דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"ח
ישיבה שצ"ה
הישיבה השלוש-מאות-ותשעים-וחמש של הכנסת העשרים-וחמש
יום שלישי, י' בסיוון התשפ"ו (26 במאי 2026)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכיר הכנסת דן מרזוק: 3
נאומים בני דקה 4
עודד פורר (ישראל ביתנו): 4
סימון דוידסון (יש עתיד): 5
יוראי להב הרצנו (יש עתיד): 5
טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): 6
אבי מעוז (נעם): 6
מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): 7
לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 7
מיקי לוי (יש עתיד): 8
איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי): 9
יום הרצל 9
היו"ר אמיר אוחנה: 10
טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): 11
יוסף טייב (ש"ס): 12
עודד פורר (ישראל ביתנו): 13
אבי מעוז (נעם): 15
עמית הלוי (הליכוד): 17
יצחק פינדרוס (יהדות התורה): 19
שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל: 21
יום לציון אירועי הפרהוד 24
יוסף טייב (ש"ס): 24
לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 25
עודד פורר (ישראל ביתנו): 27
השרה להגנת הסביבה עידית סילמן: 28
<< נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
חברות וחברי הכנסת, שלום. שלום גם לשרה. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת היום, יום שלישי, י' בסיוון התשפ"ו, 26 במאי 2026.
הודעה למזכיר הכנסת.
<< דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >>
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
דוח מבקר המדינה בנושא סייבר ומערכות מידע, הכולל את הנושאים הבאים: שירותים מקוונים לציבור: ההזדהות הלאומית והאזור האישי הממשלתי – דוח מיוחד; הגנת הסייבר בעבודה מרחוק, בעיתות שגרה וחירום; אבטחת מערכות המידע במשרד הבינוי והשיכון; מערכות מידע ואבטחת מידע וסייבר במשרד החוץ.
לקריאה הראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק יום לציון מורשת יהדות מרוקו, לעליית יהודי מרוקו לישראל ולהנצחת זכרם של הנספים בדרך לישראל, התשפ"ו–2026, של חברי הכנסת מיכאל מרדכי ביטון וינון אזולאי.
עוד אודיעכם כי בהתאם לסעיף 96 לתקנון הכנסת, הודיע חבר הכנסת ולדימיר בליאק כי הוא חוזר בו מהצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ משכנתאות, התשפ"ה–2024, שמספרה פ/5070/25.
לבסוף, הונחה על שולחן הכנסת המלצת הוועדה הציבורית לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת בנושא: כללי פחת לעניין ציוד שנרכש מהתקציב השנתי. תודה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה למזכיר הכנסת.
<< נושא >> נאומים בני דקה << נושא >>
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
הנושא הראשון שעל סדר-היום הוא נאומים בני דקה. חברי הכנסת המבקשים להירשם מוזמנים להצביע "בעד" כעת. עד שאקבל לידיי את הרשימה, ראשון הנואמים יהיה חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה.
<< דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היום בוועדת החוקה, חבר הכנסת עופר כסיף טרח לנצל את זכות הדיבור שלו כדי להודיע לכולם שדגל פלסטין יונף והמדינה הפלסטינית קום תקום כאן, כאילו המטרה שלנו בבניין הזה היא בכלל הקמת מדינת פלסטין, שהוא גם מספר שכנראה לשיטתו הייתה כזאת, כי כבשנו מהם ב-67'.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
ועוד ביום הרצל.
<< דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >>
אז אני חייב לומר שהדברים האלה הם עוד עדות לסיבה שבגינה חבר הכנסת כסיף לא יכול להיות חבר כנסת בכנסת ישראל, ואני מציע לכל חברי הכנסת שברחו מההצבעה על הדחת חבר הכנסת כסיף, שיעשו חשבון נפש עם עצמם אם בשביל זה הם ברחו ונמנעו מההצבעה והשאירו את חבר הכנסת כסיף חבר כנסת בכנסת ישראל. אנחנו נעשה הכול כדי שלא הוא ולא שכמותו, ששוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ותומכים בכל פעם באויבים שלנו, יוכלו להיכנס בין כותלי הבניין הזה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
אגב, תיקון קטן: לא דגל פלסטין, דגל אש"ף.
הדובר הבא הוא חבר הכנסת סימון דוידסון, אחריו – חבר הכנסת יוראי להב הרצנו. בבקשה.
<< דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >>
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קיבלתי טלפון לפני כמה ימים, והייתי בשוק מהשיחה שהתנהלה. התקשר אליי קצין במילואים – אמיתי, סיפור אמיתי – ואמר לי: דוידסון, האם אתה יכול לעזור לנו בהשגה של רשתות של שער כדורגל? אמרתי לו: כן, אבל למה אתה צריך את זה? אמר לי: אנחנו צריכים את הרשתות של הכדורגל כדי להתגונן מהרחפנים בצפון. רשתות של שערי כדורגל כדי להתגונן מרחפנים בצפון, זה מה שהוא ביקש ממני. אני הייתי בשוק. כמובן שחיברתי ועזרתי לו.
חברים יקרים, מה שקורה בצפון מדינת ישראל – ואני פונה לממשלת ימין על ימין על מלא על מלא – זו ההפקרות הגדולה ביותר שיכולה להיות. החיילים שלנו, כמו ברווזים, נמצאים בצפון המדינה, נהרגים יום אחרי יום, ואתם באים לפה לכנסת, לימור סון הר מלך, עידית סילמן כל אנשי הליכוד, כל אנשי עוצמה יהודית, ימין – איזה ימין ואיזה נעליים. אתם יותר גרועים מהשמאל הכי קיצוני, זה מה שקרה מהממשלה הזאת. חיילים של מדינת ישראל כמו ברווזים בצפון, במקום לקרוע את חיזבאללה, להשמיד את כל מה שיש להם, עם אישור או בלי אישור. בושה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי.
<< דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >>
אני ממש מסכים עם סימון.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רואה שהשרה גילה גמליאל כאן. השרה גילה גמליאל הייתה השרה להגנת הסביבה, ואם יורשה לי, שרה להגנת הסביבה מצוינת. בשבוע שעבר התקבלה החלטה במל"ל לפרק את הגוף שעוסק באיום משבר האקלים. כאילו ראוי וטוב שישראל תעצום את העיניים מפני היערכות לאירועי קיצון. רעידות אדמה, שרפות, גלי חום, סופות קור – כל הדברים שהתרגשו עלינו השנה, דברים שאמורים לקרות, אירועים שאמורים לקרות פעם במאות שנים וקרו השנה ומאיימים על הביטחון הלאומי שלנו, מאיימים לפגוע בתשתיות שלנו, באורחות החיים שלנו, בכלכלה שלנו – ראוי שהמל"ל, המועצה לביטחון לאומי, לא תתעסק בהם יותר. כאילו שמה שהשלוש שנים האחרונות לימדו אותנו זה שלעצום עיניים זאת האסטרטגיה הטובה ביותר להתמודד עם איומים שמסכנים את מדינת ישראל ואזרחי ישראל.
אני אומר, ההחלטה של המל"ל להפסיק לעסוק בהתערערות האקלים מאיימת ומסכנת את אזרחי ישראל באופן ישיר וממשי. זוהי החלטה מופקרת, וצריך לחזור ממנה. המל"ל צריך להמשיך ולעסוק בהתערערות האקלים, בהיערכות לאירועי קיצון, ולוודא שאנחנו לכל הפחות נערכים למה שצפוי להגיע אלינו, כי הוא יגיע. תודה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה. חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי. אחריה – חבר הכנסת אבי מעוז. בבקשה.
<< דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מחר נציין בכנסת יום מודעות לסרטן העור, וצוות המרפאה, מרפאת הכנסת, בשיתוף פעולה עם העמותה הישראלית לסרטן העור, מזמינים את כולכם להגיע לבדיקות סקר לגילוי מוקדם.
סרטן העור הוא אחד מסוגי הסרטן השכיחים בישראל, וכ-200 אנשים נפטרים בכל שנה מהמחלה, למרות שניתן למנוע ואף למגר כמעט לחלוטין את המחלה. לפני כחמש שנים הכריז משרד הבריאות על תוכנית לאומית למניעת סרטן העור, אך התוכנית טרם פורסמה, טרם קודמה וטרם מיושמת, ולא מקודמת בכלל. אני בעצמי ניהלתי שני דיונים בוועדת הבריאות כדי לקדם את הנושא, אבל אין שום שינוי.
בני נוער נשרפים בגלל שימוש מעוות באינדקס הקרינה, ללא שום מודעות להשלכות עתידיות; קשישים שמפתחים נגעים מסוג מלנומה אינם מאובחנים בזמן, וכשהם מאובחנים, זה עלול להיות מאוחר מדי, כשיש היום טיפולים יעילים כשמגלים סרטן מוקדם.
אני חסידה של רפואה מונעת, ואנחנו חייבים להשקיע יותר בהסברה, בחינוך, במיוחד בקרב הצעירים והגיל השלישי. אבחון מוקדם מציל חיים ומונע סבל מיותר.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת אבי מעוז, ואחריו – חברת הכנסת מטי צרפתי רכבי. בבקשה.
<< דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >>
תודה, אדוני היושב-ראש. הרמטכ"ל החליט להדיח את הפצ"רית בעקבות החשדות נגדה בפרשת הסרטון משדה תימן. אנחנו שנה ועשרה חודשים לאחר מעשה הנבלה המתועב של הפצ"רית, שהורתה להדליף את הסרטון שלא היה בו כלום וגרמה בכך נזק בלתי נתפס למדינת ישראל, לחיילי צה"ל ולחטופים.
אנחנו שבעה חודשים לאחר שהרשעות הזאת נחשפה, וזה הזמן להעמיד את הרמטכ"ל למבחן פשוט, מבחן בוזגלו: תומר-ירושלמי לא נשלחה על ידי הרמטכ"ל למחבוש של 30 יום; לעומתה, החייל שענד את פאץ' "משיח" נשלח למחבוש של 30 יום. עכשיו, אינני יודע אם קוראים לו בוזגלו, אבל אדוני הרמטכ"ל, נכשלת בגדול במבחן בוזגלו. תודה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה. חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי. אחריה – חברת הכנסת לימור סון הר מלך. בבקשה.
<< דובר >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אתם יודעים שהארכיון זוכר הכול, אז אני רוצה לשתף מה אמר נתניהו בפתח הישיבה הראשונה של ממשלת ההפקרה – ואני מצטטת אותו: זהו באמת יום חג. הספקתי לפגוש הרבה מאוד אזרחים, הם מחייכים, שמחים ומאושרים. אני נרגש כי אני יודע שיש לנו נבחרת מצוינת, עם אנשים מעולים, חדורי שליחות, שיעשו את העבודה למען כל אזרחי ישראל. יש לנו ארבע מטרות עיקריות, אמר נתניהו: קודם כול לבלום את איראן. זו שאלה קיומית. אנחנו קודם כול דואגים לקיום ולביטחון; דבר שני, להחזיר את הביטחון והמשילות בתוך מדינת ישראל; דבר שלישי, לטפל ביוקר המחיה ומצוקת הדיור; הדבר הרביעי, ואני מאמין שגם הוא בהישג יד, להרחיב באופן דרמטי את מעגל השלום. אני בטוח שנעשה זאת, כי אנחנו ממשלה אחודה, שמאוחדת גם בחזון וגם במטרה. עכשיו נציב את ישראל בפסגות חדשות ונעשה זאת כממשלה אחראית ומסורה. כה אמר נתניהו.
אז אזרחי ישראל, אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. אבל ממש בקרוב, הסיוט הזה ייגמר.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה. חברת הכנסת לימור סון הר מלך. אחריה – חבר הכנסת מיקי לוי.
<< דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הסכמי אוסלו המיטו על מדינת ישראל אסונות רבים, אסונות מדיניים, אסונות ביטחוניים ואסונות לאומיים, שאת מחירם שילמנו בדם יהודי במשך 33 השנים האחרונות. לכן החלטתי כי בכל יום שלישי אקדיש את הנאום בן הדקה שלי לסעיף אחר בהסכם. והיום אני מבקשת לדבר על הפקרת שטחי מולדת אסטרטגיים לטובת מה שנקרא שגרת החיים האזרחיים של תושבי הרשות.
השבוע ביקרתי ביישוב החדש תל תלפיות, או בשמו הערבי ג'בל עין עינא. זהו ההר השני בגובהו בשומרון, והוא מתנשא לגובה של 904 מטרים מעל פני האדמה. מהמקום הזה ניתן לצפות על כל רוחבה של מדינת ישראל, מגבול הירדן ועד הים התיכון. מי ששולט בהר הזה שולט על כל המרחב. אבל בשל הסכמי אוסלו האיומים, מדינת ישראל ויתרה על השליטה במקום האסטרטגי הזה. במקום להקים שם בסיסים, במקום להציב שם נוכחות ישראלית קבועה, במקום להבטיח שלעולם לא יהיה שם איום על אזרחי ישראל, אנחנו כפופים להסכמים מופקרים שמגדירים את המקום כשטח B, ומאפשרים לרשות הפלסטינאצית לנהל שם חיים אזרחיים. לשמחתי, בתקופה האחרונה הגיעו ליישב את המקום משפחות יהודיות גיבורות, שמבקשות לשנות את המשוואה. זאת בדיוק הטרגדיה של אוסלו: לקחו נכסים אסטרטגיים של מדינת ישראל והעבירו אותם לידי גוף שמעודד טרור, מממן טרור ומחנך לטרור.
חבריי, חייבים לבטל את הסכמי אוסלו באופן מלא, להשיב את הריבונות והשליטה הביטחונית המלאה של מדינת ישראל אל יהודה ושומרון, ולדאוג שלעולם לא נפקיר שוב את ביטחון אזרחינו.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה. חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – אחרון הדוברים לשלב זה, חבר הכנסת איתן גינזבורג.
<< דובר >> מיקי לוי (יש עתיד): << דובר >>
אתמול היה השר התורן, חבר הכנסת השר אבי דיכטר. לא הספקתי להגיד לו את אשר על ליבי. בריאיון לערוץ 14 – לא שאני צופה, רק ראיתי ציוץ על העניין הזה – אמר השר דיכטר שבנט ולפיד הביאו לנו את אחד האסונות הגדולים בתולדותינו, מסרו עשרה קמ"ר, שטח ריבוני שלנו, לחיזבאללה. כך אמר. ואללה, כמובן שזה שקר אחד גדול. בסך הכול היה הסכם על מים כלכליים, ובתמורה לכך – ואין בחוק הבין-לאומי את המושג "מים כלכליים" או "גבול של מים כלכליים". וגם אם הייתה מתגלה בתוך זה איזושהי באר נפט, היה מגיע לנו 25%. זה ההסכם שנחתם. ומה זכינו בתמורה לזה? שלא יפגעו באסדות הגז שלנו, אחרת נפגע בשלהם. ואללה, השר דיכטר, הערכתי אותך כראש שב"כ, מה קרה לך? הגם אתה, ברוטוס?
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה. חבר הכנסת איתן גינזבורג. לאחר מכן נעבור לנושא הבא שעל סדר-היום. בבקשה.
<< דובר >> איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי, חברותיי, חברי הכנסת, אני לא תכננתי לעלות לדבר כאן היום, אדוני, אבל מה שקורה היום בכנסת חייב לבוא לדיון במליאה. בקרוב נלך לבחירות, אבל דווקא עכשיו בתקופה הזאת, הכנסת – בדקה ה-90 מנסה הקואליציה, ובעיקר שר התקשורת ושותפתו גלית דיסטל, לקדם את כל מה שאזרחי ישראל, שנייה לפני שהולכים לקלפי, לא צריכים: לשנות את כל שוק השידורים בישראל. ביום ראשון האחרון, לאורך כל היום, מהבוקר ועד הלילה; אתמול; היום עד 06:00, כמו שהבטיחה לנו גלית דיסטל; גם מחר, גם ביום חמישי, לאורך כל היום והלילה, גם בשבוע שעבר, אנחנו דנים במרתון מטורף של חקיקה על חוק השידורים של קרעי, כשאנחנו יודעים שזה בניגוד להוראות היועצת המשפטית לכנסת, לאורך ימים שלמים, מנהלים דיונים מטורפים. למרות שהיועצת המשפטית של הכנסת אומרת בצורה חד-משמעית: התהליך פגום, החוק מחורר לחלוטין, לא עבר עבודת מטה, אין נתונים להסתמך עליהם, אין לו שום הצדקה. והתשובה של השר היא: לזרז, לזרז. הוא שולט בוועדה, הוא שולט על כל מה שקורה שם, מהר מהר לפני שייגמר. וכמובן על הדרך הוא אומר לפטר את היועצת המשפטית של הכנסת.
אני זועק את הזעקה הזאת, אדוני היושב-ראש, כי כבר אי-אפשר לשתוק. כדאי שגם המליאה תדע שמה שמתרחש בוועדה המיוחדת הזאת, כמוהו לא היה. מרמס שלם של הכנסת על ידי הממשלה, מרמס שלם של נוהג ביחס לניהול ועדות, עשרות שעות של דיון בשבוע, מאות שעות של דיונים בסך הכול בנושאים מהותיים ושלא מהותיים. אני זועק באמת, אדוני, כי אנחנו לא יודעים כבר מה לעשות. מה שמתרחש בוועדה הזאת לא היה ולא צריך לקרות בכנסת. מספיק, אי-אפשר להמשיך כך. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
תודה רבה.
<< נושא >> יום הרצל << נושא >>
<< דובר >> היו"ר אמיר אוחנה: << דובר >>
וכעת, חברות וחברי הכנסת, אנחנו נציין את יום הרצל. שרות נכבדות, חברות וחברי הכנסת, יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית חברנו יעקב חגואל, אורחינו שביציע, אנחנו מציינים כעת את היום המיוחד לזכרו של חוזה המדינה, האדם היחיד שדיוקנו מעטר את מליאת הכנסת כדי להעלות על נס את פועלו ואת אמונתו היוקדת, שעזרו לשנות את מסלול דברי הימים של העם היהודי, הלוא הוא בנימין זאב הרצל.
הרצל לא היה רק חולם, הוא היה איש מעשה, מדינאי מבריק ואיש ביצוע לאומי, שניסח תוכנית עבודה ממשית עבור עם שגלה מארצו במשך אלפיים שנה. במציאות שבה אנטישמיות הרימה את ראשה הכעור באירופה, הרצל הבין שאין לעם היהודי תכלית זולת ריבונות לאומית במולדתו ההיסטורית. באוגוסט 1897, בימים שלאחר הקונגרס הציוני הראשון, כתב הרצל ביומנו את המילים שמהדהדות עד היום, מילים שמוכיחות עד כמה ראה למרחוק: "אילו באתי לסכם את קונגרס בזל באמרה אחת שעליי להישמר מלבטאה בפומבי, הרי הייתה זו: בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכול צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, ודאי בעוד 50 שנה, יסכימו הכול". והינה, אנחנו כולנו כאן מוכיחים בעצם קיומנו ובהווייתנו שהרצל צדק.
לפני שלוש שנים זכיתי להיות יושב-ראש הכנסת הראשון שמוזמן לדבר בפרלמנט של מדינה מוסלמית. בעודי מדבר שם ומתקבל, כמו שהמרוקאים יודעים, בכבוד מלכים, אני חושב על אבא שלי, שנולד בעולם שלפני הקמת מדינת ישראל. בכפר קטן ומתפורר, במשפחה ענייה, רעב ללחם, רעב כרוני – ככה הוא מתאר את זה – יחף, כי לא היה מי שיקנה סנדלים או נעליים. אני חושב על הדרך שעברנו משם להיום. זה הסיפור של מדינת ישראל בעיניי. לקחו אבק אדם מכל התפוצות שבהן היינו, בוודאי מאירופה ומהשואה וממחנות הריכוז, אבל גם במקומות שבהם לא הייתה שואה היינו אבק אדם, נרדפים, לא בעלי הבית באף מקום; הביאו אותנו ובאנו לכאן להגשים חלום של אלפיים שנה, להקים את המדינה הזאת, שהיא לא רק מדינה ששורדת, היא מדינה שצומחת, שמתפתחת, שגדלה. גם מהפרהוד, אגב, שמייד יצוין כאן במליאה – הרדיפה של יהודי עיראק והטבח שלהם.
אבל על הגשמת חלום הדורות כולנו צריכים לשמור. כולנו יחד, מכל ההשקפות, מכל הדעות, מכל העמדות, מכל המוצאים. זו הייתה המשימה של הדורות שבאו אחרי הרצל, וכעת זו המשימה של הדור שלנו. אני מאמין שכולנו נוכל לה.
יהי זכרו של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינתנו, מגשים החלום, ברוך וחקוק בלב האומה לנצח. תודה רבה.
חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, אני מתכבד להזמין אותך לפתוח את היום המיוחד, בבקשה.
<< דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >>
שלום, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית, יש לי כבוד היום לשאת נאום. ביום הרצל אנחנו נוהגים לדבר על חוזה המדינה, על הקונגרס הציוני הראשון, על הספר "מדינת יהודים" ועל המשפט המפורסם "אם תרצו אין זו אגדה". אבל נדמה לי שהסיפור של הרצל, הסיפור האמיתי, הוא הרבה יותר עמוק.
יאיר לפיד כתב פעם: אם נחשוב לרגע על חייו של בנימין זאב הרצל, נגלה עובדה פשוטה: כמעט כל מי שפגש אותו היה משוכנע שהוא טועה. היו שחשבו שהוא תמים, היו שחשבו שהוא מנותק מהמציאות, והיו שאפילו ראו בו אדם שחולם חלומות בלתי אפשריים. הוא דיבר על מדינה יהודית בזמן שרוב היהודים היו מפוזרים ברחבי העולם, ללא כוח פוליטי, ללא צבא, ללא הכרה בין-לאומית, ובכל זאת הוא המשיך. כאן נמצא השיעור הגדול ביותר שהרצל הוריש לנו על מנהיגות. מנהיגות אינה היכולת לומר את מה שכולם רוצים לשמוע, מנהיגות היא היכולת להאמין בדרך גם כאשר אינך יודע בוודאות שתצליח. להחזיק בחזון גדול מספיק כדי לראות את העתיד, גם כאשר ההווה מלא ספקות ומכשולים.
הרצל לא רק חלם, הוא היה אדם מעשי: הוא נפגש עם מנהיגי העולם, ניהל מאבקים מדיניים והקדיש את כל חייו להפיכת רעיון למציאות. הוא הבין שכדי לבנות מדינה לא מספיק לחלום, צריך לעבוד קשה, לשכנע, לחבר בין האנשים וליצור תנועה לאומית שיודעת לפעול. והוא ידע עוד דבר אחד עיקרי – המדינה היהודית לא נועדת להיות עוד מדינה.
בספרו "אלטנוילנד" הוא תיאר חברה מתקדמת, דמוקרטית, ליברלית, חברה שמבוססת על שוויון, על שלטון חוק ועל כבוד האדם. הוא האמין במתינות, דחה קיצוניות מכל סוג והבין שחברה חזקה נבנית מתוך שותפות ולא מתוך פילוג. הרצל ידע שציונות זאת אידיאולוגיה מעשית שלא מסתיימת ביום שבו תקום המדינה; הפוך – היא מתחילה שם. הציונות נבנית ביכולת שלנו להמשיך ולבנות את ישראל כל יום מחדש, לא רק עבור עצמנו אלא גם עבור הדורות הבאים.
