דברי הכנסת
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לציון חמישים שנה למבצע "קדש" 3
ראש הממשלה אהוד אולמרט: 4
בנימין נתניהו (הליכוד): 8
השר לפיתוח הנגב והגליל שמעון פרס: 10
שר הביטחון עמיר פרץ: 15
הודעת הממשלה על התפטרות שר המדע, התרבות והספורט אופיר פינס-פז 19
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 19
מזכיר הכנסת אריה האן: 19
הצעות סיעות יהדות התורה - האיחוד הלאומי - מפד"ל, הליכוד ורע"ם-תע"ל - חד"ש - בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 21
1. הקיצוץ בתקציבי הישיבות ומוסדות התורה; 21
2. דברי ראש הממשלה בעת סיור בצפון כי "'חיזבאללה' לא מאיים ולא יאיים בעתיד על ישראל"; 22
3. מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים בכלל ותושבי הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב בפרט 22
משה גפני (יהדות התורה): 23
גדעון סער (הליכוד): 28
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 31
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית: 35
מתן וילנאי (העבודה-מימד): 43
אמנון כהן (ש"ס): 45
ליה שמטוב (ישראל ביתנו): 46
אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): 47
אלחנן גלזר (גיל): 49
אברהם רביץ (יהדות התורה): 50
יוסף ביילין (מרצ): 52
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): 53
מוחמד ברכה (חד"ש): 54
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 56
יואל חסון (קדימה): 57
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2007, התשס"ז-2006; 60
הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007), התשס"ז-2006 60
שר האוצר אברהם הירשזון: 61
יעקב ליצמן (יהדות התורה): 67
יעקב ליצמן (יהדות התורה): 69
בנימין נתניהו (הליכוד): 73
אורית נוקד (העבודה-מימד): 80
רוחמה אברהם (קדימה): 83
אברהם מיכאלי (ש"ס): 87
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 90
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): 93
יצחק גלנטי (גיל): 97
משה גפני (יהדות התורה): 99
אבשלום וילן (מרצ): 107
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): 112
מוחמד ברכה (חד"ש): 114
ואסל טאהא (בל"ד): 116
יצחק זיו (גיל): 120
שלמה בניזרי (ש"ס): 120
דברי הכנסת
ד / מושב שני / ישיבות נ"ה-נ"ז /
ט"ו-י"ז בחשוון התשס"ז / 8-6 בנובמבר 2006 / 4
חוברת ד'
ישיבה נ"ה
הישיבה החמישים-וחמש של הכנסת השבע-עשרה
יום שני, ט"ו בחשוון התשס"ז (6 בנובמבר 2006)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:07
ישיבה מיוחדת לציון חמישים שנה למבצע "קדש"
היו"ר דליה איציק:
אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, הנני מתכבדת לפתוח את ישיבת הכנסת היום, יום שני, ט"ו בחשוון, 6 בנובמבר 2006.
אדוני ראש הממשלה, חברי השרים, ראש האופוזיציה שלא נמצא כאן, חברי הכנסת בהווה ובעבר, לוחמים, מפקדים שנטלו חלק במבצע “קדש”, אורחים נכבדים, כנסת ישראל מתכנסת היום במלאות 50 שנים למבצע “קדש”, ובעיקר כדי להצדיע לכם, לוחמי אותה מלחמה, ולהביע את הוקרת העם כולו על ההקרבה שגיליתם ועל הערכים שהנחלתם בגופכם שלכם לדורות הלוחמים שבאו אחריכם.
רבים מחברי הכנסת הנמצאים כאן היום, וגם אני בתוכם, היו ילדים – יש כאלה שעוד לא נולדו – ותינוקות בעת המלחמה ההיא. את הסיבות למלחמה ההיא אולי מעטים יכולים עוד לזכור ולמנות, אבל כולנו גדלנו על סיפורי הגבורה והאומץ במערכת “קדש”, שמעטרים את מורשת הקרב של צה"ל עד עצם היום הזה.
באותה מערכה, ובעיקר בתוצאות שהושגו, נזרעו זרעי השלום שנכרת שנים מאוחר יותר עם מצרים וירדן. אולי שם בדיוק החלה לחלחל ההבנה בקרב מדינות שהיו האויבות הכי גדולות של ישראל הצעירה, כי יקשה עליהן לגבור על ישראל בכוח הזרוע. המדינה הצעירה הצליחה לנהל מערכת מנע שהיתה הצלחה צבאית ומדינית מזהירה.
היום, במלאות 50 שנה למבצע “קדש”, אנחנו מוקירים את הלוחמים וזוכרים בכאב ובגאווה את הנופלים. הניצחון המזהיר הושג במחיר דמים יקר – 172 חללים. אב שכול, משה עומר, מקיבוץ משמר-העמק, שבנו היחיד נפל בקרב על רפיח, כתב אז לראש הממשלה דוד בן-גוריון מלים מצמררות המעידות על המחויבות הלאומית באותה מערכה. כך הוא כתב: "עם כל הכאב שבלבי על אובדן מאור עיני, שום טיפת תרעומת לא מכערת את כאבי העמוק, האמן לי. לו גם בני ידע מראש את הגורל הצפוי לו, לא היה נרתע אף לרגע מללכת בדרך שבה הלך ונלחם".
עמיתי חברי הכנסת, מעלילות הגבורה הרבות של מבצע “קדש”, בחרתי לסיים את דברי בסיפורו של טוראי במילואים יהודה קן-דרור. ביום הראשון למערכה נפרסו הצנחנים במבואות מצרי הררי, הוא מעבר המיתלה. למחרת חצה את המעבר הקשה כוח צנחנים. מבין הסלעים והכוכים נורתה עליו אש צולבת שבלמה את תנועתו. מספר ההרוגים והפצועים גדל ולא היתה דרך לחלצם. הוחלט לשלוח מתנדב שייסע בג'יפ, ימשוך אליו את האש וכך יהיה קל יותר לחשוף את עמדות האויב. אף שידע שסיכוייו להישאר בחיים קלושים, התנדב יהודה למשימה. המצרים ירו עליו מכל סוגי כלי הנשק עד שהג'יפ נבלם. נהגו, יהודה, נותר ליד ההגה מתבוסס בדמו.
משורר התקופה, נתן אלתרמן, כתב אז בדרכו הפיוטית: "שטף המסע הצבאי המהיר כמו סער שאין לו אח, אך רק הלוחם, שזחל במטר אש ועל גבו רעו שיש בו נשמה, ידע מה ארכו השניות העוברות בסך עד התקפל תחתיו עוד שעל אדמה".
לכם, לוחמי “קדש”, אני אומרת, שזה סוג המחויבות וההקרבה שנדרשתם לו. לכך זקוקה מדינה שעדיין נלחמת על חייה. לצערי, אף שחלפו 50 שנה מאז, אנחנו עדיין נלחמים על קיומנו, וסיפורי הגבורה שלכם מאז הם עמוד האש שלפני המחנה.
אדוני ראש הממשלה, בבקשה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, "לא אגדה, רעי, ולא חלום עובר, הנה מול הר-סיני, הסנה בוער". כך כתב יחיאל מוהר בשיר המזוהה ביותר עם מלחמת סיני, היא מבצע “קדש” שאנחנו מציינים היום 50 שנה לעריכתו.
"לא אגדה, רעי, ולא חלום עובר" כתב מוהר, דווקא משום שאירועי הימים ההם היו עטופים כבר בעת התרחשותם בדוק של אגדה, ומשום שהעם בישראל צפה בהם כבחלום. אומנם, כיבוש סיני בשמונה ימים, כשהר-סיני בידינו וגנדי מניף עליו - בליווי אורי דן - את דגל ישראל ורושם על קלף: "ראשוני צבא-הגנה לישראל, נפעמים ומתרוננים, נושמים אוויר פסגות", ושריון ישראלי מגיע עד לשארם-א-שיח' - כל אלה נראו כולם כאירועי חלום.
זה היה חלום קצר, שכן 31 שעות אחרי שהודיע בכנסת ש"לא נתבטל בפני תקיפי עולם כשאין הצדק אתם", וכוחות צה"ל יישארו בשטחים שכבש - נאלץ ראש הממשלה דוד בן-גוריון להורות על נסיגת כוחות צה"ל לגבול הבין-לאומי.
מבט ממרחק 50 שנה מאירועי אותן שנים הוא מבט של חוכמה שלאחר מעשה; מבט אל תקופה ומציאות אחרות לחלוטין. מדרך הטבע הסיכום הוא מעורב - יש דברים שמעוררים בנו חיוך ויש דברים שהיום אנחנו שופטים אותם אחרת, ויש דברים שגם במבט של 50 שנה לאחור תקפים ויפים כמו בשעתם.
יש בין ההיסטוריונים החדשים שקובעים שמלחמת סיני לא היתה מלחמת "אין ברירה". הם שמים דגש רב בהשתתפותה של ישראל בקנוניה כביכול שיזמו אנגליה וצרפת במטרה להשיב להן את השליטה על תעלת סואץ שהולאמה על-ידי נשיא מצרים עבד אל-נאצר.
ספק אם מישהו בישראל של היום היה תומך בהתחברות דומה לשתי מעצמות המנסות - כנגד מהלך ההיסטוריה - לשמר את נכסיהן בארצות לא להן. עדיין, מהבחינה הישראלית מלחמת סיני היא דוגמה מובהקת למלחמה יזומה שנכפתה על-ידי מי שפתח בה.
ישראל קבעה לעצמה כמה מצבים שהיו אז בגדר קאזוס בלי - עילה מוצדקת לפתיחת מלחמה. הדברים לא היו בגדר סוד: שיבוש החיים התקינים בישראל באמצעות פעולות טרור, חסימת נתיבי הים והאוויר במפרץ אילת, ערעור מאזן החימוש בין צה"ל לצבאות ערב, כריתת ברית צבאית משולשת בין מצרים, סוריה וירדן, והקמת מפקדה ערבית משותפת שאחת מטרתה - מלחמה בישראל.
כל עילות המלחמה האלה הפכו בשנים 1956-1955 לעובדות מעיקות אשר איימו על שלומה וביטחונה של ישראל. מאוגוסט 1955 הפעיל הצבא המצרי יחידות "פדאיון" בהיקף נרחב לביצוע מעשי רצח ופיגועים בתחומה של ישראל. ב-1956 המצב התחיל להיות בלתי נסבל. מעשי רצח הפכו לדבר שבשגרה. באשקלון, בסדום, במעוז-חיים, ברמת-רחל, בכבישי הנגב, ואפילו במושב שפיר, לא רחוק מתל-אביב, נרצחו ילדים, נשים וגברים.
מצרים החמירה את ההסגר הימי שהטילה כבר ב-1953 במפרץ אילת. מטוסי ישראל ואוניותיה שוב אינן מורשות לעבור במצרי טיראן. חברת "אל על" נאלצה להפסיק את טיסותיה לדרום-אפריקה. מאזן החימוש התערער בעקבות שתי עסקות נשק גדולות – מצרית-צ'כית וסורית-רוסית. ב-24 באוקטובר נחתם הסכם על הקמת פיקוד צבאי משותף לצבאות מצרים, סוריה וירדן.
כשמצרפים את הדברים אלה לאלה, יש רק דרך אחת לתאר את המצב שנוצר: טבעת חנק שהלכה והתהדקה סביב צווארה של ישראל. את הטבעת הזאת בא מבצע “קדש” לפרוץ, והוא אומנם עשה זאת.
תחושת השחרור הפתאומי מהמצור המעיק והמאיים הזה במהירות שהפליאה לא רק את העם אלא גם מומחי ביטחון, היא ללא ספק זו שהולידה את הטקסטים המתפעמים שנכתבו אז ומעוררים אצל אחדים חיוך.
כמו האיגרת ששלח דוד בן-גוריון לחיילי חטיבה 9 ומפקדיה עם כיבוש שארם-א-שיח': "הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד. אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".
מלכות ישראל השלישית האריכה חיים 31 שעות בלבד. ממשלת ישראל, שנאלצה לציית לתכתיב אמריקני-רוסי מלווה באיומים קשים ובוטים, למדה שיעור חשוב במגבלות כוחה בזירה הבין-לאומית.
גברתי היושבת-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, אנחנו ארץ שאוהבת לנפץ מיתוסים. הרבה פעמים מדובר בלא יותר מתאוות ניפוץ ולא בטיעונים שיש בהם טעם. מיתוסי הגבורה של הצנחנים במיתלה ושל שריונאי סכר הרואפה נשארו חיים ומרגשים גם אחרי כל הניתוחים המאוחרים המציגים את שני הקרבות האלה כמיותרים כביכול או ככושלים ברמה החטיבתית.
גם את זה אנחנו צריכים לזכור בזוכרנו את מבצע “קדש” – את התרומה האדירה שתרמו סיפורי הגבורה שלו למורשת הצה"לית ולדרך חינוכו ועיצוב דמותו של המפקד והחייל בצה"ל.
מופת חייו ומותו של יהודה קן-דרור, זיכרונו לברכה, איש ירושלים, שמשך אליו את אש המצרים כדי לחשוף את מקורות הירי שלהם וכך לאפשר לחבריו לנצח בקרב העקוב מדם, הוא המופת שלאורו גדלו והתחנכו דורות רבים של חיילי צה"ל. סרן רועי קליין, זיכרונו לברכה, שלפני שלושה חודשים, בקרב הקשה בבינת-ג'בל, קפץ על רימון שנזרק לעבר חייליו והקריב את עצמו כדי להציל אותם, הלך בעקבותיו של סגן עודד לדיז'נסקי, זיכרונו לברכה, מהצנחנים במיתלה, שחסם בגופו רימון מצרי שעמד להתפוצץ ולהרוג שניים מחייליו.
תרומה ערכית וחינוכית דומה תרמו לחיילי חיל השריון חיילי הפלוגה של משה בריל, לימים האלוף משה בר-כוכבא, אשר בקרב על מוצב סכר הרואפה באבו-עגילה כבשו את יעדם כשכל הטנקים שלהם פגועים, עם תותחים ומקלעים משותקים, בלי תחמושת, אך ורק בכוח דבקותם במטרה.
לא יהיה מוגזם לקבוע שמלחמת סיני היא תעודת הלידה של צה"ל כצבא מודרני. צה"ל הפגין אז לראשונה כושר הפעלת כוחות בקנה-מידה נרחב בשיתוף פעולה בין-זרועי ובין-חילי. התעוזה שאפיינה את כוחות הקומנדו דוגמת יחידה 101, הפכה במלחמת סיני לסטנדרט הפעולה של הצבא כולו. שני חילות התגלו במבצע הזה ככוכבים עולים שיתפסו את מקומם הראוי במערך הכוחות של צה"ל – חיל האוויר וחיל השריון.
גם ממרחק של 50 שנה הישגי מלחמת סיני נראים הישגים בעלי משמעות. צה"ל ביסס וחיזק את כוח ההרתעה שלו, ומדינת ישראל זכתה ל-11 שנים של שקט בגבולה עם מצרים ולשמונה שנות שקט בגבולה עם ירדן. פעולת ה"פדאיון" הופסקה.
למרות פעולת התיאום עם המעצמות, שנחשפה וזכתה לגינויים חריפים, התחזק מעמדה הבין-לאומי של ישראל, ומדינות רבות בעולם השלישי החלו לבקש את קרבתה ואת סיועה בתחום הצבאי ובתחומים אחרים. לשותפות עם צרפת היו שתי תוצאות חיוביות נוספות: נפרץ אמברגו הנשק על ישראל והתאפשרה הקמת הכור בדימונה.
על כל אלה ניצח מי שהיה אז ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, ולידו שניים מהנועזים, החכמים והמבריקים שבפורצי הדרך בתחום המדיני והצבאי: משה דיין, שהיה אז הרמטכ"ל, ושמעון פרס, שגם היום הוא בין פורצי הדרך המבריקים, הנועזים והמחדשים.
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, מהבחינה המדינית נלמד הלקח העיקרי של מלחמת סיני. מאז ישראל אינה קושרת את מהלכיה הצבאיים עם מעצמות זרות, היא סומכת על עצמה ועל כוחה בלבד ואינה מבקשת מאיש אישור לצאת לפעולות של הגנה עצמית.
50 שנה אחרי מבצע “קדש” אנחנו זוכרים אותו כציון דרך חשוב בתולדות המדינה וכמערכה אשר עיצבה את דמותו של צה"ל והכינה את הקרקע לניצחונו ההיסטורי במלחמת ששת הימים.
אך בזוכרנו היום את מלחמת סיני חובה עלינו לזכור ולהזכיר באותה נשימה גם את האירוע הטרגי שהתרחש ביום תחילת המבצע: טבח כפר-קאסם. הדברים קשורים לא רק משום שהטבח אירע ביום הראשון למלחמה, אלא גם משום שגרם לו העוצר החריג שהוטל על כמה כפרים ערביים על רקע המבצע. לכן, בזוכרנו היום את 172 חללי צה"ל שנפלו במלחמת סיני, חובה עלינו לזכור גם את 49 הכפריים השלווים שנהרגו על הפרת העוצר שהם אף לא שמעו עליו. גם הם מחללי העימות ההוא, שעיצב את זירת המזרח התיכון לשנים רבות קדימה.
גם בתחום הזה הלקח הופנם. כוחות הביטחון של ישראל למדו מאז להכיר את הדגל השחור המתנופף מעל פקודה בלתי חוקית בעליל, כמו הפקודה לירות אל עבר אותם חפים מפשע.
וכך, במבט לאחור, 50 שנה אחרי, מלחמת סיני, היא מבצע “קדש”, מצטיירת בדרך שהיא כל כך אופיינית לנו: תערובת מרתקת של הישגים וניצחונות מופלאים ושל מהלכים הנתונים במחלוקת, של מעשי גבורה מעוררי השראה ושל טרגדיות קורעות לב. והשאר, כפי שאומר המשורר, יסופר בתולדות ישראל.
היו"ר דליה איציק:
תודה, אדוני. יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו.
בנימין נתניהו (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, לוחמי “קדש”, משפחות הנופלים, חברי הכנסת, המשמעות הראשונה של “קדש” היא אומץ לב. בקרב, כדי לנצח, אתה צריך הרבה דברים: אתה צריך קור רוח, קריאת השטח, קריאת האויב, הפעלת הכוח שלך בתנועה ובאש – בדרך כלל במהירות, לא תמיד – אבל מעל לכול אתה מוכרח אומץ לב. הרומאים כבר עמדו על כך שאומץ לב הוא התכונה החשובה ביותר, כי הוא שומר על כל שאר התכונות; הוא מבטיח את קיומן.
ב"קדש" התגלה אומץ לב בלתי רגיל. נכון שעמנו הפגין אומץ לב גם קודם לכן, במלחמת העצמאות, אבל כאן היתה הפעלה של צבא סדיר, מהסוג שלא היה לנו במלחמת הקוממיות, ועם זאת הוא נקלע למצבים קשים מאוד וגם הכניס את עצמו למצבים נועזים מאוד – לצניחה בעורף האויב בפריצת המיתלה, בתוך אויב שמטווח אותך מכל הכיוונים.
ב"קדש" נתגלו אומץ לב צבאי של צה"ל, רוח מפקדים קרה ואמיצה ורוח חיילים נועזת וגיבורה. זה ללא ספק עיצב את כולנו. התגייסתי ב-1967, ואני זוכר סיפורים על “קדש” – גם על מלחמת ששת הימים שרק הסתיימה, כמובן – אבל על “קדש”. זה כבר היה בפנתיאון שלנו. אני לא אומר את זה בביטול, אני אומר את זה בהערצה. זה הדבר הראשון – במובן מסוים אולי החשוב ביותר.
הייתי מעלה עוד שלושה דברים שהם לקחי יסוד שמלווים אותנו גם היום: ב“קדש” הוטבעה התודעה שצה"ל הוא צבא מנצח. זה לא היה ברור לפני כן. בעור שינינו הגענו להפסקת האש במלחמת העצמאות, ואחר כך הצלחנו לעשות את מה שהצלחנו – להדוף את צבאות ערב. אבל היינו אז מדינה עוברית, ולא היה ברור שנשרוד. ב”קדש” הבהרנו שיש לנו כוח צבאי, יש לנו צבא מנצח עשיר בדמיון, עשיר בתעוזה, עשיר בגבורה, עשיר בניצחון. זה היה דבר חשוב מאין כמוהו.
נכון שעל הצריבה הזאת היו כאלה שעדיין חלקו בעולם הערבי. הם אמרו: זה בגלל בריטניה, זה בגלל צרפת. זה אושש סופית במלחמת ששת הימים, אבל זה נצרב ב”קדש”. אז היה להם שיקול נוסף. הם אמרו: נכון, אבל בששת הימים הם הפתיעו אותנו, אנחנו נפתיע אותם. אז זה אושש עוד פעם ביום הכיפורים, וזה החזיק מעמד עד מלחמת לבנון השנייה.
הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא להחזיר את הצריבה הזאת, את התודעה הזאת - צה"ל הוא צבא מנצח. זה מה שהיה ב”קדש” וזה מה שצריך לחזור היום.
הדבר השני, לבריטים ולצרפתים היו האינטרסים שלהם, אבל האינטרס שלנו היה מתקפת "פדאיון". ה"פדאינים" באו מגבול מצרים, הם באו מרצועת-עזה, כמו שהם באים היום. המנהיגות אז - מדובר בבן-גוריון, מדובר במשה דיין ומדובר, כמובן, גם באריאל שרון ורפאל איתן, הלוחמים והמפקדים המהוללים, ללא מירכאות; הם הבינו שאתה לא יכול לעקור את הטרור על-ידי פעולות ממוקדות על הטרוריסטים. אתה חייב לפעול מערכתית, לא רק נקודתית, אתה חייב לפעול נגד מדינת האם. במקרה הזה מדינת האם היתה מצרים, ששלטה אז ברצועת-עזה. הפעולה הזאת לא היתה פעולה נקודתית, היא היתה פעולה של טיפול שורש. 11 שנה של שקט בגבול מצרים הן לא דבר של מה בכך, אבל זה נבע מכך שהטיפול היה טיפול שורש מערכתי במדינת האם.
היום מדינת האם היא לא מצרים, אם כי מצרים, לצערנו, אינה מגלה אותה נחישות שהיינו רוצים לראות בסגירת עזה, אבל הטרור בא מעזה, הוא בא ממשטר האם שם, וצריך להיכנס כאן לאותו טיפול שורש כמו אז.
הדבר האחרון, דוד בן-גוריון אכן הכריז שנישאר בסיני ונאלץ לסגת מייד. הדבר הזה צריך להבהיר לנו אמת יסודית שאנחנו חיים אתה, והיא שאי-אפשר לעגן ניצחון צבאי בלי לעגן אותו בניצחון מדיני, ואי-אפשר לעגן ניצחון מדיני בלי לעגן בניצחון בדעת הקהל, ואי-אפשר לעגן ניצחון בדעת הקהל בלי שתשכנע את דעת הקהל שאתה צודק והאויב שלך לא צודק. כל השרשור הזה היה חסר ב”קדש”. הערבים, האויבים שלנו, הבינו את זה, ואחרי הניצחון המזהיר שלנו בששת הימים הם יודעים שהם לא יכולים לנצח אותנו קונבנציונלית – אלה שנשארו אויבינו - אז הם מנסים לפרק אותנו על-ידי פרימה פוליטית, באמצעות פנייה לדעת הקהל, באמצעות פנייה לחוש הצדק; אנחנו בכלל כבשנו, אנחנו יזמנו, אנחנו עושקים וכו' וכו', על מנת שיוציאו אותנו משם. לפרק את הניצחון הצבאי שלנו באמצעים פוליטיים, קרי, דעת הקהל, קרי, אנחנו לא צודקים.
אנחנו עדיין נתונים במאבק גדול, גם מול הטרור וגם מול מדינת האם הרחוקה, אבל נדמה לי שהלקחים האלה, כולם, נצרבו ונולדו ב”קדש”. הם צריכים ללוות אותנו. ההישג של “קדש” היה גדול מאוד למדינה הצעירה. זה הוציא אותנו ממצב של עובריות למצב של עוצמה. צריך לזכור דבר אחד, מידת היוזמה, נחישות המנהיגות, בהירות הדרך - כל אלה הן שקבעו את גורל המערכה. זה היה נכון אז, זה נכון גם היום.
היו"ר דליה איציק:
אדוני המשנה לראש הממשלה, בבקשה. יחתום את הדיון שר הביטחון.
בנימין נתניהו (הליכוד):
בדברי השבח שלי על המנהיגות אני חייב לכלול גם את שמעון פרס.
השר לפיתוח הנגב והגליל שמעון פרס:
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה להודות לראש הממשלה על הדברים היפים, שאני מקווה שאני ראוי להם. אבל אני חייב לתקן תיקון היסטורי שנוגע לדוד בן-גוריון. אני יודע שזה חזר, גם ראש הממשלה נתפס בזה, זה עניין מלכות ישראל השלישית. הייתי עם בן-גוריון כשהציג את מבצע “קדש” בפני הממשלה. הוא אמר להם בהצגה: אנחנו לא נישאר בסיני. הוא אמר להם: אנחנו לא נישאר ברצועת-עזה. ככה שזה לא היה שום חלק בתוכנית. אחר כך הייתי אתו בקיבוץ נגבה, אם אינני טועה, ושם החברים שאלו אותו על מלכות ישראל השלישית. הוא אמר: היינו באמצע משא-ומתן, מה רציתם שאגיד, שניסוג? אבל אני מודיע לכם – חשוב מאוד להבין - בן-גוריון מראש אמר: לא נישאר בסיני.
אני חושב שמבצע “קדש” היה מלאכת מחשבת מדינית, פלוס וירטואוזיות צבאית יוצאת דופן, גם של המפקדים, ובראשם משה דיין, גם של החיילים וגם של המפקדים. אני אומר את זה מפני שבמידה מסוימת גם אז, ב-1956-1955, היה מצב-רוח קשה מאוד במדינת ישראל, כמעט כמו היום.
הצטרפו שלוש בעיות עיקריות. הבעיה הראשונה היתה ה"פדאיון". ה"פדאיון" השתולל בישראל. מי שעדיין זוכר, ירו על הארכיאולוגים ברמת-רחל, ירו על סטודנטים שנסעו באוטובוס ליד סדום, הרגו במסיק זיתים ליד אשקלון, כל יום, כל יום. זה בא מירדן וזה בא ממצרים. לנו היו פעולות תגמול.
העניין הגיע לשיאו כמה ימים לפני מבצע “קדש”, ב-10 באוקטובר 1956, כאשר עשינו פעולת תגמול נגד הלגיון הירדני בקלקיליה ופוצצנו את בניין המשטרה. היתה הסתבכות במקום, והירדנים ביקשו מהאנגלים להתערב. אני רוצה להזכיר שנפלו לנו 18 צנחנים באותה היתקלות, ללגיון נפלו 100 לגיונרים, וזה היה על סף מלחמה. הירדנים ביקשו להפעיל את ההסכם בין ירדן ובין אנגליה. למחרת, השכם בבוקר, דפק מיופה הכוח הבריטי על דלתו של דוד בן-גוריון – השגריר לא היה - ובא להזהיר אותו. הוא אמר: אם תמשיכו, אנגליה תתערב לצד ירדן. אני אומר את זה בשביל שיבינו מדוע בן-גוריון התייחס בחשדנות עצומה כזאת לאנגלים. הגענו בעניין הזה למשבר גם בעזה, גם בירדן, ועוד צעד אחד היתה פורצת מלחמה.
הדבר החמור השני שהיה, ובעיני בן-גוריון חמור מאין כמוהו, הוא סגירת מצרי טיראן. בן-גוריון הודיע שסגירת המצרים היא בעיניו עילה למלחמה. מי שהכיר את בן-גוריון אמר: הוא הודיע, והוא התכוון לזה. ואכן, בסוף 1955 הוא הביא בפני הממשלה הצעה לפרוץ את מצרי טיראן בכוחו של צה"ל. לצערו, אולי גם לצער אחרים, לא היה לו רוב בממשלה והוא נאלץ לגנוז את התוכנית, ונשארנו שוב תלויים באוויר.
אז בא דבר שלישי, חמור מכול, אחרי ועידת-באנדונג התחילה אספקת נשק מסיבית למצרים, לסורים. באו מטוסי הסילון הראשונים, ה"מיגים" – ה"מיג 17", באו הטנקים הנוראים האלה, התותחים והטילים שלא ידענו עליהם, ולנו לא היה ביד שום דבר. אם החברים עדיין זוכרים, היה מה שקראנו העסקה היהודית מול העסקה הצ'כית. הלכנו לחפור, הלכנו להקים גדרות ודברים כאלה, אבל זאת לא היתה תשובה.
עד היום הזה, כשאני מסתכל אחורה, אני שואל את עצמי שאלות כנות ונוגות: ארצות-הברית הצביעה בעד הקמת מדינת ישראל, וכמוה גם מדינות אחרות. לפני שקמה המדינה, לפני שהיה צבא, תקפו אותנו שבע מדינות ערביות. מדוע סירבו לתת לנו רובים להגנה עצמית? מדוע? לא דובר על טילים ולא על מפציצים. אוורל הרימן, שהיה היועץ של טרומן, ואחר כך של אחרים, הזמין אותי באחד הימים לארוחת צהריים ואמר: שמעון, בוא נדבר דוגרי, יש לך טענות כלפי אמריקה? אמרתי: טענות אין לי, אבל תסביר לי דבר אחד - מדוע כשהכרתם במדינת ישראל סירבתם לתת לנו נשק להגנה עצמית? בן-גוריון התהלך כאן עם פתק בכיס: כמה מקלעים יש לנו - אם אינני טועה, דובר על 59 מקלעים – כמה רובים יש לנו. לא היו לנו מטוסים ולא היו לנו דברים אחרים. הפקירו אותנו, וזאת היתה הטראומה הגדולה.
עכשיו, היה הסכם בין שלוש המעצמות המייצרות נשק מודרני, פרט לרוסיה – אנגליה, צרפת וארצות-הברית של אמריקה – לא למכור נשק לישראל אלא בהסכמת השלוש, ואנחנו נאלצנו לחפש נשק במחתרת, מכל מיני "קונטרבנדות", אבל לא היה לנו נשק ממש. ואז הייתי בין אלה שחשבו שהדרך היחידה לפרוץ את האמברגו היא צרפת.
אני מוכרח להגיד, בגילוי לב, שההנהגה המדינית שלנו אז לא כל כך האמינה בצרפת, ואני מדבר גם על בן-גוריון. מי זאת צרפת? זו שנכשלה במלחמת העולם השנייה, ודה-גול נחשב בעיני צ'רצ'יל כצלב סאן-לורן כבד על כתפו, שלא נותן לו לזוז. מיהי צרפת הזאת? אני חשבתי אחרת, מפני שהייתי שם, ביקרתי שם, ראיתי צרפת שאינה מחולקת בין עשירים לעניים, בין 400 משפחות עשירות לאנשים עניים, בין קתולים לבין פרוטסטנטים. ראיתי צרפת אחרת, מחולקת לפי קווים ברורים, ה"מאקי" – ומשתפי הפעולה. זה טשטש את כל הדברים האחרים.
תסלחו לי על זיכרון אישי קטן. הייתי אורח בארוחת ערב אצל הרמטכ"ל הצרפתי, ישבתי ליד הגברת שלו, והיא אמרה לי: תשמע, אל תסביר לי שום דבר; אני הייתי במחנה ריכוז יחד עם היהודים – אתה צריך להבין אותי. ואז צרפת כולה התגייסה כאיש אחד, חוץ מאלה ששנאו אותנו, כרגיל, והיה מפגן של אהדה לישראל שאף פעם לא אשכח, כל ימי חיי. עמדו לימיננו, צרפת נתנה לנו דברים שאף מדינה אחרת לא נתנה לנו. היום מותר לספר על ויתור על כספים, ונשק חינם, ומטוסים, ותותחים, וטנקים וטילים ועוד דברים שלא אזכיר. לא היה דבר כזה. כל הנשק שלנו, לא רק במבצע “קדש”, גם במלחמת ששת הימים, היה צרפתי, ובמידה מסוימת גם ביום הכיפורים. בלי זה אני לא יודע מה היה קורה.
בעיני ובעיני בן-גוריון פריצת האמברגו היתה השיקול העליון, מפני שחיילים טובים היו לנו, אבל אי-אפשר לשלוח לקרב חיילים בידיים ריקות, וחיילים עם ידיים ריקות לא יכולים לעמוד מול טנקים, מול טילים ומול דברים אחרים. היה קשה מאוד.
אני לא אכנס כאן לספר זיכרונות איך זה קרה וכדומה, אבל אני כן חייב להגיד שגם התפתחו יחסים יוצאים מן הכלל בין ההנהגה הצרפתית ובינינו, יחסי אמון שלא היו קיימים עם שום מדינה אחרת כמעט. הכול בעל-פה. מי שרוצה יקרא ויראה.
ב-1955 היו בחירות בצרפת, ודווקא מי שחשבנו שלא יעלה – עלה. גי מולה, שהיה סוציאליסט, נבחר להיות ראש הממשלה, והיחסים בינינו כבר היו די הדוקים. גי מולה אמר לי: שמעת שאומרים שאני אנטישמי? לא ידעתי בדיוק מה להגיד, אמרתי שיש שמועות כאלה. הוא אמר: אני לא אנטישמי, התחריתי עם מועמד אחר לרשת את ליאון בלום, הוא היה יהודי, אני גוי, אבל זה לא עניין של אנטישמיות. אמרתי לו: לסוציאליסטים יש לי טענה אחרת, לא על אנטישמיות, אלא: כאשר אתם באופוזיציה אתם בעדנו, וכשאתם הולכים לממשלה אתם שוכחים ואתם נגדנו. נתתי את הדוגמה של בווין. גי מולה אמר לי: אני בווין לא אהיה, ובאמת למחרת, כשהוא עלה לשלטון, הוא צלצל אלי לתל-אביב והזמין אותי בערב הראשון לכהונתו, והתחילו יחסים.
יחסי האמון האלה הגיעו לידי כך שבורז'ס מונורי, שהיה שר ההגנה, הזמין אותי וסיפר לי שהם מתכננים את התוכנית הזאת, ושאל מה צה"ל היה עושה. אמרתי לו שבן-גוריון חשב ללכת לשחרר את מצרי טיראן גם בלי הצרפתים ובלי האנגלים. לצערנו, הוא לא קיבל את זה. אחר כך הוא שאל אותי כמה זמן, אנחנו מעריכים, ייקח לצה"ל לכבוש את סיני, ואמרתי לו שבועיים. הוא ישב עם כל אנשי הצבא; הם לא האמינו, הם חשבו שזה סיפור.
עם זה, הצרפתים, שהיו מאוד קרובים לנו, עמדו בקשר גם עם האנגלים, והיתה סתירה בין המועדים של האנגלים ובין המועדים של הצרפתים. הצרפתים רצו כמה שיותר קרוב – הם חששו שהממשלה שלהם הולכת ליפול. האנגלים רצו כמה שיותר רחוק, כדי שיוכלו להתכונן לפלישה למצרים כאילו פלשו לאירופה, עם כל מיני דברים שקשה להעלות על הדעת. אני לא ידעתי בדיוק מה עמדתו של בן-גוריון. גם משה לא ידע. כתבתי לבן-גוריון שבורז'ס אמר שיש שלושה מועדים – המועד הצרפתי, המועד האנגלי, ואולי יש מועד ישראלי – ולפי הערכתו המועד הישראלי קרוב למועד הבריטי יותר מאשר המועד הצרפתי, מפני שגם ישראל רוצה להתכונן כראוי. פתאום אני מקבל מברק מבן-גוריון: תגיד להם שהמועד הצרפתי מתאים לנו. זה היה הרמז הראשון לכך שיש על מה לדבר.
הצעתי לבורז'ס מונורי שנעשה ועידה מוקדמת. לוועידה באו גולדה, משה כרמל ומשה דיין, עליהם השלום, ואנוכי, ושם דיברנו. קודם כול הכנו את השטח – שיהיה נשק. על השולחן של בן-גוריון היה כתוב פתק: "אל תצא למלחמה לפני שתעשה חיל" – אל תדון בדברים כאלה אם אין לך נשק ביד.
הוועידה הזאת הסתכמה "ככה ככה", ובכל אופן גי מולה הזמין את בן-גוריון לפריס כדי לדון. משה, בן-גוריון ואנוכי נסענו לשדה-התעופה הצבאי בחצור, ובן-גוריון אמר כמעט בכעס: הצרפתים יודעים שאני לא הסכמתי? אם לא, אני חוזר. אמרתי: בן-גוריון, הצרפתים הזמינו אותך, לא התחייבתי על שום דבר בשמך. הוא אמר: אם הם לא יודעים, תגיד להם עוד פעם. אני חוזר. הוא לא רצה לבוא כדבר מובן מאליו. הוא גם לא רצה לבוא כאדם שעושה מיקח וממכר.
באנו לצרפת, ומשה ואני השתגענו – לא ידענו אם הוא בעד או נגד. הוא לא הוציא הגה מהפה. נפגשנו עם הצרפתים, ועל מה הוא דיבר, כמובן? על פילולוגיה, על פילוסופיה, אילו מלים יש בשפה, והצרפתים עמדו תוהים. אמרתי להם: רבותי, הוא לא יבקש מכם שום דבר, תבואו אתם ותציעו. אז הוא בא, והבריטים הואילו להסכים שאנחנו נשמש עילה למלחמה. בן-גוריון אמר: אנחנו עילה? תשכחו מזה. אני בחיי לא שיקרתי, וגם לא אשקר למענכם. צריך להבין שבן-גוריון תמיד חשב על מלחמה בשני ממדים: הקרב – וספר ההיסטוריה. הוא לא רצה שישראל תופיע כעילה או כחרב להשכיר בשביל אינטרסים אחרים.
היה משבר גדול מאוד, לא אאריך ולא אכנס לכל הפרטים, ובסוף הגענו להסכם הזה – אבל בחלוקת תפקידים. תיאמנו מועדים, לא תיאמנו יעדים. זאת אומרת, אנחנו לא הולכים יחד עם הצרפתים והאנגלים – אנחנו קובעים לוח זמנים.
כאן אני רוצה להגיד על חברי וידידי, שהערצתי אותו – אני מעריץ אותו גם היום – משה דיין, שבאמת גילה חוכמה בלתי רגילה. מה לעשות? איך מצד אחד להיות עם ולהרגיש בלי, כמו שאומרים. איך ללכת אתם ולהיות בנפרד. ואז משה הציע את המהלכים הבאים: קודם כול, הוא אמר שנתחיל את המלחמה מהסוף. לא נלך לעבר הסואץ, אלא נתחיל מהמיתלה ונלך בחזרה. ואז יש גבול, ולא יגידו שישראל תוקפת את סואץ.
אגב, במיתלה היו שני לוחמים נועזים ביותר. הראשון שנחת במיתלה היה רפול, שבאמת היה איש נועז ואמיץ – אני אף פעם לא אשכח את זה, כל ימי חיי; ואחר כך, ייבדל לחיים ארוכים, אריק, שניהל קרב קשה מאוד בחפירות בלתי אפשריות. אבל הרעיון היה להתחיל את המלחמה מהסוף.
אחר כך, טור אחר, הטור הדרומי, בראשותו של אברהם יפה, הלך לעבר שארם-א-שיח', כדי לשחרר את מצרי טיראן. והאחר הלך לכיוון עזה - ששם היו ה"פדאיונים" - בראשותו של חיים בר-לב, השריון, והם לא התאפקו, הגיעו לעזה והמשיכו הלאה; הם היו צריכים לעצור בעזה. התוכנית בדרום היתה להגיע לשארם-א-שיח' כדי לפתוח את מצרי טיראן, במרכז - לרתק את הכוחות המצריים, ואני רוצה להגיד: ניתנו הוראות לצבא להשמיד כמה שאפשר נשק, להימנע מלהרוג אנשים. אני יודע שכל קורבן כואב, אבל זה גם השפיע עלינו. לנו היו 172 הרוגים במבצע הזה, חציים בתאונות, חציים בקרבות, אבל זה – כולם בקרב. אבל, למצרים היו כ-5,000 שבויים, וארבעה מצדנו.
עכשיו נסתכל על תוצאות הקרב. כל ההיסטוריונים ההם, על מה הם מדברים? ההיסטוריונים אחראים לכך שמצרי טיראן יהיו פתוחים? ההיסטוריונים אחראים לכך שלא ירצחו ארכיאולוגים ברמת-רחל? ההיסטוריונים אחראים לחייו של מוסק זיתים יהודי ליד אשדוד או ליד אשקלון? למה הם אחראים? מה התשובה שלהם, ההיסטוריונים הגדולים האלה? איך היה אפשר להפסיק את ה"פדאיון"? ההיסטוריונים יש להם נשק למטוסים ולטנקים, ולנו אין כלום ביד? מה, יכתבו עוד ספר? יצילו אותנו? לא מקבל את זה.
