דברי הכנסת
דברי הכנסת
י"ב / מושב שלישי / ישיבות קצ"ה–קצ"ז /
כ'–כ"ב בטבת התשע"א / 27–29 בדצמבר 2010 / 12
חוברת י"ב
ישיבה קצ"ה
הישיבה המאה-ותשעים-וחמש של הכנסת השמונה-עשרה
יום שני, כ' בטבת התשע"א (27 בדצמבר 2010)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
הצעות סיעות קדימה ומרצ–חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 5
1. כישלון ממשלת נתניהו בצמצום הפערים בין השכבות בחברה הישראלית ואוזלת ידה בכל הקשור למלחמה בעוני; 5
2. התפשטות גילויי גזענות בחברה הישראלית 5
שלמה מולה (קדימה): 6
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: 9
אילן גילאון (מרצ): 16
השר זאב בנימין בגין: 21
רונית תירוש (קדימה): 24
נסים זאב (ש"ס): 26
גאלב מג'אדלה (העבודה): 34
פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו): 38
אורי מקלב (יהדות התורה): 41
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 42
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 44
ניצן הורוביץ (מרצ): 45
דב חנין (חד"ש): 48
אורי אורבך (הבית היהודי): 49
אופיר אקוניס (הליכוד): 55
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין: 61
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 65
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 65
החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצווים 65
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 66
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 73
יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 73
הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010; 74
הצעת התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012; הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2012-2011, התשע"א–2010 74
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 74
כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה): 87
חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 94
דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 103
סגן שר האוצר יצחק כהן: 106
דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 110
אלכס מילר (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 113
רוני בר-און (קדימה): 117
שלי יחימוביץ (העבודה): 126
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 135
יצחק וקנין (ש"ס): 138
יוחנן פלסנר (קדימה): 141
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 151
אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 155
מוחמד ברכה (חד"ש): 161
שלמה מולה (קדימה): 170
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, היום יום שני, כ' בטבת התשע"א, 27 בחודש דצמבר 2010 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת אשר בשבוע זה תוקדש ברובה לדיוני התקציב וחוק ההסדרים, וכמובן להצבעה על חוקים אלה, אם לאשרם או לדחותם או לאשרם בשינויים שיתקבלו בהסתייגויות.
גברתי מזכירת הכנסת, הודעה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לדיון מוקדם: החל מהצעת חוק פ/2800/18 וכלה בהצעת חוק פ/2808/18 – הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור פרסום כפוי במענה הטלפוני), התשע”א–2010, מאת חברי הכנסת זאב בוים, שלמה מולה ואורית זוארץ וקבוצת חברי הכנסת; חוק בית-העצמאות (תיקון – מושב בית-התנ"ך), התשע”א–2010, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – איסור העבדת בעלי-חיים לצורכי משא בשטח עירוני), התשע”א–2010, מאת חברי הכנסת איתן כבל, זאב בילסקי, יואל חסון, נחמן שי, ניצן הורוביץ, אורית זוארץ ומירי רגב; הצעת חוק להעלאת המודעות למניעת עישון, התשע”א–2010, מאת חברי הכנסת גדעון עזרא, מירי רגב, דב חנין ונחמן שי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שירותי ההצלה בישראל (תיקוני חקיקה), התשע”א–2010, מאת חברי הכנסת מירי רגב, נחמן שי, כרמל שאמה, מנחם אליעזר מוזס, איתן כבל ועתניאל שנלר; הצעת חוק מינוי הרב הראשי לצבא-הגנה לישראל, התשע”א–2010, מאת חבר הכנסת נסים זאב; הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (ניפוק תרופות מאחורי פרגוד), התשע”א–2010, מאת חבר הכנסת יואל חסון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – סייגים לשלילת גמלה מזכאי שהשתתף באירוע ספורט או כנס בחוץ-לארץ), התשע”א–2010, מאת חברי הכנסת עפו אגבאריה, מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ושלמה מולה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תוספת דחיית קצבה לקצבת זיקנה), התשע”א–2010, מאת חבר הכנסת סעיד נפאע.
החלטת ועדת הכנסת בדבר סדרי הדיון בהצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012, התשע"א–2010, ובהצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, קריאה השנייה וקריאה השלישית.
הסכם בין ממשלת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של קפריסין בדבר תיחום האזור הכלכלי הבלעדי.
התייחסות שר הרווחה והשירותים החברתיים למסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בנושא: נערות ערביות במצוקה – הצעותיהם של חברי הכנסת עפו אגבאריה וסעיד נפאע.
החלטת ועדת האתיקה בעניין קובלנתה של תנועת אומ"ץ נגד חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, בטענה כי "פעלה בשירות חברות הסלולר, וחשד לניגוד אינטרסים ולפגיעה במינהל התקין", זאת בשל העובדה שחברת הכנסת שמאלוב נפגשה עם איש העסקים אילן בן-דב.
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, שהחזירו ועדת הכספים, ועדת הכלכלה, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת הפנים והגנת הסביבה, ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החינוך, התרבות והספורט. וכן, הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012, התשע"א–2010, שהחזירה ועדת הכספים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה למזכירת הכנסת.
<הצעות סיעות קדימה ומרצ–חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. כישלון ממשלת נתניהו בצמצום הפערים בין השכבות בחברה הישראלית ואוזלת ידה בכל הקשור למלחמה בעוני;>
<2. התפשטות גילויי גזענות בחברה הישראלית>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כמובן שרוב השבוע יוקדש לנושא חוק ההסדרים והתקציב, כמו גם אישורו או דחייתו. אנחנו מתחילים את השבוע, כמצוות החוק, בהצעות אי-אמון. הוגשו שתי הצעות, האחת מטעם סיעת קדימה והאחרת מטעם סיעות מרצ, חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד, להביע אי-אמון בממשלה. ראשונת ההצעות היא ההצעה של סיעת קדימה, שאותה ינמק חבר הכנסת שלמה מולה, ושכותרתה: כישלון ממשלת נתניהו בצמצום הפערים בין השכבות בחברה הישראלית ואוזלת ידה בכל הקשו למלחמה בעוני. חבר הכנסת מולה, בבקשה. לאדוני עשר דקות תמימות לנמק. ישיב על הצעה זו כבוד השר יצחק הרצוג, הלוא הוא בוז'י. בבקשה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו נדבר בעשר הדקות על ממשלת הזיגזג של ראש הממשלה נתניהו בתחום הכלכלי. אנחנו נדבר על ממשלת הג'ובים של ראש הממשלה ואיך הממשלה הזאת שוחקת את מעמד הביניים, איך היא פוגעת באוכלוסיות החלשות. הבטחות לחוד, קיום לחוד.
הממשלה הזאת, אדוני היושב-ראש, סבלנו ממנה בשנתיים האחרונות. כל הזמן הם שיבחו את עצמם ואמרו לנו: המצב הכלכלי טוב, ישראל יצאה מהמשבר הכלכלי. האומנם ישראל לא נמצאת, כמו מדינות אחרות, במשבר כלכלי עמוק? אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אני קובע כאן, מהדוכן הזה, מי שביסס את כלכלת ישראל שלא תהיה כפי שהיא היום הוא שר האוצר רוני בר-און. ולכן, הממשלה הזאת, מהיום והלאה אין לכם שום say לבוא ולהגיד שכל המדיניות שלכם היא בשנתיים האלה, כשאנחנו ראינו היום את התוצר של המדיניות הכלכלית-החברתית הזאת, של ממשלה שנסחפת על סקטורים ומפקירה, כלשון מבקר המדינה, אדוני היושב-ראש, את מעמד הביניים. מעמד הביניים, שמשלם מסים מלאים. מעמד הביניים שמשרת בצבא-ההגנה לישראל. מעמד הביניים שנושא על גבו את רוב האוכלוסיות החלשות, שרק נותן ולא מקבל. אבל אצל ראש הממשלה, מי שסוחט אותו, יקבל. אבל מעמד הביניים לא סוחט אותו, ולכן הוא נושא בנטל.
מה שקורה, ראש הממשלה הבטיח לנו להוריד מסים. הנה לך, עוד מעט אנחנו נעמוד בצווים שבהם מעלים מסים. זאת ממשלת הזיגזג, שכמו בתחום המדיני היא גם בתחום החברתי. אדוני היושב-ראש, בתחום החברתי, אם אתה מזגזג, אתה מאבד את עקרון השוויון. ממשלת הזיגזג של ראש הממשלה פוגעת במעמד הביניים, ומעמד הביניים הולך ומצטמק.
היא מעלה מחירים של דלק. מי משלם במיוחד את המסים הרבים האלה? אותו מעמד ביניים שקם בבוקר, הולך לעבודה, לוקח את הרכב שלו וממלא דלק. לא תמיד הוא מקבל החזר דלק מהמעביד שלו, אדוני היושב-ראש. בממשלת הג'ובים, שבה 30 שרים, שבעה, תשעה סגני שרים, חלקם מעבירים ניירות אחד למשנהו, אבל בתוך המשרד שלהם, אם נראה מה קרה בתקציבי המשרד שלהם, רק הם ניפחו את המשרדים ואת ההוצאות שלהם עם עוד עוזרים ועוד עוזרים ועוד עוזרים. אותו מעמד ביניים, אדוני היושב-ראש, המדינה לא משתתפת עמו במאומה, אפילו לא בלהחזיר לו עלויות דלק, אדוני היושב-ראש.
אותו מעמד ביניים, אדוני היושב-ראש, משלם משכנתאות. המשכנתאות מתייקרות. אותו מעמד ביניים שוכר דירה כי הוא לא מגיע למשכנתה. המשכנתה מתייקרת. הוא לא יכול. אבל כשהוא רוצה לשכור דירה, הממשלה לא משחררת אדמות, היא לא מציפה את השוק. אי-אפשר לקנות דירות. אותו מעמד ביניים גם נושא בנטל, גם משלם יותר בשכירות דירה. מה הפלא שהעשירון העליון, רובו, הם חבריו של ראש הממשלה? הוא מתחכך אתם. הרי הוא נותן להם יותר ושוכח את האוכלוסיות החלשות, הוא לא זוכר אותן. במקרה הטוב הוא נותן רק לשותפים הטבעיים שלו, שמסייעים לו לשרוד, אבל דווקא למעמד הביניים, מה פתאום? הוא שכח אותם בדרך, הוא הפקיר אותם, לא רואה אותם, לא מתחשב בהם, אדוני היושב-ראש.
האמת היא שבשבוע שעבר דיברנו בהצעת האי-אמון על האוכלוסיות החלשות. הנתונים הסטטיסטיים שהתפרסמו היום על-ידי "מרכז אדוה", הנתונים שהתפרסמו בשבוע שעבר על-ידי ארגון "לתת" מוכיחים כמה הממשלה הזאת אין לה והיא גם לא מגלה שום רגישות חברתית. אין לה שום חמלה חברתית.
אדוני היושב-ראש, אפשר לספר לנו סיפורים מכאן ועד הודעה חדשה על תקציב דו-שנתי. כפי שאמרת, אנחנו נדבר על זה בהרחבה ביומיים או בשלושת הימים שיבואו.
אבל הנתונים כבר מראים לנו – אין קברניט כלכלי שבא ואומר: יש לי כלכלה, אני רוצה להגיע לכאן, אני רוצה להושיע ולהושיט יד לאותם שנחלשים מדי יום. אבל כשאתה מנתח גם את הנתונים הכלכליים-החברתיים של האנשים אתה לא רואה מאומה.
אדוני ראש הממשלה יושב לו – כל יום הוא עסוק בלסדר ג'ובים לשרים. האמת היא, אני מופתע בכלל, גם שרים שהוא נותן להם ג'ובים אפילו לא מכבדים אותו, לא באו"ם, אפילו לא אתמול, לא במשרדים. לא מחשיבים אותו, לא סופרים אותו. בא ואומר: אנחנו נחליט. אם זאת הממשלה, אם זה ראש הממשלה, ראש ממשלה שיודע להיות סחוט רק לתת ולתת ולתת – אבל למעמד הביניים הוא לא נותן כלום.
אדוני היושב-ראש, גם כאשר אנחנו רואים בשירותי הבריאות – שירותי הבריאות, מי שיש לו, הוא קונה יותר שירותי בריאות. שירותי הבריאות מתייקרים – את העול הזה מי שלוקח בעיקר על גבו זה גם מעמד הביניים. זה נכון, אפשר לדבר על השכבות החלשות, על ההיחלשות של השכבות החלשות עוד יותר, על השחיקה, על ילדים רעבים, על ילדים עניים; אין להם – איך לסיים בסוף חודש. אבל אני בחרתי היום דווקא לדבר על אותו מעמד ביניים – על האשה שקמה בבוקר, הולכת לעבודה; על אותו אדם שקם בבוקר ללכת לעבודה, אבל בסופו של דבר כשהוא חוזר הביתה, בסוף החודש במשכורת שלו אין לו, הוא לא מסיים את החודש.
אדוני היושב-ראש, אני מופתע בכלל איך ממשלה לא יושבת ולא מקיימת דיון איך אנחנו משפרים את מצבו של מעמד הביניים. כאן נוצר פער עצום: מעמד הביניים יורד, המעמד העליון מקבל יותר. מעמד הביניים מצטמק. בסופו של דבר, בשורה התחתונה אין שום דבר.
אני שואל את ראש הממשלה, כמה פעמים ישבת על שאלת האברכים? כמה פעמים ישבת בדיונים בנושאים רבים שאולי – רק שייתנו לך לשרוד? אבל על מעמד הביניים, הוא שאל שאלות? קיים דיונים? אדוני היושב-ראש – אפס. יש את שר האוצר שבדרך כלל עושה את דברו, בא ואומר, יודע לתת לנו הצהרות במכללות וכן הלאה. בכלל יש לו יועץ כלכלי נפלא, נפלא, שבא ואומר: מבחינתו, את העולים מחבר העמים, את ה-450,000 – להחזיר אותם דרך מצרים, הרי הם באו להיות עול כלכלי לחברה הישראלית. הוא רק שכח בדרך שיש פה אוכלוסייה איכותית של עולים מחבר העמים. התרומה שלהם למדע, לטכנולוגיה, לתרבות, לחברה הישראלית – זה לעילא ולעילא. אבל ראש הממשלה יחד עם שר האוצר – שר האוצר שאותו יועץ לוחש לו באוזן – רק בקושי הצליח אפילו להתנצל. אבל זאת הממשלה, זה פרצופה גם בתחום הזה, אדוני היושב-ראש.
בדיוני התקציב אנחנו נדבר רבות, אדוני היושב-ראש, אבל בכל זאת, אני שואל שאלה פשוטה. השאלה הפשוטה שאני שואל; אם אני במעמד הביניים אני שואל: מה הבשורה של הממשלה הזאת? מה הבשורה של התקציב הדו-שנתי? האמת היא, יש לי תקווה גדולה, אולי גם מהכנסת אני מקווה, אם הכנסת תאשר את התקציב, אולי יש עוד תקווה שבג"ץ יבטל את התקציב הדו-שנתי. זה בעצם מראה שבשנתיים הבאות ראש הממשלה רוצה רק שקט תעשייתי, לכן העביר לנו תקציב דו-שנתי. אבל כשאנחנו שואלים, מפלחים ובודקים את התקציב הדו-שנתי, יכולתו של התקציב באמת להביא בשורה למעמד הביניים – שום בשורה, שום דבר, שום כלום.
לכן מצד אחד אין חמלה כלכלית-חברתית לממשלה הזאת ולמה שהיא עושה, ואין שום תקווה, אדוני היושב-ראש, לא תקווה מדינית, לא תקווה שיכול אזרח ישראלי לקום בבוקר ולהתגאות בה ולהגיד יש לי ממשלה, אני לוקח דוגמה ממנה; אבל אין, לא את זה ולא את זה. מנהיגי הציבור, במיוחד הממשלה הזאת ומנהיגיה לא מקיימים הבטחות, אדוני היושב-ראש.
אנחנו פה מעלים הצעות חוק שיש בהן שכל ישר, הגינות ויושר כלכלי, כדי לסייע למעמד הביניים. אנחנו מביאים נושאים שיכולים להיטיב עם מעמד הביניים בתחום של המשכנתאות, הדיור, הרווחה. הממשלה הזאת זורקת את זה בהינף יד, ובשם מדיניות כלכלית אחראית. אני שואל, כולנו שואלים, מה יהיה עם אותו מעמד ביניים – אותו אדם שקם בבוקר והולך, האם בשנה הבא הוא צריך לחשוש שירד עוד יותר, עוד מדרגה למטה, או שהוא יכול לבוא ולהגיד: אני, יש לי תקווה.
אדוני היושב-ראש, בממשלת הג'ובים, בממשלת הזיגזג של ראש הממשלה, לממשלה אין קברניט, אדוני היושב-ראש. שר החוץ עושה את ראש הממשלה קרקס. אין לנו אמון. אנחנו נהיה אלה שיהיו בצד אותם אנשים שנותנים ותורמים למדינה, ואנחנו נפיל את הממשלה הזאת, בעזרת השם, בעזרת חברי הכנסת. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מולה אשר נשא דברים כדי לשכנע בצדקת הצעת האי-אמון של קדימה. השר יצחק הרצוג ישיב בשם הממשלה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אדוני היושב-ראש, חברי המציע, חבר הכנסת מולה, חברי וחברותי חברי הכנסת, ראשית לכול צריך לומר, רוני, כמה עובדות כהווייתן. העובדות כהווייתן הן שבתקציב שיאושר בקרוב יש תוספת בכמה וכמה כלים להתמודדות עם העוני – בין היתר, החלתו של מס הכנסה שלילי; בין היתר, הגדלת קצבאות הזיקנה; בין היתר, הגדלת קצבאות הילדים לילד שני, שלישי ורביעי; בין היתר, תקציבים משמעותיים לעידוד התעסוקה, ותקציבים נוספים. אני גם מקווה שתופעלנה תוכניות משמעותיות נוספות שפורטו בהצעת התקציב ובוודאי יידונו בימים הקרובים לגבי הצעת התקציב.
הבעיה של העוני, שלמה מולה, לא קיימת מהממשלה הזאת, היא קיימת באופן עקבי בכל הממשלות האחרונות. ישראל נמצאת ברמת עוני של 20% לעומת 10% בממוצע ב-OECD. 20% זה המון, זה האתגר החברתי-הלאומי הגדול ביותר שיש. לצערי, אני לא חושב שראיתי בשנים האחרונות – אצל אף אחד – התמודדות מערכתית עם העוני במובן זה שראש הממשלה לקח את זה כנושא אישי שלו, שם את כל הנושא הזה כנושא שהוא מחויב, שכל משרדי הממשלה מחויבים בו וכל אחד תורם את חלקו בתוכנית לאומית כוללת.
הנחתי בפני ראש הממשלה תוכנית לאומית כזאת, ואני מקווה לקדם אותה לאחר שהתקציב יעבור. התוכנית הזאת היא לא רק לבוא ולפזר כסף לקצבאות; היא לא רק לגלגל עיניים השמימה, היא הרבה יותר עמוקה והיא צריכה להכיל את כל המאפיינים של העוני, שזה אומר עולים עניים, זה אומר מבוגרים, קשישים עניים, זה אומר חד-הוריות, זה אומר הציבור הערבי, הציבור החרדי – אדוני היושב-ראש, הרעש הוא בלתי נסבל פה מימין.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש אנשים שאני לא מעיר להם.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
סיעת קדימה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חרמש, השר הרצוג נמצא פה, הוא רוצה להשיב לחבר הכנסת מולה אשר באמת דיבר דברים כדרבונות, והוא רוצה להשיב לו.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
זה אומר מכלולים ענקיים, גדולים; זה אומר להחליט החלטה לאומית שבה אנחנו הולכים בכל הכוח – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
שלום.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
– – – תוכנית מהפכנית רב-שנתית לצמצום העוני מ-20% לפחות ל-10%, שזה הממוצע ב-OECD. צריך יותר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
השר הרצוג, אני קראתי אתמול איזה סקירה וסטטיסטיקה, אני לא יודע אם זה היה של "מרכז אדוה", שמה שהולך ומצטמצם בחברה אצלנו זה המעמד הבינוני, שהולך יותר ויותר והופך להיות – שהפערים גדלים והם למעשה נמצאים היום – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
קוראים למעמד הזה – באין-אונים, זה המעמד החלש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא דיברתי על חברי הכנסת. חברי הכנסת די מסודרים.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אנחנו לא מתלוננים.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אדוני היושב-ראש, מעמד הביניים הוא הנושא הבא שאני אתייחס אליו. "מרכז אדוה" מצביע על התופעה הזאת כבר שנים, ואנחנו נדבר עליה. אני רק אשלים ואומר, שבכל מה שקשור בהתמודדות עם הסוגיה של העוני – אנחנו אוהבים לדבר על העוני אבל לא אוהבים עניים. ואני מפנה את כולם לספרי החדש: "תוכנית עבודה – מתכון לרווחה כלכלית", שמתמקד במיוחד באתגר של העוני.
לגבי מעמד הביניים, פה אני אומר לך, חברי המציע, שעליית מחירי המים היתה תוצאה של חקיקה בתקופת ממשלת אולמרט; לא מתלהב מזה, אבל זאת אמת. עליית מחירי המים זאת החלטה שעברה בממשלה הקודמת בעקבות החקיקה של תאגידי מים עצמאיים.
<רוני בר-און (קדימה):>
אין לזה שחר.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
למה לא? אתה היית בממשלה הזאת בדיוק. תאגידי המים העצמאיים – היתה פשרה ביניכם לבין פואד שהיה שר התשתיות.
<השר זאב בנימין בגין:>
גם בצורת קטנה היתה בינתיים.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
לא, לא, הבצורת לא קשורה לזה. אם יש גזל כבשת הרש, זה החוק הזה. ההמצאה של תאגידי המים, רוני, מתי עברה? תאגידי המים העצמאיים עברו בממשלה הקודמת, ושם עשו משק סגור ולא נתנו אפילו הנחות לקבוצות אוכלוסייה חלשות.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
כבוד השר, ב-2005 בוועדת הפנים שעמדתי בראשה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
נו, אז 2005 זה היה ממשלת שרון.
<קריאות:>
ממשלת אולמרט. אולמרט, אולמרט.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אז מתי זה היה? ומה היה לך? היתה לך פשרה בממשלת אולמרט בין פואד – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
2005 זה עדיין שרון.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
– – והאוצר. ולכן, בואו נהיה כנים, העלאת מחירי המים היא בעיה, היא בעיה – – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
ב-2006, סליחה. 2006 – אולמרט.
<קריאה:>
– – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
היא בעיה לאומית; היא היתה בעיה לאומית. העלאת מחירי המים הופכת להיות בעיה לאומית, ואני חייב לומר שדבריהם של ראשי הרשויות בנושא הזה הם דברי טעם חזקים מאוד.
אבל אם אנחנו מתייחסים לסוגיית מעמד הביניים, הבעיה במעמד הביניים היא שסל ההוצאות המשפחתי בישראל גדל בשורה ארוכה מאוד של נושאים, וסל ההכנסות – מקורות ההכנסה לא בהכרח גדלים. אומנם יש הסכם קיבוצי חדש במשק, יש תוספות כאלה ואחרות. אבל דווקא הרובד שהכי סובל הוא הרובד שלא מקבל שום תגבור, למשל, בהבטחת הכנסה. הוא נמצא 50 שקל מתחת להבטחת הכנסה, 100 שקל מתחת להבטחת הכנסה. הוא נמצא במצוקה כי הוא לא מקבל אף הטבה. הוא נמצא במצוקה כי הוא לא מקבל סיוע, לא בארנונה ולא בשכר דירה, ולא בהטבות אחרות שקיימות למי שמקבל הבטחת הכנסה. חלילה אני לא אומר שמי שמקבל הבטחת הכנסה חי חיים סבירים. אבל אני אומר שלפחות יש לו זכויות לעומת מי שנמצא אך במדרגה אחת או שתיים לפני נפילה לרשת הבטחת הכנסה, ושם הלחץ הכי גדול.
דהיינו, מעמד הביניים הנמוך שלגביו אין ספק שמדיניות מיסוי נכונה של מדרגות, שאמורות, אגב, להיכנס גם עכשיו, מייד עם אישור התקציב, ב-1 בינואר, מדרגות מס יותר סבירות; וב. שורת כלים לאפשר למשפחה בישראל להתפרנס בכבוד. זה אתגר לאומי גדול, והוא לא אתגר של מפלגה כזאת או מפלגה אחרת. הוא חלק מההתמודדות הכללית עם סוגיית העוני בישראל, וחלק מההתמודדות הכללית עם חלוקת ההון בישראל. הפחתת המיסוי, למשל, ממקבלי השכר הגבוה היא טעות. ולכן אני שמח שבתקציב הנוכחי אנחנו נמשיך בגביית ביטוח לאומי ממקבלי ההכנסות הגבוהות – פי-עשרה מהשכר הממוצע במשק. זו החלטה חברתית נכונה. אתה לוקח מי שמשתכר 100,000 שקל, והוא משלם יותר – – –
<חיים אורון (מרצ):>
– – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
סליחה?
<חיים אורון (מרצ):>
אתה מוריד מס של 2.5 מיליארד שקל עוד שלושה ימים.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
איפה אתה מוריד? תלוי למי.
<חיים אורון (מרצ):>
מס הכנסה, מס יחידים.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אבל לא. חלק מזה זה מעמד הביניים. סליחה, אתה מוריד ממעמד הביניים. אל תגיד שלא.
<חיים אורון (מרצ):>
140 מיליון, אדוני השר, 140 מיליון זה ריווח מדרגות המס, ומיליארד ו-700 מיליון מס על יחידים, ו-700 מיליון מס חברות. בשנה הבאה 1.4 מיליארד מס על יחידים – – – ביחד 4 מיליארד שקל.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
זה מתווה, דרך אגב, שקיים כבר כמה שנים. אני, למשל, נאבקתי קשות בנושא של הפחתת השתתפות מעסיקים בביטוח לאומי. אני שמח שזה, למשל, פעימה שנדחתה. ויש כלים נוספים.
קיצורו של עניין, רבותי, אם רוצים להתעסק עם נושא העוני, צריך להתעסק אתו ברמה הממלכתית הלאומית. ה-OECD שם מול עינינו תמונת מראה. אני מזמין את כולם לקרוא את הדוח שלו. הוא דוח מרתק. אני ישבתי עם מזכ"ל ה-OECD בדיוק לפני שבועיים, וסיכמתי אתו שה-OECD ילווה אותנו בעצם בבחינת התוכנית שאני הגשתי להתמודדות עם העוני – לתת לנו פידבק עד מרס הקרוב, ולאחר מכן, ולא משנה באיזה מבנה ממשלה, איזה מבנה ממשלתי יהיה, תוכנית לאומית כזאת תהיה דרישה של ה-OECD – –
<רוני בר-און (קדימה):>
תמיד העבודה תהיה בפנים. לא משנה מה שיהיה, אתה תהיה בפנים.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
– – לממשלת ישראל לעמוד באבני דרך ברורות להפחתת העוני. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לכן אתה מבקש לדחות את הצעת האי-אמון בשלב זה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
בשלב זה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אוקיי. תודה רבה.
<רוני בר-און (קדימה):>
הוא לא אמר, זה הוא לא אמר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא אמר: "בשלב זה".
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
בשלב זה אני מבקש לדחות את הצעת האי-אמון.
<רוני בר-און (קדימה):>
הוא אמר בחיוך, הוא צוחק. הוא לא מתכוון.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בהחלט גם שר האוצר הקודם. זה שאנשים מקבלים שכר של 9,000 שקל, ותקרת המס שלהם בלי שום פרופורציה, היא זו שמורידה את המעמד של שכבת הביניים לאזור התחתית.
אני מזמין את חבר הכנסת אילן גילאון לבוא ולנמק את הצעת האי-אמון של הסיעות מרצ, חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד, שכותרתה: התפשטות גילויי גזענות בחברה הישראלית. ישיב השר זאב בנימין בגין.
<קריאה:>
– – – תתחרט על האמירות האלה.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, קולך מהדהד מקצה המליאה ועד קצה. בבקשה.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, השרים שבאולם, מטבע הדברים, אדוני, היה לעסוק אולי באותו עניין שדיבר פה מקודם עליו חברי חבר הכנסת שלמה מולה בצורה רהוטה וטובה, ואני רוצה לסמוך את ידי על כל המשפטים והמלים שנאמרו על-ידו. משום שרוח רעה נפלה על הארץ, אנחנו ראינו חשיבות בכך שנעלה את זה, את הצעת האי-אמון בממשלה.
לפני שאפתח בנושא של התגברות הגזענות בישראל, אני רוצה לתת תזכורת ראויה ממקורות יודעי דבר, שהיא תזכורת מתאימה למקום הזה, והיא לקוחה מרב-מכר שכולנו מכירים אותו, וזה מתוך ויקרא י"ט, פסוק ל"ג: "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלהיכם. לא תעשו עול בַּמשפט, בַּמִדה, בַּמשקל ובַמשורה. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק, והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ושמרתם את כל חֻקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אתם, אני ה'".
צדק, וצדק, וצדק וצדק, והרעיון המרכזי הוא "כי גרים הייתם בארץ מצרים". אולי זה מוכיח שאין חדש. לפעמים התנועה היא צפונה, לעתים התנועה היא דרומה. אנשים לעתים נסים על נפשם, ולעתים נסים כדי לשבור רעב. זה אתגר בהחלט לא פשוט למדינה להתמודד אתו. אבל הרעיון המרכזי הוא שכגרים בארץ מצרים, לפעמים אתה שואל את עצמך: מהיכן יש כל כך הרבה משטמה שמתגוללת ברחובותינו? ממה היא נובעת?
אתה יודע, אדוני, לא פעם אני מביט על מרקע הטלוויזיה ואני רואה את הפגנות השטנה של תנועות פונדמנטליסטיות במדינות אחרות, מדינות אויב חלקן. ואני אומר שלו בידדנו את כל האנשים האלה, בסופו של דבר, לאנשים בודדים, יכול להיות שהיינו מוצאים שהשנאה מקורה בפחד גדול, גדול מאוד, כי הפחד הוא בעצם שמייצר את השנאה, הפחד מפני הזר, מפני השונה מאתנו. שנאה שאין לה גבולות והיא מחלחלת. יכול להיות, אדוני, אני יודע שכבר מקבלים את זה כאיזו קלישאה במקומותינו, משום שעבר הרבה זמן, והיא נאמרה כל כך הרבה פעמים, רבותי השרים, חברי הכנסת, אבל מציאות החרב שבה אנחנו חיים כל כך הרבה זמן, אולי היא זו שמייצרת אצלנו שכחה של מה שהיינו בארץ מצרים, כמשל, הרבה מאוד שנים.
ואני לא רוצה לדבר היום כיושב-ראש סיעת מרצ בכנסת, אלא כבן להורים של עם נרדף בכל מקום, שהיו תמיד חלשים מאוד, ובזיכרון הקולקטיבי שלהם אולי דווקא עכשיו, כשהם חזקים יותר – זו גם שאלה גדולה אם באמת אנחנו חזקים יותר היום – על-פי אמות המידה שבהם אנחנו נוהגים בשונה מאתנו, אני מתפלא כיצד אנחנו מגיעים להתנהלות כזאת. אולי בכל זאת הכיבוש נותן את אותותיו, אחרי כל כך הרבה שנים. אולי בכל זאת אנחנו לא כבשנו, אלא נכבשנו על-ידי כיבוש שאנחנו כבשנו.
השנאה לזר היא גם שנאה מגייסת, ויש הרבה שתפסו אצלנו את הרעיון הזה. הנה, לא מזמן היתה מפלגה שקמה על בסיס של שנאה לחרדים, והיא זכתה במנדטים רבים, ב-15 מנדטים. ובפעם האחרונה היתה מפלגה שבנתה את עצמה על שנאה לערבים, וגם היא זכתה ב-15 מנדטים. יכול להיות שהרעיון הבא, אדוני השר, יהיה לבנות מפלגה שמבוססת על שנאה לנכים או לזקנים, ובהרכב כזה אולי היא תזכה להרבה יותר כוח. יש לי אפילו ססמה בשבילה: אם אין ערבים אין פיגועים – אולי אם אין נכים אין עיכובים, ואם אין זקנים אין בזבוזים. משום שמי ששונא את הזר ממנו, מחוץ לגבולות ישראל, או כאלה שחודרים דרך גבולות ישראל, בסופו של דבר ישנא את הזר בתוכו, בסופו של דבר יחשוב מחשבה קולקטיבית כלפי עמו שלו.
ויש קו אחד רציף שעובר בין צפת לבין הבערת אותה דירת מגורים של פליטים באשדוד. מבחינת המראה – הוא מעורר זיכרונות, על אף שאני מבקש לא להזדקק לשום אנלוגיות. אני לא צריך אנלוגיות. אבל אותם רבנים בצפת, המתחזים לרבנים, הקוראים במקורות לא שלנו, משום שהמקורות שלנו – האלמנט החזק ביותר שיש בתוכם, הבסיס למקורותינו היהודיים, זה שיפה אדם שנברא בצלם. ולכן אותם מתחזים לרבנים, הייתי אומר יותר מזה: אותם אנשים שבעיני הם אפילו לא יהודים, משום הבסיס שאתו הם הולכים ובונים את המשטמה בארץ, הם נתמכים על-ידי רצף של גורמים שאינם מקריים; חלקם נובע מחקיקה גזענית בתוך הבית הזה, אדוני, מאמירות שנאמרות שהן כולן אמירות של כוח, מפיהם של אנשים מאוד מרכזיים, שנושאים בפיהם את המשטמה, והכוח והנאמנות – כביכול נאמנות. מזויפת. יש קו רציף, אדוני, בין צפת ובין מכתב הרבנים לבין ההפגנות שראינו בבת-ים, שמזהירות מפני נישואי תערובת של יהודיות עם נוכרים, בפני אותו מכתב שנכתב, אותה קריאה שנקראה על-ידי אנשים שחלקם פקידי מדינה, אדוני, שמקבלים את המשכורת מן הממלכה, מן המלכות.
היום שמעתי את השר פואד בן-אליעזר, בפעם הראשונה כדובר רשמי של ממשלת ישראל, אני רוצה לקוות, שאת האנשים האלה יש להזיז מתפקידם, יש לפטר אותם. ומי שלא יודע את תפקידו צריך לזוז מן המקום הזה. אבל מאידך, בצורה רפה ביותר, שמעתי את קולו של ראש הממשלה, אולי מאוחר מדי, אולי מעט מדי, שמגנה את גילויי המשטמה ולקיחת החוק לידיים.
יש לנו אתגר גדול עם הפליטים שחודרים אלינו מדרום. ולנו, מה לעשות, כמו בעוד כמה תחומים, אדוני השר, אין מדיניות מסודרת כלפי האנשים שנכנסים לכאן. ואני לא חושב שהבעיה הזאת כולה, או השאלה הזאת כולה, צריכה ליפול על השכונות הדרומיות בתל-אביב, או על ערד, או על אשדוד, או על אילת. אותה מדיניות מסודרת שצריכה לבוא – היא חייבת לבוא על תשתית אחרת מאשר שר הפנים שאומר שהאנשים האלה הם מפיצי מחלות. כך הוא מכנה אותם. עוד דיבור כוחני שמעורר שנאה ומשטמה כלפי זרים.
מדברים היום הרבה על זה שיש חוסר בידיים עובדות בחקלאות, אדוני. אפילו החקלאים יצאו לשביתה ולהפגנות, משום שחסרות להם ידיים עובדות, ואנחנו שילמנו את מחיר העגבנייה ביוקר רב. מדוע הגדר הדרומית של מדינת ישראל – הגבול הדרומי של מדינת ישראל, לצורך העניין הזה, איננו טוב ככל חברה להשמת כוח-אדם או עובדים זרים, כאשר מצד אחד יש דרישה, מצד שני יש היצע, לעניין של פתרון ביניים, עד אשר יובהר מעמדם הסופי של אותם פליטים?
אנחנו מדווחים שמתוך 4,000 פליטים שעברו את הגבול הדרומי במדינת ישראל נמצאו שניים בלבד שראויים למעמד פליט, כלומר חצי פרומיל. דבר שלא יעלה על הדעת, כמובן. אבל אני אומר, בדבר הזה, ללא מדיניות אנחנו בסופו של דבר נמשיך את האורגיה האיומה הזאת, שבתוכה אנחנו שקועים, של משטמה ושל שנאה.
אהבת הארץ, אדוני, אין פירושה לשנוא את הזר; אין פירושה לגדוע עצים. אהבת הארץ, אדוני, היא היכולת לאהוב גם כאשר אתה צריך להסתפק בחלק מן הדברים. אני כל כך אוהב את ארץ-ישראל, זאת שכתובה לי במקורות ובמקרא, עד שאני מוכן להסתפק רק בחלק ממנה. נשאלת השאלה מדוע אנחנו, שמבקשים להיות אור לגויים – מדוע אנחנו נוהגים כך ברחובותינו, ומה פרנסי העדה עושים, בראש ובראשונה, ומדוע אלה שהיו צריכים להשכין שלום, ולהשכין שקט, ולהשכין רוגע, ולהטיף לאהבה, מדוע אלה הם שמטיפים לשנאה, לרוע. זה גלגולה של שנאה, אדוני, וסיפור קמצא ובר-קמצא הרי ידוע לכולנו, ומדוע בסופו של דבר חרב בית-המקדש. כי לשנאה אין גבולות ואין מעצורים, וברגע שהחשיבה הופכת חשיבה סטריאוטיפית, גזענית, לאן נוכל להגיע?
אני אמרתי שאני לא אוהב אנלוגיות, ואני באמת לא רוצה לראות את דברי האחרונים, שסוגרים את הנאום הקטן הזה, כאנלוגיה לאיזשהו דבר. אבל ראוי לו להיאמר, גם אם איננו נאמר בפעם הראשונה מעל הדוכן הזה. "לא הרמתי את קולי", מאת מרטין נימלר, האב הכומר מרטין נימלר: בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים. אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט. אחרי זה הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי. ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי. ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי. ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.
מרטין נימלר היה כומר פרוטסטנטי גרמני פציפיסט, שהתנגד לנאצים, ונשלח בשל כך למחנה ריכוז. אז כאשר אנחנו נבוא לשאול, אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה היקרים, מה אתם עשיתם בשביל מדינה – כדי להרגיע, ובאיזה כיוונים הלכתם, ראו וזכרו שהבטחנו להיות אור לגויים, ומקורותינו בנויים על אהבת אדם, שנברא בצלם. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. ישיב על הצעת האי-אמון השר בנימין זאב בגין.
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, אני חושב שהיום צריך להביא – כל פעם ששר עולה לדבר – פתק מראש הממשלה, אם הוא מייצג את דעת הממשלה. כי שמענו הבוקר שרק ראש הממשלה מייצג את דעת הממשלה. איך נדע אם ידידי בני בגין מייצג את הממשלה או לא?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אורון, אני מציע שמייד כשתרכיב ממשלה תנהיג את ההסדר הזה, ואנחנו נקבל אותו ברצון.
<חיים אורון (מרצ):>
לא לא, אני פונה אליך כיושב-ראש הכנסת, שמא תיפול שגגה מאתנו ויתברר שגם הוא לא מבטא את עמדת הממשלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני כיושב-ראש הכנסת אחליט בסוף להצביע אם הכנסת מביעה אמון או לא מביעה אמון בממשלה. ומובן שהציבור ישפוט.
<חיים אורון (מרצ):>
זאביק, זאת הצעה טובה מה שאמרתי, לא?
<זאב בילסקי (קדימה):>
אני גם חושב שזאת הצעה טובה מאוד, אדוני היושב-ראש, ואני יודע שטובת הבית לנגד עיניך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה אומר שההצעה הזאת טובה לפי שעה, לממשלה זו, חבר הכנסת בילסקי. אל תטעה את הציבור.
<שלמה מולה (קדימה):>
אנחנו אוהבים את השר בגין, אבל איפה שר המשפטים?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה, השר – אם אתה מכבד את השר בגין – אני הייתי אומר לחבר הכנסת גילאון, זכית שהשר בגין עונה לך. מה אתה – תמיד צריך לראות באופן חיובי.
<השר זאב בנימין בגין:>
אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. אני מודה לחברי חבר הכנסת מולה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, בכל זאת צריך לומר שהשר בגין מדבר בשם הממשלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בוודאי, מה זה.
<השר זאב בנימין בגין:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הועלתה סוגיה חשובה. גילוי הדעת, המכונה בתקשורת "מכתב הרבנים", הוא גילוי דעת מגונה, והוא קודם כול ממלא את לבנו צער; צער על שכך ירדו מנהיגי ציבור, רועי קהילות, בפלפול הלכתי, לרמה כזאת, הנוגדת את היסודות של אמונתנו האנושית, קודם כול.
ראש הממשלה, בתשובה חלקית לתהייתו של חברי, חבר הכנסת אורון, גינה כיאה וכיאות את גילוי הדעת החמור הזה סמוך לפרסומו. אף אני הקטן הבעתי דעתי בתקשורת, אם אני זוכר נכון, פעמיים, וגיניתי את המכתב והוספתי את מסקנתי. כך אמרתי – הנה, אני חוזר על הדברים שוב בפעם השלישית: אם רבני הערים החתומים על גילוי הדעת הזה לא ישובו מדרכם הרעה, מבחינה ציבורית אינם ראויים, אינם יכולים להמשיך בתפקידם כרבנים מטעם הציבור.
היו הצעות שנבעו מתוך התגובה הראשונית, ונדמה לי שגם בתגובה יותר מאוחרת ראיתי דרישה כזאת – צריך להתייחס אליה בזהירות – שהטיפול בתופעה זו יהיה משפטי, או משמעתי; גם זה סוג של טיפול משפטי. חזקה עלי דעתו של היועץ המשפטי שאין הדברים פשוטים. בעקיפין עסקתי בנושא דומה בחודשים האחרונים. אין הדברים פשוטים כלל ועיקר. אני חושב, בכל מקרה, שהטיפול העיקרי הוא בתחום הציבורי. צריך להזכיר שרבנים חשובים, חכמי הלכה, התנערו מאותו פלפול הלכתי, חלקו בחריפות, כל אחד בלשונו, על המסקנה שאליה הגיעו אותם רבנים.
נשובה אפוא, אדוני היושב-ראש, ברשותך, אל העיקרים שנאמרו פה כבר פעמים אחדות: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ובמדינת הלאום של העם היהודי יש ודאי וודאי מקום לבני לאומים אחרים על יסוד שוויון זכויות. אני זכיתי למה שסבתותי וסבי לא זכו: אני בן הרוב היהודי בארצי, ארץ-ישראל, במדינת הלאום של העם היהודי. הזכות הזאת מטילה עלי ועל היהודים המהווים את הרוב כאן במדינת ישראל מיניה וביה, חובה: חובה לנהוג כהלכה, חובה להושיט את היד גם בתנאים שאינם תמיד פשוטים מבחינת הסביבה החיצונית שלנו ומבחינת ההתפתחויות הפנימיות.
צריך קודם כול לדאוג לקידום האוכלוסייה הערבית, האזרחים הערבים שהחלו לפני 60 שנה את דרכם כאזרחים במדינת ישראל מנקודה נמוכה, והדברים עדיין נותנים את אותותיהם. הממשלה הזאת עשתה לא מעט בשנה וחצי האחרונות גם בהגדרה מחודשת של אזורי עדיפות לאומית, כשהכניסה לתוך אזורי העדיפות הלאומית כמיליון אזרחים ערבים, גם בקידום של מפעלים, גם בקידום של מועצות מקומיות.
קודם כול צריכה להיות השקעה מיוחדת בחינוך בכל הרמות, ומבחינה זאת אומַר שהמכללות בארץ כולן משמשות תפקיד חשוב, ובתוכן מכללת צפת. מכללת צפת ממלאה תפקיד חשוב בקהילה ולקהילות שסביבה. טוב שבאים ללמוד בה תלמידים ערבים. תלמידים ערבים בצפת הלומדים במכללה צריכים לגור; אם נוח להם בצפת סמוך למכללה – יגורו בצפת. יש לאפשר זאת ללא הפחדתם, ללא הסתה, ללא פנייה ליהודים משכירי דירות או מוכרי דירות, מתוך ניסיון להשפיע עליהם שלא יעשו כך.
אבל נביט סביב בכנות, חברי. ביטויים בעלי משמעות שלילית כלפי ערבים בישראל אינם רוחשים רק במקורות גילוי הדעת החמור והמגונה הזה. היות שחבר הכנסת גלאון חברי – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גילאון.
<השר זאב בנימין בגין:>
גילאון. סליחה. זאת לא השגיאה היחידה בשמות, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש במרצ גלאון, אבל עדיין לא פה.
<השר זאב בנימין בגין:>
אם תרשה לי, בדידי הווה עובדא לפני דקות אחדות, והזמנת אותי אל הדוכן בהיפוך שמותי. אבל זה בסדר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אמרתי "זאב בנימין בגין".
<השר זאב בנימין בגין:>
אני זכרתי שאמרת "בנימין זאב", אבל זהו פרט קטן. זה בסדר, נבדוק בפרוטוקול. אני יכול להביא את המקור, זה בסדר.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<השר זאב בנימין בגין:>
כדי לקצר, אם לא הייתי צמוד לפרוטוקול הייתי אומר: "אילן חברי", אבל זה בסדר, אני אתקן, אני מצטער.
