דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ד'
ישיבה קע"ב
הישיבה המאה-ושבעים-ושתיים של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, כ"ה בחשוון התשע"א (2 בנובמבר 2010)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5
נאומים בני דקה 5
זאב בילסקי (קדימה): 6
דוד רותם (ישראל ביתנו): 7
ציון פיניאן (הליכוד): 8
רחל אדטו (קדימה): 9
גאלב מג'אדלה (העבודה): 10
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 12
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 14
יואל חסון (קדימה): 15
יריב לוין (הליכוד): 16
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 16
רונית תירוש (קדימה): 18
עפו אגבאריה (חד"ש): 19
אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 20
דניאל בן-סימון (העבודה): 20
שלמה מולה (קדימה): 22
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 22
מרינה סולודקין (קדימה): 23
נחמן שי (קדימה): 24
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 25
אורית זוארץ (קדימה): 25
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 26
עינת וילף (העבודה): 27
שי חרמש (קדימה): 28
הצעות לסדר-היום 29
מסורבי העלייה מברית-המועצות לשעבר 29
ליה שמטוב (ישראל ביתנו): 29
אברהם מיכאלי (ש"ס): 32
שלמה מולה (קדימה): 35
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין: 36
שעת שאלות 40
חיים אורון (מרצ): 40
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: 40
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 45
מרינה סולודקין (קדימה): 49
ליה שמטוב (ישראל ביתנו): 50
דב חנין (חד"ש): 51
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 53
אברהם מיכאלי (ש"ס): 55
חנא סוייד (חד"ש): 57
אורית זוארץ (קדימה): 59
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 60
סעיד נפאע (בל"ד): 63
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 67
יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 67
ציון היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים 68
היו"ר אחמד טיבי: 68
הצעת חוק איסור תיקון רכב במוסך בלתי מורשה, התש"ע–2010 69
אברהם מיכאלי (ש"ס): 70
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 72
הצעות לסדר-היום 75
ציון היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים 75
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 76
מוחמד ברכה (חד"ש): 77
גאלב מג'אדלה (העבודה): 80
ציפי חוטובלי (הליכוד): 83
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 85
רונית תירוש (קדימה): 88
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 92
דוד רותם (ישראל ביתנו): 100
הצעת חוק מקורות אנרגיה (תיקון) (הגנת הסביבה – שימוש מושכל במשאבי הטבע – התייעלות אנרגטית), התשע"א–2010 102
דב חנין (חד"ש): 102
נסים זאב (ש"ס): 104
הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40) (פטור מדמי חכירה ליישובי קו עימות), התשע"א–2010 105
יצחק וקנין (ש"ס): 106
הצעת חוק דיווח על פעילות אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010 107
משה מטלון (בשם ועדת החוץ והביטחון): 107
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברי חברי הכנסת – עדיין אין שר – היום יום שלישי, כ"ה בחודש מרחשוון התשע"א, 2 בנובמבר 2010 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון מס' 11), התשע"א–2010.
הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הפדרלית של ניגריה בדבר סחר ושיתוף פעולה כלכלי; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הונג-קונג בדבר שיתוף פעולה במידע ובטכנולוגיה בתחום התקשורת; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת מדינת קולורדו בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח תעשייתי במגזר הפרטי. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, היום יום שלישי ולכן אנחנו פותחים בנאומים בני דקה. כל המבקש להשתתף בנאומים בני דקה, נא להצביע. ראשון הדוברים, חבר הכנסת זאב בילסקי – – –
<זאב בילסקי (קדימה):>
רחלי – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא ידעתי שחברת הכנסת אדטו ביקשה. חבר הכנסת בילסקי, ואחריו – דוד רותם.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד גם יכול להיות. אפשר גם להצביע בעד, מבלי שתתחייב על כך שאתה מצביע בעד. אם לא התחייבת שתצביע בעד אלא פעלת מתוך שיקול הדעת שלך – זה בסדר. מצפונית, כן. בבקשה, חבר הכנסת בילסקי.
<זאב בילסקי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, ידידי שר התחבורה, כנסת נכבדה, במסגרת הפתיחות שסיעת קדימה מפגינה כלפי הציבור, אנחנו מזמינים אנשים לכתוב לנו ב"פייסבוק". ואכן, באמת מאות אנשים ביום נענים לבקשה וכותבים לנו מכתבים.
אתמול פגשתי את רן רובנר, סטודנט ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, ואני מתכבד לקרוא את מכתבו של רן ללא עריכה מצדי: "החיים בישראל לא קלים. כנער צעיר המסיים 12 שנות לימוד אתה מייד חותם על נשק ויוצא להגן על גבולות המדינה. אתה משתחרר, צריך להירגע משלוש שנים קשות וטס לחוץ-לארץ. מפספס את שנת הלימודים האקדמית ומתחיל ללמוד רק לאחר מכן לתואר ראשון – זה במידה שיש לך את האמצעים הכלכליים לכך. אתה לומד שלוש שנים, לפעמים יותר, אולי גם מחייבים אותך לעשות סטאז', בדרך כלל בתנאי העסקה משפילים ופוגעניים, ובין לבין גם עושה מילואים ומנסה להדביק את הפער, אחרי שמחסיר שבועות שלמים מהסמסטר עקב תעסוקה מבצעית או אימון.
"צריך גם לחיות, מחירי השכירות עולים, ולכן אני מוחה" – רן רובנר – "על מה שקורה פה בנושא של חוק האברכים, ופונה בסוף לראש הממשלה" – ואני בטוח שראש הממשלה צופה בנו. בשורה האחרונה של מכתבו אומר רן ככה: "ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו, אמר פעם ראש ממשלה חכם. נקודה. אדוני ראש הממשלה, תפתיע אותי ותקיים."
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת בילסקי. חבר הכנסת רותם. אני מבקש מחברי הכנסת להקפיד על כך שידברו במשך דקה.
<נחמן שי (קדימה):>
מתוך הזדהות עם הממשלה נוריד עשר שניות, בתור מס.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני לא מחייב אותך לשום דבר, חבר הכנסת שי. מה שאתה חושב ששליחותך כחבר כנסת מחייבת אותך, תעשה. טוב לשמוע לחברים וטוב להישמע לקולקטיב. יחד עם זה, זה לא דבר שהוא תורה מסיני. חופש המצפון הוא חשוב ביותר. בבקשה, חבר הכנסת רותם, אדוני, נכבדי.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום, 2 בנובמבר, הוא היום שבו לפני 93 שנים נחתמה הצהרת בלפור, הצהרת ממשלת בריטניה שבה היא הודיעה על כוונתה וראייתה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, ועל התחייבותה להשתדל במיטב המאמצים להשיג את המטרה.
הצהרת בלפור היא בעצם חזרה מאוחרת על דברים שכתב נפוליאון ב-1799 אל היהודים, וכך הוא כתב: בונפרטה, המפקד העליון של צבאות הרפובליקה הצרפתית, אל היורשים החוקיים של פלשתינה: יורשיה החוקיים של פלשתינה, האומה הגדולה, אשר אינה סוחרת באנשים ובארצות כפי שעשו אלה אשר פיזרו את עמכם בגויים ואת ארצכם חילקו, קוראת לכם בזאת לא רק לכבוש את אדמתכם כי אם גם לקחת את מה שנלקח מעמכם, ובערבותה ובתמיכתה של אומה זו להישאר אדוניה ולשמור עליה מפני כל הבאים עליה.
אדוני היושב-ראש, אנחנו מציינים היום את יום מסורבי העלייה מברית-המועצות, ויש קשר הדוק בין מסורבי העלייה האלה לבין דברי נפוליאון לבין הצהרת בלפור. האנשים האלה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת רותם, אתה נוגע בעניין חשוב ביותר, אבל זה נאומים בני דקה.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אני מסיים, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
האנשים האלה, אדוני, מייצגים בגופם, בנפשם ובנשמתם את האמונה בארץ-ישראל, את האמונה כי המדינה הזאת היא הבית היהודי של העם היהודי. את העובדה הזאת הם לקחו, הם שילמו על כך בגופם, הם שילמו על כך בנפשם, ועל כך אנחנו חייבים להם תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני בהחלט מזדהה עם דבריך. יחד עם זה, נאומים בני דקה. חבר הכנסת ציון פיניאן – בבקשה, אדוני, ולאחריו – חברת הכנסת אדטו. אני חייב לשמור על איזון בין התנועות.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי שר התחבורה, חברי חברי הכנסת, בשנת 2006 החליטה ממשלת ישראל על העברת הפיקוח על מחירי המים מהכנסת לרשות המים. מאז אותה החלטה אומללה עלו מחירי המים במאות אחוזים ואיש אינו רואה את הסוף.
בכל שנה פותחים בקמפיין העולה למשלם המסים מיליוני שקלים, וכל תכליתו להראות לנו פרצופים מיובשים ושמצב המים במדינה קשה ביותר וחייבים לחסוך. מייד לאחר עליית הקמפיין לאוויר אזרחי ישראל זוכים להעלאה נוספת במחירי המים וחוזר חלילה.
היום, ארבע שנים לאחר פעילותה של רשות המים, כולם תמימי דעים כי ההחלטה להעביר את הפיקוח על מחירי המים לרשות המים בטעות יסודה. אדוני היושב-ראש, חובה עלינו להחזיר את הפיקוח על המים לכנסת ישראל, לוועדת הכספים, ולא לקומץ אנשים שאולי הם מומחים למים, אך אינם מכירים ואינם רואים את הזועקים לשמים, שהם האזרחים הקטנים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת אדטו, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת מג'אדלה. האם אדוני נרשם? כן.
<קריאה:>
אין תנועות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין תנועות, אבל בכל זאת יש מפלגות.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
יש הבדל עצום בין תנועה למפלגה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא אמרתי: יש תנועות או מה שנשאר מהן. אמרתי: יש מפלגות.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני ממשיכה במה שאמר חבר הכנסת בילסקי ומקריאה מכתב שהתקבל, והפעם מסטודנט, שכותב: "שלום, שמי נמרוד ואני סטודנט בן 24 באוניברסיטת בן-גוריון. אינני נמנה על הכותבים לחברי כנסת, אולם תחושתי הקשה לאור חוק האברכים הניעה אותי להעלות דברי על כתב, בתקווה שאמצא אוזן קשבת. הניסיון להעביר בחטף את חוק האברכים, או חוק עוקף בג"ץ, הינו סטירת לחי מצלצלת לי ולחברי הסטודנטים. אינני כאן על מנת לתקוף את החרדים, נהפוך הוא. אני מבקש לראותם כאזרחים שווי זכויות וחובות. אם הטענה הינה כי בלימודיהם הם משמשים את צבא השם ובכך משרתים את מדינת ישראל, הרי אני, שהייתי לוחם במשך חמש שנים ביחידת עילית, שירתי את מדינת ישראל, ומכאן שמה שמגיע לאברך בן 24 מגיע בזכות גם לי.
"כמעט אינני יכול לפרנס את עצמי בשלב זה של חיי, מאחר שבהיותי סטודנט לרפואה, אני מוגבל בשעות הפנאי. שעות הלימודים הן ארוכות ורבות, ומותירות זמן לא רב לעבוד. כך אני מוצא את עצמי, בגיל 24, נסמך על חשבון הורי ותלוי בהם – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה.
<רחל אדטו (קדימה):>
– – הן בשכר לימוד, שכר דירה והוצאות מחיה. הבטחות הפוליטיקאים – – –"
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא. אנחנו חייבים לסיים בדקה, גברתי.
<רחל אדטו (קדימה):>
טוב. המסר הועבר, ולמען הגילוי הנאות, זה המכתב של הבן שלי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יפה. גם לו מותר להתבטא. חבר הכנסת מג'אדלה, ואחריו – שיח' אברהים צרצור, חבר הכנסת הנכבד.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הבוקר היה דיון מביש בוועדת החינוך, התרבות והספורט. נעשה ניסיון זול להביא את ראשי האוניברסיטאות, כדי שאנשים שאין להם זכויות יתעללו בהם תחת הכותרת שהאוניברסיטאות לא ציוניות, אין בהן היבטים ציוניים. פתאום אתה רואה את האספסוף יותר ציוני מפרופסור בעל זכויות עתירות בחברה הישראלית. וחבל שיושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת זבולון אורלב, נפל בפח הזה, ונתן לאנשים האלה להשפיל ראשי אוניברסיטאות, פרופסורים, אנשים יקרים – כולם ציונים; רק אני לא, ואני מודה שאני לא ציוני. הייתי שותף פסיבי, אדוני, ללא זכות דיבור, לוויכוח ודיאלוג בין ציונים. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
מפלגת העבודה לא ציונית?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מותר – חבר הכנסת בן-ארי – – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא אמר שהוא שותף למפלגה ציונית, והוא לא ציוני. אתה רוצה לשלול ממנו? אתה רוצה להכריח אותו לומר שהוא ציוני?
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
מפלגת העבודה יש בה גם לא ציונים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני למשל – יש דברים שאתה מאמין ואני לא מאמין. לעומת זאת ההיפך. לעומת זאת ההיפך. אנחנו נשלול מכל אחד לומר? הוא אומר את דבריו. חופש הביטוי הוא דבר – הוא אומר: אני חבר במפלגה ציונית, ולא ציוני. אני בטוח שיש ניואנסים שונים אצל יושב-ראש סיעת האיחוד הלאומי. יש, בכל זאת, בין ארבעת החברים, ניואנסים שונים.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אבל אנחנו כולנו ציונים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין ויכוח. אין ויכוח.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
באוניברסיטה נותנים ציונים עדיין – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש רק כאלה שיכול להיות שהם – – –
<השר מיכאל איתן:>
אני מציע שקודם כול נפתור את הבעיה של מיהו יהודי, אחר כך מיהו ציוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אוקיי. נכון, בין השאר. תודה רבה. חבר הכנסת השיח' אברהים צרצור – בבקשה, אדוני.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, ההסכם שנחתם הלילה בין משרד האוצר להסתדרות הוא הסכם חיובי, לכל הדעות – אם בקטע של מענקים לאמהות, תוספת לפנסיה, תוספת שכר הדרגתית במשך שלוש שנים, בנוסף למענק חד-פעמי בגובה של 2,000 שקל.
שני סעיפים הפריעו לי, כבוד היושב-ראש. הסעיף הראשון: התוספת של השכר היתה גורפת. התוספת הזאת היתה צריכה להיות דיפרנציאלית. דהיינו: לתת לחלשים ולא לתת לחזקים. הנקודה השנייה שהפריעה לי היא שההסכם הזה לא כלל את העובדים הסוציאליים, לצערי הרב. אני שואל את משרד האוצר ואת ההסתדרות: למה שלא יטפלו שנית בשני הסעיפים האלה, שיכולים לעזור הרבה לאלה שנזקקים לתמיכה? תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נדמה לי שלעובדים הסוציאליים נתנו הטבות יתר. נדמה לי שהעדיפו אותם לטובה, וטוב עשו.
<שלמה מולה (קדימה):>
לא, לא, לא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נדמה לי. אני לא בקי. אני אומר כבר, עוד מעט – כל מי שירצה להתייחס. בבקשה. חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון.
<רונית תירוש (קדימה):>
איך? הוא נכנס אחרי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא הצביע יחד אתך.
<רונית תירוש (קדימה):>
– – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא רשום אצלי.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כן, כן. אני תיכף אגיד לכם. רק רגע, רק רגע, כדי לעשות סדר. כדי לעשות סדר: חברת הכנסת זוארץ, בפעם הקודמת היתה בין הראשונות. לכן הפעם היא תהיה – כל פעם, אם היא תהיה הפעם בין האחרונות, תהיה בין הראשונות. שני האנשים היחידים שביקשו ממני איזושהי העדפה – יכול להיות שגם בן-סימון ביקש אבל אני לא שמתי לב – היו חבר הכנסת רותם, חברת הכנסת אדטו וחבר הכנסת בילסקי. השתדלתי. כמובן, השתדלתי. תראו, בהקפות של שמחת תורה – יאמר לכם בן-ארי – אין מוקדם ומאוחר בתורה, ואין מוקדם ומאוחר בנאומים בני דקה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
טוב שאתה לומד משהו מהתורה.
<קריאה:>
אבל כולם קוראים בתורה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם כולם ידברו פה. חבר הכנסת בן-ארי, ואחריו – יואל חסון, שבפעם האחרונה הוא היה בין האחרונים. זה הכול. בבקשה, בן-ארי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי גיבורי ישראל, מסורבי העלייה ואסירי ציון, שנמצאים אתנו כאן ביציע ואנחנו מתכבדים בהם. השבת, פרשת תולדות מספרת לנו על יצחק אבינו, שבעקבות רעב בארץ מבקש לרדת למקום שבו יש שובע, למצרים, ומצטווה על-ידי הקדוש-ברוך-הוא: שכון בארץ הזאת. יצחק סובל כאן רדיפות אין-סופיות מצד הפלישתים יושבי הארץ. סותמים את בארותיו, לוקחים את אשתו, והוא, בצו של הקדוש-ברוך-הוא, נאחז בארץ הזאת. האחיזה, הכיסופים, הערגה הזאת לארץ הזאת מזכים אותו, בסופו של דבר: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'" – יש שכר לעמלכם, יקירי, גיבורי מסורבי העלייה, שמדינת ישראל עדיין לא תגמלה אותם כמו שצריך; יש שכר לעמלכם, למאבק האדיר שלכם. יילמד לדורות. אותה ציפייה, אותה כמיהה לארץ-ישראל, היא הכוח שלנו לאחיזה בארץ. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון, ואחריו – חבר הכנסת לוין.
<יואל חסון (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לקרוא את מכתבו של דוד ויסמן, יזם היי-טק, בוגר הטכניון, רס"ן במילואים:
שלום. כמו כולם עשיתי מסלול של צבא, אוניברסיטה ועבודה. אני לא שונא חרדים, ואני לא תומך בגישה לנושא בסגנון של טומי לפיד וממשיכיו. אבל האמת צריכה להיאמר: יש ציבור גדול של אזרחים נורמטיבים, ציונים, שעושים צבא ומילואים ומשלמים מסים, שמתחיל להתייאש.
מי שמסיים את המסלול הזה כמוני, מבין מייד, על בשרו, כי המשכורות בישראל נמוכות יחסית לעולם המערבי, גם לבעלי תואר נדרש כמהנדסים ורופאים. הדיור יקר מאוד, לימודים באוניברסיטה מצריכים עבודה במקביל, וגם מילואים. ובעבודה, לאחר מכן, בסוף החודש, נשאר מעט מאוד, אם בכלל. בשנים האחרונות אני ער לתופעה של חברים נורמטיבים שאחרי אי-אלו שנים של מילואים ומסים מחליטים שהם נתנו למדינה מספיק, ויורדים ממנה. ייקח כמה שנים עד שלמגמה זו יהיה ביטוי מלא בסטטיסטיקה והנוסעים יוכרזו יורדים רשמית, אך אני רואה אותה במלוא העוז כעת. אנחנו מאבדים המון אנשים טובים.
אדוני היושב-ראש, המכתב הזה – והוא ממשיך ואין לי זמן לקרוא אותו – מייצג את התחושה, במיוחד בחודשים האחרונים, של אנשים נורמטיבים, שמרגישים חוסר שוויון ופגיעה בהם כאזרחים טובים ומיטיבים. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת – – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת רותם, אני לא חוקר את חברי הכנסת על דבריהם, וזכות חקירת שתי וערב גם לא עומדת לרשותך. יש לך זכות תשובה בפעם הבאה שתעלה לדבר.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת לוין, בבקשה. ואחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
<יריב לוין (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, קיבלתי לידי ספר שנקרא "ציונות עם קורטוב של יהדות", ספר שכתב אפי כדורי, קצין במילואים, אזרח אכפתי, שלקח יוזמה וקיבץ בספר אחד שורה שלמה של נושאים שבעצם מקיפים את מכלול השאלה של מהי זהותנו, מהו הקשר שלנו לארץ הזאת, הן מבחינה לאומית והן מבחינה דתית. ספר מקיף, מנושאים היסטוריים, דרך נושאים סמליים, וכלה בנאומים בעלי חשיבות בהיסטוריה של תקומתנו כאן, בארץ-ישראל. אני חושב שיוזמה כזאת מוכיחה, פעם נוספת, את הרוח החזקה שמפעמת בנו, באזרחים, חרף כל הקשיים. אנחנו יודעים מנין באנו, אנחנו יודעים למה אנחנו כאן, אנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו ממשיכים. אני חושב שראוי שהספר הזה יחולק ויילמד בכל מוסדות החינוך, ושוב: יישר כוח לאזרח שלקח על עצמו משימה, שבעיני היא משימה לאומית, ועשה אותה בהצלחה גדולה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ואחריה – חברת הכנסת רונית תירוש.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
וסדרת חברות כנסת.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
וחברות הכנסת.
בישראל 28,000 עיוורים וכבדי ראייה, שמקבלים כיום, בשלב זה או אחר, הדרכה שיקומית אשר מאפשרת להם לתפקד בעזרת אחת מ-35 מורות שיקומיות בישראל. המורות השיקומיות האלו הן מורות לחינוך מיוחד או עובדות סוציאליות שעברו הכשרה מיוחדת שנמשכה כתשעה חודשים, על מנת שילמדו את המיומנויות הייחודיות הללו ויעבירו אותן לאותם עיוורים.
עמותת "מגדל אור", אשר הפעילה את השירות ב-35 השנים האחרונות, נקלעה לחובות וכעת היא נמצאת בפירוק, והיא חייבת לאותן עובדות כ-9 מיליון שקלים. 9 מיליון השקלים האלו מורכבים גם מהשכר שלא ניתן להן וגם מהפנסיה שנלקחה מהן מדי חודש בחודשו, אך לא הועברה לקופות המסוימות.
משרד הרווחה, למרות היותו הרגולטור, ולמרות שהזרים כספים כשידע ש"מגדל אור" נמצאת בחדלות פירעון או באי-סדרים כאלה ואחרים, מסרב לקחת על עצמו את האחריות כלפי אותן מורות. המורות הללו עכשיו מפוטרות. חייבים להדגיש, הן לא שובתות, הן מפוטרות.
ניהלנו היום ישיבה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. אמרו שם, במשרד הרווחה, שמנסים להגיע להסדר ולדאוג לאינטרסים של אותן מורות. במקביל נודע לנו שהם התחילו לשכור פועלים או לשכור שירות של אנשים שאין להם מיומנות, אין להם הדרכה. מעבר לחוצפה, אני חושבת שזה משחק בחיי אדם, כי איך תלמד עיוור לחצות את הכביש אם אתה לא יודע איך? איך תלמד עיוור לחתל תינוק שרק עכשיו נולד? וכהנה וכהנה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. זה שאת מתחילה למהר אחרי שעוברת דקה זה לא – אפשר לומר במהירות. אני יכול לדבר חצי שעה במהירות, חברת הכנסת לוי אבקסיס.
<נחמן שי (קדימה):>
היא צריכה לדבר שתי דקות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בסדר גמור. גם הנושאים שלך הם בדרך כלל חברתיים וחשובים, אבל צריכים להבין שנאומים בני דקה – יש לנו היום רבים מהמשתתפים. חברת הכנסת תירוש, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<רונית תירוש (קדימה):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, במצוות סיעת קדימה אני מקריאה מכתב שכתב סטודנט בשם עמית קציר. הוא ארוך מאוד, אז אני עורכת אותו, מקצרת.
"אני נגד החוק לא משום שהוא עוזר" – מדובר בחוק האברכים כמובן – "לא משום שהוא עוזר לקבוצה מסוימת אלא משום שבעשותו כן הוא פוגע בקבוצות נוספות. חשוב לי שנקיים את ההבטחה לשוויון הזדמנויות שנחרתה על מגילת העצמאות שלנו.
"מדובר בשתי אוכלוסיות דומות ביותר, של אנשים צעירים חסרי אמצעים, ששמו להם למטרה ללמוד מספר שנים. ישנו גם שוני רב ביניהם. בניגוד לאברכים, חלק מהסטודנטים נושאים הן בעול לימודיהם והן בעול פרנסתם. הסטודנט הממוצע" – וואו, נגמר לי הזמן.
"חלק ניכר מהסטודנטים ומהסטודנטיות משרת את המדינה, ממשיך ותורם בשירות לאומי לאורך שנים. נוצר מצב אבסורדי בו ישנה אוכלוסייה המשרתת את הכלל ואינה מקבלת על כך תגמול כלכלי, בעוד אוכלוסייה אחרת, שאינה נושאת בנטל ובאחריות בכלל, דורשת תמיכה כלכלית."
הוא מזכיר גם את מצב ההשכלה ההולך ומידרדר, את תופעת בריחת המוחות. לסיום הוא אומר: "ההצעה לכלול סטודנטים במסגרת חוק זה היא מביכה ומזלזלת. זהו ניסיון עלוב להכשיר את השרץ".
לסיום: "השקעה בסטודנטים בהווה תניב גם את הפירות הכלכליים הראויים בעתיד". עמית קציר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. המסר נמסר גם אם אתם לא מקריאים את כל המכתב. חבר הכנסת עפו אגבאריה, אחריו אנחנו עוברים לחבר הכנסת אורי אורבך, ולאחר מכן – בן-סימון.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש פתגם שאומר שכשמשוגע זורק אבן לבאר צריך 100 חכמים – – –
<קריאה:>
– – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
100, עכשיו זה 100.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, יש לו דקה. אני מוסיף לך עשר שניות.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
זה מה שניסו החכמים לעשות בהתגרות הקודמת שהיתה באום-אל-פחם, כאשר משוגעים זרקו את האבן. אבל כאשר יש עוד כמה משוגעים שעוזרים להם, זה דבר בלתי נסלח. כאשר מאות שוטרים מתנפלים באמצעות מסתערבים על קהל שלא מפגין, רק נוכח, ותופסים ילד חירש-אילם, בן 13 – בפעם השנייה, גם בפעם שעברה וגם בפעם הזאת – ומכים אותו מכות רצח, אני חושב שזה לא רק מדליק נורה אדומה, צריך אולי 1,000 חכמים וצריך לחקור את האנשים האלה – באיזה זכות ועל מי הם מגינים ואל מי הם נטפלים ואת מי הם מכים.
אני חושב שהדברים האלה – שאתה עמדת בראש אלה שרצו לתקן את העוול הזה – אני חושב שקיימים וצריכים להיות עוד חברי כנסת שיתקנו את העוול הזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני וחבר הכנסת אורבך היינו שם. אני בכלל מציע שאנחנו נטריד את המשטרה כמה שפחות בימים שהיא כל כך עסוקה. בבקשה, חבר הכנסת אורבך.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, ברכות, קודם כול, למסורבים שנמצאים אתנו – אכן גיבורי ישראל.
אני אעיר לקדימה רק שאתם קוראים פה מכתבים של אנשים שלא שונאים חרדים. אם זה נשמע כך, תחשבו מה יקרה כשיגיעו אליכם המכתבים של אלה שכן שונאים חרדים.
בהמשך לדבריה של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, היום היו בוועדת העבודה והרווחה מורות שיקומיות. אני אומר – מדובר באמת בפרוטות. החשיבות כבר תוארה כאן ותוארה בהרחבה בוועדה עצמה. לפעמים אני נדהם איך – דין פרוטה כדין מאה, אבל על פרוטה לפעמים מתעקשים כל כך הרבה ועל המאה מצביעים פה כלאחר יד. אני אומר, יכול להיות שאת הפרוטות ואת מעות דמי חנוכה האלה, הקטנים, שנועדו לעיוורים ולמורות המטפלות בהם, אפשר לפתור בחמש דקות ובמיליארדים להשקיע את כל השעות, ולא להיפך.
לכן, אני מקווה שמשרד הרווחה – אני בטוח שמשרד הרווחה, בסופו של דבר, בכמה שעות של עבודה ובהחלטה, יפתור את הבעיה של המורות השיקומיות ושל העיוורים כדי שנהיה חברה צודקת יותר וחברה שרואה יותר טוב מה עדיף ומה פחות עדיף, מה דחוף ומה פחות דחוף.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת בן-סימון, ואחריו – חברת הכנסת ליה שמטוב. חברת הכנסת ליה שמטוב, את אחרי זה עולה, אז את תוכלי לקבל את הדקה. בבקשה, חבר הכנסת בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת מולה.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, זה קצת אישי אבל לא כל כך אישי. אני רוצה להביע מחאה ב-40 שניות ומילת תודה בעשר שניות – מחאה על כך שניסו להחתים חבר כנסת חוקי ולגיטימי בישראל על מכתב נאמנות כדי למלא תפקיד פרלמנטרי. הרשות המבצעת ניסתה לעשות מעשה הזניה ממדרגה ראשונה וניסתה לכפות מהלך שהוא חסר תקדים. אני מזהיר שאומנם אני הראשון, אבל עלול להיות לא האחרון.
עשר שניות מילת תודה על כך שהיושב-ראש עמד כחומה בצורה תחת הרפיון שגילתה סיעתי בעניין הזה – ויתור על ראשות ועדה. לכן אני מודה לך. תשמור על המקום הזה כך שלא יהפוך כלי בידי הרשות המבצעת. תפקידנו לחוקק, להוביל, להנחות את הרשות המבצעת, ואבוי אם הם ייתנו תפקידים בנאמנות לפקיד זה או אחר. לכן אני רוצה להודות לך על הדברים שאמרת אתמול. כמובן, זה אישי, אבל זה בכל זאת לא אישי לגמרי. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לצערי, התופעה של ניסיון לשלול את שיקול דעתו של חבר כנסת איננה באה בקדנציה הזאת רק בדוגמה שלך. היו עוד שלושה מחבריך בסיעה – חבר הכנסת לשעבר אופיר פינס וחברי כנסת קיימים שאני לא רוצה להזכיר את שמם, שאני נתתי להם רשות לדבר כאשר סיעתם שללה מהם את זכויות הדיבור. חבר הכנסת נפאע, שיצא מסיעתו – סיעתו רשאית להתנהג על-פי דיני הסיעה, אבל תפקידי לתת לו לדבר, וכך הלאה וכך הלאה.
