דברי הכנסת
תוכן העניינים
הודעת הממשלה על המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני 2
ראש הממשלה אהוד אולמרט: 5
בנימין נתניהו (הליכוד): 15
נתן שרנסקי (הליכוד): 22
רונית תירוש (קדימה): 24
אורית נוקד (העבודה-מימד): 26
שלמה בניזרי (ש"ס): 28
אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): 30
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 33
מזכיר הכנסת אריה האן: 33
הודעת ראש ממשלה על המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני 33
בנימין אלון (האיחוד הלאומי - מפד"ל): 34
יצחק גלנטי (גיל): 37
שמואל הלפרט (יהדות התורה): 39
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 44
חנא סוייד (חד"ש): 45
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 48
לימור לבנת (הליכוד): 52
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): 55
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 57
אפי איתם (האיחוד הלאומי - מפד"ל): 59
יצחק זיו (גיל): 61
יוסף ביילין (מרצ): 63
נסים זאב (ש"ס): 72
דני נוה (הליכוד): 74
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): 76
דני יתום (העבודה-מימד): 80
גדעון סער (הליכוד): 81
אביגדור יצחקי (קדימה): 84
רן כהן (מרצ): 88
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 89
דב חנין (חד"ש): 89
הצעת חוק הבלו על דלק (תיקון מס' 5), התשס"ו-2006 91
יעקב ליצמן (יו"ר ועדת הכספים): 92
עדכון אחרון: 10/09/06
דברי הכנסת
יח / מושב ראשון / ישיבה מ"ב /
כ' באב התשס"ו / 14 באוגוסט 2006 / 18
חוברת י"ח
ישיבה מ"ב
כנס מיוחד
הישיבה הארבעים-ושתיים של הכנסת השבע-עשרה
יום שני, כ' באב התשס"ו (14 באוגוסט 2006)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
הודעת הממשלה על המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני
היו"ר דליה איציק:
חברי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, חברי השרים, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שני, כ' במנחם-אב התשס"ו, 14 באוגוסט 2006.
אדוני ראש הממשלה, עמיתי השרים, קצינים וחיילי מילואים של פיקוד העורף הנמצאים אתנו היום, משפחות החיילים החטופים אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט, שמחויבות מדינת ישראל כלפיהם עוד לא הושלמה ועודנה שרירה וקיימת, חברי חברי הכנסת, לא הכרתי את פיליפ מוסקו, זכרו לברכה, בחייו הקצרים. כשזכיתי להכירו הוא כבר היה בין המתים. לראשונה התוודעתי אליו באמצעות תמונתו המחייכת, נתונה במסגרת שחורה בעיתון.
לפני ימים אחדים ביקרתי בבית משפחתו במעלה-אדומים, שם הוא חי 15 שנים עם הוריו ואחותו, מאז עלייתו לארץ והוא בן שש. הנער פיליפ אימץ לעצמו את ייעודו בחיים: הגשת סיוע רפואי לאלה שנזקקו לו יותר מכול. הוא התנדב למגן-דוד-אדום, הוא הוכשר כפראמדיק, וכמתנות יום ההולדת הוא ביקש לקבל ספרי עזרה ראשונה, סטטוסקופ, כפפות של אנשי צוות רפואי. במהלך עבודתו הוא הציל חיים רבים. כשסירבו לגייס אותו לצה"ל בשל עודף משקל, התעקש פיליפ והשיל קילוגרמים רבים מגופו. הוא חויל והיה בצבא פראמדיק מצטיין. חייו הקצרים היו חיים למען אחרים, חיים ששווה לחיותם.
לפני כשבוע נפל פיליפ חלל בלבנון. ישבתי בבית המשפחה ובכיתי אתם. האמא לובה, אשה מדהימה בעוצמתה, עצרה אותי. "אנחנו חזקים", היא אמרה לי, "השאלה היא אם אתם מסוגלים להיות חזקים בשבילנו".
פיליפ ולוחמים רבים, רבים מדי, נפלו כמותו בארץ האויב, אך למעשה הם נפלו בפתח ביתנו, על משמר הארץ, על משמר הבית. הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים.
לצד הכאב הגדול והצער העמוק, גיליתי גם כמה העם שלנו נפלא. חיילי מילואים, בחורים ובחורות צעירים, בעלי משפחות, התגייסו בלב שלם, בגאווה רבה. סיפורי הגבורה מן החזית ממשיכים להגיע מדי יום. חיילים וקצינים מחרפים את נפשם כדי להציל את החברים שלהם. פצועים מאיצים ברופאים לשחרר אותם, כדי שיוכלו לחזור ליחידות.
כמו בחזית כך גם בעורף. חבילות מזון וציוד של תורמים רבים, שהגיעו מדרום הארץ וממרכזה אל אלה שספגו התקפות רצחניות מדי יום, ואלפי אזרחים מן הצפון נקלטו במקומות שונים ברחבי הארץ, לעתים אצל משפחות שהם לא מכירים כלל.
רבותי חברי הכנסת, המלחמה הנוכחית הוכיחה מעל לכל ספק כי לא מדובר עוד בוויכוח על טריטוריה, לא מדובר בוויכוח על הסכם. זה לא ויכוח על הבנות, זה ויכוח על עצם הקיום שלנו כאן. יש מי שלא רוצים לראות אותנו כאן, וכל היתר - תירוצים.
עוד יהיה זמן להפיק מן המלחמה הזאת לקחים רבים, שהולכים שנים אחורה, ונוגעים בתחומים רבים ומגוונים. אבל הלקח הבסיסי, העצוב מכולם, הוא שכולנו התעקשנו מהר מדי להיות עם נורמלי. הרצון הטבעי של כולנו היה לחיות חיים מערביים, נורמליים, בפיתוח תרבות הפנאי, בישיבה בבתי-קפה, בהשקעה בחינוך, בתיירות, בתעשייה - חיים כאלה אינם יכולים לבוא על חשבון ההשקעה החשובה מכול, ההשקעה בביטחוננו. החיים קודמים לאיכות החיים.
חום יולי-אוגוסט 2006, שקטל עשרות רבות מהטובים שבבני עמנו, הוכיח שהיינו ונותרנו עם שחי על חרבו מול הגרועים והקיצוניים שבאויבים. מול אלה קיפלנו מהר מדי את דגלי ההגנה והביטחון וביקשנו להניף תחתם דגלים אחרים. אני מסכימה: יש צורך דחוף לייעל את צה"ל ולהכינו לנוכח תרחישים עתידיים; אבל בין הצורך הזה ובין צמצום הצבא אין דבר וחצי דבר. אותם פרשנים שלפני חודשים מספר הטיפו לכולנו על הצורך בשינוי האג'נדה; כל אותם אישי ציבור בכירים שחרתו על דגלם את הקיצוץ בביטחון – פתאום מדברים אחרת. המלחמה הזאת חייבת להיזכר כפעמון השכמה מהדהד ומצלצל שיביא לשידוד מערכות.
אדוני ראש הממשלה, חלפו מעט יותר ממאה ימים בלבד מיום כינון ממשלתך, וכבר נקלעה החברה בישראל למה שיכול להיחשב סיוט לכל ראש ממשלה, ודאי למי שרק החלה כהונתו. אני יודעת שעברו עליך שעות וימים קשים. ראיתי אותך. ראיתי אותך מפגין נחישות, קור רוח, עוצמה, מנהיגות. דיברתי אתך המון פעמים. אבל עכשיו, דווקא עכשיו, מתחילה תקופה קשה עוד יותר. עכשיו צריך לעסוק בעתיד, וצריך לשאול את שאלות האתמול למען התשובות של המחר – איך יוצאים מהמשבר שהותירה המלחמה הזאת. עוד יהיו לנו מומחים, היסטוריונים, ויהיה עוד זמן למלים הגדולות, לקונספציה, לפרספציה, להפקת לקחים, לתהליכים, לשינוי סדר העדיפויות. אבל כרגע דחוף ביותר לטפל ביותר ממיליון אזרחים שיוצאים היום – כך אני מקווה – מן המקלטים.
יש צורך בהול בשיקום תשתיות, רשויות מקומיות, מפעלים, עסקים ומשפחות. אני קוראת לך, אדוני ראש הממשלה, למנות בממשלתך שר לשיקום הצפון. מי שיצטרך למלא את התפקיד הזה הוא שר האוצר, הוא ולא אחר. מדוע שר האוצר? כדי לחסוך הליכים ביורוקרטיים שיעכבו את התהליך הזה ויחבלו בו. כאשר בידי השר האחראי לשיקום יהיו מרוכזים גם כל המשאבים, הדרך לביצוע תהיה קלה ומהירה – בדיוק כפי שמתחייב מהמצב. אסור שהאזרחים שישבו במקלטים ישלמו את מחיר המלחמה. הם כבר שילמו די והותר.
חברי הכנסת, ישיבות המליאה תתקיימנה במתכונת שהן התקיימו בה מאז ראשית הלחימה, ובהתאם להתפתחויות. ועדות הכנסת תפעלנה כרגיל עד שכל הקשור בשיקום הצפון ימוצה ויונחו לפני חברי הכנסת התשובות הברורות והמספקות ביותר. נוסף על כך, אני מודיעה לך, שר האוצר, שהכנסת תהיה מוכנה גם היא לקיצוץ בתקציבה כדי להשתתף במאמץ המלחמתי הזה.
חברי חברי הכנסת, נהגנו באחריות: אופוזיציה, קואליציה, כולנו כאיש אחד. אסור להסכים שרק ה"חיזבאללה" ילכד ויאחד אותנו. שרי הממשלה, הקולות העולים כעת – ויכוחים, הטחת האשמות, חילופי דברים – למען השם, תפסיקו לריב. חיילינו עדיין נמצאים שם, בלבנון; המלחמה לא תמה. הם רוצים לדעת שיש מאחוריהם קונסנזוס והנהגה מגובשת. גם האזרחים שעוד הבוקר ישבו במקלטים רוצים לדעת שאנחנו עסוקים רק בהם. תתאפקו. העם רוצה דממת אלחוט, כפי שהגדיר זאת עמי שרייר, אביו של סגן יפתח ז"ל, במודעה שפרסם ביום שישי האחרון.
עמיתי חברי הכנסת, כעת, עם שוך הקרבות, מוטלת עלינו החובה להפיק לקחים. עלינו לגבש את מיטב הכוחות והמוחות – לא בשביל האתמול, אלא למען המחר. למען המטרה הגורלית הזאת אני קוראת לך, אדוני ראש הממשלה: פתח במגעים, הקם ממשלת חירום לאומית, ממשלה שתאתר את השאלות הנכונות, העולות מהתנהלותנו במשך שנים, ותספק את הפתרונות. על הממשלה הזאת יהיה להכין את מדינת ישראל לסיבוב המלחמה הבא, שעלול להתרגש עלינו בכל עת. הממשלה הזאת תבטא, יותר מכול, את הקונסנזוס בעם לפעולות שננקטו בלחימה הנוכחית, והיא תעניק גיבוי ותנופה, שמתחייבים מהפקת הלקחים, לפעולות של שיקום שעוד נכונו לנו.
חברי הכנסת, זה צו השעה. זה צו-8 הלאומי של כולנו.
אדוני ראש הממשלה, בבקשה.
קריאה:
- - -
היו"ר דליה איציק:
פעם ראשונה. פעם שנייה. פעם שנייה. תיכף זה יהיה פעם שלישית. בבקשה, אדוני ראש הממשלה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, בראשית דברי אני מבקש לשלוח תנחומים בשמי, בשם הממשלה, הכנסת והעם כולו למשפחותיהם של 158 ההרוגים מקרב האזרחים ומקרב חיילי צה"ל.
כן, אנחנו עם שסופר את מתיו. אנחנו סופרים את מתינו יום-יום, כואבים את לכתם ומתאבלים על כל אחד ואחד מהם. כי לכל אחד מהם יש משפחה. כי כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. כל אחד מהם, כמו כל אחד מאתנו, רצה לחיות חיים נורמליים, ככל האדם. ועל הרצון הזה, ועל הזכות הזאת, אנו נאבקים כבר עשרות שנים, נאבקנו בחודש האחרון, ולצערי ניאלץ להמשיך להיאבק עוד שנים רבות.
אני מבקש לאחל החלמה לכל הפצועים – מקרב חיילי צה"ל ומקרב האזרחים. כולנו תפילה לבורא עולם להחלמתם ולרפואתם.
ברצוני לשלוח מכאן, גברתי היושבת-ראש, בשם כל העם בישראל, תודה והוקרה לרמטכ"ל צה"ל, למפקדי צה"ל, לחיילות ולחיילים בשירות סדיר ובמילואים, לאותם עשרות אלפים שגם ברגע הזה מחרפים את נפשם בגבורה עילאית במאבק מול אויב אכזר, מאבק שאין צודק ממנו ואין מוסרי ממנו.
אני מבקש להודות לאנשי כוחות הביטחון וההצלה, לראשי הרשויות המקומיות ולצוותיהן, לרבבות המתנדבים שפעלו בתיאום מלא עם משרדי הממשלה, לכל אלה שהתגייסו – גם מכל קצוות הבית הזה – בכל החזיתות. ומעל לכול, להצדיע לכם, תושבי הצפון. אתם, במסירות הנפש שלכם, באורך הרוח שגיליתם, ביכולת לעמוד, באיפוק – אתם יסוד מרכזי בעוצמתה של מדינת ישראל.
חברי הכנסת, לפני כחודש אישרה הממשלה לצה"ל לצאת לפעולה נגד מחבלי ה"חיזבאללה", בעקבות פעולת הטרור שבה נורו מטחי "קטיושות" על יישובי הצפון, נהרגו שמונה חיילי צה"ל ונחטפו אהוד-אודי גולדווסר ואלדד רגב.
האחריות הכוללת לפעולה הזאת מוטלת עלי, כראש הממשלה. אין לי כוונה ואינני מבקש לחלוק את האחריות הזאת עם איש.
זהבה גלאון (מרצ):
אז תתפטר.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
זאת האחריות הנגזרת מתפקידו של ראש ממשלה בישראל.
ההחלטה הזאת של ממשלת ישראל, שלא לעבור לסדר-היום, הדהדה ועוד תהדהד רבות בבירות העולם, קרובות אלינו ורחוקות מאתנו. היא הבהירה קבל עם ועולם, כי מדינת ישראל לא תספוג עוד כל פגיעה בריבונותה, לא תבליג עוד על שום פגיעה באזרחיה, וכן תגיב בעוצמה על כל פעולת טרור - מצפון או מדרום, ממזרח או מים; מכל מקום.
גברתי היושבת-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, הבוקר נכנסה לתוקפה החלטת האו"ם מס' 1701. יש בהחלטה זו שורה של התחייבויות שאמורות לשנות מן היסוד את המצב בגבולנו הצפוני. בנאומי בכנסת ב-17 ביולי 2006, כמה ימים לאחר פרוץ המערכה, אמרתי ואני מצטט: "ובלבנון, ניאבק על כך שיקוימו התנאים שקבעה הקהילייה הבין-לאומית זה כבר, והדברים מצאו ביטוי חד רק אתמול, בהחלטת שמונה המדינות המובילות בתבל – החזרת בני הערובה אהוד-אודי גולדווסר ואלדד רגב, הפסקת אש מוחלטת, פריסת צבא לבנון בכל דרום-לבנון, והוצאת ה"חיזבאללה" מהאזור תוך מימוש החלטת האומות המאוחדות מס' 1559".
אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
כלום לא קרה מזה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
ההחלטה מהווה הישג מדיני לישראל, אולם משמעותה חיונית לכל מדינות העולם החופשי הנאבקות בטרור העולמי. הקהילה הבין-לאומית כולה שותפה לתפיסה שיש לחסל את מדינת הטרור שקמה בתוך לבנון. מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה פה אחד, ובתמיכה של 15 המדינות החברות בה, החלטה היסטורית, שמבהירה כי ישנן ישראל ולבנון בלבד. אין יותר מדינה בתוך מדינה. אין יותר חסות של מדינה על ארגון טרור. ואין יותר ארגון טרור הרשאי לפעול מתוך לבנון כזרועו הארוכה של ציר הרשע, המשתרע מטהרן ועד לדמשק, מנצל את לבנון בחולשתה והופך אותה, את אזרחיה ואת תשתיותיה, לכלי שרת במלחמתו.
סוף-סוף נקבעה הכתובת האחת והיחידה להתדיינות בגבולנו הצפוני, והיא ממשלתה הריבונית של לבנון. היא זו שתישא באחריות מלאה על כל שטחה, והמערכת הבין-לאומית כולה מחויבת לכך.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
יצאנו מלבנון בפעם שעברה ולא קרה כלום.
היו"ר דליה איציק:
פעם ראשונה. פעם שנייה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
אנחנו נמשיך לפעול להחזרת החיילים החטופים הביתה.
גלעד ארדן (הליכוד):
השאלה, אם הודענו גם ל"חיזבאללה" שהם לא קיימים יותר, או עוד לא הודענו.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
נעשה זאת ללא ליאות, ובכל הכלים העומדים לרשותנו, גלויים ונסתרים מן העין, כפי שנגזר גם מהחלטת מועצת הביטחון.
מיניתי את עופר דקל, סגן ראש שירות הביטחון לשעבר, לנציג מיוחד מטעמי לתיאום הטיפול בהחזרת אודי, אלדד וגלעד הביתה.
אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו):
למנות מישהו - - -
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
אתמול, בשעות הבוקר, לפני ישיבת הממשלה, נפגשתי עם משפחות החטופים ועדכנתי אותן על אודות ההסכם שהושג.
משפחות גולדווסר, רגב ושליט, ראיתי את מכאובכם. קראתי את התסכול והציפייה במבט של בני רגב ואחיו, ראיתי את עיניה של קרנית גולדווסר, ואת המבע המיוסר על פניה של אביבה שליט. לבי יוצא אליכם, ואני יודע שכולנו, כל הכנסת וכל העם הזה, אתכם.
אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו):
למה לא זכרת את זה בהסכם?
היו"ר דליה איציק:
פעם ראשונה. פעם שנייה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
הבטחתי לכם, וכך אעשה, כי אוביל באופן אישי את כל המהלכים ואהיה מעורב בכל הפרטים הקשורים להחזרתם של אודי, אלדד וגלעד הביתה.
אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
כמו שעשית במלחמה - - -
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
ובעזרת השם הם יחזרו במהרה.
אני מאמין שמימושה של החלטת האו"ם יוצר תנאים טובים להחזרתם. הקהילה הבין-לאומית כולה מחויבת לעניין זה. גם בנושא השבת הבנים וגם בנושא ההישגים המדיניים ראוי שנמתין מעט, ונשמור על מידה של ספקנות בריאה, זהירות ועירנות. מבחנה של ההחלטה הוא ביישום מדויק של כל סעיף מסעיפיה. אנו מתכוונים לעקוב אחרי יישומה מקרוב. אנחנו לא נעצום עיניים במקרה של הפרה, ונשמור לעצמנו את הזכות להגיב כפי שנמצא לנכון.
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, פעולת צה"ל בחודש האחרון באוויר, בים וביבשה הביאה לשינוי במאזן האסטרטגי האזורי, בראש ובראשונה מול ארגון הטרור "חיזבאללה".
אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
- - -
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
חיילי צה"ל פגעו פגיעה קשה, שממדיה טרם נודעו ברבים, בארגון הרצחני הזה, בתשתיתו הצבאית והארגונית, ביכולות ארוכות הטווח שלו, בארסנל הנשק העצום שבנה ואגר במשך שנים רבות וגם בביטחונם העצמי של אנשיו ושל מנהיגיו.
זהבה גלאון (מרצ):
הטילים נוחתים, ממשיכים ליפול.
היו"ר דליה איציק:
פעם ראשונה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
בכל קרב, בכל היתקלות מול מחבלי ה"חיזבאללה", ידם של לוחמי צה"ל היתה על העליונה, ואין בכך כל ספק.
מנהיגי ארגון הטרור הזה ירדו למחתרת ועסוקים משם בהפצת שקרים ובהסתרת האמת על המחיר שנגבה מהם ומאנשיהם.
בעניין הזה אני רוצה להבהיר, האנשים האלה לא יינקו. הם לא יינקו. נמשיך לרדוף אותם בכל מקום ובכל זמן. זוהי חובתנו המוסרית כלפי עצמנו, ואין לנו כוונה להתנצל או לבקש רשות מאיש על כך.
לימור לבנת (הליכוד):
חוץ מהאמריקנים.
היו"ר דליה איציק:
בבקשה לצאת החוצה. פעם שלישית.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גם אנחנו ספגנו מכות כואבות, הן בעורף והן בחזית. לא השלינו את עצמנו כאשר יצאנו בכורח הנסיבות למלחמה הזאת. לא השלינו איש. אמרנו כי ייפלו רקטות, נספוג טילים ונשלם מחיר יקר, שאין יקר ממנו – חיי אדם. דיברנו מתוך רגש אחריות עמוק כלפי כל אזרח בחזית ובעורף, וידענו, כולנו ידענו, כי אין מנוס מלצאת למערכה, אחרת היינו מוצאים עצמנו מתמודדים עם סכנות גדולות יותר בעתיד.
חברי הכנסת, אני רואה ושומע את הקולות - - -
זהבה גלאון (מרצ):
- - -
היו"ר דליה איציק:
חברת הכנסת זהבה גלאון, פעם שלישית. נא לצאת.
זהבה גלאון (מרצ):
לא שמעתי את הפעם השנייה.
היו"ר דליה איציק:
אז זאת פעם שנייה בהחלט, זה סופי.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
אני רואה ושומע את הקולות שמביעים אי-נחת, אפילו אכזבה, כאלו שהציפיות שלהם לא התגשמו עדיין, ואני אומר להם ולכולנו: חברים, סבלנות, סבלנות. המאבק של התנועה הציונית בטרור, כמו המאבק של העולם החופשי כולו בטרור, לא החל היום ולא יסתיים בעתיד הנראה לעין. זהו מאבק ארוך, קשה, מורכב, שדורש איפוק, נחישות, עמידה איתנה ואורך רוח. ראינו כולנו איזו עוצמה יש ליכולת העמידה ולסבלנות שגילה העורף הישראלי – יכולת שהפתיעה גם את אויבינו. אומה שמבקשת לגבור על טרור פונדמנטליסטי, חשוך וקנאי, זקוקה לעצבי ברזל. לנו, בני העם ששב לארצו אחרי אלפיים שנה, יש סבלנות, ולכן אנחנו ננצח.
קריאות:
- - -
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
רבותי חברי הכנסת, היו גם ליקויים. נצטרך לבדוק את עצמנו - - -
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
מה עם הפסקת האש?
היו"ר דליה איציק:
פעם ראשונה. פעם שנייה.
השר לקליטת העלייה זאב בוים:
יא משת"פ, שקט כבר.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
סתום את הפה שלך. אל תרד כל כך נמוך.
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת טיבי, עכשיו צא החוצה בבקשה. אמרתי לך פעם ראשונה, פעם שנייה. אני מבקשת ממך לצאת.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
לא כל מי שמעיר הוא משת"פ של ה"חיזבאללה" ולא כל מי שמכיר את ה"חמאס" הוא נגד המדינה. חצוף - - -
(חבר הכנסת אחמד טיבי יוצא מאולם המליאה.)
זהבה גלאון (מרצ):
- - -
היו"ר דליה איציק:
פעם שלישית. בבקשה להוציא את חברת הכנסת זהבה גלאון.
זהבה גלאון (מרצ):
את רוצה להשתיק את כולם.
(חברת הכנסת זהבה גלאון יוצאת מאולם המליאה.)
אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
תוציאי את כולם, תשאירי את ראש הממשלה לבד.
היו"ר דליה איציק:
בבקשה, אדוני ראש הממשלה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, היו גם ליקויים. נצטרך לבדוק את עצמנו בכל המערכות. אני אומר מכאן בראש ובראשונה לחיילי צה"ל ומפקדיו, שחלילה לא תרפינה ידיכם. אתם הגיבורים של עם ישראל, ואתם תקבלו ממני את כל הגיבוי והתמיכה. לא נהסס לבדוק את כל הטעון בדיקה, לא נסתיר ולא נטאטא. זוהי נשמת אפה של חברה דמוקרטית. אבל, לא נעשה זאת בגלל התלהמות ובהטחת האשמות. אין לנו הלוקסוס הזה, להתבוסס בהתנצחות פרועה ובהאשמות הדדיות. אין לנו הלוקסוס הזה, כי עלינו להבטיח שבפעם הבאה, ועלולה להיות פעם נוספת, הדברים ייעשו טוב יותר.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
בפעם הבאה שמישהו ילין - - -
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
וגם אם נחשוב שהפקנו את כל הלקחים, גם בפעם הבאה יהיו דברים שנצטרך לתקן, כי, רבותי, זוהי מלחמה.
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להודות לחברי בממשלה, ובמיוחד לשר הביטחון עמיר פרץ ולשרת החוץ ציפי לבני, על התנהלותם השקולה והאחראית.
גלעד ארדן (הליכוד):
גם לאודי אדם תודה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
אני מבקש להודות לחברי הכנסת מכל הסיעות, לחברים באופוזיציה וגם לחברי בקואליציה, יריבים וידידים כאחד, שידעו לשמור על איפוק בסערת הקרב.
עוד אני רוצה לומר לאלה בעולם שעדיין מבקרים את פעולותינו, מטיפים לנו מוסר ומצליפים בנו דברי ביקורת חסרי שחר: איננו מתכוונים להתנצל. מדינת ישראל צודקת.
חברי הכנסת, אזרחי ישראל, כלכלת ישראל נותרה יציבה ואיתנה חרף 30 ימי לחימה. יש לי אמון מלא במשק הישראלי, בחוסנו וביציבותו.
המלחמה הזאת מחייבת אותנו לקבל שורת החלטות בכל הנוגע לסדר-היום של המדינה בשנים הקרובות. הממשלה בראשותי ואני אישית נמקד את מרצנו, משאבינו ויכולותינו בטיפול בתושבי הצפון ובטיפול באזור הצפון. נקצה את כל המשאבים הדרושים במסגרת תוכנית לאומית רב-שנתית, כדי שהצפון יחזור להיות מרכז פורח של חיים, של חינוך ומדע, של תעשייה ופיתוח טכנולוגי, של תיירות ותרבות.
כבר ביום ראשון הקרוב תאשר הממשלה את עקרונות הפעולה שיביא שר האוצר על בסיס עבודה של צוות מומחים מיוחד שהוקם לצורך העניין הזה, ועובד כבר ימים רבים, וביום ראשון שלאחר מכן נאשר את התוכניות המפורטות כדי שנוכל להצעיד קדימה את צפון הארץ ואת התושבים. לטובת המשימה הלאומית הזאת נידרש גם לכל הכוחות, הכשרון, היצירתיות, הערבות הדדית, ההתנדבות וההתגייסות ללא תנאי שהחברה הישראלית על כל רבדיה ועל כל מגזריה הפגינה בחודש האחרון.
הרוח הזאת, שאין חיונית ממנה כדי להחזיר את הצפון למה שהוא היה תמיד, חבל ארץ פורח של יצירה ועשייה, של חיים נורמליים ושלווים, היא התשובה הניצחת ביותר לאויבינו. בשלושת אלפי שנות קיומנו כעם ידענו אויבים רבים שקמו עלינו לכלותנו. בעזרת השם, עמדנו בכול, נעמוד גם במצוקות ובמכאובי הימים האלה ונמשיך לבנות את מדינת ישראל בגאווה. אנחנו לעולם לא נכנעים, לא מתכופפים ולא נשברים. תודה רבה.
דב חנין (חד"ש):
מתי תתחילו משא-ומתן לשלום?
היו"ר דליה איציק:
תודה לך, אדוני ראש הממשלה.
יורי שטרן (ישראל ביתנו):
זאת תופעה חדשה שחיילים מוחאים כפיים לראש הממשלה.
היו"ר דליה איציק:
יושב-ראש האופוזיציה, בבקשה.
מיכאל איתן (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, החיילים חמושים? מה נעשה פה? מה זה צריך להיות, כל העניין הזה? זאת בושה. מה קרה? מה זה? למה זה צריך להיות?
שר הפנים רוני בר-און:
מה יש לך נגד החיילים, מיקי?
מיכאל איתן (הליכוד):
יש לי הרבה מאוד בעדם, לא פחות ממך, אבל לא כאן.
היו"ר דליה איציק:
לא ביקשתי את עזרתך, אדוני השר.
מיכאל איתן (הליכוד):
אני בעד החיילים, אבל לא כאן, מעלינו.
היו"ר דליה איציק:
בבקשה, אדוני, יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו.
