דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת א'
ישיבה קס"ב
הישיבה המאה-ושישים-ושתיים של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, ד' בחשוון התשע"א (12 באוקטובר 2010)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
רוברט טיבייב (קדימה): 5
ציון פיניאן (הליכוד): 5
דב חנין (חד"ש): 6
גאלב מג'אדלה (העבודה): 7
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 8
נחמן שי (קדימה): 9
אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): 10
ציפי חוטובלי (הליכוד): 12
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 13
גדעון עזרא (קדימה): 16
דני דנון (הליכוד): 16
אלכס מילר (ישראל ביתנו): 17
סעיד נפאע (בל"ד): 18
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 18
רחל אדטו (קדימה): 19
יוחנן פלסנר (קדימה): 20
שלמה מולה (קדימה): 20
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 21
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 21
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 23
רונית תירוש (קדימה): 23
יואל חסון (קדימה): 25
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 25
ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות תשע שנים להירצחו 26
היו"ר ראובן ריבלין: 26
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 28
ציפי לבני (קדימה): 29
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 32
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 34
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 34
הצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התשע"א–2010 35
זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 35
זאב אלקין (הליכוד): 40
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, היום יום שני, ד' במרחשוון – – –
<קריאות:>
יום שלישי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
סליחה. אתם צודקים.
<קריאות:>
היום השני למושב – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתם צודקים. אני לא נמצא באתמול. כנראה בכל זאת גילי המופלג מטעה אותי לפעמים.
רבותי, אדוני השר, חברי הכנסת, היום יום שלישי, ד' בחודש חשוון תשע"א, 12 בחודש אוקטובר 2010 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה לסגן מזכירת הכנסת – יותר מאוחר, תודה רבה.
ובכן, רבותי, בהתאם לתקנון הכנסת אנחנו פותחים את ישיבות יום שלישי בנאומים בני דקה. מי שרוצה להשתתף בנאומים, יצביע. ראשון הנואמים היום הוא חבר הכנסת טיבייב. בבקשה, אדוני.
<רחל אדטו (קדימה):>
לא נתת להצביע.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני כבר נותן לכם להצביע, אני רק אמרתי מי הראשון. בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת ציון פיניאן. בבקשה.
<רוברט טיבייב (קדימה):>
תודה, אדוני היושב-ראש. כראשון שפותח את הנאומים בני דקה בחורף הזה, אני לא רוצה להתחיל בכל מיני בעיות, שברוך השם יש לנו. כל מה שאני רוצה להגיד לנו – לאחל למושב הזה עבודה מוצלחת ופורייה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת ציון פיניאן, ואחריו – חבר הכנסת חנין.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בסוף השבוע שעבר החליטה רשות המים לנתק את זרם המים לעשרות יישובים בצפון, בטענה כי ניצלו את כל מכסות המים שהוקצו להם. באותו היום הופיעה באחד העיתונים כתבה תחת הכותרת: טוחנים מים טהורים. ומה נכתב? כי מתקן טיהור של מי השפכים של הרצלייה, המפיק מים באיכות של כמעט מי שתייה המיועדים לחקלאות – כל תפוקתו, כמות של כ-10 מיליון קוב לשנה, מוזרמת לים ללא שימוש. מתברר שעד היום לא מצאה רשות המים פתרון למים המופקים, לאן להזרים אותם.
החמור ביותר היה בישיבה משותפת שהתקיימה לפני כמה שבועות בהשתתפות נציגי המשרדים הנוגעים בדבר – בישיבה הופתעו כל הנוכחים לגלות כי המתנגד לקביעת מועד לפתרון הבעיה הוא לא אחר מנציג רשות המים בוועדה. ממש חלמאות לשמה. ועד שתואיל בטובה רשות המים למצוא פתרון, ימשיכו לזרום מיליוני קוב לים, וימשיכו לנתק מים לחקלאים, וימשיכו להזהיר אותנו ממצב המים הקשה ומהבצורת הצפויה לנו בחורף הקרוב, ולבסוף נידרש כולנו לשלם על החלמאות בהעלאה נוספת של תעריפי המים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת ציון פיניאן. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת מג'אדלה.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, ביום חמישי האחרון פרסמה הכתבת לענייני צבא וביטחון המוערכת של רשות השידור, כרמלה מנשה, ידיעה שעל-פיה תרגלו כוחות הביטחון לאחרונה תרגיל רב-ממדים שמדמה מצב של טרנספר. ואני, אדוני היושב-ראש, מאוד מודאג מהמציאות שבה אנחנו נמצאים. בעבר הססמאות של הטרנספר היו ססמאות של מפלגות קיצוניות. לפני פחות מחודש זה היה נושא לנאום של שר החוץ של מדינת ישראל בעצרת האו"ם, ועכשיו אנחנו קוראים על תרגולים אופרטיביים שמדמים את המצב הזה.
אם הכוחות הדמוקרטיים בחברה הישראלית לא יתעוררו ולא יתגייסו, אנחנו כולנו נגיע לימים איומים. אם לא נגן על הדמוקרטיה לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, חבר הכנסת חנין. אתה רק צריך לדעת שנשיאות הכנסת אישרה שאילתא בעל-פה. מחר השר לביטחון הפנים יענה על הנושא שאתה העלית. אני לא יודע מי מחברי הכנסת – סגן מזכירת הכנסת, נאזם, מי היה האיש ששאל בנושא סיפור המעשה של תרגיל – – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, כל יום מדברים פה על טרנספר של יהודים. טרנספר של יהודים זה לגיטימי?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תיכף, תיכף. עוד רגע, עוד רגע. מייד אחרי מג'אדלה אתה עולה, תאמר מה שאתה רוצה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
טרנספר של יהודים זה בסדר, טרנספר של – – – זה גזענות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
של מי זה? חבר הכנסת טיבי העלה? חבר הכנסת טיבי העלה את הנושא. בבקשה. לא יודע, אני לא יודע הכול.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת חנין, זה, היה עודף תקציב אז עשו תרגיל. אנחנו פה לפני ואחרי.
<קריאה:>
יתרות תקציב.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
כן, כן, יתרות תקציב. אז עשו תרגיל כדי לנצל את התקציב, כדי שיבקשו בשנה הבאה לשנתיים תקציב נוסף.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה דווקא להתמקד בשני דברים בדקה אחת. אחד – הנושא שפתחת בו את מליאת הכנסת, ואני רוצה לברך אותך. ואני מתגייס ומגויס, לא כסגן יושב-ראש הכנסת בלבד, אלא כמחוקק, ששייך לעם – בן עם אחר, שחשובה לו מאוד מערכת הכנסת כרשות מחוקקת, סמל הדמוקרטיה של המדינה. יישר כוח על כל מה שתעשה, ואנחנו נגבה אותך בכל מהלך שתעשה כדי לשמור על עצמאות הבית ועל מעמדו.
אבל אני רוצה לומר לך גם – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים, רק.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
– – שבראשון-לציון, בלב העיר, מפעל בטון מזהם כל היום, ופוגע באיכות החיים של התושבים. עיריית ראשון-לציון נתנה לו טופס 4, ואנחנו הולכים לפתוח במאבק. אני קורא לכל חברי הכנסת שחשובות להם איכות החיים ואיכות הסביבה להתגייס לעניין. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה. חבר הכנסת בן-ארי, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פרשת השבוע שלנו היא פרשת לך לך, אותה פרשה המורה לאבינו הראשון לעזוב את ארצו ומולדתו: "לך לך – – – אל הארץ אשר אראך" – הארץ שהקדוש-ברוך-הוא מבטיח לו ולזרעו אחריו. וכשהוא מבטיח לו הוא אומר לו: "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה".
אני רוצה לדבר על כיווני הרוחות על-פי היהדות. היהדות, והתנ"ך שלנו במיוחד מונה את הרוחות בצורה אחרת לחלוטין ממה שאנחנו מכירים. יש גם צפון, גם דרום, גם מזרח וגם מערב, אבל קדמה זה הפנים כלפי השמש העולה, כלפי מזרח. ולעומת זה, ימה זה הים האחרון שנמצא מאחור. ואילו מצד ימין נמצא תימנה, דרומה, ומצד שמאל צפונה, ואת זה יש להסביר בפני עצמו – למה צפונה.
אנחנו אומרים בהמנון הלאומי שלנו: "ולפאתי מזרח קדימה". "קדימה" – אין הכוונה למפלגת קדימה, אלא הכוונה היא לכיוון מזרח, לכיוון שאליו עם ישראל הפנה את פניו במשך אלפיים שנות גלות.
אנחנו מייחלים לימים שבעזרת השם יתקיים בנו: ופרצת ימה ונגבה, צפונה ונגבה. מכל מקום, כל ארץ-ישראל כולה והרחבה והטובה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ימה וקדמה, צפונה ונגבה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
ימה וקדמה. סליחה, ימה וקדמה. ימה – הים האחרון, הים – – – לעבור – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
צפונה ונגבה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – וקדמה, צפון. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי. ואחריו – חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על משחק הכדורגל בין ישראל ליוון היום, בעוד כמה שעות. אנחנו מאוד מקווים שנבחרת ישראל תנצח. אבל הבעיה האמיתית של הכדורגל הישראלי היא כמו הבעיה של מדינת ישראל: יש לנו הרבה כשרון, הרבה יכולת, אבל בסופו של דבר, מה שמתגבר זה עצלנות. עצלנות, נהנתנות, וככה, על הראש – לא להתאמץ; היושב-ראש, שניהל פעם מועדון כדורגל, יודע היטב למה אני מתכוון. וכך קורה שהכשרונות הגדולים ביותר שלנו בספורט, שגדלים ומצליחים במסגרות בין-לאומיות – כאשר הם מגיעים למשחק האמיתי שלהם, כמו שיש לנו הערב, שם הם נכשלים.