תוצאות המלחמה היו חד-משמעיות. הנשק הרוסי כמעט והושמד כולו. קיני ה"פדאיונים" נוקו. ואז בא גם כוח או"ם לרצועת-עזה – להזכיר לכם – במקום הצבא המצרי. והגענו לשארם-א-שיח' ונפתחו מצרי טיראן עד היום הזה. שלוש המטרות האלה הושגו. עם זה - זה היה מהלך צבאי מבריק ומזהיר. כל משרדי החוץ היו נגדנו וכל עמי החוץ היו בעדנו. ההתפעלות של העמים מהמבצע הזה, שנמשך 100 שעות בסך הכול, היתה בלתי רגילה, לאן שלא פנית. והיו לנו עשר שנות שקט, עשר שנות עלייה, עשר שנות פרוספריטי, עשר שנות כבוד עצום.
אני לא יכול לסיים את דברי בלי להגיד מלים מספר כפי שכתבתי אותן אז, בשעת מעשה, ביומן שלי, על בן-גוריון ועל משה ועל חברים אחרים. אני מרגיש את זה כחוב אישי בשעה זו. אני כותב על בן-גוריון שראיתי אותו בשעת ההחלטה. היה לו קשה נורא. וכתבתי ככה: "באיזשהו מקום, אצל איש מסוים, חייבת היתה ליפול הכרעה, כשחלק מהנתונים בעד ונגד הם נעלמים, בלתי ידועים, מפחידים בעיוורונם. הנה עומד איש אחד בודד, בידו שעון אכזרי, לרשותו שעות מספר שתחלופנה חיש מהר. הוא חייב לקבל הכרעה חד-משמעית, אפופה אימת חידלון. איש מאתנו לא יתקנא בו, לקראת ערב ארוך לפניו".
אני גם רוצה לקרוא מה שכתבתי על משה דיין, גם כן באותו זמן. ככה הרגשתי, ככה אני מרגיש גם היום: "משה דיין, שלזכותו נרשמה מלחמת סיני בספרי הלימוד כקלאסיקה בתורת המלחמה, שכן בזמן קצוב – 100 שעות – במינימום של אבדות – 90 חללים – בתכנון מזהיר, תחילת הלחימה ביעדים הסופיים – כפי שציירתי קודם – בהפתעה כוללת – רק בסיום המבצע הבין האויב את משמעותה המלאה של ההתקפה – בניצול מפתיע של פני השטח – לנוע במקומות הפחות צפויים, בתבונה פסיכולוגית, למוטט צבא מבלי לקטול ללא צורך בחייליו, באיפוק תקשורתי, למעט בהיקף הקרב, לא להגזים בתוצאותיו, בהפעלת הכלים – גם ג'יפים וגם משאיות של 'תנובה' גויסו לצבא – מבלי לחכות לפרפקציה אפסנאית, ולבסוף לתפור בכשרון נדיר מערכה אחת מבדים מדיניים סבוכים ומגזרים צבאיים ברורים, וליצור מקשה אחת שתעמוד בהיגיון מדיני וצבאי שאיננו ניתן להתפוררות – כל אלה הביאו הן להתפעלות עולמית והן להשגת היעדים האמיתיים של המלחמה: שיתוק קיני ה'פדאיון' ברצועת-עזה, פתיחת מצרי טיראן, מיטוט הצבא המצרי על נשקו החדש והמאיים".
ואני מסכם את הדברים האלה: ישראל צהלה, מבצע “קדש” הסתיים בניצחון מזהיר. כל חצי האי סיני נתפס על-ידי צה"ל. הסגר על מצרי טיראן נפרץ, חיילי צה"ל פוצצו את התותחים המצריים הארוכים שחלשו על מבואות מפרץ אילת. צה"ל לכד כ-6,000 שבויים מצרים, לעומת ארבעה שבויים ישראלים בלבד. מהצד המצרי נפלו בין 1,000 ל-3,000 חללים. אבדות צה"ל היו מוגבלות יחסית: 172 הרוגים. המבצע עורר גל של גינויים במשרדי החוץ בעולם, וגל של התלהבות ללא תקדים בדעת הקהל הבין-לאומית, באמצעי התקשורת, ואפילו בקרב עמי אסיה ואפריקה המשתחררים. ארגון האומות המאוחדות גם הוא נאלץ להשתתף.
ולבסוף, חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, גברתי היושבת-ראש, אני נושא בלבי חוב שאני חייב לציין אותו, וזה לצרפת. אף עם לא עזר למדינת ישראל בעשר השנים הקשות האלה – וגי מולה קרא לנאצר "שוליה של היטלר"; ככה הוא קרא לו. התגייסות של עם, התגייסות של צבא, עמידה, נשק.
כשקיבלנו את האיומים האלה של בולגנין ושל אייזנהאואר, בן-גוריון שלח את גולדה ואותי, וטסנו במטוס למחרת הקרב, כדי לראות אם הצרפתים יוכלו לעזור לנו. באנו לשליחות העצובה הזאת שנינו, נפגשנו עם פינו, שהיה שר החוץ, ועם בורז'ס מונורי שהיה שר הביטחון. פינו אמר: גברתי, אנחנו כולנו אתכם, אבל אנחנו לא יכולים לעמוד בפני הרוסים. תביאו בחשבון. כשהלכנו בשדה צלצל בורז'ס מונורי ואמר: שמעון, אני יודע את הדברים העצובים שאמר לך פינו, אנחנו, בכל מה שיש לנו, נעמוד לימינכם.
וכך, אף שצרפת יצאה עם הרבה מאוד בעיות בעניין הזה, עד הרגע האחרון עמדו – והדבר הזה נמשך עד 1966, היחסים של עשר השנים האלה. ועד היום הזה, אני חושב שלא אני באופן אישי אלא עם ישראל חייב תודה עמוקה לאומה זו, שבשעה גדולה התייצבה לימיננו, כשהיינו לבד, בודדים.
היו"ר דליה איציק:
תודה, המשנה לראש הממשלה. אדוני שר הביטחון. לאחר מכן נעבור להמשך סדר-היום.
שר הביטחון עמיר פרץ:
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, שרי הממשלה, אדוני ראש הממשלה, מפקדים ולוחמים, מבצע “קדש”, שאנו מציינים 50 שנה לו בישיבה מיוחדת זו, הוא חוליה בשרשרת המאבקים לביצור ביטחונה של מדינת ישראל. במבצע זה יצאה מדינת ישראל – עולת ימים באותה עת, רק בת שמונה היתה – לפרוץ את המצור שהוטל עליה.
ב-29 באוקטובר 1956, בשעה 17:00, הוצנח גדוד הצנחנים 890, בפיקודו של רפאל איתן, ממזרח למיתלה. למחרת בבוקר פרצו הטנקים של חטיבה 7 בפיקודו של אורי בן-ארי אל מתחמי אבו-עגילה, והשאר כתוב בדפי ההיסטוריה.
במערכה זו חושלה רוח הקרב המיוחדת של צה"ל, זו ששמרה על קיומנו והפכה את צה"ל לתקרת המגן של מדינת ישראל.
במעמד זה נעלה את זכרם של 172 חללי המערכה. הם נפלו בקרבות במרחבי סיני בלחימתם למען מטרה נעלה - להסיר איום חמור מעל מדינת ישראל ולהביא לה רגיעה וביטחון.
יש היסטוריונים הרואים במערכה בסיני מלחמת ברירה ומגנים את השותפות שרקמה ישראל בחשאי עם בריטניה וצרפת ערב היציאה למערכה. אולם יש לזכור כי בעיניה של מדינת ישראל באותה העת ובעיניהם של מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל, בהנהגת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, זו היתה מלחמת אין-ברירה צודקת והכרחית.
מצרים אז, תחת הנהגתו של עבד אל-נאצר, חתרה לאיחוד העולם הערבי ולהשמדה של ישראל. חוליות ה"פדאיון" הסתננו לילה לילה מרצועת-עזה ומהגדה המערבית כדי לערער את ביטחון אזרחי ישראל בשורה ארוכה של פיגועים רצחניים. עסקת נשק ענקית נחתמה, בהשראה סובייטית, בין צ'כוסלובקיה הקומוניסטית ובין מצרים, בהיקף שמוטט לחלוטין את מאזן החימוש במזרח התיכון. מצרי טיראן נחסמו לשיט לישראל ולתעופה ישראלית. מדינת ישראל ראתה עצמה נאלצת לצאת לקרב כדי לשנות את המציאות העגומה הזאת מיסודה.
והמציאות אכן שונתה. מערכת “קדש” הביאה בעקבותיה למדינת ישראל כמעט עשור של רגיעה ביטחונית. אלה היו השנים השקטות, שבהן התבססה מדינת ישראל והתחזקה, שנות "הזינוק הגדול קדימה". זאת היתה העת של פריסת כנפיים כלכלית ומדינית ישראלית. שרידי תקופת הצנע נעלמו וישראל זינקה כלכלית. מעמדה המדיני שופר. מפרץ אילת הפך לשער הימי הדרומי של ישראל. צינור הנפט הונח מאילת לאשקלון. המוביל הארצי נבנה והופעל. נמל אשדוד והעיר אשדוד קמו.
בשנים שאחרי “קדש” התעצם צה"ל מאוד, וברכש הצבאי הושם דגש מיוחד בעוצבות השריון, כלקח מן המערכה. את התוצאות ראינו במלחמת ששת הימים.
ב-1956 היתה גם העלייה הגדולה של יהודי צפון אפריקה, ובתוכם משפחתי ואני. ב-1956 הגענו לשדרות. חיינו אז בפחד יומיומי. ונכון, חלק גדול מתושבי שדרות מסכמים את פרק ההגשמה הציוני שלהם, כאשר הוא נע מתקופת ה"פדאיונים" ועד ה"קסאמים". כל השנים האלה הם נלחמו על מקומם בחברה הישראלית, וחלמו כי יום השלום יגיע. עובדה היא כי גם אז וגם היום אין עזיבה, אין בריחה של תושבים מהסביבה כולה.
תושבי שדרות ויישובי עוטף-עזה יחזיקו מעמד אל מול הלחץ הביטחוני, אם יחוזק חוסנם הכלכלי והחברתי. העמידה מול ה"פדאיונים" והעמידה מול ה"קסאמים" תמיד הוגדרו כמשימות לאומיות בשם העם כולו. העמידה מול האבטלה ומול המצוקה אינה הכרחית כלל וכלל.
50 שנה חלפו, ושוב מצאנו עצמנו במלחמה, שיש מי שיאמרו עליה שהיא מלחמת ברירה. בעיני היא היתה מלחמת אין-ברירה, נוכח האיום שהתגבר והלך בגבולנו הצפוני. כאז גם עתה לא השלמנו עם בנייתו של איום צבאי וטרוריסטי, שנועד לדחוק אותנו אל המצר. כאז כן עתה יצאנו להגן על נפשנו, ושינינו את המציאות בדרום-לבנון.
גם היום כמו אז אנחנו אומרים לשכנינו: ידנו מושטת לכם לשלום. אם הסכסוך בינינו הוא טריטוריאלי, אין לי כל ספק שבמשא-ומתן רציני נוכל להגיע לפתרון, כי קדושת האדם חשובה מקדושת הארץ. אנחנו כבר הוכחנו זאת, עכשיו זו שעתכם. אל תדחו את היד המושטת. אולם אם אתם עדיין חולמים על השמדתה של מדינת ישראל, אם הסכסוך הוא על עצם זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית במרחב הזה, הרי שאנחנו ניטול את גורלנו בידינו ונעצב את עתידנו וגבולנו.
גלגלי ההיסטוריה מוסיפים לנוע. לצערנו, בשעה זו אנחנו ממשיכים לפעול, כאשר העימות נמשך. כוחותינו נאלצים לפעול בבית-חאנון כדי לפגוע ביכולתם של ארגוני הטרור להמשיך ולשגר רקטות "קסאם" לעבר מדינת ישראל. אנו עושים זאת כמשימה צבאית מוגדרת. פעולתנו ושהייתנו במקום יסתיימו בהסתמך על שיקולים מבצעיים בלבד.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
השלום - - -
שר הביטחון עמיר פרץ:
אני מאמין כי בקרב שכנינו הפלסטינים יש רוב החפץ בשלום עם ישראל, כי הם מבינים לא פחות מאתנו שהשלום הוא אינטרס חיוני להם ולעתידם. כאשר ניפגש עם מנהיגים מבקשי שלום בצד הפלסטיני, אנחנו נוכיח להם את רצוננו בשלום ואת נכונותנו לפשרות מרחיקות לכת.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
נוותר על שדרות?
שר הביטחון עמיר פרץ:
חובת ההוכחה מוטלת בוודאי גם עליהם, והתנאים המתבקשים ההכרחיים לפתיחת המשא-ומתן הם הפסקת ירי ה"קסאמים" והחזרת החייל גלעד שליט.
גם בצפון, אם הנשיא אסד יוכיח במעשים רצון אמת לשלום, אם יגדע את החסות שהוא נותן לארגוני הטרור, הרי אז בוודאי ימצא פרטנרים רבים בקרבנו המוכנים לשלם את מחיר השלום.
כמו לפני 50 שנה כך גם היום, מדינת ישראל לא תסבול טרור. פיגועים וניסיונות פיגוע לא ישברו אותנו, הם רק יאלצו אותנו להשיב מלחמה נחרצת, חסרת פשרות, כדי להגן על אזרחי ישראל.
אפי איתם (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
- - - את כל עזה ואת כל סיני, אולי תלמדו מהם?
שר הביטחון עמיר פרץ:
יצאו משם הרבה יותר - - -
אפי איתם (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
הוא אמר - - -
שר הביטחון עמיר פרץ:
במלאות יובל למבצע “קדש”, אין מנוס מהמסקנה כי האלימות, הטרור, המלחמות ושפיכות הדמים, לא הם יביאו לפתרון. לוחמי “קדש” אינם צעירים עוד. בני דור שני ושלישי אחריהם נאלצו אף הם לאחוז בנשק. אך מדינת ישראל חבה ללוחמים הוותיקים של מלחמת סיני, שחלקם מצויים עמנו כאן, את הניצחון הגדול ואת התוצאות הברוכות של המערכה.
אני מאחל שכולנו, הדור הצעיר והדורות שגידלו כאן בנים ונכדים, נזכה לחיות ולהתפתח במדינה שבה ישררו צדק חברתי ושלום וכי לא נדע עוד מלחמה, כי זו חובתנו לכל לוחמי תש"ח.
מכאן, מעל במת הכנסת, אני רוצה לשלוח תנחומים לכל המשפחות השכולות מכל המלחמות, לאחל החלמה לפצועים, ולייחל כי המאמצים להחזרת השבויים והנעדרים אכן יסתיימו בהצלחה ונראה את בנינו חוזרים לביתם וליקיריהם.
בנחישות, למרות הספקנים, בניגוד לרואי השחורות ולמי שמעיבים על מורל העם, נחזיר את התקווה לעתיד טוב יותר של שלום, ביטחון וצדק חברתי, כי זו חובתנו לניצחון הגדול שהתרחש במלחמת “קדש”.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני. אורחים נכבדים, אתם כמובן מוזמנים להישאר אתנו.
הודעת הממשלה על התפטרות
שר המדע, התרבות והספורט אופיר פינס-פז
היו"ר דליה איציק:
אנחנו עוברים להמשך סדר-היום, אנחנו נעבור להצעות האי-אמון. אני מבינה ששר האוצר לא כאן. אשר על כן, ראשון המגישים הוא חבר הכנסת גפני. יש לך עשר דקות.
עד שיעלה חבר הכנסת גפני, הנני מתכבדת להודיע בשם מזכיר הממשלה כדלהלן:
מזכיר הממשלה מבקש להודיע, בהתאם לסעיף 9(א)(7) לחוק הממשלה, כי הממשלה בישיבתה ביום 5 בנובמבר החליטה לקבוע, בהתאם לסעיף 24 לחוק-יסוד: הממשלה, כי שרת החינוך תמלא את מקום שר המדע, התרבות והספורט שהתפטר מתפקידו בממשלה. כהונתו בממשלה של השר אופיר פינס נפסקה ביום 1 בנובמבר בשעה 17:00, לאחר שחלפו 48 שעות מאז הגיש לממשלה כתב התפטרות מהממשלה.
חבר הכנסת גפני, תמתין בסבלנות עד שהאורחים יצאו.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר דליה איציק:
מזכיר הכנסת, אני מבינה שיש לך הודעות.
מזכיר הכנסת אריה האן:
ברשות יושבת-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לדיון מוקדם: הצעת חוק הירושה (תיקון - ירושת מי שנולד מביצית מופרית), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק יישובי ישראל (סיפוח אריאל, מעלה-אדומים, גבעת-זאב, גוש-עציון, אלפי-מנשה וקריית-ספר), התשס"ז-2006, מאת חברת הכנסת אסתרינה טרטמן; הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון - הפסקה זמנית של הכהונה ביוזמת ועדת הכנסת), מאת חבר הכנסת יורם מרציאנו וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (גז הצחוק), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון - מתן טיפול שיניים ושיקום הפה לילדים שעוברים טיפולים אונקולוגיים), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים (תיקון - הגבלת העישון במבנים שמשרתים בהם חיילים או שוטרים), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק הגבלת מספר התלמידים בגני-ילדים ובכיתות היסוד, התשס"ז-2006, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק הכרזת אבל לאומי, התשס"ז-2006, מאת חברת הכנסת רוחמה אברהם וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ברית הזוגיות, התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת משה שרוני וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון - העדפת תאגיד לתעסוקת נכים ומוגבלים), התשס"ז-2006, מאת חברי הכנסת גאלב מג'אדלה ונאדיה חילו; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון - אחוז החסימה), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת סילבן שלום; הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון - כלי רכב לנכים), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת מנחם בן-ששון; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון - שירות רפואי לציבור), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון - תמורה לבית-חולים ציבורי), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת דוד טל; הצעת חוק מגן-דוד-אדום (תיקון - מינוי נשיא האגודה), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת דני יתום; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון - עבודת אבטחה בבתי-חולים כעבודה מועדפת), התשס"ז-2006, מאת חברת הכנסת רוחמה אברהם; הצעת חוק ביטול פטור למתקן גישה אלחוטית (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006, מאת חברי הכנסת דב חנין ומיכאל מלכיאור; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון - מפעלים מוגנים), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון - צילום קטין), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (מניעת כפילות בשירותי בריאות אמבולטוריים), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (הגבלת שעות עבודה של צוות רפואי), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון - ילדים בסיכון), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק-יסוד: משאל עם על נסיגה מרמת-הגולן, מאת חבר הכנסת סילבן שלום; הצעת חוק ועדות חקירה (תיקון - סמכות הכנסת), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת סילבן שלום; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון - החמרת הפיקוח בעניין רשיון פעולה מטעם המועצה להשכלה גבוהה), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת מגלי והבה; הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון - איסור חנינה לרוצח ראש ממשלה), מאת חברת הכנסת רוחמה אברהם וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק איסור הכחשת השואה (תיקון - אהדה או הזדהות עם מעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת משה גפני; הצעת חוק הדרכים (שילוט) (תיקון - שילוט חוצות), התשס"ז-2006, מאת חבר הכנסת יורם מרציאנו; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון - דחיית יישומם של חוקים במסגרת חוק הסדרים), מאת חברת הכנסת רונית תירוש וקבוצת חברי הכנסת.
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק חסינות וזכויות (ארגונים בין-לאומיים ומשלחות מיוחדות) (תיקון), התשס"ז-2006, שהחזירה ועדת החוץ והביטחון.
החלטה בדבר תיקון טעות בחוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 10), התשס"ב-2002.
נוסח מתוקן של הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – פרסום שם חשוד), התשס"ז-2006, של חברי הכנסת משה גפני ויורי שטרן.
מסקנות ועדת החוץ והביטחון בעקבות דיון מהיר בנושא: תוואי גדר הביטחון באזור אשכולות.
מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: מחסור בגני טרום-חובה בעיר תל-אביב-יפו.
החלטת ועדת הכנסת בדבר סדרי הדיון בהצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2007, התשס"ז-2006, ובהצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007), התשס"ז-2006, בקריאה ראשונה, הקובעות שלאחר נאומו של שר האוצר יתקיים דיון משולב בשתי הצעות החוק.
היום, יום ב', יימשך הדיון עד השעה 23:00, ומחר, יום ג', 7 בנובמבר 2006, ייפתח הדיון בשעה 11:00. הדיון המשולב יהיה סיעתי. מסגרת הדיון היא כדלקמן: בפתיחת הדיון יינתנו עשר דקות לכל סיעה; לכל חבר כנסת מהקואליציה - שלוש דקות; לכל חבר כנסת מהאופוזיציה - חמש דקות. במסגרת הדיון תינתן תשובת שר האוצר ויתקיימו הצבעות בקריאה ראשונה על שתי הצעות החוק. ההצבעות ייערכו לא מוקדם מיום ג', ט"ז בחשוון, 7 בנובמבר 2006, בשעה 19:00. תודה רבה.
הצעות סיעות יהדות התורה - האיחוד הלאומי - מפד"ל,
הליכוד ורע"ם-תע"ל - חד"ש - בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:
1. הקיצוץ בתקציבי הישיבות ומוסדות התורה;
2. דברי ראש הממשלה בעת סיור בצפון
כי "'חיזבאללה' לא מאיים ולא יאיים בעתיד על ישראל";
3. מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים בכלל
ותושבי הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב בפרט
היו"ר קולט אביטל:
אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: הצעות אי-אמון בממשלה. ההצעה הראשונה: הצעת סיעות יהדות התורה – האיחוד הלאומי - מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה בשל הקיצוץ בתקציבי הישיבות ומוסדות התורה. חבר הכנסת משה גפני, בבקשה. לרשותך עשר דקות.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אולי נעבור ישר להצבעה?
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
האם יש שר שעונה?
היו"ר קולט אביטל:
יהיה, חבר הכנסת ליצמן. יבוא השר שטרית. אפשר לקרוא לשר בבקשה.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
זה גם לא "פייר" שהשר יהיה צריך לדבר לקיר.
היו"ר קולט אביטל:
השר בדרך, הוא יגיע בתוך כמה דקות. נא לשבת, נתחיל את הדיון.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אני רוצה שיהיה פה שר.
היו"ר קולט אביטל:
יש פה שר, שומעים אתכם. בבקשה מכם, חבל על הזמן. חבר הכנסת גפני, מגיעה לך עוד דקה. בבקשה להתחיל.
משה גפני (יהדות התורה):
גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, רבותי השרים, השר שטרית, אני מבין שאתה משיב לי בשם הממשלה. אני מתכבד להגיש הצעת אי-אמון מטעם סיעות יהדות התורה, האיחוד הלאומי והמפד"ל. הגשנו את הצעת האי-אמון כאשר בשבוע שעבר ספר התקציב וחוק התקציב הונחו על שולחן הכנסת, וממה שראינו, ממה שנעשה בספר הזה, חשכו עינינו.
אני לא מדבר – ואנחנו נדבר על כך בדיון על התקציב – על הנושאים החברתיים; אני לא מדבר על מה שנפגע במערכת הבריאות; אני לא מדבר על מה שנפגע במערכת החינוך בכלל. היום היה דיון בוועדת הכספים – השתתפתי שם בדיון בנושא אחיות בתי-הספר. על-פי ספר התקציב שאושר בממשלה והונח על שולחן הכנסת, הולכת להיות רפואה רק לעשירים. לעניים לא תהיה רפואה. הולך להיות חינוך רק לעשירים. הם ייקחו מורים פרטיים. אותו הדבר מתוכנן בתקציב הרווחה. פשוט לא ייאמן – כזאת אכזריות להניח על שולחן הכנסת, קבל עם ועולם.
ממשלה שהיה מדובר שתהיה ממשלת חמלה; ממשלה שמורכבת מסיעות שהן אך ורק חברתיות – סיעת הגמלאים, סיעת העבודה, קדימה, ש"ס – כולן סיעות חברתיות, קשה להאמין ולהעלות על הדעת שקואליציה כזאת יכולה להניח כזה ספר תקציב על שולחן הכנסת.
בהתחלה, לפני שהגשנו את הצעת האי-אמון, הלכנו לבדוק, אולי זה לא נכון – מתברר שזה נכון. בדקנו כמובן את תקציב הישיבות – ואני מדבר על כל הישיבות: ישיבות ההסדר, הישיבות התיכוניות – כולן, ללא יוצא מהכלל, הישיבות, מוסדות התורה של מדינת ישראל: מתברר שהאוצר קיצץ יותר מ-50% – יותר מ-50%. בתקציב משרד הרווחה – יותר מ-50%; אותו דבר. אותו דבר לתלמודי-תורה, אותו דבר בתקציב ההסעות של בתי-הספר. לקחו את הציבור הדתי במדינת ישראל וחתכו אותו ביותר מ-50%.
שלא לדבר על כך שזה ציבור שנפגע כמו כולם בתקציבי החינוך, בתקציבי הבריאות, בתקציבי הרווחה. בכל התקציבים הוא נפגע כמו כולם, אבל הוא מקבל קיצוץ אקסטרה, והשר כהן מש"ס מצביע בעד. היה לי קשה להאמין שדבר כזה קורה. זאת אומרת, יש מצב שבו על כל התקציבים שאמרתי – הרווחה, החינוך, הבריאות וכדומה – השר יצחק כהן הרים את ידו על קיצוץ יותר מ-50% בתקציבי הישיבות; על תקציב הפנימיות, השר כהן – יותר מ-50%.
אני יודע מה יגידו. אני יודע את התשובה. התשובה היא: בין הקריאה הראשונה לקריאה השנייה והשלישית ננהל משא-ומתן ונחזיר. אני אומר לכם, חברי בש"ס, עם אחרים אני כבר לא יכול לדבר, אתכם אני יכול לדבר - - -
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
זאת הטעות שלך.
משה גפני (יהדות התורה):
אה, גם אתם לא? לא, אני יכול לדבר אתם. מה יהיה בחודש הבא, כשיתחיל המשא-ומתן, כשיש קיצוץ בבריאות, ברווחה ובחינוך, ואנחנו נגיד: אנחנו מוכנים לנהל משא-ומתן ויצטרכו להעביר מאות מיליונים לישיבות – מאות מיליונים? איך נוצג בכותרות הראשיות של העיתונות החילונית? איך נוצג, כשפוגעים בבריאות, פוגעים ברווחה ופוגעים בחינוך, ואנחנו דורשים מאות מיליונים לישיבות? אף אחד לא יגיד שבמחי קולמוס מחקו את מאות המיליונים האלה.
איך נתת את ידך, השר יצחק כהן, לדבר הזה? אגב, כשאנחנו היינו בקואליציה – אני יודע שגם השאלה הזאת תישאל – נכתב בהסכם הקואליציוני – וכך היה – שזה נכנס בבסיס התקציב באותה שנה. ב-2006 נכתב בהסכם הקואליציוני, וכך היה. אל תגידו: אצלכם היה אותו דבר. לא היה אותו דבר בפעם האחרונה. אגב, אנחנו גם התנינו, במשא-ומתן הקואליציוני שניהלנו ובינתיים נכשל התנינו שלא יעשו לנו יותר טובות, שהכול יהיה שקוף, ברור ומונח על השולחן ובספר התקציב – בבסיס התקציב.
אתם לא דרשתם את בסיס התקציב, לא דרשתם את תקציב הישיבות בכלל – לא דרשתם את זה. לא דרשתם את תקציב תלמודי-התורה, לא דרשתם את תקציב ההסעות, לא דרשתם את תקציב הפנימיות, לא דרשתם כלום. אנחנו, גם כשאנחנו נכנסים לקואליציה אין לנו שרים בממשלה; אנחנו לא יכולים להצביע בממשלה. אבל אתם ארבעה שרים – אגב, כולם מכובדים ורציניים וחברים טובים שלי – איך הסכמתם שיעבדו עליכם? איך הסכמתם? אני לא מדבר על זה שבזמננו, כאשר בשנת התקציב היתה שנת שמיטה הכניסו גם את התקציב לחקלאים שומרי שמיטה, דבר מאוד אלמנטרי במדינה יהודית ודמוקרטית. שכחו מהעניין הזה, הוא לא קיים.
ואל תגידו לי: ננהל משא-ומתן. מה זה "ננהל משא-ומתן"? אני כבר רואה את הכותרת ב"הארץ", את החשבון בין הקריאה הראשונה לשנייה והשלישית: כך וכך כסף לישיבות, כך וכך כסף לת"תים, כך וכך כסף לחינוך החרדי, כך וכך כסף לחקלאים שומרי שמיטה – נגיע לאיזה סכום אסטרונומי, ובמקביל יביאו את הטבלה של מה שקיצצו בבריאות. ואתם תהיו אשמים בהסתה הזאת. יכולתם למנוע אותה.
השר יצחק כהן:
- - -
משה גפני (יהדות התורה):
השר כהן, האמן לי, אני אומר את זה בכאב לב.
גדעון סער (הליכוד):
- - -
היו"ר קולט אביטל:
חבר הכנסת גדעון סער.
השר יצחק כהן:
- - -
היו"ר קולט אביטל:
חבר הכנסת כהן, אתה תענה אחר כך.
משה גפני (יהדות התורה):
אני אומר את זה בכאב לב. חבר הכנסת ליצמן צודק, שלא לדבר אתכם על העניין הזה, אז אני אדבר עם הגמלאים, לא אתכם. איך אתם הסכמתם עם שני שרים בממשלה להצביע בעד חוק הסדרים שמקפיא, דהיינו מקצץ, באופן דרמטי, את תקציב הגמלאות של הקשישים. איך הסכמתם?
קריאה:
- - -
משה גפני (יהדות התורה):
אה, השר בן-יזרי. לא יהיה דבר כזה. אבל היה, הצבעתם בעד.
אני רוצה שתבינו, אתם חדשים בכנסת. אני כבר יותר מבוגר מכם. אני רוצה לספר לכם מה הטקטיקה של אנשי האוצר. מה הם עושים? הם לוקחים את סיעת הגמלאים, למשל, והדבר הכי חשוב להם, הם פוגעים בו. ואז אתם מנהלים משא-ומתן. יבוא חבר הכנסת שרוני ויצעק: לא בא בחשבון; הוא יעלה על הדוכן ויגיד: לא בא בחשבון, אני אצביע נגד. יחזירו את זה. ואז יבוא האוצר אחרי דיונים ארוכים ומתישים ויבטל את ההקפאה של הצמדת הגמלה של הקשישים או של הילדים או של הנכים, לא חשוב; ואתם תצאו בכותרות גדולות ותגידו: השגנו. ואתם שוכחים שאתם באתם עם דרישות בנושאים שפגעו בגמלאים ובקשישים בשנים האחרונות באופן חמור. תשכחו כבר מהדרישות האלה, הגעתם עם הישג, הוצאתם את העז שמשרד האוצר הכניס. זאת הטקטיקה שלהם. לי לקח זמן לתפוס את זה. לכן, מכיוון שאתם צעירים ממני בכנסת, אני מלמד אתכם את הטקטיקה.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
תעביר קורס.
משה גפני (יהדות התורה):
לא, בלי קורס. תאמין לי, יש להם תפיסה מהירה. סיעת הגמלאים יודעת בדיוק את אשר לפניה.
הם עובדים עליכם.
משה שרוני (גיל):
מי?
משה גפני (יהדות התורה):
האוצר.
משה שרוני (גיל):
הם חושבים.
משה גפני (יהדות התורה):
הם לא חושבים, הם עובדים עליכם.
משה שרוני (גיל):
התוצאה תגיד.
משה גפני (יהדות התורה):
חבר הכנסת שרוני, לי יש סבלנות. אני ממתין. אתה תראה את המשא-ומתן שיתנהל בלילות בוועדת הכספים ופה, מאחורי המליאה. אתה תראה את שר האוצר, ובמקרה הדרמטי שלך – אני יודע, אתה תעשה את הכי הרבה בעיות, יותר מכולם – יבוא גם ראש הממשלה. והוא יגיד לך, חבר הכנסת שרוני, אנחנו הרי הולכים לקראת הגמלאים ולקראת הקשישים, והוא יגיד להירשזון, שר האוצר, תבטל, אני אומר לך, תבטל את ההקפאה. ואתה תצא שמח וטוב לב, וכל מה שדרשתם במערכת הבחירות, ומה שאתם דורשים כאן, כבר לא יהיה לכם כוח אפילו לנהל משא-ומתן - כמו שקרה אצלנו.
היו"ר קולט אביטל:
נא לסיים.
משה גפני (יהדות התורה):
גברתי היושבת-ראש, אני מצהיר בזה שאם חבר הכנסת שרוני יפתיע אותי ויתברר שמה שאמרתי לא נכון, הוא גם יבטל את ההקפאה שיש בחוק ההסדרים וגם יבוא עם הישגים נוספים בתקציב שלא קיימים עכשיו – אני עולה על דוכן הכנסת ואומר: חבר הכנסת שרוני, ניצחת אותי.
משה שרוני (גיל):
עשינו עסק.
דוד אזולאי (ש"ס):
חשבתי שתגמור בתקציב.
משה גפני (יהדות התורה):
התקציב זה עוד נושא - - -
היו"ר קולט אביטל:
בדברים אלה נסיים. אני מבקשת לסיים.
משה גפני (יהדות התורה):
גברתי היושבת-ראש, אני לא זוכר תקציב כל כך נורא מאז קום המדינה, כל כך חמור מבחינת הסיוע לעשירים והפגיעה בעניים, הפגיעה במעמד הבינוני, הפגיעה בשכבות החלשות, הפגיעה בנושאים הכי חשובים, הכי קריטיים לחברה מתוקנת. זאת לא ממשלת חמלה, זאת ממשלה אכזרית שדינה לעבור מן העולם. תודה רבה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. חברי חברי הכנסת, אנחנו דנים בשלוש הצעות האי-אמון בזו אחר זו. אנחנו עוברים להצעה השנייה, הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה בשל דברי ראש הממשלה בעת סיור בצפון כי ה"חיזבאללה" לא מאיים ולא יאיים בעתיד על ישראל. יציג את ההצעה חבר הכנסת גדעון סער. חבר הכנסת סער, עשר דקות לרשותך.
גדעון סער (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, מכובדי שרי המשפטים והבריאות, כנסת נכבדה, כל פעם כאשר אני שומע מחדש את ההתבטאות של ראש הממשלה בסיורו בצפון, אפילו כאשר את אמרת אותה כרגע כציטוט, אני נדהם מחדש: "'חיזבאללה' לא מאיים ולא יאיים בעתיד על ישראל".
היו"ר קולט אביטל:
מתי הוא אמר את זה?
גדעון סער (הליכוד):
בסיור בצפון בשבוע שעבר. אפשר לחשוב שזה באמת נאמר באחד מנאומי הרהב בזמן המלחמה, אבל הדבר הזה נאמר רק לפני שבוע: ה"חיזבאללה" לא יכול יותר לירות ירי שטוח-מסלול ולפגוע באזרחי ישראל.
חברי הכנסת, כל אחד באולם הזה יודע בדיוק את המצב; כל אחד יודע שסעיף האמברגו בהסדר הפסקת האש בלבנון לא מקוים. אמר את זה שר הביטחון מעל הדוכן הזה לא מזמן. מה המשמעות של העובדה שמצד אחד לא מקוים הסעיף על פירוק ה"חיזבאללה" מנשקו, ומצד שני לא מקוים הסעיף על האמברגו, דהיינו על הפסקת החדרת אמצעי הלחימה לתוך לבנון - שה"חיזבאללה" מתחמש, נערך מחדש, מקבל אמצעי לחימה חדשים לקראת הסיבוב הבא.
ובאותו זמן שזה קורה, באותו זמן שהצד השני מפר את הסדר הפסקת האש, על מדינת ישראל מוטלות המגבלות באופן חד-צדדי. היא באה לידי עימות עם מדינות העולם – פעם עם הצרפתים, פעם עם הגרמנים, שבוע אחר שבוע – על פעולות שהן בגדר הגנה עצמית והגנה על האינטרסים החיוניים ביותר, כמו איסוף המודיעין שמתבצע באמצעות הטיסות הללו, ואשר תכליתו לעמוד על מה שקורה בשטח כאשר ההסכם הזה לא מקוים; כאשר אנחנו יודעים שאחת הבעיות שהיו במלחמה האחרונה – ואני אומר דברים שאומרים קצינים בכירים בשיחות עם רבים בבית הזה – היא אותו פער מודיעין בין מה שקרה בשטח לבין מה שידענו.
אבל ראש הממשלה מדבר, אדוני שר המשפטים, כמו אדם מנותק לחלוטין מהמציאות. אני גם זוכר איך הוא אמר ערב הבחירות, שה"חמאס" לא מאיים עלינו. בדיוק באותן מלים: "ה'חמאס' לא מאיים עלינו", "'חיזבאללה' לא מאיים עלינו".
והיום, בגזרה אחרת, גברתי היושבת-ראש, בגזרת עזה, אנחנו עומדים מול פריצה מוחלטת של הגבול בציר פילדלפי, מול החדרה מסיבית של אמצעי לחימה, של טילים נגד טנקים, של טילים נגד מטוסים, של "קטיושות" לתוך רצועת-עזה, באין מפריע. ובצד השני של הרצועה, בצפון הרצועה אנחנו עומדים בפני ירי מואץ, הולך וגובר, לאחר פינוי היישובים בחבל-עזה, בכלל זה בצפון הרצועה, לעבר שדרות, לעבר יישובי עוטף-עזה, ובחודשים האחרונים גם לעבר עירו של השר יצחק כהן, לעבר אשקלון.
מה משותף לשני המקרים האלה? בשני המקרים האלה ההסתמכות על גורמים אחרים שיבטיחו את ביטחון ישראל נכשלה כישלון חרוץ: בצד הצפוני - הסתמכות על יוניפי"ל, ובצד הדרומי – ההסתמכות על המצרים. למדנו לקח שהיינו חייבים לדעת עקב הסכמי אוסלו: בנושאים שנוגעים בביטחון ישראל אנחנו יכולים לסמוך אך ורק על עצמנו.
אנחנו עדים לכרסום הדרגתי ביכולת שלנו להגן על גבולנו הצפוני. איננו יכולים לדעת כמה זמן יעבור עד שזה יתפרץ. זה ודאי גם אינטרס של ה"חיזבאללה", בתנאים הנוכחיים, כאשר הוא חותר תחת ממשלת לבנון, לחזור לכוחו באותה התחמשות ובאותם משלוחים שבאים מסוריה.
ברצועת-עזה אנחנו צריכים פעילות בהיקף הרבה יותר רחב, גברתי היושבת-ראש. לא פעולה טקטית, אלא טיפול שורש – גם בבעיה של הברחת אמצעי הלחימה בפילדלפי וגם בבעיה של ירי ה"קסאמים" על שדרות ועל יישובי הסביבה. הדבר הזה לא קורה.
כאשר שר – נניח השר לביטחון פנים – מציע הצעה אחרת בישיבת הממשלה או בפורום אחר, ראש הממשלה אומר לו: גנרלים, אחרי שהם פורשים, מעלים רעיונות שהם לא העלו קודם. כלומר, גם האווירה של להעלות הצעות כדי להתמודד עם המצב הקשה הזה לא קיימת.
ומה קורה בממשלה? איזו ממשלה זאת, גברתי היושבת-ראש? מהי התוכנית המדינית? מהי התוכנית הביטחונית של הממשלה? אף אחד לא יודע. אתה קורא את שר הביטחון, והוא מדבר על האפיק הסורי.
גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד):
- - -
גדעון סער (הליכוד):
לא חשוב, אני לא רוצה להיות פרשן של ראש הממשלה. אולי אתה צודק. אני שואל אותך, חבר הכנסת גאלב מג'אדלה: מהי התוכנית המדינית-הביטחונית של ממשלת ישראל? תוכנית קפריסין? אולי תוכנית קפריסין. התוכנית של שר הביטחון, של יושב-ראש המפלגה שלך, למשא-ומתן עם הסורים, שלפי פרסומים בתקשורת הוא מציג אותה גם לפני גורמים אירופיים – בניגוד מוחלט לעמדת ראש הממשלה, בניגוד מוחלט לעמדת משרד החוץ ובניגוד מוחלט לקו המדיני של ראש הממשלה?
מהי המשמעות של קווי יסוד בכלל אם בנושאים המרכזיים ביותר יש לכל שר תוכנית משלו? אחד מציע תוכנית הפרדה בין יהודים לערבים, אחד מציע ללכת במסלול סורי ואחד מציע ללכת במסלול סעודי.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
- - -
גדעון סער (הליכוד):
הנה, כאשר שר המשפטים מעיר, אני נזכר שהוא עצמו הציע לנהל משא-ומתן על בסיס היוזמה הסעודית. הצעת את זה, אבל ראש הממשלה שולל את זה תכלית השלילה. במקרה הזה ראש הממשלה צודק, משום שבתוכנית הזאת נכללים החלטה 181 בעניין הפליטים, חלוקת ירושלים, הנסיגה לקווי 1967 ודברים שאנחנו לא יכולים לחיות אתם.
אבל אני שואל אותך, אדוני שר המשפטים, שר ותיק בממשלות ישראל, בארבע ממשלות לפחות: האם יכול להיות שלכל שר יש מדיניות עצמאית בנושאים החיוניים ביותר למדינת ישראל – בנושא הפלסטיני ובנושא הסורי? כי אם זה נכון, הדברים שנאמרו לפני כמה ימים – "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" – הם דברי אמת.
