דברי הכנסת

דברי הכנסת י / מושב שלישי / ישיבות קפ"ט–קצ"א / ו' בטבת התשע"א / 13–15 בדצמבר 2010 / 10 חוברת י' ישיבה קפ"ט הישיבה המאה-ושמונים-ותשע של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, ו' בטבת התשע"א (13 בדצמבר 2010) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן עניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות קדימה ובל"ד–רע"ם-תע"ל-חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 8 1. כישלונה של ממשלת נתניהו בכל התחומים; 8 2. ממשלה שלא מטפלת בעוני בכלל ובמגזר הערבי בפרט 8 רונית תירוש (קדימה): 8 השר מיכאל איתן: 15 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 22 השר אבישי ברוורמן: 26 מגלי והבה (קדימה): 39 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 42 גאלב מג'אדלה (העבודה): 44 דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת לפורום המנהיגות ישראל–אוסטרליה 49 היו"ר ראובן ריבלין: 49 הצעות סיעות קדימה ובל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 51 1. כישלונה של ממשלת נתניהו בכל התחומים; 51 2. ממשלה שלא מטפלת בעוני בכלל ובמגזר הערבי בפרט 51 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 51 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 55 מוחמד ברכה (חד"ש): 57 חיים אורון (מרצ): 59 אורי אורבך (הבית היהודי): 62 חנין זועבי (בל"ד): 63 נסים זאב (ש"ס): 66 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 73 דני דנון (הליכוד): 78 שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין: 88 דברי יושב-ראש הכנסת לזכרו של יושב-ראש הכנסת לשעבר דב שילנסקי, זיכרונו לברכה 89 היו"ר ראובן ריבלין: 89 הצעות סיעות קדימה ובל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 91 1. כישלונה של ממשלת נתניהו בכל התחומים; 91 2. ממשלה שלא מטפלת בעוני בכלל ובמגזר הערבי בפרט 91 דברים לזכרה של חברת הכנסת והשרה לשעבר שרה דורון, זיכרונה לברכה 92 היו"ר ראובן ריבלין: 92 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 94 הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 39), התשע"א–2010 96 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 97 הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 6), התשע"א–2010 99 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 99 משה מטלון (ישראל ביתנו): 102 החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעות בחוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 50), התש"ע–2010 103 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 103 הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון מס' 27), התשע"א–2010 106 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 107 יריב לוין (הליכוד): 109 הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 8), התשע"א–2010 109 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 110 זבולון אורלב (הבית היהודי): 112 שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: 113 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 5), התשע"א–2010 114 סגן שר האוצר יצחק כהן: 114 חיים אורון (מרצ): 115 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 116 הצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשע"א–2010 118 שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: 118 ניצן הורוביץ (מרצ): 120 דב חנין (חד"ש): 122 נסים זאב (ש"ס): 123 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 125 הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2010 126 ישראל חסון (קדימה): 126 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 129 עפו אגבאריה (חד"ש): 131 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 133 חנין זועבי (בל"ד): 136 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 142 חיים אורון (מרצ): 145 ציפי חוטובלי (הליכוד): 147 יריב לוין (הליכוד): 150 מירי רגב (הליכוד): 152 נסים זאב (ש"ס): 156 דוד רותם (ישראל ביתנו): 159 ישראל חסון (קדימה): 161 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 164 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 164 הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 29), התשע"א–2010 164 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 164 ניצן הורוביץ (מרצ): 167 דב חנין (חד"ש): 175 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 184 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 184 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 184 חילופי גברי בוועדות הכנסת 185 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 185 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 185 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 185 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> גבירותי ורבותי חברי הכנסת, חברות וחברי הכנסת, השר הנכבד מיכאל איתן, היום יום שני – – – <השר מיכאל איתן:> מה עשיתי רע? אני לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שום דבר, נהפוך הוא. היום יום שני, ו' בטבת תשע"א, 13 בחודש דצמבר 2010 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 124), התשע"א–2010, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 20) (בית-דין לזרים), התשע"א–2010; והצעת חוק מגן-דוד-אדום (תיקון מס' 6) (אגרות בעד שירות הסעת חירום), התשע"א–2010. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 19) (בתי-ספר שדה), התשע”א–2010, של חבר הכנסת זבולון אורלב וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2757/18 וכלה בהצעת חוק שמספרה פ/2774/18 – הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – שילוב קייסים במועצה דתית), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – הפחתת רמת הקרינה הסלולרית), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם (תיקון – תקציב), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק לתיקון פקודת הנמלים (סייג לאחריות סוכן מכס), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת יריב לוין וזאב בילסקי; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (זיכוי בשל תרומת מזון), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת אורי אורבך; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – פטור ממס על מוצרי מזון, תכשירים וטיפולים רפואיים ושיעור מס מופחת על צריכת תרבות, עיתונים וספרים, מכירה והתקנת מתקנים לצמצום צריכת האנרגיה), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, חיים אורון וניצן הורוביץ; הצעת חוק המים (תיקון – קביעת תעריפים ופיקוח על המים), התשע"א–2010, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – קידום הליכי תכנון יישובי), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת מגלי והבה; הצעת חוק קרן לסיוע לעסקים במצוקה, התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת משה גפני, יעקב אדרי, אורי אורבך, חיים אורון, אורי אריאל, יצחק וקנין, שי חרמש, שלי יחימוביץ, אמנון כהן, גאלב מג'אדלה, אלכס מילר, ציון פיניאן, פניה קירשנבאום, מירי רגב ורונית תירוש; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (עיריות איתנות), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת זאב בילסקי ויריב לוין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק בדיקות בטיחות למתקנים בגני-ילדים ובגני-שעשועים, התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – זכאות להטבות הניתנות לזכאים לגמלת הבטחת הכנסה), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת אילן גילאון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מס הכנסה שלילי) (תיקון – שינוי הגדרת "עובד"), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק הסכמים קיבוציים (תיקון – שריון יציגות בהתארגנות ראשונית), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת יריב לוין, פניה קירשנבאום ורוברט אילטוב; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – הפקעה לצורכי דיור בר-השגה), התשע"א–2010, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק השקעה מחוץ לישראל (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת אמנון כהן, ציון פיניאן, זבולון אורלב ופניה קירשנבאום; הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון – פרסום תשקיף בעיתון), התשע"א–2010, מאת חברי הכנסת ציון פיניאן, גאלב מג'אדלה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – הגבלת כהונתו של עובד המדינה בחוץ-לארץ), התשע"א–2010, של חבר הכנסת מאיר שטרית. הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת מדינת אורגון בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח תעשייתי במגזר הפרטי. מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון מהיר בנושא: מתקפה חמורה של טרמיטים שמפוררים בתי מגורים מעץ בדרום הארץ בכלל ובאופקים בפרט, הצעתו של חבר הכנסת רוברט טיבייב. הודעת שר התקשורת בעקבות מסקנות הוועדה לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בנושא: השלכות החשיפה התקשורתית של הילדים שהוריהם משתתפים בתוכנית "סופר נני", הצעתה של חברת הכנסת אורית זוארץ. הודעת שר התשתיות הלאומיות בעקבות מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בנושא: חשבונות מים מופרזים הנשלחים לאזרחים, הצעתם של חברי הכנסת רונית תירוש, דב חנין ואורי מקלב. תודה. החלטת ועדת האתיקה בעניין קובלנותו של עורך-דין אדריאן אגסי נגד חבר הכנסת שלמה מולה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה ובל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה של ממשלת נתניהו בכל התחומים;> <2. ממשלה שלא מטפלת בעוני בכלל ובמגזר הערבי בפרט> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, לפנינו היום הראשון של השבוע – שתי הצעות אי-אמון, הצעת אי-אמון של קדימה והצעת אי-אמון של הסיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש. הצעת האי-אמון הראשונה של סיעת קדימה תנומק על-ידי חברת הכנסת רונית תירוש באמירה: כישלונה של ממשלת נתניהו בכל התחומים. בבקשה, חברת הכנסת תירוש. משיב השר בשם הממשלה – השר מיכאל איתן הנמצא באולם. <רונית תירוש (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה בצורה באמת לא מתלהמת, אבל מאוד נוקבת, לפנות לראש הממשלה וגם לחלק מהשרים בממשלתו, שהרי אנחנו טוענים ובצדק שהממשלה הנוכחית נכשלה ונכשלת, והחשש שלנו הוא שהיא תמשיך להיכשל בהחלטותיה. אני אתחיל בדבר שמעסיק את כולנו בימים אלו – המשך הקיפאון במשא-ומתן. אני חייבת לומר לראש הממשלה שגם אם אני לא אתייחס לעניין ההקפאה – אם היא נכונה והיא במקומה, ואם היא אפקטיבית – הייתי מצפה מראש ממשלה שיגלה מנהיגות, ובשעה שהוא נמצא אצל נשיא ארצות-הברית – אחת מידידותנו המועטות, אבל הגדולות – והוא מתבקש להמשיך בהקפאה של עוד חודשיים, הייתי מצפה ממנו שבו במקום, כמנהיג של מדינה, יאמר כן, או יאמר לא. אני הייתי מעדיפה שהוא יאמר כן במקרה ההוא, ואני אסביר מדוע. אבל שיאמר, ולא שיאמר: אני אחזור לארץ, אני אתייעץ עם חברי, אני אתייעץ עם הקבינט. הרי ברור לכולנו שברגע שמתחילים להתייעץ זה בערך כמו להקים ועדות, וכשמקימים ועדות הנושא נקבר, וזה בדיוק מה שקרה. אני חושבת שיש לו הסמכות, ויש לו החובה – לראש הממשלה – לגלות מנהיגות, ולהחליט בו במקום – כן או לא. עכשיו אני אסביר מדוע אני חושבת שהוא היה צריך להגיד כן. כמו רבים מאתנו, גם אני חושבת וחוששת – והלוואי שאתבדה – שהפלסטינים, שההנהגה הפלסטינית לא באמת התכוונה בחודשיים הללו של ההקפאה ליצור איזה תמורות בתהליך המשא-ומתן. אבל כדי לבדוק את זה – והלוואי שאתבדה – הוא היה צריך להגיד בו במקום: כן, אנחנו ניקח על עצמנו עוד חודשיים, ונראה כולנו. ואז, אם אני חושבת נכון, היתה מוצגת ההנהגה הפלסטינית עירום ועריה. אבל הלוואי שאתבדה ולא כך הוא. בשני המקרים אנחנו במצב של win win situation. כלומר, אם ההנהגה הפלסטינית היתה אומרת, או לא עושה כלום, או באמת מה שהיא אומרת היום: אין מקום למשא-ומתן, אז לא רק הנשיא אובמה היה רואה זאת, כל אומות העולם היו רואות שבאמת אין עם מי לדבר. אז לפחות לא היינו מוצגים כמי שמכשיל את המשא-ומתן. אבל אם היינו מתבדים והם כן היו מתחילים מהלך רציני, היינו מרוויחים מזה. הרי כולנו, כולנו באמת רוצים שיתנהל פה משא-ומתן פורה שמוביל בסוף לשלום. הדברים לא קרו, ואני יכולה רק להצטער שבמקרה הזה באמת ראש הממשלה לא גילה מנהיגות, ומה שקורה היום – שאנחנו חשופים ליוזמות חד-צדדיות של מדינות שונות, אומנם כרגע בדרום-אמריקה, אבל מדינות נוספות מכריזות שהן מכירות בפלסטין כמדינה עצמאית. אני לא מצליחה להבין מה המשמעות של זה. אבל מבחינה דקלרטיבית, מבחינה הצהרתית, זה רע למדינת ישראל. אני לא יודעת אם מבחינה מעשית זה אומר משהו. ואולי טוב שיכריזו על מדינה עצמאית, ובזה יסתיים העניין. אז יש מדינה שמכירות בה אי-אלו אומות. אבל החשש הגדול שלי הוא שייגרם סחף וייגרם לחץ, ואנחנו שוב נמצא את עצמנו בעמדת חולשה. ומהמקום הזה כבר ראינו שאנחנו מגיעים להחלטות ולהכרעות לא טובות, בלשון המעטה. לכן אני חושבת שראש הממשלה לא צריך להסתפק במצג הזה שגם אובמה מודה שיש בעיה, וגם מזכירת המדינה קלינטון מודה שיש בעיה, אלא הוא צריך לקחת את המושכות ולעשות מעשה. וזו הנהגה, וזה המנדט שנתנו לו, שהמדינה נתנה לו, שהגוש הימני נתן לו, גוש הימין. אני אעבור מהנושא הזה לנושאים אחרים. הנושא שהטריד את מנוחתנו ואת לבנו ואת דעתנו בעשרת הימים האחרונים הוא נושא מערך כיבוי האש במדינה, השרפה שבעטיה נהרגו כל כך הרבה אנשים. ובהזדמנות זו אני רוצה גם בשם כולכם לשלוח שוב את תנחומינו למשפחות, ואיחולי החלמה לפצועים, גם פצועי ההלם, ויש כאלה. ולכל אלה שנטשו את בתיהם – אני מאוד מקווה שההנהגה שגילה במקרה הזה ראש הממשלה, והוא נכנס לשטח, והוא החליט לקחת את הדברים לידיו, והוא החליט לקבל החלטות, והוא לא כינס קבינט, והוא לא הקים ועדות, אלא אמר: אני כאן, ועכשיו מחליט; נהדר. אני מאוד מקווה שזה יהיה לטובת המתפנים מבתיהם, ואכן הם יצליחו לחזור לשגרת יומם במהרה. אבל אני חייבת לומר שלצערי הרב גם עכשיו ההתמהמהות של הממשלה בקבלת החלטה או בהכרזה באשר לנושא ועדת חקירה, ועדת בדיקה, ועדה ממלכתית, ועדה פרלמנטרית – אני חושבת שצריך להישמע קולו של ראש הממשלה בעניין הזה לטוב ולרע. אני לא מאלה שחושבים שצריכים להקים כאן ועכשיו ומייד ועדת חקירה, ואני אגיד מדוע, אבל אני לא אומרת שלא נצטרך להקים אותה בהמשך, ובהמשך הקרוב. משום שעכשיו, ככל שאני מתרשמת, יש כוונות ויש רצון טוב. ואם נקים כרגע ועדה, הדבר הכי קל לומר הוא stop, אנחנו לא נכפה על ראשי הרשויות להפוך את מערך הכיבוי למערך ארצי. הרי ברור לנו שהוויכוח עם ראשי הרשויות לגבי מערך ארצי הוא ויכוח בעייתי ונוקב. יש שם ג'ובים, יש שם תפקידים, לא קל לבטל את הנושא הזה. לכן, אם התכוון ראש הממשלה, או אם הוא מתכוון להקים מערך ארצי, וזה על-פי ההמלצות, שיעשה את זה כאן ועכשיו ומייד, שיבצע את הדברים כאן ועכשיו ומייד. ועדת חקירה עלולה לטרפד מהלכים של כאן ועכשיו ומייד, כי יגידו: יש ועדה, נחכה ונראה מה היא תחליט. לכן אני הייתי במקרה הזה מציעה אפילו לסיעתי שלי לנקוב בזמן מאוד קצר – ניקח לעצמנו חודשיים ימים, ולא יותר, ואם לא נראה שנעשים מעשים מיידיים לטובת האזרחים שהתפנו מבתיהם, לטובת מערך כיבוי האש בישראל, לטובת כל מערכי הביטחון שלנו בהקשר הזה, מערכי החירום, אז לא מאוחר, ונכון ומוצדק להקים מייד ועדת חירום. זה גם מה שאני אציע, אגב, לסיעתי. אבל מה שאני מציעה לראש הממשלה – לקום ולעשות מעשים כאן, מייד ועכשיו. ואם לא כן, אז שהוא יביא על עצמו או יכריז מבחינתו שלו שהוא אכן מקים את אותה ועדה; מה שלא הייתי רוצה לראות. הבעיה שאנחנו עלולים להיות מוטרדים ממנה היא רעידות אדמה. אני לא הראשונה, ולצערי לא האחרונה, שמתריעה בנושא הזה. הייתי בסוף 2007, מדצמבר 2007 עד יולי 2008, חברה בוועדה לבדיקת ההיערכות של מדינת ישראל לרעידות אדמה, שבראשה עמד היום השר כחלון, אז היה יושב-ראש ועדת כלכלה. הוועדה הזאת, כמו ועדות אחרות, הגישה כמה המלצות. אני, כדי להיות מספיק הגונה כאן, על הדוכן הזה, ולומר דברים גם נכוחה, אבל גם דברים מדויקים, בדקתי אילו המלצות נתנה הוועדה הזו, ואני יודעת שגם היתה ועדת היגוי ויש ועדת שרים לנושא הזה, שבראשה עומד שר התשתיות. אבל בדקתי עם מי שאחראי ומרכז את כל הנושא הזה, באמצעות כל המשרדים, מר אבי שפירא במשרד התשתיות, וביקשתי ממנו לדעת מה נעשה עד היום מכל ההמלצות השונות שניתנו על-ידי הוועדות השונות. נתחיל בזה שהוא עצמו אומר, שביקש לטובת ועדת ההיגוי ולטובת דברים דחופים תוכנית חומש מתוקצבת 40 מיליון שקל לשנה. מה יש בתקציב 2011–2012? נאדה, כלום, אפס שקלים. כלום, פשוט כלום. רבותי, אם זו ההתייחסות ואם אנחנו לא למדנו לקחים, אני באמת חוששת שאנחנו נגיע למצב שבו אני אעמוד כאן, וגם חברי, נעמוד כאן על הדוכן ונאמר לממשלה להתפטר, לא כי אנחנו רוצים את הכיסאות במקומם, אלא משום שאנחנו לא סומכים עליהם אם וכאשר ייפול עלינו האסון הבא. וזו רק ההתחלה. אם אני אקרא רק חלק, מפאת קוצר הזמן, של ההמלצות של הוועדה, החל בזה שהוחלט שכל – ופה קדימה הכריזה או הצהירה על כישלונה של ממשלת נתניהו, ולא סתם ממשלת נתניהו, כי מדובר בכמה וכמה משרדים שהם כושלים. ואם אני אגע בהקשר הזה של רעידות אדמה, נאמר שם שכל משרד ממשלתי ידאג לעצמו בהקשר שלו: משרד הבריאות יטפל בחיזוק מבני בתי-החולים; המשטרה תטפל בחיזוק המבנים שלה; בתי-הספר – משרד החינוך יטפל במוסדות הציבור שלו, בבתי-הספר שלו. רבותי, גם בעניינים הללו, דבר לא נעשה. גם אם אני אעזוב את הנושא הכאוב הזה – ואני לא אעזוב אותו, כי אני הגשתי היום סדרת שאילתות לכל אחד מהשרים במשרדי הממשלה; לקחתי את ההמלצה הרלוונטית למשרד ואני אבקש לקבל את התשובה. אני כמובן אביא אותה לכדי פרסום כאן, מעל בימת מליאת הכנסת. אם אני רוצה להיות יותר ספציפית, ולא לעמוד פה סתם מדי יום שני ולצעוק חמס ולהגיד, במובן הזה, שהממשלה לא ראויה וצריכה להתפטר, והיא לא צריכה להמשיך בתפקידה – אני רוצה להיות יותר ספציפית, ומחלקת אלוהים הקטנה שלי, בכמה תחומים שאני פועלת בהם ובקיאה בהם, אני רוצה לתת כמה וכמה דוגמאות עד כמה הממשלה, על משרדיה השונים – לא כולם, יש לומר, אבל על חלק ממשרדיה – אני חושבת שהם לא רק פועלים באופן כושל, הם גם לא ראויים להמשיך ולפעול. אני אתן דוגמה – הנושא של משרד החינוך, שמאוד מאוד קרוב ללבי. התגאו מאוד בממשלה וגם במשרד החינוך, שהובאו תקציבים, ובאמת אל מול הקיצוצים שאני חוויתי כמנכ"לית זו באמת ברכה. אבל אני חוששת שזו ברכה לבטלה. לאן תועלו מרבית התקציבים שהוענקו למשרד החינוך? להכין את התלמידים ואת המורים למבחנים בין-לאומיים בשנים אלו ואלו. רבותי, מדובר בהתמקדות ובריכוז מאמץ בשכבות גיל מאוד מאוד מסוימות, שיקבלו תשומות כאלה וכאלה שיכינו אותם לבחינות. כנראה, סביר להניח, שהתוצאות גם תהיינה טובות יותר. אני מתקשה להבין, עם כל כך הרבה מאמצים ותקציבים, איך לא, אבל נראה, ואני באמת מאחלת שיהיו תוצאות טובות. אבל אני טוענת שזה לא יביא מזור למערכת החינוך, שהיא חולה בתשתיתה, במהותה. אני חושבת שמה שצריך היה לעשות זה להשקיע בהכשרה מסיבית של כלל המורים, ולא רק במקצועות שבהם נבחנים במבחנים הבין-לאומיים, שזה ארבעה מקצועות במקרה הטוב, ולא רק בשכבות הגיל הפוטנציאליות להיבחן, אלא החל מגני-הילדים והגיל הרך. רבותי, הסיבה שאנחנו לעולם נמצא את עצמנו מנסים לגשר על פערים ולא מצליחים לגשר עליהם – במשך 62 שנה משקיעים, כל שר וכל מנכ"ל מנסה לעשות את המיטב, אבל הוא נכשל כי הוא פועל בסוף הדרך, בכיתות התיכון, בכיתות י"א-י"ב, כאשר אנחנו רוצים להראות עוד עלייה של 1% בבגרות. אבל בעצם הבעיה היא חוסר השקעה בגיל הרך. שם נוצרים הפערים, שם אנחנו לא מגשרים עליהם, ולכן אנחנו לעולם נמשיך וניכשל, לצערי. והכישלון פה הוא כפול ומכופל, כי במקרה הזה, בקדנציה הזאת, בממשלה הזאת, כן הוזרם כסף, אבל הוא לא מוזרם למקומות הנכונים. הנושא של מסים – ראש הממשלה אמר שהוא יקטין ויוריד את המסים, והוא אכן מוריד את מס החברות, ויש על זה ויכוחים וכו' וכו'. אני אומרת לכם שהאזרח הקטן סופג עוד ועוד ועוד מסים עליו, בדרך כלל מסים עקיפים. בדיון בוועדת הכספים היום הגענו בדיון עם הממונה על הכנסות המדינה לממצא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הואיל ולא הפסיקו להפריע לך, אני התחלתי להפעיל את השעון חמש דקות אחרי שהתחלת לדבר. אבל לא הפסיקו להפריע לך, אז אני אתן לך עוד שלוש דקות. אני מבקש לסיים. <רונית תירוש (קדימה):> אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. בהחלט. סך המסים העקיפים, תוספת המסים העקיפה שנגבתה מאזרחי ישראל, היא 7 מיליארד שקלים. רבותי, זה כסף גדול, וזה הוצא מכיסיהם של האזרחים: החל מהעלאת השתתפות המעסיק בביטוח הלאומי, דרך העלאת בלו על סולר ובנזין, דרך העלאת מס על פחם, דרך מס הבצורת. ואני רוצה לומר לכם שוב, ואני אומר את זה שוב ושוב: גם הנושא של תאגידי המים, שבו האזרחים נדרשים לפתע פתאום לשלם גם מע"מ כשהם משלמים על המים, רק מפני שמי שגובה עכשיו את חשבונות המים זה תאגיד ולא העירייה, זאת עוד תוספת שהוכנסה לאוצר. כשאני ביקשתי היום לבטל את זה ולהחריג את האזרחים מזה, אמרו לי: המדינה תפסיד מיליארד שקלים. רבותי, אבל זה כסף שלא תכננתם, זה כסף שעל הדרך הרווחתם אותו, שוב מכיסיהם של התושבים. אני אתן עוד דוגמאות קטנות ממשרדים נוספים. משרד החקלאות – אגב, אדוני היושב-ראש, אני חייבת לומר לך שמשרדי הממשלה מפירים חוקים. גם בחינוך, כאשר הם החליטו עכשיו בחוק ההסדרים לא לפצל, לא להזרים תקציב לפיצול כיתות א'-ב' – שנת התקציב של החינוך לא חופפת לשנת תקציב רגילה, והם החילו את הגזירה כבר בספטמבר השנה, ב-2010, כשחוק ההסדרים, אם יעבור, כנראה יעבור, הוא יאפשר להם לא להעביר תקציבים מינואר 2011. למה הם מנעו את התקציבים כבר מספטמבר 2010? כי הם בטוחים שזה ייכנס לתוקפו בתקציב 2011. אבל בינתיים הם עברו על החוק. הם מפירים חוק שהתחילו לבצע אותו. אני באמת חושבת שזה פה עניין לא לי כחברת כנסת, אלא זה באמת עניין שהיושב-ראש צריך להיכנס אליו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם זה לא יעבור, כמובן הם יצטרכו לשלם רטרואקטיבית. <רונית תירוש (קדימה):> כן. ואם זה יעבור? מה עם התשלום הרטרואקטיבי שמגיע לילדים האלה שלושה חודשים? <היו"ר ראובן ריבלין:> על שלושה החודשים האלה, השאלה היא אם זה שנתי או שזה חודשי. <רונית תירוש (קדימה):> לא, זה שנת לימודים. אבל הם מנצלים את זה, ובגין זה לא שילמו על שלושה חודשים. תאמין לי, לא יקרה כלום אם ייתנו לשלושה חודשים ואחר כך ייתנו את הגזירה הזאת. לפחות ילדי ישראל ירוויחו עוד שלושה חודשים של קבוצות קטנות. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. כדי להפר חוק צריך לא רק באופן פורמלי, אלא באופן מעשי להפר. פה זה אפילו לא באופן פורמלי. זאת אומרת, באופן מעשי ייתכן, אבל באופן פורמלי הם לא הפירו חוק. אני מבין מה את אומרת. <רונית תירוש (קדימה):> למה? החוק כבר מתיישם. החוק התיישם כבר בשנת 2009–2010. <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאי. <רונית תירוש (קדימה):> ואז הם הפסיקו אותו בספטמבר 2010. <היו"ר ראובן ריבלין:> כי יש הבדל בין שתי השנים, אבל השנה התקציבית – – – <רונית תירוש (קדימה):> אני אתן לך דוגמה אחרת שיש שנת תקציב חופפת לעשייה של המשרד – משרד החקלאות. היה חוק, ואני גם מאוד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הם השקיעו את כל הכספים או אמורים היו להשקיע את כל הכספים עד ינואר 2010. <רונית תירוש (קדימה):> נכון, והם לא השקיעו. הם השקיעו עד ספטמבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה עניין אחר, תבדקי. <רונית תירוש (קדימה):> הדבר הנוסף הוא משרד החקלאות. גם, כסף קטן – 4 מיליוני שקלים. אני מאוד אוהדת את נושא בעלי-החיים, והעברתי חוק שכתוב בו שמשרד החקלאות יעביר לווטרינרים העירוניים סכום של 4 מיליוני שקלים לטובת עידוד עיקור וסירוס חתולים וכלבים משוטטים על מנת למנוע את התפוצה הרבה שלהם, את העינויים שלהם ואת ההתעללות בהם וכו'. לפתע פתאום הוחלט שלא. אני לא יודעת על סמך מה הוחלט שלא, גם זאת הפרה של חוק, ויש מקום לבדוק זאת. אני לא אכביר מלים, רק לסיום אומר משפט אחד. אני רוצה להודיע מה הנהלת הסיעה שלנו החליטה היום באשר לאותה ועדת חקירה. ובכן, החלטת סיעת קדימה לעניין ועדת חקירה ממלכתית – לדרוש ועדת חקירה ממלכתית כבר בהצבעה מחר. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. הצבעה בוועדה, כמובן. אם הוועדה תקבל זה יבוא גם לאישור המליאה. בבקשה, אדוני השר מיכאל איתן. אדוני רוצה להשיב, כמובן, על הצעת האי-אמון של סיעת קדימה. אחריו יעלה חבר הכנסת זחאלקה על מנת להביע את האי-אמון מטעם שלוש הסיעות. אני מקווה שהשר ברוורמן יהיה פה על מנת להשיב – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי. נא להפנות את תשומת לבו. אין אנחנו יכולים לשער או לדעת – וגם לא מענייננו – כמה השר ישיב, אבל הוא צריך להיות מוכן אם השר ישיב בקצרה. <השר מיכאל איתן:> הוא נמצא כאן. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שמעתי את דבריה של חברת הכנסת רונית תירוש שנימקה את הצעת האי-אמון של סיעת קדימה, ואני יכול לומר שהדברים נאמרו בצורה עניינית מתוך רצון להעביר את הביקורת, למקד אותה לתחומים מאוד ספציפיים, ויחד עם זאת להיות במידה רבה גם מאוזנת. אני מקווה מאוד שאווירה כזאת תשרור בבית ותוכל באמת להביא לשיתופי פעולה חרף חילוקי דעות גם כאשר יש חילוקי דעות לגיטימיים, מאחר שבסופו של דבר אנחנו נמצאים במסלול שצריך להוביל אותנו לנקודות הכרעה גורליות מבחינת המדינה. זה לפעמים כבר שחוק כשאנחנו משתמשים ב"הכרעות גורליות", אבל מה לעשות? זאת המציאות. אנחנו חיים במדינה ייחודית, במדינה שנמצאת תחת איומים, ואין דוגמאות כאלה, ויום-יום, שעה-שעה אנחנו צריכים לעמוד מול הכרעות שבאמת יכולות להיות הכרעות גורליות. זה אולי אחד הקשיים של מנהיג בישראל שאפילו מנהיגים במדינות הרבה יותר גדולות, עם עוצמות הרבה יותר גדולות – אפילו מעצמות – לא מצויים בו. הם לא מצויים במצב שכל רגע הוא צריך להיות דרוך וקשוב ולהיות במצב שהוא יודע שמדינתו נמצאת תחת איומים, ויש עליה מאיימים לא מעטים מהרבה מאוד כיוונים. בתנאים האלה גם יחסי קואליציה–אופוזיציה ראוי שיהיו בהתאם, ואני סבור שהיה עדיף מבחינת העמדות האישיות שלי – זאת לא עמדת הממשלה – ששיתוף הפעולה הזה היה הרבה יותר הדוק, כי בסופו של דבר גם כאשר אנחנו נמצאים בתהליך המדיני ונידרש להחלטות קשות, החלטות יכולות להיות גם "כן" וגם "לא". אנחנו ראינו שגם כאשר קדימה היתה בשלטון וניהלה משא-ומתן, כל מה שראש הממשלה מטעם קדימה הציע לא הספיק. יכול היה להיות מצב שאותו ראש ממשלה היה צריך להגיד גם "לא", וגם לו היו קווים אדומים. כלומר ההנחה שלי היא שכל משא-ומתן שאנחנו מקיימים בשלב הזה עוד לא מביא אותנו למצב שבו יש לנו צורך להגיע להכרעה, אבל בנקודת ההכרעה ייתכן מאוד שאנחנו נצטרך לעמוד בתנאים מאוד קשים, ולומר אולי לכל העולם לא. אבל זה יכול לקרות כשהעם מלוכד וכשיש הסכמה רחבה. באותה מידה גם כדי לומר כן צריכה להיות הכרעה רחבה, ואני חושב שעל רקע הדברים האלה כדאי שננסה ללבן את האי-הבנות בין העמדות שאת הצגת כאן לבין העמדות שנוקט הליכוד. כל ממשלות ישראל האחרונות מדברות על כך שיש חשיבות רבה לקיים משא-ומתן; כל הממשלות האחרונות קיבלו את העובדה שהמשא-ומתן הזה נעשה על-פי מפת דרכים שמטרתה בסופו של דבר היא להביא לפתרון של שתי מדינות, מדינה פלסטינית ומדינה יהודית דמוקרטית – מדינת ישראל. אנחנו הולכים למשא-ומתן על מנת להגיע ליעד הזה. כלומר, מבחינת העיקרון הממשלות כולן קיבלו את זה. אנחנו לא יודעים עדיין כיצד נגיע ליעד הזה ומתנהל משא-ומתן. ואת שואלת למה ראש הממשלה שלנו לא נתן תשובה מיידית על עניין ההקפאה – כן או לא; א. זה עניין טקטי; אבל ב. אני לא בטוח שהביקורת שלך בעניין הזה כל כך מוצדקת. מדוע? בואי נשאל את עצמנו. הרי בסופו של דבר ההקפאה שהוצעה לנו היתה הקפאה שלכולם לא נוח אתה. גם אלה שאמרו שאולי צריך לקבל, לא חושבים שההקפאה הזאת היא הקפאה הוגנת וצודקת כאשר על ישראל מוטלת כאן איזו חובה לשנות מדיניות חד-צדדית, גם בירושלים, גם ביהודה ושומרון, ואילו הצד הפלסטיני בעצם לא נדרש לשום דבר. מדוע ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו שהולכת למשא-ומתן, שראש הממשלה מכריז שהוא מוכן ללכת למשא-ומתן על מנת לקדם פתרון של שתי מדינות לשני עמים – מדוע היא צריכה חד-צדדית לקבל איזה עונש או איזו אמירה שהם צריכים לנקוט חד-צדדית ויתורים חד-צדדיים? האם כך יתנהל המשא-ומתן? האם זה נותן – – – <רונית תירוש (קדימה):> – – – <השר מיכאל איתן:> לא נדרש. לא היה דבר כזה מעולם. <רונית תירוש (קדימה):> אבל זה היה חושף אותם בערוותם. <השר מיכאל איתן:> זה בדיוק מה שקרה. מה שאת אומרת זה בדיוק מה שקרה. בסופו של דבר לא קרה שום אסון שנתניהו לא הוציא את זה מכלל אפשרות ולא אמר לא מייד, ולא קרה גם שום אסון מהתוצאה שבה כנראה הפלסטינים לא היו כל כך מרוצים מהמהלכים האלה. בסופו של דבר העובדה שאנחנו הגענו לנקודה שבה הוקפאה שאלת ההקפאה, לא הוטל עלינו האשם שזה כתוצאה ממדיניותו של נתניהו, אלא כנראה זאת היתה תוצאה של מהלך שלא היה יכול להניב את הפירות הרצויים. הפירות הרצויים הם להגיע להסכם שלום, להסדר קבע שבמסגרתו אפשר יהיה לספק את התביעות הישראליות לקיומה של מדינה בגבולות בטוחים ובמצב שבו אנחנו יכולים לשמור על עצמנו ולקיים את הריבונות שלנו במדינה יהודית דמוקרטית, ומצד שני שהפלסטינים יוכלו לנהל את העניינים שלהם ולהגדיר את עצמם כפי שהם רוצים במדינה פלסטינית מפורזת שבה נשמר עקרון הביטחון לשתי המדינות האלה, ובמסגרתו יש לנו בקרה ויכולת למנוע מצבים שהמדינה הפלסטינית תהפוך להיות קרש קפיצה לחיסולה של מדינת ישראל. אני לא מבין למה כרגע אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה ישראל צריכה להיות מואשמת על התנהגות כזו או אחרת בפרשת ההקפאה. אפשר היה להגיד שישראל היתה יכולה לנקוט צעד א' או צעד ב', אבל בטח אין טעם להאשים את ישראל או את ההתנהגות של ראש הממשלה בהקשר הזה, כאשר אנחנו יודעים שעצם ההקפאה של המשא-ומתן הוא לא המצאה ישראלית; לא ישראל ולא נתניהו אמרו: אנחנו לא רוצים לדבר. מי שאמר שאנחנו לא רוצים לדבר זה הפלסטינים, שמבזבזים עוד פעם זמן על כך שהם דרשו מאתנו דרישות חד-צדדיות, והם עלו על עצים שלא עלו עליהם מעולם קודם, והם צריכים לרדת מהם ולגשת למשא-ומתן. צריך לדבר על העניינים לגופם, וזה יכול להניב התקדמויות כלשהן. אני לא רואה את הבעיה, רק שהפלסטינים צריכים לעשות מהלכים. נכון, אני אישית סבור, וראש הממשלה אמר את הדברים – אנחנו מוכנים לצעדים מרחיקי לכת כדי לקיים את המשא-ומתן המדיני, וכדי לקיים את המשא-ומתן הזה ישראל עשתה ויתורים קשים מאוד גם בעניין של ההקפאה החלקית הראשונה, והיא מוכנה לקחת על עצמה סיכונים, אבל היא לא יכולה לעשות את זה בצורה חד-צדדית, ולא יכול להתנהל משא-ומתן שבו מכריזים או תובעים מישראל ויתורים חד-צדדיים ללא שום פרופורציות וללא שום בקרה. אני שומע את הביקורת על ישראל מחוגים שונים בארצות-הברית – שישראל היתה צריכה לנהוג בצורה א', בצורה ב', ומשווים שם את הסיוע הישראלי לסמים ולתחזוקה של איזה צרכן סמים. אני חושב שהדברים האלה מוגזמים, לא ראויים. ישראל מקיימת כאן דמוקרטיה, השותפות שלנו עם ארצות-הברית היא שותפות של ערכים, אבל היא גם שותפות של אינטרסים, והאינטרסים הם לקיים משטרים מתונים במזרח התיכון, לקיים איזו חזית שיכולה להיאבק בגורמים קיצוניים, שמוכנים להשתמש בנשק בלתי קונבנציונלי, שמדברים בלשון של מחיקת מדינות, אבל הם לא רק רוצים למחוק את מדינת ישראל; יש כאן מדינות רבות שמאוימות, וישראל היא נדבך מרכזי חיוני ואין בלתו גם לארצות-הברית וגם לאירופה במאבק האזורי כאן באזור שלנו, שבו מתחולל מאבק על הגמוניה בין מדינות שמחפשות דרכי שלום לבין מדינות שרוצות להשליט טוטליטריות קיצונית פנאטית, ומתחמשות בנשק גרעיני. ובמאבק הזה גם אירופה וגם ארצות-הברית צריכות את ישראל חזקה, ולא רק הן צריכות את ישראל חזקה, ואני לא רוצה להוסיף. <אריה ביבי (קדימה):> אולי תגיד משהו לזכרם של אלה שנספו? לא שמעתי מלה. תתחיל עם זה. <השר מיכאל איתן:> עם כל הכבוד, אני לא יודע כמה זמן אתה יושב פה בכנסת. <אריה ביבי (קדימה):> מההתחלה. <השר מיכאל איתן:> מההתחלה היום. אני כבר הספקתי לומר את הדברים האלה, וכבר דיברתי כאן בכנסת – – – <אריה ביבי (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שמענו, חבר הכנסת ביבי. <השר מיכאל איתן:> אני משיב על הצעת אי-אמון, ועם כל הכבוד, בפעם הבאה, אם אתה רוצה להציע לי מה לומר, תבוא לפני שאני נואם, ותביא לי את השורות, אני אקרא. אולי אני גם אקריא אותן אחר כך. <אריה ביבי (קדימה):> אני סמכתי על האינטליגנציה שלך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש מחבר הכנסת ביבי. שמענו את זעקתך. עם זה, גם השר דיבר, גם הכנסת אמרה את דברה בשבוע שעבר. לא בכל רגע – אנחנו צריכים להמשיך, עם כל הצער, לא לשכוח שום דבר – צריך להמשיך גם בחיינו. בבקשה. <השר מיכאל איתן:> אני גם עקבתי בדברי תשובתי אחרי הדברים של המציעה, ותיכף נגיע גם לנקודה הזו, כי שמעתי את דבריה ואני רוצה להגיב עליהם גם כן. אני רוצה לסכם את הנקודה הזו בנושא המדיני: אנחנו לא נטשנו את השיחות הישירות, אנחנו מעוניינים בקיומן של השיחות הישירות, אבל גם במצב הנוכחי הדלתות פתוחות, וישראל תהיה מוכנה ומעוניינת להמשיך במשא-ומתן כדי לקדם את התהליך שצריך להוביל לפתרון ולהסדרי קבע של שלום בין הפלסטינים לבין מדינת ישראל. אני לא אתעכב בכל הנקודות שהמציעה הזכירה כאן, אבל אני רוצה שוב לציין את הביקורת המאוזנת שלה. היא לא התעלמה מכך שהיא מצאה גם צדדים חיוביים בהתנהגות של הממשלה ושל ראש הממשלה בפרשת האסון. אני מצטרף, כמובן, לדבריה, שהביעו צער, והיא שלחה דברי עידוד למשפחות, משפחות הנספים, וגם עשתה דבר מעשי, כאשר היא אמרה בעצם, מה אנחנו יכולים להסיק מהאסון הזה, ושאלה את עצמה ואותנו בקול רם, האם אנחנו מסיקים את המסקנות הנכונות לגבי האסון עצמו ושאלות שעלו ממנו, ובהקבלה היא שאלה, האם אנחנו גם פותחים את עינינו לא רק לפתור את הבעיה הזו שצצה עכשיו, או האם אנחנו מוכנים גם לאסונות שיכולים לבוא בצורות אחרות, כמו למשל נושא רעידת האדמה שהזכירה. אני לא שולל את העניין של – אני אישית, גם אמרתי את זה בצורה ברורה, שיש דברים שצריך לבדוק, ולא צריך להתחמק מבדיקה. אני לא חושב שצריכה להיות ועדת חקירה ממלכתית, אבל התביעה לעשות כאן ועכשיו היא התביעה הנכונה; כלומר, התביעה היא לגשת ללא דיחוי, לטפל בבעיות כפי שצצו ועלו. הממשלה וראש הממשלה בתחום של טיפול בנושא מערך הכבאות התחילו פעולות קודם לכן, פעלו תוך כדי המשבר בצורה נמרצת, מייד לאחר המשבר הקימו את הוועדות ואת ההיערכות הנכונה מתוך כוונה להביא לקיצור הליכים ולפתרונות מיידיים, וגם הפתרון המערכתי של שירותי הכבאות והפיכת המסגרת למסגרת ארצית נמצא בדרך. זה לא דברים שקורים בשעה-שעתיים, מהיום למחר, אבל הם יקרו במהירות המרבית, ויש מחויבות של הממשלה לעשות את הדברים האלה. לגבי חשש מפני אסונות נוספים, אני התרשמתי מדברי המציעה בקשר לנושא ההכנות לרעידת האדמה. הייתי אחד מחברי הכנסת שבעקבות הצעות שלו לסדר-היום יזם הקמת ועדה פרלמנטרית, שאחר כך עמד בראשה מי שהוא היום השר כחלון. בתור שר בממשלה, ביקשתי לכנס