דברי הכנסת
תוכן העניינים
הצהרת אמונים של נשיא מדינת ישראל שמעון פרס 2
שמעון פרס: 3
מזכיר הכנסת איל ינון: 4
היו"ר דליה איציק: 4
נשיא המדינה שמעון פרס: 8
מזכיר הכנסת איל ינון: 14
מזכיר הכנסת איל ינון: 14
דברי הכנסת
לה / מושב שני / ישיבות קמ"ב–קמ"ה
כ"ט בתמוז – ג' באב התשס"ז / 15–18 ביולי 2007 / 35
חוברת ל"ה
ישיבה קמ"ב
הישיבה המאה-וארבעים-ושתיים של הכנסת השבע-עשרה
יום ראשון, כ"ט בתמוז התשס"ז (15 ביולי 2007)
ירושלים, הכנסת, שעה 18:30
הצהרת אמונים של נשיא מדינת ישראל שמעון פרס
מזכיר הכנסת איל ינון:
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לקום.
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיאת המדינה בפועל ויושבת-ראש הכנסת דליה איציק והנשיא הנבחר שמעון פרס.)
מזכיר הכנסת איל ינון:
כבוד נשיאת המדינה בפועל ויושבת-ראש הכנסת וכבוד הנשיא הנבחר.
(תרועת חצוצרות)
מזכיר הכנסת איל ינון:
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לשבת.
היו"ר דליה איציק:
אדוני ראש הממשלה וחברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אני פותחת את ישיבת הכנסת. היום, יום ראשון, כ"ט בתמוז התשס"ז, 15 ביולי 2007.
על סדר-היום: הצהרת אמונים של נשיא המדינה הנבחר בפני הכנסת.
חברי הכנסת, בהתאם להוראת סעיף 10(א) לחוק-יסוד: נשיא המדינה, הריני מתכבדת להזמין את הנשיא הנבחר להצהיר אמונים.
מזכיר הכנסת איל ינון:
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לקום.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את נשיא המדינה הנבחר מר שמעון פרס.)
היו"ר דליה איציק:
מר שמעון פרס, הנח את ידך השמאלית על התנ"ך, שא את ידך הימנית. אקרא לפניך את הצהרת האמונים בפני הכנסת, ואתה, חזור עליה, ובתום ההצהרה אנא חתום עליה.
זו לשון ההצהרה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולמלא באמונה את תפקידי כנשיא המדינה".
שמעון פרס:
אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולמלא באמונה את תפקידי כנשיא המדינה.
היו"ר דליה איציק:
אתה מוזמן לחתום, אחרת אתה לא הנשיא.
(נשיא מדינת ישראל שמעון פרס חותם על ההצהרה.)
(תקיעת שופרות)
היו"ר דליה איציק:
יחי נשיא מדינת ישראל.
חברי הכנסת:
יחי, יחי, יחי.
מזכיר הכנסת איל ינון:
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לשבת.
(שירת מקהלה)
מזכיר הכנסת איל ינון:
דבר יושבת-ראש הכנסת.
היו"ר דליה איציק:
כבוד נשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס, חברי הכנסת ושבט פרס לדורותיו, מכובדי כולם, כאן, באולם הכנסת הצר מלהכיל, נמצא חתך של עם ישראל; בחרתי את אלה המייצגים את מה שאנחנו – על כאבינו, על התוגות והשמחות, על העצב והניצחונות. נמצאים עמנו גם מייצגי ההישגים הרבים והמדהימים שאליהם הגענו – בכלכלה, בתרבות, בהיי-טק, ברפואה, בתעשייה, במשפט, בכל תחומי חיינו.
בחרתי להזמין את אנשי שדרות המופגזת, עיר שעצבי תושביה עשויים ברזל; נמצאת אתנו שרה לוי, אמו של חייל המילואים פנחס לוי, השם ייקום דמו, שנרצח עם חברו לשירות בידי בן-עוולה; הוזמנו סמדר הרן, שבעלה וילדיה נרצחו באכזריות בחדירת מחבלים לנהרייה, הורי החיילים הנעדרים מקרב סולטן-יעקוב: צבי פלדמן, יהודה כץ וזכריה באומל, רינה חבר – אמא של גיא, משפחתו של רון ארד; משפחות החיילים החטופים: הרעיה הצעירה קרנית גולדווסר, משפחת גולדווסר, משפחת רגב, הוריו של גלעד שליט; נמצאת עמנו גם נאדיה כהן, אלמנתו של אלי כהן, השם ייקום דמו; ויושבים אתנו גם מפוני סיני וגוש-קטיף.