כפרלמנטר ותיק, אני חושב שמשמעת סיעתית היא דבר שבלעדיו לא יכולים להתקיים. אבל משמעת סיעתית אינה כפיית דעת על הבן-אדם. אני, אם היו למשל אומרים לי שאני צריך להצביע, למשל בעד חלוקת ירושלים, אני לא הייתי מתחייב בשום פנים ואופן שאני אצביע רק מה שאומרת לי הסיעה לומר. יכול להיות שהסיעה פתאום תשנה את דעתה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בוודאי ובוודאי. לא, אני אומר, חבר כנסת – אני דווקא בכוונה נתתי את הדוגמה הזאת. חבר כנסת אשר בא למלא את שליחותו – לא יעלה על דעתי, למשל, לחייב את שר התחבורה בתור חבר כנסת. נתקלנו כבר שהיה חבר כנסת שרצו שהוא יעשה דברים כאלה ואחרים והוא היה לאחד מטובי ראשי הוועדות בכנסת, כאשר חשב מישהו שצריך לחייב אותו לעשות דברים.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
זאת אומרת שלבן-סימון יש עתיד טוב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בוודאי. תשמע, זאת סגולה. אתם לא יודעים את נפלאות הכנסת, איך היה ואיך הלך. אני חשבתי שחבר הכנסת ישראל כץ יהיה יושב-ראש ועדת הכספים הטוב ביותר בתקופה כלשהי. זה היה ב-1870 – אני לא זוכר מתי, ולא חשוב מי היה ראש ממשלה, וראש הממשלה חשב אולי צריך להחתים אותו. אמרתי לו: לא. אני הייתי יושב-ראש הסיעה, ואמרתי: לא יקום ולא יהיה. מה זה מחתימים? יושב-ראש ועדת כספים צריך לשרת את כל חברי ועדת הכספים.
חבר הכנסת מולה – בבקשה, אדוני. אחריו – אנחנו מתחילים להתקרב – חבר הכנסת זחאלקה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, במסגרת היוזמה להקריא את מכתבי הסטודנטים, אומר לנו סטודנט אנונימי: "אני עושה בין 40 ל-50 ימי מילואים בשנה, עובד בשתי עבודות כדי לשלם את שכר הדירה, העולה משנה לשנה, את הארנונה, את הביטוח הלאומי, את שכר הלימוד ואת המחיה. לומד לתואר דו-חוגי תובעני. יוצא לבלות מעט, מתלונן הרבה, אבל בסופו של יום מרוצה, ואחרי כל זה, גם מוצא זמן לצאת להפגין ולזעוק כאשר נעשה לי עוול, כפי שעשו עוד 10,000 סטודנטים ביום שני בכיכר פריס, בכיכר ציון. כי חוק האברכים הוא עוול לסטודנטים והשפלה לציבור היצרני במדינת ישראל.
"המס על המלגות שמהוות אוויר לנשימה לסטודנטים נזקקים רבים כאלו, שבלעדיהן לא יוכלו להגשים את המוביליות החברתית שלהם ואת חלום ההשכלה הגבוהה, הוא לא יותר מספין. עז בגודל של פיל שתוצא מהתקציב כפי שנכנסה. המאבק הזה הוא מאבק על דמותה של המדינה, ואסור לתת לו להיות מוכרע בספינים ובתרגילים תקשורתיים. הישארו מפוקסים, המשיכו להילחם."
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה. אחריו – נחמן, אתה תהיה הפעם האחרון; בפעם הבאה תהיה ראשון – חברת הכנסת סולודקין. בבקשה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, אני חושב שצריך לנצל את הסערה בעניין הסטודנטים והאברכים כדי לדון ברצינות בתנאי המחיה, בשכר הלימוד ובמגורים של הסטודנטים.
אני מציע במקום פוליטיקה של שנאה כלפי חרדים – ואנחנו כציבור נכווינו מהעניין הזה – פוליטיקה של דאגה לסטודנטים. אני לא יודע כמה חברי כנסת יודעים כמה עלו מעונות הסטודנטים – המחיר. משרד החינוך מתכוון להעלות את שכר הלימוד.
יש להציע מערך שבו כל סטודנט יוכל ללמוד, שהבעיה הכספית לא תעמוד כמחסום בפני אף אחד לסיים את לימודיו, וזה מערך של מלגות, מערך של הלוואות. הוצעו הלוואות, אבל משרד החינוך מציע לתת הלוואות ולהכפיל את שכר הלימוד. אני חושב שצריך לבוא בתוכנית מאוזנת. זה אפשרי, העלויות לא גדולות, אבל התוצאות הן חשובות מאוד. סטודנט שעובד לפעמים מסיים את לימודיו בשנה נוספת, וזה אובדן לו, למשפחתו ולכולנו. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. חברת הכנסת סולודקין, ואחריה – חבר הכנסת גנאים. גנאים פה. אבל רק רגע – בסדר, אז אתה תדבר, חבר הכנסת נחמן שי.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה הפתעה.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
כבוד היושב-ראש, השרים איתן, כץ וחברי אסיר ציון יולי אדלשטיין, אנחנו מצדיעים היום לאסירי ציון ומסורבי העלייה. היתה ישיבה בוועדת העלייה והקליטה. אני לא אוהבת מלים. אני אומרת לממשלה שקוראת לעצמה לאומית: תעזרו לנו להעביר את החוקים למען אסירי ציון ומסורבי העלייה. די למלים, זמן למעשים. החוק שלי ושל חבר הכנסת רוברט אילטוב – מענק לאסירי ציון לפי מספר השנים בכלא – עכשיו על שולחן הממשלה. תתמכו בו. ואחר כך תתמכו בחוק, אני חושבת שהוא צריך להיות חוק ממשלתי: השנים שהם היו מסורבי עלייה ואסירי ציון – להוסיף לוותק לפנסיה.
ודבר שני – גם לי יש מכתב מסטודנטים, ומאור כהן מאוד כועס על הממשלה, ומבקש לכבד סטודנטים, חיילים משוחררים ומילואימניקים. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת סולודקין, שעמדה בדקה למרות שני הנושאים. בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עם ישראל חשוב, ארץ-ישראל חשובה, גם חוכמת ישראל חשובה. בזכותה – גם בזכותה – שרד עם ישראל כל הדורות, וישבו פה ויושבים פה אנשים שבחרו בארץ-ישראל מרצונם והתייסרו על כך. אנחנו מייסרים את האנשים שחיים בארץ הזאת ורוצים לחיות ולגור בה.
יונתן כורם כותב לנו: "אני סטודנט בשנה שלישית בטכניון בחיפה. הלימודים קשים, אינטנסיביים, ודורשים הרבה ממני. חשוב לי ללמוד, חשוב לי להצליח, כדי שאוכל לחיות בנוחות את חיי במדינתי. לצערי, נדמה לי כי אותה מדינה, המדינה שלי, מדינת ישראל, שמה מקל בגלגלי דווקא בגלל שאני רוב שקט. איך ניתן לצפות מהדור הבא של האנשים שיעמדו בחזית הכלכלה שיסבלו, יחטפו וישלמו כדי לתחזק קבוצת מיעוט שאינה תורמת למדינה? "אנחנו משלמים עוד ועוד, אנחנו ממלאים חובותינו, מנסים להיות פטריוטים, ציונים ועוזרים. מדוע המדינה לא תבוא לעזרתנו?" הוא ורבים אחרים כתבו אלינו, והם זכאים שמהמקום הזה – גם ממך, אדוני – יקבלו עזרה.
ולבסוף, אני רוצה לציין, גם על-פי בקשתה של חברתי רונית תירוש: היום 1,591 יום לגלעד שליט.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת גנאים, אחריו – חבר הכנסת כצל'ה, אחריו – חברת הכנסת עינת וילף, אחריה – חבר הכנסת חרמש, וחברת הכנסת ליה שמטוב תעלה ונוסיף לה כמה דקות שהיא תרצה, כי היא תפתח אחרי זה, אחרי דברי, את הדיון בנושא מסורבי העלייה. אה, זוארץ, נכון. את יודעת מה? את הצבעת ב"משתתף", ואני לא רואה. אני מסתכל, הרגע אני רואה שבמקום להצביע בעד או נגד אז ירדת לי למטה בלי שאני רואה אותך, אבל את באמת רשומה. את צודקת. לפניהם את.
<אורית זוארץ (קדימה):>
זה לא משנה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא. את לפניהם, כי הם באו אחרי שהצביעו. חבר הכנסת גנאים – בבקשה, אדוני.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פרופסור הת'ר ברדשאו, שהיא אמריקנית חוקרת מדעי המוח שהוזמנה על-ידי האוניברסיטה העברית, עברה בדיקה גופנית מקיפה ומשפילה על-ידי אנשי הביטחון של חברת "אל על", שהתייחסו אליה כאל חשודה במעשי טרור, ומופיעה ברשימה השחורה. האשמה שלה, והחטא הגדול שלה – היא פעילת זכויות אדם בארצות-הברית. אדוני היושב-ראש, בדרך כלל הערבים עוברים בדיקות משפילות כאלה שלא מתאימות לבני-אדם, ועכשיו כנראה הוסיפו אליהם פעילי זכויות אדם. כל ערבי הוא חשוד, וכל פעיל זכויות אדם הוא חשוד ומאיים על ביטחון המדינה. מעניין את מי יצרפו לרשימה השחורה – אולי את מזכ"ל האו"ם או הדלאי לאמה? תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת גנאים. חברת הכנסת זוארץ, בבקשה, ואחריה – חברי הכנסת כצל'ה, עינת וילף וחרמש. בבקשה.
<קריאה:>
– – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
שקופה ומוגדרת.
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, במסגרת היוזמה של סיעת קדימה להשמיע את קולם של הסטודנטים והסטודנטיות על בימת הכנסת, אני רוצה להקריא את מכתבה של הסטודנטית תמר קלוזיני: "כבחורה דתייה שמבינה את ערך לימוד התורה, וכסטודנטית למשפטים שזועקת לשוויוניות, אני מבקשת מכם, מתחננת, ולא רק בפני קדימה, אלא בפני כל אנשי השלטון שלהם יש כוח להשמיע את קולם של הסטודנטים. לנו הסטודנטים, בניגוד לחרדים, אין מפלגה שתפעל לקידום האינטרסים שלנו בכנסת ולהשמיע את קולנו.
"עשיתי שירות לאומי, חברי עשו צבא, שילבו לימודי תורה ותרומה לחברה. לא יכול להיות שהמדינה תתבסס על פרשנות כל כך צרה של מה שצריך להיות או לא צריך בהתאם לדת, ותעניש את אלה שמצליחים לשלב צבא, תורה, אוניברסיטה, שירות לאומי, תרומה לחברה, לקהילה, ושמירת הדת. זה פשוט לא הגיוני. אני לא פחות שומרת דת, תורה ומצוות מהאברכים, אז מדוע לי לא מגיעה מלגת קיום מהמדינה אחרי שנתתי ואני עדיין נותנת? כמו כן, מכעיס לראות כי כעת המדינה מתכוונת להטיל עונש נוסף על מי שבוחרים לתרום."
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. רק – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
ברשותך, משפט אחרון: "לא מעניין אותי המשחק הפוליטי, קדימה, מרצ או הבית היהודי. יש כאן חוסר שוויוניות שזועק, והמפלגה שתרים את הכפפה תבורך".
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת יעקב כץ, הלוא הוא כצל'ה. אחריו – חברת הכנסת עינת וילף. יסיים – חבר הכנסת חרמש.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
ברשות היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי הכנסת, אנחנו למדנו מהרב צבי יהודה זצ"ל שהיה אומר את שני האל"פים: אהבה ואמונה. בעקבות המכתבים שהוקראו פה על-ידי אנשי קדימה, אנחנו למדנו: אני מאוד מאוד אוהב את הציבור החרדי, יש ערך גדול ללימוד תורה ולאברכים, ומצד שני אנחנו גם מאוד מאוד אוהבים את הסטודנטים, בייחוד את אותם שמשרתים בצבא ומוסרים את נפשם על בניין הארץ ועל הגנתה. אני חושב שרק באהבה, שאלה יראו את מעלתם של אלו, נוכל להצליח ולבנות פה מדינה וחברה בריאה.
אז אני מציע שבאמת תלמידי החכמים, יש להם ממי ללמוד, מהציבור שלנו, שגם עושה צבא, גם בונה וגם לומד.
<קריאה:>
– – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
רק שנייה. והחבר'ה של קדימה והסטודנטים ילמדו מהחרדים, וכל אחד עד גיל 30 יביא לו שלושה, ארבעה, חמישה ילדים. גם את זה אנחנו צריכים. ככה ניבנה: הרבה ילדים, הרבה תורה, הרבה צבא והרבה בריאות – ובהרבה אהבה.
<שלמה מולה (קדימה):>
שכנעת אותי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת עינת וילף – בבקשה, גברתי.
<עינת וילף (העבודה):>
כבוד היושב-ראש, שרים נכבדים, חברותי וחברי חברי הכנסת וגיבורי מאבק העלייה, דווקא היום, יום הצהרת בלפור, אני רוצה להאיר היבט אחר של המאבק בחוק האברכים. ביום שבו זכינו ללגיטימציה החשובה והראשונה, בין-לאומית, לרעיון של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, חשוב להזכיר את הרעיון וההסכם המקורי עם בן-גוריון, שנועד להבטיח שמתי-מעט, עילויים, ילמדו תורה ויעשו את זה במדינת ישראל. ויש מקום לכך שיהיו מתי-מעט עילויים בישיבות, בכוללים, במדרשות החילוניות ובאוניברסיטאות, שילמדו טקסטים יהודיים, תנ"ך, גמרא ותולדות עם ישראל, ענקי רוח שיצאו מישראל. אבל לא מה שזה הפך להיות מרגע שהסתיים ההסכם, מרגע שהדברים הפכו להסכם קואליציוני בסוף שנות ה-70 – תירוץ לאי-עבודה. לא לכך נועדה מדינת ישראל. והיום, ביום הצהרת בלפור, יש מקום להזכיר לְמה נועד בראשיתו הרעיון של תורתם-אומנותם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת וילף. אחרון הדוברים הוא חבר הכנסת חרמש.
<יצחק כהן (ש"ס):>
– – –
<שי חרמש (קדימה):>
מכובדי יושב-ראש הכנסת, כשהסטודנטים יסיימו ללמוד הם יתעוררו לבעיה גדולה. היום הפער בין ההכנסות להוצאות הוא גדול. מחירי הדירות רק עולים ועולים, ומוצאים כל מיני חוקים חדשים שמקשים על לקיחת המשכנתה. בעבר הרחוק היתה המדינה עוזרת לצעירים. היום נותנים לקבלנים לנפח את הבועה ולהעלות את המחירים. בעטיו של דבר זה צעירים נוסעים לעבוד בחוץ-לארץ וחלקם נשארים שם. רק הממשלה יכולה להחזיר את השפיות במדינה ולחזור לדרך שבה היא פעלה בעבר – להקל על הצעירים ולאפשר שיכון ראוי ומתאים לכל משפחה צעירה.
אדוני היושב-ראש, את 30 השניות הבאות אנסה להקדיש לנקודה הבאה: הבוקר הוזמנתי על-ידי שר התחבורה לנוע אתו על ציר הרכבת שנסלל בין אשקלון, שדרות, נתיבות, אופקים, בואכה באר-שבע. ענן אבק עולה – עשרות כלים עובדים – ואני נותן ברכה בשמי ובשם תושבי שדרות, בתקווה שקולו של הקטר יגבר על קולו של "צבע אדום" ובקרוב נזכה לראות את הרכבת פוסעת, דוהרת לנגב על המסילה. תודה לעושים במלאכה. הבוקר יצא מכרז לתחנה בשׁדרות. יום חשוב לנו בדרום. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נדמה לי רק שהעיר שדרות נקראת שׂדרות.
<שי חרמש (קדימה):>
רציתי לספר בדיחה, אבל את זה אני אעשה אחרי זה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בסדר. תודה רבה. רבותי, תם מועד הנאומים בני הדקה. השתתפו 25 חברים. החברים קצת הרבו מעבר לדקה, אבל כולם דיברו בנושאים שהם חשובים ביותר. האם אחד מהשרים רוצים לענות? לא. תודה רבה.
<הצעות לסדר-היום>
<מסורבי העלייה מברית-המועצות לשעבר>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני השר יולי אדלשטיין, השר לתפוצות, וגברתי חברת הכנסת ליה שמטוב, יושבת-ראש ועדת העלייה, היום התקיים כאן במשכן, ביוזמתה של חברת הכנסת ליה שמטוב, אירוע הוקרה ייחודי ומרשים לכבודם של מסורבי העלייה לשעבר, וביניהם השר יולי אדלשטיין, אשר בשנות ה-70 של המאה הקודמת חיו כאן במה שנקרא: יציאת מצרים המודרנית. רוב הציבור וכולם היו עוקבים וחרדים, ונמצאים יחד עם אותם מסורבי עלייה בברית-המועצות, אשר הפכו את מאבקם לסמל.
היום אנחנו מקיימים כאן, במליאת הכנסת, הצעות לסדר הנוגעות לנושאים אשר בהם נתכנסנו היום באולם האודיטוריום – הצעות לסדר-היום מס' 3992, 4084 ו-4085 בנושא: מסורבי העלייה מברית-המועצות לשעבר. אני מזמין את ראשונת הדוברים, חברת הכנסת ליה שמטוב. ישיב על הדברים השר יולי אדלשטיין. אנחנו אחר כך נמשיך בסדר-היום. אברהם מיכאלי ושלמה מולה גם הם יעלו וידברו. לאחר דבריה של ליה שמטוב, אשר אינה מוגבלת בזמן, יוכלו חבר הכנסת מיכאלי וחבר הכנסת מולה להוסיף – – –
<חיים אורון (מרצ):>
לפי סדר-היום שפה צריכה להיות שעת שאלות לשר העבודה והרווחה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא. נדמה לי שסדר-היום המתוקן הוא: הודעה למזכירה, נאומים בני דקה, הצעות רגילות לסדר-היום ושעת שאלות לשר הרווחה והשירותים החברתיים. הרי השר יודע בדיוק – אנחנו מציינים את היום ועוברים, תחת שרביטו הנאמן של סגן יושב-ראש הכנסת אחמד טיבי, לענות על השאלות לשר העבודה והרווחה, והוא גם ירצה בפניכם את נושא הבטיחות בדרכים. גברתי, בבקשה.
<ליה שמטוב (ישראל ביתנו):>
כבוד היושב-ראש, השר יולי אדלשטיין, חברי חברי הכנסת, מסורבי העלייה ופעילי העלייה מהארץ ומחוץ-לארץ, נעמי שמר כתבה לאסירת ציון אידה נודל: "מה שלומך, אחות, הבוקר, מה שלומך אחות / מזג האוויר הזה מזכיר לי נשכחות / טוב שהחלון פתוח, יש לשמור על קור הרוח ועל הכוחות. // אין הרבה סיבות לשמוח, בא יותר לבכות / אין כמעט לאן לברוח, יש עוד לחכות / יד נעלמה כונסת, גם את פירורי החסד, גם את המכות. // מה שלומך, אחות, הבוקר, מה חדש אצלך / איך על סביבותיו הרוח שוב סובב הולך / תיכף יתגלו שמים אל תסתירי את פנייך אל יחדל קולך."
מדינת ישראל מאז ומתמיד התייחסה בכבוד הראוי לאסירי ציון, אך השאירה בצד קבוצה של יהודים ציונים, שאומנם לא ישבו בבית-סוהר אך תרמו רבות לפעילות הציונית בברית-המועצות. היום כנסת ישראל, לראשונה בתולדותיה, מקיימת יום מיוחד ומצדיעה לקבוצה מכובדת של אנשים שאותם אנחנו מכנים "מסורבי עלייה" או בשפה פשוטה "סירובניקים".
לא במקרה נבחר התאריך 2 בנובמבר לציון האירוע בכנסת. כמו שחברי הכנסת כבר ציינו פה, בתאריך זה, כידוע, נחתמה הצהרת בלפור, שבה ארתור ג'יימס בלפור, בפנייה ללורד רוטשילד, כתב: "לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות – – – ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו". הצהרה זו היתה למעשה הצעד הראשון בדרך להקמתה של מדינת ישראל – המדינה היהודית והדמוקרטית והחלום של כל היהודים הציונים, בינם גם יהודי ברית-המועצות.
חשוב לציין ולהזכיר שלהבדיל מהיהודים אשר חיו בעולם המערבי, החופשי, יהודי ברית-המועצות היו כמעט מנותקים מהמציאות וממה שהתרחש מעבר לחומות הברזל. עם פרוץ מלחמת ששת הימים התגבר רצונם של יהודי ברית-המועצות לעלות לישראל, והחלו לקום התארגנויות ספוראדיות, שהשתלבו בסופו של יום לגל הראשון והמשמעותי של בקשות יהודים לעלות למדינת ישראל. בסתיו 1969 חל מפנה במדיניות ישראל בכל הנוגע לפעילות הפומבית למען יהודי ברית-המועצות, כאשר ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הביאה לידיעת הכנסת והציבור בארץ ובחוץ-לארץ את תוכן העצומה ששלחו 18 משפחות יהודיות מגרוזיה. היתה הרגשה כללית שמדיניות הדיפלומטיה השקטה המתמשכת פשטה את הרגל.
בשנת 1970, בדיוק לפני 40 שנה, התארגנה קבוצת יהודים שמנתה 16 איש בראשות אדוארד קוזנצוב ומרק דימשיץ, לצורך חטיפת מטוס ובריחה לפינלנד ומשם לשבדיה. החטיפה הזאת לא הצליחה, אך משכה תשומת לב רבה גם במערב. החלה פעילות של אנשים רבים, יהודים ולא יהודים, למען זכויות וחופש האדם, שניסו בכל דרך לעזור ולסייע במאבק לשחרור יהודי ברית-המועצות ולעלייתם לישראל. צעד חשוב של ארגון הפעולה הבין-לאומי היה כינוס הוועידה בבריסל בפברואר 1971, בהשתתפות 760 צירים מ-38 מדיניות, אשר ייצגו את כל הקהילות היהודיות החשובות בעולם שפעלו למען יהודי ברית-המועצות.
באותה תקופה, כפי שציינתי, יהודי ברית-המועצות התחילו להגיש בקשות לעלות לישראל, אך רוב הבקשות נתקלו בסירוב. לאחר הגשת הבקשות היו הסירובניקים מפוטרים מעבודתם ונאלצו להתקיים מעבודות מזדמנות. היותם חסרי עבודה גרם לעתים קרובות להעמדתם לדין בעוון טפילות. לפעמים איבדו משפחות שלמות את מקור פרנסתן. על-פי החוק בברית-המועצות, מי שלמד לימודים אקדמיים שוחרר מן השירות הצבאי. הואיל וסירובניקים צעירים סולקו מהלימודים באוניברסיטאות, הם נאלצו להתגייס לצבא, ולאחר השחרור המשיכו להיות בסירוב במשך שנים רבות.
הסירובניקים מצאו את עצמם בבדידות חברתית: ידידים וחברים בעבודה לשעבר התרחקו מהם, אפילו קרובי משפחה לפעמים פחדו מקשר, מתוך חשש למקום עבודתם ולקריירה ומחשש להשפעה רעה על הילדים. אנשים חיו בחוסר ודאות, פחד ורדיפות.
בתקופה הקשה הזאת, כשעשרות אלפי אנשים מסורבי עלייה המתינו ליציאה, גברה החשיבות של העבודה התרבותית. לפופולריות רבה זכו הצגות פורים שהוצג בהן הסיפור המסורתי של מרדכי ואסתר כמעשה הומוריסטי אקטואלי, המראה את חיי היום-יום של מסורבי העלייה, והושם לצחוק המשטר הסובייטי הרודף יהודים. ההצגות האלה עוררו תקווה בלב הצופים שכל אויבי ישראל ייענשו בסופו של דבר.
מאבק זה נמשך אל תוך שנות ה-80. לאורכה של אותה תקופה אפשרו השלטונות הסובייטיים את הגירתם של כ-170,000 יהודים, ובו בזמן הלך וגדל מספר הסירובניקים.
צעד נוסף ומכריע בישראל, שנעשה לאחר התלבטויות רבות, היה הפעלת הפעילים הציונים שעלו מברית-המועצות במסגרת המערכה למען אחיהם אשר טרם זכו לעלות. הדרמה של מסורבי העלייה, שלכאורה נאבקו על עלייתם האישית אך למעשה ניהלו מאבק לאומי רב-חשיבות לעלייתם של כלל יהודי ברית-המועצות, היתה לב-לבו של המאבק. בזכות האנשים האלה, בזכות מאבקם, נפל מסך הברזל והתחיל גל העלייה הגדול, שהשנה אנחנו מציינים 20 שנה לה ומצדיעים לה.
מדינת ישראל מודה על תרומתה הגדולה של העלייה לכלכלה, למדע ולתרבות, אך לא מכירה עד היום בתרומתם של מסורבי העלייה. סירובניקים אשר התחילו בפעילות ציונית למען מדינת ישראל עוד בהיותם צעירים, הצליחו לעלות לארץ לאחר שנים רבות והגיעו לכאן כבר בגיל מבוגר. הם לא הצליחו לצבור חסכונות, לא פנסיה מכובדת. היום רובם חיים מתחת לקו העוני, וחובתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית לעזור להם להזדקן בכבוד הראוי ולהצדיע למאבקם ולגבורתם.
זה הזמן להודות לכל אותם מסורבי עלייה שבאו היום לכאן, לכנסת ישראל, כיבדו אותנו בנוכחותם ואפשרו לנו לתת להם מעט מהכבוד הראוי להם. אני רוצה גם להודות לכל פעילי העלייה – אלו שגרים בישראל ואלו שהגיעו במיוחד לכנס מחוץ-לארץ – מדינת ישראל מודה לכם ומוקירה את פעילותכם ותרומתכם.
תודה לכל מי שבזכותו ניתן היה לקיים היום את האירוע המיוחד הזה: בראש ובראשונה ליושב-ראש הכנסת חבר הכנסת רובי ריבלין, לגברת מירי יכין, ראש האגף לאירועים וטקסים, לגברת יעל ריצ'ארדס סגניתה, לכל עובדי האגף, לדנה גורדון, מנהלת ועדת העלייה והקליטה, לציפי גלעדי ולדולי שמעוני, למשרדים, לגופים ולעמותות אשר אספו נתונים ואת רשימות המוזמנים, לכל אלה שתמכו כלכלית ותרמו בעשייה למען הצלחתו של האירוע.
תודה מיוחדת לנתן שרנסקי, יושב-ראש הסוכנות, לאלי כהן, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, לאלכסנדר משקביץ, נשיא הקונגרס האירו-אסיאתי, לקרן לזכרו של חבר הכנסת יורי שטרן ולמר מריק שטרן בנו, לגברת נעמי בן-עמי, ראש לשכת הקשר "נתיב".
תודה גדולה למי שהיתה ידי ימיני וריכזה את כל ארגון היום הזה, הגברת טליה אברבוך, לעוזרים הפרלמנטריים אנה מקדונסקי ואריאל שניאור, ולבסוף תודה רבה לכל השרים, ובמיוחד לשר התיירות סטס מיסז'ניקוב, לשר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין, לשרת הקליטה סופה לנדבר, ולכל חברי הכנסת שבזכותם זכו כל המשתתפים לקבל את הכבוד הראוי להם. תודה רבה לכם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת ליה שמטוב, יושבת-ראש ועדת העלייה. חבר הכנסת מיכאלי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מולה. כבוד השר אדלשטיין יאמר גם הוא דברים, לאחר מכן נמשיך בסדר-היום, כאשר שר הרווחה – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כן, מיכאלי ומולה מקבלים שלוש דקות.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר אדלשטיין, חברי חברי הכנסת, ראשית כול, אדוני היושב-ראש, אני מודה לך ולכנסת ישראל שייחדה יום מיוחד לנושא כה חשוב, הוקרה למסורבי העלייה ולפעילי העלייה מברית-המועצות לשעבר, ואני חושב, אדוני היושב-ראש, שזה לכבוד הכנסת ולכבודך שאפשרת לקיים יום כזה. ואני מאוד מודה לגברת שמטוב, יושבת-ראש ועדת העלייה והקליטה. לצערנו בימים אלה היא מתחלפת בראשות ועדת העלייה, אבל אני מאמין שהיא תמשיך לעסוק אתנו בוועדת העלייה בנושא החשוב הזה ונמשיך שם בעבודת הקודש שאנחנו משתדלים לעשות שם.
אורחים נכבדים שנמצאים פה בבניין, אני מבין שהם פעילים ומסורבי עלייה מברית-המועצות לשעבר. אדוני היושב-ראש, אותה תקופה בברית-המועצות שיהודים הרימו ראש והחלו להיאבק לצאת מברית-המועצות לשעבר לכיוון ארץ-ישראל, לא היתה תקופה פשוטה. מדובר בדור שהקומוניסטים הרדימו עד כדי כך שניסו להוציא מהם, אדוני היושב-ראש, כל זכר של יהדות, כל זכר של ציפייה לציונות, כל זכר של ציפייה לארץ-ישראל. ואכן, לצערנו, הם כן פגעו במרבית יהודי ברית-המעוצות דאז מבחינת יהדות, מבחינת שמירת תורה ומצוות, ואכן היה קשה מאוד לקיים בברית-המועצות לשעבר תורה ומצוות.
ובאמת באותה תקופה, בסוף שנות ה-60, החלה איזושהי התעוררות של יהודים שהחלו לממש בפועל "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", והחלו לבקש בדרך כזאת או אחרת לצאת משם, מרוסיה לארץ-ישראל. בהתחלה היו באמת יציאות שקטות. בשנת 1967, אדוני היושב-ראש, שלושה רבנים ממשפחת מיכאלשווילי יצאו מקולאשי לכיוון ארץ-ישראל. אדוני היושב-ראש, כל הקהילה חששה שהם לא יגיעו לארץ-ישראל, שהם כנראה יישלחו לסיביר. אבל בסוף הם זכו והגיעו הראשונים, והם היו אלה שהתחילו לשלוח ויזות למשפחות האחרות שנותרו ברחבי ברית-המועצות, ובוודאי גם לשכנים ולקרובים ולמכרים שלהם בגרוזיה.
הזכירו פה מכתב מפורסם של 18 משפחות מגרוזיה, שנשלח בכ"ב באב תשכ"ט, 6 באוגוסט 1969, לנציגנו באו"ם דאז מר יוסף תקוע, ובמכתב הזה הם מבקשים כך: אנו מבקשים ממך גם לנקוט צעדים לשם הפצת המכתב המצורף בין חברות האו"ם וכן למען פרסומו בעיתונות, לרבות הרשימה המלאה של החותמים, על שמותיהם ושמות המשפחה שלהם, ואם יהיה צורך בכך – גם עם הכתובות, כי חלפו ימי הפחד, באה עת המעשים. כי אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי? על זה חתומים, אדוני היושב-ראש, אותם אנשים בשמותיהם המלאים, וזה היה הדבר הכי נועז לעשות באותה תקופה בברית-המועצות – להזדהות בשם עם פרטים מלאים, כי כל אחד יכול היה באותו לילה לא רק להישלח למקומות חשוכים, אלא גם סכנת החיים היתה אמיתית.