אבל אני רוצה לומר לך שמסיבות פוליטיות – אני יכול להבין אותן, זאת אומרת, יש ניתוח מדיני מסוים, יש מגמות שונות לגבי פתרון היחסים בינינו לבין ההנהגה של שכנינו הערבים ביהודה, בשומרון ובחבל-עזה; מדגישים, ולפי מיטב הבנתי, הדגשת יתר – דווקא מחוגים מסוימים שאינם אלה, גם בבית כאן, את מה שהם מכנים "הבעיה הדמוגרפית". לעתים הביטוי הוא "הסכנה הדמוגרפית" ולעתים הביטוי הוא "האיום הדמוגרפי". אני מבקש שתשימו לב לכך שהביטויים האלה כמעט באופן מיידי מטילים צל על המיעוט הערבי בתוכנו. צריך לשים לב לכך. הדברים אינם מנותקים. גם ססמת "הם שם, אנחנו כאן", זכתה להצלחה בבחירות לפני כעשר שנים. היא איננה יכולה להיוותר רק ביחסים בין השכנים שלנו הערבים ביהודה ובשומרון לבין היהודים כאן. גם היא מטילה צל. לכן, חכמים, היזהרו בדבריכם. אבי מורי היה אומר: אחרים, על אחת כמה וכמה.
אומר עוד: כיוון שאתה, חבר הכנסת גילאון, ציינת – וטוב עשית – שיש בינינו שנאת האחר באופן כללי הדורשת טיפול שורש, אומַר שחוויתי לפני כעשר שנים – אולי היושב-ראש, בן ירושלים, יזכיר לי באיזה בחירות היה הדבר – הופצו עלונים בירושלים. אני זוכר אותם בשני צבעים – אני מקווה שזיכרוני אינו מטעה אותי – ירוק ושחור. אם אני לא טועה – סדרת מפות, ובה ראינו כיצד בתוככי ירושלים, שיש לה צורה מסוימת, הירוק חסר ומשנה לשנה, בין שלוש, ארבע, חמש שנים – השחור גובר כגידול ממאיר. השחור הזה ציין את מה שנקרא שם "השתלטות החרדים על ירושלים". אין לך, ידידי, חבר הכנסת אילן גילאון, כל אחריות לכרוז הזה, גם לא לחבר הכנסת אורון, גם לא למרצ בכלל. אבל הוא הופץ על-ידי חברי סיעת מרצ בירושלים. איום ונורא. לכן הטיפול צריך להיות אכן כללי.
לענייננו, הכלל היהודי, המוכר לי מילדותי, מאבי מורי, הוא הכלל של הלל הזקן: "זו כל התורה על רגל אחת – דעלך סני לחברך לא תעביד" – מה ששנוא עליך לא תעשה לזולתך. ואם נפעל כולנו על-פי הכלל הצנוע הזה, החכם הזה, אם נחנך לאורו, אם נסביר לנוער ללא חשׂך – נגיע גם, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לימים טובים מאלה. אדוני היושב-ראש, תודה לך על סבלנותך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יישר כוח. אני מודה לשר זאב בנימין בגין. אנחנו נתחיל את הדיון הכללי שהוא מאוחד לשתי הצעות האי-אמון. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת רונית תירוש מקדימה. הוקדשו לך שלוש דקות. אני נותן לכל אחד מהחברים אשר ידברו ארבע דקות מראש, אבל לא יותר. כלומר, לא מתחילים בשלוש דקות וגומרים אחר כך בשבע דקות, אלא מקבלים ארבע דקות וזהו. גברתי, בבקשה.
<רונית תירוש (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, גברתי השרה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ישבו קודם באולם תלמידים ונורא רציתי לתת איזה שיעור בכלכלה, משהו נורא פשוט. אבל מאחר שצופים בנו הציבור הרחב, ואני יודעת שהרבה אנשים יושבים ורואים את עיסוקנו במליאה, אני רוצה לנסות להסביר מדוע אני חושבת שהממשלה הזאת מכניסה אותנו לסינדרום, למין תזזית כזו שאני לא יודעת איך נצא ממנה.
בשנה הקרובה, למעשה כבר התחלנו בשנה הנוכחית אבל בוודאי החל מ-1 בינואר, בעקבות כל מיני רפורמות שמביאה הממשלה, אנחנו נזכה להרבה מאוד התייקרויות: הסיפור של המשכנתאות כבר ידוע, הריבית על המשכנתאות; הנושא של הדיור והמחירים הגבוהים; השכירויות, שגם תעלינה מאוד; הדלק שמשפיע על כל מי שנוסע ברכב פרטי וגם על כל מי שנוסע בתחבורה ציבורית, באוטובוס, במונית, ברכבת; המים שאנחנו שותים, וכבר עברנו את הסאגה הזאת של מס הבצורת ועדכון המחירים; הארנונה שגם אושרה לעלייה רטרואקטיבית במספר גדול של רשויות, ועכשיו לקראת ינואר כל ראשי הרשויות יעלו את הארנונה באישור, כמובן, משרד הפנים; נושא שווי שימוש ברכב, שאנחנו ממעטים לחשוב על חלקו בהוצאות של כל משפחה, ואני מדברת פה בעיקר על מעמד הביניים. כל מי שמשתמש ברכב של חברה, העלו את שווי השימוש ברכב, ועכשיו יש גזירה חדשה שרוצים להצמיד אותו למדד.
רבותי, אני אומרת לכם שמדובר בבעלי משפחות של שלושה וארבעה ילדים, מיטב האנשים מהמעמד הבינוני; ותיכף אגיד מה קרה למעמד הבינוני. כל אלה לא ישתלם להם להחזיק מכונית של החברה. גם אם תהיינה התייקרויות בתחבורה הציבורית וברכבת, עדיין אני חושבת שיהיה שווה להחזיר את המכוניות לחברות. פשוט שוחקים אותם עד דק.
אני התחלתי בהתייקרויות. זה יביא לעליית המדד. עליית המדד תביא לעליית האינפלציה מעבר למה שהממשלה הגבילה את עצמה – בין 1% ל-3%. ואז יעלו את הריבית, וכתוצאה מכך אנשים לא יחזיקו את הדולרים, כי לא יהיה שווה, ויתחילו למכור דולרים, ובגלל שיהיה היצע גדול של דולרים בשוק וביקוש נמוך, בנק ישראל ימהר לרכוש את הדולרים כדי לא להביא לנפילה של ערך הדולר. ברור לכם שברגע שתהיה ההתנהלות הזאת מצד בנק ישראל, הייצור, היצואנים שלנו יינזקו, ואם הם יינזקו, סביר להניח גם שיהיו פיטורים המוניים של עובדים.
אני לא באה להלך אימים, אבל אני אומרת שזה תסריט פשוט של סינדרום כלכלי שמישהו שהתחיל אותו לא מבין כנראה או לא חושב כנראה איך זה עומד להסתיים. אני אומרת לכם שיש עיוורון טוטלי בממשלת ישראל הנוכחית. כל ניסיון של כל שר לבוא ולהשיב כאן, כמו שר הרווחה שאמר: תהיה רפורמה למלחמה בעוני, תהיה רפורמה לנושא הזה והזה, תהיה רפורמה לרעידות אדמה, תהיה רפורמה לנושא הכבאות. רבותי, כל ה"תהיה רפורמה" הזאת, אין איזה תכלול של הרפורמות הללו, ואני חושבת שאנחנו הולכים לאיבוד אם לא לאבדון.
כדי להמחיש את הנושא הזה של האבדון – ואני אסיים בזה – אני רוצה לדבר על "תמר". "תמר" היא חברה לקידוחי גז, חברה ישראלית לכל דבר. בגלל העיכובים, ואין לי זמן כרגע להיכנס לנושא הזה, הוכח, וראינו, שבשבוע האחרון "החברה לישראל" ונוחי דנקנר – ראיתי הבוקר בעיתון – ומחר אולי חברת חשמל, לא ירכשו את הגז מהחברה הישראלית. ממי הם רוכשים? מהחברה המצרית. החברה המצרית מפרישה תמלוגים? משלמת מיסוי למדינת ישראל? לא ולא. וכמה אנחנו הפסדנו בעסקה האחרונה של לפני שבוע עם "החברה לישראל" מול החברה המצרית? 4 מיליארדי דולר. אז אני רוצה לשאול את שר הרווחה שעמד פה, את שר החינוך ואת שר הבריאות: הכסף הזה, 4 מיליארדי הדולר האלה, שהם הפסד של המדינה כתוצאה מהמעבר לרכישת גז דרך מצרים – 4 מיליארדי הדולר הללו, כולנו יודעים לנחש מה היה אפשר לעשות בזה בבריאות, בחינוך, ברווחה; כן לאברכים, כן למתגייסים – לכל עם ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים.
<רונית תירוש (קדימה):>
תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, בהסכמתה של חברת הכנסת פאינה קירשנבאום, אנחנו מאפשרים לו לדבר. פאינה?
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אחריו יהיה מג'אדלה, ואחריו את. לא הייתי נותן לו לדבר, אלא אם כן את הסכמת.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
תודה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני מודה לך, חברת הכנסת פאינה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ארבע דקות.
<נסים זאב (ש"ס):>
תודה רבה לךְ, ותודה ליושב-ראש שהסכים להקדים אותי. פשוט יש לי פגישה שאני לא יכול לוותר עליה.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתחיל במשפט שאמרת בשבוע שעבר, שאני מגלה בורות, כאשר אחמד טיבי אמר לשר החינוך שהוא מבקש להנפיק תעודת בגרות בערבית ואני אמרתי שמה שמסתתר מאחורי התעודה זה לא התעודה התמימה בערבית. אמרת שאני מגלה בורות כי לכאורה – וכי אני לא יודע שהשפה השנייה במדינת ישראל היא ערבית?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ועוד איך אתה יודע.
<נסים זאב (ש"ס):>
אבל בכותרת זה מה שיצא – שנזפת בי, אדוני היושב-ראש. דרך אגב, אני מאוד שמח שאתה נוזף בי. בשבילי זה עונג.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נזפתי מתוך אהבה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני יודע, אבל לא כך פירשו את זה. פירשו שנזפת בי בגלל שהייתי אולי איזה בור באותו רגע, ואולי לא הבנת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
את המובן מאליו אצלך, חשבתי שטוב שאני אומר לך אותו.
<נסים זאב (ש"ס):>
נכון. אבל אני רוצה לומר לך שיש איזושהי מגמה – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כן.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – בכל השאילתא הזאת. כשאני אומר שהמגמה היא להפוך את המדינה הזאת דו-לאומית, ולא התעודה המסכנה שלתרגם אותה – שעולה אולי 10 או 15 שקל לקחת אותה לנוטריון – זה בוודאי דבר שאין בו אפילו עלות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת נסים זאב, עצרתי את השעון. בתוכנו, בתוך מדינתנו, חיים שני עמים. אנחנו הכרנו בזכותם של כל מי שחי אתנו לחיות עמנו. זאת גם שאיפתנו להוכיח לעולם שאין הבדל בין מדינה יהודית ודמוקרטית, והיא יכולה לחיות בכפיפה אחת. אתה לא מצפה שבן הלאום הערבי יפסיק לדבר ערבית. זאת אומרת, אתה מבטל את זכויותיו כאדם אשר נולד לארץ הזאת והוא דובר ערבית. דרך אגב, רבים מאזרחי ישראל היהודים גם מדברים ערבית.
<נסים זאב (ש"ס):>
גם אני מדבר ערבית עם אמי עד היום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הרי לך הייתי אומר. אם היה מישהו אחר, הייתי בכלל מעיר לו הערה?
<שלמה מולה (קדימה):>
למה אדוני – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הם חיים בתוכנו, והם מיעוט נכבד של 2 מיליונים. האם אתה רוצה לבטל את מורשתם?
<נסים זאב (ש"ס):>
אני לא דיברתי על מדינה דו-לשונית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עכשיו, גם מדינתנו, יש בה דו-לשוניות, ויש בה שני לאומים. יש לנו לאום אזרחי אחד, והוא הלאום הישראלי. השיח' אברהים צרצור, אתה ואני בני הלאום הישראלי. ויש שני לאומים אתניים: אחד לאום יהודי ואחד לאום ערבי. יכול להיות שיש עוד, אבל אלה הגדולים. עכשיו אתה רוצה לבטל? עכשיו, באה המדינה וחוקקה חוק שאמר ששתי שפות תהיינה רשמיות. בעבר היו שלוש.
<נסים זאב (ש"ס):>
על זה אין לי בעיה. גם אני דובר ערבית, ואני מדבר עם אמי עד היום ערבית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עכשיו, אני אומר לך עוד יותר: רבים – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
לא זה מה שעומד מאחורי השאילתא התמימה הזאת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא. התמימה הזאת – הוא רוצה תעודה בערבית לא בשביל שהוא יקבל יתרונות עליך ולא רק בשביל לממש את זכויותיו. כאשר הוא נוסע לחוץ-לארץ ללמוד באוניברסיטה, ולצערי הרב לא תמיד מקבלים אותו לכאן, יש לו תעודה בערבית והוא לא צריך לתרגם אותה. הוא לא מבקש דבר שהוא לא דבר שבזכותו מבחינת השפה הרשמית. אז למה אנחנו האנשים אשר – – – איך אמר הרגע השר בגין? ברוך השם, הוא אומר, שלא כמו סבי וסבותי, אני כבר נולדתי וחייתי במדינה שבה יש רוב יהודי. נו, זה באמת – זה באמת ראשית צמיחת גאולתנו.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני מסכים עם כל מלה שאמרת, ואני לא חולק על מה שאתה אמרת. אני אומר: מה שמסתתר מאחורי שאילתא תמימה כזאת, לכאורה, לא התעודה התמימה שאתה חושב שצריך לתרגם אותה לערבית. כמה עולה לתרגם תעודה בערבית?
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, הדיון בנושא – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מותר לו לדבר על מה שהוא רוצה. חברי הכנסת, הוא נוגע בנקודה חשובה, למה – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
אני רוצה לשמוע מה קורה למעמד הביניים, לאוכלוסיות החלשות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא לא, אתה – עוד מעט אנחנו נסדר – וכבר הגיע הזמן שחבר הכנסת נסים זאב יהיה שר, ואז תהיה שעת שאלות, תשאל אותו מה שאתה רוצה. עכשיו הוא ידבר על מה שהוא רוצה. בבקשה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, מעניין מאוד, כל שבוע מעלים את הנושא של האמירה של הרבנים, וההסתה לא למכור דירות ולא להשכיר דירות לערבים. זו הבעיה היחידה שלנו במדינת ישראל. אנחנו אולי שוכחים מה הביא את הרבנים לחתום. על זה אף אחד לא מדבר. מה קורה בערים האלה? תגיד לי, אתה יכול לקנות דירה היום באיזה כפר ערבי? תגיד איזה יישוב ערבי.
<נחמן שי (קדימה):>
אתה רוצה לגור בכפר ערבי?
<נסים זאב (ש"ס):>
אני שואל אותך, בשמעון-הצדיק, בשיח'-ג'ראח, בתים – בטאבו – של יהודים, לא נטפלים אליהם ביום-יום? לא מתנכלים להם יום-יום? לא רוגמים אותם באבנים יום-יום? עלי זרקו אבנים בדרכי לשמעון-הצדיק.
<שלמה מולה (קדימה):>
גרים היו במצרים, שמעת על זה?
<נסים זאב (ש"ס):>
תגיד לי, מה מפריע להם "בית יהונתן"? זה בטאבו של יהודים.
<שלמה מולה (קדימה):>
גרים היינו במצרים; שמעת על זה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא שואל אותך שאלה נכונה. אנחנו נגד זה ונגד זה, מה קרה?
<נסים זאב (ש"ס):>
בסדר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, הוא שואל שאלה נכונה, נסים זאב.
<נסים זאב (ש"ס):>
אז למה ההסתה הקבועה פה, כל שבוע, כאילו יש איזה – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
הרב עובדיה התנגד למכתב הרבנים.
<נסים זאב (ש"ס):>
נכון, הוא התנגד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מספיק. מספיק.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני רוצה לומר לכם מה הרשות הפלסטינית. אני חוזר ומזכיר לכם, הם אוסרים מכירת אדמות ליהודים, וגזר-דין מוות למי שמוכר אדמות ליהודים. דין מוות. עוד מ-1997 – הרשות הפלסטינית חידשה את תוקפם של החוקים הירדניים בעניין מכירת אדמות ליהודים והכריזה שמהרגע הזה גזר-דינו של מי שמוכר אדמה ליהודי – דינו דין מוות, ולא מזמן, ב-2009, חזרה הרשות הפלסטינית על העמדה הזאת, ואמרה שמכירת אדמות ליהודים היא בגידה ודינה דין מוות.
אז אני רוצה לדעת, אדוני היושב-ראש, אם מכירת אדמות לכובשים, שזה אנחנו, במקרה הזה, זה בגידה לאומית, והכובשים הוגדרו "ממשלת הכובשים" – אנחנו שומעים את זה פה מחברי הכנסת הנכבדים כל הזמן, השכם והערב, שאנחנו מדינה כובשת. כובשים במוסדותיה האזרחיים והצבאיים, ואזרחיה הפרטיים, כנגד כולם – החוק קבע עונש מוות לפלסטינים שעוברים על החוק ומאסר עולם על זרים שעוברים על החוק.
אני רוצה לומר לך, יש, נכון להיום, גזרי-דין של מוות, ורק בלחץ בין-לאומי לא בוצע עדיין גזר-דין מוות במסגרת החוק הפלסטיני.
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<נסים זאב (ש"ס):>
המשפט האחרון, אדוני היושב-ראש: אנחנו צריכים קודם כול לדרוש מאותם אנשי הדת הערבים המוסלמים, כפי שהם דורשים מהמנהיגים היהודים – שהם לא יכולים לדרוש מאתנו, לפני שהם – כשהם מבקשים מאתנו – ואני אומר לך, רוב הרבנים הגדולים של מדינת ישראל היו נגד ההכרזה הזאת, שלדעתי היא לא מועילה, היא רק מזיקה – גם ברמה הבין-לאומית; מציירים אותנו כגזענים. הגזענות האמיתית קיימת שם, בצד השני, כאשר אנחנו יודעים שאנשים שנרצחו בפועל – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – והיה להם גזר-דין מוות, הלכה למעשה – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת נסים זאב.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – והדבר לא היה מובן מאליו – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת נסים זאב, תסיים את דבריך.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני כבר מסיים. אני מסיים. – – זה אולי לא הוכרז באופן רשמי, באופן פומבי, אבל בפועל אנחנו יודעים שאותם אנשים נרצחו על-ידי הרשות הפלסטינית אך ורק משום שמכרו אדמות ליהודים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<נסים זאב (ש"ס):>
לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שצריכים קודם כול לעורר את הבעיה הקיימת בצד הפלסטיני, כאשר מדי שבוע חוזרים ומעלים את הבעיה של אותו מכתב שחתמו עליו הרבנים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה. תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, ואחריו – חברת הכנסת פאינה קירשנבאום.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, מה שמפריע לי מאוד זה שאנשי תורה לא מכירים את התורה, מתיימרים להיות אנשי דת – איפה חבר הכנסת נסים זאב? אתה יכול להעביר לו, חבר הכנסת אמסלם? אתה יכול להעביר לו את המסר?
<חיים אמסלם (ש"ס):>
הוא הכול יודע.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אמרה לי דמות יהודית מוסכמת על כולם, שהוא בקי בתורה, שדברי הרבנים מנוגדים להלכה. נא להטיל עליו עבודת בית – שנסים זאב יבדוק את זה.
<חיים אמסלם (ש"ס):>
הוא גם אמר קודם שרוב הרבנים לא תמכו ולא הזדהו.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר:>
למה אתה צריך רבנים? אני אומר לך את זה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אם אתה אומר לי, זה מקבל גושפנקה והכשר נוסף.
<חיים אמסלם (ש"ס):>
הוא אמר.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אבל, אדוני היושב-ראש, לא זאת הבעיה שלנו היום. איך אתה רוצה שאני אתמוך בממשלה הזאת באי-אמון, כחבר קואליציה, כאשר אני שומע ששר החוץ, אחד מהשלושה המובילים, אומר דברים קשים מאוד, מנוגדים למדיניות הממשלה וגם לדברי ראש הממשלה? והוא אומר את זה בפעם השנייה; בפעם הראשונה הוא אמר את זה באו"ם, כאשר נשיא המדינה ישב לידו. זה עוד יותר חמור – באו"ם. אדוני כבוד השר בן-אליעזר, באו"ם, כאשר שר החוץ אמר את הדברים האלה: בשלושת העשורים הקרובים לא יהיה שלום עם הפלסטינים, ישב נשיא המדינה כאורח במשלחת הישראלית באו"ם. זו גושפנקה חזקה יותר. איך אני יכול להצביע בעד ממשלה כזאת באי-אמון?
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
אל תצביע.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
בטח שאני לא אצביע. ומה, אני אצביע בעד דמגוגים כמוכם שכל היום אתם מסיתים? כל האג'נדה שלכם נגד 20% מאוכלוסיית המדינה. על זה אתם בונים מפלגה שלמה? זו לא מפלגה, זו כנופיה של פרחחים. בין-לאומית.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
ומה הוא אמר שזה הסית את ה-20% – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חברת הכנסת פאינה, את תיכף עולה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
ה-20% האלה – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חברת הכנסת פאינה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
ה-20% האלה כבר נמצאים כאן מלפני – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני, אדוני, רק רגע. חבר הכנסת גאלב, גאלב, תן לי לעזור לך שנייה אחת.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חברת הכנסת פאינה, את תיכף עולה, את יכולה להגיד מה שאת רוצה. ממילא לא שומעים אותך.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
ה-20% האלה מאוכלוסיית המדינה הם לפניכם כאן.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
נגד האוכלוסייה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
את עוד פעם מפריעה? את לא מתאפקת?
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
לא.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
ה-20% של האוכלוסייה במדינה הם לפניכם כאן, בוודאי לפני 1990, כשעליתם, ולפני קום המדינה, ואני מודיע לך: הם יישארו אחריכם.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
שמעת, היושב-ראש?
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
יישארו אחריכם – –
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
שמעת?
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
– – כי אתם בונים על הסתה נגד ציבור שלם. אתם, ישראל ביתנו, ה-20% האלה יישארו גם אחריכם, כי ישראל ביתנו עוד תיעלם מהנוף הפוליטי הישראלי; עוד תתפכח החברה הישראלית, ויבינו שישראל ביתנו הזאת היא איום על המדינה. לא על ה-20% של אוכלוסיית המדינה – איום על המדינה. אתם מבודדים את ישראל בעולם.
ואני אולי ארגיע אותך במשהו, יש כאלה פנאטים בצד הזה, כמוכם, שאומרים: זה טוב לנו. זה טוב לנו. אנחנו לא רוצים פנאטים, לא שם ולא כאן. אנחנו רוצים רוב בעד שכולם יחיו בשלום ובכבוד. ולכן, שני הפנאטים, משני הצדדים, צריכים להתייאש לפני האנשים שאני מייצג ועוד חברים רבים כמוני כאן. אתם צריכים להתייאש לפנינו, כדי שלא תיישמו את משאלתכם הפנאטית בזה שאתם רוצים להביא את האידיאולוגיה הזאת, הרעה, שלכם.
מפלגה שלמה בונה על הסתה נגד ציבור? לא בצד הכלכלי שומעים אתכם, לא בצד החברתי, לא בצד הערכי, לא בצד הרעיוני. בטוח שאין לכם שום דבר מזה. חוץ מהסתה אין לכם כלום, ולכן סופכם מתקרב, כי הציבור הישראלי יתפכח ויבין שאתם סרטן בגוף המערכת הפוליטית המפלגתית הישראלית. ואני מקווה שזה יקרה מהר מאוד, בניגוד למה שאתם מצפים.
לכן, אדוני היושב-ראש, אני לא יכול לתמוך באי-אמון כזה, כשמפלגה כזאת, שחדשות לבקרים מציעה לנו דברים כאלה – עד שראש הממשלה יעשה סדר אתכם ויעמיד אתכם במקומכם.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
ואם הוא לא יעשה את זה, אנחנו נביא אותו למצב שיעשה את זה. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה. תעלה חברת הכנסת פאינה קירשנבאום, ואחריה – חבר הכנסת אורי מקלב מיהדות התורה.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי הכנסת, אם הנאום של גאלב מג'אדלה לא היה התבטאות של גזענות במדינת ישראל, אז מה זה היה? זאת גזענות לשמה. ואם חבר כנסת יכול להרשות לעצמו להיות גזען כזה, אז למה שלא נצפה שגם פקידים יהיו כאלה גזענים, אם אנחנו מולידים את הגזענים בדמותו של אבי שמחון. אנחנו השנה, חברי גאלב מג'אדלה, חוגגים 20 שנה לעלייה, ואני רוצה להגיד לך שהעלייה הזאת – לך ולעוד רבים כמוך, כמו אבי שמחון, אני רוצה להגיד לך שהעלייה הזאת – – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אני לא דיברתי על העלייה.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
תתאפק, כמו שאמרת לי.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אני דיברתי על – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת גאלב – פאינה, אני אגן עלייך.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
כבוד היושב-ראש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
לא, אדוני. כשהיא הפריעה לך אני הפסקתי אותה ולא נתתי לה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
כבוד היושב-ראש, אני דיברתי על ישראל ביתנו, לא על העלייה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
לא משנה. אל תפריע לה כשהיא מדברת.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
אתה באת ואמרת – ואני רוצה להזכיר לכל מי ששומע ורואה – שאנחנו ניעלם ואתם תישארו. אתה אמרת שאנחנו סרטן בגוף המדינה הזאת.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
נכון, ישראל ביתנו.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
אתה אמרת שאנחנו מסיתים. אני מזכירה את מה שאמרת.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
ישראל ביתנו. כן.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
אז אני רוצה להגיד לך, אנחנו נישאר עוד הרבה שנים, כי המפלגה שלנו היא מפלגה יהודית וציונית. אנחנו נדאג למדינה הזאת, ואנחנו נהיה פה עוד הרבה שנים. ואנחנו נוכיח – העלייה הזאת הביאה לפה מהנדסים, רופאים, אנשי תרבות, היי-טק. אנחנו העלינו את המדינה הזאת לרמה שהיא ציפתה לה, וחבל שרבים כמוך וכמו אבי סופר לא יודעים להבדיל, בבורות שלכם, מה זה חוק השבות ומה זה יהודי להלכה.
אבל אני רוצה להגיד לך, אתה יודע מה? אני ממש מצטערת שיש עוד אנשים כמוך, שיכולים לחשוב על זה, אבל אני מציעה לך, באמת, הצעה ידידותית: במקום להתנפל עלי ועל המפלגה מעל במת הכנסת, תקרא מה כתוב ומה אמר שר החוץ, או תפתח את הרדיו ותשמע מה אמר שר החוץ. שר החוץ הוא אדם גאה, גאה בשם המדינה שלו, והוא אמר: אני לא אציג את הלחי השנייה של המדינה שלי. אחרי שטוענים שהחיילים שלנו רוצחי תינוקות, אחרי שאומרים שאנחנו תוקפים את לבנון, אפילו שזה לא קרה, ואחרי שאומרים שאנחנו בחיים לא היינו עוזרים לטורקים, אז אני רוצה להגיד לך – הוא אומר: אנחנו לא ניתן את הלחי השנייה.
אנחנו נתנו בהסכם עם הפלסטינים עשרה חודשים של הקפאה. בשיניים, בכאב לב, בהקפאה של היישובים שלנו. מה קיבלנו תמורת זה? כלום. הכירו בנו בתור מדינה יהודית? הפסיקו את הטרור? הפסיקו את הפרופגנדה בכל העולם? לא עשו כלום. מה דורשים מאתנו עכשיו? לוותר על ירושלים? ואנחנו סרטן בגוף המדינה? אנחנו אלה שדואגים, וכל העלייה תעמוד לצדנו, ונגן על המדינה הזאת. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת פאינה קירשנבאום. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור. לרשותך ארבע דקות.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, הנושא המרכזי בהצעת האי-אמון שהוגשה על-ידי האופוזיציה הוא הנושא של הפערים בחברה והמלחמה בעוני, וזה נושא חשוב מאוד. אין ספק שהאירועים הפוליטיים האחרונים, הבעיות הביטחוניות, הבעיות המדיניות, דוחקים הצדה שוב ושוב את הבעיות החברתיות הקשות שבפניהן המדינה ניצבת.
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, חבר הכנסת רוברט אילטוב, אתם מדברים ואתם מפריעים לדובר.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
גם אם נתוני הכלכלה חיוביים וטובים, גם ביחס לרוב מדינות העולם כפי שראינו רק לפני שנה במשבר הכלכלי העולמי, בכל זאת אף אחד לא יכול להתכחש לכך שהעוני במדינה מעמיק, שהפערים בין העשירים והעניים, ואפילו בין העשירים ובין המעמד הבינוני, הולכים ומתרחבים. דוחות העוני של המוסד לביטוח לאומי ושל ארגונים חברתיים שונים מציגים מספרים שלא נותנים לנו מנוח; זה שכל ילד שלישי חי מתחת לקו העוני, זה שכל אדם רביעי חי מתחת לקו העוני, זה לא נתון סטטיסטי של מה בכך. הוא הרבה יותר מנתון סטטיסטי.
הפירוש, המשמעות של הדברים האלה היא שמאות אלפים מתושבי המדינה לא מצליחים לגמור את החודש, אין להם מספיק כסף לקנות לילדים שלהם מזון, חינוך, בריאות. מבוגרים אין להם מספיק ואין להם אפשרות לקנות תרופות ומצרכים חיוניים ביותר.
לנתונים הללו יש משמעות מיוחדת היום, כשאנחנו מניחים את תקציב המדינה לשנים 2011 ו-2012, כשגם בתקציב המונח לפנינו אין עדיין תשובה, בוודאי לא תשובה מספקת, לכל הבעיות החברתיות הרבות שכולנו כל הזמן מתחבטים בהן, מנסים להתמודד אתן. עדיין התקציב לא נושא בשורה למאות אלפים שחיים מתחת לקו העוני, וזה קשישים ונכים ועוד רבים אחרים. וגם ודאי וודאי שאין בתקציב הזה, שמונח לפנינו, שום מהפך, אבל בעיקר לא מהפך בטיפול היסודי – והמעמיק – בפערים החברתיים ובשסעים בחברה הישראלית.
מספר לא מבוטל של ילדים לומדים בכיתה אחת עם כאלה שמתמודדים עם חיי עוני, ויחד אתם לומדים ילדים עשירים יותר, שאין להם בעיה לא של טיולים, ולא של העשרה לימודית, ולא של ביגוד, ולא של ציוד, ולא של עזרה, ומצד שני, באותה כיתה, ילדים לא מועטים – חלק לא קטן מהילדים עדיין מתמודדים עם קשיים גדולים מאוד בנושא הזה, וזה יוצר פערים חברתיים ושסעים שהם עצמם דברים מסוכנים, ועל זה היום גדלים, רוב רובם או כל ילדי מדינת ישראל – על הפערים האלה.
ואנחנו צריכים להוסיף שבימים האלה התפרסם על העלאת מוצרי החלב, מוצרי היסוד, הדלק, הנסיעות, ועוד שורה ארוכה של מוצרים שהם שימושיים בחיי היום-יום ואי-אפשר בלעדיהם. ומי נפגע במיוחד? הילדים העניים, וגם בני המעמד הבינוני, שכבר היום יש להם קשיים מאוד גדולים להתמודד עם המצב הכלכלי.
אין ספק שעליית המחירים הזאת רק תגביר ורק תרחיב את הפערים. והפערים האלה הם מסוכנים, ואנחנו צריכים לטפל בהם לא פחות מבבעיות אחרות שיש לנו במדינה. אי-אפשר לקחת את הנושא החברתי ולהזיז אותו ולשים אותו בצד ולהתייחס אליו כבעיה שקיימת אבל – אם יבוא הזמן, כאן מכבים משהו וכאן משנים משהו וכאן יש איזה בשורה קלה. אני חושב שאחת התובנות או המסקנות שלנו מהאסון שזעזע את המדינה, מהאסון הכבד, אני חושב שמעבר לכול, לצער הגדול מאוד על האסון הגדול, עם הנפגעים הכל כך רבים, אני חושב שבעיקר זה בא ללמד אותנו שאי-אפשר לדחוק ולדחות דברים. הדברים לא יכולים להידחק ולהידחק – ולטפל רק בדחוף. המסקנה המרכזית שאנחנו צריכים לקבל בנושא הזה – אני כבר מסיים – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אם אפשר, משפט אחרון.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – שלא לדחות ולא לדחוק נושאים חשובים וקריטיים; לא לחשוב שאת המחר יעשה מישהו אחר – את המחר ואת המחרתיים, וגם בנושאים החברתיים. אנחנו צריכים לטפל בזה ללא דיחוי. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. יעלה חבר הכנסת אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת אברהים צרצור, לרשותך ארבע דקות.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, האמת היא שהגזענות – הדבר המקומם, המרגיז, המפחיד, הוא שהגזענות הפכה לסחף ששוטף את פניה של מדינת ישראל, כמעט בכל זווית, כמעט בכל מקום. התופעה הזאת איננה עוד תופעה שולית. גזענות באה לידי ביטוי, לצערי הרב, במדדי הדמוקרטיה שמתפרסמים לעתים קרובות, והאחרון בין המדדים האלה הוא מדד הדמוקרטיה בשנת 2010. הגזענות באה לידי ביטוי גם בסקרי דעת קהל המתפרסמים לעתים קרובות, בהצהרות של רבנים ומנהיגים פוליטיים, בהתנהגות של עמך, המונים. אנחנו חשים את הגזענות הזאת למשל במגרשי כדורגל.
גזענות באה לידי ביטוי גם בהרגשתו של סטודנט – ואני חוויתי זאת על בשרי – כשהוא עולה לאוטובוס, למשל בפתח-תקווה, בדרך לירושלים, שם הוא לומד באוניברסיטה העברית. האוטובוס עובר דרך נמל התעופה בן-גוריון. בשער של נמל התעופה עולה חייל של משמר הגבול, מסתובב בין יותר מ-50 נוסעים, ובא לסטודנט הערבי שיושב שם לתומו, בשקט, כל מטרתו להגיע לאוניברסיטה, לפקולטה שלו, והחייל הזה מורה לו לרדת מהאוטובוס, לחכות בשער עד שהאוטובוס ייכנס ויחזור. תוכלו לדמיין לעצמכם מהי הרגשתו של סטודנט, באמת, כשהוא נחשף לתופעה הזאת.
גזענות גם באה לידי ביטוי בבית-המחוקקים. בשנים האחרונות אנחנו עדים לסחף של חוקים שאין דבר שיכול להגדיר אותם – אין מלה שיכולה באמת לתאר אותם אלא המלה "גזענות".
אנחנו מרגישים את הגזענות בהתנהגותה של הממשלה למשל בנושא מאוד רגיש, בנושא של המסגדים; עשרות אם לא מאות מסגדים שמחוללים יומם ולילה. מסגדים שייעודם שונה, מסגדים שהפכו לבתי-כנסת, מסגדים נטושים מחוללים, ופשוט מאוד המראה שלהם הוא מראה עצוב מאוד.
אני מבין, כבוד היושב-ראש, שפחד, חשש וחשד הם מרכיבים שאלוהים ברא בנו כחלק טבעי, במטרה להגן על עצמנו, אבל ברגע שהכלים האלה הופכים לסם קטלני, שהופך את האפשרות שמדינה תיישר קו – תעשה שלום – עם כל האוכלוסיות שלה, ואני השתמשתי במלה "אוכלוסיות" בכוונה תחילה, ולא אמרתי "עם האוכלוסייה הערבית", היות שעיקר הגזענות מופנית לאוכלוסייה הערבית, אבל לא רק; אנחנו חשים את הגזענות הזאת המופנית כלפי אוכלוסיות אחרות, גם יהודיות, ששונות למשל מהרוב או מאוכלוסייה או קבוצה אתנית אחרת. אז החשד והפחד הזה, שהם מרכיב חיוני שאלוהים ברא בנו במטרה להגן על עצמנו, כשהם הופכים לסם קטלני שהופך את החיים המשותפים לדבר בלתי אפשרי, זה צריך להדאיג את כולנו ואולי להדיר שינה מעיני קברניטי המדינה הזאת ומעצבי דעת הקהל במדינה הזאת.
בסוף אני רוצה להגיד דבר אחד: אני שמח שיש בקרב היהודים אנשים, בכל הרמות, שמתריעים, שמזהירים שהמשך התופעה הזאת של הגזענות לא תאיים רק על קיומה של האוכלוסייה הערבית, היא תאיים גם על קיומה של מדינת ישראל. אני מאוד מקווה ומייחל שאלה שמתריעים, אלה שמזהירים, לא יהפכו בסופו של דבר לירמיהו חדש; כולנו מכירים את תפקידו של ירמיהו, שהתריע, אבל אף אחד לא שמע להתרעותיו, והתוצאה, כולנו מכירים אותה. מאוד מקווים שרוב – הרוב המכריע בעם אכן יאזין ויקשיב לקולות האלה שמתריעים שהמשך התופעה של הגזענות אכן יאיים בצורה מוחצת על קיומנו כולנו. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. יעלה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ואחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סימפוניית הגזענות, מחסלי המדינה היהודית – האויב שנמצא כאן ממול רוצה להכחיד אותנו במלים חדשות – משתמשים במלה "גזענות". הרצל בשבילם הוא גזעני; דוד בן-גוריון, שדיבר על עבודה עברית, הוא גזעני. עם שנלחם על חייו, עם שהחליט לשקם את עצמו מהרדיפות של האויב שרדף אותנו במשך אלפי שנים, זה עם בריא, זה עם שהוא לאין ערוך – לאין ערוך – שונה לחלוטין מאלה שרדפו אותנו, שחטו אותנו. ורק ניקח את הדוגמה של חברון, בתרפ"ט, אדוני היושב-ראש, של יהודים ששיתפו פעולה, שהיו שכנים טובים, שריפאו חינם – ד"ר חסון ב"בית חסון", הרוקח, ריפא חינם. אבל הם תפסו אותו, תלו אותו עם הרגליים למעלה והראש למטה ופרימוס מתחת לראשו. זאת לא גזענות, מה שנעשה שם, זו רדיפה של עמי, זה פוגרומים. הם רוצים להחזיר אותנו לימים האלה, ואת זה אנחנו לא ניתן.
לא על זה רציתי לדבר, אדוני היושב-ראש. אני חוזר כרגע מ"בית יהונתן", על שמו של יהונתן פולארד. היועץ המשפטי לממשלה וכמה אחרים מתעטרים בעטרת שלטון החוק. אדוני היושב-ראש, באתי מהג'ונגל, לא מהחוק. ג'ונגל. חברי כנסת, כדי להיכנס לשטח ריבוני של ירושלים – כל האנשים שם מסביב מקבלים ביטוח לאומי, מקבלים חינוך חובה ממדינת ישראל, מקבלים קצבאות זיקנה, מקבלים את כל ההטבות של מדינת ישראל, אבל אם יהודי ירצה להיכנס לשם, יגידו לו פה אנשי האויב – ואני שמעתי את אחמד טיבי בוועדה לזכויות הילד, את ג'מאל זחאלקה: אתם לא יודעים שזה פוליטי? מותר לזרוק אבנים עליכם שם, מותר לפגוע בכם. זאת לא גזענות, זו רדיפה וזה מלחמה על עמי, מלחמה על הקיום שלנו. במרחק דקות אחדות מהכותל, מהעיר העתיקה, מהר-הבית, יהודי לא יכול להסתובב.
היועץ המשפטי לממשלה מדבר על שלטון החוק? ממי הוא עושה צחוק? למי הוא לועג? הוא לועג לחוק, אדוני היושב-ראש – כשאנחנו לא יכולים להסתובב בתוך ביתנו, בתוך מדינתנו, בתוך השטח הריבוני של ירושלים. ברגע שאנחנו לא יכולים להסתובב שם, אין פה שום שלטון חוק. שלא לדבר על העובדה שהג'ונגל של הבנייה שם, של השטחים הירוקים שהתמלאו בבנייה בלתי חוקית, וכל מה שיש ליועץ המשפטי לממשלה זה לקחת מתוך ערימה של צווי הריסה צו הריסה אחד, והוא דווקא נגד "בית יהונתן".
אז אני אומר כאן, ואני קורא פה ליועץ המשפטי לממשלה: אדוני, איש המשפט, גש, גש בבקשה לשכונת השילוח, ונראה אותך מסתובב שם, ותראה כמה שלטון החוק רחוק – רחוק מהמשימה שלו. כדי לאכוף את שלטון החוק, קודם כול יהודים יכולים להסתובב בכל מקום ללא חשש. אנחנו, כחברי הכנסת, היינו צריכים לעשות איגוף של כמעט חמישה קילומטרים במקום לנסוע ממש מאות מטרים, כי זרקו אבנים. חברי כנסת – הריבון לא יכול להסתובב בארצו. כדי להיכנס לשם היינו צריכים להתארגן – יותר קשה מאשר כשהייתי נכנס ללבנון בתור חייל; היינו נכנסים הרבה יותר בקלות. וכאן אני צריך להביא רכבים ממוגני ירי, להביא את הקצינים הכי בכירים של מג"ב, קצין הכנסת, בתוך השטח הריבוני של ירושלים.
ועל מה מדברים אתנו כאן? על שלטון החוק. על שלטון החוק. אז בוא, אדוני, היועץ המשפטי לממשלה, נראה אותך ממלא את תפקידך וגורם לכך שהחוק יהיה אכוף במדינת ישראל.
וראש ממשלת ישראל, שלא נמצא כאן, ולא נמצא אתנו, ולא רואה את הבעיות שלנו, ולא רואה לאן הוא מוביל אותנו, כדאי שיפקח את העיניים ויראה מה המשימות העיקריות – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
משפט אחרון – – ויראה מה המשימות העיקריות שעומדות בפני ממשלת ישראל: לאכוף את הריבונות היהודית בארצנו, כי אם אנחנו לא נאכוף את זה כאן בירושלים, לא נעשה את זה בשום מקום. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. לרשותך ארבע דקות, חבר הכנסת הורוביץ.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי הכנסת, המדינה הזאת קטנה וצפופה, וגרות בה קבוצות רבות ושונות – בני דתות שונות, לאומים שונים, שפות, מוצאים, אמונות והשקפות – ואנחנו חייבים לחיות ביחד. ואני אומר את זה לנוכח האירועים הקשים שהיו כאן בשבועות האחרונים ושלצערי אני מעריך שלא ייפסקו ואפילו יחריפו.
אני אומר את הדברים ביחס ליחסים שבין יהודים לערבים וגם ביחס שבין חילונים לדתיים, ואני אומר את זה בצורה הברורה ביותר. אני חושב שאנשים בארץ הזאת צריכים לחיות יחד. אדם יכול וצריך לחיות איפה שהוא רוצה, ואני אומר את זה גם לחילונים שמתמודדים עם אוכלוסייה חרדית במקומות שונים. אני אומר, אנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחד.
כנגד מה אנחנו יוצאים? וזה לא משנה אם מדובר באוכלוסייה יהודית או ערבית או מעורבת או כל סוג שהוא. אנחנו יוצאים נגד פעילות כוחנית של גורמים מסוימים שפועלים כנגד הקהילות שבהן הם נמצאים – בין אם יהיו אלה חילונים כנגד חרדים, או חרדים כנגד חילונים, או יהודים, או ערבים, או ההיפך.
וממש כפי שאני מתנגד לפעילות כוחנית של תנועות או ארגונים יהודיים במקומות יישוב ערביים, אני גם מתנגד לפעילות כזאת של גורמים חרדים בשכונות חילוניות, והפוך – ואני מדגיש את זה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש וקנין, כחלק מהגל הזה – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני מקשיב לכל מלה שלך.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אני יודע, אני פשוט מאוד מעריך אותך וחשוב לי גם להגיד את הדברים לך. כחלק מהגל הזה בשבועות האחרונים היו גם טענות על פעילות או איזושהי הסתה כנגד חרדים במקומות יישוב שונים, ואני אומר את זה בצורה הכי ברורה, ואני אומר את זה גם לתושבים במקומות האלה. חלילה לנו מלהכליל או לנקוט לשון גזענית כנגד חרדים או כנגד כל אחד אחר. כולם אזרחים שווים במדינה.
ואני אומר את זה, ויש לפעמים עימותים – אני לא מתכחש – אבל זאת עמדתי וזאת עמדתנו, של חברי בסיעה, אנחנו חייבים ללמוד לחיות ביחד. הדרך הזאת של יישובים נפרדים, של ועדות קבלה, של סלקציות, של חלוקות – בין אם ביישובים, בין אם בעסקים שונים, בין אם בשירותים, במרחב הציבורי – לא תלך. אין לנו את האפשרות הזאת. בעיני זה גם בלתי מוסרי בצורה הכי עמוקה, אבל גם אין לנו את האפשרות לעשות כאן את החלוקות האלה.