חברי הכנסת, בעוד שעה קלה תעטוף החשכה את הרי ירושלים. השמש תשקע על עוד יום אחד של מלאכה ולימודים, של עשייה קדחתנית, של חלומות הקורמים עור וגידים. עם ישראל לשבטיו ועדותיו חוזר ברגעים אלה לביתו מעמל יומו, מדאגותיו, משמחותיו, גם מרגעים של צער וכאב, כדי לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
כבוד הנשיא שמעון פרס, זה עתה הצהרת אמונים כנשיא התשיעי של מדינת ישראל. אנו נלווה באהדה את צעדיך הראשונים במשכן הנשיא בירושלים. אנו גם יודעים היטב, שעם כל הכבוד לכל נשיאי ישראל בעבר, שום דבר במשכן הנשיא לא יהיה דומה למה שהיה. אתה תהיה "נשיא ללא הפסקה".
אתה, אדוני, הנשיא שמעון השני. קדם לך שמעון הראשון, אחרון בני משפחת החשמונאים, שבדמם קנו את חירות עמם. "הוא יהיה לכם לאב", ציווה מתתיהו האב לבניו. באספה חגיגית שכונסה בירושלים, "אספת העם", שנהגה להתכנס לרגל עניינים הרי גורל, קראו המשתתפים פה-אחד: "אתה נשיאנו תחת אחיך. כל אשר תצוונו – נעשה". על מטבעות יצוקות מלפני 2,140 שנה נחקק: שמעון נשיא וחבר היהודים.
נשיאותו של קודמך, שמעון הראשון, היתה תקופה של חוסן מדיני, פריחה כלכלית ושגשוג תרבותי. בפיוט עליו נאמר: "עשה שלום בארץ וישמח ישראל שמחה גדולה, וישבו כל איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד אותם". אני מתפללת כי בימי נשיאותך נזכה לשלום ולשלווה ברוח ימי קדם. יום השלום יהיה יום גדול לכולנו, ויומך הגדול מכולם.
הבית ברחוב הנשיא מס' 3 בירושלים הוא מהערב הבית שאליו נישא את עינינו לראות ואליו נטה את אוזנינו לשמוע.
שמעון היקר, יש לך מניות רבות במעשה הנפלא הזה, ששמו מדינת ישראל, והמדינה אומרת לך הערב תודה. תודה על חלומות שקרמו בטון ומלט, שהולידו שבבי היי-טק, קרני לייזר וננו-טכנולוגיה. תודה על דחף כביר של עשייה – –
זה שמעון השלישי, הנין של שמעון. הנין מתרגש.
– – תודה על עקשנות נשוכת שפתיים, על מירוץ מטורף להקדים את מחוגי הזמן. תודה על חזיונות שהפכו למלים, ועל מלים שהפכו לגנים, לקריות תעשייה, לתעשייה אווירית, לקריות למחקר גרעיני. מדינת ישראל אומרת לך הערב תודה – על שנות דור של דאגה, על לילות טרופי שינה, על בקרים של ניצחון, על הישגים שגם כישלונות היו בצדם, על החלטות קורעות לב ועל תוצאות מרנינות לב.
יחד אתנו מודים לך הערב הפועלים בסרבלים הכחולים ליד המחרטות במפעלי התעשייה האווירית; מודים לך המדענים בחלוקים הלבנים, הנועצים עיניהם בעדשות המיקרוסקופים של דימונה ונחל-שורק; הטכנאים בשדות הניסויים של הרשות לפיתוח אמצעי לחימה ושל התעשייה הצבאית; הטייסים בסרבלי הטיסה של חיל האוויר הישראלי, טייסי ה"מיראז'" וה"סופר-מיסטר" ששברו בתוך שלוש שעות את כוחם של חילות האוויר של הקמים עלינו לכלותנו במלחמת ששת הימים; ואומרים לך תודה, מעומק הלב, גם ההורים – האמהות והאבות של החיילים והחיילות שידעת לצייד במיטב אמצעי הלחימה ביום פקודה.
אומרים לך תודה כל אזרחי ישראל, הנפעמים מן המסע שלך אל מחוזות השלום, גם אם עורמים קשיים עליו ועליך בדרך אל המנוחה והנחלה.
