דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ב'
ישיבה קס"ז
הישיבה המאה-ושישים-ושבע של הכנסת השמונה-עשרה
יום רביעי, י"ב בחשוון התשע"א (20 באוקטובר 2010)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:00
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות חמש-עשרה שנים להירצחו 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
היו"ר ראובן ריבלין: 3
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 8
ציפי לבני (קדימה): 13
שר הביטחון אהוד ברק: 16
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 19
<ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות חמש-עשרה שנים להירצחו>
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
נא לשבת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מחדש את ישיבת הכנסת שנפתחה הבוקר. אנו מייחדים אחר-צהריים זה לישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות 15 שנים להירצחו.
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת דורית בייניש ומר בייניש, שופטי ושופטות בית-המשפט העליון, ראש האופוזיציה ציפי לבני, יושבי-ראש הכנסת לשעבר, עורך-דין דב שילנסקי, יושב-ראש הכנסת השתים-עשרה; מר דן תיכון ורעייתו, יושב-ראש הכנסת הארבע-עשרה; חברת הכנסת דליה איציק, יושבת-ראש הכנסת השבע-עשרה; אדוני נגיד בנק ישראל, מר סטנלי פישר, שרי הממשלה בהווה ובעבר, חברי הכנסת בהווה ובעבר, רמטכ"ל צה"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, היועץ המשפטי לממשלה, עורך-דין יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לכנסת, עורך-דין איל ינון, מבקרת המדינה לשעבר, השופטת בדימוס מרים בן-פורת, ראש הסגל הדיפלומטי, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, משפחותיהם של גיא חבר ומג'די חלבי הנוכחים באולם ומשפחות גלעד שליט, רון ארד, צבי פלדמן, יהודה כץ וזכריה באומל, משפחת רבין היקרה, דליה ויובל, וכל בני המשפחה, הנכדים והנינים, מכובדי כולם.
אבקש לכבד את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בדקת דומייה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לשבת.
15 שנים עברו מאז הודיעה ממשלת ישראל בתדהמה. 15 שנים מאז פילחה אותה הדממה המשתקת את הארץ הזאת, את עריה ואת רחובותיה, מאז הכתים לנצח אותו המרצח את ספר דברי הימים של מדינת ישראל בכתם דם שחור משחור.
כמו לא יכולנו להיסטוריה וכמו לא הפנמנו את לקחיה מאז ימיו של נציב יהודה גדליה בן אחיקם, הונפה המאכלת שנית על יצחק, שנעקד על מזבחה המשוקץ של האלימות הפוליטית.
בהד שלוש יריות האקדח ובצל ההלם הציבורי מהרצח הפוליטי קשה היה שלא להיבהל מהניסיון לקשור בין רצח ראש הממשלה לבין מחנה מתנגדי אוסלו. קשה היה שלא להתקומם נוכח הניסיונות להבחין בין המותרים בכניסה לסוכת האבלים לבין המוקצים מחמת מיאוס פוליטי.
במרוצת השנים עמדתי לא פעם על הדוכן הזה ביום הזה ומחיתי בכאב על הדרתו של מחנה גדול בעם ישראל מקהל האבלים. מחיתי על הדה-לגיטימציה של ציבור שלם, ש"לא חזר בתשובת אוסלו", ומיאן "להתפכח" מעמדותיו הפוליטיות ולחצות את הקווים. כך, בשנים שעברו מאז רצח ראש הממשלה, התנהל דיון ציבורי ער משני צדי המתרס הפוליטי. פגיע ופוגע היה הוויכוח שנצמד לא פעם דווקא למשמעויות המפלגות והמשסעות של היום הזה.
ואולם נדמה לי, חברי חברי הכנסת, שהיום ניתן לומר במבט לאחור שב-15 השנים שחלפו עסקנו למעשה כולנו – בין האבל להלם; בין חילופי ההאשמות ההדדיים; ביודעין ושלא ביודעין – כן, עסקנו במאבק על גיבוש צביונו של היום הזה כיום זיכרון כלל-ישראלי.
לאחר 15 שנים גדושות היסטוריה – בראי מבחנים אזרחיים וחברתיים קשים שיכולנו להם; בראי מערכת פוליטית שנשתנתה לבלי הכר – נדמה היום שכבר הכרענו. הכרענו כציבור וכחברה, שזיכרון רצח רבין ולקחיו לא יהיו תחומים בתוך מחנה אחד של הישראליות, מה שהפחית עד כה את יכולתנו להפיק לקח ראוי מן הרצח.
ובכן, כפי שהזיכרון של רצח לינקולן לא הפך למורשת מחנה הצפון כי אם למבחנה של החוקה האמריקנית ושל האומה האמריקנית כולה, כך הולך והופך זיכרון רצח רבין לנחלת הישראלים כולם ולמבחנה של הדמוקרטיה הישראלית.
הלקח האזרחי והחברתי מהרצח הנתעב מצוי בהבנה שוויכוח פוליטי לא ייעשה באלימות; הוא טמון בהבנה שהכרעות פוליטיות ולאומיות ייקבעו תמיד אך ורק במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים; והוא מותנה בחינוך הנוער הישראלי על גווניו לערך משותף של הגנת הדמוקרטיה ושל ניהול שיח ציבורי מתוך סובלנות.