היהודים האלה כתבו מכתב, אדוני היושב-ראש, מכתב שבעצם הוקרא פה, אני חושב, מעל בימת כנסת ישראל בזמנו, על-ידי ראש הממשלה דאז גברת גולדה מאיר, זיכרונה לברכה. במכתב הזה היהודים האלה מביעים את התוכן האמיתי של יהדות שנשמרה עדיין, עם כל הדיכוי שהשלטונות הקומוניסטיים ניסו לעשות: אנו – 18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה – מבקשים מכם שתעזרו לנו לצאת לארץ-ישראל. כל אחד מאתנו אשר הוזמן על-ידי קרוב משפחה בישראל קיבל במוסדות המוסמכים של ברית-המועצות את הטפסים הנחוצים ומילא אותם. כל אחד קיבל הבטחות בעל-פה כי לא יונחו מכשולים בדרך ליציאתו. כל אחד, בהמתינו כל יום לקבלת הרשיון, מכר את רכושו והתפטר מעבודתו. אולם חלפו חודשים ארוכים, ואצל רבים שנים, ואילו היציאה לא הותרה עד כה. שלחנו מאות מברקים, מאות מכתבים, הם נעלמו כדמעות בחולות המדבר. אנו שומעים סירובים קצרים בעל-פה, ואין אנו רואים תשובות בכתב. איש אינו מסביר דבר. גורלנו אינו מטריד איש.
אנו – 18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה – מוצאים לנכון להסביר מדוע אנו רוצים לצאת לישראל. ואז, אדוני, הם מפרטים שלא הסיבה הכלכלית ולא הסיבה הגזעית, אלא – מכאן שלא אפליה גזעית ולא אפליה כלכלית מאלצים אותנו לעזוב את הארץ, ואם כך, מה הסיבה? אלא שתפילותינו קשורות לישראל, משום שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. שכן אנחנו, יהודים דתיים, סבורים שאין לך יהודי בלי אמונה, כשם שאין אמונה בלי מסורת. מה היא אפוא אמונתנו ומסורתנו?
ואז הם מתארים במכתב את כל התלאות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אני מסיים. מתארים את כל התלאות, ובסוף הם אומרים: אנחנו לא 18 משפחות, אנחנו נציגים של הרבה מאוד מיליונים שנלחמו במשך שנים להגיע לארץ-ישראל, ואנחנו מדברים גם בשמם.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שמגיעה באמת כל ההוקרה לאותם נחשונים, שפתחו את הדרך, פרצו את החומות. כפי שבני ישראל שיצאו ממצרים ואותו נחשון בן עמינדב קפץ הראשון לים-סוף כדי לקרוע את הים, כך אותם מסורבים, אותם אנשים גיבורים פרצו את חומות ברית-המועצות, ובזכותם אנחנו במדינת ישראל היום יכולים להתגאות בתרומתם. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מאוד מודה לחבר הכנסת מיכאלי. חבר הכנסת שלמה מולה, בבקשה.
<זאב בילסקי (קדימה):>
גם לסוכנות היהודית שהביאה אותם לפה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, זה בסדר. יושב-ראש הסוכנות לשעבר, חבר הכנסת בילסקי, יוכל בהזדמנות אחרת להזכיר את זה. זה לא דבר שאנחנו היום מדברים בו ואחר כך נעלים אותו. זה לא רק חלק מההיסטוריה של העם היהודי, זה חלק מהיסטוריה של העולם החופשי.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, ראשית, אני רוצה להצטרף לברכות ולתודות לך על כך שאפשרת לקיים את הדיון, ולחברת הכנסת ליה שמטוב, יושבת-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות.
האמת היא שהמדינה שלנו היא מדינה שאפשר להתגאות בה. אפשר להתגאות בה. זאת מדינה שבה מסורבי עלייה, אנשים שישבו בכלא, כמו יולי אדלשטיין, אחרי מאבק עיקש, יכולים להיות שרים, להיות גם חברי הכנסת.
המאבק על העלייה זה בעצם המאבק על חיפוש בית לעם היהודי, לכל יהודי שהיה בגלות, שלא התאפשר לו להיות יהודי בכל מקום. אני יכול להגיד ולהעיד גם על יהודי אתיופיה – כשהיה משטר קומוניסטי לא נתנו ליהודים לצאת. אז חלקנו היינו צריכים לברוח, ללכת אפילו ברגל.
העלייה – לחפש ולהגיע לכאן, לישראל – היא המסר הערכי, הציוני, המוסרי והמסר לחופש; האדם שרוצה לנוע, להגיע לביתו, למולדתו, לישראל. המאבק הזה הוא לא רק על הרצון להגיע, אלא אותם מסורבי עלייה יכולים להיות סמל לרצון של העם היהודי להקים בית בישראל. המאבק הוא על חופש המצפון והדת, ועל כן, אדוני היושב-ראש, אולי אנחנו היום, אחרי שאותם מסורבים קיבלו את החופש שלהם, הגיעו לכאן, התקבצו לנו כאן בישראל, חלקם הם מנהיגי ישראל כאן – מה שחשוב באמת הוא מה יילמד על מה שהם עשו, מה הנוער הישראלי ילמד על אותם אנשים גיבורי עלייה שישבו להם חמש שנים, עשר שנים. על מה ולמה – ישבו בגלל שרצו ללמוד עברית; ישבו כי הם רצו להגיע לירושלים ולישראל; ישבו בכלא, החופש נשלל מהם בגלל הרצון פשוט ללכת לבית-כנסת ולהתפלל.
אני חושב שדווקא ציון יום זה יראה לכולנו ולבני הנוער שהציונות עוד לא מתה, הציונות מתחדשת. ולכן אולי זאת דווקא הזדמנות טובה, אדוני השר, שגם משרד החינוך וגם תנועות הנוער ילמדו את סיפוריהם של גיבורי העלייה, שהם באמת המצפן הציוני של כולנו, שכולנו יכולים להיות גאים בהם. לא רק שנלמד על גבורתם, אולי גם המדינה, באמת, כפי שידידתנו חברת הכנסת סולודקין אמרה, תסייע להם גם במעט – מה שאפשר לעשות שהמדינה תושיט יד, אולי יקבלו יותר פנסיה, יקבלו פיצויים. תאמין לי, המדינה שלנו יכולה גם לעשות זאת. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מולה. כבוד השר יולי אדלשטיין. ועד שיעלה לבמה, נזכור כולנו את חברנו יורי שטרן, זיכרונו לברכה, אשר גם הוא היה בין הלוחמים ובין המשלמים על לחימתו למען עלייתו לארץ-ישראל, עלייתו למדינת ישראל, כאחד האנשים שהיו בראש מערכת הסירובניקים, כמו השר אשר עלה הרגע לבמה, השר יולי אדלשטיין, שר התפוצות וההסברה. אדוני.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני בוודאי מצטרף לברכות לחברת הכנסת ליה שמטוב, לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ולכל אלה שהשתתפו באירועים, וגם לך, אדוני היושב-ראש, על כך שבאמת טרחו והזמינו, ועובדה שכנראה אופי היום הזה מוכיח שהיוזמה הזאת היתה נחוצה. כי אם טרחו האנשים וטסו מעבר לאוקיינוס על מנת לראות ולהתחבק עם חברים למאבק, אני חושב שזה מעיד על כך שהיוזמה הזאת היתה מאוד מאוד במקום.
ציינו כבר כמה מן הדוברים, אדוני היושב-ראש, גם בנאומים בני דקה אבל גם עכשיו, חברת הכנסת שמטוב ציינה בדבריה שהיום הוא יום ציון הצהרת בלפור. אני חייב להודות, ואני מניח שמאות חברים שהיו כאן במשכן ידעו גם כן, שבאותם ימים שהגשנו בקשה לעלות לישראל והיו שואלים אותנו באיזה טריוויה: מה מסמל השבוע הראשון של נובמבר עבורכם? אני מניח שאף אחד לא היה אומר "הצהרת בלפור". היינו אומרים: המהפכה, המהפכה הבולשביקית. אם נחשוב על זה, לפני 97 שנים, באותם עיתונים בימים ההם בזמן הזה היה כתוב גם על הצהרת בלפור והשלכותיה וגם על המהפכה הבולשביקית. אני לא שמח שמחה לאיד אף פעם, אבל אני מניח שברור מי ניצח וברור אילו כותרות הן נחלת הארכיונים ואילו כותרות הן אידיאולוגיה חיה ומדינה חיה בימים אלה, ואני חושב שחשוב לציין את זה, כי המאבק הזה, כפי שדיברו היום רבים, לכאורה נראה מאבק אבוד.
הרי ה"ילדודס" האלה, בני 19 ו-20, שקמו מול משטר שידע להכריע מיליונים, ואותן 18 משפחות מגרוזיה שציין אותן חבר הכנסת מיכאלי, שכתבו מכתב לחוץ-לארץ, לשגריר ישראל, השגריר תקוע, עם השמות והכתובות, זה מעשה שרוב אזרחי ברית-המועצות לא העזו לעשות, אפילו בצורה של מכתב לחוץ-לארץ בכלל. נקודה. עכשיו, אתה חושב על זה במושגים – כמו שאומרים הילדים שלנו: זה לא כוחות.
והמאבק הזה הוכרע. אני חושב שהוא הוכרע הודות לאותן תופעות שגם נדונו היום. מיליונים קמו ברחבי העולם והצטרפו למאבק הזה גם בלי להיות קשורים בכלל ליהדות ברית-המועצות, בלי לדעת בכלל מלה ברוסית ובלי שדרכו אי-פעם על אדמת ברית-המועצות לשעבר. אבל הבינו במה מדובר, יהודים ולא יהודים, והובילו את המאבק הזה ברחבי העולם.
דיברנו היום – אפרופו אתגרים, אני חושב שזה אתגר גם לאקדמיה הישראלית, לחוקרים הצעירים – דיברנו על שני דברים: מה הקשר בין מאבק מסורבי העלייה ואסירי ציון לבין גל העלייה של מיליון איש, שהגיע לארץ במשך 20 השנים האחרונות. אנחנו נוהגים לומר: בוודאי, אנחנו גרמנו לפתיחת שערי ברית-המועצות ולגל העלייה, במעין מחמאה עצמית. אבל אני חושב, אדוני היושב-ראש, בנימה קצת יותר רצינית, כדאי לחקור את הנושא הזה ואת יחסי הגומלין בין השניים. ברור שיש יחסי גומלין, ברור שיש קשר, אבל זה נושא מרתק, כמו גם נושא המאבק הזה ונפילת חומת הברזל, ואולי שינוי עולמי שחל, ואנחנו כולם עדים לו. אנחנו חיים בעולם אחר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
השר אדלשטיין, אני מוכרח לומר לך, אנחנו בני הארץ הזו וחווינו את החוויות. נדמה לי שהיום – זה סמל: אז היה אנטולי, לימים נתן, היום שבו עבר את הגשר נתן שרנסקי היה בבחינת מהפכה בעולם כולו לגבי הלחימה לחופש, ולא רק הנושא – – –
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
מאה אחוז. לכן אני אומר, אלה נושאים שחשוב לבדוק אותם וחשוב לחקור אותם, וזה מביא אותי לעוד נקודה שהעלו כמה חברים, וגם אותה אגיד באופן אישי. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, לא נעים להעיד על עצמי, אבל זה נוגע לכל מאות האנשים שהיו כאן: אני זוכר שלאחר שעליתי לארץ הזמינו אותי להרבה מוסדות חינוך כדי לספר על המאבק ועל השנים כמסורב עלייה ועל השנים בכלא.
אני אקח דוגמה: אתה נכנס לישיבת הסדר, מתקבצים 200 בחורים, רוקדים מסביבך, נושאים אותך על כתפיים, מאוד מרגש, תמיד דמעות. לפני שנתיים, שלוש, הוזמנתי לדבר בישיבת הסדר בירושלים, בחנוכה, כדי לספר על המאבקים, חנוכה – חופש. הגעתי, הסתכלתי על החבר'ה וטוב שהבנתי מה אני צריך לעשות. פתחתי בסגנון של: היה היתה פעם מדינה, קראו לה ברית-המועצות, אתם בוודאי לא יודעים, אבל עכשיו אני אספר לכם שהיתה מדינה כזו.
אני אומר את זה עם חיוך, אבל חבל, כפי שכולנו אמרנו, שהפרקים האלה בהיסטוריה היהודית ייעלמו. לא חבל כי לא נצדיע מספיק לאנשים הנפלאים שהיו כאן – זה חבל בשל עצמו; אבל חבל כי זה פרק מאוד מפואר בהיסטוריה. חבל, כי אפשר ללמוד מזה הרבה.
חבל, אדוני היושב-ראש, שבבית הזה, שאתה כל הזמן נלחם על כבודו והוא כל כך חשוב לך, אנחנו שוכחים שהיו ימים שהלכו ביחד חבר מפ"ם וחבר שאז נחשב לימין הקיצוני. אני אתן לכם דוגמה אישית. עליתי לארץ, מישהו נתן לי תמונה מן העיתון ואמר לי: אתה לא תבין, אתה לא מכיר את המציאות שלנו. תראה, זאת חייקה גרוסמן – זיכרונה לברכה, צריך להוסיף – וזה חיים דרוקמן, ייבדל לחיים ארוכים. אתה רואה, הם הולכים יד ביד בהפגנה למען השחרור שלך. היו ימים בכנסת הזו, שהיא ידעה להתאחד ולהיאבק למען העניין.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם דרוקמן, ייבדל לחיים ארוכים, וגם גרוסמן היו אנשים מאוד מאמינים, כל אחד מאמין בעניין שלו.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
לכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, לדעתי זה אתגר, ולא רק, כפי שאמרתי, אתגר היסטורי, אלא לראות מה יכול עם ישראל לעשות כשהוא מאוחד למען מטרה טובה. זה אתגר למשרד החינוך. אני לא מציע כאן שאנחנו בכנסת – אני כרגע בממשלה, לא חשוב, כמו שאמרת, הגלגל מסתובב – אני לא מציע שנחוקק דברים בכנסת. אנחנו יודעים שמשרד החינוך כמעט אוטומטית מתנגד תמיד לכל חקיקה שבאה מהכנסת לגבי תכנים, לגבי תוכנית הלימודים. אבל זה אתגר למערכת החינוך בישראל שהפרק הזה יהיה בלתי נפרד מתוכניות הלימודים.
דבר אחרון שאני אגיד, גם בתגובה לדברים של חברתי חברת הכנסת סולודקין וגם של אחרים: אכן אני בין הצעירים. ראית, אדוני היושב-ראש, שחלק גדול ממש לא צעירים, בלי לפגוע באף אחד. ומה שאולי לא ידעת, כשראינו קטעים מהסרט "רפיוזניק" באודיטוריום, שחלק מגדול מהאנשים שמתראיינים בסרט הזה כבר לא אתנו. לא פרופסור לרנר, שהתראיין שם, ולא נוספים, הם כבר לא אתנו.
דקה לפני שמאוחר מדי, כפי שאנחנו נוהגים לומר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל בסיפור אחר של ניצולי השואה, כל עוד זה לא מאוחר מדי, כדאי ביחד, לממשלה ולכנסת, לחשוב על כמה דברים בסיסיים שצוינו כאן לגבי – גם, לא נתבייש, קצת עזרה חומרית לאותם אנשים שהקדישו עשרות שנים מהחיים שלהם לעבודה, שבגינה היום, בעולם מתוקן יותר, שליח של המדינה או הסוכנות מקבל על זה משכורת, דירה, לימודים לילדים שלו וכן הלאה. אני חושב שהם הקדישו את זה לא על מנת לקבל פרס, אבל חובתנו לדאוג גם לאיזשהו תגמול.
לכן אני מציע, אדוני היושב-ראש – אם הכנסת תרצה להמשיך בדיונים בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות או המליאה, הממשלה בוודאי לא תתנגד לכך. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, ובאותו פרק שבוודאי יילמד בבתי-הספר נזכיר גם את עבודתו של הנשיא השישי של מדינת ישראל, בפעילותו ומאבקו למען יהדות ברית-המועצות.
רבותי, תם נושא זה ואנחנו ממשיכים בסדר-היום. אני מבקש מכבוד סגן יושב-ראש הכנסת אחמד טיבי להחליף אותי.
<שעת שאלות>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לפנינו שעת שאלות לשר הרווחה, ואני מוכרח לומר שהשאלות רבות. מחליף אותי סגן היושב-ראש טיבי. ראשון השואלים את השר הוא חבר הכנסת חיים אורון.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
כן, חבר הכנסת אורון היקר.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בבקשה, נא להפעיל את המיקרופון ולתת לו פתחון פה.
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, עם הקמת הממשלה הוחלט על הקמתה של קרן להצלת ארגוני החברה האזרחית בהיקף של 200 מיליון ש"ח לשנים 2009–2010. בשנה הראשונה חולקו 60 מיליון מתוך ה-100 שהוקצו לקרן. אין מידע לגבי השימוש שנעשה ביתרת הכסף. לאחרונה התברר כי בכוונת האוצר לקצץ את הקרן בסכום של 30 מיליון ש"ח. שנת 2010 היא אחת השנים הקשות ביותר למגזר השלישי, ובה תורמים מחוץ-לארץ צמצמו את תרומותיהם בהיקף משמעותי ביותר.
ברצוני לשאול: מה נעשה ביתרת הכסף שלא הוקצתה לארגונים בשנים 2009–2010? כיצד משרדך פועל למניעת הקיצוץ בקרן הסיוע לארגוני החברה האזרחית ולפגיעה אנושה ביכולת התפקוד של הארגון? איזה מענה מעניק משרדך לארגוני החברה האזרחית, המעסיקים עשרות אלפי עובדים אשר אינם נהנים כלל מתוכניות האצה או מכל סיוע ממשלתי אחר שניתן למעסיקים במשק?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
קודם כול תודה על השאלה. אני רוצה לומר שאני מאוד גאה בקרן הזו, זו היתה החלטת הממשלה הראשונה בממשלתו של בנימין נתניהו, הקרן להצלת עמותות. אני רוצה לומר גם שבניגוד לנטען בשאלה, ארגוני המגזר השלישי, בהתקשרויות עם משרד הרווחה מקבלים כ-1.5 מיליארד ש"ח – שם מעסיקים עשרות אלפי עובדים. בארגונים שהם ארגוני סנגור למשל, אז מובן שאין תקצוב ממשלתי, אלא אם כן יש פרויקטים מיוחדים. שם אין עשרות אלפי עובדים – רק פשוט כדי להעמיד עובדות על דיוקן.
בכל מקרה, הסכום הראשוני שיועד לקרן הסיוע, על-פי ההסכם הקואליציוני ובעקבותיו על-פי המחליטים הראשונים של חוק ההסדרים והתקציב בשנת 2009, עמד על 30 מיליון שקל. כשהיקפי המשבר טרם היו ברורים ב-2009, הובלתי, כאמור, את ההחלטה הראשונה של ממשלת נתניהו והגדלנו את הקרן ל-100 מיליון שקל.
קרן הסיוע לעמותות לשנת 2009 חילקה סכום של כ-57 מיליוני שקלים לכ-125 עמותות. כזכור, לקול קורא שפורסם ניגשו 577 עמותות, כ-400 הגישו בקשה לתמיכה, מתוכן 120 נמצאו זכאיות בשלב הזה של ההקצאה, וכמעט גמרנו את כל התשלומים.
התקציב הבלתי-מנוצל ל-2009 היה אמור לחזור במלואו למשרד האוצר, אבל בהסכם שעשינו בין משרד הרווחה למשרד האוצר הוחלט ש-20 מיליון שקל יופנו לטובת התוכנית הלאומית לביטחון תזונתי לאזרחי המדינה שאני מוביל, אף היא באמצעות עמותות המגזר השלישי. בעזרת השם, בעוד שבועיים לערך יפורסם המכרז הגדול לעמותות-המגה, עמותות-העל, שיסדירו את השוק הזה לאחר הליך של קדם מכרז שהובלנו בקול קורא.
מאחר שנתוני קרן 2009 הוכיחו שהירידה בהכנסות העצמיות של העמותות היתה קטנה לעומת הצפי, ומאחר שלא התחולל בישראל המשבר שאותו צפו בתחילה, החליטה הממשלה להקצות את הסכום שנקבע מלכתחילה – 30 מיליוני שקלים – לקרן 2010. לפיכך, בשנת 2011 צפויה קרן 2010 לחלק כ-30 מיליוני שקלים, ויתרת התקציב תופנה לשירותי רווחה ישירים לאוכלוסיות נזקקות, כגון מכסות לסידורים חוץ-ביתיים לאנשים עם פיגור שכלי, סיוע לאוטיסטים והרחבת שירותים בקהילה לילדים בסיכון ובעלי מוגבלויות.
נתונים ראשונים הנמצאים בתהליכי עיבוד בימים אלה מצביעים על כך שסך ההכנסות העצמיות של העמותות בין השנים 2007 ו-2008 לעומת 2009 נפגע פחות מכפי שצפו התחזיות המוקדמות. ממוצע הפגיעה בשנת 2009 של יותר מ-200 עמותות לא הגיע ל-10%. זהו אחד מתנאי הסף שנקבע על-ידי משרד האוצר כתנאי שמעיד על פגיעה באיתנות פיננסית.
בעקבות הליך של הפקת לקחים החליטה הקרן על הקלות בתנאי הסף במסגרת מבחן התמיכה לשנת 2010, למשל הורדת סך הירידה בהכנסות העצמיות והורדת סף הפעילות החברתית. כאמור, המשרד פרסם לפני כשבועיים את מבחן התמיכה ל-2010 ועד ל-14 בנובמבר רשאיות העמותות העומדות בתבחינים להגיש בקשה לקרן באמצעות המשרד.
כפי שוודאי ידוע, חלק משמעותי משירותי הרווחה ניתנים באמצעות המגזר השלישי. הרחבתי על כך בפתח דברי. הגידול בהיקף השירותים יסייע בהרחבת היקף הפעילות ובתקצוב העמותות המספקות, יחד עם המשרד, שירותי רווחה לאוכלוסייה כולה.
ראוי לציין כי מיזם קרן הסיוע, שבו הממשלה התארגנה לתמיכה בהליך מזורז ולא על-פי הקריטריונים המקובלים, דרש ממשרד הרווחה מאמצים ומשאבים מיוחדים לשם עמידה ביעד של חלוקת התמיכה לעמותות באופן היעיל והמהיר ביותר. משרד הרווחה נטל על עצמו את הובלת המיזם מתוך תפיסה המבקשת לחולל איזון בין השאיפה להעמיק את השותפות עם המגזר השלישי, ובמסגרת זו לתמוך בעמותות שנקלעו למשבר, ובין השאיפה לבסס מערכת יחסים עם המגזר השלישי המבוססת על שקיפות בהתנהלות ועל הבנה ברורה של תפקידיו של כל צד.
משרדי ימשיך אפוא לפעול למען חיזוק המגזר השלישי בישראל. אני רוצה לומר שבהשוואה עם מדינות רבות בעולם – לא מצאת באף מדינה מיזם כזה, שנועד להציל את המגזר השלישי, כפי שאנחנו הנהגנו. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. חבר הכנסת אורון.
<חיים אורון (מרצ):>
ראשית, תודה לשר על התשובה המפורטת. זו גם הזדמנות להודות לו על מאמצים גדולים ואכפתיות רבה לנושא שבו מדובר. אבל מתוך התשובה, ובעיקר מתוך המציאות, עולה בעיה שהולכת ומחריפה, לפי דעתי.
מצד אחד, המדינה מעבירה יותר ויותר אחריות לעמותות מהמגזר השלישי – ואני מוכרח לומר שאני לא מתנגד לכך באופן בסיסי, בתנאי אחד, שלפי דעתי הוא לא מתמלא, והוא שרשת הביטחון האמיתית לשירותים שבסופו של דבר מגיעים לאזרחים תהיה על-ידי המדינה. למשל, הקריטריון של 10%. באחת העמותות – ונדמה לי שגם אתה מכיר אותה – ה-10% האלה היו פשוט עוד שומר בלילה במעון לילדים חוסים. הם אמרו: אין לנו אפשרות לשים אותו שם, אנחנו נוריד אותו, כי מימנו אותו מתרומות. לא יכול להיות ששירותים בסיסיים מוכרים ימומנו על-ידי תרומות. התרומות יכולות לממן רק on the top of, ספיישל. השירותים המהותיים הבסיסיים חייבים להיות באחריות המדינה, כי פעם יש תרומה ופעם אין תרומה.
לכן גם כל התבחינים – יש לי פה מכתבים מעמותות – כן 10%, קיבלו תרומה מהעירייה, אז זה סימן שהם קיבלו תרומה, וזה לא תרומה, זה רק השתתפות וכו' וכו'. אדוני השר, אני חושב שבמבחן – היה על זה session מאוד ארוך בכנס קיסריה האחרון, שהשתתפת בו – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
לא יכולתי להגיע באותו הבוקר, בגלל ההצבעות שהיו פה.
<חיים אורון (מרצ):>
איך זה שאני הייתי ואתה לא?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
כי הפכו את ההצבעות בלילה על התקציב. אתה התקזזת.
<חיים אורון (מרצ):>
לא חשוב. אני בדרך כלל בא להצבעות.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
לי לא נתנו.
<חיים אורון (מרצ):>
בנצרת – שם עלתה בכל חומרתה השאלה הזאת. ולא קרן של 60 מיליון ולא קרן אחרת תפתור את העניין הזה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אני רוצה רק להשיב על כך. ראשית כול, אני מסכים ברמה העקרונית עם דבריך. אני חושב שהובלנו בשנים האחרונות מערכה מסודרת מאוד לקביעת גבולות גזרה, וגם לנושא תקצוב העמותות. התקצוב נובע משיטת התעריפים. אנחנו מוציאים כ-3,000 מכרזים בשנה, והעמותות ניגשות למכרזים על-פי תעריף שאנחנו מודיעים עליו מראש. התעריף משקלל את השירות הבסיסי, והמימון העודף, התרומות, נועדו לפיתוח שירותים, לפיתוח תשתיות, למבנים, לדברים כאלה. זה בעצם ההסכם הבלתי-כתוב.
אני חייב לומר שנוצר איזה רושם כאילו כל עם ישראל ממומן מעמותות ותורמים. לכן אני השר הראשון, בינתיים היחידי, שהעלה לאתר האינטרנט של המשרד, כבר שנה שנייה, את כל התשלומים שאנחנו משלמים לעמותות – מעל 1,000 עמותות, 1.5 מיליארד שקלים. תוכל למצוא שם סכומי עתק להרבה מאוד עמותות, והכול שקוף והכול ידוע.
אבל כשמסתכלים טוב, מרבית העמותות שמספקות את השירותים מסוגלות להתנהל בתקצוב ראוי, ואחר כך הן באות ואומרות לך: אבל אנחנו לוקחות עוד דבר, מועדונית שמישהו נתן לנו, ולגביה אנחנו מגייסים כסף. אנחנו נותנים לפי מה שאנחנו יכולים לתת, ואם עמותה החליטה לפתח עוד שירות עבור עוד גורם, ואחר כך העירייה באה אליה בטענות, זאת בעיה. ואז פתאום כאילו המדינה לא מספקת.
לכן, הדיאלוג הזה הוא מורכב. לשם כך החליטה הממשלה להקים שולחן עגול של הממשלה, העמותות, המגזר השלישי והמגזר הפרטי. הדיאלוג הזה הוא מרתק. בקטע של העמותות מוביל את הדיאלוג מנכ"ל משרדי נחום איצקוביץ. אני אשמח שתקיימו על זה דיון באיזה פורום שתחליט הכנסת, ונציג את עבודת המטה הזאת. בין היתר – ואני אוסיף ואומר, בין היתר נעשו דברים. יש ריבוי עמותות והגיע הזמן גם למזג עמותות. חברנו זבולון אורלב העביר בחקיקה חוק יוצא מהכלל לאפשר מיזוג עמותות, ואתה יודע שלעתים זה גם בעיות של פרסונות שלא מאפשרות למזג עמותות. לכן התמונה היא יותר מורכבת מהקביעה הזאת. בכל מקרה, תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
השואל השני הוא חבר הכנסת אברהים צרצור. בבקשה, אדוני.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, שתי שאלות. שאלה ראשונה: מהי תוכנית העבודה שקבע המשרד לטיפול במגוון הבעיות החברתיות בסקטור הערבי בשנת 2010 ומהו התקציב שהוקצה לביצוע תוכנית זו? שאלה שנייה: מהם עיקרי הרפורמה שהמשרד מתכוון לבצע בשירות הרווחה, וזאת לפי פרסומים אחרונים, ומהי מידת השפעתה של רפורמה זו על מגוון שירותי הרווחה בסקטור הערבי בפרט? תודה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אני מאוד גאה בכך שבתקופת כהונתי שדרגנו באופן משמעותי את התקציבים, התשתיות וכוח-האדם במגזר הערבי. אפשר לבחון את זה בכל צורה ואופן – עלייה משמעותית בתקציבים, בכוח-אדם וסגירת פערים.
אני ארחיב. תוכנית העבודה המשרדית שמה דגש על תוכניות טיפול ושיקום ומענים לבעיות חברתיות, כפי שהן באות לידי ביטוי בחברה כולה, בוודאי ובוודאי במגזר הערבי. יחד עם זאת, על מנת שרמת השירותים שניתנת ברשויות הערביות לא תפחת מהרמה הניתנת ברשויות אחרות, גיבש המשרד כמה צעדים שהם בבחינת העדפה מתקנת. המדיניות שלי ברורה – העדפה מתקנת.
להלן כמה צעדים שננקטו. בשנתיים האחרונות הוקצתה למחלקות לשירותים החברתיים ברשויות המקומיות הערביות תוספת של תקני עובדים סוציאליים, מהם 88 תקנים רק למגזר הערבי, המהווים 42% מסך התוספת – כלומר העדפה מתקנת הרבה יותר מהפרופורציה, כדי לכסות אחת ולתמיד את כל הפער שהיה קיים בעובדים סוציאליים, על-פי הנוסחה הקיימת. ועשינו את זה, סגרנו את הפער.
במסגרת המדיניות הנקראת "עם הפנים לקהילה" מאפשר המשרד למגזר הלא-יהודי להמיר תקציבים לא מנוצלים להשמת ילדים בסיכון וקשישים בהשמות חוץ-ביתיות לטובת תקציבי הקהילה. במסגרת זו, ומתוך הבנת השוני התרבותי הקיים, מאפשר המשרד רק לרשויות במגזר הערבי להמיר עד 30% מן התקציב החוץ-ביתי לתקציב קהילתי. פעולה זו הביאה להגדלה של כ-150 המרות, דהיינו תוספת של למעלה מ-7 מיליוני שקלים לתקציב הרשויות הלא-יהודיות. כמו כן, הוגמשו הקריטריונים לקליטת ילדים במסגרות יום.
התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, שזו לדעתי המהפכה החברתית הכי גדולה בישראל – אנחנו מפעילים תוכנית שש-שנתית מתקצוב של כמיליארד שקלים לאיתור ילדים ונוער בסיכון. היא פועלת במימון מלא ב-72 רשויות מקומיות, מתוכן 29 רשויות מהמגזר הלא-יהודי, דהיינו 40% העדפה מתקנת בתוך התוכנית הזאת. זה כסף ללא "מצ'ינג", ללא צורך בהשתתפות עצמית של הרשויות.
49 רשויות מהמגזר הלא-יהודי, מתוך 143 רשויות, נכללו בפרויקט מחשוב המחלקות לשירותים חברתיים, בעלות כוללת של 15 מיליוני שקלים, כששיעור ההשתתפות, הורדתי אותו מ-25% ל-5% או ל-15%.
לכל הצעדים הללו השפעות מיידיות, וניתן להיווכח בהן כעת ולאורך זמן.
לגבי שאלתך על הרפורמה במחלקות לשירותים חברתיים, מדובר במהלך אסטרטגי היסטורי, שמאז שנות ה-70 לא נעשה כמוהו. מדובר בתוכנית רפורמה שגובשה ביחד עם העובדים הסוציאליים, 400 איש ישבו בוועדה הזאת, בוועדות משנה.
היא כוללת כמה עשרות המלצות במגוון נושאים הנוגעים לעבודתם של שירותי הרווחה – סוגיות בניהול המחלקות, הדרכת עובדים, קבלת החלטות, תקצוב, קשר עם גורמים בקהילה ועם המגזר השלישי, העומס המוטל על העובדים הסוציאליים ועוד. כמובן, לראשי הלשכות ולעובדים הסוציאליים הערבים היה מקום של כבוד בתוך הדיונים הללו.
יישום ההמלצות בתוכנית הרפורמה עשוי ליצור מהפכה במתן שירותי הרווחה באשר הם. דגש מיוחד הושם על אספקת שירותי רווחה ברשויות קטנות אשר מתקשות באספקת שירותי רווחה ברמה נאותה, דבר שהוא רלוונטי למגזר הערבי. היות שרבות מהמחלקות הערביות משתייכות לרשויות קטנות, הן עשויות לצאת נשכרות מההמלצות בהיבט זה. אחת ההמלצות מדברת על הקמת אשכולות שירותים אשר יהיו ערוכים לספק מגוון שירותים לכמה רשויות מקומיות, ובכך להבטיח אספקת מכלול השירותים ברמה הראויה.
אסיים ואומר שאינשאללה, בקרוב אנחנו נחנוך שני סניפים חדשים של המוסד לביטוח לאומי – אחד בשפרעם ואחד ברהט, ועוד היד נטויה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
מה עם טייבה, אדוני היושב-ראש?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
טייבה – היושב-ראש, אין לו ניגוד עניינים. טייבה – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
דווקא ביתר שאת.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
בבדיקה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בבדיקה. כבר כמה שנים בבדיקה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
בגלל הרבה מאוד בעיות של מיפוי, וגם הבעיות בעיר טייבה. אני מוכן לדבר אתך על זה בנפרד. בבקשה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
לקראת סוף השאלות אני אשאל שאלה. בבקשה, אדוני חבר הכנסת צרצור.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד השר, שיטת ה"מצ'ינג" ממשיכה להוות סיוט לגבי הרבה ראשי רשויות מקומיות בסקטור הערבי. בדיונים קודמים הבטיח כבוד השר לשקול בכובד ראש את האפשרות לבטל את ה"מצ'ינג" כליל, ולחלופין, לפטור את הרשויות הערביות החלשות מלהיכלל בשיטה הזאת. האם יש באמת התפתחות בקטע הזה? תודה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
קודם כול, יש הצדקה ל"מצ'ינג". ההצדקה היא שרשות, בסופו של דבר, חלק מסוד קיומה והבסיס לקיומה הוא הצורך לשרת את האוכלוסייה גם בתחום הרווחה. אז היום אנחנו מממנים 75% והרשות צריכה לתת 25%, זה המינימום המתבקש.
ועם זאת, בהתחשב במצב הסוציו-אקונומי אנחנו ביקשנו, הצענו לאוצר, ללכת לפתרון של "מצ'ינג" דיפרנציאלי, כפי שנהוג גם במגזרים אחרים – למשל התחבורה – וכמובן נענינו בשלילה. גם במרכז השלטון המקומי יש מאבק אדיר אם להסכים לרעיון או לא.
בינתיים, מה עשינו? מעבר לנושאי הליבה הכי בסיסיים אנחנו הקלנו ב"מצ'ינג" איפה שיכולנו, על-פי שיקול דעתי. מחשוב – נתתי דיפרנציאלי; התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון – בלי "מצ'ינג"; מיגון – נתתי דיפרנציאלי; ועדות החלטה – נתתי דיפרנציאלי, וגם יש לי סעיף שנקרא "תגבור" לרשויות שהן לא בתוכנית הלאומית, שנתתי דיפרנציאלי. כך שאיפה שאנחנו יכולים להקל אנחנו מקלים. בבקשה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
הדובר השלישי, השואל השלישי – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
השואלת.
<היו"ר אחמד טיבי:>
– – ד"ר מרינה סולודקין, חברת הכנסת. בבקשה, גברתי.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
שומעים אותי?
<היו"ר אחמד טיבי:>
נא לפתוח את המיקרופון מצד ימין.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, יש לי שתי שאלות. שאלה ראשונה: לפני כחודשיים וחצי הוקמה על-פי הנחייתך ועדה מיוחדת בראשות השופט בדימוס חיים פיזם לבדיקת התנהלות שירותי הרווחה בפרשת רצח הילדים עומר, רוני ואור בן-דרור, זיכרונם לברכה, על-ידי אביהם איתי בן-דרור. ברצוני לשאול אותך: האם סיימה הוועדה את עבודתה, ואם כן – מהן המסקנות וההמלצות שלה? אם הוועדה טרם סיימה את עבודתה, מה המועד של סיום עבודתה?
השאלה השנייה: בחודשיים האחרונים היינו עדים לקפיצה גדולה במחירי מצרכי היסוד, כגון מחירי המים, הדיור, פירות, ירקות וכדומה. עליית מחירים זאת החמירה את מצבן של משפחות נזקקות רבות וכנראה תגרום לכך שמשפחות רבות נוספות ייקלעו למצוקה ויזדקקו לסיוע דחוף. ברצוני לשאול אותך: איך נערך משרד הרווחה והשירותים החברתיים להתמודד עם בעיה כאובה זאת? בין היתר, האם נעשו בדיקות, ומה התוכניות? תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אני אכן מיניתי את ועדת-פיזם, בראשות השופט בדימוס חיים פיזם. אני רוצה לומר שמדובר בשופט מחוזי בדימוס מחיפה, עובד סוציאלי בהכשרתו, הוא היה גם סגן היועץ המשפטי או היועץ המשפטי של משרד הרווחה. הוועדה עושה עבודה מאוד מאוד רצינית, היא בעצם בוחנת את כל ההיבטים הספציפיים של פרשת רצח ילדי בן-דרור, פרשה שזעזעה את כל המדינה ואותי בהחלט.
היא בודקת גם את שירותי הרווחה וגם את שירותי בריאות הנפש, היא מתכנסת בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע. היא טרם סיימה את עבודתה אך אמורה לסיים אותה במחצית נובמבר. הוועדה כאמור היא נקודתית ובודקת את אירועי הרצח. המסקנות יועברו הן למשרד הבריאות והן למשרד הרווחה, שיפיקו לקחים מאירוע מצער זה, וכמובן אני אביא אותן בפני הציבור, במידת מה שניתן. כמובן, אם יש דברים של צנעת הפרט – אני לא מכיר עדיין – אבל מה שניתן נביא לידיעת הציבור.
לגבי ההערה שלך על עליית ההוצאות והתשומות, אנחנו במשרד הרווחה מכירים היטב את הנושא שאת מעלה – מצוקה ועוני שעמם מתמודדים מספרים הולכים וגדלים של יחידים ומשפחות בישראל. דווקא מתוך דאגה לנוכח תופעה זו והשלכותיה ההרסניות על פרטים הסובלים ממנה ועל החברה כולה, יזמתי פנייה לראש הממשלה ובהמשך קראתי מעל במה זו לגבש תוכנית עבודה ממשלתית חדשה, יזומה וכוללת, שתפוקח ותנוהל על-ידי משרד ראש הממשלה; תוכנית עבודה שתנחה את כל משרדי הממשלה ותהווה חוזה חברתי חדש בין הממשלה לאזרח. לא מציאותי לצפות שבידי משרד הרווחה כל הכלים והמענים להתמודדות עם תופעת העוני, המשלבת צורך במתן מענים בתחומי הדיור, החינוך, הבריאות, התחבורה ועוד, ולכן היא מחייבת תוכנית כלל-ממשלתית.
אוסיף ואומר, שכמובן, עליית התשומות מתבטאת בעליית המדד, וכשיש עליית מדד יש עדכון קצבאות, כמפורט בחוק הביטוח הלאומי.
<היו"ר אחמד טיבי:>
עוד שאלה? תודה רבה.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
השואלת הבאה היא חברת הכנסת ליה שמטוב. בבקשה, חברת הכנסת ליה שמטוב.
<ליה שמטוב (ישראל ביתנו):>
תודה, אדוני היושב ראש. כבוד השר, לניצולי השואה מגיעים החזרים עבור הוצאות רכישה של מקרר, משקפיים, טיפולי שיניים וכו'. לאחרונה הגיעו אלי פניות שמי שפונה אל קרן הרווחה ומבקש החזר הוצאות כפי שפורטו לעיל, מקבל תשובה שאין תקציב, ולכן הם לא יוכלו לקבל את ההחזרים המגיעים להם. זאת, כמובן, לאחר שהפונים הוציאו מכיסם הפרטי את העלויות עבור הדברים האלה. ברצוני לשאול: האם זה נכון? ואם התשובה היא חיובית – כיצד ייתכן המצב האבסורדי הזה, שמצד אחד אלה ההוצאות המוכרות שעליהן צריך להינתן ההחזר, ומצד שני הטענה בקרן הרווחה היא שאין תקציב והכסף של הנזקקים לא ישוב אליהם? תודה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
תודה רבה לך. הקרן לרווחה לנפגעי השואה נתמכת, בין היתר, מכספי סל השירותים לניצולי השואה, בתקציב ממשלתי של 200 מיליוני שקלים בשנה. אני רוצה לומר שאך לפני כמה שנים התקציב היה 14 מיליון. אני מאוד גאה שהיה לי חלק מרכזי בהובלת המהפכה בתחום הזה.
הסכום מחולק על-פי החלטות ועדת הסל הבין-משרדית, בראשות מנכ"ל משרדי. בשנים 2009–2010 כ-80% מתקציב הסל הועברו לקרן. בהקשר זה יצוין כי חלק מהפונים לקרן הם פליטי שואה, שלמרבה הצער לא הוכרו כניצולי שואה, אבל זוכים לסיוע ממנה.
הקרן מספקת מגוון שירותים לניצולים אשר הוכרו ככאלה, לרבות החזרים בגין הוצאות רפואיות שונות: מכשירי שמיעה, טיפולי שיניים, משקפיים, תרופות שאינן ממומנות בדרך אחרת, עזרי הליכה וכדומה. ההחזרים ניתנים לאחר בדיקת זכאות של הניצולים והצגת קבלות מקוריות בגין הוצאות אלו.
הסכום שאושר למטרה זו עד כה ב-2010 והועבר לקרן הוא 45.5 מיליון שקלים. כל הסכום הזה הועבר על-ידי הקרן לניצולים הזכאים וסייע להם במימון הטיפולים והעזרים הרפואיים. בימים אלה מועבר עוד סכום, של 16 מיליוני שקלים, לצורך זה, על-ידי ועדת התמיכות. אני לא יכול להכחיש שיש קושי תקציבי להיענות לכל הפניות. אנחנו פועלים בעניין, מעבר ל-16 מיליוני השקלים.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בבקשה, עוד שאלה? תודה רבה. השואל הבא הוא חבר הכנסת ד"ר דב חנין, והוא שואל על תקציב לספרים עבור מקבלי קצבאות נכות.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אדוני שר הרווחה והשירותים החברתיים, הנושא שאני שואל בו הוא תקציב לספרים עבור מקבלי קצבאות נכות. השאלה נולדה מפנייתו של האזרח סאיב נטור, תושב קלנסואה.
מר נטור מקבל קצבת נכות, והוא הפנה את תשומת לבי לקצבאות המתקבלות עבור קניית ספרים והכנה ללימודים. על-פי הטענה שלו, מקבלי הקצבאות זוכים בסיוע לשם קניית ספרי לימוד לילדיהם, אבל בזמן שבמציאות מחיר ספרי הלימוד הולך ומאמיר ככל שהילד גדל, הסיוע של המוסד לביטוח לאומי הולך ופוחת. אני לא רק שואל אלא גם מבקש, בהמשך לשאלה, לנסות לתקן את המצב הזה, כך שהסיוע בקניית ספרים יגדל יחד עם גיל הילד, או לכל הפחות יישאר כפי שהוא מלכתחילה. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
חבר הכנסת חנין, זו דוגמה קלאסית לדברים שהמדינה עושה והציבור בכלל לא מודע להם. זה אחד הדברים היפים ביותר בשירותי הרווחה ובעולם הביטוח הלאומי, שבכלל מתקצבים ספרים. הרי לכאורה זה בכלל לא חלק מהרשת שאמורה לתת קצבאות.
אני חייב לומר שעל-פי המצב החוקי הקיים, למענק לימודי זכאיות משפחות חד-הוריות ומשפחות שלהן ארבעה ילדים ויותר המקבלות גמלאות קיום, דהיינו נכות, הבטחת הכנסה, זיקנה ומזונות. המענק משולם למשפחה עבור כל ילד בגיל שש עד 14. מלכתחילה שולם המענק רק לילדים בגיל שש עד 11. לאחר שנתיים הורחב מעגל הילדים הזכאים עד גיל 14. עקב מגבלות תקציביות של משרד האוצר, המתקצב את המענק הזה, נקבע עבור ילדים בגיל 11 עד 14 שיעור נמוך יותר מזה של הצעירים. המוסד לביטוח לאומי ער למצב הזה ולכן יזם תיקון חקיקה בנושא, הכולל הרחבת גיל הילדים הזכאים עד גיל 18 וקביעת סכום אחיד של 1,050 שקלים לכל הגילאים. אני מקווה שבקרוב תעלה הצעת החוק להצבעה בכנסת, וכבר בשנת הלימודים הבאה ישונה המצב.
<היו"ר אחמד טיבי:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת דב חנין.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה רבה, אדוני השר. קודם כול, אני שמח על הבשורה הזאת. אני חושב שהצעת התיקון – תיקון החוק – שאדוני מדבר עליה מאוד מתבקשת. מדובר פה בסך הכול בעלויות כוללות שהן לא גבוהות. אנחנו לא מדברים על מספר כל כך גדול של אנשים, והסכום הכולל שמדובר בו איננו בשמים. אז ראשית, אני רוצה לברך את אדוני השר על התשובה – אני חושב שזו תשובה חשובה ואפילו בשורה – ולשאול אותך, אדוני השר: מהו לוח הזמנים שאתה רואה למהלך הזה? האם אתה חושב שאפשר יהיה לבצע אותו בחודשים הקרובים?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אני לא יכול לענות. אנחנו רוצים להביא את זה בקרוב. אני מציע שאדוני יכתוב לי ולמנכ"לית הביטוח הלאומי מכתב וניתן לך לוח זמנים. אני פשוט לא רוצה לומר משהו שאני לא בקי בו. האם זה עבר את המינהלה, את המועצה, באישור האוצר ומשרד המשפטים? כמו שכבר גיליתם, לעתים הרבה יותר קל לחוקק כאן חוק פרטי מאשר חוק מטעם המדינה. קודם כול תפנה, כי אם זה כבר הושלם ויש פה תשובה מפורטת, אז עדיף כבר שנגמור את המלאכה שהתחלנו בה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, אדוני. השואל הבא הוא חבר הכנסת חמד עמאר. בבקשה.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, לפני שבועיים ביקרתי במועצה המקומית סאג'ור, וראש הרשות הראה לי נתונים שמחלקת הרווחה מתוקצבת בכ-10,000 שקלים, והכסף אמור להספיק לכ-1,000 תיקי רווחה לאורך השנה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
נראה לך הגיוני?
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
זה הנתון שקיבלתי מראש הרשות.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
נראה לך? רשות שברור שיש לה תקציב של מיליונים, אז נראה לך שכל מה שאני מתקצב – – –
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
זה מה שהוא אמר לי. זה הנתון שקיבלתי מראש הרשות.
השאלה שלי: על-פי אילו קריטריונים מתוקצבות מחלקות הרווחה בכלל וברשויות הדרוזיות בפרט?
השאלה השנייה – וזה היה בפרסומים – קיים פער אדיר בין תקצוב קשיש במגזר היהודי, העומד על יותר מ-2,500 שקל, לבין תקצוב קשיש במגזר הדרוזי, העומד על כ-300 שקל. סיבת הפער, לדברי משרד הרווחה – ואת זה קראתי – היא שהקשישים אינם נמצאים במועדוני רווחה. מדובר על מנטליות שונה, שרואה בהעברת קשישים למועדונים הזנחת הורים, ולפיכך, לא רק שהנטל נופל על הילדים, הם גם אינם מקבלים את הסיוע הכספי הנדרש. איך ניתן לתקן את העיוות, בהתחשב במסורת ובמנטליות השונות?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
קודם כול, לשאלה הראשונה. אני אומר לאדוני, עם כל הכבוד, זה הרי הזוי. לא אתה, חלילה. יש לי כבוד רב אליך. אבל הזוי שאומר לך ראש רשות שכל מה שהוא תוקצב זה 10,000 שקל. הוא מקבל הרבה מאוד כסף מהמדינה. 75% מפעילות הרווחה אצלו מתוקצבת על-ידי משרד הרווחה. אפילו הייתי אצלו בביקור והוספנו דברים כהנה וכהנה.
עכשיו רק אפרט יותר לעומק. הרי אנחנו משלמים לכל הרשויות תקציב של כמעט 1.5 מיליארד שקל – רק לרשויות. משרד הרווחה מקצה את תקציבו לרשויות המקומיות בעשרות סעיפי תקציב, על-פי החלוקה דלקמן: 35% מהתקציב מוקצה בהתאם לחוקים השונים, כגון סידור חוסים בעלי פיגור שכלי. 35% מוקצים על בסיס נתונים דמוגרפיים של כל רשות מקומית ורמתה החברתית-כלכלית, ו-25% מוקצים לפי קריטריונים טיפוליים. יתרת התקציב – כ-5% – מוקצית בהתאם לתוכניות ומיזמים נקודתיים.
משרד הרווחה פועל לצמצום הפערים, ובין היתר מקיים ועדה בשיתוף הרשויות המקומיות והמרכז לשלטון מקומי, שבה חברים גם נציגים מהמגזרים הלא-יהודיים. ועדה זו דנה בעדכון אמות המידה להקצאת תקציבים ועדכון תבחינים קיימים בהתאם לכמה עקרונות: הקטנת חלקו של רכיב נתוני היסוד בנוסחאות, ביטול רכיב סדר העדיפות הלאומי והגדלת משקלו של רכיב האשכול החברתי-כלכלי מ-10% ל-25%. כמו כן, ניתן מקדם לרשויות קטנות עד 25,000 תושבים, ומקדם נוסף לרשויות עד 15,000 תושבים שרמתן החברתית-כלכלית היא 5 ומטה. רבים מהיישובים הלא-יהודיים משתייכים לרשויות קטנות הזוכות לתוספת תקצוב כתוצאה מכך.
אני יכול לומר לך עוד פעם: בסאג'ור, אבל גם בשאר היישובים הדרוזיים, יש לי תוכנית מיוחדת ליישובים הדרוזיים, כולל בינוי, כולל פיתוח תשתיות אחרות, ולכן הטרוניה היא לא ברורה לחלוטין.
יובהר כי הקצאת התקציב לרשויות המקומיות נעשית בשקיפות, באחידות ובשוויוניות, בהתאם לתבחינים ולמתווה שתואר. אני עוד מפנה לתשובה שנתתי לחבר הכנסת צרצור, כי היא חלה בדיוק גם על היישובים הדרוזיים.
במטרה לתת מענה להבדלים תרבותיים בין הרשויות, מקדם המשרד כמה תוכניות שנועדו לסייע בצמצום פערים: המשרד מאפשר, כאמור, לרשויות מהמגזר הלא-יהודי להמיר עד 30% מתקציב שמוקצה לסידורים חוץ-ביתיים, דהיינו לבתי-אבות, למשל, לטובת תקציבי קהילה. הוא יכול להפעיל את הכסף הזה בתוך הקהילה לטובת הקשישים. אז מה עשינו? פיתחנו תוכנית של מועדונים מועשרים לזקנים, בעלות של 150,000 ש"ח למועדון, באותם יישובים שאין בהם מרכזי-יום, כי הקהילה באמת לא רוצה להוציא אותם מהבית למרכז-היום, למרות שאם אתה שואל אותי, מרכז-יום זה דבר מדהים. מתוך 40 מועדונים כאלה, 21 הוקצו ליישובים הלא-יהודיים, ובהם ישנה היענות הולכת וגדלה. דווקא מתוך רגישות תרבותית אנו רואים חשיבות רבה בפיתוח מועדונים אלו בקהילה לציבור הזקנים, לשם העשרת תרבות הפנאי שלהם ומתן מענים לצורכיהם החברתיים והרגשיים. אנחנו גם מודעים לשינוי החברתי. אני גם מאמין שכמו שלאט-לאט רואים בתי-אבות, יראו יותר מועדונים, ולאט-לאט משפחות שגם עובדות תאפשרנה לקשיש לבוא לכמה שעות לאותו מועדון ולקבל פעילות מדהימה. היא באמת מדהימה.
למותר לציין ששירותים אלו מתווספים לקצבאות המגיעות מהמוסד לביטוח לאומי, וכמובן – לפעילות מכוח חוק ביטוח סיעוד בבתים של הקשישים. בבקשה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. חבר הכנסת אברהם מיכאלי – השואל הבא. בבקשה, אדוני.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, ב-17 באוקטובר 2010 פורסמו דוחות הלמ"ס, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על התרחבות בפערים בין העשירים לעניים, והגידול בממדי העוני במדינת ישראל. אדוני השר, כיצד משרדך מתכוון לפעול כדי להתמודד עם הגידול בפערים ועם הגידול המשמעותי בממדי העוני, על אף המחקר שעשה המוסד לביטוח לאומי, שיש להגדיל את קצבאות הביטוח הלאומי בשיעורים משמעותיים – דבר שלצערנו, אדוני השר, לפי החלטת הממשלה, לא אמור לקרות?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אני מקווה מאוד שש"ס, כמו שהבטיחו לי, תדאג לכך שהקפאת הקצבאות לא תמומש. אני נאבקתי, הצבעתי נגד, לא תמכתי בתקציב. אני מצפה שחברינו מש"ס יגייסו ביחד את כל הניתן כדי לבטל את רוע הגזירה של הקפאת הקצבאות.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אנחנו חושבים אותו דבר, אדוני השר – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
בבקשה, אתה ראש הסיעה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תמשיך.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
כיצד אדוני מתכוון להתמודד עם תופעה זו, ששנה אחר שנה ממדי העוני הולכים וגדלים?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
טוב, היה כאן דיון ארוך מאוד במליאה בדיוק לפני שבוע, לציון יום העוני הבין-לאומי, ואין טעם לחזור על כל אשר נאמר. הרי נושא העוני – זה היה לפני שבועיים – נושא העוני נדון ונדון ללא הרף, ואנחנו נמצאים באותו רף של 20%, פחות או יותר, וזה רף בלתי נסבל, כשממוצע ה-OECD הוא 10%.
אני ביטאתי באותו אירוע את דאגתי מהגידול בממדי העוני והעמקת הפערים החברתיים, וקראתי לגיבוש תוכנית עבודה ממשלתית חדשה, יזומה וכוללת, שתנחה את כל משרדי הממשלה, ותפוקח ותנוהל על-ידי משרד ראש הממשלה. עד כה טרם נעניתי.
משרד הרווחה והמוסד לביטוח לאומי עושים רבות, שוקדים על רעיונות נפלאים ומפעילים תוכניות מגוונות שעניינן סיוע לאוכלוסייה במצוקה. רק לאחרונה יצאנו במכרז באמת מרשים של coaching – ליווי אישי למשפחות שנמצאות על סף נפילה לתוך העוני. אבל לא די בכך. נדרשת התגייסות וחבירה של כל משרדי הממשלה על מנת לגבש תוכנית כוללת. זה גם כולל את משרד הפנים ומשרד השיכון, דרך אגב, שאדוני קרוב אליהם. מדובר בתעסוקה, במגורים, בנגישות של שירותים, בחינוך, בבריאות, ברווחה. אין דרך אחרת להתמודד עם התופעה.
התוכנית הלאומית שאני מדבר עליה כוללת כמה עקרונות שכבר פירטתי בהרחבה בכמה הזדמנויות: שוויון הזדמנויות והסרת חסמים המונעים בפועל נגישות שווה של משאבים בתחומי ההשכלה, הדיור, הבריאות, הצריכה, החיסכון, התחבורה, הביטחון האישי והרווחה; חיזוק ותמרוץ אוכלוסיות קשות יום, ובהן משפחות חד-הוריות, הנמצאות בסד של חוקי הבטחת הכנסה והבטחת מזונות – ואני מלין על כך הרבה מאוד; הבטחה שאדם עובד לא יהיה עני, בין היתר על-ידי העלאת ההכנסה מלמטה ואכיפה קפדנית ומלאה של חוקי ההגנה על העובדים; תשלומי העברה המבטיחים קיום בכבוד למי שאינו שייך לשוק העבודה, מבחינת גיל או מוגבלות; צמצום הפערים בין הרשויות המקומיות ובחינה מחדש של יעילות המנגנונים האמורים להקטין שונות זו בהוצאה הציבורית הכוללת; סיוע לארגוני הסנגור ולהתארגנויות של החברה האזרחית באופן שיבטיח שהחברה האזרחית פועלת בכל רובדי החברה; ולבסוף – קביעת מדדים כלכליים עדכניים ומותאמים לניטור מה שנקרא well-being – האושר החברתי – שיספקו תמונה מלאה על רווחת האזרחים והקהילות.
אנחנו – אני בוודאי – פתוחים לשיתופי פעולה עם כל הגורמים הרוצים להתמודד עם האתגר הגדול הזה ברמה הלאומית. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. אל-נאאב חנא סוייד, תפאדל. אל-נאאב, יעני, חבר הכנסת.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אל-נאאב אל-וזיר, או נאאב אל-ראיס אל – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
נאאב, יעני, deputy. תפאדל.
<חנא סוייד (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, השאלה שלי מתייחסת לוועדות קבלה ביישובים קהילתיים – תיקון חוק האגודות השיתופיות. אדוני השר, בדיונים שהתקיימו בוועדת החוקה, חוק ומשפט תמך נציג משרדך בעקביות בהצעה לתיקון חוק האגודות השיתופיות. מטרת התיקון היא להסמיך את ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים לפסול מועמדים המבקשים לגור באותם יישובים מטעמי חוסר התאמה חברתית ו/או תרבותית. שתי שאלות: האם ידועה לך או מקובלת עליך עמדת נציג משרדך בנדון? שאלה שנייה: איך מתיישבת עמדה זו עם מדיניות משרדך, הדוגלת באינטגרציה והכללה של קבוצות מיעוט בחברה? תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
שאלה טובה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
קודם כול, השאלה יפה מאוד. אני חושב שצריך לנתק אותה מהוויכוח, שהפך להיות ויכוח קצת פופוליסטי ומנופח, מחוץ לממדים האמיתיים של היוזמה הזאת, מכל מיני סיבות. הרי עמדתי לגבי המאבק בכל תופעה של גזענות או אפליה בישראל ידועה. אבל ישראל בנויה מקהילות קהילות עם מבנים שונים ורגישות תרבותית מקיפה. יש קהילות קטנות, במיוחד במגזר הכפרי, שבהן אנחנו מוצאים, כמי שמלווים אותן, שהן נקלעות למשבר גדול מאוד של קבוצות שונות בתוכן.
לכן, העמדה שהוצגה במסגרת הדיונים בוועדת הכנסת עולה בקנה אחד עם עמדת הגורמים המקצועיים שלנו, שלפיה קליטת אוכלוסייה מגוונת ביישובים קטנים, כפריים, צריכה להיעשות באופן מושכל ומבוקר. הניסיון שלנו מלמד – ואנחנו עוסקים בזה המון – שקונפליקטים בקהילה קטנה יכולים לשתק אותה, להוות סכנה ממשית לקיום הקהילה ואף לגרום לפירוקה. שילוב והתערות של אוכלוסיות שונות הוא ערך חשוב שאנו מקדמים במגוון היבטים, בד בבד עם העובדה שיש מקומות שבהם יש לחזק ולהעצים את הקהילה הכפרית כדי להבטיח תפקוד מיטבי ואיכות חיים לתושביה.
לכן אנחנו רואים את עצמנו כפיקוח ובקרה ברמה הארצית, במסגרת ועדות ערר, על מנת להבטיח הגנה על זכויות הפרט מול החלטות שרירותיות של ועדת הקבלה המקומית, אבל לא שוללים את העובדה שאיש תחת גפנו ותחת תאנתו. בבקשה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תפאדל.
<חנא סוייד (חד"ש):>
אדוני השר, האם אתה חושב שקהילה של 500 משפחות היא באמת קהילה קטנה? 500 משפחות יכול להיות 2,000, 2,500 נפשות ביישוב. זה כבר מוגדר על-פי חוק בישראל כעיר, כיישוב עירוני. לכן לא מקובלת עלי, גם מבחינה מקצועית, הקביעה הזאת שמדובר כאן ביישובים קטנים. זה דבר ראשון.
דבר שני, מעבר לשיקולים המקצועיים שאתה הזכרת אותם כאן, אני חושב שאתה נגרר לעמדות שהן אנטי-חברתיות, אנטי-שוויוניות, גזעניות, ושחוק כזה אפשר לקטלג בהחלט במסגרת החוקים של אפרטהייד.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אז אני חייב לענות לך, ואני אענה לך בכל המכובדות. לא עסקתי בפרטים של החוק הזה ברמה של בכמה משפחות מדובר. אנחנו מתייחסים ליישובים קטנים. אני גם מוכן לבחון את הנושא הזה של גודל היישובים מבחינת עמדת האגף הרלוונטי. חבל שלא פנית אלי קודם.