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, מדינת ישראל אומרת לך הערב תודה. ואולם גם בשעה חגיגית זו, ברגעים אלה של התרוממות רוח, לא נכחד; במשך השנים האכלנו אותך מרורים. ידעת שעות קשות ורגעים של כאב. לגלגנו על חלומותיך, לא אחת הפנינו לך עורף. דומני כי אין כמו המעמד החגיגי הזה כדי להתנצל לפניך על המלחמות הגדולות ועל הרכילויות הקטנות שטרפו את לילותיך. בשם כולנו, דורות של חברי הכנסת, נראה לי כי זה הזמן וזה המקום לבקש את סליחתך.
כבוד נשיא המדינה, אתה יוצא הערב מן הבית הזה, שהיה במשך כמעט יובל ביתך השני, אתה יוצא ממנו כחבר הכנסת הוותיק ביותר, וחוזר אלינו כנשיא המדינה.
אתה, שהיית סגן שר הביטחון, שר התחבורה, שר הדואר שהפך לשר התקשורת, השר לענייני דתות, השר לקליטת העלייה, שר ההסברה, השר לשיתוף פעולה אזורי, השר לפיתוח הנגב והגליל, שר החוץ, שר האוצר, שר הביטחון, ממלא-מקום ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה, ראש הממשלה ויושב-ראש הכנסת בפועל – אילו מילאת את כל התפקידים האלה בעת ובעונה אחת, די היה בהם כדי להרכיב ממשלה רחבה ואפילו לאייש בה בכבוד גם את האופוזיציה העומדת מנגד...
התלכדות הכנסת, שחצתה מחנות פוליטיים, מעידה על כמיהת העם להתאחד מעל למחלוקות ולפולמוסים. העם בחר בך כדי שתבטיח שמוסד הנשיאות יסמל יותר מכל מוסד אחר את אחדות העם והאומה, את הממלכתיות ואת הריבונות הישראלית. העם מבקש לו נשיא שינפץ את תקרות הזכוכית וימוטט גם את קירות הברזל המפרידים בין ישראלים לישראלים, בין דתיים לחילונים, בין עולים חדשים לעולים ותיקים, בין מזרח למערב, בין יהודים ליהודים, בין יהודים למי שאינם יהודים.
אויבים רבים יש לנו מבחוץ; לאסוננו קמו לנו אויבים גם מבפנים. עם רצח רבין נפל דבר בישראל. הארץ היתה לאחרת. כדורי המרצח, שקיפחו את חייו של יצחק, הותירו פצע מדמם. אתה, שעמדת במרחק של מטר ממנו, כפסע היה בינך ובין אותו מוות. הלקח ממעשה נורא זה הוא שצריך לרכך, להנמיך את הלהבות, להרגיע, למתן את עוצמת הוויכוח בתוכנו.
המעמד הלאומי המאחד הזה הוא הזדמנות להישבע שלעולם – לעולם – לא נשלח עוד יד איש ברעהו. העם מייחל כי תדע לשמור על המרקם העדין והשברירי של הפסיפס האנושי הרב-תרבותי שחי כאן.
נשיאות היא לא רק "הדברים הגדולים"; היא גם אותם דברים קטנים, דברים שאתה מסמן לידם "וי" קטן בפנקסך לאחר שהשלמת את ביצועם, ובדרך כלל הרחק מעין התקשורת. הבנת המצוקות של יחידים ושל קבוצות, שלפעמים נשיא יכול לפתור בהינף יד – ודווקא אלה אינם זוכים לאזכור.
אומרים על פוליטיקאי שהוא צריך להיות "קילר"; הנשיא צריך להיות "הילר".
הוטלה עלי החובה והיתה לי הזכות לשמש במשך כחצי שנה בתפקיד ממלאת-מקום נשיא המדינה. אינני מסכימה עם הקביעה שזהו תפקיד השייך אך ורק לתחום הייצוג הטקסי, הגם שיש לתחום זה ערך רב. בית הנשיא הוא מקום מפגש לכל אזרחי המדינה; הוא חוליית חיבור שמאגדת יחד את שבטי ישראל. משכן הנשיא הוא בית פתוח לבני כל הדתות.
עמדתי משתאה לנוכח החמימות המורעפת על הבית הזה, על מה שהוא מסמל בעבור אזרחי המדינה. הבית הזה חשוף יותר, ומכאן גם רגישותו ופגיעותו הרבה. כוחו, כך למדתי, הוא גם נקודת התורפה שלו. החוכמה היא לנצל נכון וברגישות את המעמד ואת הכוח, ולהיזהר בכבודו ובכבודנו.