הנצחת היום הזה עוברת דרך המערכה למיגורה של תרבות האלימות הפוליטית. לזאת, מציאות חיינו הישראלית כאן לא חדלה מלספק לנו שעות כושר ומבחן יום-יום, שעה-שעה.
חברי, בצד הלקח האזרחי והדמוקרטי הכלל-ישראלי של היום הזה, היום הוא גם יום הזיכרון להירצחו של אדם גדול, שעוד בחייו הפך למיתוס כאחד ממחולליה של ההיסטוריה הישראלית. ביום הזיכרון הזה, יום הזיכרון ליצחק רבין האיש, בר-הפלוגתא הפוליטי, החבר, אני מבקש להזכיר גם את "מורשת רבין המוזנחת" – זו שלא זכתה לאור הזרקורים ההיסטורי; זו שלא שירתה את צורכי "מיתוס השלום", להשקפת אדריכליו; זו שלקחיה נראים בימים אלה רלוונטיים מתמיד. מורשת רבין המוזנחת, מורשת רבין שלי ועבורי, רבותי, היא זו המתבטאת במסירותו הערכית והעקבית לירושלים, בירת ישראל.
בימים אלה, על רקע הדיון בתהליך המדיני ונוכח הלחץ הבין-לאומי חסר התקדים, עולה לנגד עיני ביתר שאת דווקא דמותו של יצחק רבין.
בשנת 1992 היה זה רבין, יליד ירושלים, שאמר בישיבתה הראשונה של הכנסת השלוש-עשרה, כאן, מעל דוכן זה: "ממשלה זו, כמו כל קודמותיה, מאמינה כי אין חילוקי דעות בבית הזה בדבר נצחיותה של ירושלים כבירת ישראל. ירושלים השלמה והמאוחדת היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל. הממשלה נחושה בדעתה, כי ירושלים אינה נושא למיקוח". כך אמר. כך אמר יצחק רבין.
גם בחלוף שלוש שנים מתחילת כהונתו ועל אף הצהרותיהם הנחושות של המבטיחים שרבין "יומרצ", לא סר רבין ולא זע מעמידתו האיתנה, הבטוחה והעיקשת על שלמותה של ירושלים. ימים ספורים טרם הירצחו בידי אותו בן-עוולה נשא רבין דברים בחגיגות שלושת-אלפים השנה לירושלים, שנערכו בוושינגטון. הוא פנה לאזרחי ישראל ולעולם כולו, כשהוא בוטח וגא, וכך אמר: "ירושלים שלי היא מוקד געגועיו ומחוז חלומותיו של העם היהודי. היא החלום – להגיע. אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל: יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה, ואין שלום בלי ירושלים. ירושלים, שנחרבה שמונה פעמים, היתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד". כך אמר יצחק רבין.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
הגדולה שלו שהוא שינה את עמדתו גם כן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בתקופה קשה זאת, כאשר דורשים מאתנו להרפות את אחיזתנו בירושלים בירתנו, חבר הכנסת טיבי, בעת שמנסים להעמיד בספק את ריבונותנו עליה; ואולי הקשה מכול: בזמן שנדמה שהקווים האדומים שלנו עצמנו דוהים ומיטשטשים בשם הסגידה לפרגמטיזם לכאורה - דווקא עכשיו עלינו לזכור ולהרים על נס את עמידתו האיתנה של רבין על שלמותה של ירושלים, הריבונית והמאוחדת.
רבותי, בל נטעה, רבין לא היה רק מצביא ואסטרטג מהמעלה הראשונה. במונחים של ימינו, רבין היה פרגמטיסט, כפי שציינה זאת בתו דליה באזכרה על קברו היום. רבין קבע לראשונה, בניגוד לעמדתי, כי "לא יהיה מנוס מהכרה באש"ף"; הוא העריך שמכיוון שאש"ף "על הרצפה", כפי שהתבטא, הוא יהיה נכון לוויתורים רבים תמורת ההכרה הישראלית. למורת רוחם של מתנגדיו, ואני בתוכם, והרבה לפני התפשטותו של הקונסנזוס הציבורי, לכאורה, רבין היה נכון לשלם מחיר כואב וכבד עבור מטרתו. ואולם הריאליסט שבו והפרגמטיסט שבו מעולם לא כרסמו בירושלים השלמה והמאוחדת שלו. להיפך.
כיצד ניתן להסביר היום, 15 שנים אחרי, את הדברים הללו שאמר ראש הממשלה יצחק רבין על ירושלים? האם רבין באמת האמין שניתן להשאיר את ירושלים מחוץ למשא-ומתן? והרי היום, מי שמכונים ממשיכי דרכו מנסים לשכנע אותנו להאמין שרק תם או חלילה אוויל לא יבין שאין סיכוי להביא שקט לארץ הזאת מבלי לחלק את ירושלים. והרי היום, לאסוננו, הבון-טון מבית ומחוץ מכתיב, שמי שמגיע לשולחן הדיונים ללא ירושלים הרי שכוונותיו אינן כנות ואינן רציניות ממילא, ואחד משניים, ואינני יודע איזה הוא החמור יותר, או שהוא מרמה את הציבור, או שהוא מרמה את עצמו.
