שחלים על חופי הים התיכון.
עדיין נשארו לנו שני מקומות שהחוק לא נוגע בהם, ים-המלח והכינרת, ואנחנו נצטרך לטפל בהם במועד אחר ובדרך אחרת. כרגע אנחנו מסדירים את הבנייה באזור החוף במפרץ אילת.
חוק שמירת הסביבה החופית נחקק כדי להגן על חופי הים, שהם משאב ציבורי רב-חשיבות, להפסיק את הפגיעה המתמשכת בהם ולקבוע מסגרת נורמטיבית אחידה אשר תחול עליהם ותבטיח את שמירתם באופן שישרת את הציבור באופן מיטבי ויאזן בין צורכי השימור ובין צורכי הפיתוח.
בחלקו הראשון של החוק קבועות הגבלות שונות על עבודות ועל פעילות בתחומים שונים על חוף הים או בסביבה החופית. החוק קובע זכות מעבר חופשי של הציבור בחופים, כפוף לסייגים שנקבעו בו. בחלקו השני של החוק, במסגרת תיקון לחוק התכנון והבנייה, הוקמה ועדה מיוחדת לשמירת הסביבה החופית. ועדה זו מוסמכת לדון ולהחליט בכל תוכנית ובכל היתר בנייה על חופי הים, ועליה לתת את דעתה על הצורך לשמור על הסביבה החופית לתועלת הציבור ולהנאתו ועל ערכי הטבע, הנוף והמורשת שבה.
כפי שאמרתי, חוק שמירת הסביבה החופית חל כיום רק על חופי הים התיכון, אך העקרונות אשר נקבעו בו נכונים וטובים גם לחופים אחרים במדינת ישראל. הצעת החוק הזאת, שיזמו חברי הכנסת דב חנין, מיכאל מלכיאור, מיכאל נודלמן, עמירה דותן, משה גפני, אברהים צרצור, חנא סוייד, מוחמד ברכה וזאב אלקין, נועדה להכניס את חופי ים-סוף בגדרי החוק ולהחיל גם עליהם את אותם עקרונות. לשמירת חופי מפרץ אילת נודעת חשיבות רבה, בהיותם ייחודיים, משופעים באוצרות טבע ומשמשים מוקד משיכה לתיירות עולמית ומקומית כאחד.
חלקה הראשון של הצעת החוק המונחת לפניכם מחיל את חוק שמירת הסביבה החופית על ים-סוף, בשינויים המחויבים, ונקבע בו שלעניין ים-סוף תחום חוף הים יהיה כל המים הטריטוריאליים של ישראל במפרץ אילת. כיוון שבתחום זה פועל נמל אילת, הוסף לחוק חריג, שלפיו זכות המעבר החופשי של בני-אדם לא תחול בתחום נמל אילת, כפי שנקבע בתוכנית לפי חוק התכנון והבנייה, או שטח המשמש בפועל לתפעול הנמל, כפי שייקבע בצו.
חלקה השני של הצעת החוק הוא תיקון לחוק התכנון והבנייה, אשר קובע כי לוועדה לשמירת הסביבה החופית יש הסמכויות הקבועות לה בחוק גם לעניין חופי ים-סוף.
הוועדה ראתה חשיבות – במישור ההצהרתי והסמלי, אבל בעיקר במישור המעשי – להבטיח את השמירה וההגנה על חופי ים-סוף.
חברי חברי הכנסת, חברי השרים, המצב בים-סוף ובאילת הוא לא קל. הייתי שמח לו נחקק החוק הזה מלכתחילה. ועדת הפנים ביקרה לא מזמן בעקבה, ואני רוצה לומר לכם שהירדנים יודעים לשמור על חופי מפרץ אילת, או ים-סוף, הרבה יותר טוב מאתנו. לא תראו בעקבה מלונות על הים ממש; יש הפרדה בין הים – בין החוף – ובין מתחם בתי-המלון.
לצערי, באילת אלה לא פני הדברים, ולצערי, החוף במקומות רבים כבר הופקע מהציבור מזמן. אבל אני מקווה שלמרות הכול המהלך של היום יבטיח אזורי חוף רבים במפרץ אילת, כך שהתכנון והבנייה בהם יביאו בחשבון את כל האיזונים והאינטרסים של הציבור, של התיירות, של הכלכלה ושל הסביבה.
לפיכך, הצעת החוק הזאת מגיעה לכאן לאישור בקריאה שנייה ושלישית. אין להצעת החוק הזאת הסתייגויות. חוקקנו אותה יד ביד עם הממשלה, בצורה מתואמת, עם המשרד להגנת הסביבה – יושב פה השר להגנת הסביבה – ועם משרד התחבורה ומשרדים אחרים, ואני ממליץ לחברי הכנסת להצביע בעד הצעת החוק הזאת גם בקריאה השנייה וגם בקריאה השלישית. תודה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה, אדוני. כיוון שאין הסתייגויות, אנחנו נעבור ישר להצבעה – אני אחכה שתשב.