אנחנו קוראים, גברתי היושבת-ראש, את סקרי דעת הקהל, את סקר דעת הקהל שהתפרסם בעתון "הארץ" ביום שישי, ותמיד צריך לקחת סקרים בעירבון מוגבל, אבל כאשר הנתונים על ראש הממשלה, ש-70% מהציבור אינם שבעי רצון מתפקודו, לעומת 20% - באיזה מקום בעולם הדמוקרטי המערבי אנחנו מכירים פער של מינוס 50% בסקר פופולריות? בקדנציה השנייה, אחרי עירק, עם אין-ספור בעיות, הנשיא בוש במצב הרבה יותר טוב. אני מדבר על האחוזים. אני מסתכל על הנתונים של שר הביטחון עמיר פרץ: יותר מ-80% מהציבור לא מרוצים מתפקודו. רק כ-12% מרוצים מתפקודו. אדוני שר המשפטים – יותר ממינוס 70%. אין דבר כזה. גם אם נחפש בהיסטוריה לא נמצא דבר כזה, הנהגה מדינית וביטחונית שאיבדה לחלוטין את האשראי של העם.
והיא מתבסמת בתרגילים פוליטיים, בתכסיסים פוליטיים, דוגמת זה של אתמול, אדוני שר המשפטים, בישיבת ועדת השרים לחקיקה, כאשר באים ומנסים לשנות מוסכמות יסוד, כללי יסוד, חוקי-יסוד, לצרכים פוליטיים, אישיים, קוניונקטורליים, לצורכי הרגע. בזה עוסקים, בזה מתעסקים. לא מתעסקים בבעיות החיוניות של ישראל. והתוצאה, גברתי היושבת-ראש, היא שהממשלה מתקיימת בבועה.
בתוך הבועה שהאולם הזה הוא חלק ממנה יש לממשלה אמון. מחוץ לבועה – בכל עיר, בכל יישוב ובכל מגזר במדינת ישראל – אין אמון בממשלה הזאת. לכן אנחנו, סיעת הליכוד, מביעים היום אי-אמון בממשלה, ואנחנו יודעים שזה עניין של זמן עד שהבועה תתפוצץ.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון השלישית, הצעת סיעות רע"ם-תע"ל - חד"ש - בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל מדיניותה כלפי האזרחים הערבים וכלפי תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. אני מזמינה את חבר הכנסת טלב אלסאנע לנמק את הצעת האי-אמון. לאחר מכן ישיב השר שטרית על שלוש ההצעות יחד.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
גברתי היושבת-ראש, כבוד חברי הכנסת, השרים, שמעתי אתמול שהממשלה החליטה למנות את השר מאיר שטרית לתפקיד שר המופקד על נושא האוכלוסייה הלא-יהודית. אני יודע שבמדינת ישראל יש יהודים וערבים. יש גם בדואים. להפסיק להגדיר "יהודי" ו"לא יהודי"; להגדיר "יהודים" ו"ערבים" – אין פה אינדיאנים ואין סינים, מבחינת הגדרה – כדי שהדברים גם יהיו ברורים. לא להגדיר מה לא, אלא מה כן.
אני מברך אותך על המינוי. אני חושב שנפלה בחלקך זכות גדולה, לנסות לפתור בעיה אמיתית. ממשלות שונות התעלמו שנים רבות מציבור גדול ורחב שסובל ממצוקה אמיתית.
חבר הכנסת יהודה אריאל, בהצעת האי-אמון הבאה שלך לא אפריע לך.
לצערי הרב, כבוד השר מאיר שטרית, אתה יודע מה עושים קודם כול לכל שר שמתמנה לתפקיד הזה? מזמינים אותו לסיור מוטס בלי אף נציג אחד של האוכלוסייה הבדואית, ואומרים לו: תסתכל איך הבדואים תופסים גבעות ומשתלטים על אדמות הלאום, הם כבשו את הנגב. כאילו מדובר במדינה אחרת שכבשה.
כשיגידו לך את הדברים האלה, אני מבקש ממך לשאול: ומה אנחנו עשינו כדי לפתור את הבעיה? איפה היו גורמי התכנון כשהיה צריך לאשר תוכניות מיתאר? כמה יישובים יהודיים קמו מאז 1948 – ואני מברך על כך – וכמה יישובים בדואיים קמו לעומת זאת מאז 1948? מתי קם היישוב הבדואי הראשון? למה היו צריכים להמתין מ-1948 עד 1970 כדי להקים את היישוב הבדואי הראשון? למה צריך היום רק להרוס בלי לתת פתרונות?
אתן לך רשימה של 38 יישובים שמספר התושבים הממוצע בכל אחד מהם הוא 1,400. תשאל אותם: מהו הפתרון שאתם מציעים לכל יישוב – הכרה? העברה? ואם מעבירים – לאן? האם יש אפשרות לתת פתרונות כמו שכונה ביישוב קיים? מהם הפתרונות שהתושבים מציעים? לעשות מיפוי. האם אתם מדברים עם התושבים הבדואים? עם מי מהתושבים אתם מדברים? האם יש ועדים מקומיים ביישובים האלה? האם יש לאוכלוסייה הבדואית ייצוג בוועדת התכנון המחוזית? האם במינהלת הבדואים יש לאוכלוסייה הבדואית ייצוג? כשאתם דנים בעניינם, איך אתם מתייחסים? למה? אני מבקש שתשאל אותם את השאלה הזאת.
אתם מדברים על היישובים הלא-מוכרים ואומרים שאתם רוצים להקים יישובים כדי לקדם את האוכלוסייה הבדואית. אז יש יישובים קיימים, מדוע שבעת היישובים הקיימים תופסים מקום ראשון באבטלה ובעוני? לא רק בהשוואה ליישובים היהודיים אלא גם בתוך היישובים הערביים. אתה יודע למה? כאשר תכננו אותם, לא תכננו אותם מתוך ראייה חיובית, איך לתת להם תעסוקה ופרנסה. תכננו את היישובים מתוך מנטליות של ריכוז. תשמע את המושגים - ליישב את הנגב; ליישב את היהודים ולרכז את הבדואים.
לכן, אתה מוזמן לסיור כדי לראות ולהתרשם לא רק מצד אחד, לא רק מאותם אנשים ששנים לא פתרו את הבעיה אלא סיבכו את המצב, כדי לעשות את האיזון הראוי. לא יכול להיות שהגוף המופקד על האוכלוסייה הבדואית, שאחראי לטפח ולפתח ולעזור - אתה יודע איזה גוף הוא? לא משרד הרווחה ולא משרד החינוך, אלא המינהל.
כל הראייה של המינהל נגזרת מהסוגיה של הקרקעות. מטרת המינהל היא לתפוס כמה שיותר קרקעות מדינה, ואז המאבק הוא בין האוכלוסייה הבדואית לבין המינהל, ואומרים למינהל לשמור על האוכלוסייה הבדואית. זה כמו שנותנים לחתול לשמור על השמנת - הוא התובע, ואז מטילים עליו את האחריות.
לכן, אם אתה רוצה להיות יושב-ראש ועדה שתפתור, אני מבקש לדרוש שינוי תוכנית, שינוי תפיסה, ולא רק ועדה, כמו שהיו הרבה ועדות.
גברתי היושבת-ראש, הממשלה הנוכחית נכשלה בכל תחום שנגעה בו. אני אתייחס למדיניות שלה כלפי האוכלוסייה הערבית. בקווי היסוד של הממשלה הזאת יש פרק שלם שמדבר על שוויון, מתן הזדמנויות שוות ויחס שוויוני לכלל אזרחי המדינה. אבל אם אנחנו שופטים לא על-פי ההצהרות - ואני מבקש שאף אחד לא יתייחס להצהרות ולהבטחות של הממשלה הזאת ברצינות, אלא לבחון אותה על-פי התוצאות של מעשיה, על-פי מה שהיא עושה.
מה עשתה הממשלה הזאת בעניינה של האוכלוסייה הערבית מאז שקמה? דבר ראשון היא צירפה את ליברמן על מנת להכשיר את השרץ של הגזענות. זו לא הבעיה של הערבים, זו הבעיה של הדמוקרטיה הישראלית. הוא רוצה מדינה יהודית, הוא בעצם לא רוצה מדינה דמוקרטית. הוא רוצה לבטל את הדמוקרטיה של מדינת ישראל. הוא רוצה להגשים את מה ששכחו בדרום-אפריקה, להביא לכאן, כדי שמדינת ישראל תהיה באמת ובתמים אור לגויים. בשביל זה העם היהודי הקים מדינה, כדי שתהיה מדינת אפרטהייד.
זה בעצם מה שרוצה ליברמן, שהממשלה הזאת צירפה אותו, והייתי סבור שראש הממשלה יגנה את דבריו, והוא אומר "שלא על דעתנו". זאת אומרת, מותר לשר, שלא מייצג רק את מפלגתו, אדוני השר מאיר שטרית - הוא היום שר שמייצג את כלל אזרחי המדינה, הוא ממלא תפקיד ממלכתי, איך הוא יכול במסגרת התפקיד הזה להתייחס כך ל-20% מהאזרחים שהוא מופקד עליהם? אם היה אומר שזה המצע של מפלגת ישראל ביתנו, כל אחד שהוא חבר מקבל את המצע הזה, בשם המפלגה מותר לו – אפילו בשם המפלגה אסור לו להסית לגזענות במדינה דמוקרטית.
אבל כשר בממשלה, שאמורה לשרת את כלל אזרחי המדינה, לדבר בצורה הזאת ולא לשמוע גינוי של אותן התבטאויות או דרישה לחזור בו מהדברים? אחר כך שלא יבואו בטענות כאשר עושים סקר בקרב בני-הנוער ומתברר ש-70% מהתלמידים בעד שלילת זכויות, בעד שלילת אזרחות. נותנים להם דוגמה.
הדבר השני שהממשלה הזאת עשתה בחג אל-פיטר, רבותי חברי הכנסת - תראו את האטימות. אני אומר שאסור להרוס, כי אפשר לפתור בעיות על-ידי בנייה, כי הריסה זה דבר שלילי ובנייה זה דבר חיובי, במיוחד בנגב שהוא רחב. אי-אפשר להגיד שאין שטחים בנגב, 60% משטחי המדינה זה הנגב, בסך הכול 8% מאזרחי המדינה חיים בנגב. הבדואים כולם נמצאים בפחות מ-3%. היינו, המדינה רשאית לעשות ב-97% מה שהיא רוצה. אנחנו מהווים 30% מאזרחי הנגב ויושבים על 3% מאדמות הנגב, וגם שם הורסים בתים.
האבסורד הוא שבחג אל-פיטר, שבוע אחרי החג, יוצאים להרוס לאנשים את הבתים ולהותיר אותם ללא קורת-גג. אומרים להם, בכסייפה למשל, אם תסכימו לוותר על התביעות הקנייניות שלכם, אם לא תהיינה לכם תביעות בעלות על קרקעות, אנחנו נותיר את הבית על כנו. זאת אומרת שהסוגיה איננה חוק התכנון והבנייה. זה שימוש פוליטי בחוק התכנון והבנייה להשגת מטרות אחרות. משתמשים בלחץ הקשה מאוד על אדם, אומרים לו שיהרסו לו את הבית - מה יותר קשה מלהרוס ביתו של אדם? אפילו במלחמות לא הורסים את הבתים של האזרחים. אומרים לו: אם תסכים לוותר על תביעות הבעלות, נשאיר לך את הבית, ואם לא, נהרוס לך את הבית.
זה דבר פסול. זה שימוש נפסד, שצריכים לדחות אותו מכול וכול, בחוק התכנון והבנייה. החוק נקרא חוק תכנון ובנייה, צריך לאפשר תכנון וצריך לאפשר בנייה. זה לא חוק הריסת בתים.
הדבר השני, יש שני יישובים, אחד שנקרא אום-אל-חיראן, ליד חורה בנגב. התושבים הועברו ב-1952, ליד חורה, סמוך לגבול עם הגדה המערבית, אז היתה הממלכה ההאשמית, ירדן. אמרו להם שהם אנשים טובים שיישארו על הגבול כדי שלא יהיו מסתננים, ונתנו להם הסכם חכירה של 7,000 דונם, מאז ועד היום הם נמצאים שם. היום אומרים להם שצריכים את השטח הזה כדי להקים יישוב יהודי. הם אומרים: גם אנחנו אזרחי המדינה, כמו היהודים. אומרים להם: לא ולא, אתם צריכים לעבור משם, כי אנחנו צריכים להקים יישוב יהודי, ומוציאים צווי הריסה נגד יישוב שלם, יותר מ-1,000 נפשות, מפני שהם ערבים. אם היו יהודים, לא היו מוציאים להם צווי הריסה; הרי הם רוצים לתכנן שם יישוב, יישוב יהודי.
אז מדברים על דמוקרטיה. זה דבר שגורם נזק גם לדו-קיום, גם למדינה, לכל אחד שיש לו חוש מוסרי בסיסי כלשהו, הכרה בערך השוויון. לאנשים האלה מותר לפתור את הבעיה דרך הכרה ביישוב, והם אומרים לתכנן להם שכונה ביישוב חורה.
לגבי היישוב אלסרה בנגב, שגם מוציאים לו צו הריסה גורף, ממש עקירה של יישוב שלם, כי אומרים להם שהם גרים בסמוך לשדה התעופה נבטים. ב-1980 הפקיעו שם 30,000 דונם כדי להקים את שדה התעופה נבטים. הם נשארו שם, כי לא צריכים את השטחים שלהם. למה היום, אחרי 30 שנה, צריך לפנות אותם בטענה של שדה התעופה נבטים? מספיק פינו אנשים בגלל הדבר הזה.
לכן, אדוני, רבותי חברי הכנסת, בשל המדיניות הזאת אין לנו אמון בממשלה. אני מקווה שבפעם הבאה כבוד השר יעלה לכאן ויהיו לנו בשורות. נגיד שחל שינוי במדיניות הממשלה כלפי האוכלוסייה הערבית. אנחנו לא רוצים לדבר על פיתוח בתוך היישובים הערביים אלא על שוויון ליישובים היהודיים. איך מצבנו מבחינת התקציב, הרשויות המקומיות - הכול לעומת היישובים היהודיים. תודה רבה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. אני מזמינה את השר מאיר שטרית להשיב על שלוש ההצעות בשם הממשלה.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מתכבד להשיב על הצעות האי-אמון של המציעים השונים.
אני רואה שחבר הכנסת גפני איננו, אבל אני אענה בקצרה. אומנם חבר הכנסת גפני מדבר בהתלהבות גדולה ותוקף עכשיו, אך הבנתי שהאי-אמון שלו מופנה יותר כלפי ש"ס מאשר כלפי הממשלה. אבל מאחר שש"ס היא חלק מהממשלה, אני גם נענה ברצון להשיב על הצעתו.
אני זוכר אותו כחבר בקואליציה ואת ש"ס באופוזיציה, זה היה בדיוק ההיפך; איש ש"ס עמד על הבמה ותקף בצורה חריפה מאוד את חבר הכנסת גפני, ועכשיו הוא משיב מנה אחת אפיים. אני חושב שתמיד זה תלוי איפה יושבים. אילו היה מסתייע משא-ומתן עם סיעת אגודת ישראל - יהדות התורה והיו נכנסים לקואליציה, אני בטוח שגם חבר הכנסת גפני ומפלגתו היו תומכים תמיכה מלאה בתקציב, כמו שמפלגת ש"ס תמכה. על זה אומרים: ברוך משנה עתים ומחליף זמנים.
לכן, בעניין הזה, לבוא היום בטענה שהנה התקציב הכי גרוע - קודם כול היא לא נכונה. נכון שהשנה נעשה קיצוץ מסוים בתקציב, בעיקר בגלל המלחמה, אבל עם הקיצוץ בתקציב, שנעשה לכל האורך, ניתנו גם תוספות בסכומים ניכרים מאוד, חלק ממימוש ההסכמים הקואליציוניים לסיעות השונות, בהן ש"ס, המפד"ל - האיחוד הלאומי ויהדות התורה. התעריף של נקודת תמיכה בהתאם למבחני התמיכה הרלוונטיים, הוא היום 400 ש"ח לנקודה, כמו התעריף שהיה בשנת התקציב הקודמת. לכן הטענות הן לא לגמרי צודקות.
אני חושב שהטענה שהתקציב עכשיו הוא פוגעני, שנעשה קיצוץ חריף בעניין הקשישים, אינה נכונה. עוד בשנת 2006 השיגה מפלגת הגמלאים הישג יוצא מן הכלל בהגדלת הקצבאות לקשישים, וזה נשאר בתקציב 2007 ולא נפגע. הרי בממשלה שיהדות התורה תמכה בה היה קיצוץ גדול בקצבאות הקשישים, של 4%, ובכל זאת הם תמכו בממשלה ובתקציב. עכשיו, בממשלה הזאת, יש דווקא תוספת לקשישים, ולכן הטענה אינה במקומה ואין שום מקום להצעת אי-אמון בנושא הזה.
ראובן ריבלין (הליכוד):
יש הקפאה – 4%.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
עשו קפיצה של שנה בלבד – עד סוף 2007 לא תהיה הצמדה למדד – זה כל השינוי. דרך אגב, בהצעת הממשלה נאמר שהשנה המדד לא ייחשב, ומהשנה הבאה נמשיך לא להחשיב את ההצמדה forever. ביטלתי את זה בוועדת השרים לחקיקה שאישרה את חוק ההסדרים. קבענו שמהשנה הבאה – נניח שהשנה האינפלציה תהיה 3%, בשנת 2008 זה ייתוסף מחדש לקצבה. לא חוזרים רוורס ואומרים שאת ה-3% שאיבדתם, איבדתם forever. הדבר הזה יתוקן בתחילת 2008. לכן – זה חד-פעמי, בגלל המלחמה. הפגיעה אינה קריטית כל כך, חבר הכנסת גפני.
להצעה של חבר הכנסת גדעון סער ידידי: תשמע, מה שציטטת הוא נכון. ראש הממשלה אמר בצפון, והדגיש בדבריו בסיור את מה שאמרת - - -
משה גפני (יהדות התורה):
השר שטרית, אף פעם לא הצבענו בעד תקציב שהיתה בו כזאת פגיעה בנושאים החברתיים. בחיים לא.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
בתקציב 2005 הצבעתם בעד?
משה גפני (יהדות התורה):
לא, הצבענו נגד. ב-2006 נמנענו.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
זאת אומרת שאפשרתם את הרוב בכנסת.
משה גפני (יהדות התורה):
ב-2005 הצבענו נגד, ב-2004 הצבענו נגד וב-2003 הצבענו נגד.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
חבר הכנסת גפני, אני אספר לך משהו מהמסורת. כשחלילה וחס מישהו נפטר, כיצד הספרדים מנחמים? הם אומרים: "מן השמים תנוחמו". כשאצל האשכנזים נפטר מישהו, כיצד אחינו האשכנזים מנחמים? הם אומרים: "המקום ינחם אתכם". שואלים: מה ההבדל? למה הספרדים אומרים "מן השמים תנוחמו" ואתם אומרים "המקום ינחם אתכם"? אומרים: כשספרדי נפטר, מה הוא כבר משאיר? חובות. הוא משאיר רק חובות. הוא לא משאיר שום רכוש. כלום. משפחות עניות. לכן המנחמים אומרים: "מן השמים תנוחמו". לעומת זאת, אצל חברים אחרים, כשנפטרים משאירים רכוש, משאירים ירושה, ולכן אומרים: "המקום ינחם אתכם". לכן, חבר הכנסת גפני, תבין, תלוי איפה אתה יושב. לפעמים אתה יושב בממשלה ומקבל את הירושה, ולפעמים אתה נמצא בצד השני.
משה גפני (יהדות התורה):
השר שטרית, אני אומר לך שהפירוש יוצא מן הכלל, ואני גם הולך להשתמש בו, אף-על-פי שהיום ההגדרות כבר שונות.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
חבר הכנסת גפני, היה סמוך ובטוח שאני אומר לך "המקום ינחם אותך" גם בעניין הזה.
חבר הכנסת גדעון סער, אמרתי שציטטת נכון את ראש הממשלה. באותו אירוע, שגם אני נכחתי בו, ראש הממשלה הדגיש שהמצב היום טוב בהרבה מהמצב שהיינו בו לפני המלחמה. למה הוא אמר את זה? יש עובדות שגם אתה לא יכול להתעלם מהן – ה"חיזבאללה" הורחק מהגבול. פעם ה"חיזבאללה" ישב ממש על הגבול.
גדעון סער (הליכוד):
לא שאלתי על זה שהוא אמר שהמצב טוב יותר; שאלתי על זה שהוא אמר שה"חיזבאללה" לא מאיים עלינו יותר.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
הוא אמר את זה כפתח לדבריו, והסביר. אני אסביר מה שהוא הסביר. אין מצב שה"חיזבאללה" לא מאיים עוד, אבל היום כוחו לאיים הרבה יותר קטן מכפי שהיה בעבר. הוא לא יושב על הגבול. פעם הוא ישב ממש על קו הגבול, עם מוצבים. כך הוא עשה את החטיפה. היום הוא איננו, הוא מעבר לליטאני. היום הוא גם לא יכול להחזיק את הנשק שלו בחוץ – יש כוח בין-לאומי.
גדעון סער (הליכוד):
הוא גם מדרום לליטאני.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
קצת, בלי נשק. לכוחות הבין-לאומיים ולצבא דרום-לבנון שיושב על הגבול יש שליטה הרבה יותר טובה. הם צמצמו את היכולת שלו לפעול בצורה מאוד משמעותית. כל מתקניו ומפקדותיו הושמדו. כל מאגר הטילים ארוכי הטווח הושמד בפעולה מזהירה של חיל האוויר ביום הראשון למלחמה, ולכן הם גם לא הצליחו לפגוע במרכז הארץ – כי השמידו להם את כל הטילים. המפקדות שלהם נהרסו. בתיהם של ראשי ה"חיזבאללה" נהרסו והם מסתובבים חסרי בית במקלטים שונים. כוח רב-לאומי חזק הולך ומתבסס בדרום-לבנון. אנחנו רואים שיש שינוי, והמצב הוא ודאי לאין שיעור טוב יותר מזה שהיה קודם.
לא שנפתרו בעיותינו – הלוואי שתיפתרנה. אני מסכים שלא כל הבעיות נפתרו, ואני מקווה שיום אחד נגיע גם לפתרון המיוחל הזה, שיהיה שלום בין ישראל ולבנון, שכן אין לנו שום מלחמה עם לבנון ואין רצון שתהיה. אילולא היה ה"חיזבאללה" שם, גם אנחנו לא היינו שם; אילולא היה ה"חיזבאללה" חוטף את חיילינו בפעולה פרובוקטיבית, לא היינו נכנסים לדרום-לבנון.
ודאי שהמלחמה לא השמידה את ה"חיזבאללה" טוטלית ולא פירקה אותו מנשקו, הדברים ידועים, אבל היא פגעה בו פגיעה קשה. חברים, ה"חיזבאללה" שהיה לפני המלחמה הוא לא ה"חיזבאללה" של היום. גם נסראללה שלפני המלחמה אינו נסראללה של היום. כוחו הוגבל מאוד.
גדעון סער (הליכוד):
ואולמרט ופרץ שלפני המלחמה?
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
גם הם לא אלה של היום. חבר הכנסת סער, תזכור שהליכוד תמך בממשלה בפעולת הלחימה, לכל אורך המלחמה. אני מברך אתכם על זה.
גדעון סער (הליכוד):
תמכנו בהשגת יעדי המבצע – שלא הושגו.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
עם זאת, אני גם חושב שאופוזיציה אחראית צריכה לנהוג כך: לתמוך בממשלה כשהמדינה נמצאת במצב חירום אפילו אם התוצאות לא הושגו. אני לא בטוח שאם הליכוד היה שותף לממשלה היו מושגות תוצאות אחרות. בנתונים שבהם היינו, לצערי הרב, אומנם לא הושגו כל המטרות שהוצבו. אני מקווה שעם הזמן נתקדם ונשיג את היעדים שהוצבו ונראה את החיילים שוב אצלנו בבית, כי ישראל לא תוותר עליהם לעולם.
להצעה השלישית, של חבר הכנסת טלב אלסאנע - - -
משה גפני (יהדות התורה):
חיכיתי בדריכות לשמוע את התשובה, כי אני באמצע ישיבה. למה קיצצו כזה קיצוץ דרסטי בישיבות?
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
חבר הכנסת גפני, בתחילת הדברים אמרת שאתה יודע מהי התשובה שאשיב. אז אם אתה יודע, למה שאני אענה לך?
היו"ר קולט אביטל:
חסך זמן.
יעקב כהן (יהדות התורה):
שר השיכון, מה מקבלים לדיור? זה שייך לך – אילו פתרונות יש לך?
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
אני שמח לבשר לך, ידידי, שהשנה הגעתי להסכם עם האוצר, שלפיו ב-2007 יופסק הקיצוץ של 5% לשנה בהשתתפות בשכר דירה. הרי עד עכשיו האוצר קיצץ בכל שנה 5% מההשתתפות. יש הקפאה של הקיצוץ. לא רק הקפאה, אלא גם החזרה של התוספת.
יעקב כהן (יהדות התורה):
אילו הטבות, איזה סיוע ייתנו?
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
אנחנו לא דנים עכשיו במשרד השיכון. אני יכול רק לומר, שהשגנו ביטול הקיצוץ בסיוע לשכר דירה. מזה בעצם חיות 70,000 משפחות שמקבלות השתתפות בשכר דירה. מצבן ישתפר.
יעקב כהן (יהדות התורה):
- - -
היו"ר קולט אביטל:
סליחה, אנחנו לא בזמן שאילתות.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
מצבן ישתפר גם בגין ההשתתפות בשכר דירה וגם בגין ביטול הקיצוץ בהשתתפות בשכר דירה. זאת רק דוגמה אחת, ויש עוד: אנחנו ממשיכים לתקצב את מפעל הדיור הציבורי, כדי לאפשר לאנשים לרכוש את הדירות שלהם בהנחה של עד 85%. הדבר הזה נמשך, לטובת מי שגר בדיור הציבורי. אני מקווה שהשנה גם יחוזק תקציב שיקום השכונות ושיקום השכונות הוותיקות. אני חושב שפעלנו בתחומים מסוימים, ולשמחתי גם בשיתוף פעולה עם האוצר.
חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני מודה לך על הברכות. היוזמה להעביר לאחריותי את הטיפול בנושא הבדואים מומשה כדי לרכז ביד אחת את כל הטיפול. לצערי – ואמרתי את זה גם בממשלה – עד היום טיפלו בענייני הבדואים יותר מדי גופים: המינהל, משרד השיכון, משרד הפנים, מינהלת הבדואים, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. אתה יודע, בסיר שמבשלים בו ארבעה טבחים התבשיל תמיד יוצא מקולקל. כשראש הממשלה ביקש ממני לקבל את האחריות לטיפול בעניין הבדואים, אמרתי שאני מסכים בתנאי אחד: שכל האחריות וכל הסמכויות יועברו אלי, מכל המשרדים גם יחד. לשמחתי, הממשלה קיבלה את ההחלטה כפי שביקשתי, ולכן כל המינהלת שנמצאת במשרד התמ"ת ובמינהל – הכול ירוכז ביחידה אחת, באחריות האישית שלי, במשרד השיכון.
נאדיה חילו (העבודה-מימד):
איזו מינהלה?
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
אדוני השר, קיבלת את המינוי בהחלטת הממשלה אתמול. ברור שאתה צריך זמן כדי ללמוד את הנושא. ההצעה שלנו היא, עד שמגבשים הצעות – להפסיק את הריסת הבתים, לפחות בתקופת החורף, ולשבת ללמוד את הנושא, וגם להגיע להסכמה. אנחנו לא רוצים לדבר כאשר הורסים ואין פתרונות אלטרנטיביים.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
חבר הכנסת טלב אלסאנע, כפי שאתה יודע, אינני יכול להתערב בצווים שיפוטיים. כוונתי היא לשנות את העתיד, לא את העבר. אני לא יכול לשנות את העבר; אני יכול לשנות את העתיד, ואני מתכוון להיכנס לזה בכל כוחי. סיירתי ביישובי הבדואים יום שלם, מהבוקר עד הלילה. נפגשתי עם ראשי היישובים ועם ראשי המועצות עוד לפני כניסתי לתפקיד, כי רציתי לדעת מה קורה. קראתי את כל החומר הרלוונטי בעניין הזה. אני הולך להיפגש עם קבוצה גדולה של אנשים שמתעסקים בתחום הזה. למדתי את הנושא לעומק לפני שפניתי עם החלטת הממשלה. הכוונה שלי היא לנסות להגיע להסדר של העניין הזה.
אחת הבעיות שלי, חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני אומר לך ביושר, היא שכשאני שואל את ראשי המועצות: תגידו לי מי ההנהגה של הקהילה הבדואית בנגב, שאני יכול לשבת אתה ולהגיע להסדר, ונדע שכל התושבים יקבלו את ההסדר - לצערי, אף אחד לא יכול להצביע בפני על הנהגה כלשהי או מישהו שאתו אני יכול לשבת ולהגיד: חברים, בואו נגיע להסדר. לא קיבלתי שום תשובה טובה לעניין. אולי לך יש תשובה טובה, אשמח לשמוע אותה.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
יש לנו תשובות.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
אדרבה, אשמח לשמוע. אתה יודע שאנחנו הולכים להיפגש בכל מקרה מחר, ועם חברי הסיעה שלך. אבל, בכוונתי לפתור את הבעיות. אני יודע שאחת הבעיות הקשות ביותר שמפריעות לפתרון רציונלי ומסודר היא הסיפור של תביעות הקרקע. אני מתכוון להיכנס לעניין הזה ולנסות להגיע להסדר של תביעות הקרקע, כי לדעתי זה המפתח לפתרון. כמו שאתה יודע, המדינה משקיעה מאות מיליונים בפיתוח של יישובי בדואים חדשים, קרקעות, כבישים. נותנים מגרשים חינם כדי שאנשים יגורו שם, ואנשים לא רוצים לגור, כי אומרים: על הקרקע ההיא יש תביעה של פלוני, ואף בדואי לא מוכן לגור על קרקע שיש עליה תביעה של מישהו אחר.
אלה פתרונות שלא יימצאו מהיום למחר, אלא אם נפתור את הבעיה של הסדר הקרקעות, ואני מתכוון להיכנס בעובי הקורה. אני מתכוון לנסות לרכז את הטיפול ולקבוע מדיניות אחת. הממשלה קיבלה החלטה שתוך 90 יום אביא לממשלה תוכנית לאיחוד כל ה"מנהרות" הללו ומה אני מתכוון לעשות בכל הקהילה הבדואית. אני מתכוון להתייעץ עם אנשים המבינים בעניין, אני מתכוון להשקיע בזה גם מאמצים, גם זמן וגם תקציב, בתקווה לחולל שינוי מהותי בדרך הטיפול באוכלוסייה הבדואית בנגב.
כמו שאתה אומר, ואני מסכים, זאת גם תוצאה של הזנחה של הרבה מאוד שנים. שאלת פה שאלות נכונות - למה צריכים היו לחכות עד שנת 1970 בשביל להקים את היישוב הבדואי הראשון? איפה היינו כל 50 השנה? למה קודם לא הקמנו יישובים ואמרנו לבדואים: אל תקימו בתים לא חוקיים, תקימו יישובים?
אני צריך להיות הגון כלפיך ולומר לך, חבר הכנסת טלב אלסאנע – ואתה מכיר אותי, ישר לגמרי - ביום שיהיה פתרון מסודר ומוסכם בתביעות הקרקע, זכותנו לתבוע שאף אחד לא יבנה בנייה בלי רשיון. מי שלא יבנה בנייה ברשיון נהרוס לו על המקום ונעמיד אותו לדין, כי אז יש הצדקה למדינה להגיד: חברים, עכשיו אל תגידו שאין פתרון, הנה הפתרון. אז גם אם יש הסדר לקרקע, ונגיד שמחר חלק מהקרקעות יירשמו על שם התובעים, זה לא אומר שכל אחד יכול לעשות בקרקע מה שהוא רוצה. יחול עליו החוק כמו על כל אזרח ישראלי. ירצה לתכנן – יתכנן, יהיה לו אישור – יבנה, לא יהיה לו – לא יבנה. זאת אומרת, אתה מבין שאני מבין את הבעיות. אני בכוונה מביא לך דוגמאות להראות לך שאני מכיר את החומר ומבין את הבעיות, ובכוונתי לטפל בבעיות הללו, ואני מקווה שנצליח לקדם את הנושא הזה לכיוון חיובי.
דבר אחרון, אני גם מציע לא להתעלם ממה שהממשלה הזאת עשתה לטובת הבדואים. בספטמבר 2003 קיבלה ממשלת ישראל את החלטה 881 - תוכנית רב-שנתית לשנים 2008-2003, שעניינה קידום פתרונות למגזר הבדואי בנגב, ובכלל זה הקמת יישובים חדשים לתושבי הנגב הבדואים. זה מה שמקימים, את אבו-בסמה, עם יישובים חדשים בכל מקום, עם כל הבעיות המתלוות לעניין. סיירתי במועצה האזורית וראיתי את הבעיות. ביולי 2005 קיבלה ממשלת ישראל החלטה משלימה, שעניינה תקצוב הקמתם של היישובים הבדואיים החדשים תחת המועצה האזורית שהוקמה לצורך כך, מועצת אבו-בסמה. שתי ההחלטות גם יחד הן החלטות מתוקצבות, וסך ההשקעות עומד על 1.4 מיליארד שקל. הוקם גוף פיקוח ובקרה.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
הבעיה היא שיש החלטות ואין ביצוע.
שר הבינוי והשיכון מאיר שטרית:
נכון, מאה אחוז, בשביל זה אני פה. התקציבים בהחלטות הנזכרות כוללים יישובים ותיקים וחדשים. התקציבים האלה מיועדים לפיתוח שכונות מגורים, תשתיות מים, ביוב ומוסדות חינוך, מבני ציבור, תחנות לאם ולילד, סלילת כבישי גישה ליישובים, כבישים פנימיים בתוך היישובים וכן הלאה.
אני לא רוצה להאריך, אבל חל שינוי גם במגזר הבדואי בנגב. ביקרתי שם בבתי-הספר החדשים, התיכוניים והיסודיים שנבנו, במרכזים הקהילתיים שנבנו, ביישובים השונים, הייתי בלקיה, בכסייפה, בתל-שבע, בשגב-שלום. הייתי במקומות וראיתי את הפיתוח שנעשה ודיברתי עם ראשי המועצות. חל שינוי, הוא לא מספיק, הוא לא פותר את הבעיה, ואני מקווה שבעקבות ריכוז המאמץ במקום אחד נצליח להביא שינוי מהותי בדרך הטיפול בעניין הזה, וגם נראה תוצאות.
לכן, גברתי היושבת-ראש, אני מציע כמובן לדחות את כל הצעות האי-אמון.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים לדיון. הדיון הוא דיון משולב. ועדת הכנסת קבעה מסגרת זמן של חמש דקות לכל סיעה. אני מזמינה את ראשון הדוברים, חבר הכנסת מתן וילנאי, מטעם העבודה-מימד. אחריו - חבר הכנסת אמנון כהן מטעם ש"ס.
מתן וילנאי (העבודה-מימד):
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חייב לפתוח בשתי הערות קצרות על פתיחת השריון במבצע “קדש”, שהתרחש לפני 50 שנה. מבצע “קדש” - ויש לזה קשר ישיר למלחמה הקודמת בלבנון - היה הפעם הראשונה שהקונספציה של צבא מילואים באה לידי ביטוי. זאת היתה הפעם הראשונה שהדיון בין הפעלת כוח רגלי לכוח משוריין הוכרע לטובת הכוח המשוריין, ששני-שלישים ממנו היו אנשי מילואים, וזאת היתה תחילת גיבושה של תורת הלחימה של צה"ל, שהגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, ב-1973. כל מי שמדבר על מבצע “קדש” חייב לזכור את שתי הנקודות האלה.
הצעות האי-אמון הן חלק בלתי נפרד מהמהלך הדמוקרטי-הפרלמנטרי, וזכותה המלאה של האופוזיציה להביע אי-אמון בראש הממשלה ובשרי הממשלה, מתוך רצון להחליפה. אבל קשה לי להאמין שיש ולו אחד בבית הזה שחושב שמערכת בחירות כללית היא הדבר הראוי בימים האלה למדינת ישראל.
ציינו בשבוע החולף 11 שנה להירצחו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, זיכרונו לברכה. מאז, במשך 11 שנה, אנחנו, קברניטי המדינה הזאת, לא מצליחים לספק יציבות לאזרחי מדינת ישראל.
השימוש בבחירות נראה פתרון מהיר לאינטרסים כאלה או אחרים. הוא רע לחברה, הוא רע למדינה, הוא רע לכל קשר בין אזרחי העם לבין נבחריו. אין אף ממשלה שמחזיקה מעמד ארבע שנים במציאות הפוליטית שלנו. כולנו חיים בתחושה של זמן שאול, גם בבית הזה. לא מצליחים להוציא לפועל תהליכים של עשייה, לא מצליחים להתחיל ולסיים דבר, אלא תמיד אנחנו חיים משנת בחירות אחת לשנייה, נאבקים להשאיר את הראש מעל המים. זאת לא צורה לנהל מדינה. כתוצאה מזה תהליכים לא מגיעים לידי הגשמה, לא מגיעים לידי סיום. אמון הציבור הוא חלק מהעניין. בכל מערכת בחירות משתתפים פחות ופחות אנשים במהלך הדמוקרטי של בחירות כלליות. גם הציבור מאס בבחירות הטורדניות האלה, המפריעות לו ברמה כזו או אחרת. זה משפיע על כל התרבות הפוליטית שלנו ועל כל היציבות שלנו.
השבוע - נתחיל את זה בעוד שעות ספורות – נתחיל לעסוק בהעברת חוק התקציב בקריאה ראשונה. זה לא חוק מושלם. יש עליו הרבה מאוד הערות, יש לי הערות אישיות רבות. הדבר המרכזי שמפריע לי הוא חוק ההסדרים, שעושה לחוכא ואטלולא את המוסד המכובד הזה, ומורח במלה אחת מערכת דיונים ארוכה וכבדה על חוק כזה או אחר. אבל, עם זאת, יש לנו משימה ענקית של שיקום מערכת הביטחון שלנו במובן העמוק ביותר של המלה. זה זמן, זה כסף, זה אנשים מצוינים שחייבים לעשות את העבודה הזאת.
אין לנו זמן לעסוק בדברים אחרים, צריך קודם כול לראות את כל המערכות משקמות את עצמן בצפון הארץ, ובעיקר מערכת הביטחון, בלי שום קשר לתפיסה פוליטית כזאת או אחרת – צריך להתגייס להבטחת היציבות ולשיקום כל המערכות האלה בצורה שלמה.
אני מסתכל מסביב על הבית הזה; יש כאן נציגי מפלגות שלפני חצי שנה לא היו קיימות. הנציגות הכי מרשימה, כרגיל, היא של הגמלאים: יושבים פה שלושה.
יצחק גלנטי (גיל):
ארבעה. גם כבוד השר כאן.
מתן וילנאי (העבודה-מימד):
סליחה, כבוד השר. אז זה בכלל יותר ממחצית הסיעה. מקדימה אני חושש להגיד שאני לא רואה אפילו אחד – היא, כזכור, מפלגת השלטון.
אמנון כהן (ש"ס):
אל תשכח את החבר'ה פה.
מתן וילנאי (העבודה-מימד):
אתם ותיקים, אני לא מתייחס אליכם. אני מדבר על החדשים.
אנחנו רואים כיצד בעשר השנים האחרונות היו שש מערכות בחירות. זה לא מתקבל על הדעת. מי שמעלה את כל הרעיונות – הנכונים – של הצבעת אי-אמון צריך כמובן לזכור גם את הנקודה הזאת. תודה רבה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. חבר הכנסת אמנון כהן בשם ש"ס, ואחריו - חברת הכנסת ליה שמטוב.
אמנון כהן (ש"ס):
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על הצעות אי-אמון שהגישו סיעות שונות, ואני רוצה להתמקד בהצעת האי-אמון שהגישו החברים מסיעות יהדות התורה, האיחוד הלאומי והמפד"ל, בשל הקיצוץ בתקציבי הישיבות ומוסדות התורה.
למעשה, מי שהציג כאן את האי-אמון מטעם הסיעות הוא חבר הכנסת גפני, ואני מתפלא עליו. הוא אחד מחברי הכנסת הוותיקים בבית הזה, ואני יכול להגיד שהוא גם מוכשר מאוד, אבל הוא דיבר כאן כאילו זאת השנה הראשונה שהוא בכנסת; כאילו רק עכשיו בחרו בו והוא לא מבין את המשחקים ואת כל המהלך הפוליטי המתקיים בבית הזה, וגם בממשלה.
משרד האוצר, במדיניות ששרי האוצר מתווים לו, מכין את התקציב, וכידוע, מראש, בבסיס התקציב, הוא מקצץ. בשפה שלנו אנחנו אומרים שאחר כך הוא ישלים את זה, אבל הוא רוצה לקצץ בבסיס התקציב כדי להראות שיש מלחמה, שהמצב קשה. ואיפה הוא פוגע? איפה הוא נוגע? במקומות הכי קשים, כי מראש הוא יודע ששם הוא יצטרך להוסיף אחר כך. המשחק הזה הוא כמובן לא הוגן ולא נכון.