ובכן, רבותי, רבין לא חשב כך. יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל בפלמ"ח של 1948, מצביא מלחמת ששת הימים של 1967, וכן, רבותי, גם רבין של אוסלו, עד 1995, הוא שנתן לנו את ירושלים. הוא שפרץ לנו ב-1948 את הדרך לירושלים, הוא שב-1967 איחד לנו את ירושלים, והוא שציווה לנו את ירושלים. רבין ציווה אותנו, תומכי אוסלו ומתנגדיו, לשמור על ירושלים. בחזונו המדיני ראה רבין את חשיבותה, לא רק האסטרטגית כי אם הנצחית של ירושלים.
הוא האמין שירושלים עומדת מעל לשיקולים כולם – הטקטיים, הפוליטיים והריאל-פוליטיים. הוא האמין כי ישנם יחסים בני נצח העומדים מעל המיקוח ומעל מבחן הזמן. רבין וירושלים חוברו להם יחדיו.
מכובדי, את נאומו בוושינגטון לציון שלושת-אלפים שנה לירושלים סיים יצחק רבין כך: "'הדמעות כאן אינן מרככות את העיניים', כתב משורר ירושלים, יהודה עמיחי, 'הן רק מלטשות את קשי הפנים כמו סלע'. ירושלים היא הסלע". כך אמר רבין. יהי זכרו ברוך.
אני מזמין את ראש הממשלה לשאת דברים.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
נאום הספד יפה לשלום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שלום יהיה עם ירושלים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אותו רבין שהכרנו – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי, אני סיימתי. מחר אני מזמין אתכם – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
לא בגלל זה הוא נרצח, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא אמרתי כלום.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
תשאל את מי שרצחו אותו למה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. הרשיתי את קריאות הביניים כי הן היו נגדי. לא נרשה קריאות ביניים כלפי אחרים. בבקשה, רבותי חברי הכנסת, ראש הממשלה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
מכובדי נשיא המדינה שמעון פרס, יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת דורית בייניש, מכובדי הרבים, משרתי הציבור בעבר ובהווה, שרים וחברי הכנסת, מפקדים וחיילים, בני משפחת רבין, קהל נכבד, אתמול קראתי את נאומו האחרון של יצחק רבין מעל הדוכן הזה, נאום שנשא ב-5 באוקטובר 1995, חודש אחד לפני אותו יום שחור בתולדות עמנו שבו נקטל על-ידי רוצח נקלה שאין לו ולא תהיה לו מחילה.
ידידי, אני כמובן יודע שאי-אפשר לצמצם תפיסת עולם של מנהיג פוליטי לנאום אחד. כל נאום הוא תולדה של מציאות מסוימת, של הקשר מסוים, של זמן מסוים. ובכל זאת, יש בנאומו האחרון של יצחק רבין דברים רבים שמהדהדים לאורך השנים ושאינם מאבדים מחיוניותם, אינם מאבדים מעוצמתם.
באותו נאום אמר יצחק רבין: "ארצם של הנביאים, זאת שהנחילה לעולם את ערכי המוסר, המשפט והצדק, הושבה אחרי אלפיים שנות גלות לבעליה החוקיים, בני העם היהודי, ועל אדמתה בנינו בית לאומי ומדינה לתפארת. אולם לא חזרנו לארץ ריקה. היו כאן פלסטינים שנאבקו נגדנו במשך 100 שנות פרעות ודמים. אלפים רבים משני הצדדים", כך אמר, "נהרגו בקרב על אותה פיסת אדמה, על אותה כברת ארץ. אליהם הצטרפו גם צבאות מדינות ערב, ואנו יכולים", אמר, "להמשיך להילחם. אנחנו יכולים להמשיך להרוג ולהמשיך להיהרג, אבל אנחנו יכולים גם להפסיק או לנסות להפסיק את מעגל הדמים הבלתי-נגמר הזה. אנחנו יכולים לתת גם סיכוי לשלום. את פתרון הקבע", אמר יצחק רבין, "אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל כפי שהיתה תחת שלטון המנדט הבריטי ולצדה ישות פלסטינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלסטינים החיים ברצועת-עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים", אמר, "שתהיה זאת ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי ה-4 ביוני 1967. גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הרחב ביותר של מושג זה. ירושלים", אמר יצחק רבין בהמשך דבריו, "תהיה מאוחדת כבירת ישראל בריבונות ישראל ותכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב".
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
למה אתה לא – – – את כל הדברים האלה?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
חכה, עוד לא השלמתי, עוד לא גמרתי.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא, חבר הכנסת טלב אלסאנע. חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני לא אקרא לסדר – אני אוציא.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני לא משמיט דבר, יש עוד תוספת, שבוודאי תשמע אותה בעניין, כי רבין הוסיף: "הגענו להסכם והתחייבנו בפני הכנסת שלא לעקור אף יישוב במסגרת הסדר הביניים וגם שלא להקפיא בנייה וגידול טבעי. אנו יודעים את הסיכויים, אנו יודעים את הסיכונים. נעשה כמיטב יכולתנו למצות את הסיכויים ולצמצם את הסיכונים".
עד כאן, חברי הכנסת, עיקרי דבריו האחרונים של יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, באולם המליאה הזה. הדברים נאמרו לפני 15 שנה. מטבע הדברים יש לי הרבה מה להוסיף עליהם, לאחר כל השנים הללו, אבל ביום המיוחד הזה אני מבקש לאפשר לדבריו ולקולו של יצחק רבין להדהד או להישמע בלי תוספות ובלי הפרעה, זולת שתי הערות קצרות.