אבל, בסוף כמובן, וגם זה טיפוסי לנו, אנחנו מתנפלים הלוא על הגויים. אז יש לנו מאמן לא יהודי – –
<קריאה:>
– – –
<נחמן שי (קדימה):>
אני אגיע. – – ופתאום כולם בטוחים שהוא לא המאמן אלא הוא השחקן. הוא לא השחקן האחד – הוא 11 השחקנים. אז כדאי שנראה דרך הספורט הזה – יושב פה לשעבר שר הספורט – את ההתגלמות של התרבות שלנו. בסוף, כמובן, אני מקווה שננצח. תודה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אין ערבים – אין שערים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל יש לנו. יש, יש.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
יש שחקן ערבי – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברי הכנסת, נא לשבת. רבותי. חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת חוטובלי.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, כל האורחים שהגיעו, אנחנו מציינים היום תשע שנים מאז יום הרצח של רחבעם זאבי, שר בממשלה, איש מאוד מיוחד, שנרצח באזור שהוא בעייתי. עד היום יש אותן בעיות שהיו אז במזרח-ירושלים, במלון "היאט". יצא לנו היום לבקר באזור של מזרח-ירושלים, במסגרת הוועדה לענייני ביקורת המדינה, ביוזמה של יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת יואל חסון, עם עוד כמה חברים. האמת היא שהתמונה שראיתי שם היא תמונה מאוד-מאוד קשה. ביקרנו בעיר-דוד, ביקרנו גם בשכונת סילואן וביקרנו גם ב"בית יהונתן". ראיתי משפחות מאוד מיוחדות, שגרות ועושות פשוט מצווה לכל עם ישראל. משפחות – אמהות שמחזיקות ילדים ומספרות לי סיפורים איך זורקים עליהם אבנים.
אני מדברת עכשיו על מערכת החינוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
התחיל המושב וגם התחילה שנת הלימודים החדשה לילדים במדינת ישראל – עוד חצי דקה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא. הנאום הוא בן דקה. אין עוד חצי דקה. חצי דקה זה 100%.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
במסגרת מערכת החינוך, אני חושבת שקיימת תוכנית הסתה ברשות הפלסטינית. אותו ילד שהוא בן שלוש שזורק אבן על ילד יהודי זה אותו בן-אדם – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
– – שרצח את אותו שר בממשלה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
אני חושבת שצריך לעצור את זה היום וליזום דיון בנושא. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. רק, חברת הכנסת מיכאלי, ירושלים יש אחת. יש לה – – – לא. רבותי, לא מוחאים כפיים כאן באולם. לא מוחאים כפיים בכנסת.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אדוני, זה היה דיון מבריק. זה היה דיון מבריק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, אנחנו לא נוהגים לתת ציונים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
צריך לומר את האמת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו לא נוהגים לתת ציונים.
אבל, חברת הכנסת מיכאלי, ירושלים, יש מזרחה של ירושלים, מערבה של ירושלים. כשאת אומרת מזרח-ירושלים, את מתכוונת לעיר אחרת? את מתכוונת לירושלים. אז אומרים: מזרחה של ירושלים. חברת הכנסת חוטובלי, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת גנאים.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מאוד שמחה שחברתי, חברת הכנסת מיכאלי, דיברה על הנושא החשוב הזה של, כפי שהגדרת זאת, מזרחה של ירושלים. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שבשבועיים האחרונים מזרחה של ירושלים הפך להיות למזרח פרוע ממש כשם שהיה מערב פרוע. אנשים נוטלים דין לידיהם, מיידים אבנים. כמו שאנחנו יודעים, כשאנשים מיידים אבנים הם מתכוונים לפגוע, לפצוע ואף, חלילה, להרוג. כשזאת המציאות שחוזרת על עצמה – כששוטר משמר הגבול נפצע כשמיידים אבן בפניו; כשצוות שידור של ערוץ-2 נרגם באבנים; כשצוות של ועדת הביקורת של הכנסת מקבל גם הוא קבלת פנים בדמותן של אבנים; כשדוד בארי, מראשי עיר-דוד, מקבל מארב מתוכנן, כולל רשתות חדשות של "אל-ג'זירה" שמחכות ואורבות בכל פינה כדי לראות מה תהיה תגובתו של נהג שמיידים לעברו אבנים – אני חושבת שיש כאן בעיית אכיפה חמורה.
אנחנו אחראים קודם כול לביטחון של האזרחים שלנו, ואם האזרחים שלנו לא בטוחים בעיר הבירה שלנו, אנחנו לא יכולים לעמוד נקיים בפני האדם הבא שייפגע. אני פונה בזאת לשר לביטחון פנים, שאומנם לא נמצא כאן, ואני יודעת שביטחון אזרחי המדינה הזאת חשוב לו, שיפעל במהירות כדי להסדיר ולהחזיר את השקט, השלווה והביטחון לכל אזרחי המדינה, ובעיקר בירושלים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני מבקש מחברי הכנסת הנכבדים, וגם מחברות הכנסת, להקפיד על כך שהנאומים יהיו נאומים בני דקה. צריכים להתכונן לכך. חבר הכנסת גנאים, בבקשה, אחריו – חבר הכנסת אורבך.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מקווה להספיק בדקה. תמיד מאשימים את הרשות הפלסטינית והפלסטינים שמערכת החינוך שלהם רק מחנכת להסתה. והנה, בעיתון "הארץ" פרסמו שהרשות הפלסטינית, משרד החינוך אישר ספר היסטוריה שמציג את שני המבטים, שני הנרטיבים – הישראלי והפלסטיני. אותו ספר, פסלה אותו ממשלת ישראל, ומנהל בדרום הארץ שהעז ללמד את הספר בבית-הספר שלו, ערך לו משרד החינוך בירור. זה דבר אחד.
שנית, שר החוץ ליברמן ייעץ, ונזף בשרי החוץ האירופים שיתעסקו בענייניהם. אני רוצה לראות את מדינת ישראל וממשלת ישראל, איך היא מסתדרת לבד, כאשר אמריקה תחזור לדוקטרינת מונרו ותתעסק רק בענייניה ולא במה שקורה מעבר לאוקיינוס, וכאשר גם אירופה תתכנס בענייניה. אני רוצה לראות איך ישראל, ממשלת ישראל, תעמוד לבד, בלי אמריקה, בלי אירופה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת אורבך, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת גדעון עזרא.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
צריך להודות שגם הוא היה מבריק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא מורה. בערבית הרבה יותר קל – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
לא מוחאים כפיים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, בערבית הרבה יותר קל להתבטא בדקה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אף-על-פי שהשפה עשירה יותר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ככל שהשפה עשירה יותר, כך יותר קל להתבטא.
<קריאה:>
ליידות אבנים זה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש עשרה בניינים בשפה הערבית ורק ארבעה בשפה העברית. חבר הכנסת אורבך, בבקשה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אבל אפשר לשנות את זה בחוק על-ידי הצעה של ישראל ביתנו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, יש לנו עוד סדר-יום, אנחנו צריכים לעמוד בלוח הזמנים. חבר הכנסת אורבך, בבקשה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, רק אעיר שבארצות ערב אפשר לדבר בפרלמנטים ובהרבה מקומות הרבה יותר מדקה. יש בעיה עם התוכן – מה מותר להגיד ומה אסור להגיד. כאן מותר להגיד הכול.
אני מבין שהעולם הערבי והפלסטינים לא יכולים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כי אלו שני דברים שאין בעולם הערבי. יהודים כבר אין אצלכם, ודמוקרטיה עדיין אין אצלכם. אז קשה לכם להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, וגם לא תכירו במדינת ישראל – בוודאי לא כמדינה יהודית.
הטענה שלי היא כלפי ראש הממשלה שלנו. למה הוא צריך להציע להם כל הזמן פיתויים ופיתיונות כדי להאריך את ההקפאה. ראש הממשלה התחייב שההקפאה מסתיימת אחרי עשרה חודשים. עשרה חודשים, אפילו לפי הלוח המוסלמי ולפי הלוח הסיני, הסתיימו. אין סיבה להציע עוד פיתויים ופיתיונות. היום זה חודשיים על הקפאת בנייה, מחר זה בשביל שחרור פולארד, עוד שלושה חודשים אולי בכלל ישחררו את פולארד רק לתקופת ההקפאה. ומה יהיה אם חצי שנה, למשל, יקפיאו? מה תמורת זה נקבל? כל הדברים הללו פוגעים באמינות של ראש הממשלה, והוא צריך להגיד: מספיק זה מספיק. עשרה חודשים זה עשרה חודשים, ודקה זה דקה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. ראיתי. הרי אין מוקדם ומאוחר בנאומים בני דקה – כמו בהקפות של שמחת תורה. חבר הכנסת גדעון עזרא, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת דני דנון.
<גדעון עזרא (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, השר בגין, לתשומת לבך: בשבוע שעבר הצליחו כוחות הביטחון לחסל את החוליה מצומת בני-נעים, כפי שהם עושים תמיד. אני מוכרח להגיד דבר אחד שכדאי לקחת לתשומת לב: מפקד החוליה, נשאת כרמי מטול-כרם, כמו גם ג'עברי בחברון, הם לא ישבו עם דם על הידיים בבתי-הכלא. ישראל, במשא-ומתן, מוכנה לשחרר אסירים מהסוג הזה על ימין ועל שמאל, ורק אלו שיש להם דם רב על הידיים לא מוכנים לשחרר. זו איננה ערובה לכך שדווקא הקטנים שבהם, אלו שלא עשו הרבה, לא יהיו המסוכנים יותר – כפי שעשו נשאת כרמי וג'עברי, שמנהל את המלחמה נגדנו מעזה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת גדעון עזרא. חבר הכנסת דני דנון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת בילסקי.