בנימין נתניהו (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה, חברי הכנסת, חיילי צה"ל שאתנו, אנחנו עוברים ימים קשים, של שכול ויגון, של סבל והקרבה, של הרס וחורבן, אבל גם ימים של רוח גדולה, שמפעמת בלב העם ומאחדת אותו. לב כולנו החסיר פעימה כשחיילינו יצאו לקרב כדי להגן עלינו, ולב כולנו דואב על סבל משפחות החיילים שנפלו והאזרחים שנפלו בערים, משפחות שאיבדו את בניהן ואת יקיריהן. כולנו כואבים את היגון, כולנו מתפללים לשלום פצועינו, כולנו מייחלים להשבת חיילינו החטופים – אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט – הביתה בשלום.
ידידי, זה רגע של אחדות, וגם של חשבון נפש. אני לא מתכוון רק להפקת הלקחים, שוודאי עוד תהיינה התייחסויות רבות אליהם. אני חושב שאנחנו צריכים להבין, בחשבון הנפש הלאומי שלנו, דבר אחד יסודי: כל גוף חי, ולא משנה אם מדובר באורגניזם ביולוגי או בקיבוץ אנושי, כל גוף שחי, כדי לשרוד חייב לעשות שני דברים - הוא חייב לזהות את הסכנות, והוא חייב לבצר את העוצמה כדי להדוף את הסכנות האלה.
לפני מאה שנים היה עמנו נטול היכולת הזאת, ובא לו מנהיג שהצביע על הסכנה. הוא ראה, הרצל, את הגחלים הלוחשות של האנטישמיות והבין שתבוא כאן אש גדולה שתכלה קודם את יהדות אירופה ואחר כך את היהדות כולה. אבל הוא גם ראה את העוצמה האדירה שגנוזה בעם היהודי, והוא אמר: "אם נקבץ אותם פה, לארץ הזאת, לארץ אבותינו, ונבנה לנו את הריבונות שלנו ונשקם את חיינו הלאומיים, העם הזה יוכל להדוף את הסכנות ולהבטיח את חייו ועתידו".
היום אני אומר: אנחנו עומדים בפני סכנה גדולה מאוד. סכנה של אש חדשה מאיימת על עמנו; לא רק על ערינו, לא רק על חיילינו, לא רק על כלכלתנו – על קיומנו.
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל):
תפתור אותה בשלום.
בנימין נתניהו (הליכוד):
בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, זה נכון, אבל מאז היטלר לא קם צורר כמו אחמדינג'אד, נשיא אירן, שמצהיר בגלוי על כוונתו להשמיד אותנו. הוא מפתח עכשיו טילי נשק אטומיים כדי לבצע את זממו, ועד שיבצע את זממו הוא משתמש בזרועות התמנון שלו: אחת בדרום – ה"חמאס" הסוני, ואחת בצפון – הזרוע המורעלת של ה"חיזבאללה" השיעית, חלק מהקשת השיעית מטהרן עד לבנון. זאת סכנה קיומית, לא פחות מזה.
ובאותה מידה, אני יכול להגיד, הכוחות הגנוזים בעמנו נתגלו גם הם; כוחות כבירים וגדולים. קודם כול העוצמה של החיילים. אני חושב שדווקא על רקע כל הדברים שאנחנו שומעים, העוצמה של החיילים, הגבורה שלהם, אומץ הלב שלהם, טוהר הלב שלהם, האחווה, ההקרבה – רבים, רבים רבים נפלו תוך כדי הצלת חבריהם בקרב. עוצמת החיילים, חיילי הסדיר והמילואים, לוחמי היבשה, הים והאוויר, וכוחות הביטחון האחרים, וכן, גם אנשי ההצלה והכבאות, מד"א ואנשים שנכנסו לאש התופת – עוצמת הצבא הזה, שאיש לא יזלזל בה.
והדבר השני שנגלה, העוצמה השנייה, היא עוצמת תושבי הצפון והדרום, קו העימות בדרום. היה מישהו שהיה אומר פה: "ללא בכי וללא נהי".
דב חנין (חד"ש):
איפה חשבון הנפש שלך?
בנימין נתניהו (הליכוד):
ואני אומר: ללא נהי וללא בכי עמדו בגבורה, סבלו את הסבל. לא רק שהם לא קראו לסיום המלחמה, הם עשו את ההיפך הגמור; הם אמרו: תמשיכו, אנחנו מוכנים לסבול, אנחנו מוכנים לשאת פה עוד שבועות ארוכים, אנחנו מוכנים לעבור את כל הקורבן והסבל הזה, אבל תשלימו את המלאכה. העוצמה באה מלמטה, מתוך רצון לחזק את המנהיגות שלמעלה. זה דבר פנטסטי. כל אחד מאתנו שהיה כאן, חברי הכנסת לרוחב הבית הזה – אני יודע שכולם היו – וגם חברי ואני בליכוד, בביקורים שלנו בצפון תוך כדי המלחמה, שמענו את המסר הזה עולה כקול רב-עוצמה: אנחנו חזקים, אנחנו רוצים שתשלימו את המלאכה.
ויש עוצמה שלישית שנתגלתה פה: עוצמת העם כולו. עוצמת העם, כל שדרת העם. אנשים שהתגייסו התגייסות פרטית. אנשים טובים מן המגזר העסקי – מורים, רופאים, אחיות, אמנים, אנשי רוח. העם, העם פתח את לבו, פתח את כיסו, פתח את ביתו, כי אמרו: עת צרה לישראל – אחים אנחנו.
עלינו להבין שגורל אחד לכולנו, וכל ישראל ערבים זה לזה. עוצמת העם, עוצמת החיילים והמפקדים, עוצמת האזרחים בקו החזית, בצפון ובנגב, ועוצמת העם כולו. זה העם שאני מאמין בו, גברתי. זה העם שמחולל נפלאות. זה עם שיחולל נפלאות, הוא מסוגל להפוך את כל כללי ההיסטוריה.
אבל כדי שנעשה זאת וכדי שנעמוד באתגרים הגדולים שבאים לפנינו, צריך גם לומר ביושר: היו כשלים רבים - כשלים בזיהוי האיום, כשלים בהיערכות לקראת האיום הזה, כשלים בניהול המלחמה - -
דב חנין (חד"ש):
היה כשל בניהול המדיניות הכלכלית שלך.
היו"ר דליה איציק:
פעם אחרונה בהחלט שאני קוראת לך, כי קראתי לך פעם ראשונה, פעם שנייה, ועכשיו תהיה שלישית.
בנימין נתניהו (הליכוד):
- - כשלים בניהול העורף. בוודאי, ללא ספק, נידרש בהמשך להפיק לקחים ולתקן את הליקויים. אבל ברגע זה אני רוצה להתרכז בכמה נקודות שנראות בעיני החשובות ביותר להבטחת עתידנו וביטחוננו.
הנקודה הראשונה היא זו - הקונספציה של נסיגות חד-צדדיות קרסה. אני חושב שאני מבטא פה לא רק השקפה פרטית שלי ושל רבים מחברי. אני חושב שאני מבטא פה דבר שחלחל כמעט לכל חלקי הבית הזה. המדיניות הזאת ביטאה חולשה, ומעל הכול נתפרשה כחולשה על-ידי אויבינו. צריך להחליף אותה במדיניות של עוצמה והרתעה והכרעה והדדיות.
בשנת 2000 יצאנו - -
שר הפנים רוני בר-און:
אתה מציע להישאר בלבנון?
בנימין נתניהו (הליכוד):
- - מלבנון באופן כזה, בדרך כזאת, ללא ערבויות, ללא סידורי ביטחון. והדבר הזה, כיוון ששאלת, הביא לנאום "קורי העכביש" של "חיזבאללה", אשר הדהד אצל ה"חמאס", והאינתיפאדה הביאה אותנו אחר כך - מתוך שיקולים מכובדים, אני לא מתווכח אתם, מתוך רצון טוב בוודאי – לעשות נסיגה חד-צדדית נוספת. ומתוך ה"חמאס" זה הדהד בחזרה לצפון.
רן כהן (מרצ):
בזמנך לא יצאנו - - -
בנימין נתניהו (הליכוד):
ולכן, לא רק שהמרכיב הזה של נסיגות חד-צדדיות שוחק את ההרתעה, הוא גם נותן עמדות פיזיות לאויבים שלנו. העמדות האלה הן עמדות משופרות לירי על יישובינו ועל ערינו. הקונספציה הזאת, כמעט כולם יודעים זאת באולם הזה, אבדה מן העולם, ואם לא אבדה - ראוי שתאבד.
הדבר השני שנתגלה פה - על מה הסכסוך הזה. הוא איננו על פיסת שטח זה או אחר. יצאנו מלבנון עד הסנטימטר האחרון והם יורים. יצאנו מרצועת-עזה עד הסנטימטר האחרון – והם יורים. והם מודיעים לנו שזה לא ישנה אם נצא עד הסנטימטר האחרון לקווי 1967 – כי איך אמר נסראללה? אנחנו שולחים את הטילים שלנו להתנחלויות הכבושות של האויב, קרי טבריה, צפת, עכו, חיפה. כלומר, הסכסוך הזה הוא על עצם הקיום שלנו מול אויבים שרוצים לחסל אותנו.
והאמת? האמת היא פשוטה - מול אויב כזה, אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה עוד מלחמה. אבל אם ישראל תניח את נשקה – לא תהיה עוד ישראל, כי זה שורש הסכסוך, הרצון להכחיד אותנו.
אבל לא רק אותנו. וזה מביא אותי לנקודה השלישית – הצורך בבריתות והיכולת החדשה שלנו לייצר בריתות. אין מדינה שיכולה להתקיים ללא בריתות. מעצמת-על כארצות-הברית זקוקה לבריתות, ובוודאי מדינה קטנה ועם קטן כמו שלנו זקוקים לבריתות. היום ניתן להשיג בריתות, משום שהאיום איננו רק עלינו, הוא קודם כול עלינו. אנחנו יכולים לייצר בריתות. בתוך העולם הערבי אנחנו יכולים לזהות פוטנציאל, ובוודאי בתוך העולם המערבי, שחווה בעצם ימים אלה אותה סכנה מזוויות שונות, באוויר ולא רק באוויר.
על מה מבוססות בריתות? הן מבוססות על שלושה דברים: קודם כול, על שיתוף ערכים - זה בוודאי יש לנו עם הגדולה שבידידותינו, ארצות-הברית, ולא רק אתה; ואינטרסים משותפים, זה ברור. אנחנו מצפים מנשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש, שאמר בצורה הברורה ביותר שהוא לא יאפשר לאירן להתחמש בנשק גרעיני - אנחנו מצפים ותומכים ברצונו, בכוונתו להסיר את האיום הנורא מכול. אבל ערכים ואינטרסים הם שניים מתוך שלושת המרכיבים של בריתות. המרכיב השלישי והחיוני הוא עוצמה.
רבותי, אתם בתוך הבית הזה יודעים את זה: אף אחד לא מתחבר לחלש, הוא לא מעניין אף אחד. אתה מתחבר עם החזק.
שלי יחימוביץ (העבודה-מימד):
זה לא נכון.
בנימין נתניהו (הליכוד):
אתה מתחבר עם החזק. טיפוח העוצמה שלנו - זה צריך להיות סדר-היום שלנו; העוצמה הצבאית, העוצמה המדינית, העוצמה הכלכלית, העוצמה החברתית, העוצמה הרוחנית שלנו. זה המפתח להבטחת עתידנו.
רן כהן (מרצ):
- - -
בנימין נתניהו (הליכוד):
חיינו בוודאי בתרדמה - - -
גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד):
שלום אמת. אל תברח מהאמת. שלום אמת זה התשובה. שלום אמת.
גלעד ארדן (הליכוד):
איפה פעם ראשונה, שנייה, שלישית?
היו"ר דליה איציק:
אולי תחליף אותי וגם תתחלק במשכורת?
בנימין נתניהו (הליכוד):
חברי הבית, חיינו בתרדמה וקיבלנו צלצול השכמה. הצלצול הזה קורא לנו לחזור למציאות כפי שהיא וגם לחזור אל עצמנו; לחזור לאותם ערכים שהבטיחו את קיומנו ויבטיחו את ביטחוננו גם לעתיד.
אני חייב לומר מלה נוספת על העורף. יש פעמים שהאזרח נותן למדינה ויש רגעים שהמדינה נותנת לאזרח. זהו רגע כזה, משולב. תושבי הצפון בוודאי נתנו למדינה, אבל עכשיו הגיע הרגע להחזיר.
יש שאלה שעד לרגע זה אני לא יכול לתת לה תשובה: מדוע לא הכריזו על מצב חירום. אינני מסוגל לתת על זה תשובה, משום שאם אי-פעם היה צורך להכריז על מצב חירום, אם אי-פעם היתה הגדרה נכונה של מצב חירום, למלחמה על העורף שלא היתה בשום מלחמה – לא 1967, לא 1973, לא 1982, גם לא "קדש", ואני אומר לכם אפילו לא מלחמת השחרור. מכה כזאת על העורף מחייבת את ההפעלה של הסעיף שנועד לעזור לעורף. והעורף זקוק לעזרה.
הוא זקוק לעזרה, משום שמדובר לא רק בבתים שנהרסו, וחיים שחרבו, וילדים שנפגעו, ילדים שנפגעו בעוגמת נפש מתמשכת, והטיפול שהילד מקבל לא פותר את זה. כלומר, מדובר כאן לא רק בסיוע חומרי ישיר, אלא בסיוע חומרי שצריך לתת אותו לא ביד קפוצה, אלא ביד רחבה ובנפש חפצה. ברוך השם יש לנו מאין, כי יש כלכלה חזקה, כן, בנינו אותה. והגליל עוד יחזור והוא יהפוך משחור לירוק אם נעשה את מה שצריך, וחייבים לעשות.
יורם מרציאנו (העבודה-מימד):
- - -
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת יורם מרציאנו, פעם ראשונה.
בנימין נתניהו (הליכוד):
גברתי, אנחנו תפקדנו כאופוזיציה אחראית – חברי ואני בליכוד ובשאר הסיעות - ממלכתית, עניינית. סייענו ונתנו כתף במלחמת ההסברה ובסיוע בכל דבר שיכולנו. אני חושב שהחברים כאן התנהגו למופת. תפקידנו הציבורי הוא לומר את האמת, משום שלצערי יהיה עוד סיבוב. יהיה עוד סיבוב, משום שהיעדים הצודקים שהציבה הממשלה עדיין לא הושגו, לא בהשבת הבנים – חיילינו החטופים – הביתה, לא בפירוק ה"חיזבאללה" מנשקו ולא בהסרת אש הטילים. אני אומר זאת לא בהתרסה, אלא בענייניות וביושר. ובאותה מידה אני חייב להגיד: מה שיש לנו כרגע זה הפוגה; הפוגה בין הסיבוב שעבר לסיבוב הבא. בהפוגה הזאת בוודאי נשתמש כדי לשקם את כוחנו ולשקם את ערינו, אבל צריך להבין שזו גם עת שיקום לאויבינו. גם הם יתבצרו, גם הם ישתקמו, וביושר אני אומר – אין מי שימנע מהם; לא הסדר כזה ולא הסדר אחר, אין מי שימנע מהם.
ולכן, דווקא לקראת הסיבוב הבא ודווקא מן המקום הזה, אני רוצה לומר לנסראללה ולפטרוניו באירן: אתם לא תנצחו אותנו; העם הזה גבר על טרוריסטים גדולים מכם וגבר על צוררים גדולים מכם, ונגבר גם עליכם.
אני מאמין שיבוא יום שהמן הרשע המודרני הזה יתחלף בכורש אחר. זה יבוא, אבל עד שהיום הזה יבוא, דעו לכם דבר אחד – העם הזה חזק, הצבא הזה חזק, וגם אם עוד נכונו לנו אתגרים ומאבקים, בסופו של דבר בעזרת השם יהודה תשכון לבטח ועם ישראל ישכון בארצנו לעד. זה המסר שאני שולח לנסראללה ולטהרן, וזה המסר שמאחד את כולנו. תודה רבה לך, גברתי.
מיכאל איתן (הליכוד):
מה זה, מה קורה פה. אין מחיאות כפיים, זה לא בסדר - - -
היו"ר דליה איציק:
חברי החיילים, קצינים, אין זה נהוג. תודה רבה לכם שאתם כאן אתנו, אתם עוד יכולים לשבת, אבל אין זה נהוג למחוא כפיים כאן. תודה לכם. יושב-ראש האופוזיציה, תודה לך. אנחנו עוברים, חברי הכנסת, לחבר הכנסת נתן שרנסקי. אדוני ראש הממשלה, אני יודעת שאתה צריך ללכת, תודה לך על שבאת. חבר הכנסת שרנסקי, ארבע דקות.
עכשיו אתה מבין, חבר הכנסת מיקי איתן, למה לא הערתי להם פעם ראשונה – כי אם הייתי מעירה אחרי פעם ראשונה, היה נראה כאילו אני לא רוצה שימחאו כפיים לראש האופוזיציה.
מיכאל איתן (הליכוד):
אבל לא אלה ולא אלה.
גלעד ארדן (הליכוד):
מיקי - זה לא מעלה אצלו ולא מוריד.
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת נתן שרנסקי, ארבע דקות. אחריו - חברת הכנסת רונית תירוש; חמש דקות. בבקשה. דקה תמתין, יהיה פה שקט. תודה לכם, קציני צה"ל וחיילי צה"ל, שבאתם לבית שלכם.
חברי הכנסת, חבר הכנסת זבולון אורלב. סדרנים. אנחנו מבקשים להמשיך.
נתן שרנסקי (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש - - -
היו"ר דליה איציק:
לא, אדוני, אתה תמתין. יקשיבו לך בכבוד המגיע לך.
נתן שרנסקי (הליכוד):
תודה רבה.
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר - - -
היו"ר דליה איציק:
חברת הכנסת לבנת. בבקשה, אדוני.
נתן שרנסקי (הליכוד):
היום – 33 יום מאז ה"חיזבאללה" התקיף אותנו, ואנחנו השבנו במלחמה; בערך עשרה ימים אחרי נאום הניצחון של ראש הממשלה, וכעשר שעות אחרי הכרזת הפסקת האש, שרק מדגישה שלא השגנו את המטרות שעליהן הכרזנו - החזרת החיילים שלנו ופירוק "חיזבאללה" מנשקו.
המלחמה הזאת הצליחה לנתץ הרבה מיתוסים, ולפחות אחד מהם - אני מאוד שמח שסוף-סוף ניתצו אותו: המיתוס על חולשת העם. שמעתי את זה עוד פעם ועוד פעם מהמנהיגים שלנו, מראשי הממשלה שלנו, בישיבות סגורות, בארבע עיניים - שהעם שלנו חלש. אתם לא מבינים? העם שלנו עייף, הוא לא רוצה להילחם; אין לנו ברירה – היה מסביר לי אחד מראשי הממשלה, אין לנו ברירה, צריך להגיע להסכם עם סוריה מייד ולרדת מהגולן, כי העם חלש ולא מוכן להילחם. וראש ממשלה אחר היה מסביר: תבין, אי-אפשר, אני לא יכול להגיד את זה בפומבי, אבל העם שלנו לא יכול היום להילחם, לא מוכן, לא רוצה, עייף, צריכים לעזוב מייד את גוש-קטיף. ובא הרגע של המלחמה, ואנחנו רואים עד כמה העם שלנו חזק. החיילים בצבא, אנשי מילואים, אנשי העורף – כולם, כל עם ישראל. שמענו מכולם: רק תמשיכו להילחם, אנחנו ניתן לכם את כל התמיכה.
הייתי אצל אחת המשפחות שאיבדו את הבנים שלהן. שמעתי בזמן השבעה איך האבא אומר לנשיא שלנו: אני מתפלל רק לדבר אחד, שהמנהיגים שלנו יפגינו אותה נחישות ואותו כוח שהעם שלנו והבנים שלנו מפגינים.
וכאן בדיוק יש לנו בעיה. אני מסכים, עכשיו עדיין לא הזמן להתחיל עם החשבון, אבל אי-אפשר שלא להגיד, שבזמן שהעם היה כל כך חזק, המנהיגות היתה חלשה. עם כל ההיסוסים, עם כל האי-החלטיות, עם כל התהליך הלקוי של קבלת ההחלטות, עם כל היהירות – היו לנו חולשות; ועכשיו חייבים לעשות חשבון-נפש מהר מאוד, כי אין לנו הרבה זמן.
יש ויכוח על הניצחון - האם לא ניצחנו. תראו, באמת השמדנו את רוב הכוח של ה"חיזבאללה", אבל אתם יודעים, איך אמר הרמטכ"ל שלנו לפני כמה שבועות, כאשר שאלו אותו: מתי נדע שניצחנו; הוא אמר: כשננצח – נרגיש את זה. אז למה לא מרגישים את זה?
וכאן אני יכול להגיד: ב-1967 הייתי רחוק, במוסקבה, מנותק מהמדינה שלנו, מהעם שלנו. לא יכולתי לשמוע את דובר צה"ל, לא יכולתי לשמוע הסברים מלומדים של המנהיגים שלנו, אבל לא הייתי צריך. היה מספיק להסתכל בעיניים של האויבים שלנו, של האנטישמים, ולראות שאולי הם ממשיכים לשנוא אותנו, אבל בטח מתייחסים בהרבה יותר כבוד. וכל אחד מאתנו, כל יהודי בעולם, היה מלא גאווה וכוח. והיום זה לא ככה. ואנחנו חייבים לתקן את זה, לתקן מהר, כי הסיבוב הבא – שדיבר עליו ראש האופוזיציה – הוא מאוד קרוב, כי האויבים שלנו מרגישים את החולשה שלנו.
אז כן, נסיק מסקנות, ננתח את המצב, נתקן את הדרכים שלנו, נטפל בבעיות שלנו, אבל חייבים לעשות את זה מהר, אין לכך הרבה זמן.
היינו עד היום אופוזיציה לויאלית. נדע מהיום איך לבקר ולדרוש שינוי, ושינוי מהר. ואז, אחרי כן, נעשה ביחד מה שכל כך חשוב לעשות – נחזיר לעם ישראל ולכל יהודי בעולם הרגשה של גאווה, של כוח ושל ניצחון. תודה רבה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת נתן שרנסקי. אני מזמין את חברת הכנסת רונית תירוש.
רונית תירוש (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח בתנחומים למשפחות השכולות אשר איבדו את יקיריהן מאז ה-12 ביולי, יום תחילת הלחימה שנהרגו בה 158 ישראלים, בהם 117 חיילים ו-41 אזרחים.
אני רוצה לאחל רפואה שלמה ובריאות טובה לכל הפצועים, הן בצה"ל הן מהאזרחים בעורף, לחזק את כוחות הביטחון וההצלה, את חיילי צה"ל בשירות מילואים ובשירות סדיר, את מפקדי צה"ל, את המטה הכללי, את הרמטכ"ל, את שר הביטחון, את ראש הממשלה ואת הממשלה כולה. אני רוצה לחזק את ידיהם של תושבי הצפון, אשר הפגינו במהלך הלחימה איפוק, אומץ לב ואזרחות למופת.
כולנו תקווה שנוכל בקרוב לראות גם בשובם של חיילי צה"ל החטופים, אלדד רגב, אהוד-אודי גולדווסר וגלעד שליט, שנזכה לראותם שבים אלינו ואל חיק משפחותיהם בריאים ושלמים.
אני חושבת שהמלחמה הזאת אפשרה לנו לראות את ישראל במיטבה; זאת היתה שעתה היפה של מדינת ישראל, בבחינת ישראל ערבים זה לזה.
ההתגייסות של המגזר השלישי – נמתחו עליה גם ביקורות כאלה ואחרות, כאילו לא היה צריך לעשות מעשה, והן אינן במקומן. אני חושבת שההתגייסות היא קודם כול צורך של האנשים עצמם, בעורף, אנשים שאינם בקו החזית וחשים צורך עז לתרום, להיקרא גם הם בצו-8 ולסייע. זאת היתה דרכם של מפעלים, של אנשים פרטיים, שפתחו את כיסם, את לבם ואת בתיהם מתוך רצון לתרום את תרומתם הן לצה"ל הן לתושבי הצפון עצמם.
בהיותי בדרג הביצועי של הממשלה, כאשר שימשתי מנכ"לית משרד החינוך, התרבות והספורט, ראיתי את הדרך שבה התירו משרדי הממשלה את החסמים ואת המכשלות ומצאו דרכים יצירתיות לקצר לוחות זמנים כדי לסייע לרשויות המקומיות, ודרכן לתושבי הצפון. ראיתי את משרד האוצר, את משרד הפנים ואת משרד הבינוי והשיכון מעבירים מאות מיליוני שקלים ל-91 יישובים בצפון. משרד האוצר פתח מסלול ירוק לעצמאים ולשכירים, אבל בעיקר לעסקים הקטנים, כדי לסייע להם לקבל את התקציב ולשלם לשכירים את משכורותיהם. ראיתי את אנשי מס רכוש, עוד בטרם שככו הרעש והאבק מנפילת ה"קטיושות", מסתובבים באתרים ההרוסים עם השמאים כדי לתת מענה מיידי לתושבים שביתם ורכושם נפגעו.
ראינו את השלטון המקומי מסייע אף הוא, אבל אני רוצה לציין דווקא את השלטון המקומי במרכז הארץ ובדרומה, אשר סייע בקליטת משפחות ויישובים שלמים באתרים שהוקמו לצורך זה באזורים אלה. אני רוצה להודות לכבאים, לאנשי מגן-דוד-אדום ולמשטרת ישראל.
אני רוצה לומר שהסולידריות הזאת היא שנותנת לנו את הכוח להמשיך להתקיים ולהפגין את הרוח שיש לנו אל מול הניסיון להחליש אותו, לא רק מ"החיזבאללה", אלא גם מגורמים בתוכנו, שמוצאים את הזמן המוזר הזה להתחיל לבקר ולשלוח חצי ביקורת לרמטכ"ל, לאלוף פיקוד הצפון, לשר הביטחון ולרבים אחרים, שכל כך חשוב לחזק אותם דווקא עכשיו, כשהצבא שלנו נלחם.
אני חושבת שהתקשורת עשתה את מלאכתה. אני לא בטוחה שאני אוהבת את הדרך שבה היא עשתה זאת, אבל זאת מלאכתה, זאת עבודתה, והיא עשתה זאת. אני מצטערת על שלא היה מי שעצר אותה. אני מצטערת על ריאיון שנתן הרמטכ"ל. אני לא חושבת שזה היה המקום והזמן להתראיין. בזמן לחימה עליו לדאוג לצבא, ולא צריך לתת תשובות לכתב כזה ואחר על שאלות נוקבות, בוטות, שאינן במקומן ואינן בזמנן. אני חושבת שבשם הדמוקרטיה הפכנו לאנרכיה.
אם כולנו הולכים לעשות חשבון נפש, וחשבון נפש ודאי נעשה בדרגים שונים ובתחומים שונים, גם התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש על חצי הביקורת ששלחה בזמן לא נכון. בעניין הזה אני חושבת שהיינו צריכים להיות חכמים, ולא רק צודקים.
אני לא חושבת שהיתה עוד ממשלה בישראל שמאז כינונה עוד לא הספיקה – איך אומרים – לחמם את הכיסא, ועמדה במשימה כל כך קשה, של מלחמה כל כך מורכבת. בימים אלה ממשלתו של ראש הממשלה אולמרט מציינת מאה ימים. לא היה מאז קום המדינה מישהו שהיה צריך להתמודד עם לחימה כל כך קשה, כאשר אירוע רודף אירוע, כמו הממשלה הזאת מאז כינונה.
אנחנו צריכים לזכור שהמלחמה עדיין לא תמה, על אף ההסכם להפסקת האש. אני קוראת לכולנו להתאפק, לא להתלהם, להמתין עם הביקורת לפורומים המתאימים ולוועדות המתאימות, שוודאי תקומנה לאחר הלחימה.
אנחנו צריכים עכשיו לחשוב על העתיד, לחזק את תושבי הצפון ולסייע להם כלכלית – לבעלי העסקים הקטנים והגדולים, לעצמאים ולשכירים, כדי שישובו לעמוד על רגליהם לאחר המלחמה. אנחנו צריכים גם לא לשכוח את תושבי קו העימות בדרום, ונדמה שאנחנו שוכחים אולי גם את מצוקותיהם.
אני קוראת לתושבים בכל רחבי הארץ, מייד עם סיום הלחימה, כאשר נוודא שהפסקת האש אומנם מחזיקה מעמד, ובהתאם להוראות פיקוד העורף, לשוב לפקוד את אזור הצפון היפה, על כל מתקניו, אתריו, בתי-האירוח והאנשים הנפלאים שגרים בו.