הערה אחת, קצרה, מתבקשת, בעניין הבנייה וההקפאה. כבר אמרתי שהקפאת הבנייה הזמנית היתה מחווה שלא נעשתה על-ידי שום ממשלה קודם לכן. אני חושב שדברי יצחק רבין בעניין זה הם אישור נוסף להבחנה הזו, וגם שבנייה ביישובים הקיימים ביהודה ושומרון אינה עומדת בסתירה לחתירה לשלום ולהסדר.
והערה שנייה – בהתייחסו לישות הפלסטינית שתקום דיבר יצחק רבין על – ציטוט: "פחות ממדינה". עכשיו, אינני יודע למה בדיוק כוונו דבריו בשעתם. היום אנחנו אומרים: מדינה מפורזת, שמכירה במדינת העם היהודי. איננו רוצים לשלול מהפלסטינים את הזכות להגדרה עצמית. איננו רוצים למשול בהם. מה שאנחנו רוצים זה שהמדינה היהודית תהיה מוכרת ותהיה מוגנת. וההתעקשות שלנו על הביטחון איננה גחמה ואיננה תירוץ. יצאנו מלבנון ואירן נוגעת בגדר. יצאנו מעזה וגם שם אירן נוגעת בגדר. אסור שזה יקרה פעם שלישית. אני חושב שאפשר למנוע את זה בסידורי ביטחון אמיתיים שיש לעמוד עליהם בתוקף. אין לי שום ספק שיצחק רבין כאיש ביטחון היה מסכים להתעקשות הזו עד תום, ואינני סתם אומר זאת מן השפה ולחוץ. כי בעומק הדברים אין ויכוח על הפרדה, אין ויכוח על השלום. אבל יש שאלה לגיטימית והכרחית: מה יקרה ביום שאחרי? וכיצד נבטיח שמה שקרה פעמיים לא יקרה פעם שלישית? אנחנו רוצים בשלום, לא בפרימתו.
ידידי, השנים שחלפו צמצמו את הפערים; אמרתי בהר-הרצל עכשיו, הם קירבו את העמדות בין חלקי העם השונים. ההתקרבות הזו עשויה לסייע להשגת הסכם, אבל הדבר איננו מובטח, כי הוא איננו תלוי רק בנו, בישראל. אבל דבר אחד בטוח, וצריך להגיד אותו קודם כול ביום הזה: עם אחדות או בלעדיה, עם הסכם או בלעדיו – יש סייג אחד ברור, חד וברור בוויכוח בינינו: אין שום מקום לאלימות כמו זו שגדעה את חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון, מצביא ששת הימים, לוחם הפלמ"ח, בן ירושלים, יצחק רבין.
גם אחרי 15 שנה אנחנו עדיין הלומי צער וכאב. נקווה ונתפלל, נפעל ונשתדל שהלקח יילמד ולא יישכח. ונפעל ללא מורא ובמלוא הנחישות להביא לעמנו שלום וביטחון, כי רק השילוב האמיתי של השניים יבטיח את עתידנו.
יהיה זכרו של יצחק רבין ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לראש הממשלה – – –
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, על-פי הנאומים האלה אתם מייצגים את מורשת רבין, ובשבוע הבא יגידו שאנחנו הרוצחים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא. חבר הכנסת אורון. אני מאוד מעריך את הפרשנויות שלך בדרך כלל. נדמה לי שהפרשנות הזו, היא אפילו לא התקבלה על דעתו של אחד.
אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. בבקשה, גברתי.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ברכה, איש לא ציטט אותך. קראו מהכתב, הציטוטים מדויקים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש כנראה כמה ויכוחים – חבר הכנסת טיבי, אני מזמין אותך אלי להתווכח אתי כמה שעות. כרגע אנחנו בזמן – – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – – יש בה תוכן, אין ספק. לא, לא. לא להתחיל – – –
<קריאה:>
– – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – – אתה תשתוק – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבייב. חבר הכנסת טיבי, לא, לא, לא. אנחנו לא נרשה בישיבה מיוחדת לנהל פה ויכוחים. לא אקרא לסדר. תודה רבה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – – באמת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, עוד מלה אחת, ואני אבקש ממך לצאת בעצמך.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת זאב. חבר הכנסת טיבי, אני מבקש ממך.
<דני דנון (הליכוד):>
– – – של ערפאת, לא של רבין.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ראש האופוזיציה ציפי לבני. חבר הכנסת אקוניס. חבר הכנסת דנון.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אתה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי.
<ציפי לבני (קדימה):>
מכובדי, כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס, יושב-ראש הכנסת, מר ראובן ריבלין, נשיאת בית-המשפט העליון ושופטי ישראל, רמטכ"ל צבא-הגנה לישראל וחיילי צה"ל, חברי כנסת בהווה ובעבר, משפחת רבין, אורחים נכבדים, בהתחלה, לפני הרצח, נחלקה הארץ למחנות. הסכם אוסלו היה קשה לעם ישראל כקריעת ים-סוף, אבל לעומת קריעת ים-סוף, שבה נחלק הים והעם חצה בביטחון, ההסכם קרע את העם שלא הגיע בשלום לעבר השני. מחנה ארץ-ישראל ומחנה השלום נעמדו זה מול זה כמו שני נדי המים בצד ים-סוף, וכשהסתערו והתנגשו זה בזה כיסו את העם, שעבר בקושי לצד השני, חסר אדם אחד, ראש הממשלה, יצחק רבין.
