דברי הכנסת
דברי הכנסת
א / מושב שלישי / ישיבות קס"א–קס"ג /
ג'–ה' בחשוון התש"ע / 11–13 באוקטובר 2010 / 1
חוברת א'
ישיבה קס"א
הישיבה המאה-ושישים-ואחת של הכנסת השמונה-עשרה
יום שני, ג' בחשוון התשע"א (11 באוקטובר 2010)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:02
תוכן עניינים
דברי יושב-ראש הכנסת בפתיחת המושב השלישי 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
היו"ר ראובן ריבלין: 4
דברי נשיא המדינה בפתיחת המושב השלישי 7
נשיא המדינה שמעון פרס: 7
הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב 13
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 14
ציפי לבני (קדימה): 35
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 40
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 41
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 41
הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 43
1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 43
2. מדיניות הבנייה בהתנחלויות וכישלון השיחות המדיניות; 43
3. מדיניות ממשלת ישראל בעניין המשך ההקפאה 43
מאיר שטרית (קדימה): 43
מוחמד ברכה (חד"ש): 51
חיים אורון (מרצ): 55
השר לענייני מודיעין דן מרידור: 64
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 74
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 74
הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 74
1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 74
2. מדיניות הבנייה בהתנחלויות וכישלון השיחות המדיניות; 74
3. מדיניות ממשלת ישראל בעניין המשך ההקפאה 74
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 75
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 77
איתן כבל (העבודה): 80
נסים זאב (ש"ס): 82
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 87
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 89
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 90
חנא סוייד (חד"ש): 92
ניצן הורוביץ (מרצ): 94
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 95
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 96
הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 96
1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 96
2. מדיניות הבנייה בהתנחלויות וכישלון השיחות המדיניות; 96
3. מדיניות ממשלת ישראל בעניין המשך ההקפאה 96
זבולון אורלב (הבית היהודי): 96
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 99
אופיר אקוניס (הליכוד): 100
שר החינוך גדעון סער: 108
הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב 110
זאב אלקין (הליכוד): 111
דב חנין (חד"ש): 112
יוחנן פלסנר (קדימה): 113
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 114
אילן גילאון (מרצ): 114
הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 117
1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 117
2. מדיניות הבנייה בהתנחלויות וכישלון השיחות המדיניות; 117
3. מדיניות ממשלת ישראל בעניין המשך ההקפאה 117
<דברי יושב-ראש הכנסת בפתיחת המושב השלישי>
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
בבקשה לקום. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היום יום שני, ג' בחשוון תשע"א, 11 באוקטובר 2010 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת, הישיבה הראשונה במושב השלישי של הכנסת השמונה-עשרה.
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, גברתי ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, מבקר המדינה השופט מיכה לינדנשטראוס ורעייתו, אלמנת הנשיא השישי הגברת אורה הרצוג, שופטות ושופטי בית-המשפט העליון, יושבי-ראש הכנסת לשעבר – פרופסור שבח וייס יושב-ראש הכנסת השלוש-עשרה, מר דן תיכון – ורעייתו לודמילה – יושב-ראש הכנסת הארבע-עשרה, חברת הכנסת דליה איציק יושבת-ראש הכנסת השבע-עשרה, מבקרת המדינה לשעבר השופטת מרים בן-פורת, שרי הממשלה – חברי הממשלה בעבר ובהווה, שרי הממשלה בעבר ובהווה, היועץ המשפטי לממשלה עורך-הדין יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לכנסת עורך-הדין איל ינון, מנכ"ל הכנסת מר דן לנדאו, ראשי הנציגויות הזרות בישראל, ראשי העדות הדתיות בישראל, משפחותיהם של גלעד שליט, רון ארד, מג'די חלבי, גיא חבר, צבי פלדמן, יהודה כץ וזכריה באומל, אורחים נכבדים, מורותי, גבירותי, מורי ורבותי.
אנו עומדים היום תוהים בפתח המושב השלישי של הכנסת השמונה-עשרה; לפנינו מושב שיכול להיות מכריע ואולי אף היסטורי, מושב שבו ייתכן שנצטרך להחליט בסוגיות רגישות והרות גורל, סוגיות שמשמעותן נוגעת בכל שדרות החברה הישראלית ובגורל האזור כולו, סוגיות שהשלכותיהן יוכלו להשפיע לא רק עלינו, כי אם גם על צאצאינו אחרינו. אני מניח שראשי המדינה שיעלו לשאת דברים בעוד דקות אחדות ידגישו – ויקדישו את דבריהם לסוגיה העומדת במוקד תשומת הלב הציבורית, לתהליך המדיני.
בניגוד להלך הרוח הציבורי הזה אני מוצא עצמי היום מחויב לעסוק בנושא שונה בתכלית, שכנראה את רוב הציבור הישראלי, ואם להודות על האמת כנראה גם את נבחריו, הוא מעניין הרבה פחות. מדובר, רבותי, בניסיונות המתמשכים זה זמן רב לרוקן את הכנסת מתוכן ולהפוך אותנו, חברי הכנסת, לחותמת גומי, כי הרי במציאות של חירום מדיני וביטחוני, אפילו אם היא מלווה אותנו במשך 62 שנות קיומנו, פשוט איננו יכולים להרשות לעצמנו לעסוק בזוטות אפורות שלעולם לא יזכו להתעניינות ציבורית, כמו למשל הכרסום העקבי והמתמשך באושיותיה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו. ואף-על-פי-כן, כמי שמופקד לשעה על כבודו של הבית הזה, אין בכוונתי לאפשר להתמכרות הזאת שלנו לבהלת החירום המדיני לדחוק את עמידתנו על משמר הדמוקרטיה.
רבותי, אם בעבר נאלצה הכנסת להתמודד עם התערבות מופרזת מצד הרשות השופטת, הרי שזה זמן הכנסת נאלצת להתמודד מולה ומול המגמה לשנות את אופי המשטר הפרלמנטרי בישראל ולייצר תחתיו – דה פקטו – משטר מיני-נשיאותי. כך, למשל, בתחום החקיקה: בחוק תקציב דו-שנתי, כשהוא מלווה בחוק הסדרים דורסני, מבקשת ממשלה זו, כמו קודמותיה, לערער על תפקידה של הכנסת כמפקחת על הממשלה ולרוקן למעשה מתוכן את אחריותה זו. ובכן, כפי שאין זו זכותה של הממשלה למשול, כי אם חובתה, כך אין זו זכותה של הכנסת לקיים הליכי חקיקה תקינים ולפקח על הממשלה, כי אם חובתה האלמנטרית ביותר ואחד מתפקידיה המרכזיים, אם לא החשוב שבהם.
דוגמה לעקיפת הכנסת באמצעות חוק ההסדרים בולטת בניסיון להכליל פעם נוספת את תוכנית ויסקונסין בחסות חוק ההסדרים. במושב החולף החליטה ועדת העבודה והרווחה של הכנסת לדחות את בקשת הממשלה להפעיל את התוכנית במתכונת שהוגשה לוועדה לאישור. וראו זה פלא, כאילו לא הוזמנו מומחים שהופיעו לפני הוועדה, לא נקראו מחקרים ולא נערך דיון פומבי בנושא, יושבים גורמים בממשלה ומטכסים עצה כיצד יוכלו להעביר את התוכנית בניגוד לעמדתה של הכנסת.
לא מתקבל על הדעת שרפורמות משמעותיות, לעתים בעלות השלכה על זכויות אזרח יסודיות, יוכתבו לציבור ללא שהדבר עמד לדיון ציבורי ערכי שקוף ומעמיק בכנסת. לא מתקבל על הדעת שחוק ההסדרים יהווה מקצה שיפורים של הממשלה או פיצוי על קואליציה שהיא לפעמים סוררת. רוצה הממשלה להביא לאישור הכנסת רפורמות ותוכניות בהליך חקיקה רגיל – תתכבד ותעשה זאת. אבל לא – לא ייתכן שהממשלה תאנוס את הכנסת לקבל מהלכים בדרכים עקלקלות.
אני מקווה שאנו עומדים בראשיתה של תקופה שבה לא יהיה ניתן עוד ולא יהיה עוד צורך לעקוף את הפיקוח הפרלמנטרי של הבית הזה באמצעות חוק ההסדרים.
אך, לדאבוני, אנו עדים לאחרונה להלך רוח דומה גם בתחום המדיני. לפני שבועות אחדים פורסמה יוזמה בהסכמת הממשלה לקיים משאל עם אם יושג הסכם מדיני – מייד לאחר אישורו בממשלה ומבלי הצורך לקבל את אישורה של הכנסת.
יש שאמרו, אולי במידה של צדק, שאין דבר דמוקרטי יותר מלשאול את העם. ובכן, חברי, אין דבר דמוקרטי יותר מלהישמע למנהגיה ולסדריה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו. בדמוקרטיה פרלמנטרית יש משאל עם, משאל עם אחד, והוא נערך אחת לארבע שנים – הבחירות הכלליות. יוזמה זו היא המשכה של אותה מגמה, זו המתמרצת את הממשלה לעקוף את הכנסת ולפנות ישירות אל הציבור במשאל עם מבלי לעבור דרכה.
למען הסר כל ספק, בעיני משאל עם הוא כלי לגיטימי, וזאת כאשר מטרתו היא לאשרר הסכם שזכה לאישור הממשלה והכנסת, והוא בעל ערך היסטורי. משאל עם הוא כלי תקין כל עוד נעשה בו שימוש תקין, כל עוד הוא אינו מחבל במורשת הפרלמנטרית שהיא נחלתנו במשך 62 שנים.
מכובדי חברי הממשלה, יש מדינות מצוינות בעלות משטר דמוקרטי, אבל נשיאותי, שבהן הנשיא והקבינט שלו אינם מחויבים כלפי הפרלמנט. מדינת ישראל איננה אחת מהן. כנהוג אצלנו, הממשלה והעומד בראשה זקוקים לאמון הכנסת. כן, אותה כנסת שרק בכוחה להביא למינויו של ראש ממשלה.
משאל עם אינו שפן שניתן לשלוף מן הכובע בעת הדחק. אם הממשלה סובלת מקשיים קואליציוניים הרי שהפתרון איננו בשבירת הכלים הדמוקרטיים, כי אם בהליכה לבחירות. משאל העם, גם הוא כחוק ההסדרים, לא נועד לפצות על קשייה של ממשלה בכנסת.
רבותי, באין חוקה במדינת ישראל גיבשנו מסורת פרלמנטרית. מסורת זו היא המכתיבה לנו את המותר והאסור.
היה זה מנחם בגין מורי, מורנו, שקבע את המסורת הפרלמנטרית שלפיה כל הסכם מדיני בעל השלכות טריטוריאליות יובא לאישור הכנסת. כך היה עם הסכם השלום עם מצרים – הסכם קמפ-דייוויד. כך היה עם הסכמי אוסלו. כך היה בהסכם השלום עם ירדן. כך היה ביחס להסכם "וואי פלנטשיין", וכן עם תוכנית ההתנתקות.
המגמה שהסתמנה באישור התקציב הדו-שנתי, עבור דרך חוק ההסדרים, וכלה במשאל העם, איננה תופעה חולפת, כי אם מסממניה של תרבות עוקפת כנסת. הניסיון לעקוף את הכנסת כבר איננו מרומז, ואף איננו מתיימר להיעשות בדלתיים האחוריות. בשני העשורים האחרונים הממשלה פועלת בריש גלי, בדרך כביכול סלולה, ועל שטיח אדום. הממשלה רואה בעקיפת הכנסת על צורותיה השונות את מנגנון המשילות היחיד המאפשר לה להתגבר על תחלואי הכנסת.
ובכן, נכבדי חברי הכנסת, גלוי וידוע כי הכנסת איננה נקייה מתחלואים. ועם זאת, המסורת הפרלמנטרית שלנו בת 62 השנים איננה תוכנית כבקשתך. את המרפא לחוסר היציבות הפוליטית בישראל יש למצוא במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי. עקיפת הכנסת והחלשת כוחה, הבאות לידי ביטוי בהיבט החקיקתי והמדיני ובאופן יומיומי ביחסם של הממשלה ושריה, וגם של חברי הכנסת, לעבודת הכנסת, רק מחריפות את פגיעותה של המערכת הפוליטית הישראלית.
הדמוקרטיה שלנו לא חדלה להוכיח את חוסנה נוכח מבחנים אזרחיים וחברתיים קשים וכואבים: שתי אינתיפאדות, רצח ראש ממשלה ותוכנית ההתנתקות. הכנסת בהכרעותיה יכלה לכולם. אך אני חושש שדווקא הכרסום השקט מבית באושיותיה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו הוא האיום המרכזי המרחף מעליה.
בחברה רב-תרבותית מורכבת ומגוונת, כמו זו הישראלית, לא יכול להיות תחליף לדיון הציבורי המתקיים בכנסת והמתאפשר רק בצורת המשטר הנוכחית. איננו יכולים לוותר על המסורת הפרלמנטרית שלנו, המבטיחה לנו שקולות שונים בחברה שלנו לא ייבלעו גם בבואנו לעסוק בסוגיות מורכבות, רגישות וכואבות. הרי רק חוסנה של הכנסת ועוצמת הוויכוח שהתקיים בין כתליה, בין כתלינו כאן, הצילו אותה בתקופת ההתנתקות ממלחמת אחים.
מכובדי, בדמוקרטיה הפרלמנטרית הכנסת היא נציגו היחידי של העם בין בחירות לבחירות. איננו רשאים לתת יד להחלשתה של הכנסת דווקא לנוכח המהלכים הגורליים המונחים לפתחנו.
<דברי נשיא המדינה בפתיחת המושב השלישי>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כבוד נשיא מדינת – – – לא, לא. אני מבקש. אני מבקש לא למחוא כפיים בכנסת. אני מבקש לא למחוא כפיים בכנסת. כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס.
<רוני בר-און (קדימה):>
מחיאות הכפיים היו לנאום – שלא תהיה שום אי-הבנה.
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
תודה.
אדוני יושב-ראש הכנסת, אישי ראש הממשלה והגברת שרה נתניהו, גברתי ראש האופוזיציה, חברי הממשלה, מבקר המדינה, חברי הכנסת הנכבדים, אורחים יקרים, לכבוד הוא לי לפתוח את כנס החורף של הכנסת. בשם אזרחי ישראל אני מברך את נבחריו בשנה טובה, בדיונים פוריים, בהחלטות העונות על האתגרים הכבדים העומדים לפנינו. אני מתפלל שצוּר ישראל יעניק לנו את העוז ואת החוכמה לבחור בדרך הנכונה.
חברי הכנסת, כנשיא המדינה אני זוכה לפגוש את ישראל שמאחורי הקלעים. היא יצירת מופת של בניה שיודעים ליצור, להעז וליזום.
לפני זמן מה הזדמנתי למקום קסום ונעלם בשולי הכרמל. לא ידעתי על קיומו. בסך הכול עשרה דונמים הנקראים בוסתן-הכרמל. על שטח צנוע זה שתולים 110 זנים של עצי פרי אקזוטיים הנושאים שמות מוזרים כמו: סַפודילה, סַפותַה, מַרוּלה, ובננות ירוקות, אדומות, לבנות, בגדלים ובעקמומיוּת שונים. ובתור מחכים, שוב, עצי פרי חדשים, פרי המחקר הישראלי, שטעמם נפלא, ושמם עוד טרם נודע.
הזנים פותחו, כאמור, על-ידי חוקרים ישראלים. חלקם גם הובאו מבחוץ. אבל מי שבאמת יצר את הבוסתן הנפלא הזה, ומטפחוֹ לילות כימים, הוא אברהם חסידים, כבן 67. הוא עלה מבגדד ב-1951, בהיותו בן שמונה. הוא גדל במעברת כפר-ענה, וממנה עבר למעגן-מיכאל. הוא שירת בחיל הים באילת, ולאחר שירותו היה למנופאי בתל-אביב כדי לסייע בידי משפחתו. כעבור שנתיים הוא חזר לקיבוצו. הקיבוץ נענה לבקשתו והעמיד לרשותו פיסת אדמה קטנה בלתי מעובדת כדי לאפשר לו להגשים חלום משלו. הוא שיצר את המקום החלומי הזה.
לא, אין זו סנסציה גדולה, כי המקום צנוע והאיש עניו. אבל אם אין זו סנסציה, זה פלא ישראלי, פלא שנוצר על-ידי חלוץ שהוכיח שאת מחסוריה של ישראל ניתן להפוך לגדולים שבהישגיה.
אין עוד עם שישב על נהרות בבל, ששרד את כבשני אושוויץ ושתל בוסתן נפלא כזה באדמה המוזנחת. עצים גדלים לאט, את המדינה הצלחנו להקים במהירות.
בן-גוריון ביקר במחנות ההשמדה לאחר שחרורם של ניצולי השואה, והתברר לו, כמו שהיה ברור להם, ששערי ההצלה בעולם נעולים בפניהם. הוא היה לחסר סבלנות. הוא הסיק שרק שער של ישראל עצמאית יקבל אותם בברכה אמיתית, ומכאן באה הקריאה להקים מדינה יהודית לאלתר.
הוא החליט לקבל את מפת האו"ם הקשה, שהותירה לישראל פיסת אדמה שגבולותיה גדולים משטחיה. הערבים סירבו לקבלה, ויצאו למלחמה. ישראל ידעה מלחמה בטרם טעמה מדינה. לפי יחסי הכוחות, הערבים אמורים היו לנצח. היו להם שבעה צבאות, לנו עוד לא קם צבא; היו להם מטוסים ותותחים, לנו בקושי היו רובים ומקלעים. אחדים מהלוחמים שלנו באו מהמחנות בקפריסין, עוד טרם הספיקו להכיר את ארצם, והתייצבו בשדות הקרב שלה. ברית-המועצות סיפקה לערבים נשק בשפע. המערב הטיל עלינו אמברגו. אוכלוסיית הערבים עלתה פי-60 על זו שלנו. ידנו בכל זאת היתה על העליונה.
חברי הכנסת, הפקנו לקחים משגיאותינו, אבל אני בספק אם הפקנו לקחים מניצחוננו. הפרוטוקולים שהתפרסמו על מלחמת יום הכיפורים ממוקדים בשגיאות. אינני מצדיק ואינני מצטדק, אני רק מתפלל שלא נשכח שגם במלחמה הזאת יצאנו כמנצחים. ניצחו הלוחמים, והאשראי מגיע גם להורים ולמשפחות שילדו וגידלו אותם. רבים מהם שכלו את יקיריהם.
גם אחרי הניצחונות, ארצנו נותרה קטנה. אדמתה מדברית, נחלי האכזב שבה יפים, אבל נחלי המים שבה דלים במים. האדמה לא היטיבה אתנו. אנחנו היינו צריכים להיטיב עמה. החקלאות שהוקמה, במידה רבה היא חקלאות של האדם, של הטבע, אבל בעיקר של המדע והטכנולוגיה, והיא הטובה שבעולם, גם בייחודה וגם ביבוליה. היבולים שלנו הם פי-שמונה מהנורמות המקובלות בעולם, והם מסתפקים במחצית כמות המים. לא חלמתי בחיי שישראל תייצא פעם גזר לרוסיה, אבוקדו לצרפת או פרחים לאנגליה.
בהזדמנות זו ברצוני לברך את ההתיישבות העובדת, שמלאו לה 100 שנים. היא אמה הורתה של היצירה הזאת, וצורת החיים החברתיים שלה נראית כמוצדקת בתבל.
השטח קטן, אבל האוכלוסייה היהודית, גם הערבית – גדלו פי-עשרה. הרוב הוא יהודי, המיעוט הוא ערבי. מגילת העצמאות שלנו עומדת בתוקף על כך שאף אזרח לא יקופח בגלל דתו או לאומיותו. האוכלוסייה היהודית גדלה במידה רבה מניצולי השואה מזה ומצמאי הגאולה מזה. לקולטים ולעולים לא היה רכוש של ממש. אישיותם היתה רכושם. עצמאות כלכלית נראתה אז כחלום רחוק, ממש כפי שנראה היום השלום.
חברי הכנסת, במשך 63 שנים, שנות עצמאותנו, הותקפנו שבע פעמים. אף עם לא התנסה במלחמות כה רבות בזמן כה קצר. הקימונו את צבא-הגנה לישראל, צבא הראוי לכל שבח. הוא יודע להרתיע, להגן, להשיב ולנצח. הקימונו עמק מרהיב של מדע וטכנולוגיה, שזוכה לשבחים בין-לאומיים. הארץ הומה תרבות, ספרים, שירים, תיאטרונים, תזמורות, מקהלות ואמנים ממדרגה ראשונה. צמח לנו דור צעיר – בריא יותר, חזק יותר, מעודכן יותר. בדור הזה, אם יש לו חסרונות, חיסרון אחד אין לו: כשצריך מתנדבים ליחידות קרביות, ההיענות היא מיידית ומלאה.
יחד עם זה, לא תמו הבעיות שלנו, ואסור לנו לשקוע בשביעות רצון עצמית. עדיין קיים פער גדול בין עניים לעשירים, מרחק בין ערבים ליהודים. האלימות מרימה ראש. השחיתות פושה ואותותיה ניכרים בכל הרמות.
אירן עומדת בראש הדורשים מלחמה בישראל. אין לזלזל בכוחה, אבל אני מציע גם לה לא לזלזל בכוחנו. היא מתלהמת, לשוננו עצורה, אבל אלה אינם יחסי הכוחות האמיתיים.
בכל התחומים, ישראל הפכה בלתי אפשרי לאפשרי. עלי לומר לכל הספקנים, שגם אם השלום נראה היום כבלתי אפשרי, הוא אפשרי בישראל. אנו עומדים בפני שעת הכרעה היסטורית; בשבועות הקרובים ייעשה מאמץ של הממשלה להביא לחידוש המשא-ומתן. הקושי הנוכחי אינו אלא פרוזדור המוליך אל הסוגיות הכבדות באמת שעוד לפנינו. גם הפרוזדור הזה גורם לנו חיבוטי נפש. נתאר לעצמנו עד כמה קורעות וכואבות תהיינה ההכרעות הבאות בנושאי הליבה, ואנו פוסעים לעבר הכרעה שהיא בלתי נמנעת. הגורל הועיד לנו, לדור הזה, את ההחלטות הקשות. קשה לקבלן, מסוכן לדחותן.
אם נישאר פסיביים, המגמות השליליות יפרנסו את סכסוך הדמים לזמן בלתי מוגבל. הן עלולות לסכן את יכולתנו לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי של ישראל. עלינו לבחור בדרך הנכונה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
הנדע להכריע נכונה? הנדע להכריע בזמן? הנדע להכריע בלי לפגוע בדבק האוחז אותנו יחד כחברה וכאומה? אני מאמין כי בכוחנו לצלוח בשלום גם את המבחן ההיסטורי הזה. ההכרעה נפלה עכשיו, אבל היא גם תשפיע על הדורות הבאים.
אנו חייבים להביא בחשבון כמה כללים. הראשון, הרוב הוא הקובע. אין לסבול הפרות חוק. אין להשלים בשום אופן עם אלימות. עם זאת, אין לשכוח שגם למיעוט יש זכויות. הדעת אינה סובלת התעלמות מזכויות המיעוט.
הכלל השני, יש להבחין בין עיקר לבין טפל; להבדיל בין מדינאות לבין מפלגתיות. בשעת הכרעה היסטורית השיקול הממלכתי ארוך הטווח חייב לגבור על הצרכים קצרי הטווח. אין פסול בפוליטיקה. לא ניתן בלעדיה. היא דרושה לנו כדמוקרטיה. היא היום-יום שלנו. אבל בשעת הכרעה יש להפנות את העין לדפי ההיסטוריה ולא למחוגי השעון.
הכלל השלישי הוא: עם כל הקושי והכאב, נוצר רוב בבית הזה לעיקרון של שתי מדינות לשני העמים.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אין דבר כזה.
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
יש ספקנים בתוכנו ומחוץ לנו.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אין דבר כזה. אתה מפלג את העם.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי – לא, חבר הכנסת בן-ארי, חבר הכנסת בן-ארי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אין לך רשות להגיד את זה. חצוף.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אם הוא היה אומר "שתי מדינות לשני עמים" הוא לא היה ראש ממשלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת כץ. חבר הכנסת בן-ארי.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אני המלצתי עליו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת כץ, נשיא המדינה.
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
אינני מחווה דעה, אני קובע עובדה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און. חבר הכנסת בר-און.
<רוני בר-און (קדימה):>
הוא צועק ואתה מעיר לי?
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
גם בקרב ידידינו יש המבקרים את ההחלטה הזאת. הם רואים סתירה בין הפתרון לבין המצב. המסקנה הנכונה, לדעתי, היא להגיע בהקדם למפה מוסכמת, ואז ייווצר מצב חדש, כמו למשל הרעיון שבא מארצות-הברית, והוא להקים ארכיטקטורה חדשה של ביטחון אזורי. ארכיטקטורה כזאת דרושה מול המאבק שבין אירן, הרוצה להשתלט על המזרח התיכון, לבין עמי המזרח התיכון, הרוצים לשמור על עצמאותם וביטחונם. מאבק זה גדול יותר מהסכסוך המתנהל כיום בינינו לבין הפלסטינים. אסור שהאמביציה הטרוריסטית של אירן תגבר על ההתנגדות המובנת של העמים העצמאים.
והכלל הרביעי: תהליך המשא-ומתן יהיה רצוף עליות ומורדות. נצטרך לעמוד בלחצים של ידידים ושאינם ידידים. לא נחמיץ פנים גם אם לא נקבל את דעתם. עלינו לשמור מכל משמר על ידידותנו עם ארצות-הברית. אין לנו ידידה כמוה, אסור שנשכח זאת אפילו לרגע קט. אף פעם לא ביקשנו שחיילים אמריקנים יילחמו במקומנו, אבל אין לשכוח שללא הידידות והסיוע האמריקניים הבדידות שלנו היתה בלתי נסבלת. זה היה נכון אז, כנראה זה גם נכון היום.
והכלל החמישי: לשלום יש אויבים מרי נפש. הם רוצים להשמיד את השלום מפני שהם רוצים להשמיד את ישראל. שליטי אירן, "חיזבאללה" ו"חמאס" יתאכזבו מרות אם ייוודע להם כי הושג שלום בין ישראל לבין הפלסטינים ובין ישראל לבין שכנותיה. זה ימיט אסון בין אלה הרוצים להמיט אסון עלינו.
המסע לשלום כמוהו כמסע במדבר, רצוף תלאות. כאז כן עתה, נזכור שהיעד המובטח של כולנו הוא יעד השלום. השלום, יחד עם עוצמתו של צה"ל, יעניק לישראל ביטחון, יאפשר לה לשמור על זהותה היהודית. השלום יזניק את כלכלתה, ישפר את חברתה, יאפשר לה להיות מדינת מופת שתקסום לדור הצעיר שלנו כאן ובתפוצות. שלום כרוך במחיר טריטוריאלי ואפילו אידיאולוגי, אלא שהיעדר השלום יגבה מחיר גבוה יותר משניהם.
בבית הזה, חברי הכנסת, אני יודע, מצויים בני אסכולות שונות: אסכולת בן-גוריון, אסכולת מנחם בגין, אסכולת הרב קוק. הרב קוק אמר: "אנוכי איש שלום ורודף שלום, אפילו במקומות כאלה שרוב בני-האדם אינם מעלים על דעתם ששם נמצא אותו". מנחם בגין אמר: "עדיפים קשיי השלום על ייסורי המלחמה". בן-גוריון אמר: ”על מנהיג להחליט באומץ לב – או לעשות שלום ולשאת במחירו או לאפשר הידרדרות למלחמה ולשלם מחיר גבוה יותר. בשלום תוכל ישראל להגשים את חזון נביאיה, לממש שאיפות מנהיגיה, להיות מדינה הסמוכה על מורשתה ההיסטורית, ליצור מרכז רוחני, להקים מרכז מדעי ברמה עולמית".
חברי הכנסת, עד עתה היה עלינו לתקן את מה שנגזר עלינו על-ידי העבר. עתה באה השעה שנוכל לעצב את עתידנו לפי רצוננו ולהיות לא רק מקלט של העם היהודי, אלא לשמש לו אבן שואבת, אבן העשויה מצדק ומחוכמה, שגילה עתיק ואופיה רענן. היא לא רק ארץ מתגוננת, אלא גם ארץ תורמת, ארץ שעוסקת בתיקון עצמי ובתיקון עולם. אנו במעלה ההר, וחובתנו לצעוד לעבר הפסגה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לנשיא המדינה שמעון פרס.
<הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש לי הכבוד להזמין את ראש הממשלה לשאת את דבריו בהודעתו על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הבא עלינו לטובה. רבותי חברי הכנסת, ראש הממשלה מדבר כמצווה על-פי החוק. אני מבקש מכל אלה אשר מתכוונים לקרוא קריאות ביניים, להימנע.
