דברי הכנסת
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לציון מלאות אחת-עשרה שנים לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה 2
היו"ר דליה איציק: 2
ראש הממשלה אהוד אולמרט: 5
בנימין נתניהו (הליכוד): 8
המשנה לראש הממשלה שמעון פרס: 9
שר הביטחון עמיר פרץ: 12
חוברת ג'
ישיבה נ"ד
הישיבה החמישים-וארבע של הכנסת השבע-עשרה
יום חמישי, י"א בחשוון התשס"ז (2 בנובמבר 2006)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:00
ישיבה מיוחדת לציון מלאות אחת-עשרה שנים לרצח
ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה
היו"ר דליה איציק:
הנני מתכבדת לפתוח את הישיבה המיוחדת לציון מלאות 11 שנים להירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זכרו לברכה. יום חמישי, י"א במרחשוון התשס"ז, 2 בנובמבר 2006.
משפחת רבין היקרה, הילדים דליה ויובל, האחות רחל, הנכדים נעה, יהונתן ומיכאל, בני משפחות יעקב, פילוסוף ובן-ארצי, ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, נשיאי המדינה לשעבר מר אפרים קציר ומר יצחק נבון, רעיית הנשיא לשעבר הגברת אורה הרצוג, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת דורית בייניש, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר השופט אהרן ברק, שופטי בית-המשפט העליון, יושב-ראש הכנסת לשעבר מר תיכון ורעייתו הגברת לודמילה תיכון, חברי חברי הממשלה, ראש האופוזיציה חבר הכנסת בנימין נתניהו, חברי הכנסת בעבר ובהווה, היועץ המשפטי לממשלה מר מני מזוז, יושב-ראש ההנהלה הציונית העולמית בסוכנות היהודית מר זאב ביילסקי, מכובדי סגל א' של המדינה, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות בישראל, חיילים, שוטרים, אנשי שירות בתי-הסוהר, חניכים מתנועות הנוער, תלמידים, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל.
לא תשכח – זה הצו המוסרי המוטל על כל אחת ואחד מאתנו.
לא תשכח – את רגעי האימה של המדינה הזאת ושעת החשכה הגדולה שבאה עלינו כאשר נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי אזרח המדינה, חייל בצה"ל, סטודנט למשפטים, חובש כיפה המגדיר עצמו דתי, אכול שנאה, רקוב מהסתה, שלא צלצל באוזניו הצו האלוקי העתיק, הבסיסי כל כך – "לא תרצח".
לא תשכח - את השעות והימים והשבועות והחודשים שקדמו לרגע הארור הזה בכיכר. ומי יכול לומר בלב שלם: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו?
לא תשכח - את הדקות ואת השעות שאחרי; את הדממה, את ההלם, את הזעזוע, את כסיסת הציפורניים; את המלים המרטיטות, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", ואחריהן ההבנה, שהארץ שוב לא תהיה כאשר היתה.
לא תשכח, אף שלכאורה זה טבע האדם. אבל מהפצע הזה אסור לנו להתרפא. אות קין הזה לא יימחה. את הצלקת הזאת עלינו לשאת, להביט בה מדי יום במראה ולהיזכר. והצלקת שחורה ובוערת, עומדת בכיכר העיר וזועקת.
לא תשכח, כי עם השכחה עלולה לבוא גם הסליחה. והנה, בסוף השבוע פורסם כי שליש מאזרחי ישראל תומכים במתן חנינה לרוצח, ובמקביל, מדינת ישראל מאפשרת לו להעמיד צאצאים. והעיניים רואות, והאוזנייִם שומעות, והלב והשכל ממאנים להאמין. מיהרנו לשכוח.
רבותי חברי הכנסת, 11 שנים חלפו מיום הירצחו של ראש הממשלה. 11 שנים, והארץ הזאת עדיין מלקקת את פצעיה. והכעס עוד רב והאצבע מבקשת להאשים: זה הוא שרצח, אבל מי שלח אותו? ומי קרא לו אל העיר? ומי הסית ומי הדיח? ומי כשל ומי הזניח?
רבים עוד לא התאוששו, חלקם נואשו. רבים מאוד בקרבנו חשים כי הרוצח הצליח לחנוק את הניצוץ שהדליק יצחק רבין.
אבל, גם בצד השני יש מי שמרגיש שהוא רק התנגד לדרך פוליטית, כי רק היה יריב אידיאולוגי, ופתאום האצבע מונפת כלפיו. והוא, שלא עשה דבר, צריך להתגונן מפני חרפת הרצח.
לאלה וגם לאלה אני אומרת: היו רבים שמחו בדרך דמוקרטית ולגיטימית. אבל צריך לומר ביושר: היד שהחזיקה באקדח לא היתה שם לבד. מאחורי היד הזאת ניצבה קבוצה לא קטנה אשר פרנסה, הזינה והכשירה את מעשה הרצח.
איני יכולה להשתחרר מן התחושה שלא מיצינו את החקירה עם אותה קבוצה, לא מיצינו את הבדיקה ואת הפקת הלקחים.
אולי לא היה לנו האומץ לעבור את התהליך הזה – אולי פחדנו מן התהליך עצמו, אולי מן התוצאות שלו, ואולי פחדנו שהוא יפרום את תפריה העדינים של החברה בישראל. אולי חוסר היכולת והרצון להעמיק בהפקת הלקחים, אולי אלה כבר מביאים פירות באושים, ואולי חלילה וחס הם יכולים לסמן את הרצח הבא.