רבין נרצח על-ידי אדם אחד, אולם איננו פטורים מחשבון נפש ולקח קולקטיבי לדורות, לקח שאין לו תאריך תפוגה, לקח שאין לו תקופת התיישנות. הלקח הזה קשור לעצם הרצח ולאו דווקא להשקפת עולמו של הנרצח, אבל אין בכוונתי להסתפק באמירה הזו היום.
רבין נרצח כי הבין מה נדרש לטובת עמו הרבה לפני שהעם הבין שזה הדבר הנכון, הדבר הנכון לו, נכון לעם, נכון לעם ישראל ולא לאחרים. רבין נרצח בהתנגשות בין שני חלומות שונים, בין שני חזונות שיוצגו על-ידי שני מחנות שלא דיברו באמת זה עם זה.
מחנה אחד, שנקרא אז מחנה השלום, חלם על שלום, על מזרח תיכון חדש, על ילדים שלא צריכים להקריב את חייהם גם אם הם נכונים לעשות זאת, והאשים את המחנה השני שהינו שש אלי קרב. והאמת היא שלא מתוך חדוות המלחמה קמה ההתנגדות להסדר, אלא מתוך אמונה שניתן להגשים את החלום הלאומי בכל חלקי ארץ-ישראל ולחיות בה בשלום, יהודים וערבים כאחד.
המחנה השני, שנקרא המחנה הלאומי או מחנה ארץ-ישראל, נשבע אמונים לארץ הזאת, והאשים את המחנה השני בבגידה במולדת מתוך רצון לתתה לאויב. השלום הוצג אז כאויב האינטרס הלאומי, למרות שהאמת של אז ועכשיו היא הבנה עמוקה שהשלום הוא הוא האינטרס הלאומי הראשון במעלה. גם היום, רק הבנה עמוקה ואמיתית שהשלום הוא האינטרס הלאומי הישראלי, הדרך לשמור על זהותה היהודית של המדינה – רק הבנה עמוקה כזאת תגרום למנהיגות להחליט ותגרום לעם לתמוך.
עברו שנים, והיום נדמה שיש אחדות בעם סביב הרצון לחיות בשלום, ואפילו שיש רוב לרעיון שתי המדינות, שבסיסו בהסכם אוסלו. זאת אמת, אבל רק חלקה. זה חשוב, אבל לא מספיק. כשרבין נרצח, חלק מהעם לא הפנים את הצורך ולא הסכים לאותו תשלום, למחיר הכבד והנוראי עבור המחויבות ההיסטורית לקיים את ישראל כבית הלאומי של העם היהודי והזכות לחיות כאן בשלום – מחיר שבלעדיו לא ייכון הסדר.
רבין נרצח כי לא קיימנו את הדיון העמוק והכואב והאמיתי שהציונות נדרשה לו אז, וטרם הושלם כמו שצריך, דיון שיש מי שמבקש להימנע ממנו, אם בנימוק שממילא אין פרטנר בצד השני, ואם בנימוק האמיתי שהדיון יקרע את העם, וממילא אי-אפשר להגיע להסכמה לאומית. כולנו יכולים לדמיין החלטה אקטיבית, חתימה על הסדר היוצרת מחלוקת עמוקה בעם, מחלוקת שתגבה מחירים חברתיים ופוליטיים. עברנו החלטות כאלה, שילמנו את מחירן.
אני רוצה לומר היום בבירור: גם להימנעות מהחלטה, גם לקיפאון, יש מחיר. ובעיני, מכל הסיבות הלאומיות, מחיר הקיפאון יהיה גבוה יותר, וכשיתברר מחירו תגבר המחלוקת. ולכן צריך להילחם היום כדי שתתקבל ההחלטה באותה אדיקות ואמונה של מי שינסה למנוע אותה. איננו יכולים לפטור את עצמנו בדיבורים על הצורך בהידברות פנימית בלי לומר אמת באופן כן ואמיתי, ומספיק עם אותן ססמאות שחוקות, שמנסות לעקוף את ההחלטה האמיתית: זה הזמן להחליט מהו החזון הציוני; האם המטרה היא קיומם של יהודים בכל חלקי ארץ-ישראל, או קיומה של מדינה שהינה בית לאומי לעם היהודי וכל אזרחיה שווים.
מי שרואה, כמוני, בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית את מהות הקיום של המדינה הזאת; מי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית; מי שדורש נאמנות אזרחיה – צריך לקבל החלטה שתשמור עליה כזאת. ומשנפלה ההחלטה, הרי שההחלטות המעשיות הנובעות ממנה ברורות לא רק למנהיג אלא לעם כולו.
אני שומעת היום את השיח החסר, אני לא שומעת קול צלול של ראש ממשלה המתווה כיוון. לצערי, אני כן שומעת שוב את הניסיון לחלק את העם בין הלאומיים שומרי האינטרס הביטחוני והלאומי לבין אלה שרוצים להגיע להסדר כאילו מתוך חולשה. זה לא היה נכון אז וזה לא נכון היום.