<קריאה:>
תלוי מה הוא יגיד.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
מכובדי נשיא המדינה שמעון פרס, שופטי בית-המשפט העליון, יושב-ראש הכנסת, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, אישי ומשרתי ציבור בעבר ובהווה, שרי הממשלה, חברי הכנסת, לא במקרה מתנוסס כאן, על קיר המשכן, בכנסת ישראל, דיוקנו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. בשנת 1896 כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים": "ליהודים שמבקשים מדינה תהיה מדינה. סוף סוף נחיה כבני-חורין על אדמתנו". הזכרתי דברים אלה בתחילת ישיבת הממשלה אתמול יחד עם עוד כמה משפטי יסוד מתולדות מדינתנו, ובשל חשיבותם אני מבקש לחזור עליהם כאן, בפתח דברי במושב הזה של כנסת ישראל.
בשנת 1947, 51 שנה אחר הרצל, ערב הקמת המדינה, כתב דוד בן-גוריון ביומנו: "המדינה אשר תקום תהיה יהודית באשר לתפקידה, לייעודה ולמטרתה. לא מדינה של יהודים היושבים בארץ, אלא מדינה ליהודים, לעם היהודי". בשנת 1992, בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קבעה הכנסת: "חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
חברי הכנסת, מדינת ישראל היא אפוא גם מדינת הלאום של העם היהודי, וגם מדינה דמוקרטית, שכל אזרחיה, היהודים והלא-יהודים כאחד, נהנים משוויון זכויות מלא. אין שום מדינה באזורנו ששומרת על זכויות הפרט וזכויות המיעוט כמו שעושה זאת הדמוקרטיה הישראלית.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
למה אנחנו לא יודעים על כך?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
התנועה הציונית הקימה דמוקרטיה למופת, והקימה מדינת לאום למופת – מדינה שמאזנת בין צרכיו הלאומיים של עמנו לבין זכויות הפרט של כל אחד ואחד מאזרחי מדינתנו. אין דמוקרטיה אחרת במזרח התיכון, ואין מדינה יהודית אחרת בעולם. השילוב של שני הערכים הללו: מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית – מבטא את יסוד קיומנו ואת מהותה של מדינת ישראל. אני עוד אשוב לנקודה הזאת בהמשך דברי.
מכובדי חברי הכנסת, בכנס החורף של הכנסת נמשיך להתמודד עם המשימות הגדולות שעומדות בפני מדינת ישראל. אנחנו מתכוונים להעביר תקציב דו-שנתי שני למדינת ישראל. הצלחנו להחזיר את המשק לצמיחה וליציבות; תקציב דו-שנתי נוסף יעזור לנו להמשיך מגמות אלה.
אנחנו ממשיכים במהפכה של סלילת רשת הכבישים והרכבות לגליל ולנגב. כולכם נוסעים בכבישי הארץ, אתם רואים את המהפכה הזאת בהתהוותה, את העבודה העצומה שמתבצעת כדי לחבר את הדרום ואת הצפון – –
<שלמה מולה (קדימה):>
של הממשלה הקודמת.
<יואל חסון (קדימה):>
לא אתה תכננת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חסון – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ולהקל על הפקקים במרכז.
<יואל חסון (קדימה):>
אי-אפשר בשנה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה רוצה אולי לכתוב לראש הממשלה את הנאום שלו? אני מזהיר. אין צורך להעיר יותר.
<יואל חסון (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין צורך להעיר יותר.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אנחנו מתחילים את יישום הרפורמה בקרקעות, שבאמצעותה יוכלו אלפי משפחות בישראל לעבור מחכירה לבעלות מלאה על דירותיהן ובתיהן.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – – בירושלים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת כץ.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
נמשיך לקדם את חקיקת הרפורמה בתכנון ובבנייה כדי להתיר סוף-סוף את הסבך הביורוקרטי שמעכב את הגדלת ההיצע של הקרקעות ונותן תמריץ תמידי לפרוטקציות ולשחיתויות.
הרפורמות בקרקעות, הרפורמה בתכנון ובבנייה, העבודה הגדולה בתחבורה, יוסיפו כל שנה לתוצר הלאומי שלנו בין 1% ל-2% במשך עשור, להערכתי למעלה מזה. והמשמעות של הדבר הזה היא שיהיו לנו משאבים לצרכים הלאומיים שמעניינים את חברי הבית בצדק, ובייחוד לשני צרכים: לביטחון ולחינוך.
אנחנו משיקים תוכנית לשיקום ההשכלה הגבוהה, ההשכלה הגבוהה בישראל, שזועקת למשאבים. בתוך שש שנים אנחנו נוסיף להשכלה הגבוהה 7.5 מיליארדי שקלים. כבר השנה אנחנו נקים ארבעה מרכזי מצוינות – – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
מה עם ההבטחה שלך לגבי ירושלים?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת פלסנר.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
הוא הבטיח.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת פלסנר, ראש האופוזיציה תענה לראש הממשלה.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
הוא לא אומר שום דבר על ירושלים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, אל תקבע לראש הממשלה מה הוא יאמר.
<רוני בר-און (קדימה):>
השאלה אם הוא נותן לישיבות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מספיק, חבר הכנסת בר-און.
<רוני בר-און (קדימה):>
הישיבות זה בירושלים...
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און, לא יפריעו לראש – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
זאת האסטרטגיה של הממשלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און, אני מדבר אליך. אל תדבר אליו עכשיו. בבקשה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כבר השנה אנחנו נקים ארבעה מרכזי מצוינות באוניברסיטאות – מתוך 30 מרכזי המצוינות שיקומו בשנים הקרובות. במרכזים האלה יתמקדו המוחות המבריקים ביותר בארץ ומן העולם. אנחנו עוסקים במה שקרוי השבת מוחות וטיפוח מוחות – –
<יואל חסון (קדימה):>
צריך מרכז למצוינות בממשלה שלך. שם צריך מרכז למצוינות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חסון, אני לפני קריאה לסדר ראשונה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – בייחוד בארבעה תחומים שאנחנו החלטנו להתמקד בהם: מציאת תחליפים לנפט, עולם המחשבים והסייבר, חקר המוח ופיצוח הצופן הגנומי לצורך ריפוי מחלות.
אנחנו מתחילים בהתאמת מערכת החינוך היסודית למאה ה-21. בשנתיים הקרובות – –
<יואל חסון (קדימה):>
אולי פשוט להביא שלום.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – אנחנו נחליף – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת יואל חסון – – –
<יואל חסון (קדימה):>
קודם שיביא שלום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת יואל חסון, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה.
<יואל חסון (קדימה):>
אדוני, להביא שלום. שלום זה גם חשוב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני קורא לך לסדר פעם שנייה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
בשנתיים הקרובות אנחנו נכניס מערכות תקשוב לכ-900 בתי-הספר היסודיים בצפון ובדרום בהשקעה כוללת של 420 מיליון שקל.
ואנחנו מחנכים לא רק למצוינות, אלא גם לציונות. אנחנו יוצאים לדרך בפרויקט שיקום של 150 אתרי מורשת. כבר התחלנו לעבוד באתרים היסטוריים בירושלים, בתל-אביב, בקיבוצים, בין היתר בבית-הקברות ליד הכינרת, שבו קבורות המשוררות רחל ונעמי שמר, ובאולם שבו הוכרזה מגילת העצמאות בשדרות-רוטשילד בתל-אביב. אני אהיה בשני המקומות הללו בשבוע הקרוב. כל ילדי ישראל צריכים לבקר שם.
כמו תמיד הכרת עברנו היא מפתח לעתידנו, אבל יש צורך לטפל גם בבעיות הבוערות של ההווה.
<שלמה מולה (קדימה):>
ברק יודע על כך?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
במהלך כנס החורף אנחנו נתחיל בהקמת המכשול הקרקעי בדרום כדי למנוע הסתננות מסיבית של מסתנני עבודה בלתי חוקיים, דבר שמאיים על צביונה ואופיה של מדינת ישראל. זהו צעד הכרחי למניעת הצפת המדינה בגורמים שמערערים גם את הכלכלה וגם את המבנה הייחודי שבנינו פה.
בחודשים הקרובים אנחנו נתחיל ביישום תוכנית השיטור העירוני כדי לקדם את החוק והסדר בכל חלקי המדינה, קודם כול בעיר לוד. בשבוע שעבר ביקרתי שם, שמעתי תושבים יהודים וערבים כאחד מתחננים לקבל הגנה מפני משפחות הפשע ומפני בריונות אלימה.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
שמעת על האלימות – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
הם רוצים לשלוח את ילדיהם ללא חשש לבתי-הספר.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טלב אלסאנע. חבר הכנסת טלב אלסאנע.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אם הוא מדבר על אלימות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טלב אלסאנע.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
זה חשוב, אבל – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
הם רוצים לשלוח את ילדיהם ללא חשש לבתי-הספר, הם רוצים לצאת לבילוי בערב ללא מורא, והם צודקים. מגיע לכל אזרח בישראל, יהודי ולא יהודי, ליהנות מביטחון אישי.
הממשלה תכנס בקרוב דיון מיוחד על לוד. כבר החלטנו לרשת אותה במצלמות ולהפוך אותה לעיר הדגל של פרויקט "עיר ללא אלימות". עשינו את שני הדברים האלה בעיר רמלה הסמוכה, והוונדליזם והאלימות ברמלה ירדו בכ-50%.
במקביל, אנחנו נתחיל להשקיע בפיתוח תשתיות במגזר הלא-יהודי בהיקף כולל של 800 מיליון שקל, ואנחנו נוסיף עוד 250 מיליון שקל כהשקעה ביצירת תוכניות מיוחדות לעידוד המגזר הלא-יהודי לרכוש השכלה גבוהה.
כפי שהבטחנו אנחנו עושים שינויים מהותיים בכלכלה, בחברה, בתשתיות, בחינוך ובביטחון הפנים, וכמובן, אנחנו גם ממשיכים כל העת וגם נמשיך במאמצים להשיב למשפחתו ולעמו את חיילנו החטוף גלעד שליט.
ומכאן, חברי הכנסת, אעבור לנושא המדיני. מהיום הראשון לכינונה של הממשלה קראתי למנהיגי הרשות הפלסטינית לבוא לשיחות ישירות לשלום עמנו ללא תנאים מוקדמים. בנאום בר-אילן התוויתי את העקרונות להסדר שלום עם הפלסטינים: מדינה פלסטינית מפורזת שתכיר במדינת העם היהודי ותחיה לצדה בשלום. אני מאמין שבתנאים הנכונים הקמת מדינה פלסטינית עשויה להביא לשלום, אבל אם הדבר ייעשה בצורה לא אחראית – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
איפה? איפה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ברכה, אתה כבר שואל אותו איפה, אולי הוא יענה לך. אבקש לא להפריע.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
איפה תוקם המדינה הפלסטינית?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה זמנו. אדוני אחר כך יוכל לדבר.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
זו שאלה לגיטימית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לגיטימית זה נכון, אבל לא להפריע.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
שיגיד 67' למשל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה לא תקבע לראש הממשלה מה הוא יגיד ומה לא, אתה יכול אחר כך להצביע – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אני שואל את ראש הממשלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מוחמד ברכה, אני מבקש – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אני חבר כנסת, אני שואל את ראש הממשלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שמעתי את שאלתך, אני מבקש ממך לא להפריע. זה הכול.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
זה לא מפריע.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם ראש הממשלה יסכים לענות על שאלות, אני אאפשר לכל חברי הכנסת לשאול. שאלתי אותו לפני כן, הוא לא מסכים לענות על שאלות, כי הוא נותן כרגע הצהרה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
שיגיד איפה הולכים להקים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ברכה, אין מקום לוויכוח.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
איפה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הסתיים. הוויכוח בינך לביני לא – – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר:>
ברכה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי. אני מבקש מהשר – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
פואד עכשיו מציע – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מבקש. חבר הכנסת ברכה, אולי אדוני לא הבין. לא, לא, אל תעשה לי כך. כרגע ראש הממשלה מדבר.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
יש הצעה ששר התמ"ת מציע. יש הצעה שהמדינה הפלסטינית – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ברכה, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה.
<קריאה:>
איפה? בחיפו.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
לא – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ברכה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אחד אומר: בלוד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ברכה, אני קורא לך לסדר פעם שנייה.
<קריאות:>
בלוב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
השר בן-אליעזר, עם כל הכבוד, אני לא יכול לנהל איזשהו משא ומגע עם חברי הכנסת כאשר אתה מנהל אתם דו-שיח.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
בתנאים הנכונים הקמת מדינה פלסטינית עשויה להביא לשלום, אבל אם הדבר ייעשה בצורה לא אחראית, הקמת מדינה פלסטינית עלולה גם להיות גורם להעצמת הסכסוך ולהגברת הטרור. כדי שפשרה תביא לשלום ולא למלחמה היא חייבת להיות מלווה בשני מרכיבים יסודיים: הכרה וסידורי ביטחון. במונח "הכרה" אני מתכוון להכרה פלסטינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. זו אינה סתם התעקשות, זהו שורש הסכסוך, ולכן יסוד מרכזי בפתרונו. זה 100 שנה מחנכים פלסטינים דורות שלמים להאמין שאין עם יהודי ושהארץ הזאת היא מולדתם שלהם בלבד. הסירוב להכיר בזכויותיו של העם היהודי – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אם זה בלבד – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ובקשר ההיסטורי שלו לארצו הוא שורש הסכסוך, ובלי לטפל בו לא יהיה קץ לסכסוך.
ובאשר לביטחון. כל הסדר שלום בינינו לבין הפלסטינים – – –
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני קורא לך לסדר פעם שנייה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
באשר לביטחון. כל הסדר שלום בינינו לבין הפלסטינים חייב להיות מושתת על סידורי ביטחון איתנים בשטח. יצאנו מלבנון ומעזה ללא סידורי ביטחון כאלה וספגנו אלפי טילים על הנגב והגליל. אני אינני מוכן להסתפק בשלום על הנייר, גם אזרחי ישראל אינם מוכנים להסתפק בזה.
החלטת מועצת הביטחון 1701 בסיום מלחמת לבנון השנייה, היציאה מציר פילדלפי לאחר ההתנתקות, הצבת כוחות בין-לאומיים, גם בצפון וגם בדרום – כל אלה לא מנעו ירי של אלפי טילים על ישראל והברחת עשרות אלפי טילים נוספים על-ידי אירן לתוך השטחים העוינים שחובקים אותנו.
<שלמה מולה (קדימה):>
תמכת בלצאת מעזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
לא אתן שטילים אירניים יוצבו במרחק 500 מטר מכפר-סבא או קילומטרים ספורים מנמל התעופה בן-גוריון. אנחנו מדינה קטנה, קטנה מאוד. הממדים הקטנים שלנו מציבים בפנינו בעיות ביטחון קיומיות, בעיות שהן ייחודיות רק לנו, לישראל.
<אורית זוארץ (קדימה):>
הממשלה שלכם מציבה לנו בעיות קיומיות.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אל לנו להקל ראש בבעיות הביטחון הללו, ואסור לנו להתפתות לאשליה שהסכם שלום לבדו יפתור אותן.
פעם היו לנו יחסי שלום בפועל, נורמליים, עם חילופי משלחות, עם מגעים בין מנהיגים, עם סחר חשוב, במיוחד בנפט, עם מדינה חשובה. למדינה הזאת קוראים אירן. היו לנו גם יחסי ידידות מופלאה עם מדינה אחרת, עם שיתוף פעולה צבאי, עם יחסים דיפלומטיים מלאים, עם ביקורי ראשי מדינות, עם 400,000 ישראלים שמבקרים שם. למדינה הזאת קוראים טורקיה – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
מה עשיתם בשנה האחרונה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. חברת הכנסת זוארץ, את מועמדת.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ואני עדיין מקווה שאנחנו נוכל לשקם ולהחזיר את היחסים אתם, שהידרדרו לא מרצוננו. הדברים השתנו באירן, ולצערי גם במקומות אחרים, כמעט בן-לילה, ואף אחד לא יכול להבטיח לנו – חרף רצוננו – שדבר דומה לא יתרחש אחרי כינון הסכם השלום עם הפלסטינים. ועל כן אנו חייבים לעמוד בנחישות, ללא מורא, על הסדרי ביטחון מוצקים בשטח, כדי להבטיח שהשלום יקוים הלכה למעשה, וגם כדי להגן על קיומנו וביטחוננו במקרה המצער אך האפשרי, שהשלום יופר.
השלום והביטחון שזורים זה בזה, והם העקרונות שמנחים אותי. אני עומד בתקיפות על הצורך לקיים את שניהם, ואני רואה שההבנה של צורכי הביטחון של ישראל מתחילה סוף סוף לחלחל בשיח הבין-לאומי, מעבר לאמירות כלליות. אני מדבר על צרכים פרטניים שלנו.
אני מאמין, חברי הכנסת, שאם נעמוד יחד בחזית הזאת, מאוחדים סביב העקרונות הללו – אני משוכנע שזה יסייע לנו להשיג הסדר שלום, אדוני הנשיא. אני חושב שההתלכדות סביב הדברים האלה, שהם כל כך בסיסיים, כל כך חשובים, כל כך אמיתיים, כל כך נכונים, יכולה לקדם עד מאוד את יכולתנו להביא הסדר שלום.
גם אם במשך שנה – למעלה משנה – לא נענו הפלסטינים לקריאתי לבוא למשא-ומתן ישיר, אנחנו מצדנו פעלנו; אנחנו הורדנו מאות מחסומים ונקודות ביקורת, אנחנו עודדנו צמיחה של הכלכלה הפלסטינית – אני חושב שצמיחה מרשימה לפי כל קריטריון, בייחוד בשעה שבכל העולם שרר מיתון ומשבר כלכלי.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
ונוסף על כך, כידוע לכולכם, כפי שצוין כאן, אנחנו השהינו את הבנייה החדשה ביישובים היהודיים למשך עשרה חודשים – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
גם בירושלים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ואני אומר לכם, עשינו זאת בלב כבד – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת כץ, יש עוד אנשים שירושלים יקרה להם. לא רק – ראש הממשלה, ירושלים יקרה לו. למה אתה מתפרץ?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני אומר לכם, ידידי, עשינו זאת בלב כבד, ואני לא אומר זאת מהשפה ולחוץ. ידענו שהצעד הזה מכביד מאוד על אחים ואחיות, על אזרחים ישראלים טובים ונאמנים, משלמי מסים, משרתי מילואים, מכבדי חוקים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
שודדי קרקע. שודדי קרקע.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כפי שציינה מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון, זה היה צעד חסר תקדים, ששום ממשלה בישראל לא עשתה כמותו בעבר. אבל אמרנו ועשינו.
<דב חנין (חד"ש):>
לא נכון. בשנת 2003 ממשלת ישראל החליטה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, חבר הכנסת חנין. ראש הממשלה ישמח לשמוע אותך מדבר בדיון. כל אחת מהסיעות יכולה לדבר.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אמרנו ועשינו, ואכפנו את ההקפאה בנחישות וללא פשרות עשרה חודשים. ולצערי, גם את עשרת החודשים הללו בזבזו הפלסטינים – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
מה אתם עשיתם?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ועתה הם דורשים להמשיך את ההקפאה כתנאי להמשך השיחות. אני מקווה שהם לא עושים זאת כדי להתחמק מהאחריות – מההכרעות האמיתיות שדרושות להסדר שלום, כי גם הם יצטרכו לקבל הכרעות קשות, ואני איני מזלזל בזה. אני יודע אילו הכרעות יידרשו מאתנו, אבל אני גם יודע איזה הכרעות יידרשו מהם, והדרך היחידה להגיע להסדר שלום זה לנסות, באמצעות שיחות ישירות, לגשר על פערים ולהחליט החלטות.
כראש ממשלת ישראל אני מחויב, ורוצה, לנסות לקדם הסכם שלום, הסכם שיביא קץ לסכסוך וישיג שלום בינינו לבין שכנינו הפלסטינים. ואני יודע, רבותי, שאפשר להתווכח הרבה מהי הדרך לשלום, אבל אין ויכוח שלא נגיע לשלום אם לא ננסה. בשבועות האחרונים אני מחפש כל דרך להבטיח את המשך השיחות.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – – חובת הנאמנות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, את לא מקהלה. לא צריך את תגובתך על כל משפט.
<אורית זוארץ (קדימה):>
לא כל משפט.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, זאת הפעם האחרונה שאת – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ברכה, אני אסביר לך אחרי זה. זה חוק שאתה הצבעת בעדו, שמחייב את ראש הממשלה לתת סקירה. נא לאפשר לו למלא אחר החוק. חבר הכנסת ברכה, אני מבקש ממך לעזור לי לקיים ישיבה, כדי שכל אחד ישמיע את דברו. בבקשה.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
בתנאי שתנסה את דרך המלך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת פלסנר, תודה רבה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
שאלתי את עצמי, מה יכול היה לשכנע את הממשלה, ועוד יותר מזה, את אזרחי ישראל, שהפלסטינים באמת מוכנים לחיות אתנו בשלום. משהו שישדר שיש שינוי אמיתי בצד הפלסטיני. משהו שימחיש לנו, לרוב הציבור, שהם לא רק דורשים ויתורים מישראל, לא רק מציבים לנו תכתיבים, אלא שהם גם מוכנים לעשות צעד משמעותי לקראתנו. ויש דבר כזה. כבר העברתי את המסר בדרכים שקטות בחודש שעבר, ואני אומר אותו עכשיו כאן בפומבי: אם ההנהגה הפלסטינית תאמר בצורה חד-משמעית לעמה, שהיא מכירה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – אהיה מוכן לכנס את ממשלתי ולבקש השהיה נוספת – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כשם שהפלסטינים מצפים שאנחנו נכיר במדינה פלסטינית כמדינת הלאום שלהם, אנחנו רשאים לצפות שהם יכירו במדינה היהודית כמדינת הלאום שלנו.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תיזהר, חבר הכנסת אלסאנע.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
איני מעמיד הכרה זו כתנאי מוקדם לשיחות. אנחנו נבוא להמשך המשא-ומתן בכל מקרה, וללא תנאים. אבל אין ספק שצעד כזה מצד הרשות הפלסטינית יהווה צעד בונה אמון, שיפתח אופק חדש של תקווה, וגם אמון, אצל חלקים נרחבים בציבור הישראלי, שלאור אירועי העשור האחרון איבדו את אמונם ברצון הפלסטינים לסיים את הסכסוך.
<דב חנין (חד"ש):>
– – – את ההתנחלויות.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
לצערי, עד עכשיו הפלסטינים לא נענו לקריאתי זו, וארצות-הברית מצדה מנסה דרכים אחרות כדי להבטיח את קיום השיחות. ארצות-הברית מציעה הצעות שונות, אנחנו שוקלים אותן בכובד ראש ובאחריות, בהתאם לאינטרסים הלאומיים של ישראל, ובראשם הביטחון והבטחת עתידנו.
מכובדי, לא חסרים קשיים ואתגרים, אבל אני משוכנע שנתגבר עליהם. עלינו רק לחשוב על איזה מכשולים התגברנו מאז חזה הרצל את חזונו. העם היהודי העתיק ושבע הסבל חזר לפני למעלה מ-100 שנה למולדתו ההיסטורית ומצא אותה הרוסה, מוזנחת ושוממה, מוכת ביצות וקדחת. במשך 100 שנים ויותר בנינו אותה בזיעה ובדם והקמנו בה מדינה לתפארת. המלים המהדהדות של מגילת העצמאות שקרא דוד בן-גוריון עדיין נוגעות בנימי נפשנו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל". זהו יסוד קיומנו הלאומי ומאז ומתמיד; ההכרה בכך היתה ונשארה היסוד האמיתי לשלום.
<יואל חסון (קדימה):>
אדוני היושב-ראש – – – נאום בר-מצווה היה מרתק יותר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת חסון, העיתונאים מחכים לך, הם ישמעו בוודאי בצמא את כל מה שיש לך לומר.
רבותי חברי הכנסת, עכשיו אני מעביר את הפנים שלי לכיוון זה – אני מזמין את ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני לומר את דברה. חבר הכנסת יואל חסון, אתה מפריע לחבר הכנסת כץ להאזין לדבריה של ראש האופוזיציה.
<ציפי לבני (קדימה):>
מכובדַי, כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת רובי ריבלין, שופטות בית-המשפט העליון ארבל ונאור, מבקר המדינה מר לינדנשטראוס, מבקרת המדינה בעבר הגברת בן-פורת, יושבי-ראש הכנסת בעבר שבח וייס ודן תיכון, היועץ המשפטי לממשלה, משפחות שליט, חבר, חלבי וארד, כבוד ראש ממשלת ישראל, בשנה ושמונה חודשים הפכת את מדינת ישראל למדינה חלשה, מפוחדת, מסוכסכת עם עצמה, מסוגרת, המאבדת את ידידיה בעולם, המתריסה בפני מנהיגת העולם החופשי ומקור כוחה של ישראל, מדינה המתכסה בססמאות במקום בתוכן, מדינה הנאחזת במלים כמו טובע הנאחז בקש.
אינני יודעת אם הובלת למצב הזה בכוונת מכוון, לחזק את הפחד כמתכון לאחדות סביב ייאוש, חוסר שינוי וקיפאון. אולי נדמה לך כי אז תוכל להידמות בעיני חלק מהציבור כאותו ראש ממשלה חזק שהיית רוצה לראות בעצמך. אולי הובלת למצב הזה מתוך חולשה, מתוך חוסר יכולת להחליט, חוסר יכולת לומר את האמת, לאמץ עמדה, לשלם מחיר פוליטי, ולו הקטן ביותר, בשביל אמונה בדרך. אולי ישראל במצב הזה כי אין לממשלה הזאת שום חזון משותף, דרך ומטרות לטווח הארוך, וזאת ממשלת "כל דאלים גבר" מולך.
אולי אתה חושב שחלק מחסידיך חושבים שהשריר האחרון שעשית מול ארצות-הברית הוא מפגן של כוח. אני יודעת שאתה יודע שזה לא נכון. אני יודעת שאתה יודע עד כמה מדינת ישראל תלויה בביטחונה בארצות-הברית, ואי-אפשר לדבר על האיומים מסביב, והם קיימים, להרצות על הסכנה מאירן, והיא קיימת, על הטרור, ועל ה"חמאס" ועל ה"חיזבאללה", על הצורך להילחם בו, ובצדק, ולפגוע תוך כדי במקום התמיכה שלנו והלגיטימיות לפעולה.
כך או כך, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, יש ישראל אחרת והיא תרים ראש במושב הזה. יש הנהגה אחרת, ונוכיח את זה במושב הקרוב של הכנסת. זה לא יהיה פשוט, אנחנו מכירים ומודעים לרוב הדורסני של הקואליציה הזאת. זה לא פשוט, כי אנחנו יודעים כמה כבר שילמת וכמה תשלם על חשבון הקופה הציבורית ועל חשבון ערכיה של ישראל. זה לא יהיה פשוט, כי אנחנו יודעים שתמשיך ותנסה לקנות עוד קולות גם מתוכנו, אבל אנחנו נמשיך ונעשה את הדבר הנכון, לא לאופוזיציה, לא לקדימה – הדבר הנכון למדינת ישראל.
למרות היותנו באופוזיציה הושטנו יד ותמכנו כשנראה היה, ולו לרגע, שאתה אומר את הדבר הנכון גם אם טרם ביצעת אותו. הייתי היחידה, אדוני ראש הממשלה, שבירכה אותך בצאתך למה שנראה אז כתחילת הדרך לשלום, אם כי מאז כל ההחלטות שלך היו כמובן הפוכות ושגויות, בעוד ששרי ממשלתך טורחים להודיע קבל עם ועולם שכל נסיעתך היא למראית עין והיא תסתיים בכישלון, מה שלצערי קורה בפועל. שילמתי מחיר פוליטי על שתיקתי ועל תמיכתי, ואני לא מצטערת על כך, אבל אני מאוד מצטערת על המקום שהבאת אליו את מדינת ישראל.
אנחנו עושים את מה שנכון, כי אנחנו יודעים שישראל יכולה וצריכה להיות אחרת – מדינה שהיא באופן מהותי ועמוק בית לאומי לעם היהודי מבחינת תכניה, ערכיה, מהותה וסמליה; מדינה ששוויון לכל אחד מאזרחיה הוא חלק מערכיה גם כמדינה יהודית וגם כמדינה דמוקרטית; מדינה שיש לה חוקה המבוססת על מגילת העצמאות, אותו מסמך שממשלתך סירבה להכליל בחוק הכל כך מיותר שאישרתם אמש. חוק שלא נולד בגלל הרעיון שאם אין נאמנות אין אזרחות; הוא נולד בגלל הפחד שאם אין ליברמן – אין ממשלה. וזו תמצית כהונתך: שמירה על הקואליציה שבחרת להרכיב, אידיאולוגיה של הישרדות פוליטית, ותו לא. זה אולי לגיטימי פוליטית, אבל זה פסול מהותית. זה פסול כי זה לא נוגע רק אליך, אלא זה נוגע לעתיד המדינה. זה פסול כי זה לא נוגע רק בכיסא שלך, אלא נוגע בבית של כולנו. פסול ומסוכן כי זה פוגע בדברים שחשובים כל כך לכולנו.