את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה – יש ועדת שרים כזאת – והיא תתכנס השבוע, נדמה לי ביום רביעי – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> מחר. <השר מיכאל איתן:> מחר היא מתכנסת? בכל מקרה, ביקשתי מיושב-ראש הוועדה, שר המשפטים יעקב נאמן, לזמן גם את מבקר המדינה על מנת שאם אנחנו כבר עושים בדיקה, נעשה את הבדיקה לא רק לגבי מערך השרפות אלא לגבי דוחות נוספים של מבקר המדינה, לבדוק האם אנחנו מספיק קשובים לממצאים ולמסקנות של מבקר המדינה. אני מתכוון "אנחנו" – הממשלה, משום שאני רוצה לומר לכם, הייתי יושב-ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה, ואני בבדיקה שלי ראיתי שמבקר המדינה זה מוסד של מאות אנשים שעובדים שם והוא משקיע עבודה עצומה בהמון תחומים של ביקורת. יש שם אנשים שהם בעלי מקצוע, והספר שלו והדוחות שלו הם דוחות מאוד מקצועיים. גם בהם יכולות ליפול טעויות, כמו בכל דבר, אבל לא יכול להיות מצב שההשקעה העצומה הזאת בביקורת לא תביא לידי כך שהממשלה תגיב בהתאם, בצורה הראויה ביותר. והייתי מאוד מאוד מודאג מאמירתו של מבקר המדינה – אני לא יודע בדיוק, אנחנו נשמח לשמוע למה הוא התכוון כאשר הוא כתב שהוא לא רוצה שיהיה מצב שהכלבים נובחים והשיירה ממשיכה. כלומר, ראיתי בזה איזה רמז לאי-שביעות רצון מהעובדה שיש דוחות של מבקר מדינה והממשלה אינה פועלת בהתאם ואולי אינה מקדישה לטעמו מספיק משאבים על מנת לתקן ליקויים. וכך אנחנו מגיעים למצבים כמו שהגענו בנושא אסון השרפה בכרמל. מובן שצריך לבדוק עכשיו האם קיימים מצבים בתחומים אחרים ולעבור בקפידה ולתקן ליקויים. זאת אחת המסקנות שאני מקווה שוועדת השרים תאמץ ותיערך בהתאם על מנת, איך אומרים? לתקן את הליקויים ולמנוע אסונות שנמצאים כבר בדרך. ואחד מהם שהוזכר כאן, וזה יעלה גם השבוע כאן במליאה, זה הנושא של רעידות אדמה והיערכות לרעידות אדמה. כפי שהזכרתי, רעידות אדמה, כנראה או סביר להניח או קשה לומר שזה לא יקרה. רעידת אדמה תקרה, השאלה היא רק מתי והשאלה היא אם עד לרגע הזה אנחנו נוקטים את כל האמצעים הסבירים והמידתיים על מנת להיות ערוכים בצורה הטובה ביותר בהתאם לכל האילוצים שקשורים בהיערכות כזאת לאותו אירוע שיכול בהחלט לפקוד אותנו. לסיום, אני רוצה לבקש מהכנסת לדחות את הצעת האי-אמון הזו, שבאה להעלות דברים. אני מודה על ההזדמנות להשיב עליהם ואני מבקש שהכנסת תיתן אמון בהמשך כהונתה של הממשלה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לשר מיקי איתן. הסעיף הבא: הצעת סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש להביע אי-אמון בממשלה בעניין: ממשלה שלא מטפלת בעוני בכלל ובמגזר הערבי בפרט. ינמק ג'מאל זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הקיסר הרומאי אמר: לכסף אין ריח, אבל למחסור בכסף יש צבע. אין ריח לכסף, אך יש צבע לעוני. היום ברור לכל אחד בכנסת, בתקשורת, בממשלה, לציבור בכלל, שבעיית העוני בארץ מתמקדת בשני ציבורים: הציבור הערבי והציבור החרדי. יש עוני גם במקומות אחרים, אך אלה המאסות הגדולות עם העוני הכי עמוק. הממשלה יודעת זאת לא מהיום, והיא בעצם – כשאני אומר בעניין הזה "הממשלה", זה לא רק הממשלה הנוכחית אלא גם קודמותיה – בעצם לא עשתה שום דבר. איך אני יודע שהיא לא עשתה שום דבר? אני מסתכל על העשור האחרון. בעשור האחרון היתה עלייה של 28% בשיעור העניים בארץ – מ-19.5% עד 25% בשנה הזאת. ב-1999 – 19.5%, היום 25%. זו עלייה של 28%. עצם זה שהממשלה לא עושה שום דבר, היא עושה משהו. השר שישיב לי הוא כלכלן, הוא יודע טוב מאוד שאם הממשלה לא מתערבת, ולפעמים התערבות מסיבית, אינטנסיבית, חזקה, ונותנת – לפי חלומם הרטוב של ראש הממשלה הנוכחי ושר האוצר, שעובד אתו, לתת לשוק לעבוד ולכוחות השוק לפעול. אני חושב שלזה התכוון סר ישעיהו ברלין שאמר: חופש לזאבים הוא מוות לכבשים. בדיוק לזה הוא התכוון. כשנותנים את החופש הזה לאילי ההון, מה הם יעשו? איך הם יבנו את ההון שלהם? על חשבון העניים. והממשלה לא מתערבת כדי לתפוס את הידיים שלהם, שלא יתחבו אותן לכיסו של העני ויבנו את הארמונות שלהם על חשבונו. אלה לא דברים בעלמא. הדוח אומר ככה. דוח הביטוח הלאומי מדבר על כך שבשנת 2009 היתה עלייה בממדי העוני ועלייה מקבילה בממדי האי-שוויון. כלומר, יש שהתעשרו. הפערים גדלים, לא מצמצמים אותם. האם זה נתפס בכלל שאחוז העניים בציבור הערבי הוא 53.5%, עם עלייה של יותר מ-3% בין 2000 ל-2009? ואצל החרדים – 56.5%; אבל אני רוצה להתמקד בציבור הערבי. כבוד היושב-ראש, הציבור הערבי הוא ציבור עובד בכל התחומים. אין תחום שהציבור הערבי יכול לעבוד בו והוא לא עובד בו. <היו"ר כרמל שאמה:> ציבור הגברים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הנשים רוצות לעבוד ואי-אפשר לתת להן. לא נותנים להן. <היו"ר כרמל שאמה:> צריך לטפל בזה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני רוצה להגיד לך שעל כל משרה פנויה, על כל משרה פנויה – אני יכול לספר לך סיפורים מכאן ועד הודעה חדשה – ביישובים הערביים או בסמוך להם יש 100 מועמדות. היום באוניברסיטאות ובחינוך הגבוה 62% הם נשים. זה עיוורון כמעט גזעני לא לראות את התמונה הזאת. ויש מאפיינים לעבודת נשים, נכון. באופן כללי, בכלל, צריך – קרוב למקום המגורים. ואני חושב שזה נכון גם עבור הגברים. מה באה ואומרת הממשלה? אנחנו נסלול כבישים. כלומר, הפתרון של נתניהו בעצם אומר כך: אנחנו לא נשקיע – או נשקיע מעט – בגליל ובנגב. מה שנעשה הוא לסלול כבישים, כך שהם יוכלו לבוא ולעבוד במרכז. זה בעצם מה שמתחבא מאחורי השיח הכלכלי של ראש הממשלה, זו בעצם התוכנית שלו. אבל זה לא יעבוד, זה לא ייתן פתרון לכולם, כי אנחנו יודעים שזוג לא יכול לצאת מהבית שלו בסח'נין לעבוד בהרצלייה או בתל-אביב. שני בני-הזוג לא יכולים לעבוד, זה בלתי אפשרי ששניהם יעזבו את הילדים. זה לא לתכנן ולתת לכוחות השוק לעבוד. יש השלכות אדירות למצב העוני. זה גורם לעלייה באלימות, בפשיעה, בעבריינות, בהתמכרות לסמים, לרמה ירודה של חינוך. כי אנחנו יודעים – וזה כבר כלל בין-לאומי – שללא התערבות ממשלתית נגד כל הכללים כמעט, תמיד הישגים בחינוך תלויים במצב הסוציו-אקונומי. אני יודע על כמה מקומות בעולם שעשו את המהפכה הזאת, להשקיע הרבה יותר – לא קצת יותר – באופן מסיבי. אני יכול להביא דוגמאות. הממשלה יודעת, הרי לא חסרים להם כלכלנים ומתכננים, כדי שידעו שאפשר להשקיע בחינוך, כי זה הפתרון האסטרטגי. הפתרון האסטרטגי טמון בחינוך ובתעסוקה. זה הפתרון האסטרטגי. דרך אגב, חינוך לבד, בלי תעסוקה, גם הוא מסוכן, כי זה גורם להגירה. כי אם אין עבודה, מה תעשה? כך התרוקנה מצרים מהאליטה המדעית שלה. <היו"ר כרמל שאמה:> אבל חינוך פותח אפשרויות תעסוקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> יפה מאוד, אבל במקביל צריך לתת תעסוקה. אתה לא יכול להכשיר 1,000 מהנדסי תוכנה, שזו השקעה אדירה, בלי שיהיה להם מענה של עבודה. זה פותח אפשרויות, אבל צריך לדאוג לתעסוקה. המצב הנוכחי טומן בחובו אסון. רואים איך הדברים מתפתחים – הם לא משתפרים, הם נעשים גרועים יותר, ואין סיכוי באופק. נגיד שאנחנו לא מאשימים את הממשלה הנוכחית בכל מה שקרה בעניין העוני, היא ממשיכה בסך הכול את דרכן של הממשלות שלפניה. מה זה "דרכן"? זה לא לעשות כלום, זה לתת חופש לזאבים. המצב הזה מוביל בהכרח להגדלת ממדי העוני. לכן, כבוד היושב-ראש, אני חושב שצריך להקשיב למה שאמרה מנכ"לית הביטוח הלאומי. היא דיברה על תנועת מלקחיים של תעסוקה. אני לא מסכים אתה בעניין "אורות לתעסוקה", אבל תעסוקה זה נכון. כך גם מס הכנסה שלילי, הגדלת שכר מינימום, מענקים לילדים, שינוי מערך הבטחת הכנסה, ואני מוסיף: תעסוקה. תעסוקה. אם היום תתאפשר לציבור הערבי תעסוקה מתאימה, וייפתחו מקומות עבודה מתאימים גם לנשים וגם לגברים, ממדי העוני יצטמצמו באופן ניכר. נכון, הדוח מצביע על כך שגם משפחות שיש בהן מפרנס עובד או שני מפרנסים, גם חלק מהן מתחת לקו העוני, אבל ודאי שתעסוקה תצמצם באופן ניכר את ממדי העוני. אנחנו רוצים צדק, לא צדקה. זה הפתרון, ולא שיבואו בכיבוי שרפות. דרך אגב, רשויות הרווחה במשבר עמוק מאוד. גם מה שאנחנו שומעים כאן, "הגדלנו את מספר העובדים" – הגדלת את מספר העובדים, אבל מספר הנזקקים לטיפול גדל יותר, כך שנשארת בדפיציט. גם באי-שוויוניות בהנגשת שירותי הרווחה יש פער אדיר וגדל בין היישובים הערביים והיהודיים. בכלל, רשויות הרווחה לא מכסות את כל הנזקקים, במיוחד אצל בני-נוער. הם בכלל לא מגיעים לחלק גדול מהנזקקים לטיפול שלהם. אני חושב שצריך להקשיב לקול שגם נמצא בכתובים: מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו. שוועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע. מי יושיע? מלים שמענו, למעשים ייחלנו. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לג'מאל זחאלקה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> חזון אחרית הימים. <היו"ר כרמל שאמה:> בבקשה, ישיב בשם הממשלה השר אבישי ברוורמן. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – <היו"ר כרמל שאמה:> דברי טעם. <השר אבישי ברוורמן:> כבוד היושב-ראש, ידידי השר ישראל כץ, חברי הכנסת, חבר הכנסת זחאלקה, אני רוצה להתייחס לשני דברים: כמה מילות פתיחה לגבי בעיית האי-שוויון והעוני בישראל בכלל; ולאחר מכן להתייחס ספציפית לנושא של האוכלוסייה הערבית והדרוזית. מצד אחד, אני מסכים לחלק גדול, כי אני מדבר פה על הערכה על פני שנים רבות, אבל מצד אחר – לציין בכל זאת במה הממשלה הזאת שונה מממשלה קודמת, מממשלות קודמות, בדרך שבה היא הולכת. כמו שאמרתי בעבר, זו דרך שהתחלנו בה, היא איננה מספקת, אבל יש בה שינוי לגבי המדיניות שהיתה בשנים שעברו. לגבי הנושא – אמרת בצורה ברורה. אני חושב שאם שופטים את מדינת ישראל, אחת הטעויות של כלכלנים שטחיים, להבדיל מכלכלנים שעושים את מלאכתם נאמנה – כלכלן שטחי מתאר את מדינת ישראל לפי התוצר הלאומי לנפש, לפי מספר הסטארט-אפים, לפי העובדה שתל-אביב היא העיר השלישית האטרקטיבית בעולם, ואנחנו מקום 15 באיכות חיים. כלכלן שעושה את מלאכתו נאמנה, שמבין שאין דבר כזה כלכלה וחברה, יש כלכלה של ה"איזו כלכלה?", מתאר את מדינת ישראל גם לפי האי-שוויון, העוני, רמת החינוך, פיזור האוכלוסייה, השתתפות בכוח עבודה. כשרואים את כל הווקטור הזה, רואים היטב שיש הצלחות מסוימות לישראל, שהן מדהימות, והכשלים שלה, שהם כשלים מתמשכים על פני שנים, שמאז רבין לא היה ניסיון אמיתי לשנות בהם, הם בעיה מאוד מאוד משמעותית. ולכן, לגבי הנושא שאמרת, לצערי – כבר אמרתי את זה בעבר ואני חוזר – דברים שעמיתי ואני אמרנו שנים, כאשר כותב אותם מישהו שמגיע מפריס, מה-OECD, פתאום הדבר תופס כותרות ראשיות. היום ישראל היא המדינה הענייה ביותר והאי-שוויונית לא רק במערב, אלא במדינות ה-OECD, שבתוכן טורקיה ומקסיקו. הלוא ברור לחלוטין – ואני מדבר פה לציבור, כי לצערי חלק מהדברים לא מובנים – שטורקיה ומקסיקו הן מדינות עניות לאין שיעור מישראל, אבל מדד העוני ומדד האי-שוויון הוא מדד יחסי: 50% מההכנסה החציונית וכו'. כשאני גדלתי, חבר הכנסת זחאלקה, עם כל הקשיים שהיו בארץ – וגם אני גדלתי להורים קשי-יום – היינו מדינה שצמחה בקצב המהיר בעולם, עם גרמניה ויפן, והיינו שניים באי-שוויון, פרט לשבדיה ודנמרק. אין ספק שהמשטר שנבנה פה על פני שנים בתחילה, המשטר הסוציאליסטי שהיה פה, הביא להישגים מאוד מאוד גדולים, אבל בסופו של דבר חסם את היוזמה הפרטית, וזו היתה טעות, כמובן. ואז התחיל תהליך הליברליזציה ופתיחת היוזמה הפרטית, אבל כאן עשינו את הטעות. כלכלה שמביאה לאיזון, לצמיחה בת-קיימא שבה שומרים גם כן על איזון בפיזור האוכלוסייה, באי-שוויון, עברה פה לקיצוניות אדירה שבה לא הבחינו בין תחרות להפרטה, שבה בנו את מדינת תל-אביב, אבל בגלל הפלונטר הביורוקרטי הפוליטי-תחיקתי ואיכות הממשל הנמוכה בישראל, בנינו את תל-אביב אבל לא הצלחנו לבנות מפעלים לא בנגב, לא בגליל ולא בירושלים, ובסופו של דבר, מבחינת העוצמה, העוני מרוכז בעיקר בנגב, בגליל, גם במשולש, ובאוכלוסיות הוא מתרכז כמו שאמרת, בשתי אוכלוסיות, החרדים והערבים. הוא גם במקומות אחרים, שלא נבין – כאן צריך לעשות שינוי מאוד מרכזי גם בשיטה, כי אני אומר לך, אחת הסיבות לכך שאני בעד ועדת חקירה ממלכתית שתזעזע פה את הספים – עם יישום ובצורה אחרת – זה שיש להתחיל לבנות את שינוי שיטת המשטר. המשטר הישראלי הוא לא אפקטיבי – לא בכנסת, לא בממשלה – הוא לא מביא לביצועים. ולכן, אם רוצים לבנות מפעלים בנגב, בגליל ובירושלים, ולא רק שהילדים שלנו יהיו הסטארט-אפיסטים – ערבים ויהודים – הכי טובים בעולם אבל התעסוקה היא בהודו והיא בסין, היא בארצות-הברית ובאירופה, פה חייב להיות שינוי מרכזי, ולא ארחיב עליו עכשיו. אני עובד עליו גם כן. כי אם לא נעשה את זה ואם כל המפלגות לא יתרכזו מסביב לסיפור הזה, נמשיך להידרדר, להיות מדינה אי-שוויונית ששמה מדינת תל-אביב. נוסף על זה, צריך לעשות פה שינוי מרכזי בחינוך. אין לי ספק שאפשר לקצץ בתקציב הביטחון – לא למלחמה העתידית אלא לנשקים לא רלוונטיים, מלחמות עבר, או לפנסיות לא רלוונטיות – ולתת את זה לחינוך ולמקומות אחרים כדי שהמורים יקבלו את הגיבוי ואז גם חלק מהאי-שוויון ישתנה. אבל אני אתייחס עכשיו לדברים שאתה אומר לגבי האוכלוסייה הערבית. אתה יודע היטב שהסכמתי לקבל את תפקידי כשר לשוויון ושותפות לאזרחי ישראל הערבים והדרוזים – שר לענייני מיעוטים – מהסיבה הפשוטה שזה נושא מרכזי שממשלות ישראל לדורותיהן לא עשו בו את מה שמצווה עליהן, לא רק במגילת העצמאות – שהצטווינו לבנות מדינתו של העם היהודי עם שוויון לכל אזרחיה – אלא כי כל כלכלן בר-דעת שמבין היום ש-55% מהילדים שנולדו היום בישראל הם או יהודים חרדים או ערבים מוסלמים, ובעוד 30 שנה הם 75% בכיתה א', מבין את הפוטנציאל האדיר לגבי השתתפות בכוח העבודה, שפה החולשה של החברה הישראלית. ולכן בנושא הזה אפרט מה נעשה, ואני רק רוצה להזכיר מלה אחת לידידי החרדים ולהסביר את שני הנושאים המרכזיים – כאן מרוכז העוני, אבל עוני נפתר בעיקר לא בצדקה כי אם בתעסוקה. נכון שצריך לשפר, אין ספק שצריך להעלות את שכר המינימום, אבל בעיקר לפקח על שכר המינימום כי כרגע חלק גדול מהאוכלוסייה שמקבלת כאילו שכר מינימום, לא מקבלת אותו כי לא אוכפים את זה בכלל. אני בא אם כן לנושא שאתה העלית לגבי העובדה שהתעסוקה היא בסופו של דבר הכלי המרכזי מעבר להקצאות מקורות, להקצבות אחרות. ופה מדינת ישראל צריכה לקבל החלטות. הממשלה הזאת התחילה בכיוון אחד, הערבי, לא בדיוק בנושא החרדי, והממשלה הבאה שתהיה פה – ותהיה פה הממשלה הבאה – תצטרך לעשות שינויים הרבה יותר גדולים, כי שינויים שוליים, שאינם שינויים דרסטיים, לא ידביקו את קצב האקספוננט של השינויים ושל העולם המשתנה, ולכן אתה אמרת – ממשלה צריכה להגיב. אמרת יפה, כי אחת הטעויות הגדולות – גם אדם סמית, שכתב את "עושר האומות" ודיבר על "היד הנעלמה", אם היו קוראים את אדם סמית, אדם סמית דיבר על תחרות, אבל הוא דיבר על ממשלה חזקה שדואגת לשירותים הציבוריים, ששומרת על נציגים בעלי ערך, כי הוא היה בסופו של דבר פילוסוף מוסרי. ולכן, כשאתה דיברת על כבשים וזאבים, הדבר הגרוע ביותר זה "היד הנעלמה" ו"אגרוף הברזל". אנחנו צריכים תחרותיות, חס וחלילה אני לא מאמין בסוציאליזם של עבר בולשביקי, אני לא מאמין בקפיטליזם אוליגרכי, אני מאמין בכלכלה הוגנת וחברה צודקת, וזה המאבק האמיתי שאנחנו נצטרך לשנות פה. ופה אני בא לגבי האוכלוסייה הערבית והחרדית. לגבי החרדית כבר אמרתי בצורה ברורה לאחי החרדים – אחוז ההשתתפות בכוח העבודה של יהודים חרדים, אדוני היושב-ראש, הוא 35% – זה לא 40%, זה 35% – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> איך אתה מגדיר חרדי, איך אתה יודע לבדוק מי חרדי – סתם מעניין לדעת, מבחינה אינטליגנטית. לפי מה אתה בודק ש-35% חרדים? מי זה חרדים? מי מזוהה אצלך כחרדי? <השר אבישי ברוורמן:> אדוני היושב-ראש, תרשה לי להמשיך בנאומי. <היו"ר כרמל שאמה:> בבקשה. <השר אבישי ברוורמן:> תודה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא, תענה על השאלה. <היו"ר כרמל שאמה:> אבל שאלת את השאלה והוא לא חייב לענות. זו תשובתו. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> ערבי – זה כתוב בתעודת זהות. חרדי – זה כתוב בתעודת זהות? <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת בן-ארי, הוא נתן תשובה ברורה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוא לא נתן תשובה. <היו"ר כרמל שאמה:> לא, זו תשובתו. <השר אבישי ברוורמן:> רבותי, זו היתה שאלה רטורית של חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא שאלה רטורית. זאת שאלה. תיתן תשובה. תיתן תשובה, אתה עוסק פה בהסתה. <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אתה עוסק פה בהסתה, זה מה שאתה עושה. תיתן תשובה – – – <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת בן-ארי. עכשיו אתה לא רק שואל, אתה גם נואם. חבר הכנסת בן-ארי, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> בסדר, אבל למה פופוליזם? <היו"ר כרמל שאמה:> אבל די, מספיק. אני חושב שמיצית את האייטם. <השר אבישי ברוורמן:> חברי הכנסת החרדים יודעים שאני לא פופוליסט – כשאני אומר את המספרים אני בודק אותם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> איך? <השר אבישי ברוורמן:> פרופסור דן בן-דוד, שעשה עבודה מאוד מאוד יסודית לגבי השתתפות בכוח העבודה של החברה החרדית – עם סקרים, עם העבודה – הגיש את המספרים האלה, וכשהוויכוחים קיימים עם ידידי החרדים, ואני אדם מאמין שאינו שומר מצוות אבל מכבד מאוד את ידידי החרדים, הם יודעים – כשאני אומר מספר, אולי לא תמיד הוא נכון אבל את המקור אני אומר. פרופסור דן בן-דוד, או ד"ר דן בן-דוד, נתן את כל הנתונים האלה והם הוגשו. ולכן אני אומר – הטעות הגדולה שהיתה במדינת ישראל מזה שנים רבות, שבזמן בגין אחוז ההשתתפות היה 75%, והיום הוא 35%. זה פוגע באוכלוסייה החרדית מאוד וזה פוגע במדינת ישראל, וכאן צריך לשנות בחוכמה, בדרך, ולעשות. אבל אני מתייחס לאוכלוסייה הערבית. לאוכלוסייה הערבית, ואמר חבר הכנסת זחאלקה – זה לא שמקבלים סובסידיות לאי-עבודה. מעוניינים לעבוד. ולכן כאן אני אומר בצורה ברורה – הדרך שהתחיל בה יצחק רבין ואני מאמין בה ונמשיך בדרך הזאת ושהממשלה הזאת התחילה ונתניהו נתן את הגיבוי, התחלנו בה והיא לא מספקת, היא בדיוק בנושאים שאמרת: תעסוקה, דיור, חינוך, השכלה גבוהה. ואני רוצה רק לפרט את מה שעשינו – איננו מספיק – וכמובן שפוגעים באוכלוסייה הערבית על-ידי איזה חוק לא חכם כמו נאמנות או שאיזה שר שהוא בתפקיד בכיר מדבר על טרנספר, אז ברור שזה פוגע והורס את האמון שנבנה. אבל אני רוצה להתייחס עכשיו לנושא הכלכלי. דבר ראשון, כמו שאמרת, הדבר המרכזי זה להתחיל בכלכלה. גם כשעבדתי בכל רחבי העולם בבנק העולמי, הדרך האפקטיבית ביותר לשנות את העוני היא תעסוקה וכלכלה. בטווח הארוך זה חינוך, בטווח הקצר זה תעסוקה, וחינוך משפר גם את התעסוקה. <ליה שמטוב (ישראל ביתנו):> – – – <השר אבישי ברוורמן:> לכן, החלטנו ללכת – ראש הממשלה העביר לאחריות שלי את הרשות לפיתוח כלכלי באוכלוסייה הערבית והדרוזית. הגדלנו אותה, ומנהל אותה כלכלן מהשורה הראשונה ביותר בישראל בשם איימן סייף. למדתי מלקחי העבר. כשכיהנתי בתפקידי כנשיא אוניברסיטת בן-גוריון, 16 שנים, קיבלתי הרבה הבטחות מממשלת ישראל לגבי עשרות מיליארדים שיושקעו בנגב. אם לי היו שערות כמספר המיליארדים, היה לי שיער כמו לך, חבר הכנסת זחאלקה, ולא הייתי קירח. לכן החלטנו לא לקבל החלטות על מיליארדים. אמרנו: בואו נגבש תוכנית כלכלית שתתחיל לפחות במשהו. בתחילה האוצר דיבר על רבע מיליארד. השגנו 800 מיליון, וזה הלך בתחילה ל-13 יישובים, שהמאפיינים שלהם מאסה קריטית של 20,000–30,000, לא לוועדה קרואה – התנגדתי לוועדה קרואה – ראש עיר או ראש מועצה נבחר, ואין הסדרי נושים. בגיבוי מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שר האוצר, התקדמנו פה בשלושה תחומים. דבר ראשון, התעסוקה. בתעסוקה, אחד הדברים שאתה ציינת – המאבק שלי ושל חברי להפסיק את האפליה, כי בסופו של דבר האפליה, חלקה אפילו נובע מבורות והיא מזיקה. לא רק שהיא לא צודקת, היא פוגעת בכלכלה ומזיקה ליהודים. ואני אתחיל דווקא בנושא ההיי-טק פעם נוספת, שבו אנשיו, עם הגיבוי של השר בן-אליעזר – קורים היום בגליל דברים שלא קרו; באמצעות מדענים ערבים, יזמים ערבים, דברים שלא היו קודם. היי-טק – אנחנו יודעים היטב היום, לצערי, שהחברות הבין-לאומיות, בגלל השכר הגבוה של התוכניתן או המהנדס בתל-אביב או בהרצלייה-פיתוח, מוציאות את מרכזי המחקר והפיתוח מתל-אביב והרצלייה לבנגלור שבאינדיה, ולכן – – – <מגלי והבה (קדימה):> השר, אני מאוד מכבד אותך – – – <השר אבישי ברוורמן:> אז תן לי לדבר. <מגלי והבה (קדימה):> זו הפעם החמישית שאתה חוזר על אותה הרצאה, אותו הדבר – – – <השר אבישי ברוורמן:> אני רוצה להוסיף – – – <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת והבה. <מגלי והבה (קדימה):> אין לך תקציב לכל מה שאתה אומר. חבל – – – <היו"ר כרמל שאמה:> חברי סגן יושב-ראש הכנסת, אתה לא הדובר הבא? <השר אבישי ברוורמן:> אני אענה לך. שאלת שאלה על תקציב. <מגלי והבה (קדימה):> – – – העם רואה אותנו, העם מסתכל עלינו – – – <השר אבישי ברוורמן:> אתה רוצה לשמוע? אתה רוצה לשמוע עכשיו, אדוני? <מגלי והבה (קדימה):> – – – <קריאה:> – – – <מגלי והבה (קדימה):> – – – <השר אבישי ברוורמן:> אתה רוצה לשמוע, או שאתה רוצה לדבר? אני מכבד אותך. כל מספר שאני אומר כאן הוא מספר בתקציב, הוא מספר סגור והוא מספר מבוצע. אני אעבור אתך מספר מספר. אני בא הלאה – – <מגלי והבה (קדימה):> – – – <השר אבישי ברוורמן:> מכיוון שאני מכבד אותך אני אענה לך בכבוד ולא בזלזול שלך. תודה רבה. – – אני הולך עכשיו לתוכנית הזאת, שנעשתה בעבודה מאומצת על-ידי הרבה מאוד אנשים טובים. אני בא לנושא ההיי-טק. מכיוון שאפשר היום לבנות בגליל, והדברים קורים באמצעות עימאד תלחמי, באמצעות עלי סעד ובאמצעות אנשים אחרים גם בנצרת, מכיוון שעל-ידי סבסוד שהממשלה הזאת נותנת לפריפריה, לערבי או דרוזי בגליל, אתה פתאום מגיע למצב שהיות שהנאמנות למקום העבודה כל כך גבוהה אצלנו וכל כך נמוכה בבנגלור, והאיכות גבוהה, כדאי להישאר בארץ, וחברות בין-לאומיות מתחילות, והדברים קורים. דבר שני: קרן השקעות פרטית. ציינתי בעבר, ואנשים שגם זלזלו אמרו: לא תהיה קרן השקעות פרטית לאוכלוסייה הערבית, כי זה לא מעניין – שום דבר. שמנו 80 מיליון שקלים. בא חביב חזאן, בא חמי פרס, באו קבוצה ושמו 100 מיליון. הדברים יוצאים עכשיו לפרויקטים, זה להיי-טק, זה ל-low-tech, זה לtech--mo, Mind Oriented Technologies, וכשזה נגמר – נוציא את הקרן הבאה. אני בא – לגבי נשים, בעזרת פואד ואורית נוקד. כשהיושב-ראש שאל אותך את השאלה, והוא ציין – אחוז ההשתתפות של ערבים גברים הוא כמו של יהודים, גם אם התפלגות המשרות מאוד שונה. אבל, לגבי הנשים – ואתה ענית – אחוז ההשתתפות בכוח העבודה של נשים ערביות ודרוזיות – ודרוזיות זה פחות מערביות – זה כ-20%. כאשר שר האוצר ציין בתחילה שזאת בעיה תרבותית, בדקנו את הנושא ותיקנו אותו, והוא הודה בטעותו; במצרים, באלג'יר, באירן, ברשות הפלסטינית, זה 45%–50%. זה בעיה של מעונות יום והסעות לפרויקטים. לכן – אני אומר עוד פעם – באמצעות התמ"ת הדברים האלה קורים בשטח: ביצוע, ופתאום הרבה מאוד אנשים רואים את הפוטנציאל הכלכלי הערבי. כשמנכ"לי בנקים ברמדאן, עכשיו, עשו את החישוב – כשהם רואים את כוח הצריכה ואת כוח העבודה, פתאום תופסים שזה לא רק צודק, זה טוב ליהודים וזה טוב לכלכלה. אני בא לנושא הכאוב של דיור. אני יודע שטוקבקים רובם קנויים, או על-ידי חברים מהמפלגה שלי או על-ידי חברים ממפלגה אחרת. טוקבקים הם תמיד קנויים. אבל כאשר אתה נאבק נגד הריסת בתים לעתים, ואתה מקבל 99% בטוקבקים, אתה מבין שיש בורות לגבי הריסת בתים. כשהורסים בית לדרוזי שמשרת בצבא, לבדואי שמשרת בצבא, לערבי שלא משרת בצבא, אתה שואל – ואנשים באים אלי ואומרים: למה בתל-אביב מותר להרוס, ולמה שלא יהרסו לבדואים או לדרוזים או לערבים? ואני מסביר ואני חוזר עוד פעם, כן, אני חוזר עוד פעם, מעל הבמה הזאת, כי אנשים לא יודעים, ואולי 0.0% שרואים את זה יבינו שלוקח פה כל כך הרבה זמן – תוכניות מיתאר, והצלחנו סוף כל סוף, בשנה הזאת, 80% מהיישובים יש להם 80% מתוכניות המיתאר, אבל אחרי תוכנית מיתאר יש תוכנית מפורטת, ולרשויות הערביות והדרוזיות אין כסף לתוכנית המפורטת. ואז, באמצע הלילה, באים פתאום והורסים, ואז אנשים, גם ששירתו בצבא, כועסים. אז פעם ראשונה בתולדות ישראל סיכמנו שמעבירים כסף פרטני, כסף מהממשל באמצעות שר השיכון אריאל אטיאס, לתוכניות המפורטות. זה לא היה מעולם, וצריך לחזק את זה כמה שיותר, כדי להתחיל לבנות, כי אתה לא יכול להרוס בתים כשאתה לא נותן לאנשים פתרונות דיור, ואתה יודע כמה אני צודק בנושא הזה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> למה אתה לא נותן פתרונות דיור ביהודה ושומרון? שם זה בכלל גזענות. עוד פעם הגזענות שלכם. ליהודים מותר להרוס ואסור להם לבנות. גזענות. <שלמה מולה (קדימה):> שהיהודים יחזרו – – – <השר אבישי ברוורמן:> אדוני היושב-ראש. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה אתה אומר? מה אתה אומר? <שלמה מולה (קדימה):> – – – תאמין לי. <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת בן-ארי. חבר הכנסת מולה. שניכם. בבקשה, השר. <השר אבישי ברוורמן:> אני רוצה לציין דבר שאהוד אולמרט, ראש הממשלה, התחיל, ואנחנו רוצים לחזק אותו. אחד הכשלים של מדינת ישראל, שבשירות הממשלתי אהוד אולמרט, ראש הממשלה, לקח לו כמטרה, והוא התחיל את הנושא הזה, של שוויון לאזרחי ישראל הערבים, להביא למצב שבו 10% מהעובדים הממשלתיים יהיו ערבים או דרוזים. הגענו ל-7.5%, אבל 7.5% זה לא המספר האמיתי. מדוע? כי המשרות, רובן, הן משרות מאוד נמוכות, תוריד מחנכים, ולכן – אנחנו צריכים ללכת פה בצורה יותר משמעותית. מה עשינו? אני מסביר: דבר ראשון – וחבר הכנסת אחמד טיבי, שמוביל ועדה בנושא הזה, מפקח, וככה צריך. אני מקווה שיום אחד תהיה ממשלה בישראל – כמו בנורבגיה, כמו בדנמרק, שיהיו בה פחות שרים, ולכל שר תהיה ועדה שתפקח עליו. ככה צריך, ככה זה במערב. לכל שר – ועדה. לא חברי כנסת שרצים ממקום למקום. לכל שר – ועדה. ולכן, בנושא הזה הגענו היום לשינוי. דבר ראשון, מצאנו שלמכרזים הממשלתיים לא ניגשים ערבים ודרוזים. רק 1% ערבים ודרוזים ניגשים. בדקנו למה. סיבה אחת, הם חושבים שכל המכרזים מכורים. סיבה שנייה, רוב הערבים והדרוזים גרים רחוק מירושלים, וצריך סובסידיה לירושלים. דבר שלישי, לא יודעים. לכן הבאנו עכשיו לסבסוד מאוד מאוד משמעותי. דבר שני, שמנו עכשיו 2.5 מיליון שקל כדי לבצע מסע פרסום בכל מקום. דבר שלישי, אנחנו אומרים, למשרות ציבוריות בכירות – בואו. סטנלי פישר הולך אתי ובבנק ישראל עוד יהיו משרות, וחיים שני מנכ"ל משרד האוצר – אנחנו אומרים: לא מדברים על אפליה מתקנת. מדברים על תיקון האפליה, שיותר ויותר אנשים בכירים – לא אנשים שיעבדו רק מול האוכלוסייה הערבית. בכל מקום, כי זה הנושא ויש פה האנשים הטובים ביותר. וזה תהליך שקורה גם בחברות. ב-20 בדצמבר אנחנו מקיימים בירושלים יריד תעסוקה, יחד עם האוניברסיטה העברית, לאוכלוסייה הערבית והדרוזית, והחברות הגדולות בישראל, כולן מזומנות, ונעשה את זה בכל הארץ – להתחיל לחשוף בצורה ברורה את הפוטנציאל האדיר של אנשים נאמנים, מוכשרים ומצוינים, כדי שזה יקרה גם בסקטור הפרטי. אני רוצה לומר מלה על ההשכלה הגבוהה, שציין אותה חבר הכנסת זחאלקה. יש היום בעיה מאוד קשה. כשנכנסתי, לפני שנה וחצי, ולמדתי את הנושא – 9,000 סטודנטים – ויושב פה השר לביטחון פנים לשעבר, ראש השירות לשעבר – 9,000 סטודנטים עוברים מדי שנה ללמוד בירדן, ערבים ודרוזים. עכשיו כבר עוברים לג'נין. זאת טעות אדירה של מדינת ישראל, כי זה פוגע בה מכל הבחינות האפשריות, ולכן אמרנו: בואו נלך ל-new deal. אני מודה לשר החינוך ולשר האוצר ולפרופסור טרכטנברג – הגענו להישג שפרופסור מאג'ד אלחאג', פרופסור פייסל עזאיזה, ד"ר ג'יהאד אלסאנע, פרופסור פואד פארס אומרים שלא היה דבר כזה. אכן הוא קטן, אבל הוא משמעותי, כי כבר יש אור. ומה ההישג? סגרנו בתקציב ההשכלה הגבוהה – וזה סגור כשזה סגור בתקציב ההשכלה הגבוהה – לשש השנים הבאות 305 מיליון שקלים למכינות, לפסיכומטרי, לתוכניות למצוינות. כמה אתה חושב, ידידי אבי דיכטר, היה בשנה שעברה ובממשלת אולמרט בעבר? כמה עזרה היתה בשנה, כשיש חסמים בפסיכומטרי במכינות לאוכלוסייה הערבית והדרוזית? <שלמה מולה (קדימה):> למה לא להקים אוניברסיטה ערבית בגליל? <השר אבישי ברוורמן:> סליחה רגע. אבי, יש לך מספר? <אברהם דיכטר (קדימה):> לא. <השר אבישי ברוורמן:> לא. 5 מיליון. ולכן אני אומר על כל הממשלות – אני לא מדבר פה – אני מדבר על העבודה ועל הליכוד ועל קדימה. אני לא משחק את המשחק הפוליטי. זה מעבר לפוליטיקה. 305 המיליון האלה – זו פעם ראשונה, כי יש חסמים מהפסיכומטרי וזה קשה. כשאני פתחתי את אוניברסיטת בן-גוריון לאוכלוסייה הבדואית הלכתי לשיח'ים, שכנעתי אותם להכניס סטודנטיות – זה קשה מאוד, אתה צריך לעשות חסמים. <שלמה מולה (קדימה):> למה לא – – – <השר אבישי ברוורמן:> עכשיו, במקביל, סגרנו – ואני אומר את זה פה, כי פה יש מנהיגים שבכל מקום יגידו את זה – סגרנו על מכסה של 9,000 סטודנטים, שפרופסור טרכטנברג סגר עם שר החינוך ושר האוצר. 9,000 סטודנטים יצטרפו למעגל ההשכלה הגבוהה בשש השנים הבאות. מתוכם, אני מניח פרורת האחוזים – 900 ערבים ודרוזים. הוספנו מכסה נוספת של 3,600. 3,600 פלוס 900, אדוני היושב-ראש, זה 4,500. ועכשיו, עם תוכניות למכינות, לעזרה, בעזרת אקדמאים ערבים, נתחיל לעשות את מה שצריך כדי לשנות את הדברים האלה, וזה מתחיל לקרות. ברור שצריך יותר. אבל פה, אני בא גם לחברי במנהיגות הערבית בעסקים, באקדמיה. גם אתם, לא רק לקטר – לבקר, בהחלט; ביקורת קונסטרוקטיבית – לכו אתם ותצטרפו למאבק שבו הכוחות השפויים בישראל, שרוצים מדינה ליברלית דמוקרטית ולא מדינה של שלטון רוב – יש פה אנשים שיושבים בפרלמנט וחושבים שדמוקרטיה זה שלטון רוב. לא. דמוקרטיה זה לא שלטון רוב. דמוקרטיה ליברלית זה כיבוד זכויות המיעוט וחוקי משחק ששומרים עליהם. ולכן, אני בא עכשיו לעוד פרויקטים ספציפיים שאנחנו עושים במסגרת המשרד, כי כמו שאמרת, אדוני סגן השר לשעבר וידידי, אני דיברתי על תקציבים שעוברים באמצעות משרדים אחרים. במשרדי, באמצעות התקציב שיש לי, אני אפרט לך עכשיו – יש לי 30–35 המיליון, על דברים שהיו בעבר, והיום, כרגע. "מחשב לכל ילד" – במסגרת הפרויקט ניתנים מחשבים למשפחות מעוטות יכולת של ילדים בכיתה ד' עד ז'. המשפחות מקבלות חבילה: חיבור לאינטרנט, תמיכה טכנית והדרכה אישית למשפחה – ברור שצריך יותר, אבל התחלנו – מתקיים בשיתוף עם משרד ראש הממשלה ועמותת "מחשב לכל ילד" בכל רחבי הארץ. הקצינו בשנה האחרונה 2 מיליון, בשנה הבאה אנחנו שמים 5 מיליון. "אוטוספר" – לקחנו ובנינו עכשיו, עם חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, שאמון – הגה חלק מהרעיונות בזמן שהיה שר התרבות והמדע – אנחנו הולכים לפרויקט של הנגשת שירותי קריאה וטכנולוגיה – התחלנו – לאוכלוסייה הבדואית בנגב, בשיתוף משרד התרבות. שמנו מיליון בשנה שעברה. הכוונה היא שבעתיד נפעיל את הפרויקט גם במשולש ובצפון. הקצינו 3 מיליון שקל – גם אנחנו – לשיקום העיר לוד, בדגש על המתנ"סים. אני יכול להשיב כאן דברים. אני מסכים לנקודה העיקרית: מדינת ישראל לא עמדה במשימה שלה, שכתובה במגילת העצמאות, ולא מיצתה את הפוטנציאל הכלכלי שלה לגבי האוכלוסייה הדרוזית והערבית. התחלנו בדרך, היא לא מספקת. לכן ממשל בישראל, שרוצה להיות ממשל שילך לכלכלה הוגנת וחברה צודקת, חייב להתנהל בצורה יותר אגרסיבית. הן לגבי התקציבים לנגב ולגליל, לנושא האזרחי, עם החלטות כואבות, ולשנות את שיטת המשטר. כי אחרת אופוזיציה תתחלף בקואליציה, קואליציה תתחלף באופוזיציה, ואותם שרים ואותם חברי כנסת שהיו במקום הזה, יתקיפו את הממשלה הקודמת. על שלושה חטאי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו – זה בכל הממשלות. הממשלה הזאת התחילה בחלק מהדברים, קצת, לא מספיק. אני מקווה שנזעזע את המשטר הישראלי, שהממשלות הבאות יעשו הרבה יותר, ביותר אפקטיביות. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לשר ברוורמן. פותחים את הדיון. הדובר הראשון, דובר סיעת קדימה, מגלי והבה, בבקשה. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השרים שנמצאים כאן, את האמת, יש לי הרבה מה לענות לשר ברוורמן, ולצערי הרב אני לא רוצה להקדיש את שלוש הדקות שיש לי – נראה, אדוני, שנותנים לך נתונים ממשרד ראש הממשלה, שמטילים את המשימות על משרדים שונים ואוספים את המשימות האלה למשרד שנקרא המשרד לענייני מיעוטים, זה הכול – אני מנסה למצוא את המלה הדיפלומטית – ביידיש זה כלאם פאד'י. אני רוצה להגיד לך רק שאנחנו, חברי ועדת הכספים, יושבים – – – <קריאה:> יידיש? <מגלי והבה (קדימה):> אני לא צריך לתרגם לאבי דיכטר, אז בסדר. <קריאה:> יידיש מדוברת. <מגלי והבה (קדימה):> כן. יידיש ספרותית. כשאנחנו היום בוועדת הכספים, חברי, יודעים: קיצצו לנו בתקציב, למגזר הדרוזי, 43.8% בתקציב הבסיס, שנמצא – ואושר בקריאה הראשונה, דרך אגב – קוצצו לגמרי. כשאדוני מדבר על 800 מיליון שקל שתכננו ואספו אותם, ואמרו: 13 רשויות, נוכל לתת להן את הסיוע שירימו את האף וילכו קדימה – עדיין אותם ראשי רשויות מתקשרים אלינו, לחברי ועדת הכספים: איפה הכסף? איפה התוכניות? מביא לדוגמה השר ברוורמן – חבל, אני רציתי לנצל את הזמן שלי לדבר אחר – את "מחשב לכל ילד". אנחנו כבר זקנו בכנסת הזאת. "מחשב לכל ילד" זו תוכנית שהתחילה ב-1996, לא היום. היום, דרך אגב, לא צריך מחשב לכל ילד, כי בכל בית יש שלושה מחשבים. צריך סדר עדיפויות, וסדר עדיפויות הממשלה הזאת לא יודעת לעשות. אני באמת אמצא את הזמן לענות אחד לאחד. לפחות לימדו אותי, כשאני בא ומביא נתונים, לבדוק אותם, להיות מבוסס עליהם ולהיות עם גיבוי, שלא נדבר – ואני מכבד מאוד את פרופסור ברוורמן, רק שמכשילים אותו, לצערי. ומה שמטריד אותי יותר – חשבתי שהאי-אמון, רבותי, היום, אדוני היושב-ראש, יהיה על האסון שקרה לנו בשבוע שעבר. החזרה המהירה ביותר לשאננות של הממשלה הזאת, של 120 חברי הכנסת. אבל יש ממשלה, יש שר פנים, יש שרים בעלי תפקידים, שזה קרה במשמרת שלהם. מלחמת לבנון השנייה, עמיר פרץ היה 40 יום בתפקיד. הרמטכ"ל – אנחנו יודעים מה היו אז הססמאות. <היו"ר כרמל שאמה:> אבל אז גם היתה ביקורת על – – – <מגלי והבה (קדימה):> תסלח לי, אתה יושב-ראש, אל תתערב בוויכוח. <היו"ר כרמל שאמה:> לא, אני רק אומר – – – <מגלי והבה (קדימה):> אל תתערב בוויכוח. <היו"ר כרמל שאמה:> – – – <מגלי והבה (קדימה):> אני מציע לך. תתעסק בנושאים של יושב-ראש. <היו"ר כרמל שאמה:> אני אומר: במלחמת לבנון השנייה היתה ביקורת על ניהול המלחמה. פה אני לא שומע ביקורת על ניהול – – – <מגלי והבה (קדימה):> אה. היה ניהול יפה מאוד. כשאנשים זעקו. הסתובבנו שם בין הבתים, לנסות בידיים לכבות האש. זה ניהול טוב של כיבוי השרפה? וניסו למצוא את הילד, אולי הוא אשם שעישן נרגילה ואולי הגחלים של הנרגילה שרפו את המקום. אז מה? האם יש בעיר הכרמל, או מה שנקרא עוספיא ודאליה מכונת כיבוי אחת? עזבו את הממשלות. היום אנחנו נמצאים – ומצפים מאתנו, כל אזרחי ישראל. כשאני מסתכל בעיניים של אלה, המשפחות שנפגעו וכל אזרחי ישראל, אני מתבייש, כחבר כנסת. אבל יש ממשלה שלא מתביישת, ושרים שחשוב להם הכיסא שלהם. <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת והבה. <מגלי והבה (קדימה):> בממשלות אחרות – – – <היו"ר כרמל שאמה:> אדוני סגן היושב-ראש, מאחר שאתה הפנית אותי לתקנון לפני כמה דקות – – – <מגלי והבה (קדימה):> כן, תסלח לי, הפרעת לי – – <היו"ר כרמל שאמה:> אני הוספתי. הוספתי. <מגלי והבה (קדימה):> – – יותר מדקה, ועכשיו אתה לוקח לי. אני אכבד אותך. <היו"ר כרמל שאמה:> לא, קח כמה שאתה רוצה. כמה שאתה רוצה. <מגלי והבה (קדימה):> לא, אני אכבד אותך, אבל אני צריך להגיד לכולנו שבממשלות ובדמוקרטיות הלכו שרים הביתה על דברים פחותים מאלה. אז אני קורא לממשלת ישראל, אם היא לא רוצה לקחת אחריות – ואותם שרים שזה קרה במשמרת שלהם, כדאי להם שיעשו את זה מהר מאוד. אנחנו לא מחפשים ועדות, ולא מחפשים חקירות. אנחנו מחפשים שיפיקו את הלקחים ושיקומו וילכו. ייקחו אחריות. ממשלה שלא לוקחת אחריות, לא תיקח אחריות, לא עכשיו, לא במלחמות הבאות ולא באסון הבא. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחבר הכנסת והבה. הדובר הבא: חבר הכנסת אלכס מילר, בשם סיעת ישראל ביתנו, יושב-ראש ועדת החינוך. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הממשלה, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אתה יודע, לימדו אותי ככה, כאשר באים ומעבירים ביקורת, מן הראוי שמי שמעביר ביקורת קודם כול יציג את ההישגים שעל-פיהם הוא יכול לבוא ולברוא את הפעילות של עצמו ולהגיד שמי שעושה את זה אחרת עושה את זה לא נכון. אבל אם אנחנו נדבר על ההישגים של סיעת קדימה, נגיד בממשלה הקודמת, אפשר להגיע למצב שהציבור היום במדינת ישראל צריך להודות על כך שהיו בחירות ועל כך שהממשלות התחלפו. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> כי למה? כי הייתי שם, חבר הכנסת מולה, ואני זוכר: כל חודשיים שביתה – הסגל האקדמי שובת, הסגל הזוטר שובת, נשיאים שובתים, סטודנטים שובתים, ומה בסופו של דבר אתם מקבלים? אתם מקבלים שכאן בכנסת עובר אי-אמון, דרך אגב, שהגישה סיעת ישראל ביתנו, אומנם הוא לא התקבל ברוב של 61, אבל עובר כאן אי-אמון במשבר במערכת ההשכלה הגבוהה. אבל מה הפלא? הגיעה ממשלה חדשה והמשבר נפתר. מה קרה? אין שביתות. אותו דבר במשק, אותו דבר עם העובדים. <זאב בוים (קדימה):> מה עם הפרקליטים? <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אז אולי כדאי קודם כול להציג הישגים ואחר כך להעביר ביקורת. מדברים על הנושא המדיני – – <שלמה מולה (קדימה):> באמת כך. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – מכרתם למדינה אשליות בצורה סדרתית. העליתם את המחיר בצורה כזאת שזה הגיע אל סף טירוף. גרמתם לכך שכל המדינה חושבת שההקפאה זה בעצם מה שיפתור את המשבר בין ישראל לרשות. ישב כאן חבר הכנסת טיבי, ויושב כאן חבר הכנסת אלדד, רופא במקצועו. חבר הכנסת אלדד, תגיד לי מה קורה אם נותנים לחולה כרוני "אקמול", האם זה מרפא את המחלה? לא, אבל זה בדיוק מה שקורה עם הנושא של ההקפאה. מנסים למכור פה אשליה לציבור שזה מה שיפתור את הבעיה. רבותי, העניין הוא פשוט מאוד, רוצים לפתור את המשבר, אפשר לשבת ולדבר על הכול – מדף לבן ללא שום תנאים מוקדמים. אני חושב שרק כך אנחנו יכולים להתקדם. אם יתחיל כל אחד לבוא ולעשות הורדת ידיים, בסופו של דבר אנחנו נחזור לאותו מצב שאתם מוכרים אשליות לכל מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה על הדיוק. בדיוק על השנייה, חבר הכנסת מילר. הדובר הבא – נציג מפלגת העבודה, חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, סגן יושב-ראש הכנסת. בבקשה. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר כרמל שאמה:> מולה, מאז שנכנסת אתה לא מפסיק לדבר. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, עמיתי חברי הכנסת, שלמה, אתם כל היום מתפללים שמפלגת העבודה תצא מהממשלה – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> נכון, נכון, מה רע בכך? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – כדי שאתם תהיו אלטרנטיבה. אז תחליטו, מפלגת העבודה יש, ואפשר לבנות עליה שאתם תהיו אלטרנטיבה או אין? <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> לא, צריך שתהיה מפלגת עבודה שתפסיק להיות עלה התאנה של הממשלה הימנית הקיצונית הזאת – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> תודה רבה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – שמכסה את – – – <ישראל חסון (קדימה):> יכול להיות שהיא טועה, תגיד לנו, יש או אין? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> קודם כול, אני מאוד מכבד אותך. אם תשב, אני אענה לך. יפה. <שלמה מולה (קדימה):> תלוי את מי שואלים, את ברק או ברוורמן, או – – –? <קריאות:> – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> גם נבחר ציבור איש פוליטי צריך לסמל לעצמו בכל רגע את היושר האינטלקטואלי, זה לא יזיק. מה לעשות, אני במקרה, כשהייתי שר, הייתי בממשלה שנתיים והייתי שר בממשלה שהיה לה ראש ממשלה מצוין, אבל לבוא ולומר, חברי חבר הכנסת מגלי והבה, שבלשכת ראש הממשלה מטעים את השר אבישי ברוורמן, אני לא חושב שזה יאה שלשכת ראש הממשלה מטעה שר. אני יכול להגיד לך ששר גם נוטה להאמין למערכת המקצועית, וגם למערכת הנבחרת. <מגלי והבה (קדימה):> כך בוועדת הכספים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני הייתי מציע שהדיון – – – <שלמה מולה (קדימה):> אנחנו יכולים להגיד – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אבל למה אתה צריך להפריע לי? אני בחיים לא הפרעתי לך. <אריה ביבי (קדימה):> לא, אנחנו יכולים להגיד שהם עסוקים בכיבוי שרפות. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני הפרעתי בכל הקדנציה הזאת, כמה חודשים, פעמיים, והצטערתי על הפעמיים שהפרעתי. למה אתה צריך להפריע? מזל שיש לי יושב-ראש ששומר עלי גם בזמן וגם בכול. <שלמה מולה (קדימה):> – – – מפלגת העבודה – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני יודע שאתם משדרים את כל הדברים האלה מתוך תסכול, כי אתם המפלגה הגדולה ויושבים באופוזיציה; זה בסדר, אני מבין את זה. אני לא הייתי רוצה שתהיו באופוזיציה, מאוד רציתי שתהיו בקואליציה. אתה זוכר את האמרה המפורסמת שלי, כשאמרו לי, למה אתה לא תומך בהקדמת הבחירות? אמרתי, כי אני לא רוצה להחליף את הבן שלי בממזר. יש לי ממשלה, עומד בראשה אדם שהתחייב לשוויון לאזרחי ישראל הערבים, וגם הולך לתהליך מדיני. אני צריך להביא ממשלת ימין שאני לא יודע איך תתנהל? אני מציע לכם לא להפריע. אני הייתי חושב שהדיון צריך להתמקד בדברים של השר אבישי ברוורמן, לא בנתונים אלא במהות שלהם – איך אנחנו כמדינה מצמצמים פערים ואיך הממשלה פועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית לגבי שתי האוכלוסיות שהן ביחד קרוב ל-40% לבין שאר אוכלוסיית המדינה. זאת השאלה המהותית שכל אחד מאתנו יכול לתרום את חלקו לה, כי מדינה שחפצה חיים וחברה ישראלית שרוצה שהדורות הבאים יחיו בה בכבוד, לא תרצה שיהיו לה עניים, מתחת לקו העוני – 50.7, אמרתי לכם את זה ואני אומר פעם נוספת, כדאי שתפנימו את זה: שכן עני – הבית שלי בסכנה. תבינו את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני סגן היושב-ראש, הואיל ואני הגעתי לכאן כעולה חדש, אני לא שמתי לב, אז אני נותן לך עוד דקה כדי שתוכל לסיים את דבריך. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני אפילו אסתפק בפחות מזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא חשוב, הנה, אני נותן לך דקה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> למען האורחים המכובדים שבאו לבקר אצלנו – ברוכים הבאים. אני אומר לכם את זה. תפנימו, ותפנימו דבר אחד חשוב במהות יותר מהנתונים – רע ל-20% מאוכלוסיית המדינה, רע לכולכם. אל תשלו את עצמכם. אל תהיו באשליה, לא כמדינה יאה לכם, לא כעם שחזר מהגולה להקים את מדינתו אחרי אלפיים שנה, לא יאה לכם כמדינה דמוקרטית, לא יאה לכם שרוצים לחנך את ילדיכם לחיות כאן בכבוד בדורות הבאים, ומכל הבחינות לא כדאי לכם. אני אומר לכם את זה – לא משתלם. <רונית תירוש (קדימה):> אתה צודק, אתה צודק, אבל מה הממשלה עושה למען זה? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ומה את עשית כשהיית מנכ"לית משרד החינוך? <רונית תירוש (קדימה):> הרבה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ומה את עשית כשהיית גם בממשלה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מג'אדלה הנכבד – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> כל אחד מאתנו תורם את חלקו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הואיל ולא רצית דקה, היית צריך הרבה פחות, אני מזכיר לך. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אז אני מאוד מודה לך, אדוני היושב-ראש, על הדקה שנתת לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לכם. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני מקווה שהציבור שצופה בנו לפחות מפנים את זה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני גם אציין לשבח את שני השרים שענו היום על הצעות האי-אמון בצורה מפורטת כמו שצריך לעשות. יש לנו כל כך הרבה שרים מצוינים, מדוע הם לא מתחלקים בעבודה? <דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת לפורום המנהיגות ישראל–אוסטרליה> <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני המשנה לראש הממשלה, רבותי השרים, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, אנחנו מקדמים כעת בברכה משלחת של נציגי פורום המנהיגות ישראל–אוסטרליה, שנציגיו נמצאים אתנו ביציע האורחים. ברוכים הבאים, מכובדי, לירושלים בירת ישראל, ולכנסת, הפרלמנט ומשכן הדמוקרטיה הישראלי. (מחיאות כפיים) יש לנו הכבוד לארח, בין היתר, את שר החוץ של אוסטרליה, מר קווין רוד, את שר המדע של אוסטרליה, מר קים קאר, ואת חבר הפרלמנט, מר כריסטופר פיין, המשמש גם שר השיכון בממשלת הצללים האוסטרלית. מכובדי, ידידינו האורחים, חברי הכנסת, היחסים החמים בין ישראל ואוסטרליה הם מן המפורסמות ובאים לידי ביטוי ביחסים מסחר פוריים, ביחסים בילטרליים הדוקים המיתרגמים לביקורים הדדיים דחופים של נציגים רמי דרג בין המדינות ובמעורבות של אוסטרליה בנעשה בישראל ובאזורנו. היחסים הללו נשענים על מסורת ארוכה של ערכים משותפים, של נקודות מבט משותפות דמוקרטיות, על אודות ההתרחשויות באזורנו ובעולם. המשלחת הזאת נמנית עם הפורום השלישי במספר של מנהיגות ישראל–אוסטרליה, פרי יוזמתו המבורכת של מר אלבר דדון העומד בראשו, וגם אותו אנחנו מקדמים בברכה. (מחיאות כפיים) בכנס הקודם, שהתקיים במלבורן, לקחו חלק שורה של אישים ישראלים, שרים וחברי הכנסת, ומנהלים את היחסים הבילטרליים בין הכנסת לאוסטרליה ולפרלמנט – או לכל הפרלמנטים באוסטרליה – חברת הכנסת רונית תירוש וחבר הכנסת דני דנון. אנחנו מברכים אותם על עבודתם המצוינת, אדוני יושב-ראש הליגה לידידות. אני מבקש לברך אתכם, רבותי, על המאמץ העקבי למצוא נתיבים להידוק הקשרים החמים בין המדינות, להפרות את השיח ואת פעילות התרבות המשותפת. הקהילה היהודית הגדולה באוסטרליה מתאפיינת בזיקה עמוקה והדוקה לישראל, לערכיה ולמפעל הציוני, והיא מהווה נדבך חשוב בטיפוח הקשרים הללו בין המדינות. נדמה לי שרק לאחרונה היה חבר הכנסת דיכטר שם, באוסטרליה, אם אני לא טועה. אדוני שר החוץ, מכובדי האורחים, ישראל עומדת, כידוע לכם ודאי, בחזית המאבק בטרור ובציר הרשע הנמתח מטהרן ועד למעוזי "חיזבאללה" ו"חמאס", שביססו את אחיזתם כאן בגבולותינו. המאבק העולמי בטרור ה"ג'יהאדי" הוא כבר נחלתן של מדינות המערב כולן, והוא חייב לבוא לידי ביטוי נחרץ וחד-משמעי גם בפעילות המדינית הבין-לאומית. ישראל שבה ועומדת על זכותה להגנה עצמית, הן מול משטר "חמאס" שאינו פוסק לירות טילים על ישראל, גם בעיצומם של ימים אלו, והן מול האיום האירני. נוכח מאבק חשוב זה עומדת אוסטרליה לצד ישראל, הן בהצבעות באו"ם והן בהחרמת ועידת דרבן ובהתנגדות לוועדת-גולדסטון, וכן בדרישה לנקיטת סנקציות נגד אירן. לפי שעה נראה אומנם שאין די בצעדים שננקטו כדי לבלום את הפצצה הגרעינית האירנית, אבל אנחנו בהחלט מעודדים מהתמיכה הבין-לאומית, ובתוכה זו האוסטרלית, המכירה בכך שזוהי סכנה לשלום העולם החופשי. מכובדי, לאחרונה עמדה ישראל בפני אחד מאסונות הטבע הגדולים שפקדו אותה, שרפת יער בהיקף שטרם נראה במקומותינו. מדינות רבות נחלצו לעזרתנו בשעת משבר, ובהן גם אוסטרליה, שלצערנו צברה ניסיון רב בהתמודדות עם טרגדיות מסוג זה. זו גם הזדמנות נאותה להודות לכם, מכובדי האורחים, על הנכונות לעמוד לצדנו בשעה הקשה, שבה שכלה מדינת ישראל 43 מטובי בניה – כבאים, סוהרים, שוטרים. ישראל עדיין מרכינה ראש נוכח ההרוגים באסון ונוכח הנזקים הקשים מאוד. אולי – אם יש ולו קרן אור חיובית בתוך האפלה והעשן שאפפו אותנו, הרי זו הידיעה כי ישראל שוכנת אומנם כאן, כדמוקרטיה יחידה במזרח התיכון, אולם שכנותיה וידידותיה הרבות עומדות לצדה בעת הצורך. אני משוכנע, רבותי, כי ביקורכם אצלנו יעשיר את היכרותכם עם מדינת ישראל ועם אתגריה, ואני מאחל לכם ביקור פורה ומוצלח. אנחנו יודעים שגם בין ידידים יכולים להסכים גם שלא להסכים, ויש ויכוחים גם בינינו לביניכם, כמו שכאן באולם זה יש ויכוחים לא מעטים בין חבר הכנסת מסעוד גנאים, עפו אגבאריה, חברי כנסת אחרים הנמצאים כאן באולם, ואשר לא כולנו רואים עין אחת את הפתרונות לכל המשברים, בין שאנחנו יהודים, בין שאנחנו ערבים, בין שאנחנו מימין ובין שאנחנו משמאל. ברוכים אתם בבואכם. Welcome to Israel, Welcome to our shrine of democracy, the Knesset, the parliament of Israel. Welcome, God bless all of you. (מחיאות כפיים) <הצעות סיעות קדימה ובל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה של ממשלת נתניהו בכל התחומים;> <2. ממשלה שלא מטפלת בעוני בכלל ובמגזר הערבי בפרט> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה דיבר. השר, שר הבריאות יעקב ליצמן, רוצה גם לזכות בנתח הנתון לסיעתו לבוא ולומר דברים בעניין הצעת האי-אמון. בבקשה, אדוני. אחרון. כן. אדוני השר, בבקשה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני כמעט שר. המשכורת – זה סגן שר. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה גם דבר שצריך לתקן, העיוות הזה. כן, אבל – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> כן. אני אומר את זה לכולם כשאומרים לי "שר". <היו"ר ראובן ריבלין:> עוד לא היה סגן שר שהוא כל כך שר. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> יותר שר משר. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אז אני אשמח אם חשבון הבנק יוכיח את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> היו הרבה שרים שהיו מוכנים להיות סגן השר בתפקידים שאתה נושא בהם. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אוקיי. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי חברי הכנסת, בדרך כלל אי-אמון זה אופוזיציה, ולא כל אחד שמביע אי-אמון בממשלה באמת יש לה אי-אמון, ולא כל אחד שמביע אי-אמון, אין לה אי-אמון. למדנו את זה – כל הדרכים, תלוי לפי המדברים. אבל אני רוצה לדבר על נושא שמאחד את כולנו, ואני קורא לממשלה לתת את הדעת, וזה נושא הדיור. <שלמה מולה (קדימה):> מה? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> דיור. <שלמה מולה (קדימה):> אה, חשבתי גיור. <קריאה:> דיור או גיור? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני, אם יש לאדוני קצת בעיות שמיעה, שייכנס למרפאה במשרד הבריאות ואנחנו נטפל בו. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> ואם הוא מאחר הוא משלם 10 שקלים. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> והיות שאני לא יודע שיש לך בעיות שמיעה, המצב יותר קשה – – <שלמה מולה (קדימה):> לא, אני חשבתי – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – ולכן, צריך טיפול אחר, ולזה אין לי טיפול. <שלמה מולה (קדימה):> רציתי שתאמר לנו מה תצביעו ביום רביעי בגיור, אז חשבתי על זה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני שמח שחשבת. אז אמרתי לך – אין לי טיפולים. אדוני היושב-ראש, בעיית הדיור בארץ היא בעיה קשה מאוד. זה חוצה גבולות של סקטורים. זה בעיה שזוגות צעירים אין להם איפה לגור, ואי-אפשר להגיע למחירים. הממשלה צריכה לתת את הדעת, והיא לא עושה מספיק בזה. אני אומר את זה – יש לנו הסכם קואליציוני. אני הייתי פעם עוזר של חבר הכנסת אברהם שפירא, יושב-ראש ועדת הכספים. אז הוא אמר לי שכאן, בארץ, אחרי שחותמים על הסכם, מתחיל משא-ומתן. בהסכם קואליציוני זה בדרך כלל ככה. חתמו הסכם קואליציוני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר ליצמן, פעם היינו במשא-ומתן עם אגודת ישראל – בזמנים הטובים שאתה מדבר בהם, ואז הבטחנו איזו הבטחה במסגרת המשא-ומתן, וכאשר היה צריך לקיים את ההבטחה באנו לראש הממשלה שמיר, ואמרנו לו שאנחנו הבטחנו. הוא אומר: מה פירוש הבטחנו? מה זה הבטחנו? הבטחנו. אמרנו: הבטחנו, צריך לקיים. הוא אמר: זה היה בכתב? אמרנו לו: אוי ואבוי, לא כתבנו את זה בכתב. הוא אומר: אם לא היה בכתב אז צריך לקיים. אם לא היה בכתב – צריך לקיים. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אוקיי, אבל הבעיה, אדוני היושב-ראש – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבא שלך היה על-ידי אז. כן. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הבעיה, אדוני היושב-ראש, היה פעם ראש ממשלה – דווקא מנחם בגין קיים פסיק-פסיק – אני חייב להגיד לך. לקיים הסכם קואליציוני זה דבר אחד. הבעיות צצות, וזה בעיות קשות, דירות אין, וזה מביא מרמור. זה עושה לי הרבה בעיות גם בפריפריה, ולדעתי, אם הממשלה היתה צריכה לתת את הדעת, היתה צריכה לתת את הדעת בעיקר לפריפריה. אז במקום שייתנו את הקרקע בחינם, במקום שייתנו את הפיתוח בחינם, במקום שייתנו עידוד לזוגות צעירים – אז אני אומר לכם, רבותי, גם אני, כסגן שר, שאני רוצה לעזור לערד ולחצור, שאין חולקין שהם אזורי פיתוח א', ואף אחד לא חולק, וצריך לעודד אנשים, אני צריך להתווכח על מחיר הקרקע, על מחיר פיתוח? זה פשוט דבר שלא יעלה על הדעת, ואני חושב שהממשלה צריכה לתת את הדעת על זה. אינני מדבר על הסקטור שלי, אלא אני אומר לכם במפורש: רבותי, אני מדבר על כל הזוגות הצעירים; לא מדבר רק על הסקטור. הבעיה – אני שומע את זה מכולם, ואני הייתי שמח מאוד – אני באתי להביע את המחאה שלי בנושא הזה. זה לא שאלה של אמון או לא אמון, המחאה שלי היא בהחלט במקום. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר ליצמן, בשם יהדות התורה. רבותי חברי הכנסת, תשמחו לדעת שביציע נמצאת קבוצה של צוות המורים של בית-ספר "יחדיו" ברעננה, בראשות המנהלת דורית פרנקל. גם ראש העיר של רעננה לשעבר, יושב-ראש הסוכנות – יש לו עבר מפואר, והוא מתלונן, אבל יש לו גם עתיד מפואר. אנחנו מקדמים אתכם בברכה. אני מזמין את חבר הכנסת אורי אריאל, שיבוא ויישא את דברו של האיחוד הלאומי. גם לאדוני ארבע דקות. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, הכנסת, ראוי שתצביע היום אי-אמון בממשלה, ואפרט סיבה אחת מרכזית, ואם יהיה זמן – נוספת אחת. האם מישהו מהשרים יוכל להגיד כמה דירות שווקו לבנייה בעיר הבירה, בירושלים עיר הקודש? אולי אחד הח"כים יודע כמה אלפי יחידות שווקו בירושלים, שהמחירים מאמירים בה בצורה שלא היתה מעולם – פשוט מעולם? מעולם בעת החדשה כמובן. המספרים – תלוי איך סופרים, אבל גם המרבים מדברים על כמה מאות יחידות, כאשר גם ראש הממשלה, גם הממשלה, גם חברי הכנסת כולם, בקואליציה, מבטיחים לנו שבירושלים אין הגבלות, ירושלים מחוץ להקפאה, בירושלים נבנה כמה שרק אפשר. אני אומר לכם – לכם, שרי ממשלת ישראל, ולך, ראש הממשלה – שמתם אבן רחיים מדינית, אבן רחיים כלכלית, אבן רחיים מוסרית, ולא יהודית, על ירושלים. נכון, אדוני ראש הממשלה, היית, כרגיל ביום ירושלים, בגבעת-התחמושת, נשבעת יחד עם שריך עוד פעם אמונים לירושלים, בגדר "אם אשכחך", אדוני היושב-ראש, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי". אדוני סגן שר הביטחון, אתה יודע כמה בנו מאז בירושלים, בהשראת שר הביטחון, בהשראת כל הקואליציה המפוארת הזאת, עם ישראל ביתנו, עם הבית היהודי, עם כל היהודים הכי טובים, שאני לא מתחרה אתם על אהבה לירושלים? אני יודע, אני קובע, הם אוהבים את ירושלים לא פחות ממני; אני חושב שרובם, אולי כולם, יותר ממני. חבר הכנסת רותם, או חבר הכנסת דנון, או – מי מכם יודע כמה תוכניות הוועדה המחוזית של משרד הפנים אישרה בירושלים? מישהו יודע כמה היא לא אישרה בירושלים? <ישראל חסון (קדימה):> אורי, אתה יודע כמה אישרו בגליל? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> האם יש מישהו שיודע מי הנחה באופן ישיר את מנהלת המחוז לא לאשר? חברים, ראש הממשלה. מי אחראי לעניין? שר הפנים. מי אחראי לבינוי? שר הבינוי והשיכון – מחזיק גם את הקרקעות במינהל מקרקעי ישראל, וגם אחראי לבינוי, וכולכם – תסלחו לי על הביטוי הקצת-קשה – מגלגלים עיניים. אני אומר את זה, כי משבוע לשבוע כל פעם מסבירים שהנה זה מגיע, השר פלד; כבר, עניין קטן, עכשיו מבקר פה השר האמריקני הזה, וכעת ראש הממשלה יוצא לשם, ויש וככה, וככה – המון שמות יש לכם. תחת הכותרת "זה לא העיתוי" אתם פוגעים באופן ישיר וממוקד בלב לבה של ירושלים. מחירי הדירות עולים, זוגות צעירים לא מסוגלים לקנות דירה, ואנחנו, אנה אנו באים? אני פונה אליך, אדוני ראש הממשלה. בידך הדבר לשנותו. המציאות – ששר הבינוי והשיכון אומר: אני לא בונה, כי אני לא אפגע ביחסים עם ארצות-הברית, אדוני ראש הממשלה, תנחה אותי – וזה מה שהוא אומר – וראש הממשלה מסתכל ואומר לו: אדוני, אתה שר השיכון, תבנה, אני לא אומר לך. אני, ראש הממשלה, לא אומר לך – אין מחזה מביש יותר מזה לעצמאותה של ירושלים ולעצמאותה של מדינת ישראל, ולכן ראוי להצביע אי-אמון בממשלת ישראל. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – זה הרבה יותר מביש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אריאל. אני מזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה, בשם חד"ש, ואחריו – את חבר הכנסת חיים אורון. נא להודיע לו שהוא צריך להיות פה אחרי חבר הכנסת ברכה. ארבע דקות גם לאדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה, מר נתניהו, נגוע בכל מיני אובססיות. אני לא מדבר כעת על האובססיה של חוסר אמירת אמת; אני לא מדבר על האובססיה של הפיכת כל אסון לפוזה תקשורתית; אני לא מדבר על האובססיה של דיבור גבוה-גבוה על משא-ומתן לשלום בלי שלום; אני גם לא מדבר גם על הפוזה של הפרטה של כל מה שזז בכלכלה. אבל לפחות עניין אחד, שראש הממשלה אינו מפספס לדבר עליו, והוא מה שקרוי הפחתת מס. למראית עין, אזרח שיושב בביתו יכול להתרשם שראש הממשלה דואג לכיסו – לכיסו של האזרח, לא לכיסו הוא – והוא רוצה להפחית את נטל המס מעליו. ובעצם מה שיוצא – שאותם אזרחים דלי יכולת ודלי משכורת אינם יכולים לזכות באותן הפחתות מס שמדובר עליהן; אלה שלא מגיעים לסף המס, כמובן, כמובן אין מה לדבר שהם לא זוכים בשום דבר. אלה שמקבלים קצבאות – תשלומי העברה, קצבאות השלמת הכנסה או אבטלה, כמובן אין מה לדבר על כך שהם ירוויחו מהפחתת המס. בעצם מה שנותר הוא אותם בעלי הכנסות גבוהות, אבל יותר הן החברות הגדולות, שזוכות לנתח העיקרי של הפחתת המס, ובעצם מה שנראה בלי זכוכית מגדלת כהטבה עם הציבור, הופך להיות לקללת הציבור. אותם אנשים שיש להם, אחרי הפחתת המס יש להם יותר, והמדינה וקופת המדינה, שטוענת שאין לה ממה לממן רפורמה בחינוך, או יום חינוך ארוך, כפי שהיום הביאו לוועדת החינוך והתרבות את הרצון לדחות את החוק שאושר עוד ב-1997 – לדחות את יישומו בעוד שנה. וכשנשאלו נציגי משרד החינוך הם אמרו שמשרד האוצר אומר שאין תקציב, יש קשיים תקציביים. ומשרד החינוך נאלץ להסכים לעמדת האוצר שאין מספיק כסף, אבל בעצם אותם חברות ובעלי הכנסות גבוהות, פוטרים אותם מתשלום מס, ואז, כמובן, אין כסף. אבל גם זה לא נכון. אז אפשר לטעון שאת משבר השלטון המקומי אי-אפשר לתקן בגלל מחסור בתקציבים, ואפשר לטעון שאת בעיית העוני ויצירת מקומות עבודה אי-אפשר לתקן כי אין מקורות תקציביים. ואז באים כאן, על הדוכן הזה, בריטואל קבוע, ומדברים גבוהה-גבוהה בכל פעם שיש דוח העוני – חברי הכנסת באים ומשתפכים, ואתה כמעט רואה דמעות נוצצות בעיניים של כל מיני אנשים שלאחר מכן הם עושים ככה, וממשיכים ללחוץ על אותם כפתורים שדופקים את האנשים שלשמם ולמענם דיברו רק לפני כמה רגעים. זה פשוט לא יכול להיקרא פוליטיקה גרועה או תרבות פוליטית גרועה; זה פשוט ניסיון לרמות את האנשים, לייצר מצב שהעני הוא אשם בהיותו עני, והמובטל הוא אשם באשר הוא חסר עבודה. אז נוצר מצב של אותה מנטרה כבר ידועה, שהעניים נעשים עניים יותר והעשירים נעשים עשירים יותר. כשאנחנו מדברים על העוני אנחנו לא יכולים לדבר על העוני רק על-ידי תשלומי העברה. גם ככה, אדוני היושב-ראש, רק לפני כמה ימים דיברנו כאן במליאה על זה שתשלומי ההעברה מובילים כשליש מהעניים היהודים מעל לקו העוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – אני נותן לך עוד דקה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מסיים. לעומת זאת, הם מובילים 10% מהערבים העניים מעל לקו העוני. זאת אומרת, העוני בקרב האוכלוסייה הערבית לא רק גדול יותר מספרית, אלא הוא גם עמוק יותר, כי גם כשמשלמים תשלומי העברה הם עדיין לא צפים מעל פני המים. ראש הממשלה מספר לנו כל מיני סיפורים על הפחתת נטל המס. אני חושב שמה שנדרש הוא לא הפחתת נטל המס, אלא הפחתת ימי כהונתה של הממשלה הזו, ועדיף יום אחד קודם. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. נציג מרצ, חבר הכנסת חיים אורון, בבקשה. אתן לאדוני אותן ארבע דקות שנתתי לכולם. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אתה עולה על הדוכן מדי יום שני ושואל את עצמך בעצם על מה לדבר השבוע: על הדרך שבה טיפלה הממשלה בשרפה? אולי על איך הגענו למצב שגם בתחום הזה אנחנו בקריסה טוטלית, על-יד מה שהיה במים, על-יד מה שיש במינהל? על מה שיש בקרב הבדואים? – במה לבחור? או אולי על מה שדיבר קודמי, על דוחות עוני ועל נתונים השוואתיים. אבל אני אחטא לאמת אם אני לא אומר לך, אדוני היושב-ראש, ולחברי הכנסת שכנראה הממשלה הזאת טיפחה את האמירה: "מכישלון לכישלון כוחנו עולה". "נכשלו המאמצים האמריקניים להביא אותנו ל-" – שמחה וששון. נחלצנו עוד פעם ממלתעותיו של הדוד סם שמאיים עלינו איום נורא. והדמות הזאת של הקבצן הגאה, ה"כאילו" – פעם הוא מקבל מטוסים בחינם – אחר כך מתברר שזה לא בחינם – ופעם הוא בכלל מבסוט שהאמריקנים לא הצליחו. כאילו מדובר בסכסוך באיזו ארץ רחוקה באפריקה, וכאילו לא מדובר בנושא ששייך לנו. ואז מתחיל ויכוח גדול: האם אנחנו צריכים להשאיר אותם לדמם לבד, כמו שאמר פעם אחד משרי החוץ האמריקנים? או אנחנו עכשיו נפעל ונניח להם על השולחן הצעות. אבל הכול מתנהל כשאני חוזר ושואל פה מדי שבוע, אדוני היושב-ראש, ואני לא אסתיר מקהל שומעינו ששואל גם אותך לעתים בשיחות אישיות: תגיד, לאן הוא מוביל אותנו בדיוק? אז כולנו אמרנו הרבה מאוד פעמים וחזרנו וציטטנו את מי שהיה שר החינוך זלמן ארן שאמר, אני הולך אחרי בן-גוריון בעיניים עצומות, אבל לפחות מפעם לפעם אני פותח את עיני לראות שהוא לא הולך בעיניים עצומות. אתם הולכים אחרי מישהו שאתם יודעים שהוא הולך בעיניים עצומות; או יותר גרוע – אתם יודעים שהוא הולך לשום מקום. הוא לא הולך לדרך שלך, הוא גם לא הולך לדרך שלי, הוא גם לא המציא דרך שלישית. אבל עם כל הכבוד, הוא מוביל אותנו כולנו יחד. סגן שר הביטחון, הוא מוביל גם אותך. לאן בדיוק אתם הולכים אחרי שנתיים? לאן כל העסק הזה הולך? עזבו אותי מהאמריקנים, עזבו אותי מאובמה, עזבו אותי מהילרי קלינטון – מה אנחנו אומרים? שר הביטחון, הוא ינאם נאום במכון סבן. מה הקשר בין הנאום שהוא נאם במכון סבן, שאני מאוד מקבל את מה שהוא אמר בו, ובין מה שקורה פה? פעם כששנינו, סגן שר הביטחון, היינו יותר צעירים, היינו אומרים: בין הנאום הזה לבין מה שקורה פה אפשר להביא ארמיה רוסית. כי זה היה הכי גדול שידענו להגיד – ארמיה רוסית. אפשר להעביר את כל הצבא הרוסי של פעם בפער הזה. אז בכלל יש צמד, "דאבל B" – ביבי וברק; יש עכשיו "three B" – ביבי, בגין ובוז'י. עזבו אותי מכל ה"ביביים" האלה, מכל הבי"תים האלה – תגידו מה אתם רוצים, לכל השדים והרוחות. אבל יש לי הרגשה שראש הממשלה הזה עוד מבסוט בתוך הבלגן הזה. כי רק בתוך הבלגן הזה, רק בתוך האין-מוצא אפשר לעשות את הדבר היחידי שראש הממשלה עושה עד עכשיו – זה פעם לתקוע לליברמן על חשבון ש"ס, ופעם לתקוע לש"ס על חשבון ליברמן, וככה להחזיק את כולם. אבל זה לא מעניין אותנו, עם כל הכבוד. זה לא מעניין אותנו – הממשלה, כי היא רוצה להתקיים. מה עוד שהיא לא מתפקדת. כל פעם שיש משבר היא לא מתפקדת. <היו"ר ראובן ריבלין:> כמו למוחמד ברכה, גם לך הפריעו, ואני נותן לך עוד דקה. <חיים אורון (מרצ):> אז לכן, אדוני היושב-ראש, אני חוזר ואומר על הדוכן, עזבו מה אני חושב. אתה יודע מה – אני יודע מה אתה חושב. עזבו מה אתה חושב. תבוא פעם, ראש הממשלה, לציבור – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ברק לא אמר מה שהוא אמר אתמול פעם ראשונה בארצות-הברית. הוא אמר את זה בקמפ-דייוויד, והוא הפסיק להיות ראש ממשלה. <חיים אורון (מרצ):> סליחה, אבל הוא למד את הלקח, והוא אומר את זה אף-על-פי שהוא הפסיק להיות ראש ממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה משנת 2001. <חיים אורון (מרצ):> אבל הוא חוזר על זה עכשיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז ערפאת אמר לו – – – <חיים אורון (מרצ):> אבל הוא חוזר על זה עכשיו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מה הוא חושב על ההצעה הזאת שלו, אמר לו ערפאת אז. אם אמרת, אתה יודע מה אני חושב, אז אני אומר מה אני חושב. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני לא יודע למה אתם כל כך חוגגים – סליחה, לא אתם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא אני. <חיים אורון (מרצ):> למה כל כך חוגגים על כישלונות העבר ולא סופרים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא חוגג. <חיים אורון (מרצ):> – – את המלחמות של העבר ואת המלחמות של העתיד? לא ראיתי שאנחנו לא נלך למלחמה הבאה כי המלחמה הקודמת, כבר ניהלנו אותה. רק במלחמה הזאת על השלום נלחמים פעם אחת. זהו. ואז מה יהיה אחר כך? המלחמה הבאה? שאחריה, כמו שקורה עכשיו, ננהל את הוויכוח הזה בתנאים הרבה יותר קשים. לכן יש לי מאה סיבות שהולכות ומצטברות כל שבוע מחדש למה הממשלה הזאת צריכה לסיים את ימיה וצריך ללכת לציבור לבחירות חדשות. לצערי הרב, הרוב הגדול בבית הזה עדיין מאמין שהלימון הזה יכול להוציא עוד איזה מיץ. לפי דעתי, מיץ מאוד מאוד חמוץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני רק רוצה להעיר לחבר הכנסת אורון שפנה גם אלי אישית: אני לא חגגתי אז, ואני לא חוגג היום. אני בכיתי אז, ואני גם היום רואה בדאגה רבה. שלום נעשה קודם כול עם אזרחי ישראל כולם, ואז כולם יבינו שזה טוב להיות בשלום. אני מזמין את חבר הכנסת אורי אורבך לבוא ולעלות ולומר את דברו של הבית היהודי – דש מפד"ל החדשה. דש זה בקו נטוי – לא ד"ש ההיסטורית. גם לך ארבע דקות תמימות, יקירי. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני שואל את עצמי לפעמים וגם עונה, למה אנשים מתעבים את הפוליטיקה? אנשים לפעמים מתעבים את הפוליטיקה כל אחד מסיבותיו שלו. לפעמים כי מרגישים שהפוליטיקאים, במקום לתפוס מנהיגות, הם מעדיפים לתפוס תמונה. לפעמים כי הם מרגישים שלא אכפת להם מהציבור אלא אכפת להם מדברים אחרים. אבל אני רוצה לבחון דווקא את הסלידה של ציבור גדול מפוליטיקה בגלל מקרה מבחן שאנחנו חווים בעצם בימים אלה, והוא קשור, ידידי בש"ס, אליכם. אנחנו צריכים להחליט עכשיו, בוועדה לביקורת המדינה, אבל כל אחד גם עם עצמו, האם צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית לאסון השרפה – מחדל השרפה – או שצריך לבדוק זאת ולטפל בדרכים אחרות, וזה ויכוח שיש בו טענות ראויות לכאן ולכאן. אבל אני רואה כאן מפלגה בגודל בינוני, מפלגה חשובה, שבכלל אין לה עמדה. עכשיו, לא שאין לה עמדה; העמדה שלה היא למסחר. השר אלי ישי אומר: אני תומך בוועדת חקירה ממלכתית. כולם כאן בבית הזה יודעים שהשר אלי ישי לא תומך בוועדת חקירה ממלכתית, אבל הוא אומר: תחזיקו אותי, תחזיקו אותי, ונציגו עלי אדמות בוועדת ביקורת המדינה, אמנון כהן, אומר: אני אתנגד לוועדת חקירה ממלכתית. ואתה שואל: רגע, מה, חילוקי דעות כאלה מהותיים בש"ס בין שני אנשים? זה לא דבר שמקובל במפלגה הזאת. נחכה שעה-שעתיים אחרי ה"תחזיקו אותי" של השר ישי, ואז מתגלה העניין. השבוע אמור להיות דיון בנושא הגיור, אז ש"ס, בגלל עמדתה נגד הגיור הצה"לי, הצעת עמיתנו חבר הכנסת רותם – ולנו יש הצעה דומה – היא סוחרת בהתנגדות שהיא רוצה לחלץ מהממשלה לחוק רותם: אם אתם לא תתנגדו לחוק רותם, אנחנו נתמוך בוועדת חקירה ממלכתית. נתניהו צריך להגיד לכם: אוי, אוי, אוי, מה אתם אומרים? תתמכו בוועדת חקירה ממלכתית. יש פה איזו אמנות פוליטית, בעיני בזויה, לסחור בסחורה שאין לכם. סופר פעם בירושלים, אדוני היושב-ראש – זה סופר במקום אחר, אבל אני רואה את אדוני אז אני אומר שזה סופר בירושלים – על איש אחד שנכנס לבית-קפה והזמין עוגת גבינה. הביאו לו את עוגת הגבינה, הוא אמר למלצר: אם אפשר להחליף את זה בבקשה בעוגת קינמון. לקחו את עוגת הגבינה, הביאו לו את עוגת הקינמון. אכל האיש, בירך ויצא. רץ אחריו המלצר, ואמר לו: אדוני, לא שילמת על מה שאכלת. הוא אומר: על מה לא שילמתי? אמר: על עוגת הקינמון. אומר לו האיש: אבל נתתי לך תמורתה עוגת גבינה. אומר לו האיש: אבל גם על עוגת הגבינה לא שילמת. עונה לו הסועד: אני אכלתי עוגת גבינה? זה בעצם מה שש"ס עושה פה – היא סוחרת בסחורה שאין לה בכלל. אין לכם. אתם לא רוצים ועדת חקירה ואתם לא רוצים את הגיור הצה"לי, אבל נתניהו מפחד כל כך מאימת ש"ס, אחזוהו רטט ובהלה ובעתה. מי יודע, אם הוא יתמוך בחוק רותם, בחוק הגיור הצה"לי, ש"ס תתמוך בוועדת חקירה. באמת. אז מעבר לעמדה או לאין-עמדה של ש"ס בנושא ועדת חקירה, אני שואל אתכם, ידידי, אין לכם עמדה? זאת שאלה אחת. והשאלה השנייה, זאת לא איזו סוגיה פוליטית קטנטנה לכאן או לשם; סוגיה כל כך מהותית לחיי אדם, שהאיש העיקרי שייחקר – ואני לא חושב שהוא האשם העיקרי, אולי האחראי, אבל ודאי לא האשם, ואני מתנגד לוועדת חקירה – האם גם בסוגיה כל כך משמעותית אפשר לעשות את הסחר-מכר הקטן הזה, חוק תמורת חוק – נדחה את זה ליום שלישי, הם ידחו את זה ליום רביעי, אל תתפלאו אם מחר יושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה יואל חסון ידחה את זה ליום שני – כל אחד רוצה שהשני יהיה קודם, כדי לדעת במה הוא משלם. חיי אדם. ואני מסיים במה שפתחתי, בשאלה – למה אנשים לא אוהבים את הפוליטיקה, או בזים לה הרבה פעמים? ציבור שלם? כי הם מרגישים שלפעמים זה קצת מוגזם; שיש דברים שאתה יכול לדון בהם לגופו של עניין, ולא הכול נתון למיקח ולממכר. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אורבך. חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חבר הכנסת נסים זאב, ויסיים – חבר הכנסת דני דנון, וכשהוא יעלה לדוכן יתחיל אדוני לצלצל. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, התמ"ת הכריז לפני כמה חודשים על תוכנית מיוחדת להגדלת שוק העבודה. שר התמ"ת אפילו הכריז לפני שישה חודשים על יישום תוכנית מיוחדת במסגרת התקציב שיאושר השנה. הוא אף דיבר על "שינוי תפיסה", והודיע על שינוי תפיסה בעיקר לגבי שני מגזרים, הערבים והחרדים.   יש הסכמה רחבה על היעד שהוכרז, "בחינת מדיניות התעסוקה"; יש הסכמה שצריכים לבחון מחדש את היעדים, אבל מה שקראו לו מחברי התוכנית, שהוגשה ואומצה על-ידי התמ"ת לפני כמה חודשים, "שינוי תפיסה", אומנם מעיד על תפיסה, אבל אינו מעיד על שום שינוי, כי הוא אינו בעצם מענה אמיתי למכשולי התעסוקה האמיתיים במגזר הערבי, ולכן אינו מעיד על שינויי תפיסה מהותיים לגבי המגזר הערבי.   שר התמ"ת אף הקדים לומר כי מדובר בשינוי אופרטיבי בדרכי המחשבה של שרי הממשלה ושל משרד התמ"ת.  