אדוני הנשיא, עול הנשיאות כבד, אולי היום יותר מתמיד, אך הוא ראוי לך. היום אתה נשיא כל הארץ, נשיאם של כל תושבי המדינה. בד בבד עם זה אתה מגלם את השותפות עם יהודי התפוצות, שלעתים אנו נוטים לשכוח אותם או להמעיט בחשיבותם.
מהערב הבית הזה יהיה לך שותף כן, ילווה אותך בחום, בדאגה ובתקווה, כי "צֹפה נתתיך לבית ישראל".
יריביך ותומכיך כאן – כמעט שני דורות של דמוקרטיה צרופה – מאחלים לך מכל הלב הצלחה גדולה, בריאות ואריכות ימים.
שמעון, סוניה, צביה, חֶמי ויוני, הכלות, החתן, הנכדים, הנכדות והנינים – קחו עמכם מכאן, מהבית הזה, את אהבתנו לכם. ברכתנו תלווה אתכם באשר תלכו ובכל אשר תעשו. "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחֻנֶךָּ, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
(מחיאות כפיים)
(שירת "עושה שלום במרומיו" בביצוע הזמר אביהו מדינה)
(מחיאות כפיים)
היו"ר דליה איציק:
דברי כבוד נשיא המדינה שמעון פרס.
נשיא המדינה שמעון פרס:
גברתי היושבת-ראש, היית ממלאת-מקום נשיא המדינה חצי שנה בתקופה קשה מאוד, בתקופה קשה מאוד לארץ ולעם. עשית את זה באופן יוצא מן הכלל, מעורר כבוד – בהרבה עוז, בהרבה חוכמה, בהרבה דאגה, בהרבה אחריות. אני לא יודע אם אני יכול למלא את מקומך, אבל את הוכחת שיש לך מקום משלך. תודה מקרב לב.
(מחיאות כפיים)
אדוני ראש הממשלה, אני מודה לך על הזכות שהיתה לי לשרת בממשלתך ותחתיך בימים לא פשוטים. במקום להרבות במחמאות, אגיד: יש מחמאה אחת שבאה מהצפון, והיא סיכום הכי נכון והכי טוב של הזמן שחלף. יישר כוחך.
(מחיאות כפיים)
נשיאת בית-המשפט העליון ושופטי ישראל, הרבנים הראשיים, נשיאים בעבר, חברי הממשלה, ראש האופוזיציה, חברי הכנסת בהווה ובעבר, יושבי-ראש הכנסת בעבר, ראש העיר ירושלים, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, אזרחי ישראל המכובדים, משפחות החטופים והנעדרים, רעי לדרך ארוכה בממשלות השונות, במערכת הביטחון, בחיים הפוליטיים, בהתיישבות העובדת, משפחתי האהובה.
חברי הכנסת, אני ניצב היום נרגש ואסיר תודה על האמון שנתתם בי בשם העם. אמונכם יקר לי, הוא מטיל עלי חובה גדולה, שאותה אשא עמי, כנשיא המדינה, ביראה ובתחושת שליחות עמוקה.
אני מתחייב לטפח בלא הרף את חוטי האריג העדינים השוזרים אותנו יחד כאומה, בידיעה שיש בתוכנו בעלי דעות שונות, הנאבקים עליהן בחירוף דעת, אבל צריך לזכור תמיד: אנו בניה ובנותיה של ארץ-ישראל אחת. אין לנו, ואנו לא מחפשים, ארץ אחרת. אתם, כאן בכנסת, תוסיפו לקיים את הפולמוס הקיומי, כי כך צריך לעשות פרלמנט דמוקרטי, ואילו אני אתמסר אל המאחד, שלא ייפגע בסערה המתלהטת.
בלבי דרות היום יחד שמחה לקראת האתגר שהטלתם עלי – ועמה עצבות של שעת פרידה. אני עוזב את הבית הזה, לבה הפועם של הדמוקרטיה הישראלית, אחרי שחבשתי את ספסליו 48 שנים – יותר ממחצית חיי. אהבתי את עוצמתו מחרישת האוזניים, את הוויכוחים הגדולים, את סערת הנפש, את ההתפייסויות הבלתי-צפויות, ואני יודע שהבית הזה מסוגל לקבל החלטות היסטוריות גם כאשר הדמוקרטיה יוקדת.