אנחנו לא יכולים לעשות ערים נפרדות ויישובים נפרדים וכפרים נפרדים, ואני אומר את זה, ואני אומר את זה גם לחבר הכנסת אורי אורבך – שאני מאוד מעריך וידבר אחרי – אני אומר את זה גם לתושבים חילונים במקומות מסוימים שלפעמים שומעים מהם את הדברים האלה.
ואני אומר לך את זה כאן בצורה הכי מפורשת. אני נגד פעילות כלפי אדם מתוך איזושהי הכללה או מחשבה גזענית, והדברים האלה חייבים להיות מאוד ברורים.
כנגד מה אנחנו יוצאים? כנגד פעילות כוחנית, לפעמים אלימה, בלתי חוקית, שבאה לשנות באופן מכוון צביון של מקום כלשהו. בא חרדי ליישוב חילוני, אני אומר לו: אהלן וסהלן, ברוך הבא, קנה דירה, תשכור דירה, תגור, רק תכבד את אורחות החיים בסביבה. כנ"ל לגבי חילוני שיגיע ליישוב דתי או ערבי שיגיע ליישוב יהודי, או ההיפך. זה הקו וזה חייב להיות הקו, ולפעמים לוקחים דברים ושופכים הכול לתוך איזה גיגית אחת וזה דבר מאוד מסוכן.
אני רואה כאן את החוקים שמגיעים לבית הזה מתוך מגמה של הפרדה ואפליה והדרה, ואני רוצה להגיד – עומד בפנינו חוק ועדות הקבלה שהוא קריטי לעניין הזה. לו הייתם רואים את התלונות שאנחנו מקבלים מאנשים שלא קיבלו אותם ביישובים – התלונות מצד ערבים הן המיעוט שבמיעוט. רוב התלונות הן מצד אנשים עם מוגבלות מסוימת, אמהות חד-הוריות, הומוסקסואלים, אנשים עם אמונה כזאת או אחרת – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אם אפשר, משפט אחרון.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
– – מבוגרים, חרדים גם כן, שנדחים בוועדות קבלה. אין לנו את הפריווילגיה הזאת. זה בלתי מוסרי, ואני מקווה שזה גם יהיה בלתי חוקי. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. לרשותך ארבע דקות.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, יש קשר הדוק בין שני הנושאים שבעטיים מתבקש היום להביע אי-אמון בממשלת נתניהו. יש קשר הדוק בין הרחבת הפערים החברתיים לבין התפשטות הגזענות בחברה הישראלית.
עמיתי חברי הכנסת, כמה מלים על הרחבת הפערים החברתיים. אנחנו נמצאים במציאות קשה שבה מצוקה, עוני, הזנחה, הולכים ומתרחבים בחברה הישראלית. שיעורי העוני בישראל הם הגבוהים ביותר בארצות הקפיטליסטיות המפותחות, הפערים החברתיים קיצוניים במיוחד, המדינה הולכת ומתנערת מאחריותה, מתקפלת ממחויבויותיה החברתיות – מהמחויבויות לבריאות, להגנת הסביבה, ראו את האסון בכרמל, לחינוך, לרווחה – המצוקה הולכת וגוברת. ובמצב הזה בוודאי נוצר זעם, נוצרים כעסים, וכמה נוח להפנות את הזעם המוצדק הזה, כלפי האחר; כמה נוח לכוון אותו במקום לכיוון של הממשלה והמדיניות הבעייתית שלה – כלפי המיעוט הלאומי.
אגב, הניסיון של היהודים בעולם מלמד שבדיוק זה מה שעשו לנו. בדיוק זה היה המקור לאנטישמיות כמכשיר חברתי.
בכל חברה שיש בה התפוררות חברתית, חוסר ביטחון חברתי, הגזענות עולה, וזה המצב גם אצלנו. אבל, עמיתי חברי הכנסת, צריך לשים לב שהגזענות אצלנו היא לא תוצר אורגני של תהליכים שמתרחשים בחברה אלא היא פרי של מדיניות והיא מחלחלת מלמעלה. מקורה של הגזענות בישראל במעשים של הממשלה, בהצעות חוק שנדונות פה בכנסת, בהתלהמויות ברוטליות וקיצוניות כנגד ערבים וכנגד אחרים.
ולכן לא מפתיע שהגענו גם למכתב של רבנים – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת מולה, אם אפשר שהצחוק שלך יהיה יותר שקט.
<דב חנין (חד"ש):>
רק לא על חשבוני, אדוני היושב-ראש. המכתב הזה, מכתב הרבנים, הוא עבירה ברורה ובוטה על חוקי המדינה, זו עבירה של הסתה לגזענות. חבל שהיועץ המשפטי לא פעל מייד נגד הרב הראשון שהוציא את הקריאה, כפי שביקשתי ממנו. גם עכשיו הפעולה נדרשת מייד, כי ההסתה הזו כבר מחלחלת אל הרחוב; אנחנו רואים את פירותיה גם במעשים אלימים כלפי ערבים במקומות כאלה ואחרים, והפעולה החריפה, התקיפה, נדרשת עכשיו.
אותה גזענות מופנית היום גם כלפי פליטים, מבקשי מקלט, אותם אנשים שברחו על נפשם מאריתריאה ומדארפור ומדרום סודן ומגיעים לישראל, ובמקום שהממשלה תציע מדיניות כוללת של התמודדות ומענה למצוקות של האנשים האלה, מטילים אותם על האזורים הכי מוחלשים, על השכונות הכי מוחלשות בתל-אביב למשל – שכונות שממילא הן מקופחות, סובלות מהזנחה, סובלות מקיפוח. שם מרכזים את כל הכמות הגדולה של – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת דב חנין, תשתדל לסיים בשניות הקרובות.
<דב חנין (חד"ש):>
– – הפליטים ומבקשי המקלט. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, מהבמה הזו צריך לומר – לא הפליטים הם אויבי תושבי שכונות הדרום, ולא תושבי שכונות הדרום הם האויבים של הפליטים. לאלה ולאלה יש אויב משותף, והאויב הוא אותה ממשלה שגם מפקירה את הפליטים וגם מזניחה את שכונות הדרום במדיניות האנטי-חברתית שלה. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת אורי אורבך, ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת אופיר אקוניס. חבר הכנסת אורי אורבך, לרשותך ארבע דקות.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שמעתי את דבריו של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה בעניין הסטודנט הערבי שבודקים אותו בדיקה יתירה בכניסה לנתב"ג, והלב יוצא, באמת, לאזרח ישראלי שלא חטא ולא פשע, ושמכל האוטובוס מורידים אותו ולו לא נותנים להיכנס את כל הסיבוב – או בעבר זה היה, לפחות, כך; אני לא יודע מה היום. ואוטומטית הדברים אומרים וצועקים: גזענות, גזענות. אבל האם זו באמת גזענות? האם מדובר בגזענות? האם הסטודנט הערבי הזה שנבדק בכניסה לנתב"ג, נבדק בגלל גזעו? או הוא נבדק בגלל סיבה אחרת. אני אגיד לך מה הנוסחה, עמיתי חבר הכנסת זחאלקה.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
זחאלקה לא פה. צרצור.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
סליחה, סליחה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת אברהים צרצור, השיח' אברהים צרצור.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
שיח' אברהים צרצור. אני מתנצל.
הנוסחה היא כזאת: לא כל הערבים הם טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם ערבים.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
לא בהכרח.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
במדינת ישראל, בסכסוך היהודי–ערבי.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
גם יהודים יש טרוריסטים. יש כל כך הרבה יהודים שהם טרוריסטים. – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
וכיוון שהטרוריסטים המאיימים על נמלי תעופה, על אוטובוסים, כיוון שתמיד הם היו מבני העם הערבי, למרות שרוב הערבים אזרחים תמימים וזכים – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – אין לך מנוס אלא לבדוק את האנשים האלה בדיקה יתירה, גם את החפים מפשע.
<שלמה מולה (קדימה):>
יגאל עמיר לא יהודי?
<אילן גילאון (מרצ):>
עמי פופר זה – – –?
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
יגאל עמיר הוא טרוריסט, ורוצח, ומנוול.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת מולה, זה על חשבון חבר הכנסת אורי אורבך. נא לא להפריע.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
רק אין טרוריסטים – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אתה מקשיב גם למה שאני אומר, או שאתה – – –?
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
ברור שיש רוצחים יהודים וטרוריסטים יהודים.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, רבותי. רבותי, אתם מפריעים לדובר. חבר הכנסת אורבך, אני מציע – – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – – לספור אותם על יד אחת. אבל, חבר הכנסת מולה – תגיד שם של טרוריסט ערבי.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת כץ.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
ההבדל הוא שהטרוריסטים היהודים זוכים לגינוי ולשאט נפש מוצדקים מקרב כל האוכלוסייה היהודית, או 99.9%, ואילו הטרוריסטים הערבים הם גיבורי התרבות של האומה הפלסטינית. קוראים על שמם כיכרות. קוראים על שמם רחובות. הם לוחמי החופש, בעיניהם שלהם. זה ההבדל. הטרוריסטים היהודים נרדפים, בצדק, על-ידי המדינה היהודית. ואילו הטרוריסטים הערבים, רוצים לשחרר אותם מבתי-הכלא, בגלל שהם הגיבורים של האומה הערבית.
ולכן, אני אינני טוען שאין תופעות של גזענות בחברה הישראלית, אבל לא כל מה שאתם קוראים לו גזענות הוא גזענות. גם, אגב, ביחסים בין יהודים, בין דתיים לחילונים, לא כל איבה לחרדים או איבה או משטמה לחילונים שיש בין דתיים לחילונים, זו גזענות. יש פוביה. יש פחדים. אנשים רוצים לחיות עם אנשים כמותם; לפעמים בצדק ולפעמים שלא בצדק. לפעמים בצדק, אבל נוקטים צעדים שאינם צודקים כדי להשיג את זה. והשימוש אצלנו במלה "גזענות" הפך להיות איזה מטבע עובר לסוחר, שעל כל דבר של מה בכך קוראים: "גזענות, גזענות".
אני אסיים במשפט אחד, שאיננו קשור לגזענות.
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
הוא קשור לסתימת פיות, שבאה מהכיוון של אלה שצועקים: "גזענות". יש זמר פופולרי בשם אריאל זילבר, שדעותיו אינן דעותי – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אם אפשר לסיים.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
ואני שומע את מזכ"ל "שלום עכשיו" פונה ל"קול ישראל" במכתב, שלא יזמינו את הזמר אריאל זילבר לדבר על יצירתו בערוץ-88, בערוץ מוזיקה, בשל דעותיו. מכתב ל"קול ישראל". ופרופסור, אתמול, ב"קול ישראל" – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה, חבר הכנסת אורבך. קיבלת – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – מגדף בפומבי – – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
פרופסור אגסי.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
פרופסור לפילוסופיה – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, זמנו תם.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אני מסיים, ממש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
בסדר. משפט אחרון.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
מגדף בפומבי רב, במלים גסות ובוטות, וזה עובר כאילו לא אמר דבר. הטלת האימה על אנשים מלהגיד את דברם, גם על רבנים, וחוסר היכולת להקשיב לדעות שאינן מקובלות, זוהי נחלתם, בעיקר, של אנשים שקוראים לעצמם נאורים וקשובים, ואינם אלא משתמשים במלים "גזענות" ו"הסתה" כדי להסתיר את חוסר הסובלנות שלהם וחוסר היכולת שלהם לשמוע דעות של אחרים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אורי אורבך. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת אופיר אקוניס.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
יושב-ראש ועדת הכלכלה לשעבר.
<היו"ר יצחק וקנין:>
סגן יושב-ראש הכנסת. לרשותך ארבע דקות.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורח שיגיע לכאן, שאינו מכיר את מדינת ישראל, וישמע את חברי קדימה – גם באולם הזה, גם באמצעי התקשורת – עלול לחשוב שממשלתם השאירה לא מדינה, אלא גן-עדן. גן-עדן. יחשוב שהכול היה מושלם, פסטורלי, שהשלום עמד בפתח – אולי עמד ב"פתח", אבל לא בפתח – שאו-טו-טו הוא פורץ, שהכלכלה פרחה והפערים החברתיים הצטמצמו במהירות. האבטלה ירדה, הכול היה נפלא, חברת הכנסת אדטו, בזמנה של ממשלת קדימה. לא היו בעיות. המדינה צהלה.
שמענו היום – – –
<רונית תירוש (קדימה):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
לא, חברת הכנסת תירוש. אני פותח בבוקר את תוכניות הרדיו, ואני שומע את הגברת לבני מעזה, היום, אצל מר ברקאי – ואת השר בר-און בתוכנית אחרת – מדברים, מטיפים מוסר, כאילו שלוש השנים שבהן שניהם היו בממשלה – גם אתה, חבר הכנסת בר-און, שר בכיר מאוד, אולי מספר שתיים או שלוש, שר האוצר – כאילו הכול אצלכם היה נפלא, וכל תחלואות המדינה נפלו על מדינת ישראל כאשר הממשלה הזאת החלה בכהונתה.
<רוני בר-און (קדימה):>
עוד פעם מתקשים בהבנת הנשמע.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
טוב, טוב. אני שמעתי – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, אל תפריעו לדובר.
<קריאות:>
– – –
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אה. על איזה תיקון טעות אני מודה לך? אומר חבר הכנסת בר-און שעל התקלות שלהם הוא גם דיבר. טוב. הרי אדוני, חבר הכנסת בר-און, אם היית – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
נכון. מאה אחוז. אם היית מדבר על התקלות שלכם, עד עכשיו היית צריך להתראיין. לא רק בצהריים, אלא גם בערב.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<רוני בר-און (קדימה):>
בשביל זה גירשתם אותנו, ובגלל זה אנחנו רוצים לגרש אתכם.
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, רבותי. חבר הכנסת בר-און.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
הרי, חבר הכנסת בר-און, אם היה כל כך טוב בשלוש השנים שלכם, אז איך בכל זאת היה כל כך רע? איך בכל זאת המציאות היתה כל כך רעה?
<שלמה מולה (קדימה):>
זה נפלא עכשיו אצלכם. מה ליברמן אומר על ראש הממשלה?
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני מוכרח להגיד לחבר הכנסת מולה: אתה מעליב חברים.
<שלמה מולה (קדימה):>
אני מעליב חברים?
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני אומר לך מדוע.
<שלמה מולה (קדימה):>
ליברמן מעליב את ראש הממשלה – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני יכול להשיב לך, בבקשה?
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת מולה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
השר ליברמן, כאשר ממשלת אולמרט עמדה על סף נפילה, בחודש אוקטובר 2006, התייצב – הציל את ממשלת אולמרט. אתה מטיף לו מוסר?
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אתה מטיף לו מוסר? היה שר – הנה, שר התיירות של אולמרט יושב פה – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
הוא לא אמר אז שום דבר ממה שהוא אומר עכשיו.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
תודה רבה, אדוני, השר לביטחון פנים. אני מאוד מודה לך. שמעת? חבר הכנסת מולה? אל תעליב את השר ליברמן, ולא את – ואני אגיד לך עוד משהו – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת מולה, הערת הערה – זה לא דו-שיח בינך לבינו.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אתה גם מעליב את כל מפלגת ש"ס, שהיתה מפלגה נאמנה, שותפה נאמנה – הנה, יושב כאן סגן היושב-ראש, חבר הכנסת וקנין. לא כמו מר ליברמן, שהיה חלק מן הזמן שותף לממשלת קדימה, ש"ס היתה שותפה – הנה שר התקשורת מטעם ש"ס בממשלת אולמרט, השר אטיאס – אגב, הוא עשה רפורמה חשובה בזמנו, הוא אפשר את ניוד המספרים. דבר חשוב. אנחנו משלימים עכשיו את הרפורמות שלו. אז תפסיק להעליב, ותן לי להגיד לך משהו: אל תירק לבאר – – –
<קריאות:>
– – –
<רונית תירוש (קדימה):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אל תירק לבאר שממנה שתית – אתה ושרת החוץ, הגברת לבני.
אפרופו, אני מוכרח להגיד, אפרופו יחסים, אדוני היושב-ראש, בין ראש ממשלה לשר חוץ או לשרת חוץ במדינת ישראל. אחרי הפרסום של דוח-וינוגרד קיימה שרת החוץ – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת – – – חבר הכנסת אופיר אקוניס – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
אני מדברת על מה שעשיתם – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
איך בחור מוכשר כמוך נופל למלכודת הזו?
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
– – מסיבת עיתונאים דרמטית, כל העיתונות התייצבה, חברת הכנסת זוארץ, והיא קראה לראש הממשלה להתפטר.
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, לא להפריע לדובר, הוא תיכף מסיים.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
ולמרות שהיא קראה לו להתפטר, נשארה בממשלתו. זה דפוס, חברת הכנסת זוארץ, שקשה מאוד לשבור, קשה מאוד להדביק אותו, זה הרי דבר שלא היה בתולדות האומה. הנה הגברת לבני פה, עם יועצה המוכשר, באמת האיש מוכשר, מר מסינג, והוא בוודאי זיכרונו מצוין והוא גם עבד אתה באותה תקופה.
אני אומר לכם שהצביעות, הצביעות של קדימה שוברת שיאים. השכחה שלכם, חבר הכנסת שי, אתם שוכחים כל כך מהר מה היה בתקופתכם.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת אופיר, משפט אחרון, כי השר בני בגין ביקש לסכם את הדיון בהצעות האי-אמון.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
השר בגין מבקש ובוודאי נאפשר לו לסכם את הדיון. אדוני, אני רוצה לסיים עם דבר מרתק, באמת מרתק, שקראתי בסוף השבוע באחד מן העיתונים. אגב, לא עיתון שמזוהה עם הימין, עיתון לאנשים חושבים. הפרשן הפוליטי, אדוני היושב-ראש, שהוא אדם מוערך מאוד בבית הזה מקצה אל קצה כותב שקדימה, הוא מצטט – או, השר שטרית, חבר הכנסת שטרית הגיע – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
די, די...
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
מה די, חבר הכנסת בר-און? אני לא אמרתי את זה. השר לשעבר שטרית – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת אופיר אקוניס, אבקש משפט אחרון. רבותי, לא להפריע לדובר, משפט אחרון.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
נדמה לי, אדוני, חברי חברי הכנסת, שהשר שטרית – שלום לך, השר אדלשטיין, וברוך בואך, החמצת את האמירה. השר שטרית הודיע, השר לשעבר, שקדימה – חבר הכנסת שטרית, סליחה – קדימה היא המפלגה המושחתת ביותר בישראל. לא אני אמרתי את זה – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה. תודה, חבר הכנסת אופיר אקוניס – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
נדמה לי שכולם כאן יחתמו על האמירה הזו, גם קדימה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אופיר אקוניס. יסכם את הדיון בהצעות האי-אמון השר יולי אדלשטיין.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה, אדוני השר הנכבד.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, עמיתי השרים, אני חושב שאנחנו נמצאים במחזה מוזר. צמצום הפערים והמאבק בעוני – זה בוודאי נושא חשוב לכל ממשלה בכל מדינה, ובוודאי נושא חשוב לממשלה הנוכחית במדינתנו. יחד עם זה, לא כל כך ברור לי איך מסתדר העניין שפחות או יותר מסכימים עליו כולם, מסכימים שבמדינת ישראל, בשונה ממדינות רבות, מדינות מפותחות, מדינות חזקות – אדוני היושב-ראש, יש תלונות רבות באופוזיציה שלא שומעים אותי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא להגביר רמקול. רבותי הסדרנים, נא לראות מה קורה אצל השר. שומעים? לא שומעים אותך?
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
אני מקווה שעכשיו כן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא להגביר רמקול.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
המאבק בעוני במדינה כלשהי, וכלכלה כלשהי, צריך להיות מבוסס על הכנסות, על איזשהו "פרוספריטי" כלכלי במדינה, אחרת לא כל כך ברור מאיפה אפשר בכלל להוציא כספים, להוציא תקציבים על מנת להיאבק בעוני, להיאבק במובן של יצירת מקומות תעסוקה, להיאבק במובן של – – –
<קריאה:>
– – –
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
אדוני וחברי חבר הכנסת בר-און, שר האוצר לשעבר, ברור שהכנסות המדינה באות לרוב מן המסים, וברור שבמצב של משבר, ההכנסות מן המסים בדרך כלל לא מי יודע מה. חלק. ברור שזאת לא יכולה להיות הסיבה היחידה למשבר, וזה גם לא הפתרון, אבל ברגע שהכלכלה במצב משברי, אז מטבע הדברים גם ניסיון לגבות יותר מסים, אנחנו יודעים למה הוא מוביל. ברגע שהכלכלה משגשגת אז גם מתפנים תקציבים לנושאים חברתיים, לחינוך, לרווחה, למאבק בעוני, במובן של יצירת עוד מקומות תעסוקה, עוד קורסים, עוד לימודים, סבסודים למיניהם לתעסוקה וכן הלאה וכן הלאה.
אז לא כל כך ברור לי אם אנחנו מצד אחד, וזה פחות או יותר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, השרים הנכבדים, יתפסו כולם את מקומותיהם, כי ברגע שכבוד השר יסיים את דבריו החשובים אנחנו עוברים להצבעות, עוד הלילה ארוך לפנינו, רצינו ב-18:00 להתחיל לדון בדיוני התקציב.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
לכן לא ברור לי, אדוני היושב-ראש, איך יוכל להיות מצב שדווקא מכל העולם אנחנו מקבלים מחמאות על היכולת שלנו להתגבר על המשבר, לצאת מן המשבר או אפילו פחות להיקלע למשבר מחלק מכלכלות גדולות, ומצד שני אנחנו שומעים שהממשלה לא עושה שום דבר על מנת להיאבק בעוני, על מנת להשקיע בשכבות החלשות.
לדעתי הממשלה עשתה צעד חשוב ביותר בכך שייצבה את כלכלת ישראל. אנחנו תוך מספר ימים נהיה עם תקציב דו-שנתי, גם כן מהלך לא פחות חשוב ליציבות, ואני סמוך ובטוח וכפי שאני יודע, ובינינו, כל חברי הכנסת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעזרת השם, בעזרת השם יהיה לנו תקציב.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
בעזרת השם יתברך, כמו כל דבר בעזרת השם, אני אסיים עוד שנייה את דברי, גם זה בעזרת השם, אנחנו יודעים עד כמה הכול שברירי בעולם הזה. יחד עם זה, אני חושב, אדוני היושב-ראש, שברור לכולנו, כל מי שהתעניין קצת במה כתוב בספר התקציב, שבין היתר, גם כן בעזרת השם, נצליח כממשלה וכקואליציה לצמצם פערים, להתגבר על העוני – – –
<יואל חסון (קדימה):>
תודה רבה.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה מאוד לחבר הכנסת יואל חסון על מתן האישור לעבור להצבעה, הבנתי שה"תודה רבה" מתייחסת לנקודה הזו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אסכם, "ישועת ה' כהרף עין". תודה רבה. רבותי השרים, רבותי השרים נא לשבת, אני לא אזמין כל שר באופן נפרד.
ובכן, אנחנו עוברים להצבעות על הצעות האי-אמון שהוגשו. הצעת האי-אמון הראשונה, מטעם סיעת קדימה, שנושאה: כישלון ממשלת נתניהו בצמצום הפערים בין השכבות בחברה הישראלית ואוזלת ידה בכל הקשור למלחמה בעוני, כפי שנוסח כך וכפי שהוסבר על-ידי חבר הכנסת שלמה מולה – רבותי חברי הכנסת, רבותי השרים, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 1
בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 32
נגד – 58
נמנעים – אין
הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ובכן, בעד – 32, נגד – 58, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של קדימה לא נתקבלה.
רבותי, אנחנו עוברים להצעת אי-אמון מטעם סיעות מרצ, חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד בנושא: התפשטות גילויי גזענות בחברה הישראלית, כפי שנוסחה וכפי שהוסברה על-ידי חבר הכנסת אילן גילאון מסיעת מרצ. רבותי, נא להצביע. מי בעד, מי נגד, מי נמנע?
הצבעה מס' 2
בעד הצעת סיעות מרצ–חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 27
נגד – 63
נמנעים – 1
הצעת סיעות מרצ–חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
27 בעד, 63 נגד, אחד נמנע. אני קובע שהצעת האי-אמון לא נתקבלה.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הודעה למזכירת הכנסת. אנחנו ממשיכים בדיון על הצווים. חברי הכנסת המעוניינים להשתתף בהצבעה, אני מציע לא לזוז מהכיסאות.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק אוויר נקי, התשס"ח–2008.
לוח תיקונים להצעת התקציב לשנים 2011 ו-2012.
החלטת ועדת הכספים לגבי צו הבלו על דלק (הטלת בלו) (תיקון והוראת שעה מס' 2), התשע"א–2010; החלטת ועדת הכספים לגבי צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"א–2010. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצווים>
[נספחות.]
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו עוברים עכשיו להצבעה. רבותי, הצו הבא הוא צו מס ערך מוסף. יציג את הצו יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. בבקשה.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<יואל חסון (קדימה):>
איך עובדים על הציבור, חבר הכנסת גפני – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ברגע שיושב-ראש ועדת הכספים מתחיל בנאומו, השאלות נפסקות. בבקשה.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, ברשותך, אני מבקש להביא את שני הצווים יחד ולהצביע בנפרד, אם אתה מסכים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
האם אפשר להביא את שני הצווים יחד? אתה יכול להציג את שני הצווים יחד.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אני פשוט מתבייש להביא כל אחד בנפרד.
<אלי אפללו (קדימה):>
גפני, אתה שלם עם מה שאתה מביא?
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
לא. אני מתבייש להביא, אז – יחד. עוד נדבר על זה בהמשך. אדוני היושב-ראש – – –
<יואל חסון (קדימה):>
אדוני הבטיח להוריד מסים – – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חסון וחבר הכנסת מולה, מכסת קריאות הביניים שלכם נסתיימה לפרק זה. לפרק זה.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בצו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (הוראת שעה), התשע"א–2010, המונח לפניכם, מוצע לקבוע כי שיעור מס ערך מוסף בשנים 2011 ו-2012 יהיה 16%.
כזכור, בשנת 2009, לאחר התייעצות עם ועדת הכספים, אישרה מליאת הכנסת את העלאת שיעור המע"מ מ-15.5% ל-16.5% כהוראת שעה לתקופה שמיולי 2009 ועד דצמבר 2010. בסוף שנת 2009 ביקשה הממשלה להפחית את שיעור המע"מ ב-0.5% ולקבוע כי המע"מ בשנת 2010 יהיה בשיעור 16%. בתחילת שנת 2011 היה שיעור המע"מ אמור לחזור ולעמוד על 15.5%, אולם כעת מבקשת הממשלה, לאחר שהתייעצה עם ועדת הכספים, לקבוע כי השיעור ימשיך להיות 16%. הוועדה לא היתה אמורה להצביע, והיא אומנם לא הצביעה.
לכן גם אין המלצה של ועדת הכספים איך להצביע, אתם יכולים להצביע נגד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
קודם שנבין – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
אתם – – –
<יואל חסון (קדימה):>
איך אתה מצביע?
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אני מצביע בעד. נגד מצפוני.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת גפני, אנחנו לא צריכים וידויים. אדוני יציג את הדברים.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
זה לא וידויים.
לפי הוראות חוק מסי מכס ובלו – אדוני היושב-ראש, כשהם היו בקואליציה והם היו בממשלה הם לא נהגו אחרת. אותו דבר.
<אורית זוארץ (קדימה):>
הורידו מסים.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
לא נהגתם אחרת. אותו הדבר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ. חבר הכנסת חסון.
<יואל חסון (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חסון, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. אין לי ברירה, אתה לא עוצר.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
לפי הוראות חוק מסי מכס ובלו החלות על צו המע"מ בשינויים, למליאת הכנסת יש סמכות לאשר או לבטל את הצו האמור – אני מדבר על הצו השני, אדוני יושב-ראש הכנסת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עד כאן הצו הראשון. עכשיו הצו השני.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כמה מכות יש?
<נחמן שי (קדימה):>
היא צודקת, הם משגעים את הציבור בארץ.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חסון, צפיתי בניהול ישיבה על-ידיו, התפעלתי ממנו ואני מזדרז לקרוא לסדר. בבקשה.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
בהתאמה מובא גם צו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (הוראת שעה), התשע"א–2010, אשר קובע העלאה של שיעור מס השכר והרווח על מוסד כספי ל-16.5%. גם צו זה הינו הוראת שעה לתקופה האמורה. יצוין כי צו זה חל על מוסדות כספיים בלבד, ולא על מוסדות ללא כוונת רווח, שלגביהם, מאז יולי 2006, שיעור מס השכר הוא 7.5%, על-פי חוק מע"מ. צו זה טעון אישור של מליאת הכנסת. זה לא חל על מלכ"רים.
ביום ו' בטבת התשע"א, 13 בדצמבר 2010, קיימה ועדת הכספים של הכנסת דיון בעניין הצו המעלה את שיעור המע"מ, אשר לגביו, על-פי החוק, קיימת חובת היוועצות של שר האוצר בוועדת הכספים. על-פי הנוהג ועדת הכספים היא זו שמביאה בפני מליאת הכנסת, על דרך של הצעת החלטה, את הצווים האמורים. אנחנו לא ממליצים למליאת הכנסת מה לעשות, אנחנו גם לא מאשרים או דוחים את ההחלטה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתם משאירים לשיקול דעת המליאה.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
– – – לשיקול דעתה של מליאת הכנסת. התקנון גם לא מאפשר לנו להצביע על זה, רק מתייעצים אתנו ומקיימים דיון, וזה מה שעשינו.
שני הצווים האמורים טעונים אישור של הכנסת. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<שלמה מולה (קדימה):>
למה הסכמת? למה הסכמת?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת – חבר הכנסת מולה, הוא כבר סיים את דבריו עכשיו. רבותי חברי הכנסת, הדבר היה על סדר-יומה של הכנסת, ואיש לא ביקש את רשות הדיבור. נסגר. לכן, אנחנו עוברים להצבעה. חברי הכנסת יביעו את עמדתם בצורת הצבעה. תלמד את התקנון אז תדע הרבה. תבקש מחיים אורון, הוא ילמד אותך.
רבותי, אנחנו לא נצביע על שני הצווים יחד אלא על כל צו בנפרד. לכן אנחנו עוברים לצו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל יבוא טובין) (הוראת שעה), התשע"א–2010. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
<אורית זוארץ (קדימה):>
בעד אזרחי מדינת ישראל.
הצבעה מס' 3
בעד ההחלטה – 56
נגד – 30
נמנעים – אין
החלטת ועדת הכספים בדבר אישור ההוראות בצו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל יבוא טובין) (הוראת שעה), התשע"א–2010, נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
56 בעד, 30 נגד, אין נמנעים. אני קובע שצו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל יבוא טובין) (הוראת שעה), התשע"א–2010, עבר ואושר על-ידי מליאת הכנסת.
<קריאות:>
– – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
בושה לכנסת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אושר על-ידי מליאת הכנסת. נא להפסיק עכשיו, כי אנחנו בהצבעה.
הצו השני הוא צו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (הוראת שעה), התשע"א–2010. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
לא להפריע באמצע ההצבעה. אחרי ההצבעה תאמר מה שאתה רוצה.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת יואל חסון, אתה לא מבין? בזמן ההצבעה לא מפריעים.
הצבעה מס' 4
בעד ההחלטה – 54
נגד – 30
נמנעים – אין
החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (הוראת שעה), התשע"א–2010, נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
54 בעד, 30 נגד ואין נמנעים. אני קובע שצו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (הוראת שעה), התשע"א–2010, עבר ואושר על-ידי מליאת הכנסת ברוב של 54 נגד 30 ואין נמנעים. תודה רבה.
<הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, השרים, חברות וחברי הכנסת, אדוני יושב-ראש הוועדה לשעבר, אתה יודע שזה בהתאם לסדרי כל דיון.
הכנסת החליטה בישיבתה ביום שני ו' בטבת התשע"א, 13 בדצמבר 2010, להעביר לוועדת הכספים את הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 5), התשע"א–2010 (מ/548). יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות ביקש להעביר את ההצעה הנ"ל לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בנימוק שנושא הצעת החוק הוא מתחום עניינה של ועדה זו. יושב-ראש ועדת הכספים נתן את הסכמתו להעברת הצעת החוק לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
ועדת הכנסת ממליצה, על כן, לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את ההצעה האמורה מוועדת הכספים לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אבקש את אישורה של הכנסת להמלצה זו. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. כל המבקש להצביע בעד הודעת ועדת הכנסת וכל המבקש להתנגד או להימנע ישב במקומו. אני מחכה שיושב-ראש הוועדה יחזור למקומו.
רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. ההצבעה היא – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 5
בעד הצעת ועדת הכנסת – 52
נגד – 9
נמנעים – אין
הצעת ועדת הכנסת להעביר את הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 5), התשע"א–2010, מוועדת הכספים לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
52 בעד, תשעה נגד, נמנעים – אין. אני קובע שהמליאה אישרה את הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת.
<הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010;>
הצעת התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012;
<הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2012-2011, התשע"א–2010>
[מס' מ/541; "דברי הכנסת", חוב' ג', עמ' 12842; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אנחנו עוברים לדיון משולב בתקציב ובחוק ההסדרים הידוע כחוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011–2012. אני מבקש מחבר הכנסת הנכבד, ממלא-מקום יושב-ראש הכנסת יצחק וקנין, לעלות ולנהל את הישיבה, כי יש לי צרידות מעטה. אני מזמין את ראשון הדוברים, יושב-ראש ועדת הכספים, להציג.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, דווקא עכשיו אני הולך לדבר בעד – כן, על חוק ההסדרים אני הולך לדבר בעד. אני חושב שזה חוק ההסדרים הקצר ביותר מאז שאני מכיר.
<רוברט טיבייב (קדימה):>
– – –
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אתם מכירים, הייתם בדיונים, אתם יודעים מה שהיה.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – – של חיים כץ.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אני לא יודע, חיים כץ, אני נותן לו תמיד קרדיט, אבל אנחנו מדברים על חוק הסדרים שגם יש בו הרבה דברים טובים, הרבה דברים טובים שגם האופוזיציה הצביעה בעדם. להיפך, היה בחוק עידוד השקעות הון, שזה בכלל התחלק אחרת – האופוזיציה היתה בעד, הקואליציה היתה נגד – על סעיפים מסוימים.
<רוברט טיבייב (קדימה):>
– – – בחוק – – –
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אני מתכבד להביא בפניכם – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, חבר הכנסת מולה, אתם אפילו לא מאפשרים לו לדבר חמש שניות בלי הפרעה.
<אלי אפללו (קדימה):>
– – – צריך להודות.
<היו"ר יצחק וקנין:>
לך אני מרשה להפריע, אפללו.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק התקציב השנתי, אשר מתייחסת השנה לתקציב לשנתיים – שנת 2011 ושנת 2012. אני במקביל מביא גם את חוק המדיניות הכלכלית, על תשעה פרקים שהועברו על-ידי ועדת הכנסת לוועדת הכספים. הוועדה קיימה דיונים ארוכים ורציניים בפרקים הללו: מאז שהועברה אלינו הצעת החוק הוועדה עבדה לפי סדר-יום מראשון עד חמישי. עקב כך ערכנו שינויים מפליגים בנוסח הצעת החוק שאני מביא בפניכם.
בנוסח שבפניכם לא נכללים 14 נושאים מהנושאים שהועברו אלינו: חמישה נושאים שהיו הטבות מובהקות והיתה לגביהם הסכמה – פיצלנו מהנוסח והבאנו בחקיקה נפרדת למליאה. חמישה נושאים נוספים פיצלנו מההצעה באישור המליאה ובכוונתנו להמשיך ולדון בהם, והם: צמצום הפטור ממס על מלגות, צמצום הפטור מארנונה על נכס הרוס, העברת מידע מרשות המסים לתמ"ת, ייעול הליכי הרישום – business doing – והסדר כובל למשווקים החקלאיים. ארבעה נושאים נוספים השמטנו מהצעת החוק המקורית והם לא מובאים בפניכם, כפי שאפרט בהמשך: דחיית עדכון קצבאות הילדים, העברת מידע לרשויות המקומיות, אישור – עיתונאי חוץ ואישור תושבות להטבת מס.
גם בנושאים שנותרו בהצעת החוק ערכה הוועדה שינויים רבים, ואסקור אותם לפי סדר הפרקים שנדונו על-ידינו, אני אשתדל לעשות זאת בקצרה.
בפרק הביטוח הלאומי – הארכת הוראת השעה בעניין מימון הגירעון בענף הביטוח – הממשלה ביקשה במה שאושר במליאת הכנסת – התבקש להאריך את זה עד 31 בדצמבר 2016. אנחנו סברנו שזה זמן ארוך מדי, ולמעשה מה שמובא בפניכם זה הארכה עד 31 בדצמבר 2014 בלבד.
אותו הדבר בסעיף של אישור הקטנת הקצבות אוצר המדינה למוסד לביטוח לאומי. כפי שאמרתי, החלטנו לדחות את הבקשה של הממשלה על עדכון קצבאות הילדים – דחייה שלהן, וזה נשאר במתכונת החוקית הרגילה.
בפרק הבריאות פיצלנו את ההתחשבנות עם בתי-החולים, כבר הבאתי את זה למליאת הכנסת, ומליאת הכנסת הצביעה פה-אחד, כולל האופוזיציה, על הסעיף הזה – הוא כבר לא מופיע, הוא פרק גדול מאוד והוא לא מובא בחוק ההסדרים.
פרק המחקר והפיתוח – בפרק זה קבועות הקלות ביחס להעברת ידע והקלות לגבי מקרים של שיתוף פעולה בין-לאומי במו"פ. במקור הציעה הממשלה נוסחה לחישוב השבת סכום המענקים במקרה של העברת ידע מחוץ לישראל. הצעת חוק זו נכללה גם בהצעת חוק הפרטית של חבר הכנסת אילטוב. במהלך הדיונים שינינו את הצעת הממשלה, מיזגנו באישור ועדת הכנסת את הצעת החוק הפרטית של חבר הכנסת אילטוב וקבענו שהתקרה להשבת המענקים תיקבע על-ידי שר התמ"ת ושר האוצר באישור ועדת הכספים. נוסף על כך קבענו שהוראות הפרק הזה ייכנסו לתוקף רק לאחר שייקבעו התקנות הללו.
פרק תעשייה עתירת ידע – כדי לקצר אני אדלג. מדובר גם על שינויים שעשינו בפרק הזה, הוא פרק טוב, הוא פרק שצריך לאשר אותו. צר לי שהוא כן נכלל בחוק ההסדרים, מכיוון שאם לא, האופוזיציה אין לי ספק היתה מצביעה בעד.
פרק הרשויות המקומיות – האחד – העברת מידע מרשות המסים לרשויות המקומיות; ביטלנו את הסעיף הזה, אנחנו חושבים שזה לא צריך להיות בחוק, זה דבר שיכול לפגוע פגיעה מאוד קשה בחופש הפרטיות של כל אזרח במדינת ישראל, על כל פנים בוודאי בשכבות החלשות, שנדרשות להנחות ברשויות המקומיות.
גם לגבי הצעת הממשלה שעל הרשות המקומית לתת אישור תושבות לתושב רק אם שילם ארנונה ורק אז הוא יהיה זכאי להטבה במס – הוועדה סברה שאין מקום לקשור בין תשלום מסים לשלטון המרכזי לבין תשלומי ארנונה בשלטון המקומי, ולכן השמטנו את הסעיף הזה.
הגבלת הפטור מארנונה על נכס הרוס – גם בעקבות השרפה ביערות הכרמל, סברנו שזה מצריך דיון יותר ארוך, יותר מעמיק, ולכן פיצלנו את זה, באישור מליאת הכנסת, ואנחנו נמשיך לדון בזה לאחר אישור התקציב.
פרק המסים – פיצלנו את הפטור ממס על מלגה לסטודנט, גם זה – סברנו שזה לא יכול להיות תוך כדי הדיונים של חוק ההסדרים. נדון בו באמצע ינואר, בעזרת השם.
יש הרבה. יש הרבה – יש עידוד השקעות הון. בסדר, אני מדלג. יש הרבה, ואני עובר לפרק עידוד השקעות הון – פרק מצוין, שמשתלב עם הפרק של תעשייה עתירת ידע, משתלב עם הפרק של מחקר ופיתוח – אני חושב שהממשלה עשתה פה מעשה מאוד חשוב, מאוד רציני. אני מאוד תמכתי בזה. הוועדה בסופו של דבר גם תמכה בזה. פרק זה הוצע על-ידי הממשלה, לאחר שוועדה בין-משרדית בחנה את החוק הקיים לעידוד השקעות הון. הפרק קובע שינוי במתן ההטבות במס ומבטל את אזור פיתוח ב', כך שלמעשה נותרת הבחנה בין אזור פיתוח א' למרכז הארץ, כשהמטרה היא לחזק את יישובי הפריפריה וליצור תשתית למקומות עבודה חדשים וקיימים.
במסגרת הפרק האמור בוטלו ההטבות במס שניתנו עד היום לחברות ממשלתיות בבעלות מלאה ולחברות להפקת מחצבים. כל הרעיון בעידוד השקעות הון זה לעודד מפעלים שיהיו בארץ, שהמפעלים הללו – היום, בתחרות הגלובלית שקיימת בשוק הבין-לאומי, עלול להיות מצב שמפעלים שנמצאים בארץ יעתיקו את המפעל לחוץ-לארץ, ובעצם יפגעו גם בתעשייה הישראלית, גם בכלכלה הישראלית וגם בעובדים בארץ, והמטרה היא לעודד את המפעלים שיישארו בארץ. ולכן, כל החוק הזה, כל הפרק הזה, נותן הטבות למפעלים כאלה שיכולים לרדת לחו"ל. זה לא נותן, ודרך אגב – – –
<שר האוצר יובל שטייניץ:>
– – – אלה שיכולים לעבור לארץ – – –
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
נכון, נכון. זה החלק השני. אבל אני קודם נמצא בארץ, ובארץ אלה שיש להם מחצבים, למשל, מי שעוסק בים-המלח – את ים-המלח, למיטב הבנתי, אי-אפשר להעביר לחוץ-לארץ, אין אפשרות כזו.
<חיים כץ (הליכוד):>
שלא תופתע.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
מה?
<חיים כץ (הליכוד):>
שלא תופתע.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אי-אפשר להעביר, אי-אפשר. ולכן – – –
<חיים כץ (הליכוד):>
הירדן.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
כן. ולכן, לא שחס וחלילה פוגעים במי שעוסק בזה, להיפך. מפעלים טובים, גדולים, מעסיקים אנשים בסדר גודל גדול, מעודדים גם את התעסוקה בנגב. אבל כאשר הממשלה נותנת מלגות, נותנת הטבות, מטיבה במס, היא נותנת את זה למי שהיא סבורה שצריך לעודד אותו כדי שיישאר כאן. ולהיפך, אדוני שר האוצר, גם לעודד מפעלים שנמצאים בחוץ-לארץ שיבואו לארץ ושזה יהיה כדאי להם; בתחרות הגלובלית שזה יהיה כדאי להם.
אני פשוט מדלג. יש הרבה דברים, הרבה דברים טובים בחוק ההסדרים הזה. אני הייתי אופוזיציה לחוק הסדרים הרבה שנים. אני תומך – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חוץ מחוק הפולשים.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
רגע, תיכף נגיע.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
זה היה לפני שהיית יושב-ראש ועדת הכספים.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
לא, לא, לא. חברת הכנסת יחימוביץ, אני אומר לך – –
<קריאה:>
זה היה לפני שהייתי שר.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
– – אני נגד הצווים שאישרנו היום. אני נגד.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
– – –
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
רגע. אני בעד חוק ההסדרים. החוק הזה במהותו הוא חוק טוב. את יודעת מה? תעשי חשבון. חלק גדול – הצבעת בעד, לפעמים בניגוד לעמדת חברי הקואליציה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
רק הדברים הטובים.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
רק הדברים הטובים – בסדר.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
רק חוק עידוד השקעות הון.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
כן. אבל – אוקיי. לגבי תיקון חוק היטלי סחר – בנוסח שבפניכם מוצע לקבוע כי בטרם יקבל הממונה החלטה בקשר להיטל או אמצעי הגנה, הוא יעביר את החלטתו לאישור המנהל הכללי של משרד התמ"ת, או המנהל הכללי של משרד החקלאות. המנהלים הכלליים ייתנו את אישורם רק לאחר שהתייעצו עם הממונה על אגף התקציבים. בהקשר זה ביקשה הוועדה לתקן עיוות שנוצר בתיקון לחוק מ-2005 שנעשה על-ידי ועדת הכלכלה. החזרנו את האישור של ועדת הכספים לשלב שקודם לפרסום ההיטלים, ולא לאחר מכן.
לעניין תיקון חוק ההגבלים העסקיים – בעניין זה הובאו בפנינו שני תיקונים. האחד – תיקון בעניין גידול ושיווק של תוצרת חקלאית. לגבי תיקון זה – פיצלנו, אנחנו נדון עליו בנפרד. התיקון השני שהובא על-ידי הממשלה עסק בקביעת רגולציה על-ידי הממונה על ההגבלים העסקיים לגבי מובילים בים, אך הוועדה הכניסה מספר תיקונים משמעותיים לנוסח. ביקשנו להבהיר שהפטור ייכנס לתוקפו רק לאחר פרסומו של פטור סוג שיקבע הממונה לגבי הסדרים תפעוליים שעניינם תובלה בין-לאומית בים. בנוסף, פירטנו ככל הניתן את עקרונותיו של פטור הסוג, והוספנו הוראות שעניינן התוויית שיקול הדעת של הממונה, וזאת כדי להגביר את הוודאות בקרב השחקנים הפועלים בשוק ולקבוע עקרונות הדומים לאלו שקיימים בפטור הסוג שנקבע לפי אמנת האיחוד האירופי לעניין מובילים בים.