<דני דנון (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, מחר מתקיים שימוע לתושבים שבנו בית-כנסת ביישוב מעלה-שומרון, בית-הכנסת "אלמתן". אני שואל את אדוני היושב-ראש: כיצד ייתכן – אנחנו לא שומעים פה מאף אחד מחברי הכנסת הערבים ואנשי השמאל שמקום קדוש, רוצים לאטום אותו. הרי אם היה מדובר במסגד שרוצים היו להרוס אותו, כל הבית הזה היה קם על רגליו. לכן אני בא ואומר: אנחנו צריכים פה, כאיש אחד, גם חברי חבר הכנסת טיבי, גם אחרים מהשמאל, לא לתת את היד לאטום בית-כנסת בארץ-ישראל. כי כאשר אתם תבואו לפה, כשיש מסגדים כאלה ואחרים, ושמישהו יעז לבוא ולהרוס מסגד – אני לא שמעתי שזה קרה במדינת ישראל. לכן, מחר מי שעורך את השימוע לתושבים צריך לחשוב טוב-טוב לפני שהוא מחליט לאטום או להרוס בית-כנסת בארץ-ישראל. זה מתאים היום דווקא, כי מורשתו של גנדי היא לבנות ולפתח את הארץ ולא להרוס בתי-כנסת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. למי אמרתי? עוד לא אמרתי אחרי דנון?
<שלמה מולה (קדימה):>
בילסקי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לבילסקי, בבקשה. חשבתי שאתה כבר עומד. חבר הכנסת בילסקי, ואחריו – חבר הכנסת אלכס מילר.
<זאב בילסקי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להביא לפה את זעקת השלטון המקומי. לצערי הרב ממשלת ישראל מאמינה שככל שהיא תוריד את מענקי האיזון, הרשויות המקומיות תצלחנה לתת שירותים טובים יותר לתושבים. אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים היום ערב קריסתן של עשרות רשויות מקומיות שלא מסוגלות לשלם משכורת ולתת שירותים בסיסיים.
אני קורא מכאן לראש הממשלה ולשר הפנים להיכנס בעובי הקורה ולהחזיר את מענקי האיזון לאותה רמה שתאפשר לראשי הרשויות לתת את השירותים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אלכס מילר, ואחריו – חבר הכנסת נפאע.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, לפני כיומיים נפתחה שנת הלימודים האקדמית. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לאחל לכל אנשי האקדמיה, הסטודנטים, משרד החינוך, שנה פורייה ומוצלחת.
אחת הבעיות שבאמת מטרידות אותי בכל התחום הזה היא מצבם של תחומי הרוח והתרבות. קיימנו ישיבה בוועדת החינוך והצעתי לשנות את הקונספט של התקצוב – לקחת את אותם מקצועות כמו משפטים וראיית-חשבון, שיש בהם יתר מבחינת הדרישה, מבחינת הביקוש, ואת התקצוב של המקצועות האלה להעביר למדעי הרוח ולהציל את התחומים האלה, כי אם לא נעשה מהלך, בסופו של דבר נמצא את עצמנו ללא לימודים בתחומים האלה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת סעיד נפאע, ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
תודה, כבודו. אני אתמול שמעתי את מילותיך, שלדעתי היו כדרבונות, כפי שאומרים בארמית: לכל בר בי רב. אני אומר את הדברים האלה כי ממש נגע לי. נתקלתי בעניין שהחולי הזה כנראה עבר לכל חלקה וחלקה בכנסת. בפגרה התקיים דיון בעניין ביקורי הדרוזים בסוריה – דיון מעמיק, דיון רציני ודיון חשוב ובסוגיה חשובה. עוד לפני שהוועדה סיימה את הדיון מוצא לו שר הפנים את ההזדמנות ללכת – סלח לי על הביטוי – ולצפצף על דיוני הוועדה ולנהוג כפי שהוא נהג, בצורה שלדעתי יש בה כדי לסכן את הפרויקט החשוב הזה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. האם כבר קראתי? אמרתי "לבא אחריו"? אריה אלדד, אמרתי.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
כן, אדוני היושב-ראש. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
חברי חברי הכנסת, מחר יפרסם מבקר המדינה דוח על השלטון המקומי, שכרך עב כרס שלו כבר מונח על שולחננו. אחד מפרקיו החשובים עוסק בתחום אכיפת החוק על הבנייה הבלתי-חוקית במזרחה של ירושלים. כפי שהעיר, בצדק, היושב-ראש, בשפה הערבית יש עשרה בניינים, וכפי הנראה אלה הבניינים החוקיים היחידים שקיימים במגזר הזה, כי הוועדה לביקורת המדינה, שביקרה היום בכפר-השילוח כדי לעמוד מקרוב על אכיפת החוק בהיבט הזה של הבנייה הבלתי-חוקית, התרשמה שקיימת אכיפה סלקטיבית מצד הרשויות, ו"בית יהונתן" אמור להיאטם או להיהרס בשעה שמאות בתים אחרים שנבנו בניגוד לחוק על-ידי ערבים עומדים על תלם באין מפריע.
אבל החלק המצער יותר מכול, אולי המדאיג יותר מכול, היה שהוועדה לביקורת המדינה נסעה לכפר-השילוח במכוניות משוריינות. מי שגוזר על חברי כנסת לנסוע במכוניות משוריינות בירושלים, עלול לגזור עלינו נסיעה במשוריינים אל ירושלים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני רק מוכרח לומר, חבר הכנסת אלדד, שאפילו ביקשו למנוע את הסיור בתוככייך ירושלים, כאשר הריבונות הישראלית מוכרזת שם. אנחנו התעקשנו, אבל יש תנאים שהמשטרה מציעה ואנחנו חייבים לעמוד בהם, משום שהם המופקדים על ביטחוננו, ואנחנו צריכים להישמע להוראותיהם, וכך גם עם כל חבר כנסת בישראל.
חברת הכנסת אדטו, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת פלסנר, ואחרי זה אלה שהצטרפו. חברת הכנסת אדטו, בבקשה.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לאחרונה עלה לסדר-היום נושא התמלוגים שהמדינה מקבלת על אוצרות הטבע שלה. אני שמחה לראות שהשר לנדאו כאן, מאחר שאתמול קיבלתי במייל קטע מעיתון שמראה כי מדינת ישראל ממש מתפשטת מנכסיה בוויתור הבלתי-נסבל בשדה בריר, שזה אזור שכורים בו פוספט, באזור ערד. המדינה מקבלת תמלוגים על כריית הפוספט – פחות מ-0.5% לכל טונה שכורים שם באזור. לכן ההתייחסות לכל הנושא הזה איננה רק בנושא הגז. פה אנחנו יודעים על הגז, יודעים על הפוספט. אינני יודעת איזה דברים עוד ניתן יהיה לחשוף כאשר המדינה מוותרת בקלות בלתי נסבלת על מה ששייך לה. אני אשמח גם להראות לך את זה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני רק רוצה לומר לך שגם הנשיאות כיוונה לדעתך, ומחר יש לחבר הכנסת חנין, נדמה לי – שדיבר קודם על נושא שהוגש על-ידי טיבי – יש לו שאילתא בעל-פה, נדמה לי, לכבוד השר, שר התשתיות. בבקשה. חבר הכנסת הנדל, ברוך הבא. חבר הכנסת פלסנר, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת מולה, ולאחר מכן אנחנו מתחילים עם האנשים שנרשמו לאחר ההצבעה.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום דיבר שר האוצר בכנס התמ"ת על המשבר ועל העלייה התלולה במחירי הדיור. מהדברים שלו ניתן היה להבין שיכול לקחת עוד כמה שנים עד שיימצא פתרון לסוגיה. אני חושב שנכון להגיד כאן, במליאת הכנסת, שלא מתקבל על הדעת ששר האוצר ינהג וידבר כפרשן של המציאות ולא כמי שאמור להיות אחד המובילים העיקריים של השינוי מתוך הממשלה.
בנקודת הזמן הזאת – ורבים מאתנו נחשפנו לזה – ישנם עשרות אלפי זוגות צעירים במדינת ישראל שמתבוננים בייאוש בעליית מחירי הדיור ולא יודעים איך הם יכולים להגיע למצב של רכישת דירה, וברור היום ששורש הבעיה הוא המחסור בהיצעים. מדי שנה נוספים 40,000 זוגות צעירים חדשים ו-30,000 דירות נבנות מדי שנה, לכן יש מחסור בהיצעים. כוחות השוק לא ייתנו מענה לבעיה הזאת מכיוון שמדובר בשוק שהממשלה משפיעה עליו, היא שולטת על ההיצעים של הקרקעות, היא משפיעה על החסמים, ולכן נדרשת כאן מעורבות של הממשלה.
אני מבקש כאן לסיום מחברי חברי הכנסת שלא נסתפק באמירות הנרפות של שר האוצר, ונדרוש שכבר בתקציב הקרוב יהיו יוזמות ברורות וחדות של הממשלה כיצד היא מגבירה את ההיצעים, וכולנו מכירים את התוכניות והאפשרויות החוקיות והתקציביות שיכולות לאפשר את זה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת מולה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יעקב כץ, הלוא הוא כצל'ה, ואחריו – חבר הכנסת טיבי, ואחריו – חברת הכנסת אורלי לוי.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יש עיר ואם בישראל שקוראים לה לוד. בלוד הפשע משתולל, בלוד אנשים לא יוצאים מביתם, בלוד בתוך 24 שעות אנשים נרצחו ברחובות, בלוד רק היום הצמידו סכין לצווארה של ילדה, ילדה קטנה. ראשי ממשלות מתחלפים, אנשים נשארים, אבל מצבה של לוד הולך ומידרדר.
אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אני ביקרתי יחד עם כמה חברי כנסת בשכונה שנקראת רמת-אשכול בלוד. הביוב זורם, החולדות הולכות ברחובות ומשתוללות; בעיר לוד יש רק משאית אחת שמטאטאת את הרחובות. בלוד יש בנייה בלתי חוקית, אין אכיפה, המשטרה והשוטרים עומדים מול בריונים, הם לא עושים דבר. יש מתנ"ס בלוד, אבל הוא לא מתפקד.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שזו שעת האמת שאנחנו, חברי הכנסת, נעמוד יחד לדרוש מהממשלה לשפר את מצבה של לוד. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת כצל'ה. סליחה, חבר הכנסת יעקב כץ – כצל'ה, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, משפחה יקרה, תשע שנים לנפילתו של שר וגדול בישראל, ואני רוצה לומר לך, גנדי, שמלחמתך לא היתה לשווא. מרגע הצטרפותך למערך הלוחם בימי טרום המדינה, כשהיינו פה רק כמה מאות אלפים – היום כ-6 מיליון יהודים. כשהתחלת והצטרפת למערך הלוחם על הזכות להתיישב בשטחי ארץ-ישראל המשוחררים היינו כמה עשרות, לאחר מכן כמה מאות. אני רוצה לספר לך, גנדי: למעלה מ-650,000 יהודים, כן ירבו, כ-6%, עד 7% בשנה. בקצב הזה, גנדי, אנחנו מגיעים עם החלום והחזון שלך בעוד חמש עד עשר שנים למעלה ממיליון יהודים. ביבי ידבר, פרס ילחש, אובמה יחשוב, ואנחנו – נבנה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חברי הכנסת אורלי לוי, רונית תירוש ויואל חסון.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, לפני כמה ימים קיבל האימאם של טייבה, שיח' סאמי ג'בארה, הודעה על הפסקת עבודתו כאימאם בשל העובדה שהוא השתתף בכנס דתי שתואר ככנס פוליטי בתמרה. אני חושב יש כאן התערבות בוטה בעבודתו של אימאם, אבל אם כבר, צריך לעשות השוואה לגבי רבנים שעוסקים בפעילות פוליטית. עד היום לא שמעתי שמדינת ישראל הפסיקה או שמשרד הפנים הפסיק את העבודה של רב כלשהו בשל התבטאויות או פעילות או השתתפות בכנס כלשהו. לכן היום פניתי אל שר הפנים כדי שיפסיק את ההליכים האלה נגדו ונגד אחרים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בדיוק נכנס שר הפנים, כאשר הזכרת את שמו.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אני מקווה שהוא ייענה בחיוב, או לפחות ישקול באופן רציני את הבקשה הזאת. אני מודה לך, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, חברת הכנסת אורלי לוי, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת רונית תירוש וחבר הכנסת יואל חסון.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, משפחת גנדי היקרה, אני רוצה לספר לכם סיפור קצת מזעזע. בקרוב כנראה ישתחרר – או עלול להשתחרר – אונס. סיפור על ילדה חוסה במעון חוסים – לא אתן יותר פרטים מזה – שמסתבר שכשנתיים נאנסת על-ידי מי שאמור לטפל בה ולהשגיח על ביטחונה, הן הנפשי והן הבריאותי. מסתבר שאותו אחד מצא לו קרקע פורייה לעשות את זממו. הפחד הוא שהוא עלול להשתחרר בגלל שהפרקליטות לא רואה לנכון להוציא מספיק כסף כדי לערוך בדיקה שנערכת בארצות-הברית, שמגלה באופן ודאי אם אותו חשוד הוא שהדביק את אותה נאנסת באותו נגיף ספציפי.
יש יכולת זיהוי אם הנגיף שנמצא אצל x עבר ל-y, אבל מה, היא עולה כ-20,000 יורו. הפרקליטות חשבה שזה יקר מדי. היום, לאחר הסיכומים, היא מבקשת לעשות את הבדיקה הזאת. צר לי להגיד שאני מקווה שזה לא מאוחר מדי, ואני מקווה שאין תג מחיר עבור הילדים שלנו, בטח לא בעבור החוסים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי. חברת הכנסת רונית תירוש, אחריה – חבר הכנסת יואל חסון, ויסיים – חבר הכנסת חמד עמאר.
<רונית תירוש (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, כדרכי וכהבטחתי למשפחת שליט, מדי יום שלישי הזכרתי ואזכיר את שביו הממושך של גלעד שליט בכלא – סליחה, בשבי. אני חייבת לומר ששמחתי לשמוע את דבריו של חבר הכנסת גדעון עזרא, שמסתבר שאין הבדל בין מי שיש לו מעט דם על הידיים ומי שיש לו הרבה דם על הידיים, מהבחינה הזאת שטרוריסט יישאר טרוריסט, ולא זאת צריכה להיות המכשלה.
מה שאותי מאכזב מאוד – ואני לא רוצה להיכנס לנושא המשא-ומתן, זה לא מתפקידי – אבל חשוב לי מאוד שלא יהיה נתק בין המתווך, בין כל הגורמים המתווכים, לבין ה"חמאס". אין ברירה וצריך להמשיך במשאים-ומתנים כאלה ואחרים, ולא להוריד את הנושא מסדר-היום.
לסיום, אני רוצה להצטרף לברכות על תחילת שנת הלימודים במכללות, ובשבוע הבא – באוניברסיטאות; ובאופן מפתיע – או לא – לברך את משרד האוצר, שמצא את הדרך לתגמל אנשים משכילים בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה, לתת להם הטבות ולהחזיר אותם ארצה לטובת המדע במדינת ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. אחריו – אחרון, חבר הכנסת עמאר.
<יואל חסון (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להאיר כאן במליאה את הנושא המדאיג ביותר שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, של התעצמות – התערערות הביטחון באזורים מסוימים בירושלים, יידוי אבנים כשיטה. אני מצטער לומר שהיום גם אנחנו, חברי הכנסת, הותקפנו באבנים כאשר סיירנו בסיור מתואם באזור.
זו מציאות שאסור לקבל בירושלים. זו מציאות שצריך להתייחס אליה, קודם כול בהיבט הפלילי. הרי אם היה מדובר בקבוצות שהיו נוקטות אותה דרך ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב או בשדרות-העצמאות בחיפה, מייד היו מחפשים את אותם אנשים, ילדים וצעירים ועוצרים אותם. הפעולות האלה באזורים בירושלים הן לא מעשי קונדס – הן בוודאי פעילות פלילית, אם לא לאומנית.
אני מבקש ממך, השר לביטחון פנים, ובכוונתי גם לפנות אליך בכתב בנושא הזה, להציג לכנסת תוכנית פעולה ברורה כיצד אתם מתכוונים לעצור את הפעילות הזאת, הפעילות הפלילית והלאומנית הזאת, של זריקת אבנים באזורים האלה בירושלים, וכיצד אתם מתכוונים להשיב את הביטחון ולשמר את הריבונות שלנו בכל חלקיה של ירושלים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אושרה על-ידי הנשיאות הצעה לסדר-יום בנושא זה, וודאי שהשר ישיב. חבר הכנסת חמד עמאר, אחרון הדוברים, בבקשה.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השבוע השתתפתי בשני דיונים על מצבן הקשה של הרשויות המקומיות. שמעתי שם נתונים מזעזעים של קיצוץ מענקי האיזון: מ-4 מיליארד שקלים לפני עשר שנים, היום מקבלים 2.5 מיליארד שקלים; מענקי הביטוח קוצצו מ-600 מיליון שקלים לקרוב ל-200 מיליון שקלים, ושחיקה מתמדת בתקציבי החינוך למועצות המקומיות.
ליוויתי את המועצות המקומיות הדרוזיות במאבקן. הרבה טענו נגדן על ניהול לא תקין, אי-גביית ארנונה. היום ראשי הרשויות הדרוזיות מנהלים את הרשויות בצורה הטובה ביותר. גביית הארנונה עולה ומגיעה היום ל-70%. אבל אם יקצצו את מענקי האיזון הרשויות האלה יקרסו – אחרי שעברו תוכנית הבראה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, 31 חברי כנסת השתתפו בנאומים בני דקה. אני מברך אותם. לא תהיה היום תשובת השר התורן חבר הכנסת בגין, כי אנו עוברים לישיבה המיוחדת, לאזכרה לחברנו השר רחבעם זאבי.
<ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות תשע שנים להירצחו>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, משפחת זאבי היקרה, הרעיה יעל, הילדים פלמח יפתח, בנימין סייר, מצדה, צאלה, ערבה והנכדים, רבותי חברי הממשלה, חברי הכנסת בהווה ובעבר, חבר הכנסת בני אלון, השר לשעבר, חבר הכנסת צבי הנדל, חברת הכנסת סלמוביץ וחבר הכנסת אוריאל לין, יושב-ראש ועדת החוקה הזכור לטוב, חיילים, שוטרים, אנשי שב"ס, תלמידים, מורי ורבותי.
"כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה. ואהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם"; ושאינה תלויה בדבר – זו אהבת רחבעם, רחבעם זאבי, לארץ-ישראל. אהבתו של גנדי לארץ-ישראל מוסיפה להדהד גם היום, בחלוף תשע שנים, בין חבליה: בין הים לירדן ובין הבקעה להר, בין עמקיה וגיאיותיה של הארץ הזאת.
גם היום, בחלוף תשע שנים, ממשיכה אדמת ישראל לכאוב את נפילתו של אחד מגדולי אוהביה ומאהביה בידי אותם בני עוולה.
היום, בראייה לאחור ובמושגים של ימינו, נדמה שגנדי היה פוליטיקאי כמעט נאיבי באהבתו העיוורת לארץ-ישראל ולאדמתה. הוא בז לפרגמטיזם הפוליטי ודחה בשאט נפש שיקולים של ריאל-פוליטיק. סקרי דעת קהל ולוביסטים למיניהם, אשר רווחים כל כך היום במקומותינו כמעצבי דעת – דעת הקהל ודעת ההנהגה – היו פסולים ומוקצים עבורו, שכן כל אלה היו כלים זרים כל כך לאהבתו הבלתי-אמצעית למולדתו ולאמת הנוקבת שלו, והקשה כל כך לרבים.
גנדי היה צבר במובן העמוק ביותר, והשכיח הרבה פחות, הן כבן דורם של יפי הבלורית והתואר, דור הנפילים של בני הפלמ"ח, והן כנצר לחסידי גור מירושלים; כיהודי ירושלמי ושורשי, שיחסו לדת ולמסורת עמוק וטבעי. קורות חייו של גנדי, כמו אותם ספרי מסע נושנים בארץ-ישראל, שאותם ההדיר וערך במסירות ובסבלנות אין-קץ, מהווים גם הם סיפור מסע בארץ-ישראל הישנה-חדשה.