התוכנית ה"מהפכנית" הגדירה את ההון האנושי, כלומר את אי-התאמת ההון האנושי לשוק התעסוקה, כמכשול העיקרי להגדלת שוק העבודה, ולכן התוכנית התמקדה בהכשרת הון אנושי וביצירת תנאים וסביבת עבודה מתאימים, כגון מסגרות לילדים, גני-ילדים ותחבורה ציבורית. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אתם לא תמצאו ולו פרוטוקול אחד, של כל הוועדות השונות שהתייחסו לסוגיית התעסוקה בחברה הערבית, שום פרוטוקול של דיוני המליאה שהתייחסו לנושא, בלי המנטרה ההולכת וחוזרת של חברי הכנסת הערבים, שמדגישים שהבעיה היא יצירת מקומות עבודה – שהבעיה היא היצע העבודה, ולא הביקוש, וכי קיים כוח עבודה גדול ומוכשר שאינו מוצא מקומות עבודה, כוח עבודה מובטל; כ-49% מהאקדמאיות הערביות אינן עובדות; 11,000 נשים מוכשרות מוכנות לצאת לעבודה ממחר, והן אינן יוצאות – לא כי צריכים להכשיר אותן, אלא כי אין מקומות עבודה שמוצעים להן. לגבי הנשים הערביות, התוכנית שהוצעה דיברה על הגדלת שיעור התעסוקה מ-20% ל-40%. <היו"ר ראובן ריבלין:> את רואה שיש דברים שאני מסכים אתך? לא הרבה, אבל יש. <חנין זועבי (בל"ד):> עכשיו, איך רוצים בתמ"ת להעלות את האחוז הזה? על-ידי קורסי הכשרה, ועל-ידי פיתוח תשתית כבישים. קורסי הכשרה שמט"י מפתחת, לפי המחקרים ולפי הנתונים – הנתונים מצביעים על אי-יעילותם של קורסי ההכשרה האלה, כי הם אינם מותאמים לשוק העבודה ולא קובעים יעדים לכניסה לשוק העבודה, ואין מעקב אחרי העלייה בתעסוקה בעקבות הקורסים האלה. לפי דיווחים אלה, הממשלה הזרימה 600 מיליון שקלים בשנה להכשרות מקצועיות, במקום להשקיעם, למשל, במסלולי עידוד תעסוקה שמיועדים לערבים או שמיועדים לחרדים, שתי אוכלוסיות היעד שהתוכנית החדשה התייחסה אליהן.   להעלאת היצע מקומות העבודה קוראים שינוי תפיסה. לשום תוכנית אחרת, שפועלת לפי היגיון אחר לא קוראים שינוי תפיסה והיא נידונה לכישלון ידוע מראש. התשובה הלא-משכנעת שאני קיבלתי מאחד ממחברי הדוח הזה שמקומות העבודה שהממשלה מייצרת אינם תחרותיים. אני לא הבנתי למה אינם תחרותיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם לך אני נותן דקה נוספת, אבל לא מעבר לזה. <חנין זועבי (בל"ד):> ומה זאת אומרת לעשרות הנשים הערביות המתחרות על כל משרה שמתפנה? מי שמעוניין בפתרונות אופרטיביים חייב להיות בעל כישורים, ואני חושבת, אדוני היושב-ראש, שלממשלה ולוועדות שהיא ממנה אין הכישורים המתאימים לבחון את המיוחדות של החברה הערבית. אנחנו יכולים להציע פתרונות. כדאי למנות ועדה שמורכבת ממומחים ערבים, לשלב מומחים ערבים שמכירים את האוכלוסייה, שמכירים את הקשיים, את הסיבות האמיתיות לאי-הצלחת רוב התוכניות הממשלתיות שיועדו להעלאת אחוז התעסוקה בחברה הערבית. כלומר, על היעד אין לנו ויכוח, אבל על תוכנית העבודה יש מה להתווכח. זה דבר אחד, ויש דבר שני – הכנסת הזאת לא מקשיבה טוב לחברי הכנסת הערבים כאשר הם מדברים. אולי היושב-ראש כן מקשיב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתמול שמעתי את זחאלקה. <חנין זועבי (בל"ד):> כן, אתה מקשיב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מקשיב מאוד. לפעמים אני מצטער מאוד גם. <חנין זועבי (בל"ד):> עכשיו, משרד התמ"ת והממשלה צריכים להתחיל לדון בבעיית התעסוקה של החברה הערבית לפי המציאות של האוכלוסייה הזאת. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. חבר הכנסת נסים זאב, שבחר הפעם, והסכמנו, להיות כמעט אחרון הדוברים לפני חבר הכנסת דנון. גם לרשותך ארבע דקות, ואני מבקש ממך להוכיח שאתה יכול לעמוד בכך. לא תקבל פחות מאחרים, את זה אני מבטיח לך. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת, חשבתי להתייחס לנושא המדיני, אבל אחרי ששמעתי את חבר הכנסת אורי אורבך אומר שיש פה סחר-מכר בין ראש הממשלה והשר אלי ישי, והשר ישי מסתחר עם ראש הממשלה, אני רוצה לומר לך שזה הרבה פחות מדברי הבל. פשוט, אתה מלעיז. אתה פשוט לא מבין על מה אתה מדבר. כמה אפשר להפוך את הנושא, האסון הטרגי הזה, לנושא פוליטי? השר אלי ישי רוצה ועדת חקירה רק כלפי חוץ ואומר: תתפסו אותי? <אורי אורבך (הבית היהודי):> כן. <נסים זאב (ש"ס):> תתפסו אותי, אני לא רוצה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> כן. <נסים זאב (ש"ס):> מה, אתה עיתונאי? היית עיתונאי פעם. אתה עכשיו פוליטיקאי ותכבד את המעמד שלך. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורי אורבך, הוא עונה לך עכשיו. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, מאה אחוז. חבר הכנסת יצחק וקנין, לא לדאוג. <יואל חסון (קדימה):> חבר הכנסת זאב, תצעק עוד פעם, זה היה חזק איך שצעקת. <נסים זאב (ש"ס):> תאמין לי, כשאתה מדבר הכול מתגמד פה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, בעמידה לא לומר דברים, רבותי. אנחנו חייבים לסיים, כי פה נתנו יותר זמן, כי חברי כנסת לא היו פה, אז עכשיו כולם חוזרים. צריך כל אחד רק בזמנו, לא משנים. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, הטרגדיה היא נוראה, האסון הוא נורא. אין שום קשר לדוח מבקר המדינה בנושא. אין שום קשר. לא תנסו להדביק לו את ההרוגים, לשר אלי ישי, בגלל הדוח של מבקר המדינה. היתה פה טעות אנוש, גזירה, ואתה כאדם מאמין – מה האיץ באותו נהג להגיע למקום הזה? מי נתן את ההוראה להגיע לשם? מדוע היה צורך בכך? אז אנחנו לא מדברים על זה. הכאב הוא עצום. אנחנו רוצים לפתוח פה פצעים? אבל, אדוני היושב-ראש, לבוא ולומר שיש עוד לינקג' בין ראש הממשלה לשר? הרי הוא הותקף, אלי ישי, ברגעים הראשונים והוא אמר: אני פתוח לוועדת חקירה ממלכתית. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, התחלת לדבר באנגלית. הלינקג', זה הרשמות הפרלמנטריות. אולי אדוני יסביר לנו מה זה לינקג'? <נסים זאב (ש"ס):> עכשיו אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת אורי אורבך, הנושא של הגיור, שאני לא יודע עד כמה אתה מבין את המשמעות שבו – אני לא בטוח, עם כל החקיקה שאתה מגיש פה וההשלכות העתידיות וההרסניות שעלולות לצאת מזה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> רק אתה מבין. <נסים זאב (ש"ס):> אתה מבין. אתה חושב שאתה יושב-ראש הוועדה, ההבנה היא שלך – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה מבין. ואתה חושב שאתה – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – והחוכמה היא שלך. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, חבר הכנסת רותם. חבר הכנסת רותם, לא יכול להיות מצב שבו חבר הכנסת נסים זאב הופך להיות שר, אחד הבכירים, שכל אחד שואל אותו שאלות. <נסים זאב (ש"ס):> תגיד לי אתה, חבר הכנסת רותם, מי מונע שמחר, כרב ראשי לישראל לא יוכל לכהן רפורמי? רפורמי, רב ראשי לישראל? מי מונע את זה? אתה? ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, איך רב ראשי לצה"ל מתמנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני חושש שהבעיה – – – <נסים זאב (ש"ס):> הוא מתמנה על-ידי הרמטכ"ל. תן לי להסביר את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא צריך לדבר. <נסים זאב (ש"ס):> כי אנשים לא מבינים את העניין. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל לא לדבר על מי שלא יכול לענות פה. רפורמי. אני חושב שיש גיור כהלכה, יש גיור אחר. אם אנחנו נעשה גיור על-פי חוק, אנחנו נכנסים למצב שבו חוקים יגיירו ולא ההלכה תגייר. לכן, אם אתה פונה לרותם ולאורי אורבך בצורה מושכלת, לרותם ודאי יש תשובה על זה, אבל זאת הבעיה האמיתית. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אין בזה שום בעיה. גם היום – – – <נסים זאב (ש"ס):> אבל אין מקום להקים מערך גיור נוסף שלא בתיאום עם הרבנים הראשיים, ואתה היום רוצה לכרסם במעמד הרבנות הראשית לישראל. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אין לה מעמד בענייני גיור. <נסים זאב (ש"ס):> שנתיים מונח פה חוק, למה אי-אפשר להעביר את החוק הכללי של הגיור? אתה מביא חוק של צה"ל כאשר, אדוני היושב-ראש, אין עד היום תנאי הכשירות לרב ראשי לצה"ל. רב ראשי לצה"ל נבחר על-ידי הרמטכ"ל. <יעקב אדרי (קדימה):> הוא לא רב, הוא לא רב. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> תן לי להסביר לך. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא מסיים. זה הדקה האחרונה שלו, נתתי לו תוספת כמו לכולם. אין שאלות. השר נסים זאב לא יענה על תשובות חברי הכנסת הפעם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> רק שידבר לעניין. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת רותם, נא לא להעיר לחבר הכנסת נסים זאב אם הוא מדבר לעניין. כל אחד ידבר מה שהוא רוצה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הוא יושב במועצת הרבנות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא יאמר מה שהוא רוצה. אין לכם פה זכות. <נסים זאב (ש"ס):> רב ראשי לצה"ל נבחר על-ידי הרמטכ"ל. אומנם, בהתייעצות אולי, אבל לא בהסכמה עם הרבנים הראשיים, ואני אומר לך שגם ההתייעצות הזאת אף פעם כמעט אנחנו לא רואים אותה ממומשת או שבאמת מקבלים את דעתם של הרבנים הראשיים. אוקיי, תיאורטית, אם הרמטכ"ל רוצה מחר למנות רבה מ"בית שמואל", הוא יכול או לא? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב סיים חמש דקות תמימות. אדוני, נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אותו רב, כל עוד אין לו הסמכה מהרבנות הראשית לישראל לכהן כרב עיר, הוא בכל זאת יכול לכהן רב ראשי לצה"ל, ורב ראשי של עיר יכול להיבחר גם לרב ראשי לישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> עוד נדון דיונים רבים בנושא זה. <נסים זאב (ש"ס):> אני מבין, אנחנו נדון. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אבל אנחנו לא יכולים היום לבוא ולהפקיר את מערך הגיור, מכיוון שאין בעיה בגיור. זה הכול בלוף שלכם. 12,000 גיורים. תגיד לי, מה, הרבנות הראשית פסלה אותם? היתה עתירה במקרה אחד; להפוך את זה ל-issue – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> – – להפוך את זה לנושא מרכזי, כאילו אנחנו לא מכירים בגיור של הרבנות הראשית לצה"ל? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. ולכן – – – <נסים זאב (ש"ס):> אתם, גם אתם לרבות שלוחכם. כך הגמרא אומרת. ושליח כמותו. אז אני אומר לך, אין שום בעיה, אין צורך בחקיקה, ככה המדינה היתה קיימת וככה היא יכולה להמשיך להתקיים, ואנחנו יכולים לעבוד בשיתוף פעולה, ואין צורך לזרוע מחלוקות בישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, נציג סיעת רע"ם-תע"ל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, מה קרה? חבר הכנסת רותם, לכו למזנון, תשתו מים או קפה ותתווכחו שם, לא פה. בבקשה, אדוני. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, הקשבתי קשב רב לדבריו של השר ברוורמן, שדיבר על שיעור קליטת הערבים בשירות הציבורי. הוא הזכיר את המספר 7.5. גם 7.5% הוא נמוך, אבל המספר והשיעור הוא 6.7%, והמספר הזה מדבר בעד עצמו, כאשר השיעור של האוכלוסייה הערבית מכלל האוכלוסייה הוא כמעט 20%. פחות מ-7% הוא שיעור מביש ומביך. הדבר נובע ממדיניות – לאו דווקא של הממשלה הזאת, אלא כל הממשלות, כאשר יש מקומות, חברות, מיניסטריונים ציבוריים, שכמעט חסומים בפני ערבים. רשימות – המשרדים ידועים, יש משרדים שהשיעור בהם מגיע ל-8% או 6%, 7%. בחברות פרטיות מסוימות השיעור מגיע ל-8%, חברות סלולריות למשל, אבל זה רחוק אפילו מהיעד הצנוע שהממשלה הציבה לעצמה, אדוני היושב-ראש, 10%. היא לא תגיע, כי כאשר לא מקציבים תקציבים, ומשרות ייעודיות סגורות, הדבר הוא בלתי ניתן להשגה. רבים מקודמי, אדוני היושב-ראש, דיברו על האסון בכרמל. אומנם דיברנו בשבוע שעבר, אבל קשה להשתחרר מהרושם שכנראה האסון הזה יחלוף לו בלי שמישהו יהיה אחראי. 43 אנשים קיפחו את חייהם באופן הטרגי ביותר. המשפחות שואלות מי אחראי למוות הנורא הזה. אחד אומר – כל הממשלה, הממשלה אומרת – אחד. הדלפה מפה, הדלפה משם, בסופו של דבר אנחנו יכולים להיפגש בעוד שישה חודשים, עוד שנה, והמצב לא ישתנה באופן דרסטי. לכן זה מחמיר את ההרגשה של המוות הנורא, את הכאב של המשפחות, ואת החשש שמא באסון הבא שוב ניתקל באותה שיטה של היעדר מוכנות – רעידת אדמה, כבר אמרנו; קריסת מערכת הבריאות; מפעלים בחיפה; נתב"ג; הכור בדימונה, שלא מדברים עליו. כל הדברים האלה, אדוני היושב-ראש, הם מקומות המועדים לפורענות ואין מוכנות; אין מוכנות בעורף, והאזרח מרגיש חשוף. קשה שלא לדבר גם על אלמנט אחר שהיה באסון הכרמל, תוך כדי, וזה הניסיון של רבים, גם בתקשורת, גם של גורמים משטרתיים עלומים שהדליפו ל"כתבנו לענייני" – או משטרה או בצפון – שתמיד ניסו לסגור את הקצוות של תיאוריית ההצתה, הקונספירציה מאחורי האסון האנושי והאקולוגי הזה. כי תראה מה היה לנו פה, אדוני היושב-ראש, היה לנו פה מוות המוני, טרגדיה, הרגשת אסון, חפ"ק, שמפ"ק, משטרה, צבא, מטוסים, "סופר טנקר", הרגשת מצוקה, משבר ארצי, משבר לאומי, אבל מה? "כתבנו לענייני", "כתבנו בצפון", כתבי משטרה – היתה חוליה חסרה במשברים כאלה: הערבי התורן. הערבי התורן הוא הערבי המצית. ולכן ניסו לשים את כל האסון הזה על הכתפיים הצרות של שני הנערים מעוספיא. <דני דנון (הליכוד):> אבל היו גם הצתות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ניסו. שלחו יחידת יס"מ בלילה, שלוש בבוקר, לעצור את שני התלמידים האלה. והאמא אומרת ליס"מניקים: טוב, לפחות תנו לי לשים לו נעליים. תפסו אותו יחף. אמר לה היס"מניק: תסתמי את הפה – לאשה מעוספיא. כך ניסו גם לרמוז ששני אנשים מדאלית-אל-כרמל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גם לך אני נותן עוד דקה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה. – – – שני אנשים מדאלית-אל-כרמל נעצרו, ואז תיאוריית הקונספירציה וההצתה הושלמה. כל הארץ לחשה, לא רק טוקבקיסטים, הנה הושלם המעגל – משבצת "הערבי" באסון הזה אוישה. ולא הוא. הזכרתי את הדיווחים בחלק מאמצעי התקשורת. רדיו חיפה כבר אמרנו. <רוברט טיבייב (קדימה):> אתה רואה את הדברים ככה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, הוא הולך לסיים. רבותי, אנחנו לא יכולים להקדיש שלוש שעות – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> אנחנו לא רואים את הדברים ככה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יש חלק שלא רואים, אני מברך על אלה שלא רואים. אני בטוח ששלמה מולה לא רואה את הדברים. אם אתה אומר שאתה לא רואה, אני מברך על זה. אבל לצערי הרב היה ניסיון להדביק את האחריות על מגזר שלם, על סוג מסוים של אוכלוסייה, כדי לצאת ידי חובה ולזרוק את האחריות לאלמנט ההצתה. טוב שלא היתה הצתה. לכן אני משתתף בצער בן-ארי, או אנשי ימין, כל מי שחשב שהנה, יש הצתה, והתברר שאין הצתה. אבל בסופו של דבר אנחנו עוד נשלם את המחיר בעתיד אם נמשיך עם המצב של היעדר מוכנות, ושוב, אדוני היושב-ראש, שים לב שגם במשבר הזה הועלתה הדרישה לשלול אזרחות משני הנערים, מהמשפחה שלהם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, רבותי, הוא מסיים. <אלי אפללו (קדימה):> אתה מגזים בזה, כי אתה אומר דברים לא נכונים. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, רבותי, אי-אפשר לקרוא ביניים כאשר הנואם סיים. רבותי, הוא כבר שש דקות וחצי על הבמה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הועלתה דרישה על-ידי חברי כנסת – – – <אלי אפללו (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, לא לדבר. נא לא לקרוא קריאות ביניים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> חלק מסיעת ישראל ביתנו העלו את הדרישה הזאת. <אלי אפללו (קדימה):> – – – כל אחד יכול לדבר בשמו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> חלק מהם העלו את הדרישה הזאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אפללו. נא לסיים, אני מבקש ממך. לא לענות. אני מבקש לא לקרוא קריאות ביניים. אי-אפשר אחרי שבע דקות לקרוא קריאות ביניים. אי-אפשר. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> פרובוקציה? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> כן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני העליתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני דורש לא לקרוא קריאות ביניים, כי חבר הכנסת טיבי עומד על הבמה, וכל קריאת ביניים הוא כמובן ישיב עליה. אני לא אוכל לומר לא. אדוני, נא לסיים במשפט אחרון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מודה לך, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> משפט אחרון. לא, אל תודה לי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אה. רציתי להודות לך, אבל אם כבר, משפט אחרון. שוב, אני חוזר בכאב רב על היעדר המוכנות של הממשלה ושל המערכת כולה לאפשרות של אסון בעתיד, אבל האסון הנורא מכול הוא אסון הגזענים, שבאסון הזה פשוט לא הלך להם. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אחרון הדוברים – חבר הכנסת דני דנון. נא לצלצל להודיע לכל חברי הבית, לשרים, לראש הממשלה, שאנחנו לפני הצבעת האי-אמון, מייד לאחר סיום דבריו של חבר הכנסת דנון. <דני דנון (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> האם הרמקול של חבר הכנסת דנון עובד? <דני דנון (הליכוד):> אני מאמין שהוא עובד, אדוני היושב-ראש. אולי תוכל אתה, מניסיונך, ללמדני, כחבר כנסת בקדנציה ראשונה שלו – אני קורא את הצעת סיעת קדימה: כישלונה של ממשלת נתניהו בכל התחומים. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת ציפי לבני. היכן היא, יושבת-ראש האופוזיציה, כרגע, אדוני היושב-ראש? מה יקרה אם – תיאורטית – יהיה רוב לאופוזיציה בעוד חמש דקות ותיבחר חברת הכנסת ציפי לבני להיות ראש הממשלה? <שלמה מולה (קדימה):> – – – <דני דנון (הליכוד):> הרי ידוע לכולנו שההצעה הזאת היא קנטרנית, מיותרת. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, הוא אומר פה דבר – – – <דני דנון (הליכוד):> אני לא יודע מה התקנון אומר, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הרי לא הגשתם הצעת אי-אמון בלי כוונה להפיל את הממשלה. לפי הדמוקרטיה הישראלית והמשטר הפרלמנטרי, אוטומטית, כאשר הכנסת תביע אי-אמון, מי שהביע את האי-אמון הוא המועמד לראשות הממשלה. יכול להיות שהוא ייקרא לנשיא כבר הלילה. <שלמה מולה (קדימה):> – – – בסדר גמור. <דני דנון (הליכוד):> אני לא יודע מה התקנון אומר, אדוני היושב-ראש – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> יש לה סגן. יש עוד אחד, ג'מאל זחאלקה – – – <דני דנון (הליכוד):> – – אם היא תיקרא להגיע באופן דחוף מפורום סבן בארצות-הברית לבוא לכנסת ישראל, אבל לא צריך כל שבוע הצעת אי-אמון – – – <רונית תירוש (קדימה):> אבל אני נימקתי – – – <דני דנון (הליכוד):> נימקתם. <רונית תירוש (קדימה):> נימקתי מאוד – – – <דני דנון (הליכוד):> נימקתם ואני גם אנמק, חברתי חברת הכנסת תירוש, מדוע הנימוקים שלכם הם בוסריים. <שלמה מולה (קדימה):> אתה לא – – – <דני דנון (הליכוד):> הרי כולנו רוצים – – – <שלמה מולה (קדימה):> אתה לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברים, חברים. <דני דנון (הליכוד):> כולנו רוצים לתקן מחדלים, כולנו רוצים שירותים יותר טובים לכל האזרחים, אבל הקפיצה הזאת של מפלגת האופוזיציה ישר לבוא ולומר: אנחנו רוצים את ראשו של ראש הממשלה, שיתפטר – הקריאות האלה מחלישות אתכם. ואני רוצה, ברשותכם – – <רחל אדטו (קדימה):> דני, די. <דני דנון (הליכוד):> – – שתקראו מספר ספרים, תקראו אותם, וגם יושבת-ראש האופוזיציה בטיסה הארוכה מניו-יורק לישראל, טוב היה לה אם היא היתה קוראת את הדין-וחשבון של ועדת-וינוגרד, את דוח הביניים, את הדוח הסופי, זה לא נרשם לפני 300 שנה – – <שלמה מולה (קדימה):> מה הוא אמר – – – <דני דנון (הליכוד):> – – לא לפני 30 שנה. לפני שלוש שנים – – – <שלמה מולה (קדימה):> הוא אמר – – – <דני דנון (הליכוד):> – – – דין-וחשבון של ועדת-וינוגרד, שבחן את הכשלים של מלחמת לבנון השנייה. אני ראיתי ביומיים האחרונים שמתגבשת לה מעין טרויקה חדשה, טרויקה שדורשת את ראשו של ראש הממשלה, ובראש הטרויקה יושבים שלושה: אחד הוא ראש הממשלה לשעבר מר אהוד אולמרט, השנייה היא יושבת-ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, ושלישי – הרכש החדש שהצטרף למפלגת קדימה לפני מספר ימים, הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> נו, אז מה. <דני דנון (הליכוד):> – – וברשותכם, אני אקריא לכם מספר ציטוטים מדוח הביניים – שלא אני רשמתי, לא חברי מסיעת הליכוד – שרשומים על-ידי השופט וינוגרד. ראשית על אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר: "אנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי" – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <דני דנון (הליכוד):> – – "מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו בלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש שתוצג. הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל. הוא כשל גם בכך שלא הצהיר על יעדים שאינם ניתנים להשגה וכי הלחימה תימשך עד השגתם". <רחל אדטו (קדימה):> דני, די, די. <דני דנון (הליכוד):> אני יכול הייתי להמשיך, אדוני היושב-ראש, עוד שעות רבות, אך מכיוון שזמני קצוב – – <שלמה מולה (קדימה):> למה אתה לא – – – <דני דנון (הליכוד):> – – אני אמשיך ואקרא – אני אענה על הכול, רק אני אסיים, אדוני. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <דני דנון (הליכוד):> על הממשלה שבה היתה חברה יושבת-ראש האופוזיציה, שלא נמצאת פה. <שלמה מולה (קדימה):> זה לא משכנע – – – <דני דנון (הליכוד):> על ממשלת קדימה כותב השופט וינוגרד – – – <זאב בוים (קדימה):> מה זה שייך לממשלה הזאת? מה זה שייך? – – – נתניהו מפחד מוועדת חקירה – – – <דני דנון (הליכוד):> ניתן להקריא, אדוני היושב-ראש? זה לא נעים, אני מבין אותם. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בוים, הוא לא אומר את דעתך מה זה שייך. הוא אומר מה דעתו. <דני דנון (הליכוד):> על קבלת החלטות של ממשלת קדימה, שבה ישבה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אפילו לא אומר את דעתו, הוא אומר – – – <דני דנון (הליכוד):> – – יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, כתב השופט: "הממשלה קיבלה החלטה בלי לדעת מה היה היקף הפעולה המתוכנן או יעדיו ותכליותיו הממשיים, וזאת לאחר חילופי דברים של שעתיים וחצי, ללא דיון של ממש. אנו מוצאים בעובדה זו כשל חמור. הממשלה כולה, וכל אחד מחבריה, קיבלו בחיפזון וללא שהוצגו בפניהם נתונים – החלטה על פעולה חריפה. ועל כן לא פעלו מתוך שיקול דעת, זהירות ואחריות". ואחרון אחרון חביב, הרכש החדש של מפלגתכם, דן חלוץ, שבימים האחרונים בא ואומר – לקיחת אחריות, התפטרות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גם לך אני נותן דקה כמו לכולם כדי לסיים, בבקשה. <דני דנון (הליכוד):> כתוב בדוח הביניים על הרמטכ"ל דן חלוץ: "אצל הרמטכ"ל חלוץ נראה שאמונתו משקפת אמונת יתר בכוחו של חיל האוויר ואי-הערכה נכונה של כוחו והיערכותו של היריב עד כדי חוסר נכונות לבחון את הפרטים"; "דן חלוץ אחראי אישית ופיקודית כי ביום פקודה לא היו לו תוכניות מוכנות. בכל אלה תרם הרמטכ"ל תרומה מכרעת לליקויים ולכשלים במהלך ההחלטות על היציאה למלחמה". חברי חברי הכנסת – – – <זאב בוים (קדימה):> דן חלוץ לקח אחריות, איפה האחריות של כל – – – <דני דנון (הליכוד):> חברי חברי הכנסת, הניסיון שלכם לבוא – – – <זאב בוים (קדימה):> הוא לקח אחריות, התפטר, ואתה מתעלם מהעניין הזה. במקום לגרום פה לממשלה להתפטר – – – <דני דנון (הליכוד):> קל מאוד לקרוא לראש הממשלה שתפקד בצורה מצוינת, בניגוד מוחלט – – – <קריאות:> – – – <זאב בוים (קדימה):> קח אחריות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בוים, הוא בסך הכול עונה להצעת אי-אמון שאתם הגשתם, מדוע צריכה הממשלה לקחת אחריות ולהתפטר. <זאב בוים (קדימה):> הוא לא עונה מדוע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא עונה. הוא עונה, הוא עונה, כל מה שהוא אומר – שהיא לוקחת דוגמאות לא מקוריאה אלא מהחוויה הישראלית. <דני דנון (הליכוד):> אדוני חבר הכנסת בוים, כשר שישב בממשלה הזאת, אני ממליץ לך ולציפי לבני לשבת ולקרוא את כל העמודים האלה לפני שאתם באים – – <זאב בוים (קדימה):> אתה, אל תטיף מוסר. <דני דנון (הליכוד):> – – ומטיחים האשמות בראש ממשלת ישראל ובממשלת ישראל. קל מאוד לעשות זאת – – – <אברהם דיכטר (קדימה):> אתה מודע לכך – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, אני אתן לו לעמוד על הבמה כל עוד אתם קוראים קריאות ביניים. <אלי אפללו (קדימה):> אין בעיות. <אברהם דיכטר (קדימה):> אתה מודע לכך שמי שמינה את דן חלוץ לרמטכ"ל זה ממשלה בראשות הליכוד? <דני דנון (הליכוד):> אני אשמח לענות לכל הקריאות שלכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת דיכטר. רבותי, אני יודע – – – <אברהם דיכטר (קדימה):> מה הסיפור הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת דיכטר, מה אתם רוצים מחבר הכנסת דנון, כל מה שהוא אומר – דרשתם מהממשלה להתפטר, הוא מביא דוגמאות מהעבר, זה הכול, מה אתם רוצים. <דני דנון (הליכוד):> אני יודע, אדוני היושב-ראש, המלים האלה לא קלות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא אומר את דעתכם. <דני דנון (הליכוד):> המלים האלה לא קלות אבל כדאי לקרוא את מה שכתוב בדוח הזה. כדאי לקרוא לפני שמתקיפים את ראש הממשלה ואת הממשלה ואת השרים. ואני אומר לכם – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <דני דנון (הליכוד):> – – אם תהיה לכם ביקורת עניינית, תגישו הצעות אי-אמון – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <דני דנון (הליכוד):> – – אל תעשו זאת כדי לצאת ידי חובה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, ככל שאתם קוראים קריאות ביניים יותר רמות, כך נראה לי שהדובר נוגע לכם יותר. כל מה שהוא אמר, שהיו ממשלות בעבר שלקחו בדרך כזאת או אחרת אחריות, כפי שאתם דורשים היום. רבותי, אני מזמין את השר להשיב, בבקשה. אדוני רוצה לסכם את הדיון, השר אדלשטיין בשם הממשלה יסכם את הדיון ומייד אחריו אנחנו נמשיך. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי השרים, חברי הכנסת, אני חושב שעצם הכותרת של האי-אמון מעיד על כך שאנחנו עדים כאן – אני לא מתייחס דווקא לאי-אמון השני בנושא העוני, כאן היה נושא נקודתי אישי והשר ברוורמן, מה שהשיב, לפחות יש כאן נושא לדיון. כשאני, עם הניסיון הצנוע, רואה – ואני אומר את זה לחברי באופוזיציה – נושא האי-אמון – – – <יואל חסון (קדימה):> אולי פשוט תפסיקו לעשות פיליבסטר. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> איך זה נקרא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, היום בדיוק המציאו את זה. מה קרה לך, מה. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חסון, ב-15 שנותי בכנסת פעם ראשונה בחיים אני חלק מן התופעה הזאת – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, באמת, אני רוצה לומר – יש חידושים. חידושים מפליגים. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> שמע, אדוני היושב-ראש, צריך משהו חדש ומרענן בבית הזה, אבל יחד עם זה בנימה רצינית יותר – כשאני רואה כותרת "כישלונה של ממשלת נתניהו בכל התחומים", אני מניח שבאמת אנחנו עדים כאן לדפוס ההתנהגות הידוע, שאם אנחנו באופוזיציה אנחנו רק צריכים לתקוף, אין שום דבר טוב, הכול שחור, הממשלה לא עושה כלום. כך בעצם אני חושב אפשר להסביר את הכותרת. ברור לכל אחד שהממשלה היא ממשלה שכן עושה, וברור לכל אחד שאם אנחנו רוצים כבר לדבר על דברים שאפילו, הייתי מעז לומר, לא ניתנים לשום ויכוח, אז המצב הכלכלי והפעילות והמדיניות הכלכלית של הממשלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השרים הנכבדים. עומד שר ומשכנע את הכנסת מדוע לא תיפול הממשלה, ואתם עומדים פה ו – כבוד השרים. סגן ראש הממשלה ישי, כבוד השר אריאל אטיאס, כבוד השר וילנאי. עומד שר על מנת לשכנע את הכנסת שתביע אמון בממשלה, ואתם – – – <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> תודה על העזרה. אדוני היושב-ראש, אני חושב שברור לגמרי שאפשר למצוא תחומים שבהם בכלל אין ויכוח – כמו שאמרתי, בתחום הכלכלי למשל – שהמצב במדינת ישראל מהווה דוגמה ובאים אפילו ממדינות שונות ללמוד איך אנחנו הצלחנו בעת המשבר לא להיכנס עמוק למשבר. לכן הייתי אומר לאופוזיציה, לחברי באופוזיציה – רוצים להגיש אי-אמון על איזשהו נושא, לא רק זכותכם אלא חובתכם לדון על נושא זה או אחר, אבל בואו נימנע מן הכותרות הכלליות האלה על הממשלה שלא עושה כלום. זה לא מביא כבוד, ודאי לא לכנסת ולא לאופוזיציה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, נא לשבת. <דברי יושב-ראש הכנסת לזכרו של יושב-ראש הכנסת לשעבר דב שילנסקי, זיכרונו לברכה> <היו"ר ראובן ריבלין:> בתום הצבעת האי-אמון, אנחנו נקיים אזכרה לשרה וחברת הכנסת לשעבר שרה דורון, אבל לפני כן, חברי הכנסת, בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 86 חבר הכנסת ויושב-ראש הכנסת לשעבר, דב שילנסקי. נכבד את זכרו בקימה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.) <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. נא לשבת. דב שילנסקי היה אישיות מיוחדת, יוצאת דופן במידה רבה בנוף האנושי והפוליטי שלנו. הוא היה מהדמויות הציוניות הבולטות בדור האחרון, אדם שחדור כל כולו בתודעת שליחות ומסירות למען העם הזה, למען הארץ הזאת ולמען תקומת המדינה. אין דמות ההולמת יותר ממנו את ההגדרה שזכה לה דוד המלך "עדינו העצני". כשלחם היה דב עיקש ונוקשה, ואילו בהתנהלותו האנושית והציבורית היה אדם מלא כבוד לזולתו ומלא חמלה. חברי הכנסת, סיפורו האישי רב-התלאות של דב שילנסקי שזור במאבק נחוש, במנהיגות ובגבורה, ומשקף במידה רבה את קורות העם היהודי בעת הזאת, את המהפך שהתחולל במאה הקודמת משואה איומה לתקומה מופתית. דב חווה על בשרו את זוועות השואה, שרבות מהן תיאר בספרו המצמרר "מוזלמן". הוא לחם את מלחמת הקוממיות שלנו והיה שותף פעיל ברבים מפרקי המופת שלה. היה יליד ליטא ועלה ארצה באונייה "אלטלנה" של האצ"ל. לכל אורך הדרך ראה עצמו חייל במאבקו של העם היהודי לעצמאותו, החל בחברותו במחתרת, עוד בגטו, דרך היותו מפקד האצ"ל בגרמניה וברומא. אי-אפשר לשכוח את התנגדותו הבלתי-מתפשרת להסכם השילומים מגרמניה. בהקשר של מאבק זה אף נתפס בשנת 1952 כשבתיקו מטען חבלה קטן, נעצר ונשפט למאסר ממושך. כהונתו של שילנסקי בבית הזה, מטעם הליכוד, התפרסה על חמש כנסות, מהתשיעית ועד השלוש-עשרה, בשנים 1977–1997. בין היתר כיהן כסגן שר במשרד ראש הממשלה, כיושב-ראש ועדת הפנים, וכמובן זכה באמון חברי הכנסת שבחרו בו לייצג אותם ולעמוד בראש בית-המחוקקים ביושבו על כיסא זה כיושב-ראש הכנסת השתים-עשרה. במהלך כהונתו ייסד את אחד ממפעלי ההנצחה הלאומיים החשובים והמוערכים לזכר השואה, "לכל איש יש שם", המתקיים עד היום כאן, בכנסת, מדי שנה בשנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אינני יכול לשכוח כיצד בירך אותי לאחר ביקורי בליטא, כשכיהנתי כיושב-ראש הכנסת השש-עשרה, ולמרות חששותיו המוקדמים קיבל אותי בחום עם חזרתי, ואמר לי: עשית קידוש השם. זו היתה אחת המחמאות החשובות שקיבלתי מאדם כלשהו בחיי. ההדר הבית"רי אצלו לא היה מלה ריקה; הוא היה ממשי וחי, וניכר במשאו ומתנו עם הבריות. החיוך כמעט לא מש מפניו, על אף התלאות הרבות שהיו מנת חלקו, הן תחת אימי השואה והן במאבקו במחתרת ובתקופת מאסרו, וכן באובדנו הכואב של בנו בכורו, יוסי, שנפל בעת שירותו הצבאי. נזכור את שילנסקי גם כאדם שפיו ולבו שווים, כמופת אמיתי לאמונה בצדקת הדרך. אנו מרכינים ראש לזכרו של איש רב מעש וזכויות זה. אנחנו נקיים, כמובן, במליאה, לאחר ימי האבל, ישיבה מיוחדת לזכרו, שבה יישאו דברים ראש הממשלה וראש האופוזיציה. יהי זכרו של דב שילנסקי ברוך. אנו מוסרים לילדיו, לנכדיו ונכדותיו את רגשי השתתפותנו באבלם. מייד לאחר ההצבעה נקיים אזכרה לשרה דורון, השרה לשעבר, שבה יישא דברים ראש הממשלה. <הצעות סיעות קדימה ובל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה של ממשלת נתניהו בכל התחומים;> <2. ממשלה שלא מטפלת בעוני בכלל ובמגזר הערבי בפרט> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, נעבור לסדר-היום, כפי שהדבר מתחייב גם ברגעים שבהם אנחנו מעלים את זכרם של אנשים אשר בהחלט הטביעו חותמם על כנסת זו. אנחנו עוברים להצבעה על הצעות האי-אמון של הסיעות השונות. נתחיל בהצעת אי-אמון מטעם סיעת קדימה בנושא: כישלונה של ממשלת נתניהו בכל התחומים, כפי שנומקה על-ידי חברת הכנסת רונית תירוש. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 29 נגד – 56 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 29 בעד, אולם 56 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון מטעם סיעת קדימה לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת אי-אמון מטעם סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש, אשר כותרתה: ממשלה שלא מטפלת בעוני בכלל ובמגזר הערבי בפרט, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת זחאלקה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות בל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה – 23 נגד – 57 נמנעים – 3 הצעת סיעות בל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 23 בעד, אולם 57 נגד, שלושה נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות בל"ד, חד"ש ורע"ם-תע"ל לא נתקבלה. <דברים לזכרה של חברת הכנסת והשרה לשעבר שרה דורון, זיכרונה לברכה> <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש מחברי הכנסת להמשיך בישיבתם ולכבד אותנו עד לאחר שראש הממשלה יסיים את דבריו ויתפנה לשיחתו עם השליח האמריקני מיטשל. אני מתנצל בשם ראש הממשלה על כך שלאחר דבריו על השרה וחברת הכנסת לשעבר שרה דורון הוא ייפרד מאתנו. רבותי, אדוני ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת, בני משפחת שרה דורון, נכדים ונינים, אנחנו מבקשים לכבד כעת את זכרה של חברת הכנסת והשרה לשעבר הגברת שרה דורון, שהלכה לעולמה לפני שבועות אחדים בגיל 88. שרה דורון היתה בעיני ובעיני מכריה ומוקיריה הרבים מופת וסמל למשרתת ציבור מסורה, של מי שעסקה בצורכי ציבור באמונה. אמונה – לא רק משום שהאמינה בכל לבה בשליחותה הציבורית, אלא גם מפני שזכתה משום כך באמון ובהוקרת הציבור. שרה דורון, עליה השלום, נולדה בקובנה, והחלה את דרכה הציבורית בעיר תל-אביב, שבה שימשה יושבת-ראש ועד ההורים העירוני, וכיהנה במשך שבע שנים כחברת מועצת העיר תל-אביב. היא היתה יושבת-ראש ארגון הנשים הליברליות, והצטרפה לכנסת ברשימת הליכוד בשנת 1977, הזכורה אז כשנת המהפך. דורון כיהנה במשכן זה במשך ארבע כנסות ברציפות, מהכנסת התשיעית עד הכנסת השתים-עשרה. היא כיהנה בשורה ארוכה של ועדות, ובכנסת השתים-עשרה אף עמדה בראש הוועדה למעמד האשה, לצד תפקידיה כיושבת-ראש הקואליציה, שכידוע ליושבים כאן הוא אחד מהתפקידים האחראיים והרגישים בעולמנו הפרלמנטרי. כיושבת-ראש הקואליציה היא חנכה כמה חברי כנסת חדשים שנכנסו אז לכנסת לראשונה: חבר הכנסת חיים אורון, חבר הכנסת דאז וראש הממשלה היום ביבי נתניהו, חבר הכנסת דאז והשר היום בני בגין. גם אני זכיתי להיות באותה קדנציה שבה כולנו התכנסנו ובאנו ונבחרנו לכנסת זאת. בשנת 1983 צירף אותה ראש הממשלה מנחם בגין המנוח לשרה בממשלתו, והיא הוסיפה לכהן כשרה בלא תיק גם לאחר שנכנס לתפקידו ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, ייבדל לחיים ארוכים וטובים. מר שמיר נתן בה אמון רב, ולא בכדי אף צירף אותה כחברת המשלחת לשיחות השלום במדריד, שהיתה מסד לשיחות הבילטרליות בין ישראל למדינות ערב לפני שני עשורים. רבותי, כמי שהפך לחבר סיעתה במהלך הכנסת האחרונה לכהונתה, אני נוצר את זכרה של שרה דורון כאשה מרשימה, מנהיגת ציבור המובילה תהליכים בדרכה האצילית ונעימת ההליכות, שהיתה מקובלת על חלקים נרחבים בבית הזה גם אם היו בני-פלוגתא פוליטיים. רבים מהנושאים שבהם עסקה דורון היו חוצי מפלגות ומחלוקות. כך היא כיהנה, בין היתר, כחברת ועדת משנה לנושא נשירת ילדים ממשפחות המצוקה ממעונות-היום, וכחברה בוועדה המיוחדת לעניין חוק ביטוח בריאות ממלכתי. עם זה, היותה אשה – גם בעידן שבו השיח הפמיניסטי היה עוד בחיתוליו – לא היווה עבורה מכשול בפני עיסוק בנושאים ביטחוניים, וכך כיהנה במשך שנים כחברת ועדת החוץ והביטחון, וכאמור, כנציגת הקול הנשי במשלחת הישראלית לוועידת מדריד. ניסיונה הציבורי העשיר וכישוריה המוערכים, כמו גם רגישותה החברתית, הובילוה להתמנות בשנותיה האחרונות לחברת הנהלת קופת-חולים "מכבי", ובשלוש השנים האחרונות גם לנשיאת הארגון. גם כשעמדה על דעתה, היתה נוחה לבריות. כאיש ליכוד אוסיף שהיא היתה מרכיב חשוב בהפיכת הליכוד מאלטרנטיבה רעיונית למפלגת שלטון המובילה דרך. פעילותה מהווה סמל לשליחות ציבורית של אמת. שרה תיזכר אצלנו כדמות מרכזית רבת השפעה. לכם, בני משפחתה, אנחנו שולחים ניחומים. יהי זכרה ופועלה ברוך. אני מזמין את כבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו לשאת דברים לזכרה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, חברי לממשלה, חברי הכנסת, בני משפחת דורון היקרים, נכדיה וניניה של שרה דורון, אני מבקש לברך ולהודות לך, אדוני היושב-ראש, על החלטתך לקיים ישיבת זיכרון מיוחדת לחברת הכנסת לשעבר שרה דורון. אתה ציינת שבשבוע שעבר נפטר עמיתה למפלגה של שרה דורון, יקירנו דב שילנסקי, זיכרונו לברכה, פחות או יותר בן גילה. סמיכות האירועים הללו ממחישה ביתר שאת את חילופי הדורות, חילופי דורות טבעיים, שמתקיימים בקרב אישי ונשות הציבור בישראל. אני מבקש לספר לכם על תחושה שליוותה אותי בשנותי הראשונות כחבר כנסת צעיר וחסר ניסיון. אני זוכר איך רחשתי כבוד לאנשים הללו, בני הדור שקדם לי – אני אומר: רחשתי כבוד, אבל צריך להגיד: כבוד וגם חיבה – וראיתי, וודאי ראיתם גם אתם, את ערך השליחות שבה הם תופסים את תפקידם, את מסירותם לכלל, את ההבנה שלהם מתוך ניסיון החיים שלהם, שעבר דרך תהפוכות התקומה, את הבנתם שהם בעצם משרתי ציבור, וללא ספק כזאת היתה גם שרה. מעטים יודעים שהיא היתה חברה במשלחת הישראלית למדריד – אתה ציינת זאת, אדוני היושב-ראש – אבל אני זוכר: כחבר באותה משלחת, יצא לי לשוחח אתה, לא פעם ולא פעמיים במהלך שעות רבות, ובאותן שיחות נחשפתי לרבדים מיוחדים באישיותה, רבדים שהתפעלתי מהם והוקרתי אותם, מעבר לחוכמתה המפורסמת והשנינות המיוחדת שלה. התרשמתי מתרומתה לפעילות המשלחת הישראלית, ותפסה את תשומת לבי במיוחד תכונה מסוימת שהיתה לשרה דורון, שאנשים נוטים לזלזל בה, אבל אני מאוד מאוד מכבד אותה. שרה דורון היתה נוחה לבריות. למרות ששנינותה היתה יכולה להפוך לחדות לשון, שבאמצעותה היתה יכולה להצליף, בקלות, בכל אחד – היתה לה החריפות המיידית הזאת. ולמרות שהיתה מצוידת בכלי הזה, אני מעולם לא זוכר שהיא עמדה על הבמה הזאת, או על כל במה אחרת, והשתלחה במישהו. ולמרות הרקורד המרשים שלה כשרה הראשונה בממשלת בגין וגם בממשלת שמיר, ולמרות תפקידיה כיושבת-ראש סיעת הליכוד ויושבת-ראש הקואליציה, למרות כל זה והניסיון הרב שהיא רכשה, מעולם לא גבה לבה. היא תמיד העניקה לבן-שיחה תחושה של אכפתיות, ללא קשר לגילו או לדעתו או אפילו למטרותיו. ותכונה זו היא שהפכה את שרה דורון למפשרת. היא היתה בעצם המגשרת הלא-רשמית בין כל מרכיבי המפלגה במצבים שונים – אני רואה כאן את יושב-ראש הכנסת, ולא רק אותו, מהנהנים בראש. אתם זוכרים, בוודאי – זו תכונה מיוחדת שעמדה לה, וגם לנו, לזכות. שרה דורון הצליחה להוריד מתחים, להדק ולחזק את הקשרים בין חבריה למפלגה הליברלית – דבר שלא תמיד היה קל – וגם בין שותפיה למפלגת הליכוד. ואף-על-פי שפרשה מהכנסת בשנת 1992, לפני כמעט 20 שנה, ולמרות שככל הנראה לרבים מבני הדור הצעיר שמעה לא הגיע, אין בלבי שום ספק שבדברי ימי הכנסת היא תמיד תיזכר כאחת מנשות הציבור, כאחת מהפוליטיקאיות הבולטות, שתרמו תרומה נכבדה לקידום מעמד הנשים בישראל. שרה דורון נמנעה מלהצהיר הצהרות או לצאת בקמפיינים מתוקשרים. בשתי ידיה היא חרשה לעצמה את התלם הייחודי לה, עד שהעפילה לשורה הראשונה של ההנהגה הלאומית בישראל. והחריש הזה, התלם הזה, סייע וממשיך לסייע, גם היום, לבאות אחריה לממש את עצמן בתחומי ההנהגה הישראלית. שרה דורון האמינה בשכל הישר. היתה לה לוגיקה מאוד ברורה, מאוד איתנה ומאוד אמיתית. היא האמינה במתן חופש לאנשים לבחור בדרכם – בכלכלה, בפוליטיקה, באמונה, בכל תחום – ועם זאת היא ייצגה תמיד אחריות לאומית במובן הטוב של המלה. ולכן ניתן וראוי להחיל עליה את תיאורו המופלא של ז'בוטינסקי על הנשים העבריות: אשה הארוגה מחוטי פלדה ומחוטי משי. היא היתה חזקה כפלדה בייצוג העקרונות והאמונות שבהם דגלה, ליברליות ולאומיות, ולצד עוצמות אלה היא תמיד שידרה רוך ועדינות כשל חוטי משי. יהי זכרה ברוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מודה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אנחנו עושים הפסקה דקה כדי לחזור לסדר-היום, אנחנו מודים לנכדים ולנינים ולנינות, ומאחלים למשפחה באמת, וכמובן, לבעלה של שרה, אריכות ימים ובריאות שלמה, ובאמת שלא תדעו דאבה עוד. דקה הפסקה, ומייד לאחר מכן אנחנו עוברים להצגת הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 39), שיציג יושב-ראש ועדת הכספים, או מי מטעמו – – – <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה, חבר הכנסת פיניאן? כן. רק תמתין עוד חצי דקה ואז תעלה לבמה. <(הישיבה נפסקה בשעה 19:10 ונתחדשה בשעה 19:11.)> <הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 39), התשע"א–2010> [מס' מ/541; "דברי הכנסת", חוב' ג', עמ' 12842; חוב' ח', עמ' 13965; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אלה שעומדים, נא לשבת. אלה שרוצים לצאת – בבקשה. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 39), התשע"א–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. חברי חברי הכנסת, ההפסקה נגמרה, נא לשבת. גם פה – סגנית השר, נא לשבת. אני רק רוצה לאפשר לך שכולם יאזינו לך, אדוני. השרים, נא לשבת. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, במסגרת החוקים שאני מפצל מחוק ההסדרים, שהם בהסכמה גם עם האופוזיציה, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 39), התשע"א–2010. הצעת חוק זו עברה קריאה ראשונה כחלק מהצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012. בשל העובדה שהצעת החוק מתקנת טעות וכדי להבהיר את המצב המשפטי הנכון, החליטה ועדת הכספים לבקש מהכנסת לפצל את הצעת החוק מתוך הצעת חוק ההסדרים ולהביא את התיקון בפני הכנסת בנפרד, לפני שיושלם הליך חקיקתו של חוק המדיניות הכלכלית. הכנסת אישרה את הפיצול ביום כ"ב בכסלו תשע"א, 29 בנובמבר 2010. הצעת החוק מתקנת למעשה טעות שנפלה במסגרת החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 175). תיקון מס' 175 קבע פטור ממס למלגה שניתנת לסטודנט בתקופת לימודיו במוסד להשכלה גבוהה וכן פטור ממס למלגה שניתנת לחוקר במכון מחקר תורני עד לתקרה של 90,000 שקלים. במסגרת חקיקת תיקון מס' 175 ביקשה ועדת הכספים לקבוע כי הפטור יחול גם על מס השכר שחייבים בו מוסדות הלימוד והמחקר לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו–1965. בשל טעות שנפלה תוקן סעיף 4(ב) לחוק מס ערך מוסף, העוסק במוסד כספי, בעוד שהפטור האמור היה צריך להיכלל במסגרת סעיף 4(א), העוסק במוסד ללא כוונת רווח. עתה מוצע לתקן טעות זו ולקבוע כי הפטור ממס שכר יחול על מוסדות ללא כוונת רווח. אדוני היושב-ראש, אנחנו גם פיצלנו את הנושא של המלגות לסטודנטים, שנמצא באותו חוק, באותו קטע של חוק ההסדרים, ועליו לא נדון במסגרת חוק ההסדרים. החלטתי, באישור ועדת הכספים, לפצל את החוק הזה, ועליו נדון בינואר. החוק הזה שאני מציע עכשיו, את הפיצול – מה שמליאת הכנסת אישרה, אני מבקש לאשר, מכיוון שזה תיקון בסעיף אחר בחוק ההסדרים. להצעת החוק הסתייגויות לדיבור בלבד. לפיכך אבקשכם לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים. כמובן להצעת החוק הוגשו כמה הסתייגויות, ואני מניח שגם חלק מהאנשים – לא כולם נמצאים כאן, אבל אני אקריא את שמות חברי הכנסת שנמצאים כאן ורוצים לבוא ולהסתייג. ראשון המסתייגים להצעת החוק הזאת הוא חיים אורון – מוותר. חבר הכנסת אמנון כהן – לא נמצא כאן. חבר הכנסת אלכס מילר – לא נמצא כאן. חבר הכנסת יוחנן פלסנר – לא נמצא כאן, וגם חברת הכנסת תירוש. אני מניח, אם כך – אנחנו מורידים את ההסתייגות הזאת. יש עוד הסתייגות, של אותם חברי כנסת שהקראתי. אם כך, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, כמובן, אני אקריא על מה אנחנו מצביעים בהתאם לתקנון – חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 39), התשע"א–2010, בקריאה שנייה. עוברים להצבעה. הצבעה מס' 3 בעד סעיפים 1–2 – 24 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 24, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצעת החוק עצמה – קריאה שלישית. בבקשה. הצבעה מס' 4 בעד החוק – 24 נגד – אין נמנעים – אין חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 39), התשע"א–2010, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 24, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 39), התשע"א–2010, עברה. <הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 6), התשע"א–2010> [מס' כ/346; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ו, עמ' 12251; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 6), התשע"א–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חיים כץ. בבקשה, אדוני. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 6), התשע"א–2010. את הצעת החוק יזם חבר הכנסת משה מוץ מטלון, ואני מבקש לברך אותו על יוזמתו. חוק הפסיכולוגים קובע כי ענפים מסוימים בפסיכולוגיה יוכרו כמומחיות מוכרת. ענפי הפסיכולוגיה שנקבעו כמומחיות מוכרת הם הפסיכולוגיה הקלינית, הפסיכולוגיה החינוכית, פסיכולוגיה חברתית-תעסוקתית-ארגונית, פסיכולוגיה שיקומית, פסיכולוגיה התפתחותית ופסיכולוגיה רפואית. סעיף 9(ב) לחוק הפסיכולוגים מייחד את הטיפול הפסיכותרפויטי לפסיכולוג קליני, דהיינו פסיכולוג בעל מומחיות מוכרת בפסיכולוגיה קלינית. בהצעת החוק המונחת לפניכם מוצע לאפשר לכל פסיכולוג שהוא בעל מומחיות מוכרת לעסוק בטיפול פסיכותרפויטי, ולא רק לפסיכולוג קליני כפי שהמצב הוא היום. הצעת החוק המונחת בפניכם תאפשר לפסיכולוגים שעברו הכשרה מקיפה והתמחו במהלך התמחות הקבוע לפי החוק לתת גם טיפול פסיכותרפויטי כחלק מהטיפול הניתן על-ידיהם. כך, לדוגמה, אם פסיכולוג שיקומי, שמטפל באדם שנפגעה יכולת התפקוד שלו, סבור כי במסגרת הטיפול עליו לתת גם טיפול פסיכותרפויטי לאותו אדם, הוא יוכל לעשות כן, ולא ייאלץ לפנות לפסיכולוג נוסף. הוועדה שוכנעה כי המצב המשפטי שלפיו נאסר על פסיכולוגים מומחים בתחומי התמחות שונים לתת למטופלים טיפול פסיכותרפויטי בתחום התמחותם פוגע במטופלים ואינו משקף את ההכשרה והידע שרכשו הפסיכולוגים המומחים במהלך התמחותם. עוד מוצע לבטל את ההוראה שבסעיף 9(ב), אשר קבעה כי מתן טיפול פסיכותרפויטי למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורגני, ייעשה רק לאחר בדיקת רופא. הצעת החוק מוגשת ללא הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הכנסת לאשר אותה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת כץ. אין הסתייגויות לחוק. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אל תמהר. תן לי להגיע למקום. <היו"ר מגלי והבה:> אל תדאג, אדוני. הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 6), התשע"א–2010, קריאה שנייה – יושב-ראש הוועדה במקומו, אז אנחנו מצביעים. הצבעה מס' 5 בעד סעיף 1 – 24 נגד – 1 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 24, יש לנו מתנגד אחד, אין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. ואדוני היושב-ראש של הוועדה, חבר הכנסת כץ, מרשה לי לעבור להצבעה – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אני מבקש ממך לעבור – – – <היו"ר מגלי והבה:> תודה, תודה. אני אוהב את הבקשות שלך, כי אתה בין המחוקקים, יושבי-ראש הוועדות, שעברת את השיא שאני מכבד אותו. קריאה שלישית – אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 6 בעד החוק – 23 נגד – אין נמנעים – אין חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 6), התשע"א–2010, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 23, אין נמנעים ואין מתנגדים. חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 6), התשע"א–2010, עבר. חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעות בחוק – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> רגע, מוץ מטלון רוצה לברך. <היו"ר מגלי והבה:> אוקיי, בסדר. <קריאה:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> כן, כן, אני מתחשב. עד שהוא יגיע, אני אמשיך להקריא מה אנחנו עוברים. טוב, נמתין. בבקשה, אדוני. לא הודיעו לי קודם. מיקרופון, אפשר? אוקיי, יש לך. בבקשה. <משה מטלון (ישראל ביתנו):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרים, החוק שעבר היום הוא חוק שעבר לאחר שנים רבות של מאבק. הוא נועד לשרת, בראש ובראשונה, את ציבור הנזקקים לטיפול הפסיכולוגי. אזרחי מדינת ישראל חשופים ללחצים רבים, חשופים ל"קסאמים", חשופים לפעולות טרור, חשופים לאירועים שהיכולות האישיות והנפשיות להתמודד אתם קשות ביותר. במצבים אלה מבקשים הזכאים להסתייע בפסיכולוגים. אין ספק שהציבור זכאי לקבל את הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר והמותאם לו ביותר מידי פסיכולוגים מומחים שיש להם הכשרה טובה ביותר למתן טיפולים אלו. החוק פותח את האפשרויות לאנשי הפריפריה, למגזר הערבי, למגזר הדרוזי, לכל אותם אלה שרחוקים מאזורי המרכז, מהנגישות לפסיכולוגים שייתנו להם את השירות המיטבי. אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ידידי חבר הכנסת חיים כץ, כמו גם לכל חברי הוועדה שתמכו; למנהלת הוועדה, ליועצת המשפטית שמרית, לעוזרים, לעוזרי הנאמנים: הילה, אריק, ולכם, חברי הכנסת. וכמו שאמרתי – חבר הכנסת אגבאריה, לא היית פה – החוק הזה בא להיטיב באמת עם אנשי הפריפריה והמגזרים למיניהם. הוא ייתן להם את האפשרות לקבל את הטיפול המיטבי שהם זכאים לו. תודה רבה לכם, חברי הכנסת. תודה רבה – – – <היו"ר מגלי והבה:> ותודה לחבר הכנסת מטלון על העבודה היפה. <החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעות בחוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 50), התש"ע–2010> [נספחות.] <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעות בחוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 50), התש"ע–2010. יציג אותו יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה. נא לא להפריע שם בצד. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – צריך להצביע. אבל איחרתי – על החוק הקודם. – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> העיקר הכוונות הטובות. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת עפו אגבאריה, שמענו אותך. לא מקובל לשנות הצבעה. אבל אנחנו לפרוטוקול אומרים שאתה תמכת בחוק. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> מאחר שהיית גם שותף פעיל בחקיקת החוק, והבעת מניסיונך ומיכולתך, ומכישורך הרפואיים בוועדה, אז אם זה היה תלוי בי הייתי גם מוסיף ב"וי" את זה. אבל כנראה שאני לא מכיר את התקנון. <היו"ר מגלי והבה:> אתה מכיר אותו היטב. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אבל אני כיו"ר הוועדה מנצל את ההזדמנות להודות לך על תמיכתך ועזרתך בחקיקת החוק. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אז, אדוני היושב-ראש, גם כשאנשים טועים אנחנו בפרוצדורה של הכנסת צריכים לבוא, להביא לדוכן ולבקש הצבעה. חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 50), התש"ע–2010, התקבל על-ידי הכנסת ביום י' באב התש"ע, 21 ביולי 2010. בשל טעות הדפסה בסעיף 13 לחוק האמור, במקום ההפניה לסעיף 32ה שהוסף באותו חוק, צוינה בנוסח שהתקבל הפניה לסעיף 32ה(ב), סעיף קטן שאיננו קיים. מאחר שאין סעיף 32ה(ב), בהתאם להוראות סעיף 10א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח–1948, קיבלה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות את הצעת יושב-ראש הכנסת בדבר תיקון הטעות. אני פונה לחברי הכנסת לאשר את החלטת הוועדה בדבר תיקון הטעות. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה ליושב-ראש הוועדה. אני אאפשר לך להגיע למקומך, ונעבור להצבעה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – – לדלג עלי בהצבעה הזאת. <היו"ר מגלי והבה:> בסדר. חשובה ההצבעה הזאת, וחשוב התיקון. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 7 בעד ההחלטה – 17 נגד – אין נמנעים – אין החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעות בחוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 50), התש"ע–2010, נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 17, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהחלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעות בחוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 50), התשע"א–2010, התקבלה. <קריאות:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> לא, אנחנו מדברים – – – <קריאה:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> רק על תיקון טעות אנחנו לא נפתח את ההצבעה. <קריאה:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> טוב. חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אבל לפני זה, כמו שעפו אגבאריה ביקש להוסיף אותו כתומך בחוק הקודם, יש לנו גם את חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אני לא אשכח אף פעם שהיא גם היתה פעילה ותמכה. ואני, בשביל הפרוטוקול, מוסיף את השם שלך. יישר כוח, אני מכיר את הפעילות שלך וכל הכבוד. <הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון מס' 27), התשע"א–2010> [מס' כ/340; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ו, עמ' 12250; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים להצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון מס' 27), התשע"א–2010. לפני ההצבעה בקריאה שנייה וקריאה שלישית, יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם. בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט אני מתכבד להביא בפניכם לקריאה שנייה וקריאה שלישית את הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון מס' 27), התשע"א–2010, פרי יוזמתו של יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת יריב לוין. סעיף 16 לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה–1975, קובע תנאי כשירות לכהונה כדירקטור בחברה ממשלתית. על-פי המצב הקיים מתאפשרת כהונת דירקטור לבעלי תואר אקדמי ראשון ומעלה ברשימה סגורה של תחומים: כלכלה, מינהל עסקים, משפטים, ראיית-חשבון, מינהל ציבורי, הנדסה או לימודי עבודה. כמו כן מתאפשרת כהונה כדירקטור למי שהוא בעל תואר אקדמי אחר, או שהוא השלים לימודי השכלה גבוהה אחרת, הכול בתחום עיסוקה העיקרי של החברה הנוגעת בדבר. כתנאים חלופיים קובע החוק כי כשיר לכהן כדירקטור גם מי שהוא בעל ניסיון בתפקיד בכיר בתחום הניהול העסקי של תאגיד בעל היקף עסקים משמעותי, או שכיהן בכהונה ציבורית בכירה או בתפקיד בכיר בשירות הציבורי בנושאים כלכליים, מסחריים, ניהוליים או משפטיים, או מי שכיהן בתפקיד בכיר בתחום עיסוקה העיקרי של החברה הנוגעת בדבר. במסגרת הצעת החוק מוצעים שני תיקונים. התיקון הראשון – מוצע לקבוע כי גם בעלי תואר שני ושלישי בתחומים שאינם מנויים בחוק יהיו כשירים לכהן כדירקטורים בחברה ממשלתית. זאת, בין היתר, כדי ליצור מגוון בדירקטורים ולהגדיל את מצאי הדירקטורים. עם זאת, מוצע להוסיף ולקבוע כי מספר הדירקטורים שיהיה אפשר למנות לפי סעיף זה יהיה מוגבל בהתאם למספר הדירקטורים שרשאית המדינה למנות. בחברה שבה רשאית המדינה למנות שישה דירקטורים ומטה, אפשר למנות רק אחד מהם שהוא בעל תואר שני או שלישי, ובחברה שבה המדינה רשאית למנות שבעה דירקטורים ויותר, יהיה אפשר למנות שני דירקטורים, שאחד מהם לפחות בעל תואר שלישי. התיקון השני המוצע, מקורו בהצעה של משרד המשפטים, והוא קביעת חובה למנות דירקטור אחד בכל חברה שהוא בעל מיומנות פיננסית חשבונאית מיוחדת, כדי לוודא שבקרב הדירקטורים מצויים דירקטורים המסוגלים לנתח את הדוחות החשבונאיים של החברה ולהבין את השלכותיהם. אין להצעת החוק הסתייגויות, ואני מבקש לאשרה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת רותם, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. אנחנו נאפשר לו להגיע למקומו. כיוון – כפי שציין – שאין הסתייגויות לחוק, אנחנו נצביע עליו בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, ואנחנו נאפשר לחבר הכנסת רותם להגיע למקומו. אנחנו לא ממהרים לשום מקום. אם כך, הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון מס' 27), התשע"א–2010 – אנחנו מצביעים בקריאה שנייה. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 1 – 19 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 19, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק החברות הממשלתיות עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. גם היושב-ראש אישר את זאת. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 9 בעד החוק – 17 נגד – אין נמנעים – אין חוק החברות הממשלתיות (תיקון מס' 27), התשע"א–2010, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 17, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שחוק החברות הממשלתיות (תיקון מס' 27), התשע"א–2010, התקבל. אני מזמין את חבר הכנסת יריב לוין, שהיה בין מציעי החוק, לברך ולהודות. בבקשה, אדוני. <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אני באמת רוצה להודות על כך שעשינו היום צעד משמעותי, משום שהחוק הזה אומנם נוגע לחברות ממשלתיות, אבל יש בו אמירה ברורה: מי שלומד מקצועות – בפרט בתחום מדעי הרוח – הוא לא פחות טוב ממי שלומד מקצועות אחרים, דוגמת משפטים. הגיע הזמן שנחזיר לאותם תחומים, שלצערי קרנם ירדה, את מעמדם. נדמה לי שהצעד הזה שעשינו היום, כאשר אנחנו קובעים שדירקטורים בחברות ממשלתיות יהיו גם אלה שיש להם תארים במדעי הרוח ובמקצועות אחרים – אני חושב שעשינו היום דבר חשוב. אני מבקש להודות ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דודו רותם; לצוות הוועדה בראשותה של דורית ואג; למערך הייעוץ המשפטי של הוועדה, בראשותה של סיגל קוגוט; לעורכי-הדין ממשרדי הממשלה שהיו שותפים לחוק, בפרט לעורכת-הדין רוני טלמור, לעורך-הדין גלעד סממה, עוזר שר המשפטים, שסייע בידי רבות, לראש מטה שר האוצר דוד שרן, וכמובן לצוות שעובד עמי, ללילך שלי, רועי שרעבי ומיכל גרסטלר. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת לוין. <הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 8), התשע"א–2010> [מס' כ/268; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' כ"ט, עמ' 10191; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו עוברים, לפי הסדר של המליאה, להצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 8), התשע"א–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג לנו את החוק – מי אם לא יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת רותם. בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 8), התשע"א–2010, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת החוק הוגשה ביוזמתם של חבר הכנסת זבולון אורלב וחברת הכנסת לשעבר קולט אביטל. היא עברה בקריאה ראשונה בכנסת השבע-עשרה, ביום 6 בנובמבר 2008, והכנסת השמונה-עשרה החילה עליה דין רציפות. מאז חקיקתו של חוק אימוץ ילדים, התשמ"א–1981, לא נערכו בו תיקונים משמעותיים; כמה סוגיות נדונו במהלך השנים בפני בתי-המשפט וגם נבחנו בוועדות מקצועיות שמינתה הממשלה, ובהן ועדת-ברנר, ואחריה ועדת-גרוס, וכן ועדת-רוטלוי, שבחנה את עקרונות היסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה בישראל. הסוגיות העיקריות המוסדרות בהצעת החוק הן: המועד והאופן שבו תינתן הסכמת הורים למסירת ילדם לאימוץ, האפשרות לחזרה מהסכמה כאמור, הכרזה על ילד כבר-אימוץ בשל כך שאין אפשרות לזהות את הוריו, וכן את המאמצים שיש לעשות כדי לאתרם. כמו כן החוק עוסק בביטול הכרזה כאמור ובקציבת מועדים להליכים המשפטיים בענייני אימוץ. החוק הוגש ללא הסתייגויות, ואני מבקש לאשרו בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. נאשר לך, אדוני. ניתן לו את הזמן להגיע למקומו. חברי חברי הכנסת, אם כך, הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> אני רוצה אחרי זה לומר משהו. <היו"ר מגלי והבה:> רצית עכשיו? <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> אחרי ההצבעה. <היו"ר מגלי והבה:> אה, אחרי שנעביר אותו אתה מתכוון. אוקיי. גם חבר הכנסת אורלב ביקש. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> להודות. <היו"ר מגלי והבה:> בוודאי, שניכם. אומנם השר ביקש, וגם אתה, ויש לשניכם זכות. נכבד את זה. הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 8), התשע"א–2010 – חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. הצבעה מס' 10 בעד סעיפים 1–11 – 15 נגד – אין נמנעים – 1 סעיפים 1–11 נתקבלו. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 15, נמנע אחד. אם כך, אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית, לפי בקשת יושב-ראש הוועדה. הצבעה מס' 11 בעד החוק – 17 נגד – אין נמנעים – 1 חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 8), התשע"א–2010, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 17, נמנע אחד. אני קובע שחוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 8), התשע"א–2010, עבר. חבר הכנסת זבולון אורלב ביקש להודות. נאפשר לו, הוא בין מציעי החוק. אחר כך גם השר הרצוג יתייחס לחוק שעבר לספר החוקים של מדינת ישראל. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, משום מה המחוקק קבע שחוק האימוץ הוא באחריות שר המשפטים, ולא באחריות שר הרווחה והשירותים החברתיים, עובדה שהתוודעתי אליה בעת היותי שר הרווחה, כיוון ששירותי האימוץ כולם, וכל פקידי הסעד לאימוץ, הם כולם עובדי משרד הרווחה, וכל השירותים שעוסקים בסוגיה הזאת. ואולי זאת הסיבה לכך שכל כך הרבה שנים, כ-30 שנה, החוק העלה אבק על סעיפים ישנים ואנכרוניסטיים שגרמו למצבים בלתי אפשריים, של הורים שביקשו לחזור בהם, הורים ביולוגיים שלא נמסר להם ופתאום דרשו את דרישותיהם, ולא היה מענה. לכן, אנחנו מתכבדים היום באמת בכך שהכנסת אישרה חוק אימוץ מעודכן, חדיש, שהתלבט הרבה בשאלות מוסריות. אבל, אדוני השר, ההחלטה היתה ברורה: טובת הילד היא הטובה המובילה גם אם על חשבון הורים ביולוגיים או על חשבון ההורים המאמצים. עבדנו על כך שתי קדנציות בישיבות ארוכות. בתחילת הדרך, כאמור, היתה אתנו גם חברת הכנסת קולט אביטל שהיתה שותפה ותרמה רבות. אני מבקש להודות בראש ובראשונה ליושב-ראש הוועדה, שלא מקשיב לי עכשיו ומדבר עם מנהלת הסיעה של הבית היהודי – מפד"ל החדשה. אדוני, אני רק רוצה להודות לך. גם לזה אתה לא רוצה להקשיב? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני מקשיב, אני מקשיב. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אני רוצה להודות לך. הואיל ויש לי כמה ימים של ניסיון להיות יושב-ראש ועדה, אני מוכרח להודות שגילית מנהיגות פרלמנטרית ראויה לכל שבח לנווט חוק כל כך מסובך של הרבה ועדות מקצועיות – גם של משרד הרווחה וגם של משרד המשפטים – וידעת להביא אותו לידי גמר. להודות למנהלת הוועדה הנמרצת דורית ואג, שבלעדיה אי-אפשר היה לקבוע את כל המועדים הדחופים, מועד אחרי מועד; להודות ליועצת המשפטית תמי סלע. ואדוני השר, מסור גם תודתי לעובדים המסורים של השירות למען הילד שעושים עבודה בלתי רגילה ושתרמו תרומה מאוד משמעותית יחד עם הלשכה המשפטית של המשרד כדי להביא את החוק הזה בהסכמה רחבה ומלאה לידי גמר. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. השר הרצוג, מבחינת התקנון לא מקובל שניתן לשרים, אבל מכיוון שכל כך רצית וחשוב לך החוק נתתי לך לפנים משורת הדין, שזה גם חשוב. <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, אני אעשה את זה בקצרה. זבולון אורלב הוכיח שוב מדוע הוא מחוקק יוצא מן הכלל. הוא החל במלאכת המחשבת הזאת בהיותו שר, כבר לפני חמש או שש שנים, וזה לקח המון זמן בגלל המון קשיים. יושבת ועדה ציבורית על המדוכה, הגישה מסקנות ביניים, ואנחנו מאוד שמחים; בהחלטה שהיתה אצלי במשרדי אושרו העקרונות כדי להגיע להסכמות הללו. אני מודה למציע, מודה לחברי הכנסת, מודה לעובדי השירות למען הילד ולייעוץ המשפטי של משרד הרווחה על כך שהגענו עד הלום. זה ללא ספק חוק שישדרג וישפר את כל הטיפול בהליכי האימוץ, וגם ייתן זכות, כמו שנאמר – קודם כול הזכות לילד, טובת הילד, אבל גם זכות להורה שנפרד מילדו וגם זכות להורה המאמץ. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר הרצוג. <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 5), התשע"א–2010> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/548).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום, חברי חברי הכנסת. הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 5), התשע"א–2010 – קריאה ראשונה. יציג את החוק סגן שר האוצר, חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה. מי שרוצה להירשם לדיון – בבקשה. כמובן יש רשומים, אבל אני מתכוון לנוספים, כי אחרי דברי סגן השר אני רוצה לנעול את הרשימה. בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תיקון החקיקה המונח לפניכם נועד לדחות בשנה את מועד תחילתו של סעיף 2ג לחוק הפיקוח על קופות גמל – מ-1 בינואר 2011 ל-1 בינואר 2012. בשנים האחרונות עבר שוק החיסכון הפנסיוני כמה רפורמות ששינו אותו ללא הכר. משרד האוצר מתכנן רפורמות נוספות במטרה להגביר את שכלול ופישוט שוק החיסכון הפנסיוני והגברת התחרות בו. בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, שלא פסח על ישראל, איתר משרד האוצר כשלים בשוק החיסכון הפנסיוני שדרשו טיפול ועיצוב מחדש של מבנה השוק, לרבות התאמת רמת הסיכון של המוצר הפנסיוני לגילו של החוסך ולמאפייניו – מה שמכונה המודל החכ"מ או בשמו הקודם "המודל הצ'יליאני" – פישוט המוצר הפנסיוני והגברת השקיפות ביחס לחוסך. לצורך השגת חלק מיעדים אלה שונה סעיף 2 לחוק הפיקוח על קופות הגמל הקובע כי חברה מנהלת תנהל לכל היותר קופת גמל אחת מכל סוג. חקיקתו של סעיף זה נבעה מהעובדה כי בשוק החיסכון הפנסיוני יש מספר רב של קופות גמל, כך שבידי הגופים המוסדיים יש מספר קופות גמל אשר אין הבדל ביניהן, בפרט בכל הנוגע למדיניות ניהול ההשקעות של קופות אלה. מקורה של תופעה זו הוא בעיקרו עסקאות למכירת קופות הגמל בניהולם של הבנקים לחברות מנהלות של קופות גמל שאינן בבעלות תאגידים בנקאיים. קיומן של קופות גמל זהות בשוק החיסכון הפנסיוני גורם לבלבול בקרב החוסכים, משבש את יכולתם של החוסכים לבצע השוואה נאותה בין מוצרי החיסכון ולקבל החלטה מושכלת לגבי קופת הגמל המתאימה להם. לצורך יישומו של סעיף 2ג נדרשות החברות המנהלות לבצע תוך פרק זמן קצר, בין היתר, מספר רב של מיזוגים בין קופות גמל מאותו סוג המנוהלות על-ידן. מיזוגים אלה הם הליכים ממושכים ומורכבים, וזאת, בין היתר, בשל הצורך לוודא כי לא תחול כל פגיעה בזכויות העמיתים. בבדיקה שנערכה על-ידי אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, התברר כי נוכח מורכבות ההליכים למיזוג קופות הגמל, כאמור לעיל, קיים צורך בפרק זמן נוסף. לאור האמור לעיל אני מבקש מכם, חברי הכנסת, לאשר בקריאה ראשונה את הצעת החוק המאריכה בשנה את תחילתו של החוק האמור ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לסגן השר יצחק כהן. נרשמו כמה חברי כנסת לדון בהצעת החוק. אני אקריא את הרשימה: חבר הכנסת אורי אריאל – לא נמצא כאן; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – לא נמצא כאן; חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – לא נמצא כאן; חבר הכנסת יעקב כץ – לא נמצא כאן; חבר הכנסת חיים אורון – נמצא כאן. אחריו – אחרון הדוברים שנרשמו, חבר הכנסת אחמד טיבי. אני נועל את הרשימה. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו נצביע בעד הצעת החוק הזאת. היא ביסודו של דבר מהלך נכון ביסודו המאפשר שנה נוספת לבצע את מה שנדרש ממי שרכשו את קופות הגמל או את המנגנונים השונים. עליתי לדוכן לא בשביל לומר את האמירה הזאת, אלא בשביל לומר אמירה שבעיני היא הרבה יותר משמעותית: הבעיה הגדולה היום של קופות הגמל והחיסכון הפנסיוני היא לא בעובדה שיש ריבוי חברות, ובזה צריך לטפל; הבעיה הגדולה היא, וכל מי שמצוי בנושא אומר שהיא קיימת – שרמת הפיקוח על החיסכון ארוך הטווח בכל המנגנונים הקיימים בו היא נמוכה הרבה יותר מרמת הפיקוח על המערכת הבנקאית. בלי להטריד בשעה הזאת את הכנסת בוויכוח הגדול, מהם כלי הפיקוח ההכרחיים כדי לקיים את הביטחון לחיסכון הפנסיוני או החיסכון ארוך הטווח, שבסופו של דבר הוא המאגר המרכזי גם של החיסכון וגם של הבטחת זכויותיהם של החוסכים בעתיד, אני חושב שבעניין הזה הממשלה נכשלת וחוזרת ונכשלת בחוסר יכולת לקבל החלטה מהו המנגנון הרצוי. הוקמו כבר שתי ועדות שלא סיימו את תפקידן, משום שהמערכת נמצאת במחלוקת בין האוצר ובנק ישראל, בתוך האוצר ובמקומות נוספים – מהו המנגנון הראוי. ורק מה שקרה, בין השאר, בימים האחרונים – ואני קושר בין הדברים, אדוני היושב-ראש – בקריסה של הרכבת הקלה בתל-אביב, שקרסה, כאשר היזם הפרטי – שכמובן יודע הכול הרבה יותר טוב מהמדינה – 13 שנה לא הצליח להרים את הפרויקט, כי הוא נכשל במימון. ואני אומר לך, אדוני שר הרווחה, המימון קיים. המימון הפנסיוני, לו היה מקור להשקעה בתחום הזה כאשר המדינה היתה נותנת ערבות על השימוש בו, היינו משיגים את שני הדברים יחד: גם היה מקור מימון יותר זול, גם היתה ערבות מדינה על החיסכון הפנסיוני של כולנו, וגם יכול להיות שמערכות הפיקוח היו רבות יותר. אני ניצלתי את ההזדמנות לדבר על החוק הזה כדי לחזור ולהעלות את הנושא הזה. אוי לנו אם נגיע לנקודה שבה יתברר שחיסכון ארוך טווח מושקע במקומות וביעדים שאף אחד מאתנו לא היה רוצה שכספי הפנסיה שלו יהיו מונחים שם. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת חיים אורון. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. כמובן – אחרון הדוברים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה, אדוני. גם אני, כמו חברי חבר הכנסת אורון, אתמוך בהצעת החוק, אך אני רוצה להתייחס להחלטה של בג"ץ לדחות את הפנייה של חברות הסלולר, אדוני; הן כשלו בבג"ץ היום. אני מברך על הכישלון הזה. אני חושב שהדאגה של חברות הסלולר לצרכן, לזה הזקוק לשירותים של חברות הסלולר, צריכה להיות בראש מעייניהן, והיא לא כך. ולכן, הנטל הכספי על האזרח בגלל שימוש בניידים הוא גדול, ונטל הרווחים הוא גדול מאוד, הוא עצום. זה המקום לפרגן לשר התקשורת, למרות שאנחנו באופוזיציה. הוא עושה מעשה חשוב למען האזרחים ולמען הצרכנים – גם ביטול קישוריות, גם הודעה אחרי 75% מהצריכה, והוא ממשיך. אני רוצה לתת לך דוגמה. אתה יודע, אדוני, רבותי חברי הכנסת, כמה עולה, למשל, כשאתה בחו"ל, לשלוח אם.