ובכן, אני מפעילה את ההצבעה. מי בעד, מי נגד, מי מתנגד?
הצבעה מס' 6
בעד סעיפים 1–4 – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–4 נתקבלו.
היו"ר קולט אביטל:
בעד – 15, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת שהצעת חוק שמירת הסביבה החופית (תיקון), התשס"ח–2007, התקבלה בקריאה שנייה.
אני עוברת להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 7
בעד החוק – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק שמירת הסביבה החופית (תיקון), התשס"ח–2007, נתקבל.
היו"ר קולט אביטל:
15 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת שהצעת חוק שמירת הסביבה החופית (תיקון), התשס"ח–2007, התקבלה בקריאה שלישית, כנוסח הוועדה.
חבר הכנסת דב חנין, רצית להודות.
דב חנין (חד"ש):
תודה רבה, גברתי. עמיתי חברי הכנסת, אדוני השר, אני רוצה להודות קודם כול ליושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת פינס, שקידם את החוק הזה בצורה נמרצת ומהירה, התגבר על כל השאלות שעלו בדיון, והצליח להביא את החוק באמת במהירות רבה לאישורה של הכנסת. אני רוצה להודות לצוות הוועדה. אני רוצה להודות ליועץ המשפטי של הוועדה, עורך-דין תומר רוזנר, ולכל אנשי הצוות המשפטי בוועדה, על תרומתם הגדולה לגיבוש החוק במהדורתו הסופית. אני רוצה להודות לשר להגנת הסביבה ולאנשי המשרד להגנת הסביבה על שיתוף הפעולה שלהם בקידום החוק הזה.
עמיתי חברי הכנסת, אני מקווה שהחוק הזה יהיה בשורה לציבור בישראל. אנחנו מחילים את הוראות חוק החופים גם על מפרץ אילת, כך שגם המקום המיוחד, הנכס המיוחד הזה, יוכל להישמר, יוכל להיות מפותח בהתאם לשיקולים שכוללים גם סביבה, גם חברה וגם את כל המטרות הציבוריות החשובות האחרות – – –
ראובן ריבלין (הליכוד):
כבר הצביעו?
אופיר פינס-פז (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
כן – – –
ראובן ריבלין (הליכוד):
אני מבקש להוסיף את הצבעתי.
היו"ר קולט אביטל:
כבר אי-אפשר.
דב חנין (חד"ש):
דבריך נרשמו בפרוטוקול. תודה, חבר הכנסת ריבלין.
אני מקווה, גברתי היושבת-ראש, שבמהרה בימינו נזכה לראות בכנסת גם חוק שיגן על הכינרת – שגם היא זקוקה להגנה באופן רחב – כך שהחקיקה הסביבתית בכנסת הזאת באמת תהיה רחבה, ולאט לאט תכסה את כל התחומים הרבים שבהם הסביבה והציבור דורשים הגנה. תודה רבה.
ראובן ריבלין (הליכוד):
יש צורך בחקיקה לגבי ים-המלח כי עוד מעט לא יהיו – – –
דב חנין (חד"ש):
אכן, גם ים-המלח על הכוונת. תודה רבה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה.
שאילתות ותשובות
היו"ר קולט אביטל:
אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום: שאילתות לשרת החינוך. אני מזמינה את שרת החינוך, חברת הכנסת יולי תמיר, לעלות לבמה. שאילתא מס' 602 של חבר הכנסת חנא סוייד – אינו נמצא; לפרוטוקול.
602. צפיפות בכיתות לימוד במגזר הערבי
חבר הכנסת חנא סוייד שאל את שרת החינוך
ביום ח' בכסלו התשס"ז (29 בנובמבר 2006):
לפי דוח שפרסם משרדך לאחרונה על הצפיפות בבתי-הספר בישראל, כ-75% מהכיתות במגזר הערבי צפופות. למיטב ידיעתי, במערכת החינוך הערבי חסרות כ-5,000 כיתות לימוד.
רצוני לשאול:
1. האם הנתונים נכונים?
2. אם כן – האם משרדך מודע להשלכותיהם החינוכיות?
3. האם משרדך מכין תוכניות להתמודדות עם הבעיה?
תשובת שרת החינוך יולי תמיר:
(לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול)
1–3. לאור המצוקה הקיימת בכיתות לימוד במגזר הערבי, החלטתי, בשיתוף עם ראשי הרשויות הערביות וועדת המעקב, להקים ועדה שמתפקידה יהיה לבחון את הנושא בצורה יסודית ומעמיקה ולהגיש לי את המלצותיה. הוועדה אמורה להתכנס בעצם ימים אלה ולהגיש את המלצותיה עד לסוף חודש דצמבר 2007.