דווקא יהדות התורה נלחמה באחת השנים יחד אתנו גם בוועדת הכספים. באחת השנים אמרנו: אנחנו לא רוצים שום תוספת, אנחנו רוצים שהתקציב שהיה בשנה הקודמת ייכנס לבסיס התקציב של השנה לאחר מכן. שקל אחד תוספת אנחנו לא רוצים. נכון, זה היה הישג, אבל זה החזיק שנה אחת בלבד. שנה לאחר מכן משרד האוצר שוב עשה את התרגיל הזה, וגם השנה אנחנו רואים שמראש יש קיצוץ, וכולנו יודעים שבהכנה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, אנחנו, כשותפים בקואליציה, בהבנות הדדיות, נשיג את התקציב. חבל שזה ייקרא כאן הישג תקציבי, כביכול. בסך הכול הוא קוצץ מבסיס התקציב הקיים, אבל הם רוצים להראות שזאת כביכול תוספת תקציב.
זה חוזר מדי שנה. פעם אנחנו באופוזיציה ופעם יהדות התורה באופוזיציה, וכל מי שנמצא בקואליציה מנסה להשלים את התקציב, כדי שעולם התורה לא ייפגע. אגב, לא רק עולם התורה ששייך למגזר כזה או אחר, אלא עולם התורה כולו, גם עולם התורה של המפד"ל. כמובן, אנחנו כעם ישראל מחויבים שחלק מהעם ישבו וילמדו תורה, כי זאת השושלת ההמשכית של עם ישראל במהלך כל שנות חיינו.
אבל לבוא לכאן בכל פעם ולהגיד ולהתריס ולכתוב בעיתונות שש"ס לא מונעת את הקיצוצים או לא רואה אותם, זאת טעות, כמובן, כי השגנו – ועוד נשיג, וכבר שמעתי מראש תנועת ש"ס שיש הבנות בין האוצר ובין סיעות הקואליציה שהתקציבים יוחזרו, שעולם הישיבות לא ייפגע, שכל נושא ההקפאה בקצבאות הילדים גם הוא יבוטל לקראת הקריאה השנייה והקריאה השלישית, וגם נושא הקשישים והגמלאים, שנאמר שהקצבאות שלהם יוקפאו – גם בזה נטפל בסיעות הקואליציה. לשם כך נבחרנו, ולשם כך נכנסנו לקואליציה, כסיעות חברתיות, ונעמוד על כך שלא תהיה פגיעה בשכבות החלשות של החברה הישראלית.
מובן שהצעת האי-אמון הזאת מיותרת, אבל זה המשחק הפרלמנטרי, ואנחנו מכבדים את זה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. חברת הכנסת ליה שמטוב, בשם ישראל ביתנו, ולאחר מכן - חבר הכנסת אליהו גבאי.
ליה שמטוב (ישראל ביתנו):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, לפעמים אני שוכחת לרגע שאני נמצאת במדינת ישראל, מדינה שהוקמה בעבור העם היהודי. קראתי את הנושאים שסיעות יהדות התורה, המפד"ל, רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד מגישות עליהם הצעות אי-אמון בממשלה, אבל בואו נהיה רציניים: כרגע אף אחד כאן לא מאמין באמת שיש אפשרות של ממש – היום, לאחר הצטרפותה של ישראל ביתנו – להפיל את הממשלה בהצעת אי-אמון. חבל על הזמן היקר של המליאה. במקום זה היה ראוי לנצל את הזמן לעיסוק בנושאים חשובים ובקידומם.
אני רוצה לנצל את הזמן היקר שניתן לי ולהתייחס לבעיה אמיתית שהייתי מצפה שבגינה אולי תוגש הצעת אי-אמון בממשלה, בעיה הנוגעת בעשרות ומאות אזרחים תמימים שנפלו קורבן לניסוי בבני-אדם: ניסוי ויסקונסין.
היום התקיים בוועדת הכספים דיון בנושא זה בהשתתפות שר התמ"ת. כל החברים – מימין ומשמאל, קואליציה ואופוזיציה, ואפילו, לא תאמינו, השר עצמו – כולם מסכימים על כישלון התוכנית ועל הסבל שהיא גורמת לבני-אדם, אולם דיבורים לחוד ומעשים לחוד. השר טוען כי הוא כבול ואין באפשרותו לבטל את התוכנית. חוזים והסכמים נכרתו, לכן כל מה שהוא יכול לעשות זה להתקין תקנות שיקלו על המשתתפים. אני אומרת בתשובה: כן, אומנם חוזים נכרתו והסכמים נערכו, אבל מדובר פה בבני-אדם, בני-אדם שסובלים יום-יום, והמדינה יכולה לכבד את ההסכמים וגם לפטור את כל המשתתפים מהשתתפות בתוכנית.
אבל גם אם נלך לשיטתו של כבוד השר, למה, לעזאזל, לוקח כל כך הרבה זמן מרגע הפרסום והחגיגה התקשורתית על השינויים ועד מועד הגשת השינויים לאישור בוועדה בכנסת? מעבר לתקשורת, האם לא מבינים בסביבת השר ובמשרד כי כל יום חשוב וקריטי בשביל המשתתפים שסובלים? השר צריך קצת לנער את הפקידים במשרד שלו ולהפציר בהם להשלים את השינויים, ולהשלים בהקדם, ויפה שעה אחת קודם.
אז איפה היינו? היינו בהצעת אי-אמון בממשלה. תפסיקו עם הבדיחה הזאת ותעשו טובה לעצמכם ולכולם.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. הדובר הבא, בשם האיחוד הלאומי - מפד"ל, הוא חבר הכנסת אליהו גבאי, ולאחר מכן - חבר הכנסת אלחנן גלזר.
אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, סיעת האיחוד הלאומי - מפד"ל הגישה הצעת אי-אמון בנושא הקיצוץ בתקציבי הישיבות ומוסדות התורה, מערכת החינוך. אכן אנו, עם ישראל, הנקראים עם הספר, אור לגויים, אנו רוצים להידמות ולהיות, ואכן במה אנו אור לגויים, לצערנו? במה אנו רוצים להוות דוגמה ומופת - והנה אנו מתבשרים מדי פעם על ירידה בהישגים הלימודיים, אירן עוברת אותנו בלימודי המדעים, יורדים בהבנת הנקרא, הערכים נופלים, ואנו ממשיכים לטפס למעלה בפשיעה בקרב הנוער, סמים, דקירות, הפאבים מתמלאים, שיכרות בקרב הנוער, ולאחר מכן זה בא לידי ביטוי בתאונות הדרכים. גם היום התפרסם על רמת השחיתות, וכן העלייה - ואנו עולים בהישגים האלה, לצערנו, ואנו לא בודקים ממה זה נובע.
אם נראה, המקור לדברים האלה הוא דרך החינוך וההשקעה בחינוך. כל צמצום בחינוך יפגע בעתידה של מדינת ישראל; כל צמצום בערכים היהודיים, שהם הנשמה של העם היהודי, יביא בסופו של דבר לירידה מהארץ, יפגע בהזדהות, בערבות ההדדית, והמצב הזה ילך ויחמיר. אם אנו רוצים לחזק את הלכידות החברתית, את ההזדהות עם יהדות הגולה, עם ההתנדבות כאן, זה דרך החינוך ודרך הכנסת יהדות למערכת החינוך.
ואכן דווקא בתחומים האלה מקצצים ומקצצים. הנה, לדוגמה, אנו אומרים שאנו מדינה יהודית ודמוקרטית. במה יהודית, אם אנו לא משקיעים ביהדות? יהודית, סתם מלה. ללא השקעה בחינוך, היא תהווה את האור לגויים, או לפחות נדע שזו הדרך לנו? רבותי, גם החזרה שלנו לארץ-ישראל היתה בחלקה וברובה מתוך הזדהות עם החלום לחזור לציון, החלום לחזור לארץ-ישראל, ואם אנו נטשטש את הזהות היהודית, לא נראה את הנוער בדורות הבאים מזדהה אתנו כאן.
והנה שמענו כאן את הנאום של ראש הממשלה בפתיחת כנס החורף משבח את הציבור הדתי-הלאומי ואת החינוך שלו. כאשר שימשתי סגן ראש העיר בירושלים ויושב-ראש ועדת החינוך בירושלים, הסתובבתי אתו בבתי-ספר, ולא פעם אחת הוא אמר: לו היתה לי אפשרות לבחור, לחנך את ילדי, הייתי בוחר בדרך של הציונות הדתית. והנה, דווקא ההשקעה בחינוך של הציונות הדתית היא הנפגעת, והעול הכספי על ההורים הולך וגדל ומקשה על משפחות ומביא אותן להתמוטטות.
ככל שרוצים לקצץ, היכן מקצצים - ביהדות, מקצצים עוד ביהדות, ובסופו של דבר זה פוגע גם בחינוך לערכים ולאחר מכן גם בחינוך למדעים. אם נדע להשקיע בחינוך ליהדות, זה יביא את התוצאות גם בחינוך למדעים. האחד בשני תלוי.
רבותי, את ההישגים של הציונות הדתית בחינוך אני לא צריך להציג, זה כבר שם דבר, היחידות המובחרות בצה"ל, הציבור שאנו רואים, האחוז הגבוה במוסדות להשכלה גבוהה, ברפואה, במדע, ביחידות הקרביות, מעבר לכוחו באוכלוסייה ובמערכת החינוך. ואם את זה אנו נקצץ, והעול על ההורים ילך ויגדל, זה יביא להתמוטטות של הישיבות, האולפניות וישיבות ההסדר.
רבותי, שימו לב, אנו צריכים לדעת, דור הכיפות הסרוגות עומד להיפגע. אם אנו רוצים להביא לצמצום הפערים החברתיים - רק דרך החינוך. אם אנו רוצים להביא ללכידות חברתית - רק דרך החינוך. החינוך הוא המפתח להישגים בכל תחומי החיים בחברה. אנו רואים שדווקא כשרוצים לקצץ, מגיעים לישיבות ולאולפניות, שם המצב חמור ביותר.
אני קורא לראש הממשלה מעל במה זאת להחזיר את החינוך היהודי למרכז הווייתנו, להחזיר את החינוך היהודי לכל מערכות החינוך ולאפשר לישיבות התיכוניות ולאולפניות לפתוח את שעריהן בפני כל הציבור, כדי שלא ידירו את רגליהם בגלל בעיה כספית והעול הקשה הרובץ עליהם.
רבותי, ההורים צריכים להחליט בין לחם לבין תשלום לאולפניות ולישיבות התיכוניות. העול הלך וגדל, ואין בכוחם, זו עלות גבוהה יותר מתשלום לאוניברסיטה. סטודנט באוניברסיטה יכול, כאשר הוא לומד, איכשהו להשלים, לעבוד קצת או לקבל מלגות, אבל בישיבות התיכוניות הוא לא יכול, הוא לא מסוגל, כי הוא לומד מבוקר עד לילה. אני מקווה, מעל במה זאת, שראש הממשלה ידע לכלול בתקציב הבא, של 2007, את התקציב הנדרש לישיבות ולאולפניות. תודה רבה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. חבר הכנסת אלחנן גלזר בשם סיעת גיל, בבקשה. אחריו - חבר הכנסת אברהם רביץ.
אלחנן גלזר (גיל):
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, סיעת גיל תצביע נגד הצעות האי-אמון שהגישו סיעות האופוזיציה.
אני מבין שזה תפקיד האופוזיציה לנגח את הממשלה, אך המנהג של הגשת הצעות אי-אמון בכל שבוע הפך את הזכות הבסיסית הזאת לריקה מתוכן. ברור לכל בר-דעת שהממשלה לא תיפול היום - - -
מוחמד ברכה (חד"ש):
אז למה אתה טורח ומדבר?
היו"ר קולט אביטל:
זכותו להשיב.
אלחנן גלזר (גיל):
ברור לכל בר-דעת שהממשלה לא תיפול היום, לא בשבוע הבא ולא בשבוע שאחריו, ובכל זאת, מאחר שניתנה לי זכות הדיבור, אני מבקש להתייחס לסיור שערך ראש הממשלה בצפון.
רן כהן (מרצ):
חבר הכנסת גלזר, אני פה שבע כנסות; אני מודיע לך, יבוא השבוע שהיא תיפול.
אלחנן גלזר (גיל):
אבל לא בשבוע זה, לא בשבוע הבא ולא בעוד שבועיים, כפי שאמרתי.
בעת סיורו בצפון צוטט ראש הממשלה כמי שאמר כביכול שה"חיזבאללה" לא מאיים ולא יאיים בעתיד על ישראל. בעקבות דברים אלה החליטה סיעת הליכוד להגיש אי-אמון בממשלה. אני מוכרח להודות שכחבר כנסת חדש אני עדיין רואה בהצעות אי-אמון אמצעי חשוב לפיקוח על הממשלה. עם זאת, אני מציע לראשי האופוזיציה להתמקד בעיקר ולא בטפל.
רבותי חברי הכנסת, הרשו לי לצטט מעיקרי הדברים בנאומו של ראש הממשלה בעת סיורו בצפון. ראש הממשלה אמר כך: העמדות הכי קרובות שמהן התחילו פעולות החטיפה היו במרחק של 15 מטר מקו הגבול, לוחמי ה"חיזבאללה" היו במרחק של הושטת יד. המצב הזה כבר אינו קיים, אין מוצבים שלהם אלא במרחק רב מאוד מהגבול של מדינת ישראל. שאף אחד לא יבין שכל בעיותינו נפתרו, שאין יותר סיבה להיות מוטרד ולדאוג ולהיות ערוכים, אבל מה שהיה איננו, האיום הזה של פעם איננו היום, הם לא יושבים על הגבול, הם לא יכולים לירות נשק שטוח-מסלול על התושבים, אין להם חופש התנועה שהיה להם, צבא לבנוני יושב שם בכל העמדות שהם ישבו בהן פעם, יש שם צבא בין-לאומי, יש צבא ישראלי בשל יותר, מנוסה יותר וערוך יותר. שום איום נורא, חוץ מהבעיה האירנית, לא מאיים מהיום להיום עלינו. סוף ציטוט מדברי ראש הממשלה.
רבותי חברי הכנסת, ראש הממשלה וממשלת ישראל עושים ככל יכולתם בהגנה על אזרחי מדינת ישראל מהאיומים החוזרים ונשנים מצד ארגוני הטרור בעזה, מצד ה"חיזבאללה" ומצד אירן. כפי שהתייחס ראש הממשלה בנאומו, התחמשות אירן מהווה איום על מדינת ישראל ועל העולם החופשי. החשש הוא ממלחמה כלל-עולמית, כאשר בידי אירן נשק להשמדה המונית. הדאגה של העולם המערבי ממלחמה גרעינית אינה קיימת אצל הרודן האירני, הפועל בהתאם לתפיסה משיחית, שלפיה הוא יביא את הגאולה לעם המוסלמי. ההשפעה האירנית, תמיכתה ב"חיזבאללה" והקשרים ההדוקים עם ממשלת סוריה הם שמעוררים דאגה, ולא אמרות כאלה או אחרות שהוצאו מהקשרן.
אני קורא פה לראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, להפסיק את הדמגוגיה, להצטרף לממשלה ולתרום מניסיונו בטיפול באיומים מבית ומחוץ. תודה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. חבר הכנסת אברהם רביץ, בבקשה, ואחריו - חבר הכנסת יוסי ביילין.
אברהם רביץ (יהדות התורה):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני לא מתכוון לדבר ספציפית על הצעות האי-אמון. אני חושב שחבר הכנסת גפני בלהט שלו הצליח להעביר את המסר, את מה שכואב לציבור שאנו מייצגים.
אני רוצה לדבר על פרשת השבוע, תרתי משמע. יושבים כאן כמה אנשים, חברי כנסת אינטליגנטיים, ואני רוצה להבהיר דבר. לפני שנים לא רבות, כבר הייתי אז חבר ועדת החוקה, חוק ומשפט, הביאו לראשונה הצעות חוק-יסוד אשר אמורות לקבל מעמד מיוחד, מעמד עדיף על כל חוק רגיל. אני יכול לומר לכם ששתי הצעות החוק שהתקבלו אז, אנו היינו שותפים להן, האחת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו והשנייה חוק-יסוד: חופש העיסוק.
היו ניסיונות להביא הצעות חוק נוספות, והם לא צלחו וההצעות לא קיבלו את הרוב המתאים בוועדה. הן אפילו לא עלו להצבעה, מכיוון שידעו שחוקי-יסוד יש לעשות בהסכמה. ומה היו החוקים ההם, שניסו להעבירם והם יהוו את פרק חוקי-היסוד? אגלה לכם: חוק אחד היה חוק-יסוד: חופש הביטוי. היה אפילו ניסיון להעביר חוק על עקרון השוויון, ועוד חוקים חשובים עד למאוד, חוק-יסוד: המשפט, והם לא צלחו, ומדוע? מכיוון שהרגשנו שחייבים לגבי חוקים אלה ליצור את המגבלות המוסכמות על החברה. אי-אפשר לחוקק חוק-יסוד בלי שיש הסכמה על גבולות החוק. ולא הגענו להסכמה.
אני רוצה להתייחס באופן מיוחד לחוק-יסוד: חופש הביטוי, שהיום כל כתב מצפצף בו ומעלה אותו למעלות של חוק-יסוד, והם לא אשמים, הכתבים, כי בית-המשפט הגבוה אמר לנו, לחברי הכנסת, לא באופן מפורש, אבל במשמע: אם אתם לא מחוקקים, אני מחוקק; אבל הוא לא התכוון שהוא מחוקק, אלא ייתן פרשנות מורחבת לחוקים הקיימים, שזה יכלול את החוקים האחרים, ואחד מהם היה חוק-יסוד: חופש הביטוי.
היום כל מי שיודע לכתוב בשפה העברית אומר שיש חוק-יסוד: חופש הביטוי. אין דבר כזה. מה כן יש? כבוד הנשיא, השופט ברק, אמר שמתוך חוק-יסוד: כבוד האדם נגזר חופש הביטוי, כי כיצד אפשר לתת לאדם כבוד אם לא מאפשרים לו להתבטא? ומתוך זה גם יש התייחסות לחופש ההפגנה כחוק-יסוד, כי זה סעיף בחוק-יסוד: חופש הביטוי, זה צורת ביטוי. אני אפילו מסכים לכך, אך אסור לנו לשכוח את מקור החוק הזה. החוק אינו עושה מחופש הביטוי דבר אבסולוטי, שעומד מעל ומעבר לכל דבר אחר. הוא אומר: הוא נגזר מכבוד האדם, ולכן אי-אפשר להתייחס לחוק-יסוד: חופש הביטוי באופן שהוא יגבר על כל דבר אחר.
אני מקווה שדברי הוסברו. אני יודע כמלמד, כמורה בישראל, שהייתי צריך בשביל זה לפחות רבע שעה, אבל זמני קצר, ולכן אני אומר: כאשר אנו בונים את החברה שלנו, כאשר אנו רוצים להגיע להנהגות חברתיות, ואנו מתבססים על חוק-יסוד: כבוד האדם, רבותי, חברי חברי הכנסת, כבוד האדם הוא לא רק של קבוצה אחת. כבוד האדם צריך לעמוד במבחן, באיזון - כבוד מול כבוד. איך עושים את האיזון – זאת בעיה, ואיני מזלזל בה. יש קבוצות כאלה, קבוצות אחרות, האם זה נחתך לפי רוב ומיעוט, ואולי לא, אבל ודאי שלא קיימת עדיפות לחוק-יסוד: חופש הביטוי, ומשום כך הוא לא נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל, בינתיים, עד שנמצא את המגבלות המתאימות.
מה שקרה השבוע, ועדיין זה לא הסתיים, העמידו את כל עם ישראל על רגליו ואמרו: רוצים לקעקע את החלטות בית-המשפט, את חוקי-היסוד שעליהם גאוותנו. זה, רבותי, בעברית הכי פשוטה, שקר. אין חוק כזה. וכבוד צריך לעמוד מול כבוד אחר. יש כבוד גם לאנשים שרוצים לחיות באופן מסורתי, שנפשם נקעה מדרכים אחרות, המופצות. קיימת בעיה, איני מבטל אותה. לפי דעתי, יש פתרונות אחרים לבעיה הזאת, אבל אל יעמידו את כל הציבור הדתי והחרדי כמתנגחים עם חוק-יסוד: חופש הביטוי, כי הוא לא קיים. תודה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה. חבר הכנסת יוסי ביילין, ואחריו - חבר הכנסת עבאס זכור.
יוסף ביילין (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו נצביע היום אי-אמון בממשלה כי אין לנו אמון בה. אנו לא מתייחסים בזלזול לדיונים האלה. זאת האפשרות של אופוזיציה להביע את עמדתה, בין שכתוצאה מהאפשרות הזאת הממשלה נופלת ובין שעדיין לא.
אנו יושבים כאן היום, ובאותה שעה עצמה בעזה מתמשך מבצע לוחמה שבמהלכו נהרגים אנשים, חלקם נושאי נשק, חלקם לא נושאי נשק, חלקם עוברי אורח, חלקם אנשים שרוצים לפגוע בנו, אבל דבר אחד אנחנו יודעים - כשהמבצע הזה יסתיים יימשכו ה"קסאמים", תוחרף האיבה, תוחרף העוינות. ישראל לא תהפוך להיות מדינה יותר בטוחה, שדרות לא תהפוך להיות עיר יותר בטוחה עקב המבצע הזה, אבל עוד ילדים ועוד אנשים צעירים יראו אותנו בעין קשה מאוד, בשנאה נוראה, ואנחנו מנביטים את הזרעים שמולידים את המתאבדים הבאים.
הלוואי שהייתי יכול להבין מהי החוכמה שבמבצע הזה. הלוואי שהייתי יכול לראות את התוכנית. את הדרך שמסיימת אותו, את הנקודה שבה נאמר: אוקיי, אנחנו, באמצעות המהלך האלים הזה – שהוא מהלך של אין ברירה, כי פוגעים בנו – מקלים את הסבל של ילדי שדרות. ואני נורא מצטער לומר: אני לא רואה את זה. לא רואה את קצה הדרך הזאת. ואני חושש שהמהלך הזה נעשה בעיקר כדי להרגיע את מי שאומר: תעשו משהו. זאת לא דרך של ממשלה. זאת לא דרך שממשלה יכולה לקבל אמון בכנסת בגללה.
אם אנחנו באמת רוצים – ואני חושב שהבית הזה, לפחות רובו, אם לא כולו, מעריך שעדיף לחזק את הגורמים הפרגמטיים שם – אם אנחנו רוצים לחזק את הגורמים הפרגמטיים, ולא את ה"חמאס", אנחנו לא מבינים שהמבצע הזה מאחד את כולם נגדנו? אנחנו לא מבינים שהסיכוי לעשות שם משהו שעוקף את ה"חמאס" הולך ונחלש מדי רגע כאשר המבצע הזה מתקדם?
המאמץ צריך להיות במסגרת של הפסקת אש. דרך אבו-מאזן, או דרך גורם שלישי, אחר, חיצוני לנו. כמו שהמבצע בלבנון, המלחמה בלבנון לא נגמרה אלא בדרך של הסכמה, גם שם זה יכול להיגמר בהסכמה, שבמסגרתה ישוחרר גלעד שליט, ישוחררו אסירים פלסטינים, ייפסקו פעולות האיבה משני הצדדים, ועקב כך – אם זה יחזיק מעמד – גם ישוחררו הכספים כדי שהפלסטינים – הפלסטינים החפים מפשע – לא יהיו מי שישלם את המחיר הכבד הזה של סנקציות.
אני רוצה להקדיש את הזמן שנותר לי, והוא לא רב, לנושא שהועלה כאן במסגרת הצעת האי-אמון: הטיפול בבדואים בנגב. שמעתי את דברי השר שטרית, ואני מאחל לו הצלחה בתפקיד הנוסף שהוא קיבל על עצמו, הטיפול בבדואים. אני יכול לומר לו מכאן דבר אחד: שום תוכנית, חדשה או ישנה, שתיושם בלי הבדואים עצמם, לא תוכל להצליח. היו תוכניות כבר שנים – שנים – שמינהלת הבדואים הציעה. שום דבר לא קרה. מה שצריך הוא הסכמה של הבדואים.
לפני כמה דקות הוא אמר כאן: אני מחפש את ההנהגה ולא מוצא אותה. אל יעשה לעצמו חיים קלים. אל יעשה לעצמו חיים קלים. יש בעיה בהנהגה – לא רק שם, גם אצלנו, ובעוד מקומות. הוא צריך ללכת אל הפזורה, אל האנשים, אל השבטים השונים, ולדבר אתם.
ואני יכול להגיד לו מכאן: לא צריך להמציא את הגלגל; מה שצריך לעשות זה לטפל מחדש בכל נושא הפיצוי על קרקע. זה נושא מרכזי, שבלעדיו לא יהיה אפשר ליישב את הבדואים בפזורה באותם ריכוזים. אני חושב שלפחות שליש מהיישובים שלהם – מהכפרים הלא-מוכרים – אפשר להפוך לכפרים מוכרים. אפשר להגדיל במידה ניכרת את הפיצוי, את היחס בין הקרקע לבין כסף. מדובר במיליארדים של שקלים, יותר זול מהאפשרות שהשר שטרית יוריש את הבעיה הזאת למי שיחליף אותו. אני יכול להמליץ שהשר ייקח את החומר שהכנו בשנת 1999, חלק מעבודה משותפת של המרכז למחקר משפטי-כלכלי במזרח התיכון – חוקרים בדואים ויהודים ישבו על המדוכה והציעו הצעה מפורטת, ואני מקווה מאוד שאם השר שטרית באמת מוכן לקחת על עצמו את הנושא, הוא יוכל לחולל את השינוי.
מה שקרה בכל השנים הללו מצדיק עד כה רק אי-אמון. תודה רבה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. הדובר הבא הוא חבר הכנסת עבאס זכור, בבקשה. אחריו - חבר הכנסת מוחמד ברכה, אם הוא יחזור.
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל):
כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, לצערי הרב, האפליה, המדיניות המפלה כלפי האזרחים הערבים נמשכת כל הזמן, בפרט כלפי תושבי הנגב והכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. הריסת בתים, צפיפות בבתי-הספר, ילדים מתים בנסיעות מבתיהם אל בתי-הספר כי הכבישים הם לא כבישים – רק בשבוע שעבר שמענו על ילד שנסע לבית-הספר, והיה אסון לכל המדינה איך הילד הזה מת. ילדים מתים בנסיעות מבתיהם אל בתי-הספר, כי הכבישים הם לא כבישים, וכשמדברים על מחשבים, על מזגנים ועל בטיחות מגרשי המשחקים במגזר היהודי, במגזר הערבי מדברים על האזבסט בבתי-הספר, על מחסור בכיתות לימוד ובמגרשי משחקים.
רק לפני חודש וחצי, לפני החגים של היהודים, התקבלה החלטה להקדים את מועד כל הקצבאות, כדי שכל המשפחות במדינה יוכלו ליהנות מהחגים וכדי שכל ילד עני יוכל לאכול, לשתות ולהתלבש כמו כל ילדי המדינה. לפני שבועיים, לפני חג אל-פיטר של המוסלמים, פניתי אל משרד ראש הממשלה, המחזיק בתיק הרווחה, והסברתי שלמוסלמים יש רק שני חגים בשנה, והשנה החג נופל אחרי המלחמה, אחרי פתיחת שנת הלימודים ואחרי חודש הרמדאן, הסברתי כמה חשוב להקדים את מועד הקצבאות – ועם כל זה התשובה על בקשתי היתה שלילית. כל זה אומר שהממשלה רואה במגזר הערבי סוג ב' – לא מגיע לערבים לחגוג; לא צריך שהילד הערבי יוכל ליהנות אפילו בחג שלו.
ממשלה כזאת, ממשלת מלחמה, ממשלה שיושב בה שר כמו ליברמן, שלא רוצה לראות ערבי במדינה, לא יכולה להישאר בשלטון ולא מגיע לה אמון. ממשלה שמעלה את מחירי הלחם והחלב, וחושבת גם להעלות את מחיר המים ב-50%, היא ממשלה שאסור לתת לה יד. אני מבקש לקבל הצעת האי-אמון בממשלה הזאת. תודה לך.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. חבר הכנסת מוחמד ברכה. אחרון הדוברים – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואם הוא לא יהיה, נעבור להצבעה. בבקשה.
קריאות:
חסון כאן.
היו"ר קולט אביטל:
מצטערת.
מוחמד ברכה (חד"ש):
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, קשה לדבר על אי-אמון בממשלה בלי להתעכב על המלחמה, על הכניסה לשטחי הרשות ברצועת-עזה ועל מרחץ הדמים שקורה שם, אבל אני אדחה את זה לדיון הבא, שיהיה עוד הלילה. אני רוצה להתרכז באחד משלושת הנושאים שבשלהם הועלתה הצעת האי-אמון, מצב האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב.
זה שנים רבות פועלת בנגב מינהלה שנקראת: מינהלה לקידום הבדואים בנגב. הגוף הזה, שנדרשנו לו כמה פעמים בשנים האחרונות, הוא ההיפך משמו. הוא הגוף המתאם את נישולם ורדיפתם של הערבים הבדואים בנגב. לכן אני חושב שלפני כל טיפול בנושא האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב, צריך לפרק את המינהלה הזאת, שהיא אחד המכשירים האגרסיביים ביותר לשלילת זכויותיהם של הבדואים, ובעיקר את אדמתם.
בתוך המינהלה הזאת, שאמורה לקדם את הבדואים, אין בדואים. זו מינהלה של הנציב העליון של מדינת ישראל, שעדיין מתייחסת אל עצמה כאל גוף זר בנגב בקרב הבדואים ולא מתייחסת אליהם כאל אזרחים. אחת הזרועות שפועלות שם בכל מה שקשור להריסת בתים היא הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. בוועדה הזאת יש 28 חברים, ביניהם חבר ערבי אחד מהאוכלוסייה הערבית הבדואית. אלה דברים שאינם מתקבלים על הדעת.
לכן, אני חושב שכל ניסיון לטפל בבעיות הכאובות, הקשות והעמוקות של האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב, צריך להיות קודם כול בתיאום אתם ובגופים משותפים, שדעתם תישמע שם.
לא עוברים יומיים-שלושה ואנחנו שומעים על הריסת בתים. החשק להרוס בתים בתקופה האחרונה מקבל תאוצה מזוויעה. בתים נהרסים ללא חלופות. ואני מוכרח לומר דבר שאני חוזר עליו כמה פעמים בשנים האחרונות: חוק אשר שולל קורת-גג הוא חוק נפשע. חוק שהורס בית בלי לתת חלופה לאזרח הוא חוק נפשע. חוק הצדק הטבעי שלאדם תהיה קורת-גג עולה בערכו המוסרי על כל חוק אחר, אפילו שיחוקק ברוב הגדול ביותר בכנסת.
אבל העניין הוא לא הריסת בתים אלא ניסיון לגזול את הקרקע. לא ייתכן שפתאום כל אורח החיים הבדואי בנגב, שמוכר לכולם - רוצים להפוך אותו ולרכז את כל הבדואים במקומות צרים ולבנות גורדי שחקים, בזמן שעל אדמתם המופקעת מקימים חוות יחיד, של אדם אחד, על אלפי דונמים. אין הדעת סובלת, לא אתמול, לא שלשום וכמובן לא היום ולא מחר, את המשך הגזלה והנישול של הערבים הבדואים בנגב.
היום היתה ישיבה של ועדת הפנים שבה התעכבנו ארוכות על העניין הזה. הנגב מהווה 60% משטח המדינה. מדובר על אחוזים בודדים שצריך לספק אותם, לא לספק אותם אלא לאפשר לבעליהם החוקיים לחיות בהם. לא ייתכן שהיום צריך לעשות מלחמה על הקמת בית-ספר. לא ייתכן שצריך ללכת לבית-המשפט העליון כדי להבטיח אספקת מים, ובית-המשפט העליון עוד מכיר בזכותה של המדינה שלא לספק מים.
המצב של הערבים הבדואים בנגב הוא פצצה מתקתקת מבחינה חברתית, מבחינה אנושית, וזו סיבה מספיקה כדי להביע אי-אמון בממשלה. תודה.
היו"ר קולט אביטל:
תודה רבה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחרון הדוברים - חבר הכנסת יואל חסון בשם קדימה.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
גברתי היושבת-ראש, הממשלה מספקת בקצב מסחרר סיבות להבעת אי-אמון בה, במדיניותה, בהרכבה ואפילו בהרכבה הפרסונלי. הממשלה הזאת קמה לאחר בחירות שבהן הובטח לאזרחים, כל האזרחים, שהיא תבוא עם אג'נדה חברתית, תשנה סדרי עדיפויות. כל קיתונות האש נשפכו על מר ביבי נתניהו, הוא האיש הרע של הסיפור, אנחנו גמרנו את עידן נתניהו ואנחנו עכשיו בעידן פוסט-נתניהו. ואני חושב, אם אני קורא את התקציב, רואה את המדיניות: ביבי נתניהו עדיין שר האוצר. שום דבר. רוחו מרחפת במסדרונות האוצר ובספרי התקציב שהונחו על שולחננו כאן.
הבוקר היה דיון על תוכנית ויסקונסין, גברתי היושבת-ראש. הרבה אזרחים תלו תקווה בכך שלמשרד התעשייה והמסחר הגיע שר שמעל הדוכן הזה תקף את תוכנית ויסקונסין בכל לשון אפשרית. התנגדות חד-משמעית. קריאה מהדהדת לבטל את התוכנית. ברגע שהוא התיישב על כיסא השר הוא נעשה שקול, הוא צריך לראות כאן, אולי נעשה תיקונים בתוכנית, נוסיף סעיף כאן, נוסיף סעיף שם. בסופו של דבר אנחנו מקבלים תוכנית שהיא טלאי על טלאי. הוא הקים צוות בשביל לתקן את העוולות. במקום להקים צוות חשיבה על דרכים אחרות לעידוד התעסוקה, שזו בעיה של כולם, ובמיוחד של השכבות החלשות ובמיוחד של האזרחים הערבים, הוא בא ומנסה לעשות תיקון, כשנקודת המוצא של התוכנית פסולה, והיא תמריץ שלילי לתעסוקה - במקום לבנות תוכנית שבנויה על תמריצים חיוביים לתעסוקה.
אדוני שר האוצר, כשהייתי באוניברסיטה וגם בתיכון, היו תלמידים מעתיקים, סטודנטים העתיקו בבחינות. יש כאלה מעתיקים טיפשים שישבו ליד הסטודנט שלא יודע את התשובות הנכונות והעתיקו תשובות לא נכונות. אפילו להעתיק צריך לדעת. כשמעתיקים צריך לדעת להעתיק. העתיקו את התוכנית הזאת מארצות-הברית ומהולנד, לא למדו את כל השגיאות, אפילו שגיאות הכתיב נמצאות בתוכנית הזאת כשהעתיקו אותה לכאן, לתנאים אחרים לגמרי. וכאילו בוויסקונסין המציאו את הגלגל. בוטלו כל התוכניות, כל המחשבות, קיבעון מחשבתי. אין דרך אחרת לעודד תעסוקה בארץ זולת תוכנית ויסקונסין. כאילו היא תורה, ואפילו תורה מסיני.
אדוני שר האוצר, תוכנית ויסקונסין לא תביא בסופו של דבר - אנחנו נעמוד כאן בעוד שנים מספר, אלה מאתנו שייבחרו לפחות, חבר הכנסת ריבלין, ואנחנו נסכם שהתוכנית הזאת נכשלה וכל מה שהושקע בה היה לריק, כי התוכנית הזאת לא מותאמת לתנאים בארץ; לא מביאה בחשבון את הבעיות המיוחדות של מבנה התעסוקה ושוק התעסוקה. אי-אפשר לשלוח אנשים לעבודה כשאין עבודה. בסופו של דבר היא משאירה מאות משפחות ואלפי משפחות בלי תעסוקה ובלי הבטחת הכנסה. זאת בעצם התוצאה של התוכנית הזאת.
אני קורא מעל הדוכן הזה לשר האוצר, לשר התמ"ת ולראש הממשלה לחשוב מחדש על התוכנית ולחפש דרכים אלטרנטיביות. אנחנו חושבים שאם לא תהיה תוכנית רצינית ואמיתית להגברת ההשתתפות בשוק העבודה וליצירת מקומות עבודה חדשים – וזה העיקר – ומקומות עבודה מותאמים לאזורי הפריפריה ולכיסי התעסוקה הנמוכה, אנחנו נראה אפילו קטסטרופה כלכלית-חברתית בשכבות מסוימות, בפרט באוכלוסייה הערבית. תודה רבה.
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה; חמש דקות אחרונות. עוד מעט אנחנו עוברים להצבעה.
יואל חסון (קדימה):
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת; גברתי היושבת-ראש, את ודאי זוכרת – כשכולנו היינו ילדים, אנחנו זוכרים – שבשיעורי תורה היה תרגיל "מי אמר למי". מכיוון שבהצעות האי-אמון האלה אנחנו עוסקים במי אמר למי ומי אמר מה, הייתי רוצה לשחק אתכם את המשחק הזה.
הייתי רוצה לשחק ולשאול אתכם מי אמר את מה שאקריא עכשיו: "בשנים האחרונות היתה בפירוש חדירה גדולה של נורמות מושחתות. אני לא יכול לסבול שחיתות. אני פשוט לא יכול לסבול שחיתות. זה נוגד את כל התפיסה שלי, של עבודה, של התקדמות בחיים שנובעת מהמאמץ שלך, מהכשרון שלך, מהסיכון שאתה לוקח". מי אמר את זה? "בשנים האחרונות היתה בפירוש חדירה גדולה של נורמות מושחתות. פעם הנורמה היתה אחרת. זה מאוד מרגיז אותי, כי זאת הרי המלחמה הכי גדולה שלי, לפגוע במשחדים ובמשוחדים. בוא ניקח את הדבר הזה שנקרא 'ניקיון כפיים'; הדבר שהכי מסמל ניקיון כפיים הוא עם מה אדם נכנס לתפקיד ציבורי, ועם מה הוא יוצא".
מי אמר למי? אמר את זה, גבירותי ורבותי, הכוכב של דוח מבקר המדינה: בנימין נתניהו, שמבקר המדינה קבע שהוא עבר באופן ברור על הנחיות מבקר המדינה. נתניהו המועמד הגיש את הדוח המסכם באיחור, בניגוד להוראות החוק.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אוי ואבוי.
יואל חסון (קדימה):
המועמד נתניהו לא ניהל את מערכת חשבונותיו לפי הנחיות מבקר המדינה בכך שלא צירף אסמכתאות לחשבוניות, הוציא מעבר לסכום המותר ובלי התקשרות כתובה, ולא שיקף בספריו את הוצאותיו.
בסדר, אתה אומר – לא נורא, לא קרה שום דבר.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אתם מקדימה, שתהיה לכם קצת בושה.
יואל חסון (קדימה):
אבל יותר מזה – הכנסות המועמד נתניהו חרגו מהגבולות האמורים בפרק ב' לחוק, ויותר מזה - המועמד נתניהו קיבל תרומות בעילום שם. תרומות בעילום שם. אוי ואבוי. חבר הכנסת הנדל, אם זה היה נאמר לגבי מישהו אחר, גם אז היית אומר "אוי ואבוי" ומבטל את זה כך?
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
מיליונים גנבתם.
יואל חסון (קדימה):
גבירותי ורבותי, תזכרו שזה אותו אדם שאמר שהוא לא יכול לסבול שחיתות, שהוא בעד ניקיון כפיים. זה ניקיון כפיים? איך אומרים אצלנו חברי הכנסת? אצלנו אומרים: גם ביבי – גם ביבי נמצא בדוח מבקר המדינה, ומככב בו בגדול. תודה רבה.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
גם טיבי.
מיכאל איתן (הליכוד):
- - - חוק חדש היום?
היו"ר דליה איציק:
חברי חברי הכנסת. רבותי השרים, מי השר המשיב?
שר הפנים רוני בר-און:
הוא כבר ענה.
היו"ר דליה איציק:
אם כך, חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. לפנינו שלוש הצעות נפרדות. תחילה נצביע על הצעת סיעות יהדות התורה, האיחוד הלאומי והמפד"ל להביע אי-אמון בממשלה בשל הקיצוץ בתקציבי הישיבות ומוסדות התורה. מי בעד ומי נגד? הצבעה.
הצבעה מס' 1
בעד הצעת סיעות יהדות התורה - האיחוד הלאומי - מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה – 26
נגד – 53
נמנעים – 3
הצעת סיעות יהדות התורה - האיחוד לאומי - מפד"ל להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
אני קובעת שהצעת האי-אמון מטעם סיעות יהדות התורה, האיחוד הלאומי והמפד"ל לא התקבלה.
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה בשל דברי ראש הממשלה בעת סיור בצפון.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה – 18
נגד – 53
נמנעים – 11
הצעת סיעת הליכוד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
היו"ר דליה איציק:
אני קובעת שהצעת האי-אמון מטעם סיעת הליכוד לא נתקבלה.
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת הסיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד.
הצבעה מס' 3
בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל - חד"ש - בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 13
נגד – 56
נמנעים – 8
הצעת סיעות רע"ם-תע"ל - חד"ש - בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
קריאה:
- - -
היו"ר דליה איציק:
לא מדברים.