מיום לידתו בירושלים ועד ליום הירצחו בירושלים מסמלות תחנות חייו – ימי מאורעות הדמים, ההכשרה, הפלמ"ח, שדות הקטל של מלחמת העצמאות ומערכות ישראל – את המאבק הארוך שלנו לעצמאות ולביטחון. כל חייו מיאן גנדי בתקיפות להתרווח בקונסנזוס החמים של המרכז הפוליטי, זה המחליק את זיזיה המשוננים והחדים של המחלוקת. גנדי אחז במחלוקת כבקרני השור. הוא לא היה איש של פשרות. ובעמדותיו, שהיו רחוקות מלהיות מקובלות על רוב הציבור – ושעמן התעמתי גם אני, קרוב משפחה שלו, לא פעם – הוא היה דבק בשכנוע הפנימי העמוק. כלוחם ומצביא בארץ-ישראל, הוא האמין כי פשרה משמעותה חולשה, וחולשה משמעותה תבוסה, במציאות של חיינו כאן.
כמאהב קנאי לארץ-ישראל נדמה שגנדי, בשל אופיו הנחרץ, ממילא לא הצליח להבין כיצד בכלל ניתן להתפשר על אהבה או על האמת, כפי שהוא ראה והבין אותן, גם כאשר אחרים, אז והיום, יכלו ויכולים. הוא האמין כי המציאות ואילוציה הם שצריכים לסגת מפני האמת, ולא להיפך.
נסיבות הירצחו באותו בוקר ארור מהוות אף הן ביטוי לסירובו העיקש של גנדי להיכנע לתכתיבי המציאות או להתכופף בפניה. נדמה שהמציאות הקשה בארץ רוויית הדם הזו והאהובה על כולנו כל כך הוליכה ומוליכה רבים לא פעם, וביניהם גם את גנדי, למלכודת של ראיית המציאות בצבעי שחור-לבן ולגיבוש פתרונות של משחק סכום אפס, שלרבים אחרים נראים קיצוניים ולעתים אף בעלי פגם מוסרי.
גנדי חסר לכולנו היום, לתומכיו וליריביו כאחד. גם למי שהתנגדו בתוקף למסקנותיו חסרה יכולת הניתוח שלו; גם למי שהתעקשו עם הקול האידיאולוגי שלו, והתקשו בו, חסרה היושרה שלו. יריביו חסרים היום את בר-הפלוגתא הנוקב, הקשה אך ההגון ומעורר הכבוד; תומכיו חסרים היום מנהיגות בשיעור קומתו ותבונתו. על רקע עידן של היי-טק פוליטי, בדמותה של סוללת יועצי תקשורת, יועצי תדמית, יועצים מדיניים; על רקע הסחרחורת התקשורתית, שאינה פוסחת גם על הבית הזה ועל יושביו, סלידתו של גנדי מהמליצה וממס השפתיים, פשטות אהבתו היוקדת של גנדי לארצו ולאדמתו, יושרו ואומץ לבו, חסרים לנו היום – כמי שהפוליטיקאי שבו היה שופר לרגשותיו הכנים והעמוקים ביותר, ולא להיפך.
יש קשרי אהבה המעוררים השראה לדורות. אלה הם קשרי אהבה שאינם תלויים בדבר. כזאת היתה אהבתו של רחבעם זאבי לארץ-ישראל.
יעל היקרה, את חזרת אלינו לשעה, שהרי מ-1988, כשהיה גנדי עולה ונואם – וכמעט לא היה שבוע שבו פעמיים לפחות הוא היה מזין את הכנסת הזאת לא רק בעברית הנפלאה אלא גם בתוכן, שעורר פלוגתות לא מעטות – תמיד היית יושבת כאן ומאזינה ומקפידה על כל מלה שלו. והוא לא חושש מאיש, אלא אם הוא טעה בהיגוי כזה או אחר, כשהוא מביט לעברך.
השם ייקום דמו. יהי זכרו ברוך.
אני מזמין את ראש הממשלה לשאת דברים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, משפחת זאבי היקרה, תשע שנים חלפו מאז ניתקה באחת שירת חייו של שר, לוחם וחולם; תשע שנים שבהן ניכר וצורב חסרונו של אחד מאוהביה הגדולים של ארץ-ישראל. מעריצים רבים ואוהדים רבים היו לך, גנדי. דעותיך הנחרצות, שאותן הבעת בשפה רהוטה וברורה, לא יכלו להותיר אחריהן אדישות או התעלמות, וגם הגדולים שבאוהדיך וגם החריפים שבמבקריך יסכימו על עובדה בסיסית אחת: אהבתך האדירה לארץ-ישראל, שאין חולק עליה. וגם אין חולק על מסירות הנפש שלך, כלוחם, כאזרח, כאיש ציבור, למען הגנת הארץ ושמירה על גבולותיה.
ואכן זו היתה אהבה נטולה כל סייג, שהולידה תחושה של שליחות עמוקה. השליחות הזאת נמשכה 57 שנה. היא התחילה בשורות "ההגנה", היא נמשכה בצבא-ההגנה לישראל ואחר כך בזירה הציבורית, וסיומה ברצח הנורא פה בירושלים. הנה מה שגנדי אמר על ארצו, מולדתו: "מולדת איננה אתר אקראי שבו נולד יחיד כלשהו", כתב, "אלא חבל הארץ שבו התגבש עם לחברה הנושאת תרבות על כל מרכיביה החומריים, הערכיים והחוקתיים".
גנדי היה פטריוט גדול, מומחה ובר-סמכא בתולדות ארץ-ישראל, איש תרבות וספר, מקורי בחשיבה, יצירתי במעשה. כבר נאמר שמעטים הם אלה שהכירו כמוהו כל שביל, כל משעול בארץ, לא רק בהיבט הגיאוגרפי אלא גם בהיבט ההיסטורי.
הנקודה המרכזית, החשובה בעניין זה, היא שאהבתו של גנדי לארץ-ישראל לא היתה עניין פוליטי אלא עניין שנובע מחינוך ומהכרה מעמיקה של ההיסטוריה היהודית. גנדי לא המציא לצורך השקפה פוליטית את הקשר של עם ישראל למולדתו. הוא לא המציא את הקשר הזה, שנמשך מימי אברהם אבינו, דרך בית יעקב, דרך משה שהגיע אל סף הארץ, דרך יהושע שכבש אותה, דרך השופטים, דרך מלכי ישראל, דרך המכבים; הוא לא המציא את תקופת המשנה והתלמוד, הוא לא המציא את געגועי הדורות, את התפילות "לשנה הבאה בירושלים"; הוא לא המציא את אין-ספור המשוררים, המבקרים, הסיירים, המשוררים שבאו הנה בתחילת המאה ה-19 ותיארו ארץ שוממה ועזובה וייחלו ושאלו מתי שוב יחזרו הנה יהודים.
הוא לא המציא את שיבת ציון כשהם באו, הוא לא המציא את בניית היישוב, הוא לא המציא את ההיסטוריה של הציונות – הפרוטו-ציונות והציונות ב-150 השנה האחרונות. הוא לא המציא דבר מזה, אבל הוא הכיר את זה היטב והוא תיעד את זה, הוא אסף את זה. הייתי בספרייתו המופלאה – הוא אסף ותיעד וחקר ועסק בזה. זה היה דבר חי עבורו, וזה גם דבר חי עבורנו.
אז גם היום אסור לנו לטעות, אל לנו להפוך את הזיקה המוכחת והייחודית של עם ישראל לארץ-ישראל לעניין שנתון לתפיסת עולם כזאת או אחרת. אי-אפשר לשנות את העבר כדי לשנות את העתיד על-פי השקפה פוליטית כזאת או אחרת. כל פתרון פוליטי שייבנה על שקר או הדחקה או העלמת עובדות, סופו שיתנפץ על סלעי המציאות.
והאמת היא חשובה. אני חושב שזה לא מקרי שאויביה של מדינת ישראל מנסים בכל דרך לטשטש או לעוות או להעלים את הקשר הייחודי שלנו לארץ-ישראל, הקשר שאיש לא היטיב להכיר אותו מגנדי. בבית הזה יש לא מעט מפלגות ודעות שונות, אבל מה שצריך לאחד את כולנו הוא ההכרה בחשיבות הקשר ההיסטורי והעמוק כל כך, קשר שאין לו אח ורע בכל עמי העולם, בין עם ישראל לארצו. אין לנו מולדת אחרת, גם לא יכולה להיות לנו מולדת אחרת. אסור "לתקן" או לשנות את העבר. צריך להכיר בו, צריכים להיות גאים בו, צריך להתחשב בו וצריך לבנות עליו.
משפחת זאבי היקרה, גם חלוף השנים אינו מקהה את הכאב ולו לרגע. לאובדנו של גנדי הבעל, האב והסב אין תחליף ואין מזור, אבל גם למרכיב הזה של דרכו, אהבת ארץ-ישראל, אין תחליף. ולא נשכח אותה או אותו ולו לרגע. דמותו חקוקה בלבנו, דרכו זכורה לכולנו, מורשתו חיה וקיימת. יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אמן. חברת הכנסת ציפי לבני, ראש האופוזיציה, תישא דברים.
<ציפי לבני (קדימה):>
מכובדי, משפחת זאבי, יושב-ראש הכנסת, חברי ממשלת ישראל, ראש הממשלה, חברי הכנסת, קהל נכבד, משפחת זאבי, אחרי השוק הראשוני של הרצח, כל אחד מאתנו, אני בטוחה, זוכר – כמו בכל אחד מהאירועים הגדולים, לטוב ולרע, שאומה עוברת – איפה הוא היה במועד שהוא שמע על האירוע הנורא שקרה. לאחר מכן היה גם דיון ציבורי בדבר המורשת: איך, האם להנציח ואת מה. אני חולקת, וזה לא סוד, על עמדותיו הפוליטיות והמדיניות של גנדי, ואני שותפת אמת לאהבת הארץ הזאת, אם כי מסקנתי אחרת. אין לי ספק שאילו הוא היה בחיים היום, הוא היה חולק על מסקנותי, אפילו בשצף-קצף. אבל מורשת היא הרבה יותר מעמדות פוליטיות; היא מה היית כאדם, מה היו ערכיך שמתוכם גזרת – שמתוכם מנהיג גוזר את החלטותיו ועמדותיו ביחס לעתיד.