לסיום אני רוצה כמובן להזכיר את מערכת החינוך. אנחנו עומדים כשלושה שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים. זאת לא תהיה פתיחה קלה; רק בצפון נפגעו 30 מוסדות חינוך. אזכיר רק את תיכון "דנציגר" בקריית-שמונה, שחווה פגיעה ישירה של שלוש "קטיושות", ואלה הרסו 20 כיתות מתוך 32 כיתות שיש בו – וזאת רק דוגמה.
אני בטוחה שמשרדי הממשלה, ובראשם כמובן משרד החינוך, אבל בסיוע מסיבי של משרד האוצר, ימצאו את הדרך המהירה לשקם את מוסדות החינוך שנפגעו ולתת – ואני יודעת שכבר ניתנו תקציבים ממשרד האוצר – משאבים לטיפול בחרדות התלמידים ובמצוקות של מה שנקרא בעגה המקצועית פוסט-טראומה. אני מאחלת לכולנו ימים שקטים יותר.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה. אני מזמין את חברת הכנסת אורית נוקד.
אורית נוקד (העבודה-מימד):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ראשית ברצוני לשלוח את תנחומי העמוקים למשפחות אשר שכלו את יקיריהן בלחימה ובהפגזות הרצחניות על הצפון. הלב נשבר לרסיסים. מי ייתן ולא תדעו עוד צער.
ברצוני לשלוח איחולי החלמה מהירה לפצועים, לשלוח ברכת חזק ואמץ לחיילינו בכלל ולחיילינו בלבנון בפרט, ולאחל את חזרתם המהירה של אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט.
לאחר הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף הבוקר – ועל כך יש לברך – מתחילים להתפזר ענני המלחמה אשר כיסו את שמי החברה והעם בישראל יותר מ-30 ימים, אך על כולנו לזכור כי עד שיחזרו חיילי צה"ל מלבנון תעבור עלינו תקופת ביניים מתוחה ורגישה.
נדמה לי שתסכימו אתי, שתגובה על מתקפת "חיזבאללה", שהיתה פגיעה בוטה ומובהקת בריבונות ישראל, היתה הכרחית. אך מה שהתחיל כמבצע צבאי הפך למלחמה רבתי. נכון, ניתן ואף צריך להתווכח ולשאול שאלות נוקבות על הטקטיקה ועל ההתנהלות של המדינה ושל צה"ל בשורה של נושאים קשים. אך מן הראוי כי כל אלו לא ייעשו עכשיו, ולא יפגעו בלכידות שלנו, כל עוד חיילינו שם.
חברי חברי הכנסת, כשם שלא יכול להיות ויכוח על צדקתנו אל מול האסלאם הקיצוני, המבקש להשמידנו ולפגוע בעולם החופשי כולו, אם חפצי חיים אנו חייב להתנהל דיון ציבורי פתוח על הדרך שבה הלכנו ועל הדרך שבה עלינו ללכת בהמשך. דיון זה חייב לבחון מה הושג במלחמה, הן בשדה הקרב הצבאי והן סביב השולחן המדיני. דיון זה חייב לבחון גם מה לא הושג במישור המדיני ומה הסיכונים הצבאיים אשר אנו ניצבים לפניהם בעתיד, וכן כיצד עלינו להיערך לקראתם תוך הפקת הלקחים המתבקשים. דיון זה חייב לנגוע בעצבים הרגישים ביותר של הצבא והחברה בישראל. דיון זה חייב להיות דיון מעמיק וכולל הנוגע בהקשרים רחבים יותר של הסכסוך, כגון עמדתנו ביחס לעולם המערבי בכללותו, המורכב מדעות שונות ומגוונות.
דיון זה חייב להיות דיון מעמיק בנוגע לשאלות החברתיות הקשות אשר עולות עם דמדומי המלחמה, לקושי ולסבל הרב אשר היו מנת חלקו של העורף. בהערפת שבחים על העורף אין די. רק צמצום פערים ונטיעת התחושה בקרב האזרחים כי המדינה מקיימת את חובותיה כלפיהם, יוכלו לממש את הצדק החברתי ולתרום לעמידתה האיתנה של החברה בישראל.
הדיון שיתקיים חייב לבחון את יחסה של המדינה והחברה לאזרחיה בני הדתות והאוכלוסיות השונות.
דיון זה חייב להתנהל בצניעות ובאיפוק ולא מתוך יהירות ונחרצות לגבי כוחנו ותוצאות המלחמה.
רק חיטוט כואב ומייסר בפצעים הפתוחים ובצלקות אשר טרם הגלידו יאפשר טיפול אמיתי ויעיל במה שזקוק לטיפול שכזה. לשאלות רבות אלה נצטרך להידרש כולנו בימים ובשבועות העתידים לבוא. היום, מעל במה זו, ונוכח העובדה כי חיילי צה"ל עדיין נמצאים בשטח לבנון, אני קוראת לכולנו לנהוג באיפוק בכל הנוגע לשאלות הרבות העולות עם סיומה של המלחמה.
עם זאת, יש נושא שבו אין שאלות, יש בו אך ורק תשובות, ותשובות אלו מסתיימות בסימני קריאה נחרצים. שיקום החברה בכלל ושיקום הגליל ופיתוחו המואץ בפרט הם התשובה היחידה על ההרס והחורבן שהותירה אחריה המלחמה. על מנת שתשובה זו לא תישאר ססמה חלולה ואות מתה בדברי הימים של הכנסת, עלינו להביא לשינוי משמעותי בחלוקת המשאבים ובקביעת תקציב המדינה לשנת 2007.
משימה לאומית זו תגשים את מטרתה אם תיגע בכל תחומי החיים ותגיע בראש ובראשונה לאנשים. השקעה אמיתית בגליל פירושה פחות דיבורים והרבה יוזמות ומעשים שמלווים בהקצאת משאבים ותקציבים. השקעה אמיתית בגליל תהווה סוף-סוף מימוש וקיום החלטות ממשלות ישראל לדורותיהן. השקעה אמיתית בגליל עשויה להוות ניצול השבר לטובת שידוד מערכות, חיזוק התושבים וצמצום המרחק בין הפריפריה למרכז. תודה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחברת הכנסת אורית נוקד. אני מזמין את חבר הכנסת שלמה בניזרי.
שלמה בניזרי (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, דיברו פה במשך השבוע האחרון, כלומר יצאו מהקונסנזוס שכולנו ליווינו אותו במשך החודש האחרון - כאשר יורים לא מדברים, לא מבקרים, ובאמת סוף-סוף החברה הישראלית אכן גילתה בגרות. אבל אצלנו בגרות היא בגרות חלקית. אנחנו לא מסוגלים לגלות בגרות לאורך זמן, אלא מייד - ועדות חקירה בין-לאומית ולאומיות וממלכתיות. מה זה הדברים הללו? החיילים בלבנון ואנחנו באים ומתחילים להתכסח בינינו.
גם אני בעד לבדוק. אין ספק. צריך לבדוק. היו פאשלות, גם מדיניות וגם ביטחוניות. אני חבר בוועדת המשנה לשירותים חשאיים, וליווינו את המלחמה בחודש האחרון יום-יום. ישבנו עם המטכ"ל יום-יום, קיבלנו את כל הדיווחים וראינו. כשיש מלחמה וכשמלחמה נכפית עליך, ודאי שעושים טעויות, גם טעויות מדיניות. גם צריך לבדוק, אין ספק. למה? כי המלחמה הבאה נמצאת בפתח. האויב כבר זיהה את החולשה שלנו. יש היום סוג של מלחמה חדשה - מלחמת טילים ארוכי טווח, קצרי טווח. יש בוודאי חולשות שאנחנו צריכים לבוא לתקן אותן מייד. אבל מה ההתלהמות הזאת?
חוץ מזה, מה התבוסתנות הזאת וההלקאה העצמית, שאנחנו מפסידנים, שהפסדנו? מה זה הפסדנו? מה זאת אומרת? כמעט החרבנו חצי לבנון. אנחנו נלחמנו, ובמלחמה בוודאי יש אבדות. במלחמת ששת הימים המהוללה לא היו לנו מאות ואלפי הרוגים? במלחמת יום כיפור לא היו אלפי הרוגים? מלחמה. במלחמה כזה וכזה תאכל החרב. אז מה אנחנו ישר עושים דיונים בשידור ישיר, ומי אלה השופטים? ויהי בימי שפוט השופטים - דור ששופט את שופטיו. מילא, אנשים מבינים. כל אוחז מיקרופון בידו, או כל איזה לבלר בא ומבקר ומעמיד את הרמטכ"ל, כפי שאמרה חברתי לפני כן, מבקר את הרמטכ"ל ומבקר אחרים. מי שמכם לשר ולשופט לבוא ולבקר ולפגוע בביטחונה של מדינת ישראל?
למדתי מנסראללה הרבה דברים. אנחנו רואים את נסראללה, כמה שהוא חיה רעה מהבחינה הזאת, אבל שימו לב, כל תבוסה שלו הוא יודע לצייר כניצחון.
מה המסר שמקבלים הורים ששכלו את ילדיהם? אני לא יודע כמה יצא לחברי פה, בטח רבים פה ניחמו אחרים - כשאתה מגיע לבית הורים שכולים אבלים, שאיבדו את ילדם, ואנחנו אומרים להם שהפסדנו וזה היה לשווא, וחקירות והכול, מה אומר האבא הזה? גם איבד את בנו וגם הפסדנו. איזו תחושה אנחנו נותנים לאנשים?
מה המסר שאנחנו משדרים לאויב? הפסדנו, פראיירים, אכלנו אותה. ארגון גרילה של 400 אנשים בסך הכול בסדיר שלו, עם 8,000 מילואים, הצליחו לעשות לנו - הפסדנו. מי הפסיד? למה הפסדנו? איך אמר יעקב לבניו? למה תתראו, אל תראו פחד, תראו עוצמה, תשדרו גבורה. זו הייחודיות של העם היהודי. ובדור שלנו מכניסים ומטילים מורך בתוכנו, בתוך החברה.
ואם אתם מחפשים באמת אשמים, תאמינו לי, זה לאו דווקא בממשלה הזאת. זה התחיל בחטא הגדול והנמהר של אהוד ברק, שאני הייתי שר בממשלתו. היחיד שהעז להתנגד ליציאה מלבנון, כי ידעתי שנשלם עליה, היה אני, אף שכיסחו אותי אחר כך. אבל אמרתי שזה יביא את האינתיפאדה, וקיבלנו, קיבלנו את מה שקיבלנו עכשיו. שש שנים. איפה השר מופז שהתנגד עכשיו או הביע הימנעות? שש שנים הוא היה רמטכ"ל, גם שר הביטחון. מה הוא עשה? איפה היה אריאל שרון? מה פתאום עכשיו אנחנו נופלים על הממשלה הזאת.
לא שאין לי ביקורת. גם לי יש ביקורת, אבל, רבותי, ביקורת - לא כשיורים. אנחנו צריכים רגיעה. צריכים לאחד את החברה, אם לא, בסוף לא "חיזבאללה" יפורר אותנו, אלא אנחנו נפורר את עצמנו.
רק מלת עידוד לסיכום. חוץ מהיותי חבר כנסת, אני יכול להשתמש במקורות שלנו בתור רב. אתם יודעים שהגמרא - רבותינו דיברו דברי נבואה כבר לפני 1,700 שנה, כשנחתם התלמוד הבבלי. הגמרא במסכת סוטה, דף מ"ט, ובמסכת סנהדרין, דף צ"ז, אומרת דברים נפלאים. אנחנו רואים אנשים שבורים, הכול הרוס - הרס, חורבן, כמעט 160 משפחות אבלות היום במדינת ישראל. וחז"ל גילו לנו דברים, לפחות מלת עידוד, עם כל השחור שמציירים לנו פה. חז"ל אומרים: עקבתא דמשיחא, בימים לפני בוא המשיח - אני לא משיחיסט, אני מאמין פשוט מאוד - החוצפה תשׂגה.
חשבתי על זה – מה פירוש החוצפה הזאת תשגה. יש ביטוי ישראלי כזה; כל מקום שאתה הולך אליו, אומרים: החוצפה הישראלית. אף פעם לא חשבנו על זה. החוצפה תִשגֶה, היוקר יאמיר, בת קמה באמה, בן מנוול אב, חוכמת הסופרים תסרח. אוהו, איזה סירחון יוצא מהחוכמה של הסופרים האלה היום. בית הוועד יהיה למינות, לזנות, בר-מינן.
יש משפט שזעזע אותי בשבוע שעבר כשקראתי אותו. מה הגמרא אומרת לנו שם? שימו לב למשפט מלפני 1,700 שנה. הגמרא אומרת שם: לפני בוא המשיח – שימו לב מה יקרה – "בית הוועד יהיה לזנות, הגליל יחרב", הגולן יישם. כל שנה אני יוצא עם בני משפחתי לגולן, אני מסתובב שם, ואין לך מקום לזוז בפארק אחד אפילו. השנה – אדם אחד לא ראינו. "אנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו" - מה זה "אנשי גבול"? רש"י מסביר: אותם אנשים שגרים בגבול וייאלצו, ממוראות המלחמה, לברוח מביתם למרכז הארץ, "ולא יחוננו", לצערנו הרב, הממשלה לא תמיד עושה דברים למען אותם אזרחים.
עם כל החושך שאנחנו רואים: "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים". לפעמים אתה רואה יום חשוך, ערפל, עננים, אתה לא מזהה כלום. פתאום העננים זזים, "ועליך יזרח ה'". פתאום אנחנו רואים נקודת אור, של השמש, "וכבודו עליך יראה". המלים של הנביא, המלים הנפלאות האלה, הן המסר שאנחנו שולחים לעם ישראל, כמו שאמר רבי עקיבא כשראה שועל יוצא מבית קודש הקודשים, והיה צוחק. שאלו אותו, על מה אתה צוחק? בית-המקדש חרב. אמר להם: כמו שהתקיימה הנבואה "ציון שדה תחרש", כך כתוב: עוד ישבו זקנים בירושלים. אז תתקיים בה גם הנבואה שבעזרת השם נזכה לגאולה בקרוב, אמן ואמן.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת שלמה בניזרי. אני מזמין את חבר הכנסת אביגדור ליברמן.
אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, זה לא הזמן לחשבון נפש; עדיין חיילים שלנו נמצאים בלבנון, ועדיין אנחנו קוברים את הנופלים. אבל גם מזה אי-אפשר לברוח. אם לא היום, אולי מחר, מקסימום בשבוע הבא, נצטרך לעשות חשבון נפש. גם בנושא הזה הייתי רוצה להתחיל לאו דווקא ממלחמה למלחמה, אלא יותר בקביעת סדר-היום שהוא בקונסנזוס ועונה על הצורך של המדינה להתארגנות מחדש.
לפי דעתי, יש ארבע נקודות שחייבות להיות בראש סדר-היום הציבורי: ראשית, השבת חיילינו השבויים הביתה; שנית, שיקום הצפון; שלישית, התארגנות הרבה יותר טובה של צה"ל לעימות עתידי, שהוא בלתי נמנע; הנקודה הרביעית היא הפקת לקחים יסודית ורצינית.
כולם כבר דיברו לפני וניתחו מה היה ואיך היה, ואין טעם לחזור על דברים של אחרים. אני הייתי מעיר כמה הערות על מצבנו, על המצב שנקלענו אליו. ראשית, ראש הממשלה חייב לגלות מנהיגות. הוא חייב להגיד קדיש על תוכנית ההתכנסות. בלי זה אי-אפשר להתקדם. קודם כול, כרגע, חייבים לשמור על אחדות העם. מבחן המנהיגות הוא להגיד "טעיתי" גם כאשר אתה ראש הממשלה. לכל הפחות צריך להגיד שהנסיבות השתנו לחלוטין. זה לא זמן למחלוקת פנימית. לא צריך להוסיף על המחלוקת הפנימית, ותוכנית ההתכנסות חייבת לרדת מהפרק.
הדבר השני שאני רוצה להעיר לראש הממשלה הוא שאין צורך להכניס לדיכאון – המצב באמת מספיק רציני גם בלי זה, אבל אין צורך למכור לעם שטויות, אשליות ולוקשים. כשראש הממשלה מדבר על הניצחון המזהיר בשדה הקרב ובשדה המדיני, הוא לא רציני. אני לא רוצה אפילו להביע את דעתי; מי שראה אתמול בבוקר את כל רשתות הטלוויזיה בארצות-הברית, מי שראה את העיתונות, אפילו את העמוד הראשון של ה"ניו-יורק טיימס" – מבין. אני לא רוצה לחזור על כל מה שנכתב ונאמר שם. זה ממש ממש לא מחמיא לנו. כאשר אני שומע פרשנות ברשת FOX, שבסך הכול אינה עוינת את מדינת ישראל – אני הייתי מציע לראש הממשלה קצת יותר זהירות וקצת יותר צניעות.
דבר נוסף, שהוא בולט מאוד – דיברו הרבה על היעדים שהממשלה קבעה והשיגה, או לא השיגה. יש פה הרבה פרטים טכניים – הדבר הבולט הוא הנושא של סוריה, הקשר של סוריה וההזרמה היומיומית של נשק מסוריה לכיוון "חיזבאללה". אי-אפשר להתעלם מזה. גם האמירות שהיו בימים האחרונים מכיוון סוריה, ההצהרות האחרונות, ההסתה. אני הייתי מציע שנתייחס לזה ברצינות ונעקוב ביתר קפידה אחרי מה שקורה שם.
דבר נוסף שיש לעשות הוא שיקום הצפון. ראש הממשלה חייב להבין שאי-אפשר לעשות זאת בכלים קונבנציונליים. מה שדרוש פה הוא חקיקה או הטלת אחריות מיוחדת, כמו שהיה בתקופת העלייה הגדולה. כאשר התחילה העלייה בשנת 1989, הוקם קבינט עלייה, התקבלה חקיקה מיוחדת, חוק הוול"לים - ועדות לבנייה למגורים - הזרימו תקציבים מיוחדים. אותו הדבר צריך לעשות לגבי שיקום הצפון. חייבים למנות שר אחראי לכל הפרויקט של שיקום הצפון. צריך לקבל חקיקה מיוחדת ולהקצות משאבים מיוחדים. אי-אפשר אחרת במצב שנוצר. אם נלך בדרך של הביורוקרטיה הרגילה שלנו, שום דבר לא יזוז. לאנשים ששרדו חודש במקלטים אין זמן לחכות.
דבר נוסף שאנחנו חייבים לעשות קשור לכל התפיסה שלנו – לא הביטחונית, אלא של כל הפעלת תעשיות הביטחון של מדינת ישראל, התעשייה הצבאית ורפא"ל. הרי ידענו שהנשק הכי קטלני – וראינו את זה, לצערי, ושילמנו על זה מחיר רב ביותר היום בלבנון – הוא הנ"ט. אין שום סיבה שתעשיות הביטחון במדינת ישראל לא יקבלו תקציבים מיוחדים כדי לפתח תשובה טכנולוגית אמיתית לנ"ט. בלי זה אי-אפשר להתקדם הלאה, כמו בנושאים אחרים. למשל, בזמנה הוקפאה תוכנית מיוחדת לפיתוח מערכת יירוט "קטיושות" – לא טילים בליסטיים אלא תשובה גם לרקטות פשוטות יותר, "קטיושות" למיניהן, "גראד" וכדומה. אני לא מבין למה מערכת הביטחון הסכימה להקפאת תקציבים שהיו מיועדים לזה. חייבים למצוא פה תשובות טכנולוגיות.
דבר נוסף, שגם עליו אין לי תשובה, הוא השאלה למה לא הופעלה תוכנית מל"ח בנושא של פינוי תושבי קו העימות. אני יכול לגלות לך, אדוני היושב-ראש, שבשנת 1996, בהיותי מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הכנתי תיק שלם ומסודר לעניין פינוי תושבי קו העימות, ובו ספירת החדרים באכסניות נוער, באולפנות, בישיבות, ספירת כלי התחבורה הציבורית והפרטית שעומדים לצורך מבצע זה וכיוצא באלה. כל מה שהיה צריך לעשות הוא להוציא את התיק הזה מהמדף ולהפעיל. כל מה שקרה פה בהפעלה, בטיפול בעורף, בהחלט מעורר שאלה גדולה. יש פה הרבה תהיות, הרבה מאוד שאלות, ואין שום תשובות.
דבר נוסף שהייתי מציע לראש הממשלה – ואני מדבר עם הרבה יהודים טובים ברחבי העולם: יש כמיהה, יש הזדהות, אנשים רוצים לעזור. אם ראש הממשלה היה פונה אל טובי היהודים ברחבי העולם, לא היה צורך בתרומות. אני בטוח שכל אחד מהם יהיה מוכן להשקיע פה ולהקים מפעל. הייתי מקים כוח משימה כלכלי מיוחד, שהיה פונה לעשירי יהדות העולם ומבקש מכל אחד מהם להקים מפעל; אל תביאו תרומות, תביאו עוד מקומות עבודה. תביאו מפעל לצפון, תביאו מפעל לדרום. אין שום סיבה, אפשר לגייס – ואני אומר זאת מהיכרותי הדלה – מאות אנשים. ראש הממשלה יכול לגייס פה אלפי אנשים.
כל הנושא של המקלוט חייב לעבור מהשלטון המקומי לפיקוד העורף. השלטון המקומי לא מסוגל להתמודד עם זה, לא מבחינת הכלים ולא מבחינת התקציבים.
מה שראינו במערכה הצבאית הזאת זה דבר בלתי נסבל מבחינת היכולת שלנו להסביר את הדברים לעולם. כמו רבים אחרים עברתי מתחנה לתחנה, מרוסית לאנגלית, לעברית, וראיתי דבר חד-סטרי, מאוד מגמתי, בלי יכולת לתת תשובה אמיתית.
לכן, אלה הדברים שחייבים לעשות ברמה פוזיטיבית.
יש עוד כמה הערות שהייתי רוצה להעיר, וגם פה צריך שינוי בתפיסה ובחקיקה. ראשית, בנושא של ההזדהות עם הטרור והאויב. ואני לא רוצה להתלהם ולהצית אש. זה דבר בלתי נסבל שאדם שנסראללה רצח לו שני ילדים והוא יוצא לטלוויזיה ואומר: נסראללה אחי, ושני הילדים שלו שהידים - והוא יקבל ביטוח לאומי, כי הוא נפגע מפעולות איבה. הדעת לא סובלת את זה. צריך שינויי חקיקה. יושבים פה שני שרים, ואני אומר לכם שזו אחריות הממשלה. אני, כאופוזיציה, לא רוצה להוביל את זה, אבל הממשלה חייבת למשול. היא חייבת לשים דברים ודגשים נכונים. לא יכול להיות שאדם, אחרי שהכריז על שני בניו כשהידים, יקבל ביטוח לאומי מכספי משלם המסים - - -
רונית תירוש (קדימה):
- - -
אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):
זה לא המקרה היחיד, ראינו עוד כמה מקרים כאלה.
גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד):
זה שצריך שינויי חקיקה אני מסכים אתך - - -
נסים זאב (ש"ס):
שילך לנסראללה, ללבנון. תהיה הזדהות טוטלית שם.
אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו):
תסכימו אתי שהשאלה אם הוא ראוי להיות אזרח - - -
גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד):
- - -
היו"ר יצחק זיו:
אני מבקש להפסיק את הדו-שיח. תודה לכולם.
אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):
דבר אחרון: מה שלמדנו מההיסטוריה שלנו, בדרך כלל, לצערי, הבעיות שלנו לא היו עם האויבים מבחוץ. רוב הבעיות שלנו הן מהמחלוקות מבפנים, ואני מבקש מהממשלה: האופוזיציה הוכיחה את האחריות, את הממלכתיות והרצינות שלה. עכשיו זו שעה שעל הממשלה להוכיח את האחריות והרצינות ולזכור שאחדות העם מעל לכול. תודה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה לחבר הכנסת ליברמן. חבר הכנסת בני אלון, בבקשה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יצחק זיו:
הודעה למזכיר הכנסת.
מזכיר הכנסת אריה האן:
ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבד להודיע, כי הונחו על שולחן הכנסת מסקנות הוועדה לקידום מעמד האשה בעקבות דיון מהיר בנושא: רצח נשים בשם כבוד המשפחה. תודה רבה.
הודעת ראש ממשלה על המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני
היו"ר יצחק זיו:
חבר הכנסת בני אלון, בבקשה.
בנימין אלון (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בעצב ובצער אני אומר את הדברים הקשים שאומר עכשיו. הייתי בין חברי באופוזיציה כשעמדנו משתאים מול אומץ הלב של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. באמת, לא להפטיר כדאשתקד ולהגיב. הם יכלו לנהוג במורך לב כמו קודמיהם ולהתעלם מהבעיה ולהמשיך ולהתעלם. הם לקחו על עצמם סיכון. אני חושב שראש הממשלה התחיל את המלחמה הזאת עם גיבוי מקיר לקיר ממש של העם היהודי בכנסת הזאת, של חברי הכנסת שמייצגים את עם ישראל, הוא התחיל עם גיבוי בין-לאומי, אבל לצערנו הוא מסיים את זה בצורה שונה לגמרי.
אני מבין את הרגישות. אנשים אומרים שעדיין יש לוויות, עדיין יש כאב, אבל ראש הממשלה הוא זה שהחליט יחד עם ממשלתו שהמלחמה נגמרה ואנחנו נכנסים להפסקת אש. אני יכול לקרוא עשרות ציטוטים מדברי ראש הממשלה עצמו כשהוא אומר שלא יסכים להפסקת אש: "ישראל לא תפסיק להילחם כל עוד כוח בין-לאומי לא יוצב. לא נוכל לנצור את האש כי לא השגנו דבר אם הכוח הבין-לאומי היעיל לא יהיה בתוכו של השטח עם יחידות קרביות. כל האוכלוסייה שסייעה ל'חיזבאללה' בדרום-לבנון והיוותה את בסיס התמיכה שלו", אומר אולמרט, "הועברה כבר ממקומה", והוא מונה עוד הרבה הישגים. לא אחזור על דברים שכבר נאמרו, על התפארות שלא במקומה, על דיבורים וכשלים לאורך הדרך. אבל מה שכואב באמת, זו ההחמצה. ההחמצה הגדולה של רגעי התעלות של אחדות. זה התחיל עם אותו נאום מר שבזמן מלחמה הוא היה צריך להזכיר חשבונות מפלגתיים של התכנסות, וזה נמשך לאורך כל הדרך, לצערי, וגרם למצב מסוכן.
בפירוש הייתי רוצה, עם חברי, להמשיך ולתת גב, אבל האחריות הציבורית מונעת מאתנו לעשות את זה. אנחנו יודעים יותר מדי דברים שמחייבים אי-שתיקה ומחייבים חקירה, כי המלחמה היא בהפוגה קצרה ולא ייתכן שלשלב הבא של המלחמה נמשיך בהנהגה שתנהג בצורה שכזאת גם בעורף וגם בחזית.
יושב כאן שר התיירות, ואני זוכר שב-2001, הזכיר זאת אביגדור ליברמן, העבירה הממשלה נוהל שעת פינוי – אלה היו מסקנות בעקבות "ענבי זעם" - ובנוהל הזה יש חוזים חתומים עם בתי-מלון בכל הארץ, 6,000 מיטות, עם אכסניות נוער, סך הכול 25,000 מקומות, והכול נמצא במגירה. צריך היה להפעיל את זה - עבודה של ארבעה משרדים בתיאום משרד ראש הממשלה. אז כל הכבוד לגאידמק וכל הכבוד לכל מיני יישובים ומדרשות ואנשים פרטיים שהתנדבו, אבל המדינה התייחסה לנושא - כי כשהמדינה עושה את זה, לא באים אנשים עם פרוטקציה שיש להם כוח וקשרים, והם מגיעים ראשונים להתרענן. המדינה יודעת לקחת קודם את הקשישים ואת העולים שאינם יודעים להסתדר ואת כל אלה שזקוקים להתרעננות מיידית.
גם בחזית - שמענו לא מקצין אחד, ברמות הכי רשמיות, שהפעולה שנצרכת כדי להגיע להישג מדיני, כדי לממש את החלטת האו"ם 1559, תיקח כחודש ימים: שבוע של כיתור האויב וכיבוש, ואז שלושה שבועות של ניקוי. איך פתאום זה יכול לקחת 48 שעות? באיזו רצינות אפשר להתייחס לדבר הזה? איך מבזבזים את החודש הזה?
השאלות כואבות, ואני חוזר ואומר, גם ביחס לעורף וגם ביחס לחזית, כשלים זו מלה קלה מדי.