ההצעה לא התקבלה.
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2007, התשס"ז-2006;
הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי
התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007), התשס"ז-2006
[רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/260).]
(קריאה ראשונה)
היו"ר דליה איציק:
חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק התקציב. לתשומת לבכם, סדר-היום מחר משתנה לחלוטין; אנחנו מתחילים את סדר-היום בשעה 11:00. היום ישיבת המליאה מסתיימת רק בשעה 23:00. מחר היא מתחילה בשעה 11:00, וההצבעה על התקציב תתקיים מחר בסביבות השעה 19:00.
חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2007 ולהצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007), בקריאה ראשונה. אני מזמינה את שר האוצר, בבקשה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
גברתי היושבת-ראש, תגידי שההצבעה לא תהיה לפני 19:00.
היו"ר דליה איציק:
היא לא תהיה לפני 19:00.
קריאה:
ולא אחרי?
היו"ר דליה איציק:
אני אתחיל בסביבות 19:00. אתם מכירים אותי.
שר האוצר אברהם הירשזון:
גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא היום לאישור המליאה את הצעת חוק תקציב המדינה ואת הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007).
גברתי היושבת-ראש, לא זה התקציב שרציתי ותכננתי להניח היום לפני הכנסת. בכוונתי ובכוונת הממשלה היה להציג תקציב המבקש להתמודד עם אחד הנושאים הקשים והמעיקים בחברה הישראלית - צמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל. תקציב 2007 היה אמור להיות הכרזת מלחמה על העוני בישראל.
אבל באה מלחמה אחרת ואילצה אותנו לערוך שינויים כואבים. אני אומר שינויים כואבים, מפני שהעוני והמחסור שבהם שרויות אוכלוסיות שלמות בתוכנו מציקים ומדירים שינה מעיני. העובדה כי איננו יכולים להקל על השכבות האלה כבר השנה מכאיבה ומצערת אותי לא פחות מאשר כל אחד אחר.
הסיבה ידועה: מדינת ישראל, מיומה הראשון, היא מדינה שוחרת שלום. אנחנו יודעים היטב את מחיר הדמים של המלחמה, ונוכחנו בכך שוב במלחמה האחרונה. מחיר הדמים הזה הוא כמובן מחיר כפול: אחד גלוי – המחיר הנוראי של נפילת בנינו, שעליו לצערי הרב לא נוכל להתגבר. המחיר השני גלוי פחות, להבדיל אלף הבדלות, אבל הוא מחיר כבד – המחיר הכלכלי של המלחמה. מדובר בהרבה מאוד מיליארדים הדרושים לחידוש המלאים, להצטיידות צה"ל ולשיקום הצפון.
וכך, במקום הקיצוץ בתקציב הביטחון, אנחנו מוסיפים תוספת משמעותית של כ-8 מיליארדי ש"ח. אנו משקמים את צפון המדינה בתוספת של 1.3 מיליארד ש"ח. הוצאות המלחמה בלעו גם את מרבית העודפים התקציביים שכל כך שימחו אותנו לפני חצי שנה, העודפים ששימשו למימון השיקום הפיזי של בתי התושבים בצפון, למתן הפיצויים לעובדים ולכיסוי ההפסדים של החקלאים, התעשיינים ואנשי התיירות.
אני מזכיר לכם את דיוני התקציב לשנת 2006. רבים יעצו לנו אז למהר ולהיטיב, להחזיר את כספי העודפים לציבור בדרכים שונות. אמרתי שכדאי לשמור אותם ליום סגריר, בלי לדעת, כמובן, שיום הסגריר הוא מעבר לפינה. אני אומר גם היום: מדיניות כלכלית אחראית צריכה להישמר היום מכך שמחר נזדקק לה, כי המחר הוא לפעמים בלתי ידוע.
רבותי חברי הכנסת, יש בציבוריות הישראלית הערכות שונות באשר לתוצאות הצבאיות של המערכה בצפון. אין ולא יכול להיות ויכוח באשר לגודל ההישגים בתחום הכלכלי. אני מציע להעניק לכלכלת ישראל צל"ש על ביצועיה בזמן המלחמה ואחריה. כמיליון אזרחים מצאו את עצמם חשופים לירי הטילים של ה"חיזבאללה". אותם אזרחים סגרו את עסקיהם ונאלצו להפסיק את שגרת חייהם. אזרחי המדינה כולה התפללו כי היציבות הכלכלית לא תיפגע, וכי השקט – תרתי משמע – יחזור על כנו.
כבר ביום הרביעי למלחמה החלטתי כי הביטחון הכלכלי יובטח. כנגד כל הדעות הקדומות, משרד האוצר היה כתובת ואוזן קשבת לכל הצרכים. ישבנו יחד עם שר התמ"ת אלי ישי, עם מזכ"ל ההסתדרות הכללית עופר עיני ועם נשיא האיגודים הכלכליים שרגא ברוש על גיבוש הסכמי הפיצויים. זה המקום להודות להם על האחריות שגילו ועל הסיוע בפתרון המהיר של הבעיות שהתעוררו.
אני יודע כיצד הרגישו הורים מצפת מהרגע שבו נודע להם שגם ביושבם בביתם הם יקבלו את משכורותיהם. אני יודע איך הרגישו חקלאי המושבים, שראו את המלחמה משמידה את פרי עמלם, מהרגע שבו נודע להם שבפעם הראשונה, תוך כדי לחימה, הם יקבלו פיצויים נדיבים ומסלולים ירוקים. אני יודע איך הרגישו תיירני הצפון, שראו איך המלחמה הורסת להם את העונה בעודה בשיאה, אחרי שהבהרנו מהרגע הראשון שנכסה את הנזקים. אני יודע כיצד הרגיש בעל החנות, שנאלץ לסגור אותה לתקופה כה ממושכת, ללא ביטחון בהכנסה קבועה ובעתיד הכלכלי. אני יודע איך הרגישו ראשי רשויות שהיו צריכים להתמודד בחזית, כששר הפנים ואנוכי נתנו תשובות מיידיות בזמן המלחמה. אני יודע איך הרגישה כל אחת מ-18,000 המשפחות אשר רכושן נהרס. מדובר במספר חסר תקדים ביחס לכל מלחמה שהתקיימה בעבר.
אבקש לומר לך, גברתי היושבת-ראש, שתוך שלושה חודשים סיימנו באופן מלא את הטיפול בבעיות של 85% מן התביעות הללו.
עשרות סוגיות קרדינליות לעתידה של כלכלת ישראל עלו בימי הלחימה. החלטנו להילחם על יציבותה של הכלכלה הישראלית, והצלחנו. נתנו מענה על כל הצרכים המיידיים של מערכת הביטחון. זרם ההשקעות נמשך גם בעיצומם של ימי הקרבות. דירוג האשראי של ישראל לא השתנה. השווקים המקומיים והעולמיים הביעו אמון בכלכלה הישראלית. הממשל האמריקני האריך את הערבויות לישראל.
קיבלתי היום את מסקנותיה של משלחת קרן המטבע הבין-לאומית. אני גאה על כך שהמשלחת קבעה באופן חד-משמעי, שביצועיו של המשק הישראלי טובים מאוד בהתחשב באי-ודאות ובטלטלות המשמעותיות שפקדו את הזירה הביטחונית. אני שמח שקיבלנו חיזוק לכך שדרכנו הכלכלית חייבת להימשך.
הישגים אלה, חסרי תקדים בימים של מלחמה, לא באו מאליהם; מאחוריהם עמדה פעולה נמרצת. עשינו הכול על מנת להביא להרגעת השווקים. אמרנו את שהתברר כנכון: עלינו לשמור על יציבות כלכלית, כי זו תשמור עלינו.
מעל במה זו אני רוצה להודות לראש הממשלה על שיתוף הפעולה והגיבוי שזכינו לו בכל עשייתנו. היה זה נדבך חשוב בהצלחה. הוכחנו יחד לעם ישראל כי יש הנהגה כלכלית אחראית במדינת ישראל.
גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, לשר אוצר הבא לתבוע מהציבור להקריב קורבנות כלכליים הרבה יותר קל כשהמצב קטסטרופלי. אז ברור לכולם שכדי להציל את המשק חייבים להתגייס ולתרום תרומה כדי למנוע חורבן כלכלי. אני עומד היום במצב הרבה פחות נוח מבחינה זו. כלכלת ישראל יציבה. הבורסה אפילו גואה. הצמיחה תימשך. המשקיעים הזרים ממשיכים לתת בנו את אמונם.
רן כהן (מרצ):
- - -
שר האוצר אברהם הירשזון:
יש לי אחריות - אחריות לכלכלת ישראל, לשמירת הצמיחה והיציבות. לכן לא יכולות להיות פשרות בנושא מסגרות התקציב שקבעתי. את התוספות ההכרחיות לתקציב הביטחון ואת שיקום הצפון אין מנוס אלא לממן ממה שיש, תוך דחייה כואבת של תוכניות חשובות אחרות.
החברה בישראל, בראש ובראשונה שכבות המצוקה, שילמו בשנים האחרונות מחיר כל כך יקר עד שהצלחנו להיחלץ מן המיתון ולעלות על פסים של צמיחה. זה יהיה לא רק משגה כלכלי, זה יהיה מעשה של חוסר אחריות חברתי להתחיל עכשיו לפזר כסף שאין לנו. יש כמובן פיתוי כזה. זהו עכשוויזם, שבו חוטאים רבים אצלנו, התובעים הכול, עכשיו ומייד. היזכרו בבקשה בימי המיתון, אשר הגיעו אחרי הצמיחה של תחילת שנות האלפיים. האם לשם בכוונתכם להגיע? העמידה ביעדי התקציב ובמסגרתו אינה קפריזה אוצרית; היא הכרח כלכלי וחברתי והערובה הטובה ביותר לשמירת חוסנו של המשק הישראלי.
כן, עם כל הכאב, יש דברים שאנחנו נאלצים לדחות. אין זאת אומרת שאנחנו מרשים לעצמנו לקחת פסק זמן מן ההכרח להתמודד עם בעיות החברה בישראל. אבל אנחנו נעשה זאת בדרך ממוקדת ויעילה.
מעבר לתוספות התקציביות המשמעותיות אשר הוספנו לצרכים החברתיים מאז כינונה של הממשלה בכלל ובשנת 2007 בפרט, נמשיך במתן מענה פרטני לכל אוכלוסייה. נמשיך ונחדד את מדיניות ההבחנה בין המסוגלים להשתלב בשוק העבודה לבין מי שאינם מסוגלים לכך. נעשה זאת באמצעות תמריצים גדולים ויעילים יותר להשתלבות בשוק העבודה, ומנגד בתגבור השירותים והתמיכות הכספיות לאותן אוכלוסיות שאינן מסוגלות לעבוד. כל מובטל החוזר אל מעגל העבודה הוא לא רק עוד אדם הנחלץ יחד עם משפחתו ממצוקה כספית. זהו אדם המחזיר לעצמו את כבודו העצמי כאדם יצרני ותורם. לכן, כל מי שיכול לצאת לעבוד יקבל מאתנו את כל התמיכה הדרושה כדי שירגיש שהוא אכן משתכר בכבוד, ויש שכר לעמלו.
בהקשר זה החלטתי לקחת את הטיפול בנושא מס הכנסה שלילי. זה נדבך חשוב בצמצום הפערים במדינת ישראל, שכן הוא בא להוסיף כסף בצורה הכי ממוקדת שאפשר למי שאינו משתכר דיו.
רבותי חברי הכנסת, כולי תקווה כי השנה תהיה שנת המהפך במערכת החינוך. אני נכון, עם שרת החינוך, אנשי מערכת החינוך והמורים, לתת יד לשינוי בתחום הנוגע לעתידנו ולחולל שינוי מהותי בתחום ההשכלה הגבוהה והחינוך. משרד האוצר בראשותי יפעל ביתר שאת להגשמת מטרה נעלה זו.
אני מודיע מעל במה זו, כי נוכח אירועי המלחמה שנת 2007 תהיה שנת ההיערכות לצמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל. אני מאמין בחוסנה ובבריאותה של הכלכלה הישראלית כבסיס ליציבותה של החברה הישראלית. אני בטוח שאם נבטיח את המשך הצמיחה במשק, נוכל להתחיל במערכה נגד העוני במדינת ישראל, ולהילחם בו מלחמה יעילה. אני בוחן כבר עתה את הדרכים לצמצום הפגיעה בזקנים, בחולים ובשכבות החלשות.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עדיין בתחילת הדרך. לישראל פוטנציאל להפוך למעצמה כלכלית. יש לנו הון אנושי של מהנדסים, חוקרים, ממציאים ויזמים, שאין לו מקביל בשום מקום בעולם. כל מה שצריך לעשות זה להעניק להון האנושי הזה את הכלים לממש את הפוטנציאל האדיר הטמון בו.
המשק הישראלי עדיין אינו המשק החופשי, התחרותי, המשוחרר מחסמים ביורוקרטיים כפי שהוא צריך להיות כמשק מודרני, כזה שיכול להתחרות כשווה בין שווים בעולם הגלובליזציה.
זרם ההשקעות הזרות, ששבר השנה את שיאי כל הזמנים והגיע ל-18 מיליארד ש"ח בתשעת החודשים הראשונים, הוא הבעת אמון משכנעת בכלכלה הישראלית. השקעות אלה הן ברכה למשק, הן תורמות לצמיחתו ויוצרות אלפי מקומות עבודה חדשים, ולכן הן ראויות לעידוד רב.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
האם זה 18 מיליארד ש"ח או 18 מיליארד דולר?
שר האוצר אברהם הירשזון:
אמרתי, ש"ח. ההשקעות הן בסך 6 מיליארדי דולר בתשעת החודשים הראשונים.
גלעד ארדן (הליכוד):
זה לא הבדל משמעותי.
שר האוצר אברהם הירשזון:
אני אומר מעל במה זו - - -
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
זה ההשקעות הריאליות.
שר האוצר אברהם הירשזון:
כן.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
ההשקעות הפיננסיות הן 17.9 מיליארד דולר.
שר האוצר אברהם הירשזון:
זה נכון.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
זה הכי גבוה שהיה אי פעם - - - עם הלחימה.
שר האוצר אברהם הירשזון:
אני אומר מעל במה זו, נביא לכך שתקציב המדינה השנה יאושר בכנסת ב-31 בדצמבר 2006, ולא יום אחד מאוחר יותר. אסור להמשיך ולתעתע בכלכלה הישראלית ובאזרחיה. הנפגע העיקרי מכל יום שתקציב המדינה אינו מאושר הוא האזרח הנסמך על תקציב המדינה.
גברתי יושבת-ראש הכנסת, אני רוצה להודות לך מאוד על הדיון המרתק שהיה אתמול בחדרך, שבו החלטנו כיצד ננהג גם בתקציב וגם בחוק ההסדרים, ויש לנו מחשבות חדשות ושונות גם לגבי השנה הזאת וגם לגבי ההמשך. אני חושב שהצוות שהחלטנו להקים, של משרד האוצר והכנסת, הוא דבר חשוב, הוא מהווה מהפכה חשובה בכל הקשור לנושא התקציב, ובהחלט אסור לנו להיות מקובעים, ואני בטוח שנמשיך בדרך הזאת.
אני פונה לכל סיעות הבית, עלינו להפגין אחריות לאומית לטובת הדורות הבאים, אנו חייבים לשמור על כלכלת מדינת ישראל. לכן אבקשכם לתמוך בקריאה ראשונה בהצעת חוק התקציב ובהצעת חוק ההסדרים במשק המדינה. תודה רבה.
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני שר האוצר.
עד שיעלה חבר הכנסת יעקב ליצמן, יושב-ראש ועדת הכספים, אני אספר שאתמול ישבו בחדרי שר האוצר ונציגות מהאוצר. אנחנו מאוד לא אוהבים את חוק ההסדרים, כמו שאתה נלחמת על היקפו של החוק הזה. אני חושבת שלא צריך לעשות במה עוקפת כנסת. ועם חוק כזה כמו שהבטיח שר האוצר -נשתדל להעביר את מרבית הנושאים לוועדות. אני מניחה שעוד תהיה מלחמה על זה, אבל אנחנו ניאבק.
בבקשה, אדוני היושב-ראש, ואחריו - חבר הכנסת בנימין נתניהו.
רן כהן (מרצ):
כל שנה נוריד את חוק ההסדרים בחצי.
היו"ר דליה איציק:
גם השנה הוא יצומצם מאוד.
גלעד ארדן (הליכוד):
בסעיף התקציבים - - -
ראובן ריבלין (הליכוד):
חוק ההוצאה לפועל, בכל מקרה, בכל עניין, בכל צורה, בחוק ההסדרים במשק מקומו לא יכירנו, לא בקריאה ראשונה, לא בקריאה שנייה - - -
היו"ר דליה איציק:
הובטח לי אתמול להוציא את זה, חבר הכנסת ריבלין. אני מודה לך.
ראובן ריבלין (הליכוד):
או שהם יחזירו או שהוא לא נמצא בחוק. לא, חלילה, נבוא ונאמר שלא מצביעים - - -
היו"ר דליה איציק:
אני אומרת לך בשמו; שר האוצר יודע לשמור על מלת כבוד שלו. הוא הבטיח אתמול, וכך יהיה, וזה לא יהיה הדבר היחיד שיסולק מחוק ההסדרים.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
גברתי היושבת-ראש, אדוני שר האוצר, חברי הכנסת, הגשת חוק התקציב היא בדרך כלל יום חגיגי לשר האוצר שמגיש אותו לכנסת. אבל אחרי ששמעתי את הנאום של שר האוצר, שאמר שזה לא התקציב שהוא רצה להגיש, ודאי אין שום חגיגיות כאן. אגב, חבר הכנסת רן כהן, הצעתי ביום עיון שהיה בוועדת הכנסת, שאני מוכן להעביר את כל חוק ההסדרים לפני 1 בינואר 2007 בתנאי שזה לא בחוק ההסדרים. אם מבטלים את חוק ההסדרים, אני מתחייב להעביר את הכול. אני לא מבקש כלום, מעביר הכול, חוץ מהקיצוץ בקצבאות הילדים ובקצבאות הזיקנה כמובן - - -
קריאה:
- - -
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
לא, חבל על הזמן, תחפשו מישהו אחר.
חוץ מזה, רבותי, מה שאתם רוצים אני מעביר, אבל לא בחוק ההסדרים. למה צריך חוק הסדרים? אתה רוצה שיעבור עד 1 בינואר – הנה, יש לך אתגר.
אני רוצה להעיר כמה דברים על התקציב. אני רוצה לקרוא לכם מה שהופיע בכלי התקשורת מטעם מרכז טאוב שבראשו עומד פרופסור יעקב קופ. אני מצטט: "ההוצאות החברתיות בתקציב המדינה צנחו ב-12 מיליארד שקל בארבע השנים האחרונות ונשחקו ריאלית ב-11%". הוא ממשיך: "היקף ההוצאות החברתיות ב-2007 דומה להיקף ב-2006 למרות הצהרות הפוליטיקאים. מכאן שההוצאה לנפש על סעיפים חברתיים תהיה נמוכה יותר ב-2007 עקב גידול האוכלוסייה".
לנו מוכרים כל הזמן שיש גידול, הוסיפו 4 מיליארדי שקל, לא יודע כמה. כל יום מספר אחר. אומר מישהו שבדק את זה – הוא לא חשוד, הוא לא חרדי, אני מניח, לא מכיר אותו – שהסעיפים החברתיים דווקא ירדו.
רן כהן (מרצ):
מה זה "מישהו"? מרכז טאוב - - -
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
למען הגילוי הנאות אמרתי שאני לא מכיר אותו, אני מצטט מהעיתונות. אני הייתי אומר לכם גם מאיזה עיתון, פשוט אין לי כאן צילום. אני לא יודע איזה עיתון זה.
רן כהן (מרצ):
אני מכיר אותו.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אני בטוח שהוא מכובד.
ראובן ריבלין (הליכוד):
"גלובס".
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אולי, לא יודע.
לכן, אדוני השר, דבר ראשון, כולנו רוצים להיות חברתיים. גם אתה. אני חייב להגיד לך שאני מאוד מאמין לך. אמרת שאתה חברתי לא פחות מכולנו, ואני מאמין לך. חבר הכנסת ארדן פשוט מפריע לי - - - אני מאמין לך שאתה רוצה להיות חברתי, אבל אם רוצים להיות חברתיים אי-אפשר שלא להביא כסף ולשלם בשביל זה. אי-אפשר לפגוע עוד יותר בקצבאות זיקנה, בחיילים משוחררים, בילדים. יש איום אסטרטגי – מיניתם שר מיוחד לזה; האיום האסטרטגי הכי גדול פה הוא הבעיה הדמוגרפית, ומה הפתרון? רק קצבאות ילדים.
עובדה שבבני-ברק, גם אם אחד ההורים עובד, בכל זאת הם מספר אחת בעוני, כי יש שם משפחות ברוכות ילדים.
רן כהן (מרצ):
כי לשר יש 30 עוזרים.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אני לא יודע. יכול להיות שהוא לקח את כל חברי הכנסת שלו כעוזרים.
אני רוצה להעיר עוד כמה דברים. אמרת שהתקציב גדל ב-1.7% עם המלחמה, עם ה"בוקס" 3.3%, עם 0.5% של ההתנתקות, אולי עוד 0.5%, יש מספיק כסף – אין כאן בעיה של כסף. הבעיה כאן היא על מה מוציאים את הכסף. אם מוציאים את הכסף על עוד לשכות שרים ולא על הסעיפים החברתיים, אז בסדר, אתם רוצים להביא שווי שימוש? לא יודע, אבל הדבר הראשון שצריך לבדוק הוא לאן הכסף הזה הולך. אפילו עוברים לשווי שימוש צריך לפחות להחזיר לחלשים שבהם, אבל אנחנו לא רואים – אנחנו גם לא רואים גידול בהוצאות על תרופות לשנה. העולם מתקדם, ואנחנו לא מתקדמים.
אני חייב לספר לכם בדיחה קטנה. הייתי עכשיו בסין. גם בסין נותנים קצבאות ילדים רק למשפחות עם ילד אחד, פשוט כי הם יותר. אנחנו דומים לסינים, להם יש גידול – אמרתי להם שאני מציע להם הסכם – יש להם בעיה שיש אצלם צמיחה של 10% פלוס, וזה גבוה מדי בשבילם. אז אמרתי להם שנתחלף לשנה אחת: ניקח את ה-10% וניתן להם את ה-4%. יש שם צמיחה אדירה.
אני רוצה לחזור לקצבאות הילדים. קצבאות ילדים הן לא סעיף תקציבי. הן לא כלולות ב-1.7% – לא קצבאות הזיקנה ולא קצבאות הילדים, זה ביטוח לאומי. לכן לא צריך אפילו להגדיל את הסעיף הזה. מספיק שאתה מאשר להגדיל את הסעיף. אתה לא רוצה להוריד את העוני, אתה מסכים עם 750,000 ילדים מתחת לקו העוני? הרי אני יודע שאתה לא, למה שלא תעשו את זה, זה לא פופולרי?
היתה פעם קבוצת שינוי – היום זה אלטע זאכן, אבל המדיניות של שינוי צריכה להישאר? זאת היתה המדיניות של שינוי, והציבור שלח אותם הביתה. איזה נס יכול להיות יותר מזה שבן-לילה נעלמו 15 מנדטים?
ראובן ריבלין (הליכוד):
אצבע אלוהים.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
רק אצבע אלוהים.
אבשלום וילן (מרצ):
אולי אצבע הבוחר?
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
גם מרצ יסכימו לזה.
ראובן ריבלין (הליכוד):
בזה אתה מסכים אתו.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
בחלום הכי טוב שלכם לא חלמתם למחוק את כולם שם בן-לילה. אני מציע לך להתחיל להאמין בה' ולהתפלל מעכשיו.
רן כהן (מרצ):
רק כשתתחילו להתפלל יחד אתנו הדברים יקרו.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אם תתחילו להתפלל כל יום, אני מבטיח לכם שתעלו. אם לא, גם אתם תרדו.
רן כהן (מרצ):
אם תתפללו לבד, זה אבוד.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
לפחות אנשי מרצ, תתחילו להאמין בה', שיש דבר כזה.
נחזור לקצבאות ילדים, אני לא ארד מזה. הממשלה החליטה להנהיג אפליה מתקנת לציבור הבדואי. האם, אדוני השר, ביקרת ב-200 הקרוונים בבני-ברק? זאת עיר. האם ביקרת ב-100 הקרוונים בקריית-ספר? או 80 באילת? בביתר? בבית-שמש? בבית-שמש דווקא מתקדמים יותר מאחרים. למה להם לא מגיעה אפליה מתקנת? למה כל דבר צריך להגיע בהסכם עם יהדות התורה? למה בונים להם כיתות במסגרת ההסכם הקואליציוני? לא מגיע להם כילדים רגילים? הם לא תושבי המדינה? לא משלמים מסים? משלמים. אני משלם כמו כל אחד כאן, וגם חברי משלמים. למה לא מגיעה להם אפליה מתקנת כמו לבדואים? האם הקרוון של הבדואים ברהט הוא לא אותו קרוון שיש בבני-ברק? לא אותה שמש? לא אותו אזבסט? לא אותם ילדים?
קריאה:
תביא דוגמה אחרת, לא את הבדואים.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אני רוצה החלטת ממשלה כמו כולם – אם יש אפליה, הולכים לעשות אפליה מתקנת והולכים לתת כיתות לימוד לציבור שלי כמו לציבור של הבדואים – כמו שהממשלה החליטה. שם יש החלטה, ואחר כך נלחמים על איך מגיעים לכיתות. אני לא זוכה לקבל החלטה, כי אצלי מדובר בהסכם קואליציוני. אלו לא ילדים. על כל דבר אני צריך לשלם בהצבעה.
אדוני הזכיר צמצום פערים – אתה רוצה להגיע לצמצום פערים ב-2007. חלשים, זקנים – ולא הזכרת ילדים. האם יש סיבה לכך שלא הזכרת? שמעתי כל מלה שאמרת. אדוני צריך להעיר למי שהכין את הנאום שיקפיד, ויהיה צמצום הפערים בכל הדברים – גם לזקנים וגם לילדים.
אני שמח שתיקנת את זה, ואני רוצה להזכיר לך את תקציב הישיבות. עזבתי את ועדת הכספים ב-2002, כשתקציב הישיבות היה 1.32 מיליארד ש"ח. תקציב הישיבות ב-2006 התחיל ב-371 מיליון ש"ח. היה קיצוץ, ועוד קיצוץ, אתה יודע כמה זה ב-2007? 300 מיליון ש"ח. מכל כך הרבה כסף שאתם מוסיפים לישיבות התקציב שלהן רק יורד. רק מוסיפים כל הזמן. ביום שני אני קורא באחד העיתונים שתוקפים את ועדת הכספים על כך שהישיבות קיבלו כסף. עוד פעם אחת כסף, ושוב כסף, פעם שלישית כסף. אחד פלוס אחד, אבל מתברר שבישיבות זה מינוס אחד.
אביגדור יצחקי (קדימה):
ליצמן, פקידי האוצר משאירים משהו למשא-ומתן - - -
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
שאלתי אותך, אדוני, למה צריך לזה משא-ומתן. האם התלמידים האלה הם פחות תלמידים? אז למה צריך משא-ומתן? למה אני צריך ליפול על הרגליים לשר האוצר ולך, אדוני, כדי שחס וחלילה לא תדיח אותי, חלילה וחס. אני מאוד חרד, הלב שלי דופק שלא תדיח אותי. למה אני צריך להתחנן שייתנו לישיבות כסף, ולילדים כסף, לגן-הילדים שלי כסף? מה ההבדל בין הילד שלי לילד שלך?
אביגדור יצחקי (קדימה):
- - -
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
אז למה אתה מבקש ממני הסכם קואליציוני? תשלם, תהיה בן-אדם. אחר כך תבוא ותבקש מחיים אורון, מרן כהן וממישהו אחר. תבקש ממני – או שאני אתמוך בך או שלא, אבל מה זה שייך לזה? האם זו לא סחטנות? פשוט סחטנות. מגיע לי או לא מגיע לי? ילד רגיל, נורמלי? תשלם. תגיד שאנחנו מושחתים? אל תיתן, תלך למשטרה. אבל אם אנחנו ילדים, תשלם כסף.
רן כהן (מרצ):
אביגדור, אתה יודע שהוא צודק.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
כל פעם אני צריך להגיע להסכם קואליציוני. כל פעם שר האוצר צריך לעלות על במת הכנסת ולהגיד - אני צריך לעבור את הבושות האלה – רבותי, אני מתחייב לתת ליהדות התורה. כל העיתונים עושים חשבון. למה? למה לך זה מגיע ולי זה לא מגיע? מה ההבדל ביני לבינך?
חיים אורון (מרצ):
ליצמן, אתם אשמים בזה, כי פעם רציתם כך. אתה צודק עכשיו.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
כי אף פעם לא קיבלנו אחרת. חיים אורון, אני אספר לך בדיחה שכבר סיפרתי. מה קורה כשיש אש בתל-אביב? מצלצלים ל-102 או 103, אני לא יודע את המספר. מה קורה כשיש אש בבני- ברק? מה עושים? מצלצלים לליצמן שהוא יצלצל למכבי אש. למה? כי לציבור החרדי שום דבר לא הולך בלי פרוטקציה. זה המצב. זו בדיחה, אבל זה המצב. כל דבר שאני צריך לקבל, הכול בפרוטקציה, הכול הסכמים קואליציוניים. בוא נראה אותך גבר, אביגדור יצחקי, תעלה לכאן, או ששר האוצר יעלה ויגיד: אני נותן את כל מה שרצו לבקש בהסכם הקואליציוני בלי הסכם. בוא נראה אתכם. תודה, אדוני.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים יעקב ליצמן. אני מזמין את חבר הכנסת בנימין נתניהו.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
מי שאשם בזה הם - - - שהפכו את שרי האוצר לסמרטוטים.
בנימין נתניהו (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי הבית, מכובדי שר האוצר אברהם הירשזון, אני מקווה שאני לא הולך לגרום לך פגיעה עמוקה מדי, אבל אני רוצה להגיד לך שהיית שותף נאמן בזמנו, כשעמדנו מול השוקת השבורה של המשק הישראלי. הקופה היתה עם חור, עם מינוס ענק, ואתה סייעת בידי ובידי הממשלה, כיושב-ראש ועדת הכספים, לעשות צעדים מאוד אמיצים, מאוד קשים, חלקם גם מאוד נועזים וחדשניים, כדי לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה ולהביא לשינוי יסודי שבו כלכלה שהיתה בהתרסקות היא כיום דבר שכל העולם משתאה עליו.
שר האוצר אברהם הירשזון:
הזכרתי את זה לא פעם.
בנימין נתניהו (הליכוד):
אמר נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, שהעוצמה של הכלכלה הישראלית בזמן המלחמה ואחריה – מלחמת לבנון השנייה – היא תוצאה של המדיניות שקדמה לכך, ולך היה חלק חשוב בזה.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
מה היה המחיר של ההצלחה הגדולה הזאת? 1.6 מיליון אנשים עניים, 760,000 ילדים עניים. תגיד באיזה מחיר השגת את זה. זה היה במחיר של 1.6 מיליון עניים.
גלעד ארדן (הליכוד):
אולי אם זה לא היה, היו 3 מיליוני עניים? איך אתה יודע?
אבשלום וילן (מרצ):
זה היה בגלל החוק שלך. אם לא היית מעביר את החוק שלך, לא היינו צריכים - - -
גלעד ארדן (הליכוד):
רציתם יותר מדי.
היו"ר יצחק זיו:
אנחנו לא נמשיך אם לא תפסיקו. אני מבקש להפסיק את הדיבורים.
בנימין נתניהו (הליכוד):
בוודאי אפשר לומר דבר אחד: אז הקופה היתה ריקה, במינוס. היום הקופה מלאה. זה הבדל גדול מאוד. ועל כן אפשר לשאול הרבה שאלות על אז, אם כי ההסבר הוא פשוט: לא היה כסף.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
מה היה המחיר של זה? איזה מחיר מדינת ישראל משלמת על כך? 1.6 מיליון עניים.
בנימין נתניהו (הליכוד):
אם תיתן לי, אני אשיב על כל שאלותיך, במיוחד אם תקשיב לסוף נאומי.
היו"ר יצחק זיו:
חבר הכנסת הלפרט.
בנימין נתניהו (הליכוד):
על מנת להביא לשינוי הגדול, מכלכלה מתרסקת לכלכלה נוסקת, היה צריך לעשות שלושה דברים, ושלושת הדברים האלה חייבים להימשך. אם לא יימשכו, אז זה עלה עד 6% ברבעון הראשון ואז זה יתחיל לרדת – 5%, 4%, 3%. זה לא קורה מעצמו, זה אפילו לא קורה כיוון שאתם משבחים את עצמכם.
זה קורה כתוצאה משלושה חצים: החץ הראשון הוא התייעלות הממשלה. זה לא קשור אם אתה צריך להוסיף בגלל המלחמה. בהוצאות שיש לך, תקצץ. במה תקצץ? הכול חברתי? אתה לא צריך לקצץ בחברתי. אתה יכול למקר החוצה, בכל משרד. אתה נותן שירות יותר טוב, שירות יותר טוב לנזקקים - - -
חיים אורון (מרצ):
זה לא נכון, זה אותו כסף.
בנימין נתניהו (הליכוד):
אתה יכול לעשות את זה בחצי המחיר. שירות יותר טוב בחצי מחיר.
שנית, אפשר להקפיד על רכש ממשלתי הרבה הרבה יותר תחרותי, באינטרנט. על 15 מיליארד מתוך ה-25 מיליארד, באינטרנט. זה חוסך מיליארדים. במי זה פוגע? באף אחד. מיקור חוץ לא פוגע באף אחד.
יש מעון ממשלתי לאנשים עם מוגבלויות מאוד קשות. יש תשעה כאלה. עשינו מיקור חוץ של שניים, והמחיר למטופל ירד נדמה לי ב-50%-40%. התור מכאן עד קפריסין. המשפחות של האנשים המוגבלים, המסכנים האלה - רוצים רק ללכת לזה שהופרט, כי שם יש שירות טוב. רצינו לעשות עוד שבעה, אבל מי התנגד לזה? לא המטופלים, לא המשפחות שלהם, לא משלם המסים שחוסכים לו כסף. מי שהתנגד זה עופר עיני ועובדי המדינה. אתם נכנעתם להם. זה כסף שהיינו חוסכים כדי לתת שירות יותר טוב ולהישאר עם עודף.
מכרזי המדינה – אני אתן דוגמה שכל אחד מכיר. אני מסכים שצריך להוסיף לתקציב הביטחון. מה עושה משלחת הרכש בניו-יורק שמקבלת 2 מיליארדי דולר לרכש? היא כמו המשלחת המצרית. המשלחת המצרית זה שלושה אנשים עם אינטרנט, אבל המשלחת שלנו - 200 שליחים. התייעלות.
רן כהן (מרצ):
אבל בהם לא נגעתם.
בנימין נתניהו (הליכוד):
לא רק שאין התייעלות, יש בזבזנות. בחץ הראשון ממשלה בזבזנית, מנופחת, מוסיפים משרדים, משרדים ללא כלום. איך זה, זה משרדים לענייני כלום?
ראובן ריבלין (הליכוד):
ללא כלום.
בנימין נתניהו (הליכוד):
ללא כלום. אין התייעלות.
דבר שני, אתם מתגאים בזה שאתם לא מעלים מסים. אוי, ריבונו של עולם, עמדתי פה ואתה, רן כהן, וחבריך אמרתם: אל תוריד את שיעורי המס, אתה תיצור גירעון. אמרתי שלא, שאם נוריד את שיעורי המס, אנחנו נקבל יותר מסים. אני לא אגיד לכם באילו גלי גיחוך נתקלתי כאן.
ועכשיו אני אומר לך, בלי גלי גיחוך: תוריד מסים. לא שתהיה באוברדרפט של מסים, תהיה בעודף מסים. תוריד מסים. גם תייעל וגם תפחית את שיעורי המס. בראש ובראשונה תקבל צמיחה. אתה לא יכול להתפשר עם 5% צמיחה, כי 5% צמיחה יביאו אותך מהר מאוד ל-4% ול-3%. אתה צריך להגדיל את הצמיחה, זה אומר להפחית מסים. זה אומר שלושה דברים: להפחית מסים, להפחית מסים ולהפחית מסים. אבל זה אומר עוד כמה דברים. זה החץ השני.
אז בחץ הראשון אתם מבזבזים במקום להתייעל, בחץ השני אתם flat במקום להוריד. אומנם לא העליתם - אני רוצה להגיד לך, אדוני, אני מעריך שזה קשור בעברנו המשותף - אבל צריך להוריד מסים על מנת לגבות יותר מסים.
עכשיו בא השלישי, וזה הגרוע מכול.
שר האוצר אברהם הירשזון:
אנחנו ממשיכים - - -
בנימין נתניהו (הליכוד):
איפה הרפורמה? אמרנו, הכלכלות הבין-לאומיות היום זה זוגות-זוגות; זה הסקטור הציבורי שיושב על הסקטור הפרטי. אתה רוצה לעשות דיאטה לציבורי, אתה רוצה לחזק אותו למטה, זה שסוחב, עם יותר חמצן, זה הורדת מסים, אבל אתה רוצה להוריד לו את כל החסמים, שיוכל להתקדם. מה אתם עושים עם מינהל מקרקעי ישראל? מה אתם עושים עם ועדות התכנון והבנייה? מה אתם עושים עם חברת החשמל? דוחים, דוחים. לרוחב הכלכלה אולי יש רפורמה וחצי. היו לנו 40 רפורמות שעשינו יחד, אברהם הירשזון; לא הייתי עושה את זה בלעדיך, אני לא אומר לך כמחמאת סרק.
היו לי עוד 40 רפורמות, אתה יכול לקחת אותן, הן במגירות באוצר. איפה הן? איפה הרפורמות? איפה התחרות? זה מה שמייצר את הצמיחה, זה מה שמקפיץ אותך עוד בכמה אחוזי צמיחה, וכמה אחוזי צמיחה נותנים לנו את כל מה שאנחנו צריכים בשביל לסייע לחלשים, לקשישים, לנכים, לכל הציבורים האלה שנפגעו בתקציב הזה, כשהקופה כן מלאה. ניחא, היא היתה לא מלאה, אבל היא התמלאה, ופוגעים בהם. תראו במי פוגעים פה, בסל קליטה, בקצבאות זיקנה, קיצוץ עבודה מועדפת – זה חיילים – נכי רדיפות הנאצים, משפחות שכולות, פלאשמורה. למה?
קריאה:
גזזת.
בנימין נתניהו (הליכוד):
גזזת גם. למה? תתייעלו, ריבונו של עולם, תתייעלו. תפחיתו את שיעורי המס ותעשו רפורמות, הכלכלה תצמח, תוכלו להוסיף עוד ועוד ועוד. לא רק לא להוריד, תוכלו להוסיף לקצבאות הזיקנה, לנכים, לסל התרופות. המפתח הוא הצמיחה, והתקציב הזה נעדר חזון לצמיחה. אין לו חזון ואין לו דרך ואין לו שום כיוון, הוא בקושי מדשדש.
עכשיו יש דבר נוסף. חברי מזכירים לי, הגעתי לישיבת הסיעה אצלנו ואני אומר: אני לא מאמין למה שאני רואה פה. בזמן שלא היה לנו כסף השקענו עשרות מיליארדים והתחייבנו על עשרות מיליארדים ועמדנו בזה - לפריפריה. אם יש משהו חברתי במדינת ישראל זה חיבור הפריפריה למרכז, והחיבור החברתי ביותר זה רכבות, כי על כבישים נוסעים פרייבטים, אבל ברכבות אין פרייבטים. אין דבר יותר חברתי וגם יותר כלכלי וגם יותר שוויוני מהרכבת. אני מסתכל בתקציב ואני פשוט נדהם.
אני אומר לך, ידידי אברהם, תחזור בך, תחזיר את זה חזרה. אני רואה שהורידו מיליארד שקל השנה, אבל מתכוונים גם להוריד עד 2011, מהדבר הכי חברתי והכי חשוב. בעומק השפל לא היינו מוכנים לוותר על הרכבות, וכאן הורידו רכבות. רשמתי לי, הורידו רכבות - עפולה, כרמיאל, בית-שאן, הכפלת הקו לנהרייה ירדה, הקו לאשקלון. אין פגיעה חברתית יותר גדולה, כי זאת לא רק פגיעה עכשיו, זאת כבר פגיעה קדימה – של "קדימה".
זאת פגיעה אמיתית, אמיתית, משום שברגע שאתה מחבר אותם ברכבת מהירה, נגמר הסיפור. הם מחוברים, יכולים למצוא עבודה, השכר שלהם עולה, משקיעים באים, אנשים מפתחים דיור, מפתחים קניונים, מפתחים הכול.
פגיעה נוספת. אם הייתם מתייעלים לרוחב הממשלה, אם הייתם סוחטים את כיסי השומן, אם הייתם מוכנים להתעמת עם איגוד מקצועי אחד, אחד. הם עושים לכם ככה - אתם מייד בורחים. השמועות שאני שומע הן לא טובות. בהסתדרות אומרים: מה קורה שם? אנחנו רק מצייצים. תתעמתו אתם, אלה העובדים שמרוויחים הכי הרבה במדינה.