הרצל היה מצפה מאיתנו להיות חברה מאוחדת, מכבדת. מכבדת את כל השונות שבה ויודעת לחיות זה לצד זה מתוך כבוד הדדי ותחושת גורל משותף. הוא היה מצפה מאיתנו להשקיע בחינוך, במדע, בחדשנות, בפיתוח הפריפריה, אבל גם לזכור שאין לנו מדינה בלי ביטחון. האחריות לשמור על ביטחונה של ישראל מוטלת על כולנו, והשירות והתרומה למדינה הם חלק בלתי נפרד מהערבות ההדדית שמחזיקה את החברה הישראלית מאז ועד היום.
דווקא בימים של מחלוקות ואתגרים עלינו לשוב אל חזונו של הרצל – חזון תקווה, קדמה ואחדות; חזון של חברה שמחברת בין אנשים ושל הנהגה שמציבה את טובת המדינה מעל הכול. מעל כל שיקול אחר.
רבים מאזרחי מדינת ישראל חשים היום אכזבה וחוסר אמון במנהיגות ומצפים מההנהגה שתבוא מאחדת, אחראית וקשובה, קשובה יותר. הרצל האמין כי מדינה צריכה להיות מונהגת בידי אנשי חזון, ידע ומקצועיות. אריסטוקרטיה של רוח ומומחים, אבל תמיד בתוך מסגרת דמוקרטית, ליברלית ושלטון חוק חזק. גם ברגעים קשים אסור לאבד את התקווה. העתיד של ישראל עדיין בידינו, ובכוחנו לבנות כאן חברה חופשית, ציונית ומאוחדת, כפי שחלם הרצל. יהי זכרו של אב הציונות המדינית ברוך.
<< יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >>
כעת אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יוסף טייב. אחריו – חבר הכנסת עודד פורר. בבקשה.
<< דובר >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, ידידי יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית מר יעקב חגואל, חבריי חברי הכנסת, אנו מציינים היום את יום הרצל, יום שבו מדינת ישראל עוצרת לרגע כדי להתבונן לא רק באדם אחד אלא ברעיון גדול – רעיון של שיבת ציון, שיבת עם ישראל לארצו, של תחיית האומה היהודית לאחר אלפיים שנות גלות ושל בניין של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
זה לא סוד שהשקפת עולמו של הרצל הייתה שונה, אולי אף הפוכה, מעולמם של שומרי תורה ומצוות שהיו אז בגלות. אי-אפשר להתעלם מן הפערים האלו, ואני חושב שהאמת ההיסטורית מחייבת לומר זאת ביושרה.
חשוב להזכיר שבמשך אלפיים שנה יהודים בכל קצוות העולם אמרו שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". יהודים שמרו שבת בגלות, למדו תורה בגלות, קיימו מצוות בגלות, אבל תמיד ביניהם הייתה ירושלים. החזון של שיבת ציון בער בעצמותיהם. בלי התורה ששמרה על עם ישראל כנראה לא היה עם שיחזור לארצו. בלי הכיסופים לציון, הכיסופים להגשמת חזון הנביאים שעברו מדור לדור, גם החזון המדיני הענק לא היה מצליח להכות שורש. לכן ביום הרצל חשוב לומר: מדינת ישראל איננה רק פרויקט מדיני – מדינת ישראל היא בעיקר סיפור רוחני. היא ההמשך של ההיסטוריה היהודית. היא המקום שבו עם ישראל שב לחיות בארצו כעם יהודי עם שפה משלו, עם מסורת משלו, עם לוח שנה משלו, עם שבת משלו, עם לימוד תורה משלו.
כמי שעלה מצרפת אני מרגיש זאת באופן אישי מאוד. צרפת היא מדינה מפוארת, לפחות הייתה, עם ערכים גדולים של חירות ושוויון. אבל יהודי בגלות, גם כשהוא מצליח, גם כשהוא מכובד, יודע תמיד שהוא חי בין שני עולמות. ורק כאן, בארץ ישראל, במדינת היהודים, יהודי יכול לחיות את יהדותו אף במרחב הציבורי. לא רק בבית הכנסת, אלא גם ברחוב, בכנסת, בפרלמנט הישראלי, בלוח השנה הלאומי, בחיים הציבוריים של המדינה.
עולם התורה בארץ ישראל, מאז הקמת מדינת ישראל, פורה ורבה: תלמודי תורה, ישיבות, בתי כנסת, מקוואות, עצירת ההתבוללות. וזו המשמעות הגדולה ביותר של תחיית ישראל.
חברים, יש לעיתים מי שמנסה לצייר את עולם התורה ואת הציבור החרדי כמי שעומד מן הצד מול הסיפור הציוני ותחיית הלאומי. זו טעות. עולם התורה הוא לא אורח במדינת ישראל, הוא אחד היסודות שבזכותם העם היהודי שרד בכלל, עד שהגיעה שעת התחייה. הישיבות ולומדי התורה הם חלק מהזהות הלאומית שלנו והסיבה העיקרית לשגשוגה של המדינה. במשך דורות, כשלא היה צבא ולא הייתה ריבונות, התורה הייתה המבצר של העם היהודי. והיום במדינת ישראל יש לנו הזכות הגדולה ביותר לחבר בין בניין הארץ לבין בניין הרוח. החשיבות של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל כחוט משולש אחד.
חברים, לא מדינה יהודית בלי חירות ולא מדינה יהודית בלי יהדות. לא רק עוצמה צבאית וכלכלה חזקה, אלא חובתנו היא גם להרבות בזהות, במסורת ובשורשים. העם היהודי הוכיח לאורך הדורות שלא די רק ברצון, צריך גם אמונה, צריך מסורת, צריך זיכרון יהודי שעובר מאב לבן ומדור לדור. ביום הזה, מתוך כבוד להיסטוריה ומתוך האחריות לעתיד, עלינו לזכור: האתגר הגדול של מדינת ישראל אינו רק לשמור על קיומנו באופן הגשמי, אלא גם לשמור על ייעודנו, הייעוד הרוחני של מסורת ישראל. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, אדוני. תודה לך. דברים חשובים. ברוכים הבאים, הגמלאים מנתניה. נכון? זה אתם? ברוכים הבאים לכנסת ישראל. אנחנו מציינים היום את יום זאב בנימין הרצל. כמו שאתם רואים, הכנסת מלאה. כולם הגיעו.
אני מזמין בכבוד את עודד פורר, בבקשה. חבר הכנסת טייב, הרצל התייחס בכבוד מאוד לדת היהודית. הוא ראה בה חלק מהלאום היהודי. הוא רק אמר שהמדינה לא צריכה להיות תיאוקרטית. חומר למחשבה. בבקשה, כבודו, חמש דקות.
<< דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >>
היושב-ראש, חבר הכנסת מאיר כהן, מה שנקרא, פתח לי את נאומי, כי באמת - - -
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
אני מבקש סליחה.
<< דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >>
לא, להפך. תראו, אתה יושב פה בבניין הזה, ובאים לבקר החבר'ה – אני לא יודע אם כולם מנתניה, אבל באים מנתניה ובאים מרחובות ובאים מהצפון ומהדרום, ומבקרים כאן כאילו זה טבעי. הם באים לכנסת ישראל לראות את המחוקקים עוסקים גם בעניינים שבשגרה, ולא תמיד הכול סוער כאן, והכול פתאום נהיה רגיל כזה. אבל תנסו לדמיין, 1896, מה זה להיות יהודי בכל מקום בעולם: בהונגריה או במרוקו או באנגליה, בכל מקום שהוא, או בצרפת – אירוע לא פשוט. אתה כעלה נידף ברוח, תלוי בשלטונות, לא אדם חופשי, אין לך שום עוגן.
בזמן הזה כבר הייתה תנועה ציונית – המשפחה שלי עלתה לארץ ישראל ב-1890 לרחובות, תנועת חיבת ציון עוד התחילה לפני הדברים האלה – אבל הראשון שלקח את הרעיון הציוני, את הרעיון של שיבת ציון, והפך אותו לתוכנית עבודה של ממש הוא הרצל. הרצל כתב את הספר "מדינת היהודים", ואני חושב ששווה לכל מי שגם עוסק בפוליטיקה לחזור קצת למה שהוא כתב שם. הוא פשוט כתב תוכנית עבודה, אחד לאחד, מה צריך לעשות כדי להקים מדינה ומה צריך לעשות כדי לקיים אותה. בפרק הרביעי שלו הוא דן בדרכי פעולתה של המדינה, של אותה אגודת יהודים, והוא אומר: נקים אגודת יהודים – והוא מסביר גם איך היא תתנהל, מה תהיה החוקה שלה, מה יהיה האופי שלה, איך היא תתנהל בענייני דת ומדינה.
וכותב הרצל על שלטון הדת – הוא כותב ככה, אני אקריא פסקה קצרה – חבר הכנסת פינדרוס, כדאי שתשמע: "האם יהיה לנו באחרונה גם שלטון הדת? לא. האמונה היא הקשר המאחדנו, אך המדע עושה אותנו לאנשים חופשיים. כל נדנוד מחשבה של כוהנינו לייסד שלטון דת – נפר בראשיתו. אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות". עכשיו, הוא לא מתייחס רק לכוהני הדת. הוא אומר: "כשם שנחזיק את חיל צבאנו בבית הקסרקטין" – קסרקטין זה מחנה קבע צבאי – "לצבא ולכהונה ניתן כבוד גדול, כיאות לתפקידם הנכבד, אבל לא להם לחוות דעה בענייני המדינה, אשר מידה ניתן להם בכל הכבוד, כי התערבותם תהיה לנו למכשול מבית ומחוץ".
<< קריאה >> יצחק פינדרוס (יהדות התורה): << קריאה >>
את מי אתה מצטט?
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
פינדרוס, אתה יכול להישאר לשמוע.
<< קריאה >> יצחק פינדרוס (יהדות התורה): << קריאה >>
- - -
<< דובר_המשך >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >>
אלה הדברים שכותב הרצל ב-1896 על הוויכוח שכשיקימו את המדינה איך נתנהל. עכשיו, האם ינהלו אותנו כוהני הדת, או שבסוף תהיה כאן מדינה שיהיה בה כבוד לדת, יהיה בה את המקום של הדת, איש כאמונתו, איש כאמונתו? אבל ענייני המדינה יתנהלו כפי שצריכים להתנהל ענייני מדינה, וגם לא ניתן לאנשי הצבא להתערב בענייני המדינה. שיתעסקו הצבא בצבא והדת בדת, והאזרחים הם אלו שינהלו את המדינה. בסוף הוא מפרט את כל התהליך, אבל הוא כן אומר ליהודים שיושבים בגולה – הוא אומר להם: "הינה כי כן, אחיי בני ישראל, לא אגדה היא, לא תרמית עיניים. ביד כל איש מכם להוכיח כי כן הוא, יען כל איש מכם נושא עימו מעט מארץ הבחירה, האחד בשכלו, השני בכוח זרועו, והשלישי ברכוש אשר עשה". לכל אחד יש חלק בבניין הארץ הזאת, לכל אחד יש חלק בארץ הזאת – "ועל כן נאמין כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחייה. ואני חוזר על דבריי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם".
אנחנו נמצאים כאן 134 שנה אחרי שכתב הרצל את הספר הזה, כשהוא כתב אותו בימים שאף אחד לא יכול היה באמת לדמיין את הבניין הזה. ואנחנו גם עוסקים כאן בענייני דיומא, מעבר לוויכוחים הרי הגורל. אז הייתי שמח אם יותר חברי כנסת לא רק יגיעו לציין את יום הרצל, אלא גם קצת יקראו במה שהוא כתב אז וילמדו מזה להיום.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה. בבקשה, כבודו, חמש דקות.
<< דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני 122 שנה, בכ"ח באייר תרס"ד, עלה מרן הרב קוק זצ"ל ארצה והחל לכהן כרב של יפו והמושבות. הימים ימי התחלת מה שמכונה עלייה שנייה, עליית החלוצים, ויפו הייתה מרכז היישוב החדש. לאחר פחות מחודשיים, בכ' בתמוז, נפטר במפתיע חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, ולבקשת נכבדי יפו הרב קוק התבקש להספידו באירוע שנערך בכ"ד בתמוז, יום קבורתו של הרצל. בהספד הרחיב הרב קוק על ערך הציונות ותוכן ההשגחה האלוקית, ביחס לבניין האומה והארץ, החומרי והרוחני. באומה, לדבריו, כמו באדם הפרטי, ישנם כוחות שאחראים לקדם את בניין הגוף ולשכללו, וישנם כוחות שאחראים על החזקת כוח הנשמה ושכלולה. הכוח של קיום בניין הגוף הלאומי בא לידי ביטוי אצל יוסף הצדיק, שמציל את משפחת יעקב אבינו מהרעב ודואג לקיומם ולבניינם החומרי; הכוח של הופעת הכוחות הרוחניים בא לידי ביטוי ביהודה, שאותו שולח אביב לפניו אל מצרים כדי להכין שם את התשתית הרוחנית לשמירת המשפחה בגלותה, שהופכת לאומה עם יציאתה ממצרים.
במצב התקין והשלם, אין אצל האדם הפרטי ואצל האומה סתירה ומלחמה בין כוחות בניין הגוף לבין כוחות הופעת הנשמה, וכל אחד מהם ממלא את ייעודו בהרמוניה עם השני. אבל במציאות המסובכת, לאחר מות שלמה המלך התחלקה הממלכה לשתיים, לעץ יוסף ולעץ יהודה, ממלכת יהודה וממלכת ישראל. כאשר האומה חוזרת לעצמה ומתחיה מחדש לאחר שנות הגלות הארוכות, שהיו כמו קבר עבורה, הכוחות הללו שבים להופיע ביתר שאת. בדברי חז"ל כונו שני הכוחות הללו בתור שני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אולי אפשר לומר כדברי המשפט המפורסם, שתפקיד משיח בן יוסף הוא להוציא את היהודים מהגלות, ותפקיד משיח בן דוד הוא להוציא את הגלות מהיהודים.
הרצל, כפי שהסברתי כאן לפני שלוש שנים, לא היה יהודי ממשפחה מתבוללת, רחוק מיהדות, שהתעורר לעסוק בעניין העם היהודי בעקבות פרשת דרייפוס. סבו היה קשור לרב יהודה אלקלעי זצ"ל, שנחשב לאחד ממבשרי הציונות; אביו ואימו היו שומרי מסורת, והוא מחובר בנימי נפשו אל יהדותו, גם אם לא שמר קלה כבחמורה.
לדבריו בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון, הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים. אגב, הגאון הרב שלמה הכהן מווילנה, מגדולי אותו דור, יצא לקראת הרצל עם ספר תורה בידו, כנהוג כשמקבלים פני מלך.
שליחותו הלאומית של הרצל הייתה לקומם מחדש את הגוף הלאומי, ליצור מסגרת לעם היהודי שבה הוא יוכל לחדש את חייו כמקדם. מרן הרב קוק זצ"ל פעל בכל כוחו ללא הפסק, בכתיבה ובעשייה, כדי להביא לתפיסת המקום הנכון של שני הכוחות היסודיים של האומה הללו. מצד אחד, הוא ביקש להאיר את עיניהם של אנשי המעשה הבונים את בניין האומה החומרי בהתיישבות, בחקלאות, בביטחון ובעוד שלל תחומים, ולהראות להם כיצד אין שום סתירה בין מגמותיהם ומעשיהם לבין ערכי הנצח של עם ישראל וחיים על פי תורת ישראל. ומצד שני, הוא ביקש להאיר את עיניהם של אלו שעסוקים בבניין הקודש והרוח, ולהראות להם מהו הכוח שמניע את התחייה ובניין האומה, שהוא בעצם כוחה של הנשמה הישראלית שקמה לתחייה, גם אם בהופעה המעשית ישנן התנכרויות מכאיבות לאותה נשמה עצמה.
מאז עברנו הרבה. הגוף הלאומי התקדם משמעותית בבניינו, ועם ישראל הולך ושב גם אל מורשתו, זהותו היהודית ובעצם אל נשמתו. ייקח כמה שייקח. אנחנו מובטחים שבסופו של דבר תתקיים בנו ובמדינת ישראל נבואת יחזקאל על עץ יוסף ועץ יהודה, ואני מצטט: "כה אמר השם אלוקים, הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אֹתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אֹתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך, ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד - - - וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוקים. ועבדי דוד מלך עליהם, ורועה אחד יהיה לכלם ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו ועשו אותם". תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת עמית הלוי. אני פוגש אותך יותר מדי. היום בבוקר בתקשורת, וכאן. זה מעניין. בבקשה, חמש דקות לרשותך.
<< דובר >> עמית הלוי (הליכוד): << דובר >>
אדוני היושב בראש ידידי מאיר כהן, מכובדי יושב-ראש ההסתדרות הציונית יעקב חגואל, חברותיי וחבריי לכנסת, אזרחי ישראל, אני מתרגש כל פעם מחדש על הזכות לנאום כאן ביום שמציין את יום ההולדת של האיש הגדול הזה, בנימין זאב הרצל. כמו שהוא אמר, ואצטט אותו, ברשותכם: "אני חייב לחזור תמיד אל אותן מילים עצמן. אף על פי כן אינני מתעייף, מפני שהציונות", הוא אמר, "נותנת לנו חמימות חדשה. היא משהו שאני אוהב יותר מכל דבר אחר בחיים. כן, אף על פי שאנחנו מוכרחים לבוא אליכם", אומר הרצל, "כל פעם במילים הישנות, הן תופסות אותנו תמיד ברעננות. אני שמח להיות בין אלה שהם איתי במערכה, נושאי דגלה של האומה היהודית".
כמה נפלאות המילים הללו, הדברים האלו של הרצל. כי האיש הזה סבל. ממה לא סבל האיש הזה, ממה לא סבל האיש הזה? מההתקפות מבית ומחוץ. ראו אותו כהוזה, כמשוגע, לעגו לו, לא הבינו אותו, גם העוזרים הקרובים אליו, כפי שהוא מציין ביומנו. הוא שילם מחירים אישיים ומשפחתיים נוראיים, מצמררים. כל הדברים האלו, שאמורים לגרום לאדם רגיל להיות מותש, להתעייף, לפרוש – והרצל, כמו שציטטתי, לא רק שלא פורש, לא רק שהוא שומר על הרעננות, הוא מקבל את החמימות והרעננות מהרעיון, הרעיון הציוני. השייכות לדגל, דגלה של האומה, זה נותן לו חמימות, זה נותן לו רעננות. כמה נפלא הדבר הזה, אדם ששואב כוח מהרעיון. המציאות מתישה, המציאות קשה, אבל הוא שואב כוח מהרעיון. והוא בא עם אותן מילים, כאדם האומר: אחזור על הישנות, אומר שוב ושוב. ואנחנו כאן הרבה בהשראתו ובזכותו.
אז אני מציע, בהשראת החמימות הזאת, הדברים האלו של הרצל, שגם אנחנו נחזור ונשיב להעמיד את הרעיון הציוני במרכז סדר-היום הציבורי שלנו בכלל ושל הבית הזה בפרט. ואני אומר את זה בימים הגורליים הללו, שבהם החיילים הגיבורים שלנו נלחמים גם בשעות האלו על הרעיון הציוני, נלחמים על הצדק של התנועה הלאומית שלנו, שאין צודקת ממנה בזמן החדש, התנועה הלאומית הכי צודקת בזמן החדש. "שום אדם", אמר הרצל, "איננו חזק או עשיר דיו כדי שיוכל להעתיק עם ממקום מושב אחד למשנהו. רק רעיון יוכל לחולל זאת. לרעיון המדינה", המדינה היהודית, "יש אכן כוח כזה". לאורך כל חשכת ההיסטוריה לא חדלו היהודים מלחלום את חלום המלכות – לשנה הבאה בירושלים. זהו המוטו העתיק שלנו. "כעת", כתב הרצל, "שומה עלינו להראות כי מחלום זה עשוי לצמוח רעיון בהיר כאור היום".
כך כתב ב"מדינת היהודים", כך אכן קרה. אבל על הרעיון הבהיר הזה כאור היום מצילים היום – מלשון צל – לצערנו, עננים כבדים, ואני מתכוון למגמות העולמיות של השמאל העולמי, ולצערי, יש להם דוברים ונציגים גם כאן אצלנו, שמפרקים – אני אומר את הדברים כהווייתם, הם דברים קשים, אבל לכבודו של הרצל ושל החזון שלו אני אומר אותם – נציגים שמפרקים בשיטתיות את הרעיון קודם כול. הוא שאב חמימות מהרעיון – קודם כול מפרקים את רעיון המדינה היהודית, מחללים את הרעיון הציוני, ו"מחללים", כלומר הופכים אותו לחלול, לריק, מרוקנים אותו מתוכנו.
המלחמה הזאת, שאנחנו בה שלוש שנים, חשפה את החולייים של המגמות הללו, מה המגמות הפוסט-ציוניות הללו יוצרות במערכות המדינה. אנחנו הגענו כחברה וכמדינה לתהומות 7 באוקטובר, קודם כול – לא בגלל הש"ג שלא שמע או איזושהי הטעיה – קודם כול בגלל פירוק הזהות הציונית כמסד של המדינה שלנו; בגלל גורמים שניסו ועדיין מנסים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, כאילו מדובר ביריעה גדולה נטולת זהות, שנותנת שירותים אזרחיים. הציונות הפכה לנוסטלגיה, לעניין לטקסים, לרטוריקה. אבל התפיסה האזרחית-אוניברסליסטית – ואני אומר את זה כמי שעבד בממשלה – הפכה לבסיס של המדיניות, המדיניות הממשלתית, הכלכלית, הביטחונית, החברתית.
אחרי פירוק המושגים, ששורשו באקדמיה שלנו ובאקדמיה העולמית, הגיע פירוק הנורמות והכללים. אדמות הלאום הופקרו מבלי לשמור על החשיבות שלהן. ריבונות העם, כעניין של נורמה – הזכיר פה חבר הכנסת פורר את הציטוט שלא אנשי צבא ולא אנשי הדת ינהלו; העם הוא הריבון – אנחנו כבר מזמן לא שם. עשרה אנשים מחליטים לעם, או אישה אחת. גם פקידים, אגב, ואנשי צבא, שמרשים לעצמם להתנהל כאילו לא העם הוא הריבון. השפה העברית כנורמה – בג"ץ השלטים – כבר לא שפת המדינה היחידה. גם זה נגרס במגרסה האזרחית.
ואחרי פירוק המושגים – עוד משפט אחד, ברשותך – ואחרי פירוק הנורמות, הגיע פירוק המערכות עצמן, הדה-קונסטרוקציה למערכות. אמרו לנו – היינו שם, מאיר: לא צריך צבא, צריך צבא קטן, כיוון שאין אויב; יש כמה פרטים, יש טרוריסטים, אין זהות לאומית – לא כאן, גם לא שם. לא צריך גבולות, כמו ששר לנון, זה רק עניין של מכס, אפשר להכניס במסגרת חוקים כאלו ואחרים והחלטות כאלה ואחרות אלפי טרוריסטים, כאילו במסגרת הומניסטית. ככה אנחנו צעדנו צעד אחר צעד לתהום של 7 באוקטובר.
מאז אנחנו משקמים, בונים, מחזירים את הציונות למרכז סדר-היום. זה קשה, זה קרב ומאבק על כל סעיף. אנחנו עושים את זה בביטחון, בהתיישבות, בעלייה. זה קרב. אנחנו עוברים מבלימה למתקפה, ליוזמה. אנחנו עושים את זה. וביום הזה של הרצל אני רוצה לאחל לכולנו שנמשיך במגמה הזאת, להחזיר את הציונות, להחזיר את הציונות ההרצליאנית למרכז סדר-היום שלנו. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, אדוני. אני לא מסכים עם הרבה דברים, אבל מפאת כבודו של יום, אני אמשיך להגיד לך "אדוני". פינדרוס, בבקשה, כבודו. פינדרוס מחייך – משמע? מוועדת החינוך, שהיינו. כן, כבודו, חמש דקות.
