דברי הכנסת

תוכן העניינים המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני 3 שרת החוץ ציפי לבני: 6 סילבן שלום (הליכוד): 15 אלי אפללו (קדימה): 19 מתן וילנאי (העבודה-מימד): 21 דוד אזולאי (ש"ס): 22 יצחק אהרונוביץ (ישראל ביתנו): 24 אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): 25 אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): 26 אלחנן גלזר (גיל): 32 משה גפני (יהדות התורה): 33 רן כהן (מרצ): 36 עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): 38 דב חנין (חד"ש): 40 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 42 מגלי והבה (קדימה): 46 נסים זאב (ש"ס): 47 מוחמד ברכה (חד"ש): 48 יוסף ביילין (מרצ): 51 יוסף ביילין (מרצ): 53 משה שרוני (גיל): 53 אברהם רביץ (יהדות התורה): 55 אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): 56 יעקב מרגי (ש"ס): 58 גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): 61 יואל חסון (קדימה): 63 רוחמה אברהם (קדימה): 66 אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): 67 רן כהן (מרצ): 68 מוחמד ברכה (חד"ש): 69 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 72 סגן מזכיר הכנסת דוד לב: 73 המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני 73 יובל שטייניץ (הליכוד): 74 אי-תמיכתם של חלק מחברי הכנסת במלחמה בארגוני הטרור 78 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 78 השר יעקב אדרי: 81 עדכון: 06/09/06 דברי הכנסת יז / מושב ראשון / ישיבה מ"א / י"ד באב התשס"ו / 8 באוגוסט 2006 / 17 חוברת י"ז ישיבה מ"א כנס מיוחד הישיבה הארבעים-ואחת של הכנסת השבע-עשרה יום שלישי, י"ד באב התשס"ו (8 באוגוסט 2006) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני היו"ר דליה איציק: חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שלישי, י"ד באב התשס"ו, 8 באוגוסט 2006. גברתי שרת החוץ, עמיתי השרים, משפחות החיילים החטופים – בני משפחת גולדווסר, הוריו של אהוד, בני משפחת רגב, קרוביו של אלדד, בני משפחת שליט, הוריו של גלעד – חברי הכנסת, 28 ימים ללחימה בצפון, והמבול עודנו נמשך. היונה שעלה הזית בפיה עוד לא נראית באופק, ומדינתנו ממשיכה להיטלטל בין גלי המלחמה הסוערים. מתוך התיבה מתחילים לעלות הקולות. יש המבקשים דווקא כעת לעסוק ביום שאחרי, תוך כדי אש. בזמן שאנחנו קוברים את מתינו, דחוף להם לנהל פנקסנות ולחפש אשמים מתוכנו. לאלו אני אומרת לחדול, לא זה הזמן. לאורך ההיסטוריה הקצרה שלה ידעה ישראל לצאת מהקשים שבמשברים וגם להפיק את הלקחים. מדינה לא צריכה ולא יכולה לנהל מלחמה באווירה של ועדת חקירה. אין לי ספק שנעשו משגים, ואולי גם היו טעויות, אבל עוד יהיה זמן לעסוק בכך, וגם לכנסת יהיה חלק נכבד בתהליך הזה. כעת על כולנו להיות מרוכזים ומאוחדים בהכרעתו של ארגון הטרור, שממשיך לאיים על שלום אזרחי ישראל יום-יום, שעה-שעה. נוסף על כל אלו, יש בתוכנו שקוראים בשם ההומניטריות להפסיק את האש, כאן ועכשיו ובלא תנאי. התמונות מלבנון - קשה להם לצפות בהן. אני מודה, התמונות קשות, אבל בעיני הן לא יותר קשות מן התמונות של אלפי ילדים ישראלים שנקרעו מבתיהם וממשפחותיהם והועברו דרומה מאימת הטילים; בעיני הן לא יותר קשות ממראות ההרס, החורבן והשרפה של ערים, יישובים ושטחים חקלאיים מקו חיפה וצפונה; והן גם לא יותר קשות בעיני מתמונות ההרג והדם בכפר-גלעדי, בחיפה ובמג'ד-אל-כרום. לאלה המוטרדים ממראה הפליטים הלבנונים, להם צריך להגיד: אין עם שיכול ללמד אותנו מה זה להיות פליט ועקור. בשבילנו המציאו את המושג פליט. וגם היום, מאות אלפים מאזרחינו הם פליטים לכל דבר ועניין. אנשים עזבו בתים, אדמות ועסקים וברחו מטילי האויב תאב הדם. די להלקאה העצמית הזאת ודי להטפת המוסר הצדקנית. גם כך ישראל מנהלת את הלחימה הזאת עם יד אחת קשורה מאחורי גבה, וזאת בשל השמירה על עקרונות מוסר והומניטריות מול אויב שרוצח ללא הבחנה, שאין לו כל גבול מוסרי, שבשבילו אין ערך לחיי אדם. אני עדיין מחכה לאיש ה"חיזבאללה" הראשון, ללבנוני הראשון, שיביע צער או התנצלות על פגיעה בחפים מפשע בצד הישראלי של הגבול. ראיתי אתמול את נשיא לבנון ממרר בבכי על גורל ארצו ועמו. כבוד הנשיא פואד סניורה, תפסיק לבכות ותתחיל לעשות. סלק מלבנון את אותו טפיל, את סרח העודף, הטרוריסט שנקרא "חיזבאללה", ושני העמים, הישראלי והלבנוני, יוכלו לשוב ולחייך כמו שמגיע להם. חברי הכנסת, המלחמה הזאת הכתה בי חזק, כמו בהרבה אנשים בישראל. זה ארבעה שבועות שאינני יכולה להשתחרר מן התחושה שאני וחברים רבים ממחנה השלום, במקום לראות מציאות לפעמים חלמנו מציאות. חשבנו שהיציאה מלבנון תפסיק את הטרור; הערכנו שברגע שנחזור לקו הבין-לאומי עד הסנטימטר האחרון, הכול יסתיים; האמנו שוויתור טריטוריאלי פירושו שקט, חיה ותן לחיות. מצטערת, המלחמה הזאת גמרה לי את כל התירוצים ואת כל הסיבות. אין סיבה אחת, אין תירוץ אחד למה שעושים אויבינו. את יציאתנו מלבנון ניצלנו אנחנו לצורך בניית צימרים. ואילו הם, מעברו השני של הגבול, ניצלו זאת להצטיידות בטילים. כשאנחנו טיפחנו את החקלאות, את הכלכלה את התיירות, הם פיתחו את יכולות השיגור. כמי שדגלה כל חייה הפוליטיים בהשקפת עולם של ויתורים תמורת שלום, בידיעה ברורה שהתייצבותנו בגבולות מוכרים על-ידי הקהילה הבין-לאומית תביא לנו ביטחון, אני רואה את המראות, ואני יודעת שאין ברירה. את ה"חיזבאללה" מוכרחים להכריע, אסור שתהיה לו תקומה. חברי הכנסת, הקולות המאיימים לסדוק את לכידותנו ועמידתנו באים גם מן החוץ. מדינות וארגונים שונים בעולם נוקטים מוסר כפול ומנסים להפעיל לחץ על ישראל שתחדל ממלחמתה הצודקת. חלקים נכבדים בקהילה האירופית, זאת שכל כך תמכה ביציאתנו מלבנון, זאת שהרעיפה עלינו שבחים בשל ההתייצבות על קו הגבול הבין-לאומי, כועסים שישראל לא מוכנה להמשיך להיות קורבן. ממש כועסים. איך אנחנו בכלל מעזים להגיב על הטרור שמופעל כלפינו? לאלו אני אומרת: ישראל נולדה לאחר שהעם היהודי כבר היה קורבן. הספיקה לנו אותה פעם נוראה על אדמת אותה אירופה שכה מזדעקת עכשיו. זאת ועוד, ישראל היא שניצבת, בשעה זו ממש, בחזית מלחמתו של העולם הנאור בטרור, או כמו שאמרתי בשבוע שעבר: מלחמת בני האור בבני החושך. תוצאות הלחימה בצפון יש בהן כדי להשליך על המאזן שמנהל העולם הנאור כולו מול ארגוני טרור פונדמנטליסטיים, שמאיימים על מדינות ואזרחים תמימים בכל רחבי הגלובוס, מבאלי במזרח ועד ניו-יורק במערב. "חיזבאללה" הוא "אל-קאעידה", ו"אל-קאעידה" הוא "חיזבאללה". אין הבדל בין השניים, וכדאי שנבין את זה כאן ועכשיו. את המסר הזה ביקשתי להעביר בכל רחבי אירופה, ולשם כך שיגרתי אל מדינות שונות באירופה משלחות הסברה מטעם הכנסת, ותודה לחברי הכנסת שגם בשעות אלו לוקחים חלק בפעילות החשובה הזאת. יושבים כאן עמנו היום משפחות שליט, גולדווסר ורגב, שבניהן גלעד, אהוד ואלדד נחטפו. לפני זמן קצר פגשתי אותן בחדרי; חבר הכנסת זבולון אורלב יזם את המפגש. אני מעריצה את האיפוק ואת העמידה שאתם מגלים מול הסיטואציה הבלתי-אפשרית שבה אתם נתונים. בניכם מוחזקים בידי אויב אכזר, שבניגוד לכל אמנה, לכל קוד, לכל מוסר אנושי, מסרב למסור מידע על מצבם. לכם, הורים יקרים, אני אומרת בשם ממשלת ישראל, בשם כנסת ישראל: לא ננוח ולא נשקוט עד שנחזיר את הבנים הביתה בריאים ושלמים. את מי מבקש ה"חיזבאללה" לשחרר תמורת חיילינו? – גם את זה כבר שכחנו. את אותו סמיר קונטאר, האחראי לאחד ממעשי הטרור הזוועתיים שהיו בישראל מאז ומעולם. רוצח בן-בליעל שהוציא אב ובתו, שאותם מעולם לא הכיר, באמצע הלילה, מתוך המיטה בנהרייה, רק כדי להוציאם להורג באכזריות שאין שנייה לה. הוא ירה בדני הרן, לעיני בתו, עינת, בת הארבע, שהלכה אחריו, ואחר כך הוא רצח גם אותה, וכאילו לא היה לו די בכך, אותה חיית אדם רוצצה את גולגלתם אל הסלע. חלאת האדם הזה הוא מושא הערצתם של האויבים, ואותו הם מבקשים לשחרר. אזרחי ישראל היושבים במקלטים, הדואגים לקרוביהם ולחבריהם שמשרתים בסדיר ובמילואים, שנצמדים למקלטי הטלוויזיה והרדיו, אני וחברי, כל חברי הכנסת, מימין ומשמאל, אתכם. לכולנו יש קרובים וחברים שנמצאים עכשיו בחזית הצפון, סופגים טילים, נלחמים מעבר לגבול, וכולנו מקווים שהם לא ייפגעו. כולנו דואגים לשמע נפילת כל טיל, וחרדים מהתוצאות. אני יודעת שהידיעות על נפגעים והרוגים קשות מנשוא, אני יודעת שיש גם רגעים קשים. אסור לנו לוותר. אנחנו גאים בחיילי צה"ל, והמלחמה הזאת היא באמת מלחמה על הבית ועל העתיד ועל זכותנו הבסיסית לממש את מילות ההמנון שלנו, את התקווה שלנו, לחיות כעם חופשי בארצנו, בדיוק כמו שאמר המשורר נתן אלתרמן: "לא נשוב אחור ודרך אין אחרת, אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". גברתי שרת החוץ, בבקשה. שרת החוץ ציפי לבני: גברתי יושבת-ראש הכנסת, מכובדי חברי הכנסת, שרי ממשלת ישראל, משפחות החטופים, ביום ד', 12 ביולי 2006, ט"ז בתמוז, הותקפה מדינת ישראל. מדינת ישראל הותקפה בשטחה. בתוך מטח ה"קטיושות" על מנת להסיח את הדעת, נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב. המתקפה יצאה מלבנון ובוצעה על-ידי ה"חיזבאללה", ארגון טרור, אשר לו צבא משלו, השותף גם בממשלת לבנון, שותף קואליציוני. ה"חיזבאללה" הוא גם זרוע ארוכה של אירן, ומטרותיו אינן נוגעות רק לישראל או ללבנון, אלא ברצונו של נסראללה להכתיב לאזור כולו את אידיאולוגיית הרשע שלו, ולהכתיב גם לנו מה יהיה, לא רק בינינו לבין לבנון, אלא גם בסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. העיתוי של החטיפה - כמה ימים לפני כינוס ה-8G, אותן מדינות שישיבתן נועדה, בין היתר, לקדם החלטה שתמנע מאירן לקדם את תוכניותיה הגרעיניות. ובמקביל, החטיפה בוצעה כמה ימים לאחר שנדמה היה, מהקולות שיצאו מרוסיה, שאולי קורה משהו במערכת שנועדה לשחרורו של גלעד שליט, החייל שנחטף קודם לכן. אז יצא נסראללה ממקום מחבואו, רץ לדמשק וקרא: אל תיכנעו, אנחנו רוצים להכתיב איך ולאן נוביל את הסכסוך. בעולם נורמלי, למדינה יש אחריות על מה שקורה בשטחה, והמתקפה הזאת יצאה מלבנון לתוך שטחה של ישראל - שתי מדינות ריבוניות, לכאורה. במדינה נורמלית, ממשלה משליטה את ריבונותה בכל שטחה. במדינה נורמלית ובעולם נורמלי יש צבא אחד, ממשלה אחת. לא זה המצב בלבנון, והמזרח התיכון כנראה איננו עולם כזה. בלילה ההוא נדרשה ישראל להגיב ובלילה ההוא נתקבלה החלטה הנכונה והצודקת - לא להתאפק עוד, כי בלילה ההוא נדרש להעביר מסר ברור וחד-משמעי לנסראללה ול"חיזבאללה", וממנו לסוריה, לאירן ול"חמאס" ולכל מי שרוצה בהשמדתה של מדינת ישראל, שאין דבר כזה מאזן אימה, כי איננו יראים עוד. ובאותו יום החליטה ישראל לצאת למתקפה ולהשתמש בכוחותיה, לפגוע ולהבהיר שהשתנו כללי המשחק, ובאותו לילה השתנו כללי המשחק, כי נדמה וידוע שהוא לא צפה בחלומותיו הרעים ביותר והשחורים ביותר - ויש לו, כנראה, חלומות כאלה לנסראללה - את תגובתה של ישראל. אבל מכאן ומאותו יום, אנחנו מחויבים לפעול באופן שבו מתוך אותה מתקפה, מתוך אותו מבצע צבאי, מתוך רעש התותחים והטילים שכנגד - צריך לפעול על מנת שיהיה עתיד טוב יותר לאורך זמן. ושינוי פני המצב בלבנון אינו תלוי רק במבצע צבאי, אינו תלוי רק בישראל; הוא תלוי בעיקר גם במה שיקרה ביום שאחרי המבצע הצבאי, במה שתעשה ממשלת לבנון, במה שיעשה ראש ממשלתה, במה שתעשה הקהילה הבין-לאומית. ובעיני, תפקיד הדרג המדיני הוא לא רק לספק לצבא זמן על מנת לבצע את הפעולה הצבאית, אלא גם לוודא ולפעול כך שבסיומה של הפעולה הצבאית ניתן יהיה להוביל תהליכים שייצרו כאן מצב טוב יותר לאורך זמן. וזה מה שעשינו כמעט עם תחילת המבצע, מול הקהילה הבין-לאומית. שני הצדדים שנמצאים במערכה הזאת - ונראה כאילו מדובר בישראל מצד אחד ובלבנון מצד שני, אבל לא כך המצב, וודאי שלא כך היה המצב עם תחילת פעולת צה"ל - שני הצדדים שנמצאים בסכסוך הזה הם מצד אחד ישראל, עם ממשלת לבנון, עם הקהילה הבין-לאומית, ומצד שני נמצאים ה"חיזבאללה", ה"חמאס", סוריה ואירן. יש בהירות רבה בקרב הקהילה הבין-לאומית ביחס לאיום - ברור לכולם שלא מדובר באיזו מתקפה מקרית של ארגון טרור שעניינו רק בישראל, אלא מדובר באיום על העולם המערבי כולו. כשהגענו למצב הזה, גם המסגרת של ההבנות הבין-לאומיות היתה ברורה. החלטת האו"ם 425 קבעה את הקו שאליו ישראל צריכה להגיע באישור של האומות המאוחדות; הקו שאליו הגענו הוא הקו שאליו היינו צריכים לסגת, והוא הקו המוכר שגם לבנון צריכה לכבד. החלטה 1559, שקבעה שיש להוציא כוחות זרים מלבנון; ההחלטה שקבעה במפורש שצריך לפרק את המיליציות שאינן צבא לבנון, על מנת לאפשר לממשלת לבנון לפרוס את ריבונותה בכל שטחה. ולאחר מכן – החלטה 1680, החלטת מעקב שהתקבלה רק לפני חודשים ספורים, שביקשה לוודא מה קורה עם יישום החלטה 1559, ובה גם נדרשה לבנון לפעול על מנת להמשיך ולפרק את המיליציות. באותה החלטה נקבע שיש לסרטט או לפעול לסרטוט קו הגבול בין לבנון לסוריה. אלה היו המטרות שהוטלו מבחינת הקהילה הבין-לאומית על לבנון, בלי קשר למדינת ישראל או לסכסוך בינינו לבין לבנון, ואנחנו באותו יום ביקשנו להוסיף מטרה אחת, נוספת, עליונה, שאיננה תלויה בדבר, והיא - החזרת החטופים. החזרת החטופים למדינת ישראל, ללא תנאי, מתוך הבנה שהקהילה הבין-לאומית לא יכולה לקבל מצב שבו פועלים בשטחה של מדינה אחת, חוטפים ממנה את אזרחיה, חייליה, והדבר הזה עובר בשתיקה. כי יש להבין שגם מדינות העולם החופשי נתקלות בתופעה הזאת, גם לגבי כוחותיהן במקומות שונים. לכן, ביקשנו מהן להעביר את המסר הזה, חד-משמעי, ברור וללא תנאי, שכן הדבר אינו נוגע רק למשפחות החטופים בישראל, לא רק לחברה בישראל, לא רק לממשלתה, אלא גם למסר שיצא מהעולם החופשי במלחמתו נגד הטרור הגלובלי ונגד השיטות שנוקט הטרור הגלובלי. ישראל יזמה את ההליכים המדיניים האלה כמעט מתחילת המלחמה, במטרה לעגן ולקבע את התהליכים של היום שאחרי. צריך להבין, שכשיש החלטות של האו"ם שקובעות או שומרות או קוראות שצריך לפרק את המיליציות בלבנון, התהליך שהתקדם בלבנון לא היה תהליך של פירוק המיליציות, אלא תהליך של חיבוק המיליציות. התחיל דיאלוג פנימי, לבנוני, דיון בין ממשלת לבנון לבין ה"חיזבאללה", בשאלה איך מקדמים את התהליך הזה בדרכי נועם, בדרכים פוליטיות כאלה ואחרות, והתוצאה ניחתה בפנינו. בפועל, וזאת גם יודעת הקהילה הבין-לאומית, ישראל משלמת את מחיר חולשת ממשלת לבנון, וזה גם המחיר שמשלם העם בלבנון. חשבנו שלא מספיק להסתפק במלים שמדברות על מימוש הריבונות הלבנונית בכל שטחה של לבנון וצריך ליזום החלטות שמתרגמות את זה הלכה למעשה, שפורטות את זה לפרוטות, שפורטות את זה למעשים, שקובעות לא רק מה צריך להיות בסופו של יום, אלא איך צריך ליישם את זה. ובתהליך הזה עבדנו יחד עם שחקנים מרכזיים בקהילה הבין-לאומית, בין היתר, גם עם ארצות-הברית, וביקשנו לתרגם את זה למעשים. דהיינו, אם מדברים על ריבונות של ממשלת לבנון ופריסת צבאה, דבר ראשון יש לפרוס את צבא לבנון כאמור בהחלטה 1559 בדרום-לבנון, זה המקום שבו, בכל השנים האחרונות, הגורם השולט, הצבא השולט הוא בעצם ה"חיזבאללה". מאחר שנטען עד כה, בעצם עד אתמול, על-ידי ממשלת לבנון, שאין לה כוח לבצע את המשימה, שאין לה היכולת לקבל החלטה שמשמעותה מנוגדת לאינטרס של "חיזבאללה", שותפה הקואליציוני, ביקשנו לקדם יחד עם הקהילה הבין-נלאומית - לאור נכונותה לשלוח כוחות בין-לאומיים - תהליך שיחזק את צבא לבנון מבחוץ. דהיינו, הרעיון היה לצרף כוחות בין-לאומיים לכוחות צבא לבנון על מנת שניתן יהיה מצד אחד לחזק את צבא לבנון כשהוא יורד בדרכו דרומה, ומצד שני - בסיטואציה כזאת, ההנחה היתה ש"חיזבאללה" לא יצא לתקוף את צבא לבנון מתוך האינטרסים הלבנוניים הפנימיים שלו. הקהילה הבין-לאומית הבינה, שבמקרה כזה יש צורך בגיוס מיוחד ובהקמת כוח מיוחד, כוח שתהיה לו היכולת, לפי פרק 7 של אמנת האומות המאוחדות, גם להפעיל את סמכותו ולפעול בכוח, ולא רק לרשום רפורטים כשהוא רואה שדבר-מה שמתרחש איננו תואם את הכללים. במקביל, ביקשנו והצענו לייצר תהליך שימנע את חימושו מחדש של ה"חיזבאללה". הרי אם בסופו של יום, לאחר המבצע הצבאי, יימצא ה"חיזבאללה" מתודלק ומסופק מחדש על-ידי אירן, בין בכסף, בין בחומר, בטילים ובכלי נשק, באופן שעובר כדבר שבשגרה – מאירן לסוריה ומשם לגבול לבנון ופנימה לתוך לבנון, שיירות שנוסעות ועוברות באין מפריע - ביקשנו לייצר החלטה שקובעת שיוטל אמברגו של נשק על מדינות וארגונים שיעבירו נשק ל"חיזבאללה" או לכל מיליציה שאיננה צבא לבנון, וכן שיחוזק הכוח הלבנוני, שנמצא על גבול סוריה-לבנון, על מנת לאפשר גם פיקוח אמיתי על מעבר כוחות ונשק בדרכים האלה. פריסת כוחות בין-לאומיים בהקשר זה וחיזוק צבא לבנון דורשים גם את הסכמת ממשלת לבנון. בתהליך שקידמנו נראה היה לפני כעשרה ימים, שאפשר לקדם את התהליך הזה בסוג של הסכמה כזאת או אחרת עם ממשלת לבנון, ולהביא - זאת היתה הכוונה - החלטה אחת למועצת הביטחון, שבעקבותיה יוקם אותו כוח בין-לאומי, שיצטרף לצבא לבנון, וניתן יהיה לתרגם אחד לאחד את הרעיון הכללי לעשייה בשטח. באותו יום, כולם זוכרים, היתה כאן גם מזכירת המדינה האמריקנית, אלא שבדרכה מהפגישות לישראל אל שדה התעופה בנסיעתה ללבנון, נעשתה אותה פגיעה בכפר קאנא, שגרמה גם לממשלת לבנון לסגת בה מאותה אמירה, ולחלק מחברי הקהילה הבין-לאומית להיבהל מהתמונות ולדרוש הפסקת אש מיידית. כתוצאה מזה, ההצעה שהונחה על השולחן, שהתחילה בהצעה צרפתית עצמאית, היתה לתרגם את הרעיון הזה לשני שלבים. בשלב הראשון ייקבעו כללי התהליך ברמה היותר הצהרתית, יהיה איזה דיאלוג שיקבע מה הם תנאי הביצוע, ולאחר מכן תהיה החלטה נוספת, שהיא החלטת הביצוע של הכוחות. בשלב הזה התקיים דיון אמריקני-צרפתי, ולא רק, תוך כדי כך שישראל מבקשת במסגרת הזאת לעשות את התיקונים החשובים לה, על מנת שהתוצר שהתחיל כתוצר צרפתי, שדורש הפסקת אש מיידית, קודם כול בהחלטה ראשונה, ורק אחר כך איזה תרגום מעשי, יתורגם להחלטה מעשית יותר על מנת לצמצם ככל האפשר את פרק הזמן שבין שתי ההחלטות. בסופו של יום, לאחר דיונים מאוד ארוכים ואינטנסיביים, שבעיקרם ישראל-ארצות-הברית, ארצות-הברית-צרפת, ארצות-הברית-לבנון, לבנון-צרפת, הוגש טקסט משותף, שביטא את אותן הסכמות, והוא הונח על שולחנה של מועצת הביטחון של האו"ם. ההחלטה שהוגשה קובעת בשלב ראשון את התהליך, והיא עדיין מבוססת על העיקרון של שתי החלטות. לא אוכל לומר כאן, מעל הדוכן, את עמדתה של ממשלת ישראל ביחס להחלטה מהסיבה הברורה, והיא שגם אנחנו עדיין מנהלים דיונים ומבקשים לעשות תיקונים כאלה ואחרים, שחשובים לנו. מטבע הדברים, בהתנהלות מסוג כזה, אמירות פומביות יכולות לפגוע בתהליך ולא לעזור לו. בעיקרון, על מנת לשתף את חברי הכנסת במהותה של ההחלטה, החשיבות ברמת ההצהרה היא קודם כול קביעה, ואל יקל הדבר בעיניכם. כדי להגיע לכל מלה שמופיעה נדרשו הרבה מאוד דיונים, שיחות, בקשות וויכוחים, ולא כל התהליך היה דיון נעים. חלק מהדיון גם היה מאוד קשה. קודם כול, ביקשנו לקבע את העניין שתחילתה של הסיטואציה הזאת, תחילתו של התהליך הזה בהתקפה של ה"חיזבאללה" על ישראל, כך שה"חיזבאללה" יוזכר בשמו. שנית, עמדנו על כך שלא תהיה איזו זהות, גם לא נרמזת ולא במשתמע ולא שיהיו באותו סעיף, בין חיילינו החטופים לבין אותם אסירים שיושבים בכלא הישראלי לאחר שנשפטו כדין על-ידי ישראל ומעשיהם תוארו על-ידי יושבת-ראש הכנסת. גם את זה היה צריך לספר לחלק מנציגי הקהילה הבין-לאומית, שנדמה היה להם שיש כאן איזה סוג של משוואה סבירה - פה יש חטופים, שם יושבים אסירים. בין היתר, נדרש היה לייצר את אותה אבחנה. לכן, ההתייחסות לחיילים החטופים היא במסגרת ההבנה שאלה חלק מהסיבות לאירוע, תוך דרישה לשחרור ללא שום תנאי של החיילים החטופים. נכון, אותם אסירים מוזכרים בהחלטה, לא באיזו רמה של השוואה, לא באותו סעיף אלא עם התייחסות שלא הייתי רוצה לראות אותה מלכתחילה. לאחר כל אותם דיונים ולאור הנקודה שבה התחלנו, את האזכור שלהם אין מה להשוות לדרישה החד-משמעית ביחס לחיילים החטופים. למרות זאת אני עדיין אומרת: לא, אני חושבת שהאסירים היושבים בישראל לא צריכים להיות מוזכרים בהחלטת או"ם. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): צריך להפסיק את המלחמה. היו"ר דליה איציק: אני קוראת אותך לסדר בפעם הראשונה. שרת החוץ ציפי לבני: במקביל, התקיים דיון לנוכח הדרישה, כפי שהונחה על-ידי הצרפתים ונתמכה על-ידי חלק מהמדינות, בעיקר האירופיות, לצאת להפסקת אש מיידית ולאחר מכן לקיים את אותו דיון - הפסקת אש מיידית, הסגת כוחות צה"ל, ולאחר מכן קיום הדיון על העתיד בלבנון. עמדתנו היתה שהחלטה מהסוג הזה תוביל למצב של ואקום, למצב שבו לאחר שתושג הפסקת האש, החלטה 1559 לא תיושם, כוחות צבא לבנון ו/או בצירוף הכוחות הבין-לאומיים לא ירדו לדרום-לבנון ונשק יעבור אם לא תהיה החלטה להטיל אמברגו. לכן, גם על הסעיף הזה התנהלו ויכוחים קשים מאוד עד להבנה שהושגה, שמופיעה בטיוטה, ולפיה ה"חיזבאללה" צריך להפסיק את התקפותיו. רק כדי לסבר את האוזן לחלק מחברי הכנסת, אחרי שהתחלנו בהפסקת אש מיידית, חלק מהרעיונות שעלו היו, שה"חיזבאללה" יפסיק רק את התקפות הטילים על ישראל, אבל לא על חיילינו. הם יהיו נתונים להתקפות, בדומה להסכמות שהיו בעבר. הדבר הזה לא היה מקובל עלינו, וגם בנושא הזה שונתה ההחלטה, כך ש"חיזבאללה" נדרש להפסיק את התקפותיו מכל מין ומכל סוג ונגד כולם, לרבות חיילינו, ולא רק בתחומי מדינת ישראל. ובמקביל, ישראל נדרשת, במידה שזה קורה, לא לייצר פעולה אקטיבית ישראלית, אבל אין דרישה להסגת כוחותינו, וודאי שנשמרת לנו זכות התגובה. חלקים נוספים ברמה ההצהרתית – אני אעבור עליהם בקיצור, בעיקר כי מטבע הדברים, בעוד אני נמצאת כאן, יש גם התדיינות מחוץ לישראל, יחד אתנו, חלק גם באו"ם, חלק בוושינגטון, בפריס, בירושלים, מצד כאלה שמבקשים לשנות את ההחלטה. אם אני רוצה לסרטט את ההחלטה, התהליך הוא תהליך - קודם כול נקבע, מעבר לאזכור של הסיבה לסבב האלימות האחרון והקריאה לשחרור, אין קריאה להפסקת אש מיידית במובן שרצו מלכתחילה; נקבע שבהחלטה הבאה שתיושם לאחר התדיינות, יהיה אמברגו על נשק שאינו מועבר באמצעות ממשלת לבנון, אותו רעיון שעלה בישראל ואומץ על-ידי הקהילה הבין-לאומית. כך גם כוח רב-לאומי אמור להצטרף לממשלת לבנון, וכמובן, יישום החלטה 1559, ופירוז; לא פירוז מנשק בכלל, אלא כמובן, מה שאיננו צבא לבנון, של האזור שמדרום לליטאני. כך גם ההחלטה הזאת כוללת אזכור הצורך בפתרון לסרטוט הגבול של לבנון, כולל אזכור של חוות-שבעא. מאז הונחה ההצעה הזאת, הודיעה ממשלת לבנון, גם במישרין, גם בפומבי וגם למי שכנראה אמור לייצג את האינטרסים שלה בתהליך הזה במועצת הביטחון, שההחלטה הזאת לא מקובלת עליה והיא דורשת שיוכנסו בה תיקונים על מנת שיאפשרו לה להציג הישגים שיחזקו את ממשלת לבנון. תראו, כאן ממשלת לבנון, סניורה, בעצם משתמש בחולשתו על מנת לקרוא לקהילה הבין-לאומית לחזק אותו. אנחנו נמצאים במצב, שגם אם יש הבנה שההתקפה על ישראל יצאה מלבנון, ממשלת לבנון הנוכחית היא תוצאה של תהליך שהקהילה הבין-לאומית עודדה אותו על מנת לייצר תהליכים חדשים בלבנון. ולכן, הקהילה הבין-לאומית רואה את האינטרס שלה כאינטרס של חיזוק ממשלת סניורה. ואנחנו אומרים לקהילה הבין-לאומית כדלקמן: קודם כול, הגיע הזמן שהקהילה הבין-לאומית לא תשאיר את החלטותיה כהחלטות על הנייר, כהחלטות שיום אחד מצביעים עליהן ולאחר מכן שוכחים אותן בארכיונים ומוציאים אותן רק במקרה של קטסטרופה. את ההחלטות האלה של הקהילה הבין-לאומית, את החלטה 1559, את החלטה 1680, הקהילה הבין-לאומית צריכה לדרוש ליישם, כי אנחנו אומרים לקהילה הבין-לאומית, אלה שבחוץ, אלה שמסתכלים על התהליך הזה אינם רק ישראל ולבנון - לא רק ממשלת ישראל, לא רק ממשלת לבנון, גם ה"חיזבאללה", גם ה"חמאס", גם אירן, גם סוריה, מסתכלים על הקהילה הבין-לאומית כדי לראות אם מדובר כאן בגוף שמדבר ברמה ערכית או גם אמור לחייב ולדרוש שיישמו את החלטותיו שלו. מוחמד ברכה (חד"ש): את ודאי לא מתכוונת לכל החלטות האו"ם. שרת החוץ ציפי לבני: התיאוריה השנייה, תיאוריית חיזוק המנהיגים החלשים - הניסיון מלמד אותנו, לצערנו, במזרח התיכון, בעיקר בכל מה שנוגע לסכסוכים פתוחים של ישראל, אנחנו נתקלים במנהיגים שיש להם, בחלק, כוונות טובות והרבה, אבל שום כוח ליישם אותן ולבצע אותן. דב חנין (חד"ש): אתם עושים הכול על מנת להחליש אותם. שרת החוץ ציפי לבני: וחשוב, במקרים האלה, שהם יבינו, שהתשלום שהם מבקשים לא יכול להיות תשלום כדי לחזק אותם, אלא תשלום שהוא תוצאה של הפעולות שלהם עצמם, בסוף הדרך, ואם צריך לחזק אותם, הם צריכים לשאוב את הכוח הזה גם מהכוח שיש להם במקומות שהם נמצאים, וכיום אנחנו מדברים על ממשלת לבנון ועל לבנון. אנחנו אומרים לקהילה הבין-לאומית, אסור לתת זכות וטו ל"חיזבאללה". וכשאתם מבינים את חולשתו של סניורה ואת חולשתה של ממשלת לבנון, אתם בעצם נותנים עוד כוח ל"חיזבאללה" על מנת להשפיע עליו, על מנת לכוון את מעשיו. לעתים, דווקא כשיש מנהיגות חלשה, דווקא כשיש מנהיגות שלא מסוגלת להסתכל אל בני עמה ולומר: זה הדבר הנכון לעשות; דווקא כשיש מנהיגות שלא מסוגלת ליישם את ההחלטות שלכאורה היא מחויבת להן - אלה המקרים שבהם הדרך לחזק אותם היא לדרוש מהם לבצע את ההחלטות באופן שתבוא אותה הנהגה לבני עמה ותגיד: הדרך היחידה לצאת מהמצב שאליו נקלענו היא על-ידי ביצוע ההחלטות שאנחנו מחויבים להן. המצב שנוצר בעקבות המתקפה על ישראל, ולאחר מכן בעקבות המבצע של צה"ל בלבנון נגד ה"חיזבאללה", מתוך כל התהליך הזה יכול שניתן לייצר חלון הזדמנויות אחר לגמרי ללבנון, לא רק מתוך המבצע הצבאי אלא בעקבותיו. מתוך זה חייב לצאת משהו אחר. אנחנו מבינים את זה, אני מקווה שגם הקהילה הבין-לאומית מבינה את אחריותה, להוציא מתוך המצב שלבנון נתונה בו תוצאה שלאורך זמן תשפיע גם על המתרחש שם ותעשה באמת ובתמים סדר חדש. מוחמד ברכה (חד"ש): השאלה היא מה מחיר הדם, זאת השאלה הבסיסית. מה מחיר הדם שנשלם גם בישראל וגם בלבנון? יעקב מרגי (ש"ס): להחריב את לבנון כל עוד ה"חיזבאללה" שם. היו"ר דליה איציק: חבר הכנסת ברכה, פעם ראשונה. חבר הכנסת מרגי, פעם ראשונה. תכבדו את ההורים שנמצאים כאן. יעקב מרגי (ש"ס): להחריב את לבנון - - - היו"ר דליה איציק: חבר הכנסת מרגי, פעם שנייה. שרת החוץ ציפי לבני: גם אני, גברתי היושבת-ראש, ראיתי אתמול את הבכי של סניורה, וכולנו בוכים על מתינו, בין בפומבי ובין שלא בפומבי. אבל אכן, זה המקום לומר לו למחות את דמעותיו ולהתחיל לעשות פעולה על מנת לייצר עתיד טוב יותר, עתיד נורמלי יותר, קודם כול לאזרחים שעליהם הוא בוכה, כי בין היתר - - - מוחמד ברכה (חד"ש): הוא הציע הצעה, תקבלו אותה. 15,000 חיילים - - - אלי אפללו (קדימה): בובות. בובות של ה"חיזבאללה". היו"ר דליה איציק: חבר הכנסת אפללו. חבר הכנסת ברכה, פעם שנייה. מוחמד ברכה (חד"ש): מה? אני כבר פעם שנייה? היו"ר דליה איציק: אתה רוצה פעם שלישית? מוחמד ברכה (חד"ש): לא. היו"ר דליה איציק: אז בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): אני חושב, גברתי, שיש מקום לקריאות ביניים. היו"ר דליה איציק: אני חושבת, אדוני, שעכשיו אתה לא נואם. בבקשה, גברתי. שרת החוץ ציפי לבני: שני משפטים אחרונים. - - - כי בעיקר השאלה, איך ייראה העתיד של האזור כולו, תלויה קודם כול בו, בהחלטות שהוא יקבל, במעשים שהוא יעשה, ובשאלה אם גם הקהילה הבין-לאומית יהיה בה לא רק הרצון אלא גם הכוח - לא רק לקבל החלטה שתישאר על הנייר בשביל ספרי היסטוריה בעתיד, אלא גם ליישם את ההחלטות הנדרשות בלבנון, על מנת שנוכל לחיות פה בשלום. כי ישראל תנצח במאבק הזה, אבל בעיני השאלה היא לא רק מה יקרה במבצע הצבאי, אלא גם מה יקרה לא רק ביום שאחרי אלא גם בחודש שאחרי, בחודשים שאחרי ובשנים שאחרי. זה בין היתר התפקיד גם שלנו וגם שלהם. תודה. היו"ר דליה איציק: תודה, גברתי. חבר הכנסת סילבן שלום, בבקשה. ועדת הכנסת קבעה מסגרת דיון של עשר דקות לסיעה. לפיכך גם לך, חבר הכנסת ברכה, תהיה זכות דיבור ותוכל לומר כאן את דבריך. בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לכל ועדות הכנסת. חבר הכנסת ריבלין, אני מרגישה צורך לומר שאני גאה להיות יושבת-ראש הכנסת של חברי הכנסת – הגיע הזמן לומר גם עליהם מלה טובה – שכולם, ללא יוצא מן הכלל, פועלים, מרימים טלפונים, עובדים. אני גאה בכם. סילבן שלום (הליכוד): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, כנסת נכבדה, יושבות כאן אתנו היום המשפחות של גלעד, של אהוד ושל אלדד, משפחות שליט, גולדווסר ורגב, שבניהן נחטפו והם עדיין מוחזקים בידי ארגוני הטרור, ה"חמאס" וה"חיזבאללה". משחר נעורינו חונכנו שלא מפקירים פצועים וכמובן לא מפקירים שבויים, וכי תמיד נעשה את הכול כדי להחזיר את הבנים הביתה. היום, ביום הזה, לבנו אתכם. לבבות עם ישראל כולו פועמים בקצב אחיד ונותנים גיבוי מלא לפעולות של הממשלה ושל צבא-הגנה לישראל להחזרת החיילים החטופים הביתה. בימים אלה לבנו דואב וכואב על החיילים שנפלו על משמרת ארצם ועל האזרחים שנפגעו על-ידי בני בליעל. המאבק שלנו הוא מאבק עם איש צמא דם. חסן נסראללה הוא איש אכזר, הוא איש שרוצה לפגוע בנשים ובילדים, שלאחר מכן הוא מכנה אותם "שהידים", אם הם ערבים. היום האיש הזה הופך להיות כתובת לחיקוי בעולם הערבי כולו. לכן, על הקהילה הבין-לאומית לדעת שזה לא עניין של ישראל בלבד, כולנו נמצאים בסירה אחת. הקהילה הבין-לאומית צריכה לפעול היום בכל כוחה כדי להביא אות חיים מהחיילים החטופים, אם מה"חמאס" ואם מה"חיזבאללה". הקהילה הבין-לאומית צריכה להביא מידע אמיתי על אודות החיילים שלא נמצאים בביתם. במשך שנים האמינה הקהילה הבין-לאומית, שהטרור הוא בעיה של ישראל בלבד. אחרי מה שקרה ב-11 בספטמבר בניו-יורק, אחרי מה שקרה בלונדון, במדריד ובבסלאן ברוסיה, הבינו בעולם שהטרור הוא בעיה עולמית שיש להילחם בה בכל הכוח, ויש להישאר מאוחדים כדי לנצח את הטרור. כך גם העולם חשב במשך שנים ארוכות, שאירן היא בעיה של ישראל בלבד. אבל העולם למד להיווכח, גם בעזרתנו, שאירן מפתחת טילים ארוכי טווח, הרבה מעבר ליעד של מדינת ישראל, טילים לטווח של 2,500 ו-3,000 קילומטרים, טילים שאמורים לכלול בתוך הטווח שלהם גם את לונדון, את פריס, את מדריד, את רומא, וגם את דרומה של רוסיה. רק אז החל העולם לפעול בצורה אחרת גם בנוגע לאירן. גם כאן, נראה שהבעיה היא בעיה ישראלית בלבד. לאירן ולסוריה היו סיבות טובות לכך שה"חיזבאללה" יפעל באותו זמן, באותו שלב. אירן היתה ערב גינוי בין-לאומי וקבלת החלטות מרחיקות לכת נגדה ב-8G - הפסגה של המדינות החשובות ביותר בעולם. כך גם סוריה, שמצויה תחת לחץ בין-לאומי כבד בנוגע לרצח חרירי, ורוצה לחזור ולשמש שחקן מרכזי. יש בעיה, והבעיה היא שתמיד אנחנו הראשונים שסובלים, ורק לאחר מכן, ולפעמים זה לוקח שנים, העולם לומד להבין מה קורה. הכיבוש של לבנון על-ידי סוריה נמשך קרוב ל-30 שנה. לפני כשלוש שנים פתחנו במבצע בין-לאומי להוצאת הכוחות הסוריים מלבנון. איזה גיחוך היה בעולם וגם בארץ על מה שאנחנו מתעסקים בו. אבל לאחר כמה חודשים, כאשר בלבנון הוחלט לתקן את החוקה ולאפשר ללחוד כהונה שלישית – כמובן באישור סורי וביוזמה סורית - הוחלט לקבל את החלטה 1559, החלטה בת שני חלקים, לא רק בדבר הוצאת הכוחות הסוריים מלבנון – דבר שנעשה - אלא גם בדבר פירוק המיליציות החמושות מנשקן, בראש ובראשונה "חיזבאללה", ופריסת צבא לבנון. החלטה זו היתה כמובן החלטה חשובה ביותר. זו החלטה שיש להיצמד אליה, זו החלטה שיש לעמוד בה. לצערי הרב, גברתי היושבת-ראש, בימים אלה, כאשר אנחנו עדים למשא-ומתן שמתנהל בניו-יורק, יש כרסום בהחלטה זו של מועצת הביטחון. אין מדובר על פירוק מלא של ה"חיזבאללה" ללא תנאי. מדובר על כך שחוות-שבעא, שאינן מוזכרות בהחלטה 1559, אותן חוות-שבעא שמוחזקות על-ידינו והוכרו כשטח סורי על-ידי מזכ"ל האו"ם במאי 2000, בהחלטה 425, נכללות גם שם. לצערי הרב, יוניפי"ל הופך להיות יוניפי"ל מורחב, כאשר רק לפני ימים אחדים כונה ארגון של פנסיונרים. האם זה אותו יוניפי"ל שנתן יד לחטיפת שלושת החיילים לפני כמה שנים? האם זה יוניפי"ל ששיתף פעולה, בהסכמה שבשתיקה או לא בשתיקה, להגעת המשלוחים הבלתי-פוסקים של אותם טילים ומשגרים לידי ה"חיזבאללה" מאירן דרך שדה התעופה בדמשק? גברתי היושבת-ראש, מצהלות השמחה היו מוקדמות מדי. גם כשאתה שבע רצון, תמיד מחפשים לרצות את מי שאינו שבע רצון. באופן טבעי, כשהצד הלבנוני אומר שהוא אינו שבע רצון, צריך לרצות אותו. אני מאוד מקווה שהדבר המרכזי יבוצע. צריך לזכור לשם מה יצאנו למבצע הזה. המטרה הראשונה והמרכזית היתה שחרור החיילים החטופים. לשם כך יצאנו למבצע, לא בתמורה לשחרור אסירים, כמו סמיר קונטאר, שגרם להרג של משפחה שלמה, משפחת הרן, כשהאמא נאלצה אולי לחנוק למוות את ילדתה כדי שלא תוציא קול כדי להציל בכך את בני המשפחה האחרים. חשוב להגיע להסכם שיאפשר את שחרור החיילים, אבל יאפשר גם את הסרת האיום של "חיזבאללה". שני מיליוני ישראלים יושבים במקלטים כבר חודש ימים, ולא נראה שהם עומדים לצאת מהם. אבל אם הם יצאו משם כאשר הכוח של ה"חיזבאללה" נשמר, זאת תהיה רק הקדמה, רק יומן למה שצפוי בעתיד. שמענו את האנשים בצפון אומרים: תשימו לזה סוף. לא רוצים לחזור למצב הזה, למצב הבלתי- אפשרי הזה, כשהאיש האכזר, הרוצח, צמא הדם הזה, נסראללה, מכוון טילים לעבר אזרחים חפים מפשע, רק כדי להרוג יהודים או ישראלים באשר הם. וכאשר ילדים קטנים, תמימים, מוסלמים, ערבים, נהרגים - הוא מכנה אותם שהידים. גברתי היושבת-ראש, היום זה מאבק על העתיד. האם הנרטיב היום, האם התודעה שנצרבת בעולם הערבי, שלפיה אפשר להכריע את ישראל בכוח הזרוע, היא זאת שתנצח, או שמא יהיו אלה הכוחות המתונים בעולם הערבי, שבמשך שנים השקענו כדי לפתח את הקשרים אתם ולהיות בקשרים טובים וחיוביים אתנו. היום הצריבה בתודעה היא חזקה ושלילית. היא באה לידי ביטוי בכך שאומרים שהאינתיפאדה הראשונה, בשנות ה-80, הביאה לחתימת הסכמי אוסלו, אשר הביאו לכאן את ערפאת ואת הנבחרת שלו, נבחרת הטרור. הם אומרים שהמאבק של ה"חיזבאללה" הביא לנסיגת ישראל מלבנון ובעצם למצב שבו דרום-לבנון הפך להיות מופקר בידי הרוצחים. הם גם אומרים שהאינתיפאדה השנייה הביאה להחלטה לצאת מעזה לקו הבין-לאומי. אני אומר שהיום המאבק אינו רק על ההווה, אלא הוא גם מאבק על העתיד – אם העתיד שלנו יהיה שקט ובטוח, אם נוכל לחזק את אותן מדיניות ערביות מתונות שמסתכלות עלינו היום מתוך חשש אמיתי שמא ה"חיזבאללה" יהיה זה שיצא וידו מנצחת, חלילה וחס. הדבר יגרום לערעור השלטון באותן מדינות, לערעור אותה תפיסה שצריך להשלים עם ישראל, להשלים עם נוכחותה כאן ולהגיע אתה להסדרים של שלום. גברתי היושבת-ראש, לא היה לחץ אמיתי על ארצות-הברית כדי להביא אותה ללחוץ עלינו להפסיק את האש. מדינות האינטרס של העולם הערבי כאן, מדינות האינטרס שלה, ירדן, מצרים וסעודיה, לא הפעילו לחצים. היום אנחנו רואים התגייסות של מדינות אחרות, שדווקא אצלן ניתן וצריך לעשות יותר. צריך לזכור שאותה צרפת רואה בלבנון מעין מושבה צרפתית. צריך להבין שהיתה תקופה בת מאות שנים של השפעה אמיתית, כאשר הקהילה המרונית שם טופחה וטופחה על-ידי המשטרים הצרפתיים באשר הם. אבל, צריך גם לזכור שצרפת קיבלה החלטה להפסיק את שידורי "אל-מנאר" מצרפת; היא גם קיבלה החלטה להפסיק את שידורי הלוויין של "אל-מנאר", ששידר משטח צרפת לכל אירופה. לכן, ניתן לפעול גם אצל הצרפתים; ניתן לפעול גם אצל מזכ"ל האו"ם, שלאחרונה מגלה גישה יותר עוינת לישראל. אבל היום אנחנו חייבים לתת את השידור האמיתי לעולם – אין אפשרות לנהל מגעים עם אירן ועם סוריה; אין אפשרות לנהל מגעים עם ה"חיזבאללה" ועם ה"חמאס", כי מגעים אתם פירושם שעבוד העתיד לטובת כוחות הרשע. גברתי היושבת-ראש, חזרתי עכשיו ממסע הסברה שאליו נשלחתי על-ידך, מלונדון. בפגישתי שם עם שר המדינה הבריטי, קים האוולס, נחרדתי לשמוע שגם בריטניה חושבת שאולי יש צורך לדבר עם אירן. אסור לאפשר לאירן להיות זאת שתקבע כאן אם יהיה שקט אם לאו. כל המערך של ה"חיזבאללה" שהוקם כאן על-ידי אירן, הוקם לא רק לצורך שימוש על-ידי ה"חיזבאללה", אלא אולי בראש ובראשונה לצורך שימוש אירני, כדי להוות איום על ישראל, אם ישראל תעשה כך או אחרת. לכן, היום, בימים האלה, המטרה שלנו צריכה להיות החזרת החיילים החטופים ויצירת תנאים לכך שמקרים מסוג זה לא יישנו בעתיד, יצירת תנאים לכך ששני מיליוני ישראלים לא יצטרכו לשהות במקלטים כל כך הרבה זמן. אין ספק שפעילות צבאית היא פעילות קשה, היא פעילות שיש בה נפגעים. קשה מאוד להסביר בעולם את מה שנעשה בישראל. אמרתי ביום השלישי ללחימה בוועדת החוץ והביטחון – או שהיתה זו ועדת המשנה – לשר הביטחון: עבורנו, חטיפת שני חיילים והריגת שמונה חיילים, זה סוף העולם, וטוב שכך, אבל לעולם קשה לקבל זאת. כאשר נהרגים 100 אנשים בעירק מדי יום, ובשבוע לפני כן נהרגו 150 בהודו – עבורם זה עניין, אולי אפילו חלילה עניין של מה בכך. לכן הם מדברים על דיספרופורציה. קשה להם להבין, גברתי היושבת-ראש, את הפעילות שלנו נגד הגשרים ונגד הכבישים במטרה למנוע את המשך העברת אמצעי הלחימה מסוריה אליהם. אבל, אם אנחנו רוצים להגיע לפתרון אמיתי, אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו. לדעתי, אין ספק שכוח רב-לאומי, כפתרון ביניים, הוא דבר נכון, אבל לטווח הארוך, כוח רב-לאומי שהמדינות שיהיו חברות בו יהיו מדינות שאני לא רוצה להזכיר את שמן אבל אולי שהתנסינו בהן בעבר - זו כמובן הזמנה של משברים בעתיד. חלון הזמן הולך ונסגר. העורף הישראלי חזק. העורף הישראלי הוכיח שהוא חזק יותר מכפי שמישהו בצד השני אולי ציפה. יש גם אנשים – אנשי עסקים – שעומדים בפני קריסה; עסקים קטנים, עסקים בינוניים, והממשלה מחויבת לתת להם מענה, ומענה מיידי. הממשלה חייבת לתת להם סיוע כדי שחלילה וחס לא תהיה קריסה. גברתי היושבת-ראש, מאז תחילת הלחימה הודענו כאן שבימים האלה בישראל אין קואליציה ואין אופוזיציה. הודענו שכולנו עם אחד, וכולנו נותנים גיבוי לממשלה ולצבא-הגנה לישראל, כדי להחזיר את גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב הביתה. כולנו נותנים את הגיבוי כדי להפסיק את ירי ה"קטיושות" לעבר ישראל. אם הדבר הזה לא ייעשה בצורה נכונה על-ידי הקהילה הבין-לאומית, לא יהיה מנוס מלעשות זאת בעצמנו. אין ספק שפעולה קרקעית היא פעולה קשה, היא פעולה לא פשוטה, אבל בימים האלה ככל הנראה היא תהיה מחויבת המציאות. תודה רבה. היו"ר דליה איציק: תודה לך, חבר הכנסת סילבן שלום. אחריו – חבר הכנסת אלי אפללו; שלוש דקות. אחריו – חבר הכנסת מתן וילנאי. יש פגישה של ההורים בחדר הישיבות – ביוזמתו של חבר הכנסת זבולון אורלב - עם כמה חברי כנסת, לשם הם הולכים עכשיו. בבקשה, אדוני. אלי אפללו (קדימה): גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי כנסת נכבדים, אני מבקש למסור תנחומים למשפחות השכולות ואיחולי החלמה מהירה לפצועים. צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): בשם כולנו. אלי אפללו (קדימה): בשם כולנו, וכמובן לשלושת החטופים – שיחזרו במהרה לבתיהם. אני מקווה שכל הסכם שייעשה בעתיד - זה יהיה תנאי שלא יעמוד בספק. זה אולי צריך להוביל אותנו, כי אם לא נעשה היום את הדבר הזה, המחיר יהיה יקר בעתיד. חברי הכנסת הערבים – ולצערי, אני לא רואה את כולם פה – אני רוצה לומר לכם, ש"חיזבאללה" לא עושה הבחנה בין יהודים לערבים כשה"קטיושה" פוגעת בתושבי מדינת ישראל. הנה, פה לפני נמצא חלק מטיל שנחת כקילומטר מהבית שלי, ועוד אחד – עוד אלף מטר. חתיכות הברזל האלה, כשהן הורגות, הן לא בודקות אם אתה יהודי או ערבי. חברי הכנסת הנציגים של ערביי ארץ-ישראל, נוהגים – חלק מכם – כנציגים או כדוברים של ה"חיזבאללה". על זה אני כועס - - - עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): לא נכון. אלי אפללו (קדימה): לא דיברתי עליך, אמרתי חלק. עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): - - - היו"ר יצחק אהרונוביץ: חבר הכנסת זכור, נדמה לי שאתה קיבלת כבר שתי קריאות, אז אל תפריע לו. בבקשה. אלי אפללו (קדימה): ואני מקווה – מקווה – שתתעשתו במהרה ותתחילו להבין שהחשוב הוא לייצג את המדינה שבה אתם חיים; לא להפוך אותנו בסופו של דבר לשונאים ולאויבים, גם בתוך מדינת ישראל. היתה טענה, אדוני היושב-ראש, טענה מאוד קשה - אם תיתן לי עוד דקה או שתיים מעבר לזמני, מאוד חשוב לי לומר את זה, אדוני היושב-ראש – היתה טענה בנצרת: למה אין אזעקות? למה האזעקות לא פועלות בנצרת, אדוני היושב-ראש? אתה יודע, בדקתי את הסיבה: ראש העיר לא רצה לחבר את מערכות האזעקה כדי שלא לציין את יום הזיכרון ואת חג העצמאות שלנו. זאת הסיבה. כשהתושבים צועקים, אולי תבדקו מה הסיבה. הלכתי ובדקתי - - - עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): - - - אלי אפללו (קדימה): אז תבדקו למה הם לא מחוברים, מה הסיבה לכך שמערכת האזעקה לא חוברה. הממשלה באמת עושה מאמצים מאוד גדולים, ואני מברך על ההחלטה לצאת לפעולה שאני חושב שתביא עלינו בסופו של דבר אולי יותר ביטחון, או עמדה יותר טובה, כי אין לנו שום סיבה להישאר בלבנון. יצאנו מלבנון בפעם הראשונה, למה? האם כדי שה"חיזבאללה" ימשיך להרוג אותנו ולחטוף את חיילינו בשטח ריבוני של מדינת ישראל? מה הסיבה של ה"חיזבאללה"? הסיבה היא אירן, להביא את אירן ששולטת. הרי המצב הזה של 15,000 חיילים - הם בובות, הם לא יעשו. למה הם לא עשו עד עכשיו? למה לא נלחמה ממשלת לבנון ב"חיזבאללה" עד היום? אני אומר לך ואומר לכם, וכולנו פה יודעים את האמת - אין לאף אחד צל של ספק שהחיילים האלה לא יעשו שום דבר ולא יגנו על הצפון. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. אלי אפללו (קדימה): מלה אחרונה. הייתי רוצה לברך על ההתגייסות של כל תושבי מדינת ישראל, על הרצון הטוב לקלוט את תושבי הצפון, לשלוח חבילות ועזרה. משפחות רבות מהצפון חיות היום במרכז הארץ. רק במדינת ישראל. אני רוצה להגיד להם תודה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. חבר הכנסת מתן וילנאי, בבקשה. תנסו לעמוד בלוח-הזמנים. מתן וילנאי (העבודה-מימד): כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו לא נמצאים בעת פשוטה. אני רק רוצה לשתף אתכם בהרהורים ובמחשבות משלי. אתמול בדרך לפה ולשם נכנסתי לתחנת דלק: או, טוב שהגעת. ואז חבורה של אנשים: איפה צה"ל? מה קרה לכם? שופכים עלי ערמה של עצות מכל סוג ומכל מין. האמת, לוחמים גדולים הם לא נראו לי, אבל הם כנראה מחנכים, מחנכים ומסבירים לי. אני אומר לכולנו, ליושבים כאן, לעם ישראל בכל פינה ובכל מקום: זה צה"ל שלנו, אלה אנשים שלוחמים ונותנים את חייהם למען ביטחונה של מדינת ישראל, אלה בחורים צעירים אשר משלמים על מנת שנוכל לשבת כאן ולדבר. כל מי שמצפה מצה"ל שיעשה דברים בלתי ניתנים לעשייה, שיחשוב על שחר, הקצין מהקומנדו הימי, אשר שוכב כרגע פצוע בבית-החולים, מוביל את הלוחמים שלו בסמטאות צור על מנת לפגוע שם ברבי-מחבלים. אני, שעשיתי זאת בימי חלדי יותר מפעם אחת, סמרו שערותי כששמעתי על הפעולה הזאת. זה צה"ל של האנשים בקוקפיט ושל הלוחמים בכל פינה ובכל מקום, אלה הבנים שלנו, אלה הנכדים שלנו, אלה החטופים, זה עם ישראל. אז במתינות ובזהירות עם אנשים האלה. צריך להבין היטב, אין פה זבנג וגמרנו. זה המבחן האמיתי שאנחנו נמצאים בו. אותם אנשים שחינכו אותי גם הסבירו לי: להשמיד, להרוס ולאבד. אני אומר לכם: המוסר שלנו הוא חלק מעוצמתה של החברה הישראלית, המוסר שלנו הוא בעל משקל עצום בעיקר בימים האלה. לכן, הבא להורגך – השכם להורגו, אין ספק בזה. שנו את זה כבר רבותינו. אבל לא הרג ללא הבחנה, לא אובדן צלם אנוש, ולא רגשי נקמה שאלוהים יודע לאן הם יביאו אותנו. כן הפעלת אש מדויקת ומסיבית של כל לוחם שלנו במקום שבו הוא נמצא, אבל לא אובדן צלם אנוש של החברה הישראלית. הם גם חינכו אותי על המודיעין, הם הסבירו לי מה צריך לעשות במודיעין. מודיעין זה כמו כסף, זה אף פעם לא מספיק, תמיד רוצים עוד. אין אחד שמסתפק במודיעין, אין אחד שמסתפק בכסף שיש לו, הוא תמיד רוצה עוד. מהיכרות אינטימית עם כל מה שקורה בלבנון, אנשי המודיעין שלנו, בתעוזה וביצירתיות יוצאת דופן - שלא תשמעו עליה אף פעם, כי אי-אפשר לדבר עליה - השיגו לנו מודיעין מדהים, אשר אפשר לנו לפגוע פגיעות קשות ביכולת השיגור ארוכת הטווח של ה"חיזבאללה". הם אפשרו עוד הרבה דברים. הבעיה האמיתית היא לא המודיעין, הבעיה האמיתית היא אנחנו, התפיסה שלנו, מה הבנו ממה שהביאו לנו, ועל זה עוד נדבר בבוא היום, כמובן, אבל לא עכשיו. הסכנה האמיתית זו החברה הישראלית, היכולת שלה להחזיק את עצמה, לחסוך את כל המחלוקות, לחסוך את כל הוויכוחים. תזכרו שבימי חורבן הבית, כשהגייסות הרומאיים צרים על ירושלים, בתוך העיר שלנו, ירושלים, נלחמים יהודים זה בזה - למי שמכיר את ההיסטוריה הישראלית. והסיקריקים תוקעים סכינים בכל אחד ואחד. מזה צריך להיזהר, ולכך צריך לשים לב. אסור לתת לחברה הישראלית להתפורר מהמוסרות שלה. כולנו כאן פוליטיקאים, ברמה כזאת או אחרת, מלוכדים ותומכים בממשלה עד להכרעה ברורה בצפון אל מול ה"חיזבאללה", דוחים כל מחלוקת פוליטית או מחלקות אישית הצדה ועוסקים בהכרעת האויב בצפון. וההכרעה הזאת, כפי שנאמר כאן, היא לא לעכשיו, היא לשנים קדימה, וכך צריך לראות את זה. לכן, אנחנו, כנסת ישראל, צריכים לשמש דוגמה לכך, בכל פינה ובכל מקום, עד להכרעה סופית של האויב בצפון מדינת ישראל. תודה רבה, לכם. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה לחבר הכנסת מתן וילנאי. חבר הכנסת דוד אזולאי, בבקשה. דוד אזולאי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, מכובדי השרים, ימים קשים עוברים על העם היושב בציון. כולנו דואגים, כולנו מתפללים לשלומם של חיילי צה"ל ולשלומם של החטופים. צריך לזכור שצריך לעשות הכול על מנת לשחרר את החטופים, את גולדווסר, את רגב ואת שליט, אבל אני מפנה מכאן קריאה ופנייה לראש הממשלה ולחברי הממשלה: אני מתחנן בפניך, אדוני ראש הממשלה, בזמן הדיונים ובזמן ההסכמים והסיכומים, אל נא תשכח את רון ארד ואת נעדרי סולטן-יעקוב, את כץ, פלדמן ובאומל, שגם הם יצאו לקרב לפני כ-20 שנה; שלא נשכח אותם, שלא נגיע להסדרים וחלילה וחס נפקיר את החטופים האלה; גם הם חטופים על-ידי ה"חיזבאללה" בלבנון. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהגיד גם מלה טובה על הממשלה, שפעלה אומנם מאוחר, אבל פעלה, והעבירה 150 מיליון שקלים לרשויות המקומיות על מנת לעמוד במשימה הקשה, לתת מענה לאוכלוסייה הסובלת בימים קשים אלה. הממשלה חייבת לדעת, שכל ארגוני החסד למיניהם, כל הארגונים הוולונטריים למיניהם, עושים עבודת קודש, הם עושים עבודה נפלאה, במסירות, תוך סיכון עצמי. אני מדבר כתושב הצפון. אני רואה את מסירות הנפש של כל האגודות האלה, איך הם מחרפים את נפשם, מגיעים לכל מקלט, לכל בית, מקישים על כל דלת לראות מי נמצא בתוך הבית ולהביא את המזון. אבל אני שואל: איפה הממשלה בימים האלה? למה גאידמק צריך לעשות את העבודה הזאת? למה רק ארגונים שונים, שאני לא רוצה כאן להזכיר את שמותיהם, עושים עבודה נפלאה? אתן דוגמה קטנה: ראש עיריית הרצלייה שמעה שכמה משפחות בהרצלייה מארחות אנשים מהצפון, ומייד היא דאגה לעטוף אותן בחום ולשלוח סלסלות וכרטיסי כניסה לכל מיני אתרים. כמה זה מחמם את הלב. אבל אסור שהארגונים הללו יבואו במקום הממשלה. כשמדברים על עורף חזק, פירוש הדבר שהממשלה היא זו שצריכה לתת מענה לאותם אנשים. לא צריך להיבהל מהדיבורים על פינוי יישובים. רבותי, בואו נגיד את האמת, חלק גדול מיישובי קו העימות פנויים. נגיד את האמת לעצמנו ולא נסתיר אותה, לא נטאטא אותה אל מתחת לשטיח. אין אנשים. חלק מהיישובים פנויים ואין אנשים. יש עדיין אנשים. אתם יודעים מי האנשים שנשארו? אלה אותם קשי-יום, אותם חלשים, אותם אנשים שאין להם אמצעים לקום ולעזוב את הבית שלהם, והם שסובלים מה"קטיושות". לכן אני מציע לממשלה לקחת יוזמה ולא לגרור את הרגליים, כפי שקרה עד שעשו את ההסכם עם התעשיינים וההסתדרות, ועד שיביאו את 150 מיליון השקל - היום יש לקום ולתת מענה לאותן משפחות שאינן מסוגלות לפנות את המקומות שלהן ולהגיע למקומות יותר בטוחים. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת דוד אזולאי. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק אהרונוביץ. אחריו – חבר הכנסת אלי גבאי. בבקשה, אדוני. יצחק אהרונוביץ (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, משפחות החטופים, בראשית דברי אני מבקש לשלוח מעל במה זו תנחומים כנים למשפחות החללים אשר איבדו בימים אלה את יקיריהן, לאחל החלמה מהירה לכל הפצועים ולחזק את ידי משפחות החיילים החטופים שנמצאים אתנו בכנסת - גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. כולנו אתכם. היום אנו מציינים את היום ה-28 למלחמה. 28 ימי מלחמה קשה, שגובה ממדינת ישראל מחיר יקר מנשוא. עד כה נהרגו 100 חיילים ואזרחים גם יחד. אינני יודע מדוע כינו את המתרחש בצפון לחימה. רבותי, אני נמצא שם כמעט מדי יום מאז פרוץ הקרבות, ואני אומר לכם: זו מלחמה של ממש. מדי יום נורות לעבר שטחי ישראל מאות רקטות במטרה ברורה: לפגוע ולהרוג כמה שיותר אזרחים, וללא הבחנה – גברים, נשים, ילדים, ותיקים, עולים חדשים, יהודים וערבים. ללא כל סיבה, לאחר תכנון ממושך ומדוקדק, התחמשות שנמשכה שנים, מאז יציאתנו מלבנון, יצא "חיזבאללה", בגיבוי מלא של אירן וסוריה, למלחמה שנכפתה עלינו, מלחמה כנגד אזרחי מדינת ישראל. היום זה לא הזמן להעביר ביקורת על מה שנעשה ולא נעשה במשך שנים, ויש לי הרבה מה לומר. היום כולנו צריכים להיות מאוחדים במטרה אחת: לאפשר לצה"ל לסיים את המשימה שלשמה יצא למבצע. אין לנו צבא אחר. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנו סופגים מדי יום אבדות קשות, קשות מאוד. התמונות מתערבבות: הרוגים מהבוקר עם הרוגים מהערב, חיילים שנהרגו בקרבות עם אזרחים שנפגעו מ"קטיושות". מאחורי כל תמונה בעיתון מסתתרים חיים שלמים, משפחה, חברים, שחייהם השתנו ברגע; חלומות שנגדעו. אך עלינו לזכור כי על אף הכאב העצום, והוא באמת עצום, עלינו לסיים את המלחמה הזאת שנכפתה עלינו עם כמה הישגים בסיסיים, שבלעדיהם כאילו כל המחיר הכבד ששילמנו עד כה היה לשווא: עלינו להשיב את הבנים החטופים הביתה בשלום, להרחיק את ה"חיזבאללה" מגבול הצפון ולהכניס כוח רב-לאומי, והפעם אפקטיבי, ולא מה שקורה היום עם כוח יוניפי"ל בגבול הצפוני; לפגוע באופן משמעותי במצבור הטילים שיש ל"חיזבאללה", להחזיר את כושר ההרתעה למדינת ישראל ולצה"ל. כל זאת למעננו בלבד ולמען עתיד ילדינו. חברי הכנסת, בעת הקשה הזאת אל לנו לשכוח את העורף שניצב בחזית הלחימה הקשה, את אותם מאות אלפי אזרחים שביתם-מבצרם הפך בעל כורחם לקו האש, את כוחות המשטרה הנמצאים שם ומסייעים לאזרחים, את חיילי פיקוד העורף, את גורמי ההצלה - מד"א, כיבוי אש, ראשי רשויות וגורמי רשויות למיניהם. לכולם אני שולח ברכת חזק ואמץ. מאז תחילת המלחמה אני מסייר ללא הרף ברחבי יישובי הצפון, שהם לי בית ראשון, והמראות קשים מנשוא. אי-אפשר להתעלם מגודל החורבן וההרס שזרוע בכל עבר. מרחובות הרפאים, מהיערות השרופים ומאותם המוני אזרחים ששבועות ארוכים ספונים במקלטים בחרדה קיומית לגורלם. זר לא יבין זאת. רק מי שישב עם ילדיו הקטנים, או עם הסב החולה, שעות על שעות במקלט מחניק, יום וליל, יכול להבין את המצוקה, והיא אמיתית וקשה. יש לתת את הדעת על מצבם המחפיר של אותם אזרחים ששוהים במקלטים לא ראויים, בתנאי היגיינה קשים, ללא מזון מספק או אוורור ראוי. אני לא מבין מה עוד עושים, מדוע עד היום לא פינו אותם, ומדובר באלפים ולא בעשרות או במאות, אלפים שיש להם פתרון, רק צריך להתעורר ולעשות. על-פי רוב, האוכלוסייה קשת-היום היא שנותרה מאחור. כיום, ואני אומר את הדברים בצער, את עיקר המחוות כלפי אותם אזרחים עושים אנשים יקרים, ארגונים פרטיים. אני מברך על עשייתם, אך צר לי, אין זה מתפקידם, זהו תפקידה של מדינה נאורה, של ממשלה שאוחזת במוסדות הרווחה. לא ייתכן שממשלת ישראל לא נותנת על כך את הדעת. מדוע ממשלת ישראל לא הכריזה על מצב חירום? עד מתי תמשיכו לקרוא לזה מצב מיוחד בעורף? לא ייתכן שגופים פרטיים יתרמו מזגנים ומוצרי מזון לאותם תושבים. היכן שר האוצר? מדוע עדיין אין שר רווחה? מי דואג לבריאות הנפשית של אותם ילדים? מי דואג לטיפול בזקנים שנותרו מאחור ללא מטפלים וללא תרופות? פרט לדאגה הקיומית ולקושי הנפשי הממשי הכרוכים בשהייה במקלטים, מרחפת הבעיה הכלכלית שמטרידה את אותם בעלי עסקים עצמאים, והם חיים בחוסר ודאות. תפקידנו כאן, בכנסת ישראל, לוודא כי עבודת אותם גופים ממשלתיים תתבצע במהירות וביעילות המרבית. אני קורא מעל במה זו לגייס ולתגבר את העוסקים במלאכה החשובה הזאת, ולהגדיל מייד את התקציב לצורך כך. אין זה הזמן לנסות לחסוך בכספי הקופה הציבורית, כאשר אנשים מאבדים את כל עולמם בשל היותם מטרה ישירה. אנו מצפים מהעורף לסבלנות, כדי שצה"ל יוכל לבצע את משימותיו, אך עלינו לעמוד מאחורי העורף ולחזקו. תודה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת יצחק אהרונוביץ. אני מזמין את חבר הכנסת אליהו גבאי, ואחריו – חבר הכנסת אלחנן גלזר. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): אדוני היושב-ראש, האם נראה לך שזה כבוד לכנסת שאף לא שר אחד יושב כאן? אולי נפסיק רגע - עד שיבוא שר אחד לפחות וישב כנציג. יש למדינת ישראל 26 שרים. אחד לא יוכל לשבת פה? האם זה כבוד לנו? עם ישראל רוצה לראות. נחכה עד שיבואו שרים. היו"ר מגלי והבה: חבר הכנסת גבאי, ביקשת. השרה ציפי לבני ישבה כאן עד לא מזמן. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): נזמין אותה. היו"ר מגלי והבה: אל תכתיב לנשיאות. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): אבל זה לא כבוד לכנסת של ישראל. היו"ר מגלי והבה: תסלח לי, אל תכתיב לנו. אתה רוצה להתחיל? אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): אני רוצה להתחיל. היו"ר מגלי והבה: בבקשה. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): אדוני היושב-ראש, אנשי הצפון יושבים במקלטים וחיילי צה"ל נלחמים בצפון ובדרום. עם ישראל חייב להיות מאוחד ומלוכד, כי כוחנו באחדותנו. אבל עלינו לזכור שהתקפת ה"חיזבאללה" היתה פרי מדיניות של הבלגה, פרי מדיניות של חולשה - שידרנו חולשה לאויב. האויב לא היה מתקיף, ומתחיל פעם אחרי פעם, אלמלא ראה שהוא יכול לפגוע ולחטוף ולירות. פעם אמרנו שזה על שלומי, ופעם אמרנו שזה רק על קריית-שמונה, ובדרום זה רק על שדרות. כמובן, מה הוא מבין? שאכן מדינת ישראל היא עכביש. כך אותתנו לנו, וכך הוא התבטא. לכן הוא הרשה לעצמו להמשיך ולהמשיך, ועשינו הבדל בין שלומי לבין חיפה ובין קריית-שמונה לבין חדרה. עלינו להחליט ולהודיע מכאן: כל יישוב ספר הוא כמו כל עיר אחרת במדינת ישראל. אין הבדל בין תל-אביב ומרכז הארץ לבין דוב"ב וזרעית. זה צריך להיות ברור לכל עם ישראל ולאויבי ישראל. רבותי, אנחנו יצרנו במדינת ישראל אווירה של אופוריה, של "הנה, השלום מגיע". קיצצנו בחיילי המילואים, קיצצנו בכוחות הסדיר, קיצצו בהצטיידות, בנשק ובתחמושת. מדוע? כי זו צריכה להיות אווירת אופוריה, שלום ומזרח תיכון חדש. זה מה שנוצר באזור, וזה מה שהאכלנו את העם. וכי לא ראינו מה קורה מעבר לגבול, שמצטיידים ב-13,000 רקטות, טילים? למי זה היה מכוון אם לא למדינת ישראל? "אני שלום אדבר והמה למלחמה"; וכי אוזנינו לא שמעו, עינינו לא ראו? אכן, הם דיברו, ואנחנו סגרנו את העיניים והאוזניים והם דיברו. רבותי, אין ערך לשום הסכם בין-לאומי; לא לגדר, לא לחומה ולא למיגון ולא לשום דבר. חייבים להחזיר את ההרתעה. אחרת, לא יעזור גם כוח בין-לאומי. חייבת להיות מדיניות הרתעה, שכל תזוזה מההסכם וכל פגיעה במדינת ישראל ובחיילי צה"ל יזכו לתגובה חריפה - שיצטערו על היום הזה שהם התחילו. כולם צריכים לדעת, שה"חיזבאללה" ומנהיגם נסראללה הוא בן-מוות. הוא נסראללה - הוא נאסר האויב. הוא לא נסראללה. זה מחלל את השם, כשהוא משתמש בשם הזה, נסראללה. הוא בן-מוות. הוא צריך להיות - - - עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): - - - בלבנון. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): כפי שאמריקה סימנה את בן-לאדן לחיסול, כך עלינו לסמן אותו, את נסראללה הזה, לחיסול. אם אנחנו לא נחסל אותו, יצמחו הרבה נסראללה אצל הערבים. אם נחסל אותו ונכה ב"חיזבאללה", זה יאותת למדינות ערב שלא ילכו בעקבותיו, והוא לא יהיה דוגמה לחיקוי, דוגמה שילכו ויאמרו: כך צריך לעשות למדינה. לכן, מחובתנו להכות עד אחרון האויבים והמחבלים מקרב אנשי נסראללה, כי זה משדר ומאותת למדינות ערב איך אנו נתייחס לאלה שפוגעים במדינת ישראל ומערערים את הקיום שלה. רבותי, עלינו ללמוד כיצד טורקיה איימה על סוריה, והבינה את השפה כמו שאומרים הטורקים. היא הזהירה אותה, שאם היא לא תסגיר את המחבל, את ראש המרד הטורקי, היא תפתח במלחמה. זו השפה שמבינות, לצערנו, מדינות ערב. זו השפה שמבינים אויבינו. אם הם לא יבינו שיש כיסוי למלים שלנו, הם ימשיכו להתגרות ולשום הסכם לא תהיה משמעות. הפטפטת שראינו לאחרונה: איזו חטיבה מגייסים, איזה גדוד מגייסים - על מי זה עושה רושם? זה רק נותן נשק לאויב. זה רק מחליש את העמדה. לכן, כל הפטפטת הזאת צריכה להיפסק. ההססנות של הממשלה - להודיע שאנחנו בדרך לליטאני, ולא עוצרים ולא בודקים, ונחכה ונראה: אם לא יפסיקו, אז נתפוס את משגרי ה"קטיושות". מדוע לחכות? אם אפשר - לתפוס. אז מה ההססנות הזאת? מה הפטפטת? צריך להפסיק אותה. לצערנו, האויב הערבי נוקט שלוש דרכים, ושמעתי זאת לראשונה ממישהו. האויב הערבי משתמש בשיטת המסכנות כדי להראות את המסכנות שבו, הוא משתמש בטרור והוא משתמש בשקרים. אלה שלושת הדגלים שהאוכלוסייה הערבית מובילה. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): אני רוצה לומר כך: המלחמה היא לא סטרילית. אסור לסכן אף חייל אחד כדי להימנע מפגיעה באזרחים. חיילי ישראל, כפי שאמרו השרים, צריכים להחריב את בינת-ג'בל. אני מחכה לראות ולשמוע שבינת-ג'בל נהרסה. השרים אמרו שצריך להפוך אותה לעיי חרבות וחול. איפה? זה עדיין נשאר. היו"ר יצחק אהרונוביץ: אני מבקש לסיים. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): עוד משפט. עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): זו הבקשה שלך? אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): אני מברך על כך שחלק מאנשי השמאל התפכחו, שהם הבינו שהאויב שלנו הערבי לא רוצה שטחים, אלא זה על עצם קיומנו כאן. אני קורא לערביי ישראל: אם מדינת ישראל - לא להזדהות אתה, היא תקיא אתכם. לכן, עליכם לדעת, ערביי ישראל וחברי הכנסת היושבים כאן, שהם לצערי גיס חמישי ברובם ומסיתים ומדיחים: אם לא ידעו להיות כפי שצריך, מדינת ישראל תמצא דרך להוציא אתכם גם מכאן. עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): זה איום. אתה מאיים. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): אני רוצה להגיד שעל מדינת ישראל לטפל באוכלוסיות החלשות, ולא לחכות לאיזה נדבן שיביא להם. גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): - - - עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): איום והסתה נגד ערבים. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): לא לחכות למישהו שיביא להם מזון למקלטים. זה לא כבוד למדינת ישראל שיביאו להם מזגנים. זה מחובתה של מדינת ישראל. לא להשאיר את זה רק לחסדים שנותנים ונותנים. גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): - - - עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): היושב-ראש, זה איום. הוא מאיים. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. אני מבקש לסיים. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): אין לנו - - - היו"ר יצחק אהרונוביץ: לא. אני מבקש לסיים, חבר הכנסת גבאי. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): - - - מחכים למגר את האויב עד לסיום המטרות שקבעה לה ממשלת ישראל כאשר יצאה למלחמה. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): בושה שאתה מסיים כך. בושה. אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, אמחצם - - -" היו"ר יצחק אהרונוביץ: חבר הכנסת גבאי. חבר הכנסת אלחנן גלזר, בבקשה. נאדיה חילו (העבודה-מימד): - - - מחפשים את החוטים, איפה אפשר לגשר ואיפה אפשר להוביל דברים חיוביים, ולא איפה לחפש את הקיטוב. גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): ככה אתה מסיים את דבריך? זה המסר לעם? שנבחרי ציבור הם גיס חמישי? כך אתה מסיים את זה? אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): - - - גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): - - - היו"ר יצחק אהרונוביץ: חבר הכנסת - - - גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): גיס חמישי - כך אתה מסיים? אליהו גבאי (האיחוד הלאומי - מפד"ל): לא. אלה שמזדהים - - - היו"ר יצחק אהרונוביץ: חבר הכנסת מג'אדלה, אני רוצה להמשיך בדיון. חבר הכנסת גבאי. חבר הכנסת גבאי, אני מבקש לא להשיב. חבר הכנסת מג'אדלה, אני מבקש להמשיך. גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): - - - היו"ר יצחק אהרונוביץ: חבר הכנסת מג'אדלה, אני מבקש להמשיך בדיון. בבקשה. אלחנן גלזר (גיל): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי ברצוני להשתתף בצערן של משפחות ההרוגים ולשלוח איחולי החלמה מהירה לפצועים. ארבעה שבועות עברו מאז תחילת המבצע בצפון. יצאנו למלחמה במטרה אחת, והיא: הפסקת ירי ה"קטיושות" על יישובי הצפון והאיום היומיומי על חיילינו הניצבים בגבול הצפוני על מנת להגן על העורף מפני התוקפנות הלא-פוסקת של ה"חיזבאללה", אשר שם לו למטרה להשמיד את מדינת ישראל. הארגון החל פעילותו בשנות ה-80 בעידודו של המשטר האירני. מטרת הארגון היתה להקים רפובליקה אסלאמית בלבנון ולהילחם מלחמת ג'יהאד נגד מדינת ישראל. הפעילות התוקפנית כללה פגיעה ביעדים ישראליים ויהודיים בעולם, ביניהם פיצוץ שגרירות ישראל בארגנטינה. את השראתו קיבל מאירן, ואת הגיבוי - מסוריה. הארגון מחשיב את עצמו כמגן לבנון. לבנון לא זקוקה להגנתו של נסראללה. ללבנון צבא משלה. לא יעלה על הדעת שבמדינה ריבונית יתקיימו ארגוני טרור או כאלה המתיימרים להיקרא "תנועה לשחרור לאומי" לצד צבא סדיר. האם מישהו יעלה על הדעת עוד צבא בישראל מלבד צבא-הגנה לישראל? או צבא נוסף על צבא ארצות-הברית בארצות-הברית? לאחר יציאת צה"ל מלבנון ואף שמדינת ישראל קיימה את כל החלטות האו"ם, המשיך ארגון ה"חיזבאללה" בפעולותיו התוקפניות נגדנו ללא כל פרובוקציה מצדנו, אם זה ירי לכיוון הר-דב, אם חטיפת חיילים ואם ירי לכיוון אזרחים. אין אנו יכולים להבליג עוד. אנו נמצאים במערכה קשה אשר תקבע את גורלנו וגורל ילדינו. ילדי קריית-שמונה אינם יכולים להעביר את שנות ילדותם במקלטים. הנערים והנערות משלומי ומעלות רוצים לבלות כמו ילדי תל-אביב, ללא חשש פן תיפול רקטה על ראשם. הפנסיונרים מנהרייה ומחיפה צריכים ליהנות בחברת ידידיהם במועדונים ובטיולים. כל שאנו מבקשים הוא להחזיר להם את שמחת החיים ואת הביטחון לצאת את ביתם ללא חשש שמא ייפגעו. אני ביקרתי עם חברי מסיעת גיל בצפון. פגשתי את האנשים, ואני חייב לומר לכם, שהתרגשתי מאוד ממה שראיתי ושמעתי. העורף הישראלי איתן ונותן גיבוי מלא לממשלה ולצה"ל להמשיך את הפעולה עד יעבור זעם. שרינו מסתובבים בצפון ומבקרים בכל בתי-החולים ובבתי הזקנים, אם זה שר הגמלאים ואם שר הבריאות, ומטפלים בפנסיונרים. אני פונה מכאן לאזרחי לבנון ולממשלת לבנון ואומר להם, שאין אנו פועלים נגדם. כואב לנו לראות את לבנון נהרסת, אולם, כמו לכל מדינה בעולם, לישראל הזכות להגן על עצמה. הפעילות הצבאית הינה אך ורק נגד ארגון ה"חיזבאללה" הפועל מתוך שטח לבנון. צבא לבנון, אשר היה אמור להתפרס לאורך הגבול הבין-לאומי, על מנת למנוע מקרים של חטיפות חיילים וירי רקטות לעבר ערי ישראל, בחר שלא לעשות זאת. ה"חיזבאללה" התקדם לעבר גבולנו הצפוני, ובמקביל התחמש בצורה מסיבית. מדינת ישראל חייבת לסיים את המלחמה הזאת רק כאשר נדע מעבר לכל ספק שהאיום הזה הוסר. היו"ר יצחק אהרונוביץ: נא לקצר. אלחנן גלזר (גיל): על ישראל לדאוג, שבמסגרת ההסכם להפסקת אש יובטח שארגון ה"חיזבאללה" לא יוכל לפתוח במתקפה נגד מדינת ישראל בעתיד. אני מתנגד להפסקת אש זמנית או לכל סוג של הסכם זמני אשר יביא לחיזוק ולביסוס עמדות ה"חיזבאללה" מחדש. הפסקת האש חייבת לבוא, אך רק כאשר נהיה בטוחים, מעבר לכל ספק, שיכולת הארגון לפגוע בנו אינה קיימת עוד - לא בעתיד הקרוב ולא בעתיד הרחוק. אני מקווה, שבהקדם, לאחר שכל ארגוני הטרור יחדלו מלהתקיים, נוכל להגיע להבנה ולנורמליזציה עם ממשלת לבנון, שיביאו, בסופו של דבר, לחתימה על הסכם שלום בינינו. תודה. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. חבר הכנסת משה גפני, בבקשה. משה גפני (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני בא עכשיו ממפגש שמתקיים למטה עם משפחות החיילים החטופים. דיבר שם אביו של גלעד שליט ואמר: איזו השוואה מנסים לעשות במועצת הביטחון ובמדינות שונות בעולם בין מצב החיילים החטופים לבין האסירים שנמצאים בישראל? לאסירים שנמצאים בישראל יש כל התנאים, יש להם ביקורים סדירים, יודעים מה מצבם הרפואי והם מקבלים את הטיפול המלא. הבנים שלנו - אנחנו חיים באפלה. איזה מין השוואה זו? בשעה שהוא דיבר אני חשבתי, ואדוני היושב-ראש, אני מבקש לשתף אתכם במה שחשבתי. העם היהודי הקיז המון נחלי דם, יותר מכל אומה אחרת. הוא עבר הרבה מלחמות. מלחמה אחת - אנו מודים עליה, וזו המלחמה שהיתה לעם היהודי, לחשמונאים, עם היוונים. אנחנו מודים לקדוש-ברוך-הוא, ומתפללים כל שנה בחנוכה ואומרים: אנחנו מודים לקדוש-ברוך-הוא שמסר רבים ביד מעטים, וזה נס גדול שמעטים מנצחים רבים. אבל אחד הדברים שאנו מודים עליו הוא: "מסרת רשעים ביד צדיקים". תמהתי על מה ההודיה בעניין הזה. אם מדובר היה בשני צבאות שווים בכוחם, בגודלם וביכולתם להילחם, מה הנס הגדול הזה שהוא מסר רשעים ביד צדיקים? אז מה אם הצבא השני רשע והצבא שלנו הוא צדיק? לגבי התשובה, אני חשבתי באותה עת שהוא דיבר, ואני אומר את זה לגבי המלחמה הזאת: תראו איזו משוואה עושים באומות העולם, אפילו מדינות ידידותיות לנו. איזו משוואה כאשר ישראל יוצאת למלחמה של אין ברירה כיוון שפוגעים באזרחים. מה המשוואה שעושים - ואני נגד הרג של חפים מפשע, אני נגד באופן מוחלט - איזו משוואה עושים עם כפר קאנא, שזה פשוט נורא ואיום? אבל מה עושה הצד השני? מה הוא עושה כל היום וכל הלילה? מה המערכה הצבאית שלו? להפגיז זקנים בקריית-שמונה, נשים וילדים בנהרייה, לנסות ולפגוע בנצרת? רן כהן (מרצ): הם מנסים לעשות כפר קאנא בכל מקום. משה גפני (יהדות התורה): בכל מקום. לנו יש איזה שהוא עניין במלחמה הזאת? עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): אז שיוכרז על הפסקת אש - - - משה גפני (יהדות התורה): חבר הכנסת זכור, אין לי ויכוח אתך. אני מדבר על כל המשוואות שעושים בעולם. אני בעד להתחשב בעולם. אנחנו לא חיים לבד. אנחנו צריכים להתחשב, ובראש ובראשונה אנחנו צריכים להתחשב בארצות-הברית. אנחנו צריכים להתחשב גם במדינות אחרות. אנחנו לא חיים לבד בעולם. אבל אנחנו פה, בכנסת, בינינו לבין עצמנו - איזו השוואה באיזה תחום: לא בחיילים החטופים, לא במטרות המלחמה, לא בפעולות המאבקים שנעשים. מה אנחנו ביקשנו? אנחנו ביקשנו את לבנון? הרי עזבנו את לבנון. אנחנו רוצים להיות שם? יש מישהו מאתנו שסבור שצריך להישאר על אדמת לבנון דקה אחת? מה רצו מאתנו? מה רצה ה"חיזבאללה"? למה הוא חטף חיילים? למה הוא פתח באש? החיילים הללו היו על אדמות לבנון? עושים השוואות. אדוני היושב-ראש, באותה עת שדיבר אביו של שליט, חשבתי על הנס הגדול שהקדוש-ברוך-הוא מוסר רשעים ביד צדיקים. אין סגנון המלחמה של צבא מוסרי כסגנון המלחמה של מישהו שאיננו מוסרי, גם אם מדובר בשני צבאות שווי כוח. אין לצבא מוסרי יכולת להתמודד עם מה שמסוגל לעשות הצד השני. אנחנו גם יכולים. שמעתי את אחד המפקדים בתקשורת. שואל אותו המראיין: אין שם חפים מפשע בכפר הזה, בדרום-לבנון. למה אתם לא מוחקים את הכפר? והוא אומר: אנחנו רוצים שאחרי זה יחזרו החיים שם למסלולם. מסכנים חיילים, וחיילים נהרגים ונפגעים ונפצעים, לא כדי שייהרגו שם חפים מפשע - אין, הם עזבו - אלא כיוון שלא רוצים למחוק את הכפר. דרך אגב, אני לא יודע אם זה מותר על-פי ההלכה. האם מותר לסכן חיי חיילים בשביל איזו מגמה עתידית, שיחיו שם? הרי אין חפים מפשע, ואין שם במי לפגוע. כך הצבא מתנהל, ואנחנו עומדים מול העולם שמטיף לנו מוסר, כשאצלנו נהרגים יום-יום אזרחים, גברים, נשים, ילדים ותינוקות. על מה המלחמה? אנחנו רוצים לפגוע בביירות? היו"ר יצחק אהרונוביץ: אבקש לסיים. משה גפני (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, אני מסיים. אני סבור, שאנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה שלנו. כולנו מתפללים לקדוש-ברוך-הוא שהמלחמה הזאת תסתיים ותסתיים מהר, ולא יהיו נפגעים בצד השני אבל בראש ובראשונה שלא יהיו נפגעים אצלנו. לא אנחנו רוצים את המלחמה הזאת. לא אנחנו פתחנו בה. אנחנו רוצים יותר מכל אחד אחר שהמלחמה הזאת תסתיים. זו התפילה שלנו לקדוש-ברוך-הוא. תודה רבה. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה רבה. חבר הכנסת רן כהן, אני עוצר לרגע את הישיבה, עד שייכנס אחד השרים. זה לא מכובד לכנסת ישראל שאין פה אף שר. ברשותך, עוד שניות מספר עד שיגיעו שר או שרה, ואנחנו נמשיך את הישיבה. אני מבקש לקרוא לו. גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): - - - פורום ראשי הוועדות עם שר האוצר ושר הפנים, אז אני אבקש את סליחתך. היו"ר יצחק אהרונוביץ: כן, בבקשה. חבר הכנסת רן כהן, בבקשה. השר יעקב אדרי: אנחנו פה. היו"ר יצחק אהרונוביץ: אני מאוד שמח; עשינו הפסקה כי המתנו לאחד השרים שייכנס. אני חושב, השר אדרי, שחשוב מאוד שאחד השרים יהיה נוכח וישמע את חברי הכנסת. רן כהן (מרצ): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברות וחברי הכנסת, קודמי, חבר הכנסת גפני, סיים את נאומו בכך שהוא מתפלל לקדוש-ברוך-הוא שיעשה להקדמה ככל האפשר של הפסקת האש כדי שהקרבות ייפסקו ונוכל לשבת לבטח. אני רוצה, ברשותך, לנסות ולהסביר לכנסת ולציבור ככל האפשר, שבידינו לעשות את זה. לא רק בידי הקדוש-ברוך-הוא, אלא גם בידינו לעשות את זה. אני רוצה לנסות ולהסביר, באמת, אדוני השר, לעניות דעתי - המלחמה הזאת, גם כשהיא מוצדקת, כנגד ה"חיזבאללה" שכפה עלינו את המלחמה הזאת ויצר את המציאות הבלתי-אפשרית בצפון – מיצתה את עצמה. המלחמה השיגה שני הישגים, לעניות דעתי בהחלט ראויים. האחד - ההרס וההשמדה של כל קו המוצבים המרושע של ה"חיזבאללה" מצפון למדינת ישראל, והשני – השמדה של כמה אלפים, אומרים 4,000 או 5,000 רקטות ומשגרים בדרום-לבנון, שהיו מיועדים להיות משוגרים גם הם על תושבי ישראל בצפון. אלה הישגים לא מושלמים, אדוני השר, זה נכון. אבל אין שום הכרח ולא נאמר בשום מקום שהיחיד שיכול להשלים את ההשמדה הזאת הוא צה"ל. יש עוד כלים. יש מקומות שבהם המלחמה מגיעה עד נקודה מסוימת, והשלמתה חייבת להיעשות בכלים מדיניים. ולכן, מדינת ישראל צריכה עכשיו לשאוף מייד להפסקת אש הדדית, לקבלת ההחלטה של מועצת הביטחון על הצבת כוח רב-לאומי בדרום-לבנון, יחד עם צבא לבנון, והם צריכים להיות אלה שישלימו את הפירוק ואת הסילוק של הרקטות מידי ה"חיזבאללה" ואת אי-חזרתו של ה"חיזבאללה" לגבול ישראל. זה הפתרון. וזה הפתרון המושכל והנכון שמדינה נורמלית ראויה לו. אין לנו שום סיבה בעולם לומר שאנחנו נילחם עד הרקטה האחרונה ועד ה"חיזבאללאי" האחרון. אין דבר כזה. גם לא במלחמות שבהן רוצים להגיע להכרעה מוחלטת ולהשמדה. מעולם לא למדנו, גם בצבא, שכאשר אני יוצא למלחמה אני צריך להרוג את כל חיילי האויב, עד האחרון שבהם, ולהרוס את כל המוצבים עד האחרון שבהם. אני צריך להכריע אותו. אני לא צריך להגיע לזה שכל העבודה הזאת תיעשה בכלי מלחמה. האמן לי, אדוני השר אדרי, גם לא עשינו את זה בקילומטר ה-101. עשינו את זה מעבר, בלחימה, עד שעברנו את התעלה ביום כיפור, וזו היתה המלחמה הכי קשה שהיתה לנו, אבל השלמת העניין נעשתה בקילומטר ה-101 ובכלים מדיניים, לא בכלים צבאיים. אתם מהמרים רק על כלים צבאיים. אני אומר לך: בעניין הזה, ההחלטה של הממשלה להמשיך את המבצע עד הליטאני היא החלטה מוטעית, ואני קורא לכם לחזור ממנה. אני גם אומר את זה מעוד סיבה. אמרתי את זה אתמול לשר הביטחון, ואני אומר לכם גם היום, לכנסת ולציבור. יאמרו לכם: רק אם נגיע עד הליטאני נשלים את העבודה. ואני אומר: אותם אנשים, כשנגיע לליטאני, יגידו: לא, יש לנו רק עוד רמת-נבטייה. כי גם ברמת-נבטייה יש משגרים. אחרי רמת-נבטייה יגידו: עד הזהראני. ואני מכיר את הזהראני. ואחרי זה יגידו לך : לא, עד הזהראני גם לא מספיק, כי אפשר לשגר גם מצפון לשם, גם מהאוואלי. ואני נחתתי, במלחמת לבנון, מהאוואלי. וכשתגיעו לאוואלי יגידו: בלי ביירות לא נגמרת המלחמה. ויביאו אתכם עד ביירות. למה? כי זו התוכנית השטנית של נסראללה, וזו בדיוק דרך החשיבה, שאיננה מהמרת אלא רק על אמצעי נשק ועל לחימה. ואני אומר לכם: ההישאבות לתוך לבנון היא אסון. כי זה בדיוק מה שמחכה לנו שם. הם רוצים שנבוא לשם. מה שקורה היום בבינת-ג'בל, שכל לילה יש לנו שניים-שלושה חיילים הרוגים, זה יקרה בכל הכפרים ובכל המקומות. זו תוכנית הגרילה של נסראללה. אתם רוצים את זה? אני אומר לכם: אתם טועים טעות איומה ועושים נזק למדינת ישראל ולסיכוי לצאת מהלחימה הזאת בצורה ראויה. זו תהיה טביעה בדם מיותר, חבל. לא צריך לעבור עוד הפעם את כל התלאות של לבנון דאז, גם אם זה לא 18 שנה אלא רק 18 חודשים או אפילו 18 שבועות – אין שום צורך. ואני רוצה לומר עוד דבר אחד, ברשותך, אדוני היושב-ראש. אנחנו שואלים, בצדק: מה לעשות בשטח שנכבש עד לכניסת צבא דרום לבנון והכוח הרב-לאומי. הרי הבעיה הזאת תגיע. אני אומר לך, אדוני השר. אם אתם חושבים להישאר שם, זו תהיה טעות טרגית. צריך לעשות מאמץ אדיר לצאת משם, כי אם יהיו לנו שם יותר כוחות נצטרך להחליף יותר חיילים לחופשות, לרענן חיילים, להוציא ללוויות – חס וחלילה, – אבל אנחנו יודעים שזה יקרה – להביא אספקה, וכל הדברים הללו יעלו באין-סוף קורבנות. אפשר על השטח הזה לשלוט באש גם מרחוק, גם מנקודות תצפית, עד שיבוא צבא לבנון ועד שיבוא הכוח הרב-לאומי. עוד מלה אחת, אדוני, ובזה באמת אני מסיים: אדוני השר, מי כמוך יכול להבין ללבי כאשר אני אומר שצריך לחזור לשפיות הדעת, להפסיק את הלחימה ההדדית, לקדם הפסקת אש, לחזור לבעיה המרכזית שלנו, והיא להחזיר את החטופים הביתה. על זה יצאנו למלחמה, אלוהים אדירים, והם כמעט נשכחו. מזל שהיום ההורים באו לכאן, המשפחות באו לכאן. צריך לחזור לסדר-יום חברתי. המלחמה הזאת מחקה את סדר-היום החברתי של הממשלה ושל הכנסת הזאת. וצריך לחזור לתקווה של הסדר ושלום. הפסקת אש יכולה להיות לא רק סיום הלחימה אלא גם מקפצה לפתרון של שלום. תודה רבה, אדוני. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה רבה לחבר הכנסת רן כהן. חבר הכנסת עבאס זכור, בבקשה. עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, כואב מאוד המשך המלחמה המיותרת הזאת. אני אומר גם למשפחות החיילים החטופים שהיו היום בכנסת, ועד עכשיו, שיש אפשרות, בהחלטה של חברי הבית הזה, ממשלת ישראל, להחזיר אותם הביתה כמה שיותר מוקדם. בהחלטה שתקבל ממשלת ישראל לשחרר אסירים פלסטינים ולבנונים ניתן להחזיר את כל החיילים החטופים הביתה. אני מופתע מחבר הכנסת אלי גבאי, שמאיים על חברי כנסת ערבים, על תושבי מדינת ישראל הערבים, להרוג אותם. היום, במצב כזה, הוא מאיים על חברי כנסת. אני מבקש מהיושב-ראש לטפל בדיבורים ובאיומים ובהסתה של חבר הכנסת אלי גבאי כלפי חברי כנסת. כמה יפה לשמוע חבר כנסת כמו משה גפני, שמדבר ומתפלל להפסקת אש. אני משתתף אתו בתפילה, ועל כולנו להשתתף בתפילה לסיום המלחמה הזאת. אבל לא מספיקה תפילה, כי השלום והמלחמה הם מעשי ידיו של האדם. נחליט וכולנו נלך בכיוון הפסקת המלחמה הזאת; התושבים, האזרחים במדינת ישראל, החפים מפשע, וגם האזרחים בלבנון ובעזה שמשלמים את המחיר של המלחמה הזאת, הם הקורבן של המלחמה הזאת. כמעט חודש הם מתעוררים וישנים כשקורים מקרי טבח נגד אנשים חפים מפשע. איך אפשר להסביר שזאת מלחמה למען הגנה על מדינת ישראל ועתידה? האם הריגת ילדים וקשישים והריסת גשרים ותשתיות - - - השר יעקב אדרי: והפצצת בתים בעכו. קשה לך להגיד את זה. עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): - - - והפצצת בתים בעכו, בחיפה, במג'ד-אל-כרום – כל זה למען מי? עלינו להפסיק את המלחמה הזאת. כולנו מפסידים; גם אנחנו, הערבים במדינת ישראל, כתושבי ואזרחי המדינה, וגם התושבים האזרחים בלבנון, שהם קרובי משפחה שלנו. אנחנו חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית. כואב לנו לראות הרוגים בחיפה, בעכו, וגם בלבנון וגם בעזה. על כולנו לדאוג איך לאפשר חיים טובים לכל אדם שחי בישראל וחי בלבנון וחי בעזה. אני לא משתתף רק בצער הלבנונים, אלא גם בצער השכנים שלי בעכו. כתושב עכו – עלינו כולנו לדאוג לכל התושבים. אני פונה לשרת החוץ לקבל כל הצעה בין-לאומית לפשרה, כמה שיותר מהר, לחסוך בכל טיפת דם, מכל תושב, מכל אזרח, מכל בן-אדם, תושב מדינת ישראל או תושב מדינת לבנון או עזה. רק שלשום שמענו שיש כוונה לשר הביטחון לפגוע במקומות אסטרטגיים וממשלתיים בלבנון. האם כך מגינים על מדינת ישראל? בכל יום נוסף של מלחמה אכזרית זו משלמים מחירים גבוהים בחיי האנשים משני הצדדים. שני העמים הם הקורבן של המלחמה. למה לא לקבל את הצעת ראש ממשלת לבנון? למה לצחוק על הדמעות של ראש ממשלת לבנון? למה לא נבכה גם אנחנו על כל טיפת דם שנשפכת מכל אדם שנמצא בכל מקום? ראש הממשלה, אל תפספס את ההזדמנות הזאת. אתה ושר הביטחון הוכחתם שאתם חזקים, הרגתם יותר מ-1,000 אזרחים לבנונים ונפצעו יותר מ-10,000 תושבים; יותר ממיליון פליטים. מספיק שנהרגו כמעט 100 ישראלים, 50% מהם אזרחים חפים מפשע. 50% מהאזרחים הם ערבים. מספיק שיותר מ-50% מתושבי הצפון הפכו לפליטים. עלינו לשמוע לתושבי הצפון ולהקשיב להם, כי הם היחידים שסובלים מהמלחמה הזאת. לפחות 50% מהם, ורובם ערבים, הם הנמצאים היום תחת אש. אין מי שיקבל את הערבים במרכז הארץ ובדרום הארץ. רוב הערבים – ואני תושב עכו, תושב הצפון, נשארנו בבתים שלנו, תחת האש. כל יום שומעים את האזעקות, כל יום נופלים עלינו ועל השכנים שלנו, ערבים ויהודים, הטילים האלה. עלינו לשמוע לקול התושבים. 50% מתושבי הצפון מבקשים, מתחננים, בוכים למען הפסקת האש. מספיק עם המלחמה, מספיק עם שפיכות הדמים. אני אומר לראש ממשלת ישראל ולכל המנהיגים ולכל ממשלת ישראל: המנהיג האמיתי והחזק הוא מי שחוסך כל טיפת דם מאזרחי המדינה שלו וכל טיפת דם מכל אדם שנמצא בעולם. חבר הכנסת, לפי שתחליט ותצביע היום על המשך המלחמה, תסתכל בעיני הילדים שלך, תזכור את אשתך ואת המשפחה שלך לפני שתגיד "כן" למלחמה, שאיננו יודעים לאן היא תגיע אם היא תימשך ותתרחב. אין שום סיבה שלא נגיע למלחמה אזורית - העולם הערבי והאסלאמי לא יתערב במלחמה אם המלחמה תימשך. עם כל זה, אני בטוח שהרוב היום יצביעו בעד המשך המלחמה. ה"קטיושות" והטילים ייפסקו רק דרך הסכם שלום אמיתי, לא דרך המשך המלחמה. עד היום כמעט כל עשר שנים ישראל נלחמת עם השכנים. מספיק עם המלחמה, די לשפיכות הדמים, מספיק לחפש ניצחון על חשבון האזרחים והחפים מפשע. המעשים שרואים ושומעים עליהם בימים האחרונים, כשעוצרים את יושב-ראש הפרלמנט הפלסטיני ומכים אותו, כששולחים מכתבי רעל לראש הממשלה הפלסטינית – מה זה אומר? השר יעקב אדרי: ה"פתח" שלח לו את זה. עבאס זכור (רע"ם-תע"ל): מאיפה נשלחו המכתבים האלה, מה"פתח"? הם נשלחו ממדינת ישראל, הם נשלחו מכאן. זה גורם לפתיחת מלחמות ולהמשך שפיכות הדמים. למה במקום לתכנן מלחמה לא לתכנן שלום אמיתי עם כל השכנים, עם הפלסטינים, עם הלבנונים, עם הסורים, וגם עם ה"חיזבאללה" ועם ה"חמאס"? בסופו של דבר יהיה הסכם, למה לא לחסוך כל טיפת דם? למה לא לעשות הסכם מהיום, מהשעה הזאת? המנהיג החזק הוא מי שמושיט יד ומקבל את כל הצעות השלום ולא ממשיך במלחמה. היו זמנים שישראל היתה מחליטה מתי היא תפתח במלחמה ומתי היא תסיים מלחמה. היום יש אחרים שפותחים במלחמה ומחליטים מתי לסיים אותה. אני מציע שהיום תצא החלטה מהבית הזה, שמספיק עם המלחמה, מספיק עם שפיכות הדמים, כן לשלום, כן לכל פשרה, כן לכל קריאה למדינת ישראל להתפשר למען השלום ולמען החיים לכל אדם באזור שאנחנו חיים בו. תודה. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, היה לי קשה היום לראות את משפחות החיילים המוחזקים בידי "חיזבאללה" והפלסטינים, משפחות גולדווסר, רגב ושליט, כשהם היו פה. אני הרגשתי את הדאגה שלהם, את הצער שלהם, את הכאב שלהם, את הסבל שלהם, ולבנו אתם. אנחנו רוצים שהבנים שלהם יחזרו בשלום הביתה. אנחנו רוצים שהם יוכלו לחזור ולחבק ולנשק אותם ולחזור למסלול חיים רגיל ונורמלי. לבנו עם אזרחי ישראל, אזרחי לבנון והאזרחים הפלסטינים בעזה, שנהרגים ונפצעים יום-יום, שסובלים סבל קשה בכל יום נוסף ומיותר שהמלחמה הזאת מתרחשת. אנחנו מציעים להפסיק את הסבל הזה, להפסיק את ההרג, לעצור את המלחמה, שהיינו נגדה מהיום הראשון. על זה יש ויכוח בבית הזה; אין קונסנזוס, וצריך לומר את הדברים בשפה ברורה וחדה. אנחנו מציעים לאפשר לפליטים בלבנון, וגם בצפון ישראל, לחזור לבתיהם. אנחנו מציעים להפסיק את הסבל של מי שנלכדו באזורי הלחימה - אם בדרום-לבנון, אם בעזה, אם בצפון ישראל, אותם אנשים עניים, שאין להם האפשרות לנסוע למקומות אחרים. כשאנחנו מציעים להפסיק את המלחמה הזאת, אנחנו עושים זאת מתוך דאגה אמיתית לעתיד של כולנו באזור הזה - לעתידה של ישראל, לעתידם של הפלסטינים ולעתידם של הלבנונים. זו דאגה קשה מאוד, כי המדיניות הנוכחית של ממשלת אולמרט-פרץ מעמידה את ישראל במסלול התנגשות נורא עם העולם הערבי כולו ועם העולם המוסלמי כולו. תוצאתו של מסלול ההתנגשות הזה תהיה אחת ויחידה: חורבן מלא של האזור כולו. עוד לא מאוחר לעצור. עוד לא מאוחר להפוך את הכיוון. אפשר אחרת. יש ברירה. חברי הכנסת, אני רוצה להציג בפניכם את הדרך שלנו, מבעד לאותו מסך של הסתה, השמצות וקללות. יש לנו דרך אחרת להציע לציבור הישראלי, והיא דרך שמציעה עתיד אמיתי ותקווה. הצעד הראשון הוא הפסקת אש מיידית. אתמול הושגה החלטה חשובה של ממשלת לבנון – ואני שמח לשמוע שיש בלבנון הסכמה רחבה סביבה – להציב את צבא לבנון בדרום-לבנון. יש אפשרות להגיע מייד להסכם הפסקת אש. צריך ללוות אותו בהסכם חילופי שבויים. זו הדרך היחידה להבטיח את שובם בשלום גם של שלושת החיילים שנמצאים בידי "חיזבאללה" והפלסטינים. הצעד השני, שצריך להתחיל להתקדם בו מייד, הוא להתקדם להסכם שלום כולל. כי רק בהסדר כולל יהיה שלום יציב. לממשלה הנוכחית יש אידיאולוגיה, והאידיאולוגיה שלה אומרת: אין עם מי לדבר. אבל המציאות היא אחרת. יש עם מי לדבר, ויש על מה לדבר. בזירה הפלסטינית יש מסמך האסירים - הסכמה היסטורית בין הארגונים הפלסטיניים על מדינה פלסטינית בגבולות 1967. זה בסיס מצוין להתחיל בדיאלוג ולהתחיל בהתקדמות להסכם. ביום שישי התפרסמו דבריו החשובים של שגריר סוריה בארצות-הברית. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" אומר ד"ר עימאד מוסטפא: "את מדינת ישראל הזמנו לשיחות שלום שלוש פעמים בשנים האחרונות, ואפילו תשובה לא קיבלנו. אנחנו מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בביטחון – הרי הזמנו אותה לשיחות אתנו. האם היינו מזמינים מישהו שאנחנו לא מכירים בו? יש בעיה במזרח התיכון, והבעיה הזאת לא תיפתר עד שיגיעו לנושא המרכזי, והנושא המרכזי הוא הכיבוש המתמשך. רק אז הבעיה תיפתר. והפתרון לא מסובך: תוקם מדינה פלסטינית במסגרת פתרון של שתי מדינות, זו לצד זו. סוריה תקבל בחזרה את הגולן, לבנון תקבל את חוות-שבעא, וחוזה שלום ייחתם בין כל הצדדים". השגריר הסורי שואל שאלה שגם אנחנו צריכים להיות מוטרדים ממנה: כמה דם עוד צריך להישפך במזרח התיכון עד שהממשל האמריקני יבין שסוריה היא חלק מרכזי במזרח התיכון, ועם החלק הזה צריך לדבר? היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, כמה משפטי סיום, ברשותך. מתרחבת בציבור הישראלי ההבנה שגם המלחמה הזאת היא מלחמת ברירה. אלפי מפגיני השלום בתל-אביב במוצאי השבת האחרונה העבירו לנו מסר ברור, וזהו מסר שהכנסת צריכה לשמוע: גם בציבור הישראלי אין עוד הסכמה למלחמה הזאת. אפשר ללכת בכיוון אחר. אפשר ללכת בכיוון ההפוך. צריך להתחיל לדבר על שלום. צריך להתחיל לדבר על שלום כולל - עם הפלסטינים, עם לבנון, עם סוריה. זה אפשרי, זה בידינו. כל יום נוסף הוא יום של סבל מיותר, יום של הרג מיותר, יום של דם מיותר. בידינו הכוח לשנות זאת. תודה רבה. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ההחלטה על המלחמה נפלה בקונטקסט של העדר פרויקט פוליטי ישראלי; בקונטקסט שמאז שיחות קמפ-דייוויד ועד היום, הכיוון הכללי של הפוליטיקה הישראלית הוא לדבר עם הצד הפלסטיני ועם הצד הערבי בכלל בתותחים, בפגזים, בהרס ובכוחנות. יש סכסוך. את הסכסוך הזה אפשר לפתור בדרכי שלום, בדרכים דיפלומטיות ובמשא-ומתן, או לנסות, כפי שעושה ממשלת ישראל בשנים האחרונות לפחות - היא עשתה זאת תמיד, אבל בשנים האחרונות ביתר שאת - להסתמך על הכוח ולהסתמך על הכוחנות. אם יש מסקנה שצריך להסיק כבר עכשיו ממה שקורה בעזה ובלבנון – כמובן, יהיו סיכומים ויהיו הרבה מסקנות, אבל אני חושב שיש דבר אחד שאפשר להסיק כבר עכשיו, והוא לחזור לדבר הכי אלמנטרי, שמנסים להסתיר בארץ בדמגוגיה, בדיסאינפורמציה, בהטעיה, בגלגול עיניים ובכל מיני צדקנויות: הסכסוך הוא סכסוך ישראלי-ערבי. צריכים להפנים את זה. כשמתחילים הסלמה בעזה והורגים מאות אזרחים, כמעט לא טבעי שהתבערה הזאת תיעצר בעזה. הגיע הזמן שבבית הזה יבינו, שהפצצות שנופלות על בתים בעזה מרעידות את כל העולם הערבי. השר יעקב אדרי: ומה שנופל כאן לא מרעיד? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אי-אפשר לבוא ולומר: אנחנו מפציצים את עזה, מה אכפת לכם הלבנונים? מה אכפת לכם המצרים? מה אכפת לכם - אפילו תושבי הגדה המערבית? משל היית אומר לאנשי תל-אביב: מה אכפת לכם שמפציצים את קריית-שמונה? זה אותו הדבר. זה אותו הדבר. ההרגשה של אזרח ערבי מן השורה בקהיר, בקזבלנקה, בטריפולי, בביירות, כשהוא רואה את התמונות מעזה, היא לפחות כמו הרגשה של ישראלי בתל-אביב שרואה את התמונות של קריית-שמונה. לפחות. הגיע הזמן שתבינו את זה. צריך לחזור לדברים הבסיסיים, ואני כבר אומר את הצעד השני: צריך להפנים שהסכסוך הוא ישראלי-ערבי והפתרון יכול להיות פתרון ישראלי-ערבי. כשתסתיים המלחמה הזאת, יהיו תנאיה אשר יהיו, אנחנו במצב של הכול או לא כלום. אני אומר לכם את זה עכשיו ותפנימו. אני רוצה שתבינו את הנקודה הזאת. אני חושב שאני אומר לך דברים חשובים וכדאי שתקשיב טוב מאוד למה שאני אומר לך. השר יעקב אדרי: אתה מאיים? אתה מאיים? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני אומר לך שהשלום עם מצרים יתמוטט. אתם לא יכולים להתעלל בפלסטינים בעזה, להרוג בהם, להרוג משפחות שלמות. הציבור הערבי במצרים לא ישתוק. גם בירדן לא ישתקו. אני אומר לך - אתם תבעירו את כל האזור בהמשך מדיניות הכוחנות. אני מזהיר מזה. השר יעקב אדרי: אתה מבעיר את כל האזור. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): תרשום את זה בפרוטוקול ותקרא את זה אחרי שנה-שנתיים. אני מזהיר אותך. אני אומר לך שזה מה שיהיה. אני מזהיר את כולם; את עצמי ואת כולנו. צריך להבין את זה. אם לא מבינים את הדבר האלמנטרי הזה, אי-אפשר להתקדם צעד אחד קדימה. מכאן, הטענה שהיתה תקרית גבול בלבנון ללא התגרות ישראלית, לא נכונה. היא לא נכונה. אתה חושב שאתה תעשה הסדר עם כל מדינה ערבית. זה השב"כ הישן שלך, כך חשבתם וכך אתם מובילים אסונות לכולם, גם לפלסטינים, גם ללבנונים וגם לישראלים. צריכים לעשות שינוי, והעולם הערבי אומר לכם היום: אנחנו מוכנים לשלום כולל, שלום עם כל מדינות ערב. אתם מכירים את זה, אבל אתם זורקים את זה לפח האשפה ולא מתייחסים לזה. יש כאן ממשלה וגם אופוזיציה, לצערי הרב, של חזית סירוב ישראלית. חזית סירוב. הפלסטינים מציעים הפסקת אש ומשא-ומתן, וישראל מסרבת. היתה תקרית גבול, הציעו לפתור אותה במשא-ומתן, ישראל מסרבת. העולם הערבי כולו מציע לישראל שלום כולל, וישראל מסרבת. לא יהיה שלום אם השלום לא יהיה שלום כולל. אני אומר לכם את זה כעובדה. אתה רוצה להבין, לטעום קצת מה ההרגשה בעולם הערבי? אני אתן לך דוגמה אחת. קראתי ב"אל-ג'זירה נט" - אתם יכולים לבדוק את זה - שקבוצה של עורכי-דין במרוקו מצאה שעמיר פרץ עדיין רשום במרשם התושבים במרוקו. הוא אזרח מרוקני ומגישים נגדו תביעה על ביצוע פשעים. החוק המרוקני מאפשר להגיש תביעה נגד כל אחד שרשום שם במרשם האוכלוסין, אם הוא עושה את הדבר במרוקו או מחוץ למרוקו. אתם מובילים למלחמה, לתבערה כוללת במזרח התיכון, ואת זה אפשר למנוע אם משנים כיוון. לא תיקונים טקטיים. אתם עסוקים יותר מדי בטקטיקות, בדברים קטנים. פוליטיקאים קטנים, אפילו פחדנים. גיבורים על ילדים. אמרו - ממשלת אזרחים. אם כך, הגנרלים הם אזרחים טובים מהם. נסים זאב (ש"ס): אתה האסטרטג של עם ישראל. השר להגנת הסביבה גדעון עזרא: אסטרטג של נסראללה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): זו מלחמה לא צודקת, זו מלחמה לא צודקת גם אם נותנים לה כל מיני תירוצים והצדקות למיניהם. זו מלחמה לא צודקת כי היה אפשר לפתור את הבעיות בדרכי שלום ובמשא-ומתן. ישראל יצאה למלחמה במטרה אחת – כוח הרתעה. להראות שלישראל יש כוח. אין מטרה אחרת. השר להגנת הסביבה גדעון עזרא: מי יצא למלחמה? ישראל? ישראל יצאה למלחמה? איך אתה לא מתבייש? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אין מטרה אחרת לישראל במלחמה הזאת, ואני מוכן להוכיח את זה. אני מוכן להוכיח שלא היתה שום מטרה אחרת למלחמה הזאת. זו מלחמה למען מלחמה, הרס למען הרס, הרג למען הרג, רצח למען רצח, כוחנות למען כוחנות. מנסים לשקם את כוח ההרתעה הישראלי על גופות של לבנונים, על גופות של פלסטינים וגם על גופות של אזרחי ישראל. יובל שטייניץ (הליכוד): חבר הכנסת זחאלקה, לא קראת שנסראללה קרא להשמדת ישראל, וגם נשיא אירן, אחמדינג'אד, דיבר על השמדת ישראל. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): זו המטרה היחידה מ-1996. מי ששומע את התקשורת הישראלית יכול לחשוב שבעשר השנים האחרונות נפלו "קטיושות" על ישראל. לא היו "קטיושות". לא היו. פשוט לא היו. מאז הסכם "ענבי זעם" לא היו "קטיושות" אלא בתגובה, לפי ההסכם הזה. אפשר למנוע דברים. ממציאים – סכנת ה"קטיושות". זאת הסכנה שיצרה המלחמה. זה לא היה לפני המלחמה. זה דבר שיצרה המלחמה הזאת. מטעים את הציבור, ואף אחד לא מערער. אף אחד לא אומר: חבר'ה, לפני שנה לא היה, לפני שנתיים לא היה. לפני מלחמת לבנון הראשונה לא נפלה "קטיושה" אחת במשך שנתיים. חיכו לרגע שיעשו את המלחמה למטרות אחרות לגמרי. ה"קטיושות" היו תירוץ. במשך שנתיים היה הסכם הפסקת אש ו"קטיושה" אחת לא נפלה. חיכו להזדמנות לעשות מלחמה. אי-אפשר להמשיך בדרך הזאת. זאת דרך שמובילה לחורבן. אומנם מדברים על גאולה, אבל הולכים בדרך החורבן. זה מה שעושה ממשלת ישראל היום. לא לומדים מכישלונות, וזו אחת הבעיות. החד-צדדיות התמוטטה. זאת גם אחת המסקנות של המלחמה הזאת. היא התמוטטה, גם בעזה וגם בלבנון. ומה המסקנה? להמשיך בזה. עוד חד-צדדיות. אני אומר לכם שזה יתמוטט. אם לא יהיה הסכם, לא יהיה שקט. מדיניות הכוח נכשלה. מה המסקנה? יותר כוח. כבוד היושב-ראש, צריך לשנות את המצב היום, עכשיו: הפסקת אש מיידית, נסיגה מלאה מדרום- לבנון, לאפשר להחזיר את הפליטים ולפתוח במשא-ומתן על הבעיות. אפשר לפתור את הבעיות הטקטיות הקיימות, אבל אם רוצים שלום, צריך לפעול למען שלום. אי-אפשר להשיג שלום בתותחים. תודה רבה. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. חבר הכנסת מגלי והבה, בבקשה. מגלי והבה (קדימה): אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, נאלצתי לשבת ולשמוע את קודמי שדיבר במשך עשר דקות. עשר דקות של הבל, הבל הבלים. אני רוצה להפנות את הדובר שקדם לי למאמר המערכת מאתמול שאמר: אלה כבר לא מייצגים את הציבור הערבי בישראל, ובצדק. אדוני היושב-ראש, התעוררנו הבוקר לבשורה שממשלת לבנון החליטה על הפסקת אש, או החליטה על פריסת צבא לבנון לאורך הגבול הבין-לאומי. ואנחנו כולנו פתאום עומדים דום. ממשלת לבנון החליטה, ובעצם זה כל מה שרוצה מי שגר פה במזרח התיכון. פתאום אנחנו מבינים מה יכול היה אותו צבא לעשות במשך שש שנים. הרי היתה לו הזדמנות לבוא ולתפוס את הגבול הבין-לאומי. פתאום יש הסכמה בלתי מותנית לא של סוריה, לא של "חיזבאללה", לא של אחרים. הגבול פתוח, תרדו. הרי כולם יודעים שלמדינת ישראל אין כוונות לתפוס שטח או לכבוש אפילו מילימטר מלבנון. כל מטרתנו היא לחיות בשלום. בשש השנים האלה, כל מה שעשו תושבי הגליל, ואני תושב הצפון, היה לבנות צימרים, להחיות את התיירות, לבנות יותר מטעים חקלאיים. ומה קרה בצד השני? - יותר טילים, יותר בונקרים, יותר מחבלים בשירות - לא של העם הלבנוני אלא בשירות אירן וסוריה. זה מה שאנחנו רוצים. זה מה שהעם הלבנוני רוצה. הם פחדו אפילו מההצעה למועצת הביטחון שהניחו הצרפתים והאמריקנים. לכן אנחנו צריכים לחשוב על האינטרס שלנו. האינטרס של מדינת ישראל היום הוא להוציא את "חיזבאללה" מהדרום, לפרוק אותו מנשקו. לא נחזור למצב שיאיימו עלינו, לא נחזור למצב שתושבי הצפון עד חיפה יהיו במקלטים. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, הממשלה צריכה לעשות הכול, אפילו ללכת להסדר הזה של ההצעה האמריקנית-הצרפתית זה כבר ויתור. אנחנו צריכים לעמוד על האינטרסים שלנו, שתהיה הפסקת אש, כאשר מדרום לליטאני לא יימצא "חיזבאללה", לא יימצא שום מאגר נשק ותחמושת, לא יהיו אלה שיאיימו על גבולה של ישראל. זה מה שצריך עכשיו. לכן, כשאנשים, במיוחד ממשלת לבנון ואותם שרי חוץ, רוצים בטובתה של ממשלת לבנון, חייבים להסכים להצעה הצרפתית-האמריקנית, שיש בה הרבה מן ההיגיון, כשאנחנו מדברים על החזרת החיילים שנחטפו, כשאנחנו מדברים על הפסקת אש, כשאנחנו מדברים על פירוז דרום-לבנון מנשק ותחמושת, כי אנחנו עם חפץ שלום. אדוני היושב-ראש, אני יכול להגיד שאני מדבר בשם כל או רוב תושבי ישראל. ייצגתי את הממשלה בלוויות של החללים הערבים. זה מצב אבסורדי שאני שומע את חברי הכנסת מייחלים שיגיעו עוד "קטיושות" למזרח התיכון, שתגיע עוד תחמושת. הם שוכחים שאלה שרוצים לכלות אותנו לא יכולים, אנחנו ננצח אותם. תודה. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אפתח בפסוק של פרשת השבוע: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה". כ"ח ימים חלפו, 28 יום שצבא-הגנה לישראל נלחם בטרוריסטים, בשלוחים של נסראללה ושל היטלר שנמצא באירן, אחמדינג'אד. כולם שואלים, ואני שומע פה את השאלה: האם באמת שינינו כיוון בלחימה? יצאנו רק כדי להחזיר את החטופים הביתה, ומה קרה לנו בדרך? צריך לומר את האמת: לקח 24 שעות למדינת ישראל, לעם ישראל, להבין שאנחנו מאוימים, שמדינת ישראל מאוימת במלחמת שמד, וההכרזות של נסראללה ואחמדינג'אד על כוונתם להשמיד את מדינת ישראל, אכן באות לידי ביטוי ולידי מעשה. שש שנים נתנו לטרור להתעצם התעצמות אדירה לאורך גבול הצפון. היתה אשליה שהחלטה 1559 של מועצת הביטחון, שמחייבת את צבא לבנון לתפוס את הפיקוד על דרום-לבנון, תיושם. היה חשש שאם ניזום פעולה צבאית לאחר הנסיגה נעורר בעצם תגובות נזעמות בעולם, ולכן כאשר ה"חיזבאללה", "הכי זבאלה", חטפו שלושה חיילי צה"ל בשנת 2000 בהר-דב, לא היתה תגובה מצד מדינת ישראל, מחשש שאם נגיב הם יהרגו את שלושת החטופים. איזו מדינה בעולם היתה מרשה לעצמה שישגרו 200 טילים כל יום על אזרחיה? באיזה מקום בעולם הופכים את האזרחים לחזית? רק הטרור יכול. אני זוכר שהגנרל לאחד, לפני הנסיגה מדרום-לבנון, אמר באופן הברור ביותר, שאם אנחנו ניסוג מלבנון יבוא יום וה"חיזבאללה" ירדוף אותנו לתוך תל-אביב, וזה מה שנעשה. מכיוון שאין לי זמן, אני רוצה לומר רק משפט אחד בעניין התקשורת: אי-אפשר לסבול שהתקשורת מנהלת את רוח הלחימה של עם ישראל. אי-אפשר שהיא תכתיב את הקצב וגם את המדיניות כמעט. 70% מהאוכלוסייה פה במדינת ישראל אומרים שזה חורבן כשהתקשורת מלווה בשעת לחימה. לא יקרה שום דבר אם כמה שעות לאחר מכן התקשורת תאמר את מה שהיא יודעת. צריך לחסום ולעצור אותה, וזה התפקיד של השרים שלנו. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, לפני 12 ביולי לא היו "קטיושות". בעצם, מאז נסיגת ישראל מלבנון ועד לאותו תאריך לא היו "קטיושות". בסטטיסטיקה של האו"ם נרשמו פחות מ-100, אומרים 70-80 הפרות של הגבול על-ידי הלבנונים, ובאותה תקופה, אדוני השר – אני לא יודע אם המספרים נהירים לך - נרשמו 11,700 הפרות של הגבול על-ידי ישראל, אם בים או ביבשה או באוויר. השר יעקב אדרי: אלה נתונים של מי? מוחמד ברכה (חד"ש): של האו"ם. לכן שאף אחד לא יעמיד פני תם, כאילו ההשתלשלות של הפרת הגבול החלה ב-12 ביולי. אני לא אוהב את ההפרות האלה. אני חושב שגבול צריך לכבד משני הצדדים, אבל ישראל לא בדיוק שמרה על הגבול הזה מאז מאי 2000. בתחילת המלחמה הזאת דובר על השמדת "חיזבאללה", עכשיו מדברים על הרחקת ה"קטיושות". אני יכול לומר בוודאות שהאינטרס הישראלי המובהק טמון בכך שהנושא של שבעא יסתיים, שהחיילים יחזרו הביתה ויהיה כיבוד של הגבול הבין-לאומי. את שלושת הדברים האלה אפשר להשיג בקלות, כי זה גם אינטרס מקביל בלבנון, במיוחד לאור החלטת ממשלת לבנון אתמול. יש החלטה די ברורה שהצבא הלבנוני יתפוס את כל אזור הדרום, יש נכונות להשאיר את הנושא של שבעא בידי גורם בין-לאומי עד שהוא יוסדר במשא-ומתן בהתערבות בין-לאומית, והנושא של השבויים, גם הישראלים וגם הלבנונים, יבוא לפתרונו, ואין שום דרך אחרת, אגב, במשא-ומתן, והחיילים יחזרו הביתה. אבל, יש שני דברים שמעיקים על ההסדר הזה. הדבר הראשון הוא הרצון של ממשלת האזרחים במדינת ישראל להראות שיש לה כושר הרתעה. אבל המכשול הגדול עוד יותר זה שיש אינטרסים גלובליים של האמריקנים באזור, שמשתמשים בעמים כאן, גם בעם הלבנוני וגם בעם הפלסטיני וגם בעם בישראל, כבשר תותחים לאינטרסים זרים. אחרת מי יכול להסביר למה נזעקו הנשיא בוש ושרת החוץ שלו, קונדוליסה רייס, לארגן מסיבת עיתונאים בהולה, כדי לקרוא לתמיכה בהצעה האמריקנית למועצת הביטחון, שהיא כבר הצעה אמריקנית-צרפתית, אגב, למי שלא יודע? ההצעה הזאת בעצם היא מעין מטרייה בין-לאומית להמשך העימות. כי כל הפתילים על-פי ההצעה הזאת נשארים בוערים. אין טיפול בשום נקודה במחלוקת – אני מדבר על האינטרס הישראלי וגם על האינטרס הלבנוני – אין שום פתרון לאף סוגיה. כל הפתילים נשארים בוערים. דווקא ממשלת ישראל - וראש הממשלה אולמרט בתחילת המלחמה אמר דברים מפורשים, שהמגמה של ישראל היא שהצבא הלבנוני יתפוס את דרום-לבנון. אז הנה. אני רוצה להיות הגון עד הסוף, אני גם קורא מה שכתוב היום ב"מעריב", וגם קורא את ההצהרות של ראש הממשלה אצל נשיא המדינה היום. הוא אומר שההחלטות של הממשלה הלבנונית מעניינות, וגורמים בירושלים אמרו ב"מעריב" שאלה החלטות חיוביות. אני חושב שצריך לתפוס את ההזדמנות הזאת ולהפסיק את שפיכות הדמים; שאנשים ילכו לישון בביתם, שפליטים יחזרו לשקם את ביתם מהעבר השני של הגבול, שחיילים ולוחמים יחזרו למשפחות שלהם. כן. לאפשר חיים נורמליים. מדברים הרבה על 1,000 אזרחים, על 1,200 אזרחים בלבנון שנהרגו, על מיליון פליטים, על כלכלה ותשתית הרוסה. אבל גם כאן. אני לא רוצה לדבר על התיירות. אני לא רוצה לדבר על ההפסדים של התעשייה בצפון, שזה קרוב ל-300 מיליון שקל ליום. אני לא רוצה לדבר על החקלאות. עלות המלחמה היא מיליארד שקל לשבוע. ואני עוד לא מדבר על הנכס הגדול ביותר שהוא חיי אדם שמקפחים אותם. ואנחנו מדברים על אזרחים וחפים מפשע. ומה, חיילים או לוחמים הם לא בעלי משפחות? אין להם אמהות שבוכות? לא צריך לתת תשובות גם להם? השיגעון הזה. ובאים להאשים. ראיתי סעיף פה על חברי כנסת שלא תומכים במלחמה נגד ארגוני הטרור. אני גאה בכך שאני לא תומך במלחמה הזאת. אני גאה בכך, אני והמפלגה והסיעה שלי גאים בכך שאנחנו מחויבים לשלום, מחויבים לדרישה להפסקת אש. אלא מה? אנשים מתים, כלכלה הרוסה, מיליון פליטים פה, מיליון פליטים שם, לטובת מי זה? היו"ר יצחק אהרונוביץ: אני מבקש לסיים. מוחמד ברכה (חד"ש): אני מסיים, אדוני. לטובת מי זה? כשאני קורא להפסקת אש זה נגדך, אדרי? זה נגד מי? זה בעד החיים של כולם. לכן, אדוני היושב-ראש, אני מרגיש שהבנים שלנו, המשפחות שלנו באזור הזה, גם ישראלים, גם פלסטינים, גם לבנונים, נהרגים כי יש טירוף שאוחז בממשלה הזאת, אבל יש טירוף גדול יותר שהוא בשליחות האמריקנית. לכן יש הזדמנות שכל אחד יכול להיאחז בה ולהגיד שהוא יצא וכל שכרו בידו, או כמעט כל שכרו בידו. הרי סיום מלחמה שבנוי על תבוסה של צד, זה בעצם הגרעין של התבערה הבאה. אדוני היושב-ראש, אני חושב שהיום ולא מחר צריך לחבק את ההחלטה של הממשלה הלבנונית ולהפוך אותה להחלטה של מועצת הביטחון וללכת לדרך של הידברות. בסופו של דבר, ישראל אינה טוענת שיש לה כוונות טריטוריאליות בלבנון. אם כך, בבקשה, לעשות זאת מוקדם ככל האפשר. שרת החוץ אמרה הבוקר שצריך לכבד את החלטות האו"ם. בסדר, אז בואו נלך על כל החבילה, לכבד את כל החלטות האו"ם. תחת האבק והעשן של המלחמה בצפון יש יותר מ-200 הרוגים בעזה באותה תקופה של המלחמה. להשיג מה - - - היו"ר יצחק אהרונוביץ: אני מבקש לסיים. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני, לכן אני מציע באמת שאנחנו נלך על הכיוון שיחסוך בחיים, וכפי שאני אומר בימים האחרונים, ייסורי ההידברות, יהיה אשר יהיו, ויארכו ככל שיארכו, עדיפים מחדוות ניצחונות עקובים מדם. תודה רבה. היו"ר יצחק אהרונוביץ: תודה. חבר הכנסת יוסי ביילין, בבקשה. יוסף ביילין (מרצ): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו עומדים היום ערב הכרעה, ככל הנראה, של הממשלה בנושא המשך המלחמה הזאת. אני חושב שהדבר החשוב ביותר שהכנסת יכולה לומר לממשלה היום הוא: עד כאן. עד כאן. אל תיכנסו לאיזה חלום שניתן להגיע להישגים אדירים אם אנחנו נגיע לליטאני, אם אנחנו נגיד שניתן לצה"ל כל מה שהוא רוצה. יש היום על סדר-היום אפשרות להגיע להסדר, מדובר על הפסקת אש מוסכמת עם הצד השני, ובהפסקת האש הזאת, בהסכם הזה, אנחנו נוכל להשיג את היעדים העיקריים של המערכה הזאת. זהו המסר העיקרי. לא לחלום על ניצחונות כי במערכה הזאת לא יהיו ניצחונות. בין הצבא החזק שלנו לבין קבוצה של גרילה לא יהיה רגע של ניצחון. אנחנו לא נלחמים במדינה, וכל המחשבה הזאת שיכול להיות ניצחון היא לא ריאלית. מה שיכול להיות כאן זה השגת היעדים העיקריים שלנו או לא, ואת היעדים האלה נשיג בעיקר סביב שולחן המשא-ומתן. לעצם השאלה אם המלחמה הזאת היתה מוצדקת או לא מוצדקת, בעינינו היא מוצדקת. בעינינו לא היה אפשר לעבור בשתיקה על חטיפת החיילים ועל הריגת חיילים בלי שום פרובוקציה ישראלית. היתה פרובוקציה של ה"חיזבאללה". אבל השאלה היא כרגע מה עושים. הממשלה הזאת לא חלמה על המחיר ששולם: לא באנשים, לא בחיילים, לא באזרחים, לא במצב הכלכלי. הנזק שנגרם לעסקים קטנים, לאוניברסיטאות, לבתי-ספר, לתעשייה, הוא גדול מאוד מאוד. אנחנו נגררנו כאן משלב לשלב, ממהלך למהלך, למחירים שלא יתוארו. היתה כאן החלטה של ממשלה לחשוף את העורף הישראלי לפגיעה מאוד מאוד קשה, שלא היתה כמותה מאז מלחמת השחרור. זאת לא החלטה פשוטה. זה מחיר לא פשוט. וצריך להבין, הבעיה היא לא זה שיש בצבא התלהבות והחיילים אומרים: אנחנו מוכנים להמשיך, רק שנגמור את העניין. כל יום שהמלחמה הזאת נמשכת, מה שנמשך זה גם המחיר בעורף. הרי כל הרצון של כל ממשלה הוא להגן על העורף על-ידי חיילים, אם יש צורך. זה לא המצב היום. אנחנו הרי מבינים את זה. אם אנחנו שואלים את עצמנו מה היו היעדים של הממשלה, היעדים של הממשלה, בעיני יעדים מאוד מאוד צודקים, לפני חודש, היו להחזיר את החטופים ולממש את 1559. זה מה שרצו. זה מה שביקשו, וזה היה די קונסנזואלי. אני לא יכול לדבר בשם כל הבית, אבל נדמה לי שרובנו ככולנו אמרנו: אלה יעדים מאוד מאוד סבירים. תראו מה שקרה לנו מאז. שכחנו את זה. היום הממשלה יכולה להגיד: לא נעזוב את דרום-לבנון עד שיגיע הצבא של האו"ם. איך הגענו לזה? כל כך הרבה שנים ממשלות בישראל אמרו: רק לא האו"ם, רק לא יוניפי"ל. עכשיו אומרת ממשלה שהיא לא מוכנה אלא אם כן היא תראה את הדגל של האו"ם כאן. זה הגיוני? הרי רק אתמול אמרנו שאנחנו רוצים את צבא לבנון. זה היה היעד. אמר את זה ראש הממשלה, אמרו את זה דוברי הממשלה. היום ממשלת לבנון אומרת סוף-סוף. זה באמת היה החלום שלנו. עוד נראה אם זה היה מוצדק או לא. אבל זה היה החלום שלנו, שצבא לבנון ירד דרומה. הוא אומר שהוא יורד דרומה. עכשיו אומרים: לא, לא. עכשיו אנחנו בדרום-לבנון, לא יוצאים משם עד שנראה את החיילים של אינדונזיה. בלעדיהם אנחנו לא יכולים לזוז. זה הגיוני? היו"ר גדעון סער: חבר הכנסת ביילין, בזמן שאנחנו היינו פה היתה הודעה של ראש הממשלה אצל נשיא המדינה, שהגדיר את ההצעה כמעניינת. יוסף ביילין (מרצ): היא מעניינת, וחבר הכנסת ברכה ציין את זה, ואני חושב שבצדק. שמחתי מאוד לראות את זה, כי היו אחרים שהתייחסו לזה בפחות עניין. אני חושב שיש כאן איזה פרדוקס. בהתחלה אמרו שלא יהיה כוח קרקעי, בהתחלה אמרו שיהיה צבא לבנון, בהתחלה אמרו דברים אחרים לגמרי. אנחנו נקלעים למצב שבו ההתגלגלות היא מהיעדים המקוריים ליעדים אחרים, שהופכים להיות היעדים ששובים אותנו, שכובלים אותנו ומונעים מאתנו את היכולת לסיים את העניין הזה. ההצעה הצרפתית-האמריקנית היא לא התנ"ך ולא הקוראן ולא הברית החדשה. אפשר לדבר על זה באופן רציני עם הלבנונים ועם האחרים ולהגיע להחלטה שמקובלת על כל הצדדים, שתאפשר באמת לממש את היעדים שלנו. אגב, המלחמה שעדיין הממשלה משום מה מסרבת להכריז עליה - תראו את הכותרת שלנו, הכותרת היא: המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני. זה הדיון הפורמלי שלנו, אבל כשאני מבקש מהממשלה להכריז שזאת מלחמה – לא, לא, לא, לא, לא. סעיף 40 בחוק-היסוד - בשום אופן לא, זה רק מבצע. מהלקחים של המלחמה הזאת, נדמה לי לכמה צדדים בבית הזה - היזהרות ממהלכים חד-צדדיים, או לפחות לא לחשוב שזה תחליף לשלום. לפעמים צעד חד-צדדי הוא בלתי נמנע, בייחוד אם זה מסיים כיבוש, ואמרנו שאם זה מה שמסיים את הכיבוש, נתמוך בזה, אבל תמכנו בזה בכאב לב רב. היו"ר גדעון סער: אפשר היום להגיד שזאת היתה טעות. יוסף ביילין (מרצ): זאת לא היתה טעות, אני אומר את זה גם לגבי העתיד. אם תבוא ממשלת אולמרט מחר ותגיד: יוצאים מהגדה המערבית באופן חד-צדדי, אתה חושב שאני לא אתמוך בזה? אני מודיע לך מראש שאני אתמוך בזה, אבל זאת תהיה טעות לעשות את זה אם האלטרנטיבה לזה היא לדבר עם פואד סניורה ועם מחמוד עבאס ועם בשאר אסד ולהגיע אתם להסדרים, כי ההסדרים עם מדינות ערב הם הסדרים, שבגדול הם עמדו בזה. הם עמדו בזה. במהלכים חד-צדדיים, לא היתה מהם שום תביעה לעמוד בזה. מהלכים חלקיים, לצערי הרב, הופרו על-ידי שני הצדדים. הלקח הזה, להיזהר ממהלכים חד-צדדיים אם יש אלטרנטיבה, ויש עכשיו אלטרנטיבה, וללכת למשא-ומתן רציני עם כל שכנינו כדי להגיע להסדר - יהיה ויכוח בינינו על אופי ההסדר, אבל בואו נגיע לוויכוח הזה. קודם כול - לדבר אתם. לדעתי, הלקח הזה הוא לקח חשוב, שכדאי ללמוד אותו כבר עכשיו. תודה רבה. היו"ר גדעון סער: תודה לחבר הכנסת ביילין. אני קורא ליושב-ראש סיעת גיל, חבר הכנסת משה שרוני. בבקשה. משה שרוני (גיל): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אינני יודע איזה מלים אני צריך להביע כאן, אבל דבר אחד ברור, שיש אנשים בכנסת שמתעלמים ממנו - מי היה הגורם להתגרות. מדינה שפויה, מדינה שמכבדת את עצמה, מה היתה עושה אם היו עושים לה מה שעשו לנו? באים לכאן ומדברים על שלום. זה שיא הצביעות. יש עם מי לעשות שלום בשלב זה? מדברים. שכחו כבר שחטפו לנו את שלושת החיילים ורצחו אותם בדם קר, ויוניפי"ל עזרו לרוצחים האלה. מה אמרו אז? שנים של סבל למשפחות, ובאים לכאן להטיף לנו מוסר על מוסריות. הנה, אינם כבר, נעלמו לגמרי. הם רוצים להטיף לנו. היו"ר גדעון סער: לא לגמרי, באופן זמני. משה שרוני (גיל): נכון שבאופן זמני, הייתי רוצה באופן קבוע שלא יהיו. גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): חבר הכנסת שרוני, לא מתאים לך. משה שרוני (גיל): באמת, יש גבול לצביעות. יש גבול לצביעות. הנסיגה ב-2000, ביצענו אותה בצורה שלומיאלית וחפוזה. צריך להודות לארבע האמהות שאנסו את הממשלה ואנסו אז את חברי הכנסת. היו"ר גדעון סער: חבר הכנסת שרוני, זאת היתה הבטחת בחירות של ראש הממשלה אהוד ברק. היא נעשתה מטעמי בחירות והיא נעשתה בלוח הזמנים שעליו הוא התחייב בבחירות. כל האחריות היא עליו, ואף אחד לא אנס אותו לעשות את זה. משה שרוני (גיל): עובדה. בואו נדבר על עובדות – נתנו שש שנים לאירן להקים דיוויזיה בלבנון, שקוראים לה "חיזבאללה", והגנרל הוא נסראללה. שש שנים תמימות נתנו. ומה עשינו? אפס. בלב כבד אנחנו מאבדים חיילים, מאבדים אזרחים. עם כל הכבוד שאני רוחש לארצות-הברית, לצרפת ולכל אלה, הם לא יוכלו להכתיב לנו את החיים. אנחנו הפסדנו פרחים, משום שהפסיקו אותנו באמצע, היינו צריכים לגמור אז ולא היינו מגיעים היום למה שהגענו. אנחנו צריכים להיות יותר מפוכחים ולראות מה טוב לנו, לא מה טוב לאחרים. הגיע הזמן. הממשלה החליטה לצאת למבצע, יש לה מטרות, צריך למלא אותן במלואן. במלואן. דבר אחד שיהיה לנו ברור. היה לנו ביקור של משפחות השבויים. עד היום לא ראינו זיק - איפה הם נמצאים, איפה הם מוחזקים, ואצלנו יש להם טלוויזיה, רדיו, ביקורים. אולי הגיע הזמן שאנחנו נפסיק את כל זה. דורשים מאתנו להיות הומניים, למה רק אנחנו? למה אחרים לא? צריך ללמוד כמה דברים כדי שידעו שגם אנחנו מסוגלים לעשות דברים, לא פחות ממה שאחרים עושים. אני רוצה לאחל לצה"ל להמשיך לפי מה שקבעו לו. כואב לי כשיש לנו חללים, גם בקרב הצבא, גם בקרב האזרחים, מה"קטיושות". אנחנו לא צריכים להיות יותר מוסריים מאחרים, לא צריך להקריב את חיילינו כדי לשמור על מוסריות הכי גבוהה כדי שאזרחים לא ייפגעו. במלחמה כמו במלחמה. אם האזרחים נותנים מחסה לרוצחים, הם צריכים לדעת מה הדין בנושא זה, ולהפסיק להיות הומניים מעל ומעבר. החייל שלנו יותר חשוב מאחרים. צריך לשמור על החיילים שלנו, ולא צריך לדאוג לאנשים אחרים שלא דואגים מה טוב ומה לא טוב. צריך לדעת שמי שנותן מחסה, ידע מה העונש על זה. אני רוצה לאחל מכאן החלמה מהירה לכל הפצועים, ואני רוצה לאחל לצה"ל להמשיך בדרך שבה הוא התחיל. תודה רבה. היו"ר גדעון סער: תודה רבה לחבר הכנסת שרוני. אני מזמין את חבר הכנסת הרב אברהם רביץ מסיעת יהדות התורה. לרשותו יעמדו חמש דקות. אברהם רביץ (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא חושב שארחיק לכת, וזה לא ייחשב לי כנבואה עתידית - המלחמה תיגמר בתוך כמה ימים, ואנחנו נהיה אחרי המלחמה. אני מאוד מקווה שההסכם שייעשה יהיה כזה שיהיה במדרגים ובזמנים הנכונים לשני הצדדים. לאמור, סדר הדברים הוא החשוב ביותר, ובעיקר הוא חשוב כי לפעמים יש לנו עסק עם הסכמים שאינם מתבצעים. לכן אני מאוד מקווה שהסעיף הראשון בהסכם שייעשה ובצעדים שיינקטו יהיה החזרת החטופים על-ידי גונביהם. נהיה אחרי המלחמה, אבל נהיה לפני טיפול בפגעי המלחמה. פגעי המלחמה ילוו אותנו תקופה ארוכה מהיום. חודשים רבים יעברו עד שהחברה תוכל להחזיר את המצב לקדמותו, עד כמה שהדבר אפשרי. אין תשובה לחללים שנפלו, אין תשובה גם לנכים כתוצאה מהמלחמה הזאת, אבל עומד לפנינו בקרוב טיפול יסודי באלף ואחד דברים. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שהיום אין כתובת. אין כתובת אחת שמרכזת את הפעולות כולן ומטפלת בכל מכאובי החברה שאינן מן המלחמה, אלא בעקבות המלחמה. אותם נכים, אותם קשי-יום, אותם ילדים בסיכון, אותם עסקים שנפגעו, בעצם עומדים וממתינים. כל התשובות שניתנות הן תשובות על קצה המזלג ואפילו אינן מתיימרות להיות תשובות אמיתיות של החזרת המצב כפי שהיה לכלל אזרחי המדינה. עסקים קטנים מתמוטטים, מחוסרי עבודה היו ויהיו יותר בגלל אותם עסקים שעד שהם יגיעו אל המנוחה ואל השלווה יעבור זמן רב. כך בכל שטחי החיים. יש לפני רשימה של כ-20 נקודות אשר נפגעו קשות כתוצאה מהמלחמה, ואם צריך להחזיר את המצב לקדמותו, יש לעשות משהו. אני רוצה וחושב להציע לממשלה - המדינה חייבת להתעשת בעניין. כולם עוסקים במלחמה, כולם מומחים לביטחון, אבל השטחים האלה מפוזרים ומפורדים במשרדים רבים, והמשרדים אינם עומדים בנטל. הם עובדים לפי תקציבים שהוקצבו בתחילת השנה בלי לחשב בכלל את המלחמה ואת עקבותיה. אני חושב שהממשלה צריכה למנות את אחד משריה, מהשרים הביצועיסטים ביותר – ויש לי הצעות, אבל את זה כמובן לא אפרט כאן, הם יכולים להגיע לכך בעצמם – והשר הזה יהיה שר-על, עם תקציב מיוחד שממשלת ישראל תצטרך לתת אותו, והיא לא תיתן אותו בצורה יעילה למשרדים השונים. היא תפזר כמו שמתפזרים דברים רבים אחרים. המשרדים ימשיכו לפעול כפי שהם פועלים במשך כל ימות השנה. אני מכיר את משרד הרווחה, הוא עמוס בבעיות מתחילת השנה ועד סופה, בעיות יומיומיות קשות ביותר. הוא מתמודד עם בעיות תקציב, הוא בוודאי לא יוכל לתת תשובה מספקת על כל החוליים שפקדו את החברה כתוצאה מהמלחמה הזאת. משרד התשתיות, משרד הבינוי והשיכון, משרד התיירות, משרד התעשייה והמסחר, כל המשרדים האלה פועלים באופן רגיל ומבצעים את המשימות שהוטלו עליהם במשך השנה, בימים כתיקונם. צריך לקום משרד מיוחד שיפעל עם המשרדים, שייתן תשובות אמיתיות על כל חוליי החברה בישראל, וצריך לתקצב אותו באופן מיוחד בתקציב אשר ייתן תשובה על פגעי המלחמה. אפשר לקרוא לשר הזה "שר האזרחים". תודה רבה. היו"ר גדעון סער: תודה לחבר הכנסת רביץ. יעלה ויבוא יושב-ראש סיעת האיחוד הלאומי - מפד"ל, חבר הכנסת אורי אריאל. אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברצוני - עם כל הבית וכל עם ישראל – לשלוח תנחומים למשפחות הנופלים, לאחל רפואה שלמה ומהירה ומלאה לפצועים, ושנזכה לראות בימים אלה ממש את אחינו השבויים, כולם ובהקדם. הבית הזה – כמעט כולו, ממש ברובו המוחלט - נותן גיבוי לממשלה כל זמן שהיא נלחמת באויביה. הבית הזה מאוחד עם הממשלה ועומד מאחורי הממשלה בהחלטותיה להחזיר את השבויים הביתה, להביא ליישום החלטת האו"ם 1559, שלא יהיו צבא זר וכנופיות ברחבי לבנון זולת הצבא של לבנון כמדינה ריבונית, ולשבור את כוחו של ה"חיזבאללה", שהוא כוח קדמי של אירן, ולפרקו מנשק עד הסוף. בכל אלה הבית הזה מאוחד, להוציא בודדים שעדיף שלא היו אתנו בכלל. הבית הזה מאוחד וקורא לממשלה להמשיך. אני אומר לכם מה שאתם עצמכם נוכחתם כמוני לדעת בעת ביקורכם בצפון – האזרחים בצפון ובדרום, ראשי הציבור בדרום ובצפון, תומכים בהמשך הלחימה, וזאת על מנת לשים לעניין קץ ולא לעשות חצי עבודה, שתוצאותיה יחזרו אלינו בצורה קשה מאוד בתוך זמן קצר מאוד. בעת הזאת, זוהי מלחמת מצווה אליבא דכל בית ישראל. במלחמת מצווה אין סירובי פקודה ואין השתמטות. יש רק התנדבות, רק ללכת ולשרת את עם ישראל בעת הקשה הזאת, כל אחד במקומו. כל מי שנקרא לצבא – בצבא, וכל מי שלא בצבא - יעזור בדרך כזאת או אחרת, יתנדב. יש רבים שעושים זאת מעצמם וראויים לכל שבח, בעת שהממשלה איננה מצליחה. אינני רוצה עכשיו לתקוף, אבל נדמה לי שיש כאן בעיה קשה מאוד בטיפול המדינה באזרחיה, וטוב עושים הארגונים, האזרחים והאנשים שמתנדבים, כל אחד בתחומו, ונותנים כתף לטובת תושבי הצפון והדרום שזקוקים לעזרה גדולה מאוד. טוב עושה הממשלה שהיא נלחמת, אבל במלחמה צריך להבחין בין המטרות העיקריות למשניות. המטרה העיקרית היא לייבש את הביצה, ולא להרוג יתוש-יתוש. והביצה העיקרית היא סוריה, גם אירן. מי שלא ייתן תשומת לב לעניין הזה, יפגוש את היתושים, קרי המחבלים, במקומות שונים, בזמנים שונים, בדרום ובצפון, פעם בצורה כזאת ופעם בצורה אחרת. כל זמן שהסורים מספקים תחמושת – וזה קורה לילה-לילה; כל זמן שהאירנים והסורים מספקים מודיעין צבאי ל"חיזבאללה" – וזה קורה יום-יום, שעה-שעה; כל זמן שמדינות אלה ואחרות מעבירות כסף רב מאוד לאוגדה הקדמית של אירן וסוריה שנקראת "חיזבאללה" – זה לא ייגמר. אני מציע לכולנו להסתכל בעיניים מפוכחות ולא להשלות את עצמנו. זה קשה, זה כואב מאוד, עד כדי אובדן חיים. מי שרוצה להציל חיים רבים – צריך להיות נכון, בכאב רב, לשלם גם בחיים עכשיו. אני מקווה מאוד שנדע, שהממשלה תדע, להוביל את זה להכרעה – לא לפשרה, לא להסכמים זמניים שאחר כך מתפוצצים לכולנו בפנים, וראינו את זה לפני זמן קצר, אך לפני שנה, אלא תלך להסכמים ארוכי טווח. הטיפול של הממשלה בעורף חייב להיות הרבה יותר חזק, הרבה יותר מלא, ואני מקווה שהממשלה תתעשת ותיתן לאזרחיה מה שמגיע להם. אלה לא דברים של חסד, אלה דברים שמגיעים לכל אזרח בדין – מגיע לו מקלט מסודר, מגיעה לו עזרה במים וחשמל וכדומה. אני רוצה לסיים במלה לתקשורת: תהיו קצת יותר אחראיים. תדווחו, תבקרו אם צריך. תהיו קצת יותר אחראיים. יש לכם, כמו לכולנו, ילדים שם; המדינה הזאת שלכם, כמו שלנו. אל תרוצו לחפש כל היום רייטינג, מי ישיג את מי במלחמה בין רשתות התקשורת וייתן עוד דיווח שמחליש את העם, מחליש את החיילים, מחליש את כולנו. בואו נהיה ביחד כולנו אחראיים, וביחד בעזרת השם ננצח. תודה. היו"ר גדעון סער: תודה לחבר הכנסת אריאל. יעלה ויבוא יושב-ראש סיעת ש"ס, חבר הכנסת יעקב מרגי. לרשותך ארבע דקות. יעקב מרגי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תסלחו לי על הנימה, אבל מה לעשות, לפעמים הרגש מבקש גם את החיזוקים שלו. את נאומי זה אני רוצה להקדיש לחיזוק ידי כוחותינו בצפון, בלבנון, וכן ברצועת-עזה. אני רוצה לחזק את ידי ראש הממשלה ושר הביטחון וכן את חברי המטבחון וחברי הקבינט המדיני-הביטחוני, שהקב"ה ייתן להם עצה ותושייה. צה"ל עושה את כל מה שהוא רוצה לעשות ויודע לעשות בתנאים שאנו מקיימים את המלחמה הנוראה הזאת. אני מציע לעצמנו להפסיק עם המנהג שלנו להיות אור לגויים בתחום המוסריות בקרב. אנחנו פשוט צריכים לאמץ את אותה מוסריות של המדינות המבקרות אותנו. פשוט, כל שכונה, כל רובע, כל כפר שיורים ממנו – ייחרב. ואני לא נרתע מן השאלה עד מתי, כי את השאלה הזאת יש להפנות למי שקם בבוקר מטורף ומחליט להפגיז את העורף הישראלי ולחטוף חיילים בגבול הבין-לאומי, המוכר על-ידי הקהילה הבין-לאומית, של מדינת ישראל בצפון. בחלק הזה של נאומי אני רוצה, כפי שאמרתי, לפנות קצת מקום לרגש ולהתחשבן עם כמה גורמים בין-לאומיים. לממשלת לבנון – שבחרה בדרך הקלה, לחיות יחד עם המאהב בתוך הבית ולהסתתר מאחורי הסינר של ה"חיזבאללה", סוריה ואירן, בתירוץ של צבא גרילה, ארגון טרור, ה"חיזבאללה", קרי צבא האסלאם הקיצוני בחסות ממשלת לבנון, סוריה ואירן. הדמעות של סניורה לא ריגשו אותי. הדמעות של סניורה אלה לא דמעות על חורבן לבנון, לא על ההרוגים – הוא פשוט יודע שהוא הבא בתור אחרי חרירי. לממשלת לבנון צריך לומר: כל עוד לא תיקחו את העסק לידיים, למיגור הטרור – לבנון תיחרב, עם כל היהירות שבדבר, ותסלחו לי. צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): יש לך איזה מידע מודיעיני בקשר לסניורה? יעקב מרגי (ש"ס): יש סטטיסטיקה. סטטיסטיקה. היה פה איזה סגן שר, שהיום הוא שר, הוא דיבר על איזה פגם. לקהילייה הבין-לאומית – חשבתי לתומי, אותה תמימות יהודית, שהנה התפכחתם, אתם מגבים את הכוחות הטובים נגד כוחות הרשע. עד שחיפשתם ומצאתם את הוו הרעוע להיתלות בו, אסון כפר קאנא - אסון מיוחצן, מפוברק, והנה אותן דמעות תנין, אותו מוסר כפול, אותה צביעות בצבצה לה באין מפריע. מיליון אזרחים ישראלים חיים במקלטים תת-קרקעיים או בערי מקלט במרכז ובדרום, זה לא הזיז לכם, לקהילייה הבין-לאומית. זה לא מפריע לכם. הרי אתם יודעים שזאת לא מלחמה נגד הכיבוש. אמר את זה באומץ וביושר כתב "קול ישראל" בערבית, שאת שמו אני לא זוכר, לכן אני לא רוצה לומר, אתמול בתקשורת. אין כאן מלחמה נגד הכיבוש, יש כאן מלחמה של האסלאם ביהודים; אין כאן מלחמה של האסלאם בישראל, יש כאן מלחמה של האסלאם ביהודים בכל מקום שיהיו, ולעולם היהודים הם רק התחנה הראשונה. לפי התיאוריה שלהם יש גם האמירות: מלחמה נגד הכופרים בכל העולם. לערביי ישראל – ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, לפעמים יש לי הרהורי כפירה על הדיון השבועי הזה, כמה במה אני צריך לתת, כלומר כמה איוולת לשמוע מחברי הכנסת הערבים בכנסת הזאת. הרי אצל נסראללה, אם מישהו יעז רק לחשוב על איזו נקודת זכות על איזה ישראלי – מייד יש פלנלית; קושרים לו את העיניים, באותו רגע לא יודעים לאן הוא הלך ואם הוא יחזור. ואני אומר לערביי ישראל: תהיו אמיצים. תאמרו את האמת. אתם חושבים את אותו דבר. לא ראיתי את חברי הכנסת הערבים מצטערים ובוכים על הרג המאות והאלפים בעירק – שיעים וסונים, סונים ושיעים. לא ראיתי. לא ראיתי שנזעקו. לסיום, אדוני היושב-ראש, מדינת ישראל, העם בישראל לא יקנה יותר "לוקשים" – וסליחה שוב על היהירות. המלחמה הזאת פקחה את עינינו אחת ולתמיד, ואני שמח שגם במחנה השלום אני שומע קולות דומים. כל אמירה שלכם לשלום לא תתקבל - - - היו"ר גדעון סער: אל תשתמש במינוח הזה - כהצעה חברית - - יעקב מרגי (ש"ס): אתה צודק. היו"ר גדעון סער: - - מחנה השלום, כי זה כאילו המדיניות הזאת - - יעקב מרגי (ש"ס): אני אגיד לך, התלבטתי. היו"ר גדעון סער: - - שהוכיחה שהיא מביאה תמיד למלחמה ולשפיכות דמים, היא המדיניות שמובילה לשלום. יואל חסון (קדימה): אין להם - - - יעקב מרגי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, אני אגיד לך את האמת – התלבטתי בכתיבה של המושג הזה, אבל בימים אלה של קונסנזוס לא רציתי - - - היו"ר גדעון סער: זו רק הצעה. יעקב מרגי (ש"ס): קונה אותה. ואני אומר אחת ולתמיד: כל אמירה שלכם לשלום לא תתקבל כאן יותר ללא מעשים. וללא מעשים, לקראת השלום, תמשיכו לסבול אותנו כאן, והסבל כנראה יהיה יותר כואב מתמיד. תודה. צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): חזק וברוך. היו"ר גדעון סער: חבר הכנסת מרגי, תודה. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה מסיעת העבודה, לרשותך יעמדו חמש דקות. אחריו - אחרון הדוברים, בטרם נעבור להצעות הסיכום, חבר הכנסת יואל חסון מסיעת קדימה. גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, כבוד השר, מכובדי חברי הכנסת, קשה בימים אלה להיות במה שאדוני היושב-ראש הציע לא להשתמש - "מחנה השלום". אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אני ממשיך להיות במחנה השלום ובמחנה השפיות על אף מה שקורה, וקורה, ועוברים עלינו ימים קשים מאוד ויש בי צער גדול על אובדן ועל הרס, לדעתי מיותרים. היו לנו חמש מלחמות, ועכשיו זו המלחמה השישית. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא: עד מתי? היו לנו בכל 58 השנים האלה שלוש שנים של שלום, אפילו שלום חלקי, וזה היה כמעט תור זהב שכולם היום מתגעגעים אליו: בין 1992 ל-1995. אבל, חבר הכנסת מרגי, אני רוצה להזכיר לך שגם היה לנו תור זהב בספרד. 500 שנה. וחיינו חיים נפלאים שכל אחד קינא בנו, ואנחנו יכולים לחזור לימים האלה. צר לי שראש הממשלה התגאה בכך שמדינות ערב עומדות מנגד כאשר אנחנו נלחמים בארגון ערבי. כך הוא הגדיר את זה, אבל הוא לא חשב, הוא לא ביטא מה יקרה למחנה השלום של מדינות ערב אלה שאנחנו אתם בהסכמי שלום ולמשטרים שלהם, אם וכאשר המלחמה הזאת תימשך. על זה הוא לא נתן תשובה. כדאי שגם על זה יחשוב, בשביל הילדים שלנו, בשביל החברה שלנו, בשביל החיים שלנו, כדי שהסכמי שלום עם מדינות ערב שהגענו אליהם אחרי 50 שנה לא יקרסו, ומחנה השלום של מדינות ערב ילך ויגדל. בשביל כל אלה ועוד הרבה דברים, חייבים אנחנו להגיע להפסקת אש מיידית ולהסדר מיידי, להחזרת חטופים ולהחזרת הפליטים שעזבו את בתיהם, ולהחזיר שלום לארצנו. בשביל כל אלה. עכשיו, לגבי חברי שהתייחסו לערביי ישראל. חברים יקרים, הכי קל לשלוח חצים לעבר אחרים. בתוך האובדן הגדול הזה שעובר על החברה הישראלית יש 12 הרוגים אזרחים ערבים, תמימים, חפים מפשע. שני צעירים, שלוש נשים, אשה שישבה במרפסת, אדם שהלך לעבודתו, אדם שהיה בעבודתו בנגרייה בחיפה, ועוד התקשורת המגויסת, שחבר הכנסת ידידי אורי אריאל דיבר עליה - עוד מגויסת להסית נגד אזרחי ישראל הערבים. אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): חס וחלילה. גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): אני אומר את זה, לא אתה. אתה דיברת על התקשורת מהיבט אחר. אני אומר לך בצער רב, שבמקום שהתקשורת בימים קשים אלה בין שתי האוכלוסיות, היהודית והערבית, תמלא תפקיד קונסטרוקטיבי, עדין ורגיש, כדי שמיליון ורבע אזרחי המדינה לא יהיו בפינה – היא עושה הפוך מזה, וחבל. זה לא משרת אותנו; לא אותך, לא אותי ולא את מדינת ישראל ולא את החברה הישראלית על כל מרכיביה. זה רק מעמיק את השנאה. אני חוזר ואומר לכם. אדוני היושב-ראש, אתה היית עד שנה וחצי לפעולה משותפת ולעבודה משותפת שלנו בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת. תגיד לי, חבר הכנסת נסים זאב - אני יכול לשאול אותך שאלה? למה יכולנו לפני שלושה שבועות נציגי שלוש הדתות להיות בצד אחד במאבק משותף, בעמדה אחידה בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת נגד מצעד הגאווה בירושלים? יהודים, נוצרים ומוסלמים נגד מצעד הגאווה בירושלים. למה יכולנו להיות שלוש הדתות פעם אחת בעמדה אחידה? היו"ר גדעון סער: חבר הכנסת מג'אדלה, מילא אם היית חורג מהזמן בנושא הדיון, אבל מאחר שעברת לנושא אחר, וגם הנושא הזה, למיטב ידיעתי, לא עומד על הפרק כרגע - - - גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): לא, אדוני היושב-ראש, אני נתתי דוגמה לכך שאנחנו, בתוך הכנסת הזאת, חבר הכנסת יצחק לוי וחבר הכנסת צרצור - שהם היום בקצוות - היו שניהם בצד אחד נגד מצעד הגאווה בירושלים. צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): שניהם דתיים. יצחק גלנטי (גיל): מה הקשר של זה - - - גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): הקשר הוא, אדוני היושב-ראש, שאנחנו יכולים להיות בחברה אחת, יהודים וערבים, שיהיה לנו הרבה מהמאוחד, הרבה מהמשותף מאשר מהמפריד. לכן אני אומר לכם, חברים יקרים, אני מציע לכם, בתור עמית שלכם, שרוצה לחיות במדינה הזאת בשלום ובשלווה יחד עם כל אזרחי המדינה, שגם בימים קשים, כשדרושה מנהיגות - רק בימים אלה דרושה מנהיגות, לא בימים רגילים, לא בימים של חופשה על שפת הים. היו"ר גדעון סער: כבוד השר, האם תוכל לשבת ליד שולחן הממשלה כדי שלא תיווצר תחושה מוטעית כאילו לא נוכח שר במליאה? גאלב מג'אדלה (העבודה-מימד): אני חוזר ואומר דבר אחרון: אנחנו חלוקים בדעה. זה אולי אחד היתרונות של החברה הדמוקרטית שאנחנו רוצים לחיות בה ורוצים להיות שונים מהאחרים - אבל דמוקרטיה לא מתחלקת, והיא גם לא בעונה אחת ובעונה אחרת – לא. כדאי שתזכרו את זה. אזרחי ישראל הערבים ברובם הגדול והמכריע רוצים להיות אזרחי המדינה, על כל המשתמע מכך. תודה רבה. היו"ר גדעון סער: תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון מסיעת קדימה יהיה אחרון הדוברים. אחר כך אנחנו נעבור להודעות סיכום מטעם הסיעות. אני מציע לקרוא לחברת הכנסת אברהם, שצריכה לקרוא את הצעת הסיכום הראשונה. חבר הכנסת חסון, לרשותך ארבע דקות. יואל חסון (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בשבועות האחרונים הקדשנו את דיוני הפגרה שלנו לנושא המדיני-הביטחוני, להשפעות על המזרח התיכון, על לבנון, וכמעט לא דיברנו על ישראל בפנים, על מדינת ישראל ועל מה שהיא עוברת בימים האלה. אני רוצה לדבר, ברשותכם, חברי הכנסת, על רוח ההתנדבות. אני יודע, ועוד נדבר על זה רבות, על תפקידה של הממשלה, ועל הצורך של הממשלה לתת את המענה, ואני בטוח שהיא תיתן יותר ותיתן פחות אבל בסוף היא תיתן כי צריך לתת את המענה. אבל אם נשים את זה רגע בצד ונסתכל באמת על גילויי ההתנדבות ועל מה שקורה לנו, כעם, ואגב, אני מוכרח לומר – יהודים וערבים. ראינו מה שקורה בחיפה, ראינו את התגובות של הערבים, ראינו מה שקורה במע'אר, את התגובות של הדרוזים, וראינו מה קורה, כמובן, בערים היהודיות, ראינו שכולם מבינים שהם שותפים לגורל אחד, מבינים שצריך לתת כתף, לתת עזרה האחד לשני. אנחנו יודעים, מניסיון, שהכוונות של ארגוני הטרור, גם של ערפאת וגם של ה"חמאס", וכמובן גורמים אחרים, וה"חיזבאללה" בהם, הם היו אומרים: לא פחות מאשר רצוננו לשפוך דם של יהודים, אנחנו רוצים לשבור את החברה הישראלית. אנחנו רוצים למוטט את הפלא האנושי הזה שנקרא "החברה הישראלית", ולגרום למערכת הזאת ליפול וליפול, וככה ננצח אותם. אז הם לא מבינים שהם רק עושים יותר ויותר לחיזוק החברה הזאת פה, לחיזוק האזרחים פה, התושבים פה. לחיזוק תחושת הצדק כלפי העובדה שאנחנו חיים כאן ויש לנו זכות מלאה לחיות על כל פסיק אדמה באדמה הזאת בארץ-ישראל, במדינת ישראל. בשבועות האחרונים היה לי הכבוד להסתובב באזורים השונים בצפון, ובעיקר במקומות שקלטו את תושבי הצפון, והייתי רוצה לדבר על חלק מהמקומות שראיתי. קודם כול, ראינו בתקשורת, וגם אני ראיתי, באופן אישי, את הדבר המיוחד הזה, הישראלי הזה – אירוח המשפחות. ראינו שמשפחות זרות לגמרי מסוגלות לגור ביחד שבועיים, שלושה שבועות, באותו בית, לחלוק מטבח משותף, שירותים משותפים, חדרים משותפים. הם לא הכירו אלה את אלה לפני כן. הם מושכים ועוזרים, ונוצרים שם דברים נוגעים ללב ומדהימים, שאני אומר לכם שיכולים לקרות רק במדינה הקטנה והמיוחדת הזאת. ממשיכים לעשות את זה, ולעשות את זה באמונה. באמת יישר כוח לכל המשפחות האלה שקלטו את תושבי הצפון. ביקרתי גם בכפר-הנוער "הדסים", ב"ויצ"ו הדסים", וראיתי שם שכפר-הנוער, שבתקופה הזאת אמור להיות לגמרי בשיפוצים ולהכין את עצמו לקליטת התלמידים, קלט למעלה מ-500 תושבי הצפון בחדרים ובדירות, והקים חדרי אוכל וטיפול בילדים, ועשה עבודה מדהימה. יישר כוח גם להם. "הקרן לידידות", בראשות הרב יחיאל אקשטיין והמנכ"לית דבורה גנני, שהצליחו בהיערכות מיידית לספק למקלטים - יש אנשים שלא יכלו לעזוב את המקומות ונאלצו להישאר במקלטים - מזון, ציוד, ציוד לתינוקות, צעצועים, ועזרה כספית לרשויות. שוב, זו עזרה מדהימה של "הקרן לידידות", ויש לציין אותה. יש אדם נוסף שהייתי רוצה לציין אותו. אני לא מכיר אותו, ומעולם לא פגשתי אותו, יש לו תדמית לא כל כך חיובית בחברה הישראלית. אבל, אי-אפשר להתעלם מהפעולה שהוא עושה - קוראים לו ארקדי גאידמק. סופה לנדבר (ישראל ביתנו): למה הוספת את המלים הראשונות? יואל חסון (קדימה): לצערי. אמרתי שאני לא מכיר אותו ואני לא יודע. אבל אני חייב לומר שאני מתרשם ומתרגש. גם אם כל ההיערכות שם נראית היערכות שהיא לא קלה והמגורים שם לא קלים, יש ההשקעה. לא ראיתי הרבה אנשים, שנקראים מלח הארץ, שמוכנים לשים חצי מיליון דולר ביום כדי לתת טיפול ומענה לאלפי משפחות הצפון באתר הזה שהוא הקים. רן כהן (מרצ): למה צריך טובות? יש ממשלה. יואל חסון (קדימה): אני מסכים. אמרתי את זה בתחילת דברי, לא היית כאן. סופה לנדבר (ישראל ביתנו): - - - רן כהן (מרצ): שהממשלה תעשה. יואל חסון (קדימה): אבל אני בהחלט חושב שאף-על-פי שהממשלה צריכה לתת את המענה, ואין ספק ואני מאמין שהיא תיתן - - - היו"ר גדעון סער: חבר הכנסת חסון. יואל חסון (קדימה): אני מסיים. צריך בהחלט לציין את אלה שעוזרים. כמו שאמרתי, ארקדי גאידמק בהחלט ראוי להערכה על הפעילות שלו, וכן כל הגופים הכלכליים, הגורמים האזרחיים - - קריאה: קרן רש"י. יואל חסון (קדימה): - - קרן רש"י וקרנות אחרות וגופים אחרים. זו הייחודיות של העם הזה. זו הייחודיות של המדינה הזאת. חברי הכנסת, בזכות הדברים האלה אני בטוח שנמשיך קדימה וננצח ובוודאי נתגבר על כל אלה שבאים לכלותנו. תודה. היו"ר גדעון סער: תודה. אנחנו עוברים להודעות הסיכום. סופה לנדבר (ישראל ביתנו): - - - ממשלת ישראל. יואל חסון (קדימה): אמרתי את זה בהתחלה. היו"ר גדעון סער: הודעה ראשונה תציג חברת הכנסת רוחמה אברהם, יושבת-ראש ועדת הכנסת, מטעם הסיעות קדימה, העבודה, הליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו, גיל ויהדות התורה. בבקשה. רוחמה אברהם (קדימה): אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, הכנסת מחזקת את ידי הממשלה, צה"ל וכוחות הביטחון להמשיך במאמץ המלחמתי עד להשגת היעדים שנקבעו על-ידי הממשלה: פירוק ה"חיזבאללה" מנשקו, הסרת האיום הארטילרי המופנה אל יישובי הצפון ואזרחי ישראל ושחרור ללא תנאי של חיילי צה"ל שנחטפו משטחה הריבוני של מדינת ישראל. הכנסת קוראת לממשלה לקבל את ההחלטות הדרושות להכרעת המערכה, וכן להיערך למתן תשובות ופתרונות למצוקות העורף, בדגש על מצוקת התושבים והעסקים בצפון. הכנסת מתפללת לשלומם של חיילי צה"ל, כוחות הביטחון והאזרחים. מי ייתן ויתקיים בנו הפסוק: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד". תודה רבה. היו"ר גדעון סער: חברת הכנסת אברהם, תודה רבה. חבר הכנסת אורי אריאל, יושב-ראש סיעת האיחוד הלאומי - מפד"ל, יציג את הודעת הסיכום מטעם סיעה זו. אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הודעת סיכום מטעם סיעת האיחוד הלאומי - מפד"ל: סיעת האיחוד הלאומי - מפד"ל תומכת בממשלה כל עוד היא נלחמת מלחמת חורמה בכל אויבי ישראל ותעמוד על החלטותיה לגבי שחרור השבויים, פירוק "חיזבאללה" מנשק וקיום החלטת האו"ם 1559. סיעת האיחוד הלאומי - מפד"ל דוחה את היוזמה להפסקת אש בטרם הכרעה. הפסקת אש ללא ניצחון היא הפגנת חולשה, שמזמינה התקפות נוספות, כפי שראינו בעבר הקרוב והרחוק. הסיעה מגנה את דברי ראש הממשלה כי ניצחון יהווה מנוף להתכנסות. נסיגה מיהודה ושומרון תאפשר ירי תלול-מסלול כמו בלבנון, ותכניס 4 מיליוני אזרחים למקלטים. אנו תובעים מראש הממשלה להכריז על מצב מלחמה, כדי לסייע לתושבי הצפון באופן מלא, כפי שראוי לתת לאזרחי המדינה שנפגעו מהמלחמה. תודה. היו"ר גדעון סער: חבר הכנסת אריאל, תודה. יעלה ויבוא חבר הכנסת רן כהן, שיציג הודעת סיכום מטעם סיעת מרצ. אנחנו הגשנו סיכום שהקריאה חברת הכנסת אברהם. רן כהן (מרצ): לא נאמר: הליכוד. לא שמעתי. היו"ר גדעון סער: לא. נאמר. אני אמרתי. רוחמה אברהם (קדימה): אולי כדאי שתחזור. היו"ר גדעון סער: אני אחזור לפני ההצבעה, אבל הודעת הסיכום שהציגה חברת הכנסת אברהם היא מטעם הסיעות קדימה, העבודה, הליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו, גיל ויהדות התורה. רן כהן (מרצ): אדוני היושב-ראש, אני מתכבד להגיש הצעת החלטה של סיעת מרצ-יחד לסיכום הדיון שהתקיים היום: 1. הכנסת קוראת לממשלה להוביל באופן מיידי להפסקת אש הדדית ומוסכמת ולמנוע בכך פגיעה נוספת בחיי אדם ובתנאי החיים של ישראלים ולבנונים הנמצאים תחת אש, ובעיקר לשכבות החלשות בישראל, המשלמות מחיר כבד. חבר הכנסת ריבלין, אתם צועקים פה מתחת לדוכן. 2. הכנסת רואה בפגיעה ב"חיזבאללה" ובעצם הקביעה שישראל אינה מוכנה להשלים עם פרובוקציה צבאית בסיס הולם להפסקת אש הדדית ולמהלך המדיני העתידי. ניסיון להשיג "ניצחון" בתוך ימים אחדים אינו מעשי בעימות בין צבא גדול וסדיר לבין ארגון גרילה. 3. הכנסת רואה חיוב בהצעה של מועצת הביטחון של האו"ם שמרכיביה יהיו: הפסקת אש, החזרת החיילים החטופים ופריסת כוח רב-לאומי שיגבה את פריסת צבא לבנון בכל המדינה. הכנסת שוללת קביעתם של יעדים כמו "חינוך ה'חיזבאללה'", כיבוש דרום-לבנון או פריסת כוח או"ם כתנאי לפינוי אזור שצה"ל התפרס בו. 4. הכנסת קוראת לממשלה להכריז על מצב מלחמה לפי סעיף 40 לחוק-יסוד: הממשלה, הן כדי ליטול אחריות למצב זה שאין לו הגדרה אחרת והן כדי להבטיח את ההשלכות הכלכליות של הגדרה זו. תודה רבה. היו"ר גדעון סער: תודה רבה לחבר הכנסת כהן. הודעת הסיכום האחרונה היא של סיעת חד"ש. מוחמד ברכה (חד"ש): - - - היו"ר גדעון סער: סיעות חד"ש ורע"ם-תע"ל. אם כך, בסדר ההצבעות היא תצטרך להיות לפני הצעת סיעת מרצ. את ההודעה יציג יושב-ראש סיעת חד"ש, חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הודעת סיעות חד"ש ורע"ם-תע"ל לסיכום הדיון על המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני: 1. הכנסת דוחה את הודעת הממשלה. 2. הכנסת קובעת שעל הממשלה לפעול להפסקת אש כוללת ומיידית בלבנון ובעזה ולפתיחת משא-ומתן מדיני להסדר כולל עם הפלסטינים, סוריה ולבנון, שיהפוך את קווי 1967 לגבול של שלום אמת. 3. בהקשר זה הכנסת - א. מציינת בחיוב את החלטת ממשלת לבנון על הצבת צבא לבנון בדרום המדינה; ב. רושמת בפניה את דברי שגריר סוריה בארצות-הברית בדבר נכונותה של סוריה להגיע לשלום עם ישראל על בסיס קווי 1967. 4. הכנסת מתנגדת לכל מהלך של הרחבת המלחמה ולכל ניסיון לנצל את המלחמה כדי להשיג יעדים אזוריים של הממשל האמריקני. 5. הכנסת מתנגדת נחרצות לכל פגיעה באזרחים וקוראת להפסקת כל הפגיעות באזרחים בישראל, בעזה ובלבנון. היו"ר גדעון סער: חברי הכנסת. חבר הכנסת הנדל. חבר הכנסת הנדל, תודה רבה לך. בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): 6. הכנסת קוראת להגיע להסכם להחזרת חיילי צה"ל שבידי הפלסטינים ו"חיזבאללה" תמורת שחרור אסירים פלסטינים ולבנונים. 7. הכנסת קוראת לממשלה לדאוג לרווחתם ולקיומם בכבוד של האזרחים באזור הצפון, ולהבטיח את התמיכה בעסקים, בעובדים ובמובטלים שם. 8. הכנסת קוראת להפסיק את פעולות הצבא נגד הפלסטינים ברצועת-עזה - - רוחמה אברהם (קדימה): - - - מוחמד ברכה (חד"ש): - - שבעטיין נהרגו כ-200 אזרחים פלסטינים בחסות המלחמה בלבנון. תודה רבה, אדוני. היו"ר גדעון סער: תודה לחבר הכנסת ברכה. אנחנו עוברים להצבעה. ההצבעה תתקיים לפי הגודל היחסי של צירוף הסיעות, מצירוף הסיעות הקטן ביותר ועד לצירוף הסיעות הגדול ביותר. לפיכך, ההצבעה הראשונה תתקיים על הצעת סיעת מרצ. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 2 בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת רן כהן – 6 נגד - 33 נמנעים - 8 הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת רן כהן לא נתקבלה. היו"ר גדעון סער: חברי הכנסת, בעד ההצעה הצביעו שישה, 33 הצביעו נגד, שמונה נמנעים. אני קובע שהצעת סיעת מרצ נדחתה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת הסיכום של סיעות חד"ש ורע"ם-תע"ל. בבקשה. הצבעה מס' 3 בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת מוחמד ברכה – 3 נגד - 40 נמנעים - 5 הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת מוחמד ברכה לא נתקבלה. היו"ר גדעון סער: חברי הכנסת, בעד ההצעה הצביעו 30, נגד - 40. קריאות: - - - היו"ר גדעון סער: סליחה, שלושה. רבותי, טעויות הן דבר שהוא חלק מהטבע האנושי. הסתכלתי על ה-3, וראיתי את ה-40. לימור לבנת (הליכוד): הטעות היא שהם יושבים בכנסת. היו"ר גדעון סער: תודה, חברת הכנסת לבנת. בעד הצביעו שלושה חברים, נמנעו חמישה, 40 הצביעו נגד. אני קובע כי גם הצעת הסיכום של סיעות חד"ש ורע"ם-תע"ל נדחתה. אנחנו עוברים אפוא להצבעה על הצעת הסיכום של סיעת האיחוד הלאומי - מפד"ל. בבקשה. הצבעה מס' 4 בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת אורי אריאל – 19 נגד - 24 נמנעים - 2 הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת אורי אריאל לא נתקבלה. היו"ר גדעון סער: חברי הכנסת, בעד ההצעה הצביעו 19 חברי כנסת, נגד הצביעו 24, שניים נמנעו. אני קובע שההצעה לא נתקבלה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים אפוא להצבעה על הצעת הסיכום של סיעות קדימה, העבודה, הליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו, גיל ויהדות התורה. בבקשה. הצבעה מס' 5 בעד הצעת הסיכום שהביאה חברת הכנסת רוחמה אברהם – 41 נגד - 4 נמנעים - 4 הצעת הסיכום שהביאה חברת הכנסת רוחמה אברהם נתקבלה. היו"ר גדעון סער: חברי הכנסת, 41 חברי כנסת הצביעו בעד הצעת הסיכום, ארבעה התנגדו, ארבעה נמנעו. אני קובע שהצעת הסיכום שהקריאה בשם שבע הסיעות הללו חברת הכנסת אברהם עברה ברוב קולות. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר גדעון סער: הודעה לסגן מזכיר הכנסת, בבקשה. סגן מזכיר הכנסת דוד לב: ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו על שולחן הכנסת: לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הבלו על הדלק (תיקון מס' 5), התשס"ו-2006, שהחזירה ועדת הכספים. החלטת ועדת הכנסת בעניין שאילתות ישירות. תודה. היו"ר גדעון סער: תודה. המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני היו"ר גדעון סער: חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא – הצעות לסדר-היום. ההצעה הראשונה: המלחמה בצפון והמגעים להסדר מדיני, הצעה שהוגשה על-ידי שלוש הסיעות - הליכוד, האיחוד הלאומי - מפד"ל וישראל ביתנו. ינמק את ההצעה חבר הכנסת יובל שטייניץ. בבקשה. הדיון לא יתקיים ללא נציגות של הממשלה. אני מפסיק את הישיבה לחמש דקות, עד להופעת נציג ממשלה. אדוני מזכיר הכנסת, אני מבקש להודיע לממשלה שתואיל לשלוח נציג. אומנם שמעתי שהיא איננה מתכוונת להשיב על ההצעות לסדר-היום, וגם זה דבר חדשני ותמוה, אבל נציג מטעמה יהיה נוכח בדיון. אני קובע הפסקה לחמש דקות. (הישיבה נפסקה בשעה 15:05 ונתחדשה בשעה 15:07.) היו"ר גדעון סער: אני רואה שהגיע נציג הממשלה. השר אדרי, אתה מתבקש למקומך. חבר הכנסת יובל שטייניץ, בבקשה. אדוני השר, אנא תפוס את מקומך. לרשותו של המציע עשר דקות. יצחק אהרונוביץ (ישראל ביתנו): חבר הכנסת יובל שטייניץ, אני נשאר עם השר. יובל שטייניץ (הליכוד): חברי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי השר אדרי, אני מודה מאוד לממשלה ששולחת את נציגה לדיוני הכנסת. הצטערתי לשמוע מהיושב-ראש, שהממשלה לא חושבת להגיב ולהשיב על ההצעות לסדר-היום. למרות הביקורת הרבה שקיימת – שחוצה, אגב, את שורות הקואליציה ולא רק את שורות האופוזיציה - אני חושב שהכנסת נוהגת באחריות רבה ובכבוד רב בממשלה לעת הזאת, וראוי לממשלה שתשיב לכנסת באותו יחס מכבד. אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים ארבעה שבועות לאחר תחילת המלחמה, מלחמה שבה כולנו – אופוזיציה כקואליציה, ימין כשמאל, דתיים כחילונים – מאוחדים מאחורי חיילינו-לוחמינו, המחרפים נפשם לא רק למען הגנת הצפון אלא למען הגנת המדינה, מדינת ישראל. כולי תקווה שנשכיל לעשות את שני הדברים גם יחדיו – גם לשמור על אחדות, אבל גם לדעת לקיים את הדיון הציבורי ברמת הדיון הנאותה, המאופקת, לזמנים אלה. ההצעה לסדר-היום מטעמנו באה לבטא את מה שרבים, אולי רוב אזרחי מדינת ישראל, חשים ומרגישים. רוב אזרחי מדינת ישראל, לצד הביטחון שיש להם בצה"ל, בסדיר, ובעוצמתם וברוחם של כוחות המילואים, שואלים שאלות ומלאים ספקות. רוב אזרחי מדינת ישראל, וגם רוב דיירי הבית הזה, היו מתקשים להאמין שארגון מצויד היטב אבל קיקיוני - קיקיוני בכוח-האדם וגם קטן בסך הכול בכמות אמצעי הלחימה שלו ביחס לצבאות ערב הסדירים - יחזיק שליש או רבע ממדינת ישראל במקלטים, ויגרום נזקים קשים לצפון, לכלכלה כולה, במשך ארבעה שבועות. אני רוצה להזכיר לממשלה באמצעות השר אדרי את תפיסת הביטחון של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, שדגלה במקרה של מלחמה ובמקרה של פגיעה נמשכת בעורף הישראלי – להבדיל מפיגועי טרור או אש בקו הגבול – בהעברה מהירה של המלחמה לעומק שטח האויב, על מנת להרחיק את האש ממרכזי האוכלוסייה, וזאת נוכח הממדים הזעירים של מדינת ישראל. יש לנו שאלות רבות שנצטרך לבררן לעומק לאחר סיום העימות הזה. אחת מהן היא מה קרה לאותה דוקטרינת הביטחון הלאומי של דוד בן-גוריון הפעם. מה קרה שרק עכשיו, ארבעה שבועות לאחר תחילת המלחמה, הממשלה שוקלת היום – כך אמר אתמול שר הביטחון – אם אין צורך להשתלט קרקעית על דרום-לבנון כדי להגן, פשוטו כמשמעו, על אזרחי ישראל, על מדינת ישראל. אבל, אדוני השר, מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. אני מאחל לממשלה שתתעשת, וכמו שהיא פעלה נכון בימים הראשונים ושלחה את מטוסינו להחריב את תשתית העומק של ה"חיזבאללה" – את המפקדות, את בסיסי המודיעין, את מחנות האימונים בעומק השטח – כך היא תשלח את צה"ל, את חטיבות השריון, החי"ר והארטילריה של צה"ל להשמיד את השלוחות הלוחמות של ה"חיזבאללה" בדרום-לבנון. הגוף של ה"חיזבאללה" ספג מכות קשות. הכוחות הלוחמים, אלה שיורים על אזרחי ישראל, עדיין לא. אני רוצה גם להתריע ולהזהיר: שום הסדר מדיני של השתלטות צבא לבנון או כוחות זרים על דרום-לבנון, תהיה הרטוריקה שלו אשר תהיה - והרטוריקה של ההצעה באו"ם באמת היתה נעימה לאוזן הישראלית; הרטוריקה, לא המהות - לא יתממש, אלא אם כן נפרק את ה"חיזבאללה" במו-ידינו. אף כוח אחר לא יחסל את הנוכחות הצבאית של ה"חיזבאללה" בדרום-לבנון, אלא צה"ל. אחרי שצה"ל יעשה זאת ייגמרו הרקטות על אזרחי ישראל, יושג הסדר טוב יותר, וצבא לבנון יוכל להשתלט על השטח ולמנוע את הקמת התשתית של ה"חיזבאללה" מחדש. אבל יש הבדל קטגורי בין מלחמה לבין המניעה. לחסל את תשתית ה"חיזבאללה" – רק צה"ל. ואיש לא יעשה זאת בשבילנו. רק עכשיו. כי הזמן הולך ואוזל. ומה שהיה צריך לקרות לפני ארבעה שבועות, חייב לקרות עכשיו. אנחנו גם מצטערים לשמוע על המכשלות הקשות בטיפול באזרחים בצפון. הקולות הללו, אגב, עולים גם מספסלי הקואליציה. שמענו את פרופסור ברוורמן מכה על חטא ומבקר את הממשלה. לכן אמרתי שאין הבדל בין הקואליציה לאופוזיציה בגיבוי הכללי לממשלה ולצה"ל, שעושים את הדברים הנכונים, וגם אין הבדל בין הממשלה לאופוזיציה בביקורת שנאמרת באיפוק - אבל שחייבת להיאמר – כאשר יש כישלון בממד הצבאי או בממד של הטיפול באזרחי הצפון. והדברים אינם כשורה. אדוני היושב-ראש, אני גם רוצה לשאול את עצמנו שאלה כללית יותר: מה קרה לתרבות הלחימה של מדינת ישראל? מאז קום המדינה אומצה בישראל תרבות הלחימה המערבית, שמשמעותה חתירה להכרעה בשדה הקרב – ולא בנקודות כי אם בנוק-אאוט; בניגוד לתרבות הלחימה המזרחית, הסינית, ההודית, היפנית, הערבית, הלא-אירופית, שעיקרה הוא לראות במלחמה מין התגוששות כזו בין צדדים, מין משחק בין צדדים שבו כל צד מנסה לזכות בנקודות. כך היה ב-1948. ב-1948 צה"ל ומדינת ישראל לא הסתפקו בהדיפת הצבא המצרי מאשדוד או מיד-מרדכי; הם נכנסו לסיני כדי לכתר ולנתק את דרך הנסיגה המצרית, כדי להכריע את הצבא המצרי ככוח לוחם. כך היה ב-1967. כך היה ב-1973, כשלאחר תנאי פתיחה קשים ביותר ישראל לא הסתפקה בבלימה; היא חצתה לצד השני של התעלה בראשות אריאל שרון, שהיה אז אלוף, לכתר את הארמיות המצריות במחיר לא קל, כדי להשמיד את הצבא המצרי ככוח לוחם על-ידי כיתור הארמיות והשמדתן מתוך הכיתור. זו היתה המטרה. היא הושגה חלקית. המלחמה נעצרה בשל האיום הגרעיני הסובייטי. ב-1982, כאשר אש"ף ישב בדרום-לבנון ופתח באש על כל יישובי הצפון - ואגב, עם אלפי "קטיושות" ומאות תותחים - תוך 48 שעות לא היתה "קטיושה" אחת, כי צה"ל כבר ישב מעבר לליטאני ברמת-נבטייה. טיהור השטח נמשך אחר כך שבוע נוסף - היו קיני התנגדות, כפי שיהיו גם היום. זאת היתה תרבות של הכרעה, של הכרעת יכולת הלחימה של האויב והאפשרות שלו להמשיך להילחם בצורה סבירה. מאז 1982 אימצנו תרבות לחימה אחרת, תרבות לחימה שמדברים בה על צריבה בתודעה, על כך שהצד השני יבין שקשה להכריע אותנו, על ספירה מי גרם למי יותר הרוגים. או אם לתאר זאת בצורה ציורית ולהמשיל זאת לקרב אגרופים - יש מי ששואף לנצח בנוק-אאוט, ויש מי ששואף להשיג נקודות, והוא בדרך כלל הצד המפסיד. מה שמתפתח עכשיו, ויש לכם עוד זמן לתקן את זה, אדוני השר, הוא דבר חמור. היו"ר גדעון סער: אנא, חבר הכנסת שטייניץ, חתור להכרעה. יובל שטייניץ (הליכוד): מה שמתפתח עכשיו, אדוני היושב-ראש, הוא דבר חמור. התוצאה הסופית של המלחמה הזאת, שנפתחה במהלך כל כך אמיץ ומוצלח של פגיעה בתשתיות ה"חיזבאללה" - היא עשויה להיגמר בעובדה שבמשך ארבעה שבועות צה"ל לא הצליח להגן על תושבי מדינת ישראל מפני האיומים ומפני ההפגזות. זאת איננה אשמת חיילי צה"ל ומפקדיו אלא אשמתם של מי ששגו תחילה לחשוב שאפשר לשלוט מהאוויר בשטח בצורה שתדכא את הרוב המכריע של השיגורים, אם לא את כולם, אבל לאחר שהתבררה הטעות כעבור יומיים, שלושה ימים, מגמגמים וממשיכים לגמגם לגבי הפעולה הקרקעית המקיפה בלבנון. אנחנו קוראים לממשלת ישראל, והיא תקבל את כל התמיכה של האופוזיציה, את תמיכת הליכוד ולא רק הליכוד, לפעול במהירות להכרעה צבאית של ה"חיזבאללה", להגנה קודם כול צבאית על אזרחי מדינת ישראל. דבר כזה יסלול את הדרך גם לסיכום או הסכם טוב יותר. ברשות היושב-ראש, עוד מלה אחת על ההסכם. היו"ר גדעון סער: לא נעים לי להגיד לך שהרשות לא ניתנת, אבל אחרי שלוש או ארבע דקות של חריגה ממסגרת הזמן הנדיבה של עשר דקות, אנא תמצת את הדברים למשפט סיום. זה חשוב, בלחימה כמו בנאומים, להגיע לפאנץ'. יובל שטייניץ (הליכוד): אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על השיעור ברטוריקה. אם לא נכריע בשדה הקרב בדרום-לבנון, ודרום-לבנון זה עד לליטאני ומעבר לו, התוצאות תהיינה פגיעה קשה בביטחון הלאומי, בהרתעה, פגיעה קשה בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל והסכם רע שבו בצד כוח לבנוני או רב-לאומי ישב גם ה"חיזבאללה" בדרום-לבנון וימשיך לאיים עלינו. ובסוף עוד יצא, שתוותרו על חוות-שבעא בתמורה להחזרת החטופים, מה שלא קרה מעולם בתולדות ישראל, שעסקה להחזרת בני-ערובה או חטופים נקשרה בוויתור טריטוריאלי, וזה תקדים מסוכן מאין כמותו גם לגזרות אחרות. אם סוף-סוף, באיחור נורא של ארבעה שבועות, לאחר עשרות הרוגים, לאחר פגיעה אנושה בכלכלה, תעשו את מה שצריך ותורו לצה"ל להיות צבא-הגנה לישראל גם בממד הקרקעי של העניין, אנחנו, האופוזיציה, את השאלות הקשות ואת הבירורים שצריך לעשות לטובת העתיד נעשה, אבל גיבוי מלא למהלך הזה תקבלו גם תקבלו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר גדעון סער: תודה לחבר הכנסת שטייניץ. באופן טבעי כאשר אין תשובת ממשלה, ואני מבין שאין תשובת ממשלה, החלופה היא דיון במליאה. להסתפק בחוסר דברים, לא נראה לי שהמציע יסכים. זאת אומרת, אם היתה ניתנת תשובה מטעם הממשלה, ניתן היה באופן רציני לשקול הסתפקות בדברי הממשלה, אבל הממשלה לא טרחה להשיב, לכן קצת צורם להציע להסתפק בדברי הממשלה. לכן אני שואל את המציע אם יש לו העדפה לדיון במליאה או לדיון בוועדת החוץ והביטחון; אולי החלופה השנייה, כי אנחנו בפגרה. יובל שטייניץ (הליכוד): אדוני היושב-ראש, אני חושב שיש מקום לדיון במליאה, ואולי בדיון במליאה, הכנסת, שכל כך מכבדת את הממשלה, תזכה גם לכבוד ולתשובה מצדה של הממשלה. השר יעקב אדרי: רבותי, בנושא הראשון שרת החוץ עלתה וענתה והשיבה והסבירה. זה נוגע ישירות לעניין. יובל שטייניץ (הליכוד): איך היא ידעה מה ההשגות שלנו? היא דבורה הנביאה? היו"ר גדעון סער: אנחנו נקיים הצבעה. מי שמצביע בעד, מצביע בעד דיון במליאה. מי שמצביע נגד, מצביע בעד הסרה מסדר-היום. בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 8 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. היו"ר גדעון סער: שמונה הצביעו בעד, אחת הצביעה נגד. אני קובע שההצעה התקבלה במובן זה שהיא תשולב בסדר-יומה של הכנסת. אי-תמיכתם של חלק מחברי הכנסת במלחמה בארגוני הטרור היו"ר גדעון סער: אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום, להצעה לסדר-היום בנושא: אי-תמיכתם של חלק מחברי הכנסת במלחמה בארגוני הטרור. זו הצעה של סיעות ישראל ביתנו, הליכוד, האיחוד הלאומי - מפד"ל. ינמק את ההצעה חבר הכנסת רוברט אילטוב. לרשותך עשר דקות. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברצוני לגעת בשתי סוגיות עיקריות אשר מדברות בעד עצמן. לאחר שאציג את העובדות לפניכם, כל אחד יסיק את מסקנותיו. הסוגיה האחת היא הצבת כוחות האו"ם על אדמת לבנון, והאחרת היא ההתנהגות של חלק מחברי הכנסת הערבים בכנסת ישראל. השאלה הראשונה שעלינו להתמודד אתה היא, האם מדינת ישראל יכולה לקחת סיכון או לסמוך על כוחות האו"ם. ברצוני להביא כמה דוגמאות להתנהגות האו"ם, הן באזורנו והן באזורים אחרים בעולים. חטיפת חיילים בהר-דב בשנת 2000 – מדינת ישראל ומשפחות החיילים החטופים לא הצליחו לקבל את האמת מפיהם של טריה לארסן וקופי אנאן, אשר ניסו להסתיר את הראיות הנוגעות למקרה זה. בנוסף, כאשר אישרו את הקיום של ראיות אלה, גם קיבלנו את הראיות מאוד מצונזרות, אחרי לחץ מאוד כבד של מדינת ישראל, משפחות החטופים והקונגרס האמריקני. עובדה מעניינת נוספת נוגעת לעניין הצבת כוחות האו"ם בדרום-לבנון. ב-1982 נחת כוח רב-לאומי הבנוי מחיילי מארינס, חיילים צרפתים וחיילים איטלקים בלבנון, במטרה לשמור על הסדר. ב-1983 הספיקו שני פיגועים בלבד על מנת להבריח את הכוח הזה מאדמת לבנון. עשר שנים לאחר מכן שלח האו"ם כוח רב-לאומי המורכב מ-28 מדינות לסומליה, במטרה לפרק את הכנופיות החמושות שפעלו באזור. לאחר כמה התקפות על הכוח וכישלון המבצע במוגדישו, שבה הופלו שני מסוקים של כוחות מיוחדים של ארצות-הברית, החליט הנשיא ביל קלינטון להסיג את הכוחות של ארצות-הברית מסומליה, בתוך חצי שנה בלבד. האו"ם עצמו החליט לסגת בתוך שנה מפריסתם של כוחות אמריקניים. מקרה קשה נוסף אשר מצביע על תירוצי נייטרליות וניסיון להימנע מעימותים על מנת להשליט סדר באזור הוא המגה-אסון ברואנדה בשנת 1994. באותה שנה קיבל מפקד כוח האו"ם מידע מודיעיני על תכנון של חיסול עם, ג'נוסייד, אשר תוכנן על-ידי בני שבט ההוטו בפליטיהם של בני שבט הטוטסי. על בסיס אותו מידע ביקש מפקד הכוח מקופי אנאן להשתמש בכוח על מנת להגן על הפליטים. את תשובתו של קופי אנאן אני מצטט: "עליך להגן רק על תדמית האו"ם ככוח נייטרלי". נאסר על הכוח להשתמש בנשק, מלבד להגנה עצמית. בכך במשך 100 ימים ניתנה יד לרצח עם של כמיליון בני שבט הטוטסי, כאשר כוחות האו"ם נמצאים בשטח ועדים לזוועה. חברי חברי הכנסת, ברצוני לשאול אתכם ואת ממשלת ישראל, לאור העובדות שאמרתי לעיל, אשר מעידות על ההתנהגות הפסולה של כוחות האו"ם: האם במציאות הזאת אנחנו מוכנים למסור שטח לכוח האו"ם, שאף אחד מחייליו לא מוכן לתת את חייו להגן לא רק על המזרח התיכון, גם על מדינת ישראל ועל תושבי ישראל? אנו יודעים מראש שהם לא יסכנו את חייהם, למה לנו לעשות זאת? אנו חייבים להכריע הכרעה צבאית לפני שנמסור את השטח. בקשתו של ראש ממשלת לבנון להציב את צבא לבנון על מנת להשיג הפסקת אש היא תרגיל להצלת ה"חיזבאללה". ממשלת לבנון לא הצליחה במשך שש שנים לעשות סדר בדרום-לבנון, היא גם לא תצליח היום. אם כן, מה הסיבה שהיום הם יעבדו בדרום-לבנון? הדברים האלה חייבים להנחות אותנו בהמשך צעדינו. הם חייבים להנחות את הממשלה. חברי חברי הכנסת, זו היתה הסוגיה הראשונה שעליה רציתי לדבר בפניכם, ועכשיו אני רוצה לגעת בקצה הקרחון, בסוגיה קשה לא פחות. לפי דעתי בשתי הסוגיות גורלנו הוא בידינו. אני מבקש לצטט לכם את דברי חברי כנסת ישראל. אני מדגיש את המלים "כנסת ישראל", כי לאחר שתשמעו את הדברים, יהיה לכם קשה להאמין שדברים אלו נאמרו על-ידי חברי כנסת ישראלים. דבריו של חבר הכנסת אחמד טיבי בריאיון לעיתון הפלסטיני "אל-חיאת אל-ג'דידה" ב-27 ביולי: "מזכירת המדינה קונדוליסה רייס - - - רוצה לתת לישראל זמן נוסף לביצוע עוד פשעים נגד אזרחי לבנון - - - המלחמה הזאת תוכננה על-ידי ישראל מזמן, ומטרתה – הבאת שינויים מרחיקי לכת באזור". אני תוהה: האם הוא לא ידע מי התחיל במלחמה? חבר הכנסת עזמי בשארה, בריאיון לאתר האינטרנט "מחסום", שהתקיים ב-2 באוגוסט, בהתייחסו לאירוע בכפר קאנא אומר: "למרות כל ההצהרות על אי-רצונה, כביכול, להרוג אזרחים חפים מפשע, ישראל פוגעת באזרחים תמימים בכוונה ובזדון. במקרה זה ישראל מבצעת רצח עם נגד שיעים בלבנון, ואני חושב שאין מעשה לגיטימי יותר מלהתנגד ולמחות נגד זה". בשארה, בעיתון "אל-חיאת אל-ג'דידה", ב-4 באוגוסט, לגבי האירוע בכפר קאנא אומר: "זו פגיעה מתוכננת ומכוונת מראש. ישראל היא מדינה טרוריסטית". אם הוא כל כך מתבייש במדינה טרוריסטית, למה הוא מייצג אותה בכנסת ישראל? ציטוט חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה ב-30 ביולי: "האחראים על הטבח הם פושעי מלחמה, ויש להעמידם לדין בהאג. הפושע חווזר למקום הפשע. זוהי מלחמה למען מלחמה, טבח למען טבח ורצח למען רצח. ישראל בונה את כוח ההרתעה שלה על גופות של ילדים". הייתי רוצה לקרוא לכם דברים יותר קשים מפי חבר כנסת ואסל טאהא. הדברים פורסמו באתר האינטרנט "אסלאם און-ליין", והם נאמרו על החטיפה בכרם-שלום: "אמרנו להם" - והכוונה לפלסטינים - "יותר מפעם אחת, שלפלסטינים הנתונים לרצח ולפשעים מתמשכים מצד הצבא הישראלי יש שתי אופציות. האחת, לפוצץ ולהרוג אזרחים, ואלה הן פעולות קלות בהרבה. האופציה השנייה היא האופציה הצבאית, שבמסגרתה מוקמת יחידה צבאית מההתנגדות כדי לפרוץ למחנה צבאי, להתעמת עם חיילים, להילחם עמם ולקחת את החיילים ואת הכובשים בשבי. הפלסטינים בחרו בפעם הזאת באופציה הקשה יותר, ואני סבור שהאופציה הזאת משפיעה יותר". חברי חברי הכנסת, את הדברים האלה אמרו חברי כנסת ישראלים, בכנסת ישראל, וכל מלה נוספת מיותרת. תודה. היו"ר גדעון סער: תודה לחבר הכנסת רוברט אילטוב. אני רואה שהממשלה נמלכה בדעתה וישיב השר אדרי. כאן כתוב לי שאין התייחסות של הממשלה לנושא השני. דווקא לנושא הראשון היה כתוב שתהיה התייחסות. השר יעקב אדרי, בבקשה. השר יעקב אדרי: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אכן, חבר הכנסת רוברט אילטוב, העלית נושא מאוד כאוב וקשה, אבל אני חושב שלוותיקים שבין חברי הכנסת נושא ההסתות הפרועות, הבלתי-ניתנות להבנה, מצד חברי הכנסת הערבים אינו חדש. לא הייתי רוצה לומר שמדובר בכולם, אבל רובם עושים את זה בצורה בוטה, בצורה מבישה, והכנסת מזמן היתה צריכה להתייחס לכך. אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו): בזה עוסקת הצעת החוק שהנחתי לפני שבועיים. השר יעקב אדרי: לא שלך, של חבר הכנסת זבולון אורלב. זה עבר בקריאה ראשונה. היו"ר גדעון סער: בקריאה טרומית. השר יעקב אדרי: נכון. דיברתי היום עם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט על מנת לזרז את העניין ולהביא אותו, כי הנושא הזה מאוד חשוב וכואב לכולנו. הבאת דוגמאות ואפשר להוסיף עוד דוגמאות. אני חושב שהתבלבלו היוצרות והם כבר מזמן לא יודעים את מי הם מייצגים - האם הם מייצגים את המדינה, פעם את הפלסטינים, פעם את הסורים, פעם את האירנים, ועכשיו אנחנו בעימות עם ה"חיזבאללה", והם, בחלקם הגדול, מייצגים אותם ואומרים דברים מאוד קשים. לגבי חבר הכנסת ואסל טאהא, שבדבריו מעודד חטיפת חיילים, כתבתי מכתב לפני שלושה שבועות ליועץ המשפטי לממשלה, ולצערי הרב הוא לא התפרסם. קיבלתי תשובה האומרת שהנושא בבדיקה. אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו): הבדיקה הסתיימה, פורסם בתקשורת. השר יעקב אדרי: לא, לא, לא. התשובה היתה לשר רוני בר-און, שרצה לשלול את האזרחות שלו. אני דיברתי על ההסתה. כתבתי לו מכתב בנושא ההסתה, וקיבלתי ממנו תשובה שהנושא בבדיקה של המשפטנים והוא ישיב לי בעניין. עדיין לא קיבלתי תשובה. אני גם מאוד חושש שהתשובה תהיה - - - אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו): דומה לתשובה הראשונה. השר יעקב אדרי: משהו כזה. זה מאוד מצער. במצב הזה, שבו משרד המשפטים והיועץ המשפטי כבולים באזיקים של החוק, יכול להיות שהכנסת צריכה לתת את תשובתה, הכנסת צריכה לחוקק חוקים על מנת למנוע את התופעה הבלתי-מובנת הזאת, אני לא יודע איך לכנות אותה, שבה חברי כנסת ישראלים במימון ישראלי מסיתים נגד מדינת ישראל בצורה מבישה ובוטה. אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו): ואנחנו, לכאורה, עומדים חסרי אונים מול זה. השר יעקב אדרי: אנחנו במדינה דמוקרטית ויש לזה מחיר. הדמוקרטיה צריכה להגן על עצמה ולחוקק חוקים. רונית תירוש (קדימה): מפלגת העבודה מתנגדת לחוק. השר יעקב אדרי: הם התנגדו, ובכל זאת זה עבר ברוב גדול. אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו): בזה אין קואליציה ואופוזיציה. יש שכל ישר ושיתוף פעולה כדי למגר את התופעה הזאת. השר יעקב אדרי: אני בהחלט מסכים לרוח הדברים, ואני חושב שכולנו מסכימים בעניין הזה. אני מקווה מאוד, שכאשר תתוקן החקיקה, ממילא נסבול פחות מהאמירות הקשות נגד המדינה. תודה. היו"ר גדעון סער: תודה, אדוני השר. אני חייב לציין רק דבר אחד לא בנימה של פולמוס פוליטי אלא בנימה עובדתית. כאשר ביקשנו ערב הבחירות האחרונות לפסול את רשימת רע"ם-תע"ל מהשתתפות בבחירות, ועדת הבחירות המרכזית דחתה את הצעתנו בשני קולות. אני לא אומר אילו סיעות התנגדו להצעה. השר יעקב אדרי: כי זה הזמן הכי נכון להביא את זה. רונית תירוש (קדימה): דברים משתנים. היו"ר גדעון סער: אני לא אומר אילו סיעות, כי יש כאלה שרואים את הדברים מראש בכל תחום ויש כאלה שרואים את הדברים אחר כך, אבל אם תהיה חקיקה עכשיו, של חברת הכנסת טרטמן או של חבר הכנסת אורלב, היא תבטא את התחושה של רוב הציבור. חבר הכנסת אילטוב, מה אתה מציע? לקיים דיון במליאה? רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): אני מבקש לקיים דיון במליאה. היו"ר גדעון סער: נציג הממשלה מסכים? אם כך, נעבור להצבעה. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום - 6 נגד - אין נמנעים - אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. היו"ר גדעון סער: שישה בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהנושא ישולב בסדר-יומה של הכנסת. אני מודה לחברי הכנסת, אני מודה לשר. תם סדר-היום. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 15:38.