חיים אורון (מרצ):
כמו בנמלים תעשו רפורמה.
בנימין נתניהו (הליכוד):
הייתי מבקש, אדוני, יש לך עדיין הזדמנות. החלטנו לתמוך בחוק של סגירת התקציב עד דצמבר. זה נכון למדינה. אני לא מציע שנעשה את זה עכשיו, כי אנחנו לא משנים את כללי המשחק תוך כדי המשחק, אבל לשנה הבאה נתמוך בחוק של הקדמת התקציב לדצמבר. אבל כרגע, בהצבעה הזאת, על תקציב ועל תוכנית שנעדרת חזון ודרך, שאין בה התייעלות ממשלתית כלשהי אלא בזבוז מנגנונים, שאין בה שום הפחתת מסים - -
ראובן ריבלין (הליכוד):
לא צריך לשנות כללי משחק.
בנימין נתניהו (הליכוד):
- - שכמעט אין בה רפורמות של ממש, ודאי לא מרכזיות, שיש בה פגיעה בחלשים, דווקא כשהקופה מלאה, ויש בה ביטול התשתיות היסודיות ביותר בפריפריה - אדוני, לתקציב כזה אנחנו מתנגדים.
חיים אורון (מרצ):
ביבי, אבל כתוב שזה המשך המדיניות שלך.
בנימין נתניהו (הליכוד):
קיבלת את תשובתי.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת ביבי נתניהו. אני מזמין את חברת הכנסת אורית נוקד.
גלעד ארדן (הליכוד):
זה הניסיון שלהם ללכת בלי ולהרגיש עם.
רן כהן (מרצ):
חלקים מחוק ההסדרים לא יעלו להמשך. נדמה לי שהדבר הזה ראוי להודעה בכנסת.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
יש ויכוח אילו חלקים.
רן כהן (מרצ):
אילו חלקים של חוק ההסדרים בטלים?
היו"ר יצחק זיו:
בואו נאפשר לחברת הכנסת אורית נוקד לדבר. חבר הכנסת רן כהן, כאשר סיעתך תדבר תעלה את הנושא.
אורית נוקד (העבודה-מימד):
אדוני שר האוצר, אדוני שר הבריאות, היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לאחל לך, שר האוצר, שתצליח לעמוד ביעדים שהצבת לעצמך. הצלחתך הצלחתנו, ובמיוחד כאשר רואים את שנת 2007 כשנת היערכות לקראת הטיפול בנושא הפערים החברתיים והמלחמה בעוני.
אם נודה על האמת, סיעת העבודה מצויה בדילמה קשה. מצד אחד, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שמדינת ישראל עברה מלחמה שתבעה מכולנו מחיר דמים קשה, נזק כלכלי כבד וצורך להיערך לאיומים הביטחוניים שניצבים בפנינו. כולם מבינים כי משימות אלה מחייבות שינויים כואבים בעיצוב תקציב המדינה. מצד שני, בקווי היסוד של הממשלה נקבע כי הממשלה תנהל מדיניות של צדק חברתי על-ידי צמצום הפערים החברתיים ומאבק בלתי מתפשר בעוני.
חברי חברי הכנסת, על רקע מלחמת לבנון וההוצאות הישירות והעקיפות שבאו במהלכה ובעקבותיה, לכאורה לא ניתן לעמוד ביעדים החברתיים שהצבנו לעצמנו. אך מטרות אלה, השקעה בביטחון וצמצום פערים, לא רק לא עומדות במתח זו עם זו, אלא משלימות זו את זו. חיזוק אמיתי של אזרחי מדינת ישראל, ביטחונם, כאשר ברקע קיים איום ממשי של התלקחות באחת או יותר מארבע החזיתות - סוריה, אירן, "חמאס", "חיזבאללה" - משמעותו גם ובעיקר צמצום הפערים החברתיים. כשם שברור כי יש לדאוג למלאים במחסני הצבא ולציוד התקין על מנת להבטיח את ביטחון המדינה, כך ברור כי ללא תעסוקה והבטחת קיומם בכבוד של אזרחי המדינה ייפגע החוסן הלאומי.
בתקציב 2006 סיעת העבודה - בשיתוף פעולה עם יושב-ראש הקואליציה, וכמובן בהסכמת שר האוצר – הצלחנו להכניס מספר לא מבוטל של הסתייגויות, שריככו את עוצמת הגזירות. אבל בתקציב ההוא לא היו כל בשורה אמיתית או שינוי מהותי שמטרתו צמצום הפערים בחברה. אנחנו נמצאים היום לפני הצבעה בקריאה ראשונה על חוק התקציב וחוק ההסדרים לקראת שנת 2007. דבר אחד לא השתנה: חוק ההסדרים, למרות הצמצום הנרחב שלו במשרד האוצר, כולל עדיין רפורמות מבניות וביטולי חוקים. דעתי בנושא חוק ההסדרים מוכרת לכולם, ואף עוגנה בהצעת חוק לצמצומו, אשר אתם, חברי חברי הכנסת, אישרתם אותה פה-אחד לפני כשלושה שבועות.
בהצעת חוק ההסדרים לשנה זו נמצאות שתי רפורמות גדולות, שמקומן אינו בחקיקה שמלווה תקציב שנתי. אני מתכוונת לרפורמה בהוצאה לפועל ולרפורמה בתיאגוד קופות-החולים. חבר הכנסת רן כהן, שאלת, אני מאוד מקווה שניתן יהיה להוציא את שתי הרפורמות האלה ממסגרת חוק ההסדרים ולהעביר אותן לדיון בוועדות הרלוונטיות. אבל כאן אני חייבת לסייג ולומר, חשוב שהדיונים בוועדות יתקיימו בזמן סביר, בלי שהדברים יימשכו זמן רב.
בחוק ההסדרים מצויות גזירות, ובמסגרתו, בניגוד להסכמים הקואליציוניים עם סיעת העבודה, מותירים על כנו את הקיצוץ של 4% בכל הקצבאות והגמלאות, למעט גמלת הסיעוד. בנוסף מקפיאים את הצמדת הקצבאות למדד, שעומד כעת על 1.5% שנתי. מדובר בסופו של דבר על קיצוץ של קרוב ל-6% בקצבאות, שכבר עתה אינן מספיקות למחיה, וכל זה כאשר 34% מאזרחי ישראל חיים מתחת לקו העוני.
נכון, עברנו מלחמה, נגרם נזק למשק, צריך להשלים מלאים בצבא. הרי לא נשלח שוב את בעלינו, אבותינו וילדינו למלחמה עם ציוד חלקי, לא ממוגנים וללא אימון מתאים. אבל נגרם נזק כלכלי גם לבני-אדם. "המשק" זו מלה ערטילאית קצת, מאחוריה מסתתרים כולנו, בני-אדם – גברים, נשים, יהודים, ערבים, מבוססים יותר או עניים יותר. אנשים אלה הם אזרחי מדינת ישראל. למענם קיימת המדינה הזאת. עליהם ועלינו מושתתת מדינה חזקה. בשביל מדינה חזקה צריך לא רק עורף חזק, צריך גם אזרחים חזקים מבחינת הרווחה האישית, יכולת הפרנסה ההולמת והשתתפות אזרחית פעילה.
התקציב הנוכחי וחוק ההסדרים לא נושאים בשורות מבחינת צמצום הפערים החברתיים והאי-שוויון, שפוגעים במרקם החברתי ובסולידריות בין אזרחי המדינה. אני שמחה מאוד על מה שאמרת, אדוני שר האוצר, על הכוונה לשנות את המצב בשנה הבאה. אבל הפערים החברתיים מחלישים את האזרחים, וכתוצאה מכך את המדינה, ואת החוליים השונים שנגרמים אנחנו מתחילים לראות רק עכשיו.
כבר ציינתי את הקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. חשוב לציין שאלה כוללות, בין השאר, את קצבאות הזיקנה, הבטחת ההכנסה ומענקי לידה. נוסף על כך, לא יעודכנו בהתאם למדד גם סל הקליטה, גמלאות נכים, משפחות שכולות ונכי מלחמה, גמלאות נכי רדיפות הנאצים וגמלאות נכי המלחמה בנאצים.
למרות החלטות ממשלות ישראל לדורותיהן לחזק את פיתוח הגליל והנגב, רוצים לבטל את חוק ערי ואזורי פיתוח. שמענו כבר קודם משר האוצר לשעבר על הכוונה לבטל את התקציבים בנושא הרכבת, וחבל, כי זאת באמת פגיעה בדבר שהיה אמור לחבר בין המרכז לפריפריה. אני מאוד מקווה שייעשה שיקול נוסף, ולפחות חלק מהתקציב יוחזר.
החיילים שנלחמו בלבנון ונשאו בנטל המלחמה ברמה האישית ביותר עתידים למצוא עצמם נפגעים פעמיים. הצלחתי לעבור במהלך סוף השבוע על חוק ההסדרים, והכנתי מסמך ממצה. אני כמובן לא מתכוונת לעמוד כאן ולסקור את כל המשמעויות ואת כל הפגיעות, אבל נדמה לי שהיה לא נכון לפגוע דווקא באותם חיילים - פעם אחת עם ביטול המענק לעבודה מועדפת לעבודות בתחנות הדלק ובתעשייה ובבתי-המלאכה, ופעם נוספת עם הקיצוץ הדרסטי בזכאותם לדמי אבטלה עד גיל 28. נדמה לי, אגב, שהדבר פוגע במיוחד באותם צעירים שנמצאים בפריפריה.
תושבי אשדוד, חברת הכנסת סופה לנדבר, יגלו זאת השנה הרביעית ברציפות, שלמרות היותם תושבי העיר החמישית בגודלה בארץ, הם לא יקבלו בית-חולים במרחק סביר מהבית, ואני מקווה שאת הדבר הזה אפשר יהיה לשנות.
חברי וחברותי חברי הכנסת, ממשלת ישראל צריכה להבין, שללא תוכניות פרואקטיביות לצמצום הפערים לא נוכל לעמוד באיומים שמעיבים עלינו. רבות דובר על יעד חברתי, נוסף על שני היעדים הכלכליים, יעד גירעון ויעד אינפלציה. אני רוצה להציע את יעד התעסוקה כיעד שלישי. יעד תעסוקה יקטין את האבטלה, יגדיל את שיעור ההשתתפות בכוח העבודה במשק, יגדיל את הכנסות המדינה ממסים ויקטין את הפערים החברתיים, וזו מטרתנו. עלינו לעודד דווקא את האוכלוסיות המוחלשות, על-ידי פיתוח תשתיות ותעסוקה. עלינו לעודד את ההשקעות הממשלתיות במחקר ופיתוח. עלינו לעודד את ההשקעה בהשכלה, ובעיקר בהשכלה הגבוהה. כל אלה יכולים לקרות רק אם נדרוש את קיום ההתחייבויות הקואליציוניות כלפינו ונביא להקצבת תקציבים הולמים לפיתוח הפריפריה ולמיעוט הערבי.
צעד כזה אומנם דורש הקצאה תקציבית ניכרת, אבל משרד האוצר מגלה לאחרונה חשיבה יצירתית: הנהגת מס הכנסה שלילי. צעדים נוספים שניתן לנקוט כדי להגדיל את הכנסות המדינה, בניגוד למה שאמר יושב-ראש האופוזיציה ושר האוצר לשעבר, הם הקפאת הרפורמה במס הכנסה והחזרת המע"מ לשיעור של 16.5%.
אני חייבת לציין לטובה את נכונות אגף התקציבים באוצר לשתף יותר את המשרדים בגיבוש התקציב השנתי שלהם.
אני חושבת שגם הכוונה לדאוג להעביר את התקציב עד 31 בדצמבר היא נכונה וראויה, אבל כמובן הדבר מחייב גם הנחת התקציב וחוק ההסדרים מוקדם יותר. אני מבינה שהשנה לא ניתן היה לעשות את זה בגלל המלחמה, ואני יודעת שאתה התכוונת לעשות את זה, אבל אני מקווה מאוד שבשנה הבאה הדברים ייעשו. אם זה ייעשה, אני משוכנעת שהדברים ייראו אחרת.
חברים וחברות יקרים, אכן לא הכול שחור, אולם עבודה רבה לפנינו. מחר בהצבעה בקריאה ראשונה על חוק התקציב וחוק ההסדרים סיעת העבודה תמלא את חלקה בהסכם הקואליציוני ותתמוך בתקציב. אך כדאי לדעת, תמיכה זו איננה מהווה צ'ק פתוח לממשלה ולמשרד האוצר להעביר את התקציב ואת חוק ההסדרים שהונחו על שולחן הכנסת ככתבם וכלשונם. כלל וכלל לא. תמיכה זו מותנית במילוי ההסכמים הקואליציוניים גם על-ידי שאר השותפות לקואליציה. מילוי ההסכמים משמעותו שורה של שינויים משמעותיים שיאפשרו למפלגת העבודה לפרוע את השטרות שניתנו לבוחריה. שינויים אלה יביאו לתיקון חברתי, לצדק חלוקתי ולקיום בכבוד ובביטחון לכלל אזרחי המדינה. כי קיום בכבוד וביטחון חד הם, ואין האחד מתקיים ללא האחר. תודה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחברת הכנסת אורית נוקד. אני מזמין את חברת הכנסת רוחמה אברהם.
רוחמה אברהם (קדימה):
אדוני שר האוצר, אדוני שר החקלאות, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, תושבי ישראל מצפים מאתנו, המחוקקים, כשאנו באים לאשר את תקציב המדינה, שהתקציב ייתן מענה על מגוון הבעיות בחברה הישראלית. בכוונת הממשלה, וכפי שאמר שר האוצר - אני מתנצלת על שלא שמעתי את נאומך במליאה, אבל הקשבתי בחדרי לכל מלה שאמרת, ואני יודעת שבכוונת הממשלה לתת מענה נרחב על כל הבעיות החברתיות. אבל, לצערי, וגם לצערו של שר האוצר, ואולי לצערנו כולנו, התרגשה עלינו מלחמה, שמעבר למחיר הדמים הקשה שהיא גבתה, היא גבתה גם עלויות כבדות משקל, אשר היו להן השפעות קשות לא רק על מערכת ההוצאות וההכנסות של המדינה אלא גם על תושבי הצפון שספגו פגיעות גם בנפש וגם ברכוש.
למרות זאת, בתקציב הנוכחי נוספו 3.8 מיליארדי ש"ח לתקציבים בתחומי הרווחה, וזאת מעבר לגידול הטבעי. תוספת זאת כוללת 864 מיליון ש"ח לתקציב הבריאות ולסל התרופות, תוספת של 593 מיליון ש"ח לתקציב משרד החינוך, תוספת של 575 מיליון ש"ח לעידוד התעסוקה, תוספת של 290 מיליון ש"ח ללשכה לטיפול בנכים ועוד. התוספות הללו יש בכוחן לתת מענה, אך מענה חלקי, על מגוון נושאים חברתיים-כלכליים.
אבל אני יודעת, וגם רבים מחברי חברי הכנסת שיתבטאו במהלך היומיים הקרובים יגידו, שגם התוספות הללו אינן מספיקות. נכון, בחברה הישראלית יש פערים שיש לצמצם אותם, והפערים הללו יש להם משמעות כספית אדירה. יש לנו עוגה שנקראת תקציב מדינת ישראל, וגם אם רצינו לתת יותר תוספות לצמצום הפערים בחברה הישראלית, בשלב הנוכחי קיימת בעיה, ויש לומר את זה בגילוי לב.
חברי חברי הכנסת, מעבר לתקציב שהוגש לנו השבוע, אנו גם מתבקשים לאשר את חוק ההסדרים, ועל זה אני רוצה לדבר אתך, שר האוצר. אני חושבת שעמדתי בנוגע לסוגיה הזאת, לחוק ההסדרים, ידועה וגלויה. הבעתי אותה לא אחת גם בשיחות סגורות שהיו לנו, גם במסגרת יום העיון שערכתי בכנסת בנושא הזה; ואני מוכרחה לציין ולומר שהיתה בו השתתפות, נוכחות של חברי כנסת רבים מאוד במהלך כל היום, מעבר לעובדה שליום הזה הגיעו מיטב המשפטנים, אנשי האקדמיה ואנשי עסקים במשק הישראלי.
לאור הסוגיה הזאת והדיון הנוקב שהיה, אדוני שר האוצר, אני חושבת שבשנת 2007 אין מקום לחוק ההסדרים, על אחת כמה וכמה שלמדתי אותו וראיתי אילו סוגים של רפורמות הוכנסו לו הפעם. אני בעד רפורמות, אני בעד קידום המשק, אני בעד עצם העובדה שיש לנו גיבוי נרחב, מלא, ועצם העובדה שלמרות המלחמה עדיין אנו מתייצבים, עדיין השווקים והאנשים מאמינים בכלכלה של מדינת ישראל, אבל חוק ההסדרים הוא חוק שנועד לשעת-חירום. ואם אמרתי שעת-חירום, יש פה אמירה של כולנו, של כל חברי הכנסת, שנכון, היינו במשבר לפני שלוש וארבע שנים, כשנדרשנו יחד, אתה בהיותך יושב-ראש ועדת הכספים, להעביר רפורמות שהיו קשות גם לך, ולא אחת אני זוכרת שנקלעת לסוגיות שבכינו אפילו יחד - כל הנושא של טיפולי ההפריה וכו', אבל נדרשנו להחליט החלטות. אני חושבת שאנו נמצאים היום בפרק זמן אחר. המשק התייצב. אנו לא נמצאים בפרק זמן שאותן ארבע רפורמות שנכללו בחוק ההסדרים, יש להן מקום גם עכשיו להיות תחת חוק ההסדרים.
לכן אני חושבת שיפה אם נעשה יחד, ונאמר לציבור ולעם ישראל שחושב ויודע שחוק ההסדרים - אם תשאל כל אזרח ישראלי מהו חוק ההסדרים, אף אחד לא יכול לומר ולהצביע מה הוא בדיוק חוק ההסדרים, אני מדברת על התושבים הרגילים שיודעים שחוק ההסדרים הוא חוק רע, אבל לא ידעו בדיוק להסביר מה הוא.
לכן, אדוני היושב-ראש, אני לא חושבת שיש מקום לרפורמה של המבנה התאגידי של קופות-החולים. כמי שעבדה במשרד הפנים ומכירה את הרפורמה בתאגידי המים והביוב - זה נכון, מדינת ישראל נדרשת לתת את התשובה בסוגיית המים. לא ניחנו במדינה שהיא רוויית גשמים, לצערי הרב. אבל עם זה, כשאותה רפורמה שאני מכירה אותה עם פרופסור גרונאו, שמנסה לעבור כבר כמה שנים לא מעט בשטח, כשהשורה התחתונה שלה אחת, שהיא מעלה באופן ניכר את מחירי המים לתושבי מדינת ישראל - אני חושבת שאנחנו צריכים לתת על זה את הדעת.
הרפורמה השנייה, שקרויה היטלי הפקה של מים, לי מאוד מפריע - נכון, כפי שאמרתי, אנו מדינה שחונה, יש איזו הגבלה מסוימת בכל מה שקשור להפקת המים במדינת ישראל. אנו צריכים לעודד יותר ויותר הקמת מפעלי התפלה במדינת ישראל, שלא לדבר על המעגל ועל הכוח שזה נותן למשק, מלבד התוצר החיובי של מים.
היום שמעתי בתקשורת שהעלו את הסוגיה הכואבת של התייבשות ים-המלח. אמרו: אולי ניקח את מאגר המים של הכינרת ונמשיך את ההזרמות, אבל אין לנו מספיק מים למחיה שלנו, שלא לדבר על כל המאגרים, על מאגר מישור החוף ועל יהודה, שומרון וחבל-עזה, שגם שם הם לקראת ייבוש טוטלי. אז להיפך, בואו נקים יותר מפעלי התפלה, שיהיו יותר מים למדינת ישראל, ואני חושבת שבסוגיה הזאת לתת את הדעת בפרק זמן של חודשיים - למה אי-אפשר לתחום את הכנסת להחליט, שברפורמות הללו ידון יושב-ראש ועדת הכלכלה, ויחד נגיע להסכמה שהרפורמה כבדת המשקל הזאת, שצריך לתת עליה את הדעת הרבה יותר - ואני מעריכה את העבודה ואת החשיבה הפקידותית, אבל עם זה אני חושבת שיש פה הרבה מאוד חברי כנסת שיש להם מה לומר בעניין הזה.
אני מציעה לקחת את הסוגיות הללו, את ארבע הרפורמות שאנו מדברים עליהן – הרפורמה במס הכנסה, שנכון, צריך להגדיל את מעגל ההכנסות, וזה בסדר, אבל איפה מי שייתן לנו או לאזרחים את כל מה שקשור לפגיעה בזכויות אדם, שברגע שאנו מעבירים את היכולת לנציב מס הכנסה לדעת את כל החובות בהינף יד אחת - אני חושבת שיש פה סוגיה שיש לתת עליה את הדעת, ואני לא בטוחה שהבג"ץ, אם הוא יידרש לסוגיה הזאת, ייתן לנו להמשיך אתה.
לכן, אני בעד רפורמות. אני אומרת שנכון, על-ידי הרפורמות האלה גם הצלחנו לייצב את המשק במדינת ישראל, אבל לעשות אותן באופן חכם ושקול. לעשות אותן בפרק זמן – אני מוכנה ללוות את התהליך הזה ולהגיע להסכמה שלפחות חצי שנה של רפורמות כבדות משקל, שיידונו בוועדות, שיזמינו לשם את כל הגורמים המקצועיים שייתנו את הדעת ויראו איפה צריך ומה לתקן.
אתה, אדוני שר האוצר, היית שנים רבות חבר כנסת ופעיל מאוד בתחומים רבים, ואתה ראית שלא אחת, גם כשהממשלה הביאה דברים, נושאים כאלה ואחרים, זה לא היה "כזה ראה וקדש”, ולא אחת חברי כנסת רבים דנו בסוגיה והרחיבו את החוק או צמצמו איפה שהיה אפשר. לכנסת יש בהחלט שיקול דעת והיא יכולה לעזור.
אני נוגעת דווקא בסוגיית חוק ההסדרים, מכיוון שבימים האחרונים – בחודש האחרון – כולנו מדברים על שינוי שיטת המשטר במדינת ישראל. אבל מה שמפריע לי כמחוקקת – אומנם לא הרבה זמן, כנסת שנייה, חצי כנסת שנייה – מה שמפריע לי הוא שהדבר הכי יציב – אבל הכי יציב – לאורך כל השנים, משנת 1985, כשהוא נולד, זה חוק ההסדרים. ממשלות נופלות, ממשלות קמות, סדר עולמי חדש, אבל חוק ההסדרים בעינו עומד.
ולכן, חברי הכנסת, קצת היסטוריה: חוק ההסדרים נולד בשנת 1985, כאשר המשק היה בשעת-חירום. אתם זוכרים מה היה בשנת 1985? 400% אינפלציה. ואז היועץ המשפטי לממשלה, שכיבד אותי – אותנו – בנוכחותו, היה פרופסור – היום פרופסור – יצחק זמיר. הוא נימק את זה כך: מתי צריך לחוקק, או מתי צריך להפעיל את חוק ההסדרים? הממשלה צריכה להיות משוכנעת שאנחנו נתונים בשעת-חירום כלכלית. שעת-חירום כלכלית מצדיקה תקנות לשעת-חירום. ואם הממשלה משוכנעת – כל הסמכות נתונה לה.
אבל כעבור פחות מ-20 שנה, אותו יועץ משפטי, יצחק זמיר – היום שופט בית-המשפט העליון בדימוס פרופסור יצחק זמיר – בשבוע שעבר אמר כך, ואני מצטטת אותו: כשחוקקנו את החוק הזה, איש לא העלה בדעתו איך הרך הנולד הזה יגדל, ישמן, אבל גם יבעט. החוק הזה, לכל הדעות, מעקר - - -
היו"ר יצחק זיו:
הגולם עלה על יוצרו.
רוחמה אברהם (קדימה):
כן, צודק אדוני היושב-ראש. החוק הזה, לכל - - -
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אז גם את מציעה - - -
רוחמה אברהם (קדימה):
אתה תיכף תשמע בדיוק מה אני מציעה. ואתה יודע, אם היית עד עכשיו פה, היית גם יודע מה הקו שלי, חבר הכנסת הנדל. אני מצטערת שלא הקשבת לי, אבל בסדר.
כפי שאמרתי, פרופסור זמיר אמר כך: החוק הזה, לכל הדעות, מעקר את שיקול דעתו של המחוקק, וגורם לחקיקה שתיעשה באופן חפוז, מתוך שיקולים זרים ופסולים.
בעבר התבקשה ועדת הכנסת להפעיל שיקול דעת טכני בלבד במהותו. והנה החידוש – חבר הכנסת צבי הנדל, אני מצטערת שלא היית ביום העיון – אני לא חושבת שוועדת הכנסת צריכה לנהוג כך גם עתה, וכיושבת-ראש ועדת הכנסת אמרתי את זה ביום העיון; אמרתי את זה גם לשר האוצר, אמרתי את זה לכולם. גם לאור הנחייתה של היועצת המשפטית של הכנסת – אני כבר מסיימת – וגם מעצם העובדה שאנחנו לא נתונים בשעת-חירום כלכלית, אני מציעה שהפעם הזאת נפצל את מה שיישאר מהחוק, בכמה שיותר ועדות, נתחום אותן בזמן, ואני חושבת שאנחנו, באופן ציבורי, נראה גם לבית-המשפט העליון, שהדליק לנו – היום יותר מתמיד – אור אדום ואמר: אם הכנסת לא תשמור על עצמה בסוגיית חוק ההסדרים, בקרוב אני אומר את דעתי בעניין הזה.
אני חושבת, אדוני היושב-ראש, שחוק ההסדרים חייב להיבחן על-פי עקרון הפרדת הרשויות והשמירה על תקינות הליך החקיקה באשר הוא. לדעתי, הכנסת לא יכולה לשמש חותמת גומי.
אני רוצה רק להזכיר – ואני חושבת שיחד אתך, אדוני שר האוצר, אף שמאז ומתמיד עלו הנה עשרות חברי כנסת, מאות שעות של דיונים התנהלו בסוגיית חוק ההסדרים, מאז ומתמיד דיברו על החוק הזה, אבל אף אחד לא עשה שום דבר. לכן שמחתי לשמוע אתמול שאמרת שאתה מתכוון להקים צוות משותף של האוצר ושל הכנסת, אבל אני גם אומרת – ואמרתי את זה גם בתוקף תפקידי בוועדת הכנסת – צריך להכניס לתקנון הכנסת פרק מיוחד שעניינו חוק הסדרים, וייקבע בו מתי צריך אותו ומהם כללי המסגרת של הכנסת בהתנהלות עם האוצר בכל שנה מחדש, איך אנחנו צריכים להתמודד עם הסוגיה הזאת.
אני מסיימת, אדוני היושב-ראש, בדברי השופט בדימוס ד"ר מישאל חשין, שהגדיר את חוק ההסדרים פגיעה אנושה בדמוקרטיה. אני חושבת שכל זמן שהרעה החולה הזאת קיימת – חוק ההסדרים קיים – לא תהיה לו אלטרנטיבה. לכן גם שמחתי אתמול, אדוני שר האוצר, כשאמרת שאתה, לקראת 2008 – ולכל חברי, חברי הכנסת, בואו נלך לקראת מהלך שבשנת 2008 נסיר את הגזירה, את הרעה החולה הזאת שקוראים לה חוק ההסדרים, ואני אשמח, כמובן, אם אתה, חבר הכנסת צבי הנדל, תהיה חלק בלתי נפרד מהלך הרוחות הזה.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
- - -
רוחמה אברהם (קדימה):
2007 זה קצר. תשמע, אני די ריאלית, אבל צריך לראות איך משנים את המצב.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחברת הכנסת רוחמה אברהם. אני מוכרח להזכיר לכם שהדיון על חוק ההסדרים שערכה חברת הכנסת אברהם – זה היה אחד מימי העיון הנהדרים שהקשבתי להם, ואני מקווה, חברת הכנסת רוחמה אברהם, שתמשיכי לערוך ימי עיון.
אני מזמין את חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, אדוני שר האוצר, חברי חברי הכנסת, אכן, יום הנחת הצעת חוק התקציב הוא יום מיוחד בכנסת, ולא רק בעבורך, אדוני שר האוצר, אלא בעבור הכנסת כולה. כי אנחנו יודעים כמה חשוב למדינה שהתקציב מתוכנן בצורה הנכונה, והוא עובר, ככל האפשר, ברוב קולות בכנסת, כדי שלא רק חברי הכנסת ירגישו שהתקציב טוב למדינה, אלא גם האזרחים שרואים אותנו ומקשיבים לוויכוחים המשעממים האלה שמתנהלים בכנסת בימים אלה של הדיון בתקציב המדינה.
אדוני שר האוצר, אין כל ויכוח על כך שחשוב להעביר את התקציב עד סוף שנת התקציב, והיציבות של המדינה מתבטאת בכך שתקציב המדינה מאושר, ומאושר בצורה הכי מאוזנת שהממשלה יכולה להביא לכנסת. בשנה הנוכחית, מאז שהכנסת הנוכחית מכהנת בקדנציה החדשה, שבקושי עברו שבעה חודשים מאז תחילתה, בערך - אבל הכנסת הזאת באמת ירשה גזירות רבות מהקדנציה הקודמת, ומתמודדת עם תיקון העוולות, עם תיקון הגזירות שנוצרו במדינה, גזירות רבות שהוטלו על הציבור, שקשה לתקן אותן בבת אחת, קשה לתקן אותן בתקציב של שנה אחת.
כשאישרנו בקדנציה הנוכחית את התקציב לשנת 2006 עדיין יצאנו מנקודת ההנחה – לא ידענו שלצערנו תפרוץ מלחמה, ועוד בתחילת הקדנציה הנוכחית, וכל הזמן קיווינו והאמנו שתקציב 2006, אנחנו מעבירים אותו בפשרות רבות, כדי שנגיע לתקציב 2007 ובו נוכל לתקן דברים שלא הספקנו לתקן בתקציב 2006.
נכון שהמלחמה גרמה להוצאות רבות, ועדיין אנחנו לא יכולים לאשר את הדברים שרצינו לאשר בתקציב 2007. עם זאת, אדוני שר האוצר, למזלנו הטוב מצב המדינה הוא לא בכי רע. מצב המדינה הוא לא כזה שלא צריכים לעשות מאמץ – אם עדיין רוצים להתאמץ לתקן עוולות שנגרמו לאזרחים בשנתיים-שלוש השנים האחרונות, לאזרחים שסבלו, או לקבוצות אוכלוסייה שסבלו בצורה מאוד מיוחדת. המצב הוא לא כל כך רע שאנחנו לא צריכים לעשות מאמץ כדי לשפר ככל האפשר את המצב שלהם ולגרום להם לחשוב שהמדינה, הכנסת, הממשלה, כולם יחד מתאמצים לבוא לקראתם.
אני לא נכנס לנקודות כאלה או אחרות שהאופוזיציה היום מעלה. אני חושב ששוב, הדבר הזה לא תמיד נשמע כן כלפי הציבור, שהאופוזיציה מעלה דברים כשהיא עצמה, בקדנציה הקודמת, גרמה לקיצוץ באותם תחומים, גם אם נכון שאז המצב הכלכלי של המדינה לא היה כל כך טוב. עם זאת, בניתוחים האלה שניסינו לעשות, המדינה ניסתה לעשות, באותן אוכלוסיות שסובלות היום מאותן גזירות, לצערנו קרו מקרים שלפעמים הניתוח הצליח אבל החולה מת. יש אוכלוסיות שהן במצב כל כך קשה, שלא ניתן לבוא ולהסביר להן שהמצב היום עדיין לא מאפשר לבוא לקראתן ולשפר את מצבן הכלכלי.
אנחנו ערים לכך שבתקציב המונח לפנינו הממשלה מציעה בחלק מהתחומים להוסיף תקציבים - תחומים שבעצם בקדנציה הנוכחית מוסיפים בהם דברים שבאמת בשנים האחרונות לא היו. עם זאת, אדוני שר האוצר, התחושה היא שיש תחומים שאוכלוסיות מסוימות, קבוצות מסוימות בציבור שלנו סובלות בהם. אם ניקח כדוגמה את קבוצת העולים, כבר נתקלנו בבעיות הקריטיות שהם נתקלים בהן.
גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד):
איזה עולים?
אברהם מיכאלי (ש"ס):
במיוחד עולי אתיופיה, אומר זאת בצורה יותר נוקבת. יש אוכלוסיות שההעדפה המתקנת שהן זכו לה עד עכשיו כנראה לא מספיקה, ואנחנו בוועדות השונות מתמודדים עם הבעיות שמגיעות אלינו, לצערנו, בגלל בעיות תקציב שהיו ועדיין קיימות. אנחנו אומרים פעמים רבות: אם לא פותרים את הבעיות שלהם במסגרת החינוך, במסגרת הקליטה, לצערנו הבעיות האלה נגררות, עוברות לתחום של ביטחון פנים או משטרה, ולצערנו העלויות של תיקון העוול הרבה יותר יקרות, ואנחנו משלמים על זה מחיר יקר.
זה מתבטא לא רק בתחום של עולים מבוגרים שיש להם בעיות תעסוקה, ובגלל בעיות תעסוקה יש משברים קשים במשפחות של העולים האלה. אני חוזר לאוכלוסייה של יהודים עולי אתיופיה, ושמענו בשנה האחרונה על כל כך הרבה מקרים מזעזעים שקרו במשפחות שלהם, כתוצאה מכך שהסמכות ההורית, סמכות המשפחה, כשבעבר אבא ואמא שלטו בילדים, הסמכות הזאת נשברה כתוצאה מכך שאבא לא עובד. אבא אין לו תעסוקה. אבא לא יכול לפרנס את המשפחה בכבוד. לכן, צריכים לחשוב גם על ההורים וגם על הילדים.
בוועדת העלייה וקליטה הקמנו ועדת משנה לבחינת בעיות נוער עולה, ושם נתקלנו בבעיות רבות בתחום השפה העברית, לימוד השפה העברית. הבעיה הזאת קיימת בכל המגזרים של העולים. נתקלנו בבעיה של נשירה מבתי-הספר - במגזר העולים אחוז הנשירה גבוה מאוד. אם אנחנו מנתחים את המשברים שהנשירה גרמה לאותם ילדים, הבעיות האלה הן חמורות מאוד, וזה מה שהזכרתי קודם לכן, שזה עבר מתחום החינוך לתחום של משטרה וטיפול בעבריינות נוער. אנחנו נתקלנו שם בבעיות של אחוזי כישלון בבחינות הבגרות בקרב נוער עולה, שהפוטנציאל שלהם הוא לא כישלון אלא הצלחה כבירה, במיוחד עולים מברית-המועצות לשעבר. הגיעו משם ילדים עם פוטנציאל לימודי גבוה מאוד, ובגלל כל מיני קשיים המערכת לא קלטה אותם, ואני חוזר לזה, ובגלל בעיות התקציב הילדים האלה הגיעו למשברים קשים ואנחנו מגיעים שם לבעיות כאלה ואחרות.
אם אני עובר לתחום החינוך ואם אני עובר לתחום של קצבאות, כל הדברים שהזכירו פה ומזכירים פה, הן לגבי קצבאות הזיקנה והן לגבי קצבאות הילדים, חלק מהדברים שרוצים להקפיא אותם, אנחנו לא יכולים כמדינה לאפשר שאותן אוכלוסיות שכבר סבלו מספיק, ימשיכו לסבול עוד. אנחנו נתקלים פה בכנסת בדיונים שונים על המצב הקשה של הקשישים, קשישים בכלל וקשישים עולים בפרט. אנחנו נתקלים בבעיות של אוכלוסיות של ניצולי השואה, שראינו באיזה מצב כלכלי קשה הם נמצאים. אם אנחנו נמשיך להקפיא את המצב בצורה כזאת שלא נבוא לקראתם ולא נשפר את מצבם, הן בגמלאות והן בתגמולים שונים, לא נוכל להסתכל בעיניהם, עם כל ההסברים שיהיו לנו, שחילקנו את העוגה בצורה כזאת או אחרת, ודווקא את מצבם לא שיפרנו.
לגבי חוק ההסדרים. אני לא רוצה שנחזור כולנו על כך שזה חוק לא טוב, חוק שפוגע במהות של כל אותם חוקים שעולים שם. אם ניקח שניים-שלושה תחומים שמופיעים בחוק ההסדרים, במיוחד חוק ההוצאה לפועל; אם ניקח את תחום המים שהזכירו פה; אם ניקח נושאים של עובדים זרים, תגמולים, גמלאות - רבותי חברי הכנסת, שמעתי פה את יושב-ראש ועדת הכספים אומר: אין שום סיבה בעולם שלא נוכל לדון באופן ענייני בחוקים האלה עד סוף שנת 2006 ונעביר אותם בצורה של דיון רגיל ולא בחוק ההסדרים. לכן, אם אנחנו, חברי הכנסת, מוכנים להקדיש לזה את כל הזמן, לא יכול להיות שהאוצר או הממשלה ימנעו מאתנו לדון בחוקים האלה בצורה עניינית, ונעביר אותם בצורה מוצלחת יותר מכפי שניתן להעביר בחוק ההסדרים.
אנחנו, סיעת ש"ס, נתמוך בקריאה הראשונה, בתקווה גדולה שאת כל העוולות שכרגע מניתי, ואת כל השוויון שצריך להנהיג בין מגזרים שונים - נוכל לתקן בקריאה השנייה והשלישית. תודה, אדוני.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. אני מזמין את חברת ישראל ביתנו, חברת הכנסת סופה לנדבר. בבקשה.
סופה לנדבר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בחרתי לעצמי לפתוח דיון בנושא כל כך כואב לתושבי העיר אשדוד. אדוני השר, חברי, אני רוצה לברך את ראש עיריית אשדוד, שבילה היום אתי כמה שעות בכנסת. אני רוצה לברך אותו ואת חברי מועצת העיר וממלאי-המקום שלו שיכבדו אותנו מחר, שהגיעו למען מטרה חשובה: שיקום בעיר אשדוד בית-חולים. סוף-סוף בית-חולים. מה שכולנו מאחלים לעיר הזאת זה 50 שנה פלוס.
אני חושבת, אדוני השר - ואתה היית שותף שלנו כאשר שנינו היינו חברים בוועדה ואתה היית יושב-ראש ועדת הכספים - אני חושבת שצריכים להפסיק את הסבל של נסיעת תושבי אשדוד לקבלת טיפולים רפואיים מחוץ לעיר.
חברי הכנסת, אין זו הפעם הראשונה שאני עומדת כאן על דוכן הכנסת ונלחמת על דבר אלמנטרי, דבר שמגיע לכל אזרח במדינת ישראל וגם לאזרחי אשדוד, עיר שאוכלוסייתה מתקרבת היום לרבע מיליון תושבים, אבל מתייחסים לעיר הזאת ולאזרחיה כאילו אנחנו סוג ג'. ואני אומרת "אנחנו" כי אתם יודעים שגם אני תושבת אשדוד.
בשנת 2001 הקמתי יחד עם חברי חברי הכנסת שדולה למען בית-חולים באשדוד. בשנת 2002 העברנו כאן חוק ברוב מוחץ, והיום אני דורשת מממשלת ישראל ליישם את החקיקה הזאת ולא לבטל אותה בחוק ההסדרים, מה שמתכוונים לעשות.
רבותי, לא הייתי מאחלת לאף אחד מהבית הזה לעבור את הרגעים הקריטיים שעוברים תושבי העיר שלנו, כשחולה זקוק לטיפולים דחופים, והוא מועבר באמבולנס, וכל שנייה היא גורלית לחייו, אבל החיים שלו תלויים בפקקים בדרך לבית-החולים. אני עומדת כאן, ולצערי מהניסיון האישי שעברתי לא פעם אחת כאשר בעלי לקה בהתקף לב, כל מטר שעברנו מהעיר אשדוד לבית-החולים הקרוב – אני מוכרחה להגיד שלכל מי שמועבר לבית-חולים, זאת סכנת חיים. חברי חברי הכנסת, אתם צריכים להבין שהזמן במצבים קשים וקריטיים כאלה כל כך חשוב להצלת חיים.
גם אם אנחנו מועברים לבית-החולים ושייכים לבית-החולים "קפלן", לעתים קרובות אין שם תנאים אופטימליים. מחלקה נמצאת בצריף ישן, שהתנאים בו לא השתנו מלפני 50 שנה. כאשר חולה עובר ניתוח לב פתוח, לדוגמה, וצריכים להעביר אותו בבית-החולים הזה מחדר הניתוחים למחלקה, מעבירים אותו בתנאים בכלל לא סטריליים, ואתם יודעים איזו סכנה זו לחולה. אני אומרת שאין כאן כבוד ראוי לחולה. איך משרד הבריאות עובר על זה בשתיקה שנים רבות?
חברי הכנסת, בזמן שהיה פיגוע בנמל, וכולנו זוכרים את הרגעים הטרגיים האלה - - -
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
יש חוק שהוחלט בו להקים בית-חולים.