כדי למנוע זאת חייבים תמיד לזכור כי הדמוקרטיה שלנו אינה מובנת מאליה. יש לחנך לערכיה יום-יום. יש לשקוד על חיזוקה שעה-שעה. רק בדרך זו נוכל לצמצם את שולי המחנה.
עמיתי חברי הכנסת, המשורר נתך זך כתב אחרי הרצח: "במה זכינו, עם רע שכמונו, לאדם כמותך, שלא לבש אפילו אפודה למגן, שהותרת אותנו בלא אפודת מגן מפני הימים הרעים שיבואו".
ואני לא מפסיקה לתהות בכל אחת ואחת מתחנות חיינו מאז, מה היה יצחק רבין עושה במקרה זה, מה הוא היה אומר על מקרה אחר, ואיך בכלל היתה נראית המדינה שלנו לו היה נשאר בינינו רק עוד קצת. שוב ושוב אני מדמיינת מה היה קורה אילו היה רק נפצע ואיך, חבוש, הוא היה חוזר לאותה כיכר, וכיצד המוני ישראל היו מתאספים שם באהבה כדי להריע לו.
אזרחי ישראל, מה יש בנו, כעם, שאנחנו אוהבים ומוקירים את המנהיגים שלנו רק לאחר מותם, או לאחר נפילתם למשכב, או לאחר שפרשו לביתם? מה יש בנו שאנחנו כל כך ממהרים למרר את חיי מנהיגינו? ההוויה הישראלית מחבקת את מנהיגיה מאוחר מדי. שכחנו כי יש חשיבות להערכה, להזדהות ולהוקרה גם בחיים, ולא רק אחריהם.
יצחק רבין, שזכה להערכה פומבית רבה כל כך לאחר מותו, הופקר למעשה על-ידי הציבוריות הישראלית בחייו.
עמיתי חברי הכנסת, יצחק רבין לחם כל חייו על הבית, הוא לחם על דרכו ואמונתו. הוא עיצב את דמות הלוחם הישראלי בשנותיו כמפקד וכרמטכ"ל. כמה הוא סלד מתרבות ה"סמוך", כמה הוא סלד מתרבות ה"יהיה בסדר". הוא היה ישראלי מהזן שהארץ הזאת כל כך זקוקה לו, כדי שלוחמים צעירים, שיתגייסו מחר לצה"ל, יראו בו דוגמה ומופת לרצינות, להשקעה, ללימוד, למצוינות וללקיחת אחריות.
אבל רבין שאני זוכרת לא היה רק רמטכ"ל וראש ממשלה. בראש ובראשונה הוא היה מנהיג ומדינאי שנגד כל הסיכויים הוא חצב נתיב בהרים של שנאה וייאוש – נתיב של תקווה, נתיב של שלום.
י"א במרחשוון הוא לא רק יום הירצחו של יצחק רבין, י"א במרחשוון הוא גם יום פטירתה של רחל אמנו – רחל, האם האהובה, שנטמנה על אם הדרך. "כה אמר ה', קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו". רחל ממאנת להינחם על בניה, ואנו אתה ממאנים להתנחם על מותו של בכיר הבנים, יצחק רבין. המורשת שהותיר היא סך חייו ומותו – בחייו למען המדינה, ובמותו על משמרת השלום.
אני לעולם לא אשכח איך ניסינו לשכנע אותו לקיים את העצרת ההיא בכיכר. "ממשלה לא מארגנת הפגנות תמיכה", הוא אמר. רק לאחר שכנועים, הסכים לקיימה, אבל הוא הציב תנאי ברור, שהעצרת תיערך תחת הכותרת "לא לאלימות". מה ידעת, יצחק, שאנחנו לא ידענו? למה התעקשת דווקא על הכותרת הזאת? איך קרה שהאירוע האלים ביותר בתולדות המדינה – רצח ראש ממשלה – התרחש דווקא בעצרת נגד האלימות?
שמו של יצחק רבין הוא מעתה ועד עולם – סמל. הוא אות ואזהרה לנו ולדורות הבאים: אוי לנו אם ניתן שיחריבו לנו את הבית השלישי; אוי לנו אם לא נישמר מעשבי הפרא הצומחים בקצה המחנה; אוי לנו אם לא נדע להביט לכל עבר ולהזהיר מפני כל גל עכור שבא, מפני כל רוח רעה.
אני מבטיחה לך, יצחק, כמילותיה של נעמי שמר: "גם אם שבע נחיה ונשכיל/ לא נשכח כי הונף הסכין/ לא נשכח/ את בנך/ את יחידך/ אשר אהבנו/ לא נשכח את יצחק".
אדוני ראש הממשלה, בבקשה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גברתי היושבת-ראש, בני משפחת רבין, אורחי הכנסת, נכבדי המדינה, ראשי זרועות הביטחון, מפקדים ולוחמים, חברות וחברי הכנסת הנכבדים, "הוודאי", כתב המשורר אברהם שלונסקי - "הוודאי הוא נסם בכל יום של פתאים / האולי הוא סברו הנכלם של יודע".