<< דובר >> יצחק פינדרוס (יהדות התורה): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אם לא הסכמת עם הדובר הקודם, אני מתאר לעצמי שיש סיכוי שתסכים פחות איתי, אבל אני חייב לספר אנקדוטה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
יש הבדל בין לא להסכים לבין להילחם על הזכות להגיד.
<< דובר_המשך >> יצחק פינדרוס (יהדות התורה): << דובר_המשך >>
כן, זה בסדר.
פנה אליי יהודי לפני כשנה וחצי, שנתיים, ואומר לי: תקשיב, יש בהר הרצל קיר לנרצחי הטרור, והקיר מתחיל מ-1860 עד 1870, כל עשור, מחולק הקיר. יש שם יהודי, נרצח הטרור הראשון שמוגדר, הרב יואל משה סלומון. הוא נהרג ב-1851. פניתי לביטוח לאומי, אמרתי: איך אתם כותבים בקיר של 1860, הוא ב-1851?
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
ברובע היהודי.
<< דובר_המשך >> יצחק פינדרוס (יהדות התורה): << דובר_המשך >>
בהר הרצל. ביטוח לאומי אחראי על זה, על נפגעי טרור. התשובה שקיבלתי במייל לכנסת היא: 1851 זה תשע שנים לפני לידתו של הרצל, ולכן מבחינתנו אין לפני כן קיר. יש קיר מ-1860. בתפיסה שלי זה חזות כל הנושא.
100 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון באו לפה תלמידי הבעל שם טוב. תלמידי הגר"א – 90 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון. תנועת חובבי ציון – בדיוק דיברתי על זה עם חבר הכנסת פורר, שסבו היה בין המייסדים – נוסדה על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות חרדים, יחד עם יהודים משכילים, מתנועת ההשכלה, והיה ויכוח מאוד גדול בציבור החרדי, מאוד מאוד גדול על זה. שם התחיל הוויכוח הראשון. זה התחיל לפני 20 שנה, לפני הקונגרס הציוני העולמי. התחיל הוויכוח אם לשתף פעולה או לא לשתף פעולה. ואתם יודעים מה, זה היה הוויכוח, והוויכוח הזה מלווה אותנו עד היום.
וכיום קרה משהו שלא היה. לא היה, לא ב-1806 כשהגיעו, כי אז היה ויכוח, היה נראה לאנשים שאנשים פנאטיים, הם לא מבינים את האירוע. אני חושב שארבע השנים האחרונות, לא רק השנתיים וחצי האחרונות – ארבע השנים האחרונות, שלוש וחצי השנים האחרונות, הראו לנו באמת מה הוויכוח. ואני אתן דוגמה כדי שנבין. אחד הטיעונים המרכזיים פה הם שמדינת ישראל – שערכי מגילת העצמאות זה מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל ראה זה פלא, התנהל ויכוח כמעט שנה לפני הקמת המדינה; לפני מגילת העצמאות התנהל ויכוח הרבה זמן, אני לא יודע כמה זמן, אם להכניס למגילת העצמאות "דמוקרטית" או לא, והוחלט שלא. הוחלט שייכנס "מדינה יהודית" ולא "דמוקרטית". לא תיכנס המילה. זאת אומרת, הסירו אותה. יש בטיוטה, הסירו אותה.
פה עומדים כולם, דובר אחר דובר, פקיד אחר פקיד, כמו שאמר חבר הכנסת עמית הלוי, אינסטנציה כזאת ואינסטנציה אחרת, ומדברת כל הזמן בדיוקים מה המשמעות של מדינה דמוקרטית – שהיא לא כתובה במגילת העצמאות, היא פשוט לא כתובה שם, מה לעשות. ולא רק שהיא לא כתובה בטעות, הוציאו אותה, כי הבינו שלנושא הזה יש משמעות, אבל על מדינה יהודית אף אחד עוד לא בא ואמר: מה זה.
אני שואל פה באמת ח"כים שלא מסכימים איתי: תסבירו לי בהגדרה שלכם, לא שלי – אני יודע מה היהדות אצלי; אנחנו בדיוק בימים של אחרי חג השבועות, היה מעמד הר סיני. אני יודע בדיוק מה זה יהדות – ירדה בהר סיני יהדות מאוד מאוד מדויקת, מסודרת, מוגדרת. יכולים להיות שינויים במנהגים, יכולים להיות ויכוחים בין פסקי הלכה, אבל מהי היהדות – מאוד מאוד מוגדר שם, מאוד ברור, נהיר.
יש כאלה שלא מסכימים איתי פה, בבניין הזה, לצערי, לא מסכימים. אני מבין את זה, אבל תגידו לי אתם, לשיטתכם, מה זה. אומרים לי: תשמע, להיות אנושי. להיות צרפתי זה לא להיות אנושי? להיות אמריקאי זה לא להיות אנושי? לשמור על זכויות הפרט זה אנטיתזה לאיטלקי, אנטיתזה לאנגלי? תסבירו לי מה זה. כשאתם אומרים הגדרה של משהו שזה הדבר היחיד שכתוב, תגידו לי, לפחות לשיטתכם. וזה שורש הדבר. ומשם נובע הוויכוח הזה, שאתם מתעלמים מאנשים שמסרו נפש, כן, מסרו נפש; שבאו לפה לצפת, לטבריה, לירושלים, בנו שכונות. ורבי יואל משה סולומון, שהזכרתי אותו קודם, שבנה את השכונות מחוץ לחומות, ובנה את פתח תקווה; ובנו עוד דברים, מסרו נפש, ייבשו ביצות, עשו הכול, אבל באו ועל זה התווכחו איתם.
ולכן, כשאתם פונים אלינו ואומרים לנו: אנחנו לא ציונים – בואו נדע על מה הדיון. אנחנו מסרנו נפש ונמסור נפש לבוא לארץ ישראל, במשך אלפי שנים, ועשינו גם את זה בצורה מעשית, כמו שאמרתי. תלמידי החתם סופר, הגר"א והבעל שם טוב באו לפה במסירות נפש, אבל קודם כול לעצמכם, ואחר כך לנו, תגדירו לנו כשאתם אומרים מדינה יהודית, מה המשמעות שלה. תודה רבה, אדוני.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, אדוני. אני מזמין את השרה גילה גמליאל להשיב ולסכם בשם הממשלה. פינדרוס, אנחנו נפתח אחרי זה את עשרת הדיברות, ותראה לי איפה כתוב לא להתגייס.
<< קריאה >> יצחק פינדרוס (יהדות התורה): << קריאה >>
איפה שכתוב שבית המשפט העליון הוא המכריע - - - באותו מקום זה כתוב. איפה שכתוב שבית המשפט העליון צריך להחליט.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
טוב.
בבקשה, גברתי.
<< דובר >> שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל: << דובר >>
אדוני היושב-ראש, מזכירות הכנסת, חברי כנסת - -
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
בכל מקרה, יפה דיברת. באמת.
סליחה, גברתי.
<< דובר_המשך >> שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל: << דובר_המשך >>
- - יושב-ראש ההסתדרות הציונית יעקב חגואל, יש לי תמונה אהובה, כנראה אהובה על כל מי שציונות זורמת בעורקיו: הרצל נשען על מעקה במלון שלושת המלכים בבאזל, זקן שחור, מעיל כהה, ומבט שמסתכל לעבר נהר הריין, אבל בעצם רואה משהו אחר לגמרי, רואה את ירושלים. זאת אחת התמונות הכי אייקוניות בהיסטוריה היהודית. ולפעמים אני שואלת את עצמי: מה הוא חשב באותו רגע?
אדם בן 37, עיתונאי, וינאי, מחזאי, שכותב ביומנו אחרי הקונגרס: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". הוא עוד כותב "אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכול צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, ודאי בעוד 50 שנה יסכימו הכול". והוא קלע כמעט לחלוטין. 51 שנים אחרי באזל, בה' באייר התש"ח, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה מתחת לתמונתו של הרצל. כשאנו מתכנסים כאן בלב הדמוקרטיה הישראלית, במשכן הכנסת, שמייצג את הריבונות המחודשת של עמנו, אנחנו מצדיעים לאיש שסלל את הדרך לכל זה, בנימין זאב הרצל.
הרצל הבין לפני כולם שהבעיה היהודית איננה בעיה מקומית שניתן לפתור על ידי השתלבות או הגירה זמנית. הוא הבין שזוהי שאלה לאומית, שפתרונה היחיד הוא מדיני: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ אבותיו, ובהסכמת מעצמות העולם. הוא לא היה רק פילוסוף של הציונות, הוא היה המנהיג הפוליטי הראשון שלה. וכשהוא הקים את הקונגרס הציוני בבאזל, הוא הקים למעשה את הפרלמנט הראשון של העם היהודי.
הרצל נולד בבודפשט למשפחה מתבוללת. הוא היה אמור להיות עורך דין מצליח באירופה הליברלית. ואז בפריז, בכיכר בית הספר הצבאי, הוא שמע את ההמון צועק "מוות ליהודים" כשהורידו את הדרגות מאלפרד דרייפוס, ובאותו רגע הוא הבין משהו שכולנו היום יודעים – שאין עתיד ליהודים בגולה, שההיטמעות לא תציל אותנו, שהאנטישמיות תרדוף אותנו לכל מקום שאליו נברח, אלא אם כן יהיה לנו מקום משלנו, מדינה שלנו; שאסור לעם היהודי להיות תלוי בחסדיהם של אחרים, הגורל חייב להיות בידינו, ולבצר את ביטחונה של ישראל מול כל איום.
החלום שלו על תל אביב מודרנית, על חיפה כעיר נמל בין-לאומית, על רכבות שחוצות את העמק, על אוניברסיטה על הר הצופים – בספרו "אלטנוילנד" הוא תיאר חברה מתקדמת, שמשלבת טכנולוגיה, מדע, צדק חברתי וסובלנות. הוא ראה בעיני רוחו מדינה שהיא אור לגויים. היום, כשרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה, כשישראל ניצבת בחזית החדשנות העולמית וכשהכלכלה שלנו איתנה ומשגשגת, אנו מגשימים את החזון הזה יום-יום.
הרצל ראה מדינה שבה מדברים עברית; מדינה שיש בה אופרה, תיאטרון, בתי חולים, שדות תעופה; מדינה שמשלבת את היסודות המודרניים שלה עם השמרניים ביותר. הוא ראה את ישראל של שנת 2026 הרבה לפני שמישהו יכול היה לדמיין אותה. וזה לא היה רק חלום על קרקע ריקה. הציונות, הוא כתב, היא קודם כול שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים. הבית מתחיל בזהות.
אנו עומדים כאן, כבוד היושב-ראש, במשכן הזה, בימים אלו, עם כאב גדול. ונדמה לי שאנחנו חוזרים אל הרצל לא אל פיסת היסטוריה אלא כאל מצפן. כי הרצל לימד אותנו שלוש אמיתות שצריך לומר אותן שוב ושוב היום מעל הבמה הזו: האחת, שיהודים חייבים מדינה, משהו שעליו החיים נשענים. הוא ידע את זה 40 שנה לפני אושוויץ, ואנחנו יודעים את זה 40 שנה אחרי אנטבה ואחרי 7 באוקטובר; השנייה, שמדינה לא מקבלים, מדינה בונים. הרצל לא חיכה לאף אחד. הוא יצא מווינה לבזל ולמקומות נוספים, הגיע לירושלים ובנה. הוא הקים את ההסתדרות הציונית. יעקב חגואל, איזו זכות גדולה יש לך לעמוד בראשה. הוא הקים את הקרן הקיימת, הוא יצר את התשתית שעליה קמה המדינה שלנו; והשלישית, שירושלים, בירתנו הנצחית, היא הציר. כי בלי ירושלים העם שלנו הוא אינו מה שהוא, כי כאן נמצא לב המדינה.
