דברי הכנסת

תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3 מזכיר הכנסת איל ינון: 3 הצעות סיעות האיחוד הלאומי – מפד"ל – יהדות התורה, מרצ–רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והליכוד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. הפגיעה בחינוך הציוני-הדתי ובמוסדות התורה; 5 2. סירובה לקדם משא-ומתן על הפסקת אש; 5 ג. התמודדותה מול ירי ה"קסאמים" על שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי והטיפול בעורף 5 ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 6 שרת החינוך יולי תמיר: 8 זהבה גלאון (מרצ): 12 יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): 16 סגן שר הביטחון אפרים סנה: 19 ישראל כץ (הליכוד): 24 אופיר פינס-פז (העבודה-מימד): 27 חיים אמסלם (ש"ס): 30 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 32 זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 32 שרה מרום-שלו (גיל): 34 משה גפני (יהדות התורה): 35 יוסף ביילין (מרצ): 38 עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): 39 מוחמד ברכה (חד"ש): 40 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 42 מגלי והבה (קדימה): 42 הצעת חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל, התשס"ז–2007 46 מיכאל מלכיאור (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 46 מוחמד ברכה (חד"ש): 48 מגלי והבה (קדימה): 51 הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק 52 הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 30), התשס"ז–2007 53 משה שרוני (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 53 הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 82) (איסור שימוש בטלפון קבוע או נייד בשעת הוראת נהיגה), התשס"ז–2007 56 דוד אזולאי (ש"ס): 56 זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 57 נסים זאב (ש"ס): 59 יצחק לוי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 62 דברי הכנסת כט / מושב שני / ישיבות קכ"ד–קכ"ו / י"ח–כ' בסיוון התשס"ז / 4–6 ביוני 2007 / 29 חוברת כ"ט ישיבה קכ"ד הישיבה המאה-ועשרים-ארבע של הכנסת השבע-עשרה יום שני, י"ח בסיוון התשס"ז (4 ביוני 2007) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר מגלי והבה: הנני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת היום, יום שני, י"ח בסיוון התשס"ז, 4 ביוני 2007. הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה. מזכיר הכנסת איל ינון: ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (תיקון מס' 22) (העסקת שוטרים בשכר), התשס"ז–2007; הצעת חוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת-חירום (יהודה והשומרון וחבל-עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשס"ז–2007. לדיון מוקדם: הצעת חוק הודעה למועמד לעבודה (קבלה או אי-קבלה לעבודה), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת אלכס מילר; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (סימוני אזהרה של סוכרים ושומן טרנס במזון), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת רן כהן; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – בדיקת ילד אצל רופא), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת ואסל טאהא וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – גמלת ניידות), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת יצחק זיו, יצחק גלנטי, משה שרוני, אלחנן גלזר ושרה מרום-שלו וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד) (תיקון – ועדת האישורים ופירוט בדיקה), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת סטס מיסז'ניקוב וניסן סלומינסקי; הצעת חוק עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם (תיקון – זכות תביעה), התשס"ז–2007, מאת חברת הכנסת ליה שמטוב; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – שעות המנוחה השבועית), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת יולי יואל אדלשטיין וזאב אלקין; הצעת חוק הרשות לוועדות רפואיות, התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת משה גפני ואחמד טיבי; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס להכנסות קשיש וניכוי הוצאות שכר דירה), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת אלחנן גלזר, משה שרוני, יצחק זיו, יצחק גלנטי ושרה מרום-שלו; הצעת חוק לבוש הולם (תיקוני חקיקה), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת עבאס זכור; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – ביטול סעיף 190(ב)), התשס"ז–2007, מאת חברת הכנסת נאדיה חילו; הצעת חוק העונשין (תיקון – חובת דיווח על ניצול כלכלי של זקנים וחסרי ישע), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת שרה מרום-שלו, משה שרוני, יצחק זיו, יצחק גלנטי ואלחנן גלזר; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – הנחה בארנונה בגין בניין ריק), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת אלחנן גלזר, משה שרוני, יצחק זיו, יצחק גלנטי ושרה מרום-שלו; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – דמי ניהול), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת משה שרוני, יצחק זיו, יצחק גלנטי, אלחנן גלזר ושרה מרום-שלו; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – תאגיד בריאות המפעיל מעון יום שיקומי), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, משה שרוני ואחמד טיבי; הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות (תיקון – ביטול החוק), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון – הקלות לחירש), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת ניסן סלומינסקי; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון – הגבלת חופש תנועה בזמן המשפט), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון – זכות ההיוועצות של הנחקרים), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – התיישנות עבירות שהתקיימו בעניינן הליכי חקירה או משפט), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק בית-המשפט לענייני משפחה (תיקון – השתתפות ילדים בהליכים הנוגעים להם), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת נאדיה חילו, רונית תירוש ומיכאל מלכיאור; הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות (תיקון – ענישה והגבלה), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק המקרקעין (תיקון – פינוי שוכר), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת ניסן סלומינסקי; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – ייצוג בהליך שימוע), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת יצחק לוי, מיכאל איתן ושלי יחימוביץ; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (המלצת ועדת חקירה כתנאי להקמת ועדה למילוי תפקידי ראש העירייה והמועצה), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת מגלי והבה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון חוק האזרחות (ידיעת השפה הערבית), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות (תיקון – פירוק מינהלת סל"ע), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת חיים אמסלם, יצחק וקנין, נסים זאב, אברהם מיכאלי ויעקב מרגי; הצעת חוק השכירות והשאילה (תיקון – פינוי שוכר), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת מנחם בן-ששון; הצעת חוק לביטול המינהלה לקידום הבדואים בנגב, התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת אופיר פינס-פז; הצעת חוק ירושלים ובנותיה, התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת ישראל כץ; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (חובת קבורה בבית-עלמין), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת משה גפני; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ניצולי מחנות ריכוז וגטאות הנאצים), התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת שרה מרום-שלו, משה שרוני, יצחק זיו, יצחק גלנטי ואלחנן גלזר; הצעת חוק-יסוד: בחירות מיוחדות לראשות הממשלה, מאת חבר הכנסת ישראל כץ; הצעת חוק טיפול ארוך טווח בפדופיליה, התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת יובל שטייניץ; הצעת חוק העונשין (תיקון – תשלום פיצויים שנפסקו לטובת קטין שניזוק מעבירה), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת יצחק לוי; הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – ביטול חזקת הגיל הרך), התשס"ז–2007, מאת חברת הכנסת ליה שמטוב; הצעת חוק ייצוג ילדים ונוער, התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת נאדיה חילו ודב חנין; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – שלילת זכות לשכר ביום הבחירות ממי שאינו מצביע), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת גדעון סער; הצעת חוק לקביעת מעמדם של בני-זוג שבאו בהסכם הזוגיות, התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת דוד רותם וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת העדה הדתית (המרה) (גיור על-ידי רב עיר ומועצה מקומית), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת דוד רותם וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – חופש אקדמי), התשס"ז–2007, מאת חבר הכנסת מיכאל מלכיאור וקבוצת חברי הכנסת. נוסח מתוקן של הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על מוצרי מזון ותחבורה ציבורית), התשס"ז–2006, של חברי הכנסת יעקב כהן, שלי יחימוביץ, משה כחלון וקבוצת חברי הכנסת. עוד אודיעכם, כי בהתאם להוראת סעיף 124 לתקנון, החליטה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לחדש את הדיונים בהצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 17), התשס"ז–2007. היו"ר מגלי והבה: אדוני המזכיר, כיוון שזו ההודעה הראשונה שלך, מקובל, לפחות לגבי חברי הכנסת, כל מי שחדש ומדבר, מברכים אותו. אני רוצה לברך אותך בשם כל חברי הבית ולאחל לך הצלחה ודרך צלחה. תודה. הצעות סיעות האיחוד הלאומי – מפד"ל – יהדות התורה, מרצ–רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והליכוד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. הפגיעה בחינוך הציוני-הדתי ובמוסדות התורה; 2. סירובה לקדם משא-ומתן על הפסקת אש; ג. התמודדותה מול ירי ה"קסאמים" על שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי והטיפול בעורף היו"ר מגלי והבה: חברי הכנסת, הצעות אי-אמון. הצעה ראשונה, הצעת סיעות האיחוד הלאומי – מפד"ל ויהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה בשל הפגיעה בחינוך הציוני-הדתי ובמוסדות התורה. אני מזמין את חבר הכנסת ניסן סלומינסקי לנמק את ההצעה שלו במסגרת זמן של עשר דקות. תשיב לו שרת החינוך והתרבות יולי תמיר. בבקשה. ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך את איל ינון, המזכיר החדש. שיהיה מברוכ, שתהיה לנו עבודה משותפת, יחד, ותצליח. יש לך כל הנתונים להצליח – בהצלחה. בעת הקמת המדינה החליטה הציונות הדתית בהחלטת מכוון להיות שותפה בהקמת המדינה ובהפעלתה לאורך כל הדרך. אני חושב שכך נהגנו, ועל בסיס זה היינו שותפים תמיד כשהיה אפשר בקואליציות ובבניית המדינה על כל אגפיה, בחברה, בצבא, בכלכלה, במשפט ובכל תחום אחר. התפיסה הבסיסית אמרה, שאם מקימים את המדינה, צריך להקים אותה יחד, כי אם אנו משלבים כוחות, יש סיכוי שהמדינה הזאת, שמוקפת אויבים מבחוץ, תוכל להחזיק מעמד ולעמוד. אני חושב שהשתתפותה של הציונות הדתית ותרומתה היו מכובדות וטובות. והנה לאחרונה – אולי גם בתקופות אחרות, אני יכול לדבר רק על התקופה אחרונה – אנו מרגישים כאילו ממשלת ישראל החליטה להילחם עד חורמה בציונות הדתית. הדבר בא לידי ביטוי בהרבה מאוד תחומים, כאילו אם אנו לא בקואליציה נגמר הכול – ואני לא מדבר על דברים שקשורים לקואליציה ולאופוזיציה, אני לא מדבר על השאלה אם תהיה נסיגה מפה, אני מדבר על הדברים הבסיסיים שעמדו תמיד בהסכמה הלאומית שבינינו לבין אחינו, בתוך העם, לצורך הנושא. אתן שלוש דוגמאות בשלושה נושאים שאני חושב שהם מקובלים על כולנו, כולנו רוצים אותם, והיה בהם שיתוף פעולה, ונראה איך הממשלה הזאת הולכת ומקצצת את שיתוף הפעולה כאילו להכעיס, ולכן אני חושב שהממשלה הזאת ראויה לאי-אמון שלנו. הדוגמה הראשונה שניקח היא הצבא. ברור, אנשינו הולכים לצבא ושותפים בכל החילות, בכל משימה הכי קשה שרק אפשרית בצבא תפגשו גם את אנשינו, וכך צריך להיות. אני לא מתגאה בזה ולא רוצה לעצמי שום קרדיט. הקמנו את המכינות הקדם-צבאיות, כולם משבחים, לוקחים את הבחורים לפני שהם הולכים לצבא ונותנים להם מוטיבציה, מכשירים אותם. כשהם מגיעים לצבא, הם מגיעים עם כל הרוח, עם כל מה שפעם היה ואיננו, ואני חושב שהיום כבר הגענו לשלב ששליש ממפקדי הצבא הם בוגרי המכינות הקדם-צבאיות. אני רק לא רוצה לדבר על בתי-העלמין, כמה יש בהם מתוכם. ומי יכול לדבר נגד? זה דבר כל כך מבורך, יפה, מכובד, השילוב הזה. והנה, כשמגיעים למעשה, בתקציב 2006 מדינת ישראל מתקצבת את המכינות הקדם-צבאיות ב-20 מיליון ש"ח, שזה לא מספיק, אבל נניח, ובתקציב 2007 מקצצים 25%. אני לא צוחק. היתה החלטת ממשלה על קיצוץ של 5% במשרדי הממשלה; החריגו את משרד החינוך, שהוא רשאי לקצץ רק 2.5%, וקיצצו במכינות הקדם-צבאיות 25%, לא 2.5%. כלומר מ-20 מיליון ל-15 מיליון ש"ח. איך אפשר להסביר את זה? מה הם חטאו? מה הם פשעו? כבר לא רוצים אותם, לא צריכים אותם? על מה עשינו את זה? במקום ההיפך, לראות שהם באמת פועלים בסדר וסך הכול הם לטובת כלל הציבור, אז אדרבה, לדרבן אותם, להוסיף להם; במקום זה מקצצים, כשבפועל הקיצוץ הוא הרבה יותר גדול, כי בפועל, מעבר לתקציב שהמדינה תקצבה ב-2006, כ-20 מיליון, הצלחנו בעזרת חברי הכנסת ושרים שהבינו את החשיבות להוסיף להם עוד 10 מיליונים, מעבר לתקציב הפורמלי, והיו להם 30 מיליון. היום, כשנמצאים ב-15 מיליון, היה קיצוץ פורמלי בתקציב של 25%, ובפועל יש להם קיצוץ של 50%, כי מ-30 מיליון הם ירדו ל-15 מיליון. מישהו יכול להסביר את זה? אז אם זה היה מקרה בודד, הייתי יכול