גדולתו וייחודו כמפקד וכמדינאי של רמטכ"ל צה"ל וראש הממשלה יצחק רבין - שאנחנו מציינים היום 11 שנים להירצחו הנורא בידי בן עוולה – היו ביכולת הנדירה לשלב בין הוודאי לאולי. בין הוודאי המוצק של אמונותיו הלאומיות והביטחוניות – לבין האולי, הרחום, הרגיש, שמעולם לא ערער את הוודאי, אך תמיד העשיר אותו באנושיות של לב קשוב.
באחת ההזדמנויות סיפר יצחק רבין על הרגעים הקשים שבהם ה"אולי" המייסר נכרך ב"וודאי" ההכרחי. אלה רגעי השתיקות הכבדות שאחרי קבלת ההחלטה לצאת לפעולה – כאשר כל האחרים, קצינים בכירים, או שרי ממשלה, קמים ויוצאים, הדלת נטרקת ונותרת רק הדממה שבתוכה הוא, המפקד, המנהיג, נשאר לבדו.
"במתח הרב שלפני שהאצבע תלחץ על ההדק, עוד יש זמן להרהר לבד: האם היינו מוכרחים לפעול? האם לא היתה דרך אחרת? אלף מחשבות בלב איש."
הוודאי הוא נסם בכל יום של פתאים. האולי הוא סברו הנכלם של יודע. ויצחק רבין ידע. הוא ידע להחליט החלטות קשות, הרות גורל, וידע את משמעותן ואת מחירן, וידע לא לשקר – לא לעצמו ולא ולאחרים. הוא ידע להיות מנהיג.
הוודאים שלו היו ברורים: אחד מהם קשור בירושלים. הוא קבע: "אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו ירושלים אינה נושא לפשרה".
ודאי אחר קשור בביצור ביטחונה של המדינה, תנאי הכרחי לכל מהלך של קידום השלום באזור. "בענייני ביטחון", אמר, "לא נוותר כהוא-זה" - "שלום שאין עמו ביטחון, אין לו משמעות בעיני". וגם - "מבחינתנו הביטחון קודם לשלום".
בנאום שנשא בבית הזה ב-21 בדצמבר 1992 אמר יצחק רבין: "אני רוצה לפנות מעל דוכן זה לפלסטינים בשטחים: אנו רוצים בפתרון הסכסוך הממושך בינינו. אל תפרשו לא נכון את נכונותנו לשלום. 44 שנים אתם מנסים להתעלם מן המציאות. ראו מה נורא מצבכם. עצרו לרגע וחשבו – לאן הגעתם? האמינו לנו, אם תמשיכו בליבוי שנאה, טרור; אם תוסיפו ללחוץ על ההדק – חבל, חבל, רע ומר יהיה גורלכם. שקלו היטב את מעשיכם. יש הזדמנות, נצלו אותה. יש נכונות מצדנו. אם היא תוחמץ – אתם תישאו בתוצאות".
מה חבל, גברתי היושבת-ראש וחברי חברי הכנסת, שההתעלמות הפלסטינית ממציאות חייהם נמשכת עד היום הזה, וממשלת הרשות הפלסטינית ממשיכה בליבוי השנאה ובמעשי הטרור, למרות המחיר הנורא שמשלם בשל כך העם הפלסטיני, כמו גם המחיר שאנחנו משלמים.
באותו נאום ביום 21 בדצמבר 1992 השמיע ראש הממשלה רבין דברים שבאו להזהיר את העולם הנאור מפני סכנת הפונדמנטליזם האסלאמי, דברים שצדקתם התבררה לכול ב-11 בספטמבר 2001: "המאבק שלנו בטרור האסלאמי והאחר נועד גם להעיר את העולם הרובץ בתרדמה, במיוחד לגבי הסכנה של האסלאם הפונדמנטליסטי. אנו קוראים לכל האומות ולכל העמים להקדיש מתשומת לבם לסכנה הגדולה הנובעת מן האסלאם הקיצוני הזה. הוא הסכנה האמיתית והרצינית לשלומו של העולם בשנים הקרובות. סכנת מוות רובצת לפתח עמים רבים, וכשם שמדינת ישראל היתה הראשונה להבחין בסכנה הגרעינית העירקית, כך אנו עומדים היום ראשונים בקו האש מול סכנת האסלאם הקיצוני".
במלחמה שנאלצנו לנהל לפני שלושה חודשים בצפונה של הארץ מול ה"חיזבאללה", עמדנו בקו החזית של עימות כולל המתנהל היום בין העולם הדמוקרטי הנאור לעולם החושך של אירן הפונדמנטליסטית, מחרחרת המלחמה, הרואה בתרבות המערב את אויבה הגדול, וחותרת להביא לא רק להשמדתנו אלא להשמדת תרבות המערב כולו. העולם הנאור התעורר אולי, אך טרם קם על רגליו כדי לסכל את הסכנה האירנית; ואנחנו עושים ככל אשר לאל ידנו כדי להביא את העולם לידי עשיית מעשה.