ההתנהלות הזאת של ססמאות במקום תוכן פוגעת קודם כול בביטחון המדינה, ואני בכוונה בוחרת לדבר דווקא על זה, דווקא בגלל שזה הדגל שאתה כל הזמן מרים. ואנחנו באמת חיים בשכונה קשה ויש איומים מסביב – אירן, ו"חיזבאללה" וה"חמאס", אותם גורמים קיצוניים אידיאולוגית, דתית, שלא מקבלים את הקיום שלנו כאן. אני, בניגוד אליך, לא מאמינה במנהיגות שמתבססת על פחד, אלא מאמינה שצריך לפעול נגדם בכוח, אבל גם בחוכמה. וכל בר-דעת מבין שהמפתח לביטחון ישראל מצוי לא רק בכוחנו הצבאי – וצה"ל הוא צבא חזק וטוב בזכות חייליו, הילדים שלנו – אלא גם במערכות היחסים והלגיטימיות לפעולה.
אתה מדבר הרבה על חוסר הלגיטימיות של ישראל בעולם; אתה טוב בזה. הלגיטימיות חשובה לא רק בשביל שיאהבו אותנו, אלא כדי שנוכל לפעול כשצריך נגד הטרור ובדברים החשובים באמת. ואני לא מצליחה להבין איך אתה מסביר את ההתנהלות האחרונה שלך, מה סדר העדיפויות שלך, למה החלטת להעדיף עימות מול ארצות-הברית על פני עימות – אולי עימותון, קטן, אולי בכלל לא עימות – עם שותפיך בקואליציה. שלא יובן לא נכון – הקפאת הבנייה היא לא אידיאולוגיה של קדימה. יותר מזה, בממשלת קדימה, תוך כדי משא-ומתן, בנינו בשקט בגושים, מתוך הבנה והכרה – לא רק שלנו, אלא בין-לאומית – שהמטרה של שמירת גושי ההתיישבות היא צורך ומחויבות של כל מנהיג במדינת ישראל במסגרת הסדר קבע. ויכולנו לעשות את זה, כי האמינו לנו. העולם האמין בנו והיה אמון בחדר המשא-ומתן.
זה נכון שניסית לייצר אמון במלים, והרסת אותו בחוסר יכולת או נכונות לקבל החלטה. תפקידם של המתיישבים זה ללחוץ, זו זכותם וזה לגיטימי בוודאי. זה גם נוגע אליהם אישית וזה גם חלק מחזון שהוא שונה מחזון שתי מדינות הלאום. אבל התפקיד שלך הוא לעשות, להחליט ולעשות את מה שנכון כחלק מהחזון שאותו – כדבריך – אימצת: חזון שתי מדינות הלאום.
ועכשיו זה כבר לא משנה מה שתעשה. אני לא יודעת מה העסקה שמדברים עליה היום כדי להתניע את המשא-ומתן, ואני באמת מאוד מקווה שנשיא ארצות-הברית ימשיך ויאמץ את אותו מסמך שנתן לנו הנשיא בוש, שהושג בעמל רב ומתוך דיפלומטיה נכונה, ולא מתוך דיפלומטיית מגאפון שאתה נוהג בה. וברור היום לכולם שגם אם יימצא איזה נוסח או מלים חדשות, בפועל הבנייה הרי לא תימשך באותה תנופה כפי ששריך מדברים עליה. אני אפילו לא שומעת מתוך דבריך שמדובר בהחלטות שלך באיזה אידיאולוגיה שאתה מאמין בה. בעצם האידיאולוגיה היחידה זה מה שאתה אומר לכל העולם: יש לי בעיות פוליטיות. זאת האידיאולוגיה היחידה.
ולכן אני חוזרת גם היום על מה שאמרתי לך בשיחה בחדר הסגור, כפי שאני אחזור ואומר מעל כל במה: יש רוב פוליטי ויש רוב ציבורי להסדר, לו רק תרצה.
במונחים של ביטחון לאומי, השורה התחתונה מהשנה ושמונת החודשים האחרונים היא שככל שראש הממשלה ושריה מדברים חזק, יותר מתלהם, יותר מתריס, יותר ביטחוני, כאילו, כך ישראל נחלשת. אתה מדבר חזק, וישראל נחלשת.
ואני בכלל מציעה להפסיק את הניסיון הזה להפוך את העניין של הביטחון והלאומיות לאיזה מונופול של הימין, כאילו הימין הוא זה שרוצה מדינה חזקה ויהודית ולאומית והשמאל הוא זה שרוצה לחלק מתנות לאחרים מתוך חולשה. דווקא השנה ושמונת החודשים האחרונים הוכיחו לנו שהדימויים האלה אינם נכונים. זו שטות מוחלטת, ואני יכולה לומר את זה דווקא ממרכז המפה הפוליטית, ודווקא מהצד הלאומי, שבו אני נמצאת. כי הדרך היחידה לשמור על האינטרס הציוני, הלאומי, היהודי – הדרך היחידה לשמור על האינטרסים הבסיסיים של מדינת ישראל ועל הקיום שלה כבית לאומי לעם היהודי, ומדינה שיש בה שוויון לכל אזרחיה, היא לקבל החלטות.
כל כך הרבה דיברת על מדינה יהודית, ומה עשית, ראש הממשלה, בשביל מדינה יהודית? לקחת שתי מלים, שהיו קונסנזוס בתוך מדינת ישראל וגם בעולם, והפכת אותן לשנויות במחלוקת גם בבית וגם מחוץ לישראל. וכדי לשמור על ישראל כמדינה יהודית צריך לקבל החלטות, דבר שאתה נמנע באופן סדרתי מלעשות. כדי לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית צריך לקדם את ההסדר המבוסס על שתי מדינות לאום, שיסיים את הסכסוך תוך שמירה על עקרונות הביטחון בוודאי, וגם אתה יודע שהפלסטינים כבר הסכימו למדינה מפורזת תוך שמירה על האינטרסים החשובים לנו, הגושים והמקומות הקדושים, וצריך לקבל את ההחלטות האלה כמוביל ולא כנגרר, לא כדי להשביע רצון של מישהו, לא מתוך לחץ, אלא מתוך הבנה עמוקה שהמחיר שתשלם המדינה היהודית, אם לא נגיע להסדר, יהיה אובדן הצביון שלה כבית לאומי לעם היהודי, וזאת התורה כולה.
והסדר כזה הוא אפשרי, ושני העקרונות שציינת כאן על הדוכן הם אפשריים, אם עושים אותם נכון. ממשלת קדימה היתה באמצעיתו של תהליך כשהגעת לשלטון, ושמעתי את מה שאמרת כאן על הבחירות בנושאים ביטחוניים. אתה יודע, ראש הממשלה, דיברת על עזה, דיברת על לבנון – הבחירה של מנהיג במדינת ישראל היא בדרך כלל בין אופציות מאוד קשות. לפחות תאמר את האמת לעצמך ולציבור – לו נתון הדבר בידך, האם היית משאיר את צה"ל בלבנון עוד כמה שנים? האם היית מוציא אותו בחשכת ליל כפי שעשה שר הביטחון בממשלתך? האם אתה רוצה לחזור ולכבוש את עזה? זה אפשרי מבחינה צבאית. אתה יודע שיש פער עצום בין הססמאות שאתה זורק לחלל האוויר לבין המציאות שאתה צריך להתמודד, ואלה ההחלטות שאתה צריך לקבל אם יהיה לך הכוח לקבל אותן.
ואפשר לקבל את ההחלטות האלה כשדברים נעשים. כשמאמינים בהם. אם לא תאמין בזה, אם כל העניין הוא רק לשמר את הקואליציה הזאת, בלי נכונות לשלם איזשהו מחיר פוליטי, האינטרסים של ישראל נפגעים. ושישאל כל אחד מהציבור היום את עצמו, האם אחרי שנה ושמונה חודשים של הממשלה הזאת, של הגוש, האם ישראל חזקה יותר? האם הקיום של ישראל כבית לאומי לעם היהודי לגיטימי יותר בעולם? לגיטימי יותר פנימה? או פחות? והתשובה ברורה מאליה.
אדוני ראש הממשלה, קדימה השאירה לך תהליך חי, שאחרי גמגומים רבים נגררת אליו. קדימה השאירה לך מדינה שיש לה חופש פעולה צבאי וביטחוני ולגיטימיות בעולם. קדימה השאירה לך עמדות משותפות עם ארצות-הברית שקיבלו ביטוי במכתב בוש.
<דני דנון (הליכוד):>
לא בחרו בכם.
<מירי רגב (הליכוד):>
אם קדימה השאירה כל כך הרבה, למה את לא ראש הממשלה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, חברים. קראת קריאת ביניים, זה מספיק, חברת הכנסת מירי רגב. כבוד סגן השר, היא עכשיו לא קוראת את הנאום שלך, היא קוראת את הנאום שהיא חיברה. בבקשה. רבותי, רבותי. חבר הכנסת דני דנון, תהיה לך הזדמנות לבטא את עמדתך.
<ציפי לבני (קדימה):>
שנה ושמונה חודשים, ורק שכחת את כל אלה בחוסר היכולת שלך לקבל החלטה. ואני אומרת גם היום, כמו שאמרתי בכל נאום, קדימה אומרת לך היום: תעשה את מה שכולם יודעים שצריך לעשות, את מה שעד עכשיו לא היה לך אומץ לעשות; תעשה את מה שישראל זקוקה לו ובהיעדרו היא רק הולכת ונחלשת. תעשה את זה, ואנחנו נתמוך בך. כדי לשמור על ישראל כמדינה יהודית, כשברור ונהיר לכל אחד, לאזרחיה היהודים והערבים כאחד, שישראל היא בית לאומי לעם היהודי כמהות קיומה ומדינה דמוקרטית לפי ערכיה, שבה יש שוויון לכל אדם ולכל אזרח, מדינה שמחברת אותנו אל ישראל בתפוצות ולא מרחיקה אותם מאתנו. בשביל זה צריך הנהגה שתקבל החלטות, ולא הנהגה שתברח מהן.
שמעתי שציטטת אתמול בישיבת הממשלה את מה שציטטת גם היום מעל הדוכן, את הרצל ואת בן-גוריון. לא שמעתי אותך מדבר על ז'בוטינסקי, שאמר: כמעט בכל התנגשות בין ההכרה האינדיבידואלית למשמעת הכפויה, הנני עומד לצדו של היחיד. לא ראיתי בהתנהלות שלך עד היום איזשהו ערך שמבטא את הערכים שלו, ערכים שעליהם גדלנו כולנו בתנועת ז'בוטינסקי – ההדר, הכבוד לאחר, שמירה על זכויות המיעוטים, לאומיות מתוך ביטחון עצמי ולא מתוך חשש והתכנסות עצמית, מתוך ערכים ולא מתוך פחד, מתוך שאיפה לבנות בארץ-ישראל מדינה להתגאות בה, מדינה שתורמת לעולם ולא נמצאת בשוליו. קדימה השאירה לך מדינה שיכולה להיות כזאת. קדימה תנהיג מדינה שתהיה כזאת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. רבותי, מזכירת הכנסת, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
חברי הכנסת והקהל מתבקשים לכבד את יציאת הנשיא בקימה. כבוד הנשיא.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לשבת. מפאת סדר-היום העמוס נמשיך עכשיו בהצעות האי-אמון, ולאחר מכן יתקיים דיון משולב על הודעת ראש הממשלה והצעות האי-אמון, ובסופו תהיינה הצבעות על הודעות הסיעות לגבי הודעת ראש הממשלה ועל הצעות האי-אמון.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, הודעה למזכיר הכנסת. בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה, התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת זאב אלקין וקבוצת חברי הכנסת.
לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק שמספרה פ/2616/18 וכלה בהצעת חוק שמספרה פ/2647/18 – הצעת חוק הרשויות המקומיות (סמכויות בתחום משק המים וביוב) (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (פטור והנחה לקטינים בתשלום דמי הנסיעה בתחבורה הציבורית), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת יריב לוין; הצעת חוק כרטיסי חיוב (תיקון – ניכיון כרטיסי חיוב), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת שי חרמש, רוברט אילטוב וציון פיניאן; הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – אישור לקביעה ושינוי של תשלומים בעד הקמת מערכת מים או מערכת ביוב), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק ועדת שמיטה ממלכתית (תיקון – הרכב הוועדה), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – איסור על קנסות יציאה), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, אופיר אקוניס ואורי מקלב; הצעת חוק זכות יוצרים (תיקון – רשיון לשידור של יצירה מוזיקלית תמורת תמלוגים), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת דני דנון, אמנון כהן ואלכס מילר; הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון – הרוב הדרוש לנטילת חסינות או זכות), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת שלמה מולה ואברהם דיכטר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק נגישות לדיווח על נהיגה מסוכנת בחברות, התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת זאב בילסקי וחמד עמאר; הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – הכללת ירושלים באזור סיוע), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב, זאב אלקין, רוברט אילטוב, אברהם מיכאלי ומנחם אליעזר מוזס; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מאסר מינימום בשל הפקרת אדם שנפגע בתאונה ואיסור עריכת הסדר טיעון עם הנאשם בעבירה), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת זאב בילסקי, אנסטסיה מיכאלי, רונית תירוש, זבולון אורלב, אורי אריאל, שלמה מולה, משה מטלון ואורית זוארץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ניירות ערך (תיקון – דחיית חובותיה של חברה ציבורית לבעלי השליטה בה), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות) (תיקון – תקופת היוון מרבית לפורשים מחמת נכות), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת ישראל חסון, משה מטלון, יריב לוין, זבולון אורלב, יוחנן פלסנר, איתן כבל, משה גפני וצחי הנגבי; הצעת חוק הדיינים (תיקון – כשירות למנהל בתי-הדין הרבניים), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק-יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, חיים אורון ואילן גילאון; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – איסור ביטול גיור), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת שלמה מולה ואורית זוארץ; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – גמלת אבל), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת אורי אורבך, רוחמה אברהם-בלילא, שלי יחימוביץ, אמנון כהן וחיים כץ; הצעת חוק הפחתת פסולת אלקטרונית ומיחזורה, התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, משה גפני, זאב בילסקי, איתן כבל ואורית זוארץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (פטור מארנונה למעונות סטודנטים), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק העונשין (תיקון – שידול לזנות על-ידי שוטר), התשע"א–2010, מאת חברת הכנסת אורית זוארץ; הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – מתן צווי הגבלה ופיקוח על יישום החלטות בית-הדין), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק ההגירה לישראל, התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת מאיר שטרית, אברהם דיכטר, אורית זוארץ, רוני בר-און ושאול מופז וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון – חובת הפניה לוועדה המיוחדת ולוועדת חריגים לפני הגשת בקשה לביצוע משכנתה), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת חיים אורון ומשה גפני וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק העונשין (תיקון – ענישה על עבירה חוזרת), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת יעקב כץ, רוברט טיבייב ואורי אריאל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק העונשין (תיקון – עונש חובה למצית נכס ציבורי), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת יעקב כץ, אורי אורבך, רוברט טיבייב, אורי אריאל וכרמל שאמה; הצעת חוק אחריות המדינה להגברת התעסוקה, לאופק תעסוקתי ולשירותים תומכי עבודה, התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת חיים כץ, שלי יחימוביץ, עפו אגבאריה, רחל אדטו, אריה אלדד, חיים אמסלם, אריה ביבי, אילן גילאון, אורלי לוי אבקסיס, משה מטלון וסעיד נפאע; הצעת חוק למתן קצבאות ילדים והטבות מס בעד ילדים המשרתים בשירות סדיר (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת אריה אלדד, יוחנן פלסנר, איתן כבל, אברהם מיכאלי, ציון פיניאן ואברהם דיכטר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק קרן לאומית למשאבי טבע ולפיתוח המשק והחברה, התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, כרמל שאמה, משה גפני, ניצן הורוביץ, יצחק וקנין, יעקב אדרי, אריה אלדד, דב חנין, אורי אורבך וזבולון אורלב; הצעת חוק למדיניות לאומית לשמירה על שטחים פתוחים, התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק איסוף ופינוי פסולת למיחזור (תיקון – חובת מיחזור בבית-עסק גדול), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – כשרות מזון בלבד), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, אילן גילאון וחיים אורון.
תיקון לתקנון הכנסת בנושא שאילתות.
החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקת הצעת חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות, התשס"ט–2009.
חוות דעת של מבקר המדינה בנושא בטיחות התעופה האזרחית.
דוח ביקורת של מבקר המדינה על תהליכי המינוי של הקצונה הבכירה בצה"ל; דוח ביקורת של מבקר המדינה על הרוכלות בטיילת החוף הצפוני באילת. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לסגן מזכירת הכנסת. רבותי, קודם כול אני מבקש מכל הנוכחים באולם המבקשים לשוחח זה עם זה בעמידה לצאת החוצה. יש גם קפה באכסדרה.
<הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;>
<2. מדיניות הבנייה בהתנחלויות וכישלון השיחות המדיניות;>
<3. מדיניות ממשלת ישראל בעניין המשך ההקפאה >
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אנחנו עוברים להצעות האי-אמון של הסיעות השונות. אנחנו מתחילים בהצעת האי-אמון של סיעת קדימה, בנושא: כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי. ינמק את ההצעה חבר הכנסת והשר לשעבר מאיר שטרית – אדוני, שלו אני רוצה להודות על השתתפותו בכנס ה-IPU והיותו נציג ישראל יחד עם השר סילבן שלום. אני מאוד מודה לאדוני על עבודתו הנאמנה בשמה של הכנסת.
רבותי, כבוד השרים וחברי הכנסת, אדוני יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת אלקין. חבר הכנסת שטרית, לרשותך עשר דקות תמימות. בבקשה, אדוני.
<מאיר שטרית (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לברך את יושב-ראש הכנסת על דבריו בפתיחת המושב של הכנסת. נדמה לי שאי-אפשר לומר את זה יותר יפה ממנו – על כיצד הממשלה מנסה לכופף או לעקוף את הכנסת בנושאים המרכזיים ביותר. הן בעניין של תהליך השלום – ואמר יפה יושב-ראש הכנסת, שלנסות להעביר את ההחלטה מהכנסת למשאל עם זה בעצם עקיפה של הבית הזה והפיכת העברת ההחלטה לרוב גדול של אנשים כשאיש לא יכול לנבא מה תהיה התוצאה, בלי שיש בפניהם כל האינפורמציה וכל הנתונים כדי לקבל החלטה בעניין גורלי כזה. ועד היום, כמו שאמר היושב-ראש, הכנסת היתה גורם שקיבל החלטות בכל ענייני השלום, כולל בשלום עם מצרים ועם ירדן ועם הפלסטינים, ואפילו ב"וואי אגרימנט", בראשותו של בנימין נתניהו.
לכן, אני מקווה, אדוני היושב-ראש, שאכן הכנסת תשמע לדבריך והממשלה תשמע לדבריך ויסירו מסדר-היום את הרעיון הזה ללכת לדבר המגוחך שנקרא משאל עם, שהתנגדתי לו באופן קבוע גם כשהייתי בליכוד, והליכוד ניסה להציע את זה ברמת-הגולן. משאל עם, אדוני היושב-ראש, הוא כלי מאוד מסוכן במדינה משוסעת כמו מדינת ישראל, שיש בה שסעים מאוד גדולים בין דתיים וחילונים, יהודים וערבים, וזה כלי שיכול לדרוס את המיעוט בצורה קלה ביותר. למשל, אני אומר את זה לחברי הכנסת החרדים, אני מניח שאם אפשר יהיה ליזום משאל עם, האם אפשר להפעיל תחבורה ציבורית בשבת, אני בטוח שרוב הציבור יצביע בעד זה; או האם צריך לגייס את כולם לצבא – רוב הציבור יצביע בעד זה.
לכן, משאל עם – – –
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
נישואים אזרחיים.
<מאיר שטרית (קדימה):>
כן, נישואים אזרחיים – רוב הציבור יצביע בעד זה. לכן אתם צריכים להיות זהירים מאוד, אני אומר את זה לחברי הכנסת החרדיים והדתיים, בנטייה שלכם לתמוך בנושא של משאל עם. הוא כלי מסוכן ביותר בחברה משוסעת.
אדוני היושב-ראש, לנו אין אמון בממשלה הזאת. אני אומר בצער, ואדוני אמר שאני מייצג את הכנסת בפורומים בין-לאומיים לא פעם ולא פעמיים, ומי שלא נמצא שם לא רואה את בידודה של ישראל בעולם במצב שאנחנו נתונים בו. מהרבה מאוד בחינות אנחנו עומדים בשער ונאבקים ונלחמים נגד ה"עליהום" שיש על מדינת ישראל ברוב הפורומים הבין-לאומיים, ולא תמיד בצדק. אבל כמובן שאנחנו, לצערי הרב, לפעמים תורמים במו ידינו, במעשיה של הממשלה הזאת, ל"עליהום" שיש על מדינת ישראל.
אדוני התייחס לעניין של תהליך השלום. נדמה לי שנעשות פה כל השגיאות האפשריות. איש לא ביקש מראש הממשלה להחיל הקפאה על הבנייה. מי ביקש את זה? לא שמעתי שהפלסטינים ביקשו מהממשלה להקפיא את הבנייה כדי שיתחילו תהליכי שלום. עובדה היא שהפלסטינים ניהלו משא-ומתן לשלום עם כל הממשלות הקודמות, כולל עם מר נתניהו בעצמו, בלי שהיתה הקפאה של הבנייה. והנה, במו ידיו ראש הממשלה עושה צעד שעכשיו לחזור ממנו כבר הופך להיות כקריעת ים סוף, ובמידה מסוימת של צדק, כיוון שאם הפלסטינים רואים היום שמתחיל המשא-ומתן כשמתחילים מחדש את הבנייה, הם רואים בזה מכשלה רצינית לשלום.
אני אומר לראש הממשלה, אדוני היושב-ראש: אל תשחק לידיים של הפלסטינים גם בעניין הזה. האמריקנים הרי מבקשים מראש הממשלה חודשיים נוספים של ארכה. מה כבר יקרה אם לא יבנו עוד חודשיים ביהודה ושומרון. ואני אומר, אדוני היושב-ראש, אני בכלל מתפלא. מה הבהלה הזאת לבנות ביהודה ושומרון? הגליל והנגב ריקים. מה, זה פחות ציוני לבנות בגליל ובנגב? שיבואו לבנות יישובים. בעקבות הפינוי מימית תוכננו בלכיש, בחבל לכיש, בנגב, יישובים שלמים עם אלפי יחידות דיור. ב"בנה ביתך". מה רע לגור בנגב או בגליל? זה לא פחות ציוני, ולדעתי זה יותר ציוני מאשר לבנות ביהודה ושומרון, מקומות שאותם אולי נצטרך לפנות בעתיד. אז בשביל מה להשקיע עוד כסף שם?
לכן, ראש הממשלה יעשה שגיאה חמורה ביותר, לדעתי, אם לא יקבל את הבקשה האמריקנית ויאריך את ההקפאה בחודשיים. לא יקרה שום אסון אם יתחילו לבנות בעוד חודשיים במקום עכשיו. בחודשיים האלה כבר לא ישלימו שום בניין.
בעיקר, אדוני היושב-ראש, שעל שולחן ראש הממשלה עומדות שתי הצעות הימין והשמאל שפורסמו בעיתונות. האמריקנים אומרים לראש הממשלה: אם אתה תסכים להמשך הקפאה של עוד חודשיים – והם מבקשים חודשיים בלבד ולא יותר – הם ימכרו למדינת ישראל טייסת נוספת של F-35 – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה בתנאי שבחודשיים האלה יסתיימו כל המשאים ומתנים?
<מאיר שטרית (קדימה):>
לא, אדוני. הם ביקשו חודשיים ארכה כדי להמשיך לגלגל ולשכנע את הפלסטינים להמשיך את המשא-ומתן גם אחרי זה. הם לא ביקשו יותר. שנית, הם הבטיחו תמיכה אמריקנית פוליטית, ואנחנו יודעים כמה חשובה התמיכה הזאת במוסדות הבין-לאומיים. ודבר אחרון, ולא פחות חשוב, הם הבטיחו שאם יהיה הסכם – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מאוד מעריך את עמדותיך, חבר הכנסת שטרית, למרות שאני מתנגד להן פעמים רבות, אבל אף פעם לא האשמתי אותך בנאיביות.
<מאיר שטרית (קדימה):>
אני לא נאיבי, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני בטוח שלא. אני מחזק אותך.
<מאיר שטרית (קדימה):>
אבל הם אומרים בגלוי, אדוני, שאם הדבר הזה יקרה, הם גם מוכנים להבטיח בהסכם קבע להשאיר את צה"ל בבקעת-הירדן לתקופה מסוימת. זה הולך ברגל. אני יודע איזו בעיה זאת תהיה מבחינתנו בהסכם כזה? לעומת זאת, אם אנחנו לא מסכימים, הם מאיימים באותה מידה – מקל וגזר. הם אומרים: הם מאיימים להסיר את התמיכה של ארצות-הברית בישראל בגופים הפוליטיים, דבר שמבחינתנו יכול להיות חמור ביותר. כמו כן, להסכים לתביעה הפלסטינית בהסכם קבע לחזרה לגבולות 67'. אני שואל: למה להסתכן, בשביל חודשיים? ראש הממשלה, לדעתי, יכול להעביר את ההחלטה בממשלתו אם הוא באמת חפץ בכך. הוא צריך להחליט לאן הוא רוצה ללכת.
אדוני, כשמוסיפים לתערובת הזאת עכשיו את אמירתו של שר החוץ, מיודענו, שעומד באו"ם ומציג את ראש הממשלה כשקרן – כי מה הוא אומר בעצם? עומד שר החוץ באו"ם ואומר שהרעיון של חילופי שטחים תמורת שלום לא קיים. שר החוץ של מדינת ישראל. אמר שר המסחר והתעשייה, פואד, שר בממשלה, שהדבר הזה דומה לפיגוע, להנחת מטען צד לראש הממשלה. ואכן זה כך. התקבל בכל העולם בצורה מטורפת. רבותי, שר החוץ אמור לתרום לקידום המאמצים של ראש הממשלה בעניין המרכזי שהוא עוסק בו היום, בעניין של קידום תהליך השלום, והוא מציג תמונה הפוכה.
ועכשיו, לצערי, ראש הממשלה לא רק שעבר לסדר-היום על עניין שבכל מדינה מערבית אחרת היו מפטרים שר חוץ על שכמותו, ואדוני זוכר, יושב-ראש הכנסת זוכר כיצד שמעון פרס, נשיא המדינה דהיום, כראש הממשלה פיטר את שר האוצר יצחק מודעי על זה שהוא אמר ברדיו שראש הממשלה הוא מעופף – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
הוא לא שיקר.
<מאיר שטרית (קדימה):>
הוא לא שיקר, מה זה חשוב? אבל הוא פיטר אותו על זה. דבר שהוא פחות לאין ערוך ממה שעשה שר החוץ לראש הממשלה. אבל לא רק שהוא לא פיטר אותו ולא עשה דבר נגדו. עכשיו, כדי להשקיט אותו, לקבל את תמיכתו, הוא נותן לו את האפשרות להעביר את מה שקרוי חוק הנאמנות. אדוני, אני אומר לך שלצערי אני חושב שזה פשוט טירוף מוחלט. מדינת ישראל לא זקוקה לליברמן או למישהו אחר כדי להודיע שהיא מדינה יהודית. האו"ם הקים אותה כמדינה יהודית. החלטת האו"ם מגדירה אותה כמדינה יהודית. בית-המשפט העליון הגדיר אותה באין-סוף פסקי-דין כמדינה יהודית. חוקי-היסוד שלנו מגדירים אותה כמדינה יהודית, ואני לא זקוק לשום הצהרה של שום ערבי-ישראלי כדי שיודיע שזאת מדינה יהודית. מה שקובע דה פקטו, מדינת ישראל היא מדינה יהודית. וזה לא יעזור לאף אחד גם אם הוא יגיד אלף פעם שהיא לא מדינה יהודית. זה לא יעזור. למה אנחנו צריכים להפוך את העניין הזה לעניין שעלול לגרום שמדינת ישראל תותקף בעולם כולו כמדינה גזענית, בשביל מה?
אדוני היושב-ראש, הונחה היום על שולחן הכנסת הצעת חוק שלי, שחתומה על-ידי כל חברי קדימה: הצעת חוק האזרחות, שקידמתי אותה בממשלה הקודמת – חשבתי שהממשלה קיבלה הצעה על-פי הצעתי להביא חוק אזרחות. חוק האזרחות שהבאתי לכנסת היום הונח על שולחן הכנסת והוא מציע לטפל בשלושת הדברים המרכזיים שהיום לא מטופלים במדינת ישראל כמו שמקובל בכל מדינה בעולם: העניין של איחוד משפחות, והחוק קובע באילו תנאים ניתן לאשר איחוד משפחות, ומה הכללים שצריכים להתקיים כדי שיהיה איחוד משפחות; הגירה לצורכי עבודה, כשאדם מקבל מעמד; וכנ"ל הטיפול בענייני פליטים.