יחד עם זאת, אני האדם הכי רחוק מהנושא של הגזענות. אני לא צריך להסביר את זה או להצדיק את עצמי. אני כן מאמין שיש יישובים כפריים בהתיישבות העובדת שזכאים לכך – אתה לא יכול לגרום להם להתפרק מאליהם. אנחנו עוסקים כל היום בהבראה של יישובים כאלה. צריך למצוא את האיזון הראוי, כפי שהיה נהוג מימים ימימה בנושא הזה, בצורה מאוד מאוד ברורה. בבקשה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
חברת הכנסת אורית זוארץ.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כבוד השר, שאלתי היא לגבי החצר האחורית של מדינת ישראל. בהמשך לדיון שהתקיים ב-2 בדצמבר 2009 בוועדת המשנה למאבק בסחר בנשים בנושא הגנה ושיקום קורבנות סחר בבני-אדם, בהשתתפותך, סוכם עם גברת דומיניסיני, מנכ"לית המוסד לביטוח לאומי, שהיא תדאג שהמוסד לא ישלול בעתיד את גמלת הבטחת הכנסה מנשים שהידרדרו לזנות, ומעבר לכך, שהכספים שלא שולמו להן יוחזרו להן. רצוני לשאול: האם הופסקה שלילת כספי גמלת הבטחת ההכנסה מנשים בזנות? האם הכספים שנגרעו מהן בעבר הוחזרו?
החלק השלישי: אילו אמצעים יושמו להבטיח את יכולתן הכלכלית? זאת הטענה המרכזית, חוסר היכולת הכלכלית של נשים בזנות לסיים את הליך השיקום בהצלחה ולהשתלב במעגל החיים הנורמטיבי.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
תודה רבה. כמו שאת מודעת, אנחנו משתפים פעולה, את ואנחנו בנושא הזה, ואני מודה לך על פועלך.
מינהל הגמלאות במוסד לביטוח לאומי הנחה את עובדי מחלקות הבטחת הכנסה בסניפים שלא להביא בחשבון, בקביעת הזכאות לגמלה, את ההכנסה מזנות של נשים העוסקות בכך וחיות ברמת חיים נמוכה.
בנוסף, סניפי הביטוח הלאומי הונחו להחזיר כספים שנשללו בעבר. מכיוון שאין במערכת אפיון של מקרים מעין אלו, הרי רק המקרים שהגיעו לאגף להבטחת הכנסה, רק אלו טופלו בהתאם להנחיה. אם ידועים מקרים פרטניים, ניתן לפנות בעניין למוסד לביטוח לאומי.
אוסיף שמשרד הרווחה מפעיל שני מרכזי יום ושני הוסטלים לנשים אלו, ובהם מתקיימות תוכניות ליווי ותמיכה המסייעות לתהליך שיקום רב-ממדי. לאחרונה ביקרתי במתקן "סלעית" פעמיים – עבודת קודש – על מנת לסייע גם בהיבט הכלכלי. כל מי שנמצאת בתוכנית שיקומית כזאת, הפועלת במשך כל השבוע, זכאית לגמלת הבטחת הכנסה במהלך כל תקופת השיקום. חלק מהן עובדות במסעדות ובחנויות, ומקבלות גם את הקצבה של הביטוח הלאומי.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, השנה הזאת, 2010, משרד הרווחה אישר בסעיף תקציבי "נוער וצעירים" העברת מיליוני שקלים למגזר החרדי, ללא קריטריונים; לפחות ככה נודע לי. למה המגזר הערבי לא זכה בחלק מתקציב זה? למה אין קריטריונים ברורים לחלוקת התקציבים לאוכלוסיות השונות?
שאלה שנייה: בשבוע שעבר, בעצם לפני שבועיים, ביקרתי בשני בתי-ספר לחינוך מיוחד בסח'נין ובעראבה. שם מושקעת עבודת קודש, שניתנת לאוכלוסייה מיוחדת. מה גודל התמיכה הכספית שמשרדך נותן לבתי-ספר לחינוך מיוחד?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
קודם כול, העובדה המצוינת בפתח שאלתך היא לא נכונה. זה ראשית לכול. אתה יודע, אנחנו חיים כל היום על "שמועתי", וזה הדבר הכי גרוע. הקצאת הכספים למימון תוכניות ומיזמים במשרד הרווחה נעשית אך ורק על-פי קריטריונים שקופים וידועים לכול ומתפרסמים. כמעט כל יום יש לנו איזו מודעה על איזה תחום.
הכספים שהועברו למימון התוכנית המדוברת לנוער חרדי מנותק נעשו מתקציב חוץ-משרדי, וגם הם חולקו על-פי נוסחה וקריטריונים שהתבססו על נתוני הלמ"ס ונתונים נוספים. תקצוב זה יועד לפיתוח פיילוט של מודלים להתערבות ברגישות תרבותית, מה שדיברתי עליו קודם, בקרב נוער חרדי מנותק, שנותן ייצוג למגוון יישובים המאפיינים ריכוז של אוכלוסייה חרדית, לרבות ערים מעורבות, ערים חרדיות, יישובים קטנים ומועצות אזוריות.
עם זאת, אני אוסיף ואומר לך מה שאמרתי קודם: בתוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, שהיא מיליארד שקל, חדש, טרי, כסף טרי, שאנחנו נותנים לרשויות ללא "מצ'ינג", חלקו של המגזר הערבי מגיע כמעט ל-40%. זה אומר הכול. יש רשויות שמקבלות, היום במגזר הערבי, תקציבים לילדים ונוער בסיכון שכולם – להתקנא בהם, בלי "מצ'ינג".
עכשיו לגבי המסגרות של החינוך המיוחד. קודם כול, הזכרת שני בתי-ספר. אני רוצה להזכיר שאני ביקרתי לא מזמן גם בבית-ספר נפלא בבועיינה-נוג'ידאת, כדי להעלות את זכרו של נעמאן פוקרא, שהיה מנהל לשכת הרווחה המיתולוגי בבועיינה-נוג'ידאת והלך לעולמו; היה מראשי האיגוד שאני עובד אתו, של מנהלי לשכות הרווחה במגזר הערבי. לפני שנה חבר הכנסת נפאע ואנוכי נפגשנו בכנס של מנהלי הלשכות.
אני מעריך ומוקיר מאוד את העבודה הנפלאה בחינוך המיוחד, הן במגזר הערבי והן בכלל. הייתי גם בבית-הספר בכפר-קאסם, בכל מיני מסגרות. במגזר הערבי אני מסייר הרבה מאוד. אבל צריך לזכור, הם שייכים למשרד החינוך והם לא מתוקצבים על-ידי משרד הרווחה. מה לעשות? אני עדיין לא גם שר החינוך.
יחד עם זאת, משרד הרווחה מפעיל תוכניות מעבר לבית-הספר, במעבר מבית-הספר לעולם העבודה, עבור בני-נוער עם נכויות פיזיות קשות: עיוורים, לקויי ראייה, חירשים, כבדי שמיעה, ולאוכלוסיות עם בעיות אורגניות. אני גם אומר שאנחנו מממנים במעונות יום שיקומיים ובבתי-ספר שבהם יש מעונות יום שיקומיים לאחר-הצהריים שעות סמך במקומות מסוימים, גם במגזר הערבי ואפילו הרבה במגזר הערבי. התוכניות כוללות העצמה אישית, פיתוח וגיבוש זהות אישית ומיומנויות לתפקוד עצמאי בתחומי החיים השונים. כמו כן, הן כוללות היכרות עם עולם העבודה, כולל השמה בעבודה או בתוכניות קדם-תעסוקתיות כמו "מכינת כנפיים", שילוב מתבגרים עם צרכים מיוחדים בשירות לאומי ואזרחי, התנדבות ועוד.
המשרד מתקצב תוכניות אלו ב-1.8 מיליון שקלים לשנה, ובנוסף, אמרתי, גם נותן שעות סמך לאחר-הצהריים בהרבה מבתי-הספר שמפעילים את מעונות-היום השיקומיים. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה, עוד שאלה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
האמת, כבוד השר, בכל המקומות שעברתי, אם זה בבתי-ספר לחינוך מיוחד או במחלקות לשירותים החברתיים, הם שיבחו את מפעלו של השר ותרומתו של המשרד.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
תודה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
שאלתי האחרונה היא לגבי מה שעלה היום בוועדת העבודה והרווחה, בקשר למורות השיקומיות שעוזרות לעיוורים, שהיו שייכים לעמותת "מגדל אור". ברצוני לדעת: מה עמדתו של השר בקשר למורות אלה?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
בדיון השתתף מנכ"ל משרדי והציג את התמונה במלואה. מדובר, קודם כול, בארגון גדול. ארגון "מגדל אור" הוא ארגון גדול מאוד. הוא מספק מגוון שירותים רחב. דווקא החלק הקטן שבו זה המורות השיקומיות. המורות השיקומיות הן חלק מכל המערך של עמותה שהתמוטטה. היא הפכה להיות חדלת פירעון. המורות השיקומיות הן אלה שדרשו את הפירוק שלה.
אנחנו מנסים להגיע למהלך שבו נבנה הסדר שיאפשר הפעלה של הארגון, ובעצם רכישה לצורך הפעלה על-ידי גורם ציבורי יציב וחזק. המנכ"ל שלי תיאר שם גם את כל ההשתלשלות הנוספת. אנחנו מקווים שבתוך ההסדר הזה יבוא גם הסדר שיכסה את מרבית התביעות של העובדים. אני חושב שאם לוקחים מצב שבו יהיה כיסוי של מרבית התביעות וגם עבודה עם הסכם עבודה לעובדים, חדש, יציב ומכובד, אז בפועל הם יכסו את כל מה שחסר.
אבל צריך אורך רוח. והרעש הציבורי, אני חושב שהוא רק גורם נזק. ישבתי אתמול עם המורות, הזמנתי אותן אלי. אני בקשר שוטף אתן. ישבתי אתן, ביקשתי מהן להתקשר עם המפרק, להמשיך לעבוד ולתת את השירות. השירות מזרים כסף לארגון. במקביל, נצא במהלך שפסק בית-המשפט, ובעבודה זהירה, מקצועית וטובה נוכל להציל את המוסד הזה ולהחזיר למורות את מקום עבודתן בתנאים סבירים.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. נאאב סעיד נפאע.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
שהוא האחרון, לדעתי.
<היו"ר אחמד טיבי:>
הוא אחרון השואלים.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
תודה, כבוד היושב-ראש. אומנם חבר הכנסת צרצור נגע בקצה המזלג בשאלה שאני הפניתי, וכבודו גם השיב. אבל בכל אופן, מכובדי, על-פי פרסומים מהתקופה האחרונה בשאלה לאיזו עיר דואג משרד הרווחה יותר מכולן, מתברר שסביון מקבלת מהמשרד 4,195 שקלים חדשים למטופל בשנה, וכפר רג'ר, במקביל – 282 שקלים חדשים. הרצלייה מקבלת 4,429 שקלים חדשים, וסח'נין – 757 שקלים חדשים. הממוצע לפי אוכלוסיות: רשויות יהודיות – 2,130 שקלים, רשויות ערביות – 1,047 שקלים, ורשויות דרוזיות – 853 שקלים. שאלותי: מה הסבריו של המשרד לנתונים אלה? האם הדבר תלוי ב"מצ'ינג"? אם כן – מה כבודו מתכוון לעשות לתיקון עוול זה? תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
הרבה מהתשובות שלי קודם ענו והגיבו על הטענות הללו. צריך לזכור שחלק מהנתונים מעוותים במובן זה שבהרבה מהיישובים הללו השתתפות הרשות היא הרבה מעל ל-25%. בהרבה מקומות מחליט ראש הרשות לבוא ולומר: אני לא רוצה לתת רק 25% לרווחה, אני רוצה לתת 100%. אני אתן לכם: על כל גרוש שאתם שמים, אני שם, ולכן זה חלק מהעיוות בנתונים.
כאמור, כיום מונהגת בתחום מימון השירותים החברתיים בישראל שיטת ה"מצ'ינג" שקובעת שמשרד הרווחה מממן שירותים הניתנים ברשויות המקומיות – זה נובע מחוק, אגב – בשיעור של 75%, ואילו רשויות משלימות את ה-25% הנוספים. אנו ערים לפערים הקיימים בין הרשויות במתן שירותי רווחה. ואולם, היווצרותם של פערים אלו מורכבת ורב-ממדית, ולא ניתן לייחס אותה רק לשיטת ה"מצ'ינג". שירותי רווחה ביישובים מפותחים על-ידי כל רשות ורשות, והיא הקובעת את סדרי העדיפויות בתחומה, אילו סלי שירותים לפתח ובכמה לתקצב. כמו כן, לאופן ניהול הרשויות המקומיות והמחלקות לשירותים חברתיים יש השפעה רבה על היקפם ואיכותם של השירותים המסופקים, על רמת היזמות בעיצוב שירותים ועל אופן הפעלתם בפועל.
יחד עם זאת – וכבר פירטתי באופן מאוד פרטני איזה צעדים משמעותיים אנחנו עשינו ועושים כדי לסגור פערים חברתיים הקיימים באספקת שירותי הרווחה, במיוחד למול המגזר הערבי – המשרד פועל לעדכון אמות המידה להקצאת התקציבים. במסגרת ועדה משותפת למשרד, לרשויות המקומיות ולמרכז השלטון המקומי נקבעים קריטריונים להקצאת סעיפי תקציב, ומעודכנים קריטריונים קיימים. הוועדה פועלת לעדכון הנוסחאות להקצאת התקציב בהתאם לכמה עקרונות: הקטנת חלקו של רכיב נתוני היסוד בנוסחאות, ביטול מרכיב סדר העדיפות הלאומי והגדלת משקלו של מרכיב האשכול החברתי-כלכלי מ-10% ל-25%. כמו כן, ניתן מקדם לרשויות קטנות עד 25,000 תושבים, ומקדם נוסף לרשויות עד 15,000 תושבים שרמתן החברתית-כלכלית היא 5 ומטה. הכול מיועד לסגירת פערים.
זאת ועוד, בשל הקושי לפתח מענים בקהילה הכרוכים בהשתתפות עצמית של 25%, פועל צוות משרדי לבחינת אספקת שירותי רווחה ברשויות חלשות. הצעת הצוות נוגעת לשינוי בהיקף ההשתתפות העצמית – כמו שעניתי קודם – של רשויות מקומיות אשר יהיה בתחומים ייעודיים, ולפרקי זמן מוגבלים. ההשתתפות המוקטנת כבר הוחלה על תקציבים ייעודים ולפרויקטים נקודתיים, כמו התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, שכבר אמרתי שהיא פועלת במימון מלא ב-29 רשויות לא יהודיות, המהוות 40% מהתוכנית, ומחשוב – פרויקט תלת-שנתי למחשוב המחלקות לשירותים חברתיים.
תבינו, כשאני נכנסתי לתפקיד לרוב הרשויות הללו לא היה מחשב בלשכות. ולכן אנחנו, בעלות של 15 מיליון שקל – יותר משליש מהרשויות בפרויקט הן מהמגזר הערבי, והורדנו להן את ההשתתפות ל-15%, ומתן אפשרות נרחבת לרשויות הערביות להמיר מכסות חוץ-ביתיות לטובת שירותים בקהילה – דבר שהזרים להם כ-7 מיליון שקל, ואת זה כבר ציינתי. ועוד היד נטויה בהרבה הרבה הרבה מאוד תחומים אחרים.
<היו"ר אחמד טיבי:>
עוד שאלה, חבר הכנסת נפאע.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
טוב, כבודו, לרישא של תשובתך, הרי לפי הפרסומים נאמר במפורש: מקבלת מהמשרד תקציב, בלי קשר לאחוז ההשתתפות של אותה עירייה, או לפחות העיריות שהזכרנו. אבל, בכל אופן, משרדך פרסם לאחרונה את חזונו עד 2015, ושם לומדים שעניין ה"מצ'ינג" – בכל זאת, אני גם שמעתי עכשיו מכבודו שזה צריך להיות, וחייב להיות – ובדוח של הוועדה לניסוח הצעה לרפורמה, היות שהיו ערים – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
לסוגיה.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
– – לעניין הזה של ה"מצ'ינג", הם המליצו בכל אופן שזה צריך להיות, צריך להמשיך להתקיים. אבל הזכירו שם, וכבודו הזכיר את זה באופן כזה או אחר, לפחות בתקציבים הייעודיים, לעניין התקציב הדיפרנציאלי – אבל בסוף ההמלצה נאמר כך: זאת ועוד, המשרד יפעל כדי שמשרד הפנים יבחן מחדש את מענקי האיזון לרשויות – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
נכון מאוד.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
– – בהקשר של מימון שירותי הרווחה. למה, כבודו, אני מעלה את הנושא הזה? כי הרי ידוע לכול, ה"מצ'ינג" הזה ימשיך להיות חסם, וחסם לא קל ורציני, בפני כל הרשויות החלשות, ואם לא נמצא גם על-פי המלצת הוועדה – אומנם היא חלקית – איזושהי דרך כדי להתגבר על הסוגיה הזאת, כנראה אנחנו נחזור, ועוד מי שיחזור לכאן בעוד כמה שנים יעלה את אותו נושא, שעדיין אותן רשויות חלשות לא יוכלו לספק את השירותים שהנזקקים זכאים להם. תודה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
תראה, אנחנו מנסים, קודם כול, להגיע להבנות בתוך מרכז השלטון המקומי, ולאחר מכן גם עם האוצר. זה מחייב תיקון חוק שנמצא ביסודות התקציב, ולכן אנחנו החלטנו לא להבטיח הבטחות סרק. אבל אנחנו שדרגנו את המערך כך שאנחנו מזרימים תקציבים וחמצן למערכת ומקלים איפה שניתן. אנחנו מנסים לפתור בעיות ולבנות מודל שאנחנו מדברים עליו עם האוצר. אנחנו לא הצלחנו כרגע לחצות את ההתנגדות שלו. האוצר אומר: אז תורידו מכל הרשויות, וזה סיפור שאף אחד לא מסוגל לעשות. אני מציע לאפשר לנו להוביל את המהלכים שאנחנו מובילים, כי בכמה וכמה נושאים מהותיים שינינו את זה, וחסכנו הרבה מאוד כסף לרשויות.
שנית, התוכנית ברפורמה מדברת על איחוד מחלקות קטנות, כלומר ליצור אשכולות, ויכול להיות שחלק מהתהליך ביישום הרפורמה, נוכל לבוא לאוצר ולהגיד: יש פה מודל אחר של הורדת עומסים על רשויות ספציפיות, ליצור יותר שיתופי פעולה של יתרון לגודל. תנו לנו תמריץ באמצעות הורדת "מצ'ינג" כזאת או אחרת – אחד הרעיונות שאנחנו מתלבטים בהם. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
אדוני, אם תרשה לי, אם אתה רוצה לענות על טייבה, והלשכה לביטוח לאומי שפעם היתה שם ועברה לנתניה – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
העניין הוא כזה. המוסד לביטוח לאומי עושה עבודת מטה ענקית שנוגעת למיפוי של הצרכים בפריסת הסניפים. מדוע? כי התרבות של סניפים של פעם, מבנים גדולים ומפוארים, משתנה בעידן האינטרנט ובעידן אספקת השירותים האישיים. הרעיון היה להקים מרכזי שירות. עכשיו, העבודה בעיצומה. אני מבטיח לאדוני שאני אבדוק את סוגיית טייבה במיפוי, תוך כדי כך ששנינו זוכרים שיש היום בעיה בטייבה, אפילו באיתור מבנים, בגלל המצב הפנימי בטייבה. אבל אני אעשה את הבדיקה המתבקשת בחפץ לב.
<היו"ר אחמד טיבי:>
אם הבעיה תהיה איתור מבנה, אני בטוח שנוכל לעזור לך ולמשרד הפנים.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
לא, לא אמרתי שזו הבעיה. הסברתי שזו עבודת מטה של פריסה, הפריסה הנכונה – האם צריך מתקן או לא צריך מתקן בכל יישוב בגודל הזה, לעומת העובדה שהיום הרבה מאוד אנשים משתמשים באינטרנט. האתר שודרג בצורה דרמטית. זה המחשב הכי גדול במדינה. אני מבין שלא בכל מקום ובכל בית יש אפשרות להשתמש במחשב. לכן אנחנו נעשה בדיקה של הצרכים המיוחדים של טייבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. אני מודה לשר הרצוג, שר הרווחה, על כך שענה על שאלות חברי הכנסת בשעת שאלות.
<הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת>
<היו"ר אחמד טיבי:>
יושב-ראש ועדת הכנסת – הודעה. אדוני, בבקשה.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, הודעה קצרה שאינה מחייבת הצבעה.
ועדת הכנסת קבעה כי ועדת המדע והטכנולוגיה תדון בנושא: אחריות אתר אינטרנט לתגובות הגולשים – הצעה לסדר-היום מס' 3934, של חבר הכנסת מסעוד גנאים, שהוסבה מהצעת חוק שמספרה פ/2543/18. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת.
<ציון היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים>
<היו"ר אחמד טיבי:>
אנחנו עוברים לסעיף הבא: ציון היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים. אני אקרא את הנאום שיושב-ראש הכנסת הכין כדי שהוא יקרא, ואני קורא במקומו את מה שכתוב כאן.
חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים. יום כזה חייב לשמש מנוף להעלאת המודעות לנושא בכל ימות השנה, וחלילה לנו שיהפוך ליום העומד בפני עצמו, בדרך שתפחית את המחויבות שלנו.
רבותי, נוהגים להאשים את הנהג בישראל בנהיגה שטחית, לא אחראית, לעתים פרועה, מסוכנת ומסכנת אחרים. הנהג מצדו נוטה להאשים את תנאי הדרך. אומנם כן, כבישים רבים בישראל דורשים שיפוץ ושיפור ניכר, אך יש לומר בהגינות שהחברה הלאומית לדרכים עשתה ומוסיפה לעשות לא מעט כדי לשפר את תשתיות הכבישים: בסלילה מחודשת, בהרחבת מסלולים, בהפרדה יעילה ובגדרות בטיחות. נדמה לי שכל מי שנוסע בכבישי הארץ אינו יכול שלא להבחין בעבודות האינטנסיביות שנעשות כמעט בכל פינה ובכל אזור, שנועדו להדביק את קצב הגידול המרשים של נפחי התנועה, הגדלים והולכים, ושל מספר כלי הרכב החדשים העולים על הכבישים בקצב הולך וגובר. לא תמיד הקצב משביע רצון ולא כל כביש זוכה למענה מספק. אכן, הרשויות פועלות לעתים לאט מדי, הביורוקרטיה המוכרת תורמת את חלקה, וכך תשתיות התעבורה נעות לאטן. בכל מה שנוגע לחיי אדם, אסור שזה יקרה.
יחד עם זאת, רבותי חברי הכנסת, כשאני מנסה לאמץ את נקודת המבט החיובית, אינני יכול – אומר היושב-ראש – שלא להתפעל מהשינויים הדרמטיים, לא פחות, שעברו כבישי הארץ בעשור או השניים האחרונים, שככלות כל הוויכוחים – למשל כביש חוצה-ישראל מוכיח את יעילותו למרות הביקורת, והנהגים "מצביעים בגלגלים" ומנצלים את יתרונותיו. זו אולי ההזדמנות לקרוא למי שאמון על כך לשפר באופן ניכר את מצב התאורה בכביש זה, הלוקה מאוד בחסר; לא רק תאורה: לעתים רבות יש פקקים בגלל תיקונים ועבודות, אף-על-פי שמשלמים ושזה כביש אגרה.
בשנים האחרונות נסלל גם כביש 431 המודרני, נפתחו מחלפים, הורחבו קווי רכבת, והרכבת הקלה בירושלים, אכן, אפילו היא כבר בדרך הנכונה – דברי היושב-ראש.
אבל, אחרי כל אלה, מאחורי ההגה, גם בתנאי דרך מצוינים, יושב אדם עם תכונות אופי, עם מצבי רוח ועם התנהגויות, לעתים לא צפויות. אנשים, מסתבר, נוהגים כפי שהם חיים. במחקר קלאסי מלפני חצי מאה נמצא שאנשים נוהגים בכביש ממש כפי שהם מתנהגים מחוצה לו: מי שנוטה להפר נורמות חברתיות נוטה גם להפר את כללי התנועה.
מסקנתנו שלנו חייבת להיות שלא די בהסברה בלתי פוסקת על האחריות הכבדה שיש לנהג ועל התוצאות הטרגיות שיכולות להתרחש בשבריר שנייה של חוסר ריכוז, של נהיגה בשכרות או של דיבור בטלפון. מכיוון שהתנהגות על הכביש היא פועל יוצא של דפוסי התנהגות שהנהג מביא אתו מהבית, מתוך ההרגלים ומתוך נורמות חברתיות, חיוני לטפל בשורש הבעיה. הרגלים נקנים מגיל צעיר מאוד, וגם שם יש מקום למקד את הפעילות החינוכית וההסברתית.
הכנסת ידעה הרבה מאוד תיקוני חקיקה בתחום הזה בשנים האחרונות, חלקם משמעותיים, ואלו, יחד עם אכיפה יעילה ועם יוזמות שמשרד התחבורה קשוב אליהן, יוכלו לחולל את המפנה. זה סוף דבריו של היושב-ראש ריבלין.
כמובן, יש חילוקי דעות בקשר לרכבת בירושלים ויעילותה, ועקרונית, אם צריך היה להקים אותה.
<הצעת חוק איסור תיקון רכב במוסך בלתי מורשה, התש"ע–2010>
[הצעת חוק פ/2482/18; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר אחמד טיבי:>
אני עובר לנושא הבא. בבקשה, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, הצעת חוק איסור תיקון רכב במוסך בלתי מורשה – הנמקה מהמקום.
<השר מיכאל איתן:>
אפשר הערה?
<היו"ר אחמד טיבי:>
בבקשה, אדוני.
<השר מיכאל איתן:>
אם כבר הכנסת מחליטה על יום מיוחד לנושא, צריך לייצר איזושהי אווירה, לייצר איזשהו מעמד לעניין. זה קצת נראה – בתוך סדר-היום להכניס נאום על החשיבות של הנושא וכו' וכו', ואנחנו באווירה מאוד מאוד של – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
סוף היום.
<השר מיכאל איתן:>
אתה אמרת.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
קשה שלא להסכים עם דבריו של השר איתן.
<השר מיכאל איתן:>
– – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
המטרה היתה טובה, ולכן – – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
ישנן הצעות לסדר.
<היו"ר אחמד טיבי:>
עכשיו מתחיל סדר-היום של היום המיוחד הזה – של הצעות לסדר והצעות חוק הקשורות בנושא הזה. לכן נוכחות השר במליאה. אדוני השר, תודה רבה. חבר הכנסת מיכאלי, בבקשה.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
השר מקפיד להיות בכנסת תמיד.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה על ההערה החשובה הזאת.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק שאני מציג – אני צריך לתת קרדיט לחברי איתן כבל, שהוא בעצם היוזם הראשי יחד אתנו בחוק הזה. איתן כבל חייל נאמן בצה"ל, והוא משרת בימים אלה במילואים.
<היו"ר אחמד טיבי:>
שוב?
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
הוא משרת במילואים.
<היו"ר אחמד טיבי:>
שוב במילואים איתן כבל.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
לכן, אני שמח להציג את החוק, שהוא בעצם חוק משותף שלי, של חבר הכנסת איתן כבל ושל חבר הכנסת אורי אורבך.
אדוני היושב-ראש, הצעת החוק נועדה למגר תופעה של תיקון רכבים במוסכים בלתי מורשים. תיקון שכזה לא רק מהווה סיכון בטיחותי אלא גם כרוך בהעלמת כספים מרשויות המיסוי ובשימוש בחלפים גנובים. מטרת הצעת החוק היא לוודא שכלל הרכבים הנמצאים בשימוש יהיו תקינים וראויים לשימוש על-פי כל דין. מכיוון שאין אפשרות לפקח על רמת התיקון והחלפים במוסכים הלא-מורשים, אין לדעת מהו מצבו הבטיחותי של רכב שטופל במוסך כזה. על כן מוצע לקבוע כי תיקון רכב במוסך בלתי מורשה או אצל מתקן בלתי מורשה, וכן הפעלת מוסך בלתי מורשה, יהוו עבירה פלילית שעונשה מאסר שנה וחצי או קנס של 20,000 שקל. כמו כן, מוצע לקבוע כי רשיון הרכב של רכב שנתפס מטופל במוסך בלתי מורשה יישלל עד להוכחת תקינותו המלאה של הרכב על-ידי גורם המוסמך לכך.
אדוני היושב-ראש, אנחנו מאמינים שהצעת החוק תגרום לצמצום התופעה של גנבות רכב, משום שמוסכים בלתי מורשים מהווים צרכנים של חלפים גנובים. כמו כן, החוק יסייע למהלך העסקים של מוסכים מורשים וירתיע מוסכים מניהול עסקם ללא רשיון.
בהתאם להצעת החוק, מוסך בלתי מורשה הוא מוסך שלא ניתן לו רשיון כדין, ומוגדר בחוק מה זה. מטרה נוספת של החוק היא לסייע באכיפת הוראות חוק רישוי עסקים וצו הפיקוח על מצרכים ושירותים. החוק יהווה תמריץ שלילי למפעילי מוסכים בלתי מורשים, בכך שהוא מוסיף עליהם הגבלות ואיסורים ומסכן את מצבם הכלכלי, שכן הם עלולים להפסיד בכך שייפסלו בעתיד מלקבל רשיון להפעלת מוסך או הסמכה כמנהל מוסך.
אני מודה לוועדת השרים לחקיקה ולשר התחבורה, שאני מבין שתמכו בהצעת החוק שלנו בוועדת שרים. אני מקווה שנתרום משהו ליום הבין-לאומי למען בטיחות בדרכים.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בבקשה, שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ. בבקשה, אדוני.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אדוני היושב-ראש, היום הזה הוא יום המחויבות לבטיחות בדרכים, וציינת ששר התחבורה והבטיחות בדרכים – במקרה זה אני – נוכח בכנסת. חבר הכנסת רותם אמר שאני תמיד נוכח בכנסת. אני חושב שהבעיה היא לא כאן, הבעיה היא עם חברי הכנסת שלא נוכחים. זה לא חשוב אם זה נובע מפרוצדורה, זה לא חשוב ממה זה נובע, אבל זה דבר לא סביר בצורה קיצונית שהכנסת מכריזה על יום של מחויבות לבטיחות בדרכים, מאבק בתאונות הדרכים, וחבריה לא נוכחים. הייתי אומר אפילו – קודם כול מי שנוכח כאן – – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
לא כולם לא נוכחים.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אני משבח את מי שנוכח.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
ישראל ביתנו שוב בשליטה מוחלטת בכנסת.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אני משבח את מי שנוכח, אבל יש חברי כנסת שאינם נוכחים, שמרבים להתבטא בנושא, ואני חושב שיש ליקוי מוסרי אחרי זה שמופיע מישהו שאיננו כאן, אלא אם כן יביא איזה פתק מהרופא שהוא לא יכול היה להיות כאן, ואחרי זה בכלל להתבטא בנושא הזה כשחבר הכנסת לא טורח לבוא.