129 שנים אחרי בזל, 78 שנים אחרי הקמת המדינה, אנו עומדים כאן בבית שהוא חלם עליו, מדברים בשפה העברית על אותם אתגרים בדיוק: זהות, ביטחון, אחדות, ירושלים. גם עכשיו, בזמנים לא פשוטים, הוא היה אומר לנו שאם נרצה, זו לא אגדה, וזה כל הסיפור. ואם הוא, ביגון של 1896, בלי כלום, ראה את הבית, חובתנו היום בבית הזה, עם כל מה שיש לנו, היא לשמור על הבית מול האתגרים הכבירים שעומדים לפתחנו. המחלוקות בינינו הן עדות לחברה חופשית ותוססת, בדיוק כפי שהיה בקונגרסים הציוניים, אך מול אויבינו אנו יודעים להתאחד ולהגן על הבית. מכאן, מעל בימת כנסת ישראל, אנו אומרים לחוזה המדינה שלנו בנימין זאב הרצל: שמרנו על הגחלת, הקמנו את המדינה, ואנו נמשיך להבטיח את נצח ישראל ואת שגשוגה לדורות הבאים. יהי זכרו ברוך.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, גברתי. תודה, גברתי השרה. תודה רבה על הדברים. אנחנו נעבור לנושא הבא על סדר-היום – תודה רבה, היושב-ראש חגואל. אני מודה לך שבאת. היו ימים שיום כזה צוין עם ראש הממשלה ועם ראש האופוזיציה וכו', וצר לי שזה הולך ומצטמצם. תודה רבה על הנוכחות שלך. שלום, אדוני.
<< נושא >> יום לציון אירועי הפרהוד << נושא >>
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום: יום לציון אירועי הפרהוד. אני מזמין את חבר הכנסת יוסף טייב לפתוח את היום המיוחד הזה, אדוני. חברת הכנסת סון הר מלך אחריו.
<< דובר >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, אנו מציינים כאן היום בכנסת ישראל את יום הפרהוד. זהו אחד הפרקים הכואבים והמטלטלים בתולדות יהדות ארצות ערב, פרק שנחרט בזיכרון עמנו בדם. בחג השבועות התש"א, ב-1 וב-2 ביוני 1941, התחוללו בבגדד פרעות אכזריות נגד יהודי עיראק. במשך יומיים הפכה עיר הבירה, שבה חיו יהודים במשך מאות שנים, לזירת טבח ושנאה. גברים, נשים, קשישים וילדים נרצחו רק משום שהיו יהודים. כ-180 יהודים נטבחו בבתיהם, ברחובות ובבתי כנסת, ולמעלה מ-2,000 איש נפצעו. עשרות אלפי בתים ועסקים נבזזו והושחתו. קהילה מפוארת, מלאה מסורת ואמונה, חוותה טבח שנחקק לעד.
הפרהוד לא היה התפרצות ספונטנית. הוא היה תוצאה של הסתה ארסית, של אנטישמיות שחלחלה לרחובות. התעמולה הנאצית, השנאה ליהודים, ההסתה במסגדים, ברחובות – כל אלו הובילו לאסון הנורא. יהודים שנגררו ברחובות בגדד הוכו ונרצחו לעיני שכניהם. ילדים מפוחדים, בתי כנסת מוצתים ועוד פרעות רבות. אלו הם הסיפורים של הורינו והזיכרונות שנשאו איתם יהודי עיראק שהגיעו לארץ ישראל. כאב שלא תמיד סופר, במשך שנים לא קיבל את מקומו הראוי בסיפור הלאומי, אך אנחנו מחויבים לזכור.
כיו"ר ועדת החינוך לשעבר הייתה לי הזכות לקחת חלק בקידום ובאישור הצעת החוק החשובה הזו לציון אירועי הפרוד. זהו תיקון היסטורי מהמעלה הראשונה, לא רק עבור יוצאי עיראק, אלא עבור החברה הישראלית כולה. חובתנו היא להבטיח שסיפורם של נרצחי הפרהוד, גבורת הניצולים ומורשתם המפוארת של יהודי עיראק לא יישכחו לעולם ויסופרו לדורות הבאים. אירועי הפרהוד מזכירים לנו את האמת הקשה: האנטישמיות אינה בהכרח מתחילה ברצח, היא מתחילה במילים, בהסתה, בשקרים בלתי נסלחים. ראינו זאת אז, ואנו רואים זאת גם היום.
גם היום יש מי שמבקשים לערער את זכותו של העם היהודי לחיות בביטחון במדינתו. גם היום נשמעות קריאות להשמדת ישראל והעם היהודי והזכות להיות בארצו. לכן הזיכרון איננו רק מבט לעבר, אלא בעיקר, אדוני היושב-ראש, קריאות אזהרה לעתיד. בעולם שבו המדינות מרכינות ראש בפני האנטישמיות המתפרצת, אני קורא לאחינו שבתפוצות: הגיע הזמן לשוב הביתה. תעלו לארץ ישראל, הבית של כל יהודי.
חבריי חברי הכנסת, לצד הכאב עלינו גם לספר את סיפור התקומה. יהדות עיראק המפוארת, למרות האסון והרדיפות, לא נשברה. העולים מעיראק הגיעו למדינת ישראל, באו לכאן והביאו לכאן חיים חדשים. הם תרמו בתרבות, בתורה, בכלכלה, בביטחון, בחינוך, בחיזוק החברה הישראלית כולה. הם הביאו איתם מורשת אדירה של רוח, פיוט, לימוד, אחדות, מסורת ואהבת ישראל – וגם אוכל טוב, אדוני היושב-ראש. קהילה מפוארת, שהייתה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית במשך אלפי שנים, ממשיכה לחיות כאן במדינת ישראל.
היום, כשאנו מציינים את יום הפרהוד כאן בכנסת ישראל, אנו אומרים בקול ברור: לא נשכח את הנרצחים, לא נשכח את הניצולים, לא נאפשר למחוק את סיפורם של יהודי ארצות ערב. זהו תפקידנו כחברי כנסת, כנציגי ציבור. זהו תפקידנו ותפקידה של המדינה היהודית. זוהי חובתנו לדורות הבאים, כי עם שאינו יודע את עברו, עתידו לוט בערפל. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת לימור סון הר מלך, בבקשה, גברתי.
<< דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני מבקשת להודות מעומק הלב לחברי חבר הכנסת אופיר כץ על הובלת החוק שקובע יום מיוחד לציון פרעות הפרהוד. החוק החשוב הזה מעניק מקום של כבוד לזיכרון של יהדות עיראק בתוך הסיפור הלאומי של מדינת ישראל, ומבטא מחויבות עמוקה למורשת של קהילה מפוארת, עתיקת יומין, קהילה שנשאה על כתפיה דורות של תורה, מסורת ותרבות יהודית עשירה. אופיר התעקש שהזיכרון הזה יקבל מקום רשמי וממלכתי. הוא הבין שהחובה שלנו היא לספר את סיפורם של יהודי עיראק, להעביר אותו לדור הצעיר ולשמור עליו כחלק בלתי נפרד מהזיכרון היהודי הישראלי והציוני.
אני מבקשת להודות גם לחברתי השרה מאי גולן על הכנס המרגש שערכה השבוע לציון 85 שנה לטבח הפרהוד. לכנס הזה הגעתי יחד עם סבתי האהובה שולמית סלימה עיני, ניצולת הפרהוד. זו הייתה עבורי, ואף עבורה, סגירת מעגל מרגשת עד מאוד.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
היא הייתה בפרהוד כילדה?
<< דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >>
היא הייתה ילדה. היא ניצולת הפרהוד. לשבת לצידה בכנס הזה במדינת ישראל הריבונית כחברת כנסת ישראל ולראות את סיפורה של יהדות עיראק מקבל את המקום הראוי לו בתוך השיח הציבורי והלאומי, זו הייתה תחושת ניצחון של הרוח והעם היהודי.
סבתא שולמית סלימה שלי הייתה ילדה בזמן פרעות הפרהוד בחג השבועות תש"א. ואגב, היא כל הזמן סיפרה. היא אמרה לנו: אל תשכחו. תזכרו. אל תשכחו.
לפני 85 שנה, בזמן שיהודי בגדד היו בעיצומן של תפילות החג, התמלאו רחובות העיר בהסתה, באלימות, ברצח ובשנאה. במשך יומיים התחולל פוגרום אכזרי נגד יהודי עיראק. יהודים נרצחו באכזריות קשה לתיאור. נשים נאנסו, ילדים נפצעו, בתים וחנויות נבזזו ונשרפו, משפחות שלמות הסתגרו בבתים בפחד, בלי לדעת אם ישרדו את הלילה. הקהילה היהודית העתיקה והמפוארת של עיראק, קהילה שחיה שם במשך אלפי שנים, עוד מימי גלות בבל, הבינה באותם ימים שהמציאות השתנתה לבלי הכר. החיים כיהודים בעיראק הפכו למסוכנים ומבהילים; הביטחון התרסק; האמונה שאפשר להמשיך לחיות שם בשקט התנפצה באחת. סבתא שלי נשאה איתה כל חייה את הזיכרונות מאותם ימים, את הפחד ברחובות, את הזעקות האיומות לבקשת עזרה שלא נענו, את זעקות השבר, את חוסר הביטחון שצבע את הבתים מאותו היום. את התחושה שביום אחד הכול יכול להתהפך רק משום שאתה יהודי.
והפרהוד לא היה אירוע בודד, הוא היה סימן אזהרה. תחילתו של תהליך שבסופו קהילה יהודית מפוארת נעקרה כמעט לחלוטין ממקומה. אבל כשאני חושבת על הסבתא שלי, אני בעיקר חושבת על העוצמה שלה. בגיל 16 בלבד היא עזבה הכול – היא הייתה אומנית רקמה – מכרה את עבודות הרקמה היפהפיות שלה וקנתה כרטיס אחד לארץ ישראל, לציון, ועלתה בגפה לארץ ישראל. רחוקה ממשפחתה, נערה צעירה, בלי משפחה סביב, אך עם אמונה עצומה בלב. היא הייתה הראשונה במשפחה שעלתה לארץ ישראל, ובמעשה האמיץ שלה פתחה את הדרך לכל שאר בני המשפחה שבאו בעקבותיה.
אני חושבת לפעמים על אותה נערה צעירה שעוזבת עולם שלם מאחוריה וצועדת אל עתיד לא ידוע מתוך זקיפות קומה יהודית ואמונה יוקדת בעם ישראל ובקדוש ברוך הוא. כמה אומץ היה בדור ההוא, כמה מסירות נפש. וכאן בארץ, יחד עם סבא אברהם משה לבית עיני, היא בנתה חיים חדשים בעשר אצבעות, באמונה, בצניעות ובעבודה קשה. הם הקימו משפחה לתפארת, בית של תורה ושל חסד, בית של אהבת ישראל. בית שבו לומדים להסתכל בעין טובה על כל יהודי ולסייע ולעזור לכל נזקק. מי שמכיר את סבתא שלי יודע שהאמונה שלה היא דרך חיים. היא נמצאת בתפילות שלה על לוחמי צה"ל, בעצה ובברכה שלה לכל מי שנזקק, בדאגה לילדים, לנינים ולנכדים, ובחסד הטבעי שפשוט נובע ממנה.
והסיפור שלה הוא גם סיפורה של יהדות עיראק כולה, קהילה מפוארת ששורשיה נטועים עוד בגלות בבל; קהילה של תורה, של מסורת ושל עומק רוחני אדיר. שם נחתם התלמוד הבבלי, ומשם כולנו יונקים את כוחנו. משם יצאו גדולי תורה, פוסקים, דיינים ואנשי רוח שהאירו את העולם היהודי כולו. כשאומרים "יהדות עיראק" אי-אפשר שלא לחשוב על הבן איש חי, רבי יוסף חיים מבגדד, אי-אפשר שלא לחשוב על הקדוש הרב סלמן אליהו, ואי-אפשר שלא לחשוב על הרב עובדיה יוסף. המורשת הזאת הגיעה לארץ ישראל יחד עם העולים מעיראק, יחד עם המשפחות, עם התפילות, עם הפיוטים, עם המסורת ועם עולם הערכים שהם הביאו איתם.