אני פוחד לומר שאותה הערצה שהיתה לי בלב, ולהרבה מאוד מחברי כאן, בספסלים של האופוזיציה, עם התרגשות, כשעמדנו וברגש לחצנו את ידו של ראש הממשלה כשהוא נאם את נאום האחדות, ולקח על עצמו את הסיכון הזה, של לצאת למלחמה – ההרגשה שהיום מלווה אותי היא שאולי הוא לקח על עצמו את הסיכון כי הוא היה חף מידע, כי הוא היה פזיז, כי הוא לא הבין למה הוא נכנס.
וזה חמור, כי אנחנו לפני סיבוב נוסף, ולפני סיבוב נוסף צריך מהר להסיק מסקנות. אני לא בא לדבר על פוליטיקה, ואני לא בא לדבר על מסקנות פוליטיות. אני מדבר על עם שנמצא במלחמה, ולא יכול להיות שבזמן מלחמה נשמע שראש הממשלה פונה לרמטכ"ל ואומר: נכון שלא הוצגה לפני שום תוכנית אופרטיבית, נכון שלא דחיתי שום תוכנית – הרשו לי לצטט את דן מרגלית: "אם אכן כך, אז רק על זה לבד צריך להקים ועדת חקירה, מדוע לא הוצגה בפניך תוכנית אופרטיבית, כי היא הוצגה במקומות שבהם היתה צריכה להיות מוצגת".
לכן אני חוזר ואומר: לא פוליטיקה מנחה אותנו כאן. מנחה אותנו חוש אחריות ציבורית. הייתי שמח מאוד להמשיך לחבק, להמשיך לשתוק, אבל אני יודע מה ההרגשה של אותם חיילים שנתנו את הכול וחזרו הביתה, אני יודע מה ההורים שבניהם לא חזרו הביתה חשים, מה הפצועים חשים ומה כל האזרחים הרבים שיצאו מהחדרים המוגנים ומהמקלטים חשים. הם חווים תחושות קשות, והם מצווים על מי שיכול להתבטא – לעשות זאת, כדי שלא נחזור על מחדלים כאלה בזמן הקרוב ביותר.
הרשו לי לסיים, אדוני היושב-ראש, באמירה, שאני מסכים מאוד עם דברי ראש האופוזיציה: זה היה הפרומו של המלחמה עם אירן. המלחמה הגדולה עדיין בפתח, ואנחנו לא יכולים להקל ראש בסכנה הקיומית הזאת. חייבים מייד – עם כל הכאב – להיערך. כל המסקנות שיוסקו חייבות להיות מיידיות ומהירות, גם אם הן יהיו כואבות. אני מאוד מקווה שראש הממשלה עצמו יוביל לחקירות המתאימות, ולא יברח במשחקים פוליטיים.
היו"ר יצחק זיו:
תודה לחבר הכנסת בני אלון. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק גלנטי, אבל נעשה הפסקה של דקה ונקרא לאחד השרים שייכנס כדי שנוכל להמשיך בדיון. חבר הכנסת יצחק גלנטי יתחיל, והשר כבר ייכנס.
לימור לבנת (הליכוד):
אין מספיק שרים בממשלה. אני מציעה שנמתין. נמתין לשר.
היו"ר יצחק זיו:
הלכו לקרוא לו, הוא נמצא כאן בחוץ.
לימור לבנת (הליכוד):
אני מציעה לא להתחיל.
היו"ר יצחק זיו:
חבר הכנסת גלנטי, בוא. הלכו לקרוא לשר. סליחה, אני מבקש לא להעיר הערות.
לימור לבנת (הליכוד):
מותר לי להעיר הערות.
היו"ר יצחק זיו:
מותר לך להעיר, אבל זאת היתה הוראה.
לימור לבנת (הליכוד):
אני לא נותנת הוראה, אני נותנת עצה, ואפילו עצה טובה.
היו"ר יצחק זיו:
עצה את יכולה לתת. בהחלט. חבר הכנסת גלנטי יתחיל, וכבר הלכו לקרוא לשר.
יצחק גלנטי (גיל):
אדוני היושב-ראש - רציתי לומר גם "רבותי השרים", אבל אין כאן אף שר - כנסת נכבדה, אורחים יקרים, ימים קשים עברו ועדיין עוברים עלינו. הד הקרבות טרם נדם, מתינו לנגד עינינו ודממת השכול זועקת לאל נקם. פצועינו צופים בנו, מבקשים לשאוב עידוד כי קורבנם לא היה לשווא. חיילינו ואזרחינו, ואפילו עיתונאים לבנונים, אומרים לנו: זמן אחדות הוא, ולא זמן לפלגנות, כי אנו נאבקים בשליחי אירן וסוריה צמאי הדם, והם טרם השיבו את חרבם לנדן.
זה המקום לחבק את תושבי הצפון, המייחלים לשגרת יומם. זאת השעה לומר לפצועינו כי נושאים אנו תפילה להחלמתם המהירה. זאת הבמה לשלוח תנחומינו למצטרפים החדשים למעגל השכול, אף שאין לנו די מילות נחמה בעבורם. אני מביע מכאן גם את תנחומי לגברת בן-יזרי, זוגתו של שר הבריאות, אשר שכלה את אחיינה בקרבות לבנון, ושם נגדעו חייו בעודם באבם.
אזרחי ישראל, אתם העורף החזק אשר עיקשותו ועוז רוחו ייצבו את שדרת מנהיגי המדינה. גם נחישותם וגבורתם העילאית של חיילינו עוד יסופרו באור התהילה והמופת שנים רבות בדורות הבאים.
אולם, רבותי חברי הכנסת, הבעיה היא הספקנות המופגנת של הדרג המדיני. דברי אלוף פיקוד הצפון, שההסכם שברירי ומלא חורים, הם עדות מצערת לכך שהסכם זה הוא גבינה שוויצרית, אף שנוצר בניו-יורק ולא בז'נבה.
קראתי את נוסח החלטת מועצת הביטחון; היא קצת מזכירה לי את החלטות ועידת ההסתדרות, שבתקופה אחרת בחיי הייתי ציר בה. וכך אני קורא: "המועצה קוראת", "המועצה ממליצה", "המועצה מבקשת" – רבותי, 19 סעיפים של מלאכת מחשבת, פרי עמלם של דיפלומטים מעונבים, הרבה מלל ומעט תוכן. שולחים לנו כוח יוניפי"ל חמוש במקלות וחסר סמכויות. לא מונעים מהטרוריסטים לחבור לצבא לבנון ולהשתלט עליו, דוגמת "גדודי חללי אל-אקצא" ביש"ע. לא מפרטים מנגנון לפירוק ה"חיזבאללה" מנשקו. מכריזים אמברגו נשק על "חיזבאללה", אבל לא מוודאים קיום מנגנון לשמירת הגבול הלבנוני-הסורי.
אולם, אדוני ראש הממשלה, הדבר הכואב ביותר בהסכם זה הוא מה שאין בו: אין התייחסות אמיתית לחטופים. הם, שהיו ה"קאזוס בלי" שלנו למלחמה הזאת, נשכחו מלב הדיפלומטים המעונבים שם, בניו-יורק. אנו עשויים להוציא את חיילינו מלבנון, פרט לשניים, הנתונים לחסדי אירן, סוריה וה"חיזבאללה". חזרנו לנקודת ההתחלה בלי הישג ממשי בשטח. האם לקח רון ארד לא נלמד?
אנחת הרווחה עם כניסת הפסקת האש לתוקף היא אשליה מסוכנת. אני סבור כי ה"חיזבאללה" ופטרוניו מתייחסים אליה כאל הפסקה מתודית בלבד, לפני סיבוב האש הבא.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבר אמרתי מעל במה זו לא פעם אחת כי ל"חיזבאללה" יש סייענים כאן. נראה כי למפלגת האל, או ליתר דיוק מפלגת השטן, יש חברי פרלמנט לא רק בביירות, אלא גם בירושלים. למקהלת הצעקנים שמצדיקה חטיפת חיילי צה"ל אין אח ורע בשום דמוקרטיה שפויה. נראה כי נציגי האוכלוסייה הערבית בכנסת, שחלק מבני עמם שילם בדם בשל טרור הטילים, בחרו להתעלם מהביקורת הגלויה בכל העולם הערבי נגד ה"חיזבאללה". עצם קיומו של הגיס החמישי הזה כאן בכנסת הוא סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית.
עבאס זכור (רע"ם-תע"ל):
מי שהכריז מלחמה הוא סכנה.
אפי איתם (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אחת, שתיים, שלוש. תוציא אותו.
יצחק גלנטי (גיל):
לצערי, ה"חיזבאללה" נהנה גם משירותי התקשורת הישראלית, אשר לא פעם טיווחה את מטחיו. אין ספק כי יש להפיק מכך לקחים לעימות הבא ולעצב הסכם צנזורה חדש.
אדוני ראש הממשלה, אתמול החליטה הממשלה להחיל קיצוץ רוחב בתקציבי המשרדים, ובכלל זה במשרד החינוך. אני אומר לך, גם על דעת חברי לסיעת גיל, שאין בכך צורך. יש לבטל את הורדת המע"מ, שלא הועילה במאומה לצרכנים בישראל. אפשר להטיל מִלווה פרוגרסיבי, על-פי מבחני הכנסה, למימון חלק מעלויות המלחמה. גם הגדלת הגירעון באופן מדוד וזהיר אינה מלה גסה בעת מלחמה.
אסור שהפסקת האש תהיה אות למתקפה על התקציבים החברתיים. עם ישראל בחר בכנסת הזאת כדי להקים ממשלה חברתית, וכך עשינו לפני חודשים ספורים. אסור שהמלחמה בלבנון תהפוך למנוף של הריסת התקווה החברתית בישראל. תודה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת יצחק גלנטי. אני מזמין את חבר הכנסת שמואל הלפרט.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
יישר כוח.
לימור לבנת (הליכוד):
- - - היה יפה.
יצחק גלנטי (גיל):
הייתי שם.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בראשית דברי אני מבקש לשלוח תנחומים למשפחות השכולות, רפואה שלמה והחלמה מהירה לכל הפצועים, ותפילה לבורא עולם להחזרת החיילים החטופים במהרה.
בפרשת השבוע, פרשת עקב, אנו מוצאים התייחסות אקטואלית למצבנו כיום ולבעיה הדמוגרפית המאיימת. התורה מתייחסת למצב של עימות אפשרי בין העם הקטן לבין המספר האדיר של אויביו, המבקשים להילחם בו ולהשמידו, חס ושלום. ואני מצטט: כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה איך אוכל להורישם. באה תשובת הקב"ה: לא תירא מהם – לא תערוץ מפניהם כי ה' אלוקיך בקרבך. דאגת המיעוט לנוכח הרוב המכריע אינה רלוונטית, אבל זאת בתנאי שכל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות למען תחיון, ורביתם, וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם, וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.
ברצוני לציין את הנסים הגלויים וההשגחה הפרטית שהעם בציון ראה במלחמה הזאת, בעת ש-4,000 טילים ויותר ששוגרו לישראל, והיו יכולים להמיט חס ושלום אסון נורא, גרמו בעיקר לפגיעה ברכוש ולא בנפש.
אדוני היושב-ראש, הולכים ומתרבים אישי ציבור, אישי צבא ופרשנים הרואים קשר ישיר בין מצבה של ישראל בימים אלה לבין הבריחה המבוהלת מלבנון וההתנתקות החד-צדדית מרצועת-עזה. המנוסה מלבנון לפני שש שנים והנסיגה מרצועת-עזה לפני כשנה, ללא הסכם וללא ערבויות ביטחון, הביאו את ארגוני הטרור למסקנה שבהפעלת טרור ממושך ואכזרי נגד אזרחי המדינה יצליחו להבריח אותו מחלקים נוספים בארץ-ישראל ולגרום לבריחה ולנסיגות נוספות.
בעבר הבטיחו לנו כי אם יעזו הערבים להתקיפנו לאחר הנסיגה, הם ישלמו על כך מחיר יקר מאוד. בינתיים לא חדלו אנשי ה"חיזבאללה" וה"חמאס" להתקיף את ישראל, והתגובות שלנו היו מזעריות. ארגוני הטרור המשיכו להתעצם בנשק, בביצורים ובכלי מלחמה מהמשוכללים ביותר. עתה הולך ומתברר כי ההתנתקות וההתכנסות החד-צדדית היו הגורם העיקרי למצב שאליו נקלעה ישראל.
אביגדור יצחקי (קדימה):
כשנהרגים אצלכם כל כך הרבה אתה יכול גם לתת לנו עצות. זה בסדר.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
הדבר צריך להיבדק, כדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
חוצפן. באמת. תפסיק עם זה.
אביגדור יצחקי (קדימה):
- - -
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
זה מה שיש לך להגיד?
אביגדור יצחקי (קדימה):
צריך גם להיות אדם עם קצת מוסר.
היו"ר יצחק זיו:
די, רבותי, אני מבקש.
אביגדור יצחקי (קדימה):
בוא תילחם, ואז תגיד מה שאתה רוצה. באמת.
היו"ר יצחק זיו:
אני מבקש להפסיק את הדו-שיח.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש - - -
נסים זאב (ש"ס):
- - - זהו? מערכת ההסתה שלכם נשמרת?
היו"ר יצחק זיו:
תפסיקו את - - -
אביגדור יצחקי (קדימה):
צריך - - -
נסים זאב (ש"ס):
תסתום את הפה עכשיו.
היו"ר יצחק זיו:
די, תפסיקו להתווכח ביניכם.
אביגדור יצחקי (קדימה):
- - - שקצת יהיו – קצת צניעות.
נסים זאב (ש"ס):
זה הזמן לדבר עכשיו?
אביגדור יצחקי (קדימה):
קצת צניעות, עם כל הכבוד.
נסים זאב (ש"ס):
קצת צניעות.
היו"ר יצחק זיו:
חבר הכנסת אביגדור יצחקי.
אביגדור יצחקי (קדימה):
עם כל הכבוד, "הבריחה מלבנון", "הבטיחו לנו" – מה זה?
היו"ר יצחק זיו:
חבר הכנסת אביגדור יצחקי.
אביגדור יצחקי (קדימה):
יש גבול לכל דבר. הם מומחים לרפואה, והם מומחים לצבא - - -
נסים זאב (ש"ס):
אתה מומחה לכול.
היו"ר יצחק זיו:
חבר הכנסת אביגדור יצחקי, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
נסים זאב (ש"ס):
אתה - - -
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
חבר הכנסת אביגדור יצחקי, גם לך לא תזיק קצת צניעות. גם לך לא תזיק קצת צניעות.
אביגדור יצחקי (קדימה):
זאת לא צניעות.
שמואל הלפרט (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, אנחנו מקווים שתהיה הפסקת אש שתחזיק מעמד בעזרת השם, אולם אסור שהפסקת האש תוביל אותנו לשאננות ולהתעלמות מהסכנה המרכזית והנוראה של אירן. הסכנה הגדולה שישראל עומדת בפניה היתה ועודנה אירן. ה"חיזבאללה" וה"חמאס" הם שלוחות של אירן. אסור לנו להקל ראש שעה אחת באיומים של נשיא אירן אחמדינג'אד, המאיים למחוק, חס ושלום, את מדינת ישראל. אנו חייבים להתייחס לאיומיו במלוא הרצינות.
העם היהודי שילם בעבר הלא-רחוק, במלחמת העולם השנייה, מחיר כבד מאוד על כך שלא התייחס ברצינות לאיומיו של הצורר הנאצי היטלר, יימח שמו. נשיא אירן מסוכן לא פחות לישראל ולעולם כולו, ועלול לגרום למלחמת עולם שלישית.
בנושא אירן חייבת לקום קואליציה בין-לאומית בראשות ארצות-הברית, שלקחה על עצמה את המשימה של מיגור הטרור בעולם, שתילחם נגד מזימותיו של נשיא אירן המצהיר בראש כל חוצות שכוונתו להגיע מוקדם ככל האפשר ליכולת גרעינית. אירן מסוכנת הרבה יותר מעירק, שארצות-הברית חשדה בה בהחזקת נשק כימי בלבד.
על הקהילה הבין-לאומית להבין שזה לא עניין של ישראל בלבד. במשך שנים חשבו שהטרור הוא בעיה של ישראל בלבד. אחרי מה שקרה ב-11 בספטמבר בניו-יורק ואחרי מה שקרה בלונדון מתחילים להפנים בעולם שהטרור הוא בעיה כלל-עולמית שיש להילחם בה בכל הכוח.
אירן אינה בעיה של ישראל בלבד; היא מפתחת טילים ארוכי טווח שיגיעו עד 2,500 ו-3,000 ק"מ – אל כל אחת ממדינות אירופה, הרבה מעבר למדינת ישראל.
אדוני היושב-ראש, בהזדמנות זו ברצוני לציין את כל ארגוני החסד הוולונטריים ואת רבבות המתנדבים אשר פעלו במסגרתם ועשו עבודה נפלאה, במסירות נפש, תוך סיכון עצמי, בשעת המלחמה. ארגונים אלו ראויים לכל הערכה והוקרה על פועלם.
ובסיום: על הממשלה להקים מייד מנגנון יעיל, ללא ביורוקרטיה, שיטפל טיפול ענייני ומהיר בכל אזרחי הצפון שהם או רכושם נפגעו עקב המלחמה. משפחות רבות ועסקים רבים בצפון נתונים במצב קשה מאוד, ועל הממשלה לקבל על עצמה את האחריות לכך וליזום פתרון מהיר שיחזיר אותם למצבם לפני המלחמה. תודה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת שמואל הלפרט. אני מזמין את חבר הכנסת אברהים צרצור.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, בניגוד לאלה שקדמו לי, שהעדיפו לשלוח את תנחומיהם ואת איחולי ההחלמה שלהם לצד אחד, אני מבקש, במלוא הכנות, לשלוח את תנחומי הכנים למשפחות השכולות בלבנון, בפלסטין ובישראל, וכמו כן איחולי החלמה ובריאות לפצועים מכל העמים באזורנו השכול.
האמת היא, שלא ציפיתי שראש הממשלה יעמוד ליד הדוכן הזה ויכריז על כישלונה של המלחמה בלבנון. גם לא ציפיתי שהוא יודה שהמלחמה נגד לבנון הינה טעות אחת גדולה. לא ציפיתי אפילו להבעת חרטה או דאגה מצדו של ראש הממשלה. אבל כן ציפיתי לקצת צניעות, לפחות התנשאות, למעט אמירת אמת, ואולי אולי לקצת דמעות.
הפסקת האש נכנסה היום בבוקר לתוקף לפי החלטת מועצת הביטחון 1701. מה אנחנו רואים מסביב? הרס, הרג, דם, הרבה דם; סבל, יגון, התמרמרות וכעס רב. אפילו בשעות המעטות שלאחר החלטת מועצת הביטחון, ישראל ביצעה את מעשי הטבח הנוראיים מתוך גסות-רוח נגד עצמה ונגד האזרחים הלבנונים.
יותר מחודש אחרי תחילתה מצטיירת מלחמת לבנון כשיעור כואב בהבנת מגבלות הכוח; הבנה שאפילו את "מרכבה", הטנק החסין ביותר בעולם, אפשר להכריע, ואפילו בצה"ל, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, אפשר לפגוע.
אכן, אני מודה שלפני פרוץ המלחמה עצמה ישראל עמדה בפני מצב שבו נדרשה לתת תשובות לגבי חייליה שנפלו בשבי ה"חיזבאללה". ממשלת ישראל נתבקשה להגיב, אבל השאלה שנשאלת עכשיו, לאור הזוועות שהיינו עדים להן לאורך ימות המלחמה, היא אם תגובתה של ישראל היתה נכונה. התשובה הכנה ביותר היא לא ולא. הנה ההוכחה: עוד באותו יום שבו נשבו החיילים, כונסה ישיבת ממשלה. הישיבה היתה קצרה ביותר, ונתקבלה פה-אחד החלטה על מלחמה. לא היה מקום לשאלות, לתהיות, לערעורים. כולם דיברו מהבטן. אף אחד לא דיבר מהשכל. יצרי הנקם גברו, ומכונת הקטל וההרס החלה במלאכתה.
שר הביטחון החברתי היה במלחמה הזאת כמו ילד שמשחק בטנק צעצוע – הוא רוצה רק לירות. לכן, באותו יום יצאה ישראל למלחמה שחשפה, לצערי הרב, את הדבר המכוער ביותר שהישראלים אוהבים – הכוח: להכניס להם, להראות להם, לפגוע בהם, לרסק אותם, לכתוש אותם, לשטח את כפריהם ועריהם, לחסל אותם וכדומה.
שטף פטריוטי ענק שטף את הארץ, ואתו שטפו את כולנו נהרות של דם. השובניזם ותאוות הנקם זקפו ראש. הענישה הקולקטיבית של לבנון לא עוררה כאן כל דיון. האפלה כיסתה על הכול. קהות החושים והעיוורון, שאפיינו את רוב החברה הישראלית בשנים האחרונות, הלכו והתעצמו. אפילו התקשורת ראתה ושתקה עד לשעות האחרונות. מעטים מאוד העזו לשאול, ומי שעשה כן נחשב מייד בוגד.
המדיניות הישראלית, המתבססת על הנחה שאין פרטנר ועל שאיפה הזויה לנהל את הסכסוך באמצעים צבאיים, במקום לסיימו באמצעות הסכם מדיני, הינה מדיניות כושלת. מלחמות ישראל, כמו המלחמה בלבנון ובפלסטין, הופכות לכפויות ולמלחמות אין-ברירה, כיוון שישראל לא מנסה להתמודד עם המשברים באמצעים מדיניים, ולא בוררת בין חלופות כלשהן, אלא משמשת חותמת גומי לתוכניות מגירה הרפתקניות שנכפות על-ידי הממסד הצבאי.
הגיע הזמן שאזרחי ישראל יפנימו כי כוח ועוד כוח אף פעם לא יביאו לביטחון אמת. גם לא ההיתלות באינטרסים הנזילים והמתלקחים של אימפריאליזם כזה או אחר במזרח התיכון. הגיע הזמן שעם ישראל יבין כי קיומו קשור בטבורו במימוש זכויותיהם של עמי האזור, ובראשם העם הפלסטיני. אחרת, המלחמה הזאת תהיה, כקודמותיה, חוליה בשרשרת דמים שלא תוביל לשום מקום. תודה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת אברהים צרצור. חבר הכנסת חנא סוייד.
חנא סוייד (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית, אני רוצה לברך על הפסקת האש שהושגה בין ישראל לבין לבנון. אני חושב שכל אזרח, גם בישראל וגם בלבנון, היה שמח היום, והיתה ציפייה בשעה 08:00 שאכן הפסקת האש תכובד. אני מקווה שהיא באמת תכובד.
מעל הבמה הזאת אני רוצה להציע לממשלת ישראל, לראש הממשלה, להחיל את ההסכם שהושג במועצת הביטחון גם על עזה, גם על פלסטין. גם בין ישראל לפלסטין מגיע וחייב להיות הסכם דומה, שעל-פיו גם ישראל וגם הפלסטינים ינצרו את אשם וייכנסו למשא-ומתן על כל הנושאים הפתוחים והעומדים על הפרק.
אני גם רוצה לקרוא לממשלה לקיים וליישם את ההסכם שהושג - שלא תהיה מראית עין, אלא שכולם, ובעיקר מדינת ישראל והצבא, יכבדו את ההסכם הזה, ולא יחפשו דרך כלשהי שלא לקיים אותו כלשונו. זה חשוב מאוד.
חשוב מאוד לחפש דרך לסגת מלבנון ולא להעמיק או להאריך את השהייה בלבנון, כי אנחנו יודעים שככל שכיבוש מתארך, קשה יותר לסיימו. לכן הנסיגה - לאפשר למיליון עקורים בלבנון לחזור ליישובים שלהם, וזה יאפשר גם למיליון אזרחים בצפון ישראל, בגליל, לחזור לחיים נורמליים וטבעיים. מגיע לאוכלוסייה בגליל, בצפון ובחיפה, שספגה כל כך הרבה בתקופה הזאת - חלק גם כתוצאה מהפקרות שהראתה הממשלה כלפי האזור הזה במשך המלחמה - מגיע גם לה לחזור לביתה ולחיות חיים נורמליים.
כמובן, יש לפתוח מייד במשא-ומתן על מנת להחליף את השבויים.
מהיום הראשון התנגדנו למלחמה הזאת, אנחנו חשבנו מראש שהיא לא תועיל. והנה, אנחנו מוצאים את עצמנו היום בחזרה ב-square one, בריבוע הראשון. אמרו: נשתק את ירי ה"קטיושות". אנחנו רואים שזה לא קרה. אמרו שיחזירו את השבויים - שום דבר לא קרה. מי שחשב שהכניסה למלחמה הזאת היא מין ניסוי בתנאי מעבדה, שבו אפשר לנטרל את הכול - התבדה. כי מלחמה היא לא ניסוי במעבדה. במלחמה יש פגיעה באזרחים, באוכלוסייה אזרחית, וראינו את מספר מקרי הטבח שהיו בלבנון וגם את הפגיעות שהיו באוכלוסייה הערבית והיהודית בצפון הארץ. או שחשבו שהמלחמה היא מין ניסיון או משחק בסימולטורים – איך המטוס יכול לתקוף מטרה מסוימת, ואז מצליחים - בסדר, עוברים; לא מצליחים - אז מנסים שוב. כי ההפצצות האלה הן לא בדיוק סימולטורים, אלא יש פגיעה בחיי אדם ובאזרחים.
אני רוצה לחזור קצת לרגעים הראשונים של המלחמה הזאת. אנשים התחילו לומר שהיה שלום והיה שקט, מה פתאום יורים ומה פתאום יש פעולה צבאית. אני רוצה להזכיר שאנחנו חיים ונמצאים באזור שאיננו יציב ושקט, אין בו שלום, והמצב הזה לא יכול להימשך כך. המצב הזה לא יציב, והוא מחייב טיפול ופתרון. אי-אפשר לסמוך על כך שכל הזמן, לעולם ועד, המצב הזה יימשך כך.
בלב הבעיה ובלב חוסר היציבות שקיימים באזור הזה נמצאת הבעיה הפלסטינית. אני אומר וכולנו אומרים וכולנו יודעים, שבלי לפתור את הבעיה הפלסטינית, שהיא לב לבו של הסכסוך במזרח התיכון, לא יהיה כאן שקט, ואי-אפשר לחשוב שכל פעולה היא out of the blue, פתאום יש בעיות. הבעיות קיימות, רק המדיניות של הממשלה מכסה או מטאטאת זאת אל מתחת לשטיח. המצב לא יציב – היום היה בלבנון, מחר יכול להיות בירדן ומחרתיים בגולן ואחר כך בגדה. אם לא מטפלים טיפול שורש אמיתי במצב במזרח התיכון, אנחנו נחזור שוב ושוב למצב הזה.
אני רוצה לציין את גורם הזמן. מי שחושב שגורם הזמן פועל לטובת ישראל, טועה לחלוטין. עצם ההימנעות של ממשלות ישראל לדבר עם הממשלות, עם הנציגות של המדינות ושל העמים באזור הזה, זה בעצם מסבך את הבעיה יותר. מוצאים תירוצים. אבו-מאזן לא רלוונטי, ולאורך זמן אפילו לא רוצים לדבר אתו, ואין ואקום. בטבע אין ואקום, גם בפוליטיקה אין ואקום. לכן צומחת "חמאס", ואז אומרים: אלו טרוריסטים, לא רוצים לדבר אתם. הממשלה היא חלשה והיא לא רלוונטית, "חמאס" הם טרוריסטים, אז לא מדברים אתם. בנושא לבנון כולם ידעו שיש נושאים שעדיין צריך לטפל בהם. אמרו: ממשלת לבנון לא רלוונטית. ואז יש "חיזבאללה", ואומרים: אלו טרוריסטים ואי-אפשר לדבר אתם. אז עם מי אפשר לדבר?
אני אומר שההתפתחות בעולם והמשך המדיניות של הממשלה יביאו למצב שבו כוחות שהם לא ממשלתיים ייטלו יותר ויותר חלק, וזה רק יסבך את המצב במזרח התיכון. לכן אני חושב שמחובתה של ממשלת ישראל, דווקא היא, לפתוח במשא-ומתן, לגשת אל המדינות ואל העמים ובאמת לדבר על הנושאים הכואבים, הבעייתיים. אי-אפשר להמשיך במצב ולהגיד: זה לא רלוונטי, זה טרוריסט וזה ידיו מגואלות בדם. למי במזרח התיכון אין דם על הידיים? לכן אי-אפשר להמשיך ולהסתתר מאחורי הקריאות האלה. זה פועל לרעת ישראל, לרעת המצב במזרח התיכון.
