דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת י"ב ישיבה קצ"ו הישיבה המאה-ותשעים-ושש של הכנסת השמונה-עשרה יום שלישי, כ"א בטבת התשע"א (28 בדצמבר 2010) ירושלים, הכנסת, שעה 08:59 תוכן העניינים הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010; 4 הצעת התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012; 4 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012, התשע"א–2010 4 נחמן שי (קדימה): 4 שלמה מולה (קדימה): 12 חיים אורון (מרצ): 19 מגלי והבה (קדימה): 38 עתניאל שנלר (קדימה): 48 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 55 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 57 שי חרמש (קדימה): 65 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 80 רונית תירוש (קדימה): 93 דב חנין (חד"ש): 100 יעקב אדרי (קדימה): 112 זאב בילסקי (קדימה): 120 מירי רגב (הליכוד): 129 אורי אורבך (הבית היהודי): 138 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 149 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 149 הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010; 149 הצעת התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012; 149 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012, התשע"א–2010 149 רוחמה אברהם-בלילא (קדימה): 154 גאלב מג'אדלה (העבודה): 160 אורית זוארץ (קדימה): 172 פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו): 187 נסים זאב (ש"ס): 191 אלי אפללו (קדימה): 210 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 222 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 229 חנא סוייד (חד"ש): 234 ניצן הורוביץ (מרצ): 241 דוד אזולאי (ש"ס): 246 אברהם דיכטר (קדימה): 251 זבולון אורלב (הבית היהודי): 255 חיים אורון (מרצ): 261 יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 269 זאב בוים (קדימה): 281 עפו אגבאריה (חד"ש): 292 יואל חסון (קדימה): 313 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 330 מרינה סולודקין (קדימה): 339 רוברט טיבייב (קדימה): 343 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 348 <הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010;> הצעת התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012; <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012, התשע"א–2010> ["דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 14917.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני השר, חברי הכנסת הנכבדים, היום יום שלישי, כ"א בטבת תשע"א, 28 לחודש דצמבר 2010 למניינם. ראשון הדוברים בישיבה זאת, נציג קדימה, חבר הכנסת שלמה מולה – סליחה, נחמן שי. לעולם לא מאחר, ובדרך כלל הוא גם לא מגיע לפני הזמן, יש לו דברים אחרים. <נחמן שי (קדימה):> לעולם לא יצעד לבדו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אדוני. לרשות אדוני 15 דקות תמימות. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, שלום, בוקר טוב, חברי חברי הכנסת. אנחנו מדברים על התקציב, אבל אני רוצה להקדים לתקציב סוגיה אחת שהתגלגלה במהלך הלילה ועוסקת בתקציב, ואולי עוסקת באמת קצת יותר בניהול של המדינה הזאת. אני מדבר על ההתפטרות של ראש מערך ההסברה של ישראל, שבמקרה הוא גם יועץ התקשורת של ראש הממשלה, יועץ התקשורת האישי שלו – צירוף שעל פניו הוא בלתי אפשרי ומזמן מראש צרות גדולות. אני פחות מוטרד מיועץ תקשורת אישי שהולך. זה קורה, כולנו עברנו את השלב הזה בחיינו ושרדנו. בעיני חשוב שראש מערך ההסברה הלאומי של מדינת ישראל – תפקיד משמעותי, חשוב, בעל השפעה – הולך פתאום בלי לתת הסברים ובלי בעצם לומר מדוע הוא לא הצליח לעשות את תפקידו. אני חושב שהוא הבין – אני גם אמרתי לו את זה בהזדמנויות שונות – שהוא לא יוכל לעשות את התפקיד הזה אלא אם כן יימצאו בידיו הכלים, אלא אם כן מישהו יעשה סדר שם, בין כל הגורמים שעוסקים במה שקרוי הסברה או דיפלומטיה ציבורית. כי מה שמראש ראש הממשלה זימן לו, זאת זירה בלתי אפשרית. כואב, הייתי אומר, וחמור בעיני, שדווקא שהתחום הזה – שראש הממשלה מבין, אי-אפשר לקחת ממנו את הניסיון ואת ההצלחות שלו בעבר בתחום של מה שקרוי הסברה – הנה דווקא בחצר הזאת, הכל-כך מקצועית שלו, הוא שובר את הראש ולא מצליח להביא לידי ביטוי את החשיבות שיש היום להסברה ולדיפלומטיה ציבורית. אדם שהוטל עליו לעשות את התפקיד הזה, שבהחלט היו לו הכישורים המתאימים, נאלץ ללכת הביתה. אני חושב שזה גם משמעותי, במידה מסוימת, לדרך ההתנהלות, גם של לשכת ראש הממשלה וגם של הממשלה, שבדיבורים זה נפלא, אבל בסוף, כשצריך לנקוט צעד, להביא אנשים טובים ולשים אותם במקומם, ולהגיד להם: חברים, תתחילו לעבוד, מפני שיש לנו פה אתגר לאומי – אנחנו הלוא נמצאים בתקופה הזאת של הדה-לגיטימציה, שמחייבת מאמצים גדולים מאוד של ישראל כולה, של כל הבית הזה, כדי לדחות את המחשבות האלה של הדה-לגיטימציה. בסוף האדם שאמור לכוון, להוביל, לתאם את הפעולות האלה, בין היתר בלשכת ראש הממשלה, הולך הביתה. זה כישלון גדול שראש הממשלה יכול לרשום לעצמו. יש לו עוד כמה כאלה, אבל זה בוודאי אחד מהם. זה לא שיטה – ברור שתמיד יימצא מישהו להחליף, הלוא כך זה בדרך העולם, אבל זה לא ירפא את המחלה הבסיסית הזאת של אי-נכונות, חוסר יכולת להתמודד עם בעיות היסוד, לקבוע מי עושה מה ואז לשים את האנשים המתאימים ולהגיד להם: לכו, צאו לדרך ותעבדו. כמובן שזה נובע מאווירה, מיחסים אישיים וכן הלאה, אבל גם זאת אחריות של ראש הממשלה – ליצור את הסביבה המקצועית הטובה והנכונה כדי שאנשים יוכלו לתפקד בתוכה. אם היא לא נוצרה, אז מוטב שראש הממשלה יפשפש היטב בלשכתו ויבדוק מי עובד שם טוב, מי עובד שם נגדו, מי עובד עם אחרים ומי עובד נגד אחרים. ובעיקר, בעיקר מה המשמעות – לא רק האישית והפוליטית אלא גם מה המשמעות הלאומית שיש לאווירה הזאת ולכישלון הזה כלפי חוץ. אנחנו נפגשים הבוקר כדי להמשיך את הדיונים על התקציב. הונח בפנינו תקציב דו-שנתי שראש הממשלה ושר האוצר נורא גאים בו, כי הם אומרים: פתרנו משהו חשוב, הצלחנו לפתח חשיבה לשנתיים קדימה. אבל כולנו יודעים שאין חשיבה כל כך טובה במדינת ישראל. אנחנו לא חושבים שנתיים קדימה, אבל אנחנו כן רוצים מאוד שהממשלה תשרוד שנתיים, ולכן אנחנו מגישים תקציב דו-שנתי. למרות שהחידוש העולמי הזה הוצג כבר לפני שנה וחצי בכנסת בקול תרועה גדולה ונאמר שמדינות רבות מתעניינות, ואפילו המזכ"ל של ה-OECD אמר משהו בכיוון הזה, לא ראיתי שמישהו אימץ את החידוש העולמי הזה. לא שמעתי על אף מדינה אחרת שהלכה בעקבותינו. לא בדקתי, אדוני היושב-ראש, אבל אני חושב שאפילו ה-OECD עדיין חי על תקציב שנתי. אז יכול להיות שהוא אומר שלמדינת ישראל מתאים תקציב דו-שנתי. לא שמעתי את זה. ברור שהמערכת הכלכלית העולמית מחייבת חשיבה יותר מדויקת, תשובות יותר טובות לנסיבות כאלה ואחרות. פתאום מצאו גז במדינת ישראל, פתאום יהיו תמלוגי גז. אני מקווה שהם יהיו יותר גדולים ממה שחשבו, אני מקווה, אבל איזה מקום זה משחק בתוך התקציב? פתאום ייכנס כסף. לאן הוא ילך? מה יעשו אתו? אם תקציב הוא דו-שנתי, הוא סגור – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שי, הרבה מדינות מסתכלות על הניסיון שנעשה במדינת ישראל, והן כמובן יסיקו מסקנות. השאלה המרכזית היא כמובן היכולת של הכנסת לפקח בצורה אמיתית. נדמה לי שהניסיון הכלכלי הזה – תראה, אם התקציב הוא לשנה או לשנתיים, זה מונע מצד אחד לחצים כאלה או אחרים. כמובן, אתה לא יכול תמיד להסתכל על דברים – חבר הכנסת אורון, למשל, אמר: אוקיי, אתם רוצים שנתיים, אבל בואו נקבע שאם משתנות הנסיבות, אז יביאו תקציב חדש. אלה הם דברים, אבל התקציב לשנתיים הוא לא הבעיה; יש בעיות נלוות קשות מאוד. <נחמן שי (קדימה):> מנקודת ראותה של הכנסת אני מסכים אתך שהיא לא יכולה לעכל תקציב דו-שנתי, בייחוד חוק הסדרים – שאתה פעלת, אדוני, כדי להקטין ולקצץ בו, וזה באמת בכיוון הנכון, וגם להפריד ממנו נושאים כאלה ואחרים, משמעותיים, רפורמות, כדי שיידונו בהרחבה הראויה להם ולא בתוך המכבש הזה. עדיין יש תחושה של מהירות עצומה בוועדות. אתה יודע את זה היטב, שמביאים נושאים, נשארו עוד כמה שעות ודוחפים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היום, אם חברי הכנסת רוצים, יש להם זמן וסבלנות ואת השליחות, והם יכולים לקיים בוועדות ישיבות ממצות ביותר. לצערנו הרב, לא כל חברי הכנסת הם כפי שהשליחות שאתה קיבלת על עצמך – גם אני אומר זאת. בשלב זה אנחנו קיבלנו על עצמנו – גם אנחנו יכולים להתקלקל. בהחלט חברי הכנסת יכולים למצות את הדיון עד תום, אין שום בעיה. הם יכולים לבוא ביום שני, וביום שלישי, וראשון וחמישי. אין אונס ואין מונע. כמובן, היום רבים מחברי הכנסת חושבים שהצורך שלהם להתעמק בשאלות אינו דבר שהוא חיוני דווקא. מספיק שהם יצביעו. <נחמן שי (קדימה):> זאת סוגיה נפרדת, מה קורה בכנסת שלנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו צריכים לבקר גם את עצמנו. <נחמן שי (קדימה):> אנחנו נמצאים באותה חזית, אדוני, ושנינו רוצים לראות. ככל שיהיו חברים בכנסת שאני חושב שהם שותפים לעניין – הם רבים – זה אומר משהו. יש להם עניין גם בדמותה של הכנסת ואיך היא מצטיירת בעיני הציבור. משם, אנחנו יודעים, קצרה הדרך לשאלה אם יש אמון בדמוקרטיה או אין אמון בדמוקרטיה, כי איכשהו גוזרים את היחס לכנסת וממנו את היחס לדמוקרטיה. אוי ואבוי לנו אם בסופו של דבר הדמוקרטיה הישראלית תשלם את המחיר על דמות כזאת או אחרת של הכנסת. נקודה שנייה שרציתי לומר בדיון הבוקר – וזה מופיע בתקציב, כמובן – היא בנושא של ערכות המגן. אני לקחתי על עצמי, אולי בגלל עברי אבל גם בגלל ההווה, כי ההווה יותר חמור ממה שהיה בעבר, לקדם ולדחוף ולומר את הדברים האלה מעל כל במה. אבל האמת היא שכל פעם שאני נעמד שם בפינה יש איזו צרה אחרת שקופצת על ראשנו, ואז אני נאלץ לסטות ולומר משהו אחר. אז אני רוצה לנצל את הבוקר הזה ולומר שמדינת ישראל החליטה – שר האוצר החליט, הממשלה קיבלה את עמדתו – לצייד רק 60% מתושבי מדינת ישראל בערכות מגן. אני מודה שהרבה זמן אני שוקל וחושב: למה? אני מנסה להבין. אני משתתף בוועדת חוץ וביטחון, בוועדות משנה, אני מאזין בקשב רב לכל הקצינים והמפקדים שבאים אלינו. הם, אדוני היושב-ראש, מבקשים את עזרתנו. אני יודע לקרוא את דבריהם. הם אומרים לנו: תעזור לנו לשכנע את מקבלי ההחלטות במדינת ישראל שירכשו ערכות מגן לכלל האוכלוסייה, כי אנחנו חושבים שזה חיוני. אנחנו לא מדווחים פה על ישיבות ועדת חוץ וביטחון בדרך כלל, אבל אני אומרת לך שבכל המפגשים, מכל הסוגים, הסוגיה הזאת עולה על סדר-היום. נכון שמדובר בעלות של כמיליארד שקל, וזאת עלות יקרה. אנחנו גם המדינה היחידה בעולם שהחליטה פעם להצטייד והוציאה על זה מיליארדים. אבל אין מדינה אחרת בעולם שמאוימת כמו מדינת ישראל, יסכים אתי השר בגין. היינו מעדיפים אולי לחיות – לא בשווייץ אבל בתנאים של שווייץ. <השר זאב בנימין בגין:> אני מסכים אתך על העובדות, אבל אני כבר 20 שנה חולק על המסקנה. <נחמן שי (קדימה):> כבר אז חלקת? <השר זאב בנימין בגין:> לגבי ההצטיידות בערכות מגן. <נחמן שי (קדימה):> אז זאת תפיסה עקרונית, אני מניח. <השר זאב בנימין בגין:> זאת היתה טעות באותה שנה, והיא נגררת. ציינת את העלות. צריך לשקול מה אפשר לעשות בסכום הזה באופן חלופי כדי להגן על מדינת ישראל בהצלחה, אבל זה דיון אחר. <נחמן שי (קדימה):> ברור שזה לא "כיפת ברזל" כפול 4, גם על "כיפת ברזל" צריך לדבר. אני יודע, אבל כל חוות הדעת של המומחים אומרות שאזרחי ישראל – צריך שיהיו להם. אתה אומר, ואתה לוקח אותי באמת לוויכוחים היסטוריים, שכבר אז התנגדת – – – <השר זאב בנימין בגין:> הוויכוח שלי, על-פי דעתי, תקף עד היום. הוא – – – <נחמן שי (קדימה):> טוב, זה בסדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> היה ב-1992, כשאדוני היה בתפקיד – – – <נחמן שי (קדימה):> ב-1991. <היו"ר ראובן ריבלין:> ב-1991, כשהיתה מלחמת המפרץ, האם בכלל ערכות המגן יכולות למלא את הייעוד שלשמן הן נקנו. היתה מבקרת מדינה אשר הצבא זלזל לחלוטין ביכולתה לומר "לא", מה מותר ומה אסור, והתברר שהיא צדקה. <נחמן שי (קדימה):> בזמני היקר מאוד אני לא רוצה לפתח את כל תפיסת ההגנה של צה"ל, ואיזה ויכוחים היו לנו אתה, ואני חושב שהיא לא צדקה בעניין הזה, אבל זה באמת לוקח אותי לימים אחרים שאני לא רוצה לחיות אותם יותר בקטע הזה. אני רק אומר שאנשים שמופקדים על העורף – וזה מפקד העורף או פיקוד העורף או ראש רשות החירום הלאומית – אומרים שהדברים האלה חיוניים. אז יכול להיות. הממשלה החליטה את מה שהחליטה, אני מכבד החלטות. אני אומר שההחלטה הזאת היא החלטה מוטעית. אני לא יודע מה יקרה כשיגיע הרגע ורק לשישה מתוך עשרה ישראלים יהיו ערכות מגן. מה גם שאמרתי עוד פעם, שמה שהיה אז התעצם מאז, והאיום על ישראל היום הוא על כל שטחה, בלי סנטימטר אחד שפנוי מאיומים, וגם לא רק מחומרים קונבנציונליים אלא גם מחומרים לא קונבנציונליים. מאיפה תבוא התשובה, איך תבוא התשובה? היא יכולה להיות בצד ההתקפי. יכולים לרכוש מטוסים, יכולים לרכוש טילים, אני יודע הכול. אבל יש משהו גם באופן האישי, שאדם מגן על עצמו וזה מקרין עליו, על הביטחון העצמי שלו ועל האמון שהוא נותן במקבלי ההחלטות, שהוא מאוד מאוד חשוב בנסיבות האלה. זה לוקח אותי גם, בעיון בתקציב, להרבה סוגיות שאנחנו הבחנו במחדלים של הממשלה הזאת. אפרופו, אני ממשיך בעניין שדיברנו עליו, בנושא של ההגנה על העורף, בעיקר על האזורים של עוטף-עזה, אותם אזורים שנמצאים, לצערנו הרב, באיום, ולא רק באיום אלא תחת פגזים או טילים מסוגים שונים, רקטות שנורות מעזה. לפי מיטב ידיעתי – אני כרגע לא רואה בדיוק את הסעיף – הממשלה לא השקיעה ולא משקיעה את המשאבים הראויים, ומייד אגיע לזה. אני שומע גם את הקולות ומדבר עם האנשים שגרים באזור הזה, והם אינם מקבלים את ההגנה הראויה, זאת אומרת, אותה מעטפת מיגון שחיונית להם. ושוב, אני מכיר את התשובה, אדוני השר בגין: יש מערכות אחרות שיכולות אולי לנטרל את הרקטות ואת הפגזים בטרם נורו, יש מערכות מודיעין שיכולות לגלות וכדומה. זה בהחלט נכון, אבל עדיין לא נמצאה תשובה מספקת לְמה עושים עם אזרחים שאנחנו רוצים מאוד שימשיכו להתגורר בבתיהם וביישוביהם, שאוי לנו ואבוי לנו אם מישהו יקום ויעזוב. היתה כבר תקופה של פריחה כלכלית שם, ערך המגרשים עלה, אנשים עברו לגור שם, ולכן חשוב מאוד שהם ילכו עם תחושת ביטחון. אם כל המשמעות של תחושת ביטחון זה שישקיעו עוד 10, 20, 30 מיליון שקל, שזה לא סכומים שהאדמה מזדעזעת – ואני שומע את אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער-הנגב, אומר: אני מאמין, אני מקווה – כי הוא לא רוצה לריב עם הממשלה – שהדברים האלה ייעשו. צריך לעשות מאמץ עילאי לא כשהאש כבר נורית ולא כשהכול נמצא כבר בתוך המבוכה הגדולה אלא קודם, להקדים ולתת להם את התחושה שהם קיימים. זה נוגע גם להטבות מס שונות שנלקחו מהם, לדעתי, בתקציב הזה, וגם זה דבר שמחליש אותם. במקום לומר להם: אנחנו, מדינת ישראל, עומדים כולנו מאחוריכם – המרחקים, אגב, לא כל כך גדולים. זה כבר לא מאחוריכם ולא לפניכם; כולנו באותו בוץ, אבל אנחנו בכל זאת נותנים לכם את התחושה שאתם אלה שחושפים את עצמם על קו הגבול, ואנחנו אתכם. אם זה אומר קצת הטבות מס, אז ברור שנוכל לעשות את זה בשבילכם, ולא כשהאש נורית יש לכם את זה, וכשהאש נרגעת – הדבר הזה נלקח מכם. אז גם בחזית הזאת, לדעתי, צריך לעשות. הנושא האחרון שאני אדבר עליו, כי אני רואה שזמני הולך ותם – אם כי תיתן לי עוד דקה, כי בכל זאת העלינו חילופי דברים חשובים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בהחלט. <נחמן שי (קדימה):> הדבר הנוסף הוא העניין של תקציב משרד החוץ. שר החוץ הודיע לאחרונה בקול תרועה גדולה – ולא בדקתי אם הוא הביע את דעתו האישית בעניין הזה או את דעתו כשר חוץ, כי עכשיו, כל פעם שהוא מדבר, צריכה לעלות איזו שקופית מסוימת ולהגיד: "כאן דעתו האישית של שר החוץ", או "עכשיו שר החוץ מביע את דעתה של מדינת ישראל", או "עכשיו הוא מדבר בשמה של מערכת החוץ של מדינת ישראל". <שלמה מולה (קדימה):> הוא אמר שזה דעתו ומפלגתו. <נחמן שי (קדימה):> דעתו ומפלגתו וכדומה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מוכן לתת לו חמש דקות מזמנך? אז הוא יוכל להרחיב. <נחמן שי (קדימה):> הוא ייתן, אנחנו חברים, הוא ייתן לי הכול. אז אני הסתכלתי על תקציב משרד החוץ השנה, וראיתי שהתקציב קטן, הוא התכווץ. הוא היה בשנת 2010 1.7 מיליארד והוא יורד ל-1.57 מיליארד, ויעלה ל-1.613 מיליארד. אנחנו קפצנו. אנחנו קפצנו משתי סיבות: כי זיהינו פה בעיה, וכן, אנחנו חושבים שענייני החוץ של מדינת ישראל צריכים לקבל משקל רב יותר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני הפרעתי לך שתי דקות, אני מחזיר לך. אבל אחרי זה מולה וג'ומס וצרצור, כולם מחכים. <נחמן שי (קדימה):> תודה. אנחנו חושבים שבמשבר – ונגעתי בזה קודם – בענייני החוץ של מדינת ישראל, הם היום במידה מרובה המלחמה האמיתית שלנו. ופה, האורחים שמתייצבים כל כמה ימים מולי הם גשר, ויש להם חשיבות עצומה ביחסי החוץ. הגיע הזמן להבין שבעולם גלובלי יחסי החוץ הם נשק, הם אמצעי. הם לא שעשוע והם לא קוקטיילים. הם מציאות שצריך לקדם אותה ולטפח אותה ולשמור עליה. אז איך יכול להיות שמדינת ישראל, לא רק שהיא לא מגדילה, היא אפילו קצת מקטינה את תקציב החוץ שלה? איך זה יכול להיות? אני לא הולך לסעיפי משנה, אבל איך יכול להיות שאנחנו מקטינים את ההשתתפות שלנו בארגונים בין-לאומיים? אנחנו מקטינים, לפי מיטב הבנתי, את התפקיד שלנו במש"ב. אני לא צריך להזכיר לך שהסיוע הבין-לאומי הוא כל כך חשוב. לא רק שאנחנו נושיט בפעם הבאה עזרה לטורקים בשתי דקות, כמו ששר החוץ שלהם אמר, לצערי הרב, בצורה מעוותת – אנחנו נושיט עזרה לכל מדינה בעולם שתיזקק לנו, גם במשבר מיידי וגם במשבר לאורך זמן. אז איך אנחנו מצמצמים את זה? אני יכול לעבור סעיף אחרי סעיף בתקציב משרד החוץ, שחשיבותו עולה. אנחנו צריכים לפתוח יותר נציגויות, אנחנו צריכים להגביר את הייצוג שלנו, מפני שאנחנו מתמודדים היום עם אתגרים בין-לאומיים חמורים מאוד, והאחרון שבהם הוא אותו אתגר של הכרה במדינת פלסטין בגבולות 67', שעכשיו הולכת ופושטת באותה יבשת ששר החוץ אמר שהוא ישקיע בה את כל מאמציו. מאז שהוא אמר שהוא משקיע בה את כל מאמציו ברזיל ברחה לנו, אקוודור ברחה לנו, ארגנטינה ברחה לנו, בוליביה ברחה לנו. אני מציע לשר החוץ לא להשקיע יותר מאמצים בדרום אמריקה, לעזוב את דרום אמריקה. אולי נצליח להושיע אותה, כי הגל הזה שמכיר בפלסטין בגבולות 67' הוא רע. אדוני, התקציב הזה הוא רע. אני מציע לממשלה לקחת אותו בחזרה ולשקול אותו. שיחזירו אותנו רק לתקציב חד-שנתי, נוכל לחיות אותו. בעזרת השם, בעוד שנה נתייצב פה כולנו ונמשיך את הדיונים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אתה תשמח לשמוע שאת הרצאתך המאלפת על התקציב שמעו סטודנטים למשפטים מאוניברסיטת תל-אביב, שהם גם תלמידיו של חבר הכנסת לשעבר שהפך למורה בנושאים הפרלמנטריים באוניברסיטת תל-אביב, חבר הכנסת והשר לשעבר רן כהן. <נחמן שי (קדימה):> שכני ביישוב מבשרת-ירושלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא יישוב, עיר ואם בישראל. עתידה של מבשרת-ירושלים להתחבר לירושלים. חבר הכנסת מולה – בבקשה, אדוני. גם לרשותך 15 דקות, והפעם אנחנו צריכים להקפיד, כי זה על חשבון חברי הכנסת ולא על חשבון הכנסת, כי כל אחד ואחד מחכה לתורו. <שלמה מולה (קדימה):> בוקר טוב. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הבוקר הזה, אדוני היושב-ראש, בהמשך לדיונים שהיו, אני רוצה לדבר על התקציב, על מה שמוצע, ולהתחיל את הדיון דווקא בבעיית הרשות למלחמה בסמים. אני חושב שמי שעיין בתקציב ה-so called – ששר האוצר שמתהדר בו, שבכל פעם הוא אומר לנו: זה תקציב חברתי, סופר-חברתי. אני רוצה להזכיר לו שאם לא מתקצבים את הרשות למלחמה בסמים, מקצצים את התקציב של הרשות למלחמה בסמים, בין זה לבין הצהרת תקציב חברתי אני חושב שיש דבר אחד – כלום. לכן, אנחנו מציעים לקואליציה – אדוני השר, אתה מוכר וידוע דווקא כאיש הגון, ישר. אנחנו באים ואומרים: אתם יודעים מה? אני מוכן לוותר על רוב ההסתייגויות שלי באופן אישי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה לא ביקשת להתריס בעניין זה. <שלמה מולה (קדימה):> לא, אני רק אומר, דבר אחד אני מבקש: אני מוכן, לפחות חלק מההסתייגויות האישיות שלי בתקציב אני מוכן להוריד, רק שיוסיפו תקציב למלחמה ברשות: במקום 11 מיליון 671 – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> למלחמה בסמים יוסיפו – – – <שלמה מולה (קדימה):> כן. אני מציע להוסיף עוד 4 מיליון שקל. זה לא ש-4 מיליון שקל ימגרו את תופעת הסמים, אבל בצורה כזאת, שאתה שולח הרבה מאוד אנשים שנקלעו למצוקה חברתית – אתה יכול לשלוח אותם להשתקם, ובמקום שהמדינה תממן ותשלם כפול ומכופל על הבעיה הזאת, יכול להיות שאנחנו נוכל להוציא כמה מאות אנשים מהמצוקה האישית שבה הם נמצאים. אנחנו נמצאים בחברה שיש בה אלימות גואה של בני נוער, לצערי הגדול, ואם אנחנו רוצים להתמודד – תופעת הסמים היא אחת התופעות האלימות שיש בחברה הישראלית. אפשר להילחם במלחמה, אפשר להילחם בבעיית הסמים. אני חושב שטוב תעשה הממשלה הזאת אם תתעשת ותוסיף תקציב לסעיף הזה. אדוני היושב-ראש, הסעיף השני שאני רוצה לדבר עליו הוא הסיפור הידוע של מענקי האיזון לרשויות המקומיות. כמה עוד אפשר לדקלם את המצוקה הזאת, את הבעיה הזאת, עד שהנושא הזה ייפול על אוזניים קשובות של ראש הממשלה ושר האוצר? אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, בחלוקת מתן השירותים בין השלטון המרכזי לרשויות המקומיות, אני אומר בצורה פסקנית: מי שבא במגע יומיומי, מי שרואה את אזרחי מדינת ישראל, זה אותן הרשויות המקומיות, אותם ראשי ערים, אבל רוב התקציב המקוצץ בתקציבי האיזון בא על חשבון האוכלוסיות החלשות. מי זקוק, אדוני היושב-ראש, למענקי איזון? לא ערים חזקות, לא תל-אביב, לא ראשון-לציון, שבה אני גר, לא חולון, ואפילו לא חיפה. אדוני היושב-ראש, מי שזקוק לסיוע, להגדלת תקציבים, תקציבי האיזון, זה כרמיאל, זה קריית-שמונה, זה צפת, זה נתיבות, זה דימונה וזה אופקים ועוד עשרות רשויות מקומיות. באה הממשלה ואומרת לנו: יש לנו סדר עדיפויות לאומי. אנחנו מעדיפים להשקיע מעבר ל"קו הירוק" על חשבון הרשויות שזקוקות באמת לסיוע, שהן בקונסנזוס. ראש הממשלה ושר האוצר, בגלל הלחצים הפוליטיים, בגלל הלובי החזק של ההתנחלויות, מעדיפים לתת מיליוני שקלים להתנחלויות על חשבון עיירות הפיתוח. האם זאת מדיניות כלכלית, מדיניות חברתית? יכולים לבוא ולהגיד לנו: אנחנו, יש לנו אג'נדה מדינית, אנחנו רוצים לחזק את ההתנחלויות. אני יכול להבין. אבל למה לקום ולהגיד: אנחנו בעד תקציב חברתי, ולהזכיר תקציב חברתי, ומקצצים 400 מיליון שקל בתקציבי האיזון, אדוני היושב-ראש? מי נהנה מזה בסופו של דבר? אותן רשויות שלא יכולות לגבות ארנונה, כי האוכלוסייה שם היא אוכלוסייה שרובם לא משתכרים שכר גבוה, לא מביאים 700,000 שקל לחודש כמו אותו מנהל של חברה שנסחרת בבורסה. רוב האנשים דווקא קשי יום. ומה אנחנו רוצים בסופו של דבר אם ברשויות המקומיות מחלקות הרווחה קורסות, החינוך קורס באותן רשויות? אדוני היושב-ראש, אני רוצה לספר לך ולומר לך שבנתונים של הבגרויות שהתפרסמו, עוד פעם חזרנו לאותה בעיה – בפריפריה, ההישגים של הילדים בבגרויות נמוכים ביחס לערים חזקות. למה זה קורה? כי אנחנו מקצצים בתקציבי האיזון, לא נותנים תקווה, לכן המדינה משלמת כפול ומכופל, וכן הלאה וכן הלאה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר מכאן דווקא על עוד סעיף – בעיני סעיף ערכי ממדרגה ראשונה. דיברתי עליו אתמול, ואני אחזור ואני אבוא ואני אגיד. יש סעיף שנקרא "חלקת גדולי האומה בירושלים". כמה היה בתקציב – תקציב מאוד משמעותי – כדי שבני נוער יעלו לחלקת גדולי האומה, יראו מי הם האנשים האלה, מי המנהיגים, מי הדמויות, שיהיו דוגמה אישית ומופת? הממשלה הזאת, במקום לקבע את ההיסטוריה של גדולי האומה – בתקציב, אדוני היושב-ראש, סעיף אפס. אפס. אנחנו באים ואומרים: למה אתם עושים את זה? ואם אנחנו רוצים שבני-הנוער יהיו ציונים, ערכיים, ידעו מי נלחם למען הקמת המדינה הזאת, מה זה החזון הציוני – איך בני נוער שמתחנכים בבית-ספר ידעו מי הם אם אנחנו לא ננחיל להם את ההיסטוריה שלנו? אנחנו יודעים לדבר על משה רבנו, אנחנו יודעים לדבר על מנהיגי הדת והיהדות שלנו, אבל למה שלא נדבר על הרצל? למה שלא נדבר על בן-גוריון? למה שלא נדבר על ראשי המדינה? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רוצה שרק תדע שהאוצר, מחוץ לסעיפי התקציב, הסכים להעביר 10 מיליון שקלים לסוכנות כדי שימשיכו את החינוך לציונות בגולה, שכן בגלל המשברים הכספיים שם היתה סכנה שהעניין הזה יופסק. אני שמח לומר שהאוצר הסכים והבין שיש צורך לתגבר את התקציב שם בשנתיים האחרונות ובשנתיים הבאות. <שלמה מולה (קדימה):> אני שמח לשמוע, אדוני היושב-ראש. אני חושב שבמדינת ישראל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הרבה בזכותו של חבר הכנסת חיים אורון. <שלמה מולה (קדימה):> אני רוצה להגיד, אדוני היושב-ראש – – – <חיים אורון (מרצ):> רק נכנסתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא לא, לא האשמנו אותך בשום דבר. <שלמה מולה (קדימה):> בתזה של מדינה יהודית דמוקרטית, אם אנחנו חפצי חיים, אם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית, אנחנו צריכים לחזק את המוסדות הלאומיים: את הסוכנות היהודית, את ההסתדרות הציונית העולמית על כל זרועותיה, את קרן היסוד, את הקרן הקיימת. כל הגופים האלה הם גופים משמעותיים. אני יודע שהיום הסוכנות נמצאת במצוקה קשה מבחינה תקציבית. אותם תורמים שפעם פתחו את ארנקיהם ונתנו כספים לקליטת העלייה – גם אני תוצר של אותה פעילות ציונית, הגעתי לכאן. אבל אני יכול לומר לך, השר, שהיום אפילו הופתעתי לשמוע שמי שהיה שר כאן ובאמת ציוני דגול, ידוע ומוכר כאסיר ציון, נתן שרנסקי, היום יושב-ראש הסוכנות היהודית, הציע אפילו לסגור את מחלקת העלייה של הסוכנות כתוצאה מבעיה תקציבית. אני מתפלא עליו למה הוא עושה את זה, ואני מקווה שהוא יחזור בו. אם זאת בעיה תקציבית, כדאי שהממשלה באמת תיקח קצת יותר אחריות למען הסוכנות, בשביל הסוכנות, למען הציונות, למען העלייה. אבל זה לא סותר, אדוני היושב-ראש, את מה שאני מדבר עליו. אני מדבר על זה שיתחנכו דורי דורות בישראל על גדולי האומה. למה משרד החינוך לא יכול לתת יותר תקציבים? בהחלט, יש קשר בין זה שאתה ציוני לבין זה שאתה צריך לדעת מי בנה את המדינה הזאת. אני רוצה היום לדעת אם בני נוער שהתחנכו ידעו – האם כולם יודעים מי זה הרצל? אני לא בטוח. אני לא בטוח שיודעים. אם אנחנו לא נחנך, יכול להיות שלא ידעו, ולכן תהיה לנו בעיה. אבל מכאן אני רוצה להפתיע אותך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה ללכת דווקא לסעיף אחר, בתקציב משרד הדתות, תאר לך. אני רוצה להעביר לך איך הדברים עובדים, אדוני היושב-ראש. בתקציב משרד הדתות יש תוספת תקציב של 75 מיליון שקל. בשביל מה? לא היה מספיק התקציב לפני שנה? מה זו התוספת הזאת? כדי לרצות את ש"ס? כדי לרצות את אגודת ישראל? כדי לרצות את סגן השר ליצמן? למה צריך? מה בזבוזי הכספים האלה כשלא נותנים לרשות למלחמה בסמים? תוספת תקציב של 75 מיליון שקל למשרד הדתות – אם היו נותנים לבתי-הכנסת, הייתי יכול להבין. למה צריך לתת את הכסף הזה למשרד הדתות בתוך משרד ראש הממשלה? שיהיו לו ג'ובים עכשיו, לשר מרגי, לתת עוד תפקידים, עוד יועצים? אני לא מבין את ההיגיון. אנחנו מציעים בתקציב הזה למחוק את 75 מיליון השקל ולהעביר אותם לסעיף אחר, למקום אחר. אדוני היושב-ראש, אם ידוע לך, פעם ביטלו את משרד הדתות. נכון, מי שהחזיר את משרד הדתות זה מי שהיה ראש הממשלה שלנו, אהוד אולמרט. אני חלקתי עליו בזמנו. אין צורך במשרד הדתות. צריך לחזק את המועצות הדתיות ברשויות. אין שום צורך במשרד כזה – משרד מיותר, משרד פוליטי, שמשרת רק מפלגה פוליטית. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, מה שאתה צריך להדגיש – שלכל הממשלות לפעמים יש שיקולים פוליטיים, זאת אומרת, לא כל השיקולים שלהן הם – כי אני לא מתאר לעצמי שהוא עשה את זה מתוך – – – <שלמה מולה (קדימה):> לא, אני לא אמרתי שלא. לכן אני בא ואומר, אבל הוא לא הוסיף – אדוני, הוא לא נתן 75 מיליון שקל תוספת. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה נכון. <שלמה מולה (קדימה):> הממשלה הזאת נתנה את התוספת. אני תוקף את התוספת. השר מרגי יכול להסתדר עם שלושה יועצים, תאמין לי. הממשלה הזאת, ממשלת הג'ובים הזאת – יותר מדי שרים. האמת היא, שמעתי, היום בכלל עוסקים בחליפות שלהם. אני לא יודע למה אפילו. למה בחליפות? למה צריך את זה דווקא היום? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> גם שלך, גם שלך – – – <שלמה מולה (קדימה):> עזוב. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אתה מקבל בדיוק כמו השרים. <שלמה מולה (קדימה):> אני בא ואומר: אדוני היושב-ראש, ממשלה, כדאי שתהיה צנועה. היא יכולה להיות צנועה, יכולה לעשות מאמץ כדי להיות צנועה, אבל היא לא יכולה ולא צריכה לתת תקציבים מיותרים, בזבוזי כספי ציבור מיותרים. לכן אנחנו מציעים בסעיף הזה, אדוני היושב-ראש, למחוק את הסעיף. הנה לך, אדוני היושב-ראש, יש למשל פרויקט שנקרא "פרויקט עתידים למגזר הציבורי". הפרויקט הזה הוא פרויקט מאוד חשוב – לפתח את העניין של השתלבות של בני עיירות הפיתוח בשירות הציבורי. לבוא ולהגיד שאותו סטודנט, שסיים, נניח, את לימודיו בקריית-שמונה, או למד בבאר-שבע, באים ואומרים: יכול להיות שיש לו חסמים. בפרויקט הזה רוצים לאפשר לו קצת להגיע לשירות הציבורי, לפתח לו כישורים, מיומנויות, השתלמויות. באה הממשלה הזאת ואומרת: אנחנו נסתפק ב-2 מיליון שקל. מה אפשר לעשות? להגיד: כאילו עשינו, אפילו הוספנו קצת. אם אנחנו חפצי חיים – להביא לשירות הציבורי אנשים איכותיים, בעיקר צעירים, בעלי יכולת מוכחת, לסייע להם – אני אומר לך: היה צריך להוסיף לסעיף הזה, ולא לקצץ. זה לא הרבה. כל מה שהם צריכים לעשות, זה להוסיף, אדוני היושב-ראש, בסך הכול פשוט להוסיף עשר מיליון שקל. אם יוסיפו עשר מיליון שקל, בבדיקה שאנחנו עשינו בפרויקט הזה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עשרה מיליון. <שלמה מולה (קדימה):> עשרה מיליון. אם יוסיפו זה יכול להיות – אפשר היה יותר, אבל לפי דעתי זה היה יכול לסייע. אבל מה, הממשלה האטומה הזאת, הקואליציה, שבה אין לובי פוליטי לאותו פרויקט, כנראה הוא לא יעבור. לכן אני חשבתי, אדוני היושב-ראש, כדאי ונכון ורצוי שייתנו את התוספת הזאת לאותו גוף. אדוני היושב-ראש, עוד סעיף שאני רוצה להצביע עליו. יש סעיף במשרד הדתות שנקרא "פיתוח מבני דת". מה זה פיתוח מבני דת? אני ניסיתי להסביר לעצמי וגם לנסות להבין וגם שהציבור ידע מה זה פיתוח מבני דת. בסופו של דבר, בבדיקה שאני עשיתי, אדוני היושב-ראש, זה עוד "קניפעל", עוד כסף לשר הדתות שיוכל לחלק לבית-כנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה סעיף תקציבי חדש? <שלמה מולה (קדימה):> זה סעיף תקציבי חדש, שמופיע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי שעשו את זה – הסעיף הזה הוא כבר 50 שנה. <שלמה מולה (קדימה):> הסעיף הזה, אבל התוספת שלו. אם אתה תראה את התוספת בשנת 2011, זה 29.487 מיליון שקל, ובשנת התקציב 2012 – 33 מיליון שקל. עוד פעם התזה הזאת, כשאתה בודק כל סעיף תקציב בכל משרד פוליטי, אתה מגלה כמה עוד תוספת יש. העיקר לרצות, העיקר שראש הממשלה יוכל לשרוד, כולם יוכלו לעשות לו "וי" ענק: אני ראש ממשלה שסיפקתי את צורכיהם של השרים, אז אני יכול לישון בשקט. אני מציע לראש הממשלה להתעורר, בסופו של דבר הציבור יכה בך, הציבור יזכור. חלוקת תקציבים לחלוקה פוליטית, לג'ובים פוליטיים, זה לא יביא לך שום בשורה, אדוני ראש הממשלה. לכן אני חושב, הממשלה אסור לה לאמץ את התקציב הזה. אני מקווה שאנחנו נקצר את ימיה של הממשלה, נשלח אותה פשוט הביתה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה על העמידה בלוח הזמנים בצורה יפה. אני מזמין את חבר הכנסת חיים אורון לומר את דבריו. בשלב זה – 25 דקות. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, אני מאוד הייתי רוצה שתקשיב לי. הכנתי נאום אחר לבוקר הזה והתכוונתי לנתח את התקציב, ואני מקווה שבמשך היום תהיה לי עוד הזדמנות לעשות את זה, על מה שיש בו ומה שאין בו. אבל אמש, כך בשעה 19:45, נמסר לכנסת כתב חידה, ואני מודה ששנתי נדדה וניסיתי לפענח את כתב החידה. הופיע סגן שר האוצר בשם הממשלה לפני שהתחיל הדיון – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כמתחייב מהחוק. <חיים אורון (מרצ):> – – כמתחייב מהחוק, ואמר שעל-פי מה שמתחייב מהחוק בסעיף כזה וכזה, אף-על-פי שלא ברור שהוא מחויב אבל לפנים משורת הדין, הוא מתכבד להודיע שההסכמים הקואליציוניים שנערכו בזמן ההצבעה על תקציב 2009 ו-2010 חלים גם בשנת 2011–2012, ואז הוא מונה את הסעיפים: "א. סעיף 53 להסכם הקואליציוני עם סיעת יהדות התורה; ב. סעיף 47 להסכם הקואליציוני עם הבית הלאומי" – אני קורא מתוך פרוטוקול הכנסת, וכל הכבוד לכנסת שהוא מייד מופיע – "ג. סעיף 61 להסכם הקואליציוני עם סיעת ש"ס; ד. סעיף 22 להסכם הקואליציוני וסעיף 3 לתוספת להסכם הקואליציוני עם ישראל ביתנו. אציין כי בהתאם לסעיף 43 להסכם הקואליציוני עם סיעת העבודה תיושם החלטת הממשלה 2323 מיום 17 באוקטובר 2010. אני מודה לכם. תודה רבה". מייד במליאת הכנסת פניתי ואמרתי לו: אדוני היושב-ראש, עם כל הכבוד לסעיפים שמפנים אותנו להסכמים הקואליציוניים, פה מדובר בתקציב. תגידו לנו בכמה כסף מדובר, והאם ב-2011–2012 יש סעיף תקציבי, ומהו. סגן שר האוצר, שהוא בדרך כלל מרבה בפירוטים אמר: "זה פשוט מאוד, אתה תקרא את ההודעה שלי בפרוטוקול" – זה מה שעשיתי – "תלך לסעיפים ותוכל לחשב אותם". הלכתי, אדוני השר, לספר התקציב, הכול היום – הלכתי, אדוני, לספר התקציב, הסעיף שהיה הסכמים קואליציוניים – איננו. אמרתי: רגע, שמע, באה הגאולה, באה מנוחה ליגע. חסכנו – תיכף אני אגיד כמה – אין. ולא הפסקתי. נכנסתי לסעיפים עצמם, ואני עכשיו מדווח לכנסת: הבית היהודי יקבל 72 מיליון שקל בכל שנה. ש"ס – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת אומרת, אתה פענחת את הסכום. <חיים אורון (מרצ):> אני פענחתי את הסכומים, ואני מתחייב עליהם לפרוטוקול. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז, כי רציתי להביא מייד את היועץ המשפטי – האם זה חוקי בכלל לבוא ולומר – – – <חיים אורון (מרצ):> רגע. דקה. אני מבקש את כל החלק הזה להעביר ליועץ המשפטי של הכנסת. ש"ס מקבלים 130 מיליון. יהדות התורה – 120 מיליון. מפלגת העבודה רק 100. גאלב, אני לא יודע, אתם 13 חברי כנסת, יעני, שווים בערך 7 מיליון שקל לחבר. <שלמה מולה (קדימה):> כמו הבית היהודי. <חיים אורון (מרצ):> יהדות התורה – 5 מיליון – שווים 20 מיליון שקל לחבר. מה זה פה? אדוני השר, אפילו אין פה צדק חלוקתי. זה סתם הכול. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אין שוויון. <חיים אורון (מרצ):> רגע. תן לי רק להשלים את המספרים. <השר זאב בנימין בגין:> תרשה לי, חברי, רק שאלה. מהחישוב שלך כמה יצא שאני שווה? <חיים אורון (מרצ):> אתה כלום. רגע. חכה. חכה. חכה רגע. דקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> שימחת את השר. תאמין לי ששימחת את השר בגין. <חיים אורון (מרצ):> דקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא העצבת אותו, שימחת אותו. <השר זאב בנימין בגין:> הנחת את דעתי. <חיים אורון (מרצ):> ישראל ביתנו, היא, יש לה תעריף גבוה – 147 מיליון שקלים. בסך הכול – 569 מיליון שקלים כפול 2, אדוני היושב-ראש – 1.168 מיליארד שקלים. איפה הם? איפה הם בתקציב? אין. מזל שהייתי רשום לרשות דיבור, פחות או יותר, ב-09:30. ביררתי. אני מגלה לך את הסוד: הם ברזרבה הכללית, ויש התחייבות חלוטה שכל הסכומים הללו יגיעו לכל המפלגות. לאיזה צרכים? אגב, בחלקם צרכים מאוד חיוביים. <היו"ר ראובן ריבלין:> יכולים להגיע רק לצרכים שיש להם סעיפים תקציביים. <חיים אורון (מרצ):> סליחה. חינוך, חינוך לציונות, פיתוח הארץ, תשתיות. ואני שואל אותך, אדוני היושב-ראש, לא הורדנו פעם את הסעיפים של הייחודיים? זה יותר גרוע מהייחודיים, כי זה לא מופיע בתקציב, אין על זה שום בקרה, אלה קופות של המפלגות, ובמהלך השנה כל פעם בוועדת הכספים מופיע הסעיף: להעביר לקליטה חברתית של יוצאי אבידג'ן. אני אומר דבר מדויק. 300 מיליון שקל מתוך סעיף ההסכמים הקואליציוניים. כי חבר כנסת מסוים, שאני לא אומר פה את שמו – אני יודע, זה ה"קניפעל" שלו להגיד: עכשיו את זה תעבירו, כי אני רוצה קליטה חברתית – שאגב, אני מאוד בעדה. ופעם אחרת – אתמול, למה ללכת רחוק? דיון מאתמול, בשני מקומות שונים. ב"גלריה" של עיתון "הארץ" פאינה קירשנבאום אומרת: אני רוצה להעביר כסף ל"גשר" – ראוי לחלוטין – לתיאטרון "גשר". אומרת לה שרת התרבות: אין אפשרות, את לא יכולה להעביר ל"גשר" מהקופה שלך. יש לי כסף, ואני רוצה להעביר לו את הכסף. אתמול, בדיון סוער מאין כמוהו בוועדת הכספים על בית-החולים "ביקור חולים" – יש ויכוח על 30 מיליון שקל – אומרים גפני וסגן שר הבריאות ליצמן: אנחנו נביא כסף, 30 מיליון, מהקופה שלנו. רק האוצר – תסכימו להסכם. אדוני השר בגין, ככה מתנהלת ממשלה? עכשיו תראו, אני לא זוכר – ויושבים פה שני חברי כנסת ותיקים. בעצם, כולם ותיקים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כמוך. <חיים אורון (מרצ):> שניים כמוני ואחד פחות. <היו"ר ראובן ריבלין:> שניים פחות. <חיים אורון (מרצ):> אני לא זוכר ולא יודע. ביררתי הבוקר, ואני חושב שאני אומר דבר מדויק, אבל אני אומר אותו טיפה יותר בזהירות: מעולם הסכמים קואליציוניים היו פוקעים בשנת הקמת הממשלה. זה לא היה איזה פטנט מתמשך. אני רוצה להיות מאוד ברור. זה לגיטימי שמפלגה באה ואומרת: אני רוצה 10 מיליארד שקל לפיתוח השטחים. היא משיגה לזה רוב, זה מופיע בתקציב המדינה, ומוסיפים כסף לשטחים. ומפלגה אחרת אומרת: אני רוצה להוסיף מיליארד שקל לחינוך – לא סכומים כאלה. אבל, לא בקופות קטנות, לא בשיטה הזאת. מיליארד 200 מיליון שקל? ועוד מחביאים את זה בסעיף רזרבה? ואני אומר באחריות: זה הוחבא בסעיף רזרבה כדי שלא נמצא את זה. וזה הוגש בלשון סתרים כזאת, שמביישת את הממשלה. בבקשה, תעלה לדוכן – שר האוצר, סגנו, לא מעניין אותי מי; שר בלי תיק, יש מספיק – ותגיד: החלטנו לתת למפלגות – אגב, לא לליכוד. הליכוד לא. הוא, יעני, מופיע בתור נותן. כי כדי שאף אחד לא יטעה פה – כל הסעיפים האלה מופיעים בהסכמים הפרטניים שבין הליכוד לכל אחת מהמפלגות, שאגב, בשלב החתימה, הם לא יודעים. רק אחר כך מורידים את המסך – אני פשוט עושה פה שיעור לתלמידים של רן כהן, ידידי – אחר כך מורידים את המסך, וכל המפלגות רואות מה הבטיחו לכולם. אבל עם כל הכבוד, אני לא שם. אני בכנסת, מאשר תקציב. ואני אספר לך, אדוני השר בגין – אתה בעצם יודע כמוני: כאשר עוד לא היית בכנסת, כשהיית בפגרה, וניסינו להעביר 3 מיליון שקל למכון הגיאולוגי, מה לא עשינו, באיזה מנהרות לא חפרנו. המכון הגיאולוגי לא שייך למרצ, הוא לא שייך לליכוד, הוא גם לא שייך לך – במקרה עמדת בראשו. ופה, מיליארד 200 מיליון שקל – ככה. וכששואלים את סגן השר: תגיד, מה זה? אז הוא אומר לי: תסתכל בהסכמים הקואליציוניים מלפני שנתיים. מה זה הדבר הזה? <היו"ר ראובן ריבלין:> תשאל את היועץ המשפטי של הכנסת מה אתה רוצה שהוא יברר. <חיים אורון (מרצ):> אני מבקש מהיועץ המשפטי של הכנסת לבדוק האם זו דרך נכונה לממש את הסעיף שמחייב, לפני הצבעה על התקציב, לדווח לכנסת באופן הוגן, מדויק ושקוף, מה מסתתר מאחוריו, ולא בכתב סתרים, שגם אם אתה מגיע לסעיפים אתה לא יודע מה יש בתוכם. אגב, רובם, לא כולם, סעיפים כלליים: חינוך, תרבות, ציונות. בסדר גמור. שיהיה לממשלה אומץ – הנה, נכנס סגן השר ליצמן. <<סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:>> כן, אדוני. <חיים אורון (מרצ):> אתה הצעת אתמול, בצדק, 30 מיליון שקל מכספי יהדות התורה ל"ביקור חולים". כששאלתי איפה יש כסף, אמרו לי: יש כסף, אל תדאג. עכשיו מתברר לי איפה יש כסף. אתם מקבלים בהסכם הזה 120 מיליון שקל לקופה. אז מה זה מתנהל פה? וזאת קואליציה חזקה, הגונה, שקופה. שר האוצר, לא היה לו אומץ לבוא לבד – – – <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> שהיא תורמת לדברים חברתיים. <חיים אורון (מרצ):> אין ויכוח. לא היית פה כשדיברתי, ליצמן. אני גם מבקש, מכספי המדינה – עם כל הכבוד, זה לא כסף שאתה עבדת עליו. הוא שייך לך כמו ששייך לי. לך יש קופה, עם כל הידידות – – – <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני חבר הכנסת, פעם אתה בקואליציה, פעם אני בקואליציה. לפני 15 שנה אתה היית בקואליציה – – – <חיים אורון (מרצ):> אני אומר לך, אני אומר לך באחריות מלאה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר ליצמן, מייד אחריו. השר ליצמן – – – את הדיון. תהיה לך הזדמנות לומר. <חיים אורון (מרצ):> אני אומר לך באחריות מלאה – אתם כל פעם אומרים: הם עשו. אגב, כמה פעמים כבר היינו בקואליציה? למזלי יש פה עכשיו שני עדים. על-פי שניים ייפול דבר. אני מוכן שרן ירד מהיציע ויבוא לפה. אנחנו מעולם לא היינו בתוך הסיפור הזה. מעולם. ומי שיראה לי דוגמה אחת על סוג כזה של הסכם עם מרצ, אני בולע את דברי מחדש. רגע, סליחה, נאבקנו על נושאים. אמרתי קודם: זכותך להיאבק על – – – <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> היושב-ראש אמר שאני אענה כשאני אדבר. אני אענה. <חיים אורון (מרצ):> כן, כן, בסדר. אני לא מתווכח. אני גם אמרתי קודם: חלק מהנושאים ראויים. אולי חלק גדול ראויים. אבל עם כל הכבוד, הדיון הוא על תקציב המדינה, הוא גם על נושאים ראויים ולא ראויים. אתה יודע ואני יודע, שאם היו לנו עוד 5 מיליארד שקל לחלק, היינו מחלקים אותם ביחד לנושאים ראויים, אבל לא על-פי שיקול דעתה של ישראל ביתנו, או על-פי שיקול דעתה של המפד"ל, או על-פי שיקול דעתה של מפלגת העבודה. <שלמה מולה (קדימה):> אם היו נותנים מתוך זה 400 מיליון שקל למענקי איזון, היו פותרים את כל הבעיות. <חיים אורון (מרצ):> חבר הכנסת מולה, במיליארד ו-200 מיליון שקל ניתן לעשות המון דברים. זה כבר סכום גדול, זה לא תופינים. זה מצטרף – המספר המדויק, אדוני, היועץ המשפטי לכנסת, הוא מיליארד 168 מיליון שקלים שיש לגביהם התחייבויות. ואני אומר באחריות מלאה: כל מלה שאני אומר פה – תיקחו אותה לאן שאתם רוצים. כל מספר, כל מלה, כל נתון. אז מה אתם עושים בכנסת? עכשיו, אני אומר לכם יותר מזה, השר בגין, לא אתה: בתוך הקופות האלה יש גם קופות של חברי כנסת. זה משתרשר כלפי מטה. בתוך ה-100 – אני אחראי על x. ועוד הפעם: לא בשנה שמקימים ממשלה, אלא כמודל קבוע. זאת אומרת, בתקציב הבא של ממשלות ישראל – אני מקווה שלא ברזרבה הכללית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורון, אני רק רוצה להבין את הטכניקה, כי אני זוכר את הייחודיים ואת המלחמה בנושא הזה עד אשר הם הועברו מן העולם, או לכאורה הועברו מהעולם: כל הכסף שנמצא ברזרבה – כדי להעבירו, צריך להעביר דרך סעיפים תקציביים. או שהדבר הזה נעלם מעיני במשך התקופה? <חיים אורון (מרצ):> צריך להעביר אותו דרך סעיפים תקציביים שעומדים בקריטריונים אחידים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר. <חיים אורון (מרצ):> דקה. אבל עם כל הכבוד, כשהממשלה באה ואמרה פה: אנחנו קבענו סדרי עדיפויות, ואנחנו החלטנו מה חשוב ומה לא חשוב – אם חשוב קליטה חברתית של יוצאי אזרבייג'ן, תשים אותם בתקציב. אם חשוב לתת עוד 10 מיליון שקל לתנועת נוער – וחשוב – שים אותם בתקציב. לא שמישהו יבוא ויגיד: אני סידרתי לך מהקופה של המפלגה שלי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם הוא סידר לו, זה עומד בתנאי התקציב. <חיים אורון (מרצ):> אם הוא סידר לו, כמו שאתה ואני סידרנו לא פעם – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. <חיים אורון (מרצ):> – – ובאנו לוועדה, ואמרנו. אגב, כשסידרנו את תנועות הנוער, התנועה שאני קשור אליה בנימי נפשי מקבלת מזה פרומילים. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <חיים אורון (מרצ):> כי זה מתחלק על-פי גודל התנועות. אבל למה ללכת לתנועות נוער? אם הגדלנו את תקציב התרופות – לעם ישראל הגדלנו את תקציב התרופות – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל חולי – – – <חיים אורון (מרצ):> – – וזה לגיטימי שמפלגה תבוא ותגיד: אני לא מצביעה על התקציב אם לא תוסיף לתקציב התרופות כל סכום שאתה רוצה. אבל לא בקופות כאלה – לא בקופות כאלה, ואני אומר לך באחריות, אומרים פקידי האוצר: אנחנו לא שולטים בכספים האלה, אנחנו רק שולטים שהם יעברו בצינור הנכון, אבל לא אם זה יעבור בצינור הזה או בצינור הנכון. צורכי עמנו רבים – – – <השר זאב בנימין בגין:> יש לי שאלה. כשזה עובר בכל זאת בוועדת הכספים, אז הכספים האלה מיועדים ועוברים את הבקרה לפחות של – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי, ודאי. <השר זאב בנימין בגין:> אני רק רוצה להבין. <חיים אורון (מרצ):> אני אסביר בדיוק. המקור שלהם, עד השנה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הרזרבה. <חיים אורון (מרצ):> לא הרזרבה. עד השנה היה סעיף: על-פי הסכמים קואליציוניים. מהשנה אפילו את זה לא נדע. <השר זאב בנימין בגין:> לא, אבל כשיועבר? <חיים אורון (מרצ):> יועבר – – – הרזרבה. אני לא אדע. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא יועבר רק למקום שבו האוצר מאשר שהוא על-פי קריטריונים. ועדת הכספים חייבת לאשר את זה. <השר זאב בנימין בגין:> הכספים צריכים להיות מיועדים למטרה ברורה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברור. אבל על-פי שיקול דעתו של נותן – – – <חיים אורון (מרצ):> של בעל הכסף. <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת הבעיה. זה לא עניין ממלכתי. <חיים אורון (מרצ):> על-פי שיקול דעתו של בעל הכסף. עכשיו, עוד הפעם: ברגע שזה מתמסד, ובהיקפים כאלה, זה כבר עולם אחר. אני בטוח שאתה יודע ואני בטוח שחברי הכנסת יודעים, שניים מהם יושבים בוועדת הכספים, מה זה 1.2 מיליארד שקל. זה כמה משרדים. זה לא ביטחון, בטח; גם שם אתמול ראינו מה קורה – פתאום התקציב עולה מ-49 ל-61, כשרואים את זה באיזו שורה תקציבית במקרה. ואז, העיתונים מלאים עכשיו: מה קרה בתקציב הביטחון. אבל פה לא מדובר בדבר כזה. זה יורד לשורש הניהול המסודר של ממשלה, של כנסת, של כספי ציבור. לא יכול להיות שזה הופך להיות – אני יודע, בסדר. בהסכמים הקואליציוניים היה מקובל: חותמים הסכמים, סוגרים עניינים, שנה אחת. עכשיו זה הפך בכלל בהתחלה לשנתיים, כי מראש התחייבו כל הסיעות שהן בתקציב כפול – 2009–2010. ועכשיו, ככה פתאום, ב-19:45, בהודעה לקונית לחלוטין, לא במקרה, אני אומר עוד פעם באחריות – לא במקרה – עולה שר, שאפילו לא מסוגל לתת תשובה על השאלה הכי קטנה: כמה כסף זה ואיפה זה. לך תבדוק, הוא עונה לי. זה פשוט מאוד, תקרא את ההודעה בפרוטוקול ותלך לסעיפים. קראתי את ההודעה, לא בפרוטוקול כי הפרוטוקול היה רק הבוקר, והלכתי לסעיפים ולעוד כמה מקומות, ואני מדווח לכנסת ולציבור על מה מדובר פה. אני רוצה להגיד באופן מאוד ברור: זו, בעיני, לא הבעיה הכי גדולה של התקציב. אחרי מה שאמרתי ב-20 הדקות האחרונות, זו, בעיני, לא הבעיה הכי גדולה של התקציב. הבעיה הכי גדולה של התקציב, ועליה אני אדבר בסיבובים הבאים, בעיני, היא שלמרות ההצלחות הכלכליות של מדינת ישראל גם במשבר וגם לאחריו – וראש הממשלה ושר האוצר בטוחים שהם סידרו את העניין: הם סידרו את הכספים שהאמריקנים הצילו את תעשיית הרכב ואת הבנקים, והעולם השקיע טריליונים בשביל – – – בסדר. אתה יודע, אדוני, אני אומר: את כל הקרדיטים ניתן ביום העצמאות. ואם שר האוצר רוצה להדליק משואה ביום העצמאות, אני כבר נותן לו, ואפילו שלחתי אותו כמועמד לפרס נובל לכלכלה. אבל אחר כך יש פן נוסף לכל הדיון הזה: אין שבוע שלא עובר ואנחנו לא מקבלים ציון שיא עולמי בפערים חברתיים, בפערים בין עניים ועשירים, בשחיקה של מעמד הביניים, ברמת הפערים בחינוך ובבריאות בין מרכז ובין פריפריה. אי-אפשר בדיון הזה לעסוק רק בחלק אחד של העניין. השיא של הדיון היה ביום רביעי שעבר ואתמול בוועדת הכספים, וזה בא עכשיו למליאת הכנסת. ביום רביעי בוועדת הכספים אני הצעתי, במסגרת ההסתייגות לחוק ההסדרים, הצעה שאומרת, אדוני השר בגין, לדחות את הרפורמה במס בשנתיים, והיא תסתיים לא על-פי המתוכנן, ב-2016, אלא ב-2018. משמעות הדחייה הזאת היא 1.4 מיליארד שקל תוספת הכנסות ב-2011, ו-2.4 מיליארד שקל ב-2012 – קרוב ל-4 מיליארד שקל. אמרו: אין אפשרות. אני אומר גם פה באחריות מלאה: רוב הכלכלנים, ה-OECD, הבנק העולמי, רוב אנשי האוצר חושבים שאם ההצעה הזאת היתה עוברת הם היו באים ונותנים לי נשיקה. אני מצטט כמה בכירים מהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> האוצר. <חיים אורון (מרצ):> פקידי אוצר בכירים מאוד. מה לעשות? יש, לפני עשרת הדיברות יש הדיבר שהוא לפני עשרת הדיברות, שאותו חיבר ראש הממשלה: מסים ישירים צריך להוריד. העולם במקום אחר – הוא מוריד מסים ישירים. אני שואל אותך, השר בגין, יושב-ראש הכנסת, וגם את עצמי: אני צריך לקבל במשכורת חודש ינואר, שתשולם בפברואר, עוד 400–500 שקל נוספים בגין הורדת מס הכנסה? זה מה שיהיה. זה מה שיהיה. אז מסתתרים מאחורי ריווח מדרגות המס בשכבות הביניים, שאני בעדו, אבל מתוך הסכום הגדול שאני מניתי זה 140 מיליון. כל השאר הולך למעלה. בנוסף למס חברות, שיורד לשיא עולמי – אנחנו ב-2016 נהיה במס חברות של 18%, אין מדינה כזאת; לא גרמניה, לא צרפת, אני לא מדבר על שבדיה. כי פשוט כל העסקים יבואו לפה ויעזבו את שבדיה, יעזבו את גרמניה, יעזבו את צרפת – יבואו לפה, כי יש פה מס חברות נמוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> כך נגבה יותר מס הכנסה. <חיים אורון (מרצ):> נכון. זה צד אחד. אבל מה היה אתמול? סכום מאוד דומה – 2.4 מיליארד שקל – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מס ערך מוסף. <חיים אורון (מרצ):> – – לקחו מכיס אחד בשביל לממן את זה. מהו הכיס? הציבור ישלם עוד 40 אגורות לליטר דלק, כבלוֹ, לא כי בעולם עלה מחיר הדלק. כמס. הציבור ישלם יותר על מים, תהיה העלאה של הארנונה, כל המסים העקיפים עולים. אנחנו לא יורדים בנטל המס, אנחנו נשארים באותה רמה בנטל המס, רק משנים את ההרכב. אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה לנצל את זה, ואני לא רוצה לחרוג מהזמן. אני יודע שחברים נוספים רוצים לדבר פה. ההחלטה של יום רביעי לא להקפיא את הורדת המסים, ההחלטה של אתמול להעלות את הבלו על סולר, על המוניות, על התחבורה, על החשבון – הכול יתגלגל לשם. <היו"ר ראובן ריבלין:> על מה הצבענו אתמול? להמשיך את – – – <חיים אורון (מרצ):> לא, זה בנוסף. אתמול הוחלט שלא לקבל – אתם יודעים, זה גם מתחלק בצורה כזאת. אני חושב, כששאלתי מישהו הבוקר: תגיד, איך אתם לא מתביישים? אמרו לי: הבטחות והסכמים צריך לקיים. על ה-1.2 מיליארד שקל האלה. ואז שאלתי את אותו אדם: תגיד, ההתחייבות לציבור להוריד את המע"מ שעלה לשנה אחת – לא צריך לקיים? רק את ההבטחה שאת מס על יחידים צריך להוריד, אותה צריך לקיים, ואת המע"מ אפשר לא להוריד? ולא צריך לעשות פה שיעור, לפני כיתה א' בכלכלה, כל אחד מבין שהמע"מ הוא רגרסיבי. והוגשו נתונים לכנסת, לוועדת הכספים – ועוד פעם, תודה למחלקת המחקר של הכנסת שעשתה את העבודה הזאת – כאשר מעלים את מחירי הדלק, איך זה נופל על משפחה בעשירון העליון ובעשירון התחתון, בהנחה שמהעשירון השני יש מכוניות היום. השיעור די דומה. לפעמים המכוניות הדפוקות האלה אוכלות יותר דלק. לפעמים גם ג'יפים אוכלים יותר דלק, אני יודע, אבל האחוז מההכנסה – הוא זניח. מי שמתקיים מ-100,000 שקל בחודש – ויש כאלה שאצלם המחיר נמוך – או מי שמתקיים ב-5,000 שקל בחודש, וגם הוא יעלו לו ב-40 אגורות את מחיר הדלק. אני מודה, אני רואה קשר בין ה-1.2 מיליארד האלה, בין ההחלטה שלא לפגוע במסלול הקדוש של הפחתת המס, ובין המסלול – כי אחרת צריך לסגור את התקציב – של העלאת המסים העקיפים, ולהפוך לשקר – לא לבן, לשקר מונח על השולחן – את האמירה שאנחנו מורידים את נטל המס. במדינת ישראל בשלוש השנים האחרונות נטל המס לא ירד, הוא רק החליף את הרכבו להרכב יותר גרוע, יותר פוגע בחלשים ויותר מיטיב עם מי שיש להם. <היו"ר ראובן ריבלין:> בשלב זה אנחנו צריכים להפסיק לשמוע את הרצאתך. אני מבקש מאדוני להעביר ליועץ המשפטי את נוסח הבקשה שהוא צריך להוציא עליה חוות דעת, ואז הוא יביע את עמדתו. אני מודה גם ליועץ המשפטי איל ינון על כך שהגיע למליאה על מנת לשמוע את הערותיו של חבר הכנסת אורון בעניין, שהוא עניין חוקתי, בלי ספק. תודה רבה לחבר הכנסת אורון. הואיל והשר ליצמן כבר אתמול ביקש להתערב בדיון, ובהתאם לתקנון יכול שר להתערב בכל שלב משלבי הדיון, אני נותן לו את רשות הדיבור. הוא גם לא ביקש להשתמש בו זמן ארוך מדי, כפי שהשר ליצמן לא צריך להכביר מלים בשביל לומר מה שהוא רוצה. אחריו – מגלי והבה. <חיים אורון (מרצ):> – – – בוועדת הכנסת מתחיל דיון על הגיור הצבאי. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני מציע לך, אדוני, ידידי, חבר הכנסת אורון, רק לקרוא את הפרוטוקול אחרי הישיבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר בגין, חברי חברי הכנסת, בדרך כלל אני מתעסק בימים אלה רק בבריאות. זה תפקידי, אני לא מסתכל בדברים בסביבתי. אם כל שר היה מתעסק רק בדברים שלו, מצבנו היה הרבה יותר טוב. אבל לפעמים כששומעים כל מיני דברים צורמים, אני חייב להגיב. בדיון הקודם – לא אתמול, לפני שבועיים – חבר הכנסת רוני בר-און תקף אותי מאוד. מה קרה? סל הבריאות, היום זה 300 מיליון שקל, ומה לעשות – חיים, כדאי לך לשמוע, חיים, זה נוגע אליך. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא יוצא רק – נתנו לו טלפון. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> 300 מיליון שקל זה סל הבריאות בתקופתי, ומה לעשות, לפני כן היה 415 מיליון שקלים. כשעליתי לענות, אמרתי לחבר הכנסת בר-און: תקשיב טוב. אני חייב להגיד לך – השר בגין, רק שנייה. אמרתי לחבר הכנסת בר-און: תקשיב טוב, היה 400 מיליון שקל, אבל מה לעשות, אתה היית שר האוצר, ולא היית בכלל אשם בזה. מי שסידרו את זה היו חיים אורון, רובי ריבלין, יעקב ליצמן ושלי. אנחנו נלחמנו, היה פיליבסטר בוועדת כספים. היינו כולנו באופוזיציה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל השיקולים לא היו סקטוריאליים. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> רגע. הוא צעק עלי, אדוני היושב-ראש, הוא צעק עלי: זה לא נכון. אבל מה לעשות, אני מגלה לכם שמסמך במשרד האוצר – יש מסמך חתום – אפילו פחות מ-300. אז שלא יתרברב לי שהוא – היה אצלו 400 מיליון שקל. היה פחות. אנחנו עשינו פיליבסטר בוועדת הכספים, השגנו 415, 450. לא צריך לנפח את כל הדברים. לא משנה. 300 מיליון – אני שלם עם זה ואני מגבה את זה והסיבות אתי. יש 150 מיליון שקל לשיניים, יש הרבה דברים, לא צריך לפרט. אני חייב להגיד לך, יש הלכה בבית-דין שאם כל בית-הדין אומר "חייב" על מי שצריך להוציא אותו להורג – כך ההלכה – אז הוא יצא זכאי. כי יש הלכה: "ושפטו עדה והצילו עדה", וכפי שיש ו"שפטו", מישהו צריך להגיד זכות על הדבר. עד הרגע הזה אני לא שמעתי מבן-אדם אחד שיקום – אני לא מדבר על משרדים אחרים, אני מדבר על משרד הבריאות, ליצמן – שיגיד: הנה עשה טיפולי שיניים, הנה הרחיב MRI, הנה עשה כל מיני דברים; אין. מילא ביקורת, בסדר, מותר, אבל שיגיד גם מלה טובה. את זה לא שומעים, סימן זה רק לביקורת. ומה לעשות, אדוני היושב-ראש, שכל מה שיש בהסכמים קואליציוניים – קדימה היתה משלמת פי-שניים. <היו"ר ראובן ריבלין:> ה-MRI, שעליו נלחמנו שנים, שנים, אצל כל – – – <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> היום בכל קופת-חולים יש MRI. <היו"ר ראובן ריבלין:> הנה, גם מגלי היה פה אתנו. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> היום יש לכולם MRI, יהיו עכשיו עוד 30 MRI, מייד אחרי התקציב. אז לא שומעים. הסכם קואליציוני – אתה יודע אני לא מדבר על – – – שיש לנו, בכלל, מוכנים לשלם את זה, פי שניים, שלושה, היו מוכנים לשלם. לפי ההסכם שהיה לי עם קדימה, היינו משלמים היום לישיבות יותר מאשר אנחנו מקבלים היום. <היו"ר ראובן ריבלין:> השר בגין, רק אתה שומע. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> יותר. בקדימה היינו מקבלים יותר מאשר זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אומר שהממשלה הקודמת היתה נותנת פי-שניים. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> לפי ההסכם שהציעו לי במשא-ומתן הקואליציוני עם קדימה, התקציב לאברך ישיבה היום היה יותר ממה שמקבלים היום. <השר זאב בנימין בגין:> זה נימוק חשוב, אבל יש לו מגבלות. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני אגיד לך, אדוני, בזה אני מגיע לנקודה שאמרתי מהר, אתה לא תשמע אותי, וזה מפריע לי. אנחנו מקבלים על הראש, אתה יודע מתי? כאשר אנחנו הולכים לקואליציה עם הימין. כשאנחנו הולכים עם השמאל לא תוקפים אותנו, שקט, הכול בסדר – אין הבטחת הכנסה, אין בעיות תקציב הישיבות, הכול מצוין. רק עם ימין, שלא תספרו לי סיפורים, אני אומר לכם. ומה שמפריע לי בליכוד, שהוא לא מגן עלינו. הליכוד, בגלל שזה דווקא אצלו, והוא מבין שזה ברית היסטורית, כביכול, מה שאומרים, הוא היה צריך להגן עלינו על כל צעד ושעל, והוא לא עושה את זה. מה שאני שומע בוועדת שרים ובכל מיני מקומות – רק תוקפים אותנו, וזה לא בסדר. את זה אני אומר לליכוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> כשאנחנו באופוזיציה אנחנו מגינים עליהם על-ידי כך שאנחנו לא תוקפים. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני אומר, אדוני היושב-ראש, ההסכם הקואליציוני לגיטימי, ומה שאני מקבל בהסכם קואליציוני, חיים אורון מקבל בתוך הסעיפים התקציביים. שלא יספרו לי שלא מקבלים, כולם מקבלים. אם הוא היה בשלטון, אז הוא היה עושה את התקציבים במשרד איך שהוא היה רוצה והיה מקבל מענה. מה לעשות, הדברים שאני צריך לקבל – רק בהסכם קואליציוני. לא מקבל את זה בסעיפים, זה בעיה. ואף אחד לא יגיד לנו שלא מגיע לנו. אני אזרח כמו כולם, אני משלם מס הכנסה בדיוק כפי שחיים אורון משלם, אותו מס הכנסה ירד ממני, לא אגורה יותר ולא אגורה פחות; אולי כסגן שר יש לי טיפה יותר. אבל יש גבול לכל ההתקפות האלה. לא מפסיקים לתקוף, לתקוף. "ברזילי" באשקלון – הרי את אותה החלטה אולמרט החליט. רצו להרוג את הליכוד, עוד ביבי שרצה לתמוך, וחזר בו אחר כך – הרי אותה החלטה, רענן דינור מנכ"ל, משרד ראש הממשלה אהוד אולמרט החליט בדיוק אותו מקום, אותו דבר. יש לי בפרוטוקול, בכתובים. אז למה מה שרענן דינור – זה מותר, ומה שליצמן – זה אסור? בגלל שאני דתי? בגלל שאני בקואליציה עם הימין? תגידו אתם למה. הרי יש כאן משהו צורם. ומי הלך בראש ההפגנות נגד "ברזילי"? קדימה. למה לא הלכתם בראש ההפגנות נגד אהוד אולמרט כשהוא החליט אותו דבר? למה לא ראיתי אתכם שם באשקלון מפגינים נגד אהוד אולמרט ורענן דינור, שהחליט אותו דבר? כי זה מפלגת שלטון? זה אומר דבר אחד – אני רוצה להגיע למסקנה: רבותי, יש איפה ואיפה, חד-משמעית, רק מה, אני בקואליציה, אני צריך לסבול. אני בקואליציה, אני צריך להגן על כמה פרוטות שאני מקבל – 120 מיליון שקל הוא זורק לי ואני צריך להתווכח אתו, 120 מיליון קיצוץ – הכול שטויות והבלים. אני אומר לך, אם הייתי אומר לקדימה שאני מוכן להצטרף לקואליציה, אומר לך ליצמן: מתחייב אני – פי-שניים ממה שיש היום. ואם אני הייתי אומר לליכוד שזה לא מספיק, גם הייתי מקבל יותר. זהו, אלה כללי המשחק. ולמה המפלגות האחרות שנכנסות, למה כשברק נכנס מותר לו לבקש לכל מיני דברים בהסכמים קואליציוניים, וזה כשֵר, אף אחד לא תוקף אותו? ולמה מפלגות אחרות, לא תוקפים אותן? רק ש"ס ואגודת ישראל, זה מה שיש כל הזמן. סימן שיש כאן בעיה. אדוני היושב-ראש, ובזה אני אסיים: הממשלה, ראש הממשלה ושר האוצר, שניהם, ואני משבח אותם על זה, עשו תקציב דו-שנתי. יכול להיות שכחבר כנסת לא היה כדאי לי, אבל כסגן שר וכשר הממונה על הבריאות בטח כדאי לי. אני חושב שזה משרה קצת שקט במערכת, ואם משרדי ממשלה רוצים לעבוד, צריך קצת שקט. לכן אני חושב שזה טוב. יש כל מיני פרצות בתקציבים, יכול להיות שפה ושם היה צריך יותר. אני, כמשרד הבריאות, יכול לומר שאני מרוצה מהתקציב, אני בהחלט מגבה אותו, משבח את שר האוצר ופקידי האוצר. אני יכול לומר דבר אחד – ובזה אסיים, המלה האחרונה: אנחנו במדינת ישראל יכולים להתגאות במערכת הבריאות, שהיא בין הטובות בעולם. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר הבריאות, השר ליצמן, שמכונה סגן השר, אני לא יודע למה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא בגללנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה בגללו, לא בגלל הממשלה. אני מזמין את סגן יושב-ראש הכנסת הנכבד, חבר הכנסת מגלי והבה, על מנת שיבוא ויישא דברים. לרשותו עומדות 15 דקות תמימות, שאותן נחשב בדיוק כמו שחישבנו לאורון. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, האמת היא שחבל שהשר ליצמן יצא, יכולתי להסכים אתו. יכול להיות שבהסכמים קואליציוניים בממשלה הקודמת או עם ראש הממשלה שהוא ציין את שמו, אולמרט, או אחרים, היו מוכנים לשלם לו, אבל צריך להיות הגון ולהגיד שיושבת-ראש קדימה ציפי לבני לא היתה מוכנה ללכת עם ש"ס ועם התביעות שלהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> בפעם הבאה היא כבר תהיה מוכנה. <מגלי והבה (קדימה):> יכול להיות. תשמע, אתה מכיר את האמרה, וגם שמעתי אותה יותר מפעם אחת, שטוב להיות שר ולשבת על הכיסא, אז בוודאי ובוודאי טוב להיות ראש ממשלה. אבל צריך להיות הגונים ולומר את האמת. היא לא הלכה על קואליציה עם ש"ס ועם הדתיים רק בגלל תביעות כספיות שהמדינה או הציבור – הממשלה לא יכולה לעמוד בהן. אדוני היושב-ראש, אני כחבר ועדת הכספים, שמלווה את התקציב מהרגע הראשון שהתחלנו לדון בו, מגיע למסקנה ששם המשחק הוא סדר העדיפויות הלאומי של ממשלת ישראל. סדר העדיפות הלאומי של הממשלה הזאת, של בנימין נתניהו, הממשלה הגדולה ביותר בהיסטוריה, הוא ממש הכרזת מלחמה על החברה בישראל, על השכבות החלשות בישראל. שר האוצר עמד כאן ואמר מהן העדיפויות שלו לתקציב מדינת ישראל – בעיני הממשלה הזאת. זה לא סוד שהוא אמר: אני רוצה את נושא החינוך בראש סדר העדיפויות שלי, ולהקצות לזה תקציבים. אוקיי, זכותו. הוא אמר שהתעסוקה היא הנושא השני – גם זכותו, וזה חשוב. כשהוא דיבר על תשתיות לאומיות ותחבורה – זה גם חשוב, והוא הקצה לזה תקציבים. אבל הוא שכח דבר בסיסי אחד, חשוב: החברה בישראל. כשאנחנו מדברים על החברה בישראל, אדוני היושב-ראש, זה מביא אותי לסגנון המנהיגות שצריכה לדאוג לכל העם ולא לחלקים מהעם. היו כבר קיצוצים בעבר, אף אחד לא יכול להתכחש, מ-2003, והיו קיצוצים כואבים, אבל יש הבדל בין קיצוצים כואבים לבין הגעה למצב של פשיטת רגל וירידה לתהום. ואם אנחנו מדברים היום, אדוני היושב-ראש, אני רואה את השלטון המקומי, שרק אתמול באו להפגין – לדעתי מאוחר מדי, כי המלחמה שלהם היתה צריכה להיות, כי הם הבטיחו להם שיהיו שינויים ותוספות בתקציב. התקציב מונח על שולחן הכנסת, והיום אותו שלטון מקומי יפגין וידבר, אבל הוא לא יוכל להחזיר את ה-52% – בפועל זה 65% – קיצוץ במענקי האיזון. אפילו 15 הרשויות החזקות מצטרפות עכשיו לשביתה של השלטון המקומי, כי התחילו להבין אצלן שהקיצוצים מגיעים גם אליהן. כשאנחנו מדברים על רשויות חלשות, אדוני היושב-ראש, שאנחנו התעמרנו בהן, גם הממשלה הקודמת; אמרת לשלטון מקומי: אתה תקצץ במועצה שלך, תעשה תיקונים, תעשה כל מה שמתחייב, הבראה. והם עשו ועמדו בתוכניות האלה, אבל אתה בא לממשלה, אתה בא למשרד הפנים, אומרים לך: אדוני, זה האוצר. האוצר אומר לך: זה מה שהקצינו למענקי איזון, 2.4 מיליארד שקל. זה לא עוזר במאומה. זו בדיוק הנקודה שהיום השלטון המקומי יקום וישבית ויעשה כל מה שמוטל עליו, אבל לדעתי הוא איחר את המועד, כי היה צריך להילחם חודש לפני, גם להפעיל – כמו שהפעילו לובי על ועדת הכספים ועל מקבלי החלטות שישנו את גזירת התקציב הרעה. אם אנחנו מסתכלים, אדוני היושב-ראש, על התוספת לחינוך, 7.5% לשלוש שנים, זה דבר מבורך, אבל כשמתוך התוספת הזאת 35% הולכים לסקטור מסוים – לא שלא מגיע להם, מגיע להם, אבל תעשה שוויון, תיתן לכל המגזרים, ואל תקצץ למגזר. אדוני, יצא לנו לדבר כמה פעמים, והפעם אני פחות רוצה להתייחס למגזר הדרוזי, כי תהיה לי הזדמנות לדבר על זה בפירוט, וכשהצופים וחברי הכנסת ישמעו הם יגידו: באיזה מדינה אנחנו, שרוצים לחסל מגזר שלם, להוריד אותו בכל התקציבים. אלה דברים – בעבר חשבתי, וגם פניתי לראש הממשלה, והוא אמר לי: אתה צודק, צריך לשנות את רוע הגזירה. אבל הסתכלתי בתקציבים ובסעיפי התקציב: שום דבר, מאומה. בזה אני אתמקד בשיחה אחרת. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <מגלי והבה (קדימה):> כן, גברתי, אם את לא יודעת, אני אתחיל לפרט לך. הורידו לנו 43.8% מבסיס התקציב. זאת אומרת, זה לא תקציב ענק של מיליארדים – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה מדבר על הרשויות? <מגלי והבה (קדימה):> לא, לא, בכל התחומים. משרד השיכון הוריד לנו 19 מיליון שקל. מתוך 40 מיליון הוא הוריד לנו 19. מה, כבר התמלאו לנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> משרד השיכון המתייחס למגזר. <מגלי והבה (קדימה):> כן, כן, למגזר. היא שאלה על המגזר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מבחינה עובדתית זה נכון. <מגלי והבה (קדימה):> אני רוצה להגיד לך, גברתי, לגבי משרד החינוך: את נלחמת, גם כשהיו הקיצוצים הגדולים, לא לפגוע בשקל, להיפך. הייתי הסגן שלך, ואמרת: אני לא מוכנה לפגוע בחינוך הדרוזי. אנחנו רואים את התוצאות היום, את השיפורים היום. הורידו לנו 23 מיליון ש"ח מהחינוך. תקציב ישן שהיה מוקצה לנו, נמחק. הוא לא קיים בספר התקציב. אז מאיפה יביאו תקציבים, ידפיסו כסף? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> יכול להיות שיש לזה ביטוי בצורה אחרת, לא בצורה הייעודית המיוחדת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל הפגיעה באופן ישיר היא פגיעה שמבחינה עובדתית היא נכונה. איך פיצו – עדיין לא קיבלתי את התשובות לכך. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> שאלת, אדוני, ולא קיבלת תשובות? <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, כן. <מגלי והבה (קדימה):> גברתי, גם העלינו את זה בוועדת הכספים. כי שאלת – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> זה מטריד אותי גם כן. <מגלי והבה (קדימה):> אני יודע. לדעתי יש כאן גזירות שהן לא מהעולם הזה. אף אחד לא מבין אותן. כשמדברים, אדוני, על הנושא החברתי, נושא השיכון – אנחנו מדברים על הפריפריה. מי יכול היום לקנות מגרש, כשהורידו את מענקי המקום? מענקי המקום, פעם היו נותנים לכל חייל או זוג צעיר מענק, והוא יכול, עם התקציב הדל שיש לו, לקנות מגרש, לחיילים המשוחררים, לזוגות הצעירים. הורידו אותם. אני מדבר על כל הפריפריה בצפון. אתמול שמעתי את חבר הכנסת איציק וקנין. הוא כמעט בכה פה, הוא אומר: במושב שלו קיימים 486 מגרשים ואפילו מגרש אחד לא הצליחו לקנות, כי לא יכולים. הורידו את מענקי המקום, הורידו את הפיתוח. היה פיתוח. אני אומר את זה על הצפון, ואני מדבר על כל האוכלוסייה, בוודאי ובוודאי כשאני מתייחס לנתונים אצלנו במגזר. אדוני זוכר את ההיסטוריה, שחילקו פעם מגרשים – – – <סעיד נפאע (בל"ד):> בבית-ג'ן, מ-2000 ועד היום לא חילקו אפילו מגרש אחד. <מגלי והבה (קדימה):> בבקשה. אני יכול להביא דוגמאות. אנחנו גדלים במספר האוכלוסין. כשאתה בא ורוצה מגרש לחייל שהשתחרר, לזוג צעיר שהתחתן, אפילו לא יכולים לעמוד, לא במחירים ולא בהקצאות מגרשים. באבו-סנאן יש 219 מגרשים עם תשתיות מוכנות. אף אחד היום לא מסוגל, במחיר של 350,000 ש"ח, לגשת ולקבל מגרש. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> זה לא טוב, אבל זה לא רק במגזר. <היו"ר ראובן ריבלין:> נו, ברור. זה פעמיים – גם באזורי וגם במגזר. תגיד לי, 350,000 זה כולל פיתוח? <מגלי והבה (קדימה):> לא, הלוואי שהיה כולל פיתוח. <היו"ר ראובן ריבלין:> המגרשים מפותחים, או לא? <מגלי והבה (קדימה):> לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת אומרת, אחרי שקנית אתה צריך לפתח. <מגלי והבה (קדימה):> צריך לפתח. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מפתח בעצמך, או שהם מכריחים אותך עם חברת פיתוח? <מגלי והבה (קדימה):> לא לא, אתה מפתח בעצמך. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש התשתיות של הביוב וכו'? <מגלי והבה (קדימה):> על זה קמה זעקתו של וקנין, כי היום חייל או זוג צעיר לא יכולים לבנות. פעם היו מכינים לו את המגרש, הפיתוח על חשבון המדינה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> והוא רק משלם בעד הקרקע. <מגלי והבה (קדימה):> – – היום אומרים לך: קח ותסתדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> פיתוח עולה יותר מ-350,000. <מגלי והבה (קדימה):> יפה. לכן בפחות ממיליון שקל אף אחד לא יתחיל לבנות. <היו"ר ראובן ריבלין:> פיתוח עולה יותר מ-100,000 דולר. <סעיד נפאע (בל"ד):> יפה. בכפר חורפיש הקצו זה שש-שבע שנים מגרשים, אבל עד היום אין פתרון. אנחנו מנסים לקדם את זה בוועדה ולא מצליחים. <מגלי והבה (קדימה):> כשאני מדבר, אדוני היושב-ראש – וחבר הכנסת נפאע מכיר את העובדות – הגענו למצב שבאו אלינו לוועדת הכספים שר השיכון, שר האוצר ונגיד בנק ישראל, שר האוצר פונה לשר האוצר ואומר: אין לי פתרונות. יש לי הצעת חוק לסובסידיה של המשכנתאות, שהמדינה תשתתף בסכום של 800 שקל. אבל השאלה היא אם הקואליציה מסוגלת לעמוד בזה, אם הממשלה תתרום לזה. זאת אומרת, אנחנו עוברים למשבר של השיכון, שיכול להיות המשבר הבא שלנו, ואז ישאלו איפה היינו. אני לא מבין. אני מתפלא על ממשלה, על ראש ממשלה ועל מנהיגות כזאת, שלא חושבת על בעיות לאומיות שמחייבות פתרון. לא תוכל להביא – אין תירוצים היום, כשאתה מאשר תקציב לשנתיים, ואדוני יודע ש-536 מיליארד, בנטו, אנחנו לא מדברים על החובות ולא מסוגלים למצוא פתרונות. אם במטרת התקציב ובבסיס התקציב אין התקציבים האלה, אנחנו יכולים לחפש אחר כך – אני לא יודע איפה. אהבתי איך שהציג את זה נגיד בנק ישראל, בעצם התקציב שלו הוא לפי החלטתו, ואין לו בעיה להדפיס כסף לתקציב שלו, אבל לנו אין מאיפה להדפיס – מאיפה העם ילך וידפיס? זו בעיית השיכון. אני מדבר, אדוני, על סוגיה אחרת – הנושא של המסים. יש המסים הישירים, וראש הממשלה והאוצר סנגרו, הם אמרו: אנחנו הולכים להוריד מסים לאוכלוסייה. דרך אגב, אנחנו יודעים שמדברים על 750,000 שכירים במשק, אלה עובדי הציבור – עובדים בכל תחומי החיים, אם זה אחיות, ואם זה מורים, וכל ה-750,000 – שליש מהם משתכרים פחות מהשכר הממוצע במשק. אומרים שרוצים להוריד מסים, אבל הם לא ייהנו מהורדת המסים הזאת, שכן ממילא הם לא משלמים. יש מורים או יש בעלי מקצוע אחרים, שבהגדרה – הם לא משלמים מסים. הרף כל כך נמוך, אז עוד 10 שקלים או 24 שקלים, זה לא משנה ולא מוסיף להם. אתה בא ואומר, אוקיי, מביאים לנו מסים רגרסיביים, מסים עקיפים. אתמול הביאו את זה לוועדת הכספים, וראיתי את ההתפתלות של חברי הקואליציה. הם אומרים: אנחנו מזדהים אתכם, מזדהים עם העם, כי כשאתה מעלה את מחיר הדלק ב-40 אגורות, ובא נציג האוצר ואומר: ההעלאה לא מתחייבת בגלל שינוי המחיר בעולם, אנחנו רוצים להכניס לקופה שלנו 2.4 מיליארד שקל – האם הם לא הבינו, אדוני היושב-ראש, שהיום אנחנו יודעים מה ההשלכות של עליית מחירי הדלק? הרי הירקן ירצה להעלות את המחיר, החשמלאי רוצה להעלות את המחיר, והנגר – בכל תחומי החיים מעלים. העיתון – אנחנו קונים עיתון, יגידו: מה, אנחנו נמכור לכם באותו מחיר? אז אנחנו ככה מתעללים באוכלוסיית מדינת ישראל. החוכמה, אדוני היושב-ראש, זה לא רק לבוא ולציין את הבעיה. אנחנו חברי אופוזיציה, חברי ועדת כספים ותיקים, למדתי אתך המון בתקופה שהיית, היינו יחד בוועדת הכספים, אבל גם לנו יש איך להציע לממשלה מאיפה להוציא מקורות תקציביים לנושאים החברתיים. האם הם רוצים ליצור כאן – מה שקיים כבר היום – להגדיל את הפער בין המעמדות בחברה הישראלית? אלה שיש להם יותר מדי אין להם בעיה אם יעלו את המחיר או לא יעלו את המחיר, אבל אלה שמשלמים את המחיר – ואנחנו רואים את ממדי העוני. המקורות התקציביים ברורים, אדוני. אנחנו רוצים לפתח תשתיות ולחבר את הפריפריה, אבל להקצות 8.5 מיליארד, התקציב הזה לא היה בכל תחומי משרד התחבורה למיניהם. ובסוף השנה לא מסיימים את התקציב הזה. מה היתה הבעיה לקחת מיליארד ולתת אותו לשלטון המקומי, או לשכבות החלשות, או למשרד השיכון? איפה התכנון? מה, העיקר שיגידו בסוף: הנה התמונה שלי, הנה השם שלי. עשית הרבה? אדוני, כשר התקשורת, מעולם לא ראיתי שלט והשם שלך עליו: ראובן ריבלין שר התקשורת. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה עניין של סגנון, אדוני. <מגלי והבה (קדימה):> זה בדיוק עניין של סגנון, אבל העם משלם את המחיר. יותר מזה, כשהסתכלתי על תקציבי משרדי הממשלה השונים, וראיתי את התוספות התקציביות במשרדי הממשלה – המשרד לשיתוף פעולה אזורי, שהייתי המנכ"ל שלו בתקופה שהשלום – שאתה צחקת כל הזמן בדרך לבנק, הנה, תעשו פרויקטים, תנהלו את העניינים. היה קשר פתוח, יומיומי, עם המדינות השכנות. למה צריך להגדיל אותו היום ב-50 מיליון שקל? למה? למה? מישהו יכול להגיד לי למה צריך? ועוד 150 מיליון שקל להרשאה תקציבית. אנחנו יודעים, אדוני, שכששמעון פרס הגדול היה שר לשיתוף פעולה אזורי, התקציב היה 17 מיליון שקל. אז מה הבעיה? מה, מפחיד אותי כראש ממשלה? עם כל הכבוד למשנה שלי ולסגן שלי, אתה לא תקבל את התקציב הזה כדי שתמנה עוד כמה אנשים במשרד. זה מקורות תקציביים. לקואליציה – כשאנחנו מדברים על הסכמים קואליציוניים – אנחנו עשינו חישוב כמה הקואליציה הזאת עולה רק בשנה אחת. תקשיבו, חברי חברי הכנסת, הרי אתם מייצגים מגזר גדול – 506 מיליון ש"ח, ויש חלוקה לכל מפלגה – אותן מפלגות שהכיסאות נדבקו אליהן, אם זה מפלגת העבודה, ואם זו ישראל ביתנו, או ש"ס, כל מי שנמצא פה – יש לו מחיר. זה מקובל בשלטון, אבל כשאני במשבר, כשהחברה בישראל במשבר, כשהעם בישראל, אחוז גדול ממנו, אדוני, יורד מבחינת ההכנסות שלו ולא יכול לסיים את החודש, הולכים לחלק תקציבים? אני לא רוצה לדבר על אלה שיש להם היכולת לבוא ולהגיד: אני יכול לחלק לאנשים שלי. מה החלוקה הזדונית של מעמדות בתוך מדינת ישראל? אני אומר לך, אני זוכר שישבתם פה 12 חברים ונאבקתם ונלחמתם. הציבור הקשיב לכם. היום, כשאתם 27 חברים ומחזיקים ממשלה הכי גדולה, הציבור לא יקשיב לכם יותר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא נורא, היא יותר גדולה רק בשני שרים או בשר אחד מהממשלה הקודמת. <היו"ר ראובן ריבלין:> קצת יותר מממשלתו של שרון. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אז לא להגזים. כשאתה אומר הכי גדולה, אפשר לחשוב שהממשלה הקודמת היתה של שמונה שרים או עשרה שרים – – – לא של 20 ולא של 21, ולא של 25 ולא של 26 ולא של 27, הרבה יותר. אז לא נגזים. <מגלי והבה (קדימה):> אני מקווה שכשתראי את תקציב המדינה, כשאת רואה, גם כשאבא, לא בתוך ממשלה, רואה שיש ילדים שמבזבזים כסף או שהוא נותן להם כסף – זה לא תרבות לעם, זה לא תיאטרון, זה לא חינוך. זה כסף שמושקע באותם משרדים שאת יודעת, אפילו את השם שלהם קשה לי לזכור. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> גם בממשלה הקודמת, גם בממשלה שלכם, בוא לא נגזים. <מגלי והבה (קדימה):> אבל אני לא מיתמם. אני גם תוקף את הממשלות – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אותו ציבור ששומע – – – <מגלי והבה (קדימה):> הספקת להכיר אותי. אני גם אומר, כשממשלה שלי עושה טעויות אני תוקף אותה, אבל אתם במשמרת, אתם בשלטון. את יודעת מה, אני מסתובב בקריית-שמונה ואני מסתובב בגבול הצפון ואני מסתובב בדרום. זה הבוחרים שלכם – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> גם אני. <מגלי והבה (קדימה):> כן, את גם כן, את שומעת – הבכי של העם. אני אומר לך, אתמול כששמעתי את איציק וקנין – אנחנו לא באותה מפלגה אבל אנחנו שכנים, והוא מספר על כך שבמושב שלו, יערה, בית אחד לא נבנה, אנשים לא מסוגלים, אז את יודעת מה ההשלכות על כל הצפון ועל כל הדרום. והגיע הזמן, אדוני היושב-ראש, יש מקורות תקציביים, שיהיה צדק חברתי ושיתחילו לחשוב, כי הכיסא הזה, שהוא כל כך חם ורוצים אותו, גם ניתן להעזיב אותו ולעזוב אותו. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אין ספק שאתם נורא רוצים אותו. <מגלי והבה (קדימה):> תודה לך, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לסגן היושב-ראש מגלי והבה. חבר הכנסת עתניאל שנלר, גם לרשותך 15 דקות, ואחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור. חבר הכנסת מוזס נמצא בישיבת ועדת הכנסת. כשיבוא, יקבל גם את רשות הדיבור. אדוני, בבקשה. <עתניאל שנלר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, בוקר טוב לכולם. אני רוצה לבחון היום, כשמתבוננים בתקציב, שתי סוגיות שאני מתחבט איך להעמיד אותן, כי הן אינן פוליטיות בהגדרה אבל הן חלק מהקיום היומיומי שלנו. הסוגיה האחת שאני רוצה לפתוח בה היא סוגיית תקציבי משרד החוץ. מדינת ישראל עומדת באופן קבוע, שנים, במתקפות קשות מאוד כלפי הערכים שלנו, כלפי האמונות שלנו, כלפי האמת הציונית-יהודית בארץ-ישראל, במדינת היהודים. והעולם כולו כמרקחה, מנסה להסביר שבעצם אין לנו זכויות כאן. ומאידך, אצלנו "וידם אהרן", אנחנו לא יודעים לדבר. כתב אחד הסופרים ההיסטוריונים בעת האחרונה ספר, יצא ממש עכשיו באנגלית – והוא ממש לא אוהב את ישראל, הוא מעולם מעולם לא כתב לטובת ישראל – שם הספר "1948". ואם ראיתם, שם הוא כותב: חברים, תפסיקו להיאבק, לא רוצים אתכם במזרח התיכון כי המדינה היהודית היא זרוע של המדינות האירופיות במזרח התיכון המוסלמי, אל לכם להיות לא במקומותיכם. חשבתי שנפתח את ספר התקציב ונראה פרק שלם וגדול איך אנחנו מסבירים שחברים, זה הבית, זה לא משחק ילדים. "וידם אהרן". כלום, מאומה. ניסיתי להגיש הצעת חוק שבאופן בולט מרחיבה את תקציב משרד החוץ, והממשלה דחתה אותה בוועדת השרים במהלך השנה האחרונה. דחו בגלל שיקולים של – טוב, שמיכה קצרה זה טיעון נכון, וקביעת סדרי עדיפויות גם זה טיעון נכון, אבל אני רוצה לדבר על סדרי עדיפויות. האם אנחנו מודעים, חברי חברי הכנסת, לזה שיום אחד, נאמר במלחמת לבנון או ב"עופרת יצוקה", עולה יותר ממאות מיליוני שקלים? ואולי ניקח בשנה יום עימות אחד, נאמר עד מיליארד שקלים, יום עימות אחד פלוס, ונגיד: אנחנו רוצים למנוע את כל העימותים, ונשקיע את הכסף הזה במערך המונע את היכולת להיכנס לעימות, בלי להתבייש באמת שלנו. אינני מבין איך קורה שישנן היום ארצות רבות בעולם שלישראל אין נציגות גדולה וחזקה שם. אפילו יש ארצות שאין בהן בכלל נציגות, ויש כאלה ששגריר אחד אחראי עליהן ועל עוד כמה מדינות. נו, מה אנחנו רוצים, שלא יכירו במדינה פלסטינית? אגב, אני לא מתנגד שיכירו במדינה פלסטינית, אני חושב שזה צעד נכון, ישראל יכולה לקבל את זה. אבל נגיד רוצים שלא יכירו, מה אנחנו עושים לטובת העניין? יש כנס שגרירים בארץ השבוע, הסתכלתי לראות כמה שגרירים יש. טוב, זה לא היה כנס גדול כל כך, כי אין הרבה נציגות. בחנתי עם משרד החוץ מה היקף תקציב ההסברה של המשרד עצמו, בפרמטרים שונים. לא המינהלה; ההסברה – תקשורת, מרצים, ימי עיון, קונגרסים, סטודנטים, תקציבי הסברה להפקת דברים. אני רוצה להגיד לכם, כשאני עמדתי בראש הרשות לבטיחות בדרכים היתה לי הסברה רבה יותר מאשר למדינת ישראל היום בכל מה שקורה בעולם. פשוט לא להאמין. אין. נדמה לי שחברי חבר הכנסת והבה מגלי היה סגן שר החוץ. אני צודק? <מגלי והבה (קדימה):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי. <עתניאל שנלר (קדימה):> האם היו לכם תקציבים להסביר את מדינת ישראל? היה עלוב. זה לא פוליטיקה, זה הקיום שלנו. תארו לכם שמחר אנחנו הולכים למסע הסברה אמיתי, שמה שהוא מסביר זה רק דבר אחד: שבחבל ארץ זה גרו יהודים פעם, וגם היום, וכנראה גם בעתיד, בעזרת השם. תארו לכם שנסביר את השאלות המורכבות כל כך, הרגישות כל כך – והן רגישות והן מורכבות – לזיקה של הדתות לירושלים ובכלל זה זיקת היהדות לירושלים. הנה, אמרתי את זה בצורה הכי זהירה בעולם. אנחנו לא מסבירים את זה. אז היום אתה יכול לראות שבעצם בכלל היהודים לא קשורים לירושלים. כן, אני מכבד את שאר הדתות. כן, אני גם מכבד זיקות של דתות אחרות, גם אם אני חושב שהזיקה המרכזית היא בית-המקדש של העם היהודי בהר-בית, בהר-מוריה, ובכל זאת אני מכבד את האחרים. אתם יודעים למה? כי אחרים משתמשים בפרופגנדה, ואנחנו מפחדים להעלות את המלה הזאת על דל שפתנו. מה, אנחנו נעשה פרופגנדה? כן. אני לא מפחד ממנה. אני לא מפחד לומר את האמת שלנו, את האמת היהודית-ציונית על האינטרסים של מדינת ישראל. ולכן, אני חושב שהתקציב הזה בהקשר הזה הוא תקציב מקולקל, הוא תקציב חסר, הוא תקציב גירעוני, כי אם אנחנו לא מצליחים להבהיר שהיום בעזה יש רווחה כלכלית כמו שלא היתה שם שנים, כי אין לנו מערכת הסברה – אני מציע לכם להיכנס, דרך המחשב אפשר לראות קצת תמונות מעזה, מה שקורה היום. עשו לי מבחן השבוע. הראו לי את התמונות האלה, הסתכלתי, שאלו אותי היכן זה. אמרתי: תראו, זה לא ירושלים אבל זה תל-אביב, ואז ראיתי איזה מסגד. אמרתי: לא יכול להיות, זו בטח איזו אחת מהערים המודרניות במפרץ, עם מסגדים ורבי-קומות, אולטרה-מודרנית. בסוף אמרו לי: לא אדוני, זה עזה. אבל אנחנו לא יודעים להסביר את זה, אז אנחנו אשמים. ואנחנו צריכים לתת הסברים על המשט של זה והמשט של ההוא, ואנחנו צריכים להתנצל ולהביא נציגים של הרשות הפלסטינית להיות במעברים, שיראו רק כמה אנחנו מעבירים. די להתנצל, פשוט להסביר, להראות את האמת, רק אין מי שיעשה את זה. ואם יש מי שיעשה את זה, אין עם מה לעשות את זה, כי אין כסף לזה. בעיה להראות את התמונות היפהפיות של המודרניות שקיימת היום בעזה? קשה להראות את ההתפתחות ביהודה ושומרון היום? קשה לראות שהתל"ג, ההכנסה לנפש היום לערביי יהודה ושומרון יותר גבוהה ממה שיש היום במצרים, בירדן, בסוריה? מתקרבת ברמת ההכנסה הממוצעת למה שיש היום בלבנון? קשה להראות את זה? קשה להראות את הפעילות ההומניטרית של מדינת ישראל מתוך דאגה לכלל אזרחיה ותושביה שתחת אחריותה, כי יהודים אנחנו ואנחנו לא יכולים לראות פגיעה בזולת, בהגדרה יהודית? אי-אפשר להסביר את זה ולהראות את זה בפועל? צריכים רק לספוג כל הזמן את העלבונות של הגופים האנטי-ציוניים – האנטי-ציוניים, האנטי-יהודיים – שקוראים להם יש דין ואין דיין? אבל אין לנו הסבר, כי אין תקציב. אז אני שואל את סגן שר החוץ על התקציבים ואת שר החוץ על השגרירים, והתשובה היא: מגבלות התקציב. לא, לזה לא צריכות להיות מגבלות תקציב. זו המלחמה המודרנית. תראו מה עושה המנוול הזה מהצפון, זה שנמצא מתחת לאדמה, הגיבור מנייר שיוצא ומדבר לנו דרך וידיאו – איך קוראים לו, אני לא זוכר – איך הוא כל הזמן מסית ומדיח. הוא עושה את זה, לנו אין כלים כאלה. ובסוף, כשאנחנו נגיע לעימות, ונגיע, יעלה לנו יום אחד עימות כמו כל תקציב ההסברה שצריך לעשות במדינת ישראל – שנהיה מדינה מודרנית. פחות ממיליארד שקל. ובכן, צריך להוסיף לתקציב המדינה 810 מיליון שקלים על מנת להגיע למצב של פריסת שגרירים בכל הארצות בעלות ההשפעה האמיתית – גם בארצות אמל"ט, אמריקה הלטינית, גם בארצות אסיה המתפתחת. מרכז אסיה הופכת להיות המעצמה הראשונה כתפיסת עולם, אולי השנייה, אבל בוודאי בין המובילות, ואנחנו ממשיכים לחשוב כמו אתמול ולתכנן כמו שלשום ולתקצב כמו לפני עשור, וזו תקלה חמורה מאוד. הנושא השני שאני רוצה להעלות נוגע לתחום אחר, שקשור גם בשלמותנו כחברה ובחיינו. אני רוצה לומר מלה או שתיים על תקציב הבטיחות בדרכים. משרד התחבורה הוא המשרד המתכלל, הוא לא המשרד האחראי על הבטיחות בדרכים – קצת לשבור מיתוסים. יש בעת האחרונה, שמעתי בתקשורת שהבטיחות בדרכים הופכת להיות נושא פוליטי; אחר כך אגיד על זה מלה או שתיים. אבל משרד התחבורה הוא המשרד המתכלל את המאבק בתאונות הדרכים. אם מישהו חושב שאפשר להסיר מהמשרד לביטחון פנים את האחריות לרכישת ניידות ולגיוס שוטרים ולאכיפה ייעודית לבטיחות בדרכים, ולא העברת כוח מכאן לשם, או לשימוש שלא כראוי באמצעים של המשרד לביטחון פנים – הוא טועה. זאת אחריות של המשרד לביטחון פנים. והמשרד לביטחון הפנים לא דרש, לא דרש השנה תוספת תקציב ייעודית לאכיפה בתחום התנועה, והאכיפה היא מרכיב מהותי מאוד במניעת תאונות הדרכים. אם מישהו חושב שתפקיד משרד התחבורה לרכז את הכסף עבור משרד החינוך לחינוך לבטיחות בדרכים, הוא טועה. זה תפקיד משרד החינוך. משרד החינוך, שקיבל תוספת תקציב, ראוי שיפנה חלק מהתוספות, ואם לא, תהיה תוספת נוספת. גברתי היתה שרת החינוך ובתקופת גברתי חינוך לבטיחות בדרכים בחלק מהשכבות היה שיעורי חובה, חלק מהסילבוס של המשרד, וכך ראוי להיות: מתוכנית "זהרור" בגן-הילדים ועד כיתה י"ב, אחרי הוצאת רשיון הנהיגה, כי "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" איננו המלצה. האווירה של חינוך לבטיחות בדרכים היא לא אווירה של נגד מעבר עבירות תנועה. זה חינוך לריסון; זה חינוך להתחשבות; זה חינוך לציות לחוק; זה חינוך של ערבות הדדית. זה לא התמרור, התמרור לא חשוב כל כך. <היו"ר ראובן ריבלין:> השרה רוצה להעיר לך הערה. <עתניאל שנלר (קדימה):> בבקשה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> זה לא יכול לבוא על חשבון תקציב החינוך או השעות המוקצות ללימודים. על אף מה שאתה אומר, ואתה צודק במה שאתה אומר, אבל בתוך מערכת החינוך כפי שהיא היום, זה בשום אופן לא יכול לבוא על חשבון תקציב החינוך או על חשבון שעות הלימודים. שעות הלימודים כל כך מועטות היום. רק לאחר שתהיה באמת רפורמה מקיפה במערכת החינוך, שאני מקווה שבוא תבוא, אזי זה יוכל להיות כלול בתוך יום לימודים ארוך, כחלק ממנו. לא כך. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני מודה לגברתי. עכשיו אתאר את מה שאני רוצה לומר יותר טוב ממה שאת אמרת, משום שהסכמנו, גברתי, בשני הדברים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> הסכמנו, גברתי, בשני הדברים. הסכמנו בדבר אחד, שאין בסדרי העדיפויות לפי עמדת הממשלה ברגע זה, בסדרי העדיפויות החינוך לבטיחות בדרכים איננו בתוך – ליבת הצורך החינוכי. על זה אני חולק. אני חושב שחינוך לאזרחות עובר דרך הכביש. החינוך של אדם ליחס לרעהו עובר דרך העלייה לאוטובוס וההליכה במדרכה; המאבק נגד האלימות עובר דרך החינוך לבטיחות בדרכים; האווירה הבית-ספרית וזריקת הסכינים החוצה והסמים החוצה והאלכוהול החוצה עוברת דרך ההבנה של ההתנהלות בכביש, במדרכה, בתחבורה. זה לא דבר טכני, זו התנהלות ערכית, אנושית, שמבטאת את אישיותו של האדם. כששואלים מדוע יש יותר תאונות דרכים, אז זה לא בגלל שהתשתית לא מספיק טובה – תמיד צריך להשקיע עוד ועוסקים בזה – זה בא מהמנוע מהאנושי. אני זוכר, שימשתי עשר שנים בתפקיד הזה, אני זוכר את העלייה הגדולה מברית-המועצות ומה היא עשתה בנושא של שתייה ואלכוהול. העלייה הכי טובה שיש לנו, אני מחבק אותם, אוהב אותם, אבל את הדברים הללו הם הביאו משם. תחבורה וקומוניקציה, זו תקשורת – יש ורבלית ויש שאינה ורבלית. העקיפה, הירידה לכביש – זאת תקשורת; הצפצפה – זו תקשורת; ה"וינקר" – זו תקשורת. אז במדינה קולטת עלייה, עם תרבויות שונות, התקשורת מורכבת. כשאני מדבר על חינוך לבטיחות אני מדבר על תקשורת בתוך החברה הישראלית, על התנהגות בתוך החברה הישראלית. וכשאני רואה ב-48 השעות האחרונות, או 72, אני לא יודע, שלקחו את הבטיחות בדרכים – ואיש לא רוצה שתהיה תאונת דרכים, איש לא רוצה שייפגעו – והפכו אותה למנוף פוליטי, מי שעשה את זה יצר נזק לבטיחות בדרכים. כן, אני מתכוון ל"אור ירוק". "אור ירוק" בהתנהלות של השבוע האחרון עודדה תאונות דרכים. כל מי שיהפוך את תאונות הדרכים לנושא פוליטי אומר: אני מפסיק להילחם בתאונות הדרכים. אני אומר את זה על אף שזו תנועה ראויה וחשובה מאוד, שתרמה המון, על אף שהיושב-ראש שלה הוא אב שכול ויש לה מנכ"ל בעל הרבה הרבה הישגים בתחום החינוך. הם הפעם הלכו לכיוון רע ופגעו במאבק בתאונות הדרכים. זה לא נושא פוליטי. לכן אני מציע לנציגת הממשלה לנסות לעזור ולבחון אם אפשר להבין שהבטיחות בדרכים זו הפלטפורמה בשביל לשנות התנהגות של החברה כולה, מנער ועד זקן, טף ונשים, כולם. זה הילד שהאמא לא מקפידה לרתום אותו לכיסא הבטיחות – והיתה לי הזכות לחוקק את החוקים הללו – זה הילד עם האופניים ברכב הדו-גלגלי הלא-ממונע שמוותר על הקסדה – אומרים קָסדות, לא חשוב, קְסָדות צריך לומר; זה ממשיך דרך הילד שחוצה את הכביש שלא במעבר חצייה ולקשיש שלא נותנים לו לחצות את הכביש או לעלות על האוטובוס, וזה ממשיך בנהיגה פרועה ועקיפה על קו הפרדה רציף או בנסיעה על השול, ועוד תקלות אחרות. זו ההתנהגות. למען בריאות ואחדות וחינוך החברה בישראל, אנא, קראו תפיסה חדשה, תפיסת הבטיחות הערכית בדרכים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני מבקשת, אדוני היושב-ראש, ברשותך, אם אני יכולה לבקש מחבר הכנסת שנלר. <היו"ר ראובן ריבלין:> את יכולה לעלות על הדוכן. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני רוצה קודם לבקש או להציע לחבר הכנסת שנלר, מעבר להתייחסות לגופו של עניין, לחזור בו מדבריו כפי שהוא אמר על העלייה מארצות חבר העמים, מברית-המועצות קודם. <עתניאל שנלר (קדימה):> לא, לא. גברתי לא הבינה את מה שאמרתי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ברשותך, אני רוצה להציע לך, אני לא יכולה להגיד לך מה לומר. אבל אם אני לא הבנתי, יכול להיות שגם הציבור לא הבין. <עתניאל שנלר (קדימה):> אז אחזור על הדברים. אני מודה לך. אני אחזור ואבהיר את זה שוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> וגם אדוני צריך להבהיר – לא ייתכן שהפרסומאים שמייעצים ל"אור ירוק" ישקלו שיקולים פוליטיים. הם הרי רק מקצוענים. <עתניאל שנלר (קדימה):> אין ספק. אבל אני בכל זאת רוצה לחלק את ההערות הללו. אני רוצה לומר לך, גברתי, משפחתי באה מכמה גלויות והתרבות בתוך הבית שלי שונה, כי סבתי, שנולדה בפס במרוקו, מדברת שונה – דיברה שונה, עליה השלום – היו לה מנהגים שונים, התנהלות שונה, מסבי, שבא מבגדד, ולשניהם יחד היתה התנהלות שונה מסבי האחר, שבא מגרמניה. עולי אתיופיה היקרים מתנהלים שונה מעולי ברית-המועצות. כך אנחנו, כמדינה קולטת עלייה. לכן את תראי שבאיטליה נוהגים בכביש פחות טוב מבישראל אבל יש פחות תאונות. את יודעת מדוע? משום שכולם מדברים באותה שפה תקשורתית. אז אם את גם רוצה בהערה שלך להפוך את זה להערה פוליטית בשביל להגיד: הנה, הכנסתי לו, בסדר. גם את תהפכי את הנושא לפוליטי. אני אומר שוב: שוני תרבותי הוא שוני – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> מה? <עתניאל שנלר (קדימה):> אני אומר לך. שוני תרבותי הוא שוני התנהגותי. אני אומר את זה לא לשלילה, כעובדה. שוני תרבותי הוא שוני התנהגותי. אני אומר שבעיית הנהיגה בשכרות לא היתה במדינת ישראל באותן השנים. אחד מהסימפטומים היה בעלייה הברוכה הזאת. אני לא מאשים אותם במאומה, אני קובע עובדה מקצועית, שחלק מההתנהלות שהיתה בהקשר הזה באה משם, ואני לא מאשים אותם בכלום, כמו שאני לא מאשים אחרים בהתנהלויות אחרות. אני סבור שלצקת התנהלות אחת בחברה אחת – זקוקים בשביל זה לחינוך, והחינוך עובר דרך הבטיחות בדרכים, ולכך אין מספיק כסף בתקציב המדינה. אני מודה לכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת שנלר. את רוצה להתערב? בבקשה. מייד אחרייך – חבר הכנסת אברהים צרצור, שיח' אברהים צרצור. בבקשה, גברתי השרה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על שאפשרת לי לומר כמה מלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אפשרתי לך ברמה האישית, אבל גם התקנון מאפשר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני יודעת. בכל זאת אני מודה לך. אני לא יכולה שלא להעיר בכמה מלים על דבריו של חבר הכנסת שנלר בשני מישורים. המישור האחד הוא הדברים שאמרת לגבי העלייה מברית-המועצות. אתה ציינת או אמרת קודם שהם הביאו אתם, מארץ מוצאם, את התרבות של השתייה, וגרמו בכך, כפי שאתה אמרת, לעלייה בנהיגה בשכרות, לעלייה בתאונות הדרכים. אני הצעתי לך אולי לחזור בך מהדברים האלה כפי שאמרת אותם, ואתה לא רק שחזרת ואמרת אותם אלא גם תקפת אותי, שאולי אני עושה בזה שימוש פוליטי. אני לא מצליחה להבין את הדברים האלה. חבל שאתה כך אומר אותם. אני רוצה לומר שלא רק שיש תרומה אדירה לעלייה מברית-המועצות – ואתה ציינת את הדבר – אלא יש עלייה דרמטית ביותר בשנים האחרונות בשתייה, באלכוהול, בסמים. גם את הסמים הם הביאו מברית-המועצות, את השימוש בסמים? לא. <עתניאל שנלר (קדימה):> לא, לא, זה לא הם. את לא יכולה להקצין סתם. זו הקצנה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> זה מה שאמרת. אני לא מקצינה, אתה אמרת את הדברים. אני לא מקצינה. יש עלייה מאוד משמעותית בצריכה של אלכוהול וסמים – גם אלכוהול וגם סמים – ויש ירידה מאוד חמורה בגיל בני-הנוער או האנשים ובני-הנוער הצורכים סמים ואלכוהול. מהן הסיבות לכך – אני יכולה לעמוד כך, אני יכולה לנתח באופן לא מדעי, אבל יש ניתוחים לדברים הללו: מאיפה הגיעו הסמים, איך הם הגיעו, ממדינות שונות שסובבות אותנו, בדרכים כאלה ואחרות. וגם צריכת האלכוהול – איך זה קרה, למה זה קרה ועוד כהנה וכהנה; לא אכנס לדברים האלה כאן עכשיו. אבל האמירה שאמרת היא בעיני אמירה חמורה. היא אמירה מיותרת, היא איננה במקומה. חבל שלא לקחת את דבריך חזרה – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> אף שזה מחקר שנעשה על-ידי הטכניון ואוניברסיטת תל-אביב. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני אמרתי את דברי, אמרת את דבריך. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה לא ויכוח ודיון. היא אומרת את דבריה, אתה אמרת את דבריך. כל אחד אחר כך – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אכן. ההערה השנייה שרציתי להעיר, לגופם של הדברים שאמרת: אין ספק שהמאבק בתאונות הדרכים הוא מאבק חשוב מאין כמוהו. אנחנו מדי יום ומדי רגע שומעים על עוד ועוד דברים מזעזעים, וזה הולך והופך לקשה יותר, מזעזע יותר. אני לא בקיאה בדיוק במספרים של הנפגעים בתאונות דרכים, אבל הדברים באמת קשים ומזעזעים, וגם אני מצטרפת למה שאמרת. אני חושבת שלכוון בקמפיין לאישיות מסוימת, לשר מסוים – כל קמפיין – כל כיוון כזה לשר היא שגיאה חמורה, הוא טעות, ואני מקבלת את הדברים, ובעניין הזה אני מצטרפת אליך. אני חושבת שבתוך מערכת החינוך חשוב מאוד לחנך לבטיחות בדרכים. שוב אני אומרת – לא על חשבון תקציב החינוך, שגם כך הוא – אף שהממשלה הזאת, הנוכחית, הוסיפה לתקציב החינוך סכום ניכר ביותר, גם להשכלה הגבוהה, גם לתקציב החינוך, ועושה מעשה חשוב ביותר כאשר היא מעלה את נושא החינוך לראש סדר-היום שלנו ולראש שמחתנו. אני חושבת שבזה עושים דבר בלתי רגיל וחשוב ביותר. אני אומרת את זה כשרת חינוך לשעבר, ולצערי בתקופתי היו קיצוצים נרחבים ביותר. היום הדבר נראה אחרת לחלוטין, ורואים באמת את השינויים. אבל לא על חשבון תקציב החינוך ולא על חשבון שעות החינוך, שהן שעות הלימוד, שלטעמי עדיין הן מעטות. ביום שתהיה רפורמה מקיפה יותר ויהיו יותר שעות לימוד, הדבר יהיה ראוי. אני רוצה לומר שאותן תאונות דרכים שמתרחשות ואותו חינוך שאתה מדבר עליו, לנהיגה בטוחה, לחציית כביש בטוחה, להתנהגות ראויה, להתנהגות נאותה – השאלה היא מה קודם למה. שאלת הביצה והתרנגולת היא שאלה מאוד מרתקת. האם הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים בכבישים בגלל שהם נוהגים בשכרות? האם הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים בגלל שהם נוהגים אולי על סמים קלים או קשים כאלה או אחרים? מה קודם למה? מאיפה זה בא? האם זה העניין או שצריך לחנך קודם כול לנימוסים, צריך לחנך קודם כול למשמעת, ומתוך זה תבוא גם הבטיחות בדרכים או תוך כדי, מבחינת אחוז בזה וגם מזה ידך אל תנח? האם זה באמת העניין? האם זה לב העניין, או לב העניין הוא קודם כול חינוך? חינוך, חינוך, חינוך, וגם אז תהיה כאן תוספת של בטיחות בדרכים ואנחנו ניראה לגמרי אחרת. אבל מכיוון שאנחנו לא נכנסים כרגע לדיון הזה, רק רציתי להעיר את שתי ההערות הקצרות האלה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מודה לשרת התרבות, השרה לימור לבנת. בבקשה, חבר הכנסת שיח' אברהים צרצור, 22 דקות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, גברתי השרה, כנסת נכבדה, שמעתי לפני כמה רגעים את חבר הכנסת שנלר מדבר על תוספת למחלקת ההסברה של משרד החוץ. נדהמתי לשמוע את הדברים האלה, היות שאני יודע שמי שמסדיר היום את מדיניות החוץ של מדינת ישראל זה שר החוץ ליברמן. אנחנו היינו עדים בימים האחרונים למה שאמר ליברמן בנושא של טורקיה ובנושאים אקטואליים אחרים. אני מרגיש שמנהיגי ישראל מתחבאים מרוב בושה ממה שאמר ליברמן בנושא טורקיה, מהשיטה של ההתבטאות של שר החוץ – עד כדי כך ששרים בליכוד, כבוד היושב-ראש, הדליפו לתקשורת את המלים הבאות, בבואם לתאר את ההצהרות של שר החוץ: האדם הזה ירד מהפסים, האדם הזה יצא מדעתו. האם חבר הכנסת שנלר מחפש או מבקש תוספת למחלקת ההסברה של משרד החוץ תחת פיקודו של השר ליברמן עצמו – כדי לכסות מה? את החתירה הבלתי-נלאית של ממשלת ישראל למען השגת שלום אמת וצודק ובר-קיימא בינה לבין שכנותיה הערביות באופן כללי, בינה לבין העם הפלסטיני, שנמצא מהצד השני של המתרס, מהצד השני של "הקו הירוק"? כדי לכסות מה? כדי לכסות את הפעילות של משרד החוץ היום בכל רחבי העולם, שהעמיד את כל הקהילה הבין-לאומית בפני מצב כמעט בלתי נסבל? אי-אפשר להבין אותו, הדעת לא סובלת, והוא העמיד גם את מדינת ישראל במצב מביך מאוד. אני חושב ומאמין מאוד שאם יש צורך בתוספת מסוימת, צריכים להוסיף למשרדי הממשלה החברתיים והכלכליים שמטרתם אחת ויחידה: לשפר את מצבן של האוכלוסיות החלשות במדינת ישראל, במיוחד האוכלוסייה הערבית, אוכלוסיית החרדים והרוסים, וכל האוכלוסיות במדינת ישראל שחיות במצב קשה מאוד. יצא לי בבוקר, כבוד היושב-ראש, לשמוע ריאיון ארוך מאוד עם מנכ"ל משרד האוצר במסגרת התוכנית החדשותית של רשת ב', "הבוקר הזה" – ריאיון ארוך מאוד, שמעתי כל כך הרבה פרטים. ודאי שהוא, כנציג משרד האוצר, כנציג הממשלה, שיבח את התקציב לשנים הבאות ותיאר את התקציב הזה במושגים – תאמינו לי שאני באופן אישי חשבתי שאני צריך את עזרתם של פרופסורים בכלכלה כדי להבין אותם, קל וחומר אנשים עמך, פשוטים מאוד, שרוצים לשמוע ממנכ"ל משרד האוצר בשורות בסוגיה הזאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי שהמראיין, אליהוא בן-און, קלט את מה שאתה הרגשת והוא ביקש להעביר אותו לפסים יותר מובנים על-ידי העם. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> נכון. הוא תיאר את התקציב של השנתיים הבאות במושגים – במלים – כמעט פואטיים, כבוד היושב-ראש. ואני חשבתי לתומי, האם מנכ"ל משרד האוצר אכן חי בתוך עמו? האם המושגים שהוא השתמש בהם אומרים דבר וחצי דבר לרוב המוחץ של האוכלוסייה בישראל, שחיה מתחת לקו העוני? האם הוא מכיר את דוחות העוני שמתפרסמים לעתים קרובות, לא רק על-ידי ארגונים שעוסקים בזכויות אדם, ארגונים מחקריים, אלא גם דוחות עוני שמתפרסמים לעתים קרובות על-ידי זרועות ממשלתיות, כמו המוסד לביטוח לאומי למשל? שאלתי את עצמי, האם מנכ"ל משרד האוצר מכיר את העובדות שמתפרסמות בדוחות האלה? האם הוא יודע שיותר מ-50% מהעם בישראל, יהודים וערבים, חיים מתחת לקו העוני, ואחוז גדול מאוד, אולי 30%, שהם קרובים מאוד לקו העוני, שאולי בנסיבות מסוימות הם יכולים להידרדר גם מתחת לקו העוני, ובזאת אנחנו הופכים לחברה ש-80% מאוכלוסייתה חיה מתחת לקו העוני? אני חושב שהמלים שאנשי האוצר, אנשי הממשלה, משתמשים בהן גם מעל הדוכן הזה, לא משקפות את האמת, לא משקפות את העובדות שקיימות הלכה למעשה בתוך החברה הישראלית. המושגים האלה, כבוד היושב-ראש, אינם מדברים כהוא זה לזקן שנמצא בביתו, חי במצב בריאותי קשה מאוד, מסובך ומורכב, וכשהוא בא ב-28 בחודש לקבל את קצבת הזיקנה שלו הוא לא רק מרגיש, הוא מקבל סכום שהוא פחות מהסכום שקיבל חודש לפני. המלים – המושגים האלה לא מדברים לאלמנה שבאה לקבל את הקצבה שלה ורואה שהקצבה מידרדרת אחורה. מדברים על מה שנקרא מס רגרסיבי, ופרוגרסיבי, וכו' וכו'; המושגים האלה לא מדברים כלום לזקן, לאלמנה או ליתומים שמחכים עד סוף החודש כדי לקבל את קצבת הילדים שיכולה לעזור, במידת האפשר, שהם ימשיכו ויעבירו את החודש הזה בקצת כבוד, שכולנו באמת מייחלים לו אצל כל אחד ואחד במדינת ישראל, אפילו בכל העולם. המושגים האלה, כבוד היושב-ראש, לא מדברים כהוא זה גם ל-60,000, אם לא 80,000 ערבים שחיים באזור הנגב ביותר מ-30, 40 כפרים לא מוכרים, שחסרים בהם השירותים המינימליים ביותר; לא כבישים, לא מים, לא ביוב, לא חינוך, לא בריאות, ולא ולא ולא. מה המושגים האלה יכולים לעשות לאדם הזה? מה המושגים האלה יכולים באמת לעשות לכפר אבו-טוויל, או לכפר אל-עראקיב, שנהרס בפעם השמינית, וטוויל נהרס בפעם ה-25 אולי, ואנשים נזרקים לרחוב? מה המושגים האלה יכולים באמת להגיד לכ-200 ילדים, נשים, גברים, זקנים, שנזרקו לתוך "חיק הטבע" – אני משתמש ב"חיק הטבע" בצורה אירונית, כבוד היושב-ראש – כשבתיהם, שבעת בתיהם נהרסו רק לפני כעשרה ימים באחת השכונות בעיר לוד. אנחנו כולנו, כבוד היושב-ראש, היינו עדים למה שקרה בלוד לפני כחודש בערך. ה"מגפה" ששטפה את העיר לוד, ה"מגפה" של הרציחות, של האלימות, בעיר הזאת. כל ממשלת ישראל עמדה על רגליה האחוריות. ראש הממשלה, הרבה שרים, ביקרו בלוד. ממשלת ישראל התכנסה באופן לא שגרתי וקיבלה החלטה, והקציבה מיליוני שקלים כדי לתמוך בעיר לוד. וראש הממשלה דיבר על הצורך החיוני לפתח את השכונות הערביות, אחתולתמיד לגמור עם כל הבעיות שהשכונות האלה סובלות מהן במשך 62 שנים, מאז קום המדינה ועד היום. הנה, מה התוצאות של התוכניות האלה של ממשלת ישראל – רק חודש לאחר ההחלטות האלה אנחנו באים ומבקרים במחנה הפליטים הראשון שמוקם במדינת ישראל, שבו חיים יותר מ-250, ואני ממליץ בחום לאדוני, כבוד היושב-ראש, לבקר, לצאת לשם, לראות, לחוש, לטעום, לשמוע את הכאב של הנשים, ושל הזקנים והזקנות, של הילדים, שאפילו הילקוטים, ילקוטי בתי-הספר שלהם, כל הספרים, המחברות – כל דבר נהרס מתחת לבתים האלה. אנחנו היום, כוועדת מעקב, מנסים עד כמה שאפשר לעזור. אנחנו עושים מגבית; גובים נדבות, מבקשים מאנשים לעזור עד כמה שאפשר, כדי לספק את הצרכים החיוניים ביותר. האנשים האלה היום, כבוד היושב-ראש, חיים בשבעה אוהלים. תוכל לדמיין לעצמך, במאה ה-21, בתוך מדינה שמתיימרת להיות המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, אנשים נזרקים לרחוב, חיים באוהלים בתוך ערים, ערי אם במדינת ישראל. מה המושגים האלה, של מסים, של לא יודע מה – מה הדברים האלה יכולים באמת להגיד לאנשים שחיים במצב הזה? על כן, כבוד היושב-ראש, המיעוט הערבי – לפני זה: כולנו יודעים, כולנו יודעים שמדינה דמוקרטית נמדדת מבחינת השוויון בין תושביה, אוכלוסיותיה, נמדדת בשני פרמטרים: הפרמטר הראשון זה חוקים שוויוניים; חוקים שוויוניים שיקבעו יחס שווה לכל אדם, ללא משוא פנים, כך שלא תהיה העדפה או פגיעה של החוק באדם או בקבוצה כלשהי בשל גזעם, מינם, דתם או השקפתם הפוליטית או האידיאולוגית. זה פרמטר אחד. פרמטר שני, שלפי דעתי, כבוד היושב-ראש, הוא חשוב אפילו מחוקים שוויוניים, זה אכיפה של חוקים שוויוניים. ולמה אני אומר זאת? הרי כולנו יודעים שכשחוזרים ל"literature", מה שנקרא, כשחוזרים למחלקת המחקר והמידע של הכנסת, כשחוזרים לפרוטוקולים של הממשלה, של הכנסת, אנחנו יכולים באמת לראות שם עשרות החלטות שנתקבלו על-ידי ממשלת ישראל, לאורך כל השנים, הרבה החלטות שנתקבלו בוועדות השונות של הכנסת הזאת, החלטות שנתקבלו במליאה, שקשורות באופן ישיר לצורך בהעמקת התרבות השוויונית בתוך מדינת ישראל. אבל כשאנחנו באים לבדוק אם ההחלטות האלה מומשו הלכה למעשה, לצערי הרב התוצאות, איך אומרים, מחשיכות עיניים; ככה אומרים? תוצאות כמעט אין. אני לא יכול להתכחש לעובדה שיש שיפור, אבל לצערי הרב השיפור הזה, יחסית לעשרות ומאות החלטות שהתקבלו במשך השנים, ההישגים האלה, השיפור הזה הוא כאין וכאפס, ואני נתתי גם דוגמאות שמוכיחות זאת מעל לכל ספק. על כן, יש צורך בחוקים שוויוניים, כפי שאמרתי, אבל פרמטר שני, שהוא לא פחות חשוב, אפילו מכריע, בקטע הזה, זה אכיפה של חוקים שוויוניים. רשויות השלטון, כבוד היושב-ראש, ידאגו לאכיפת החוק כך שהשוויון שנקבע בחוקי המדינה השוויוניים ימומש הלכה למעשה, כלומר בעת מגע בין אדם או קבוצה לבין אושיות השלטון, יעניקו הרשויות לכל אדם יחס שווה – במקרים שבהם הגורמים הרלוונטיים זהים, יבואו לרשויות הממשלתיות – יינתנו להם זכויות שוות באופן מלא. המיעוט הערבי, לצערי הרב, כבוד היושב-ראש, סובל זה שנים ממחסור בקטע הזה. המצב הכלכלי-חברתי של האזרחים במדינת ישראל, הפערים שהולכים ומתרחבים, גם בשנות הצמיחה האחרונות, מחייבים שינוי בסדר העדיפויות בצורה שתביא למילוי צרכיה הדוחקים של האוכלוסייה הערבית במסגרת תקציב המדינה לשנתיים הבאות. חשוב לציין, כבוד היושב-ראש, שהיענות לדרישות הללו עשויה לתת מענה לתיקון חלקי של האפליה הכלכלית-חברתית כלפי הציבור הערבי, אשר קיבלה הכרה בהחלטות ממשלה, בהצהרות ראשי המדינה, בדוח מבקר המדינה, בסדרת החלטות בג"ץ ובדוח ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט תיאודור אור. אך לא פחות חשוב – מילוי הדרישות הללו יסייע למשק לממש את הפוטנציאל הטמון בו, כבוד היושב-ראש, ולהשיג את שיעורי הצמיחה שהוא שואף להשיגם זה זמן רב. כרגע ברור לכול ועובדה מוגמרת היא שמטרה זו בת-השגה אך ורק אם יושג פיתוח כלכלי-חברתי בקרב האוכלוסייה הערבית ותוך שילובם של האזרחים הערבים באופן מלא והוגן בפעילות המשק, שילוב המחייב השקעה כדאית בתשתיות ובהון האנושי בחברה הערבית. אני אומר זאת, כבוד היושב-ראש, אל מול אלה שמאמינים שככל שאתה לוחץ על האוכלוסייה הערבית, ככל שאתה דוחף אותה לזווית, ככל שאתה עושק אותה, ככל שאתה מחשק אותה, זה יותר טוב למדינת ישראל. אתה באופן אישי, שאנחנו מכירים את השקפותיך, כבוד היושב-ראש, ומוקירים גם את העמדות שלך בקטע הזה, יודע טוב שבמצב כזה לא יהיה טוב לרוב היהודי במדינת ישראל; ההיפך הגמור – ככל שהאוכלוסייה הערבית מרגישה יותר בנוח – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני שמע אתמול את השר בגין – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> נכון, אין שום ספק. אני אמרתי שיש חלק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – שבא ואומר שבאים אנשים ומטיפים מדוע צריך לבוא להסדר מדיני, אומרים: הם שם, אנחנו כאן. סכנה דמוגרפית. אחיך בצד האחר – אם הם סכנה דמוגרפית, באופן אוטומטי אתה סכנה דמוגרפית. והדברים לא באים מצד אותם אנשים הקרויים או המכונים אנשי ימין; הם באים דווקא מאותם אנשים אשר הם – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אתה יודע מה? אני שמח, כבודו, שאתה אומר זאת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – השקפת עולמם – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – ולכן אין לי שום ספק. אני גם אמרתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הרי השלום יבוא לאזור כולו כאשר יהיה שלום בינינו, אזרחי מדינת ישראל. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אתה צודק באופן מוחלט, כבוד היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז כולנו חיים יחד, כל גבולות וכל הפרדות הם דברים מלאכותיים, שלא יביאו את השלום; מה שיביא את השלום זה ההבנה שאנחנו חיים יחד. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אין שום ספק. את זה גם אני הערתי, דרך אגב, כבוד היושב-ראש, במסגרת הדיון של הכנסת בהצעות – מה שנקרא הצעות אי-אמון בממשלת ישראל. ההצעה שהגשנו היא כתוצאה מהתגברות סממני הגזענות במדינת ישראל או בכלל. ואני אמרתי שאלה העובדות שאי-אפשר להתכחש לקיומן – גם בכנסת ישראל, לצערי הרב – ואמרתי גם שאני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אין סכנה יותר גדולה למדינת ישראל מאשר הקצנה מצד כזה או אחר. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> נכון, ויש קיצונים בכל המגזרים, בכל החברות בגלובוס הזה, אבל אני אמרתי גם שאני שמח מאוד, כבוד היושב-ראש, שיש אחוז לא מבוטל מבין היהודים שעומדים באופן איתן, באופן גאה, באופן אמיץ, ואומרים ומתריעים ומזהירים שהתגברות התופעה הזאת תפגע בראש ובראשונה ברוב היהודי, לפני שהיא תפגע במיעוט הערבי במדינת ישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בטוח, הם הסכנה העיקרית. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אני הוספתי, כבוד היושב-ראש – ותרשה לי גם להגיד את זה בפניך – אמרתי שזה מזכיר לי גם את העובדה שלפני אלפי שנים גם יהודים, ברגעים מסוימים, ונביאים שתוארו בהיסטוריה היהודית כנביאי זעם, ובראשם ירמיהו הנביא – הוא עמד בפרק מסוים של ההיסטוריה היהודית, הוא עמד גם איתן וחזק עם ראש מורם והתריע בפני המנהיגים ובני בריתם, שנקראו נביאי השקר, שהמדיניות הזאת שלהם תביא לחורבן, תביא להרס של הישות היהודית באותם ימים. אני מקווה, כבוד היושב-ראש, שאלה שמתריעים היום לא ייהפכו לירמיהו המודרני. אני מאוד מקווה שהם ינצחו, בניגוד למה שקרה לירמיהו באותן שנים, היות שתבוסתם של אלה שמתריעים בשער, שמזהירים, שמנסים לתקן את המצב, תבוסתם אל מול נביאי השקר שקיימים בכל מקום בחברה הישראלית, תבוסתם אומרת דבר אחד – חורבן. אנחנו מאוד רוצים, גם אני וגם אתה וגם כל השפויים בבית הזה ומחוץ לבית הזה, כולנו רוצים שהעם בישראל, מדינת ישראל, כל מדינות האזור, כל העמים באזור, אכן יחיו בכבוד, בחירות, בעצמאות, בשכנות טובה, בשיתוף פעולה מלא. אני חושב שיהודים ופלסטינים, דווקא בארץ הקודש – כשיצליחו להקים שתי מדינות, אחת כבר קיימת והשנייה בדרך, אני מאוד מקווה ששיתוף פעולה בין שני העמים האלה יהפוך את האזור הזה באמת לארץ קודש, שתהווה מוקד עלייה לעמי הגלובוס הזה, גם נוצרים, גם מוסלמים וגם יהודים בכל רחבי העולם וגם עמים ששייכים לדתות שונות. על כן, כבוד היושב-ראש, אני מאמין ששיפור המצב של האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל במסגרת תקציב המדינה בשנתיים הבאות יהיה מכריע בסוגיה הזאת, ואני מסיים במלים האלה: קברניטי המדינה, כבוד היושב-ראש, מכירים בקיומם של הצרכים שאני דיברתי עליהם. יש צורך בהחלטה נועזת אחת ולתמיד לכלול את האוכלוסייה הערבית בתכנון הלאומי של המדינה. כמו כן, יש צורך בהקמת ועדת יישום שתעקוב אחר ביצוע התוכניות וההחלטות, אשר תכלול נציגים של האוכלוסייה הערבית והממשלה. ללא החלטה אסטרטגית, כבוד היושב-ראש, וועדה שתדאג ליישום אסטרטגיה זו, אין תקווה שמצבנו ישתפר, וזה חבל. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, שיח' אברהים צרצור. קודם כול, שמחתי להערתך לגבי הנביא ירמיהו, אשר באמת ניבא נבואות זעם, כאשר שירך עם ישראל דרכיו במאה השמינית לפני הספירה בירושלים, והוא מענתות, הוא נולד בענתות. לכן אלה הן עובדות היסטוריות, ואנחנו שמחים כולנו שהן ברורות לכולנו. כמובן, יש בינינו הסכמות רבות, ויש כמה חילוקי דעות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> דבר טבעי מאוד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> למשל ירמיהו הוא אחד מהם. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> מה זה? <היו"ר ראובן ריבלין:> כי יש היום איזו כוונה בצד הפלסטיני להכחיש בכלל את קיומו של ירמיהו ואת קיומם של יהודים באותה תקופה בירושלים. אני רק אומר: אם אנחנו מקבלים את דבריו של ירמיהו ואכן הם נכוחים, אנחנו צריכים לזכור שירמיהו, אשר נולד בענתות, ניבא בירושלים. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> הנביאים של היהודים, דרך אגב, מוזכרים בקוראן. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברור. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> במסורת המוסלמית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע שבסורה החמישית, פסוק 26, אומר הנביא הנכבד שארץ-ישראל שייכת לבני ישראל. כך הוא אומר, אני רק מצטט. אני עוד לא – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> זה נושא לדיון אחר. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה נושא לדיון אחר. לא, לא היה ויכוח בין האסלאם ליהדות מעולם על הקשר בין עם ישראל לבין ירושלים ולבין ארץ-ישראל. תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת שי חרמש לבוא ולומר את דבריו בכל הקשור להסתייגויותיו לחוק ההסדרים וחוק התקציב. לרשותו של חבר הכנסת שי חרמש עומדות 15 דקות. <שי חרמש (קדימה):> מכובדי היושב-ראש, מכובדתי השרה לתרבות וספורט – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> זהו. <שי חרמש (קדימה):> רציתי להמשיך הלאה, השרה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא לא, זה בסדר גמור. <שי חרמש (קדימה):> לא, זה תחום שיש לי הרבה הערכה אליו, את יודעת את זה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לכבוד לי. <שי חרמש (קדימה):> אמת, אמת. אני רוצה לצטט פה דברים בשם אומרם. על הבמה הזאת – יואל, אני לא מצפה מכצל'ה שיקשיב לי, כי הוא לא מקשיב לי אף פעם, אבל לפחות תקשיב אתה – על הבמה הזאת לפני כ-25 שנה עמדה חברת כנסת צנומה אבל מאוד נחושה ועקבית, בשם סנטה יוספטל, זיכרונה לברכה. אני לא יודע אם עוד מישהו בבניין הזה היה אז. רובי, אתה היית? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא הייתי, אבל הסתובבתי פה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> בבניין לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, בבניין לא, אבל כן, הייתי. את עוד לא היית. <שי חרמש (קדימה):> עכשיו, למה אני מצטט אותה? לא הייתם. <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי השרה לא יותר מ-33, לא יכולה היתה להיות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אה, נכון, היה שווה להיות תורנית. <שי חרמש (קדימה):> אחרי שעברה את הוועדה המסדרת במפא"י דאז, שזה היה תהליך לא פשוט, פרק זמן קצר מאוד אחרי זה היא עלתה פה לבמה ואמרה: אני באה להודיע על התפטרותי מהכנסת – אני לא מודיע שאני מתפטר – להודיע על התפטרותי מהכנסת, כי במקום הזה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא מצטט דברים בשם אומרם. <שי חרמש (קדימה):> בשם אומרם, כן, זה לא אני; אני לא מתפטר. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, כי ראיתי את מנהלת הסיעה שלך רצה כבר להזעיק את הבא אחריך. <שי חרמש (קדימה):> לא, לא להזעיק, לא להזעיק. אני פה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הוא אפילו לא שומע – – – <שי חרמש (קדימה):> היא אומרת: אני באתי להודיע לכם, חצי שנה אחרי שהגעתי לכנסת, שאני מתפטרת וחוזרת חזרה הביתה לקיבוץ גלעד, לעבוד בבית-החרושת תמ"ה במשמר-העמק, כי בבניין הזה לא עושים שום דבר, רק מדברים. אני לא חושב שזה ככה, אבל כשאני עומד פה כרגע יש לי התחושה הזאת, כשאני מדבר על תקציב המדינה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אשר על כן שמו פרלמנט. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <שי חרמש (קדימה):> אגב, כשהיושב-ראש ישב באופוזיציה בוועדת הכספים, הוא אמר: חבר'ה, פרלמנט זה parler, ופה צריך לדבר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לכן אמרתי, פרלמנט. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אפשר גם לעשות דברים רבים, אפילו באופוזיציה. <שי חרמש (קדימה):> עושים, עושים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בוועדות אפשר לעשות דברים רבים. <שי חרמש (קדימה):> היושב-ראש, אנחנו עושים, משתדלים. סנטה, זיכרונה לברכה, חזרה הביתה והלכה לעבוד בקו הייצור במפעל תמ"ה במשמר-העמק, עד גיל 92 על-יד המכונה, ונפטרה בגיל 90 ומשהו לפני כשנתיים. היא אמרה: אני מרגישה שפה רק מדברים. אני לא חשתי בזה, אבל כשאני עומד פה כרגע, בדקות הספורות שיש, ודן בתקציב המדינה, אני חש – תחושתנו שאנחנו מדברים והשיירה עוברת. לא אתן טרמינולוגיה אחרת; שאנחנו מדברים והשיירה עוברת. אני ניסיתי להתייעץ כרגע עם אחת היועצות שלי, מעבר לקיר פה, זאת שאתה שולח את החברים להירגע אצלה על כוס קפה, ואמרתי: תגידי, שירה, מה את אומרת על תקציב כזה שפוגע בעניים ומכביד עוד, ואין בו שום תקווה לסגירת פערים, והוא פוגע בפריפריה? ואז היא אמרה לי: תשתמש בשירת הים. אמרתי לה: שירה, תצטטי את שירת הים, והיא אמרה לי: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? אז – קודם כול, דברים בשם אומרם. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, זה באגדה. אומר: מה אתם שמחים – ותפתח מרים – אומרת האגדה: מה אתם שמחים? מעשה ידי, זאת אומרת האדם, בין שהוא מצרי ובין שהוא יהודי, האדם, מעשה ידיו של הקדוש-ברוך-הוא, טובעים בים, ואתם אומרים שירה? אז – שירה היא בחורה מלומדת, אבל היא מרחיקה את השכלתה, נדמה לי שדבר זה לא נאמר במקרא אלא נאמר באגדה. <שי חרמש (קדימה):> לא שירת הים? <היו"ר ראובן ריבלין:> או ברש"י. שירת הים היא השירה, ואז שואל: מה אתם שרים? הרי מעשה ידי טובעים בים. אשירה לה' כי גאה גאה – – <שי חרמש (קדימה):> סוס ורוכבו רמה בים. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – סוס ורוכבו רמה בים. אומר: אתם, מעשה ידי, האדם – טובע – בין שהם מצרים, בין שהם רודפים, הם מעשה ידי – טובעים בים, ואתם אומרים שירה? <שי חרמש (קדימה):> מכל מקום, התחושה שלי היא – ושוב פעם, יותר מחברות יפה, אישית, עם שר האוצר – שמה שמדאיג אותי הוא זחיחות הדעת שבה רץ שר האוצר והציג לנו רק לפני כמה חודשים את הפלא החדש הכחול-לבן, אותו דו-שטייניץ, שזכויות היוצרים שמורות לו בעניין, ולא יבשה הדיו, ואנחנו כבר עומדים במשבר שבו – כאילו לא ידענו לפני חודש שהשינוי הגדול הראשון בפתח – ויש דרישות ביטחוניות, שאני לא מכיר אותן אבל אני נוטה לתת להן את כל כובד המשקל, בייחוד במקום שאני גר, אבל – האם לא ידעו לפני חודש מה שיודעים היום? ותקציב שהיה צריך להיות דו-שנתי נעצר כעבור חודש, כי פתאום צריך עוד 6 מיליארד שקל. כל החיבור הבלתי-אפשרי בין הדו-שנתי, בין יעד הגירעון, בין תקרת ההוצאה, יוצר מצב שבו אין שום אפשרות שהגירעון ירד, אלא אם כן נמצא פטנט אחד. הרי מדובר פה על מדיניות הורדת מסים ישירים, שיוצר – היושב-ראש, היית חבר נאמן שנים רבות גם בוועדת הכספים, והקשבתי רבות לך, כשהיינו בסיטואציה הפוכה. ברור לגמרי שברגע שקובעים יעד גירעון כפי שנקבע, וברגע שמורידים מסים ישירים, נוצר בור, זאת אומרת, אין – פיזיקאי צרפתי בזמנו אמר שאין חומר הולך לאיבוד ואין חומר נוצר מאין. ברגע שבמקום אחד נוצר בור, ממקום שני צריך למלא, וחיכיתי בשקיקה רבה בוועדת הכספים לראות מאיפה יבוא הנס. ניסינו להיאבק נגד הורדת המסים הישירים ואמרנו: הורדת המסים הישירים אינה הדבר הראוי כרגע, פערי השכר במשק הישראלי הם פנומנליים, הולכים וגדלים משנה לשנה, מדד ג'יני הידוע, שכולנו מכירים, ואמרנו: מאיפה יבוא הפלא שמורידים מסים ישירים, ממשיכים להוריד אותם לרמה שהיא אחת הנמוכות בתוך מערכת העולם שבו אנחנו רוצים להיות, ה-OECD, מערב-אירופה, וראה זה פלא – ממה יתמלא הבור אם לא מחולייתו? מאיפה אנחנו נביא את המוצא לעניין? והמוצא הגיע, בצורה הצפויה אבל הקשה ביותר, אתמול בוועדת הכספים. הרי מה יותר ציני ויותר תורם להגדלת הפערים ולהכבדת הנטל על היותר-חלשים ולהכבדת הנטל על היותר-מרוחקים מלבוא ולהעלות את הבלו על אותו אנרגיה וחומר שמתדלק היום את המלט לבנייה, את הלחם לאוכל ואת הרכב לאותם אלה שלא זכו, גברתי השרה, כמוני וכמוך – שאנחנו יכולים לשלם גם 50 שקל לליטר דלק, משום שכמה שאנחנו ממלאים מישהו משלם את זה במקומנו. יש לי פריווילגיה גדולה לשבת פה ולהגיד: רגישות השימוש שלי, שלך ושל היושב-ראש לרכב לא תלויה במחיר הרכב אלא בקוצר הזמן שאפשר להסתובב ולהגיע למקומות כאלה ואחרים. יש אנשים שעבורם רכב – ואני לא מדבר על מי שגר בצפון תל-אביב, אלא על מי שגר בנתיבות, שדרות, אופקים, דימונה, ירוחם, שעבורם רכב כרגע, ברמת השירות הציבורי, הוא מוצר אלמנטרי. אמרתי אתמול בוועדת הכספים: הייתי מעריך הרבה יותר – ואני רוצה לתת מילת ברכה והוקרה דווקא לשר התחבורה, שנמצא היום תחת איזו מתקפת תאונות הדרכים. קצב תנועת הרכבת לשדרות, נתיבות, אופקים, הוא קצב מדהים. עובדים יום ולילה, האדמה רועדת. באתי והצעתי בוועדת הכספים, אמרתי: חבר'ה, יש לי הצעה; אני בעד העלאת הבלו על הדלק, אבל מה? ביום שהקטר יגיע לשדרות. אני גר ליד שדרות. בשדרות, אני אומר – ביום שהקטר יגיע לשדרות, תטילו כמה שאתם רוצים. אבל למי שגר בשדרות אין היום קטר, ורכבת לא מגיעה, ואם הוא צריך לנסוע אז הוא נוסע 100 קילומטר לתל-אביב ו-100 קילומטר חזרה, והדלק שעלה 6.5 שקל כבר עולה 7, 7.20, 7.40, והוא לא עובד המדינה, והוא לא עובד היי-טק, שנותנים לו רכב צמוד, הוא בסך הכול גר בשדרות וצריך להגיע לאשקלון, לתל-אביב או לבאר-שבע, ואין לו חלופה אחרת. אז לית מאן דפליג שכל נושא העלאת הבלו משמעותו הגדלת הפער, הגדלת הנטל, על היותר-חלשים, על היותר-מרוחקים, על היותר-נזקקים. המחיר הוא מחיר מובן מאליו, כי ברגע שקבענו את חוק יסודות התקציב ואמרנו, כבוד היושב-ראש – וזה אולי הדבר החשוב שקיים פה בבית וצריך להדגיש אותו כל הזמן – מרגע שקבענו תקרת הוצאה, אין לחרוג ממנה. ראינו מדינות שנקלעות להוצאות ממשלתיות שרצות, רצות, רצות, בסופו של דבר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> את זה אנחנו צריכים כשאנחנו בקואליציה וכשאנחנו באופוזיציה. <שי חרמש (קדימה):> אגב, לשבחו של רובי ריבלין אני מוכרח לומר, שכשהוא ישב באופוזיציה והיו לחצים אדירים בספטמבר 2008 – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שכנעתי את כל חברי, והם הסכימו אתי – כי הם ידעו שהם חוזרים מהר לשלטון, דרך אגב – אסור בשום פנים ואופן לפגוע בתקרת ההוצאה. זה אסון. <שי חרמש (קדימה):> גברתי השרה, היושב-ראש ראה את הנולד ואמר בוועדה: אנחנו לא ניתן לגרום למצב שבו אנחנו נצטרך לשלם אותו, וקרה לנו מה שקורה הרבה פעמים במחקרים סוציולוגיים, רובי, שנבואה מממשת את עצמה. לא חיכיתי שזה יהיה, אבל זה קרה. מכל מקום, ברגע שתקרת ההוצאה קבועה וחייבת – ופה אסור לתת לשום רגל להכניס פנימה, ואצבע, לפרוץ את העניין – ברור שברגע שלוקחים או מקלים במקום אחד, צריך להכביד במקום שני, והתוצאה היא בדיוק אותה התוצאה שאומר פרופסור נתן זוסמן במחקר שהוא פרסם, והוא אומר: לפי חישובנו המשך הירידה במס הכנסה תחת הנחה של יציאה אטית מהמשבר – ורבותי, צמיחה של 3%–3.5% היא דבר פנומנלי, אבל היא עדיין קצב אטי, בואו לא נתבלבל; מול העולם הגדול אנחנו עושים נסים, אבל זה עדיין לא 5%, 6%, 7%. בסך הכול 3% זה יציאה אטית מהמשבר – זה יביא למחסור של 6.8 מיליארד שקל ב-2011, 20.8 מיליארד שקל ב-2012. שלושת היעדים של הממשלה אינם מתאימים. והוא צודק, אי-אפשר להוריד מסים, להוריד גירעון ולהעלות תוצר ממשלתי. אז אמר פרופסור זוסמן: אפשר לעשות את זה, כשמעלים מסים עקיפים ולא מורידים את המע"מ, ויש מקום מאיפה להביא את זה. השאלה אם זאת הדרך הצודקת לעשות את הדברים האלה. ופה אני אומר: פה חטאנו, פה טעינו. טעינו אנחנו שלא זעקנו חזק מדי, וטעתה הממשלה שהוליכה בעיקשות בדרך של הקלה על מי שיש והכבדה על מי שאין. אומר יותר מזה: התרגיל של הקלה במסים הישירים והעלאה במסים העקיפים עוד יוצר קופה. אין פה סימטריה מלאה. אנחנו מורידים כסדר גודל של 2.5 מיליארד שקל במסים הישירים, בהורדת המדרגה, ואנחנו מוסיפים לשנתיים 3.4 מיליארד: 1.7 השנה ועוד 3.4 ב-2012, כלומר כ-5 מיליארד שקל מול 2.4 מיליארד שיורדים. זאת אומרת, לפחות תהיו הגונים ותבואו ותגידו: אנחנו יוצרים בור של 2.5 מיליארד, נמלא אותו בבלו או בדברים כאלה ב-2.5 מיליארד. אני לא אוהב את העניין, אני חושב שזה לא נכון, אבל – חבל, למה לעשות קופה? עוד צריך להרוויח בעניין? מה גם שהשנה הזאת, אולי לשמחתי הרבה, נגמרת בעודף גבייה והדאגה לא צריכה להיות כל כך גדולה. הכנסת הזאת עסקה בשנה האחרונה גם בהתמודדות עם נושא חקיקה להגבלת שכר בכירים, ותראו כמה הצביעות חוגגת פה. הוגשו לוועדת משנה של השר נאמן שלוש או ארבע הצעות חוק. אני לא אציין את הפופולרית ביותר, יש כאלה מחברי הכנסת שמגיעים יותר מהר לתקשורת, עם חוקים יותר מהירים, אבל במאסף מאחור שכבה הצעת חוק שלי, שבאה ואמרה דבר פשוט ביותר, אופיר אקוניס; הרי קבענו ברית של שותפות מרגע שגמרת את התפקיד, ושנינו יחד פועלים לקידום חוקים – הנה החוק הבא שרוצה את עזרתך. באתי ושמתי הצעת חוק, ואמרתי: כל משכורת מעל לרבע מיליון שקל – היושב-ראש, לא בשנה, בחודש, אפשר להסתדר – לא יוכר לצורכי מס. רוצה בנק לאומי לתגמל את היושב-ראש שלו – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני בעד. <שי חרמש (קדימה):> אני יודע, אבל בוועדת השרים זה לא עבר. השרה, אני יודע שאת בעד, אני גם מכיר את כל המהלכים שלך – אני לא צוחק – כי האמא של השרה גדלה בפלמ"ח אצלנו – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> זה לא עבר בוועדת כספים. <שי חרמש (קדימה):> – – אני יודע איפה השורשים. היא גדלה בפלמ"ח. יש שורשים טובים. זה לא – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – בפלמ"ח. <שי חרמש (קדימה):> לא במחתרות – בפלמ"ח. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אבל היום היא שרה רק את שירי התנועה הלאומית. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> זה נכון. <שי חרמש (קדימה):> לא שמעת אותה שרה את שירי הפלמ"ח. אני הייתי בערב וצלצלתי מייד משם – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> איזה ערב? <שי חרמש (קדימה):> את "הרעות". שרה שם את "הרעות". <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> "הרעות" זה לא שיר – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> זה שיר של כולם. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> את אמא שלי הפסיקו להזמין לפלמ"ח – לערבי שירי הפלמ"ח ו"הצ'יזבטרון" – לפני הרבה מאוד שנים. החרימו אותה שם – – – <שי חרמש (קדימה):> השרה, אומר לך משהו מההיסטוריה. רובי, אני גם קצת היסטוריון. היה סוציאליסט גדול ברוסיה שלחם במלחמת קרים ואיבד יד, עלה לתל-חי כסוציאליסט – שלנו, ופתאום "בית"ר ירושלים" שייכת לו. אז, באמת הכול התברבר. אבל בואו ולא נעסוק רגע בבית"ר, בואו ונעסוק בדברים כרגע. עלתה הצעת חוק – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> "בית"ר ירושלים" – היושב-ראש, הוא יכול לומר לך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מוכרח לומר לך שהייתי ב"בית"ר ירושלים" והייתי בבית"ר החינוכית, ומעולם לא עשיתי איזושהי זהות בין בית"ר החינוכית לבין "בית"ר ירושלים", גם אם השם בית"ר מאוד יקר לי. אבל התנועה הספורטיבית היא תנועה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אכן, אבל זה מה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היא היתה אוניית דגל כמו ש"הפועל" היתה אוניית הדגל – – – <שי חרמש (קדימה):> מה היתה? עדיין. "הפועל" עדיין. <היו"ר ראובן ריבלין:> היתה ועודנה. <שי חרמש (קדימה):> עודנה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> את הדיון הזה אפשר לסכם בתל-חי. <שי חרמש (קדימה):> במקרה קראתי, יש – – – ברית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם אתה מדבר על הציונות ועל גיבורנו, גיבור תל-חי, יוסף טרומפלדור, אתה יודע שהיה ויכוח בראש-פינה, בתנועה הציונית, ערב לפני שהמצור שהושם על תל-חי והפרעות שהתחילו לפרוע באנשי – – – <שי חרמש (קדימה):> ואתם הצעתם לסגת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היו שתי דעות. <שי חרמש (קדימה):> אתם הצעתם לסגת. <היו"ר ראובן ריבלין:> היו שתי דעות. אחת אמרה: בכל מקום שבו יהיה יהודי, שם ייקבעו גבולות המדינה. צריך להילחם אפילו במחיר חיים. אחר אמר: לא, לא טוב למות בעד ארצנו. טוב לחיות בעד ארצנו. נחזור לראש-פינה, נתארגן, ונחזור אחר כך ונכבוש את תל-חי פעם. מובן שמי שאמרו שצריך להישאר בכל תוקף, בכל מקום – שבכל מקום שבו יהודי יילחם שם ייקבעו גבולות המדינה – היו דוד בן-גוריון וארלוזורוב. ז'בוטינסקי אמר: תחזירו את יוסף טרומפלדור ואת החברים מתל-חי, ונלך אחר כך בכוח רב. ובן-גוריון צדק. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, ז'בוטינסקי – – – <שי חרמש (קדימה):> השרה, אני מבקש – היות שהדיון חרג – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <שי חרמש (קדימה):> השרה, היות שהדיון חרג כרגע מהדיסציפלינה העיקרית שלי ככלכלן, ועמד על התחביב שלי כהיסטוריון, אני מאוד מציע, נעשה יום עיון לקראת י"א באדר ונציג את התזות, אבל – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – <שי חרמש (קדימה):> – – חבר הכנסת אקוניס, אני רוצה כרגע להציע דבר – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> הצעת חוק טובה. לא ידעתי שהיא נפלה בוועדת השרים לחקיקה. <שי חרמש (קדימה):> כן. אני רוצה להציע עכשיו לחבר הכנסת: בוא וצור אתי ברית, כי בעניין הזה אנחנו באותה תפיסת עולם. אני חושב שהפערים פה הם מטורפים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> ברית הבריונים. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, זה לא – – – <שי חרמש (קדימה):> ברית היונים. ברית היונים. ברית היונים, חבר הכנסת אקוניס. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <שי חרמש (קדימה):> השרה, היות שאני תיכף צריך לגמור, אני רוצה לומר דבר: היות שאנחנו נמצאים כרגע במציאות שבה פערים גדלים גם בגלל – חבר הכנסת אקוניס, אני הולך להציע לך הצעה. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <שי חרמש (קדימה):> דקה, אני לקראת סיום. היות שהתקציב הזה – ועל זה אין ויכוח, מקיר אל קיר; אולי לא היתה ברירה, אולי היו לחצים קואליציוניים, אני מבין את הכול – צריך להסכים על דבר אחד. יש אותה בדיחה על האיש הרע בעיירה שהלך לעולמו, ובאים – אחרי מות קדושים – וצריך להגיד משהו. מה נגיד עליו? אומר גבאי העיירה ליד הבור הפתוח: משה היקר, דברים טובים אי-אפשר להגיד עליך. דבר אחד טוב אני יכול להגיד עליך: אחיך היה יותר גרוע ממך. פה אני לא מוצא את האח. אין לי על מי להטיל את זה. אקוניס, אני מבקש ככה: אני הולך להחזיר את הצעת החוק, שאומרת דבר פשוט – אולי תרומה קטנה לנושא הפערים החברתיים – רובי, אתה מסכים אתי שהם גדלו, ואין מה לעשות, אובייקטיבית, בכל ממד שהוא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הסכנה הגדולה ביותר היא – – <שי חרמש (קדימה):> אקוניס, אני מבקש דבר אחד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – שהשכבה הבינונית הולכת ונעלמת. <שי חרמש (קדימה):> נשחקת פה. אבל אני בא אומר: כל שכר, ותמלוגים, ואופציות, ופרמיות, ודיבידנד, מעל רבע מיליון ש"ח לחודש, או 3 מיליון שקל בשנה – יושב-ראש הכנסת רובי, אני הולך להציג את זה – אבקש את תמיכתכם שלפחות לא יוכר לצורכי מס. תרמנו משהו קטן, קטנטן, לצרה הקשה שאנחנו מתייחסים אליה פה כרגע. זה פרק א', נחזור וניפגש היום ומחר עוד כמה פעמים, ונוכל להעמיק את הדיון גם בהיבטים האידיאולוגיים-היסטוריים, אבל גם, מה לעשות, במודלים הכלכליים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת שי חרמש. חבר הכנסת יעקב כץ, כצל'ה, יעלה ויבוא וידבר 22 דקות – עד 22 דקות – אם ירצה – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> עד 22 דקות. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – עד 22 דקות – בכל הנושאים שעליהם הוא מבקש לדבר, בשולי נושא התקציב וחוק ההסדרים. הבמה לרשותך. אחריו – חברת הכנסת רונית תירוש; שאיננה נוכחת באולם, אז כדאי שיודיעו לי אם היא נמצאת או לא, אחרת נצטרך לקרוא לבא אחריה, והוא דב חנין. כבוד חבר הכנסת הנכבד מאוד, בבקשה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, 22 דקות זה כנגד 22 ראשי מלים, ראשי אותיות, אותיות של התורה, שבגימטריה זה חיטה, ואם אין קמח אין תורה. מעולם לא ניתנו לי כל כך הרבה דקות לדבר, וצריך לנסות למלא אותן ולא לומר דברים של מה בכך. רציתי, ברשות היושב-ראש וחברי הכנסת, לומר כמה מלים על דברים שמדאיגים אותי בנושא התקציב. התקציב שמובא היום לפני חברי הבית, חברי בית-הנבחרים שלנו, מתעלם מבעיה – ממציאות – קשה מאוד שאנחנו עומדים בפניה, אדוני היושב-ראש. אתה יודע שאני יושב-ראש הוועדה לבעיית העובדים הזרים, ואנחנו מרבים בישיבות, מרבים בנסיעות ומרבים בהצהרות, בדיבורים ובאזהרות, עקב ביקורים בשטח. כשהוועדה הזאת הוקמה, דובר על בעיית העובדים הזרים – עובדים שהגיעו באישור וברשיון למדינת ישראל, אם כתיירים ואם כאנשים שבאו לעסוק במקצועות שונים שמדינת ישראל נזקקה להם: בתחום הסיעוד – ללא הגבלה, הגיעו בעיקר אנשים מהפיליפינים, ומצאנו גם ממקומות אחרים, כמו נפאל ואחרים, אבל בעיקר אנשים שהגיעו מהפיליפינים. אנשים שהגיעו לתחום הבנייה הם בעיקר סינים, ואנשים שהגיעו לתחום החקלאות הם בעיקר תאילנדים. זו היתה הבעיה שמדינת ישראל עמדה בפניה, כעובדים זרים, ואני חושב שהוועדה הוקמה בעיקר כדי לטפל בבעיות של כמות אדירה של אנשים שנמצאת בארץ, והתעוררו בעיות בדרך ההתנהגות כלפיהם, קליטתם, משכורותיהם וכדומה. מאז שאני נכנסתי לתפקידי כיושב-ראש הוועדה – בשנים האחרונות, הבעיה הזאת הולכת ומתעצמת, ואנחנו נתקלים בתופעה חדשה, והתופעה הזאת היא התופעה של ההסתננות ממצרים שהגיעה בשנה האחרונה ל-15,000 בסוף דצמבר – אנחנו מדברים על כ-15,000 מסתננים ידועים שנקלטו על-ידי צה"ל; אני אומר "נקלטו", משום שצה"ל משתמש במלה "קליטה" – טופלו או אכלו. עם ישראל עם רחמן – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, ורחמיו על כל מעשיו, מה הוא רחום, אף אנחנו רחומים. ואגב, אני רוצה לציין פה, ואני רוצה להגיד לידידי השיח' צרצור, ורק להביא לידיעתו, מידע שמופיע אצלי בוועדה, שהוא לא מידע מודיעיני – הוא מידע שדובר עליו רבות, שכל עוד הם עוברים את 250 הקילומטרים מובלים על-ידי הבדואים, כשמדובר בנשים ובנערים צעירים, כבוד היושב-ראש, כמעט כולם נאנסים – גם הנערים הצעירים וגם הנשים. אני רוצה לומר: כמעט כולם, ואת זה אני קיבלתי דווקא מארגוני שמאל, ארגונים שמטפלים בהם, כגון מסיל"ה ואחרים, "קו לעובד", שמטפלים, ואומרים שמגיעות נשים – אין כמעט אשה שעוברת את המהלך הזה ולא נאנסת. כמעט אין נערים צעירים שלא נאנסים, רק המבוגרים. רק כשמגיעים למדינת ישראל – – – <קריאה:> – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אני רוצה לומר את המידע שאצלי בוועדה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> בבקשה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אני רק מציע לך, חבר הכנסת, לא להאשים בצורה גורפת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי שלא. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אני לא מאשים, אני נתתי – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יש מאות אלפים של ערבים שחיים בסיני, אז לדבר – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אני דיברתי על אנשים שמגיעים לישראל דרך מצרים, דרך סיני, מובלים על-ידי בדואים. לפי הידיעות אצלי בוועדה, כשמובאות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מה שהוא אומר, שהוא גם דבר שצריך הוכחה, שאלה שמובילים אותם, או אלה שנמצאים – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אמרתי: הנשים, הנשים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אותם מבריחים – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – בצורה ברוטלית, כמעט כולן נאנסות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אותם סוחרי אדם. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> סוחרי אדם. והילדים – אני לא אמרתי. אני אמרתי: ובמדינת ישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם לעניין זה כמובן אסור האשמות כלליות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> פשע הוא פשע. אין שום ספק. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אבל אני אומר: בהפוך על הפוך, כשמגיעים לגבול ישראל, חיילי צה"ל, שהם לכאורה אמונים על להיות לוחמים, הם המטפלים, הם הקולטים והם המפזרים אחר כך. הציבור הזה, שהגיע ברגע זה לכמות של 33,000–34,000, ידוענים, שנכנסו לארץ, ועוד כ-15% שלא עברו דרך צה"ל, זאת אומרת, מדובר על כ-40,000 או 45,000 שנמצאים בארץ מ-2006 – בשנה האחרונה זה הולך ומחמיר – הם לא מופיעים בתקציב הישראלי לחלוטין. אין התייחסות אליהם. הם מופיעים כאוויר. אין שום התייחסות בתקציב של מדינת ישראל לשנים 2011–2012, בתקציב המדינה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה או בתקציב צה"ל או בתקציב המשטרה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> לא, אין שום התייחסות – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ספציפית. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – לדרך הרשויות לקליטתם. אין התייחסות לעובדה – כמה דירות הם לוקחים כל שנה, לכמה דירות הם נכנסים, לאיזה בתי-ספר הם נכנסים, מי מטפל בהם. אני אתן דוגמה. עיריית תל-אביב, ראש העיר חולדאי החליט שהוא קולט אותם בעיר, את הילדים, והוא מפזר אותם בין בתי-הספר. יש בתי-ספר כמו בית-ספר "ביאליק-רוגוזין", בית-ספר "הירדן", שכבר רוב הלומדים שם אינם יהודים. את השאר, כדי שלא כולם יתרכזו רק בשני בתי-ספר, הוא מחלק בין כל בתי-הספר בעיר. לעומת זאת, מאיר יצחק הלוי, ראש עיריית אילת, הוא אומר: מעולם לא דיברו אתי על כך שיהיו אצלי 15% מתושבי העיר אפריקנים, לא ביקשו ממני לקלוט אותם. הם מגיעים ללא רשות שלי, ללא אישור שלי, אף אחד לא דיבר אתי על דרך קליטתם של הילדים שמגיעים אתם, אף אחד לא הנחה אותי איך לקלוט אותם בבתי-הספר, אף אחד לא נתן לי אמצעים, אני לא קולט אותם. אז הוא לא קולט את התלמידים, הם לא קיימים. לדוגמה, דיבר פה מעל בימת הכנסת כמה פעמים, אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, השר, שר השיכון, ואמר: אנחנו השנה עושים מאמצים לבנות כדי לספק היצע – ואנחנו נדבר עוד מעט על נושא הבנייה – כדי לספק את ההיצע הדרוש לכמות הנצרכים לדירות: זוגות חדשים, אנשים שעוברים מדירות ישנות לדירות חדשות, משפחות שגדלות ובדרך גדילתן צריכות לעבור מדירה יותר צנועה לדירה יותר מרווחת – אשה נאה, דירה נאה, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם. נכון, כבוד היושב-ראש? וצריך לפעמים לעבור לדירה חדשה. זו בנייה לתושבים הישראלים, בין 40,000 ל-45,000 יחידות דיור. כשבפועל – ובשנה הזאת, משרד השיכון, בשווקו קרקעות רבות, הוא אומר: אנחנו נגיע למצב, מהבנייה הפרטית והבנייה הציבורית של מדינת ישראל, נגיע ל-36,000–37,000. אני, ביושבי שם, ובהסכמתו שאני אקרא – סגן היושב-ראש, אני לא זוכר מי זה היה, הרשה לי לשאול את השר – אני שאלתי אותו: האם זה כולל התייחסות ל-15,000–20,000 אנשים שנכנסים לארץ מדי שנה? הוא אומר: לא, הם לא קיימים, אנחנו לא מתייחסים אליהם. אבל בפועל הנכנסים ממצרים לא גרים בקרווילות, לא גרים בקרוונים ולא גרים באוהלים. הם נכנסים לאילת לתוך דירות ולתוך שכונות, אדוני היושב-ראש. הם באים לתל-אביב לנווה-שאנן, הם באים לתל-אביב לשכונת שפירא, הם באים לשכונת התקווה, הם נכנסים לבתים ממש, והם נכנסים לדירות. אז אומנם לא כמספר האנשים, זה לא מחולק לכל שניים דירה, אז הם נכנסים 10 ו-15 לדירה אחת, ואז התוצאה היא שכל הבניין עוזב, כי פתאום הבית מתמלא בצורה לא פרופורציונלית, ואנשים לא מתוכננים, ואנשים מנסים לברוח, וכל ערך הנכסים יורד וכל הדירות יורדות. היה אפילו, אני זוכר לפני כמה ימים, בערוץ-1, הם לקחו שתי בחורות אתיופיות שהתחזו לאריתריאיות, והן פנו לאנשים תושבי צפון תל-אביב וביקשו לשכור דירה. אז הוא אמר להם: לא, אתן לא יכולות לשכור; אני לא יכול, הבניין לא יקלוט אותן. אבל אנחנו נמצאים במצוקה גדולה, גם דיורית, שלא מתוכננת, ואין בתקציב – למשל, אם היינו יודעים, אדוני היושב-ראש, שמחר יגיעו 15,000 או 20,000 או 30,000 עולים, אז יש התייחסות בתקציב איך קולטים את העולים האלה, איך דואגים להם לדירות, מה עושים אתם בבתי-הספר, איך מגדילים את גני-הילדים שלהם, איפה אנחנו משכנים אותם, איפה אנחנו שמים אותם. פה ההתייחסות היא נאדה, זירו, כלום, אפס, אוויר. אוויר עובר לארץ-ישראל, וזה דבר שהוא חמור מאוד, משום שבפועל מדינת ישראל תימצא גם בעתיד בעליית מחירי דיור, משום שגם אם ראש הממשלה, בסופו של יום, אדוני היושב-ראש, יאמץ את מצע הליכוד, וכבודו שותף במפלגה הזאת, ויבנה ויסיר את ההקפאה בירושלים ובמעלה-אדומים ובאפרת ובביתר, ויוציא למכרזים גם דירות בארץ-ישראל המקראית ושאיננה מקראית – גם אז אנחנו לא נצליח לכסות את כמות הדירות הנדרשת עקב כניסתם של כמויות של אנשים, שהם אנשים, אבל הוא קורא להם "אוויר"; אין התייחסות אליהם לחלוטין. לכן אנחנו נמצאים במצוקה תקציבית קשה מאוד – משום שאם זוג צעיר ובעלי משפחה רוצים לעבור לדיור ואין בתים בהיצע, אז כבודו יודע – אני אמרתי, היה פרסום, כבוד היושב-ראש, רק לפני זמן לא רב, שהתווספו 230 מיליונרים למדינת ישראל, אז אני אמרתי לו כך, אמרתי: מאז שנגזרה הגזירה שבירושלים לא מוציאים מכרזים, וכבודו יודע שבשנתיים האחרונות, מאז שהממשלה הזאת התמנתה – גברתי השרה, כדאי שתקשיבי – רק 235 יחידות דיור יצאו למכרז, כאשר בזמנו של אולמרט יצאו אלפים, בזמנו של שרון יצאו אלפים, שיאריכו ימים, אבל בממשלה הנוכחית 235 יחידות דיור יצאו למכרז – כל תושבי ירושלים נהיו מיליונרים. מי שהיה חצי מיליונר, נהיה מיליונר, מי שהיה מיליונר, נהיה מיליונר פי-שניים. דירות שהיו שוות – עלו ב-400% וב-500%. כך המחירים עולים פה בירושלים, משום שכשאין היצע הביקוש גדל והמחירים עולים. אבל אין התייחסות קולוסלית לציבור שמגיע ממצרים, ואני לא מדבר כרגע על הבעיה הקשה שמדינת ישראל עומדת בפניה, אני מדבר רק על הנושא הדיורי, הנושא התקציבי, הנושא הטיפולי, בתי-ספר, גני-ילדים, קליטה, רווחה. שיראה לי היושב-ראש סעיף אחד בכל התקציב הגדול הזה שדן ב-20,000 המסתננים שנכנסים עכשיו מדי שנה למדינת ישראל. זו כמות של אנשים כמו העיר ערד, בשנתיים – כמו העיר עפולה, בשלוש שנים – כמו העיר חדרה. יש כמויות אדירות של אנשים שנכנסים, ואין התייחסות לחלוטין. אני פגשתי את ראש עיריית תל-אביב בניחום אבלים אצל מפקדי בסיירת בקיבוץ חולדה – ושם גם גיליתי ששמו חולדאי, כיוון שהמשפחה שלו שינתה את השם; הוא אומר: אני כבר נולדתי חולדאי, כי אבי שינה את השם. ואז הוא אמר לי: כצל'ה, לא 40,000. תבוא בערבי שבתות – אתה לא בא בערבי שבתות לתל-אביב – ותראה שיש 80,000 מסתננים – כך הוא אמר לי – ולא 40,000; אתה לא יודע את הכמות שיש בארץ. הוא אומר: חושבים שיש רק 40,000. הוא אומר: תבוא לראות מה קורה בתל-אביב בערבי שבתות ובשבתות. תראה שכולם התקבצו ובאו לך כולם לעיר תל-אביב. זו בעיה אחת שהיא בעיה קשה מאוד, שהיא בעיה תקציבית, משום שהיתה צריכה ממשלת ישראל לא להיות במדיניות של בת-יענה, אלא להגיד: תראו, אלה שנכנסו – נכנסו, מה אנחנו עושים אתם. אבל כל עוד הם פה, הם קיימים, ואי-אפשר שלא להתייחס למצב הזה, ואי-אפשר שלא להפיק לקחים כתוצאה מכך ולראות איך אנחנו במסגרת התקציב דואגים לזוגות הצעירים שלנו, לילדים שלנו, למשפחות המתרחבות וכדומה. מכאן אני מגיע לתוצאה הנוראה של עלייה במחירי הדיור. אני אמרתי – ואני נפגשתי עם פרופסור אקשטיין, ונפגשתי עם בכירים בבנק ישראל, ואמרתי להם: לא יעזרו כל התרגילים. גם אם אנחנו, אדוני היושב-ראש, נגדיל את מס הרכישה, ונוריד את המסים האלה, ונעשה את כל התרגילים, כל עוד לא בונים, לא תהיה בנייה, הביקוש יגדל, ובלי עין הרע, נשותינו – אגב, לי נולדה נכדה חדשה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בשעה טובה. בשעה טובה ומזל טוב. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> וזה כבר – אנחנו כבר במחצית השנייה של העשירייה השנייה, בלי עין הרע. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברוך השם, כן ירבו. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ברוך השם, כן ירבו. אנחנו יולדים ילדים, אנחנו מחתנים ילדים, אנחנו – הדבר האלמנטרי, הראשוני, זה דיור. וכל עוד לא בונים – ואני אגיד למה לא בונים; לא בונים מכמה סיבות. קודם כול, אמרנו: גם כשבונים זה לא מספיק – עכשיו אני אספר ליושב-ראש עוד בעיה קשה. אני ישבתי גם עם אקשטיין, שהוא היה בעל הרעיון שצריך להוריד את מספר העובדים הזרים – אף אחד לא רוצה. המדינה לא רוצה להיות תלויה – באתי עכשיו מוועדת הכלכלה; לא רוצים להיות תלויים בגורמים זרים. לא בגז – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה יכול להסביר לי את ההבדל בין האינפורמציה שאני מקבל מהאנשים המסתובבים ביהודה ושומרון, שהם אנשים של "שלום עכשיו", שאומרים שבונים בלי הפסקה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כן, אני אתן – אני אשמח את כבודו. אני אשמח את כבודו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> האם הם צודקים? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אני אשמח את כבודו, ואת הכנסת, ואת עם ישראל כולו. אני רוצה לומר ככה: אני אתן לכבודו מייד מספרים, אז אני אעשה את זה סוגריים, ואז הוא יוסיף לי עוד שתי דקות, כי אני רואה שאנשים ישמחו לשמוע. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני – 22 דקות, אמר: איך הוא יעביר אותן? – עכשיו הוא כבר רוצה תוספת. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> יש לי כמה, עוד 20 דקות? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, עוד 35. עוד שבע וחצי דקות. זה ים של זמן בימים רגילים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ים של זמן, אז אני אגיד לכבודו ככה: קודם כול, מה שתלוי בראש הממשלה ושר הביטחון, בין שני הפריטים – הקפאה מוחלטת. כל המקומות שזה תלוי בחתימת ידם, קרי: ירושלים וכל שכונותיה המזרחיות, יש הוראה של ראש הממשלה לשר השיכון – ככה אמר לי שר השיכון – שלא לבנות במזרח-ירושלים. אין שום בנייה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין מזרח-ירושלים – במזרחה של ירושלים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אין במזרחה של ירושלים. כל השכונות: הר-חומה, גילה, רמות, רמות-אשכול – נאדה, אפס, זירו. זה תלוי בראש הממשלה. כל המקומות האחרים ביהודה ושומרון, שתלויים בשר הביטחון, כמו קרני-שומרון, אפרת, ביתר, מעלה-אדומים וכדומה – אריאל, הערים הגדולות – נאדה, זירו, אפס. המקומות היחידים שיש בנייה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בביתר היתה קצת. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> בביתר גם אין. <היו"ר ראובן ריבלין:> אישרו את הבנייה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> לא לא, לא אישרו. לא אישרו. יש בתים שאושרו לפני. אין בנייה חדשה בביתר. אין שום מכרז שיצא, באחריות. אפשר לבדוק אותי. <נסים זאב (ש"ס):> מאה אחוז. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מאה אחוז. שום בנייה שיוצאת אין. אבל אנחנו, בלי עין הרע – כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. הם אומרים: פן ירבה, ובת קול יוצאת ואומרת: כן ירבה, ו"לא תהו בראה לשבת יצרה". אנחנו, ביישובים המרוחקים, המיועדים כאילו למסירה, ולמשיסה, לפינוי ולהרחקה ולגירוש – ביישובים האלה, שלא תלויים בשר הביטחון, ויש אישורים בעבר, אנחנו בונים היום אלפי יחידות דיור. ועובדים יום ולילה. אנחנו מצטערים מאוד שאין גשם, ומתפללים לגשם, ומתפללים לגשם מכל הלב, אבל גם בגלל העובדה שלא היה גשם מאז י"ח תשרי – והיום אנחנו שלושה חודשים ויומיים מאז שהגזירה הנוראה הזאת, שיהודים לא יכולים לבנות בארץ-ישראל, התמוססה; התמוססה ולא קיימת יותר – נבנות אלפי יחידות דיור, ברוך השם. זמביש, הבונה הגדול, ואחרים שבונים, יום ולילה, ו"שלום עכשיו" צודקים. זה, נוסף על 330,000 אנשים – ונוכל להביא את הנתונים לפני היושב-ראש, בעזרת השם, אחרי תחילת ינואר – שכבר מתגוררים, 330,000 שמתגוררים ביהודה ושומרון. אנחנו נגדל בשנים הבאות, וב-2018 אנחנו צופים שיהיו כחצי מיליון יהודים, חוץ ממזרח-ירושלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> מזרחה של ירושלים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מזרחה של ירושלים. וזה למרות ביבי, למרות ברק. זה ברצותו של השם, שהוא מעשיר אותנו, משמח אותנו ונותן לנו את הכוח לבנות ולהתפתח. אבל אני רוצה להגיד לכבודו שבנושא הבנייה – ובזה אני רוצה לסיים, נקודה של פרק חשוב מאוד, שאני צריך את העזרה של היושב-ראש. גם בנושא הזה – הנה, מר דניאל בן-סימון יודע. הוא אומנם, מבחינה פוליטית, הפוך לנו, אבל הוא יודע לכבד את האנשים שעושים ובונים ולא רק מדברים. בנושא הבנייה, כבוד היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, ברגע שממשלת ישראל החליטה, במקום להציב את היעד – כבוד היושב-ראש, אני רוצה שיקשיב לי – במקום להציב יעד שלכל זוג צעיר יש דירה במחיר סביר, לכל זוג שעובר מדירה קטנה – עובר לדירה גדולה במחיר סביר, במקום הדברים הללו היא מציבה יעד שאנחנו, by hook or by crook, מורידים את כמות העובדים בצורה דרסטית, כמו בחקלאות, וייהרג העולם – אז אין חקלאות ואין בנייה. כי אני ישבתי – ועשיתי סיורים על הפיגומים. אנחנו הצלחנו, דרך הוועדה שלנו, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> דרך אגב, אותם אלה שבאים לארץ כפליטים, מדוע לא מכוונים אותם, במקום להביא עובדים זרים, למה – הם יברחו – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> נכון. אני רוצה לספר לכבודו שניסו להביא אותם לחקלאות, לערבה – אחרי יומיים הם ברחו. מנסים למשוך אותם לתחום הבנייה, וזה לא עובד. זה לא מצליח משום מה. זה לא הולך. יש כנראה איזה סוג מסוים שיכול לעבוד בבנייה, מישהו שיכול – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מיומנות. אתה צריך מיומנות. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, היו פה 75,000–80,000 – אני חושב שצריך להיות רק בנושא של הבנייה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כשבאתי לקטוף אתך עגבניות בערבה התיכונה ראיתי שגם לקטוף עגבניות צריך לדעת. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> צריך לדעת. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה לוקח זמן. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> זה מקצוע וצריך ללמוד את זה. אבל אני רוצה לומר לכבודו: בנושא הבנייה, אנחנו עשינו סיור על הפיגומים, כי זכינו, דרך הוועדה שלנו – אומנם אני לא ועדה סטטוטורית, אבל בטוב לבם של כל הגורמים – ועשינו עשרות ישיבות על זה עד שהצלחנו לפתוח קורסים – דרך הוועדה שלנו, שהיא תחת שליטתך, שאתה יכול להתגאות בה – לפתוח מחדש את הקורסים של עבודה עברית לבוגרי צבא, וכבר שמונה קורסים נפתחו, ואנחנו מכשירים בתוכנית חומש, עם התמ"ת, עם ההסתדרות, עם כל הגורמים והקבלנים, בחמש השנים הקרובות, כ-5,000 פועלים עבריים שראינו – וזה ערך של עבודת כפיים, ידיים מיובלות, צבע ישראלי בריא, להיות תחת השמש; כשאני הולך ונואם לפני חיילים אני אומר להם: זה ערך לא פחות חשוב מכל הערכים האחרים. להיפך. לחזור לימים של בן-גוריון, איש מפלגת העבודה, אוסישקין, איש מפלגת העבודה, חנקין, איש מפלגת העבודה, שהדריכו אנשים, שראו בעבודת הכפיים בשדה ובחרמש ובזה – ראו בזה ערך. אבל מה נעשה שאנחנו, עד שנכניס את העובדים היהודים, ועובדים ערבים אין, ואת העובדים הזרים הוציאו, אומר א' דורי, שהסתער אתי על מעוזי האויב במלחמת יום הכיפורים – היה אז מ"פ, היום הוא בעל חברה גדולה, "דניה סיבוס" – אומר לי: כצל'ה, אני, במקום ב-18–20 חודש בונה ב-36 חודש. יוציאו לי גם את ה-8,000 האחרונים, אין לי בעיה, אז אני אבנה ב-50 חודש, ואז הזוג הצעיר יקבל באיחור של שנה את הדירה שלו. אוי, כל כך קשה לי שאתה עוזב פה, אבל אני כל כך שמח שאת מגיעה, חברת הכנסת רוחמה אברהם. יש לי 22 דקות. כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> צריך להוסיף לו שלוש דקות על זה שהפרעתי לו. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> מעכשיו 22 דקות נוספות, או רק שלוש דקות? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> 22 פלוס שלוש, 25. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> יש לך שלוש דקות. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> על כל פנים, אני רוצה לומר, ובזה אני אסיים, שמדינת ישראל נמצאת בצרה צרורה בתחום הבנייה, ואין התייחסות בתקציב – אין התייחסות בנושא הזה. ואני אמרתי – נמצא פה עכשיו, נכנס לפה אורי אריאל – המנהיג של המפלגה שלך, אריק שרון, בשנים 1990–1992, כשאני הייתי העוזר של אריק שרון, אנחנו בנינו בצורה תקציבית 120,000 יחידות דיור ברחבי הארץ. הגירעון של הדיור היה כל כך גדול, שלא היתה ברירה, ואני טוען שמדינת ישראל נמצאת היום במצב כזה קטסטרופלי בתחום הבנייה, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, שאין ברירה, צריך להכניס את היד לכיס וללכת ולבצע בנייה תקציבית של כמה עשרות אלפי יחידות דיור כדי לנסות לסגור את הפער, גם במחירים וגם בצורך של הציבור. אני חוזר ואומר, ובזה אני אסיים: הבעיה של ההסתננות – אני לא יודע אם את לא הקשבת לה, ולא שמעת, כי לא היית פה – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חלק מהדברים שמעתי. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> חלק מהדברים שמעת. אמרתי שההסתננות, הבעיה של ההסתננות היא כל כך קשה, שלדעתי היא כל כך משנה – דמוגרפית; הגדרתי את זה טרור דמוגרפי. אמרתי: כשנכנסים לארץ 20,000 אנשים בשנה, ואולי יותר, זה טרור. גם זה טרור. משום שהם לא צפויים, לא ערוכים להיכנס, ומדינת ישראל לא נערכה מעולם – לא תקציבית, לא אנושית, לא עירונית – לא נערכנו לקלוט כמות כזאת של אנשים. לפי הכמות שנכנסת כרגע תל-אביב – בתוך חמש עד עשר שנים היא תעמוד על 150,000–200,000 אפריקנים. היא תהפוך מעיר עברית ראשונה לעיר אפריקנית אחרונה. אני קורא פה לראש הממשלה להודיע היום על משטר חירום; להגיד לשר הביטחון: אם אתה לא מסוגל לעצור את ההסתננות – לא גדר תעזור ולא מתקנים יעזרו. צריך שר ביטחון שמחליט, ואמרתי: תן לי להיות שר הביטחון, תן לאורי אריאל, תן לבוגי – בשבוע הבא, ביום ראשון, לא נכנס אף מסתנן. אני מודיע פה. אף מסתנן. בלי להרוג מסתננים. בלי להרוג מסתננים – לא ייכנסו מסתננים. צריכה להיות החלטה נחושה שמדינת ישראל, בלי בג"ץ ובלי בד"ץ, כמה חודשים, ואת התופעה הזאת עוצרים. צריך לגייס אוגדות, צריך לעצור את הבדואים משני הצדדים. מדינת ישראל צריכה להבין שהיא נמצאת בקטסטרופה דמוגרפית. וזה לא יעזור, כל התקציב שאנחנו מגייסים, אם בתוך כמה שנים תושביה היהודים של תל-אביב, כולל השרה, יהפכו להיות פליטים יהודים, ואנחנו לא נערכנו, ביו"ש, לקלוט את כל הפליטים היהודים מתל-אביב. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, חבר הכנסת כץ. הדוברת הבאה – חברת הכנסת רונית תירוש. לרשותך, גברתי, רבע שעה. <רונית תירוש (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, תודה, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני אשתדל לייחד כל חמש דקות לנושא אחר, אבל כולם קשורים זה בזה. הנושא הראשון שאני רוצה לדבר עליו זה דוח "מרכז אדוה" שמדבר על הפגיעה במעמד הבינוני ועל משפחות העוני בישראל – לתת כמה נתונים שחשוב לתת, כדי שיסברו לנו את האוזן. בשנת 1998 – אני לוקחת בערך עשור לאחור – שליש ממשקי-הבית הוגדרו כמעמד בינוני. אני רוצה לומר שמעמד בינוני, על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מוגדר כמשק-בית, משפחה, בדרך כלל בין שלושה לארבעה ילדים, כשהמשכורת הכוללת, דהיינו של שני בני הזוג, מגיעה ל-7,000–11,000 שקלים. עכשיו, אני חושבת שזה המעמד שרובנו נמצאים בו, ומה שקרה בו במשך העשור האחרון זה שחיקה מסיבית, כשההתייקרויות האחרונות והגזירות האחרונות פוגעות עוד יותר במשפחות הללו. כרגע 80,000 משפחות נדדו למעמד הנמוך יותר, ואנחנו מגיעים לשיעור משפחות עניות – היה מצב של 17.6% – של 21%. מה שמביא אותנו, כדי להבין את כל האחוזים: מדובר על כל משפחה חמישית כמעט בישראל שהיא משפחה ענייה. זה נתון מזעזע. הנתון הזה מזעזע בעיקר לנוכח המגמה שהולכת ומגדילה את מספר המשפחות בסטטוס הנמוך ביותר, העני ביותר. אם היתה מגמה שאנחנו רואים ירידה או איזושהי התמתנות, עוד ניחא. אבל אנחנו מדברים פה על מגמה שהולכת ומחריפה עם השנים, ואני גם לא רואה – לנוכח הגזירות, לנוכח התקציב לשנתיים הקרובות – כל בשורה שהיא. עמד פה אתמול שר הרווחה ואמר: אל תדאגו, אנחנו עובדים על רפורמה למיגור העוני. רבותי, אני שמעתי את האמירות האלה כמה וכמה פעמים, ולצערי הרב הוכח שבעשור האחרון אין שום התקדמות בנושא. ולא רק הוא, הגזירות והרפורמות שמובאות בתקציב הקרוב, של 2011–2012, רק ירעו את המצב, ואפילו בקצב מזורז. צר לי לומר שיש מתאם גבוה מאוד בין האוכלוסיות המוחלשות לבין מוצאן האתני. כלומר, אנחנו רואים יותר עדות מזרח בקרב המשפחות הללו, אנחנו רואים יותר ערבים בקרב המשפחות הללו, בוודאי יותר עולים בקרב המשפחות הללו, וזה דבר שלא מוסיף לרקמה החברתית המאוד – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> והחרדים, גם. <רונית תירוש (קדימה):> והחרדים – בוודאי. שם יש אשכנזים, דווקא, תמצאי. גם אשכנזים. ואנחנו פשוט מפוררים את המרקם המאוד עדין שיש בחברה הזאת, שאנחנו רואים עד כמה היא הולכת ונעשית מקוטבת יותר ויותר. משתכרי שכר מינימום – דבר שגם יוביל, במהירות רבה, לעוני: בתחילת העשור עמדנו על 29% משתכרי שכר מינימום, והיום עומד שכר המינימום על כ-3,800 שקלים, אפילו לא מגיע ל-4,000. בסוף העשור הזה גדלנו ל-33% שמשתכרים שכר מינימום, וזה אומר: כל אדם שלישי, כל עובד שלישי במדינה הזאת, משתכר שכר שאינו מגיע לכדי 4,000 שקלים. אני רק שואלת את עצמי מה הסיכוי שנצליח לגדל דור נוסף של אותם משתכרים, ברמת שכר כל כך ירודה, איך נוציא אותם מהמעגל הזה, מהסינדרום הזה של העוני, ונוכל להבטיח להם אופק עם איזשהו מוצא ותקווה בהמשך. הנושא הזה, הדיון בעוני, מביא אותי במהירות להחלטה מאוד מוזרה, או בואו נאמר לוועדה, לוועדת-ששינסקי. כשמדברים על קידוחי גז ונפט, חושבים שאנחנו מדברים על איזה עשירון, מיליונרים, טייקונים, שמאוד פופוליסטי ומאוד פופולרי לפגוע בהם. אני לא שותפה להתלהמות הזאת כנגד האנשים הללו, אני חושבת שיש בהם, בתוכם, אנשים ציונים במשמעות הטובה של המלה, אנשים שהסתכנו בכספם, יכלו להשקיע בחו"ל, יכלו להשקיע בעסקאות יותר מבטיחות, כמו נדל"ן – הרי אנחנו יודעים שהדיור אצלנו בארץ עולה ומתייקר, והכי נכון, למי שיש בכיסו כסף, להשקיע אותו בנדל"ן; מובטחת לו תשואה מרבית. אבל מה עשו האנשים הללו? <נסים זאב (ש"ס):> במפעל הפיס הסיכוי שלו הרבה יותר גדול. <רונית תירוש (קדימה):> לא נכון. בדיור, אם אתה משקיע, אם יש לך כסף – – – <נסים זאב (ש"ס):> אחרי ועדת-ששינסקי – – – <רונית תירוש (קדימה):> אה. ברור. הנה, אני קולעת לדעתך – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> זה מה שהיא רוצה לומר. <רונית תירוש (קדימה):> אני קולעת לדעתך, נכון מאוד. מה שתוציא מתחת ידה ועדת-ששינסקי – א. היא תבריח משקיעים זרים; ב. היא תבריח משקיעים ציונים פוטנציאליים, שיש להם כסף. תבריח אותם, או להשקעה באפיקים אחרים במדינה, מה שלא בטוח, כי המדינה הזאת מתעתעת, והיא כל פעם מתזזת ומזגזגת. אתה מתחיל משימה, אתה מתחיל איזושהי השקעה, ובאמצע הדרך מודיעים לך שמשנים את הכללים, משנים את כללי המשחק. זה מתאים למדינת עולם שלישי, לא למדינה מפותחת, ואני אתן כמה דוגמאות, ולאו דווקא מתחום הגז. ובמקרה הטוב, הם בכל זאת יחליטו להשקיע כאן, אבל לא בגז. רבותי, משק האנרגיה בישראל הוא בעייתי מאוד, אנחנו נזקקים, ונשענים על אנרגיות שבאות מבחוץ, מיובאות מבחוץ, כמו במקרה הנוכחי, שאני רוצה לייחד לו את דברי, החברה המצרית EMG, חברה שהיא מצרית, אבל כמובן בשיתוף פעולה עם ישראלים. מה קרה בשבוע או עשרה הימים האחרונים? אגב, כל אותם משקיעים ישראלים, כחול-לבן, השקיעו בהרבה מאוד קידוחים, שמגיעים לכדי כ-500 קידוחים. ההשקעות בקידוחים הן מרביות. המדינה מעולם לא נתנה להם הלוואות, לא אפשרה להם איזשהו צביון, או יציבות שתאפשר לבנקים לעודד אותם בצורה מרבית, והם סיכנו את כספם. ומתוך 500 קידוחים שלושה צלחו. שלושה שצלחו זה "ים תטיס", "דקלה" ו"תמר". עכשיו, מה עושים בוועדת-ששינסקי? למרות – ויש לי פה הצהרות של דובר משרד האוצר – – <נסים זאב (ש"ס):> "גבעות עולם". <רונית תירוש (קדימה):> – – יש לי מכתבים שנשלחו לחברה המלווה, "נובל אנרג'י", מכתב שהשר בעצמו חתום – מכתב באנגלית, ואני מקווה שהוא הבין על מה הוא חותם. כתוב במפורש, שההתייחסות תהיה לקידוחים עתידיים. דהיינו, בעברית פשוטה: הקידוחים הנוכחיים, "דקלה", "ים תטיס" ו"תמר", מוחרגים מהוועדה ומגזירות או ממסקנות שהוועדה תציע למשרד האוצר. בשקט הזה שנתנו, שזה מוחרגים, יכלה חברת "תמר", במקרה הזה, לעשות עסקים; לחתום על הסכמים, או לעבוד על חתימת הסכמים – עם "החברה לישראל", עם "כלל תעשיות", עם "נייר חדרה", עם חברת חשמל. היא יכולה היתה להתחיל להגיע להסכמים אתם, כמו גם לשכנע את הבנקים להשקיע, כי אנחנו לא מועדים לפורענות ולגזירות. אלא מאי? במהלך הישיבות של הוועדה הודלפו החוצה אמירות שגם החברות הנוכחיות, שכבר התחילו למצוא משהו, סימנים של גז, גם הן תיכנסנה תחת הגזירות והמסקנות של הוועדה. מאותו רגע ואילך קרו דברים. חברות שעמדו לחתום על הסכמים, החליטו: למה להסתכן? הרי אנחנו לא יודעים מה יהיה התמחור החדש שייעשה כתוצאה מהגזירות. ברור שהתמחור יהיה גבוה יותר, בואו נלך למשהו מוכר. משהו מוכר זה מצרים. והלכו וחתמו. "החברה לישראל" חתמה עם החברה המצרית, EMG, על חוזה של מיליארדים, ל-20 השנים הקרובות, עשר שנים ועוד אופציה לעשר שנים, כאשר בעצם, בחתימה הזאת, היא מוותרת על מסים ותמלוגים שהחברה הישראלית יכולה היתה לתת – יש מי שמעריך את ההפסד הזה למדינת ישראל ב-2 מיליארד; יש, גברתי היושבת-ראש, שמעריך את זה ב-4 מיליארד. ואני לא צריכה, אני לא מומחית – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> את לא מזכירה את חוסר אספקת הגז באופן סדיר על-ידי – – – <רונית תירוש (קדימה):> בדיוק. תיכף נגיע גם לסיכון בעניין הזה, של היציבות באספקת גז, כי אנחנו עובדים מול חברה ממדינה – לא עוינת, תודה לאל, מדינה שנמצאת אתנו בשלום, אבל המצב מאוד עדין ויכול להשתנות. אבל אני מדברת על הכסף הרב הזה שירד לטמיון, שהיה יכול להיכנס לקופת האוצר. ויושבת פה שרת התרבות והספורט, והיא יודעת, שאותה מדינה גם לא מסכימה, למשל, להוביל ולגבות הצעת חוק שלי בנושא ההימורים הבלתי-חוקיים. מיליארדים. 5 מיליארד שקלים נעלמים מקופת האוצר, כי הם הולכים באפיקים בלתי חוקיים, ואין מי שמשלם מס על זה. ואז יש פוטנציאל כספי אדיר שהמדינה מפסידה, האוצר שכל כך נכנס לכיסו של האזרח הקטן, שמטיל עליו מס בצורת, ועליית מסי מים, ועליית ארנונה, ושווי שימוש ברכב, ומה לא עושים, פוגעים בנו, באזרחים הקטנים, בכסף קטן – כסף קטן למדינה; זה כסף גדול לאזרח, אבל זה כלום בשביל המדינה – לעומת ויתור מראש על מיליארדים שהיו יכולים להילקח דרך אכיפה על הימורים בלתי חוקיים, ובספורט, והיו יכולים להילקח מההבטחה של הגז הטבעי הזה, שיופק לטובת חברות ישראליות. אבל מה אנחנו רואים, ש"החברה לישראל" חתמה עם מצרים, הפסדנו לפחות בין 2 מיליארד ל-4 מיליארד שקלים. "כלל תעשיות" – נוחי דנקנר הודיע, אתמול קראתי בעיתון, שהוא גם כן הולך לחתום אתם, ב"נייר חדרה" ועוד כל מיני מפעלים שלו. חברת החשמל – גם היא עוד מעט תרוץ למצרים ותחתום אתה, וזה הצרכן הכי גדול שאליו אנחנו רוצים לנקז את הגז הטבעי. רבותי, מה שיקרה לנו, מעבר להפסד הזה – ואת, וכל אזרח פשוט יכול לדמיין מה אפשר לעשות ב-4 מיליארד שקלים: אפשר לתת יותר לחינוך, אפשר יותר לרווחה, אפשר יותר לבריאות. הנה, אני עמדתי ודיברתי פה על דוח העוני ועל "מרכז אדוה" ועל המעמד הבינוני שנשחק. הנה כסף שיכול היה להינתן לשר הרווחה להגיש פה תוכנית למיגור העוני בישראל. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לא רק זה, גם – תזכירי את החוסר הגדול שיש בכל מה שקשור לאספקת החשמל. <רונית תירוש (קדימה):> הנה, אני מגיעה לזה – ובצדק; הרי חברת חשמל מודיעה שאם ב-2013 לא ינותב אליה גז טבעי – אני כבר לא מדברת על איכות הסביבה; דב חנין, חבר הכנסת, יושב פה, והשר ארדן דיבר על זה – אם לא יופק גז טבעי לטובת החשמל בישראל, רבותי, החברה הזאת, בלית ברירה, תצטרך לצאת החוצה. עכשיו, מה יקרה לנו עם מצרים – כל עוד מצרים רוצה בטובתנו ובטובתה, היא תספק גז, אבל הניסיון מלמד שבכל רגע נתון היא יכולה גם להעלות את מחירי הגז, למרות ההסכמים. הנה, לפני שבועות מספר הודיעה החברה המצרית שההסכמים שלה, שמדברים על 2.5 דולר ליחידת הפקה מסוימת, שמעבירים לנו בחשמל, היא מקפיצה את זה ל-4.5 דולר. למה? ככה. עכשיו, מה הברירות? יש ברירה, יש מקור חלופי שיספק לנו את הגז? לא. אז יוצא שאותה חברה, שלוקחת גז מ"ים תטיס", נשארת – "ים תטיס" זה חברה ישראלית – משלמת ל"ים תטיס" 2.5 דולר, כי זה ההסכם, אבל החברה המצרית הקפיצה את זה ומשלמת – אנחנו משלמים 4.5 דולר על אותה הפקה. על אותו הסכם. על מה ולמה? אבל אין ברירה. אז מי ערב לנו שמצרים לא תחליט – החברה המצרית לא תחליט להעלות את זה ל-10 דולר? היא תראה את המצוקה – ויש מצוקה, וועדת-ששינסקי מוסיפה על המצוקה – אז היא תעלה מחירים. במקרה הגרוע יותר היא בכלל תסגור את הברז. אם יש מצב גיאו-פוליטי יותר עדין, היא תחליט שהיא לא מספקת גז למדינת ישראל. בואו נשתק את המדינה, את כל מערכות הייצור שלה, את כל מערכות החשמל שלה – לא נספק. מה, זה לא יכול לקרות? ועוד איך זה יכול לקרות. אז במקום לסמוך על חברה כחול-לבן, במקום לתת לה את כל החיבוק את כל הגיבוי ולדחוף אותה קדימה, מה האוצר עושה? מתזז. אותו שר אוצר שהתחייב שלא ייגע בכל החברות שמפיקות – סליחה, הפוך; שוועדת-ששינסקי אמורה לתת מסקנות רק על החברות שיפיקו בעתיד, הנה, הוא פוגע באלה שכבר מתחילות להפיק, וסיפור חלם הזה יעלה לנו ביוקר. הוא גם יעלה לנו בכך שבמעט שהחברות הללו תצלחנה להפיק ולהנפיק לחברת החשמל, זה יהיה כבר יקר יותר, כי לנוכח התמחור החדש, בעקבות ששינסקי, מחיר החשמל בישראל יהיה הרבה יותר גבוה, ומי ישלם את זה? שוב, אנחנו, האזרח הקטן. רבותי, אני כבר עומדת פה ואומרת – ואני אמליץ כבר לפתוח בוועדת חקירה, וכבר אני אציע למבקר המדינה להתחיל לאסוף מסמכים ולראות את ההשתלשלות החלמאית הזאת, הקלוקלת הזאת, והכל-כך גרועה, והכל-כך לא מושכלת ולא מקצועית, של האוצר ושל ראש הממשלה, שבוודאי עומד גם הוא מאחורי העניין ומודע לבעייתיות. בדקה הקצרה שנותרה לי, מאחר שאני מייצגת את החינוך בקדימה, ואני עברתי על הצעת התקציב ועל חוק ההסדרים, אני רוצה להגיד: בגדול, אין הלימה בין המדיניות שהשרים למיניהם, בעיקר שר החינוך, מצהירים עליה, לבין ההחלטות בפועל של הצעת התקציב שתוגש לנו בקרוב להצבעה. מצד אחד אומר שר החינוך: אני לא אתן לרשתות פרטיות להרים ראש ולגדול ולתפוח, יש זרם מרכזי בחינוך ורק אותו נטפח. והנה אני רואה שבכל הסעיפים שנוגעים למוכר שאינו רשמי – זה בדיוק בתי-הספר הפרטיים למיניהם, או החצי-פרטיים למיניהם – יש עלייה דרמטית בתקציב, ואני מפנה אתכם לסעיף החינוך המוכר. אני לא אלאה אתכם בנתונים, אבל יש עלייה, בניגוד למדיניות. אומר השר: אני אטפח את הנושא של העמקת החינוך לערכים ציוניים, יהודיים, דמוקרטיים – במקום שאני אראה בסעיף של תרבות יהודית עלייה בתקציב, יש קיצוץ בתקציב. אני רואה שלמרות כל השקרים שנחשפו, תלמידים פיקטיביים, בקריות החינוך של המגזר החרדי, במקום לעשות סדר שם, כמו שהבטיח השר, אני רואה שוב תוספת תקציבית מאוד גבוהה, הקצאה של 30 מיליון, בעוד שבעבר זה היה כ-12 מיליון. אנחנו רואים ששר הפנים אלי ישי ביקש וקיבל אפשרות להקים מחדש את התקנה לתקציב קריות חינוך, ושוב אנחנו נראה את התלמידים הללו מקבלים שכר בלי לעבוד. ויותר מזה, מה שחורה לי מאוד – ישיבות הסדר. ישיבות הסדר, מדובר בתלמידים דתיים שגם לומדים לימודי קודש וגם משרתים; אומנם שירות צבאי קצר, אבל משרתים. במקום לראות שאנחנו מעודדים את זה, קיצצו בתקציב הזה, ולעומת זאת, לצערי הרב, באותה נשימה, לאברכים שלא משרתים בצבא ולא עובדים, העלו את התקציבים. אני חוסכת מכם את הביקורת שיש לי על דחיית יום ארוך ופיצול כיתות א'-ב', ועוד כהנה וכהנה. אני מודה לך, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, גברתי. הדובר הבא, חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. לרשותך, אדוני, 32 דקות. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, גברתי השרה, אני לא רוצה לומר עמיתי חברי הכנסת, אבל הציבור הרחב, אני מקווה, מאזין – אולי כמה מהאנשים בו מאזינים. <רונית תירוש (קדימה):> – – – <דב חנין (חד"ש):> אז גברתי השרה, גברתי חברת הכנסת. <רונית תירוש (קדימה):> אבל יש ועדות שעובדות – – – <דב חנין (חד"ש):> לא, בסדר, גמור, אני לא בא בטענות. <רונית תירוש (קדימה):> אם היו מבטלים את הוועדות היו פה יותר חברי כנסת. <דב חנין (חד"ש):> את צודקת, גברתי. אני חושב שזאת היתה החלטה – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> יש ועדות, אבל אני אומר שבהחלטת הנשיאות שהיתה אמש – זה לא על חשבון זמנך, כמובן – הוחלט שכל חבר כנסת שהדיון חשוב לו, אם יש הצבעות באחת מוועדות הכנסת, הדיון במליאה יופסק. מכיוון שאינני יודעת על הצבעה כרגע – – – <רונית תירוש (קדימה):> יש דיון חשוב, אלך ואחזור. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> נחכה לך בכיליון עיניים. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, ואותם אנשים בציבור הישראלי שרואים את הדיון שלנו, זה דיון חשוב, זה דיון חשוב, אף-על-פי שהוא מתנהל מול כנסת ריקה, כי שאלת תקציב המדינה היא ההחלטה הפוליטית החשובה ביותר – בסופו של דבר – שהכנסת מקבלת. אני מתכוון להתייחס בהרחבה לתקציב שעומד בפנינו לאישור, אבל לפני שאתייחס לתקציב אתחיל בדברים שנחשפו הבוקר על-ידי חבר הכנסת חיים אורון, ג'ומס, על אותן התחייבויות, בהיקף של יותר ממיליארד שקלים, שנעשו לטובת מפלגת הקואליציה. לכאורה אלה הם דברים בלתי חוקיים, מנוגדים למחויבותה של הממשלה לחשוף בפני הכנסת באופן מלא את הנתונים, כולל הנתונים של התחייבויות קואליציוניות מהסוג הזה. התשובה שאנחנו קיבלנו במליאת הכנסת מסגן שר האוצר לא היתה תשובה מלאה ומספקת, ואנחנו חייבים לקבל מהממשלה, באופן רשמי ומסודר, תשובה מלאה, ולא להסתפק בכך שחבר הכנסת אורון עשה את עבודתו וגילה את הנתונים או חשף אותם; אנחנו צריכים לקבל מהממשלה בצורה גלויה ומסודרת את תמונת ההתחייבויות הקואליציוניות שנעשו כדי לאפשר את המשך שרידותה של ממשלת נתניהו. בממשלת נתניהו, ברור שעיקרון מרכזי – בדיוק דיברתי עליך, חבר הכנסת אורון, ציינתי אותך לשבח ואמרתי שעשית מלאכה ראויה וחשובה כאשר חשפת בפנינו את תמונת ההתחייבויות שלא נחשפו לציבור, אבל אמרתי שזה לא מספיק. לא צריך להסתפק בעבודה חרוצה וראויה של חבר כנסת שמגלה את מה שהממשלה היתה צריכה לגלות ולחשוף בפני הציבור באופן – – – <חיים אורון (מרצ):> אפילו אני אמרתי את זה בסוף דברי. למרות שהקדשתי את 20 הדקות של הבוקר שהיו לי, תכננתי לדבר על דבר שאתה בטח הולך לדבר עליו. אמרתי, בדיון הבא אני אדבר על הדברים החשובים באמת. אבל זה גם מאוד חשוב. <דב חנין (חד"ש):> מאוד חשוב ומאוד חמור. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לחבר את הסוגיה הזו לסוגיה יותר רחבה שהיא סוגיית השקיפות והנתונים – חשיפה בפני הציבור של תקציב המדינה המלא. ואני מתכוון לחשיפה בכלים שמאפשרים לציבור לדעת לנתח את התקציב הזה בתוכנות וביכולות שקיימות היום במערכת האינטרנט. התנועה לחופש המידע פנתה למשרד האוצר בבקשה לקבל את התקציב ברמת הפירוט הגבוהה ביותר שלו בקובץ "אקסל". זו איננה בקשה טכנית, כי כאשר הנתונים נמצאים בקובץ "אקסל" ניתן לבצע ניתוח מושכל שלהם, שיכול להשוות גם הוצאות שונות, גם את ההוצאות שנעשו השנה להוצאות שנעשו בשנים קודמות וכדומה, בכלים מאוד פשוטים ונוחים. קיימת בנושא הזה תוכנה שנקראת "תקציבולטור", שפותחה על-ידי קבוצה של מתנדבים מתנועת "עיר לכולנו" בתל-אביב ונועדה במקורה לאפשר ולהקל על ניתוח התקציב העירוני כדי שלא יישאר איזשהו ספר חתום בפני הציבור הרחב. תנועת "עיר לכולנו" ניהלה מסביב לדרישה לספק לציבור את נתוני התקציב בצורה שקופה וגלויה מאבק ציבורי ומשפטי, בתמיכת התנועה לחופש המידע, ובסופו של דבר המאבק הזה הסתיים בזה שעיריית תל-אביב נאלצה להיכנע ולהעביר את תקציב העירייה באופן פתוח לידיעת הציבור. אני מצטער לראות שלמרות פנייתה של התנועה לחופש המידע ולמרות פנייתו של השר מיכאל איתן, לא קיבלנו את התקציב ברמת הפירוט הזו שמאפשרת ניתוח ודיון אמיתי ורציני. התשובה שאנחנו מקבלים מהממונה על חוק חופש המידע במשרד האוצר, גברת אנט קליימן, היא שלא ניתן להעביר את הצעת התקציב היום, מאחר שאין זה תקציב סופי שעבר קריאה שנייה ושלישית בכנסת. זו כמובן תשובה תמוהה. הדיון האמיתי על התקציב מתנהל עכשיו, ושחרור הקובץ הוא הדבר שיכול לאפשר לאנשים ללמוד ולהבין אותו, לא באמצעות מדבררים למיניהם ולא באמצעות לוביסטים, אלא באופן ישיר. אין שום סיבה להתעלמות מהציבור, אין שום סיבה לכך שלא מאפשרים נגישות של התקציב לציבור. התשובה שאנחנו קיבלנו היא בעצם תירוץ להותיר את הציבור מחוץ לדיוני התקציב. אין היום שום קושי טכני, זה ניתן לביצוע, זה אפשרי, זה קל, זה נוח וזה מאוד חשוב. חייבים לפתוח את התקציב בפני הציבור ברמת הפירוט הגבוהה שלו, בקובץ שמאפשר ניתוח מושכל שלו. רק כך אנחנו באמת נוכל לקיים דיון דמוקרטי בתקציב. עמיתי חברי הכנסת, התקציב שעומד בפנינו הוא תקציב דו-שנתי, ובדיונים קודמים בכנסת כבר דיברתי על כך שזו פגיעה קשה וחמורה במערכת הדמוקרטית הפרלמנטרית. מזה למעלה מ-200 שנה נהוג – זה התחיל בצרפת, אנגליה, ארצות-הברית – לאשר את התקציב אחת לשנה. הדיון הפרלמנטרי הקודם לאישור הוא בעצם האמצעי העיקרי העומד לרשות הפרלמנט לפקח על פעילות הממשלה וגם לוודא שהוצאותיה תואמות את התחייבויותיה ותקציבה תואם את מדיניותה. למעט יוצא מן הכלל אחד, ששייך לבחריין, אגב, וניסוי קצר ולא מוצלח אחד שנעשה בהונגריה, שום פרלמנט מעולם לא ויתר על סמכותו לאשר את התקציב אחת לשנה. המהלך שנעשה כאן הוא מהלך שמטרתו גם כן לחזק את שרידותה של הממשלה, לשחרר אותה משלטונה של הכנסת, ולכן קבעו כאן הוראת שעה שמאפשרת תקציב דו-שנתי לשנים 2011 ו-2012. אני מנצל את ההזדמנות, עמיתי חברי הכנסת, כדי לדרוש מאתנו בכנסת לקיים במושב החורף הזה דיון מלא בוועדות ובמליאה על הוצאות הממשלה בתקופה שמתחילה באישור התקציב. אנחנו צריכים לדרוש מהחשב הכללי במשרד האוצר להגיש לנו דוחות ביצוע מלאים עבור כל רבעון של שנת 2011. באמצעות דיון כזה – לנסות לפחות למזער במידה מסוימת את נזקי המהלך הבעייתי והאנטי-דמוקרטי הזה של תקציב דו-שנתי. עמיתי חברי הכנסת, המהלך העיקרי שמגולם בתקציב הזה הוא ההמשך של מדיניות של יד תקציבית קפוצה; תקציב מצמצם שמקשה ומונע השקעה של ממש בכל חלקי האוכלוסייה, בכל אזורי הארץ ובכל תחומי החברה הישראלית. עמיתי חברי הכנסת, כאשר אנחנו מאשרים את התקציב הדו-שנתי הזה שמוצג בפנינו, אנחנו בעצם – לפחות בחזית התקציב – מבטיחים לממשלה הנוכחית שתוכל לסיים את ארבע שנות הכהונה שלה, וכיוון שזו ממשלה רעה בכל תחומי החיים, אני חושב שלפחות מהבחינה הזו אנחנו צריכים להימנע מאישור כזה. אני רוצה לחזור לאותה נקודה שהזכרתי קודם, אותה מדיניות של צמצום תקציבי שמאפיינת את התקציב הנוכחי. המדיניות הפיסקלית הנוקשה הזו גרמה לכך שבין השנים 2002 ו-2009 ירד משקלו של תקציב המדינה בתוצר המקומי הגולמי מ-46.2% ל-40.2%. אני מדבר על תקציב נטו, כולל החזר הוצאות ופיתוח. מבחינה זו, מבחינת חלקו של תקציב המדינה בתוצר המקומי הגולמי, ישראל נמצאת כבר היום קרוב לתחתית הסולם של מדינות ה-OECD. אילו היה משקל התקציב בתוצר המקומי הגולמי ב-2011 כמו בשנת 2000, היינו מקבלים השנה תקציב גדול בעשרות מיליארדי שקלים מהתקציב המוצע לנו היום על-ידי הממשלה, וכמובן שתקציב כזה, גדול בעשרות מיליארדי שקלים, היה מאפשר לנו באמת התמודדות עם הבעיות החברתיות, הסביבתיות, הבריאותיות, החינוכיות, הכלכליות הקשות שקיימות בחברה הישראלית. הביטוי של אותה מדיניות של צמצום תקציבי הוא שחיקה מאוד חדה בהוצאה הממשלתית לנפש בעשור האחרון – בין השנים 2001 ו-2010. ב-2001 ההוצאה הממשלתית לנפש לשנה עמדה בממוצע על 32,235 שקלים, ב-2009 היא ירדה לרמה של מתחת ל-30,000 שקלים – 29,960 שקלים. לכך יש ביטויים, עמיתי חברי הכנסת, במציאות. לכך יש ביטוי בפגיעה בשירותים חברתיים חיוניים במערכת החינוך שלנו, במערכת הבריאות שלנו, בהגנת הסביבה שלנו. כאשר יש שרפה בכרמל ואין שירותי כבאות, הביטוי של הדברים האלה בתקציב נמצא בכך שהממשלה מוציאה פחות. הממשלה מוציאה פחות, וקודם כול מוציאה פחות בשירותים החברתיים החיוניים שהיא נותנת לציבור. ההשלכות החברתיות של אותה מדיניות של צמצום תקציבי בולטות מאוד בתחומים חברתיים רבים – בחינוך, בהשכלה גבוה, בבריאות. כתוצאה מכך, מצבה של החברה הישראלית נעשה גרוע יותר ומעמדה החברתי והכלכלי של ישראל נחלש לטווח הארוך. הבעיה, עמיתי חברי הכנסת, שקיימת עם מדיניות הצמצום התקציבי, שהיא בעצם פועלת בצורה לא אוניברסלית ולא שוויונית. רוב הצמצום התקציבי בעשור האחרון הוחל על השירותים החברתיים, והרבה הרבה פחות הוא הוטל על תקציב הביטחון. לא רק זאת. הצמצום התקציבי היה מלווה בהפחתה של המסים הישירים, הפחתה שהנהנים העיקריים ממנה היו והינם העשירים. במלים אחרות, מדיניות הצמצום התקציבי משקפת העדפה של הממסד הביטחוני מצד אחד ושל השכבה של בעלי ההון מהצד השני, וזאת על חשבון השקעה גדולה יותר בשירותים חברתיים שהיו יכולים לשפר את סיכוייהן של שכבות רחבות יותר של צעירים ישראלים, ובסופו של דבר – השקעה בחברה הישראלית. אני רוצה לומר כמה מלים על הפחתת המסים. הפחתת המסים היא אידיאולוגיה של ממשלת נתניהו. האידיאולוגיה הזו מתחילה עוד בימיו של נתניהו כשר אוצר, בשנת 2003, שאז הונהגה הפחתת מסים רב-שנתית, והפחתת המסים הזו מתמשכת עד 2010. ההפחתה הזו הביאה עד היום להפסד הכנסות מצטבר בסך של 46.2 מיליארד שקלים לקופת המדינה; וכמובן, יש נפגעים רבים מכך, אני אדבר על כך מייד. אבל מהצד השני ישנם גם מרוויחים. מי הרוויח מהפחתת מס הכנסה בשנים 2003–2010? המרוויחים הגדולים היו, כמובן, בעלי ההכנסות הגבוהות. מי ששכרו גבוה פי-שניים מהשכר הממוצע, קיבל בשנה האחרונה למבצע ההפחתה הזה תוספת שנתית בסך של קרוב ל-23,000 שקל. ומי ששכרו גבוה פי-שישה מהשכר הממוצע, קיבל בשנה האחרונה למבצע תוספת שנתית של יותר מ-74,000 ש"ח לשנה. לעומת זאת, מי ששכרו עומד על 75% מהשכר הממוצע ומטה, ואני מדבר על כשני-שלישים מכלל השכירים במשק, קיבל בסוף מבצע ההפחתה רק תוספת שנתית של קצת יותר מ-6,000 שקל. אותם מרוויחים ימשיכו להרוויח גם בשנים הבאות. בשלב הבא, ב-2011–2016, התמונה אפילו תהיה יותר קיצונית. היא לא תוסיף, ההפחתה במסים לא תוסיף אפילו שקל אחד לישראלים המשתכרים עד השכר הממוצע – רוב רובם של השכירים בישראל. לעומת זאת, מי ששכרם גבוה פי-שישה מהשכר הממוצע יקבלו ב-2016 תוספת שנתית של קרוב ל-21,000 ש"ח. זאת, כמובן, בנוסף על מה שהם קיבלו תודות להפחתות המסים של השנים 2003–2010. זו איננה הפחתת המסים היחידה, ההפחתה במס הכנסה, כי הממשלה, במקביל, מורידה גם את מס החברות. מס החברות מתוכנן להיות מופחת מ-25% מס ב-2010 ל-18% ב-2016. זה, אגב, ניסיון לחקות ארצות כמו אירלנד. שמעתי שראש הממשלה מאוד התלהב מהמודל האירי. אני לא יודע אם הוא, פשוט, קורא עיתונים בזמן האחרון וקורא מה קרה למודל האירי הזה. לא קרו לו דברים טובים במיוחד. מבחינה חברתית, כל המהלך הזה של ניסיון להתחרות באירלנד או במדינות מזרח-אירופה שונות באמצעות סוג של מירוץ אל התחתית, הוא ניסיון בעייתי. ספק אם הוא יצליח. תמיד יהיה מישהו שמוכן להוריד את המסים עוד יותר, ובמקום זה עדיף היה לגבות את המס, להשקיע את התקבולים בחינוך, בהשכלה גבוהה, למשוך את המשקיעים באמצעות כוח עבודה משכיל ובעל רמה, ולא באמצעות מיסוי נמוך, שיכול להניב רווח לטווח קצר אבל ודאי לא צמיחה מקיימת לטווח ארוך. עמיתי חברי הכנסת, תאגידים גדולים בישראל כבר היום משלמים מס מאוד נמוך. חברת "טבע", למשל, ששוויה 54 מיליארד דולר, שמעסיקה בישראל 6,000 עובדים, שילמה בשנת 2009 מס בסך הכול בשיעור של 4.8% מהרווח שלה לפני מס. 4.8% מהרווח לפני מס. למה שיעורי מס כאלה לא קיימים לגבי העובדים בישראל? ניקח חברה בין-לאומית כמו חברת "גוגל", שהכנסותיה בישראל ב-2009 היו 160 מיליון דולר. כמה מס היא שילמה? אפילו לא אגורה אחת, אפילו לא אגורה אחת לאורך כל השנה. בשנת 2009 התחולל מהפך היסטורי, שלא מספיק שמו לב אליו: המסים העקיפים בישראל עקפו את המסים הישירים. בשנת 2011 הכנסות המדינה ממסים עקיפים ימשיכו להיות גבוהות מהכנסות המדינה במסים ישירים. זה לא היה המצב בהיסטוריה, וזה, כמובן, דבר מאוד מדאיג, כיוון שהמסים העקיפים שוויוניים פחות מהישירים. אותו מע"מ משתלם על-ידי העשיר והעני, אף-על-פי שההכנסות שלהם שונות. מבחינה זו, המהלך החברתי והכלכלי הנכון הוא דווקא המהלך ההפוך – להעדיף את המסים הישירים על פני המסים העקיפים. המיסוי במדינת ישראל, עמיתי חברי הכנסת, הוא מהפחות שוויוניים במערב. אצלנו משקל המסים העקיפים גבוה ממשקל המסים הישירים; עוד לפני השינויים המוצעים, מערכת המיסוי שלנו היתה אחת מהפחות שוויוניות בארצות ה-OECD. עוד לפני השינויים המוצעים, שיעור המסים הישירים בישראל היה מן הנמוכים ביותר ושיעור המסים העקיפים – מן הגבוהים ביותר. אני אנסה להתחיל לקצר, כי יש לי פה הרבה חומרים. אני רוצה להגיע לנושא של תקציב הביטחון. מול התמונה של ירידה בהשקעות החברתיות של מדינת ישראל, בממוצע לנפש, במהלך מרבית העשור האחרון ההוצאה על ביטחון בחישוב לנפש גדלה יותר מההוצאה על שירותים חברתיים. תקציב הביטחון, עמיתי חברי הכנסת, מביא אותנו למחירו הכלכלי הכבד של היעדר הסדר מדיני עם הפלסטינים, של היעדר הסדר מדיני עם העולם הערבי, של מדיניות הממשלה שמסרבת לפתוח בהידברות כדי לקדם וליישם את יוזמת השלום הערבית. לדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, יש מחירים מדיניים, לדברים האלה יש מחירים בסיכונים ביטחוניים ובסכנה של מלחמה חדשה, ולדברים האלה יש גם מחיר כלכלי כבד. אם אנחנו מדברים על 21 השנים מ-1989 ל-2010, משרד הביטחון קיבל בהן תוספות ייחודיות מעבר לתקציב הרגיל בגין מלחמות ומבצעים – כמו מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה" – בסך כולל של 53 מיליארד שקלים. אבל, עמיתי חברי הכנסת, כשאנחנו מדברים על תקציב הביטחון, יש קושי בדיון בנושא הזה, מכיוון שמה שהכנסת מאשרת הוא לא בהכרח מה שמערכת הביטחון מוציאה. בשנים 2001–2009 ההפרש בין הסכום שהממשלה הביאה לאישור הכנסת ובין מה שמערכת הביטחון הוציאה בסופו של דבר הצטבר לסך של 58.2 מיליארד שקלים. בתנאים האלה, עמיתי חברי הכנסת, השאלה היא מה בכלל הטעם לדיון בתקציב הביטחון כאשר התקציב הזה איננו אפילו טיוטה אלא הוא רק בסיס לשינויים מרחיקי לכת שמתבצעים על-ידי מערכת הביטחון ובעצם מאושרים בדיעבד בהמשך הדרך. אני דיברתי על השנים עד 2009, אבל שוב, גם השנה יש הבדל עצום בין תקציב הביטחון שנמצא בטיוטת התקציב המקורי לבין מה שבפועל אנחנו מאשרים. התקציב המקורי היה 49.2 מיליארד שקלים, אבל בפועל התקציב מסתכם בכ-61 מיליארד שקלים. אלה, אגב, נתונים רשמיים, מבחינה זו שגם משרד האוצר מפרסם אותם, גם משרד הביטחון מפרסם אותם. והתוספת שבין 49.2 מיליארד – שזה תקציב המשרד נטו כביכול, שאושר בטיוטת התקציב הראשונה – לבין המספר האמיתי, של 61.1 מיליארד, נוצר על-ידי תוספת של 4.2 מיליארד שקלים שהם הוצאה מותנית בהכנסה, 5.1 מיליארד שקלים – – – <חיים אורון (מרצ):> לא ולא. זה הוצאה מותנית בהכנסה, לא רגילה. <דב חנין (חד"ש):> בוודאי. כי משרד הביטחון יכול להכניס לעצמו, לתקציבו – – – <חיים אורון (מרצ):> לא. כל המכירות של ציוד צבאי – – – <דב חנין (חד"ש):> הולכים לתקציב משרד הביטחון. <חיים אורון (מרצ):> בעוד שאם משרד התרבות ימכור מגרש – – – זה הולך לתקציב המדינה. <דב חנין (חד"ש):> אכן כך. נכון מאוד. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הלוואי שהיה לי. שילך לתקציב המדינה. <דב חנין (חד"ש):> הנה, שרת התרבות, אולי גם את תאמצי את המנגנון הזה ותגידי: מה שמשרד התרבות מוכר – אז לפחות ילך לתקציבו. אני לא יודע אם יש לכם הרבה מה למכור, אבל – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני מוכנה לתת לתקציב המדינה, רק שיהיה לי איזה מגרש למכור. משהו. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> רק אין נכסים שם, אתה יודע. <דב חנין (חד"ש):> ו-4.2 מיליארד שקלים, שהם אכן הוצאה מותנית בהכנסה מכוח אותו מנגנון מיוחד ומוזר שקיים לגבי משרד הביטחון, זה כמובן תוספת שהיא – – – <חיים אורון (מרצ):> ולא מפוקח. <דב חנין (חד"ש):> ולא מפוקח – שנמצאת למשרד הביטחון. לתקציב משרד הביטחון, אני מבין, צריך לשייך גם 5.1 מיליארד שקלים שמכונים רזרבה שנתית, 2.6 מיליארד שקלים תוספות שאושרו במהלך התקופה מאז הטיוטה. אבל שר הביטחון לא מסתפק אפילו בזה. אני מבין שהוא כבר דורש – עוד לפני שטיוטת התקציב בכלל מאושרת בכנסת – הוא דורש תוספת תקציבית של 6 מיליארד שקלים, והוא כנראה גם יקבל אותה. אם אנחנו בכל חצי שנה נאשר למשרד הביטחון עוד 6 מיליארד שקלים, אנחנו פה נמצאים בתקציב ענקי שהולך בעצם להוצאות ביטחון והוא לא כפוף למנגנונים הרגילים והמסודרים פחות או יותר שהמדינה מנהלת לגבי סעיפים אחרים. מול התמונה העגומה הזו של הוצאות הביטחון עומדת תמונה עגומה לא פחות של הקיצוץ הדרמטי והנמשך בהוצאות החברתיות. העשור הזה שאנחנו מסיימים אותו עכשיו הוא העשור הנורא, העשור האבוד בתחום של קיצוצים חברתיים מרחיקי לכת. בשנת 2001 עמדה ההוצאה החברתית לנפש על יותר מ-12,000 שקלים; ב-2009 היא כבר יותר קרובה ל-11,000 שקלים. והנתונים לא משתפרים במידה מספקת גם בתקציב של 2011–2012, בוודאי שלא מתקנים את הנזקים האיומים שנגרמו במהלך העשור האחרון עקב הקיצוצים שנעשו. תקציב שעות התקן לתלמיד חוזר השנה לרמתו ב-2001. במקום שאנחנו נתקדם ונשפר את שעות התקן לתלמיד כי אנחנו רוצים לטפל במערכת החינוך ולקדם את מערכת החינוך, בשנת 2010 תקציב שעות התקן בחישוב לתלמיד דומה לזה שנקבע בתחילת העשור. לא התקדמנו במאומה. אגב, במהלך העשור הזה היו שנים יותר גרועות, היו שנים שבהן חזרנו עוד אחורה. ובוודאי שהמצב שקיים היום – שהוא חמור כשלעצמו – לא יאפשר שום התמודדות עם הנזקים האיומים שנגרמו במהלך העשור האחרון מבחינת תקציב החינוך. תקציב הפיתוח של משרד החינוך נשחק מאוד בעשור האחרון. בין 2001 ל-2008 התקציב הזה הצטמק בכמחצית. ב-2012 תקציב הפיתוח אמור לעמוד על 630 מיליון שקלים, סכום שעדיין יהיה נמוך משמעותית מזה של תחילת העשור. זאת בשעה שברחבי הארץ חסרות אלפי כיתות לימוד, ובתי-ספר רבים מתקשים לממש את חוק יום לימודים ארוך וגם את הסכם "אופק חדש", בשל היעדר תשתיות ראויות. תמונה קשה במיוחד, עמיתי חברי הכנסת, נמצאת בתקציב ההשכלה הגבוהה. תקציב ההשכלה הגבוהה לסטודנט נשחק בצורה דרמטית. מערכת ההשכלה הגבוהה הפסידה בין השנים 2001 ו-2010 סכום מצטבר של 7.5 מיליארד שקלים, וזה גרם למשבר עמוק באוניברסיטאות – צמצום בתקני מרצים ועוזרי הוראה, כיתות גדולות יותר, ירידה בהשקעות, במעבדות ובספריות. אני אומר את הדברים גם כמי שהגיע לכנסת מהאקדמיה, אבל האקדמיה איננה עניינם הפרטי של האנשים שבאו ממנה. האקדמיה הישראלית היא אינטרס של החברה הישראלית כולה, ואותה מדיניות של ייבוש של האקדמיה – ייבוש של האוניברסיטאות, צמצום בהשקעות בסטודנטים – היא פגיעה בעתיד של ישראל, פגיעה ביכולת של ישראלים לרכוש בישראל השכלה גבוהה אמיתית. תקציב משרד הבריאות, עמיתי חברי הכנסת. ב-2009 תקציב משרד הבריאות לנפש עמד על 95% מערכו בשנת 2001, תמונה עגומה מאוד. תקציב הפיתוח של משרד הבריאות עולה בצורה מזערית אחרי הקיצוץ האיום שהיה בשנות נתניהו כשר אוצר – אז תקציב הפיתוח של משרד הבריאות קוצץ באופן דרסטי – וזה למרות שבאזורים מסוימים בדרום הארץ ובצפונה חסרים בתי-חולים, מיטות, ציוד רפואי. תחקיר קשה בנושא הזה התפרסם בעיתונות השבוע. התשובה, עמיתי חברי הכנסת, צריכה להיות בתקציב, והיא לא נמצאת, כי בתקציב הזה המצב יהיה גרוע יותר. ישנה שחיקה מתמשכת בתקציב סל הבריאות של קופות-החולים. ב-2009, 15 שנים אחרי חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הפער בין מימון הסל בפועל לבין המימון בעדכון מלא עמד על 13.3 מיליארד שקלים. קצבאות המוסד לביטוח לאומי פחות מצליחות מבעבר לצמצם את שיעור העוני. ושוב, המכה הגדולה נעשתה על-ידי מר נתניהו כשר אוצר, הקיצוצים הגדולים שנעשו בשנים 2001–2004 גרמו לגידול משמעותי בתחולת העוני בקרב משפחות בישראל, משיעור של כ-17% בתחילת העשור לשיעור של כ-20% ומעלה בסופו. בנוסף, תרומתן של הקצבאות למאבק בעוני קטנה מבעבר. ב-2002 הקצבאות הצליחו לצמצם את תחולת העוני ב-57.2%; ב-2008 – ב-46.7% בלבד. אתמול השתתפתי בהפגנת הרשויות המקומיות ועובדי הרשויות המקומיות מול משרד האוצר ומשרד הפנים. מצוקת השלטון המקומי היא איומה. מוטלות על השלטון המקומי יותר ויותר משימות אבל הכוחות התקציביים שעומדים לרשותו הולכים ומצטמצמים. התקציב הממשלתי לרשויות המקומיות, שעיקרו מענקי איזון המסייעים לרשויות חלשות, נשחק בצורה משמעותית ביותר. ב-2001 עמד התקציב הזה על 5.2 מיליארד שקלים; ב-2011 הוא יעמוד בערך על 3.6 מיליארד שקלים בלבד. והמשמעות של הדברים – פגיעה בשירותים לאזרח שעליהם מופקדות הרשויות המקומיות. השלטון המקומי בישראל עומד על סף קריסה, והפגיעה הזאת, עמיתי חברי הכנסת, תורגש במיוחד ברשויות שמשאביהן העצמיים נמוכים – רשויות בפריפריה, רשויות מקומיות ערביות; כל אלה מרגישות את הפגיעה הזו, סובלות מהפגיעה הזו ויסבלו ממנה עוד יותר בשנה הקרובה. הסיוע הממשלתי לפיתוח ברשויות המקומיות למעשה נעלם. בשנת 2001 העבירה המדינה לרשויות המקומיות סכום שנתי של 563 מיליון שקלים לצורכי פיתוח; ב-2011 לא יהיה סיוע ממשלתי לפיתוח ברשויות מקומיות. זאת אומרת, הרשויות המקומיות, גם החלשות, תידרשנה להתמודד בעצמן עם צורכי הפיתוח שלהן, וזה אומר שלא יהיו להן יכולות לבצע מהלכי פיתוח. עמיתי חברי הכנסת, מצוקת הדיור בישראל קשה במיוחד. הממשלה לא מתמודדת עם המצוקה הזו. היא מציעה שורה של מנגנוני שוק שלא מתמודדים עם כשל השוק העמוק, המבני, שנמצא ביסודה של בעיית הדיור. הדרך היחידה היא יציאה מההיגיון של השוק הקפיטליסטי ועשיית מה שמדינת ישראל ידעה לעשות בעבר – בנייה מסיבית של דיור ציבורי עממי שיוכל להיות מיועד להשכרה, במחירים בני-השגה לאנשים, כולל לאנשים צעירים. מדינת ישראל ידעה לעשות את זה בעבר. זה לא היה מושלם. אני לא מציע לחזור על הליקויים שהיו. אני מציע ללמוד ממודלים שנעשו של דיור ציבורי וחברות דיור ציבורי, ממשלתיות וממשלתיות-עירוניות ועירוניות, כפי שהם קיימים במקומות אחרים בעולם, והמודלים האלה מצליחים ועובדים. בכל ערי העולם הגדולות אנחנו רואים שחלק גדול מהציבור חי בשכירות בדיור ציבורי, שהוא לא דיור לעניים, הוא דיור נאות, הוא דיור מכובד. זו הדרך היחידה להתמודד עם מצוקת הדיור הקשה כל כך הקיימת אצלנו. כמובן, עמיתי חברי הכנסת, ההשקעה האפסית בהגנת הסביבה ראויה לכל גינוי. אני אפילו מתבייש להביא את המספרים, כי המספרים הם כל כך מגוחכים. מספרי התקציב השנתי של המשרד להגנת הסביבה, שעוד לא מצליח להגיע לפרומיל מתקציב המדינה – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תגיד שזה כמעט אפס תקציב בהשוואה לכל מה שנקבת. <דב חנין (חד"ש):> בהשוואה לכל מה שנקבתי הגנת הסביבה מקבלת אפס. הגנת הסביבה המקבלת אפס זה אומר פגיעה בסביבה שלנו, אבל זה אומר גם פגיעה בבריאות שלנו ובחיים שלנו; הגנת הסביבה המקבלת אפס זה אומר אותה הפקרות שהיתה, למשל, והובילה לאסון השרפה בכרמל, כי גם שירות אמיתי של מכבי אש הוא הגנת הסביבה, ושירות מכבי אש לא הולך לקבל את מה שהוא צריך לקבל בשנה הקרובה, למרות כל הספינים וכל – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בשנתיים. <דב חנין (חד"ש):> בשנתיים הקרובות. וכשאנחנו מדברים על היערכות לרעידת אדמה אני שומע שאפילו התקציב המזערי – שוב, חבל להגיד, זה 40 מיליון שקל, זה כלום להיערכות לרעידת אדמה, זה הרי קשקוש, אבל אפילו זה לא מובטח. אז משהו קורה בממשלה הזו. הממשלה הזו כנראה לא ערה לסיכונים ולסכנות שקיימים במדינת ישראל, היא כנראה חיה בכוכב אחר, שבו המצב הוא טוב, ראוי ונהדר. עמיתי חברי הכנסת, לא נגעתי בכלל בדברי בנושא אפלייתה של האוכלוסייה הערבית ובנושא המצוקות של הפריפריה בחברה הישראלית וההיעדר המוחלט שלהן מספר התקציב הזה. את זה יעשו עמיתי לסיעה בדברים שלהם. אני רוצה רק לסיים בכמה מלים ולומר: יש אלטרנטיבה, יש אלטרנטיבה. אם כבר יש לנו תקציב לשנתיים, למה לא נייצר תוכנית ארוכת טווח להכפלת שיעור הזכאים לתעודת בגרות? למה לא נייצר תוכנית ארוכת טווח להכפלת שיעור הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה? למה לא נייצר תוכנית ארוכת טווח לצמצום פערי הבריאות? אם כבר יש לנו תקציב לשנתיים, למה לא נייצר תוכנית לצמצום פערים? תוכנית שתעודד את רוב רובם של השכירים בישראל, אלה שמשתכרים פחות מהשכר הממוצע, לעודד אותם במקום להמשיך לתמוך בעשירים? עמיתי חברי הכנסת, תקציב המדינה, פניו כפניה של הממשלה הזאת. זו ממשלה שלא דואגת לחברה הישראלית, לא אחראית לחברה הישראלית, מעדיפה כיבוש על שלום, מחויבת לבעלי ההון, משרתת אותם, מקדמת את ענייניהם ומובילה את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל למשבר מאוד מאוד קשה. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, חבר הכנסת דב חנין. הדובר הבא – חבר הכנסת יעקב אדרי. בבקשה. לרשותך, אדוני, רבע שעה. <יעקב אדרי (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, השרה לימור לבנת, חברי חברי הכנסת, אני כמובן רוצה לדבר על נושאים חברתיים, אבל לפני זה הייתי פונה אלייך. בדרך לכאן אני שומע בחדשות, בתוכנית של רזי ברקאי, על הקמת העיר הפלסטינית – שלמעשה אין לנו התנגדות לעניין הזה. מקימים אותה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> מדינה פלסטינית. <יעקב אדרי (קדימה):> לא, לא, לא. עיר. מקימים עיר בשם – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ליד רמאללה. <יעקב אדרי (קדימה):> ליד רמאללה. אין לי בעיה עם העניין הזה. אבל מה אני שומע, גברתי השרה? אני שומע שהם חתמו, הפלסטינים, על הסכמים עם 20 חברות ישראליות שאמורות לעשות שם כל מיני עבודות ולספק ציודים, ובהסכמים החברות מתחייבות שהציוד או החומרים לא יהיו מההתנחלויות, לא יהיו ממזרח-ירושלים ולא יהיו מרמת-הגולן. אני התמלאתי בושה – אם זה נכון שהם חתמו על הסכמים כאלה. אני מבקש – אני חושב, איך שאני מכיר אותך – את גם תטפלי בזה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא שמעתי את זה. <יעקב אדרי (קדימה):> אני מספר לך מה שאני שמעתי. זו היתה תוכנית די ארוכה. אני אומר לעצמי: מה זה? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ממה אתה מופתע? <יעקב אדרי (קדימה):> אני מופתע מהחברות הישראליות. אני אומר לך מה צריך לעשות, ואני פונה לשרה, שאני יודע שהיא תטפל בזה, כי זה נושא חשוב מאוד. מה זה שהם יחרימו? מי מהחברות הישראליות שתחתום על הסכם כזה מביש לא תהיה רשאית להשתתף במכרזים של הממשלה פה, או עוד איזה דברים שאפשר להעלות על הדעת, אחרת אני לא רואה – ברמת-הגולן חל החוק הישראלי, במזרח-ירושלים, בהתנחלויות. מה, מחרימים? יש לנו מספיק סנקציות לעשות נגד הרשות הפלסטינית. זה לא עולה על הדעת, זה לא נראה לי, אבל זה לתשומת לבך. זה נראה לי הזוי, זה נראה לי לא נכון. אסור שהממשלה תסכים לדבר כזה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> זה נשמע נורא. <יעקב אדרי (קדימה):> זה נשמע נורא. ברשותכם, אני בכל זאת רוצה לדבר על נושאים שמעניינים אותנו, הנושאים החברתיים. מה לעשות? יוצא לי לשבת הרבה, גברתי היושבת-ראש, בוועדת הכספים, שם עובר הכול. שמעתי נאומים חוצבי להבות – לא מהאופוזיציה, זו לא חוכמה. האופוזיציה, בסדר, אומרת את הדברים. שמעתי מחברי הקואליציה דברים מאוד קשים כלפי הממשלה; לא רוצה לומר את שמם, אבל זה ידוע. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אנחנו זוכרים הרי מימים ימימה ששרים הגיעו ותמיד דיברו שהם נגד – – – <יעקב אדרי (קדימה):> דיברו מאוד קשה: אני לא אתמוך, וזה בושה. זה היה נציג של ש"ס מצד אחד ונציג של יהדות התורה מצד שני. הדברים שהם אמרו היו נכונים – נושא הדיור, שבוער. אז כמובן, בסופו של יום, או למחרת, אני לא זוכר כבר מתי היתה ההצבעה, הם פשוט שכחו את הנאומים הקשים שלהם והצביעו כמו הקואליציה. אבל אני חשבתי, בכל זאת אולי הנושאים החברתיים מעניינים. אבל כשאני רואה את מה שהניחו אתמול, הממשלה, מה שהיא הניחה, את ההסכמים הקואליציוניים, אני כבר לא מופתע מכלום. ברור לי למה הכול עבר. אז אומרים לי: אנחנו מתייסרים, זה קשה לנו. אבל כאשר מקבלים כסף לעניינים הסקטוריאליים הכול נגמר, הכול יכול לעבור. אני שואל – חבר הכנסת נסים זאב יושב פה: ש"ס, שאמורה לייצג את הנושאים החברתיים, שמעתי באמת כמה דברים מאוד מאוד חברתיים מאנשי ש"ס. בהצבעות – איִן. מה קרה? עכשיו יש תשובה, כמובן: 100 מיליון שקל קיבלו כל שנה, ל-2011, לנושאים קואליציוניים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> 600 מיליון בסך הכול. <יעקב אדרי (קדימה):> 600? יכול להיות – מגזים כלפי מטה. יהדות התורה – כנ"ל, ישראל ביתנו – כנ"ל. אבל, רבותי, לפחות על הנושאים – – – <נסים זאב (ש"ס):> החרדים הם לא חלק מעם ישראל? <יעקב אדרי (קדימה):> מי אמר שלא? <נסים זאב (ש"ס):> ומי אמר שהם צריכים להיות קבצנים? אתה נותן לנו? החרדים לא משלמים מסים? <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת נסים זאב – – – <נסים זאב (ש"ס):> מה זה הדבר הזה? <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> הוא יכול לומר מה שהוא חושב לומר. לא, לא, לא, לא. הוא יגיד מה שהוא חושב לומר. <יעקב אדרי (קדימה):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> גמילה מסמים זה סקטוריאלי, אתה יודע? זה רק למעשנים, מה לעשות? <יעקב אדרי (קדימה):> הרב נסים, אני לא חשוד כאחד שהוא נגד סיוע לחרדים. ממש לא. אבל אני אומר, איפה הדברים האחרים שאתם מטיפים להם כל היום? שמעתי נאומים של האנשים שלכם בוועדה, בושה וחרפה. ואני לא תמים, ואני לא עולה חדש ואני לא חדש בפוליטיקה. מה נואמים שם נאומים בלי סוף, ובסוף מצביעים כמו – איפה הנושאים החברתיים? מדוע אתם בוגדים בבוחרים שלכם? אני כבר לא מדבר על הליכוד. שמעתי חברי כנסת מהליכוד היום, הבוקר, והם אמרו את הדברים שלהם. אני שומע אותם גם בארבע עיניים. בסדר, נותנים. כל הממשלות נתנו, אני לא אומר. אבל איפה הנושא של הדיור? אתם לא שומעים את זעקת הזוגות הצעירים? <נסים זאב (ש"ס):> לא היה אחד שקידם את נושא הדיור כמו שר השיכון הזה. לא היה אחד – – – <יעקב אדרי (קדימה):> לא שומעים את זה. מה עשית? לא עשית כלום. כלום כלום כלום. <נסים זאב (ש"ס):> לא היה עד היום – – – שקידם את הנושאים החברתיים. <יעקב אדרי (קדימה):> אני ממש מצטער לומר – – – <נסים זאב (ש"ס):> אתה – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת נסים זאב, הוא אומר דברים שאולי לא נעים לך לשמוע, אבל זה דברים שנאמרו. <יעקב אדרי (קדימה):> אני מצטט חברי כנסת. <נסים זאב (ש"ס):> הם לא יוכלו לענות, אבל אני אענה לו. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אתה תענה לו כשיגיע תורך לדבר. <נסים זאב (ש"ס):> אני אענה לו. <יעקב אדרי (קדימה):> חבר הכנסת נסים זאב, אתה תענה. אני מציע שתקרא את הפרוטוקול של אתמול, של דברי חבר הכנסת וקנין. הוא אמר את הדברים ברור, הוא אמר יותר טוב ממני את הדברים; הוא יותר ותיק ממני בכנסת. הוא אמר את הדברים בלשון הכי פשוטה והכי ברורה. שמעתי את הרב מוזס, שמעתי עוד, באמת. וגם הליכוד, מאוד מעניין. מה לעשות, אני בא מהמפלגה, שמה גדלתי. ואני שואל את עצמי: מדוע כל הגזירות הקשות דווקא בתקופת הליכוד? כל הזמן, כל הזמן הגזירות הקשות זה דווקא בתקופת – – – ההתייקרויות: מישהו יודע על מה הצביעו אתמול בוועדת הכספים בנושא הבלו, הפחם, כל ההתייקרויות? נרגיש את זה בינואר. ומי עוד פעם נפגע? השכבות החלשות, אותם מצביעי ליכוד, מה לעשות. ואני צריך להגיד את זה בקול רם, כי אני שומע את העם שלי, איפה שאני גר. אני שומע אותם; מרוב מסים, מרוב היטלים ומרוב מצוקות כבר שכחנו מה קורה. אבל את מס החברות מורידים, שם אפשר לחסוך המון כסף ולתת לנושאים מאוד חשובים, כמו נושא הדיור. מה לעשות, זה פצצת זמן, וצדק החבר שלך, חבר הכנסת וקנין, שאמר: זאת פצצת זמן. זה נכון. אני תמיד מביא דוגמה, גברתי היושבת-ראש, מאור-עקיבא. אני רואה – כל מחסן, כל חניית רכב, הפכו לדירה. פשוט – חניית רכב, סוגרים, ומקימים שירותים מאחור – בגלל מצוקת הדיור. מי יכול להרשות לעצמו, זוג צעיר היום, לקנות בית ב-600, 800, מיליון שקל, 1,200,000? איפה נשמעו הסכומים האלה? אלה סכומים שפשוט אף זוג צעיר לא יכול לעמוד בהם. אז מה אנחנו מציעים להם? זוג צעיר, חייל שגמר את הצבא או שהיה בשירות לאומי, מה אנחנו אומרים להם? לכו לעזאזל, עשיתם את שלכם, יופי, תודה, נגמר הסיפור. ופה אני הצעתי לפני שלושה שבועות, לשר אריאל אטיאס, שר השיכון, כמה הצעות – לא פטנטים. עשה את זה בזמנו אריאל שרון, כשהיה שר השיכון. הוא קלט מיליון עולים, ועשו את זה בצורה מהירה, טובה, בהחלטות נכונות, במעקב נכון, ונתנו סיוע, ונתנו עידוד, ועשו את זה; מיליון איש, ואף אחד לא נזרק לרחוב. והנה עכשיו לאט-לאט אנשים מתחילים להיזרק לרחוב. אני שומע את מחירי השכירויות, מי יכול לעמוד בזה? זה פשוט איום ונורא. אני מאוד מקווה שבכל זאת הממשלה תתעשת. שמענו – ראינו איזה מסיבות עיתונאים, שבהן אמרו: הנה, אנחנו הולכים, עושים הנחות. אז לא עשו דבר משמעותי, וזרקו את הזוגות הצעירים לאנחות – באל"ף, וזה פשוט מקומם. הנושא של מצב הרשויות המקומיות – מה לעשות? כראש רשות לשעבר אני לא יכול שלא להתייחס לעניין הזה. מצב הרשויות הולך ומידרדר, פשוט מידרדר, וזה בכל התחומים. קודם כול מורידים להם את מענקי האיזון, מקצצים להם, והדבר הכי חמור שעושה הממשלה – ואני חייב לומר שכל הממשלות עושות את זה, לא רק הממשלה הזאת – זה פשוט, כל מטלה חדשה מטילים על הרשות. הרשות צריכה לשבור את הראש. היא צריכה להתמודד עם הבעיות, וכמובן, הממשלה לא מממנת, לא נותנת את התקציב לעניין הזה. אומרים להם: תשברו את הראש. אז מי שחזק שורד, ויש מספיק רשויות שהן חזקות, אבל הרשויות החלשות בפריפריה, הן פשוט קורסות. ידידי חבר הכנסת בילסקי היה אתמול בהפגנה של ראשי הרשויות, אני הייתי שלשום, וגם הוא היה ראש רשות, והזעקה היא אמיתית. זה לא איזה – פה באו לבקש קצפת. באו – על הלחם. המלחמה היא על הבסיס של התקציב, על הדברים האלמנטריים שהם חייבים לספק לתושבים שלהם. הממשלה מטילה עליהם אחריות ואומרת להם: תשברו את הראש. תשברו את הראש. אז שוב מעלים את המסים, ואת מחיר המים – גם סיפור המים, זה בכלל – המים, היו משתמשים בזה, זאת היתה הכנסה לרשות המקומית, אבל הרשות המקומית שיפרה בזה את התשתיות, היא סייעה למערכת החינוך שלה. אבל הקימו פטנט חדש – אגב, בממשלה הקודמת, לא זאת, ואני מודה שבזה טעינו; מותר לי, מותר להגיד שטעינו. כאשר בודקים את הדברים, התברר שזה דבר לא פשוט: הקימו מנגנונים, תאגידי מים – אני אומר שוב, אני הרמתי אצבע – כן, השר בגין? <השר זאב בנימין בגין:> ברשות היושב-ראש, רציתי לשאול, כאשר ראשי הערים השתמשו בכספים שהם גבו, מההפרש בין המחיר שקנו בו את המים מ"מקורות" לבין המחיר שבו מכרו לתושבים לצורכי העיר, האם הם גם השקיעו כהלכה בתשתיות של המים והביוב? <יעקב אדרי (קדימה):> אני אענה לך. אני יכול לפחות להעיד על ידידי ראש העיר – אני לא יכול להגיד על כולם, אצלנו התשתיות היו בסדר. ראש עיר אחראי עושה את מה שצריך לעשות. אני מסכים אתך. אבל מה עשו פה? מכובדי השר, אתה מעלה לכאורה דבר נכון, אבל רוב הרשויות השתמשו בזה נכון; רוב, יש חלק שלא השתמשו. אז מה עשו? עשו ענישה קולקטיבית. הקימו תאגידים – ואני אומר שוב, אני הייתי שותף להחלטה הזאת. לדעתי, היום במציאות – היא לא נכונה, כי מה שקורה זה שהקימו מנגנונים שהיו קיימים כבר גם ככה בעיריות, במועצות. היו המנגנונים שעבדו, שגבו ושעשו את העבודה, מי יותר טוב ומי פחות טוב, אבל עשו את העבודה. פה השאירו את המנגנון בעירייה, זה ההיסטורי הקיים, והקימו מנגנונים בתאגידים. ואני אגיד לך מה קורה, פה עשו פשע כפול: קודם כול מנגנון מנופח ומשכורות מנופחות – אני שומע על המשכורות – וכמובן העירייה איבדה הכנסה; דבר שני, עכשיו היא קונה את המים מהתאגיד במחיר יותר יקר, עם מע"מ, עם כל מה שצריך. זה עונש כפול, ומי משלם את זה? הציבור; הציבור, האיש הקטן בסוף. הוא לא מבין בתאגידים, הוא תמיד היה רגיל לשלם לעירייה, פתאום קפץ לו המחיר עוד פעם ועוד פעם. וגם ביקשנו, בעניין הזה, שיהיה פיקוח של הכנסת על מחירי המים. אז כמובן לא רוצים, כי רוצים שרשות המים תמשיך. הם מעלים מתי שהם רוצים, ואני שואל את עצמי – עד לאן? הרי זה עוול שזועק, וצריכים לתקן את זה מהר מאוד. הנושא של המים הוא בנפשנו, חבר הכנסת נסים זאב. זו בעיה קשה מאוד. נושא המים זה בעיה קשה מאוד, ההתייקרויות כל הזמן – צריך לעצור את זה, כי זה מצרך יסוד, לא צריך להגיד את זה. אני מאוד מקווה – אני מאוד מקווה שבכל זאת, בעניין הזה של הרשויות – אנחנו מגישים חוק על דעת כל ועדת הכספים, אני מקווה שהממשלה תתעשת ותגדיל את מענקי האיזון, כדי לאזן את הרשויות, לפחות החלשות, לתת סיוע יותר גדול לפריפריה. הרי זו היתה משנה סדורה של הליכוד, תמיד נתנו, סייעו לרשויות בצפון ובדרום, לחלשות, אלה שיש בהן עולים, שיש בהן מצב סוציו-אקונומי לא פשוט. ואני שומע מכל ראשי הרשויות שהמצב בכי רע. אנחנו יודעים להבחין בין הצגות, בין דרישות שהן לא נכונות, לבין דרישות נכונות. הממשלה – כל דבר שהיא מטילה על הרשות, צריכה גם לתת את הכיסוי לו, אחרת מתנהל פה משהו לא נורמלי. הממשלה שצריכה לתת את השירות, אומרת: אני לא עושה את זה, אתה הזרוע שלי. זה נכון, אבל תן לי גם את התקציב לעניין הזה. כמובן, אני לא אומר שהרשויות מתנהלות כולן בסדר, את זה לא אמרתי. יש רשויות שהן בזבזניות, אבל לא מענישים את כולן, זה בדיוק העניין. פה העונש הוא על כל הרשויות, והן שוקעות ושוקעות, וברור שבסוף זה יתפוצץ. אז הנה הם עכשיו פה באוהל, והם ימשיכו, וזה ילך ויחריף, ונמצא את עצמנו במצב שהם משותקים, הרשויות משותקות, ומי שוב סובל? התושב. אני חושב בנושא של התקציב – ובזה אני אסיים, גברתי היושבת-ראש – התקציב שהוגש, יש בו כמה דברים נכונים. יחד עם זה, יש לא מעט עיוותים. שוב, כשאתמול סגן שר האוצר, נדמה לי, עלה ואמר את התקציב וההסכמים הקואליציוניים, היה לי ברור למה הכול עובר ברוב דורסני, בלי להתחשב בשום דבר. הקואליציה קיבלה את שלה, והתושב בסופו של דבר יאכל את התקציב, עם כל המשמעויות שלו. לפיכך אנחנו באמת נתנגד לתקציב, גברתי היושבת-ראש. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, חבר הכנסת יעקב אדרי. הדובר הבא, חבר הכנסת זאב בילסקי, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת מירי רגב. בבקשה. <זאב בילסקי (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, האמת היא שההרכב שיצא לי הוא הרכב מצוין. כשאת יושבת-ראש, תמיד יוצא אחר כך שהדברים שלי מקודמים, וכשהשר בגין נמצא, יש איזושהי – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> – – דינמיקה חיובית. <זאב בילסקי (קדימה):> – – הילה של ברכה, כי פעם ראשונה הצלחתי להעביר הצעת חוק, שסורבה מלכתחילה על-ידי הממשלה, ובסוף, לאחר שלמדתי בעל-פה להגיד "הבניית ענישה" – – – <השר זאב בנימין בגין:> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> תודה. אז התקדמנו. ועכשיו באמת חשוב לי שהשר נמצא פה, מכיוון שבעוד שבוע תבוא למליאת הכנסת הצעת חוק של חבר הכנסת יריב לוין ושלי, שנוגעת לתאגידי המים, ואני הייתי רוצה להמשיך מאותו מקום שידידי, שהיה ראש עירייה מצטיין, יעקב אדרי, התחיל לספר על מצוקות של השלטון המקומי. <השר זאב בנימין בגין:> תיאמתם את זאת? <זאב בילסקי (קדימה):> לא, אנחנו פשוט – – – <השר זאב בנימין בגין:> שני ראשי עיר מצטיינים אחד אחרי השני. <יעקב אדרי (קדימה):> ממש לא, זה מקרי לחלוטין. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לא, זה גם השכינה שורה בקדימה. גם המזל וההצלחה. <השר זאב בנימין בגין:> אבל בתור כזה, שני ראשי עיר מצטיינים שבמצטיינים. <זאב בילסקי (קדימה):> אנחנו אומרים אמת, אתה יודע. <השר זאב בנימין בגין:> אבל יעקב לא שיחק כדורסל. <זאב בילסקי (קדימה):> זה נכון, הוא לא שיחק כדורסל, לא היה ב"בית"ר ירושלים", לא שיחק בעמק-המצלבה, יש לו הרבה זה, אבל מה, עשה דברים אחרים טובים גם כן. אני רוצה לספר לך, ידידי השר, אני חושב שנה לאחר שנבחרתי פעם ראשונה לתפקידי כראש עיריית רעננה, היה מבול. 13 בינואר, מבול, כל רעננה מוצפת. אני ב-01:00, עם מגפיים, יוצא להתחיל לראות את הנזקים. לוקח אשה, אני חושב בת 80, שכל הבית שלה הוצף, לוקח אותה בידיים, והיא אומרת: הבת שלי גרה ברחוב מכבי. לוקח אותה באוטו, נוסע ב-01:00, דופק. מי זה? אני אומר: בילסקי. מי? ראש העיר? כן. טוב, מה אתה רוצה? תפתחי את הדלת, הנה אמא שלך. אומרת לי: מה הבאת אותה לפה? אני אומר לה: גברת, תראי, רק הלילה, מחר נסדר אותה וכו'. הסכימה לקבל את אמא שלה לאותו לילה. למחרת כבר הבנתי מי הבת ומסכנה האמא. העברנו אותה לבית-אבות של צדיקים, אנשים חרדים ברעננה שהקימו בית-אבות שנקרא "צימרמן", והסכימו לתת לה כמה ימים. אנחנו, בינתיים, העירייה מנקה את הבית, מסיידת, ניקוי יבש, הכול, כי גרמנו את הנזק בתשתיות לא נכונות. המשך הסיפור, שאחרי שלושה חודשים, כשגמרנו – – – <השר זאב בנימין בגין:> כדאי להזכיר גם את עוזי כהן – – <זאב בילסקי (קדימה):> ללא ספק. <השר זאב בנימין בגין:> – – שהיה יד ימין מבצעי בענייני צביעה ושירות לאזרח. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> זיכרונו לברכה. <זאב בילסקי (קדימה):> ללא ספק. גם איש שהשירות לאזרח אצלו – אצלי תמיד היה קבלת קהל, אצלו כל מי שבא נכנס. אתמול באמת היה בר-מצווה לבן של רפי, של אחיו, וכולנו שם הזכרנו את – אגב, כל ממשלת ישראל היתה שם, אני מתפלא שידידי לא היה שם, כי שרים בכירים מאוד הגיעו לשם. אבל כנראה שאדוני סומך על שרים אחרים. <השר זאב בנימין בגין:> א. אני לא שר בכיר; ב. אני שומע על כך לראשונה. <זאב בילסקי (קדימה):> אוקיי. בקיצור, המסכנה הזאת שהיתה שם, רצינו להוציא אותה. כמובן שהבת שלה התנגדה, מה פתאום אתם מוציאים אותה מבית-אבות, זה לא בסדר. עברנו את העניין. למה אני מספר לך את הסיפור הארוך הזה? כי התחלתי לבדוק מה קורה שכל חורף מוצפים בתים ברעננה. זה דבר נורא. אדם שמוצף הבית שלו, השטיחים שלו, הבגדים שלו, אתה רואה את הפס על הקיר עד איפה הגיעו המים. קראתי למהנדס העיר ואמרתי: חבר'ה, מוכרחים לפתור את הבעיה. נתנו לי שלושה סוגים של פתרונות: אחד שאולי יפתור, שני שבערך ושלישי בטוח. אבל זה שבטוח זה איזה 80 מיליון שקל. צריך לפתוח את כל הרחובות הראשיים של רעננה, להכניס שם צנרת של 1.80 מטר קוטר. הוצאה ענקית. אבל אז בטוח לא יהיה. לא היה לנו הכסף הזה מהמים כדי להשקיע שם. ואז אמרתי לידידי הטובים: חבר'ה, תשמעו, אי-אפשר. הלוא זה יחזור על עצמו. הסטטיסטיקה, אומרים פעם בשש שנים, פעם בשבע שנים, אבל אתה יודע, אף פעם אתה לא רוצה להיות בשנה שהסטטיסטיקה צדקה. אנחנו הולכים להוציא את הכסף. ולווינו כספים, הרבה מעבר להכנסות מהמים, כדי לתקן פעם אחת ולתמיד, ואני יכול לספר לך שמאז עד היום אין שיטפונות ברעננה. הרבה יותר ממה שהיה לנו. באה הממשלה, ואני מצטרף להכאה על חטא של ידידי חבר הכנסת אדרי – ממשלה קודמת התחילה, ממשלה זאת ביצעה, השר הזה לא – אני גם בדקתי איך זה הגיע, והקימו תאגידי מים. השר בגין, אני פונה ומתחנן אליך: תעזור לי, תעזור לראשי הרשויות, תעזור לשכל הישר להוציא כמה שיותר מהר את האיוולת הזאת שעשתה ממשלת ישראל. ברגע שאמרו: כולם תאגידי מים – הרגו את העניין. במקומות שצריך, עדיין אין תאגידים. מישהו מוכן לקחת את באקה-אל-ע'רביה בתור התאגיד שלו? בחיים לא. אין להם תאגיד. אני אומר לך, גם לא יהיה להם. אף רשות לא מוכנה לקחת אותם. אז שם, כשממשלת ישראל יכולה להקים תאגיד משלה ולעזור לבאקה-אל-ע'רביה, היא לא תעשה את זה. מה היא עשתה? הקימה על כל העולם תאגידים. התאגידים האלה, רק בבולים – אדוני מתמצא בבולים, כי אני זוכר כשהיינו מזמינים את אדוני לרעננה שיבוא לחוג בית או משהו, היה ויכוח עם אדוני תמיד. היושבת-ראש, הוויכוח עם חבר הכנסת דאז בגין היה על האוטובוס. הוא בא באוטובוס מירושלים לתחנת האוטובוס רעננה–כפר-סבא. אז זה בסדר. הצענו לקחת אותו משם, הוא אמר: לא, אני גם נוסע באוטובוס. כלומר, אדוני מתמצא במחירי האוטובוסים. וגם היתה בעיה של אוטו. יש רק אוטו אחד אז הוא השאיר את זה. למדתי. <השר זאב בנימין בגין:> אבל למען הפרוטוקול, אני מתמצא במחירי אוטובוסים, אבל כחבר הכנסת הייתי משוחרר מכל תשלום, כפי ששר התחבורה לשעבר יודע. אז אני הייתי פטור, לא הייתי מוכרח להתמצא במחירי האוטובוסים. <זאב בילסקי (קדימה):> אבל יש לי הרגשה שאדוני – – – <השר זאב בנימין בגין:> רק כדי שיהיה ברור, שלא תהיה מחשבה אחרת, חלילה – – <זאב בילסקי (קדימה):> מאה אחוז. שלא תצא תקלה מלפני. <השר זאב בנימין בגין:> – – שהשחתתי 6.20 שקלים מכיסי. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אז זה נאמר לפרוטוקול. <זאב בילסקי (קדימה):> תיארתי לעצמי שלמרות שאדוני לא שילם, הוא יודע. ולמרות שגם אדוני אולי לא משלם על הבולים – יכול להיות שעל הדברים הפרטיים של אדוני הוא משלם, עד כמה שאני מכיר אותו – אבל הוא יודע שבול עולה 1.70 שקל. לצורך הדיון בינינו בוא נקרא לזה 2 שקל. להפיק את החשבון של המים עולה עוד 2 שקל, תאמין לי. זה 4 שקל לחשבון. פעם כל מדינת ישראל שלחה חשבון אחד, ארנונה למעלה, מים למטה, אותו נישום, אותה עירייה, אותם תושבים, אותם משלמים. לא היתה בעיה. היום, בגלל הקמת התאגידים, אף אחד לא חשב על זה שהבולים יעלו לנו פי-שניים – בול ששולח התאגיד, בול אחד ששולחת העירייה. אחד שעושים בדפוס, התאגיד, אחד שעושים העירייה. אדוני, אני עשיתי חשבון, הפסדנו פה 50 מיליון שקל לשנה. עשר שנים, 500 מיליון שקל. תאר לך כמה חליפות לשרים יכולנו לקנות בכסף הזה של 500 מיליון שקל. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> שלא לדבר על הוספת כיתות. <זאב בילסקי (קדימה):> שלא לדבר על הוספת כיתות. אין פה היגיון ואין פה שכל. מה הצעת החוק שלי אומרת? ואני באמת פונה אליך, ידידי הטוב, השר בגין. הצעת החוק של חבר הכנסת יריב לוין ושלי אומרת כדלקמן: הממשלה תחליט איפה צריך, איפה לא צריך, זה הכול. לא אני, הממשלה. השרים – שיקבע ראש הממשלה, הם יחליטו. ואז יגידו: אתה יודע מה, בתל-אביב, עיר שמתנהלת בצורה מופתית, לא צריך. במקום אחר כן צריך. גם תוכל, תהיה לה הסמכות, החליטה כך, בדקה אחרי שנתיים, להחליט להקים או לפרק. חבל על מה שעשינו לרשויות המקומיות. עכשיו תבין מה עשינו מעבר לכסף. בא ראש רשות ומתכנן, הוא רוצה לשים צינור מים ברחוב קרן-היסוד בשנת העבודה הבאה. הוא אומר לתאגיד: תשמע, אני רוצה שפה תשים צינור מים עכשיו, כי אני הולך לרבד את הכביש, זה עולה לי 7 מיליון שקל, מייד בקיץ. אומר לו ראש התאגיד: אדוני, אני מצטער נורא, חובת הנאמנות שלי היא לתאגיד. כמו שלמדתי על הבניית ענישה, עכשיו אני לומד על חובת הנאמנות. חובת הנאמנות שלי היא לא אליך. ובתאגיד אנחנו רוצים ב-2016 לעשות את הצינור, ולא ב-2012. אומר לו: אבל תשמע, אחי, אני שם ריבוד, עולה הרבה כסף, אני אפתח אותו עוד פעם. אומר לי: זה בעיה שלך. בפרשת קדושים נאמר: ובפני עיוור לא תשים מכשול. מה שעושים פה, לוקחים ושמים מכשולים בפני ראשי הערים, בכך שאתה בתוך העירייה מקים תאגיד, שהוא במבנה שלו לפעמים הולך נגד העירייה. הוא מבזבז כספים. לשיטה הזאת תבוא הממשלה ותגיד: תשמע, יש לנו בעיות חינוך. לא בכולם מגיעים לסטנדרט החינוך. בוא נקים תאגידי חינוך. בכל מקום אנחנו נצבע את הכסף של החינוך, נקים תאגיד נפרד. אז החינוך יהיה טוב. לכן אני פונה אליך ומבקש ממך לעזור לי, כי יש לי הרגשה שכעת חיה, בשבוע הבא, כשחבר הכנסת יריב לוין ואנוכי נבוא עם הצעת החוק שלנו, שכמובן עברה לוועדת שרים ושם החליטו לדחות את זה בחודשיים – לא יודע, לאלוהים פתרונים. אני לא הבנתי כל כך למה לחודשיים. למה לא לדחות לשמונה שבועות, למה לא לשנתיים? למה לחודשיים? איזה מין דבר זה, שזה דחוף, שכולם זועקים? ללכת עם ההיגיון, לא שום דבר. זה לא פוליטי, זה לא עולה כסף, רק עם ההיגיון שהממשלה תחליט איפה כן ואיפה לא. בחמש דקות שעוד נשארו לי אני הייתי רוצה – – – <השר זאב בנימין בגין:> אם אפשר לשאול – – – <זאב בילסקי (קדימה):> בבקשה, אדוני. <השר זאב בנימין בגין:> צריך להסביר לחברי שכאשר רשות המים הופיעו בפנינו, הם היו משכנעים. למשל, לאור השינוי הרב, ההפחתה הגדולה באיבודי מים, לפעמים זה מגיע ל-15% ויותר, איבוד מים – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בגלל תשתית לקויה. <השר זאב בנימין בגין:> – – בגלל תשתית לקויה. זה כמובן, מעבר למחיר, קשור למצוקת המים. הניסיון מראה, כנראה, שהיו בכל זאת מקץ כמה שנים לפחות יתרונות אחדים. גם זאת הכוונה שלי. אבל נשמע – – – <זאב בילסקי (קדימה):> לא, אני מוכן, חבל רק שאתם – אתה יודע, אם כבר מזמינים את רשות המים לדבר, ואני מציע הצעת חוק, למה לא נותנים לי גם כן את ההזדמנות להסביר? כי רוב התאגידים הוקמו בשנה – – – <השר זאב בנימין בגין:> זה מעולם לא היה. חברי הכנסת לא מופיעים בפני ועדות שרים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אף פעם. חברי הכנסת לא מופיעים בפני ועדות שרים. <זאב בילסקי (קדימה):> תראה, אורח לרגע רואה כל פגע. היתרון שלי – אתה יודע, כל פעם אומרים לי, זאביק, עזוב, זה ככה תמיד, זה ככה תמיד. היתרון שלי שאני בא חדש. תאמין לי, כדאי לשמוע לאנשים חדשים. אתה יודע מה, אני אזכיר לאדוני עוד משהו: כיוון שאני מלווה את אדוני – מירי, תקשיבי טוב לסיפור הבא, זה סיפור עם הרבה לקחים בצדו. אני זוכר, פעם עמדנו במצודה – – <מירי רגב (הליכוד):> אתה תחזור לעמוד שם. <זאב בילסקי (קדימה):> את כבר מסבכת אותי פעם שנייה. אתמול בערב והיום. – – וחבר הכנסת בני בגין הודיע שהוא מתמודד על ראשות הליכוד. הוא היה חבר כנסת צעיר, בתחילת דרכו. היתה שם עיתונאית צעירה מ"גלי צה"ל", ניגשה אליו ואמרה לו: חבר הכנסת בגין, האם אדוני לא חושב שהיעדר הניסיון שלו יהיה בעוכריו? כי סך הכול, אם אדוני מתמודד על ראשות הליכוד, סביר שהוא גם מתמודד על ראשות הממשלה. את יודעת מה היתה תשובתו של חבר הכנסת בגין? הוא הסתכל עליה כמו – את יודעת – שחבר הכנסת בגין יודע, ואומר לה: גברתי הצעירה, מה שעשו בעלי הניסיון כבר ראינו. אני כעת חיה אזכור – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> ככה אמרת, השר בגין. <השר זאב בנימין בגין:> – – – זה נשמע טוב, אבל אין לי שום זיכרון מזה. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> במקרה הזה אין זיכרון. <זאב בילסקי (קדימה):> האמן לי, השר בגין, אני הייתי שם; עד היום אני זוכר גם את המבט שלך, ואיך שלקח לה זמן להבין את מה שהסברת לה, ואני הבנתי את זה. לכן, מה שעשו בעלי הניסיון כבר ראינו פה, בבניין. לכן אני מציע לשמוע גם ממני. אולי אין לי ניסיון בוועדות חקיקה, אבל יש לי ניסיון בביוב. אני 17 שנים הייתי בתוך המים, בתוך הביוב. אני סללתי, אני שילמתי, אני יודע מה לעשות, למה צריך ללכת ולשמוע – – – עכשיו, עוד דבר אני אגיד לך: יש פחת של מים, שבאמת לפעמים הוא 15%, וזה נורא. אבל רוב התאגידים הוקמו בסך הכול בשנתיים-שלוש האחרונות. לכן לבוא ולהגיד – אתה יודע, זה לוקח כל כך הרבה זמן עד שאתה מתכנן קווים, עד שאתה מחליף אותם, עד שאתה פותח, עד שאתה עושה, עד שאתה מוציא מכרזים; האמן לי, לוקח זמן. לכן, לבוא ולהתיימר שבגלל התאגידים הפחת יורד, תאמין לי שזה... עכשיו, יש חיוב אישי על ראשי ערים. הלוואי שהיה על שרים, היה לנו יותר טוב. על ראשי ערים יש חיוב אישי. כל ראש עיר שעושה משהו לא בסדר, באים לחיוב אישי. אז אם תבוא לראש העיר ותגיד לו: תשמע, אני רוצה שהכספים של המים – מעגל סגור – בסדר; הפחת אצלך הוא 15%, אתה חייב בתוך שלוש שנים להגיע ל-12% – בבקשה, זאת דרישה לגיטימית מראש העיר. לא טוב – יושב פה שר הפנים, יש לו זכות, רשות – חובה לפעמים – להעביר ראש עיר מתפקידו. למה כדי לפתור בעיה של x רשויות מטילים על 252 איקסים את הדבר הזה? לכן, אני באמת מקווה שהלחץ מעל ראשי הרשויות יוּרד קצת, תבין ממשלת ישראל שיש פה אנשים שנבחרו באופן אישי לתפקידם; רובם המכריע עושים את עבודתם מצוין. לא צריך להביא אותם כל פעם למקומות כאלה שהם כל הזמן צריכים לעשות רק חשבון עם התאגיד וחשבון עם הממשלה, וכמה הוא קיבל, ו-75%. תן להם לעשות את העבודה שלהם, ואתה תראה שאיכות החיים במדינת ישראל תעלה. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, חבר הכנסת בילסקי. הדוברת הבאה, חברת הכנסת מירי רגב, בבקשה. לרשותך 15 דקות. בבקשה. <מירי רגב (הליכוד):> כבוד היושבת-ראש, תודה לך, כבוד השר בגין, ששמעתי פה כמה אמירות שאני אשתמש בהן נגדך, ובילסקי, בישיבות הסיעה הבאות. <השר זאב בנימין בגין:> אין בעיה. אני מתנצל, אני צריך לצאת. <מירי רגב (הליכוד):> אין בעיה, שמעת את הדברים אתמול בסיעה, אני לא אחדש לך. <השר זאב בנימין בגין:> אני מייד אשוב. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> האם אדוני חוזר? לא יהיה לנו שר במליאה. <השר זאב בנימין בגין:> אני כבר אשוב. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אתה הולך וחוזר? <השר זאב בנימין בגין:> מייד. אני מבקש סליחה. <מירי רגב (הליכוד):> חברי חברי הכנסת, אני מבקשת בתחילת דברי להגיד שאני תומכת ומאמינה בממשלת הליכוד ובראש הממשלה נתניהו. אין ממשלה עדיפה על ממשלתו, בוודאי לא הממשלה שלכם – – <יעקב אדרי (קדימה):> – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – בוודאי לא מי שעומדת בראש הסיעה שלכם, אז כדאי שתירגעו. <זאב בילסקי (קדימה):> אם את יכולה לפרט את הנושא הזה. <מירי רגב (הליכוד):> עם כך, ציפיתי שתקציב המדינה יהיה תקציב חברתי יותר. לצערי, העשירים, שאין לי שום דבר נגדם, ממשיכים להתעשר; העניים נהיים עניים יותר, ומעמד הביניים, שהוא השכבה החיונית במשק, סופג פגיעה אנושה. הפערים בין הפריפריה למרכז הולכים ומחריפים, העוני מתפשט, הצמיחה היא לא לכולם, האבטלה עדיין כאן, ההכנסה למשק בית יורדת, שכר המינימום תופס תאוצה, עובדי קבלן לא זכאים למשכורות ולתנאים. יותר ויותר משאבי מדינה בסיסיים עוברים לידיים פרטיות: גז, חשמל ומים. מה עושה אותו אזרח פשוט שמשלם מסים, משרת במילואים, מקבל משכורת ממוצעת במשק – איך הוא נלחם כל חודש לגמור את החודש שלו? כל הזמן מעלים לו מסים: מס על הדלק, מחירי המים עלו ב-50%, מחיר כיכר הלחם האחיד – לא זה עם הסומסום, האחיד – עלה. המע"מ שהבטיחו שירד – לא יורד. הבריאות – עולה. מחירי הרכבות – עולים. מחירי כביש 6 הם קטסטרופה. מזל שלא לוקחים לנו מס על הנשימה. מזל. <זאב בילסקי (קדימה):> רק הליכוד יכול. <מירי רגב (הליכוד):> הליכוד יכול, והליכוד ימשיך להיות בשלטון, ואתם תמשיכו להיות באופוזיציה. אני יכולה להמשיך ולדבר ארוכות על הרבה מאוד נושאים, אבל אני הגשתי שתי הסתייגויות דיבור: בנושא הדיור הציבורי ובנושא השקעות הון. מחירי הדירות היום זינקו למחיר שבין מיליון ל-2.5 מיליון שקלים. זה המחיר שזוג צעיר שעושה מילואים, שמשלם מסים, צריך כדי לקנות בית. עכשיו, השאלה הבסיסית היא האם אנחנו ילדים של אקירוב. האם אני יכולה לעזור לילדים שלי, במשכורות ממש לא ממוצעות, הרבה יותר מהממוצעות – לקנות בית היום? והתשובה היא: לא. השאלה היא: למה? מי המרוויח הגדול מזה שזוג צעיר לא יכול לקנות בית? <יעקב אדרי (קדימה):> האוצר, האוצר. <מירי רגב (הליכוד):> המרוויח העיקרי הוא האוצר, שמספסר בקרקע. האוצר רוצה להרוויח על הקרקע על חשבון הזוגות הצעירים, אבל תמלוגים לא צריך רק לבקש, צריך גם לתת לעם. בשנות ה-90 שרון בנה 100,000 יחידות דיור לעולים חדשים בשנתיים. גם אנחנו יכולים לעשות את זה, לצברים שלנו, לילדים שלנו, שמשלמים מסים ועושים מילואים. לכן אני חושבת שראש הממשלה צריך לדפוק על השולחן ולהגיד: מספיק עם המדיניות האטומה של האוצר בנושא הדיור – – <יעקב אדרי (קדימה):> רק כואבת לו היד מהפעמים שהוא דפק על השולחן. <מירי רגב (הליכוד):> – – מספיק עם זה. צריך לשווק קרקעות במחיר מוזל – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אז מי מנהל את האוצר, שר האוצר או הפקידים? אני לא מבינה. <מירי רגב (הליכוד):> חברת הכנסת רוחמה אברהם, ידידתי, את יודעת, אני אמרתי לא פעם ולא פעמיים, שלצערי הפקידים מנהלים את המדיניות ולא השרים והנבחרים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אז גם את המדינה. זה משתמע. <מירי רגב (הליכוד):> אני אשמח מאוד אם תצטרפי להצעת חוק שאני יזמתי יחד עם חברי אדרי, שמדברת על כך שכששרים נבחרים הם יוכלו לקחת את הצוות שהם מאמינים בו, כי לא יכול להיות שפקידים ינהלו אותם, ולא הם יקבלו את ההחלטות, אבל לא על זה נדבר ברגע זה. אבל, לצערי, מי שמנהל את זה זה פקידים. אמרתי לראש הממשלה ואמרתי לשר האוצר ולשר השיכון – תשווקו קרקעות במחיר מוזל, תקימו ול"לים, תורידו את המיסוי לזוג צעיר או תסבסדו משכנתה לזוגות צעירים, או תיתנו תמריצים אחרים; תיתנו תמריצים לראשי ערים שיבנו דירות קטנות, בזה שתגידו ש-20% מכל בני המקום יזכו בדירות קטנות – כך יהיה אינטרס לאותו ראש עיר לבנות דירות קטנות; תחזירו את מענקי המקום לנגב ולגליל. אתה יודע, אתה היית שר לפיתוח הנגב והגליל, חבר הכנסת אדרי, אתה יודע בדיוק איזו בעיה יש לנו בנגב ובגליל. תחזירו את הצעירים לנגב ולגליל. אתם תחזירו את הכסף בזה שאתם לוקחים מס על הדלק. אל תדאגו, אתם תחזירו את הכסף על זה. אבל לצערי, לצערי לא עושים את זה. והעובדה היא שאפשר לעשות מחיר למשתכן על דירה ב-630,000 שקל ביבנה. זה אומר שזה אפשרי. העניין הוא שהם לא רוצים – לא רוצים לבנות לצעירים, לא רוצים לבנות לדיור ציבורי. סליחה שאני מדברת על החלשים; אני יודעת שזה לא in לדבר על החלשים. סליחה שאני מדברת על קשישים; זה גם לא in לדבר על קשישים, על אלמנות ועל רווקים. אבל גם הם צריכים לחיות בדירות קטנות. גם הם רוצים דירות קטנות. אבל אין דירות קטנות כי לא בונים דירות קטנות וגם לא בונים דיור ציבורי. רוצים להרוס את הדיור הציבורי. לא יכול להיות שחברה, מדינה לא תעסוק ולא תילחם למען הנזקקים ולמען החלשים שלה. מי שלא ידאג לחלשים, אז זאת החוליה בשרשרת שתיקרע ותפיל אותנו ותוריד אותנו מהשלטון. רק כלים שלובים יביאו לפתרון האמיתי. אני אמרתי בעבר: אני לא אצביע בעד תקציב שאין בו הטבות לזוגות צעירים, ואין הטבות היום לזוגות צעירים. אני מצפה וציפיתי ששר השיכון יבוא ויגיד: אני לפני התקציב – וחבל שאין פה, יושב-ראש ש"ס – – – <יעקב אדרי (קדימה):> קיבלו כסף – – – <מירי רגב (הליכוד):> יושב-ראש סיעת ש"ס, חבר הכנסת מיכאלי, חבל שש"ס, שהביאה את סבסוד המשכנתה, לא הביאה את זה לפני התקציב, כי היא צריכה לדאוג לחלשים. הם אלה שבחרו בכם להיות פה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> למה לא שאלת את ראש הממשלה על זה? <מירי רגב (הליכוד):> אני שואלת גם אותך. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> את ראש הממשלה למה לא שאלת? <מירי רגב (הליכוד):> חבל – – – כי אני יודעת שאת ההצעה שלי לביטול מע"מ על דירה ראשונה הם יפילו. אבל בסוף מה קורה? אתם זוכים ויהדות התורה זוכים. אני מקווה שיעבירו את סבסוד המשכנתה, כי אני בעדכם. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אנחנו נעביר את זה. נעביר את זה. נעביר את זה. <מירי רגב (הליכוד):> אבל, צריך גם להבין שתקציב לשנתיים שאין בבסיסו תקציב לזוגות צעירים זה תקציב חסר. זה תקציב לא טוב. זה תקציב שלא הולך עם אותם אנשים שהם בעצם בונים את המדינה הזאת. לכן, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להוזיל את מחירי הדיור, ואנחנו יכולים לעשות את זה. זה עניין של רצון ועניין של החלטה. אמרתי את זה גם אתמול בסיעת הליכוד לראש הממשלה. הדבר הזה מביא גם לפערים חברתיים. אני רוצה לעבור לנושא של עידוד השקעות הון. החוק הוא מצוין, אבל הוא לוקה בחסר. המבחן החשוב של חוק השקעות הון זה לא ננו-טכנולוגיה וביו-טכנולוגיה. <יעקב אדרי (קדימה):> פריפריה. <מירי רגב (הליכוד):> זה מי מעסיק בסוף עובדים. כשכי"ל מעסיקה 7,000 עובדים, היא צריכה לקבל הטבות, כי אחרת חצי מהם ילכו הביתה והם יהיו אחר כך נטל על האוצר, כי האוצר לא בונה מפעלים בנגב ולא בונה מפעלים בגליל. לכן, אנחנו צריכים להשאיר את מפעלי העוגן האלה ולאפשר להם. שמעתי אתמול שראש הממשלה אומר בישיבת הסיעה שהוא מתפלא והוא לא אוהב שחברי מרכז מכי"ל ומהאופנוענים משפיעים. אז אני אמרתי לו שזה לא יפה להגיד את זה, כי כולנו פה, כל הכנסת הזאת יושבת פה בגלל חברי מרכז. פעילים יכולים להיות פעילים חברתיים ופעילים פוליטיים. אנחנו מחנכים על זה את הילדים שלנו – שיהיו יותר מעורבים, שיקראו עיתונים, שיראו כלי תקשורת, שיביעו את עמדתם הפוליטית. אז אנחנו מזלזלים בחברי מרכז שבחרו בנו להיות פה? זו בושה. צריך להשקיע בנגב, צריך לתרום בנגב וצריך לתמוך גם בנגב וגם בגליל, כי מדינת ישראל היא לא בין חדרה לגדרה. זו לא בושה שפעילים חברתיים, שהם פעילים פוליטיים, משפיעים. כן, לא רק שזו לא בושה, זו חובתם לעשות את זה. אני לא מתכוונת להתנצל על כך. אני ממשיכה לתמוך גם בכי"ל וגם באופנוענים וגם בנגב וגם בגליל, כי זה מה שאנחנו צריכים לעשות. מדינת ישראל היא לא מדינת תל-אביב. היא לא מדינת המרכז. היא מתפרסת מדן ועד אילת. פריפריה היא הגדרה גיאוגרפית, שטומנת בחובה משמעויות ערכיות וחברתיות. היא מבטאת שוליוּת, ריחוק ממרכז קבלת ההחלטות וממרכז המשאבים הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים שלנו. אבל עם זאת, הפריפריה – שם קורים הדברים האמיתיים, ואי-אפשר לזלזל בזה. אומנם אין שם הון ושלטון ועוצמה, אבל האנשים שנמצאים שם הם חדורי מוטיבציה והם חדורי ערכים. הפריפריה היא נטולת פוזות ופלצנות ושאר ירקות שאנחנו רואים במרכז. הם אנשים נקיים. הם אותנטיים. <יעקב אדרי (קדימה):> – – – <מירי רגב (הליכוד):> הם אלה שגרים בדימונה, בירוחם, בקריית-שמונה ובמטולה. בהם צריכים להשקיע, כי אם לא נשקיע בהם אנחנו נאבד את המדינה הזאת. אז מה נהיה פה? אגודה משיגים בסוף הנחה על המים, ש"ס ישיגו לדיור, ישראל ביתנו – לעולים חדשים. ומה אנחנו נביא לציבור הבוחרים שלנו? מפלגת הליכוד היא מפלגה חברתית, ואני לא מתביישת בזה. אני אשא את הדגל החברתי יחד עם רבבות ואלפי פעילים חברתיים שמצפים – – <יעקב אדרי (קדימה):> היתה בתקופה של מנחם בגין, זיכרונו לברכה. נגמר. <מירי רגב (הליכוד):> – – שחברי הכנסת מהליכוד יבואו לכנסת – הכנסת זה לא עבודה, זה מקום שירות שלנו – וייצגו אותם ויביאו את הקולות שלהם לפה. זה מה שאני אעשה. כדי שאנחנו, הליכוד, נישאר בשלטון כמה קדנציות, אנחנו צריכים להשקיע בנושאים החברתיים. לא אצביע נגד הממשלה כי זה אי-אמון בממשלה. אני בעד הממשלה שלי, ואני בעד ראש הממשלה שלי. אבל קצת יותר רגישות חברתית תשאיר אותנו בשלטון הרבה הרבה שנים קדימה. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה, חברת הכנסת מירי רגב. <השר זאב בנימין בגין:> חברת הכנסת רגב, צריך לתמוך בתקציב. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> היא אמרה שהיא תתמוך בתקציב. <מירי רגב (הליכוד):> אני לא אצביע בעד – – – <השר זאב בנימין בגין:> סליחה? <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> היא אמרה שהיא תתמוך – – – <מירי רגב (הליכוד):> אני לא אצביע נגד התקציב, אבל אני לא אצביע בעד – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> היא אמרה שהיא תצביע בעד – – – <השר זאב בנימין בגין:> לא, לא, לא. הנה. <מירי רגב (הליכוד):> – – – בעד התקציב. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> – – – <השר זאב בנימין בגין:> כדאי היה לדקדק, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> – – – יישר כוח. <יעקב אדרי (קדימה):> צריך – – – בליכוד בשורשים, השר בגין. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. לרשותך 15 דקות. בבקשה. <יעקב אדרי (קדימה):> אנחנו מתגעגעים לתקופה של אביך, זיכרונו לברכה, שהיה אכפת לו מהנושאים האלה. אצלו זה היה אמיתי בפנים. <השר זאב בנימין בגין:> תסתכל טוב בתקציב. יש הרבה פריפריה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, בליכוד תמיד מתגעגעים לממשלת הליכוד הקודמת. <יעקב אדרי (קדימה):> לא. <אורי אורבך (הבית היהודי):> כדאי שפעם הליכוד יתגעגעו לממשלה הקיימת. <יעקב אדרי (קדימה):> אמרתי: הממשלה של בגין. זה מה שאמרתי. <אורי אורבך (הבית היהודי):> בסדר. התפקיד של פוליטיקאים איננו להתגעגע. זה נחמד לערבי שירה. התפקיד שלנו הוא לדאוג שהמציאות הנוכחית היא הטובה ולצפות פני העתיד. הנוסטלגיה מתעתעת ממרחק זמן, וגם היא לא מה שהיתה פעם; כך אומרים על הנוסטלגיה, היא קישוט נחמד ונותנת לך איזו תחושה של: אח, היינו פעם צעירים, יפים ומוצלחים, והשלטון היה תקין והכול היה בסדר. בפרשת השבוע שחלף כתוב על פרעה: וישם עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. המיסוי הוא לא דבר שהמציאו במדינה המודרנית. במדינות העתיקות זו היתה הדרך לענות אנשים. נדמה לי שבתנ"ך אחד המלכים, רחבעם, שלח את שר המסים שלו ורגמו אותו, אדורם אשר על המס, והעם רגם אותו. מהבחינה הזאת שום דבר לא השתנה. רק שנדמה לי שבשנים האחרונות, ואולי במשנה תוקף בשנתיים האלה, בממשלה שאנחנו שותפים בה, ראש הממשלה אומר בעצם לשרים שלו ולנו: אל תדאגו, יכול להיות יותר גרוע – והם לא דואגים ובאמת נהיה יותר גרוע. המיסוי שאנחנו אתמול הצבענו עליו, שהצביעו עליו חברי ועדת הכספים למשל, המסים העקיפים, שערכם למשק המדינה כ-1.7 מיליון שקל – – – <יעקב אדרי (קדימה):> שמתי לב שעזבת את החדר. <אורי אורבך (הבית היהודי):> נכון. יש גבול כמה אני יכול להיות גוי של שבת וגם להיות חבר שמחליף בוועדה וגם בדיוק לבוא לדבר שהוא – נדבר על זה בהמשך, על הדבר הזה כמאפיין, לא על גבורתי שלי, נעבעך, אלא על איך החלטות מתקבלות. אני רוצה לדבר על בעיה שעולה פה, בעצם אצל כל הנואמים. כולם מאיימים עלינו שהדיור הוא פצצה מתקתקת שתתפוצץ. רבותי, היא לא תתפוצץ; היא מתפוצצת. כל העימותים והסכסוכים הפנים-ישראליים שיש בשנה, שנתיים האחרונות, כולם קשורים למחסור בדיור. עכשיו, אנחנו עסקנו רבות בנושא פסק ההלכה של הרבנים. זה לא מעניין התקציב וזה לא נכנס עכשיו, צודקים או לא צודקים, נכון או לא נכון, כן הלכה או לא הלכה – לא מענייננו כרגע. <יעקב אדרי (קדימה):> עצם העובדה – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> עצם העובדה שיש פסק הלכה. ממה זה נובע? הרבנים אומרים: תראו, הרבה ערבים באים לצפת, לטבריה ולקריית-מלאכי, בעיקר לערי הפריפריה. <יעקב אדרי (קדימה):> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> למה באים תושבים ערבים, אזרחים ישראלים, לערי הפריפריה? לא בגלל מדיניות התכנון הסעודית להשתלט על מדינת ישראל. זה כי יש מצוקת דיור קשה מאוד גם במגזר הערבי. אנשים לא יכולים לגור כמו בציורים של שאגאל, נדמה לי? או פיקאסו – מי זה באוויר? שאגאל. <השר זאב בנימין בגין:> שאגאל. <אורי אורבך (הבית היהודי):> שאגאל. הם לא יכולים לגור באוויר. הם צריכים דירה וקרקע. אז הם הולכים לנצרת-עילית ולערים הסמוכות ליישובים הוותיקים הערביים. ואז מתעוררים כל השנאות והפחדים, המוצדקים והלא-מוצדקים, והעניינים הלאומיים. מה זה הסכסוך הזה בין דתיים לחילונים בשורה שלמה של מקומות, בעיקר בירושלים, שאוכלוסייה חרדית, בפי החילונים משתלטת על שכונות חילוניות? יש החלטה של מועצת חכמי התורה או גדולי התורה להשתלט על שכונה חילונית? לא. אנשים רוצים לגור. ואז, יש תהליכים דמוגרפיים. באים הרבה חרדים, עוזבים חילונים. לאן עוזבים החילונים של ירושלים? ברובם עוזבים למודיעין או לערי המרכז. הם באים לערי המרכז, ויש מחסור בדירות. אם לא בונים, יש מחסור בדירות. וכן הלאה וכן הלאה. גם סוגיית המסתננים הבלתי-חוקיים, באזורים שלמים בתל-אביב, גם הם צריכים לגור באיזה מקום. חוקיים או לא חוקיים, אנשים צריכים לגור. אז אנשים אחרים משכירים את הדירות, עוזבים, וגם הם צריכים לקנות דירות. איך שלא נהפוך את זה ואיזה הטבות שהממשלה לא תתכנן ותעשה – ויש כמה צעדים "אופטלגיניים", אני קורא להם, בזמן האחרון, של הקלה במסי רכישה, דירה שנייה וכל הדברים האלה, שאלו דברים חשובים בפני עצמם – אם לא ייבנו כאן עוד אלפי דירות במהירות, תמיד נגיע לאותה בעיה, כי, ברוך השם, האוכלוסייה הולכת וגדלה, והמחסור בדירות הולך ונהיה חמור יותר. תוסיפו על זה גם את העניין – שוב, אני לא אכנס לעניין המדיני – ודאי שההקפאה ביהודה ושומרון, שאין מכרזים לבנייה, גם בהתיישבות החרדית וגם בהתיישבות האחרת, הלא-חרדית, גם זה מוסיף, כי יש פחות דירות. כל זה גם משפיע על אין-סוף סכסוכי שכנים, פולשים לא חוקיים שנכנסים לדירות לא להם או לא רוצים לפנות דירות ולא משלמים את שכר הדירה, דירות שצריך לחלק אותן, ואז כמובן אין לזה את אישורים ורשיונות, אף-על-פי שהיתה פה איזו רפורמה במינהל מקרקעי ישראל. אז דירות נחלקות לשניים או לשלושה חלקים, ובסביבה החרדית בכלל, כל חניון שלא משתמשים בו, כי אין מכונית, הופך לדירת חדר וחצי. משפחות מרובות ילדים, ברוכות ילדים, מגדילות את הצפיפות שלהן. הכול קשור לאותו עניין. והנה, אני קורא בימים האחרונים, ואתמול אפילו ראיתי באחת מתוכניות החדשות, שאוה, יש איזה שינוי מבורך. אני רואה שבאזור ראש-העין, על גבעות ראש-העין – שטח חשוב וגדול במרכז הארץ – עומדים להקל את מצוקת הדיור ולבנות, נדמה לי, בתוך כמה שנים כמובן, 14,000 יחידות דיור. זה נשמע טוב, ואני אומר שזה נשמע טוב, אבל זה רע. זה לא שאני לא רוצה שלאנשים במרכז הארץ תהיה אפשרות לגור – – – <השר זאב בנימין בגין:> אבל התאריך שמצוין שם הוא 2025, תאריך היעד. <אורי אורבך (הבית היהודי):> 2025. בסדר, גם ב-2025 אני מקווה שיצטרכו דירות. אבל אפילו החלטה על מקום כזה יש בה בעייתיות, כי מה קורה? נגיד שמחר יש לנו 14,000 דירות בראש-העין, ולא ב-2025. אתה מושך עוד אנשים מחיפה, מאשדוד ומהפריפריה לגוש-דן. הממשלה צריכה לעשות ככל שהיא יכולה – פעם השתמשו במלים "פיזור אוכלוסייה". אני אפילו בלי להשתמש בזה, ואפילו בלי הפראזות שאני מאמין בהן בכל לב, של ייהוד הגליל וייהוד הנגב – צריך שהמקומות בפריפריה לא יתרוקנו מתושביהם בגלל האטרקטיביות ההולכת וגדלה של תל-אביב. היום קריית-גת היא כמעט מרכז הארץ, וצריך לבנות שם הרבה יותר ממה שבונים. קריית-גת היום – כמה, 40 דקות מתל-אביב? בזמנו, בשנות ה-60 ו-70, עד שבא ידידנו מאיר שטרית, יבנה היתה יבנה – מה שהיום אומרים אולי על מקומות, בלי להזכיר שמות, הרבה יותר מרוחקים. בזכות מדיניות בנייה נכונה ומשיכת אוכלוסייה חזקה למקום, יבנה היום זה כבר גוש-דן, זה מקום שהוא אופציה להמון אנשים; כל דירה נחטפת. הייתי השבוע בבאר-שבע, וגם שם – אנשים רוצים לגור בבאר-שבע, אבל המדינה צריכה לעזור ולעודד אנשים לבנות את הבתים שלהם במקומות האלה. היום הכול יותר קרוב, אבל המדינה צריכה לעודד, לתת מענקים מיוחדים, לפטור ממע"מ. יש אין-סוף רעיונות יצירתיים שהממשלה צריכה לעודד, כדי שאנשים לא יגורו רק בגוש-דן ובתל-אביב המתחזקים והאטרקטיביים. דפדפתי היום שוב בחוברת שעוסקת בדמוגרפיה – "מגמות דמוגרפיות בישראל 2010–2030". לחלק מהדברים אפשר להסכים ולחלק לא, אבל אני רוצה לקרוא לכם כמה נתונים על חוזקה של תל-אביב המתחזקת – ועיני לא צרה בתל-אביב. בכל מדינה יש את המרכז הכלכלי, האורבני, הפיננסי. רק תראו מה קורה מבחינת הכוחות, מה שנקרא כוחות השוק, של תל-אביב רבתי, כל גוש-דן, לעומת שאר הארץ: משרדיהם של מוסדות פיננסיים – 84% נמצאים בתל-אביב רבתי, 16% – בשאר ישראל; עורכי-דין – 70% גרים בתל-אביב רבתי, 30% בשאר; רואי-חשבון – בתל-אביב 73%; מפעלי היי-טק – 70%; מקום עבודה של רופאים מומחים – 80%; מקום עבודה של אנשים משפיעים – 86%; מקום העסק של נשים משפיעות – 86%. עשירי ישראל שיש להם יותר מ-100 מיליון דולר – מקום העסק שלהם, לא הם עצמם כמובן – 88% בתל-אביב רבתי; אמנים – 89%; פרסומאים – 77%; אדריכלים – 74%. כל האנשים האלה, שמעסיקים הרבה אנשים – העסקים שלהם נמצאים בגוש-דן. המדינה צריכה לעזור גם בתעסוקה וגם בשיכון – בכבישים נעשים מהלכים משמעותיים – כדי שעוד מקומות יהיו אטרקטיביים. אי-אפשר לסמוך פה על האמירה הזאת: כוחות השוק עושים את שלהם. מדינה זה לא עסק. יש עסקים יותר טובים אפילו ממדינה. מדינה צריכה לדאוג לרווחת האזרחים, ולרווחת האזרחים כולם. היא לא הולכת רק על מה שמשתלם ואיך שזה טוב וכל אחד יקנה איפה שהוא רוצה ובלבד שיש לו כסף, כי יש אנשים שאין להם כסף ויש דברים שהמדינה צריכה לדאוג להם. המדינה צריכה לדאוג לביטחון של כולם, המדינה צריכה לדאוג לגבולות שלה, המדינה צריכה, כן, לדאוג לפיזור אוכלוסין, המדינה צריכה לדאוג לעלייה. לפעמים המדינה צריכה לדאוג אפילו לעלייה שהיא לא כלכלית, או שהיא לא כלכלית מייד, כי זו מדינה ולא חברה עסקית ולא כוחות השוק. אם היינו משאירים הכול לכוחות השוק, העשירים היו מעבידים את העניים שבעה ימים בשבוע 16 שעות ביממה עד שהם היו נופלים מהרגליים, כי זה כוחות השוק, היו אומרים: לא טוב לך – תלך. ומי שהיה נרפה – "נרפים אתם נרפים", גם זה נאמר בפרשת שבוע – היה מפוטר. אבל מדינה מבינה שצריך להסתכל על טובת הכלל, על אינטרסים מאוזנים, שצריך פנסיה, שצריך זכויות עובדים, שצריך שבת ושצריך מקום מגורים ליהודים ולערבים ולכל האזרחים, ואי-אפשר שכולם יגורו באותו מקום. אבל כשמדינה רוצה כזה דבר, עליה לעשות את הדברים האלה. הערה נוספת לגופו של דיון שהיה אתמול, שהוא באמת דיון מקרי שנקלעתי אליו. אני לא חבר בוועדת הכספים בחודשיים האחרונים, והגעתי לוועדת הכספים לשיאו של דיון על המסים העקיפים, בעיקר מסי הדלק. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> גם אני נקלעתי – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> נקלעתי שלא בטובתי, אני אומר. החלפתי את עמיתי זבולון אורלב, שלא היה בדיוק באותו דיון. והנה, אני רואה שמצביעים על מסים עקיפים, ואני באתי לתמוך בחוקים שאני יכול להגיד פה: אני מתנגד להם, וזה בעיה, אבל מצוות הקואליציה היתה חזקה עלינו. אנחנו רוצים לתמוך בתקציב, בסך הכול, עם הבעייתיות הגדולה. אני לא רוצה להתייפייף ולהגיד: אוי, אני ממש... זה היה נורא. לא, אנחנו עושים פה גם דברים לא סימפתיים בקואליציה, במצוות הממשלה. כן, אנחנו עושים את זה. כמו שנאמר על מישהו שיום שלם נאבק עם מצפונו, אבל לבסוף ניצח אותו. אני באתי לנצח את מצפוני, אני מודה. <השר זאב בנימין בגין:> זה יותר טוב מאלה שמצפונם נקי כי מעולם לא השתמשו בו. <אורי אורבך (הבית היהודי):> כן, כאלה יש גם – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> גם יש דברים כאלה. באתי להצביע על מדיניות ממשלה. גויסתי לשורה שממנה לא משחרר שום דבר, וסליחה על האסוציאציות – – <השר זאב בנימין בגין:> אתה חופשי. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – ובאתי להצביע. אבל, גם בטעם רע יש טעם טוב, רבותי חברי הכנסת. פתאום אני רואה – שנתיים הייתי חבר ועדת הכספים וכבר ראיתי כמה דברים, והסתבר לי שאני עוד תמים, שיש איזה מס אחד שנודע לי עליו אתמול לראשונה: בלו על ה"פטקוק". יש כזה סוג מסוים של דלק, ואותו רוצים להחריג מהמסים מכל מיני סיבות. הוא לא יהיה במיסוי של הדלקים. הדלק המסוים הזה – – – <מגלי והבה (קדימה):> מי הציע להחריג אותו? אולי תגיד? <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> למה? <מגלי והבה (קדימה):> אתה יודע. <אורי אורבך (הבית היהודי):> לא תחסום שור בדישו. <מגלי והבה (קדימה):> לא, כי ככה אתה צובע את כולם. <אורי אורבך (הבית היהודי):> רבותי, לא אחסיר מכם שום פרט. רבותי, עכשיו, כשאני מצליח לסקרן אתכם? – – – <השר זאב בנימין בגין:> מה שמו? <אורי אורבך (הבית היהודי):> "פטקוק". הוא משרת את תעשיית הבנייה, ויש מפעל אחד בישראל שמשתמש בו – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> "נשר". <אורי אורבך (הבית היהודי):> מפעל "נשר" – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> בבעלות – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – ששייך לקבוצת "איי.די.בי". <השר זאב בנימין בגין:> אלה שאריות של הזיקוק. <אורי אורבך (הבית היהודי):> זה משהו – לא משנה – שהיה צריך להיות במקור ממוסה, והוא נפטר ממסיו. נדמה לי שהגיש את זה חבר הכנסת אמנון כהן. מי שירוויח מזה כ-36 מיליון שקלים בשלוש השנים הבאות יהיה הבעלים של מפעל "נשר", נוחי דנקנר – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> שהוא לא ממעמד הביניים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – שעיני לא צרה בו, אבל לפעמים אני מקנא. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> הוא לא ממעמד הביניים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> עכשיו, יכול להיות שכל פטור ממסים זה טוב, הרי הרגע אמרתי לכם בעצמי שהלוואי שלא היו שמים את המסים האלה על כל הדלקים האלה, שכל מעמד הביניים ישלם, כולל – – – <השר זאב בנימין בגין:> – – – במובן הרגיל אין לו שימוש – – – להשתמש במכוניתך, אם אני זוכר נכון את המינוח. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אבל יש עוד כל מיני סוגי דלקים. <השר זאב בנימין בגין:> – – – משמש לתנורים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> זה לא אומר שאם הוא משמש למשהו אחד, אז צריך – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> יש עוד כל מיני סוגים של דלקים שאפשר להחריג. <השר זאב בנימין בגין:> – – – שלמעשה שאריות אשפה שמשמשות לדלק, אני לא בטוח במה – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> אני לא מבין בדלקים. אני מודה פה בפני אולם ומליאה. <השר זאב בנימין בגין:> – – – השתרבב בטעות לרשימה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> הוא לא השתרבב בטעות, אני אומר מה קרה. מה שקרה הוא שהלוביסטים של "איי.די.בי", או של החברה הזאת, הם הפעילו לחץ גדול מאוד כדי שאת זה נחריג. אתה יודע מה, אדוני השר, יכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שבגלל ההרכב של הדלק הזה, יכול להיות שצריך, לא יודע. אבל כשאני בא להצביע על משהו של 1.7 מיליארד שקל – לא כל יום יש ליהודי הזדמנות להצביע על 1.7 מיליארד שקל – ופתאום מכל הטובות שצריך לעשות ומכל ההחרגות ומכל הנסים ומכל המסים, צריך להחריג בדיוק את הדלק שיש לו לוביסט, והאיש העשיר ביותר עומד מאחוריו ­– זה "עס פאס נישט", כך אומרים ביידיש? <השר זאב בנימין בגין:> אבל זו לא שפה רשמית בכנסת. <אורי אורבך (הבית היהודי):> לא רשמית, אבל היא מובנת. יש פה עוד שפות רשמיות שכבר עשו בהן שימוש, והן בכל זאת הובנו אף-על-פי שהן לא היו רשמיות. <מגלי והבה (קדימה):> – – – אתה אומר שאין השלכות על הציבור, שאם יעלו את מחיר המלט מישהו יכול לבנות בישראל – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> לא זה מה שאני טוען. אני טוען שאם אני צריך לקחת את כל – – – <מגלי והבה (קדימה):> אני מנסה להגן על חברי הכנסת שהרימו את ידם ואמרו. אתה צודק בעיקרון, אבל מה השיקולים מאחורי זה? <אורי אורבך (הבית היהודי):> אני מדבר כעיקרון, משום שאני מניח שבקצת חיפוש וחיטוט בתוך 1.7 המיליארד האלה, אני יכול למצוא עוד סעיפים, או בדלק או במשתמשים של הדלק: אולי כל הדלק שהולך לבתי-החולים, תהיה איזו החרגה שעליו זה לא יחול. חסרות מטרות טובות? מכולם, דווקא את זה שהלוביסט שלו יושב מאחור וזורה בנו מבטי אימה שלא נעז להצביע בניגוד למה שכבר דובר עליו וסוכם עליו? על זה אני מדבר, ואני באמת לא נכנס לעניין עצמו, של ההחלטה הספציפית. אני מביא את זה כדוגמה, כי אנחנו רואים את זה בדברים של יום-יום, איך לא השיקול הענייני נטו הוא זה שקובע מה ימוסה ומה ייפטר ממס, אלא שיקולים אחרים. זאת הערה לעצמנו. אני לא אומר שאחרים רשעים ואני את נפשי הצלתי ואני איזה צדיק. ואני מניח שאם קולי היה מכריע, הייתי מתגבר על מצפוני והייתי עוזר לממשלה. אבל במקרה הזה החלטתי לא להתגבר על מצפוני. אני חושב שפה בכנסת ובוועדת הכספים צריכים לתת שוב את הדעת לנושא שעולה פה מפעם לפעם: גם מעורבותם של בעלי עניין מטעם אנשים חזקים – יש להם זכות להביע את דעתם ולנסות להשפיע, אבל יש משמעות לצורה ולדרך – וגם כלפינו אנו, את מי אנו צריכים לייצג פה במאבק, גם על הסכומים הגדולים וגם על הכסף הקטן. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, חבר הכנסת אורבך. הדובר הבא – חבר הכנסת סעיד נפאע, בבקשה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> הודעה למזכיר הכנסת – בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן חברי הכנסת החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה, לפי סעיף 10א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח–1948, בדבר תיקון טעות בחוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 121), התשע"א–2010. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה לך, אדוני המזכיר. <הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010;> הצעת התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012; <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2011 ו-2012, התשע"א–2010> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לרשותך, חבר הכנסת נפאע, תשע דקות. בבקשה. <סעיד נפאע (בל"ד):> גברתי, תודה רבה, הסוגיות הן רבות, כבוד השר, אני שמח דווקא שנפל בזכותי שאתה תהיה השר התורן לפחות כשאני מדבר. לא מזמן יצא לי לקרוא איזה ספרון – אפילו שכחתי את שמו וגם את שם המחבר שלו – על ז'בוטינסקי. אני רציתי באמת ללמוד את המשנה שלו לגבי המיעוט הערבי במדינה. יצא לי לשמוע מפיך אתמול למעשה את משנתו של ז'בוטינסקי בקשר למיעוט הערבי במדינה. אבל אם מסתכלים – – – <השר זאב בנימין בגין:> – – – מתלמידו המובהק, שהוא אבי מורי. <סעיד נפאע (בל"ד):> נכון, אמרת את זה. <השר זאב בנימין בגין:> אבל לא "תלמידו המובהק". <סעיד נפאע (בל"ד):> אם מסתכלים על התקציב, על סעיפי התקציב, בכל מה שקשור למיעוט הערבי בארץ, למעשה אנחנו מאוד מאוד רחוקים מהמשנה הזאת. אני אתייחס דווקא לנקודה אשר היתה בדיון אתמול, וכבודו השיב עליה. אני שמעתי את חברי חברי הכנסת הערבים, הם מאוד כעסו, וחלק אפילו התלהמו, אני ארשה לעצמי להגיד את זה, בקשר למכתב הרבנים. שמעתי גם, בקשב רב, כמה פעמים, את חבר הכנסת זאב נסים שהתייחס לנושא הזה, והוא אמר, ואני מאמין לו: אנחנו לא שונאים אתכם אבל אנחנו רוצים לשמור על הבנות שלנו. אצלכם אם בת מתחתנת עם נוכרי, עם זר, שוחטים אותה, ואצלנו זה בעיה, כך הוא אמר. הוא השתמש ממש במלה הזאת, אבל כנראה הוא – לא כנראה, אלא בטוח – הוא בור במה שקורה היום במגזר, לפחות בכל הנושא הזה. אבל בכל אופן, אני לא רוצה לצאת ולהתחיל להתנגח דווקא בעניין הזה מהזווית הזאת, כי לא מזמן פורסמה, לפני אולי שנה, שנתיים, כתבה ממצה ב"הארץ" תחת הכותרת "מעורב צפוני", או "מעורב צפוני". אני רוצה לבשר לכל אותם קולות, שבשכונה אחת במעלות, 45% מבעלי הדירות מתושביה שם, שכונה שנקראת שכונת-הזיתים, הם ערבים. היום יש שני חברי מועצה במועצת העיר נצרת-עילית. אני אבקש לצטט מאותה כתבה שראש העיר הראשון של נצרת-עילית קיבל לידיו איזשהו פתק, כך מספרים, וזה היה מסמך שחיבר אלוף פיקוד הצפון משה צדוק במרס 1953: הינכם – כך נכתב – הינכם מתמנים בזה לוועדה – נכתב בו – המטרה: להקים יישוב יהודי בנצרת. במלים פשוטות, נצרת-עילית הוקמה בפקודה. היום יש שני חברי מועצת העיר ערבים, ואחוז גדול מתושבי העיר נצרת הם ערבים. זה המצב גם בכרמיאל, ולא מזמן ביטלו איזשהו מכרז שפורסם שם, של 300 דירות, היות שרוב אלה שניגשו אליו היו למעשה ערבים מהכפרים בסביבה. זה המצב גם בשאר הכפרים. זה מבורך, מבחינתי זה מבורך. אבל, שיבינו: לא מכתב הרבנים ולא עוד אלף מכתבים כאלה ימנעו מהערבים לגור בערים האלה. אבל כאן השאלה. אני לא חושב שהם ששים לגור שם; כל אחד, יותר נוח לו לגור בסביבה הזאת, ומהבחינה הזאת אין לי טענות, אגב, לאלה שאמרו, לא יודע: אם ערבים יגורו בשכונות שלנו – למרות הנימה הגזענית. אבל כפי שאמרתי, האנשים האלה הולכים ברובם כי אין להם פתרון. בסעיף התקציב, כבוד השר, שמתייחס לתכנון – הרי כל הכפרים הערביים סובלים מבעיות תכנון, בעיה ידועה, אין צורך להרבות במלים בנושא הזה, הם הולכים לשם כי למעשה אין להם אלטרנטיבה. אין להם אלטרנטיבה. היום בבוקר דיבר חברי חבר הכנסת. הוא התייחס בכמה מלים לבית-ג'ן, למשל. משנת 2000 עד עצם היום הזה, הכפר הזה, כבוד השר, מדי שנה מחתן לפחות 100 זוגות, נכון? אנחנו משתתפים בכל החתונות האלה, מדי שנה. אז משנת 2000 עד היום הוא חיתן לפחות 1,000 זוגות. משנת 2000 עד היום לא חולק בבית-ג'ן אפילו מגרש בנייה אחד. לכן, אני חושב, אם אני מסתכל על הערבים כמכלול, על כל המיעוט – ישנה כאן משוואה שצריכה להתהפך, ונראה לי שלא רק שהיא לא מתהפכת, בתקציב הזה, אלא בכלל לא מתהפכת בתודעה אצל יהודים בכלל, בכלל. או שהערבים במדינה הזאת הם נטל, והם מעמסה והם כל מיני מה שכבודו הזכיר אתמול – סכנה דמוגרפית ואיום דמוגרפי, וכל מיני. אני לא רוצה שיאהבו את הערבים. אוקיי, בסדר. אבל האם לא הגיע הזמן שמישהו יתחיל לחשוב שצריכים להפוך את המשוואה הזאת ולהתייחס לערבים במדינה לא כאל נטל ולא כאל מעמסה? ואני מדבר מבחינה כלכלית. כי אם 50% מהמשפחות הערביות הן מתחת לקו העוני, זה בסופו של דבר נטל על תקציב המדינה. אם האלימות מתפשטת בחברה הזאת, כדי לפתור איזו בעיה באיזה כפר המשטרה מגייסת מאות שוטרים, ניידות ואני לא יודע. הכסף הזה הוא למעשה נטל, בסופו של דבר, גם על הקופה הציבורית. אם המשוואה הזאת לא תשתנה, ונתחיל לראות – אם הערבים יהיו יותר עשירים הם יקנו יותר. במקום להיות מעמסה על הקופה הציבורית ועל הביטוח הלאומי הם יקנו יותר – ואני לא רוצה להרחיב בנקודה הזאת – – – <השר זאב בנימין בגין:> – – – ישיבות ממשלה בעניין הזה. אין מחלוקת בינך ובין הממשלה שאני חבר בה. אין מחלוקת, אבל יש ביצוע – – – <סעיד נפאע (בל"ד):> אין מחלוקת בדיבורים, אבל, כבודו, איפה שתשים את האצבע בספר התקציב, על כל סעיף וסעיף – אני לא רציתי לעבור לסעיפים, אבל בנקודה הספציפית שאני מדבר עליה, הנה, בסעיף 061501 – תכנון במגזר הערבי: האם הסכום שמוקצב שם באמת יכול לפתור את הבעיה ואז לפתור את הנהירה של – לא, הוא לא יפתור, כבודו. הוא לא יפתור את הבעיה. לכן אמרתי שאנחנו מאוד רחוקים מהעניין הזה. אני, בזמן הנותר לי, אגע רק ממש בקצה המזלג בנושא אחר. מדברים הרבה על הדרוזים. אנחנו ביקשנו ממרכז המחקר בכנסת שימציא לנו – בטח כבוד היושב-ראש קיבל את הזה – מה המצב של הדרוזים, דווקא בתקציב הזה. אין לי מספיק זמן, רק ממש, כפי שאמרתי, על קצה המזלג. אם הבן-אדם – אני לא רוצה להגיד – יכול להבין את מה שנאמר: מי שלא ממלא את החובות שלו אז לא יקבל את הזכויות, וכל המשוואה, למרות שלגבי זה פסול תכלית הפסול – – <השר זאב בנימין בגין:> אין דבר כזה. <סעיד נפאע (בל"ד):> – – כי אני חושב שזכותו של הבן-אדם היא מעצם היותו אזרח, אבל כשמתייחסים לדרוזים תמיד אומרים את הדבר הזה. אני רוצה ככה ממש, במברקים, אם ירשה לי כבוד היושב-ראש, אולי דקה: משרד הפנים בתקציב של 2011–2012 – מינוס 18% על מה שהיה לפני כן. <היו"ר מגלי והבה:> זה בנוסף לקיצוץ במענקי האיזון, זה רק ספציפית לדרוזים, כן. <סעיד נפאע (בל"ד):> כן, כן. בתוכניות חומש לקידום החינוך לדרוזים – מינוס 2.9%; תוכניות פדגוגיות במגזר הדרוזי והצ'רקסי – אפס; אחזקה ושיפוץ מבני דת לדרוזים ולצ'רקסים – אפס; מבני דת לדרוזים – אפס; פעולות בחינוך הדרוזי – מינוס 4%; סך משרד החינוך – מינוס 43% על מה שהיה בתקציב של 2009–2010; דרוזים וצ'רקסים סיוע – אפס; סך משרד התיירות – אפס; פיתוח תשתיות לבנייה חדשה – מינוס 33%; תשתיות ושיקום שכונות ביישובים הדרוזיים – מינוס 66%; סך משרד הבינוי והשיכון – מינוס 39%; סך הכול תקנות צבועות – מינוס 38%. וברשימה שלפני עדיין יש איזה שבעה פרקים, כולם מינוס, כבוד השר. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת נפאע – מה שרציתי לציין, אדוני השר, מה שחבר הכנסת נפאע מציג זה הורדה מבסיס התקציב. זה דבר שלא נעשה באף ממשלה, ואני לא מבין. אני פניתי, דרך אגב, אל ראש הממשלה כאן ונתתי לו את המסמך עם בקשה שישנו את הגזירה הזאת לפני אישור התקציב. לצערי הרב אנחנו עומדים ערב אישור התקציב וטרם קיבלנו תשובה. זה דבר שפוגע בנו, בקיום שלנו, ואני מקווה – אני פעם ביקשתי ממך אז, במשבר הרשויות. זוכר את הזעקה שלנו? אני מקווה שגם הפעם – אלה שיושבים בכיסא הזה, שיבינו את חומרת הדברים שמציין חבר הכנסת נפאע. <סעיד נפאע (בל"ד):> טוב, אני אסיים, כבודו. אמרתי: הנתונים שנתתי לא אני המצאתי, אלא מרכז המידע והמחקר של הכנסת המציא את הנתונים האלה. לכן אני אסיים במה שהתחלתי, כבוד השר. התקציב הזה על כל סעיפיו, בכל התחומים, בכל הקשור למיעוט הערבי במדינה הזאת, ולא משנה ההשתייכות הדתית, רחוק מאוד משוויון ולא מבשר שוויון, לפחות בעתיד הנראה לעין. זה, בסופו של דבר, כפי שאמרתי, לא רק לא טוב לאותם אנשים אלא לא טוב לכולם. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת נפאע. אני מזמין את סגנית יושב-ראש הכנסת, חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא. בבקשה. יש לך 15 דקות. כמו שהיטבנו עם חבר הכנסת נפאע – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אני מבטיחה לעמוד בזמנים, למרות שיש הרבה מה לומר. כבוד היושב-ראש, אדוני השר, חבר הכנסת נפאע, "צריך להיזהר בהחלטה על תקציב דו-שנתי כהחלטה קבועה, כי יש הרבה מאוד דברים לא ברורים", אדוני השר. אדוני היושב-ראש, אני מצטטת את המשפט הזה מתוך דברי ההסבר של לא פחות ולא יותר – ספר התקציב. נכון שזה קצת מוזר שדווקא בספר התקציב עצמו, שהוא דו-שנתי, יש אזהרה על תקציב דו-שנתי? אבל, חברי חברי הכנסת, כשחושבים על זה, אדוני היושב-ראש, זה ממש לא מוזר. ואתה יודע למה? משום שהתרגלנו, לצערי הרב, שבממשלת ישראל אין דרך ותמיד יש ערפול, לא רק בנושא המדיני, לא רק בנושא החברתי, כל שכן גם בנושא הכלכלי. שר האוצר וראש הממשלה אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. אתם זוכרים – אדוני היושב-ראש, אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל היה מישהו שאמר שכדי לצמוח חייבים להבטיח שיעורי מס תחרותיים, וככל שזה אפשרי, יש להפחית את שיעורי המס. אתה יודע מי אמר את זה? אתה יודע מי אמר את זה, חבר הכנסת נפאע? אמר את זה ראש הממשלה. הוא דיבר יפה. בדיוק כמו שכולם רוצים לשמוע, אבל כהרגלו עשה הפוך. במסיבת עיתונאים הוא גם התפאר בתוכנית ארוכת טווח שלפיה מס ההכנסה ירד בהדרגה. כמעט שנתיים עברו מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ממשלת הכלום הזאת. נתניהו לא הוריד את המס השולי אפילו לא ב-1%. הוא הותיר אותו בשיעור של 45%, שזה המס הגבוה בעולם, והוא מהווה 75% מההכנסות של מי שמרוויח בין 38,000 ל-40,000 שקל בחודש. אז נכון, יהיו שיגידו שהם משתכרים יפה מאוד. הם מרוויחים יפה. אבל מה עם שכבות הביניים? המס על שכבות הביניים, אדוני היושב-ראש, מגיע לרמה מופרזת של 42% מרמת שכר של 13,000 שקל בחודש. אז תסבירו לי אתם, וחבל שהשר בגין מדבר בטלפון, אפילו לא מקשיב, הם אפילו לא פה כדי לשמוע על איזה גזירות הם מצביעים ואיך יכול ראש הממשלה לומר בלי להסמיק שצריך להוריד את שיעורי המס, אבל בפועל מעלה אותם. הסיפור עם המע"מ די דומה, גם אותו העלה שטייניץ בתקופת המשבר העולמי ל-16%, עם הבטחה להורידו בשנת התקציב 2011 ל-15%. אבל מה קורה? ערב תקציב 2011, אנחנו, חברי כנסת ישראל, מילא האופוזיציה, אבל הקואליציה שתצביע על אותו שיעור מס? ואם אפשר לקחת עוד 1% מאותן שכבות חלשות, מאותן שכבות ביניים, למי זה אכפת? העיקר שיש עוד 1.8 מיליארד שקלים לשנה לבזבוזים. הרי מישהו צריך לשלם את המשכורות לממשלה המנופחת ביותר בתולדות מדינת ישראל. צריך לשלם את כל המשכורות של עוזרי השרים, סגני השרים, המזכירות, הנהגים. זו לא תוספת גדולה, בסך הכול מדובר על תוספת – – – <השר זאב בנימין בגין:> שרים בלי תיק, שכחת לציין. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אמרתי, פשוט דיברת עם היושב-ראש. לא תוספת גדולה, אדוני השר, רק מדובר ב-180 איש תוספת למערכת שמחציתה לא עושה כמעט כלום. אבל זה לא הכול, בכל זאת יש בשורה, השר בגין: החל מהחודש הבא מדינת ישראל הולכת להיות במקום הראשון בעולם. אתה יודע במה? במחירי הדלק. מדינת ישראל הולכת להיות במקום הראשון, היא שוברת שיא – 7 שקלים לליטר. אבל למי אכפת? ויש את המס על הסיגריות, ההעלאה בארנונה, העלייה במחירי החלב והקוטג', ייקור מחירי המים, והיו ניסיונות בשנה שעברה גם להטיל מע"מ על פירות וירקות. חברי חברי הכנסת, כל העלאות המסים הללו פוגעות בראש ובראשונה בשכירים ובעצמאים ובכל עובדי הסקטור הפרטי. הם פוגעים באותם בעלי עסקים קטנים ובינוניים שהם למעשה השדרה המרכזית, מנוע הצמיחה של המשק. העלאת המסים פוגעת באותם אזרחים שעובדים מבוקר עד ערב אך לא מצליחים לפרנס את משפחתם בכבוד, כי ממשלת ישראל צריכה לממן את עצמה. ראש הממשלה יודע שזה רע למשק, אבל ראש הממשלה שלנו מובל ולא מוביל, ואין שר, אין ממשלה. תראה, אין ממשלה, אפילו לא שר אחד מכל ה-30 שרים – – <היו"ר מגלי והבה:> ותשעה סגני שרים. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – ותשעה סגני שרים לענייני לא כלום שיבואו ויאזינו לדברים, קצת לשמוע ביקורת. אבל כמו שראש הממשלה מובל ומונע משיקולים קואליציוניים, יש לנו גם תקציב דו-שנתי, והתקציב הדו-שנתי הזה, אדוני היושב-ראש, לא נועד להתמודד עם המשבר הכלכלי העולמי, או משום שאנחנו באמצע שנה, כפי שהיה בשנה הקודמת. התקציב הדו-שנתי הוא עוד אחד מחוקי ההישרדות הפוליטיים שנתניהו, מתחילת הקדנציה הזו, כל כך מצטיין בהם. הישרדות בכל מחיר. על חשבון הציבור, על חשבון עקרון הפרדת הרשויות ושינוי שיטת הממשל, על חשבון סיכון עתידה של המדינה הזאת. התקציב הדו-שנתי הזה מסוכן לישראל. אין בו שום בשורה אמיתית ואין בו גיבוי לאף מלה שנתניהו אמר והבטיח, וזה לא היה כל כך מזמן. בואו נתרכז, אדוני היושב-ראש, במה שבאמת אין בתקציב הדו-שנתי הזה. בוא וננסה ללמוד מהי באמת הבשורה האמיתית לציבור בפתחה של השנה האזרחית 2011. אז בתקציב הזה לא תהיה בשנתיים הקרובות בשורה למערך הכיבוי בישראל. לא תוקם רשות הצלה וגם לא יהיו עוד כבאיות שיכבו את השרפה הבאה, או את האסון הבא. בתקציב הזה גם אין תוספת תקציב למניעת הפשע בישראל ולאכיפת שלטון החוק. אין תוספת תקציב להוספת שוטרים, אין תקציב לטיפול בפדופילים שממשיכים לסכן ולפגוע בילדים, אין שום בשורה לטיפול בנשים המוכות ובמקלטים שלהן, וכל שכן, אין תקצוב להוספת מקלטים, ואני לא מדברת על תקצוב תוכנית למניעת התופעה הזו. בתקציב הזה, בשנתיים הבאות, אין גם אגורה שחוקה אחת לטיפול בכל נושא התפלת מי הים. וזו השנה השביעית מעוטת הגשמים, וממשלת ישראל מחזקת לכולנו את האמונה כי יש אלוהים בשמים, ורק הוא יציל אותנו מהיובש הזה. ישראל היא המדינה המובילה בטכנולוגיות להתפלת מים בעולם, אבל, כמובן, הממשלה חסרת החזון הזו לא מוצאת לנכון לתקצב יותר הקמת מפעלי התפלה, לא השנה ולא בשנה הבאה. ואיפה יש שר שיאזין ויילחם, איפה ישראל ביתנו? איפה שר התשתיות בעניין הזה? וסגן שר הבריאות? אז גם עוד בשורה – עוד חוסר בשורה, אדוני היושב-ראש, כי בשנתיים הקרובות בתי-החולים ימשיכו לקרוס תחת הנטל והעומס והחוסר במיטות, כי אין בתקציב המדינה בשנתיים הבאות שום בשורה של הוספת מיטות. איפה אותה חולה מנהרייה? פעם רץ מישהו בקמפיין בחירות, רץ לראשות הממשלה. <היו"ר מגלי והבה:> על זה הוא רץ. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אותה חולה בנהרייה שתשב במסדרון. איפה הוא? אפילו מלה אחת הוא לא אמר. אבל מילא, הוא. אני לא מדברת על תוספת תקציב לסל הבריאות או על חיזוק מערכת הבריאות הממלכתית. ומה על החינוך? גם פה אין שום בשורה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> אני רוצה להזכיר, גם לחברי הכנסת וגם לאלה שרואים אותנו, שהיית חברת ועדת כספים, בקדנציה – אני זוכר את המלחמות על הקיצוצים, וכמה מאבקים, שהצלחנו לשנות את רוע הגזירה – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> הצלחנו לשנות, אבל פה, אתה יודע. אין פה אפילו חברי כנסת חדשים, שנתיים במערכת – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אין פה שר. איפה השר? <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אין פה שר, אין ממשלה בישראל, אין קואליציה בישראל. <אורית זוארץ (קדימה):> את יכולה לדבר כמה שאת רוצה, אין שר. מרוב שרים לא רואים את היער. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> מה נאמר על חינוך, אדוני היושב-ראש, חינוך ילדינו, זהו עתידה של כל מדינה, כל שכן עתידה של מדינת ישראל. גם פה אין שום בשורה. אין תוספת תקציב לחיזוק החינוך הממלכתי שקורס, ותלמידי ישראל, לצערי הרב, ייאלצו גם בשנתיים הבאות להמשיך וללמוד, ככל הניתן, בכיתה עם כ-40 תלמידים נוספים. מהתקציב הנוכחי שבא עלינו לרעה גם לא נקבל בשורה על הארכת יום הלימודים, או מתן שעות העשרה ותגבור למען צמצום הפערים, כל שכן במגזר. בתקציב המדינה לשנתיים הבאות אין שום בשורה על טיפול בביטחון התזונתי, וכל 446,000 המשפחות העניות והרעבות במדינת ישראל ייאלצו לשרוד עוד שנתיים קשות, או שלא, שהשם ישמור. חברי חברי הכנסת, רק שתבין, אדוני היושב-ראש, שמחצית מ-446,000 משפחות וכשני-שלישים מאותם ילדים, שמדובר בכחצי מיליון ילדים, סובלים מאי-ביטחון תזונתי במדינת ישראל. חברים, זה לא הכול. הממשלה ממשיכה להתנער ולנהוג בחוסר אחריות כלפי הרשויות המקומיות שקורסות, ורק אתמול הפגינו ראשי השלטון המקומי אל מול משכן הכנסת וביקשו את עזרתנו אל מול גזירות התקציב החדש. זה כל סוגיית ייקור המים, זה כל הקיצוץ בכל התקציבים שלהם. וגם בנושא החקלאות, שבו מתפארת מדינת ישראל בעולם – גם יש בשורה. אבל צריך להטיל עליהם מסים, צריך להטיל מסים על מכסות המים רטרואקטיבית, צריך לקצץ את מספר העובדים הזרים, הידיים העובדות שקוטפות, כי יש ברוך השם תוצרת אבל לא צריך מי שיקטוף או לא צריך מי שיטפל בזה. מה עם התיירות? מדינת ישראל היא מדינה קטנה ומופלאה שיש בה הכול והיא למעשה צריכה למשוך אליה מיליוני תיירים שיכניסו לקופת המדינה מיליארדים של שקלים. כמה חבל שגם בתקציב הזה אין בשורה אפילו למשרד התיירות. לשנתיים הקרובות אין שום תקצוב נוסף בכל מה שקשור לחוק עידוד השקעה בתשתית תיירותית. ככה זה, אין ממשלה, אפילו לא בכנסת, אין חזון, יש רק הישרדות ומשיכת זמן עד סוף הקדנציה. אבל אני אומרת את זה, ואומרת את זה בכאב, כי אני אומרת את זה כאן – והדברים יירשמו בפרוטוקול – שראש הממשלה ושר האוצר לא ירחצו בניקיון כפיהם באסון הבא שייפול על ישראל, ודאי שלא מרעידת האדמה, שהשאלה היא לא אם תבוא אלא מתי. אבל שטייניץ החליט לוותר על תקצוב ההיערכות לקראתה ובסך הכול, אדוני היושב-ראש, בסך הכול אנחנו מדברים על 40 מיליון שקלים. ממשלת ישראל, איפה את? <אורית זוארץ (קדימה):> אין שר. אין שרים. מרוב שרים לא רואים את היער. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> איפה את? אמרתי את זה כבר מזמן. אין שרים, אין חברי כנסת – – <אורית זוארץ (קדימה):> לא חייב להיות שר במליאה? <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – אין סגני שרים. כולם מוצאים את הדרך – – – <היו"ר מגלי והבה:> מה אומרת הדוברת המכובדת? <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אמרתי בתחילת דברי – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> העיקר שאני שומע אותך. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> גם שאתה שומע אותי. אמרתי בתחילת דברי שהממשלה הזאת מגששת את דרכה בערפל. אין לי ספק שכל חברי הכנסת של הקואליציה והשרים לענייני כלום, כל שכן סגני השרים לענייני כלום, מגששים את דרכם באפלה, כי הם לא מוצאים את הדרך שלהם למליאה. אין לי ספק. כולם, לא מוצאים את הדרך שלהם, לא את הדרך המדינית, לא את הדרך הכלכלית, לא את הדרך החברתית – את הדרך שלהם להגיע למליאה, לשמוע את הדברים. אתה יודע, אני זוכרת שבכנסת הראשונה שלנו לא זלזלנו כפי שמזלזלים כאן מרבית חברי הקואליציה – – <היו"ר מגלי והבה:> זוכרת את ראש הממשלה – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – באנו ושמענו את דברי הביקורת, שנשמעו בטעם רב, לא את הכול אהבנו, ותיקנו. אבל אתם האור בקצה המנהרה הכל-כך אפלה הזאת של הדרך של הממשלה הכושלת הזאת. אני אומרת, ואני אומר את זה כאן, ודברי מופנים לשר התשתיות – ואני אומר את זה כל פעם מחדש: לא יכול להיות שהוא, שנמנה עם אחת מסיעות הקואליציה החשובות ביותר של הממשלה הנוכחית, שר התשתיות, שאמון גם, כיושב-ראש הוועדה לרעידות אדמה – 40 מיליון שקל? איפה המשבר הקואליציוני? איפה האמירה של האחריות שלו כאן? זה הזמן שבו הוא יכול היה לקחת ולתקצב את כל הסוגיה של תמ"א 38. רק ההיערכות, אדוני היושב-ראש, לא מדובר במיליארדים של שקלים. אתה יודע, לא מזמן חילקו את מעות חנוכה. דובר על המעות שחבר הכנסת חיים אורון גילה: בתקציב הנוכחי ראש הממשלה חילק מעות לתחילתה של שנה אזרחית חדשה, סילבסטר לחברי הקואליציה. 600 מיליון שקל בשנה, נוספים, תעלה לנו הממשלה הבזויה הזאת. בקיצור, הממשלה הזאת, ההישרדות שלה, עולה לציבור בשנתיים הקרובות 1.2 מיליארד שקלים. תחשבו מה אפשר היה לעשות עם זה. איפה התוספת לסל הבריאות? איפה התוספת לכיתות? איפה התוספת למערך ההגנה של מדינת ישראל? איפה הכבאיות? איפה הקמת רשות ההצלה? איפה המיטות לבתי-החולים, שקורסים? כלום. יש ממשלה שדואגת אך ורק למצוא את דרכה, שלוטה מאוד מאוד בערפל. אבל, אדוני היושב-ראש, אתה יודע, את מה שהבנו מזמן, עוד ביום הקמת הממשלה הרעה הזאת, מתחילים להבין כל אחד ואחת מאזרחי ישראל – שזוהי ממשלה רעה לישראל, מנוכרת לאזרחיה, מסוכנת לעתידה, ממשלה שצריכה להחזיר את המנדט לציבור. אדוני השר בגין, לא רק שלא נכחת בדברי, לפחות כדי להשיב על מעט מן הטענות, כי אני בטוחה שזה היה מפריע לך מאוד, אשר אמרתי. אז לא היית, לא נכחת, לא רציתי בכוונה להפסיק את הדיון במליאה, אבל אתה גם בא וגם מפריע? אולי לא נוח לשמוע שהממשלה הזאת באמת צריכה להחזיר את המנדט לציבור, שזו ממשלה מובלת, מובכת, ועוד יותר נכשלת. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לגברתי, חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא. אני מזמין את סגן היושב-ראש, שאמור להחליף אותי לאחר מכן, חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, ונמשיך בסדר-היום. 15 דקות לאדוני. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, עמיתי חברי הכנסת, אין ספק שיש מה לומר נגד התקציב, ולא מעט, אבל צריך גם לומר ביושר שזו דרכה של כל שנת תקציב או תקציב דו-שנתי, שהאופוזיציה מחפשת את הנקודות החלשות של התקציב והקואליציה מעלה על קרנה את ההישגים של התקציב, וזה לגיטימי. כשהיינו בממשלת אולמרט היינו בסרט הזה. הגנו על התקציב והליכוד אמר שזה רע לישראל, אמרו על התקציב שהוא כמעט אסון. אז אני מנצל את זכות הדיבור. סיעת ש"ס בהתייעצות קדחתנית? <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברים שם. תודה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> משהו קורה שם, חלילה? <יצחק וקנין (ש"ס):> אנחנו – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> חשבתי שבאתם לשמוע אותי. <אורית זוארץ (קדימה):> הם שוקלים אם ימשיכו בקואליציה או לא ימשיכו – – – על פי ש"ס יישק דבר. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ועוד אני מצביע בעד הרוויזיה שלך, הרב – – – ואתה עוד מפריע? <אורית זוארץ (קדימה):> על פי ש"ס יישק דבר. <אמנון כהן (ש"ס):> כל הזמן אני מצביע על הרוויזיה הזאת. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, הייתי רוצה לראות בתקציב הזה יותר סגירת פערים, אדוני השר. זה שאני אתמוך בתקציב, אני אתמוך בו, כחבר קואליציה – – – <אורית זוארץ (קדימה):> למה? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> כי אני בעד לכבד את כללי המשחק, אלא אם כן הדבר מותנה במשהו מצפוני – – <אורית זוארץ (קדימה):> ומה יצא לערביי ישראל מזה? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – שזה קווים אדומים שאי-אפשר לעבור אותם. <אורית זוארץ (קדימה):> אין קווים אדומים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> תראי – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אפס בתקציב לערביי ישראל, איך אתה יכול לתמוך בזה? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ערביי ישראל, האזרחים הערבים הפלסטינים, אזרחי המדינה, הם, לשיטתו של ראש הממשלה, שהערכתי ואני מעריך, אולמרט, שאמר, ואני מצטט: כל הממשלות בישראל הפלו את אזרחי ישראל הערבים במתכוון, כמדיניות מובנית. זה לא חדש. הוא באמת ניסה לעשות העדפה מתקנת. כמובן, לא נתנו לו, כי אנחנו יודעים שכל שר במשרדו קובע מדיניות. אמרתי את זה גלוי, מעל הדוכן הזה – במשרד המדע, התרבות והספורט קבעתי מדיניות והמנגנון יישם אותה ככתבה וכלשונה, בדרך הראויה, במינהל תקין מסודר, על-פי כל הכללים. המנגנון הבין שלשר יש מדיניות והוא מיישם אותה. אתן לך דוגמה, חברת הכנסת זוארץ – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אל תספר לנו היסטוריה. זה שהיינו, קדימה, בשלטון – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מה זה היסטוריה, זה קרה לפני שנתיים. איזה היסטוריה? <אורית זוארץ (קדימה):> קדימה היתה בשלטון, אנחנו יודעים מה עשינו. בוא תספר לנו מה נתניהו עושה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני אומר לך שזה תלוי בשר. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת זוארץ. אני גם מציע לך, אדוני, אם אתה רוצה לנהל אתה את המשא-ומתן, זה איך שאתה רוצה, אבל זה הזמן שלך. אני מניח שלחברת הכנסת זוארץ יש הרבה מה לומר. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> כל זמן שהדו-שיח עם חברת הכנסת זוארץ – – – <נינו אבסדזה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אם אף אחד לא מנהל משא-ומתן, לפחות אנחנו. אולי זה יעזור. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> כל זמן שהדו-שיח עם חברת הכנסת זוארץ הוא על בסיס כבוד הדדי וראוי, אני בעד. אני בעד דו-שיח, אני לא בעד לנאום. אני בעד דו-שיח, בעד דיאלוג. כל חיי תמכתי בדיאלוג, כל עוד הוא על בסיס כבוד הדדי וראוי, לטובת העניין וענייני. אז אני אומר, באתי למשרד שאחוז העובדים הערבים בו היה 3.4%. כשסיימתי היו שם 11.6%, באופן הכי ראוי, במכרזים מסודרים. קיבלתי מראש הממשלה תקציב עודף לאוכלוסייה הערבית לשנתיים – 95 מיליון שקל. תקדים. <אורית זוארץ (קדימה):> אולמרט. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מאולמרט. אמרתי, כשהייתי שר. בממשלה הזאת אני לא רוצה להיות שר. את יודעת שאני לא רוצה להיות שר בממשלה הזאת, גם אם יציעו לי. זאת ממשלה שלא מובילה לשום מקום בתחום המדיני. אמרתי את זה בשבוע שעבר כשחזרנו מרמאללה – בעיתון "כל אל-ערב" בעמוד השני, חצי עמוד. זאת ממשלה לא בהרכב הנכון להוביל משא-ומתן מדיני, כי יש בה מפלגה אחת שתוקעת אותה במתכוון. אתמול שמעת מה אמרתי על המפלגה הזאת, לא רוצה לחזור על זה. לכן אני אומר באופן ברור, אנחנו שבענו מכל ממשלות ישראל לדורותיהן. עכשיו, להגיד לך את האמת, ליהודים ששמחים לזה, אני רוצה להרגיע אותם, זה לרעתם. זה לרעתם, מפני שכאשר 20% מהאוכלוסייה של המדינה לא משולבים בחיי המדינה – עכשיו, בוא נדבר על בסיס אינטרסים: כלכלית זה רע למדינה. התל"ג, במקום 30,000 דולר, כאשר 20% מהאוכלוסייה משולבים במעגל העבודה התל"ג עולה ל-40,000 דולר. ישראל נכנסת לחבר העמים, המדינות המובילות בכלכלה. נפתחים בפני ישראל שערים חדשים בבנק העולמי, אשראים נוספים. זה טוב אפילו לאזרח שהוא נגד ערבים – באופן עקיף. כך שלא ישמח אזרח יהודי שהוא בימין הקיצוני ויש לו דעות גזעניות נגד האוכלוסייה הערבית; שלא ישמח, זה פוגע בו באופן עקיף. אבל אם הם הולכים לפי האמירה: נוציא להם עין, בשביל – לאחרים שתי עיניים, זה גם רע. זה דבר אחד. דבר שני. ראיתי שראש הממשלה עשה מסיבת עיתונאים שהתקבלנו ל-OECD. זה היה יום שמחה גדול. אני רק הערתי לאדוני ראש הממשלה שזה זמני. אם הוא לא יעמוד בתנאים של ה-OECD: סגירת פערים באוכלוסייה בישראל בין יהודים וערבים, בין יהודים וחרדים, אז ייקחו לו את המנדט. שם אין פשרות. שם אי-אפשר לשכנע במלים, שם המספרים מדברים. לא סוגרים פערים בחברה הישראלית בין שני עמים, ערבים ויהודים, ובין יהודים וחרדים – אנחנו חוזרים בחזרה החוצה. זה לשנתיים, לא להרבה זמן. <אורית זוארץ (קדימה):> אז מה יש בתקציב? מה הבשורה הגדולה? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> קודם כול מתחילים בדברים שלא נמצאים, אחר כך אומרים מה יש בתקציב. אי-אפשר להגיד שהתקציב, אין בו בשורה. יש בו, אבל לא מה שאני רוצה. יש בו בשורה. להגיד לך שזה התקציב שהייתי רוצה? לא. הייתי רוצה יותר לשלטון המקומי, כי יש אנשים שעדיין חושבים שהשלטון המקומי זה משהו זר, זה לא הבית שלנו. מה זה השלטון המקומי? זה הבית שלי, ושל חבר הכנסת דניאל בן-סימון וחבר הכנסת מיכאלי, של חברת הכנסת זוארץ. כל אחד מאתנו חוזר בסוף לבית שלו. השלטון המקומי זה הבית שלנו, זה הרחוב שלנו, זאת השכונה שלנו. אם שם אין תשתיות ואין בתי-ספר ואין חינוך ואין איכות חיים, אז מה זה שווה שלנו יש הכול ולמשפחות שלנו אין? השלטון המקומי הוא חלק אינטגרלי מהמדינה. ברגע שיש לנו שלטון מקומי נחשל, חלש, אנחנו בחברה שלא ראוי לחיות בה. חבל על הזמן, אין מה להטעות כאן. שאף אחד לא יתבלבל. זה שיש ביקורת על השלטון המקומי על בזבוזים ועל דברים שלא מתנהלים? בסדר, גם השלטון המקומי צריך לתקן את עצמו, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לפגוע בו. אם משרד הפנים שלנו – צריך לפקח עליו נכון, צריך לעשות ביקורת נכונה, צריך לייעל אותו לטובת שירות לאזרח, אבל זה לא מצדיק שאנחנו נפגע בו. אולי משפט אחד, אדוני היושב-ראש, לגבי אסון הכרמל. כאן הצביעות חוגגת. עכשיו לא ינעם לך לשמוע, וגם לא ליושב-ראש, כי זה קדימה. כבוד יושב-ראש ועדת הביקורת של המדינה רוצה ועדת חקירה, מצוין. בכתב המינוי של ועדת החקירה לא מוזכר אסון הכרמל במלה אחת. בצדק, כי הוא רוצה ועדת חקירה על דוח מבקר המדינה מ-2007 עד 2009. על דוח של מבקר המדינה מקימים ועדת חקירה אם הממשלה לא מיישמת אותו. אז למה להטעות את הציבור ואת המשפחות של הנספים ולהריץ אותם לעשות בלגן תקשורתי? תלך בדרך היושר, בדרך המלך. נבקש ממבקר המדינה, נתאחד כולנו, להביא דוח בפרק זמן קצוב מאוד, של חודשיים, על אסון הכרמל, ספציפי, נקודתי. בעקבות זה, אם יש המלצות אישיות לכבוד מבקר המדינה, וראש הממשלה לא יישם אותן, נלך להקים ועדת חקירה, ביושר, בצדק. לא נטעה את האנשים ולא נרמה אותם. <אורית זוארץ (קדימה):> ראית איזה התרוצצות של הקואליציה היתה פה, הם ירדו לגמרי מהפסים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> זה דבר אחד. דבר שני, גברתי, זה מסר לציבור שאין לנו אמון במבקר המדינה אם אנחנו מקימים לו ועדת חקירה. אני רוצה לשדר לציבור מסר על אי-אמון במבקר המדינה, חס וחלילה? אז הגיע הזמן שאנחנו כנבחרי ציבור גם נאמר ביושר לציבור את האמת, גם אם זה כואב. נכון שהמשפחות רוצות לדעת מה קרה, ובצדק, הם איבדו את יקיריהם. אבל אפשר להגיד להם: תתאפקו חודשיים כדי שתדעו את האמת ונתנהל באופן ראוי כנציגי ציבור. בשביל מה לשקר אותם? בשביל מה להוליך אותם שולל? היה יותר מכובד לומר: אנחנו מטילים על מבקר המדינה לחקור נקודתית את אסון הכרמל, ובעקבותיו, אם הממשלה לא תיישם את ההמלצות האישיות, נלך לוועדת חקירה, ביושר ובצדק. <היו"ר מגלי והבה:> אדוני, אני מניח שיושב-ראש ועדת ביקורת המדינה לא נמצא כאן. אתה מציין את העובדות – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני כתבתי לו מכתב. שלא תהיינה אי-הבנות, אני כתבתי לו מכתב ביושר. <היו"ר מגלי והבה:> כן, כי יש גם פנים אחרות לאותה ביקורת. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מה למשל? אני אשמח לשמוע ממך. <היו"ר מגלי והבה:> כי היה דיון שלם בוועדת ביקורת המדינה בנוכחות מבקר המדינה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אגב, מבקר המדינה לא ידע באותו דיון בוקר, שאחר הצהריים, ב-15:15, הולכים להביא לסדר-היום בוועדת הביקורת דיון על הקמת ועדת חקירה. <היו"ר מגלי והבה:> כן, אבל אני שוב אומר. הבעיה היא כרגע, שנינו מסכימים: זה לא עניין לחקירה ולא עניין לחפש מה התוצאות של ועדת חקירה. אנחנו צריכים לדבוק בעובדות. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מאה אחוז. <היו"ר מגלי והבה:> נפל אסון כבד, 44 אנשים קיפחו את חייהם. האחריות היא – אנחנו מדברים על שנתיים שהממשלה הזאת קיימת. מעבר לכך, אם אנחנו צריכים להתייחס, מה ההשלכות, מה התוצאות. שנינו חברי ועדת הכספים, ויודעים שאפילו סעיף אחד, ישועה, שמדבר על תוספת תקציבים לאותם כבאים, לאותם נפגעים, אין שם. זה דבר שהוא בניגוד לכל היגיון בריא, גם של חברי הכנסת, גם של חברי הממשלה וגם של אזרחי ישראל. המלחמה שלך ושלי, ונלחמנו וניסינו: הכיצד ראש הממשלה ושר האוצר, או כל מי שמעורב בזה – אני אתן לך את הזמן. אבל חשוב את הנושא הזה להגיד. חשוב שנציין שאין היום סעיף תקציבי שידבר, חוץ מהבטחות. אני לא יודע מאיפה יאגמו כסף, אני לא יודע מאיפה יביאו כסף. היה יותר קל אם הם היו שייכים לבנק ישראל, כי שם הוא מדפיס כסף ויש לו תקציב. אבל ממשלה, אם אין לה סעיף תקציבי – ועל זה המלחמה שלך ושלי, למען אותו ציבור, כדי שהאסון הבא, שאני מקווה שלא יבוא, שנהיה מוכנים לו כחברה, מבלי לחפש כרגע את האחראי ואת האשם. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אז למה שאמרת, אדוני היושב-ראש, יש תשובה. ראש הממשלה הודיע, קבל עם ועדה ושר האוצר, שיהיה תקציב של 300 מיליון שקל למערך הכבאות, וזה יובא להחלטת ממשלה. <היו"ר מגלי והבה:> טוב. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ובתוספת 50 מיליון שקל נוספים. יושב-ראש אגף התקציבים, בוועדת הכספים, בנוכחותך, הודיע חד-משמעית לפרוטוקול, יום לפני, שתהיה תוספת משמעותית, מאות מיליונים של שקלים, שאני לא יודע להגדיר אותם כרגע. מה שהיה פגם בעניין, שיום אחרי זה הודיע ראש הממשלה את הדברים האלה, וחבל שהוא לא אמר אותם בוועדת הכספים יום לפני זה, ביושר ובצורה נכונה, ונתן לכנסת את המעמד הראוי לה, ולוועדת הכספים. על כך התריע והתרגז יושב-ראש ועדת הכספים ובצדק, ובצדק. להגיד שאין בתקציב ב-2011 וב-2012 לא יהיה? לא, יש, כבר יודעים מה הסכום. <היו"ר מגלי והבה:> יש הבטחה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ואני חושב שצריך להיות יותר מזה – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – כי אני ואתה יודעים. מערך הכבאות בארץ זקוק – אני אומר לך את זה מידיעתי כיושב-ראש ועדת הפנים – לכמעט 430 מיליון שקל. <היו"ר מגלי והבה:> נכון. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> הוא אמר – תוך שבועיים יביא את זה לממשלה. אם לא יביאו את זה, אז אני אתך במאבק הזה, בצדק. אבל אם יביאו את זה – בוא ניתן להם קרדיט של שבועיים. <אורית זוארץ (קדימה):> למה לחכות? רצו להכניס – כל כך הרבה דברים הכניסו השבוע. למה לחכות? אני שואלת. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני לא מתווכח אתך על השיטה. אני מתווכח על העיקרון. <היו"ר מגלי והבה:> יפה. <אורית זוארץ (קדימה):> אתה נותן לזה יד, אתה נותן לזה לגיטימציה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא. אבל עוד פעם: תראי, את האמת אי-אפשר להסתיר הרבה זמן. אפשר להסתיר אותה שבוע-שבועיים, אפשר לסדר אותי פעם אחת, פעמיים. אי-אפשר יותר כל הזמן. <אורית זוארץ (קדימה):> כמה סידרו אתכם – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת זוארץ, אנחנו עוד שבועיים פה. גם – – – <אורית זוארץ (קדימה):> עוד שבועיים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לכן אני אמרתי – היה ראוי יותר שכולנו נתאחד – – <אורית זוארץ (קדימה):> אבל למה לסבול? למה עוד שבוע? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – סביב מבקר המדינה – לקבל מאתנו את הגיבוי המלא לחקור את אסון הכרמל. <אורית זוארץ (קדימה):> אני אחכה שבועיים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני המבקר אמר: אני אעשה את זה באופן מואץ – ואני בטוח שבפרק זמן קצוב אנחנו נקבל דוח על זה. לכן, אדוני היושב-ראש, אני אומר ביושר: אנחנו כנבחרי ציבור לא צריכים להיות מובלים על-ידי התקשורת. ויש תקשורת ראויה בישראל ויש אנשי תקשורת ראויים ויש אנשים שראוי לשמוע אותם ולהקשיב להם. אבל בעת צרה כמו אסון הכרמל היינו צריכים להגיד לתקשורת לעצור. אי-אפשר להטעות את הציבור גם בשעה קשה, גם בשעת אסון. והאסון הוא אסון של כולנו. <נינו אבסדזה (קדימה):> אבל התקשורת שיקפה את המציאות. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא. התקשורת בעניין הזה הובילה לוועדת חקירה ולא הסתכלה מסביב לעניין. לא אכפת לה לפגוע באמינות של מבקר המדינה, לא אכפת לה שנעשה דבר לא ראוי, לא אכפת לה – רוצה ועדת חקירה. למה? למה? למה שלא נלך בדרך המלך? לא כל יום יש לנו מבקר מדינה כזה טוב, שכולם מרעיפים עליו שבחים, מכל הכיוונים – באמת וביושר. אז אם יש לנו מבקר מדינה טוב, למה אנחנו צריכים לשפוך את התינוק עם המים? למה שלא ניתן לו את הצ'אנס? חודשיים ימים, פרק זמן, נדע מה קרה באסון הזה של 44 משפחות, טבע שהלך לנו – כשקודם כול היקרים מכול זה בני-אדם. אני בזה רוצה להסתפק, אדוני היושב-ראש, למרות שלא נתת לי את הזמן שלקחת לי. <היו"ר מגלי והבה:> אדוני, אתה מחליף אותי בניהול הישיבה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני מחליף אותך, אבל אני לא נוהג להפריע לאנשים, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> אני מכיר אותך גם, שאיפה שצריך להתערב ולהגיד – אתה תגיד. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> הנה, אתה רואה, הבטחת וכמעט לא קיימת. לקחת לי שתי דקות, לא נתת לי את השתי דקות. <היו"ר מגלי והבה:> בסדר. אני חייב לך שתי דקות. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אבל בינתיים הצטרף אלינו שיח' מסעוד, אז קיבלנו תגבורת למליאה. ונסים זאב, אני בכוונה לא הפרעתי לך בקריאה שלך כי לא רציתי שתכעס עלי. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה. אני מזמין את חברת הכנסת אורית זוארץ. יש גם לה 15 דקות, ויהיה לה זמן גם לדבר אל חבר הכנסת מג'אדלה כמה שהיא רוצה. <אורית זוארץ (קדימה):> שהוא יישאר לשמוע את מה שיש לי לומר על ממשלת השקרים של נתניהו, שמוליכה שולל את אנשי הקואליציה, איך אתם נותנים לזה יד. אומר גפני, ואני ככה מצטטת מידיעה שקיבלתי – ממשלת סמרטוטים – שהרב גפני הובל להכין תקציב שהוא לא מאמין בו, תמורת הסכמות שראש הממשלה לא עומד בהן. ברוך הבא לקואליציה של נתניהו, מר גפני. ברוך הבא לזירה הפוליטית. ככה נתניהו עובד. אני חושבת שהייתם כאן, חברי הכנסת, עוד לפני. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, זה מה שיש. זאת ממשלת נתניהו, אלה השותפים הקואליציוניים. וכן, אתם בעיניו תרנגול כפרות לכל מה שהוא עושה. ואתם יושבים ושותקים. אני פשוט המומה מהציבור הדתי בישראל שלא עומד על הרגליים האחוריות על ההסכמות שהגעתם. מכרתם את אנשיכם בנזיד עדשים. מילא היו עדשים. נשארו רק הגרעינים, שאפילו לפרות לא נותנים אותם. אז זהו, אז שמעתי עוד דבר ככה מרתק, קשה לי מאוד להתעלם ממה שקורה בימים האחרונים ומאפיין מאוד את ממשלת נתניהו – הסיבוב השני של נתניהו, כנראה לא הספיקו לנו המכות ב-2003, אנחנו חוזרים ב-2010 למכות נוספות. כל ההתנהלות הזו, גם עם השרים וגם עם סגני שרים, וההתבטאויות שסותרות כל אמירה שראש הממשלה אומר, ואנשים מרימים גבה ואומרים: בשום מדינה מתוקנת בעולם לא יעלה על הדעת שראש הממשלה מצהיר הצהרות, מנסה לכוון לאיזושהי מטרה, ולמחרת השרים – מתוך המפלגה שלו, מתוך הסיעה שלו, מתוך הבית שלו – קמים, חובטים בו, מכים אותו, משפילים אותו, והוא עומד ואומר: לא, לא משפילים אותי, לא, זה רק גשם ככה מטפטף. אנחנו לא רואים את הגשם. אנחנו רואים השפלות, אנחנו רואים התעלמות, אנחנו רואים ביזוי – גם במקרה של שר החוץ, כל ההתנצחות הזאת. ואחד הפרשנים שניתח את הסיטואציה הסביר משהו שככה האיר אצלי משהו. הדבר היחידי שממשלת נתניהו מחויבת לו זה באמת להחלטות ממשלה, ומהרגע שמר נתניהו נבחר לכהן כראש ממשלה, אין שום החלטות. אין שום החלטה בנושא המדיני, אין שום החלטה בנושא קשרי החוץ שלנו, אין שום החלטות בממשלת נתניהו, ולכן השרים המכהנים לא מחויבים, כל אחד יכול לומר את דעתו. אנחנו מכירים את שר החוץ ליברמן. הוא אדם מסור, הוא יודע לעמוד בהתחייבויות שלו. במקרה הזה, יכול מאוד להיות שההתנהלות שלו משקפת את היעדר המדיניות של נתניהו. כשאין מדיניות, אין החלטות ממשלה לכיוון כללי כלשהו, בשום נושא, אז כל שר יכול להגיד את מה שהוא רוצה. אם היו החלטות ממשלה, אם היו קווים כלליים ואם היו קווי יסוד שמחייבים את הממשלה בנושא המדיני, בנושאים אחרים – שום שר לא היה פותח את הפה כי הם היו יושבים שם ומקבלים את ההחלטה, אבל מאחר שלא מקבלים החלטות, אז אף אחד לא מחויב לשום דבר. וצודק ראש הממשלה שאומר: כל אחד יכול להגיד את דעתו, להביע את עמדתו. להביע את עמדתו כי אין עמדת ממשלה, וכך אנחנו נראים וכך אנחנו מתנהלים. אז זהו, כפי שאמר הרב גפני, ממשלת סמרטוטים – אני מצטרפת לזה. ממשלה שאין כאן שר אחד שיקום ויגיד: מודה ועוזב ירוחם, אני לא רוצה להיות חלק מזה, אני לא אתן לזה יד. והתקציב רק משקף את ההתעמרות של ממשלת נתניהו באזרחי מדינת ישראל – את המכות הקשות והעובדה שהוא חובט באזרחי מדינת ישראל כל יום מחדש. היו כאן יומיים השלטון המקומי, היו פה הנכים, היו פה העיוורים, היו פה קשישים. בכל שבוע יש לנו קבוצות אחרות מקרב האזרחים שבאים, מתדפקים על הדלתות ומבקשים סעד. ואיפה ממשלת נתניהו? ספונה בחדריה. איך אומרים – מרוב שרים לא רואים את היער. אז צר לי על ממשלתו. בשנה האחרונה הצטרפנו ל-OECD. יפה לנו, כל הכבוד, מדינת ישראל – מדינה שהתקבלה למדינות העולם המערבי הנאור, המתועש, המצב הכלכלי שלנו נחשב טוב – ואיפה הקוץ? הקוץ הוא במקום הזה שה-OECD, שאליו הצטרפה מדינת ישראל, מחייב את המדינות שחברות בו לקדם עד שנת 2015 ניהול תקציב שנותן מענה לשוויון בתוך החברה הישראלית. ועכשיו אני שואלת איפה המנגנון שיקבע, איפה המבנים, איפה הצוותים, איפה הוועדות שתבחנה את התקציב מנקודת מבט מגדרית, את חלוקת התקציב, ואיך התקציב מתועל להוצאות שקשורות לנושאים המגדריים בחברה. אין. בכל מדינות אירופה ובמדינות נוספות הקימו צוותים שיושבים במשרד האוצר, בוחנים את התקציב מנקודת מבט מגדרית, אבל פה בישראל שום דבר. חוגגים, טקסים, גוזרים סרטים, וכשמדובר במתן מענה לצרכים של האזרחים והאזרחיות – אַין. הכנת התקציב, הקשר בינה לבין בחינה מגדרית הוא מקרי בלבד, למרות שהניסיון במקומות שונים בעולם מראה כי שוויון בין נשים וגברים בחלוקת המשאבים מיטיב עם מצבה הכלכלי של האוכלוסייה. זו דרך מרכזית לקדם שוויון בין נשים וגברים – הטמעה של מגדר בעיצוב המדיניות, יישום ובקרה של מדיניות חברתית-כלכלית. זה נקרא gender mainstreaming. ראש הממשלה בקי במלים בלועזית. אני מניחה שגם את המונח הזה הוא שמע בתהליך החתימה – שמע ולא הפנים. הנושא הזה נכנס לאוזן אחת ויצא מהאוזן השנייה. זה כלי מרכזי שאומץ לקידום השוויון בין האזרחים בעשרות מדינות בעולם. ומדינת ישראל – מישהו שמע על זה? כבוד חבר הכנסת נסים זאב, שמעת על זה, על הכלי? <נסים זאב (ש"ס):> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> מחויבים, חתומים. אתה יודע מה החוזקה של נתניהו? חתימות. חתימות בלי כיסוי. <נינו אבסדזה (קדימה):> אבל זה לא בקדנציה שלו, אז מה אכפת לו, תגידי לי? <אורית זוארץ (קדימה):> לא, זה בקדנציה שלו. הוא חתם, ה-OECD. <נינו אבסדזה (קדימה):> עד 2015, אז – – – <אורית זוארץ (קדימה):> כן, אבל הוא צריך להתחיל עכשיו. כבוד השר, שמעת על הנושא הזה אולי? <השר זאב בנימין בגין:> לא. <אורית זוארץ (קדימה):> לא. אז הנה, אני מחדשת לכם. <השר זאב בנימין בגין:> – – – אבל זה לא החלק הראשון או הקטע הראשון שאני בור בו. <אורית זוארץ (קדימה):> לא, זה לא עניין של בורות, זה עניין של מדיניות. המדיניות בעולם קובעת שצריך לבחון את התקציב מנקודת מבט מגדרית, במיוחד מדינות שחתמו והצטרפו ל-OECD. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא יכול לדבר במליאה. <אורית זוארץ (קדימה):> טוב, אבל לא רק אלה מכות נתניהו. אני ככה אגע בכמה נושאים ברמה הקונקרטית. יחסי החוץ של מדינת ישראל – וזה הסעיף – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> שנייה, ברשותך. גברתי מנהלת הסיעה של קדימה – – – <אורית זוארץ (קדימה):> תחזיר לי את הזמן. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אנחנו מברכים אותך שחזרת לפעילות, אבל חברת הכנסת נינו לא שומעת כשאתן מפריעות לה שם. <אורית זוארץ (קדימה):> גם היא לא שומעת. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אפשר בבקשה? סיעת קדימה. <אורית זוארץ (קדימה):> לימור. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לימור. <אורית זוארץ (קדימה):> לימור. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> את מפריעה פעמיים. פעם אחת – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אחרי לידה – יסולח. אחרי לידה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> פעם אחת לחברת הכנסת נינו לשמוע, ופעם שנייה לחברת סיעתך לנאום. נא לפזר את ההפגנה. <אורית זוארץ (קדימה):> אז זהו. לגבי השר וחברי הקואליציה – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. <אורית זוארץ (קדימה):> – – שבאמת יבדקו קצת יותר לעומק – חצי דקה אני רוצה בחזרה – באמת על מה – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> היות שאת מדברת דברי טעם אז אני אתן לך את – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – ראש הממשלה חתם ולאיזו מדיניות הממשלה מחויבת. אז זהו – אז דיברנו על נסיעות לחו"ל בסעיף נשיא המדינה ולשכתו. לנוכח מדיניות החוץ הכושלת של הממשלה, והעובדה שלראש הממשלה אין מדיניות חוץ בעצם, וכל הבעיות שיש לנו עם שר החוץ בחלק מהמדינות בעולם – בחלק מהמדינות הוא מתקבל בברכה, אבל בחלק מהמדינות הוא נחשב אישיות לא רצויה. יש אדם אחד שמציל את כבודנו בעולם, וזה נשיא המדינה, ואני מציעה להעביר את התקציב של הנסיעות לנשיא המדינה; להגדיל את תקציב הנסיעות של נשיא המדינה. הוא אדם אהוד, הוא אדם מקובל, הוא אדם מאוד מכובד שמייצג אותנו, הוא נותן לנו כבוד בחו"ל, ובאמת חשוב להגדיל את תקציב הנסיעות שלו לחו"ל, ואנחנו בקדימה נתמוך בהגדלה הזאת. מצד שני, משרד ראש הממשלה, תקציב חברי הממשלה, והאבטחה, והפקידות, והמזכירות, וההוצאות הנלוות, הולך ותופח בכל שנה. בחלק הזה אנחנו מבקשים לקצץ. אין שום סיבה כשאזרחי מדינת ישראל נושאים בנטל, משלמים מסים – אגב, אתמול העלו להם את המסים עוד פעם, בניגוד לדבריו של נתניהו: נקצץ במסים, או לא נעלה מסים. לא נעלה מסים – הוא התכוון בסקנדינביה, לא בישראל. בישראל נעלה מסים; שם – לא. ולכן, מדובר בבזבוז של מיליונים שאפשר לתעל אותם לפתרונות של חינוך, של רווחה. מדובר פה על מצוקות של ילדים בסיכון; מדובר פה על מצוקות במערכת החינוך; מדובר על מצוקות של סטודנטים באקדמיה; מדובר פה במצוקות של קשישים, של גמלאים, של ניצולי שואה, של מובטלים. יש פה הרבה מאוד מצוקות. לא חבל על הכסף? ממילא יש כאן כל כך הרבה שרים וסגני שרים שלא עושים כלום. אפשר לתעל את הכסף לשם. איפה? אה, ידידי גאלב מג'אדלה, תוכנית פיתוח יישובי המגזר הערבי – איך אמרת? מדיניות – אפס, אפס. כשמישהו מציין אפס בשורת התקציב, אין מדיניות שתקדם את הנושא הזה. אני חוזרת, תוכנית פיתוח יישובי המגזר הערבי בשנת 2012 – אפס. מדובר פה על תקציב דו-שנתי, מתפארים בזה שהתקציב הזה הוא מהולל. אז הנה, מר מג'אדלה, אתם מצביעים, תומכים, בהמשך הדיכוי, הפגיעה, האפליה של המגזר הערבי בישראל, ואזרחי מדינת ישראל ואזרחיות מדינת ישראל צריכים לדעת. לשכת סגנית השר גילה גמליאל – סוף-סוף מיניתם סגנית שר לנושאים שקשורים בצעירים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא הבנתי. <אורית זוארץ (קדימה):> אני אראה לך, אני אגיד לך – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> יש פחות תקציב מהשנה שעברה לאוכלוסייה – – –? <אורית זוארץ (קדימה):> כן, הנה. 2012 – אפס; 2011 – 6,873; 2012 – אפס. לא יודעת, אני קוראת מספרים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> באיזה סעיף? באיזה סעיף? <אורית זוארץ (קדימה):> אני אגיד לך בדיוק איזה סעיף. הכול רשום. תאמין לי, עשיתי דוקטורט. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> יכול שהסעיף הזה – תראי, קודם כול – – – <אורית זוארץ (קדימה):> זה מה שמספרים לך. לא עבדו על גפני היום בבוקר? תגיד לי, לא עבדו עליו בעיניים? הוא כבר חודש לא פוקח את העיניים מרוב עבודה בוועדת כספים, הוא מעביר פה כל שרץ שנתניהו רוצה, והיום, רגע לפני, מתהפכים עליו. בחייך, נו, זה עבודה בעיניים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מה שאני רוצה להגיד לך, שהפקידות באוצר לא השתנתה. אותה פקידות מלפני שלוש שנים – – – <אורית זוארץ (קדימה):> נכון, אני מכירה אותה מ-2003. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הממשלה של קדימה. <אורית זוארץ (קדימה):> לא, לא, לא, לא. היה, היה, היה, היה. אל תתבלבל, היה. אני אביא לך בדיוק את הסעיפים. אני פשוט רק – איך אומרים? מירקרתי את האפסים של נתניהו. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> עד שהם ישיבו לנו, עדיין הם בחזקת לא אשמים. עד שישיבו לנו. <אורית זוארץ (קדימה):> את הדיונים בוועדת הכספים – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כי אני כך נוהג, זה דרכי בקודש. <אורית זוארץ (קדימה):> למיטב ידיעתי, כבוד היושב-ראש – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תביאי לי את הסעיף, אנחנו נשמע מהם הסברים. <אורית זוארץ (קדימה):> – – הדיונים התקיימו. תראה, בפעם שעברה – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> שום דבר לא הסתיים. מה זה הדיונים הסתיימו? <אורית זוארץ (קדימה):> – – עשיתי דוקטורט. גיליתי אפס בדרוזים ובצ'רקסים. התעוררו כל החבר'ה הדרוזים. מגלי, שותפי מסיעת קדימה, עשה אתנו עבודה. התעוררו כל סיעת הבית, ביקשו פילוח מגזרי של הדרוזים. אולי תבקש פילוח מגזרי של החברה הערבית. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אנחנו ערניים. יש לי חדשות בשבילך, אנחנו ערניים. יש סעיפים שבאמת יש אפס כי התקציב עבר לסעיפים אחרים. <אורית זוארץ (קדימה):> די, נו – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תביאי את הסעיפים, אנחנו נבדוק אותם. <אורית זוארץ (קדימה):> תראה לי את הסעיף. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> עד אישור התקציב יש לנו זמן. יש לנו זמן. <אורית זוארץ (קדימה):> טוב, תקשיב. אני בינתיים רואה מסכת שקרים, אני לא רואה שום דבר אמין בממשלה הזאת. אז, זהו – אז היינו עם – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בזה אני לא מסכים אתך. יש ויש. <אורית זוארץ (קדימה):> – – סגנית השר גילה גמליאל. ראש הממשלה – תשמע, עומדים חברים מהקואליציה שלו, לא אני אמרתי. אני מצטטת את החברים שלו, בוגי ויש פה עוד חברים שתוקפים את ראש הממשלה, כי אין מדיניות, אז הם יכולים להגיד הכול. אתה יודע מה? הם צודקים. לשכת השרה גילה גמליאל – סוף-סוף יש שרה לענייני צעירים ונושאים שקשורים לנשים. תיתנו קצת יותר תקציב, מה קרה? מה כל כך קשה? מה הבעיה? לא. אבל יש משרדים שקשורים באסטרטגיה ובביטחון. המשרד לעניינים אסטרטגיים, המשרד לענייני מודיעין – בוא תגיד לי מי זה השר לענייני מודיעין ומי זה השר לעניינים אסטרטגיים. אף אחד לא יודע. לדעתי, גם הם בעצמם לא יודעים. ומה הם עושים? ומה עושה שר הביטחון? ומה עושה סגן שר הביטחון? ומה – – – <השר זאב בנימין בגין:> לא יודעים מה עושה שר הביטחון וסגן שר – – – <אורית זוארץ (קדימה):> האמת, לא, לא. שר הביטחון הצהיר שהוא מפנה מאחזים בלתי חוקיים, שהוא לא ישב בקואליציה שלא תקדם את התהליך המדיני. תקשיב, כבוד השר, שעון החול פועל. יום רודף יום, אין שום פינוי מאחזים לא חוקיים. אין שום התקדמות בתהליך המדיני. יש רק הקפאה. זו הממשלה הראשונה לדורותיה שהקפיאה את ירושלים. איפה נשמע דבר כזה? שהקפיאה את הגושים הגדולים שעם הפלסטינים היתה לנו הסכמה – אתה יודע טוב מאוד שיש הסכמה עם הפלסטינים על רוב השטח. על רוב השטח יש הסכמה, ומעולם, שום ממשלה – גם הממשלה שאתם מנסים כל כך להשמיץ, שהובלה על-ידי יושבת-ראש קדימה ציפי לבני ואולמרט – מעולם לא הקפיאו את הגושים הגדולים. ואתם יודעים את האמת, והגיע הזמן שתעמדו מול המראה ותהיו כנים עם עצמכם, ונאה דורש, נאה מקיים, ותקיימו את הדברים שאתם מאמינים בהם. אבל בתוך הממשלה הזאת אי – – – <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> את כנה עם עצמך כשאת נוסעת למוקטעה ונפגשת עם אנשים שלא – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אני כנה עם עצמי שאני נפגשת עם אבו מאזן. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> – – – להיפגש אתם? <אורית זוארץ (קדימה):> אני גאה להיפגש עם אבו מאזן. אני גאה לשקף את הצד הפרגמטי של מדינת ישראל – – <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> איזה צד פרגמטי – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – את הצד שרוצה שלום. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חברת הכנסת קירשנבאום, אני מבקש לא להפריע. <אורית זוארץ (קדימה):> את הצד שרוצה שלום, את הצד – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> עוד מעט את עולה. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> נכון. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> את רוצה שאני אאפשר להם להפריע לך? <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> – – – אין פה מי שיפריע. <אורית זוארץ (קדימה):> – – – את הצד שמייצג את הרוב במדינת ישראל. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא. את תהיי עכשיו, היא תחליף אותך עכשיו ותפריע לך, מה עשינו? אזרחי ישראל לא ישמעו אותך טוב. <אורית זוארץ (קדימה):> אני גאה לעשות את זה, כי נתניהו לא מסוגל. הוא לא יכול, אין לו את התמיכה, הוא חלש, הוא רפוס, הוא מושפל. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> – – – יש תמיכה, ויש – – – <אורית זוארץ (קדימה):> הוא רפוס, הוא מושפל. היו שם מכל סיעות הבית. אגב, היו גם מהליכוד. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> איזה כל סיעת הבית? <אורית זוארץ (קדימה):> היו מהליכוד. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> סליחה, סליחה, נא לא להפריע. סליחה, סליחה. <אורית זוארץ (קדימה):> בסדר, בסדר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, לא, זה לא בסדר. אני מבקש לא להפריע. אני עוד לא הוצאתי בתור יושב-ראש אף אחד מהאולם, ואני רוצה לקוות שלא אעשה את זה. נא לא להפריע. <אורית זוארץ (קדימה):> ההתנהלות הזאת שלכם היא התנהלות של פחד. אגב, שמעתי אתמול דבר מזעזע. באו"ם רוצים לקיים דיון על זכויות אדם. למדינת ישראל יש כל כך הרבה דברים שהיא עושה, ויש לנו במה להתפאר. אנחנו מחרימים. איפה זה נשמע? אנחנו עושים עבודת קודש בכל מה שקשור למיגור סחר בבני-אדם ובנשים. לכו, תתפארו, תציגו את זה. לא, מדינת ישראל, איך אומרים? מחרימה את הדיון. זה בהפוך על הפוך, אלה צעדים של פחד וחרדה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. <אורית זוארץ (קדימה):> מגיעה לי עוד דקה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נתתי אותה מזמן. <אורית זוארץ (קדימה):> חרדה, פחד, בלבול, תסכול, אין דרך, אין כיוון. ולכן, כשראש הממשלה לא מעביר שום החלטה בממשלה, התקציב נראה כפי שהוא נראה והשרים מתנהלים כפי שהם מתנהלים. צר לי עליך, מר נתניהו. אתה יכול לאסוף את החפצים ולספור את הימים עד סוף הקדנציה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה לחברת הכנסת זוארץ. חברת הכנסת פניה קירשנבאום, בבקשה. <השר זאב בנימין בגין:> אני מבקש לציין, אדוני היושב-ראש, הנואמת העניקה לממשלה תקופת כהונה עד סוף הקדנציה. אני מודה לה על כך. <אורית זוארץ (קדימה):> אמרתי: תארזו. אתם לא יודעים איזה – – – עם אגודת ישראל וש"ס. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חברת הכנסת קירשנבאום, עשר דקות לרשותך. <השר זאב בנימין בגין:> – – – חברת הכנסת זוארץ, לא נעים לי. לא נעים לי לאכזב אותך, יש כמעט שלוש שנים, אז נתמיד כך. <אורית זוארץ (קדימה):> ככה זה כשקונים שלטון בכסף. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה, חברת הכנסת קירשנבאום. נא לא להפריע. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> אני לא אפריע לעצמי? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, אחרים. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, האמת, כמו שאתם מכירים אותי, אני מתאפקת לא להיגרר לוויכוח שהתחילה קודמתי כי אין לו סוף, ואני לא עליתי פה לבמה כדי לדון על מדיניות חוץ או תהליך שלום, אלא באתי לדבר על התקציב. אני רוצה לציין כמה נקודות. אני אפתח בדברי ואגיד שאם מישהו חושב שאני שלמה עם התקציב הזה במאת האחוזים, זאת תהיה טעות, אבל עדיין, אני חושבת שתקציב דו-שנתי הוא תקציב חשוב למדינת ישראל. התקציב הדו-שנתי הקודם עזר לנו לעבור את המשבר הכלכלי, ואם מישהו חושב שהמשבר הכלכלי פס מן העולם, זאת טעות. אנחנו עדיין נמצאים ברעשים ובשוליים של המשבר הזה, ולכן התקציב הדו-שנתי הנוסף מביא ליציבות הכלכלית של מדינת ישראל, ואני חושבת שחשיבותו רבה מאוד. באופן כללי, כשאני מסתכלת על התקציב הזה, ואני אפרט בהמשך, אני חושבת שהוא תקציב טוב. אני רוצה מעל במה זו להודות ליושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן ריבלין, על העין הבוחנת ועל כך שהוא דאג לפצל כמה רפורמות או חוקים מתוך חוק ההסדרים. אני חושבת שהמהלך הזה מקנה לחברי הכנסת כוח נוסף, כוח פרלמנטרי נוסף, ומעבר לכך, מאפשר לנו, לחברי הכנסת, לעשות דיון מעמיק, רציני, על הדברים שאנחנו חושבים שהם חשובים למדינת ישראל. ושוב, אני רוצה להודות לו על כך, ואני מאוד מקווה שגם בשנים הבאות, אם הוא יהיה או כל אחד אחר שיהיה יושב-ראש כנסת, אני אשמח אם הוא יבחן שנית את הנושא של חוק ההסדרים, ותקוותי האישית היא שהחוק הזה יצטמצם עד כמה שאפשר. כי באמת, בתקופה כה קצרה אי-אפשר להעביר רפורמות משמעותיות או לדון בחוקים שהם חוקים חשובים לכלכלת מדינת ישראל. ובכל זאת, חלק מהדברים נשארו בחוק ההסדרים, וכמו שכבר אמר חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, באמת עשינו דיון מאוד רציני, ודיונים ארוכים עד שעות הלילה, בימי חופש – חופש אני מתכוונת ימי ראשון וחמישי – כשדנו על כל החוקים האלה. חלק גם מהם הצלחנו לפצל, עם התחייבות שנעביר אותם בתקופה הקצרה ביותר, כי אנחנו מבינים כמה חשובים הדיון, המסקנות וההחלטות בנושא זה. אני רוצה לציין שחוק ההסדרים, כמו שהוא נכנס לוועדת כספים, בטוח שלא בצורה הזאת הוא יצא ממנה. הוא יצא עם השינויים, עם ההשקעה, עם החשיבה, ואני חושבת שבאמת ועדת הכספים תרמה רבות, ואני בטוחה שכך זה קורה בכל ועדות הכנסת. אני נתקלתי גם בחקיקה שעברה, בחוק ההסדרים שעבר בוועדות אחרות, נכנסתי לוועדות, וראיתי עד כמה חברי כנסת עושים עבודה רצינית בכל הנושא של חוק ההסדרים. אני רוצה לציין כמה דברים שקשורים לחוק ההסדרים, ומצאתי לנכון להדגיש אותם כי אני חושבת שהם החשובים ביותר. בוועדת הכספים נדון חוק עידוד השקעות הון. זה חוק מאוד חשוב, חוק שפועל לפיתוח הפריפריה, חוק שהולך בשני מסלולים: מסלול אחד זה תמיכה ומענקים למפעלים שעוברים לאזורי פריפריה, ומסלול שני זה הנחות מס למפעלים שקיימים בפריפריה – או גם עוברים לאזור הפריפריה. אני חושבת שאולי זה קצת מאוחר מדי, אולי זה מעט מדי, אבל אני חושבת שהחוק הוא חשוב מאוד, כי הוא יתרום רבות לכל אזורי הפריפריה. אני לא יכולה שלא לציין – ואולי זה קצת לא צנוע, אבל אני חייבת לציין – את התרומה שלי ושל חברי ועדת הכספים לנושא החוק הזה, כאשר בדרישה שלי ושל כל חברי הוועדה הכנסנו לתוך החוק הזה את הנושא של המפה ורשימת היישובים, מה שעד היום לא היה. עד היום מה שקרה, שהחוק עבר בפני עצמו, ואחר כך משרד האוצר היה מגיש מפה ורשימת יישובים, שהיו עוברים בצו, ולפעמים לא בדיוק בתיאום עם ועדת הכספים, או שזה לא בדיוק תאם את הרצונות ואת מה שהתכוון המחוקק, מה שנקרא. אני שמחה מאוד שהאוצר קיבל את ההמלצות שלנו. אני שמחה שהמפה ורשימת היישובים נמצאות בבסיס החוק, וכל שינוי יצטרך לעבור שוב את ועדת הכספים, וככה באמת תהיה על זה עין בוחנת של המחוקק. חוק עידוד השקעות דן בנושא חשוב מאוד למדינת ישראל, שקיים ומפותח – ואנחנו מייצאים הרבה ידע בתחום הזה, ואני מתכוונת להיי-טק. גם בתחום הזה אני הייתי רוצה לציין את חבר הכנסת, יושב-ראש הסיעה שלי, רוברט אילטוב, שליווה את החוק הזה בנושא תעשיות עתירות ידע מתחילתו ועד סופו. בחוק הזה נבנה מערך המו"פ להיי-טק, נבנה מערך מענקים והחזר מענקים, ואני חושבת שבסופו של דבר החוק כמו שהוא הובא לאישור של הכנסת הוא חוק חשוב וטוב גם להיי-טק וגם לפריפריה. יש נושא נוסף, שלא נדון בוועדת הכספים אבל הינו חלק מזה. אני רוצה להזכיר לכם שבדיון הקודם, בקריאה הראשונה, אני דיברתי עליו – וזה הנושא של רשות השידור. אני הדגשתי אז שנדרשנו בחוק ההסדרים לדבר על העמקת הגבייה בנושא רשות השידור, בלי לטפל בתוכנית הבראה של רשות השידור. ציינתי אז שהשכר של המפיקים ושל עורכי התוכניות ברשות השידור הוא גבוה ביחס לרשתות אחרות, שהציוד ישן ולא מושקע ויש דברים שכדאי לבדוק ולשנות. הצעתי אז לקשור את הנושא של העמקת הגבייה – אני רוצה להזכיר שבהעמקת הגבייה מדובר על גבייה ברשיון נהיגה על הרדיו, וגם עבור טלוויזיה, לגבות מאלה שיש להם אינטרנט, כי יכול להיות שדרך האינטרנט הם רואים טלוויזיה. אז החוק הזה פוצל והוא נקשר יחד עם תוכנית הבראה ברשות השידור. אני שמחה על כך שקיבלו את דעתנו, אני חושבת שזה חשוב. אני רוצה לציין דבר נוסף, שאולי לא מקובל לציין מעל במה זאת, אבל אני שוב חייבת לציין – בהסכמים הקואליציוניים בתקופה הזאת מפלגת ישראל ביתנו דאגה שבשנת 2011 הגמלאים יהיו פטורים מתשלום אגרת רדיו וטלוויזיה; כל הגמלאים, אני מדגישה, במדינת ישראל. אני חושבת שזאת אולי השקעה קטנה בתחום החברתי, ולא רק זאת, אבל אני חושבת שזאת השקעה חשובה מאוד. אני רוצה לציין את התקציב של המשרדים, ואני לא יכולה לדבר על כל המשרדים, אבל לפחות אני יכולה לציין את המשרדים שנמצאים תחת שרים של ישראל ביתנו. ואני לא יכולה לא להתייחס למשרד הראשון, משרד הקליטה, ולהישג הגדול במשרד הזה, שסל הקליטה לעולים גדל ב-10%, והוא תואם לתקופה. אני חושבת שזה חשוב מאוד. הפרויקט הזה, כמו קמ"ע, שזה פרויקט שקולט מדענים עולים, נכנס לבסיס התקציב. אני רוצה להזכיר לכל חברי חברי הכנסת, שכל תקציב אנחנו ראינו מחוץ לכותלי הכנסת הפגנות של המדענים שנלחמו על התוכנית הזאת, והשנה הקמ"ע נמצא בבסיס התקציב, ולכן אנחנו לא רואים את ההפגנות. אני חושבת שזה דבר חשוב מאוד. פרויקט כזה, כמו חיילים בודדים, גם הוא היה תלוי על חוט השערה כל תקציב, והפעם גם הוא נכנס לבסיס התקציב, ואני חושבת שזה דבר מאוד חשוב למדינת ישראל. אני רוצה לדבר על התקציב של המשרד לביטחון פנים. אתם יודעים שגם התקציב הזה, נפתחו בו אפשרויות של שיטור קהילתי, הרחבה של התקנים במשטרה. אני חושבת שכל זה יביא להגדלת הביטחון האישי של כל תושב במדינת ישראל. אני רוצה לדבר על הגדלה של תקציב הפרסום במשרד התיירות, שזה דבר חשוב. עובדה שהגדלת התקציב הזה הביאה את מספר התיירים במדינת ישראל לשיא בשנת 2010, ל-3.5 מיליון, ולכן אני חושבת שהגדלת התקציב בשנים 2011–2012, יחד עם יציבות מדינית ויציבות כלכלית, תצמיח את התיירות לשלב הבא ותביא לנו הרבה מקומות עבודה, ואנחנו יודעים שזו באמת התעשייה שמייצרת הכי הרבה מקומות עבודה והכנסה למדינת ישראל. כמובן שאני לא יכולה שלא להתייחס לתקציב מיתוג במשרד החוץ, שהוא חשוב למיתוג של מדינת ישראל בעולם כולו. אני חושבת שבתקציב הזה כולנו ביחד עשינו את המקסימום שיכולנו לעשות. אבל אני חוזרת ומדגישה שהמשבר הכלכלי לא פס מהעולם הזה, ואנחנו עדיין נמצאים אם לא במרכז, אז אולי קצת בשוליים של המשבר הזה, שיכול לחזור אלינו בגדול. ולכן, עם הרבה כאב בלב, עם הרבה כאב בלב והתנגדות גם מהצד שלי, היינו חייבים לעבור כמה רפורמות – שנכון, הן נופלות על הכתפיים של הציבור כולו, אבל אולי זה ימנע מאתנו משבר הרבה יותר עמוק, יעזור למדינת ישראל לעבור את המשבר הזה ולהתחזק. ולמרות שאני לא מסכימה עם הכול, אני אתמוך בתקציב הזה. תודה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. חבר הכנסת זבולון אורלב, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> רשום מוזס. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, כתוב לי נסים זאב. אתה לא רוצה? <נסים זאב (ש"ס):> במסך רשום מוזס. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בסדר, אבל הוא לא הגיע, הוא לא פה. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אתה אמרת זבולון. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, לפניך זבולון אורלב – איננו. הבית היהודי. קשה לי להתבלבל בין זבולון אורלב לבין נסים זאב. זה דבר שקשה לבלבל. מוזס – חייבים לו חוב. תמיד אנחנו חייבים למוזס. בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב מש"ס, עומדות לרשותך עשר דקות. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> 20. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> עשר. למה? לי כתוב עשר. אז נא לתקן. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני חשבתי שהסילבסטר מתחיל רק בעוד כמה ימים, אבל זה מתחיל פה בכנסת כבר כמה ימים – סילבסטר מוקדם, כולם חוגגים וכולם מתחשבנים עם כולם. כולם מדברים על העוני, אבל העוני החל בדיוק ביום שבו ממשלת שרון החליטה לקצץ את קצבאות הילדים, וכולנו זוכרים שכאשר ראש הממשלה הנוכחי היה שר האוצר והיתה הבטחה שעכשיו הזמן לחזק את כלכלת ישראל – זה לכמה שנים, שנתיים או שלוש, ואנחנו נחזיר את קצבאות הילדים. ולנו הסבירו כל מיני הסברים שונים ומשונים. באו לחרדים ואמרו: תשמעו – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מי זה "הם"? <נסים זאב (ש"ס):> אותם אנשים שפעלו מטעם הממשלה, שרים בממשלה. אמרו: תשמעו, כל הקצבאות הולכות לערבים. מה, אתם רוצים שיהיה פה ריבוי ערבי? הלכו לערבים, אמרו: תשמעו, זה הכול הולך לחרדים. הלכו לחילונים, אותו הדבר, אמרו: זה הולך לחרדים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מה, ניסו לעשות "הפרד ומשול"? <נסים זאב (ש"ס):> רצו לעשות. עשו בפועל. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> באמת? <נסים זאב (ש"ס):> אבל לא שמישהו האמין בעניין הזה. אנחנו הבנו, אבל גם האמנו שזה רק משהו זמני. באמת, המצב הכלכלי של מדינת ישראל היה קצת קשה, ומה שמעניין – בזמנו אריק שרון אמר: צריך לעשות שינוי דרמטי, רעיון גאוני. מה? איזה שינוי? פירוק משרד הדתות. זה היה משהו שתפס בגרון של כולם כמו עצם בגרון, ולא יכלו לסבול איך יש מושג כזה, משרד כזה בממשלת ישראל, שכל כך הרבה שנים עדיין הוא מתקיים. צריך לפרק אותו, צריך למחוק אותו. אז מה עושים? אמרו שזו הוצאה תקציבית קשה, משרד מיותר לחלוטין. אפשר לפזר את הסמכויות במשרדים אחרים. אז נושא הדיינים עבר למשרד המשפטים; הנושא של כוללים, ישיבות, ישיבות קטנות, ישיבות גדולות – זה משרד החינוך; עשו משהו קטן יותר מאוחר, את שירותי הקבורה השאירו לנו. אני חשבתי שבעזרת השם כבר לא יהיו מתים, אז גם את זה אפשר לפרק. אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, זה כל כך מגוחך לחשוב שחסכו איזו פרוטה אחת מכל הפירוק הזה. הפירוק הזה הביא בעצם לתוהו ובוהו. במקום שמשרד אחד יאגד את כל הנושאים שקשורים לנושאי דת, באו וחילקו את זה, והסמכויות פה עדיין ממש מבולבלות, ולפעמים אנחנו רואים שנושאים שלא קשורים בכלל למשרד – משרד החינוך הוא מנהל אותם. מה הקשר של הדברים? אבל מה שמעניין, שכל הזמן, במשך כל השנה האחרונה, הגל של ההסתה נגד הציבור החרדי. ועכשיו אתה שומע גם על איזה משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים שנתנו עכשיו לקואליציה לכבוד מעות חנוכה, כפי שאחד מחברי הכנסת הגדיר. איזה מעות? מה נתנו לקואליציה? נכון, יש 600 מיליון שקלים שנתנו פה למפלגות הקואליציה. אבל מישהו מדבר על המטרות, מה נעשה בכספים האלה? מה, זה נכנס לקופה של מישהו באופן פרטי? מה, יש פה איזה שוד של קופה, או יש פה תיקון עוולות? אגב, אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אתה לא תאמין, 30 מיליון שקל מהם הולכים לבניית בתי-כנסת. תגיד לי, מתי סיעה רואה שהיא צריכה לתת 30 מיליון שקל מתקציבה, לדוגמה, לבניית בתי-כנסת? בגלל שהממשלה לא מממנת את זה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> זה גמילות חסדים, לא? <נסים זאב (ש"ס):> בסדר, אין לי בעיה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נכון, חבר הכנסת מיכאלי? <נסים זאב (ש"ס):> אני אתך בעניין. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> גמילות חסדים, אתה עושה גם לעולם הבא. <נסים זאב (ש"ס):> אבל אני שואל אותך, האם בניית בתי-כנסת זה משהו אישי של ש"ס, שלי או שלך או של מישהו אחר? לא. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> של אלוהים. <נסים זאב (ש"ס):> של כלל הציבור. זה בית-מקדש מעט, שייך לבורא עולם, מסכים אתך. בית-מקדש מעט. אבל זה לא משהו אישי שצריכים כל הזמן לנגח. ולאן הולכים שאר הכספים? אני רוצה לומר ואני רוצה לפרט. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת זאב, מה אכפת לך שידביקו לך את זה? להקים בתי-כנסת – אין טוב מזה. <נסים זאב (ש"ס):> אין לי בעיה. אבל, אדוני היושב-ראש, אתה שומע את דברי הבלע פה מעל הבמה הזאת, והציבור שומע. הלוא זה לא מי שנמצא כרגע פה באולם הזה. מי ששומע בחוץ ומאזין בטלוויזיה ורואה ושומע שוב ושוב – הוא מאמין. הלוא השקר מחלחל. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מה? שומע שוב ושוב שסיעת ש"ס רוצה להקים בתי-כנסת. מה רע בזה? עושים לך פרסומת. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני עכשיו משיב על מה שנאמר, כאילו ש"ס קיבלה, היא מקבלת, יש פה איזה אינטרסים אישיים, ורק בגלל זה אנחנו בקואליציה. אני רוצה לומר לך, אני זוכר שלפני שנתיים היה חסר בתקציב בנושא של המאבק בסמים. אני הייתי יושב-ראש הוועדה, וביקשתי מאותו תקציב, מהשר משולם נהרי, שייתן 5 מיליון שקל. תגיד לי, אדוני, אתה מכיר חרדים מסוממים? אני לא חושב שיש חרדים שבכלל מעשנים סמים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אבל זה טוב שאתה דואג לחברה. <נסים זאב (ש"ס):> יש תמיד יוצא מן הכלל. אז זה הציבור שלי? אני שואל אותך, האם אתה מאמין ש-5 מיליון שקלים באו לציבור שלי בכלל? יש לנו הסתכלות כללית על החברה בישראל מתוך דאגה עמוקה. האמת, ייאמר לזכותו של ליברמן, הוא גם נתן 10 מיליון שקלים או 5 מיליון, במקביל. אבל זה לא נושא אישי שהמפלגות הקואליציוניות לוקחות משהו לעצמן. ותגיד לי, נאמר בתרבות תורנית, על מה מדובר? על ילדי ישראל. מה, הממשלה נותנת, הקופה הציבורית נותנת – כאילו אנחנו לא נותנים לקופה. את הקופה ממלאים החילונים ובאים החרדים ולוקחים את הקופה, ככה זה נשמע כל הזמן. דברי בלע והסתה. מעל הבמה הזאת לא מפסיקים פה להסית. הרף למשחית. אני קורא לכל חברי הכנסת שמנצלים את הבמה הזאת במשך שלושה ימים, במקום באמת לעשות חשבון נפש; כל אחד מהאופוזיציה שעולה פה חובט כמה שיותר, וכמה שאפשר לדבר נגד המגזר החרדי. וזאת הבעיה שלנו, החרדים במדינת ישראל? חרדים עליך, ישראל? זאת הבעיה של מדינת ישראל? אתם באמת לא מסתכלים איפה הבעיות האמיתיות שלנו. אדוני היושב-ראש, יש בעיה מאוד מרכזית, כשמדברים על משק המים, "כי באו מים עד נפש". אני זוכר, עוד כשהייתי בעיריית ירושלים – לפני 20 שנה הייתי סגן ראש עיריית ירושלים, ואמרו, חייבים להקים את "הגיחון" – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אני יכול להעיר לך משהו? <נסים זאב (ש"ס):> כן, אדוני. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אולי הם מרגישים שאתה משחק לידיים ואז הם מסלימים? אולי תפסיק לשחק לידיים שלהם ותאמין במה שאתה עושה, ותעשה מה שאתה מאמין? <נסים זאב (ש"ס):> אני עכשיו מגיב – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נכון, חבר הכנסת מיכאלי? ככל שאתה מתרגש אז הם מנצחים, שיחקת לידיים שלהם. אתה בונה בית-כנסת, אתה צריך להיות גאה בזה. אתה יודע שאני גורם לבניית מסגד? זה הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות. אז אני מתנצל על זה שאני בונה מסגד, שאני מקים בית תפילה בבית-חולים "הלל יפה" או בבית-חולים "מאיר" או באוניברסיטת תל-אביב? אני מתנצל על זה? אני עושה דבר גדול. <נסים זאב (ש"ס):> תראה, כתוב על הכסיל: "פן יהיה חכם בעיניו", לכן: ענה לאוויל כאיוולתו. אז אם אתה חושב שאם אתה לא תענה אז יהיה יותר טוב, אז אני אומר לך – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, אני עונה בעשייה. <נסים זאב (ש"ס):> – – "פן יהיה חכם בעיניו". <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אני עונה בעשייה. <נסים זאב (ש"ס):> אז עכשיו אני לא יכול להציג את כל העשייה על רגל אחת. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> ניתן לך זמן. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, כרגע אני חייב לענות על מה שאני שומע; בשביל זה אני על הבמה הזאת – כדי לענות על שעות רבות שאני יושב פה, ואתה רואה שאני יושב. אתה רואה אותי כבר הרבה שעות יושב, אף-על-פי שחברי כנסת לא נמצאים פה. ואני מאזין, ואכפת לי לענות. בשביל זה קיבלתי את מספר הדקות, כדי שהציבור ישמע גם את הצד השני של המטבע. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> טוב מאוד. <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לדבר על נושא המים, שהוא מאוד חשוב. אני הייתי יושב-ראש ועדה לפטור ממס ארנונה ומים. אדוני היושב-ראש, תשמע דברים מאוד מעניינים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אני מקשיב לך. <נסים זאב (ש"ס):> היתה לנו סמכות בעיריית ירושלים להתחשב באנשים הנצרכים, במשפחות ברוכות ילדים; היתה הסמכות הזאת. אחרי המלצה של עובדים סוציאליים, אנשי מקצוע, יכולת לעשות הנחה במים. אין לי בעיה, אתם רוצים להרים את המים? תרימו. אפשר להרים את משק המים. אבל מה קורה כאשר אותן משפחות נפגעות ואין מי שמוסמך בעירייה לתת את ההנחה בארנונה? וזה היה גם במשק המים, כשהעבירו אז לחברת "הגיחון" בירושלים ואמרו: כבר אין סמכות, כי משק המים זה משק סגור. מה זה "סגור"? "סגור" זאת אומרת שאם יש איזה מסכן שלא יכול לשלם, מנתקים לו בערב שבת – כמו שאני אומר לך – את המים, כדי שביום ראשון הוא יזחל על ארבע. <אלי אפללו (קדימה):> אתה צודק במאה אחוז, אבל זאת המדיניות של הממשלה הזאת. זה בדיוק מה שהיא עושה. לא נותנת צ'אנס להביא לאנשים הנזקקים האלה – כמו שאני יודע שאתה באמת מדבר ללבם – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> ברוך הבא, ברוך הבא. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת אפללו, אנחנו קודם כול שמחים שהגעת. אני מדבר בשם כל המליאה. אבל אתה רשום אחריו. אתה רוצה שהוא יתחלף בתפקיד, אתה תפריע, הוא יפריע לך? <אלי אפללו (קדימה):> אני יודע שהוא יעשה את זה בכל מקרה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, הוא לא יפריע לך. תלוי ביושב-ראש. עוד לא ראיתי אותו מפריע למישהו כשאני כאן יושב-ראש. תיכף תראה. בבקשה, אדוני. נוסיף לך את הדקה, אפללו הפריע לך. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני אומר לך, רוצים להעלות את משק המים – אין בעיה, צריכים להתחשב קודם כול בנכים. הצריכה של הנכים היא הרבה יותר גבוהה. ופנו אלי נכים ואמרו: אנחנו צריכים יותר קוּבים בחודש מאשר אדם רגיל. אנחנו חייבים להתרחץ כמה פעמים ביום והצריכה היא גבוהה יותר. והרי חושב שזה אחד הדברים, חבר הכנסת מיכאלי, שאנחנו חייבים לתת את הדעת עליהם ולא לוותר. זה אומנם פרוטות, אבל קבוצת הנכים חייבת לקבל את ההנחה שלה. אני לא משנה את התעריף, אבל אני משנה את הקוּבים, זאת אומרת לתת להם אפשרות לקבל יותר קוב מים בחודש באותו תעריף. דבר נוסף, אדוני היושב-ראש, הבעיה של מדינת ישראל היום זה משרד השיכון. חוק הדיור הציבורי – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> איזה משרד? <נסים זאב (ש"ס):> משרד השיכון. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> זה השר אטיאס. <נסים זאב (ש"ס):> אני מסביר עכשיו את עצמי. כולנו זוכרים את החוק, שלדעתי הוא פופוליסטי; אולי הוא היטיב עם הרבה אנשים שרכשו את הדירות שבהן הם משתכנים והעבירו ירושה לבניהם אחריהם – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הדיור הציבורי. שחוקק חבר הכנסת רן כהן. <נסים זאב (ש"ס):> רן כהן. ואני אומר לך, אני התנגדתי לחוק הזה בזמנו, כי אני ידעתי שבסופו של דבר מי שמרוויח מכל העסקה הזאת זה הבנים והנכדים ולפעמים המשפחה המורחבת, ומי שמפסיד בפועל זה לא משרד השיכון; למשרד השיכון אין מה להפסיד, כי אין לו תקציב, הוא ניזון ממה שהאוצר מביא לו. אבל היו פעם דירות דרך החברות הבנות של משרד השיכון – אם זה "פרזות", אם זה "עמידר" – היה להן היצע. כשדירה התפנתה מסיבות כאלה ואחרות, או שמשפחה עברה לדירה הרבה יותר גדולה כי המשפחה גדלה, היה היצע. היום אין היצע, אין מה להציע. אז בקושי מדברים על דירות של נכים. לכן – אדוני היושב-ראש, תן לי להשלים את המשפט. אתה אומר: משרד השיכון. כן – לקחו 420 מיליון שקלים ממשרד השיכון, כאשר שר השיכון פה מתריע ואומר: חייבים לתת פתרונות לזוגות הצעירים ולמשפחות ברוכות ילדים. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש: עד מחר, בעזרת השם, נעשה את הכול, ואני מודיע לך שהנושא הזה בנפשנו, ואנחנו נצטרך להחזיר את האבדה שהממשלה הזאת לקחה מקופת משרד השיכון. לא יכול להיות שאנחנו נדבר – "אל תרבו תדברו גבהה-גבהה". אנחנו לא יכולים לדבר הרבה ולא לעשות כלום. לכן אלה שני הנושאים, הנושא של משק המים והנושא של הדיור הציבורי, ואני מקווה שבעזרת השם – החברים פה דיברו וראש הסיעה יחד עם שר השיכון דיברו על הנושא הזה, ואנחנו נצטרך להחזיר את הכספים האלה שנלקחו. דבר נוסף: הנושא של המסתננים. כולנו יודעים את הבעיה. אנחנו סיירנו רק בשבוע שעבר באילת. ראינו את הבעיה. באמת, כשמדברים על טרור דמוגרפי, זה מה שהולך לקרות אם אנחנו מקבלים בחודש 1,500 מסתננים. ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, דיבר אתי אחד הקבלנים שמעסיק פועלים. הוא אומר לי, תתפלא לשמוע: יש לי אתיופים – לא יהודים, אתיופים גויים – עוברים לאריתריאה ולסודן; עוברים דרך גבול מצרים, והם באים כמסתננים, כמבקשי עבודה, כמובן, לפי שיטתם, כאילו הם סודנים, והם בעצם אתיופים. כי הם אומרים, אנחנו יודעים שמאתיופיה אי-אפשר להגיע, כי זה לא נחשב פליטים על-פי ההגדרה הבין-לאומית, אז אנחנו עושים את כל הסיבוב הזה. והוא מחזיק היום פועלים בהיתר, אני אומר לך, כי לא יכלו להוכיח מאיזו מדינה האנשים האלה הגיעו. אני רק רוצה לומר לך את כל השיטות, אני כבר לא מדבר על כל ההון והכספים שהבדואים עושים בנגב, כמה מיליונים הם עושים בחודש. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מי עושה? <נסים זאב (ש"ס):> הבדואים שם. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> איזה בדואים? <נסים זאב (ש"ס):> של הנגב. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אזרחי ישראל? <נסים זאב (ש"ס):> אזרחי ישראל, ודאי. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה טועה. <נסים זאב (ש"ס):> אז אתה לא יודע. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה מתכוון לבדואים במצרים. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אזרחי ישראל. אני אומר לך – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אבל הם נכנסים דרך הגבול המצרי. <נסים זאב (ש"ס):> אני מודיע לך, יש שבטים שנמצאים מעבר לגבול, מעבר לגדר, ואין גדר, אבל נאמר, נתאר לעצמנו גדר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אבל זה לא בגבול של ישראל. זה לא אזרחי ישראל הבדואים. <נסים זאב (ש"ס):> אזרחי מדינת ישראל הבדואים. אני אומר לך את זה מתוך ידיעה, לא מתוך איזה תיאוריה. מקבלים 4,000 דולר לראש. אתה שומע מה שאני מדבר אתך? ויש פה בין השבטים, בין זה שנמצא מעבר לגבול לזה שנמצא בצד הישראלי, כל אחד מקבל 2,000 דולר. תתאר לך, כאשר אנחנו מדברים על 50 מסתננים ביום בממוצע – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> איפה הצבא? איפה המשטרה? ואיפה – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר לך, תופסים. אני ראיתי את הרכבים שמוחרמים. ראיתי רכבים רבים שהצבא, משמר הגבול, מצליח לשים את היד עליהם. אבל הרוב המכריע – הם אמרו לי במפורש – אתה לא יודע באיזה שיטות הם עושים ומתגנבים כדי להגיע לתחום מדינת ישראל. 1.5 מיליון סודנים מחכים במצרים להיכנס למדינת ישראל. אם אנחנו לא נתעשת היום ולא נעשה את כל המאמץ, 24 שעות ביממה, אין, זו המלחמה של מדינת ישראל – לעצור אותם בכל מחיר, לשים את הגדר, לא לחכות למכרזים, לא לחכות שאיזה חברה מסוימת תקבל על עצמה את הקמת הגדר. צריך לתת את זה להרבה חברות, המכרז צריך להיות על כל 10 ק"מ או 5 ק"מ, ולתת את זה לכמה שיותר גופים שיוכלו לטפל בבעיה הזאת, הקשה, כי אחרת, אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצא את עצמנו אולי עם חקיקה שכולנו משתוקקים – שיהיה כתוב מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל זה באמת יהיה שווה רק על הנייר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אבל הם, אתה יודע למה – – – <נסים זאב (ש"ס):> זה יהיה שווה רק לנייר – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> – – – הם יודעים שיש – – <נסים זאב (ש"ס):> – – כי רוב גויים יהיו במדינת ישראל. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> – – דרישה לידיים עובדות בארץ, לכן הם באים. אם היינו מחזירים את הפלסטינים, היינו נפטרים מבעיית הזרים. מה אתה אומר? <נסים זאב (ש"ס):> תראה, אני רוצה לומר לך, אתה אולי מערבב שני דברים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> למה? <נסים זאב (ש"ס):> אני אגיד לך, כי אין היום בעיה של ידיים עובדות. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מה זה "אין"? יש. <נסים זאב (ש"ס):> אין בעיה. מייבאים היום בשפע. אני אומר לך. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אז לא צריך לייבא, זה מה שאני אומר לך. <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר לך, מייבאים היום, כי אלה שאתה מכניס אותם – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אז – – – <נסים זאב (ש"ס):> תן לי רק להשלים משפט. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אלה שאתה מכניס אותם ויש לך את הקונטרול ואתה מכניס אותם לתקופה מסוימת, אתה יכול גם כן להוציא אותם כשהם מסיימים את החוזה ואת הרשיון שלהם. אבל מסתננים זוהי מגפה, תסלח לי שאני אומר לך. הבעיות שאנחנו כרגע לא רואים אותן על הפרק הן יהיו לדורות הבאים – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת זאב – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אני מודיע לך. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> – – יש לך טעות. יש היום בארץ זרים ממדינות שונות שעובדים ברשיון, שמתחתנים, שמביאים ילדים, לכן יש בעיית ילדים – – – <נסים זאב (ש"ס):> אז מה, בשביל זה צריך להגדיל את זה עכשיו? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> – – ואלכוהול – – <נסים זאב (ש"ס):> אני יודע. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> – – וסמים. כל זה היינו חוסכים – – – <נסים זאב (ש"ס):> יש 250,000 – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תקשיב. תקשיב. <נסים זאב (ש"ס):> אני יודע את המספרים, אני ישבתי בדיונים האלה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אני רוצה לעזור לך. אני רוצה לעזור לך. <נסים זאב (ש"ס):> אבל היית אומר – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא היתה לנו בעיית זרים כשהיו לנו 70,000 עובדים פלסטינים. מה היתרון הגדול? <נסים זאב (ש"ס):> אבל הפלסטינים נהפכו להיות רוצחים – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, לא, לא. <נסים זאב (ש"ס):> – – מתאבדים, ג'יהאדים. אז מה אתה רוצה? מה אתה רוצה, שאנחנו נגיד להם, תפאדלו, רק תגמרו אותנו, תחסלו אותנו? נכון, אני מסכים אתך – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה כנראה לא חבר ועדת החוץ והביטחון. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אני לא חבר ועדת החוץ והביטחון. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> שם נאמר – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני לא צריך להיות חבר ועדה. אני קודם כול חבר ועדה – גם בוועדות המשנה, ואני אומר לך – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אלה שנכנסו לארץ – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר לך שאם הפלסטינים לא היו אויבי ישראל בהגדרתם, ואתה רואה מה שקרה – עזה היום נמצאת תחת שלטון ה"חמאס" – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת זאב. <נסים זאב (ש"ס):> – – הם אמורים לנהל מדינה שם – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תישאר בזרים. אל תגלוש לנושא שאתה – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – הם מנהלים מדינת טרור – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה פשוט מדבר לא לעניין. <נסים זאב (ש"ס):> – – 10,000 רקטות וטילים לעבר מדינת ישראל – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה כרגע – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אז מה, אתה תכניס אותם להשמיד אותנו? אז אין ברירה, אם עובדים זרים – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תשמע חוות דעת. כל 1,000 – – – <נסים זאב (ש"ס):> תסלח לי, יש הבדל. עובדים זרים, כפי שאני אמרתי – אני כבר אסיים, אני רואה שעברתי את ה-20 דקות – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה, נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אני רק אומר שיש הבדל בין מסתננים שאין לך שליטה עליהם – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> – – שהם באים כפליטים, ובפועל מה שקורה, אנחנו נמצא את עצמנו עם רוב מוסלמי. ולכן אני קורא לממשלת ישראל להתעשת בעניין הזה, לשים את כל המאמצים שלהם בסוגיה הכאובה הזאת. תודה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> זה שר הפנים, חבר הסיעה שלך. <נסים זאב (ש"ס):> זה שייך לשר הביטחון – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לתקן אותך, תסלח לי. זה תקציב של משרד הביטחון, כאשר יש תקציב מיוחד לבניית הגדר. משרד הביטחון נותן 600 מיליון שקלים וגם במקביל נותן ממשרד ראש הממשלה בתקציב מיוחד. הלוואי שזה היה במשרד הפנים, כי זה היה נפתר מזמן. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, תודה רבה. השכלת אותנו בדברים חדשים, אני רק רוצה להגיד לך שיש הרבה אנשים ממעצבי דעת הקהל ואנשים בעמדת מפתח, חלקם גם בכנסת ובממשלה, שאומרים: בתקופה שהיו לנו פלסטינים, הם הגיעו באוטובוס מאורגן ב-07:00, עזבו ב-16:00, לא ידענו מה זה בעיית זרים, לא נישואי תערובת, לא אלכוהול, לא סמים. אני מציע לך להתחיל לחשוב לחזור לפלסטינים. כל הפלסטינים שבאו ברשיון עבודה, יש להם תעודה מגנטית, כולם – אתה יכול לבדוק את זה גם ביטחונית – – – <אלי אפללו (קדימה):> אבל היו אנשים עם פיגועים. זה גרם לפיגועים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא. לא היו מעורבים במה שאתה אומר – – <אלי אפללו (קדימה):> לא היו פיגועים? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> – – ואתה עוד תחזור לפלסטינים, כי זה גם טוב לנו וגם טוב להם – – <נסים זאב (ש"ס):> זה בדיוק מה שקרה בתקופת סדאם חוסיין ואחרי זה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> – – ואתה עוד תראה שזה טוב. <נסים זאב (ש"ס):> תראה איך רוצחים השיעים את הסונים. תראה מה שקרה בבגדד. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת אפללו, בבקשה. תעשיר אותנו, אתה היית שר, ויודע אינפורמציה יותר טובה מאתנו. אני רוצה להגיד לך, שמעתי גברת עירקית זקנה אומרת בטלוויזיה לפני כמה חודשים: איפה התקופה הטובה של העובדים הפלסטינים, לא היינו עדים לכל זה: אלכוהול, סמים, נישואים, ילדים. עירקית אחת, גברת, אומרת דברי טעם, כדאי שישמעו אותה מקבלי החלטות. כדאי שישמעו אותה. זקנה אחת מדברת חצי ערבית חצי עברית בטלוויזיה, בערוץ הראשון שמעתי אותה. מדברת כל כך – דברי טעם, כדאי שהמנהיגים ישמעו אותה. בבקשה, כבוד השר לשעבר, חבר הכנסת אפללו. עומדות לרשות אדוני 15 דקות תמימות. בבקשה. <אלי אפללו (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים ושרים שאינם פה, יש מעט מאוד שרים וסגני שרים – לצערי מתוך כ-40, אף אחד לא נמצא פה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> המשקל הסגולי של השר בגין הוא עולה על – – – <אלי אפללו (קדימה):> אבל גם הוא לא נמצא פה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הוא פה, הוא פה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא יצא לנשום אוויר, הוא מהבוקר פה. <אלי אפללו (קדימה):> אתה יודע מה, אני לא פונה אליו, כי חבל. אני אפנה לציבור במדינת ישראל – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא נמצא פה מהבוקר, מהבוקר הוא נמצא. <אלי אפללו (קדימה):> – – כדי שבאמת נראה – בוא נראה מה סדר העדיפות האמיתי של הממשלה, כמו שהיא מציגה אותו בתקציב הזה, בחוק ההסדרים, ביחד, וזה הדבר החשוב. האם התקציב הזה עוזר לשכבות החלשות במדינת ישראל או ההיפך? זה נושא חשוב. לדוגמה, מה עשתה מדינת ישראל? לדוגמה בתחום המסים, מי שהממשלה הפחיתה לו מסים, זה דווקא מי שההכנסות שלו גבוהות. זו המדיניות: הפחתת מסים – זה לא לכל אחד. הרי אנשים שההכנסה שלהם נמוכה, אין מה להפחית להם. מי שלא מקבל שום הטבה, אדוני, זה למעלה מ-50% מאזרחי מדינת ישראל. הם לא ייהנו משום הפחתת מסים כי הם לא מגיעים לסף המס. אבל איפה באמת האנשים שנהנים מהפחתת המס, אדוני השר? מי נהנה מהפחתת המס, מהתוכנית הכלכלית הנהדרת הזאת ששר האוצר מביא לפנינו? <השר זאב בנימין בגין:> מהפחתת המס או ממס הכנסה שלילי? <אלי אפללו (קדימה):> ממס הכנסה שלילי. <השר זאב בנימין בגין:> מס הכנסה שלילי יחול עכשיו בארץ כולה. <אלי אפללו (קדימה):> כן, אבל מי נהנה מזה? <השר זאב בנימין בגין:> נו, מי? <אלי אפללו (קדימה):> אני אענה לך: מי שזכאי, שיש לו הכנסה, הוא יכול ליהנות מזה. אבל מי לא? <השר זאב בנימין בגין:> לא. – – – <אלי אפללו (קדימה):> אדוני, אם לא בדקת, 50% מהציבור לא נהנה מזה. ומי הם? אנשים שההכנסה שלהם היא הכנסת מינימום או שההכנסה מהממוצע למטה, לא נהנים. טוב שלפחות אתה מסכים אתי בזה. אם זה הבסיס של התוכנית הכלכלית שלכם – להטיל בזה הטבות כביכול – זה היה הדגל, הנושא הגדול, שבא לפנינו שר האוצר ונתן נאום: אנחנו רוצים לעשות מהפכה, להוריד מסים, לתת – הכול טוב, אני מאוד שמחתי לשמוע את זה. אבל מה? הלכה למעשה, קיבלנו גזירה ועוד גזירה. מצד שני, הממשלה מעלה מסים בכל התחומים. ניקח דוגמאות: דלק, מים, מוצרי צריכה וכו' וכו'. אדוני השר, מי משתמש בזה? מי צורך אותם? כמובן, הרי ברור שהגזירה הזאת היא גזירה שווה, כמו שאתם אומרים, לאלו שנהנים מהטבות במס, אבל אלה שלא נהנים מהטבות במס – הגזירה הזאת מוטלת עליהם בעיקרה. אז לפחות הייתם עושים את זה באופן מדורג, שאלו שנהנים יותר נפגעים יותר ואלו שמפסידים יותר מקבלים פחות גזירות. מה עשיתם? בדיוק להיפך. ואיפה נמצאים כל בעלי הגזירות האלו? אדוני השר, אלו נמצאים בעיקר בפריפריה, ולא רק בפריפריה האזורית אלא גם בפריפריה החברתית. במקומות האלו מקבלים את הגזירות כולן, וזה אלו שההכנסה שלהם היא הכנסה ממוצעת ומטה. אתה יודע שאם משפחה במעמד העליון תשלם מס על מים, הם לא ירגישו את זה. אבל משפחה שחיה מהיד לפה – עליית המים תהיה גזירה מהשמים. עכשיו, פגיעה נוספת בתושבי הפריפריה, והפעם בענייני חיים ומוות – על עובדות. מה שקרה הוא שמנכ"ל משרד הבריאות – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת מוזס הוא אחרי חבר הכנסת אפללו, ואתה, חבר הכנסת טיבי, משוחרר. <אלי אפללו (קדימה):> ברוך הבא. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> משוחרר. זמנית, משוחרר. אדוני, בבקשה. סליחה. <אלי אפללו (קדימה):> אפשר למצוא דווקא בדוח – אני שמח שמשרד הבריאות הוציא סוף כל סוף, ואני מודה באמת, בהזדמנות הזאת – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אז חבר הכנסת אפללו, מה עכשיו התוכנית? לא מצטרפים לממשלה עצמה? <אלי אפללו (קדימה):> זאת ממשלה? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אני שואל אותך. <אלי אפללו (קדימה):> אני שואל אותך, אתם מדברים על לעזוב. איך אתה שואל אותי שאלה? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא. <אלי אפללו (קדימה):> זו שאלה רטורית. תרשה לי לגמור את הנאום שלי, ואני אענה לך על כל שאלה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתן לך דקה. אין בעיה. <אלי אפללו (קדימה):> לא, אני לא רוצה שתיתן – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא. אני זוכר שרצית שניכנס לממשלה הזאת. <אלי אפללו (קדימה):> אף פעם לא רצינו. שמעת ממני שאני רציתי? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, ממך לא שמעתי. <אלי אפללו (קדימה):> אז ממה? מי זה "הם רצו"? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לעשות שינויים בהרכב. <אלי אפללו (קדימה):> מי אמר? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא טוב? <אלי אפללו (קדימה):> אין סיכוי. <יואל חסון (קדימה):> מה זה, משא-ומתן קואליציוני עכשיו? <אלי אפללו (קדימה):> לא, מותר לו. אם – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> קודם כול, חבר הכנסת אפללו הוא ציר חשוב. שואלים פי אנשים חשובים. <יואל חסון (קדימה):> אף אחד לא מפקפק בכך. <אלי אפללו (קדימה):> אני רוצה לומר לך שאם ראש הממשלה היה רואה את טובת המדינה בהתחלת הדרך והיה עושה קואליציה מסוג אחר, קואליציה של שלום, קואליציה שיכולה להעביר מהלכים חברתיים – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> ועכשיו, אתה אומר, זה מאוחר. <אלי אפללו (קדימה):> הוא לא רוצה. זה לא מאוחר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בזה אני מסכים אתך. <אלי אפללו (קדימה):> אם הוא לא רוצה, אז מה אתה שואל אותי? אני לא הדובר שלו. תשאל אותו, לא אותי. אנחנו ממשיכים בגזירות ובנזק בתחום הבריאות, ואתה נמצא ואתה יודע את זה. הופתעתי לגלות – בעצם לא הופתעתי לגלות, אני יודע – כי שיעור הרופאים בפריפריה נמוך באופן משמעותי מהשיעור במרכז הארץ. גם שיעור המיטות בפריפריה נמוך באופן משמעותי מהשיעור במרכז הארץ. רק בסוף השבוע האחרון קראתי ב"ידיעות אחרונות" סיפור מזעזע על פג שנפטר בגלל חוסר ציוד בבתי-חולים בפריפריה; לצערי. אני משתתף בצערם. אבל זה עלה רק בגלל כתבה אחת של "ידיעות אחרונות" שגילתה את זה. אני יודע את הדברים האלו בשוטף בכל דבר. התוצאות מוכיחות לכולנו מעל לכול שתושבים בפריפריה חיים כשמונה שנים פחות. זה בדוח של הממשלה. זאת אומרת, בפריפריה חיים פחות בשמונה שנים. ואז, אני אומר לך – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> דווקא – – – <אלי אפללו (קדימה):> – – איפה אנשים רוצים לבוא לגור? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> איפה? <אלי אפללו (קדימה):> אם הם הולכים – כשיש להם סיכויים לחיות שמונה שנים פחות – אני מתאר לעצמי עוד פעם: למדינת תל-אביב רבתי, למרכז הארץ. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> דווקא בגליל איכות החיים טובה. <אלי אפללו (קדימה):> איכות חיים ולא רמת חיים ולא בריאות ולא ולא ולא. אני יכול למנות לך. אני אתן לך את כולם. מי שסובל בעצם בכל נושא זה אנשים שלהם היו צריכים לעשות פירמידה הפוכה. מה שעשה שר האוצר – הוא עשה פירמידה שגרמה לכך שאלה שזקוקים מקבלים גזירות, ואלו שיש להם מקבלים הטבות. אני לא מבין. היו לי ציפיות ששר האוצר ושר האוצר-על יעשו משהו אחרי כל הססמאות – שתהיה תוכנית כלכלית לשנתיים, ויתקנו ויעשו משהו למען התושבים האלה, למען אלה שבאמת זקוקים. שום דבר. אני לא מבין את המדיניות שלהם. אדוני השר, בנושא התעסוקה – האבטלה בפריפריה יותר גדולה בכ-30%, ואת זה אני מתאר לעצמי שאתה יודע, ראית בדוחות. <השר זאב בנימין בגין:> אדוני ודאי יודע שחוק עידוד השקעות הון החדש נותן יתרון גדול מאוד למה שקרוי הפריפריה מבחינת משיכת עסקים, בגלל מס חברות נמוך מאוד מאוד מאוד, ללא משל בעולם. <אלי אפללו (קדימה):> אנחנו נראה – – – <השר זאב בנימין בגין:> זה ייקח כמה זמן, וזה לא מהיום למחר, אבל זו הכוונה, בוודאי. <אלי אפללו (קדימה):> אנחנו נראה. אני אגיד לך, אני נזכר במה שאמר ראש הממשלה מר ביבי נתניהו כשהיה שר האוצר. הוא אמר: אני משווה את התוכנית הכלכלית שלי לשרשרת של מכוניות שעומדות ברמזור. מי שייסע ראשון, הוא יעבור את הרמזור. אבל מה קרה? נסעו ראשונים. הרמזור, אחרי זה, כשהתחלף הרמזור, לא התחלף עוד פעם. זה מה שאתה בא להגיד לי כשאתה אומר לי שיבואו כאן תעשיינים לפריפריה; והלוואי שאני אתבדה, אני מקווה שכך יהיה. אבל איך אתה רוצה להביא תעשיינים לכאן? לא רק במענקים. אתה צריך תוכנית כוללת. המענקים לא מספיקים. ואני באמת שמח על התוכנית שהוגשה, העדפה במרכז ההשקעות. באמת, יש דברים שאני יכול להגיד שכן, אבל זה לא מספיק. <השר זאב בנימין בגין:> תמיד לא מספיק. זה נכון. <אלי אפללו (קדימה):> זה לא מספיק. <השר זאב בנימין בגין:> תמיד לא מספיק. <אלי אפללו (קדימה):> יש דברים שונים, צריך להסתכל על זה בפרמטרים שונים. <השר זאב בנימין בגין:> מסכים. <אלי אפללו (קדימה):> מה עם חינוך? מה עם תרבות? בשום פרמטר לא נתתם עדיפות לפריפריה. מה אתם רוצים להביא את המשקיעים? בתחום ההיי-טק שום דבר לא מגיע לפריפריה. אתם רוצים לעודד תעשייה מסורתית שתגיע לפריפריה. אתם בתוכנית הזאת – – – <השר זאב בנימין בגין:> לא. <אלי אפללו (קדימה):> תסלח לי, אני מכיר אותה. <השר זאב בנימין בגין:> הכול ליצוא. <אלי אפללו (קדימה):> גם ליצוא. <השר זאב בנימין בגין:> עידוד השקעות הון מותנה ביצוא. <אלי אפללו (קדימה):> אני יודע. אני אגיד לך: הייתי סגן שר התמ"ת, ואני יושב-ראש הלובי של התעשייה, אז אני מכיר אותה בעל-פה, ויש שתי תוכניות שהן שלי. אבל עם כל זה שהם מותנים ליצוא, זו גם תעשייה. איזה משכורות מקבלים שמה, בפריפריה? איפה שיש תחום היי-טק ופיתוח – הם לא מגיעים. אין סיכוי. ואתה רוצה לשמוע עוד יותר? ההנהלה הבכירה והבכירים נמצאים במרכז הארץ. הם באים – לבוא, לעבוד ולחזור בחזרה. זו המדיניות. ומדובר באוכלוסייה חזקה בפריפריה, בכל תחום. דיברנו, אדוני השר, דיברנו בתחום הרפואה, בתחום החינוך. אתה יודע שמורים – בתחום החינוך בפריפריה – לא מגיעים? אתה יודע שהמורים הטובים, או הרופאים הטובים או כל מה שטוב, אין להם סיבה להיות בפריפריה? כי בתחום השכר שלהם – – – <השר זאב בנימין בגין:> אם הזכרנו רופאים, סליחה, הרי אנחנו עומדים בקרוב, ביוזמת הממשלה, ביוזמתו של השר סילבן שלום, להקים בית-ספר לרפואה בצפת, בפריפריה, בגליל. הרי זה יתרון רב, יתרון גדול. <אלי אפללו (קדימה):> התוכנית הזאת – אני הייתי שר כשהגשנו את התוכנית הזאת ואישרנו אותה, אדוני השר. אם אתה לא זוכר, אז להזכירך, התוכנית הזאת לא פותרת את הבעיה. היא תביא אולי תלמידים ממרכז הארץ ללמוד בפריפריה, אבל בשביל לקבל שכר הרבה יותר גבוה הם יעברו לעבוד – הרופאים הטובים יבואו שוב לעבוד רק במרכז הארץ, כי תנאי הסף לא שווים. כדי לעודד, אדוני השר, מכובדי השרים, כדי לעודד באמת את התושבים בפריפריה, מה אתם עושים? אז בנושא משכנתאות לא עשיתם כלום. היו ססמאות: אנחנו נחזק, אנחנו נחזיר משכנתאות, אנחנו נעשה ונעשה ונעשה. שום דבר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. בבקשה. <אלי אפללו (קדימה):> מה, אדוני? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כבוד השר לשעבר, נא לסיים. <אלי אפללו (קדימה):> נתת לי – היה דו-שיח בינינו, אז תן לי. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נתתי לך שתי דקות. שתי דקות נתתי לך. <אלי אפללו (קדימה):> לא עשיתם כלום בתחום המשכנתאות, זה אחד. אתם דיברתם – אני אתן לך דוגמה, אדוני השר, מתחום הכבאות. מה שקורה, אחרי האסון של השרפה צעקו: מהר, נקים, נתמוך בכבאים. נתפור הכול. מה אומר שר האוצר? עד שלא תהיה רפורמה אני לא אתן לכם שקל אחד. מה, הוא מחכה שיהיה אסון שני? והוא יגיד: בגלל שלא עשו רפורמה? אדוני היושב-ראש, מה שאומרים זה משהו, ומה שעושים זה משהו אחר. ובתחום המדיני, האחרון: לאן פניה של הממשלה הזאת? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אה. זה אני מסכים. <אלי אפללו (קדימה):> זה אתם, מפלגת העבודה, מכובדי. יושבים פה חברים טובים שלי – דיברת על התחום המדיני. לאן פניה? אז אני אומר לך: הם נמצאים בדרך ללא מוצא. <דניאל בן-סימון (העבודה):> יותר גרוע מזה. <אלי אפללו (קדימה):> והדרך הזאת מראה דבר אחד: בדרך הזאת שהם הולכים – הרי הנאום של חיים רמון, שאמר: כמו לווייתנים שהולכים אל החוף – זה בדיוק מתאים לעניין הזה. אם הממשלה הזאת לא תתעשת – ואני לא רואה שיש לה סיכויים להתעשת כי היא לא רוצה; אם ראש הממשלה היה רוצה ללכת בתהליך המדיני, היתה לו האפשרות, בהתחלה – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה. <אלי אפללו (קדימה):> – – לעשות קואליציה, היתה לו אפשרות להיכנס למדיניות של, באמת, תהליך של שלום. אז אדוני, אדוני השר, מכובדי, הגיע הזמן ששוב – הרי לא תהיה לו ברירה אלא ללכת שוב לבחירות, בהקדם. ואני מקווה שמפלגת העבודה – כמו ששמעתי את הססמאות בימים האחרונים, שהגיעו מים עד נפש, שאי-אפשר להמשיך בדרך הזאת. אבל זאת מלה שכתובה על הקרח או מלה בסלע? אני מקווה שתחליטו ותתעשתו, ותובילו אותו, כי הוא לא יכול, להיות מובל. תודה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת מנחם מוזס, בבקשה. כמה זמן מגיע לחבר הכנסת מוזס? 25 דקות. יבוא ויעלה. 25 דקות. בבקשה, כבודו. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר המשפטים, מכובדי חברי הכנסת, כבר כמעט שנתיים להקמת הממשלה הזאת, מאז הבחירות, ואני רוצה להתמקד, במסגרת הדיון על התקציב, בנושא הדיור, בדל"ת, לא הגיור, בגימ"ל – גם זה יבוא התור שלו. אבל זה היה היום – – – <אלי אפללו (קדימה):> תדבר על שניהם, אדוני. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> 25 דקות, אתה יכול לדבר על שניהם. <אלי אפללו (קדימה):> שניהם, אתה חייב. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אבל זה היה היום בוועדת הכנסת. אתם רואים עד כמה אני עומד כאן תשוש כוח, אחרי כל ההתרגזויות והצעקות – מה שהיה שם – שהרקיעו שחקים. אבל, אני אתמקד בנושא הדיור. המצב היום הוא שאנשים גרים במחסנים, בחניונים. 500 מטר מכאן. הייתי מזמין את כולם לבוא לראות איך גרים במינוס ארבע, ארבע קומות מתחת לפני האדמה. אין חלון אפילו, לאוויר. החלון היחיד פונה מהבית לאגזוז של המכונית של בעל הדירה שהשכיר את החניון. כל מקום שמתפנה, כי אין למישהו רכב, סוגר אותו, הופך אותו לדירה לזוג צעיר. 15 מטר, 18 מטר. אלה לוקים כפליים. כי אתם יודעים שמשרד השיכון תומך בהשתתפות בשכר דירה מסוים, אבל שכר הדירה הזה לא חל אם אתה גר במחסן או בחניון, רק בדירה. יש לך דירה, חשבון ארנונה, חשבון מים, אתה מביא את החוזה ואתה חותם על עליו, הוא מוצג למשרד השיכון להשתתפות של מ-600 שקל עד 2,600 שקל. אבל זה שגר במחסן או בדירה תת-קרקעית, הוא לוקה כפליים – הוא גם לא זוכה להשתתפות בשכר דירה והוא גם לא יודע מתי יפציע השחר. אני ראיתי מודעה בעיתון על מכירת דירת חניון, כתוב בפירוש ללא רישוי, אין לזה רשיון, אבל מוכרים את זה בכמה – 75,000 דולר, תתפלאו לשמוע. אחרי כמה ימים ביקשתי מהעוזר שלי שיתקשר לשם, לדירה הזאת, אמרו שהיא נחטפה כבר. <יואל חסון (קדימה):> מה הסכום? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> 75,000 דולר דירת חניון של 12 מטר, וכתוב ללא רשיון. יש לי את המודעה הזאת. ללא רישוי. זהו המצב היום. דיברו גבוהה-גבוהה על רפורמה במינהל מקרקעי ישראל. אז היתה תיאוריה של סגירת המרפסת. אבל ידידַי – רוצה לשאול אותך, מר בן-סימון: אם אין דירה יש מרפסת? בשביל לסגור מרפסת צריכים קודם שתהיה דירה. אז עשו רפורמה, יואל חסון, על מרפסות כאשר אין דירות. רפורמה במינהל כדי שלא יצטרכו להגיע בשביל סגירת פרגולה של מרפסת. אבל אני חושב שלמרפסת צריכים קודם דירה. אדוני שר המשפטים, דיברו גבוהה-גבוהה על רפורמה בתכנון ובינוי. שמענו ממנכ"ל משרד השיכון שבוועדות המחוזיות מצטברים תיקים עד לחצי גובה החדר; כשיגיעו לתיק התחתון, אז יהיו עוד שתי קדנציות של הממשלה. לא הממשלה הזאת. יבואו עוד שני קדנציות, לא יגיעו לתיקים האלה. מאיפה הרפורמה הזאת? ובינתיים מה קורה במכרזים – אתם יודעים מה קורה במכרזים? באלעד, ישנו יישוב אלעד על יד שוהם. אתם מכירים את היישוב הזה. פעם היה אפשר לרכוש שם דירה ב-300,000 שקל, 350,000 שקל. יצא המינהל עכשיו במכרזים על הקרקע בלבד; אתם שומעים – רק על הקרקע פלוס מע"מ. הוא מבקש לדירה לזוג צעיר, על 170 יחידות דיור – תשמעו טוב, 168 יחידות דיור, הוא מבקש לא פחות מ-20 מיליון ש"ח. מי זכה בזה? קבלן שהלך על המכרז ושילם 60 מיליון ש"ח. פי-שלושה. זאת אומרת, המחיר לדירה לזוג הצעיר יהיה על הקרקע בלבד כמעט 400,000 ש"ח. זוג צעיר שרוצה היום ללכת לגור באלעד, יעלה לו, יותר מאשר עלתה כל הדירה פעם, יעלה לו היום – מחיר הקרקע: 400,000 ש"ח. מגיע לו עונש על זה שהוא הולך לגור. וזה, אל תשכחו, זה פרט לכך שבמחירי הדיור כלולים הרי 55% מסים. ראינו לפני כמה שבועות פרסום של שופט מאוד מכובד שהיה שופט בנושאי נדל"ן, והוא הראה כזה גלגל, ש-55% – המדינה נהנית מהמיסוי על דירה רגילה של שלושה חדרים. שומו שמים, מה קורה לנו כאן במדינה הזאת? ועכשיו באים ואומרים: תשלם גם על הקרקע. בא משרד השיכון ואומר: לא, אנחנו ניתן מחיר למשתכן. שוכחים שמחיר למשתכן, המשמעות של זה – זה מי שייתן פחות על הבינוי, אבל לא על הקרקע; על הקרקע אין מחיר למשתכן. אז אם יצא היום המכרז על אחיסמך באזור לוד – אחיסמך, יצא מכרז. המחיר המינימלי לדירה של שלושה חדרים מתחיל ב-165,000 ש"ח לזוג צעיר. אבל עכשיו יצא רק המכרז. אם נלך לפי המתכון של אלעד – יעלה גם מחיר הקרקע ל-350,000, 400,000, רק בגלל שאתה רוצה לגור בלוד – "א גרויסע מציאה" – ביידיש זה "מציאה גדולה" מה שקורה היום. אתם מכירים כולם את המחנה הצבאי צריפין, שם מה שהיה זה ממש סיפור של חלם. הרי ידוע שמקימים את עיר הבה"דים בדרום. עיר הבה"דים הזאת, המימון שלה היה צריך להיות מ-21,000 יחידות דיור שייבנו בצריפין לציבור הכללי; הקבלנים ישלמו, ומזה תקום עיר הבה"דים. בא הממונה על התקציבים בקדנציה הקודמת, וכבר ידוע, האנשים האלה הם כול-יכול בכל תחום שהוא, אנשי, נערי האוצר אלה, כול-יכול, והחליטו – לא. צריפין תיבנה מתקציב המדינה. עיר הבה"דים תיבנה מתקציב המדינה, ובצריפין נקים איזה מין דיסנילנד ככה להולכי על ארבע, כאילו הולכי על שתיים כבר מסודרים; נדאג לדיסנילנד להולכי על ארבע. איזה מדינת חלם כאן. במקום לבנות את זה מתקציב של מכירת קרקעות ובניינים לקבלנים, אז מחליטים – לא, את עיר הבה"דים נבנה מתקציב המדינה, ואת זה נעשה להולכי על ארבע. אני לא יודע באיזה מצב אנחנו נמצאים. לפני שנה, אדוני השר, החזיר משרד השיכון למשרד האוצר כמעט 4 מיליארד ש"ח שלא נוצלו. 2 מיליארד על משכנתאות שלא מומשו – כי אתם יודעים הרי שהמשכנתה בבנק יותר זולה מהמשכנתה הממשלתית, ועוד כמעט 2 מיליארד על הגברת שיווק הקרקעות של מינהל מקרקעי ישראל. השנה, אתם יודעים במה גומר המינהל הכנסות מקרקעות? 14 מיליארד ש"ח הכנסות מינהל מקרקעי ישראל. 40% יותר מהצפי. נשאלת השאלה, אם יש 40% יותר מהצפי, אז למה לא לבוא לקראתנו עם החוק – לקראתנו, הכוונה לכל הזוגות הצעירים, אני לא מדבר רק על המגזר החרדי שלנו, שהוא סובל באמת שבעתיים, אבל אני שואל למה לא לבוא לקראת הזוג הצעיר ולתת לו הלוואה מסובסדת, משכנתה כפי שפעם היה. הרי מי חתך את המשכנתאות האלה ב-2003? ראש הממשלה דהיום, שאז היה שר האוצר, באבחת חרב הוא חתך את כל המשכנתאות. מדוע? שאלתי, למה אי-אפשר היום, אם נכנס לקופת האוצר מהמקרקעין האלה 40% מעל הצפי – למה לא לייעד ולתעל חלק מהכסף הזה לעזור באמת לזוג הצעיר? אדוני היושב-ראש, הוגשו שתי הצעות חוק. אחת של ש"ס, לפי התוויית שר השיכון אטיאס, שהוגשה בידי וקנין, לתת הלוואות של 140,000 ש"ח בפריפריה. השנייה של יהדות התורה, שהוגשו על-ידי וחתומה על-ידי גפני ומקלב, ידידי, שלא רק בפריפריה, אלא כל זוג צעיר, על דירה ראשונה שיקבל משהו כהשתתפות. אם המחירים מרקיעים שחקים, תן לו את ההשתתפות הזאת. ופריפריה – עדיפות לאומית לא חייבת להיות דווקא לגבי מי שגר על קו הגבול. אנחנו זוכרים שבשיקום שכונות ראש הממשלה המנוח דאז, מנחם בגין, עליו השלום, השכיל לקבוע שעדיפות לאומית – זה לא חייב להיות לפי חלוקה גיאוגרפית, אלא עדיפות לאומית זה כל מקום של מצוקה. מקום של מצוקה – זה לא חייב להיות בפריפריה. אני מכיר מקומות של מצוקה שהם לא בפריפריה. ובמקומות האלה לתת לפחות משכנתאות. אז מה קורה לנו? לא, ממלאים את קופת המדינה עם זה, וכולם שלום עלי נפשי, ולא מעבירים את החוק הזה, וכתוצאה מכך עדיין זוגות צעירים נאנקים בחניונים ובמחסנים כפי שתיארתי לכם קודם, וגם על גגות. אגב, בחוק שאנחנו הגשנו, בחלק השני בהצעת החוק יש פטור ממס שבח – דירה שנייה ושלישית; את זה הממשלה קיבלה. שר האוצר הודה לי גם בוועדת הכספים. הוא אמר שהארתי את עיניו בנושא הזה. זו החלטה מאוד חשובה, ואני מברך את הממשלה בנושא הזה – הוראת שעה לשנתיים, לפטור ממס שבח. אני מקווה שזו תהיה הצלה פורתא, אבל זו לא ההצלה האמיתית. ההצלה האמיתית היא להשתתף במימוש משכנתאות. בהצבעה על ההסתייגויות תהיה לנו הסתייגות של חבר הכנסת וקנין: עידוד הפריפריה – 200 מיליון שקל בשנה הזאת ו-200 מיליון בשנה הבאה. ועדת הכספים דחתה את זה, ואני רוצה להציע לחברים שכולם דווקא כן יתמכו, כי זו הדרך לאלץ את האוצר לתת תמיכה לזוגות צעירים. זה הופיע בעמוד 179 בספר הצהוב של ההסתייגויות – סיוע באזורי עדיפות – 179 וגם 181, זה אחד ל-2011, ל-2012 – 200 מיליון שקל. אני חושב שלמרות שוועדת הכספים דחתה את זה, מן הראוי שאנחנו נתמוך בזה, כי רק אתמול העבירו בוועדת הכספים 420 מיליון ש"ח מתקציב השיכון לביטחון בגלל אי-ניצול המשכנתאות. עכשיו, אני חושב, יש לנו הזדמנות להחזיר את הסכום הזה, מה עוד שפורסם רק לפני שבועיים מה המחיר של העלאת יורדים מחוץ-לארץ לשנה. מה המחיר? 