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, רצח יצחק רבין לפני 11 שנה, בידי אחד מבני עמנו, פצע פציעה קשה את הדמוקרטיה הישראלית ופקח את עינינו לראות את האמת הקשה: החברה הישראלית, על אף ההישגים האדירים שהשיגה ב-59 שנות קיומה, היא עדיין חברה בהתהוות. אין כנראה קיצורי דרך בתהליך התבגרותה של חברה, שבחלקה הגדול היא חברת הגירה. הדמוקרטיה הישראלית היא מקור מוצדק לגאווה, ועדיין עליה להתמודד עם איומים הנובעים מן התהליך הנמשך של מיזוג תרבויות, עדות, פלגים ומגזרים, על מסורותיהם השונות.
יום הזיכרון ליצחק רבין חייב להיות יום של חשבון-נפש לאומי, וגם יום של התחייבות מחודשת לקיים בתוכנו את חובת הסובלנות לדעתו של האחר. בלעדי סובלנות זו, אי-אפשר לדבר על קיומה של אחדות אמיתית בתוכנו; אחדות שבלעדיה ספק אם נוכל לעמוד במבחנים שמעמידה בפנינו המציאות המזרח-תיכונית.
זה חייב להיות יום של חשבון-נפש, שכן הדמוקרטיה הישראלית איננה נעדרת חולשות. העובדה שבשנתה ה-59 של המדינה מכהנת בה הממשלה ה-31 במספר, היא אחד הסימנים לכך. העובדה שממשלה בישראל מצליחה להישאר בשלטון פחות משנתיים – בממוצע, לאורך כמעט 60 שנים – היא בוודאי אנומליה המחייבת תיקון.
זה גורם לא רק לתחלופה מבלבלת של שרים ומנכ"לים במשרדי הממשלה, שמכשילה את עבודת המשרדים ושמה לאל כל אפשרות של עבודה לטווח ארוך. חילופי הממשלות כרוכים, מטבע הדברים, במיקח וממכר פוליטי, שמעורר שאט-נפש בציבור, מוציא שם רע לפוליטיקה בארץ ומגביר את חוסר האמון במערכות השלטון, ובכך מערער עוד יותר את הדמוקרטיה הישראלית.
נכון, הדמוקרטיה הישראלית איננה נעדרת חולשות, אבל לא כדורים של מרצח ירפאו את החולשות האלה. יש לנו צורך דחוף בעריכת שינויים בממשל הישראלי, אבל הדבר חייב להיעשות לא על-פי תכתיב, אלא על בסיס של הסכמה לאומית רחבה; כשם שרק בהסכמה רחבה יכולה להתקבל בישראל החוקה שכל כך חסרה לנו בשעה זו.
החוקה דרושה לנו בין השאר כדי להבטיח שהשינויים שיוכנסו בשיטת הממשל לא יערערו את הבסיס הדמוקרטי והמוסרי של המשטר במדינת ישראל ויישמר אופיה היהודי והדמוקרטי.
גברתי היושבת-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, חשבון-נפש מתחייב גם לאור ממצאיו המזעזעים של הסקר אשר קבע שאחד מכל שלושה ישראלים תומך במתן חנינה לרוצח הנפשע. לסקר אין כמובן משמעות מעשית. על-פי החוק, רוצח ראש הממשלה לא יצא לחופשי לעולם, ואי-אפשר להעניק לו חנינה, לא בהווה ולא בעתיד. אבל לסקר יש משמעות חינוכית וחברתית רבה ביותר. הוא מעיד על כשל חינוכי חמור ביותר ועל פגיעה במה שצריך היה להיות החיסון הטבעי של חברה ישראלית בריאה. הנוגדנים הטבעיים - שאמורים היו להבטיח שרוצח ראש הממשלה יושאר לעד מחוץ לחברה בישראל – נחלשו כנראה.
מדאיג במיוחד הכשל הזה בקרב חלק מהציבור הדתי. 14% מהציבור הזה - ואני מדגיש, זהו ממצא מסקר דעת קהל בלבד - המקפיד לצום בצום גדליה ומתאבל על הרצח הפוליטי הנפשע של גדליה בן אחיקם לפני 2,500 שנה, על-פי הסקר תומכים במתן חנינה מיידית לרוצחו של ראש הממשלה. 50% נוספים תומכים במתן חנינה בעתיד, בעוד 25 שנים. דווקא מתוך ההערכה העצומה שאני רוחש לציבור הדתי בישראל, אני קורא לראשיו שלא להתעלם מנתוני הסקר, המחייב את כולנו לחשבון-נפש.
בליל ה-4 בנובמבר 1995 נדרנו כולנו לעצמנו כחברה – לא לסלוח ולא לשכוח, ולעולם לא לאפשר הישנות רצח כזה. נדר זה מחייב אותנו לפעול היום ביתר שאת לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, בראש ובראשונה בדרך החינוך, אך גם בדרך של חקיקה. אנחנו חייבים זאת לעצמנו, ואנחנו חייבים זאת לזכרו של יצחק רבין.
יהי זכרו ברוך.
היו"ר דליה איציק:
אדוני ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו.
בנימין נתניהו (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, ראש הממשלה וחברי הכנסת, בני משפחת רבין, מכובדי המדינה בעבר ובהווה, חיילי צה"ל, אורחים נכבדים, ביום השנה ה-11 להירצחו, אנו שבים וסופדים ליצחק רבין, זיכרונו לברכה. אנו נזכרים בדמותו ובאישיותו המיוחדת. אנו שבים ומזכירים את אומץ לבו, את יושרו, את צניעותו, ומעל לכול – את מחויבותו לביטחון המדינה.