אני יודע שאני עובר עתה מהזרוע המבצעת לכתף המלכדת. שוב אינני שליח מפלגה אלא נאמן העם, שליח של כל אזרח מאזרחי המדינה. מרגע זה אהיה כתובת לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, עולל ותינוק, איש ואשה, פה לדך ולזקן. ביתי יהיה פתוח לכולם, ידי תהיה מושטת לכל אחד מהם.
הגעתי לארץ כאדם צעיר, ונפלה לידי הזכות הגדולה לשרת את האומה. אדם מזדקן; אמונה אינה מזדקנת. היא מתחדשת כל הזמן, כדברי יואל: "זקניכם חלֹמות יחלֹמון, בחוריכם חזיֹנות יראו".
לפני 15 שנה באתי לווישנייבה שליד וולוז'ין, המקום שבו נולדתי, בעריסה עברית על אדמת נכר. העיירה כולה כלתה באש. עמדתי דומע ליד גל האבנים שכיסה את קבר האחים של אחרוני היהודים שהובלו אל בית-הכנסת, שהיה עשוי עץ, ונשרפו חיים כאשר טליתותיהם על כתפיהם, ובראשם ר' צבי מלצר, סבי עליו השלום.
סבי למד בישיבת וולוז'ין עם חיים נחמן ביאליק. הוא עיצב את חיי כילד. הוא לימד אותי דף יומי בגמרא. הוא ניגן בכינור שירי עצב יהודיים. ביום הכיפורים הוא עבר לפני התיבה ובקולו הנפלא הוא קרא את תפילת "כל נדרי". עד היום הזה מהדהדת תפילה זו באוזני ומרגשת את לבי.
מווישנייבה המשכתי לוולוז'ין, לראות את בניין הישיבה, שנוסדה ב-1804. בחוץ, על אבני הקיר, עדיין חקוקים עשרת הדיברות. בתוכו הוקמה מעדנייה – לא כשרה כמובן. הלכתי לבדוק את המצבות שנותרו בבית-הקברות. הן היו פזורות, חלקן שבורות, ועל אחת מהן זיהיתי את השם "שמעון פרסקי", בן משפחה שכנראה על שמו נקראתי.
ניצבתי דומם ומזועזע מול אבני ילדות אלה. העיירה שבה נולדתי נחרבה כולה. הבית שבו גדלתי עלה באש. רק הבאר נותרה. טעמתי את מימיה, הם לא השתנו. אבל האש כילתה את כל שהיה.
דומה היה לי כאילו שמעתי קול זעקה עולה מפי סבי וסבתי ומפי בנם היחיד. לו רק יכולתי ללחוש באוזנם על עצמאותנו, לספר להם על צה"ל הגדול והנפלא, על דימונה, על אנטבה, על הזכות הכבירה שניתנה לנכדם להשתתף בקימום הריסות עמנו, לצקת תוכן של ממש בשבועה שלעולם לא עוד.
משבאתי לישראל, למדתי חקלאות בבן-שמן. פעילותי הציבורית היתה בתנועת הנוער העובד. נישאתי, בקבוצת אלומות, לרעייתי סוניה. ב-1947, שנה לפני מלחמת השחרור, גויסתי על-ידי דוד בן-גוריון ולוי אשכול, ועברתי מאלומות למטה "ההגנה". נפלה בגורלי זכות שאין שנייה לה, לשרת תחת גדול היהודים שידעתי – דוד בן-גוריון.
ממנו למדתי שמגודל המצוקה נגזר גודל הישועה; שאין בחיים דבר חכם יותר מלהעדיף את השיקול המוסרי. למדתי ממנו שבמלחמות – אין ברירה, חייבים לנצח; שלניצחון דרושים אנשים אמיצים וכלים ראויים, אולם כאשר נוצרת ברירת שלום, אסור להחמיצה.
לא ידעתי מדוע בן-גוריון בחר בי, אבל ידעתי מה הוא מצפה ממני: להעז ולא להתחרט. לא להיכנע לקושי. לא להיבהל מחזון. לא לפחד מהמחר. לא לעשות שקר בנפשי או בנפש זולתי.
קשה היה לחזות אז, שמ-650,000 תושבי ישראל נצמח למדינה של 7.2 מיליוני אזרחים, בהם 1.2 מיליון שאינם יהודים: ערבים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים; מרקם מרתק של חברה אנושית. אני יודע גם היום, שאם כל אלה לא ייהנו משוויון מלא, לא נדע שלום עם עצמנו ועם זולתנו.