לעניין סילוק פולשים – מטרת הסעיף שהובא בפנינו היתה לאפשר למינהל מקרקעי ישראל להתמודד עם הקושי של פינוי קרקע חקלאית שהייעוד שלה שונה, וזאת על מנת להגדיל את היצע הקרקעות לבנייה. הוועדה אישרה את התיקון המוצע, אך הכניסה בו איזונים ובלמים רבים.
ראשית, הוועדה שינתה את שם החוק מהשם הלא מתאים: סילוק פולשים, לשם חדש: פינוי קרקע. שנית, הוועדה קבעה שצו לפינוי יוצא רק ביחד עם היועץ המשפטי של המינהל, ורק לאחר שאפשרו למפונה את זכות הטיעון וניתן לו זמן סביר בפנייה לערכאות. שלישית, קבענו שהפינוי יתאפשר רק כאשר נעשה בקרקע שינוי ייעוד למגורים, תעשייה ומסחר.
רביעית – וזה העיקר – במהלך הדיונים בוועדה שלחנו את המינהל לקבוע החלטה בדבר פיצויים למפונה מהקרקע. בעקבות זאת קבע המינהל את החלטה 1222 לפיצויים לחוכרים שיפונו מהקרקע שלהם בשל שינוי ייעוד. ההחלטה על הפיצוי נקבעה לתקופה של שנתיים. לכן קבעה הוועדה שההוראות שבפניכם שיאפשרו את הפינוי של חוכר שהחוזה שלו הסתיים, יהיו אף הן הוראת שעה לשנתיים בלבד.
עוד קבענו שהפינוי ייעשה רק לאחר שהוצעו פיצויים לפי החלטה תקפה. שר האוצר ושר השיכון התחייבו בפני הוועדה, ובפני אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת יצחק וקנין, שלא ישנו את החלטת הפיצויים הזו במהלך השנתיים הללו.
כן קבענו שאת התיקון ניתן יהיה להאריך פעמיים נוספות לתקופות שאינן עולות על שנתיים, אבל רק באישור ועדת הכספים.
התיקון של חוק סילוק פולשים ששמו כיום לפי הצעת הוועדה הוא פינוי קרקע, היה שורה אחת בהצעה המקורית שהביאה הממשלה, והוועדה הפכה אותו להסדר מלא של שני עמודים.
לעניין תיקון חוק הדיור הציבורי – וזה האחרון שאני מביא, יש פה עוד הרבה, אבל אני לא אאריך יותר – חוק הדיור הציבורי נחקק בשנת 1998, ומאז נדחה יישומו שש פעמים. בשנת 2008, בהתאם לסיכום שגובש בין יוזמי התיקון, חברי הכנסת לשעבר רן כהן ויורם מרציאנו, ובין נציגי הממשלה, נדחה מועד יישומו בפעם האחרונה, ונקבע ליום 1 בינואר 2011. בהצעת חוק המדיניות הכלכלית בנוסחה המקורי ביקשה הממשלה לדחות את יישום החוק בחמש שנים נוספות. בדיונים שקיימה ועדת הכספים, ולאחר שהוצג בפנינו הסיכום האמור, החליטה הוועדה שלא לאשר את דחיית יישומו של חוק הדיור הציבורי בחמש שנים נוספות, אלא רק בשנתיים.
בנוסף, הוועדה התנתה את אישור הדחייה בהתחייבות של הממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר, מר אודי ניסן, להקצות למשרד הבינוי והשיכון סכום של 75 מיליון שקלים חדשים בכל אחת משנות הכספים 2011 ו-2012 – סכום השווה לדבריו לפי-שניים וחצי מהתקציב השנתי שמוקצה לכך כיום, שישמש לרכישת דירות עבור נכים המרותקים לכיסא גלגלים, למשפחות רב-מצוקתיות, ולנזקקים לפי כללי משרד הבינוי והשיכון. התחייבות זו ניתנה לוועדה בישיבתה האחרונה בנושא.
מה שאני מבקש לומר – חוק ההסדרים שנכנס לוועדת הכספים לא יצא ממנה כפי שהוא נכנס. חלק יצא, חלק פוצל, והחלקים שאני מביא בפניכם שונו בהסכמה, ולפעמים אפילו עם קצת לחץ, ובסופו של דבר חוק ההסדרים שמובא לפניכם הוא חוק הסדרים טוב.
לגבי התקציב, שאני מביא אותו יחד עם חוק ההסדרים – אדוני היושב-ראש, אני לא אהבתי את מה שעשו לנו עם הכבאות. לא אהבתי את זה. אני ישבתי עם שר האוצר לפני ההצבעה על התקציב, וישבתי הרבה קודם גם עם פקידי האוצר, ודובר על כך שבחודש ינואר הממשלה תביא תוספת לתקציב, וידענו על כמה. אבל ביקשתי שהממונה על התקציבים יבוא לוועדה ויאמר מה התוכנית של הממשלה בנושא הכבאות, והוא בא. אני שאלתי אותו: האם מדובר על מיליונים בודדים, האם מדובר על עשרות מיליונים, האם מדובר על מאות מיליונים? אז הוא אמר: מאות מיליונים. שאלתי אותו: על איזה פרק זמן מדובר? הוא אמר: על חודשיים.
עכשיו, אני ידעתי שמדובר על כך שזה יובא בינואר לממשלה, ולא אמרתי, בגלל האחריות. למחרת מודיעה הממשלה בתקשורת, אחרי שהאופוזיציה תוקפת אותי – הרי אמרתי שלא נאשר תקציב אם לא יהיה פתרון לכבאות, ואני עמדתי בזה, ואמרתי: אני מקבל את הביקורת באהבה. למחרת היו כותרות בעיתונים, אז פתאום יוצאת הודעה מהממשלה על 300 מיליון שקל תוספת לכבאות, ועוד 50 מיליון שקל לכיבוי המוטס, ובתוך שבועיים תהיה החלטת ממשלה. אז לא הבנתי – מה, אני הפקר? אני יושב-ראש ועדת הכספים מטעם הקואליציה, חברי הוועדה מטעם הקואליציה עומדים בביקורת הזאת. הצבענו בעד. אם אתם מתכוונים בתוך כמה שעות, למחרת בבוקר, להוציא הודעת ממשלה, למה לא אמרת את זה לוועדה? הרי אני ידעתי את זה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אמרו לנו, אמרו – – –
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אני ידעתי את זה, ולא אמרתי.
<קריאה:>
– – – ידעתי.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
ולא אמרתי בגלל שדובר מקצועית שצריך לא להיכנס לפרטים היות שאנחנו לא יודעים בדיוק כמה כסף ייכנס לכל סעיף, כמה לרכישת כבאיות, כמה לתוספת לכבאים, כמה לכיבוי המוטס. בסדר, קיבלתי את זה. אני חבר בקואליציה. אני לא מבין – זה ממשלה שמתנהלת, אדוני שר האוצר, על-פי כותרות בעיתונים? יש כותרת בעיתון אז משנים החלטה? דמנו הפקר? אני לא מבין – אתם אומרים שזה מה שצריך להגיד, אנחנו אתכם. היתה כותרת בעיתון, אז משנים פתאום את ההחלטה?
<קריאה:>
– – –
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
ואני יכול למנות ככה – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
גפני – – –
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
– – פעם אחר פעם, אחר פעם.
<נסים זאב (ש"ס):>
אנחנו נגד כותרות.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
הפחד של הממשלה מה יהיה כתוב בעיתון, מה יאמרו בתקשורת. אני לא מבין, ככה מנהלים מדינה?
<רונית תירוש (קדימה):>
תראה מה קרה עם "תמר".
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אנחנו נושאים באחריות. אנחנו חברי הקואליציה, אנחנו עומדים בגבורה. היום הצבענו על צווים של 1.7 מיליארד, ואנחנו לא מאמינים בזה. לא מאמינים בזה. אנחנו סבורים שצריך לא להפחית את המסים הישירים. אנחנו סבורים שלא צריך להפחית את מס החברות. אבל הצבענו. יש לנו אחריות, קואליציה. זאת מדיניות הממשלה. מה אתם משאירים אותנו חשופים בצריח?
<רונית תירוש (קדימה):>
תשאל את שר האוצר למה הוא מזגזג עם "תמר".
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
לא לא, הוא דווקא לא מזגזג. לו יש עמדה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני היושב-ראש, אני דווקא שמח שהקצו 350 מיליון לכבאות. לפחות יהיה במה לכבות את התבערה שתהיה בבינוי והשיכון. אני אומר לך: התבערה שתהיה בבינוי ושיכון היא כאין וכאפס לעומת התבערה שהיתה בכרמל.
<רונית תירוש (קדימה):>
מתי זה קרה אבל?
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אני לא השתכנעתי עד שהוא שכנע אותי. אתה שכנעת אותי.
<היו"ר יצחק וקנין:>
הוא כבר מסיים, רבותי. הוא כבר מסיים. אדוני, תסיים.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
כבוד היושב-ראש, אתה שכנעת אותו, עכשיו אתה – – –
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אני אומר לכם, אדוני היושב-ראש – – –
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
היושב-ראש, מה עם הדיור – בעיית הדיור? בדל"ת, לא בגימ"ל.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אבל אני הולך לומר את זה. אתם לוקחים לי את הנאום. אני אומר לכם, רבותי, הבעיה הלאומית האמיתית של מדינת ישראל היום זאת מצוקת הדיור; שלא תהיה אי-הבנה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
75 מיליון מספיקים ל-75 – – –
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
לא, זה היה הדיון אצלנו. את צודקת. לא זה הפתרון.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
ממש לא.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
זה היה על חוק הדיור הציבורי, שכאשר ממשלת קדימה אישרה את הארכת ההקפאה של הדיור הציבורי, לא הביאו כלום. פה הבאנו.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
יותר מזה, הכסף היה צריך לחזור למשרד השיכון – – –
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
כן כן, את צודקת. את צודקת. הפתרון הוא לא ב-150 מיליון האלה ולא ב-150 מיליון אחרים. כאן צריכה לבוא ממשלה, עם יעד לאומי, עם פתרון מערכתי. זה משרד הפנים, וזה משרד השיכון, וזה משרד האוצר, וזה מינהל מקרקעי ישראל, וזה משרד ראש הממשלה. זה לא פתרון של להעביר כסף ובזה ייגמר העניין. זה פתרון של ביטול החסמים, הקלת החסמים, שהם פשוט בלתי נסבלים. הממשלה צריכה להיות – בתוך העניין של הדיור היא צריכה להיות באופן אגרסיבי, היא לא יכולה לעמוד ולהיות רגולטור שהיא עוזרת לקדם את העניין; היא צריכה לעזור כספית, היא צריכה לשחרר את הקרקעות במחיר מסובסד. לא 270,000 שקל כשקרקע פרטית באותו מקום עולה 70,000 שקל. היא מספסרת בקרקעות שלנו, וזאת מצוקה שהיא חומר נפץ חברתי.
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
זה לא נושא של תקציב, זה לא נושא של חוק הסדרים. הממשלה חייבת להיכנס לזה בכל הכוח.
אדוני היושב-ראש, יש לי הרבה מה לומר, אבל אני יודע שאני כבר לא יכול לומר יותר, אז אני אגיד בהמשך. יש לי הרבה ביקורת על מה שנעשה, איך מנהלים היום את המדינה, איך שהכול נגזר פה מ – אני לא רוצה להגיד חברי מרכז, אבל מהתקשורת.
מכיוון שבוועדה עשו עבודה מאוד יסודית, מאוד רצינית, גם צוות הוועדה, גם הלשכה המשפטית, גם העוזרים שלי, עבדו, באמת, יום ולילה, ואפשרו לי להביא את החוק הזה, עם כל מה שנלווה אליו, אני מבקש להודות להם. אני מבקש להודות לעובדי הוועדה – למנהל הוועדה טמיר כהן, לרחל סמואל, לליאת קרפטי, לאורית ארז. אני מבקש להודות ליועצת המשפטית של הוועדה וליועצות המשפטיות שעובדות אתה ושעובדות גם אתי; באמת, לשכה משפטית ראויה לשבח.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני היושב-ראש, אני מאשר זאת.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
נכון. לא הייתי יכול בלעדיהן להביא את מה שאני מביא עכשיו. ליועצת המשפטית של הוועדה, עורכת-הדין שגית אפיק, עורכת-הדין ענת מימון, עורכת-הדין מירב תורג'מן, המתמחה רעות בן-נועם, עורכת-הדין דפנה ברנאי, הממונה על נוסח החוק. אני מבקש להודות לעוזרי, משה שיפמן, ירחמיאל טוקר, שמואל ליטוב ושלמה פולק, ואני מודה לחברי הוועדה, שהטו שכם לעבודה הקשה הזאת, שהתבצעה במשך שבועות ארוכים, כל השבוע, ואני מבקש ממליאת הכנסת – לא יודע, לאשר, לא לאשר – שיצביעו איך שרוצים. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. יעלה יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן. רבותי, הקצו לכל יושב-ראש ועדה עשר דקות. אם תקצרו, אני אודה לכם מאוד.
<רוני בר-און (קדימה):>
קח שעתיים. אם הוא יודע לדבר יותר מעשר דקות אני מוריד את הראש.
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אני מודה על הנדיבות של חברי האופוזיציה בכל מה שקשור למים מינרליים.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במסגרת הדיונים על חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 הועברו להכנה בוועדת הכלכלה של הכנסת הנושאים הכלולים בפרק ב' להצעת החוק, שעניינו תקשורת, למעט סעיף 2(3) שנדון בוועדת החוץ והביטחון, ובפרק ג' להצעת החוק, שעניינו רשות השידור. עוד הועברו להכנה בוועדת הכלכלה סעיף 68 להצעת החוק, שעניינו תיקון חוק משק הגז הטבעי, וסעיף 69 להצעת החוק, שעניינו תיקון חוק הנפט, הכלולים בפרק ט"ז – שונות.
בדיונים בוועדת הכלכלה הוחלט להביא לאישור המליאה הצעות לפצל מהצעת החוק את הסעיפים הכלולים בפרק ג' – רשות השידור, וכן את סעיף 69, שעניינו, כאמור, תיקון חוק הנפט. הצעות אלו, אדוני היושב-ראש, אושרו על-ידי מליאת הכנסת.
אחת מהן, העניין של העלאת אגרת רשות השידור – הוועדה סברה שמן הראוי שלא תידון בחופזה במסגרת חוק ההסדרים. הכבדה על כספי ציבור צריכה להיעשות בכובד ראש, אם בכלל, במקרה הזה, של אגרת רשות השידור. וכן – התיקון חוק מועצת הנפט, מאחר שהתגלעה מחלוקת במהלך הדיונים לגבי היעדרו של נציג המשרד להגנת הסביבה במועצה כל כך חשובה, במיוחד לאחר האסון במקסיקו, סברה הוועדה שיש לפצל ולדון לאחר מכן בטווח זמנים בלתי מוגבל.
אני מתכבד, אם כן, להציג בפניכם את הוראות הסעיפים שוועדת הכלכלה דנה בהם והכינה אותם ושולבו בהצעת החוק המונחת לפניכם: פרק ב' – תקשורת וסעיף 50 להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010.
פרק ב' בהצעת חוק המדיניות הכלכלית עוסק בכמה נושאים שהמשותף להם הוא הגברת התחרות בתחום התקשורת, הקלות משמעותיות לצרכנים ופתרון קשיים וכשלים שנוצרו בשוק התקשורת בשנים האחרונות. מדובר, אדוני היושב-ראש, בשוק התקשורת הסלולרית, כאשר הציבור כורע תחת נטל התשלומים ונטל התסכול של חוסר הבנה מה בדיוק החברות רוצות ממנו.
להלן סקירה קצרה של נושאים אלה: 1. שירותי נדידה – ההוצאה על תקשורת סלולרית היא כיום אחת מההוצאות המשמעותיות של משקי הבית בישראל ובעולם כולו.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני מבקש שהממשלה תדאג שיהיה פה שר תורן, לפחות בדיון על התקציב.
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אני יכול להמשיך?
<היו"ר יצחק וקנין:>
אתה יכול להמשיך, אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה.
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
בשנים האחרונות, אדוני היושב-ראש, התברר כי קיימים חסמי כניסה משמעותיים המקשים את כניסתם של מתחרים חדשים לשוק, ובכלל זה חסמים טכנולוגיים הנובעים מהקושי להקים תשתיות ואתרי שידור בפריסה ארצית. לפיכך מוצע לקבוע הסדרים שונים שיעודדו כניסה של בעלי רשיונות חדשים למתן שירותי רדיו טלפון נייד, דהיינו בעלי רשיונות חדשים בתחום הסלולר, וזאת באמצעות קביעת החובה שתחול על בעלי הרשיונות הקיימים לאפשר לבעלי רשיונות חדשים שימוש בתשתיות שלהם, באיכות ובתנאים זהים לאלו שהם נותנים למנוייהם, או בלשון הצעת החוק – שירותי נדידה. שירותי הנדידה, אדוני היושב-ראש, הותנו בכך שבעל הרשיון החדש יעמוד בכך במשך התקופות שנקבעו בחוק לפריסת תשתית עצמאית. עוד מוצעים הסדרים לעניין התשלום שישלם בעל הרשיון החדש לבעלי הרשיונות הקיימים עבור השימוש בתשתית ולסמכויות שר התקשורת לקבוע תנאים והוראות ביחס לשירותי הנדידה.
2. רפורמה בתחום ציוד הקצה – כשל שוק נוסף שנוצר בתחום הטלפוניה הסלולרית בישראל קשור למחירו הגבוה של ציוד הקצה הנמכר לצרכנים. כיום נדרש מי שמבקש לסחור בציוד קצה רט"ן – טלפון סלולרי – לקבל רשיון סחר המותנה בקבלת אישור סוג לציוד הקצה שבכוונתו למכור. מצב זה מקשה על התחרות ומביא לעליית המחירים שצרכנים משלמים על ציוד זה בלא הצדקה של ממש, בין היתר לאור העובדה שבשנים האחרונות התפתחה מאוד התקינה הבין לאומית לציוד הקצה. לפיכך, מוצע לפטור את מי שעוסק בסחר בציוד קצה מהצורך ברשיון על-פי פקודת הטלגרף האלחוטי וכן מהצורך באישור סוג עבור ציוד קצה שעומד בתנאים שיקבע שר התקשורת באישור ועדת הכלכלה של הכנסת. עוד מוצע, אדוני היושב-ראש, כי ביחס לסמכות השר לקבוע תקנות ונהלים הנוגעים לפיקוח על ציוד קצה, יביא שר התקשורת בחשבון שיקולים הנוגעים למדיניות הממשלה בתחום ציוד הקצה, את טובת הציבור וכן את קידום התחרות ורמת השירות בתחום זה.
3. סל תשלומים – החוק היום קובע מנגנון לאישור סל תשלומים חלופי, שהוא מקבץ של שירותי בזק, שרשאי בעל רשיון להציע למנוייו, במקום התעריפים המפוקחים שנקבעו בתקנות, לפי החוק. בהצעת החוק נקבע כי ביחס לאישור תוכניות תשלום חלופיות לתעריפי חברת "בזק" יפושט המנגנון הקיים, וניתן יהיה להתחיל ולהפעיל את התוכנית בחלוף תקופה הקבועה בהצעת החוק מזמן הגשת התוכנית, אם שרי התקשורת והאוצר לא הודיעו על התנגדותם לביצועה או לאחר שהביעו את הסכמתם, לפי המוקדם.
4. ביטול קנסות היציאה – בשורה ממשית לצרכני ישראל; הבשורה הצרכנית המשמעותית ביותר הנוגעת ישירות לכיסם של לקוחות חברות הסלולר בהצעת חוק זו עוסקת בהסדרת קנסות היציאה. על-פי הצעת החוק, לא יוכל בעל רשיון לדרוש ממנוי המבטל את הסכם ההתקשרות עמו לפני תום תקופת ההתחייבות סכום שיעלה על 8% מממוצע החשבון החודשי ששילם בעבור שירותי בעל הרשיון, כשהם מוכפלים במספר החודשים שנותרו למנוי עד לתום תקופת ההתחייבות. לעניין זה אציין, כי בהצעת הממשלה דובר על 10%, ובוועדה הוחלט על הורדת התקרה ל-8%. בהתאם למוצע, וכפי שהוחלט בוועדת הכלכלה, הסעיף לא יחול על מנוי עסקי, דהיינו מי שהתקשר לקבלת שירותי רט"ן ל-100 קווי טלפון, שכן מנויים כאלה נהנים בדרך כלל מתנאים מועדפים, והם אינם זקוקים להגנת המחוקק בקביעת תנאי ההתקשרות.
כדי לאפשר לבעלות הרשיון להתארגן לשינוי זה, הסכמנו לדחות את תחילת הסעיף ל-1 בפברואר 2011. עם זאת ועל מנת למנוע השהיה נוספת של פתיחת השוק לתחרות, ובהתחשב בכמות האדירה של מנויים הקשורים עם בעלות הרשיון הקיימות בהסכמים הכובלים אותם אליהן, הבהרנו שהסעיף יחול גם על התקשרויות שנעשו קודם לתוקף לתאריך תחילת החוק. ואולם התיקון המוצע לא יחול על מי שהתקשר לקבלת שירותי רט"ן קודם לתחילת החוק ל-50 קווי טלפון.
יש להדגיש, אדוני היושב-ראש, כי ממוצע התשלום המשמש בסיס לחישוב התשלום שניתן יהיה לגבות בשל ביטול ההסכם, לא יכלול תשלום עבור ציוד הקצה שרכש המנוי, ועבורו הוא יצטרך להמשיך לשלם. יחד עם זאת נקבע מפורשות שבעל הרשיון לא יוכל להעמיד לפירעון מיידי את יתרת התשלום של המנוי בעבור ציוד הקצה או לגבות סכום שהמנוי לא היה אמור לשלם במסגרת התחייבותו. בדרך זו תימנע האפשרות להטיל קנסות עקיפים ולהקשות על מעבר מנויים מחברה לחברה.
אדוני היושב-ראש, מה שזה אומר במלים פשוטות – שאם הציבור היה רגיל להתמודד עם קנסות של אלפי שקלים, ולפעמים עשרות אלפי שקלים, השינוי המוצע כאן בהסדר החקיקה החדש מוריד את זה למאות בודדות של שקלים, אם בכלל. זאת באמת בשורה מרחיקת לכת לצרכני הסלולר.
5. איסור הגבלה או חסימה – בהצעת החוק נקבע כי יחול איסור על חברות הסלולר לחסום או להגביל את ציוד הקצה של המשתמשים. החוק המוצע אוסר הן הגבלת האפשרות לעשות שימוש ביישומים המסופקים על גבי רשת האינטרנט, כגון skype, הן "ניוון" או חסימה של התכונות המובנות של המכשיר, כדוגמת האפשרות להשתמש באינטרנט אלחוטי, והן הגבלת האפשרות להשתמש בציוד הקצה של המנוי בכל רשת בזק ציבורית של בעל רשיון, כדוגמת נעילת כרטיס ה-SIM. עוד נקבע, אדוני היושב-ראש, בהצעת החוק כי על בעלי הרשיונות להסיר ללא תשלום את החסימות האמורות מכל מנוי שיבקש זאת.
על אף הוראות אלו מוצע כי ההגבלות לעניין השימוש באינטרנט לא יחולו על ההגבלות ששר התקשורת יקבע שהן פעולות המתחייבות מניהול תקין והוגן של מסרי הבזק המועברים ברשת הבזק הציבורית של בעל הרשיון. בנוסף, האיסור על כלל ההגבלות לא יחול בכל הנוגע למנוי או קבוצת מנויים שיבקשו באופן מפורש, פרטני ונפרד, לחסום שירותים מסוימים, וכן במקרים מיוחדים שהשר יתיר, כדוגמת בקשות מטעם מערכת הביטחון.
6. בנק הדואר – בהצעת החוק נקבע כי חברת "בנק הדואר בע"מ" תהיה רשאית לגבות תשלום סביר בעד שירותים כספיים הניתנים על-ידה, למעט השירותים שהתשלום עבורם נקבע בתקנות, וזאת כדי לאפשר לה להרחיב את השירותים הכספיים שהיא נותנת.
כפי שאמרתי בראשית דברי, ההסדרים המוצעים בפרק זה ייטיבו עם כלל צרכני התקשורת במדינת ישראל, יקדמו את התחרות ויביאו, כך אני מקווה ומאמין, לירידת מחירים ולשיפור השירות. עד כאן לעניין פרק ב' בהצעת החוק.
באשר לסעיף 50 להצעת החוק: סעיף 24 לחוק משק הגז הטבעי, התשס"ב–2002, עוסק בחובתו של המבקש לקבל היתר בנייה להקמת מתקן גז טבעי להגיש לממונה על הבטיחות ברשות הגז הטבעי מפרט הכולל, בין השאר, את התוכניות ההנדסיות. כדי להביא להגשת תוכניות רציניות וכוללות ולמניעת בזבוז משאבי כוח-אדם של רשות הגז הטבעי שלא לצורך, מוצע כי הגשת מפרט כאמור, או הגשת שינויים למפרט, תחויב בתשלום אגרה שתיקבע בתקנות על-ידי שר התשתיות הלאומיות בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת.
אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את פרק ב' ואת סעיף 50 להצעת חוק המדיניות הכלכלית בנוסח שהכינה הוועדה ולדחות את ההסתייגויות.
אדוני היושב-ראש, נסקרו בפניך ובפני חברי הכנסת מספר רב של שינויים, בעיקר בתחום התקשורת בשוק הסלולר. הוועדה עשתה ישיבה אחר ישיבה, יום אחר יום – אתה חבר בוועדה הזו – וקיבלה החלטות שהן גם בשורה וגם ברכה לצרכני ישראל. אבל התודה הראשית, מעבר לתודה הניתנת לצוות הוועדה – למנהלת הוועדה הגברת לאה ורון, ליועצת המשפטית עורכת-הדין בנדלר, לצוות העוזרים למנהלת הוועדה, ליושב-ראש הקודם, חבר הכנסת אופיר אקוניס, לצוות עוזריו ולצוות עוזרי – מי שניצח על כל החגיגה הזו וסיים את החגיגה של חברות הסלולר זה האיש שיושב כאן במליאה, שר התקשורת. הוא המנצח תרתי משמע – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אין ספק.
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
– – – המנצח תרתי משמע על המוזיקה שמתחילה להיות נעימה לצרכנים הישראלים – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אין ספק. אני יכול להעיד שהשר היה במרבית הישיבות שנגעו בחקיקה הזאת.
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
הוא גם היה נוכח.
<היו"ר יצחק וקנין:>
זה ייאמר לזכותו של השר.
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
בנוכחותו ובהשפעתו והירידה שלו לפרטים.
<רוני בר-און (קדימה):>
אנחנו נשקול את הדברים האלה כשנכין את הרשימה לפריימריס.
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אין פה מה לשקול. הוא יכול להיות בתאילנד, ואני יכול להגיד לך באיזה מקום הוא יהיה.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
ראשון.
<חיים כץ (הליכוד):>
מי?
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
כחלון. חותם לך על זה.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – – הוא יהיה בתאילנד, אבל משם הוא ישים עליך x.
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
הוא גם יכול להלוות קולות, חברי חיים כץ.
לכן לא יכולתי לסיים בלי להודות לו באופן אישי. אני יודע כמה זה היה חשוב לו, כמה זה בא לו מבפנים – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
נו, יאללה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
בכבוד.
<כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):>
לא בכל יום שר בא ומסייע לחברי הוועדה להגיע להחלטות נכונות ולהכרעות. רק היום ישבנו שעות ארוכות בסוגיית הרפורמה בשוק הביצים והתקנות לתכנון הענף, ואנחנו יודעים כמה זה קשה לקבל הכרעות קשות. אני מברך את כל מי שלקח חלק בעניין. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה. אני יכול להעיד שבזמן הקצר שהוא מנהל את הוועדה הוא מנהל אותה בהרבה תבונה וחוכמה. הרבה יישר כוח. תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה. אני מזמין את יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, חבר הכנסת חיים כץ. גם לך עשר דקות.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אני אשתדל לעמוד בזמנים.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את סעיפי הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), שנדונו בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת.
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות דנה במספר נושאים מתוך הצעת חוק המדיניות הכלכלית ואני מתכבד לפרטם בפניכם:
פרק ג': ביטוח לאומי (סעיפים 11 ו-12) – חוק הביטוח הלאומי קובע תקרה לתשלומי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות העומדים על חמש פעמים הסכום הבסיסי. בהוראת שעה נקבע כי בשנים 2009 ו-2010 תהיה התקרה עשר פעמים הסכום הבסיסי, ובנוסח החוק המונח לפניכם מוצע לחוקק הוראה זו לשנתיים נוספות, דהיינו לשנים 2011 ו-2012. לעניין זה הוגשה הסתייגות של שר האוצר, ולפיה תהיה התקרה לשנת 2011 תשע פעמים הסכום הבסיסי ובשנת 2012 – שמונה פעמים הסכום הבסיסי. ממה נובע הדבר? בביטוח הלאומי – אני לא יודע מאיפה לקחו – להקפיא את קצבאות הזיקנה של אלה שמקבלים הבטחת הכנסה, וניצולי השואה, ואת מענקי הלידה, אני לא יודע מאיפה לקחו את זה, ואמרו: אנחנו נקפיא את הקצבאות, ואני באתי ואמרתי: אם חסר לכם כסף, אני אתן לכם כסף. והם רצו בחוק להוריד את תקרת השכר שממנה ישלמו ביטוח לאומי לשמונה פעמים בשנת 2011 ושבע פעמים בשנת 2012, ואני אמרתי: לא. קחו את זה לְעשר פעמים. תיקחו ממי שמרוויח 80,000 שקל ביטוח לאומי, ואל תיקחו 400 שקל ממי שמקבל קצבת הבטחת הכנסה. להפתעתי הממשלה מסתייגת ומורידה את התקרות של הביטוח הלאומי, זאת אומרת – יש מספיק כסף.
פרק נוסף הוא פרק הבריאות, והנושא הראשון הוא תרומות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד–1994, קובע כיום, כהוראת שעה, חובת דיווח לגבי תרומות שנתנו חברות העוסקות בתחום התרופות והציוד הרפואי לגופים העוסקים בתחום הבריאות. הוראה זו נועדה ליצור שקיפות כלפי הציבור לגבי קשרי גומלין שבין חברות התרופות והציוד הרפואי לבין בתי-חולים, קופות-חולים ועמותות שונות הפועלות בשם החולים או הפועלות לקידום תחום הבריאות. מוצע להפוך את הוראת השעה בעניין זה להוראה קבועה, להרחיב את חובות הדיווח ולקבוע סנקציה פלילית בגין הפרתן.
בהתאם למוצע, חברות תרופות וציוד רפואי שתרמו לגופים העוסקים בתחום הבריאות, לרוקחים, לרופאים או לחוקרים בתחום הרפואה או הבריאות, יצטרכו לדווח על סכום התרומה, למי ניתנה, וכן את ייעוד התרומה או תיאורה של התרומה, לדוגמה: האם מדובר במימון כנס בחו"ל, כתב עת רפואי וכדומה. גם מקבלי התרומות יצטרכו לדווח למשרד הבריאות על התרומות שקיבלו ועל מהות התרומות. הוראה זו תאפשר למשרד הבריאות להצליב את הנתונים שיתקבלו מנותני התרומות וממקבלי התרומות.
הוועדה קבעה כי גם משרד הבריאות יצטרך לדווח לציבור על תרומות שקיבל מחברות תרופות ומחברות של ציוד רפואי ועל השימוש שנעשה בתרומות. החוק מציע להטיל על שר הבריאות חובה לפרסם את הנתונים שהתקבלו באתר האינטרנט של משרד הבריאות עד לתאריך הקבוע בחוק כדי לאפשר נגישות של מידע חשוב זה לציבור.
הצעת חוק נוספת היא מרשם רוקח. רצינו להקל על הרופאים ולאפשר לרוקחים לתת מרשמים לתרופות כרוניות לחצי שנה. חברתי אורלי לוי אבקסיס, אני אומר לך: אני די מצטער על החוק הזה. ביום שישי הייתי בתור לקבלת תרופות ב"סופרפארם" בשוהם, ועמדתי שעה וחצי בתור.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
לא ידעו שאתה חבר הכנסת כץ?
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
שעה וחצי בתור. עכשיו, בואי ונחשוב שהרוקחים היו צריכים לרשום גם מרשמים.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
איך לא זיהו אותך, איש מפורסם?
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אני באתי עם כיפה והלכתי עם ציציות, אז הם לא זיהו אותי, נו.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
ואם היו מזהים אותו הוא היה צריך להידחף בתור? נו, ברצינות.
<היו"ר יצחק וקנין:>
צודקת.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
שעה וחצי. יש היום שיטה שאתה מגיע ל"סופרפארם" ומכניס את המרשם, וכשאתה מגיע לתור אתה מקבל את התרופות והן כבר מוכנות, אבל ההסברים – שעה וחצי. היה יותר פשוט לעלות לרופא, לחזור מהרופא. אני לא יודע איך זה בפריפריה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
בפריפריה – אגיד לך את זה לגבי "מכבי" בבית-שאן. גם ככה אין לך בית-מרקחת בתוך המרפאה. בכל מקרה אתה צריך לעמוד גם בתור אצל הרופא וגם בתור אצל הרוקח. פעמיים. זאת אומרת שיכולת לגמור שם לפחות בשלוש שעות. אז שעה וחצי – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – –
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
שאלתי איך אפשר בקלות, ואמרו לי שהמרפאה בשביל חבר הכנסת מוזס פתוחה בשבת. אי-לכך, אני בשבת בבוקר, בדרכי לים, אחרי שהייתי בבית-הכנסת ו"דפקתי" את התפילה אני אלך ל"סופרפארם" ואקח את התרופה, ובא לציון גואל.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני מבקש: תחזור בך.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אצלנו גם ביום רביעי המרפאה לא עובדת.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
העניין של לשלם – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אני אמרתי למוזס: בניגוד אליו, הוא הולך להתפלל? – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – – חילול שבת.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
גם אני.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
הוא הולך להתפלל, ואני לא הולך להתפלל. בשביל זה אני – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת כץ, לפי הדפים שאני רואה אתה מתכנן לדבר פה שעה.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
בשביל זה אני עושה מצוות. בזמן שאתה מתפלל אני משתדל לעשות מצוות, וזה מחפה – אחד על השני. אז אתה מתפלל כנראה גם בשבילי.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני, אם אפשר – כיוון שהזמן קצר.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
פרק נוסף הוא פרק גמלאות; פרק גמלאות הוא מלפני שנה או לפני זה. אני לא מבין את המאבק שניהל משרד האוצר, שגמלאות הצבא לא יגיעו לוועדת העבודה והרווחה. אני לא מבין את זה. נערך מאבק מתיש שזה לא יגיע לוועדה, במסווה של סודיות. אני אמרתי: אני לא נכנס לסודיות. לא מעניין אותי המספרים. אבל אני חושב שאפשר להוציא סדר גמלאות, ואני מדבר על גמלאות לצבא הקבע – הארכת תקופת השירות. באו אלי גם נציגי הצבא וגם נציגי האוצר עם הסכם חתום שכתבו אותו, שסיכמו אותו, שנה, וההסכם היה הסכם רע. הוא היה הסכם רע, בקפיצות, בשילובים. כאילו שזה לא חוק ההסדרים. מקומו הוא לא בחוק ההסדרים. גם חוק המידע הוא לא בחוק ההסדרים, מקומו לא בחוק ההסדרים. אני רוצה להגיד לך שבכמה דיונים שינינו את ההסכם במהותו. המפתיע בכך הוא שגם הצבא וגם האוצר יצאו מרוצים. זאת אומרת, מה עשיתם שנה? למה כפיתם? למה לא הבאתם אותם למצב מרוצים? גם האוצר יצא מרוצה וגם הצבא יצא מרוצה. זאת אומרת, אפשר גם אחרת.
<היו"ר יצחק וקנין:>
על זה נאמר: זה נהנה וזה לא חסר.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
נכון, אבל למה לא הגיעו לפני זה? ולמה צריך – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – – לוועדה.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
ולמה התנגדו שזה יבוא לוועדה? אז היה לנו חוק הגמלאות, ואני אומר לך שהלכנו לאותו מתווה, של הגיל, אבל פרסנו אותו; פרסנו אותו בצורה שוויונית, על פרק זמן אולי יותר ארוך, אבל הגענו לגיל ויישרנו את הלוחמים לגיל 42, ועשינו את מה שהצבא ביקש, והאוצר יצא מרוצה. זה נהנה וזה לא חסר.
הנושא הנוסף הוא המסלקה הפנסיונית. אני מקצר. תאמין לי שאני מקצר. המסלקה הפנסיונית – עברנו בחמש שנים או בארבע השנים האחרונות איזה רפורמה מאוד גדולה בשוק ההון והפנסיה, שהיתה – מהלאמת קרנות הפנסיה ב-2003 – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
מהצלת קרנות הפנסיה.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
– – – מהלאמת קרנות הפנסיה – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
מהצלת קרנות הפנסיה.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אני מבין שסגן השר יצחק כהן ממשרד האוצר בטח יעלה ויגיד, ובטח אני לא אעיר לו שום הערה, ושיגיד את מה שהוא חושב. אני אומר לך, מהצלת קרנות הפנסיה, היום, כשלקחו ועושקים את הגמלאים – עזוב, אני שם; אני הייתי שם יחד אתך. ישבנו שם בלילה. לא אתה ישנת ולא אני ישנתי.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – –
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
הלכו אחרי הלאמת קרנות הפנסיה לקטע של רפורמת ועדת-בכר. אני מודיע לך שרבים מחברי הכנסת – אני לא רוצה להגיד "כולם", אבל חלק הארי שהצביע על ועדת-בכר לא הבין איזה נזק הוא עושה לציבור החוסכים. היום, אם נולדה לך נכדה או נולד לך נכד ואתה רוצה לחסוך לקופת גמל שכשהוא יגיע לצבא, או אחרי צבא ללימודים, הוא יוכל למשוך את הכסף – הוא יכול למשוך את זה רק בגיל 67, אלא אם כן אתה הולך וקונה איגרות חוב ממשלתיות ל-30 שנה. סגרו את החיסכון לילדים. סגרו את החיסכון לנכדים. עשו מהכול חיסכון קצבתי. אני לא מבין – שהם רצו לעשות את זה. אני לא חושב שהם מבינים מה הם עשו שם, ובאו למסלקה הפנסיונית, ויכול להיות שזה יגביר את השקיפות.
היום בוועדת-בכר יצא שיש המון כסף – יש לאנשים חיסכון כספי, וגם הבנקים וגם חברות הביטוח הורגים על הכסף הזה וחושבים איך הם ייקחו את הכסף הזה. ואחת הדרכים לקחת את הכסף הזה זו מסלקה פנסיונית שתאפשר – כל אחד שיקבל ייעוץ, ישלם משכנתה. זאת אומרת, אם תבוא לבנק ותקבל ייעוץ חד-פעמי איך להשקיע את הכסף, כל חייך וגם אחרי מותך, השארים, ישלמו 0.25% מהחיסכון שחסכת כל שנה. כל שנה בגלל שקיבלת ייעוץ חד-פעמי, במקום לבוא ולהגיד: אני רוצה ייעוץ, הייעוץ עולה 2,000 שקל, 3,000 שקל, אני משלם את הכסף. ומה הם אומרים לך? אתה לא משלם, המבטח שלך משלם. אבל מאיפה הוא ייקח?
הגיעה המסלקה הפנסיונית, וגם היא לדעתי מלאה חורים. יחד עם זאת, הצלנו אותה. היא מלאה חורים כמו גבינה שוויצרית והמון עכברונים קטנים מסתובבים בפנים, ואנחנו צריכים להביא את הגבינה כשרה למהדרין, לא עם בשר של עכברונים.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
בד"ץ בית יוסף.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
ולכן אנחנו פיצלנו את המסלקה, פיצלנו את נושא המסלקה מחוק ההסדרים – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
למורת רוחי.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
למורת רוחו של איציק כהן, של סגן שר האוצר במשרד האוצר, איציק כהן, שרוצה את טובת העמיתים, ואני יודע שהוא רוצה את טובת העמיתים, אני יודע, אבל גם הוא שבוי לפעמים בקסמם של אותם פקידי אוצר שמסובבים אותו בכחש. הוא מתעסק בהרבה נושאים וקשה לו להתרכז ביותר מדי נושאים. ולכן, מאחר שהוא רוצה את טובת העמיתים, אנחנו ניכנס בחודש ינואר לדיונים מעמיקים, ואני מאמין שעד סוף ינואר נביא את הדיון הזה לסיומו.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
בעזרת השם.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
בלי נדר. יחד עם זאת, ברור לי שכולם יכולים לקבל נתונים מהמסלקה, אבל אם כבוד היושב-ראש, מר יצחק וקנין, רוצה לבוא למסלקה ולקבל נתונים על החיסכון שלו, לא נותנים לו. הוא פסול. ולא יכול להיות דבר כזה, לא תצא מסלקה מתחת ידי, שבן-אדם שרוצה לבוא, בן-אדם פרטי, ולשלם, נגדיר 100 שקל – ישלם 100 שקל חד-פעמי, יקבל רק את הנתונים, בלי ייעוץ.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
חינם.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
לא, 100 שקל. 100 שקל, נצמיד את זה למדד, כולו יקבל דף נתונים, לא יצטרך לשלם – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אם אפשר לסכם את – – –
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
לא ישלם משכנתה כל חייו, בשביל לקבל נתונים, של 0.25% מהחיסכון. הוא לא חוסך בשביל הבנקים או חברות הביטוח, הוא חוסך בשביל הזכות להזדקן בכבוד. ומאחר שאני מכיר אותך, אני יודע שאתה רוצה שהוא יחסוך בשביל להזדקן בכבוד.
הדבר האחרון שעשתה הוועדה – וקשה היה לי לראות איך משרד האוצר, ואמרתי את זה, ואני חוזר על זה – נכנס עכשיו שר הרווחה, הוא אמר: אל תיתן להעביר את זה. הקפאת קצבאות הזיקנה, הקפאת קצבאות הבטחת הכנסה, הקפאת קצבאות הלידה, הקפאת קצבאות ניצולי השואה ב-1.5% כל שנה – –
<רוברט טיבייב (קדימה):>
ממה אתה מופתע?
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
– – ואני אמרתי: ידי – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
לא תהיה במעל.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
– – לא תהיה במעל הזה, ואמרתי: אם אני אאשר את זה, או אצביע נגד בוועדה, יביאו את זה למליאה, ויעשו לי הסתייגות וייתנו לי את זה. אמרתי: אני לא דן בזה, לא מביא את זה. מוכן לשלם, שייתנו לי בראש. שייתנו לי בראש. ולשמחתי אני יכול להודיע לך ולציבור הזקנים, שלפחות ב-2011 ו-2012 לא יקפיאו את קצבאותיהם. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה. תודה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ. יעלה יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת דוד אזולאי.
<רוני בר-און (קדימה):>
שחרר אותו, שיודיע על ההסכמים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
מייד אחרי חבר הכנסת אזולאי; אני כבר אנחה את היושב-ראש שמחליף אותי.
<היו"ר מגלי והבה:>
בבקשה, אדוני.
<דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, ועדת הכנסת החליטה להעביר לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה מספר נושאים מתוך הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011–2012.
במקביל החליטה ועדת הכנסת כי מספר נושאים אשר יועברו לטיפול ועדת הפנים והגנת הסביבה אינם ראויים לדיון בזק במסגרת חוק ההתייעלות, וכי יש לפצלם מן החוק ולדון בהם בנפרד, אם בשל מורכבותם והשינויים המהותיים שהם מבקשים להחיל, ואם בשל חוסר זיקה תקציבית ישירה. מליאת הכנסת קיבלה את הצעת ועדת הכנסת והרשתה לפצל נושאים אלה מן החוק.
אני רוצה לפרט בפניכם את הנושאים שנדונו בוועדת הפנים והגנת הסביבה ומובאים היום כחלק מחוק המדיניות הכלכלית: 1. תיקון חוק שירות התעסוקה – ועדת הפנים והגנת הסביבה דנה בשלושה תיקונים שהוצעו לחוק שירות התעסוקה. התיקון הראשון ביקש להוסיף על הסמכויות הקיימות לעניין רישוי לשכות פרטיות שעוסקות בתיווך עבודה לגבי עובדים ישראלים ולגבי עובדים זרים. לפי המוצע, בנוסף לסמכויות השונות הקיימות לשר שלא ליתן רשיון לשכה פרטית או להתנותו בתנאים, תתווסף סמכות לסרב לתת את הרשיון במקרים שמבקש הרשיון, בעל תפקיד בכיר או בעל עניין בהם, היו בעלי עניין או בעלי תפקיד, או בעלי עניין בבעל עניין או בבעל תפקיד בלשכה פרטית קודמת, או קבלן כוח-אדם, שהופעלו לגביה סמכויות התניה, סיוג, ביטול רשיון או צו סגירה בשלוש השנים שקדמו לכך. בעת הדיון בהצעת החוק בוועדת הפנים והגנת הסביבה נוספה לסמכויות שהפעלתן כלפי הלשכה הפרטית הקודמת מאפשרת לסרב לתת רשיון ללשכה החדשה גם הסמכות שלפיה לא ניתן רשיון בשל הרשעת מבקש הרשיון, בעל תפקיד בכיר בלשכה המוצעת או בעל עניין בהם, בעבירה שמצדיקה שלא להעניק רשיון ללשכה פרטית.