במקביל ועל-פי הנחייתי נערך מינהל הפיתוח לשכור את שירותיה של חברה חיצונית שתערוך סקר מבנים מקיף בכל מערכת החינוך. הנתונים שיופקו ישמשו בסיס לדרג המקצועי במשרד החינוך לעבודה בנושא.
היו"ר קולט אביטל:
שאילתא מס' 1279 של חבר הכנסת עבאס זכור – אינו נמצא; לפרוטוקול.
1279. זכאות לבגרות של תלמידים יהודים וערבים
חבר הכנסת עבאס זכור שאל את שרת החינוך
ביום ד' בתמוז התשס"ז (20 ביוני 2007):
משרד החינוך פרסם ביום שני, 11 ביוני 2007, כי בשנת 2006 נרשמה עלייה בזכאות לבגרות אצל התלמידים היהודים לעומת שנת 2005, אך בקרב תלמידים ערבים נרשמה ירידה.
רצוני לשאול:
1. מה הן הסיבות להגדלת הפער בין שני המגזרים?
2. האם נערכה תוכנית הכוללת תקציבים מיוחדים להקטנת הפער?
תשובת שרת החינוך יולי תמיר:
(לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול)
1. שיעור הזכאות לבגרות בשנים תשס"ה-תשס"ו מצביע על עלייה של 0.5% במגזר היהודי, ירידה של 1.1% במגזר הערבי, ירידה של 0.9% במגזר הבדואי בנגב ועלייה של 3.7% במגזר הדרוזי.
נתונים נוספים המצביעים על תהליכי שינוי להעלאת הזכאות ולשיפור איכותה של תעודת הבגרות: שיעור הזכאים העומדים בדרישות הסף לאוניברסיטאות עלה בכל המגזרים. במגזר היהודי ב-1.4%, במגזר הערבי ב-5.6%, במגזר הבדואי בנגב ב-2.2%, במגזר הדרוזי – עלייה ב-2.1% במספר התלמידים מסיימי י"ב. ירידה בשיעור המחברות הפסולות במגזר הלא-יהודי – מ-2.56 בשנת תשס"ה ל-1.927 בשנת תשס"ו.
2. במסגרת תוכנית החומש המשרד פועל ליצירת תרבות עבודה פדגוגית, חינוכית וארגונית, אשר תוביל להגדלת אחוז הזכאות בקרב התלמידים הניגשים לבגרות בשלושה תחומים: הארגוני, הפדגוגי והחברתי-הערכי. ברמת מוסדות החינוך נערכות הפעולות הבאות: התארגנות המוסד החינוכי, התארגנות ברמת הצוותים המקצועיים, התארגנות ברמת התלמיד. לדוגמה: ניתוח תוצאות בגרות ברמה בית-ספרית ומתן מענה באמצעות שעות תגבור, פיתוח כלים ארגוניים ופדגוגיים למעקב אחר הישגי התלמידים, עבודה מערכתית להעלאת המודעות להתאמת מספר יחידות הלימוד לבגרות, השקעת משאבים בתלמידים הקרובים לזכאות ב' ולזכאות א', תכנון פעילות לעידוד אבחון של תלמידים בעלי לקויות למידה. תוכנית החומש מפעילה מערך של השתלמויות, הדרכה ומשאבי תגבור למוסדות החינוך במטרה לאפשר לכל תלמיד זכאות לבגרות.
היו"ר קולט אביטל:
שאילתא מס' 1328 של חבר הכנסת אברהם מיכאלי – בבקשה. הנושא: קייטנות בחינם מטעם כת הסיינטולוגיה.
1328. קייטנות בחינם מטעם כת הסיינטולוגיה
חבר הכנסת אברהם מיכאלי שאל את שרת החינוך
ביום י"ח בתמוז התשס"ז (4 ביולי 2007):
פורסם כי כת הסיינטולוגיה – שבעבר הוכרזה על-ידי ועדה ממשלתית ככת מסוכנת – מפעילה קייטנות בחינם.
רצוני לשאול:
1. האם נכון הדבר?
2. אם כן – מה ייעשה למניעת הפעלת קייטנות אלה?
שרת החינוך יולי תמיר:
1. קראתי את השאילתא. למיטב ידיעתנו, לא נמצאו מפקחי מינהל חברה ונוער במשרד החינוך שאישרו את הטענה.
2. אנחנו נאבקים בכניסה של הסיינטולוגיה לבתי-הספר. בכמה מקומות שבהם היה חשד שמשהו קשור באופן כלשהו – בכוונה אני אומרת את זה כך, שיהיה ברור שלא נכנסה הסיינטולוגיה באופן רשמי – אבל איזושהי תוכנית שבאופן כזה או אחר דומה, אנחנו דאגנו להוציא אותה חד-משמעית מתוכנית הלימודים.