אני הייתי בסיור שבא לוודא שאכן קו הרכבת מאשקלון לבאר-שבע, שעובר דרך שדרות, נתיבות, אופקים – כל יישובי הספר – שהעבודה מתבצעת, והיא מתבצעת, והקפדתי להגיע לכאן לקראת השעה 16:00, כי חשבתי שיש בזה משהו טקסי שהכנסת מתחילה לציין בהכרזה ולאחר מכן בהצעות חוק ובהצעות לסדר-היום. אני חושב שזה לא ראוי, ולציבור מגיע יותר מזה מצד נבחריו. אלה שכאן הם לא הכתובת. הכתובת הם אותם חברי כנסת – בייחוד אלה שעוסקים בתחומים ומותחים ביקורת, ולפעמים יש להם גם הצעות, מגישים חוקים ודברים ולא נמצאים. מה הציבור צריך לחשוב על זה?
לגבי הנושא של הצעת החוק, אני חושב שזאת הצעת חוק חשובה בתחומה, ואכן, הבעתי את תמיכתי. ועדת השרים לענייני חקיקה קיבלה את העמדה הזאת ותמכה בהצעת החוק.
עניינה של הצעת החוק הוא למגר תופעות של תיקון רכבים במוסכים בלתי מורשים. הצעת החוק אוסרת תיקון רכב במוסך בלתי מורשה או באמצעות מתקן בלתי מורשה. מוצע כי על מפעיל מוסך בלתי מורשה ועל מבצע תיקון ברכב במוסך בלתי מורשה יוטל עונש של 18 חודשי מאסר או קנס בגובה 20,000 שקל. בנוסף, מומלץ להסמיך קצין משטרה לשלול רשיון של רכב שטופל במוסך לא מורשה, או אצל מטפל לא מורשה, ל-30 ימים או עד אשר תאושר תקינות הרכב במעבדה לבדיקת רכב – לפי המוקדם.
איסור הפעלת מוסך בלתי מורשה מעוגן כיום בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים. צו הפיקוח מטיל על מוסך הפועל ללא רשיון עד שלוש שנות מאסר או קנס בסך 75,300 שקלים.
למעשה, החידוש המרכזי בהצעת החוק הוא בהטלת אחריות על האזרח.
עמדת הממשלה, כאמור, היא לתמוך בהצעת החוק, ואשר על כן אבקש לתמוך בהצעת החוק.
ואם אני אוסיף עוד הערה, אדוני היושב-ראש, שמעתי את חבר הכנסת ברכה משוחח אתך בשפה הרשמית השנייה במדינת ישראל – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
בהחלט.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – ולכן אני חייב לומר, אני חוזר לדברים שלי קודם.
<היו"ר אחמד טיבי:>
הוא אחד המתמידים בנושא הזה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
זה רק הזכיר לי נתון מזעזע – לא השפה – שבמגזר הערבי במדינת ישראל – זה נתון שנחשפתי אליו לפני יומיים על-ידי משטרת התנועה, כשקיימנו דיון בפורום הבטיחות, שבו יושבים נציגי כל הזרועות והגופים שעוסקים בנושא. רק בשנה הנוכחית נהרגו 14 ילדים ביישובים ערביים, בדרך כלל כתוצאה ממה שקרוי "תאונת חצר". כל דבר הוא נורא, וזה דבר נורא מאין כמוהו, וכאן האחוז הוא גבוה ביותר, ויש כאן מקום לפעולה ולהסברה, שאגב היתה לפני שנתיים והובילה להורדה מסוימת. היתה הסברה מדלת לדלת של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, בייחוד בכפרי הבדואים ובמקומות אחרים. זאת דוגמה לתפקיד שיש לבית הזה בהעלאת נושא, בטיפול, בקידום ובהעברת מסרים לכלל הציבור על מגזריו השונים.
זה חוזר למה שאמרתי קודם, שלא ראוי שבנושא שנהרגו בו למעלה מ-30,800 בני-אדם, מתוכם כ-4,800 ילדים – הרבה יותר מבכל מלחמות ישראל ופעולות הטרור וכל שאר הדברים – בנושא כזה, שכל הציבור ממוקד בו, שבנושא כזה הכנסת תדון או תציין את זה כלאחר יד.
כאמור לגבי הצעת החוק הזאת, אני מבקש לתמוך בהצעת החוק.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, אדוני.
אנחנו עוברים להצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 14
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק איסור תיקון רכב במוסך בלתי מורשה, התש"ע–2010,
לדיון מוקדם בוועדת הכלכלה נתקבלה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בעד – 14, אין מתנגדים, אין נמנעים. לאחר אישור הצעת החוק – הוחלט להעבירה לוועדת הכלכלה להמשך דיון.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים>
<היו"ר אחמד טיבי:>
אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום בנושא ציון היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים, שמספרן 4087, 3907, 4007, 4067, 4074 ו-4077. למרות שחבר הכנסת מוחמד ברכה הוא ראשון המציעים בסדר-היום – 3907, נאמר לי על-ידי סגן המזכיר שחבר הכנסת חמד עמאר יזם את הדיון, ולכן, ברשותך, הוא ידבר לפניך, אף-על-פי שאתה ראשון המציעים. בבקשה. חמש דקות.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אתמול ציינו את יום המחויבות הלאומית לבטיחות בדרכים בכנס מיוחד בכנסת, בוועדות השונות, וגם השר השתתף בכנס. בוועדת הכלכלה הכנו הצעת חוק של הגדרת שיכור – כמות אלכוהול בדם – שבה כמעט אפס אלכוהול לנהגים מקצועיים, לנהגים צעירים עד גיל 24 ולנהגים חדשים. אני מקווה שנצליח להעביר אותה בקריאה השנייה והשלישית בקרוב מאוד בכנסת. אולי נחסוך בחיי אדם.
אדוני השר, אני חושב שאנחנו צריכים להתמקד בכמה נקודות במלחמה בתאונות הדרכים. הנקודה הראשונה זה החינוך. חינוך והסברה – זה הולך ביחד. כשאני מדבר על חינוך, אני מדבר על חינוך תעבורתי בבתי-הספר, שהשנה היתה אתו בעיה, בעיה תקציבית. אני הבנתי שזה נפתר. אני מקווה שהחינוך התעבורתי יתחיל בגנים. בגן-הילדים יתחיל חינוך תעבורתי וימשיך הלאה.
נקודה שנייה, בחינוך בבתי-ספר – לעשות בדיקה יסודית לבתי-ספר לנהיגה. האם התיאוריה שהיום כל אחד יכול ללמוד בבית ולבוא ולעשות מבחן תיאוריה – האם זה מצליח? האם אנחנו צריכים לשנות את זה? האם מי שצריך לעבור תיאוריה צריך קודם כול לעבור קורס מסוים ואחרי זה לגשת לתיאוריה?
נקודה שנייה, בהדרכה בבתי-ספר – האם לוקחים בחשבון נהיגה בלילה? האם לוקחים בחשבון נהיגה בתנאים קשים? כל אחד היום – רובנו למדנו נהיגה. אם למדנו בחורף, למדנו לנהוג בגשם, אם לא למדנו בחורף, אנחנו לא התרגלנו לתנאי גשם. גם לא זכור לי שעשיתי שיעור נהיגה אחד בלילה. כל השיעורים, עושים אותם ביום. לכן, אדוני השר, אני חושב שגם בלימודי נהיגה בתנאים האלה צריך לבוא ולעשות בדק בית ולשנות את השיטה של לימודי הנהיגה.
הנושא השני שאני רוצה לדבר עליו הוא נושא חשוב – תחבורה ציבורית. אנחנו מפתחים כבישים – ואני מברך אותך על העבודה הטובה שאתה עושה – ואנחנו רואים שיש התקדמות בתשתיות. אבל כמה שנתקדם בתשתיות, גם המכוניות – אם היום יש מיליון וחצי מכוניות, בעוד עשר שנים יהיו 2 מיליון, ואז אנחנו צריכים גם לפתח עוד ועוד תשתיות. צריך לפתח את התשתיות, אבל אנחנו צריכים להדביק את העולם המודרני. באירופה התחבורה הציבורית מפותחת מאוד. בכל מדינות העולם תחבורה ציבורית זה כלי שבן-אדם יוצא מהבית שלו, משאיר את האוטו שלו – רק לחופשות הוא יוצא עם האוטו. לעבודה הוא לא נוסע עם האוטו. הוא יכול לעלות לרכבת, לנסוע שעה וחצי, שעה, ולהגיע למקום העבודה. אם הוא יוצא מהצפון ברכבת, מגיע לתל-אביב, כשהוא מגיע לתל-אביב ברכבת צריך לדאוג לתחבורה בתוך העיר, שתהיה לו אפשרות של ניידות, לאותו נוסע שהחליט לנסוע בתחבורה ציבורית. לכן צריך להשקיע ברכבות לגליל, לאילת, לדרום, לכל מקום; לקשט את המדינה ברכבות ולקשט את המדינה בתחבורה ציבורית ולפתח את התחבורה הציבורית.
אני חייב לנגוע בנושא של התאונות במגזר הערבי, במספר ההרוגים במגזר הערבי, שהוא גדול, הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אתמול דיברנו על זה, וגם אמרת לי את הנתון: 14 תאונות חצר, בתוך הבית, במגזר הערבי. הרשות הלאומית קיימה הסברה במגזר הערבי בנושא הזה לפני שנתיים, אבל לפי הנתונים שקיבלתי, לפני שנתיים הופסק כל נושא ההסברה בערבית ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים – במגזר הערבי. כאן אני קורא לך, אדוני השר, להחזיר את התקציב לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אני יודע שהתקציב קוצץ בשנת 2008. אתה לא אשם בקיצוץ, אבל אתה יכול להחזיר את התקציב. אתה יכול להחזיר את התקציב בגלל חשיבותה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בהסברה, כיחידה מבקרת, מפקחת, כיחידה שיכולה לעזור להוריד את תאונות הדרכים.
אדוני היושב-ראש, יש שלושה או ארבעה יישובים במגזר הדרוזי שיש בהם כביש חוצה. כביש חוצה זה אומר שהכביש בסמכותה של החברה הלאומית לדרכים – מע"צ – בטיפול בכבישים. זה עוספיא-דאליה, זה מע'אר וזה פקיעין. אם אנחנו נלך ונראה את הכבישים ואת רמת הבטיחות בכבישים האלה, אנחנו נראה שצריך לבוא ולהשקיע. רמת הבטיחות של כבישים של מע"צ היא הרבה הרבה הרבה יותר גבוהה מרמת הבטיחות בארבעת היישובים האלה. לכן אני קורא לך, אדוני השר, להשקיע בארבעת הכבישים האלה, חוצי-היישובים, ובכך להוריד את תאונות הדרכים. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. חבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת חרמש, אתה אומנם יושב במקום הנכון שלך מבחינת הצעות חוק לאחרונה, אבל אל תפריע.
<שי חרמש (קדימה):>
אני עדיין רואה את עצמי כאיש שמאל, ואני מבקש שזה ייכנס לפרוטוקול.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, כנסת נכבדה, הכנסת יכולה לאמץ לעצמה יום, לדקלם בו דברים על בטיחות בדרכים – אני אומר את זה בלא מעט ציניות – ובאותו זמן, אם תקרה תאונה מחרידה, אז מייד מגישים הצעות לסדר-היום, באים ומדברים על העניין הזה, כפי שיש כל מיני דברים, כמו למשל דוח העוני. מדברים על זה כמו שמדברים על מזג האוויר, ואז מדברים על הבטיחות בדרכים וכו' וכו'. פעם היתה בכנסת ועדת משנה למלחמה בתאונות דרכים.
<השר מיכאל איתן:>
בראשות לין.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כן, בראשות לין, ואחר כך היה חבר כנסת מהמפד"ל.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
היום לין הוא יושב-ראש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כן. היתה אפילו ועדת חקירה פרלמנטרית, אדוני השר, לחקר תאונות הדרכים והסיבות והמלחמה בתאונות הדרכים, והיא הגישה דוח מסכם, דוח ביניים, נדמה לי ב-2003. בקדנציה של – אני לא זוכר איזו כנסת מבחינה מספרית. בכנסת שאחריה זה הופסק. אני חושב שהגיע הזמן שהכנסת – ואני מפנה את זה לנשיאות הכנסת וליושב-ראש: לא מספיק לחכות ליום מסוים כדי לדבר על העניינים האלה. אני חושב שהנושא הזה צריך לעמוד על סדר-יומה של הכנסת. היתה ועדת משנה של ועדת הכלכלה. אני חושב שיש מקום שהדבר הזה יחזור. באותה מידה שיש ועדה למלחמה בסמים ובאלכוהול, שגם הם גובים קורבנות ואנשים פגועים ומחלות, והיא עובדת בתיאום עם הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, יש מקום שמול הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים תהיה גם ועדת משנה שתלווה את העבודה הזאת לאורך כל השנה. אני יודע שזה לא ועדת חוץ וביטחון ולא ועדת הכספים ואפילו לא ועדת החינוך, אבל חשוב שהכנסת תיטול את היוזמה ותעשה את מה שמוטל עליה.
בעניין התאונות, יש כבר מושג בישראל, והוא קיים אפילו במקומות אחרים: כבישי מוות. למרבה הצער, כבישי המוות נמצאים בעיקר ביישובים הערביים או סמוך ליישובים הערביים. למען ההגינות אני רוצה להגיד שאנחנו עדים בתקופה האחרונה לתנופת בנייה של הרחבת כבישים ושל מחלפים וכו' וכו', וזה מצוין. אני מקווה שבתום העבודות ייווצר מצב חדש, מצב טוב, אבל זה עדיין לא מבטל את המספרים האיומים. האוכלוסייה הערבית היום מהווה 17.5% מכלל האוכלוסייה, אבל 28% מכלל הנפגעים ב-2009 היו ערבים – 27.5% מכלל ההרוגים בשנת 2009; כמעט 33% מכלל ההרוגים הולכי הרגל בשנת 2009 היו ערבים. בדוח של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים נראה שישראל במצב טוב מבחינת הממוצע של ההרוגים – אף פעם זה לא טוב – במצב סביר לעומת מקומות אחרים.
<משה מטלון (ישראל ביתנו):>
פחות רע.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
למשל, בישראל יש 5.8 הרוגים על כל 100,000 תושבים בשנה. בארצות-הברית, למשל, יש 12.3 הרוגים בשנה, ובהולנד – 4.1 הרוגים לכל 100,000 תושבים. אם אנחנו נעשה את הנתון של 5.8 של ערבים ויהודים, מסתבר שהיהודים הם מתחת להולנד, שזה נמוך, אבל הערבים הם אמריקנים בעניין הזה, משום מה. זאת אומרת, בציבור היהודי 4 הרוגים מתוך 100,000, ו-11 הרוגים מתוך 100,000 כשמדובר באוכלוסייה הערבית.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
השנה העלייה בקרב היהודים יותר גדולה מאשר בקרב הערבים.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כל עלייה היא מקוממת. אני לא רוצה להתנחם, באמת, שהדיפרנציאציה היא כזאת וכזאת. אני הייתי רוצה, כמו כולנו – לפחות בעניין הזה צריך להיות קונסנזוס שלא היינו רוצים לראות את המחזות האלה של תאונות דרכים, על אחת כמה וכמה בשבילי אישית, שזה גם נושא שקרוב אלי ולמשפחה שלי.
אדוני היושב-ראש, אני לא ממעיט מהגורם האנושי, אבל יש גם סיבות אחרות. 70% מכוח העבודה במגזר הערבי עובד מחוץ ליישובים ונוסע עשרות קילומטרים מדי יום. זו בעצם חשיפה אוטומטית. זאת אומרת, הגורם האנושי קיים אצל יהודים, אצל ערבים, אצל כולם. התשתיות – בסדר, התשתיות הן רעועות יותר ביישובים הערביים. אבל בנוסף לזה, זמינות של מקום עבודה, הזמן הממוצע שאתה נמצא כאזרח על הכביש. האזרח הערבי, כדי להשיג את פרנסתו – 70% מכוח העבודה באוכלוסייה הערבית צריך לנסוע מדי יום עשרות קילומטרים על מנת להשיג את העבודה, לעומת רוב הציבור היהודי שמוצא את עבודתו ופרנסתו ביישובים שלו.
יש גם סיבה חברתית אחרת, שהיהודי, קל לו לעבור מתל-אביב לכרמיאל אם מקום עבודתו בכרמיאל, והערבי, אם הוא חי בנצרת ויש לו מקום עבודה בתל-אביב, הוא ימשיך לגור בנצרת ולא יעתיק את מקום מגוריו. זה סיפור אחר, זה סיפור שקשור בקשר עם המולדת. זה משהו אחר.
בכל אופן, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני חושב שהגיע הזמן. אתמול היה דיון על מערכת החינוך והכשלים שלה, ואם מתגברים על הכשל החינוכי בקרב הציבור הערבי, כל הממוצע הארצי במדינת ישראל יעלה ואנחנו נתקבל כחברים לגיטימיים ב-OECD, אותו דבר כנראה גם לגבי תאונות דרכים. צריך טיפול מיוחד בתשתיות, בזמינות מקומות עבודה בקרב הציבור הערבי, על מנת להילחם בתאונות דרכים, ואז זה יתרום גם לממוצע הכלל-ארצי. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה, אדוני. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, בבקשה. חמש דקות. בבקשה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, אנחנו הצטמצמנו ב-50% בשרים. עמיתי חברי הכנסת, קודמי, חבר הכנסת ברכה וחבר הכנסת עמאר, התייחסו גם לנתונים ופטרו אותי מהמשימה הזו. אבל אני רוצה להתחיל; אומנם אנחנו, אנשי הציבור, לא זוכים לפרגון ולשבחים, לצערי הרב, ואני רוצה להתחיל בזה: מַן לַא יַשְכֻּר אנ-נַאס לַא יַשְכֻּר אללה. תתרגם, כבוד היושב-ראש.
<היו"ר אחמד טיבי:>
מי שלא מודה לאנשים, לא מודה לאלוהים.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
זה במיוחד לאנשים מאמינים.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
תיכף תשמע, תקשיב לו ותשמע. מי שלא מודה לאנשים לא מודה לאלוהים.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
מי שלא יודע להודות, להגיד תודה – זר לך מה שאני אומר? מי שלא יודע להגיד תודה לאדם לא מסוגל להגיד תודה לאלוהים, שאנחנו חייבים לו כל בוקר תודה על שברא אותנו, הביא אותנו לעולם ונתן לנו את כל האמצעים, ובכל זאת מקללים אותו. אתה יודע את זה.
אני רוצה להתחיל בתודות לשר, שר התחבורה שמפתיע את הציבור הערבי, כי לצערנו אנחנו לא יכולים להבדיל בין דעות פוליטיות לבין עשייה. זה כולל סטיגמות כאלה בחברה הישראלית, ושר מהליכוד, ודעותיו גם ידועות, עושה חיל ביישוב הערבי, מנסה לצמצם פערים בתשתיות, בתקציבים, פנים-עירוניות, בצמתים, בכיכרות. אני מברך אותך, כבוד השר, מחזק את ידיך. אתה שר התחבורה של כל אזרחי מדינת ישראל, וכך אתה עושה. יישר כוח.
חברי שקדמו לי אמרו שהתמונה עגומה מאוד. דיברו על תאונות חצר, שזה מאוד מדהים. אם אני רק אספר לכם שמתוך 86%, אצלנו 73%, ביישוב הערבי. אדוני השר, זה נושא רחב, זה בנפשנו, זה חיי אדם. אין יותר מחיי אדם. אפילו כבוד הרב עובדיה אמר: קדושת האדם עולה על קדושת האדמה. אתה זוכר את זה? היתה פסיקה כזאת. קדושת האדם עולה על קדושת האדמה. אין יותר יקר מחיי אדם.
אני חושב שבנושא הזה אנחנו יכולים להמליץ לך, לייעץ לך, לומר את דעתנו המגוונת, כל אחד בראייה שלו, מהציבור שהוא בא ממנו. אבל לדעתי יש לך צוותים ואנשי מקצוע. אגב, אני מכיר את המשרד הזה מאז ד"ר אפרים סנה, שהיה שר התחבורה. יש בו יכולות וכשרונות ואנשים, ואתה מתברך באנשים טובים.
לדעתי, אתה, אדוני השר, צריך להשקיע בהקמת צוות של משימה לאומית, שיילחם באמת מלחמת חורמה בנושא הזה, ולהתחיל בחינוך. אין לנו תרבות נהיגה בישראל. הנהג הישראלי, בחניון רבים על מקום – שולף אקדח; בכביש החוף רבים – שולף אקדח. זה לא קורה באירופה. אנחנו רוצים להיות מדינה מתורבתת, אנחנו שואפים כל הזמן להיות אירופה, אנחנו לא יכולים להיות באירופה – – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אתה מתכוון להפריע כל הזמן, חבר הכנסת רותם? זה משהו אישי? אני אף פעם לא מפריע לך, להיפך, אני מקשיב לך גם אם אני לא מסכים אתך. או שזה מתוכנן על-ידי ישראל ביתנו להפריע לי?
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
לא קראתי קריאת ביניים, לא עשיתי שום דבר.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
לא קריאת ביניים, אנחנו שומעים אותך מכאן, אפילו שמעתי כמה מלים שאמרת, לא לפרסום. אני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, אני שותף לביקורת של השר לגבי הנוכחות, אבל זה נושא שכולנו צריכים להתאחד סביבו, זה נושא שכולם צריכים לשלב ידיים כדי להתמודד אתו, זה נושא שאנחנו חייבים לא רק לתת עליו את הדעת אלא גם לשמש דוגמה.
אני אספר לכם סיפור: נסעתי בחוצה-ישראל במהירות 100. עובר אותי טרנזיט עם צוות עובדים, זיהו אותי, מהיישוב שלי. אז מתקשרים אלי, הטלפון שלי ידוע להרבה אנשים. אומרים לי: כבוד השר לשעבר, לא נעים לעבור אותך, אתה נוסע 100, אולי תיסע קצת יותר מהר. אני אומר להם: תודה רבה על העצה, באקה לא בורחת, יש לי זמן, עוד כמה דקות בהפרש ממה שאתם נוסעים, אני אגיע בטוח בשלום.
אנחנו חייבים בעניין הזה לשלב ידיים, לעקור את הבעיה הזו מהשורש. אני מברך את החברים שיזמו את הכנס המוצלח והטוב שהיה אתמול. זה משדר מסרים לאלו שצופים בנו בבית, זה מזכיר לאנשים שצריך להזכיר להם כל רגע את חומרת הבעיה. אני חושב שאנחנו צריכים בנושא הזה לראות שליחות לאומית וציבורית ממדרגה ראשונה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, אדוני. אני רק אוסיף שהמשפט הזה שאמר חבר הכנסת מג'אדלה הוא חדית' נבווי, מדברי הנביא מוחמד, והנוסח הוא: לַא יַשְכֻּר אללה מַן לַא יַשְכֻּר אנ-נַאס.
תיקון טעות נוספת: אחד הדוברים, לא רציתי להפסיק אותו, אמר מַחלף, אבל בעברית אומרים מֶחלף, עם סגול מתחת למ"ם. אגב, לאחרונה, אפילו בשלטים התחילו תחת המ"ם לשים סגול, וזה יפה.
<קריאה:>
לא בשטחי הרשות, שם אמרו למחוק את העברית.
<קריאה:>
אדוני, מה מסגרת הזמן?
<היו"ר אחמד טיבי:>
חמש דקות לכל דובר.
<רונית תירוש (קדימה):>
זה בהמלצה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
עד חמש דקות. חברת הכנסת ציפי חוטובלי. מי אמור להחליף אותי? חבר הכנסת אורי מקלב?
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד שר התחבורה, חברי חברי הכנסת, היום מציינת הכנסת את יום המאבק בתאונות דרכים, יום הבטיחות בדרכים. אדוני השר, כשמדברים על תאונות דרכים, אתה בטח מכיר את זה, מדברים הרבה על סטטיסטיקה, מדברים על מספרים. הסטטיסטיקה היא אכן סטטיסטיקה עגומה וקשה, ולצערנו אנחנו השנה במגמת עלייה של 10% לעומת התאונות שהיו בשנה שעברה.
אבל אני מעדיפה לדבר על האנשים שמאחורי הסטטיסטיקה. אני רוצה לדבר על מספר שלא מתייחסים אליו בדרך כלל; בדרך כלל, כשמדברים על תאונות דרכים, מדברים על כמה הרוגים יש. מדי שנה נפגעים בתאונות דרכים 30,000 איש, שמתוכם 1,740 פצועים קשה.
כשאנחנו מדברים על אדם שפצוע קשה בתאונת דרכים, הדרך להמחיש מה המשמעות של אדם שפצוע קשה בתאונת דרכים עוברת דרך הסיפור הבא: לפני חודש הלכתי לבקר בן של חברים שנפצע קשה ואושפז ב"תל-השומר" במחלקה לשיקום נוער. מבחור צעיר בן 17, שהיה נער מלא שמחת חיים, פעיל, מתנדב, הילד הזה קיבל פגיעת ראש, והוא משותק היום בכל חלקי גופו.
כשאני רואה מה זה עשה למשפחה שלו – אמא שלו עברה ממש פיזית לגור אתו בבית-החולים כדי שהיא תוכל לסעוד אותו ולסייע לו; כשאני רואה מה זה עשה למערכת החיים של נער צעיר שעמד לסיים תיכון, שנת בגרויות, וכמובן ערב גיוס לצה"ל בסוף כיתה י"ב – החיים האלה השתבשו. חיי משפחה שלמה השתבשו. זאת תמונת המצב שכל אדם שנפצע קשה בתאונת דרכים עובר. הערכה משוערת של שיקום במצב כזה היא שלוש שנים.
ומהצד השני, מנגד, עומד הפוגע. הפוגע היה בחור בן 28 עם 19 הרשעות קודמות, אדם שכנראה זהירות בדרכים זה לא הצד החזק שלו, ואין שום קשר מבחינת ענישה בין אותו אדם לבין אותו בחור שנפגע. אפילו פעם אחת אותו אדם שפגע באותו בחור לא יראה אותו, לא יראה את מה שהוא עובר, לא יסתכל לאמא של הנער הזה בעיניים, כי המציאות שבה אנחנו חיים היא מציאות כזאת שרק מי שהורג מועמד לדין. לעומת זאת, מי שפוגע בחבלות חמורות, כולל מצבים קשים של פגיעות ראש ושיתוק מוחלט – מי שמטפל בהם זה חברות הביטוח. סטריליות מוחלטת. החטא ועונשו – אין שום קשר בין השניים.
אני חושבת שאנחנו, כחברה, אם אנחנו באמת רוצים לדבר על החטא והעונש, אין אפשרות אמיתית לגרום לאנשים שהם פזיזים על הכביש ולא מבינים שיש בידיהם כלי נשק ממש, לגרום להם להצטער באופן עמוק ולחזור בתשובה על המעשים שלהם – אם הם לא יהיו מעורבים בהליך השיקום.
התהליך הזה שבו יש נתק מוחלט בין העבירה, בין הנהג הפוגע לבין האנשים שנפגעו פגיעות קשות מאוד – התהליך הזה חייב להיפסק. אנחנו צריכים לחייב – ואם צריך, גם בחקיקה – את אותם אנשים שפגעו וגרמו לפגיעות וחבלות חמורות, אנחנו חייבים לגרום להם להתמודד, להסתכל בעיניים לאנשים שנפגעו, להיות חלק מהמחלקות השיקומיות, לסעוד את אותם אנשים. רק ביום-יום, בהרגשה שהם גדעו באמת חיים שלמים – גדיעת חיים שלמים זה לא רק במוות; גם במצב שבו הפכת אדם בריא לאדם משותק, שהפסקת את זרם החיים של אדם צעיר. כשאנחנו מדברים על שיקום, כשאנחנו מדברים על חינוך, אני חושבת שחלק מהענישה פגומה. כל התהליך שבו הכול מסור לידיהן של חברות הביטוח – הדבר הזה צריך להשתנות.
יש עניין נוסף, אדוני השר, והוא כמובן אותם נהגים מועדים, הנהגים המסוכנים. אנחנו נמצאים היום בשיטת נקודות, שיטה שבה, אתה יודע, אדם צובר נקודות, ובסך נקודות מסוים מורידים אדם מהכביש. יש כמה עבירות שמוכח לחלוטין שהן גורמות, בסדר עדיפות גבוה, לתאונות דרכים: מהירות מופרזת; אי-ציות לתמרור עצור; אנשים שנוהגים תחת שכרות; אנשים שנוהגים בעייפות, שזה מאוד קרוב לתגובות הגופניות של נהיגה תחת שכרות. אם אנחנו לא נייצר רף ענישה גבוה – אתה יודע, אין דומה עבירה מסוימת לעבירה אחרת בעבירות תנועה. יש עבירות שהן עבירות קטלניות: דיבור בטלפון; כל מה שנוגע לשימוש באביזרי תקשורת כאלה ואחרים, שמסיחים דעתו של הנהג.
הדברים האלה הם דברים שעלולים לגרום להרג, ואם אנחנו לא נקבע רף ענישה גבוה ששולל רשיון מאותו אדם – אמרתי לך, נהג צעיר עם 19 הרשעות. לא עבירות תנועה – 19 הרשעות, והוא עדיין נוהג על הכביש, הרשיון לא נשלל ממנו. המסר שהחברה שלנו שולחת הוא שחופש התנועה של אותו נהג הוא בדרגה יותר גבוהה מאשר הזכות של אותו בחור צעיר לחיים ולחיים בריאים.
אני חושבת שאין מנוס מלשלב בין שני הדברים – גם לשלב את אותם נהגים פוגעים במערך השיקום וגם להוריד נהגים מועדים ומסוכנים מהכביש. אני מודה לכם על ההקשבה.