קשה היה לחזות אז, שנצטרך להילחם על חיינו בשבע מלחמות, בשתי אינתיפאדות ובאין-ספור קרבות, לעמוד לבד, בנחיתות מספרית, בבדידות בין-לאומית. מעולם לא אמרנו נואש. לא הובסנו אפילו פעם אחת במלחמה. קמנו בכל פעם מחדש. החיינו את שפתנו העתיקה, הקימונו תאי חברה מתקדמים כמו הקיבוצים והמושבים, גילינו יכולת נדירה בהפרחת השממה וכושר מדהים ביכולת הביטחונית. היינו חדשנים בתעשייה ומרחיקי ראות ולכת במדע.
גם מבקריה הקיצוניים של ישראל לא יצליחו להסתיר את הישגיה יוצאי הדופן, את פסגותיה המתנשאות מעל קו הרקיע של ההיסטוריה.
כמעט 60 שנה מלאו למדינה, ולבי גאה על מה שעשינו, כולנו יחד, ועל מה שאנו חולמים כאיש אחד: לחיות באמונה. לשחור שלום. לבנות עתיד טוב יותר.
המחיר היה כבד. הנופלים בקרב. המשפחות השכולות. הנכים בגופם. ללא מסירות הנפש שגילו אלה במערכות ישראל לא היינו מגיעים עד הלום. וגם היום עומד בראש סדר-יומנו שחרור שלושת חיילינו החטופים, גלעד שליט, אודי גולדווסר ואלדד רגב. אלה הם בנינו, ולא ננוח ולא נשקוט עד אשר נראה אותם ואת שאר בנינו השבויים והנעדרים, שוב בבית. ביתם. ביתנו.
גם בשעה חגיגית זו אני מבכה בלבי את רצח יצחק רבין. רצחו לנו מנהיג גדול. פגעו בלבנו. ובשעה חגיגית זו אני מתפלל לשלומו של אריק שרון, הלוחם הגדול והמנהיג האמיץ.
חברי הכנסת, לא חלמתי להיות נשיא. חלומי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים. משנבחרתי, זכות היא לי, ואיני מזלזל בה, לבטא את כמיהתו הכמוסה ואת שאיפתו הגלויה של העם לקיים צדק, למצות את המאחד ולכבד את המייחד.
אני יודע שנשיא אינו מושל, אינו שופט, אינו מחוקק – אבל מותר לו לחלום. מותר לו להציב ערכים, לנהוג ביושר ובחמלה, בעוז ובחסד. אין איסור על הנשיא לעשות מעשים טובים – הוא רשאי, ואף חייב, לשרת את עמו, כלומר את בני עמו; לטפח אהבה לעם, למדינה, לבריות, לקרב רחוקים, לסייע לחלשים, לנחם אבלים, לקרב לבבות, להרבות שוויון, לגשר על פערים, לתמוך ביצירה רוחנית ומדעית.
על הנשיא להביט באומץ אל התמונה הגדולה ולראות כי בניין המדינה וצמיחתה הנמרצת גבו מחיר כבד: דלדול משאבי טבע, פגיעה אקולוגית בנופה. וכשאר העולם, גם אנו חייבים לעבור לכלכלה נקייה, אחראית והוגנת. המסע המרתק ביותר במאה ה-21 יהיה להחזיר לטבע את איזונו. זו הזדמנות נדירה בשבילנו לרתום את היצירתיות הנהדרת והתבונה הישראלית, בשיתוף שכנינו, כדי ליצור נוף חדש לארצנו ואזור חדש בסביבתנו; לשוב לדרך ארץ, לכיבוד התורה, להתחשב בזולת, לשחור תרבות, לאהבת הספר. הישגיה הספרותיים של ישראל אינם נופלים מהישגיה המדעיים. ובמקביל להם, הם ראויים לסיוע ולתנופה.
חובת הנשיא להזכיר לכם, חברי הכנסת של עכשיו, שאתם נושאים באחריות מוסרית לאלה שעדיין בעריסות ילדותם, לאפשר להם לבנות חיים משלהם, מתוקנים כראוי, היונקים מהמורשת הגדולה של עמנו ומונעים על-ידי גילוי עולמות חדשים.
הרי חוכמה אינה נמוגה, ואחריות אסור שתתבלה. לייאוש אין מקום. שחיתות ניתנת להדברה. מלחמות אינן משא נפש, שהרי בהן המנצח כמפסיד משלמים מחיר כבד. אבל שלום מקיימים אנשים חיים המכבדים את החיים.
אני רואה צורך לעודד את הדור הצעיר להיכנס לחיים הפוליטיים ולעול ההנהגה, כדי להתחיל מחדש. התלהבותו חיונית לעתידנו.