כדי להבטיח שאכן יש קשר בין הפעלת הסמכות כלפי הלשכה הפרטית הקודמת לבין הלשכה שעבורה מתבקש הרשיון, מוצע סייג ולפיו לשם סירוב למתן רשיון בשל זיקה לבעל תפקיד בכיר בלשכה הפרטית הקודמת, יהיה צורך להוכיח כי התנהלותו הביאה להפעלת הסמכות בעבר כלפי הלשכה הפרטית שבה פעל. כדי להשיג ראיות לעניין מידת השפעת התנהלותו של בעל התפקיד הבכיר על הפעלת הסמכות לגבי הלשכה הפרטית הקודמת, יוכל השר לקיים שימוע לעניין זה לבעל התפקיד הבכיר כבר בעת הפעלת הסמכות כלפי הלשכה הפרטית הקודמת.
כמו כן מוצע, לנוכח הבהרה בעת הדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה, כי במקרה שהופעלה סמכות של התניה או סיוג בלבד של הרשיון ללשכה הפרטית הקודמת, תופעל רק סמכות מידתית של התניה וסיוג הרשיון של הלשכה הפרטית החדשה, ואולם הדבר אינו גורע מכל סמכות אחרת של השר לפי דין, לרבות סמכויות אחרות לסרב למתן הרשיון או להתנותו בתנאים, שקבועות לפי חוק שירות התעסוקה.
אדוני היושב-ראש, יצוין כי בעת הדיון בהצעת החוק הוצגה בפני ועדת הפנים והגנת הסביבה הבעייתיות המיוחדת שבתחום רישוי זה, שבו מתאגדת לשכה פרטית שרשיונה בוטל, סויג או הותנה בשל ליקויים חמורים, בהרכב חדש של אותן דמויות עצמן, ולאותה מטרה בלתי כשרה של פגיעה בזכויות העובדים, והמגבלות שהציבה פסיקת בתי-הדין לעבודה לפרשנות ההוראות הקיימות בעניין זה. הוועדה קיבלה הסברים בדבר הצורך בתיקון שאינו יכול להתמלא מחלופות אחרות שקיימות, ובדבר הציפייה לתועלת מתיקון זה.
נושא שני שהיה בוועדה הוא העברת תשלומים מהמדינה לרשויות המקומיות. חוק הרשויות המקומיות (העברת תשלומים מהמדינה), התשנ"ה–1995, קובע את המועדים שבהם נדרשת המדינה להעביר את התשלומים, לרבות מענקים, שהיא מעבירה לרשות מקומית. הצעת חוק המדיניות הכלכלית הציעה לדחות את כניסתו של חוק זה לתוקף בחמש שנים, בטענה כי שלילת שיקול הדעת של המדינה לגבי המועדים עלול במקרים מסוימים למנוע מהרשויות המקומיות את היכולת לעשות שימוש בכספים, כמו למשל במקרים שבהם קיימים עיקולים על חשבונות הרשות. מטעמים אלה אף נדחה יישומו של החוק כמה פעמים בעבר, ובפעם האחרונה עד 1 ביולי 2010. הוועדה החליטה לקבל את הצעת הממשלה בעניין, אך ביקשה להעיר כי ככל שיימצא שאין צורך בהוראות החוק, אשר יישומו נדחה, כאמור, שוב ושוב, יש לשקול את ביטולו הקבוע ולא להביא את זה כל פעם מחדש.
הנושא השלישי הוא חוק התכנון והבנייה – תוספת דירות קטנות. תיקון סעיף 43 לחוק המדיניות הכלכלית מבקש להסמיך את הוועדה המחוזית לאשר בקשה של משרד ממשלתי ולתת הקלה במספר הדירות הקבוע בתוכנית לצורך תוספת דירות קטנות.
ידוע כי גודל הדירה הוא מרכיב משמעותי בקביעת מחירה. עוד ידוע כי קיימים חסמים שונים לבניית דירות קטנות ברשויות שונות. התיקון המוצע מבקש להסיר חסמים אלו ולאפשר לשוק החופשי לתת מענה לביקוש לדירות קטנות ולהשפיע על המחסור בהיצע הדיור בכלל. האמצעי המוצע הוא המנגנון הקבוע בסעיף 147 לחוק התכנון והבנייה, המאפשר לוועדה מקומית לתת הקלה למבקש היתר לפי סעיף 145 לחוק. מוצע כי במשך תקופה מוגבלת, בת חמש שנים בלבד, תוקנה סמכות זו לוועדה המחוזית לצורך אישור בקשה של משרד ממשלתי להקלה לצורך תוספת דירות קטנות.
מאחר שהמונחים "דירה קטנה" ו"תוכנית למגורים" עשויים להשתנות בין מתחמי תכנון שונים, בהתאם לגורמים שונים, ובהם היקף הקרקע הפנויה, שווי הקרקע ואוכלוסיית היעד, מוצע כי מונחים אלה יוגדרו על-ידי השר בתקנות אשר יובאו לאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת בתוך 60 יום. תקנות אלו יקבעו את גבולות סמכותה של הוועדה המחוזית לאשר הקלות מסוג זה. סמכות הוועדה תוגבל גם בתנאי שלפיו אין בהקלה לגרוע מהמענה התכנוני הראוי שיש בתוכנית מבחינת מוסדות הציבור, החניות, השטחים הפתוחים והתשתיות הכלולים בשטחה.
מן הצד השני, וכדי להבטיח שימוש בהקלה, מגביל התיקון גם את מקבל ההקלה. לצורך כך קובע התיקון כי ההקלה תפקע בתוך שנה ככל שלא הוגשה בקשה להיתר. כך מאפשר התיקון לוועדה המחוזית לקדם תכנון של דירות קטנות בהתאם לצרכים השונים במרחב התכנון שלה בלא לגרוע מאיכות התכנון.
לסיום, אדוני היושב-ראש, לכל אחד מנושאים אלה הוגשו הסתייגויות. אני מבקש לדחות הסתייגויות אלה ולהצביע בעד סעיפים אלה בנוסח המוצע על-ידי הוועדה.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, אדוני היושב-ראש, עוד דקה אחת, ולהודות לכל אלה שטרחו ועמלו, החל ביושב-ראש הכנסת, יושב-ראש הנהלת הקואליציה, יושב-ראש ועדת הכנסת, שעמלו רבות על פיצול חלק מהחוקים האלה, כדי להביא אותם לדיון מפורט בוועדה. ואכן הוכחנו, במיוחד בשלוש הצעות אלה, שהעליתי, כמה הנושא הזה חשוב – שמקיימים דיון בוועדה, ולא בשורה אחת מוחקים או מוסיפים חוק. אני חושב שהתועלת הרבה – שהוספנו סעיפים, הורדנו סעיפים ושיפרנו את החוקים – זה מעיד כאלף עדים עד כמה הנושא הזה חשוב, שמפצלים ולא מביאים את הכול כמקשה אחת לחוק ההסדרים. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת דוד אזולאי, יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. סגן שר האוצר ביקש להתייחס לדיון – בבקשה, ואחר כך נמשיך בסדר. יש לנו עוד שני יושבי-ראש ועדות שלא דיברו, חברי הכנסת דוד רותם ואלכס מילר – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
כבר עליתי.
<היו"ר מגלי והבה:>
אתה עלית, אבל גם אפשר לרדת, אדוני.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אתה מסכים שאני – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
אתם מרשים?
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
לך אני נותן תמיד לדבר.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר מגלי והבה:>
איזה קואליציה, עם משמעת כזאת – כל הכבוד.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אבל רק לאיציק כהן.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אלכס?
<היו"ר מגלי והבה:>
בסדר, אוקיי.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה רק קודם כול להודות לחבר הכנסת רוני בר-און וליושבי-ראש הוועדות – חוקה, חוק ומשפט, ולאלכס, ועדת החינוך, שאפשרו לי לעלות למרות ההסכמות. יש הסכמות על הסכמות. זה בסדר.
על כל פנים, אדוני, עם תחילת הדיונים על חוק התקציב לשנים 2011–2012 אני מבקש למסור הודעה זו: אין הסכם בכתב אשר להצבעה על חוק התקציב לשנים 2011–2012, וספר התקציב משקף את סדרי העדיפויות של הממשלה, שאושרו על-ידיה ביום 16 ביולי 2010. במצב זה סעיף 1 לחוק הממשלה, המחייב להביא בפני הכנסת כל הסכם בכתב בקשר עם ההצבעה על התקציב, לא חל.
עם זאת, לשם הזהירות ומתוך רצון לקיים את רוחו של הסעיף האמור באופן המלא ביותר, אני מבקש להודיע כי אף שאין הסכם מפורש בעניין זה, הוחלט לפעול בשנות התקציב 2011 ו-2012 בהתאם לסעיפים באותם הסכמים קואליציוניים שנערכו בקשר להצבעה על חוק התקציב לשנים 2009–2010 המפורטים להלן: א. סעיף 53 להסכם הקואליציוני עם סיעת יהדות התורה; ב. סעיף 47 להסכם הקואליציוני עם סיעת הבית היהודי; ג. סעיף 61 להסכם הקואליציוני עם סיעת ש"ס; ד. סעיף 22 להסכם הקואליציוני וסעיף 3 לתוספת להסכם הקואליציוני עם סיעת ישראל ביתנו. אציין כי בהתאם לסעיף 43 להסכם הקואליציוני עם סיעת העבודה תיושם החלטת הממשלה 2323 מיום 17 באוקטובר 2010. אני מודה לכם. תודה רבה.
<רוני בר-און (קדימה):>
אדוני סגן השר, אני לא מבקש פירוט של הסעיפים, אני אלך לבדוק, אבל אם אני מבין נכון את מה שאתה אומר פה, אתה אומר שאין שום תוספת של כספים קואליציוניים לבד ממה שהוסכם ובוצע בתקציב 2009–2010. אתה לא מחדש מאומה לעניין התוספות הקואליציוניות.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אני אחזור על השורה הרלוונטית לשאלה שלך: הוחלט לפעול גם בשנות התקציב 2011–2012 בהתאם לסעיפים באותם הסכמים קואליציוניים שנערכו בקשר להצבעה על חוק התקציב לשנים 2009 ו-2010.
<רוני בר-און (קדימה):>
אתה עונה לי, מקובל שאתה מאשר את מה שאני אומר.
<חיים אורון (מרצ):>
לא, רגע, אדוני היושב-ראש.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אני קראתי מהכתב.
<היו"ר מגלי והבה:>
כן, זה שאלות מאוד חשובות ועקרוניות. כן, חבר הכנסת אורון.
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, עם כל הכבוד לסעיפים שמפנים להסכם הקואליציוני, יש סעיפי תקציב. בתקציב המדינה יש סעיף שקוראים לו "הסכמים קואליציוניים". אני מבקש שיגידו כמה הסעיף הזה לשנות התקציב 2011–2012. בכסף.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
זה פשוט מאוד. אתה תקרא את ההודעה שלי בפרוטוקול, תלך לסעיפים ותוכל לחשב אותם.
<חיים אורון (מרצ):>
לא. זה סעיפים מההסכם הקואליציוני ולא סעיפי תקציב.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
ושם תוכל ללמוד על השאלה שלך.
<חיים אורון (מרצ):>
זה לא סעיפי תקציב.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
תודה, אדוני היושב-ראש. אני סיימתי.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה. אדוני סגן שר האוצר, אל תמהר לרדת. אנחנו בדיון על תקציב, לא בדיון – חבר הכנסת אורון, אם הוא שואל שאלה – אנחנו בדיון על תקציב – והוא מבקש עליה התייחסות, אתה מפנה אותו לסעיפים. מה הבעיה לבוא להגיד לו מה הסכום, או כפי שמופיע בספר התקציב, אם מופיע?
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
זה הונח, והוא יוכל לחשב את זה. אין שום בעיה. הוא יוכל לגשת לסעיפים.
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, יכול להיות שסגן השר מכיר את ספר התקציב על בוריו. אני לא רוצה להתחרות אתו. הסעיפים שמופיעים בהסכמים הקואליציוניים אינם סעיפי תקציב. בסעיף 53 של יהדות התורה כתוב שליהדות התורה יהיה ככה וככה וככה וככה. לא כתוב איפה זה מופיע, כמה כסף. אנחנו הולכים לאשר תקציב, ואני מבקש – יכול להיות שהשר לא יודע עכשיו, יתקבל מחר. זה גם בסדר. יבוא מחר יגיד לנו.
<רוני בר-און (קדימה):>
בסוף היום זה מספרים.
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, רק הבוקר, בשביל תקציב הביטחון, נלקחו 70 מיליון שקל מההסכמים הקואליציוניים. רק הבוקר.
<רוני בר-און (קדימה):>
לא לא, אבל שם הוחזרו 4.2 לטובת ישיבות ההסדר לפי הסכם עם הבית היהודי.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני חושב – השאלה שלך, אדוני, לגיטימית, וצריך לתת תשובה עליה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אני שומר את השאלה.
<היו"ר מגלי והבה:>
אוקיי, אם לא היום, אז מחר. תודה. אני מניח שאם לא נקבל תשובה כאן, אנחנו נעלה את זה שחייבים לראות את התשובה הזאת. זו שאלה לגיטימית ומחייבת תשובה. תודה לסגן שר האוצר.
אנחנו ממשיכים בסדר הדוברים של יושבי-ראש הוועדות. יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם – בבקשה, אדוני. יסיים את הסבב של יושבי-ראש הוועדות חבר הכנסת אלכס מילר, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, שיהיה הדובר האחרון. בבקשה, אדוני.
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, על-פי החלטת ועדת הכנסת דנה ועדת החוקה, חוק ומשפט בשני פרקים: פרק י"ב – לגבי מסים, סעיפים 43–45 – גבייה, ופרק י"ד – בינוי ושיכון, סעיפים 59–60, בנושא פינוי ובינוי.
אשר לפקודת המסים (גבייה), מטרת הצעת החוק המוצעת היא לאפשר לגורמים המקיימים הליכי גבייה מינהליים על-פי פקודת המסים (גבייה), ובהם רשות המסים, משרדי ממשלה שונים, הרשויות המקומיות ותאגידים סטטוטוריים, כגון מגן-דוד-אדום ורשות השידור, לייעל את הליך העיקול אצל צדדים שלישיים מסוימים. ההצעה מאמצת מנגנון דומה למנגנון הקיים כיום בלשכות ההוצאה לפועל ומאפשרת להטיל עיקולים על נכסי החייבים המוחזקים אצל בנקים וקופות גמל בדרך אלקטרונית-ממוחשבת ובאופן מרוכז. צו העיקול יישלח באמצעים אלקטרוניים למרכז התאגיד הבנקאי או הגוף המתפעל של החברה המנהלת את קופות הגמל, ובתוך ימים ספורים יחול העיקול על נכסים של החייב המצויים בסניפי הבנקים או בקופות הגמל הספציפיות שמנהלת החברה המנהלת. ההצעה תחסוך את הצורך לשלוח צווי עיקול ידניים לכל הסניפים ולכל קופות הגמל ותקצר את משך ההליכים. במקביל זה יחסוך, כאשר יבטלו את העיקול, זמן רב.
על-פי הצעת החוק, צו העיקול וכל מסמך אחר שניתן יהיה לערוך ולשלוח בדרך אלקטרונית, ייחתמו בחתימה אלקטרונית מאושרת שמטרתה לזהות את השולח ולהבטיח כי המסמך מהימן ומאובטח. ואולם, בשלב זה, היות שרשויות האכיפה אינן ערוכות לשדר מסמכים חתומים בחתימה אלקטרונית, קובעת הצעת החוק בהוראת שעה כי למשך תקופה של שנתיים – הניתנת להארכה – יראו צווי עיקול או מסירה המתייחסים לחשבונות בנק או נכסים בקופות גמל כמסמכים אלקטרוניים גם בהיעדר חתימה אלקטרונית, ובלבד – חבר הכנסת אריאל, אתה מפריע לי – ובלבד שמתקיימים תנאים שונים המתייחסים בעיקר למערכת המחשב שבה הצווים מופקים, למהימנותה, להגנה מפני חדירה אליה, לזיהוי השולח ולמניעת עריכת שינויים בצו.
ועדת החוקה אישרה את התיקון המוצע לקריאה שנייה ושלישית בכפוף למספר איזונים שחלקם הוצעו בהצעת החוק הממשלתית וחלקם נוספו להצעה בעקבות הדיון שנתקיים בוועדה: 1. הודעה לחייב על עיקול אצל צד ג' – הוועדה חייבה את פקיד הגבייה להודיע לחייב כי עוקלו נכסים אצל הצד השלישי ולתת לו 14 יום לשלם את חובו או להגיע להסדר עם פקיד הגבייה בטרם ימומש הנכס המעוקל. ההוראה תחול לגבי מרבית סוגי הנכסים, למעט נכס שהוא כסף מזומן שעוקל בדרך ידנית.
2. צו מסירה נפרד מצו העיקול – ההפרדה בין צו העיקול לצו המורה על מימוש המעוקלים ומתן אפשרות לחייב להודיע איזה נכס מבין הנכסים שעוקלו הוא מבקש שימומש לשם פירעון החוב. בנוסף, קביעה מפורשת כי על פקיד הגבייה להתחשב ביחס בין ערך הנכס שעוקל לגובה החוב, וכי לא יעקל נכס של החייב אם יש נכס אחר שעוקל, שמימושו לשם גביית החוב יפגע בחייב פגיעה פחותה.
תנאים להמצאה אלקטרונית – מותנית בהסכמה מפורשת של הנמען; המצאה אלקטרונית של מסמכים אחרים, מלבד צווי עיקול על חשבונות בנק וקופות גמל, מותנית בהתקנת תקנות שיקבעו הסדרים מפורטים ויובאו לאישור ועדת החוקה.
לאור תקלות רבות הקורות בהליכי גבייה המנוהלים על-ידי הרשויות המקומיות, הפועלות כבר היום באופן אלקטרוני על-פי הסכמים שנערכו עם הבנקים לפני מספר שנים, ואשר הוטל ספק בחוקיותם, נקבע כי הרשויות המקומיות לא יוכלו לעשות שימוש בהליך העיקול המרוכז והאלקטרוני לשם גביית קנסות כל עוד לא קבע היועץ המשפטי לממשלה הנחיות לעניין גביית חובות לפי פקודת המסים (גבייה). הכוונה היא להנחיות אשר ישפרו את ההגנה על חייבים בהליכי גבייה לפי הפקודה. ההוראה שנוספה לפקודה מבהירה כי כאשר ייקבעו הנחיות היועץ המשפטי לממשלה הן יחייבו, בנוסף למדינה, גם את כל הגופים שאינם המדינה, המוסמכים לגבות על-פי הפקודה.
עוד נקבע כי מועד תחילתם של התיקונים יהיה 60 ימים מיום הפרסום.
לפרק הזה הוגשו מספר הסתייגויות. אנחנו נבקש לדחות אותן, משום שהן מעקרות במידה רבה את החוק. במקרה מסוים הוגשו הסתייגויות שהן בעצם תיקון לסעיפים אחרים ולא לסעיפים שנדונו.
אשר לחוק פינוי ובינוי (פיצויים) – במסגרת חוק פינוי ובינוי (פיצויים), שנחקק עוד בשנת 2005 במטרה למנוע ממיעוט של דיירים לסרב לעסקת פינוי ובינוי שכל הדיירים בבניין מעוניינים בה, וזאת מטעמים לא סבירים, כדי לסחוט מהקבלן המבצע סכומים גבוהים מהסכומים שאמורים לקבל יתר הדיירים בבניין, סחטנות אשר מונעת מפרויקטים של התחדשות עירונית לצאת לפועל חרף היתרון הן לדיירים והן להיצע הדירות. מניעת הסחיטה נעשית על-ידי קביעה כי רוב של 80% מהדיירים יוכל לפנות לבית-המשפט ולתבוע את הדייר הסרבן על נזקים שנגרמים להם בשל מניעת העסקה, אם הדייר מסרב מסיבה שאינה סבירה.
הצעת החוק הנוכחית מציעה לתקן מספר נושאים בחוק המקורי. ראשית, מוצע לתקן את בחינת הרוב המינימלי לצורך הגשת תביעה כאמור, לא בבניין מסוים, אלא במקבץ של מספר בתים משותפים שעתידים לשמש להקמת בניין חדש, זאת מאחר שלרוב נדרשים שניים או שלושה בתים משותפים על מנת להקים בניין חדש וגדול. עם זאת, כדי להגן על זכות הקניין עדיין יידרש על-פי הצעת החוק רוב מינימלי של שני-שלישים שרוצה את העסקה גם בבניין ולא רק במקבץ.
שנית, מוצע לקבוע כי כאשר דייר או דיירים מסרבים לעסקה כאמור, מאחר שלטענתם העסקה אינה כדאית, יוכל רוב מבין בעלי הדירות באותו מקבץ לפנות לוועדה למתחמי פינוי ובינוי ולבקש את מינויו של שמאי שיבחן אם העסקה אכן כדאית כלכלית לאותו דייר סרבן. שינוי זה מטרתו להקל פרוצדורלית על דיירים לצורך בחינת הכדאיות הכלכלית על-ידי קביעת חזקה שניתנת לסתירה לגבי הכדאיות.
במסגרת התיקון שלהלן גם מוצע לקבוע חובות של גילוי ושקיפות, חובות שהוספו במסגרת דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בהצעת החוק. ראשית, מוצע לקבוע כי מי שפועל מטעמו של יזם או קבלן או מקבל את שכרו מהצלחת העסקה, יהיה חייב להודיע לדיירים על סטייה שאינה זניחה בפיצויו של בעל דירה ספציפי מהפיצוי הסטנדרטי. בנוסף מוצע לקבוע חובת גילוי למי שפועל מטעמם של יזם או קבלן לכך שהוא פועל מטעמם, וחובת גילוי של מי שמקבל את שכרו בהתחשב בהצלחת העסקה. שתי הוראות השקיפות הללו מטרתן למנוע ניצולם של בעלי דירות ספציפיים בהיעדר ידיעה או כוח מול הקבלן או היזם.
הצעת החוק מוגשת עם הסתייגויות של סיעת חד"ש הנוגעות לרוב הנדרש לצורך הגשת קביעה כאמור ולצורך פנייה לבקשה למינוי שמאי, אלא שהעלאת הרוב הנדרש עלולה לרוקן מתוכן את החוק ולמנוע התחדשות עירונית, דבר שיגרום לכך שיהיה מחסור בדירות. ההסתייגויות הללו נדחו על-ידי הוועדה. הסתייגות נוספת מבקשת להוסיף עילה נוספת, שבגינה תהא התנגדותו של דייר סבירה, על העילות המנויות כבר בחוק. גם את הסתייגות זו החליטה הוועדה לא לקבל. אני קורא לבית לאשר את שני הפרקים הללו בקריאה שנייה ושלישית ולדחות את ההסתייגויות.
אני מבקש להודות ליועצות המשפטיות של הוועדה, שעבדו שעות רבות על ניסוח הסעיפים המתקנים בחוק הזה. אני רוצה להודות לעוזרי, ולמנהלת הוועדה גברת דורית ואג. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם. אנחנו עוברים ליושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט. בבקשה. אחריו נתחיל ברשימת הדוברים כפי שהיא מופיעה כאן. ראשון המתדיינים יהיה חבר הכנסת רוני בר-און.
<אלכס מילר (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ועדת החינוך הכינה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את סעיפים 51, 52 ו-54 להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012, והנני מתכבד להביאם בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
סעיף 51 בא לתקן את חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה, ולדחות את סיום החלתו בהדרגה. כיום קובע סעיף 4(א) לחוק זה שהחל משנת הלימודים התשנ"ח הוא יוחל בהדרגה ביישובים, בשכונות, במוסדות חינוך או בשכבות גיל שיקבע השר בצווים, תוך מתן עדיפות לכאלה שלדעת השר זקוקים לסיוע נוסף בחינוך, ובלבד שהחלתו תושלם לא יאוחר מתחילת שנת הלימודים התשע"ד. מוצע לדחות את השלמת ההחלה בשנתיים נוספות עד לשנת התשע"ו, וזאת עקב עלותה התקציבית הגבוהה של השלמת החלת החוק האמור והיערכות משרד החינוך במסגרת סדרי העדיפות התקציביים שלו, לרבות יישום רפורמת "אופק חדש".
סעיף 52 להצעת החוק עוסק בתיקון מס' 28 לחוק לימוד חובה, אשר נחקק ביוזמתה של חברת הכנסת רונית תירוש וקבע כי במסגרת לימוד מיומנויות היסוד – קריאה, כתיבה וחשבון – בכיתות א' וב', יצומצם מספר התלמידים בכיתה ולא יעלה על 20 תלמידים בלפחות עשר משעות הלימוד השבועיות.
החלת ההסדר היתה אמורה להתפרס על פני כמה שנים, כך שראשית תסתיים ההחלה על כיתות א' ולאחר מכן על כיתות ב'. החלה זו היתה אמורה להסתיים בתחילת שנת הלימודים תשע"ג. מוצע לדחות את מועד תחולתו של התיקון האמור כך שההרחבה של מספר שעות הלימוד השבועיות מחמש שעות לעשר שעות תידחה ביחס לכיתות א' עד לשנת הלימודים תשע"ג, במקום תשע"א, וביחס לכיתות ב', לשנת הלימודים תשע"ד, במקום תשע"ג.
עם זאת, מוצע להקדים את תחילת יישום החוק ביחס לכיתות ב', כך שכבר בשנת הלימודים הנוכחית תלמידי כיתות ב' ילמדו את מיומנויות היסוד במסגרת המצומצמת, כאמור, במשך חמש שעות שבועיות. גם תיקון זה נדרש עקב העלות התקציבית של השלמת החלת החוק וסדרי העדיפויות התקציביים של מערכת החינוך.
אדוני היושב-ראש, אני רק רוצה לציין – –
<היו"ר מגלי והבה:>
בבקשה.
<אלכס מילר (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
– – שעצם העובדה שהוקדם היישום של החוק בכיתות ב' כבר מביא איזושהי תקווה שבסופו של דבר החוק ייושם.
תרשה לי להביע את מחאתי בעניין שני החוקים האלה, שחוקקו בכנסת ישראל ובמשך שנים דוחים אותם מסיבות שונות. אם משרד האוצר ומשרד החינוך רואים שאין דרך ליישם את החוקים האלה, שיציגו אלטרנטיבה ויבטלו אותם, או שיבואו וייתנו פריסה – אם מדובר על חוק יום חינוך ארוך – בצורה מסודרת, כדי שאנחנו נראה מתי החוק ייושם בצורה מלאה, ואם זה בנושא פיצולי הכיתות, גם שם אנחנו מחכים להתקדמות הרבה יותר משמעותית ממה שקורה היום.
וכך, אדוני היושב-ראש, גם בדיוני הוועדה אני פניתי למשרד האוצר, ואני גם מכריז כאן, שבמסגרת הדיונים שיהיו בשנים 2012-2011 סביב הכנת תקציב לשנת 2013, אני אנסה לדחוף, בכל המאמץ, שהנושא הזה יהיה בסדרי העדיפויות, גם של משרד האוצר וגם של משרד החינוך, כך שאנחנו לא נוכל לחזור לאבסורד הזה שכל שנה ושנה אנחנו דוחים חוקים שבעצם חוקקו למטרה טובה – לסייע למערכת החינוך, לסייע לתלמידים, לפתור את אותן בעיות קשות שיש לנו במערכת, אבל משום מה כל פעם שאנחנו עולים לאישור של אותם חוקים יש לנו קיר של משרד האוצר שפשוט לא נותן אפשרות להתקדם עם יישום החוק.
סעיף נוסף, אדוני היושב-ראש, סעיף 54 לחוק – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
אדוני , אבל אני מתפלא עליך, כיושב-ראש ועדה וכחבר קואליציה – אם אתה מאמין בדברים האלה, המלחמה שלך צריכה להיות הרבה יותר – – –
<אלכס מילר (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
אז אני יכול להגיד לך שבמסגרת אותם סיכומים ודיונים שהיו בוועדת החינוך – –
<היו"ר מגלי והבה:>
כן, זה חשוב.
<אלכס מילר (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
– – הצלחנו – לפחות במה שדיברתי על הנושא של פיצולי כיתות – להקדים את יישום החוק בכיתות ב'. אומנם זה מעט, אבל זה כבר איזושהי התקדמות. אני רואה את חבר הכנסת בר-און, שהיה שר האוצר דאז, כאשר חוק הפיצולים אושר, ואני גם מכיר את העמדה שאז היתה למשרד האוצר, שמצאו את הדרך לפחות לתת את הפריסה המינימלית. בחלק מהדברים החוק באמת נדחה, וכמו שציינתי, בכיתות ב' הוא הוקדם. כך אני גם מקווה שכשאנחנו נדון על תקציב 2013 תהיה גם איזושהי הקדמה של שאר הסעיפים בחוק, וכך נוכל באמת לתת בשורה לילדי ישראל.
סעיף מס' 54 לחוק המוצע עוסק בחוק הרשות לפיתוח ולקידום התרבות, התיירות וקשרי החוץ של ירושלים, וקובע כי יוקם גוף מתמחה שיעסוק בין השאר בייזום תוכניות ופעילויות לפיתוח ולקידום התרבות, התיירות וקשרי החוץ של ירושלים. אף שהוחל במהלכים – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
בינתיים קיצצתם את מענק ירושלים לחינוך, בינתיים אתם לא תומכים בסטודנטים שלומדים בירושלים – –
<אלכס מילר (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
ברשותך, חבר הכנסת בר-און, אני אתייחס גם לנושא הזה – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
– – כל הדברים האלה – אתם חיים בסרט. שולחים אותך לדבר פה דברים שלא עולים בשום קנה עם – – –
<אלכס מילר (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
אף אחד לא שולח אותי. אני מציג את אותם סעיפים שוועדת החינוך הצביעה עליהם ואישרה אותם. דווקא בסעיף הזה, שאני מקריא עכשיו, לא היתה שום התנגדות, ואני מאוד מתפלא למה עדיין הסעיף הזה קיים כחוק, כאשר אנחנו כל שנה מגיעים לדחות אותו – ואולי הגיע הזמן באמת לבוא ולחשוב אם לבטל את החוק הזה בכלל.
אדוני היושב-ראש, אני ממשיך. אף שהוחל במהלכים למינוי מועצת הרשות, הם לא הושלמו והרשות לא הוקמה. עקב החלטת מועצת עיריית ירושלים להעביר באופן זמני את הטיפול בתחום התיירות לרשות לפיתוח ירושלים, הפועלת מכוח חוק הרשות לפיתוח ירושלים, שהחלה לפעול בנושא, מוצע לדחות את מועד תחילתו של החוק בחמש שנים, לשנת תשע"ו, 1 בינואר 2016, כדי לחסוך את העלויות התקציביות הגבוהות הכרוכות בהקמת רשות נוספת ולמנוע כפילויות בטיפול בתחומים שבהם הרשות החדשה אמורה לטפל, ומטופלים, כאמור, על-ידי הרשות לפיתוח ירושלים ועל-ידי העירייה.
אני מבקש מחברי הבית לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הסעיפים בקריאה שנייה ובקריאה שלישית.
חבר הכנסת בר-און – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
אני ארשה לך, אם אתה רוצה לפנות אליו.
<אלכס מילר (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
חבר הכנסת בר-און התייחס לנושאים הקשורים לסטודנטים וגם לכל מה שקשור לחוקים שעברו. אני חושב שאולי אני לא אבוא ואתן את הקרדיט לעצמי, אבל בשנים האחרונות אותם החוקים ואותן ההחלטות שהתקבלו לגבי העולם הסטודנטיאלי – אם אנחנו מבליטים את ארבע השנים האחרונות – אני יכול להגיד לך שאותם השינויים שנעשו גם בהתייחסות לזכויותיהם של הסטודנטים בישראל, גם בהתייחסות למיסוי המלגות במוסדות שונים, זה דבר שבמשך שנים רבות חיכו לו, ואני חושב שדווקא בנושאים האלה אי-אפשר להאשים פה לא את חברי הכנסת ולא את הממשלה שלא מטפלים ולא מתייחסים לעניין זה.
דווקא עצם הקביעה שאותם חיילים משוחררים ועושי שירות לאומי יקבלו זכאות – כמלגה – לשנה אקדמית זה דבר מבורך, שגם מחזק את הפריפריה, את אותן מכללות שמתקשות בקבלת סטודנטים, וגם כמובן ייתן אוויר לנשימה לסטודנטים בישראל כאשר הם לומדים במערכת ההשכלה הגבוהה. אני מברך על כך את הממשלה, שגם קיבלה החלטות חשובות וגם תקצבה אותן במה שקשור למתן מלגות ופטור ממס על אותן מלגות שקשורות למוסדות להשכלה גבוהה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת אלכס מילר, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, על הסקירה שלו וההצגה שלו. אנחנו מתחילים בדיון המשולב לפי סדר הדוברים. ראשון המתדיינים, חבר הכנסת רוני בר-און, יהיו לו 23 דקות לדבר, ואני שמח גם – אלה שרוצים לשמוע, בבקשה, נא לשבת. בבקשה.
<רוני בר-און (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – –
<אריה ביבי (קדימה):>
לא צריך להיות שר?
<רוני בר-און (קדימה):>
– – צופי הטלוויזיה – אם רואים אותנו – אין ממשלה בישראל. תסתכלו, 30 כיסאות – –
<אריה ביבי (קדימה):>
סליחה, צריך להיות שר?
<היו"ר מגלי והבה:>
אני מבקש לא לעזור לו. תאמין לי, הוא יודע לייצג את עצמו.
<רוני בר-און (קדימה):>
סליחה, סליחה, אני יודע לנהל את העניינים האלה לבד. – – 30 כיסאות, שני שולחנות, אין ממשלה בישראל, כיסאות ריקים.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
הם עובדים, עובדים בכיסאות אחרים.
<רוני בר-און (קדימה):>
זה מצב הצבירה – זה מצב הצבירה – –
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
עובדים על מי, אנסטסיה?
<רוני בר-און (קדימה):>
– – האופטימלי. כשהם לא פה, הנזקים מצומצמים.
תסתכלו, אזרחי ישראל, על מה אתם משלמים מסים. אף שר. 30 שרים – אתם יודעים כמה עולה שר? או. סוף-סוף שר, אחד, בישראל.
<היו"ר מגלי והבה:>
אדוני השר, תודה.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
– – – אתה צריך להוכיח – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
בואי, בואי, חברת הכנסת מיכאלי. כשאת עומדת פה ואת מאיימת על הדוכן, זה נראה יותר טוב.
אנחנו עומדים לדון, בשלושת הימים הקרובים האלה, בחוק ההסדרים ובחוק התקציב. בסוף הרי זה יעבור; אין ספק שהקואליציה הדורסנית הזאת, עם הרוב האוטומטי שלה, תעביר את החוק ותעביר את חוק התקציב. ואני חושב שמי שמסתכל על מה שמונח היום על שולחן הכנסת, בעיקר בחוק התקציב, רואה ששום דבר בעצם לא השתנה מאז המופע האחרון של התקציב של הממשלה הרעה הזאת; שום דבר לא השתנה, מאז עברו שנה וחצי, מאז הוגש תקציב 2009–2010. שום דיון אמיתי בסדרי עדיפויות, שום שינוי אמיתי של סדרי עדיפויות, הכול, כל האמירות סביב התקציב, כל הדיון סביב התקציב, התבטאויות של ראש הממשלה ושל שר האוצר ושל השרים – שבחדרי חדרים מעבירים ביקורת קטלנית על ראש הממשלה ועל התנהלות הממשלה, אבל מצביעים יחד אתה, כל הדיבורים האלה, שמפארים את התקציב ומשבחים אותו ומקלסים אותו, אינם אלא קש וגבבה, צבר של טענות שווא, ספינים, אחיזת עיניים.
התקציב הזה הוא תעודת הזיהוי של הממשלה הזאת, תעודת זיהוי של ממשלה שמשלמת שלמונים פוליטיים, שנכנעת חדשות לבקרים. כל סחטן בא על שכרו ויוצא ומלוא תאוות סחיטתו בידו. כל יום נולד סחטן חדש וההפקרות חוגגת.
הפקרתם, אדוני השר לענייני רווחה, הפקרתם הפקרות מוחלטת את הפריפריה – אני אמנה את זה אחר כך – הפקרתם את ירושלים, שראש הממשלה, השכם והערב, מעלה אותה על ראש שמחתו ואוי לאותה שמחה. הפקרתם את הסטודנטים. הפקרתם את העולים – אולי אתם באמת לא רוצים אותם כאן. שמענו אתמול את יועץ השר, שר האוצר, הגזען העלוב הזה, מתבטא כנגד העלייה מחבר העמים. אז הוא התנצל, הכול בא על מקומו בשלום. אפילו את החינוך, שאתם כל כך מתגאים שהשקעתם בו, והשקעתם בו, גם אותו הפקרתם.
התקציב הזה, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, הוא הכרזת מלחמה על השכבות החלשות. התקציב הזה, כל כולו שרידות. כל מה שהממשלה הזאת עושה – היא נלחמת על השרידות שלה. אמרתי לכם לפני שנה, שסוף המלחמה על השרידות של הממשלה, תמיד סימן שאלה על השרידות שלנו, על השרידות של החברה בישראל, על השרידות של מדינת ישראל. אמר לכם את זה חבר הכנסת חיים אורון בפעם הראשונה, וצריך לתת לו זכות יוצרים, שסופה של המלחמה על שרידות הממשלה יהיה במלחמה על שרידותה של המדינה. התנפלתם עלינו אז. והיום איזו תשובה יש לכם לתת על האמירה הזאת?
אתם שוב באים עם תקציב דו-שנתי, למרות שהוכחנו לכם שהיומרה, הארוגנטיות הזאת, להניח הנחות מקרו-כלכליות בעולם כלכלי כל כך לא יציב לשנתיים מראש ולשלוש שנים מראש, זה משחק באש. הוכחנו לכם שכשקבעתם את יעד הגירעון לשנה הזאת, טעיתם בגדול, ונשארו לכם 14 מיליארד שקל בתקציב. כמה דברים נפלאים היה אפשר לעשות בכסף הזה? תשאלו כל חבר כנסת. לא צריך להתמקצע בעניינים החברתיים, ולא צריך להתמקצע בעניינים הביטחוניים ולא צריך להתמקצע בענייני חינוך. בכסף הזה אפשר היה לשנות את פני המדינה. אבל אתם, ביוהרה שלכם, תיקחו את הכסף הזה למקומות – אוקיי, חלק ילך בוודאי לצמצום החוב, תכלית ראויה. ומה עם כל יתר הדברים שאנחנו רואים חדשות לבקרים, שאתם עושים בכסף הזה?
גם בתקציב הזה, שהתחילו להכין אותו לפני עשרה חודשים, בחודש פברואר, שר האוצר שלנו דיבר על כך שהמשבר מאחורינו. והיום, מה אתה אומר, אדון שטייניץ? מה אתה אומר היום, כשאתה רואה את האינדיקטורים? כשאתה רואה את אירופה? המשבר מאחורינו?
הצבתם פה משוואה בבסיס התקציב – היא לא מתכנסת. היא פשוט לא מתכנסת. כבוד השר הרצוג, עם תקרת הוצאה מהסוג הזה, עם יעד גירעון שנקבע, כשלא עוצרים את הפחתת המסים – למזער, אני אומר, לא כשלא מעלים אותם – המשוואה לא מתכנסת. מה עושים? מעלים מסים עקיפים. דלק, סיגריות, מע"מ. במי פוגעים? את מי מכים? את השכבות החלשות.
בואו נעשה סקירה מהירה על כמה ראשי פרקים בתוך התקציב הזה, אבל ממש בנגיעות קלות, כדי שנדע לקראת מה אנחנו הולכים. אני מבטיח לכם – לכם, חברי הכנסת, לשרים, לחברים שלנו מהקואליציה: אם תקשיבו לדוברים של קדימה, שיעלו כאן אחד אחר השני בשלושת הימים הקרובים, תראו שאפשר אחרת. לא יקריאו לכם פה סיפורים ושירים, ולא יעשו לכם ערב הווי, גם אם הדיון יתמשך. תשמעו הערות ענייניות לפי פרקים. לא רק ביקורת, אלא גם הצעות.
אנחנו מדברים שנתיים על כך שזו הממשלה הכי מנופחת, הכי בזבזנית, שהיתה אי-פעם בתולדות ישראל. 30 שרים, תשעה סגני שרים. זה מספיק, בממוצע, לשלוש ממשלות. מעלים את תקציב הלשכות, מעלים, בעשרות מיליונים של שקלים, את התקציבים שהוצאו, בהשוואה לממשלה השפויה האחרונה, בעניין הוצאות הממשלה, בלמעלה מ-30% – מילא, מוציאים את הכסף, תנו תמורה בשביל הכסף. כל כך הרבה כסף עולה הממשלה, שייתנו השרים עבודה. אבל אף אחד, למעט בודדים – אני מצטער שאתה נמצא פה, בקו האש. הדברים לא חלים עליך, השר הרצוג.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
– – –
<רוני בר-און (קדימה):>
השרים לא עובדים. לא השרים ולא סגני השרים. מי עובד? הגבאים. גבאי פה וגבאי שם, ממשלה של גבאים. כל נושא, חשוב ככל שיהיה, הולך לגבאי. כבאות זה גבאי, שביתה של פרקליטים זה גבאי – תשימו לב מה קורה פה. 42 יום שביתה של העורך-דין של המדינה. יום שביתה – מבחינת ההפסדים הישירים. עוד לא דיברנו על אורן קורידו, הפדופיל, ועל x רוצחים, ועל 8,000 שודדים ופורצים וגנבים – זה עלויות למשק. אבל תיק אחד, אזרחי, שלא מתייצבים, מקבלים פסק-דין, הלך כל ההבדל בין מה שאומר האוצר לבין מה שאומרים הפרקליטים.
מילא, כבר היו שביתות, אפילו אני הצלחתי לסחוב שביתה אחת כמעט 90 יום ושביתה אחרת יותר מ-60 יום, אבל אני אמרתי שאני לא נפגש עם השובתים עד שהם לא יפסיקו את השביתה? בשביל מה נבחרתי? בשביל מה קיבלתי אחריות? מה היוהרה הזאת? שר משפטים אומר "אני לא נפגש עד שתפסיקו"? שר אוצר אומר "אני לא נפגש עד שתפסיקו"? גם לי היו פקידים לא פשוטים, מנהלים לא פשוטים, אז אני לא נפגשתי אתם?
עוד פעם, אדוני היושב-ראש, במקום הרבנים, הגבאים מטפלים בזה. לקחו את זה מהשרים ונתנו את זה לגבאי, עוד פעם הגבאים מטפלים.
תקציב חברי הממשלה בשנת 2008 היה 83 מיליון שקל. התקציב השתא עולה עוד 30 מיליון שקל, יותר מ-30% עלייה בשכר. אני לא רוצה להיכנס להשוואות כמה עלה דן מרידור כשר לענייני מודיעין בממשלת שרון, טיפה יותר ממיליון שקלים. את יודעת כמה הוא עולה היום, חברת הכנסת יחימוביץ? טיפה יותר מפי-עשרה – פי-עשרה, מה קרה?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – –
<רוני בר-און (קדימה):>
אני רק רוצה למשוך את תשומת לבך. פתאום – שר עלה מיליון שקל, על אותו פורטפוליו הוא עושה 10 מיליון שקל. ואללה, שווה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
השירותים שלו השתבחו במהלך השנים.
<רוני בר-און (קדימה):>
נכון, נכון, זה היה שר בלי ניסיון לענייני מודיעין וזה שר עם ניסיון לענייני מודיעין.
השר ברוורמן, שכל כך מתייסר להיות בממשלה, התענוג הזה עולה למדינת ישראל – הייסורים של ברוורמן עולים למדינת ישראל 28 מיליון שקל בשנה. ניחא, הייתי מבין את זה – אדוני היושב-ראש, המשרד, המטה, הלשכה, דרך אגב, "שלום מירושלים" – זה יושב בתל-אביב, כמו עוד הרבה משרדים אחרים, בניגוד גמור להחלטות ממשלה. המשרד יושב בתל-אביב, שם יותר נעים לטפל בענייני ערבים מאשר בירושלים. 28 מיליון שקל בשנה, 21 מיליון עולה להאכיל את השר, את עוזריו, את המזכירות, את הלשכה, שכר הדירה – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
הרשות לקידום המיעוטים.
<רוני בר-און (קדימה):>
את הרשות לקידום המיעוטים, נכון, באמת.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
דווקא זה נושא חשוב.