החוק הוכן לא רק על-ידי, אדוני היושב-ראש. בזמנו, אדוני, כשר הפנים בממשלה, ועל-פי החלטת ממשלה, הקמתי ועדה בראשותו של השר, היום, יעקב נאמן – אז הוא לא היה שר – וחבריה היו אמנון רובינשטיין, שלמה אבינרי ויפה זילברשץ. ברגע שהשר נאמן מונה לשר המשפטים, הוועדה התפרקה. הוועדה הזו הוקמה ממש בחודשיים האחרונים של הממשלה. והיום – עבדנו יחד עם מרכז מציל"ה שכולל את פרופסור אבינרי ורות גביזון. הכנו את חוק האזרחות הזה על פרטיו בסיעת קדימה, יחד עם מרכז מציל"ה, לפרטי פרטים, וגם בו אנחנו תובעים לחזק את העניין של שבועת הנאמנות של אלה שמקבלים מעמד במדינת ישראל, מעמד של תושב או מעמד של אזרח. אבל ההצהרה – היא לא אומרת מדינה יהודית; ההצהרה אומרת, כמו שמקובל בכל מקום אחר בעולם, שאני נאמן למדינת ישראל ולחוקיה, ואני לא אפעל נגד מדינת ישראל, ואין לי שום זיקה לישות מדינית אחרת. אז ההצהרה יותר רחבה, יוצרת נאמנות, בלי להכניס אצבע בעין של אף אחד. ועל רקע מה שמתרחש עכשיו מול הפלסטינים, להכניס את זה פעם נוספת, זה להגיד, במלים אחרות: חברים, לא יהיה שלום.
לי לא היו ציפיות מהשיחות האלה מלכתחילה. ואדוני היושב-ראש, ראש הממשלה יודע בדיוק כמוני: אם רוצים להשיג שלום, יש לזה מחיר. והמחיר ידוע. אנחנו סוחבים רגליים וזה כל הזמן נהיה לנו יותר ויותר יקר. אם מדינת ישראל לא תתייצב ותאמר: אנחנו רוצים להקים מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל, שתחיה בשלום אתה, ומוכנים לדבר על החזרת שטחים על בסיס גבולות 1967, לא יהיה שלום.
ואני אומר, אדוני היושב-ראש – שמעת אותי אלף פעם בעניין הזה – אני מאמין, שבעצם באותו מחיר שממילא נשלם לפלסטינים, נוכל להגיע להסכם עם כל מדינות האסלאם שחתמו על היוזמה הערבית. 56 מדינות אסלאם אישרו את היוזמה הערבית ארבע פעמים בליגה הערבית. ואומרים: תחזרו, תעשו שלום עם הפלסטינים על בסיס גבולות 1967, ותמצאו פתרון צודק ומוסכם – זאת אומרת שגם ישראל צריכה להסכים – לבעיית הפליטים הפלסטינים, אנחנו נעשה שלום עם ישראל, ונורמליזציה. זה יהיה סוף הסכסוך. כך כתוב ביוזמה.
ואגב, הדברים גם – שוחחתי עם רבים מהערבים הללו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הפריעו לך רבות, אז אני – – –
<מאיר שטרית (קדימה):>
אני מסיים, אדוני; פחות מדקה. אני בדקתי עם ערבים אחרים, אגב, גם עם פלסטינים. המצרים תומכים ביוזמה, הירדנים תומכים ביוזמה, הפלסטינים תומכים ביוזמה, כי הם זקוקים לתמיכה של מדינות ערב, כדי לקבל את ההחלטות שמתחייבות מצדן. למשל, הוויתור על זכות השיבה. זה לא יקרה בלי מדינות ערב. ואני מאמין שהדבר הזה ניתן, אם היה אומץ לראש הממשלה – אגב, אמרתי את זה לראש הממשלה. הוא היה צריך לבוא ולהגיד: אני מזמין את מדינות ערב, כמו שעשה בגין, זיכרונו לברכה, בהסכם קמפ-דייוויד. ולהגיד למדינות ערב – הם אומרים רוצים שלום? תזמין אותם ותגיד: חברים, בואו נדבר על היוזמה שלכם. אני מקבל את זה כבסיס, בואו נדבר. ולצערי, הוא לא אומר את זה. הוא לא אומר שום דבר אחר – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<מאיר שטרית (קדימה):>
– – ואני חושש, אדוני. הזמן עובר. הנה, עברו 18 חודש מהקמתה של הממשלה – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<מאיר שטרית (קדימה):>
18.
<רוני בר-און (קדימה):>
אה. 18.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מציע לכם לנהל את המשך השיחה – – –
<מאיר שטרית (קדימה):>
18 חודש – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי.
<מאיר שטרית (קדימה):>
– – והנה, לא רק שלא זזנו קדימה, לצערי אני מרגיש שאנחנו הולכים אחורה. לכן, אדוני היושב-ראש, אין לנו אמון בממשלה הזאת, ואני חושב שהממשלה תעשה אחת משתיים: טוב תעשה אם היא תקדם את השלום. אנחנו נתמוך בה גם באופוזיציה. ולא – אולי באמת הגיע הזמן.
ואחרון אחרון, אדוני היושב-ראש: אני לא מאמין, אני לא מאמין, אדוני היושב-ראש, כמוך, איך מפלגת העבודה, איך אמר גדעון סער? חבורת הסמרטוטים הזאת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני מתחיל עכשיו בפרשת – – –
<מאיר שטרית (קדימה):>
חבורת הסמרטוטים הג'ובניקים היום, יושבים בממשלה בשביל הכיסאות שלהם, בלבד – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא, לא. חבר הכנסת בר-און. – – –
<מאיר שטרית (קדימה):>
ללא שום הצדקה אחרת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא לא שם לב ש-18 החודש שלו נגמר.
<מאיר שטרית (קדימה):>
מה הם עושים שם? מה הם מחפשים שם? הממשלה לא הולכת לשלום – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<מאיר שטרית (קדימה):>
– – הולכת בצורת אנטיתזה לכל מה שהם מאמינים בו. מה הם מחפשים שם?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה, ראש תנועת חד"ש. בבקשה. גם לרשותך יעמדו אותן עשר דקות שעמדו לרשות חבר הכנסת שטרית.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, רבותי חברי הכנסת, אני, על-פי הטונים של פתיחת המושב, כפי שבאו לידי ביטוי בדבריו של ראש הממשלה, כנראה שאנחנו נכונים לימים קשים. קשים גם בהבטחה של עוד תקציב לשנתיים, גם בחוסר המוצא בתהליך המדיני וגם לשקיעה בבוץ הטובעני של חקיקה גזענית מסיבית. ואני מצטער לומר שאנחנו כנראה, או שהכנסת הזו תהיה במה לכל העוולות האלה.
האמת היא: אני תוהה אם הפלסטינים צריכים לדרוש מה שקרוי "הארכת הקפאת הבנייה בהתנחלויות". כי על-פי הניסיון שהיה בעשרת החודשים, היתה החלטה של הממשלה, היתה הודעה שהפיצו אותה בכל רחבי העולם, על ישראבלוף נוסף, שכאילו היתה הקפאת התנחלויות. אבל מה לעשות שהמספרים אומרים אחרת, אדוני היושב-ראש? וכל הנתונים הרשמיים, שניתנים גם על-ידי ארגונים עצמאיים וגם על-ידי המדינה ומשרד הביטחון וגם על-ידי התקשורת, מובילים רק למקום אחד, שלא היתה שום ירידה. או בעצם, היתה ירידה במקום מסוים בבניית התנחלויות, אבל היתה עלייה במקום אחר, היות שאותה החלטה של עשרת החודשים לא כללה את התחלות הבנייה, מה שקרוי, לא כללה את מבני הציבור, לא כללה את ירושלים המזרחית וכו' וכו', עד כדי כך שאנחנו מדברים – אם בסוף 2009 הבנייה היתה 2,955, ב-2010, בתקופה המקבילה, היו 2,517, שזה פשוט – אי-אפשר לבוא ולהגיד שהיתה פה הקפאת בנייה. ולכן, אני לא כל כך מתלהב מהעמדה הזו של החלטה של ממשלת ישראל על הקפאה, כי שוב יבלפו וישקרו.
אני הייתי במקום זה מציע, גם לממשלת ישראל וגם להנהגה הפלסטינית וגם לקוורטט – גם האמריקנים והאו"ם והאירופים ורוסיה – שיגידו שאנחנו מסכימים שהמשא-ומתן הוא על גבולות 1967, ויש כאלה שיגידו: עם חילופי שטחים – ולא חילופי אוכלוסייה – ואז כביכול המשא-ומתן יתמקד על ה-2%, 3%, 4% של חילופי שטחים. אבל להתחיל מנקודה מסוימת. למה להתחיל על כל הקופה, כאילו שהכול עומד למשא-ומתן? השטחים של 1967 – וזו היתה קריאת הביניים שלי לראש הממשלה, אדוני היושב-ראש – זאת אומרת: להגיד מדינה פלסטינית – אפשר להגיד מדינה פלסטינית. אבל איפה? יש כאלה גורמים בממשלתו שחושבים שמדינה פלסטינית יכולה להיות בעזה. יש כאלה שחושבים שמדינה פלסטינית צריכה להיות מזרחה לירדן, בכלל. מדינה פלסטינית – איזו מדינה פלסטינית? יש פה מצב שקשור בלגיטימיות הבין-לאומית וזה גם קשור במצב הגיאו-פוליטי שקיים כאן.
אומנם מדינת ישראל החילה את החוק הישראלי על ירושלים המזרחית, וגם על רמת-הגולן, אבל עדיין השטחים האחרים – וגם, אני חושב, שום מדינה בעולם לא הכירה; אני לא חושב, אני בטוח: שום מדינה בעולם, כולל האמריקנים, לא הכירו בסיפוח ירושלים המזרחית. על זה המשא-ומתן. על זה המשא-ומתן. אבל לבוא ולהוליך שולל את העולם כאילו צריכים עכשיו לדון אם שכם תהיה חלק מהמדינה הפלסטינית או לא תהיה. הרי אנחנו יודעים, גם הממשלה הזאת בהרכבה הנוכחי אומרת ששכם לא תהיה חלק מישראל; תהיה חלק מהמדינה הפלסטינית.
לכן, מה שנדרש היום, אם הכוונה היא באמת להתקדם לכיוון של שלום ולא לשים מוקשים בתהליך, לבוא ולומר: המשא-ומתן יתנהל על גבולות 67'. אחר כך צריך שיהיה מעבר בטוח בין עזה לבין הגדה המערבית, שזה בתוך השטח של מדינת ישראל, מה יהיה בתמורה וכו'. אז הדיון יתמקד סביב סוגיות מצומצמות, ולכן השאיפה להגיע להסכם תוך שנה היא שאיפה שהופכת להיות רציונלית וסבירה.
אבל כמובן צריך שיהיה פרטנר. הפרטנר הישראלי לא קיים. לא קיים. מחפש איך לפוצץ – פעם יש מוקשים בתוך הממשלה עצמה, ופעם יש מוקשים בין הממשלה לבין הצד הפלסטיני דרך ההתנחלויות ודרך מה שקורה, ולשלוח אנשים מבתיהם בירושלים המזרחית, דרך התנחלויות, דרך התנכלות למסיקי זיתים, שעכשיו זה מתקיים כמעט כל יום. זה לא שלום. שאף אחד לא יעשה צחוק מאף אחד.
בא ראש הממשלה ואומר שהפלסטינים צריכים להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. הפלסטינים צריכים להכיר במדינת ישראל, וישראל צריכה להכיר במדינה הפלסטינית בגבולות של 67' – זו המשוואה. מה יהיה בתוך מדינת ישראל? – תשאירו לנו. אנחנו אזרחי ישראל יהודים וערבים נריב, לא נריב, אנחנו נתנגד להגדרה זו או אחרת – חוק נאמנות, חוק אני לא יודע מה, כל מיני הזיות שמתקיימות במקום הזה. אבל פה יש ניסיון לשים מוקש שיפוצץ את כל המשא-ומתן.
הרי ב-1994 היה הסכם חתום להכרה הדדית, הוא אפילו לא היה מאוזן אז. אש"ף הכיר במדינת ישראל כמדינה, וישראל הכירה באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני. אפילו את הדבר הזה שהוא לא מאוזן, שהוא לטובת ישראל לחלוטין – עכשיו מנסים לבטל הכול ולהתחיל לספור מחדש את התהליך המדיני. אבל אנחנו כבר היינו שם, שני העמים היו שם, את השלב הזה עברנו.
לא מדינת ישראל שקיימת, וחזקה, וכובשת, ואפילו יש לה יומרות להטיל תנאים ותכתיבים לממשל האמריקני, לא היא שצריכה, זקוקה, להכרה כלשהי, היא חברה מלאה באו"ם. היא כובשת ובועטת על ימין ועל שמאל ומאיימת על אירן ועל צפון-קוריאה, והכול בסדר מבחינתם, מבחינת הראש התוקפני של אותם הקברניטים שנמצאים כאן. מי שזקוק להכרה זה העם הפלסטיני שחי מנושל מזכויותיו האנושיות להקים מדינה שהוא יחיה בה לצד מדינת ישראל.
מה פשר הדרישה הזו? ציפי לבני לפני אנאפוליס דרשה מהפלסטינים שיכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית? בא ראש הממשלה הנוכחי מר בנימין ליברמן, ואומר שצריך להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. זאת אומרת, הוא רוצה להוריד את התנועה הלאומית הפלסטינית על הברכיים ולאמץ את הנרטיב הציוני במלואו. הרי אחרי הקמת מדינת ישראל מה נשאר מהנרטיב הציוני חוץ מאותה אמירה של להביא את כל היהודים לכאן? אז הוא רוצה שהפלסטינים יחתמו על זה בעשר אצבעות; על אותה אמירה ציונית אידיאולוגית – רוצה שיחתמו, שהפלסטינים יחתמו על כך שהפליטים הפלסטינים הם כלא קיימים, שהם מקבלים את תוצאות ה"נכבה" במלואן, ושהם מקבלים גם כן שבבוא העת, אם זה יידרש לצורך איזונים דמוגרפיים, גם יוצב סימן שאלה על אזרחותם של האזרחים הערבים במדינת ישראל. זה מטורף לחלוטין, זה לא שלום.
ראש הממשלה דיבר על כך שהוא רוצה להבטיח את השלום והביטחון. הוא רוצה דבר שהוא כפוי, מביש, משפיל, שהוא קורא לו שלום, ובגלל שהוא משפיל הוא רוצה להבטיח אותו בטנקים, וברדארים, בתחנות ביקורת ובקרה. זה לא שלום. השלום הוא הביטחון. כמובן שצריך לעשות סידורים והבנות, וכו', אבל זו תפיסת שלום מיליטריסטית, זה לא שלום שאמור לשרת אנשים.
אני אומר לכם, רבותי, אני חושש – אני יודע שהאנשים יתפכחו, כי אנשים מטבעם רוצים לחיות כמו בני אדם; גם היהודים, גם הערבים, גם הפלסטינים, כל מי שאתה לא רוצה. אנשים יתפכחו. אבל אני חושש שההתפכחות תהיה אחרי קטסטרופה, שאני לא יודע מהי. אני יכול לשער שאם יצא טיל מכאן לאירן ויחזור טיל משם לכאן, אני לא יודע. אם יבעירו אש אזורית – זו ממשלה שמספסרת בדם עמה. הרי יש דרך אחרת, יש אפשרות אחרת – ששתי מדינות יחיו אחת לצד השנייה בשלום ובכבוד.
מה אמרו מדינות ערב? חבר הכנסת שטרית הזכיר זאת. בביירות ב-2002 באו ולקחו את היוזמה של יורש העצר הסעודי אז, הנסיך עבדאללה, שהוא היום המלך, והפכו את זה ליוזמה ערבית. לאחר מכן הביאו את היוזמה הערבית לכינוס של המדינות האסלאמיות בטהרן, לא פחות ולא יותר, ושם אומצה היוזמה הערבית על-ידי 57 מדינות ערביות ואסלאמיות.
מה אמרה היוזמה? היא אמרה דבר פשוט. היא אמרה דבר פשוט שכל העולם אומר, אבל הוא נתן הצעה מרחיקת לכת למדינת ישראל – שתמורת מדינה פלסטינית ונסיגה לגבולות 67', 57 המדינות הערביות והמוסלמיות יכרתו הסכם שלום עם מדינת ישראל. זו היתה הזדמנות – עדיין קיימת – הזדמנות הפז של מדינת ישראל לנשום את החמצן של האזור ולא לייבא אותו מעבר לאוקיינוס, שחייה באזור יהיו חלק אינטגרלי של חיי האזור. אי-אפשר לחיות בתוך האוקיינוס הערבי – אם אפשר להגיד ככה – ולייבא את החמצן מארצות-הברית. זה מרשם לאבדון.
לכן, אדוני היושב-ראש, השאלה היא לא ההתנחלויות. גם אם אין משא-ומתן לשלום, הבנייה בשטחים הכבושים היא לא לגיטימית. לא שהיא הופכת ללגיטימית אם אין משא-ומתן, וללא לגיטימית אם יש משא-ומתן. היא לא לגיטימית. היא מנוגדת לחוק. היא ניסיון להשתלט על אדמה בכוח גם כן על-ידי התנחלות.
מה שנדרש – משא-ומתן על בסיס גבולות 67'; מה שנדרש – אפילו שתהיה החלטה באו"ם להטיל חסות של הקהילה הבין-לאומית על השטחים הכבושים. מה שדרוש, שהקהילה הבין-לאומית וארצות-הברית יבואו ויאמרו באמת לעם הפלסטיני שהכוונה היא מדינה פלסטינית בגבולות 67'. אחרת, ארצות-הברית וממשלת נתניהו וליברמן בעצם משתפות פעולה כדי לספסר בדמם ובעתידם של כל תושבי האזור – יהודים, ערבים, פלסטינים וכל התושבים. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. לכן אתה מבקש להציע אי-אמון בממשלה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כמובן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת חיים אורון, בשם סיעת מרצ, גם לו יהיו אותן עשר דקות שהיו לקודמיו. זה אמור שכאשר הוא יסיים ייתמו עשר דקות.
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בראשית דברי אני רוצה לחרוג מהנאום שהכנתי ולברך אותך, אדוני היושב-ראש, על נאומך פה בכנסת היום. הוא היה חשוב מאוד, הוא היה חשוב מאוד בעיתוי הזה, הוא היה בקונטקסט שאנחנו חיים בתוכו.
הוא היה חשוב, אדוני השר, משום שהוא מבטא תחושה של חלקים גדולים מאוד בבית הזה, ואני שמח שהיושב-ראש, שהוא לא מהמפלגה שלי, והוא לא מעולמי האידיאולוגי, מבין שמה שמונח על כפות המאזניים זה הרבה יותר מאשר עוד ניצחון של הקואליציה על האופוזיציה. ואני מקווה שתימצא התבונה ויימצא הכוח בבית הזה לבלום את התהליכים שבהם מדובר.
אבל אני בכל זאת רוצה להתייחס בדברי לשני נושאים שהיו במרכזו של הנאום של ראש הממשלה ובלבו של השיח הציבורי בתקופה האחרונה: חוק האזרחות, או הצהרת האמונים למדינת ישראל, והמשא-ומתן. יש קשר בין הדברים, אדוני היושב-ראש. בשני הנושאים הללו ממשלת ישראל הנוכחית, ידידי השר מרידור, פועלת מתוך פחד, מתוך תחושה של רדיפה, מתוך תחושה של אי-ביטחון, וחוסר ביטחון, ולא מתוך תחושה של ביטחון. בדיוק ממי אני צריך לקבל הצהרה על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מלא-יהודי? אגב, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, לא-יהודי שהגיע דרך חוק השבות, הוא יצטרך, או לא יצטרך? כי לפי מה שאני מבין, על-פי ההגדרות הקיימות פה, יש מאות אלפים לא יהודים שחוק השבות חל עליהם, אבל מי שקיבל מהממשלה את הסמכות להחליט מיהו יהודי, לא מכירים בהם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אורון, אולי רק פעם תשכיל אותי. הרי אני מעולם לא אמרתי שיש איזה סכנה דמוגרפית ובגלל זה צריך להחליט החלטות מדיניות, כי עם כל הכבוד, אני לא רואה במוחמד ברכה סכנה. ובכל זאת, אתם, זאת אומרת השמאל מזהיר את עם ישראל בארצו שיש סכנה דמוגרפית. איך ירגיש חבר הכנסת מוחמד ברכה? – שיש סכנה דמוגרפית מהערבים, והרי הוא ערבי, ערבי גאה. זאת אומרת, נוצר מצב שבו חבר הכנסת ברכה, חבר הכנסת עפו אגבאריה וחברי הכנסת סוייד, וחבר הכנסת גנאים – אני עצרתי את השעון – הם מרגישים כאילו הם סכנה, חלק מסכנה דמוגרפית. ומובן שחברי כנסת המכונים חברי כנסת מהימין – כי אני לא יודע כבר מה זה ימין ומה זה שמאל – הם רואים שאם הם סכנה, צריך אולי להתנהג אליהם בהתאם לצורך להתנהג כלפי סכנה. אבל ראשית הסכנה היא במחשבה שיש לנו במדינת ישראל סכנה דמוגרפית. יש לנו בעיה, חזרנו לארצנו, והפלסטינים רואים את זה כארצם, אבל יש בעיה – אתה מטיף – – –
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, אתה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני יכול להתדיין אתך בדו-שיח הרבה יותר מאשר עם חלק מחברי, כי הם כל כך השתכנעו ממך שהם רואים בסכנה סכנה.
<חיים אורון (מרצ):>
כן, אבל לצערי הרב הם לא השתכנעו ממני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני יודע, אני יודע – – – את הקרדיט.
<חיים אורון (מרצ):>
השיח הדמוגרפי הוא לא מבית-מדרשי. אתה פה מאשים אותי בהאשמה שאני לא מוכן לקחת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא מאשים.
<חיים אורון (מרצ):>
לא לא לא, יש האשמות שאני לוקח על עצמי. השיח הדמוגרפי, שהוא בא קצת מבית-מדרש אחר, שחלקו צמח אצלכם, חלקו נמצא בקדימה, חלקו נמצא במקומות אחרים, הוא לא השיח שלי. וכאשר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כמפ"מניק לא. זה נכון.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
– – – ממפלגת העבודה – – –
<חיים אורון (מרצ):>
אז הוא לא השיח שלי. ולכן אני רוצה לומר באופן ברור לחלוטין: אני מתנגד לכיבוש, ורוצה לעזוב את השטחים הכבושים גם אם יש בהם 50,000 תושבים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אוקיי, הבנתי.
<חיים אורון (מרצ):>
בשביל זה אני לא צריך לא מיליון וחצי ולא שניים, ולא את המשחקים של הדוקטורים שמסתובבים עכשיו ואומרים: כל החשבונות לא נכונים. זה לא הנימוק שלי. הנימוק המרכזי שלי: כדי לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית – יהודית ודמוקרטית – אי-אפשר להמשיך לשלוט על עם אחר, לא משנה כמה אנשים העם הזה. אבל כל אלה שרוצים לספח – יש פה איזה שר שכנראה לא בכשל לשון קודם ברכה קרא לו ביבי ליברמן, או ליברמן – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, זאת היתה טעות. לא רציתי אפילו – – –
<חיים אורון (מרצ):>
אה, לא התכוון.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
זאת לא היתה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני יודע...
<חיים אורון (מרצ):>
הוא מוכן להעביר 250,000 פלסטינים ממדינת ישראל באום-אל-פחם לגדה, ולקלוט 250,000 פלסטינים בירושלים, והדמוגרפיה נשארת אותו הדבר. אני לא בשיח הזה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני לא מוכן – לא על אלה ולא על אלה.
<חיים אורון (מרצ):>
אני לא בשיח הזה. אני כן רוצה לוותר על אלה ועל אלה.
אבל, אני רוצה לחזור לעניין עצמו. כי הוויכוח על יהודית ודמוקרטית ועל שבועת האמונים לא קשור לדיון הזה בכלל. הוא קשור לדיון אחר לגמרי. הוא מאוד מתחבר עם מה שאתה אמרת בדברי הפתיחה שלך.
השר מרידור – אני לא יודע מה הוא יענה לי בקטע הזה – אני מצטט מה שהוא אמר אתמול: זה מיותר, לא צריך את זה, זה רק מתגרה, זה רק פוגע, אין בזה שום תועלת. עכשיו, אם בכל זאת מהלך ששר מכובד בממשלה – מותר להגיד שר בכיר, שר העבודה והרווחה הוא בכיר – אומר עליו שיש שוליים פאשיסטיים בחברה הישראלית, וראה זה פלא, השוליים האלה מולכים על-ידי ראש ממשלה שהוא מוכן להמשיך להיות בה שר. זה לא מאיזה חבר כנסת שיושב שם בפינה, זה בא מתוך לב לבה של הממשלה, והיא באה ואומרת פה – והשר בוז'י הרצוג מגדיר את זה כשוליים פאשיסטיים. אתה יודע מה? אני נזהר בלשוני יותר. אבל לגופו של עניין, זה נובע מאותו דבר עצמו, שהולך פה. יש לי רשימה של חוקים שתבוא לכנסת הזאת בשבועות הקרובים; כולם באים מאותו מקום – של איבוד הביטחון העצמי, של איבוד הביטחון העצמי של הרוב במדינת ישראל, והצורך לגדר את עצמו בכל מיני גדרות מילוליים שהם ריקים מכל תוכן, שאין להם משמעות, אבל אתה הם יעשו.
אני מסכים עם חבר הכנסת ברכה, הוויכוח הוא לא על הקפאה. בכלל, זה עבר פה ככה בשקט. שאלתי כמה שרים אם הם שמעו את זה היום פעם ראשונה, והם אמרו לי ששמעו את זה פעם ראשונה. כבר מוכנים להקפיא תמורת אמירה שהם מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית. שמע, בכלל – זאת אומרת, כבר כל הוויכוח הוא על מלים. תנו לי מלה, אני עושה הקפאה. הרי הוא יודע, ראש הממשלה, שלא ייתנו לו, אז הוא לא מתחייב בשום דבר. אבל לאן הוא מוריד את הדיון הזה, אדוני היושב-ראש? בכל זאת, מדובר פה בגורלה של מדינת ישראל.
הוויכוח הוא לא על הקפאה, הוויכוח הוא לא על 200 התנחלויות. אני זוכר שכשאני הייתי תקופה קצרה שר, ובאתי לראש הממשלה דאז, ברק, ואמרתי: למה בונים? אז הוא אמר: עזוב, ממילא אנחנו הולכים לפנות את רוב השטחים. עוד 2,000, עוד 3,000, עזוב את הוויכוח הזה. אנחנו אז רצנו – המשכנו לרוץ מתקופת "שלום עכשיו" ולספור. הוא אמר: תפסיק לספור, נפנה.
אבל השאלה היא הרבה יותר מהותית בעיני. האם ממשלת ישראל הנוכחית מוכנה להיכנס, אדוני השר, למשא-ומתן רציני על שתי מדינות לשני עמים, כשאתה יודע שבלי שאומרים את שתי האמירות הבאות: ציר הפשרה הטריטוריאלית הוא גבולות 67' ובירושלים תהיינה שתי בירות, כאילו שלא אמרנו שום דבר. וראש הממשלה מוכן להמשיך לזרוק בלונים באוויר ולא לומר שום דבר.
אבל במה מדובר עכשיו? אני יודע שכאשר אנחנו חזרנו מעשיית ההסכם שקוראים לו מסמך ז'נבה – ואגב, אדוני היושב-ראש, בפתיחה שלו יש הגדרה שאותי מספקת לגמרי; ב-preamble, במבוא להסכם ז'נבה, כתוב: במדינת ישראל תבוא לידי ביטוי זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ובפלסטין תבוא לידי ביטוי זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. מבחינתי זה מספק. אחר כך אני אחליט איפה אני מממש את זכותי להגדרה עצמית, מה אני עושה ואיך אני קורא לזה – בשיתוף פעולה עם ברכה, במחלוקת עם ברכה, לפעמים בריב אתו, כמו שבריב עם חלקים אחרים בבית הזה. בשביל זה אני לא צריך פרטנרים חיצוניים.
וגם הפלסטיני אומר לי: אני לא רוצה אותך שותף, אם זאת תהיה מדינה פלסטינית מוסלמית או מדינה פלסטינית חילונית. אגב, זאת מחלוקת מאוד קשה בתוך העם הפלסטיני, בין הזרמים המרכזיים בו. גם פה אנחנו נכריע? או שנגיד: זאת בעיה שלכם?
אבל, אדוני היושב-ראש, כשחזרנו מעשיית אותו הסכם, אני יודע שהופעתי בהרבה מקומות, וגם מעל הדוכן אמרתי: חברות וחברים – כולל לשר דן מרידור – תשמע, אני לא יודע אם בעוד שנה, אם בעוד שנתיים, אם בעוד חמש שנים, אם בעוד 50 שנה; אם יהיה הסכם בינינו לבין הפלסטינים, זה יהיה ההסכם. מתווה קלינטון, מסמך ז'נבה – זה יהיה ההסכם. אין בלתו.