הביטחון הוא חלק הכרחי מכל הסדר. אינני מאמינה שעצם החתימה על נייר תהפוך את השכונה הקשה הזאת שבה אנחנו חיים למזרח תיכון חדש. בכל הסכם ולאחריו נצטרך לדאוג לביטחון. ההבדל בין חלקי הבית הזה, ובוודאי בין האופוזיציה לקואליציה – קדימה והליכוד – איננו בעמידה על צורכי הביטחון של ישראל ועל האינטרסים הלאומיים האמיתיים שלנו. ההבדל הוא בהבנה שכדי לשמר את צורכי הביטחון של ישראל לא די לנזוף בעולם, צריך לקחת את היוזמה. הבחירה במזרח התיכון היא בין להוביל לבין להיות מובל, בין לשלוט בתהליך או להיות נשלט על-ידו, בין יוזמה ובין מרדף נואש אחרי ונגד יוזמות של אחרים. וזוהי בדיוק הנקודה בזמן שבה נמצאת מדינת ישראל, רגע לפני שנצטרך להתמודד עם תוצאות הניסיון לברוח מהחלטות.
ואם נפלה החלטה בממשלת ישראל, אם הבחירה היא לקדם מתוך ראות האינטרס הלאומי את רעיון שתי מדינות הלאום, בכפוף לצורכי הביטחון, מישהו צריך להסביר לעם הזה שמטרתנו בהסדר היא לקבוע את גבולה של ישראל ולשמר את מרבית הישראלים בגושי ההתיישבות, והתעקשות על בנייה בכל מקום היא בעצם חלק מחזון אחר, ואין בינה לבין ביטחון ולא כלום.
אינני חושבת שבכך יסתיים הוויכוח. גם כשתהיה הכרעה, הוויכוח יעבור לשאלת מקור הסמכות לקבלת ההחלטה. וגם אחרי שייחתם הסכם, ימשיכו להישאל שאלות קשות. תהליך השלום הזה לא יסתיים בחיוכים על מדשאות הבית הלבן, התהליך הזה לא יסתיים בחגיגות פרס נובל לשלום; במקרה הטוב האירועים האלה יהיו סימן דרך חיובי בתהליך שנראה בו עוד הרבה עליות ומורדות.
ראש הממשלה, זאת הבחירה היחידה. זאת לא היתה הבחירה המקורית שלך, אני יודעת שאתה מסתכל על האיומים מסביב מתוך דאגה כנה ואמיתית, ואני מקווה שיש בך התבונה להבין מה נדרש והאומץ לומר זאת לציבור ולפעול בהתאם. אני מתפללת שזה המצב.
אמרת היום שאם ניתן להגיע להסדר צריך להשיג אותו. מדינה מפורזת, המכירה בישראל ומסיימת כל תביעה לאומית ממנה במסגרת פתרון שבו כל מדינה נותנת פתרון לבני עמה – הסדר כזה אפשרי, צריך להשיג אותו.
נכנסתי לחיים הפוליטיים כמה שבועות לפני רצח רבין, לא הצבעתי עבור רבין. החלטתי לבקש אמון ולהיבחר לבית הזה כחברת הליכוד כשראיתי את החברה הישראלית חצויה בין מחנות. אני מאמינה בזכות על הארץ כולה אבל גם אני מאמינה שהדרך הציונית היחידה לשמור על מדינת ישראל כביתו של העם היהודי היא הסדר המבוסס על עקרון שתי מדינות הלאום.
חלקתי אז והיום על העיקרון בהסדר אוסלו, שהסתפק – אולי בגלל יכולת פוליטית, ודחה את ההחלטות בנושאי ליבה, אותם נושאים שישראל התחייבה לדון בהם, נושאי הליבה שכוללים, יושב-ראש הכנסת, את הגבולות, ההתנחלויות, פליטים וירושלים. אני מאמינה שמחיר הדחייה גבוה מדי ומשולם באינטרסים של ישראל דווקא באותם נושאי ליבה, אלה שהיו בעבר בקונסנזוס והיום יש סביבם סימן שאלה. ועם ישראל צריך לדעת ויכול לדעת שהסדר מסיים את הסכסוך במחיר קשה אבל סופי.
והעיקר הוא ההבנה שכל אחד מאתנו, בדרכו ועל-פי השקפתו, רוצה את טובתה של מדינת ישראל, זה אולי הדבר החשוב ביותר שצריך לזכור ביום הזה.
וביום הזיכרון הזה לא די שנזכור את כולם, יפי הבלורית והתואר, לא די שנזכור אותו, את רבין. צריך לקבל החלטות – לא בשבילו, לא בשם מורשתו, לא בגלל מפלגתו. אינני יודעת מה רבין היה מחליט לו חי היום, וגם ביום הזה זה פחות חשוב. אני יודעת מה אנחנו צריכים להחליט בשביל אלה שנולדו אחרי הרצח; הילדים האלה, שאנחנו מחנכים אותם למסור את חייהם אם יידרשו, אלה שלהם אנחנו חייבים את החלטותינו.
ז'בוטינסקי כתב: "מנהיגים אמיתיים נולדים לעתים רחוקות, ומכירים אותם לפעמים קרובות הודות לסימן זה, דווקא, שאינם באים בשום תביעה להנהיג. הציות להם אינו שאלה של משמעת. נשמעים להם ממש כמו שנסחפים על-ידי זמרתו של זמר בעל כשרון – מפני שהניגון שלו מביע את הגעגועים של עצמנו".
רבין מייצג את הכמיהה, את הגעגוע של עצמנו לישראל שהיתה, לישראל שיכולה להיות, לו רק נחליט. יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני. אחרון הדוברים – אני מזמין את שר הביטחון, ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב-ראש, משפחת רבין וחבריו, כנסת נכבדה, מכובדי כולם, על-פי הרשימה המורחבת של היושב-ראש ריבלין.