להגיד, אבל מאחר שאתה רואה את זה לאורך כל החזית – זאת דוגמה אחת, הצבא. דוגמה שנייה היא הנושא המרכזי השני שחשוב לכולנו – היחסים בין דתיים לחילונים, שכולנו חושבים שהם אחת הנקודות המרכזיות ומפתח לבניית עם חזק. זה השילוב והקשר בין הציבור הדתי לציבור הכללי ושיתוף הפעולה, ויש פרויקט יפהפה שנקרא "מרכזים להעמקת הזהות היהודית", שבהם נכנסים לבתי-ספר כלליים ונותנים יסודות. לא מנסים להפוך אותם לדתיים, זה – יום יבוא אולי, זאת לא המטרה; המטרה היא ליצור גשר וקשר וקצת לדבר על ערכים ועל דברים משותפים. כלומר, שילד בוגר ידע מה זה פסח, מה זה שמע ישראל – הדברים הבסיסיים של היהדות; ועושים את זה באופן נפלא. יש 60 מרכזים כאלה, רובם בעיירות הפיתוח, ועושים עבודת קודש, ויש להם 1.2 מיליון ימי תלמיד בשנה. באמת הם עושים עבודת קודש. כולם משבחים. דברו עם כל מנהל של בית-ספר כללי, שאומר: עבודת קודש, אני רוצה כמה שיותר, שלא תעזו לעצור את זה. ומה קורה בפועל? התקציב שהמדינה מתקצבת את זה היה בשנה שעברה 1.2 מיליון ל-60 מרכזים, וגם אותו קיצצו השנה ב-25%. הוא ירד ל-900,000 ל-60 מרכזים, מ-1.2 מיליון ימי תלמיד. נכון שזה צחוק. אז ראשית, הקיצוץ מראה שוב אותו כיוון. בשנה שעברה, בגלל החשיבות, אספנו מן הגורן ומן היקב והוספנו עוד 6.5 מיליונים לסעיף הזה, לסעיף של מיליון שקלים שהמדינה נותנת, כי ראינו את החשיבות העצומה בגשר ובקשר הזה. זה המפתח שנוכל להיות עם אחד. אז מה הולכת המדינה ועושה? מקצצת 25%, וגם לא מאפשרת לנו, מסיבות אחרות, להוסיף את הסכום הנוסף. וזה התקציב שנועד כדי ליצור גשר וקשר בין הציבור הדתי לציבור הכללי. זאת הנקודה השנייה. אני בכוונה לוקח שלוש דוגמאות משלושה נושאים. הדוגמה השלישית היא מהתחום החברתי. כמה חשוב לעבוד בתחום החברתי, להיכנס לבתים של אנשים במצוקה ולעזור ולסייע. לצורך זה הקמנו גרעינים שעובדים בעיירות הפיתוח, שעובדים בשעות אחר-הצהריים והערב בבתים, בגשר ובקשר, נכנסים ומדברים ומסייעים ועוזרים, לפעמים בחיוך, לפעמים בעצה, לפעמים בסיוע נוסף, בגשר ובקשר, עוזרים מבחינה חברתית ועושים עבודת קודש אדירה בנושא הזה. ושוב, המדינה הקציבה בשנה שעברה כמעט 5 מיליונים, והשנה קיצצה את זה ב-25% – ל-4 מיליונים. קיצוץ של 25%. כשראינו שזה כל כך חשוב, הוספנו להם בשנה שעברה 7.5 מיליונים כדי לאפשר את הדבר הזה. אין לנו השנה הכסף, כי אנחנו לא בקואליציה ולא נותנים, זאת אומרת שיהיה כאן משבר אדיר. נתתי שלוש דוגמאות בשלושה נושאים מרכזיים: צבא, קשר בין הציבור הדתי לציבור הכללי, בעיקר אצל הנוער, והתחום החברתי. יש דוגמאות בלי סוף שאני יכול לתת, שבהן אנחנו מוכנים וחושבים שזה צו השעה לעבוד ולעשות, ואנחנו גם מוכנים להשקיע כמה שאנחנו יכולים, הרבה מאוד כספים, והמדינה באה ואומרת "נייט", ועושה לנו קיצוץ כזה דרסטי של 25%. אני חושב שמדינה שעושה קיצוץ כזה, ועוד בנושאים הכל-כך קרדינליים, שאותם נתתי כדוגמה, אכן לא ראויה לאמון הכנסת. תודה לך, אדוני. היו"ר מגלי והבה: תודה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אני מזמין את שרת החינוך יולי תמיר, בבקשה. שרת החינוך יולי תמיר: אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית הרשה לי, חבר הכנסת סלומינסקי, להסיר דאגה מלבך ולומר לך, שאין כל כוונה לפגוע בכל פעילות שיש לה, כמו שאולי ניסית לרמוז, קשר ליהדות הציונית-הדתית. כי נדמה לי שיש דבר אחד שאמרתי אותו בריש גלי לאורך כל השנים, והוא עד כמה אני מעריכה את ההחלטה שאתם קיבלתם, ופתחת בה, להיות חלק מהזרם הממלכתי של החינוך בישראל ולהיות חלק בלתי נפרד מהעשייה החינוכית של משרד החינוך באופן מלא ושלם. שנית, ברצוני להבהיר, ואולי זה יישמע לך ציני, שהקיצוץ שאתה מציין ומלין עליו, של 25%, נובע מכך שהחלטנו שלא לקצץ באותן פעילויות חשובות את אותו סדר-גודל של קיצוץ שהושת על רוב תקציב הפעולות של משרד החינוך, והוא מתקרב בנושאים מסוימים ל-40%–50%. חברך זבולון אורלב לא כאן, הוא היה אולי מסביר את זה טוב ממני, אבל במשרד החינוך קיצוץ לא חל על כל התקציב, הוא חל על נתח מאוד קטן. ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): האוצר הודיע שמה שהוא מתכוון זה רק על ה"שפיל", הוא לא מתכוון על התקציב. מראש הוא הביא את זה בחשבון. שרת החינוך יולי תמיר: חבר הכנסת סלומינסקי, תקציב הפעילות של משרד החינוך – יושב כאן עוד אדם בקיא ומכיר את תקציב המשרד – הוא התקציב שמקוצץ פעם אחרי פעם. למשל, בדרך לכאן פגש אותי מישהו ושאל אותי על רווחה חינוכית, תחום שקרוב ללבי. הוא כמעט נמחק. גם בנושאים אחרים. למה? כי בשכר אני לא יכולה לפגוע ובהעברה לרשויות אני לא יכולה לפגוע ובמכללות להכשרת מורים אני לא יכולה לפגוע ובהסעות אני לא יכולה לפגוע, ובסוף לא חשוב כמה הקיצוץ קטן, הוא נופל על אותם סעיפים שהם הסעיפים של הפעילות ואוכל מהם בכל פה. הייתי שמחה אם זה לא היה כך, אבל זה המצב לאשורו. זאת אומרת, בהרבה מאוד נושאים שחשובים לכולנו, תקציב הפעילות של המשרד נשחק באופן מאוד משמעותי. גם ההסדר המאוד-משמעותי שעשינו היום עם ארגוני המורים, שהוסיף מיליארדי שקלים למשרד – אין לו טרנזיטיביות. חשוב להבין את זה, כי אנשים אומרים לי: הנה, קיבלת מיליארד, קחי קצת. יש למשרד רישום תקציבי נפרד של שכר ושל פעולות, ואין לי יכולת להעביר מדבר לדבר. זה כדי לתת את ההקשר הכללי, ותסיר חשש מלבך שיש פה איזה עניין סקטוריאלי. כמו שאמרתי, ההיפך הוא הנכון, הנושאים האלה – באופן מיוחד היה ניסיון לשמר אותם. ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): יש סעיפים שלא קוצצו. שרת החינוך יולי תמיר: אני מוכנה לשבת אתך על כ-800 הסעיפים שקשורים בפעילות ולהראות לך שיש סעיפים משמעותיים מאוד. נתתי דוגמה של רווחה חינוכית, התחום הפוליטי – נוגע לשנינו – קוצץ באופן משמעותי מאוד. למה? כי זו שאלה איפה היו התחייבויות קודמות וכו', וגם של סדרי עדיפויות, ואכן, לא נעשה ניסיון מיוחד לפגוע בנושאים שציינתי. דבר שני – ואת זה חשוב לי לומר, אחר כך אתן שתי תשובות ממוקדות בנושא שעלה כאן לדיון – אתם וגם מפלגות אחרות וכל מי שבבית הזה היה אי-פעם שותף להעברת כספים קואליציוניים לחינוך צריך להכות על חטא. כי תקציב החינוך מתנהל בזיגזג: אתה בקואליציה, יש כסף. אתה לא בקואליציה, אין כסף. אתה חוזר, זה ניתן. אתה לא חוזר, זה לא ניתן. אי-אפשר לנהל כך תקציב. אני מציעה לך הצעת חקיקה, אני אעשה כל דבר שהיא תעבור: לא יעבור כסף קואליציוני לחינוך. מה שבתקציב, בתקציב. מה שלא בתקציב, לא בתקציב. הלחצים הקואליציוניים על תקציבי חינוך הם אבן נגף לניהול נכון של תקציב החינוך. נכון – מה אומרים לי היום כשאני באה לבקש כסף ואני אומרת: תראו מה קורה לנושא השירות הלאומי? אומרים: טוב, הם לא בקואליציה, זה היה כסף קואליציוני. אז מה אני אגיד? אתם לא בקואליציה. אני חושבת שזה לא צריך להתנהל כך, אבל בואו נודה על האמת ששנים זה התנהל כך, ואתם הייתם שותפים לזה ונתתם לזה יד, אז מה לעשות, אנשים אומרים לי: זה הנוהג. אני מתקוממת על כך. אודה לך אם תגיש הצעת חוק שתגיד: לא יהיו יותר כספים קואליציוניים לחינוך. אולי יהיה סדר פעם אחת. שלישית, לגבי תגבור לימודי יהדות. הנושא של תגבור לימודי יהדות נשמר במשרד החינוך, ואין שום כוונה לפגוע בו. לפני כמה שנים היה דוח חשוב, שהנחה את משרד החינוך איך לפעול בכל הנוגע לתגבור לימודי יהדות בבית-הספר הממלכתי. הוא נקרא דוח-שנהר, אתה מכיר אותו כמוני. אנחנו מיישמים את הדוח הזה, ולכן כל גורם שרוצה לפעול במשרד לתגבור לימודי יהדות בבית-הספר הממלכתי אמור להוכיח לנו שהוא פועל ברוח ועדת-שנהר. זה, נדמה לי, דבר שלא נעשה בעבר, ובטעות, כי אימצו את הדוח רק לא עשו שום דבר ליישם אותו. אנחנו מיישמים אותו, ועל-פי העיקרון הזה אנחנו גם מתקצבים את הפעילות. ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): 900,000 שקל ל-60 מרכזים, ואם לא תעשי לא יהיה? מה תעשי עם הכסף הזה? שרת החינוך יולי תמיר: חבר הכנסת סלומינסקי, אני לא מתקצבת. כידוע לך היטב, אני לא מתקצבת את המרכזים, אני מתקצבת את פעילותם. יש חוק במדינת ישראל, חוק התמיכות. על-פי החוק אנחנו מוציאים הודעת תמיכה למי שמוכן לקיים תגבור לימודי יהדות בבית-הספר הממלכתי. מי שניגש – ניגש. יש קריטריונים ועל-פיהם קיבל מי שקיבל – – – ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): על שעה שנותנת – – – היו"ר מגלי והבה: בשני דברים אתה לא "פייר" – היית פה עשר דקות, אמרת כל מה שרצית. דבר אחר, בתחילת דבריה של השרה היא אמרה שהיא מוכנה לשבת אתך ולהראות לך – – – ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): יש לנו הרבה מה לדבר. היו"ר מגלי והבה: לא, אתה עושה עכשיו פינג-פונג שלא מתאים לדיון. שרת החינוך יולי תמיר: אני רוצה להסביר לך שנית. השאלה אינה כמה אני מתקצבת את המרכזים, אלא כמה אני מתקצבת את הפעילות, ובתמיכות – מי שמקבל תמיכה על-פי דין, מקבל את חלקו. אם הנתח קטן – כולם מקבלים פחות. אם הנתח גדל – כולם מקבלים יותר. לעניין השירות הלאומי – חשוב לומר שוב שהשירות הלאומי נפגע בגלל העדר כספים קואליציוניים. אני עושה מאמץ, בשיתוף אתכם, להחזיר לפחות חלק מהתקציב, כדי שהמפעל היפה והחשוב הזה יישמר. יש בינינו ויכוח על עניין המכרז, כי אני כפופה לחוק חובת מכרזים, ובמשרד החינוך יהיו רק מכרזים אחודים לכל תחום ולכל עניין. מצד אחר, ברור לגמרי שגם במכרז האחוד תהיה התניה שלפיה בת שהיא שומרת מסורת ושומרת דת לא תיפגע אמונתה ולא ייפגעו הלכותיה, ואם היא תיכנס – היא תיכנס על-פי מסגרת שתאפשר לה לשמור את אורחות חייה, כפי שהשירות הלאומי נועד לעשות. לכן, יהיה מכרז בסכום הכסף שייוותר לי. אינני יודעת כמה, הלוואי שביחד נצליח במאבק ורוב הכסף יוחזר. התהליך יהיה כזה שיהיה מכרז אחד, הוא ישמור על אורחות חייה של הבת המתנדבת והוא ייתן מענה ליכולת ולרצון שלנו לתת תמיכה לשירות הלאומי. לכן אני דוחה את הטענה, שנדמה לי שגם אתה יודע שהיא טענה של איזו הטיה סקטוריאלית. אני כן מקבלת בברכה את מאבקך אתי, שתקציב הפעילות של משרד החינוך יגדל. אני לא צריכה הרבה. אני אגיד לך את האמת, ב-300–400 מיליון אתה וכל חברי שמקטרים לי פה במסדרונות, ובצדק, יחד נוכל לתת את השירות הזה. הלוואי שפעם אחת – וזה דבר שהוא מאוד מורכב, כי שנים יש שחיקה דווקא בתחום הזה – תקציב הפעולות של המשרד יגדל ולא יקטן. תודה. היו"ר מגלי והבה: תודה לשרת החינוך. ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): האי-אמון הוא נגד הממשלה, לא נגדה, הממשלה שלא נותנת לה. לא אמרתי שום דבר נגד כבוד השרה במקרה הזה. האי-אמון הוא נגד הממשלה, והשרה מודה שאכן הממשלה לא נותנת. אני חושבת שהשרה מצטרפת לאי-אמון שלנו. שרת החינוך יולי תמיר: לא, לא. היו"ר מגלי והבה: אני לא פוטר אף אחד מאחריות, אבל אני לא רוצה להרחיב את הדיון בנושא הזה. תודה. ההצעה השנייה היא הצעת סיעות מרצ, רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל סירובה לקדם משא-ומתן על הפסקת אש. יענה סגן שר הביטחון אפרים סנה. זהבה גלאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, ברכות למזכיר החדש, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן השר, הצעת האי-אמון שלנו בממשלה מתייחסת לכמה תחומים, מתייחסת בעיקר לתחום המדיני בשתי החזיתות, לחזית הסורית ולחזית הפלסטינית. הממשלה הזאת, כל מה שהיא עושה, היא עוסקת בהישרדות ולא מושיטה יד למשא-ומתן. היום, חברי חברי הכנסת, התפרסם הדוח של ארגון "אמנסטי" שמציין 40 שנות כיבוש ובוחן את מדיניות ישראל בשטחים ב-40 השנים האחרונות. אני מודה, חברי חברי הכנסת, שכשקראתי את התקציר של הדוח הזה – אני חושבת שהדוח הזה מציב את מדינת ישראל במורד האפרטהייד. זה צריך לעורר אצלנו תמרור אדום גדול שכך מתייחס אלינו העולם. כשמקימים גדר, שלכאורה היא ביטחונית, כשהיום כבר ברור שאין בינה לבין הביטחון ולא כלום; כשיש מאות חסימות בגדה, עשרות מחסומים, מאות כבישים עוקפים, כבישי אפרטהייד שמיועדים ליהודים בלבד – אז מה אנחנו מתפלאים אחר כך כשמנסים להטיל עלינו חרמות, וגידופים ונידויים. אני מתנגדת כמובן לחרם שמבקשים להטיל המרצים הבריטים על המוסדות האקדמיים בישראל. אבל, חברי חברי הכנסת, בואו נאמר את זה: מדינת ישראל הרוויחה את זה ביושר אחרי מדיניות מפלה במשך כל כך הרבה שנים בשטחים, שההתגלמות הכי סמלית שלה היא הגדר, שבעיני מסמלת את המארה שבכיבוש; הגדר הזאת שבעצם מפרידה בין פלסטינים לפלסטינים. סגן שר הביטחון אפרים סנה: זו עמדתה הרשמית של מרצ? זהבה גלאון (מרצ): אני מדברת בשם חברי חברי הכנסת. הגדר הזאת שנועדה להיות ביטחונית, היא גדר מספחת – – – סגן שר הביטחון אפרים סנה: – – – היו"ר מגלי והבה: תן לה להביע את מה שהיא חושבת ואחר כך תענה לה. זהבה גלאון (מרצ): אדוני סגן השר, הגדר הזאת היא גדר מספחת. מרצ חושבת שצריך לתת מענה ביטחוני ואינה מתנגדת לגדר בתחומי "הקו הירוק" או בגבולות "הקו הירוק". הגדר הזאת, אין בינה ובין ביטחון ולא כלום. הגדר הזאת מפרידה בין פלסטינים לפלסטינים, הגדר הזאת היא גדר אפרטהייד, שלצערי גם לא נותנת ביטחון ומענה ביטחוני לאזרחי מדינת ישראל. הדבר הברור ביותר היום, כשבוחנים 40 שנות כיבוש, כשרואים את הגדר ומה קורה מעבר לגדר, באיזו מציאות אנשים חיים, כשאין חופש תנועה, ואדם שצריך להגיע מג'נין לבית-לחם, במקרה הטוב – אם יש לו אישור – לוקח לו יום שלם. אנשים שחיים במציאות כזאת, צריכים להגיע למסקנה אחת, מסקנה שלצערי אני נאלצת להגיע אליה: מדינת ישראל היום יכולה להגדיר את עצמה כדמוקרטיה, אבל דמוקרטיה ליהודים בלבד. אני אומרת את זה בצער. אבל היום, אחרי שכנסת ישראל לא מצאה לנכון, אחרי שנשיאות הכנסת לא מצאה לנכון לקיים דיון במליאה לציון 40 שנות כיבוש – – – היו"ר מגלי והבה: גברתי, אם כך, הדמוקרטיה לא כוללת אותי. זהבה גלאון (מרצ): הדמוקרטיה מתקיימת בתחומי "הקו הירוק". היו"ר מגלי והבה: אה, את מדברת על "הקו הירוק". זהבה גלאון (מרצ): בוודאי, לכן ציינתי את הגדר כנקודת ציון. יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): – – – כמו גם הכבישים, הם לישראלים ולא ליהודים. זהבה גלאון (מרצ): אדוני יושב-ראש הישיבה, מדינת ישראל מתפארת בהיותה מדינה דמוקרטית. מדינת ישראל עדיין מפלה את האזרחים הערבים ואת האזרחים הדרוזים. מי כמוך יודע את זה, שמה שנכון ליהודים לא נכון לערבים. אז אפשר לומר שזו דמוקרטיה חלולה, או באמירה כוללת יותר – אני אומרת את זה בצער