אין מקום לדכדוך. הרי העם היהודי הוא זה שהמציא את אי-שביעות הרצון. אנו עם שמעולם לא השלים, ולא ישלים, עם רצח, עם שקר, עם אדנות, עם עבדות, עם קיפוח, עם ניצול אחרים, עם הרמת ידיים או דריכה על המקום. משהקמנו מדינה, עלינו לכבד עקרונות אלה במדינתנו.
169 המלים של עשרת הדיברות הן גם היום המסד לתרבות המערבית כולה. וחזונו החברתי של עמוס, כמו חזונו המדיני של ישעיהו, הם מצפן לדרכנו.
כן. אני מאמין בתיקון עולם, בהעלאת אור, לאנשים ולגויים כאחד. המאמר הראשון בבריאת עולם היה "ויהי אור".
איינשטיין אמר שססמתו היתה "חוצפה". החוצפה לערער על מוסכמות, החוצפה לחדש, ליצור, לתרום, להתרומם מעל לקיים. חוצפתו היוצרת של העם היהודי.
אני מודע לכך שקיימות נורמות. על הנשיא להיות ממלכתי, לכבד חוק, לחזק משפט, לסייע לזרוע המבצעת למלא את המוטל עליה תוך כיבוד המיעוט. אבל הוא זכאי לטפל ברצוי, בחסר, בחזון. הוא חייב לעודד תהליכי שלום בתוך הבית, עם שכנינו, באזור כולו. הרי העידן החדש ממילא מנמיך גבולות טריטוריאליים ומצמצם אפליות בין בני-אדם. הוא בנוי על יצירתיות יותר מאשר על השתלטות.
ישראל חייבת להיות לא רק נכס אלא ערך. קריאה מוסרית, תרבותית ומדעית לעילוי האדם, כל אדם. עליה לשמש בית לטוב ולחם, ליהודים שאינם ישראלים, כמו לישראלים שאינם יהודים. ליצור הזדמנויות שוות לכל חלקי האוכלוסייה, ללא הבדל דת, לאום, עדה או מין.
הנשיא חייב לקרוא לציבור הדתי והחילוני למצות את המשותף. לקרוא לפלסטינים ולמדינות ערב, מבלי שיטשטשו את מורשתם, להשתתף במסע הגדול לעבר עולם הבנוי על שכל, לא רק אדמה. לראות בחינוך צו עליון.
על המפה העתידית של ישראל צריך לציין ארבע עדיפויות: ירושלים, הנגב, הגליל ועמק השלום. ירושלים כמהה לתנופה וצמאה להתחדשות; להיות עיר מובטחת לנו וקדושה לכל המאמינים; להיות מרכז רוחני ומדיני לעם היהודי וקן תפילה לשוחרי השלום של כל המאמינים; להיות מרכז אוניברסלי למדע ואתגר אינטלקטואלי לכל באיה. ייחודה של ירושלים הוא גם עתידה.
הנגב החל להתעורר. אסור להרדימו מחדש. הנגב מאפשר להכפיל את שטחה המיושב של מדינת ישראל. עלינו להילחם בשממה כמו שלחמנו באיבה. טילים מסוגלים היום להגיע לטווחים ארוכים, המטשטשים את ההבדל שבין חזית לבין עורף. הנגב מאפשר לנו לרתום את אנרגיית השמש לייצור חשמל נקי למדינה, להתפיל מים מהים ומהתהום. הוא מאפשר לרקום מערכת יחסים כלכלית עם שכנינו – הירדנים, המצרים והפלסטינים.
הגליל – קסמו הולך לפניו. הוא עתיר יופי. מחצית האנשים החיים בו יהודים ומחציתם ערבים. זו הזדמנות ליצור שוויון-אמת לכול. הגליל מזמין את הדור הצעיר להעשיר אותו במרץ אינטלקטואלי, להקים בו תעשיות נקיות, לרפדו בגפנים, לארח בו תיירים. יום יבוא ולבנון תשתחרר ממהרסיה וסוריה תיפטר ממחבליה, ומצפון יבוא שלום.