אני חושבת שנכון היום להבין ולהדגיש שבחייו גנדי ספג הרבה מאוד ביקורת, ואנחנו לא צריכים להעלים אותה; ביקורת מכאיבה, קשה. והוא מעולם לא קיפל את הדגל שבו הוא האמין. הוא נלחם על העמדות שלו. הוא נלחם על העמדות שלו דווקא במגרש ששם ביקשו לקעקע את העמדות שלו. הוא נלחם על העמדות שלו וניהל את הדיון דווקא בתחום המוסר. הוא לא כיסה את השקפותיו באיזושהי עטיפה יפה שתישמע יותר טוב לאוזן. הוא נלחם במגרש של המוסר, ההיסטוריה, התנ"ך והערכים. ואני מאמינה שהדיון הזה לגיטימי שיימשך. וגם אם אני חולקת על מסקנותיו או על עמדותיו, חלק ממורשתו הוא בוודאי דבקותו במה שהוא האמין, למרות הביקורת – דבר שנדיר למצוא במחוזותינו הפוליטיים בימים אלה.
גנדי היה איש של ארץ-ישראל, ובכוונה אמרתי "ארץ-ישראל" ולא "מדינת ישראל". לא שחס וחלילה היא לא היתה חשובה בעיניו, הרי על הגנתה נלחם ועל עתידה נהרג, אלא שארץ-ישראל היתה חלק או ביטוי בעיניו לשלישייה של ארץ-ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. הוא לא חבש כיפה אלא חבש דיסקית, כביטוי של מחויבות של עם ללוחמיו, אבל ציטט את התנ"ך וראה אותו משתקף בכל אבן מאבני ארץ-ישראל.
וחשוב שנדע היום – והדברים נאמרו גם על-ידי ראש הממשלה, ודווקא בוויכוח הסוער, שקורע היום גם את החברה הישראלית וגם את הבית הזה, על עתידה של ישראל כמדינה – שבנושא הזה יש אחדות בהבנה שכל אדם לא רק יכול להרגיש את אותו חיבור לארץ-ישראל, אלא צריך להרגיש את אותו חיבור לארץ-ישראל; כי כל דבריו של גנדי ביטאו רגש ענק לארץ הזאת, שאותה הגדיר לעתים "בלי גבול". יכול היה לומר שיש לה גבולות שונים במהלך ההיסטוריה, היו לה גבולות שונים במהלך ההיסטוריה, אך במהותה זו אותה פיסת ארץ במזרח התיכון שבה חיו יהודים תוך חירות במסגרת ממלכתית, תוך יצירת תרבות חומרית ורוחנית, מתוך שישנם, כאמור, גבולות שונים, בין גבולות ההבטחה ובין גבולות אחרים. בעבורו ארץ-ישראל היא אותו חבל ארץ שבו ישבו יהודים על אדמתם. זוהי הארץ שממערב וממזרח לירדן, כולל – בעיניו – הגולן והגלעד, ארץ שנים-עשר השבטים.
על זה אין מחלוקת – לא על הזכות, לא על ההיסטוריה, לא על הזכות התנ"כית, לא על הזכות המוסרית, לא על הזכות המשפטית, לא על איזושהי זכות של עם ישראל על הארץ כולה. חשוב לומר את זה דווקא עכשיו, בשעה שישראל נמצאת, אולי, ערב הכרעות היסטוריות, שהמחלוקת בינינו אינה על הזכות על הארץ. ואולי, לא במפתיע, כשאנחנו מציינים היום את גנדי ואת זכרו, זאת הנקודה אולי כמעט היחידה שיכולתם למצוא בה את אותן מלים נאמרות על-ידי ראש הממשלה וראש האופוזיציה.
המחלוקת היא בדבר היכולת לממש את השילוב של גנדי, של ארץ-ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, על הארץ כולה. גנדי חשב שאפשר, ונלחם על אמונתו זו עד שנפל. מסקנתי אחרת. ועל הארץ הזאת הגן האדם שנולד כמעט – לפי התיאור – עם אקדח בעריסתו, שהחביאה אמו בהיותו תינוק, ומצא את מותו באקדח המרצחים.
ואם יש דבר שחשוב שכולנו נזכור ביום הזה – שגנדי נרצח בגלל שהיה שר בישראל. סמלה של המדינה הזאת נהרג בידי אלה שביקשו להכריע סמל באשר הוא סמל – זה לא משנה אם עמדותיו היו כאלה או אחרות – אלה שלא יכולים לראות את סמליה של מדינת ישראל.
גנדי היה סמל לא רק בגין כהונתו כשר. הוא היה דמותה של ישראל – סייפא וספרא במובן המילולי; הגן על הארץ הזאת ועל ביטחונה, כתב וערך את דפיה בספרים שנועדו לתעד את ההיסטוריה בשביל העתיד.
ואם אני רוצה לציין נקודות שאולי ייראו קטנות, הן מופיעות בקיצור רב בתולדות חייו, אבל אני חושבת שהן חשובות, כי הן סמליות בעיני מבחינת מה שהיה כאדם.
אחת עוסקת בעמדותיו – כי אני חושבת שנעשה עיוות במהלך השנים – ביחס לערביי ישראל, אזרחי המדינה הזאת, שאותם ראה כאזרחים שלא ניתן לפגוע בהם, אם כי דרש – ובעיני בצדק – שירות צבאי או אזרחי או לאומי מכל אחד מהם.
כאדם צעיר – שורה קטנה בקורות חייו – לפני קום המדינה סירב להשתתף ב"סזון" נגד בני עמו, שביניהם הורי והוריהם של אחרים שיושבים היום בבית הזה. בעיני, כשאדם צעיר אומר לא למדיניות של תנועה ומעז לדבוק בזה, זה מעיד הרבה מאוד על ערכיו – באופן האמיתי והעמוק של המלה. ושר שהתפטר פעמיים – זו מלה אחת אבל היא מבטאת בעיני קודם כול אדם שלא מוכן להיות שותף, ולו במחדל או בשתיקה, לערכים או אידיאולוגיות או תהליכים שהוא איננו שלם אתם במאה אחוז, וגם כל זה כל כך חסר במחוזותינו בימים האלה.
גנדי היה מסיים חלק מנאומיו במלים: אדוני עוז לעמו ייתן אדוני יברך את עמו בשלום. הייתי רוצה להוסיף בשמי: מי ייתן ויהיה בנו העוז לעשות שלום. יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני. אני מזמין את אחרון הדוברים, חבר הכנסת אריה אלדד.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד ראש הממשלה, שרי הממשלה, חברי חברי הכנסת, משפחת זאבי, באחת ממערכות הבחירות האחרונות הגיע גנדי אל אבא שלי, עליו השלום – כך לפחות סיפר לי אבי, שבעוד שבועיים נציין 100 שנה להולדתו – והציע לו לעמוד בראש הרשימה שלו לכנסת. אבא שלי נרגש מעצם ההזמנה, אבל כבר אז הוא חשב שהוא זקן מדי והוא סירב בתודה. תודו, חברי חברי הכנסת, שתופעה כזאת, הזמנה כזאת מאדם פוליטי, היא נדירה במחוזותינו. וכשהגעתי לכנסת, שלוש שנים לאחר הרצח, החוק הראשון שזכיתי להעביר בכנסת ישראל היה החוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי גנדי.
בן 75 היה רחבעם בהירצחו, ו-26 שנים שירת בצבא-הגנה לישראל, ועוד קודם לכן שירת בפלמ"ח, ולחם בכל הארץ, ממלכייה ועד הנגב. וגם כשפשט את מדיו לא התפרק משליחותו והקדיש את חייו, פשוטם כמשמעם, לארץ-ישראל, למדינת ישראל ולעם ישראל.
ארץ-ישראל היתה לגנדי לא רק זירת קרבות, לא רק זירת מחקר היסטורי וגיאוגרפי וארכיאולוגי; בראש ובראשונה היתה ארץ-ישראל לרחבעם זאבי מולדת. המולדת שלו לא היתה רק כברת ארץ, לא רק טריטוריה, לא שטח. מולדת היא גם יותר מהנקודה על הגלובוס שבה נולדת וגדלת. המולדת של גנדי היתה משאת נפש וכיסופים למה שהיה ולמה שעתיד עוד להיות בארץ הזאת. המולדת של גנדי עיצבה את השקפת עולמו היהודית, את זהותו הלאומית, את נתיבי הקרבות שלו במדים ובלא מדים, את הספרייה שלו, את לשונו העברית. המולדת של גנדי הביאה אותו אל הזירה הפוליטית. המולדת של גנדי תבעה ממנו הכול, והוא נתן לה הכול.
מולדת איננה בשום מקום בעולם, ודאי שלא אצלנו, עניין של החלטה בין-לאומית חיצונית. עבור גנדי, המסמכים המכוננים של הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים על מנדט לבריטניה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, כמו גם החלטת האו"ם על החלוקה – אלה לא היו עבור גנדי מקורות הזכות שלנו על ארץ-ישראל. הם היו רק הכרה של הגויים בזכותו של העם היהודי על ארצו. הקושאן של רחבעם זאבי על מולדתו לא היה טמון במסמכים החיצוניים הללו. התנ"ך היה הקושאן שלו. גנדי, שלא חבש כיפה – והזכירה זאת יושבת-ראש האופוזיציה – כתב בכרטיס החבר של מפלגתו, שנקראה כמובן מולדת: "ארץ-ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל".
גנדי איש החרב והספר והארץ ידע תנ"ך, הכיר היטב את כתב הזכויות שלנו, והכיר היטב ברגליו ובמו עיניו כל שביל וכל פינה בארץ. ולפיכך, עבורו גם גבולותיה של הארץ לא יכלו להיות מוכתבים או מקודשים בכוח הסכמי שביתת נשק כאלה או אחרים, ומחויבותו לרעיון ארץ-ישראל השלמה היתה שלמה.