היו"ר קולט אביטל:
שאלה נוספת.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
תודה, גברתי השרה, על התשובה. אני חושב שבאמת מיותר לחזור ולשנן את הסכנה כנראה בכת הזאת, כי היא פועלת במסווה של כל מיני פעולות הומניטריות – –
שרת החינוך יולי תמיר:
נכון מאוד.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
– – פעולות שהן כביכול לטובת החברה, חודרים לגופים ציבוריים כאלה או אחרים, ובסוף מגייסים אנשים לכת הזאת. אני אודה לשרה אם בקטע הזה, המשרד – –
שרת החינוך יולי תמיר:
חד-משמעית.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
– – אולי יפקח את העיניים יותר, כדי שהכת הזאת לא תזיק ולא תקלקל דרכינו. תודה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. אין תשובה, אני מבינה.
שרת החינוך יולי תמיר:
הסכמנו.
היו"ר קולט אביטל:
חד-משמעית כן. תודה. שאילתא מס' 1355 של חבר הכנסת אמסלם ושאילתא מס' 1356 של חבר הכנסת אברהם רביץ – אותה שאילתא. השרה תענה לחבר הכנסת חיים אמסלם. הנושא: אי-שילוב ילדים עם מוגבלויות בבתי-ספר רגילים.
1355, 1356. אי-שילוב ילדים עם מוגבלות בבתי-ספר רגילים
חבר הכנסת חיים אמסלם שאל את שרת החינוך
ביום כ"ה בתמוז התשס"ז (11 ביולי 2007):
בשנים 2005 ו-2006 נעשה שימוש רק ב-20% מהתקציבים שהועברו על-ידי משרד החינוך לרשויות המקומיות לצורך הנגשת בתי-הספר. עשרות ילדים עם מוגבלות לא יזכו ללמוד בשנה הבאה במערכת החינוך, ותימנע מהם הזכות לשוויון ועצמאות והשתלבות בין ילדים במסגרות חינוך רגילות.
רצוני לשאול:
1. האם נכון הדבר?
2. אם כן – מה ייעשה כדי שהרשויות המקומיות יבצעו את המוטל עליהן?
3. מה ייעשה על מנת לאפשר לילדים עם מוגבלות להשתלב במוסדות חינוך רגילים?
חבר הכנסת אברהם רביץ שאל את שרת החינוך
ביום כ"ה בתמוז התשס"ז (11 ביולי 2007):
פורסם כי הרשויות המקומיות ניצלו רק 20% מהתקציב שהועבר אליהם לצורך הנגשת בתי-ספר: 2 מיליונים מתוך 10 מיליון שקל. הדבר מונע מילדים עם מוגבלות להשתלב במסגרות חינוך קונבנציונליות.
רצוני לשאול:
1. האם נכון הדבר?
2. אם כן – מה ייעשה כדי לאכוף על ראשי רשויות לנצל את התקציב ולממש הנגשת בתי-הספר?
שרת החינוך יולי תמיר:
שאלת השילוב – ויש עוד שאילתא של חברת הכנסת נאדיה חילו, שעוסקת באותו נושא של שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים – אז אם תרשי לי, אני אענה קצת בהרחבה על שתיהן ביחד.
אנחנו נמצאים היום במהלך שבוחן את כל שאלת השילוב של ילדים בבתי-ספר, מכיוון שהתקבלו הרבה מאוד שאילתות, שאלות והתדיינויות בנושא – כולל פניות לבג"ץ.
השנה הרחבנו גם בתחום השילוב וגם בתחום החינוך המיוחד את תקציבי המשרד, אבל גם הקמנו ועדה, בראשות השופטת בדימוס דורנר ויחד עם נציגי הארגונים השונים – אלה התומכים בשילוב ואלה התומכים בחינוך המיוחד – שתבחן את כל הנושא המאוד מאוד מורכב והרגיש אנושית ששמו החינוך המיוחד וילדים עם צרכים מיוחדים.
עם תום עבודת הוועדה – בעוד כשלושה-ארבעה חודשים – אנחנו נגיש לכנסת דיווח, הן על מה שהיה והן על הדברים שאנחנו עומדים לעשות על מנת לשפר את המצב. אנחנו כרגע נמצאים בתהליך של עדכון הפעילויות על-ידי הוועדה; ואני מקווה שנוכל להגיש את התשובה המלאה על התוכניות העתידיות שלנו עם תום עבודת הוועדה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. שאלה נוספת.
חיים אמסלם (ש"ס):
תודה, גברתי השרה, על תשובתך, אבל בכל זאת הייתי רוצה לשמוע מה את חושבת על כך שבסופו של דבר, רשויות מקומיות לא מנצלות תקציב ומי שנפגע זה המוגבלים ומשפחותיהם.