נאספנו כאן היום כמדי שנה להוקיר, לכבד, לזכור ולהזכיר את מורשתו של האיש, הלוחם והמנהיג יצחק רבין. במשך השנים נאמרו דברים רבים, דברים שיצאו מן הלב, ויחד עם זאת, מלים, חזקות, אמיתיות ומרגשות ככל שתהיינה, כמו גם חשבון הנפש האישי והלאומי שערכנו מדי שנה ביום הזיכרון ליצחק, לא הצליחו לשנות ולהשפיע על השיח הציבורי ועל דפוסי פעולה מדאיגים של קצוות בחברה הישראלית.
גם השנה יש סימנים מדאיגים לחתרנות ולערעור על יסודות הדמוקרטיה והחופש של הדרג המדיני לקבל החלטות ולהכריע.
על שלט המוצב בכניסה למשרד הביטחון חרוטים דבריו של יצחק: "אני, מספר אישי 30743, רב-אלוף במילואים יצחק רבין, חייל בצבא-ההגנה לישראל, צבא השלום. אני ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר: אנו יוצאים למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים ולא דם וסבל. זו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום". להוותנו, טעה יצחק. גם הוא לא שיער שייתכן מעשה נבלה שכזה, שבו יקום בן-עוולה וייטול את חייו. יצחק נפל חלל ומת במלחמה על השלום.
אני קובע כי יצחק היה אכן שר הביטחון והשלום. לכאורה, שני מונחים סותרים – האחד טבעו במלחמות ואלימות, השני מעורר תקווה והשראה, ועדיין אין בכך סתירה אלא קשר הדוק. השלום הוא מרכיב המעצים את הביטחון, בוודאי למדינה קטנה השוכנת, כמונו, בלב אזור עוין. אני מזמין כל אחד להעריך היכן היינו היום ללא ההסכמים עם מצרים ועם ירדן. השלום הוא חיוני, ויחד עם זאת כל הסדר חייב להישען על סידורי ביטחון אחראיים וקפדניים ללא פשרות.
מטרתה של הציונות היתה והינה לכונן כאן, במולדתנו ההיסטורית, חברת מופת פתוחה ומודרנית, בחזית החברות המתקדמות בעולם; מדינה ציונית, יהודית ומעל לכול דמוקרטית, ברוח עקרונות מגילת העצמאות וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; חברת מופת, שצעירי ישראל יבחרו לבנות בה את חייהם מרצון ויהודים בכל העולם יהיו גאים בזיקתם אליה; חברת מופת בתחומי מדע וטכנולוגיה, חינוך ותרבות, סולידריות פנימית, שילוב ושוויון לכול, כבוד האדם ואיכות החיים ומשמעותם.
אני עומד כאן בפני חברי הבית כאחד מממשיכי דרכו של יצחק רבין וקורא לכולנו לפעול בנחרצות להשגת השלום ומזהיר מפני האלטרנטיבות. מרבים היום, בעיקר היום, לצטט את יצחק, וכל אחד בוחר מהמבחר העשיר את העמדה הקונקרטית בעניין כלשהו הנראית לו. הזמן העובר היה לבטח משנה, עם חילופי העתים, גם את עמדותיו של יצחק עצמו לגבי הבעיות, והיו שינויים לא מעטים כאלה גם לאורך חייו שנקטעו.
הבה לא נחמיץ את עיקר מורשתו, אם תרצו, ועיקרה הנכונות להביט במציאות המתפתחת באומץ לב ובגילוי עיניים ולהיות מסוגלים לעצב את עמדתנו ביחס להווה, בהתייחסות אמת ישירה למציאות הזאת, על כל איומיה ועל כל סיכוייה.
אנו חייבים להתעשת, זוהי עת למעשים ולא לדיבורים. למעלה מאלפיים שנה, שלוש פעמים ביום, מתפללים יהודים ונושאים את פניהם לירושלים, שבה שוכן גם הבית הזה. הם אומרים: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". שלום עושים ולא רק מדברים עליו או מתפללים לבואו.
האלטרנטיבות כולן גרועות. הן נעות במרחב שבין מדינה דו-לאומית, מדינה שתהיה בהכרח או לא-יהודית או לא-דמוקרטית או שתיהן, ומנגד קיפאון, השתלטות ה"חמאס" על אש"ף או אנרכיה. כל אחת מהאלטרנטיבות הללו סופן לגרור את שני העמים למעגל אלים ומדמם, והן מרחיקות אותנו ממימוש החזון של אור לגויים, של חברת מופת בישראל.
<יואל חסון (קדימה):>
מה אתה עושה בממשלה הזאת?
<שר הביטחון אהוד ברק:>
מעל כל האלטרנטיבות האלה מרחפת סכנה מוחשית ומיידית של דה-לגיטימציה לישראל, והיא מסוכנת לאופק עתידה של ישראל לא פחות מה"חמאס" ומ"חיזבאללה", והיא מערערת את ביטחוננו.