<רוני בר-און (קדימה):>
נכון, נכון, נכון, ברוך השם יש רשות לקידום מיעוטים. 20 מיליון שקל ומעלה עולה הקרקס, ולמיעוטים השאירו 7 מיליון. חלוקת קשב מאוד רצינית של הממשלה.
מה עשיתם עם הפריפריה? לא עשיתם כלום. אמרתי לכם ב-2009, ב-2008, בממשלת אולמרט, אתה, שר הרווחה, שיבחת וקילסת את תוכנית הפריפריה שהנחנו – שהעברנו לממשלה ולא צלחה כיוון שהקואליציה התרסקה. היה לכם מן המוכן. היתה לכם – היא קיימת – תוכנית מפוארת. תשאלו את בכירי החברים באופוזיציה אז, שהם היום אנשים חשובים מאוד בקואליציה; למה לא עשיתם אתה כלום? הרגתם את פרויקט שיקום שכונות, הרגתם את הבריאות בפריפריה, קיצצתם בלשכת הבריאות של מחוז הדרום, את כבשת הרש הקטנה הזאת, שעולה כלום, גם ממנה גירדתם 5 מיליון שקל.
מה אתם עושים בקידום בני עיירות הפיתוח במגזר הציבורי? יש פרויקט "עתידים" למגזר הציבורי – אם הייתם מקצצים לשכה אחת, של סגן שר אחד לא חשוב, אני מבטיח לכם, אף שר וגם לא ראש הממשלה, לא מונה לכם את תשעה סגני השרים, אלא אם כן אתם מביאים לו את העוזר הפוליטי שלו כדי שילחש לו את זה באוזן. אחד מאלה הייתם מקצצים, הייתם מכפילים את התקציב של הפרויקט הנורא-חשוב הזה.
הפרתם הבטחה שלטונית – הבטחתם, אדוני שר הרווחה, לתת שנת לימודים חינם לחיילים משוחררים בפריפריה. עלות ביצוע החוק הזה, לפי מה שהצגתם לנו, 80 מיליון שקל בשנה. מה תקצבתם? – 30. למי אתם זורים חול בעיניים? כנ"ל בתקציבי מחקר ופיתוח, חקלאים בפריפריה. את תקציב החטיבה להתיישבות בדרום, פחות מ-10 מיליון שקל בשנה, 30% מהתקציב הריאלי, שליש ממה שהיה ב-2009. איך אתם מסתכלים בפנים של הפריפריה?
מה אתם עושים לפריפריה, אדוני שר הרווחה? מה עושים לפריפריה, אדוני יושב-ראש הכנסת? עושים שלטים בגודל של 10 מטר על 10 מטר ומסבירים על התוכניות שכל הממשלות הקודמות קידמו ופתחו – פה יהיה כביש מסלול שלישי לירושלים, חתומים נתניהו וישראל כץ, ופה יהיה כביש 70, חתומים נתניהו וישראל כץ, ואחר כך, כשאומרים לכם שזה לא חוקי, אתם מכסים את זה בסמרטוטים.
תגידו, אם אתם כאלה חזקים בשלטים, אדוני שר הרווחה, אם אתם כאלה מומחים בשלטים, יש לי הצעה לכם, למה לא תשימו על הכרמל שלט גדול: כאן היה יער ואיננו עוד, ותחתמו – נתניהו, וישי, ושטייניץ, וברק, גם מבקר המדינה ישמח להוסיף את החתימה שלו. את השלט הזה אף אחד לא יכריח אתכם לכסות בסמרטוט.
על המסים העקיפים דיברנו – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
שיכתבו שם – נבחרנו.
<רוני בר-און (קדימה):>
התחייבתם להוריד מע"מ. תגידו, אתם לא מתביישים? פה הוא עמד, הוריד והחזיר והתחשב – ב-1 בינואר 2011, אוטומטית זה חוזר.
<חיים אורון (מרצ):>
מי זה "הוא"? מי זה "הוא"?
<רוני בר-און (קדימה):>
שר האוצר, שטייניץ. אני מאוד מודה לך. אמרתי לכם, מסים עקיפים, אדוני שר הרווחה, זה הולך לאזור הבחירה שלך, אתה אחראי לאנשים האלה. אתה צריך להסביר לממשלה הרעה הזאת שההתחכמות הזאת, של להביא כסף דרך המסים העקיפים, מהצרור הנקוב של מקבלי הקצבאות, שאתה דואג להם כמיטב יכולתך, לא יכול לבוא על חשבון מס ההכנסה של מיליונרים.
אתה יודע מה, בחשבון, אם תדע לעשות את החשבון – ואני בטוח שתדע לעשות – אני אומר לך שהממשלה עוד עושה קופה קטנה; מזה שהיא מגדילה את המסים העקיפים היא מכניסה יותר, כמעט כפול ממה שהיא תפסיד לכאורה בגין הקיצוץ במסים הישירים, שעל זה אנחנו מדברים.
עומד פה יושב-ראש ועדת החינוך ומדבר, איך השיר – "שבחי ירושלים", מדבר בשבחי ירושלים. ראש הממשלה – ראש הממשלה שוטט ברחובות ירושלים מרגע לידתו, ותמיד ירושלים מזכירה לו משהו; פעם זה יוצא, פעם זה לא יוצא, אבל ירושלים ערש מולדתו. כמה הוא אוהב אותה – אני מאמין לו, תראו איזה מכתב הוא כותב לירושלים, בירתנו הנצחית והבלתי-מחולקת לדורות. הוא כותב לה מכתב לתקציב, הוא מקצץ את מענק הבירה במסגרת תקציב החינוך – 40% קיצוץ.
הוא לא מתקצב את מוסדות הלימוד בירושלים במסגרת חוק חיילים משוחררים, בניגוד להחלטה מפורשת של הממשלה. ואדוני יושב-ראש הכנסת, המשרדים שהבטחתי שאני אמנה בפניך, אלה שיושבים בתל-אביב בניגוד לחוק-יסוד: הממשלה – השרה לימור לבנת כל כך שמחה להיפרד ממשרד המדע, שיושב בחלק שמעבר לכביש 1 של ירושלים, בקריית הממשלה, במה שקראנו פעם העיר המזרחית – נדדה עד תל-אביב. ולשכת השר ברוורמן כבר אמרנו, והמשרד לשיתוף פעולה אזורי כבר אמרנו, והמשרד לפיתוח הנגב והגליל כבר אמרנו, ומשרד הביטחון מאז דורות רבים יושב בתל-אביב, ומשרד החקלאות יושב כמעט בתל-אביב, ויש חוק-יסוד: הממשלה.
בוא נראה מה עשיתם לחינוך, אדוני שר הרווחה, אתם, במדיניות שלכם, במדיניות נתניהו, גם אם הוספתם לתקציב משרד החינוך, פשוט מפרקים את היכולת של העם הזה להקים פה חברה הומוגנית, שתדבר בשפה אחת, שתחווה חוויות משותפות ושתתנהל כמו שחברה צריכה להתנהל. אתם מחלקים את העם – אתם מחלקים את העם כשמקימים פה מערכת חינוך נפרדת, מערכת החינוך הממלכתי ומערכת החינוך המוכר שאינו רשמי, חרדי, ולהבדיל התנועה האסלאמית וכיוצא באלה.
אני כבר לא מדבר על הגדלת הפערים. אני לא מדבר על העובדה שאף פעם, אבל אף פעם, לא תהיה למי שלא למד במערכת החינוך הממלכתי אותה הזדמנות שיש לזה שכן למד בה, בכל דיסציפלינה – ביכולת לקבל עבודה, ביכולת לרכוש השכלה גבוהה. אל תמכרו לנו את הלוקשים על החרדים שלומדים באיזו מכללה שמוכנה לקבל אותם ולהכשיר משפטנים גם אם אין להם תעודות בגרות. אתם מנציחים את הפער, כי אלה יהיו עורכי-דין שאתה, כבוד השר הרצוג, בחיים לא תקבל אותם למשרד עורכי-הדין שניהלת עד שבאת למשרד הזה, למשרד הרווחה ולכנסת.
כשאתם מגדילים את מערכת החינוך החרדי – במספרים – של החינוך העצמאי ב-12% ושל רשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס ב-20%, ואת ההעברה למוסדות תורניים ב-35%, אל תתפארו שהגדלתם את תקציב החינוך הממלכתי ב-7.5%. ואני אזכיר לכם פעם אחר פעם את הנתון שסיפקתי לכם עוד כשעמדתי כאן כשר האוצר וניסיתי להילחם בתופעה הזאת. צריכים לדעת – היום, בשנת 2010, פחות מ-50% מחייבי חוק חינוך חובה לומדים במוסדות החינוך הממלכתיים, ואני כולל בזה את הממלכתי-דתי, וכל היתר גדלים על העוקם במקומות אחרים. אתם, במקום להילחם בזה, מוסיפים שמן על המדורה הנוראה הזאת.
מה קרה לתקציב יום חינוך ארוך? קיצצתם חצי מיליארד שקל; פחות מ-100 מיליון, איזה אכזריות יש בדבר הזה. לא זו בלבד שזה יעצור את ההתקדמות של החוק, זה ידרוס אחורה את כל מה שכבר יש. אם חוק יום חינוך ארוך ביקש להגיע לתוצאה של חיוב לימודים בשיעור 41 שעות בשבוע – שזה לא סוף העולם, אתה יודע כמה אתם נותנים לחרדים, שר הרווחה? לבתי-הספר החרדיים? יותר מ-66 שעות שבועיות. מעורר קנאה. למה להם כן ולנו לא?
<היו"ר מגלי והבה:>
נא לסכם, אדוני.
<רוני בר-און (קדימה):>
אני מייד מסכם, ממש שורות אחרונות. ב-2010 המדינה שמה לאוניברסיטאות, כמלגות לשכר לימוד, 366 מיליון שקל. לישיבות, לעומת זאת, היא מעניקה, אדוני יושב-ראש הכנסת, 940 מיליון שקל. זה המספר. אני לא מדבר על התוספות הקטנות בשוליים, שהן באמת-באמת לא גדולות, אבל זה פער שזועק לשמים. זה לא יכול שלא להתפוצץ לכולנו בפרצוף.
אנחנו נשמע על כל הדברים האלה בפירוט – אנחנו נשמע לפחות מהחברים שלי, כי אני יודע איזו עבודת הכנה נעשתה, אני בטוח שגם חברים אחרים, אפילו אם הם חברים בקואליציה, יביעו פה את דעתם – את הדברים שדעתם אינה נוחה מהם, ואני מקווה שבסוף היום, אני לא יודע להגיד על התקציב, אבל ראוי שממשלה שחותמת על תקציב כזה ומתייצבת מאחורי תקציב כזה, צריך לקצר את ימיה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת רוני בר-און. אנחנו ממשיכים לפי סדר הדוברים. אני מזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ; יש לך 15 דקות. ואחרייך – חבר הכנסת רוברט אילטוב, ואחרי זה, אם אנחנו מקריאים עד שתגיע חברת הכנסת יחימוביץ – חבר הכנסת יצחק וקנין.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ערב הבחירות האחרונות צפיתי במקרה עם בתי הקטנה, היום היא בת 15, בתשדירי הבחירות. מי שעמד אז בראש הליכוד, שהיתה מפלגת אופוזיציה, ואחרי הבחירות כידוע לנו הרכיב את הממשלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הבטיח דבר מה בקשר להורדת מסים. אני לא זוכרת אם הוא הבטיח שהוא יוריד את המסים ב-20%, או ל-20%; היתה שם איזו אמירה כללית בדבר הורדת מסים. הבת שלי הסתכלה עלי ושאלה אותי: אמא, זה טוב? אמרתי לה: תשמעי, בשבילנו זה מצוין. המשכורת שלי תגדל בצורה מאוד משמעותית, אם באמת מס הכנסה יהיה 20% ליחידים, אבל למדינת ישראל זה יהיה פחות טוב, כי לא יהיה כסף לסלול כבישים, ולמערכת הבריאות, ולבית-הספר שאת לומדת בו, ולבתי-המשפט, ולצבא – אלף-בית שמסבירים לילדים.
הרי לכאורה, כשאתה אומר להעלות מסים או להוריד מסים, אתה מנגן על הרגש הראשוני ביותר. אנשים לא אוהבים שמעלים מסים, אנשים אוהבים שמורידים מסים. אבל מה לעשות שהחברה האנושית היא קצת יותר משוכללת מהפשטנות הזאת, ומערכת גביית המס היא אחת המערכות הנפלאות ביותר שיצר המין האנושי; לוקחים מכל אדם מעשר, או סכום מסוים, יחסית, פרוגרסיבי, ממשכורתו, ובכסף הזה סוללים כבישים ומתחזקים מדינה ראויה, מגינים על גבולותיה, דואגים לחוק חינוך חובה חינם וכן הלאה וכן הלאה. מבוא למסים לכיתות הנמוכות.
למה את המבוא הזה, לכיתות הנמוכות, לא מצליח – באופן קונסיסטנטי – ראש הממשלה בנימין נתניהו להפנים? למה להמשיך את המתווה של הפחתות המס? שיעלה, כלומר יגרע מקופת המדינה, בערך 7 מיליארד שקלים ב-2011, וב-2012 הוא יגרע מקופת המדינה 20 מיליארד שקלים. האם יש לנו עודפי כספים בקופת המדינה, שאנחנו יכולים להמשיך להרשות לעצמנו את המשך המתווה של הרפורמה במס? התשובה היא לא, באופן חד-משמעי.
עכשיו, למה אני מפנה את זה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, ולא לאוצר, כהרגלי? כי אני יודעת שכל בכירי האוצר רוצים להקפיא את המשך הרפורמה במס. אני יודעת שה-OECD מתנגד לרפורמה במס. אני יודעת שנגיד בנק ישראל מתנגד לרפורמה במס. אז למה העיקשות הזאת? למה הטחת הראש בקיר, שגורעת מקופת המדינה קרוב ל-30 מיליארד שקלים בשתי השנים הבאות? איזה היגיון יש בזה?
מי יוצא נשכר מהפחתות המסים? הרי 50% מהשכירים בכלל לא מגיעים לסף המס. 75% מהאמהות לילדים שהן נשים עובדות לא מגיעות לסף המס. אליהן ההפחתות האלה לא יגיעו לעולם. אל רוב הציבור ההפחתות האלה לא יגיעו לעולם. אל מעמד הביניים הן יגיעו בפרוטות, בסכומים שהם חסרי משמעות לחלוטין. איפה מעמד הביניים, שנשחק עד עפר, יחוש את המשך המתווה של הורדות המיסוי? הוא יחוש בזה במערכת חינוך פחות טובה, ואז הוא יצטרך לשלם לחינוך האפור מכיסו; הוא יחוש בזה במערכת בריאות פחות טובה, ואז הוא ישלם על ביטוחים משלימים וביטוחים פרטיים. הוא יחוש בזה כשהוא יצטרך להתייצב בפני מערכת המשפט והוא יתוודע לתורים ולעומס הבלתי נסבל. הוא יחוש בזה אם חלילה הוא יזדקק לעזרה של עובדת סוציאלית.
הוא יחוש בזה בעצם בכל המכלול של חיי היום-יום שלו כאדם עובד ועמל שממילא עובד נורא קשה. כי לאותו אזרח בן מעמד הביניים הפגיעה היא לא רק באמצעות קיצוץ המתמיד בשירותים שהמדינה מספקת, קיצוץ שנובע מהאובססיה של הורדות המסים ושל האנורקסיה של השירות הציבורי. הרי גם עולם העבודה שלו הולך ונשחק, הוא סובל מחוסר ביטחון תעסוקתי הולך וגובר. העסקה באמצעות קבלנים היא לא נחלתם של העניים עוד, היא נחלתן של אחיות והיא נחלתם של מורים, והיא נחלתם של מקצועות מעמד הביניים, ואם הם לא מועסקים באמצעות קבלנים, הם מועסקים בחוזי אמון, במשרות אמון, בחוזים גלובליים שנותנים להם לכאורה שכר נורמלי אבל מעבידים אותם סביב השעון תוך הם מוותרים על זכויות קוגנטיות שמגיעות להם על-פי חוק, כמו חוק שעות עבודה ומנוחה.
הניצול והשחיקה של מעמד הביניים מביאים למצב שבו מעמד הביניים פשוט נאנק תחת הנטל הזה ואינו יכול עוד. ומהי מדינה בלי מעמד ביניים? מעמד הביניים הוא עמוד השדרה של המדינה, הוא המדינה עצמה. תראו את דוח "מרכז אדוה" האחרון – מי נשחק? מעמד הביניים. רוב, חלקים גדולים מאנשיו נסוגים אל העשירונים התחתונים, ואילו קומץ בני מזל הופכים לאותם מיליונרים חדשים שאנחנו שומעים עליהם חדשות לבקרים. אבל מדובר כמובן בקומץ. פחות חינוך, פחות רווחה, פחות עובדים סוציאליים, פחות למערך כיבוי האש, פחות למענקי האיזון לרשויות המקומיות, פחות ופחות ופחות – ומנגד הפחתות מסים.
מה מגדיל פערים יותר מהפחתות מסים? זהו מגדיל הפערים הגדול ביותר במדינת ישראל. כשאתה נותן עוד למי שיש לו, כפי ששאלה בתי בתמימות – האם זה טוב או לא? לנו זה טוב, החל מרמת השכר שלנו ומעלה זה טוב. מתחתינו, או שההשפעה היא שולית, או שזה לא יורגש כלל. קצץ בשירותים הציבוריים, הפחת מסים, והנה לך מתכון להגדלת פערים בחברה הישראלית. לא צריך להתאמץ יותר מדי.
מה עוד עושה מדינה שמתעקשת על רפורמה במס לטובת מי שיש להם? הרי אם ממשיכים להוריד את המסים הפרוגרסיביים, אז בכל זאת צריך איזשהו מקור הכנסה. אז מטילים מסים רגרסיביים. אני לא רוצה להעליב אף אחד, אני בטוחה ש-70%, ויכול להיות שאני מחמיאה כאן לאותם 70% ממי שהצביעו כאן לפני כמה שעות בעד צו הבלו על הדלק, לא ממש הבינו על מה הם מצביעים. אני רוצה להסביר על מה הצבעתם היום. כשהצבעתם בעד צו הבלו על הדלק ובעד העלאת המסים האלה, אתם הצבעתם על העלאה משמעותית – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
את מתכוונת, גברתי, לאלה שבמליאה, או שגם בוועדת הכספים?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
גם בוועדת הכספים. אני עכשיו אומרת, ואני אומרת את זה באחריות. ראיתי שם חברי כנסת שגויסו ברוב קואליציוני, בהו בי בעיני עגל כשניסיתי להגיד עד כמה ההצבעה הזאת מטופשת, לא כלכלית, לא נכונה, לא מוסרית.
אני חושבת שיש מעטים בכנסת – ואפשר אולי לספור אותם על אצבעות שתי ידיים – שהבינו על מה הם מצביעים היום כשהם הצביעו בעד צו הבלו על הדלק. מה זה אומר, למה הוטל צו הבלו? קיבלנו הרצאה נרגשת על איכות סביבה מפקידי האוצר. הם נעשו מומחים לאיכות סביבה. הם יטילו מסים על הדלקים, ואז לכאורה ישתמשו פחות בדלק. אנשים ייסעו בפחות מכוניות, מפעלי תעשייה יצרכו פחות דלק לתעשייה, חברת החשמל תצרוך פחות דלק, המטוסים של חיל האוויר יצרכו פחות דלק ויחונכו לחיות מהאוויר – שלל המצאות דמיוניות. הרצאה על איכות סביבה. בכלל, האוצר מומחה לאיכות סביבה, לחינוך, לרווחה, לכול, הם בעיני עצמם ולא המשרדים הייעודיים.
מה באמת עומד מאחורי העלאת המס על הדלקים אחרי שדחקנו בו? מה עומד מאחורי זה? הרי בסופו של דבר הוא הודה, יש צורך בכסף. ברור שיש צורך בכסף כשאתה ממשיך את הפחתת המסים. כמה זה יוסיף? זה יוסיף 1.7 מיליארד ב-2011, ו-1.7 מיליארד ב-2012 ויספק את הצורך בכסף. על מי מושתת ההתייקרות הזאת – על מפעלי תעשייה? על חיל האוויר שכבר נתתי כדוגמה שצורך דלק? על משקי הבית של מעמד הביניים שרוצים כאילו לחנך אותם באמצעות העלאת מחירי הדלקים? מה, הם יפסיקו להביא את הילד לבית-הספר ברכב? או לנסוע לעבודה ברכב כשאין שום חלופה ראויה של תחבורה ציבורית? ככה מחנכים ציבור?
זה ייקר את החשמל. שוב, המס הרגרסיבי הזה פועל רק על השכבות הנמוכות ועל מעמד הביניים. הוא לא נוגע כהוא זה במי שיש לו. זה בדיוק ההבדל בין מס פרוגרסיבי שהוא חכם, לבין מס רגרסיבי שהוא טיפש. מס פרוגרסיבי מטיל מס יחסי על כל אדם בהתאם ליכולת שלו לשלם מס. מס רגרסיבי, אותם מסים שמטילה הממשלה, בין אם זה המע"מ ובין אם זה הבלו על הדלק, פוגע אך ורק בחלשים ובמעמד הביניים. איזה היגיון יש בדבר הזה?
מה יפה? וגם זאת קלאסיקה – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
כל ההיגיון של ראש הממשלה – רק לפגוע במעמד הביניים.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אני נאלצת להסכים אתך בצער, חברי חבר הכנסת מולה.
את מי מחריגים פתאום מהעלאת המס על הבלו? אספר לכם כבר בהתחלה את מי החריגו בסוף. החריגו את מפעל "נשר" מהעלאת מס הדלק המיוחד שהוא משתמש בו, ששכחתי כרגע את שמו, ובטח יש כאן מישהו שיזכיר לי – לא, אין.
<היו"ר מגלי והבה:>
הפחם.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
לא, יש לזה שם ספציפי, דלק ספציפי שמפעל "נשר" צורך. אגב, אני לא רוצה להיות פשטנית. אני גם נגד העלאת המס על הדלק הזה.
<היו"ר מגלי והבה:>
– – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
לא, אתה מתקרב, תיכף אני אזכר. אני רוצה שתבינו, אני נגד העלאת הבלו על הדלק שמפעל "נשר" צורך. אני לא עיוורת מלראות שלמרות שזה מפעל של נוחי דנקנר, בכל זאת זה מפעל יצרני, ובכל זאת הוא מספק מלט לבניין, ואנחנו לא רוצים שמחירי הדירות יתייקרו כתוצאה מעליית מחיר המלט. אני לא רוצה לפגוע בעובדים של מפעל "נשר", ואני בכלל נגד העלאת המס הזה על הדלקים. אבל לא יכול להיות שבסופו של יום, אחרי שורה של 20 דלקים מסוגים שונים ומשונים, שפוגעים בכל האוכלוסייה, כבר אמרתי, ממעמד הביניים ומטה, ובתעשייה ובצבא וב"אל על", באלף ואחד מקומות, בסוף משום מה מי מוחרג? המפעל של נוחי דנקנר.
איזה צירוף מקרים. לא ייאמן. האם התשובה היא הלוביסטים שבאו ויצאו בפתח חדרי הוועדה? או ההנהלה של המפעל שהיתה בחדר? או הטלפונים הקדחתניים שנעשו לחברי הכנסת ערב ההצבעה? פתאום יש מאין, כולם יושבים כמו עגלים, לא יודעים באמת על מה הם מצביעים, מרגישים אולי איזה אי-נוחות, אבל מצביעים כמי שכפאם שד בעד, אבל כאן – פתאום הם מתעוררים.
פתאום יש הצעה להחריג משהו מהסעיף הזה, ומשום מה המשהו הזה הוא מפעל ששייך לנוחי דנקנר. משום מה – אלא שזה לא משום מה, זה חוזר על עצמו כשיטה. ראינו את זה בשבוע שעבר בדיון בחוק ההסדרים. איפה היתה מהומת אלוהים? איפה שיגעו אותנו? איפה היתה שריצה של כל מי שאפשר כדי שחס וחלילה "כימיקלים לישראל" שבשליטת משפחת עופר לא יוחרגו מעידוד השקעות הון? הרי ברור שהשכל הישר אומר שהם צריכים להיות מוחרגים. למה שיקבלו הנחה במס חברות כשמדובר במפעל שממילא אינו יכול לעזוב את מדינת ישראל כי הוא חוצב ממשאבי המדינה, מים-המלח, ואת ים-המלח אי-אפשר להעביר לסין, מה לעשות. כשזה מפעל שמשלם 3% תמלוגים על אוצרות הטבע של מדינת ישראל, אבל לא – 17% מס חברות על "כימיקלים לישראל" זה נראה להם משהו שהם לא מוכנים בשום פנים ואופן לעמוד בו, ומהומת אלוהים, ולוביסטים, ועורכי-דין, וועד העובדים שגויס הפעם למטרה מאוד לא קדושה, והייתי נגדם בעניין הספציפי הזה.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – – חברי הליכוד.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
נכון, הם היו גם חברי מרכז.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אם כי היה לנו שר אוצר – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
נכון, סליחה, התייצבתי לימינו של האוצר באופן חריג אבל מוצדק, וצריך לשבח כאן את שר האוצר שעבר דרך סוללות של מתפקדי ליכוד שהשמיעו כלפיו איומים אבל בכל זאת דבק בהחרגה של "כימיקלים" מעידוד השקעות הון והפחתת מס חברות למפעלים בפריפריה – לא, מה שמגיע מגיע.
<היו"ר מגלי והבה:>
רק רציתי להזכיר לך את הדלק – זה "פטקוק".
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
"פטקוק", נכון, יפה, זה שם הדלק למי שתהה, זה בטח מבהיר לכם את כל התמונה עכשיו. שמעת, רוני? "פטקוק".
<היו"ר מגלי והבה:>
"פטקוק", זה שם הדלק.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
כן. ה"פטקוק" הוחרג. לשמחתנו. ישועה גדולה באה לעם ישראל, ה"פטקוק" הוחרג מהבלו. ואותו סוג של לחץ בדיוק ב"כימיקלים לישראל" של משפחת עופר.
אתם יודעים איפה לא היו לוביסטים בכלל באותו יום ממש, שעה אחת קודם לפני שדנו ב"כימיקלים לישראל"? בהקפאה נוספת לחמש שנים של חוק הדיור הציבורי – אחד החוקים הצודקים ביותר שנחקקו במדינת ישראל; אותו חוק שמאפשר לקבוצה חלשה במיוחד, שלא זכתה לקבל בעלות על דירתה, בכל זאת בתנאים מסוימים לרכוש את הזכויות על הדירה, ולהעביר אותה לילדיה בבוא היום. באמת, חוק צודק מאין כמותו שמתקן עוול היסטורי, שמאפשר לעניים ביותר בכל זאת להחזיק ברכוש דל כלשהו, ובכל זאת להעביר משהו לילדיהם. שוב, הקפאה של חמש שנים שכמוה כגזר-דין מוות.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
אבל, שלי, לא בונים דיור ציבורי חדש, מה לעשות?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
על אחת כמה וכמה.
עכשיו, יתירה מזאת, בפעם האחרונה שהקפיאו את חוק הדיור הציבורי אמרו: תשמעו, אנחנו נמכור את הדירות. לא ניתן אותן – –
<מרינה סולודקין (קדימה):>
את זה אני זוכרת.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – לא נאפשר להם לקנות את הדירות של עצמם, לא נאפשר להם, אבל נקים קרן, ובקרן הזאת אנחנו נבנה דיור ציבורי חדש. בקרן הזאת הצטברו יותר מ-2 מיליארד שקלים. איפה 2 מיליארד השקלים האלה? לאן הם נעלמו? למה לא בונים בהם דיור ציבורי? למה אין שום קשר בין התקציב וחוק ההסדרים לבין מה שהמדינה הזאת באמת צריכה? למה אין קשר – אם נמשיך בעניין של הדיור הציבורי? – –
<היו"ר מגלי והבה:>
צריך לסכם.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אני לקראת סיום. – – למה אין קשר בין – –
<מרינה סולודקין (קדימה):>
הגיע ל"עמידר" – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – בין ההצהרות הבומבסטיות על הצורך לפתור את מצוקת הבנייה ומצוקת השיכון, מסיבות העיתונאים של ראש הממשלה, של שר האוצר, של שר השיכון, איזה תוכניות גרנדיוזיות. אבל מה בסופו של דבר? מה קורה היום בוועדת הכספים? מגיעה אלינו העברה תקציבית. לאן? למשרד הביטחון. כמובן. מאיפה? ממשרד הבינוי והשיכון. ממשרד הבינוי והשיכון. איך הדבר הזה מתיישב עם דאגה לדיור לזוגות הצעירים ועם ניסיון להיאבק במחסור הזועק לשמים של קורת גג לראשם של אזרחי מדינת ישראל? אין קשר. התקציב וחוק ההסדרים הם ספר מנותק, רחוק, נכתב באיזה ספירה אחרת. הוא לא קשור לאזרחי מדינת ישראל, הוא לא קשור לצרכים שלהם. ועוד מלה, ברשותך.
<היו"ר מגלי והבה: >
בבקשה. מלה, כן.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
ממש מלה. נפלה לידי הזכות להיות בעשרת הימים האחרונים חברה חדשה בוועדה המשותפת המורכבת מחברי ועדת הכספים וחברי ועדת החוץ והביטחון שמאשרת את תקציב הביטחון. איזה קדושה יש כלפי תקציב הביטחון, איך עוברים לדום כשבאים האלופים ומציגים את התוכניות שלהם. איזה הכרה בחשיבות הביטחון. בצדק, אגב; אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים עם איומים אסטרטגיים גדלים והולכים, והצבא שלנו מאוד מאוד מאוד חשוב לקיומנו, אין שום ספק בזה. אבל תארו לעצמכם – בואו שנייה אחת – ובזה אני מסיימת – בואו נדמיין לעצמנו רגע שיש שלום כולל במזרח התיכון, עם סידורי ביטחון מעל ומעבר, שמירה על כל גושי ההתיישבות, אתם יודעים מה, על כל שטחי יהודה ושומרון.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – – להחזיק צבא.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
בסדר, בואו נדמיין. ביטחון מוחלט למדינת ישראל, שלום על פני אדמות, מזרח תיכון חדש. אבל – אבל – אנחנו בטוחים, מוגנים וחיים בשלווה ובשלום, אבל אנחנו מדינה רקובה, עם פערים בלתי נתפסים בין עניים לעשירים, עם כמה משפחות הון שעושות כרצונן במערכת הפוליטית ועם יותר ויותר עובדים – עם רוב העובדים במדינת ישראל – –
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – שלא מרוויחים יותר מ-20 שקלים ו-70 אגורות בשעה. איפה החזון הציוני, ועל מה אנחנו מגינים? תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מזמין את חבר הכנסת – –
<קריאה:>
– – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
– – רוברט אילטוב. עשר דקות. אחריו – חבר הכנסת יצחק וקנין.
<רוני בר-און (קדימה):>
בוז'י, תתפטר, בוז'י. תתפטר כבר, נו מה?
<איתן כבל (העבודה):>
רוני, היום ביקשנו להוציא הודעת גינוי. גינוי.
<היו"ר מגלי והבה:>
מה קרה? בבקשה. נא לא להפריע במליאה.
<רוני בר-און (קדימה):>
בוז'י, תתפטר.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, כבוד חברי חברי הכנסת, מכובדי כולם, כבוד היושב-ראש, תשמע, אני שומע שהתקציב מותקף מכל עבר, וגם לי יש נקודות שהייתי רוצה להתייחס אליהן, אבל בסופו של דבר צריך להגיד שהתקציב הוא – בסופו הוא די מאוזן, הוא תקציב לשנתיים, כפי שהיה התקציב הקודם, דבר שנתן יציבות פוליטית במערכת הפוליטית. הדבר הזה הוכיח את עצמו, ולכן אנחנו גם המשכנו, ועמדנו על כך שגם התקציב הזה יהיה תקציב דו-שנתי. היו ח"כים שטענו – חלקם בצדק, חלקם לא בצדק – שצריך לעשות את זה פעם בשנה, ותקפו את הנושא. אז היו כאלה שאמרו ברמה האידיאולוגית שחשוב שבכל שנה התקציב ייבחן מחדש, והיו כאלה שהיו עסקנים ומעניין אותם שהתקציב יהיה פעם בשנה.
<קריאה:>
חמש?
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
גם לך, שלום.
ואני חושב שבסופו של דבר התקציב הדו-שנתי, כפי שסוכם בהסכם הקואליציוני, הוא תקציב שנותן יציבות במשק, נותן לשרים אפשרות לבחון את הדברים לאורך טווח ולעשות תוכניות עבודה מסודרות ולדעת מראש את כל מה שהם צריכים להוציא ואיך הם צריכים להוציא ואיך הם צריכים לפעול.
<שלמה מולה (קדימה):>
אתה יכול להצביע על דבר אחד בתקציב שעוזר למעמד – – –
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
כשאני אסיים לדבר אתך, אני אסביר לך בחדרי חדרים מה שאתה רוצה, חבר הכנסת מולה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת מולה. בבקשה.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
אני רוצה להגיד לך שבמסגרת המלחמות בתקציב היו הרבה מאוד סעיפים בחוק ההסדרים שאני באופן אישי נלחמתי עליהם, ואני חושב שהיו גם הישגים בנושאים רבים – חלק מהנושאים בחוק ההסדרים ירדו מהפרק.
אני רוצה להתייחס לכמה דברים שנוגעים בכל הנושא של היי-טק בחוק המו"פ, חוק האנג'לים, וחוק עידוד השקעות ההון, ונושאים נוספים שאני עם האוצר, עם מנכ"ל האוצר, ועם שר האוצר, הצלחנו להגיע להסכמות ובעצם להביא למצב שיהיו השקעות בהיי-טק הישראלי בלי טובות של אף אחד מחוץ למדינת ישראל. אנחנו בעצם הלכנו על תוכניות שייתנו תשתית ראויה למשקיעים ישראלים להשקיע כסף ולפתח את התעשייה הזאת, להוסיף מקומות עבודה ולהביא לכך שהקטר הכלכלי שמביא את ישראל לפסגה העולמית בתעשיות עתירות ידע – שהוא ימשיך לפעול, ואני מקווה מאוד שהרפורמות שהעברנו – היו לנו הרבה מאוד ויכוחים, ואנחנו בסופו של דבר הגענו להסכמות – הרפורמות שהגענו אתם, שנותנים 16% מהתוצר הלאומי; מועסקים בתחום הזה כ-10% מאוכלוסיית ישראל הפעילה, והוא מהווה 50% מהיצוא הישראלי. אני חושב שהנושא הזה ימשיך לגדול.
החזון שלי באופן אישי הוא ששיעור העובדים בהיי-טק יגיע עד 20%. למה אני רוצה שזה יגיע עד 20%? א. זה מקומות עבודה מאוד מכובדים, עם שכר גבוה, עם תשלומי מס גבוהים, עם כוח קנייה גבוה. הדבר הזה מביא לכך שהאוכלוסייה הזאת צורכת – צורכת שירותים, צורכת מוצרים, מגבירה את הייצור הישראלי ואת הצריכה הפרטית בארץ, קונה יותר ומביאה להתפתחות כלכלית במדינת ישראל.
חשוב גם לציין שבתוך הקבוצה הזאת כ-25% הם עולים מחבר המדינות משנות ה-90, שהם מהנדסים שהגיעו לפה, וכל הביקורת הזאת על העולים, שהם הגיעו לפה בגלל צורך כלכלי, ששמענו אותה בזמן האחרון, ראויה לגנאי. האיש שאמר את זה פשוט לא יודע ולא מבין מהי המטרה של מדינת ישראל, ומה היתרונות, ומה האנשים האלה הביאו למדינת ישראל, ואיך הם פיתחו את הכלכלה הישראלית.
אני חושב שתפקידה של האופוזיציה לתקוף את התקציב. זה נכון לעשות זאת. כך הייתי עושה גם אני באופוזיציה. אין ספק שתמיד יש מקום לשיפור. אף פעם אין מספיק כסף, אף פעם אין מספיק תקציב, תמיד צריך יותר. אבל בואו נראה מה קורה מסביבנו, בעולם הגלובלי, איזה בעיות כלכליות יש למדינות אירופה המפותחות. חלק מהן קיצצו באופן דרסטי בכל הנושא הסוציאלי, בכל הנושא של משרות עבודה, פשוט קיצוצים דרקוניים, בצורה שהם מגיעים גם לקיצוץ תקציבי מאוד חריף וגם לפיטורים מאוד חריפים במשק שלהן, והכלכלות מצטמקות.
לכן אני חושב שהתקציב הזה, כפי שהיה התקציב הקודם, והקודם, גם כשרוני בר-און תקף את התקציב הזה – אני רוצה להגיד שהמדיניות התקציבית שמנוהלת על-ידי שלושת שרי האוצר האחרונים, אם לא ארבעה, מאז שביבי היה שר האוצר, היום ראש הממשלה, בר-און והיום שטייניץ, מנהלים תקציב מאוד מאוזן, מאוד מסודר, וכך אנחנו צריכים למשוך ולהמשיך למשול. זאת הדרך, כך אנחנו גם מקבלים מחמאות בכל העולם.
מה לעשות, גם כשרוני בר-און היה שר האוצר, אני באופן אישי תקפתי אותו כשהיה משבר ב-2008, היו קרנות שעדיין קיימות, קרנות אשראי ממשלתיות, שלא נתנו תקציבים לחברות היי-טק, ואני תקפתי את בר-און, ואני חושב שהממשלה אז יכלה לעשות באופן אופרטיבי, לשנות את התנאים של אותן הקרנות ולהזרים כסף ולמנוע את הפיטורים של כ-10,000 עובדים. והממשלה לא עשתה זאת. יכול להיות שהם טעו, יכול להיות שהם עשו בצדק, אבל עובדתית פוטרו אנשים, היה נזק קשה מאוד לתעשיית ההיי-טק וכמעט איבדנו את קטר הצמיחה שלנו. לכן, יש שאלות, יש דברים.
אני שוב אומר, אף פעם אין מספיק תקציב, אבל לדעתי במערכת של היום התקציב הזה הוא מאוזן, וכך אנחנו צריכים למשוך ולהמשיך. תודה, כבוד היושב-ראש, כבוד השר. אני חושב שהתקציב הזה ראוי, ונצביע בעדו.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת רוברט אילטוב. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק וקנין. אחריו – חבר הכנסת יוחנן פלסנר. ואם הוא לא יהיה כאן, יהיה אחריו חבר הכנסת יעקב ליצמן. הנה הוא פה, חבר הכנסת פלסנר. בסדר. בבקשה, אדוני, יש לך עשר דקות.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני שר הרווחה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל בסיום דבריו של יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. הוא דיבר בסוף דבריו, כאשר הציג את התקציב, הן את חוק ההסדרים והן את תקציב המדינה, על העניין שהוא כעס עליו נורא, הנושא של כיבוי האש. ואני אמרתי מעל הדוכן, כשישבתי בכיסא שאדוני היושב-ראש יושב עליו כרגע, שטוב עשו ראש הממשלה ושר האוצר שמייד עם הכותרות בעיתונים בנושא הזה של כיבוי האש תקצבה הממשלה 350 מיליון. אני יודע שהיה זעם גדול גם בוועדת הכספים. באותו לילה, אני חושב שאתה היית, אדוני היושב-ראש, בדיון, והיה זעם גדול שהממשלה בעצם לא מביאה שום בשורה בנושא של הכיבוי. כותרות בעיתונים עשו ששר האוצר וראש הממשלה החליטו מייד להקציב 350 מיליון.
נכון שהדברים נאמרו על-ידי הממונה על התקציבים ערב ההצבעה על התקציב, אבל, רבותי, אני שואל שאלה, שאלה מאוד קשה: האם מדינת ישראל צריכה להגיע למצב של שרפה ואסון כזה גדול בכרמל כדי לקבל החלטות של הקצאת כספים? האם הנזק שאנחנו, גם היום, אם ניתן כל סכום אחר, שווה את הנזק הזה של אובדנם של 44 אנשים, חייהם? שום דבר הרי לא ישווה את החיים של אותם 44, וגם הנזק הכלכלי וההוצאה הכספית הגדולה בגין כל הנושא של הכיבוי.
רבותי, למה התחלתי בדברים האלה? כי לצערי הרב כנראה שבמדינת ישראל אנחנו חיים משרפה לשרפה. אנחנו חיים פה מאסון לאסון. צריך שיהיה איזה אסון כדי שנתעורר, כדי שנתחיל לקבל החלטות. ואז אמרתי שטוב שהוסיפו 350 מיליון לכיבוי, כדי שיהיה במה לכבות את השרפה הבאה, של הדיור. כי אני חושב שהבעיה הקרובה שעומדת בפתח, והפיצוץ החברתי הגדול ביותר, זה המשבר של הדיור. ואני חוזר ואומר, ואני – מי ששם לב בימים האחרונים – שברתי את כל הכללים. החלטתי שאני מצביע נגד הממשלה בוועדת הכספים, בכל ההצבעות. החלטתי שאני הולך נגד.
<היו"ר מגלי והבה:>
נכון, אני יכול להעיד.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
למה? רבותי, אני אומר לכם: אם אנחנו לא נתעורר, נמצא את עצמנו מחר בפצצה חברתית שעוד לא היתה. היום אף זוג צעיר לא מסוגל להגיע לדירה. אף אחד שהשתחרר היום, גם מהמגזר הדרוזי שמשרתים בצה"ל – אנחנו הרי מדברים הרבה על החיילים. החיילים הדרוזים, שהם שותפים לכל הנטל במדינת ישראל – אין להם, רבותי, בשכונות שלהם אפשרויות גם לבנות. היוקר בשמים. רבותי, ישבתי עם שר האוצר, אני, קרוב ל-30 דקות, ונתתי לו דוגמה, ואני בטוח שהדוגמה הזאת שווה למקום שכבוד היושב-ראש גר.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אותה בעיה קיימת. פעם באותם יישובים, יישובי אזור עדיפות לאומית א', יישובי קו העימות, גם בדרום, גם בצפון, גם ברמת-הגולן, היו מענקי מקום, ולא רק שהיו מענקי מקום, סיוע – לזכאים, רבותי, רק לזכאים – לזוגות צעירים, המדינה גם מימנה 100% של התשתיות לשכונות חדשות. רבותי, מי שלא מבין מה המעשה הזה של פיתוח התשתיות – אחד הדברים שמעכבים היום מאות אלפי דירות בפריפריה הוא שהמדינה הפסיקה את המימון של התשתיות. והיתה לי שיחה עם שר האוצר, ונתתי לו דוגמה מהמושב שאני גר בו.
<היו"ר מגלי והבה:>
אתה יכול להגיד את השם.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
מושב יערה. במושב שלי ב-1996, כשהייתי יושב-ראש הוועד, הלכנו לפרויקט של בסך הכול 240 יחידות דיור, ואז המגמה היתה של 100% מענק לתשתיות. הדייר קיבל קרקע, בנה בית, וקיבל מענק מקום למשכנתה גם. ואת התשתיות הוא לא מימן, המדינה מימנה את כל התשתיות. אני רוצה להגיד לכם שהיו לנו בשלב הראשון 29 יחידות דיור, בתוך חודש ימים באו 120 איש לוועדת קבלה ל-29 דירות. הפסיקו את מענק המקום והפסיקו גם את התשתיות ב-50% – בית אחד לא נבנה. רבותי, 200 יחידות דיור אפשר לבנות היום במושב שלי. לא בונים אותן. למה? כי אין, לא מענק מקום ולא השתתפות בתשתיות, רק 50% מהתשתיות.
אז אזרח שיש עליו נטל – ולא נדבר על יוקר הדירות, על העלייה במחירי הדירות. אני יכול לתת עוד עשרות דוגמאות. הממשלה לא מבינה את התפקיד שלה. הממשלה חוטאת בזה חטא גדול. ואני אומר לתנועה שלי, לתנועת ש"ס – היא צריכה לעשות משבר על הנושא הזה בלי לחשוש. בלי לחשוש. זה תפקידנו לדאוג לאותם זוגות צעירים שלא מסוגלים היום להגיע לדירה. לא מסוגלים במיליון וחצי, ב-2 מיליונים, במיליון ו-200. באזורי עדיפות, רבותי, זה מחיר הדירות היום. איפה היה דבר כזה פעם? מי יכול – זוג צעיר שאבא שלו לא מיליונר או שיש לו איזה סכום בבנק שיכול לעזור לו – מרבית האזרחים לא יכולים לעמוד בזה.
עכשיו אני רוצה לדבר על נושא שני. הנושא השני זה הנטל שבעצם מעמיסים על אותה אוכלוסייה חלשה כל הזמן. שימו לב, כל המסים שדיברו עליהם לפני אנשים – על מי הם נופלים? על האזרחים הקטנים, רבותי, על אותן אוכלוסיות עוני. דווקא מעמד הביניים, שלא יכול לממן אותם, אז מממנים – בדלק – בכל מיני סוגים של מסים, ומקטינים את המס לחברות.