סופה לנדבר (ישראל ביתנו):
בשנת 2002. גם אתה הצבעת.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אז למה לא מקימים - - -
סופה לנדבר (ישראל ביתנו):
אנחנו נמצאים ברגעים שאני מאמינה ששר האוצר וממשלת ישראל יצטרכו לבטל את זה, אבל היום כולנו יודעים שבחוק ההסדרים החוק הזה קיים ורוצים לבטל אותו.
אני רוצה להחזיר אותנו לרגעים של הפיגוע שהיה לפני כמה חודשים מול הנמל בעיר אשדוד. חברי חברי הכנסת, פתאום כאשר זה קרה, חברי מכל סיעות הבית התעוררו ואמרו שחבל שאין בית-חולים. האם אנחנו צריכים, חלילה וחס, פיגוע נוסף כדי שהממשלה תתעורר ותבין את גודל הטעויות שהיא עשתה עד כה כלפי תושבי העיר אשדוד?
אני צריכה להסביר את דחיפות הקמת בית-החולים, ואני עומדת כאן ושוב פונה לבית הזה – אני צריכה להגיד שנמאס לי לפנות - ואני לא מבקשת, אלא דורשת היום, ובשם תושבי העיר אשדוד יש לי זכות לעשות את זה.
אני רוצה להביא דוגמה, ותביאו אותה בחשבון. כאשר לאריק שרון, ראש הממשלה לשעבר, קרה מה שקרה והוא היה בדרום, בבית שלו, והיו צריכים להעביר אותו לבית-החולים, לא השאירו אותו בבאר-שבע מכיוון שהמקום לא ראוי, ולא השאירו אותו בבית-החולים באשקלון, ואפילו לא ב"קפלן", אלא היו צריכים להעביר אותו לירושלים, ל"הדסה עין-כרם", ולמה? משום שזה בית-חולים ראוי. אז יש סוג א' וסוג ב'. אני לא רוצה להשוות למצב של ראש הממשלה, אבל מה אנחנו, האנשים הפשוטים, צריכים לעשות כאשר קורה לנו אותו דבר וכל דקה היא בבחינת סכנת חיים?
ועכשיו אני שואלת, רבותי, מגיע לתושבי אשדוד? אני חושבת שכן. אני לא רוצה להגיד את הדברים הקשים האלה כדי לעורר את תשומת הלב לעיר אשדוד. רבותי, תזכרו שהעיר אשדוד היא עיר של פועלים, עיר עבודה ועיר נמל, עיר שיש בה אנשים טובים וראויים. התושבים האלה הם לא סוג ב' ולא סוג ג', אלא סוג א'. מגיע להם טיפול ראוי וטוב. מספיק לטרטר אותם לעיר אחרת. אני אומרת, מספיק, רבותי, די עם הדיבורים, היום אנחנו דורשים הקמת בית-חולים.
אני רוצה לסיים בשבועת הרופאים. אני נשבעת, שאף פעם לא אתן לשיקולים אישיים, דתיים, לאומיים, גזעניים, פוליטיים, סוציאליים ואחרים לעמוד בינינו. אני קוראת היום לאדוני השר ולכם, חברי הכנסת: מחר בין 14:00 ל-16:00 מגיעים תושבי אשדוד לדרוש את מה שמגיע להם. אני אומרת שלא יעמדו כאן שיקולים, לא פוליטיים ולא כלכליים ולא אחרים, וקום יקום בית-חולים באשדוד.
אדוני שר האוצר, חברי חברי הכנסת, מובן שבחצי דקה לא אהיה מסוגלת להוסיף עוד כמה דברים. אדוני השר, אני רוצה להגיד לך שאני יודעת שאתה איש רגיש, רגיש מאוד לבעיות חברתיות ועם ניסיון פרלמנטרי רב. אני רוצה לעורר את תשומת לבך לתוכנית ויסקונסין. אנחנו דיברנו כאן לא פעם על תוכנית ויסקונסין ואנחנו ממשיכים לדבר. היום שר התמ"ת היה בוועדת הכספים. הוא מוריד ומוריד עוד אוכלוסייה ועוד אוכלוסייה, והיום הוא משתמש במלה "ניסוי". המלה הזאת בקונספט של תוכנית ויסקונסין פשוט עשתה לי צמרמורת, האסוציאציה היתה לא טובה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות ניסוי על בני-אדם, כי מדובר בחיים של אנשים. אני הייתי סוגרת את תוכנית ויסקונסין.
אני בעד שאנשים יעבדו, אבל ממשלת ישראל לא יכולה בשום פנים ואופן להוריד מעצמה דברים כל כך חשובים ולהעביר אותם לחברות פרטיות. אם זה מזיק לאנשים, אנחנו צריכים לחשוב טוב-טוב על התוכנית הזאת.
אני רוצה להגיד עוד כמה משפטים על קשישים. לי כחברת כנסת מאוד מפריע שאנחנו חושבים על הקשישים רק ביום קשה. אני חושבת שהגיע הזמן שמדינת ישראל וממשלת ישראל יחד אתנו נדאג לחוק פנסיה חובה.
אני יכולה לעמוד עוד שעות ולדבר על הדברים שכואבים לי, אבל אני מאמינה שאנחנו נוכל לשרת את הציבור באמצעות החוק, כי אם החוק יעבור בסוף דצמבר, ומחר בקריאה ראשונה, הוא ישרת את כל המדינה.
כיוון שאתה רגיש לעניין, אני מבקשת ממך – אני לא משתמשת במלה דורשת – שיקום בית-חולים באשדוד.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחברת הכנסת סופה לנדבר. אני מזמין את חבר הכנסת צבי הנדל.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
מכובדי היושב בראש, עדיין לא יצא לי לדבר כשאתה יושב כאן, אז איחולי, אף שזה כבר מזמן.
מכובדי השר, חברות וחברי הכנסת, כשעולים לכאן, לבמה, ומדברים על התקציב ועל חוק ההסדרים, שומעים לפעמים על מקרו-כלכלה, וחשוב לקחת מדי פעם בפינצטה נושא מסוים ומוגדר, להעלות אותו אל שולחן הדיונים ולהאיר אותו בפרוז'קטור, כדי להבין שהתקציב, בסופו של דבר, מורכב מהרבה פרטים קטנים – ונוגע באנשים. עשתה זאת יפה חברת הכנסת סופה לנדבר. אגב, כמה תושבים חיים היום באשדוד?
סופה לנדבר (ישראל ביתנו):
225,000.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
כן ירבו. עיר שגדלה בקצב מדהים ומנוהלת יפה וביד רמה. זו זווית ראייה אחת.
אני רוצה לדבר על זווית ראייה אחרת, שחלק גדול מאזרחי המדינה כבר שכחו, אבל יש כאלה שאסור להם לשכוח, כי תפקידם לזכור. אני מדבר על עקורי גוש-קטיף. אנחנו שנה וארבעה חודשים אחרי שהרסו את ההתיישבות הזאת וגירשו גם את מתיישבי צפון השומרון. שנה וארבעה חודשים. 16 חודשים.
אילולא הכרתי את המערכת הייתי חושב מדי פעם, שבטיפול שם יש הרבה יותר מקורטוב של רשעות לשמה. ואני חושב לעצמי, בואו נצא מתוך הנחה שזו שלומיאליות, אולי חוסר תשומת לב – אבל יש מקרים שאתה לא מסוגל להסביר. לא אגע בכל נושא החקיקה שרוצים לשנות, חובה לשנות וצריך לשנות, כדי שזה יהיה קצת אנושי ולא ייקחו את החבורה הנפלאה הזאת של המתיישבים, ידרכו עליהם וירמסו את כבודם עד עפר.
אתן כמה דוגמאות. אינני רוצה לנקוב בשמות, כי לא קיבלתי רשות, אבל ניקח בחור אחד, בעל משפחה, שחי בגוש-קטיף 25 שנה. כולם בגוש מכירים אותו. הוא היה מנכ"ל החברה לפיתוח. תשעה ילדים. 25 שנה. שנה וארבעה חודשים. עד היום הוא לא קיבל אגורה אחת – לא פיצויים, כי אין פיצויים; על כך אדבר אחר כך. בחוק הגירוש והגזל אין פיצויים. יש שם תשלום – לא של 100%, תשלום על חלק מהרכוש שגזלו מאדם. לאדם היה בית, בית גדול שנבנה לאחר שנים של עבודה, כי יש לו משפחה גדולה מאוד, יותר מ-200 מ"ר – אינני יודע את המטראז' המדויק. בית יפהפה, גמר לבנות אותו אולי לפני ארבע-חמש שנים, לא מזמן. חי שם 25 שנה. אינני יודע אם הבית רשום או לא, בפרוצדורה כזאת או אחרת, כי היישוב היה מושב שיתופי והוא קנה את הבית ביישוב, וזה כן רשום בטאבו ולא רשום בטאבו.
היה לו משק לתפארת. אף שהוא גר בגוש, המשק היה בכפר-דרום. אחרי שנרצחו שם כמה תושבים קרא ראש המועצה בזמנו, אני, עבדך הנאמן, למתיישבים בגוש-קטיף ושאל אם מישהו רוצה ללכת ולהפעיל שם משק – כדי לא להפקיר את השטח של כפר-דרום; זה בדיוק השטח של כפר-דרום הישן, 11 הנקודות בנגב, שם השטח החקלאי – כי חלק מאנשי כפר-דרום כבר מפחדים, כי כמה מחבריהם נרצחו שם. הבחור, שהוא בחור מוכשר מאוד, לקח את זה על עצמו. לא זו בלבד שהוא הקים שם משק והקים אותו לעצמו, הוא לקח על עצמו להפעיל גם את המשק של משפחת שורשן, שאביה נרצח בדרכו מהחממות הביתה.
היום, 14 חודשים לאחר שגירשו אותנו מהבית, המשפחה הזאת לא קיבלה אגורה אחת – לא חלקית ולא כלום. אגורה אחת היא לא קיבלה. כי הבית ביישוב שהוא גר בו לא בדיוק רשום על שמו, וצריך לבדוק. אני אומר: לא מדובר באדם שעבר ברחוב; זהו אדם מרכזי בגוש-קטיף. כולם מכירים אותו. מי שמכר את הבית זה האגודה. היא נתנה אישור, אבל זה לא מספיק להם.
משק - לא יכול להיות שאתה גר ביישוב פלוני והמשק שלך בכפר-דרום. אבל אני בניתי שם וייצאתי. לכו ל"אגרקסקו" ותראו את כל החשבונות. בניתי שם הרבה דונמים. אבל כפר-דרום זה לא מושב, אז איך יכול להיות שיש לך משק שם? אתה בכלל לא גר שם. בקיצור: על משק הוא לא מקבל.
על ותק שמקבלים כל שנה איזה עצם מביישת של 4,800 ש"ח, לא לחודש, לשנה – זה לא, כי לא פיניתם בזמן. הביאו אישור מאלוף הפיקוד. הוא אומר: באיזה יישוב מדובר? כדי שאולי תיזכרו: זאת עצמונה, שם התחבקו עם האלוף ורקדו אתו, המכינה הקדם-צבאית והיישוב כולו, ואז האלוף נתן אישור שהם עזבו, אומנם באיחור של יום וחצי, אבל בתיאום אתו ובהסכמתו. אז הפקידים במינהלת לא-יודע-מה אומרים: אבל לא עזבת בדיוק בזמן, לכן גם זה לא מגיע לך.
תשעה ילדים. 11 נפשות. 14 חודשים. אגורה אחת הוא עדיין לא קיבל. הוא היה עצמאי – היה לו משק – לכן אין גם דמי אבטלה. אדם עם משפחה גדולה לא קיבל אגורה עד היום, 14 חודשים. אין לו פרנסה, כי בגיל הזה – הוא מעל גיל 50 – לא מוצאים עבודה בקלות. הוא חיפש חלקת אדמה, שהוא עדיין לא קיבל, ושכר אותה מחקלאים אחרים. לעלות לו זה כבר עלה. הוא לקח הלוואות, כי בבנק מאמינים שבעתיד הוא אולי יקבל כסף. הוא כבר עיבד את מה שהוא לא קיבל, כי אולי הוא יצליח להוציא לחם מן הארץ.
זה סיפור אחד, והוא לא היחיד. אין לזה שום תירוץ בעולם. במדינה מתוקנת, מי שהוביל למעשה הזה – אני כבר לא מדבר על הגירוש, שעליו יש חילוקי דעות; יש מי שחושבים שזה טוב ויש מי שחושבים שזה לא טוב. אני חושב שהיום כל המדינה כבר מבינה, אחרי שהעלינו את ה"חמאס" לשלטון, איזו טעות גסה זאת היתה. אבל עזוב את זה, כבר גירשתם את האנשים – אנשים נפלאים, שהתפרנסו בכבוד. אומרים: מלח הארץ. כולם, חוץ ממני, מלח הארץ. אנשים נפלאים. לא אבטלה ולא בטיח. כל עבודה היתה מכבדת את בעליה. כולם התפרנסו יפה. חלקם הצליחו מאוד; החקלאים ודאי. ברוך השם, הצלחה בלתי רגילה. האדם הזה מקבץ נדבות. הוא עובר בין חברים ומבקש הלוואות.
נכנס שר החקלאות, אז ניקח נקודה: פירקו את המושבים. אחד הכללים במושב הוא שיש לחקלאי נחלה. זה מין מושג. זה בית על הנחלה, וחממות, חלקה א', חלקה ב'. יש נחלה. אין נחלות, כי בזמנו החלטנו שלא מקימים מושבים חקלאיים, ולכן גם אין נחלות חדשות. לא תקבלו. אבל לקחת ממני נחלה. לא תקבל - זה כבר לא כסף בכלל; זה הבל פה של החלטה. אין נחלות.
לא רק שאין נחלות – אין מושבים חדשים. לא מקימים מושבים חדשים, כי פעם החליטו שאין מושבים חדשים. אבל, האם החליטו פעם שהורסים מושבים קיימים? לא. אז נקרא לזה צמודי-גדר. איזו מלחמת עולם שזה יהיה צמודי-גדר, ואולי תיקח את החובות של מי שהצמידו אותו אליך - חטא על פשע. לוקחים את אותה אוכלוסייה, ומה לא מעמיסים עליה? לא להאמין. כל זה לא מתוקן עדיין בחוק. אני עדיין לא נוגע בקצה קצהו של מה שאנחנו רוצים לתקן בחוק, ולאוצר יש התנגדויות.
יש לי בעיה עם השר הזה – אני אוהב אותו, וקשה לצעוק עליו ולדפוק על השולחן, כי הוא נחמד. חבל שלא הביאו שר רשע מרושע. היה לי הרבה יותר קל לרדת עליו. נכון? קשה אתו, כי הוא נחמד. מה לעשות, יש לי בעיה אתו.
שר האוצר אברהם הירשזון:
- - -
משה גפני (יהדות התורה):
לכן אני עושה בכל פעם אימונים לפני הנאום שלי. גם לי תהיה בעיה.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אני מנסה ללמוד ממך, אבל זה קשה.
עצמאי לא מקבל דמי אבטלה, כפי שאמרתי על אותו אדם. הוא גם לא מוצא עבודה. בגילים האלה לא מוצאים עבודה. כשמישהו כבר שומע את הסיפור – ולא ממני, אני פוליטיקאי, אני משתדל לא לטפל בזה, יטפלו בזה אחרים – רואים את זה ולא מאמינים. וכשכבר רואים שזה נכון, כי עברו כבר וסיירו ובדקו וראו איך הילדים והנשים מדברים, אז אומרים, ריבונו של עולם, כל אוכלוסייה אחרת היתה הופכת את המדינה. האוכלוסייה הזאת מתביישת לצאת להפגנות על כסף. זה לא אידיאולוגיה. פשוט לקחו חבורת אנשים נהדרים, רמסו אותם עד עפר, הציגו מצג שווא למדינה שלכל מגורש יש פתרון. מיליונים בתשדירי שירות - - -
היו"ר יצחק זיו:
אני מבקש לסיים.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
כבר סיימתי עשר דקות? אומר עוד שני דברים קצרים.
בעסקים הפרטיים ובמפעלים יש בלאי בתחשיב של מס. השר יודע שאחרי שש-שבע שנים המס הוא אפס. אז מכונה בת שבע שנים לא תקבל גרוש; דיברנו על זה עוד לפני החקיקה, ואחרי זה נשאר אותו דבר. הבאתי דוגמה שכולכם מכירים: "קוקה-קולה" שנמצא על כביש ראשי – נניח שרוצים להרחיב את הכביש וצריך להרוס את "קוקה-קולה", יגידו שהוא קיים יותר משבע שנים אז לא מגיע לו כלום, כי במס יש בלאי, והבלאי הוא אפס, ולא מגיע לך כלום. אז נהרוס את "קוקה-קולה" ותלכו מפה. אותו דבר, גפני, לא תאמין, הרסו לאנשים מפעלים כשהמכונות עבדו, הרוויחו יפה, אנשים עשירים, נסעו בג'יפים יפים, והכול כבר נמכר, כי אין להם ממה לחיות. לא קיבלו כי השטאנץ הוא ישן, הוא כבר בן 12. מה זה מעניין אותו? השטאנץ הזה עבד, עשה כסף.
דבר אחרון, אין פיצויים. לא זו בלבד שלא משלמים על מה שגזלו מאנשים וגירשו אותם מהבית והשפילו אותם בקרוונים ובמלונות בהתחלה – אין פיצוי. זאת אומרת, נתנו בערך ריאלי 10% ממה שנתנו בימית. בימית זאת התיישבות של שבע, שמונה, תשע שנים; 30 שנה – 4,800 שקל לשנה, וגם את זה לא נותנים, כי לא עזבת בזמן וכו'.
כל זה לא מנסים לתקן בחוק. כל זה, זה להיות קצת בן-אדם. אתה מתעסק לא עם חיות. בסוף זה יתפוצץ. הרי יגיע הרגע שהאנשים הכי שפויים והכי נהדרים והכי מתוקים, אתה דוחס אותם לפינה עוד ועוד ועוד – זה יתפוצץ יום אחד. לאף אחד לא אכפת. זה מועיל למישהו? אז הפקידים אומרים, תלכו לבית-משפט. זה הפתרון שהמדינה נותנת? הרי בבית-משפט נזכה, למי יש כוח ללכת לזה? קצת בושה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת צבי הנדל. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק גלנטי מסיעת גיל.
משה גפני (יהדות התורה):
יישר כוח, צבי.
יצחק גלנטי (גיל):
אדוני היושב-ראש, רציתי לומר: "כבוד שר האוצר", כבוד שר החקלאות, תשעה חברי כנסת שנכון לרגע זה ספרתי ואמורים להיות נוכחים - אני רואה שבינתיים המספר כבר הצטמק - 111 חברי הכנסת שלא נוכחים, אבל כנראה מאוד מותשים, כפי שאמר ידידי חבר הכנסת צבי הנדל - בלאי, אמורטיזציה כנראה. עם ישראל הצופה כאן במליאה הריקה, צר לי על פני הדברים, אבל זו המציאות. והשעה המאוחרת.
רבותי, חוק ההסדרים הינו חוק אנטי-דמוקרטי אשר חוקק על-פי תקנות שעת-חירום בשנת 1986 ומטרתו היתה לחסל את המפלצת המאיימת של האינפלציה הדוהרת, ובזאת היה אמור המשק להיות מיוצב. כיום, במצב של אינפלציה שבחלק מהשנה היתה אפילו שלילית, ובשעה שהחובות החיצוניים של המדינה קטנו השנה ב-7 מיליארדי ש"ח, ומראשית השנה ועד סוף אוקטובר פרעה הממשלה חובות בסך של 10 מיליארדי ש"ח, ומשקיעים זרים מפזרים את כספם במשק הישראלי – אזי הצורך בחוק הדרקוני הזה נעלם מן העולם. אין שום מקום בדמוקרטיה הישראלית לחוק אשר פוגע ומפלה בעיקר את השכבות שנזקקות לו ביותר, דהיינו השכבות החלשות.
כל ניסיון להציג את המשק הישראלי כאילו הוא במצב קשה כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה, הוא זריית חול בעיני הציבור. אנו יודעים שהרזרבות הדולריות המצויות באוצר מסוגלות לענות על כל צורכי המשק הישראלי. לכן שימוש בטיעונים ביטחוניים והטלת כל עומס התקציב הביטחוני הנוסף על השכבות החלשות, אין לו שום ביסוס אידיאולוגי, לא הצדקה כלכלית ולא היגיון מדיני.
השבוע התבשרנו שהאוצר הנפיק בארצות-הברית איגרות חוב בסכום עתק של מיליארד דולר, וזאת בשעה שמינואר עד אוקטובר יש עודף תקציב של 2 מיליארדי שקלים. התקציב כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוק ההסדרים יגרום לחלוקת העוגה בצורה אי-שוויונית להחריד, כאשר העשירים מתעשרים והעניים מתענים.
האוצר קיצץ בתקציב הרווחה לשנת 2007 סכום של 1.84 מיליארד ש"ח.
מעבר לכך, חוק ההסדרים יוצר מצב בלתי נסבל ובלתי מתקבל על הדעת אשר על-פיו הרשות המבצעת כופה את דעתה בצורה דורסנית על הרשות המחוקקת באמצעות המכבש הקואליציוני.
מפלגת הגמלאים, אשר הציגה סדר-יום חברתי, חייבת לעשות הכול על מנת לשכנע את כל חברי הכנסת, ללא הבדל בין קואליציה לאופוזיציה ובין יהודים ללא-יהודים, מפני שחוק ההסדרים הוא עוול שיש לחסל אותו בהקדם האפשרי, ויפה שעה אחת קודם.
כל החוקים המוצעים בחוק ההסדרים, ניתן לבצעם במסגרת החקיקה הרגילה, וודאי שכל חבר כנסת אשר מתכוון להתייחס ברצינות לחוק ההסדרים לא יוכל לעשות זאת במסגרת החודשיים שנותרו לו מרגע הגשת הצעת החוק ועד למועד שיהיה צורך לאשרו בקריאה שנייה ושלישית. אי לזאת, יש לבטל את חוק ההסדרים על הסף.
כמה דוגמאות לעוולות הקיימות בחוק ההסדרים: חוק ההסדרים מדבר בפרק ב' על הצורך בהקפאה של הצמדת הקצבאות, ובכך נוגד את דרישת מפלגת גיל להצמדתו לאלתר לשכר הממוצע במשק. כל פגיעה בקצבאות הילדים ובקצבאות הזיקנה הינה פגיעה בהסכם הקואליציוני אשר נחתם עם סיעת גיל, ולכן לא תתקבל על-ידי חבריה.
מעבר לכך, מתן הקצבאות לחיילים משוחררים החל מגיל 28, למעשה מטיל את כל העומס הכלכלי בסך 183 מיליון ש"ח על ההורים, כיוון שמישהו יצטרך לשלם את זה, ואין פה אפס. מחד גיסא, חייל בגיל 18 הוא טוב דיו להחזיק בידיו כלי משחית להגנת המדינה, ומאידך גיסא, הוא אינו טוב דיו לקבל דמי אבטלה כאחד האזרחים, אף שהמדינה אינה עושה דבר וחצי דבר כדי לאפשר לו לעבוד ולכלכל את עצמו בכבוד. כך המדינה דוחקת את בניה לחו"ל. אין להם ברירה, הם חייבים להתקיים, וכל מי שמסוגל – קם ויוצא.
בפגיעה בגמלאות הסיעוד לקשישים נגרעו 200 מיליון שקלים מהתקציב. בדחיית העלאת שכר המינימום ל-1 בדצמבר 2007 נגרעו 340 מיליון שקלים.
רבותי, הממשלה מכריזה מעל כל גבעה והר כי המסים לא יועלו, אך ראו איזה פלא, היום התבשרנו שהמים יתייקרו ב-50%, השמן יתייקר ב-20%, האגרות ימשיכו וימריאו לשחקים, ניכוי רכב ליסינג לשכבות הביניים יועלה ב-200%, והיד עוד נטויה. נכון, לא מעלים מסים, אך מעלים אגרות ומורידים את רמת החיים באופן קיצוני ביותר. העוני יגבר והעשירים יתעשרו. הלזה ייקרא תקציב חברתי? היכן ההצהרות של מפלגת העבודה?
רבותי חברי הכנסת, הממשלה משילה מעליה כל אחריות לאזרחיה. הממשלה מפריטה את נכסי העם ומחלקת מתנות לבעלי ההון, ואילו על אזרחיה הנזקקים היא מטילה את תחלואי המשק ועומס המלחמה ללא חמלה וללא רחמים.
בפועל, מערכת החינוך בהפרטה. גם כאן חינוך חובה חינם הוא לא חינוך, לא חובה ולא חינם. גם כאן העומס נופל על ההורים. מערכת הבריאות בנויה טלאים על טלאים וגם היא הועברה אל כתפי האזרחים. מחר תופרט חברת החשמל והמחיר של החשמל ישולש, ושוב על כתפי האזרחים.
רבותי חברי הכנסת, החברה הישראלית מתפשטת מנכסיה האידיאולוגיים ומתנערת מכל מחויבות לאזרחיה.
אני קורא מכאן לחברי הכנסת לבטל לאלתר את חוק ההסדרים ולדון בכל סעיף של חוק התקציב בכובד ראש.
שר האוצר הבטיח להילחם בעוני, איך זה מתיישב עם התקציב הדרקוני? ואיך זה מתיישב עם העלאות כל כך קיצוניות במחירי המים והשמן? מס הכנסה שלילי? באיזו שנה? עד אז העוני יהיה בלתי נסבל. אלה הן הבטחות סרק שאין בהן גרעין של אמת. תודה רבה.
היו"ר אחמד טיבי:
אני מודה לחבר הכנסת יצחק גלנטי מסיעת גיל, כפי שהדגיש קודמי. יעלה ויבוא עמיתי חבר הכנסת משה גפני מסיעת יהדות התורה. בבקשה. גם לו יינתנו עשר דקות.
משה גפני (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אדוני השר, חבר הכנסת גלנטי, בעקבות הנאום שלך – אם תרצה – אני נותן לך מקום של כבוד ביהדות התורה, באופוזיציה. זה נאום שמתאים לאיש יהדות התורה. מצוין. אם תבקש, אני אהיה בעד.
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
אתה מצרף אנשים לסיעה בכזאת קלות?
משה גפני (יהדות התורה):
כן. אני אתייעץ אתך.
היו"ר אחמד טיבי:
התשובה היא שיהדות התורה היא סיעה ששואפת להרחיב את שורותיה, להבדיל מסיעות אחרות, שדווקא לא יזכו לזה.
משה גפני (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מבקש להקדים ולומר, שהממשלה הולכת ביום שישי לגייס חיילים כדי להגן על מצעד התועבה בירושלים. אני מזהיר מפני התופעה החמורה הזאת. זו פעם שנייה שהולך לקרות דבר כזה במהלך השנה-שנה וחצי האחרונה. מגייסים חיילים, ובהם חיילים מסורתיים, דתיים, חיילים חרדים, כדי להגן על המצעד הנורא הזה, אשר חלק הארי של אזרחי ישראל – יהודים וערבים - מתנגדים לו בכל תוקף. אין בו שום צורך, הוא לא מועיל לאף אחד. הולכים לגייס חיילים - - -
אבשלום וילן (מרצ):
למה צריך להגן עליו?
משה גפני (יהדות התורה):
למה אתה שואל אותי?
אבשלום וילן (מרצ):
אני שואל אותך.
משה גפני (יהדות התורה):
מה אתה שואל אותי?
אבשלום וילן (מרצ):
איך זה מתחבר לתקציב?
משה גפני (יהדות התורה):
אמרתי שאני מקדים. זה מותר? זאת שערורייה שאין כדוגמתה וזה מסכן את אושיות הדמוקרטיה, מכיוון שחיילים שמתגייסים על-פי חוק לצבא כדי להגן על אזרחי ישראל מגויסים עכשיו כדי להגן על המצעד המתועב הזה. זו שערורייה, ואני מקווה - לא ייאמן שדבר כזה שהולך לקרות.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני רוצה לסקר היסטורית, משנת 2002, מה קרה עם תקציב המדינה. ב-2002 המצב הכלכלי היה מאוד קשה, ואז נדרשה פעולה שתציל את המשק הישראלי. נאמר אז שלא רוצים שיקרה כאן מה שקרה בארגנטינה. היו לזה כמה סיבות – המשק הישראלי היה תלוי מאוד בשוקי העולם, היו אז פעולות של מתאבדים, חבלות שפגעו גם בתיירות ובהכנסות רבות של מדינת ישראל. המצב היה מאוד קשה.
יש לי מחלוקת קשה על האופן שבו ביצעו את התוכנית הכלכלית, כי הרי אפשר היה לבצע את התוכנית הכלכלית אחרת, אבל היו חייבים לבצע תוכנית. השאלה היא, מי צריך לתרום במשפחה – ושר האוצר דאז דיבר על המשפחה – מי במשפחה צריך לתרום כשהמשק המשפחתי במצב קשה? הילד החלש או הילד החזק? עשו את ההיפך – לקחו מהילד החלש ונתנו לילד החזק. זו היתה טעות, שגיאה, אפילו אכזרית.
והמשק התאושש. הוא התאושש לא רק בזכות תוכנית כלכלית. הוא התאושש מכיוון שברוך השם, פעולות החבלה בתוך מדינת ישראל הצטמצמו באופן דרסטי, התיירות צמחה, שוקי העולם התאוששו, המשק האמריקני התאושש – ואנחנו תלויים בו מאוד. הרבה דברים שלא היו קשורים כלל למדיניות הממשלה נעשו, אבל גם תוכנית הקיצוצים, שאסור היה לעשות אותה בצורה שהיא נעשתה, והמשק הישראלי התאושש.
מי שקבע את התוכנית האכזרית הזאת שילם בבחירות מחיר כבד. הליכוד ירד ל-12 מנדטים, שינוי נעלמה – קיבלו עונש, עונש ממשי. הציבור לא קיבל את זה. שוב, לא מכיוון שלא היה צריך תוכנית, היה צריך תוכנית.
עלתה ממשלה חדשה, חברתית לחלוטין - - -
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל):
מי בתור עכשיו?
משה גפני (יהדות התורה):
אני מתכוון לדבר על זה. עלתה ממשלה חדשה, חברתית לחלוטין: קדימה, שכל הדיבורים שלה היו בנושא החברתי; מפלגת העבודה, שהדגל שלה היה חברתי ממש; הגמלאים, עוד מפלגה שהתחייבתי לא להזכיר את שמה עכשיו, כי הם מרוגזים עלי. יש עוד מפלגה בקואליציה שהיא חברתית, אבל עליה אני לא מדבר עכשיו, אני באמת מגזים עם זה.
היו"ר אחמד טיבי:
זו ש"ס?
משה גפני (יהדות התורה):
לא חשוב. עכשיו אני לא מדבר על ש"ס. עלתה ממשלה ועלה שר אוצר שהוא באמת אדם טוב.
הרי עמד פה ראש הממשלה ודיבר, והוא אמר שיש כסף. המצב הכלכלי אינו קשה, גם אחרי המלחמה בלבנון, ודאי לא קטסטרופלי. להיפך, אנחנו יודעים שתקציבי רווחה לא נוצלו ושתקציבי חינוך לא נוצלו. אנחנו יודעים שההכנסות ממסים גדלו. חבר הכנסת גלנטי, אמרת ששילמו חובות. משפחה משלמת חובות כשהמצב שלה מאפשר לשלם חובות. הכול טוב, בסדר. אז הולכים לתוכנית כלכלית, שזה חוק ההסדרים והתקציב, לצמיחה, לסיוע לאלה שפגעת בהם ארבע שנים פגיעה אנושה. חבר הכנסת גלנטי, אני פותח את חוק ההסדרים ואת ספר התקציב.
דרך אגב, פקידי האוצר הם אנשים טובים מאוד - שלא תהיה אי-הבנה במה שאני אומר - ועושים את מלאכתם נאמנה, ואני לא אומר זאת בציניות. אבל, יש להם קונספציה, והקונספציה שלהם נמשכת הרבה מאוד שנים. אני נמצא פה בכנסת כמה שנים טובות, ואני מכיר את כל התיאוריה שלהם. הם מתייחסים למשק הישראלי ולחברה הישראלית כמו לבית-חרושת לפחיות. עושים את החשבון: מה מכניס כסף, מהן ההוצאות ומה הרווח. זו ההתייחסות שלהם. בגלל זה, במשטר דמוקרטי יש ממשלה ושרים ויש שר אוצר שצריך להגיד להם: תדעו לכם שמדינת ישראל איננה בית-חרושת לייצור פחיות. זו חברה חיה ונושמת. יש בה אנשים עשירים ומעסיקים וחברות, יש בה מעמד בינוני, ויש בה אנשים חלשים. יש בה משפחות ברוכות ילדים, ויש בה משפחות חד-הוריות, ויש קשישים ונכים. זה תפקיד הממשלה. ובימים ההם אין מלך בישראל, נדמה לי שזה נאמר השבוע. אין ממשלה.
יצחק גלנטי (גיל):
הכוונה היא לימים האלה.
משה גפני (יהדות התורה):
בימים האלה. אין מלך בישראל. יש שלטון של הפקידים.
היו"ר אחמד טיבי:
יש הרבה מועמדים לתפקיד המלך.
משה גפני (יהדות התורה):
יש מועמדים? נדבר על זה אחר כך, מכיוון שגם לי יש מועמד.
אינני מדבר על מערכות נוספות. אנחנו דנים על תקציב. יש עוד מערכות של פקידים ששולטים במדינה, אבל קודם כול אנשי האוצר, כשאנחנו מדברים על תקציב. אדוני שר החקלאות, השר שמחון - מה לעשות, אתה השר התורן כשאני מדבר. אני ציפיתי שתקום מפלגת העבודה - בכל אופן, יש לכם שבעה שרים, ועכשיו אחד פחות אבל היתוסף מישהו במקומו - ותגידו כשזה מגיע לממשלה: רק רגע, עם כל הכבוד, למה הקיצוצים האלה בתקציב? מה קרה? אין כסף? מה הסיבה שפגעתם? לשאול את פקידי האוצר: למה אתם הצעתם להקפיא את קצבאות הזיקנה והילדים? מה הסיבה?
היו"ר אחמד טיבי:
עוד חצי דקה.
משה גפני (יהדות התורה):
באמת? רק התחלתי. אסיים. עוד דקה, אם אפשר.
למה הבאתם את זה? מה הרציונל שעומד מאחורי החוק שמופיעה בו הקפאת קצבאות הזיקנה? אתם רוצים לעודד את הזקנים לצאת לעבוד? יהודי בן 80 או ערבי בן 80, אזרח ישראלי בן 80 - למה הקפאתם לו את קצבת הזיקנה? אין לכם כסף? יש. אתם רוצים שהוא יצא לעבוד? הוא לא יצא לעבוד גם אם לא תהיה לו בכלל קצבה. הרי לא ייקחו אותו לשום עבודה, וגם אין לו כוח לצאת לעבוד. למה הקפאתם את קצבאות הילדים אחרי שקיצצתם אותן באופן כזה דרסטי? למה הקפאתם אותן? מה הסיבה? השר שמחון, למה מפלגת העבודה לא שאלה את השאלה הזאת?
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
מי אמר לך שהיא לא שאלה?
משה גפני (יהדות התורה):
אם היא שאלה, אתם בכלל אינפנטילים. לא, סליחה. אם שאלתם, אז אתם לא שווים כלום, כי מה התשובה שקיבלתם? אם התשובה שקיבלתם מספקת אתכם, תגידו לי מה היתה התשובה. ואם היא לא מספקת, למה אתם נשארים בממשלה הזאת?
יצחק גלנטי (גיל):
כדי להעלות את מחיר המים ב-50%.
משה גפני (יהדות התורה):
נכון.
אני לא שואל עכשיו על הגמלאים, שאלתי על הגמלאים קודם. אני שואל עכשיו על מפלגת העבודה: למה? תגידו לציבור. הרי יהיו בחירות במוקדם או במאוחר, וסביר להניח שיותר מוקדם מאשר מאוחר, משום שהרי ברור לחלוטין שהקואליציה הזאת, שמורכבת מישראל ביתנו של אביגדור ליברמן ומפלגת העבודה של עמיר פרץ והגמלאים ועוד מפלגה שסיכמנו שלא אזכיר אותה עכשיו כדי שלא לתקוף אותה - - -
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
אגודת ישראל.
משה גפני (יהדות התורה):
לא. אנחנו באופוזיציה.
קריאה:
עוד שבוע.
משה גפני (יהדות התורה):
עוד שבוע. בכל שבוע אנחנו נכנסים לקואליציה. אבל זה בסדר.
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
מי שמנהל את ועדת הכספים הוא - - -
משה גפני (יהדות התורה):
בסדר. אין לכם מועמד אחר.
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
- - - עיניים. בחייך - - - את העיניים.
משה גפני (יהדות התורה):
מה לעשות? לא להגיד את האמת? זאת האמת.
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
גם אני אומר לך את האמת.
משה גפני (יהדות התורה):
נהיה בקואליציה - תתקוף אותי.
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
לשבת בוועדת הכספים - -
משה גפני (יהדות התורה):
מה אתה רוצה? אני יושב בוועדת הכספים?
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
- - בראשות ועדת הכספים, זה להוביל את - - -
משה גפני (יהדות התורה):
אבל חבר הכנסת ליצמן מצביע נגד הממשלה. רגע, מה אתה רוצה שאני אגיד עכשיו?
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
- - -
משה גפני (יהדות התורה):
מה שאמרתי עד עכשיו לא נכון?
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
- - - בחייך.
היו"ר אחמד טיבי:
אני חושב שכל מה שאמרת נכון, וזו נקודה טובה לסיים.
משה גפני (יהדות התורה):
אני מסיים. כל הסיעות האלה שמרכיבות את הקואליציה לא יחזיקו מעמד. הרי אלה שטויות. בקיצור, זה לא הולך להחזיק מעמד. זה הולך להשתנות או שנלך לבחירות. אני לא יודע בדיוק מה יהיה, אבל שמישהו יסביר לי למה אנשים מכובדים כמו שרי הממשלה מכל הסיעות, חברי הכנסת מכל הסיעות שמרכיבות את הקואליציה - למה אתם פוגעים בשכבות החלשות, במעמד הבינוני? למה עשיתם זאת?
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה.
משה גפני (יהדות התורה):
אם אני אקבל תשובה והיא תספק אותי - אני אצביע נגד התקציב. אם לא - -
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
- - - גם נגד.
משה גפני (יהדות התורה):
- - אצביע נגד.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה. היטבת לבטא את עמדתך. חבר הכנסת אבשלום וילן, נציג מרצ, בבקשה; עשר דקות.
אבשלום וילן (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, רציתי לפתוח את נאומי בברכות לשר האוצר, שישב פה עד לפני שני דוברים ובהחלט הקשיב. חשבתי שהוא אכן קובע נורמה חדשה וראויה, ששר האוצר יושב ומקשיב לדברי חברי הכנסת. הסעיף הראשון בדברי היה לברך אותו. אבל פתאום, כבמטה קסם, הוא נעלם. נראה שכניסת מפלגת ישראל ביתנו, מעבר ל-30 הג'ובים שאביגדור ליברמן הבטיח כנראה לאנשיו; פניתי לנציב שירות המדינה אתמול לבדוק את הנושא - אבל כשיש רוב של 78 חברי כנסת בקואליציה, מה זה משנה מה אומרים על התקציב? ממילא המשחק מכור. אבל חבל ששר האוצר לא הנהיג את הנורמה - שחשבתי שהוא מנהיג הערב - שהוא יושב פה ומקשיב לדוברים ואחרי זה גם עונה להם. אני מקווה שמחר לפחות הוא ימשיך במה שהוא התחיל היום, וזה בהחלט יפה.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, בתקציב הזה אין שום בשורה. בעצם משתמשים בו במלחמת לבנון השנייה כדי להגיד: צריך להחזיר, צריך להחזיר, צריך לקצץ, ובשפה עממית הייתי אומר שזה כלאם פאד'י. אני קובע שבשנת 2006 היו רזרבות של קרוב ל-15 מיליארד שקל. מה הוא אומר לנו פה, שר האוצר? שמהרזרבות האלה, משענת ליום סגריר, שילמנו את הפיצויים על המלחמה. יש מס רכוש ויש כספים, ושלא יספר סיפורים. גם אם האוצר השתמש בהם, הכספים צבועים, הם צבועים וקיימים. לכן, היה לו מקור תקציבי - כספי מס רכוש. עושים פה איזו הטיה מכוונת, והשרים יודעים אותה היטב, אבל נוח לכולם לומר שהמלחמה עלתה 15 מיליארד שקל ואין כסף בתקציב, ולכן צריך לקצץ.
בסך הכול, הרי זה תירוץ ציני. אומרים: מכיוון שהמלחמה עלתה כל כך הרבה כסף, צריך להקפיא את כל הקצבאות. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני רוצה להזכיר לכם, שבהסכם הקואליציוני כתוב שקצבאות הזיקנה יגדלו ל-29% מהשכר הממוצע במשק, כמו בבריטניה של בלייר. מפלגת הגמלאים, שבעה חברי כנסת, אחת מאושיות הקואליציה - על זה הם הלכו לבחירות, את זה הם עיגנו בהסכמים קואליציוניים. מה אומרים לנו פה? מקפיאים את הקצבאות.