שרת החינוך יולי תמיר:
אתה צודק שאכן התופעה הזאת קיימת. אחד הדברים שנבחן זה ביצוע על-ידי משרד החינוך כשיש בעיות הנגשה, כי אכן, כפי שאתה מציין ובצדק, יש רשויות – אני לפחות מכירה חמש כאלה, שאנחנו נמצאים אתן בהתדיינות – שמקבלות את הכסף מאתנו. אנחנו בהחלט בוחנים גם את השאלה הזאת, ואכן רשויות שלא מנגישות בעצמן, בכמה מקרים כבר הוריתי שאנחנו ננגיש בעצמנו.
חיים אמסלם (ש"ס):
תודה.
1357. הסייעות לילדים עם צרכים מיוחדים בגני-ילדים רגילים
חברת הכנסת נאדיה חילו שאלה את שרת החינוך
ביום כ"ה בתמוז התשס"ז (11 ביולי 2007):
נודע לי כי בשנת הלימודים הקרובה יפסיק משרד החינוך לממן העסקת סייעות בתוכניות מיוחדות לילדים עם צרכים מיוחדים בגני-ילדים רגילים. מדובר על ילדים מתחת לגיל חמש עם צרכים מיוחדים. מאות ילדים כאלה עלולים להיפגע מהפסקת המימון.
רצוני לשאול:
1. מדוע יופסק מימון העסקת הסייעות לאוכלוסיית ילדים זו?
2. אילו פתרונות מוצעים להמשך שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בגני-ילדים רגילים?
3. מה ייעשה למניעת הפגיעה הצפויה במאות ילדים עם צרכים מיוחדים עקב הפסקת מימון העסקת הסייעות?
שרת החינוך יולי תמיר:
1–3. אומנם היה מצב שבו על-פי הוראת בג"ץ השילוב לבני שלוש-ארבע – צריך להבין, חוק השילוב לא חל על בני שלוש-ארבע. השנה, מתוך הרצון שלנו להגיע להסכמה עם הארגונים השונים שעוסקים בתחום הזה, אכן אישרנו – אף שעמדתנו אושרה בבג"ץ ויכולנו להמשיך שלא לשלם – לשלם את העסקת הסייעות לבניי שלוש-ארבע, משום שאני סברתי שההחלטה, גם אם היא אושרה בבג"ץ – היה משום יצירת מצב שבו ילד שיכול להשתלב לא ישתלב. לכן, משום שכל הנושא נמצא בבדיקה, ומשום שבעידן של ספק עדיף ללכת לקולא ולא לחומרה, אישרתי שילדים עם צרכים מיוחדים בני שלוש-ארבע שקיבלו סייעות בשנה שעברה יקבלו סייעות גם השנה. הנושא הוסדר תקציבית בימים אלה, ורוב הסייעות חוזרות לגנים.
היו"ר קולט אביטל:
חברת הכנסת חילו, יש לך שאלה נוספת? תודה רבה.
אנחנו חוזרים, גברתי השרה, לשאילתא הראשונה, מס' 602, של חבר הכנסת חנא סוייד – צפיפות בכיתות לימוד במגזר הערבי.
שרת החינוך יולי תמיר:
אנחנו יצאנו יחד עם ועדת המעקב לסקר מבנים מקיף. בימים הקרובים נתחיל לבחון את צורכי כיתות הלימוד במגזר הערבי. השנה הקצינו, מתוך בנייה של 8,000 כיתות, 40% למגזר הערבי, מתוך מודעות למצב שאתה מדבר עליו בשאילתא שלך. עדיין יש ויכוח, שלא הוכרע, על ההיקף האמיתי של צורכי מערכת החינוך הערבית. כאשר היה אצלי ועד ראשי הרשויות, ערב פתיחת שנת הלימודים, סיכמנו שבימים אלה, מייד אחרי החגים, נצא לסקר משותף, והסקר הזה יהיה הבסיס גם לחלוקת המשאבים של משרד החינוך בעתיד.
היו"ר קולט אביטל:
שאלה נוספת.
חנא סוייד (חד"ש):
גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, אני מעריך מאוד את העובדה שהשנה 30% מהכיתות שייבנו ייבנו ביישובים ערביים. אני מבין שמדובר ב-30%?
שרת החינוך יולי תמיר:
3,200 כיתות ייבנו בחמש השנים הקרובות ביישובים ערביים, בלי להכליל את מזרח-ירושלים, ששם יש לנו התחייבות נפרדת.
חנא סוייד (חד"ש):
לפי מה שאני יודע מנתונים שהצטברו בעבר, יש מחסור של כ-6,000 כיתות לימוד. על המספר הזה צריך להוסיף גם את הבנייה בשביל לקלוט את הריבוי הטבעי, כך שמספר הכיתות שציינת בקושי מכסה את הריבוי הטבעי של התלמידים, אולי קצת יותר. כך שבעצם חשוב מאוד להגיע למספר מדויק של המחסור בכיתות, ובאמת להתחיל בתוכנית רב-שנתית כדי לכסות את המחסור הזה בכיתות לימוד. תודה.