יצחק רבין היה מדור המייסדים, אותם לוחמים צעירים שחירפו את נפשם במלחמת הקוממיות, כדי להבטיח שחוט החיים של העם היהודי לא ינותק אחר השואה. מורשת זו היא שעמדה לעמנו בכל מערכות ישראל מאז ועד היום. ראינו אותה אצל לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים במערכה האחרונה בלבנון, לוחמים שגילו גבורה ומסירות עילאית למען העם והארץ.
ולכן, גם כשחלקנו על יצחק רבין, ידענו שהוא פעל מתוך אותה מורשת, מתוך אמונה פנימית שהוא מקדם את ביטחון ישראל בדרכו שלו. ידענו שהוא האמין במה שהוא עושה. ואכן, יצחק רבין היה שייך לזן המנהיגים שמבינים שהם מופקדים על גורל המדינה, והם מוכנים לאבד פופולריות בציבורים שלמים כדי לדבוק בעקרונותיהם וליישם את מדיניותם. חלקנו על מדיניותו, אבל תמיד ידענו שהוא פעל לפי השקפתו על בעיות הקיום של המדינה ועל הצרכים החיוניים שלה. אני חושב שזה מה שעשה את יצחק רבין למנהיג אמיתי.
ואין הדבר קשור לוויכוח המדיני שהיה נטוש בזמנו. הוויכוח הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. מותר להתווכח, וצריך להתווכח. אחרת אין שום משמעות למושג של חברה חופשית, שהיא מיסודות קיומנו. ולכן, המעשה הנפשע של רוצחו של יצחק רבין הוא לא רק פשע נגד מנהיג גדול, הוא פשע נגד הדמוקרטיה הישראלית כולה. אין ולא תהיה על כך מחילה. אין ואסור שתהיה על כך חנינה.
עלינו לעמוד מול אתגרי חיינו כחברה חופשית, ששואבת את כוחה מהכרעות שמתקבלות בדרכים דמוקרטיות, מערכי מורשת שמחברים אותנו זה אל זה ולארץ הזאת, ומן הלכידות הנפלאה שמגלה עמנו ברגעי סכנה, כפי שגילה רק לאחרונה במלחמה שעברנו.
העם הזה, שיצא ממשברים קשים בעבר, נזקק היום יותר מתמיד לערכים ולרוח שהיו טבועים כל כך עמוק ביצחק רבין. היום, כשאנו עומדים מול האיום הגדול ביותר על קיומנו מאז מלחמת העצמאות, ראוי שנטפח ערכים אלה.
מעל לכול ראוי שנאמץ את מחויבותו המוחלטת של רבין לביטחון המדינה, כמצפן וכמפה לדרך הקשה שעוד משתרעת לפנינו.
יהי זכרו ברוך.
היו"ר דליה איציק:
אני מתכבדת להזמין את המשנה לראש הממשלה, השר שמעון פרס.
המשנה לראש הממשלה שמעון פרס:
גברתי היושבת-ראש, משפחת רבין היקרה, חברי הכנסת, אורחים נכבדים, מכובדי כולם, 11 שנים חלפו ואנו מתגעגעים ליצחק רבין כאילו נרצח רק אתמול. בעיני, הזמן לא הפך למרחק. וכולו, וכל רגע בו, עומדים נגד עיני כאילו זה התרחש זה עתה.
ערב העצרת יצחק היה מודאג. היבואו אנשים? התישמע תמיכה? או שמא הכיכר תהיה ריקה בחלקה ובחלקה עוינת? הרי זה היה מנת חלקו לפני העצרת: הפגנות איבה, קריאות בוז, שריקות מחאה, צילומים מזויפים, הם שקידמו את פניו במקומות הבלתי-צפויים ביותר; הם פגעו, אבל לא הרתיעו אותו. הם העליבו אותנו, הם ביישו את כולנו.
הכיכר הפתיעה. היא המתה המוני אדם. צעירים נלהבים שקפצו לבריכה שלמרגלות המרפסת, השמיעו קריאות עידוד ליצחק ולשלום. לא היה אפשר לטעות: קול אדיר של עם שוחר שלום. קול תרועה אמיתי למנהיגו. יצחק היה בשיא אושרו. לא הכבוד - ההזדהות ריגשה אותו. ראיתיו שר, מתחבק, מחייך בשפע שחרג מצניעותו האישית.
ידעתי את מקור אושרו. קודם הוא עמד בראש מלחמות, וזכה לאהבה אמיתית של עמו. הוא ראה כיצד סכנה מאחדת. הוא ידע שהמאמץ המלחמתי מלכד עם. עכשיו הוא נוכח שהשלום, או יותר נכון מחיר השלום מפלג. נדמה לרבים שאפשר להוריד את מחיר השלום ולהאמיר את מחיר התמורה, אלא שהתמורה תמיד נראית מצולקת והמחיר תמיד כואב מאוד.
הוא ידע שאין שלום חינם. ואפילו מחירו גבוה, זהו מחיר חד-פעמי וקשה, ואפילו התמורה חלקית, היא נמשכת לאורך דורות. מבן-גוריון ועד יצחק רבין – השלום תלוי בעוז רוחו של המנהיג. להתייצב מול הזרם. לא להסס ולומר, כפי שאמר מנחם בגין, "עדיפים ייסורי השלום מכאבי המלחמה".