רבותי, הרי זה האבסורד הכי גדול. אמרה את זה חברת הכנסת שלי יחימוביץ – 20 מיליארד שקל רק בהפחתות מס לחברות גדולות. רבותי, על מה אנחנו מדברים? מה זה, חכמי חלם? מה הבעיה לתת עכשיו 2 מיליארד שקל לטובת הדיור? מה הבעיה?
רבותי, זה הצלת נפשות. אבל מה עושים? אתה מדבר עם פלוני, הוא אומר לך, מאיפה אני לוקח; שני אומר לך, מאיפה אני לוקח – למה מחכים? שתהיה שרפה גדולה? שיהיה פיצוץ חברתי? רבותי, אני אומר לכם, זה בדרך. מי שעוצם את עיניו יקבל את אותה שרפה בכרמל בנושא של הדיור. לכן אני אומר, רבותי, אנחנו חייבים לעמוד על הדבר הזה.
גם בנושא של מחירי המים – רבותי, איזו מעמסה בשנתיים – תאגידי המים. הדבר הזה נאמר על-ידי כל החברים כמעט.
מה האבסורד הגדול? שאני בא בטענות לחברי ועדת הכספים. כולנו מדברים בוועדת הכספים. כשדיברנו שם בשבוע שעבר, כשהיו נגיד בנק ישראל, שר הבינוי והשיכון וגם שר האוצר – רבותי, אין חבר כנסת שלא תקף את המדיניות, כולל אפילו שר הבינוי, שאמר שכובלים לו את הידיים בחלק מהדברים. השר אמר את זה בנוכחות שר האוצר – שהוא לא מסכים, שיש לו מחלוקת בכמה נושאים. רבותי, כשהגענו להצבעות על התקציב הכול נשכח.
גם היום מנסים להשכיח את הדיור, לשים אותו בצד. על מה מדברים? על כיבוי אש. למה? כי היתה כותרת; או שמדברים על מענקי האיזון, שאני אומר שזה חשוב לא פחות, אבל, רבותי, את הדיור שכחו, ולפחות המפלגה שלי חייבת לעמוד על זה. לעשות משבר על שני דברים – ואני אומר את זה מעל הדוכן הזה: אל תתפלאו אם יהיה משבר ביומיים הקרובים – גם על הנושא של הדיור וגם על נושא מחירי המים ותאגידי המים. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת יצחק וקנין, שדיבר מהלב, ובצדק. חברי חברי הכנסת, אנחנו מזמינים את חבר הכנסת יוחנן פלסנר. יש לו 20 דקות. אחריו – חבר הכנסת יעקב ליצמן, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר הלא-קיים, ממשלה לא קיימת – – –
<יצחק וקנין (ש"ס):>
הוא הלך להתפנות.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אני רואה שאין שר. לא, תשמע, הרי אנחנו בסופו של דבר – – –
<יצחק וקנין (ש"ס):>
זה מעל הכול.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אין לי בעיה. אבל, אדוני חבר הכנסת, אנחנו קבענו – – –
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני השר הגיע. אני לא התלוננתי.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אנחנו הרי קבענו לקיים דיון בשעות היום. לא עשינו פיליבסטרים בלילה ותרגילים פרלמנטריים. אמרנו: הכנסת הזאת תקיים דיון רציני בתקציב המדינה בשעות היום, ביום שני, ביום שלישי וביום רביעי, וביום רביעי נקיים הצבעות כמו שצריך, בלי תרגילים; דיון ענייני, נדון בסעיפים, נדון בהבהרות. זו ההזדמנות לקיים דיון ציבורי אמיתי, דיון שברור להרבה מאתנו שכנראה לא התקיים בממשלה. לכן עם כל הכבוד לכך שנמצא פה שר אחד, שר הרווחה, שנמצא כאן, אני מניח, בתורנות – לי זה לא נראה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
– – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
א. אני מעריך את זה, אבל אני גם מעריך שמדובר במשמרת שלך.
נניח שיש כאן ממשלה, ועם כל הדברים שאמרת כאן, חבר הכנסת וקנין, ואני יודע שהם מהלב, ושמעתי בדיוק את אותם דברים גם בוועדת הכספים – אין ספק שהממשלה הזאת לא נותנת מענה בתקציב הזה למשבר בדיור. אין פה מענה למשבר הזה, ולא נמצאת, לא טורחת להגיע לכנסת, יש לה רוב אוטומטי של חברי כנסת מהקואליציה שמתייצבים ומצביעים כמעט אוטומטית בעד הצעות של הממשלה. הרי מה לא דיברנו? דיברנו בוועדת הכספים על כך שראוי שתקציב משרד השיכון לא יאושר עד שלא יהיו בו שינויים משמעותיים שיתמודדו עם המשבר האמיתי בשוק הדיור. הרי זה לא המצאה; כל ישראלי שמסתכל עלינו היום יודע שלא רק שהמשבר בשוק הדיור מחולק לכך שמדינת ישראל מתחלקת היום לשני שווקים: לאזור המרכז ולשווקים בפריפריה, אלא גם לשני סוגים של רוכשים: בעלי דירות ששר הרווחה, אני מניח, שייך להם שרואים את ערך הנכסים שלהם רק הולך ועולה, הולך ומאמיר. אני מניח שאתה בעל נכס.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
כמו הרבה.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
נכון, אמרתי, השוק מתחלק היום לשני סוגים: בעלי דירות שהם בעלי נכסים, והרבה מהם מרגישים היום תחושת רווחה שהם לא חשו מעולם; תחושה מדומה, כי הרי אם כל הנכסים עולים אז מצבך היחסי – לא משנה מה כתוב בעיתון, שמכרו נכס בשכונה שלך, זה לא מאפשר לך להגדיל את התקציב המשפחתי או אפילו לשדרג את מצב הדיור המשפחתי. אבל יש עשרות אלפי זוגות צעירים שהחלום של הגעה לדירה, ואפילו של דיור סביר ונאות, הולך ומתרחק מהם.
השוק עף למעלה כי ההיצעים לא גדלים, כי גם לא מתעדפים זוגות צעירים בביקושים, לא נותנים יותר כלים למשכנתאות שרלוונטיים לזוגות צעירים. לכן השוק עף למעלה, ונשארים למטה עשרות אלפי זוגות צעירים חסרי אונים, עם ממשלה אכזרית, אטומה, שלא מתעניינת – לא מתעניינת בדיון הזה בכנסת, והמצב בדיון הזה שנמצאים כאן שני חברי כנסת ושר שחייב להיות כאן משקף בדיוק את מצב הקשב של הממשלה.
הרי אין כאן שום מענה, בתקציב הזה, למשבר בשוק הדיור. לא ראינו שום תקצוב של הסרת חסמים לתכנונים. הרי כשמדברים על חסמים זה נשמע דבר תיאורטי. חסמים זה כסף, חסמים לבנייה זה אומר עוד גשר, כי בונים כאן עוד שכונה גדולה וצריך להרחיב את הכביש. צריך גשר, צריך מתקן לטיהור שפכים. כל משרד הרי בא ומטיל וטו בגלל סיבה כזאת או אחרת. הווטו הוא שהוא דורש שיהיה כאן מתקן לטיהור שפכים, דורש דבר כזה, דורש דבר אחר, וקרקע שכבר אושרה, שווקה, כבר פורסם בכל העיתונות כאילו אלפי יחידות דיור פה או שם בראש-העין; אותן אלפי יחידות דיור שכולנו מחכים להן – הדירות האלה לא נבנות בפועל, כי אין תקצוב של הסרת החסמים. כל משרד ממשלתי לא לוקח אחריות, משרד האוצר גם לא לוקח אחריות להסיר את החסמים הללו.
והנה, יושבת לנו הממשלה המנופחת הזאת, שבעה, מרוצה, מגדילה את התקציבים של המשרדים המנופחים שלה – גם של החברים שלך, חבר הכנסת הרצוג, שיודעים לדבר כל כך על הקשיים של הישיבה בממשלה, אבל בפועל מגדילים את התקציבים למשרדים המנופחים והמיותרים שלכם. השר ברוורמן יושב על משרד של 20 מיליון שקל בערך לתקציב לשכת השר. נו, באמת – משרד שלא היה קיים קודם לכן. 20 מיליון שקל, כשבפועל התקציב לענייני מיעוטים רק הולך ופוחת. והשר לענייני מודיעין – התקציב של המשרד של השר בלי תיק לענייני מודיעין גדל ל-10 מיליון שקל. מעניין שבזמן ממשלת שרון אותו שר לענייני מודיעין הסתפק בתקציב של 1.3 מיליון שקלים. אז אולי תגידו לי שהיתה אינפלציה פי שבעה או שמונה – כמה שזה לא יהיה – מאז ממשלת שרון הראשונה ב-2003 ועד היום. כולם מבינים שזה לא רציני. אותו דבר יש לנו את השר בלי תיק מר בוגי יעלון, השר לעניינים אסטרטגיים – גם הוא מסתפק בלפחות 10 מיליוני שקלים תקציב ללשכת השר.
יש לנו כמובן את תקציב האבטחה – את כולכם צריך לאבטח, הרי אתם אנשים מאוד חשובים. אז תקציב האבטחה גדל ב-120 מיליון שקל. רבותי, זה כבר מתחיל להיות מספרי מקרו. וסילבן שלום, השר לעניינים אזוריים, גם הוא צריך כמובן 50 מיליון שקל ו-150 מיליון שקל בהרשאה להתחייב – 200 מיליון שקל, ועוד אומרים שנתניהו לא התחשב בצרכיו הפוליטיים. לדעתי, עד כמה שאני זוכר, יש שם לפחות 100 משרות עבודה בלתי צמיתות, או במלים אחרות – לפחות 100 ג'ובים לחלוקה. אז הנה, זה התקציב.
אז אחר כך אתם באים ואומרים: אין כסף לדיור. אין כסף לזוגות צעירים, לא לדיור ציבורי. אין בתקציב הזה לא בנייה ביוזמה ציבורית ולא דיור ציבורי, וגם מבטלים בחוק ההסדרים, שמשולב בתקציב הזה, את היכולת לרכוש את הדירות עבור הדיירים בדיור הציבורי, אנשים שגרים שם בדירות עשרות שנים. ואיך מנמק את זה משרד האוצר? הוא אומר: מכיוון שיש מחסור בדירות לדיור ציבורי, אז אנחנו לא רוצים לאפשר לדיירים הקיימים לרכוש את הדירות. אז תבנו דירות. אל תשקיעו מאות מיליונים במשרדים מיותרים כדי לקנות את מפלגת העבודה, כדי לקנות את החברים בש"ס, כדי לקנות את ישראל ביתנו, כדי לקנות את חברי המפלגה שלךָ. תפסיקו לקנות.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
– – – ואל תגיד ככה. ישראל ביתנו – – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
הנה, ישראל ביתנו – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
מה קרה? – – –
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
שמור על המלים. שמור על המלים.
<היו"ר מגלי והבה:>
כשתעלי ותדברי תאמרי מה שאת רוצה.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
בסדר גמור. – – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
איזה הישגים מפלגת ישראל ביתנו הביאה בתקציב הזה? לפחות ש"ס – אפשר להגיד דבר אחד: ש"ס ומפלגת יהדות התורה לפחות דואגים, באים ואומרים: אנחנו מפלגה סקטוריאלית. אנחנו רוצים לקדם מערכת חינוך שאיננה מלמדת לימודי ליבה, מערכת חינוך שהיא לא ממלכתית. זה היעד שלנו. ובאמת דואגים לכך שיהיו שתי מערכות חינוך ממלכתיות, והתקציב הזה מביא את זה לידי ביטוי יותר מכל דבר אחר. תקציב שלראשונה – אם משווים את מערכת החינוך ב-2008 או את המערך של הכוללים בישיבות הגבוהות, היה בבסיס התקציב 140 מיליון שקל. כמה יש בתקציב הזה? 940. זה בתקציב שאת, הגברת מיכאלי, הולכת לתמוך בו. תעשי 140 כפול כמה. זה 940 למערכת שבכלל אין לה שום יומרה אפילו לחנך. דרך אגב, אלה אנשים שהם כבר בגיל של שירות צבאי. רובם הגדול עושים את זה ומתוקצבים במקום להיות בצבא.
יש היום במדינת ישראל שתי מערכות חינוך: מערכת חינוך אחת גדלה, משגשגת ומתחזקת, ויש את כל האינדיקטורים לכך, "מעיין החינוך התורני" – חבר הכנסת מיכאלי, באמת כל הכבוד לכם – אלא אם כן יש כאן איזה שיעור גידול דמוגרפי שאפילו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא הצליחו לתעד אותו, גידול מבערך 240 מיליון שקל למערכת החינוך של "מעיין החינוך התורני" ל-360 מיליון שקל. ואחר כך אומרים: יש גידול משמעותי בתקציב החינוך. נכון, כי כשמגדילים את התקציב של הכוללים מ-140 ל-940, כשמגדילים את התקציבים של מערכת החינוך העצמאית, את התקציב של המוכר שאינו רשמי, של "מעיין החינוך התורני", בכ-45% – כל זה בתמיכת מפלגות ישראל ביתנו והעבודה – אז ברור שיהיה גידול בתקציב החינוך.
אבל מה לא גדֵל בתקציב החינוך? המערכת הממלכתית. מקצצים בתקציב ליום לימודים ארוך מבערך 440 מיליון שקל לכ-90 מיליון שקל. למה? כי זה של מעמד הביניים. מה אכפת לנו? הרי אנחנו קונים את החברים מסביב לממשלה.
מדי פעם הם מספרים לנו על איזו ועידה שהם הולכים לכנס במפלגת העבודה וכמה הם נורא נורא כועסים וכמה נורא נורא קשה לכם, אדוני השר הרצוג, בממשלה. אבל בפועל כנראה לא כל כך רע שם, כנראה לא כזה גרוע, כי עובדה שכשמערכת החינוך הממלכתית נפגעת – יום לימודים ארוך, של ציבור מעמד הביניים הישראלי, לא רק שלא מגדילים אותו בהתאם למחויבות על-פי החלטות ממשלה קודמות אלא מקצצים אותו. כלומר, חלק מהאמהות שהיום יכלו להשאיר את הילדים יותר שעות ולעבוד יותר זמן ולקחת חלק יותר גדול בשוק העבודה הישראלי, היום הן לא יכולות לעשות את זה, כי קיצצו את יום לימודים ארוך.
מדברים על ממוצע תלמידים לכיתה. ממוצע התלמידים לכיתה, על-פי התקציב שהוצג, במערכות הממלכתיות – ממלכתי וממלכתי-דתי – לא הולך לרדת, ואם בכלל, הוא הולך לגדול. אחר כך מדברים אתי על ממוצעים. אולי כשנכלול את מערכות החינוך הלא-ציוניות, ממוצע התלמידים לכיתה ירד, כי אותם באמת צריך לקנות וקונים ומשלמים בתקציב הזה.
דיברנו על הזוגות הצעירים שלא מתקצבים עבורם – לא הסרת חסמים, לא דיור ציבורי. דרך אגב, אנחנו לא רואים בתקציב הזה שום חיזוק של הפריפריה וצמצום פערים. הרי היתה תוכנית מפורטת, יסודית, שגובשה בממשלה הקודמת – השר הרצוג, אתה ודאי מכיר אותה – תוכנית לחיזוק הפריפריה הגיאוגרפית או לצמצום הפערים. זו תוכנית שכללה גם תשתיות. אני יודע שזה קשה ואתה נרדם. אולי כדאי שתשמע את זה, כי אתה לא שומע את זה בממשלה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
– – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
היתה תוכנית – תבקש אולי ממשרד האוצר, אלא אם כן גנזו אותה. היתה תוכנית לקירוב הפריפריה הגיאוגרפית גם בתשתיות, גם בתעסוקה, גם בחינוך. הלכו וגנזו אותה. פוגעים בפריפריה. אין בתקציב הזה שום אלמנט שיש בו חיזוק של הפריפריה.
אבל מה כן מחזקים פה, אדוני היושב-ראש? אני רק רוצה להיות מדויק עם הנתונים. מה כן יש כאן? אפרופו פגיעה, במקום לדבר על מה מחזקים, אני אמשיך ואדבר על הזוגות הצעירים. אותם זוגות צעירים שמתקשים ברכישת דירה, אומרים שלפחות אולי יוכלו לרכוש השכלה במדינה הזאת. ואכן, היתה הבטחה של מר נתניהו – לדעתי הבטחת הבחירות התקציבית היחידה שאני זוכר של מר נתניהו לסטודנטים – שמי שייתן, יקבל שנת לימודים אקדמית ראשונה חינם – לסטודנטים ולחיילים משוחררים. זו היתה הבטחת הבחירות של מר נתניהו. נשמע הגיוני? גם לנו. אנחנו תומכים בכך וחושבים שזה יעד ראוי. יש בערך 55,000 או 60,000 סטודנטים בשנה ראשונה, ומתוכם כ-45,000 הם חיילים משוחררים שהחוק, הכלל הזה של מר נתניהו, או ההתחייבות התקציבית לפני הבחירות של מר נתניהו, אמור לחול עליהם.
מה קרה בפועל עם ההתחייבות הזאת? אכן ייתנו – יקבלו. מה התברר בפועל? כל ההבטחה הצטמצמה והפכה להיות תקפה רק לסטודנטים שילמדו בפריפריה. הבטיחו 80 מיליון שקל לכך כאן, מעל בימת הכנסת ובהחלטות ממשלה. מה קרה ל-80 המיליון הללו בפועל בתקציב? הצטמצמו ל-30 מיליון שקל. אז ממשהו כמו 450 מיליון שהובטחו בבחירות – וההבטחה גם כללה תאריך, אוקטובר 2009. זה כבר יחול עכשיו, אנחנו כבר אחרי אוקטובר 2010, ואין 450 מיליון. הבטיחו 80 מיליון, ובתקציב זה ירד ל-30 מיליון. התקנות לביצוע החוק הזה עדיין לא קיימות, כלומר בינתיים יש אפס. וההבטחה שהחוק הזה כאן, מעל בימת הכנסת, יורחב לפחות לחיילים משוחררים שבאים ללמוד בירושלים, כדי שלפחות החוק הזה לא ייצור תמריץ שלילי לגבי ירושלים – גם ההבטחה הזאת לא קוימה.
אז איזה הבטחות כן מקיימים? חייל משוחרר היום לא יכול להגיע לדירה. חייל משוחרר לא מקבל תמריץ לגבי הלימוד האקדמי שלו. אם הוא עולה, אז גם את התקציב לסטודנטים עולים במינהל הסטודנטים קיצצו בכ-50%. מזל שיש להם מפלגה נציגה בממשלה, מפלגת ישראל ביתנו, שמייצגת את העולים ומאפשרת לקצץ את התקציב של הסטודנטים העולים. כדי שאני אהיה מדויק, פעולות מינהל הסטודנטים – –
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
– – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
– – מ-57 מיליוני שקלים ב-2010 ל-32. זה הקיצוץ. זה היחס של הממשלה לסטודנטים העולים. אבל ההבטחות? ההבטחות היו מרשימות ביותר. אבל לא סיימנו. אמרנו: אולי פגעו רק בסטודנטים העולים, אבל בקורסי ההכשרה לרופאים ואחיות עולים ועולות – אולי שם לא יפגעו. גם את התקציב הזה איפסו. היו 2 מיליונים לאחים ואחיות עולים. רצו להכשיר ורצו לסייע. כנראה שהעולים לא כל כך חשובים, או שאולי הם לא לוחצים בממשלה מספיק, או שאולי אין להם נציגות בממשלה הזאת, או שאולי קנו את הנציגות שלהם בממשלה לטובת דברים אחרים.
עכשיו, חברים, יש כאן ממשלה שלקחה את סעיף הסיוע באזורי עדיפות לאומית, שבעבר באמת הוקדש לפריפריה – סעיף 700916, למי שלא מתמצא בספר התקציב, בסעיף משרד הבינוי והשיכון. לקחתם את הסיוע לאזורי עדיפות לאומית, צירפתם לשם את ההתנחלויות, כולל ההתנחלויות המבודדות, כך שהיום כרמיאל נמצאת באזור סיוע ב', אבל כל מקום מעבר ל"קו הירוק" נמצא באזור עדיפות א'. כלומר, אפילו יישוב כמו ברקן, שנמצא רק בצד השני, ממש כבר חלק מגוש-דן היום, מתועדף הרבה מעבר לכרמיאל. יצרתם קריטריונים שבעצם לא מאפשרים בפועל לתקציב הזה – בפועל מחצית מהתקציב הזה מוצא היום על התנחלויות. להזכירכם, לפני שנתיים השיעור היה הרבה הרבה יותר נמוך, והגדלתם את התקציב בעשרות מיליוני שקלים.
אחר כך מדברים על פריפריה, אחר כך מתחילים להסית ולהדיח ולדבר על בעיות ושינויים דמוגרפיים בצפון ובדרום. במקום להתלונן, תפתחו את הצפון, תפתחו את הדרום, תגיעו לכל האוכלוסייה הישראלית, בלי להסית ובלי להדיח ובלי כל חוקי הנאמנות ההזויים האלה, שאין להם שום משמעות חוץ מלהלהיט את דעת הקהל. אפשר לעשות דברים אמיתיים, אבל בדברים האמיתיים הממשלה הזאת מראה שיש רק שני סקטורים שבאמת מרוויחים: סקטור המתנחלים והסקטור של מערכת החינוך הלא-ציונית.
חברים, הבטחנו – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
מי זה לא ציוני?
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
סליחה?
<נסים זאב (ש"ס):>
מי זה לא ציוני?
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
מערכת החינוך של "מעיין החינוך התורני" היא ציונית? היא מחנכת לערכים ממלכתיים-ציוניים?
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אתה יודע, תבדוק קודם עם אלה ששלחו אותך לכאן אם זה באמת מה שמקובל עליהם. אני אשמח.
<נסים זאב (ש"ס):>
יש לך בעיה, אתה לא יודע מה זה ציוני.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אני לא יודע מה זה ציונות, נכון. ואלה שלא משרתים בצבא יודעים מה זה ציונות, נכון?
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר מגלי והבה:>
חבר הכנסת. תודה, חבר הכנסת זאב.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – – זו הציונות.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה, חבר הכנסת זאב.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
חלק מהציונות זה גם לשרת את עם ישראל, להגן על עם ישראל, לא להיות – לעבוד, לסייע בפרנסתו – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
– – כל זה, זה חלק מהציונות.
<היו"ר מגלי והבה:>
חבר הכנסת זאב, יש לך אחר כך זמן לדבר.
<נסים זאב (ש"ס):>
אין לי.
<היו"ר מגלי והבה:>
אין לך? עוד יותר טוב, אז תשמע ותקשיב.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
ועכשיו, אדוני – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
אל תפריע.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אני חושב שנתנו לא מעט דוגמאות והבטחנו שהדיון התקציבי הזה יהיה ענייני, מהותי, יעסוק בסעיפים עצמם. הראינו דרך הסעיפים עצמם איך זוגות צעירים לא יכולים להגיע לדירה, איך חיילים משוחררים – הרבה יותר קשה להם היום ללמוד, איך מערכת החינוך הממלכתית הולכת ומידרדרת, איך כל הסקטורים הממלכתיים, מעמד הביניים, מי שמושך את העגלה הזאת קדימה – איך הוא נפגע, ואיך כל התקציבים הפוליטיים, אם זה למשרדים המנופחים שצריך לשחד כדי להשאיר בממשלה, לאפשר להם מדי פעם לשחרר איזו הודעה לעיתונות על כמה קשה להם בממשלה, לחברים במפלגת העבודה למשל, אבל בפועל להמשיך וליהנות עם כל המאבטחים. את כל זה הראינו.
אבל מה לא הדגמנו? ובזה אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש. מה עדיין לא הדגמנו? יש לנו כאן ממשלה שלא רק שהיא לא דואגת לרווחה של הפריפריה, של הזוגות הצעירים, יש כאן ממשלה שאפילו בחיים היא מזלזלת, בחיים היא מזלזלת. לוקחת את תקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ומכסחת אותו ופוגעת בו, ובאים אלינו נציגים של המשטרה לוועדת הכספים, ויותר מאשר להתחנן – אני לא יודע איך לקרוא לזה – אומרים: התקציב שלנו ירד מ-120 מיליון שקל ל-100 מיליון שקל בשנה שעברה, ועכשיו זה עומד על 70 מיליון שקל. קיצוץ של 30% בתקציב המשטרה למלחמה בתאונות הדרכים. חברים, אין פה משחקים – מייד אנחנו רואים את הסטטיסטיקות של העלייה ב-10% במספר ההרוגים בתאונות דרכים. זאת אומרת שזאת ממשלה שלא רק לא יודעת לטפח את ההשכלה, לטפח את הצעירים; אפילו על עקרון ועל ערך החיים היא לא יודעת לשמור.
זו ממשלה לא לגיטימית, התקציב הזה הוא לא לגיטימי. אני קורא לחברי בקואליציה להתעשת. יש לכם עדיין יומיים לפעול להביא לשינויים אמיתיים, מהותיים, ברוח השינויים שדיבר עליהם חבר הכנסת וקנין, ולהימנע מהעברת התקציב הזה. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת יוחנן פלסנר. אנחנו ממשיכים בסדר הדוברים. אני מזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה, יש לך עשר דקות. אחריו יהיה חבר הכנסת אורי אריאל.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני חושב שכבר אמרנו – וזה ידוע – שכאשר אנחנו מדברים על התקציב, אנחנו לא מדברים על כסף ועל חלוקת כסף רק למגזר זה או אחר, אלא אנחנו מדברים על עמדה פוליטית ועל אידיאולוגיה, משום שהאופי והדרך שבהם אתה מחלק את הכסף הזה או את התקציבים מבטאים את העמדה שלך – את נקודת ההנחה ואת העמדה שלך – על כל המגזרים ועל כל השכבות בארץ.
ניסיתי לראות בתקציב משהו שונה בקשר למגזר הערבי. אני חושב שיש איזו מסורת בעל-פה של הנביא מוחמד שמדברת על כך. הוא אומר: אִבְּע'וּנִי פִי צֻ'עַפַאאִכֻּם – תחפשו אותי בחלשים שבכם. פַבִּהִם תֻּנְצַרוּן וַבִּהִם תֻּרְזַקוּן – בהם אתם תנצחו ובהם אתם תתפרנסו. הכוונה – הכוח שלכם, של המדינה, היא שואבת אותו מהטיפול שלה בנזקקים ובחלשים, ולא בעשירים או בחזקים.
לצערי הרב, עד עכשיו, התקציב הזה – כמו התקציב שהיה לפניו – התקציב הדו-שנתי שהממשלה מתפארת שכל העולם נדהם ומדינות ה-OECD, ואני לא יודע עוד מי, משבחים את שר האוצר, אולי בגלל שהוא פילוסוף במקור – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
רק בבחריין יש תקציב דו-שנתי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
יופי. זה חדשות בשבילי שגם בבחריין. הכוונה מההתחלה, אדוני היושב-ראש, היתה, איך הממשלה, הרשות המבצעת, תעקוף את הרשות המחוקקת, תעקוף את נבחרי הציבור ותעשה לה חיים קלים בתקציב דו-שנתי, שבו היא תשב בשקט, תעשה מה שהיא רוצה בדרך הזאת. אני חושב שהכוונה הזאת מנוגדת לעקרון הפרדת הרשויות וגם לעיקרון הדמוקרטי. התקציב הזה גם מבטא את עמדתו של ראש הממשלה, שהיה גם שר אוצר, שמעריץ את הדוקטרינה הניאו-ליברלית המערבית שרוצה להעשיר את העשירים ולעשות את העניים עניים יותר.
לכן, אני חיפשתי משהו בקשר למגזר הערבי לפחות. אני לא יודע, אבל היה למשל בתקציב של משרד החקלאות, של משרד התרבות, של משרדים, שהם נותנים את הפתיתים, את הפירורים, למגזר הערבי, שמאוד זקוק לתמיכה, מאוד זקוק לתקציבים. נכון, יש לנו את שר המיעוטים, ברוורמן, שיש לו כוונות טובות, אני מניח, אבל הוא תמיד מדבר גבוהה על כל התוכניות האלה, ועדיין אנחנו לא ראינו כלום. הוא דיבר על – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
הוא גם אמר שאנחנו הולכים לבנק.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
נכון, נכון. כוונה טובה וגבוהה ותקציב מאוד רע לא משתלבים ביחד. אתה צריך לפרוע את הכוונות שלך בכסף ובתקציבים כדי לתמוך.
אדוני היושב-ראש, האמת, אני ניסיתי לראות משהו שהוא באמת צודק כלפי הציבור הערבי וגם כלפי כל השכבות החלשות. הציבור הערבי סובל מאחוז עוני גבוה, מאחוז אבטלה גבוה. נקודת ההתחלה שלו – וזה חשוב. נכון שזה היסטוריה, אבל חשוב להזכיר שהאוכלוסייה הערבית שנשארה פה אחרי 1948 היא לא האוכלוסייה המבוססת והעשירה, אלא היא אוכלוסייה של פלאחים, שהמשאב שלה והבסיס העיקרי שלה הוא האדמה. כל השכבה, כל האליטה, כל מי שהיו אמורים להיות השכבה הקפיטליסטית, תעשייתית, שאולי תבנה עליה את כל הכלכלה שלך, ברחה לחוץ-לארץ ב-1948. היא לא נשארה פה. מי שנשארו אלה פלאחים, שהאדמה היא המשאב העיקרי שלהם.
באה המדינה ומשנת 1948, במדיניות מכוונת של הפקעת אדמות, הפקיעה את כל האדמות שלהם. לכן נשארו היום בידי הערבים 2.5% מהאדמות של המדינה. לא רק זה, אדוני היושב-ראש – ואני מביא הרבה דוגמאות, של אזורי תעשייה, ושל ושל ושל. האדמות האלה שהופקעו, הוקמו עליהם למשל אזורי תעשייה. האוכלוסייה הערבית לא נהנית מהם בכלל – לא הרשויות המקומיות ולא העירוניות, אם זה בארנונה ואם זה בדברים אחרים. להיפך, לוקחים להם את האדמה, מפקיעים אותה, עושים אזור תעשייה או כל מיני פרויקטים שהאוכלוסייה היהודית נהנית מהם.
לצערי הרב, אני מדבר על היישוב שלי, על העיר שלי, סח'נין, שבקרבתנו יש אזור תעשייה תרדיון של המועצה האזורית משגב. סח'נין לא נהנית ממנו, רק היא "נהנית" – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
זה לא ליד סח'נין, זה על אדמות סח'נין.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
על אדמות סח'נין, בטח, זה על אדמות סח'נין. אני הזכרתי את זה. אנחנו מאזור התעשייה הזה מקבלים רק את כל הזיהום, את כל הזבל, אבל ליהנות מארנונה, מהכנסות, מכל הדברים האלה? לצערי הרב אין. וזו דוגמה.
האוכלוסייה הערבית גם נהפכה לפריפריה – בגליל, במשולש, בנגב. לכן, כפי שנאמר, היישובים הערביים והכפרים נהפכו ליישובים של פועלים ושל עובדים, שעובדים ביום ביישובים היהודיים ובערים היהודיות.
המדיניות של הממשלה היא שגרמה לפערים האלה, היא שגרמה למצב הזה, ועד עכשיו, לצערי הרב, היא לא עושה כלום כדי לתקן את המצב הזה, למרות שמדינות ה-OECD מצביעות גם על זה – מצביעות על הפערים, מצביעות על העוני ועל העושק. אבל המדינה, הממשלה, לצערי הרב, עד עכשיו לא עושה כלום.
יש הרבה סטטיסטיקות לגבי המגזר הערבי, למשל בקשר לתעסוקת האקדמאים הערבים. יש 13,500 ואולי יותר אקדמאים ערבים שלא מועסקים. פערים כלכליים – על אזורי תעשייה כבר דיברתי, מחסור באזורי תעשייה, שרק 2.4% מסך שטחי התעשייה בישראל נמצאים ביישובים הערביים, והשאר – ביישובים יהודיים.
אני חושב, אדוני היושב-ראש, שכלכלה טובה, שתקציב טוב הוא תקציב צודק. תקציב לא צודק הוא לא תקציב טוב, הוא לא כלכלה טובה, הוא רק יביא שהעשירים יתעשרו יותר, יתחזקו יותר, אבל השאר – השכבות החלשות יישארו חלשות, לצערי הרב. ולכן, כאשר ראש הממשלה ושר האוצר מדברים על הצמיחה, את החדשות האלה לא שמעו לא במגזר הערבי ולא בפריפריה. אולי רק בתל-אביב. אולי יש הרבה צמיחה, אולי יש משאבים, אולי יש כסף, אבל כנראה יש חלוקה גרועה. כפי שאמר הפילוסוף, שהיה קירח, ברנרד שו, על הכלכלה של בריטניה ושל אנגליה כששאלו אותו איך הכלכלה של אנגליה, של בריטניה: תסתכלו על הראש שלי. יש הרבה צמיחה, הכוונה – יש הרבה שיער.
<היו"ר מגלי והבה:>
היה על מה להסתכל?
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
כן, הוא היה קירח אבל עם זקן גדול. הוא אמר שיש באמת הרבה צמיחה, אבל החלוקה היא גרועה. הוא התכוון לזה שהשיער שלו הוא בזקן ולא בראש. אולי כך גם הכלכלה בישראל. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים, ואנחנו ממשיכים. אני מזמין את חבר הכנסת אורי אריאל. יש לו 22 דקות. אחריו – חבר הכנסת ברכה, גם כן 22 דקות, וחבר הכנסת שלמה מולה, אחרון הדוברים לערב זה – 20 דקות. בבקשה.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, מה אתה אומר על הקרקס שנקרא ליברמן-נתניהו?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
זה קרקס עצוב.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
קרקס עצוב?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
כן, בהחלט.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אז אני רוצה להצטרף אליך בהגדרה ולהגיד שאם זה לא היה עצוב מאוד זה היה מצחיק מאוד.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
שערורייה.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
ואתם יושבים בתווך וכאילו מוחים, בסדר? משמיעים קולות, אבל זה נראה ככה כמו דגים באקווריום. בסדר, אז אתם הצטרפתם ועם ישראל חוזה ואומר לעצמו: נו, ברוך השם שזכינו אחרי אלפיים שנה לקרקס נודד עם שני שחקנים ראשיים. לא נוח לי להגיד את זה על ראש ממשלתי, ולא על שר החוץ שלי. זה לא גורם לי הנאה מיוחדת, ואם היה אפשר לבקש אולי מראש הממשלה ומשר החוץ, וגם מאחרים: אתם בממשלה, תנהלו את מה שצריך לנהל, אבל למה אתם עושים קרקס מכולנו? הרי זה ממש מביך, מעליב, משפיל. כל המלים נכונות, כל אחד לפי מה שהוא רוצה.
בשנה האחרונה לא מפסיקים לדבר על משבר הדיור. מה עושה הממשלה בעניין הדיור? בעיקר מדברת על זה. הרי בסוף יש גם מבחן תוצאה. אפשר לדבר, צריך לדבר, מחפשים פתרונות, ובסוף, כשאתה בודק: האם מחיר הדירות ירד בגלל זה? לא. האם בגלל שראש הממשלה כינס אצלו דיוני חירום אפשר לקנות דירה במקום כלשהו בארץ? לא. נו, ומה עשו שרי ש"ס, מכובדי חבר הכנסת מיכאלי? אחד אחראי לתכנון, השני אחראי למינהל ולבינוי, ומה יצא לנו? לא בונים דירה אחת בירושלים.
למה מפלגת העבודה לא תזעק על ירושלים, למשל? בסדר, אתם לא בעד יהודה ושומרון. למה? עניינכם. אבל למה על ירושלים אתם לא זועקים? הרי אתה אמרת, כמוני, מתחת לחופה – אני אגיד לך, אצלי זה היה לפני 33 שנים, לא יודע מתי זה היה אצלך: אם אשכחך ירושלים.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
חצי יובל.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
טוב, אז אתה צעיר בכלל, אבל בסדר. אבל שנינו אמרנו, כמו גם שאר החברים: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. נו, ומה? אין מכרזים. ראש הממשלה החליט שלא בונים. כל הזמן מסביר שבונים בירושלים, דה-פקטו; בפועל – אפס, נאדה, כלום, שום דבר. עובר עוד חודש, עוד חודש, אתם התרגלתם.
אני אגיד לציבור: אני מציע שאף אחד לא יתרגל לכך שלא בונים בשום מקום בארץ-ישראל, על אחת כמה וכמה בירושלים. מה זה הדבר הזה? עכשיו לא רק שלא בונים, עכשיו גם מסבירים שלא מתכננים, כי אולי השגריר של המעצמה הידידותית ארצות-הברית, אולי הוא יכעס עלינו. טוב, תשימו לזה קץ, חברים, זה בידיכם. אחד מסתכל על השני, כל אחד מצפה שהשני יגיד: נו, תבנה. תבנו.
משבר הדיור חל כי לא בונים. לא בונים כי שיווק הקרקעות לא מספיק. חוץ מזה יש הקפאה בירושלים, זאת אומרת, במקום כ-3,500 יחידות דיור בשנה, בונים 10% מזה בערך, 350. ביהודה ושומרון, שהיה אותו מספר, לא בונים כמעט שום דבר, וכך נוצר מחסור, שהוא באחריות ישירה של ראש הממשלה ושר הביטחון, של כ-5,000 יחידות דיור. 5,000 יחידות דיור ממה שהיו בונים כל שנה בישראל, זה סדר גודל של 20%. זה ישירות בהנחיה מדינית של שר הביטחון וראש הממשלה.
מעבר לזה, אין בעל בית שיגרום לשינוי בשוק הדיור ובשוק הקרקעות ובשוק הנדל"ן, וממילא מה שיוצא זה שהשכבות החלשות לא מסוגלות לרכוש דירה, ומשלמות שכר דירה שהולך ונוסק לשמים. זאת אף זאת: שר הרווחה יודע שהפערים הולכים וגדלים בכלל. בכל מה שקשור לאוכלוסיות בישראל, יש עשירון תשיעי ועשירי שהולך ועולה והעשירונים התחתונים שצונחים. נכון שעשיתם כמה תוכניות. צריך לומר את האמת. עזרתם פה קצת, שם קצת. הרי אתה מסכים שזה לא מספיק, שזה רחוק מלהיות משהו סביר.
ישראל – היהודים ידועים כרחמנים בני רחמנים וגומלי חסדים. זו אחת המידות שמאפיינות אותם. אז עם ישראל, האזרחים, תורמים, כל הזמן תורמים. אני מזהה ורואה המון אנשים, המון קהילות, המון אנשים שנותנים משלהם בצורות שונות, אם זה תרומות כספיות, אם זה בגדים, אם זה שעות שנותנים לילדים. המון. ממש, אתה רואה את הציבור במלוא תפארתו. אבל עכשיו עוסקים בתקציב למדינת ישראל – 360 מיליארד שקל. אני גם אגיד לך מאיפה לקחת את זה. הרי תמיד מסבירים: טוב, אבל אין כסף. זו העוגה וצריך לדעת לחלק אותה. זה לא נכון. כשאתם הולכים להשקיע בגדר המערבית, קרי בגבול מצרים – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
רק התקציב, אדוני, הוא 348 מיליארד. זה הנתון המדויק.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
כן, זה לשנת 2011, וב-2012 קרוב ל-370.
<היו"ר מגלי והבה:>
365. לקחת את הממוצע, בסדר.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
לקחתי משהו באמצע.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני יודע שאתה בקי במספרים, רק רציתי להיות יותר מדויק.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
בסדר גמור. תודה על ההערה.
בכל אופן, שואלים מאיפה יהיה כסף, נניח לרווחה, למשפחות מעוטות היכולת, שאני חושב שחובה עלינו – ובעניין הזה אין הבדלים בין המפלגות, או כמעט אין הבדלים. אתם אישרתם 3 מיליארד שקל לגדר בגבול מצרים כנגד המסתננים. נו, ומה אתם חושבים, שהגדר הזאת תעצור אותם? הרי זו תוצאה של כניעה, פשוט כניעה, ללחץ ציבורי; העיקר לעשות משהו שהציבור יחשוב שעושים, ואז יהיה שקט. הרי הגדר שעושים היא על בערך חצי מהשטח. נו, והמסתננים לא יודעים לעבור בחצי השני? אז תעשו עכשיו, בהשקעה של מאות מיליוני שקלים, מחנה מעצר. זו תשובה? הרי זה מעצר פתוח; לכאורה כל אחד יכול לצאת ולבוא מתי שהוא רוצה. אז אתם מבזבזים כסף, ואין כסף לדברים חשובים כמו החינוך.
בחינוך, הישגי התלמידים במדינת ישראל לא משתפרים כמעט, ללא יוצא מן הכלל. ברוב הנושאים אנחנו מדשדשים במקום, בחלק אנחנו קצת יורדים, ובמעט מהדברים אנחנו קצת עולים. ברור לכולם שזה תוצאה של חוסר השקעה בכיתות, בהקטנת מספר התלמידים בכיתות, במספר המחשבים, בהגברת השעות ביהדות ובציונות. אבל אתם שמים את הכסף במקומות אחרים לגמרי. החינוך הוא הדבר הכי חשוב מכל בחינה שהיא. אם נדע להשקיע יותר בחינוך – ואני יודע שמשרד החינוך הוחרג מהקיצוצים, אבל עדיין זה לא מספיק. לא מספיק שאתה לא מקצץ; צריך להוסיף, כי היו שנים רבות שהיה קיצוץ משמעותי בחינוך וצריך להחזיר את השעות ואת האמצעים.
ילדי ישראל הבאים מאוכלוסיות מבוססות ימצאו את הדרכים להשלים את זה. יש להם מחשב בבית, שיעורים פרטיים וכן הלאה. מה יעשו הילדים מהשכבות החלשות? מה יעשו ילדים שאין להם הורים שיכולים לתת להם את כל ההשלמות, כי הם בקושי – לא שהם לא גומרים את החודש, אדוני היושב-ראש, הם בקושי מתחילים את החודש. אז הממשלה מייקרת את המים, ועכשיו מייקרים את החשמל, כי העלינו את המס על הדלק, וההתייקרויות הולכות וגדלות ופוגעת עוד פעם באותם עשירונים תחתונים שאין בידם להתחיל את החודש, ובוודאי לא לגמור את החודש, ולא מאפשרות לתת לילדיהם את החינוך הנדרש, שכולנו רוצים בו.
אני רוצה לגעת בתקציב הביטחון. בזמן האחרון, בשבועות האחרונים, שמענו דרישות להגדלת תקציב הביטחון. כמי ששנים נמצא בוועדה לתקציב הביטחון ומלווה את הנושא כבר קרוב לשמונה שנים, אני אומר לכם שצריך להשקיע בביטחון הלאומי – לא בביטחון של משרד הביטחון, לא במשרד של אהוד ברק. צריך להגדיל את הביטחון הלאומי. הביטחון הלאומי קודם כול טמון בחינוך, וטמון ברווחה, שיהיו פה אנשים שמשתכרים יותר ממשכורת עוני. בשלב הזה לא צריך להגדיל את תקציב הביטחון, צריך לייעל אותו מאוד, כפי שקבע כבר דוד ברודט שהכין את דוח-ברודט, וכפי שמי שעוסק בנושאים הללו יודע, שמתקציב של כ-60 מיליארד שקל – זה המספר הנכון, לא המספרים האחרים, כי לא סופרים את הגדר הזאת, ולא סופרים את זה, ולא סופרים את הסיוע מפה, ואת ההשתתפות משם. בסוף זה מגיע קרוב ל-60 מיליארד שקל. המספר הזה, אם חוסכים בו 5%, זה 3 מיליארד, ויש מה לחסוך במערכת הביטחון. מערכת הביטחון – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כמה זה 5%?
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אמרתי 5% זה 3 מיליארד. טעיתי?
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
5% מסך התקציב?
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
לא, מ-60 מיליארד של תקציב הביטחון. התקציב הזה הוא תקציב ענק, ויש יכולת לעשות בו התאמות, שינויים וקיצוצים שיאפשרו ביטחון כפי שראוי לאזרחי מדינת ישראל – ויש עלינו איומים, לא צריך לברוח מזה. אפשר לקצץ בו ולהעביר לנושאים של הביטחון הלאומי, שזה חינוך, רווחה וביטחון אישי שהמשטרה צריכה לתת ולא מצליחה לתת, לצערנו הרב. אני לא רוצה להרחיב עכשיו על המשטרה.
בכל מקרה, ודאי שלא צריך להגדיל את תקציב הביטחון. נכון שיש ריטואל קבוע שערב התקציב מקצצים בתקציב הביטחון, כדי להראות ששר האוצר שולט במצב ומקצץ בכל המשרדים וגם בביטחון. תרשמו עכשיו לפניכם: בסביבות מרס תהיה תוספת לתקציב הביטחון. זה חוזר על עצמו כל שנה, ואני מעריך שגם ב-2011 פתאום יהיה צורך, יגידו שיש משהו, ויוסיפו 2–3 מיליארד שקל. בעקבות זה גם יהיה flat מסוים – פגיעה בתקציבי המשרדים, ברווחה – וכרגיל, כל השרים איכשהו ישתכנעו, יצביעו בעד, תוך כדי איזו זעקה קטנה, ובא לציון גואל. ועוד פעם נמצא את התקציבים החברתיים מקוצצים ויורדים.