מדברים על כוח ההרתעה. כוח ההרתעה הוא כוח אם לא משתמשים בו. כשיהיה לך הנשק הכי חזק בעולם, אם כל שני וחמישי אתה משתמש בו, אז הוא כבר לא הרתעה. באמת אין כוח הרתעה, כי משתמשים בו כל שני וחמישי, ולכן אף אחד כבר לא מפחד, לאף אחד כבר לא אכפת.
בעניין המהלכים החד-צדדיים, אני חושב שהוכח מעל לכל ספק שזאת לא דרך, זאת התנשאות, זה שיכרון הכוח, שאנחנו נלחמים ואנחנו פותרים רק מצד אחד, אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. צריך להתפכח ולהבין שיש צד שני, גם אם הוא טרוריסט, לפי הז'רגון הישראלי, או הוא ממשלה חלשה או כל מה שיהיה. צריך לדבר, צריך להסדיר דברים. אי-אפשר להמשיך בשיכרון הכוח הזה.
בעקבות המלחמה יש הרבה משימות, ואני חושב שהדבר הכי חשוב, שכבר הצבעתי עליו, הוא לפתוח במשא-ומתן לשלום כולל במזרח התיכון. אי-אפשר עוד לחשוב שרמת-הגולן היא out of range, שאף אחד לא רוצה לדבר על רמת-הגולן. גם בסוריה יש תמורות ויש שינויים. אז מה יגידו אחר כך? עוד פעם יגידו "טרוריסטים"? זה לא עוזר. מה שצריך היום זה מאמץ להבאת שלום כולל למזרח התיכון, וזה מחובתה של ממשלת ישראל.
טיפול בנזקי המלחמה - אני חושב שעל ישראל להירתם לניסיון להחזיר ולבנות גם את לבנון וגם את הצפון וגם את חיפה. זה מחייב השקעות רציניות מאוד. אני רוצה להפנות את הדיבור למפלגת העבודה ולמפלגת גיל, שנבנו כאילו על ססמאות חברתיות.
משה שרוני (גיל):
אתם דמגוגים.
חנא סוייד (חד"ש):
המחיר שמשלמים כרגע ישלול וינטרל את כל ההישגים שהם לכאורה חברתיים שמפלגת העבודה ומפלגת גיל כאילו השיגו. מי יכסה 20 מיליארד שקלים, שהם העלות הישירה והבלתי-ישירה של המלחמה הזאת?
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
גיל.
חנא סוייד (חד"ש):
כל הדברים הקטנים שהושגו – תשכחו מהם. אי-אפשר להפריד בין מדיניות כוללת לבין מדיניות חברתית, הכול שזור ביחד. אנחנו היינו הראשונים והיחידים בעצם שיודעים לשזור ולחבר גם בין הראייה המדינית לבין הראייה החברתית.
אני רוצה להגיד כמה מלים בקשר לאוכלוסייה הערבית. האוכלוסייה הערבית במדינה הזאת ספגה הרבה. היא ספגה קודם כול ביקורת לא מוצדקת מצד מה שנקרא הקונסנזוס במדינת ישראל. האוכלוסייה הערבית לא יכולה להיות חלק מקונסנזוס שקורא לכך שאם זורקים אבן מיישוב, אז צריך להפוך את כל היישוב לערמה של אבנים. זה קונסנזוס משוגע, מחוסר כל ערך ערכי, ואנחנו לא יכולים ולא מוכנים להיות חלק בקונסנזוס הזה.
החברה הערבית, היישובים הערביים בלטו בתקופה הזאת באפקט של המלחמה עליהם, בגלל העדר דברים בסיסיים של האפשרות להתקיים בתנאי חירום. אני לא רוצה לקשור את העניין הזה עם העניין של המלחמה ואני לא רוצה שישפרו את המצב ביישובים הערביים בשביל להמתיק את המלחמה או שיהיו חלק מהקונסנזוס, אבל אני אומר שבהחלט המצב ביישובים הערביים, ודווקא עכשיו, אחרי המלחמה, מחייב טיפול מיוחד מצד ממשלת ישראל.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת חנא סוייד. אני מזמין את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בישיבת הכנסת היום ציפינו לשמוע תשובה על השאלה שכולם שואלים, ואני בטוח שכל אזרח בארץ שואל, ובוודאי כל אזרח בלבנון, במזרח התיכון, והעולם כולו רוצה לדעת, האם הסתיימה המלחמה. התשובה אמורה להינתן מפיו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, ותשובה או הכרזה על כך שהסתיימה המלחמה לא שמענו מפיו. לא שמענו מפיו אפילו במשתמע, כלומר, הפרשן מבית הלל שרוצה לדון את דבריו לקולא ולתת לו את כל הקרדיט שבעולם, עם כל מה שהשפה העברית והרטוריקה של כותבי הנאומים שלו עשו – אי-אפשר לחלץ משם מסקנה, לא לוגית ולא אחרת, שראש ממשלת ישראל מכריז על סיום המלחמה.
חמור מכך, אין להסיק מדבריו ואי-אפשר להסיק מדבריו שהוא רוצה שהמלחמה תסתיים, כלומר רוצה בסיום המלחמה. מעל הבמה הזאת דיבר ראש הממשלה, ואני הקשבתי לנאומו ולא הבחנתי בסימנים, ברמזים אפילו, שהוא רוצה בסיום המלחמה. וזאת השאלה העיקרית עכשיו, זאת שאלת השאלות.
מוחמד ברכה (חד"ש):
- - - הדברים היו שהוא ממשיך וימשיך.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
זאת היתה הקדמה. הוא מנסה לעזור לי, ואני מודה לו על כך.
קריאה:
אל תריבו.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
להיפך.
קודם כול, ידוע יחסה של ממשלת ישראל לאו"ם ולהחלטות האו"ם – התעלמות, הפרה סדרתית, התנכרות וודאי אי-מילוי כל החלטות האו"ם שנוגעות בסכסוך. פתאום – מועצת הביטחון, ראש ממשלת ישראל ממנה את עצמו אחראי לביצוע החלטות האו"ם, ממש חזון אחרית הימים. ישראל רוצה במימוש החלטה של האו"ם – לכאן הגענו. הוא ממנה את עצמו אחראי לביצוע; לא רק שהוא מסכים להחלטה, אלא הוא יהיה אחראי למימושה, וכך הוא אומר: התקבלה החלטה, וכמובן, כל הסעיפים הנוגעים בלבנון, ישראל תעקוב אחר מילוים, ואם אחד הסעיפים האלה לא יתמלא כרצונו וכפרשנותו של היושב על כס ראש ממשלת ישראל, הוא – הוא וממשלתו כמובן – מוצא לעצמו את הזכות המלאה להגיב כרצונו, כך הוא אומר. בכל רגע נתון יש לו רשות – כי הוא ממנה את עצמו ונותן לעצמו את הרשות – להתערב בענייניה הפנימיים של לבנון, בפעולות צבאיות נגד לבנון, בכל האמצעים, כדי לממש את הפרשנות הישראלית להחלטות האו"ם - -
קריאה:
לפי סעיף 2(א).
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
- - שנותן לישראל, שידועה כשומרת על החוק הבין-לאומי, כמובן, ולא רוצחת אזרחים בעזה, ולא מפציצה ילדים בקאנא ומבטלת את ההחלטה של סיפוח ירושלים על-פי החלטות האו"ם, ומבטלת את סיפוח הגולן ונסוגה לגבולות 1967, ופותרת את בעיית הפליטים על-פי החלטה 194, שהיא, כידוע, שומרת על החוק הבין-לאומי – היא תקיים את ההחלטה הזאת. זה פתח ראשון שהוא משאיר לעצמו לפעילות צבאית.
פתח אחר, יותר ברור: הוא מכריז מעל הבמה על מדיניות של חיסולים בלבנון – נרדוף אותם, נהרוג אותם בכל מקום, בכל זמן. ועוד אופציה פתוחה, איך אומרים? השערים פתוחים לחידוש המלחמה. יותר מכך, הוא אומר: אנו נסיק את המסקנות כהכנה לסיבוב הבא. נתניהו, שנתן נאום תומך, היה יותר ברור – אין הפסקת אש, יש הפוגה והכנה לסיבוב הבא. כשדובר במסקנות, דובר במסקנות ברמה הצבאית, לא ברמה הפוליטית; לא ברמה הזאת, שהמלחמה הזאת היתה מלחמה מרושעת, נפשעת, ארורה ומלוכלכת, אלא איך להכין את הצבא לסיבוב הבא.
וכמובן דאגו היום לתת בכל אמצעי התקשורת את הפרשנות שהפסקת הפעילות ההתקפית, כפי שנקבע בהחלטה – מן הלאו נשמע הכן – לא מדובר בפעילות התקפית, אלא בפעילות של הגנה עצמית. תחת הכותרת – כל העולם יודע שתחת הכותרת של הגנה עצמית ישראל הרגה מאות אזרחים פלסטינים רק בחודשים האחרונים, ומאות אזרחים לבנונים.
זאת כותרת שישראל מושכת – ממשלת ישראל והצבא הישראלי – לכל מקום. ישראל מעולם לא הודתה שעשתה פעילות התקפית; תמיד פעולה של הגנה עצמית. כמובן, רצח ילדים בקאנא הוא פעילות הגנתית; הריגת משפחות שלמות בעזה היא פעילות הגנתית. יותר מ-90% מהקורבנות בלבנון הם אזרחים, והריגתם נעשתה בכוונה תחילה; בכוונה תחילה לזרוע הרס, לזרוע מוות, כדי לשקם את כוח ההרתעה של ישראל על גופות של ילדים. זאת ממשלה של פחדנים. גיבורים על ילדים.
זו מלחמה שעשו אותה בשני ראשים – בעזה ובלבנון. המלה "שלום" לא נזכרה בנאום.
לימור לבנת (הליכוד):
איפה, אצל נסראללה?
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
שום אופק מדיני. הכול נכנס בריבוע ובמעגל של המוות, של השכול, של המלחמה, של ההרג. כל הנאום הזה. אין מוצא, מעגל סגור ציירו לנו ראש הממשלה וראש האופוזיציה. אין יציאה.
לימור לבנת (הליכוד):
אתה מוכן לגנות את ההרג - - -
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
אני מוכן לגנות את מי שגרם למלחמה הזאת.
לימור לבנת (הליכוד):
מי גרם?
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
מי גרם למלחמה הזאת?
לימור לבנת (הליכוד):
מי גרם?
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
מי שפתח במלחמה, מי שרוצה בהמשך המלחמה, הוא האחראי. ממשלת ישראל נושאת במלוא האחריות, כי היא פתחה במלחמה, היא רצתה במלחמה. הצד הלבנוני רצה הפסקת אש - את יודעת טוב מאוד - מהיום הראשון.
לימור לבנת (הליכוד):
אתה מוכן לגנות את ההרג של אזרחים ישראלים, את התקפות הטילים של נסראללה?
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
אני לא רוצה, ואני פועל לכך שאיש לא ייהרג, לא ייפצע ולא יחיה במקלט – לא אזרח ישראלי, לא אזרח לבנוני ולא אזרח פלסטיני.
לימור לבנת (הליכוד):
אתה לא מוכן לגנות.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
ילדים ואזרחים נועדו לחיות, לא למות. אני, להבדיל ממך, רוצה שנחיה יחד, ולא שנמות יחד. תקשיבי טוב למה שאני אומר. אני רוצה מוצא, אלטרנטיבה למדיניות הכוחנות; אלטרנטיבה שתגיד: רוצים שלום עם כל העולם הערבי, שלום שיכבד – שלום מאוזן, שתכובד בו זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי שחי בארץ, זכויות העמים, מדיניות שיש בה דו-קיום שוויוני בין העמים. לא כוחנות, לא הרסנות, לא מוות ולא שכול. זה המוצא. אני רוצה חיים. מעל הדוכן הזה שמענו נאומים של מוות.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה, חבר הכנסת זחאלקה. אני מזמין את חברת הכנסת לימור לבנת.
לימור לבנת (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מוכרחה להודות שאחרי הנאומים של חברי הכנסת זחאלקה, צרצור ואחרים קצת קשה לי, כי אני כמעט מרגישה צורך להגן על ראש הממשלה, וקצת קשה לי לומר את הדברים – תיכף אכנס לזה – שתכננתי לומר.
רציתי לשאול את חבר הכנסת זחאלקה אם הוא מוכן לחזור בו מהביטויים שהוא השמיע נגד שר הביטחון בדיון הקודם, אם אני לא טועה, כשהוא קרא לו, אם אני מצטטת נכון: "רוצח ילדים". נכון? אני מצטטת נכונה? אבל הוא כבר יצא. כנראה הוא גם לא היה חוזר בו, כך שזה נחסך ממני.
בכל זאת, אולי אני אחזור לדברים. מול חברי הכנסת האלה - וכל אחד מאתנו צריך לשאול את עצמו, ואנחנו צריכים לשאול שוב את בג"ץ, שסירב בשעתו לפסול חלק מהרשימות הללו שרצו לכנסת, ואנחנו צריכים לעשות לעצמנו את חשבון הנפש שלנו, אנחנו יחד עם בג"ץ, יחד עם החקיקה, כדי לבחון מה אנחנו נעשה לקראת הבחירות הקרובות, הבאות, כדי למנוע מרשימות שפוגעות ביסודות הדמוקרטיה של מדינת ישראל.
אני אחזור לעניין העיקרי, כי לא עומד לרשותי זמן רב.
ב-12 ביולי, אם אינני טועה, עמד בכנסת ראש הממשלה אולמרט, שנראה נחוש ונמרץ ואמיץ, ואמר ל"חיזבאללה" ואמר לנסראללה, ודפק כאן על הדוכן הזה ואמר: עד כאן. וחזר ואמר שוב בנחרצות: עד כאן. ואנחנו היינו אתו כולנו. ואנחנו נתנו לו – איך אמר לוי אשכול בשעתו, שאומנם גמגם בהתחלה, אבל לא גמגם בהמשך – אנחנו נתנו לו אשראי, ואנחנו התנהגנו באחריות לאומית; כאופוזיציה, אבל עם אחריות לאומית. כי ההחלטה של ראש הממשלה היתה החלטה נכונה, כי היעדים שהוא הציב הם יעדים נכונים וצודקים. כפי שהוא עצמו אמר – איך הוא אמר את זה היום? החזרת בני הערובה החטופים, אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט, ומימוש החלטה 1559 של האו"ם, פירוק ה"חיזבאללה" מנשקו. וכמובן, "חיזבאללה", אותה זרוע ארוכה של אירן, המהווה איום כזה על העולם החופשי, ולא ניכנס כרגע לכל דברים הללו – הדברים היו ידועים.
לא צריך להזכיר מה קרה רק בשבוע שעבר בבריטניה, כאשר נמנע אסון אמיתי, נוראי, לא רק על ישראל. כאן אנחנו רק חלק מתוך כל האיום הנוראי, שכרגע מאיים על כל העולם החופשי כולו, ואנחנו, כאמור, רק מיקרוקוסמוס שלו, מוקד אחד שלו.
אבל היום שמענו את ראש הממשלה עומד פה בכנסת, אחרי 33 יום, וככל שהוא הרים את קולו יותר, כך הטענות שלו, כך הנימוקים שלו היו חלשים יותר. וככל שטיעוניו היו חלשים יותר, כך הוא הרים את קולו יותר ויותר. אז שמענו, מה שמענו? שמענו שהוא מינה את סגן ראש השב"כ לשעבר להיות איש קשר לעניין החיילים החטופים שלנו. מה יצא מהמינוי הזה? בניגוד לכל מה שנאמר, בניגוד לכל ההבטחות, בניגוד לכל מה שכולנו האמנו בו, בניגוד למה שהוא עצמו אמר, נושא החיילים החטופים לא היה ואיננו עוד תנאי להפסקת האש. הוא איננו חלק מההסכם. הוא פשוט נשכח ונדחק לצד.
למעשה עמד כאן היום ראש הממשלה והודיע, שאין יותר מדינה בתוך מדינה. רק ישראל ולבנון, וה"חיזבאללה" לא קיים. טוב, נשלח את נסראללה לקרוא את הפרוטוקול של נאום ראש הממשלה היום בכנסת. זה בטח מאוד ישכנע אותו.
אנחנו יודעים שמה שהוא אמר לפני כמה ימים – לא יהיו פנסיונרים, לא יהיה יוניפי"ל - יש יוניפי"ל, יש פנסיונרים, כוח חלש, אין לו שום משמעות, אין לו שום זכות אכיפה. אמברגו על נשק? נו, בין סוריה ולבנון אנחנו כבר יודעים שלא תהיה שום אכיפה. נשק יזרום שם באופן חופשי. מי יפקח על כל זה? אנחנו יודעים שחוות-שבעא – פרס. פרס עכשיו יהיה לנסראללה, ל"חיזבאללה". ואני אינני רוצה להמשיך, ואנחנו יכולים להמשיך, כולנו מכירים את החורים יותר מגבינה, כל הדברים הללו נאמרו.
וזו הפעם הראשונה שהכול נעשה כאן הפוך. במקום שקודם כול אנחנו נשיג הישגים צבאיים ועל בסיסם אנחנו נשיג הסכם מדיני טוב, קודם כול הלכו להסכם מדיני רע, ועכשיו שלחו את הצבא לעוד כמה ימים, שאף אחד לא מבין מה רוצים בהם. הכול בהפוך על הפוך. בסופו של דבר המלחמה בפתח, המלחמה כבר כאן, אבל בתנאים גרועים יותר, רק לא יודעים בדיוק מתי היא תקרה ומתי היא תבוא. היעדים לא הושגו.
צריך לומר כאן, החיילים שלנו, חיילים אמיצים, בגבורה בלתי רגילה, במסירות נפש מחלצים את חבריהם תחת אש, עושים דברים מדהימים, מופלאים, נהדרים. אבל אנחנו נצטרך לבדוק. והנושא הצבאי כולו, דרך קבלת ההחלטות, כל אלה עוד ייבדקו. הכשלים עוד ייחקרו וחייבים להיחקר.
במלחמה הזאת החזית והעורף, למעשה שניהם חזית; גם העורף. והשערורייה הזאת של העורף צריכה להיות מטופלת. היא תיחקר, אבל היא צריכה להיות מטופלת גם עכשיו. המדינה התנערה מאחריותה לעורף, אף שמהרגע הראשון הכריזו ראש הממשלה ושר הביטחון שהעורף הוא החזית החשובה ביותר במלחמה הזאת, ושבזה ניבחן. העורף החזיק מעמד בצורה אדירה. אנשים ממש גיבורים, אלה שישבו בעורף, מיליון איש שישבו במקלטים, או עזבו את ביתם או נאלצו - אלא שמי שעזבו את ביתם הם החזקים, אלה שיכלו להרשות לעצמם, אלה שהיה להם הכוח לקום וללכת. ומי שנשארו הם החלשים.
עמותות, אנשים טובים, תורמים, מתנדבים בלי סוף. אנחנו היינו שם, ראינו אותם. אין סוף אנשים טובים שפשוט באו לשם – באו לשיר, באו לעזור, באו לרפא, באו פסיכולוגים, באו רופאים, סתם אנשים שבאו לסייע בכל מיני דברים. תרמו, נתנו כסף, הביאו מזון. מה לא עשו?
אבל מי לא עשה? המדינה. המדינה שהתנערה מאחריותה, ואני קובעת את זה כאן באופן הנחרץ ביותר. הדברים עוד יתבהרו ויתבררו בתוך פרק זמן קצר ביותר. כבר בשבועיים-שלושה הבאים אנחנו נגיש כאן דוח של ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון. היו תוכניות והכול היה מוסדר והכול היה קיים ורק לא בוצע. לא היתה כאן מדינה. לא היתה מדינה שתעשה מה שהיתה צריכה לעשות.
לכן, כאשר אנחנו מדברים על כך שלא הוכרז מצב חירום, כאשר לא הוכרז מל"ח - למה? על זה עוד נדבר, לא עכשיו. כאשר היו צריכים למלא את התפקידים האלה של המדינה, בכלל, מתנדבים, אבל כמובן לא יכלו לעשות הכול במקומה. אנשים שישבו בעורף, גיבורים, באיפוק, בשקט, הם הגיבורים של המלחמה הזאת. הרבה עבודה תצטרך להתבצע כדי לשקם את העורף.
אנחנו כאן בכנסת, מעבר לכל פוליטיקה, נצטרך לשלב ידיים כדי לסייע לעורף, כדי שלא יזנחו אותו, כדי שלא ישכחו אותו. כי על הממשלה לא נוכל לסמוך בעניין הזה. כדי שייתנו לו את כל הסיוע - ליישובים, לערים, לאנשים, לעסקים, למשפחות, לילדים; לכולם.
אמרתי, הדברים יצטרכו להיחקר, הרבה לקחים עוד יצטרכו להפיק ונצטרך להפיק, כי, למרבה הצער, כולנו עוד נצטרך להתכונן לסיבוב הבא. כולנו צריכים לראות כיצד נצטרך לפעול בהמשך, בעתיד. לחקור את העבר, להתכונן לעתיד. לצערנו, הוא מחכה מעבר לפינה. תודה רבה.
היו"ר יצחק זיו:
תודה לחברת הכנסת לימור לבנת. חבר הכנסת צבי הנדל. אחריו - חבר הכנסת טלב אלסאנע.
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
מכובדי היושב בראש, חברות וחברי הכנסת, אדוני השר, תרשו לי תחילה לשלוח תנחומים, בשם כולנו, לכל המשפחות ששכלו את יקיריהן - הן האזרחים והן החיילים - החלמה מהירה ומלאה לכל הפצועים, חיבוק גדול לכל החיילים והמפקדים, ותפילה מעומק הלב להחזרת בנינו החטופים, בתקווה לימים טובים יותר.
כמו שאמרה קודמתי, חברת הכנסת לימור לבנת, יש לנו חשבון, והחשבון הוא לא של קואליציה ואופוזיציה, ולי קשה לעשות אותו היום. חברי הטובים איבדו את בניהם; אנחנו מלווים להלוויות, מעודדים, מבקרים את היושבים שבעה. עדיין רוב בנינו נמצאים בחזית, עדיין הכול שברירי – קשה מאוד להגיד אפילו חצי ממה שיש על הלב. עוד יבוא היום. כרגע, לטעמי, עם כל הקושי, אנחנו מחויבים לשלב ידיים. אבל על העבר, ועל הקונספציה, ואיך הגענו לרגעים האלה, מותר גם מותר וצריך לדבר.
איך הגענו למצב הזה? איך קרה שהוצאנו בבריחה, בבושת פנים, את החיילים שלנו מלבנון, כאשר לא היו חילוקי דעות על כך שהם לא צריכים להיות שם? הדרך שבה עשינו זאת מייד הבעירה, כמו אש בשדה קוצים, את כל הפלסטינים היושבים ביהודה, בשומרון ובחבל-עזה, בראשות ערפאת. הם אמרו: אם אלה, ה"חיזבאללה", הקטנים, הצליחו להבריח אותם בכוח הזרוע, בשל חולשתה של ישראל, אנחנו הפלסטינים נסכים לכרות אתם ברית? ואז אהוד ברק הציע להם שמים וארץ, ועוד קצת, הרבה יותר ממה שהשמאל הקיצוני בישראל חלם שאפשר להציע בלב לבה של ירושלים, וערפאת אמר "לא", כי הוא כבר ראה שישראל ברחה מלבנון בלי הסכמים אלא עם הזנב בין הרגליים, והוא אמר לאחיו: עוד אינתיפאדה ועוד אינתיפאדה, וגם אנחנו נבריח אותם בכוח הזרוע. ה"חמאס" הלך והתחזק, והטרור גבר.
ואז, ראה זה פלא, מר ביטחון, אריאל שרון, בורח ועוקר יישובים מחבל-עזה, נותן את מלוא האשראי לטוענים שרק בטרור ובמלחמה אפשר להפחיד את ישראל, כי ישראל חלשה. והנה, אפילו אריק שרון, גיבור ישראל, מגרש יהודים מאדמתם בגלל הטרור. כל התפיסה הזאת, של בריחה מהחזית באמצע מלחמה, גם לאחר שהרמטכ"ל אמר והסביר שזה נותן רוח גבית לטרור, וכל משיחי השקר מיאנו לשמוע בקולו.
הגענו למצב הזה כי כל הקונספציה היתה שאנחנו בכלל הולכים לשלום, שה"חיזבאללה" יתפרק אם נעזוב את לבנון, כי הוא נולד רק משום שאנחנו שם, ואם נצא עד המילימטר האחרון הוא ייעלם. ואז, בשביל מה צריך לאמן את הצבא? בשביל מה צריך תקציבי ביטחון? אפשר לחסוך, ולהקטין את מספר ימי המילואים, ואולי לקצר את שירות החובה, ובשביל מה להשקיע בחליפות מגן לטנקים? זאת מלחמה של אתמול, אנחנו כבר לא זקוקים לזה.
עכשיו פתאום יש איזו התנפלות על הצבא. זאת היתה קונספציה של הצבא, או של כל אנשי השמאל והמנהיגות הרפוסה הזאת, אשר דחקה לראש מין תפיסת עולם מטורפת? לא עשינו שום דבר, ישבנו בחיבוק ידיים, והצד השני ידע והתכונן.
אם נלמד לפחות את הלקח הזה, ונדע שהקונספציה היא שהביאה עלינו את האסון הזה, נתעשת, וזה יהיה הלקח, ודאי שלא לעשות עוד בריחות כאלה מארץ חמדת אבותינו, שאנחנו לא כובש זר בה – היא שלנו – נדע גם להחזיר את העוצמה שהיינו צריכים לתת לצה"ל, אשר שחקנו – אנחנו, ולא הקצינים, אל תחפשו את הש"ג – לא רק בתקציבים, אבל גם בתקציבים, וברוח גבוהה, יש סיכוי שמהימים הרעים האלה שעברנו, לצערי הגדול, ברמת המנהיגות – לא ברמת החיילים: החיילים היו נהדרים, גם המפקדים היו נהדרים – נלמד לקח. מה שיש לנו מהמלחמה הזאת, מהמבצע הזה, שהוא טוב – אלה רק החיילים שעשו אותה בשטח, החיילים הרגילים והפשוטים, הקצינים הזוטרים והבינוניים. כל דבר טוב שצמח מהמצב הזה, צמח מהם. אם המנהיגות תלמד את הלקח שהיא צריכה ללמוד, ומכאן ואילך נדע לזמר זמירות אמת, ולא לשקר - לא לעצמנו, לא לעם ולא לעולם, ונדע שאנחנו במזרח התיכון.
הגיע אלי מידע מאוד סודי: התברר לי שאנחנו במזרח התיכון, מוקפים ערבים עוינים. קיבלנו את המידע הסודי הזה מהמוסד. נראה שחלק מהמנהיגות שלנו שכחה, וחשבה שאנחנו בשווייץ. אם נזכור את האמת הבסיסית הזאת, נדע איפה אנחנו נמצאים וניקח את עצמנו בידיים, אנחנו מסוגלים להרבה יותר ממה שעשינו הפעם הזאת. אנחנו חייבים לעשות את זה למען המדינה, למען העם.
רן כהן (מרצ):
אני רוצה להזכיר לך - - -
צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אני לא מעוניין בתזכורות שלך.
היו"ר יצחק זיו:
תודה רבה לחבר הכנסת צבי הנדל. אני מזמין את חבר הכנסת טלב אלסאנע.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, גם אם היו כובשים חלק משטחיה של שווייץ היא היתה מתנגדת ונלחמת. השאלה הנשאלת היא אם היה אפשר אחרת, אם יש חוכמה במהלכים שהממשלה הזאת הובילה. הרבה אמרו שזו הפעם הראשונה שמדובר בהנהגה אזרחית, ושהמבחן יהיה מדיניות אחרת – מדיניות אחרת בתחום החברתי, מדיניות אחרת בתחום המדיני. האם אומנם היתה מדיניות אחרת שהממשלה האזרחית הזאת הובילה?
אם שמים לב, מאז שהממשלה הזאת נבחרה היא רק מנהלת מבצעים צבאיים והרפתקאות צבאיות: עם הפלסטינים היא לא מוכנה לדבר – יש צד שאפשר להילחם בו, אבל אי-אפשר לדבר אתו. אני לא מבין את זה. אם נלחמים בו, אין ספק שאפשר לדבר אתו כדי להגיע להסכם ולפתור את הבעיה. כך הם גם נלחמים עם הלבנונים, אבל עם אף אחד הם לא מדברים.