רב: מדינת ישראל היא דמוקרטיה ליהודים בלבד. חיים בנוח כאן בדמוקרטיה הזאת. אנשים נמקים או מגיעים למצב שחיים מ-2 דולר ליום בעזה; אנשים שלא מסוגלים לעבור כדי לעבד את אדמותיהם – – – דוד רותם (ישראל ביתנו): אנחנו כבר לא נמצאים בעזה, אם את לא יודעת. זהבה גלאון (מרצ): זה נכון, חברי חבר הכנסת רותם, אנחנו יצאנו מעזה והפכנו את עזה לבית-כלא אחד גדול. כשמדינת ישראל חייבת יותר מ-600 מיליון דולר לעזה ולא מעבירה את הכסף ולאנשים אין מה לאכול, אז מה הפלא שכל מיני כנופיות משלמות לילדים לזרוק "קסאמים". איזה מענה אנחנו נותנים לזה? אני לא מאשימה את ממשלת ישראל באחריות בלעדית למה שקורה בעזה, אבל כשחוסמים את המעברים, כשלא מאפשרים העברת סחורות וכשלא מאפשרים את העברת הכסף, אז אנשים מגיעים למצב שאין להם מה להפסיד. לנו יש אחריות שנובעת בראש ובראשונה מראייה של האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי הוא בראש ובראשונה להפסיק את ה"קסאמים" על שדרות. זה מצב בלתי נסבל. התנאים שחיים בהם אנשי שדרות בלתי נסבלים. הם לא יודעים מאיפה זה יבוא להם. האם מדינת ישראל נותנת מענה לתושבי שדרות? כמה עוד אפשר להמשיך ולומר לאנשים במדינת ישראל שנכניס עוד כוח ועוד כוח? ממתי מכות מחץ עזרו? למה אין כאן מנהיג שיתייצב באומץ ויאמר לציבור: אין פתרון צבאי ואין פתרון בכוח. רק משא-ומתן והידברות על רגיעה – אני לא מדברת על הסדרים – רק הדרך הזאת יכולה להביא לאיזה הסדר. מדינת ישראל והעומד בראשה מנסים לציין את האיפוק שלו, שעדיין הוא לא הכניס כוח קרקעי לעזה. במקום להידבר, אנחנו שומעים עכשיו שהוא יפגוש את אבו-מאזן. בשביל מה הפגישות חסרות התכלית וחסרות התועלת האלה, פגישות שהן בעיקר לצורך הצילום, ואין שום דבר בצדן? אם היתה כאן ממשלה רצינית, היא היתה מתייצבת באומץ על הבמה ואומרת לציבור הישראלי: לא נוכל לתת מענה לתושבי שדרות ולא נוכל להציע להם שקט, אם לא ניתן מענה לבעיה בעזה. זו אחריות שלנו, וצריך לומר זאת ביושר לציבור. אותו דבר לגבי החזית הסורית. קראתי לפני ימים מספר בעיתון, שביום רביעי אמור להתכנס הקבינט המדיני-הביטחוני לדון בשאלה הסורית. לא, חלילה, הדגישו הדוברים בשם הממשלה, לקבל החלטות בשאלה הסורית, אבל לדון בסוגיה הסורית. אדוני היושב-ראש, אני שומעת לאחרונה דיבורים: "מאיימים עלינו", "בקיץ עלולה להיות מלחמה בצפון", "הסורים מתחמשים", והדרך שלנו לפעול היא להתחמש, במקום שהדרך שלנו לפעול תהיה משא-ומתן. אף אחד כאן לא בחן את רצינות כוונותיו של הנשיא אסד, שכל הזמן מאותת שהוא מושיט לנו יד לשלום. היו דיבורים, ותג המחיר ידוע. אנחנו חייבים להסתכל על עצמנו באיזה אינטרס שהוא או מתוך אינטרס גלובלי. הרי היום תג המחיר ידוע. הרי היום ברור שהסדר מול סוריה הוא לא רק הסדר מול סוריה, אלא הוא הסדר מול המדינות הערביות. האם למדינת ישראל אין אינטרס לעקור את סוריה מציר הרשע, אותו ציר רשע מפורסם? כמה אנחנו יכולים להיות שבויים של האמריקנים, שכבר הם בעצמם לא עומדים בהגבלות שהם הטילו על מדינת ישראל שלא לבחון הסדר ומשא-ומתן עם הסורים? אנחנו כבר רואים שקונדוליסה רייס משתתפת בכנסים עם עירקים וסורים, ואנחנו רואים שהגברת ננסי פלוסי ביקרה בסוריה. אנחנו כבר יודעים רואים שיש פתיחות אחרת של האמריקנים לגבי סוריה. רק אנחנו ממשיכים לממש איזו מדיניות אמריקנית שהאמריקנים כבר לא מחזיקים בה. חברי חברי הכנסת, אני מאוד חרדה שאנחנו חוזרים למצב שלפני מלחמת יום כיפור. הסימנים היו על הקיר. נחום גולדמן בא לגולדה מאיר והציע לה את ההצעות של הנשיא סאדאת, והיא גלגלה אותו מכל המדרגות. ואז פרצה מלחמה עקובה מדם, שילמנו מחיר דמים כבד, ובסופו של דבר קיבלנו את ההצעה של הנשיא סאדאת. אני מאוד חרדה. התנאים של נשיא סוריה ידועים. אני חרדה שמאיימים עלינו כאן במלחמה כאילו לא הספיקה לנו כאן מלחמה. אז לפני שיוצאים למלחמה, כדאי לבדוק שוב את ההצעות שמוצעות להסדר. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחברת הכנסת גלאון. אני מזמין להצעת האי-אמון השלישית את חבר הכנסת יולי אדלשטיין. זו הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה בנושא התמודדותה מול ירי ה"קסאמים" על שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי והטיפול בעורף. ישיב כמובן סגן שר הביטחון אפרים סנה. יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אדוני סגן השר המשיב, קודם כול, אני מצטרף לכל הברכות למזכיר הכנסת שכבר החל את תפקידו בפועל, ובוודאי, איחולי הצלחה מכולנו. אדוני היושב-ראש, יסלחו לי תושבי שדרות, אשקלון והנגב, אבל אני רוצה להתחיל את הצעת האי-אמון שלנו רחוק משם גיאוגרפית. אני רוצה להתחיל אותה דווקא בצפון. אנחנו פותחים את העיתון ורואים שהשתנה משהו – מאמר מרוח על-פני כמה עמודים על הלחץ, אני מקווה שאני חייב לומר לחץ כביכול, של קצינים בכירים בצה"ל על ראש הממשלה לנהל דחוף משא-ומתן עם סוריה, שכן אחרת הם יילחמו בנו. אני אפילו לא יודע איך להביע את התחושה שאני חושב שהיא של כל אזרח שפוי כשהוא רואה כותרת כזאת. איפה להתחיל. להתחיל בכך שאולי במדינה מתוקנת כשראש ממשלה נתון תחת לחץ של קצינים בכירים, קודם כול הוא זורק אותם מן החדר וגם אולי מבקש מהם לחזור לבקו"ם? איפה דבר כזה נשמע? לחץ? להתחיל אולי מכך שאולי קצינים בכירים בצה"ל לא צריכים לומר לראש הממשלה במדינה מתוקנת ש"אוי ואבוי אם מישהו יילחם בנו", אלא להציע פתרונות איך לא יילחמו בנו ולדבר קצת על הרתעה ועל פתרונות בתחום המקצועי שלהם? הייתי אולי בכלל יוצא מדעתי, לו הייתי מאמין לרגע שאכן קיים לחץ כזה. אבל, אדוני היושב-ראש, כל בר-דעת מבין שאין שום לחץ כזה, ואף קצין בכיר לא לחץ על ראש הממשלה, אלא ראש הממשלה, מסיבות שלו שברורות לכל אחד, שמרגיש נתון בלחץ אחר לגמרי, לחץ ציבורי להתפטר בעקבות דוח-וינוגרד וכל הכישלונות שלו לאורך השנה האומללה בשלטון, מחפש פתרונות פלא. הוא מחפש להפתיע. חלק מאותם ציטוטים – הוא משוחח עם הכתבים המדיניים ומספר להם על הלחץ כביכול של גורמים מקצועיים, כי הרי הוא ודאי לא יכול כגורם ביטחוני לומר משהו בשמו, והוא צריך פה איזה עץ, אילן גבוה. הוא מוצא בדמות של קצינים אנונימיים את האילן הזה ומספר שהוא עוד מעט יפתיע. הוא עוד מעט ייסע לוושינגטון ושם הוא ודאי יפתיע גם בנושא הפלסטיני וגם בנושא הסורי. אני חייב לומר לכם, שאני מאוד מקווה בחלק הזה של האי-אמון שהוא לא יספיק להפתיע. הוא לא יספיק להפתיע, כי אני עדיין – אולי לשווא – מקווה שיש גורמים אחראיים בקואליציה, לפחות ש"ס, ישראל ביתנו, שכשהם רואים כותרת כזאת, יגידו לראש הממשלה: אם אתה תפתיע אותנו בוושינגטון – אנחנו נפתיע אותך בדרך חזרה, ואולי אם תפתיע אותנו בוושינגטון – תחזור למדינת ישראל כבר כחבר כנסת מן השורה. אולי זו תהיה הפתעה נעימה סוף-סוף בתחום הזה. אמרתי שאני מתחיל רחוק משדרות בתחום הגיאוגרפי. התחלתי בצפון ובגבול הסורי. אני חושב שברור לגמרי איך הדברים קשורים, ולא צריך אפילו להסביר ולפגוע באינטליגנציה של חברי הכנסת והצופים. ברור לגמרי שכוח ההרתעה שאנחנו הפגנו, במרכאות כפולות ומכופלות, בדרום, משפיע על כוח ההרתעה שלנו בצפון. הסורים מתחילים להבין שצריך להתחיל לאיים ואולי גם משהו יצא להם מזה. התוצאה היא ההפתעות המתוכננות של ראש הממשלה והמשפטים שזה עתה דיברתי עליהם. אבל, אדוני סגן שר הביטחון, חוץ מלהתחיל רחוק גיאוגרפית, אני יכול גם לומר כמה מלים על רחוק בהיסטוריה ובעצם לא כל כך רחוק. העבר הוא לא כל כך רחוק. אדוני סגן שר הביטחון, אתה ודאי זוכר כמוני כל מיני ציטוטים חשובים, רק לפני איזה שנתיים, שהתייחסו לשינוי דרמטי שכולנו נראה בדרום לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות. קצת נשכחו הציטוטים האלה, ויש גם כאלה שאומרים: אמרנו לכם את כל האמת. אף פעם לא הפצנו שום אשליה. תוכנית ההתנתקות תיצור מציאות חדשה וטובה יותר למדינת ישראל, תשפר את ביטחונה וכלכלתה ותחזק את חוסנם של אזרחיה – מי שמתעניין, את זה אמר אריאל שרון במכתב לנשיא ג'ורג' בוש באפריל 2004, ולא יכול להיות משהו יותר רשמי מזה. כנראה הכוונה בשיפור המצב של מדינת ישראל זה לא בשדרות. שם לא בדיוק המצב השתפר. זה כנראה בחרם באנגליה ובעוד כל מיני דברים אחרים. אבל, המצב השתפר לאין ערוך. כשאני אומר את הדברים האלה, אולי גם כבוד סגן שר הביטחון מתכנן בתשובתו לומר לי מה שאני גם שומע חדשות לבקרים. אומרים: רגע. מה? אדלשטיין, לפני זה היה נהדר, נכון? לפני תוכנית ההתנתקות הכול היה נהדר והכול קרה בגלל זה. אז אולי מספיק גם עם הסיפור הזה, ובואו וניצמד לעובדות פעם אחת. נכון שגם לפני זה היו "קסאמים" על שדרות ועל הדרום – לא באותה תפוצה, אבל היו. בואו ונשמע את העובדות פעם אחת. בארבע שנים, בשנים 2001–2005 – דבר חמור ביותר וחבל מאוד שהוא לא טופל כמו שצריך בזמן – היו 716 "קסאמים". בשנת 2006 לבדה נחתו במדינתנו 861 "קסאמים", כלומר, בשנה אחת יותר מאשר בארבע שנים. לגבי השנה אין לי נתונים מדויקים, וביקשתי להיצמד לעובדות. אתן נתונים רק של שלושת החודשים הראשונים: עד מרס 2007 נחתו 550 "קסאמים". זאת לא תהיה הגזמה, אדוני סגן השר, לומר שעד עכשיו כבר עברנו את הנורמה של כל ארבע השנים, ואולי גם של השנה הקודמת, נכון? כי כבר עברו חודשיים אחרי מרס. לכן, אני אומר דבר פשוט: אנחנו לא יכולים לטעון שמישהו צריך להיות מופתע מן המצב. אנחנו לא יכולים לטעון שהמצב הזה נוצר מעצמו. המצב הזה הוא תוצאה של הידרדרות בכוח ההרתעה; המצב הזה הוא העדר תגובה; המצב הזה הוא תולדה של כל מיני תוכניות הזויות – כל יום שר אחר בממשלה מציע איך לטפל ומה לעשות. אני שמח שסגן שר הביטחון עונה לי, כי מיהו שר הביטחון כבר אף אחד לא זוכר. כי לא ברור: הוא כבר התפטר? הוא לא התפטר? מתי הוא יתפטר? במציאות הזאת אנחנו חיים. אנחנו? לא, אנחנו רק מבקרים בשדרות, אבל תושבי שדרות, הקיבוצים בסביבה ואשקלון, לצערי, אומנם כן חיים במציאות הזאת. נשאלת השאלה, מה הממשלה מתכוונת לעשות שם? אולי באמת נשמע את התשובה, אבל תשובות כבר שמענו, גם בשבוע שעבר וגם בשבוע שלפניו. אני זוכר שגדעון סער דיבר, במה שמכונה 40 חתימות, על המציאות הקשה ועל דוח-וינוגרד. אחרי זה עלה ראש הממשלה, ואני – כמו שכבר כמה אנשים אמרו – מאוד נהניתי לדעת שהכול כל כך נהדר במדינתי. רק שאחר כך אתה מבקר בשדרות ואתה רואה שלא הכול בדיוק נהדר. אבל כשאתה שומע את ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת – המציאות מצוינת. אני לא יודע, אדוני סגן שר הביטחון. אני זוכר בוודאות שאותם אנשים שמספרים לי מה היה לפני ההתנתקות אמרו רק לפני שנתיים, שלוש שנים: אין לך לב. אין לך ולחבריך לב. אתה לא יודע שהיו 5,000 פצמ"רים על גוש-קטיף? אתה רוצה להשאיר אנשים, זקנים וטף במצב הזה, כשנופלים עליהם פצמ"רים? אני לא זוכר שהם ביקשו להתפנות. למיטב זיכרוני, חלק מהם נגררו, ואפילו בצורה טיפ-טיפה אלימה, מהבתים שלהם, אבל אולי זה מה שהממשלה מתכננת לשדרות, אולי זה יהיה ההיגיון עוד מעט, שאם אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה – אומנם עוד לא הגענו ל-5,000, אבל לפי הסטטיסטיקות שציטטתי אנחנו כבר מתקרבים ל-2,000 – אז אולי עוד מעט נשמע מהממשלה שאי-אפשר להשאיר את האנשים במצב כזה; צריך לפנות את שדרות, את הקיבוצים, ואחר כך את אשקלון. מה יקרה הלאה אני אפילו לא רוצה לומר, כי לפעמים הפרוטוקול לא רואה את הציניות ואת החיוכים, אז אני לא רוצה שדברים כאלה יירשמו בפרוטוקול. אני אומר, חברים, שיש דרך אחת ויחידה לטיפול במצב הזה, שנוצר, פרט לטיפול השוטף, שחייבים לתת אותו בלי לחכות לשום דבר ולאף אחד. הטיפול האמיתי בדברים האלה יכול להיות רק החזרת כוח ההרתעה של צה"ל ושל מדינת ישראל. מסתכלים עלינו מכל העולם, ואני חושב שאפילו לא צריך להסביר, גם לאלה שלא חושבים בדיוק כמוני בתחום המדיני, שכל עוד ראש הממשלה הנוכחי, הממשלה הנוכחית והקואליציה הנוכחית מכהנים, אף אחד לא יתייחס ברצינות לשום הרתעה שלנו. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת יולי אדלשטיין. אני מזמין את סגן שר הביטחון אפרים סנה להשיב על שתי ההצעות – גם על ההצעה של חברת הכנסת זהבה גלאון וגם על ההצעה של חבר הכנסת יולי אדלשטיין. אחר כך נתחיל בדיון, לפי סדר הדוברים ולפי הרשימה. סגן שר הביטחון אפרים סנה: אדוני היושב-ראש, אני מבקש, בראשית דברי, לאחל הצלחה למזכיר הכנסת החדש, שנכנס לנעליו של חברנו אריה האן. אני מאחל לך שתצליח לפחות כמוהו. אתה מתחיל עם קרדיט מכולנו, ועכשיו אתה צריך רק להצדיק את הציפיות. שיהיה לך בהצלחה. לעצם העניין. גם אופוזיציה אופוזיציונית מאוד צריכה להיות קצת אחראית. מה זאת אומרת אחראית? היא צריכה לבקר את הממשלה, אבל היא לא צריכה להטיף לדברים שהיא עצמה לא היתה עושה. אני רוצה להגיד לך, חבר הכנסת אדלשטיין: אילו אתה וחבריך הייתם היום בממשלה, לא הייתם נוהגים אחרת. לא במהות. מדוע? כי אני מניח שכשהייתם נמצאים בעמדה שבה אתם אחראים – באמת, פורמלית – לחייהם של החיילים ושל האזרחים, אני נותן לכם את הקרדיט שלא הייתם עושים את כל דברי השטות שאתם מטיפים לממשלה לעשות. יש דברים שבהם תפיסתנו שונה, אבל בדברים שנוגעים בביטחון, שבהם רובנו לא חלוקים, אני לא חושב שאתם הייתם עושים את הצעדים שאתם מדברים עליהם תחת הכותרת "החזרת ההרתעה", ותיכף אגיד לך מלה על הרתעה, כי זאת מלה שעושים בה שימוש לא נכון. מה שמתבצע כיום הוא לחימה יום-יום, לילה-לילה – ומספר ה"קסאמים" בירידה. מה לעשות? זה מטעמים הומניטריים? לא. ה"חמאס" מפחית את השיגורים לא מטעמים הומניטריים, אלא מכיוון שיש לו מעל הראש פטיש חמישה קילו והוא מפחד להוציא את הראש החוצה. זאת הסיבה. מה שנעשה נעשה במינון הנכון, בעוצמה גדולה, אבל יותר טוב מאשר בעבר, בדיוק רב יותר ובהתמקדות במי שצריך לחטוף. לכן אנחנו יכולים לשמר את ההתמדה בפעולה הזאת. אילו היינו הולכים לפי העצה שמשיאים לנו, והיינו מוחקים בתים וכפרים, ומראים להם, ומורידים ארטילריה על כל מקום – זה היה נפסק אחרי יום וחצי. יכולתנו לקיים מאמץ מתמיד שמשפיע נובעת רק מהעובדה שאנחנו פועלים באופן מאוד מאוד מדויק, וכך גם נמשיך. בשבוע הבא – אתה אולי לא, אבל חבריך – יעמדו על הדוכן, ויהיה כתוב: "אוזלת ידה של הממשלה", ואני שוב אעלה. כמו שאומרים "הגששים": אתם שואלים את אותן שאלות ואנחנו נותנים את אותן תשובות. אני מקווה שבשבוע הבא נוכל להמשיך, כי את הלחץ הזה אסור להפסיק, ואסביר אחר כך לחברת הכנסת גלאון למה אנחנו לא עושים הפסקת אש עם ה"חמאס". עוד