אם.אס. – תמונה בטלפון – כמה עולה? אדוני השר, אתה יודע? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מי עוד חוץ ממך שולח לחו"ל? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, כשאני נכנס למוזיאונים ורואה ציורים שלך אני נפעם ושולח אותם מייד לאזרחים המשתוקקים לראות את תמונתך ואת ציורי השמן שלך. <היו"ר ראובן ריבלין:> כמה זה עולה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> 25–30 שקל. אפשר לבקש ציור שמן במקום, אדוני. אני זרקתי את זה בפני שר התקשורת עכשיו. אתה היית שר תקשורת מצוין. יש לי הרגשה שזה לא יישאר באותו מחיר אחרי שהשר ידע על כך. זה מחיר מופקע. זה ניצול לרעה של דברים – לפעמים חבר הכנסת רותם צריך לשלוח אם.אם.אס. למה למנוע ממנו? אזרח פשוט מצטלם ליד מקום יפה, רוצה לשלוח תמונה של אשתו, תמונה של הבן, של הבת, למשפחה, בכל זאת. ולכן אני קורא לשר התקשורת להמשיך במה שהוא עושה – והוא עושה עבודה מצוינת, והוא עושה את זה בשם כל האזרחים. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי, ואנחנו מצטרפים לברכות. אמרנו שהוא אחרון הדוברים. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 5), התשע"א–2010. מצביעים. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 17 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 5), התשע"א–2010, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 17. אם כך, הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, ותועבר להכנתה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת הכספים. <הצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשע"א–2010> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/549).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו עוברים להצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשע"א–2010, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק השר הרצוג במקום שר המשפטים – שר הרווחה במקום שר המשפטים יעקב נאמן. בבקשה, אדוני השר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> אדוני היושב-ראש, אני גאה להציג את החוק הזה, כיוון שהוא חוק משותף למשרד הרווחה ולמשרד המשפטים. הוא בעצם נוגע בתחום מובהק של משרד הרווחה, אבל היות שהוא נוגע לבתי-הדין הדתיים הוא נוגע למשרד המשפטים, ואנחנו מביאים אותו בצוותא חדא. אני שמח להביא בפניכם את הצעת חוק בתי-הדין הדתיים (יחידות סיוע), התשע"א–2010. לפני כ-15 שנים נחקק חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995, אשר על-פיו הוקמו בתי-המשפט לענייני משפחה ורוכזו בידיהם הסמכויות לדון בענייני המשפחה השונים. אחד החידושים הגדולים של אותו חוק, אשר יסודו בהמלצות ועדת-שיינבוים, היה הקמת יחידות סיוע בבתי-הדין למשפחה, ואכן, יחידות הסיוע – אני יכול לומר מניסיוני כשר הרווחה – הן יחידות מדהימות, שעושות עבודה יוצאת מגדר הרגיל. הן מהוות היום חלק בלתי נפרד ממערכת בתי-המשפט לענייני משפחה. תרומתן בהבאת הצדדים לפתרון הסכסוך ביניהם בדרכי שלום ובסיוע לשופטים היא רבה מאוד. יחידות אלה מורכבות מעובדים סוציאליים, פסיכולוגים ובעלי מקצוע אחרים, ותפקידן לתת שירותי אבחון, ייעוץ וטיפול בענייני משפחה, לרבות העמדת מומחים לרשות בית-המשפט. אני יכול לומר שהשופטים נעזרים ביחידות הסיוע בצורה מאוד אינטנסיבית, ומי שפוגש יחידות הסיוע, רואה שזה הכלי היום לאפשר לזוגות שנפרדים, או שנמצאים בסכסוך, למצוא הסדרים נאותים ולהגיע לפשרות, וכמובן לחוות דעת לשופטים. ואולם, נמצא שבבתי-הדין הדתיים המוכרים בישראל – בתי-הדין הרבניים, בתי-הדין השרעיים, בתי-הדין הדתיים הדרוזיים ובתי-הדין של העדות הנוצריות – מתנהלים הליכים העוסקים באותם נושאים הנדונים בבתי-המשפט למשפחה, כמו ענייני משמורת ילדים, אפוטרופסות, מזונות ויחסי ממון בין בני-זוג. לפיכך, יש הצדקה לסייע גם לבתי-הדין הדתיים הללו ולבעלי הדין הפונים אליהם באמצעות יחידות סיוע, באותה דרך שבה הן מסייעות לבתי-המשפט לענייני משפחה ולבעלי הדין הבאים בשעריהם. כבר בזמן הקמת יחידות הסיוע בבתי-המשפט לענייני משפחה הוחלט כי בהמשך לכך יוקמו יחידות סיוע גם בבתי-הדין הדתיים, אך הדבר התעכב במשך שנים, בעיקר עקב בעיות תקציביות. אני שמח שבעבודה משותפת של שר המשפטים יעקב נאמן – שאני מודה לו מאוד על שיתוף הפעולה, ולמנכ"ל שלו ולצוותו – ומשרד האוצר ומשרד הרווחה בראשותי, ומנכ"ל משרדי, נחום איצקוביץ, נמצאה הנוסחה הגואלת. הצעת החוק המובאת עתה לקריאה ראשונה באה לקיים התחייבות זו להקים יחידות סיוע בבתי הדין-הדתיים, בדומה לקיים בבתי-הדין לענייני משפחה. ההצעה מסמיכה את שר המשפטים ואת שר הרווחה להקים יחידות סיוע ליד בתי-הדין הדתיים, אשר ייתנו שירותי אבחון, ייעוץ, טיפול וגישור בענייני משפחה המצויים בסמכותו של כל אחד מבתי-הדין הדתיים, וכן ייתנו חוות דעת לבית-הדין באותם עניינים. מוצע לקבוע כי הקמתן של יחידות הסיוע תיעשה בהדרגה, בצווים שיקבעו השרים, ובלבד שהקמת היחידות האמורות בכל בתי-הדין הרבניים, המוסלמים והדרוזיים תושלם בתוך שלוש שנים. על מנת לשמור על אי-תלותם המקצועית של עובדי יחידות הסיוע מוצע לקבוע כי עובדי יחידות הסיוע יהיו עובדי משרד הרווחה והשירותים החברתיים, כפי שהדבר נוהג כיום ביחידות הסיוע שבבתי-המשפט לענייני משפחה, וכי בכל הנוגע לתפקודם המקצועי יהיו כל עובדי יחידות הסיוע, הן של בתי-הדין הדתיים והן של בתי-הדין לענייני משפחה, כפופים ליחידת מטה אחת – הממונה הארצי על יחידות הסיוע. בכל הנוגע לנוהלי עבודתם בבתי-הדין הדתיים יהיו עובדי יחידות הסיוע כפופים להנחיות מנהל בית-הדין שבו פועלת יחידת הסיוע. כמו כן, לעניין כישוריהם המקצועיים של עובדי יחידות הסיוע שליד בתי-הדין הדתיים ולעניין דרכי הפיקוח עליהם, יחולו אותן הוראות החלות לגבי עובדי יחידות הסיוע בבתי-הדין למשפחה. ההצעה אף קובעת הוראות חיסיון שיחולו על עובדי יחידות הסיוע כדי לשמור על מרחב מוגן, שיאפשר לצדדים לומר את אשר על לבם בלי לחשוש שהדברים יובאו בהמשך וישמשו נגדם בהליך שיתנהל בפני בית-המשפט או בית-הדין. אבקש את תמיכת חברי הכנסת בהצעת חוק חשובה זו – ולהעבירה להכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר הרווחה. נרשמו כמה מחברי כנסת להתדיין בהצעת החוק. חבר הכנסת עתניאל שנלר – לא נמצא כאן; חבר הכנסת אורי אריאל – לא נמצא כאן; חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – לא נמצא כאן; חבר הכנסת שלמה מולה – לא נמצא כאן. חבר הכנסת ניצן הורוביץ – נמצא כאן. אחריו יהיה דב חנין, ויסיים חבר הכנסת נסים זאב. מי שמעוניין להירשם, הרשימה פתוחה, ואם אין – הרשימה נסגרת. בבקשה, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בית-דין דתי הוא אנומליה בדמוקרטיה שלנו; בית-הדין הדתי – הכוונה לבתי-הדין של העדות הנוצריות, יש עשרה כאלה, אין דבר כזה בעולם – בית-דין מוסלמי, בית-דין דרוזי ובית-דין יהודי רבני. הוא מיישם נורמות בלתי דמוקרטיות, בעיקר בנוגע לאפליית נשים וכל מיני סוגים אחרים של אפליות. תושבי ישראל מצביעים ברגליים ביחס לבתי-הדין הדתיים רק כדי לא להזדקק לשירותיהם, והכוונה לבתי-הדין של כל העדות, ולא לבית-דין אחד במיוחד. אני חושש שהצעת החוק הזאת עלולה להוות חיזוק למערכת הדין הדתי, לאחר שבשנים האחרונות חוזק בית-המשפט לענייני משפחה, ואת החשש הזה אני רואה, למשל, בסעיף 2(ב)(3), שבו נאמר ש"עובד יחידת הסיוע", שכאן מציעים להקים, "לא יפעל בעבודתו בניגוד לעקרונות הדין הדתי של בית-הדין הדתי אשר לידו מצויה יחידת הסיוע". אני משאיר את זה לדמיונכם, חברי הכנסת, לחשוב כיצד יכול לתפקד עובד סוציאלי או איש סיוע אחר בהתאם לעקרונות דין דתי, ויש כל מיני עקרונות, כי נוגעים בכל מיני סוגים של אוכלוסיות. נאמר גם בדברי ההסבר של הצעת החוק, שהוראות הסעיף משקפות "את עצמאותן המקצועית של היחידות" האלה שאמורות לקום, "ומאידך גיסא את היותן יחידות הפועלות ליד בתי-הדין הדתיים". אני לא רואה איך יחידות כאלה יכולות לפעול בעצמאות במסגרת כזאת של בית-דין דתי, שהוא מלכתחילה דבר שבפסיקותיו, בהלכותיו, נוגד הרבה מהדיסציפלינות המקצועיות. בסעיף נוסף לאחר מכן, סעיף קטן (ב)(4), כתוב: "לא יועסק אדם כעובד יחידת סיוע אלא אם כן התחייב כי יפעל בעבודתו בהתאם להנחיות הנוגעות לנוהלי העבודה", "וכי לא יפעל בניגוד לעקרונות הדין הדתי של בית-הדין הדתי". אותו דבר. עובד מקצועי – אם הוא מקצועי אז הוא מקצועי, והוא לא צריך להיות כפוף להוראות של דין דתי, בטח לא לקיים את המנהגים של אותה דת, בין שמדובר בדת האסלאם או בדת הדרוזית או בדת הנוצרית. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא כתוב שהוא צריך לקיים את המנהגים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כתוב: לא יפעל בניגוד לעקרונות הדין הדתי. אני באמת חושב שאת הנושאים המקצועיים צריך להשאיר לאנשי המקצוע ולא לכפוף אותם לעקרונות הדין הדתי. זאת ההערה שלי. עכשיו, זאת גם הזדמנות להגיד מלה על בתי-דין. אנחנו מדברים כאן הרבה על בית-הדין הרבני, והוא אכן בית-הדין שלו נזקקים רוב אזרחי המדינה, שהם האזרחים היהודים. אבל יש גם אזרחים שאינם יהודים, והם נזקקים למערכת בתי-דין מיושנת, ארכאית, בתי-דין שהם לפעמים עלומים לחלוטין, כמו בתי-הדין הנוצריים. אם מישהו יוכל לספק לי את הכתובת או את מספר הטלפון של בית-הדין היווני-קתולי במדינת ישראל, שהוא בית-דין שמטעם המדינה, אם מישהו יראה לי פרוטוקול של בית-דין כזה – באיזה שפה בכלל מתדיינים שם? מי הדיינים האלה? מי ממנה אותם? מהם סדרי הדין? אלה דברים שפשוט לא יתוארו במדינה דמוקרטית. אני עצמי נתקל בתלונות של אזרחים על עיוותים קשים במערכת הדין הדתי. בתי-הדין האלה צריכים לעבור מן העולם, וכל אזרחי ישראל צריכים להיות כפופים למערכת שיפוט אחת, אוניברסלית ואזרחית. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. אחריו – חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. בסוף – חבר הכנסת נסים זאב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> אתה רוצה לדבר אחריו? אז תתדיינו ביניכם ונחליט. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להצטרף לדבריו של עמיתי, חבר הכנסת הורוביץ, במישור העקרוני בנושא האנומליה שבעצם קיומם של בתי-דין דתיים והחלת השיפוט שלהם גם על אזרחים שאינם רוצים להתדיין במסגרת דתית. במסגרת האנומליה הזאת, מובן שהצעת החוק הזאת מציעה קצת לרכך את – איך נאמר זאת? – את חומרת הפגיעות באנשים במערכת הדתית, כאשר היא בכל זאת מנסה לייצר איזו מערכת של סיוע יותר מתקדם, יותר מודרני, יותר עכשווי. ולכן, בגדר האנומליה יש פה איזה צעד חיובי. אבל, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שבימים האלה ובשבועות האלה אי-אפשר להתייחס לנושא בלי להסתכל במבט יותר רחב על מערכת שירותי הדת במדינת ישראל ואל המקומות הבעייתיים שהיא הגיעה אליהם. אני מתכוון, כמובן, לאותה קריאה שפרסמה קבוצה גדולה של רבני ערים, אנשים שהם עובדי מדינה, הם מקבלים משכורת מהמדינה, יש להם סמכות מכוחה של המדינה, והקריאה שהם פרסמו – ואני אומר את זה בצורה חד-משמעית – היא עבירה חד-משמעית על חוקי המדינה. יש במדינת ישראל חוק שאוסר הסתה גזענית, והקריאה שאותם רבנים פרסמו היא לכל דבר ועניין הסתה גזענית. כאשר אנשים מפרסמים קריאה ועוד מתארים את הקריאה הזאת כפסק הלכה, זאת אומרת זו לא סתם קריאה, זו קריאה שמתיימרת להיות הוראה מחייבת לאנשים אחרים להימנע מהשכרת דירות לערבים – או בנוסח אחר, להימנע מהשכרת דירות ללא-יהודים – הדבר הזה הוא דבר חמור ומסוכן. הטענה הקשה היא קודם כול כמובן כלפי אותם אנשים שהם עובדי מדינה והם ממשיכים לקבל את משכורותיהם גם עכשיו, גם היום, לאחר שביצעו את העבירה הזאת, שהיא על פניה עבירה. הם ממשיכים לקבל משכורת, הם ממשיכים לקבל שכר, הם ממשיכים לקבל את המעמד של רבני ערים. כלפיהם צריכה להיות מופנית הביקורת. צריכה להיות מופנית ביקורת קשה ונוקבת גם כלפי היועץ המשפטי לממשלה. הוא יכול היה את המהלך ואת התהליך המסוכן הזה לקטוע כבר בתחילתו, כאשר התפרסמה הקריאה הראשונה של אותו רב ראשון שפרסם וקרא לתושבי עיר להימנע מהשכרת דירות לערבים. כבר אז היועץ המשפטי לממשלה היה צריך לפעול, ולפעול בצורה נחרצת – לפתוח בהליך של חקירה פלילית, להתריע בפני אותו רב על חומרת מעשיו. הדברים האלה לא נעשו, וכאשר הם לא נעשו הם התפרשו כסוג של אור ירוק, כסוג של מדיניות של הבלגה וסובלנות כלפי דברים שאסור להיות סובלניים כלפיהם ואסור להבליג כלפיהם. התוצאה היתה, אדוני היושב-ראש, שההסתה המסוכנת הזאת באמת התפשטה כאש בשדה קוצים, לא פחות מהר מהשרפה המסוכנת בכרמל. אותה שרפה של הסתה גזענית התפשטה והגיעה למקומות נוספים ולחוגים נוספים. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני מציע לכולנו, כשאנחנו דנים על כל חוק שעוסק במערכת הרבנית והדתית במדינת ישראל, לומר אמירה מאוד ברורה: אם רוצים לקיים מערכת רבנית ודתית בתחומי המדינה, המערכת הזאת חייבת להיות בהתאם ובמסגרת חוקי המדינה. היא לא יכולה להיות מקור של הסתה גזענית, היא לא יכולה להיות מקור של עבירות, היא לא יכולה להיות מקור של פורענות לחברה הישראלית, למיעוט הערבי בחברה הישראלית ולחברה הישראלית כולה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. שברת את כללי התקנון מרגע זה כשהסכמת לבוא לפני האחרון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> לא, יש לו תקנון משלו בכנסת. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להתייחס קודם כול לבוז של חבר הכנסת ניצן הורוביץ כשהוא מדבר על אנומליה ואפליה בנושא נשים; חלילה וחס שמא נביא לחיזוק בית-הדין הרבני. אני רוצה לומר לך, אתה פשוט לא מבין מה קורה בציבור הזה שבא לבתי-הדין, וכמה בתי-הדין היום הם הרבה יותר מאוזנים בכל מה שקשור במשמורת, והרגישות הגבוהה שקיימת כלפי אותם ילדים, ודווקא בזמן הוויכוח הקשה בין בני-זוג, כאשר כל אחד אומר "כולה שלי", וכל אחד רוצה את הילדים רק אצלו. אנחנו רואים הרבה פעמים שעובדים סוציאליים נוטים לצד מסוים, בגלל שהאידיאולוגיה מסתדרת עם אחד מבני-הזוג. אני לא רוצה להרחיב בעניין הזה. אז אתה, יש לך תלונה על בתי-הדין? אם יש לך תלונה, אף אחד לא ביקש ממך לבוא להתדיין בבתי-הדין, אבל הציבור הגדול נהנה מהשיפוט של בית-הדין, נעזר בבתי-הדין. אני חושב שהגיע הזמן שחוץ מאשר לומר דברי זילות ולעג על בתי-הדין, צריך להסתכל גם באור חיובי על העבודה הרבה שהם עושים, דווקא בנושאים הרגישים כל כך – בכל מה שקשור לענייני מזונות, ענייני אפוטרופסות, ענייני המשמורת, עניין האימוץ. אני רוצה לומר לך שבתי-הדין כן מקבלים תסקירים של עובדים סוציאליים, גם בלי הצעת החוק הזאת. כשיש דרישה ובית-הדין רואה לנכון לקבל חוות דעת מקצועית, הם עושים זאת – אומנם לפעמים על חשבון אחד מבני-הזוג, לפעמים בית-הדין יודע שאין אפשרות תקציבית לזוג. מה אתה בז ככה? מה? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> החוק הזה מדבר על חוות דעת? <נסים זאב (ש"ס):> בוודאי, גם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> גם על חוות דעת. תקרא. אתה לא קראת את החוק. תגיד לי, מה זה תסקיר? זה לא חוות דעת? היום תסקיר עולה 3,000 שקל בממוצע. התסקירים עולים הון תועפות. הדבר החשוב ביותר שיש בחוק הזה – ולכן אני רגוע – בסעיף האומר שבשל עבודתה של יחידת הסיוע ליד ערכאה דתית, מוצע לקבוע כי דרכי הפעלתן של יחידות הסיוע וסדרי עבודתן – אומנם זה נקבע בידי השרים, אבל זה בהסכמת ראש בית-הדין הדתי. זה מה שחשוב, שזה צריך להיות בהסכמת בית-הדין, וגם הרב הראשי צריך לתת את הסכמתו. הרבה פעמים אנחנו נתקלים בבעיה שיש חוסר אמון בין העובדים הסוציאליים שנותנים חוות דעת מסוימת לבין הבקשה של בית-הדין, שלפעמים הדבר טופח על פניהם. לכן, התיאום הזה, יש בו חשיבות ממדרגה ראשונה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. אני מזמין את אחרון הדוברים בהצעת החוק הזאת, אחרון המתדיינים, חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, מצאתי לנכון להצביע על החיוב בהצעה הזאת. מבחינתי, תמיד דרשנו שיהיו עובדים סוציאליים שילוו קאדים שרעיים בבתי-הדין השרעיים. הדבר הזה מתקיים בהצעת החוק הזאת, ולכן היא מהווה כברת דרך קדימה. אני שב ומזכיר נושא שאתה מכיר אותו מוועדת הכספים, והוא השוואת התנאים של יושב-ראש בית-הדין השרעי לערעורים לרב ראשי. כך גם הקאדים השרעיים וגם מה שאתה הצעת לגבי קאדי מד'הב. עברנו כברת דרך ארוכה, העברנו בקדנציה הקודמת הצעה שמשווה, כך גם בקדנציה הזאת, באופן חלקי. בקרוב תהיה ישיבה נוספת, שבה יושוו התנאים של כל הקאדים וקאדים מד'הב עם מקביליהם בבתי-הדין הרבניים, וכך גם כמעט כל התנאים של יושב-ראש בית-הדין לערעורים עם הרב הראשי. בהצעת החוק הזאת מוזכרים בתי-דין רבניים ורבנים. לאחרונה המלה "רבנים" מוזכרת הרבה בתקשורת בקונטקסט שלילי – שלילי מבחינתי, אולי לא שלילי מבחינת אנשים אחרים – שלילי מאוד בהקשרים גזעניים, בהקשרים של הוצאת פסקי הלכה שמכוונים נגד קולקטיב לאומי או דתי שבו רבנים שמספרם עולה – לא יורד – קוראים שלא להשכיר או למכור דירות לערבים. לאחרונה זה שודרג באופן מעשי על-ידי ה"מלשינון". כלומר, יש מלשינון, אנשים נדרשים להתקשר למלשינון, להצביע על השכן או על בעל הדירה שהשכיר דירה לערבים. אומרים לו: אתה רק תודיע, ואנחנו נפעל. קשה לומר את זה, אבל האמת, אדוני היושב-ראש, בגרמנית זה היה נשמע יותר גרוע. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשע"א–2010. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 25 נגד – אין נמנעים – 2 ההצעה להעביר את הצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשע"א–2010, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> 25 בעד, אין מתנגדים, שני נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנתה לקריאה שנייה וקריאה שלישית. השר אטיאס ביקש להוסיף את הצבעתו. לפרוטוקול. הוא תמך, אבל אנחנו לא משנים את התוצאה. <הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2010> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/352).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2010, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת ישראל חסון. בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אפלטון שאל: מי ישמור על השומר? אני מודה ומתוודה שהצעת החוק הזאת היא אחד הרגעים היותר עצובים שיש לי כאזרח המדינה, משום ששמעתי הרבה מאוד אמירות ודיבורים על הצעת החוק, ואני רוצה לשתף אתכם באיזושהי סיטואציה דמיונית. תגידו לי אם הדבר הזה עולה על דעתכם, והייתי שמח לשמוע אם יש לכם איזו הצעה טובה איך פותרים מין סיטואציה כזאת. נבחר ציבור, שהוא מחוקק, שיושב וקובע הרבה מאוד דפוסי התנהלות לרבים מאוד מאזרחי מדינת ישראל, מבצע או נחשד בביצוע עבירה שדינה בין חמש לעשר שנות מאסר, ומחליט – בעברית הכי פשוטה – שלא להעמיד עצמו לרשות רשויות אכיפת החוק, לא להתייצב לחקירה, או אם נקבע לו גזר-דין – לא להתייצב לביצוע גזר-הדין, ועולם כמנהגו נוהג. ועולם כמנהגו נוהג. זה מצב כל כך מטורף, כל כך אבסורדי, כל כך לא מתקבל על הדעת, שאני שמח שהתגובה הטבעית של כולנו זה להגיד: חבר'ה, לא יכול להיות מצב כזה. בעובדה, הגענו למצב הזה. אנחנו הגענו למצב הזה, ומרגע שהגענו למצב הזה אנחנו עלולים להגיע אליו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. והשאלה היא, האם אנחנו יכולים להתעלם מהסיטואציה הזאת; והשאלה היא, האם מותר לנו להתעלם מהסיטואציה הזאת, לאפשר את המשך קיומה. ואני אומר לכם שבמשך שלוש שנים אנחנו מאפשרים את המשך קיומה של הסיטואציה הזאת. אנחנו פשוט מאפשרים. באיזה זכות מוסרית אנחנו עומדים מול האזרחים למחרת ותובעים את מעמדנו כנבחרי ציבור? באיזה זכות? אנחנו מקבלים יחס מורם מעם, אנחנו מקבלים זכויות, אנחנו מקבלים חסינות, אנחנו מקבלים את הכול, ומועלים באמון של האנשים שבחרו בנו. אני, נשגב מבינתי איך אפשר לתת יד למין סוג כזה של סיטואציה. איך אפשר לתת יד לסיטואציה החריגה הזאת ולא לנסות למצוא לה פתרון? באנו בהצעת החוק הזאת ואמרנו: תראו, אנחנו לא רוצים לפגוע בחסינות המהותית של חברי הכנסת. לא רוצים לגעת בזה. הערך הזה הוא חשוב מדי ואנחנו רוצים לשמור אותו. מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים להבטיח שנבחר ציבור – ואוי לבושה – שבעת היותו נבחר ציבור הוא חשוד או עבר עבירה שדינה בין חמש לעשר שנות מאסר, ולא מעמיד את עצמו לרשויות החוק – כל עוד הוא לא מעמיד את עצמו לרשויות החוק, המקום הזה, בשביל להגן על מעמדו, ינקוט נגדו הליך מאוד חמור וחריג שאומר: אני מפקיע לך את התגמולים שמגיעים לך. מי שמחליט – על מנת שלא נשאיר את ההחלטה הזאת רק בידי הבית, יידרשו עשרה חברי כנסת להעביר ליועץ המשפטי לממשלה בקשה, והיועץ המשפטי לממשלה הוא זה שמחליט. הוא זה שמחליט אם לאשר נקיטה, ואז צריך להחזיר את זה לכנסת, ועדת הכנסת צריכה לאשר את זה והמליאה צריכה לאשר את זה. כמות של מרסנים סביב דבר, שדרך אגב – הוא obvious. באינסטינקט הכי טבעי של כל בן-אדם זה obvious. שמנו את כל המעטפת הזאת, ועדיין אנחנו מתלבטים. אני אומר לך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – אני, לא רק שאני לא מתלבט, אני מתבייש שלא העליתי את ההצעה הזאת יחד עם חברי לפני שלוש שנים. אני פשוט מתבייש. אני מתבייש שהבניין הזה היה שותף לאחד המעשים שכל אזרח במדינה צריך להוקיע. רבותי, שלא תהיה טעות, אני אומר לכם – נכון שמעל כולם פה מרחף השם עזמי בשארה – אני מדבר על העיקרון. אני מדבר על העיקרון. העובדה שהיום זה עזמי – אני לא מסוגל לתת ערבות לשום אדם אחר, ואני לא מוכן שהבניין הזה יהיה שותף לסיטואציה כזאת בעתיד; פשוט לא מוכן שהבניין הזה יהיה שותף לסיטואציה כזאת בעתיד. צריך שיהיה כלי כזה, ואוי לאותה בושה שאנחנו צריכים כלי כזה. זו הסיבה שחברי ואני, חברי חברי הכנסת הגברת מירי רגב, יריב לוין, זאב אלקין ועוד רשימה של חברים נוספים שיש פה, ואני מתנצל מראש, גם אנסטסיה, אברהם מיכאלי, יוליה – הצענו את הצעת החוק הזאת. לא הצענו אותה בחדווה, הצענו אותה מתוך מחשבה שלא ייתכן, פשוט לא ייתכן, שתהיה פרצה כזאת בבית-הנבחרים הישראלי. ולפיכך, אנחנו מניחים את זה בעצם לקריאה ראשונה לאחר שהנושא הזה נדון עם הרבה קשב בוועדת הכנסת בראשות חבר הכנסת יריב לוין, ואני מבקש מהבית הזה לאשר את ההצעה. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ישראל חסון. נרשמו חברי כנסת שרצו להתייחס להצעת החוק. ראשון המתדיינים – חבר הכנסת אורי אריאל, אחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה, ולפי הרשימה שתופיע אצלכם בלוח. בבקשה, חבר הכנסת אורי אריאל. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <חיים אורון (מרצ):> שלוש דקות מספיק, בחייך. <היו"ר מגלי והבה:> כן, רק שלוש דקות. <חיים אורון (מרצ):> כתוב חמש. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> ג'ומס, אל תפגע בזכויות המוקנות, לפחות לא בנוכחיות. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נדמה לי שאין פה שר – יש פה את סגן שר החוץ, תודה. הצעת החוק הזאת היתה אכן צריכה – – – <היו"ר מגלי והבה:> גם שר התקשורת. לא לעשות לו עוול. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> סליחה, שר התקשורת. סליחה. מכובדי שר התקשורת, אני רוצה לברך את חבר הכנסת חסון ויחד אתו את המציעים האחרים. אכן, זה היה צריך להיות מוגש לפני שלוש שנים, אבל לפי הכלל הידוע שטוב עכשיו מאשר אף פעם לא, החוק הזה הרי יאושר פה הערב, ואני מקווה שחבר הכנסת יריב לוין – כפי שהוא יודע – יריץ אותו, גם אם הוא לא ידלג כמובן על שום שלב מהדיונים ומההתייעצויות, ויעביר אותו, כי על זה נאמר: ויפה שעה אחת קודם. יש טוענים שזה פגיעה בזכויות של אזרח שחסך, חסכו עבורו, וכן הלאה. לא רק שזה לא פגיעה גדולה – זו פגיעה שאיננה מספיקה. זה המעט במעט שאפשר לעשות במקרה כל כך קשה של חבר כנסת שנחשד באחת מהעבירות החמורות יותר שיש במדינה הזאת, ופשוט בורח – כמו שפן בורח מאימת הדין, ועוד מסביר לנו מחוץ-לארץ כל מיני הסברים. אני רוצה, ברשותך, בקצרה, רק להתייחס לדבר אחד, שאני מקווה שלא יקרה פה הערב – שלא תהיה תמיכה באיש, במעשיו, במה שהוא מייצג. החוק הוא חוק כללי, אבל בכל אופן הוא נולד כתוצאה מדבר שאף אחד לא האמין שיקרה לנו. הרי זה באמת גדול עלינו התופעה הזאת של חבר כנסת שעורק, בורח, ועוד ממשיך להשמיץ את מדינת ישראל, ובו בזמן מקבל מהמדינה את התגמולים וכן הלאה. הרי 90% מהציבור חושב שאנחנו השתגענו – רוב המניין ורוב הבניין בכנסת – ובמידה מסוימת כן, אנחנו מאחרים בתגובה. אני מקווה שלא יהיו פה הערב תומכים באיש הזה, קרי מתנגדים לחוק, כי לפי הבנתי, מי שמתנגד לחוק הזה, במידה מסוימת – גם אם הוא לא רוצה בכך – במידה מסוימת הוא מעודד את המקרה הבא. ראינו כבר מקרים אחרים של חברי כנסת שמשתתפים בפעולות אלימות כנגד המדינה ואושיותיה, והמקרים האלה צריכים להיעלם מן העולם, ויפה שעה אחת קודם. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אורי אריאל. חבר הכנסת עפו אגבאריה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש פתגם שאומר: תגיד לי מי חברך, אגיד לך מי אתה – אז אני לא התפלאתי על השותפים שלך להצעת החוק המגונה הזאת, חבר הכנסת חסון. <ציון פיניאן (הליכוד):> אתה מכיר עוד מדינה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה חברת לאנשים – – – <ציון פיניאן (הליכוד):> אתה מכיר עוד מדינה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> כן, בטח שאני מכיר. הוא חבר לאנשים כאלה קיצוניים – – – <ישראל חסון (קדימה):> תהיה לי זכות לענות, נכון? <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה תוכל לענות, אין לי שום בעיה, ואני גם אענה לך, זה לא העניין. <ישראל חסון (קדימה):> תגיד לי מי החברים שלך ואומר לך מי אתה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> נו, זה הדדי, זה פתגם. אז אני אומר לך שאם החברים שלך מישראל ביתנו, מבית-המרקחת הזה שיוצא ממנו כל שני וחמישי עוד חוק גזעני, אז חבל שאתה מתייצב במפלגה שאמורה או מייעדת את עצמה למפלגת שלטון. <ישראל חסון (קדימה):> מה גזעני בחוק הזה? <עפו אגבאריה (חד"ש):> החוק הזה, אם לא היה מיועד ותפור בשביל חבר כנסת ערבי שקוראים לו עזמי בשארה, אז לא הייתם תומכים בו ולא הייתם מציגים אותו בצורה הזאת. ואם היה חבר כנסת אחר, שבתעודת הזהות שלו הוא יהודי ועשה דברים הרבה יותר חמורים, אז לא הייתם עושים את הדברים האלה, וזה בטוח. <ישראל חסון (קדימה):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – זה איום ונורא, וזה כתם על הדמוקרטיה הישראלית, שאתם כולם משתבחים בה ואומרים שאין עוד מדינה כזאת, ואין עוד מדינה יותר דמוקרטית ממדינת ישראל. אני חושב שזה לא רק לא לזכותכם, אלא אתם מכתימים את הדמוקרטיה הזאת עם כל החוקים הסקטוריאליים, וחבל מאוד ששתי מפלגות סקטוריאליות – אחת מהן ישראל ביתנו – גוררות את המפלגות שכאילו הן אידיאולוגיות. זה מה שקורה למפלגות האידיאולוגיות כאשר הן נגררות אחרי מפלגות כאלה קטנות. הן גוררות אותן לשוליים ולמדרון כזה, שעכשיו ככה נראית מדינת ישראל בעולם. בזמנו היתה באמת דמוקרטית או פחות או יותר, ככה קיבל אותה העולם, ועם החקיקות האלה – – – <משה מטלון (ישראל ביתנו):> – – – מדובר גם בחבר כנסת יהודי שלא יופיע לחקירה. ישללו ממנו את הזכות הזאת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> טוב, כל התחכומים האלה – את זה גם אני יודע. אני יודע איך עונים בשאלה על שאלה, אבל גם אתה יודע. הרי אתה יודע שאם זה היה יהודי, אז אפשר למצוא לו. זה כמו חוק האזרחות, שאתם אומרים שזה חל גם על יהודים, אבל יהודי – אתה אומר שזה מחוק השבות. זה העניין, שבכל דבר – ליהודי תמצא. אני חושב שזה בושה וחרפה שתופרים חוקים בבית מחוקקי מדינת ישראל, שאמורה להיות מדינה דמוקרטית, וככה הצביון שלה. אם לא היתה צריכה להיות דמוקרטית, אז לא היתה יכולה להביא את היהודים מחוץ-לארץ – למרות שלא כולם באים – ומחוקקת את החוקים האלה. ככה היא נראית בעולם, ואל תבואו לעולם בטענות שהם אנטישמים. מי שאנטישמי זה מי שמחוקק את החוקים הגזעניים האלה. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אגבאריה. אנחנו עוברים לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. <משה מטלון (ישראל ביתנו):> בשום מקום בעולם זה לא היה קורה. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להשיב לו בסוף. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, מדובר בחוק שנולד בקונטקסט של התלהמות, של רגשות נקם אפלים, של איבוד עשתונות, ובדרך יוזמי החוק דורסים ברגל גסה עקרונות חוקתיים ועקרונות של חקיקה ומשפט. קודם כול, מדובר בחוק פרסונלי, כלומר, בחוק הזה היה צריך רק להוסיף – דרך אגב, בהתחלה היה כתוב השם המפורש. אחר כך הורידו את השם כדי שזה לא יהיה פרסונלי. היה צריך לכתוב כל חבר כנסת לשעבר שהשם שלו מתחיל באות עי"ן ושם משפחתו מתחיל באות בי"ת – – <משה מטלון (ישראל ביתנו):> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – ואם יש לקונה בעניין, כפי שיאמר חבר הכנסת – אולי יושב-ראש הכנסת – יש לקונה בחוק, אז אפשר להוסיף שהאות השנייה היא זי"ן והאות השנייה בשם משפחתו היא שי"ן, ולהמשיך ככה. זה חוק פרסונלי, וחוקים פרסונליים הם חוקים פסולים בעיקרון. <ישראל חסון (קדימה):> יש לך הצעה מה לעשות במצב הזה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תיכף תשמע אותי. <קריאה:> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> החוק הזה פוגע בזכות הקניין. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לא מספיק. <ישראל חסון (קדימה):> גם כיוון רקטות – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> פנסיה, לפי הפסיקה וכפי שמקובל – – – <קריאה:> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בחייך, תפסיק להתלהם. פנסיה, על-פי הפסיקה ועל-פי חוות דעת משפטיות מלומדות גם בארץ, וגם בעולם, היא חלק אינטגרלי ממשכורתו של אדם. כלומר, אתה מקבל היום – שידע כל אזרח – כשאתה בא לעבוד במקום מסוים, אתה מקבל משכורת, כך הסכם העבודה שלך. אתה מקבל משכורת עכשיו, ויש משכורת מושהית, שהיא הפנסיה, שתקבל אותה בגיל כך וכך, לפי ההסכם ולפי החוקים של הפנסיה, ולכן, היא קניינו של אדם. יש כאן הפקעה של הקניין, הפקעה שהיא פסולה על-פי חוק, כי עד עכשיו לא שמעתי שמפקיעים משהו שאדם קיבל בגין עבודתו. כמובן שהכוונה לחבר הכנסת עזמי בשארה, ואני מזהיר שהחוק הזה ישמש לשלילת פנסיה גם במקרים אחרים, וזה פגיעה. מתחילים ככה וממשיכים – – – <יריב לוין (הליכוד):> יש לי גם מועמד. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <משה מטלון (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> תודה לכם. שמענו אתכם, תודה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זו לא פגיעה רק באיש אלא פגיעה גם במשפחתו, בילדיו ובאשתו, כי הפנסיה היא גם רכוש שלהם. זה כמובן דבר פסול גם מבחינה חוקתית. אם כבר לדון בחוק הזה – זה בוועדה לזכויות הילד ולא בוועדה אחרת. חברי הכנסת, אני שמעתי טענות. חבר הכנסת עזמי בשארה נמצא בגלות. הוא לא היחיד והוא לא הראשון מאנשים שנאבקו – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> שיחזור. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – נגד פאשיזם, נגד גזענות, נגד דיכוי, למען זכויות עמם, שנאלצו להיות בגלות או בבית-סוהר. יש אנשים כאלה בסין, היו אנשים כאלה בדרום-אפריקה. הוא לא הראשון ולא האחרון. יש מאות דוגמאות כאלה, וזה מה שקרה. הוא תעודת עניות למשטר בישראל ולחקיקה בישראל ולפוליטיקה הישראלית. אני חושב שהחוק הזה, צריך להצביע נגדו. החוק הזה פסול מעיקרו, הוא לא חוקתי, הוא לא צודק, וזו גנבה מאדם לאור יום. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. מי שנרשם, נרשם, אדוני. מי שלא – סגרנו את הרשימה. בתחילת הדיון אמרנו שמי שרוצה להירשם – הרשימה פתוחה. נרשמו הרבה חברים, דרך אגב. בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אפשר להסביר הצעת חוק בשפה פרלמנטרית, אפשר להסביר אותה בשפה משפטית, ואפשר להסביר אותה בשפה אמיתית. בשביל להסביר את הצעת החוק הזאת בשפה אמיתית צריכים לכתוב, לפרט בדברי ההסבר שלה, שהצעת חוק זו נועדה להעניש חברי כנסת על פעילותם הפוליטית, שלא מוצאת חן בעיני חברי כנסת אחרים. זוהי הצעת חוק אחת מסדרה של הצעות חוק ודיונים שבאים להעניש חברי כנסת שפועלים בניגוד לקונסנזוס הפוליטי של רוב חברי הכנסת. יש פה חברי כנסת שרואים את עצמם מוסמכים לקבוע נורמות לחברי כנסת אחרים. בשבילם החוקים הקיימים כנראה לא מספיקים. החוק הפלילי לא מספיק להגדיר ולהגביל את המותר ואת האסור, לכן הם צריכים לפעול. והם צריכים להיות יצירתיים, ואז אפשר להתפרע, אפשר להמציא חוקים שלא נמצאים בשום מקום. אפשר לחשוב כגזענים ולהרגיש דמוקרטים – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – אפשר לכפות נאמנות ואמונות של אנשים על אנשים אחרים. <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – עונש מוות. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. <רחל אדטו (קדימה):> ציון, אל תגיב לה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> אפשר לערב בין ביטחון לבין אידיאולוגיה; אפשר לערב בין נאמנות פוליטית לבין סכנה ביטחונית; אפשר להפוך חוקים מכלי לשמירת זכויות לפטנט של שלילת זכויות; אפשר להפוך חוקים מכלי להסדרת הכלל לכלי להענשת הפרט; אפשר להעניש לפני שמפלילים; אפשר להעניש רק על סמך חשד; אפשר, בחוק אחד, לתת לזכויות הקניין מעמד מעל למעמד של חיי בני-אדם, ולהתיר לבני-אדם להרוג את מי שבא לשדוד אותם, מפני שהסבירות שהשודדים יהיו ערבים היא גבוהה. ובחוק אחר, אותה כנסת, בחוק אחר – לרמוס זכות קניין של חלק, גם מפני שהסבירות שלהם להיות ערבים היא יותר גבוהה. את זה אותה כנסת עושה. <יריב לוין (הליכוד):> אז את קובעת שהסבירות ששודדים ובוגדים הם ערבים – – – <חנין זועבי (בל"ד):> חברי הכנסת, חברי הכנסת, מה אי-אפשר לעשות – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברי הכנסת. <יריב לוין (הליכוד):> – – – <רחל אדטו (קדימה):> יריב, אל תיתן לה, שתרד משם. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת לוין. <חנין זועבי (בל"ד):> אני אחזור, בשבילך. מה אי-אפשר לעשות – – – <היו"ר מגלי והבה:> אתה רשום, נדמה לי, פה, להתדיינות. תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> מה אי-אפשר לעשות עם שנאה? <יריב לוין (הליכוד):> – – – <מירי רגב (הליכוד):> מה עם – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת. <חנין זועבי (בל"ד):> זה לא – – – <היו"ר מגלי והבה:> לא, אני אתן לך זמן. אני אתן לך זמן. <קריאות:> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברי הכנסת. חבר הכנסת אגבאריה וחבר הכנסת יריב לוין. חברים, עד עכשיו התנהל הדיון כמו שצריך. זהו, סיימת, חבר הכנסת רותם? תודה רבה. עכשיו בזכות דיבור חברת הכנסת זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> עכשיו – הוסף לי דקה. <היו"ר מגלי והבה:> אם אתם רוצים שהיא תמשיך להיות פה, תמשיכו להפריע. <ציון פיניאן (הליכוד):> לא, אני רוצה לשאול אם היא משתתפת במשט הבא. <רחל אדטו (קדימה):> די. ציון, אתם נותנים לה זמן. <היו"ר מגלי והבה:> תודה, תודה. בבקשה, ניתן לך את הזמן שלך. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. מה אי-אפשר לעשות עם שנאה? הכול אפשר לעשות עם שנאה. <ישראל חסון (קדימה):> את יכולה להרצות לנו על שנאה – – – <חנין זועבי (בל"ד):> עם שנאה, ועם חוש כוחנות שסוחף בני-אדם – – <קריאות:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברי הכנסת, אני אתחיל לקרוא לסדר. <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת פיניאן. תודה. אתה רשום, נדמה לי, פה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – וחוק של שנאה – אפילו אין פוליטיקה בו. אפילו אין אידיאולוגיה בחוק. יש שנאה. <משה מטלון (ישראל ביתנו):> את – – – משנאת ישראל. מה מניע אותך חוץ משנאת ישראל? <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת מטלון. <חנין זועבי (בל"ד):> אין אידיאולוגיה בכנסת הזאת, יש רק שנאה, וכל החוקים האלה מצביעים על שנאה. <משה מטלון (ישראל ביתנו):> החלום שלי, שתהיי במשט הבא, ואני אהיה שם לחלץ אותם. זה החלום שלי. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת מטלון, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. חברי הכנסת – – <משה מטלון (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> – – אני לא ארשה. חבר הכנסת מטלון, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <חנין זועבי (בל"ד):> עם שנאה, ועם חוש כוחנות שסוחף את בני-האדם, אפשר לעשות הכול. אפשר לשבור את כללי המשחק הכי בסיסיים, אפילו לזלזל בדעת היועצים המשפטיים של הממשלה. הכנסת הזאת, בסופו של דבר, אומרת לאנשים איפה לגור, מה לחשוב, למי להיות נאמן. יש חברי כנסת – לא מהימין הקיצוני – שקריאות הביניים שלהם לכיוון חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, במשך הקריאה הראשונה על החוק הזה, הדיון הראשון על החוק הזה, קריאת הביניים שלהם היתה: אתה נגד הקונסנזוס. הכנסת הזאת חושבת שקונסנזוס הוא ערך אנושי. יש חברי כנסת שמתייחסים לפרלמנט הזה בתור מועדון חברים שנמצא בשכונה שלהם. זהו סיפורו האמיתי של החוק הזה, ושל הרבה חוקים אחרים. ויש בכנסת הזאת די שנאה, והשנאה פה מספיקה – די שנאה ודי קוצר ראייה, בשביל שחוק זה, וחוקים אחרים בדמותו – יעבירו אותם. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת זועבי. אנחנו ממשיכים, חברי חברי הכנסת. חבר הכנסת אורי אורבך – לא נמצא פה, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. אחריו, לפי הרשימה שנמצאת אצלי – חבר הכנסת חנא סוייד, חבר הכנסת עתניאל שנלר, ואנחנו נמשיך ברשימה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הנאומים של האויב פה – אם זה לא היה עצוב. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הנאומים של האויב פה, שמזדהים באופן מוחלט עם מי ששם את עצמו בשורה אחת עם מורנייה ועם מבחוח, מאויבי ישראל – רק חבל שבמקום לשלול לו את החסינות, אדוני היושב-ראש, לא העבירו אותו אל המקום שבו היה – לא את החסינות, את הפנסיה – היו מעבירים אותו למקום שבו נמצא מבחוח ובו נמצא מורנייה, ואז החוק הזה היה מיותר לחלוטין. לא היינו צריכים לחוקק, כי כמו שאנחנו יודעים, אדם שעבר לעולמו, אנחנו פטורים מלשלם את הפנסיה שלו, בוודאי ובוודאי – – – <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – קצבת שאירים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> או, יש פטנטים. לשלם לאשתו, אתם אומרים. <יצחק וקנין (ש"ס):> יש לך טעות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> יש לי טעות? <נסים זאב (ש"ס):> שאירים. <יצחק וקנין (ש"ס):> מה עם קצבת שאירים? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אה. קצבת שאירים אנחנו צריכים גם לשלם לו, לאויב. אין בעיה. מה שלי תמוה, מה שלי תמוה – אם אני לא טועה – – – <קריאה:> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – אם אני לא טועה, שונאי ישראל מדברים על שנאה. בזמן שמדינת ישראל היתה מותקפת כאן בטילים, כשנשפך פה דם גם של ילדים בנצרת – נדמה לי, מהמקום שממנו הוא בא. הוא עומד ומשתף פעולה עם האויב, שחטף חיילים שלנו, שרצח אותם. והם באים לכאן ובדמעות קוזק: למה לוקחים לו את הפנסיה? את החיים היה צריך לקחת לו. אבל אם אני הייתי יועץ שלו, הייתי אומר לו: תשמע, יש פה יותר אינטליגנטים ממך. הם עושים את אותו דבר שאתה עושה, רק עם התקשורת. עולה חבר כנסת מפה ומדבר עם אסמאעיל הנייה בטלפון של הכנסת. הולכים חברי כנסת מפה ומתחבקים עם ההוא עם השמלה שמפיל מטוסים, מול התקשורת. אם הם היו עושים את זה בהיחבא, אז הם היו מרגלים. אבל הם עושים את זה בגלוי, הם עושים את זה לאור היום, לאור המצלמות, ואנחנו נותנים להם להמשיך לפעול כאן. רבותי, בשארה הוא קצה הקרחון של הבעיה. הבעיה היא אלה ששמו את עצמם בצד של האויבים שלנו, והיום הם מזדהים עם מי שבעצם היה, אני אומר, כתף אל כתף עם נסראללה ועם מורנייה. כתף אל כתף הוא היה אתם במלחמה, רק מפה, מהמקום הזה. ועוד יש פה מישהו שמעז לבוא ולהגן עליו. לכן, לא צריך להסתפק בזה, אלא צריך לומר לאויב כולו, גם אלה שעובדים פה בגלוי: אתם רוצים לייצג – תייצגו נאמנה, מתוך נאמנות. למיעוטים יש זכויות, אבל יש להם חובות מינימליות של סולידריות עם העם שבו הם נמצאים. וברגע שלא רק שאין להם סולידריות, לא רק יש להם עוינות, הם משתפים פעולה עם האויבים שמקיפים אותנו כדי לחסל אותנו – כדאי שאנחנו נחסל את הבעיה הזאת שעה אחת קודם. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת בן-ארי. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. חבר הכנסת עתניאל שנלר – לא נמצא כאן. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני יכול במקומו? <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת אברהים צרצור – לא נמצא כאן. חבר הכנסת חיים אורון. חבר הכנסת רותם, אם כל כך בוער לך, אני אתן לך לדבר. וגם – מי עוד רצה? אוקיי. תן להם לדבר. רק שלא תרגישו שעולמכם חרב עליכם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא הייתי מדבר אם – – – אבל אם יש מקום – – – <היו"ר מגלי והבה:> בבקשה. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת חסון, כשהציג את החוק, ביטא מצוקה גדולה בחוסר יכולת להגיב ביחס למי שאיננו בא למצות את זכותו לחפות בכלים שאנחנו חושבים שהם הדרך היחידה שאדם שנאשם כחוק במדינת חוק יכול להגן על חפותו, וזה בדרך המשפטית. אני – – – <ישראל חסון (קדימה):> גם אם נגזר דינו – – – <חיים אורון (מרצ):> תן לי להמשיך. אני שותף לתחושת התסכול שלך, והייתי שותף לזעם הגדול על חבר הכנסת לשעבר, שנאשם בהאשמות מאוד קשות, והדרך היחידה שלו לנקות את עצמו בעיני היא אם יוכח שאיננו אשם, ולא בזה שהוא ברח ולא מועמד לדין. עד כאן התסכול המשותף. ועכשיו, איך אנשים מתגברים על התסכול שלהם? למשל, נתת דוגמה: מה היה קורה אם חבר כנסת היה נאשם בגנבה מאוד גדולה, ונכנס לבית-סוהר, ומשלם מחיר מאוד כבד? מה היה אם בכיר מורם מעם, נשיא מדינה, נאשם בהאשמות מאוד קשות, ויואשם בדין, ולא נפגע בפנסיה שלו? כל המהלך הוא מהלך ענישתי באמצעות הפנסיה. <ישראל חסון (קדימה):> – – – <חיים אורון (מרצ):> תן לי. אני מבין את המצוקה שלך, אבל אני רוצה קצת להקשות עליך במצוקה הזאת. גם אנס וגונב ורוצח ילדים ורוצח ילדיו – לא לוקחים לו את הפנסיה. זה החוק הישראלי. מכל העוולות שיש בעולם, העוול הכי קשה הוא ההאשמות שבהן נאשם חבר הכנסת בשארה? אם זה כלל שהוא נכון, החברה צריכה להיפרע מעוד אנשים קשים מאוד, והיא לא במקרה לא עושה את זה, ואני מציע לחשוב פעמיים, כשמחוקקים פתאום חוק מתוך מצוקה, ואני חוזר שוב – מתוך מצוקה. העולם הדמוקרטי עמד בפני שורה גדולה של שאלות, בעיקר בשנים האחרונות, אחרי האירועים בארצות-הברית, האם הוא עובר גבולות מסוימים והאם הוא שובר עקרונות מסוימים כדי להיאבק במה שהוא חשב שצריך להיאבק בו. הוא מאוד נזהר בכך. הצעת החוק הזאת חוצה את הקו הזה, ולכן אצביע נגדה, כי אני לא עושה את ההבחנה שאתה עושה פה. בעיני, חלק מהנאשמים, כולל נבחרי ציבור, פגעו בנו לא פחות ממנו. אגב, עדיין לא הוכח שהוא פגע. ואם זו הדרך, שאחרי שהמשטרה לא מצליחה ואחרי שהשב"כ לא מצליח – ואני לא רוצה להיכנס לספקולציה; מי נתן לצאת? למה נתנו לצאת? אולי רצו שיצא. זה יותר המקצוע שלך מאשר המקצוע שלי, כי אם מישהו היה רוצה שלא יצא, הוא לא היה יוצא, ואתה יודע יותר טוב ממני איך עושים את זה. אני בכלל לא נמצא שם. אני מקבל את מה שאמרת קודם. זה לא חוק עזמי בשארה. זה חוק שבעבירה מסוימת, בסיטואציה מסוימת, פוגע בזכויות הפנסיה של האדם שבו מדובר, של משפחתו, של ילדיו. אני חושב שלמדרון הזה אסור להיכנס, גם כאשר אין לי תשובה לתסכול שלך. תאמין לי, ניפגש במזנון, נעשה tradeoff בין התסכולים שלי לתסכולים שלך. האמן לי, זה לא יהיה הגדול ביותר. היות שדיברנו לא פעם, אתה לא תשחרר אותי מהם, כי אני יודע מה התסכולים שלך, שהם גדולים יותר מהנושא הזה, ובכל זאת אציע חוקים להתמודד אתם, אז אני מודה – אין לי תשובה בחוק לכל התסכולים שלי, ולכן יש אמצעים שאני לא רוצה לנקוט, ואחד האמצעים שאני לא רוצה לנקוט הוא האמצעי של לקיחת פנסיה, גם אם זה עולה לי בבריאות. תאמין לי, יש כמה ששמם מתנוסס, ואם יורשעו בדין, הייתי בנפש חפצה עושה את זה, ואני לא אציע את זה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אורון. לפי הרשימה שלי, חבר הכנסת אברהים צרצור – לא נמצא כאן. חברת הכנסת ציפי חוטובלי – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת יריב לוין. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום תסיר כנסת ישראל את החרפה הזאת, שבמשך חודשים ארוכים שולמה פנסיה לאדם שבגד בערך היסוד של קשר הנאמנות בין נבחר ציבור לבין המדינה שבה הוא משמש נבחר ציבור. אני שומעת כאן את הדברים שנאמרים, ובאמת, אין לכם בושה, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – שלא נמצא כאן? חברת הכנסת חנין זועבי, אין לך בושה? אתם מדברים גבוהה-גבוהה על זכות קניין? אתם לא מתביישים? אתם, בשם עקרונות הדמוקרטיה, רומסים את הערך העליון שבשמו מדינת ישראל קיימת. אתם עושים שימוש לרעה בכל כלי דמוקרטי. דיבר כאן חבר הכנסת זחאלקה על איזה חוזה עבודה. יש חוזה עבודה באמת. אולי שיבקשו גם פיצויים מפני שהם נפגעים בתאונות, כמו הטורקים – הנפגעים של ה"מרמרה", חנין זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> הנרצחים, ההרוגים, תשעת ההרוגים. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> חברים, אנחנו צריכים לקרוא למציאות בשמה. <מירי רגב (הליכוד):> יא בוגדת. <היו"ר מגלי והבה:> חברי הכנסת. חברת הכנסת זועבי, שמענו אותך. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת זועבי, תודה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת בן-ארי, תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת זועבי. חברי הכנסת, תירגעו. חברת הכנסת זועבי, נתנו לך לדבר. עכשיו זכות הדיבור לחוטובלי. בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> יש אכן הסכם מאוד ברור בין – – – <ציון פיניאן (הליכוד):> אני נותן לה את שלוש הדקות שלי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> יש הסכם עקרוני וערכי, שמדינת ישראל קבעה אותו בחוק-יסוד: הכנסת, ובהסכם הזה, חבר הכנסת זחאלקה, אדם ששולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אין לו זכות קיום כאן בבית הזה, ולכן לחבר הכנסת עזמי בשארה לא היתה זכות קיום בבית הזה מלכתחילה. הבעיה לא התחילה באותם חשדות לריגול. עזמי בשארה עשה שימוש ציני וקר בבית-המחוקקים הזה מהרגע שנבחר. <דב חנין (חד"ש):> הבעיה היא בעיה פוליטית. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> עזמי בשארה הלך ונפגש עם כל אויבי ישראל מהרגע שנבחר, בניגוד לחוקים של מדינת ישראל; הוא יצא לבקר בדמשק, נפגש עם בשאר אסד, דיבר על החשיבות של המאבק של סוריה במדינת ישראל, תמך ב"חיזבאללה". מה עוד אנחנו צריכים לומר כדי להבהיר כמה מדינת ישראל ירדה מהפסים, כשהיא פעם אחר פעם לא מאפשרת לנו לקיים את סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, הסעיף שבגינו עזמי בשארה לא היה אמור להיות חבר כנסת בבית הזה? <חיים אורון (מרצ):> אבל לא את קובעת. בית-המשפט קבע הפוך. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> סליחה, בית-המחוקקים הזה קבע חוק-יסוד. אתה מזלזל בבית-המחוקקים? תתפטר, חבר הכנסת אורון. <חיים אורון (מרצ):> לפי דעתך, גם אני לא צריך להיות חבר כנסת. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> נו, באמת. המאבק של הבית הזה צריך להיות על כך שאנשים ששוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לא יהיו כאן, לא יהיו נבחרי ציבור בבית הזה. המאבק שלנו צריך להיות על קיומו של חוק-יסוד: הכנסת. מי ששולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לא זכאי לכהן כאן, ואני רוצה לברך את חברי חבר הכנסת יריב לוין וחבר הכנסת ישראל חסון על זה שהיום אנחנו מעבירים חוק מאוד חשוב, שהלוואי שלא היה לנו בו צורך, כי לא היו לנו מחוקקים בוגדים בבית הזה. תודה רבה. <מירי רגב (הליכוד):> בתוך הבית הזה יש לנו כבר. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת חוטובלי. חבר הכנסת יריב לוין. <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אמר חברי חבר הכנסת ישראל חסון שלא בשמחה הוא עושה את החוק הזה. אני רוצה להגיד לכם – אפילו בתדהמה, אפשר לומר – שכנראה באמת אין חוק כזה באף בית-מחוקקים, כי אף אחד לא מעלה על דעתו שיכולות להיווצר סיטואציות כמו המצבים ההזויים שאתם חושפים אותנו פעם אחר פעם ומעמידים אותנו בפניהם. <היו"ר מגלי והבה:> אני מציע, אדוני, שלא תשתמש בלשון רבים, ואל תאשים האשמה גורפת. <יריב לוין (הליכוד):> אני אומר "אתם", ואני מתכוון לחבר הכנסת זחאלקה ולחברת הכנסת זועבי. <היו"ר מגלי והבה:> לא, אל תזכיר שמות, כי תהיה להם זכות גם לענות לך. <יריב לוין (הליכוד):> אם ירצו לענות לי, הם יכולים לענות לי. זה, אדוני, במנדט שלך. אבל אני אומר את הדברים בצורה מפורשת וברורה ועומד מאחוריהם, כי לצערי הם מתארים את המציאות. ואני רוצה לומר לכם, לא מדובר פה בענישה, כי למעשים השפלים שעשה עזמי בשארה זה בוודאי לא העונש המתאים. מגיע לו הרבה יותר. מדובר כאן בצעד אלמנטרי, שבו באים ואומרים לאדם: תתייצב למשפט, תתייצב לחקירה. אתה לא יכול לשבת בבית-המחוקקים, ליהנות מזכויות יתר של מחוקק, לקבל תשלומים כתוצאה מהעובדה שכיהנת כמחוקק, ולברוח לך מתי שבא לך, כאילו שום דבר לא קיים, כאילו למדינת ישראל אין רשויות, וכאילו אף אחד כאן לא צריך לתת את הדין וכולם שווים בפני החוק. ואחר כך עוד לבוא ולהגיד: ביושבי שם, תשלמו לי, גם, כי לי מותר לשבור ולהפר כל כלל, אבל אתם צריכים באדיקות לשלם לי את הפנסיה. ואיך הרווחתי את הפנסיה? עבור עבודה, אומר חבר הכנסת זחאלקה. ומה העבודה? העבודה היא לכוון את הטילים, את טילי הטרור של ה"חיזבאללה". בשביל זה אנחנו שילמנו לו משכורת אז, וצריכים להמשיך לשלם פנסיה. באמת, היגיון – תסלח לי, חבר הכנסת זחאלקה, אפילו במונחים של הסיעה שלך זה כבר היגיון עקום. אני רוצה לומר דבר אחד נוסף: אני אומר לכם, חבר הכנסת זחאלקה וחברת הכנסת זועבי, כן, אתם צודקים. נכון, זה לא יהיה הצעד האחרון, אני מבטיח לכם. אני מבטיח לכם שאני – ואני בטוח שיצטרפו אלי רבים מחברי, משני צדי הבית – נעשה את כל מה שביכולתנו לעשות, לא רק כדי להפסיק לממן את הבוגד הזה שיושב שם, אלא כדי שגם אלה שהפכו את הכנסת למוצב קדמי של ארגוני הטרור ומשתמשים בדמוקרטיה הישראלית כדי להילחם בנו מבפנים, כדי שגם אלה, גם אתם לא תהיו כאן ולא תיהנו מזכויות היתר שאתם מקבלים כאן. זה לא מגיע לכם. אזרחי ישראל לא רוצים לשלם את הדברים האלה, לא צריכים. זכותנו להתגונן. חובתנו כמחוקקים לדאוג שמדינת ישראל תתגונן, ואנחנו נעשה את זה. אני מבטיח לכם, בסופו של דבר, בל"ד לא תהיה כאן. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת לוין. חברת הכנסת מירי רגב, ואחרון הדוברים – חבר הכנסת נסים זאב. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> גם אני ביקשתי לדבר. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת רותם, אתה רוצה לדבר? הוסיפו אותך. בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> אז לא זה העניין של טילים, זה עניין של בל"ד. <מירי רגב (הליכוד):> בל"ד מסייעת לטילים. <היו"ר מגלי והבה:> בבקשה, גברתי. <מירי רגב (הליכוד):> כבוד היושב-ראש – – – <דב חנין (חד"ש):> – – – <מירי רגב (הליכוד):> דב חנין, כדאי לפעמים – לא חייבים על כל דבר לדבר. <יריב לוין (הליכוד):> תפסיקו להיגרר אחריהם – – – <היו"ר מגלי והבה:> אוקיי. חברי הכנסת, תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> אתה לא מצביע לנו, לא? אני לא מייצגת אותך פה. <מירי רגב (הליכוד):> נכון, את מייצגת את הפלסטינים, אז מה את עושה פה? מה את עושה פה? <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת זועבי, אני ממליץ – גם חבר הכנסת לוין. חברת הכנסת מירי רגב. <מירי רגב (הליכוד):> תעברי לעזה, תעברי לעזה, מה את עושה פה? יא בוגדת. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <קריאה:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת רגב, תירגעי. <מירי רגב (הליכוד):> אני רגועה. אני בכלל רגועה. <היו"ר מגלי והבה:> לא – – – לךְ את הזמן שלך. אני מנסה להרגיע את אלה שלמטה, אז בבקשה. <מירי רגב (הליכוד):> תודה לך, כבוד היושב-ראש. אני רוצה לברך את חברי, ישראל, יריב ואחרים, שחתמנו יחד על החוק החשוב הזה, שיעשה סוף-סוף סדר. <זאב אלקין (הליכוד):> מה אתי? <מירי רגב (הליכוד):> אלקין, יושב-ראש הקואליציה. אם אני אקריא את כל הרשימה – כל החברים שרשומים. <משה מטלון (ישראל ביתנו):> ומה אתי? <מירי רגב (הליכוד):> ומטלון, ועוד רבים אחרים. החוק הזה סוף-סוף יעשה סדר, כי הוא מתחייב מהמציאות הכל-כך מבישה שאנחנו נמצאים בה במדינת ישראל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <מירי רגב (הליכוד):> זאת לא תופעת שוליים: ארגונים, עמותות, אנשים, חברי כנסת, שמנצלים את הממסד של הדמוקרטיה שלנו ומנסים להחליש אותנו מהבית. זאת בושה וחרפה. נוסע שם בשארה על ציר הרשע, בין אירן, בין סוריה, בין ה"חיזבאללה", נותן עצות ל"חמאס" איך לתקוף אותנו, ואנחנו משלמים לנו את הפנסיה. זה, רק במדינה לא שפויה כמו שלנו יכול לקרות דבר כזה. אין מדינה בעולם שמשלמת לבוגדים שלה כסף. אין מדינה כזאת בעולם, שמאפשרת שחברי כנסת שבוגדים במדינה יושבים פה ומדברים נגדה. אין מדינה כזאת. ולכן החוק הזה יעבור היום בקריאה ראשונה ויעבור בקריאה שנייה ושלישית, ואנחנו לא נסיים את העבודה שלנו עד שאתם, לפחות אחת מכם, שיצאה נגד חיילי צה"ל, הבוגדת, שמייצגת את בשארה ואת ה"חמאס" פה בכנסת ישראל, לא תהיה כאן. כי המקום שלך הוא לא כאן. המקום שלך הוא במקום שלא מכבדים נשים, שלא מכבדים את הדמוקרטיה, ואת, אף-על-פי שנותנים לך פה את כל ההזדמנות לעשות את זה, מנצלת את זה לטובת אותם אנשים שרומסים כל מדינה וכל אומה שמתייחסת לדמוקרטיה. תתביישי לך, ואנחנו נעשה את הכול שהחסינות שלך תוסר, לא רק זכויות היתר שלך; שהחסינות שלך תוסר ואת לא תשבי פה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת רגב. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה הכול על רקע אישי, אני רואה. <מירי רגב (הליכוד):> איזה אישי? למה, אני הייתי על ה"מרמרה"? מה, אני – – – השייטת? מה, אני אמרתי שלא ראיתי כלום? – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. חברת הכנסת רגב. <מירי רגב (הליכוד):> החברה הבוגדת שלך היתה על ה"מרמרה". אני הייתי – – – הטורקים? תתביישו לכם – – – מספיק כבר עם הצביעות הזאת. <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת רגב. <חנין זועבי (בל"ד):> אני הייתי על ה"מרמרה", אבל את רצחת את הפעילים על ה"מרמרה". – – – <מירי רגב (הליכוד):> מספיק כבר עם הצביעות הזאת. די כבר. <חנין זועבי (בל"ד):> אני – – – <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר מגלי והבה:> רק רגע, חבר הכנסת זאב. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <מירי רגב (הליכוד):> את היית? – – – <חנין זועבי (בל"ד):> כן. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> מה זה? חברת הכנסת רגב, נא לשבת. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת רגב. חבר הכנסת לוין. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת רגב, רק עכשיו אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברים, כל אחד היתה לו הזכות להגיד מה שהוא רוצה. אני לא אסכים שתמשיכו להפריע. <יצחק וקנין (ש"ס):> נסים, תשחרר איזו בדיחה. <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – אבל איך אפשר לשמוע דברים כאלה? <היו"ר מגלי והבה:> היתה לך אפשרות לבוא ולדבר כאן. נא לא להפריע. בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני לא מבין את האמירות האלה, בוגדת. יש פה בוגדים? באמת. הם עושים עבודתם נאמנה. הם שליחים של הפלסטינים. בכל הרצינות אני מדבר עכשיו. אנחנו הטיפשים בסך הכול. <ציון פיניאן (הליכוד):> זה של ה"חמאס". <נסים זאב (ש"ס):> אנחנו הטיפשים. צריך להבין, הם נקראים גיבורי האומה הפלסטינית. הם נמצאים פה, יורקים עלינו, אומרים את מה שיש להם לומר, צוחקים עלינו, ואיך אומרים, כל הכבוד להם. כל הכבוד להם. זחאלקה, למשל, נסע להודו לשכנע למה לא צריכים, למשל, לקנות ציוד צבאי מישראל. הוא הלך בשליחות מדינת ישראל, איך לשכנע את ההודים לא לקנות ציוד. הוא חבר ועדת החוץ והביטחון של פלסטין. אבל רק הוא נמצא פה בכיסא, הוא רק מקבל את המשכורת. הגברת זועבי, מה, באמת כל הכבוד לך. המשט הטורקי הפך אותך לגיבורה לאומית. אולי לא אצלנו, אבל בפלסטין, ב"חמאס" את הגיבורה. אני זוכר, אחמד טיבי הלך להתעלף פשוט כשאמר: איזו מתחרה פתאום קמה לי. הוא לא חשב על זה גם בחלום שלו. לא יודע מה רוצים מכם. אני אומר לכם, כששמעתי את נאומי ההסתה של עזמי בשארה בדמשק – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה היית שם? <נסים זאב (ש"ס):> אני שמעתי אותו. מה לעשות, אני לפעמים שומע, גם אם אני לא רואה אותו. הוא לא צריך להיות לידי. כשהוא עמד פה, מעל הבמה הזאת, והיה מדבר – אני לא יודע איפה הוא יותר חמור, איפה הוא יותר משפיע מבחינת הארס שלו כנגד מדינת ישראל. תאמין לי, שם זה פחות היה מפריע לי, למרות ששם זה נראה לכאורה שיתוף פעולה עם האויב. לפחות אני יודע שהוא אויב, הוא נמצא במדינת אויב. אבל לעמוד פה, מעל הבמה, ולהישבע שבועת אמונים – איזה בלוף אחד גדול – למדינת ישראל. עכשיו, מה הוא עשה, מסכן, עזמי בשארה? לא עשה כלום, הוא בסך הכול כיוון את הטילים, ש"חיזבאללה" היה לו איזה פקשוש, שלא ידע בדיוק איפה לירות. הוא כיוון את הטילים, אמר להם: קחו עוד קצת ימינה, אתם מגיעים בדיוק לנקודה שאתם צריכים להגיע. קחו קצת יותר שמאלה. מה הוא עשה? לא עשה שום דבר. בסך הכול הוא הרים פלאפון וכיוון אותם. אז למה לקחת לו, מסכן, את הפנסיה, את הזכויות שלו? הרי הוא עובד מטעם הכנסת, ומגיעות לו באמת כל הזכויות. לכן, אדוני היושב-ראש, עד שאנחנו נתעשת, עד שאנחנו נתעורר, עד שאנחנו באמת נחשוב איך מדינה מתוקנת צריכה להתנהל, אני מקווה שלא נאבד אותה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יסיים את הדיון, לפני חבר הכנסת ישראל חסון – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני מוחה על זה שהוא אחרון. <היו"ר מגלי והבה:> כן, הרב נסים זאב, אתה שינית את התקנון שלך בעצמך בהצעה הקודמת. בבקשה, חבר הכנסת רותם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, האמת היא שלצערי חבר הכנסת חיים אורון לא נמצא כאן, אבל כן, אני מתוסכל, אני זועם על כך שאדם שבגד במדינת ישראל כאשר היו לו כל הזכויות כחבר כנסת ממשיך לקבל פנסיה חודשית ממדינת ישראל. אני מתוסכל, ואני לא המתוסכל היחיד, משום שאני חושב שמרבית אזרחי מדינת ישראל מתוסכלים באותה דרך. אני לא מתרגש, לא מהנאומים של חנין זועבי ולא של ג'מאל זחאלקה ולא של כל יתר חבריהם, מסיבה אחת ויחידה, משום שהאנשים האלה הם לא חלק ממדינת ישראל, הם יושבים כאן כנציגים של האויב של מדינת ישראל והם צוברים לעצמם זכויות פנסיה. אבל חבר הכנסת אורון העלה נקודה אחת שהטרידה אותי, וזו הטענה המדהימה, איך פוגעים באשתו ובילדים שלו, שבעצם הפנסיה שייכת להם. והוא, יש לו עוד כל מיני אנשים שהוא חושב שצריך לשלול גם להם את הפנסיה. אז קודם כול, יש הבדל בין אדם שגנב ובין אדם שבגד במדינה שלו, וההבדל הוא עצום. משום שלגבי הבוגד, הדמוקרטיה צריכה להתגונן; מפני הגנב – הדמוקרטיה צריכה להכניס אותו לכלא. אבל תגידו לי, רבותי, אם אנחנו כל הזמן דואגים לאשה ולילדים, איפה האשה והילדים שנפגעו כאשר הבוגדים כיוונו את הרקטות אליהם, והם לא היו יהודים? איפה אנחנו מרחמים על האשה והילדים כאשר אנחנו מכניסים אדם ל-20 שנות מאסר? אז אולי גם נבוא ונגיד שגם בוגדים ומרגלים, לא נכניס אותם לכלא, כי אתה פוגע באשה ובילדים. מה יקרה? רבותי, יש מחיר לבגידה, יש מחיר לפגיעה באנשים, והמחיר הזה הוא שונה. מי שבוגד במדינה ויורק לה בפנים, המדינה צריכה לירוק לו חזרה בפנים. שום דבר אחר לא. ולכן עזמי בשארה לא צריך לקבל פנסיה ממדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת דוד רותם. חבר הכנסת חסון, יש לך זכות להתייחס ולסכם גם, ולהתייחס לכל מי – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> למה, הוא נהיה שר? <היו"ר מגלי והבה:> לא, אדוני. גם כשאתה מציג הצעת חוק לקריאה ראשונה, מותר לך. <ישראל חסון (קדימה):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני ביקשתי לממש את הזכות הזו, וחבל שחבר הכנסת אורון איננו, כי אני מאוד מעוניין להשיב לו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא יבוא, הוא יבוא. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, טרור לא נועד להכריע את היריב מבחינה צבאית. הוא לא נועד להכריע אותנו מבחינה צבאית, הוא נועד לערער את הערכים, לערער סדרי משטר, לערער דפוסים של היגיון בסיסי, להביא את הדברים לכדי אבסורד. אנחנו דנים בחוק של מצב אבסורדי, שלא תהיה טעות. ובואו לא נתבלבל, ואני לא מוכן לתת לאף אחד לתת לזה צביון גזעני. <חיים אורון (מרצ):> זה מה שאמרו פה. עשה בגידה, לא עשה בגידה. <דב חנין (חד"ש):> החוק הזה הוא פוליטי – – – <ישראל חסון (קדימה):> ג'ומס, רק שנייה. התחייבתי לענות לך, ואני רוצה לענות לך. האם אתה, מורי ורבי בבית-המחוקקים, חלמת על מצב שבו מחוקק ישים ללעג ולקלס את רשויות אכיפת החוק? לא. מה באנו ואמרנו? <חיים אורון (מרצ):> לא חלמתי ששר האוצר ישב בכלא, שנשיא אולי ישב בכלא. <ישראל חסון (קדימה):> שנייה. רק שנייה. דרך אגב, לזה יש לך – – – <דב חנין (חד"ש):> אתה חלמת שנשיא יואשם באונס? <ישראל חסון (קדימה):> דב, אני עונה לכם. <היו"ר מגלי והבה:> למה אתם עוזרים לחבר הכנסת אורון? מה קרה? <ישראל חסון (קדימה):> אני אומר לך, ג'ומס, תשים לב מה אתה עונה לי. אתה לא עונה לי בכלל על הטענה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> בואו נגיע להסכמה: אנחנו נוריד את החוק והוא ייכנס לכלא. <ישראל חסון (קדימה):> ג'ומס, זו בעיני עיקר הטעות שלך בהתייחסות. החוק הזה הוא לא ענישתי. החוק הזה נועד לדבר אחד, להבטיח שמחוקק שביצע את העבירה – שדינה חמש עד עשר שנים – בזמן היותו מחוקק, יעמוד בפני רשויות החוק, או להוכיח את חפותו או לביצוע גזר-הדין. ואם לא, בית-המחוקקים לא ייתן את הגיבוי למחוקק מהסוג הזה. זה החוק. בוא לא ניתן לטרור לערער לנו קצת את חוש ההיגיון האלמנטרי. אני רוצה להגיד פה משפט אישי פעם אחת ולתמיד. אני מצטער צער רב, רב מאוד, חברי חברי הכנסת הערבים, שאתם לוקחים צד בעניין הזה ומוקיעים ציבור שלם. בציבור הזה יש אנשים נפלאים שמבינים שזה היגיון אלמנטרי, שמבינים שזה המעט שבן-אדם, באינסטינקט של היגיון בסיסי הכי אלמנטרי, של חוש צדק הכי אלמנטרי, תובע את זה. מבינים את זה. אני מצטער שאתם לוקחים את זה. אני מצטער שעומדת פה איזה גברת שאני לא מבין. רק דבר אחד אני יכול להגיד, אומרים את זה בערבית: שאהד אל-כלב דנבו – העד של הכלב זה הזנב שלו. ועומדת פה ושמה את כל הערבים כגנבים. למה? מישהו אמר את זה? כשמחוקקים חוק, כשנותנים לבן-אדם זכות להגן על הקניין שלו, אז אומרים שהחוק הזה נועד להרוג ערבים? מישהו אמר שכל הגנבים הם ערבים? מישהו אמר שכל הערבים הם גנבים? רק חנין זועבי אומרת את זה, ואנחנו לא ניתן יד, ואני לא אתן יד לזה שאתם תיקחו את כל ה-20% מהציבור שחי במדינת ישראל ותוציאו אותו מחוץ לגדר. לא בעזרתי. זה אני לא אתן לכם. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ישראל חסון. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2010 – ההצבעה היא כמובן בקריאה ראשונה. נא לשבת, מי שרוצה להשתתף בהצבעה. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 23 נגד – 9 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2010, לוועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 23, תשעה מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2010, עברה בקריאה ראשונה, ותעבור לוועדת הכנסת להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, הודעה לסגן המזכירה. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 67), התשע"א–2010; והצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 68), התשע"א–2010 – שהחזירה ועדת הכספים. תודה. <הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 29), התשע"א–2010> [מס' כ/355; "דברי הכנסת", חוב' ח', עמ' 13966; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, הסעיף האחרון בסדר-היום: הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 29), התשע"א–2010 – קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את החוק, שמטרתו לבטל את הפרק בחוק הכנסת העוסק בנציב הדורות הבאים, יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אבקש להציג בפניכם לקריאה השנייה והשלישית את הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 29), התשע"א–2010, אשר הוגשה על-ידי חבר הכנסת משה גפני ועל-ידי, ועניינה ביטול נציב הדורות הבאים לכנסת. ההצעה, בנוסח זהה לנוסח המונח בפניכם היום, זכתה לתמיכתם של 62 חברי כנסת בקריאה הטרומית ולתמיכה של 22 חברי כנסת בקריאה הראשונה, ואני מבקש כי תתמכו בה גם בקריאה השנייה והשלישית. מטרת הצעת החוק היא לבטל את מוסד נציב הדורות הבאים לכנסת, אשר הוקם בשנת 2001 ופעל מאז במשך חמש שנים. מאז סיים הנציב הראשון והיחיד את תפקידו בסוף שנת 2006, לא אוישה המשרה, שכן יושבי-ראש הכנסת וחברי הכנסת חשו כי מדובר במוסד שאינו דרוש לעבודת הכנסת, יוצר כפילות עם מוסדות אחרים בכנסת ומביא להוצאות מיותרות. תפקידו העיקרי של מוסד נציב הדורות הבאים לכנסת היה להביא לכנסת ולוועדותיה נתונים וחוות דעת בדבר השפעת חקיקה על הדורות הבאים בתחומים שונים, וביניהם מדע, חינוך ובריאות. אלא, מכובדי חברי הכנסת, כשל של ממש נפל כאשר התקבל החוק הזה, ולא נעשתה ההבחנה המתבקשת בין הצבת נתונים והצגת קשת עמדות לבין קביעות ערכיות מה טוב ומה רע. שכן זהו בדיוק ההבדל בין מה שמועמד לרשותנו על-ידי מרכז המחקר והמידע, וחייב לעמוד לנגד עינינו, לבין נטילת תפקידנו והתערבות בו על-ידי גורם חיצוני. אני מוכרח להעיר בהערת אגב שספק רב בעיני אם ניחן מישהו באפשרות לחזות את העתיד ואת ההשפעות העתידיות. כל שניתן הוא להביא נתונים ולהביא את קשת העמדות באשר להיתכנות או לאפשרויות שישנן ביחס להשפעה העתידית. אבל הניסיון למצוא, יש מאין, גוף אובייקטיבי כביכול, שיכול לקבוע מה יקרה בעתיד ומה נכון לעתיד, הוא בעיני מופרך מיסודו. אכן חברי הכנסת היו ערים במהלך השנים לכך שהמוסד הזה לא ענה על הציפיות, אולי על הכוונות, שהיו מלכתחילה, וכפועל יוצא נוצר מצב שלא מונה נציב, והלכה למעשה הכנסת מפירה בעצמה את החוק שהיא קיבלה, מצב שהוא, כמובן, בלתי נסבל. מעבר לכך, התפתח בכנסת מוסד הממ"מ, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שעושה עבודה מצוינת, וכולנו כאן נעזרים בו. למעשה, משעה שהוא מביא בפנינו את הנתונים ואת קשת העמדות בנושאים השונים נוצרה כפילות מיותרת, שעלותה כ-2 מיליוני שקל בשנה ואין שום סיבה לקיים אותה. אני גם מבקש לשאול את אותם אלה – והדבר הזה עלה, כמובן, בוועדה במהלך הדיונים בוועדה: אם אכן נכון היה להקים נציב שיעסוק בחיזוי העתיד ובדאגה לדורות הבאים, מדוע לא נעשה מהלך מקביל ודומה ליד בית-המשפט העליון? שהלוא ההכרעות שמתקבלות בבית-המשפט, ובפרט בעתירות לבג"ץ, יש להן השפעה ישירה על הדורות הבאים לא פחות מחקיקה כאן בכנסת. אלא שהדיונים שם, להבדיל מהדיונים שמתקיימים כאן, הם דיונים שבהם מופיעים צדדים, והם בלבד. לא מתקיים דיון רחב, אין אפשרות לגורמים מן החוץ לבוא ולטעון את טענותיהם, ולכן ניתן היה לצפות שאותם גורמים שכה תמכו בקיומו של המוסד הזה והביעו עמדה זו גם במסגרת דיוני ועדת הכנסת היו יוזמים ומבקשים להקים גוף כזה גם ליד בית-המשפט העליון. כמובן, לא כך נעשה, משום שבמוסד נציב הדורות הבאים, כפי שהוקם כאן בכנסת, היתה גלומה הנחה שאנחנו זקוקים לאיזה קומיסר מעלינו, שישמור שמא נפעל אנחנו שלא לטובתם של הדורות הבאים, בעוד שבבניין הסמוך אלינו יושבים אנשים אשר רק העתיד, הדורות הבאים וטובת הכלל לנגד עיניהם. כמובן, הנחה זו אין לה מקום, וראוי לעקור אותה מן השורש. אני מבקש להדגיש כי חברי ועדת הכנסת ראו, אדוני היושב-ראש, חשיבות רבה לכך שלפני חברי הכנסת יונחו הן הנתונים והן קשת חוות הדעת המתייחסות להשפעה עתידית של החקיקה. על כן מצאה הוועדה לנכון, במקביל לקידום הליכי החקיקה, לעגן במסגרת החלטה שלה את סמכותו של הממ"מ, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ליתן נתונים, בנוסח החלטה כפי שאני אקריא, ברשות אדוני, במלואה. אני רוצה להבהיר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בדברי ההסבר לחוק, כשאתה מביא לקריאה שנייה ושלישית, אתה מביא את החלטת הכנסת כחלק – – – <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> נכון, אמת, אמת. אני מביא את ההחלטה כאן, והיא בוודאי חלק בלתי נפרד מתהליך החקיקה. אגב, הדבר הזה נובע מרצון, הכרה והבנה שחשוב מאוד שיהיו בפנינו נתונים ומחקרים שנוגעים להשפעה של חקיקה על הדורות הבאים ועל העתיד בכלל. ודאי שבעניין הזה אין ספק. אני רוצה גם להבהיר שהנושא הזה לא עוגן כחלק מן החוק משתי סיבות: האחת היא שהממ"מ, סמכויותיו אינן מוגדרות בחוק, ולכן סברנו שלא יהיה נכון להגדיר רק את הנושא הזה; והסיבה השנייה – ואני אומר אותה בצער רב, אדוני – לפעמים אנחנו נאלצים להימנע מלעגן דברים נכונים וטובים שמא יתפרשו הם אחר כך בדרך שלא התכוונו אליה. היינו עדים לזה כמה פעמים בחוקים חשובים לא פחות, וסברנו שגם בעניין הזה אנו עלולים לפתוח פתח מסוכן שבו נמצא את עצמנו מתדיינים בבתי-המשפט לא רק על החקיקה כפי שהתקבלה, אלא גם על התהליך שבמהלכו נחקק החוק, וכיצד הוא נחקק. אני חושב שזה פתח מסוכן מאוד, ולכן ביקשנו להימנע ממנו, אף-על-פי שאנחנו לחלוטין עומדים מאחורי החלטת ועדת הכנסת ורואים בה חשיבות רבה מאוד. ברשות אדוני, אני אקריא את נוסח ההחלטה שאושרה בוועדת הכנסת: "ועדת הכנסת רואה חשיבות בכך שחברי הכנסת הדנים בחקיקה ראשית ובחקיקת משנה ייתנו דעתם להשפעה של החקיקה על הדורות הבאים, בין היתר בתחומים הבאים: איכות הסביבה, משאבי הטבע, מדע, פיתוח, חינוך, בריאות, משק וכלכלה, דמוגרפיה, תכנון ובנייה, איכות החיים וטכנולוגיה. בשנים שחלפו מאז נחקק החוק שהקים את נציבות הדורות הבאים לכנסת, בשנת 2001, ביסס מרכז המחקר והמידע של הכנסת את מעמדו כגורם אובייקטיבי ועצמאי, ולשם חיזוקו אף מעניק לו חוק הכנסת סמכויות נרחבות לקבל מידע מגורמים רבים. על-פי רוב מגיש מרכז המחקר והמידע מסמכים לפי בקשה של חברי הכנסת או של ועדות הכנסת, ולא ביוזמתו, אולם אין הוא מנוע מלעשות כן. ועדת הכנסת סבורה כי הממ"מ יכול לספק לחברי הכנסת את המידע הדרוש להם בנוגע לחקיקה שיש בה עניין מיוחד לדורות הבאים באופן ראוי והולם. לפיכך, ולצד ביטולו של מוסד נציב הדורות הבאים לכנסת, מחליטה