חברי הכנסת, היום אני לא אומר את זה, כי אתם עוסקים עכשיו יום-יום בשיתוף פעולה עם טהרן, עם ה"חיזבאללה", עם ה"חמאס", עם הימין הישראלי, בחיסול האופציה של הפתרון הזה.
לשיטתך, אדוני היושב-ראש, אתה מתנגד לפתרון הזה. אנחנו במחלוקת קוטבית, אבל אני מעריך את עמדתך, כי אתה רוצה מדינת כל אזרחיה. אני לא רוצה מדינת כל אזרחיה, אני רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית ומדינת כל אזרחיה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מאמין שבמדינה שבה לכל האזרחים יהיה שוויון זכויות, אנחנו גם נוכל לקיים – אני לא רואה קונפליקט בין מדינה יהודית למדינה – – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אין סתירה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אין סתירה. לא צריכה להיות סתירה.
<חיים אורון (מרצ):>
יש סתירה אחת, של אלה שאומרים "מדינת כל אזרחיה" ומורידים את ה"יהודית". אין סתירה בהשקפתי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רק לזכות השיבה – – – זכות השיבה של כל יהודי במדינה.
<חיים אורון (מרצ):>
יש פה שני ויכוחים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוויכוח היחידי שלי עם ברכה, האם לעם היהודי יש פררוגטיבה בארץ הזאת לקיים את זכות השיבה. זה הדבר היחיד – – –
<חיים אורון (מרצ):>
הוויכוח שלי עם ברכה – אני חושב שלא קיים. אני לא רוצה לחייב אותו בעמדות. אני אומר מה עמדתי; אני חושב שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ומדינת כל אזרחיה, ואין סתירה בין שלושת המרכיבים של הנוסחה הזאת – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אוקיי. גם אני מסכים אתך.
<חיים אורון (מרצ):>
– – וכל מי שרוצה להוריד ממנה את אחד המרכיבים, או יהודית, או דמוקרטית או כל אזרחיה, אני לא אתו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם אני לא.
<חיים אורון (מרצ):>
אבל המימוש של האופציה הזאת, היחיד שאני מכיר, הוא בשתי מדינות לשני עמים. המימוש של האופציה הזאת במדינה אחת טומן בחובו סתירה פנימית שלא תחזיק מעמד, ונגיע לאפרטהייד. ואנחנו נהיה העם השולט. אנחנו לא מתמודדים עדיין עם היכולת להכיל בתוכנו בשוויון 20% מהאוכלוסייה, אז אנחנו נוכל להכיל בתוכנו – עם כל המורשת שלנו, עם כל מה שאנחנו סוחבים על גבנו – נוכל להכיל בתוכנו את היכולת להכיל בתוכנו מדינה אחת עם שני עמים, עם כל הזכויות, כשהם שווים לכל דבר ועניין?
ואם כבר אתה נותן לי את הדקה הזאת, אני רוצה להזכיר: אני גדלתי בבית-ספר של העם היהודי החוזר לארצו, והעם הערבי – אז עוד לא ידעו פלסטיני – החי בה מופיע במצע הקיבוץ הארצי ב-27' של המאה הקודמת.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
מדינה אחת לשני עמים.
<חיים אורון (מרצ):>
מדינה אחת לשני עמים. ואנחנו עשינו את הדרך הזאת ערב הקמת המדינה, בוויכוחים נוראים, שנורא מעניין להיכנס וללמוד אותם עכשיו מחדש. יצא לי בתקופה האחרונה לקרוא אותם עוד פעם, קטעים מהם. הבנו שהפתרון הוא חלוקה; שבן-גוריון צדק, ולא אנחנו. גם כלפינו הוא צדק וגם כלפיכם הוא צדק, כי גם אתם התנגדתם לחלוקה. סליחה על השיח הקצת-כאילו-היסטורי הזה, אבל אנחנו נמצאים שם עכשיו. ואתם עוסקים עכשיו, בממשלה הזאת, עם מפלגת העבודה כסייען בזוי, בחיסול האופציה הזאת, ואם האופציה הזאת מתחסלת, לא תהיה תקומה למפעל הציוני פה, ואנחנו לא נצליח להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.
אדוני השר, זה מה שמונח על כפות המאזניים. אתה יודע את זה. לא הקפאה של 1,000 יחידות דיור, ולא איזה דבר אחר. מה שמונח על כפות המאזניים זה השאלה הזאת, והקו המפצל – אני לא רוצה לנצל יותר את טוב לבך, אדוני היושב-ראש – הקו המפצל היום בין אנשי ציבור ופוליטיקאים בחברה הישראלית זה לא אם הם רוצים פשרה על 6% או על 4%, אם הם רוצים שבכביש מס' 1 בירושלים זה יעבור ככה או בכביש מס' 1 זה יעבור אחרת. הקו המפצל והמפריד זה בין מי שמבינים שאם לא נסיים את הכיבוש בטווח הקרוב אנחנו מסכנים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומי שחושבים שנראה, יש לנו, תבוא לנו ישועה, כמו שאומר שכני למושב בכנסת, וכמו שאני לא מבין מה אומר ראש הממשלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת יעקב כץ, הלוא הוא כצל'ה.
<חיים אורון (מרצ):>
מהאיחוד הלאומי. הוא אומר: בסוף יהיה – אלוהים יעזור לנו. בסדר, תשמע, הדו-שיח שלי עם אלוהים משובש כבר זה שנים רבות, ואני לא יודע לחדש אותו. אבל הדו-שיח שלי עם חבר הכנסת דן מרידור, עם השר דן מרידור, ואתך, אדוני היושב-ראש, מתקיים כבר הרבה מאוד שנים, ואני אומר לכם שמעולם – ב-20 השנים האחרונות – לא הייתי בתחושה קשה כמו שאני מבטא אותה פה עכשיו, שאנחנו מהמרים על האפשרות שהמפעל הציוני יתחסל במו ידינו. לא כי האויב ניצח אותנו. אם אויב הולך להילחם בנו, נילחם כולנו יחד. כי אנחנו הולכים למסלול שמשמעותו היא בעצם חיסול האופציה הזאת, בשיתוף פעולה נורא בין חולשה פנימית בין אנשים שזאת עמדתם האידיאולוגית ובין המון המון כוחות באזור ובעולם, שבעצם את זה הם רוצים.
ולכן, לצערי הרב, הממשלה הנוכחית לא מסוגלת לעמוד באתגר הזה, ולכן, אדוני היושב-ראש, נצביע אי-אמון בה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מזמין את סגן ראש הממשלה, השר דן מרידור, להשיב על הצעות האי-אמון כולן.
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
אבל יש עוד.
<רונית תירוש (קדימה):>
אחר כך.
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
רציתי לעזור לך, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
קודם כול, אני מאוד מעריך את זה. קודם השר עונה, ואחר כך הסיעות מתחילות, ואז חבר הכנסת יצחק וקנין יחליף אותי, כי יש לי ישיבה בעוד חמש דקות. אני רק רוצה לשמוע את תחילת דבריו של כבוד סגן ראש הממשלה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, טוב שאדוני נשאר לפחות לתחילת דברי, כי אני רוצה להוסיף באופן אישי – זאת לא החלטת ממשלה – את הסכמתי עם הרוח של דבריו, כפי שהוא ביטא אותם בראשית הישיבה, על חשיבות המשטר הפרלמנטרי. אני חושב שזה לא דבר מובן מאליו, ואני מאוד מסכים עם הצורך – – –
<חיים אורון (מרצ):>
אפשר להגביר את המיקרופון? אני לא שומע. גם אני צעקתי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני גם אמרתי – רבותי, יש תקלה ברמקול של הנואמים. אני אמרתי – אני ראיתי שהוא משתדל ומשתדל. נא להגביר את הרמקול, אבל נדמה לי שיש פה רמקול אחד שלא עובד. אני מודיע לכם.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני מאוד מסכים עם דבריו של יושב-ראש הכנסת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עכשיו הוא עובד. אני כל הזמן אומר להם, חיים.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
יושב-ראש הכנסת רצה שנשמע את הדברים האלה פעמיים, אז אני אגיד אותם פעם שנייה: זאת לא החלטת ממשלה, הנושא לא נדון בממשלה, אבל אני מאלה שמעריכים מאוד את היתרונות של המשטר הפרלמנטרי, שהוא המשטר שאתו אנחנו חיים 62 שנה – כשהוא מאוזן; הוא לא משטר של הפרלמנט מעל לכול, את זה אני לא מקבל, אבל הפרלמנט ובית-המשפט והממשלה – שלוש הרשויות, באיזונים בתוכן, מבטיחים משטר דמוקרטי מתאים לנו, שאנחנו רגילים בו, ואני חושב שחשוב מאוד לשמר אותו, ולכן אני מודה על דברי יושב-ראש הכנסת בתחילת המושב הזה, הפותח את מושב הכנסת של הכנסת.
שמענו שלוש הצעות אי-אמון בממשלה. אני מוכרח לומר שהצעת סיעת קדימה שנשמעה מפי חבר הכנסת שטרית מצטרפת בעיני לנאום המרשים שהיה ליושבת-ראש האופוזיציה, הגברת לבני, נגד הממשלה, על האפשרות להביא שלום. הדברים נאמרו בצורה רהוטה, רק חלק אחד היה חסר בהם, והוא יצר איזו הטעיה, לא במכוון כמובן, כאילו יש איזו מפלגה, קדימה שמה, שאף פעם לא היתה בשלטון, ורק אם יינתן לה, יהיה שלום – זה אפשר, זה רק עניין של מיומנות וכושר וכן הלאה.
ובכן, היו שלוש שנים, משנת 2006 עד 2009, שחברת הכנסת לבני, יושבת-ראש האופוזיציה דהיום, ידידתי, הייתי אומר, המכובדת, היתה שרת החוץ, וראש הממשלה היה חבר הכנסת דאז, השר וראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. ואהוד אולמרט אומר, ואני מניח שחברת הכנסת לבני לא חולקת עליו, שהמשא-ומתן נגמר; לא שהיו באמצעו של המשא-ומתן. אני חושב שיושב-ראש סיעת קדימה לשעבר, השר לשעבר, ראש הממשלה לשעבר, ראש העיר לשעבר אולמרט, אמר ההיפך ממה שאמרה גברת לבני. הוא אמר: המשא-ומתן נגמר – ולא היה שלום.
זאת אומרת, אפשר לבקר את הממשלה הזאת, וגם אני בתוכה לפעמים מבקר, ואחרים מבקרים אותי – זה בסדר, ויכול להיות שצריך לעשות אחרת, אבל לטעון שיש אופציה, שרק תנו לה, והיא תממש אותה – יכול להיות, אבל זה לא קדימה. היא היתה שם וניסתה, אני מאמין – ניסתה בכנות, אהוד אולמרט ניסה בכנות.
כפי שסיפר לי מי שהכיר את המשא-ומתן, תת-אלוף אודי דקל, 288 פגישות היו בין הצוותים השונים כדי לגבש הסכם, והיתה טיוטה, ואולמרט הגיש את ההצעה, והוא אומר, לא היינו באמצעו של משא-ומתן. אני לא יודע מה הוא מייחס לשיחות הגברת לבני עם מר אבו עלא, אבל הוא אומר, נגמר המשא-ומתן, אבו מאזן נעלם, ולא השיב.
זאת אומרת, כנראה הקטע הזה פרח מזיכרונה של יושבת-ראש האופוזיציה הנכבדת, והיא יצרה איזה רושם, לא בכוונה, שמטעה את הציבור, כאילו לו הם היו שם היה כבר הסכם. הרי הם היו שם. זו לא מפלגה חדשה שבאה ומציעה הצעה – הם ניסו, ואני אומר לא בלעג, בכנות – אהוד אולמרט עבר הרבה מאוד קווים שהוא בעצמו הציב כדי להגיע להסכם, ועשה ויתורים שלחלקם אני מתנגד ואת חלקם אולי הייתי עושה בעצמי, אבל הוא הלך עד קצה הדרך, והציע את כל מה שלכאורה אש"ף רוצה, ואבו מאזן לא אמר "לא", כך אומר אולמרט, ולא אמר "כן", אלא פשוט נעלם.
זאת אומרת, יכול להיות שהקטע הזה לא היה שם כי לא ניתן מספיק זמן בנאום – – –
<חיים אורון (מרצ):>
שניהם נעלמו.
<מאיר שטרית (קדימה):>
הממשלה – – –
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
סליחה, ידידי מאיר שטרית, אנחנו חברים הרבה מאוד שנים, ואתה יודע כמה אני מעריך אותך. אני מקווה שזה הדדי. אז אני יכול לומר, נכון, הממשלה נפלה; אבל לפני שהיא נפלה, חודשים לפני שהיא נפלה, היתה הצעה. עכשיו אני רוצה להגיד, לו אני אבו מאזן – קטונתי, אבל אני בנעליו – אדם שנאבק עשרות שנים על העניין הפלסטיני, מכלום; מאבק שאש"ף עשה דרך טרור, דרך מאבק מדיני, דרך מאבק פוליטי, והוא מגיע סוף סוף להצעה של ראש ממשלת ישראל, שאומר לו, קח כל מה שאתה רוצה: מדינה פלסטינית, חלוקת ירושלים, בִנְאום חלקים בירושלים; הכול. השטח כבר לא היה בעיה; 99% זה כמעט הכול. אז הייתי אומר, אני לוקח את זה. לא. למה? האם כי הוא בעצם לא מסכים להסדר קבע כזה, שאין בו זכות שיבה? או שהוא מסכים אבל "חמאס" מאיים עליו? אינני יודע.
אני לא בא להתווכח עכשיו עם ד"ר מחמוד עבאס, אבו מאזן, זה עניין אחר. אני קצת משיג בקול רם על השכחה הזאת של גברת לבני, שיוצרת רושם כאילו יש איזו הצעה, ויש צוות מדיני, ויש מפלגה שרק יינתן להם – יהיה שלום. אז ניתן להם, והם היו שם, והלכו כברת דרך מאוד ארוכה, ולא היה הסכם.
אני לא מאשים אותם בזה. אני חושב שצודק אולמרט שהבעיה היתה בצד השני. אבל יכול להיות שהם חושבים שאולמרט לא אומר את האמת, אינני יודע, זה לא נושא שאני רוצה להיכנס אליו. רק זה היה חסר לי בנאום של חברת הכנסת לבני – העובדה שהייתי חושב שהיה יותר אמין לו היא היתה אומרת: ניסינו ונכשלנו; תנו לנו לנסות עוד פעם. זה אפשרי. גם אני ניסיתי הרבה דברים בחיי ולא הצלחתי, ואני מבקש עוד ניסיון. אבל להעלים את הניסיון שהיה ונכשל – זה לא כל כך מסתדר.
לפי דעתי, קדימה תעשה נכון אם תגיד: ניסינו, לא היינו מספיק מנוסים, טעינו, לא הצענו מספיק, נציע עוד יותר; או משהו שיסביר את העובדה ששלוש שנים של שלטון קדימה לא הביא הסכם. אני לא חושב שזה בגלל קדימה, אני חושב שהצד השני לא רצה. אבל אם הצד השני לא רוצה אולי זה לא באשמת הממשלה הזאת שאין הסכם?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היה מישהו שלא אמר "טעינו", אבל היה אומר "ניסינו", והציע בקמפ-דייוויד לערפאת בזמנו כמעט את כל הדברים שהיום אולמרט – – –
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אכן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – אף פעם לא נתקל באיזשהו – – – ברוך השם.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני תיכף אדבר על המדיניות של הממשלה. אני מוכרח, בהשיבי על הצעות אי-אמון אחרי שמיעת דבריה המרשימים של חברת הכנסת לבני, לומר שחשבתי שהם יכלו להיות עוד יותר מרשימים לו היא היתה אומרת, כמו שאמרנו רובנו או חלק גדול מאתנו לפני זמן לא רב, על חטא שחטאנו – הייתי אומר: אנחנו ניסינו, לא הצלחנו. תנו לנו עוד פעם. למדנו, התבגרנו, היום אנחנו יודעים יותר, אנחנו יודעים משהו חדש, או – אנחנו מוכנים לתת יותר. אנחנו מוכנים לא לדרוש ויתור על זכות השיבה – אינני יודע.
משהו שכנראה מנע אז את ההסכם השתנה. אחרת, יש משהו שלא מסתדר – אני אגיד בזהירות, אני לא אוהב מלים חריפות – בהצגה היפה והמרשימה שהיתה כאן, כדי לחבר אותה למציאות. האשליה שנוצרה כאילו יש אפשרות להסדר, וההבדל הוא רק בקבוצה המנהלת, במפלגה השלטת, יכולה להיות טענה טובה כשבאה מפלגה חדשה שלא היתה שם; לא מפלגה שהיתה וניסתה, וניסתה בכנות וברצינות, ולא הצליחה, לפי דעתי – אני לא מגן על קדימה – לא בגלל קדימה, כי הצד השני לא הסכים אפילו למרחק הגדול הזה שהיא הלכה. את זה כדאי לומר, כי אחרת אפשר היה לחשוב באמת שאם יתחלף השלטון יבוא שלום. זה, כנראה, לפחות בינתיים, לא המצב.
אני רוצה לומר משהו יותר יסודי בנושא שעלה כאן לא מעט, והוא הנושא שיושב-ראש הכנסת דיבר עליו לפני דקות ספורות. אני חושב שאנחנו עושים עוול גדול לעצמנו ולתנועה הציונית ולחיים בתוך ישראל כשיצרנו איזשהו ניגוד, כאילו יש ניגוד אינהרנטי בין היות המדינה הזאת מדינת העם היהודי, או מדינה יהודית, לבין היותה מדינת אזרחיה. כל מדינה שהיא מדינה דמוקרטית היא מדינת אזרחיה. מי מצביע פה? האזרחים. למה היא מדינה יהודית? בין השאר כי הרוב הגדול הוא יהודי. הקשר הוא מאוד פשוט וברור, אין סתירה בין שני הדברים. במדינה הזאת לא מצביעים יהודים שגרים במקום אחר בעולם, אבל כן מצביעים כל אזרחיה – ערבים, או יהודים, או דרוזים, או כל אדם אחר. היא מדינת העם היהודי, היא הוקמה על-ידינו במאבק ובמלחמה ובהתיישבות, וגם הוכרה על-ידי האו"ם כמדינה יהודית, כמו שכתוב בהחלטת האו"ם מ-47', ב-29 בנובמבר. היא היתה מוכרת כך בעולם.
מה המשמעות של מדינה יהודית? אפשר לפרש אותה פירוש נורא ואיום. אפשר לפרש אותה כך שהיא תהיה מושתתת על ערכים יהודיים באמת, שהם ערכים של יחס של כבוד ושוויון והגינות – יותר מהגינות – כלפי המיעוט, לגר הגר בתוכך. אפשר לפרש אותה בדרכים שונות, אבל באופן יסודי היא בוודאי נבנתה כמדינת העם היהודי, מכוח זכותו להקים מדינה בארץ הזאת, והיא לא עשתה זאת בהתעלם מן הנוכחים בה, מן העם החי בה, וצריך למצוא את דרך החיים יחד, שהיא דרך דמוקרטית שוויונית והגונה.
זאת דעתי, ואני אומר את זה בלי קשר לוויכוחים אתמול ושלשום. ציטטתי פעם את ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, שאמר: "In victory magnanimity" – "בניצחון רוחב לב". עד היום הזה אנחנו הצלחנו הצלחה היסטורית חסרת תקדים, שאני גאה בה מאוד, כמו כולנו. גאה בצניעות, אבל גאה בה מאוד – עשינו מעשה אדיר. אז כשאתה בשלטון, תנהג ברוחב לב כלפי המיעוטים בתוכך. זה תמיד יותר נבון, זה גם יותר אנושי, זה גם יותר מועיל. לא נכון לנהוג אחרת, לפי דעתי, לא רק מהצד המוסרי, אלא גם מהצד המעשי, התכליתי. יש פה גם מבחן עמוק לעם היהודי, שהיה דורות במיעוט ורצה שינהגו בו בכבוד. לכן רוב או חלק גדול מלוחמי זכויות המיעוט בעולם היו יהודים. המבחן הוא כשאתה בשלטון, ואתה הרוב, האם אתה נוהג כך כלפי המיעוטים בתוכך. זאת דעתי. אני חושב שזה דבר שצריך להיות מקובל על כולנו.
בוודאי שאי-אפשר לומר לערבים בארץ שזאת לא המדינה של האזרחים שלה, כי אם כן, מהי מדינתם? יש להם מדינה אחרת? איך אפשר להגיד שזאת לא מדינתם וגם לדרוש נאמנות למדינה? זו מדינתם כמו מדינתי, כמו מדינתך, והיא גם במישור העמוק ההיסטורי וגם הקיומי – מדינת העם היהודי. מכאן גם זכות העלייה לארץ והשיבה לארץ של יהודים שרוצים לבוא אליה; כל זה קיים. לא צריכה להיות סתירה בין השניים.
לפעמים יש מתח מסוים – צריך לפתור אותו בצורה סבירה והגונה כמו כל מדינת לאום. הדגל שלה הוא דגל כחול-לבן עם מגן-דוד בתוכו, כמו שיהודי בשווייץ חייב להיות נאמן לדגל עם הצלב בתוכו. הוא מאמין בצלב? לא, אבל זאת מדינתו; הרוב הגדול הוא נוצרי שם, ויש צלב. או בסקנדינביה או באנגליה או במקומות אחרים. כמו שיש מדינות אחרות שקוראות לעצמן "מדינות ערביות" או "מוסלמיות", ויש אנשים לא מוסלמים בתוכן – קופטים במצרים. אז יכול אדם – אני לא רוצה להשוות את עצמי לאף אחד אחר, אבל יכול אדם לגור ולחיות, להיות חלק ממדינה יהודית, מדינת העם היהודי, שהיא גם מדינה של כל האזרחים בתוכה, ואין סתירה בין השניים. אני חושב שכל הדיכוטומיה הזאת מזיקה, מנסה ליצור תחושה של הדרה, של הרחקה, במקום ליצור קירוב.
ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לנהוג כך ולומר כך, ולא ללכת למחוזות אחרים. זאת דעתי. אני חושב שכך נוהגות ממשלות ישראל. היו גם מהלכים שלא התאימו לזה, בכל השנים, ואני מקווה שהקו שיגבר הוא הקו הזה. זה לא קשור למשא-ומתן המדיני עכשיו, זה דבר עמוק ויסודי בתוכנו.
אני יכול לומר, כאיש פוליטי ששייך לתנועה שהגדרתה היא "תנועה לאומית ליברלית" – לא תנועה לאומנית, אפילו לא רק תנועה לאומית או רק ליברלית, אלא לאומית ליברלית, זאת אומרת, תנועה שמנסה לשלב את האינטרס הלאומי, שהוא מאוד חשוב לה, עם האינטרס האנושי, את הערך האנושי והערך הלאומי, היחס של הכלל ושל הפרט – והאיזון הזה הוא מה שמאפיין את התנועה שאני בא ממנה, ואני מקווה את ממשלות ישראל, גם את הממשלה הנוכחית, גם את אלה שהיו לפניה ואלה שיבואו אחריה.
בעניין המשא-ומתן המדיני אני רוצה – – –
<חיים אורון (מרצ):>
התנועה שלך עזבה אותך אתמול. ראיתי מי הצביע איך. התנועה שלך עזבה אותך אתמול.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני ראיתי שאתמול – אני לא רוצה להיכנס לדברים פנימיים, איך הודלפו לך הצבעות ממשלה, אבל יושב-ראש הכנסת, שמעתי את דבריו, שהם לא רחוקים משלי, וגם השר בגין, ואולי עוד אחרים – –
<חיים אורון (מרצ):>
הממשלה ברחה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – אבל אני מוכרח להודות, כי בכל מפלגה או ממשלה יש אנשים שונים. בדמוקרטיה לפעמים אתה זוכה, לפעמים אתה מפסיד. את דעתי אמרתי, אבל היא לא נושא הדיון כאן. אני מדבר בשם הממשלה עכשיו.
אני מבקש לומר על המשא-ומתן המדיני שעלה כאן, והוא היה החוט המקשר את רוב השיחות – הממשלה הזאת, כפי שראש הממשלה אמר כאן, מחויבת למה שהוא הציג בנאומו באוניברסיטת בר-אילן, והוא פתרון שתי המדינות – מדינה פלסטינית מפורזת ליד מדינת ישראל. אלה שתי מדינות לאום, כדבריה של חברת הכנסת לבני – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
ארבע מדינות.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – אחת של העם היהודי ואחת של העם השכן, הפלסטיני, או כל הגדרה שירצו להגדיר את עצמם. זה עוד לא אומר שהפתרון הוא בהישג יד והוא קל.
אמרתי כבר קודם, הרי ניסינו לפחות פעמיים. אני הייתי עד לניסיון הראשון, לפני עשר שנים, בקמפ-דייוויד. הנשיא קלינטון, שלא חשוד כאדם לא אובייקטיבי, עשה דבר מאוד לא דיפלומטי בסופו, כשהוא הצביע באופן חד וברור על האשם בכישלון המשא-ומתן ההוא. זה לא היה ראש הממשלה ברק, בעיניו, אלא זה היה יאסר ערפאת. ואמרתי, גם לפני שנתיים אולמרט עשה ניסיון, וגם הוא לא צלח. זאת אומרת, צריך לראות את המציאות בעיניים פקוחות.
אמרתי, ואני לא חוזר בי, שהזמן החולף לא מיטיב אתנו, ויש מפרשים את זה כאמירה קשה – אם לא מיטיב, בוא תוותר על הכול. אני רוצה לאזן את זה במובן הבא – הזמן החולף גם לא מיטיב עם הפלסטינים. שני הצדדים מפסידים מהיעדר הסכם.
המגמות המתפתחות בעולם הערבי, וגם בעולם הפלסטיני, הן מגמות שצריך לראות אותן בעיניים פקוחות – עליית הפרדיגמה הדתית על חשבון הפרדיגמה הלאומית מופיעה במקומות שונים בעולם, גם בעולם המוסלמי, בתנועות רבות, אם זה "חמאס", או "חיזבאללה", או "ג'יהאד", או "אל-קאעידה", או "טאליבן" ואחרות. גם בתוך העם הפלסטיני יש קריאת תיגר, לא שלנו – פעם ראשונה אנחנו שומעים ארגון פלסטיני גדול, "חמאס", לא רק שולט על עזה, אלא אומר לאש"ף: אתה לא מוסמך לדבר בשמנו, אתה לא הנציג הלגיטימי. אני שמעתי את ח'אלד משעל במו אוזני בטלוויזיה אומר לאנשי אש"ף: אתם לא מוסמכים, אין לכם זכות לייצג את העם הפלסטיני. התביעה האש"פית, שישראל קיבלה באוסלו, שהם הנציג הלגיטימי היחיד, מאותגרת מתוך העם הפלסטיני על-ידי "חמאס". ככל שהזמן יחלוף, אני לא בטוח שאש"ף ירוויח מזה, ואולי הפוך.
כלומר, הזמן לא פועל לטובת שנינו. אם לא תהיה הבנה כזאת בצד הפלסטיני, לא תהיה נכונות לקבל החלטות. ואני מאוד מקווה שהמשמעות של הזמנים ההיסטוריים האלה והאפשרות להתחיל משא-ומתן עמוק, משמעותי, והייתי אומר אפשרות להעמיד את ממשלת ישראל שלי במבחן במשא-ומתן, שזה יחדור עמוק להבנה ולתפיסה ולנכונות להחליט בצד הפלסטיני.
מה שאני שומע לעתים בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, שמשא-ומתן הוא לא העיקר, העיקר הוא שתהיה החלטה מבחוץ, או של ארצות-הברית, או של מועצת הביטחון, שהיא תקבע – זאת אשליה; עם שרוצה לקבל עצמאות צריך לקבל החלטות. עכשיו, לא החלטות קלות; החלטות קלות זה מה מגיע לי, למה אני צודק. זה קל. החלטות קשות – על מה אני מוכן לוותר כדי להגיע להסכם. בגין וסאדאת קיבלו החלטות קשות, כי כל אחד עשה מה שלא ציפו ממנו: אמר על מה הוא מוכן לוותר.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת יעקב כץ.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני חושב שאם יש נכונות בהנהגה הפלסטינית לקבל החלטות – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת כץ. חבר הכנסת כץ – –
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – אני מאמין שיקבעו – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
– – אתה כבר חמש דקות עומד ומדבר בקול רם.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני מאמין שאם תהיה נכונות בצד הפלסטיני לקבל החלטות קשות, לרבות האמירה – כן, אין זכות שיבה לתוך ישראל, שיבה יש, לתוך השטח הפלסטיני – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – – יהודה ושומרון.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – לרבות החלטה דומה, שישראל צריכה לקבל, על זכות של יהודים לחזור למקומות שנצטרך לוותר עליהם, באופן סימטרי. אלה החלטות קשות, אבל בלי נכונות לקבל אותן לא יהיה סוף לסכסוך.