אני רוצה לשאול אתכם: מה הביא את השקט שיביא לחזרת התושבים לגליל, צה"ל או הפסקת האש? האם ההרתעה מהכוח של צה"ל או ההחלטה המדינית-הפוליטית סיפקה את השלום לתושבי הגליל? אין ספק שהמהלך המדיני עשה זאת. לכן הפתרון הוא מדיני. הפתרון אפשרי לא כי ל"חיזבאללה" יש נשק או כי אין לו נשק, אם יש לו "קטיושות" או אין לו "קטיושות". השאלה היא אם יש לו סיבה להשתמש ב"קטיושות" האלה או שאין לו סיבה להשתמש בהן.
נסים זאב (ש"ס):
ומה אתה אומר?
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
אני אומר שהמהלכים המדיניים הם אשר מביאים לפתרון. חבר הכנסת נסים זאב, אני אומר שההכרזה על המלחמה הזאת היתה המהלך הכי מטופש שאדם סביר יכול להעלות על דעתו. אני אסביר לך מדוע. מה יצא מכל המהלך הזה? ה"חיזבאללה" דיבר כל הזמן על שחרור חוות-שבעא ועל שחרור אסירים. לא אני אומר, אלא האלוף גיורא איילנד, שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי. הוא הגיש הצעות ואמר לראש הממשלה הקודם, אריאל שרון, וגם לאולמרט: בואו נתפטר מהעילה, בואו לא ניתן ל"חיזבאללה" סיבה להמשך המאבק, כי הוא ניזון ומתחזק מהמשך המאבק הזה. היה דיון פנימי בתוך לבנון איך להשליט את שלטון הממשלה הלבנונית על כל שטח לבנון. הסיבות היחידות להתחזקות "חיזבאללה" הן העניין של חוות-שבעא והעניין של האסירים. אם היו פותרים את הבעיה, מקבלים את ההמלצות של גיורא איילנד, האם היתה סיבה לחטיפת חיילים? לא היתה שום סיבה לחטיפת חיילים, ולא היתה עילה להמשך המלחמה. אבל את זה לא עשו, וחיכו לחטיפת החיילים.
נחטפו חיילים – אז במקום להגיב ברמה הצבאית הגיבו בהפגזת ביירות. להפציץ את ביירות? מה, ביירות היא של "חיזבאללה"? שדה התעופה? אזרחים? להוריד פצצות של ארבע טונות? מה קרה כאן, מישהו איבד את הראש? מישהו רוצה להפציץ אוכלוסייה אזרחית ולהגיד – בזה אני מקדם את השלום? זאת הגנה עצמית?
נסים זאב (ש"ס):
מה המשקל של הטילים?
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
ואם, נניח, רואים שלמדינת ישראל יש - - -
נסים זאב (ש"ס):
מה המשקל של הטילים?
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
סליחה?
נסים זאב (ש"ס):
המשקל של הטילים ששיגרו לחיפה.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
אבל עד ההפצצה הזאת לא היה ירי "קטיושות". היום יש הפסקת ההפצצה, יש הפסקת ירי "קטיושות". לכן, על כל פעולה יש תגובה. היום בצה"ל אומרים: אם ה"חיזבאללה" יפעל, אנחנו נגיב. אבל קודם היה אומר גם "חיזבאללה": אם יפעלו, אנחנו נגיב. אז בין פעולה לתגובה, אם זה מכאן או משם, אזרחים היו נהרגים.
המסקנה שצריך להגיע אליה היא שהתפיסה הזאת – או שאנחנו נכניע את הערבים או שניכנע, או מלחמת קיום – היא הולכת שולל. יש קיפאון מנטלי, אנשים שאיבדו – לא רוצים להתמודד באופן מדיני, לא רוצים להתמודד באופן מנטלי. הדבר הוא להזיז טנקים, אבל מתברר שטנקים לא יכולים לפתור הכול. לא הכול טנקים יכולים לפתור.
וזאת המסקנה אחרי 34 יום – אחרי הרבה הרוגים אזרחים, בצד הלבנוני ובצד הישראלי, והרבה חיילים הרוגים, מגיעים לאותה מסקנה, לאותה תוצאה. שום ראש ממשלה לא יכול להגיע למגמות או למטרות שהציב לעצמו. שום צבא לא יכול להגיע לזה. זאת אשליה אחת גדולה. הפתרון מלכתחילה היה מדיני, נשאר מדיני ויהיה מדיני.
אותו הדבר נכון לגבי הפלסטינים. לא יכול להיות שלמדינת ישראל יש ריבונות, אסור לפגוע באזרחיה, אבל לה מותר לפגוע באזרחים של מדינות אחרות. למדינת ישראל יש קו כחול שאסור לחצות אותו, אבל מותר לחצות אותו בכיוון הנגדי.
היו"ר גדעון סער:
חבר הכנסת אלסאנע, אנא תסיים.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
איך יכול להיות שמדינת ישראל יכולה לחטוף חברי פרלמנט פלסטינים ושרים פלסטינים? תארו לעצמכם מה היה קורה אילו הפלסטינים או "חיזבאללה" היו חוטפים שר בממשלת ישראל – מה היתה התגובה.
לכן, צריך לחזור לשפיות; צריך להפעיל את הראש ואת השכל. צריך להפעיל את הזרוע המדינית, ולא רק את הזרוע הצבאית. כל זה מצביע על חידלון ועל כישלון של ההנהגה המדינית, שבכל משבר משתמשת אך ורק בטנקים ובהפצצת אוכלוסייה אזרחית.
היו"ר גדעון סער:
תודה רבה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. הדובר הבא - חבר הכנסת אפי איתם מסיעת האיחוד הלאומי - מפד"ל. לרשותך חמש דקות, אדוני.
אפי איתם (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כל מלחמה יש לה התמונות שלה, שמספרות אותה יותר מאלף מלים. נדמה לי שמדינת ישראל לא תשכח את תמונת המ"פ המורד מן המסוק כאשר החובשים לוחצים על שטף הדם בצווארו, והוא מסמן סימן ניצחון; צבעי ההסוואה על פניו, הדם הקרוש על חזהו. זה אולי הניצחון הברור, הפשוט, המדיד, שהשיגו במלחמה הזאת, ואולי בעצם תמיד, בכל המלחמות, החיילים הפשוטים, הלוחמים שניצחו את הפחד, את הלילה, את האי-ודאות. אולי תיחרת גם תמונתו של לוחם הנח"ל המועמס על אלונקה ושואל: מה עם הסמ"פ שלי, תגידו לי מה אתו. ואחר כך החיבוקים בבית-החולים, והעיניים של ההורים עם הלחלוחית בזווית – הם ניצחו.
ניצחו גם הזקן והזקנה בנהרייה, בצפת, בקריית-שמונה, שהתמידו יום אחר יום במקלט המחניק, בהתפוצצויות המהדהדות בחוץ, בהרס של הבית, בהרס של הפנים, של התוכן של מה שנאסף ונצבר בעמל שנים, והנה הוא תלוי חשוף, מוכה, שבור, אבל רוח דייריו איתנה. גם האנשים האלה, שבגדול קוראים להם העורף – ניצחו.
אבל אנחנו, מדינת ישראל, הנהגתה, עמה, עדיין רחוקים מניצחון. ניצחון הוא קודם כול היכולת לומר אמת. אמר פעם גורודיש, בנאום ניצחון מהדהד, ידוע, מפורסם, במלחמת ששת הימים, לעוצבתו המוחה את דמה ואת פצעיה; הוא אמר לה, לחייליו, לטנקים: הישרתם מבטכם אל המוות, והמוות השפיל את עיניו.
מדינת ישראל צריכה קודם כול להישיר את עיניה אל הסכנה; הסכנה הזאת ניצבת בפנינו במלוא עוצמתה, והיא איננה סך הטילים, האר-פי-ג'י וה"קטיושות" שנורו מהסבך ומהבונקרים של לבנון. הסכנה היא האנשים שעמדו שם, ועדיין עומדים, שלחמו שם, ועדיין מתכוונים להילחם, שבלבם ובחייהם בוערת שאיפה אחת, והיא השמדתנו כמדינה, כאומה.
תם עידן סיפורי הסכסוכים הטריטוריאליים, ששנים רבות הזינו אותנו באיזו תקוות שווא שאם רק נחליף כמה קילומטרים תיעלם השנאה ועמה התשוקה היוקדת להשמידנו. לאירן אין שום גבול משותף אתנו, אין לה שום אינטרס טריטוריאלי, ו"חמאס" – באיזו ישרות נוקבת – אמר את דברו: איננו מעוניינים בשטח, אנחנו רוצים להרוג כמה שיותר ישראלים, אזרחים, נשים, ילדים, וכמובן חיילים, ואתם להרוג את הרצון שלנו לחיות כאן, להתקיים כאן, לכבות בתוכנו את התקווה.
המאבק הזה הוא מאבק קיומי במובן עמוק הרבה יותר מהמאבק שניהלנו, אני ובני דורי, בטנקים השועטים ברמת-הגולן ובמרחבי סיני. שם זה היה מבחן של צבא מול צבא; כאן זה מפגש, מאבק, של מערכות מוסר – זאת הקוראת בשם אלוקי המוות, האובדן, עבודה זרה של רצחנות עצמית וסביבתית, אל מול התרבות היהודית, שעומק התוכן שלה הוא קדושת החיים. וכאשר קדושת החיים והאלהת המוות נפגשות בשדה הקרב – זוהי אכן מלחמה קיומית. לא רק לנו, אלא לכל החלק של העולם שרואה בחיים – בחיי היחיד ובחיי הכלל; בחיים הפיזיים, אבל מעל לכך באיכות החיים, במובנה הרוחני: בחופש, באמת, בטוהר, ברעות – ערכי יסוד, לבנים שמהן חומת החיים שלנו בנויה – זוהי אכן מלחמת קיום.
בקרב – אגב, לא הראשון; היו לנו כבר שני קרבות – עם חייליה של עבודת המוות הזרה, פעם אחת בלבנון - - -
היו"ר גדעון סער:
חבר הכנסת איתם.
אפי איתם (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אני כבר מסיים.
היו"ר גדעון סער:
אני נהנה מכל מלה, כך שאני במין ניגוד אינטרסים.
אפי איתם (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אני מסיים. פעם אחת בלבנון, ואחר כך מופתעים, כרגיל, גם מעזה, בהשתלט עליה ה"חמאס", כבר ברחנו. אין יותר לאן לברוח. המלחמה הזאת היתה אותה החפירה שנשבענו לעצמנו שממנה לא ניסוג, שבה נילחם כתף אל כתף בלי למצמץ, עולים חדשים מרוסיה, דתיים מן המגזר הכתום, קיבוצניקים. ואכן, בשדה הקרב, למטה אצל הלוחמים, השבועה הזאת נתמלאה במלואה. נצטרך בימים הקרובים לדרוך את כל כוח הרצון ואת כל האמינות הציבורית שלנו, להיות ראויים לחיילים הללו.
עבורי זו המלחמה הראשונה שבה אינני בשדה הקרב. בני וחתני נמצאים בלחימה הזאת. אולי בפעם הראשונה אני מרגיש את עומק החוב ואת עומק התודה של כולנו, אלה שחייהם זכו להגנה ולהמשך קיומם בזכות הקורבן הזה. לפני הכול - ועוד יבוא זמנן של השאלות - אני רוצה להודות מכאן לחיילי צה"ל, ואולי לעשות את הדבר שכל חיי היה הבעת התודה העמוקה ביותר, להצדיע להם. אני מצדיע לכם, חיילי צה"ל, באשר אתם, באשר היתה גבורתכם, ואנחנו מתפללים שנהיה ראויים לכם.
היו"ר גדעון סער:
תודה, חבר הכנסת איתם. התודה הזאת היא כמובן בשם כולנו. חבר הכנסת יצחק זיו מסיעת גיל יהיה הדובר הבא. לרשותך, אדוני, חמש דקות.
יצחק זיו (גיל):
כבוד היושב-ראש וחברי הכנסת, ראשית, תנחומים למשפחות הנופלים ואיחולי החלמה לפצועים.
אני אתחיל בנקודה לא כל כך נעימה. למה בכלל התחילה המלחמה? אני חייב לומר, שלמזלנו שהיא התחילה עתה ולא בעוד שנתיים-שלוש, כאשר ההתחמשות היתה הרבה יותר רחבה ואף אחד לא יודע ולא רוצה לחשוב מה היה גודל האסון.
הסכם הפסקת האש עם לבנון הוא הישג מדיני חשוב, ואני מבקש לחזק את ידי הממשלה, שידעה לעצור את הלחימה כשהיה ניתן, דבר שיאפשר לכוחות צבא לבנון ויוניפי"ל להתפרס באזור דרום-לבנון. השגנו את מה שרצינו בתחילת הלחימה בינינו. לישראל נשמרת זכות התגובה במקרה של פעילות עוינת, דוגמת התקפה של "חיזבאללה" על יעדים יהודיים או ישראליים בחו"ל. יש איסור על העברת הנשק לתוך לבנון; פריסת צבא לבנון בדרום; פריסת כוח רב-לאומי אפקטיבי; תביעה בלתי מותנית להחזרת החיילים החטופים. אין ספק שמדובר בהישג מדיני חשוב, אך לי יש דאגה רבה וספקות באשר לישימותו ולעתידו.
המלחמה חשפה נושאים רבים, גם בלחימה וגם בעורף, שמחייבים אותנו לבחינה ולהסקת מסקנות. נמצאו אצלנו ליקויים רבים במיגון העורף ובהצטיידות האזרחים, ואלה מחייבים בחינה מחודשת ותיקון המצב בהתאם, ובעיקר בקרב הקשישים והשכבות החלשות שלא יכלו לדאוג לעצמם.
הדבר החשוב כרגע הוא שעלינו להיזהר ממלחמות יהודים, כפי שאנו מכירים ממקרים אחרים. מסתבר שחלק מהתנאים שהביאו למצב הזה, הבאנו אנחנו על עצמנו במשך השנים האחרונות. כנראה לקינו בעיוורון ובחירשות, וזאת מתוך בחירה ובחסות יוניפי"ל. כנראה המצב של אין-יוזמה ואין-תגובה התאים לנו. אך ראו לאן הגענו. מתחת לאפנו הפך "חיזבאללה" לארגון טרור בגודל של צבא, כאשר את האספקה הצבאית ואנשי מקצוע הוא מקבל באופן סדיר ובאין מפריע מסוריה ומאירן, ואת השאר מתוך האוכלוסייה המקומית שעליה הוא השתלט.
לקראת הפסקת האש הגביר ה"חיזבאללה" את הירי על יישובי הצפון. יותר מ-250 "קטיושות" נורו לעבר הצפון. במטח האחרון פרצו בצפון כמה שרפות ונפגעו עוד תושבים. אין כאן סימן לרצון טוב מצד האויב.
הממשלה אישרה את החלטת מועצת הביטחון להפסקת האש עם לבנון, אך לדעתי ה"חיזבאללה" ימשיך להיות מדינה בתוך מדינת לבנון. הוא ישלוט בה ולא יתפרק מנשקו, ואת האספקה, התמיכה והעידוד הוא יקבל מסוריה ומאירן. ספק אם לבנון מסוגלת ליישם את ההסכם, והלוואי שאתבדה. זה צריך להדליק אצלנו נורות אדומות ולהפעיל סימני אזהרה כבויים, ועלינו לדאוג לנקוט את כל אמצעי הזהירות המדיניים והצבאיים באופן קבוע. אנו רואים שלבנון חתומה על מסמך שאין לו ערך בשטח, מפני שהיא אינה יכולה להיות ערבה ואחראית למעשי "חיזבאללה". זה ארגון טרור שכאשר נוח לו הוא יסתתר מאחורי עלה התאנה בדמות הממשלה החוקית של לבנון, עד אשר יצטייד, יתארגן, יאסוף חיילים חדשים, יחפור בונקרים חדשים, ובזמן הנוח לו הוא יפעל נגדנו מחדש.
הטרור המוסלמי לא יגביל את עצמו לשטח של דרום-לבנון. הוא ירים ראש מחדש כנגד מטרות אזרחיות באזורים אחרים בארץ ובחו"ל, ועלינו להיערך ולהתחזק לקראת מצב זה.
כאשר אני מסתכל על ההתנהלות בבית הזה, אני אומר שלא ייתכן שחבר בכנסת ישראל יקום ויצעק לשר הביטחון שהוא רוצח, כאשר כל פעולתו של השר היא לביטחון ולהגנה על ישראל מפני ארגון טרור, שמכריז וחוזר ואומר שהוא יחסל את המדינה. לא ייתכן שכאן, מתוך הבית ועל דוכן זה, חברי כנסת מגנים את הפעולות של צה"ל, אשר פועל להסיר את האיום מעל יישובי המדינה, ולא מזכירים במלה אחת את ארגון הרצח "חיזבאללה", והם יושבים בתוכנו. הם באים רק כדי להשמיע את דבריהם ומייד בסיומם יוצאים מהמליאה. האם לא הגיע הזמן שנעשה דין וחשבון לעצמנו ונקבע כללי התנהגות ומוסר לבית הזה? תודה.
היו"ר גדעון סער:
תודה לחבר הכנסת זיו, שגם עמד במסגרת הזמן שנקבעה. חבר הכנסת יוסי ביילין, יושב-ראש מרצ, יהיה הדובר הבא. חבר הכנסת ביילין, לרשותך עשר דקות.
יוסף ביילין (מרצ):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להביע את השתתפותי בצערן של המשפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמה הזאת, אם בחזית ואם בעורף, אלה שאני מכיר היטב ואלה שאינני מכיר. אני רוצה לאחל החלמה לפצועים ולהביע תקווה מעומק הלב להחזרתם של החיילים החטופים.
אדוני היושב-ראש, אני סבור שלישראל היתה זכות מלאה להשיב תשובה צבאית על הפרובוקציה של 12 ביולי. המחלוקת היתה על משך הלחימה, שחשף את העורף לפגיעה קשה, ועל הכניסה לפעולה קרקעית; הכניסה אליה, ההרחבה שלה, ומה שהוגדר על-ידי שר הביטחון, לצערי הרב, כשינוי היחס לאזרחים לבנונים לא מעורבים. המשמעות שעומדת מאחורי האמירה הזאת היא לא איזה מין דבר מתוחכם מרחיק לכת, אלא דבר מאוד פשוט ומובן. אני חושב שזה עלה לנו ביוקר. אני חושב שהאירוע בכפר קאנא שינה את כל המערכה הזאת ואת הסיכוי להגיע בשלב הרבה יותר מוקדם להחלטה של מועצת הביטחון. חבל, חבל מאוד שכך קרה.
בהחלטה 1701 אני רואה הישג. זה הישג שלצערי לא היה אפשר להגיע אליו בלי פעולה צבאית. רצינו מאוד בהחלטה מהסוג הזה, וזה לא הושג לפני חודש אלא הושג עכשיו.
אנחנו גם תומכים בהחלטה של הממשלה מאתמול - לאמץ את החלטת מועצת הביטחון ולהכריז על הפסקת אש מהבוקר. היינו מאוד רוצים לראות את חיילי צה"ל חוזרים עכשיו מדרום-לבנון. בלי להמתין. בלי להמתין לחיילי צבא לבנון, בלי להמתין לחיילי יוניפי"ל, בלי לחשוש מהוואקום הזה. כי מה היה קורה, אדוני היושב-ראש, אילולא נכנסנו לפעולה קרקעית, כמו שאמרו לנו בהתחלה? הרי הוואקום היה אוטומטי. מישהו צריך לחשוב על זה, מישהו צריך להשיב על זה. אותם אנשים שאמרו לנו בפומבי שלא תהיה פעולה קרקעית, אותם אנשים שחשבו בהתחלה שדי בפעולה של חיל האוויר – מה הם חשבו שיהיה? הם רצו שבסוף תתקבל במועצת הביטחון ההחלטה שצבא לבנון ירד לדרום. אחר כך הם גם רצו את יוניפי"ל, אם כי כולנו יודעים שהיחס של ישראל ליוניפי"ל אף פעם לא היה יחס של הערצה מיוחדת, והיחס הזה חוצה מפלגות. פתאום אנחנו לא יכולים לצאת מלבנון בלי החייל האינדונזי של יוניפי"ל?
היו"ר גדעון סער:
הרי זה לא התחיל ככה, חבר הכנסת ביילין.
יוסף ביילין (מרצ):
הכול השתנה כל הזמן.
היו"ר גדעון סער:
בהתחלה אמרו פנסיונרים. דיברו על כוח רב-לאומי. אחרי שלא הצליחו להשיג את זה, פתאום יוניפי"ל הפך להיות תכלית רצויה.
שלי יחימוביץ (העבודה-מימד):
אתה מסכים גם עם אפי איתם וגם עם יוסי ביילין.
יוסף ביילין (מרצ):
זאת הגדולה של היושב-ראש.
היו"ר גדעון סער:
אני מסכים אפילו עם חבר הכנסת ביילין בדברים מסוימים.
יוסף ביילין (מרצ):
אני שמח על ההסתייגות שלך, אדוני היושב-ראש.
יש כאן נקודה אחת חשובה מאוד: הרי שואלים, אתם בעד - - -
היו"ר גדעון סער:
אני לפחות יכול להגיד עליו שיש לו קו עקבי. זאת אומרת, אם הוא נגד פעולה קרקעית, גם אתמול הוא היה וגם מחר הוא יהיה, מה שאני לא יכול להגיד על כל מי שנמצא בעיקר ליד השולחן הזה.
יוסף ביילין (מרצ):
ובעיקר גם הצביע נגדה. כי אפשר לדבר נגד, אבל כשאתה מצביע אחר כך בעד דברים שהם שונים ממה שאתה חושב – קשה לך מאוד. אני מודה שאני לא יכול להגיד שאף פעם לא עשיתי כדבר כזה. באמת, אני לא יכול להגיד דבר כזה.
היו"ר גדעון סער:
אף אחד מאתנו.
יוסף ביילין (מרצ):
אבל ניסיתי, ככל שיכולתי, במהלך חיי הפוליטיים, לעשות את זה כמה שפחות.
השאלה לגבי החלטת מועצת הביטחון: אומרים, זה יכול לעבוד? זה באמת יהיה? אפשר לסמוך על זה? ואני אומר: זה כמו לשאול על נסיגה חד-צדדית. אני שומע את הדברים על נסיגה חד-צדדית מכל חלקי הבית, ואני שותף לאמירה הזאת. אני אולי שונה במסקנה שלי, משום שבעיני נסיגה חד-צדדית עדיפה מהישארות בשטח שהוא לא שלנו. לכן גם בעתיד, אם הממשלה תגיד: אנחנו הולכים לנסיגה חד-צדדית בגדה המערבית, אני אתחנן לפניה שלא לעשות את זה. אתחנן. אני אגיד שזה טיפשי, שזה אידיוטי, שחבל, שזה מחיר בלי תמורה – אבל כשיביאו את זה להצבעה, אני אצביע בעד.
היו"ר גדעון סער:
ידעתי שאי-אפשר לבנות עליך.
יוסף ביילין (מרצ):
בדבר אחד תוכל לבנות עלי, אדוני היושב-ראש: אנחנו נצביע נגד ההתכנסות. נגד ההתכנסות נצביע. אם ההתכנסות פירושה להעביר מתנחלים מצד אחד של הגדר לצד השני שלה, לא נהיה שם.
היו"ר גדעון סער:
הרעיון הזה של העברת ריכוזי אוכלוסייה ביהודה ושומרון – הרי מזה ירדו. יפתרו לך את הבעיה.
יוסף ביילין (מרצ):
אם ירדו מזה, הקולות שלנו מובטחים.
היו"ר גדעון סער:
אבל הכול תיאורטי, כי הם לא יצליחו לעשות את זה.
יוסף ביילין (מרצ):
יפה. אני מקווה שאתה צודק, אדוני היושב-ראש. לכן, הדבר האמיתי הוא הסכמי שלום. הסכמי השלום שלנו עם ירדן ועם מצרים עומדים. הסכמי שלום עם סוריה, עם הפלסטינים, עם הלבנונים, יעמדו אף הם. כל מי שחושב שאפשר לעקוף את זה, הן במהלך של מועצת הביטחון, אולי, הן במהלך חד-צדדי, צריך לדעת שזה זמני. החלטה של מועצת הביטחון היא בהחלט חיובית, אנחנו בעדה, והיא תביא הפסקת אש. מאה אחוז, אבל זה לא מין דבר שאפשר לסמוך עליו לתקופה של שנים. זה לא יעבוד.
אני מוכרח לומר, שמעתי את הדברים שנאמרו מהשולחן הזה, את דברי השרים, שאמרו שאנחנו הפסדנו במלחמה הזאת. אני אומר לכם: לא ידעתי לאן לברוח עם הבושה. אתה שר בממשלת ישראל וזה מה שאתה אומר? שבמערכה הזאת הפסדנו? ואחרי שעה זה בתקשורת. תגידו, מה צריך לעשות?
מגלי והבה (קדימה):
מתי הוא היה שר הביטחון?
יוסף ביילין (מרצ):
קודם כול, זה מוטעה.
היו"ר גדעון סער:
הוא אומר את זה ואז הוא מצביע בעד ההחלטה.
יוסף ביילין (מרצ):
ודאי. זה בגלל העקביות. ואז אני אומר, זה גם מוטעה וגם מסוכן. צה"ל הגיע להישגים במלחמה הזאת. אני לא יודע, אני בניגוד לראש הממשלה במצב אחר גם לא רוצה לצבוט את הלחיים. אבל להגיד שהפסדנו במערכה הזאת מול ה"חיזבאללה"? באמת, נסתלקה דעתנו? הכוח של "חיזבאללה" ודאי צומצם עקב המערכה הזאת. יכול להיות שהמחיר יקר, ארוך – יש הרבה מה להגיד. אבל כאן לא קרה כלום? אמרנו לעולם שאם קורה דבר כזה, לאחר שנסוגונו חד-צדדית, אנחנו לא שותקים על זה. גם זה משהו. ובמועצת הביטחון נוצרה החלטה שהיא מאוד חיובית מבחינתנו. שלושת הדברים האלה הם – אובייקטיבית – בעיני מה שקרה. ואני אומר לכם, זה שאני צריך לעמוד כאן, מעל הדוכן, ולדבר כנגד שר בממשלה שאומר את ההיפך, זה כמו בסרט של פליני. זה סוריאליסטי לחלוטין. אני לא מבין מה קורה לנו.
הבעיה היא שמראש יצרו כאן ציפיות בלתי אפשריות בנוסח "רבין מחכה לנאצר". "נסראללה יזכור מי זה עמיר פרץ" - אלה הדברים שלא צריכים להיאמר.
היו"ר גדעון סער:
לא ישכח את השם.
יוסף ביילין (מרצ):
לא ישכח את השם. אלה דברי רהב. אלה ציפיות שמראש ידעו שהן לא יתגשמו.
אביגדור יצחקי (קדימה):
היושב-ראש קורא יותר מדי עיתונים.
היו"ר גדעון סער:
אני אגיד לך מה לא היה בעיתונים ונאמר מול פני האומה: "שינינו את פני המזרח התיכון".
רן כהן (מרצ):
אגב, חבר הכנסת ביילין, אמרו "נאצר מחכה לרבין".
יוסף ביילין (מרצ):
אבל בשיר הפכו את זה.
רן כהן (מרצ):
לא, זה היה "נאצר מחכה לרבין".
יוסף ביילין (מרצ):
אתה צודק. שרנו את זה כולנו.
קריאה:
מה היה כאן כשלא הייתי?
יוסף ביילין (מרצ):
היו דווקא דברים חשובים.
מה קרה כאן באמת? מה שקרה כאן זה ניסיון של הממשלה ושל הצבא להציג את מלחמת לבנון השנייה כאילו מדובר במלחמות של אמצע המאה ה-20. לפי דעתי זה כל הסיפור. זאת מלחמה אחרת. הרי אף אחד לא חשב לרגע אחד ש"החיזבאללה" יכול לכבוש את ישראל, את תל-אביב, את חיפה, את ירושלים, ואף אחד לא פקפק בזה שהצבא הישראלי יכול לכבוש את דמשק ואת ביירות יחד. לכן זאת בכלל לא שאלה של ניצחון והפסד. הוליכו את חצי המדינה הזאת עם סטיקרים ש"אנחנו ננצח" ו"ישראל חזקה", כאילו אנחנו עומדים מול איום קיומי, ואנשים בעורף אמרו: תילחמו, תילחמו, אנחנו מוכנים להיות בעורף עוד כמה זמן במקלטים, רק תנצחו. והממשלה אמרה: כן, עלא כיפאכ, אנחנו ננצח, תנו לנו עוד קצת זמן, ומישהו אמר שאורך המלחמה יהיה כאורך הנכונות של העורף לסבול, ואלה באמת דברי הבל. ומה קרה? קרה מה שרובנו חשבנו שיקרה: בסוף אנחנו שילמנו מחיר, ה"חיזבאללה" שילם מחיר הרבה יותר גבוה, ויש החלטה של מועצת הביטחון, ואפילו החטופים עוד לא יכולים להגיע כתוצאה מזה. הלוואי שיגיעו. ואז מה קורה?