הסיפור של יהדות עיראק הוא חלק מרכזי מהסיפור הישראלי. יהדות בבל עיצבה את עולם התורה, את התרבות היהודית ואת דמותה של מדינת ישראל. הרוח, האמונה והמסורת שהביאו איתם העולים מעיראק ממשיכות לחיות כאן בכל תחומי החיים, והיום הזה הוא הזדמנות לומר תודה: תודה לדור שעבר כאב גדול ובחר לבנות. תודה לדור שהגיע לארץ ישראל והפך לחלק מרכזי בבניית המדינה, החברה ועולם התורה בישראל. תודה לדור שהעניק לנו שורשים, מסורת וגאווה. ותודה לך, סבתא שולמית שלי על האומץ, על הדרך שסללת למשפחה שלמה, על הבית שבנית ועל האמונה שאת מעניקה לכולנו בכל יום מחדש. מאורך ומעוצמתך כולנו כאן. תודה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה. תיבדל לחיים ארוכים. מרגש. חבר הכנסת פורר, בבקשה.
<< דובר >> עודד פורר (ישראל ביתנו): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חברת הכנסת, השרה, אנו מציינים היום בכנסת – ואני באמת חושב שמגיעה מילה טובה לחבר הכנסת אופיר כץ שהוביל את החוק הזה – את אחד הפרקים שנחשב כאחד הפרקים הכואבים והחשוכים בתולדות יהדות ארצות ערב. אירועי הפרהוד בבגדד, שאירעו בחג השבועות תש"א, יוני 1941, באמת היו אירועים שהפתיעו את הקהילה היהודית שם. במשך דורות חיו יהודי עיראק על אדמת בבל, קהילה מפוארת, עתיקת יומין, שהייתה חלק בלתי נפרד מהכלכלה, מהתרבות, מהחיים הציבוריים בעיראק. יהודים היו רופאים וסוחרים ואנשי רוח ומורים ואנשי ציבור. ביום אחד הכול התהפך. אבל זה לא קרה ביום אחד; זה היה יום אחד שהגיע אחרי הסתה פרועה, הסתה אנטישמית, השפעה נאצית, חולשת שלטון ושנאת יהודים שתודלקה באופן שיטתי עד שהובילה לפרעות האכזריות. במשך יומיים נשחטו יהודים ברחובות בגדד, נשים נאנסו, בתים וחנויות נבזזו, משפחות הושפלו ונרמסו רק משום שהיו יהודיות.
זה לא היה אירוע מקומי, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, זה היה תמרור אזהרה היסטורי. הוא הוכיח לכולם שגם קהילה יהודית מושרשת, ותיקה ומשגשגת, שלכאורה נמצאת בחברה מוגנת, שהרגישו שהם חלק ממנה, יכולה להפוך בן לילה למטרה לרדיפה, לאלימות, כאשר השנאה מקבלת גם לגיטימציה פוליטית. לכן, הזיכרון של הפרהוד הוא לא רק הזיכרון של יהדות בבל. הזיכרון של הפרהוד הוא זיכרון שעם ישראל כולו צריכים לזכור, יחד עם זיכרון של קהילות יהודיות נוספות, לצערי, אדוני. כי הסיפור הזה של יהודי ארצות ערב והמזרח הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הציוני, מתולדות העם היהודי. מאות אלפי יהודים נעקרו מבתיהם, איבדו רכוש, קהילות ומולדת, ובעצם הגיעו לכאן כדי לבנות חיים חדשים. אבל הם לא הגיעו לכאן כפליטים, הם הגיעו לכאן כבנים ובנות ששבים הביתה אחרי אלפיים שנות גלות.
במשך שנים רבות הסיפור הזה לא קיבל את המקום הראוי לו בזיכרון הלאומי. היו מי שחשבו שהכאב הזה של הפרהוד שייך רק לעדה מסוימת, לקבוצה מסוימת. זו טעות. הפרהוד הוא חלק מהזהות של כולנו, כמו שהפרעות בקהילות אחרות ברחבי העולם הן חלק מהזהות של עם ישראל כולו, שמצא את עצמו נרדף בכל מקום שהוא – חוץ מבארץ ישראל, ששם יכול היה לפחות לעמוד ולהגן על עצמו. ודווקא בימים האלה, שאנחנו שוב עדים לגלים של אנטישמיות בעולם, להסתה נגד יהודים, לניסיונות לערער על זכות קיומה של מדינת ישראל, אנחנו צריכים לזכור את הלקח המרכזי של הפרהוד: יהודים חייבים להיות מסוגלים להגן על עצמם. מדינת ישראל קיימת כדי שלעולם לא נהיה חסרי מגן, כדי שלא נהיה תלויים ברחמיהם של אחרים, כדי שאף ילד יהודי לא יחשוש ללכת ברחוב בגלל זהותו. לא רק בארץ ישראל, אלא גם בכל מקום אחר בעולם. מדינת ישראל חזקה – המשמעות היא שהקהילות היהודיות ברחבי העולם יכולות לחיות בבטחה. ואני מבקש לזכור את הלקח הזה היום.
נרכין היום ראש לזכר הנרצחים, נחבק את שורדי הקהילה ובני משפחותיהם, ונתחייב כאן, בכנסת ישראל, שגם הסיפור הזה, ששזור בשלל הסיפורים של כלל קהילות ישראל ברחבי העולם, לא יישכח. יהי זכרם ברוך.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
אמן. מי משיב? השרה סילמן, בבקשה, גברתי. אחרונת הדוברים.
<< דובר >> השרה להגנת הסביבה עידית סילמן: << דובר >>
בשם שר החינוך, השר יואב קיש, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, משפחות יקרות, השר קיש ביקש ממני להעביר את נאומו. הוא בוחר לפתוח אותו במילים פשוטות ונוקבות, שלפעמים באמת הזיכרון הלאומי נוטה לקצר לעצמו דרכים, ואנחנו זוכרים את מה שקרוב ואת מה שקל לנו להעלות על נס, אבל התפקיד שלנו בבית הזה, ובמיוחד תפקידו כשר החינוך של מדינת ישראל, זה דווקא להסתכל בעיניים על ההיסטוריה כולה, בלי פילטרים, בלי השמטות, בלי הנחות.
אנחנו מציינים בדיוק 85 שנים לאחד הפרקים שהם יותר מטלטלים, מדממים, מושתקים בתולדות עמנו, שזה פרעות הפרהוד בבגדאד. ובחג השבועות תש"א, בלב קהילת פאר יהודית, קהילת בבל העתיקה והגאה, נרצחו באכזריות למעלה מ-170 יהודים. אלפים נפצעו, נשים נאנסו, בתי כנסת חוללו, רכוש נבזז ונשדד. והאמת צריכה להיאמר מעל במה זו בצורה הברורה ביותר, גם אם היא כואבת: הפורעים האלה לא הגיעו ממקומות רחוקים, אלו היו השכנים שלהם; אנשים שחיו איתם דורות, שקנו מהם בשוק, שחלקו איתם חצרות, וברגע אחד של הסתה מורעלת הפכו למפלצות רצחניות. הפרהוד לא קרה בחלל ריק. המחקר ההיסטורי והאקדמי מוכיח זאת בבירור: זה היה שיתוף פעולה אידיאולוגי ומעשי הדוק בין הממשל הפרו-נאצי של רשיד עאלי בעיראק לבין גרמניה הנאצית. זו הייתה שלוחה ישירה של השואה בארצות האסלאם, אירוע מכונן שסילק כל אשליה וצרב בבשרנו את התובנה הציונית החד-משמעית שלעם היהודי אין ולא יהיה קיום וביטחון ללא מדינה ריבונית חזקה ועצמאית, מדינת ישראל.
חברי הכנסת, הזיכרון הזה מקבל משמעות אישית ומצמררת עבור כולנו כשאנחנו מביטים על החיבור שבין עבר להווה במערכה שאנו נמצאים בה מאז 7 באוקטובר. באירוע הזה אני מבקש להזכיר דווקא את סיפורו של שלמה מנצור, השם יקום דמו, הילד בן ה-13 ששרד את זוועות הפרהוד בבגדאד, עלה לארץ, הקים משפחה למופת, והיה הנגר מיתולוגי של קיבוץ כיסופים. שלמה, שהיה החטוף המבוגר ביותר, נחטף באכזריות ונרצח בשבי חמאס. בשנה שעברה הבאנו אותו לקבורה ראויה באדמת המולדת, לאחר שגופתו הוחזרה, והיום סיפורו חקוק בלב האומה כנחמת גיבורים. תחשבו על המעגל המצמרר הזה, הילד שברח מהפורעים בבגדאד בשנת 1941, מצא את מותו בידי מפלצות חמאס בשבי בעזה. אין גשר מוחשי, מכאיב ומדויק מזה בין אותן פרעות לבין המלחמה הניטשת בימינו אנו. הפורעים שפרצו לבתים בכיסופים, בשדרות, בנחל עוז, הונעו בדיוק מאותה שנאה עתיקת יומין, מאותו דחף נאצי להשמיד, להרוג ולאבד יהודים רק בשל היותם יהודים. אבל כאן, חבריי, נמצא ההבדל התהומי, ואני אומר זאת – שר החינוך אומר זאת – דווקא כטייס קרב, כמפקד לשעבר בשירות מילואים, כשר בממשלת ישראל: אנחנו לא עם מובל לטבח ולא עם חסר מגן.
אז בעיראק המופתי המרצח ושלטון כילאני הוסתו על ידי מערך התעמולה של רדיו ברלין בערבית. והיום חמאס, חיזבאללה והחות'ים מופעלים, ממומנים ומסוממים על ידי אותו ציר רשע, ציר הרשע האיראני. אבל מול התמנון האיראני ומול מלחמת התודעה והשקרים ברשתות החברתיות עומד היום קיר ברזל אמיתי, קיר ברזל שבנוי מחיילי צבא ההגנה לישראל, מלוחמים בכל הזרועות, מהנחישות הבלתי-מתפשרת של החברה הישראלית, מאמונה מוחלטת בצדקת הדרך. אנחנו נלחמים, אנחנו משיבים מלחמה שערה, ואנחנו גם מנצחים באופן שלא שיערנו בתחילת המלחמה.
הכרת השפה, התרבות והקודים של שכנינו במזרח התיכון היא לא רק עניין אקדמאי, היא כלי ביטחוני והסברתי ראשון במעלה. הזיכרון של יהדות ארצות ערב הוא סיפור של עוצמה, של תקומה, של תביעת צדק היסטורית. אסור לנו להתנצל, אנחנו חייבים להציב את הזיכרון הזה בגאווה ובחזית ההסברה הלאומית והבין-לאומית. זו התשובה הציונית המוחצת לכל מי שמנסה לערער על זכותנו ההיסטורית על הארץ הזו.
כדי לתקן את העוול המקומם של השכחת הטרגדיה הזו, ביוזמת חברי יו"ר הקואליציה אופיר כץ חוקק יום הזיכרון הלאומי לקורבנות הפרהוד, ואותו אנו מיישמים גם במערכת החינוך. מערכת החינוך היא המחויבות הלאומית שלנו לעצב דור שלא מפחד מההיסטוריה שלו; דור שיודע לחבר קווים ישרים בהיסטוריה היהודית, בין גטו ורשה לבגדד, בין מרדכי אנילביץ' לחכם עזרא דנגור. בשנים האחרונות שילבנו את סיפור יהדות ארצות ערב בתוכניות הלימודים, ובתיכון נבחן הסיפור כחלק מתוכנית הבגרות. כך למשל, במסגרת תוכנית יהלום בהיסטוריה בחינוך הממלכתי לומדים תלמידי ישראל תוכנית ייחודית, הכוללת יחידות הוראה מקוונות העוסקות בפרהוד, החיים בעיראק, העליות, משבר העלייה. בחינוך הממלכתי-דתי הנושא נלמד כחובה בכיתה י"א, והמורים שלנו עוברים ימי עיון והשתלמויות ייעודיים כדי שהלפיד הלימודי הזה יעבור הלאה. כי בסוף אנחנו עם אחד, יש לנו היסטוריה אחת, שורש אחד באדמה הזו ועתיד אחד שאנו בונים פה ביחד. חובתנו המוסרית, החינוכית היא לזכור, לספר ובעיקר גם ללמד.