שרת החינוך יולי תמיר:
זה בדיוק מה שאנחנו עושים, וכך באמת נפעל.
1360. הקמת מוסד להשכלה גבוהה בנצרת
חבר הכנסת מוחמד ברכה שאל את שרת החינוך
ביום כ"ה בתמוז התשס"ז (11 ביולי 2007):
ב-26 ביוני 2006 התקיים בוועדת החינוך דיון בנושא הקמת מוסד להשכלה גבוהה בנצרת. בישיבה הוחלט לקיים דיון נוסף בנושא זה, ועד היום לא נעשה דבר.
רצוני לשאול:
1. האם מתקיים במשרד החינוך דיון בנושא זה?
2. אם כן – באיזה שלב נמצא הדיון והאם יש התקדמות?
3. אם לא – מה היא הסיבה לאי-קיום דיון בנושא?
תשובת שרת החינוך יולי תמיר:
(לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול)
1–3. בימים אלה פניתי למועצה להשכלה גבוהה בבקשה לערוך ניתוח מעמיק של מערך ההשכלה גבוהה בצפון, מיפוי צורכי האוכלוסייה ובחינת ההתאמה ביניהם. בדיקה זו נמצאת בעיצומה ונכלל בה גם דיון מעמיק באפשרות להקים מכללה בעיר עם אוכלוסייה ערבית. עם סיום הבדיקה יוגשו המסקנות וההמלצות לפורומים המתאימים בוות"ת ובמל"ג, והן ידונו בהן במסגרת הדיון הכולל על עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל בעשור הקרוב.
1400. הפסקת שיטת התקצוב לפי דוח-שושני
חברת הכנסת רונית תירוש שאלה את שרת החינוך
ביום ג' באב התשס"ז (18 ביולי 2007):
נודע לי כי משרד החינוך הפסיק את התקצוב לפי דוח-שושני, הקובע שיטת תקצוב פר-ילד ותקצוב דיפרנציאלי על-פי קריטריונים גלויים ואחידים לכלל התלמידים.
רצוני לשאול:
1. מדוע בוטל התקציב לפי שיטת שושני?
2. מה היא מהות התקציב החדש?
3. האם הוא נותן מענה דיפרנציאלי לשכבות חלשות?
שרת החינוך יולי תמיר:
1–3. שיטת התקצוב שונתה בעקבות שני נושאים נפרדים. הראשון היה כמובן פסק-הדין של בית-הדין הגבוה לצדק בנושא נטרול אלמנט העדיפות הלאומית מהקריטריונים של משרד החינוך, וכך אכן נעשה. הוכן קריטריון חדש, שאין בו עניין העדיפות הלאומית; יש בו אך ורק מדדים של השכלת ההורים, צרכים כלכליים, פריפריאליות ותוספת לבתי-ספר הקולטים עלייה. לכן שונה הקריטריון, והיום אנחנו עובדים על-פי קריטריון חדש.
במקביל בדקנו את מספר השעות שאנחנו מקצים לכיתה. התברר לנו שאנחנו לא מקצים אפילו את השעות שאנחנו מחייבים להקצות לכיתות השונות, כי ההקצאה הדיפרנציאלית יצרה מצב שיש מקומות מבוססים אומנם, אבל אני מחייבת אותם ללמד כיתה 29 שעות, ואני מתקצבת ב-26 שעות, והתוצאה כמובן היא שאנחנו מחייבים את בית-הספר או לא למלא אחר שעות התקצוב או לבקש מההורים כספים כדי למלא את השעות האלה. לא זה ולא זה נראה לי אפשרי, ולכן קבענו רף מינימלי, שהוא רף השעות שאני מחייבת ללמד.
אישרתי פתיחת כיתה – בכיתה הזאת קודם כול התקבל רף השעות המינימלי שהמשרד דורש, ושאר השעות יופנו ליצירת שיפוע. תיאורטית, על הנייר, זה אומנם פוגע בגודל השיפוע, אבל כאשר בדקתי מה קרה בעבר, מצאתי שעל הנייר השיפוע אומנם היה יותר גבוה, אבל במציאות, כורח המציאות לתקצב את המינימום לכל כיתה הביא לידי כך ששעות חזרו למקומות המבוססים כדי לאפשר את הרף המינימלי הנדרש, כך שלמעשה הפער בין שתי שיטות התקצוב הוא לא גדול. עכשיו, לאחר שיישרנו את קו הבסיס המינימלי, כל תוספת שתינתן תהיה להגדלת הדיפרנציאליות.
היו"ר קולט אביטל:
שאלה נוספת.