בנימין אלון (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אירן זה קיומי?
יוסף ביילין (מרצ):
אני לא רוצה להיכנס לוויכוח של קיומיות.
בנימין אלון (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
זה איום קיומי?
יוסף ביילין (מרצ):
אירן זה קיומי. אפילו אירן זה עדיין לא קיומי, אבל זה עלול להיות קיומי בתוך שנה-שנתיים.
בנימין אלון (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אין קשר בין השניים?
יוסף ביילין (מרצ):
בסדר. אבל יש הבדל. תסכים אתי שעדיין מדובר כאן במיליציה שלא מסכנת את ישראל. לא צריכים להבהיל את המדינה הזאת באמירה שאנחנו במלחמת קיום. זאת לא מלחמת קיום. מה שקרה כאן זה שהממשלה משלמת את המחיר של הציפיות הגבוהות האלה. מי שמבטיח ניצחון, מי שמדביק סטיקרים, מי שאומר "אנחנו ננצח" – בסוף, כשהוא מביא את התוצאות שהתקבלו, שהן די טובות, אומרים לו: הפסדנו. חלילה וחס. זה לא נכון.
מה שצריך לעשות עכשיו זה הפסקת אש מקבילה בדרום, כמה שיותר מוקדם, ולהחזיר את גלעד שליט הביתה; מאמץ מדיני רציני, שרק הוא עשוי להביא שלום וביטחון – אם זה יהיה מדריד 2, אם זה יהיה בילטרלי עם הפלסטינים, עם הסורים ועם הלבנונים – כמה שיותר מוקדם. להבין שההתכנסות היא לא פתרון לבעיה שלנו, כמו שהגדר היא לא פתרון לבעיה, כי יש מנהרות ויש טילים. לרדת מהחלומות האלה של פתרונות קלים, וללכת לפתרונות הקשים, שאתם באמת יש סיכוי לשנות את המצב במזרח התיכון.
יש להיערך מהר לתקציב לשנת 2007 ולהבין שהתקציב הזה לא יכול להיות תקציב שיתמוך בהעמקת הפערים בין עשירים ובין עניים, בין יהודים ובין ערבים. הרי מה שנחשף כאן במלחמה הזאת הוא נורא מבחינה חברתית, וצריך לעשות את הכול כדי שזה לא יהיה תקציב שאולי יגדיל מאוד את הביטחון על חשבון החברה. זו מחויבות של עמיר פרץ עצמו, ואני מקווה שהוא יזכור על איזה טיקט הוא נבחר.
היו"ר גדעון סער:
יש לך ספק?
יוסף ביילין (מרצ):
סליחה, מה יש לי?
היו"ר גדעון סער:
אתה אמרת את זה בצורה כאילו אתה - - -
יוסף ביילין (מרצ):
הזמן ברח לי. זה מוטעה?
היו"ר גדעון סער:
אגיד לך למה לא הערתי לך בעניין הזמן. אני גיליתי מעורבות יתר למה שמקובל מיושב-ראש והפרעתי לך כמה פעמים.
יוסף ביילין (מרצ):
אדוני היושב-ראש, לא אנצל זאת לרעה.
מנחם בן-ששון (קדימה):
על חשבון הזמן - - -
היו"ר גדעון סער:
בכל זאת, תחתור לזה.
יוסף ביילין (מרצ):
תהיה ועדת חקירה ממלכתית. אני אומר את זה לאנשי הקואליציה. למה אני יודע את זה? כי גם אני הייתי בסיטואציה הזאת. ב-2000 היתה תביעה לוועדת חקירה ממלכתית על האינתיפאדה, ואנחנו אמרנו: למה צריכים ועדת חקירה? צריכים ועדת בדיקה, ולא צריכים את זה. אין את מי לבדוק. מה עשינו רע? הייתי שר המשפטים, ואני מודה שבאופן טבעי כקואליציה לא התלהבתי מזה, ואמרתי שתהיה ועדת בדיקה מתוחזקת ומחוזקת, ובלבי ידעתי שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. למה זה קרה? זה לא קרה כי לא היה בקואליציה רוב לזה - בקושי היתה קואליציה בכלל - אלא כי לא היה אפשר לעמוד מול ההיגיון שבתביעה הזאת. הציבור, התקשורת, השמאל והימין, כולם אמרו: ועדת חקירה. אלה רצו - נגד ערבים, ואלה רצו - נגד היהודים. ידענו שאין ברירה.
לכן, אני אומר מהניסיון שלי, ואני כאן חושף את עצמי: אל תנסו להיאבק נגד זה. היה כאן חודש כל כך סוריאליסטי, שאי-אפשר אחרי דבר כזה, עם נושא המיקלוט של העורף ועם נושא מהלכי המלחמה ועם הדרך שבה התקבלו החלטות, לא יכול להיות שלא תקום כאן איזו ועדה רצינית שתבדוק את הכול, לטובתנו.
אני אומר לכם את זה מעומק לבי. אני לא מחפש ציד ראשים. אני גם לא יודע מי יכול כרגע להחליף את האנשים שנמצאים כאן. אם הייתי יודע שיש שם מישהו, אני לא יודע איפה, שבאופן ריאלי יכול להחליף אותם וללכת לאיזה מהלך שיותר קרוב לתפיסתי, הייתי בעד זה. זה כנראה לא ככה.
לכן, אני אומר שמה שמעניין אותי זה איך נערכים לעתיד, מה עושים עם המיקלוט הזה, מה עושים עם המצב שאצל הערבים אין מקלטים. מה עושים עם כל הדברים האלה? אי-אפשר לעבור על זה לסדר-היום.
אני מציע לכם, לממשלה, ובזה אני מסיים - - -
מנחם בן-ששון (קדימה):
ועדת חקירה ממלכתית נותנת תשובות על השאלות האלה?
יוסף ביילין (מרצ):
כן. זה שהממשלה לא ביצעה את מה שהיא הציעה, זה מאוד עצוב, אבל ועדת-אור היא אבן דרך. כל מי שיושב כאן, גם מי שהתנגדו לוועדת-אור, מי שהתנגדו לתוצאות שלה בהתחלה, היום רואים בה את התורה - איך מדינה דמוקרטית מתייחסת למיעוטים שחיים בתוכה. אני מדבר על ועדות אחרות ששינו דברים, שינו והקימו מוסדות חדשים, וחלק מהאנשים כאן גם יודעים מה נעשה בתחום הביטחון אחרי ועדות מסוימות. לכן אני אומר שוועדת חקירה היא דבר חיוני. הוא לא איזה ניגוח שלי כאופוזיציה. אני אומר שהממשלה צריכה להיות הראשונה שיש לה בזה עניין, כי יש הרבה שאלות שאין לה תשובות עליהן, ורק דרך ועדת חקירה רצינית נקבל את התשובות. תודה רבה.
היו"ר גדעון סער:
חבר הכנסת ביילין, תודה רבה. הדובר הבא יהיה חבר הכנסת נסים זאב מסיעת ש"ס. חבר הכנסת זאב, לרשותך יעמדו חמש דקות. אני מודיע שאני אשתדל לעמוד במסגרות הזמנים של הדוברים הבאים כדי שנצליח להביא את הדיון הזה לכלל - - -
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, ראשית, אני מביע את צערי על מותם של 158 חיילים ואזרחים במהלך הקרבות בחזית ובעורף. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם. תנחומים לכל המשפחות ששכלו את יקיריהן. אני מאחל רפואה שלמה לכל הפצועים.
בספר דברים, שאנחנו אוחזים בו, נאמר: שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם.
אדוני היושב בראש, המלחמה הזאת נכפתה עלינו לפני כחודש ימים. לא היה לנו שום סכסוך על שטח. יצאנו מלבנון, ואולי ברחנו מלבנון, וזו היתה הבעיה, עד הסנטימטר האחרון. ה"חיזבאללה", שלוחה של אירן, ונסראללה, שלוחו של היטלר אחמדינג'אד, יצא למתקפה בחטיפת החיילים, הרג ארבעה חיילים וחטף שניים מהם.
אדוני היושב בראש, ומה קורה בעזה? גם משם יצאנו וברחנו, וה"קסאמים" ממשיכים ביתר שאת. צריך להבין שיש כאן מלחמה על עצם קיומנו. אויבינו לא מסכימים ולא משלימים עם עצם קיומה של מדינת ישראל.
המלחמה הזאת עדיין לא הסתיימה. אנחנו עדיין בעיצומה, עם הפסקת אש זמנית, כאשר ה"חיזבאללה" מודיע באופן הברור ביותר, שהוא לא מתכוון להתפרק מנשקו. ומי יכול באמת לפרק את "חיזבאללה"? האם אתה או מישהו מאתנו מאמין שצבא יוניפי"ל יכול לעשות את העבודה? צריך להגיד את האמת, שאין יכולת, לא לצבא לבנון הכבוש והשבוי תחת הזרוע הצבאית של אירן וסוריה להתמודד עם המפלצת האירנית. איזו מדינה תשלח את חייליה לקרב? הצבא הבין-לאומי, לדעתי, הוא פיקציה. אנחנו תקועים כרגע בלבנון, ולבנון כבר אמרה שהיא חוששת ממלחמת אחים. למה היא התכוונה? היא התכוונה שבעצם הצבא מורכב משיעים שהם אנשי ה"חיזבאללה", ואיך הם יילחמו מול הסונים שזה צבא לבנון? האם הסונים יפרקו את השיעים מנשקם?
אדוני היושב בראש, אין מקום כרגע להקים ועדות חקירה. "על כן יאמרו המשלים באו חשבון" - אני חושב שאם רוצים לעשות חשבון, לא צריך להתחיל את החשבון שלנו מיום פתיחת המלחמה ואיך התנהלה המלחמה הזאת. צריך לעשות את החשבון איך נסוגנו מלבנון, למה השארנו בונקרים, ולמה השארנו נשק וברחנו כאילו אנחנו בורחים מאיזו מלחמה. הלוא ידנו היתה על העליונה. צה"ל היה בכל כוחו. צד"ל היה בשטח. את האזהרות אז אמרו לנו: אם אתם תצאו מלבנון, אם אתם תיסוגו כרגע מלבנון, הטילים יגיעו לתל-אביב ולחיפה, הצפון יהיה מאוים. ראינו במשך שש שנים את ה"חיזבאללה" מתחפרים ומתעצמים, ואנחנו ראינו שלא מקיימים את ההסכמים. אבל לא נעשה דבר וחצי דבר.
הדבר המעורר תמיהה ביותר הוא שראש הממשלה בעיצומה של מלחמה אומר שזה ייתן כוח להתכנסות ויוביל את מהלך ההתכנסות. אדוני היושב בראש, אני רוצה לומר לך, שצריך להבין שכל עוד לא ייכנסו כל הכוחות הבין-לאומיים, ותונהג נורמליזציה גם בלבנון וגם בעזה, אסור אפילו להעלות על הדעת שאנחנו היום נלך להפקיר את יהודה ושומרון ולהכניס לשם עוד אנשי "חיזבאללה". הרי אנחנו יודעים ש"חיזבאללה" מנסה להיכנס גם לרצועת-עזה. היום, מכיוון שה"חמאס" קצת חזק, עדיין הוא שולט בשטח. גם "חמאס", שהוא ארגון של מחבלים, רואה וחושש מה"חיזבאללה". על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים לפקוח את עינינו ולא לתת למהלך השלישי - לתת אפשרות של חזית נוספת שאנחנו נהיה מאוימים מיהודה ושומרון.
אני רק רוצה לומר דבר שהחברים פה לא העלו. צריך להבין שבימים האחרונים הטרור הבין-לאומי - - -
היו"ר גדעון סער:
חבר הכנסת זאב, הזמן תם בדיוק כשהגעת לשיא, כאשר הצבעת על הסכנות שבתוכנית ההתכנסות. הסברת גם את הבעיה של הנסיגה החד-צדדית מלבנון. זה בדיוק זמן טוב לסיים את הנאום.
נסים זאב (ש"ס):
אני מודה לך, אדוני. אם כך, אסיים. אני רק רוצה לומר משפט אחד על המטוסים שרצו לפוצץ מעל לאוקיינוס. צריך להבין שמדובר פה במלחמה של טרור עולמי. המאבק שלנו הוא מול העולם המוסלמי, שרוצה להשתלט על העולם.
היו"ר גדעון סער:
תודה לחבר הכנסת נסים זאב. הדובר הבא יהיה חבר הכנסת דני נוה מסיעת הליכוד. חבר הכנסת נוה, לרשותך שש דקות.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
למה צלצלו?
היו"ר גדעון סער:
הצלצול היה בטעות, אבל אני מציע לך להישאר כאן לנאומו של חבר הכנסת נוה.
דני נוה (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת היא שהצלצול האמיתי היה במלחמה שפקדה את עם ישראל בחודש האחרון, צלצול ששילמנו בעבורו מחיר, כמובן כבד, בחיי אדם – 158 חיילים ואזרחים. בזמן שאנחנו נמצאים פה יש משפחות רבות בישראל שחייהן ודאי לא יחזרו להיות כפי שהיו עד לפני חודש ימים. אלה משפחות שחרב עליהן עולמן, שבניהן או יקיריהן נהרגו, בין בקרב ובין עקב התקפת הטילים של ארגון "חיזבאללה".
אבל זה היה צלצול, אדוני היושב-ראש, שצריך להעיר את כולנו. זה לא היה דבר מקרי, שבתוך זמן קצר מאוד מרגע שהממשלה החליטה לצאת למבצע הזה, או ללחימה הזאת - שהיתה תחושה כמעט אצל כולם בבית הזה, משמאל עד ימין, שאומנם אין ברירה, שאומנם המלחמה הזאת היא מלחמה צודקת, שאנחנו יוצאים פה למערכה חשובה מאין כמוה. היתה תחושה – נכונה – שבמלחמה הזאת אנחנו שמים בצד את הוויכוח בין השמאל ובין הימין, את הוויכוח בין אלה שחושבים שאם ישראל רק תוותר עוד ועוד, או אם היא רק תציע עוד תמורה כזאת או אחרת, אויבינו יניחו לנו, ובין אלה שחושבים אחרת. היתה תחושה, תחושה צודקת, שאנחנו ניצבים בפני איום על עצם קיומנו.
היתה התלבטות - ואני מניח שעדיין יש התלבטות – איך צריך לקרוא למלחמה הזאת, מה השם שצריך להעניק לה. היו שהציעו – וזה אולי המטבע השגור ביותר כרגע – "מלחמת לבנון השנייה". אבל בהרבה מאוד מובנים, אדוני היושב-ראש, אנחנו עדיין נמצאים במערכה הגדולה שהחלה בשנת 1948, במלחמת העצמאות, כאשר קמו עלינו לכלותנו וצבאות ערב יצאו בעצם מתוך מגמה ורצון לחסל את מדינת ישראל.
כי אותו אויב שהתמודדנו אתו בחודש האחרון, אותה זרוע ארוכה של אירן שאתה אנחנו מתמודדים - ואני אומר "מתמודדים", כי ההתמודדות, לצערנו הרב, עדיין לא הסתיימה – הוא אויב שמבחינתו המטרה היתה ונשארה חיסולה של מדינת ישראל. אם בטהרן שוקדים על המלאכה הזאת במאמץ גדול וחסר תקדים להשיג יכולת גרעינית, באותו זמן טהרן מפעילה את ארגוני הטרור נגדנו, את ה"חמאס", את "הג'יהאד האסלאמי" ואת ה"חיזבאללה".
היעדים שהממשלה הציבה כאשר היא יצאה למלחמה הזאת היו יעדים נכונים. לא בכדי כולנו באופוזיציה, לפחות זאת שמימין – ואני חושב שלפחות בשלבים הראשונים גם זאת שמשמאל – בליכוד תמכנו תמיכה מלאה בממשלה, כדי שתשיג את היעדים שהיא הציבה לעצמה בהחלטתה לצאת ללחימה הזאת.
היעד הראשון היה, בצדק, החזרת החיילים: החזרת אודי גולדווסר ואלדד רגב לבתיהם. היעד השני, המרכזי ברמה הלאומית, היה הסרת האיום. ומהי הסרת האיום? הסרת האיום פירושה פירוק ארגון ה"חיזבאללה", או לפחות פגיעה אנושה ביכולתו לשגר טילים אל עבר מדינת ישראל. אין משמעות אחרת ליעד של הסרת האיום.
כאשר מסתכלים על סיום הלחימה הזאת, שבא לידי ביטוי בהחלטת האו"ם מס' 1701, וגם אם שמים את כל הוויכוח הפוליטי בצד, במיוחד ביום כמו היום, כשאנחנו עדיין קוברים את מתינו, ומסתכלים אך ורק בצורה נקייה על העובדות – מה השגנו, מה לא השגנו והיכן אנחנו עומדים - אני משוכנע שכל אחד שישים יד על לבו וידבר בכנות יאמר שההישגים הם חלקיים.
נכון שחיובי ומבורך שנגיע למצב שבו צבא לבנון יפרוס את כוחותיו וכל השטח מהליטאני ועד הגבול בינינו ובין לבנון יהיה מפורז מאמצעי לחימה, וודאי לא יהיו בו אנשי "חיזבאללה". אם החלטת האו"ם ברוח זו אומנם תקוים, זה דבר חיובי. אבל צריך לזכור דבר אחד מרכזי: אפילו אותו כוח בין-לאומי שהאו"ם החליט להציבו בדרום-לבנון לא קיבל שום סמכות ושום מנדט, גם לא לפי בקשת ממשלת לבנון – מה שהיה בסעיפים אחרים – לעסוק במשימה החשובה של פירוק כוחו של "חיזבאללה".
מי שקורא בעיון את החלטה 1701 רואה שהמרכיב הזה, של פירוק "חיזבאללה" ויישום החלטת האו"ם הקודמת בנושא הזה, נשאר בגדר ההצהרות העקרוניות שקוראים לממשלת לבנון לאמץ כחלק מהסדר ארוך טווח - אגב, אדוני היושב-ראש, בניגוד להחלטות האחרות. כי כאשר מדובר בהחלטת האו"ם בדבר הצורך להוריד את צבא לבנון דרומה, כאשר מדובר בפירוז דרום-לבנון ואולי במניעת הברחת אמצעי לחימה במעברים, נאמר שהכוח הרב-לאומי יסייע לממשלת לבנון. אבל כאשר מדובר במטרה העיקרית, הסרת האיום של "חיזבאללה", ופירוק ה"חיזבאללה", ודאי מנשקו האסטרטגי, גם לפי מה שלמדנו על בשרנו בחודש האחרון: הטילים שהוא משגר - הכוח הבין-לאומי לא מוזכר שם.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שכולנו בבית הזה מסכימים שמה שעברנו בחודש האחרון מחייב תהליך עמוק ויסודי של חשבון נפש נוקב ושל הפקת לקחים. כשפתחתי את דברי, אדוני היושב-ראש, דיברתי על אותו צלצול שקיבלנו כולנו. כולנו היינו עדים ונחשפנו – ועדיין לא נחשפנו לכל הדברים – לדברים שמחייבים הפקת לקחים יסודית ועמוקה בכל המישורים: במישור הצבאי, במישור האזרחי ובכל המישורים האפשריים, כדי שכאשר – אם וכאשר, ואני חושש שזה יהיה כאשר – ניאלץ להתמודד עם איום נוסף, עם מתקפה נוספת או בעימות נוסף, שעלול להיות עימות קיומי למדינת ישראל, מדינת ישראל תהיה ערוכה נכון וטוב יותר.
המשפט האחרון שלי, אדוני היושב-ראש, יוקדש לנושא הכלכלי-החברתי. טעות נוספת אחת עשתה הממשלה כאשר מיהרה להחליט אתמול לקצץ בתקציב המדינה. אין לי ספק – וכולנו מבינים זאת – שיש צורך תקציבי עקב ההוצאות הישירות והעקיפות של הלחימה הזאת, אבל ללכת כרגע למדיניות של קיצוץ תקציבי זאת טעות חמורה.
מה שמדינת ישראל צריכה היום הוא מדיניות כלכלית-חברתית שמבוססת על הכרה בצרכים של עם ישראל ושל החברה הישראלית, ואין להירתע גם מגידול בהוצאה הממשלתית. חברת הכנסת שלי יחימוביץ הגישה הצעת חוק בנושא זה, וחתמתי עליה בשמחה משום שאני חושב שבעת הזאת קיצוץ תקציבי לא יהיה מדיניות כלכלית נכונה, שכן קיצוץ כזה יפגע עוד יותר בצרכים הכלכליים-החברתיים. אולי פקידי האוצר יגידו אחרת, אבל אני משוכנע שאם באמצעות הגידול הזה בהוצאה נבטיח את הצרכים הנוספים שהמלחמה הזאת הביאה עלינו, הדבר לא יפגע בשום צורה בדירוג האשראי של ישראל ולא יפגע בחוסנה הכלכלי.
היו"ר גדעון סער:
תודה, חבר הכנסת נוה. יכול להיות שיש טעם להגיש בקשה לפטור מחובת הנחה כדי להביא הצעת חוק כזאת בזמן הפגרה.
הדובר הבא - חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, מסיעת האיחוד הלאומי - מפד"ל. חבר הכנסת סלומינסקי, לרשותך יעמדו חמש דקות. חבר הכנסת אורלב, אני מקווה שלפחות בזמן שחבר הכנסת סלומינסקי ידבר - - -
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
צלצלו כדי שתבואו לשמוע את מה שאני אומר, זבולון.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הפקת לקחים יש בה חיוב משני טעמים: טעם אחד, כדי לדעת מה קרה, להבין ואולי גם להעניש - -
היו"ר גדעון סער:
אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני שומע אותך ואני רחוק ממך.
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
גדעון, תעצור את הזמן.
היו"ר גדעון סער:
ללא ספק, תקבל ארכה. בבקשה.
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
- - אבל כדי לראות אם מישהו טעה, אם מגיע לו עונש וכו', זו הסיבה הקטנה. אם זו היתה הסיבה שבגינה אנחנו דנים, ודאי שלא היינו דנים. הסיבה היותר גדולה היא שכולנו רואים שאנחנו נמצאים באמצע המערכה, ולצערנו יכול להיות שבעוד שנה, בעוד שנתיים, הסיפור יחזור על עצמו. השאלה היא אם אותה הנהגה שהובילה אותנו - - -
היו"ר גדעון סער:
לא חשדתי בסיעת האיחוד הלאומי שבמהלך הנאום הלאומי היא תפריע. אנא. אני ראיתי שהיית בדיאלוג עם חבר הכנסת ריבלין.
ראובן ריבלין (הליכוד):
אמרתי להם מה שסלומינסקי הולך להגיד.
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
מאחר שאנחנו צפויים להמשך המלחמה, לצערי, השאלה היא אם אותה הנהגה שהובילה אותנו עד הלום מסוגלת ויכולה להוביל אותנו להמשך או לא.
היו"ר גדעון סער:
מה דעתך בעניין הזה?
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
לכן צריך להפיק לקחים. אעמוד על כמה נקודות, ככל שהזמן יאפשר. הדבר הראשון זה הקונספציה. יש תפיסת עולם של הבריחה. ברחו מלבנון וחשבו שהצילו את העולם וראו את הנזק האדיר שקורה. ברחו מגוש-קטיף ותוך זמן קצר ראינו את הנזק הנורא שזה גרם. פתאום שדרות, אשקלון, ואולי עוד יגיעו לאשדוד, כולם בסכנה. היו צריכים לפנות שם, למגן שם. זו הצרה הגדולה של הבריחה. הנהגה נורמלית היתה צריכה להפיק לקחים. מה אומר לנו ראש הממשלה? זה היה מצוין עד כדי כך שעכשיו אני רוצה לעשות את זה גם לירושלים ולכל גוש-דן בבריחה מיהודה ושומרון. זאת אומרת, תפיסת העולם שהובילה לאסון ממשיכה להיות נר לרגלי הממשלה, או לפחות ראש הממשלה הזה.
דבר שני, ההכנה. האחריות הגדולה ביותר היא לקיומה של המדינה. ראש ממשלה שצופה סכנה צריך להכין את הצבא שלו. ראינו איך ממשלה הכינה את הצבא שלה לקראת המאבק הנואש שהיה לה בגוש-קטיף. שלושת-רבעי שנה, כל צה"ל כולו, על כל שדרותיו, על כל מפקדיו, כל הקורסים, כולם התמקדו בהכנה לקראת המבצע. הביאו פסיכולוגים ובנו מחנה אימונים, מה לא עשו - עם ציוד מדהים. לא היה חסר כלום. הביאו ציוד לכל אופציה שאולי תהיה. כך צריך להיות. זה נורא שזו היתה המטרה, אבל ההכנה היתה הכנה. כך צריך צבא להתכונן לקראת מבצע שהוא יודע שעלול להגיע.
אז מה קרה בלבנון? מישהו התכונן לקראת המלחמה בלבנון? כל מפקדי הצבא אומרים שהצבא בכלל לא היה מוכן למלחמה כזאת. המקסימום שעשו מעבר לגוש-קטיף היה להילחם נגד ה"חמאס" או ביהודה ושומרון, אבל לקרב בלבנון לא עשו שום הכנה. זה נקרא ממשלה שמכינה את עצמה לקראת המאבק הגדול והאמיתי? וברגע שלא היתה ברירה, יצאו למלחמה בלי הכנות ובלי כלום.
דבר שלישי, קובעים יעדים, וזה בסדר. קבעו שלושה יעדים: החזרת השבויים, חיסול ה"חיזבאללה" והגנה על צפון המדינה. נו? השיגו את הדברים? נשפך הרבה דם. 33 ימי לחימה, ובסופו של דבר עוד לחצו להגיע לאיזה הסכם, ופה עולים ומספרים לנו על גדולתו ותפארתו של ההסכם הזה ועל ההישגים האדירים, כשלא הביאו אף לא אחד מההישגים, שהם עצמם אמרו שאלה המטרות. אז מה נעצרתם? אז על מה עשינו את הכול? למה יצאנו לזה בכלל? ועוד כהנה וכהנה.
מאחר שזמני עומד להסתיים אני רוצה לדבר על עוד דבר אחד שמדאיג - - -
היו"ר גדעון סער:
למעשה הוא כבר הסתיים.
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
לא, עכשיו אני מדבר על זמן פציעות. אתה יוצא למלחמה ואתה יודע מה יקרה, אתה רואה את העורף, קח מישהו, תקים מטה ותגיד: אתה מטפל בעם. שום דבר. אף אחד לא חשב. רואים מאות אלפי אנשים זורמים מהצפון למרכז, רואים מה קורה בערי הצפון, ואף אחד לא מטפל בזה ולא כלום. יותר מזה, המדינה בכלל לא מרגישה שהיא אחראית לזה. אומר לנו בוועדת הכספים מי שאחראי לזה בממשלה ושאלנו אותו: כן, אנחנו מתבססים על עמותות החסד והצדקה. זה התפקיד שלהן והמדינה לא בעניין. הם צריכים לעשות את זה. איזו מדינה, למה הגענו? אז מה כן המדינה צריכה לעשות, רק לגרש יהודים? זהו? לא להתכונן למלחמה, לא לטפל באזרחים, אז מה כן?
האור היחיד שיש בכל העניין זה הציבור עצמו, בעיקר החיילים, שלמרות הכול ואף שהם אומרים שלא היה להם הציוד המתאים, לא היו להם תוכניות הקרב, הם ראו את הגמגום שפעם אומרים להם להיכנס ולמחרת לצאת, ואחרי יום עוד פעם להיכנס לאותו מקום שהם יודעים שהם יירצחו שם, ש"חיזבאללה" חזר לשם - הם ממשיכים לעשות את זה בדבקות ובאמונה. זה האור הגדול שהיה לנו, שראינו מי יש לנו כאן. איזו התנדבות, איזו רוח לחימה, איזו מסירות של החיילים עצמם ומפקדיהם עד דרג מסוים באופן מדהים, שלהם ושל הציבור הרחב שהתנדב ועשה כל מה שהוא יכול.
היו"ר גדעון סער:
חבר הכנסת סלומינסקי, כששופט נותן הארכה של שלוש דקות כשהיו הרבה פציעות, גם זה מסתיים. זה נותן לך יתרון בלתי הוגן על יתר הדוברים.