200 מיליון ש"ח להחזיר זוגות לארץ. אני שואל אתכם: מה זה אם לא מדינת חלם? תן לזוג הצעיר עכשיו, ולא שירד מהארץ ואחר כך אתה תצטרך להחזיר אותו. בשדולה לפתרון מצוקת הדיור בראשותי ובראשות מירי רגב – דיברה נציגת הסטודנטים. היא אמרה שאלפי סטודנטים נרשמים להגירה. עשו חשבון שיותר משתלם לרדת לשם, בפרט אחרי שראו בעמוד הראשון באחד העיתונים הכלכליים שדירה של חדר וחצי ברחוב פרישמן שוות ערך לבית יפהפה עם מכונית בחוץ בפלורידה. אז למה לא לרדת לשם, למצוא איזה מקצוע ואחר כך המדינה תשקיע את הכסף כדי שיחזרו הביתה? אתה מבין את הסיבוב, את מדינת חלם הזאת? תשקיע עכשיו את ה-200 מיליון. יש לך את זה עכשיו בתקציב. יוציאו 200 מיליון כדי להחזיר אותם משם אחרי שישבו שם כמה שנים. זה לא יאומן מה שקורה כאן. וחבר הכנסת וקנין, על הצעת החוק שלו ושל ש"ס, אמרו לו: אנחנו נדון על זה בעוד שבועיים, זאת אומרת לאחר הגשת התקציב. אני אמרתי לידידי חברי ש"ס: לדון בזה אחרי התקציב זה כמו להביא אתרוג לאחר חג הסוכות. ככה זה נראה. או מטרייה לאחר הגשם. הזמן הוא עכשיו, בשעת התקציב. אני קורא לתמוך בהסתייגות הזאת של תוספת של 200 מיליון, שזו בכלל לא תוספת, כפי שאמרתי לכם. הרבה הרבה כסף הרוויח האוצר מעבר לצפי – 405 מיליון מעבר לצפי הכנסות האוצר מדיור. עוד משהו רציתי לומר, חברים. אנחנו רואים היום בנושא הגיור, בגימ"ל, ואני אומר: בואו נלמד מאיווט ליברמן – איך הוא נלחם על סוגיית הגיור. אני חושב שצריכים להילחם לא פחות על סוגיית הדיור. ראש הממשלה נימק אמש לחבר הכנסת גפני, שזה 15 מנדטים, וצריכים לקדם את זה, ולא לפרק את הממשלה. גם לנו יש 15 מנדטים, רק מה? השאלה כאן היא: האם כל דאלים גבר? מה קורה כאן? האם כל דאלים גבר? הרי סוכם רק לפני שבועיים שמחכים לחוות הדעת של הרב הראשי הרב עמאר. אז מה בוער כאן היום? אבל נחזור לעניין הקודם. שר השיכון, שהוא האיש הנכון במקום הנכון, ורוצה ומשתדל לעשות דברים חשובים, יש לו רק בעיה אחת – שהוא לא יושב באגף התקציבים באוצר. הוא לא אחד מנערי האוצר שקובעים אבל אין שום בדל אחריות עליהם. האם בעת שרפה בכרמל שמעתם אפילו את השמות של הרפרנטים של הכבאות? איפה הם מסתתרים, כל אלה? אותו הדבר בנושא הדיור. לא רואים אותם. מסתתרים. הם קובעים והם מחליטים. כל המשרדים מיותרים. אני חושב שצריך להשאיר את הכול בניהול של אגף התקציבים, הכול לתת לניהול של אנשי האוצר, כי הם ממילא הקובעים. ואני רואה את זה בייחוד בנושא הדיור. שר השיכון נלחם ונלחם בכל מיני כיוונים, וכל פעם מכיוון אחר זה בא לו. ואני רק רוצה לצטט את דברי מנכ"ל משרד השיכון אתמול בוועדת הכספים – אני מצטט לכם – כשהחליטו להעביר את הכסף מהשיכון למשרד הביטחון. שואלים אותו: ידעתם מזה? אומר המנכ"ל: לא אמרו לנו שרוצים להעביר את הכסף הזה למשרד הביטחון. לא שאלו אותי, ולמיטב ידיעתי גם לא שאלו את שר השיכון אריאל אטיאס. בתשובה על השאלה: משרד האוצר פשוט בונה על כסף שיועד לכם בלי לשאול אתכם? השיב המנכ"ל: ממש ככה. בתשובה על שאלה אחרת: כיצד ייתכן שנותר אצלכם עודף של כ-420 מיליון שקל בנושא כל כך חשוב? השיב המנכ"ל: אכן, יש לנו תקציב מאוד גדול שלא מנוצל, כי הריבית שאנחנו נותנים לזכאים היא 4%, אדוני היושב-ראש, והיא גבוהה יותר מהריבית במשק. זאת אומרת שהממשלה נותנת, ואז הציבור הולך למשכנתאות הפרטיות. פנינו כמה פעמים אל משרד האוצר, ניסינו לשכנע אותם להוריד את גובה הריבית הזאת, כדי שלפחות את המעט שהרוכש, הזוג הצעיר, יכול לקבל מהמדינה הוא יקבל בתנאים טובים יותר מאשר בבנק, אבל באוצר אמרו: אין שום סיבה. אם כוחות השוק מספקים לדיירים ריבית נמוכה, אז אין סיבה לתת להם ריבית עוד יותר נמוכה. נשאל המנכ"ל: מי מחליט על גובה הריבית לזכאים, שר האוצר או שר השיכון? משיב המנכ"ל: שר האוצר, זה מה שקובע החוק. חשוב לציין, אומר מנכ"ל משרד השיכון, שהאוצר מגייס את הכסף הזה בשוק בריבית יותר נמוכה, כך שלמעשה המדינה בעצם מרוויחה על חשבון נוטלי המשכנתאות. אתם שומעים? זה הנחתום מעיד על עיסתו – מנכ"ל משרד השיכון. המדינה למעשה מרוויחה על חשבון נוטלי המשכנתאות, במקום שהמדינה תיתן משכנתאות. ובאמת אין כל הצדקה שהם ייקחו ממנה משכנתה בתנאים כאלה. ושאלה אחרונה – יש לכם רעיון מה לעשות עם הכסף שהולכים לקחת מכם ולהעביר לביטחון? השיב המנכ"ל: בהחלט כן. אנחנו צריכים את הכסף כדי להגדיל את המענקים לרכישת דירות, לסייע בהקמת דיור בר-השגה, לשיקום הדיור הציבורי לנכים ולכל הנצרכים. יש הרבה מטלות ראויות שחשוב לקדם במשרד השיכון, ובכל מקרה היה ראוי שישאלו אותנו לפני שלוקחים מאתנו את התקציבים. אני רוצה לשאול אתכם: איפה אנחנו נמצאים כאן? בשביל מה צריך בכלל את משרד השיכון אם את הכול קובע פקיד מסוים באוצר? הכול הם קובעים. לוקחים ממשרד השיכון ללא ידיעת השר והמנכ"ל, באים ולוקחים כי הרוב – זה חצי מיליארד שקל שלא נוצלו. למה? כי הריבית בשוק יותר זולה במשכנתאות פרטיות ממה שהממשלה נותנת, וזה על חשבון הזוגות הצעירים השפופים האלה, שמתגוררים בתנאים לא תנאים היום ומגדלים כבר ילדים שם. אם אני כבר מדבר על זה – אתמול הייתי עד בוועדת הכספים. פתאום הגיע, לא פחות ולא יותר – מביאים איזה חוק. האוצר צריך עוד הכנסות של 1.7 מיליארד ש"ח. ממה? העלאת המס על הדלקים – על בנזין, סולר. מה המשמעות של זה? היה שם נציג חברת החשמל, והוא אמר שההעלאה הזאת תביא להתייקרות של ייצור החשמל באותו הסכום כמעט. מה המשמעות? הוא אומר: זה ייפול על כתפי הצרכנים. מיהם הצרכנים האלה? באים ואומרים: לא, זה חשוב כדי שישתמשו בפחות דלק ויותר בתחבורה ציבורית. מה, התחבורה הציבורית לא נוסעת על דלק? על מה הם נוסעים, על מים? אם אתה מייקר את הדלק אז גם התחבורה הציבורית מתייקרת. איפה אנחנו נמצאים כאן? באיזו מדינת חלם. מייקרים כדי שהציבור לא ישתמש הרבה ברכבים פרטיים אלא בתחבורה ציבורית, ובתחבורה ציבורית, אם הוא מייקר את הסולר באותם תנאים, 20 אגורות השנה ו-20 אגורות בעוד שנה? כי צריכים הכנסה של 1.7 מיליארד. רק תדחה את הוזלת, את הפחתת מס החברות ב-0.25%, קיבלת את הסכום הזה. לא, הדבר הקל ביותר, לגשת ולהוציא מהכיסים של האזרחים. אני רוצה לומר לכם שאני גם הודעתי לראש הממשלה שאני לא אתמוך בתקציב הזה כשאין שום בשורה לגבי מצוקת הדיור. מי שזוכר את יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת הרב אברום יוסף שפירא, זיכרונו לברכה, הייתי אתו כששר האוצר היה אורגד, אפילו ארידור, באיזה משא-ומתן; היינו אתו, ובסוף, כמו שהאוצר, מוכרים הרי לוקשים במקום – אטריות במקום הבטחות, ואומר לו שפירא – תשמעו אמרת עבר; שר המשפטים יודע יידיש אז הוא יודע מהי המשמעות – הוא אמר ביידיש, ער האט געזאגט: נעמט גארנישט אבער האלט דאס גוט גוט – קח את ה"כלום", אבל תחזיק את זה טוב-טוב. <אברהם דיכטר (קדימה):> יש פה עוד כמה אנשים שמבינים יידיש. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אה, כן, גם אתה יודע על הווארט הזה; נעמט גארנישט אבער האלט דאס גוט גוט. זה מה שמקבלים כאן הזוגות הצעירים. בינתיים, לצערי, כל זמן שלא נראה איזשהו פתרון שיבוא לידי ביטוי בתקציב המדינה, איאלץ לא לתמוך בתקציב הזה אף-על-פי שאני יושב-ראש סיעת יהדות התורה וחבר בקואליציה. אני מודיע לכם שלא אתמוך בזה. לעומת זאת, אני אתמוך בהסתייגות של ה-200 מיליון של וקנין, להוסיף למשרד השיכון, על מנת לעזור לזוגות הצעירים. תודה רבה לכם. גמרתי עוד לפני הזמן. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת מוזס, ממשיכים בדיון, הדובר הבא, חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. הגעת בדיוק בזמן. עשר דקות תמימות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, כאשר אנחנו מדברים על תקציב, אנחנו תמיד מתייחסים אל אוכלוסיות מודרות ומוזנחות, בעיקר ביישובים הערביים, בפריפריה, וגם אתם, הרב מוזס, היחס אליכם הוא אל אחר שהוא שונה אבל לא שווה. הדבר הזה מתבטא כל פעם בתקציב. תקציב הוא משהו רעיוני, אידיאולוגי, הוא אמירה בנושאים חברתיים, כלכליים, פיננסיים, תשתיות, תוכניות לטווח ארוך. אנחנו, משום מה, תמיד לא מוצאים את עצמנו שם כאזרחים או כקולקטיב בעל צרכים; לא בתשתיות, לא במערכת החינוך. אלפי חדרי לימוד בבתי-הספר הערביים חסרים בפתיחת כל שנת לימוד, בין 6,000 ל-9,000 חדרי לימוד. נשאלת השאלה, איך זה קרה? איך זה קרה, והתשובה היא כל כך ברורה: מדיניות של הזנחה רבת-שנים של ממשלות רבות, לא של ממשלה אחת ספציפית, שגורמת למחסור הנורא הזה. קליטת עובדים ערבים בשירות הציבורי. אני עומד בראש ועדת החקירה הפרלמנטרית, שנפגשה כמעט, נפגשה עם רוב השרים, והיא ממשיכה בעבודתה. היום נפגשנו עם שר החקלאות. רק 7% מעובדי משרד החקלאות הם עובדים ערבים, אף-על-פי שאתם יודעים שהחברה הערבית משיקה לנושאי החקלאות. אומנם היתה יותר בעבר מאשר היום; א. האדמות נלקחו ולכן יש פחות אדמה לעבד, וגם יש גם דינמיקה כלכלית חברתית שגרמה לנטישת הנושא הזה. אבל רבים עדיין עוסקים בחקלאות ובמה שקשור לחקלאות, ובכל זאת רק 7% מעובדי המשרד הם ערבים. מצאנו שבמשרדים רבים הבעיה העיקרית היא לא רק השיעור הנמוך של ערבים בשירות הציבורי אלא שבדרג, בשלושת הדרגים הבכירים, כמעט לא קיימים ערבים. אין, למשל, מנכ"ל משרד ממשלתי אחד, אין סמנכ"ל משרד ממשלתי אחד במשרדי הממשלה, אין יועץ משפטי אחד של משרד ממשלתי, אין חשב אחד של משרד ממשלתי. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אנחנו באותה סירה, החרדים והערבים יחד, כמו שאנחנו יושבים כאן בגוש אחד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה חושב שזה מכוון? <אברהם דיכטר (קדימה):> זו לא סירה, זו נושאת מטוסים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לכן נשאלת השאלה מה עושים. טוב, הממשלה קיבלה החלטות רבות לגבי ייצוג הולם וכדומה, אבל החוק הזה נשאר חוק אמורפי, לא מיושם. היא גם קיבלה החלטות על העדפה מתקנת, שלא במסגרת החוק אלא במסגרת החלטות ממשלה, כדי להגיע ב-2012 לשיעור של 10%. אין משרד ממשלתי שיעמוד ביעד הזה. תשתיות. נגיד שאתה טס לך בלילה באווירון מעל הארץ, חבר הכנסת מוזס, מעל הגדה המערבית, מגיע לאזור המשולש, ואתה מחוץ-לארץ. אין לי ספק שאתה יודע, גם אם אתה גבוה מאוד למעלה, איפה זה ההתנחלויות ואיפה זה היישובים הערביים; כשאתה למעלה, בלילה. למה? כי ההתנחלויות – מבנים מסודרים, חשמל, תמונה הנדסית ארכיטקטונית מלמעלה. גם כשאתה שט לך ברכבך ברחבי הארץ, כשאתה מגיע לאזור של יישובים ערביים, אתה יודע שהגעת, מהכבישים הבין-עירוניים – עזוב את הכבישים בתוך היישובים, הבין-עירוניים. כשאתה מגיע ליישובים ערביים אתה מתחיל להרגיש – גם בכבישים העירוניים, כי הם כבישים אפילו לא בטיחותיים בחלק מהמקרים. הם לא כבישים חדשים. להבדיל מאזורים אחרים, מיישובים יהודיים בעיקר, שבהם התשתית היא תשתית טובה יותר. ההבדל בתשתיות, למשל בין טייבה לכוכב-יאיר, הוא של 20, 25 שנים, אם אני אופטימי, במקרה הטוב. לכן, ההבדל ברור בתשתיות, באוויר, בים וביבשה. האם זאת לא אחריות של הממשלה לצמצם את הפער הנורא הזה? האבטלה העצומה ביישובים הערביים, לרבות האבטלה, למשל, בקרב המורים, מורים בוגרי סמינרים למורים, אלפים, שיושבים בבית או שעובדים במקצועות אחרים. אני תוהה למה שהממשלה לא תממן קורסים של הסבה מקצועית, של שנה, שנתיים, כדי להכשיר אותם למשל לעבוד בסיעוד, בנושאים אחרים; למי שרוצה, ואני בטוח שרבים מהם ירצו לעשות זאת כדי למצוא מקום תעסוקה מתאים, לעבוד בכבוד, לפרנס את עצמם ואת המשפחה. הרי בשביל זה הם למדו או לומדים. לגבי תכנים – אני מייחס, רבותי, אדוני היושב-ראש, חשיבות רבה ללימוד השפה הערבית. אתה יודע שאני אוהב שפות, את שלוש השפות – גם עברית, גם ערבית וגם אנגלית. אבל מבחינתי ערבית היא גם משהו שיש בו זהות. כל קבוצה חייבת להיות גאה בשפה שלה. אני לא אבקש ממך לא להיות גאה בשפה שלך. אני חושב שאפשר למצוא יופי בכל שפה, וכשאתה מכיר את השפה של האחר, זה עוזר לך להכיר טוב יותר את האחר, את התרבות שלו. אני חושב שהשפה הערבית היא אחת השפות היפות בעולם. נשאלת השאלה מה אני צריך להרגיש כאשר אני קורא ידיעה שמנהל בית-הספר עירוני ז', ברחוב חידושי הרי"ם 10 ביפו, אוסר על התלמידים הלומדים בבית-הספר לדבר ביניהם במהלך השיעור בשפה הערבית. <היו"ר דני דנון:> במהלך השיעור אסור לדבר גם בעברית, ד"ר טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, מותר. בעברית מותר. הוא אמר זאת בבית-ספר, בתוך יפו, ש-45% מהתלמידים בו הם ערבים. כשהוא נשאל למה, הוא אמר שזה לא מנומס שהם ידברו ערבית בתוך בית-הספר. מנהל אומר על תלמידיו – 45% מהתלמידים. הדבר הזה גורם לתרעומת רבה ביפו. היום היתה מחאה במקום, מול בית-הספר, של אנשים שאומרים ששפת האם היא משהו תרבותי, מכובד, לא שפה של שנאה. אתה לא מתייחס לשפה שלך, שאתה אוהב אותה, רוצה ללמוד אותה, כמשהו שמבטא שנאה או חוסר נימוס. אני חושב שמנהל בית-ספר כזה – לא ראוי שימשיך לנהל בית-ספר, ובמיוחד לא ראוי שימשיך לנהל בית-ספר שמחולק חצי-חצי בין יהודים וערבים. יש אנשי חינוך רבים בעלי יכולת סובלנית, פתוחה, שלא ירגישו רע כשהם שומעים את השפה הערבית. זאת דוגמה. הדוגמה השנייה – שמעתי את קודמי, חבר הכנסת אדרי, מתקומם על ידיעה שהוא שמע ב"גלי צה"ל" הבוקר. ב"גלי צה"ל" שידרו שהרשות הפלסטינית מקימה עיר ליד רמאללה, רוואבי. זה נכון. הידיעה אומרת כי הרשות הפלסטינית התקשרה בחלק מהפרויקטים של העיר עם חברות מסחריות מישראל, אבל התנתה את ההתקשרות בזה שהם לא ישתמשו בחומרים מן ההתנחלויות. עמיתי חבר הכנסת אדרי ואחרים – השרה לבנת – כועסים. שערורייה. מה שערורייה? הפלסטינים הם נגד ההתנחלויות. ההתנחלויות באו על חשבון האזרח הפלסטיני, העם הפלסטיני. זו האדמה שלהם. הדבר הטבעי ביותר, המינימלי, שהיא תעלה את הדרישה הזאת. אם לא – היא תמעל בתפקידה. אם הדבר הזה אכן קיים, יש לברך על כך ויש לברך את כל אלה – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אבל אתה יודע שבאזור ברקן מפרנסים 5,000 משפחות פלסטיניות – בהתנחלות, באזור התעשייה. אתה יודע את זה, אחמד? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> א. אני יודע; ב. אני גם יודע שיש סטודנטים ערבים שלומדים במכללת אריאל – – – <נסים זאב (ש"ס):> תגיד לי, אתה לא מתנחל פה במדינת ישראל? מה אתה, בתור מה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מתנחל זה אתה. <נסים זאב (ש"ס):> גם אתה מתנחל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מתנחל זה אתה. <היו"ר דני דנון:> זמנו של חבר הכנסת טיבי תם, ולכן לא נוכל להרחיב את הדיון. <נסים זאב (ש"ס):> אבל הוא מדבר על תקציב, הוא מדבר מאוד לעניין. על התקציב הפלסטיני הוא מדבר. <היו"ר דני דנון:> אם אתה מעוניין להוריד מזמנך, זאב, אני מוכן להוסיף לחבר הכנסת טיבי. <נסים זאב (ש"ס):> אם אני אדבר, אני מוכן לתרום מהזמן שלי. <היו"ר דני דנון:> אבל דיברת. נא לסיים. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה, אדוני. אגב, אני יודע את כל מה שאמרת, חבר הכנסת מוזס. יש צורך קיומי, ועל הרשות הפלסטינית למצוא תחליף תעסוקתי לאנשים האלה, כדי שהאנשים האלה יוכלו להפסיק לעבוד בהתנחלויות. זה לא טבעי, זה לא נורמלי שפלסטינים עובדים בהתנחלויות. אני מכיר את הצורך הקיומי, מה גם שמונעים מהם לבוא לעבוד בישראל. הדבר הטוב ביותר – שהכיבוש יסתיים, תקום מדינה ותתחיל לבנות את עצמה באופן עצמי מבחינה כלכלית, ואז הם לא יעסקו לא בתוך ההתנחלויות ולא מסביב להתנחלויות ולא תהיה תוצרת התנחלויות. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. חבר הכנסת טיבי, הזעם שלנו הוא לאו דווקא נגד הרשות – אנחנו די התייאשנו – אבל נגד החברות הישראליות שמעזות לחתום על הסכם כזה. משם בא הזעם שלנו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מי שלא רוצה, שלא ירצה. <היו"ר דני דנון:> אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת דיכטר. לרשותך, חבר הכנסת חנא סוייד, 32 דקות, כמעט שעה אקדמית. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, במבט כללי אפשר להגיד שהתקציב שהניחה הממשלה בפנינו הוא תקציב של הישרדות, של סטטוס קוו, של קיפאון ושל הפקרת העובדים, החלשים והמגזר הציבורי. אלה הכותרות שראיתי לנכון לייחס להצעת התקציב שהונחה בפנינו ולחוק ההסדרים הנלווה לה. חשוב לציין שבדרך כלל התקציב הוא הבבואה, הוא המראה שמשקפת את האמת של הממשלה. לכן, אי-אפשר באמת למצוא בתקציב איזשהן מהפכות או שינויים אמיתיים ביחס למדיניות הנוהגת מזה זמן ארוך. מה שחשוב לממשלה הנוכחית – זה נכון גם לגבי ממשלות קודמות – זה להעביר את הקדנציה, להעביר את התקציב, ולא לטפל באמת בבעיות האמיתיות של הציבור ושל האזרח. צריך להגיד שאפשר להסתכל על התקציב כדבר, כאקט מינהלי, חקיקתי של הכנסת, של כלכלנים, של אנשי האוצר, שההוצאות וההכנסות יתאפסו בסופו של דבר. אלה כל הטכניקות הכלכליות והפיננסיות של המומחים. אבל האזרח לא מסתכל על הטכניקות. בסופו של דבר כל אזרח מסתכל על התקציב – כמה התקציב מיטיב, כמה התקציב באמת תורם לפתרון הבעיות היומיומיות שהאזרחים במדינת ישראל, מכל הסקטורים, מכל האזורים בארץ, מתמודדים אתן. הערה ראשונה, חשובה בעיני, היא העניין של האמונה שמתפתחת בישראל שאפשר להפריד בין כלכלה ותקציב לבין ביטחון ושלום. כלומר, התקציב בנוי על הנחות מסוימות: שיהיה שקט, שהשנה הבאה תהיה כמו השנה הנוכחית, אין מלחמות, אין בעיות ביטחוניות אזוריות, ולכן אפשר להעביר משנה לשנה, בהנחות כלכליות ומקרו-כלכליות שתקפות היום ויהיו גם מחר. אני חושב שזו כבר מחלה של החברה בישראל, שיש מין אמונה כזאת שאפשר להפריד בין הכלכלה לבין הביטחון לבין השלום. לכן, אם אתם שמים לב, הסעיף שהכי פחות מדובר בו בכנסת בעת הדיון בתקציב הוא תקציב הביטחון. עולים חברי כנסת כאן, מכל הסיעות, קואליציה ואופוזיציה, ומדברים על סעיפים בתיירות, סעיפים בשלטון מקומי, בתחבורה ובכל התחומים, אבל תקציב הביטחון – כמעט שלא דנים בו. ואנחנו מדברים על תקציב שהוא שביעית מסך הכול התקציב השנתי; שביעית. כלומר זה בערך 7% מהתמ"ג במדינת ישראל, כאשר בעולם מקובל שתקציבי ביטחון זה 2%–3% בסך הכול. כמובן שאני מודע לכך שיש מצב מיוחד במזרח התיכון, והדרישות של הביטחון הן יותר מאשר במדינות אירופה ובמקומות אחרים בעולם. אבל השאלה היא: עד מתי? האם אפשר באמת, האם מישהו מאמין שאפשר להחזיק כלכלה ולהבטיח צמיחה לאורך זמן כאשר ההוצאות לביטחון, להתחמשות, לכלכלת הכיבוש המתמשך – האם אפשר להמשיך את זה עד אין סוף? התשובה היא לא. אי-אפשר להמשיך את הדבר הזה עד אין סוף. בסופו של דבר, תקציב המדינה, הייצור, התוצר, במדינת ישראל לא יוכל לאורך זמן לעמוד בפני ההוצאות הבלתי פוסקות לצורך הביטחון. מה שאני מנסה להגיד, שבעצם הגיע הזמן שממשלות ישראל לא יחשבו במובן זה, בעניין התקציב, רק איך לבנות את התקציב בהתאם לתנאים הקיימים, אלא שצריך לחשוב בצורה דרסטית, בצורה אחרת, שאת כל הוצאות הביטחון האלו כדאי לצמצם, וצריך לצמצם. כמובן שזה לא בא בצורה מכנית ככה, אלא צריך לשנות גישה בכלל. צריך לקחת וצריך להצטייד בתוכנית מדינית שתסיים את מצב הסכסוך במזרח התיכון כך שאפשר להפנות יותר משאבים לחינוך ולסגירת פערים, לפיתוח תשתיות ולכל הדבר הזה. מה שאנחנו רואים – שהממשלה הנוכחית היא בכלל לא בספירה הזו, לא באטמוספירה הזו. בכלל אין לה תוכנית מדינית, והיא גוררת, כמו שעשו – צריך להגיד – ממשלות קודמות בעבר, מלבד ממשלת רבין שרצתה וניסתה לשנות את סדר העדיפויות על-ידי הקטנה של הוצאות הביטחון, כי מצד שני היה רצון לקחת סיכון מחושב ללכת לקראת שלום, ואז אפשר לחסוך בהוצאות לביטחון ואפשר באמת להשקיע בפיתוח תשתיות. אני מסתכל לפעמים ורואה שעל החלטה להוסיף איזה מיליון, או שניים, או חמישה, או עשרה לאיזשהו סעיף בתקציב הבריאות או בתקציב השלטון המקומי, או התחבורה, יש כל כך הרבה ויכוחים וכל כך הרבה דיבורים כאן בכנסת, וכיפופי ידיים, בעוד שעל החלטה לקנות כך וכך מטוסים, כשעלות המטוס היא כמעט מיליארד שקל, והיא בעצם הוויכוח סביב המיליון שקל לבריאות, שלוקח פי כמה זמן מהוויכוח – בכלל לא מתווכחים אם לקנות F-35. שר הביטחון מחליט שרוצים עוד 30 מטוסים כאלו, שזה 30 מיליארד שקל. פורסים את זה על עשר שנים, כל שנה 3 מיליארד, וזה בסדר גמור. וכמובן שחברי הכנסת – גם ערבים וגם יהודים, וגם קואליציה וגם אופוזיציה – לא שואלים שאלות, כי בסופו של דבר מדובר בביטחון. ביטחון זה פרה קדושה, אי-אפשר לגעת בה. אני שמח שבתקופה האחרונה פקידי האוצר קצת מתחילים לשאול שאלות גם לגבי תקציב הביטחון, כי תקציב הביטחון, לא כולו, כפי שכמה אנשים חושבים, הולך לביטחון פרופר, אלא שיש בו כל מיני הוצאות, הוצאות סוציאליות, וכל מיני הוצאות שאפשר להתווכח עליהן אם הן במקום או לא במקום. אני רוצה לסכם את החלק הזה ולהגיד שלצערי הרב, למרות שמדובר בחלק הקרדינלי של תקציב מדינת ישראל, היקף הדיון הציבורי על תקציב הביטחון גם בכנסת וגם בציבור הוא המינימלי ביותר, ואני חושב שזה מצב לא ססטנבילי, מצב שאי-אפשר להמשיך בו לאורך זמן, כי רוב הקצפת של התוצר, של העבודה, של הזיעה של העובדים בישראל הולכת בעצם לביטחון, כאשר אין הצדקה לכך, כאשר יש דרך אלטרנטיבית. וזה כמובן תפקידה של הממשלה לחשוב על דרך אחרת, להציע תוכנית מדינית שתצמצם את הוצאות הביטחון. נקודה שנייה שאני רוצה להתייחס אליה – זה מה שפורסם היום, העניין של התקציבים הקואליציוניים, מה שנקרא. אני חושב שזה דבר מבייש. מה זה תקציבים קואליציוניים? תקציבים וכספים שהמפלגה הגדולה בקואליציה היא בעלת השמחה, מחלקת למפלגות שרוקדות מסביבה כך שהיא תרצה אותן? מה זה? איזה מין שחיתות זה? איזה מין שחיתות? אני מבין שיש תקציב של מדינה, אני מבין שיש מפלגות שיש להן אג'נדה אחרת. מפלגה דתית, מפלגה לא דתית, יש לה אג'נדה והיא לוחצת בשביל שהאג'נדה שלה תקבל ביטוי, ותצליח לגייס תקציבים מתקציב המדינה במסגרת התקציב הכולל. אבל תקציב של שחיתות, תקציב למפלגות שבגלל שאתם ילדים טובים ואתם שותפים בהילולה הזו, בבניית הקואליציה הזו, אתם תקבלו כסף? כסף שהוא בקופסה שחורה שאף אחד לא יודע מה זה, למה זה – זה דבר מביש. כל הדיבור על דמוקרטיה, ועל שקיפות, ועל דיוני תקציב, זה כולו לא שווה. ואנחנו לא מדברים על מיליון, שניים, 10, 20, 100. אנחנו, לפי מה שפורסם, מדברים על מאות מיליונים. ממי הכסף הזה נלקח? זה נלקח מעניים, מקשי יום, משכבות חלשות – גם. ומחלקים אותו לראשי מפלגות בשביל לרצות אותם. זה לא מסתדר. לי זה לא מסתדר בשום פנים ואופן. זה שחיתות לשמה, ואי-אפשר לקרוא לדבר הזה בשם אחר. אני רוצה להתייחס למספר נושאים. כפי שאמרתי, הרי האזרח הפשוט חושב על התקציב, ורואה תקציב, יודע שמדובר בתקופה שבה מאשרים את תקציב המדינה, אז מעבר לדיבורים הגדולים על 350 מיליארד שקל, ועל אחוז גידול, אחוז צמיחה כזה, ותחזית אינפלציה כזו ותחזית גירעון כזו – אלו דברים במספרים שהם מקרו-כלכליים. ואני רוצה להגיד שאלו מה שנקרא "ז'קט הזהב". זאת אומרת, זה לא חוכמה לא ישראלית, ולא אירופית. זה חוכמה של מסטריכט שקבעה שם שהאינפלציה צריכה להיות בין 1% ל-3%, וגירעון בתקציב צריך להיות כך וכך מהתמ"ג. ואלו הקריטריונים שעל-פיהם נבנה התקציב. אבל בשביל האזרח – האזרח מתמודד ומנסה להבין, ומייחל לכך שהתקציב יפתור לו חלק מהבעיות שלו. אני חושב שהבעיה העיקרית שהציבור, שהאזרחים במדינת ישראל מתמודדים אתה עד עכשיו, בתקופה האחרונה, בשנה האחרונה, זו בעיית השיכון. האזרח הרגיל מסתכל ורואה ושואל איך התקציב המוצע יפתור את בעיית השיכון, בעיית הדיור, בעיית העלייה המטאורית במחירי הדיור במדינת ישראל. ואני אומר, מהבנתי ומקריאתי ומניתוחי את התקציב, שאין תשובה בעצם. יש כל מיני צעדים פה ושם שלא מהווים רצף אחד, לא מהווים תוכנית אחת שמבטיחה בסופו של דבר לפתור ולהתמודד, לפחות, עם הבעיה של העלייה המטאורית במחירי הדירות בישראל. ניסו עד עכשיו, בעיקר בנק ישראל, מה לעשות – ניסו להקשות על אנשים לרכוש ולקנות דירה. זה פתרון? זה פתרון מגוחך לדעתי. זה פתרון שיכול להיות טוב לאנשים שיש להם עודף של כסף ורוצים לקנות עוד דירות כהשקעה, ואתה כאילו מקשה עליהם. אני מניח שאנשים כאלו, שיש להם עודף של כסף, הם לא כל כך בונים על המשכנתה ולא כל כך בונים על ההלוואה שלוקחים מהבנק. אם ההחזר יעלה, החזר המשכנתה יעלה מ-500 שקל או יעלה ב-500 שקל או ב-400 שקל לחודש, זה לא ישנה את ההחלטה האסטרטגית שלהם לקנות או לא לקנות עוד דירה. אבל במי זה פוגע? זה פוגע בציבור שקונה דירה ראשונה, שמחפש פתרון דיור ראשון, קורת גג, זוגות צעירים. זה פוגע בהם הרבה. אז מה הועילו חכמים בתקנתם, כשהדרך שאתה מציע להתמודד עם בעיית הדיור ובעיית השיכון זה שאתה יוצר מצב שבו אנשים לא יכולים, או יכאב להם מאוד אם הם ירצו לקנות בית. זה לא פתרון. להיפך, זה מגוחך, זה בכיוון המנוגד לחלוטין. מה שמנסים לעשות, גם בדרכים אחרות, דרך הטיפול בצד של הביקוש, זה ליצור כל מיני דירות במחיר סביר. מה זאת אומרת? כלומר, משפחה רגילה, שצריכה בית של שלושה-ארבעה חדרים, נגיד, 100–120 מטר מרובע, שהבית הזה יעלה סכום שמשפחה ממוצעת תוכל לעמוד בו ותוכל לרכוש בית כזה. אז מה ההמצאה? ההמצאה היא שמקטינים את שטח הבית, כאילו הפתרון הוא שבסופו של דבר אתה, בשביל שתוכל לספק דיור למשפחות, הן יגורו בחור או בשטח קטן, שיפגע באיכות המגורים ובאיכות החיים שלהם. זה לא יכול להתאזן. אתה לא יכול מצד אחד – אתה לא יכול לטעון שאתה פותר בעיה של דיור כאשר אתה מאפשר לאנשים לקנות בתים שהשטח שלהם הוא שטח כל כך קטן שהוא לא מספיק ולא עונה על הדרישות שלהם. לכן הפתרון הזה הוא פתרון כושל, והוא פתרון שפוגע דווקא בשכבות החלשות, שדווקא הן הסובלות מכך שיש עלייה במחירי הדיור; ודיברתי על העשירים שרוצים להשקיע, ולהם זה לא ישנה בשום פנים ואופן. מי שייפגע זה השכבות החלשות. עד עכשיו הממשלה לא עשתה כלום, לא נקפה אצבע, כמעט לא נקפה אצבע בשביל לעזור לאנשים האלה. אמרתי שטופל צד הביקוש – צד ההיצע, שזאת בעצם המומחיות של הממשלה; זאת המומחית של האוצר, שהוא יספק יותר בתים ויותר דירות, במקומות שאנשים מבקשים. זו לא חוכמה שאנשים מבקשים דיור במרכז הארץ ומספקים להם דירות, נגיד, בנגב. זאת לא חוכמה גדולה. הם לא עוברים לשם, אז יש מעט דירות במרכז ולכן המחיר של הדירות במרכז עולה כל כך. אי-אפשר להכריח אנשים לקנות דירות איפה שהממשלה מאפשרת. צריך שוק חופשי. הרי אנחנו מדברים על כלכלה של שוק חופשי. אם אנחנו מדברים על שוק חופשי, וזאת התיאוריה הכלכלית השלטת והנוהגת במדינת ישראל. אנשים רוצים לקנות במרכז, בתל-אביב, במרכזי ביקוש כאלה, ובעצם מציעים להם דירות במקומות אחרים. אני אומר שבשביל שהממשלה באמת תתמודד עם בעיית הדיור, צריך לספק פתרונות דיור במקומות שיש ביקוש לדיור. מדברים על תמ"א 38 כאילו היא תפתור את הבעיה. תמ"א 38 לא תפתור את הבעיה. תמ"א 38, מאז שאושרה, היא אולי פתרה, או היתה כלי לתת או לאפשר בנייה של עוד בניין אחד, שני בניינים, שלושה בניינים, לא יודע כמה, עשרות יחידות דיור. אבל היא לא תספק את 50,000 יחידות הדיור שחסרות במדינת ישראל כל שנה. לפי התחזיות במדינת ישראל צריך 40,000–50,000 יחידות דיור בשנה. מה שקרה בשנתיים האחרונות, ש-100,000 יחידות דיור נמכרו. כלומר, יש מחסור של 50,000 יחידות דיור. 50,000 יחידות הדיור, אם הממשלה לא מספקת אותן, אם היא לא מטפלת בצד ההיצע, בעצם נישאר כל הזמן עם מחסור, עם חסר של 50,000 דירות, ומחירי הדירות האלה ימשיכו לעלות. בסופו של דבר כולם חוששים. כל אזרח חושש שמה שקורה ומה שאנחנו חווים בשוק הזה הוא בועה, שאם תתפוצץ יהיה קשה מאוד. לא התקציב הזה שהוא סגור על אפס-אפס, עם כל ההנחות שבבסיס התקציב הזה, צמיחה של 4%, לא יספיקו. זה יביא מהלומה קשה מאוד על המשק בישראל. אז הבעיה הזאת של הדיור, כפי שאמרתי, אני לא רואה ולא מבין ולא מתרשם ולא ראיתי שום פרט שבאמת מתייחס או מנסה לפתור את הבעיה הזאת. בעיה אחרת, שכל אזרח, או רוב אזרחי ישראל, מסתכל עליה וסובל ממנה ומצפה שהממשלה, דרך התקציב שלה, תטפל בה, זה העניין של סגירת הפערים. סגירת הפערים היא כורח, היא דבר חשוב מאוד, וחובה שהממשלה תפעל לסגירת הפערים בין השכבות החלשות לבין העשירונים העליונים בציבור ובאוכלוסייה. הפערים האלה הולכים וגדלים בשנים האחרונות. בכלל, השיטה הכלכלית הנוהגת בישראל בעשור האחרון היא בעצם מרשם אידיאלי להרחבה ולהגדלה של הפערים בין השכבות השונות. נסתכל אם הממשלה באמת עושה משהו, מעבר, כמובן, להצהרות שרוצים לעזור לשכבות החלשות ורוצים לסגור את הפערים בין הפריפריה לבין המרכז. הכול דיבורים יפים, אבל למעשה מה הממשלה עושה? למשל, מדיניות המס. מדיניות המס שהממשלה, שהתקציב מציע, היא הקטנת המסים לעשירים. הקטנת המסים לעשירים עד שהם יהיו עשירים יותר. עשירים יותר, המשמעות של הדבר הזה היא הרחבת הפערים. עוד פעם, לא סגירת הפערים אלא הרחבת הפערים. לגבי הפריפריה. לפי כל המדדים המקובלים, המצב של הפריפריה מבחינת אבטלה, מבחינת תשתיות, מבחינת חינוך, מבחינת שלטון מקומי, הוא בכי רע. המצב בפריפריה קשה מאוד. האוכלוסייה בפריפריה אפילו לא מקבלת את השירותים שהיא משלמת עליהם כמו כל אזרח במדינת ישראל. אני אתן דוגמה: בריאות. תושב בצפון משלם עבור הבריאות מס בריאות כמו כל אזרח אחר במדינת ישראל. לצערי הרב, ומבלי לפגוע בבתי-החולים בצפון, אני לא רוצה לנקוב בשמות, רמת הטיפול שאתה מקבל בבית-חולים, נגיד בטבריה, היא הרבה יותר נמוכה מרמת הטיפול שאתה יכול לקבל בבתי-חולים טובים במרכז הארץ, אף-על-פי שאתה כאזרח משלם אותו סכום של כסף מההכנסה שלך. כלומר, בפריפריה גם השירותים הבסיסיים שהאזרחים צריכים לקבל על-פי חוק באופן שוויוני לא מתקבלים, ובסופו של דבר זה פוגע ומגביר את הפערים בין המרכז ובין האזרחים שגרים במרכז לבין הפריפריה והאזרחים הגרים בפריפריה. הממשלה מדברת עד עכשיו על טיפול בעניין הריכוזיות. הריכוזיות – קבוצות מאוד מלאות בכסף, עם מפעלים, עם עושר גדול, שמנהלות כמעט את המשק במדינה, לעומת רוב הציבור, שבעצם סובל כדי לספק לעצמו את המצרכים הבסיסיים. אני מדבר כאן ואני רוצה לתת דוגמה. אנחנו עכשיו בתקופה שאנחנו מדברים על תקציב, כאשר כל אזרח במדינת ישראל מצפה שתוך שבוע או כמה ימים תהיה העלאה במחירי השירותים הבסיסיים, דלק, מים – בינתיים אמרו שהקפיאו, אבל אני מניח שעוד יעלו את המחיר של המים בקרוב. כך שעבור האזרח הפשוט, האזרח הקטן, האזרח מהשכבות החלשות הרגילות, התקציב הזה לא מביא לו שום בשורה. ולהיפך. התקציב הזה מנבא לו – או מה שמתפרסם בעצם לא מנבא לו פתרונות לבעיות המחיה שלו. העניין של השכר, העניין של תנאי העבודה של עובדים בתחומים שונים במשק – דובר הרבה בתקופה האחרונה על שכר הבכירים במשק, שהוא גדול מעבר לכל פרופורציה בהשוואה לעובדים הרגילים, הפשוטים נקרא להם, בחברות ציבוריות בישראל. ועד עכשיו, למרות הדיבורים שמטפלים בעניין של שכר הבכירים, והוועדות שהוקמו, שום דבר לא קורה, ואני בספק רב, בספק רב – לפחות לא בתקציב. אנחנו לא רואים בחוק ההסדרים למשל, ואפשר דרך חוק ההסדרים להכניס תיקונים ושינויים דרסטיים שהם בהחלט מתאימים, נגיד, לדבר כמו שכר הבכירים. הטיפול בשכר הבכירים ובפער הגדול בין שכר הבכירים לשכר העובדים הרגילים בכלל לא נכלל בתקציב ובחוק ההסדרים. ולכן אני אומר שגם בתקציב – בחוק התקציב ובחוק ההסדרים – אין טיפול בפערים. אני רוצה לדבר בקצרה גם על בעיות של השלטון המקומי שלא מוצאות את פתרונן במסגרת התקציב. השלטון המקומי בישראל סובל – כמובן מלבד הערים שיש להן תקציב שהוא בסדר גודל של מדינות באפריקה או במקומות עניים אחרים בעולם, ערים כמו תל-אביב, שבאמת יש להן הכול; יש להן מקורות הכנסה עצמיים והן לא צריכות את הממשלה. הן יכולות אפילו להלוות לממשלה. אבל רוב המועצות המקומיות והעיריות, במיוחד בפריפריה, סובלות מהרבה בעיות, כי אין להן מקורות הכנסה עצמיים. אין להן אזורי תעשייה, הן לא יכולות לגבות היטלים. גם האוכלוסייה – ואני לא מדבר רק על האוכלוסייה הערבית, שאף אחד לא יטעה, אלא על האוכלוסייה בפריפריה באופן כולל – היא במצב סוציו-אקונומי קשה; אוכלוסייה ענייה יחסית, שלא יכולה לשלם ולהוות מקור להכנסה עצמית לרשויות המקומיות ולשלטון המקומי בפריפריה, וזה פוגע באפשרויות, בתפקוד של השלטון המקומי. המענקים, מענקי האיזון שהממשלה, שמשרד הפנים הקצה לשלטון המקומי, ירדו מאז 2003 ועד היום. ב-2003 היו 4.2 מיליארד שקלים. היום התקציב הזה, המענקים האלה, הם 2.4 מיליארד שקלים. ובמקביל – המטלות והשירותים שהשלטון המקומי מתבקש להגיש לא קטנו; להיפך, הם גדלו. ולמרות זאת מענקי האיזון של הממשלה קטנו. זה אומר דורשני. זה אומר שהשלטון המרכזי מתכחש לאחריות שלו כלפי השלטון המקומי ובעצם מפקיר את השלטון המקומי. בסופו של דבר, השלטון המקומי, אם הוא רוצה לשמור על רמת שירותים מסוימת, הוא צריך להעביר את זה הלאה, לאזרחים, ולהעלות את מחירי השירותים לאזרחים, או להפסיק לתת את השירותים לאזרחים, ושתי הברירות הן ברירות קשות. עוד תחום שאני רוצה לנגוע בו בקצרה – בעניין הבריאות. אנחנו רואים מגמה הולכת ומתרחבת של הגדלת ההשתתפות של הפרטים, של האזרחים, על מנת לקבל את שירותי הבריאות. למרות שאנחנו מדברים על מערכת בריאות ציבורית, שכאילו כל אזרח משלם על-פי ההכנסה שלו, משלם את המס בשביל לקבל שירותים רפואיים, אנחנו יודעים את כל הקומבינות שקופות-החולים עושות בשביל לדרבן אנשים לקנות כרטיס מועדף כזה וכרטיס מועדף אחר, כאילו כדי לקבל יותר שירותים. ואז אנחנו מתקרבים למצב כמו המצב בארצות-הברית, שלמרות שיש – בישראל לפחות – מערכת בריאות ציבורית, ההשתתפות של האזרחים היא כבר כמעט 50% מעלויות הטיפולים הבריאותיים שהם מקבלים, וזה מצב שלא יעלה על הדעת. למרות שאנשים משלמים מס אחיד על-פי הכנסה, הם יצטרכו לממן מכיסם עוד שירותים ועוד שירותים. וכמובן, שלא לדבר על התורים הארוכים לקבלת טיפולים כאלה ואחרים בבתי-החולים. אני חושב שזה מתחבר למגמה כוללת של ייבוש המגזר הציבורי, הכשלתו במתכוון על-ידי הממשלה, על מנת להגיע למצב שבו השירותים הציבוריים יקרסו ואז הממשלה תפריט אותם. זה בעצם כל הפילוסופיה, או זה בעצם התחבולה שהממשלה נוקטת לאורך זמן – לייבש את המגזר הציבורי כהכנה לצורך ההפרטה שלו. אנחנו ראינו את הדבר הזה באופן הברור ביותר והקשה ביותר והמצער ביותר בשירותי ההצלה והכיבוי. שירותי הכיבוי וההצלה יובשו במתכוון. בדרך כלל דיברו על 600 מיליון שקלים שהיה צריך להשקיע במערכת הכבאות, שלא הלכו לשם – זה פחות או יותר שווה לכסף הקואליציוני שכרגע דיברתי עליו. הכסף הזה לא הושקע שם. קרה אסון גדול שהממשלה מנסה להשתמט מכל אחריות לו, אבל אני אומר שבעצם השירות הזה – שירותי החירום – במקום רגיש מאוד כמו חיפה, וגם לגבי אזורים אחרים במדינת ישראל, הממשלה נמנעת מלהשקיע את ההשקעות שצריך להשקיע במקומות או בשירותים האלה כדי שבסופו של דבר לגרום למפולת בהם, לכישלון טוטלי, ואחר כך למצב שהם יופרטו בשוק החופשי. אני לא אוכל לסיים כמובן בלי להזכיר את ההתייחסות של התקציב למגזר הערבי. הרי יש הכרה מלאה, גם מצד הממשלה, בפערים ובבעיות שהמגזר הערבי סובל מהן, אם נסתכל על כל המדדים הסוציו-אקונומיים – על רמת החינוך, רמת התשתיות ביישובים הערביים. בתקציב, למרות שהיה דיבור על הצורך להשקיע, על הצורך להגביר את התעסוקה ביישובים הערביים, שנכרך גם בדיבור על עידוד החרדים לצאת לעבודה, למעשה שום דבר לא נעשה. מבדיקות שאני עשיתי עד עכשיו אני הבנתי שאולי 100,000, 200,000 שקל ניתנו לאיזו חברה שנותנת הכשרה לעובדי היי-טק ערבים. זה הכול. זה הכול. איפה אזורי תעשייה ביישובים הערביים? באזורי תעשייה ביישובים ערביים אפשר ליצור מקומות עבודה ואפשר לעודד אנשים לצאת לעבודה. לא יכול להיות מצב שבו התמ"ג של אזרח ערבי הוא רק שליש או פחות משליש מהתמ"ג הממוצע במדינת ישראל – 8,000, 9,000 דולר, לעומת כ-30,000 דולר לשנה. אי-אפשר. התוכניות להצעיד את מדינת ישראל שתהיה בין 15 המדינות הראשונות מבחינת התמ"ג – אם הממשלה לא תשקיע ביישובים הערביים, ואם היא לא תשקיע גם במגזר החרדי, ואם לא כל כוח העבודה במדינת ישראל יתרום לכך, להגדלת התמ"ג, אי-אפשר להשיג את המטרה הזאת. לכן אני אומר שכישלון בהשקעה ביישובים הערביים – בבניית אזורי תעשייה, בהגברת התעסוקה – יפגע באפשרויות של הייצור, בהגדלת התמ"ג, ויפגע ברצון ובכמיהה וביעדים של מדינת ישראל כפי שהיא מגדירה את עצמה: שהיא רוצה להיות בין 15 המדינות הראשונות בעולם. לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שמדובר בתקציב שלא עונה על הבעיות של הציבוריות הישראלית מכל המגזרים, מכל האזורים הגיאוגרפיים, והוא לא ראוי לתמיכה. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. אני רוצה לברך את הקבוצה שנמצאת אתנו ביציע, של מנהיגי סטודנטים מארצות-הברית וקנדה, מארגון ה-ZOA, יחד עם ג'ף דאובי מהנהלת ה-ZOA. ברוכים הבאים. Welcome to Israel. תודה לכם. בבקשה, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת אבי דיכטר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את הדקות שיש לי כאן במסגרת הדיון הזה כדי לדבר על המחשבה הכללית והכיוון הפוליטי שעומד בבסיס התקציב, מה שנקרא גישת המקרו. ישראל מצטיינת בתקציב הזה בגישה שכמוה כבר אנחנו כמעט לא רואים במדינות מערביות ומפותחות, גישה שאומנם היתה מאוד חזקה בשנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים, אבל במרבית המדינות היא פינתה את מקומה לגישה הרבה יותר מאוזנת, ברוח מדינת הרווחה. אותה גישה, שמאפיינת את תקציב המדינה הזה, של ממשלת נתניהו, מאופיינת במה שקראו בתחילת שנות ה-90 "המחשבה האחידה", אותה מונוליטיות רעיונית שהיתה מאוד חזקה בעולם בעקבות השינויים הגלובליים – נפילת חומת ברלין, קריסת הגוש הסובייטי בזמנו – ואשר הוצגה על-ידי הכוחות המרכזיים במערב כאיזושהי הוכחה לכך שהגישה של ההתערבות, הרגולציה, האיזונים במשק, אותה מדינת רווחה קרסה ומפנה את מקומה לגישה שונה לחלוטין, שבה השוק, התחרותיות והמצוינות ועקרון הרווח הם העקרונות השולטים. הגישה הזאת שלטה בעולם ללא מצרים בכלל בשנות ה-90. כאמור, היא היתה בבחינת מונוליטיות מחשבתית. כל מי שבאותה תקופה ניסה לערער על הדברים ולטעון שמדינת הרווחה מספקת הגנות ועקרונות חשובים שהשוק לבדו אינו יכול לספק, זכה לקיתונות של ביקורת. לצערי, הגישה הזאת קנתה לה גישה בחוגים נרחבים באקדמיה, בתקשורת – ואני לא מדבר רק על ישראל. זה היה דבר שהוא כלל-עולמי. אלא מה? כשעברו השנים, וניסו את הדברים במשך שנים ארוכות, בעולם ראו שאותה גישה לא מספקת את הפתרון שרבים כל כך חשבו שהיא מספקת. הגרזן ירד באופן סופי על הגישה הזאת כגישה אחידה מוחלטת במשבר הכלכלי האחרון בעולם, כאשר המוסדות הפיננסיים – נאמר בארצות-הברית או במערב-אירופה – ועמם גם מדינות שלמות, כפי שראינו במשברים האחרונים, למשל באירלנד, הוכיחו שגישה כזאת, שרואה לנגד עיניה את הרווח בלבד, גישה כזאת שמאמינה ביד הנעלמה והפרועה של כוחות השוק, הגישה הזאת, היא כשלעצמה אינה יכולה להחזיק מעמד. ראינו בשנתיים האחרונות איך גאוני השוק והאשפים הפיננסיים למיניהם מבתי-השקעות, מבנקים גדולים, מחברות ביטוח, עמדו בתור אצל אותה ממשלה כדי לקבל סיוע ולקבל הצלה ממשלתית. וההצלה הממשלתית הזאת לא היתה בסכומים קטנים אלא היתה בסכומים של מאות מיליארדי דולרים. במשך שנים הושמצה הממשלה כממשלה. נטען שלממשלה אין מקום במסגרת השוק הזה והמשק, שהממשלה היא בכלל כוח מעכב, היא כוח שלילי, היא מקל בגלגליו של השוק. הממשלה כממשלה נתפסה כדבר מיושן, ארכאי, כדבר שאין לו מקום בשיקולים כלכליים. לעומת הממשלה, קם ועלה המשק ויחד אתו ראשי המשק, וראשי המשק הם אף פעם לא אנשים מארגוני החברה האזרחית, הם לא חוקרים, הם לא נציגי ציבור. ראשי המשק הם ראשי החברות הפרטיות הגדולות. אגב, כשאנחנו מסתכלים על ראשי המשק – גם בישראל, אבל גם במדינות אחרות – ואנחנו רואים איך אותם ראשי משק הגיעו למעמדם הכל-כך בכיר, אנחנו מגלים ועומדים על תופעת המינוף. אותם ראשי משק, באמצעות הלוואות – והתהליך הזה בלט מאוד גם בארץ – הלוואות בחלקן מופקרות, הגיעו למעמד שאליו הגיעו, ובסופו של דבר, כאשר הבועה הזאת התפוצצה, עמדו אותם ראשי משק בתור לקבלת סיוע ממשלתי. בעולם בשנים האחרונות הוכחה הקריסה המוחלטת של התפיסה הזאת, שרואה בשוק ובעקרון התחרותיות והרווח עיקרון יחיד. בעולם היא קרסה. רק בישראל, ובמדינות נוספות אבל בודדות, עדיין היא הגישה השלטת, וכשאנחנו רואים את התקציב הזה, זה בולט בצורה מאוד חזקה. המולך הזה, שנקרא השוק, שלא כולל את העובדים, לא כולל את רוב האוכלוסייה, אלא רק את מה שהגדרתי "המשק" ו"ראשי המשק", שהם אנשים מאוד עשירים, מולך השוק הזה באמת זכה לשליטה ללא עוררין בחברה שלנו ובכלכלה שלנו, והתפיסה הלקויה הזאת שולטת בכל תחומי התקציב, ואתן כאן כמה דוגמאות. קודם כול, הנושא שהוא אולי בעל החשיבות החברתית הרבה ביותר, נושא החינוך. אם בעבר בישראל, במשך השנים מאז קום המדינה וב-40 השנה הראשונות, החינוך בעיקרו היה חינוך ממלכתי, כאשר היתה שוויוניות רבה יחסית במערכת החינוך – להזכירכם, מדובר בחוק חינוך חובה חינם, ואכן מידת התשלומים של גורמים אחרים, כגון הורים, בתוך מערכת החינוך היתה מועטה, הרי בשנים האחרונות ראינו כרסום מאוד גדול בעניין הזה. העלייה, מצד אחד, של זרמי חינוך סקטוריאליים, ומהצד השני של בתי-ספר פרטיים, כאשר חלקה של המדינה וחלקו של החינוך הממלכתי, השוויוני, האיכותי, שנגיש לכולם, הולך ומצטמצם. מה יוצרת התופעה הזאת? עניין מאוד ברור. משפחות במקומות שבהם אפשר לשלם ולדאוג לחינוך יותר טוב – על שיעורי עזר, על ציוד ועל כיתות יותר מרווחות ועל העשרה – במקומות האלה הילדים מקבלים חינוך מצוין. במקומות שבהם להורים אין כסף לשלם, החינוך פשוט יורד לאשפתות. את הממוצע בין שני הדברים אנחנו פשוט רואים במדדים הבין-לאומיים, והדברים האלה מאוד ברורים והם מחריפים גם משנה לשנה. זאת תופעה שאיננה קורית במקרה. ברגע שבאופן יחסי המדינה מקטינה את המעורבות שלה במערכת החינוך ונותנת לזרמים סקטוריאליים ולחינוך פרטי לעלות, אי-השוויון והפערים בחינוך הולכים ומתגברים. תופעה דומה אנחנו רואים בתחום השני שהוא בעל החשיבות החברתית הרבה ביותר, שהוא תחום הבריאות. בתחום הבריאות אנחנו רואים מגמה מאוד ברורה בישראל בשנים האחרונות, של הגדלת ההוצאה הפרטית של הישראלי על בריאות. חייבים להבין, ברגע שאנחנו מדברים על הגדלת הוצאה פרטית של ישראלי על בריאות, אז מי שיש לו מגדיל, ואם יש לו בעיה בריאותית והוא מוכן לשלם על ניתוח פרטי, אז הוא מקבל את הניתוח בבית-חולים פרטי אחרי יומיים. משלם 5,000 או 10,000 שקל. אם אין לו את הכסף הזה ואם הוא תלוי במערכת הציבורית, שבה התורים מתארכים והטיפול איננו שוויוני, אז הוא נאלץ לחכות הרבה יותר זמן ואיכות חייו ובריאותו נפגעות. יש לנו כבר סטטיסטיקות בארץ לגבי הפער שקיים עכשיו בישראל ברמת הבריאות בין אנשים שגרים באזורים מבוססים לבין אנשים שגרים בפריפריה. גם זה, חברות וחברים, לא תופעה שקורית במקרה. הקטנת ההוצאה הממשלתית הציבורית על הבריאות, ומנגד הגדלת ההוצאה הפרטית, יוצרות את המצב הזה. זה קורה כי במשרד האוצר ובממשלה יושבים אנשים – והם מחזיקים בהגה השלטון – שחושבים שמעורבות ציבורית וממשלתית בשירותים חברתיים היא דבר פסול, ונכון לתת לכוחות השוק, מה שהם קוראים, לנהל את הדברים, גם כשמדובר במערכות חברתיות רגישות כמו חינוך ובריאות. תראו, כשיש לחברות ביטוח פרטיות דריסת רגל הולכת וגוברת בתחום הבריאות והן מציעות לציבור הרחב פוליסות בתשלומים נוספים שמבטיחים בריאות יוצאת מן הכלל, ברור שהתופעה הזאת הולכת בכיוון מאוד מסוים. אותו דבר קרה בתחום הדיור, וחשוב להבין ולראות את התמונה הכוללת, כי הדברים האלה הם חריפים מאוד ומגיעים עכשיו לבירור מאוד נוקב אצלנו בארץ. בתחום הדיור מדינת ישראל, מזה כעשר שנים לפחות – ושוב, אני לא בא פה בטענה ספציפית כלפי הממשלה הזאת, זה תהליך שאפיין את כל הממשלות בעשור האחרון – מדינת ישראל משכה ידה מכל מה שנקרא דיור ציבורי ומעורבות בשוק הדיור. אמרו: השוק ינהל את עצמו באמצעות ביקוש והיצע; ברגע שיהיה ביקוש, הקבלנים יבנו ויהיו דירות וכו'. מה קרה בפועל? ראינו שהקבלנים והרשויות השונות מעדיפים שייבנו דירות מאוד גדולות. היום דירות חדשות שנבנות בישראל הן בגודל של 160, 180 מטר מרובע, ולכן הן גם מאוד יקרות. מחיר של דירה ממוצעת בישראל, "ממוצעת" זה כולל את הזולות ואת היקרות, הוא מיליון שקל. מיליון שקל לדירה ממוצעת בישראל זה רמת מחירים שיש לנו בפריס ובניו-יורק בשכונות מסוימות. עכשיו תבינו, מיליון שקל לדירה, זה אומר שעבור רוב האוכלוסייה החלום הזה, שהוא הדבר הכי בסיסי למשפחה, של דירה בהישג יד, או לפחות בהישג של עשר או 15 שנה משכנתה, הולך ומתרחק. דיברתי על החינוך, דיברתי על הבריאות, דיברתי על הדיור. אלה תחומים שהממשלה באופן מופגן, הצהרתי, מתוך מדיניות כלכלית ופוליטית ברורה, משכה את ידה מטיפול בהם, והתוצאה מאוד ברורה. נושא נוסף – רווחה. אותו דבר, מערכת חברתית רגישה, שבה נדרשת מעורבות ציבורית והכוונה ממשלתית, ושבה הממשלה העדיפה לקחת צעד אחורה, ושוב, זו לא רק הממשלה הזאת, אני מדגיש. גם ממשלת קדימה שהיתה לפניה, עם שר האוצר רוני בר-און, נקטה את המדיניות הזאת. למשל, מה קרה בתחום הרווחה? היתה גישה, ששירותי רווחה מסוימים לא צריכים להיות חלק ממערכת הממשלה. למשל הדוגמה שלפנינו, מורות שיקומיות לעיוורים. בעבר הן היו עובדות של המדינה. אמרו: נקים עמותה, העמותה תעסיק את המורות השיקומיות וזה לא יהיה באחריות המדינה. מתקצבים את העמותות האלה בחסר, למשל את אותה עמותת "מגדל אור", שמעסיקה את המורות השיקומיות. העמותה קורסת, ואז, כשבאים למשרד הרווחה ואומרים לו: מה עם השירות הזה לעיוור? אדם מתעוור, הוא זקוק למדריך שיאפשר לו להתנהל בבית, לקיים חיים עצמאיים. אז אומרים: לא, סליחה, זה לא ממשלתי, זו עמותה פרטית, תנהלו את ענייניכם בבית-המשפט. המדיניות הזאת קורסת. המדיניות הזאת מביאה לתוצאה חברתית קשה ביותר. תבינו, אני לא נגד שוק חופשי ואני לא נגד תחרותיות ואני לא נגד מצוינות. אני בהחלט חושב שלשוק יש מקום, וחשוב מאוד לעודד אותו, אבל אי-אפשר ליצור מערכת חברתית וכלכלה שמבוססת אך ורק על מה שאנחנו קוראים כוחות השוק. כוחות השוק הם לא דבר שמאזן את עצמו, ויודע גם כל קפיטליסט – וזה כבר במחשבה הקפיטליסטית – שקפיטליזם טוב דורש רגולציה טובה, ומי שחושב שיש סתירה בין קפיטליזם טוב לבין רגולציה טובה טועה ואינו מכיר את התיאוריה הכלכלית. קפיטליזם טוב דורש הסדרה, דורש פיקוח, דורש אכיפה. כשאנחנו נותנים לקפיטליזם להתנהל ללא רגולציה, כשאנחנו מושכים את ידינו גם ממערכות חברתיות ונותנים לקפיטליזם להיכנס גם אליהן, אז הקפיטליזם נהיה קפיטליזם רע ופוגע ברוב תושבי המדינה. אני רוצה לתת לכם עוד דוגמה, מתחום התחבורה, והדברים גם כן עלו בצורה מאוד חדה בשבועות האחרונים. מדינת ישראל החליטה שבפרויקטים גדולים של תשתיות ותחבורה היא לא רוצה להתעסק בעצמה, ומוציאה את זה למה שנקרא BOT, שיטה של זכיין. בדרך הזו לקחו את פרויקט התשתיות, כמעט הגדול ביותר מאז קום המדינה, הרכבת הקלה בתל-אביב, קו אחד, "הקו האדום" – הוציאו אותו לזכיין. מה קרה? בתום שלוש שנים שבהן הושקעו מאות מיליוני שקלים בתכנון ובהסדרה וכו', הפרויקט קרס. הפרויקט קרס, והמדינה נטלה לידיה את הזיכיון בחזרה. ועכשיו אומרים במשרד התחבורה: הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו, שהזכיין הטיל על המדינה עול בלתי נסבל, שהוא לא עמד במטלות שלו, שהוא לא קיים את המוטל עליו. אנחנו חושבים שאנחנו כמדינה יכולים לעשות את הפרויקט הזה טוב יותר. ואכן הממשלה, זאת הממשלה שלכם, הממשלה הזאת, קיבלה את ההחלטה לעשות את זה בעצמה. עכשיו תבינו, לא מדובר באיזשהו עניין נקודתי, מדובר כאן בשיטה שקרסה. יש דברים שבהם השוק כשלעצמו, חברה פרטית או איל הון, לא יכולים להתמודד אתם. ובסופו של דבר את הנזק שהוא גורם לא הוא משלם, לא מכיסו זה יוצא אלא מהכיס של כולנו, כי הוא בא אלינו שנחלץ אותו. אני רוצה לתת לכם עוד דוגמה, ובאמת הדוגמאות הן לכל רוחב הסקאלה בחיים הציבוריים שלנו, אבל משום מה קברניטי התקציב לא מצאו לנכון להפנים אותן ולהטמיע אותן בתוך התקציב. ראו מה קרה, וזאת כבר דוגמה די נדושה, ביחס לשירותי הכבאות ואת המצב שהם הגיעו אליו כתוצאה ממימון ציבורי בחסר. ואני רוצה לדבר גם על נושא שנקרא שלטון מקומי, או בכלל סוגיות של סביבה, שעולות עכשיו בכנסת לגבי שטחים פתוחים. הכנסת הזאת, כחלק מהשיטה הזאת של התרחקות ממעורבות ציבורית, ביטלה גוף שנקרא נציבות הדורות הבאים, שנתן input מאוד חשוב על המסלולים שחברה אזרחית צועדת בהם. נציבות הדורות הבאים עשתה בדיוק את מה שאני ניסיתי להסביר כאן, להראות איך תצעד החברה ומה יהיו פניה אם נלך בדרך מסוימת לעומת דרך אחרת. לו היתה נציבות הדורות הבאים ממשיכה לפעול והיינו מביאים אליה את הסוגיות האלה שפירטתי כאן, למשל מדיניות הבריאות הציבורית – – <היו"ר דני דנון:> נא לסיים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן. – – למשל פרויקטים של תשתיות, הייתם רואים – גם בהתחשב בניסיון העולמי – שלמעורבות הציבורית אין תחליף. אנחנו רואים ניצנים של שינוי, למשל בפסק-הדין של בית-המשפט העליון שקבע שבית-סוהר פרטי זה דבר שהוא לא מתקבל על הדעת. לא בית-סוהר פרטי, לא משטרה פרטית, ואני רוצה להוסיף לסיום, אדוני היושב-ראש, גם חינוך פרטי וגם בית-חולים פרטי וגם שירות משמר פרטי וגם שירותי רווחה פרטיים זה תרתי דסתרי. במערכות חברתיות נדרשת מעורבות ציבורית, ולצערי התקציב הזה יוצר בדיוק את ההיפך. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. הדובר הבא, יושב-ראש ועדת הפנים, חבר הכנסת דוד אזולאי, בבקשה. לרשותך עשר דקות. ואחריך – חבר הכנסת אבי דיכטר. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני החלטתי לנצל את הזמן שניתן לי כדי לדבר על נושא השלטון המקומי. אין זה סוד שכוחו של השלטון המקומי בשנים האחרונות הולך ונחלש, והתוצאה היא שחיקה מתמשכת, והשחיקה הזו נותנת את אותותיה בשטח, במרבית הרשויות המקומיות במדינת ישראל. ישנה פגיעה קשה במעמדן של הרשויות המקומיות, עד כדי קריסה של השלטון המקומי בכלל בארץ, כאשר הן נדרשות מדי פעם לקצץ בתקציבים, ליישם החלטות ממשלה, והמדובר בעלויות רבות – של מיליונים. אתן דוגמה של קיצוץ שדובר עליו בעשור האחרון, שזה קיצוץ מענקי האיזון. במשך עשר השנים האחרונות קוצץ התקציב הזה בצורה דרסטית: מסדר גודל של 4.2, ירד לרמה של 2.4, כאשר גם לפי ועדת-גדיש הוא היה צריך להיות 3 מיליארד שקל. שנבין – מענקי האיזון זה בעצם הלחם של הרשויות המקומיות. ישנן רשויות מקומיות שבלי מענקי האיזון לא יכולות פשוט להתקיים. אדוני היושב-ראש, כשמדובר על סדר גודל כזה של קיצוץ, הרי אי-אפשר כל הזמן להגיד: אוקיי, בואו ניתן לגמל הזה עוד יום בלי אוכל ועוד יום בלי אוכל. הרי בסוף, יום אחד העסק הזה יתמוטט. רבותי, השלטון המקומי הוכיח את עצמו ברגעי משבר במדינת ישראל. הוא היה הראשון לצאת לכל פעילות. אם זה במלחמת שלום הגליל – עד שהשלטון המרכזי התעשת והתחיל לבדוק את עצמו מה הוא צריך לעשות, השלטון המקומי היה בשטח, נתן מענה לתושבים, כאשר, לצערי הרב, השלטון המרכזי גרר רגליים, לקח לו זמן עד שהוא נכנס לפעולה. והכול נעשה באותם אמצעים דלים שיש להן, לרשויות המקומיות. יש רשויות מקומיות שיש להן והן עמדו בזה, יש רשויות מקומיות שגוררות עד היום גירעונות כתוצאה מאותן פעילויות. לכן, הנושא הזה של הקיצוץ הדרסטי ביותר של מענקי האיזון חייב להיעצר, ואני הכנתי הצעת חוק בעניין הזה יחד עם כל חברי ועדת הפנים, מכל סיעות הבית, ואני מקווה שהיא תונח בימים הקרובים. נצטרך לשקול ביחד איך אנחנו מקדמים את החקיקה הזאת, מפני שבעצם החקיקה הזאת תהיה אולי המענה לכך שהממשלה מדי פעם באה ומקצצת עוד פעם ועוד פעם במענקי האיזון. אחר כך באים, ורשות מקומית שסובלת מגירעונות, עושים לה תוכנית הבראה. אבל, רבותי, גם תוכנית הבראה עולה כסף. אי-אפשר לעשות תוכנית הבראה ללא כיסוי כספי, ואנחנו עדים לתופעה של חלק גדול – יש כ-70 רשויות שנמצאות בהגדרה של תוכנית הבראה. אני אומר לכם, אולי שליש מתוכן נכנסו לתוכנית ההבראה, והשאר בעצם לא יכולות להיכנס לתוכנית ההבראה, למרות הסכמתן, למרות שהגישו את בקשתן. הן לא יכולות להיכנס לתוכנית ההבראה מפני שמשרד האוצר לא מימן את תוכניות ההבראה. אם לוקחים בחשבון את העלויות של תוכניות ההבראה לעומת הקיצוץ במענקי האיזון, הרי לך משוואה שאותו כסף שהולך לתוכניות הבראה – אם היו משאירים את זה לטובת מענקי האיזון, אז בכלל היינו חוסכים את תוכניות ההבראה. אבל לא כך הוא. ואחר כך, כאשר נדרשים להתייעל, ועד שהרשות המקומית מתייעלת במסגרת תוכנית ההבראה, מהדקת את החגורה, מפטרים עובדים, מתייעלים במנגנון, ואחר כך בא הקיצוץ שנוחת על כל השלטון המקומי, על כל הרשויות המקומיות – בעצם עד שאותה רשות מקומית מתאוששת היא שוב חוזרת כמעט לאותו מצב שהיתה בו קודם. זה בכלל לגבי כל נושא תוכניות ההבראה. אני חושב שאין תקציב מספיק. גם המעט שיש לא מספיק לכל אותן רשויות מקומיות. דבר נוסף שאני רוצה לדבר עליו הוא הנושא של כל מיני מטלות שמטילים על השלטון המקומי. רק אתמול היה דיון בוועדת הפנים על היטל ההטמנה שהרשויות המקומיות אמורות לשלם עבור הטמנת הפסולת. שם הן נדרשו לשלם סדר גודל של 120 שקלים לטונה. הייתם צריכים לראות את התנהלות הרשויות המקומיות, שהודיעו שלא משתפים פעולה. אני ביקשתי מהם – לא רציתי לחתוך את העניין הזה. ביקשתי שיגיעו להבנה, השלטון המקומי יחד עם המשרד להגנת הסביבה. שלושה חודשים לא מצליחים להגיע להבנות. הפערים כל כך גדולים, ובצדק. הפערים כאלה גדולים, ואומרים: לנו אין מאיפה לשלם, אנחנו לא מסוגלים לעמוד בזה. עד שלאחר ויכוחים רבים ולאחר שנעזרתי במרכז המידע של הכנסת, שהכין לי איזו נוסחה שאתה יכולתי לבוא, לשמחתי הרבה הנושא הזה עבר אתמול באמת בשקט ובהבנה ובהסכמה. בהזדמנות הזאת אני רוצה לציין את חברי מהאופוזיציה, את חבר הכנסת בילסקי ואת חבר הכנסת יעקב אדרי, שגילו הבנה רבה בעניין הזה ולא התנהגו כאופוזיציה, אלא הם היו אופוזיציה עניינית ותמכו בנושא הזה של היטל ההטמנה לשביעות רצונן של הרשויות המקומיות, לשביעות רצונו של השר להגנת הסביבה. אבל, רבותי, למה צריך להגיע למצב כזה? מאיפה יש לרשויות המקומיות? כמה עוד אפשר להטיל עליהן? עד מתי אנחנו נטיל עליהן את המטלות האלה אחת לאחת? נושא המועצות הדתיות – נושא המועצות הדתיות ידוע. במשך כל השנים החלוקה היתה של 60–40. באתי והצעתי הצעה בזמנו: למה 60–40? למה במשרד החינוך החלוקה היא 75–25? למה במשרד הרווחה החלוקה היא 75–25? למה שגם בשירותי הדת היהודיים לא תהיה חלוקה של 75–25? למה להשאיר את החלוקה של 60–40? אוקיי, מצאו את הנוסחה הגואלת. מה הנוסחה הגואלת? באו וחילקו – ישנן רשויות שמסוגלות לעמוד בזה, ולהן קבעו 75–25. חלק מהרשויות החלשות – שם ימשיך סידור אחר. אני שואל גם פה, למה לא תהיה איזו אחידות? זה מקומם את אותן רשויות חזקות. גם הרשויות החזקות, כמה אפשר להטיל עליהן? כל הזמן אנחנו באים עם עוד גזירה ועוד גזירה ועוד גזירה. זה בלתי אפשרי. נושא תאגידי המים – אני מודה, אני תמכתי בזה בקדנציה הקודמת. באו והציעו את זה כדבר יפה, ואמרתי: נכון, הגיע הזמן שמשק המים ברשויות המקומיות יהיה משק מים סגור, כדי שכל הכסף אכן ילך לטובת מים וביוב בלבד, ולא לצרכים אחרים. אבל מה קרה? לא לילד הזה פיללנו. יש היום תאגידי מים עם מנגנון, עם מנכ"ל, עם יועץ משפטי, עם דובר, עם יחצנים – מנגנון שלם שמטפל. על חשבון מי זה? מי יממן? מבנים נפרדים, ציוד נפרד, הכול. מי יממן את זה? מאיפה? אז אל נתפלא אם בסופו של יום האזרח הקטן ישלם את המחיר, רבותי. שום דבר לא בחינם. אותה יחצנות, אותו יועץ משפטי, אותו גזבר – ישלמו. כל הרעיון היה של משק מים סגור שיהיה בתוך הרשות המקומית, ינצלו את המנגנון של הרשות המקומית לטובת תאגידי המים ויהיה משק מים סגור שיתנהל בצורה ראויה בתוך הרשות המקומית, ולא מחוץ לרשות המקומית כפי שקורה היום. בעניין הזה אני חושב שהממשלה צריכה לעשות רוורס. זו לא בושה להגיד: בעניין הזה לא הצלחנו. צריך להחזיר את המצב לקדמותו, לוותר על תאגידי המים ולעשות משק מים סגור בתוך הרשויות המקומיות. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לסיים, ובזמן הקצר שנותר לי – אני לא יכול להתעלם מנושא שירותי הכבאות במדינת ישראל. לצערי הרב, כמי שמלווה את הנושא הזה הרבה שנים אני יכול להגיד שנושא שירותי הכבאות הוא לא רק נושא כואב, הוא גם נושא שאף אחד לא מעז לטפל בו. זו קבוצה חזקה, שפרוסה בכל רחבי הארץ, עם השפעה גדולה. כשאתה בא היום לדבר על שירותי הכבאות, אז תדעו לכם, ומי שלא יודע כדאי שידע: יש שלושה גופים בשירותי הכבאות. הגוף הראשון זה הנציבות, שהיא אמורה לראות ראייה כללית מלמעלה; הגוף השני זה אגודת המפקדים של שירותי הכבאות; הגוף השלישי זה הכבאים. וכאן, רבותי, כשצריך לנהל משא-ומתן, אי-אפשר להתעלם משום גוף. באים לכאן הכבאים ואני יושב אתם בוועדת הפנים ומנסה לקדם חקיקה כדי להפוך את שירותי הכבאות לשירות ממלכתי. באים לכאן, ואתה שומע כבר בדיון הראשון, אומרים הכבאים בהאי לישנא: אנחנו עם הנציבות לא משתפים פעולה. אתם יודעים מה המשמעות? אחד המחוזות במשטרה יקום ויגיד: אנחנו לא משתפים פעולה עם המפכ"ל ועם הצוות שלו. זה נשמע לכם הגיוני? זה נשמע ריאלי, הדבר הזה? <אברהם דיכטר (קדימה):> הוא לא יכול לפטר אותו, זה ההבדל. <דוד אזולאי (ש"ס):> כן, אבל פה הוא לא יכול לפטר אותו. לא רק זה – יש לו בעל בית. כל אחד, כל איגוד עם בעל הבית שלו. ואחר כך, החמור יותר מבחינתי – תסיירו קצת באיגודי ערים לכבאות ותראו פערים של דור. אדוני חבר הכנסת דיכטר גר באשקלון. אני מציע לך: לך לאיגוד ערים אשקלון ותבוא לאיגוד ערים בחיפה ותראה הבדל של שמים וארץ. מה קרה? מה, זה לא מכבה שרפות וזה מכבה שרפות? אלא, רבותי, זה עניין של כל איגוד – על שולחן מי הוא סמוך. ישנם איגודים שסמוכים על שולחנות של רשויות עשירות, שמעבירות את ההקצבה בזמן. כאן ייאמר לזכותו של חבר הכנסת רוני בר-און, שהיה שר הפנים, באמת ייאמר לזכותו, עשה מעשה טוב, לפחות. אחד הדברים שהוא עשה, זה שהוא עשה – – – <היו"ר דני דנון:> נא לסיים. בבקשה. <דוד אזולאי (ש"ס):> כן, אני כבר מסיים – אני מבין שאני מדבר דברים טובים על האופוזיציה אז צריך לסיים? <היו"ר דני דנון:> קשה לי להגיד לך: נא לסיים, כי אתה – – – <אברהם דיכטר (קדימה):> אחריך באש ובמים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> דברי טעם. דברי טעם. <דוד אזולאי (ש"ס):> אני אסיים, אבל, איך אומרים? אני לא יכול. יש ביקורת על האופוזיציה, אבל מלה טובה צריך להגיד. בעניין הזה רוני בר-און עשה מעשה, בכך שהוא חייב את הרשויות המקומיות האלה, שלא מסוגלות לממן, קיזז להן את זה מהמענקים שלהן, וזה הועבר ישירות לאיגודים. אבל בכך לא פתרנו את הבעיה. כי הבעיה נשארה ברשות המקומית, שנכנסה לגירעון, והאיגוד קיבל את הכסף שלו. אבל יחד עם זה, אדוני היושב-ראש – בזה אני מסיים – המצב הקיים היום באיגודי ערים לכבאות לא יכול להימשך כפי שהוא. לא יכול להיות שהתנאים בין איגוד ערים אשקלון ואיגוד ערים גליל מערבי, יהיו בהם פערים כאלה גדולים בשכר, פערים גדולים בהצטיידות. הגיע הזמן שהשירות הזה יהיה שירות אחיד, שירות ממלכתי, שייתן מענה לעם ישראל, ולא כפי שקרה לנו באסון האחרון שהיה לנו במדינת ישראל. יש ויכוח, ואני לא מתעלם מכך, אם תהיה להם זכות ההתאגדות, האם תהיה להם זכות השביתה – נושא שצריך לדבר עליו. אני לא אומר שאי-אפשר לדבר עליו מפני שהכבאים לא רוצים. אנחנו צריכים לשבת לדבר. אני רק מקווה שהממשלה תעמוד בהבטחתה ולא תסתמך על חקיקה פרטית של חבר כנסת דוד אזולאי, אלא תיזום גם חקיקה משלה כדי להתמזג ולתת מענה הולם לשירותי הכבאות במדינת ישראל. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת דוד אזולאי, יושב-ראש ועדת הפנים של הכנסת. הדובר הבא, חבר הכנסת אבי דיכטר, בבקשה. לרשותך 15 דקות תמימות. <אברהם דיכטר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אילוצי תקציב הם עניין לגיטימי של כל ממשלה. חווינו את זה בממשלה הקודמת, חווינו את זה בממשלה הזו, ואנחנו חווים את זה בעצם הימים האלה. אלא מאי? האילוצים האלה חייבים לעמוד בסדרי עדיפויות, ועליהם, ועל-פיהם, על-פי אותם סדרי עדיפויות נקבעת איכות הביצוע של הממשלה, או ליתר דיוק: איכות הביצוע העתידי. ופה זה ביצוע עתידי, בעצם, לשנתיים. ואם תרצו, אפילו לשלוש שנים, בידיעה ש-2013 היא שנת בחירות, ואנחנו מכירים את הדינמיקה של שנת בחירות. האם סדרי העדיפויות של התקציב הזה אכן משכנעים? אני בחרתי לגעת רק באבסורדים אחדים, כדי להמחיש, גם לציבור במדינת ישראל, אבל בעיקר כאן, לשרים, לחברי הכנסת, עד כמה טועים, ולצערי קצת תועים, סדרי העדיפויות בתקציב שמובא היום לאישור בכנסת. במקרה הראשון, אנחנו כולנו מבינים שהמציאות שבה העורף בישראל הפך לחזית היא מציאות בלתי נסבלת. לא העורף האזרחי ולא העורף הצבאי. ולצערי, אנחנו אחרי עשור שבו הריכוז של פגיעות בעורף על-ידי רקטות וטילים, גם מצפון וגם מדרום, הוא ריכוז חסר תקדים בהיקפו, בעוצמתו; ולצערנו גם מדרום, בהחלט התנהגות חדשה, מאוד לא מלבבת. אבל אל מול האיום הזה באמת נקבעה אסטרטגיה, איך מגינים על שמי המדינה מפני רקטות וטילים שכאלה, ובמסגרת האסטרטגיה הזו נקבעה ההגנה האקטיבית: אותם טילים של "כיפת ברזל", והשכבה שמעליה, וטילי ה"חץ". נקבעה אסטרטגיה מאוד סדורה, איך מגינים מפני אותן רקטות וטילים. אבל בתוך האיום האופציונלי הזה, יש גם איום ממשי שמתרגש ומתממש. אם אנחנו לוקחים רק את הזירה הדרומית, אדוני היושב-ראש, אני לא יודע כמה אנשים ערים לכך שבשנת 2010 הזירה, שנשמעת כזירה השקטה, ייצרה 150 שיגורים של רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל. 150 שיגורים נכון להיום. 150 שיגורים, זה ממוצע של כל יומיים רקטה או פצצת מרגמה. אני לא מדבר על ירי שהם ביצעו ולא נפל בתוך מדינת ישראל אלא נפל בתוך הרצועה, משיקולים שלהם; בין אם ירו על צה"ל ובין אם ירו למטרות אימונים. אני מדבר רק על שיגורים מרצועת-עזה לעבר מדינת ישראל. 150 במהלך שנת 2010 – ועוד לא סיימנו אותה – ואפשר לומר שאשליית השקט מתנפצת לנו בפנים, בממוצע, כמעט כל יומיים. אז בסוגיה הזו, ארצות-הברית אישרה – גם הקונגרס וגם הסנאט אישרו סיוע מיוחד ל"כיפת ברזל" בשיעור של 205 מיליון דולר. אלא מאי? הסיוע הזה מותנה ב"מצ'ינג", בתשלום, שמדינת ישראל, שממשלת ישראל תשים, בשיעור של 100 מיליון שקל. ועכשיו, אנחנו הרי יודעים: "כיפת ברזל", עד שיהיה הדור הבא, הדור הבא של שכבת הביניים, "כיפת ברזל" תהיה הסוס השחור שיתמודד עם הרקטות שבאות גם מרצועת-עזה וגם מכיוון לבנון, הרקטות קצרות הטווח, אף-על-פי שקצרות הטווח זה להרבה עשרות של קילומטרים. והמערכת הזו, שמענו בתקשורת מגורמי הביטחון, המערכת הזו מבצעית, המערכת הזו נוסתה בהצלחה, ועכשיו היא או-טו-טו, כמו שאומרים, צריכה להיות פרוסה בשטח. אבל מה? רק שתי סוללות. למה רק שתי סוללות? הרי אין סיכום עם ה"חמאס" שהם יורים רק מה ששתי סוללות יכולות ליירט? שתי סוללות – בגלל בעיה תקציבית. ועכשיו אני רוצה לחבר את הקצוות. כדי לממש את הסיוע האמריקני של 205 מיליון דולר, צריך את 100 מיליון השקל הישראליים, שביחד מגיעים, אגב, כשאתה מחבר אותם, כמעט ל-900 מיליון שקל, זה סכום שבו אפשר כבר להצטייד בכמות גדולה של סוללות, שיכולות לתת מעטפת הגנה מאוד אפקטיבית בתוך פרק זמן של שנה, שנתיים, לכל היותר, על היישובים שהם בטווח האיום מרצועת-עזה, בוודאי היישובים שחוטפים את זה כמעט באופן שוטף – גם שדרות, גם אופקים, גם נתיבות, גם אשקלון, גם הקיבוצים שביניהם וגם המושבים שביניהם. 100 מיליון השקל האלה לא תוקצבו, ואני לא יודע מה יהיה גורלו של הסיוע האמריקני. ואני לא יודע מה יהיה גורלן של הסוללות. אז בתקציב סביר, נורמלי, הוגן, לאומי, יש מספיק סעיפים שאתה יכול להציע ללכת ולקחת משם. לדוגמה, סעיף 20(38)(21) במשרד החינוך, תקצוב של 111 מיליון שקל להבטחת הכנסה לאברכי כוללים. ועכשיו אני שואל את עצמנו: הרי אנחנו, בתקציב המשותף הישראלי והאמריקני, 205 מיליון דולר ו-100 מיליון שקל ישראליים – כפי שאמרתי, ביחד 900 מיליון שקל בערך – בזה אתה מספק הגנה אמיתית, אדוני השר, ל-250,000 תושבים שנמצאים בטווח האפקטיבי ש-150 הרקטות והמרגמות תוצרת 2010 משוגרות לעבר המקומות האלה. וחווינו את זה באופקים, וחווינו בנתיבות, וחווינו באשקלון, לכיוון שדרות, וביישובים, מושבים וקיבוצים שביניהם. ואז נשאלת השאלה: רגע, בסדרי עדיפויות, הבטחת הכנסה לאברכי כוללים – נדמה לי 11,000 – אל מול הבטחת ביטחון ל-250,000 אזרחים. תאמין לי, אדוני היושב-ראש, עד כאן עסקתי באבסורד הקטן. לפעמים כסף גדול מייצר אבסורד קטן, וכסף קטן מייצר אבסורד גדול. אז ברשותך אני רוצה לעבור לכסף הקטן שמייצר אבסורד גדול – גם כן מעניין לעניין באותו עניין. אני לא יודע כמה חברי הכנסת בבית הזה יודעים ומודעים לכך שבמעטפת הזאת שדיברתי עליה, שלעברה משוגרים בשנה האחרונה רקטות וטילים בהיקפים האלה של 150, יש ילדים במוסדות חינוך – בתי-ספר וגני-ילדים – שכשאתה מבקר אצלם ומדבר אתם – ועשיתי את זה בתקופה האחרונה לעתים קרובות – אתה חוזר משם, אתה פשוט לא מאמין. אתה לא מאמין שהממשלה שלנו לא מסוגלת לפתור בעיה שעלות הפתרון שלה היא זניחה. אתה לא רואה את הפתרון בתקציב. באופקים ובנתיבות מוגדרים שליש מבתי-הספר ככאלה שרמת המיגון בהם אפס. רמת המיגון בהם אפס. באשקלון, אדוני היושב-ראש, מוגדרים עשרה בתי-ספר ו-22 גני-ילדים כבעלי רמת מיגון אפס. מה זה אומר רמת מיגון אפס? זה אומר שליותר מ-10,000 ילדים אין לאן לרוץ כשטיל או רקטה עפים מרצועת-עזה לעבר ישראל. מערכות ההתרעה פועלות כסדרן, האזעקה מושמעת, ולילדים אין לאן לרוץ. גם אין למה לרוץ. ואז מה בכל זאת עושים אותם ילדים – כפי שאמרתי, למעלה מ-10,000 ילדים – במסגרת האסטרטגיה של הממשלה הזאת שעוסקת ב"הכי מוגן שיש" – ססמה שנשמעת מאוד מאוד מפוצצת? אני אומר לכם שהיא ססמה מתפוצצת ולא מפוצצת. ילדי חורף שנת 2010 שאותם פגשתי בשבועות האחרונים אומרים ככה, אדוני השר: כיתה א' באשקלון – אתה שואל אותם: מה אתם עושים כשנשמעת האזעקה, באותו בית-ספר שרמת המיגון שלו אפס? חבר הכנסת אורלב, כיושב-ראש הוועדה לזכויות הילד, אני רוצה לומר לך מה תשובת הילדים: אנחנו נכנסים אל מתחת לשולחנות, ושם אנחנו צוחקים ופוחדים. זה ילדי כיתה א'. ילדים קטנים, שולחנות יחסית גדולים. ילדי כיתה י"ב בתיכון באשקלון, שחטף רקטת "גראד" – "קטיושה", אבל במונח האירני – במרכז בית-הספר ב-09:00, בשעה שכל התלמידים אמורים להיות בהפסקה. אבל באמת רק כוח עליון שיגר את הרקטה הזאת בשבת ב-09:00. שוו בנפשכם איך זה היה נראה ביום שישי או ביום ראשון. אתה שואל את התלמידים, מה ההנחיה שלכם? מה אתם עושים כשיש אזעקה? הם הרי לא צריכים לעסוק במצבים תיאורטיים. הם אומרים לך: אנחנו נכנסים מתחת לשולחנות. וזה כבר ילדים בכיתה י"ב. השולחנות לא גדלו, הילדים גדלו. התלמידים והמורה נכנסים מתחת לשולחנות. ואני שואל אותם: ומה אתם עושים מתחת לשולחנות, איזה הווי מתפתח? אז הם אומרים לי כמו בכיתה א': צוחקים ופוחדים, ואז מוסיפים את המשפט הקשה כל כך: ומתביישים. אני אומר לכם, לא ייתכן שכשבאים לאשר תקציב בסדר גודל כזה, לילדים האלה באותם יישובים אנחנו יכולים להרשות לומר לנו שהם מתביישים. במה מתביישים? חבר'ה, אני אומר לכם, לראות תלמידי תיכון גדולים – הילדים של היום גדלים יותר מאשר הילדים של פעם – נכנסים מתחת לשולחנות זה פשוט כואב הלב. אבל בזה זה לא נגמר. אתה מגיע לכיתה ה' באופקים, ואתה שואל את התלמידות: מה אתם עושים? אז הן אומרות: אנחנו נצמדים לקיר המערבי שפונה לכיוון עזה, כי יש עוד כיתה מערבית לנו. ואתה שואל: למה אתם לא יורדים למקלט? הוא סמוך לכיתה. הם אומרים: המדרגות למקלט לא תקניות, ופיקוד העורף אוסר לרדת למקלט עד שלא יתקנו את המדרגות; וזה עשרות אלפי שקלים. ולהיצמד לקיר זו אמירה – איך אומרים, הכי מוגן שיש? זה הכי לא מוגן במקרה הזה. אגב, בית-ספר סמוך כל כולו יושב ביבילים, זאת אומרת, לא חשוב למה אתה נצמד ולא חשוב מתחת לאיזה שולחן אתה נכנס. כשאתה רואה מאות ילדים ללא שום מיגונית – אותה קוביית בטון, אותו גליל בטון שפוזר, לשמחתנו, בכמה מקומות ביישובים, בעיקר בשדרות, שסבלה קשה מאוד – ואתה מבין שקוביות הבטון האלה זה לא פתרון אידיאלי, וזה לא פתרון אופטימלי; זה בסך הכול פתרון סביר למאות רבות של ילדים או לאלפי ילדים, פתרון שהעלות שלו היא מגוחכת. ובנתיבות, כשאתה נכנס לכיתה ה'-ו' ואתה שואל אותם – והם תרגלו את זה, לצערנו, לא מזמן כשהיתה שם רקטה: מה אתן עושות? אז הן אומרות: אנחנו נכנסות מתחת לשולחן, לפי ההנחיות, שמות ידיים על הראש ואומרות תהילים. ואני לא יודע איך בכלל אנחנו מרשים לעצמנו לקבל תקציב כזה כשאנחנו יודעים שאין פתרון סביר – לא אידיאלי ולא אופטימלי – פתרון סביר לקצת יותר מ-10,000 ילדים באותם יישובים ששם באמת אנחנו מבינים – באשקלון זה 20 מיליון שקל, אדוני היושב-ראש. אתה יודע מה? 20 מיליון שקל ונפתרה סוגיית המיגוניות. ואתה שואל את סגן שר הביטחון, והוא אומר: מה, אני אמגן את כל הארץ? אבל כל הארץ לא רלוונטית לסוגיה הזאת. הרי מדובר בסך הכול ביישובים שנמצאים בקו ההתשה המעשי, לא קו ההתשה התיאורטי ולא קו ההתשה בחירום. שם השגרה היא חירום, מה לעשות? וסירנה אחת או "צבע אדום" אחד מחזירים את הילדים האלה שנים לאחור. <היו"ר דני דנון:> נא לסיים. בבקשה. <אברהם דיכטר (קדימה):> אני רוצה לומר לך, נוסף על העלות של הפתרון – ואמרתי שבכסף קטן אתה מזהה פתרון לאבסורד גדול. במיליונים בודדים בנתיבות ובאופקים אתה פותר את הבעיה שם. לדעתי, כל הסיפור הזה הוא לא מגיע לכדי 30 מיליון שקל. ואתה רואה ששנה חולפת, ועוד שנה חולפת, ועכשיו מגיעים לתקציב לשנתיים, מה שאומר שכנראה בשנתיים הקרובות הם ימשיכו לצחוק, לפחד, להיכנס מתחת לשולחנות ולומר תהילים. וכשאתה שואל: אז מאיפה המקור התקציבי – אני בדקתי את גודלה של הממשלה הנוכחית בהשוואה לממשלה הקודמת – – – <היו"ר דני דנון:> נא לסיים. בבקשה. <אברהם דיכטר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני לא יודע אם אתה מודע לזה. בין 2009, רק במשרד ראש הממשלה, הוצאות האבטחה של שרים וסגני שרים עלו ב-30% – 21 מיליון שקל טבין ותקילין. ואתה מחפש מקור תקציבי? הנה לך מקור תקציבי שבו אתה פותר את הבעיה הזאת בקלי קלות. לא אמרתי עדיין מלה על 10 מיליארד שקל שזה הבונוס של הטעות בתחזית של הצמיחה הכלכלית לשנת 2010, שצמחה, לשמחתנו, ב-4% במקום ב-1%, ולשמחתנו הכפולה הכניסה לקופת המדינה 10 מיליארד שקל. אבל מחר גם כן יום. צריך להשאיר גם משהו למחר. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת אבי דיכטר. הדובר הבא – חבר הכנסת זבולון אורלב, מסיעת הבית היהודי. בבקשה, לרשותך 15 דקות תמימות. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> הבית היהודי – מפד"ל החדשה. <היו"ר דני דנון:> אתה צריך לפנות לנשיאות הכנסת ולבקש שיירשם כך בניירות שהם מביאים לפנינו. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> זה השם הרשמי של הסיעה. <היו"ר דני דנון:> נאזם, אני מבקש לבדוק את הנושא הזה. אנחנו לא ניכנס לעניינים פנימיים. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – – בקשתי שייאמר השם המלא של הסיעה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי שר המשפטים, הואיל ושר המשפטים נמצא בדיון – ברוך הבא – אני מנצל את ההזדמנות להיות שותף לקריאות רבות, אדוני השר, לעשות כל מה שאפשר כדי להפסיק את שביתת הפרקליטים. מנקודת המבט של יושב-ראש הוועדה לזכויות הילד זה ברור לחלוטין שבשביתה הזאת יש נזקים שיהיה קשה מאוד לתקן אותם בכל מה שקשור בטיפול בעבריינות שהיא עבריינות כלפי ילדים, בין אם מדובר בעברייני מין ובין אם מדובר באלימות אחרת. אני סמוך ובטוח שאדוני יודע יותר טוב ממני מה המחיר הכבד שהחברה הישראלית משלמת עבור השביתה הזאת, וכל מה שאני יכול לעשות זה להוסיף את משקלי הדל כדי לפנות אליך, ואין מזרזין אלא למזורזין, כדי להביא את השביתה הזאת לסיום. ולעניין התקציב. אני מאוד מכבד את הדברים שהשמיע חברי חבר הכנסת אבי דיכטר, שיש לו גם סמכות לומר את הדברים כפי שהוא אמר מאחר שהוא בעל רקע ביטחוני עשיר מאוד. בוודאי יש לתת תשומת לב לדבריו, אבל אני סבור שהבעיה העיקרית שלנו היום היא לא הבעיה של הביטחון, או לא הביטחון החיצוני כמו הביטחון הפנימי שלנו. הדאגה שלי היא דאגה משיעורי העוני הגבוהים ומהפערים החברתיים, ואני מבין שאינני מגלה כאן שום סוד מדינה, שאנחנו מככבים בצמרת העולמית של המדינות המפותחות: בכל מה שקשור בשיעורי העוני, אנחנו או הראשונים או השניים, תלוי באיזה פרמטר. נדמה לי שבעוני בקרב ילדים אנחנו ראשונים בעולם, הצלחנו להשיג את מקסיקו, ובשיעורי העוני בכלל בקרב האוכלוסייה, נדמה לי שבמדינות ה-OECD או שאנחנו ראשונים או שאנחנו שניים. ומי שחושב שאפשר לחיות עם המצב הזה, אני חושב שטעות בידו. יום אחד הרי העסק הזה מתפוצץ, כי עד כמה אנשים מוכנים לראות כיצד הם שוקעים עמוק מאוד בעוני ומאידך גיסא יש עשירונים שהם רק פורחים בשיטה הניאו-ליברלית הכלכלית של מדינת ישראל? וזה דבר שהוא מסוכן מאוד. הוא מסוכן גם ביטחונית, כי צעיר שרואה שהמדינה מגלה אדישות כלפי גורלו, לא אכפת לה ממנו, אז למה הוא צריך שיהיה אכפת לו מהמדינה, עם כל המשמעויות המצטברות מן הדבר הזה. לצערי, חרף מאבקים שלי, גם בהיותי בממשלה וגם בהיותי חבר כנסת, כדי שהמדינה תקבע תוכנית לאומית ליציאה מן העוני – תוכנית רב-שנתית, ותקבע פרמטרים מאוד מדויקים – שכמו שהיא קובעת פרמטרים כלכליים של שיעור הגירעון, אחוז האינפלציה וכדומה, ייקבעו גם שיעורים שבהם יפחת העוני בתוכנית רב-שנתית. איש לא משלה את עצמו שאפשר לחסל את העוני ביום אחד. אולי אפשר לדרדר את החברה בתוך שנתיים-שלוש למצבי עוני, אבל לחלץ מעוני – המצב הרבה הרבה יותר קשה. מה עוד שגם מדובר כאן בכך שאנחנו כנראה אלופי העולם של המדינות המפותחות, לא רק בשיעורי העוני אלא גם בעומק העוני. אתה יכול להיות עני כשיש לך 5% פחות מהחציון שקובע את קו העוני, אבל אתה יכול להיות גם עני כשאתה רחוק מהחציון הזה ב-80%, לא 5%. <נינו אבסדזה (קדימה):> ואתה יכול להיות עני כשאתה עובד בשתי עבודות עדיין. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> זה עוד יותר גרוע. זה עוד יותר גרוע, וגם כמובן אם אתה עובד בעבודה אחת. אין ספק. אם כי, שוב, העוני העיקרי הוא בקרב אלה שכמובן אינם עובדים. ולעניות דעתי, דרך המלך, שהיא דרך ארוכה, לחלץ מעוני, כפי שהוכיחו כל המחקרים בעולם, זו דרך החינוך וההשכלה הגבוהה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, הייתי כבר סגן. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> עכשיו הזמן שלי מתחיל מההתחלה? <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, עכשיו הזמן שלך יהיה על הדקה, נהפוך הוא. אמרתי פה שלא הייתי פה מזמן, פשוט הייתי פה בתחילת הקדנציה וחזרתי. בבקשה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אני מקדם את פניך בברכה. <היו"ר אופיר אקוניס:> התחלת לדבר לפני חמש שניות? אה, יש לך יותר זמן, אוקיי. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> יש לי רבע שעה ועוד חמש בונוס מהיושב-ראש, אז – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, לא, על אף החברות הטובה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> כל המחקרים בעולם מלמדים שהתוכנית הלאומית הטובה ביותר לחלץ אנשים מעוני זה דרך החינוך ודרך ההשכלה הגבוהה. כלומר, גם תוכניות מקדמות תעסוקה, הכשרה מקצועית, מעונות וכדומה – כל המעטפת הזאת היא מעטפת חשובה, היא נותנת פתרונות, אבל היא נותנת פתרונות לטווחים קצרים. גם תוכנית ויסקונסין, במקומות שהיא מאוד, מאוד, מאוד הצליחה, הצליחה במעט מאוד מקומות. <נינו אבסדזה (קדימה):> ויסקונסין הצליחה? <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אמרתי: היא הצליחה במעט מאוד מקומות. אמרתי: היא לא הצליחה. זו תוכנית שנכשלה, אבל באותם מקומות שהיו איים מסוימים שהיא הצליחה, גם שם השיעורים הם שיעורים מאוד מאוד קטנים. כלומר, בסופו של דבר המחקרים בעולם מלמדים שחינוך והשכלה עושים שני דברים: מי שבעל השכלה גבוהה יותר, ההסתברות שהוא יוכל להשתלב בשוק העבודה היא הסתברות הרבה יותר גבוהה, לעומת בעל השכלה נמוכה. כלומר, שיעורי העוני בקרב בעלי השכלה גבוהה הם שיעורים נמוכים לאין ערוך משיעורי העוני בקרב אנשים שהם מחוסרי השכלה. הדבר השני, מה שההשכלה והחינוך עושים, שככל שאתה משכיל יותר, השכר שלך גבוה יותר. יש קשר ישיר בין גובה השכר לרמת ההשכלה שלך. ולכן, אף שהדרך ארוכה, ההשקעה האמיתית כדי לחזור ולהיות חברה חברתית, חברה עם אחריות חברתית, חברה שאין בה פערים חברתיים עמוקים, חברה שאיננה נכנסת לסכנה של התפוצצות חברתית, חברה שיכולה להקטין את שיעורי העוני, זה להשקיע עוד ועוד בחינוך. נכון, התקציב הנוכחי של 2011 ו-2012 שונה מתקציבים של העשור האחרון בתחום החינוך וההשכלה הגבוהה. הוא שונה. בשעה שבעשור האחרון, אולי אדייק יותר ואומר: עד לפני שנה, עד לפני שנה הוא היה תקציב שתמיד היה מקוצץ, ולא רק שלא קידם תוכניות אלא הקיצוצים היו בעיקר בכך שהופחתו שעות הלימוד. אתן נתון: בחינוך העל-יסודי קוצצו במצטבר כשמונה שעות שבועיות – מבית-הספר התיכון, כלומר, בעצם נמחק יום לימודים. ומבית-הספר היסודי קוצצו שש שעות שבועיות; כמעט, גם כן, נמחק יום לימודים. הממשלה הנוכחית החלה במהלך חיובי. יש גידול בתקציב החינוך וההשכלה הגבוהה, ויש לברך על כך. אלא שעם כל הברכה שאני מברך – וראוי לשבח כאן את שר החינוך גדעון סער על העניין הזה ואת ראש הממשלה על המהלך הזה ואת שר האוצר על המהלך הזה – עדיין התוספות הן תוספות מזעריות, כיוון שאנחנו צריכים לבדוק את עצמנו לא רק מה היה בתקציב של שנה שעברה ולדעת אם הוא גדל כן או לא, אלא לראות מה עושות המדינות שאנחנו רוצים להשתוות להן. והמדינות שאנחנו רוצים להשתוות להן מגדילות את תקציב החינוך הרבה יותר ממה שאנחנו מגדילים. ולכן הפער בינינו לבין המדינות שאנחנו רוצים להשתוות אליהן רק הולך וגדל, רק הולך וגדל. זה נכון שהפער לא גדל באותו שיעור כפי שהוא גדל בשנים עברו, כי בשנים עברו לא רק שתקציב החינוך לא גדל אלא הוא צומצם, הוא קוצץ, אבל עדיין המעשה הטוב של הממשלה, הנתון שמתייחס, נדמה לי, זה ל-2008, מדבר על איזה פער, לא של 1% או 2% בהשקעה הממוצעת בתלמיד בין מדינות ה-OECD לבין מדינת ישראל, ולא של 3%. לא, מדובר פה בסדר גודל של 20%–25%. עשינו חשבון – ביקשנו ממחלקת המחקר והמידע לעשות חשבון: לו מדינת ישראל היתה רוצה להגיע להשקעה דומה, להשקעה ממוצעת דומה להשקעה במדינות ה-OECD, כמה היו צריכים להוסיף לתקציב החינוך? זו שאלה מעניינת, נכון? להגיד: אנחנו רוצים להשוות. בא ראש הממשלה ואומר: רבותי, אנחנו נהיה המדינה המובילה בעולם בחינוך, בהשכלה, במדע, במחקר, בפיתוח. בואו ונשקיע. זו ההשקעה הטובה ביותר שיש. תראו את ההשקעות הקודמות שלנו בעבר ואיך הן הביאו אותנו להישגים מדעיים בלתי רגילים, גם בנובל, גם במו"פ וגם בהיי-טק. מה רע? נשקיע. אין עדיין תוצאה מדויקת ויש רק הערכה של תוצאה, אבל הערכה מאוד מבוססת שמדברת על סדר גודל של כ-9 מיליארד שקלים. אם אינני טועה, תקציב החינוך היום הוא 34 מיליארד? <קריאה:> – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> 32 מיליארד. תודה. כלומר, להוסיף 9 מיליארדים זה לא איזו פצצת אטום. אף אחד לא אומר להוסיף את זה בשנה אחת. אבל, לו היתה תוכנית לאומית שהיו מוסיפים את זה למשל בשלוש שנים – אגב, בביטחון מוסיפים 3 מיליארדים, איך הילדים אומרים, בקלי קלות. חבר הכנסת אורון, נכון? להוסיף 3 מיליארדים לביטחון זה כמעט מעשה של שנה בשנה. <חיים אורון (מרצ):> ראינו השנה הרבה יותר. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> ראינו השנה הרבה יותר. כלומר, זו לא איזו תוספת שהורסת לחלוטין את כל הצד התקציבי, פיסקלי, מוניטרי, של מדינת ישראל. אני לא יודע. אז מישהו יכול להגיד שמטוסי "חמקן" יותר חשובים. אני, למשל, חושב שראוי לדון מה יותר חשוב. אולי שני מטוסים פחות וכן להגיע לתוצאה הזאת. לדעתי, זה צריך להיות היעד הממשלתי, היעד הלאומי, היעד הממלכתי, של מדינת ישראל: לקצוב זמן שבו אנחנו רוצים להגיע להשקעה הממוצעת – אני מדבר על הממוצעת. זה לא סוד שחינוך זה השקעה כספית. מי שחושב שיש – כל מיני ועדות שהמליצו כל מיני המלצות איך ניתן בכסף הנוכחי להביא לייעול גדול יותר. זה נכון, תמיד אפשר להתייעל. גם אני, שמכיר היטב את מערכת החינוך – אני קובע שתמיד אפשר להתייעל. אבל הייעול הזה הוא לא בסדרי הגודל שאנחנו מדברים עליהם. עכשיו, מערכת השלטון המקומי רוצה להשבית ביום ראשון את השלטון המקומי בטענה שחסר להם 500 מיליון שקלים, חצי מיליארד שקלים, כדי שהם יוכלו להפעיל את מערכת החינוך בצורה מסודרת. אגב, הם צודקים. אני לא יכול להתחייב על המספר המדויק, אבל זה פחות או יותר הסכום שהם זקוקים לו כדי לקיים את מערכת החינוך בחלק שהם צריכים לקיים אותה. לכן, אני מאוד מקווה שהתקציב הזה של 2011 ו-2012, למרות שאנחנו סוגרים אותו לשנתיים – ויש לזה יתרון ויש לזה חיסרון: היתרון הוא שזה סגור לשנתיים, אבל החיסרון הוא שגם אם מדינת ישראל תוכל בעוד שנה להגיע למסקנה שהנתונים הכלכליים הם כאלה שהיא יכולה להשקיע השקעות נוספות בחינוך, בעצם לא תהיה לה מוטיבציה גבוהה לעשות זאת, כי יש כבר תקציב סגור גם ל-2012. אני מאוד מקווה שבסופו של דבר ראש הממשלה ושרי הממשלה יבינו שההצהרות הגבוהות מאוד בדבר חשיבות החינוך יבואו גם לידי ביטוי באופן מעשי, באופן נמרץ יותר, ואני אומר שוב: הממשלה הולכת בכיוון הנכון עם התוספות התקציביות. פתחתי בסכנה החברתית הטמונה לרגלינו בשיעורי העוני ובפערים החברתיים. <היו"ר אופיר אקוניס:> רק תהיה לך דקה לדבר על זה, ואפילו פחות. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אני שם לב. אין לי ספק שהפתרון טמון בתחום שדיברתי בו, בתחום החינוך. שם הפתרון האמיתי. לא טלאים על גבי טלאים. אני מאוד מעריך את כל התוכניות של מס הכנסה שלילי והוויכוח אם להעלות את שכר המינימום. אלה דברים מאוד חיוביים, שלא תהיינה אי-הבנות. אבל הפתרון היסודי טמון בחינוך, וככל שנקדים לעשות את ההשקעה הזאת – אני בטוח שאנחנו נקצור את הפירות, כיוון שאין לנו ברירה. איכות התלמידים והבוגרים במדינת ישראל זה הנכס העיקרי שיש לנו. אומנם מצאו גז בכמויות, אבל האוצר האנושי הוא האוצר הטבעי שהוא היתרון היחסי של מדינת ישראל על פני כל המדינות האחרות בתבל, וראוי מאוד שנטפל באוצר הזה כראוי ונדע להשקיע בו את ההשקעות, כדי שנוכל לקבל ממנו גם את הפירות הרצויים. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. אני מודה לך, חבר הכנסת אורלב. חבר הכנסת חיים אורון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יואל חסון. המזכיר, מה קורה אם מישהו לא נמצא? פשוט פוסחים עליו, לא? אוקיי. תודה. חבר הכנסת אורון, עשר דקות. בבקשה. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, ממש בתזמון שלא אני תכננתי אותו הונחה על שולחן הכנסת חוות דעת של היועץ המשפטי לכנסת שעניינה מה שהתרחש בשעות הבוקר, כבר לפני המון שעות, בנושא המסמכים שהוגשו או לא הוגשו לכנסת על-ידי הממשלה. אדוני שר המשפטים, אם אני לא טועה, עברת על זה. אני מקווה שאני הוגן גם עם הממשלה וגם עם הדוח אם אני אומר: כשר אבל יש ריחות – אני לא יודע, צריך להגיד במיקרופון – לא טובים. מי לי כי אלין על היועץ המשפטי לכנסת, שאגב עשה את השירות כשלא היתה שום סיבה שהממשלה לא תעשה אותו בעצמה? אגב, אם יצא לך לקרוא את הפרוטוקול של הכנסת מהבוקר, כל הנתונים שמופיעים פה מופיעים בנאומי, ולא טעיתי אפילו בשקל אחד. <היו"ר אופיר אקוניס:> אולי תשתף אותנו, כי לא כולם יודעים מה הוא אמר. <חיים אורון (מרצ):> אהה. אני לא רוצה להקדיש את כל זמני לזה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, רק בקצרה. <חיים אורון (מרצ):> אם תיתן לי עוד שתי דקות – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה. <חיים אורון (מרצ):> אחרי שאמש באיזו אמירה כזאת עלה סגן שר האוצר ומסר לכנסת שיש הסכמים שמחייבים את הממשלה כפי שמתחייב בחוק, והוא מנה שורה של סעיפים, ואם דן חמיצר היה מחבר כתב חידה – אני מניח שהוא היה מחבר אותה פחות או יותר בצורה כזאת. כששאלתי אמש, ב-19:45: הרי אנחנו מדברים כאן על תקציב. תגיד כמה כסף ובאיזה סעיפי תקציב. ואז הוא אמר: זה מה שיש לי לומר. אין לי דבר נוסף. היות שעבר לילה, אני בבוקר באתי עם כל הנתונים, עם סעיפי התקציב, אבל – וגם לזה היועץ המשפטי לא מתייחס משום מה – אדוני שר המשפטים, בסעיפי התקציב דהיום אין תקציב כזה. הוא בתוך הרזרבה, מנימוקים של שקיפות. אם בתקציב 2009 עוד הופיע סעיף שמספרו 130251, ואני מקווה שאני לא טועה – הסכמים קואליציוניים – עכשיו הוא ריק. אבל ברזרבה יש כסף. כמה כסף יש ברזרבה לשנתיים? 1.2 מיליארד שקל, ולא איזה סכום פעוט, שאגב מחולק – וגם היועץ המשפטי לכנסת מצטט פה את הממונה על התקציב, והוא אומר: כן, הסכומים קיימים. ההתחייבות חלוטה. לא ברור למה הציגו אותם. זאת אומרת, יש פה קופות – לא קופה אחת; חמש קופות של חמש מפלגות קואליציה. אגב, אדוני היושב-ראש, אתם דפוקים. לליכוד אין קופה. בכלל, הליכוד – הוא משלם, כי הכול בנוי על הסכמים שבין הליכוד לבין המפלגות. זאת אומרת, בכלל המודל, הרציונל של הסיפור, הוא – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה מאוד מעניין מה שאתה אומר, וגם נכון. <חיים אורון (מרצ):> – – שהממשלה הגדולה מחזיקה את הקופה – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון, נכון. <חיים אורון (מרצ):> – – והיא משלמת: לש"ס – 130. אגב, בלי שום היגיון. לאגודה – 120. למה? כמה הם היום? אלה 11 ואלה חמישה. אין תעריף לחבר כנסת, חבר הכנסת אורי אורלב. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אורבך. זה הסופר. אני איש הרוח, הוא הסופר. <חיים אורון (מרצ):> אורי אורבך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> יש סיכוי שאתה תהיה – – –? <היו"ר אופיר אקוניס:> הם, יש להם 70 מיליון שקל. <חיים אורון (מרצ):> כן. אין – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> הם יותר קטנים מש"ס, אם אינני טועה, וגם מאגודת ישראל. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – – <חיים אורון (מרצ):> אגב, אדוני שר המשפטים, הכי שלימזלים כרגיל – מי? <היו"ר אופיר אקוניס:> הליכוד. <חיים אורון (מרצ):> לא. מפלגת העבודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אהה, העבודה. לא ראיתי. <חיים אורון (מרצ):> אי-אפשר להבין למה יש 100 מיליון שקל פה. הרי כתוב בגוף הדברים שה-100 מיליון שקל שהם רוצים כבר יופיע בסעיפים אחרים. אני לא רוצה להאריך בזה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכל זאת, הליכוד – אפס, יש פה. אין כלום. <חיים אורון (מרצ):> הליכוד, רק משלם. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <חיים אורון (מרצ):> הוא כנראה מקבל את התמורה בצורות אחרות. מה לעשות? ככה לימדו אותי בשיעור הראשון בכלכלה. אבל, אדוני שר המשפטים, גם אם המסמך הזה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני לא רואה, מיקי. אתה מסתיר לי, אם מישהו שם מפריע לך – זה חבר הכנסת חסון והדובר, אם אינני טועה. <יואל חסון (קדימה):> אתה היית דובר פעם, גם. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון, אבל לא הפרעתי לנואם. <חיים אורון (מרצ):> אבל אני רוצה בכל זאת להשלים עוד משפט אחד, ולהשאיר לי חמש דקות לנושא שבעיני הוא המהותי. אדוני, שר המשפטים, אני בכוונה אומר את זה על-פי כתובתך – כי אתה גם לא חבר מפלגה במובן הזה. מתפתחת פה תרבות בלתי אפשרית. בעבר, הסכמים קואליציוניים היו לשנה הראשונה. היום זה קופה רושמת לארבע שנים. זהו. תעשו את המכפלה – זה 2.5 מיליארד שקל למפלגות, על-פי שיקול דעתם. על-פי שיקול דעתם. ובמהלך השנה, איך זה מופיע? כפי שכותב פה אודי ניסן, ביושרו כי רב. הוא אומר: כאשר אנחנו נשתמש בכסף נודיע לוועדת הכספים שהכסף הזה הוא מהסכמים קואליציוניים. אדוני, שר המשפטים, אתה יודע איזה תקציבים? פעולה חברתית בקרב יוצאי אחת המדינות – על-פי הסכמים קואליציוניים עם מפלגה x. עזרה לשיפוץ תיאטרון y – כולם יכולים לנחש למה אני מתכוון, על-פי סיכום עם מפלגה y. אני בעד שישפצו את תיאטרון "גשר". השתתפות בתשלום אגרת הטלוויזיה של הקשישים – על-פי חשבון של ישראל ביתנו – אתם מבינים מה שפה קורה? לא כולנו משלמים להם. ישראל ביתנו – עוד מעט ידחפו קופונים. קח קופון – קבל כסף. אז אני אומר את זה קצת באירוניה, אבל טוב. הרגנו את הייחודיים במאמצים ענקיים. אם אני לא טועה היית אז מנכ"ל – אני לא זוכר בדיוק. <היו"ר אופיר אקוניס:> – – – <חיים אורון (מרצ):> לא, זה היה ב-1990–1991. נכון? <היו"ר אופיר אקוניס:> הוא היה מנכ"ל ב-1980 – – – <שר המשפטים יעקב נאמן:> לא, הייתי מנכ"ל – – – <חיים אורון (מרצ):> פה ממציאים משהו שהוא הרבה יותר – אני לא רוצה להגיד שהוא יותר גרוע מהייחודיים, לא רוצה לומר את זה כך, אבל זה לא אפשרי שזה יימשך בצורה כזו. אתם רוצים לתקצב נושאים מסוימים בגלל – זה לגיטימי לחלוטין. לגיטימי לחלוטין שישראל ביתנו תבוא ותדרוש 5 מיליארד שקל נוספים להתנחלויות. אני נגד. שימו בתקציב, ישלמו, ועם ישראל ידע. אבל לא במכירות כאלה, לא בתרגילים כאלה. ועוד לבוא לכנסת בכתב חידה עם סעיפים, בלי לומר לה שהכסף בכלל נמצא ברזרבה, שאי-אפשר למצוא אותו, אי-אפשר לדעת כמה הוא. אני בכל זאת רוצה בכמה דקות שנשארו לי להתייחס לשאלה – – <היו"ר אופיר אקוניס:> קצת יותר משתיים לפי מה שיש פה. אבל תקבל עוד שתי דקות, כי הסברת לי, כי ביקשתי הסבר. <חיים אורון (מרצ):> תודה. – – בנושא שעליו דיבר חבר הכנסת זבולון אורלב. בעצם הוא עולה, וחוזר ועולה בדבריהם של רבים מחברי הכנסת, אגב מהקואליציה ומהאופוזיציה. הולכת ומתפתחת מציאות שלטעמי רק מחריפה, וכל אחד מנסה לראות בה את אותה מחצית כוס שנוח לו להסתכל עליה. למשק הישראלי יש ביצועים יפים בתקופת המשבר הזה. אני לא רוצה עכשיו להיכנס לוויכוח מה יכולתה ותפקידה של ממשלה בדבר הזה, ומה במשק מודרני כמו מדינת ישראל מתרחש לפעמים למרות הממשלה ולפעמים בגלל הממשלה. אבל יש תופעה שהולכת צמוד לתופעה הזו: הנתונים החברתיים של מדינת ישראל הולכים ונעשים קשים משנה לשנה. אגב, כמעט בלי להתייחס לשאלה האם זו היתה שנה טובה או היתה שנה פחות טובה. אני תמיד מביא את 2007 כמשל, לא כמשל – כנתון, שנה שבה היתה צמיחה מעל 5%, שבה היה גירעון אפס, שבה רמת חיים עלתה, אני אומר מתוך זיכרון – ביותר מ-4%, והפערים גדלו. אז אמרו – רגע, זה לא מתאים. אחר כך היה משבר 2008–2009, ועוד פעם – הפערים גדלים. ואני רוצה לטעון, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שלא מדובר פה באיזה תקלה. אם לא נחליף את הדיסקט, וקודם כול את הדיסקט שאותו מוליך עכשיו – לא עכשיו, שנים ארוכות, באופן הנמרץ ביותר, הברור ביותר, לזכותו, העקבית ביותר – ראש הממשלה, אנחנו נאכל את התוצאות הללו כל שנה מחדש ולא מסתמן מפנה. יש פה ושם איזה נתון שקצת שובר את הסקאלה, אבל בגדול, לא מסתמן מפנה. המאפיין האמיתי שבו חברה שבה הפערים הולכים וגדלים – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מוסיף לך עוד שתי דקות. <חיים אורון (מרצ):> – – לא רק בין עניים לעשירים, שיא עולמי. לא רק בין שכר גבוה לשכר נמוך – כמעט שיא עולמי. לא בשיעור העוני – כמעט שיא עולמי. לא בפערים בחינוך, לא רק בהישגים בחינוך, בפערים בחינוך – כמעט שיא עולמי. לא רק בשורה של תשתיות, ומה שקרה בכרמל לפני שלושה שבועות הוא רק משל למה שצפוי לנו בתחומים רבים אחרים. אדוני שר המשפטים יודע שמה שאני אומר עכשיו הוא במחלוקת אידיאולוגית אתך. הממשלה הקטנה שאתם רוצים אותה לא יכולה לשאת את החברה הישראלית. הפוך מהציור של ראש הממשלה על השמן והרזה. לא יכולה. ברגע שאתה נותן מס הכנסה שלילי, שאני בעדו – אתה מקצץ בחינוך. ברגע שאתה לא מקצץ בחינוך, כמו השנה, אתה לא נותן מספיק בריאות. והשיא של הסיפור הזה הוא מה שקרה בשבוע האחרון בוועדת הכספים. אדוני השר, אנחנו ממשיכים את הרפורמה במס ליחידים ולחברות שמשמעותה בשתי שנות התקציב הללו – 3.9 מיליארד שקל. ואתמול הטלנו מס עקיף על השכבות החלשות, בדלק, בסולר, בחשמל, מה שהתגלגל, ב-2.4 מיליארד שקל. זה ה-trade off. ובאים אנשי האוצר ואומרים: מה אתם רוצים, מאיפה נכסה את ההפרש? ומסתכלים מהצד רוב הכלכלנים, מה-OECD, שמצטטים אותם, ומהבנק העולמי, ואני אומר לך באחריות, אדוני השר – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אם אפשר לסיים. <חיים אורון (מרצ):> אני מסיים. רוב פקידי האוצר חושבים שההצעה שעמדה על שולחן ועדת הכספים ונפלה ברוב האוטומטי של הקואליציה, רק להאריך את הרפורמה עד 2018, במקום עד 2016, בשנתיים – ואז אתה ואני לא נקבל במשכורת ינואר 400–500 שקל נוספים רק בגלל שאנחנו נשלם פחות מס. זה מה שיקרה. ושכבות אחרות ישלמו סכומים דומים בדלק, בחשמל, במים, בלחם ובכל המצרכים האחרים. זה בסוף עושה את הפערים, ושום רטוריקה, שאנחנו מתקדמים, לא תכסה עליה. יש לי עוד סיבוב אחד – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אחר כך, לא? <חיים אורון (מרצ):> לא היום. <היו"ר אופיר אקוניס:> מחר, אוקיי. תודה. אני מודה לך. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, בבקשה. 15 דקות. אחריה – חבר הכנסת בוים. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מברכת אותך בכניסתך לתפקיד מחדש. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה, אנחנו רגילים להתראות במקומות אחרים בבניין הזה, כראש ועדת כלכלה וכחברה חרוצה בוועדה, אבל טוב, גם פה מקום חשוב. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> עכשיו אני אהיה חרוצה במליאה, בגללך. <היו"ר אופיר אקוניס:> בהחלט, גם אני. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל אמר מעל דוכן הכנסת ביום 15 במאי 1995: "ירושלים השלמה והמאוחדת היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל, בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו ולחלומותיו של כל יהודי. הממשלה נחושה בדעתה כי ירושלים אינה נושא למיקוח. גם השנים הבאות יעמדו בסימן הרחבת הבנייה בירושלים רבתי". כך יצחק רבין, ראש הממשלה, זיכרונו לברכה. אבל מדוע ללכת רחוק, אדוני היושב-ראש? ביום ירושלים בשנת 2009 הצהיר ראש הממשלה נתניהו כי ירושלים היא בירתו הנצחית של העם היהודי. ביום ירושלים 2010 אמר נתניהו במליאת הכנסת: "בעיני המפתח מבחינה מעשית לחולל את השינוי, הוא היכולת לחולל שינויים יסודיים – – – במפה הכלכלית, במנועים הכלכליים שמייצרים תעסוקה ומחוללים צמיחה בירושלים. לצורך זה הממשלה מתכוונת לתת עדיפות יתירה לירושלים. העדיפות הזאת תהיה גבוהה יותר מהעדיפויות שאנחנו נותנים לאזורים אחרים בארץ. למה?", שאל ראש הממשלה, וענה: "כי זאת ירושלים. זאת בירתנו ואנחנו מעוניינים לחזק אותה, לא רק מבחינת המורשת וההזדהות שלנו אלא מבחינת יצירת התנאים שמעבירים מפעלים ומיזמים ופעילות כלכלית אל תוך העיר". הפרוטוקול הנ"ל, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הוא מ-12 במאי 2010, 15 שנה אחרי דבריו של יצחק רבין. אך לצערי הרב, לא מזמן יצאתי לסיור ברחבי מזרח-ירושלים, ביקרתי בעיר העתיקה, בעיר-דוד, בהר-הזיתים ובאגן הקדוש ובשכונות המזרחיות של העיר הסובלות מהזנחה נפשעת. זה כאב לי. זה כאב, כי הרגשתי שירושלים המאוחדת כבר חולקה. לפני פחות מחודשיים הזדעזע עם ישראל לשמוע על האלימות הקשה ואובדן השליטה של מדינת ישראל על שכונות ערביות במזרחה של העיר ובצפונה. זכור לכולנו סוף שבוע סוער בשכונת עיסאוויה, ארבעה צעירים וסטודנטית זרה נכנסו בטעות לשכונה ומצאו עצמם בלב מארב מתוכנן היטב, שעה שנזרקים עליהם אבנים וכיסאות ומתבצע ניסיון לחסום את דרכם החוצה ולבצע בהם לינץ'. באותו סוף שבוע, בערב שבת, אוטובוס עמוס חיילים נכנס בטעות לשכונה ויצא בשן ועין, עם שמשות מנופצות וחיילים פצועים שחילצו עצמם תוך שימוש באש חיה. בשבת בלילה, שני אמבולנסים מפנים צעיר ערבי בדרכם לבית-חולים בירושלים וגם הם חוטפים מטר אבנים. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לא מדובר בשכם, ג'נין או רמאללה, מדובר בשכונה במזרח-ירושלים הסמוכה לגבעה-הצרפתית, שלוש דקות נסיעה בלבד מהאוניברסיטה העברית. מצב האירועים משקף חד-משמעית אי-ריבונות של ישראל בירושלים המאוחדת והפקרות מוחלטת מצד המשטרה, העירייה והמדינה כאחד בכל הנוגע לביטחון האזרחים, הסדר הציבורי והשלטת הריבונות הישראלית על היישובים הערביים בירושלים בפרט וברחבי הארץ בכלל. בתגובה לאירועים חשבתי לקדם הצעת חוק, אדוני היושב-ראש. מטרת הצעת החוק היתה לחזק את מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירתה הנצחית של מדינת ישראל. אבל ויתרתי על הרעיון, הרי אחרי הכול יש חוק-יסוד: ירושלים. בעניין ירושלים רבתי יש קונסנזוס רחב מאוד. לקונסנזוס הזה שותפים המפלגות הציוניות וראשי הממשלה מכל המפלגות. אבל דווקא ממשלת ימין, אדוני היושב-ראש, שאתה נמנה עמה, פוגעת בירושלים באופן שיטתי. בפן המדיני, אדוני השר, היא מקפיאה בנייה בירושלים, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל; דווקא ממשלת ימין לאומית מקפיאה את הבנייה בירושלים המאוחדת. היא מונעת מהעיר להתפתח באופן כלכלי. ואני רוצה לפרט: הממשלה הובילה קיצוץ במענק הבירה במסגרת תקציב משרד החינוך – קיצוץ של 40% במענק הבירה במסגרת תקציב משרד החינוך ביחס להוצאה בפועל של שנת 2008. הממשלה מונעת תקצוב מוסדות הלימוד בירושלים במסגרת חוק חיילים משוחררים, בניגוד להתחייבות מפורשת שלה. כן, כן. אף-על-פי שבכנסת התקבל חוק שנועד להעניק לסטודנטים בפריפריה שכר לימוד חינם לשנה במוסדות שהוגדרו בתקנות ואף-על-פי שנציגי הממשלה התחייבו, מעל בימת הכנסת הזאת, לכלול את מוסדות הלימודים בירושלים בתוך החוק, הדבר לא נעשה ולצערנו לא תוקצב. בעיה נוספת שאני רוצה לדבר עליה: אם לראש הממשלה כל כך חשובה ירושלים, מדוע משרדים ממשלתיים ממשיכים לשבת בתל-אביב ולא בירושלים, בניגוד לחוק-יסוד: ירושלים? חוק-יסוד: הממשלה קובע כי מקומה של הממשלה הוא בירושלים. למרות זאת ישנם משרדים שיושבים בתל-אביב, ואני מפרטת: לשכת שר התרבות והספורט – בתל-אביב, לשכת השר אבישי ברוורמן – בתל-אביב, המשרד לשיתוף פעולה אזורי – בתל-אביב, המשרד לפיתוח הנגב והגליל – גם בתל-אביב, משרד הביטחון – כמובן בתל-אביב, משרדי החקלאות – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תפני לבן-גוריון. הוא החליט שמשרד הביטחון – כל הירושה של הבריטים מהמושבה הגרמנית, שהיתה ירושה של הטמפלרים, בתל-אביב. אז אי-אפשר לבוא בטענות על הכול לממשלה. זו ממשלתו של בן-גוריון – על משרד הביטחון. על משרדים אחרים – – – <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אני אפנה אל – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, לא, אני לא אומר. אם את כבר מזכירה – – – <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אז אתה יודע מה, אני מוותרת לך על משרד הביטחון, כי אני לא חושבת שבן-גוריון יענה לי בקרוב, אף-על-פי שאני אפנה אליו. <היו"ר אופיר אקוניס:> יורשיו, אולי. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אבל אני חושבת, אני כבר לא יודעת מי יורש פה את מי למען האמת, התבלבלתי – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> יורשיו, יורשיו. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אני מדברת על משרדים אחרים, מספיק מניתי על מנת להבין מה מצבה של בירת ישראל בעיניה של ממשלת ישראל. דרך אגב, אני לא מדברת רק על הממשלה הזאת. <היו"ר אופיר אקוניס:> בוודאי, נכון. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אני מדברת גם על ממשלות קודמות. <היו"ר אופיר אקוניס:> הנה נתתי לך דוגמה של הממשלה הראשונה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אבל אתם כבר נמצאים מספיק זמן – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> שר המשפטים אולי רוצה לומר משהו. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> כן, אדוני השר. <שר המשפטים יעקב נאמן:> חברת הכנסת יוליה שמאלוב צודקת במאה אחוזים. לפני חודשיים פניתי לראש הממשלה, הפניתי את תשומת לבו לכך שיש הפרה של חוק-יסוד: ירושלים, חוק-יסוד: הממשלה, בזה שלרוב השרים יש לשכות בתל-אביב. לא רק שרים שיש להם משרדים, גם לשכות, ואין ממשלה אחרת בעולם שבמרחק שעה מעיר הבירה שלה שרים פותחים לשכות. לצערי הרב לא קיבלתי תשובה עד היום. באשר למשרד הביטחון, צודק סגן היושב-ראש שזה נושא נפרד; גם משרד החקלאות, נעשתה לגביו חקיקה, להקים אותו סמוך לתל-אביב. אבל אין שום סיבה שלשרים יהיו לשכות נוספות במרחק שעה מעיר הבירה ויהיו משרדים נוספים במרחק שעה מהבירה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אגב, אומר לך את זה שר שמשרדו נמצא במה שמכונה "מזרח העיר", ברחוב צלאח א-דין הידוע. הוא יושב שם, שם הלשכה הראשית של משרד המשפטים. <שר המשפטים יעקב נאמן:> ביטלתי את הלשכה של שר המשפטים בתל-אביב. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה הבעיה עם הכינוי "מזרח העיר"? מה הבעיה? <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, גיאוגרפית מזרח. אנחנו מתכוונים לעיר אחת, על הגיאוגרפיה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – הבטיח לנו – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, אני משבח את שר המשפטים ואת משרדו. אתה ביטלת את הלשכה בתל-אביב? <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל זה זמני. <היו"ר אופיר אקוניס:> והוא גם ביטל את הלשכה בתל-אביב. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אתה זמני, אותך אנחנו – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בן-ארי, חבר הכנסת אגבאריה, הם אמרו את זה כבר ב-1967. כשעוד ישב בבניין הזה המושל הצבאי הם אמרו שזה זמני. טוב, אתה רואה מה קורה בינתיים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה תראה שזה יהיה זמני. <היו"ר אופיר אקוניס:> נראה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> גם אתה יודע שזה זמני. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני לא יודע ולא נפעל לכך. נפעל הפוך. <נינו אבסדזה (קדימה):> הגיאוגרפיה, לפחות, היא לא זמנית, היא נצחית, אז אין מה לעשות. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה נכון. הגיאוגרפיה היא נצחית. זה הדבר החשוב. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אדוני השר, אני מודה לך על כך שאתה מסכים אתי. רק להזכירך, הנושא של האכיפה של חוק-היסוד הוא גם קצת תלוי בך, כשר המשפטים, ואני חושבת שאתה צריך להתייחס לנושא הזה. <שר המשפטים יעקב נאמן:> לכן פניתי אל ראש הממשלה בנושא הזה. אני אמציא לך את זה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אני, כאופוזיציה, מאוד מאוד אשמח לתת לך כתף רצינית בנושא הזה. אני רוצה להגיד שכשאני מדברת על כך שמשרדי הממשלה צריכים להיות בירושלים, זה לא רק בגלל שירושלים היא הבירה. הרי ברגע שאתה מקים משרד בירושלים אתה בעצם מטפל בבעיית האבטלה, במציאת מקומות עבודה. ירושלים סובלת מבעיות אבטלה קשות ומתקשה למשוך צעירים אשר גדלו בה, כמו גם סטודנטים אשר סיימו את לימודיהם האקדמיים ופשוט עוזבים אותה; עוזבים אותה כי אף אחד לא מעוניין לשמור על ירושלים. אנחנו אוהבים לדבר על ירושלים. מוקדי שירות לקוחות – אני רוצה לעבור לרגע, אדוני היושב-ראש, לנושא קצת מסחרי אולי – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה, רק קחי בחשבון שיש לך עוד שתי דקות וחצי. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> לא, קח בחשבון שאדוני השר לקח לי כמה דקות טובות. <היו"ר אופיר אקוניס:> הוא לקח לך דקה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> שלוש דקות, ספרתי. הסתכלתי כמה זמן הוא דיבר. <היו"ר אופיר אקוניס:> אז אני אעשה ממוצע ואוסיף לך שתי דקות. אני אומר דקה, את אומרת שלוש, ונוסיף לך שתי דקות. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> מוקדי שירות לקוחות, מרכזים לוגיסטיים והנהלות של חברות תקשורת מספקים תעסוקה למאות, ולעתים לאלפי צעירים, ופותחים בפניהם אופקי קידום ותעסוקה. אפשר להגיד: מה את מדברת על זה עכשיו? אבל כרגע שר התקשורת הולך להוציא מכרז חדש לחברת סלולר נוספת. למה לא יהיה חוק שאומר חד-משמעית שבמכרזי הממשלה ייאמר שהמשרדים של החברה החדשה יוקמו בירושלים? למה זה לא יכול להיות אחת מדרישות המכרז? <היו"ר אופיר אקוניס:> זו נקודה מצוינת, ואני מציע לך להביא את הדבר לדיון בוועדת הכלכלה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אני אביא – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אגב, את ואני שותפים, וכדאי שכל הכנסת תדע את זה – אדוני השר, חברת הכנסת שמאלוב ואני שותפים לחקיקה לגבי הארכת הזיכיון לחברת "ישראל 10". היא לא תוכל להמשיך לפעול אם היא לא תעבור עד 2012 – עכשיו עדכנו את זה ל-2013 – לירושלים. אני חושב שזאת אמירה חשובה מאוד לא רק לגבי חברות הסלולר, אלא גם על המשרדים הממשלתיים וגם על אמצעי התקשורת. פשוט לא יוכלו לפעול, זה בחוק. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך על הסיוע בעניין הזה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> – – כי בעצם ברגע זה אתה אומר שאני לא רק מדברת, אלא גם פועלת. בזכות העזרה שלך, אני מקווה שאולי נשים את ירושלים במקום אחר. <היו"ר אופיר אקוניס:> לזה נבחרים פוליטיקאים, גם לביצוע. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שאף כתבתי מכתב בנושא של חברות הסלולר לשר התקשורת, בתקווה שהוא יתייחס לזה. הנתונים אשר הוצגו בישיבת השדולה למען ירושלים חשפו בפני את גודל המצוקה של העיר ירושלים וסביבותיה, כמו גם הקשיים הבלתי-אפשריים שעמם נאלצים ראשי ערים ומועצות באזור להתמודד – מצוקת דיור קשה, עוני, תשתיות ירודות, הגירה שלילית של אוכלוסיות חזקות, אבטלה, עומסי תנועה, דימוי שלילי – שמשתלבים עם הצניחה באטרקטיביות של עיר הקודש כעיר תיירות, והופכים למעשה את עיר הבירה של עם ישראל מעיר של תקווה לעיר של ייאוש. ירושלים, עיר הקודש, שעורגים אליה יהודים ברחבי תבל כולה, הלב של העם בציון ומחוצה לה, משוסעת ומחולקת כשבלבה חומה. כשהלב שבור, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר אופיר אקוניס:> עכשיו אני מוסיף לך עוד דקה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> – – הראש אינו עובד והנשמה בוכה. עלינו לקבל החלטות קשות ולהכריע. אם החלטנו על אחדות ירושלים, אזי עלינו לפתח את כולה, לדאוג לכל תושביה, ליישב את כל חלקיה ולהסיר את החומה המבתרת את העיר ומחלקת אותה בפועל. אם הוכרע אחרת, אזי עלינו להתמודד בהתאמה. הסטטוס-קוו יוצר קיפאון, עליבות והזנחה המייצרת תחושה שעל חלקה כבר ויתרנו. אני מסיימת בעוד דקה, פחות. <היו"ר אופיר אקוניס:> יש לך דקה ורבע. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אוקיי, אז אני אירגע קצת. בכל דרך שתיבחר, מחולקת או שלמה, ירושלים חייבת להיות בראייתי העיר הנחשקת בישראל, ובמיוחד עבור אוכלוסיות חזקות וצעירות שיניעו את גלגלי התעשייה והמסחר. לשם כך על הממשלה לקבוע את ירושלים כאזור עדיפות לאומית עליונה, על כל המשתמע מכך. עם כל הכבוד לפריפריה ולמפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, עלינו לדאוג בראש ובראשונה לירושלים, כי, אדוני היושב-ראש, אם בארזים נפלה שלהבת – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> אם לא תהיה פריפריה חזקה, גם לא תהיה ירושלים. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> לא, אדוני. במקרה אתה אומנם אתי באותה מפלגה, חבר הכנסת רוברט טיבייב, אבל כשמדינת ישראל לא מבינה שירושלים הבירה, לב לבו של העם היהודי, מוזנחת, אין שום אפשרות להשקיע בשום מקום אחר. אם אתה לא משקיע בלב, אתה לא יכול להשקיע בידיים ולא ברגליים. ירושלים היא הלב. כשהלב שבור, הראש לא עובד והנשמה בוכה. <נחמן שי (קדימה):> נכון. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> עלינו להפוך את ירושלים לעיר הנחשקת בישראל, במיוחד עבור הצעירים. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> ואני מבקשת שכשהממשלה הזאת מעבירה תקציבים היא תבין שאם לא משקיעים בירושלים, מבחינתנו ויתרנו עליה, ולא חילקנו אותה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך. יותר מאשר אנחנו שומרים על ירושלים, חברת הכנסת ברקוביץ, היא שומרת עלינו כבר אלפי שנים. על זה, אני בטוח, יש הסכמה בבית הזה. חבר הכנסת זאב בוים; 15 דקות. אחר כך – חבר הכנסת עפו אגבאריה; 15 דקות. <רוברט טיבייב (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אבל הממשלה לא שומרת על ירושלים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אל תיתן תירוצים לממשלה הכושלת שאתה שייך אליה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה לא משנה איזו ממשלה. ירושלים נצחית הרבה יותר מהממשלה הזאת ומהממשלה הקודמת, ותאמין לי שגם מהממשלה הבאה, ואפילו מממשלתו של בן-ארי, שכנראה לעולם לא תקום. חבר הכנסת בוים, בבקשה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> את זה אנחנו נראה. גם על שמיר אמרו את זה. גם על יצחק שמיר אמרו את זה, ואנחנו נחיה ונראה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מציע לך, חבר הכנסת בן-ארי, לא להיתלות באילן הגבוה הזה ששמו יצחק שמיר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מציע לך לא להיתלות באנשים ריקים ופוחזים שסביבך. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך. בבקשה, חבר הכנסת בוים. <זאב בוים (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני רוצה לשתף אתכם בחוויה מסעירה שהיתה לי הבוקר. קמתי הבוקר, פתחתי רדיו, קראתי עיתונים של הבוקר, ושמעתי שיש רפורמה חדשה במדינה. רפורמה. כשאני שומע "רפורמה", כמו שאני מבין רפורמה, זה משהו כבד ורציני. כשהולכים לעשות רפורמה, צריך לעבור לדום, אולי אפילו להצדיע לממשלה שהולכת לעשות רפורמה. אגב, הממשלה הזאת, לפחות בכוונות, בוודאי בדיבורים, משופעת רפורמות. למן הקמתה, ועוד לפני שהוקמה, כשראש הממשלה כיהן כיושב-ראש האופוזיציה, הוא דיבר משנה סדורה והציג שורה של רפורמות שיש לבצע בשירות הציבורי במדינת ישראל. אחרי זה הוא הלך בעקבות התוכנית הזאת והציג בפני עם ישראל, באמת, גלריה מעניינת של רפורמות שיש לבצע ושהוא מתכוון לבצע. אז כשאני קם בבוקר ואני שומע שיש רפורמה, אני נפעם. פשוט נפעם. רק כשאני מתחיל לבדוק את השורות על מה מדובר בכלל – – – <מרינה סולודקין (קדימה):> זה ביגוד, לא? <זאב בוים (קדימה):> כן. אז מסתבר שעושים רפורמה בביגוד של שרי הממשלה. שערו בנפשכם, איזה עניין רציני שעליו צריך לבצע רפורמה, שעליו הממשלה צריכה לדון ולאשר, ולבצע רפורמה בביגוד של הממשלה, של שרי הממשלה. אבל אחרי זה חשבתי עוד ואמרתי זה לא – אומרים בארמית: לאו מילתא זוטרתא היא. זה לא מלה קטנה. <שר המשפטים יעקב נאמן:> לאו מילתא זוטרא. <זאב בוים (קדימה):> זוטרתא, או זוטרא? <שר המשפטים יעקב נאמן:> זוטרא. <זאב בוים (קדימה):> זוטרא. תודה, אדוני השר, על התיקון. זה בכל זאת לא עניין קטן, של מה בכך. קודם כול, משתמשים ברפורמה. זה צריך להיות משהו בעל תוכן גדול, רציני, שישנה פה את סדרי בראשית של מדינת ישראל – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בוים, אני חייב להגיד לך שעד היום, עד שקראתי גם אני את הידיעה הזאת, לא ידעתי ששרים בממשלה מקבלים את הסכום הזה עבור ביגוד; באמת שלא. לא ידעתי. אתה גם היית שר בממשלה, ודאי קיבלת. <זאב בוים (קדימה):> אני הייתי שר בממשלה, ואני ידעתי שמקבלים. <היו"ר אופיר אקוניס:> ידעת. <זאב בוים (קדימה):> כן. אני אגלה לך עוד משהו, שבתור חבר כנסת אולי אתה לא יודע, אבל יש גם ביגוד לחבר כנסת. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, זה לכל עובדי המדינה. פעם בשנה כל עובדי המדינה מקבלים קצובת ביגוד. <זאב בוים (קדימה):> יפה, והשרים בוודאי ובוודאי בכלל עובדי המדינה במדינת ישראל. <היו"ר אופיר אקוניס:> אה, אוקיי, מאה אחוז. אז זה חל עליהם כעובדי מדינה, קצובת הביגוד, אם כך. <זאב בוים (קדימה):> רגע, אז חלה עליהם. אז בוא תראה איזה רפורמה גדולה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אז בוא נשמע. בבקשה. <זאב בוים (קדימה):> כן. אז הנה באה הממשלה ועושה את הרפורמה הזאת, והיא יושבת על המדוכה ומוציאה מתחת ידיה את הרפורמה החשובה. ואני אומר חשובה, מכיוון שאמרתי, זה לא מלה קטנה. כי זה לא עוד איזושהי ממשלה שצריך להלביש את השרים שלה. פה צריך מפעל טקסטיל רציני בשביל להלביש את השרים של הממשלה. כי הממשלה הזאת היא ממשלה גדולה. היא הממשלה הגדולה ביותר שהיתה אי-פעם למדינת ישראל. אנחנו יודעים, לצערנו היו הרבה ממשלות בתולדותיה של מדינת ישראל, הרבה יותר ממה שהיה צריך. על השינוי הזה שצריך לחולל במשטר מדינת ישראל כולם דיברו לפני הבחירות. אבל הממשלה לא עושה דבר, וראשיה, אלה שהיו אז באופוזיציה הציגו לציבור שצריך לבצע שינוי יסודי במשטר, במבנה, כדי לייצר משילות. עד עכשיו – שום דבר. <רוברט טיבייב (קדימה):> אבל יש להם הסבר. <זאב בוים (קדימה):> עד עכשיו – שום דבר. ויתירה מזו, בנימין נתניהו, ראש הממשלה, מרכיב את הממשלה הגדולה שהיתה אי-פעם למדינת ישראל. אז כשמדובר בביגוד, לא תגיד ל-18 שרים, לא תגיד ל-23 שרים, לא תגיד ל-20 ו-; כמה היו לאהוד אולמרט? <היו"ר אופיר אקוניס:> ושישה. <זאב בוים (קדימה):> שישה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, לאריאל שרון היו 26 – תשעה, משהו – – <זאב בוים (קדימה):> אוקיי, משהו שם. <היו"ר אופיר אקוניס:> – – אם אינני טועה. <זאב בוים (קדימה):> ואני, דרך אגב, חושב – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה היית אז יושב-ראש הקואליציה, אתה צריך לדעת. <זאב בוים (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אל תעזור. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, אתה אולי תזכיר לנו. <זאב בוים (קדימה):> אל תעזור לי. אני הייתי מצפה שיושב-ראש – כל יושב-ראש, לא רק אתה – אני שם לב – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מנסה לרענן את זיכרונך. <זאב בוים (קדימה):> אני שם לב. לא, זה לא תפקידך. <היו"ר אופיר אקוניס:> אה, אוקיי. רק אם אתה רוצה. <זאב בוים (קדימה):> תפקידך שאתה יושב שם. <היו"ר אופיר אקוניס:> אוקיי, אם אתה רוצה. <זאב בוים (קדימה):> תפקידך שאתה יושב שם. תפקידך פה, וזה דרך אגב הערה שהיא לא קשורה אליך, חבר הכנסת אקוניס, יושב-ראש הישיבה הזו – – <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, מה ההערה? <זאב בוים (קדימה):> – – אלא בכלל ליושב-ראש. אני שם לב לתרבות הזאת שמתפתחת שיושבי-ראש, ברגע שהם יושבים פה, הם נוטים להתערב יתר על המידה, לטעמי, בדיון. <היו"ר אופיר אקוניס:> בתוכן, לא. לא, לא. <זאב בוים (קדימה):> בדיון, בדיון. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, לא בתוכן. <זאב בוים (קדימה):> וכל אחד כבר מטה לכיוונים שלו וכו', מהיושב-ראש ומטה. אני חושב שזה תרבות לא נכונה. בעיני – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אם זה התערבות בתכנים, אתה צודק. <זאב בוים (קדימה):> נשב בספסלים פה. מי שמנהל את הישיבה – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון, נכון. <זאב בוים (קדימה):> – – צריך לנהל ישיבה, ולא להיות מעורב בתכניה. <היו"ר אופיר אקוניס:> בוודאי. רק שלרענן זיכרון זה לא להיות מעורב בתוכן, אבל בסדר. <זאב בוים (קדימה):> על כל פנים – – <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה. <זאב בוים (קדימה):> – – חזרה לענייננו, לגבי הרפורמה, ואמרתי כבר – יש משהו הייתי אומר נלעג בכך שהממשלה לא רק יושבת ודנה בעניין. אולי היה צריך לעשות איזשהו סדר, זה לא נראה לי דבר שהממשלה צריכה לדון בו עם כל הבעיות הגדולות של מדינת ישראל; בעניין הזה. בכל מקרה, זה מעיד על הגישה של הממשלה הזאת והתקציב שכרוך בניהול – ביכולת העבודה של הממשלה. מי שיסתכל יראה על רקע העובדה שיש 40 חברי – כמעט 39 חברים, 30 שרים ותשעה סגני שרים, כשליש מהבית הזה שהם משרתים ברשות המבצעת כנבחרים – יש בזה עלויות, ויש לזה לא פחות מזה מחירים כבדים בעבודת הבית הזה שלא ניכנס אליהם כאן עכשיו. <שר המשפטים יעקב נאמן:> חבר הכנסת זאב בוים, עם כל הכבוד, אנחנו ידידים ותיקים, זה לא חל על כל השרים. אני, למשל, ויתרתי על מכונית – – – משלם את כל ההוצאות. יכול להיות שצריך – – – את זה לכל השרים וגם לכל חברי הכנסת. <זאב בוים (קדימה):> מקובל עלי. קודם כול – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אגב, זה אפשרי לוותר על המכונית. <זאב בוים (קדימה):> קודם כול, זה אחת הבעיות. הממשלה, וראש הממשלה במיוחד, יודעים יפה מאוד כשהם לפי שיטתם מוצאים לנכון להעלות על נס ציבורי איזשהו עניין, בין אם זה עניין כזה או עניין אחר – יש את כל הכלים והיכולת להציג בפני הציבור. לצערי, הרבה מההצגות אל הציבור הן בעניינים כמו מה שפתחתי בו, וקיימות פחות מדי דוגמאות טובות. והן קיימות גם אצל שרים בממשלה וגם בקרב חברי כנסת. אנחנו יודעים מה נטיית לבה של התקשורת ככלל, לפרסם את הגימיקים, את הדברים הפחות – אלה שנותנים כותרות. אבל יש יכולת, ולפי דעתי זו אחת הבעיות שמונחות לפתחו של ראש הממשלה – להעלות על הנס את הדוגמאות הטובות האלה. יש מקום שממשלה תגיד את דברה, שתביע את עמדתה, וראש הממשלה במיוחד. לצערנו, בדברים שבהם יש בציבור ציפייה לשמוע דברים כאלה ואחרים, לא תמיד אנחנו שומעים. אני רוצה – אני עוד בסדר עם הזמן, אני רוצה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> עוד שש דקות כמעט. <זאב בוים (קדימה):> בסדר. העלויות האלה של הממשלה, עלות משרדי הממשלה, המשרדים החדשים, אני לא רוצה להכביר עליהן מלים. אבל העלויות קפצו בצורה מדהימה, לא רק פועל יוצא של גודלה של הממשלה, אלא הרבה מאוד תשלומים שהם – אתה אמרת משהו על הגועליציה, אדוני השר, ככה בשיחת מסדרון פה בין השורות על תשלומים של גועליציה. אבל גם אם ראינו בעבר, כן, תשלומים גבוהים כמחיר הרכבת ממשלה, מחירי קואליציה, נראה לי שהממשלה הזאת חרגה בהרבה, והמספרים אומרים את זה. אני יכול לתת פה דוגמאות, אולי ניתן אותן. יש לי עוד הזדמנות, אז אולי ניתן אותן. אני רוצה לעבור נקודתית לעניין מהותי, לסוגיה בתקציב המדינה שמונח לפנינו, ושעליו אנחנו בעצם מקיימים את הדיון הממושך הזה – סוגיית המיסוי על אזרחי מדינת ישראל. ראש הממשלה, שהוא מבין גדול בכלכלה – אולי מהטובים שקיימים לנו פה – ושהיה בתפקיד שר האוצר בשנת 2003 בממשלתו של אריק שרון – זה היה מ-2003 עד ההתנתקות, עד 2005; כולם יודעים להעריך את העבודה המיוחדת שהוא עשה כשר האוצר אז, כשייצב את הכלכלה בתקופה לא פשוטה. זו היתה תקופת האינתיפאדה. לא צריך ללכת אחורה, אנחנו עוד זוכרים אותה. והוא אז נתן את הסימן לתפיסת עולמו על האיש השמן ושל האיש הרזה. האיש השמן זה כל המערכת הציבורית הממשלתית, המשמינה, התופחת, הפוליטית. לעומת זאת, האיש הרזה, הציבור, הסקטור הפרטי, שמרכיב על גבו, על עבודתו, על מה שהוא מייצר – צריך לשאת את האיש השמן הזה. הפעולות שעשה אז שר האוצר בנימין נתניהו, במידה לא מבוטלת, שינו את המצב, ייצבו את המצב. הנה בא אותו בנימין נתניהו, כראש ממשלה המיוחדת הזאת, ולא רק שהוא עושה הפוך – הוא מדבר דבר אחד ועושה הפוך. זה עוד יותר גרוע. אם היה בא ואומר – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> זאת אמנות. <זאב בוים (קדימה):> יכול להיות שזאת אמנות, בעיני זאת אמנות מאוד מפוקפקת. אבל אין ספק שיש פה איזה סוג של להטוטן בקרקס שיכול לעשות פעולות מהסוג הזה. הוא אומר דבר אחד ובביצוע הוא עושה דבר שני. זה מזכיר לנו את היד הימנית והיד השמאלית. זאת קריצת העין המפורסמת על אמירה שהיא שונה לחלוטין. הוא בא ואמר – לא רק לפני הבחירות, גם לאחר מכן: אנחנו נוריד את המס על אזרחי מדינת ישראל, כי הורדת המס – ופה יש תיאוריה שלמה שגם הוכחה במעשה, שהיא פותחת, שהיא מרווחת, שהיא מאפשרת את הצמיחה, שהיא מדלגת על חסמים, או מתמודדות עם חסמים. מול הדבר הזה נתניהו וממשלתו עושים בדיוק הפוך, והתקציב הזה הוא ביטוי מובהק לעניין הזה. ההבטחה להוריד את המס השולי, הישיר, בינתיים לא מתקיימת והוא עומד על כ-45%, אבל בעצם בפועל המס השולי במדינת ישראל הוא גבוה בהרבה. הוא גבוה אולי יותר מבכל מדינה אחרת בעולם. אפשר לבוא ולומר: יש פה תהליך הדרגתי, חכו עד סוף 2016 ואנחנו נגיע לשם. אני אומר לכם שאני לא בטוח שאנחנו נגיע לשם. מי שמסתכל על מה שקורה היום בקרב הציבור – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה מדבר באופן כללי שלא נגיע? חלילה. <זאב בוים (קדימה):> אני מדבר על כך שברגע נתון זה, כשאנחנו דנים על התקציב, שום דבר בעניין הזה לא ירד, דורך במקום. ואם רוצים להגיע גם בתוכנית רב-שנתית, צריך לעשות את הצעדים, אפילו הקטנים, לקראת זה. גם זה לא נעשה וגם לא אומרים את האמת בעניין הזה. מצד שני, מטילים על האיש הקטן והרזה הזה, מטילים לשאת – שלום, אדוני שר האוצר. אנחנו בדיוק מדברים על העניין שלשמו אני צריך אותך פה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> בשביל זה הגעתי. <היו"ר אופיר אקוניס:> אבל לא אתו, כי הוא מייד מסיים. <זאב בוים (קדימה):> אני רק אסיים. באמת, אני לא רוצה לחרוג מהזמן. אני רק אומר – לא עומדים בהבטחות, והמס השולי זה רק דוגמה אחת. שר האוצר היושב פה הבטיח לנו שעל רקע המשבר שהיה בתקציב הקודם לפני שנתיים, אנחנו נאלצים להעלות את המע"מ, אבל אנחנו נדאג להוריד אותו. היתה התחייבות להוריד אותו ל-15.5%. כלומר, את ה-1% הזה שלקחו – להוריד אותו. בסופו של דבר היום זה עומד רק על 16%. <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים. <זאב בוים (קדימה):> אבל הדבר החמור – ובזה אני אסיים ברגע זה, אדוני היושב-ראש – הדבר החמור זה המסים העקיפים על עם ישראל, על אזרחי המדינה. יש פה ריבוי של מסים כבדים, קשים, שהורסים למעשה את המגזר היצרני במדינת ישראל, ואין מקום שאתה לא נוגע בו והמחירים אינם קופצים. בתי-אב במדינת ישראל נאנקים, ובמיוחד המעמד הבינוני, ואנחנו רואים את הנתונים – איך המעמד הבינוני הזה קורס. איפה שאתה לא נוגע – בדלק, במים, בחשמל, בתחבורה הציבורית, בבריאות, בארנונה – כתוצאה מכל הדברים האלה, בכל הדברים האלה העלאות מסים במאות אחוזים. אז לסיכום, על המשמעות של השפעת המיסוי העקיף הזה, הכבד, על המעמד הבינוני, מעמד הביניים, אפשר לבוא ולומר שחבריו של ראש הממשלה בקואליציה מגהצים את כרטיס האשראי של "ביבי בנק" לצורכיהם הסקטוריאליים; על חשבון מעמד הביניים הקורס. פשיטת הרגל המוסרית של ממשלת נתניהו מביאה את מעמד הביניים לפשיטת רגל. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת בוים. חבר הכנסת עפו אגבאריה, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון. אגב, חבר הכנסת בוים, אני מקווה שיש הסכמה בינינו שב-2016 נהיה פה. אני לא יודע אם באופן אישי, אבל המדינה תהיה פה. <זאב בוים (קדימה):> נהיה, השאלה באיזה דירוג של עשירונים יימצא כל אחד. זאת השאלה ולזה התכוונתי. <היו"ר אופיר אקוניס:> הוויכוח הזה זה בסדר, אבל ההסכמה הכלכלית – זה ויכוח אחר. היתה איזו שנייה שחששתי. <זאב בוים (קדימה):> אתה יודע שעלי, שנייה אחת כזאת אתה לא יכול לחשוב. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז, תודה רבה לך. חבר הכנסת אגבאריה, בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, קודם כול, אני מצטער ששר המשפטים יצא, כי אני רציתי באמת להתחיל בדברים שקשורים אליו, בקשר לחקיקה רבה שהיתה בזמן האחרון. כמשפטן דגול, שר המשפטים של מדינת ישראל לדעתי היה צריך לתת את הדעת על מה שמתרחש. רק אתמול, כבוד היושב-ראש, שמעתי על רבנים בטבריה שהתנגדו להצבת קרוון לתפילה של האוכלוסייה המוסלמית בתוך בית-החולים "פורייה", למרות שיש הסכמה של הנהלת בית-החולים. אני זוכר שהיה דבר דומה כשביקשו בית-תפילה בבית-החולים בנהרייה. הנהלת בית-החולים לא התנגדה וביקשה ממשרד הבריאות וקיבלה את האישור לזה. אז פתאום אנחנו שומעים שרבנים אומרים שמי שיהיה בבית-החולים הזה – אם יהיה שם מקום תפילה של המוסלמים אז הם אף פעם לא יהיו בריאים. אם זה מריח, אז זה מריח רק גזענות, כי אני לא מכיר דת שהיא גזענות – לא היהדות וגם לא הנצרות וגם לא האסלאם. אין גזענות בדתות. כל הדתות מטיפות לזכותו של הזולת לחיות בשלום. לא להרוג, לא לרצוח, לא לגנוב, לא לנאוף, לא, לא, לא. אבל לצערי הרב, זה מתחבר לאותם רבנים שלפני כמה זמן גם חתמו על עצומה שהם לא רוצים להשכיר לערבים דירות או למכור דירות. זה מתחבר לאותם רבנים שבעבר הוציאו איזה "פולסא דנורא" נגד ראש ממשלה, ועד היום הם לא הובאו אפילו למשפט או לחקירה. אני חושב שאם הם היו מובאים לחקירה או לבית-משפט, היום לא היו הרבנים האלה מגיעים לקיצוניות כזאת, להביא לכזאת אווירה גזענית נגד האוכלוסייה הערבית. כבוד היושב ראש משתייך למפלגה שבמצע שלה יש אפילו דגש על זה שצריך להיות שוויוני ולכבד את האוכלוסיות או המיעוטים. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה לא רק המצע, חברת הכנסת אגבאריה, זאת תורתו של ז'בוטינסקי. עליה נבנתה התנועה הלאומית בישראל. אתה צודק בעניין הזה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> נכון, אבל לצערי הרב – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נדמה לי – ואני לא טועה, שר האוצר – שהיה גינוי של ראש הממשלה בעניין ההודעה של הרבנים לא להשכיר דירות לערבים. בדיוק כפי שאנחנו מגנים – אם אינני טועה, הממשלה מגנה קריאות כאלה שלא להשכיר דירות ליהודים באירופה או בארצות-הברית. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בהחלט. אז דבר כזה יכול להיות. <שר האוצר יובל שטייניץ:> או בירושלים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, בכל מקום. נכון. בכל מקום. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז בכל מקום, אם רוצים להעביר כאלה דברים, ואני באמת רציתי לשמוע את שר המשפטים בדבר הזה, אבל אני מקווה שבאיזשהו שלב הוא יענה, אז איך אפשר לאפשר – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, הם התחלפו. מעכשיו עד סוף הדיון שר האוצר הוא תורן במליאה, אז אולי בפעם אחרת. אז אולי בפעם אחרת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> טוב, אז עוד מעט נדבר גם על האוצר, לא רק על הדברים האלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אפשר לשאול את כבודו שאלה? <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, ודאי. למה לא. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – מבין, מתנגד לקריאה לא להשכיר דירות לערבים בערים יהודיות במדינת ישראל, או בכל מקום אחר? <עפו אגבאריה (חד"ש):> בכל מקום. <שר האוצר יובל שטייניץ:> בכל מקום. מי שאומר לא להשכיר דירות לערבים – אם זה כאן או שם – זה פסול, אבל אני שואל אם אתה גם מתנגד לקריאה דומה של התושבים, לפעמים, לא להשכיר או למכור דירות ליהודים ביישובים ערביים או במזרח-ירושלים, או במקומות אחרים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בטוח שאני מתנגד, אבל אני אגיד לך. אני בטוח שאני מתנגד ואני חושב שאם אני דורש ממישהו אחר את הדבר הזה, קודם כול אני אדרוש מעצמי. <היו"ר אופיר אקוניס:> נאה דורש נאה מקיים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל אני אגיד לך, היהודים לא יעשו את זה. למה? כי האוכלוסייה הערבית והמקומות שהערבים חיים זה תת-רמה בשביל היהודים, וזה בגלל התשתיות; ועוד מעט אני אעבור גם לזה. אבל עקרונית – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני מדבר למשל על מקרים שקונים או שוכרים דירות בשועפאט או בעיר העתיקה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> רגע, רגע, אתה אמרת שועפאט. שועפאט וירושלים המזרחית זה שטחים כבושים. על זה יש לנו חילוקי דעות, אבל – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לשיטתך. <שר האוצר יובל שטייניץ:> שאלתי האם – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – בתוך מדינת ישראל אני הייתי רוצה לראות שוויון לכל אזרחי מדינת ישראל. על השטחים הכבושים, ברגע שיהיה לכם משא-ומתן אמיתי, אמיץ, ישיר עם הפלסטינים ואתם תסכמו מה שיהיה בתוך מדינת ישראל ומה שמחוץ – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני שואל אם היום זה לגיטימי לדעתך שמישהו אומר: אל תשכיר או אל תמכור דירות ליהודים. <היו"ר אופיר אקוניס:> הוא אמר שלא. <שר האוצר יובל שטייניץ:> עזוב את המדיניות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא, אבל אני אומר לך – אתה שאלת על שועפאט וירושלים – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא חשוב הגדרת השטחים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה כן חשוב. <שר האוצר יובל שטייניץ:> גזענות זה גזענות, בלי קשר למדיניות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה כן חשוב. אני אומר על תוך מדינת ישראל. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה אמרת שלא. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מדבר על גבולות 67'. מגבולות 67' והלאה זה שטחים כבושים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> הבנתי. ברמאללה מותר לא להשכיר ליהודים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מה זה מותר? אם יבואו יהודים, אם רמאללה תהיה מוגדרת – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – לקנות דירה ברמאללה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אם רמאללה תהיה מוגדרת כעיר בתוך המדינה הפלסטינית, ויבואו יהודים לשם להתגורר, אני לא אתנגד. להיפך, אני אגיד שמותר להשכיר ליהודים. <היו"ר אופיר אקוניס:> זאת אומרת, הוא חולק על ראש הרשות הפלסטינית, שאמר שבמדינה הפלסטינית העתידית – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> כאשר תהיה מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל, אם רוצים להישאר שם יהודים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אז אתה חולק על ראש הרשות הפלסטינית. <עפו אגבאריה (חד"ש):> למה? <היו"ר אופיר אקוניס:> כי הוא אמר בשבת – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא לא אמר. <היו"ר אופיר אקוניס:> סלח לי, אני קראתי, שמעתי. הוא אמר את הדבר. לשיטתו, במדינה הפלסטינית העתידית, שאני מתנגד לה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא דיבר על המתנחלים. <היו"ר אופיר אקוניס:> מה זה המתנחלים? הישראלים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא דיבר על המתנחלים. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא לא דיבר כשתהיה מדינה פלסטינית עצמאית – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> קודם כול, המתנחלים הם ישראלים. הם ישראלים. <מרינה סולודקין (קדימה):> אופיר, אנחנו בקטע של תקציב. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה חילוקי הדעות. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, אבל הדיון הוא מעניין. הדיון הוא מעניין. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מדבר על המתנחלים והוא דיבר על המתנחלים, שהם בלתי חוקיים, כי הכיבוש הוא לא חוקי. ההתנחלויות הן בלתי חוקיות. ברגע שיהיה הסכם עם הרשות הפלסטינית ותהיה מדינה פלסטינית עצמאית, אז זה משהו אחר. אתם רוצים, בואו נעשה מדינה אחת – סוציאליסטית, לטעמי. אנחנו נהיה במדינה אחת ואז אין שום בעיה. אני אגור בנתניה ואתה תגור באום-אל-פחם. אתה מסכים? <שר האוצר יובל שטייניץ:> יכול להיות. <היו"ר אופיר אקוניס:> שר האוצר, אתה רוצה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> לשיטתי, אני מסכים. <היו"ר אופיר אקוניס:> באום-אל-פחם? <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מסכים. למה אתה לא רוצה? לא טוב, אה? כי אין תשתיות. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני אגיד לך. אני לא בעד מדינה דו-לאומית פשוט. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה רואה, אז יש לך הדעות שלך. <היו"ר אופיר אקוניס:> ודאי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני, דווקא אין לי בעיה עם מדינה דו-לאומית. <היו"ר אופיר אקוניס:> ודאי, בסדר גמור, זאת זכותך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לי אין בעיה, אני מוכן. היה לי גם חינוך כזה, ואני – מכירים. <היו"ר אופיר אקוניס:> מדינה דו-לאומית, כן. <עפו אגבאריה (חד"ש):> כן, בטח. למה לא, יש המון דוגמאות בכל העולם. בכל העולם יש הרבה לאומים שמקימים מדינה אחת – – – <מרינה סולודקין (קדימה):> עפו, מה עם התקציב? מה עם התקציב? <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, לא, חברת הכנסת סולודקין. קודם כול, יש לו הרבה זמן, יש לו עוד 13 דקות וחצי לדבר גם על התקציב, אבל הוא שאל אותי אם אני בעד מדינה דו-לאומית. לא, אני בעד מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז טוב, אתה רואה, יש לנו חילוקי דעות. <היו"ר אופיר אקוניס:> ודאי, בהחלט. נכון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בהחלט, זה לגיטימי, אין לי שום בעיה עם זה. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. נכון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל אני רואה, לטעמי, שזה היה יכול להיות אידיאלי שתהיה פה מדינה סוציאליסטית לכל האזרחים במדינה הזו, ללא הבדל דת, גזע ומין. <היו"ר אופיר אקוניס:> אגב, חברת הכנסת סולודקין, הוא גם קובע את סוג הכלכלה שתהיה באותה מדינה דו-לאומית – שהיא תהיה כלכלה סוציאליסטית או קומוניסטית. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בהחלט, למה לא. <היו"ר אופיר אקוניס:> אוקיי, בתוך המדינה הדו-לאומית – שאני לא מסכים לה – אני גם לא חושב שצריכה להיות כלכלה קומוניסטית. <עפו אגבאריה (חד"ש):> טוב, כי אתם דוגלים בקפיטליזם – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אז חילוקי הדעות בינינו מתרחבים. <מרינה סולודקין (קדימה):> זה כבר נגמר בברית-המועצות, למה להביא לכאן? <עפו אגבאריה (חד"ש):> והקפיטליזם החזירי הזה כל כך הפריע גם לכם וגם לכל השכבות החלשות במדינה הזו. תסתכל, מי אוכל אותה מהשיטה שלכם? זה האוכלוסיות החלשות. זה קודם כול עדות המזרח, הקווקזים, האתיופים, הערבים, הם תמיד אוכלים אותה. בוא תסתכל באיזה תנאי חיים הם גרים. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני יכול להגיד לך משהו? אני אגיד לך משהו בעניין שאתה אמרת. שר האוצר – אתה יודע מה היה הכי שוויוני בכלכלות הקומוניסטיות, חבר הכנסת אגבאריה? <עפו אגבאריה (חד"ש):> כן, אני יודע. <היו"ר אופיר אקוניס:> נו, מה? מה היה? <עפו אגבאריה (חד"ש):> נו, תגיד לי מה אתה רוצה, לטעמך. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני אגיד לך. העוני המרוד שבו חיו 99.9% ממי שחי במדינות הקומוניסטיות. העוני המרוד, זה היה מאוד שוויוני, אז אתה רוצה דבר כזה? אני מקווה שלא. <עפו אגבאריה (חד"ש):> קודם כול, זה לא עוני. <מרינה סולודקין (קדימה):> אז יש לכם חילוקי דעות – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> גדולים מאוד. <עפו אגבאריה (חד"ש):> קודם כול, זה לא עוני. <היו"ר אופיר אקוניס:> עוני מרוד. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני אגיד לך למה – – <היו"ר אופיר אקוניס:> וזה היה שוויוני. כולם היו מאוד עניים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – כי זה היה – – – בין המערב לבין המזרח לבין הקפיטליזם לבין הסוציאליזם. טוב, אבל זה לא לעניין. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה מעניין בפני עצמו, אבל זה היה הדבר הכי שוויוני. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה מעניין בנושא אחר, בפני עצמו. אבל מה שאמרתי על הדברים של הרבנים – אני רוצה להגיד שלשורה של הרבנים הצטרפו עוד אנשים, עוד נבחרי ציבור, כמו סגני ראשי ערים וגם ראשי ערים. וכולם עדים לראש עיריית נצרת-עילית, מה הוא אומר, שהוא לא רצה לשים עץ אשוח בחג המולד כשיש לו מעל 16% מהאוכלוסייה ערבים, ורובם נוצרים. אז הם רוצים לשים ברחוב עץ אשוח, לקשט אותו, אז הוא היה נגד. אז מעניין. אם הוא נגד עץ אשוח – שזה לכל העולם, וזה כבר לא – – – <קריאה:> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> לכל העולם הנוצרי, אבל מה זה היה כל כך מפריע לו? כאשר אני ראיתי ברחוב הראשי של ברלין חנוכייה – למה זה מותר שם ופה אסור? אז עכשיו, כאשר הערבים ידברו גם על זה, וכאשר כל העולם הנוצרי ידע שראש עירייה בישראל – שהיא נצרת-עילית, שזה על יד נצרת, וזה מקום קדוש מאוד לנוצרים – הוא מנע הצבת עץ אשוח כזה, בגלל מה? הוא אומר: כי נצרת-עילית זו עיר יהודית ודמוקרטית. אתה מבין? זו מדינה, עצמאית – מדינה יהודית ודמוקרטית. לא, הוא לא דיבר על כל מדינת ישראל, הוא דיבר על נצרת-עילית. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני חושב שיהיה טוב אם כולם – כל הדתות – יכבדו את הדתות האחרות. זה יהיה הדבר הכי טוב. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני חושב שכל הדתות – לפחות כשהיו פה המוסלמים – – <היו"ר אופיר אקוניס:> ודאי בחגים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – במקומות הקדושים של היהודים, ושמרו עליהם, אז למה לא – – – <מרינה סולודקין (קדימה):> יותר מזה, אופיר, עץ אשוח זה לא דת. זה סובייטי. <היו"ר אופיר אקוניס:> – – – מסורת – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> ואם יש דבר כזה, אני לא שמעתי אפילו לא משר המשפטים ולא מראש הממשלה דבר – לגנות את זה. הרי תופעות כאלה רק מלבות את היצרים בתוך החברה, רק מלבות את היצרים, מה לעשות. <היו"ר אופיר אקוניס:> האמת שאני לא שמעתי על זה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> יש 20% מהאוכלוסייה. את שמעת, מרינה. <מרינה סולודקין (קדימה):> כן. <עפו אגבאריה (חד"ש):> נכון. כולם שמעו, וזה היה כתוב. בדברים כאלה, אני חושב, מתפקידה של הממשלה לאזן את ה"עליהום" הזה של גל הגזענות הקשה, המחריד. ואני בטוח – זה מתחיל אולי בערבים אבל אף פעם זה לא נגמר שם. ואנחנו רואים ואנחנו עדים איך בבתי-ספר מסוימים לא רצו לקבל בנות מזרחיות, ואנחנו יודעים שבגני-ילדים לא רצו לקבל ילדים אתיופים; אנחנו ראינו ואתם ראיתם. אז אני חושב שזה עניין ממדרגה ראשונה שהמדינה צריכה להתנגד לו. <היו"ר אופיר אקוניס:> ולגנות אותו. ולגנות אותו, ודאי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בהחלט, לגנות אותו, וזה צריך לבוא מהממשלה. וזה צריך לבוא מהממשלה. ואני אומר לך, אם הממשלה רוצה הגל הזה באמת יכול לדעוך. ואם אתם תזכרו שבזמנו של ראש הממשלה יצחק רבין המנוח, כשהוא דיבר בצורה אחרת – אף-על-פי שהיתה אינתיפאדה ואף-על-פי שהוא אמר לשבור את הידיים והרגליים של הפלסטינים, כשהוא התחיל לדבר בצורה אחרת, שהוא רוצה לקרב את הלבבות, ראינו שמפלס הגזענות ירד, וירד באופן דרסטי. היה אז שר הפנים אריה דרעי, וראינו שזו היתה התקופה אולי הכי טובה והכי שוויונית שהיתה יכולה להיות למיעוט הערבי. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה רומז משהו? <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה יודע שאני רומז, כמובן. <היו"ר אופיר אקוניס:> כן? לשובו. טוב. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה יודע למה אני רומז. אז תראה, אם הממשלה באמת היתה רוצה להקטין את הלהבות – היא לא יכלה להקטין את הלהבות בכרמל בצורה תקינה, אבל את הלהבות של הגזענות היא כן יכולה להוריד ולהקטין על-ידי זה שתהיה הודעת ממשלה חד-משמעית נגד הגזענות, וזה אפשרי. אני יודע שיש אנשים, שיש מפלגות, שיש עסקנים פוליטיים שיכולים רק להרוויח מזה ובגלל זה, בשבילם זה רווח נקי ורווח נטו. אני אסתפק בזה. אני רוצה לדבר קצת גם על התקציב. ברגע שאנחנו היום רוצים לדבר על תקציב המדינה לשנתיים, אז כל פעם אני שואל למה לשנתיים, למה לא לחמש שנים. אולי בגלל שלפי החוק במדינת ישראל יש כל ארבע שנים בחירות, אז כנראה אי-אפשר לעשות תוכנית חומש, לחמש שנים – "פיטילייטקה". <היו"ר אופיר אקוניס:> רעייתך מלמדת אותך את השפה הרוסית? <עפו אגבאריה (חד"ש):> כן, אני לומד – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא מחברת הכנסת – – – <מרינה סולודקין (קדימה):> הוא מדבר רוסית שוטפת. <היו"ר אופיר אקוניס:> אה, למדת בברית-המועצות. אוקיי. <מרינה סולודקין (קדימה):> אשתו מאוקראינה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני יודע, לכן אמרתי: רעייתך מלמדת אותך את השפה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה מייבוא אישי. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מציע לך, שר האוצר, אני הייתי אחד הראשונים שהביעו תמיכה בתקציב הדו-שנתי ושאלו אותי: האם אפשר לשלוש שנים או לארבע שנים? אמרתי: אולי, אתם נותנים לנו רעיונות כל הזמן. אז אתה מציע חמש-שנתי, מעניין. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אם ישנו את החוקה ויהיה כל חמש שנים – כמו ברשויות המקומיות – בחירות, אז אולי זה גם פתרון. אבל לא אנחנו מי שיכולים להציע. הרי כל הצעת חוק, אפילו הטובה ביותר שאנחנו יכולים להביא, כאופוזיציה – היא לא תתקבל אף פעם. אפילו אם זה על שכר מינימום, שהממשלה הזאת כל כך דוגלת בזה שהיא באמת רוצה לעזור לשכבות החלשות. אז אני באמת רוצה לדבר על העניין של התקציב, מה קרה למערכת הבריאות. מה קורה במערכת הבריאות כאשר התקציב שב-2001 היה כזה גדול, והיום אנחנו לא מגיעים אפילו לשני-שלישים של התקציב שהיה ב-2001; וההצעה היא שב-2011 ו-2012 הוא יהיה עוד פחות. תמיד אני תוהה – האם האוכלוסייה נהייתה יותר בריאה, או האם נהייתה פחות אוכלוסייה או יותר אוכלוסייה. כאשר עושים איזשהו תקציב תמיד לוקחים בחשבון שהאוכלוסייה גדלה, שהאוכלוסייה מזדקנת, ואם זה באמת לבריאות צריך לבדוק מה מערכת הבריאות צריכה, כאשר מדברים על אוכלוסייה שב-2001 היתה פחות מ-6 מיליון ועכשיו היא 7.5 מיליון. האוכלוסייה מזדקנת. אנחנו יודעים שהאוכלוסייה שהזדקנה בתקופה הזו גדלה קצת, גם באחוזים, וזאת בגלל הרמה הטובה של הרופאים במדינת ישראל. <היו"ר אופיר אקוניס:> יש עלייה בתוחלת החיים גם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> ואני חייב לפרגן לרופאים. <היו"ר אופיר אקוניס:> וגם יש עלייה בתוחלת החיים בכל העולם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בדיוק. ברוב העולם זה השתנה, מאז שהמציאו את הפניצילין – זה בטוח – תוחלת החיים נהייתה קצת יותר ארוכה. מה עוד שאנחנו עדים גם למכשור שמכניסים, לתרופות שמכניסים, לטיפולים שמכניסים – – <היו"ר אופיר אקוניס:> ברור. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – כי בשביל להגיע למצב יותר טוב בבריאות אתה צריך גם להכניס טכנולוגיה חדשה גם תרופות חדשות, גם לאבזר את בתי-החולים בצורה יותר טובה. אז מה קורה עם כל זה? להיפך, אנחנו רואים שהקיצוץ הוא מעל 20% מהתקציב שהיה ב-2001. אז מדוע זה קורה? אומרים שזה לטובת הציבור, שהולכים ועושים את כל הרפורמות האלה, גם במערכת הבריאות, רק לטובת הציבור. אז תראו, במה יש לנו מחסור? יש מחסור באחיות, יש מחסור ברופאים, יש מחסור במומחים, יש מחסור בתקנים, איפה לתת לרופאים האלה לעבוד. מדוע יש מחסור בזה? האם אי-אפשר, למשל, כשיש בית-חולים והאוכלוסייה מסביב לבית-החולים הזה – מכניסים אוכלוסייה חדשה, מכניסים אוכלוסייה שהיא יותר חלשה, אולי גם יותר חולנית, וזה רגיל. אז צריך תקציבים קצת יותר גדולים. מה קורה? בתי-החולים קורסים תחת הנטל הזה, שאין תקינה חדשה, שאין אפשרות לתת יותר התמחויות. אם אפשר היה להוסיף בכל מחלקה בכל הארץ עוד תקן אחד, ובמחלקות שהן קצת יותר גדולות עוד שני תקנים, למשל כמו המחלקות הפנימיות שקורסות – אני חושב שבדבר כזה אפשר היה להציל הרבה מהאוכלוסייה. אבל מה קורה? כשהממשלה מקציבה דברים אולי לכיוונים אחרים, והרבה חברי כנסת לפני, אפילו חבר כנסת מהקואליציה שאומר שאפשר היה אולי פחות "חמקן" אחד, פחות שני "חמקנים", ויכולנו אולי לשפר מקומות אחרים. אבל מה לעשות, אנחנו, כמפלגות שיש לנו איזו בעיה או איזה דיסטנס כזה גדול מלדבר על ביטחון ותקציבי ביטחון, אז אני מצטרף לדבר הזה, שבמקום לעשות ולקנות עוד יותר כלי לחימה, לדעתי אפשר לעשות את זה – לא רק לדעתי, לדעת הרבה אנשים – אפשר היה אולי להסתפק בפחות דברים כדי לשפר את מצב הבריאות בכל מדינת ישראל. וזה לא רק לאוכלוסייה הערבית, לא רק לאוכלוסיות החלשות. אומנם האוכלוסיות החלשות הן דווקא שזקוקות לעזרה הזו, אבל גם שאר האוכלוסייה ושאר המדינה ייהנו מהדברים האלה. אדוני השר – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> דקה. דקה יש לך. לא יאומן, היו לך 22 דקות – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> איזה 22? אמרת לי 15, לא? <היו"ר אופיר אקוניס:> אדרבה, היא הנותנת. התחלת ב-22 דקות, הגעת לדקה האחרונה. זה היה מרתק השיח שהיה פה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אוקיי, אבל היה שיח. <היו"ר אופיר אקוניס:> אוסיף לך עוד דקה בגלל שאלתו של שר האוצר. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני רוצה להוסיף כמה דברים לשר האוצר. טוב, לא יישאר לי זמן להפרטת החינוך – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מחר אתה גם מדבר, לא? <עפו אגבאריה (חד"ש):> כנראה. אז תהיה לי עוד הזדמנות. <היו"ר אופיר אקוניס:> אז תשאיר משהו למחר. <עפו אגבאריה (חד"ש):> התשתיות – רציתי לדבר על התקציבים שמקצה המדינה למגזר הערבי. אני חושב שזה דבר בלתי ייאמן, כאשר האוכלוסייה הערבית מהווה כ-20% מהאוכלוסייה והנתח שלה בתוך התקציב הוא באחוזים כאלה מזעריים, ובגלל זה גם אין לנו את האפשרות לעשות את התשתיות; ובדברים קטנים אפשר היה לעשות את זה אחרת. אם היתה הממשלה משכילה, למשל, לעשות – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מעכשיו אני מוסיף לך דקה על השאלה של שר האוצר. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בסדר. אם הממשלה היתה משכילה לעשות ולתת למגזר הערבי לפתח את התעשייה, לתת אזורי תעשייה, ולא לעשות את כל המכשולים בפני התוכניות של העיריות, אני בטוח שהיה אפשר קצת להקפיץ את ההכנסות של העיריות, אפילו מתוך הארנונה שהם היו יכולים לגבות ממפעלים וממקומות ציבוריים. אבל מה לעשות שהממשלה אין לה תוכנית להבריא את המגזר הערבי, אין לה תוכנית להבריא את הרשויות המקומיות של המגזר הערבי, ובגלל זה אנחנו נראים בצורה כזו. מה עוד שאת התקציבים אנחנו מקבלים רק ממשרד הפנים, כאשר כמעט אין השתתפות של משרדים אחרים, ואנחנו בהחלט היינו מאוד רוצים להיכלל בהם. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל אני מקווה לעתיד ששר האוצר באמת יחשוב גם על זה בצורה חיובית. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. 20 דקות. <יואל חסון (קדימה):> אתה כבר סופר? עוד לא התחלתי ואתה כבר מפעיל. <היו"ר אופיר אקוניס:> שלא תטען לאפליה, אני אאפס. <יואל חסון (קדימה):> – – – לטעון. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה פשוט רצית לסדר את חליפתך. <יואל חסון (קדימה):> לא את חליפתי – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> רגע, עכשיו אתה בכלל קיבלת 40 דקות. <יואל חסון (קדימה):> אין בעיה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, יש בעיה, אנחנו צריכים לאפס פה. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר האוצר, חברי חברי הכנסת, אני חושב שלפני שנתחיל פה את נאום 20 הדקות הזה – יש מידע חדש שנחשף דווקא על-ידי יושב-ראש הכנסת. אדוני היושב-ראש, אני אומר לך מראש שאני מוכן לוותר על זמני לטובת שר האוצר, שייתן את תשובתו כאן עכשיו לציבור הישראלי. יושב-ראש הכנסת הוציא הודעה כרגע והודיע ומתח ביקורת. כך אומר יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין – מתח ביקורת על האופן – אומר כך יושב-ראש הכנסת – שבו הוסתרו ההסכמים הקואליציוניים מפני הכנסת; הצגת התקציבים מריחה רע, והממשלה מחויבת להוציא מידע ברור ומפורט, ולא להסתירו בסעיפים סתומים. כך אומר יושב-ראש הכנסת, איש הליכוד, איש הקואליציה. בהודעה רשמית שיצאה ממש עכשיו, אומר יושב-ראש הכנסת בצורה ברורה שמוסתרים הסכמים קואליציוניים, שמפני עם ישראל מסתירים הסכמים תקציביים, בניגוד לחוק, בניגוד לכללים, בניגוד למקובל. אדוני שר האוצר, כדי להציל מעט מכבודה של הממשלה הזאת ומכבודך, אנא ממך, בוא, עלה לדוכן, תן תשובה לציבור הישראלי: מה הם ההסכמים הנסתרים, מה אתם משלמים, מה אתם נותנים, איך אתם עושים את זה במחשכים, את מי אתם מרמים. אדוני שר האוצר, תרים את עיניך מהמסמכים, תסתכל לי בעיניים. <היו"ר אופיר אקוניס:> הוא לא חייב לענות לך עכשיו. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אבל אני יכול לדבר אליו – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אין על זה ויכוח, והוא גם משיב בסוף הדיון, מחר בלילה בוודאי ייתן לך תשובה. <יואל חסון (קדימה):> הוא שר האוצר. <היו"ר אופיר אקוניס:> מחר הוא ייתן לך תשובה. <יואל חסון (קדימה):> הוא שר האוצר. <היו"ר אופיר אקוניס:> אין בעיה. <יואל חסון (קדימה):> וזה שהוא עושה מה שהוא רוצה, אנחנו יודעים. <היו"ר אופיר אקוניס:> הוא שר האוצר. <יואל חסון (קדימה):> אדוני שר האוצר. <היו"ר אופיר אקוניס:> שר האוצר, אתה אולי תגיד לו שאתה תשיב בסוף. <יואל חסון (קדימה):> אולי נתחלף ואני אקרא אותך לסדר? <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא לא לא, אני אמרתי: אתה ביקשת ממנו להשיב, והוא ישיב בסוף. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> בוודאי, אמרתי. הדובר, אתה מתבקש שלא לצעוק מהיציע, מספיק יש פה צעקות. תודה. שר האוצר ביקש להודיע מה שאמרתי – שהוא ישיב בסוף הדיון, כלומר מחר בלילה. <יואל חסון (קדימה):> אה, חבל. <היו"ר אופיר אקוניס:> יכול להיות. <יואל חסון (קדימה):> כי הציבור הישראלי רוצה תשובות עכשיו. הציבור הישראלי עכשיו – הרי ברור לך, אדוני שר האוצר, שהאמירה הזאת של יושב-ראש הכנסת תהיה עכשיו אמירה שתפתח את כל המהדורות, שתהיה בכל החדשות, וכולם יבקשו תשובות. אז שר האוצר, אם אתה בטוח במה שאתה עושה, ואתה וממשלתך בטוחים שאתם לא עושים שום דבר במחשכים ואין דברים שהוסתרו בסעיפים נסתרים, בוא תגיד את זה עכשיו, תעצור את הרחש-בחש, תעצור את המהומה שתתחיל או התחילה כבר עכשיו בזמן שאתה ואני נמצאים פה במליאה. בוא תעשה את זה. אני מוותר עכשיו על 16 הדקות שנותרו לי, ואני מציע לך את הדוכן הזה, אדוני השר, לבוא ולהגיד לציבור את האמת. בוא תגיד, בוא תגיד, בוא תסתכל לציבור בעיניים. אבל לצערי, אדוני – – – <מרינה סולודקין (קדימה):> אולי זה קשור לחוק הגיור? <יואל חסון (קדימה):> אולי. גברתי חברת הכנסת סולודקין, חברת כנסת מנוסה וותיקה, כבר ראית דברים בבית הזה, אבל אני אומר לך שמה שאת רואה פה או מה שאת רואה בשנתיים האחרונות, את לא ראית בכל עשר שנותייך כחברת כנסת, גברתי, אם לא יותר. לא ראית, כי עובדתית – עובדתית, מספרית, יש פה קניית שלטון בכסף. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת חסון, האם אתה מכיר – – – <יואל חסון (קדימה):> אני לא – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> פשוט יש פה תשובה של היועץ המשפטי לכנסת. <יואל חסון (קדימה):> אני ראיתי את התשובה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ראית את התשובה? היא לא מספקת אותך? <יואל חסון (קדימה):> היא לא מספקת אותי, בסדר? <היו"ר אופיר אקוניס:> אוקיי, אתה מכיר אותה. בבקשה, השר. הנה השר רוצה לומר לך. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא, אני לא מכיר את ההודעה ולא את התשובה – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – זה מעניין, אדוני. אין שם שום דבר שירצה אותך. אל תדאג. אני קראתי אותה בעיון. אבל תראה, אני לא באתי – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה. לא, בוודאי. <יואל חסון (קדימה):> אתה יושב-ראש הכנסת עכשיו, ואתה צריך להתנהג כיושב-ראש כנסת. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה נכון. אני יכול להקריא? <יואל חסון (קדימה):> לא. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה לא רוצה. אתה לא מסתפק בתשובת היועץ המשפטי. <יואל חסון (קדימה):> אני לא מתעסק בתשובה משפטית, לא כל דבר הוא משפטי. אדוני, לא כל דבר הוא משפטי. לא כל דבר הוא משפטי, יש גם עניינים ציבוריים, ועוד נגיע אליהם. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז, אני שמח לשמוע את זה ממך. נא להעביר לשר האוצר. אתה תקבל עוד שתי דקות. אני העברתי לשר האוצר את תשובת היועץ המשפטי לכנסת. תודה. אם עוד פעם אחת דובר המפלגה שלך יעיר הערות מהיציע, אני אבקש ממנו לצאת עד שאתה תסיים לדבר, כי הוא פשוט כל הזמן מאיר לך הארות, באל"ף כמובן, לא בעי"ן חלילה. <יואל חסון (קדימה):> בדרך כלל תרומתו חשובה, כמו שתרומתך כדובר הליכוד בטח היתה חשובה. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז, יפה, אבל אני לא הפרעתי באמצע פה לדוברים. <נינו אבסדזה (קדימה):> גם לא עזרת באמצע אף פעם? <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> אדוני, שלוש דקות. <היו"ר אופיר אקוניס:> ייגמר הזמן – נראה כמה דקות נוסיף לך. <יואל חסון (קדימה):> בכל אופן, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת סולודקין, אני רוצה לומר לך שאני בטוח שזה מה שהתכוונת להגיד עכשיו לחבר הכנסת טיבייב, שזאת הממשלה היקרה ביותר בתולדות מדינת ישראל. אי-אפשר להתווכח על זה, רואים את המספרים. אני רוצה שהציבור – – – <מרינה סולודקין (קדימה):> קשה, קשה – – – <יואל חסון (קדימה):> אי-אפשר להתווכח על זה. ואני רוצה להגיד לכם, אני אציג לציבור שצופה בנו את הנתונים, את הנתונים הפשוטים של העלויות, של ההסכמים הקואליציוניים, בשנתיים הקרובות, שימו לב, שהושמו – או הוסתרו צריך לומר, יותר נכון, הוסתרו בהסכמים בסעיפים תקציביים, שלא נשים לב. רק מה, אדוני שר האוצר, מה לעשות, אנשי קדימה חרוצים מאוד; חבר הכנסת ג'ומס אורון, חיים אורון, חרוץ מאוד. בדקנו, עקבנו, חקרנו וגילינו – ישראל ביתנו, שהציבור הישראלי ידע, ואני מסתכל עכשיו למצלמות, לציבור הישראלי: כמה עולים ההסכמים הקואליציוניים של נתניהו? כמה משלם הציבור הישראלי כדי שבנימין נתניהו ימשיך לשבת בכיסאו כראש ממשלה? ישראל ביתנו – 294 מיליון שקלים; ש"ס – 260 מיליון שקלים; יהדות התורה – 240 מיליון שקלים; מפלגת העבודה – 200 מיליון שקלים; אגב, מפלגה שקיימת רק בספר התקציב. <רוברט טיבייב (קדימה):> אבל תסכים, יש פרופורציות. <יואל חסון (קדימה):> כן. הבית הלאומי, שחבר הכנסת אורלב גאה לקרוא לה היום מפד"ל החדשה – 144 מיליון שקלים. נאמר לציבור, שידע שכל שנה ישולמו בסך הכול 569 מיליון שקלים למפלגות שמחזיקות ומתחזקות את ממשלת נתניהו, ויחד בשנתיים – מיליארד. שימו לב, הציבור הישראלי, ההסכמים הקואליציוניים של ממשלת נתניהו: מיליארד ו-138 מיליון שקלים. שמישהו פה יבוא ויוכיח לי עכשיו שהיתה ממשלה כלשהי ב-20 השנה האחרונות ששילמה בשנתיים – לא בכל הקדנציה, אני מדגיש שזאת לא כל הקדנציה. נגמרו עכשיו שנתיים ששולמו בהן תקציבים; בשנתיים הבאות. שיבוא מישהו אחד ויוכיח לי בספר תקציב אחד עד מחר בערב, עד מחר בערב שמישהו יבוא ויוכיח לכנסת – ואני אבקש סליחה אם יוכיחו את זה – שמישהו יבוא ויוכיח לי ששולמו בממשלה כלשהי יותר ממיליארד ו-139 מיליון שקלים בהסכמי קואליציה. מיליארד ו-139 מיליון שקלים. אדוני שר האוצר, מה היית עושה עם מיליארד ו-139 מיליון שקלים? מה היית עושה? כמה דברים אתה יודע שיכולת לטפל בהם ולפתור אותם בזה, אבל אתה ונתניהו רק מרפדים את השלטון שלכם, מרפדים את השלטון. ואתה יודע מה? אני אגיד לך משהו, שר האוצר, אם השלטון הזה היה מרופד במטרה לקדם איזושהי אג'נדה, כל אג'נדה – אתה יודע מה, אדוני, שר האוצר, אפילו את השלום הכלכלי של נתניהו, בסדר? אם הייתם נלחמים היום על השלום הכלכלי הגדול של נתניהו, האג'נדה המדינית החזקה של נתניהו מבחירות 2009, והיית אומר שבעבור זה, בעבור קיום האידיאלים האלו אתה עכשיו משלם 1.139 מיליארד שקלים לשותפים הקואליציוניים, הייתי אומר, בסדר; הייתי אומר, ואללה, אתה יודע מה, אולי שווה, כי מקדמים אג'נדה. אבל, אדוני שר האוצר, איזו אג'נדה בדיוק אתם מקדמים חוץ מאשר את האג'נדה של השותפים שלכם? לקחתם תנועה מפוארת שנקראת הליכוד, תנועה שאני גדלתי בה – ואני גאה בזה שגדלתי בה – והפכתם אותה לקבלנית הביצוע של השותפים הקואליציוניים שלכם. שום דבר ממה שהבטחתם לציבור שהיה מעליו לוגו הליכוד-מח"ל – שום דבר מזה אתם לא מקיימים. אתם בסך הכול קבלני הביצוע. אבל, אדוני שר האוצר, האמת היא שלא ידעתי שאתה תהיה כאן, ואני מאוד שמח שאתה כאן. כי באמת, אני חייב לומר שאחרי אסון הכרמל, על כל המשמעויות שלו, אתה הגדלת ועשית, אני חושב איזה שבוע לאחר מכן הופעת באחת מהוועידות הכלכליות וביקרת שם את תנאי השכר של הכבאים ודרשת התייעלות בשכר הכבאים. כאילו לא היה דוח מבקר מדינה, כאילו לא קרה שום דבר. ביקשת התייעלות, התייעלות, רפורמות, רפורמות. אין פה כבאיות בכלל. כבאים אולי יש, אבל אין להם בכלל על מה לנסוע, אין להם החומר המכבה שרפות בכלל. ואתה מצאת, אחרי כזה אסון, להתחיל להתחשבן עם הכבאים ולהתחיל להגיד שהם מרוויחים יותר או פחות. אני חייב להגיד, שר האוצר, תעוזה גדולה. אומנם תעוזה שהסתיימה די מהר, כי מיהרת להתנצל אחרי איזו שעה, אבל תעוזה גבוהה. אבל למה התעוזה עכשיו הפכה להיות עוד יותר גדולה? כי, אדוני, אי-אפשר להסתיר את העובדה שבזמן שאתם מדברים על ייעול במשכורות הכבאים, בוא נשמע איך ממשלת ישראל מייעלת את השכר שלה. לדוגמה, ממשלת ישראל – מאוד מאוד דחוף, חס וחלילה שיישארו בלי בגדים – עשתה לעצמה שדרוג; שדרגה לעצמה את תקציב הביגוד. כדי שאולי יהיה "ורסצ'ה", "ארמני". "בגיר" זה תוצרת כחול-לבן, אז לא כדאי. אני יכול להמליץ לך על מקום הרבה יותר זול לחליפות, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> אמרת, לא נעשה פרסומת. החולצה שלי היא של "בגיר". קניתי אותה בקריית-גת. באמת. <יואל חסון (קדימה):> אתה בסדר – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני – – – לגמרי. אמיתי. <מרינה סולודקין (קדימה):> רק כחול-לבן. <יואל חסון (קדימה):> אדוני, בואו לא נעשה פרסום, אבל אני יכול להגיד לך – אתה עדיין לא שר – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה נכון. <יואל חסון (קדימה):> – – אז אתה – – – בסטנדרטים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה נכון. אז קצובת הביגוד שלי – – – <יואל חסון (קדימה):> אבל הממשלה שלך, אדוני היושב-ראש – הממשלה שלך, בזמן שהיא מתחשבנת על השכר של הכבאים וסופרת להם איזה קרן השתלמות שהם מקבלים – באותו זמן הוסיפה לעצמה 256,000 שקל לטובת תקציב ביגוד. מה היה כל כך דחוף, אדוני? לא נראה לי שאין לך ז'קטים בארון. אבל, אדוני השר, תראה, ראש הממשלה שלנו – מה לעשות, אני, כידוע לכם, לא הצבעתי עבורו, וראש הממשלה הזה שלנו, יש לו כאן – פשוט אני לא רוצה לכלות את זמני ואת זמנם של חברי הכנסת, השר, היושב-ראש והציבור שצופה בנו; יש כאן דף שלם של ציטוטים, אדוני היושב-ראש, של נתניהו שמדבר על מדיניות של הורדת מסים, מדבר על מדיניות של צמצום נטל המס העקיף והישיר. תגידו: מילא אתם מנסים לעבוד עלינו כאן בכנסת ומכניסים כל מיני סעיפים נסתרים, אבל לעבוד על הציבור? לעבוד על הציבור? לבוא להגיד מצד אחד לציבור – ונתניהו אומר את זה בכל מקום – עם הרבה מצמוצים, צריך לומר, אבל אומר את זה; הייתי רוצה שיגיד את זה בלי מצמוץ, אבל הוא הרי ממצמץ. עם המון מצמוצים אומר נתניהו: אני מוריד את המסים, אני הורדתי את נטל המסים. אז מה עשיתם? הורדתם למעמד הביניים, לאלה שמשלמים מסים – הורדתם להם קצת בתלוש, איזה 60 שקל, 70 שקל. אלה שמרוויחים 40,000–50,000 – 500 שקל בחודש תוספת לנטו. אבל לרוב, בממוצע, כל התוספת לנטו בממוצע, לרוב אזרחי ישראל, עומדת סביב 200 שקלים במקרה הטוב. 200 שקלים נתת, בממוצע, לישראלי בחודש. זה מה שנתת לו. יפה. אבל מה לקחת לו? רק על הדלק שאתה הולך ומעלה ומעלה כל הזמן – – – <מגלי והבה (קדימה):> חבר הכנסת חסון, מה השאיר לאזרח? מה השאיר? <יואל חסון (קדימה):> מה זה "מה השאיר"? מה הוא לוקח? מה הוא עושה? <היו"ר אופיר אקוניס:> אבל אתם לא מתנגדים לרפורמה במס הכנסה. <מגלי והבה (קדימה):> לא השאיר כלום. <היו"ר אופיר אקוניס:> אוקיי, שנבין. <יואל חסון (קדימה):> אנחנו בעד הורדת מסים עד כמה שניתן. <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, מאה אחוז. <יואל חסון (קדימה):> אבל אתה לא יכול להוריד במסים הישירים ולהעלות במסים העקיפים. כי מה יעזור לי אם נתת לי עוד 200 שקלים בנטו, אם אני משלם על דלק 600 שקל יותר בחודש? אז אל תיתן לי את 200 השקלים, תשאיר את הדלק איך שהוא. מה זה העבודה בעיניים הזאת על הציבור? מה אתה חושב, שר האוצר, שהציבור לא מבין את זה? מה אתה חושב, שהציבור לא מעכל את זה? מה אתה חושב, שהציבור לא מבין שאתם עובדים עליו? שהציבור לא מבין שאתם עושים לו, ב"כאילו" מורידים לו מסים, אבל במסים עקיפים אתם העליתם בצורה משמעותית את הנטל על מעמד הביניים? עוד פעם, אותו מעמד שהיה מצפה שמפלגה ממלכתית, לא סקטוריאלית, כמו הליכוד, תהיה הראשונה שתגן עליו. אתה יודע, אדוני שר האוצר, מה היו עושים לך 1.136 מיליארד שקלים? אני אתן לך דוגמה – זה לפחות היה מונע את ההעלאה האחרונה בדלק. כי אני שמעתי את הטענה הזאת שקודם כול פתאום האוצר נזכר שבאמצעות מס הבלו הוא צריך עכשיו לעודד אנשים לעבור מתחבורה רגילה – כאילו פרטית – לתחבורה ציבורית, ולהשתמש פחות במכוניות. פתאום נזכרו בזה. רק בשקט-בשקט כולם מזכירים שההעלאה הזאת במס על הדלק או העלאת מחיר הדלק בסך הכול מכניסה עוד מיליארד שקל לתקציב המדינה. אולי, אדוני היושב-ראש, זה אותם מיליארד שצריך לשלם להסכמים הקואליציוניים. אז כל אחד מאתנו, בתדלוק – כל אחד מאזרחי מדינת ישראל, כשהוא מתדלק את הרכב שלו הוא צריך לזכור שהוא בסך הכול מתדלק את ממשלת נתניהו, ומתדלק את השרידות של נתניהו כראש ממשלה. זה מה שעושה הציבור הישראלי כל דקה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה מנצל את זה שאני לא יכול לענות. <יואל חסון (קדימה):> כמה חבל. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <יואל חסון (קדימה):> בטוח שאני אפילו הייתי נהנה מזה. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. אין ספק. גם הצופים. <יואל חסון (קדימה):> כמה חבל שהציבור הישראלי, בבוקר, בערב, בלילה – כשהוא יבוא לתדלק – הוא יזכור שבתדלוק שלו, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, הוא מתדלק את ממשלתו של נתניהו ואת שרידות נתניהו כראש ממשלה. כמה, כמה, כמה זה עצוב. אדוני שר האוצר, הפגיעה הזאת במעמד הביניים, הפגיעה הזאת גם בשכבות החלשות – מה זה העידוד הזה לעבור מתחבורה פרטית לתחבורה ציבורית? מה, בתחבורה ציבורית לא צריך דלק? הרי ברור לך שהמהלכים שלך, בלי קשר, אגב, העלו את מחירי התחבורה הציבורית, ובוודאי העלאת מחירי הדלק תעלה את מחירי התחבורה הציבורית. פגעת במעמד הביניים כי אתה צריך מיליארד שקל להסכמים הקואליציוניים כדי לשרוד. עכשיו אתה פוגע בשכבות החלשות כי אתה צריך מיליארד שקל, ואתה אומר שאתה מעודד אותם כאילו לעבור לתחבורה הציבורית. באמת, שר האוצר, באמת. מילא אתה מזלזל בנו – אל תזלזל בציבור. הציבור רואה, הציבור שם לב, הציבור יודע כל דבר שאתם עושים. דבר נוסף שאני חייב להתייחס אליו זה הנושא – שזה פשוט, אני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, אני חושב שאם אני אספר לכם את זה, אתם פשוט לא תאמינו לדבר הזה – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> נאמין לך. <יואל חסון (קדימה):> אתה תאמין לי, אתה אומר. אבל אני אומר לך, אני לא האמנתי כשאני ראיתי את זה, חבר הכנסת טיבייב. אתה בא ואומר, קרה אסון הכרמל, ראינו מה קורה בעתות חירום, ראינו כמה אנחנו לא מוכנים, ראינו את כל הבעייתיות בנושא הזה; כחברה בריאה מה מייד עלה לסדר-היום, אדוני שר האוצר? אמרו, רגע, מה יהיה באסון הבא. ומה האסון הבא, בין השאר, שדיברו עליו? רעידות אדמה. כולם אמרו, זה הדבר הבא, צריך להתכונן. הגיאולוגים, אנשים מומחים, כולם אומרים שרעידת אדמה במדינת ישראל היא עניין של זמן. חבר'ה, שימו לב, לא בעיני ממשלת נתניהו. ממשלת נתניהו, תקציב לרעידות אדמה – אפס. אפס. אפס תקציב להתמודדות עם רעידות אדמה. אפס. איזה אומץ. איזה אומץ. <רוברט טיבייב (קדימה):> יש מיליארד לרעידות פוליטיות. <יואל חסון (קדימה):> לרעידות פוליטיות יש מיליארד. רעידות פוליטיות לא יהיו. ריפדו את זה. אתה יודע, ברעידת אדמה, אחת הדרכים לחזק בניין זה לרפד את היסודות – עושים ריפוד של היסודות – אז הם ריפדו במיליונים, במיליארדים של הציבור הישראלי, הם ריפדו את הממשלה שלהם. הממשלה שלכם חסינה מרעידות. <רוברט טיבייב (קדימה):> אל תהיה בטוח. <יואל חסון (קדימה):> אדוני שר האוצר, אדוני שר האוצר, איזה אומץ צריך בשביל להגיש תקציב עם אפס, אפס תקציב לרעידות אדמה. איזה אומץ. אתם יודעים מה, אני אומר לך – תראה, אדוני שר האוצר, אני אומר לך, אני לא – אני יודע שאני תוקף אותך פה באופן אישי ואני מקווה שאתה לא נפגע, כי אני – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מקווה שאתה מסיים. <יואל חסון (קדימה):> לא, יש שלוש דקות. <היו"ר אופיר אקוניס:> יש שתי דקות. <יואל חסון (קדימה):> אתה חייב לי שלוש. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא הבטחתי. הבטחתי שתיים. <יואל חסון (קדימה):> תן לי שלוש. תן לי שלוש. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, לא. שתי דקות. בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> אדוני שר האוצר, אני באמת אומר לך, ברמה האישית אני מעריך אותך ומכבד אותך מאוד, אבל אני אומר לך באמת: הצעתי לך, אם אתה עוד יכול לתקן את התקציב הזה ולא להשאיר את הסעיף להיערכות רעידות אדמה על אפס, אתה קודם כול תעשה מעשה גדול לעם ישראל ותאפשר התמודדות בנושא רעידות האדמה, ואתה גם תעשה לעצמך טובה מאוד גדולה וגם לראש הממשלה. כי אחרת, אני אומר לך, איזה אומץ יהיה לכם? איך תעמדו מול – פה לא תוכלו, לא תוכלו להסתתר מוועדת חקירה ממלכתית פה, לא תוכלו להימנע מדוח ביקורת מאוד מאוד קשה, כי הכתובת היא על הקיר – מדינת ישראל לא ערוכה לרעידות אדמה, מדינת ישראל לא מצליחה לקדם את תמ"א 38, מדינת ישראל לא ערוכה לזה, ואדוני השר, לא תוכל להאשים את הממשלה הקודמת, לא תוכל להגיד: קודמי שבקודמי שבקודמי. תקציב רעידות אדמה, התמודדות עם רעידות אדמה – אפס. אבל אני חייב להגיד, כל פעם אני חושב שיש לי ציפיות, כל פעם אני מנסה לחשוב אולי יש תקווה. הממשלה הזאת היא ממשלה רעה, התקציב הזה הוא תקציב גרוע, הוא תקציב שבעיקר מבטיח את המשך ההישרדות של ממשלת נתניהו, ואתה יכול לומר לחברך, בנימין נתניהו, ראש הממשלה, החוכמה היא לא להיות ראש ממשלה, החוכמה היא להיות ראש ממשלה ולעשות מהכיסא הזה משהו באמת, וכשהציבור יבין שלא נעשה שום דבר באמת וכספים נשפכו לשווא ולא התמודדו עם שום דבר באמת, ויגלו כמה התקציב הזה מאכזב, ויגלו גם כל אותם פעילי הליכוד שגם את תקציב שיקום השכונות אתם קיצצתם בצורה שאף ממשלה מעולם לא העזה לעשות, אז הם יזנחו אתכם, הם ישלחו אתכם הביתה, הם יגידו: נכשלתם. כי, אדוני שר האוצר, התקציב הזה הוא כישלון, התקציב הזה אין בו שום בשורה, התקציב הזה הוא תעודת עניות לממשלה כל כך גרועה כמו שאתה חלק ממנה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת חסון. אני מבקש מהמזכיר להפיץ לכל חברי הכנסת וגם לשר האוצר את מכתבו של היועץ המשפטי לכנסת. חבר הכנסת חסון, אתה פתחת את דבריך בציטוט של הודעה שאנחנו פה לא שמענו אותה ולא ראינו אותה – – – <יואל חסון (קדימה):> ראיתי אותה במחשב. היא מופיעה במחשב. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני אסתכל עליה במחשב, ועוד כמה דקות גם יש מהדורות חדשות, ואתה כבר ידעת שזה יהיה בחדשות. אני לא יודע, אבל אני מבקש מהמזכיר להפיץ, להניח על כל השולחנות של חברי הכנסת את הנייר הזה, את המכתב של היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון, שהנדון שלו הוא "פרסום הסכמים קואליציוניים בקשר לחוק התקציב לשנים 2011 ו-2012". זה הונח. הונח – אוקיי. אדרבה ואדרבה. ובכן, גם על שולחנו של חבר הכנסת חסון מכתבו, ואני לא אצטט, אבל אני מפנה אותך, חבר הכנסת חסון, בעיקר לסעיפים 10 ו-11 – – – <יואל חסון (קדימה):> אז מדוע שר האוצר לא מוכן לבוא ולהגיב? <היו"ר אופיר אקוניס:> שר האוצר לא חייב, הוא ישיב בסוף הדיון. <יואל חסון (קדימה):> הוא לא חייב כלום, אני לא מדבר על חייב. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. הוא העדיף שלא. <יואל חסון (קדימה):> זו חובה ציבורית. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז. אתה ביקשת ממנו, הוא אמר שהוא ישיב בסוף הדיון. אם אינני טועה מחר, בדיוק בשעה הזאת, אנחנו אמורים להתחיל לשמוע את הסיכום, או אולי בעוד שעה מעכשיו, את סיכום הדיון הזה, ואת זה יעשה מחר שר האוצר. אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. 22 דקות. ואחר כך – חברת הכנסת מרינה סולודקין. בבקשה, חבר הכנסת אלסאנע. אם אפשר, חבר הכנסת חסון, בסיום דבריך, עד שיגיע חבר הכנסת אלסאנע, אני אנצל את הדבר, אני מציע שנרענן את זיכרוננו לגבי ביטול פרויקט שיקום שכונות. ההודעה של שר השיכון והבינוי, השר שטרית – – – <מגלי והבה (קדימה):> שמה? <היו"ר אופיר אקוניס:> השר שטרית, הודעתו משנת 2007 לגבי צמצום אדיר בפרויקט שיקום שכונות. אם אינני טועה, זה היה בממשלה הקודמת. אבל זו רק הערה לחבר הכנסת חסון. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אתה לא יכול להעיר את ההערה הזאת. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, אני אומר לו פשוט. <מגלי והבה (קדימה):> לא, רגע. אתה יושב-ראש חדש, אני לא רוצה – אתה סגן יושב-ראש חדש, בנושאים שאתה רוצה להביע דעה, יש לך במה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, לא דעה. לא הבעתי, אמרתי – – – <מגלי והבה (קדימה):> כמו שאני עכשיו שם מעיר הערות – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז. תודה. <מגלי והבה (קדימה):> השר יכול להגיב, אבל אתה, כסגן יושב-ראש, אל תתערב בוויכוח הפוליטי, זה לא תפקידך. <יואל חסון (קדימה):> ועדיין כדאי להגיד – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, אני רק רעננתי את זיכרונו. <יואל חסון (קדימה):> רגע, רק הערה, וכדאי להגיד – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> רק שנייה, חבר הכנסת אלסאנע. <יואל חסון (קדימה):> – – עדיין אחרי קיצוץ, התקציב לשיקום שכונות בתקופתנו היה גבוה הרבה יותר ממה שאתם הקציתם בתקציב. עובדה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. תודה רבה. חבר הכנסת אלסאנע, בבקשה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, זו פעם ראשונה שאתה מנהל את הישיבה, ולכן אני רוצה לברך אותך ולאחל לך הצלחה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני שר האוצר, אני רוצה לצטט, לא את מה שאני אומר ולא את מה שחברי אומרים, אלא, אדוני שר האוצר, אני רוצה לצטט מה שאמר שופט במדינת ישראל, השופט תיאודור אור, שבוודאי מוכר לך היטב, במסגרת ההמלצות שלו, בתפקידו כיושב-ראש ועדת חקירה ממלכתית. <שר האוצר יובל שטייניץ:> הוא מוכר לי אישית. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> יפה מאוד, ואני מאמין שדבריו גם נאמנים עליך וגם אתה לא חושד בו במשוא פנים – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> חס וחלילה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – ולכן הדברים שהוא אמר, הוא אמר לא כלאחר יד, אלא לאחר דיון מעמיק, על-פי מנדט שהממשלה העניקה, במסגרת תפקידו כיושב-ראש ועדת חקירת האירועים שהיו באוקטובר 2000. הוא לא אמר אותם בשם עצמו, הוא אמר אותם מתוך דאגה, מתוך אחריות, ולכן צריך להתייחס אליהם במלוא הרצינות. ואני מצטט. הוא אומר על הטיפול במגזר הערבי, שמדובר בנושא פנימי חשוב ורגיש ביותר העומד על סדר-היום של המדינה. בתור שכזה הוא מחייב מעורבות, טיפול והובלה אישית מצד ראש הממשלה. הנושא הוזנח במשך שנים ארוכות ולא טופל כהלכה. הוא דורש טיפול הן בטווח הזמן המיידי, הן בטווח הזמן הבינוני והן בטווח זמן ארוך. יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים. זכותם של אזרחיה הערבים של המדינה לשוויון נובעת מעצם היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית ובהיותה של הזכות לשוויון זכות יסוד של כל אזרח במדינה. יחס מפלה נוגד את זכות היסוד לשוויון, הגלומה, לדעת רבים, בזכות האדם לכבוד. ודאי וודאי שהדברים תופסים כשמדובר בהפליה על רקע גזע או לאום. לפיכך, מעניינה של המדינה הוא לפעול למחיקת כתם ההפליה של אזרחיה הערבים, על צורותיה וביטוייה השונים. למעשה, אין מחלוקת על הצורך החיוני בהשגת יעד זה. אפילו גורמי הביטחון – כבוד השר, אפילו הוא מצטט – אפילו גורמי הביטחון ובהם שירות הביטחון הכללי, עומדים על חשיבות רבה זו. בהקשר זה, על המדינה ליזום, לפתח ולהפעיל תוכניות לסגירת הפערים, תוך שימת דגש על תחומי התקציב – ועל זה הדיון שלנו היום – בכל הנוגע לחינוך, לשיכון, לפיתוח תעשייתי, לתעסוקה ולשירותים. תשומת לב מיוחדת יש להפנות לתנאי חייהם ומצוקתם של הבדואים. אין עוד מקום להתעלמות מנושא זה או לדחיקתו לשוליים. על המדינה, באמצעות דרגיה הבכירים ביותר, לפעול לסגירת הפערים בהקדם באופן נחרץ וברור תוך קביעת יעדים ברורים ומוחשיים ולוחות-זמנים מוגדרים. אדוני שר האוצר, אני שואל: איפה ההמלצות האלה מוצאות את הביטוי שלהן בתקציב שמוגש לפני הכנסת היום? איפה האוכלוסייה הערבית שמהווה 20% מאזרחי המדינה? אני עברתי על ההסכמים הקואליציוניים וכאילו מדובר בחלוקת שלל אחר קרב, כאילו כל השיקול הוא שיקול פוליטי. זאת אומרת: יש לך יכולת השפעה בתוך הקואליציה? אתה זכאי. אתה מחוץ? אתה לא קיים. זאת אומרת, זה אם אתה נוכח אך ורק בהרכב הקואליציוני של הממשלה. איפה האחריות הממלכתית של הממשלה ושלך, שר האוצר? ואני לא חושד בך לגבי המחויבות שלך, האזרחית, והמחויבות שלך לשוויון, אבל איפה זה מתבטא? איפה הציבור הערבי קיים? איפה מסגרת התקציב? אנחנו לא מדברים על מדיניות, ולדעתי לסגור פערים זה צורך וזה חובה, אבל לפחות לא להפלות, לא לקפח, לא לשלול מאזרחים את הזכויות, ומאותם ילדים – בגין לימודי חובה, כיתת לימוד. אדוני, אני מצטט את שר האוצר לגבי הסכם חלוקת השלל שמופיע כאן, שהונח על שולחננו, על שולחן חברי הכנסת. מדובר לגבי סיעת יהדות התורה, שהיא חלק מהקואליציה, על זה שנותנים להם עוד 120 מיליון ש"ח. לסיעת הבית היהודי נותנים עוד 70 מיליון ש"ח. מה, הם לא אזרחי המדינה? במסגרת התקציב אתם לא הזכרתם אותם? יש להם אזרחים משלהם? מה זאת אומרת "השיקול הפוליטי לחלוקת התקציב"? כל אחד – תפסת ככל יכולתך? כל הקודם זוכה? זו מכירת חיסול? סיעת ש"ס – 130 מיליון ש"ח, סיעת ישראל ביתנו – עוד 82 מיליון ש"ח בתקציב. למה צריך עוד הסכם נוסף? סיעת העבודה – עוד נשאר מהעבודה כדי לחלק להם 35 מיליון שקל. לכן, מה ההיגיון בחלוקה הזאת? מה השיקול שעומד מאחוריה? אדוני השר, אני שואל לגבי הציבור הערבי ולגבי בכלל, לא הציבור הערבי, כלל האנשים שמקופחים במדינה, שיכול להיות שהם לא חלק מהקואליציה הזו. הרי בתקציב 2011 ו-2012, אם אנחנו מסתכלים על המשך המדיניות להפחתת המסים הישירים, עד שנת 2016, כאשר עד 2010, לפי הנתון שאני קיבלתי, המדינה מפסידה 39 מיליארד שקל מהפחתת המסים הישירים. זה שווה ערך לתקציב משרד הרווחה, החינוך וההשכלה הגבוהה. אדוני שר האוצר, למי הולכים הסכומים האלה? ההפחתה הזאת תיטיב עם שלושת העשירונים העליונים במדינה. מה חסר להם? מדוע לא לחשוב מה היו עושים עם התקציבים האלה אילו הם היו מושקעים בפריפריה, באזורי תעשייה, מסחר, בשכונות, בעיירות פיתוח, ביישובים הערביים, או לכלול את היישובים הערביים בתוך מפת העדיפויות הלאומיות, או הטבות המס? על-פי הנתונים, 60% מהגברים ו-80% מהנשים לא יקבלו תוספת שכר כתוצאה מהפחתות המס עד שנת 2012. לגבי המע"מ, הרי כולם יודעים שהתוצאה של המע"מ שלא ירד, והנטל שלו והמשקל שלו חלים באופן שוויוני על כלל האזרחים, אבל באופן יחסי מי שיש לו זה לא משפיע עליו ומי שאין לו זה נטל כבד מאוד עליו. לגבי הצמצומים בהוצאות הממשלתיות, אדוני השר, כאשר מצמצמים 2% או 3% בכל אחת מהשנים 2011 ו-2012, המשמעות היא צמצום בשירותים. ואז, מי שיש להם יכולים לקבל שירות רפואי פרטי או חינוך אפור, אבל מי שאין לו הוא הניזוק. לגבי הקיצוץ של 1.5% בקצבאות, הרי יודעים מי הניזוק מהדברים האלה. עניין של חוקים שנדחו – דחיית החלת יום חינוך ארוך וגם העניין של דחיית החלת חוק הדיור הציבורי. לכן, ההיגיון, נבצר ממני להבין את משמעותו, והאם הממשלה הזאת הכריזה מלחמה על העניים שהם הבעיה או שהעוני הוא בעייתה של הממשלה. על-פי הנתונים שנמצאים ברשותי, ואני הייתי מאוד מעוניין לשמוע את התייחסותך לגבי הצרכים של האוכלוסייה הערבית, אם הם חלק מהאזרחים שהממשלה מחויבת להם – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אז אני מאוד מעוניין לשמוע. דבר חשוב, שאנחנו מסכימים, וודאי שאתה תסכים, שהפרויקט שמוביל שינוי שכל שקל של השקעה בו הוא כדאי במלוא מובן המלה, זה תחום החינוך. יותר חינוך – פחות עבריינות. יותר חינוך – פחות אבטלה. יותר חינוך – פחות עוני. לכן, כאשר יש לנו בעיה של מחסור בכיתות, תלמידים שאין להם כיתה – אדוני שר האוצר, תלמידים שלומדים בבית-ספר שאין אליו כביש גישה. זה כביש. לא מדברים על איזושהי מדינה באפריקה, בעולם החמישי. זו מדינת ישראל. יותר מ-15 בתי-ספר שמדינת ישראל הקימה אותם, שיש בהם אלפי תלמידים – אין כבישי גישה. אתה מתאר לעצמך? התוצאה היא שהרבה ילדים נהרגו עקב תאונות. המדינה משקיעה 70 מיליון שקל מדי שנה בהסעות. אז לפתח תשתית, להקים בתי-ספר. איך יכולים לבקש הישגים כשכל התלמידים מוסעים ואין כבישי גישה ולא מחוברים לרשת חשמל? בעידן ההיי-טק אין חשמל. איך יכול להיות דבר כזה? אני מוכן להעביר לך הסכם שנחתם ביני וחברי עבד-אלמאלכ דהאמשה לבין שר האוצר דאז, ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, וראש הממשלה הקודם אריאל שרון, שהם מתחייבים, אדוני שר האוצר, לחבר את בתי-הספר האלה לכבישי גישה ולרשת חשמל. משנת 2003 עד היום, שבע שנים, יש הסכם והיתה עתירה לבג"ץ, והדבר הבסיסי, כאשר מדובר על שוויון ועל מחויבות הממשלה לאזרחיה – כל הזמן מדברים על מדינה יהודית והנאמנות והמחויבות – איפה הנאמנות של הממשלה לאזרחים? אין? האזרח צריך להיות נאמן למדינה, ואין נאמנות של המדינה כלפי האזרח? לכן, איפה הדבר הזה, כאשר ילדים בגן, בכיתה א', לא יכולים להגיע לבית-הספר? תאר לעצמך שבקיץ של הנגב אין מזגנים בבתי-הספר כי אין רשת חשמל. לא מחוברים למערכת חשמל. לגבי הנתונים שקיבלתי, יש עניין של ההקצאה לעמותות שתומכות במערכת החינוך. כמעט 90% מהתקציב הזה עובר לעמותות שתומכות במערכת החינוך – כמעט 90% מהתקציב הזה עובר לעמותות שתומכות במערכת החינוך במגזר היהודי, כאשר אנחנו יודעים מהם אחוזי ההישגים בבחינות הבגרות, אחוז הנשירה הגבוה בבתי-הספר הערביים, אחוז ההשכלה, תואר ראשון ותואר שני, והפערים הגדולים הקיימים. עניין התקציב השנתי לתלמיד ערבי ולתלמיד יהודי – על-פי הנתונים שיש, התקציב של התלמיד היהודי הוא בערך פי-ארבעה מתקציב התלמיד הערבי. עניין תקציב התרבות והמדע – הרי כמעט שהמשרד הזה לא קיים, כי שרת התרבות מדברת על לטפח תרבות ציונית, אבל יש אזרחים שהם לא ציונים אבל הם אזרחים. לכן צריך להעניש אותם? לשלול מהם את הזכות שלהם לשוויון? לכן, הצורך שלנו להקצות לא 6% מתקציב משרד התרבות אלא 20% מתקציב משרד התרבות, כפי חלקנו בתוך האוכלוסייה. במסגרת תקציב לעניין הספורט, אדוני השר, הרי אנחנו יודעים שהספורט העממי היחידי שקיים הוא כדורגל. אין מגרשי כדורגל. אין תקציבים להקמת אולמות ספורט. צריך לפתח את הענף הזה. צריך לטפח את ענפי הספורט הנוספים ולהעניק למגזר הערבי גם את חלקו היחסי בתקציב הספורט. לגבי הבריאות, ידוע לך שאחוז התמותה בקרב התינוקות הערבים ובעיקר בנגב הוא פי-ארבעה. זה דבר מצער מאוד. זה עולה בחיי אדם. לכן, יש צורך בהרחבת העסקת אחיות ביישובים הערביים, פיתוח מיטות אשפוז נוספות ושירותי בריאות חיוניים במרכזי הבריאות ביישובים הערביים והרחבת מערך רפואת החירום ביישובים הערביים. לגבי משרד הפנים – ואנחנו יודעים את הקריסה של השלטון המקומי. יש ויכוח בין משרד הפנים לבין משרד האוצר מי אחראי על אישור תוכניות ההבראה. הרשויות המקומיות קורסות ואז רצים למנות להן ועדות קרואות. אז מצד אחד מענישים אותן – בשנת 2000 היה כידוע קיצוץ של מענקי האיזון של השלטון המקומי. אפילו עד היום, למרות שמספר התושבים גדל מ-2003 עד היום, התוספות התקציביות לא הגיעו למצב שהיה בשנת 2000 ברשויות המקומיות. איך ראש רשות יכול להתמודד? אנחנו בכנסת כל היום גוזרים גזירות ומעבירים חוקים, אבל לא מגבים את הגזירות האלה בתקציבים כדי לבצע אותם, והם חייבים להתמודד. כאשר היה מיתון כולם סבלו, אבל כאשר יש צמיחה, למה לא כולם נהנים? למה רק חלקים נהנים ואחרים ממשיכים להתענות, לסבול ולהיענש? העניין של תוכניות המיתאר – יש היום יותר מ-40 יישובים שיש בהם צורך באישור תוכניות המיתאר. יש צורך, אדוני, שר האוצר, בבניית שכונות חדשות ובהוספת יחידות דיור. ממשלת ישראל בשנת 2000, רבותי חברי הכנסת, הגיעה למסקנה שיש מחסור בערך ב-10,000 יחידות דיור במגזר הערבי מדי שנה, והחליטה להגדיל גם את מספר המגרשים לבנייה, אבל לא ביצעה את ההחלטה הזאת. משנת 1948 ועד היום לא הוקם יישוב ערבי אחד. מצד אחד לא מקימים יישובים, מצד שני לא מקימים יחידות דיור, ומצד שלישי באים בטענות שהיישוב הערבי בונה ללא היתר. איך אפשר שלא לבנות ללא היתר במציאות הקיימת, כאשר אין יישובים חדשים, אין הקצאת מגרשים ואין אישור תוכניות מיתאר? אז מי שאחראי למציאות הזאת שאי-אפשר לעמוד – זו גזירה שאי-אפשר לעמוד בה. זו מציאות בלתי הגיונית. יש צורך באישור תוכניות מיתאר, יש צורך בהקמה ואישור של שכונות חדשות, יש צורך בהקמת כפרים חדשים. ואז אפשר לבוא בטענות לתושבים: בניתם ללא היתר, או עברתם על החוק. במציאות הקיימת, מי שעובר על החוק – מי שיוצר את המציאות הזאת. קל מאוד להסית נגד הציבור הערבי, ולהקים יישובים קהילתיים בגליל ובנגב, ולדבר על ועדות קבלה. התושבים הערבים מאוד רוצים, אדוני השר, לגור ביישובים הערביים, אבל להקים יישובים ערביים, להקים. אבל מצד אחד לא מקימים יישובים ערביים ומצד שני מקימים יישובים יהודיים ומקימים ועדות קבלה וסינון. ומדברים על דמוקרטיה. העניין של התחבורה הציבורית – אני, איפה שאני נוסע אני מוצא שיש תנופה מבורכת, ואני באמת בירכתי את שר התחבורה מעל לדוכן הזה. אני חושב שהוא עשה עבודה מצוינת. אני חושב ששר התעשייה והמסחר גם כן, ואני חושב שגם שר החינוך – יש לו גישה חיובית. אומנם מבחינה תקציבית – אין תקציבים, אבל חשים שיש רצון. חשים את הרצון. אבל, אדוני שר האוצר, אני לא יודע למה התנופה הזאת של פיתוח הכבישים ממש עוברת ליד היישובים הערביים. למה מסילות הרכבת ותחנות הרכבת כמעט לא קיימות ביישובים הערביים? למשל בנגב יש יישוב קטן שנקרא להבים. מצוין. הקימו שם תחנת רכבת, אבל לא בתוך היישוב רהט, עיר של 50,000–60,000 איש. בגליל, ביישובים עראבה וסח'נין, כמעט אין. תלמידים או תלמידות שרוצים או רוצות ללמוד במכללות – ב"אחווה", ב"ספיר", ב"קיי", אם אין מוניות קשה להם להגיע למכללות. ולא כולם ידם משגת לשלם עבור מוניות. למה אין תחבורה ציבורית? לאפשר לעובדים, לאפשר לתלמידים, לאפשר לסטודנטים נגישות וזמינות. למה לא להכניס תחבורה ציבורית לכלל היישובים, ובמיוחד ליישובים שהמצב הסוציו-אקונומי שלהם קשה כי שם קשה לשלם? העניין של הבטיחות בדרכים – כולם יודעים שאחוז התאונות במגזר הערבי, עקב התשתית הפיזית של הכבישים – ואני מודע לזה שיש גם בעיות של התנהלות ושל התנהגות, שאנחנו מדברים נגדן, אבל גם בעניין של התמודדות עם תאונות ובטיחות בדרכים, התקציב המוקצה למגזר הערבי וליישובים העירוניים, שלדעתי משרד התחבורה כבר לא מכסה אותם, לא מתקצב אותם – צריך למצוא פתרון לתופעה הזאת. הרשויות המקומיות, קשה להן בגלל המצב הסוציו-אקונומי הקשה, ומשרד התחבורה לא מתקצב, ולכן המציאות היא כפי שהיא, והתוצאה – תאונות דרכים. והדבר שאני רציתי להתייחס אליו – העניין של היישובים הלא-מוכרים בנגב והעניין של חוקי הנגב. לא יכול להיות, רבותי חברי הכנסת, שמדי שנה מאשרים תקציב שמנציח את המצב הקיים. לא יכול להיות שיש יישובים – אני יכול להבין יישובים לא מוכרים, אבל אזרחים לא מוכרים? יישובים לא מוכרים, אבל אזרחים לא קיימים? מדוע לא לתקצב ואחת ולתמיד לפתור את הבעיה? מדוע מדינת ישראל, שהצליחה לקלוט מיליון עולים ממדינות של ברית-המועצות לשעבר בתוך שנה-שנתיים ולתת לכולם מגורים, תעסוקה, לא יכולה לקלוט – – – <מרינה סולודקין (קדימה):> לא, אנחנו קנינו. לא נתנו לנו. אנחנו קנינו. <רוברט טיבייב (קדימה):> אתה טועה, אתה טועה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> גם אני רוצה – אנחנו לא רוצים חינם, אבל שתהיה מדיניות ממשלתית, מתוקצבת, איך לפתור את הבעיה. <רוברט טיבייב (קדימה):> אני מזמין אותך – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> היו תוכניות, ול"לים, ועדות, וקיצור תהליכי התכנון, והיה מאמץ רציני של הממשלה. יצאו מגדרם כדי לפתור את הבעיה ולקלוט. בואו נגיד את האמת, על השולחן. אילו ביישובים הערביים בנגב היו יהודים, אתם חושבים שהמציאות היתה כפי שהיא? אנשים שאין להם מים לשתות, אנשים שאין להם קורת גג. המציאות היתה שונה. <מרינה סולודקין (קדימה):> בגלל זה אתה בכנסת וגם אני בכנסת. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> חברת הכנסת סולודקין, אני מכבד אותך. בואי לא ניתמם. הרי אם את תרצי, מחר תקבלי בנגב חווה של מתיישב בודד, תגדלי כבשים ועזים, אין בעיה. וגמלים. אבל בדואי שירצה לא יקבל, אין מה לעשות. ולכן צריך פעם אחת לתת מענה לצרכים האלה שהם על בסיס אזרחי, לא על בסיס פוליטי. אני מוכן להתווכח עם חברי הכנסת, עם יושב-ראש הישיבה, בסוגיות פוליטיות. אבל בסוגיות אזרחיות, לדעתי לא צריך להיות בינינו ויכוח. כולנו, אם מדברים על מדינה דמוקרטית, מחויבים לזכויות ולשוויון הזכויות. העניין הזה בסיסי, ואנחנו ראינו שהשופט אור אמר שזו אפילו סוגיה ביטחונית. העניין של חוקי הנגב, אדוני שר האוצר, ישנה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת אלסאנע, עוד שתי דקות. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כן, אני אעמוד בזמן. בשנת 2003, עקב המיתון, ביטלו את חוקי הנגב, אבל מאז המציאות השתנתה. מדוע ממשיכים במציאות הקודמת? כאשר יש מיתון יש גזירות, אבל יש צמיחה, אז למה שלא כולם ייהנו מהצמיחה הזאת? למה לא להחזיר את חוקי הנגב, שמטיבים עם כלל האוכלוסייה במחוז הדרום, יהודים וערבים כאחד? לדעתי זו צריכה להיות המדיניות: להחזיר את חוקי הנגב שבוטלו בשנת 2003. אז האזרחים תרמו את תרומתם. עכשיו המציאות השתנתה, אז להחזיר את מה שהיה. הם סבלו מ-2003 עד 2010, שבע שנים. מספיק. הם תרמו מספיק, אז לחזור ולהחיל את החוקים מחדש. אני סבור, אדוני שר האוצר, שבשתי סוגיות שאתה מוביל יזכרו אותך תמיד לטובה בעניין הזה: עניין מפת העדיפויות הלאומיות – אני חושב שבעניין הזה יש מגמה שהיא מבורכת, אם כי לא ראיתי שהמפה הזאת מגובה תקציבית, מה משמעות הדבר מבחינה תקציבית. מפת הטבות מס, שפסחה על היישובים הערביים – אני לא מבין, למשל, מדוע ערד, אופקים, נתיבות ושדרות, כל המקומות האלה מוכרים כאזורי עדיפות לאומית לצורכי חינוך, והיישובים כסייפה, ערוער ותל-שבע, שסובלים מאבטלה ועוני, תופסים מקום ראשון – תסתכל על הנתונים של הלשכה המרכזית ותראה במוסד לביטוח לאומי: באופן קבוע תופסים מקום ראשון; לא תופסים מקום ראשון בהישגים בחינוך אלא בעוני, באבטלה – הם לא נכללים באזורי עדיפות לאומית א' לצורכי חינוך. אנחנו מדברים על החינוך. בוא נתחיל בחינוך. שתהיה השקעה בתחום החינוך. אם כבר, אז לכלול אותם באזור עדיפות לאומית א' לצורכי חינוך, את כל היישובים – להשקיע בתחום החינוך. לדעתי, משם יבוא השינוי ומשם תבוא הישועה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה. לכן, מאחר שבתקציב הזה אין בשורה, אין שינוי, לצערי אנחנו נצביע נגד חוק התקציב, אבל הממשלה מחויבת לאזרחים ללא קשר, כל עוד המציאות היא כמו שהיא, ואני אשמח לקבל את התייחסות שר האוצר לסוגיות שהעליתי. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך, חבר הכנסת אלסאנע. חברת הכנסת סולודקין – 15 דקות. אחריה – חבר הכנסת זחאלקה; לא נמצא. גם כן 25 דקות. טוב. <מרינה סולודקין (קדימה):> אדוני היושב-ראש, ביקשו ממני להודיע שההצבעות על חוק ההסדרים יתקיימו מחר בשעה 10:00. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. ובכן, בעצם אנחנו מסיימים את הדיון היום, אחרי שהדיון מסתיים. מחר ב-10:00 בבוקר מתחילות ההצבעות. <רוברט טיבייב (קדימה):> הדיון נמשך מחר. <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, הדיון יתחדש עד השעה 10:00. תודה רבה לך. <מרינה סולודקין (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כבוד שר האוצר, חברי כנסת וצופים נכבדים, בנאום הזה אני רוצה להתייחס לשורה של בעיות מקרו-כלכליות שלא מצאו שום התייחסות בהצעת תקציב המדינה וחוק ההסדרים לשנים 2011–2012. הממשלה ושר האוצר מתגאים מאוד בעובדה שזהו תקציב דו-שנתי, הם אפילו רואים בכך הישג בין-לאומי של הכלכלה הישראלית, כשבמציאות מדובר בתקציב שהוא דו-שנתי, מבחינתי, רק מבחינה טכנית. ב-2011 ניתן תקצוב שנתי, ולגבי 2012, התקציב גדל בחלק מסוים, והמטרה של תקציב דו-שנתי אמיתי היא שונה לחלוטין. בתקציב המתוכנן לטווח בינוני וארוך צריך להיות תכנון המתחשב בשינויים שונים וצפויים לאורך הזמן. חוץ מזה, חייבת להיות מטרת-על, שנמצאת בבסיס התקציב הרב-שנתי. למשל: תוכנית לבניית דיור ציבורי, או להגדלת שוק הנדל"ן בכמות של דירות בנות-השגה, או במודרניזציה של אחת מתשתיות המדינה – למשל שדרוג מערכת הרכבות או רפורמה במערכת הכבאות או חיזוק תשתיות הבנייה כנגד רעידת אדמה צפויה. לכן הגאווה הגדולה של הממשלה בתקציב הזה היא מוקדמת. התקציב המוצג לפנינו כדו-שנתי הוא פיקציה, בדיוק כמו שהיה התקציב לשנים 2009–2010. אין בו שום פונקציה של תכנון ארוך טווח, לצערי הרב. כמסקנה מתבקשת מהדברים שאמרתי עולה גם חיסרון חמור נוסף: היעדר של משרד לתכנון ופיתוח כלכלי ארוך טווח שיהיה חלק מקבלת ההחלטות הכלכליות ומאופן קבלת ההחלטות בממשלה בכלל. משרד כזה התקיים בעבר, עד אמצע שנות ה-90, אך בוטל משיקולים פוליטיים שגויים. בזמנו, ביטול המשרד הוצג כחיסכון של הוצאות הממשלה, אך 15 שנים מאוחר יותר מתברר שהיה זה משגה כלכלי-חברתי ובעיקר פוליטי. כך, למשל, הטרגדיה שהפכה לפארסה בכל מה שנוגע למשק המים של ישראל. העלאת מחירי המים בעשרות אחוזים קשורה לכך שכעת הצרכן הישראלי משלם על מחדלים של עשר שנים של היעדר חשיבה כלכלית נכונה. אם היו מקימים לפני עשר שנים מתקני התפלה, לא היינו מגיעים כיום למשבר במשק המים ולהתייקרות בלתי נסבלת. במשרד לתכנון ופיתוח כלכלי יכלו למצוא את הזמן ללמוד מניסיונן של מדינות דומות לנו, דוגמת מלטה, שבה מזה כעשור כל האזרחים שותים מים מותפלים. משרד לפיתוח כלכלי גם יכול היה להגיע למסקנה שנושא הכבאות לא יכול להפוך לעניין עירוני פנימי אלא חייבת לקום רשות ממלכתית ארצית לכבאות, הפועלת באותם הסטנדרטים בכל רחבי המדינה. משרד האוצר חסך בעבר עשרות מיליונים בכך שביטל את מטוסי הכיבוי, וכעת נשלם מיליארדים כפיצוי כספי, במטרה לשקם את נזקי השרפה. ועוד לא דיברנו על הכאב העמוק על החיים שנסתיימו, על המשפחות שנותרו להתמודד כל חייהן עם האסון. רק האובדן הקשה הזה אולי יעיר את מקבלי ההחלטות בתחומים האלה ויגרום לשינוי ולהשקעה של משאבים בנושא הכבאות. היעדר המודרניזציה של המגזר הציבורי עומד ביחס הפוך למגזר הפרטי, שנאלץ בכוחותיו שלו להתחרות על תשתיות מודרניות במטרה לספק את צורכי הציבור. כשעסק פרטי לא מצליח לעמוד בתחרות ולספק ללקוחות שלו את המוצר הטוב ביותר, הוא יפשוט רגל. ומה קורה כשמדינה לא מספקת לאזרחים שלה את המוצר הטוב ביותר? מבקר המדינה כינה את חוסר המוכנות של פיקוד העורף למלחמת לבנון השנייה "ליקוי מאורות". גם אסון השרפה בכרמל ואי-המוכנות של כל הכבאות להתמודדות עם אסון בסדר גודל כזה הם ליקוי מאורות, שני במספר. כמובן, לא מספיק להקים משרד לפיתוח כלכלי. חשוב לא פחות לשנות את התפיסה הכלכלית-חברתית השלטת אצל מקבלי ההחלטות, לעבור בדחיפות מהערצה עיוורת של "כוחות השוק", לפי פרופסור פון הייק, למדיניות של "קפיטליזם רגולטורי", לפי פרופסור ג'ון מיינרד קיינס. מדינה כמו ישראל, שחייבת להחזיק צבא מודרני וגדול, וזה נכון, מדינה שגם קולטת כל שנה אלפי עולים חדשים מכל קצות העולם, מדינה בעלת סקטורים שונים ומגוונים, חייבת לפתח כלים יעילים להתערבות המדינה באמצעות קרנות, פרויקטים לאומיים ותוכניות רחבות היקף. יגידו לי שהיתה לנו תוכנית ממשלתית רחבת היקף ורב-שנתית – תוכנית ויסקונסין. אני עונה שתוכנית ויסקונסין היא פיקציה בדיוק כמו התקציב הדו-שנתי. מדובר בדרך להרוויח כסף קל עבור החברות המפעילות את התוכנית, זריקה לרוח של מאות מיליוני שקלים. כחלק מהתוכנית הזו ראינו גם סילוף של נתוני המובטלים ורמאות בכל הנוגע להשמות שלהם בעבודה. וכמובן, סבל והשפלות של עשרות אלפי אנשים, ששולחים אותם לעבודות מבזות, בחצי משרה, או במקומות שאליהם לא ניתן להגיע ללא רכב פרטי. אני מקווה שיחד עם ועדת העבודה והרווחה של הכנסת בראשותו של חיים כץ נסיים סופית ונבטל לגמרי את התוכנית הממשלתית הכושלת הזו. עכשיו, כמה מלים על עובדים זרים. אני סבורה שמדינת ישראל לא זקוקה בכלל לעובדים זרים משום סוג. יש בישראל גידול טבעי משמעותי, וישנה אצלנו כמות גדולה של אנשים צעירים שרוצים ומוכנים לעבוד גם במלאכות קשות. מדובר על תנאי העבודה ועל השכר שישולם עבורה. אם התנאים יהיו טובים, והשכר יהיה גבוה ביחס אמיתי למה שקיים במשק, יימצאו הידיים העובדות גם בקרב הישראלים. אני מתכוונת לחקלאות, לבנייה ולסיעוד. אין שום ספק שמדינת ישראל צריכה ויכולה להיות שותפה פעילה ביצירת מקומות עבודה בתחומים האלה לאזרחי המדינה. במאה ה-19 התקבלה החלטה היסטורית דומה בממשלת אוסטרליה. היו התלבטויות אם להביא עובדים סינים והודים לחקלאות האוסטרלית. ממשלת אוסטרליה החליטה לסבסד את השכר של העובדים המקומיים בגידול כותנה וצמחים טרופיים. ואנחנו רואים מה קרה לאוסטרליה, שהיא עכשיו מדינה מפותחת ומדינה למופת. אף אחד לא יסכים לעבוד בחקלאות, בנייה או סיעוד בתנאי עבדות, אבל אם ישלמו שכר הוגן וייצרו תנאי עבודה הולמים, יהיו הרבה קופצים על התחומים האלה מקרב הישראלים. סיפור העובדים הזרים מתחיל ונגמר בקמצנות של בעלי החברות בתחומים האלה, שמסרבים לפתוח את הכיס ולכן מעסיקים עובדים בתנאים בלתי נסבלים, ואחר כך בוכים בחברה שלנו בדמעות תנין על המצב של ילדי אותם עובדים זרים. מבחינה מקרו-כלכלית, הצעת התקציב הזאת היא בלתי סבירה ולא מקובלת. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מודה לחברת הכנסת סולודקין. שני דברים: הדבר הראשון, בעקבות ההודעה שלך, חברת הכנסת סולודקין, אני מודיע שהישיבה תתחדש – אנחנו לא סוגרים אותה עכשיו, אבל אני מודיע למען הפרוטוקול והסדר הטוב – מחר בשעה 09:00. נאומי סיכום והצבעות יתחילו בשעה 10:00. זה הדבר הראשון. הדבר השני הוא שאנחנו נעשה הפסקה קצרה של 60 שניות ונחדש את הדיון בעוד 60 שניות עם נאומו של חבר הכנסת זחאלקה. תודה. <(הישיבה נפסקה בשעה 20:32 ונתחדשה בשעה 20:33.)> <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מחדש את הישיבה. חבר הכנסת טיבייב, בסוף כולם בני-אדם. אני חוזר על ההודעה, המזכיר, על ההודעה שהודיעה חברת הכנסת סולודקין. בעצם המשמעות שלה היא שאנחנו מחדשים את הישיבה ב-09:00, ונאומי סיכום והצבעות יתחילו בשעה 10:00. אני מבין שעכשיו אתם גם מתחלפים, אתה וחבר הכנסת זחאלקה. בוא בבקשה, חבר הכנסת טיבייב. לרשותך עשר דקות. אחר כך – חבר הכנסת זחאלקה. בבקשה. <רוברט טיבייב (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה, קודם כול אני מברך אותך. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. <רוברט טיבייב (קדימה):> שלום, חברים, כבוד השר, רבותי חברי הכנסת, כבר דיברו הרבה זמן, ועוד ידברו גם במשך היום וגם מחר על התקציב ומה אפשר להגיד על התקציב. בעיני התקציב אמור להיות הוגן, תומך, שקוף, ישר וצודק. אני לא רוצה להוסיף עוד מלים, אבל לצערי הרב זה לא בדיוק כך. כמו שאני מצטט את שר האוצר בזמנו: התקציב הוא הכי טוב. הוא לא טוב, הוא לא יותר טוב, הוא הכי טוב. אני מצטט את שר האוצר, אבל יש לי ספק גדול על התקציב, על זה שהוא הכי טוב. אני אתחיל ישר ולעניין. מדברים על הזוגות הצעירים, אבל לצערי הרב בתקציב הנוכחי אין שום מענה לזוגות הצעירים. זה חבל. אנחנו מדינה די צעירה וכל הבסיס שלנו – אנחנו צריכים לתת תמיכה לזוגות הצעירים. אדוני היושב-ראש, לך אני מרשה גם להשתתף בדיון, ולפעמים גם להפריע – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אה, טוב מאוד. <רוברט טיבייב (קדימה):> – – בשמחה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> חלק מחבריך לא רצו שזה יקרה, אבל בסדר. זו זכותם. <רוברט טיבייב (קדימה):> אני גם זוכר את הדיון שלנו בערוץ-9, ועד עכשיו אני מקבל תגובות, ודווקא אותו אני רוצה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> באמת? אני שמח לשמוע. אגב, זה היה מאוד מנומס, מאוד תרבותי. כל אחד אמר את דברו בזמן, בצורה רגועה. זה היה מאוד מרתק. <רוברט טיבייב (קדימה):> אז בוא נמשיך את הדיון. <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה, בשמחה. אבל זה ב-99. שם זה היה ב-9 ועכשיו אנחנו ב-99. בסדר גמור. <רוברט טיבייב (קדימה):> אנחנו מדברים עכשיו על הזוגות הצעירים. אדוני היושב-ראש, דווקא המפלגה שלך הרימה לפני הבחירות את הכפפה של הזוגות הצעירים והחיילים. תסכים אתי, אדוני היושב-ראש, שהממשלה הנוכחית לא עשתה הרבה בעניין הזה. לדעתי היא היתה צריכה לעשות הרבה. אנחנו מפקירים את הזוגות הצעירים, את החיילים ואת הסטודנטים. אם כבר מדברים על ההצעה של משרד האוצר, על כך שבמשכנתאות ההון העצמי צריך להיות 40%, זו פשוט, אדוני היושב-ראש, שערורייה שאין לה תקדים. אנחנו יודעים שאי-אפשר במחירים של היום לקחת הון עצמי של 40%. אנחנו יודעים פחות או יותר את הממוצע של – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מכיוון שהרשית לי להשתתף בדיון, וזה יפה מצדך, אני רוצה להגיד לך שבעיית הדיור והאמרת מחירי הנדל"ן במדינת ישראל זו תופעה של העשור האחרון, פחות או יותר מ-2003 וצפונה, ולא דבר שהממשלה הנוכחית נתקלה בו או לפחות יצרה אותו. זה עשור שלם. <רוברט טיבייב (קדימה):> אני מסכים אתך, אבל אי-אפשר לפתור את הבעיה על-ידי העלאת ההון העצמי ל-40%. אנחנו לא פותרים את הבעיה. <היו"ר אופיר אקוניס:> הדבר הזה הוחלט על-ידי בנק ישראל, על-ידי המפקח על הבנקים, לא על-ידי שר האוצר. <רוברט טיבייב (קדימה):> היה לי ויכוח – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> גם לי היה ויכוח, אותו ויכוח אתו. היינו באותה ישיבה בוועדת הכלכלה. <רוברט טיבייב (קדימה):> נכון. אתה זוכר את הוויכוח שלי עם המפקח על הבנקים ואתה מסכים אתי, אני שמח על זה. אי-אפשר לפתור את הבעיה על-ידי הגדלת ההון העצמי ל-40%. אנחנו לא פותרים את הבעיה, פשוט מגלגלים אותה לכיוונים אחרים. אני לא יודע לאן אנחנו יכולים להגיע עם ההחלטות האלה. אם כבר מדברים על הממשלה, הממשלה, ברוח יפה, מקדמת את הצעת חוק רשות השידור. אם כבר אנחנו רוצים לגבות אגרות על דבר שאין, אגרות טלוויזיה, שמפעילים את זה על אלה שיש להם מכשירים ניידים ומחשבים, זה, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מזכיר לכם, גם לצופים וגם לך, חבר הכנסת טיבייב, שהיינו פה בבניין הזה, בישיבה בוועדת הכלכלה בראשותי, והעלינו לדיון את הצעת האוצר להעלות את האגרה, ולא קיבלנו את הצעת האוצר. הנה, אני מהקואליציה, ממפלגת השלטון, ובעד רפורמה ברשות השידור. כמו כולם, גם אתה היית בעדה, אבל אמרנו: אל תגלגלו את הרפורמה ברשות השידור על הציבור. כלומר, בעצם מה שקורה כרגע הוא שהמתווה של הפחתת האגרה – הפחתה, לא העלאה – נמשך בזכות החלטתנו שלא לקבל את הצעת האוצר בעניין הזה. <רוברט טיבייב (קדימה):> אבל, אדוני היושב-ראש, עצם הרעיון של משרד האוצר כבר מדבר על המון דברים. כמו שאפשר להגיד, אפשר לגבות את האגרות מאנשים שיש להם רשיון רכב. זה גם רעיון, זו גם אפשרות לגבות את הכספים. ואפשר גם להמשיך עם זה, ויש לי הצעה לשר האוצר. אפשר להפעיל מסים על האוויר, על גשם, על כל מיני דברים אחרים. וכמו שאנחנו אומרים, למשרד האוצר חסרים כספים, וזה ברור. אנחנו יודעים על מה מדובר. אנחנו מסכימים או לא מסכימים – זה סיפור אחר. <היו"ר אופיר אקוניס:> בדיוק בשביל זה אנחנו פה. הכנסת, חברי הכנסת, נמצאים פה כדי לבלום לעתים יוזמות. אגב, היוזמה הזאת, להעלות את האגרה, היא של הפקידות הממשלתית, והיא לא התקבלה. היא לא התקבלה. <רוברט טיבייב (קדימה):> אבל אי-אפשר לגלגל את הבעיה לכלל הציבור. <היו"ר אופיר אקוניס:> בסדר, נכון. <רוברט טיבייב (קדימה):> לצערנו הרב, זו המדיניות של משרד האוצר. זה מה שהם מנסים להוביל. דיברו פה המון, המון דברים, אדוני שר האוצר, על החינוך. ופה, כמו שאנחנו יודעים, קוצץ יום הלימודים הארוך במשרד החינוך, וחבל שכך. ומערכת החינוך שלנו, אני חלילה וחס לא רוצה להגיד שהיא כושלת, שר החינוך עושה המון דברים. אבל יחד עם זאת צריך להגיד שיש לנו בעיה עם החינוך בפריפריה ויש לנו בעיה אמיתית בחינוך. ואנחנו מכירים את המושג של חינוך אפור, שמאפשר את החינוך הטוב לאוכלוסייה החזקה, ואנחנו מפקירים את האוכלוסייה החלשה. ולדעתי, משרד האוצר צריך לשים דגש על מערכת החינוך ולתת תמיכה בעניינים האלה. אני פשוט רואה שכמעט לא נשאר לי זמן. מדברים על הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי זה התמיכה לאוכלוסיות החלשות, ואין בן-אדם במדינת ישראל שלא מכיר את המוסד לביטוח לאומי. זה המוסד שנותן תמיכה לאוכלוסייה החלשה, ולקבל שם את הקיצוצים זה, לדעתי, דבר לפחות לא מקובל בעיני. מדברים כאן גם על משרד הרווחה. רבותי, אנחנו צריכים פשוט להבין. כאשר מטה של משרד מקבל קרוב ל-140 מיליון שקל ב-2011–2012, ותקציב של ניצולי שואה אפס, זה כבר אומר המון דברים. היחס של המדינה כלפי ניצולי שואה, מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים חלילה וחס שהם ילכו? אנחנו לא מסתכלים עליהם? אנחנו לא מתייחסים אליהם? תקציב לניצולי שואה בתקציב הרווחה – פשוט אפס. ולעומת זה אנחנו רואים שהמטה של המשרד מקבל 140 מיליון שקל. אני לא יודע איך להשוות את המספרים. פשוט אי-אפשר להשוות אפס מול 140 מיליון. וכבר, אנחנו מדברים – ואני יודע, אדוני היושב-ראש, שעכשיו אתה תגלגל את הנושא לקדנציה הקודמת – על הבעיות של אלה שהם מפוני עזה. גם פה התקציב, לצערי, הוא אפס, ואנחנו צריכים לחזק אותם. ואם כבר אנחנו מדברים על חיזוק הצפון ועוטף-עזה, זה בדיוק העניין שאנחנו לא מקבלים בו שום מענה. השירות לזקן קוצץ ל-125 מיליון שקל. אנחנו מדינת רווחה ואנחנו מקצצים שירות לזקן? אני לא יודע איך אפשר להמשיך עם זה. וכמו שאני אמרתי, כל מדינה שנחשבת חזקה צריכה לדאוג ממש לזקנים. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <רוברט טיבייב (קדימה):> אני אסיים. צר לי שלא הספקתי להגיד הכול. אבל התקציב הזה, לדעתי אסור להביא אותו. התקציב הזה אנטי-חברתי. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת – – – <יואל חסון (קדימה):> חבר הכנסת טיבייב, אתה יכול להיות רגוע. לפי איך שהדברים נראים לא בטוח שיעבור תקציב מחר. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך, חבר הכנסת חסון, אתה ממש כולך פורה ופורח בשעות האלה אחרי כל היום הזה. בוא נחכה למחר ונראה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. הוא אחרון הדוברים. בבקשה. לרשותך 25 דקות. אתה יכול עד 25 דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני הדובר האחרון, השעה מאוחרת, ודיוני התקציב הם הזדמנות לדבר באופן כללי, כי תקציב משקף את המדיניות של הממשלה בכלל, בכל הנושאים. ודרך אגב, לא רק בנושאים הכלכליים אלא גם את הגישה החברתית של הממשלה וגם את הגישה המדינית שלה. ושאלות רבות עולות, עקרוניות, בדיון בתקציב כמו שאנחנו רואים לפנינו. ספינת הדגל של שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ ושל ראש הממשלה היא מס ההכנסה השלילי, וזה שזה עוזר לשכבות החלשות. אין ספק שזה צעד מבורך, אבל מה לעשות שמדובר בשני אנשים, ובממשלה בכלל, אבל בעיקר מר נתניהו ומר שטייניץ גם, אנשים שיש להם משנה כלכלית-חברתית סדורה. אני לא חושב, כמו שרגילה האופוזיציה מטעם קדימה כל הזמן לטעון, שהם מזגזגים. אני חושב שהם לא מזגזגים. הם עקביים – – – <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> במדיניותם. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בדרך המוטעית שלהם הם עקביים, כן. <היו"ר אופיר אקוניס:> בסדר. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ויש כאן ויכוח עקרוני לא פשוט, שמתבטא גם בענייני המסים וגם בעניינים אחרים, בין תפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית ובין תפיסת עולם ליברלית או ניאו-ליברלית. ופעמים בארץ אנחנו ראינו, אם הדברים יישארו אצל מר נתניהו ומר שטייניץ, אני חושב שהם רוצים מה שנקרא כלכלה חופשית, שוק חופשי. ואני מזכיר לד"ר שטייניץ את אמרתו הידועה של סר ישעיהו ברלין, שחופש לזאבים הוא מוות לכבשים. ואתה כאן אומר – ותפיסת העולם של הממשלה הנוכחית, וזה מתבטא בתקציב. לפני שאנחנו מדברים על מספרים, אני רוצה לדבר איך בונים את המספרים האלה, ובאיזו שיטה, ומה הכוונות ומה האידיאולוגיה מאחורי זה. יש אידיאולוגיה כאן, והוויכוח הוא לא רק כלכלי-חברתי, ולא ויכוח מקצועי, אלא ויכוח בעיקר, אני חושב, בעיקר מוסרי ופוליטי: האם התקציב הזה הולך בכיוון של נסיגת המדינה מאחריות לעניינים כלכליים-חברתיים? האם התקציב מבטא תהליך של הפרטה או של דת ההפרטה המודרנית? האם התקציב הנוכחי הוא של סולידריות חברתית, של דרוויניזם חברתי? ובהכירי את המשנה של שני האנשים שאחראים על הכלכלה, וגם הצוותים המקצועיים במשרד האוצר, וגם הממשלה כולה, דרכם היא דרך של דרוויניזם חברתי. עכשיו, אני בירכתי את שר האוצר על העניין של מס הכנסה שלילי. אבל, מה לעשות, ד"ר שטייניץ? אנחנו ראינו שאתה עשית צעד מבורך שתחבת לכיסו של כל עובד עני – לא של כל אדם, של כל עובד עני – כמה מאות שקלים. אבל ביד השנייה אתה גם תחבת את ידך לכיסו הימני והוצאת ממנו מאות שקלים. בסופו של חשבון, אם אנחנו לוקחים את העניין הזה של העלאת המסים העקיפים, בעיקר את העלאת הבלו על דלק, וגם מסים אחרים, זה כמובן אנטי-חברתי, מס רגרסיבי, שהפגיעה שלו הולכת ונעשית גדולה יותר ככל שההכנסה שלך קטנה יותר. למה הדברים חשובים? כי בכלל, לפני השינוי במסים, שינוי במיסוי של מס הכנסה ושינוי בצד שני – איך אומרים? מה שנתנו לוקחים מייד, או את רוב מה שנתנו לוקחים. לפני השינוי הזה שיטת המיסוי בארץ עבדה – והיא חשובה מאוד. זה, איך אומרים? הציר העיקרי של הכלכלה. היא עמדה על כך שמסים עקיפים הם ברמה גבוהה מאוד, מהגבוהות בעולם, מהגבוהות בעולם, במספרים שאוהבים היום לצטט ב-OECD, במקומות הראשונים. מס רגרסיבי מאוד גבוה ומס פרוגרסיבי מאוד נמוך יחסית. כמובן, בעשור האחרון היו הקלות רבות, במיליארדים, לתעשיינים, בהורדת מסים, בפטור ממסים מסוימים. ומצד שני – העלאה של המסים העקיפים, שמשמעותה היא פגיעה קשה מאוד בשכבות החלשות, והרבה פחות אצל העשירים. שנבין, אם היום הוצאה ממוצעת של משפחה על דלק או המיסוי על דלק – לא על דלק, המיסוי על דלק – היא נגיד 500 שקל לחודש, אם ההכנסה שלך 5,000 אתה משלם 10% מסים, אבל אם ההכנסה שלך 10,000 אתה משלם 5% מסים, ואם ההכנסה שלך 20,000 אתה משלם בסך הכול 2.5% מסים. זאת המשמעות של המיסוי הזה. שלא ייתממו, זה העניין, וכאן אנחנו לא רואים שום שינוי. אם יש שינוי הוא שינוי לרעה בנושא של המסים העקיפים. אני חושב שהגיע הזמן, כבוד היושב-ראש – חבל שאתה לא יכול כיום לשתף פעולה ברעיון הזה, לטפל, היות שאתה לא יושב-ראש ועדת הכלכלה יותר – לטפל בעניין הזה של פסיקת בג"ץ בעניין מס בלו. בג"ץ היה מאוד כוללני, אבל חשוב מאוד לקרוא את החלטת בג"ץ בנושא, שאמרה שיש להגביר את הפיקוח הפרלמנטרי על מס בלו. המצב הקיים הוא לא בריא. הפיקוח הפרלמנטרי על המסים העקיפים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> ממתי הפסיקה הזאת? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> האמת, אני לא יודע. אני אשלח לך. היה דיון מעמיק שם והיתה המלצה – המלצה כללית, אבל אני חושב שחשוב לדון בה. <היו"ר אופיר אקוניס:> בהחלט. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לראות איך להגביר את הפיקוח הפרלמנטרי על העניין – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – כי אני רואה היום שמחר, ב-1 בינואר, מעלים את צו – – –. היה דיון רציני על זה במליאת הכנסת? היה תהליך של אישור? מביאים את זה לוועדת הכספים, ועדת הכספים מאשרת, וגמרנו. רק אם מבטלים את ההחלטה אפשר לבוא למליאה. אני חושב שבעניין זה צריך לחשוב על שיטות. אני לא סגור על עניין מסוים או דרך מסוימת, אבל חשוב מאוד להגביר את הפיקוח הפרלמנטרי על העניין הזה. כל פעם שלאוצר חסר קצת כסף הוא מעלה את המסים האלה. היתה חגיגה גדולה מאוד בעניין מס הכנסה שלילי, כמעט ריקודים ברחובות על זה והמולה תקשורתית גדולה מאוד. מצד שני – איך אומרים? בקול ענות חלושה, ככה בשקט בשקט, מעלים מסים עקיפים, ואז יש הכנסות. אבל זה על חשבון, כמו שאמרתי – זה מס הכנסה, כלומר מיסוי עקיף רגרסיבי, שפוגע בעיקר בשכבות החלשות. אנחנו, כבוד היושב-ראש, יש עניינים שאני חושב שבושה שלא מתקנים אותם. אני אפתיע אותך בנתון. שר האוצר עשה כמה צעדים בנושא הזה. אני חושב שנעשו, אני לא מכחיש. אני אומר שכן נעשו. אבל האם ייתכן שמפעל ביישוב א' ישלם על כשרות פי-שניים ממפעל ביישוב ב'? אני מדבר על הכשרות הממלכתית של הרבנות הראשית, לא בד"ץ והכשרות הפרטית. אני מדבר על משהו של הממלכה, של המדינה. אתה יודע, כבוד היושב-ראש, גברתי חברת הכנסת, שמפעל מזון ביישוב ערבי משלם פי-שניים – אני לא יודע אפילו אם שר האוצר יודע זאת – משלם פי-שניים על כשרות מאשר מפעל ביישוב יהודי? למה? כי ביישוב ערבי אין מועצה דתית. אין מועצה דתית. כשיש מועצה דתית, המועצה הדתית בעצם נושאת במחצית העלות של הכשרות או של הפיקוח על הכשרות, והמפעלים משלמים את החצי השני. ביישוב ערבי אין מועצה דתית, אז המפעל, שבלאו הכי מצבו לא כל כך טוב – אני מדבר על מפעלי שימורים. יש 50 מפעלים כאלה, שכל אחד מהם מעסיק בין 10 ל-15 עובדים, יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות. אבל אנחנו רוצים לעודד תעסוקה. לא יכול להיות שמפעל ביישוב שלי, כפר-קרע, ישלם 72,000 שקל על כשרות, בזמן שלידנו, בפרדס-חנה, אותו מפעל, עם אותם נתונים, משלם 30,000. זה לא יכול להיות. אני פניתי אל השר לענייני דתות וגם לאנשים. אני חושב שאת העוול הזה צריך לתקן. היום האחריות לכשרות ביישובים הערביים נמצאת במועצה הדתית נתניה. אפשר להגדיל את התקציב של המועצה הדתית נתניה ב-2 מיליון. אני דורש משר האוצר להגדיל את התקציב של המועצה הדתית בנתניה ב-2 מיליון – זאת העלות בערך – ובכך לעזור למפעלים ביישובים הערביים, כך שהמועצה תישא בתשלום גם כמו ביישובים היהודיים. נושא אחר שהוא לא פחות, אולי יותר – החוק אומר, לא מדיניות האוצר, שהכנסות מנכסי ווקף המושכרים לגורמים שונים לא ייכנסו לתקציב המדינה אלא יחולקו לטובת הקהילה המוסלמית בארץ. שנים רבות, במשרד ראש הממשלה, עם חתימת משרד האוצר, חילקו מלגות לסטודנטים, עד שנת 2003. מה קרה ב-2003? תראה איך הדברים נעשים. אין יועץ לענייני ערבים שהיה יושב-ראש הוועדה לעניין הכסף הזה, ואז שנה אחר שנה נכנס כסף לא כשר, במובן הזה שהוא כסף שצריך לחזור לקהילה. ולא מחלקים – לא מלגות לסטודנטים, לא לפיתוח שום דבר; פשוט, זורם לקופת המדינה, בניגוד לחוק. אנחנו לא על כל דבר רוצים ללכת לבג"ץ. זה דבר ששר האוצר צריך לפתור אותו. ואני דורש כאן גם שכל הכסף הזה שנכנס יוחזר ותוקם קרן מלגות, ולעודד, לתת מלגות כמו שהיה קודם. אנחנו לא דורשים יותר. מה שהיה לפני שש שנים, אותו סידור, ולבחור. לא קשה למצוא ועדה, כלומר הקושי להקים ועדה לעניין חלוקת המלגות – יש ברוך השם מספיק אנשים אובייקטיביים והגונים ובעלי כישורים שיכולים להיות בוועדה הזאת. אז זה גם עוול שצריך לתקן אותו. אבל הבעיה העיקרית, כבוד היושב-ראש, היא העניין הזה שאנחנו לא רואים בתקציב הזה שום פריצת דרך. נגיד, אני מדבר על נושאים כבדים. מלחמה בעוני זה נושא כבד מאוד. מהפכה בחינוך – לא שינוי אינקרמנטלי כל שנה, ואני יכול להביא לך דוגמאות, תיכף אני אדבר על זה. מלחמה בסמים. מלחמה באלימות. דברים שהם בנפשם של כל האזרחים, יהודים וערבים. בעניין החינוך, עד עכשיו לא הגענו למצב שהיה ב-2002. כלומר, איך אומרים, זה כמו הסיפור של העז. היתה תוכנית כלכלית, היו 17 קיצוצים בתקציב החינוך, 17 קיצוצים, כלומר הכניסו 17 עזים, וכל פעם שמוציאים עז – מעלים קצת כאילו – אבל מעלים לעומת מה? מעלים לעומת הקיצוצים שהיו. כלומר, תקציב החינוך, אתה רואה אותו בירידה משנת 2003 עד לפני שנתיים. בשנה שעברה בעצם, 2009, וב-2010 היתה עלייה, אבל העלייה הזאת היא בעצם לא עלייה אלא תיקון של הקיצוצים שהיו, שפגעו קשה במערכת החינוך בזמן שבעניין החינוך דווקא היה צריך להשקיע הרבה יותר. אומנם שר החינוך הצליח לחלץ תקציבים – אני אומר, במצב הקיים זה לא פשוט, ובשנה שעברה הצליח למנוע קיצוצים וגם זה לא היה פשוט – אבל דרוש הרבה יותר בעניין החינוך, כי אנחנו יודעים, ושלא יספרו כי היתה פה אידיאולוגיה ששלטה, זה לא היה ככה; היתה אידיאולוגיה ועלו כאן שרי חינוך ושרי אוצר והסבירו לכולם שאין קשר בין השקעה תקציבית להישגים בחינוך. זו היתה כמעט אידיאולוגיה. זה לא עניין של כסף. זה עניין של רה-ארגון, ייעול. אני יכול להביא לך את הנאומים האלה. אבל אם ניקח דוגמאות – הרי בישראל לא המציאו את הגלגל, את זה אפילו שר האוצר לא טוען. לפחות אין הוכחות – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני לא זוכר את הנאומים האלה, אבל זה די נכון סטטיסטית. אתה תראה שהעלאת התקציבים לחינוך – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה רואה. <היו"ר אופיר אקוניס:> – – ההישגים המשיכו לרדת, כולל בממשלתו של יצחק רבין, שהשקיע רבות מאוד בחינוך, אבל ההישגים המשיכו לרדת. כלומר מי שאמר – אני לא יודע את מי אתה מצטט פה – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא, זה היה צפוי. <היו"ר אופיר אקוניס:> – – אבל הוא די צדק. <נינו אבסדזה (קדימה):> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא, לא, לא. בסדר גמור, אתה יודע מה, זה הוויכוח. האם זה שהתנהל הוויכוח האמיתי הזה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה ויכוח. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> שלא יתחבאו, שיגידו: אין כסף. יש כסף. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה באמת ויכוח. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> יש כסף. <היו"ר אופיר אקוניס:> אם התקציב הלך למנגנון, אז זה הועיל לחינוך או לא הועיל לחינוך? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לקראת הקדנציה השנייה של ביל קלינטון היה מבחן בין-לאומי על מצב ההישגים בחינוך. ארצות-הברית קיבלה את המקום ה-28. יצא ביל קלינטון בנאום שנקרא "אומה במשבר", זה נאום ידוע – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – בעקבות המצב של החינוך, ואמר – כלומר הוא הסביר שזה קטסטרופה, לא פחות ולא יותר. היום, 41 בישראל זה – אף אחד לא אומר, אף אחד לא עלה ואמר "אומה במשבר". ואז הוא החליט להזרים כמות אדירה, מאות מיליארדים של דולרים למערכת החינוך האמריקנית. ומי שמכיר – אפילו ברפרוף – יודע שלפני עשר שנים, לפני תקופת קלינטון בעיקר, ה-public schools היו קללה, מערכת החינוך הממלכתית. בעקבות ההשקעה האדירה והפעולה הנמרצת, תוך שלוש-ארבע שנים ארצות-הברית קפצה והיתה במקומות הראשונים בעולם. אני אוהב להביא את הדוגמה של צפון-אירלנד. גם שם מצב החינוך היה בכי רע. אני הייתי בצפון-אירלנד ודיברתי עם אנשי חינוך בנושא הזה. אמרתי להם, מה מצב החינוך אצלכם, אמרו לי: מצוין, אנחנו בשוויון, אפילו מצבנו טוב יותר. אמרתי להם, אני ציפיתי – כי כל הזמן מסבירים לנו בישראל שמיעוט חייב להיות במצב רע יותר. <היו"ר אופיר אקוניס:> מי אומר את זה? בחיים לא שמעתי אמירה כזאת. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> משהו כזה. <היו"ר אופיר אקוניס:> בחיים לא שמעתי אמירה כזאת, חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כאילו שזה – טוב – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא שמעתי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא זה הוויכוח. לא זה הוויכוח. מה שאמרתי – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. מי אמר את זה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – שזה לא גורלו של כל מיעוט להיות במצב קשה יותר. אוקיי? אני אומר ככה. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה משהו אחר. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ולפעמים הוא חי בשוויון, יש מיעוטים שחיים בשוויון ויש מיעוטים שמצבם אפילו יותר טוב ממצב כלל האוכלוסייה. קח את הקטלונים בספרד, קח אפילו את הבסקים בספרד, קח מקומות אחרים בעולם, קח את היהודים בעירק בזמנו. אבל הם אומרים שהשקעה רצינית במערכת חינוך הביאה תוך חמש שנים למהפכה בחינוך. לא רק אני, אנשים שהיתה להם מעורבות רצינית בחינוך במשך הרבה שנים – כמו חבר הכנסת אורלב, שהיה מנכ"ל משרד החינוך, כמו גברת רונית תירוש, כמו מומחים רבים בחינוך בארץ – אומרים שההגדלה התקציבית המינימלית שתביא לשינוי משמעותי צריכה להיות לפחות 8 מיליארד שקלים. את זה אנחנו לא רואים. אז נהיה. אנחנו ראינו את מבחני "פיזה" אחרונים, וזה קטסטרופה. למה קטסטרופה? כי זה לא מדבר רק על מצב התלמידים היום בכיתה י', אלא זה מנבא מה יהיה מצבם כשהם יהיו בי"ב, ושלא צפוי שיפור רציני בבגרויות אם לא יהיה שינוי משמעותי בתקצוב ובפעולה למען החינוך. אני אומר, נעשים דברים, אבל נעשים מעט מאוד, אטי מאוד, ואני חושב שהנושא הזה חשוב מאוד, כי המפתח – המפתח למלחמה בעוני, באבטלה, בהשתתפות נמוכה בשוק העבודה, המפתח העיקרי זה עניין החינוך. התוצאות עד היום – מערכת החינוך מייצרת מחדש את העוני. כלומר, גורלו של בן עני שיהיה עני; גורלו של זה שבשוליים – אין את הדינמיות, ואנחנו רואים את זה במתאם, איך אומרים, הקטלני, הטרגי, בין מצב סוציו-אקונומי ובין הישגים בחינוך. ואז מה הפתרון? הרי מצב סוציו-אקונומי – זה ילך לאט מאוד, אני יודע שזה לא בהוקוס-פוקוס. אבל פריצה, לצאת מהמעגל הזה – רק באמצעות דרבון החינוך, שבן עני לא חייב להיות עני, ניתן לו אפשרות. בן עני צריך ללמוד כמו שלומד בן עשיר. החינוך ביישובים הערביים והחינוך בעיירות הפיתוח צריך להיות כמו במקומות הטובים ביותר בארץ. <היו"ר אופיר אקוניס:> אין על זה ויכוח. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה העניין, זה המפתח לשינוי חברתי רציני, כי אם נחכה לשינוי – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת זחאלקה, נא לסיים. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני מסיים. אם נחכה לשינוי במצב הסוציו-אקונומי, זה אומר שנחכה עשרות שנים. אני קורא לשר האוצר ולראש הממשלה ולכולם – איך אומרים? לתת את העדיפות הראשונה להשקעה רצינית, מושכלת – אני לא אומר לשפוך כסף – בחינוך, בעניינים הרציניים, שבאמת יביאו את פריצת הדרך הזאת, שמערכת החינוך תוציא אנשים, היא תהיה המנוף להוציא אנשים מהשוליים, מהדלות, מהבורות ומהעוני. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מודה לך, חבר הכנסת זחאלקה. אתה אחרון הדוברים. אנחנו בעצם סיימנו את הדיון היום. המשך הדיון יתקיים מחר ב-09:00. שר האוצר, הדיון מתחדש מחר ב-09:00 בנאומי סיכום. בעצם, אתה בין הנואמים האחרונים, וההצבעות תחלנה בשעה 10:00. הישיבה הזאת נעולה. לילה טוב. <הישיבה ננעלה בשעה 21:12.>