אני חושב שגם המחשבה שהליגה הערבית תפתור את הבעיה של הפלסטינים היא טעות. אני מאמין שהליגה הערבית, ברובה, תתמוך בהחלטה הפלסטינית. היא לא יכולה להחליף אותה, ואני חושב שמנהיגות פלסטינית צריכה להבין את גודל השעה, ולהתרומם אליה, ולבוא ולמשא-ומתן. חבל שהם לא עושים את זה. זה לא טוב – אני מודה, זה לא טוב לנו, זה עוד יותר לא טוב להם. ונדמה לי שהאינטרס המשותף מחייב להצליח להתגבר על הדברים הלא-חשובים האלה כדי להגיע לתוך המשא-ומתן, שהוא חיוני גם לנו וגם להם.
אדוני היושב-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, הסיעות המציעות, שלושה חברי הכנסת, חבר הכנסת שטרית, חבר הכנסת ברכה וחבר הכנסת אורון, הציגו את הסיבות שבגללן הם מציעים להביע אי-אמון בממשלה. אני חושב שהממשלה הזאת בהתנהלותה, במדיניותה, בשנה וששת החודשים שחלפו, עשתה לא מעט כדי לקדם את תהליך השלום, עשתה מעבר חשוב בנאום בר-אילן של ראש הממשלה, עשתה מהלך חסר תקדים בהקפאה לעשרה חודשים, במורטוריום לעשרה חודשים, אני לא מדבר על היבטים אחרים של חיינו – בכלכלה, בתרבות, בעלייה. אני מדבר למשל על העובדה שאין כמעט טרור, בגלל שיתוף פעולה מבורך בין ישראל ושירותי הביטחון שלה לבין שירותי הביטחון של הפלסטינים – הם לא יאהבו לשמוע את זה – כשיש אויב משותף, שקוראים לו "חמאס". יש היום שקט כמעט גמור בשטחי יהודה ושומרון. יש דברים שהתקדמו, הכלכלה התקדמה, אבל שלא תהיה אשליה, זה לא יישאר כך; צריך לנצל את המצב הטוב שנוצר כדי לקדם תהליך, כדי להביא לפתרון של מצב קבוע, מצב יציב. איש לא טוען שהמצב הנוכחי הוא יציב לאורך זמן, שאפשר להשאיר לאורך זמן מצב לא מוגדר כזה בשטחי יהודה ושומרון – עזה כבר לא שם – שלא ברור מהו, מה הריבונות, מי מצביע איפה. זה לא יכול להישאר.
<חיים אורון (מרצ):>
שר החוץ הוא אותו איש?
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אף אחד. גם הוא לא טוען.
<חיים אורון (מרצ):>
– – – 20 שנה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
גם הוא לא טוען שזה מצב יציב ונורמלי. הוא חושב שאין סיכוי עכשיו להסכם, ואני מוכרח להגיד שאני מאוד מקווה שיש סיכוי להסכם. אבל האם אני בטוח? אני לא בטוח. אני חושב שאנחנו צריכים לנסות ככל שאפשר להגיע להסכם, אבל אני חושב שהזמן הזה הוא זמן טוב להתקדם. ואני קורא מפה להנהגה הפלסטינית לאזור את הכוח והאומץ הפוליטי, לרבות הסיכון הפוליטי הכרוך בו, למרות קשיי "חמאס", למרות קשיים אחרים, ולהתייצב יחד אתנו למשא-ומתן, כדי להעמיד אותם ואותנו במבחן, האם יש בהנהגות היום הכוח – אני משוכנע שלנו יהיה כוח כזה – לקבל את ההכרעות ההיסטוריות שתשמנה סוף לסכסוך דמים קשה וארוך. ובמקביל, גם אם לא מגיעים עכשיו לסוף הסכסוך, אפשר לקדם הרבה מאוד בצעדים שונים, מוסכמים, ולשפר את המצב כדי להגיע יותר קרוב לסיומו, ולא להציב את זה על אחת משתיים: או משא-ומתן שמסיים את הכול ברגע אחד, או שום דבר, כלום. יש מרחב פעולה גדול אפשרי כאן, הממשלה מוכנה לו. אני מציע להנהגה הפלסטינית לבוא ולהצטרף אלינו, ובינתיים אני מציע לכנסת לדחות את הצעות האי-אמון בממשלה. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לשר דן מרידור.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, לפני שנמשיך בדיון הסיעתי – הודעה לסגן מזכיר הכנסת. בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התשע"א–2010, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לסגן מזכיר הכנסת.
<הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;>
<2. מדיניות הבנייה בהתנחלויות וכישלון השיחות המדיניות;>
<3. מדיניות ממשלת ישראל בעניין המשך ההקפאה>
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, אנחנו עוברים לדיון הסיעתי על הצעות האי-אמון. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. לרשותך ארבע דקות, וכן לכל הדוברים אחריה. אחריה – חבר הכנסת רוברט אילטוב.
<איתן כבל (העבודה):>
ואחריו?
<היו"ר יצחק וקנין:>
ואחריו ידידנו איתן כבל.
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברצוני לפתוח בשאלה לממשלת ישראל: מה משותף בין שוטר ישראלי ומורה ישראלי? על פניו נראה כאילו אין משותף, אך יש משותף: המורה הישראלי תפרן, והשוטר הישראלי תפרן. הממשלה סומכת ידיה בביטחון על אידיאלים ותחושת השליחות המאירה את דרכם של השוטרים והמורים בישראל. הממשלה מנצלת את טוב לבם ואת נכונותם של השוטרים והמורים לתרום, ומעסיקה אותם בשכר רעב משפיל, המקשה עליהם לפרנס את משפחותיהם. החברה הישראלית מפסידה מכך פעמיים: פעם אחת, היות שמורה תפרן מספק עבודה לשוטר תפרן ותורם ליצירת דור של צעירים בלתי מחונכים. ופעם שנייה, היות שחלק מאותם צעירים יגדלו להיות מורים ושוטרים.
היעדר ביטחון אישי ומערכת חינוך לקויה מכרסמים בחוסנה ובעתידה של מדינת ישראל. כבודם של השוטרים והמורים נרמס מדי יום ביומו, שעה שהאלימות כלפי שוטרים ומורים גוברת. ואני שואלת את ראש הממשלה, שכרגיל הוא לא פה: כיצד נוכל לצפות משוטר או מורה, המרוויחים שכר מגוחך של 5,000 ש"ח לחודש, ולעתים אף פחות, להשקיע בעשייה ולהקריב את חייהם – של השוטרים התכוונתי – למען החברה?
הרי היתה זו הבטחת הבחירות של הליכוד, ואני מצטטת: "הפשע המאורגן משתלט על חיינו. התחזקות הפשע המאורגן מחייבת תגובה לאומית ישירה מתוך כוונה להביא למיגור תופעת החיסולים. המטרה היא: הורים רגועים ורחובות שקטים". גם ליברמן וחבריו הבטיחו: "להשיב את הביטחון האישי לאזרחי ישראל". שר החוץ ליברמן הנכבד, קיבלתם את כל מה שרציתם: המשרד לביטחון פנים שלכם, את ראש הממשלה אתם מחזיקים במקום אסטרטגי מאוד, והתוצאה – נאדה, כלום, אפס.
איפה התקציב והמשאבים המובטחים? איפה עוד 2,000 שוטרים וסוהרים לשנה? היכן האכיפה המוגברת? איפה "קפיצת המדרגה המודיעינית והטכנולוגית של המשטרה"? ממשלת ישראל מגלה אוזלת יד משוועת בנושאים חברתיים קרדינליים ומזניחה את חובתה לספק לאזרחיה הגנה וביטחון אישי נאותים ורמת הוראה וחינוך גבוהה.
ממש כפי שאמר חבר הכנסת, שר החוץ ליברמן, במצע הבחירות: "איכות החינוך שהמדינה מעניקה לתושביה בהווה משפיעה במישרין כיצד היא תראה בעתיד. ואם תרצו: פני הדור כפני החינוך". גם אני כמוך רואה בחינוך ובהכשרת הדור הבא "תנאי הכרחי לחברה משכילה, חזקה ומלוכדת יותר", ויודעת שהשקעה גדולה בחינוך היום תפחית את הצורך במשטרה חזקה בעתיד. ההבדל בינינו, בין ליברמן לביני, שליברמן, אתה נמצא בממשלה, ואני נמצאת באופוזיציה. אני כאן להזכיר לכם את התחייבויותיכם לציבור ערב הבחירות. אני כאן כדי להביע אי-אמון בממשלה שאינה עומדת ביעדים ובמטרות שהציבה לעצמה בעצמה.
אתם בוחרים שלא לדאוג לחינוך ולביטחון האישי למרות הבטחות הבחירות שלכם, ומתפארים בהגנתכם על ארץ-ישראל השלמה. ואני שואלת אתכם, חברי הממשלה, איזה מין ממשלת ימין לאומית אתם? אתם מדברים על חוק נאמנות? אתם מדברים על ארץ-ישראל שלמה? אתם מוותרים על השליטה בעיר יהודית במרכז הארץ, הסמוכה כל כך לנמל התעופה הלאומי – נקודה אסטרטגית. אני מדברת על לוד. גם הנגב והגליל ממשיכים לאבד את צביונם היהודי, כי אין מספיק כוחות לאכוף את הבנייה הלא-חוקית על אדמות מינהל והפשע המאורגן משתלט על כל חלקה טובה.
על ירושלים כבר ויתרנו גם ככה. ירושלים הפכה לפריפריה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
את כבר דקה אחרי הזמן.
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
בירת ישראל הפכה להיות פריפריה. ויתרתם גם על ירושלים. לא צריך משא-ומתן בשביל זה. אתם לא ממשלת ימין ולא ממשלה לאומית. אתם לא יותר מממשלה של טכנאי מקררים – מקפיאים, מפשירים ושוב מקפיאים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
זה דווקא נשמע יפה.
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
אתה יכול להשתמש בזה, אני מרשה לך.
ממשלת ישראל נכשלה, כי לא עמדה בהבטחות לציבור, ולא הקדישה את המשאבים הנדרשים, האומץ והנחישות בהעצמת הביטחון האישי ובשיפור רמת ההשכלה והחינוך בישראל. זוהי ממשלה חסרת אסטרטגיה חברתית הנדרשת להצלת החברה הישראלית. הגיע הזמן לממשלה אחרת. באמת לאזרחי המדינה מגיע יותר. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. יעלה חבר הכנסת רוברט אילטוב, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. לרשותך ארבע דקות.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, תראה, אני שמעתי עכשיו את כל הנואמים מטעמה של האופוזיציה, ויש הרגשה שעד שהממשלה הזאת הגיעה לשלטון הכול היה ורוד: לא היה פה טרור, והיה פה הצד הפלסטיני, שהסכים לכל דבר, והכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, ואף אחד לא שנא אותנו 3,000 שנה, והאהבה למדינת ישראל ולעם ישראל היתה לדורי דורות, וכולם הגנו עלינו ושמרו עלינו, ורק אנחנו עכשיו, הממשלה הזאת, דווקא החליטה לצפצף על כל העולם ולהגיד: אנחנו נטפל בעצמנו.
אני רוצה להזכיר לכם, תורידו את המשקפיים הוורודים – זה לא היה ככה. רדפו אותנו, חיסלו אותנו, הרגו אותנו, ואם לא נהיה חזקים, ימשיכו להרוג אותנו ולחסל אותנו, ואף אחד, גם במזרח התיכון, לא ישמור עלינו פה, אלא אם רק אנחנו ורק אנחנו.
בנוגע להקפאה, עכשיו פתאום קדימה, שאף פעם לא חשבה על הקפאה, אומרת: אם תהיה הקפאה יהיה תהליך שלום. אז תורידו את המשקפיים הוורודים שוב. לא יהיה פה שום תהליך שלום, וזה לא בגללנו אלא בגלל הצד הפלסטיני. אין שם שום הסכמה, בצד הפלסטיני. הם לא מתכוונים ללכת על תהליך השלום. אנחנו עשינו את ההקפאה כדי להראות שיש מסר של שלום מהצד הישראלי. למרות שאנחנו כמפלגת ישראל ביתנו לא הסכמנו לזה, נתנו ללכת על המהלך הזה.
<רחל אדטו (קדימה):>
בנינו בשקט.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
מה בניתם בשקט, שאנחנו לא זיהינו שבניתם? יש פה בניינים שבניתם, ואנחנו לא יודעים איפה הכניסה.
<רחל אדטו (קדימה):>
אפרת, מעלה-אדומים וגוש-עציון – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
היא הנותנת. את מחזקת את דבריו.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
כבר מאז הסכמי אוסלו מדינת ישראל הולכת על ויתור ועוד ויתור ועוד ויתור, וזה לא נקלט כוויתור אלא נקלט כחולשה. והחולשה הזאת, צריך להפסיק אותה. השלום יהיה פה תמורת שלום, נקודה. שום ויתורים. אנחנו לא צריכים ללכת על שום ויתור. אם הצד הפלסטיני רוצה ללכת אתנו להסכם שלום, בבקשה: אתם יכולים לשבת מולנו, שיחות ישירות ליד השולחן, להעלות את כל הנושאים שאתם רוצים; אנחנו נעלה את כל הנושאים שאנחנו רוצים, אתם תעמדו בצד שלכם ואנחנו בצד שלנו, ותקיימו את ההסכמים. לא יכול להיות שאנחנו נותנים, וההסכמים לא מקוימים אחד אחרי השני, וזה קורה שוב ושוב ושוב.
לכן אנחנו אומרים, כל מי שהיום חושב שההקפאה זו הסיבה או תהיה הסיבה להפסקת תהליך השלום, זה לא נכון; הצד הפלסטיני לא מוכן ללכת על תהליך השלום. כל פלג בכל הרשויות שלהם, בכל ארגוני הטרור שלהם – אומרים שהם לא מקבלים את הרשות הפלסטינית, לא מקבלים את ההחלטות של הרשות הפלסטינית. אז מול מי אנחנו באמת עושים את השלום או מנסים לעשות את השלום? האם מדינת ישראל צריכה לשלם על כל הבעיות של העולם? אנחנו לא צריכים לשלם על הבעיות של העולם. אנחנו צריכים לשמור על הבית הלאומי שלנו.
גם החוקים, חוקי נאמנות, הם לא נולדו בגלל שאנחנו רוצים את חוקי הנאמנות; הם נולדו כי המיעוט היום פשוט חותר נגד מדינת ישראל כמדינה של הלאום היהודי. אני הייתי באזרבייג'אן לפני שבוע, מדינה מוסלמית. הוקם שם בית-ספר יהודי. יש שם מיעוט יהודי קטן, ואני אומר לכם שאף יהודי בשום מדינה מוסלמית לא חושב לא לעמוד כששרים את ההמנון, לא לכבד את הדגל, כמו שעושים פה ערבים ישראלים, ולא רק ערבים ישראלים – גם אלה שיושבים בבית הזה. פשוט מצפצפים, גורמים למדינת ישראל נזק אדיר.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
המוסלמים – – –
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
גם באוזבקיסטן יהודים מכבדים את השלטון, מכבדים את הדת שלך. מכבדים, לא מצפצפים. תכבד גם אתה – אתה חי במדינת היהודים. נקודה. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה – הוא סיים את דבריו. אני מודה לחבר הכנסת רוברט אילטוב. הדובר הבא – חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. איתן, לרשותך ארבע דקות.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, הקשבתי היום לדבריו של ראש הממשלה, והאמת היא, יצאתי, לפחות מהשלב הראשון – חברים יקרים, חבר הכנסת יוחנן פלסנר, אל תפריע לי כשאני רוצה גם את תשומת הלב של חבר הכנסת אורבך – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
הוא מסביר לי מה אתה אומר.
<איתן כבל (העבודה):>
כך, הקשבתי לדבריו של ראש הממשלה, ולצערי ראש הממשלה התחייב שתוך שנתיים תיפתרנה כל הבעיות. אומנם זה יהיה במסגרת תוכנית חומש, אך במשך שנתיים הכול יבוא על מקומו בשלום. הסתובבתי לחבר הכנסת אורי אורבך ואמרתי לו: אורי, מה יהיה? אז אורי משיב לי, ובצדק: הוא הורג לנו אפילו את שעות אחר הצהריים. לא יהיה לנו יותר מה לעשות. בשנתיים הקרובות כל בעיותיה של מדינת ישראל הולכות להיפתר. כך הודיע ראש הממשלה היום מעל הבמה. לא יודע, אולי לא מאמינים לו, אבל זה מה שהוא אמר. יש סטנוגרמה, אפשר לבקש אותה.
ואני אומר לכם, חברים יקרים, הרי תמיד אומרים מי זוכר בעוד שנתיים, אנחנו לא זוכרים מה היה לפני שבוע. לא זוכרים איך חברי בסיעה שלי אמרו אתמול בערב לעיתונאית והיום בבוקר הם כבר הכחישו בכלל שהם היו חלק מזה. זאת אומרת, לפעמים לא צריך פרספקטיבה של שנים כדי לבוא ולדבר, קל וחומר דבריו של ראש הממשלה.
אבל אני רוצה להתקדם ולומר, חברי חברי הכנסת, בכל הנוגע למשא-ומתן – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת כבל, אתה יודע מה זה מזכיר לי? את הקללה. כתוב: בבוקר תאמר מי ייתן ערב ובערב תאמר מי ייתן בוקר.
<איתן כבל (העבודה):>
נכון. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני אומר לכם, אני חלק מהקואליציה דה יורה, אבל דה פקטו אני לא מרגיש באמת חלק ממנה. ובאמת, אני רוצה להרגיש חלק מהממשלה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אתה גם חבר מפלגת העבודה.
<איתן כבל (העבודה):>
נכון, אני גם חבר מפלגת העבודה, ואני אומר לך, אדוני השר, עם יד על הלב, כשראש הממשלה נבחר הוא קרא לי ושוחח אתי ארוכות. ואני אמרתי לו: אם אתה באמת מתכוון לבצע את כל אשר אתה אומר לי עתה בארבע עיניים, הדרך היחידה לממש זאת היא אם תקים ממשלה בראשותך שמורכבת מקדימה, עבודה וליכוד. ואני אומר גם לך, חבר הכנסת, השר, שר התחבורה, כתוב: "ניכרים דברי אמת". אין שום סיכוי בעולם, אם הוא מתכוון לעשות מהלך, שהוא יעשה את זה בהרכב הקואליציוני הנוכחי. בכל הכבוד, ואתה יודע את זה וכל מי שיושב כאן יודע את זה. ועל זה חכמינו כבר אמרו "ניכרים דברי אמת". ולכן כל אשר הוא אומר וכל אשר הוא עושה אלה שני דברים שונים לחלוטין. אין לו שום כוונה, הלוואי שתהיה לו כוונה. אם יש בו את גדלות הנפש והוא רוצה לעלות מדרגה מפוליטיקאי למנהיג, המשמעות היא אחת: את מה שרוב העם רוצה, שלוש המפלגות המרכזיות במדינת ישראל, ואתן, בלוח זמנים מוגדר, הוא יכול לעשות את המעשים הגדולים המתבקשים. אי-אפשר לדבר על כך שאנחנו בתקופה גדולה ולהתנהג ולעשות מעשים קטנים. זה ברור לכולנו.
אני לא רוצה לעסוק בשאלה של אביגדור ליברמן שר החוץ, זה לא רלוונטי בכלל. בסופו של עניין מי שהוא ראש הממשלה זהו בנימין נתניהו.
והדבר העצוב מכול – מעטים קיבלו הזדמנות למועד ב'. אתם יודעים, אתמול התחילה שנת הלימודים, ואפרופו מועד ב', רק רבין, זיכרונו לברכה, זכה לקבל הזדמנות שנייה, מועד ב'. בנימין נתניהו מקבל מועד ב', אדוני השר, עם אותן שאלות כמעט, והוא אפילו לא יודע שוב את התשובות. מועד ב' מקבל, כמעט עם אותן שאלות, ומה הוא כותב בהן? שוב הוא שוגה, שוב הוא מטעה. הוא יודע לדבר דברי רהב – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת כבל, אני נותן לך עוד דקה.
<איתן כבל (העבודה):>
אני מסיים, אדוני. אני אומר לך, אדוני השר, אני חלק מהמדינה הזאת, אוהב אותה. אוהב אותה. וכל אשר אני עושה ופועל זה מתוך אותה דאגה. הייתי רוצה לדעת באמת שהוא לא רק מדבר, אלא הוא הולך לעשות מעשים גדולים. בשלב הזה, זה רק דיבורים. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. לרשותך ארבע דקות, חבר הכנסת זאב.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת איתן כבל, ממש נהניתי מכל משפט שאמרת, אבל אני רוצה לומר משהו – – –
<קריאה:>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
כן, כן, אני רוצה רק להגיד משהו שקשור למפלגת העבודה. אני אחבר את זה לפסוק: "כי יגח שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצו". זאת אומרת, כששור מתנגח עם שור ושור אחד מת, בסופו של דבר לא נשאר לא מהחי ולא מהמת שום דבר – את החי חותכים לשניים, מוכרים אותו, וגם את המת. זה מה שאתם עושים במפלגת העבודה. ואני פונה אליך, לא שאני נאמן ליושב-ראש שלך, אבל אתם מתנגחים כמו שוורים אחד בשני במפלגה שלכם. אתם מרסקים את המפלגה שלכם. ואני רוצה לומר לך, אם אתם כל הזמן תתעסקו בעריפת ראשו של יושב-ראש המפלגה שלכם ואתם חושבים שהיושב-ראש החדש שייבחר יביא גאולה למפלגה שלכם, אתם טועים. הבעיה שלכם זה הפלגנות, המחלוקת – – –
<איתן כבל (העבודה):>
הדאגה שלך – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
אני דואג. אני דואג, כי אכפת לי מהאחדות גם אצלכם. נו, מה אתה רוצה? מותר לי לתת לכם גם קצת מוסר. לא בשביל זה עליתי, זה רק בגלל שעכשיו נפרדת מהבמה, אמרתי לומר לך קצת דברי מוסר. תסלח לי. אני מקווה שקיבלת ואתה מפנים את מה שאמרתי.
<איתן כבל (העבודה):>
אני כבר רץ להפנים.
<נסים זאב (ש"ס):>
תודה. אדוני היושב-ראש, בפרשת השבוע: "וירא ה' אל אברהם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו". ואחר כך הפסוק ממשיך ואומר: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. קום התהלך בארץ הזאת לארכה ולרחבה כי לך אתננה".
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
כבוד הרב, תיקון, פרשת השבוע היא פרשת נח.
<נסים זאב (ש"ס):>
לא, פרשת לך לך. אנחנו כבר אחרי המבול. עברנו בשלום את המבול ועכשיו אנחנו בפרשת לך לך.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
נסים, גם ישמעאל הוא מזרעו של אברהם. אז לא היה ממזר.
<נסים זאב (ש"ס):>
אז תיכף אני אסביר. אני בדיוק נכנס לסוגיה הזאת, גם במסגרת אמנת האו"ם.
אדוני היושב-ראש, אם מישהו חושב שאנחנו נמצאים פה בארץ-ישראל בגלל אנשים שהיו חשובים ככל שיהיו, כמו הרצל – כמו שאמר ראש הממשלה, ואנחנו מאוד מכבדים – אבותי ואבות אבותי הגיעו לארץ-ישראל מתוך אמונה בתורתנו הקדושה, והתורה שלנו מלווה אותנו לכל אורך הדרך. בזכות זה, האמונה התמימה שלנו, הגיעו אבותינו לארץ-ישראל.
עכשיו, אני רוצה לומר שהפתרון צריך להיות מבוסס – לכל אלה שאין להם עניין וקשר לתורה – לפחות על הכרזת האו"ם לזכויות ילידים. הרי אנחנו גלינו מארצנו. עם ישראל היה פה לפני אלפיים שנה, חורבן בית ראשון ובית שני ועם ישראל גלה לבבל ועכשיו חזרנו, מה לעשות? יש לנו זכות של ילידים. האו"ם, בעצרת האו"ם ב-2002, קיבל החלטה ואמר שכל הילידים, אין אפשרות להוציא אותם מאדמתם. נכון שגם הפלסטינים טוענים את זאת, אני לא אומר שלא.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני מוסיף לך עוד דקה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
גם הפלסטינים ילידים.
<נסים זאב (ש"ס):>
תשמע, אני אומר לך מה הפתרון.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – – לא היה צריך להגיד סליחות. אפשר ללכת כבר?
<נסים זאב (ש"ס):>
היהודים הם ילידים בכל הנוגע לזכות לחיות ביהודה ושומרון, שהאדמה הזאת היא לאבותינו מימי התנ"ך. יהודים ישבו בחברון, בשילה, בירושלים, במזרח-ירושלים. איפה בית-המקדש? אל-אקצא. המסגד שלכם היום בנוי על בית-המקדש שלנו. לא משנה שמנסים לטשטש ולומר: לא היה פה בית-מקדש. בית-מקדשנו, בית ראשון ובית שני, זה המקום שהיה, זה נחלת בנימין. ואני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
יש לך עוד 13 שניות.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני כבר מסיים. – – אין אפשרות להוציא ילידים, אנשים שבאו לאותם מקומות. יהודה ושומרון זה לב לבו של העם היהודי, לב לבה של ארץ-ישראל.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה. משפט אחרון.
<נסים זאב (ש"ס):>
לכן אני בא ואומר שצריך להיות סטטוס קוו – אותם יישובים שיהודים נמצאים בהם, הממשלה, על-פי האמנה, אמנת האו"ם, לא יכולה לעקור אותם מבתיהם, וכל החלטה היא בניגוד להחלטת האו"ם.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<נסים זאב (ש"ס):>
ולכן אני מקווה שהפתרון הוא להשאיר את כל היישובים. אנחנו לא הולכים לעקור שום פלסטיני מהמקום שלו. אתם נשארים במקומותיכם בדיוק כמו שערביי ארץ-ישראל, למעלה מ-2 מיליון – קרוב ל-2 מיליון ערבים נמצאים בתוך "הקו הכחול", מה קרה? למה אנחנו יכולים לקבל אתכם פה ונותנים את כל השוויוניות לערביי ארץ-ישראל, ויהודים לא יכולים לחיות ביהודה ושומרון?
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אם רוצים שלום אמת, זה האמת.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת עפו אגבאריה, תן לו לסיים את דבריו. משפט אחרון.
<נסים זאב (ש"ס):>
אנחנו צריכים לחיות את המציאות הקיימת ומתוך הבנה הדדית ושלום אמת.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה; תודה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, לאחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים, ולאחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
חבר הכנסת מוזס, תישבע אמונים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת מוזס, ארבע דקות לרשותך.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
מי שנמצא כבר וחי כאן במדינה לא צריך עכשיו לתת הצהרת אמונים, רק מי שעולה לא לפי חוק השבות.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי חברי הכנסת, כבוד השר ששומע אותי – שני שרים יושבים כאן, זאת זכות מיוחדת, שני שרים ישמעו מה שמדברים. לפני כעשרה חודשים, בזמן שהקפאת הבנייה נכנסה לתוקפה, עמדתי כאן מעל במה זו ואמרתי, שמי שמאמין שההקפאה תימשך עשרה חודשים ותו לא, הוא בבחינת הפסוק – פתי יאמין לכל דבר. ככה אומרים: פתי יאמין לכל דבר.
ואנחנו רואים שאומנם ככה, את אשר יגורנו בא. אומנם ראש הממשלה הכריז על סיום ההקפאה, ואני רוצה לחזק את ידיו על החלטתו, ומקווה שיתמיד בה, אבל כפי הנראה כעת, ההקפאה תחודש, בעקבות הלחץ האמריקני, לתקופה נוספת, תמורת התחייבויות להטבות כאלה ואחרות. אבל גם כעת, בזמן שההקפאה "הופשרה", כביכול, התנהלותו של משרד הביטחון גורמת להמשך ההקפאה בערים החרדיות דווקא, ביתר ומודיעין-עילית. בביתר קיימים מכרזים ל-1,000 יחידות דיור שבנייתן הוקפאה בגלל ההקפאה, וכעת תקועים שוב, מכיוון שאת האישור צריך לתת הריבון. מי הריבון ביהודה ושומרון? משרד הביטחון, ומשרד הביטחון לא מאשר זאת. אותו הדבר במודיעין-עילית – לא מאשרים את התב"עות החדשות. ככה בעצם יש כאן, נראה לי, איזה מין חלוקת עבודה פנימית, שראש הממשלה אומר שההקפאה נגמרה ומשרד הביטחון דואג להמשיך את זה.
מי שסובל ממנה ביותר הוא המגזר החרדי, שאצלו קיימים ביקושים גבוהים ביותר לדירות חדשות. אי-החתימה של משרד הביטחון על תוכניות בנייה חדשות דווקא בערים החרדיות גורמת לתחושות קשות מאוד, ובצדק.