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
זה נכון. ולכן, אני חושב שהממשלה צריכה לחשוב על דרכה. אני חושב שממשלה כזו, בהרכב הזה ובדרך הזאת לא יכולה להוביל אותנו לימים הבאים שצפויים בנושא הזה, ולפחות אנחנו, הכנסת - - -
היו"ר גדעון סער:
זו היתה סיומת טובה.
ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי - מפד"ל):
אני אומר שהכנסת, ננצל את האחדות ואת היופי שבעם, לפחות את האלמנט הזה נטפח הלאה לקראת הבאות. תודה לך, אדוני.
היו"ר גדעון סער:
תודה. הדובר הבא - חבר הכנסת דני יתום מסיעת העבודה. אני רוצה לומר לכם שהדיון יסתיים בעוד 15 דקות. יש רק עוד שלושה דוברים, ולכל אחד מהם יש חמש דקות. לאחר מכן תהיינה הודעות סיכום.
רן כהן (מרצ):
מי הדוברים?
היו"ר גדעון סער:
חבר הכנסת יתום, חבר הכנסת סער, לאחר שיוחלף על-ידי חבר הכנסת והבה לניהול הדיון, וחבר הכנסת יצחקי.
דני יתום (העבודה-מימד):
אדוני היושב-ראש היוצא, אדוני היושב-ראש הנכנס, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, מכאן אני מבקש לשלוח תנחומים כנים למשפחות ששכלו את יקיריהן, אזרחים וחיילים, ולקוות שלא נדע עוד צער ולא נדע עוד שכול. מכאן אני מבקש לשלוח ברכת רפואה שלמה ומלאה לפצועים החיילים והאזרחים, ששוכבים בבתי-החולים השונים, ואני מקווה שלא נצטרך לבקר עוד פצועים בבתי-חולים כתוצאה מפעילות מלחמתית, כתוצאה מפעילות אויב. מכאן אני שולח תפילה שנראה את חטופינו אלדד רגב, אהוד-אודי גולדווסר וגלעד שליט חוזרים הביתה מהר, מוקדם ככל האפשר.
אני מברך על הפסקת האש. כמי שהשתתף ביותר מדי מלחמות, אני יודע, אדוני חבר הכנסת ד"ר ביילין, שמלחמה היא דבר רע ושלום הוא דבר טוב פי כמה ממלחמה, וגם הפסקת אש טובה יותר ממלחמה. לכן אני מברך על הפסקת האש ומקווה שהיא תהיה יציבה, שכל הגורמים וכל הכוחות שהתחייבו לקיים את הפסקת האש ולשמור עליה אכן יעשו זאת.
אני חושב שאנחנו צריכים לשאוף לכך שמשהתקבלה הפסקת האש, כוחות צה"ל ישהו בלבנון כמה שפחות זמן. אנחנו נמצאים שם במצב שהוא לא אידיאלי, חשופים לאפשרות של פגיעה, בעיקר היום, חבר הכנסת אלון, כאשר רבבות או אולי מאות אלפי אזרחים חוזרים חזרה לכפרים בלבנון ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו מעורבים בתוך האוכלוסייה האזרחית, שייתכן שחלקה הוא אוכלוסיית מחבלים, כאשר היחידות שלנו פרוסות מקו הגבול בדרום ועד רנדוריה בצפון.
כדי שפרק הזמן הזה יהיה קצר ככל האפשר, וכדי למזער נזקים בעתיד, אני חושב שכדאי לעשות שני דברים: ראשית, לכנס את הכוחות שלנו שפרוסים בשטח אל תוך רצועת הביטחון הישנה, זאת שכבשנו בעשרות ימי הלחימה הראשונים, שטוהרה כמעט כולה מאויב ה"חיזבאללה". אין טעם בהחזקת כוחות במקומות שבהם הם מנותקים ודרך ההגעה אליהם מסובכת.
נוסף על כך, אני חושב שלא צריך להמתין עד שיאספו את כל 15,000 חיילי הכוח הרב-לאומי. מספיק שיגיע כוח קדומני, של 1,000-3,000 איש, שיורכב בעיקר ממפקדי הכוח הזה. הוא יוביל את צבא לבנון דרומה, וכמובן, הדבר הזה, קודם כול ולפני כל דבר אחר, כרוך בהסכמת ה"חיזבאללה".
התבשרנו שה"חיזבאללה" אינו מתכוון למלא את חלקו בהפסקת האש. חייבים – באמצעות האו"ם, באמצעות ארצות-הברית, באמצעות צרפת, שהיו שושבינות להסכם, ובלחץ בלתי פוסק על לבנון ועל מדינות ערביות נוספות שיש להן השפעה על ה"חיזבאללה" – להביא לכך שה"חיזבאללה" יתפרק מנשקו עד הליטאני ויעזוב את השטח. אני חושב שצריך לנצל את ההזדמנות.
אדוני השר, כדאי שתשמע, יכול להיות שכדאי שתציע את זה לראש הממשלה. אני רוצה לדבר על משהו במישור המדיני: צריך לחבר לתהליך את ירדן ומצרים, מדינות שיש לנו הסכם שלום אתן, כדי שהן תתרומנה מהיכולת שלהן להשפיע על ממשלת לבנון.
העניין האחרון - אני חושב שהגיע הזמן לפנות בדרך שאינה גלויה, אלא חשאית, באמצעות צרפת וארצות-הברית, לסוריה, ולהביא אותה בסוד המגעים; לא כדי להחזיר את סוריה ללבנון, אלא כדי שהסורים יירתמו ללחוץ על ה"חיזבאללה". צריך להציע להם שורה של פיתויים ושורה של תמורות, למשל סיוע כלכלי נדיב, ובעתיד – בעוד כמה חודשים – חידוש המשא-ומתן עם ישראל.
הנקודות האחרונות שאני מבקש להתייחס אליהן: אני שומע כאלה שמתגעגעים ללבנון, כאלה שמתגעגעים לעזה. זה מזכיר לי את סיר הבשר שבני ישראל התגעגעו אליו ביוצאם מארץ מצרים. שהינו בלבנון 18 שנים. בכל שנה איבדנו 20-30 חיילים. נורו אלפי "קטיושות" על מרחב צפון הארץ – בשעה שהיינו שם, מתוך השטח ששהינו בו. לא רק ירו "קטיושות", אלא פגעו בחיילי צה"ל במכוניות תופת, במטענים ובקרבות פנים אל פנים. ויש אנשים בכנסת שמתגעגעים לזה, ריבונו של עולם. שכחנו, הזיכרון כל כך קצר, או שמא הפוליטיקה מעבירה אתכם על דעתכם?
טוב שעזבנו את לבנון – ולא ברחנו – ואסור לחזור לשם, גם לא עם דגל מונף. עדיף לעשות הכול כדי שבסופו של דבר הפסקת האש אכן תישמר, ואולי יהיה בכך פתח להסכם רחב יותר, אפילו של שלום בינינו ובין לבנון.
היו"ר מגלי והבה:
תודה לחבר הכנסת דני יתום. אני רוצה להזמין את חבר הכנסת גדעון סער, ואחריו - אחרון אחרון חביב, חבר הכנסת אביגדור יצחקי, יושב-ראש הקואליציה.
גדעון סער (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בפתח הדברים אני רוצה לומר, שעם כל התחושה הכבדה שיש לכל אחד ואחת מאתנו, וגם לציבור האזרחים, מה שראינו בחברה הישראלית בחודש האחרון, כמו מה שראינו בתקופת "חומת מגן" ובתקופת התקפת הטרור לפני כמה שנים, זה עם בעל כוחות נפש בלתי רגילים – מצד הסולידריות, מצד מסירות הנפש, מצד העמידה במבחן ששום חברה דמוקרטית מערבית לא עמדה בו; ואני לא רוצה לומר: לא היתה יכולה לעמוד בו. כדבר שבעובדה, אין חברה שעמדה בהתמודדויות כאלה. אני חושב שאם נדע להפיק את הלקחים הנכונים ממה שקרה בחודש האחרון, ובשנים האחרונות, נוכל להתמודד עם אתגרי העתיד, שהם קשים וכבדים, הם לא אתגרים קלים.
היום הזה אנחנו חייבים לעשות – עדיין לא את החשבון הפוליטי, וזמנו יגיע, אלא את החשבון הלאומי. המטרה של הפוליטיקה, של המדיניות הישראלית בשנים האחרונות, היתה חתירה לשקט זמני, ולפעמים לאשליה של שקט זמני. האמצעי היה מדיניות הנסיגות החד-צדדיות, ולא במקרה חבר הכנסת יתום בא וסנגר על הנסיגה מלבנון.
אני רוצה לומר: אין אחד בבית הזה, חבר הכנסת יתום, שחושב שצריך להישאר בלבנון. אבל לבוא היום ולסנגר על האופן שבו יצאנו מלבנון בשנת 2000? הרי כולם יודעים איך זה התחיל. זה התחיל בהבטחת בחירות של אהוד ברק. אהוד ברק אמר: בתוך שנה לא נהיה בלבנון.
רן כהן (מרצ):
זה לא התחיל בזה.
דב חנין (חד"ש):
- - - שאז הומצא ה"חיזבאללה".
גדעון סער (הליכוד):
זה התחיל בזה. אהוד ברק גילה את הפופולריות של האפשרות הזאת, שעד אז הוא התנגד לה.
רן כהן (מרצ):
הוא לא התנגד. מיליונים מישראל רצו.
גדעון סער (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, אני מבקש את הגנתך.
שר התיירות יצחק הרצוג:
סיעת הליכוד בראשות אריאל שרון - - -
גדעון סער (הליכוד):
אדוני השר, אם אתה לא מאמין מה היתה עמדתי, באותה תקופה כתבתי מאמרים בעיתונות. אני אפילו זוכר את הכותרת: "הבריחה ממציאות חיינו". זאת היתה הכותרת. אין דבר שאחדש למי ששמע אותי בעבר.
רן כהן (מרצ):
רצית גם שנישאר שם.
גדעון סער (הליכוד):
הדרך שבה נסוגונו.
הרי כולם יודעים מה היתה השתלשלות הדברים - הניסיון להגיע להסכמה עם סוריה, המצוקה, הצורך להבטיח את קיום הבטחת הבחירות בלוח הזמנים שנאמר במערכת הבחירות מטעמי בחירות. והתוצאה: הקרבה קלת דעת של כל המערך של צד"ל, שנלחם במשך שנים והיה חומת מגן אמיתית. מדברים על העדר מודיעין - איזה מודיעים יעבדו היום עם ישראל בלבנון אחרי מה שקרה? וחלק מהם שחזרו, הלכו לעבוד ולמסור מידע ל"חיזבאללה". מה, זה לא חשוב?
ואותם הסדרים שהיום אומרים, לשיטת מי שאומרים שיש בהחלטת מועצת הביטחון הישגים - בסדר. אז יכול להיות שזה ייכשל, יכול להיות שזה לא ייכשל – בהסדר מסוים, עם ערבויות לביטחון.
ואותו דבר מה שקרה בגוש-קטיף – היום היה באשקלון, הבוקר. ומי לידנו יתקע – תראו מה אומר מפקד אוגדת דרום, מה אומר אלוף פיקוד דרום גלנט, שהשלב הבא הוא טילי נ"ט ורקטות מעזה, כי ציר פילדלפי פרוץ, והסבירו לנו שזה יוביל למציאות ביטחונית טובה יותר. הוויכוח הזה התקיים כאן לפני שנה, ואמרנו לכם את כל הדברים. וכאשר אמרנו את הדברים, ביטלו: מפחידים את העם, מהלכים עליו אימים. נו, מה מפחיד יותר, המציאות או ראיית המציאות בעיניים פקוחות?
לא מפליא שמי שמזלזל בצורה כזאת באזהרות מתגלה בדברי רהב והעדר שיקול דעת, כפי שראינו במערכה האחרונה. יש איזה מרחק בין האמירה "שינינו את פני המזרח התיכון" לפני שבועיים, "הישגנו הישגים חסרי תקדים", למה ששמענו אפילו מפי ראש הממשלה עצמו על הדוכן היום; בוודאי מדבריו של שר אחר, שלא אנקוב בשמו, שאמר ששיח' מסוים יזכור את שמו.
רבותי, אנחנו יוצאים היום כאומה לדרך חדשה, שמחייבת אותנו לראות את המציאות. אנחנו עומדים מול רדיקליזם אסלאמי, שאם נקל ראש בהתמודדות אתו, מתוך אותו רצון להשיג שקט זמני והפרחת הבטחות - ואני יודע, לפני בחירות טוב לתת לעם אשליות, ולספר לו סיפורים, זה מביא יותר מנדטים, אבל זה מביא לתוצאות קשות ביותר.
משה שרוני (גיל):
גדעון, מי אמר: 40 שנה הארץ תשקוט? מי אמר?
גדעון סער (ליכוד):
הוא הביא את זה. הוא סילק את - - - מביירות.
היו"ר מגלי והבה:
אני מזמין את יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת אביגדור יצחקי. הוא אחרון הדוברים, ואחר כך נצביע על הודעות סיכום שהגישו המפלגות.
אביגדור יצחקי (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני יחסית צעיר, ועברתי רק שלוש מלחמות בימי חיי, וכולן היו קשות מאוד: מלחמת ההתשה – בששת הימים עוד עשיתי בחינות בגרות – מלחמת יום הכיפורים, שהיא אולי האירוע המשמעותי ביותר בחייה של האומה הזאת וגם בחיי, ומלחמת לבנון, או כמו שקראו לה, "שלום הגליל".
היו"ר מגלי והבה:
אבל, אדוני, ריגשת אותנו כשאמרת שהפעם הראשונה שבה הבן שלך - - -
אביגדור יצחקי (קדימה):
אני אומר את זה עכשיו: הפעם היתה המלחמה הקשה ביותר מבחינתי, כי אני אב לבן חייל, ששירת שלוש שנים ב"אגוז", ונקרא למילואים ביום השני של המלחמה. קל יותר להיות בחזית מאשר בעורף. וכאשר אתה מקבל את כל ההודעות על מספר הנפגעים, לבך קופץ, כמובן.
אני מוכרח לומר שאולי הנכס הגדול ביותר שיש לנו הוא אותם חיילים צעירים, שבאמת מגיעים להם כל הכבוד וההוקרה, וכל מלה אפשרית, על מה שהם עשו במהלך החודש ומעלה הזה. הם פשוט הביאו לכולנו כבוד מצד אחד, ומצד שני – הם השקיטו את לבנו, שעם בחורים מהסוג הזה לא נשקפת למדינת ישראל סכנה לעתידה.
מצד אחר, היה לי קשה מאוד לשמוע את כל הפטפטת הבלתי-נלאית בכל ערוצי הטלוויזיה האפשריים – כמויות של פרשנים, מומחים ויודעים בלי סוף – בשעה שהחיילים שלנו נמצאים בלבנון ונלחמים, לפעמים פנים מול פנים ולפעמים תוך הקרבה עילאית, כשהם מקריבים את חייהם למען החזרת גופתו של חברם למדינת ישראל. היה קשה לי מאוד גם לראות שצה"ל נמצא במוקד ויכוח בזמן שצה"ל נלחם. זה פשוט לא ייתכן. יושב רמטכ"ל לפני יומיים, ויושבים מולו שני מראיינים, שאני לא יודע כמה החלטות או דברים אחרים הם עשו בחייהם, ומתקיפים אותו – אמרת כך ואמרת כך. וכל הכותרות בעיתונים – איזה אלוף שמו כאן ואיזה אלוף שמו שם. במה אנחנו מתעסקים? באמת, במה אנחנו מתעסקים?
יצאנו למלחמה. זה לא שום דבר אחר - זה לא מבצע; זאת מלחמה. יצאנו למלחמה שהיא צודקת במאת האחוזים. יכול להיות שזה קרה לנו אולי בדקה התשעים. כי זרקו עלינו 4,000 רקטות וטילים, והמזל הגדול הוא שהם נזרקו בתפזורת ולא בפגיעה ישירה. אם חס וחלילה זה היה קורה לאחר עוד איזו תקופה, לכל טיל כזה היה יעד עם נ"צ, והוא היה פוגע. וצריך להודות לקדוש-ברוך-הוא, שרק חלק קטן יחסית מהטילים האלה פגעו פגיעות ישירות וגרמו לנפגעים. היום אתה שם נ"צ במנוע שיש בו GPS - - -
רן כהן (מרצ):
מקצועית אני אומר לך, שזה לא בזכות - - -
קריאות:
- - -
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
רק בזכות הקדוש-ברוך-הוא.
השר יצחק כהן:
למה?
אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו):
- - -
אביגדור יצחקי (קדימה):
אדוני, מפקד אגד ארטילרי, חבר כנסת רן כהן, אתה מכיר את אמצעי ההנחיה של היום, שלא היו בכל הטילים האלה. אני לא יודע לומר לך למה. אני לא מוצא סיבה לכך, מלבד להודות לקדוש-ברוך-הוא על הדבר הזה.
רן כהן (מרצ):
- - -
חיים אורון (מרצ):
- - -
אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו):
- - -
היו"ר גדעון סער:
חברי הכנסת, מה קרה כאן?
השר יצחק כהן:
אני שואל אותך, אדוני היושב-ראש, מה קרה כאן.
רן כהן (מרצ):
- - -
אביגדור יצחקי (קדימה):
הביקורת שנשמעת אל מול מקבלי ההחלטות – אני אומר לכם. חבר הכנסת ליצמן.
יעקב ליצמן (יהדות התורה):
- - -
היו"ר גדעון סער:
חבר הכנסת יצחקי, אנא המשך בדבריך.
אביגדור יצחקי (קדימה):
הביקורת שנמתחת באה קודם כול מאנשים שלא קיבלו הרבה החלטות בחייהם. ולקבל החלטות – האמינו לי, במצב קשה זה לא פשוט בכלל. אני חושב שצריך להצדיע לכל מי שקיבלו את ההחלטות, גם אם נעשות טעויות לפעמים. מי שלא עושה, לא עושה טעויות. הריצה הזאת – כבר לוועדות חקירה, כבר לבירורים, כבר לכל הדברים. חכו, ונצטרך לחכות.
אני לא רוצה להגיד מה טוב ומה רע. ימים יגידו. צריך לחכות בסבלנות, לראות מה הכוח הרב-לאומי הזה שווה, לראות מה המשמעות של הדבר הזה מבחינתו של ה"חיזבאללה" ומבחינת היכולת שלו לזרוק טילים על מדינת ישראל.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שהעם בישראל - ואמרת את זה בדבריך - על כל חלקיו, מגיע לו צל"ש. בראש ובראשונה לחיילי צה"ל ולמפקדיו. לכל כוחות ההצלה. לא הזכירו פה היום – למשטרת ישראל - -
רונית תירוש (קדימה):
הזכרתי אני.
אביגדור יצחקי (קדימה):
לא שמעתי. - - שהיתה בכל מקום ראשונה, הרגיעה את הציבור והביאה אותו למצב שהוא ידע שיש מי שמטפל בעניינים. לכל התורמים והמתנדבים. לכל ראשי הערים, שהיו גם אלה שבחזית וניהלו את תושביהם כמו שצריך, ולכל ראשי הערים האחרות בעורף שעזרו לאותם ראשי ערים לקדם את יישוביהם.
אני רוצה לאחל לכולנו, שההסכמה הזאת – זה לא הסכם, זאת הסכמה – שהגיעו אליה במועצת הביטחון של האו"ם אכן תתממש ותתגשם, ואכן האיום של הדבר הנורא הזה ששמו "חיזבאללה" יוסר מעל ערי ישראל. תודה רבה.
היו"ר גדעון סער:
תודה לך, אדוני יושב-ראש הקואליציה. חברי הכנסת, תם הדיון.
אנחנו עוברים להודעות סיכום ולאחר מכן להצבעות על הודעות הסיכום. רוב סיעות הבית לא הגישו הודעות סיכום. אני קורא לנציג סיעת מרצ-יחד, חבר הכנסת רן כהן, בבקשה. כל הסיעות הגדולות מסיעת מרצ לא הגישו הודעות סיכום.
רן כהן (מרצ):
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להגיש את הצעת ההחלטה של סיעת מרצ-יחד לסיכום הדיון הזה:
1. הכנסת משתתפת בצער המשפחות ששכלו את יקיריהן במלחמה זו, מייחלת להחלמתם המהירה של הפצועים וקוראת לראש הממשלה לפתוח במשא-ומתן להשבת החיילים החטופים אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
2. הכנסת מאמצת את החלטת הממשלה מ-13 באוגוסט 2006, אשר קיבלה את החלטת מועצת הביטחון 1701 והודיעה על הפסקת אש מהבוקר.
3. הכנסת תובעת כי צה"ל יפנה את דרום-לבנון בהקדם האפשרי, בלי להתנות זאת בהגעת צבא לבנון או יוניפי"ל.
4. הכנסת קוראת לממשלה לפעול למען הפסקת אש מיידית ומוסכמת ברצועת-עזה, שבמסגרתה ייפסקו כל פעולות האיבה וישוחרר גלעד שליט.
5. הכנסת קוראת לממשלה לפתוח מייד במהלכים מדיניים מול הפלסטינים, הסורים והלבנונים כדי לקדם הסכמי שלום דו-צדדיים.
6. הכנסת פונה לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את המהלכים המדיניים והצבאיים הקשורים במלחמה ואת מוכנות העורף. תודה רבה.
היו"ר גדעון סער:
הודעת הסיכום הבאה תהיה מטעם סיעת רע"ם-תע"ל. יושב-ראש סיעת רע"ם-תע"ל, חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הודעת סיכום מטעם סיעת רע"ם-תע"ל:
הכנסת קוראת לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט, אשר תבדוק את העילה למלחמה, הכרזת המלחמה, ניהולה, הכנת העורף, הפגיעה באזרחים לבנונים וישראלים, לרבות ההתעלמות מהמלצות האלוף גיורא איילנד.
הכנסת קוראת לממשלה ליזום מהלכים לסיום העילות לסכסוך במזרח התיכון, על בסיס החלטות מועצת הביטחון 242, 338 ו-1701, על בסיס יוזמת הליגה הערבית.
הכנסת קוראת לממשלה לפעול לקידום המשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית, לרבות הפסקת אש, משא-ומתן לשחרור החייל החטוף וכן האסירים הפלסטינים, ולפעול מיידית לשחרור חברי הפרלמנט והשרים הפלסטינים.
הכנסת קוראת לממשלה ליזום משא-ומתן עם סוריה לכינון שלום כולל ויציב במזרח התיכון.
הכנסת קוראת לממשלה לפעול לשיקום הצפון, בכלל זה הכפרים הערביים אשר נפגעו בגליל, לרבות מינוי שר אשר יהיה מופקד על מטרה זו. תודה רבה.
היו"ר גדעון סער:
תודה. ההודעה הבאה - מטעם סיעת חד"ש. יציג אותה חבר הכנסת דב חנין.
דב חנין (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הודעת הסיכום של סיעת חד"ש לסיכום הדיון על הודעת ראש הממשלה על המלחמה בצפון וההסדר המדיני:
1. הכנסת דוחה את הודעת ראש הממשלה.
2. הכנסת קובעת שאת הסעיפים המדיניים בהחלטת מועצת הביטחון 1701 היה אפשר להשיג במשא-ומתן וללא פתיחת מלחמה שגבתה מחיר כבד בחייהם של אזרחי לבנון ואזרחי ישראל. על כן קובעת הכנסת שהחלטת הממשלה לצאת למלחמה לא היתה מוצדקת.
3. הכנסת קובעת שלישראל נדרשת בדחיפות מדיניות של שלום כולל וצדק חברתי.
4. הכנסת קובעת שעל הממשלה לפעול לפתיחה מיידית של משא-ומתן מדיני להסדר כולל עם המדינה הפלסטינית שתקום, סוריה ולבנון, שיהפוך את קווי 1967 לגבול של שלום אמת.
5. הכנסת קוראת להגיע להסכם להחזרת חיילי צה"ל שבידי הפלסטינים ו"חיזבאללה" תמורת שחרור אסירים פלסטינים ולבנונים.
6. הכנסת קובעת כי המלחמה חשפה מחדל חברתי ומשבר חברתי – תוצאות מדיניות נתניהו, הנמשכת על-ידי ממשלת אולמרט-פרץ. הכנסת דוחה את ניסיון הממשלה להטיל את מחירה החברתי והכלכלי של המלחמה על שכמם של העניים, של הפריפריה בצפון ובדרום ושל שכבות הביניים. תודה רבה.
היו"ר גדעון סער:
תודה.
חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעות. ההצבעות יתקיימו לפי סדר הפוך, דהיינו נצביע תחילה על הצעת הסיכום של סיעת חד"ש שהוצגה זה עתה. אנחנו עוברים להצבעה.
הצבעה מס' 1
בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת דב חנין – 4
נגד – 28
נמנעים – 3
הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת דב חנין לא נתקבלה.
היו"ר גדעון סער:
חברי הכנסת, אני קובע שברוב של 28 נגד ארבעה, עם שלושה נמנעים, נדחתה הצעת סיעת חד"ש לסיכום הדיון.
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת סיעת רע"ם-תע"ל.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת טלב אלסאנע – 5
נגד – 27
נמנעים – 2
הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת טלב אלסאנע לא נתקבלה.
היו"ר גדעון סער:
חמישה הצביעו בעד, 27 נגד, שני נמנעים. אני קובע שהצעת סיעת רע"ם-תע"ל נדחתה.
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת הסיכום של סיעת מרצ.
הצבעה מס' 3
בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת רן כהן – 8
נגד – 24
נמנעים – 4
הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת רן כהן לא נתקבלה.
היו"ר גדעון סער:
24 הצביעו נגד, שמונה הצביעו בעד, ארבעה נמנעו. אני קובע שהמליאה דחתה גם את הצעת הסיכום של סיעת מרצ.
הצעת חוק הבלו על דלק (תיקון מס' 5), התשס"ו-2006
[מס' מ/240; "דברי הכנסת", חוב' י"ג, עמ' 2238; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר גדעון סער:
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום, שיהיה סעיף קצר: הצעת חוק הבלו על דלק (תיקון מס' 5), התשס"ו-2006. החוק מובא לקריאה שנייה ולקריאה שלישית בלא הסתייגויות. יציג אותו יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת יעקב ליצמן.
יעקב ליצמן (יו"ר ועדת הכספים):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא לפניכם לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הבלו על דלק (תיקון מס' 5). הצעת חוק זו מסדירה את הבסיס החוקי להוצאת צווים המאפשרים הסדרים להשבת בלו ששולם על סולר למשתמשים בסולר.
אמנה עתה רק את השינויים שהכניסה ועדת הכספים בדיוניה. התיקון עוסק בהישבון של הבלו על הסולר הניתן בתנאים מסוימים.
כדי להבטיח שהסולר נקנה בתחנות תדלוק חוקיות, הניסוח יהיה כלהלן בסעיף 9(ג)(2) - הדלק לא נרכש בתחנת דלק שאינה מנויה ברשימת התחנות כהגדרתה בחוק משק הדלק.
בסעיף 9 לחוק נוספה פסקה חדשה, סעיף קטן (ד) - הישבון יינתן אם הוגשה על כך בקשה בתוך שישה חודשים מיום הוצאת חשבונית מס, בגין רכישת הדלק על-ידי המשתמש. המנהל רשאי להאריך את המועד להגשת הבקשה.
בהצעת החוק שהונחה על שולחן הכנסת היתה התחילה של החוק ביום ב' בטבת התשס"ה, 1 בינואר 2005. בדיוניה לקראת הקריאה השנייה והקריאה השלישית התלבטה הוועדה בסוגיית הרטרואקטיביות של חוק זה, והשתכנעה לבסוף, לאחר דיון נוסף, כי תחילת החוק תהיה ב-1 בינואר 2005, כמו בהצעת החוק המקורית. תודה.
היו"ר גדעון סער:
טוב, אני בטוח שכולם הבינו.
שלי יחימוביץ (העבודה-מימד):
היה דיון של שלוש שעות בוועדת הכספים.
היו"ר גדעון סער:
חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הבלו על דלק (תיקון מס' 5), התשס"ו-2006 - קריאה שנייה.
הצבעה מס' 4
בעד סעיפים 8-1 – 22
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 8-1 נתקבלו.
היו"ר גדעון סער:
22 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהחוק אושר פה אחד.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית.
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 21
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הבלו על דלק (תיקון מס' 5), התשס"ו-2006, נתקבל.
היו"ר גדעון סער:
21 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שחוק הבלו על דלק (תיקון מס' 5), התשס"ו-2006, עבר בקריאה שלישית.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 20:46.