אחריותנו העליונה הינה להבטיח את ביטחונה ועתידה של ישראל בסביבה קשה ובלתי צפויה, ואת זאת נעשה על בסיס עוצמתו של צה"ל, עוצמת החברה בישראל ולכידותנו מול כל איום. אך נוסף על הכוח והצדק נדרשת לנו בעת הזאת גם תבונת המעשה המדיני. העולם משתנה לנגד עינינו ואיננו מוכן לקבל עוד את המציאות שבה אנו שולטים על עם אחר למעלה מ-40 שנה. לא לכך התכוונו גם אנשי החזון והמעשה הציוני. הם הותירו הכול מאחוריהם ובאו לכאן כדי ליטול את גורלנו בידינו ולא כדי לשלוט על גורלו של עם אחר. שתי מדינות לשני עמים – זהו המסלול האמיתי היחידי של הציונות היום. כשר הביטחון וכמבוגר בגילו בין הנואמים היום אני קובע באחריות שאין שום סתירה, ערכית או מעשית, בין רעיון שתי מדינות לשני עמים לבין ביטחון ישראל או עולם ערכיה כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית. להיפך, זהו תנאי מרכזי לאפשרות לכונן כאן בעתיד את אותה חברת מופת, חזון וחלום הציונות.
אנו ניצבים בתוכה של הזדמנות היסטורית. בשונה משנת 1948 או 2000, מנשבת בעולם רוח אחרת, במובן מסוים אופטימית יותר, המציבה את השלום בינינו לבין הפלסטינים ושכנינו האחרים כאינטרס עליון וכחלק ממאבק עולמי כנגד האלימות, הקיצוניות והטרור. מזה חודשים פועלים נשיא ארצות-הברית וכל הקהילה הבין-לאומית בקריאה לחדש את השיחות; מזה חודשים אנחנו פועלים לכך. לפני ימים ספורים פנה אבו מאזן לציבור הישראלי בקולו והצהיר על נכונותו לדון בכל סוגיות הליבה ובסיומן לשים קץ לסכסוך וקץ לתביעות ההדדיות.
מבלי לוותר על האינטרסים שלנו, ובראשם הביטחון והקשר עם ארצות-הברית, עלינו להיענות לאתגר. זוהי שעה של מנהיגות ואחריות, שנדרשות בשני הצדדים. יש בישראל רוב ציבורי ופוליטי לדרך הביטחון והשלום וסיכוי ממשי להגשים את חזונו של יצחק רבין – ביטחון ושלום לישראל. אל דאגה: גם עם השגת השלום לא נפרק את צה"ל. צה"ל, ואנו כחברה, נהיה רק יותר חזקים.
גם בשנה שחלפה, ואפילו בעת הזו ממש, אנו עדים לקבוצות קיצוניות המערערות על מרותה של המדינה על אזרחיה; גורמי שוליים, כפי שנהוג לכנותם בשיח הציבורי, המנסים לכפות במעשים פרועים, בכוח ובאלימות את דעותיהם ועמדתם על הכלל. זהו כרסום יסוד הדמוקרטיה ואין להשלים עמו.
15 שנה חלפו מאותו ערב מר ונמהר, שבו רוצח נתעב שינה את מסלול חייה של אומה שלמה. לא רק את יצחק רבין הולכנו אל הקבר למנוחה אחרונה לפני 15 שנה. שם, באותה חלקת קבר, נטמנו חלקים מהתום והנאיביות שלנו כעם וכחברה, עם השב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות כדי לכונן כאן ריבונות וחברה אחרת, אור לגויים, חברה המבוססת על ערכים יהודיים אמיתיים ולא על זיופם.
דרכן של קבוצות פורעי החוק בשולי השדה היא זיוף של היהדות. גם דרכו של רוצח רבין היתה עיוות של היהדות. הסובלנות והפתיחות יש להן שורשים עמוקים במסורת אבותינו. התלמוד כולו מתבסס על ויכוח חריף ובוטה, שקלא וטריא שיש בהם אי-הסכמות ומחלוקות, וכבר נאמר בפרקי אבות כי רק מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים.
זהו הלקח העיקרי וזו הדרך שבה יש לנהל את השיח הציבורי בישראל, גם בקשות שבמחלוקות, ועוד נכונו לנו שעות קשות ואי-הסכמות, אך בכולן חובה עלינו לזכור שלושה דברים מרכזיים: אנשים אחים אנחנו; כולנו יחד אחראים לביטחוננו בחלקת אלוהים הקטנה שלנו ודינא דמלכותא דינא. בלי אלה, פוטנציאל הרצח הבא מונח לפתחנו.
מנהיגות גדולה נולדת במפגש שבין שעת מבחן שבה נדרשת קבלת החלטות כואבות והחלטות גורליות לבין אופי אמיץ ונחוש שאינו נרתע מהבדידות הטבועה במהותה של עמדת ההנהגה, שאינו מאבד קשר עם המציאות המיידית, ויחד עם זאת מרחיק לראות מעבר לאופק. ההיסטוריה והגורל הציבו את יצחק רבין בצמתים כאלה בדיוק. והוא עמד בהם בהצלחה פעם אחר פעם, מוביל ומקדים את זמנו.
יצחק, ברוח המורשת שלך נמשיך וניאבק על ביטחון ישראל ללא פשרות, ומנגד באותה נחישות ואומץ ניאבק עד שנשיג את השלום. שלום, חבר. יהי זכרך ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לשר הביטחון אהוד ברק; יובל, דליה, משפחת רבין. תמה הישיבה המיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל.
גברתי מזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את הנשיא בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
נא לשבת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, י"ז בחשוון התשע"א, 25 בחודש אוקטובר 2010 למניינם, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 17:52.