ואם כבר מדברים על הקפאת הבנייה, אני לא יכול שלא להתייחס להקפאת הבנייה בכלל במדינה; הקפאת בנייה ששום פרויקט לזוג צעיר לא יוצא לדרך. ישבנו היום ארבע שעות בוועדת הכספים בכנסת ולא יכלו להצביע על אף פרויקט לזוג צעיר שיוצא לדרך. כן היה פרויקט אחד. אני הראיתי להם שבשבוע שעבר יצא מכרז – 168 יחידות דיור, כאשר מחיר הקרקע ל-168 היחידות האלה, אתם יודעים כמה זה? 20 מיליון ש"ח. לחלק 20 מיליון ל-168, זאת אומרת שכל זוג צעיר, בשביל קרקע של טרשים, אבנים, שלא נעשה שום דבר בה, צריך לשלם קודם 120,000 שקלים קנס על זה שהוא רוצה להקים את ביתו. זה נורא ואיום. חוץ מהפיתוח אחר כך, עוד 24 מיליון. יחד זה נותן 276. טוב, פיתוח עושים משהו – חשמל, מים, אבל על קרקע שלא השקיעו שום דבר? לזרעך אתן את הארץ הזאת. שום דבר לא השקיעו בזה, ואיך הולכים ומבקשים מזוג צעיר 120,000 ש"ח? זועק לשמים.
אני מאמין שהחוקים האלה, שאנחנו הצענו יחד עם וקנין, היושב-ראש, בנושא הפריפריה – ואנחנו הצענו גם לקבל סבסוד משכנתאות. יהדות התורה הציגה תוכנית של מקומות שאינם פריפריה, שיהיה החזר של המע"מ, או שווה ערך של המע"מ, שזה יעשה את דברו וזה יביא לידי כך. רק לפני כמה שבועות התפרסם ב"דה מרקר", בעמוד הראשון, אתם צריכים לראות: שתי תמונות – תמונה של בית, חדר וחצי בתל-אביב, שווה ערך לווילה בפלורידה. למה שהזוג לא ילך לפלורידה? באותם ערכים – זה המחיר, חדר וחצי בתל-אביב כמו וילה בפלורידה. זה היה בעמוד ראשון ב"דה מרקר".
לפני סיום אני רוצה להתייחס לנקודה נוספת – בשבועות האחרונים קיימת הסתה ציבורית תקשורתית נגד החינוך החרדי. גורמים שונים מנסים בכל דרך להתערב בתוכני החינוך המוקנים לילדינו במוסדות החינוך החרדיים. הטענה העיקרית בפי כולם: לא מקנים לתלמידים מקצועות שיעזרו להם להשתלב בעתיד בשוק העבודה. אני לא אתייחס לעצם הטענה, שאיננה נכונה בעליל, ומדובר בדמגוגיה זולה, כי מי שיודע, בבתי-הספר שלנו, במערכת החינוך העצמאי וגם בתלמודי-התורה, לומדים את היסודות הבסיסיים של לימודי חול, אבל כבר חז"ל קבעו: דרך ארץ קדמה לתורה. אם רואים מה קורה בחינוך הממלכתי, איזה חוסר דרך ארץ כלפי המורים והמורות, איזה אלימות מצד התלמידים כלפי המורים ובין התלמידים עצמם, ולעומת זאת – ואני מזמין את כולם לבוא לבקר בבית-ספר חרדי, להתרשם בצורה בלתי אמצעית ממה שאני אומר, איזה כבוד רוחשים התלמידים למורה, איזה דרך ארץ שוררת בכיתות, אין אלימות, אין צורך במצלמות אבטחה במסדרונות. הכול בכבוד ובדרך ארץ.
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
לדעתי, ואני בטוח שכל אחד יסכים אתי, עדיפים תלמידים מחונכים שאינם יודעים קצת מתמטיקה וגיאומטריה, מאשר מתמטיקה וגיאומטריה ללא דרך ארץ. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. לרשותך ארבע דקות, חבר הכנסת גנאים.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת שכל הכבוד לראש הממשלה. אני חושב שהוא הצליח לתת את הכותרת למושב הזה ולהפוך אותו למאוד חם. הכותרת שהוא הצליח לתת למושב הזה – זה בגלל הצעת חוק האזרחות שלו, שריח הגזענות נודף ממנה, האמת. כאשר אני רואה – ראש הממשלה בנאומו, כאשר אמר על הדמוקרטיה הישראלית, מצבו של המיעוט, האמת, אני תהיתי, שאלתי: איפה זה? זה בהריסת כפר לא מוכר פעם, פעמיים, שלוש, חמש פעמים? זה באפליה? זה בהריגתם של 13 צעירים באוקטובר 2000 בלי למצוא איזה אשם לשפוט אותו? זה יום האדמה 67'? על איזה דמוקרטיה הוא מדבר, ראש הממשלה?
עוד שאלה, אדוני היושב-ראש, אם האזרחות היום, ומושג האזרחות, הצהרת האזרחות היא הלך רוח, היא מצע הבחירות של כל מפלגה שראש הממשלה מאמץ, אז מחר נסים זאב או הרב מוזס גם הוא יגיד, אם הוא יהפוך למפלגה כל כך חזקה בישראל: אני רוצה גם להוסיף משהו להצהרת האזרחות. אולי גם לדקלם בעל-פה פסוקים מהתורה או פרקים מהתורה או תהילים כדי להפוך לאזרח במדינת ישראל?
ובכלל, בהצהרת האזרחות מדברים על מדינה יהודית. מה זה מדינה יהודית? לפי מי? לפי איזו הגדרה, הלאומית הדתית? לפי איזו אסכולה, איזה בית-מדרש? לפי מי? אתה רוצה שכל אחד שמתאזרח יצהיר אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית, ואתה בעצמך, עד עכשיו, לא הגדרת ולא יודע מי זה יהודי.
אדוני היושב-ראש, מה הוויכוח כאן? אני מודה ומכיר שיש חולצה, שאתה לובש חולצה, אבל אתה לא תכריח אותי לצבע שלה. אתה אומר שהצבע ירוק, אדום. תלבש מה שאתה רוצה, מה אתה רוצה ממני? אני הכרתי שיש לך חולצה, אבל על הצבע? על הצביון שהיא יהודית, ציונית?
אדוני היושב-ראש, אני חושב שאת הצעת החוק הזאת ואת כל האווירה הזאת, שכבר בתחתית – הופכת את מדינת ישראל לגזענית פאשיסטית. מה זה פאשיזם? פאשיזם באיטליה זה קדושה של המדינה ורמיסתו של הפרט; שהקדושה היא רק של המדינה ושליטתה בפרט. זה פאשיזם. הסכנה של מדינת ישראל או על מדינת ישראל היא לא ממיעוט שדורש שוויון, דורש הכרה וכבוד. היא מאלה שחושבים שיש להם מונופול על היהדות, אם זה במובן הדתי ואם זה במובן הלאומי. אלה שחושבים שיש להם "יהדות פלוס", אלה הם הסכנה על מדינת ישראל, ולא מיעוט, לא מיעוט שדורש את הזכויות שלו.
אדוני היושב-ראש, בסוף אני חושב שראש הממשלה הוא כמו רקדנית בטן ערומה, שלפעמים מנענעת את האגן שלה שמאלה, לפעמים ימינה, אבל זה לא מסתיר שהיא ערומה, ולא מסתיר את הריקוד הגרוע שלה. תודה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אין לך דוגמה אחרת? באמת.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת בן-ארי, לרשותך ארבע דקות.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ביממות האחרונות אנחנו עסוקים מאוד בחוק הנאמנות. גזענות, גזענות, צועקים. אפילו כהניזם. ואמרו שפני הכנסת כפני הרב כהנא. אני לא יכול להתכחש לדברים כאלה טובים, אבל אני רוצה להחזיר אותנו עשר שנים לאחור, לאירועי אוקטובר 2000, שבזיכרון הלאומי של מדינת ישראל מתמקדים אך ורק במה שנקרא "ועדת-חושך", שהטילה אימה על המשטרה מלבצע את מה שהיא צריכה לבצע כדי לדכא את הטרור הפנימי שמתרחש כאן, במדינת ישראל, ואנחנו עדים לו יום יום.
אני רוצה להזכיר לנו כמה דברים. היה בחור בשם בכור ג'אן. אני משער שאתם לא מכירים את השם הזה. מי זוכר? עוד נרצח יהודי. לא הוקמה ועדת חקירה, אפילו לא הוקם צוות חקירה במשטרה כמו שצריך כדי לגלות את רוצחיו. רוצחיו עדיין מסתובבים חופשי בג'סר-א-זרקא, כי זרקו אבן. רק אבן, אדוני השר, רק אבן נזרקה מגשר ג'סר-א-זרקא, והאבן הזאת קיפחה את חייו של אותו יהודי, בכור ג'אן, שנרגם באבנים ומת. איש עדיין לא שילם את המחיר. לא הוקמה ועדת-אור ולא הוקמה ועדת-חושך.
בואו נחזור לאותם ימים. יידויי אבנים בכל רחבי הארץ. מכוניות נעצרות בכביש ואדי-עירון, בודקים שהוא יהודי, רוגמים את המכונית באבנים ושורפים אותה. אם זאת לא גזענות, רבותי, מה זאת גזענות? צמיגים בוערים על הכבישים, בקבוקי תבערה על מכוניות. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, הקורבנות תמיד יהודים. תחנות משטרה שרופות ועולות באש. חודש לאחר מכן נרצח יהודי מדרום לעכו, בתחנת דלק, בשם יעקב חלפון. הוא נמצא בתוך חדר התדלוק, בתוך החדר של תחנת הדלק כשהוא דקור בפנים, והמשטרה מיהרה לומר שמדובר ברצח על רקע פלילי. אבל מה לעשות שארנק הכסף היה לידו. היה אפשר לראות שמדובר באופן ברור ומוחלט ברצח על רקע לאומני.
אתם רוצים לשאול את עצמכם את השאלה, כמה אחוזים מערביי ישראל תמכו במשט לעזה בסקר שנעשה? רבותי, לא 60 לא 70 ולא 77. רבותי, 100%.
ועכשיו נשאלה השאלה: האומנם צריך לבקש מהם נאמנות? בקשת הנאמנות לא קמה ולא נולדה על קרקע ריקה. בקשת הנאמנות באה על רקע של חתרנות, של כוונה ומעשה להשמדת מדינת ישראל.
עומד חבר כנסת ערבי היום בוועדה לזכויות הילד ומגן על ילדים שמנסים לפגוע עד כדי רצח של אנשים. הוא מגן עליהם ואומר: מה אתה רוצה? גונבים להם את הבית. מי גנב למי את הבית? מי כאן הכובש ומי כאן הנכבש? רבותי, אנחנו הפכנו את היוצרות. הוא מגן על ילדים רוצחים, שזורקים אבנים על תינוקות ופוגעים בהם ומפוצצים להם את הראש. רבותי, זו המציאות שאנחנו נמצאים בה. אנחנו צריכים להצטדק על זה שאנחנו מבקשים ממי שחותר תחתינו – תביע נאמנות למדינת ישראל? – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
ידידי היקר, תורת הרב כהנא היא בעד – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת מולה, אל תפריע לדובר.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
תקשיב לי, ידידי, אני לא אצטדק שאני יהודי. אני לא אצטדק על זה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת בן-ארי, זמנך הסתיים. אל תנהל אתו דו-שיח.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת מולה, לא אאפשר לך להפריע.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אתן כמה נתונים ובזה אסיים: בכמה יישובים בגליל הוטל מצור של ממש באוקטובר 2000: כביש עכו–צפת נחסם, כביש ואדי-ערה נחסם בכמה מקומות, הכביש של ואדי-מילק – נחסם ליד פורידיס, כביש 70 נחסם, כביש 85, צומת אבו-סנאן, כביש באקה-אל-ע'רביה. בקיצור, רבותי, הגליל היה כבוש לזמן לא קצר, והם באים עכשיו ומצטדקים – אנחנו גזענים? מי כאן הגזען? מי פתח את הדלת וראה יהודי ונתן לו ברזל בראש? מי כאן הגזענים, רבותי? שלא נהפוך את היוצרות. מי שרוצה להשמיד אותנו, לא יהיה פה. מי שרוצה להיות פה, שיהיה נאמן למדינה היהודית הציונית.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יעלה חבר הכנסת חנא סוייד. אחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת סוייד, לרשותך ארבע דקות.
<חנא סוייד (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, רבותי חברי הכנסת, בניתוח קר ואובייקטיבי של המצב המדיני הנוכחי, אי-אפשר למצוא נקודת זמן שמתבקשת בה הקפאת ההתנחלויות יותר מאשר התקופה הזאת. בכל זאת, מדובר בתקופה שבה התחילו שיחות שלום. ראש הממשלה הצהיר בוושינגטון שהנשיא מחמוד עבאס הוא השותף שלו לשלום, ושהם צריכים להיפגש ולהשיג שלום בסופו של תהליך. עכשיו כאילו ראש הממשלה מתחבט ומתלבט ומנסה להרוויח זמן לפני שהוא מקבל החלטה לגבי המשך הקפאת ההתנחלויות.
אני צריך לציין כאן שגם בצד הפלסטיני ההחלטה להיכנס לשיחות לא היתה החלטה קלה. גם במחנה הפלסטיני, גם ברשות הפלסטינית, גם בקרב העם הפלסטיני היו שהתנגדו לעצם הכניסה לשיחות אם לא יודעים מראש שזה יוביל, בסופו של דבר, להקמת מדינה פלסטינית; וזו נקודת מבט נכונה. אבל בכל זאת, ההנהגה הפלסטינית הסכימה להיכנס לשיחות, ולכן האתנחתא, כאילו הבלגן שממשלת ישראל וראש הממשלה מנסה ליצור בתקופה הזאת לגבי המשך ההקפאה, הוא לא מובן לחלוטין.
כשמדברים על בניית התנחלויות – כאילו שמדברים על טיולים בחיק הטבע. התנחלויות זה דבר לא מוסרי. הוא מנוגד לכל החוקים והאמנות הבין-לאומיות. זה לא איזה מעשה – מעשה מוסר, מעשה מותר, מעשה חוקי. זה לא מקובל. כל העולם, גם ארצות-הברית, גם מועצת הביטחון, גם אירופה, אומרים שההתנחלויות הן מפעל לא מוסרי ולא מקובל. ולכן אי-אפשר לקבל אפילו את עצם ההתלבטות הזאת.
טוענים שהיו שיחות בזמן שממשלות ישראל בנו, ועוד בנו, בהתנחלויות, כאילו שבתקופה הזאת, של ההקפאה, כאילו באמת הקפיאו. כולנו יודעים שזה בלוף אחד גדול. בנו, ועוד בנו. אבל כשאמרו שבכל זאת היו שיחות והיתה בנייה בהתנחלויות, אנחנו אומרים שבגלל זה לא היה שלום. זאת אומרת, אם רוצים להיכנס לתהליך של שיחות רק בשביל השיחות כשלעצמן, בסופו של דבר לא יהיה שלום. וכולם מחפשים שהשיחות האלה יביאו לשלום.
לכן, הטענה הזאת היא טענה נבובה, לא מובנת, כי לקיים שיחות בזמן שבונים התנחלויות – המשמעות היא שמטרפדים כל אפשרות להגיע לשלום בסופו של דבר, ולשוחח רק בשביל לשוחח, וזה עוד לא מתקבל על הדעת בשום פנים ואופן.
מצד שני גם טוענים, חלק מהימין בישראל, שאף פעם התנחלויות לא היוו מכשול לשלום. כאילו שאפשר להתקפל, להרוס את הכול, וזה לא יהיה מכשול בפני השלום. אז אני אומר: מה החוכמה בזה? אני חוזר לאמירה של גבינה שוויצרית: עוד אין מקום, עוד אין מקום ריק בגדה המערבית. אם באמת רוצים דרך השיחות להגיע להקמת מדינה פלסטינית, אז איפה המדינה הפלסטינית הזאת תקום? ואם בונים התנחלויות ואומרים ש – מחר אנחנו נוריד אותן, אז איזו חוכמה? אם כסף לתרופות אין, למה לבנות התנחלויות ואחר כך להגיד שאנחנו נפיל אותן, אנחנו נהרוס אותן, ואנחנו נקים, או ניתן להקים, מדינה פלסטינית? זאת התנהלות קלוקלת, זאת התנהלות של משיכת זמן, זה משחק – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<חנא סוייד (חד"ש):>
– – על הזמן של ממשלת ישראל. זה להרוויח זמן עד בחירות אמצע הקדנציה בארצות-הברית. זה לא יצלח בשום פנים ואופן, ועל ממשלת ישראל להיות רצינית בכך שהיא תקפיא את ההתנחלויות פעם אחת ולתמיד, ותיכנס לתהליך שלום אמיתי עם ההנהגה הפלסטינית.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת חנא סוייד. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ. אחריו – חבר הכנסת זבולון אורלב, יושב-ראש ועדת החינוך.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בדרך כלל התפוררות של משטר דמוקרטי לא מתרחשת בן-לילה. אנחנו זוכרים מההיסטוריה מהפכות והפיכות, אבל כשבוחנים התפתחות של משטרים בראייה היסטורית, מדובר בדרך כלל בתהליך ממושך, ולפעמים קשה מאוד לקבוע את זה בעיצומו של התהליך, ורק בדיעבד מבינים שהדמוקרטיה התפוררה ואבדה.
אנחנו נמצאים כעת בתהליך כזה בישראל, תהליך של כרסום הדמוקרטיה. יש קבוצות גדולות, כולל בבית הזה, שרואות בדמוקרטיה סרח עודף, סוג של מטרד. נכון, יש בחירות, יש מפלגות, יש בית-משפט, אבל המוסדות האלה, בסופו של דבר, זה פורמליזם. במהות עצמה, במודעות ובתודעה, יש סדקים ניכרים בהוויה הדמוקרטית, ואני אמנה רק כמה מהם.
למשל סיפורים שאנחנו שומעים עליהם בתדירות הולכת וגדלה, על אנשים שמגיעים ארצה ומסולקים, או שהם מסורבי כניסה, על-פי החלטות של פקידים, כי דעותיהם לא מקובלות. לא חלילה כי הם מסוכנים או כי מישהו טוען שהם עלולים לנקוט איזושהי פעילות אלימה, אלא רק על סמך דעותיהם. זה לא דבר שקורה במדינה דמוקרטית. פסקי-דין שלא מקוימים על-ידי רשויות המדינה – זה לא דבר שקורה במדינה דמוקרטית. שימוש מופרז בכוח נגד מפגינים בלתי אלימים, תופעות של גזענות, של יחס עוין ודה-לגיטימציה – אפילו הרי במקורות אמרו: כל התורה על רגל אחת זה מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, נכון? הלל הזקן, כמדומני, אמר את זה. אני חושב שאנחנו – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אמר: מה דסני עלך לא תעביד לחברך.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
יפה. וזה גלגול, בעצם, של "ואהבת לרעך כמוך", שמופיע במקרא. אני לא חושב שהמדינה שלנו נוהגת ברוח הזאת, וההחלטה הזאת, של הצהרת הנאמנות, שהתקדמה אתמול בממשלה, מחריפה את העניין. במקום להכיל – מדירים. במקום לקבל – מרחיקים. וכשאנחנו מסתכלים סביבנו על שלל התופעות האלה, ומוסיפים להן את ההפרטה הדוהרת של הבריאות והחינוך, את הנושא, עכשיו, של הבעלות על המשאבים, על אוצרות הטבע, התמלוגים – להגיד שבישראל יש דמוקרטיה, זאת אומרת: שלטון העם, אני חושב שזה קצת מנותק מהמציאות. יש בישראל אוליגרכיה, אולי פלוטוקרטיה, אבל דמוקרטיה פחות ופחות.
ישראל – וזאת אולי השורה התחתונה של כל העניין – סובלת גם מניכור בין-לאומי תרבותי, מדיני, חריף, ולצערי הרב מאוד, בעיני גורמים רבים, כולל בעיני כאלה שהיו בעבר מידידי ישראל, היא כבר לא ממש נתפסת כמדינה דמוקרטית.
לנוכח כל זאת מציגים לנו הצהרת נאמנות למדינה יהודית-דמוקרטית, כאשר המציעים, אין להם דבר וחצי דבר לא עם דמוקרטיה ולא עם יהדות. ויהדות, חברי חברי הכנסת, זה לא רק רוב יהודי. יהדות היא מורשת של עם, של חוכמה, של בינה, של גמישות, של ראש גדול, של אחריות, של הומניות, של סובלנות, של מידת הרחמים והחסד. וזאת יהדות. יהדות היא תיקון עולם. ויהדות מכילה, לא מדירה. יהדות נפתחת, לא מסתגרת. והממשלה הזאת, חברי חברי הכנסת, מוליכה אותנו אל מקום שהוא לא יהודי, הוא לא דמוקרטי והוא גם מאוד מאוד לא ישראלי. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. יעלה יושב-ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת זבולון אורלב.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יצחק וקנין:>
עד שתגיע לדוכן הנואמים, הודעה לסגן מזכיר הכנסת.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטה בדבר חלוקת פרק ב' להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, מ/436, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לסגן מזכיר הכנסת.
<הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;>
<2. מדיניות הבנייה בהתנחלויות וכישלון השיחות המדיניות;>
<3. מדיניות ממשלת ישראל בעניין המשך ההקפאה>
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, ארבע דקות, ואם תצטרך עוד דקה, אני אוסיף לך.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, מכובדי – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
מכובדי השרים, שמעתי אתמול שיושב-ראש הכנסת צופה שאולי בתוך שנה יהיו בחירות. אני מקווה שלא יהיו בחירות. הקואליציה והממשלה, עד לרגע זה, הוכיחו שהן הממשלה והקואליציה אולי בין היציבות שהיו בכנסת ישראל, לפחות בעשור האחרון, ואינני רואה כרגע שום סיבה שהקואליציה והממשלה לא ימלאו את ימיהן. אלא שהדבר הזה, כידוע, לא נעשה באופן אוטומטי, אלא צריכים לדאוג שכך יקרה. ואני חושב שהדבר הבסיסי שיכול לעזור לקואליציה ולממשלה, שכמובן אנחנו תומכים בה – איננו רואים ראש ממשלה שהוא טוב יותר, לעת כזאת – שהוא טוב יותר מבנימין נתניהו, לעת כזאת – ואנחנו סבורים שהרכב הקואליציה הוא הרכב נכון וראוי, אלא שממשלה לא יכולה להיות שבשבת. ממשלה לא יכולה לעשות U-turn, וגם ראש ממשלה לא יכול לעשות שינוי יסודי בדרכה של ממשלה, בהתחייבויות של המפלגות המרכיבות את הממשלה והקואליציה, לעומת ההתחייבויות שלהן לבוחרים.
אנחנו בהחלט יודעים מה המשמעות של מעמדה של ישראל בעולם, אבל אני חושב שכל בר-בי-רב מבין שרק מי שנלחץ לוחצים עליו.
<נחמן שי (קדימה):>
מי שלחיץ.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
רק מי שלחיץ לוחצים עליו. אני מקבל גם את התיקון הזה. ממשלה עם חוט שדרה, ראש ממשלה שעומד יציב בדעותיו – אני חושב שאפילו לא מנסים ללחוץ עליו. אני חושב שאין יותר לגיטימית מהטענה – חבר הכנסת נחמן שי שאני מכבד אותך – שזו הכרעה דמוקרטית שהתקבלה במדינת ישראל. אי-אפשר לבוא לראש ממשלה שנבחר על מצע מסוים ונבחר לקבל את אמון הכנסת על קווי יסוד, ועכשיו להתחיל פה בכנסת לבוא, כמובן יחד עם לחץ בין-לאומי, ולהגיד לו: תשמע, אנחנו רוצים שתשנה את עמדותיך ותשנה את השקפתך ותשנה את דעתך, ולא מעניין אותנו מה היו תוצאות הבחירות לכנסת. הדבר הזה הוא בלתי אפשרי, ואני חושב – – –
<נחמן שי (קדימה):>
– – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אתה יודע מה? אני מסכים שהיו תקדימים גרועים קודם, הם לא נגמרו טוב. אגב, זה מעניין, חבר הכנסת נחמן שי – חבר הכנסת מגלי, רק שנייה אחת – זה מעניין, אגב, נדמה לי שאתה גם חוקר היום תהליכים גם במדעי המדינה, ואני מברך אותך על הדוקטורט. זה מעניין שזה קורה רק מצד אחד של המפה. זה קורה תמיד כשנבחר ראש ממשלה מהצד, מהמרכז וימינה. לא שמעתי שראש ממשלה מהצד השמאלי של המפה שינה את דעותיו, שהוא נבחר על אג'נדה שמאלנית ויום אחד הוא החליט שהוא ימני; לא שמעתי.
<נחמן שי (קדימה):>
אבל – – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
לא שמעתי. למשל, תובעים ממנו עכשיו לעקור יישובים, ולהפקיע וכו' וכו'. לא שמעתי שראש ממשלה של השמאל שנבחר שהוא יעקור יישובים והוא יעשה זה, ויעשה זה, כשהוא נבחר, פתאום עכשיו הוא כל היום מקים יישובים. לא שמעתי כזה דבר. זה רק מצד אחד.
לכן, אני חושב שהדאגה שלנו לדמוקרטיה הישראלית היא לדאוג שלא יהיה דיסוננס גדול מדי, שלא יהיה פער שאנשים יגידו: תשמע, הבחירות זה צחוק, לא מאמינים, זה לא חשוב מי נבחר. בואו נשאל מה הלחץ הבין-לאומי ועל-פי זה נקבע את דרכנו.
לכן, אני מאוד מקווה שגם ראש הממשלה וחברי הממשלה ידעו לומר גם לעולם: כן, יש לנו דרך, יש לנו השקפה, אנחנו רוצים בשלום. אבל השלום הזה לא ייכון תחת התקפלות בלחצים כל שני וחמישי. הרי אני מרגיש שאני חוזר, ככלב החוזר על קיאו, כשאני אומר: תשמע, מבקשים מנתניהו דברים שלא ביקשו משום ראש ממשלה קודם.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני הוספתי עוד דקה לאדוני.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אני מסיים. מבקשים מראש הממשלה נתניהו דברים שלא ביקשו מאף ראש ממשלה. אני חושב שהוא עשה שגיאה נוראה בעצם ההסכמה לכתחילה להקפאה. אצלנו אומרים: "תחילתו בפשיעה וסופו באונס". כן, עשה שגיאה בסיסית בתחילה, ועכשיו הוא נאנס לא להסכים.
אבל, כל אחד מבין שהקפאה לחודשיים היא לא הקפאה לחודשיים. היא רק מכניסה אותנו עמוק יותר ל"קוראלס". לכן צריך לעצור את הדברים כאן, ולומר לעולם: כן, אנחנו מדינה דמוקרטית, זאת ההכרעה הדמוקרטית; ונדמה שאם כך ייעשה, הממשלה וראש הממשלה והקואליציה יוכלו למלא את ימיהם. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת אופיר אקוניס. חבר הכנסת זחאלקה, גם לרשותך ארבע דקות.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, שמענו את מר בנימין נתניהו מדבר כאן פעם אחר פעם, חזר על זה אולי עשרות פעמים בנאומו על מדינה יהודית ודמוקרטית, ורוצה שכל העולם יכיר בה ככזו, אבל רק אתמול הוא הבהיר לכולם מה משמעות מדינה יהודית ודמוקרטית בעיניו, כאשר הוא הוביל את אישור חוק שבועת או הצהרת הנאמנות בממשלה.
החוק הזה הוא חוק חמור ומסוכן, הוא חוק גזעני, חוק פאשיסטי, אבל אי-אפשר לקחת אותו כחוק מבודד. הוא בא כחלק משרשרת של חוקים שמטרתם המוצהרת היא כפי שמבטא אותה יושב-ראש ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, וכפי שמוביל אותה בממשלה בנימין נתניהו. בפנינו ראש ממשלה שהוא "ביברמן", לא ליברמן ולא ביבי, אלא "ביברמן".
השרשרת הזאת נועדה לא עוד לפגוע רק בזכויות של האזרחים הערבים הפלסטינים בני הארץ שחיים בה לפני שבאה מדינת ישראל אליהם, אלא לפגוע בעצם אזרחותם, לכרסם בה, להוריד את מעמדם, לשים סימני שאלה על האזרחות של האזרחים הערבים. זה החוק השלישי בשרשרת הזאת, ועוד נועדו חוקים נוספים בדרך, כפי שאמר אלי ישי, יושב-ראש ש"ס, שהוא מתכוון להעביר חוק לשלילת אזרחותה של חברת הכנסת חנין זועבי, שכל מי שלדעת האדון ישי יפר אמונים למדינת ישראל, הוא ישלול את אזרחותו; הוא מעין שופט עליון, כמעט אלוהים.
אין מדינה בעולם שיש בה חוק של שבועה לאידיאולוגיה של המדינה, לאידיאולוגיה דתית ואתנית. אנשים ייאלצו להישבע אמונים נגד מצפונם, נגד דעתם. בשביל מה ההצהרה הזאת בכלל? מי שמאמין בזה, אז בשביל מה שיישבע אמונים? ומי שלא מאמין, אתם מאלצים אותו לשקר.