רונית תירוש (קדימה):
גברתי השרה, אני בטוחה שאין פתרון אולטימטיבי לדרך הקצאת השעות רק משום שתקציב המשרד מקוצץ – בזמני זה היה אחת לשלושה חודשים – והוא ממשיך להיות מקוצץ, דבר שפוגע ביכולת לתת מספר מינימלי של שעות. אבל מעניין אותי, ואני לא מצליחה לדעת במקרה הזה, של השיטה הנוכחית, שאני לא רוצה להיכנס לשאלה אם היא עדיפה או לא עדיפה על פני השיטה הקודמת, מי בעצם האוכלוסייה שנפגעת מהשינוי – מהמעבר משיטת שושני לשיטה החדשה.
שרת החינוך יולי תמיר:
אני אשמח לענות לך, כיוון שאת מכירה את העניינים מקרוב. הרצנו סימולציה של השנה הקודמת לעומת השנה הנוכחית. ההבדלים הם מאוד-מאוד מזעריים. למעשה הכנסנו רשמית – זה דבר שנעשה מכורח המציאות גם בעבר – מימנו את השעות החסרות לרף המינימלי. הייתי שמחה, דרך אגב, לעשות שינויים יותר רדיקליים בתקצוב, אבל כרגע זה לא מתאפשר בגלל העדר גמישות. אין שינוי גדול או משמעותי. אם תרצי, אעביר לך את הסימולציה, שהיא השוואה ברמה עירונית וברמה בית-ספרית, ותראי שההבדלים הם מזעריים שבמזעריים.
1401. הסייעות לילדים עם צרכים מיוחדים בגני-ילדים רגילים
חבר הכנסת נסים זאב שאל את שרת החינוך
ביום ג' באב התשס"ז (18 ביולי 2007):
פורסם כי משרדך מפסיק לסייע לילדים עם צרכים מיוחדים מתחת לגיל חמש המשולבים בגנים רגילים בעיר אלעד. לדעת אנשי חינוך, הדבר יגרום נזק לילדים.
רצוני לשאול:
1. הנכון הדבר?
2. אם כן – מדוע?
3. האם ביטול הסיוע נעשה בכל הארץ?
4. האם תישקל מחדש עמדת משרדך?
שרת החינוך יולי תמיר:
1–4. נדמה לי שעניתי על זה בדברי לחברת הכנסת נאדיה חילו. אשמח לענות שוב. נתנו את הסייעות לגילאי שלוש-ארבע השנה לפנים משורת הדין, בעת עבודת הוועדה שתקבע את כל דפוס הפעולה של המשרד בנושא חינוך מיוחד וחוק השילוב. כרגע, כיוון שהנושא נראה לי חשוב, נתנו את הסייעות השנה ומימנו אותן.
היו"ר קולט אביטל:
שאלה נוספת.
נסים זאב (ש"ס):
גברתי שרת החינוך, שאלתי היא על העיר אלעד. השאלה היא אם זה שונה מערים אחרות, כלומר שיש הפליה, או שזאת מדיניות כלל-ארצית.
שרת החינוך יולי תמיר:
היה שלב שבו הופסקה עבודת הסייעות, כי הגילאים האלה לא נכללו בחוק השילוב. השנה, לפנים משורת הדין, מימנו את זה, כדי שבעת שהוועדה יושבת לא ייגרם נזק לילד שאחר כך יחליטו שבעצם היה מגיע לו. דין הארץ כולה אותו דין.
1420. מינוי מורים במערכת החינוך הערבי
חבר הכנסת אברהים צרצור שאל את שרת החינוך
ביום ג' באב התשס"ז (18 ביולי 2007):
בעיתונות הישראלית פורסם שיש במגזר הערבי תופעה שלילית של מינוי מורים או העברתם ממקום למקום שלא לפי אמות מידה שוויוניות ואף בהתערבות גורמים זרים.
רצוני לשאול:
1. האם הדבר נכון?
2. אם כן – מה ייעשה כדי לתקן את המצב?
תשובת שרת החינוך יולי תמיר:
(לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול)
1. משרד החינוך שם לו למטרה לתת הזדמנות שווה והוגנת לעובדי הוראה המבקשים להשתבץ במערכת החינוך. הואיל ומספר המועמדים גדול ממספר המשרות הפנויות, קבלת המורים נעשית על-פי שיטת ניקוד ולפי פרמטרים נוספים, שנקבעו כדי לבחור את הטובים ביותר להוראה בתבחינים אחידים ושוויוניים.
2. בשנים האחרונות המשרד מקפיד על הכללים המאוד-ברורים שנקבעו. בכל מקרה שבו יתברר לנו כי הבחירה נעשית שלא על-פי אמות המידה שנקבעו, נעשה כל מאמץ כדי לאכוף את הכללים.
כל תלונה בנושא זה שמגיעה למשרד מקבלת עדיפות ומטופלת לאלתר.