מלה אחת בעניין ההרתעה. הרתעה היא על מי? מתי למושג הזה יש תוקף? כשמולך עומד מישהו שאכפת לו מתושביו ומנתיניו. לאלה שמשגרים את ה"קסאמים" לא אכפת שעמם ירעב ויסבול, כי אילו היה אכפת להם, בספטמבר 2005, כאשר סגרנו את השער בכיסופים, הם מייד היו קוראים למשקיעים מכל העולם שיבואו, ישקיעו ויהפכו את המקום הזה לגן פורח. היו"ר מגלי והבה: אדוני סגן השר, היו כאלה שבאו והתפתו ברגע הראשון. סגן שר הביטחון אפרים סנה: אנחנו זוכרים אותם. והם ברחו. לא אכפת להם. על מה הולכת עכשיו האש? על מעבר ארז. מעבר ארז לא משרת את צה"ל, הוא משרת את הארגונים ההומניטריים. שם עוברים עובדי האו"ם, עובדי אונר"א ועובדי כל ארגוני הסעד. אנחנו לא סוגרים את מעבר ארז; זה הם שרוצים לסגור אותו. יולי יואל אדלשטיין (הליכוד): ואת כל זה לא ידעתם באוגוסט 2005? סגן שר הביטחון אפרים סנה: אל תחזיר אותי לעניין הזה, של ההינתקות. האיוולת לשים בעזה הזאת 8,000 מאזרחי ישראל, ועוד אוגדה סביבם, שתגן עליהם – מה שאני לא אחשוב ואגיד נגד ההינתקות – – – ישראל כץ (הליכוד): ההחלטה התקבלה במרכז מפלגת העבודה. סגן שר הביטחון אפרים סנה: אם תבדוק, יש שני אנשים – ויש לי פה באולם לפחות עד אחד שיעיד שאני צודק – ממפלגת העבודה, מחברי הכנסת לפחות, שמעולם לא האמינו בצעדים חד-צדדיים, ואנוכי אחד מהם. ישראל כץ (הליכוד): בהחלטה לשים את המתיישבים – – – סגן שר הביטחון אפרים סנה: אתה מתכוון להחלטה ההיא? כדי לחסוך לך את הביקורת ההיסטורית הנוקבת אומר לך, באופן רטרואקטיבי, שכל החלטה של ממשלות העבודה להקים התיישבויות מעבר ל"קו הירוק" היא בדיעבד שגיאה חמורה. זהו. לכן, כשאתה אומר להחזיר את ההרתעה – אין הרתעה נגד מי שלא אכפת לו, ולכן הביטוי הזה אינו תופס. לא אחזור על מה שאמרתי פה מעל הדוכן לפני שבוע, כשסקרתי מה פיקוד העורף עושה, מה משרדי הממשלה עושים, מה משרד הביטחון עושה למען תושבי עוטף-עזה. אני בטוח שבשבוע הבא תספקו לי עילה לעמוד פה ולומר את אחד הדברים, אז אני עושה אתנחתא של שבוע. בשבוע הבא אוכל להציג שורה של דברים שעשינו. אבל אני רוצה לומר: הלחץ יימשך. עכשיו, ברשותך, אדוני היושב-ראש, עוד שתי הערות; האחת בנושא הפסקת האש והאחרת היא אישית כמעט, לחברת הכנסת גלאון. הפסקת אש. המאבק עם ה"חמאס" הוא מאבק היסטורי. זה או אנחנו או הם. מי שאומר שאין לי זכות להיות פה, המאבק שלי אתו לא ייגמר מחר. את הכוח הזה, שמנסה לפגוע לילה-לילה, יום-יום, בתושבי עוטף-עזה – אני, ככל שאוכל, אמשיך ואכה. איזו נוסחה הארגונים האלה מפיצים? הם אומרים: תהיה הפסקת אש גם בגדה וגם ברצועה. למה בגדה? כיוון שבצפון הגדה יש מוקדים של הכנת חגורות נפץ ושל גיוס מתאבדים. התשתיות האלה של הארגונים מחברות את חגורת הנפץ עם המתאבד, מפגישות ביניהם ומשגרות אותם לתחומי מדינת ישראל, ואנחנו יושבים על התשתיות האלה ופוגעים בהם. ברגע שנהיה מנועים מלעשות את זה, הם ייצרו עוד חגורת נפץ ויגייסו עוד מפגעים, בעיקר מכיוון שמי שעומד מאחוריהם זה אירן, שמשלמת להם כסף – לכל אחד מהם, על כל פיגוע. בונוס על כל ראש ישראלי; על כל הרוג ישראלי. הם ימשיכו להכין את זה, כי באינטרס שלהם להמשיך לפגע, והם רוצים, דרך המנוף שהם מפעילים על תושבי עוטף-עזה, תעודת ביטוח להמשיך לפעול בגדה. את זה לא ניתן להם. לא נתפתה לזה. עכשיו, חברת הכנסת גלאון, אני רוצה להעיר לך הערה אחרונה. שמעתי את דברייך, ואני אומר לך את זה כמי שלמרות הכול עדיין חושב שהוא משתייך יחד אתך למחנה הקרוי מחנה השלום: השמאל שאת מבטאת ימשיך להיות שולי ולקטון כל עוד מה ששומעים זה מה שאת אומרת. מה שאת אומרת משניא על עם ישראל את רעיונות השלום. זהבה גלאון (מרצ): מי שם אותך? סגן שר הביטחון אפרים סנה: אני שמתי את עצמי. רן כהן (מרצ): – – – עד שיצחק רבין עלה לשלטון ועד שאהוד ברק עלה לשלטון. סגן שר הביטחון אפרים סנה: רן כהן, אתה יודע מה? לא בכדי שאלתי בקריאת ביניים את זהבה גלאון אם דבריה נגד הגדר משקפים את עמדת מפלגתך. הדעות האלה הן דעות של השוליים שבשוליים. רן כהן (מרצ): לא נכון. גדר עד "הקו הירוק" זה על דעת רוב השמאל. זהבה גלאון (מרצ): נכון. סגן שר הביטחון אפרים סנה: סליחה, היא תוקפת את הגדר: זאת גדר אפרטהייד. זהבה, לכי לבוחרייך במענית ובלהבות-חביבה ותשאלי אם הגדר מגינה עליהם או לא. תשאלי אותם אם חייהם – – – רן כהן (מרצ): שאלנו אותם במקום שבו היה פיגוע באותו אזור; הם בעד – עד "הקו הירוק". סגן שר הביטחון אפרים סנה: הגדר הזאת, שאת תוקפת אותה במלים קשות, היא גדר שמגינה על תושבי מדינת ישראל מפני מתאבדים. אם תלכי ותסתכלי על המפה תראי שבמרבית אורכה – לא בכולו – היא חופפת את "הקו הירוק". ואם לומר בגילוי נאות, צריך לזכור את זה במידה רבה לזכות פסק-הדין העקרוני של בית-המשפט העליון – – – זהבה גלאון (מרצ): זה בגלל הממשלה – – – סגן שר הביטחון אפרים סנה: רוב הגדר חופף או כמעט חופף את "הקו הירוק", וזה אחד המפעלים – – – רן כהן (מרצ): וזכותנו לפנות לבג"ץ. סגן שר הביטחון אפרים סנה: לעמוד פה ולהגיד שהגדר לא עושה דבר לביטחון – בוחרייך לא מאמינים בזה. זהבה גלאון (מרצ): אתה תדאג לבוחרים שלך, ואני אדאג לשלי. סגן שר הביטחון אפרים סנה: זהבה, אני אומר לך את זה: יישור הקו שלך עם התעמולה הכי אנטי-ישראלית שיש – – – זהבה גלאון (מרצ): אל תחלק לי ציונים. המפלגה שלך מכשירה כל שרץ. היו"ר מגלי והבה: חברת הכנסת גלאון, היית פה, דיברת עשר דקות, למה את מפריעה? שמענו אותך, תני לסגן השר לסיים את המשפט האחרון. סגן שר הביטחון אפרים סנה: שמעתי אותך, ורק בקריאת ביניים אחת קצרה הגבתי, ואת ענית לי – לא תשובה מלאה, אבל ענית לי. אני רוצה להגיד לך: שניים מחברייך נמצאים פה, והם לא חושבים כמוך. תודה. היו"ר מגלי והבה: תודה לסגן שר הביטחון. אנחנו מתחילים בדיונים על הצעות האי-אמון. ראשון הדוברים יהיה חבר הכנסת ישראל כץ. סגן שר הביטחון אפרים סנה: זהבה, הבוחרים שלך יהיו עוד מעט הבוחרים שלי, זאת הבעיה. ישראל כץ (הליכוד): אדוני היושב-ראש, שמענו את סגן שר הביטחון ואת קריאות הביניים. אני חייב לציין, בהערה כללית, שמפלגות השמאל בישראל יודעות תמיד להכות על חטא על מדיניות שהם קידמו אך לפני שנים מספר. הרי ציינתי את החלטת מרכז המערך, מפלגת העבודה, שתמך בהתיישבות בעזה ודחף והעלה את היישובים. ראש הממשלה רבין, בכהונתו הראשונה, גם עזר, וביצע, ועיבה, והעלה יישובים לאותו מקום, וכך זה בדברים רבים אחרים. תמיכה מוחלטת בתוכנית ההתנתקות הופכת כרגע להתנגדות. אנחנו דנים כאן בהצעת אי-אמון נגד מדיניות – או אי-מדיניות – הממשלה בכל הקשור לשדרות. מה שקורה בשדרות ובנגב המערבי – הירי על שדרות – הוא כשל מוסרי ומעשי. אין מדינה אחת בעולם שהיתה מאפשרת מצב שבו יורים על האזרחים שלה. ראש הממשלה היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים אחרי שקיבל החלטות בממשלה, להזמין עיתונאים מישראל ומכל העולם, ולהגיד את הדברים האלה – היה צריך לציין שממשלת ישראל קיבלה כמה החלטות, ובראשן שתי החלטות מרכזיות; האחת, ממשלת ישראל החליטה לנתק כל קשר אזרחי בין ישראל ובין עזה – סגירת הגבול והפיכתו לגבול בין-לאומי; האחרת – ממשלת ישראל הורתה לצה"ל ולכוחות הביטחון להפסיק לאלתר את ירי ה"קסאמים" על ישראל, בכל דרך שתידרש. והדרך הזאת בהחלט יכולה להיות פינוי זמני או מתמשך של אוכלוסייה פלסטינית והריסת תשתיות הטרור והירי שמהן יורים, בדיוק כמו שנעשה בדרום-לבנון. כך צריכה להתנהג ממשלה שיש לה אחריות מינימלית לביטחון התושבים שלה. אני הזהרתי, כבר עם קבלת ההחלטה על ההתנתקות, ואמרתי לראש הממשלה דאז, אריאל שרון: ההיסטוריה תשפוט בינינו. אבל אמרתי: אם כבר התקבלה החלטה על פינוי יהודים, לפחות שיהיה ברור שאנחנו נוקטים את כל האמצעים כדי להרתיע מפני ירי לאחר הנסיגה לקווי 1967. נאמרו שם דברים מאוד נוקבים. הרמטכ"ל דאז, חלוץ, אמר: גם לנו יש מרגמות, ואחרים אמרו ביטויים אחרים. מתברר שברגע המבחן, מי שבורח גם לא מגן וגם לא מגיב. היום חייבים לבצע את התוכנית שדיברתי עליה, אדוני היושב-ראש. קראתי לה כבר לפני חודשים ארוכים "תוכנית ההיפרדות האזרחית מעזה". זוהי תוכנית ביניים, כל עוד אין אפשרות של הסדר, והיא מדברת – ראיתי שלאחרונה הצטרפו גם אחרים לתמיכה בתוכנית; הייתי שמח אם גם היו נותנים קרדיט – מצטרפים ומציינים שהם הולכים באותה תוכנית. היא פורסמה בעיתון Ynet, על-ידי הכתב אטילה שומפלבי, היא פורסמה בעיתון "הארץ" על-ידי מזל מועלם, היא פורסמה ב"מקור ראשון" ובמקומות אחרים כבר יותר מחצי שנה, ומדובר בה על כמה עקרונות. מדובר בה על הפיכת קו הגבול עם עזה לגבול בין-לאומי, על ניתוק כל קשר אזרחי בין ישראל ובין עזה – – היו"ר אמנון כהן: אתה צריך לסיים, אדוני. ישראל כץ (הליכוד): – – ובכלל זה ביטול הסדר מעטפת המכס, העברת היצוא והיבוא הפלסטיניים לנמלי הים והאוויר של מצרים והפסקת כל ההסדרים האזרחיים בין ישראל ובין עזה שנקבעו בהסכמי אוסלו. מבחינה ביטחונית ישראל תראה בעזה שטח מפורז מביצורים ומנשק אסטרטגי ותלול-מסלול, ותכפה, היא עצמה או באמצעות גורמים אחרים, את המדיניות הזאת. היו"ר אמנון כהן: אתה צריך לסיים, אדוני. ישראל כץ (הליכוד): אני כבר מסיים. מדיניות הביטחון של ישראל תתבסס על הרתעה מוחלטת מפני כל פגיעה בשטח ישראל או באזרחי ישראל, כפי שישראל נוהגת בדרום-לבנון ובכל גבול אחר שאנחנו נמצאים בו. כל פגיעה תיענה בתגובה קשה, כפי שנוהגים בכל אויב מעבר לגבול. זאת הדרך היחידה, שבה גם הצד השני יודע מה המדיניות שלך, וגם אזרחי המדינה שלך יודעים מה המדיניות שלך. זאת המדיניות ההומנית ביותר, כי באלטרנטיבה – שאני לא שולל את כולה, אבל היא לא יעילה – של סיכול ממוקד, או במדיניות שהממשלה נוהגת לפיה בהתעוררות זמנית מדי פעם, נכללת פגיעה – – היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. ישראל כץ (הליכוד): – – באזרחים רבים יותר, בסופו של דבר. היו"ר אמנון כהן: תודה. תודה. ישראל כץ (הליכוד): לכן, אנחנו חייבים לגבש מדיניות כוללת, שתקבע את היחסים בינינו ובין עזה כל עוד אין הסכם עם הפלסטינים. אם בוצעה תוכנית ההתנתקות – – – היו"ר אמנון כהן: חבר הכנסת כץ, אתה חוזר על הדברים. ישראל כץ (הליכוד): אני כבר מסיים. יש פועל יוצא – – – היו"ר אמנון כהן: סיימת. עברת את הזמן, אדוני. ישראל כץ (הליכוד): היו כמה שניות בהתחלה, בזמן היושב-ראש הקודם. היו"ר אמנון כהן: אילו שניות? כבר חמש דקות. ישראל כץ (הליכוד): זמן פציעות בהחלפה. היו"ר אמנון כהן: אבל אני צריך להיות הגון גם כלפי אחרים, חבר הכנסת כץ. אני צריך לתת גם לאחרים. לכן אני מבקש – משפט אחרון, ותסיים בבקשה. ישראל כץ (הליכוד): משפט אחרון. אני קורא לראש הממשלה להכריז על המדיניות, לפעול על-פי מדיניות, לתת הגנה לאזרחים ולתת את הדבר הבסיסי, שכל תלמיד שהיה כאן וכל אזרח יודע שחייבים לתת – – היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. ישראל כץ (הליכוד): – – בלי קשר להבדלי דעות: ביטחון לתושבים. היו"ר אמנון כהן: העברת את המסר. תודה רבה. חבר הכנסת אופיר פינס-פז, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת חיים אמסלם. אופיר פינס-פז (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, אם תיתן לי את כל הזמן של חבר הכנסת כץ – לא הכנתי נאום כזה ארוך – אני אקלע לבעיה. היו"ר אמנון כהן: יש לו עוד ארבעה עמודים שהוא לא קרא. ישראל כץ (הליכוד): אני נותן לך דקה על חשבון הזמן שלי. אופיר פינס-פז (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד כמה דברים בנושא שדרות. קודם כול, צריך להפריד בין צד המיגון האזרחי ובין צד הפעולה הצבאית. בצד המיגון אין שאלה בכלל; הממשלה מוכרחה לעשות הרבה יותר כדי להגן על חיי תושבים. קודם כול – ברמת המיגון – לא יכול להיות שאנחנו, חברי הכנסת היום, בוועדת הפנים – בוועדה שאני עומד בראשה – מקדמים הצעת חוק של חבר הכנסת יעקב כהן, הצעת חוק למיגון, לזירוז הליכים ולכל הדברים האלה. זה תפקיד הממשלה. זה לא דבר שהכנסת צריכה ליזום; את זה הייתי מצפה שהממשלה תיזום הרבה לפני האירועים האחרונים. לא גאידמק, עם כל הכבוד – ואני בהחלט מבין מה הוא עושה – לא הוא צריך להיות מי שמביא מזור לתושבים שצריכים להגן על ילדיהם, שחשים חרדה יומיומית, שגם משלמים, לצערי, מחיר אישי כבד מאוד על רקע האירועים בשדרות. מדינה צריכה להחליט איך היא מתנהלת כדי להגן על אזרחיה. לגבי הצד הצבאי, אני רוצה לומר כך: אנחנו חייבים לחזור למדיניות שבה מצד אחד אנחנו נלחמים בטרור בלא הפוגה, בעקביות וביד קשה, ומצד שני אנחנו מתנהלים על מישור מדיני, שמצד אחד מפחית את המוטיבציה לטרור ומצד שני יוצר הזדמנות לשינוי המציאות. אנחנו לא עושים, לצערי, לא את זה ולא את זה. פעם ידענו לעשות גם את זה וגם את זה, והיום אנחנו לא יודעים לעשות לא את זה ולא את זה. והממשלה חייבת לחזור למדיניות הזאת; כשיש התקפה רבתי על שדרות, אי-אפשר לגמגם ואי-אפשר להסס. צריך לעשות מעשה. מצד שני, אי-אפשר להזניח את המישור המדיני במשך חודשים ארוכים, במשך שנים ארוכות, ולא לקרוא את המפה כמו שצריך. אני שומע היום את שר התחבורה מדבר על סוריה – נו, כמה זמן אפשר לדבר על סוריה? צריך לעשות מעשה – בזירה הסורית, בזירה המזרח-תיכונית כולה. דווקא האיום האירני יוצר הזדמנות לפריצת דרך בסכסוך הפלסטיני, כי לעולם כולו, גם לעולם הערבי, יש היום עניין להתגבר על הבעיה ועל המכשול של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. הבעיה, אדוני היושב-ראש, הבעיה היא שהיום אנחנו רואים לפנינו ממשלה שלצערי הרב ראש הממשלה מטעמה מתפקד כברווז צולע לאחר דוח-וינוגרד. הוא לא באמת יכול לעשות מעשה ציבורי. הוא לא באמת יכול להוביל מדינה. אני כבר לא רוצה להיכנס להשלכות של המלחמה ושל אי-יישום מסקנות דוח-וינוגרד. אני אומר דבר ברור שכולנו מבינים אותו: ראש ממשלה שלא נהנה מאמון הציבור לא באמת יכול לעשות מהלכים שהמשמעות שלהם היא פריצת דרך מדינית או ביטחונית. היו"ר אמנון כהן: ומשפט אחרון, אדוני? אופיר פינס-פז (העבודה-מימד): ולכן – זה המשפט האחרון – אני חושב שהכנסת הזאת צריכה לחזור לייצג את הציבור, ולא לאפשר, באופן מלאכותי, לממשלה שהציבור לא חפץ בהמשך קיומה כאן, להמשיך להתקיים. צריך להקים ממשלה בכנסת הנוכחית. אין צורך ללכת לבחירות חדשות; הציבור לא רוצה בחירות חדשות – – – משה שרוני (גיל): – – – אופיר פינס-פז (העבודה-מימד): הכנסת זה כולנו. משה שרוני (גיל): – – – אופיר פינס-פז (העבודה-מימד): כן, כן. זה כולנו. זה כולנו. היו"ר