אבל עוד יותר מזה, נניח שבאיטליה היו מאלצים יהודים עכשיו להישבע אמונים לאיטליה כמדינה נוצרית. האם, אדוני היושב-ראש, אתה היית נשבע אמונים לאיטליה כמדינה נוצרית? נשבע אמונים, לא מכיר. אתה צריך להישבע אמונים למדינה נוצרית, לאידיאולוגיה הנוצרית. היית מוכן? יש גבול. באיזה זכות אתם דורשים מערבים, דתיים או לא דתיים, להישבע אמונים לאידיאולוגיה דתית ואתנית?
עכשיו באים החכמים ואומרים: אנחנו נחיל את זה גם על יהודים; בוקר טוב אליהו. זה כמו שמדינה מוסלמית תגיד: כולם חייבים לצון ברמדאן, גם יהודים, גם נוצרים, גם מוסלמים, ללא אפליה. זה בדיוק אותו דבר – על מה נשבעים?
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת זחאלקה, אני אפשרתי לך. זמנך תם.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
מאה אחוז. אני רק רוצה לסיים במשפט אחד.
אני מבין שהמציאות הקיימת, העובדה הקיימת בפנינו שישראל מדינה יהודית, אבל למה להגיד דמוקרטית? אם כבר, להגיד מדינה יהודית לא דמוקרטית. אני מתכוון – כמובן, אני נגד החוק בכללותו – להכניס הסתייגות, להישבע אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית ולא דמוקרטית, כי לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית שתביא לאנשים חוק להישבע לחוק לא דמוקרטי. אתה לא יכול להגיד בתוך חוק לא דמוקרטי שאתה נשבע אמונים למדינה דמוקרטית. יש פה ניגוד שאי-אפשר לגשר עליו.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת אופיר אקוניס, יושב-ראש ועדת הכלכלה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מנהיגות אמיתית נבחנת בשעות הקשות, לא כשכולם עומדים ומוחאים כפיים. אנחנו עומדים במבחן הזה כל יום בשנה וחצי האחרונות – לא בססמאות, חברי קדימה, לא בססמאות. שמענו את נאומה של הגברת לבני – רצף של ססמאות. אנחנו עומדים במבחן הזה במעשים, תוך עמידה איתנה על עקרונותינו ולא בהתרפסות.
אדוני היושב-ראש, אנחנו קיבלנו בחודש אפריל 2009 ירושה קשה מאוד בתחום המדיני והביטחוני – – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – – ירושה – – – הפסקת הבנייה בירושלים זה לא התרפסות.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת בן-ארי. חבר הכנסת בן-ארי, הרי אתה עמדת פה ונתתי לך חמש דקות לדבר, לא ארבע. אני מבקש לא – – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני קורא לך לסדר פעם ראשונה, פעם שנייה. עוד פעם אחת – אני מוציא אותך. אני לא אאפשר לך את זה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אנחנו לא חיפשנו אשמים, ולא צעקנו. פשוט ניגשנו למלאכה. מהיום הראשון קראנו לפלסטינים לחזור לשולחן המשא-ומתן, לא בשיחות עקיפות ולא באמצעות מתווכים, אלא בשיחות ישירות פנים אל פנים.
אדוני היושב-ראש, אנחנו נכנסנו למשא-ומתן עם הפלסטינים בידיים נקיות, מתוך רצון אמיתי להגיע להסכם. כנראה הצד השני, הפלסטינים, חושבים אחרת. הפלסטינים אולי הורגלו למדיניות ההתקפלות שננקטה על-ידי קדימה, והופתעו לגלות הפעם, לשם שינוי, בצד השני ממשלה אחראית שעומדת על האינטרסים הלאומיים, הביטחוניים וההתיישבותיים, חבר הכנסת בן-ארי, של מדינת ישראל. עמדנו על כך שננהל משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים, וכך היה. הוכחנו, חבר הכנסת אפללו, שאפשר גם אחרת. אפשר גם אחרת. ואנחנו ממשיכים להוכיח שאפשר לנהל משא-ומתן תוך עמידה על עקרונות היסוד, ובזמן שהיינו בפגרת הקיץ, אדוני היושב-ראש, כך אכן קרה. בדיוק כמו שאמרנו, בוושינגטון נפתח משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים.
הציבור כולו מרגיש בהבדל. את המדינה לא מנהלים היום משרדי פרסום, אלא ממשלה אמיתית, שמנווטת את הספינה באחריות ובקור רוח לעתיד מדיני וביטחוני ולעתיד כלכלי וחברתי טוב יותר. לא ביחצנות, לא בססמאות, כפי ששמענו כאן את הגברת לבני רק לפני שעה וחצי, בעשייה בשטח.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי המכובדים, סגן יושב-ראש הכנסת, השרים לשעבר, ראש הסוכנות, עומד חברכם מדבר מעל הבמה, אתם למטה קצת מפריעים לו. בבקשה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אני הקשבתי קשב רב לדבריה של יושבת-ראש האופוזיציה הגברת לבני. גם כאן, אדוני, במליאת הכנסת, יש לי איזה מנהג מגונה, להקשיב לדברי הדוברים. אני לא יודע כמה הוא טוב פה, אם הוא עומד – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – – אתה צריך לענות.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
נכון. – – אם הוא עומד במבחן המציאות הפרלמנטרית שלנו, אדוני היושב-ראש, אבל אני מקשיב. הקשבתי, ואפילו לא הפרעתי לה, כי ביקשת את הדבר בצורה מאוד מנומסת, ועשיתי כפי שביקשת.
והיא דיברה על אופוזיציה אחראית, ואמרה לראש הממשלה שתגבה אותו. אני מוכרח להגיד לכם, כמעט האמנתי לה. אבל בקדימה כמו בקדימה, לא קרה כלום בפגרת הקיץ; ססמאות לחוד, אדוני שר הביטחון, ומציאות לחוד. לא עברו כמה שעות מאז ההצהרה הבומבסטית שלה, וכבר קולות הביקורת.
אדוני היושב-ראש, ראש מפלגתנו, המנהיג מנחם בגין, קבע כלל כאשר היה יושב-ראש האופוזיציה. הוא למד להיות יושב-ראש האופוזיציה 29 שנה. והוא אמר: כאשר אני יוצא לשליחות בחוץ-לארץ אני לא תוקף את הממשלה. כך אמר מנחם בגין, וכך אנחנו נהגנו אחר כך גם כאשר היינו באופוזיציה לממשלתו של יצחק רבין, לממשלתו של מר אולמרט, לממשלתו של מר ברק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הואיל והפריעו לך, אני נותן לך עוד שתי דקות.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני מאוד מודה לך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
ואכן, אדוני היושב-ראש, מסע הנימוסים של הגברת לבני בארצות-הברית הפך מהר מאוד למסע הכפשה של הממשלה המכהנת. חצי הביקורת, חבר הכנסת שי, נשמעו היטב בעולם, הגיעו כמובן לישראל – הגברת לבני הציגה את ישראל כסרבנית שלום, וכך אמרה: ממשלה, ממשלת ישראל, בזבזה שנתיים. הגברת לבני ודאי נמצאת כאן מאחורי – הייתי אומר – הפרגוד הזה. אני לא יודע למה היא חוששת להיכנס, חבר הכנסת בר-און, אולי תסביר לי פעם אחת.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – – פשוט משעמם אותה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אה, טוב, בסדר, אוקיי. מאה אחוז. הגברת לבני נמצאת מאחורי הפרגוד, תיכף היא תקבל ממך אות להיכנס, תיכנס ותצביע.
<רוני בר-און (קדימה):>
מה אתה חושב, שזה עובד בשיטת – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
פחדנות, פחדנות, חבר הכנסת בר-און.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און, אתה יודע שלא קוראים קריאות ביניים בעמידה, כי הדבר יכול לבוא כאילו מאיימים על הנואם.
<רוני בר-און (קדימה):>
סליחה, הוא פנה אלי.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
חלילה, חלילה, אני שאלתי אותו. אני הפניתי שאלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אה, בסדר.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני הפניתי שאלה לחבר הכנסת בר-און.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא נורא שמזכירים את שמך מפעם לפעם, חבר הכנסת בר-און. זה לא מזיק.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני שאלתי אותו ממה הגברת לבני פוחדת. לא קיבלתי תשובה. בסדר.
אני שואל את עצמי, האם כאשר הגברת לבני, חבר הכנסת בר-און, נמצאת במסעה בארצות-הברית – ואני לא רוצה להאמין לזה, אני באמת לא רוצה להאמין לזה – האם כאשר היא תוקפת את הממשלה בארצות-הברית היא דואגת יותר לאינטרס הישראלי או לאינטרס הפלסטיני?
<רוני בר-און (קדימה):>
היא דואגת לאינטרס הישראלי.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני אשאל אותך עוד שאלה. וכאשר מר רמון, יושב-ראש מועצת קדימה מר רמון, מתדרך את המנהיגות הפלסטינית לא להתקדם במשא-ומתן עם ישראל, האם הוא דואג יותר לאינטרס הישראלי או לאינטרס הפלסטיני?
<רוני בר-און (קדימה):>
פה אני אשמור על זכות השתיקה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אדוני, אני מבקש – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר'ה, זה נרשם בפרוטוקול. נרשם בפרוטוקול.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
זה דבר נפלא. חבר הכנסת בר-און, בעניין הזה אתה לפחות הגון. אתה לפחות הגון להגיד את זה. אתה הפתעת אותי, אתה יודע? לא, פה היה סקופ, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
טוב, אני בטוח שתוכל להעביר את זה לאמצעי התקשורת בכשרונך.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
בהחלט. כמובן, אדוני, ההתנגדות הקולנית – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
– – לרעיון שהוא בעיני, הייתי אומר, נורא סביר, נורא נורמלי, מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ומבקשים ממי שמבקש אזרחות מאתנו להכיר בישראל כמדינה – במה מבקשים, אדוני היושב-ראש, להכיר? במדינה יהודית ודמוקרטית. נדמה לי שהמחלוקת בבית הזה בעניין הזה היא לא רבה.
במקום לגלות שאר רוח ומנהיגות, ולשגר לפלסטינים מסר אחיד וברור: בואו חזרה לשולחן המשא-ומתן, הגברת לבני ניצלה את מסעה לארצות-הברית להפיל את האשמה על ממשלת ישראל. האם כך נוהגת אופוזיציה אחראית? האם זוהי, לפי הגדרתה של הגברת לבני, אופוזיציה אחראית? זוהי חציית קווים אדומים, אדוני היושב-ראש. אדוני, אתה יודע? חשבתי על זה מבחינת – – – אני אגיד לך, מבחינת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים. נא לסיים.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני מסיים בזה, אני מסיים בזה. אתה יודע, כדי להיות ראוי לתפקיד ראש הממשלה בישראל צריך להיות גם ראוי לתפקיד יושב-ראש האופוזיציה. לפי התנהגותה של הגברת לבני, היא לא עונה על אף אחד מהקריטריונים הללו. בדבר אחד הגברת לבני מצטיינת, אדוני היושב-ראש, וראינו את זה כאן לפני שעה וחצי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
הגברת לבני מצטיינת בהפרחת ססמאות ובזיכרון חלש, ובייחוד הזיכרון לגבי הצלחותיה שלה. או, אדוני, אני שמח שהגברת לבני – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא לא, חבר הכנסת אקוניס. אני לא יכול להעדיף אותך על חבר הכנסת בן-ארי או אחר. כולם דיברו פה לפי הדקות המוקצות להם.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
מאה אחוז. אדוני, אנחנו נסיים בזה. אני שמח שהגברת לבני הצטרפה. היא מצטיינת רק, הייתי אומר, בשני דברים: הפרחת ססמאות וזיכרון חלש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
ובייחוד, אדוני היושב-ראש, הזיכרון לגבי הצלחותיה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
טוב, בעניין הזה זה קל. אין לה הצלחות. אני מאוד מודה לך, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אקוניס, בשם סיעת הליכוד. את הדיון מבקשת הממשלה לסכם בדברים שיישא שר החינוך, השר גדעון סער. בבקשה, אדוני. כבוד השר, אתה לא מוגבל בזמן, אבל אני מבקש שבכל זאת הנאום יהיה לעניין, ומבקש מאנשי הקואליציה לדאוג לכך שהחברים יבואו להצביע. זאת פרזומפציה יורה דה יורה. זאת הנחה שלא ניתנת לסתירה.
<שר החינוך גדעון סער:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני אשתדל לדבר במסגרת הפרמטרים שהתווית – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – –
<שר החינוך גדעון סער:>
אני עודכנתי. – – דהיינו לדבר לעניין הדיון, לדבר לגוף הנושא שעמד במוקד הנאומים כאן, גם הנאומים של ראש הממשלה ויושבת-ראש האופוזיציה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ראש האופוזיציה. אני טעיתי כל – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
ראש האופוזיציה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כן, ראש האופוזיציה, לא יושב-ראש האופוזיציה.
<שר החינוך גדעון סער:>
ראש האופוזיציה. וגם הנושא המדיני שחזר בעצם ונשזר בדברי – או בתוכן הצעות האי-אמון של הסיעות כולן. ומה הטריד, אדוני היושב-ראש? זכותה וחובתה של האופוזיציה למתוח ביקורת, למתוח ביקורת נוקבת, לבקר את הממשלה. בכל הדברים הללו, כל אחד מאתנו, שפעם הוא באופוזיציה ופעם הוא בקואליציה ובשלטון – כל אחד מאתנו יודע. אבל שמעתי בקפידה את דברי יושבת-ראש האופוזיציה בתחום המדיני, ובכל זאת בתחום המדיני, אדוני היושב-ראש, יש לפחות שני צדדים. הביקורת כלפי ממשלת ישראל היתה נוקבת, חד-משמעית, ללא נקודה אחת של אור. מלה אחת לא נאמרה לגבי הרשות הפלסטינית.
אם בוזבזו פה, לפי הטענה, כפי שנטען על-ידי ראש האופוזיציה, שנה ועשרה חודשים, זו גם שאלה מעניינת, כי מתחילים את הספירה – אני בדרך כלל מציע להתחיל ספירה מהיום שממשלה מושבעת. אז אני אומר, זה פחות מכך. אבל בכל אותה תקופה, נניח שחושבת ראש האופוזיציה שיש תרומה לממשלת ישראל – לרשות הפלסטינית אין שום תרומה לכך שאין התקדמות בשיחות? לא צריך, אפילו מטעמי נימוס, לומר איזשהו דבר על זה? הרי כולם, כל אזרחי ישראל, ברור להם לחלוטין, בלי קשר אם הם הצביעו לקדימה או לליכוד או לכל מפלגה אחרת, שלרשות הפלסטינית אין עניין אמיתי במשא-ומתן. נכון שהרשות הפלסטינית סטתה מהדרך שהיתה בעבר, והיא דרך הטרור, אבל היא לא הלכה לדרך המשא-ומתן, היא הלכה לדרך שמטרתה דה-לגיטימציה של מדינת ישראל ובידודה של מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית. כל אחד יכול לראות את זה, חבר הכנסת מולה, אז בנסיבות האלה לא להגיד על זה מלה?
מדברים על בזבוז זמן. מתוך אותם עשרה חודשים שממשלת ישראל קיבלה את ההחלטה הקשה של הקפאה לעשרה חודשים, באמת החלטה קשה – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת הנכבד אפללו וכבוד השר הרצוג, אתם מאוד מפריעים לשר סער.
<שר החינוך גדעון סער:>
– – אני בטוח שהיא היתה קשה לכל ממשלה, לא רק לממשלה שלנו, לכל ממשלה שהיתה מקבלת אותה. והפלסטינים מגיעים למשא-ומתן שלושה שבועות לפני תום עשרת החודשים. אז על כל זה אין מה לומר מלה אחת?
איך אתם רוצים לקבל את האמון של העם כשאתם באים ומציגים בנושא – לפחות גישה הוגנת, כמו שהיינו מבקשים, בוודאי ציפי לבני כשרת חוץ היתה מבקשת מכל שר חוץ שהגיע לכאן. גישה אובייקטיבית, לא גישה פרו-ישראלית; גישה אובייקטיבית בחלוקת הנטל בינינו לבין הפלסטינים. ואם אתם שואלים אותי, זה המכשול, כי את הזיוף הזה בטון כל ישראלי שומע.
הנקודה השנייה – ואני אתמצת, אדוני היושב-ראש – שמתי לב שראש האופוזיציה השתמשה בתיבה ממשלת קדימה, נמנעה מהשימוש במלים ממשלת אולמרט. אבל אני לא אומר את זה אך ורק כדי לחדד משהו, אלא כי אנחנו יודעים שהתנהל משא-ומתן בשני מסלולים, אחד על-ידי ראש הממשלה, ראש ממשלת קדימה אהוד אולמרט, ומסלול שני על-ידי שרת החוץ של ממשלת קדימה, ראש האופוזיציה ציפי לבני, ולא היתה זהות במשא-ומתן הזה. וממשלת קדימה, על-ידי אהוד אולמרט כראש ממשלה, הציעה במסגרת אותן שיחות, וזה פורסם, וגם פורסם שזה לא היה מקובל על שרת החוץ, להחזיר פליטים פלסטינים לתוככי ישראל. זאת ההצעה שממשלת קדימה הציעה בשיחות. אז לבוא ולומר לאחר מכן: נתנו לנו אמון, לא דרשו מאתנו להפסיק את ההתנחלויות כי האמינו בנו – בטח שהאמינו. אם אתם מציעים להחזיר פליטים לתוככי ישראל, לא יאמינו? לא יעסקו בדברים האלה.
ולכן ההצעה שלי לאופוזיציה היא להמשיך באותה מגמה של מתיחת ביקורת על הממשלה, אבל להשתדל לעשות את זה תוך דבקות – א. בעובדות; ב. במידה, לא מידה גדושה, לא מידה מוגזמת, של יושרה, של אינטגריטי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, תם הדיון המשולב, גם בהודעת ראש הממשלה וגם בהצעות האי-אמון. בדרך כלל הצעות אי-אמון הן ההצעות הראשונות שעליהן אנחנו מצביעים, למעט בעניין זה, כאשר מוסר ראש הממשלה בראשית מושב של הכנסת הודעה, ועל-פי החוק אנחנו מצביעים קודם כול על הודעת ראש הממשלה. על הודעת ראש הממשלה אנחנו מצביעים על-פי הודעות סיעות, ובפנינו ארבע הצעות של סיעות שונות. אנחנו נקריא אותן מהסיעות הגדולות אל הסיעות היותר קטנות, ונצביע בצורה הפוכה.
ההצעה הראשונה היא הצעה בשם סיעות הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, העבודה, יהדות התורה והבית היהודי – המפד"ל החדשה. אני מבקש מחבר הכנסת אלקין לבוא ולהקריא את הודעת הסיעות, שהן סיעות הקואליציה.
<יואל חסון (קדימה):>
האם אתה תומך בשתי מדינות, חבר הכנסת אלקין? האם כתוב שתי מדינות בהצעה?
<זאב אלקין (הליכוד):>
את שעת השאלות שלי, חבר הכנסת חסון, אני אקיים בהזדמנות אחרת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא. אתם טעיתם בפרוצדורה. אדוני יושב-ראש הקואליציה, אתה לא משיב עכשיו על שאלות חברי הכנסת, אתה רק מקריא את ההצעה.
<זאב אלקין (הליכוד):>
הודעה בשם הסיעות הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, העבודה, יהדות התורה והבית היהודי – מפד"ל החדשה:
הכנסת רושמת לפניה את דברי ראש הממשלה ומביעה תמיכה בממשלת ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. ההצעה הבאה היא הודעת סיכום מטעם סיעת חד"ש – –
<יואל חסון (קדימה):>
איזה עומק, איזו הודעה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – ורע"ם-תע"ל להודעתו של ראש הממשלה. יקריא דב חנין. בבקשה, חבר הכנסת חנין.
<יואל חסון (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, פני ההודעה כפני הממשלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חסון, הואיל וועדה לביקורת המדינה יכולה לבוא ולבקר אותי אם אני לא אנהג לפי התקנון, אני מודיע לך שכרגע רק מקריאים הודעות סיעות. רק מקריאים הודעות סיעות, כך כתוב בתקנון. אני לא יכול לסטות ממנו.
<יואל חסון (קדימה):>
איזו הודעה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הודעת סיעות. הודעה שהם תומכים בהודעתו של ראש הממשלה. הם לא ביקשו ממך שתעזור להם לנסח את ההודעה. בבקשה, אדוני.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה. אני מתכבד להביא בפניכם, עמיתי חברי הכנסת, את הודעת הסיכום מטעם סיעות חד"ש ורע"ם-תע"ל להודעתו של ראש הממשלה:
1. הכנסת קובעת כי ממשלת נתניהו-ליברמן-ברק הגיעה למבוי סתום.
2. הכנסת דורשת היענות ליוזמת השלום הערבית, ליוזמות אש"ף וסוריה, להגיע לשלום צודק עם ישראל.
3. הכנסת מזהירה כי מדיניות הסירוב, ההתחמקות והתמרונים של נתניהו יוצרת סכנה חמורה של הידרדרות מדינית, ובעקבותיה סכנת מלחמה אזורית איומה מקודמותיה.
4. הכנסת קובעת כי ממשלת נתניהו-ליברמן-ברק מובילה התקפה מסוכנת על המרחב הדמוקרטי ועל האזרחים הערבים בישראל, ומובילה גל עכור של יוזמות חקיקה גזעניות ואנטי-דמוקרטיות.
5. מול הסכנות שממשלת נתניהו יוצרת, חייבים לגבש מחנה שלום ודמוקרטיה יהודי-ערבי רחב, שיוכל להציע לשני עמינו עתיד של תקווה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. מתוך טעות, סיעת קדימה לא הגישה לי את הצעת הסיכום שלה, ואני מבקש להציג הצעת סיכום. לכן, סיעת קדימה – אני מזמין אותה להקריא את הצעת הסיכום מטעמה. בבקשה. חבר הכנסת פלסנר, בשם סיעת קדימה, בבקשה.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הכנסת מביטה בדאגה בהתחזקות הצירים הקיצוניים במזרח התיכון ובהמשך מגמת הבידוד של מדינת ישראל בעולם כולו, ומציינת כי מדיניות אי-קבלת ההחלטות של נתניהו פוגעת באינטרסים הביטחוניים והלאומיים העליונים של מדינת ישראל.
הכנסת קובעת כי למדינת ישראל יש אינטרס עליון להדק את מערכת ההבנות שלנו עם המדינות המתונות באזור ולחזק את שיתוף הפעולה שלנו עם המעצמות הגדולות, ובעיקר עם ארצות-הברית, וזאת בין השאר באמצעות קידום תהליך מדיני נועז.
הכנסת רושמת בפניה כי קיים רוב פרלמנטרי מוצק להגעה להסדר מדיני. עם זאת, הכנסת מציינת בצער את מדיניות ה"קריצות" שמנהל ראש הממשלה, שכל תכליתו הישרדות פוליטית על חשבון העמקת הפילוג והשנאה ההדדית בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית.
הכנסת קובעת כי מדובר בתקציב אנטי-דמוקרטי ורושמת לפניה את החלטת בית-המשפט העליון להוציא כנגדו צו על תנאי. הכנסת מצפה מראש הממשלה לסגת מהצעת התקציב נטולת החזון וחסרת הרחמים שהניח על שולחן הממשלה, ולהביא במקומו תקציב אחר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. הצעת סיכום מטעם סיעת האיחוד הלאומי. יקריא אותה חבר הכנסת אריה אלדד. בבקשה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, הצעת סיכום מטעם סיעת האיחוד הלאומי:
סיעת האיחוד הלאומי קוראת לכנסת לדחות את דברי ראש הממשלה בנאומו היום בכנסת. מי שהצהיר והבטיח והתחייב שמייד בתום עשרת חודשי ההקפאה תתחדש הבנייה ביהודה ובשומרון, והיום בא לכנסת ואומר שאם הערבים יכירו בנו כמדינה יהודית הוא ימשיך את ההקפאה, אינו ראוי לאמון. אי-אפשר לסמוך אף על הבטחה אחת של ראש הממשלה, ואם אכן הוא יחדש את ההקפאה ימצאו עצמם כל שרי הליכוד, שנשבעו כי הבנייה תתחדש, מרמים את הציבור שיראה אותם, כמו את ראש הממשלה, כפוליטיקאים חסרי עמוד שדרה המתקפלים ומתפרקים תחת לחץ וכאלו שאינם ראויים עוד לאמון הציבור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. הסיעה האחרונה שביקשה להגיש הצעת סיכום היא סיעת מרצ. חבר הכנסת גילאון יבוא ויקריא את הצעת הסיכום מטעם סיעת מרצ. בבקשה.
<אילן גילאון (מרצ):>
ירושלים, ג' בחשוון תשע"א, 11 באוקטובר 2010, הודעת סיכום של סיעת מרצ:
רוח רעה ואנטי-דמוקרטית מנשבת בארץ, והשמים הפוליטיים והמדיניים מתקדרים. סיעת מרצ רואה בדאגה את מתקפת החקיקה הממשלתית השוחקת את הדמוקרטיה עד דק ואשר הגיעה לשיאה ביממה האחרונה עם קבלת חוק האזרחות האנטי-חברתי וחוק משאל העם המקעקע את ריבונותה של הכנסת.
מרצ אינה רואה אופק מדיני ותהליך שלום בעל תכלית לנוכח החלטת הממשלה לחדש את המפעל ההתנחלותי.
מרצ סבורה שראש הממשלה מעקר למפרע את התהליך המדיני מכל רוח טובה של פיוס וכנות כוונות, בזמן שבחזית המדינית של מדינת ישראל ניצב שר חוץ העוסק יומם וליל במדנים ובבידודה השיטתי של מדינת ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. רבותי, אנחנו מצביעים על הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב. לפנינו הצעות הסיעות, ואנחנו נצביע עליהן מהסיעה הקטנה לסיעה הגדולה ביותר.
ובכן, רבותי, הצעתה של סיעת מרצ: מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 1
בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת אילן גילאון – 34
נגד – 60
נמנעים – אין
הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת אילן גילאון לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
60 נגד, 34 בעד. אני קובע שהצעתה של סיעת מרצ לא נתקבלה.
רבותי, אנחנו עוברים להצעת סיעת האיחוד הלאומי. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת אריה אלדד – 3
נגד – 65
נמנעים – 20
הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת אריה אלדד לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שלושה בעד, 65 נגד, 20 נמנעים. אני קובע שהצעת האיחוד הלאומי לא נתקבלה.
רבותי, אנחנו עוברים להודעת הסיכום מטעם סיעות חד"ש ורע"ם-תע"ל. רבותי, נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 3
בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת דב חנין – 11
נגד – 58
נמנעים – 19
הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת דב חנין לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
11 בעד, 58 נגד, 19 נמנעים. אני קובע שהצעת חד"ש ורע"ם-תע"ל לא נתקבלה.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת סיעת קדימה. מי בעד הצעת סיעת קדימה? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת יוחנן פלסנר – 26
נגד – 57
נמנעים – 5
הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת יוחנן פלסנר לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
26 בעד, 57 נגד, חמישה נמנעים. אני קובע שהצעת סיעת קדימה לא נתקבלה.
רבותי, אנחנו עוברים להצעת הסיכום האחרונה מטעם הסיעות: הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, העבודה, יהדות התורה, הבית היהודי – מפד"ל החדשה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 5
בעד הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת זאב אלקין – 54
נגד – 38
נמנעים – אין
הצעת הסיכום שהביא חבר הכנסת זאב אלקין נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, 54 בעד, 38 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעות סיעות הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, העבודה, יהדות התורה, הבית היהודי – מפד"ל החדשה, נתקבלה. תודה רבה.
<הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;>
<2. מדיניות הבנייה בהתנחלויות וכישלון השיחות המדיניות;>
<3. מדיניות ממשלת ישראל בעניין המשך ההקפאה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים עכשיו לסדרת הצבעות על הצעות אי-האמון. הצעת אי-האמון הראשונה שעליה נצביע היא בנושא: כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי, של סיעת קדימה, כפי שהוצגה על-ידי חבר הכנסת מאיר שטרית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 6
בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 33
נגד – 56
נמנעים – 4
הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 33, נגד – 56, ארבעה נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה לא נתקבלה.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת אי-האמון שהוגשה על-ידי הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד, כפי שהוצגה על-ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה. רבותי, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 7
בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 11
נגד – 60
נמנעים – 17
הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
11 בעד, 60 נגד, 17 נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד לא נתקבלה.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת מרצ, כפי שהוצגה על-ידי חבר הכנסת חיים אורון. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 8
בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 32
נגד – 59
נמנעים – אין
הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
32 בעד, 59 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של מרצ גם היא לא נתקבלה.
רבותי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, השרים, תם סדר-היום. ישיבת הכנסת הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, ד' בחשוון תשע"א, 12 בחודש אוקטובר 2010 למניינם. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 20:00.