למיטב ידיעתנו חל שיפור ניכר בהליך קליטת המורים במגזר הערבי, ונמשיך לשפרו גם בעתיד.
1462. קריטריונים למוסדות תרבות חילוניים
חבר הכנסת יצחק וקנין שאל את שרת החינוך
ביום י' באב התשס"ז (25 ביולי 2007):
פורסם כי התחייבת שמשרדך יכין קריטריונים חדשים למוסדות תרבות חילוניים, לאחר פרסום דוח החשב הכללי שלפיו כ-100 מיליון שקל הועברו למוסדות חילוניים לפי קריטריונים שהוכנו במיוחד בעבורם.
רצוני לשאול:
1. האם הדבר נכון?
2. אם כן – האם היתה ביקורת על הקריטריונים הישנים?
3. האם שונו – או ישונו – הקריטריונים?
תשובת שרת החינוך יולי תמיר:
(לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול)
1–3. בהתאם לסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, משרד החינוך מקצה תמיכה למוסדות ציבור לפי קריטריונים שוויוניים ושקופים שאישר משרד המשפטים כנדרש בחוק. יוזכר כי את עיקר התמיכה במוסדות תרבות חילוניים נותן כיום משרד המדע, התרבות והספורט, שגם הוא מחויב לפעול בהתאם לאמור בחוק יסודות התקציב.
יצוין כי משרד החינוך עמל כל העת על עדכון הקריטריונים הקיימים ועל שיפורם. אם יש טענה על קריטריון ספציפי או על תקנה ספציפית, אבקשך להבהיר זאת במפורש כדי שנוכל להגיב בהתאם.
1487. קיצוץ בתקציב משרד החינוך לשיקום שכונות חברתי
חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין שאל את שרת החינוך
ביום י"ז באב התשס"ז (1 באוגוסט 2007):
נודע לי כי משרד החינוך החליט לקצץ כ-30% בפרויקט שיקום שכונות חברתי לאחר שנקבע התקציב השנתי לכל אחת מהשכונות. בשל החלטה זו יתבטל מפעל הקיץ של ילדי שכונות שיקום, שלרובם זהו הסיכוי היחיד לקייטנות ולשיפור ההישגים בלימודים, ותיגרם פגיעה נוספת של קיצוץ כ-4% נוספים בתקציב לשנת הלימודים תשס"ח בשכונות אלה.
רצוני לשאול:
1. האם הדבר נכון?
2. מדוע הוחלט על קיצוץ בתחום שיקום שכונות חברתי?
3. האם יש חלופה לפגיעה בקייטנות הלימודיות בקיץ ובשעות הלימוד הנוספות בשנת הלימודים תשס"ח?
שרת החינוך יולי תמיר:
1–3. אומנם היה קיצוץ בסעיף המוזכר. גם בדברי היום בוועדת החינוך של הכנסת וגם במליאת הכנסת, בנושא דומה, הסברתי שהשנה נתנו קדימות לשכר המורים, והקדימות הזאת גרמה לכך שכל תהליך ההתייעלות או הקיצוץ חל על סעיפים אחרים, ובהם מגוון סעיפים שעולה פה מדי פעם, וכל אחד חושב שהוא אישית נפגע והאחרים לא. לצערי הקיצוצים האלה הם רוחביים.
חבר הכנסת אדלשטיין, כיוון שהנושא הזה הוא באמת יקר וחשוב, גם בשנה שעברה, למרות הקיצוץ בשכר, הפנינו לשם את העודפים. גם השנה התחייבתי בוועדת החינוך שהעודף הראשון שיהיה לי יועבר לנושא הזה, כי הוא נושא בעל ערך רב.
היו"ר קולט אביטל:
שאלה נוספת.
יולי יואל אדלשטיין (הליכוד):
גברתי השרה, תודה על תשובתך. ברור שהקייטנות הן בחזקת חלב שנשפך, אבל מדובר גם בקיצוץ בשעות הלימודיות, כלומר לפעילות במערך שנת הלימודים. מטבע הדברים את מכירה את הדברים קצת יותר מקרוב; האם יש סיכוי שיופיעו עודפים שיחפו על הקיצוץ הזה, ומתי?
שרת החינוך יולי תמיר:
בשנה שעברה הוספנו – אני אומרת מהזיכרון, אז אם אטעה אתה תסלח לי – נדמה לי שהיינו מתוקצבים בספר התקציב ב-19 מיליון, ולמעשה הוצאנו 47 מיליון. אני מניחה שגם השנה כך יהיה. אני לא רוצה להתחייב על סכום מסוים, אבל כל העודפים השנה יופנו לשניים-שלושה סעיפים, כולם בנושאים החברתיים.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה, גברתי השרה.
שרת החינוך יולי תמיר:
תודה לכם.
היו"ר קולט אביטל:
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, ד' בחשוון התשס"ח, 16 באוקטובר 2007, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:33.