דגל הטרנספר שהניף גנדי לא היה חדש. הוא גם לא טען לזכות יוצרים עליו. הוא שב והסתמך על ראשי הנהגת היישוב היהודי בארץ בשנות טרום המדינה, שידעו כי זה חייב להיות פתרון המלחמה בין היהודים והערבים בארץ. רק לאחרונה נתקלתי שוב בקריאה בספריו של ההיסטוריון בני מוריס "1948" ו"הדרך לירושלים" במה שלמדתי פעם וכנראה הספקתי לשכוח, שהעברתו של המיעוט הערבי שהיה צפוי להישאר בתחומי המדינה היהודית על-פי החלטת החלוקה, היתה עוד קודם לכן גם בבסיס הצעתה של ועדת-פיל, וגם בוועדה האנגלו-אמריקנית שהובילה את החלטת האו"ם על החלוקה, וגם הונחה בבסיס ההבנות שהושגו בין המלך עבדאללה לנציגי הסוכנות שלנו ערב מלחמת השחרור.
גנדי הרבה להזכיר כי רעיון חילופי האוכלוסין, שיושם לאחר מלחמת העולם הראשונה ומלחמת הבלקן בין טורקיה ליוון, העניק לא פחות מפרס נובל לשלום למי שהוביל את חילופי האוכלוסין שם – לנורבגי נאנסן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אף שרחבעם זאבי הקפיד תמיד להדגיש כי איננו ממליץ על פתרון כפוי אלא על טרנספר מרצון – בעידוד הגירה או בהסכמה כחלק מהסכם כולל ליישוב הסכסוך – לא נמנעו יריביו הפוליטיים של גנדי מלהטיח כי התוכנית היא גזענית ופסולה מוסרית.
לא זכיתי לעבוד לצדו של גנדי לא בצבא ולא בכנסת. בדיוק שנות דור הפרידו בינינו. גם אני בוגר הגימנסיה העברית רחביה בירושלים, גם אני לבשתי מדי צה"ל שנים ארוכות, גם אני הייתי חבר הכנסת מטעם מולדת של גנדי, וגם בצבא וגם בכנסת יכולתי לחוש את החלל שהותיר אחריו.
וביתר שאת חסר לי היום קולו כנושא תוכנית מדינית אלטרנטיבית. בימים הללו, שגם אדוני ראש הממשלה, שנבחרת כדי לשאת מדיניות שונה ממדיניות הממשלה הקודמת לך, גם בימים שבהם אתה מכריז על הסכמתך לתוכנית שתי המדינות, אני חש בחסרונו של הקול הבטוח והנחוש של גנדי המזכיר לכולנו כי יש כבר מדינה פלסטינית, והיא שוכנת מעבר לירדן. ירדן היא המדינה הפלסטינית, היא הוקמה בהחלטה קולוניאלית בריטית כיצור מלאכותי על שלושה רבעים משטח הבית הלאומי שלי, ו-75% מאזרחיה, ויש אומרים 95%, הם פלסטינים. ירדן היא פלסטין למעשה, וכל מה שמבדיל בינה לבין פלסטין, גם להלכה – הוא בחירות דמוקרטיות אמיתיות. גנדי לא טען לזכות יוצרים גם על הרעיון הזה. בשנות ה-70 הובילו אותו יגאל אלון ואריאל שרון.
אנו חיים בתקופה שבה רבים לכאורה סבורים שהקמת מדינה פלסטינית נוספת, והפעם ממערב לירדן, היא התוכנית המדינית היחידה. אבל גם הפעם נידון המאמץ המדיני הכפוי מבחוץ להגיע ליעד זה – גם הפעם הוא נידון לכישלון. ואולי בעקבות המשבר הבא, שיגיע כשייקלעו גם השיחות הנוכחיות למבוי סתום, אולי אז תשוב ותצוץ אל פני השטח ההכרה כי אין צורך ואין אפשרות לחלק את ארץ-ישראל המערבית, ולפלסטינים כבר יש מדינת לאום בירדן. ירדן היא פלסטין, ומי שחותר להקים עוד אחת, אפשר שהוא גוזר מיתה על מדינת ישראל.
גנדי לחם ומת כחייל של ארץ-ישראל, ואני, היושב בכנסת במידה רבה בכיסא שהתרוקן בהירצחו, אמשיך במאבק על דרכו המדינית. יהי זכרו ברוך ומאיר דרך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד. רבותי חברי הכנסת, תמה האזכרה לשר רחבעם זאבי, גנדי, זכרו לברכה, השם ייקום דמו. אני מכריז על הפסקה לכמה דקות ואז נמשיך בסדר-היום. תודה לכל המשתתפים הרבים.
(הישיבה נפסקה בשעה 17:14 ונתחדשה בשעה 17:17.)
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, אני מחדש את ישיבת הכנסת. הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה. נא לשבת, חברים, אנחנו ממשיכים בסדר-היום.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
המלצה של הוועדה הציבורית לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת בנושא מימון נסיעות יושב-ראש הכנסת לחוץ-לארץ מטעם הכנסת.
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון מס' 15), התשע"א–2010, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין קבינט השרים של אוקראינה בדבר פטור מדרישות אשרה למחזיקים בדרכוני שירות או בדרכונים לאומיים של אוקראינה ושל מדינת ישראל.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה למזכיר הכנסת.
<הצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התשע"א–2010>
[מס' כ/311; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' כ"ב, עמ' 8561; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
אנחנו עוברים להצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התשע"א–2010, הצעת חוק לקריאה שנייה וקריאה שלישית. אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חבר הכנסת זבולון אורלב, להציג את הצעת החוק, ועד שיגיע אני מברך גם את חברי המרכז שנמצאים כאן ומכבדים אותנו בנוכחותם. ברוכים הבאים.
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, חברי הנהלת מרכז שזר ובראשם היושב-ראש אפרים הלוי והמנכ"ל צבי יקותיאל הידוע בשם קותי, הנני מתכבד להביא בפני הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, את הצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התשע"א–2010, שהיה לי הכבוד להיות בין יוזמיה, ביחד עם חברי הכנסת זאב אלקין ודניאל בן-סימון.
מטרתו של החוק המוצע היא להקים מרכז על שמו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שיפעל לקדם את חקר תולדות העם היהודי בתפוצות, אבל לא רק לחקור, אלא גם להפיץ את תולדות העם היהודי; לטפח את התודעה ההיסטורית היהודית ברוח מורשתו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, וגם לשקף את אישיותו של זלמן שזר כנשיא המדינה ואת פועלו ואת מורשתו.
אין ספק שהקמת המרכז תתרום הן למחקר בתחום האמור – והעבר של המרכז הוכיח את היכולת המחקרית הראויה המצוינת – והן לטיפוח התודעה ההיסטורית היהודית, שהיא כל כך נחוצה ככל שחולפים הדורות וככל שמתמעטים, וזאת ברוח מורשתו ופועלו, כפי שציינו, של הנשיא המנוח זלמן שזר, שנוסף על פעילותו הפוליטית, המפלגתית והציבורית הענפה עסק גם בחקר תולדות עם ישראל. הוא היה ידוע כבר-אוריין בתחום זה.
ישאל הציבור: מה קרה? מה השינוי? מה החוק? ובכן, מרכז זלמן שזר הוקם בשנת 1973 על-ידי החברה ההיסטורית הישראלית, המאגדת בתוכה את מיטב אנשי האקדמיה, הפרופסורים והחוקרים בתולדות עם ישראל. המרכז הוקם אז בסיועה של ממשלת ישראל, ופעל אז, כמו היום, עד לאישור החוק בעוד דקות ספורות, כעמותה רשומה, כמו עשרות אלפי עמותות.
מורי ורבותי, החוק המוצע בא ליתן ביטוי לחשיבות שבהקמת המרכז כאמור בחוק – תאגיד על-פי חוק – ובכך להבטיח את קיומו ופעילותו לדורות, באמצעות הקמת תאגיד על-פי חוק, בדומה למוסדות שהוקמו לזכרם של נשיאים וראשי ממשלות, כגון חוק יד יצחק בן-צבי, חוק המרכז להנצחת זכרו של יצחק רבין והחוק להנצחת זכרו של מנחם בגין, כולם זכרם לברכה.
חשוב מאוד להדגיש כי המעבר מעמותה, שהיא עמותה פרטית במהותה, לתאגיד על-פי חוק, כפי שנאשר בחוק זה, משקף את רצונה של מדינת ישראל לא רק להנציח את זכרו של זלמן שזר, אלא בעיקר לבטא את מחויבותה העמוקה של מדינת ישראל כלפי חקר תולדות עם ישראל לדורותיו והפצת תולדות אלה, חינוך הדורות על תולדות העם, הן בארץ-ישראל, במדינת ישראל, והן בתפוצות. חקר ההיסטוריה של העם והפצתו הם בעיני מהיסודות הערכיים ביותר, החשובים ביותר, לביסוס – לתשתית – הקיום היהודי כעם במדינת ישראל.
החוק המוצע קובע את מבנה המרכז ומוסדותיו, את מספר החברים במועצתו, את תפקידיהם וההוראות הנוגעות לכהונתם, את אופי מינוי המנהל הכללי של המרכז ותפקידיו ואת ההוראות בדבר תקציב המרכז ומימונו והעסקת העובדים בו.
כמו כן נקבעו הסדרים מפורטים לעניין המעבר מפעילותו של המרכז כעמותה לפעילותו כתאגיד, ואם אינני טועה זה תקדים – החוק הראשון בחקיקה הישראלית שבו עמותה הופכת לתאגיד; אולי לא, אבל מהתקדימים הבודדים והמיוחדים.
<היו"ר מגלי והבה:>
אם אדוני זוכר הוא יכול לרענן את זיכרוננו, כי לדעתי אתה צריך לזכור את זה יותר מכולם.
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
אני לא מומחה בתולדות עם ישראל, אולי אנשי המרכז יודעים, אבל בוודאי מתוך העיסוק הרב בחוק הזה – זה חוק שדרש הרבה מאוד דיונים. תיכף אומר כמה מלים על הדיונים. נעשה כאן מהלך בלתי רגיל שחייב רצון טוב של כולם, כיוון שהעמותה – היו בה עובדים, יש נכסים, יש התחייבויות, והמעבר מעמותה לתאגיד חייב הסדרים מהסדרים שונים. אז נקבעו, כמו שאמרנו, הסדרים מפורטים לעניין המעבר מפעילות המרכז כעמותה לפעילותו כתאגיד שהוקם על-פי חוק, לרבות מעמד העובדים ומעברם לתאגיד החדש.