ואני פונה מכאן – אומר השר – מעל בימת הכנסת, למנהלים, למחנכים, בעיקר לתלמידים הצעירים, אלה שיש להם כוחות עצומים להתקדם, לצמוח מתוך השבר: שאו את הזיכרון הזה בגאווה, ועשו אותו לנחלת הכלל. שלמה מנצור, זיכרונו לברכה, השם ייקום דמו, ו-170 קורבנות הפרהוד, אינם איתנו עוד, אבל המורשת שלהם, הלקח הלאומי שלהם והייעוד של מדינת ישראל כבית המבצר של העם היהודי, חיים וקיימים בתוכנו לנצח. יהי זכר הקורבנות ברוך.
וברשותך, כבוד היושב-ראש, אני רוצה דווקא להגיד כמה מילים על משהו אישי, באמת, שככה כולנו ראינו היום, חווינו היום, וצריך לומר הרבה פעמים את האמת בלי לפחד ובלי להתייפייף. מה שאנחנו רואים פה במדינת ישראל היום הוא לא ייעוץ משפטי. זו לא שמירה על שלטון החוק, זו מערכת כוח, מערכת שסימנה לעצמה מטרה ברורה: להחזיק את הממשלה הנבחרת בגרון, לסכל מינויים, לרדוף אנשי ימין, להפקיר לוחמים ולחפות על עצמה דווקא כשזה מגיע לאנשי שלומה. זו לא דמוקרטיה, זו השתלטות, וזו בדיוק הסיבה שחייבים ועדת בדיקה ממשלתית למוסד הייעוץ המשפטי.
תראו מה קרה סביב האלוף רומן גופמן, קצין עתיר זכויות, לוחם, אדם שנפצע בקרבות ב-7 באוקטובר, אדם שהקדיש את חייו לביטחון מדינת ישראל. ברגע שממשלת ימין מבקשת למנות אותו לתפקיד רגיש ובכיר, פתאום כל המכונה מתעוררת – מכתבים, רעשי רקע, הסתייגויות, בחינות, בדיקות וניסיון לייצר עננה מעל בן אדם ראוי. כאשר עולות שאלות קשות על המצגים שהוצגו לבג"ץ בעניינו, אז הציבור זכאי לדעת מי אמר אמת, מי הסתיר אמת ומי השתמש בבית המשפט ככלי לניגוח וככלי נשק נגד מינוי של ממשלה נבחרת.
כי כשמדובר באנשי המחנה הלאומי – הכול בהול, הכול מסוכן, הכול דורש בחינה ובדיקה; אבל כשמדובר באנשי המערכת – פתאום יש זמן, פתאום יש סבלנות, פתאום יש הליך, וזה לא נגמר שם. רב-גונדר קובי יעקבי, נציב שירות בתי הסוהר, הפך למטרה רק כי הוא מייצג משילות, כי הוא בא לבצע מדיניות, כי הוא לא מתנצל, כי הוא לא מתיישר לפי הקודים של האליטה המשפטית. ומהרגע הראשון ניסו להחליש אותו, לערער אותו, להכתים אותו ולייצר סביבו מרדף, לא בגלל חוסר מקצועיות, אלא בגלל שהוא מזוהה עם ממשלת ימין. זו לא ביקורת, זו רדיפה פוליטית בגלימה משפטית.
ואז אנחנו מגיעים ללוחמי כוח 100 היקרים שלנו. ושם כבר אי-אפשר לשתוק. כי אלה לוחמים שנשלחו כדי להתמודד עם מחבלים, עם אויבים, עם מציאות שאף יועץ משפטי ממוזג לא היה שורד בה דקה אחת. והם נזרקו לכלבים. ובמקום גיבוי הם קיבלו הדלפות, במקום הגנה הם קיבלו הכפשה, במקום שהמערכת תעמוד מאחוריהם, מאחורי מי ששומרים עלינו, העמידה אותם המערכת בכיכר העיר. היא חשפה אותם, היא רמסה אותם והיא הפכה אותם לסמל של רדיפה. חיילי צה"ל אינם הפקר. לוחמי צה"ל אינם בשר תותחים משפטי, בטח של פקידים שרוצים להוכיח שהם נאורים על גבם של מי שנלחמים במחבלים.
ומה קורה בצד השני, כשזה מגיע לפצ"רית, אותה יפעת תומר ירושלמי? פתאום כל המערכת נעמדת דום. פתאום הכול רגיש, פתאום צריך לחכות, פתאום אסור למהר, פתאום יש איזשהו הליך, פתאום יש מורכבות, יש שיקולים, יש ניסוחים רכים כאלה ואחרים. איפה הייתה כל הרגישות הזו כשבאו ודרסו ומרחו את לוחמי כוח 100 בכותרות? איפה הייתה הזהירות הזו כשהחיילים שלנו הפכו למטרות? איפה הייתה החמלה הזאת, כשהימין שוב הוצג כאשם עוד לפני שבכלל התחיל איזשהו בירור אמיתי בעניינם?
וצריך לומר את זה חד: הקשר בין הפצ"רית לבין היועצת המשפטית המפוטרת גלי בהרב-מיארה הוא לב הסיפור. אותה מערכת שיודעת לרדוף לוחמים במהירות שיא, היא אותה מערכת שיודעת להרים חומת מגן סביב אנשי המערכת.
עד היום הציבור שאל הרבה שאלות פשוטות מאוד. היום נעשה איזשהו תיקון. אבל שאלנו את עצמנו, למה הפצ"רית לא שילמה את המחיר כל כך הרבה זמן? למה היא לא נזרקה ישר מצה"ל, ורק עכשיו? למה ישר לא נשללו הדרגות שלה? למה לא נבחנה הפנסיה שלה? למה כשהמערכת פוגעת בלוחמים הכול נמרח, מתמוסס ומטויח; כשזה לוחם ימני דורסים, כשזאת בכירה מהמערכת מגינים, כל השיטה הזאת היא במשפט אחד.
וכשמדברים על הדלפות, בטח שאי-אפשר להתעלם מחבר הכנסת גלעד קריב, שבאפריל 2025 נחקר באזהרה ביחידת להב 433 בחשד להדלפת מידע מסווג מתוך הפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון. החקירה נפתחה בעקבות תלונה שהגיש יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ליועמ"שית המפוטרת גלי בהרב-מיארה, לאחר שנטען כי גלעד קריב היה חבר הכנסת היחיד שעיין באותו פרוטוקול חסוי. ומה היה שם? פרוטוקול חסוי, דיון רגיש, מידע מסווג, חשד להדלפה. מה קרה בפועל? חקירה של איזושהי שעה, קצת רעש, ואז דממה. כשהחשד מגיע מהצד הנכון של המפה פתאום המערכת יודעת לנשום עמוק. כשזה לא ימין אז אין לינץ', אין מסע ציד, אין הוצאה ציבורית ממש להורג של אנשים. וראינו את הסיפור של טלי גוטליב, שהינה, ישר מגישים כתבי אישום.
תדמיינו לרגע שזה היה חבר כנסת מהליכוד, תדמיינו שזה היה שר מהימין שהיה מוציא פרוטוקולים חסויים, תדמיינו שזה היה לוחם או איש של המחנה הלאומי – כל המדינה ישר הייתה רועדת, כותרות ענק, פושים, אולפנים, דיבורים על סכנה לדמוקרטיה. אבל כשזה גלעד קריב אז פתאום הכול מתנהל בשקט, כי יש דין אחד לימין ודין אחד לשמאל. זאת אכיפה בררנית מהמקפצה. זאת לא טעות, זאת לא תקלה, זאת לא מקריות, זו שיטה. ובראש השיטה הזאת עומדת היועמ"שית המפוטרת, גלי מהרב-מיארה.
באמת צריך לומר, זאת איזושהי עבריינות שלטונית; אישה שלקחה תפקיד שאמור להיות, לשרת את הממשלה, והפכה אותו לכלי ניגוח כנגד הממשלה. והיא מסכלת מינויים, היא רודפת נבחרי ציבור, היא מגינה על מקורבים, היא מחפה על אנשי המערכת, והיא מעמידה את עצמה בעיקר מעל הממשלה הנבחרת, מעל הכנסת ומעל עם ישראל. היועמ"שית המפוטרת לא מתנהלת כיועצת, היא מתנהלת כשחקנית פוליטית מלאה בגלימה משפטית. היא בוחרת מתי לייצג, מתי להילחם בממשלה. מתי החוק קיים, מתי החוק נעלם. מתי לרמוס לוחמים ונבחרי ציבור ומתי לעטוף את אנשי שלומה בשכבות של הגנה, טיוח ובעיקר שתיקה ארוכה.
זאת לא יועמ"שית, זאת אחד שמנצלת כוח משפטי כדי להילחם בממשלה הנבחרת, בלוחמי צה"ל ובעיקר ברצון העם. זה לא ייעוץ, זאת שליטה. זה לא שלטון חוק זה שלטון של פקידים. זה לא איזון, זו השתלטות עוינת על הרשות המבצעת. הייעוץ המשפטי הפך ממנגנון שאמור לסייע לממשלה לפעול כחוק למנגנון שמחליט במקום הממשלה. הוא מסכל מדיניות, עוצר מינויים ובוחר מתי להגן, מתי לתקוף, מתי לשתוק, מתי להדליף, מתי לרדוף וגם מתי לחבק. הכול לפי מבחן אחד פשוט, מאיזה מחנה אתה. אם אתה מהימין – אתה מטרה; אם אתה לוחם – אתה חשוד; אם אתה נבחר ציבור מהמחנה הלאומי – אתה בטח מסוכן. אבל אם אתה מהצד הנכון ואתה חלק מהמיליה ומהמערכת, ואם אתה שייך לקליקה הנכונה, אז פתאום כולם עדינים, מנומסים ובטח זהירים. הציבור רואה, הציבור גם מבין והציבור כבר לא קונה את ההצגה הזאת. ולכן אני אומרת כאן בצורה הברורה ביותר שוועדת בדיקה ממשלתית למוסד הייעוץ המשפטי היא לא המלצה ולא בקשה, והיא לא עניין של ימין או שמאל, היא הכרח דמוקרטי. הציבור חייב לדעת מי מסכל מינויים, מי מציג מיצגים לבית המשפט, מי מדליף, מי מטייח, מי מגן על מקורבים, מי רודף לוחמים ומי משתמש בשם שלטון החוק כדי להילחם בממשלה נבחרת.
מדינת ישראל לא יכולה להתנהל תחת שלטון של פקידים שלא נבחרו, שלא עומדים לבחירה, שלא נותנים דין וחשבון לאף אחד ובכל זאת מרשים לעצמם לקבוע מי ימונה, מי ייחקר, מי יירמס ומי יקבל חסינות שקטה. הגיע הזמן להפסיק לפחד מהם, הגיע הזמן לבדוק את מי שהתרגלו שאסור לבדוק אותם והגיע הזמן לפרק את חומת החסינות של מוסד הייעוץ המשפטי. והגיע הזמן בעיקר להחזיר את הכוח למקום אחד ויחיד שממנו הוא אמור להגיע בדמוקרטיה – לעם ולנבחריו. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מאיר כהן: << יור >>
תודה רבה.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, אם ירצה השם, יום רביעי י"א בסיון התשפ"ו, 27 במאי 2026, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:35. << סיום >>