אני רוצה לסיים בדבר אחד שאיננו קשור לתקציב. מכובדי שר העבודה והרווחה, יש למדינת ישראל חוב מוסרי לאחינו, ליונתן פולארד, וקולכם אינו נשמע. כן, שומעים את לורנס קורב, שהיה עוזר של שר ההגנה ויינברגר; שומעים את מי שהיה התובע הכללי שאומר שזה עוול; שומעים את מי שהיה ראש ה-CIA שאומר: שגינו, הוא יושב יותר מדי; ראינו חתימה של 40 סנטורים, ואתם שותקים. 25 שנה יושב יונתן בכלא האמריקני, והשרים – אף אחד לא קם.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אתה יודע שראש הממשלה רק השבוע עשה מעשה מאוד חשוב.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אני אגיד בדיוק מה עשה ראש הממשלה. ראש הממשלה, אחרי לחץ שהיה פה בכנסת של שדולת פולארד – שיש לי הזכות לעמוד בראשה – הודיע שהוא יוציא מכתב לנשיא אובמה. אדוני השר, האם אתה חושב שהוא הוציא אותו? אני אעזור לך: לא. יכול להיות שהוא יוציא מחר, אני מקווה כך. אני רוצה להאמין שמה שהוא הבטיח, הוא אכן יקיים. אבל יושב אזרח ישראלי עוד יום ועוד יום, כך 25 שנה, בזמן שאני ואתה ושאר אזרחי ישראל מסתובבים חופשי, ואתם לא קמים. תסלח לי, טוב שראש הממשלה סוף-סוף עושה, מוציא מכתב. נו, ומה? ולמה אני לא יכול לפנות אל ממשלה כולה? ולמה אני לא יכול לפנות, תסלח לי, אליך אישית? אתה דווקא ידוע כאיש שאכפת לו מדברים כאלה, אני רוצה לציין את זה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אבל אני לא חושב שצריך על כל דבר 30 שרים לברבר. עדיף לי שראש הממשלה עושה את הפעולה הנכונה.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
טוב, אז אני מציע באמת שלא תברברו את עצמכם לדעת, אני מסכים. אבל מותר לך, כמו גם לאחרים – זה לא עניין אישי – להגיד פעם בשנה את השם הזה מעל במה ציבורית. בסדר, לא לברבר, אני מסכים. יש אחריות, זו אחריות של ראש ממשלה, אני מסכים, זה לא צריך להיות אצל אחרים, אבל מותר לכם – אתה יודע מה, אל תגיד את זה ציבורית. קח לעצמך תפקיד – לעצמך – תיגש לראש הממשלה פעם בשבועיים, תשאל אותו מה התקדם. אולי אתה עושה את זה ואני חושד בכשרים, נדמה לי שלא, בסדר? אני לא מחכה לתשובה ואני לא רוצה לשפוט אותך. עוד פעם, זה לא עניין אישי, אני פונה לכל שרי הממשלה – ויש כאלה איזה 60, כמה שרים יש פה? אני לא יודע, כבר הפסקנו לספור; שרים, סגני שרים. אני רוצה לפנות לממשלה ולראש הממשלה: תעשו מאמץ מיוחד אחרי 25 שנה, תביאו את יונתן, את אחינו, הביתה, ובא לציון גואל. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת אורי אריאל. אנחנו ממשיכים בסדר. חבר הכנסת ברכה, בבקשה, יש לך 22 דקות.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
– – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אני אקח את של אריאל גם.
<היו"ר מגלי והבה:>
אחרון הדוברים, חבר הכנסת שלמה מולה, גם 22 דקות.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אני לא יכול היום להתחיל את דברי על התקציב מבלי להזכיר אדם שנפרדנו ממנו היום – איש דגול מקרב בני האוכלוסייה הערבית, הכומר ד"ר שחאדה שחאדה, שהיה גם סגן יושב-ראש חד"ש, אבל הוא בעיקר היה יושב-ראש ועד ההגנה על האדמות הערביות ב-1976, ביום האדמה הראשון. איש נאמן לעמו ולזכויותיו, איש נאמן לדו-קיום בין יהודים וערבים, איש נאמן לאמונתו כאיש דת, אבל גם כן, באותו זמן הוא לא היה אדם שהסתגר אלא פתח את לבו לבריות ואהב את האדם באשר הוא אדם. אדם צנוע, נעים הליכות, הוא היה גם בין מקימי פורום אנשי דת לשלום, שאיגד אנשי דת נוצרים ומוסלמים ודרוזים, ויהודים כמובן. אני היום נפרדתי ממנו, עם רבים מבני הציבור הערבי בישראל בכאב רב, ואני מרכין ראש לזכרו.
האמת, חשבתי לא להגיע בגלל האבל, אבל זה לא אופייני לסיעת חד"ש לדורותיה להיעדר מדיון על התקציב, בשום פנים ואופן, ולכן העדפתי מייד אחרי ההלוויה לבוא ולהתייצב ולמלא את תפקידי כנציג של מפלגה חברתית מעמדית שחרתה על דגלה את עניין הצדק החברתי ועניין השוויון בין האנשים, האזרחים.
אפשר לדבר הרבה על התקציב אבל אני רוצה דווקא להתחיל בדיבור על התקציב לא של 2011 ו-2012 אלא של 2009 ו-2010, וחברי הכנסת המעטים שנמצאים באולם, אני מבקש באמת שיקשיבו.
משרד האוצר והממשלה מייצרים בהלה לפני הגשת תקציב ומפריחים מספרים ותחזיות קודרות שאינן תואמים את האמת, ואני טוען מלכתחילה שהכנת התקציב בתרמית יסודה ובשקרים שמביאים בפני הכנסת, ובתחזיות שקריות – והם יודעים שהתחזיות האלה אינן נכונות – שמביאים בפני הכנסת.
מייצרים מספרים, ואני מציע לבחון אותם. אני לא יכול לחזות, אני יכול להעריך, אני יכול לשער מה יהיה שיעור הצמיחה בשנה הבאה או בשנה שלאחריה, מה שיעור האבטלה, מה שיעור הגירעון המתוכנן והגירעון בפועל, אבל בואו נסתכל על מה שהיה ב-2009 וב-2010 על-פי התחזיות שעל בסיסן הובא התקציב הדו-שנתי הראשון להצבעה, לעומת התוצאות בפועל, אדוני השר.
קודם, עצם העובדה שמביאים תקציב לשנתיים – כבר כמעט נגמרו המלים בעניין הזה – שזה אקט של קניית שלטון ברוב אוטומטי וניסיון לעקוף את החוק, חוק האמון בממשלה, שחוק התקציב הוא אחד ממרכיביו ומערכיו היסודיים. הממשלה פטרה את עצמה מהחובה להתייצב בפני הכנסת כל שנה על מנת להעביר את התקציב וכך לזכות באמון, כי אם לא מעבירים את התקציב היא מאבדת את האמון ונופלת, אז היא קנתה שלטון בעצם העובדה שהמציאו את ההמצאה של תקציב לשנתיים – גם בשנתיים הקודמות, גם בשנתיים הבאות. בעצם, זו הממשלה הראשונה בתולדות מדינת ישראל, ואני חושב שזו הממשלה הראשונה בתולדות המדינות בעולם, שמסיימת או שעלולה לסיים, ואני מקווה שלא, קדנציה של ארבע שנים ויותר עם שני תקציבים. זה דבר שהוא בלתי נתפס.
אבל בואו נבחן את מה שהביאו בפנינו. ב-2009, או לפני 2009, כשהממשלה התחילה לכהן, באו ואמרו שיש משבר פיננסי עולמי ולכן הם מעריכים בממשלה ובאוצר ששיעור הצמיחה ב-2009 יהיה 1.5%–, והודיעו לנו שהגירעון יהיה 6%, אמרו לנו שההכנסות ממסים יהיו 173 מיליארדים, ואמרו לנו שהאבטלה תהיה 8.5%. האם מישהו עוקב אחרי התנהלות הממשלה ושואל מה היה בפועל ומה התוצאות?
הצמיחה, במקום 1.5%– היתה 0.8%+, שזה הפרש של 2.3% מהתקציב, של עודף. הגירעון, אמרו לנו 6%, היה 5.15%, שזה פחות ב-0.75% מסך כל התקציב. ההכנסות ממסים – במקום 173 כפי שצפו, היו 178, זאת אומרת בהפרש של כ-5 מיליארד שקלים.
ומותר לנו לשאול איפה הולך הכסף, לאן הלך הכסף, כי לא מדובר על כסף קטן, לא מדובר על דמי כיס. בסך הכול מדובר על קרוב ל-12 מיליארד שקלים של הפרש, של הבדל, בין התחזיות שעל בסיסן נבנה התקציב ואושר התקציב לבין מה שהיה בפועל. איפה ה-10–12 מיליארד שקלים?
לא ראינו תנופה ברווחה. לא ראינו תנופה בפתרון משבר השלטון המקומי. לא ראינו השקעות גדולות, מספיקות, בחינוך, אף ששר החינוך מתגאה, ובצדק, שהוא הוסיף לתקציבו, ואני מודה בכך, אבל עדיין כל הדוחות הבין-לאומיים מצביעים על משבר חמור ביותר וכשל חמור ביותר במערכת החינוך בישראל.
אנחנו מדברים על 12 מיליארד שקלים ומדברים על צמיחה חיובית. מי זוכה בצמיחה הזאת, לאן הולך הכסף של הצמיחה הזו? לאן הלך הכסף?
בואו נבחן את המספרים של 2010, אדוני היושב-ראש. אמרו עם אישור התקציב, שהצמיחה תהיה בסביבות 1%. היום אפשר לדבר – שנת התקציב עוד לא הסתיימה, יש עוד כמה ימים – היום מדברים על 4.1%, וזה לא סופי, ואולי אפילו תהיה יותר צמיחה. הגירעון, אמרו, 5.5%. ההערכות היום של הגירעון: 4%, וייתכן אפילו שזה יכול להיות בסיכומה של השנה 3% – נגיד 4%. אמרו שההכנסות ממסים יהיו 186 מיליארד שקלים. היום אפשר לדבר על 196 מיליארד שקלים.
יש פה הפרש של קרוב ל-25 מיליארד שקל. איפה הולך הכסף? אני לא מדבר על זה שהתקציב בנוי בצורה לא צודקת. אני לא מדבר על חלוקת משאבים בלתי נורמטיבית. אני לא מדבר על סדר עדיפויות, שהוא בעד ההון ובעד החברות הגדולות. לא מדבר על כל זה. אני מדבר על תפיסת התקציב על-פי הממשלה ועל-פי משרד האוצר עצמו, בעצמו. מביאים לנו מספרים, בסוף השנה יש נתונים אחרים. איפה הלך הכסף? האם מישהו משלשל לכיסו או לכיסם של בעלי ההון כסף נוסף? או שמא שר האוצר יעמוד ויתייצב מול הכנסת, ויגיד שהפערים בין מה שתכננו לבין מה שהיה בפועל הוא כך וכך ואנחנו ננצל את הכסף הזה לזרוק אותו בים. שיגיד לנו. אבל אנחנו יודעים שלא זורקים אותו לים. מה שבטוח, לא זורקים אותו לצמצום פערים בחברה, לא זורקים אותו לצמצום פערים בחינוך, לא זורקים אותו על מנת לייצר מקומות עבודה נוספים.
שמעתי את ראש הממשלה יום אחד – במסגרת של 40 חתימות דיברנו על מצב האוכלוסייה הערבית, ואני דיברתי על הצורך ביצירת מקומות עבודה. הוא התעלם לחלוטין מהסוגיה הזו, אדוני היושב-ראש. מה הוא הבטיח? אמר: אנחנו נשפר את התחבורה הציבורית ונפתח מעונות יום. נפתח מעונות יום, שהנשים ילכו לעבודה, ונשפר את התחבורה הציבורית, שהאוכלוסייה הערבית תמשיך להיות כוח עבודה שחי מחוץ ליישובים שלו, ללא מקורות תעסוקה מקומיים. אפילו לא – אם יש עודפים כאלה, תזרקו חצי מיליארד. אני אומר: תעזוב ערבים ויהודים, עכשיו שובתות הרשויות המקומיות. תביא חלק מהכסף – מיליארד אחד או שניים פותרים את כל הבעיה – מהעודפים האלה, שנבעו מהשיטה הקלוקלת, לדעתי, של הממשלה עצמה. אבל לפחות – איפה הולך הכסף? הממשלה הזו היא המשרת של ההון הגדול, והיא פועלת על-פי הדרך האחת והיחידה הזו.
לא נותרו מלחמות בתוך המדינה אלא, עכשיו, המלחמה הניטשת בין ליברמן לבין נתניהו. אתם יודעים מה? הדברים של ליברמן לא הפתיעו אותי. אפילו הייתי אומר שאם הייתי צריך כמה כלים כדי לחשוף את פרצופה של הממשלה הזו, בא ליברמן וחשף את הכול, ואמר את כל מה שצריך לומר. ואני לא צריך להתענות ולחפש ולהצדיק ולברר, מספיק מה שהוא אמר על השלום, מספיק מה שהוא אמר על הטורקים ועל כל העולם, שהוא הולך נגדם. מה שמדאיג אותי, שראש הממשלה, אדוני השר, חושב שזו סחורה שמשתלמת בשוק. ולכן הוא היה צריך לחקות אותו, כמעט מלה במלה, היום. לחקות את שר החוץ. מלה במלה. אז שניהם, יש להם הקשרים עם ההון הגדול, ועם כל מיני דברים שאפילו, הייתי אומר, לוטים בערפל, ואפילו חשודים, הייתי אומר. כל מיני קשרים שפשוט רק מעלים כל מיני ספקות ותהיות לגבי כשירותם.
אני ראיתי – ואמרתי את זה מעל הדוכן הזה בפעם אחרת – ראיתי ביום השבעת הממשלה מי ישב ביציע הכבוד כאן. כל אותם בעלי הון שתמכו בנתניהו, ויכול להיות שהיו שותפים למימון הקמפיין שלו, ישבו כאן כדי לפרוע את השטר, שטר התמיכה. אבל פה, לבוא ולומר – בנוסף למדיניות קפיטליסטית קיצונית ביותר – לבוא ולהגיד שגם הגזענות היא השיטה שבה קברניטי או ראשי הממשלה הזו, העומדים בראשה, מתחרים ביניהם, אני חושב שזה פשוט מרשם להתאבדות קולקטיבית, שימיט אסון על אזרחי המדינה כולה.
לכן אנחנו צריכים לראות מה הם מבטיחים לנו היום ומה יהיה בפועל. אפילו היום מדברים על גירעון של 3%, שהוא בעצם מה שיש היום, מה שקיים היום. ומדברים על צמיחה של 3.8% ב-2011, ו-4% ב-2012, שזה בעצם כאילו לא צמיחה לעומת מה שקורה היום.
אני, זכותי וחובתי, כנבחר ציבור, לעמוד כאן ולפקפק בנתונים של הממשלה, הנתונים שהיא מביאה לכנסת על מנת להצדיק את התקציב שלה. ואני מאשים את משרד האוצר ואת הממשלה ואת העומד בראשה ואת כל שריה, שהם לא רק מנסים להדיר את הכנסת על-ידי תקציב של שנתיים, אלא גם מנסים לרמות את הכנסת בעצם אמירת נתונים לא נכונים ולא אמיתיים.
אני, ברשותך, אדוני היושב-ראש, רוצה להתייחס לתקציב הביטחון. לא הייתי מופתע ממה שאמר אורי אריאל בקשר לאפשרות של קיצוצים או לא קיצוצים; וגם הדיבורים שלו על התנחלויות, שלא בונים בירושלים ולא בונים בהתנחלויות, בשטחים הכבושים. אבל אם אנחנו מנתחים את התקציב באמת, אם אנחנו רואים באמת מה קורה בכל מה שקשור לתקציב הביטחון – התקציב הישיר למשרד הביטחון הוא כ-14% מסך התקציב. זה נומינלית, המספרים שרשומים. אומנם הוא עלול להגיע למעבר לזה, 15%–16%, אבל אם מוסיפים את הכספים שמשלמים על מנת לשלם הלוואות ועמלות ורכש צבאי וכל מיני דברים כאלה, אנחנו עלולים להגיע לממדים מאוד מאוד מדאיגים, כך שיהיה אפשר בבטחה לומר שהתקציב הזה הוא תקציב מיליטריסטי. עשיתי את החישובים, מדובר בכ-30% – שזה כמעט 105 מיליארד – מסך כל התקציב. וכמובן, אם מוסיפים את ההוצאות של הבנייה בהתנחלויות ואת אבטחת ההתנחלויות ואת כל הדברים האלה, אני חושב שנגיע ליותר. אם אנחנו נוסיף לזה, אדוני היושב-ראש, את הפספוס של הצמיחה בגלל המצב הביטחוני, שבמצב של שלום ושלווה זה יכול להשפיע בצמיחה של עוד בין 1.5% ל-3%, אז המספרים יהיו אחרים לחלוטין.
התקציב הזה הוא תקציב לא צודק חברתית, והוא תקציב שבא כדי לממן את התוקפנות הישראלית באזור ולממן את המשך השליטה על השטחים הכבושים ועל העם הפלסטיני, במקום ללכת לשלום, שלום שהוא גם שקט ושלווה לתושבים אבל הוא גם רווח כלכלי לכל עמי האזור, כולל העם בישראל.
אני, אדוני היושב-ראש, רוצה, בזמן שנותר לי, להתייחס לסוגיה נוספת.
<היו"ר מגלי והבה:>
בבקשה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
הסוגיה של המיסוי. עמדתי על הדוכן הזה ודיברתי כמה פעמים על העניין של מה שנקרא בשפת הממשלה "הפחתת נטל המס". מה זה הפחתת נטל המס? הפחתת נטל המס זה בעצם לבוא ולקבוע אחוזים של הפחתה, שממנה לא ייהנה מי שלא מגיע לסף המס – כי הוא בכלל לא מגיע לסף המס אז אין מה להפחית בשבילו – ולא לזה שמקבל את שכר המינימום, או בין שכר המינימום לשכר הממוצע, שזה פשוט שקלים ספורים, הרווח שלו. הפחתת המס, או מה שקרוי "נטל המס" היא בעצם הטבה להון הגדול, והטבה לבעלי המשכורות הגדולות.
זו בעצם הפחתה של הכנסות המדינה מהמסים האלה. הדבר הזה גורם לכך שהמדינה לא יכולה להיות מעורבת חברתית ולהשקיע בפרויקטים חברתיים כמו חינוך, בריאות, מקומות עבודה וכו' וכו'. בעצם, הממשלה מפקירה את האזרחים לגורלם ורואה את עיקר הייעוד – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
חבר הכנסת מיכאלי, אתה יכול לעשות ישיבת סיעה – לא פה. אני שומע אותך עד פה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – –
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
אם תוכל לציין את שמו, זה גם יקל עלי.
<היו"ר מגלי והבה:>
מה אמרת, חברת הכנסת מיכאלי?
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
אם תוכל בפעם הבאה לציין את שמו לפני כן, כי יש לנו כאן – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
אני אמרתי: חבר הכנסת מיכאלי.
<קריאה:>
יש שניים.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
עדיין.
<היו"ר מגלי והבה:>
יש אנסטסיה מיכאלי ואני אמרתי על זכר, חבר הכנסת מיכאלי, שמדבר עם בן הסיעה שלו.
<נסים זאב (ש"ס):>
"מיכאלי", אין זכר או נקבה. זה שם המשפחה.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
בדיוק.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
הוא אמר "חבר הכנסת", ולא "חברת הכנסת".
<היו"ר מגלי והבה:>
יפה. אנחנו נהפוך את זה לשיעור בעברית, אבל התכוונתי והסתכלתי עליך, הרב נסים זאב, חבר הכנסת זאב.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני לא מיכאלי.
<היו"ר מגלי והבה:>
טוב, אוקיי. תודה. השכלנו.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
הממשלה הזו, אדוני היושב-ראש, רואה את עיקר ייעודה לא בתיקון עוולות חברתיים שקיימים במדינה אלא באיך לשרת עוד יותר את ההון הגדול. לכן המנטרה הזו של הפחתת נטל המס, בעצם צריך לקרוא לה בשם האמיתי שלה: זו הטבה לבעלי ההון ולבעלי משכורות גדולות וזו פגיעה בשכבות החלשות, ושלא ישתמשו בדמגוגיה הזו על מנת להפיץ כאילו הממשלה רגישה לאזרח הקטן ורוצה באמת להוריד ממנו את העול ואת נטל המס.
אבל אנחנו גם התוודענו למושג חדש בתקופה האחרונה, אדוני היושב-ראש – אני לא יודע באיזה שלב הוא נמצא בדיונים בממשלה – והוא מה שקרוי "מס הכנסה שלילי".
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
זה מופיע בתקציב הזה, בעזרת השם.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
תיכף נדבר כמה זה חשוב. מס הכנסה שלילי בא במקום הדרישה להעלאת שכר של העובדים, של האנשים החלשים. הממשלה אימצה את מס ההכנסה השלילי ולא רוצה להעלות את המשכורות, ואומרים: מה אכפת לך, הרי אם אתה מקבל מס הכנסה שלילי, בעצם ההכנסה נטו שלך עולה, ואז מה זה משנה לך אם קוראים לזה מס הכנסה שלילי או העלאת משכורת? זו דמגוגיה וזה ניסיון להטעות את האנשים.
מס הכנסה שלילי, זה אומר שלושה דברים, אדוני השר. הדבר הראשון, שבמקום שנטל ההכנסה הגדולה יותר ייפול על המעסיק, אתה מטיל אותו על קופת המדינה. בעצם אימוץ מס הכנסה שלילי, במקום שהמעסיק ישלם יותר, במשכורת יותר, אתה אומר: המעסיק ישלם אותו סכום אבל אתה, מקופת המדינה משלם את מס ההכנסה השלילי, ובעצם מפחית את הכנסות המדינה בסופו של דבר, ואז היכולת שלך להיות מעורב חברתית היא פחותה. זה דבר אחד.
הדבר השני, הזכויות של העובד נשארות אותן זכויות. הוא אומנם מקבל יותר הכנסה אבל הזכויות הפנסיוניות שלו וכו' וכו' נשארות אותן זכויות, כי החישוב הוא על-פי השכר הברוטו. אם לא מעלים את השכר, הזכויות הפנסיוניות שלו לא עולות או נשארות באותו מקום.
הדבר השלישי, שנובע כמובן מהדבר הראשון, שבעצם הכנסות המדינה מתמעטות ואת זה אמרנו כבר.
לכן, יש כל מיני קלישאות שמפיצים אותן על מנת להטעות את הציבור. התקציב הזה – התקציב הקודם של שנתיים והתקציב הזה לשנתיים בנויים על עוד דמגוגיה מילולית ועל כיבוס שפה, לכבס שפה, או על תרמיות ונתונים לא אמיתיים ולא נכונים. וגם, בסופו של התהליך, בסופה של שנת התקציב, כשמתברר שהנחות היסוד שעל בסיסן נבנה התקציב הן לא נכונות ויש עודף, אתה לא יודע לאן הולך העודף. מה שבטוח, שהוא לא הולך על מנת לצמצם פערים, לא הולך לתמוך בשכבות החלשות, לא הולך על מנת לשפר את מערכת החינוך והבריאות, לא הולך על מנת לשפר תשתיות, לא הולך על מנת לצמצם את האבטלה ולא הולך על מנת לייצר שוויון בתוך החברה הישראלית. והשוויון, למרבה הצער, הוא לא רק שוויון חברתי אלא גם כן שוויון לאומי, כי לעוני ולאבטלה יש גם פנים לאומיות. יש פנים לאומיות, שביסוד זה מבטא מדיניות של גזענות והדרה כלפי הציבור הערבי.
אמרתי, ואני אומר לסיום, אדוני היושב-ראש: האפליה החברתית משתמשת בכלים גזעניים נגד הציבור הערבי והאפליה הגזענית משתמשת בכלים חברתיים על מנת להעמיק את המצוקה של הציבור הערבי. הדברים שאמרתי בסך הכול היו אמורים לגבי כלל החברה וכלל הכלכלה, אבל בסופו של דבר מי שמשלם את המחיר הנורא הן השכבות החלשות, שביסודן ובעיקרן הן אזרחים ערבים. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת ברכה. אחרון המתדיינים לערב זה – חבר הכנסת שלמה מולה. יש לך 20 דקות.
<קריאה:>
עד 22:00 – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו – – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
ב-22:00 חייבים לסגור.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני יכול עדיין להגיד לכם שאנחנו נשארים פה אחרי הנאום של חבר הכנסת שלמה מולה. אם אתה ממהר, אדוני, אני לא מחזיק אותך בכוח פה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
לא. זה הסיכום של הנשיאות.
<נסים זאב (ש"ס):>
זה הסיכום של הנשיאות – –
<היו"ר מגלי והבה:>
כן. זה הסיכום. אני לא אפסיק – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – שב-22:00 מסיימים את המליאה.
<היו"ר מגלי והבה:>
בסדר.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, זו ההחלטה של הנשיאות. אנחנו נשארנו בשביל לכבד את המליאה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני לא חושב – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
חבר הכנסת זאב, לא אתה ישבת בישיבת הנשיאות וגם לא חבר הכנסת אברהם מיכאלי. אני לא אפסיק נואם באמצע הנאום שלו. כבר היינו מתקדמים.
<נסים זאב (ש"ס):>
זה הסיכום, זה הזמן – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה, אנחנו בכל זאת נשמע את חבר הכנסת מולה. בבקשה.
<שלמה מולה (קדימה):>
תודה רבה ליושב-ראש, חברי הכנסת – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, זה הסיכום. כתוב – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
כתוב? יפה מאוד, יש לי סמכות, כיושב-ראש הישיבה הזו, להאריך אותה כמה שאני רוצה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
כל הכבוד, אדוני.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לכם. בבקשה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, האמת היא, ישבתי כאן, שמעתי את כל הנואמים, השתתפתי והיתה לי הזכות גם, יחד אתך, בחלק מהדיונים, להשתתף בדיוני התקציב בוועדת הכספים. הממשלה הזו ושר האוצר הגדירו את התקציב כתקציב חברתי. נמצא כאן השר לשירותים חברתיים, יש לי הערכה רבה מאוד אליו על מה שהוא עשה בשנים האחרונות למען רווחת האנשים.
אני רוצה לשאול שאלות רבות, אבל אני דווקא רוצה להתחיל, לא לנאום נאומים אך ורק אלא לנסות להצביע על הקשיים בתקציב הקיים, בתקציב הזה. אני דווקא רוצה להתחיל, אדוני היושב-ראש, בתקציב של משרד השיכון ותקציב שיקום שכונות.
אדוני השר, אתה היית שר השיכון, אתה יודע בדיוק את בעיית שיקום השכונות, בעיקר השיקום הפיזי והחברתי, שמשרד השיכון אמון עליו. בתקציב הזה הורידו את התקציב כמעט לשום דבר. האם אזרחי מדינת ישראל, אותם אנשים שהגיעו לכאן בשנות ה-50 וה-60 ויצאו מהאוהלים ובנו להם שכונות קשות בישראל, לא ראויים לשיקום? כן או לא? אני שואל שאלה דווקא את חברי ש"ס. אני שואל אתכם: השר הממונה על משרד השיכון, איך הוא לא הצליח לעצור את הקיצוץ של שיקום שכונות? שלא לדבר על נושא הדיור, שלא נדבר על מצוקת הדיור. גם באותם אזורים, באותם מקומות שיש בעיות דיור, האומנם? אבל לפחות איך אתם לא נלחמתם על תקציב שיקום שכונות?
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
ממשלת קדימה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אז אני מדבר: כמה אתם יכולים לדקלם את "ממשלת קדימה"? אתם שנתיים. הרי זה בדיוק תפקידכם, דרך אגב, לשנות את המדיניות, אם כי גם בממשלה הקודמת אתם הייתם חברים. הרי יש ממשלה שאתם לא הייתם חברים בה? השיטה הזאת שאתם משתמשים, חברי ש"ס – – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
היינו – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
באמת, בשנים האחרונות, אתם חברים ברוב ממשלות ישראל, אבל אי-אפשר להתכחש לזה. אתם לא יכולים לבכות בתוך הקואליציה ובסופו של דבר להצביע על אותו תקציב, ואחר כך להגיד: ממשלה אחרת. יש לכם אחריות קולקטיבית גם למה שקרה בממשלה הקודמת, גם בקודמותיה ובוודאי ובוודאי למה שקורה כאן. אתה אל תגרור אותי לוויכוחים שלא הייתי רוצה להגיע אליהם.
אני דווקא רוצה לדבר על הבעיה הזאת של שיקום שכונות. אנחנו מציעים באמת: אם במסגרת ההסתייגויות אתם חפצי חיים באמת, שדואגים לשכבות החלשות, תהיה לכם הזדמנות לבוא ולהגיד כחברי הקואליציה: דווקא אנחנו רוצים תוספת תקציב לשיקום שכונות. הנה לכם, אתגר. נראה אתכם.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
יש לך הפתעות. חכה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך שבמסגרת התקציב אנחנו ראינו הרבה מאוד סעיפים, אבל אני דווקא רוצה לדבר על סעיף הכבאות בתקציב של משרד הפנים. אני בחרתי דווקא בסעיף הזה. מדובר על 44 בני-אדם שקיפחו את חייהם בגלל מדיניות שגויה של ממשלות ישראל ובוודאי ובוודאי של הממשלה הזאת. 44 בני-אדם נשרפו חיים. למה נשרפו? כי לא היה תקציב לכבאות. לא ארגנו את מערכת הכבאות. איך יעלה על הדעת היום – כשאנחנו דרשנו ועדת חקירה ממלכתית, סיפרו לנו ואמרו לנו שיכניסו את התקציב. אבל איפה התקציב? לפי התקציב יש רק 100 מיליון שקל. ראש הממשלה הבטיח שאולי יהיה.
אני שמעתי וראיתי היום, והתפרסם בחדשות, שגם איגודי הכבאים מתנגדים למדיניות הממשלה. כנראה היא מקפחת אותם. זאת אומרת, הם מחזירים אותנו לוויכוחים שלפני 2007. אז מה השתנה גם אחרי ש-44 בני-אדם קיפחו את חייהם?
אדוני היושב-ראש, הנה, לכנסת ישראל יש הזדמנות יוצאת דופן לקבל את ההסתייגות של קדימה. אנחנו מבקשים בהסתייגות הזאת שתהיה תוספת תקציב של 344.455 מיליון שקל, כפי שהשר מבקש. זה נורא פשוט: להשאיר את הוויכוח האחר הזה, כן לארגן את זה או לא לארגן את הכבאות; קודם כול לתקצב בתקציב המדינה לשנתיים הבאות. יכול להיות שאנחנו נשיג עוד דבר חשוב.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להצביע על עוד סעיף תקציבי דווקא במשרד הפנים, תקציב הייעוץ המשפטי. תקציב הייעוץ המשפטי קוצץ בצורה דרסטית. אנחנו יודעים היום שהיועצים המשפטיים הם שומרי הסף. נכון, הם מייצרים ביורוקרטיה, ונכון, היום קשה מאוד להיות פרקליט במדינת ישראל, אבל אני שואל את שר הפנים, למה הוא מסכים לקיצוץ של הייעוץ המשפטי. מה? כדי שיוכל להעביר תקציבים לעמותות שהוא חפץ בהן? אני יכול להגיד לך שיש פה למשל סעיף תקציבי שנקרא "תמיכה בקריית חינוך" במשרד הפנים. הנה לך מה שאמר עליו מבקר המדינה בדוח שלו. הוא אמר ב-2001: הקרן הזאת, הגוף הזה, הקריטריונים שלו לא ברורים, לא נכונים. דווקא, בסופו של דבר, מה שהתברר במשרד הפנים ב-2001, הוא שמי שנהנו זה עמותות חרדיות. אומרים: יאללה. למה? אנחנו מציעים: יש פה 10 מיליון שקל; תוציאו את הכסף הזה ותמסרו לייעוץ המשפטי. בסופו של דבר, אתה עושה שכל. אתה נותן לכלים משפטיים יותר כוח, וה"קניפעל" הזה שנמצא בתוך משרד הפנים, בעצם יש לך הזכות והאפשרות בהחלט לא להשתמש בזה.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על תקציבים, באמת התקציבים של המשרדים השונים. אני דווקא בחרתי בתקציב בית הנשיא, מה שנקרא, נשיא המדינה. במדינת ישראל כמעט אין לנו שר החוץ. אני חושב שהשר לשירותים חברתיים יסכים אתי. הוויכוחים שיש לנו עם שר החוץ, זה בלתי אפשרי. הוא לא מייצג את מדינת ישראל. הוא מייצג את מפלגתו שלו. זה גם בסדר, ואין לנו שום בעיה שהוא ייצג את המפלגה שלו. אבל יש רק בן-אדם אחד שהוא לפחות בקונסנזוס וקוראים לו נשיא מדינת ישראל שמעון פרס. אנחנו באנו ואמרנו: לקצץ בתקציב משרד החוץ ולהעביר 9 מיליון שקל לבית הנשיא, ואז נשיא המדינה ייצג את פניה היפות של מדינת ישראל. הנה לך הסתייגות. תקבלו אותה, אולי אנחנו עשינו שירות נכון למען מדינת ישראל.
אדוני היושב-ראש, כשאני מסתכל על תקציב משרד ראש הממשלה, אני דווקא בחרתי להתמקד באותם מקומות שבהם דווקא נשיאי ישראל, גדולי ישראל – ואת התקציבים שלהם לקחו מהם. הרי מה אנחנו היינו רוצים לראות? אנחנו רוצים שיהיו לנו דוגמאות של נשיאי מדינת ישראל שמדינת ישראל היתה יכולה וצריכה להתגאות בהם. אבל דווקא באותם הסעיפים שקשורים לנשיאי מדינת ישראל, לגדולי האומה, הם קיצצו את התקציב. הנה, אביו של השר לשירותים חברתיים היה נשיא מדינת ישראל כשאני הגעתי לארץ. אני חושב שבשבוע הראשון שלי ראיתי את תמונתו, התגאיתי בו. מה הבעיה, שדווקא אותם אנשים שמדינת ישראל, הנוער יכול לקחת אותם כדוגמה אישית – דווקא ראש הממשלה והשרים מצאו לנכון לקצץ את התקציבים, את תקציבי החינוך, לאותם גדולי המדינה שלנו. כולנו יכולנו להתגאות בהם.
אדוני היושב-ראש, גם עמיתי לסיעה יוחנן פלסנר דיבר כאן על תקציב משרדו של אבישי ברוורמן. האמת היא, אני לא מבין מה השר הזה עושה שם. מה בכלל צריך למשל שר לענייני מיעוטים? זה חלוקת ג'ובים. תראה איך המשרד שלו תפח מכאן עד להודעה חדשה. מה, משרדים אחרים, אין להם מה לעשות? אני חושב שהיה צריך לקחת את התקציב הזה ולהגיד לו: אדוני, אתה תסתפק רק במשכורת שלך, ואת התקציב הזה אנחנו נעביר לתקציב פעולות, וכך יהיה טוב גם לעמותות, גם לקבוצות וגם לשכבות החלשות. אני לא יודע, כשהוא נכנס לתפקידו ב-2009, הוא הזמין את הציבור באמצעות האינטרנט לתת לו רעיונות לפרויקטים. ואללה, זה באמת דבר גאוני. זאת אומרת, אותה אשה ערבייה בגליל תכתוב באינטרנט לברוורמן ותציע לו פרויקט. זה נראה לך רציני? על זה צריך לתת תקציבים? אני לא מבין למה, ועוד למה ועוד למה.
בואו נלך על עוד שרים, ונדבר על המשרד של איוב קרא – גאון הדור, שהוא הולך – – – עם איזה פאשיסט אוסטרי, שעוד פעם מצטרף לאותם מתלהמים. למה צריך להגדיל את התקציב שלו, תאמין לי, ב-1.651 מיליון שקל? למה? למה במקום לקצץ? שעוד פעם תהיה לו אפשרות לטוס ולהיפגש עם עוד קיצוני? אני לא מבין את ההיגיון הזה. זה עוד פעם להשתיק עוד עסקן פוליטי בליכוד?
האמת היא שיש לי הערכה רבה ליוסי פלד – קודם כול השר, אבל הוא השר לשום דבר. כשאתה שואל, הוא אומר: אני שר בלשכת ראש הממשלה. אבל למה התקציב שלו צריך לגדול ב-2.410 מיליון שקל? מה הוא בדיוק עושה? איזה דוח הוא נותן לציבור הישראלי? הוא לא משתתף בישיבות בוועדות הכנסת. בקושי אתה רואה אותו במשרד כאן, בישיבה מסתובב. מה הוא עושה כל היום? אני יכול להגיד מה בדיוק השר בוז'י הרצוג עושה, תאמין לי, כל יום. אני יודע מה הוא עושה, במה הוא מתעסק ומה על שולחנו. אבל למה צריך להוסיף תוספת תקציב ליוסי פלד? בשביל מה? לעוד נסיעה לחוץ-לארץ?
לכן אני אומר: אני יודע שאזרחי ישראל שצופים בנו, אנשים אולי יאמרו לנו: אנחנו מתעסקים בדברים קטנים. ממשלה צריכה גם להראות דוגמה אישית. בדוגמה הזאת, אני אומר לך שהממשלה, באמצעות המסר הזה, מעבירה לנו מסר של חולשה בהתנהלותה, בסידורי העבודה, בג'ובים, בחלוקת ג'ובים.
בוא נדבר על משרד אחר. אתה יודע מה? המשרד לענייני מודיעין, המשרד לענייני אסטרטגיה. האמת היא שכנראה אנשי המקצוע במשרד הביטחון ובמשרד ראש הממשלה כבר מבולבלים. כל יום בא פרצוף אחר ושר אחר, אבל המשרדים שלהם הולכים ותופחים, וכל פעם מחלקים ג'ובים ליועצים אסטרטגיים, יועצים תקשורתיים וכן הלאה וכן הלאה. עוד פעם, אנחנו באמת מסתכלים: כאשר אתה מקצץ תקציבים לעמותות כי אין לך כסף – תשאל את בוז'י הרצוג, הוא יספר לך, הוא היה רוצה שתהיה לו תוספת תקציב – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
השר.
<שלמה מולה (קדימה):>
השר, הוא היה רוצה שיהיה לו כסף לשירותי רווחה בנתניה, היה רוצה לתת יותר כסף לשירותי הרווחה בכפר-יונה.
שמעתי אתמול את מנהל שירותי הרווחה שהתראיין ב"קול ישראל", ברשת ב', איך הוא דיבר – איך הפערים החברתיים באמת גדלים, מה הקושי שלו. הוא אמר שמעמד הביניים, אנשים שלפני שנה הרוויחו הרבה כסף, מגיעים אליו ללשכה בבושת פנים ומבקשים עזרה, והוא אומר: אין לי מה להציע להם. אני משוכנע שאם היו לוקחים את התקציב הזה של ברוורמן, פלד או אסטרטגים אחרים והיו נותנים לאותם שירותי רווחה קצת כסף, אזרחי מדינת ישראל יכלו ליהנות יותר. איפה הענווה? איפה היושר האישי של האנשים? העיקר לשבת על הכיסא על יד ראש הממשלה. אם זו התכלית, אם זאת המטרה, אני הייתי אומר להם: חברים, תוותרו, לא כדאי לכם.
הדבר הנוסף, אדוני היושב-ראש – אני חושב שבדיונים שאנחנו קיימנו, מעבר לכל ניתוחי התקציב שהגענו אליהם, הגענו לדבר דווקא מעניין. גברתי ידידתנו אנסטסיה מיכאלי, תראי את סעיף משרד הקליטה, תקציב משרד הקליטה. מצאו להם לקצץ בתקציב מינהל הסטודנטים. מי מקבל סיוע ממינהל הסטודנטים? זה אותם עולים, אותם אנשים שבאו מחבר המדינות ומאתיופיה ומקבלים סיוע ממינהל הסטודנטים כדי שיהיו משכילים יותר. תראי כמה קיצצו את התקציב. הורידו תקציב למספרים מאוד מאוד נמוכים. אני יודע מה הם יגידו לנו: אין הרבה עולים, לכן אין הרבה סטודנטים. אני אומר הפוך: ככל שייתנו יותר לסטודנטים עולים, הם יוכלו להיות מעודדי עלייה, יוכלו להביא את המשפחות שלהם, לאו דווקא מחבר המדינות. הכלי הזה של מינהל הסטודנטים, כלי שאני באופן אישי מכיר – המכשיר הזה הוא מכשיר של עידוד עלייה. יכולים להגיע עולים מארצות-הברית, יכולים לבוא עולים מארגנטינה, מברזיל. אבל מה עשו? קיצצו את התקציב, וכאילו הלך, עבר מן העולם. אני שואל: האם זו תכליתה של המדינה? אני שמעתי את שרת הקליטה מתגאה, אולי בצדק, שמספר העולים השנה עלה. אז למה לקצץ דווקא ב"קניפעל" הזה שנקרא מינהל הסטודנטים במקום לתת לו תוספת תקציב?
אדוני היושב-ראש, מכאן אני רוצה דווקא לחזור לדיון שבו פתחנו היום, הדיון על הנושא של הצעת האי-אמון. הממשלה הזאת מייצרת לנו מדיניות שבה היא מרסקת את מעמד הביניים. אין שום בשורה בתקציב הזה. אנחנו עוד נדבר עליו, ננתח אותו, אדוני היושב-ראש, אבל תראה מה קרה רק בתחילת הערב הזה. ההתייקרויות של הדלק, של התחבורה הציבורית, המים, הארנונה – על מי זה נופל? התייקרויות של שירותי הבריאות, כל ההתייקרויות האלה דווקא מצאו את הזמן: שירותי טלפון, טלפון סלולרי. למי זה עולה? דווקא לאותם אנשים שקמים בבוקר, הולכים לעבוד ולא חוזרים הביתה עם משכורת מלאה. ההתייקרויות האלה – גל ההתייקרויות, שבמקום לשנות מדיניות, ראש הממשלה לוקח דווקא משכבות הביניים, מטיל עליהן מסים ישירים או עקיפים, ומוריד את המסים מהחברות הממשלתיות.
בסופו של דבר, אדוני היושב-ראש, יש חברות שנסחרות בבורסה, שמנהל אחד מרוויח 700,000 שקל לחודש. אתה שומע, אדוני היושב-ראש? 700,000 שקל לחודש. זוג צעיר שקם בבוקר וחוזר הביתה בקושי מגיע ל-8,000 שקלים. עכשיו, אני שואל את עצמי איך אנחנו מצמצמים את הפערים החברתיים; אותו מעמד הביניים, שנמצא ברצועת הביטחון של החברה הישראלית, אותם אנשים שכמעט לא מקבלים דבר – לא שירותי בריאות, לא שירותי רפואה, הם לא מקבלים שום סיוע, לא הנחה במים, לא הנחה בארנונה, כי הם לא זכאים, אין להם שום הנחה במסים. בסופו של דבר, מעמד הביניים מתכווץ. אני שואל: למה ראש הממשלה, השרים, במקום לחלק ג'ובים לחברים שלהם על שולחן הממשלה, לא יכלו למצוא יום לקיים דיון אמיתי, באמת אמיתי, כדי לשפר את מעמדו של מעמד הביניים?
שאלת העוני שאנחנו דנו בה – אני שומע את השר בוז'י הרצוג בא ואומר: מדיניות הפרטה שהיתה כל הזמן, הפרטה של שירותי הרווחה, ריסקה את האוכלוסיות החלשות. המדינה בעצם ברחה מאחריות, ונוצרו מאות ועשרות עמותות שסועדות את אזרחי מדינת ישראל: קשישים, ילדים, עולים. אני שואל: אני מרגיש שמספרים לנו שאנחנו חברים ב-OECD, מדינה שהצטרפה למועדון היוקרתי הזה, אבל רק שכחו שבדרך, אדוני היושב-ראש, השארנו פצועים, שנשארו עניים, נשארו חלשים, מגזרים שלמים של עולים, חרדים, ואותם האנשים כמעט לא נכנסים לצפי של יציאה ממעגל העוני.
לכן, אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת ושריה – כדאי להם לחשוב ולהפנים. אולי הם יתעוררו משנתם, אולי הם יתעוררו ממה שהם חושבים כל יום: האם אנחנו עשינו טוב לאזרחי ישראל או הסתפקנו בחלוקת ג'ובים לחברינו ולידידינו בשולחן הממשלה? לצערי הרב, מסקנתי: כנראה חלוקת הג'ובים, כמו לאיוב קרא, יותר מקודשת מאשר אותה אשה זקנה שיושבת בצפון ומחכה לאיזה סיוע, אולי לקבל תנור כדי שיהיה לה חם, או לקנות שמיכה שיהיה לה חם בחורף. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת שלמה מולה. אני רוצה להודות לך, אדוני השר, על שהיית אתנו, הקשבת, שמעת, ומודה לך גם – אנחנו חייבים לך 15 דקות שזה תוספת. תודה לחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי ולחבר הכנסת שלמה מולה, ולכל הצוות שסייע לנו בהעברת הדיון.
תם סדר-היום להיום. הדיון יימשך בישיבה הבאה, שתתקיים ביום שלישי, כ"א בטבת התשע"א, 28 בדצמבר 2010, בשעה 09:00. ישיבה זו נעולה. תודה.
<הישיבה ננעלה בשעה 22:17.>