אמנון כהן: הוא שואל איך אתם מצביעים כרגע על האי-אמון. משה שרוני (גיל): תשכנע את המפלגה שלך. אופיר פינס-פז (העבודה-מימד): המפלגה שלי תסיים את ההליכים הפנימיים שלה, ואני מאוד מקווה שהיא תגיע למסקנה שצריך להקים ממשלה חדשה בכנסת הנוכחית, שלא בראשות אהוד אולמרט – – היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. תודה רבה. אופיר פינס-פז (העבודה-מימד): – – כדי שתהיה מנהיגות ראויה, התנהלות ראויה, וסדר עדיפויות לאומי שהציבור יוכל באמת להתחבר אליו, ולקבל את זה שהממשלה מקדמת את ענייניה של מדינת ישראל, ולא רק את ענייני חבריה. תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת חבר הכנסת חיים אמסלם, ואחריו – חברת הכנסת סופה לנדבר. חיים אמסלם (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני מתפלא על הצעת האי-אמון שהגישו הסיעות הערביות. ישראל יצאה מרצועת-עזה מתוך פגיעה קשה וכואבת באזרחיה, בתקווה שהמהלך יביא להרגעת המתח עם שכנינו בעזה. והנה, חרף זאת, בחרה הנהגת ה"חמאס" בהבערת השטח. אלפי משפחות בדרום הארץ נתונות להפגזות מתמשכות מדי יום ביומו. בדרך למכולת או לעבודה נאלצים אנשים, נשים וילדים לרוץ ולחפש מחסה כדי להגן על חייהם. המוות רודף אחרי כל ילד וילדה בדרכם לבית-הספר. ה"קסאמים" גבו מחיר דמים כבד מדי, של הרוגים ומאות פצועים – בגופם ובנפשם. הממשלה דווקא בחרה לנהוג איפוק רב – איפוק רב, לטעמי אפילו רב מדי – כלפי ההפגזות ומטחי ה"קסאמים" על תושבי שדרות החפים מפשע, כדי שלא לפגוע באזרחים תמימים מהצד השני, שהמחבלים משתמשים בהם כבמגן אנושי. כיום אפשר לומר בבירור כי מדיניות ההבלגה שהממשלה בחרה לנקוט במשך תקופה ארוכה הוכיחה את עצמה כבלתי יעילה לחלוטין. אין מדינה בעולם שהבליגה תקופה ארוכה כפי שעשתה מדינת ישראל. עתה, משכלו כל הקצין, הצדק תובע מהממשלה לפעול במלוא הכוח והעוצמה כדי להחזיר את השלווה לחייהם של תושבי שדרות, שחייהם אינם חיים כבר שבע שנים. המדיניות ההתקפית שנקטה הממשלה בימים האחרונים היא השפה היחידה שארגוני הטרור מבינים, והיא כבר הוכיחה את עצמה בהפחתת המתקפות מהצד הפלסטיני. אני קורא לממשלה לנקוט כל צעד שיידרש כדי להניס את המפגעים ולהרתיעם מצעדים דומים בעתיד. זו חובתכם להגן על תושבי ישראל ולאפשר להם חיים שלווים ושקטים, ויש להם כל הזכות שבעולם לדרוש זאת מכם. חברי הכנסת הערבים, אם אתם רואים בעצמכם נציגי הציבור הערבי, קראו ל"חמאס" להפסיק את ההרג שהוא מביא על עצמו ועל האזרחים משני צדי הגבול – אזרחים המבקשים אך ורק לחיות את חייהם בשקט. בהצדיקכם את פעילותו הרצחנית של ה"חמאס" גם במקום שהעיניים רואות כי היא לרעת האוכלוסייה האזרחית ברצועת-עזה, אני שואל אתכם, האם אתם נציגי הציבור הערבי או נציגי שלטון הטרור ה"חמאסי"? אני קורא לחברי הכנסת הערבים – במקום הצעת אי-אמון שאין בה תועלת, שנועדה לנגח בלי שום סיבה מוצדקת את ממשלת ישראל, אני קורא לכם לקרוא ל"חמאס" לנצור את האש. אולי הקריאה שלכם תיתן ל"חמאס" תחושה של בידוד בקרב העולם הערבי ותגרום לו להניח את נשקו. צאו בקריאה מיידית ל"חמאס" להפסיק את מתקפתו האכזרית והנפשעת על נשים, על ילדים ועל זקנים. לאחרונה עבר, ביוזמת ממשלת ישראל, תיקון לחוק חינוך חובה המכונה חוק נהרי, המבטל את האפליה רבת השנים ומשווה את חובת המימון של תלמודי-התורה לזו של בתי-הספר הממלכתיים על-ידי הרשויות המקומיות. לאור זאת, הצעת האי-אמון שהגישה אגודת ישראל אינה בעיתוי המתאים דווקא. רק בשל הצלחה זו הייתי מצפה מאגודת ישראל לבטל את הצעת האי-אמון שלה. מפתיע לראות את דאגתם של חברי מאגודת ישראל – שלפתע מצדדים במוסדות החינוך הציוניים הדתיים-לאומיים. מפתיע לגלות את חברי חברי הכנסת מאגודת ישראל – ואני רוצה לשאול אותם, חבל שהם לא כאן – הפכתם לדואגים לחינוך הציוני? הציונות היא תואר השמור בדרך כלל לנו, חברי הכנסת של ש"ס, בפי מתקיפינו. אדוני היושב-ראש, אנו נצביע נגד הצעת האי-אמון. תודה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חברת הכנסת סופה לנדבר, ואחריה – חבר הכנסת זבולון אורלב. סופה לנדבר (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לשלוח תנחומים למשפחות הנפגעים החפים מפשע וקורבנות השווא. סחרור הדמים בדרום נמשך. זהו מעגל דמים שצריך לעצור אותו כמה שיותר מהר – ברצועת-עזה חיסולים ובשדרות "קסאמים". על ממשלת ישראל להחליט איזו דרך לנקוט: אם להשתמש בדרך צבאית וביד קשה נגד כל איום ביטחוני כלפי אזרחיה, או בדרך מדינית, כפי שמציעה מפלגת ישראל ביתנו – להתנתק אחת ולתמיד מרצועת-עזה שנמצאת עמוק בתוכנו. יש להתנתק ממנה בכל הדרכים – בחשמל, במים ובמסים. אני רוצה לשאול, מדוע מדינת ישראל צריכה לספק חשמל לקן של מחבלים? מדוע ישראל צריכה להעביר לרשות הפלסטינית מדי שנה החזרי מס במיליארדי שקלים? מדוע ישראל צריכה לספק לעזה שירותי נמל? הגיע הזמן להתנתק מעזה מכל הבחינות. אותם הפלסטינים שאוכלים מהצלחת שלנו גם יורקים לתוכה? הגיע הזמן להגיד: עד כאן. תושבי שדרות עומדים באומץ רב באיומים על חייהם; אין להם חיי שגרה אלא חיי פחד ומציאות קשה של "קסאמים". פינוי גוש-קטיף הוכיח לכולנו כי נסיגה איננה הפתרון, וככל שניסוג יותר נקרב את הטרור אל מרכז הארץ. זה הזמן לקבל החלטה אמיצה ולהתאחד – כל סיעות הבית – כדי לחזק את מדינת ישראל. יש לנו אפשרות לפעול בדרך צבאית, ביד קשה: דין שדרות כדין רימאל; אם שדרות תיפגע, שכונת רימאל תיפגע באותה מידה לפחות. יש לנו גם יכולת לפעול מדינית. אבל כל החלטה צריכה להביא לכך שתושבי מדינת ישראל יחזרו לשגרת חייהם בלי פחד וחשש. התשובה לאופוזיציה היא לא להפיל את הממשלה ולהביא לבחירות. זה הזמן להתאחד, בתקופה כל כך קשה, ולעשות הכול כדי להרוס את הטרור ולעקור אותו מהשורש. תודה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת זבולון אורלב, ואחריו – חברת הכנסת שרה מרום-שלו. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סיעתנו הגישה הצעת אי-אמון בסוגיית הפגיעה במערכות החינוך הציוני-הדתי, ואני מצטער על ששרת החינוך, שאמורה לשמוע את הצעת האי-אמון, אינה נמצאת כאן. אומנם מבחינת התקנון יש שר ליד שולחן הממשלה, אבל אני חושב שבאופן ענייני היה ראוי ששרת החינוך תשמע את דברינו. כידוע, החינוך עומד אצלנו בראש סדר העדיפויות, לא כמו אצל הממשלה, אלא באופן אמיתי. זה הנושא החשוב ביותר של הציבור הדתי-לאומי. לצערי, מסיבות – כנראה של אג'נדה פוליטית, כי אין לי הסבר אחר, רק מסיבות של אג'נדה פוליטית – אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שלא ידענו עם אף שר חינוך, והיו גם שרי חינוך ממרצ, כמו פרופסור אמנון רובינשטיין ויוסי שריד, עברנו שרי חינוך של מפלגת העבודה, עברנו שרי חינוך של הרבה מאוד מפלגות, אבל לצערי אנחנו מוצאים את עצמנו בקדנציה הנוכחית במצב שלא היינו בו בשום קדנציה קודמת. אתן דוגמה: אם מוטלת על משרד החינוך והתרבות מכסת קיצוץ אחיד, מה שמכונה בלעז flat, נאמר של 3%, הקיצוץ הזה איננו מושת באופן שוויוני על כל הנושאים במשרד החינוך; יש נושאים שבהם לא רק שאין קיצוץ, אלא יש תוספת, ויש נושאים שמשום כך הם מקוצצים יותר. זה לגיטימי ששר קובע סדר עדיפויות. אבל ראה מה קורה? הואיל והחינוך הציוני-הדתי הפך להיות הכבשה השחורה של הקדנציה של שרת החינוך הנוכחית, בדרך כלל הנושאים הציוניים-הדתיים סופגים קיצוץ לא של 3%, אלא של 20% ו-25%. אפשר לומר: מה זה חשוב? אלה נושאים שוליים. ובכן, מדובר בשירות לאומי – השירות הלאומי של הבנות הוא אחד ממפעלי החינוך, החסד והרווחה הגדולים ביותר והמפוארים ביותר שיש במדינת ישראל, והוא נמצא בהסכמה לאומית רחבה. אז עליו מטילים קיצוץ. כלומר, בת שמסיבות דת ומצפון אינה מתגייסת לצה"ל אך רוצה ללכת לשירות לאומי, לא תוכל ללכת לשירות לאומי. מדובר, לדוגמה, במכינות הקדם-צבאיות לצה"ל – אלה בחורים שמתנדבים עוד שנה, אחרי כיתה י"ב, ללכת ללמוד כדי לעשות שירות צבאי יותר משמעותי. אחוזים גבוהים מאוד מהם הולכים לקצונה, הרוב המכריע מגיע ליחידות לוחמות, ליחידות קרביות. גם הם צריכים לספוג קיצוץ, שיצמצם מאוד את תחום הלימודים. כך גם הגרעינים התורניים, גרעיני מורים תורניים. יוצאות קבוצות של מורים איכותיים לעיירות הפיתוח – גם הם יספגו קיצוץ. היו"ר אמנון כהן: נא לסיים. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אני מסיים. אנחנו סבורים שאם יש חשבונות פוליטיים, אם למישהו יש אג'נדה שונה – אין בעיה, שיביא כסף נוסף ויוסיף למי שהוא רוצה. אבל ללכת לפגוע בבבת-עינה של היהדות הדתית-לאומית, בחינוך הציוני-דתי, זה מבחינתנו ייהרג ולא יעבור, במובן הפוליטי. ואשר על כן, בגין זה – בנוסף לסיבות אחרות – אנחנו סבורים שהממשלה הזאת צריכה ללכת הביתה ונצביע אי-אמון בה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חברת הכנסת שרה מרום-שלו, ואחריה – חבר הכנסת משה גפני. בבקשה. שרה מרום-שלו (גיל): כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, לפני שלושה שבועות ביקרתי בשדרות עם השרים מסיעת הגמלאים. במרחק נסיעה של פחות משעה מביתי מצאתי עיר שכאילו אינה שייכת למדינת ישראל. שדרות היתה נטושה, החנויות סגורות, התושבים שלא עזבו את העיר ספונים בבתיהם. מאז עברו שלושה שבועות, ולא הרבה השתנה. תושבי שדרות חשים נטושים ומיואשים, ובצדק. הם חיים במצב בלתי אפשרי ובלתי נתפס עבור רובנו. הבעיה היא שאין פתרון קסם ל"קסאמים". אפילו כניסה מחודשת לעזה לא תביא אתה הפסקה מוחלטת של ירי לעבר שדרות ויישובי הנגב המערבי. היא רק עלולה לסבך אותנו שוב בעזה ולהביא אותנו למצב שהיינו בו לפני ההתנתקות – גם אז נאלצנו להתמודד עם ה"קסאמים", ועם זאת, גם עם פיגועים כלפי אזרחים וגם עם חללים מקרב חיילינו. בנוסף, כדאי לזכור שכל פעולה שלנו בעזה עלולה לשחק לידי "חמאס", בניגוד גמור לאינטרסים של ישראל. לגבי מיגון העורף, זו שערורייה שאין כדוגמתה, שאחרי שנים של "קסאמים" רוב-רובה של העיר עדיין לא ממוגן. אלא שאין אני יכולה להבין את האצבע המאשימה כלפי הממשלה הנוכחית דווקא. הממשלה הנוכחית מכהנת בתפקידה קצת יותר משנה, ה"קסאמים" נוחתים על שדרות יותר משבע שנים. איפה היו כל אותם חברי אופוזיציה נכבדים שצועקים היום ובעבר ישבו בממשלות שלא עשו דבר כמעט למען מיגון העורף? למה קולם לא נשמע אז, כשהיו חלק מהממשלות שלא דאגו למיגון שדרות? יש הרבה מה לעשות על מנת לסייע לתושבי שדרות בהתמודדות עם ה"קסאמים". אני באמת מאמינה שכדאי שהממשלה הנוכחית תפעל למען ההיערכות בשדרות. אני רוצה להעלות בהזדמנות זו נושא שהיום אומנם אינו נמצא על סדר-היום, אך ראוי שיהיה. כמעט חודשיים עברו מאז יום השואה, ומצבם של ניצולי השואה ממשיך להידרדר. הרבה הצהרות יפות הושמעו על הצורך לסייע לניצולי השואה, שרבים מהם חיים בעוני ובעזובה, אבל עם הצהרות וכוונות אי-אפשר ללכת לקנות לחם במכולת או לרכוש תרופות בקופת-חולים. כאן דרוש יותר מהצהרות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תשים את ניצולי השואה בראש סדר העדיפויות שלה. מספיק עם ההתעמרות הזאת בניצולים, מספיק לטרטר אותם ולמנוע מהם את שמגיע להם. מדי יום מגיעות ללשכתי פניות ציבור של ניצולי שואה קשישים שאינם מצליחים לגמור את החודש, שנמנעות מהם זכויותיהם. ניצולי השואה מטורטרים על-ידי משרד האוצר, שמנסה להרתיע אותם מלהילחם על שמגיע להם. הלשכה לשיקום נכים אינה בוחלת בשום דבר ועושקת ורודפת את ניצולי השואה, שרובם אינם מבינים את נבכי הביורוקרטיה הנדרשת מהם ואינם מתמצאים בהם. היום קיבלתי מכתב דחוף ממשרד המטפל בניצולי שואה, המגולל את מה שנאלצים לעבור ניצולי השואה על מנת לקבל את קצבתם החודשית. הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. האם כך ראוי לה למדינת ישראל לנהוג? הגיע הזמן לשים סוף להתעמרות הזאת של משרד האוצר בניצולי השואה. ניצולי השואה הם אנשים זקנים, חולים ולמודי-סבל. מגיע להם לחיות בכבוד את המעט שנשאר להם. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת יוסף ביילין. משה גפני (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבותי השרים, מסרו לי בסיעה שאני צריך לדבר באי-אמון, והאמת היא שאני לא החלטתי עד לרגע זה על מה לדבר. התחלתי לחשוב את כל מה שקרה כאן מאז הקמת הממשלה וחיפשתי דבר אחד טוב; שאני אוכל לדבר רק על הדברים הרעים, ואני אגיד שיש דבר אחד טוב – ולא מצאתי. לא מצאתי דבר אחד טוב שהממשלה הזאת עשתה. בהתחלה היא דיברה על תוכנית התכנסות – ואני לא מביע עמדה אם זה טוב או רע – והיא לא עשתה. עתניאל שנלר (קדימה): זה היה הפתיח של השבוע שעבר. משה גפני (יהדות התורה): לא, דווקא זה פתיח חדש. אחרי זה אני חשבתי – אני לא איש צבא אבל חשבתי – כאשר דיברתי באחד מכלי התקשורת לפני המלחמה בלבנון, אמרתי שאני חרד כחבר כנסת, כי אני מכיר את התנהלות סיעת קדימה והתנהלות ראש הממשלה – אני חרד מה יקרה למדינה כאשר היא תגיע לשעת מבחן. ראש ממשלה שלא יודע להחליט – לא יודע לבצע, יותר נכון – שום דבר. יכול להיות שהיה צריך לצאת למלחמה – יכול להיות, אני לא איש צבא, אני לא יודע להגיד, אבל אני יודע שכשהחליטו לצאת למלחמה עשו את זה הכי רע שאפשר. הכי רע שאפשר. אני שומע את שרת החוץ לפי הפרוטוקולים של ועדת-וינוגרד, שהיא אומרת: אני אמרתי שצריך להפסיק את המלחמה אחרי 24 שעות, ולא שמעו לי; ראש הממשלה אפילו לא קיבל אותי לפגישה. שרת החוץ במדינת ישראל. אני יודע שהממשלה דיברה על זה שהיא – בניגוד לממשלה הקודמת – תשנה את פער המעמדות שקיים בישראל, הפער ההולך ומתרחב בין העשירים לעניים, והנה היא עושה את ההיפך. היא לא עושה, בעצם הכול נעשה מאליו. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, יכול להיות שלא יהיה פתרון לבעיית ה"קסאמים" אם לא תהיה פעולה קרקעית בעזה. יכול להיות, אני לא יודע, אבל אני מקווה שהממשלה הזאת לא תעשה את זה, מפני שאם היא תעשה – היא עושה את זה רע. מה שהיא עושה, איפה שהיא נוגעת – היא נכשלת. ממשלה שבאמת לא צריכה לעשות שום דבר. אגב, הייתי בשדרות, בבית-הספר "יסודי התורה". הרי צריך למגן מרחב מוגן במרכז בית-הספר, צריך למגן ב-6 מילימטר. מיגנו ב-4 מילימטר. אני שואל למה. טעות. היו"ר אמנון כהן: מיגַנּוּ. משה גפני (יהדות התורה): מיגַנּוּ. במקום 6 מילימטר – 4 מילימטר. מיגַנּוּ. ואין שום דבר שאפשר להצביע על הממשלה הזאת, שהממשלה הזאת עשתה טוב. חשבתי – לקראת סיום – האמת היא, אדוני היושב-ראש – – – היו"ר אמנון כהן: משפט חזק לסיום. משה גפני (יהדות התורה): אין משפט חזק, מכיוון שמה שחזק זה שהממשלה צריכה ללכת. אני הייתי מציע לך, אדוני היושב-ראש, להצביע אתנו אי-אמון, אבל נניח לעניין הזה. היו"ר אמנון כהן: אני אשקול זאת. משה גפני (יהדות התורה): בסדר. תאמין לי. אני אגיד – וזה יהיה הסיום שלי – חשבתי, כשהעבירו את חוק נהרי, חשבתי שעשו דבר טוב. מתברר שהחוק לא עובד. אותם תלמידים שדיברתי עליהם – – – היו"ר אמנון כהן: לאט-לאט. רק עבר. משה גפני (יהדות התורה): רגע, רגע. לאט-לאט – את זה אפשר להגיד לעצמנו. 