יותר מזה, אדוני היושב-ראש, שים לב. כאשר עמד פה קודם מר נתניהו והסביר שהמשק היה ב-2003 על עברי פי פחת, שאלנו אותו: מי היה שר האוצר שממנו קיבלת את המשק? לא היתה לו תשובה. נדמה לי שמישהו שיושב ליד חבר הכנסת נתניהו ושמו חבר הכנסת סילבן שלום, מאותה מפלגה - והוא הרי קורא תיגר על מנהיגותו - הוא האיש שממנו שר האוצר נתניהו קיבל את המפתחות.
סילבן שלום, בהיותו שר האוצר, קיצץ את קצבאות הילדים ושינה את המבנה. אם קודם לכן הן הוצמדו לשכר הממוצע במשק - לא אלאה אתכם בפרטים כלכליים, אבל הצמדה לשכר הממוצע במשק מבטאת גם את עליית רמת החיים האמיתית של כולנו - הצמידו אותן למדד המחירים לצרכן, שבמקרה הטוב הוא מבטא את האינפלציה. שימו לב מה קורה פה. המשק צומח עכשיו ב-5%-4% לשנה, מדד המחירים עולה הרבה פחות מזה, בערך ב-2% לשנה, וכך בכל שנה נוצר פער והקצבאות הולכות ונשחקות. בכל שנה, בשל ההצמדה למדד ולא לשכר הממוצע במשק, כל זקן מקבל פחות כסף. גם קצבת ילדים, מכיוון שהיא צמודה למדד ולא לשכר הממוצע במשק, זה פחות כסף.
אדוני השר, למה הממשלה לא אמרה: בואו לפחות נחזיר את המנגנון ההוגן, שאם יש משק בצמיחה, קודם כול מצמידים את הקצבאות לשכר הממוצע במשק? זה לא קרה. אדוני היושב-ראש, אתה יודע למה? כי הממשלה הזאת החליטה שלא רק שהיא תומכת בכלכלת שוק - וזה לגיטימי ואין כלכלות אחרות היום - אלא היא בעצם מובילה חברת שוק. אם היא לא היתה מובילה חברת שוק, מה ההיגיון להקפיא את קצבאות הזיקנה ולא להעלותן ל-30% מהשכר הממוצע במשק, כמו בגרמניה ובמדינות נאורות אחרות בעולם וכמו בבריטניה של טוני בלייר? לא שמעתי שטוני בלייר הוא פחות הדרך השלישית מבנימין נתניהו. מציגים לנו פה תקציב בלי בשורה ובלי שום דבר.
רציתי לשאול גם את שר האוצר, שהיה יושב-ראש ועדת הכספים כשמר נתניהו היה שר האוצר: הם התהדרו בכך שהם יעבירו חוק פנסיה חובה במשק. מה קרה לחוק פנסיה חובה? ל-50% מאזרחי מדינת ישראל אין פנסיה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
עדיף שלא היו מחוקקים את החוק שהם רצו.
אבשלום וילן (מרצ):
החוק היה קטסטרופה. רצו לתת לאנשים 900 שקלים לחודש ומזה לחיות.
אבל, חבר הכנסת ברכה, אני שואל שאלה פשוטה מאוד: כל אחד מבין שהמינימום לזיקנה, לקצבה חודשית מכובדת, הוא כ-4,000 שקל לנפש ו-6,000 שקל למשפחה. איך מגיעים לזה? איך במדינת ישראל מחצית האזרחים אינם מקבלים פנסיה ומקבלים קצבת ביטוח לאומי של בערך 1,300 שקל לבן-אדם ו-2,700 שקל למשפחה? מזה אפשר לחיות? זה כמעט מחצית הזקנים במשק. מחצית העובדים משתכרים שכר מינימום. ככה בונים חברה? ככה בונים סולידריות? ככה יוצרים תקוה חדשה לאנשים? מדינה שנמצאת במצור.
אדוני היושב-ראש, אני רואה את המספרים וקורא את התקציב. ההכנסה הממוצעת לנפש במדינת ישראל היא 18,000 דולר בשנה בממוצע. במדינות מערב-אירופה, בארצות-הברית של אמריקה, ביפן ובארצות אחרות בעולם זה כפול מזה. נתניהו היה שר האוצר, והוא אמר שהוא יעלה אותנו בתוך עשר שנים לקבוצת עשר המדינות המובילות בעולם. נו, איפה זה ואיפה אנחנו? איזו תקווה יש בתקציב הזה? איך מעלים רמת חיים באמת מ-18,000 דולר לנפש ל-25,000 דולר ול-35,000 דולר? לזה אנחנו רוצים להשתוות, ל-30 המדינות המובילות בעולם, לא? אין לזה זכר בתקציב.
דיברו כבר פה על הרכבות. איזו תשתית? כבישים בונים פה? רכבות בונים פה? איזו בשורה יש בתקציב הזה? אדוני השר, אתה הרמת את היד בממשלה. תסביר לי אתה איך מהתקציב הזה עולים ברמת החיים, מקימים תשתיות, יוצרים איזה צדק חברתי, עושים משהו. אין לכם אג'נדה מדינית - את זה כבר אמרתם. עכשיו - לא אג'נדה כלכלית ולא אג'נדה חברתית. אז מה? רק להעביר את הזמן? בשביל זה יושבים?
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
אפשר להגיד לך שני דברים?
אבשלום וילן (מרצ):
כן.
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
אחד - גם אתה היית מצביע אם היית בממשלה.
אבשלום וילן (מרצ):
שאני אגיע לממשלה - זה כמעט בבחינת ימות המשיח. כלומר, כל התפיסה תשתנה.
יואל חסון (קדימה):
זה יהיה כזה מיוחד שיהיה שווה שהוא יצביע בעד.
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
הדבר השני - אתה חבר בוועדת הכספים בעצמך, ואתה יודע שהתקציב לשנת 2007 הוא יותר טוב מהתקציב של 2006, הוא עוד יותר טוב מהתקציב של 2005, והוא הרבה יותר טוב מהתקציב של ביבי נתניהו ב-2004 - - -
אבשלום וילן (מרצ):
אדוני השר, יש רק בעיה אחת: אין בתקציב הזה שום בשורה, וזו הבעיה. אמרתם מערכת חינוך, ותראה מה עשיתם עם האוניברסיטאות. יש לישראל כבר חמישה-שישה מקבלי פרס נובל, אבל אם תמשיכו במדיניות הזאת, בעוד 20 שנה לא יצא מקבל פרס נובל אחד מהמערכת הזאת. כשאנחנו לוקחים קטע קטע - היה ביטוח לאומי, מערכת שעבדה לא רע, ושחטתם אותה לגמרי בשנים האחרונות. תראה מה קרה, הפכתם אותם לאיזו מחלקה עלובה, שפחה חרופה של האוצר, וזהו. בכל מקום שאני מסתכל ומנסה לראות - כלום.
דובר פה על תקציב הביטחון. אינני רואה איך באמת עושים טיפול שורש לתקציב הביטחון ולמערכת הביטחון, כל ההתייעלות שדיברו עליה. על מה בדיוק? יש כרגע דרישה להעלות את תקציב הביטחון ב-5-3 מיליארדי שקלים לפחות. אני מבין את הצרכים, אבל אני חושב ששנים לא נערך דיון אמיתי איך בונים תקציב ביטחון חלופי. גם פה ראיתי את החוברות ואת המספרים, וזה בדיוק אותו דבר כמו קודם: כן תוספת, לא תוספת.
היו"ר אחמד טיבי:
עוד חצי דקה.
אבשלום וילן (מרצ):
בעצם, דבר לא יקרה.
לכן, אדוני היושב-ראש, העוגה התקציבית - השר, אני אפילו מוכן לקבל את מה שאמרת, שתקציב 2005 היה יותר טוב מתקציב 2004, ותקציב 2006 היה יותר טוב מתקציב 2005, וזה של 2007 יהיה יותר טוב. אז מה? אם אין בו בשורה, אם החלוקה של פירות התקציב - - -
מוחמד ברכה (חד"ש):
למה אתה - - -? כל עוד הגזירות שגזר נתניהו לא בוטלו וכל התקציבים שאחרי 2004 נשענים על אותן גזירות, בעצם אנחנו דורכים באותו מקום גרוע.
אבשלום וילן (מרצ):
אבל הטענה שלי היא בדיוק אותה טענה, רק מהזווית ההפוכה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
שלא יטעה אותך.
שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:
אני לא מטעה.
אבשלום וילן (מרצ):
הטענה שלי פשוטה: אדוני היושב-ראש, מפירות התקציב ומפירות הצמיחה בעצם לא קורה דבר.
היו"ר אחמד טיבי:
תסיים.
אבשלום וילן (מרצ):
אני מסכם: הפערים הולכים וגדלים. חצי מהציבור משתכר שכר מינימום. מחצית אזרחי ישראל הם ללא פנסיה. מערכת החינוך קורסת. מערכת התחבורה קורסת. אין שום תקווה ואין שום בשורה, והעדר יצביע - 78 ידיים יעלו פה מחר בערב, ואחרי זה יסבירו לנו שזו רק הקריאה הראשונה, ולקראת הקריאה השנייה והשלישית נתקן. אשרי המאמין.
היו"ר אחמד טיבי:
חבר הכנסת וילן, תודה רבה. חבר הכנסת עבאס זכור מסיעת רע"ם-תע"ל, עשר דקות בבקשה.
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל):
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, ממשלת אולמרט-פרץ ידעה היטב להכריז מלחמה - מלחמה על לבנון - והיום ממשלת אולמרט-פרץ-ליברמן ידעה היטב להכריז מלחמה על הפלסטינים בעזה. אבל להכריז על מלחמה על העוני, אני חושב שהם לא יודעים לעשות את זה.
מי שנשאר באולם זה רק ערבים.
היו"ר אחמד טיבי:
טוב, אתה מדבר על עוני. גם השר יצא. לא נורא. הוא מדבר בפלאפון, הוא שומע אותך.
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל):
המדיניות הכלכלית-החברתית הבאה לידי ביטוי בתקציב 2007 היא המשך למדיניות הממשלות הקודמות, שהתחילה ב-2002. כתוצאה ממדיניות זו, במהלך אותה תקופה חל גידול בממדי העוני.
אל מול הגידול המתמשך בשיעור העוני קבעה הממשלה הנוכחית בקווי היסוד שלה, כי היא תנהל מדיניות של צדק חברתי על-ידי צמצום הפערים החברתיים ומאבק בלתי מתפשר בעוני. אבל בפועל מה שקרה הפוך: העוני גדל והפער החברתי הולך וגדל. הממשלה הנוכחית, במקום להילחם בעוני, הכניסה את המדינה ואזרחיה למלחמה מיותרת, בלי להשיג שום מטרה. מי שמשלם עכשיו את מחיר המלחמה הוא אך ורק האזרח הפשוט.
גם בשנה הבאה, כמו בשנים הקודמות, יוקפאו כל הקצבאות ולא יוחזרו ההפחתות של 4% שבוצעו בשנים האחרונות.
היו"ר אחמד טיבי:
חבר הכנסת זכור, עולה השאלה אם יש מישהו בחוץ או בפתחי הכניסה שמונע מחברי הכנסת היהודים להיכנס לאולם. זה בעייתי, צריך לבדוק את זה. נא לאפשר להם להיכנס.
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל):
עזבו לנו את הכול.
זאת אומרת שעוד ילדים ייתוספו בשנה הבאה למאות אלפי הילדים החיים מתחת לקו העוני. רק בשבוע שעבר שמענו את סיפורה של ילדה בת 13 מקריית-גת שגנבה כדי להביא אוכל למשפחתה. לפני שבוע – על שוטר שמעביר סמים בין אסירים תמורת כסף. ילדים קטנים, תלמידים בבתי-ספר, מעבירים סמים לסוחרי סמים כדי להביא אוכל לבתיהם ולהוריהם. הקיצוץ הגורף בגובה 2% בכל משרדי הממשלה והעלאת המסים יביאו רק להתרסקות חברתית ויפגעו בשכבות החלשות.
אשר למגזר הערבי, עד היום שמענו רק הבטחות על צמצום הפערים בין המגזרים. אבל, לצערי הרב, הפער הולך וגדל, מאחר שהממשלה, כמו הממשלות הקודמות, לא נותנת מענה ופתרון לבעיה החשובה הזאת. רשויות מקומיות במגזר הערבי קורסות ואין ביכולתן לשלם משכורות לעובדיהן כבר חודשים, וכך הרשויות הללו לא יכולות לתת שירותים מינימליים לתושבים.
הקיצוץ במשרד החינוך פוגע יותר בחלשים, שנזקקים יותר לחינוך שמספקת המדינה, ואין ברשותם האמצעים לקנות חינוך פרטי. עד היום כמעט 300 תלמידים לומדים בבית-ספר הבנוי מקרוונים, מאזבסט - בית-הספר ואדי אל-עין בסח'נין - והמצב הזה קיים בהרבה בתי-ספר ערביים.
מול ההתקדמות בערים היהודיות לא רואים התפתחות ראויה ביישובים הערביים, וחסרים בהם מועדונים, מתקני משחקים, מגרשי ספורט ומוסדות ציבוריים כדי שהנוער יוכל לבלות בדרכים חיוביות. לכן אחוז הנשירה במגזר הערבי הוא גדול מאוד ותופעת האלימות והפשע הולכת ומתפשטת בקרב הנוער הערבי.
כשמסתכלים ברשימת הערים מוכות האבטלה בישראל, רואים שמתוך 30 היישובים הראשונים 29 הם יישובים ערביים.
לסיכום, יש צורך בהפעלת תוכניות לשם התחלת סגירת הפערים, וזאת באמצעות הקצאת סכומים ייעודיים בתחומי תקציב הפיתוח לשכונות חדשות, אזורי תעשייה, בניית כיתות לימוד, עידוד התעסוקה, סלילת כבישים בתוך היישובים. יש צורך בהחזרת מענקי האיזון, שקוצצו בשנים האחרונות, ובתיקון האפליה שמשרד הפנים הנהיג זמן רב כלפי הרשויות הערביות בחלוקת התקציבים הרגילים. כמו כן דרוש פיתוח היישובים הערביים בנגב והענקת סיוע חירום לכפרים הלא-מוכרים.
לבסוף, אם בכוונת הממשלה להקטין באמת את הפער בין שני המגזרים, היא חייבת להגדיל את קצבאות הילדים ולהחזירן למצבן לפני שנת 2002. הדבר עשוי לתרום להקטנת העוני בחברה הערבית. תודה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה לחבר הכנסת עבאס זכור. חבר הכנסת מוחמד ברכה, חד"ש, עשר דקות.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, היום ציינה הכנסת בתחילת ישיבתה את מלחמת סיני. תמוה בעיני שמדינה רושמת בספר הימים שלה הרפתקה שהיתה בשירות כוחות אימפריאליסטיים בין-לאומיים - צרפת ואנגליה, ובהסכמת ארצות-הברית - נגד המשטר הלאומי של גמאל עבד אל-נאצר במצרים. זה מן הפרקים שמדינות צריכות להתבייש בהם, אבל במדינת ישראל, שרבים מערכי היסוד שלה - במירכאות - בנויים על תהילה צבאית, מציינים את זה בראש חוצות.
על אף הגישה הביקורתית שלי, המתנגדת לאותה מלחמה, בכל זאת יצא משהו חיובי מנאומו של ראש הממשלה היום באותה הזדמנות, והוא האזכור שלו את הטבח בכפר-קאסם. זאת הפעם הראשונה, אם אני לא טועה, שהאירוע שקרה ב-29 באוקטובר 1956 נקרא "טבח כפר-קאסם" בפיו של ראש הממשלה. ראש הממשלה אומר, בהקשר של מלחמת סיני - הדברים קשורים לא רק משום שהטבח אירע ביום הראשון למלחמה, אלא גם משום שמה שגרם לו היה העוצר החריג שהוטל על כמה כפרים ערביים על רקע המבצע. לכן, בזוכרנו היום את 172 חללי צה"ל שנפלו במלחמת סיני, חובה עלינו לזכור גם את 49 הכפריים השלווים שנהרגו בשל הפרת העוצר שהם מעולם לא שמעו עליו.
למען ההגינות, גם כשיש לי ביקורת מאוד קשה ומאוד נוקבת על הממשלה, על התקציב, על הפוליטיקה, על ההתייחסות שלה לדמוקרטיה, אני מוכרח להעלות את הדברים על נס, ואני רואה אותם כדבר חיובי.
אני חושב שהצעד הבא, המתבקש מעצם האזכור הזה, הוא לרשום את יום הטבח כאחד מימי הזיכרון במדינת ישראל, ולהכיר באחריות הממשלה לו. הסכמתי לדחות את ההצבעה על החוק שהגשתי לפני כשבועיים. הדרך צריכה להיות סלולה עכשיו לאישורו של החוק, ולסגור ברמה הערכית, המורלית, את הפרק הזה - כמובן לא ברמה האישית, ולא ברמה של האובדן הקשה למשפחות ולציבור הערבי בכלל ולדמוקרטיה במדינת ישראל. מחובתי לומר את הדבר הזה בתחילת הדברים.
אם במלחמות אנחנו מדברים, עקבתי אחר נאומו של שר האוצר, והוא אומר שזה לא התקציב שהוא רצה להגיש. המלחמה כפתה עליו כל מיני דברים וכל מיני שינויים, והוא רואה שלקראת התקציב של 2008 עיקר המאמץ צריך להיות מושקע בצמצום פערים חברתיים.
אני אומר - כשמדובר על מלחמות, המלחמות הן גזירה משמים? פתאום נפלו ככה? הן לא פרי של החלטה פוליטית מודעת? לא היה ניסיון לעקוף כל אפשרות של סיום המשבר ההוא ב-12 ביולי 2006 בדרכים דיפלומטיות, בדרכים פוליטיות - בייחוד לנוכח תוצאות המלחמה הטרגיות, בייחוד לנוכח ההרס בלבנון והנזק שנגרם גם בישראל?
והנה, עכשיו, בעצם השעות האלה והרגעים האלה, מתחוללת מלחמה נוספת, שגם לה יש עלויות שיבואו לידי ביטוי בספר התקציב, אבל יש לה גם עלויות בדם בני-אדם. זו מלחמה נפשעת. ממשלה שמנהלת את מדיניותה על בסיס של כוח ורק כוח. היא לא רק הורגת אנשים מקרב העם הפלסטיני, היא גם הורסת מרקמים בחברה הישראלית עצמה, בכל מה שקשור להתייחסות לדמוקרטיה ובכל מה שקשור לצדק החברתי, ולכן התקציבים נראים איך שהם נראים.
אני חושב, אדוני השר, שיש מקום לדרוש היום מעל במת הכנסת להפסיק את מבצע מרחץ הדמים שמתנהל עכשיו ברצועת-עזה. זה לא יפתור שום בעיה מהבעיות שכאילו יצאו לפתור אותן. הפתרון לבעיות האלה הוא רק בדרך הפוליטית, בדרך המשא-ומתן.
אדוני היושב-ראש, אחת התוצאות הישירות של המלחמה בלבנון היא מה שפורסם היום - ירידת השכר הממוצע במשק ב-2%. כפי שאמר לפני חברי חבר הכנסת אבו וילן, זה יוצר שרשרת של נזקים בכל מיני תשלומים סוציאליים שקשורים בשכר הממוצע במשק, ואם למרות זאת אנו מדברים על צמיחה של 4%-3% במשק הישראלי, אנו יכולים גם לקרוא את המספרים האחרים, שלפיהם אחוז האבטלה אינו יורד ואחוזי העוני אינם יורדים. איך זה שעל אף צמיחה של 4%, שאמורה לייצר יותר מקומות עבודה, מחזור כלכלי יותר ער, מספר המובטלים הוא אותו מספר - יש ירידה זעירה - ולעומת זאת מספר העניים גדל?
ההסבר הוא אחד ויחיד: הכלכלה בישראל וניהולה נעשים למען חתכים מאוד דקיקים בחברה הישראלית, של העשירים, של בעלי הון, לכן הצמיחה מתנקזת לכיסים מסוימים, לכיסים של שבעים ומלאים. ולכן מי שתקוע בתהומות העוני והמצוקה נשאר שם.
מה אומר התקציב של השנה הזאת, אדוני השר? מדברים עכשיו על העלאת גיל הזכאים לדמי אבטלה מ-20 ל-28, אז אני אומר לך שבשנה הבאה תהיה ירידה תלולה בנתונים הסטטיסטיים על מספר המובטלים, אבל לא במספר המובטלים. המשחקים הסטטיסטיים כדי לייצר מציאות חברתית הם פשוט זריית חול בעיני האנשים, אבל זה גם לתקוע צעירים שגילם בין 20 ל-28 ללא שום אפשרות להתגבר על המצוקה ועל חוסר העבודה, ועוד מקשיחים את התנאים.
הקפאת תשלומי הביטוח הלאומי - למי זה מכוון? כלפי אותם אנשים שמקבלים ביטוח לאומי, אנשים שחיים במצוקות. המצב של ההשכלה הגבוהה - ללא התשלום החד-פעמי לא היה אפשר לפתוח את שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה. סל הבריאות - תסתכל על חוק ההסדרים, מה מייעדים לנו ואילו תנאים עכשיו קובעים בקופות-החולים, שבסופו של דבר יביאו לצמצום השירות הרפואי. בכל מה שקשור לצמצום פערים, אני לא רוצה לחזור על זה, אבל תוכנית ויסקונסין התחילה כפיילוט בשלושה או ארבעה מקומות, ועכשיו שר התמ"ת אומר שהניסיון כושל והוא מתנגד לו ומנסה להכניס שינויים, אבל בחוק ההסדרים מרחיבים את הפיילוט של ויסקונסין. מה זה? זאת ממשלה או כת שבאה להכות באנשים ובחלשים?
ואפשר לעבור הלאה. הרשויות המקומיות - לפני שנתיים נעשה ניסיון של מיזוג רשויות, ולפי הרוב המכריע של הדעות, המיזוגים האלה כשלו ומטרתם היתה רק לגרד ולצמצם את ההוצאות על השירותים שנותנות הרשויות המקומיות. עכשיו באים להרחיב את המיזוגים האלה עוד ב-60 רשויות.
התועבה שנקראת חוק ההסדרים עדיין מהלכת מולנו ונגדנו, וחוק שהוגדר גם על-ידי פרופסור יצחק זמיר, השופט העליון לשעבר, וגם על-ידי מישאל חשין, ביום עיון שהתקיים בשבוע שעבר, כדבר שהוא בלתי מתקבל, עדיין מאיים עלינו, כאילו שמצב החירום הוא נצחי.
בשניות שנותרו לי אני באמת לא יכול שלא להתייחס לשלוש אמירות שאמר כאן ראש האופוזיציה, שביטאו את הביקורת שלו כלפי הממשלה. הוא ביקש התייעלות, כלומר פיטורים במנגנון המדינה, כלומר לשלוח אנשים נוספים למעגל האבטלה. הוא ביקש הפחתת מסים. האדם הפשוט יכול לחשוב: הנה, נתניהו רוצה להיטיב עם האנשים, אבל בעצם הפחתת המסים שהוא עשה כשהוא היה שר האוצר, מי שנהנה ממנה היו אותם אנשים ואותם חוגים של בעלי הון ושל עשירים. מי שלא מגיע לסף המס, לא מעניין אותו אם מפחיתים את המס, כי הוא בכלל לא מגיע לשם. אבל הפחתת המסים באה כדי לשחרר את בעלי ההון הגדול מלהשתתף בתקציב המדינה כדי לממן פרויקטים חברתיים. הדבר השלישי - הוא קרא לממשלה: תלכו ותתעמתו עם האיגודים המקצועיים.
אני אומר לכם, עוד לא היה נאום כל כך אגרסיבי של משרת ההון, שקוראים לו בנימין נתניהו, מעל הדוכן הזה – להתעמת עם האיגודים המקצועיים, לפטר עובדים בשירות המדינה ולהפחית מסים, כלומר לשחרר את העשירים מהשתתפות בפרויקטים החברתיים. אני אומר שמה שנעשה עכשיו על-ידי שר האוצר הוא המשך של אותה מדיניות שהתחיל בה בנימין נתניהו וממשיכים אותה כתלמידים טובים באותו בית-ספר. תודה רבה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה. חבר הכנסת ואסל טאהא, בבקשה. אחריו - חבר הכנסת אלי אפללו.
ואסל טאהא (בל"ד):
אדוני היושב-ראש, מכובדי שר החקלאות, ההוצאות החברתיות בתקציב המדינה צנחו ב-12 מיליארד ש"ח בארבע השנים האחרונות ונשחקו ריאלית ב-11%. מנגד, הוצאות הביטחון גדלו ב-3%. תקציב 2007, אדוני היושב-ראש, אינו חברתי. הוא אנטי-חברתי והוא שוחק את ההוצאות על סעיפים חברתיים. אם היקף ההוצאות החברתיות ב-2007 יישאר עד לקריאה השלישית דומה להיקף
ב-2006, ההוצאה לנפש על סעיפים חברתיים תהיה אפילו נמוכה יותר ב-2007 לעומת 2006 בגלל גידול האוכלוסייה.
אדוני היושב-ראש, הבעיה העיקרית בתקציב, כפי שאושר בממשלה, היא חוסר איזון בחלוקת הנטל בין חלקי החברה, וזה מבחן חשוב מאוד, אם לא החשוב ביותר. בעוד בעלי הכנסות בינוניות וגבוהות ייהנו מהטבות מס משמעותיות במסגרת הרפורמה במס הכנסה, בעלי הכנסה נמוכה יספגו קיצוץ ריאלי בקצבאותיהם.
איני מתנגד להטבה במס לבעלי ההכנסות האלה, ואני לא מזלזל בעובדה שהן השכבות שנושאות את המשק על כתפיהן - כפי שתמיד מתארים את המשק כולו - אבל אי-אפשר להתעלם מהשכבות החלשות, שרק מִתְעבות ומצבן הולך ומידרדר מדי שנה, ולא להגיש להן עזרה. בייחוד לנוכח העובדה שיש פתרון - תקציבים חברתיים בתקציב המדינה לשנת 2006 שלא נעשה בהם שימוש, הם לא שימשו למטרות שהיו מיועדים להן. יש כספים המיועדים לעניים ולשכבות החלשות שעדיין לא נעשה בהם שימוש, והם מעוכבים באוצר.
יש מין נטייה כזאת בשנים האחרונות, שמשרדי הממשלה, אף שיש להם תקציבים שהתקבלו לאחר מאבקים עיקשים של חברי הכנסת וארגונים חברתיים בתקציב, ששרדו את מכת הקיצוצים שנכפו בשנים הקודמות – תקציבים אלה לא מגיעים לייעודם, בייחוד במשרדים חברתיים, ולא נעשה בהם כל שימוש.
השנה מדובר בשיא. בתום עשרה חודשים – ינואר-אוקטובר - שהם 83% מהשנה, הגיע היקף ההוצאות בפועל של המשרדים החברתיים ל-74% בלבד מהתקציב השנתי. זה מה שיצר עודף של 2 מיליארדי שקל בתקציב המדינה, ובמקביל מתרחב העוני. יותר אנשים נמצאים מתחת לקו העוני, ועוד ועוד ילדים נמצאים במצב של רעב.
אין שר, אדוני היושב-ראש. איפה השר?
היו"ר אחמד טיבי:
נכון. עובדים על זה במזכירות, להביא שר, ואנחנו נמשיך את הדיון.
ואסל טאהא (בל"ד):
הממשלה עסוקה? נראה שהממשלה עסוקה במינוי שרים חדשים.
היו"ר אחמד טיבי:
אולי. אגב, לפני כניסתו של חבר הכנסת זיו למליאה אתה היית הנואם, אני היושב-ראש ונאזם בדר סגן המזכיר. הוצע לי להוביל מהלך של הפיכה שלטונית תוך כדי ניצול הרוב, ואני דחיתי הצעה זו מתוך אחריות.
ישראל חסון (ישראל ביתנו):
אני נכנסתי, אז אתה לא יכול.
היו"ר אחמד טיבי:
נכנס לפניך חבר הכנסת זיו, אבל אתם עדיין במיעוט.
ישראל חסון (ישראל ביתנו):
זה תיקו, לא?
היו"ר אחמד טיבי:
נאזם בדר הוא סגן המזכיר, הוא על תקן של חבר הכנסת כבר 20 שנה.
חבר הכנסת ואסל טאהא, בבקשה. זה היה על חשבוננו.
ואסל טאהא (בל"ד):
אדוני היושב-ראש, הפגיעה בחלשים בתקציב הזה היא מיותרת ובלתי מוצדקת. המשק מראה סימני התאוששות, ויש גידול משמעותי בהכנסות המדינה ממסים. על אף נזקי המלחמה והתוספת לתקציב הביטחון בעקבותיה, אין כל צורך להקשות עוד יותר על העניים ונתמכי הקצבאות. כשם שהממשלה מראה גמישות לנוכח הוצאות מיוחדות כמו מלחמה והתנתקות, היא צריכה להראות חמלה ורגישות במלחמה הקשה מכול, המלחמה בעוני. לא יעלה על הדעת שתהיה בתקציב הורדה משמעותית במס החברות ובמדרגת המס העליונה, שפועלת לטובת 10% מהאנשים שמתעשרים במדינה באופן עקבי, ומקבלי הקצבאות יישארו באותו מקום, כשהחיים רק הולכים ומתייקרים. מגמות כאלה בתקציב רק יגדילו פערים, ולא יקטינו אותם.
עד כה קיבל הצבא 8.2 מיליארדי שקל למילוי המחסנים שהתרוקנו במלחמת לבנון השנייה. מה עושה מערכת הביטחון ב-46 מיליארד השקלים העומדים לרשותה מדי שנה, עוד לפני התוספת הזאת שקיבלו? הכול בא על חשבון השכבות החלשות. מדוע מדינת ישראל יצאה להרפתקה המיותרת הזאת בלבנון? מדוע לא ניסו משא-ומתן לפני הירי הבלתי-אחראי של פגזים וטילים, שהרג מאות בני-אדם בלבנון, וגרם להרס גם במדינת ישראל, ועכשיו גם גובה מחיר כלכלי שיקבור עוד בני-אדם?
בשורה התחתונה הכול בא על חשבון התקציבים ההכרחיים: תקציב החינוך, תקציב הרווחה, הקצבאות שמקפיאים וכדומה.
אדוני היושב-ראש, אני פונה בעיקר אל חברי מפלגת העבודה, שהם נעדרים, שהם אטומים, לא רוצים לשמוע. אני פונה אליהם מפני שהאג'נדה החברתית שלהם, שהם התגאו בה כל הזמן – לפחות לפני הבחירות – היתה ברורה וחד-משמעית. אני אומר להם: אתם הבטחתם להציב קווים אדומים, קווים אשר אותם בשום פנים ואופן לא תעברו, והתחייבתם מול הבוחרים למימושן של המטרות החברתיות שהצבתם; אם תגיעו לממשלה, אתם תילחמו לסגירת פערים, לצדק חברתי.
אני אמנה לכם רק חלק מהן: התנגדות להפרטת שירותים חברתיים, כמו שירותי בריאות - התחייבתם להתנגד; הפעלת תוכנית פיתוח למגזר הערבי – איפה אתם בהבטחות האלה? התחייבתם לעדכון ריאלי של סל הבריאות, בעיקר בתרופות, הכללת הסיעוד בסל הבריאות; קידום פרויקט שיקום שכונות, יישום חוק הדיור הציבורי; ביטול הקפאת קצבאות הזיקנה והצמדתן לשכר הממוצע במשק; סבסוד התרופות לקשישים ופעולה להקטנת העוני. נראה אתכם, כיצד אתם מצביעים. לא קוים שום דבר מההבטחות האלה שהבטחתם לבוחרים.
אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת, שמפלגת העבודה חברה בה - חברה בכירה בה - אינה מקיימת את ההבטחות לציבור. איפה הסעיף שמקצה 1.4 מיליארד ש"ח בשנה למלחמה בעוני? איפה הסעיף של 1.7 מיליארד שקל שהמשנה של אולמרט, שמעון פרס, הבטיח לפיתוח הנגב? מה עם ההבטחה להחזיר לנזקקים 1.5% מקצבאות הביטוח הלאומי שלהם, שקוצצו ב"תוכנית להבראת המשק", ואיפה עדכון הקצבאות בהתאם לעלייה במדד המחירים? כל אלה הבטחות שהבטחתם, ואתם לא עומדים מאחוריהן. אתם בוגדים בבוחרים שלכם אם תצביעו בעד התקציב האנטי-חברתי הזה.
אדוני היושב-ראש, הקשבתי לנאומו של שר האוצר. הוא אמר שהוא לא ציפה לתקציב הזה. הוא השתמש במלחמה כאליבי לכל הקיצוצים, ובשנה הבאה הוא יגיד שהיתה עוד מלחמה. היום אנחנו עדים לעוד מלחמה בעזה, לעוד הרג ולעוד הוצאות. כל זה, אדוני, יבוא על חשבון השכבות החלשות, הנזקקים. לכן, אנחנו נצביע נגד התקציב האנטי-חברתי הזה.
היו"ר אחמד טיבי:
אני מודה לחבר הכנסת ואסל טאהא. חבר הכנסת אלי אפללו – אינו נוכח. חבר הכנסת שלמה בניזרי – אינו נוכח. חבר הכנסת יוסף שגאל – אינו נוכח. חבר הכנסת בנימין אלון – אינו נוכח. חבר הכנסת יצחק זיו מסיעת גיל ישנו. שלוש דקות, אם הוא רוצה לנצל את הזמן. אחריו - חבר הכנסת טלב אלסאנע, אחריו - חבר הכנסת שי חרמש, ונועלת את הרשימה, אם היא נמצאת, חברת הכנסת שמטוב. בבקשה, אדוני.
יצחק זיו (גיל):
כבוד היושב-ראש – אני לא יכול להגיד שרים, חברי הכנסת, כי אני רואה שיש כאן שניים, אז אני פונה אליכם, גמלאי ישראל - גמלאי ישראל, אנחנו הגענו לכנסת כדי לפעול למען הגמלאים בארץ. המטרות שלנו היו מאוד מוגדרות: הצבענו בעד תקציב 2006, כי אלו היו הנתונים, והיינו חייבים לעבור את המכשול הזה. תקציב 2007, עם חוק ההסדרים – אנחנו בקריאה ראשונה נצביע בעד, אבל אם הדברים לא ישתנו, כלומר הקפאת התקציב לקצבת הזיקנה - ההקפאה הזאת חייבת להימחק. הפנסיה לכל גמלאי ישראל, סל התרופות שקיבלנו בחלקו אבל עוד לא הכול - כל הנקודות שעליהן הצבענו במסע הבחירות שלנו ועליהן נעמוד.
אנו, מפלגת גיל, נדאג לגמלאי ישראל, לנכים, לסטודנטים, לכל אלה שדאגו ועזרו לנו להגיע לכאן. מאחר שהייתי חייב לדבר אליכם, גמלאי ישראל, כי בכנסת פשוט לא היה למי לומר את הדברים, תודה לכולם.
היו"ר אחמד טיבי:
אני מודה לאדוני סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת יצחק זיו, שהפנה פנייה ישירה לציבור הגמלאים. חבר הכנסת שלמה בניזרי, לפנים משורת הדין, שלוש דקות, בבקשה.
שלמה בניזרי (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, המסר היחיד שרציתי להעביר - רציתי להעביר עוד הרבה מסרים אבל נעביר רק אחד, ונעשה את זה במסגרת יום הגאווה שאמור להיערך. בהיותי שר הבריאות בעבר, כבר אז נתתי עצות טובות לאותם אנשים, שנקראים בעלי נטייה שמבחינתי היא סטייה ברורה, ואנחנו רק מנסים לייפות את הדברים. מי שיסתכל באנציקלופדיה העברית - פעם ציטטתי את זה פה מעל בימת הכנסת, ואז חברת הכנסת דיין רצתה לאכול אותי, כי אמרתי שבאנציקלופדיה העברית כתוב שמחלת ההומוסקסואליות היא מחלת נפש, פשוט מאוד. אבל בכוחם של ארגונים של זכויות האדם באו ושינו את ההגדרה מסטייה לנטייה. ואני באתי ודיברתי - הרי באחוזים, אחוז המתאבדים בקרב ההומוסקסואלים והלסביות גדול פי כמה וכמה מאשר אצל אנשים נורמליים. במקום שנבוא ונטפל בבעיה הזאת, במקום שניתן מזור לאותם אנשים, אנחנו רק מכניסים אותם לתסבוך ומוסיפים לאותו מעגל של אנשים ציבור גדול יותר, שאפשר היה למנוע ממנו להיכנס לאותו תסביך.
יגידו לי: הם נולדו כך. יש אנשים שיש להם מה שנקרא מום מולד. יש כאלה שנסחפו לאותו סחף, מה שסוחף אותנו היום. כל ההתנגדות הזאת למצעד הגאווה - וכי אם הם היו עושים את זה בתל-אביב או בחדריהם, היום דין תורה חל עליהם? שום דין תורה לא חל על אף אחד במקרה מהסוג הזה. אז למה הם עושים את זה, ולמה אנחנו מתנגדים? אתם יודעים מה הם חוקי סדום? בסדום הרי היו נישאים גבר עם גבר, אשה עם אשה, היו נושאים וכותבים כתובה אפילו לכלבים. זה היה בסדום, אבל לא רק בסדום. היו מקומות רבים בעולם שגם בהם היו עושים את אותם דברים, אז למה סדום קיבלה את המושג הזה: מעשה סדום? התשובה פשוטה. הם הכניסו את זה לספר החוקים שלהם. ברגע שאתה מכניס דבר ונותן לו לגיטימציה, כאשר כולנו יודעים בדיוק שזו סטייה ורק מייפים - זה in בחברה להגיד: מה, השתגעת? איך אתה מדבר? אבל בסדום עשו מזה חוקים, אמרו בריש גלי: זו דרכנו.
זו הבעיה במצעד הגאווה. כשאתה בא לצעוד ברחובות ירושלים, העיר המקודשת לכל הדתות, יהודים, נוצרים ומוסלמים, וכולם יוצאים בקריאה - דווקא היועץ המשפטי, שאמור להיות לא צודק אלא חכם במקרה הזה, מקבל את אותה החלטה אומללה שצריך לצעוד בירושלים.
יואל חסון (קדימה):
אפשר לשאול משהו? האם כל אמצעי כשר? כל מה שאתה שומע: איומים ברצח, איומים באלימות - זה תואם את היהדות? זה תואם את ערכי היהדות?
שלמה בניזרי (ש"ס):
שום דבר לא תואם ולא מתאים ואני נגד כל הדברים האלה. אבל רק להזכיר לך, כשאנשי כהנא רוצים להפגין באום-אל-פחם, אני ואתה לא מסכימים. מה פתאום ללכת ולהתגרות באוכלוסייה ולעורר סתם מדנים? מדינת ישראל לא מרשה להם ומעמידה שם משטרה. כש"נאמני הר-הבית" רוצים לעלות להר-הבית אני לא מסכים משתי סיבות. האחת היא סיבה הלכתית, שאסור ליהודי לעלות להר-הבית. הסיבה השנייה היא - למה להתגרות? משטרת ישראל מונעת את זה מהם מטעמים של שלום הציבור.
אבל מעניין שכשמגיעים לנושאים הללו פתאום כולם מבינים. יש פה חופש הביטוי, זה דמוקרטיה ולא תהיה פה סתימת פיות. תגיד לי - מה הקשר? יש דבר שיש עליו קונסנזוס פה במדינת ישראל, שרוב הציבור מבין, ורוב הדתות, כולם מסכימים על הדבר הזה. למה לבוא ולעשות פרובוקציות?
אתה יודע מה מצחיק אותי עם ההומואים האלה? הרי הם רוצים לקבל הכשר. אני אף פעם לא עשיתי מצעד סטרייטים. כשאני בא לעבודה אני לא אומר: היי, אני סטרייט. חבר'ה, איך אני? אדרבה. אם הם רוצים להוציא מהם את הכתם הזה שנקרא הומוסקסואליות, אתה יודע מה הם צריכים לעשות? בדיוק להיפך. אבל ברגע שהם עושים את זה, הם רק מנציחים את אותו דבר שאומרים עליהם: חתיכת הומו. אתה זוכר, כשהיינו ילדים קטנים, זה מה שהיינו אומרים.
לכן, מה זה קשור להצעת התקציב? הייתי פונה לשר הבריאות, שלא נמצא פה, להכניס - אני מוכן אפילו שש"ס תתרום מחלקה תקציב לטיפול נפשי לאותם אנשים כדי לצמצם ולמזער את התופעה הזאת שנקראת הומוסקסואליות. תודה רבה.
היו"ר אחמד טיבי:
אני מודה לאדוני חבר הכנסת שלמה בניזרי. חבר הכנסת טלב אלסאנע – אינו נוכח. חבר הכנסת שי חרמש – אינו נוכח. חברת הכנסת ליה שמטוב – אינה נוכחת.
רבותי, אלה שנשארו עד שעה מאוחרת, חברי הכנסת זיו וחסון, תם סדר-היום. רבותי, הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, ט"ז בחשוון התשס"ז, 7 בנובמבר 2006, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 22:17.