יצחק יכול היה לנוח על זרי הדפנה של ניצחונותיו הצבאיים, אבל בלבו בער השלום. אינני זקוק לפרשנות. ידעתי בבטחה שהוא לא ייסוג מתהליך השלום בשום תנאי. הוא לא ייבהל ממחירו. הוא לא יחניף לדעת קהל תמורת מחמאה חולפת. בינינו עמדו דברים ברורים, ועל כן השותפות, גם כאשר לוותה ביריבות, היתה איתנה ופורייה. ידענו שיש חוב לאבות, והתחייבות לבנים; לאבות שציוו על רדיפת השלום, ולבנים, שסיכנו את חייהם, אך נולדו להישאר בחיים.
איש כמוהו, שהיו נהירים לו שבילי הטקטיקה, שהיה בקיא בדרכי האסטרטגיה, ידע שמעליהם עומד תמיד ייעוד היסטורי. לא לטשטש את הברירה האמיתית של חיינו. להעדיף שלום, כי ממילא לא חיפשנו כיבוש. להעדיף להיות עם סגולה ולא עם של הסתגלות.
יצחק ואני אמורים היינו לרדת מהמרפסת, אך ברגע האחרון אמרו לנו אנשי הביטחון שיש חשש מהתנקשות של איש "חמאס". לא העלינו על הדעת שיהיה זה בן-בליעל יהודי שילחץ על ההדק הקטלני. נפרדנו בחום שלא אשכח טעמו לעולם. הפניתי ראשי, ראיתיו יורד במדרגות, מרחק עשרות מטרים ממני. ובהגיעי לרכב שמעתי את היריות העמומות.
לפני שהספקתי לשאול – אנשי הביטחון דחפו אותי פנימה והחלו לדהור לעבר מתקן משלהם. לשאלתי היכן יצחק, לא השיבו, וכעבור רגעים ספורים אמרו לי: הוא ב"איכילוב". דרשתי שניסע לשם מייד, ואמרתי שאלך ברגל אם הם לא ייסעו. בכניסה לבית-החולים חשתי כבר את האסון הנורא שפקד אותנו. מנהל בית-החולים לחש לי באוזן שיצחק אינו בחיים. הלכתי יחד עם לאה ההמומה לחדר הניתוח. לאה כמובן ידעה כבר את גודל האסון. פני יצחק היו גלויים, ופניו שידרו מנוחה בלתי מוכרת. על פיו עמד חיוך מפויס. ומסביב שקט קורע לב. נשקתיו נשיקת פרידה. ידעתי שאני נפרד משותפות חד-פעמית, שכמוה לא זוכים אלא אחת בחיים.
באתי למשרד הביטחון. לבדי. חשתי כאדם שנסדק לשניים. ידעתי שיש להמשיך, אבל איך? שטוף דמעות ובלב המום מצער, ואין מנחם.
במשך 11 השנים האחרונות אני מנסה לחשוב לעצמי בלשון שאינה מתלהמת על מה שקרה. שאיפת השלום אז, בעולם, נטתה לחשוב שאפשר לעשות שלום בלי הסכמת ישראל, לכפות על ישראל שלום זר. עכשיו הובהר שאי-אפשר בלי ישראל, אבל אפשר עם ישראל לעשות שלום בהסכמה.
בתוכנו, במדינה, התנהל ויכוח היסטורי על גודל השטח לעומת גודל הרוב. הוויכוח הזה הגיע לקצו. הסכמנו רובנו שצריך לאפשר לעם הפלסטיני מדינה משלו, לצד מדינת ישראל. מדינתם תהיה פלסטינית, מדינתנו תישאר יהודית לנצח. גם רוב העם הפלסטיני הבין שאין לו ברירה אחרת, אלא להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, ולהגיע לשלום. נוצרה שותפות דעים, אבל חסרו שותפים לביצוע. השותף הפלסטיני ודאי שלא יכול היה להיות "חמאס" קיצוני, דתי, הדוגל באלימות, אלא אולי תנועה פלסטינית פוליטית שתבין שהשלום דרוש לה לא פחות מאשר לנו, ואפשר להשיגו רק בהסכם.
וצריך לומר: ללא תהליך זה לא היינו מגיעים לשלום עם ירדן. עם ירדן יש לנו שלום בגבול הרגיש ביותר שהפך להיות לגבול בטוח ביותר.
התהליך הזה, שיצחק עמד בראשו, הביא ליחסים מיוחדים מאין כמוהם עם ארצות-הברית. כאשר הנשיא קלינטון, גם הוא בעיניים דומעות, ספד ליצחק ואמר "שלום, חבר", הוא סיכם באופן מזהיר את מהות היחסים המיוחדים הללו.
ישראל חייבת להיות גדולה כגודל הסכנות הניצבות בפניה, אבל היא נאלצת להישאר קטנה כקוטן שטחה. את הפער שבין הגודל לבין הקוטן עליה למלא בידידות דוגמת זו שנוצרה עם ארצות-הברית. היא חייבת לקיים תהליך שלום, מיוזמתנו; תהליך ארוך, קשה ומאכזב לפעמים, אבל לא להפסיק, ולשמור על כושר הרתעה בלתי מתפשר.