עמק השלום המתוכנן משתרע לאורך הגבול שבינינו לבין ממלכת ירדן והרשות הפלסטינית. הוא יהפוך למחוז של שיתוף פעולה בין ישראל, ירדן והפלסטינים. כל השלוש נתנו כבר הסכמתן לכך. הערבה תהא לאזור תיירותי מרהיב. כמה אגמים מלאכותיים עשויים להעניק לה חיות ואטרקציה. לאורך הערבה ייבנה מוביל מים לים-המלח, לפצותו על אובדן מימיו. ולאורך העמק יוקמו מפעלי תעשייה שיציעו מקומות עבודה רבים לכל השותפים. בעמק השלום נראה כיצד לראשונה ניתן לרתום את הכלכלה כבולדוזר לשלום. שותפות בין ירדן מאורגנת ובין ישראל מודרנית יסייעו לפלסטינים לגבור על מצוקותיהם ולהקים את מדינתם.
אני מאמין כי מדיניות עוסקת בגבולות, וכלכלה – ביחסים. יחסים טובים עשויים לאפשר סימון גבולות בטוחים ומוסכמים.
עמק השלום הוא אתגר העשוי להלהיב את אחינו בתפוצות להשתתף במהלך רב-מעוף כדי ליצור חיים ושלום. הוא גם יביא תמיכה ממדינות המפרץ. הוא עשוי להלהיב את הצעירים, את הדור הצעיר, שכן הוא כורך מדע, פיתוח ושלום לאלומה אחת.
אני מתכוון להתמסר לטיפוח הקשרים בין ישראל לתפוצות על-ידי הוספת ממד אינטלקטואלי, מוסרי ויצירתי, וזה לצד עידוד יחסים מודרניים עם מדינות ערב.
חברי הכנסת, בתוכנו גנוזים כוחות יצירה כבירים בתחומי הרוח, ההגות, המדע והאמנות. טמונה בנו מחויבות להיות קשובים למצוקת אנוש בכל אתר – עניי עמך ומקופחי סביבתך.
חברי הכנסת, נער הייתי וגם זקנתי. עיני ראו את ישראל בשעותיה הקשות ביותר וגם ברגעי הישג והתרוממות הרוח. שנותי מציבות אותי בנקודת תצפית שממנה נראה נוף חיינו כאומה מתחדשת, נוף פרוס בכל הדרו. נכון, בתמונה נראים גם כתמים. נכון שגם לקינו וגם שגינו. אך אנא, האמינו לי, אין מקום למרה שחורה. הישגיה המדהימים של ישראל ב-60 שנותיה, יחד עם האומץ, התבונה, היצירתיות של הדור הצעיר שלנו, מולידים מסקנה אחת ברורה: בכוחה של ישראל לשגשג לגבהים, להפוך למדינת מופת כפי שציוו לנו נביאינו.
חברי הכנסת, הרשו לי להישאר אופטימי; הרשו לי להיות חולם בעמו. הרשו לי להציג את הצד הטוב שבמדינתנו, וגם אם לעתים האווירה סתווית, וגם אם היום-יום נראה מדי פעם אפרורי, הנשיא שבחרתם לעולם לא יתעייף מלעודד, לעורר, להזכיר כי האביב ממתין לנו בפתח – האביב בוא יבוא.
ולבסוף, רצוני להביע את תודתי ואת אהבתי לשני ניני, לשמונת נכדי, לשלושת ילדי ולרעייתי סוניה שחיברה את כולנו בעבותות אהבה שקטות ובענווה כובשת לב.
חברים יקרים, אני אומר לכם היום שלום ולהתראות. ביתי יהיה פתוח לפניכם ולפני עם ישראל כולו. כבר ממחר בבוקר מספר הטלפון יעמוד לרשות כל דורש. אני רוצה לאחל לכם, מעומק הלב, המשך שירות נאמן למען מדינת ישראל ועתידה הנפלא. אני הולך לשרת את העם ואת המדינה בדרך מעט אחרת, אבל לא בפחות אמונה או התלהבות.
אני מודה לבורא העולם, לעמי, לכם, חברי הכנסת, אזרחי ישראל, שנתתם בידי זכות גדולה שכזאת. אלף תודות.
שלום לכם ולהתראות.
יחי צבא-הגנה לישראל, תחי מדינת ישראל.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את נשיא המדינה.)
(מחיאות כפיים)
מזכיר הכנסת איל ינון:
"התקווה".
(שירת "התקווה")
מזכיר הכנסת איל ינון:
כבוד הנשיא.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
(תרועת חצוצרות)
היו"ר דליה איציק:
חברי הכנסת, תם טקס הצהרת האמונים של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל. נמתין לנשיא עד שיצא, ומייד לאחר צאתו תהיה ישיבה זו נעולה. תודה לכם.
הישיבה ננעלה בשעה 19:26.