אדוני השר, אני מאחלת לך הצלחה במלחמה בתאונות הדרכים.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחברת הכנסת ציפי חוטובלי. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חברת הכנסת רונית תירוש, אחרונת הדוברים. בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים, לרשותך חמש דקות.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, האמת היא שחברי ועמיתי השאירו לי כמה נקודות להתייחס אליהן. אולי הנקודה הראשונה היא ככה פילוסופית, שכל הדברים שהאדם המציא והצליח טכנולוגית בכל עולם הטכנולוגיה, כנראה הוא ממציא אותם לרווחתו ולחיים שלו, אבל באותו זמן הוא לא מצליח להשתלט עליהם; באותו זמן הם מכתיבים את קצב החיים שלו. לכן המכונית שהאדם המציא לרווחתו וכדי שתקרב אליו את כל הנקודות שהוא רוצה להגיע אליהן ואת כל המרחקים – כנראה, לצערי הרב, מכונית כזאת גם ממהרת להעביר אותו מהעולם הזה לעולם הבא, מעולם החיים לעולם המתים או לעולם החולים או לעולם הכלואים. אז לצערי הרב, בשאלה הזאת – איך האדם ממציא דבר שהוא לא אנושי ובאותו זמן הדבר הזה משתלט עליו ומכתיב את הקצב של החיים שלו.
שאלה שנייה – אני יכול לדבר על כל האחוזים, על האחוז המחריד והחמור מאוד של מעורבות בני-נוער או של ערבים בתאונות דרכים וכקורבנות לתאונות דרכים. ידוע שבחברה הערבית יש חוסר בתשתיות ובכבישים. הנתון המחריד ביותר הוא בקשר לילדים. האמת שבקשר לילדים הנתון הוא מהדוח של "אור ירוק", ולפיו רוב הילדים שנהרגו בעשור האחרון, מ-2000 עד 2009, היו ערבים. הסיבות לכך הן שרוב הילדים הערבים משחקים בכבישים או במגרשי חנייה או בחצרות בתים עם מכוניות חונות. יותר מ-50% מהילדים משחקים בקרבת מכוניות נעות או חונות ללא השגחה. יש עוד נתון מדהים, והוא שמבין הילדים שנהרגו כהולכי רגל בולטת קבוצת הפעוטות מאפס עד ארבע שנהרגו בחצרות בין השנים 2003 עד 2009. במגזר היהודי היו עשרה פעוטות, ובמגזר הלא-יהודי – 73 פעוטות.
המצב הקטסטרופלי הזה, החמור הזה, חייב להשתנות. אני מאמין שצריכים להתחיל בחינוך ובהגברת התודעה בקרב בני-הנוער וההורים, לצד זה שיעשו חצרות, מגרשים, כדי שכולם ימצאו מקום לשחק בו.
כבוד השר, אדוני היושב-ראש, קראתי גם בקשר לתרבות הנהיגה במגזר הערבי, שכאילו בגלל האמונה בגזירה משמים, שהכול מאלוהים – שזה מעודד תאונות דרכים, או שעוברים בסלחנות.
<נסים זאב (ש"ס):>
אף אחד לא אמר את זה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
לא, לא אתה.
<נסים זאב (ש"ס):>
זו עמדה שלך ופרשנות שלך. אף אחד לא אמר אפילו – – –
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
סליחה, לא, לא, אני לא אמרתי – לא אתה ולא כבוד השר. אני קראתי את זה. אני קראתי את זה. אבל אני דווקא רוצה לדבר על זה, כי זה חשוב.
<היו"ר אורי מקלב:>
הוא לא מדבר על אנשי אמונה יהודים. אתה מדבר על זה שבמגזר הערבי יש כזאת אמונה. הוא לא דיבר על כל מי שמאמין.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
בטח לא. אני אומר כך: יש כאלה שכתבו שהסיבה לעלייה, לאחוז הגבוה של תאונות דרכים במגזר הערבי נובעת מתרבות של גזירה משמים. כך כתבו, אני אראה לך את זה. זה מעוות, זה לא נכון. האמונה בגזירה משמים לא מעודדת. זה לא אומר שאני לא אחראי למעשי, למעשים שלי. אני לא בודק אותם, כי הגזירה משמים – גם אצלכם, כבוד חברי נסים זאב, גם אצלנו לפעמים מבינים את זה שזה חד-סטרי, רק למוות. כאילו גם החיים הם לא גזירה מאלוהים. ידוע הסיפור על אחד מה"צחאבה" של הנביא שהיה בעיר שהתפשטה בה מגפה והוא ברח. אמרו לו: מה, אתה בורח מגזירת אלוהים? אמר להם: אני בורח מגזירת אלוהים לגזירת אלוהים, כי כשנגזר עלי מוות אמר לי גם להינצל מהמוות.
בכל זאת, כבוד השר, אני הייתי מורה בבית-ספר, רכז חינוך חברתי, ערכנו הרבה קורסים תעבורתיים וכל הדברים האלה. לצערי הרב, התרבות הקיימת בין בני-הנוער – אם זה ערבים ואם זה יהודים, אבל כערבי אני מכיר את זה מקרוב – כיניתי אותה התרבות של היד על ההדק. בכל עימות במכוניות, אם זה במהירות, אם זה זכות קדימה – מלחמה, כאילו To be or not to be.
<היו"ר אורי מקלב:>
בלי לשים לב, הזמן רץ.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אני מסיים. אז כאילו כולם לחוצים, כולם רוצים להוכיח את עצמם, אפילו על חשבון החיים שלהם.
אני חושב שהדברים האלה, העלייה בתאונות הדרכים, האחוז הגבוה במגזר הערבי – חייבים תוכנית חירום כדי לפתח את התשתיות, את הכבישים, אבל בעיקר גם במישור התודעתי והחינוכי. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת רונית תירוש, בבקשה. לאחר מכן השר ישיב.
<רונית תירוש (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני אתחיל מהסוף. שמעתי את חברת הכנסת חוטובלי מתארת בפנינו מקרה מאוד מאוד טרגי ומצער של אדם – במקרה זה נער שנפצע בתאונת דרכים – וזה באמת נושא שאנחנו פחות מתייחסים אליו. יותר מתייחסים למספר ההרוגים, ויש משפחות שבעצם חיות ולא חיות את המשך חייהן לאחר שמישהו מבני המשפחה נפגע.
אני חייבת לומר – ואני לא ארחיב דיבור על זה מאחר שמחר כמדומני, או שאנחנו נדחה את זה בשבוע – אנחנו נביא בפניכם את התסכול שלנו, וכשאני אומרת "שלנו", זה שלי ושל חבר הכנסת בילסקי. הגשנו הצעת חוק לעונשי מינימום באשר לתאונות פגע וברח.
אני בדרך כלל מטלפנת לשרים טרם ההצבעה בוועדת שרים, מסבירה להם מהו החוק ומשכנעת אותם לתמוך בו. הפעם חסכתי לעצמי את המאמץ הזה. חשבתי שהוא מיותר משום שהדברים מאוד מאוד ברורים. ואני חייבת לומר שלא רק שנדהמתי, הופתעתי והתאכזבתי, אני פשוט לא מצליחה להבין את האטימות של מי שישב והחליט להפיל את ההצעה בוועדת שרים.
ומדוע אני אומרת זאת? לא שאני לא עשיתי בדיקה, והשקעתי בהצעה הזאת בדיקות אין-ספור – החל מפגישה עם שר המשפטים נאמן, דרך שיחה וגם פגישה עם היועץ המשפטי לממשלה, שאפילו ניאות להגיע לכאן לכינוס שעשיתי בנושא, ודרך ראש אגף תנועה במשטרה, שנסעתי אליו לבית-דגן. שאלתי אותם על עונשי מינימום. מכולם שמעתי שזה רעיון נכון, בוודאי הציבור מאוד מאוד מתקשה להבין מדוע אין עונשי מינימום, מדוע יש נטייה לפרקליטות לעשות עסקאות טיעון כשיש מקרים שכאלו, שהם מוכחים, ולא צריך יותר מדי הוכחות בעניין. ומדובר פה לא רק בדריסה, שיכולה להיות לא בזדון, ואולי במקרה מסוים כזה ואחר הנהג הדורס יכול לצאת זכאי מחוסר אשמה כי הוא לא עשה בזדון; אבל עצם העובדה שהוא ברח, יש פה כבר אקט, יש פה פעולה מודעת של הפקרת אדם, עד כדי כך שהוא יביא למותו.
הדוגמה הכי הכי טריוויאלית ואחרונה היא של הילד הזה, בלחסן, בן 12 – היום בן 13 – שנפגע על-ידי זוג שפצע אותו ביהוד כשהוא היה רכוב על איזה קורקינט, והם ברחו, והילד שכב שם, אף אחד לא יודע כמה זמן, עד שמישהו הגיע – – –
<משה מטלון (ישראל ביתנו):>
הם הלכו למסעדה.
<רונית תירוש (קדימה):>
אני תיכף אספר מה הם עשו, אבל אני אומרת – הילד עצמו שכב, ואילו הם היו עוצרים ומגישים לו את העזרה, יכול מאוד להיות שהוא לא היה היום במצב שהוא נמצא בו, מצב של צמח – הוא צמח, וכמו שתיארת, אמו לא זזה ממיטתו והמשפחה כולה מפורקת.
הזוג הזה הלך וניסה לשבש ראיות, כמובן – לרחוץ את המכונית, ישבו במסעדה לאחר מכן, כאילו לא קרה דבר. מה הם קיבלו? הם קיבלו בעסקת טיעון שלוש שנים. האמא קיבלה מאסר עולם, כי היא יושבת ליד בנה והיא צמודה אליו, והילד הזה הוא צמח, והם, אחרי שלוש שנים יצאו לחופשי, כאילו כלום.
הדברים האלה יותר ממקוממים. יש שופט אחד שאני חייבת לציין אותו לטובה – השופט גורפינקל – שהוא האחד והיחיד שבאמת העז לתת עונש של 20 שנה למקרה דומה, ואין הרבה שופטים כאלה, לצערי.
על מה הצעת החוק הזאת מדברת? על עונשי מינימום, ששופט – אני מתנצלת על זה שאולי לא יהיה לו שיקול דעת בהחלטה, אבל הוא צריך להתחיל ממשהו. אגב, דנו בזה. אז לא נקרא לזה עונשי מינימום, שמחשקים את השופטים, אז נקרא לזה "עונשי מוצא", אבל בעונש מוצא הוא גם כן מחויב לאיזה מינימום, ואם השופט לא נותן את המינימום הוא צריך לנמק מדוע הוא לא נתן את המינימום.
אני מכירה את כל ההסברים מדוע יש הימנעות מעונשי מינימום במדינת ישראל. הכול ברור והכול ידוע לי, אבל המקרה הזה, רבותי המחוקקים – אנחנו מחויבים לציבור. הציבור לא מצליח להבין מדוע אנחנו לא מאשרים חוק שכזה. אילו רק נתתם חופש הצבעה, אדוני השר, היית רואה שהיה לזה רוב וזה היה עובר.
אני מבינה שיש כמה שרים שרוצים להגיש ערר – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – – שעמדתי היתה בעד.
<רונית תירוש (קדימה):>
כן, אני אציין את זה שעמדת שר התחבורה היתה בעד, אני לא מצליחה להבין איך זה נפל בכל זאת.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – – תסכימו להמתין, לא להגיש. מחר אני אערער.
<רונית תירוש (קדימה):>
אנחנו נמתין ואנחנו נשמח שיגישו ערעור.
<משה מטלון (ישראל ביתנו):>
נאמר לי שהוגש ערר.
<רונית תירוש (קדימה):>
אז אם הוגש ערר, אנחנו נמתין. אנחנו לא ניכנס עם הראש בקיר בעניין הזה, יש לנו עניין להעביר את החוק – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – – אני אצטרף – – –
<משה מטלון (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר אורי מקלב:>
– – –
<רונית תירוש (קדימה):>
נהדר. אני מודה לך, השר כץ, על כך שתצטרף לערעור הזה, ובא לציון גואל.
תרשה לי אולי משפט אחד על הסחת דעת. אני לא ארחיב בדיבור, כי זה הנושא שהרשות למניעת תאונות דרכים ומשרד התחבורה נושאים כדגל השנה. הסחת דעת זה טלפון וזה כל יתר הדברים. אני רוצה להציע – ואולי אתה, עם שר התחבורה שנכח בכינוס אתמול, אם תצליחו להוזיל שיחה, זאת אומרת, אני מקבלת שיחה ואני לא מרימה אותה כי אני בנהיגה. אגב, גם אם אני מדברת בדיבורית, שזה מותר. אני מדברת על משהו חוקי, שמותר לי לעשות, בדיבורית – אני לא מרימה את השיחה או לחלופין אני מרימה ואני אומרת: אני אחזור אליך בתום הנסיעה; משהו שאפשר להוכיח אותו בטכנולוגיה – שזו היתה שיחה קצרה. תוזילו שיחה חוזרת. יש תיעוד לזה, בטכנולוגיה אין שום בעיה. תוזילו שיחות חוזרות, זה יעודד אנשים לא להשיב לטלפונים, לא לענות ולא להסיח את דעתם, להתמקד כל-כולם בנהיגה.
ובהצלחה לך, אדוני השר, שעושה עבודה נפלאה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. חברת הכנסת תירוש, לא הערתי לך – היתה קריאת ביניים שלי, אבל לא מיהרתי אותך, זה היה עוד בתוך הזמן שלך. אני אמרתי שלא יהיה חוק של פגע וברח.
<רונית תירוש (קדימה):>
אוקיי. אני חשבתי שאתה מסמן לי. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
זה בסדר. כבוד השר, בבקשה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנוכחים, אני משיב לכמה הצעות לסדר-היום שהוגשו בנושא יום המחויבות לבטיחות בדרכים שעליו דיברנו.
היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים מצוין בעולם ובישראל במטרה להעלות את מודעות הציבור לנושא תאונות הדרכים והמחיר הכבד שהן גובות. על-פי החלטת ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, החל משנת 2007, מדי שנה תציין מדינת ישראל את חשיבות המאבק בתאונות הדרכים ביום המחויבות הלאומי לבטיחות בדרכים. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מובילה את האירועים ביום הזה.
בהתאם להחלטת הוועדה, יום המחויבות מצוין בשבוע שבין כ' לכ"ה בחשוון. השנה נקבע המועד לציון יום המחויבות לתאריך כ"ד בחשוון התשע"א, 1 בנובמבר 2010, והנושא שנבחר לציון ביום זה הינו היסח דעת בנהיגה.
חברי הכנסת ציינו כאן כמה דברים – אם במישור העובדתי, אם במישור של הבעת הדעה, אם במישור של הצעת דברים, אם אפילו במישור הפילוסופי, תוך ניתוח סיבות אפשריות ונסיבות אפשריות לדברים כאלה ואחרים. אין לי שום ספק שכל שרי התחבורה שקדמו לי, כולם – מאותו רגע שהוחלט שמשרד התחבורה אחראי גם לנושא הבטיחות בדרכים, אין ספק שהם עשו ככל שיכלו, ככל שהיה לאל ידם, כדי לפעול ולארגן ולקדם כל גורם וכל גוף וכל רעיון שהיה בו, לדעתם, כדי לצמצם את נגע תאונות הדרכים, על כל הנפגעים – ההרוגים, הפצועים קשה וקל – על כל הנזקים, ובאמת קרו כאן מקרים של נפגעים שלאו דווקא נהרגו, אבל מה זה גורם לאדם עצמו, למשפחתו ולכל מי שסובב אותו.
אני, כשר, מרגע כניסתי לתפקיד, כמובן ישבתי חודשיים-שלושה ללמוד את הדברים. לא שחסר לי ניסיון ציבורי, אבל התייחסתי בכובד ראש למשרד. למדתי את הנושאים, והחברות הן רבות והתחומים הם רבים: בים, ביבשה, באוויר. אבל מהרגע הראשון אמרתי שהנושא שמבחינה ערכית הוא החשוב בעיני ביותר הוא המאבק בתאונות הדרכים, הצורך לצמצם ככל שניתן את מספר ההרוגים והנפגעים בתאונות הדרכים.
אני גם נכנסתי למצב שהיה טוב יותר מאשר בתקופות מאוד רחוקות, אבל בהחלט השנה שבה נכנסתי, בשנה שלפני זה דווקא היתה עלייה. נכנסתי לתפקידי בתחילת 2009, ב-2008 היתה עלייה בתאונות הדרכים, במספר ההרוגים, ביחס ל-2007. בשנת 2009 – אומנם מהיום שנכנסתי לתפקידי היו גורמים חוץ-ממשלתיים שאני בטוח שעושים גם הרבה דברים טובים, אבל בחרו משום מה להציב שלטי חוצות, מודעות בעיתונים, תשדירים, שהאשימו אותי באחריות לכל הנפגעים וההרוגים בתאונות הדרכים.
<רונית תירוש (קדימה):>
אחרי יומיים בתפקיד.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
קרה להם פנצ'ר – בסוף השנה היתה ירידה דרמטית במספר ההרוגים. מובן שלא ראיתי שלטי חוצות, לא ראיתי מודעות בעיתונים ולא שמעתי את המלה "סליחה" – למי שייחס את הדברים האלה שאמרו. קיימתי מסיבת עיתונאים ביחד עם מנכ"ל מע"צ, עם נציגי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עם אנשי המשרד, המנכ"ל, ואמרתי: אני לא מייחס לעצמי את התוצאות האלה. אני מייחס לעצמי קודם כול את ההמשכיות למה שעשו קודמי, ואני מייחס לעצמי שעשיתי את המקסימום, לפי מיטב שיקולי, הבנתי, העצות שקיבלתי, הרעיונות ששמעתי – גם כאן – כדי לעשות את המקסימום ולהיאבק בדבר. זה מה שיכול לעשות שר בממשלה, וזו אחריותו.
יש הרבה גורמים והרבה מרכיבים באותן תאונות שלא כפופים לאותה פעילות שעושים, אם כי אני חייב לציין שהייתי במוסקבה בביקור, בכנס בין-לאומי בחסות האו"ם בנושא בטיחות בדרכים, וישראל צוינה כמדינה שיש בה הפחתה במספר ההרוגים. השנה הקודמת היתה השנה שבה, מרגע שזה התחיל להימדד באופן סטטיסטי – אני תמיד מדגיש שכל אדם הוא עולם ומלואו וזו לא סטטיסטיקה, אבל לצורך עבודה ותוכנית עבודה – היתה השנה עם מספר הנפגעים ההרוגים הנמוך ביותר. אני לא אומר מתולדות המדינה אלא מהשנה – וזה היה מזמן – שזה התחיל להימדד.
אגב, אני לא יכול להגיד כלום על השנה הזאת. יש מומחים שאומרים שעד עכשיו כך וכך זה בסדר; יש מומחים שכבר אומרים מה יקרה כל השנה. אני לא רוצה להגיד מה יקרה. מאחר שזה נמדד בשנה האזרחית, עד 31 – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
אבל יש עלייה דרמטית בתאונות הדרכים במחצית. אני מבין שזה לא – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אדוני היושב-ראש, כולנו אנשים מאמינים; רובנו לפחות. אנחנו לא רוצים להתבטא. ב-2008, למשל, ביום בהיר אחד – אני חושב שהיה יום בהיר – נסע אוטובוס של תיירים מרוסיה בדרום ונפל לתהום ונהרגו, נדמה לי, 24 נפשות, וכל הסטטיסטיקה היתה – צריך להבין, מדובר כאן בתחום רגיש, מדובר כאן בסטטיסטיקה אכזרית. אני רוצה להגיד לך, החודש הקודם, חודש אוקטובר – יש, אגב, פעולת אכיפה נמרצת של משטרת התנועה. כל המיתוסים שמופצים – אני יכול להגיד לכם באחריות שמאז שנכנסתי לתפקידי תוגברה משטרת התנועה – שהיא כפופה למשרד לביטחון פנים, אבל אנחנו קשורים גם לחלק מהתקצוב ולדברים אחרים – בצורה חסרת תקדים. איך שנכנסתי הוריתי, מעבר ל-65 מיליון שהיה צריך להעביר להם על-ידי הרשות הלאומית, לתקצב בקרוב ל-20 מיליון שקלים 100 רכבים שכורים, ולאחר מכן הם הפכו ל-85 ניידות קבועות, שזה כמעט רוב כוחה של משטרת התנועה. עכשיו גייסו שוטרי מג"ב, שוטרים ממשימות אחרות, ועושים באמת את הכול.
מתחילת חודש אוקטובר היה מאמץ. עד לסוף השבוע הקודם, אפילו ביחס לשנה הקודמת, שהיתה נמוכה באופן כללי, היתה ירידה ממש דרמטית. בסוף שבוע אחד נהרגו עשרה אנשים בתאונות דרכים: עוד תאונת חצר, עוד הולך רגל, עוד קטנוע, עוד דבר, ואתה רואה את הסטטיסטיקה האכזרית מצטברת. אתה יכול באמת לעשות את המקסימום – ואני לא מצפה לקבל צל"ש ולא לקבל טר"ש. אני מצפה להסתכל על עצמי ולהגיד: אני עושה, עם הממשלה ועם הכנסת ועם כל הגורמים שקשורים, פורמלית ולא פורמלית, את המקסימום ברמה של הסברה, ברמה של חינוך. היתה בעיה – פתרנו, יש תקציב לחינוך תעבורתי, שהוא חשוב מאוד, אולי הוא התקווה לעתיד אפילו, שהוא צריך להיות אצל יהודים, אצל לא יהודים, אצל כל הגורמים, וכל אחד – להגיע אליו בשפתו ובדרך שהוא מבין הכי טוב; חרדים וכל מי שיש לו אורחות חיים מסוימים – להגיע בדרך הנכונה.
אגב, ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים – אי-אפשר ביום אחד לשנות גוף שלם, כשהמנכ"ל עוזב, היושבת-ראש עוזבת, גוף שהיה על כרעי תרנגולת. זה תהליך שלוקח את שלו. עד שמונתה הנהלה חדשה, יושב-ראש – אותו אוריאל לין, שציינו שהוא היה חבר הכנסת. היום הוא לא פעיל פוליטי ומילוי התפקיד הוא בהתנדבות. הוא היה יושב-ראש ועדת המשנה בכנסת, כמו שאמרו – אגב, זה רעיון מצוין לחדש אותה – לנושא המאבק בתאונות הדרכים. בקרוב יומלצו גם מנכ"לים ונצטרך לבחור מביניהם, מקצועיים לחלוטין. בהנהלה של אותה רשות השתדלתי שיהיו אנשי המקצוע הטובים ביותר, עם ייצוג. אני חושב שלראשונה יש נציג למגזר החרדי, יש למגזר הלא-יהודי – יכול שהיה גם קודם, כי זו גם חובה חוקית – יש ממש ייצוג למקצועות שונים ולדברים. ובקרוב – אני בטוח שמי שלא יביאו יהיה מנכ"ל מצוין. הרשות הזאת צריכה להיות הסיירת, חיל החלוץ שמרכז בשם כולנו את כל העבודות.
יש הרבה תחומים, וגם ציינו אותם. באמת, החברים נגעו בכל התחומים: תשתיות, בטיחות הרכב, הכשרת הנהג, אכיפה, הסברה, חינוך, ענישה. אני יכול להגיד שיש שלושה תחומים – ואמרתי שכל קודמי עשו – שהפעילות שמתבצעת ועומדת להתבצע בהם היא חסרת תקדים בהיקפה, חסרת תקדים בהיקפה. קודם כול התשתיות. התשתיות, מאז ממשלת רבין, שהיו לה את כספי הערבויות שהיא השקיעה בתשתיות, זו הממשלה שעושה הכי הרבה, ומטבע הדברים גם עושה הרבה עקב התקציבים שהם יותר גדולים. יש מהפכה.
חבר הכנסת חרמש, היום סיירנו רק בקו אשקלון–באר-שבע. יושבים כאן חברים שגרים בגליל, והכביש הוא עיוור צבעים, הוא עיוור עמים והוא משרת את כולם – הרכבת והכביש ומתקני הבטיחות. הפעילות היא בכל האזורים, בכל המגזרים, מחוץ ליישובים, בתוך היישובים, לפי המאפיינים של היישובים.
אמרתי פעם לחבר הכנסת ברכה: אתה רוצה להתלונן על קיפוח? דבר על דבר אחד שבאמת היה בו קיפוח – בנושא של תחבורה ציבורית. במגזר הערבי, ובכלל הלא-יהודי, לא היתה תחבורה ציבורית בתוך היישובים כמעט ככלל. אני לא אומר: אני אעשה. אני כבר אומר: יצאה לדרך תוכנית בת שלוש פעימות – אלה הפעימות שאנחנו אוהבים, לא נזכיר פעימות אחרות. הפעימה הראשונה כבר יצאה לדרך, כבר יש תחבורה. התאמנו איפה שצריך מיניבוס, איפה שצריך אוטובוס, ועוד מעט שתי פעימות. כל היישובים הלא-יהודיים, ככלל, ירושתו בתחבורה ציבורית.
מדברים על זה שצריכים לצאת ולעבוד מחוץ ליישובים. מדברים על אחוז מאוד נמוך של נשים ערביות, כ-23%, שנמצאות בשוק העבודה – נמוך, אגב, יותר מבכל מדינות ערב. זה לא עניין, עכשיו תגיד, תרבותי, או דתי, או משהו אחר. זה נסיבות שצריך לתקן אותן. זה חשוב מבחינה אנושית, חשוב ליישובים, לאנשים, וחשוב למדינת ישראל, שבאים ל-OECD, מסתכלים, אומרים: יש לכם מקומות שבהם אתם צריכים לשפר.
עשינו את הדברים. חבר הכנסת מג'אדלה, השר לשעבר, אני מודה לך על הדברים. אנחנו היינו ביחד בכמה פעילויות. מבחינתי, כולם שותפים. היום היו אתי גם שני חברי כנסת שהם עוד לא בליכוד – היו חברי הכנסת שי חרמש – – –
<שי חרמש (קדימה):>
– – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אני אומר: בוא, תן גם קצת איזה תקווה. אני אומר: הם בקדימה – היו שי חרמש, היה רוברט טיבייב. היו אתי בכל מיני מקומות. אני תמיד מזמין, כי אני חושב שזו תוספת כוח. כשאני אומר שלא נמצאים כאן בדיון, אז ודאי וודאי שאני אומר גם שאני חושב שבאים ורואים ושותפים, יכולים לעזור בכנסת בשאר הדברים.
אבל שלושה תחומים: תשתיות – בכלל וככלל, גם ביהודה ושומרון בנושא הבטיחות וגם במגזר הערבי וגם בנגב וגם בגליל וגם בתל-אביב וגם בירושלים, הייתי אומר שהמדיניות היא חיבור הפריפריות, חיזוק ירושלים ושחרור הפקקים במרכז. זה כולל את כל העם הזה ואת כל המדינה הזאת.
זו המדיניות שאנחנו מובילים, שהיא חסרת תקדים בהיקפה. ההשלכה של זה על בטיחות היא דרמטית, משום שרכבת, תחבורה ציבורית, אמרו כאן, יעברו לנסוע – מטבע הדברים, בלי עין הרע, פחות תאונות. יש גם תאונות רכבת לפעמים; אוטובוסים גדולים, BRT, כל תחבורה ציבורית אחרת; כבישים משופרים, לפחות מהסוג הזה.
אני הגדלתי מ-200 ל-250 מיליון את תקציב הטיפול במוקדי הסיכון של חברת מע"צ בכבישים הבין-עירוניים. 50 מיליון תוספת על 200 מיליון. יש סטטיסטיקה אכזרית איפה היו נפגעים, איפה התנועה ומה במיוחד. יש מדדים, ושם זה הופך למוקד סיכון, ואתם רואים את הפעילות הזאת בצומת או בכל דבר, מעבר לפרויקטים החדשים.
הגדלנו ל-250 מיליון גם את הטיפול בתשתיות בטיחות בתוך היישובים; לא כולל 200 מיליון שקלים שהקצינו ליישובים הלא-יהודיים – סכום חסר תקדים שמאפשר, מעבר לפעולות בטיחות, גם פעולות תשתית, על מנת לשקם את התשתיות ולהשוות את הדברים.
הדבר השני, בנושא האכיפה: משטרת התנועה – ואני אומר את זה באחריות היום – יותר מתוגברת מאשר היתה בכל השנים האלה. אני שומע בכל פעם: מקצצים, יקצצו, רוצים לקצץ לשנה הבאה, לכן יש תאונות השנה. כל כך הרבה דמגוגיה בתחום הרגיש הזה. הרי כל כך קל לשלהב ולגעת בפצעים של משפחות שנהרגו להן, בכלל של ציבור שכואב כשהוא רואה דברים כאלה. צריך לדייק מאוד בדברים האלה, יותר מאשר בכל תחום אחר. אני שומע שאומרים: רוצים לקצץ בתקציב. א. לא יקצצו שקל – ואני אחראי, אני הודעתי – במשטרת התנועה. אבל בגלל שבהתחלה אומרים: רוצים לקצץ, אחרי זה אומרים: השנה, אתם רואים, כבר יש עלייה, כי רוצים לקצץ במשטרת התנועה. זה פשוט, זו השפה. אנשים מתראיינים, אומרים את הדברים האלה, אנשים מאוד מכובדים, גם בעיני עצמם; ולפעמים גם אחרים חושבים אותם למכובדים.
יש כאן המון דברים – משטרת התנועה, למה אני מאמין בתגבורה? כי כל עוד לא יבוא המשיח ונצליח לתקן את כל התשתיות שנבנו ב-60 שנה, זה כלי מאוד אפקטיבי להרתיע, לטפל, לעשות, לבלום, למתן. ולכן אני חושב שצריך להשקיע בו. אנחנו עושים את הדברים האלה, ונעשה.
עכשיו אני אומר: ארגון הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים – טיפה סבלנות, עוד תקופה קצרה ועוד תהיה סיירת מובחרת, שיש בה נציגות לכולם, שתעשה עבודה שעוד לא נעשתה מעולם על-ידי הרשות הזאת. ככה בונים גוף, ככה אני יודע לבנות את תוכנית "נתיבי ישראל", לתכנן, לארגן, להביא לקבלת החלטות, לוודא את הביצוע. אין קיצורי דרך בדברים. אתה צריך לבנות רשות, יש לך חוק, יש לך בדיקה, יש לך ועדות – אתה בונה, אתה עושה, אתה מגבש את התוכנית, אתה מוציא לדרך, נותן לה להוביל, לרכז כאן המון דברים. זה הגוף. דיברו על מומחים בדברים שצריך כל יום לעסוק בהם, להיעזר בארגוני מתנדבים וכל הדברים.