הידידות, המשא-ומתן וההרתעה הביאו את יצחק להשקיע בדיפלומטיה, באסטרטגיה ובחינוך את מיטב התלהבותו, את שיא כושרו.
מאז הירצחו של יצחק אורבות עדיין סכנות רבות לישראל. אבל תחת יצחק ישראל התעצמה. קם בה משק מדעי וטכנולוגי למופת. נרקמו ידידויות חובקת עולם. הוכח שיש נוער שיודע להגן על עמו, שיודע לשאוף לעולם טוב יותר.
המנהיג נרצח. הרוצח חי; חי חיים שמביכים ומביישים את כולנו. רוצח שהפר את הדיבר החשוב ביותר בעשרת הדיברות. הוא יירשם לדיראון עולם.
אורו של יצחק לא יגווע ומורשתו תוסיף חיים ותקווה למען עתיד טוב יותר. העבר הוכיח זאת. גם העתיד יוכיח.
יהי זכרו ברוך.
היו"ר דליה איציק:
אני מתכבדת להזמין את שר הביטחון, מר עמיר פרץ.
שר הביטחון עמיר פרץ:
גברתי היושבת-ראש, משפחת רבין, כנסת נכבדה, אדוני ראש הממשלה, נכבדי המדינה, מפקדים וחיילים, אורחים נכבדים, 11 שנים חלפו מאז הלילה הנורא שבו בוצע פשע, התנקשות בדמוקרטיה הישראלית; הלילה שבו נרצח אחד ממנהיגיה הגדולים והדגולים של האומה. גם מיליוני הנרות שהודלקו באותו הלילה בידי בני-נוער ואזרחים מוכי הלם וצער לא האירו את החושך שבלבנו. עד עצם היום הזה מרחפת מעלינו עננת הרצח, ממאנת להתפוגג, ודמותו של יצחק רבין חיה בזיכרוננו, נוכחת בתודעתנו ומצווה לנו ייעוד ודרך.
11 שנים וקולו הרועם של יצחק מהדהד באוזני כולנו. "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של ישראל" - כך אמר יצחק. כל קריאה שיצחק רבין השמיע התגלגלה בקול גדול מקצה ארץ אחד עד קצה ארץ שני. כל חייו ומעשיו היו עמוסים באמונות שהשפיעו על העשייה כולה בישראל.
לכל אחד יש יצחק רבין שלו. יש מי שהלכו אתו במשעולי הקרב, עיצבו אתו תורת לחימה. יש מי שהיו אתו בקרב על השלום. יש מי שניצבו עמו יחדיו אל מול האלימות הגואה.
אני צעדתי אתו במאבקים רבים, אך במיוחד במאבק על דמותה של החברה הישראלית. יחד עברנו מעיר פיתוח לעיר פיתוח. הנחנו יסודות לעשרות תעשיות חדשות. נפגשנו במפגשים בלתי אמצעיים עם קבוצות רבות ומגוונות ונטענו בהן תקווה ואמון ביכולותיהן.
אך אחד הרגעים הדרמטיים שבו מימש את תפיסת עולמו דווקא ביחסו למגזר הלא-יהודי בישראל היה כאשר החליט לתמוך בביטול סעיף יוצאי צבא בקצבאות הילדים. זה היה צעד אמיץ מאוד באותה עת. אני זוכר שהוא קרא לי אליו, כיושב-ראש ועדת הרווחה של הכנסת, ושאל אותי: האם נצליח להשלים את החקיקה? דווקא הוא, מר ביטחון, אמר שצריך להפריד בין זכויות הילד בישראל ובין זכויותיו של חייל משוחרר. נכון, במקביל גם חוקק החוק לסיוע לחיילים משוחררים, אך ההחלטה על שוויון בקצבאות ילדים מוטטה את אחת מחומות הניכור הגבוהות ביותר שהיתה בין קבוצות אזרחים בישראל: היהודים והערבים, החילונים והחרדים. רבין הבין היטב כי שוויון מלא לאזרחים הערבים החיים בישראל הוא חלק מהחזון הציוני, כי, כמו שנאמר, מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית.
האבל הכבד על הירצחו ששרר במגזר הערבי, נבע מתחושות ערביי ישראל כי מעולם קודם לכן לא הושקע כל כך הרבה בחינוך, בתשתיות וברווחה ביישוביהם.
אווירת השלום שנוצרה בתקופת כהונתו של רבין כראש ממשלה יצרה פריחה כלכלית ללא תקדים. הסרתו החלקית של החרם הערבי הביאה לישראל בפעם הראשונה חברות רב-לאומיות שרגלן לא דרכה על אדמתנו קודם לכן. התיירות פרחה, האבטלה ירדה, הכנסות המדינה גדלו, והכסף הושקע בחיזוקה של מדינת הרווחה, בחינוך, בתשתיות ובצמצום הפערים הכלכליים בישראל. בשנים 1995 ו-1996 בא לידי ביטוי צמצום הפער, שהיה כולו מעשה ידיו של רבין בממשלתו.
רבין האמין בכלכלת שוק, אך לא בחברת שוק. רבין האמין והבין שעל החברה מוטלת אחריות מלאה לטיפול בכשלי השוק.