כך גם הובטח בחוק, בהרכב המועצה, שרוח החברה ההיסטורית, הרוח הישראלית, הרוח היהודית, הרוח הציונית של המרכז, אף שמדובר בתאגיד על-פי חוק, יוכלו להישמר גם בעתיד.
החוק המוצע גובש בתמיכת הממשלה – שהתנתה תנאים כאלה ואחרים כמקובל, והצלחנו לעמוד בהם – שהכירה בחשיבות העיגון החוקי של פעילות מרכז זלמן שזר, תוך שיתוף פעולה ראוי לציון עם משרדי הממשלה השונים. זאת באמת היתה תופעה מרנינה ומיוחדת לראות את ההתגייסות של משרדי הממשלה, עם רצון טוב.
הצעת החוק מוגשת ללא הסתייגויות, כמקובל בוועדת החינוך, התרבות והספורט, ואני מבקש מחברי הבית לאשרה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית.
כדי לחסוך, אדוני, שלא אעלה שוב לאחר שהחוק יתקבל כדי להודות – כי את זה אני ארצה שיעשה חבר הכנסת אלקין אם יגיע, ומסרו לי פתק שהוא בדרך – אני מבקש לומר את התודות שלי.
<היו"ר מגלי והבה:>
אדוני בטוח שהחוק יעבור במאת האחוזים, אבל כיוון שאני סומך עליך – – –
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
אני סבור כך. יש לי יסוד להניח שהחוק יעבור פה אחד, זאת הנחתי.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני מאחל לך שתעביר עוד הרבה חוקים.
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
תודה רבה לך.
אז קודם כול להודות לשותפי בחוק, לחבר הכנסת זאב אלקין, שלצורך העניין, כיושב-ראש הקואליציה – אתה יודע, אומרים שבמדינה לא צריכים פרוטקציה, מספיק קשר אישי. אז בהחלט הקשרים של חבר הכנסת זאב אלקין בקואליציה ובוועדת השרים תרמו תרומה מכרעת ליכולת להעביר את החוק; כמובן גם חבר הכנסת בן-סימון – היה חשוב לנו לשתף גם את מפלגת העבודה, כי הנשיא שזר בא ממפלגה זו.
אני רוצה להודות למשרדי הממשלה, לעורכת-דין רוני טלמור, לעורכת-דין מייסא אבו אל-היג'א ממשרד המשפטים; לצחי דוד ואורי גבע מאגף התקציבים באוצר – הגיעו ימים שאני גם משבח את אגף התקציבים באוצר – זה קשה, אבל צריך להודות להם; לעורכת-דין טל ישראל מרשות המסים, כדי להסדיר שהתאגיד הזה יהיה פטור ממסים גם במעברים שלו; לעורך-דין קובי אמסלם מיחידת הממונה על השכר, שסייע לנו בהסדרת מעמד העובדים במעבר; לעורכת-דין מירב כהן ממשרד התרבות והספורט, כי צריך לזכור שהמרכז הזה הוא תחת אחריות משרד התרבות והספורט, וגם להודות כמובן לשרת התרבות והספורט, שנתנה את ברכתה להעברת החוק.
אדוני היושב-ראש, חייבים להודות להנהלת מרכז שזר. לכאורה זאת עמותה – אף אחד לא מתערב לך, אתה עושה מה שאתה רוצה. אתה הופך להיות תאגיד – פתאום המדינה מפקחת על העניין וקובעת מי יהיה ומה יהיה. חייבים לשבח את הנהלת המרכז על כך שהם לא רק רצו אלא גם דחפו אותנו וזירזו אותנו כדי להעביר את החוק. בראשם, למר אפרים הלוי, יושב-ראש הוועד המנהל, שיושב אתנו – לפעמים היו לו קשיים של כניסה לבניין, אבל איכשהו התגברו, כי אנחנו לימדנו את המאבטחים במשכן מיהו אפרים הלוי; למר צבי יקותיאל, מנכ"ל המרכז; לפרופסור יוסף קפלן, סגן יושב-ראש הוועד המנהל; לפרופסור אניטה שפירא, לפרופסור ישראל ברטל ולעורכת-דין מרים רובינשטיין, שנמצאת אתנו. כל אלה השכילו אותנו ותרמו לדיונים כדי שנוכל להעביר את החוק.
ומבין עובדי הכנסת, בראש ובראשונה, להודות לעורכת-הדין מירב ישראלי שיושבת אתנו כאן, היועצת המשפטית של הוועדה, האחת והיחידה, שהיא בוודאי בעלת זכויות רבות מאוד בניסוח החוק ובמתן עצות לפשר בין משרדי הממשלה; לעורכת-הדין דפנה ברנאי הממונה על נוסח החוק – עשתה עבודה מהירה; למנהלת הוועדה, גברת יהודית גידלי, שהיא מזיזה את העניינים, יחד עם רבקה וידר, רכזת בכירה בוועדה, ולעוזרי הפרלמנטריים שוקי זוהר וחני ברלינר. יעמדו כולם על הברכה.
אודה לך, אדוני, אם תעמיד את החוק להצבעה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה, חבר הכנסת זבולון אורלב, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט. אני אאפשר לך להגיע למקומך כדי שתוכל להצביע בעד החוק שיזמת. ואנחנו מצביעים, חברי חברי הכנסת, כיוון שאין הסתייגויות לחוק ויש אישור להצבעה, וגם הגיע חבר הכנסת זאב אלקין, שהיה שותף, ואני גם מניח שאם ירצה, לאחר מכן, להודות, נאפשר לו את זה – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר מגלי והבה:>
גם יואל חסון. אתן לך, אל תדאג.
חברי חברי הכנסת, אם כך, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התשע"א–2010. נעבור להצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד סעיפים 1–32 – 12
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–32 נתקבלו.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 12, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
ואנחנו מייד עוברים לקריאה שלישית.
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
– – –
<היו"ר מגלי והבה:>
שמעתי את ההסכמה בדיעבד, אדוני.
הצבעה מס' 3
בעד החוק – 12
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התשע"א–2010, נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 12, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שחוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התשע"א–2010, עבר בקריאה שנייה ושלישית, ואני מצרף אותו לספר החוקים, כפי שמתחייב בחוק.
אני מזמין את יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת זאב אלקין, להודות, כיוון שהיה שותף להצעת החוק, וגם להעברתה.
<זאב אלקין (הליכוד):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני חושב שזה רגע היסטורי לחברה ההיסטורית, מה שקרה כאן במליאה. כי אחרי מאמץ שלקח שתי כנסות, הוא התחיל עוד בכנסת הקודמת – וכדאי כאן לציין את מורי, חבר הכנסת אז ופרופסור, והיום נשיא האוניברסיטה העברית מנחם בן-ששון, שניסה לקדם את הצעת החוק הזאת עוד בכנסת הקודמת – היה כאן מאמץ ומאבק להכיר במאמץ של מרכז שזר כמרכז ממשלתי. עכשיו, על פניו, לא היה דבר יותר ברור מאליו לעשות את המאמץ הזה. אבל בסופו של דבר, כידוע, הקמת מרכזים כתאגידים ממשלתיים היא מלאכה מאוד-מאוד לא פשוטה.
אני חושב שההצבעה היום, אדוני היושב-ראש, מסמלת משהו מאוד-מאוד עמוק: את המקום שמייחסים ללימודי היסטוריה בכלל ולימודי היסטוריה של עם ישראל במדינת ישראל. זאת היתה המשמעות של המאבק הזה. כמובן, גם הנצחת שמו של זלמן שזר, אבל זה הרבה מעבר לזה.
היה כאן מרכז לתפארת. מגיעה, קודם כול, ברכה גדולה מאוד לאנשים שמובילים את המרכז הזה לאורך שנים. הם יושבים כאן, ביציע. אני בטוח שזה גם רגע מאוד-מאוד סמלי עבורם. הם אלה שנשאו על כתפיהם במשך עשרות שנים את המלאכה הזאת ואת המשימה הזאת. עכשיו המדינה, במעשה הזה, גם מכירה תודה על כל מה שנעשה עד היום, ולוקחת על עצמה ועל כתפיה את האחריות להובלת המרכז, כמובן, יחד אתם, עם אותם האנשים, שימשיכו להוביל אותו, אבל עכשיו מטעם מדינת ישראל. אני מודה להם.
אני מודה לחברי יושב-ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת זבולון אורלב, שהיה גם שותף בהובלת הצעת החוק, אבל מה שחשוב אולי אפילו יותר – כיושב-ראש ועדת חינוך הוא ידע לנווט את החוק במסדרונות הלא-פשוטים של משא-ומתן מול כל הגורמים המעורבים, ולהביא אותנו לרגע זה. היו הרבה סקפטים, אמרו: זה לא יקרה, אף פעם החוק הזה – המלאכה לא תיגמר, וזבולון, מגיע לך יישר כוח גדול גם בשם הבית הזה וגם בשם חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל במדינת ישראל ובעולם כולו. כי מרכז זלמן שזר הוא אפילו לא רק מרכז ישראלי, הוא מרכז בעל מעמד עולמי. יישר כוח על המלאכה. כמובן, מגיעה ברכה לממשלה, שהסכימה לתמוך בהצעת החוק אחרי לבטים לא פשוטים, ולחברי הכנסת על שלא היו כאן משחקי לא קואליציה ולא אופוזיציה אלא כולם, מכל קצות הקשת הפוליטית, תמכו בהצעת החוק ואפשרו לנו להעביר אותה.
עכשיו הדאגה ללימודי ההיסטוריה של עם ישראל תהיה על ממשלת ישראל ועל מדינת ישראל. ככה זה צריך להיות וטוב שזה הגיע. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת זאב אלקין על דבריו.
חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, ח' בחשוון התשע"א, 13 באוקטובר 2010, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה לכם.
הישיבה ננעלה בשעה 17:36.