הדבר האחרון, ואני אומר את זה לכם, חברי הכנסת: אנחנו הולכים להביא – חלק ילווה בחקיקה, כאן בכנסת, חלק זה בסמכות פרקליטות המדינה, שבמתואם אתנו תודיע על הצעדים האלה. אנחנו הולכים להביא להחמרה, אני לא רוצה להגיד אכזרית, אבל מוצדקת ומשמעותית ביותר, בכל הנושא של עבירות תנועה מהותיות. אנחנו לא באים להתנקם, אנחנו לא באים לחפש איך לעשות כסף על חשבון הציבור. אנחנו לא מדברים על – בכל דבר יש ענישה. זה לא שאומרים: לזה תעשו. אז יש ענישה. אבל מי שנוסע במהירות של 65 ק"מ מעל המותר ונתפס, או 55 מעל המותר בתוך העיר, או חוצה פס לבן במופגן בעקיפה מסוכנת, חוצה רמזור אדום – ניקח כמה עבירות שלגביהן תהיה אכיפה. מבחינתי, אם אין לו תעודה על הביטוח, זו עבירה, אבל לא כמו שעשו מזה כאן, שחצי מהמשפטים זה על עבירות ביטוח. עם כל הכבוד, זה לא קשור להצלת חיים. זה לא – אם חברות הביטוח רוצות, שיממנו גם אכיפה בתחום הזה. אני, מבחינתי, יש עבירות מסכנות חיים, ובהן תתמקד האכיפה.
אנחנו מארגנים את מערכת המשפט התעבורתי – כמובן, בהכוונה של נשיאת בית-המשפט העליון. יש הפרדת רשויות במדינת ישראל. אני, למשל, יושב בוועדת השרים למאבק בתאונות הדרכים, אז כינסתי אותה כבר פעמיים, אבל אני ממתין לפרקליטות שתסיים את ההכנות שלה להנחיות שהיא אמורה לתת במדיניות התביעה. אני לא יכול לתת הוראות לפרקליטות, וטוב שזה כך. אני רשות מבצעת, הם שייכים לרשות משפטית, שהיא אוטונומית, כפופה לפרקליט המדינה במקרה הזה, ליועץ המשפטי לממשלה – אפילו שר המשפטים לא יכול לתת להם הוראות. אז אנחנו עובדים בתיאום, אני ממתין לכנס את הוועדה, ואני מקווה שאוכל לכנס אותה תוך שבועיים.
הקמנו ועדה ברשותה של נשיאת בית-המשפט העליון, בראשות השופט אביטל חן, עם גורמים – הפרקליטות, המשטרה, נציגי לשכת עורכי-הדין, הציבור – שהביאה המלצות. אני קראתי אותן, ועוד אדון בפרטים האחרונים. אנחנו ערוכים, הפרקליטות נערכת. זה יהיה דבר דרמטי, אדוני היושב-ראש. אני מקווה שהזעקה לא תעלה לשמים, אבל זה דבר מוצדק, זו מלחמה, ואנחנו הולכים להילחם ולהביא את הדברים באכיפה ובענישה.
אנחנו גם רוצים ליצור מסלול שאם אדם בטוח בצדקתו עד כדי כך ומבקש להישפט, שידע שאז הוא ישלם הרבה יותר, הוא גם ייענש הרבה יותר. אם הוא חושב שהוא עשה, אז שידע שהמשחק הזה – למשוך כמה שנים כי אין שופטים, או הדברים נדחים, כמו שאומרים: תדחה את הרפורט, תדחה, תדחה, ואז תדחה את הדיונים, בסוף תזרוק את זה לפח – זה לא יהיה. זאת אומרת, המשפט יהיה מהיר, נתגבר את השופטים, יסומנו תיקים אדומים בעבירות החמורות, והם יהיו בראש התור של השיפוט. אדם רוצה להישפט – יקבל עונש חמור יותר. אל מי זה יגיע? זה יגיע לכנסת. בדקתי, היו חוקים כאלה בעבר, והכנסת לא אישרה אותם. כי כמו שיש שופטי תעבורה שכשהם באים לשפוט, הם נהיים רחמנים בני רחמנים, הם רואים את הדמעות – את מי הם רואים? את זה שפגע. הם רואים את המשפחה שלו. הם רואים את הנסיבות. יש נסיבות. זה נקרא: המרחם על אכזרים. ואז יש לך עונשים שנחשבים מגוחכים. ומחוקקים – בסדר גמור, מאוד ליברליים, כולנו רוצים להיות, אבל אם יש מצב חירום? אין כאן עניין של איזו אידיאולוגיה. זה נושא – הרי שמענו כאן תיאור. שמענו תיאור של כל המקומות, מה הנפגע עושה לכל אחד.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אדוני השר, האם הכנסת דחתה את החוקים או – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
ודאי, שוכבים. אגב, בכנסת – – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
האם ועדת השרים לענייני חקיקה הביעה התנגדות?
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
לא. יש חלק מהחוקים, בנוסח כזה או אחר, ששוכבים בכנסת ולא חוקקו. שוכבים בכנסת ולא חוקקו. אני בכלל, אני רואה – – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
בכלל, אני יכול לאמץ את אמרתו של היועץ המשפטי לשעבר, מזוז, שקוממה עליו הרבה אנשים. אני הסכמתי לכל מלה. אולי לא הבינו אותו. הוא אמר שכשדברים לא מקודמים, ששרים יאשימו את עצמם. מדוע? אני שר, וכל שר צריך להיות אחראי. אם יש לו תקנות, הוא צריך להביא את התקנות. אם זו תקנה חשובה וקשה, שיבוא לוועדה. ואם זה חוק, שיבוא ויקדם ויסביר. אני לא עושה לעצמי הנחות. אני פשוט אומר: שוכבים חוקים. אני מקבל את החומר. כאן יש חוק כזה, כאן יש חוק אחר, שלא חוקקו בוועדות – לאו דווקא בוועדת חוקה; בוועדת הכלכלה, ויש ועדות אחרות.
מה שאני אומר, שלא חשוב מה היה. אנחנו נביא. יש דברים שהם מדיניות תביעה, הם בגדר הנחיה. יש דברים שאפשר לעשות, מאתנו. יש תקנות וחוקים שיגיעו לכנסת. אדוני יושב-ראש ועדת החוקה וכל ראשי הוועדות, אני פונה אליכם ואני פונה לכנסת, וחבל שאין כאן נוכחות של 120 חברי כנסת. חבל שלא כל בעלי התפקידים בכנסת נמצאים כאן, כך היה נאה ויאה. יום המחויבות זה להתחייב, לבדוק, אבל כשמגיעים למסקנה, באמת לעשות את הדברים.
חבר הכנסת יצחק וקנין הוא יושב-ראש ועדת הכלכלה לענייני חוק הטיס. לכאורה זה נשמע – מאות עמודים, עושה עבודה בלתי רגילה. כשהחוק הזה יעבור יעלו את הדירוג הבטיחות של ישראל בתעופה. כך נצליח אנחנו לשפר את מצב הבטיחות. אתם יודעים מה יכול לקרות, חלילה, אם יש לך איזה תאונה או אסון, אם אין חוק מוסדר שמסדיר את כל הדברים.
בוודאי בנושא רכבים – 3.5 מיליון רכבים ומעלה שנעים בכבישי ישראל, הם הולכים ומתרבים. 3.6 מיליון נהגים, 2.5 מיליון רכבים. זה הולך ומתרבה. אחוז הרכבים שמתווספים גדול מאחוז הרכבים שיוצאים מהשוק.
לכן, המבחן של הכנסת, ואנחנו נמצאים בכנסת, מלבד להסביר, מלבד להתמקד באמת בנקודות אמיתיות, ולא – בנושא כל כך רגיש צריך מאוד להיזהר לא לגלוש לכל מיני התנצחויות או רצון להטיל; יש לי כתפיים רחבות, אין לי בעיה שיטילו כל דבר, אבל באמת בצורה ריאלית.
למשל, כשאני אומר שהממשלה אחראית לעשות הכול, אבל צריך לפנות לנהגים שהם אחראים ולמשפחות שלהם – או, אתה מאשים את הנהגים, אתה בורח מאחריות. אז אף אחד כאן לא מוכן להגיד ל-98% מהציבור שינהגו כמו שצריך? מה, ערבים? יהודים? מה, לא צריך לפנות לאנשים? אנחנו נעשה את הכול, אבל אתם תנהגו באחריות. לא צריך להגיד את הדבר הזה? לפטור את כל הציבור מאחריות? למה, כי פוליטית יותר טוב לנגח את הממשלה? כל ממשלה? כל שר שיהיה? זה לא חשוב?
בנושא הזה אסור לגלוש לדברים האלה, צריך להתמקד בדברים – אני אומר לכם, הפעילות היא באמת חסרת תקדים. אני אחראי לכל דבר, והנושא הזה של הענישה, הוא יגיע. תבחנו את הדברים, תהיו ליברלים בכל התחומים – כולנו. אבל אם אתם רואים שזה צעד שיסייע להורדת התאונות, שירתיע, שיצמצם, תתמכו בדבר הזה.
יכול להיות שכעבור כמה שנים הנסיבות ישתנו, החינוך העצמי ישתנה, תרבות הנהיגה – דיברו כאן על אירופה ומקומות אחרים, מקומות טובים, יש פחות טובים. אם תרבות הנהיגה תשתנה, יכול להיות שאפשר יהיה לשנות דברים, אבל כרגע הכנסת, זאת חובתה הראשונית. זאת חובתה הראשונית. בקרוב מאוד נביא את זה בשם הוועדה. אני רוצה תמיכה ציבורית ואני רוצה תמיכה חקיקתית של הכנסת.
אני מאחל לכולנו שהשנה הזאת, אם היא לא תהיה השנה הכי נמוכה, תהיה לפחות השנה השנייה הכי נמוכה בהיסטוריה של מדינת ישראל מבחינת הנפגעים. סטטיסטיקות, כך זה עובד. שנה אחת אתה יורד יותר מהמתוכנן, אחת פחות. בסך הכול בהרוגים יש עלייה מסוימת כרגע, אבל בסך כל הנפגעים בתאונות – ודיברה על זה חברת הכנסת ציפי חוטובלי – יש ירידה מתמשכת. אם אתה מסתכל מה הביטוי לעבודה – ירידה מאוד משמעותית, ואפשר יהיה להציג.
אבל אני מתמקד באותו נתון שהתמקדנו בו כל השנים, במספר ההרוגים, ואני מקווה שגם בשנה הזאת תהיה לנו ירידה בנושא הזה, ושבאמת הכנסת וכולנו נעשה את המקסימום כדי להצליח בזה.
<היו"ר אורי מקלב:>
אדוני השר, לפני שאני מודה לך, אפשרתי לחבר הכנסת דוד רותם לשאול שאלה של דקה. אני מניח שבנושא הזה שיש חוקים ששוכבים בוועדה ולא מטופלים.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אני אתן לך דוגמה אחת, אגב. העונש של פי-1.5 מונח בכנסת, לא עבר.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אדוני השר, עם כל הכבוד, אני באמת חושב שאתה עושה עבודה חשובה ורצינית בנושא. אבל אני מוכן להציע לך הצעה: תעביר את כל החוקים שנוגעים להחמרת הענישה בנושא הזה לוועדת החוקה. אני מתחייב לך שתוך 30 יום מיום שהם יונחו על שולחן הוועדה הם יגיעו לקריאה שנייה ושלישית. הצעת החוק שאתה מדבר עליה, של הכפלה של 1.5, היתה יכולה לעבור, אלא שבוועדה נשמעו קולות שצריך להכפיל פי-שלושה ולא פי-1.5. אז כאשר יבוא משרד המשפטים ויגיד שהוא מוכן לזה, אפשר יהיה גם להעביר את החוק.
<היו"ר אורי מקלב:>
זה נקרא "תפסת מרובה – לא תפסת".
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אם מישהו רוצה להכפיל פי-שלושה, זה לא מונע ממנו קודם כול להכפיל פי-1.5.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אחר כך הם לא יסכימו – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אני רוצה להגיד לך שאני מקבל את ההצהרה שלך כאן, ואם אכן כך יהיה, איך אומרים? הרווחנו את כל הדיון. חיפינו על הח"כים שאינם. אני מקווה שההצהרה שלך מחייבת גם אותם. אם אכן כך יהיה, בקרוב מאוד הדברים שדורשים חקיקה יאושרו ויגיעו לשולחנך.
<היו"ר אורי מקלב:>
אבל על מקום הדיון של החוקים לא אדוני השר ולא יושב-ראש ועדת החוקה מחליטים. יש ועדת הכנסת שמחליטה, ולפעמים דנים בוועדות אחרות. ועדת הכנסת קובעת. תודה רבה.
<נסים זאב (ש"ס):>
תסיימו כבר. אדוני, אנחנו כבר שעה בנושא הזה.
<היו"ר אורי מקלב:>
לא היית הדובר האחרון, אני מבין את המצוקה שלך.
בכל אופן, אדוני השר, אנחנו מודים לך על הדברים הנרחבים והמקצועיים שגם נאמרו ברגש. תודה רבה גם לכל המציעים את ההצעות לדיון בחוק זה או בהצעה זאת לכבוד היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים. אין הצבעה.
<הצעת חוק מקורות אנרגיה (תיקון) (הגנת הסביבה – שימוש מושכל במשאבי הטבע – התייעלות אנרגטית), התשע"א–2010>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/349).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר אורי מקלב:>
אנחנו עוברים מייד להצעת חוק מקורות אנרגיה (תיקון) (הגנת הסביבה – שימוש מושכל במשאבי הטבע – התייעלות אנרגטית), התש"ע–2010, של חברי הכנסת דב חנין, ליה שמטוב וניצן הורוביץ – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת דב חנין. בבקשה.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת את הצעת החוק הסביבתית החשובה הזאת: חוק מקורות אנרגיה (תיקון) (הגנת הסביבה – שימוש מושכל במשאבי הטבע – התייעלות אנרגטית).
עמיתי חברי הכנסת, צריכת האנרגיה של מדינת ישראל עולה מדי שנה, ויש לכך הרבה משמעויות. יש משמעויות של עלייה בזיהום האוויר, כי כאשר מייצרים אנרגיה מזהמים את האוויר. יש משמעויות כלכליות, כמובן. יש משמעויות של תלות בגורמים חיצוניים: אנחנו מייבאים לישראל פחם, לפעמים גם נפט, כדי לייצר תוצרי נפט שונים. אנחנו שמחים שהתגלו ליד חופי ישראל משאבי גז חדשים, אבל אנחנו חייבים לצמצם ולחסוך באנרגיה כדי לייעל את המשק, כדי להגן על הסביבה, להגן על הבריאות, להגן על הכלכלה, לחסוך במשאבים.
המדינה והמגזר הציבורי הם גורם מרכזי ביותר במערכת הזאת. הם הגורם שצריך להוביל, הם צרכן האנרגיה הגדול ביותר, והובלה של המדינה, של מערכות המדינה והמשק הציבורי, באמצעות צמצום השימוש באנרגיה וייעול השימוש באנרגיה, היא חשובה וחיונית במיוחד.
כאשר אנחנו מדברים על התייעלות באנרגיה, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על שני מהלכים. ההתייעלות הקלה היא דברים פשוטים ונוחים שניתן לבצע בלי מאמץ. כאשר עוזבים את המשרד בערב אפשר לכבות את האורות וגם לסגור את המזגן. זאת ההתייעלות הקלה, גם היא צריכה להתבצע, וצריך להקפיד שבמשק הציבורי לא תהיה הפקרות בתחום הזה. אבל חשובה לא פחות, ואולי יותר, ההתייעלות הקשה והמסובכת יותר: יצירת אותם מנגנונים כלכליים, חברתיים וגם טכנולוגיים שיבטיחו שהמערכות ישתמשו במינימום אנרגיה, ייעלו את השימוש שלהן באנרגיה ויאפשרו לנו לחסוך במשאבים וכמובן להגן נכון יותר על הסביבה.
הצעת החוק עוסקת בשני הממדים האלה, גם בממד של ההתייעלות הקלה, גם בממד של ההתייעלות הקשה יותר והמורכבת יותר.
על-פי הצעת החוק, הממשלה תאשר תוכנית לאומית להתייעלות אנרגטית, תקבע יעדים לחיסכון ולייעול בשימוש באנרגיה. התוכנית תקבע אמצעים ודרכים לעמידה ביעדים וגם הוראות לפעילות ששרי הממשלה ומשרדיהם ישתמשו בהן כדי לבצע את התוכנית. הצעת החוק קובעת חובת דיווח לכנסת ומעקב של הכנסת, מעקב שנתי של הכנסת. ישנו מנגנון עדכון של התוכנית הלאומית. נקבע גם מערך תמריצים לעידוד חיסכון באנרגיה והתייעלות אנרגטית. לפי המנגנון הזה, כל התייעלות אנרגטית וחיסכון בכסף יועמדו לרשות הגורמים שיתייעלו, ועוד הרבה מאוד מנגנונים נוספים.
החוק הזה מוחל גם על צרכני אנרגיה ביטחוניים, ולכן יש הוראות מיוחדות, שנעשו בתיאום עם משרד הביטחון, למערכת הביטחון, שיבטיחו שמילוי החובות במערכת הביטחון ייעשה באופן שאפשרי במערכת הספציפית הזאת.
ישנה שורה ארוכה של נושאים, עמיתי חברי הכנסת, שאנחנו עוד נמשיך ונדון בהם לקראת הקריאה השנייה והשלישית. הדברים האלה מפורטים בדברי ההסבר, ואני לא אביא אותם כאן בהרחבה.
החוק הזה נעשה בהידברות מאוד רצינית ועמוקה עם משרדי הממשלה השונים. אני רוצה לציין בחיוב את משרד התשתיות ואת שר התשתיות ואת צוותו על שיתוף הפעולה שלהם אתנו בהצעת החוק הזו.
אני רוצה לסיים, עמיתי חברי הכנסת, בקריאת שמות שותפי וחברי שהצטרפו ליוזמה החשובה הזו: חברי הכנסת ניצן הורוביץ, ליה שמטוב, אורית זוארץ, מוחמד ברכה, חנא סוייד, עפו אגבאריה, אילן גילאון, דניאל בן-סימון, חיים אורון, אברהים צרצור, ישראל חסון, מירי רגב ורחל אדטו. לכולם, לכולם מגיעה התודה והברכה.
אני קורא לכנסת לאמץ את הצעת החוק הזו פה אחד, ואני מקווה שכולנו נגיע במהרה בימינו לאישורה בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. זה גם כן התייעלות; במקום עשר דקות, חמש דקות, אז זה גם חלק מההתייעלות. אנחנו מודים לך, חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת נסים זאב.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, משק החשמל של ישראל מצוי במשבר מתמשך, והביקוש לחשמל הולך ועולה, לא מדביק את ההיצע. גידול האוכלוסין מצד אחד, העלייה ברמת החיים, הצמיחה הכלכלית, החום, האקלים הכבד ששורר במשך השנה – אנחנו עדים למזג אוויר שכמעט לא רואים חורף, רואים רק קיץ, ועוד איזה קיץ, גם בתקופה הזו אנחנו רואים חום כבד. ויש, יש חשש כבד לחוסר יציבות של משק החשמל. אני פשוט כל כך דואג למשק החשמל. זה לא פחות חשוב מכל הנושא של תאונות דרכים, תדע לך. הלוא כשיש חום כבד זה גם גורם לתאונות. היה אפשר לערבב אפילו את שני החוקים האלה ביחד.
<היו"ר אורי מקלב:>
אנחנו מדברים על חיסכון באנרגיה, אז צריך – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
הניסיון לספק את הביקושים באמצעות הקמת תחנות כוח חדשות, זה מעורר מחלוקת והתנגדות ציבורית רחבה. הקמת התחנות מצריכה שטחים אדירים. אני חושב שהתחזית היא שב-2025 המגמה של העלייה שאנחנו רואים בצריכת החשמל תביא לידי הכפלת הצריכה. זאת אומרת, אנחנו צריכים כמות וכוחות, כוח חשמל, שזה דבר בלתי נסבל. לכן, צריכים למצוא את החלופות.
עכשיו, הבעיה, אדוני היושב-ראש: מי ישלם בעצם? כאשר שר התשתיות אמר שזה רק 200 מיליון שקלים. האם זה יבוא מהצרכן או שזה יבוא מקופת הממשלה? אני חושב שבסופו של דבר זה מעגל סגור. גם אם הממשלה תשלם ולא הצרכן, כי הוא צורך את החשמל, בסופו של דבר אולי זה יתחלק בין כל תושבי מדינת ישראל. אבל הצרכן, בסופו של דבר הוא ישלם.
לכן, אני חושב שכל העניין הזה של 200 מיליון שקלים, זה לא צריך אולי לעצור את התוכנית שחייבים לבלום את שרפת הדלקים לצורך הפקת אנרגיה, שהיא גורמת לפליטת מזהמים שפוגעים בבריאות האדם; לפליטת גזי החממה, שתורמים להתחממות כדור-הארץ.
אנחנו מדברים הרבה ועושים מעט, ואני מקווה שבאמת הצעת החוק הזו תביא סוף סוף לסגירת המעגל, והממשלה באמת תרוץ בעניין הזה. ואני מודה לדב חנין, שכל כך חשוב לו העניין של איכות הסביבה, שזה באמת אחד הנושאים הכבדים ביותר שהעולם כולו מנסה להתמודד אתם, ובמקום הנפט וכל הגז המרעיל את העולם, אולי נמצא סוף סוף את החלופות הנכונות, וכולנו תקווה לכך.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. אנחנו נאפשר לך לחזור למקומך, ומייד נעבור להצבעה, הצבעה בעד הצעת החוק.
אנחנו נפעיל את ההצבעה. בבקשה, חברים.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק מקורות אנרגיה (תיקון) (הגנת הסביבה – שימוש מושכל במשאבי הטבע – התייעלות אנרגטית), התשע"א–2010, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 8, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק זו אושרה בקריאה ראשונה, ותעבור לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנה לקריאה השנייה והשלישית.
<הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40) (פטור מדמי חכירה ליישובי קו עימות), התשע"א–2010>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/349).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר אורי מקלב:>
רבותי, חברים, אנחנו נעבור להצעת החוק הבאה, שהיא הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40) (פטור מדמי חכירה ליישובי קו עימות), התשע"א–2010 – בבקשה, חבר הכנסת וקנין – של חברי הכנסת ישראל חסון ויצחק וקנין וקבוצת חברי הכנסת; קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת יצחק וקנין, סגן יושב-ראש הכנסת, בבקשה.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק זו היא של כמה חברי כנסת, של חברי הכנסת שי חרמש, ישראל חסון, ועוד חברי כנסת, של אמנון כהן ושלי. אני אקצר מכיוון שהחלטה זו בעצם באה לתקן עיוות שנוצר עקב החלטות מינהל שנתקבלו כבר בשנת 1998, ואחרי כן בשנת 2002. היתה החלטת מינהל שבעצם גרמה לעיוות בין התושבים הוותיקים לאותם תושבים חדשים. היה פטור מדמי חכירה לתושבים רק בנושאים מסוימים ולא על ענפי החקלאות, לא על אדמות חקלאיות. אנחנו בעצם שינינו את הדבר הזה. למרות החלטת מינהל שהתקבלה ב-2003, שר האוצר לא חתם על החלטת המינהל, והיא אף לא נכנסה לתוקף.
בדין ודברים שהיה לנו עם משרד השיכון ומשרד האוצר, משרד המשפטים, בסופו של דבר הם הסכימו לקבל. ראו שיש פה עיוות נורא. אנחנו החלנו את ההחלטה הזאת לא רק על יישובי גבול הלבנון, אלא גם על רמת-הגולן וגם על עוטף-עזה. דהיינו, היום ההחלטה הזאת כוללת את כל יישובי הפריפריה כמעט, פטור מדמי חכירה.
אנחנו מבקשים שהכנסת תאשר את ההצעה בקריאה ראשונה על מנת שנוכל להכין אותה לקריאה שנייה ושלישית, ואני מודה לכל המציעים ששותפים להצעת חוק זאת. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחבר הכנסת יצחק וקנין. חבר הכנסת נסים זאב?
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר אורי מקלב:>
אנחנו מודים לך בשם כולם. אם כך, אנחנו יכולים לעבור ישר להצבעה, ורק שחבר הכנסת וקנין יגיע למקומו.
מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40) (פטור מדמי חכירה ליישובי קו עימות), התשע"א–2010, לוועדת הכספים נתקבלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 8, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק זו אושרה בקריאה ראשונה, ותעבור לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
<הצעת חוק דיווח על פעילות אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010>
[מס' כ/343; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ו, עמ' 12253; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר אורי מקלב:>
הצעת החוק האחרונה לסדר-יום זה היא הצעת חוק דיווח על פעילות אגף השיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, קריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת משה מוץ מטלון בשם יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. בעצם הצעת חוק של ועדת חוץ וביטחון? אין גם הסתייגות להצעת חוק זו, נוכל לאחר מכן לעבור מייד להצבעה. בבקשה, אדוני.
<משה מטלון (בשם ועדת החוץ והביטחון):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חודשים מספר לאחר הקמת מדינת ישראל, ערב הגשתה של הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום), אמר ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, זיכרונו לברכה, את הדברים הבאים: "מלחמת החירות של צבא-ההגנה לישראל לא היתה כולה זרועה נחת, ניצחונות וכיבושים. היה גם צד שני למטבע. שולם מחיר יקר – – – נפלו מאות ואלפים מתפארת הנוער שלנו – – – אך החללים הם רק חלק מהאבדות. רבים נשארו, לשמחתנו, בחיים. אך גם הם שילמו מחיר יקר – איבר מן החי. הערב אני מגיש לכם בשם הממשלה חוק על החוב, נכון יותר – על חלק מהחוב שאנו חייבים לאלה שבגופם עזרו לשחרור האומה והמולדת. חוק על תגמול ושיקום לנכי המלחמה – – – גודל התגמול שהחוק הזה מעניק לנכה תלוי בגודל אחוז הנכות – – –".
על-פי דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון ז"ל, חבה החברה הישראלית חוב מוסרי לאלה ששילמו מחיר יקר בחייהם, בגופם או בבריאותם למען ביטחון המדינה ואזרחיה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק דיווח על פעילות אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010. לפני כשנה הקימה ועדת החוץ והביטחון צוות בדיקה לבחינת תפקוד אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, בראשות חבר הכנסת ישראל חסון, אני כממלא-מקומו ועוד כמה חברי כנסת. צוות הבדיקה קיים ועודו מקיים דיונים אינטנסיביים בנושא, ולפני כמה חודשים אף פרסם דוח ובו כמה המלצות. חלקן גם הוגשו כהצעות חוק. הראשונה שבהן היא הצעת החוק הזאת, שאני מגיש בשמו של יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת צחי הנגבי.
אגף שיקום נכים במשרד הביטחון עוסק בתגמולים ובשיקום של אנשי מערכת הביטחון שנפגעו במהלך שירותם, ואילו אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון עוסק בתגמולים ובשיקום של משפחותיהם של חללי מערכת הביטחון. ביסוד הקמתם של האגפים ושל החוקים המסדירים את פעילותם עומד החוב המוסרי שחבה מדינת ישראל למי ששילמו בחייהם, בגופם או בבריאותם למען ביטחון המדינה ואזרחיה.
צוות הבדיקה מצא כי נוכח הבעיות שמצא במהלך עבודתו ונוכח חשיבותם ורגישותם של הנושאים, יש לעגן בחוק חובות דיווח עתיות של ראשי האגפים ושל שר הביטחון, המופקד עליהם, לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לפיכך, מוצע כי שר הביטחון, ראש אגף שיקום נכים וראש אגף משפחות והנצחה ידווחו בתחילת כל שנה על תוכנית העבודה של האגפים לשנה הבאה ועל יעדיהם, על אופן חלוקת תקציביהם, על פעילות האגפים והמדדים שעל-פיהם היא נבחנת, על עמידה ביעדי האגפים ועל יישום תוכניות העבודה שלהם ומימוש תקציביהם לגבי ששת החודשים האחרונים בשנה שקדמה לדיווח. כמו כן מוצע לקבוע כי כל אחד מראשי האגפים ידווח לוועדה באמצע השנה על העמידה ביעדי האגפים, על יישום התוכניות ועל מימוש תקציביהם.
הוועדה ערה לכך שככלל, הוועדה העוסקת בחוקי השיקום היא ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. עם זאת, נוכח אופיים של הדיווחים הנדרשים, שעניינם תוכניות עבודה, יעדים ותקציבים, היא מצאה לנכון לקבוע שהם יידונו בוועדה המפקחת על משרד הביטחון ועל אגפיו, היא ועדת החוץ והביטחון.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – –
<משה מטלון (בשם ועדת החוץ והביטחון):>
עוד יודגש, כי נוכח החשיבות שהוועדה רואה בדיווחים אלה, היא עמדה על כך שהדיווחים יינתנו בידי שר הביטחון וראשי האגפים עצמם, ולא בידי גורמים אחרים במשרד.
רבותי, להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. אבקש מחברי חברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
ברצוני לציין את עבודתו המסורה של יושב-ראש הוועדה, ישראל חסון, שגם חתום ראשון על החוק. על החוק חתמו חברים נוספים: חיים כץ, איתן כבל, יריב לוין, אריה ביבי, דב חנין, שלמה מולה, נסים זאב, אורי אורבך, ציון פיניאן ואריה אלדד. לכולם התודה. ברצוני להודות לצוות הוועדה. ברצוני להודות ליועצים המשפטיים של הוועדה.
אני מבקש את תמיכתה של הכנסת בחוק חשוב זה, שיש בו אמירה, הוקרה של כנסת ישראל לאלה ששילמו את המחיר.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת משה מטלון. אתה לא הזכרת שאתה אחד היוזמים, אולי מצניעות, אבל אנחנו נזכיר שגם אתה מהיוזמים של הצעת חוק זו.
אם כך, אנחנו נוכל לעבור להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק דיווח על פעילות אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון (תיקון חקיקה), התשע"א–2010. כשחבר הכנסת משה מטלון יגיע למקומו אנחנו – – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
לחוק הזה אין הסתייגויות.
<היו"ר אורי מקלב:>
אין הסתייגויות. לאחר מכן נוכל לעבור מייד להצבעה בקריאה שלישית.
חברים, בבקשה, הצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 5
בעד סעיפים 1–2 – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 9, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק זו אושרה בקריאה שנייה.
ממלא-מקום יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון מאפשר לנו לגשת מייד לקריאה שלישית. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה.
הצבעה מס' 6
בעד החוק – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק דיווח על פעילות אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, נתקבל.
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 8, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק זו אושרה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
לאחר האישור החשוב הזה אנחנו יכולים לסיים את סדר-היום.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, מחר, יום רביעי, כ"ו בחשוון התשע"א, 3 בנובמבר 2010, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה לכולם. אדוני השר, תודה רבה.
<הישיבה ננעלה בשעה 20:06.>