הוועדה לבקש להנחות את הממ"מ ליזום, כפי שימצא לנכון, הבאת נתונים בפני הכנסת וועדותיה בדבר השפעת חקיקה על הדורות הבאים". אופן הביצוע, אדוני היושב-ראש, יהיה כמובן כפוף להנחיותיך. מכובדי חברי הכנסת, הצעת החוק הזו, הוגשו בעניינה הסתייגויות אשר המרכזיות שבהן הוצגו בוועדה על-ידי חבר הכנסת ניצן הורוביץ, שחרף חילוקי הדעות בינינו תרם תרומה חשובה לדיונים שהתקיימו בחוק הזה. הוועדה דנה בהסתייגויות אך החליטה, כאמור, לדחותן, ועל כן אני אבקש מהכנסת לדחות את כל ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה והשלישית בנוסח כפי שאישרה הוועדה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מודה ליושב-ראש ועדת הכנסת גם על הפירוט וגם על צירוף החלטת ועדת הכנסת בכל הקשור לשימת לבה של הכנסת לנושא הדורות הבאים וכל מה שקשור למחויבות של כל אחד ואחד מחברי הכנסת להיזקק גם למחשבה על הדורות הבאים. אבל, כמובן, החוק מטרתו האחת היא לבטל את החוק כפי שגובש ב-2001 ואושר על-ידי הכנסת מהסיבות שנראו לכנסת השבע-עשרה, שהיתה הראשונה שהחלה בחקיקת חוק זה. רבותי, כמה מסתייגים לפנינו, והם: ניצן הורוביץ, חיים אורון, אילן גילאון, משה גפני, אברהם מיכאלי, דב חנין ונסים זאב. כפי שהוסבר לי, מרצ ביקשה שהמסתייג היחיד שיביע את עמדתו ויבהיר את עמדת הסיעה כולה יהיה חבר הכנסת ניצן הורוביץ. לרשותו תהיה רבע שעה או כמה שיזדקק. לאחר מכן הודע לי שחברי הכנסת משה גפני, אברהם מיכאלי ונסים זאב מבקשים שלא לנמק את ההסתייגויות שלהם, וגם חוזרים בהם מהסתייגויותיהם, ולכן נותר לנו רק דב חנין, שגם הוא יביע את הסתייגותו. ההסתייגות של דב חנין היא אחת, לכן יעמדו לרשותו חמש דקות, אבל לא נעמוד אתו על קוצה של דקה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ – בבקשה, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, זה יום עצוב לכנסת, משום שביום הזה, בערב הזה, הכנסת מבטלת את יציר כפיה, את נציבות הדורות הבאים, גוף שהוקם בשנת 2001 ביוזמתו של חבר הכנסת, זכרו לברכה, טומי לפיד, ומאז שימש כמודל לפרלמנטים אחרים, ואני חייב לומר – לא רק לפרלמנטים אלא בכלל לגופים שלטוניים וגם לחברות פרטיות ולגופים עסקיים ואחרים. המוסד הזה הוא מוסד חשוב, והותיר אחריו מורשת מאוד מעניינת, וצר לי שביום הזה הכנסת באופן כזה גורף מבטלת דבר יפה שיצא מתחת ידיה, ולכן הדברים שלי כאן הם בבחינת הספד או אשכבה, אם תרצו, לנציבות הדורות הבאים, שפעלה בתקופת הכנסת השש-עשרה, ובראשה עמד השופט בדימוס שלמה שהם. בתקופת הכנסת השבע-עשרה, יושבת-ראש הכנסת דאז דליה איציק וסיעתה התנכלו למוסד הדורות הבאים ותקציבו הופסק, וכאן אנחנו בעצם מורידים את מכת הגרזן האחרונה ומבטלים את המוסד החשוב הזה. המוסד הזה הוא מוסד שביסודו תפיסת עולם; לא תפיסת עולם מפלגתית-פוליטית צרה של איזה מחנה פוליטי כלשהו, אלא תפיסת עולם שמבוססת על מושג הקיימות, או פיתוח בר-קיימא. קיימות הוא מושג שנכנס לשיח הציבורי אצלנו בשנים האחרונות, באנגלית קוראים לזה sustainability, והוא מדבר על תפיסת עולם שבה פיתוח שלנו, ואני מאוד בעד פיתוח, מתחשבת בסביבה, מתחשבת בחברה ומתחשבת בעתיד. במוסד הדורות הבאים באמת קיבל עניין העתיד שם יצירתי, "הדורות הבאים", אבל הכוונה היא תפיסה שצופה פני עתיד, או במלים אחרות – השלכות של החקיקה שלנו בבית הזה לטווח הארוך. בעצם בזה מדובר, בגוף שהוא מומחה לתחומו, שהוא מעסיק חוקרים מנוסים והוא לוקח את הדברים ומנסה לבדוק את השלכותיהם לטווח הארוך יותר. הדברים האלה של קיימוּת, של פיתוח בר-קיימא, הם קריטיים בכל תחומי החיים. נציב הדורות הבאים השופט שהם בזמנו שם דגש חזק על ענייני סביבה, אבל בהקשר הרחב שלהם, התפיסה הסביבתית-חברתית. הדברים האלה הם קריטיים כשאתה, למשל, עוסק בפרויקטים של תשתיות כבדות. אתה מתכנן עכשיו משהו שרק יבוצע או יקום בעוד עשר, 20 ואפילו 30 שנה. אתה אולי כבר אפילו לא תהיה, אולי אפילו כבר לא תהיה בין החיים, אבל הפרויקטים שעליהם אתה שוקד עכשיו יכתיבו, יקבעו את דמותה של הארץ הזאת, של האנשים שיחיו בה לשנים ארוכות מאוד, ולכן פרויקט של חקיקה, אסור שיהיה מבוסס רק על הכאן ועכשיו, רק על האינטרסים המיידיים, רק על חברות כלשהן, על לוביסטים, על לחצים של גורמים – שהם לגיטימיים בסך הכול, משום שמדובר בנושא גורלי – אלא גם צריך להביא בחשבון משהו שיקרה ושיהיה בעוד שנים ארוכות, ושאולי אין לנו עכשיו, בשיטת הדיונים הקיימת אצלנו, הכלים לטפל בו. לכן חשבו, וחשבו יפה, וחשבו בצדק, שבצד המערכת הרגילה כאן שקיימת בכנסת, של הטיפול בהצעות חוק וכו' וחקיקה, ישבו אנשים וינסו לחשוב לטווח טיפה יותר רחוק, ינסו לחשוב קדימה. אני יודע שהגישה הזאת היא לא חלק מההוויה הפוליטית שלנו. אנחנו לא רגילים לתפקד בצורה כזו. אנחנו רוצים לרוץ מהר, אנחנו חשופים ללחצים. פה אנחנו יצרנו, וזאת היתה יצירה יפה של הכנסת, גוף בחסות הכנסת שלא יהיה חשוף ללחצים, שיוכל לחשוב באופן עצמאי, ולהציג בפנינו השלכות של הדברים לטווח ארוך. אני לא אומר "נציב הדורות הבאים", כי פה נטפלו לשם ותלו בו תלי-תלים של קונוטציות. אנחנו מדברים פשוט על חשיבה לטווח ארוך, והחשיבה לטווח ארוך הזאת היא קריטית בנושאים סביבתיים, היא קריטית בנושאים חברתיים, היא קריטית בנושאים פיסקליים, והיא קריטית ודאי במדינה כמו מדינת ישראל, שבאמת יש בה לחצים עצומים מכל הבחינות ומכל הסוגים והמינים. אם אנחנו מתייחסים לרגע, ושמים את האצבע על הנושא הסביבתי, אבל בהקשר הרחב שלו – לא של הגנת הטבע אלא של שמירת הארץ הזאת והנכסים שיש בה, הרי נאמר "לעבדה ולשמרה" – עבור מי? עבורנו תחילה, ועבור הדורות הבאים, ילדינו וילדי-ילדינו. זו תפיסת הקיימות, תפיסה של פיתוח שהוא מקיים, שלא מכלה את משאבי הטבע, שלא פוגע באוכלוסייה, אלא שהוא מאפשר קיום תוך שמירה מקסימלית על הנכסים הסביבתיים ועל הנכסים החברתיים בכל התחומים. צר לי, ואני אומר את זה מעומק הלב, צר לי שבגלל גישה שהיא בעיני לא ממין העניין אלא מתוך התנגחות במה שהוצג כרשות שופטת – אני לא מבין את הקשר של הרשות השופטת לעניין הזה חוץ מהעובדה שהנציב הראשון היה שופט בדימוס – צר לי שבגלל גישה כזאת נופל הגוף הזה קורבן, ונטפלו פה לשמו של הגוף הזה, נטפלו לשופט בדימוס שהם, נטפלו לקוניונקטורה פוליטית. אני חייב לומר במלה של ביקורת, שצר לי שסיעת האופוזיציה העיקרית, סיעת קדימה, לא נמצאת כאן. גם היא אחראית למותו של הגוף החשוב הזה, ואני חושב שאנחנו שולחים מכאן בדיון הזה מסר שגוי לחלוטין לציבור בישראל. הציבור בישראל מצפה מאתנו לגישה פתוחה, לגישה נאורה, להביא בחשבון לא רק את השיקולים המיידיים, לא רק את הלחצים של הגופים כאן, שמסתובבים במסדרונות ובמזנון ולוחצים עלינו, אלא גם לחשוב קדימה, להציג פרויקט של חקיקה, שיהיה נכון לא רק לעכשיו, לרבעון או לשנתון או לתקופת הקדנציה של הממשלה, אלא קדימה, הרבה-הרבה קדימה. הרי ראו, אנחנו, למשל, נתקלים בפרויקט כמו פרויקט הרכבת הקלה בתל-אביב, שהוא אולי פרויקט התשתיות מהגדולים שקמו מאז קום המדינה. ומה קרה בפרויקט הרכבת הקלה בתל-אביב, אחרי שהושקעו מאות מיליוני שקלים בתהליך ארוך של מכרז לזכיין, הוקמה מינהלת. שלוש שנים עובד הזכיין, באה הממשלה ונטלה בחזרה לידיה את הזיכיון להקמת קו אחד של רכבת קלה בתל-אביב, וזה אחרי שנים, שנים, שנים של דיבורים, מאות מיליוני שקלים שנשפכו לסיפור הזה, ואנחנו עכשיו עומדים בפני שוקת שבורה ומוחלטת. עכשיו בעצם צריך לגשת לעניין פחות או יותר מההתחלה. חברים, אם אנחנו נחשוב כמה שנים מדברים על חזיונות מטרו, על פתרונות של תחבורה לגוש-דן, למטרופולין גוש-דן, על הנזקים שהבעיה הזאת גורמת למשק, תאונות הדרכים, הזיהום, אובדן שעות הפנאי, החבלה בתפוקה העסקית, ההרס של הערים, אנחנו נבין שבפרויקט מהסוג הזה של רכבת קלה או פרויקט תשתיות כבד אחר נחוצה, חיונית, הסתכלות קדימה לטווח ארוך מאוד. לא ניתן לקבל ולגשת לחקיקה או לביצוע או לקבלת החלטות בנושאים כאלה של פרויקטים של תשתיות תחבורתיות מבלי להתייחס לאינטרסים של העתיד, ואפילו העתיד הרחוק. כשאנחנו מדברים היום, ואני לא הרבה זמן בכנסת, אבל קצת יצא לי, הספקתי להיות נוכח בכמה וכמה דיונים שמטפלים בסוגיות שישפיעו על אזרחי ישראל ועל המדינה הזאת בעוד 20, 30, 40 ואפילו 50 שנה, ובהרבה מהדיונים האלה אני, כחבר כנסת, כמחוקק, הייתי מאוד שמח אם לדיון היה בא נציג של גוף כזה, ובצורה משוחררת מלחצים ואינטרסים, בניגוד לנו ולשכמותנו, היה מעמיד בפנינו איזה מתווה לטווח ארוך יותר, היה מביא בחשבון שיקולים שאנחנו לא מביאים בחשבון, ואנחנו עושים עוול, בסך הכול, לתהליך שאנחנו פה מקיימים בכנסת הזאת. אדוני היושב-ראש, לא לחינם הרבה מאוד פרלמנטים – אתה ציינת את זה בעצמך וגם התגאית בזה ובצדק – לקחו דוגמה מהכנסת שלנו, הכנסת הישראלית, והקימו בפרלמנטים משלהם גוף כזה של נציב הדורות הבאים, או גוף שהוא בוחן את התהליכים לטווח ארוך. באמת. הרי אין הרבה דברים שאנחנו כאן יוצרים בכנסת אצלנו והם משמשים מודל כזה בעולם. בסך הכול, בדרך כלל אנחנו זוכים לגינויים, לפעמים בצדק, לפעמים לא בצדק, אבל אנחנו לא ממש משמשים אור לגויים, לצערי. ודווקא בעניין הזה מדינת ישראל, הלחוצה, הקטנה, העצבנית, הבאמת טרודה באין-ספור בעיות, ידעה לקחת צעד אחורה כדי לאפשר מבט לטווח יותר ארוך. צר לי באמת שבערב הזה אנחנו כאן יושבים ומורידים את הגרזן. במהלך הדיונים שהתקיימו אנחנו הצענו שורה של הצעות שבעצם היו יכולות, לו התקבלו – חלק מהן גם מופיעות בהסתייגויות כאן אז אני עדיין, ולו בצורה פורמלית, קורא לכם לקבל אותן, אבל אני יודע שהן לא יתקבלו ולכן אספר עליהן – הצעות שהיו יכולות לערוך שינוי במוסד הזה שנקרא נציבות הדורות הבאים. אני רוצה כאן להזכיר את אגודות הסטודנטים הארציות, את ארגוני הסביבה ובמיוחד את הארגון "חיים וסביבה", שבאופן רציני מאוד, יחד עם מומחים, הלכו וגיבשו הצעה חלופית שהיתה לוקחת את המוסד הזה של נציבות הדורות הבאים ומתקנת את מה שצריך לתקן – אני לא נגד שינויים. למשל, היא קבעה שהנציב או הנציבות יימנעו מלעסוק בסוגיות של חוץ וביטחון, כי זו באמת אולי נקודה רגישה, אולי אין כלים. הלכו ושינו והגישו לגורמים הרלוונטיים כאן בכנסת הצעה משופרת, הצעה שכשאני קראתי אותה אמרתי: כל פרלמנט שפוי היה לוקח את ההצעה הזאת והיה מאמץ אותה בשמחה. אבל לצערי, ואני חייב לומר באמת לצערי – אני מעריך את חבר הכנסת יריב לוין, יושב-ראש ועדת הכנסת, אבל אני חושב שהוא ניגש לעניין הזה בגישה שהיא לא ממין העניין ובגישה שהיא חוטאת למוסד. והיא חוטאת למוסד משום שהוא ראה במוסד הזה, ואני שמעתי בקשב את דבריו בוועדת הכנסת בדיונים שהיו לנו, הוא ראה במוסד הזה איזו מפלצת שיוצאת מהרשות השיפוטית, חודרת לה לכנסת בדרך-לא-דרך ומנסה להשתלט עלינו ולכפוף אותנו לאיזו אג'נדה נסתרת או זרה. אין לכך שום אחיזה במציאות, לגישה הזאת. נציבות הדורות הבאים היא בעלת – היתה בעלת, אפשר כבר להתייחס בלשון עבר, כי בעוד כמה דקות היא תבוטל – נציבות הדורות הבאים לא היתה בעלת סמכות לכפות בשום צורה אלא רק להמליץ, רק להציע, רק להעמיד בפנינו את המחשבה שלה, את הכיוון שלה. אני לא רואה באמת שום פסול בכך שבמסגרת הדיונים שאנחנו מקיימים בוועדות על החוקים השונים יבוא גם אדם כזה, מטעם גוף כזה מכובד, שיושב אצלנו בכנסת תחת סמכותנו וריבונותנו, ויציג בפנינו השלכות כלפי עתיד של חקיקה. איזה נזק, בחיי, איזה נזק היה נגרם לנו לו שמענו את חוות דעתו? מקסימום היינו דוחים אותה מכול וכול, כפי שאכן נעשה במקרים מסוימים; ובמקרים אחרים, ההערות, ההשגות של השופט בדימוס שהם ואנשיו דווקא התקבלו והיו מאירות עיניים. לקראת הדיון הזה קראתי קצת חומר על הדברים שהנציבות הזאת עשתה בתקופת הכנסת השש-עשרה, כמדומני, התקופה, אדוני, שאתה גם כיהנת כיושב-ראש, וראיתי את הטווח הרחב של הנושאים שבהם הנציבות עסקה. לא רק סוגיות סביבתיות, גם נושאים כמו פנסיה. הרי פנסיה, מעצם מהותה, זה דבר שאתה עושה אותו היום בשביל עוד 40 שנה, אפילו עוד 50 שנה עם העלייה בתוחלת החיים – חברות וחברים, ישראל היא בין המדינות הבולטות בעולם מבחינת תוחלת החיים. תוחלת החיים של נשים בישראל היא השלישית בעולם, וזה אומר שדברים שצעירים עושים היום ישפיעו על עצמם, על חייהם, בעוד 70, 80 ואפילו 90 שנה. צעיר שנולד היום יוכל בקלות להגיע לגיל 100. ולכן, במציאות כזאת, של לחצי פיתוח מאוד קשים, של אוכלוסייה שמאריכה ימים, של איומים מכל הסוגים, אני אומר לכם שנחוצות לנו כאוויר לנשימה חוות דעת והנחיות כלשהן, או מתווה, מצד גוף כזה, שהוא בלתי תלוי. והאמן לי, חבר הכנסת יריב לוין, הגוף הזה הוא באמת בלתי תלוי. הממ"מ, כבודו במקומו מונח, ואני מעריך, אפילו מעריץ את הגוף הזה. אני חושב שד"ר שירלי אברמי עושה עבודה מעולה. יש שם צוות ברמה בלתי רגילה. אני נעזר מאוד, כחבר כנסת, במחקרים שלהם. אני חושב שזה מאיר עיניים, הכנסת יכולה להתברך בגוף כזה. אלא שהוא פועל על-פי בקשה של חבר הכנסת. עד כה הוא בעצם לא ממש יזם מעצמו את הדברים והוא גם לא פועל על בסיס אותה תפיסה מרחיקת ראות ומרחיקת לכת שהיא תפיסת הקיימות. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא פועל גם על-פי הדרישות או על-פי הצרכים של ועדות הכנסת. <ניצן הורוביץ (מרצ):> ודאי, וטוב שכך. <היו"ר ראובן ריבלין:> ביוזמתו. <ניצן הורוביץ (מרצ):> טוב שכך. אני, קודם כול, שמח שבסופו של דבר התקבלה החלטה בוועדת הכנסת כפי שהתקבלה וכפי שקרא אותה חבר הכנסת יריב לוין, אבל אני חושב שכפי שהמוסד הזה, שאנחנו מבטלים אותו היום והיו סיבות טובות לקבוע אותו בחוק – חוק זה חוק, זו לא החלטה של ועדה; מחר יבוא יושב-ראש אחר, תבוא קואליציה אחרת, יבוא איזה הרכב קוניונקטורלי אחר, וההחלטה תשתנה. חוק הוא חוק, חוק הוא דבר שהוא בעל משקל אחר לחלוטין, ולכן אנחנו הצענו לקבוע את התיקונים לנציבות הדורות הבאים או לקבוע תיקונים לסמכויות הממ"מ בחוק; לקחת את החוק הזה ולהכניס בו סמכויות לממ"מ. ברוח זו גם הגשנו חלק מההסתייגויות. ושוב, לצערי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נראה לי שהניסיון שלנו לא מוכיח את מה שאתה אומר כרגע. היה חוק והיתה נציבות דורות, שהיתה פעילה ופועלת. נכון, לא ברוחב המספיק ובמשאבים המספיקים. ובאה ונבחרה כנסת חדשה והיא החליטה ברמה המינהלית פשוט להפסיק את פעולת נציבות הדורות הבאים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> נכון, נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> בא הבג"ץ ופנה לכנסת ואמר: כנסת, מדוע את לא מקיימת את החוק? ולכן עומדת בפנינו אחת משתי האפשרויות: או להחיות את המצב המעשי שהיה בכנסת השש-עשרה, שבה באמת ניסינו, בתקופת ניסיון – ויש לשבח את השופט בדימוס שהם, אשר פעל אבל הבין את המגבלות והבין שלמעשה הוא לא קומיסר הדורות הבאים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> ודאי שלא. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל, עם זה, הכנסת השבע-עשרה הפסיקה למעשה את פעילותו. <ניצן הורוביץ (מרצ):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> היום אנחנו צריכים אחת משתיים: או לחדש את הפעילות וביתר שאת, כי אנחנו צריכים עכשיו למצוא אנשים, ולא כל אחד הוא השופט שהם שהיה אז והוא היה, למעשה, האדם – – – <אילן גילאון (מרצ):> צריך להחזיר את השופט שהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם הדברים האלה אפשריים, או לבטל את החוק, שאם לא כן אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו מפירים חוק שאנחנו קיימנו. באו ובחרו חברי הכנסת לוין וחבר הכנסת גפני, יחד עם הניסיון שבא לידי ביטוי אצל אותם אלה שהיו בכנסת השבע-עשרה, והחליטה הכנסת, בצורה שלא היתה משתמעת לשתי פנים מבחינת הרוב והמאסה, שהם לא רוצים את החוק כפי שהיה, ולמעשה באבו הפסיק לפעול, הלכה למעשה. והיום ההלכה עומדת בפנינו. <ניצן הורוביץ (מרצ):> ועל כך אני מצר, כי הסיבות שבגינן דחו את החוק הזה או מבטלים אותו הן סיבות שהן בלתי ראויות בעיני. אני חושב שלא הוצג בעצם שום חיסרון או שום בעיה או שום ליקוי שנגרם מהפעילות הזאת של נציבות הדורות הבאים. אמרו דבר אחד: זה עולה כסף. נכון, זה עולה כסף, אבל התקציב היה מצומצם להפליא ודברים אחרים עולים כסף. ובכלל, חשיבה לטווח ארוך, אם עושים אותה נכון, היא חוסכת המון כסף, כי אם הולכים על פרויקטים כאלה כבדים בלי חשיבה לטווח ארוך, בזבוז הכסף הוא אדיר. לכן השקעה בחשיבה לטווח ארוך היא לא בזבוז כסף, להיפך, היא החיסכון הכספי הכי מוצלח שאנחנו יכולים לעשות והתרומה הכי טובה שלנו למדינה ולחברה בישראל. לצערי, חבר הכנסת יריב לוין הציג גישה שנובעת – אני לא רוצה לפרש, אולי ישיב לי אחר כך – מאיזו תפיסה מנגחת כזאת כלפי מה שהוא הגדיר כרשות שופטת. אני לא יודע למה הוא תופס את נציבות הדורות הבאים כזרוע של הרשות השופטת. זו לא זרוע של הרשות השופטת, זה גוף שפועל במסגרת הרשות המחוקקת בכנסת, גוף מייעץ. גוף מייעץ. אומנם אנחנו חכמים נורא גדולים, אנחנו יודעים הכול, הכול קטן עלינו, אבל אני לא חושב שהיה נגרע, ולו מילימטר, מכבודנו וממעמדנו וממשקלנו לו אפשרנו באמת לגוף מכובד ורציני שהיה בא בפנינו, הנכבדים והמורמים מעם, ואומר לנו: אולי תביאו בחשבון שיקול כזה וכזה, והיה שם לנו נייר על השולחן. מקסימום היינו לוקחים את הנייר ומשליכים אותו לפח ואפילו לא קוראים אותו. אבל מי שכן היה רוצה לקרוא, מי שכן היה רוצה להתרשם, מה היה קורה? מה היה נגרע? זה היה מאריך את הדיונים? זה היה גורם להכנסת איזה שיקולים? מה, נציבות הדורות הבאים מייצגת פה איזו מעצמה זרה? חברים, כל הגישה הזאת, החשדנית, שרואה בזה איזה סוג של איום, ומנסים להדביק את זה לדברים אחרים שמתרוצצים, על כל מיני אג'נדות שיש במערכת השיפוטית וכו' – אני לא רוצה אפילו להיכנס לזה, כי אני לא רוצה לתת לזה לגיטימיות בכך שאני בכלל אזכיר את זה. אני חושב שהדיון הזה והדיבור הזה היה שלא ממין העניין. אני אומר לך ישירות, חבר הכנסת לוין, זה היה שלא ממין העניין. התאכזבתי מהקו הזה, אני חושב שהיה ראוי לדבוק בקו מקצועי, מכובד, ולהתייחס לדברים לפי תרומתם. כשאני רואה את קואליציית הגופים שהתייצבה פה להגנת נציבות הדורות הבאים – באמת, אנשים מכל הקשת הציבורית שאפשר להעלות על הדעת, סטודנטים וארגוני סביבה וארגוני חברה וארגונים אקדמיים וחברי כנסת לשעבר וחברי כנסת לעתיד, מהעולם קיבלנו פניות וכו'. באמת, היה מאוד מרשים, כי זה עשה אפקט, כי זה נגע באנשים, כי זה היה דבר ראוי. זה היה דבר ראוי. אני לא רוצה לגזול יותר מדי זמן, השעה מאוחרת, אבל אני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, כך: אני בטוח – אולי ניפגש כאן שוב מתישהו בעתיד – שבעתיד נציבות הדורות הבאים, בשם כזה או אחר אבל עם המהות שלה, תקום מחדש. היא תקום מחדש כי היא נחוצה, כי היא חיונית, כי גוף – ולא משנה אם זה פרלמנט או ממשלה או רשות מקומית או חברה עסקית – שלא חושב קדימה, שלא מביא בחשבון את השיקולים לטווח ארוך, אין לו זכות קיום, והוא מוציא מתחת ידיו החלטות גרועות. ולכן, נציבות הדורות הבאים קום תקום, קום תקום, ותקום בבית הזה, מתוך תפיסה של קיימות, כי בלי תפיסה של קיימות אין לנו עתיד, תרתי משמע. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא אחרון הדוברים? <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אחרון הדוברים. באופן פורמלי, לרשות חבר חנין עומדות חמש דקות. יש לו רק הסתייגות אחת, אבל גם אם זה יהיה שש דקות, לא נקפיד אתו. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת ניצן הורוביץ ידידי הסביר פה בהרחבה את הסיבות – מדוע אנחנו מתנגדים להצעת החוק לביטול נציבות הדורות הבאים. אני רוצה לפתוח בהבעת הסכמה מוחלטת לכל הדברים שהוא אמר. אני רוצה להתמקד בקצרה בחמש נקודות. הנקודה הראשונה: טווח ארוך. אחד הכשלים הידועים והבעייתיים של המערכות הפוליטיות הפרלמנטריות נעוץ בקושי להתמודד עם שיקולים לטווח ארוך. יותר מזה, מוכרת במערכת הנטייה להעדיף שיקולים לטווח קצר על פני השיקולים לטווח הארוך. יש הרבה מאוד ספרות מחקרית על השאלה הזאת, מדוע זה נגרם ואיך זה נגרם, אבל האמת היא שאפילו מבלי להיכנס לעומק המחקרים, אני מניח שרובנו, אפילו כולנו, חברי הכנסת שיושבים כאן, יודעים עד כמה הלחצים לטווח קצר משמעותיים לגבינו כחברי כנסת, משמעותיים לגבי ממשלות ושרים בממשלות. הטווח הארוך הוא תמיד זה שנופל קורבן, הוא תמיד זה שמגיע למקום השני בקבלת ההחלטות. נציבות הדורות הבאים היתה קודם כול מנגנון עזר שמטרתו היתה לחזק את החשיבה לטווח הארוך. אינני טוען שזה היה מנגנון מושלם – לא השם היה מושלם, לא המתכונת שבזמנה הוחלט עליה היתה מושלמת – אבל הרעיון, עמיתי חברי הכנסת, היה רעיון מאוד נכון. הצלחנו לייצר פה בכנסת מערכת ייחודית שעזרה לנו, ויכולה היתה להמשיך לעזור לנו, לשקלל בצורה יותר טובה את ההחלטות שלנו ולהכניס את הממד של הטווח הארוך להחלטות שמתקבלות בכנסת בצורה יותר ראויה. זו הנקודה הראשונה – הטווח הארוך. הנקודה השנייה נוגעת לחשיבה אחרת. נציבות הדורות הבאים, מעצם טיבה, היתה מקום לא רק של מידע. היא היתה מקום של גיבוש גישה ותפיסה. מרכז המחקר והמידע של הכנסת הוא מרכז של מידע. הוא עושה עבודה נהדרת, אני מצטרף לכל אחד מהשבחים שדיבר עליהם חבר הכנסת הורוביץ והייתי יכול להוסיף משלי. מרכז המחקר והמידע איננו מציג גישה. הוא מציג אינפורמציה, הוא מביא אינפורמציה לידיעת חברי הכנסת. נציבות הדורות הבאים היתה לה לא רק היכולת, אלא היה לה גם התפקיד להציג בפני הכנסת גישה שמסתכלת מתוך השקפת עולם שרואה את הטווח הארוך במרכזה. המושג השלישי שאני רוצה לומר עליו כמה מלים הוא המושג קיימוּת, בלעז sustainability. זו צורת חשיבה שמקובלת היום בעולם יותר ויותר ומשלבת את הממדים הרבים של המציאות המורכבת של המאה ה-21 לאיזו השקפה כוללת רחבה. קיימוּת משקללת את השיקול הסביבתי, השיקול החברתי, השיקול הכלכלי, באיזו תפיסה כוללת. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, חיים בעולם שהולך ונעשה לא רק יותר קטן לסחורות, אלא גם יותר צפוף לצרות. מה שנכון לגבי העולם נכון בפרט לגבי ישראל. ישראל היא מדינה במיוחד קטנה וצפופה, וצפופה גם לצרות, לבעיות, לקשיים, לאילוצים. החלטות שאנחנו מקבלים, יש להן משמעויות מרחיקות לכת, כי אנחנו יושבים על פיסת קרקע קטנה, ועליה אנחנו מעמיסים גם את הצרכים של טבע וסביבה ותעשייה ופיתוח ותחבורה, עם כל המיוחדויות הנוספות שיש לישראל ולמורכבויות של המצב שלה באזור ובעולם. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אותה חשיבה של קיימוּת, שהיא כל כך חשובה ותורמת לעולם הקטן והצפוף, העולם המלא של המאה ה-21, אותה חשיבה נכונה במיוחד לגבי ישראל. בישראל, בלית ברירה, אנחנו חייבים להיות קדמיים יותר, להיות מתקדמים יותר, ונכונים יותר, מדויקים יותר, בגישת הקיימות שלנו בהשוואה למקומות אחרים. הנקודה הרביעית עוסקת בתרומה. נציבות הדורות הבאים – גם אני, כמו חבר הכנסת הורוביץ, לא הייתי פה בכנסת בתקופת הזוהר של הנציבות, אבל אני קראתי על החומרים שהנציבות ייצרה, קראתי את החומרים שהנציבות ייצרה, ראיתי או קראתי את ההופעות של נציגי הנציבות בוועדות הכנסת, ראיתי את התרומות שהם תרמו לדיונים – גם כאשר עמדותיהם התקבלו וגם כאשר עמדותיהם לא התקבלו. לא היתה להם יכולת לאלץ את חברי הכנסת, היתה להם יכולת להביע עמדה, היתה להם יכולת לנסות ולשכנע. לעתים הם שכנעו. כאשר הם שכנעו, אני חושב שהם בהחלט תרמו וסייעו לקידומם של הסדרים יותר טובים. כאשר הם לא שכנעו, ההסדרים נותרו כמו שממילא היו בוודאי נוצרים גם בלי התערבותם. חבל שהתרומה הזו הולכת לאיבוד. אני לא – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני הייתי – – – בכנסת. <דב חנין (חד"ש):> אתה היית אז בכנסת וגם אתה נוכחת בתרומה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני לא נוהג לחלוק עליך אז אני לא חולק. <דב חנין (חד"ש):> אז אני שמח שאתה לא חולק אבל גם אתה, חבר הכנסת גפני, אני בטוח – מתוך ניסיונך בכנסת – גם אתה ראית תרומות כאלה. מעבר לוויכוח העקרוני שיש בינינו בשאלת הנציבות, אני בטוח שגם אתה ראית תרומות שהנציבות תרמה לדיונים שהיו בכנסת. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <דב חנין (חד"ש):> בסדר גמור. נקודה חמישית עוסקת בנושא של אינטרסים. כשאנחנו מקבלים החלטות אנחנו מתמודדים עם אינטרסים, אנחנו מדברים עם בעלי עניין, אנחנו מדברים מול בעלי עניין, אנחנו מדברים עם בעלי מעמד ועם בעלי שלטון, וחשוב וטוב שיש גורם עצמאי בכנסת שיכול לעמוד גם מול בעלי עניין וגם מול בעלי מעמד ולומר לאלה ולאלה אמירה ברורה וחדה בכיוון אחר. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני חושש, בוטלה הנציבות הזאת. וכמו שאמר היושב-ראש, הנציבות בוטלה למעשה לא היום. לא היום אנחנו בעצם מספידים את הנציבות, הנציבות בוטלה עוד בכנסת הקודמת. ולעניות דעתי, הנציבות בוטלה בכנסת הקודמת בדיוק מכיוון שהיא ידעה להתעמת עם בעלי אינטרסים ובעלי עניין ובעלי מעמד, וכנראה הרגיזה יותר מדי כוחות. אני, אגב, אינני אומר שהנציבות לא עשתה שגיאות, אני אינני אומר שההסדר שיצר את הנציבות היה מושלם, אבל היא בוטלה לא בגלל השגיאות שהיא עשתה. היא בוטלה בגלל התרומות שהיא תרמה, וזה מה שמעציב אותי במיוחד. כמו חבר הכנסת הורוביץ, אני רוצה לציין לחיוב את החלטת ועדת הכנסת שמציעה לשקלל את הדורות הבאים בעבודת הכנסת, אבל יש הבדל גדול בין החלטה כזו, שאני מברך עליה, לבין קיומו של מנגנון ייעודי שמכוון למטרה מסוימת, עוסק בכיוון מסוים, מגן על אינטרס מסוים, לפעמים אפילו לוחם למען אינטרס מסוים, במסגרת השדה הפרלמנטרי. אני חושב שחבל שאנחנו מבטלים את המנגנון הזה. אני מצטער על כך שבאמת עשינו פה מהלך, בסך הכול, חקיקתי מהיר, והטענות שלי הן לא אליך, חבר הכנסת לוין, כי אתה בעצם רק נתת את גזר-הדין הפורמלי שסיים הליך שכבר בעצם הסתיים דה-פקטו קודם. אבל אני חושב שכשהגענו לשלב הזה, ראוי היה אולי לבחון אותו במבט יותר רחב, ולבחון באמת עם עצמנו את השאלה אם אנחנו ככנסת לא נהיה עניים יותר, אם אנחנו לא נהיה חלשים יותר כאשר לא יהיה לנו כלי עצמאי כזה שיכול לעזור לנו, לא יכול לעמוד מעלינו ולא עומד מעלינו, לא בא במקומנו ולא מחליט במקומנו, אבל כן יכול להציב בפנינו מראה ולומר לנו: את זה אל תעשו. היום אנחנו מוותרים על הכלי הזה, ואני חושב שאנחנו פשוט נעשים חלשים יותר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אנחנו ויתרנו על הכלי בקריאה הטרומית, כאשר למעלה מ-60 חברי כנסת הצביעו בעד ביטול החוק, והיו מתי מעט פה שלא הרימו את קולם אז, אבל יש היגיון רב ביוזמה של שני חברי הכנסת, שלא יכול להיות שיהיה חוק שלא יקוים על-ידי הכנסת עצמה. רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת הורוביץ – לחבר הכנסת חנין יש הסתייגות, ירצה להצביע אנחנו נצביע. אדוני יאמר לי על איזה הסתייגויות הוא מוותר בזמן שאני קורא. ובכן, אין לנו הסתייגות לשם החוק, ולכן אנחנו נצביע על שם החוק. מי בעד שם החוק כהצעת הוועדה? נא להצביע מי בעד, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 15 בעד שם החוק – 11 נגד – 3 נמנעים – אין שם החוק נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 11 בעד, שלושה נגד, אין נמנעים. אני קובע ששם החוק אושר כהצעת הוועדה. חבר הכנסת הורוביץ, יש לך לסעיף 1, למטרה, שתי הסתייגויות. האם אדוני מבקש להצביע על שתיהן? <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, אנחנו נצביע – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לפני סעיף 1. יש לך הסתייגויות שבהן אתה מבקש להביא לכלל ביטוי את המטרה כפי שאתה מציין אותה. מי בעד ההסתייגות של חברי הכנסת ניצן הורוביץ, חיים אורון ואילן גילאון לפני סעיף 1 – ירים את ידו. תודה רבה. נא להוריד. מי נגד? תודה רבה. נא להוריד את היד. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ לפני סעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לחלופין – מי בעד? תודה. מי נגד? הצבעה ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ לפני סעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי. לא נתקבלו ההסתייגויות לפני סעיף 1. לסעיף 1 יש לחבר הכנסת חנין הסתייגות. אדוני, האם אתה מבקש שאני – – – <דב חנין (חד"ש):> לא צריך להצביע. <היו"ר ראובן ריבלין:> "במקום "בטל" יבוא "מבוטל" – אתה מוותר. זו היתה הסתייגות דיבור. תודה רבה. אנחנו ממשיכים. קבוצת מרצ מבקשת: במקום סעיף 1 יבואו שלושה נוסחים של סעיפים. אדוני מבקש שאני אצביע על כולם? <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני, אני מוכן להוריד את כל ההסתייגויות עד להסתייגות האחרונה שלנו – – <אילן גילאון (מרצ):> בתנאי שתורידו את החוק. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – הסתייגות מס' 4, שעליה אני מבקש להצביע. כל השאר אני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני מבקש עד להסתייגות מס' 4 לחלופין? <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> עד להסתייגות האחרונה שלך. אתה מדבר על עמוד 6, הסתייגות מס' 4 לחלופין, נכון? <ניצן הורוביץ (מרצ):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> עד אז הוא מוריד את הכול. ובכן, רבותי חברי הכנסת, אנחנו יכולים להצביע על סעיף 1. יש רק סעיף אחד. אנחנו נצביע על ההסתייגות האחרונה המצוינת בעמוד 6 של הנספח הצהוב, המביא את ההסתייגויות. מי בעד – ואני אתן לכם את הכבוד על כך שחסכתם, ואנחנו נצביע אלקטרונית – ההסתייגות לחלופין של הסתייגות מס' 4, יצביע. נא להצביע באלקטרוני. מי נגד – יצביע. נא להצביע. הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 4 נגד – 10 נמנעים – אין הסתייגות מס' 4 לחלופין של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 4, נגד – 10, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לכן, אין לנו הסתייגויות עוד לפנינו, ואנחנו נצביע על סעיף 1, כהצעת הוועדה, ואז כמובן יכולים כל המסתייגים להצביע נגד. מי בעד ומי נגד סעיף 1, שהוא הסעיף היחיד, כהצעת הוועדה? נא להצביע, רבותי חברי הכנסת. בבקשה. הצבעה מס' 17 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 11 נגד – 3 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 11, נגד – 3, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 1 עבר, יחד עם שם החוק, בקריאה שנייה. אדוני יושב-ראש הוועדה, האם אדוני מבקש שנצביע בקריאה שלישית? <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 29), שתכליתו להביא לידי סיום את תפקיד נציב הדורות הבאים. נא להצביע בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. בבקשה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אנחנו יכולים עוד להתחרט. הצבעה מס' 18 בעד החוק – 11 נגד – 4 נמנעים – אין חוק הכנסת (תיקון מס' 29), התשע"א–2010, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 11, נגד – 4, אין נמנעים. אני קובע שחוק הכנסת (תיקון מס' 29) נתקבל. אני רוצה להזכיר כאן ב"דברי הכנסת" את החלטת ועדת הכנסת כפי שפורשה, נוסחה והוקראה מעל במת הכנסת כחלק מהביטול של חוק הכנסת המתייחס לנציב הדורות הבאים. הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת, בבקשה. נא להישאר. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, ברשות היושב-ראש, אומר כמה דברי תודה. אני מבקש להודות לידידי, חבר הכנסת משה גפני, שותפי ליוזמה החשובה הזאת; לחברי ועדת הכנסת שהשתתפו ולקחו חלק בדיונים; לצוות הוועדה בראשות מנהלת הוועדה אתי בן-יוסף ומרכזת הוועדה נועה בירן-דדון; ליועץ המשפטי של הכנסת, עורך-דין איל ינון; ליועצת המשפטית של הוועדה, עורכת-דין ארבל אסטרחן; למזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ; לנציגים רבים מטעם ארגונים שונים שהופיעו בפני הוועדה ופנו אלי, ובסופו של דבר גם היו שותפים לניסוח ההחלטה שהתקבלה בוועדת הכנסת; וכמובן, לצוות שלי, רועי, לילך ומיכל. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> מכאן, אדוני, ברשותך, כמה הודעות של ועדת הכנסת, שהאחרונה שבהן מחייבת הצבעה. ההודעה הראשונה – ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעות חוק לשם הכנתן לקריאה ראשונה ובהצעה לסדר-היום: ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בהצעת חוק עבודת נשים (תיקון – זכויות למאמצים באימוץ בין-ארצי), התש"ע–2010, פ/2085/18, של חבר הכנסת עתניאל שנלר. ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – מימון הריסת מבנה לא חוקי על חשבון הבונה), התש"ע–2010, פ/2415/18, של חברת הכנסת פניה קירשנבאום וקבוצת חברי הכנסת. ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעת חוק המקרקעין (תיקון – הפעלת מעלית כמעלית שבת בבניין שבו מעלית אחת), התש"ע–2010, פ/2004/18, של חבר הכנסת אורי אורבך וקבוצת חברי הכנסת; ובהצעה לסדר-היום מס' 3993 בנושא: סדר הדין הפלילי (תיקון – מכתב התנצלות עבור מעצר שגוי והודעה על זכאות לפיצוי), של חבר הכנסת נסים זאב. ועדת הכלכלה תדון בהצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון – חובת גילוי על עסקת תיווך), התש"ע–2010, פ/2607/18, של חבר הכנסת אופיר אקוניס. הוועדה לקידום מעמד האשה תדון בהצעות החוק האלה: א. הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום מודעות המציעות שירותי זנות), התשע"א–2010, פ/2214/18, של חברת הכנסת אורית זוארץ וקבוצת חברי הכנסת; ב. הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום מודעות המציעות שירותי זנות), התשס"ט–2009, פ/889/18, של חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אני מבקש להודיע על חילופי אישים בוועדת החוץ והביטחון: מטעם סיעת הליכוד, במקום חבר הכנסת ציון פיניאן, שכיהן כממלא-מקום קבוע, יכהן חבר הכנסת אורי אורבך כממלא-מקום קבוע. אני מבקש להודיע על חילופי אישים בוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת הכספים לתקציב הביטחון: מטעם ועדת הכספים, במקום הפנוי לסיעת העבודה תכהן חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מבקש להודיע על חילופי אישים בוועדה המשותפת לוועדת הפנים והגנת הסביבה ולוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בנושא זיהום האוויר באזור חיפה: מטעם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, במקום חבר הכנסת חיים אמסלם יכהן חבר הכנסת אברהם מיכאלי. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> ההודעה האחרונה, אדוני, מחייבת הצבעה. אני מודיע בזאת על מינוי ממלאי-מקום קבועים בוועדות הכנסת בהתאם לסעיף 97י לתקנון הכנסת, כדלקמן: בוועדת הכספים – חבר הכנסת דוד אזולאי מטעם סיעת ש"ס. בוועדה לענייני ביקורת המדינה – א. חבר הכנסת זאב אלקין מטעם סיעת האיחוד הלאומי; ב. חבר הכנסת ציון פיניאן מטעם סיעת הבית היהודי. בוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת החינוך, התרבות והספורט לנושא חוק רשות השידור (תיקון מס' 25), התשע"א–2010, מ/541 – חבר הכנסת זבולון אורלב יכהן כממלא-מקום של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. אבקש את אישורה של הכנסת להודעה זו. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי, חברי הכנסת, אני מחכה עד שיושב-ראש הוועדה ישב על כיסאו על מנת שיוכל להצביע. רבותי, הודעת הכנסת האחרונה מחייבת הצבעה, ולכן אני מזמין את חברי הכנסת להצביע. מי בעד הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת? מי נגד? נא להצביע. ההצבעה היא על ההודעה האחרונה של יושב-ראש הוועדה לישיבה זו, כפי שנתבקשה על-ידי יושב-ראש הוועדה. הצבעה מס' 19 בעד הצעת ועדת הכנסת – 10 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הכנסת, ברוב של עשרה, אין מתנגדים ואין נמנעים, מאשרת את הודעת יושב-ראש הוועדה. רבותי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, ז' בטבת התשע"א, 14 בחודש דצמבר 2010 למניינם, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:15.>