500 התלמידים באור-יהודה – כיבו להם את החשמל. בחום הזה הם יושבים בלי מזגנים, נחנקים מחום, 500 תלמידים באור-יהודה – אין חשמל, אין מחשבים, אין כלום. למה? משום שאמרה היועצת המשפטית של משרד החינוך שלחוק הזה צריך תקנות. אני שואל אותה: למה צריך תקנות, איך שילמתם עד עכשיו למוכר שאינו רשמי? היא אומרת: עכשיו צריך ללכת בדרך המלך. אמרתי לה: אצלנו בספרות הילדים יש סיפור על דרך המלך. בדרך המלך רואים תמיד איך המלך נוסע בכרכרה וילדים מעטים בצדדים. תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: לא שכנעת אותי, אבל לא חשוב. חבר הכנסת יוסי ביילין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת עבאס זכור. יוסף ביילין (מרצ): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, באופן מפתיע אני חולק על ידידי חבר הכנסת משה גפני. לפי דעתי, הממשלה הזאת עשתה דבר אחד טוב, כל כך טוב, שהוא זכה לקונסנזוס בכל חלקי הבית. משה גפני (יהדות התורה): נכון, על זה לא חשבתי. יוסף ביילין (מרצ): הדבר הטוב הזה היה שהיא הניחה לתוכנית ההתכנסות. אני חושב שאילו עשיתי הצבעה בבית, הייתי מוצא רוב גדול לדבר הזה. ובכן, מבחינה זו, אי-אפשר לזלזל גם בדברים חיוביים, וגם כשמבקרים, צריך לברך על הטוב. זאת המחלוקת שלי עם הרב גפני. בשאר הדברים אני חייב לומר שאני מאוד קרוב אליו. הקריאה המדוקדקת בעדות של שרת החוץ שהתפרסמה אתמול, אני מוכרח לומר, מחריפה את התחושה של חוסר אמון בממשלה. גם מי שקרא את דוח-וינוגרד השלם, על כל חלקיו, וגם מי שקרא את הספרות שנכתבה מאז, כולל על השבויים בלבנון, ונדמה לו שהוא כבר לא יכול להיות מופתע, אף-על-פי-כן, כאשר הוא רואה את הדברים נאמרים, בשעה אמיתית, כאשר העדות נמסרה, הוא שוב משפשף את העיניים ושואל: האם זה יכול להיות כך? המסקנה שלי מהקריאה אתמול היא לא ששרת החוץ חשבה שזה צריך להיות קצר יותר. היא הבינה שזה צריך להיות קצר יותר. זאת לא היתה בהכרח עמדתה. אולי זאת היתה גם עמדתה, אבל קודם כול נאמר – עד מחר בצהריים הכול ייגמר, ומגיע למחרת לפנות ערב, והיא לא מבינה מה קורה כאן, הרי אמרו לה שהמבצע ייגמר. ומי היא בסך הכול? הרי יש רמטכ"ל, ויש שר הביטחון, ויש ראש הממשלה, מי צריך מישהו אחר בתוך הסיפור הזה? יש כאילו שביעייה, יש כאילו קבינט – יש כאילו ממשלה. אני מוכרח לומר, גם בתור מי שהיה שם, נורא קשה לי לבוא בטענות על אחריות קולקטיבית לאנשים שבסך הכול ישבו שם וקיבלו אוכל לעוס והכול היה מוכן בשבילם, ואיש באמת לא שאל לדעתם, וכשדעתם הועלתה, התייחסו אליהם כאל מטרידים – כולל שרת החוץ. אותו הדבר בתהליך המדיני; כשאני קורא הבוקר שהשר מופז בעד הסכם עם סוריה, הצבא בעד הסכם עם סוריה, המוסד לא כל כך בעד זה, אבל אולי הוא שינה את דעתו, אני רואה את השר ליברמן היום יוצא נגד. ואני שואל – לעזאזל, מה הממשלה הזאת רוצה? זאת ממשלה שלא מסוגלת לא רק לנהל מאבק כלשהו להגנת המדינה; זאת ממשלה שלא מסוגלת להחליט אם היא רוצה ללכת להסדר מדיני עם הסורים, עם הפלסטינים, ואם כן, איך עושים את זה. והממשלה הזאת באמת-באמת לא ראויה לאמון. תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת עבאס זכור, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, סירובה של ממשלת ישראל לקדם משא-ומתן עם הפלסטינים ועם הסורים, וסירובה לקבל את היוזמה הערבית לשלום, רק יגדילו את הסיכון למלחמה. אבל בואו נחשוב מה יקרה יום לאחר המלחמה – האם מישהו יבטיח שאחרי המלחמה ירי ה"קסאמים" יופסק? האם המלחמה תיצור הרתעה? בצה"ל אומרים, אני מצטט: שש שנים אנחנו מרתיעים אותם – את הפלסטינים – בסיכולים, במעצרים, בהתקפות מן האוויר, והם לא מורתעים. נוסף על כך, כל מבצע צבאי של צה"ל ברצועה יעלה בחייהם של עשרות חיילים ולא יביא תוצאות פרט להרס והרג של חיילים ותושבים חפים מפשע. כיבוש שטחים מאוכלסים בעזה, שקרובים לשדרות, לא ישנה דבר, משום שיש היום בעזה "קסאמים" שהטווח שלהם עד 12 ק"מ, שאפשר לשגר אותם ממרכז עזה לשדרות, לאשקלון וליישובים אחרים. אני קורא לראש הממשלה להחליט: כן למשא-ומתן עם הפלסטינים ועם הסורים, ולהכריז: כן ליוזמה הערבית לשלום. יואל חסון (קדימה): אבל גם כשיש משא-ומתן הטילים לא נפסקים. היו"ר אמנון כהן: ההערה נשמעה. תודה. עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): אני רוצה להזכיר שסוריה רכשה לאחרונה מרוסיה כמויות גדולות של טילים מסוגים שונים וציוד צבאי אחר. לפי הערכת צה"ל, אם תפרוץ מלחמה בין ישראל ובין סוריה, ה"חיזבאללה" יפתח, בוודאות, חזית שנייה מלבנון. האירנים גם הם יסייעו לצבא סוריה – בנשק, בתחמושת ואולי גם בדרכים נוספות. נכון שכוחות יוניפי"ל וצבא לבנון סילקו את "חיזבאללה" מעמדותיו בגבול ישראל, מהבונקרים שלו, אבל ל"חיזבאללה" יש היכולת לשגר טילים שיגיעו למרכז הארץ מעמדותיו בנהר הליטאני. יואל חסון (קדימה): איך אתה יודע את כל הדברים האלה? עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): כבוד היושב-ראש, התנערותה המתמדת של ממשלת ישראל מכל יוזמת שלום פירושה שהסיכוי למלחמה גובר, ובמלחמה אין מנצחים, יש רק מפסידים – בשני הצדדים. תודה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מעגל הדמים הזה, של גיחות והפגזות מהאוויר ו"קסאם" שמגיע לשדרות ולדרום, כאילו שזה גורל, כאילו שזה מצב בלתי נמנע וכאילו שזה בא משום כלום – דווקא ביום הזה, יום לפני יום השנה ה-40 למלחמת 67', זאת הזדמנות להציץ פעם נוספת לאחד השורשים העמוקים של הסכסוך הזה – השורש היה ב-1948, עם הקמת מדינת ישראל והנכבה שנפלה על העם הפלסטיני. אבל מעגל הדמים שאנחנו חיים בו מאז 1967 הוא תולדה של אותה מלחמה תוקפנית, שעכשיו אף אחד לא אומר שזאת מלחמת מגן וכל השטויות שניסו להפיץ אז, ומי שרוצה לטפל במעגל הדמים לא יכול לבוא ולהצטדק ולגלגל עיניים כאילו ישראל היא במצב של קורבן שסובל. אומנם אמרתי פעמים רבות, גם מעל הדוכן הזה וגם במקומות אחרים, שאני פוסל פגיעה באזרחים – אני פוסל את הפגזות ה"קסאמים", אבל אסור בשום פנים ואופן לראות את זה כאילו זאת תופעה שנולדה מעצמה. זו תולדת הכיבוש האכזרי נגד העם הפלסטיני, הפקעת זכויותיו האנושיות והלאומיות, הזכות להקים את מדינתו העצמאית לצד מדינת ישראל. ועכשיו מממשלת ישראל מספסרת בדם כשהיא נמנעת מלנהל משא-ומתן על הפסקת אש. כשהם נמנעים, מה זה אומר? שלא רוצים הפסקת אש, שהמעגל הזה יימשך ויימשך? אני חושב שזה חושף את הפרצוף האמיתי של הממשלה הזאת, ממשלת מלים מתגלגלות אבל בעצם תכנים ריקים. גם כשראש הממשלה מדבר, ואומר שהוא עומד או-טו-טו להכריז על קבלת היוזמה הערבית וכו' – הדברים האלה מחייבים כמה צעדים מיידיים לבניית אמון, שתהיה אווירה אחרת ואפשרות אחרת; הנושא של הפסקת המצור, של שחרור אסירים, של הפשרת הכספים הפלסטיניים שישראל מחזיקה אותם כגנבת. משה שרוני (גיל): – – – מוחמד ברכה (חד"ש): מר שרוני, עכשיו נכנסת, מה אתה קורא קריאת ביניים? על מה? לא הקשבת אפילו למלה אחת. קצת כבוד לעצמך, לא לי. קצת כבוד לעצמך, אדם מבוגר שאמור להתנהג בשיקול דעת, על מה אתה קורא קריאות ביניים? לא שמעת שום דבר. אולי תשב ותשתוק? חוצפה. משה שרוני (גיל): שיפסיקו עם ה"קסאמים". היו"ר אמנון כהן: חבר הכנסת שרוני. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, אם יש מי שמדבר על אפשרות אחרת, על קבלת יוזמה מדינית, על אפשרות של פתיחת אופק מדיני, הוא צריך לעשות כמה צעדים מתבקשים. אבל במקום כל זה, ישראל, לא רק לא עושה צעדים בוני אמון כדי לאפשר משא-ומתן – לא רק על הסכם הפסקת אש, אלא גם על פתיחת אופק מדיני – במקום זה היא מפגיזה בעזה, מגיחה בח'אן-יונס, נכנסת לשכם ולג'נין. זה מצב שאומר שממשלת ישראל אוחזת בשתי ידיה בקו התוקפנות נגד העם הפלסטיני. תודה רבה, אדוני. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לפני יותר משלוש שנים, אפילו ארבע שנים, היתה הזדמנות להגיע להפסקת אש כוללת, לאחר שכל הארגונים הפלסטיניים החליטו בקהיר על נכונותם להפסקת אש. ממשלת ישראל, עד היום, מעולם לא הסכימה רשמית להפסקת אש. לא היתה פעם אחת שממשלת ישראל היתה מוכנה להפסקת אש כוללת עם הפלסטינים. ומכאן שממשלת ישראל היא האחראית – מדובר לא רק בממשלה הזאת, אלא גם בממשלה הקודמת. לפני כשנה היתה מעין הסכמה, הבנה, על הפסקת אש; היתה הכרזה פלסטינית על הפסקת אש, וישראל לא הסכימה רשמית להפסקת אש, אלא אמרה: אנחנו ננהג בהתאם. אבל מה הם אמרו? שזה יהיה רק ברצועת-עזה. אני זוכר את הדיון שהתקיים כאן. להזכירכם, כי כל פעם חוזרים על אותו הדבר: הפסקת אש לא יכולה להיות חד-צדדית; אם ממשלת ישראל תמשיך להפציץ, תמשיך במדיניות החיסולים, תמשיך לעשות פשיטות בגדה המערבית, לאסור אנשים, להרוג, להרוס – אין סיכוי בעולם שהפסקת האש תחזיק מעמד. קראנו לראש הממשלה ולשר הביטחון להסכים שהפסקת האש תהיה כוללת, ולא רק ברצועת-עזה. ראינו, ידענו והתרענו על כך שהפסקת האש תתמוטט. ואכן, זה מה שקרה, באופן טרגי. גם היום, כבוד היושב-ראש, אם ממשלת ישראל תכריז רשמית, ותעמוד בכך, שתהיה הפסקת אש כוללת, וזה אומר שלא יהיו חיסולים, לא ייהרגו אנשים, לא יפציצו – גם בגדה וגם ברצועה – יש אפשרות ממשית להגיע להפסקת אש. הצד שמסרב באופן תמידי להפסקת אש נושא באחריות לקורבנות היהודים והפלסטינים שנפלו בתקופה האחרונה. תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת מגלי והבה, אחרון הדוברים. חמש דקות. מגלי והבה (קדימה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בתחילת הדיון בנושא האי-אמון יצא לי לשבת במקומו של יושב-ראש הישיבה, ושמעתי את חבר הכנסת סלומינסקי – חבל שהוא לא כאן. אני מסכים לתיאוריה שלו שבנושא החינוך אסור לפגוע בשום מסגרת – לא בחינוך הציוני-הדתי, לא בחינוך הממלכתי, לא בחינוך הערבי ולא בחינוך הדרוזי, אלא צריך לשמור על המסגרת החינוכית ולתת לה את מה שמגיע לה. אבל הבחנתי בדברי חבר הכנסת סלומינסקי, שהוא מנסה להשתמש בשירות הצבאי או בתרומה של החינוך הציוני-הדתי – כפי שהוא תיאר את הדברים כאן – כקרדום שאפשר לנצל אותו. הייתי מייעץ לו שיילחם על הזכויות שלו ולא ישתמש במוטיב כזה או אחר להשגת הזכויות האלה. מכאן אני רוצה לעבור, ברשותך, אדוני היושב-ראש, גם לדברים של חברת הכנסת זהבה גלאון, ששמעתי בקשב רב. היא טענה שיש כאן שתי חזיתות בוערות; החזית הסורית, כמובן, והחזית הפלסטינית. היא היטיבה לתאר את החזיתות הבוערות, לטענתה, ואמרה שהממשלה עוסקת בהישרדות אישית. אני רוצה להרגיע אותך, חברת הכנסת גלאון: הקואליציה יציבה, יש תמיכה רבה בקואליציה הזאת. אנחנו מוכיחים לך בכל שבוע מחדש שאנחנו עומדים על העקרונות שלנו. אבל מה שלא הבנתי הוא איך את מתארת את הגדר הביטחונית ומכנה אותה "גדר האפרטהייד". את מתארת תיאורים שאפילו בצד השני לא משמיעים. אני מופתע שאת מנסה להסביר לנו שהגדר הזאת היא לא ביטחונית. אדוני, יש רעש. היו"ר אמנון כהן: אתה צודק. אני מבקש מחברי הכנסת ומהשרים לשבת במקומות. אני מבקש לשבת. עוד רגע, אדוני. אני מבקש – השר כהן – אני מבקש מחברי הכנסת לשבת. בבקשה. מגלי והבה (קדימה): כשאני שמעתי את הטיעונים האלה על הגדר – הרי כולנו יודעים למה הקמנו את הגדר הזאת, מה הייעוד של הגדר הזאת. רק להזכיר לחברת הכנסת גלאון, לפני הקמת הגדר, בקטע שהשלמנו נכנסו 132 מתאבדים ועשו פיגועים כאן, בתוך המדינה. אולי האחרים לא יודעים את העובדות, אך זאת עובדה מוכחת, המספרים מדברים בעד עצמם. כל הדאגה של אלה שרוצים לבטל את הגדר – הגדר היא לא תורה מסיני, אבל היו סיבות להקמת הגדר הזאת. אפשר גם לפרק אותה אם יהיה שלום, אבל היא עשתה את התפקיד שלה. היא טוענת בשם כמה סיעות שאנו צריכים לדבר עם הצד השני. נכון, אנו מדברים עם הצד השני, אנו מדברים עם אבו-מאזן, אבל אנחנו לא נדבר, לא עם ה"חמאס" ולא עם "הג'יהאד". ה"חמאס" אומר בפירוש שהוא לא מכיר במדינת ישראל, ואת קוראת לדבר אתו; הוא לא מכיר בהסכמים שחתמנו עם הרשות הפלסטינית, ואת אומרת שנדבר אתו. הוא ממשיך לפעול בפעילות טרוריסטית ממדרגה ראשונה, ואת רוצה שנדבר אתו. אולי קצת התפכחות. את לא רואה מה קורה שם ברחוב הפלסטיני? הם מוכנים להרוג זה את זה. מי שמאמין בשלום לא הורג את אח שלו. ולמה הם הורגים זה את זה? למה ארסנל הנשק והתחמושת שנמצא שם גדל מיום ליום? כי האנשים האלה לא מונעים לטובת העם הפלסטיני, הם עובדים בשליחות האירנים והסורים, כי משלמים להם, ואת רוצה שנדבר אתם. אנו אלה שקראנו לעשות שלום ורוצים לעשות שלום. אנו מפלגה שחרתה על דגלה – ועשינו את ההתנתקות כדי לתת צ'אנס לשלום. רן כהן (מרצ): איך עושים שלום בלי לדבר? מגלי והבה (קדימה): אנו מדברים עם מי שמכיר בנו. רן כהן (מרצ): בנשק עושים שלום? מגלי והבה (קדימה): חבר הכנסת רן כהן, חבל, אולי לא שמעת את מה שאמרה החברה שלך מאותה סיעה – אנו מדברים עם מי שרוצה לעשות שלום אתנו, אבל לא עם אלה שלא מכירים בנו, ולא עם אלה שממשיכים להגדיל את ארסנל הנשק והתחמושת ולא עם אלה שמנסים לכלות אותנו, עם כל הכבוד. אין תירוצים לאף אחד. יצאנו מעזה עד המילימטר האחרון. מי שרוצה שלום, שיקרא לצד השני, אלה שעוסקים בטרור, שיפסיקו את הירי והטרור על אנשים חפים מפשע וישימו את הנשק בצד ואז יבואו לדבר שלום. תודה. היו"ר אמנון כהן: תודה. אנו עוברים להצבעה, חברי הכנסת והשרים, אני מבקש לשבת במקומות. אנו מצביעים על הצעת סיעת האיחוד הלאומי – מפד"ל ויהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה בנושא הפגיעה בחינוך הציוני-הדתי ובמוסדות התורה. אפשר להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעות האיחוד הלאומי – מפד"ל – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה – 17 נגד – 53 נמנעים – 10 הצעת סיעות האיחוד הלאומי – מפד"ל – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 17, נגד – 53, נמנעים – 10. אני קובע שהצעת האי-אמון מטעם סיעות האיחוד הלאומי – מפד"ל ויהדות התורה לא התקבלה. נעבור להצבעה על הצעת סיעות