יצחק רבין הוא איש שחלם על מדינה טובה לאזרחיה, החיה בשלום עם שכניה. רבין היה מספיק אמיץ לשנות את עמדתו ולסלול את הדרך לעיצוב הסכמי אוסלו. גם אלה שגורסים כי אין כל טעם להשקיע באופציות מדיניות, יודעים כי אם נוותר על הסדר עתידי, נגזור על האזור חיים קשים ואלימים. בתוך תוכם הם יודעים, כי אילו היה רבין בחיים והתהליך היה נמשך, והעם הפלסטיני היה משקיע את השנים האבודות בבניית עתידו, היה משקיע בשיפור חיי התושבים שם – הכול היה נראה אחרת.
אני מאמין כי הסכם אוסלו היה בשעתו מהלך מדיני נכון, אמיץ, הכרחי, רב-סיכויים. אלמלא חברו מתנגדיו בצד הפלסטיני ובצד הישראלי כדי לעצור אותו, הוא עשוי היה להתפתח להסדר שלום לא רק בינינו ובין העם הפלסטיני, אלא אף עם העולם הערבי כולו.
כבר בתחילת הדרך, וכתוצאה מהסכם זה, חלה הפשרה ביחסי ישראל עם מדינות ערביות רבות, מצפון אפריקה ועד המפרץ, ונחתם השלום עם ירדן. וייתכן - אילו היה בחיים, ייתכן שהיה לנו היום גם הסכם עם סוריה.
למרות פיגועים רצחניים שביצע ה"חמאס" כדי לעצור את התהליך, ולמרות הטֶבח הנורא במתפללים מוסלמים במערת המכפלה שנועד לאותה מטרה ממש, יצחק רבין היה נחוש להמשיך הלאה עד להשגת יעד השלום.
חברי הכנסת, עד 4 בנובמבר 1995 איש מאתנו לא האמין כי ייתכן רצח ראש ממשלה בישראל. מאז אין לנו עוד אשליות. איננו חסינים, הרע מכול עלול חלילה לקרות, ואלימות פוליטית ורצח פוליטי אינם עוד בגדר אפשרות לא סבירה.
אנחנו מרבים לעסוק בימים אלה, ובדין, בָאיומים החיצוניים – אירן, סוריה, "חיזבאללה", "חמאס". אך אני חרד גם מן השאננות הרווחת בציבור הרחב, מן הרִפְיון והסלחנות אפילו כלפי הרוצח עצמו, הזוכה משום מה להקלות מפליגות ולתומכים רבים במתן חנינה.
אני מזהיר ומתריע מפני תופעות אלה, במיוחד משום שנהיר לכל בר-דעת כי מדינת ישראל עוד תידרש, ללא צל של ספק, ולא בעתיד הרחוק, להכרעות לאומיות קשות ולוויתורים כואבים מאוד בדרך אל השלום.
אני מצטער לומר, שיש לפעמים גם בבית הזה סניגורים למפירי חוק אידיאולוגיים. אין דבר כזה. רק הפגנת רצון-ברזל ואכיפת החוק ללא פשרות, בתמיכת הכנסת מקיר לקיר, יציבו סכר בפני האיום הפנימי הזה וימנעו את הרצח הבא.
11 שנים, ומן היציע מתבוננת בנו עכשיו משפחת רבין. עבורה יצחק הוא לא רק מנהיג לאומי ופוליטי נערץ, אלא בעיקר אב וסב וראש המשפחה הכואבת יותר מכולנו היום את חסרונו.
ביום הזה נציין את זכרה של לאה, שצעדה אתו לאורך כל הדרך ונאבקה על הנצחת מורשתו עד יום לכתה.
ברצוני להתייחס לוויכוח הנוקב בשאלת מורשתו של רבין. קביעתי היא נחרצת, כי מורשת רבין קיימת, היא בסיס לחינוך ערכי, היא נשענת על כמה יסודות איתנים: האחד - מורשת רבין היא מאבק על ערכי הדמוקרטיה בישראל, על שימור הדמוקרטיה וחיזוקה. השני - במורשת רבין אנו מצווים לשמור על ערך שוויון האדם באשר הוא אדם, בלי הבדל דת, גזע ומין. השלישי - מורשת רבין מעמידה בראש סדר העדיפויות את חוסנה של החברה הישראלית ובאופן מיוחד את ההשקעה בחינוך כדרך לעיצוב פני הדור הבא. הרביעי - מורשת רבין היא מאבק בלתי מתפשר בטרור, ובאותה עת, רדיפת השלום ללא הרף. יצחק ידע כי אסור להתפשר על הביטחון, אך חובה להתפשר למען השלום. כי עלינו להיות תקיפים מאוד בביטחון ונדיבים מאוד בשלום. החמישי - מורשת רבין מצווה עלינו להילחם באלימות על כל סוגיה. עלינו להעמיד זאת כאחד הנושאים המרכזיים, שאם לא יטופל יהפוך לגורם המסכן את הדמוקרטיה.
היום הזה כולנו מרכינים ראש לזכרו של יצחק רבין, וזוכרים את ססמת העצרת שבה נפרד יצחק רבין מאתנו: "לא לאלימות – כן לשלום".
יהי זכרו ברוך.
היו"ר דליה איציק:
הזמר, הסולן מתזמורת צה"ל, יותם מלר – "התקווה".
(שירת "התקווה")
היו"ר דליה איציק:
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, ט"ו בחשוון, 6 בנובמבר.
הישיבה ננעלה בשעה 17:57.