מרצ, רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל סירובה לקדם משא-ומתן על הפסקת האש. אפשר להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות מרצ–רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 12 נגד – 70 נמנעים – אין הצעת סיעות מרצ–רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 12, נגד – 70, נמנעים – אין. אני קובע שהצעת האי-אמון מטעם סיעות מרצ, רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד לא התקבלה. נעבור להצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה בנושא התמודדותה מול ירי ה"קסאמים" על שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי והטיפול בעורף. אפשר להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה – 18 נגד – 54 נמנעים – 10 הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 18, נגד – 54, עשרה נמנעים. הצעת האי-אמון מטעם סיעת הליכוד לא התקבלה. הצעת חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל, התשס"ז–2007 [מס' כ/132; "דברי הכנסת", חוב' י"ח, עמ' 7015; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר אמנון כהן: אנו עוברים לנושא הבא: הצעת חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל, התשס"ז–2007, קריאה שנייה וקריאה שלישית. אני מזמין את יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חבר הכנסת מיכאל מלכיאור, להציג את הצעת החוק. בבקשה. מיכאל מלכיאור (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): כבוד היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, כבוד ראש הממשלה, שרים, הנני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל, התשס"ז–2007, שיזם ידידי, סגן יושב-ראש הכנסת, סגן שר לשעבר, מגלי והבה, שעבד קשה מאוד על החוק הזה והיה פה הכוח המניע בכל העבודה שעשינו על החוק החשוב הזה. הצעת חוק זו באה להקים בחוק מרכז למורשת הדרוזים בישראל. המרכז יכלול מכון מחקר, ארכיון, מוזיאון. מטרתו לרכז פעילות מחקרית, חינוכית, תרבותית הקשורה להיסטוריה, למורשת ולתרבות הדרוזית. בכך יהווה המרכז גם מקור משיכה גם לתיירות-פנים וגם לתיירות-חוץ. הצעת החוק קובעת את מבנה המרכז, שהוא תאגיד, את מוסדותיו, מספר החברים במועצה ובוועד המנהל שלו ותפקידיהם והוראות הנוגעות לכהונתם, את אופן מינוי המנהל הכללי של המרכז ותפקידיו, וכן הוראות בדבר תקציב המרכז ומימונו והעסקת העובדים בו. מדובר בהצעת חוק חשובה ביותר. לפעמים אנו עוסקים פה בהצעות חוק מכוננות. כאן בא לידי ביטוי מכלול המורשת הדרוזית, החשיבות שמדינת ישראל רואה בשימור המורשת הזאת. תמיד אנו מדברים על כל שהדרוזים קשרו את גורלם בגורל מדינת ישראל, ומליצות אחרות שאנו אומרים בכל מיני אירועים חגיגיים. פה יש לנו אפשרות לקבוע פעם אחת בחקיקה ראשית את החשיבות שאנו רואים בשימור המורשת הדרוזית ובהצגתה לציבור. לפיכך אני מבקש מחברי הכנסת לדחות את ההסתייגויות שהוגשו – אולי אני אפילו יכול לבקש מהמציעים את ההסתייגויות שהכול יהיה בחגיגיות, פה-אחד – למעט הסתייגות קטנה של שר המדע, התרבות והספורט, שאני חושב שאין בעיה לקבל אותה, ואחר כך לאשר בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק הזאת. צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): מה הסתייגות השר? מיכאל מלכיאור (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): הוא יגיד את זה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה ליושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט. המציעים מוכנים להוריד את ההסתייגויות? מוחמד ברכה (חד"ש): רוצים לנמק. היו"ר אמנון כהן: יש לכם כמה הסתייגויות, אבל הראשון הוא חבר הכנסת דב חנין. קריאה: בשם הקבוצה. היו"ר אמנון כהן: חמש דקות בשם הקבוצה, בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): חמש דקות על כל הסתייגות, אבל נעשה חמש דקות פעם אחת. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה, אדוני. צבי הנדל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): תלוי מה הוא יגיד. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, העדה הערבית הדרוזית היא חלק אציל מהמארג החברתי התרבותי הלאומי של האוכלוסייה הערבית בישראל, שהיא חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. בתור שכזאת, מורשתה היא המורשת של כלל הציבור הערבי במדינת ישראל, והמורשת של כלל הערבי היא מורשתה של העדה הדרוזית. כל ניסיון, ממניעים פוליטיים, יהיו אשר יהיו, לפלג את האוכלוסייה הערבית ולנתק ממנה חלק אורגני, פעיל ואותנטי, הוא ניסיון שנועד לכישלון, גם אם חושב מי שחושב שהוא מצליח בזכות גיוס החובה לצבא וכל מיני דברים כאלה. אנחנו כמובן לא נתנגד, לא היום ולא מחר ולא בשום יום, לטיפוח המורשת של האוכלוסייה הערבית או חלקים ממנה. זה בסופו של דבר, כפי שאמרתי, חלק מהמארג השלם של המורשת ושל התרבות, של השפה, של ההיסטוריה, של ההשתייכות הלאומית של כלל האוכלוסייה הערבית. אני, למרבה הצער, לא יכול להסתכל על הצעת החוק כאילו היא חפה מהניסיון לנתק או לפלג את העדה הדרוזית מכלל האוכלוסייה הערבית. להיפך, אני אומר שמגמתם של תומכיה ומציעיה היא להנציח את הניתוק הזה, אבל זה לא יצלח. ולמרות זאת, לצד העמדה הערכית, בנושא החקיקתי גרידא הייתי רוצה לומר גם למציעים וגם לוועדה, שבניסוחי החוק של מדינת ישראל השימוש השגור והקבוע בקשר לעדה הדרוזית הוא "העדה הדרוזית" ולא "הדרוזים", כפי שזה בא לידי ביטוי בהצעת החוק, ועל מנת לא ליצור מצב שכאילו מדברים בשני מושגים שונים על אותה קבוצה של אזרחים, אני חושב שיש מקום להחליף את המלה "דרוזים" במלה "העדה הדרוזית" או "העדה הערבית הדרוזית". אבל בכל זאת הנושא הרבה יותר גדול מניסוח כזה או אחר. אנחנו, כנציגי האוכלוסייה הערבית בכנסת וכנציגים של כוחות שוחרי שלום ודמוקרטיה, אומרים שהניסיון להפקיע מהעדה הערבית הדרוזית חלק מזהותה או את זהותה או את שייכותה הוא ניסיון שנועד לכישלון. אנחנו נפעל שהוא ייכשל. בכל מה שקשור להצעת החוק שעומדת על סדר-יומה של הכנסת, בגלל הכבוד שאנחנו רוחשים למורשת של עמנו ושל חלקים ממנו, אנחנו לא נתנגד להצעת החוק. אבל מאחר שהמגמה היא של ניתוק ושל הפרדה, אנחנו גם לא נתמוך בה. לכן, אדוני היושב-ראש, אני מבקש להצביע רק על ההסתייגות הראשונה, ואחר כך אנחנו מסירים את שאר ההסתייגויות. היו"ר אמנון כהן: סעיף 1? מוחמד ברכה (חד"ש): כן, אדוני. תודה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. יש הסתייגות של שר התרבות, ואני לא רואה אותו כאן, לכן אנחנו לא מעלים אותה. אנחנו עוברים להצבעה, ויש הסתייגות אחת. לשם החוק אין הסתייגות, חבר הכנסת ברכה? מוחמד ברכה (חד"ש): ההסתייגות הראשונה היא לשם החוק, אדוני. היו"ר אמנון כהן: יש הסתייגות אחת. את שאר ההסתייגויות הורידו. אנחנו נצביע על ההסתייגות לשם החוק של חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה וחנא סוייד – קבוצת חד"ש. אפשר להצביע על ההסתייגות לשם החוק. הצבעה מס' 4 בעד ההסתייגות – 3 נגד – 47 נמנעים – 3 ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לשם החוק לא נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: שלושה בעד, 47 נגד, שלושה נמנעים. אני קובע שההסתייגות נדחתה. אנחנו נצביע על שם החוק כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 5 בעד שם החוק, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 2 נמנעים – 1 שם החוק, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר אמנון כהן: 51 בעד, שניים נגד, נמנע אחד. אני קובע ששם החוק עבר כהצעת הוועדה בקריאה שנייה. אנחנו מצביעים על כל החוק, בבקשה. ראש הממשלה אהוד אולמרט: בקריאה שנייה? היו"ר אמנון כהן: כמובן, בקריאה שנייה. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–41 – 54 נגד – אין נמנעים – 3 סעיפים 1–41 נתקבלו. היו"ר אמנון כהן: 54 בעד, אין מתנגדים, שלושה נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. אפשר להצביע. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 55 נגד – אין נמנעים – 3 חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל, התשס"ז–2007, נתקבל. היו"ר אמנון כהן: 55 בעד, אין מתנגדים, שלושה נמנעים. אני קובע שחוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל, התשס"ז–2007, עבר בקריאה שלישית. מציע החוק יכול לעלות ולברך את כל השותפים לעשייה. מגלי והבה (קדימה): אדוני ראש הממשלה, חברי השרים, חברי הכנסת, יושב-ראש האופוזיציה ואחרים שהיו כאן, אין ספק כי ההצבעה של היום היא תיקון עוול היסטורי שניסינו לתקן בעבר, והיתה הסכמה כמעט פה-אחד של כל אלה שנוכחים כאן והצביעו בעד חוק המרכז למורשת הדרוזים. לראשונה מאז קום המדינה יוקם מרכז שיאפשר לאנשים בישראל ובעולם ולבני העדה בעצמם להכיר את המורשת המפוארת של אחת העדות החשובות והתורמות במדינת ישראל. שמעתי את חבר הכנסת ברכה, אבל ברגעים חגיגיים לא נכנסים לפולמוס עם אנשים שסותרים את עצמם ואת עצם האידיאולוגיה של המפלגה שלהם. הרי המפלגה שלו, לפי התיאוריה, נגד הלאומיות ובעד האידיאולוגיה הכללית, הקומוניזם שעבר ופג מן העולם. קשה לו לראות ולהכיר – הוא וחבר מרעיו וחבריו – שהעדה קיימת בזכות עצמה, גם כאן בישראל, גם בסוריה, גם בלבנון; יש לה ההיסטוריה שלה, יש לה הדת שלה, יש לה התרבות שלה. אנחנו לא נולדנו בקולוניה, אנחנו נולדנו כאן, במזרח התיכון. מה, אסור לנו להביע את ההיסטוריה, את המסורת המפוארת שלנו? גם לזה מתנגדים? מזל באמת שאנחנו חיים במדינת ישראל. שערו בנפשכם אם המצב היה הפוך – או שאתה אתנו או שאתה בחוץ. צר לי שאלה שדוגלים בדמוקרטיה מנצלים אותה לפעמים לא בעניינים צודקים. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): בסוריה ובלבנון יש כזה מרכז? מגלי והבה (קדימה): בהחלט, והם גאים בעצמם. גם העדה המוסלמית לא קוראת לעצמה העדה הערבית-המוסלמית ולא העדה הערבית-הנוצרית. יש ויכוח על הלאומיות, וזאת בעיה שלו, ולא שלנו. אדוני, אני שמח שהיתה כאן הסכמה כמעט כללית של כל הבית הזה, מכל המפלגות, גם קואליציה וגם אופוזיציה, גם המפלגות האחרות. אדוני היושב-ראש, אני מבקש להודות בראש ובראשונה ליושב-ראש ועדת החינוך, הרב מיכאל מלכיאור; למנהלת הוועדה יהודית גידלי; לאפרת מורלי; ליועצת המשפטית של הוועדה, עורכת-דין מירב ישראלי, שעשתה רבות כדי שהחוק הזה יעבור במתכונתו הנוכחית; לחברי הכנסת שתמכו בחוק; לנציגי משרדי הממשלה השונים שהיו שותפים לחקיקת החוק; לפורום ראשי הרשויות הדרוזיות – שנציגים שלהם, ראש מועצת יאנוח-ג'ת וחברים אחרים, נמצאים אתנו כאן. אני מודה להם ולכל אלה שסייעו לנו בהעברת החוק. שוב אני אומר: זכותנו להביע את רגשותינו ואת עצמאותנו, גם במדינת ישראל, ובכל מקום בעולם. תודה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה למציע החוק. יישר כוח. הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק ["דברי הכנסת", חוב' כ"ז, עמ' 8736.] היו"ר אמנון כהן: אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הנושא הבא: הצבעה על הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 35) (הגבלת פיטורי עובד או עובדת של קבלן כוח-אדם המועסקים אצל מעסיק בפועל), התשס"ו–2005. אנחנו עוברים מייד להצבעה. אפשר להצביע. הצבעה מס' 8 בעד הודעת הוועדה – 24 נגד – אין נמנעים – אין הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 35) (הגבלת פיטורי עובד או עובדת של קבלן כוח-אדם המועסקים אצל מעסיק בפועל), התשס"ו–2005, נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: 24 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע בזאת כי בקשת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות להחיל דין רציפות על הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 35) (הגבלת פיטורי עובד או עובדת של קבלן כוח-אדם המועסקים אצל מעסיק בפועל), התשס"ו–2005, התקבלה ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להמשך דיון והכנה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 30), התשס"ז–2007 [מס' מ/266; "דברי הכנסת", חוב' ו', עמ' 4197; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר אמנון כהן: אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הנושא הבא: הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 30), התשס"ז–2007, קריאה שנייה וקריאה שלישית. אני מזמין את יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת משה שרוני, להציג את הצעת החוק. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): יש הסתייגויות? היו"ר אמנון כהן: לא. משה שרוני (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג לפניכם את הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 30), התשס"ז–2007, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א–1980, קובע כי זכאות לגמלת הבטחת הכנסה תינתן לאדם שמלאו לו 25 שנה והוא אינו כשיר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או שאינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי, בתנאים שונים, כמפורט בחוק. במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה לשנת הכספים 2003 תוקן חוק הבטחת הכנסה ונקבעו בו הוראות חדשות לעניין תנאי הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. בתיקון האמור הוגדרו שלושה מקרים שבהם לא תידרש התייצבות בשירות התעסוקה לצורך קביעת הזכאות לגמלה, כך שהקביעה כי אדם אינו ניתן להשמה בעבודה תיעשה על-ידי מרכז לאבחון מתמכרים לסמים, על-ידי קצין מבחן או על-ידי מרכז לטיפול באלכוהוליסטים, בהתאם למקום הימצאו של הזכאי לגמלה. בכל שאר המקרים הזכאים לגמלה נדרשים להתייצב בשירות התעסוקה ולהוכיח כי הם אינם ניתנים להשמה בעבודה כלשהי. תיקון זה הביא לכך, שאשה שמשתלמת לה קצבת נכות כעקרת בית נכה, מכיוון שאינה מסוגלת לבצע פעולות כמקובל במשק בית רגיל, וכן אדם שנקבעה לו דרגת אי-כושר להשתכר בשיעור 75% לפחות, והוא מקבל עקב כך קצבת נכות מלאה – נדרשים להתייצב בשירות התעסוקה כתנאי לקבלת גמלת הבטחת הכנסה, אף שלנוכח מצבם הקשה אין חולק כי הם אינם מסוגלים לעבוד ועל כן אינם ניתנים להשמה בעבודה כלשהי. הצעת החוק המונחת לפניכם קובעת כי עקרת בית נכה ואדם שמשתלמת לו קצבת נכות מלאה יהיו זכאים לגמלת הבטחת הכנסה בלי שיידרשו לעמוד במבחן תעסוקה לצורך קביעת זכאותם כאמור. חברי הכנסת, מדובר בתיקון שיש בו כדי להקל על קבוצות אלה לקבל גמלת הבטחת הכנסה, ועל כן אני קורא לכם להצביע בעד הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה. היו"ר אמנון כהן: חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. להצעת החוק אין הסתייגויות. הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 1–3 – 18 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. היו"ר אמנון כהן: 18 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, אני מבקשת להוסיף את הצבעתי. היו"ר אמנון כהן: איפה היית? שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): חלמתי. היו"ר אמנון כהן: אנחנו מוסיפים את קולה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): שלי, על מי חלמת, על ברק או על אילון? היו"ר אמנון כהן: אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. אפשר להצביע ולא לחלום. הצבעה מס' 10 בעד החוק – 22 נגד – אין נמנעים – אין חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 30), התשס"ז–2007, נתקבל. היו"ר אמנון כהן: 22 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 30), התשס"ז–2007, נתקבלה בקריאה שלישית. הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 82) (איסור שימוש בטלפון קבוע או נייד בשעת הוראת נהיגה), התשס"ז–2007 [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/150).] (קריאה ראשונה) היו"ר אמנון כהן: אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 82) (איסור שימוש בטלפון קבוע או נייד בשעת הוראת נהיגה), התשס"ז–2007, של חברי הכנסת דוד אזולאי ויצחק לוי – קריאה ראשונה. אני מזמין את חבר הכנסת דוד אזולאי להציג את הצעת החוק. דוד אזולאי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להודות לרב יצחק לוי, בתור לוי שוויתר לישראל. יישר כוח, וזכות הסיכום לך. היו"ר אמנון כהן: אנחנו נפצה אותו בסוף. דוד אזולאי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, הצעת החוק הזאת נועדה לתקן את המעוות. עד היום נהג לא רשאי לדבר במכשיר טלפון, אלא באמצעות הדיבורית. נשאר איזשהו חלל ריק, שבו מורים לנהיגה רשאים לדבר בזמן נהיגה ובזמן הוראת נהיגה. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): בדיבורית, או גם בלי דיבורית? דוד אזולאי (ש"ס): עד היום היה מותר למורה לנהיגה לדבר בטלפון בזמן שהוא לימד נהיגה. מובן שהדבר נעשה על חשבון השיעור, על חשבון התלמיד. יותר מכך, זה נעשה על חשבון הבטיחות של אותו מורה, שנושא באחריות כפולה – גם כמורה לנהיגה וגם כאחראי לתלמיד שהוא מלמד. לכן, בעקבות פניות רבות שהגיעו אלי מתלמידים, חשבנו לאסור כל דיבור בטלפון בשעת לימוד נהיגה. היות שבדיונים שהיו בוועדה המורים העלו טיעון לכאורה צודק, שאני לא כל כך מסכים לו, שהיות שאין להם משרד, ולפעמים תלמיד צריך לבטל שיעור מכל מיני סיבות, ועלול להיגרם נזק גם לתלמידים, החלטנו שנוכל להתיר למורה לנהיגה לדבר אך ורק באמצעות דיבורית. סביר להניח שכשהמורה ידבר באמצעות הדיבורית, והתלמיד נוכח, הוא יקצר בשיחה ולא ינהל שיחות שאינן ענייניות לצורך העבודה שלו. לכן אני פונה אל חברי הכנסת ומבקש לתמוך בהצעת החוק של חבר הכנסת יצחק לוי ושלי, על מנת לתרום ולו במעט למניעת תאונות דרכים נוספות ולבטיחות בדרכים. אדוני, תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. אנחנו נעבור לדיון. נרשמו כמה חברי כנסת, ואקרא את שמותיהם. מי שלא יהיה באולם לא אזמין אותו. נרשמו חברי הכנסת מאיר פרוש, אברהם רביץ, זבולון אורלב, דב חנין, מוחמד ברכה, אורי אריאל ויעקב מרגי. אני רואה כאן כרגע את חבר הכנסת זבולון אורלב, ואם ירצה – יעלה. בבקשה, אדוני. יש כאלה שמוותרים, כי רוצים להצביע. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אני מברך על כל הצעת חוק שיכולה לסייע בזהירות בדרכים ולמנוע תאונות דרכים, ובוודאי מורה לנהיגה צריך לתת את כל תשומת הלב לתלמיד שלו. אני מבין גם את הצורך שחבר הכנסת אזולאי דיבר עליו, שיש הודעות כאלה והודעות אחרות, אבל דיבור בדיבורית בשיעור הנהיגה הראשון, השני, השלישי והרביעי – אני מאוד מאוד חושש. לכן, אני מציע לכם לשקול שבעשרת השיעורים הראשונים יהיה אסור באופן כללי, כי שם המורה צריך לתת את כל תשומת הלב. דרך אגב, תמיד יש sms ותמיד יש ביפר. גם אנחנו יושבים כאן במליאה שעות ארוכות, ואנחנו מקבלים הודעות בביפר וגם ב-sms, כך שלדעתי ויתרתם יותר מדי מהר. אני רוצה לשאול את המציעים: האם יש חוק שאוסר על תלמיד לנהיגה לדבר בדיבורית? היו"ר אמנון כהן: – – – זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אז מותר לו לדבר בדיבורית. דוד אזולאי (ש"ס): זה כמו התלמיד בכיתה. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אני מציע, שכשאתם מחוקקים את החוק, אל תחשבו רק על המורה אלא תחשבו גם על התלמיד. בעיני זה נראה לא סביר שלתלמיד לנהיגה יהיה מותר לדבר בדיבורית. בעת שהוא לומד נהיגה, הוא בוודאי צריך את כל תשומת הלב. לא תעשו את זה – אז אני אולי אציע הצעת חוק עם חבר הכנסת גלעד ארדן, שהוא מחוקק אינטנסיבי בענייני זהירות דרכים. הערה אחרונה שאני רוצה להעיר – אני רוצה לברך את הכנסת ואת חבריה. יש באמת חקיקה עירנית מאוד ואינטנסיבית של חברי כנסת בכל הקשור בתאונות הדרכים. אני חושב שכל שבוע עולות כאן הצעות חוק ראויות, נכונות ומבורכות. אבל לצערנו אנחנו יודעים שהבעיה היא לא כל כך בחקיקה כמו ביכולת האכיפה של המשטרה, כמו ביכולת הענישה של המערכת השופטת וכמו בתשתיות למיניהן. אשר על כן, אני אומר לחברי חברי הכנסת: בצד החקיקה הענפה, ששוב אני אומר שאני מברך עליה, צריך גם לתת את דעת על חקיקה שתסדיר גם את האכיפה, את השפיטה הראויה ואת התשתיות. כידוע, חוק שחוקקנו באשר לרשות לזהירות בדרכים – ואני חושב שזה שמה הנכון – הדיווחים בכלי התקשורת הם שהממשלה עדיין מגמגמת, מדדה ואיננה פועלת כראוי להקמת אותה רשות עם אותו תקציב ראוי. אני מציע לעצמנו לעורר שוב מחדש את הנושא הזה, כדי להביא את הממשלה לפעולה יעילה במניעת תאונות דרכים. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. חבר הכנסת אורי אריאל, ברצונך לנאום? חבר הכנסת נסים זאב, אחרון הדוברים, בבקשה. יואל חסון (קדימה): מעניין – – – בפלאפון בזמן שהוא צריך לנאום. היו"ר אמנון כהן: או פה או פה. צריך – – – יואל חסון (קדימה): אף אחד לא הציע הצעת חוק כזו. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כרגע, אין לי פרייבט שאני נוהג בו, אבל כולנו – – – זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): מה אין לך? נסים זאב (ש"ס): אין לנו פרייבט. אנחנו לא נוהגים. הוא אומר שאני דיברתי עכשיו בפלאפון. אני לא באמצע נהיגה. יואל חסון (קדימה): לא עליך דיברנו. היו"ר אמנון כהן: לא עליך דיברנו. נסים זאב (ש"ס): האמת היא שהצעת החוק לכאורה נראית טוב מאוד והיא יכולה לתרום לבטיחות אולי, ויש גם עניין של גזל זמן. יש לנו הלכה מפורשת שפועלים שעומדים בראש אילן יכולים להתפלל כדי לא לגזול את בעליהם. כלומר, יש עניין שתלמיד בא ומשלם שכר עבור שיעור שהוא מקבל, והוא היה רוצה לראות את המורה שלו מרוכז בכל תנועה שהוא עושה. זה מעבר לזה שאולי הדיבור יכול להשפיע על המורה שבעצם לא רואה כל תנועה וכל משגה שתלמיד יכול לעשות תוך כדי נהיגה. החובה המוסרית של המורה היא לתת את הזמן. דרך אגב, רואים זאת גם בין חברים. כשאתה מדבר עם חבר ופתאום הוא מדבר בפלאפון, כמה זה מעצבן ומרגיז. זה כאילו מבחינת תשומת הלב שלו הפלאפון שלו יותר חשוב מהשיחה האישית שעכשיו הוא מנהל אתך. לכן, גם בוועדות קצת מקפידים, לא משום שזה מפריע למישהו, אלא זה מראה על אי-רצינות כלפי הדיונים שנערכים בוועדות כשמדברים בפלאפונים. אולי הפלאפון יותר מעניין מהנושא או מהדיון שיש בוועדה. אותו דבר כאן. כשתלמיד בא ומשלם במיטב כספו על השיעור הזה, שנמשך 40 דקות, וזה מוגבל, והמורה עסוק, זה לא משנה אם הוא מחזיק את הטלפון ביד או מדבר במיקרופון. יכול להיות שבמיקרופון זה הרבה יותר גרוע, כי גם התלמיד כן מרוכז עכשיו בשיחה יותר מאשר בנהיגה עצמה. כלומר, זה משפיע. כשהמורה מרים את השפופרת, אולי זה משפיע רק עליו. כשהתלמיד שומע את השיחה, הריכוז של שניהם עובר לתוכן השיחה. אני לא יודע מה יותר טוב או מה יותר גרוע. בכל אופן, כיוון שזה ידידי חבר הכנסת דוד אזולאי, שבוודאי העמיק בסוגיה הזאת, אני סומך את ידי עליו ולכן אצביע. היו"ר אמנון כהן: יהיו גם דיונים בוועדה, בוועדת הכלכלה, ואפשר יהיה להביע את העמדה ולבחון את הדברים. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): זה חוק גם של חבר הכנסת יצחק לוי. היו"ר אמנון כהן: אנחנו סיימנו את הדיון בנושא הזה ואנחנו עוברים להצבעה בקריאה הראשונה. יצחק לוי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): לסכם. היו"ר אמנון כהן: אמרנו שזה יהיה אחרי ההצבעה, לא? יצחק לוי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): לא. היו"ר אמנון כהן: אתה רוצה עכשיו לסכם את הדיון? חבר הכנסת יצחק לוי, בבקשה. אתה מציע החוק, ואתה תמיד מבורך. זו הצעת חוק ראויה, ורק תעבדו עליה בוועדת הכלכלה ותראו את כל ההיבטים. אדוני, בבקשה, בשמחה רבה תוכל לסכם את הדיון. שני נושאים הורדו מסדר-היום בגלל תיאומים בין המציעים לממשלה. היו עוד שני נושאים כבדים שהיו צריכים הצבעה של 50 חברי כנסת לפחות, כי הם תקציביים, וכדי שלא תיפול הצעת החוק יש הידברות בין הממשלה למציעים. לכן, בינתיים, הורדנו אותם מסדר-היום על-פי הסכמה. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): הורדתם את הממשלה או – – –? היו"ר אמנון כהן: זה בהמשך. עזוב. אדוני, בבקשה. אורי אריאל (האיחוד הלאומי – מפד"ל): – – – גם דרך סגני היושב-ראש, שאין הקפדה שהממשלה תהיה נוכחת בדיונים. היו"ר אמנון כהן: הממשלה נוכחת. תמיד נוכחת. איפה השר התורן רק? אדוני, בבקשה. יצחק לוי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, היתה תרעומת גדולה מאוד מצד המורים לנהיגה בוועדה בהכנה בין הקריאה הטרומית לבין הקריאה הראשונה. התרעומת היתה: "הרי תוך כדי השיעור אנחנו צריכים לקבל הודעות על ביטולי שיעור, על איפה אני אוסף תלמיד". באו לוועדה, ויושב-ראש ועדת הכלכלה בטובו הזמין גם כמה תלמידי כיתה י"א וי"ב, שהם היום הקליינטים העיקריים של המורים לנהיגה, כך אני מבין; כלומר, רוב הלומדים הם צעירים והם בכיתות האלה, והם אמרו: "פתאום מתבטל שיעור, ואז אנחנו רוצים לנצל את הזמן, או שגמרנו את הבחינה מוקדם או גמרנו את הבחינה מאוחר. אז איך נודיע למורה? מה לעשות?" מנחם בן-ששון (קדימה): אלו דברים שאין להם שיעור. יצחק לוי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): נכון. הם מדברים שאין שיעור. מנחם בן-ששון (קדימה): כן. – – – יצחק לוי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): התברר ממש שהמורה לנהיגה, הפלאפון שלו עבורו הוא משרד. היינו במבוכה באמת – להזיק ליהודים הטובים האלה שעושים עבודה נאמנה? התבררו שלושה דברים. הדבר הראשון: אנחנו לא מדברים כאן על בעיה של בטיחות, כי באמת לא היו תאונות. ב-20 שנה היו אולי שלוש תאונות של מורים לנהיגה. לא מדברים על בעיה של בטיחות. אנחנו מדברים על בעיה של איכות הלמידה ועל בעיה של גזל זמן. אדם בא ומשלם 85 שקלים על 20 דקות או על 40 דקות – אני לא מצוי כמה זמן שיעור הנהיגה – והוא רוצה ש-40 הדקות האלה יינתנו לו במלוא תשומת הלב. אם מתוך 40 הדקות האלה חמש או עשר דקות הם תיאומים של שיעורים ועוד פעם תיאומים של שיעורים, יש עשר דקות פחות, מה לעשות? גם בעשר הדקות האלה האוטו מתקדם, המורה לא מרוכז ולא מלמד. מתברר עוד – בוועדה לא דיברנו על כך, אבל אני אומר לכם ממכתבים שקיבלתי, כי כאשר התפרסם שהגשתי הצעת חוק כזאת קיבלתי כמה מכתבים – שזה לא רק שיחות לתאם עם תלמידים, זה גם שיחה עם אשתו מי יוציא את הילד מהגן, זה גם שיחה כמו "בדרך הביתה תביא לחם", וגם דברים אחרים. לפעמים זה גם שיחות יותר ארוכות, לא רק של 20 שניות או 30 שניות. על אף תרעומתם של המורים לנהיגה, אני חושב שההצעה צודקת. אנחנו עדיין מתלבטים אם להשאיר למורה איזו צורה של קשר בזמן השיעור או לא. ההתלבטות היתה לגבי דיבורית, בהנחה שבדיבורית המורה לא יאריך בדיבור, כי כולם שומעים. כלומר, בוודאי ובוודאי שהוא לא צריך לדבר לא באוזנייה ולא עם מכשיר. היו עמדות בוועדה שאמרו שגם דיבורית לא צריך, שבמשך כל השיעור לא ידברו כלל וכלל. היו שאמרו: בכל אופן, אם יש דבר דחוף או איזה עניין, צריך להשאיר אפשרות. זה דיון שעוד נדון בו בין הקריאה הראשונה לקריאה השנייה והשלישית שותפי הנאמן, חבר הכנסת אזולאי, ואנוכי. אני חושב שאנחנו תורמים פה איזה דבר. אני רוצה לומר לחבר הכנסת אורלב, שבאמת יש מקום לדון לגבי התלמיד, אם לתלמיד מותר או אסור, אבל הבעיה לא התעוררה. לא קיבלנו שום מקרה שהתלמיד מדבר. גם מתוך – – – היו"ר אמנון כהן: כי הדיבורית באוטו של המורה. זבולון אורלב (האיחוד הלאומי – מפד"ל): זה לא העניין, הוא צריך ללמוד. יצחק לוי (האיחוד הלאומי – מפד"ל): הוא לא מדבר. במציאות זה לא קורה. הדיבורית של המורה, התלמיד לא עוזב את הידיים מההגה, הוא לומד. אין מצב. אפשר לעשות חוק כזה, מה שאתה אומר זה הגיוני, השאלה אם לא צריך אז – לשם מה להעמיס עוד סעיף שממש אינו נצרך. אני מודה לאדוני על הסבלנות ואני מבקש מהכנסת לאשר את החוק בקריאה ראשונה ולהעבירו להמשך דיון בוועדת הכלכלה ולהכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה, רבותי. היו"ר אמנון כהן: תודה רבה. אנחנו עוברים מסיכום הדברים של המסכם ומציע החוק להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת החוק. אפשר להצביע. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 82) (איסור שימוש בטלפון קבוע או נייד בשעת הוראת נהיגה), התשס"ז–2007, לוועדת הכלכלה נתקבלה. היו"ר אמנון כהן: בעד – 9, אין נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 82) (איסור שימוש בטלפון קבוע או נייד בשעת הוראת נהיגה), התשס"ז–2007, התקבלה בקריאה ראשונה, והיא תעבור לדיון בוועדת הכלכלה לשם הכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה – מחר, יום שלישי, י"ט בסיוון התשס"ז, 5 ביוני 2007, בשעה 16:00, בעזרת השם. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 18:34.