דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ט"ז ישיבה ר"ח הישיבה המאתיים-ושמונה של הכנסת השמונה-עשרה יום רביעי, כ"א בשבט התשע"א (26 בינואר 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים שאילתות דחופות 5 254. סגירת משרד הרישוי בשפרעם 5 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 5 שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 5 255. התנהלות השוטרים בהריסת הכפר אל-עראקיב 9 חנין זועבי (בל"ד): 9 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 10 דב חנין (חד"ש): 12 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 13 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 14 הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – קביעת כשירות לשחרור על-ידי בית-המשפט), התשס"ט–2009 15 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 16 סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: 18 הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – אפליה מתקנת), התש"ע–2009 19 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 19 חיים אורון (מרצ): 25 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הארכת תוקף ניסוי), התשע"א–2011 33 שלי יחימוביץ (העבודה): 33 ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון: 34 הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון – איסור הצבת מכונות מכירה), התשע"א–2010 37 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 38 שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון: 39 אילן גילאון (מרצ): 41 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 43 הצעת חוק שוויון ההזדמנויות במקום מגורים, התשס"ט–2009 44 דב חנין (חד"ש): 44 השר זאב בנימין בגין: 49 דב חנין (חד"ש): 51 הצעת חוק מתן הנחות בתעריפי מים וביוב לאוכלוסיות נזקקות (תיקוני חקיקה), התש"ע–2010 59 שלמה מולה (קדימה): 59 שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: 61 שלמה מולה (קדימה): 64 הצעת חוק ניירות ערך (תיקון – דיווחי תאגיד לחיפוש נפט), התשע"א–2010 66 נחמן שי (קדימה): 67 שר האוצר יובל שטייניץ: 69 הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – שיעור ניכוי ממי שהגיע לגיל פרישה ומקבל קצבה מכוח דיני חוץ), התש"ע–2010 72 מרינה סולודקין (קדימה): 72 ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון: 75 הצעת חוק חובת הזדהות רשות ציבורית בהתקשרות טלפונית, התש"ע–2010 78 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 79 השר מיכאל איתן: 80 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – היעדרות חלקית מעבודה בשל שמירת היריון), התשס"ט–2009 82 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 83 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 84 ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה 84 היו"ר ראובן ריבלין: 84 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 86 ציפי לבני (קדימה): 90 השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום: 91 הצעות לסדר-היום 94 מסקנות ועדת-טירקל 94 אופיר אקוניס (הליכוד): 95 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 97 איתן כבל (העבודה): 98 נחמן שי (קדימה): 100 מוחמד ברכה (חד"ש): 101 אברהם מיכאלי (ש"ס): 102 חנין זועבי (בל"ד): 104 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 107 זבולון אורלב (הבית היהודי): 111 אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): 114 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 119 אופיר אקוניס (הליכוד): 125 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 127 נסים זאב (ש"ס): 127 הודעה אישית של חברת הכנסת שלי יחימוביץ 129 שלי יחימוביץ (העבודה): 129 הצעות לסדר-היום 130 חשיפת מסמכי המשא-ומתן עם הפלסטינים על-ידי רשת "אל-ג'זירה" 130 נסים זאב (ש"ס): 131 עפו אגבאריה (חד"ש): 133 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 134 אילן גילאון (מרצ): 136 ציפי חוטובלי (הליכוד): 138 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 140 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 142 הצעה לסדר-היום 147 ההשלכות החמורות של תוואי כביש 6 בדרום 147 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 148 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 149 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 152 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 152 שאילתות ותשובות 154 1117. התנהלות שוטרי משמר הגבול במערת המכפלה 154 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 154 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 155 1286. רכישת בית בכפר אעבלין 155 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 156 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 156 1334. איטום "בית יהונתן" שליד "בית הדבש" 157 ציפי חוטובלי (הליכוד): 157 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 158 1019. התעלמות המשטרה מתקיפת יהודי בירושלים 159 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 159 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 160 1162. ליווי המשטרה למשמר של מתנדבים בכרמיאל 161 חנין זועבי (בל"ד): 161 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 161 <שאילתות דחופות> <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני שר התחבורה, אדוני המשנה לראש הממשלה, חברי הכנסת, היום יום רביעי, כ"א בשבט תשע"א, 26 לחודש ינואר 2011, למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אנחנו פותחים כמובן בשאילתות דחופות. השאילתא הראשונה היא שאילתא לשר התחבורה, שאותה מבקש לשאול חבר הכנסת חמד עמאר, הנמצא באולם. אני מזמין את שר התחבורה לעלות לדוכן על מנת להשיב עליה. אדוני שר התחבורה ישראל כץ – בבקשה, אדוני. ואז, כשאדוני יגיע לדוכן הנואמים, יקריא חבר הכנסת חמד עמאר את השאילתא שלו, אדוני ישיב, ואחר כך תוכל גם להוסיף שאלות כהנה וכהנה אם תרצה לחזור ולשאול את השר. <254. סגירת משרד הרישוי בשפרעם> <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, משרד הרישוי בשפרעם נסגר לפני קרוב לחודש, ובינתיים תושבי האזור נאלצים להרחיק עד חיפה או לפעול בניגוד לחוק. רצוני לשאול: 1. מה מעכב את פתיחתו של משרד הרישוי מחדש? 2. מה ייעשה לתיקון המצב ומה היא הערכת הזמן לפתיחתו? <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, כבוד השר. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> 1–2. אדוני היושב-ראש, בתשובה על השאלה של חבר הכנסת חמד עמאר בנושא סגירת משרד הרישוי בשפרעם – הנושא הועבר לבדיקת אנשי המקצוע במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים. מתשובתו של סמנכ"ל תנועה במשרד עולה כי משרד הרישוי בשפרעם חזר לפעול בשבוע האחרון. במועד הנוכחי מתקיימים במשרד מבחני נהיגה מעשיים – טסטים. בתוך כשבועיים, לאחר השלמת תיקון תקלות הבינוי, שנבעו בעיקר מהצפות, תתקיים גם קבלת קהל כבעבר. יש להדגיש כי את כל השירותים הניתנים במשרד ניתן לקבל באמצעות מרכז השירות הטלפוני, 5678*, ואתר האינטרנט של משרד התחבורה. כמו כן, פועלים באזור כמה משרדי רישוי – חיפה: מפרץ, קריית-אליעזר, נצרת, עפולה, יוקנעם, דאלית-אל-כרמל ועוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני השר, ידוע לך שמשרד הרישוי בשפרעם משרת אוכלוסייה גדולה – שפרעם, אל-מכסור, תמרה, אעבלין, כבול, אפילו מירכא מגיעים לשפרעם – משרת אוכלוסייה של קרוב ל-250,000 תושבים. משרד הרישוי נפתח בשפרעם בשנת 2002, 2003, כי ראו לנכון – לא היה אף משרד במגזר הערבי, וזה המשרד הראשון שנפתח על-ידי שר התחבורה דאז אביגדור ליברמן, שראה את החשיבות של הנושא. אדוני היושב-ראש, אני חושב שכל תקלה קטנה היום במשרד הרישוי בשפרעם גורמת לסגירתו לתקופות ארוכות, כשהוא אמור לתת שירות לאוכלוסייה גדולה בשפרעם. אני מקווה שבעתיד כל תקלה תתוקן בזמן. כמו שמתייחסים למשרד הרישוי בחיפה, יתייחסו למשרד הרישוי בשפרעם, כי זה המשרד היחידי שכולו ממומן על-ידי משרד התחבורה. תודה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> כמו שאמרתי, התקלה היתה במבנה עצמו, ולכן, כדי להסדיר את זה נדרשות פעולות מסוימות, כמו שיכול לקרות בכל מקום. כולם פעלו במהירות. אנחנו בהחלט מייחסים חשיבות למשרד הרישוי הזה, כמו גם לאחרים, ואכן בשלב זה חזרו מבחני הנהיגה המעשיים, וכמו שמוסרים, בעוד כשבועיים, לאחר שיושלם תיקון תקלות הבינוי – כמו שאמרתי, שנבעו בעיקר מהצפות – תתקיים גם קבלת קהל כבעבר. אגב, אנחנו פועלים גם לפתוח משרד רישוי בנצרת, ויש עוד פניות מיישובים לא-יהודיים. כמובן, אנחנו קבענו קריטריונים, ומי שעומדים בהם, ניתן לפתוח בהם משרדי רישוי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד שמח, כי אני חשבתי, חבר הכנסת חמד עמאר, באמת, מהשאלה כי יש סכנה שהולכים לסגור בשפרעם את – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> זה מה שהיה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני שמח לשמוע מהשר – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> זה מה שהיה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> לכן אישרנו את השאילתא. בהחלט בשורה. אני יודע שבזמנו היתה בעיה גם עם מבנים שם, גם בנושא, לא רק של משרד התחבורה, נדמה לי משרד הפנים. היתה שם בעיה עם מבנה, זה גם בעיה של המועצה המקומית עצמה. נדמה לי שחבר הכנסת מוחמד ברכה הוא תושב שפרעם. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> לא, זה לא משרד הפנים. ביטוח לאומי. <היו"ר ראובן ריבלין:> ביטוח לאומי. נכון. היתה בעיה. גם בעניין זה צריכים להיכנס בעובי הקורה מנהיגי הציבור במקום עצמו, לאתר. הרי בכל זאת יש לנו 40% שאנחנו מקבלים לפי חוק התכנון והבנייה – אני מדבר על הרשויות המקומיות – שיעמידו מקום לממשלה שהיא תבנה את המקומות. מה שאומר השר בצורה חד-משמעית – להיפך, הוא מעודד את הקיום ועוד רוצה להרחיב, על מנת לפזר את המשרדים באוכלוסייה, שלא תצטרך לבוא ולהיכנס לחיפה – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> משרד הרישוי בשפרעם הוא משרד הרישוי היחידי שממומן כולו על-ידי משרד התחבורה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר גמור. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – והבניין מושכר על-ידי משרד התחבורה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אבל לא כדאי להדגיש את זה יותר מדי כי כל עוד – – – לשנות את זה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שלא יבואו אחרי זה ויאמרו. לא, גם ברור למה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> יש קריטריונים שמחייבים מימון של הרשויות עצמן – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. נכון. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – של המבנה והפקידה והאבטחה, ומשרד התחבורה נותן את שירותי הרישוי. כאן, בנושא הזה, אכן אנחנו משמרים את המציאות הקיימת, אבל התקלה היא תקלה ואכן מתגברים עליה. <היו"ר ראובן ריבלין:> יפה. אומר השר: זו תקלה. אני חשבתי מהשאילתא, כמו שאתה חשבת – בגלל זה הגשת את השאילתא – שמדובר פה בכוונתה של הממשלה לחזור בה מהפעולה שלה באותה מסגרת. אני מאוד מודה לשר. תודה רבה. אני מזמין כמובן את השר יצחק אהרונוביץ – שמישהו ענה בשמו כשהילדים הגיעו לכאן, בתשובה מאוד מסודרת – ואנחנו מזמינים אותו לשאילתא שמגישה חברת הכנסת חנין זועבי, בנושא: התנהלות השוטרים בהריסת הכפר אל-עראקיב. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> איך הסדר, אדוני? זה הסדר? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. זה שאילתות דחופות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אה, הבנתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה, קודם את מקריאה את השאלה. אחרי זה תוכלי, בשאלה שנייה, להרחיב כרצונך. <255. התנהלות השוטרים בהריסת הכפר אל-עראקיב> <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, בשבוע שעבר נהרס הכפר אל-עראקיב בפעם העשירית בחצי השנה האחרונה. נטען שהשוטרים פעלו באלימות וירו כדורי גומי. שמונה תושבים אושפזו. רצוני לשאול: 1. כמה שוטרים השתתפו בהריסה? 2. האם היתה אלימות שוטרים כלפי נשים? 3. מה יעשה השר לבדיקת הטענות על אלימות השוטרים? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אחרי זה תוכלי להוסיף. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת חנין זועבי ביקשה לדון בהריסת הכפר אל-עראקיב בשבוע שעבר. ראשית, אבקש לתקן את המונח "הריסת הכפר", לקבוע כי הפעילות המתבצעת הינה על רקע של פלישה לקרקעות הלאום. בחודשים האחרונים מסייע המחוז הדרומי לגורמי האכיפה של חוקי התכנון והבנייה ומינהל מקרקעי ישראל במימוש אחריותם לקרקעות שאליהן פלשו מפירי חוק באזור אל-עראקיב. הפינוי הראשון התבצע בתאריך 27 ביולי ומאז בוצעו עוד תשעה פינויים, לאחר שהפולשים בנו שוב את המבנים, וזאת בניגוד לחוק. 1–2. מבירור הפרטים עולה כי במהלך האירוע בשבוע שעבר השתתפו כ-100 שוטרים, ובניגוד לטענות לא נעשה שימוש בכדורי גומי ולא היה כל מגע עם נשים בעת הפינוי. במהלך האירוע הפולשים השליכו אבנים לעבר השוטרים, וזאת בעת ביצוע מעצרים של מפירי החוק. אחת האבנים פגעה בראשו של שוטר, אשר פונה לבית-החולים, אבן אחת פגעה ברגלו של שוטר אחר. בסופו של יום נעצרו תשעה מעורבים. כנגד ארבעה הוגשו כתבי-אישום והם שוחררו על-ידי בית-המשפט; ארבעה שוחררו בהיעדר ראיות מספיקות; כנגד עצור נוסף הוגש כתב-אישום בגין תקיפת שוטרים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, חברת הכנסת חנין זועבי, שאלות נוספות. אחריה – חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <חנין זועבי (בל"ד):> אוקיי. צר לי, אדוני השר, השימוש במושג "פולשים" – זה המונח שבחרת להשתמש בו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בית-המשפט – – – <חנין זועבי (בל"ד):> ברצוני גם כן להמשיך את השאלה שהיא תופעה שם – אלימות השוטרים. כאמור, אמרת שלא היתה אלימות. אני נפגשתי עם הנשים שם, נפגשתי עם שתי נשים שהראו לי מקומות – אחת בגב שלה, אחת בראש שלה. את זה אני ראיתי, אף שלא נכחתי בעת ההתקפה. גם לבית-ספר תראבין-אלסאנע השוטרים נכנסו. הם גם הרביצו, אפילו למנהל, בפני תלמידי בתי-ספר. הם נכנסו לכיתות, כיתה-כיתה – זה כמובן לפי העדות של המנהל, לפי העדות של המורים, גם לפי העדות של התלמידים שם. לא מדובר על עדות אחת או שתיים או שלוש. הם אפילו קראו למנהל "מנהל מחבלים", וזה היה אתמול בדיון בוועדת הפנים. בית-הספר עדיין בשביתה. אנחנו לא מדברים על מקרה אחד, אנחנו מדברים על תופעה, ואת זה אתה שומע לא מאיש אחד, לא מאשה אחת. את זה אתה שומע מעשרות. אז נדמה לי שהמקרה הזה שווה חקירה, וגם שווה לתת כבוד לאזרחים. אלה אזרחים. אתה קורא לקרקעות "קרקעות הלאום". האזרחים האלה קוראים לקרקעות האלה הקרקעות שלהם. לפחות, המונח הוא קרקעות המדינה. קרקעות הלאום – אני לא יודעת על איזה לאום מדובר. אתה קורא לאזרחים "פולשים". אני חושבת שגם זה סוג של אלימות נגד אזרחים כאשר קוראים להם "פולשים". ואתה, הנה, אתה נתת את ההערכה שלך ואתה חרצת את הדין שלהם והם בעיניך גם כן פולשים. אני דורשת, אני מצפה ממך לעשות חקירה מהימנה ואובייקטיבית בנושא הזה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הגדרת "פולש" יכולה להיות רק על-ידי בית-המשפט. השאלה מה אמר בית-המשפט – האם הם פולשים או לא. יכולה להיות גם הריסה מינהלית, אבל נדמה לי שפה היתה הריסה על-פי צו בית-משפט. רק בית-משפט קובע מיהו פולש. חבר הכנסת חנין, דב חנין. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מלווה את המאבק באל-עראקיב לאורך השנה האחרונה. רציתי לרגע להגיד "מראשיתו", אבל זה לא נכון, כי ראשית הדברים היא בתחילת שנות ה-50, כאשר תושבי השבט הזה התבקשו על-ידי צה"ל לפנות את השטח שבו הם התגוררו לחצי שנה, כי הוא נדרש לאימונים. חצי שנה זה זמן ארוך יחסית, אבל כנראה בעברית זה כמו "רגע", זה לא לגמרי מוגדר, והחצי שנה הזאת בעצם נמשכת עד היום. במהלך השנים הקרקע הזאת הועברה לקרן הקיימת, היתה הפקעה לצורכי ציבור, בחלק מהקרקע של השבט הקימו, אגב, שכונה לרהט, בחלק הקימו יישוב יהודי, בחלק סללו מסילת רכבת. נותרה כבשת הרש, ובכבשת הרש אין שימוש. אין שם יישוב ואין שם תשתיות, יש שם סתם אדמה. והאדמה הזאת, גם כבשת הרש הזאת שאותם תושבי אל-עראקיב רוצים לחזור אליה ולהקים בה את בתיהם – גם שם הם לא יכולים לעשות את זה, ולכן מתנהל שם לאורך השנה האחרונה מאבק שאני חייב לומר לך, אדוני השר, הוא מעורר אצלי הרבה מאוד כאב. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חנין, אבל מתי נגיע לשאלה? <דב חנין (חד"ש):> אני מגיע לשאלה. וכפי שאמרה חברת הכנסת זועבי, הכפר הזה, או הסוכות האלה שהתושבים מקימים שם, או הסככות, או האוהלים, נהרסו כבר עשר פעמים. עשר פעמים, עם עצורים, עם אלימות, וכל פעם הם חוזרים ומקימים את זה. והשאלה שאני שואל היא: לאן אנחנו רוצים ללכת? הרי הדברים בכיוון הזה רק יידרדרו למקום פחות טוב. הכעס הולך ונצבר. מאירוע לאירוע האירועים נעשים יותר קשים. בהחלט יכול להיות שתהיה שם אלימות, וכבר היתה שם אלימות, לפחות מצד אנשי המשטרה, כפי שאני יודע. השאלה היא, האם זה לא המצב שבו המשטרה, כגורם מקצועי, צריכה לחזור למקבלי ההחלטות ולהציע להם לנהוג פה במבט רחב, רציני ואמיתי, להתייחס לאזרחים האלה כאל בני-אדם, ולתת להם תשובות אמיתיות? תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם אתה מציע גם ב"בית יהונתן" לעשות את אותו הדבר? <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כיוון שאדוני שאל אותי את השאלה הזאת אני מתכבד לענות עליה, ולומר לך, אדוני היושב-ראש, שב"בית יהונתן" לטעמי, המקרה הוא שונה לחלוטין. אני יכול לפרט ולהסביר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, לא צריך. <דב חנין (חד"ש):> אבל אני רק רציתי, למען הפרוטוקול, כדי שהשאלה לא תישאר ללא תשובה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאי. אבל יכול מישהו לחשוב שם שהדבר שונה, בדיוק הפוך, אתה מבין? ויש לנו בעיה. חבר הכנסת מסעוד גנאים. משטרה, אין לה שיקול דעת בעניינים האלה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, האמת שברור שיש הבדל בין "בית יהונתן" לאל-עראקיב – מי שמביא את הקושאן ואת הטאבו מתקופת העות'מאנים, והוא ואבותיו היו שם, יש הבדל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא מכר את זה, על מה אתה מדבר? איזה קושאן? הוא מכר את זה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> רציתי להתייחס גם לנושא שנגעה בו חברת הכנסת חנין זועבי, וזה חשוב לי מאוד, וזה בית-הספר בתראבין-אלסאנע, כבוד השר. אני חושב ששם צריך להיות קו אדום. לבית-הספר יש קדושה. אסור. בצורה שנכנסו בה היחידות המיוחדות, היס"מ, והמשטרה – ורק בגלל מה? בגלל חשש שתלמיד כיתה ה' או ו' זרק אבן על ניידת. לבוא, לערוך חיפוש על קטינים, להשפיל מנהל בית-ספר מול התלמידים במכות – ועצרו אותו. מה נשאר מהחינוך? מה נשאר מהתרבות? האם זה היה קורה, למשל, בבית-ספר יהודי, כבוד השר? אני מבקש לא לתת, לא ליחידות המיוחדות של היס"מ ולא של המשטרה – כאילו הן מעל לחוק. יש הרגשה כאילו להן הכול מותר, ופה צריך אמירה מכבוד השר, וגם צריך עשייה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אתה שואל אותו: האומנם? כמובן. האם אתה צודק, אתה שואל אותו, ומה דעתך על העניין. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> כן, אני אנסה לענות לחברי הכנסת. חברת הכנסת חנין, את ה"פולשים" – קבע בית-המשפט, לא אני. זה מונח משפטי. אני פתחתי ואמרתי: המחוז הדרומי מסייע לגורמי אכיפת התכנון והבנייה במינהל מקרקעי ישראל, ואנחנו ניתן את כל הסיוע כדי להפסיק את הפלישות האלה לאותם שטחים. הדברים האלה – אמרתי אותם בפעם התשיעית, ואני מעריך שזו לא הפעם האחרונה, ואני מציע, ואני חושב שאתם צריכים לפנות אל תושבי אל-עראקיב להפסיק ולפלוש לאותן אדמות, כי בסוף יש גם נפגעים – גם שוטרים, גם אזרחים. מספיק עם הפלישות האלה. צריך לקבל, להחליט ולבצע את החלטות בית-המשפט. מי ששומר חוק במדינת ישראל צריך גם לשמור על ההחלטות של מערכת בתי-המשפט. אני גם שמעתי שהכו פה, הרביצו. שמעתי גם את חבר הכנסת גנאים וגם את חנין. אני מציע וממליץ לכם לפנות אל המחלקה לחקירות שוטרים, שהיא הגוף הממונה על בדיקה, אם יש תלונות כאלה. עדיין לא הוגשה שום תלונה. אני מציע שאם יש טענות כאלה – לפנות. אני גם רוצה להגיד לכם, חברי הכנסת – אני דיברתי על פצועים גם מהשוטרים. אני לא שמעתי אף מלה שמגנים את אלה שזורקים אבנים ושוטרים נפגעים. חשבתי שיבוא גם גינוי לאותם אנשים שזורקים את האבנים על אותם שוטרים. לא שמעתי. לגבי הדברים שנאמרו על-ידי חבר הכנסת דב חנין, אני אומר במפורש: כרגע הוויכוח למי יש הזכות על הקרקע – זה נתון למערכת בתי-המשפט. אתה מכיר את הדברים האלה יותר טוב מכל אחד אחר, והוויכוח הוא ויכוח שפשוט צריך להגיע בסוף להחלטה של בית-המשפט. שם תתקבל ההחלטה. כל הסיוע שיינתן לגורמי אכיפת החוק – אנחנו נעשה את זה, לא נירתע. ואם צריך להמשיך לטפל באותם פולשים, אנחנו ניתן את הגיבוי למערכת אכיפת החוק. אי-אפשר. הכול בסוף מגיע להאשמות, כמובן, לאותה משטרה שמסייעת לאותם גורמי אכיפה. זה לא נכון. ויכוח צריך להיגמר, אם יש ויכוח על זכות על הקרקע, שאתה דיברת – עוד עשרות שנים לאחור, וכשזה יגיע לבית-המשפט יקבלו את ההחלטה. אני אומר את זה בצורה נחרצת. כל פעם שגורמי האכיפה יצטרכו את הסיוע של משטרת ישראל, היא תינתן, ואותם אנשים שעלו שלא כדין ולא כחוק – אנחנו נפעל ביד קשה. ניתן את הסיוע לאותם גורמים לפנות את אותם פולשים לאותן אדמות. ואני מציע להפסיק – כל הפעמים שאנחנו מפנים, והם חוזרים שוב – זה לא ייגמר בצורה כזאת. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> פולש זה trespasser, בלשון המשפטית. תודה רבה לכבוד השר יצחק אהרונוביץ, השר לביטחון פנים. בכל נושא מדיניות צריכים להפנות את השאילתות לשר השיכון, ראש הממשלה. רבותי, אנחנו סיימנו את השאילתות, כי שר החינוך, אשר נתבקש לענות על שאילתות, נמצא בשליחות בחוץ-לארץ. אנחנו מקדמים בברכה את חברי ועדת החוץ והביטחון של הפרלמנט הנורבגי – ברוכים הבאים לכנסת בישראל ולירושלים, בירת ישראל. כל טוב. <הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – קביעת כשירות לשחרור על-ידי בית-המשפט), התשס"ט–2009> [הצעת חוק פ/1509/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אנחנו עוברים לחקיקת חברי הכנסת. הראשונה בהצעות החוק הפרטיות המוגשות היום – כבוד השר המקשר, האם שר המשפטים יהיה פה היום או שיש מישהו מהשרים שעונה במקומו? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> למה שר המשפטים? שר הבריאות. <היו"ר ראובן ריבלין:> יעקב ליצמן. שר הבריאות בדרך כלל נמצא פה, צריך אולי לקרוא לו. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תשמע, אנחנו מאחלים בריאות לכולם, אנחנו מקווים, אבל הכול יכול להיות, חבר הכנסת – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הכול יכול להיות, אבל אנחנו מקווים שכולם בבריאות מלאה. רבותי, אנחנו ממשיכים. חבר הכנסת אילטוב, אדוני יציג את הצעת החוק שלו, כהנמקה מהמקום או לא? לא. בבקשה, אדוני יציג את הצעת החוק. אם לא יהיה שר משיב אנחנו מייד נצביע. היו הצעות דומות להצעתו של חבר הכנסת אילטוב, והוא מגיש אותה. נדמה לי שהתשובה שהיתה בשבוע שעבר תהיה גם כאן. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> בראשית דברי אומר, כמובן, שאני מתחייב לתאם את הצעת החוק עם כל המשרדים הרלוונטיים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מצרף את הצעת החוק להצעות החוק שעברו פה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אני הבנתי שיש בעיה פרוצדורלית לצרף את הצעת החוק, והיא כרגע הצעה עצמאית. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו מצביעים מייד אחרי זה, אם לא תהיה תשובת ממשלה ולא יתנגד חבר כנסת. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> סביר להניח שאני אצרף אותה לכלל ההצעות, כי הן מאוד דומות, וסביר להניח שבסופו של דבר תשובות הממשלה וההסכמות יהיו גם דומות. עיקר ההצעה היא בכך שבית-משפט הוא בעצם זה שקובע שנאשם הוא בלתי שפוי והוא מחליט להוציא לגביו צו אשפוז פלילי, ואילו השחרור נעשה על-ידי ועדות רפואיות, שבסופו של דבר לא מצליחות להגיע להחלטות שיפוטיות, והדבר לא נבחן ברמה משפטית, כל הסוגיות שקשורות בשחרור של אדם כזה. לכן הצעת החוק, בסופו של דבר, אומרת שגם כשהחליטה הוועדה הרפואית לשחרר חולה נפש זה או אחר מסיבות כאלה ואחרות, הדבר עדיין יעבור לבית-משפט לבחינה משפטית בכל הסוגיות, עם בחינה של כל הגורמים, ואז תהיה החלטה. כפי שההחלטה מתקבלת בבית-המשפט, כך צריך גם לתת לו שחרור בבית-המשפט. כך בעצם אומרת הצעת החוק. כמובן, אני אמרתי שאני אתאם זאת עם כל משרדי הממשלה הרלוונטיים בסוגיה הזאת, ונגיע להסכמות. אני מבקש לתמוך בהצעת החוק. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. כבוד השר ליצמן ישיב ויביע את עמדת הממשלה, ואם לא יהיה לחבר הכנסת אילטוב מה להשיב על תשובת השר אנחנו נעבור להצבעה מייד. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק של חבר הכנסת אילטוב נשמטה בשבוע שעבר; היו עוד שלוש או ארבע הצעות חוק דומות. משום מה ועדת שרים התנגדה הפעם, בעוד שבשבוע שעבר הסכמנו לכל הצעות החוק בתנאי שיהיה תיאום עם הממשלה. היות ששמעתי שחבר הכנסת אילטוב הסכים – הוא אמר שזה יהיה בתיאום – אני תומך. אני חושב שאפשר לצרף את זה לכל החוקים האחרים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת אילטוב, השר מתנה את ההתניות שניתנו לחוקים שעברו, כמו גם – אתה מסכים לצרף את זה לדיון יחד עם החוקים האחרים. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אמרתי את זה בהתחלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רק אומר זאת לפרוטוקול: חבר הכנסת אילטוב מנענע בראשו, ופירושו – כן, אני מסכים. תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. ההצעה היא הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – קביעת כשירות לשחרור על-ידי בית-המשפט), התשס"ט–2009, של חבר הכנסת אילטוב. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 18 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – קביעת כשירות לשחרור על-ידי בית-המשפט), התשס"ט–2009, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 18 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – קביעת כשירות לשחרור על-ידי בית-המשפט), התשס"ט–2009, של חבר הכנסת אילטוב, עברה בקריאה טרומית, ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה ראשונה. תודה. חבר הכנסת אילטוב, פעילות פרלמנטרית ענפה. <הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – אפליה מתקנת), התש"ע–2009> [הצעת חוק פ/1823/181; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חמד עמאר יציע הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – אפליה מתקנת). כתוב: אין תשובת שר. אני לא מבין מה הכוונה בכך שאין תשובת שר – האם יש הסכמת ממשלה? <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ברור, ברור. אם יש הסכמת ממשלה או אין עמדה לממשלה, קמה הזכות לחבר כנסת להתנגד, וחבר הכנסת אורון כבר הודיע שאם כך יהיה הוא מתכוון להתנגד. קודם כול נשמע את חבר הכנסת חמד עמאר. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מדברים הרבה על המשתמטים, וכולם תוקפים את המשתמטים ואומרים עליהם שהם לא תורמים למדינה ולא נותנים. הצעת החוק שלי באה לתת תיקון לנושא הזה, ולתת העדפה ליוצאי צבא. איש שבא ותרם שלוש שנים מהחיים שלו, אם הוא שווה בנתונים של מי שמתמודד מולו, תהיה לו עדיפות על האיש שמתמודד מולו. אדוני היושב-ראש, אני הייתי חייל וגם אתה היית חייל – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. אני מודה באשמה ושמח עליה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – ואני יודע מה זה לשכב במארבים, ומה זה לא לישון בלילה, ומה זה לשמור על גבולות המדינה. ובאותם זמנים שאתה שוכב במארב בגשם, אותו משתמט מתחת לשמיכה, רואה טלוויזיה או יושב ליד המחשב שלו – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> נכון מאוד. דווקא דיברתי אתך על החוק הזה, ואמרת לי שאתה תומך בחוק הזה. אני זוכר, דיברנו, ואמרת לי: אני תומך בחוק הזה, תומך חזק בחוק הזה. אותם צעירים, אדוני היושב-ראש, שנותנים את שלוש השנים החשובות בחייהם – גיל 18–21 – אני צריך לעזור להם והמדינה צריכה לעזור להם. אני לא מדבר – לבוא ולעזור להם בדיור, לעזור להם במשכנתה שהם צריכים, לעזור להם בתעסוקה. בכל דבר אנחנו צריכים לעזור, ואסור שנעמוד מנגד. אסור לנו לעמוד מנגד ולהגיד: זה לא מעניין אותי. כי הילדים שלנו יעשו צבא ומחויבים בעשיית צבא, אבל אנחנו המחוקקים צריכים גם לעזור להם ולהסתכל על העתיד שלהם ולתת להם את המקום לעבוד. ואני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, הרבה אמרו לי: נכה שלא עושה צבא. אני אמרתי, ובהצעת החוק שלי ברור: אם שני נכים באותה נכות, באותה מוגבלות, אחד עשה צבא ואחד החליט לא לעשות צבא – ניתן יתרון לזה שעשה צבא ותרם למדינה ונתן למען המדינה. ואני אגיד לך, אדוני היושב-ראש, אני ישבתי בוועדת החקירה ושאלתי – היו ממשרד התחבורה, ושר התחבורה נכח שם, וחבר הכנסת עפו אגבאריה שאל שם אם יש יתרון ליוצאי צבא. אתה לא מאמין: אותם מנכ"לים נכנסו לתוך הכיסאות. לא ידעו לענות. לא, לא, לא – פחדו – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> רק אתה יכול לענות. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> ואני אמרתי להם: לעשות צבא זה לא מילת גנאי. יוצא צבא זה לא מילת גנאי, זה גאווה, אנחנו צריכים להתגאות בחבר'ה האלה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מה יש לך נגד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> חברי חברי הכנסת, חברי חברי הכנסת – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה. <ליה שמטוב (ישראל ביתנו):> – – – <קריאות:> – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – אני מבקש מכם לתמוך בהצעת החוק שלי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, הוא לא ביקש לנגח אף אחד, הוא ביקש לתת יתרון. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> הצעת החוק שלי באה לעשות תיקון, ולתת לאותם אזרחים שהחליטו לתרום למען המדינה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה. <קריאות:> – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני לא רגיל להתווכח, אני לא מתווכח. הוא יכול לצעוק עשר שעות, אני לא אענה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מה יש לך נגד נשים? למה אתה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת זחאלקה, זו דעתו. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני אומר לכם, תתמכו בהצעת החוק שלי. הצעת החוק שלי תעודד גיוס לצה"ל, תעודד בחורים צעירים לבוא ולתרום ולתת למדינה. הצעת החוק שלי תעשה טוב למדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. ובכן, הממשלה אין לה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הוא לא נתן תשובה עד כמה פוגע החוק בנשים דרוזיות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני הייתי – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> החוק הזה פוגע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת זחאלקה, הוא לא אמר מלה אחת על אפליה. הוא דיבר על העדפה של חיילי צה"ל. עכשיו, הואיל ואין תשובת ממשלה, מסיבותיה שלה, אני רואה זאת לא כהתנגדות, ולכן אני נותן לחבר הכנסת שביקש להתנגד – – – <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, זאת בושה וחרפה שהממשלה לא תומכת בהצעת החוק הזאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יריב לוין, אתה יכול לכתוב על זה מאמר בעיתון. מה פירוש שאתה אומר לי שזאת בושה וחרפה? תאמר לממשלה. חבר הכנסת אורון ביקש להתנגד והוא בעל הזכות להתנגד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אולי אפשר להחיל את החסות של הכנסת – – – <קריאה:> אי-אפשר – – – <קריאה:> זה רעיון טוב – – – תהיה לנו בעיה עם גפני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טיבי, תשובתי היא חד-משמעית: הואיל ומדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא ניתן לנתק בין שני המרכיבים, לא אלה שרוצים לנתק את היהודית ולא אלה שרוצים לנתק את הדמוקרטית. החוק קבע בצורה מפורשת ביותר שכל אזרח בישראל מעל גיל 21, שעומד בתנאי סעיף 7א לחוק, יכול להתמודד לכנסת. לא כתוב שהוא צריך להיות יוצא צבא. אם רוצים לשאול רעיונות, יש לחברי כנסת הרבה רעיונות. יש כאלה שלא הבינו 62 שנה איך חיינו עד היום. דור-דור והוגי דעותיו. רבותי, כרגע הדברים ברורים. חבר הכנסת אורון, נא לדבר. אני רק רוצה להדגיש דבר אחד: חוק זה הוא חוקתי, שכן חבר הכנסת עמאר לא ביקש בשום פנים ואופן – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> לקבוע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. הוא לא רוצה לשלול זכויות, הוא רוצה רק לתת העדפה לאנשים שהם יוצאי צבא, ולכן הדבר הוא חוקתי. עכשיו, השאלה אם כן או לא זו שאלה אחרת. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, ממש לא – מה שאמרת עכשיו, עם כל הכבוד. אני יודע, יש פה קבוצה בכנסת – ואין ממשלה. אגב, האין-ממשלה הזאת זה יש ממשלה, וצדק חבר הכנסת יריב שזו בושה לממשלה שאין לה עמדה בנושא הזה, אבל מובן שאני אומר מכיוון הפוך ממנו. כל שבוע מישהו בא, מדליק מדורה – אגב, לפי מיטב ידיעתי, בשבוע הבא מתוכננות שלוש מדורות – מדליק מדורה, השר בגין, כדי שהמדורה תעלה עד לב השמים. ואז מתפתח ויכוח – במקרה זה אני אפילו לא יכול להגיד בין חברי הכנסת היהודים לערבים, כי פה, לדעתי, הדרוזים הם חלק מהמיעוט הערבי, בתוך המיעוט הערבי. כך אני רואה את התמונה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> הם לא חלק – – – זה לא איום. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת עמאר, אתה יכול להשיב לו חמש דקות רצופות אחרי זה, לכן לא להפריע. בבקשה. <חיים אורון (מרצ):> היום, בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, דובר על חוק שנותן העדפה נוספת – לא בתחרות עם מישהו אחר, אדוני היושב-ראש – נותן העדפה נוספת ליוצא צבא. לא התנגדתי לחוק הזה. באים ואומרים שמי ששירת שלוש שנים, נותנים לו למשל שנה ראשונה באוניברסיטה חינם. לא על חשבון מישהו אחר, לא בתחרות עם מישהו אחר, לא נותנים לו תוספת בתחרות על אותו מקום בבית-ספר לרפואה. המדינה אומרת: את השנה הראשונה אנחנו נשלם. אני לא רואה עם זה בעיה. מה הוא אומר פה? יבואו שני אנשים – עזבו אותי, ערבים לא ערבים – פטורים מצה"ל מסיבות מוצדקות, בריאותיות. יבואו שני אנשים שקיבלו פטור מצה"ל מסיבות מוצדקות – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> דיברתי על זה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא פטור, הוא פטור, הוא לא שירת. <חיים אורון (מרצ):> הוא לא שירת. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמע את השאלה שלו. <חיים אורון (מרצ):> הוא לא שירת. אתם מחוקקים חוק – אני בכוונה הולך לפינה הזאת – שיבואו שני אנשים לקבל עבודה בממשלה – אגב, הם יהיו בני 50. האחד בדקו אותו שהוא קיבל פטור כי היה לו מום בלב בגיל 18, והשני שכב במארבים. להוא תהיה העדפה לפי החוק הזה, ואתם מגינים על זה, וזה בסדר מבחינתכם. בואו נלך שלב נוסף. נשים שעל-פי חוק משוחררות, על-פי חוק משוחררות – דרוזיות ויהודיות על-פי חוק משוחררות. תבואנה שתי נשים כאלה לקבל משרת מורה – אתם אומרים שזה בסדר שאחת כן והשנייה לא. זה מה שכנסת ישראל מחוקקת? זה מה שאתם רוצים שיהיה בארץ הזאת? כל שבוע עוד דבר ועוד דבר ועוד דבר. <דני דנון (הליכוד):> כן, בשביל זה נבחרנו. <חיים אורון (מרצ):> אני יודע. <דני דנון (הליכוד):> בשביל זה נבחרנו. <חיים אורון (מרצ):> אתם כל כך נבחרתם שאפילו בישיבת הסיעה שלך, ברוב של אחד, זה איכשהו עבר, שחברי סיעתך מתביישים בכם, לא אני. אני שמח שיש אנשים כמוך בכנסת, שהציבור יבין. אבל הם מתביישים בכם, הם אמרו לכם את זה. חברי סיעתך מתביישים בזה – שנבחרו לפניך, ביותר קולות. <דני דנון (הליכוד):> הבוחרים גאים בנו. <חיים אורון (מרצ):> הבוחרים – אתה צודק. הבוחרים – אתה צודק, זה המגרש שלך. <דני דנון (הליכוד):> – – – אתם נעלמים. <חיים אורון (מרצ):> זה המגרש שלך. לכן, אדוני היושב-ראש, זהו חוק מפלה באותה נקודה שבה באה לידי ביטוי האפליה. הוא לא נותן – מה שלמדינה יש זכות לתת – תוספת למישהו בגין שירותו או בגין דבר אחר. הוא בא ואומר שבמקום שעמדו שניים שהמדינה שחררה אותם ואף אחד לא השתמט – דיבר פה חבר הכנסת עמאר על משתמטים. תביא להם שוטרים. מי שהשתמט, שילך לבית-סוהר. אתה תטיף לי מוסר על שירות בצה"ל? מספיק עם הסיפורים האלה כבר. אתם משרתים בצה"ל ואנחנו דואגים למשתמטים. גועל נפש. <דני דנון (הליכוד):> אתם מטיפים להשתמטות. <חיים אורון (מרצ):> בטח אנחנו מטיפים להשתמטות. בדיוק. אני מטיף להשתמטות. יאללה, גמרנו כבר אתך, בחייך. <קריאה:> – – – שאתה עובד אתם – – – <חיים אורון (מרצ):> בטח, בטח, אני המטיף המרכזי להשתמטות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה הקשר – – – <חיים אורון (מרצ):> אני גאה בזה, אני גאה בהטפה הזאת. אני מרגיש כל כך בטוח בעצמי, שאני אפילו לא נעלב מהשטויות שלכם. אני מטיף להשתמטות. ולכן, אדוני היושב-ראש, החוק לא עומד באמות המידה שאתה אמרת אותן פה. החוק הזה – אני לא יודע מה יגיד הבג"ץ, הבג"ץ פוחד – החוק הזה בעצם אומר: אני יוצר אפליה בנקודה שאין שום הצדקה ובאמצעים שאין שום הצדקה להעדפה שלהם. ולכן, אני, בלי שום התלבטות, מצביע נגד החוק, ואני קורא לאותם חברי כנסת שעדיין מבינים את המגבלות של הרוב, את המגבלות של הרוב, שלא ייתנו ידם לחוקים מהסוג הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה. <חיים אורון (מרצ):> מה הוא צריך לענות? <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לשבת. יש החלטת ממשלה שמדברת על העדפה מתקנת לציבור הערבי בישראל. צריך לבטל אותה מייד לפי הדבר הזה. <דני דנון (הליכוד):> – – – יש אפשרות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כי כך הבוחרים ביקשו ממני, כי נבחרתי אתך באותה רשימה. אף אחד מאתנו לא נבחר ברמה אישית, כי שנינו באותה מפלגה. <דני דנון (הליכוד):> למה לא בעד? אפשר לעשות סקר בקרב הבוחרים שלנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> מעניין באמת. באמת מעניין. אתה יודע מה, לא חשבתי על זה אף פעם, שנבחרנו באותה מפלגה. בבקשה, רבותי חברי הכנסת, נא להצביע על הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – אפליה מתקנת), התש"ע–2009. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 43 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 16 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – אפליה מתקנת), התש"ע–2009, לדיון מוקדם בוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד, 16 נגד, אחד נמנע. אני קובע שהצעת החוק נתקבלה, ותעבור לוועדת חוקה, חוק ומשפט, על מנת להכינה לקריאה ראשונה. <חנא סוייד (חד"ש):> בושה וחרפה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו – – – <קריאות:> – – – <חנא סוייד (חד"ש):> זה וידוא הריגה, בושה וחרפה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ישראל חסון הצביע בעמדתו של חבר הכנסת שי חרמש. ההצבעה של שי חרמש מתבקשת להיות מיוחסת להצבעתו של חבר הכנסת ישראל חסון. תודה רבה. <חנא סוייד (חד"ש):> זה וידוא הריגה, בושה וחרפה. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, מספיק. כל אחד הביע את דעתו בהצבעה ובזה נגמר עניין. אתה גם הצבעת במקום – היום אני מרשה לטעות, כי שינו את הכיסאות פה. במקום מי הצבעת? <דב חנין (חד"ש):> חבר הכנסת טלב אלסאנע. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת דב חנין הצביע בעמדתו של חבר הכנסת טלב אלסאנע, נא לייחס את עמדתו של טלב אלסאנע לדב חנין, וכך יתוקן, כי היום חברי הכנסת שינו עמדות אז הם יכולים להתבלבל. תודה רבה. נא לשים לב, כאשר אתם יושבים, שכתוב השם שלכם על העמדה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, אנחנו ממשיכים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הוועדה לענייני גזענות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. מי שיפריע אני אוציא אותו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הוועדה לחקיקה גזענית. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> יש מספיק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא לך לסדר פעם שנייה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – ברשימה? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אי-אפשר, אנחנו עברנו. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הארכת תוקף ניסוי), התשע"א–2011> [הצעת חוק פ/2850/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הארכת תוקף ניסוי), של חברת הכנסת שלי יחימוביץ וחבר הכנסת חיים כץ. תנמק מהמקום, הואיל ויש הסכמה של הממשלה וקיבל החוק פטור מחובת הנחה – בבקשה, מהצד. השר כחלון ישיב. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הביטוח הלאומי משלם גמלאות לזכאים ישירות לחשבון הבנק שלהם, למעט גמלה אחת, והיא גמלת הסיעוד, שמועברת במקום לזכאי לחברת כוח-אדם, ובדרך מתקצץ – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת וקנין, שאמה, אמנון כהן, צאו תשתו קפה גם, למה לכם רק לדבר. בבקשה, חברת הכנסת יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – ובדרך מתקצצים כמעט 50% מהסכום שהקשיש זכאי לו ונשארים אצל חברת כוח-האדם המתווכת. נכון להיום 77,000 מטפלות בקשישים, שהן נשים קשות-יום, שמשתכרות מעט מאוד, גם הן סובלות מאותה ביורוקרטיה מיותרת, הפוגעת בשכר שהן מקבלות, וכך מנגנון ביורוקרטי מסורבל ומיותר לוקח לעצמו כספים ומעשיר חברות כוח-אדם, במקום שהכסף הזה יגיע ישירות אל הזקן וגם יעלה במשהו את שכרן של המטפלות. לפני שנה, חבר הכנסת חיים כץ ואני הארכנו את תוקפו של הניסוי שמבצע הביטוח הלאומי בהצלחה רבה, בניסיון להעביר את הקצבה ישירות לזקן. הארכנו את תוקפו בשנה אחת בהצעת חוק פרטית. כעת אנחנו מבקשים להאריך את הניסוי בשנתיים נוספות ולהרחיב את תחולתו. כעת גם הממשלה מגישה הצעת חוק ממשלתית. עשינו זאת בתיאום מלא עם שר הרווחה היוצא יצחק הרצוג, והתיאום הזה עובר, בשיתוף פעולה מלא, גם לשר הרווחה החדש, שאני מאחלת לו הצלחה – השר משה כחלון. לטובת הקשישים, החוק הזה הוא חשוב מאוד. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. ישיב השר כחלון, שר הרווחה. <ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אכן מדובר בהצעת חוק טובה. הניסוי הזה כעת נמצא בשבעה אזורים שהשר הרצוג החליט עליהם: נהרייה, בני-ברק, רמת-גן, אשקלון, ירושלים, טבריה ואשדוד. חברת הכנסת יחימוביץ, לא רק שאנחנו תומכים בהארכה, אנחנו אפילו שוקלים, לפי החוק אפשר להגדיל את זה, להרחיב את זה לתשעה אזורים, ואנחנו בודקים כעת אפשרות להרחיב את זה אפילו לתשעה אזורים. זה נראה טוב, יש שביעות רצון גדולה של המטופלים. היות שהם מרוצים מזה וזה טוב להם, אז לנו ודאי שזה טוב. לכן אנחנו תומכים בהצעת החוק. המלצתי בוועדת שרים כן לתמוך, הממשלה תומכת בזה, כמובן עם שילוב – כמו שסגרתי גם את הדברים עם שותפך, חבר הכנסת כץ – שההצעה שלכם תשתלב בהצעה הממשלתית שכבר רצה בצנרת. כי אין טעם, בואי נאמר, להריץ שתי הצעות במקביל. אבל בגלל חשיבות העניין וחשיבות הנושא אנחנו תומכים ומבקשים להודיע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני, יש לי כבוד גדול לחברת הכנסת שלי יחימוביץ ולחבר הכנסת חיים כץ, אבל למה הממשלה לא הגישה את ההצעה הזאת? <ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> יש הצעת חוק ממשלתית. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש הצעה, הבנתי. <ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> כן, אבל אנחנו מעלים בקודש, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז, אין בעיה, להיפך. אני מברך את חברי הכנסת שהם יוזמים, כי הממשלה – קיבל פטור מחובת הנחה, זאת אומרת שיש פה דחיפות; אם יש דחיפות, אז איך הממשלה שותקת? אולי זה בגלל המצב הפוליטי. <חיים כץ (הליכוד):> אנחנו למדנו שאנחנו הקטליזטור של הממשלה. אם אנחנו מגישים הצעת חוק, הממשלה אומרת: תנו לנו חודש. אנחנו גם לא נותנים להם, כי היא מתחרה בח"כים, אז יש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> אני חושב שצריך פה לשבח את חבר הכנסת הרצוג, השר לשעבר, על היוזמה, וכמובן את חברי הכנסת המציעים, גם חיים כץ, גם שלי. באמת, יוזמה ברוכה. בדברים טובים, אדוני היושב-ראש, לא צריך לבדוק, בוא נבדוק את הדברים הלא-טובים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. הממשלה מסכימה, אין מתנגד, לא יכול להיות גם שיהיה מתנגד לעניין כזה. חבר הכנסת אחמד טיבי הפנה את תשומת לבי שהוא ביקש ועדה אחרת. רק נדמה לי שוועדת חוקה, חוק ומשפט היא הוועדה הייעודית לדון בשאלות של העדפות או אפליות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יש ועדה מיוחדת בשביל זה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, זה לא ועדה, זה ועדת חקירה. היא לא ועדה מחוקקת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, ועדת כנסת, לדיון. ועדת כנסת, להכרעה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל הוועדה הפרלמנטרית היא לא ועדה חקיקה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, בוועדת הכנסת נכריע לאיזו ועדה זה יעבור. <היו"ר ראובן ריבלין:> לאן? מה אתה מציע? הוועדה שלך היא ועדת חקירה, היא לא ועדה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, אני רוצה ועדת פנים, ועדת כלכלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר, אז היית אומר לי: ועדת פנים. ביקש חבר הכנסת אחמד טיבי להעביר את החוק שעבר לוועדת חוקה, חוק ומשפט לוועדת פנים; יעבור לחבר הכנסת לוין, יושב-ראש ועדת הכנסת, שיכריע באיזו ועדה יידון העניין. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק של חבר הכנסת חיים כץ וחברת הכנסת שלי יחימוביץ. נא להצביע. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הארכת תוקף ניסוי), התשע"א–2011. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 46 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הארכת תוקף ניסוי), התשע"א–2011, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הארכת תוקף ניסוי), התשע"א-2011, עברה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה ראשונה. תודה רבה לחברי הכנסת יחימוביץ וחבר הכנסת כץ. <הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון – איסור הצבת מכונות מכירה), התשע"א–2010> [הצעת חוק פ/2728/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון – איסור הצבת מכונות מכירה), התשע"א–2010. חבר הכנסת אורי אריאל – הנמקה מהמקום. בבקשה, אדוני. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השרים, הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון – איסור הצבת מכונות מכירה), נולדה בראשו של עורך-דין, אזרח, לא מהכנסת, עורך-דין ברק רוזן. אני מציין את שמו, א. כדי להודות לו; ב. כדי להגיד לאזרחי ישראל: תפנו אלינו, לכל ה-120, בהצעות שלכם, אפשר לתרגם אותן למעשה, ואפילו שהממשלה תתמוך בהם, שזה כמעט נס גלוי. אבל בכל אופן, תודה לממשלה שתומכת. יש מקום להתערבות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני חושב, בכלל, חבר הכנסת אריאל, שטוב שנכניס לתקנון הכנסת שכל חבר כנסת יודיע מי היה זה שהמריץ אותו להביא את החוק, כי בימים של הון ושלטון הדבר הזה ראוי מאוד. ואז כולם ידעו מי המריץ אותך, מה היו הנימוקים שהביאו אותך לידי הגות החוק, ואני מברך אותך. אני חושב שזה דבר חשוב ביותר. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני חושב שצריך להביא גאולה לעולם, וכידוע, מביאים גאולה לעולם – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בלי שום ספק. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – על-ידי זה שאומרים מי אמר את הדברים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> דברים בשם אומרם. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> בשם אומרם. בכל מקרה, יש שאלה עד כמה המדינה, הכנסת, יכולה להתערב בחיים, כאילו, הפרטיים, של האנשים שרוצים לעשן. יש מקום להתערבות. אנחנו עושים את זה כל הזמן, בהרבה מאוד דברים, החל במלחמה בתאונות דרכים. אנחנו אומרים איך לנהוג, ואנחנו אומרים איך לנהוג בהרבה נושאים אחרים. מי שרוצה לעשן בכל זאת בביתו, יכול לעשות את זה. המדינה, כמדינה, צריכה להילחם בתופעה הזאת, והיא אכן נלחמת, באמצעים שונים. זה ודאי נכון למבוגרים, וזה נכון על אחת כמה וכמה לבני-הנוער, והמכונה שמוכרת אוטומטית לא יודעת לזהות מי מבוגר ומיהו בן-נוער – יש פה רבים כאלה. אני מציע לכם לא להתחיל לעשן – מחלה מסוכנת – ובעזרת השם לא תצטרכו לכל החקיקה הזאת. אני פונה לחברי הבית להצביע בעד. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. השר שלום שמחון, שר התעשייה, המסחר והעבודה, יעלה וישיב על הצעת החוק ויביע את עמדת הממשלה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> זה הנאום הראשון שלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני כבר שמעתי את הנאומים הראשונים שלו מאז 1988. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> אדוני היושב-ראש, קודם כול – התעסוקה, לא העבודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תעסוקה. לא, פעם היה שר העבודה והרווחה, וכשזה עבר למשרד המסחר והתעשייה, זה נהיה תעסוקה. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת המציע, החוק העיקרי בנוסחו הנוכחי מטיל אחריות על אדם שמוכר או משאיל סיגריות לקטין. ואולם, אף שהחוק נאכף ומיושם על-ידי בעלי עסקים, ככלל, באופן משביע רצון, בחוק קיימת פרצה בלתי ניתנת לאכיפה, והיא קיומן של מכונות לממכר סיגריות. למכונות אלה אין, כמובן, היכולת לדרוש תעודת זהות מאדם הרוכש מהן, כפי שיכול לעשות בעל עסק או מי שעובד בעסק, לפי סעיף 8א(ב) לחוק העיקרי. אומנם האיסור לרכוש סיגריות מתחת לגיל 18 מצוין, על-פי רוב, בבירור על המכונות, אולם מובן שאין דרך לאכוף את החוק. לפיכך, על מנת להגן על הנוער מפני התמכרות לטבק, מוצע לאסור כליל את הצבתן של מכונות לממכר סיגריות. עמדת הממשלה: תמיכה בכפוף לתיאום המשך הליכי החקיקה עם משרד המשפטים ומשרד הבריאות. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני אתאם את זה עם הממשלה – – – <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי אריאל. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. יש הסכמת ממשלה, ולכן יכול חבר כנסת להביע את התנגדותו, ואכן, חבר הכנסת אילן גילאון ביקש להתנגד להצעת חוק זו. בבקשה. אני עישנתי 40 שנה, עד גיל 50. כמעט מגיל עשר, כמעט מגיל בר-מצווה. ואם היה אפשר לעשות חוק שאסור לעשן, זה היה רק לטובת כל העם. אבל את זה יבינו כל אלה שמעשנים רק כשהם יגיעו לגילי. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מכובדי יודע למה לא מברכים שהחיינו על הסיגריה הראשונה? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא יודע. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> כי זה בדרך כלל בשירותים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. <אילן גילאון (מרצ):> מכובדי היושב-ראש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> – – קודם כול, המכונות באמת לא יודעות לזהות את הקונה. בדרך כלל יש מכונות שגם אומרות תודה רבה בסוף הקנייה. אני רוצה, למען הגילוי הנאות, לומר שאני מעשן, ואין לי כוונה להגיד בזכות העישון אפילו מלה טובה אחת. הנזקים הם ברורים, התופעות בסופו של דבר הן גרועות, ויש פה הרבה בני-נוער: אל תתקרבו אל הדבר האיום ונורא הזה. אל תתקרבו. לא המכונה היא שבנפשי, אדוני, אלא חוקים שהם קובץ, משפחה של חוקים, שאני קורא להם: חוקי בת-יענה. כי זכותנו להתערב בזכות הפרט, ואנחנו עושים את זה. השאלה היא המידתיות. לאחרונה, כמסווה, הייתי אומר כשביל נוסף במלחמה, באמת, בנושאים של בריאות העם, מתוך איזו פרופורציה, אנחנו מחוקקים הרבה מאוד חוקים פופוליסטיים, מתוך אמונה שאם אנחנו סוגרים את המכונה או מעיפים אותה, לא יגיעו אליה, או לסגור חנויות של משקאות בשעות כאלה ואחרות. זה אולי מוכיח יותר מכל דבר אחר – אורי אריאל, ידידי היקר – כניעה, תחושה של ייאוש של הממשלה מכך שהיא יכולה לחנך. אדוני היושב-ראש, במדינת ישראל נהוג היום בבתי-ספר להניח מצלמות, לשים מכונות לגילוי מתכות, ואנחנו הרבה הרבה פחות חושבים על חינוך, אורי, חבר הכנסת אורי אריאל. הרבה הרבה פחות חושבים שעדיף אולי, בגיל הרך, להעניק לילד מנדולינה כדי שנחסוך בגיל יותר מבוגר את קנייתה של מכונה. הפופוליזם הרב הזה של רדיפה אחרי מעשנים היה מוצדק אילו ראינו שמדינת ישראל גם משקיעה באמת מאמצים במקורות הזיהום הגדולים ביותר. הלוא ממה נפשך? כל ילד היום, חבר הכנסת אריאל, שיוצא לבית-הספר על הבוקר, בדרך לגן, בעיקר בקריות, או במקום כמו שאני גר בו, באשדוד – ואצלך זה פחות. באמת, יש גם יתרון למקום שאתה גר בו – כבר כל ילד כזה מעשן, אדוני – אני לא אגיד את השם של הסיגריה, אבל בלי פילטר וארומה – סיגריה מאוד כבדה. נגיד "מרלבורו", לא משנה, ממילא כולם יודעים. כבר הוא מעשן את זה תוך זה שהוא לא רצה לעשות את זה. אבל אנחנו לא מתמודדים עם הבעיות האלה. אנחנו לא מתמודדים עם התאגידים הגדולים שמזהמים את האוויר ומרעילים את מקורות המים, אנחנו – יותר קל לנו לרדוף איזה מעשן. זה הרבה פעמים יותר פשוט. זה גם יותר פופולרי. אז אני מציע לעצמנו, אדוני היושב-ראש: אנחנו לומדים הרבה מאוד דברים מהאמריקנים – בטירוף, בהקצנה, בחוסר המידתיות. כדאי שנלמד מהאמריקנים אולי גם כמה דברים יותר נכונים קודם לכן. לכן, מי שרוצה למנוע את הבעיה הזאת צריך לחנך את ילדיו, ובית-הספר צריך לחנך אותם, ושם צריך להשקיע את עיקר המאמץ. אתה יכול לסגור מכונה, אתה יכול למכור משקאות בשעה כזאת או בשעה אחרת, זו איננה המניעה. ולכן, בפרופורציות ובמידתיות הזאת, חבר'ה – תיכנסו קצת לפרופורציות. עכשיו תראה, אני יכול להעלות לך מייד איזו בעיה, שאני כבר רואה אותה, חבר הכנסת אורי אריאל. בסיסי צה"ל. אני יודע שאתה לא רוצה שיעשנו בשבת, אבל מה לעשות? יש חיילים שכן מעשנים. מה יקרה במקום הזה אם לא תהיינה מכונות? האם ייפתחו ה"גזלנים", הקיוסקים, בשבת בבסיסי צה"ל כדי למכור סיגריות? שם מדובר באנשים שהם לא קטינים, ומותר לכם. ולכן, מי שרוצה שילדיו לא ישתו אלכוהול או לא יעשנו סיגריות, הדרך היא לא לנעול לו את הארון שבו נמצא האלכוהול. ולכן אני חושב שהחוקים בסדרה הזאת הם חוקי בת-יענה וחוקים של ייאוש מוחלט מהיכולת שלנו לחנך את ילדינו. אני אצביע נגד החוק הזה, כמשל. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת אורי אריאל, אם אדוני רוצה להשיב לו – על דברים בהחלט בעלי משקל. נא לפתוח לאורי אריאל את – אתה יכול גם לעלות על הבמה, אתה יודע. הוא מבקש משם. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני מספיק גבוה שיראו אותי גם מפה, ותודה על ההצעה. חבר הכנסת אילן גילאון ידידי – אתמול נפרדתי מהשכנות הטובה אתך, לצערי – אתה צודק. יש בינינו הסכמה. אני מציע שנגבש ביחד תוכנית, אולי כוללת חקיקה, שמתמודדת יותר עם הצד החינוכי, הערכי וכן הלאה. זה לא אומר שלא צריך למנוע בחקיקה דברים מסוימים שאתה ואני, כפי שהתבטאת, מסכימים שהם פגיעה חמורה בבריאות של האיש עצמו, ולא פחות, או כמעט לא פחות, בסובבים אותו. ולכן אנחנו אומרים לאנשים: אתם לא תיסעו מהר בכביש, ולא נרשה לכם להרוג לא את עצמכם ולא את האחרים, ואנחנו נפחית את האפשרות לעשן כי זה הורג אתכם, זה עולה למשק הון תועפות, בהיקפים של מיליארדי שקלים, וזה פוגע בסביבה שלכם. אני בעד לעשות את שני הדברים, ואני שם את האתגר לשנינו ולאחרים פה, באמת, לעסוק בנושא הזה יותר, כולל בליקויים הנוספים שאתה ציינת, ולעזור לעשות את ישראל למדינה טובה יותר. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי אריאל. אנחנו עוברים להצבעה. ובכן, רבותי חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון – איסור הצבת מכונות מכירה), התשע"א–2010, של חבר הכנסת אורי אריאל. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 45 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון – איסור הצבת מכונות מכירה), התשע"א–2010, לדיון מוקדם בוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד, מתנגד אחד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון – איסור הצבת מכונות מכירה), התשע"א–2010, של חבר הכנסת אורי אריאל, עברה בקריאה טרומית ותעבור לוועדת הכלכלה על מנת להכינה לקריאה ראשונה. תודה רבה. <הצעת חוק שוויון ההזדמנויות במקום מגורים, התשס"ט–2009> [הצעת חוק פ/1317/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין לעלות לדוכן להציג את הצעת חוק שוויון ההזדמנויות במקום מגורים, התשס"ט–2009. חבר הכנסת חנין, בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, כתוב שהשר המשיב יהיה השר בגין? <היו"ר ראובן ריבלין:> השר המשיב יהיה מיכאל איתן. לא, השר בגין. <דב חנין (חד"ש):> כי אני פשוט לא רואה אותו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה צודק. נא לקרוא לכבוד השר בגין. הנה, השר בגין נמצא פה. הוא עוקב אחר סדר-היום. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אני מבקש את הקשבתכם להנמקת הצעת החוק הזאת, שלטעמי היא אחת מהצעות החוק החשובות שעומדות על סדר-יומה של הכנסת הנוכחית. הצעת החוק עוסקת בשוויון הזדמנויות ובמניעת אפליה במקום מגורים. הרעיון המרכזי בהצעת החוק הוא הרעיון של איסור אפליה של אדם מחמת מינו, השתייכותו הלאומית, גילו, מעמדו האישי, היותו הורה, דתו, ארץ מוצאו, נטייתו המינית – איסור אפליה במקום מגורים. החוק קובע הוראות מדויקות איך המנגנון הזה של איסור האפליה צריך להתבצע, על מי חלה חובת איסור האפליה הזאת. הוא קובע הוראה לגבי נטל ההוכחה. הוא קובע הוראות לגבי דינה של המדינה בעניין הזה, קובע הוראות לגבי פיקוח, אבל, עמיתי חברי הכנסת, מרכז החוק איננו הפרטים. הפרטים הם חשובים, אבל מרכזו של החוק הוא רעיון חשוב וחיוני, והייתי אומר – למרבה הצער גם רעיון שהפך להיות דחוף בחברה הישראלית, והוא הרעיון של שוויון ההזדמנויות במקום מגורים. הצעת החוק הזאת מצטרפת לשורה של חוקים שעוסקים בשוויון הזדמנויות, והיא באה למנוע אפליה בקבלה למקום מגורים על בסיס של מניעים פסולים כגון מין, נטייה מינית, מעמד אישי, הורות, גיל, גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, השקפה, השתייכות למפלגה, משך שירות מילואים וכדומה. מטרת החוק הזה היא להבטיח שכל אדם שמחפש דירה יזכה ליחס שווה והוגן, ותינתן לו ההזדמנות להתקבל למקום המגורים שהוא חפץ לחיות בו, עם האנשים שעמם הוא חפץ לחיות. בכך החוק קובע עיקרון חשוב ויסודי, שצריך וחשוב לשמור על אפשרות שווה ופתוחה לכל אדם לגור בכל מקום שירצה. אדם שמתכנן לרכוש קרקע ולהקים עליה בית יכול בהחלט לצפות שבעלי הנכס ידרשו ממנו ערבויות לגבי מהימנות, או אישורים לגבי מהימנות, אבל לא ייתכן שהוא יידרש למסור פרטים אישיים לא רלוונטיים, ועוד פחות מכך לא ייתכן שפרטים לא רלוונטיים ישמשו חסם ליכולת של אדם להתגורר במקום מסוים בתחומי המדינה. אדוני היושב-ראש, כאשר החוק הזה התחיל את דרכו – והוא התחיל את דרכו לפני הכנסת הנוכחית, ובפעם הראשונה שבדקתי את האפשרות לקדם את החקיקה הזאת אמרו לי אנשים במשרדי הממשלה: הרי אתה מדבר על דבר שהוא בסך הכול די מובן מאליו; הרי הדברים נגזרים מכוח הדינים הכלליים של מדינת ישראל, ולמה לנו לעורר ויכוחים מיותרים? אדוני היושב-ראש, אתה הוא זה שמדי פעם אומר שלעתים חשוב לומר את המובן מאליו, כי אחרת לפעמים גם שוכחים אותו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמר את זה ראש הממשלה מנחם בגין. <דב חנין (חד"ש):> אז אנחנו נאחזים באילנות גבוהים בעניין הזה. אכן, לעתים צריך לומר את המובן מאליו, כי הוא מפסיק כנראה להיות מובן, והוא בוודאי לא מובן מאליו אם לא אומרים אותו. אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים היום במציאות עגומה שבה הרעיון הזה של שוויון בסיסי של האזרחים בזכות למגורים הוא רעיון מאוים, הוא רעיון שמושם בסימן שאלה, ואפילו הייתי אומר שהוא רעיון שנחסם בדרכו להתממש בעולם המציאות שלנו. ומאחורי החסימות האלה, אדוני היושב-ראש, אני שומע טיעונים שבאמת האמנתי שכבר יצאו מעולם הדיון הרציני והשקול. אני, למשל, שומע טיעון שנאמר במלוא הרצינות, שההבחנה במקום מגורים היא לא פגיעה בשוויון – שאפשר להפלות במקום מגורים ועדיין לשמור על שוויון; נפרד יכול להיות גם שווה, אומרים לנו. עמיתי חברי הכנסת, זה היה ב-17 במאי 1954, שבית-המשפט העליון האמריקני קיבל את ההחלטה המפורסמת של Brown v. Board of Education – זו ההחלטה הראשונה של נשיא בית-המשפט העליון ארל וורן אחרי מינויו לתפקיד. הוא הוביל את בית-המשפט העליון לפסק-דין חשוב ועקרוני שבו תשעת השופטים קבעו פה-אחד ש-separate but equal is not equal – נפרד אבל שווה הוא לעולם לא שווה. מה אפשר לעשות, בעולם המציאות תמיד המסלולים הכביכול-שווים שאנחנו נותנים למיעוטים, שאנחנו נותנים, חבר הכנסת גפני, לחרדים – המסלולים הנפרדים האלה הם אף פעם לא שווים. הם אף פעם לא שווים. אם אנחנו רוצים לתת שוויון, אנחנו צריכים לאפשר לאנשים את הנגישות המלאה למשאבים – לא במסלולים נפרדים, אלא במסלולים אוניברסליים. בית-המשפט העליון האמריקני קבע באותו פסק-דין היסטורי, שאותן הוראות סותרות את התיקון ה-14 לחוקה האמריקנית, אותו תיקון מפורסם שמדבר על ה-equal protection of the law. כאשר אתה פוגע ביכולת של אנשים – באופן שווה – להגיע למשאבי המדינה – שם מדובר על חינוך, אבל אותו הדבר על משאבי המדינה האחרים – כאשר אתה פוגע ביכולת של אנשים להגיע – באופן שווה – למשאבי המדינה, אתה בעצם מונע מהם את אותה הבטחה של התיקון ה-14 של החוקה, שמדבר על equal protection of the law. אצלנו אין חוקה, אדוני היושב-ראש, אבל גם אצלנו יש הבטחות, שאולי לא זכו למעמד פורמלי חוקתי בעיגון רשמי של הכנסת, אבל מקובל עלינו שהן מבטאות את הרוח הכללית של מדינת ישראל, למשל מגילת העצמאות, שמדברת במפורש על שוויון לכלל האזרחים, בדיוק לפי אותם פרמטרים – או רוב הפרמטרים שאני הזכרתי: מוצא, גיל, לאום וכדומה. אלה הן הוראות חוקתיות שהיו ימים שרבים במדינת ישראל שאפו שיתממשו אכן במציאות, ולא יהיו רק טקסט יפה שיהיה תלוי על קירות הכיתות בבתי-הספר. הכנסת חוקקה חוקים שהפסיקה רואה בהם תשתית לחוקה, והם מדברים על כבוד האדם וחירותו, וכבוד האדם בוודאי נפגע כאשר מציעים לאנשים מסלולים מפלים ולא אחידים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רק רוצה להקשות עליך, ברמה המעשית, תוך היבט לרמה העקרונית. הציבור הערבי רוצה לחיות בקהילות שלו, באורח החיים שלו. הציבור הדתי החרדי רוצה לחיות באופי החיים שלו. כך, אנחנו במדינה שבה יש הרבה ייחודיות להרבה מיוחדים, לקבוצות. החיים עושים את שלהם. ולכן, יש גם לפעמים צרכים. למשל, במקום שיש רוב מוצק של עדה אחת, ורוצים לקיים אפשרות להביא גם קבוצה אחרת, פעמים נותנים את האפשרות לקבוצה המבקשת להתיישב במקום מסוים, במגבלות המסוימות, אופי מיוחד. כי החוק הזה עתיד עוד גם להגיע לפתחנו. כל הדברים האלה יצרו חוויה ישראלית מאוד מיוחדת, שעד היום, מבלי צורך להתריס אחד כלפי השני, חיינו. כל אחד חי בצורתו. בא החוק שלך ויוצר מצב שבו דווקא אנשים שלא רוצים בקיום החיים המשותפים, שכולם יחד וכל אחד לחוד במידת הצורך – דווקא החוק שלך יכול ליצור דברים שיהוו פרובוקציה, כל אחת לחיים של הקבוצה האחרת. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני שאל שאלה חשובה; אני מקווה רק שלא על חשבון זמני. <היו"ר ראובן ריבלין:> עצרתי את השעון. <דב חנין (חד"ש):> אענה עליה במלוא הרצינות. אכן, אדוני היושב-ראש, יש בארץ קהילות שונות, וסביר, אדוני היושב-ראש, שאני לא אבחר לגור, למשל, בשכונת מאה-שערים בירושלים, שבה גר סבי המנוח, עליו השלום, והוא אהב את הקהילה הזו והיה חלק ממנה. אני לא בחרתי לגור שם, וכנראה גם לא אבחר לגור שם. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה גם רוצה לשמוע רדיו בשבת, ואתה אומר: אני לא רוצה להפריע להם; הם לא רוצים להפריע לי. <דב חנין (חד"ש):> ולכן גם סבי המנוח מן הסתם לא היה בוחר לגור בשכונה שבה אני גר בתל-אביב. אין לי טענות אליו, ולא היו לו טענות אלי – בעניין הזה, לפחות. אלא שכאן אנחנו מדברים בבחירה חופשית של האזרח, והבחירה הזאת היא לגיטימית. אזרחי ישראל היהודים יכולים – ואני עוד לא שמעתי על אזרחים כל כך רבים שרוצים לגור בעיר סח'נין; לא סביר שיגורו שם. וגם לא שמעתי על תושבי העיר סח'נין שבוחרים לגור דווקא בשכונת מאה-שערים. לכן יש דברים שהם הנטיות והבחירות הטבעיות של אנשים, שעמם אין לי ויכוח. אני שואל שאלה אחרת, על הרצון של אנשים כן לחיות במקום מסוים; לא על מי שלא רוצה להגיע. המטרה של החוק הזה זה לא לייצר מנגנונים מלאכותיים, אבל החוק כן קובע שהזכות קיימת לכל אזרח לבחור מקום מגורים ולא להיות מופלה לרעה ביכולת ובנגישות שלו להיכנס למקום המגורים הזה ולגור בו. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברור, זה קיים. <דב חנין (חד"ש):> היום זה לא קיים, וזה יהיה קיים עוד פחות, אדוני היושב-ראש, אם כמה מהיוזמות שנמצאות, לצערי, תתקדמנה. לכן במובן הזה החוק הזה הוא קצת תרופה למכה שכבר הגיעה אלינו; לא תרופה מוקדמת, אלא תרופה בזמנה. אדוני היושב-ראש, כשאני מסתכל על המצב, והזכרתי את פסק-הדין של בית-המשפט העליון האמריקני בעניין Brown v. Board of Education, צריך להזכיר, אגב, שאותו בראון היה כומר שחור, אוליבר בראון, שעתר נגד ועדת החינוך של טופיקה, קנזס, שהובילה להפרדה בחינוך במדינת קנזס. אבל כשאני חושב על המקום שבו אנחנו נמצאים היום, במדינת ישראל, אדוני היושב-ראש, אני חושב שבעצם חזרנו במנהרת הזמן 115 שנים אחורה; אנחנו חזרנו במנהרת הזמן לימים שבהם בארצות-הברית היתה הלכה אחרת, שהאמריקנים היום מאוד מתביישים בה, זו ההלכה של פסק-הדין של Plessy v. Ferguson, מ-1896, שאמרה שכן, זה לגיטימי, מותר להפריד ועדיין לשמור על השוויון; אנחנו יכולים להיות נפרדים, אבל שווים. פסק-הדין הזה של 1896 הוא פסק-דין שהמשפט האמריקני מתבייש היום לחזור אליו. אנחנו, אדוני היושב-ראש, הולכים ומתקדמים אליו היום. הדברים האלה הם מדאיגים והם מסוכנים, ואני מבקש את ההצעה הזו לשקול בכובד ראש, כמנגנון תיקון והצלה, שהוא כמעט ברגע האחרון מופנה אל הכנסת ואל המערכת הפוליטית שלנו, כדי לאפשר לנו להתעשת ולחזור לעקרונות יסוד ראויים לחברה דמוקרטית באמת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. כבוד השר בגין ישיב על ההצעה. <השר זאב בנימין בגין:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד המציע, חברי חבר הכנסת דב חנין, כפי שאמר המציע, הצעה זו נולדה כי הזמן גרמה ונסיבות הזמן גרמוה. מבחינה זו בוודאי לבי עם המציע ועם כוונותיו הטובות. אכן, הרקע הציבורי להעלאת הצעה זו אינו נוח, מפני שהוא סותר, על-פי גילויי דעת שהופרחו לאוויר לפני חודשים אחדים – שעל-פיהם הציבור נקרא אכן להפלות אנשים, אזרחים או תושבים, ערבים, ביכולתם למצוא דיור הולם ביישובים יהודיים, למשל בצפת לסטודנטים ערבים. נאמר רבות בעניין זה; אף אני הקטן הוספתי משלי בציבור, בתקשורת ומעל הדוכן הזה. אני חושב שאנחנו מתקרבים למיצוי של הדיון הציבורי, לפחות מבחינת יכולתי להביא נימוקים חדשים, במלים אחרות. המצב אינו תקין, וכבר נשאל בזמנו לגבי אותו גילוי דעת, שמקורו בצפת, האם ניתן לנקוט אמצעים משפטיים, משמעתיים. אני הייתי בין אלה שסברו שיש גבול ליכולת המשפט לטפל בעניין זה; יש גבול ליכולת לנקוט אמצעים משמעתיים, ואף כאן אני חושב, לפחות מן הסיבות שהצביע עליהן כבוד היושב-ראש בדו-שיח עם המציע לפני דקות אחדות – לא כל כוונה טובה ניתנת למימוש באמצעות חקיקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> יכולה גם ליצור הצדקות לחקיקה שממנה אנחנו פוחדים. <השר זאב בנימין בגין:> בהיעדרו מן הארץ, אדוני היושב-ראש, של שר המשפטים, על-פי החלטת הממשלה, במקרים כאלה אני ממלא את מקומו, לכן אקרא בפניכם עכשיו את חוות הדעת המשפטית, המקצועית, מטעם משרד המשפטים לעניין זה: על-פי המצב המשפטי בישראל כיום, אדם המבקש להתקשר בחוזה ביחס לנכס בבעלותו או ביחס לזכויות בנכס, זכאי לבחור את זהות הצד שכנגד כאוות נפשו. יש להעדיף את זכויותיו החוקתיות של מציע הדיור לקניין, לחופש החוזים ולפרטיות על פני זכותו החוקתית של מחפש הדיור לשוויון. הטלת איסור גורף על מציע הדיור, שהוא אדם פרטי, להפלות בין מחפשי דיור ללא חריגים וללא אפשרות להתחשב בטיב העסקה, בזהות המתקשרים, בטיב הנכס נשוא העסקה וביתר נסיבות העניין שעשויות להצדיק הבחנות בין מחפשי דיור במצבים מסוימים, מהווה העדפה בלתי-מידתית של זכותו של מחפש הדירה לשוויון על פני זכויותיו החוקתיות האחרות של מציע הדיור. מכיוון שכך, לא בכדי מיעט המחוקק לאורך השנים להטיל על יחידים את החובה לפעול בשוויון במסגרת המשפט הפרטי, וזאת נוכח הפגיעה המשמעותית בזכויות הקניין הכרוכה בכך. נוכח האמור לעיל מתנגדת הממשלה להצעת החוק. אחזור, לסיום, על מחשבתי בעניין זה: אין לנו למעשה היום תרופה יעילה, אלא בהעלאת מקרים של אפליה כלפי ציבור זה או אחר, ודאי כלפי הציבור הערבי, לדיון ציבורי, תוך גינוי המפלים, הקוראים לאפליה, תוך גינוי הבסיס הרעיוני שלהם, אם קיים כזה. בהתחשב במגבלות המשפטיות המעשיות, כפי שעלו בדקות האחרונות כאן, אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעת החוק הזאת. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לשר בגין. חבר הכנסת חנין, חמש דקות אתה יכול להשיב על תשובת הממשלה. חבר הכנסת סוייד, אני וחבר הכנסת בגין מזמינים אותך לקנות דירה בבית – – – <חנא סוייד (חד"ש):> לא, לא הוא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – ואתה בוודאי מזמין גם – ואתה מזמין אותי לקנות אצלך. אני לא בטוח שאתה רוצה או שאנחנו רוצים. <חנא סוייד (חד"ש):> – – – תשובה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> התשובה היא חרב פיפיות. <חנא סוייד (חד"ש):> – – – להראות לך הבדל בין התשובה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאי ובוודאי. אין ויכוח בכלל. אם אני רוצה להשכיר דירתי לך, אין שום מניעה בחוק הישראלי, כמו שאם אתה רוצה להשכיר את דירתך לי במקום מושבך, אין שום מניעה בחוק הישראלי. הבעיה היא עם החברות ששנינו חיים בתוכן. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, האזנתי ברוב קשב לתשובתך, ואני רוצה להקדים לדברי ולומר שאני בהחלט מעריך את העובדה שאתה, אדוני השר, וגם אתה, אדוני היושב-ראש, בהזדמנויות שונות הבעתם באמירות חדות, נוקבות וחשובות את עמדתכם ביחס לאותם תהליכים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר איתן. השר בגין. <דב חנין (חד"ש):> השר איתן והשר מרידור, שנמצאים אתנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> השר מרידור, התכוונתי להגיד. <דב חנין (חד"ש):> אני מעריך את עמדתכם, אני חושב שזו עמדה ראויה, חשובה, והיא, אגב, ממשיכה מסורת מפוארת שאי-פעם בעבר היתה כנראה מסורתה של תנועת החרות או התנועה הרוויזיוניסטית. אלא שבעת שאנחנו כנראה מסכימים בינינו על האנליזה, או על הדיאגנוזה, אנחנו כנראה חלוקים בשאלת המדיקציה, בשאלת התרופה. ואכן, אדוני השר, אתה באופן פתוח אמרת שאין לנו היום תרופה יעילה. והגינוי כנראה לא מספק, כי יש מצבים שבהם גינוי כבר לא עוזר – הוא נשמע רק באוזני אלה שמוכנים לשמוע אותו, ורבים יותר ויותר כבר לא מוכנים לשמוע את דברי הגינוי, וממשיכים בדרכם – לטעמי, הרעה והמסוכנת – כאילו לא נאמרים דברים וכאילו לא נאמרו דברים מעולם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אתה מפקיר – – – שמעון-הצדיק, ואחר כך אתה תתחסל. <דב חנין (חד"ש):> זה הזמן שבו החוק צריך להתערב. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <דב חנין (חד"ש):> זה הזמן שבו החוק צריך להתערב. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אתה מתנהג – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק, חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי, אתה לא נואם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל הוא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל הוא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה לא תשליט פה טרור. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זה לא טרור. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זו התחסדות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה לא תקרא לחבר כנסת מתחסד, כפי שהוא לא יקרא לך מה שהוא רוצה לקרוא לך. כל אחד יחיה בזכות השליחות שהוא נשלח אליה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> "מתחסד" זה לא ביטוי פרלמנטרי? <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יש בכך, חבר הכנסת – מתחסד זה אדם שלא אומר את דעתו. מה אתה אומר? <דב חנין (חד"ש):> אדוני. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוא מצטייר כמישהו ליברל. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא מצטייר – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוא פועל נגד יהודים. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא מצטייר יותר ממה שהוא אומר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוא פועל נגד יהודים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי, אתה באמת חושב שאתה יכול לשלוט בכל – אומנם אתה יושב במקום אסטרטגי מאוד, אני רואה את כולם ואתה רואה את כולם, אבל בסך הכול אני מנהל את הישיבה. אתה לא יכול. אתה יכול לקרוא קריאת ביניים, אני נותן לך, אבל אי-אפשר נאומים. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, זה הזמן שמחייב פעולה. הגינוי כבר לא מספיק. כאשר אנחנו רואים מכתבי רבנים שבאים האחד אחרי השני, כאשר אנחנו רואים חרמות ונידויים על מי שמעז להשכיר את דירתו לערבי, כאשר אנחנו רואים לחץ חברתי על מי שעושה את המעשה "שלא ייעשה" ומשכיר דירה לסטודנט ערבי בצפת, זה הזמן לחוק להתערב. שמעתי את דברי עמיתי ממשרד המשפטים, ואני חייב לומר ששמעתי אותם בצער רב – הדיבורים האלה על זכות הקניין – נראים כמין אנשים שנמצאים באיזו בועה מנותקת שמרחפת לה בחלל האוויר, לא במציאות שלנו, לא בהתמודדות החברתית שמתרחשת אצלנו. התבערה נמצאת בבית שלנו, ואם לא נדע לעשות מעשה ולהגן על הבית המשותף הזה מפני מי שמשליך בו אש זרה של שנאה ואפליה, ואם לא נדע להגן על הבית המשותף הזה, לא יישאר בית כזה. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, זה לא רגע להתפלפלויות משפטיות פורמליסטיות על יחסים בין זכות הקניין לבין זכותו של מבקש השכירות לקניין, שהיא, אגב, לא פחות זכות קניין לטעמי מכל זכות קניין אחרת, אבל לא זה הזמן לנהל את הוויכוח הזה. ואם השאלה היא שאלה של איזונים מדויקים בהצעת החוק, תתכבד הממשלה, תתמוך בעיקרון, ועל האיזונים נתווכח בהמשך הדרך. זה הרגע לאמירה ערכית ברורה של החברה הישראלית: אפליה אסורה, אפליה – לא בבית-ספרנו, אפליה – לא בדירותינו, לא בשכונותינו, לא בארץ הזאת. אם הכנסת לא תעשה את המעשה הזה, עמיתי חברי הכנסת – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה אתה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – חבר הכנסת. <דב חנין (חד"ש):> – – אנחנו נמשיך ונגלוש במדרון מסוכן. היום הוא נראה לכם מדרון שהוא בעייתי רק למיעוט, אבל אני רוצה לומר לכם באופן מאוד מאוד אמיתי: המדרון הזה מסוכן גם לרוב. ומי שמתחיל באפליית ערבים יסיים או ימשיך באפליית אתיופים, באפליית בעלי נטייה מינית אחרת; מי שמתחיל באפליית ערבים יסיים בחורבן חברתי מלא של החברה הישראלית. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת דב – – – <דב חנין (חד"ש):> ולכן – משפט אחרון, אדוני היושב-ראש – אני רואה את ההצבעה היום כהצבעה ערכית, בעלת חשיבות גדולה, וכהזדמנות חשובה של הכנסת לבוא לציבור הישראלי ולומר לו: אנחנו שמנו תמרור עצור במדרון החלקלק והמסוכן. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> האם ליהודים מותר – – – לשמעון-הצדיק? <דב חנין (חד"ש):> זה תמרור עצור לציבור הישראלי – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי – – <דב חנין (חד"ש):> – – וזה תמרור עצור גם בשבילנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – הוא מסיים. הוא מסיים – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> האם ליהודים מותר – – – בשמעון-הצדיק? <היו"ר ראובן ריבלין:> – – הוא מסיים. תודה רבה. הוא מסיים. שב. שב. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל הוא צבוע. <היו"ר ראובן ריבלין:> שב. שב. אתמול יכולת לומר את זה בישיבה שקיימת כשהכנסת פעלה. היית יכול לומר את זה שם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל הוא צבוע. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אתה לא תבחר את הזמן שבו תוכל לומר את דברך. יש לך זמן פה כל זמן שהכנסת עובדת. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה, ואנחנו מצביעים על הצעת חוק שוויון ההזדמנויות במקום מגורים, התשס"ט–2009, של חבר הכנסת דב חנין. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 14 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 59 נמנעים – 1 ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק שוויון ההזדמנויות במקום מגורים, התשס"ט–2009, נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 14 בעד, 59 נגד, אחד נמנע. אני קובע שהצעת החוק של חבר הכנסת חנין, הצעת חוק שוויון ההזדמנויות במקום מגורים, התשס"ט–2009, לא עברה, וירדה מסדר-היום. <הצעת חוק מתן הנחות בתעריפי מים וביוב לאוכלוסיות נזקקות (תיקוני חקיקה), התש"ע–2010> [הצעת חוק פ/2431/18; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת שלמה מולה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ממשיכים. הצעת חוק מתן הנחות בתעריפי מים וביוב לאוכלוסיות נזקקות (תיקוני חקיקה), התש"ע–2010, של חבר הכנסת שלמה מולה – בבקשה. ישיב שר התשתיות הלאומיות, השר עוזי לנדאו. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה לא יודע על מה מדובר – מדובר על הצעת חוק מתן הנחות בתעריפי מים וביוב לאוכלוסיות נזקקות. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> אני לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הממשלה הודיעה לנו שאתה משיב. אם אתה לא יודע על מה מדובר, אתה יכול לשמוע. להערכתי אתה תוכל לשמוע מה שהוא אומר. בהכירי אותך, תדע מה לענות. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבותי השרים, הנושא של המים – הם מצרך חשוב לכל אזרח בישראל. אולי זה אחד המצרכים שבלעדיו אי-אפשר להתקיים בחיים. אדוני היושב-ראש, אני יודע, נושא המים נדון כאן הרבה פעמים בהרבה מאוד הצעות חוק, וגם בוועדות הכנסת. הנושא של תאגידי המים, הנושא של התייקרויות המים, התפלת המים, כל הנושאים האלה נדונים, נדונים, נדונים. אבל כאן, בהצעת החוק הזאת, אנחנו לא באים לעסוק בשלוש הסוגיות: סוגיית התאגידים; בעיית המים במדינת ישראל – לצערי הגדול, גם השנה, כנראה, תהיה לנו בעיה קשה. אין גשם. בהצעת החוק הזאת אנחנו מבקשים דווקא להושיט סיוע, עזרה, לאותם אנשים שאין להם יכולת כלכלית, בעיקר אוכלוסיות הרווחה, אדוני היושב-ראש. אוכלוסיות הרווחה, שפעם ראשי רשויות או מחלקות הרווחה ברשויות יכלו לתת מכתבי המלצה לרשות המקומית, שגובה סכומי כסף עבור מים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, רק תדע, כוונתך היא מעולה, אבל כל שר הוא גם איש פוליטי, ואז הוא יחליט, יקבע איפה הוא ייתן הנחות מים לפי מספר חברי מרכז של אותה עיר. <שלמה מולה (קדימה):> רגע, רגע, שנייה, רגע, שנייה. לא, אדוני, אם תיתן לי להשלים את דברי, אני אהיה הרבה יותר ברור אולי. הבקשה שלנו, הבקשה שלנו – בכל הרשויות יש ועדות רווחה, נכון? ועדות הרווחה, בהמלצה של עובדים סוציאליים. משפחה שהיא קשת-יום, שכמעט אינה יכולה להתקיים בלי סיוע הרווחה, מה שאנחנו באים ואומרים: תהיה סמכות לראשי רשויות, לא לשר; תהיה להם סמכות לתת הנחה ראויה לאותה משפחה, כמו שעושים הנחה בארנונה, כמו שעושים הנחה בכל מיני דברים שהממשלה נותנת. כל מה שאנחנו באים ואומרים: תחזירו עטרה ליושנה. ככה זה היה עד שהקימו את תאגידי המים. כרגע, בחוק הקיים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תבוא שכונה למועמד לראשות עיר ותאמר לו: אם לא תוריד לנו את מחיר המים, תיתן לנו הנחה, לא נבחר בך. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני חוזר ואומר, אני בא ואומר: מדובר כאן במשפחות שיש להן תיקים ברווחה ומשפחות שמאוד קשה להן; חיים מקצבת הביטוח הלאומי, חיים מקצבת הילדים, חיים מקצבת נכות, לא כאלה שאתה יודע ברווחה שמשתכרים מעל הממוצע במשק או ששני בני-הזוג עובדים. אנחנו מדברים על המשפחות – קשישים, חד-הוריות, עולים. מדובר באנשים שהם באמת – לכן באנו ואמרנו שאם הממשלה תשכיל לקבל את הצעת החוק, יחד עם שר הרווחה, יחד עם שר התשתיות, יחד עם שר האוצר, יכולים להתקין תקנה יחד, בשיתוף פעולה עם השלטון המקומי, במי באמת, בסופו של דבר, ידובר כאשר מדובר באוכלוסיות במצוקה. אני מכיר, אני יודע שאפשר תמיד לקחת את העניין למקום שבו מישהו אחר יקבל, כאלה, ראשי רשויות שקרובים לשר כזה או אחר. אני לא מדבר, אדוני היושב-ראש, על כאלה. אני מדבר על משפחות. אני אחזור: משפחות הרווחה, שקשה להן מאוד. מחירי המים עלו. במצב הזה – כמעט בלתי אפשרי. אפילו גם קוב המים שהם מקבלים, איך אפשר במחירי המים שעלו לשמים? נכון, הוויכוח הוא ויכוח גדול, לא הגענו לפתרון, אבל בינתיים אותן משפחות ממשיכות להיות מרוסקות. הם לא יכולים להתקיים. נכון, יהיו כאלה שיגידו לי: מה זה עוד 100 שקל? עוד 200 שקל? אני רוצה לספר לך, אדוני היושב-ראש, דווקא למשפחות האלה, משפחות שנזקקות לרווחה, 100 שקל, 50 שקל, שהם יכולים לקנות אתם מצרך של לחם לילדים שלהם, זה דבר חשוב. למה המדינה, עם האוצר, המשאבים הלאומיים שלה, של מים, לא יכולה לסבסד לאותן משפחות? אפשר לקבוע תמיד קריטריונים, אפשר לקבוע קריטריונים מחמירים ואפשר לקבוע שראשי הרשויות, אם אנחנו לא סומכים עליהם – אם אני לא יכול לסמוך על מנהל מחלקת הרווחה של אותה רשות, שכל שיקוליהם זה שיקולים מקצועיים בלבד, אז למה? מה זה הדבר הזה, אטימות הלב הזאת של הממשלה הזאת? איך אפשר להיות אטומים לגבי משפחות קשות-יום? איך אפשר לבוא ולהגיד שכל מה שראשי הרשויות עשו לפני כן, שנתנו הנחה במים, זה לא בסדר, ועכשיו, יאללה, בואו ניתן את זה לתאגידי המים, יעשו מה שהם רוצים? לכן, כל מה שאנחנו מציעים, אדוני היושב-ראש: יחזירו לראשי הרשויות. יכול להיות שאפשר לתקן את חוק תאגידי המים יחד עם החוק הזה, לאפשר הנחה, לאפשר הנחה ראויה לאותן משפחות כדי שהן יוכלו להתקיים. אדוני היושב-ראש, כל המוסיף יותר, זה מיותר. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. השר לנדאו, השר לתשתיות לאומיות, יעלה ויבוא, ישיב בשם הממשלה. רבותי, אם חבר הכנסת מולה, מול התנגדות הממשלה לא יבקש לדבר ולהשיב, אנחנו עוברים מייד להצבעה. שלא תהיינה אי-הבנות. נא לצלצל. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לב כולנו למשפחות הדלות, שעם ההוצאות הגדלות והולכות בתחומים רבים ביותר, הן צריכות כרגע להתמודד גם עם ההוצאות הגדלות בתחום המים. ההוצאה העיקרית הגדולה בתחום המים היתה בשנה שעברה, לקראת סופה, לקראת 1 בינואר. לאחר ששנים ארוכות לא העלו את מחירי המים, הועלה מחיר המים בשיעור ניכר ביותר, כי גישת מדינת ישראל ברגע זה היא – על-פי החלטת הכנסת בתקופה שבה עבר החוק, כאשר קדימה עמדה בראשות הממשלה – שאת כל הוצאות המים מכסים מתעריף המים. ולכן, חבר הכנסת מולה, בראש ובראשונה – אני מקווה שאתה שומע, שאתה מקשיב. חבר הכנסת מולה, אליך: עליית מחירי המים, בין השאר, בהיקפים גדולים ביותר, נבעה מהחלטה של ממשלה שקדימה עמדה בראשה. בוא נתחיל ונשים דבר דבור על אופניו. הסיבה השנייה לעליית מחיר המים היא העובדה שמדינת ישראל נכנסה לפרויקטים רציניים בתחומי ההתפלה ובתחום המפעלים שאמורים – מעבר להקמת מפעלי התפלת המים – לרכז את המים, לאסוף אותם ממתקני ההתפלה ולפזר אותם בכל רחבי הארץ. זה עולה הרבה כסף. ועל כן, לצערנו, מי שבסוף את הדברים האלה נושא על כתפיו הם אזרחי המדינה, או במתכונת של מחיר מים, תעריף מים ישיר, כפי שזה נחקק בתקופה שאתם הייתם בשלטון, או במתכונת של מיסוי כללי, ואז זה בא מהתקציב. כמובן, כל מדינה צריכה להטות אוזן לחלשים ביותר שבתוכה, ואני מניח, חבר הכנסת מולה, שזאת הסיבה שבגללה אתה מציע לעשות את זה על-ידי כללים שייקבעו ותנאים למתן הנחות לאוכלוסיות נזקקות על שירותי המים ושירותי הביוב. אבל הדרך שבה אתה מנסה לעשות זאת זה – דרך התעריף. יש שתי דרכים: דרך אחת זה דרך התעריף, דרך שנייה זה באמצעות מתן סיוע ישיר למשפחות הנזקקות, ואז, עם תוספת הסיוע שהן יקבלו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> סבסוד הנצרך ולא המצרך. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> אומר יושב-ראש הכנסת: סבסוד הנצרך ולא סבסוד המצרך. תן עוד 100, 200, 300 שקל בחודש למשפחה הנצרכת, והיא תחליט מה היא עושה, בכמה מזה היא משתמשת למים, בכמה מזה היא משתמשת לחשמל, בכמה מזה היא משתמשת לקניית אוכל או שירותי בריאות. אלה שתי דרכים שונות. חבר הכנסת אלקין. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אוסף את הרוב. הוא אוסף את הרוב. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> היתה לי שאלה אליו משום שהוא הפנה אלי שאלה קודם. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא נמצא, אני מאוד מצטער. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> בכל מקרה, אלה שתי הדרכים. אני יכול לומר לך שאני נוטה בוודאי לא מעט בכיוון שאתה מציע. כבר עשה את זה השר משה כחלון בחוק דומה – בתיקון דומה לחוק החשמל. ובתיקון הדומה לחוק החשמל שהכניס השר – היום השר, אז חבר הכנסת – כחלון, משפחה רשאית להשתמש בתעריף מוזל, בתעריף – נדמה לי – של 50% מתעריף החשמל, עד גג של כמות קילוואט/שעה מסוימת בחודש, וזה אכן נעשה דרך החוק ההוא. בחוק החשמל זה היה אפשרי, בחוק המים זה כרגע בלתי אפשרי. חבר הכנסת אלקין, היתה לך שאלה. אני רוצה גם להשיב תשובה. <זאב אלקין (הליכוד):> – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> בכל מקרה, חבר הכנסת מולה, שתי דרכים יש; דרך אחת – והיא מקובלת עלי כמו הדרך השנייה – היא כמו שאתה מציע, באופן עקרוני, והיא דרך דומה לדרך שהציע חבר הכנסת כחלון. דרך שנייה, ועליה האוצר עומד, זה לעשות זאת דרך סבסוד הנצרך. אני אוסיף שרשות המים פועלת כרגע להוסיף עוד מדרגה לתעריף. יהיו שלוש מדרגות לתעריף. מדרגה אחת היא המדרגה למי שבאמת אינם יכולים, היא המדרגה הפשוטה ביותר של התעריף, הזולה ביותר; מדרגה נוספת – לרוב הציבור, ומדרגה שלישית – למי שמשתמשים במים באופן מופרז. המדרגה הראשונה אמורה להיות מסובסדת, והמשרד, יחד עם רשות המים, סיכמו את הנושא הזה בדיוק כשהפנים הם לדלת העם. המדרגה המרכזית והמדרגה האחרונה ישלמו וישתמשו, יטו כתף, כדי שהדלים יותר ישלמו פחות. זאת הגישה. הדיונים עדיין בעיצומם, כאשר תהיה החלטה – אני חושב שאז יהיה טעם לדון גם בהצעה שאתה מדבר בה. אני מציע, על כן, להציג את עמדת הממשלה. היא מתנגדת להצעת החוק הספציפית, כפי שאתה מציג אותה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת מולה, לרשותך חמש דקות להשיב, אם אתה רוצה. עד חמש דקות. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא גם יכול גם לא להשיב, השר. אם הוא היה רואה שאתה לא נמצא פה הוא לא היה משיב. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, קודם כול, אני מצטער לשמוע שאתם משתמשים – כדי להצדיק את הדריסה שלכם, של הממשלה הזאת, את האוכלוסיות החלשות – אתם הולכים ונזכרים מה היה לפני שנתיים, בממשלה הקודמת. זאת קלישאה כבר. אי-אפשר כבר לשמוע את זה, אדוני השר. אי-אפשר להאשים את הממשלה הקודמת – לכן אנחנו מתנגדים עכשיו. אתם – שנתיים. אדוני השר, מחירי המים עולים, מחיר הדלק עולה, אני אומר לך – או שאתם חיים בישראל, יחד אתנו, או שאתם לא חיים בישראל. אני חושב שפיזית אתם חיים פה, אבל אתם לא מסתובבים – מה שקורה – איך אפשר לבוא ולהשוות, אדוני השר, את המשפחה קשת-היום הזאת מדימונה, או מירוחם, או מקריית-שמונה, או מתל-אביב, עם כאלה שהם יכולים? מה הבעיה שאתם תבואו ותגידו – נגלה קצת חמלה וניתן? הרי אתם לא מסוגלים. יום לפני הבחירות אתם תסתובבו, תלכו ותגידו לאוכלוסיות האלה: אנחנו נעזור לכם, תתמכו בנו בבקשה. אתם לא עושים כלום, אתם לא נותנים אפילו תקווה, דווקא לאותן המשפחות. מה אנחנו אמרנו לכם? אנחנו אומרים: תנו למשפחות קשות-היום, כמו שהיה לפני שלוש שנים, שנתיים. מה אמרנו לכם? אנחנו אומרים: תאפשרו הנחה. לא אמרנו: אל תיתנו. מחיר הדלק עולה. מי נפגע, אדוני השר? עוד פעם האוכלוסיות החלשות, עוד פעם הנסיעה בתחבורה הציבורית מתייקרת, עוד פעם אותם אלה שלא יכולים, רק עולים על אוטובוס ונוסעים. ומי עוד נפגע מהמים? אותן האוכלוסיות. לבוא ולהגיד: אנחנו מסבסדים את המצרך ואת הנצרך – אני חושב שזה לא ראוי וזה לא נכון. אני רוצה להגיד עוד פעם: אני חושב שעם קצת גילוי של הוגנות כלפי אזרחי מדינת ישראל היה אפשר להעביר את החוק הזה. אני דווקא מתפלא על האגף החברתי, גם של הליכוד, גם של ש"ס, שבאים ואומרים – אנחנו – כל יום מספרים לנו כמה שהם חברתיים. מה יותר חברתי מזה שבאים ואומרים: בואו ניתן הנחה למשפחה קשת יום? מים, לא משהו אחר. אתם הוספתם קצבאות של האנשים האלה? <רוני בר-און (קדימה):> שלמה, שיישתו דלק, זה יותר זול ממים כבר. <חיים כץ (הליכוד):> אני לא שומע מה שאתה אומר. כשאתה צועק לא שומעים מה אתה אומר. <שלמה מולה (קדימה):> אתה רוצה לשמוע? אז אני אסביר לך, השר כץ. לא השר, חיים כץ, אני רוצה להגיד לך; כל מה שאני פונה אליך ואומר לך: תעזור למשפחה הזאת, קשת-היום, בלוד – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם אין מים תאכלו עוגות. <שלמה מולה (קדימה):> – – שיש לה הרבה מאוד הוצאות, מחירי המים עלו, היא לא מסוגלת לסיים את החודש. תאפשר לרשות העיר, באמצעות ועדות הרווחה, לתת להם הנחה במים. עכשיו הבנת? זה הכול. תודה רבה לך. <רוני בר-און (קדימה):> שלמה, שיישתו בנזין, זה יותר זול. <היו"ר ראובן ריבלין:> היום עוגות יותר זולות מלחם. בבקשה, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. רבותי, נא לשבת. הצעת חוק מתן הנחות בתעריפי מים וביוב לאוכלוסיות נזקקות (תיקוני חקיקה), של חבר הכנסת שלמה מולה – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 29 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 47 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק מתן הנחות בתעריפי מים וביוב לאוכלוסיות נזקקות (תיקוני חקיקה), התש"ע–2010, נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 29 בעד, 47 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק של חבר הכנסת מולה לא עברה. <הצעת חוק ניירות ערך (תיקון – דיווחי תאגיד לחיפוש נפט), התשע"א–2010> [הצעת חוק פ/2662/18; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת נחמן שי) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים להצעת חוק ניירות ערך (תיקון – דיווח תאגיד לחיפוש נפט), של חבר הכנסת ד"ר נחמן שי. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הסוגיה של דיווחים על חיפושי נפט וגז עלתה לאחרונה בעוצמה רבה, גם מפני שנתגלה, תודה לאל, גז, אבל גם מפני שלאורך תקופה ארוכה מאוד התפרסמו דיווחים על מציאה לכאורה של נפט, והדיווחים האלה היתה להם השפעה גדולה על ערכן של החברות האלה וערך המניות שלהן במסחר בבורסה. הדבר הזה העלה את המחירים ויצר בהחלט רווחים לבעלי המניות, הגדולים והקטנים, בחברות האלה. מסתבר שהעניין הזה לא היה מוסדר כהלכה, ואינו מוסדר כהלכה בחוק עד עצם היום הזה, וזה הזמין שימוש לרעה בדיווחים האלה, דיווחים שגם הפכו להיות במקרים מסוימים למעין פרובוקציה מסוימת שמאיצה את המחיר, וגם כשאחר כך מתברר שהמחיר גבוה והמניה אינה משקפת בהכרח את הערך של הגילוי. אני, בעזרת מומחים, העליתי הצעת חוק כדי להסדיר את הנושא הזה, של דיווחים, והצעתי ששר האוצר יתקין תקנות לעניין חובת הדיווח של תאגיד לחיפוש נפט, ובכלל זה הפרטים שיש לכלול בדוחות או בהודעות המוגשות על-ידי התאגיד לעניין דיווח מיידי על אירועים מסוימים הנוגעים לחיפוש נפט על-ידי התאגיד. העברתי את המחשבות שלי ואת טיוטת ההצעה הזאת לרשות לניירות ערך, והנה קרה דבר חשוב ביותר, שמסביר במידה מרובה ומצדיק את הצורך בהצעת החוק הזאת. הרשות לניירות ערך, שעסקה ועוסקת כל הזמן בהסדרת הפעילות בבורסה, הסתייעה בהצעת החוק הזאת, ובעצם היוזמה שאני מדבר עליה, כדי לפרסם בתוך זמן קצר מאוד – בתוך זמן קצר מאוד – שורה ארוכה של הנחיות בענייני גז ונפט, כאשר היא אומרת עכשיו שההתפתחויות אשר התרחשו במהלך העשור האחרון בסקטור חיפושי הנפט והגז בישראל, ובכללן מציאתן של רזרבות גז ימיות משמעותיות, גרמו לשינוי ניכר במעמדו ובחשיבותו הכלכלית של ענף זה. הרשות מכירה בכך ששררו ליקויים מאוד חשובים בתחום הזה, בין היתר ליקויים הנוגעים לגילוי לעניין הסיכוי להימצאות גז ונפט: דיווחים על פרמטרים כמותיים המעידים על קיומו של גז או נפט, שונים באופן הדיווח על-ידי החברות והשותפויות; שימוש רב במונחים טכניים או אחרים אשר אינם תורמים להערכת שוויה הכלכלי של החברה; דיווח יתר, דיווח חסר, חוסרים וחוסר אחידות בדיווח על מידע חיוני לקבלת החלטת השקעה; היעדר שימוש בדיווח המבוסס על חוות דעת מומחים; אופן דיווח על תגמולים, תשלומים, דמי ניהול ומיסוי הנכסים אשר מקשה על אמידת השווי הכלכלי של חלק הציבור בנכסי הנפט והגז, ייעוד תמורת ההנפקה וממשל תאגידי. 11 ליקויים שררו בתחום הזה עד אשר הרשות לניירות ערך החלה לנקוט פעולה. אני שמח על כך שהצעת החוק שלי והיוזמה שנקטתי באמת הביאו את הרשות להאיץ מאוד את הפעילות שלה בתחום הזה, עד כדי כך שכבר בתחילת החודש שעבר, ב-6 בדצמבר, הרשות פרסמה טיוטת הנחיה לגילוי ייעודי בתחומי פעילות גז ונפט, אשר מסדירה – על-פי הודעתה בפרוטרוט – את כללי הדיווח בתאגידי גז ונפט. הנחיה זאת מוצאת מכוח סמכותה של הרשות לקבוע ולפרסם הוראות בעניין דרך הצגת פרטים בדיווח לפי סעיף כך וכך, וכדומה. היא פרסמה את זה לידיעת הציבור והיא הזמינה הערות. לאחר שתקבל את הערות הציבור היא תפרסם הנחיה סופית ומחייבת בעניין זה. במלים אחרות, ברור שהיתה פה לקונה משפטית שהיה צריך להיכנס אליה ולדון בה ולהעלות אותה על סדר-היום. לא היה אפשר להשאיר אותה פתוחה, מה גם שהכול מודעים לכך שהיה שימוש לרעה בדיווחים בתחום הזה. אני קודם כול שמח על היוזמה של הרשות לניירות ערך, של יושב-ראש הרשות ושל הצוות המשפטי שלה, שהם עלו על הנקודה החשובה הזאת ושהם פרסמו עכשיו את ההנחיות שלהם, וההנחיות האלה יהפכו, בתוך זמן מה, על-פי הודעתם, למחייבות, ויסייעו לציבור למצוא את דרכו בתוך העולם הסבוך הזה והלא-ברור של תגליות גז ונפט. אבל אני רוצה גם להוסיף גם את הקוץ שיש באליה הזאת. הקוץ הוא שאורך חייה של ההנחיה, זאת שהרשות לניירות ערך עכשיו מפרסמת, הוא לכל היותר שנתיים. לאחר שנה נדרש אישור שר האוצר להארכת תוקפה, ובתום שתי השנים הללו יש לעגן את הקיבוע בהנחיה במסגרת תקנות כאמור לעיל. הרשות אומרת שבכוונתה ליזום תיקון לתקנות ברוח ההנחיות כבר עתה ובמקביל לפרסום ההנחיות, ולפעול לקידומן. אין לי סיבה לא להאמין בכנות ההתחייבות של הרשות והאנשים שעומדים בראשה. אני בהחלט סבור שהם יעשו את זה, מה גם שכאמור ערכו וחשיבותו של התחום הזה עלו מאוד מאוד. יחד עם זאת, אני חושב שיש מקום לחוק הזה, מפני שהחוק הזה בכל זאת מסדיר את העניין עצמו וגם מגדיר את האחריות הזאת שנופלת על כתפיו של שר האוצר, מי שמופקד על כלל הרגולציה, על כלל ההסדרה של תחומי הפעילות של גז ונפט במדינת ישראל. לכן אני מציע שבהכנות לקריאה הראשונה, בהנחה שהכנסת תאשר את החוק הזה, נוכל להכניס את כל ההנחיות האלה, הרבות והמפורטות, שהרשות הכינה כבר לחוק, בקריאה הראשונה שלו. על-ידי זה נעבה אותו וגם ניתן משקל אמיתי וחשוב לתקנות מהסוג הזה, כדי להבטיח את שני העקרונות החשובים ביותר שמלווים אותי בעניין הזה מהרגע הראשון: האחד, להבטיח פיקוח ציבורי קפדני על כל המידע שמתפרסם בתחום הזה; והדבר השני, להבטיח שהדבר הזה ייעשה בצורה שקופה. מאוד חשוב למשקיעים – לאחרונה ראינו פה את המשקיעים הקטנים, הם פחות מצויים בכך; ודאי שתאגידים גדולים יותר יודעים מה קורה אצלם בתחומי הבית – שהדברים ייעשו בצורה שקופה וראויה ויהיו פתוחים לעין ולאוזן הציבורית ולא ייעשו במחשכים, הרחק מהפיקוח הציבורי. לכן אני חושב שיש מקום לחוק הזה במתכונת הנוכחית שלו. אני מקבל, ושמח על הכיוון שהרשות לניירות ערך לקחה, ואני מודה לאנשים ולצוות שלה, כולל יושב-ראש הרשות, על היוזמה שלהם. אני מקווה שהחוק, לכשיעבור, יסייע לעגן את הנושא הזה באופן היציב והחזק ביותר. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. ישיב שר האוצר, השר יובל שטייניץ. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, המציע הנכבד חבר הכנסת נחמן שי, אני רוצה לפנות למציע, חבר הכנסת נחמן שי, בפתח דברי, ולומר לו כך: נחמן שי העלה באמת לסדר-היום לקונה או בעיה שהיתה קיימת. הרשות לניירות ערך טיפלה בבעיה הזאת, בין השאר, אני מניח, גם בזכות ההערה שלך והעלאת הנושא לסדר-היום; טיפלה בו נכון, ובקרוב יצאו גם הנחיות קבועות ומחייבות בעניין הזה. דרך אגב, אני רוצה לשבח את ראש הרשות, פרופסור זוהר גושן, שסיכם אתי לפני כמה ימים – – – <דליה איציק (קדימה):> למה הוא עוזב? <שר האוצר יובל שטייניץ:> הוא מרגיש שהוא מיצה את תפקידו ושהוא עשה הרבה מהפכות חשובות. דרך אגב, הוא עשה דברים מאוד חשובים. סיכמתי אתו שהוא יכהן עד תחילת חודש מאי. זאת הזדמנות להודות לו על עבודה מצוינת שהוא עשה כיושב-ראש הרשות לניירות ערך, לפרופסור זוהר גושן. הוא בוודאי ימשיך לעשות דברים יפים גם בעתיד. <דליה איציק (קדימה):> תודה שרוני בר-און מינה מינוי טוב. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אם זה המינוי של רוני בר-און, זה לא מינוי טוב אלא מצוין. לא טוב, אלא מצוין. <דליה איציק (קדימה):> אז תחמיא. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אז אני מחמיא לרוני. לא זכרתי מי הממנה. רוני, המינוי היה בתקופתך? מינוי מצוין. <רוני בר-און (קדימה):> הוא מתפטר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> הוא לא התפטר. <רוני בר-און (קדימה):> ודאי שהוא התפטר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> טוב. <רוני בר-און (קדימה):> או מפוטר? <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא. הוא לא מפוטר, הוא הרגיש שהוא מיצה, וזכותו. קבעתי אתו שהוא יכהן עד תחילת חודש מאי. חוץ מזה, אתה מוזמן להרים לו טלפון, זו גם תהיה מחווה יפה. נחמן, חבר הכנסת שי, לפיכך, מאחר שאתה עצמך דיברת כל כך יפה והצבעת על כך שהמצב תוקן, ולפי החוק גם אפשר לתקן אותו והוא כבר תוקן, אני מציע להפוך את זה להצעה לסדר-היום. היתה לקונה, היא בטיפול – אם מקובל עליך. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי, רבותי. גם המציע מסכים לכך שהצעתו תהפוך להצעה לסדר-היום. אם כן, אנחנו לא מצביעים על הצעת חוק, אנחנו נצביע אם לאשר את זה כהצעה לסדר. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 47 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 47 בעד, אין מתנגדים, נמנע אחד. אם כן, רבותי, ההצעה לסדר-היום תועבר לוועדת כספים להמשך דיון. <הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – שיעור ניכוי ממי שהגיע לגיל פרישה ומקבל קצבה מכוח דיני חוץ), התש"ע–2010> [הצעת חוק פ/2045/18; נספחות.] (הצעת חברת הכנסת מרינה סולודקין) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – שיעור ניכוי ממי שהגיע לגיל פרישה ומקבל קצבה מכוח דיני חוץ), התש"ע–2010, של חברת הכנסת מרינה סולודקין. ישיב שר הרווחה, השר משה כחלון. <מרינה סולודקין (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת חוק הבטחת הכנסה (שיעור ניכוי ממי שהגיע לגיל פרישה ומקבל קצבה מכוח דיני חוץ), היא הצעת חוק חשובה מאוד עבור רבים מהעולים שהגיעו לישראל ב-20 השנים האחרונות. רובם הגיעו מברית-המועצות לשעבר. אומנם נכון להיום רק רוסיה, לצערנו, משלמת פנסיות לאלה שעבדו שם כל חייהם, וגם פנסיה זו מקבלים רק אלה שעלו לישראל מ-1 בינואר 1992 ואילך, דהיינו לאחר פירוקה של ברית-המועצות לשעבר. פירות עבודתם הם מפעלים, בניינים והישגים בתחומי המדע והתרבות, שמהם נהנית רוסיה עד היום. לא מדובר בפנסיות גבוהות במיוחד, כמה מאות דולרים לחודש לכל היותר. נוסיף לכך שרפובליקות אחרות – אוקראינה, קזחסטן, מולדובה, רפובליקות של אסיה התיכונה – לא משלמות פנסיות לאזרחי ישראל יוצאי המדינות הללו. מדינת ישראל מנהלת, ללא הצלחה בינתיים, משא-ומתן עם המדינות האלה בנושא תשלום הפנסיה, אך בכל זאת, הפנסיות מרוסיה מהוות תוספת חשובה לתקציבם המזערי של כ-30,000 עולים קשישים. הבעיה היא שעם הזמן סכומי הפנסיות הצנועים עולים במקצת. נכון להיום יש כבר כמה קטגוריות של עולים קשישים שנשללה מהם הזכאות להשלמת הכנסה לקצבת הזיקנה, עם כל ההטבות הנלוות, בגלל הגדלת סכום הפנסיות מרוסיה. בראש ובראשונה מדובר על הנחות בתשלום הארנונה, הנחות בנסיעות בתחבורה הציבורית ובסיוע בשכר דירה. הראשונים שנפגעו מכך הם נכי המלחמה בנאצים, שסכומי הפנסיה שלהם גבוהים מסכומי הפנסיה של שאר העולים הקשישים. אנשים אלה כל כך הזדעזעו משלילת השלמת ההכנסה שלהם ומשלילת ההטבות הנלוות, שהגישו תביעה לבית-המשפט, והפסידו. ההפסד הוא תוצאה של היעדר חוקים המגינים על זכויותיהם. אני אישית לא יכולתי להסביר להם למה זה קרה. לפי דעתי זהו פגם מוסרי ממדרגה ראשונה שמדינת היהודים, מדינת ישראל, פוגעת בציבור עתיר זכויות זה. אני עוד פעם אומרת שאנחנו מדברים על נכי מלחמת העולם השנייה, בלי אפילו להבחין בכך. חוץ מזה, חייבים להביא בחשבון – שרבים מאוד מהעולים הקשישים חיים מתחת לקו העוני עקב הקפיצה במחירים של מוצרי היסוד – מחירי הדיור, מחירי המים, מחירי הלחם – שהתרחשה בשנים האחרונות. לכן הגשתי את הצעת החוק, שעל-פיה אזרח קשיש המקבל פנסיה מחוץ-לארץ יהיה זכאי לקצבת זיקנה בתוספת השלמת הכנסה אם הפנסיה הזאת לא עולה על 25% מהשכר הממוצע במשק ליחיד או על 30% מהשכר הממוצע לזוג קשישים. לצערי החליטה ועדת שרים לענייני חקיקה, בישיבתה ב-2 במאי 2010, להתנגד להצעת החוק החשובה הזאת. זוהי החלטה תמוהה בעיני. לא העליתי את הצעת החוק הזאת להצבעה בקריאה טרומית מייד, כי חשבתי שחייבים לתת לממשלה זמן להתעשת. הרי אין עלות תקציבית להצעת החוק הזאת, ואישורה על-ידי הכנסת תאפשר להעלות, ולו במקצת, את רמת החיים של 16,000 עולים קשישים שמקבלים פנסיה מרוסיה כאן בישראל. יש עוד 15,000 שמקבלים במקום, ברוסיה. אכן, באוקטובר הגישו שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין ושרת הקליטה סופה לנדבר בקשה לדיון חוזר בוועדת שרים לענייני חקיקה, ואני מודה להם על כך, אך עברו מאז שלושה חודשים, וועדת השרים לא מצאה לנכון להיענות לבקשתם. לכן החלטתי להעלות היום את הצעת החוק לדיון ולהצבעה בקריאה טרומית. אני מבקשת מחברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה להצביע בעד החוק למרות התנגדות הממשלה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרינה סולודקין. יעלה ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים, השר משה כחלון. <ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, מדובר בהצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – שיעור ניכוי ממי שהגיע לגיל פרישה ומקבל קצבה מכוח דיני חוץ), של חברת הכנסת סולודקין. אדוני היושב-ראש, סעיף 12ב בחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א–1980, קובע, בין היתר, את שיעורי הניכוי מהכנסת עבודה לצורך חישוב הגמלה, לעניין מי שהגיע לגיל פרישה ומי שמשתלמות לו קצבאות שאירים או תלויים. עוד קובע הסעיף את שיעורי – בוא נאמר – ההתעלמות מהכנסה שמקורה בקצבה המשולמת מכוח חיקוק, דיני חוץ, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה, למעט קצבה מכוח חוק הביטוח הלאומי. הצעת החוק שבנדון מבקשת לתקן את סעיף 12ב לחוק כך שזכאי שהגיע לגיל פרישה ויש לו הכנסה פנסיונית, שיעור ההתעלמות מכך יוגדל ויועמד על 25% מהשכר הממוצע, שעה שמדובר בהכנסה פנסיונית המשולמת מכוח דיני חוץ בלבד, ואם יש לזכאי בן-זוג או שבחזקתו ילד, שיעור הניכוי יהיה בסכום השווה ל-30%. עוד מבקשת ההצעה להעלות את תקרת ההתעלמות לגבי הזכאים כאמור ואחרים, לשיעור של 30% מהשכר הממוצע ליחיד שבחזקתו ילד או לשני בני-הזוג, בלי להתייחס לתקרת ההתעלמות לגבי היחיד. חוק הבטחת הכנסה נועד להוות רשת מגן אחרונה למי שאין לו הכנסה כלשהי, כאשר הגמלה המשולמת מכוחו נועדה אך לצורך סיפוק צורכי מחיה בסיסיים ביותר, למי שאינו מסוגל לכלכל את עצמו כלל. הצעת החוק יוצרת הבחנה שקשה להסבירה בין אוכלוסיית מקבלי קצבת זיקנה עם השלמת הכנסה שיש להם הכנסה פנסיונית מכוח דיני ישראל, לבין אלה שהכנסתם מקורה בפנסיה המשולמת מכוח דיני חוץ. שתי האוכלוסיות האלה הן זהות במהותן, ושתיהן נדרשות להשלמת הכנסתן בשל הכנסות נמוכות. ככל שקיימת הכנסה השוללת אפשרות לקבלת השלמת הכנסה, בין שמקורה בקצבה לפי דיני חוץ ובין מכוח דיני ישראל, אין מקום להפלות בין שתי האוכלוסיות האלה לעניין שיעור הניכוי שממנו יש להתעלם בעת תשלום רכיב השלמת ההכנסה. כמו כן, ההצעה מבקשת להעלות את תקרת ההתעלמות ליחיד שבחזקתו ילד או לשני בני-זוג, בלי לתת את הדעת לתקרת ההתעלמות ליחיד, אשר תישאר באותו שיעור. בהתאם לאומדני עלות, כ-5,000 זכאים שאינם מקבלים כיום תוספת השלמת הכנסה מפאת הכנסותיהם הגבוהות מפנסיה המשולמת מכוח דיני חוץ, עשויים להיות זכאים בעקבות הצעה זו. העלות המוערכת בגין אוכלוסייה זו עומדת על 40 מיליון שקלים. מנימוקים מהותיים אלו החליטה ועדת השרים לחקיקה לדחות את הצעת החוק, ומוצע להתנגד. אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבין שהממשלה מתנגדת להצעת החוק. <ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> הממשלה מתנגדת, אבל גם חשוב לדעת למה. לא סתם. כי כל אדם שזכאי לקצבת הבטחת הכנסה, אנחנו יודעים שהוא אדם נזקק וצריך את זה, וכל שקל מסייע לו וכל שקל עוזר לו. אבל ההצעה הזאת היא הצעה מפלה; היא הצעה שיכולה למצוא אותנו עם שתי אוכלוסיות, שהן זהות, באותו מצב, ושתיהן זקוקות לכסף הזה – זה לא שאדם שאין לו פנסיה מחוץ-לארץ הוא צריך פחות כסף, כולם צריכים את אותם סכומים כדי לחיות, כדי לשלם עבור מים, כדי לשלם עבור חשמל, באמת לצרכים הבסיסיים. אז לבוא ולומר שההצעה היא לא טובה, אולי ההצעה טובה אבל אנחנו לא יכולים להפלות בין אדם שמקבל קצבה מברית-המועצות לאדם שלא מקבל קצבה או נולד בארץ – לא צריך להעניש אותו. וגם אם הוא בא ממרוקו, למשל – והמלך חסן לא שולח קצבאות, מה לעשות – – – <חיים כץ (הליכוד):> הוא מקבל קצבה כניצול שואה. מה, הוא מקבל אותה במה? במתנה? <ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> לא מדובר בקצבאות – – – <חיים כץ (הליכוד):> מדובר בכול. גם ברנטות כאלה. <ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> לא לא לא. ניצולי שואה – – – <חיים כץ (הליכוד):> אל תגיד לי לא, מה אתה אומר לי לא. <ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> ניצולי שואה זה מוחרג. <חיים כץ (הליכוד):> מה, לא מביאים את זה בחשבון? אם הוא מקבל רנטה אז הוא לא מקבל קצבת סיעוד, מכיוון שהוא מקבל רנטה מגרמניה על מה שהוא עבר בשואה. אנחנו לא עם רחום וחנון כנראה, מה לעשות. אנחנו משאירים את זה לש"ס. <קריאה:> חיים, רוצה לעבור להצבעות? <היו"ר יצחק וקנין:> כן. רבותי, אדוני השר, בסופו של דבר אני – – – <ממלא-מקום שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> על כל פנים, יצירת האפליה הזאת היא דבר מאוד מאוד מסוכן, ואם צריך לטפל, באמת צריך לטפל בכולם באופן רוחבי, ולכן אני מבקש להתנגד להצעה הזאת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר הרווחה והשירותים החברתיים, השר משה כחלון. חברת הכנסת מרינה סולודקין, את רוצה להשיב? <מרינה סולודקין (קדימה):> לא. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – שיעור ניכוי ממי שהגיע לגיל פרישה ומקבל קצבה מכוח דיני חוץ), התש"ע–2010, של חברת הכנסת מרינה סולודקין: מי בעד, רבותי? מי נגד? הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 23 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 40 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – שיעור ניכוי ממי שהגיע לגיל פרישה ומקבל קצבה מכוח דיני חוץ), התשע"א–2010, נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 40 נגד, 24 – אני מוסיף את הקול שלך, כי באמת זה לא נקלט, אמרת לי את זה לפני סיום ההצבעה אז אני מוסיף את קולו של חבר הכנסת אבישי ברוורמן – זה 40 נגד ו-24 בעד. הצעת החוק לא נתקבלה. <הצעת חוק חובת הזדהות רשות ציבורית בהתקשרות טלפונית, התש"ע–2010> [הצעת חוק פ/2134/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק חובת הזדהות רשות ציבורית בהתקשרות טלפונית, התש"ע–2010, של חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. לרשותך עשר דקות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, האמת, הצעת החוק – הסכמתי עם כבוד השר והקואליציה להפוך את זה להצעה לסדר-היום, מאחר שההתנגדות, נאמר לי, היא מכיוון שיש בעיות טכניות בנושא וצריך לבדוק את זה בוועדה. הצעת החוק הזו היא מהסוג שלפי דעתי מסמל את מהות העשייה הפרלמנטרית. למה אני מתכוון? אני מתכוון שההצעה הזו היא באמת, היא רעיון של אחד האזרחים שטלפן אלי, אמר לי: תראה, חבר הכנסת מסעוד, יש ככה וככה. אני לא משיב לשיחות שהן חסויות, שאת המספר אני לא רואה והוא לא מזוהה והאדם שמולי לא מזדהה. אז יש לי בעיה. יש רשויות ויש מוסדות שהם חשובים מאוד לכל אזרח, שנותנים את השירות שלהם, כמו בתי-חולים, בנק, משרדי ממשלה וכו', שהם גם חסויים. אז איך אני יכול להפריד, או איך אני יכול לדעת שמי שמתקשר אלי זה מישהו שרוצה להציק לי או נוכל או משהו כזה, שאני מעדיף שלא להשיב, או שזה הבנק או בית-החולים או כל משרד ממשלתי? משם הרעיון בא, ממישהו, מאזרח. ולמה אני אומר שזה מסמל את מהות העשייה הפרלמנטרית? משום שהאינטראקציה הזו בין הנבחר לבין הבוחר לא רק מתחילה ומסתיימת ביום הבחירות, בקלפי ובפתק, אלא היא קיימת בניסיון להשפיע, בניסיון לתת רעיונות, מחשבות, הצעות, וזה מה שמשמח אותי בהצעה הזו. המטרה שלי היא בסוף שיהיה מספר, מספר – לא משנה. בהתחלה, הממשלה, אחת הטענות היתה: יש לך משרד הביטחון. אמרנו שאנחנו יכולים להפריד, יכולים לא להכליל את כולם אלא להוציא, למשל, מוסדות או רשויות שמטעמים ביטחוניים הם חייבים להישאר חסויים. אין לי כל התנגדות. אבל למשל בית-חולים, בנק, כל מוסד אחר – או רשות אחרת – שנותן שירות חיוני לאזרח, חייב להיות שם מספר מזהה ולא חסוי. ואני אמרתי את הבעיה. מתרבים אלה מהציבור שלא עונים למספר חסוי, בגלל כל מה שקורה בחברה שלנו וכל מה שהיא עוברת. אז אי-אפשר שמישהו מחכה לאיזו בדיקה חשובה בבית-חולים, ומכיוון שהם מתקשרים אליו ממספר חסוי הוא לא עונה, והוא יפספס משהו חיוני וחשוב לחייו. אז פשוט מאוד: כל מוסד ציבורי שנותן שירות לאזרח – כפי שהזכרתי, אם יש מוסדות, רשויות, שמטעמים ביטחוניים אינם יכולים לתת מספר, זה בסדר, יכולים להוציא את זה. אבל מוסדות ורשויות שבאמת נותנים שירות חיוני, למה שלא יהיה שם מספר מזוהה? מספר מסוים. אז אם הבעיה היא באמת טכנית, אפשר להעביר את זה לוועדה, ושם נמשיך ונדון בנושא. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אני מבין שהצעה זו הפכה להצעה לסדר-היום. השר רוצה להשיב? המציע מסכים שהצעתו תהפוך להצעה לסדר-היום. השר צריך להגיד שהוא מסכים. אם כן, אדוני, השר איתן יגיד את זה. בסוף דבריך. <השר מיכאל איתן:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבר הכנסת המציע מסעוד גנאים, ההצעה שלך הוגדרה על-ידך כמשהו שהוא תוצאה של העשייה הפרלמנטרית, ואתה באמת שיקפת כאן איזה מהלך שדן במערכת היחסים שבין הציבור לבין הממשל, והוא נוגע לשני מישורים. בשני מישורים זה החלק של הדמוקרטיה. בחלק הראשון, כפי שסיפרת, זו הצעה שבאה מלמטה, הגיעה אליך כמחוקק, ואתה מעלה אותה כהצעת חוק. בחלק השני מדובר כאן שאם הצעת החוק הזו תתקבל, זה ישפר את מערכת היחסים שבין הממשל, לאו דווקא נבחרי הציבור, אלא עובדי הציבור, לבין הציבור הרחב שצריך לקבל שירות יותר טוב מהממשל, מעובדי הציבור – נבחרי הציבור הם אלה שבעצם מפקחים על עובדי הציבור – והמטרה שלהם צריכה להיות לתת שירות יותר טוב לציבור. עד כאן אני מסכים עם כל מה שאמרת. כשקיבלתי את הצעת החוק ביקשתי ממך להסכים להעביר אותה לא כהצעת חוק אלא כהצעה לוועדה, על מנת שנוכל לדון לא ברעיון, שהוא רעיון חיובי, אלא בדרכים ליישומו, שהן מאוד בעייתיות. במה בדיוק הבעיה הטכנית? כאשר אזרח מצלצל – אתה נתת דוגמה של בית-חולים. בבית-חולים יש הרבה מחלקות, מאות רבות של עובדים, והוא, יכול להיות, בפנייה שלו לאותו בית-חולים תלוי בתשובה שתגיע מכל מיני מקומות. במרבית היחידות בבית-החולים יש שלוחות של מרכזייה אחת. ולכן, גם אם ההצעה היא שתבוא שיחה מזוהה, היא תבוא כשיחה של בית-חולים, והוא לא ידע לאן לפנות, הוא לא ידע למי לחזור. הוא לא חוזר לכל טלפון עצמאי עם מספר קבוע אלא – ושאל כאן בכנסת, אצלנו. אם יש טלפון אישי, אז התשובה יכולה להיות מזוהה, ואפשר לדון על זה. אבל אם הטלפון חוזר דרך מרכזת הכנסת אנחנו לא יודעים מי מחברי הכנסת עשה את השיחה וגם אי-אפשר לדעת. לכן ההצעה היא, בגדול – אנחנו כן רוצים לייצר מצבים שכאשר הממשל פונה לאזרח הוא יפנה בצורה שהאזרח גם יוכל לחזור אליו. אני מציע שנעביר את זה באמת לדיון של ועדה, ובמסגרת הדיון בוועדה אפשר יהיה קצת גם להרחיב את הדיבור על כל המשא-ומתן, השיג והשיח שבין האזרח לבין הממשל דרך הטלפון ובדרכים אחרות. הנושא הזה הוא נושא חשוב, הוא נושא שיכול להועיל לאזרחים. הוא יועיל, בסופו של דבר, גם לממשלה, כי היא צריכה – אם היא מחפשת את האזרח והיא צריכה למסור לו הודעה והיא יכולה לעשות את זה בשיחה אחת שהיא מזוהה ומייד לקבל ממנו תשובה חזרה, זה יחסוך לה מאמצים, מאשר לצלצל פעם אחר פעם ולחפש עד שימצאו את אותו אדם שיענה לטלפון. ואם אתה אומר לי שיש כאלה שלשיחה לא מזוהה לא רוצים לענות, אז זה עוד ניסיונות, עוד בזבוז זמן, עוד כוח-אדם שצריך לחפש את הבן-אדם בטלפון. לכן יש הצדקה לחפש את הדרך הטכנולוגית הנכונה. אנחנו מעוניינים בדו-שיח יעיל כדי לשפר את השירות, אבל גם – הייתי אומר, באותה הזדמנות יהיה אפשר להעלות גם את הצד השני – לא רק כשהממשלה מצלצלת לאזרח, אלא לשפר גם את המהלך כאשר האזרח מצלצל לממשלה, ושם אין מי שיענה לו. אני רואה שאתה מחייך בהסכמה, אז אני מסכים בהחלט שנעביר את זה לדיון בוועדה ונקיים דיון מעשי שם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר מיכאל איתן. אם כן, רבותי, הצעת החוק תהפוך להצעה לסדר-היום. אנחנו מצביעים: מי בעד? מי נגד? מי נמנע? זאת הצעה לסדר-היום, זאת לא הצעת חוק. יש הסכמה של השר. אחרי שאני אקריא את התוצאה אני אגיד לאן היא תועבר. הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 15 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 15 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, ההצעה לסדר-היום תועבר לוועדת הכלכלה להמשך דיון. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – היעדרות חלקית מעבודה בשל שמירת היריון), התשס"ט–2009> [הצעת חוק פ/335/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – היעדרות חלקית מעבודה בשל שמירת היריון), התשס"ט–2009, של חבר הכנסת חיים אורון וקבוצת חברי הכנסת. אני מבין שההצבעה היא במועד אחר – יש הסכמה לזה. <חיים אורון (מרצ):> תשובה והצבעה במועד אחר. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הצעת החוק שאני מתכבד להגיש כאן מסתובבת בכנסת זה ארבע כנסות. ראשונה הגישה אותה בכנסת החמש-עשרה חברת הכנסת תמר גוז'נסקי; אחריה, בכנסת השש-עשרה, הגישו אותה גילה פינקלשטיין וקולט אביטל, וזהבה גלאון מסיעתי, שחזרה והציעה אותה גם בכנסת השבע-עשרה. ואתה שואל את עצמך, אדוני היושב-ראש, למה הצעת חוק כזאת – ואגב, עוד אומרים לי שהממשלה עוד רוצה, לכן הסכמתי לא להצביע – צריכה לעבור 20 שנה? במה מדובר, אדוני היושב-ראש? מדובר באשה שהיא בהיריון ונמצאת בשמירת היריון, ורופא אמר לה שהיא חייבת לצמצם את היקף עבודתה. וכל מי שמכיר את העולם הזה – אגב, כולנו מכירים – יודעים שזה קורה. לעתים אומרים, תעבדי רק ארבע שעות, או תעבדי פחות שעות ושעות מהבית – כל מיני מתכונות. כל ההסדרים הללו, הביטוח הלאומי איננו מכיר בהם. כרגיל, יש כמה מקומות עבודה, בדרך כלל היותר מסודרים וחזקים, שבהם זה מופיע בתוך ההסכם הקיבוצי. אבל ברוב מקומות העבודה, כולל בסקטור הציבורי, הזכות הבסיסית הזאת איננה מוכרת, ויכולה אשה בהריונה להיעדר ממקום עבודתה יום פה ויום שם, ועוד יום, ועוד יום, ובשלב מסוים לעבוד באופן מאוד חלקי, וכל המסלול הזה איננו – הגמלאות של הביטוח אינן חלות לגביו. כל מי שאתה מדבר אתו אומר לך: אתה צודק – ואני בטוח שכך אמרו לזהבה גלאון, וכך אמרו לקולט אביטל, וכך אמרו לתמר גוז'נסקי, כאשר הן הציעו הצעת חוק דומה – אבל אי-אפשר להעביר את זה. ויספרו לך על עלות תקציבית, ועלות תקציבית כזאת ועלות תקציבית אחרת. אני בכלל לא רוצה להיכנס לפינה שאנחנו מעודדים ריבוי ילדים וכו'. אני בכלל לא בפינה הזאת, ואני גם לא באג'נדה הזאת. אני אומר דבר אלמנטרי: אשה עובדת שהיא – לצערי, כמעט דבר יום ביומו – בהיריון, והנושא לא מוסדר. אני לא רוצה להאריך בדברי; זאת עוד אחת מהדוגמאות של הצעות חוק שמתקנות לא דברים דרמטיים, ולא משנים בהן סדרי עולם, והן בסופו של דבר חלק מהניסיון לבנות פה חברה שיש בה קצת יותר סולידריות וקצת יותר אחריות, וקצת יותר יכולת ללכת לקראת האזרח. מה עוד, אדוני היושב-ראש, שמדובר בביטוח לאומי, במערכת ביטוחית, ואני מתקשה למצוא נושאים יותר ראויים שיחול עליהם הכלל של הביטוח והאחריות המשותפת מאשה בהיריון שאיננה יכולה למלא באופן סדיר ומלא את עבודתה במקום עבודתה, ומאידך רוצה לשמור עליו ולקיים אותו, ונדרשת, על-פי הוראת רופא, או לצמצם את עבודתה או לקצר אותה וכו'. אני מקווה שההשהיה שהממשלה ביקשה כדי לא להפיל את זה עוד פעם באיזה רוב אוטומטי, שאף אחד לא יכול להסביר בדיוק למה מגייסים אותו, תציל את החוק הזה, שכפי שאמרתי, אדוני היושב-ראש, זה 20 שנה מנסים להעביר אותו בכנסת. תמר גוז'נסקי היתה הראשונה, בכנסת החמש-עשרה. אז אם טעיתי וזה לא 20 שנה, אלא 15 שנה, גם זה מספיק כדי להעביר הצעת חוק מהסוג הזה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אורון. כמובן, כפי שהכריז סגן יושב-ראש הכנסת וממלא-מקומו חבר הכנסת יצחק וקנין, תשובת הממשלה תימסר במועד מאוחר יותר, וכך גם ההצבעה. אולי הממשלה תשקול באמת, כפרידה מחבר הכנסת אורון. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, הודעות למזכירת הכנסת. האם ראש הממשלה מתכוון להגיע? <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> כן, ביקשנו לקרוא, צלצלו לשם. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 35), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. מסקנות הוועדה לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בנושא: ההשלכות של הריסת בתים על הילדים, הצעתו של חבר הכנסת טלב אלסאנע. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אנחנו בסדר-היום עוברים עכשיו לנושא – נא להחליף את השילוט. אני מבקש לצלצל. האם חברי הכנסת יודעים שעכשיו על סדר-היום אנחנו מציינים את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה? אז כך שכל הפרלמנטים בעולם יכבדו את יום השואה, וכנסת ישראל תחשוב שזה יום שלישי – או בכלל, תוכנית כבקשתך הכנסת. <רונית תירוש (קדימה):> אולי אפשר לצלצל? <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו צלצלנו. אני עושה פאוזה. <ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה> <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, גברתי ראש האופוזיציה ציפי לבני, רבותי המשנים לראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה סילבן שלום, אחד מהאנשים אשר הביאו לקביעת יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה כאשר היה שר החוץ, בדיונים באו"ם, וייצג את מדינת ישראל, שרים, חברי הכנסת, עם ישראל, אנו מציינים השבוע, יחד עם מדינות העולם, את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. במלאות 66 שנים ליום שבו כבו להבות הגיהינום באושוויץ – העולם זוכר. 27 בינואר 1945, המועד שבו שוחרר גיא ההריגה מידיו של מלאך המוות, חרוט באותיות של אש בדברי ימיה של האנושות. מחנה הריכוז אושוויץ נבנה באביב 1940. הוא חדל לפעול בחורף 1945, חמש שנים מאוחר מדי. חמש שנים שבהן פעלה תעשיית המוות תחת עין המטוסים, באין מפריע; בדקדקנות מפלצתית וביעילות מקפיאת דם. חמש שנים, ומאות רבות של רכבות עמוסות קורבנות אדם. שארית הפליטה, העדות החיה לקיומה של הפלנטה ההיא, הולכת ונעלמת. עוד מעט – ואתמול פגשנו רבים מהם כאן בכנסת, בקיום דיון עם ניצולי השואה והדור השני – עוד מעט לא יהלכו עוד בינינו מי שנגזר עליהם להיות הזיכרון החי לכל אותם המיליונים שאינם. רבותי, מצוותו של היום הנורא הזה איננה יכולה להתמצות בזיכרון בלבד. שהרי שש שנים לאחר שהעולם התחייב לזכור, הנחש המשחית שוב הרים את ראשו – והעולם, אכן עומד בדברתו וזוכר; זוכר, אך שותק. הנה מתברר כי בניגוד גמור לתקוותיה של התנועה הציונית, תיתכן אנטישמיות ישנה-חדשה, שפלה וגסה, גם ללא נוכחות יהודית. גלגולה הנוכחי איננו במסווה נוצרי-דתי או במסווה של תיאוריה פסאודו-מדעית, כי אם בחסות השילוב הרצחני שבין אנטישמיות גזענית מהזן הקיצוני ביותר לבין פונדמנטליזם אסלאמי מעוות, מעוות לאסלאם, ומטורף. בגלגול הנוכחי אין זו נוכחותם של יהודים בארץ "לא להם" המשמשת אמתלה לאותה אנטישמיות, כי אם המדינה, אשר קמה כבית וכמקלט מפני אותה האנטישמיות ממש. היום כבר אין מדובר בפרוטוקולים חשאיים. מחר כבר לא תוכל לטעון שום מדינה כי לא ידעה, כי לא שמעה. הנחש הכריז על כוונותיו קבל עם ואו"ם, והיום מכוון ארסו ההמוני לעולם החופשי כולו. ולכן, רבותי, אין די בזיכרון. אין די בזיכרון ביום הזה, לא רק לשם בלימת הנחש האירני וגלי האנטישמיות העכורים. אין בו די גם כדי לבלום את זוועות רצח העם המשתולל בעולם; לא היה בו די כדי להציל את הרבבות שנשחטו בדארפור; לא היה בו די כדי להושיע את תושבי רואנדה ואריתריאה. לדאבונה של האנושות, מצוות הזיכרון לבדה אינה פועלת בשום מקום ועבור שום אומה ככוח מנע מספיק, כבלם מוסרי מספיק. מכובדי, מצוות היום הזה כרוכה בתהליך פנימי עמוק, שבסופו הכרעה, שבסופו בחירת צד. מצוות היום הזה חייבת להיות מצווה כלל-אנושית של "והגדת לבנך". כפי שבפסח שלנו, אנו רואים את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים; כך ביום הזה צריכים כל אדם וכל אומה לראות עצמם כאילו הם עומדים באותה התופת. ביום הזה חייבים כל אדם וחייבת כל אומה להבין כי בני-אדם הם ששימשו מלאכי מוות, וכי לא "פלנטה אחרת" היתה זאת, כי אם חלק ממהלכה של ההיסטוריה. אם ישכילו ויבינו זאת, ידעו כי אין אדם ואין אומה שחסינים מפני מפגש, פנים מול פנים, עם הרוע האנושי. כאשר יבינו זאת, ידעו כי במאבק שבין הרשע לבין העולם החופשי, חייב כל עם לבחור, אם "רשע" הוא ואם "חכם". במאבק שבין הפונדמנטליזם הקיצוני, דתי או אחר, לבין שוחרי החירות, אין "תמימים" ואין "מי שאינם יודעים לשאול". ביום הזה נקראת כל אומה לחשבון נפש, ויותר מכך, נדרשת לבחור צד. ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה מוכיחה שהיו מדינות רבות שנותרו לשבת על הגדר, בבחינת "תמימות" או "שאינן יודעות לשאול". ואולם, משפט הזמן והימים הכריע, שבעת שאמות הספים המוסריות של העולם מזדעזעות אין לאותה ה"תמימות" תקנה ותיקון. בעת שההד של העוול המוסרי והאנושי מתגלגל מקצה העולם ועד קצהו, אין מי שחף מחטא המחדל. מכובדי, שואת אירופה היא חור שחור בדברי הימים, ואין טרגדיה אנושית שתדמה לה. ואולם, רק אם תעשה האנושות כולה יד אחת לבער מקרבה כל גילוי של רוע שיש בו ולו מידה מממדי התופת ההיא – רק אז תתקיים מצוותו של יום הזיכרון הבין-לאומי הזה, תתקיים מצוותם של נרצחי השואה. יהי זכרם של אחינו ואחיותינו, השם ייקום דמם, ברוך. אני מזמין את כבוד ראש הממשלה לעלות ולשאת את דבריו. לאחר מכן – את ראש האופוזיציה. אדוני ראש הממשלה, בבקשה. יסיים המשנה לראש הממשלה סילבן שלום. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, ידידי השרים, חברי חברי הכנסת, האם נלמדו לקחי השואה? ביחס לעמנו, העם היהודי, התשובה היא כן; ביחס לעולם התשובה היא לא, לפחות עדיין לא. אנחנו נמצאים היום 66 שנים אחר הזוועה, כאן בירושלים, בירת הנצח של עמנו. אנחנו, נציגי העם היהודי, מקיימים טקס מיוחד לציון יום השואה הבין-לאומי. הלקח שלנו הוא קודם כול שאנחנו עומדים כאן במדינתנו הריבונית, בעיר בירתנו, והלקח העיקרי שהפקנו מן הזוועה, משרשרת הזוועות שהביאה לזוועה הגדולה ביותר – זה נמשך מאות ואלפי שנים מאז איבדנו את מדינתנו וריבונותנו; מאז איבדנו את היכולת להגן על עצמנו – הלקח העיקרי הוא שעלינו להשיב לנו מדינה וצבא ויכולת הגנה עצמית. את הלקח הזה הבין הרצל עוד לפני הזוועה הגדולה, כשהוא חזה אותה, ואנחנו יישמנו אותו. יש לקח נוסף: בגמר השואה היו 11 מיליון יהודים בעולם. לפניה היו 18 מיליון. בריבוי טבעי אטי מאוד, אטי מאוד, היו צריכים להיות היום כמעט 30 מיליון יהודים בעולם, ויש 13–13.5 מיליון יהודים. אנחנו בפער יהודים של כ-5 מיליון יהודים ממה שהיה ערב השואה. אנחנו בפער של כ-16 מיליון יהודים, יותר מכפליים מספרנו היום, בסך הכול, ממה שהיה צפוי להיות. זה לא בא מאובדן פיזי, זה בא מאובדן זהות והתבוללות והיטמעות. המקום היחיד שהיה בו גידול לעם היהודי זה פה בארץ-ישראל, במדינת ישראל, גידול משמעותי ומבורך, שנמשך. אין עם שיכול לחיות על קצה של סיכה דמוגרפית, ועל כן, בצד טיפוח מדינתנו אנחנו צריכים להמשיך לפעול גם לעלייה – להבאת יהודים לארץ, וגם למנוע את התבוללותם בחוץ-לארץ. ועל כן התוכניות שאנחנו מפעילים, תוכנית "מורשת", או יותר נכון תוכנית "תגלית", "מסע", וגם "מורשת" – היא מיועדת גם לצעירינו וגם לצעירים היהודים בחו"ל – הן דברים חיוניים להבטיח את עתידנו. האם אנחנו הפקנו את הלקחים? התשובה היא כן. האם העולם הפיק את הלקחים? טוב, אני חושב שדבר אחד הוא ברור: העובדה שיש לנו התחדשות והתרחבות של האנטישמיות העולמית. זוהי תופעה ברורה. אם מישהו חשב שהאנטישמיות, או שפסק הזמן, פסק הזמן שניתן לאנושות בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה, פסק הזמן בהתפרצות האנטישמיות ברמה העולמית – שהדבר הזה היה פרמננטי, עכשיו מתברר שזו היתה אפיזודה חולפת. ואכן, אותם כוחות שציינת, שחוברים זה לזה, שוטפים את העולם באנטישמיות ישנה-חדשה, וכמובן, חשוב להיאבק בזה, גם במישור העולמי. ועל כן אני מברך את חברי, את סילבן שלום, שכשר החוץ הביא להחלטה מאוד חשובה באו"ם – ציון היום הזה, דבר שאומץ על-ידי האו"ם, דבר שאכן מופעל ברחבי מדינות רבות. זהו דבר חשוב, זהו הישג חשוב, במידה מסוימת גם ייחודי, לפחות מבחינת היכולת להעלות הצעת החלטה ישראלית בגוף הזה, שמוכר לי – הייתי בו הרבה זמן. זה חשוב. אבל עדיין אני שואל: האם העולם, שמגנה את האנטישמיות ההיא, האם הוא מגנה את האנטישמיות הזאת? – מעת לעת, בשפה רפה מאוד. אבל זו לא סתם אנטישמיות. יש כאן משטר, מדינה חברה באו"ם, משטר האייטולות, בא ומתייצב, וקורא ביודעין, בגלוי, אפילו ללא שמץ של התחסדות, קורא לחיסולם של עוד שישה מיליון יהודים, לפחות, ואיש אינו פוצה פה. – לא מדויק; פה ושם אומרים הערה. אבל היכן החימה, היכן הזעם? היכן ההתקוממות? היכן ה-J'accuse? – אני לא אומר שלנו. אנחנו כן. אנחנו הפקנו את הלקחים. אבל היכן ההתקוממות הבין-לאומית, שהיתה צריכה לשטוף את הקהילה המתקדמת בעולם סביב אמירות ברורות של השמדה, של ג'נוסייד, של השמדת עם, של אותו עם? – אין. אנחנו צריכים להיות גלויים האחד עם השני. קודם כול, מדינאות זה לאתר את המצב כפי שהוא. אם אנחנו רוצים לשנות אותו אנחנו צריכים להבין אותו. ויש פה תופעה היסטורית קשה מאוד. קשה מאוד. אני חושב שהיא לא רק קשה לנו, אני חושב שהיא קשה לכל בני התרבות, לכל העמים המתורבתים, שהם נותנים לנגע כזה, לאמירות אלה, לפראות כזאת, לברבריות, לפרימיטיביות כזאת, להתפשט, להיאמר, ודבר שנאמר ומתפשט הופך למקובל, לשגור, והוא תמיד מכשיר – תמיד – את הפעולה שתבוא, וגם עוצר את הפעולות שלא תבואנה. אני יודע שיש הרבה מנהיגים ואנשים טובי לב ורחבי מצפון ברחבי העולם. אני יודע שהם חושבים את מה שאני חושב. אני יודע שבלבם הם אומרים לעצמם מה שאני אומר כאן היום מעל הבמה הזאת. אבל אין די בכך. כי מול הדבר הזה, של משטר שקורא להשמדתנו ומתחמש בנשק להשמדה המונית כדי לבצע את זממו – כאן היתה צריכה להיות התייצבות הרבה יותר חזקה. זה מעלה מחשבות נוגות. ידידי סילבן, הייתי באותו מוסד, שירתתי בו, כנציג ישראל, ויום אחד התברר לי שיש שמועות על תיק של ולדהיים, מי שהיה נשיא אוסטריה – – <השר לשיתוף פעולה אזורי סילבן שלום:> ומזכ"ל האו"ם. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ומזכ"ל האו"ם. מזכ"ל האו"ם. נאמר שיש לו תיק של פושע מלחמה באיזה ארכיון באו"ם. ביקשתי לברר: באיזה ארכיון מדובר? מסתבר שהיה ארכיון כזה, של פושעי מלחמה, ועדה שהוקמה על-ידי צ'רצ'יל ובעלות-הברית בזמן המלחמה, כדי לאסוף חומר נגד הפושעים הנאצים ותומכיהם. והם אספו, ושמעו, ודנו, והכינו תיקים, ובגמר המלחמה אספו את התיקים, הביאו אותם לאו"ם, נעלו אותם במרתף, וזה ישב שם. עשרות שנים. אמרתי: טוב, אפשר להיכנס לשם? אמרו לי: לא. שאלתי: למה? אמרו לי: צריך הסכמה של כל אותן המדינות – נדמה לי שזה היה 19 או 18 מדינות, ואין הסכמה כזאת. טוב, זה לקח שנה עד שהשגתי את אותה הסכמה, ולקחו אותי לארכיון. זה לא היה בדיוק במרתף, זה היה בקומה הראשונה של בניין אי-שם בניו-יורק, בניין של האו"ם. נכנסתי פנימה, ואני רואה ארגזים ארגזים, ואני הולך ל-W, שולף את הארגז: ולדהיים קורט, אישומים כאלה, וכאלה, וכאלה, השיער סומר – והיה לי אז יותר שיער – דברים נוראים. יושב שם, חבוי, עשרות שנים. אני מסתכל על תיק ליד – לא שהוצאתי ארגזים; באותו ארגז – בירקנאו, 1944, עדויות על השמדה, מסעות המוות, רכבות, האס.אס. – הכול מתועד. 1944. נדמה לי שראיתי גם תיקים שהתייחסו ל-1943. ידידי, 18 מדינות, גדולי המדינאים בהיסטוריה, אישים דגולים, דגולים באמת – הם ידעו. הם ידעו בזמן אמיתי. לא רק מן העדות המסוימת הזאת, שאני מביא בפניכם כאן. יש הרבה מאוד עדויות, הרבה אחרות, דברים שהם מאוד קשים, מאוד קשים לקריאה. הם ידעו, אבל הם לא פעלו. מדוע לא פעלו? משום שהיו עסוקים במאבק העיקרי נגד הנאצים, זה בהחלט הסיכול העיקרי שלהם. אבל מה כבר היה דרוש כדי להפציץ, מה זה היה, בסך הכול, מחנה המוות הזה? כשאתה הולך לשם – ורבים מכם הייתם שם, הייתי עם חלק מכם שם, כמה פעמים – מה כבר היה להפציץ שם? אתה כבר מפציץ את IG Farben, את בית-החרושת לכימיקלים הנורא הזה, במרחק של שניות, אז המטוס מטה את הסטיק ומפציץ גם את הרמפה הזאת ואת שני הכבשנים – – – <זאב בילסקי (קדימה):> או לפחות את פסי הרכבת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> פסי הרכבת. זה לא היה משנה דבר וחצי דבר מהמאמץ המלחמתי. הם ידעו, והם לא פעלו. היום הם יודעים. טוב, הם יודעים, הם שומעים, הם רואים, הם מצלמים. אתה לא צריך מודיעין מיוחד, אתה צריך לפתוח את הטלוויזיה, את החדשות, את העיתון. האם יפעלו? האם ידברו, אבל ידברו באמת? האם יתקפו? האם יגנו? האירנים אומרים להם: טוב, זה נגד הציונים, נגד הציונות. מי שניקב את הבלון הזה יותר טוב מכל אחד אחר הוא מרטין לותר קינג. יש לי פה ציטוט שהוא אמר. הוא אומר: כאשר אנשים מותחים ביקורת על ציונים, הם מתכוונים ליהודים. מדובר באנטישמיות. When people criticize Zionists they mean Jews. You are talking about anti-Semitism . מרטין לותר קינג. נכון, אז האירנים אומרים, והנה האמת. אבל זה לא רק איום עלינו, כי תמיד-תמיד זה מתחיל ביהודים אבל אף פעם לא נגמר ביהודים. שנאת היהודים מבעירה אש כללית. אני מצפה ביום הזה, שבו אני מברך על כך שהעולם מציין את הפשע הנורא ביותר בתולדותיו ובתולדות עמנו, נגד עמנו, אני מצפה שלא רק אנחנו נלמד את הלקח. למדנו. אני מצפה שהעולם ילמד את הלקח ויתחיל להיאבק, במלים ובמעשים, נגד האנטישמיות החדשה. זה מה שאני מצפה, ואני בטוח, ידידי, זה גם מה שאתם מצפים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אני מזמין את ראש האופוזיציה ציפי לבני לומר את דברה. ולאחריה – המשנה לראש הממשלה, השר סילבן שלום. <ציפי לבני (קדימה):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כששר החוץ דאז, המשנה לראש הממשלה היום, סילבן שלום, יזם באו"ם את יום השנה הבין-לאומי, זה היה קודם כול בשביל העבר, שהעולם יזכור את קורבנות הרשע, ובשביל העתיד, שהעולם יפיק את הלקח. והאו"ם, הארגון שנוסד אחרי המלחמה ההיא תחת הססמה "לעולם לא עוד", הוא המקום שבו ניתן וצריך לתרגם את הססמה להחלטות, להוריד את הססמה מהקיר ולהפוך אותה להחלטות עכשיו, גם אם האיום נראה פחות מוחשי ורחוק. יהודי העולם, כמו גם אזרחי ישראל, אינם זקוקים לתזכורת. עבור רבים מאתנו השואה מלווה אותנו יום-יום – חיים שואה, חושבים שואה וחולמים שואה. קודם כול, הניצולים, אלה ששרדו את הלא-יתואר, השאירו מאחור חלק ממשפחתם, מגופם ומנשמתם. אלה הגיעו לישראל כמקור חיים חדשים, והיום חלקם חיים עוד בינינו. לניצולים אני רוצה לומר היום: רבים מכם לא העזו להעלות על דל שפתותיהם את החוויה ההיא, גם לא למשפחה הקרובה ביותר. אנחנו זקוקים לתיאור האישי שלכם. אם תשתפו אותנו, זה אולי גם, קצת, יקל עליכם. אבל אנחנו זקוקים לסיפור שלכם, כי הדרך לזכור עוברת קודם כול דרך סיפורו של היחיד. לחלקכם מגיעה גם סליחה מאתנו, על השנים האחרונות שבהן הזדקנתם ומדינת ישראל לא ידעה לתת לכם את אותה עטיפה של ביטחון ורווחה, שיאפשרו לכם את אותם חיים בכבוד שאנחנו חבים לכם. וסליחה גם על השנים הראשונות, שבהן הגעתם לישראל ומצאתם את הארץ במאבק טרום-המדינה, ולאחר מכן מדינה בחיתוליה, שעדיין נאבקת על קיומה. כאן פגשתם את הצבר, היצירה העברית, שבגלל נסיבות חיינו ומאבק הקיום נדרש להיות חזק ונחוש ומעט פחות רגיש; מדינה שהוסיפה למלה "שואה" את המלה "גבורה" והרגישה מעט אי-נוחות עם דימוי הצאן המובל לטבח, שהתנגש בדימוי הצבר הלוחם. היו גם כאלה שנתנו לכם להרגיש כך. ואני אחזור ואומר לכם מעל כל במה שגבורתכם היא בעצם הישרדותכם את התופת בכל מחיר. אנחנו גאים בכל אחד ואחד מכם, כפי שאנחנו גאים בכל אחד ואחד מהקורבנות שלא שרד ולא הגיע לחיות אתנו כאן. ישראל הוקמה כבית לאומי לעם שעבר את החוויה הנוראה בהיותו שם, בגלות. ישראל הוקמה בזכות הקשר ההיסטורי-הלאומי של עם ישראל לארצו, ארץ-ישראל. השואה אינה סיבת הקמתה של מדינת ישראל, כפי שהאיומים עלינו אינם סיבת קיומנו. ישראל אינה רק ארץ מקלט פיזי, היא צריכה להיות מקור הצמיחה החדש של העם המפיץ את הערכים היהודיים, ערכים שעליהם גאוותנו, שאותם נמשיך ונפיץ בעולם, וגם אם המבט החוצה, אל האזור שבו אנחנו חיים, אינו מעודד. ולעתים, מחלום או מסיוט על השואה אנחנו קמים – לא פעם – למציאות מאוד קשה. ואנחנו רואים את האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער ואת הגל הדתי הקיצוני, מכחיש השואה ושוחר החורבן, ניצב מולנו. מול כל אלה אנחנו חייבים להתייצב ביחד, נחושים ובטוחים, ובצדנו אותן אומות החולקות אתנו את אותם ערכים והבנה שהאיום הוא על התרבות והערכים של כולם, שאנטישמיות אינה בעיה של היהודים אלא היא מעידה על החברה שבה היא מרימה את ראשה המכוער, והחברה הזאת וההנהגה הזאת מבקשת גם אותם, את תרבותם ואת ערכיהם. אבל דבר אחד אסור לנו לעשות גם ביום הזה – להשוות את מצבה של ישראל למצב העם היהודי בשואה. נכון שכולנו חיים, נושמים וחולמים שואה, ומכאן שכל מנהיגות ישראלית שואלת את עצמה, ובצדק, אם אנחנו מזהים איום בזמן ואיך נפעל. אבל עלינו גם לדעת כי דווקא משום שגם כל הורה בישראל חושב שואה כשהוא מסתכל על ילדיו – וכל הורה חושב בלבו: מה אני הייתי עושה לו הייתי שם בזמן, האם הייתי מציל את ילדי, האם הייתי עוזב בזמן? ואסור לנו לתת להורים צעירים בישראל הרגשה דומה, שישראל נמצאת במצב דומה, מהטעם הפשוט והנכון: ישראל של היום אינה במצב של היהודים חסרי ההגנה הלאומית בגלות, שהתמודדו כפרטים בודדים מול הרוע, שראה אותם כעם והשמיד אותם בגלל היותם עם. ותפקידנו, כהנהגה, גם ביום הזה, לצקת ביטחון מוצדק בלב הציבור, וביחד לזכור את השואה למען העבר ולמען העתיד. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לראש האופוזיציה ציפי לבני. אני מזמין את המשנה לראש הממשלה השר סילבן שלום. אדוני, בבקשה. <השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:> אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, יושבת-ראש האופוזיציה, שרים וחברי כנסת, מחר יתקיימו ברחבי העולם טקסים ועצרות לזכר יום השואה. בעולם כולו יעצרו לרגע את הכול ויזכרו את אירועי השואה, את מעשי הזוועות שביצעו הנאצים, וחשוב מכול – את קורבנות השואה. בפרלמנטים השונים בעולם ייערכו כנסים, ייערכו עצרות עם וילמדו בבתי-הספר. ילמדו בבתי-הספר את מה שקרה, כי לא יהיה, בתוך זמן לא רב, מי שיספר. העובדה שהעולם כולו מציין את יום השואה היא לא עניין של מה בכך. יום זה, אשר חל כל שנה ב-27 בינואר, יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, מאז שנת 2005, הוא הניצחון של העם היהודי על שנאת החינם, הגזענות וההכחשה של כל מה שהיה. כמי שהיתה לו הזכות הגדולה להוביל את ההחלטה כשר החוץ, בשנת 2005 באו"ם, אני יכול לומר לכם כי אותו יום של הצבעה באו"ם, אשר עברה פה-אחד, היה אחד המרגשים והמכוננים ביותר עבורי, לא רק כאיש ציבור או כשר בממשלה אלא כאזרח ובן למשפחה של ניצולי שואה. כאשר אנחנו משתאים לנוכח תרומתם של הניצולים לאנושות, אנו יכולים רק להתחיל לשער מה יכלו לתרום לאנושות המיליונים שלא שרדו. העם אשר הביא לעולם את המונותיאיזם, הרמב"ם ואלברט איינשטיין, שהצליח באמצעות אחוז מזערי של 0.2% בלבד מאוכלוסיית העולם להביא 22% מזוכי פרס הנובל, יכול היה להנחיל עוד הישגים רבים לאנושות כולה. אנו מבכים את אובדנם של יהודים שנספו בשואה מדי יום, עד היום. כל משפחה יודעת את הכאב, ואף משפחתי שלי – סבה וסבתה של רעייתי ושבעה משמונת ילדיהם נלקחו ונרצחו. אמה של אשתי, פולה, זיכרונה לברכה, הצליחה לברוח בגיל 14 ליערות ולהצטרף לפרטיזנים, וכך גם הצילה את חייה. אמי, גם היא הצליחה להימלט מידי הנאצים. כאשר פלשו הגרמנים לתוניסיה, הם הגיעו במהרה גם לעיר גאבס שלחוף הים התיכון, שבה חיו אבות אבותי מדורי דורות. הקהילה נדרשה לספק עובדי כפייה מדי יום, ובשדה התעופה של העיר הקימו הגרמנים מחנה כפייה מאולתר. גם דודיה של אמי נלקחו לשם. הסיפור של משפחתי דומה לסיפורים רבים אחרים של ניצולי שואה בפולניה ואוסטריה, וכמובן גם בתוניסיה ולוב. למזלנו הרב, הגרמנים לא הצליחו להפעיל בתוניסיה את כוחות האס.אס. להשמדת היהודים ולהרס מוחלט של הקהילות ומוסדותיהן. אבל גם שם, בתוניסיה, הם התחילו לבצע את התהליך המזוויע של "הפתרון הסופי". 77 טרנספורטים יצאו מתוניסיה למחנות ההשמדה באושוויץ, סוביבור ובוכנוואלד. ידועים לנו כיום שמותיהם של לפחות 160 קורבנות יהודים מצפון-אפריקה, וישנם עוד רבים ששמותיהם ועקבותיהם לא ידועים. הנאצים תכננו להשמיד את כל יהדות תוניסיה ולוב, כולה, באותן שיטות שאנחנו מכירים כה טוב מאושוויץ. הם לא ביצעו את תוכניותיהם, לא בגלל טוב לב או אנושיות, אלא רק משום שנאלצו להעביר חלק מכוחותיהם בתוניסיה לתגבור הכוח הגרמני בערבות רוסיה, ובמיוחד לקרב סטלינגרד. אילו ניצחו הגרמנים בסטלינגרד ובאל-עלמיין, הם כנראה היו חוזרים להשלים את פשעיהם גם שם, ומזלנו הרב שהם לא הצליחו. נוכחותנו כאן היום היא קריאה לכל עמי העולם להיזהר מפני הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות. זה לא רק הצורך שלנו לכבד את מיליוני הנרצחים ולהראות לכל אלה שרוצים בהשמדתנו כי אנחנו חזקים מכל רוע – זהו גם תמרור אדום לכל אדם באשר הוא. האם יכול להיות משהו נורא יותר מהשמדה שיטתית של עם, מנטילת כבודם של בני-אדם, שרפת ספרי הקודש שלהם, גזיזת שיער ראשם ועקירת שיניהם, הפיכתם למספרים, סבון, לאפר של טרבלינקה ודכאו? התשובה היא כן. יש דבר נורא יותר – לעשות את כל המעשים הנוראיים האלה ואז להכחישם. הכחשת השואה אינה מחללת רק את זכר הקורבנות ופוגעת בניצולים; היא אף שוללת מהעולם כולו את ההזדמנות ללמוד את הלקח – לקח שחיוני ללמוד היום ממש כמו לפני 66 שנים. יום השואה הבין-לאומי הוא לא מס שפתיים. הוא נקודת מפנה דרמטית ביחסו של העולם לעם היהודי, לעברו, אבל גם לעתידו. דווקא היום אנו צריכים לעמוד כולם נגד הניסיון להכחשת השואה מצדה של אירן. הפסקת הגמגום והמשך הנחישות הבין-לאומית יכריעו את אירן, ואתה את האנטישמיות. רק בימים האחרונים החליטה אירן להסיר את האבטחה מקבר אסתר המלכה ומרדכי היהודי כאות נקמה ביהודים. המקום הראשון שבו מוזכרת המלה "יהודי" זה במגילת אסתר, ושם דובר על מרדכי היהודי. והנה, דווקא שם, היום, כל כך הרבה שנים אחרי, הם מנסים לחזור ולדבר בהכחשת השואה ולקבוע שישראל צריכה להימחק מהמפה. חברי הכנסת, יום השואה הבין-לאומי – ההחלטה על יום זה היא נקודת מפנה דרמטית ביחסו של העולם לעם היהודי. אנו חייבים לראות ביום הזה הזדמנות לא רק לזיכרון, אלא גם לפעולה. אין ספק שאם מדינת ישראל היתה קיימת לפני השואה, השואה לא היתה מתקיימת. מאז הקמתה משמשת מדינת ישראל מקלט בטוח ליהודים מפני רדיפות בכל רחבי העולם ומאפשרת ליהודים גם להגיע להישגים גדולים בלי מורא ובלי פחד. בה בשעה, צמחה בישראל חברה דמוקרטית, המבוססת על ערכים של חופש לכל אזרחיה, מקום שבו העם היהודי יכול לחיות, לשגשג ולפתח את תרבותו, ספרותו, דתו ומחשבתו. העובדה שרבים כל כך מהניצולים השתקעו בישראל ונטלו חלק בבניינה היא עצמה דרך ראויה לציון, דרך מימוש נבואת הנביא יחזקאל; וכדברי הנביא: כה אמר ה' אלוקים, הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. התכנסנו כאן, אדוני היושב-ראש, כדי לזכור שמגילת היסוד של ארגון האומות המאוחדות, כמו גם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נכתבו בדם קורבנות השואה. התכנסנו כאן היום, כמו בחלקים רחבים בעולם, כדי לתת ביטוי חוזר למחויבותנו לעקרונות הנאצלים שעליהם נוסד ארגון האו"ם ועליהם נוסדה מדינת ישראל. התכנסנו כאן היום, ומחר בכל העולם, כדי להתחייב כי לא ניתן לשנאה לנצח – שמדי שנה נזכור את הנספים ונכבד את הניצולים. לצערי, גם היום, קרוב ל-70 שנה אחרי, בעוד אנו דורשים בעולם להכיר בשואה ובזכויות ניצולי השואה, אנו כאן בישראל לא עשינו עדיין את כל הנדרש על מנת לתת לניצולי השואה את אשר הם זכאים לו בזכות ולא בחסד. התביישתי לקרוא הבוקר את הדוח של משרד הבריאות המפרט מחדלים בטיפול בניצולי השואה. אני מניח שלא הייתי היחיד שהתבייש. זה פשוט לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות אמיתי. הדור הזה הוא הדור שבזכותו – בזכות אלה ששרדו, בזכות אלה שהאמינו בחיים, שרצו להשיב לעולם את מה שהם איבדו, אנו נמצאים כאן עד היום. בזכותם נבנתה כאן המדינה, המדינה שאנו מגדלים בה את ילדינו, המדינה שהיא יקרה ללב כולנו. אחרת, לא היינו כאן במשכן, נאבקים יום-יום על דמותה וצלמה. כן, אנחנו חייבים להם. כן, מדינת ישראל חייבת להם, ולא על גבם צריכות להיעשות רפורמות והחלטות כאלה ואחרות. גבירותי ורבותי, חובתנו לדאוג שלְעולם לא יהיו שוב היהודים בעולם ללא בית, בלא חוף מבטחים שאליו יוכלו למלט את נפשם. חובתנו לדאוג שלא יהיו, לעולם, בלא כוח מגן, כוח מגן יהודי שידע להגן על חייהם. את הלקח הזה מצווה האם לבנה בשירו הבלתי נשכח של המשורר אורי צבי גרינברג "קודש הקודשים": "מארג גס לבושך בני. לבוש חיילים./ ורובה על שכמך.../ גם בשבת לא תחליף את זה הלבוש, בני./ אף בבוא הגואל וכתתו עמים חרבותם לאתים והשליכו רוביהם אל האש – אתה לא, בני, אתה לא!/ פן יקומו שוב הגויים ואספו ברזל/ וקמו עלינו שוב ולא נהיה נכונים/ כאשר לא היינו מוכנים עד עכשיו". אנו עומדים כאן היום כדי לומר לכל אלה שזוכרים, לכל אלה ששכחו, ועבור אלה שיודעים, האירוע הנורא שקרה לדיראון עולם לעם היהודי – הוא אירוע ייחודי לעם היהודי. אותם אלה שמנסים היום להפוך את 27 בינואר ליום מאבק ברצח-עם באשר הוא – והדבר הזה קורה מחר בפרלמנט האירופי – להם אנחנו אומרים: אנחנו כולנו צריכים לזכור כל רצח-עם באשר הוא, אבל לא היה, ולתקוותנו גם לעולם לא יהיה, רצח-עם שיטתי כפי שהיה לעם היהודי כולו. אנו עומדים כאן היום בכנסת ישראל ואומרים: "לעולם שוב לא ימצאו אותנו לא מוכנים. לעולם לא". <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למשנה לראש הממשלה, השר סילבן שלום. רבותי, יש כמה חברי כנסת שהם דור שני לניצולי השואה, מספר לא מועט, אבל יש בינינו בכנסת זו אחד שהוא ניצול השואה, וזה יוסי פלד, השר, אשר ניצל כילד, עלה לארץ ואחז בנשק. הפסקה לשתי דקות, ונמשיך בסדר-היום. <(הישיבה נפסקה בשעה 14:11 ונתחדשה בשעה 14:12.)> <הצעות לסדר-היום> <מסקנות ועדת-טירקל> <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעות לסדר-היום בנושא: מסקנות ועדת-טירקל, מס' 4795, 4803, 4809, 4810, 4811, 4812, 4818, 4823, 4826, 4834 ו-4838. ראשון הדוברים – חבר הכנסת אופיר אקוניס, ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. לרשותך שלוש דקות. רבותי, להקפיד על הזמנים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי השרים, אני ממתין. אני עדיין ממתין, אני ממתין, אדוני, להתנצלות מהדהדת, זועקת, בקול חזק, לפחות באותה עוצמה ובאותה מהירות שבהן שמענו הכפשות על ישראל, על הממשלה, על חיילי צה"ל, זמן קצר אחרי אירועי ה"מרמרה". על מה מגיעה לנו התנצלות על ההכפשות, אדוני היושב-ראש? על כך שישראל פעלה נכון; לא היתה יותר צודקת מפעולת ההשתלטות על ה"מרמרה", וחיילי צה"ל היטיבו לפעול מתוך הגנה עצמית. זאת כבר לא אמירה פוליטית, אדוני היושב-ראש, זו עמדה של ועדת חקירה מיוחדת, בראשות שופט בית-המשפט העליון, ובחתימת משקיפים זרים מומחים – שניים, לא אחד – בעלי שם, במשפט בין-לאומי. במלים פשוטות יותר אמרה ועדת-טירקל את מה שמיהרתי לכנות בבוקר ה-31 במאי 2010 "משט הטרור". לא היה צריך להמתין שמונה חודשים כדי לדעת שהדבר האחרון – האחרון – שהיה אפשר להגיד על ה"מרמרה" הוא שהוא היה משט שלום. זו השעה לדרוש מהקהילייה הבין-לאומית, מהאו"ם, מארגוני זכויות אדם, אבל בראש ובראשונה מהממשל הטורקי, שביודעין עודד את ארגון הטרור IHH לצאת למשט הטרור הזה – לדרוש מהם, אדוני – שאנחנו נדרוש מהם, לא הם ידרשו מאתנו, ברוב חוצפתם – התנצלות. בדיוק בכיוון ההפוך ממה שדרש ארדואן. וכן, גם ממזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, מותר לדרוש שיפעל לביטול ההחלטה המבישה של ועדת האו"ם לזכויות האדם, שגינתה את ישראל. לא את ארגון הטרור הם גינו, את ישראל הם גינו. היו צריכים לגנות את השהידים שבאו עם נשק חם ונשק קר כדי להרוג את חיילי צה"ל. בטלו את הגינוי המביך הזה. אדוני היושב-ראש, מעל כולם – מעל כולם ניצבת חברה בבית הזה, והיא יושבת כרגע מולי, אשה שכל מטרתה היא חיסול ישראל כמדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. אני כמובן מדבר על חברת הכנסת זועבי. היא היתה על הסיפון, היא ראתה את הכול. ממנה, אדוני היושב-ראש, לא נדרשת התנצלות. במקרה שלה צריך ליישם – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – פצצת אטום. <אופיר אקוניס (הליכוד)> ממנה, או עליה, צריך ליישם – לא לחוקק מחדש – אדוני, אני הבאתי את הספר הזה. זה מוכר לך? "חוקי-יסוד וחיקוקים", כך כתוב, "בעניין הכנסת". ובכן, אדוני, אני אצטט: "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת, ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה, או במעשיו של האדם" – שלך, שלך, חברת הכנסת זועבי – "לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה" – ואני מקריא את פסקה (3) – "תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור" – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני הוספתי לך דקה. תשתדל לסיים בדקה שהוספתי. <אופיר אקוניס (הליכוד)> – – – "תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל". אדוני, הדברים הללו כתובים. אני יודע שהכנסת הזאת מואשמת בלאומנות יתר – בוודאי שבלאומנות יתר – על-ידי חברת הכנסת זועבי וחבריה, שהביאו לכאן לאומנות, והם נתקלים במה שכונה בעבר והוא צריך להיות מכונה – "קיר ברזל" של התנגדות של מי שאתם רוצים לסכל אותו – אותנו – כנציגים של מדינה יהודית ודמוקרטית. ובכן, הדברים הללו כתובים כאן בחוקי-היסוד, חברת הכנסת זועבי. זה לא גזעני, זה לא לאומני, זה כתוב, זה נכתב לפנינו. אדוני, אני מבקש להודיע, כנציג הליכוד בוועדת הבחירות לכנסת התשע-עשרה, אני מתכוון ליישם את החוק הזה, ואני בשם הליכוד אפעל לפסילתה – – <היו"ר יצחק וקנין:> יש לסיים. <אופיר אקוניס (הליכוד)> – – מלהתמודד לכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אופיר אקוניס (הליכוד)> אפעל לפסול את חברת הכנסת זועבי מלהתמודד לכנסת. צריך ליישם את החוק. מקומה איננו בכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אופיר אקוניס. יעלה חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל. רבותי, לכל חבר כנסת יש שלוש דקות, אני אוסיף דקה לכל אחד, ובזה – לא אאפשר יותר מדקה. שלוש דקות ועוד דקה, כדי שלא יהיה איפה ואיפה עם אף דובר. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אל תתחיל לספור לי את הזמן, כי יש לי סיפור בשבילך. לא שייך לנושא. <היו"ר יצחק וקנין:> בכל מקרה – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> פעם באה יהודייה מבוגרת לרב וביקשה שיברך אותה באריכות ימים. אז הוא אמר לה שתחיה עד 120. היא אמרה לו: אולי אפשר עוד שבוע? אולי אפשר עוד דקה? אז הוא אמר לה: למה לך עוד שבוע? היא אמרה: כדי שזה לא יהיה פתאום. זה לא יעזור לנו, עוד דקה או שתיים, הנושא הרבה יותר ארוך והרבה יותר כבד. מסקנות ועדת-טירקל מחייבות גם את ממשלת ישראל וגם את כנסת ישראל לחשבון נפש נוקב. את הממשלה, משום שהתעלמה מהתהליכים של אסלאמיזציה קיצונית, שונאת ישראל, חבלנית, אלימה, שמתפתחת בטורקיה, שלא זיהתה את פוטנציאל הנזק האדיר הטמון במשט הפסאודו-הומניטרי שיצא משם עמוס שהידים בכוח, גרזנים ומצלמות, סכינים ועיתונאים, כן – גם נשק חם ומיקרופונים, שכל תכליתם לפגוע בישראל, ואף לא גרם אחד של קמח, שמן או תרופות, על סיפון ה"מאווי-מרמרה"; ממשלה וצבא שלא זיהו את הנזק על-ידי זיהוי כוונתו של ארגון טרור ושאר תומכי ה"חמאס" שעל הסיפון, ולכן שלחו את חיילי השייטת היישר אל מלתעותיהם של קנאים מוסלמים, אחוזי תאוות רצח יהודים, שלא בחלו בשום שיטות כדי לפגוע בחיילי צה"ל, וממשלה וצבא שלא הקדימו רפואה למכה ולא בחרו בשיטות אחרות כדי לשטוף את הפעילים הללו אל הים. אבל המסקנות הללו מחייבות גם את הכנסת לחשבון נפש, איך מרוב דאגה לדמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל אפשרנו לגיס חמישי לפעול כאן, בבית הזה, באין מפריע נגד המדינה; איך בשם חופש ביטוי מעוות לגמרי, חולני לגמרי, אפשרנו ועודנו מאפשרים לארגונים וליחידים, לחברי כנסת ולמפלגות, להזדהות בגלוי עם אויבינו הגרועים ביותר, עם ארגוני טרור ורצח. מהבית הזה תמכו חברי כנסת במשט, נתנו לו יד, העלילו עלילות דם נגד חיילי צה"ל. וכשקמו עשרות אזרחים וחברי כנסת שדמם רתח בם לנוכח שיתוף הפעולה הזה עם ארגון טרור, עם כוונות לפגוע במדינת ישראל, והגישו עשרות תלונות לוועדת האתיקה של הכנסת, עשתה חברת הכנסת שלי יחימוביץ, היושבת אתנו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מרגע זה יש לך עוד דקה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> תודה, אדוני. – – – כיושבת-ראש הוועדה עשתה דין לעצמה, והחליטה והיא מחליטה שמונה חודשים לא לדון בתלונות. חברים, אם אנחנו לא נבלום את הגל הזה, הקם עלינו והקם על נפשנו כאן ועכשיו, בפעם הבאה יהיה גרוע יותר. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. יעלה חבר הכנסת איתן כבל, ולאחריו – חבר הכנסת נחמן שי. גם לרשותך, חבר הכנסת כבל, שלוש דקות, ועוד דקה שאוסיף מרגע שאכריז על השלוש. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, מנקודת מבטי, ואני כאן לא רוצה לעסוק בכלל בשאלת חברת הכנסת זועבי – הנושא נמצא על שולחנו של היועץ המשפטי, והוא זה שיידרש להכריע בשאלות האלה. לגופו של עניין, אני רוצה להתייחס לדברים מנקודת המבט שלנו, וכאן, לצערי, ומצד אחד לשמחתי, העובדה שאותי היא בכלל לא הפתיעה: חיילי צה"ל עשו את עבודתם בתנאים מורכבים, קשים, שלא מתוך, חס וחלילה – לפגוע באזרחים. ואני אומר זאת, לא היה לי, כחייל, ולו לרגע אחד חשש שחס וחלילה מי מהם קיבל פקודה כזו או אחרת שממנה עלול להשתמע שיש אישור לפגוע באזרחים חפים מפשע. זה לא קרה לי מעולם, איני מאמין שזה קרה באיזשהו מקום לאיזשהו חייל. יחד עם זאת, אדוני השר, פעם אחר פעם, וזו אינה הוועדה הראשונה, ואנחנו כבר מדברים על ועדה שקמה אחרי לקחי מלחמת לבנון השנייה – ונדמה שאת הכרכים של דוח-וינוגרד לא כולם קראו, ואם קראו, כנראה לא הפנימו; כי כשאני מדבר ברמה המבצעית, ואנחנו מסתכלים פנימה אל הדברים שנכתבים על-ידי ועדת-טירקל, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב בתוך מערכת של כשלים מאוד מאוד גדולים, אדוני השר, הנוגעים להבנת העניין, להבנת האיום, להבנת המודיעין, לחוסר במודיעין, לקריאה לא נכונה של כל המהלך, כפי שבא בסופו של עניין לידי ביטוי. ולצערנו, ייתכן שזה חלק מאותו כשל באופן שבו חיילי צה"ל בכלל ניגשו לעצור את המשט. ואני שואל את עצמי, איך דבר כזה יכול שיקרה? מערכות הביטחון, פעם אחר פעם, מבקשות מאתנו, הן בוועדות המשנה אבל לא רק בוועדות המשנה, לסמוך עליהן שהן משתפרות, שהן יודעות, ואם יש מי מאתנו שמנסה לומר דבר וחצי דבר שיש בו כדי לערער או כדי להוסיף כלפי המערכות שאולי, עם כל הכבוד להן, הן אינן מפיקות את הלקחים ואינן עושות את כל אשר נדרש – ואנחנו נחשפים שוב ושוב לכשלים, שכבר נכתבו עליהם תלי-תלים של מלים. ואני שואל אותך, אדוני השר, עד מתי באמת, אם בכלל, ואני אומר את זה בתוך המערכות הפנימיות שלנו – – <היו"ר יצחק וקנין:> יש לך עוד דקה. <איתן כבל (העבודה):> – – נוכל לדעת באמת שאשר נאמר לנו – גם איני אומר, לעולם, כנראה, לא נוכל לישון בשקט, אבל נוכל להביט באלה שמוסרים לנו את המידע, ולחשוב שכנראה הם באמת אומרים לנו את כל אשר צריך שייאמר והדברים נבדקו עד תומם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת נחמן שי, שלוש דקות, ודקה. בתום שלוש הדקות אוסיף לך דקה. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, לכאורה ישראל יכולה להיות מרוצה – ועדת-טירקל הפיקה דוח שנותן ציונים גבוהים לכמה מהנושאים שהוועדה הזו התבקשה לבדוק: ההיבט החוקי של הסגר, המעצר או עצירת הספינה במים, ואפילו הפעלת כוח. כל הדברים האלה מוצדקים על-פי החוק הבין-לאומי. אני חושב שטוב שזה נאמר וטוב שזה גם נעשה בשעתו, אבל לא בטוח שזה הדבר שהכי חשוב היה, או הכי חשוב ברגע הזה. שלושה דברים טרם נבחנו, ועליהם אני חושב שאנחנו צריכים לעמוד, וגם לחכות לראות מה יהיה. את הדברים האלה בודק עכשיו משרד מבקר המדינה, אולי גם גופים אחרים שאיני יודע עליהם. קודם כול, עובדה היא, ועל כך גם הצביעה הוועדה, שהיה פה מחדל מודיעיני גדול. במלים אחרות, המידע שעמד לרשותנו – מה מביאה הספינה הזאת, מי ישנו עליה ומה היא הולכת לעשות – לא היה גלוי בפני מקבלי ההחלטות בישראל, ואכן, כתוצאה מכך הכוחות שעלו על הספינה הזאת הופתעו, והיתה הסתבכות, שהוליכה למותם של תשעה אנשים. ויכול מאוד להיות שאילו ידע צה"ל מראש מה בדיוק תוכניות הפעולה של המשט הזה, הדבר הזה לא היה מתרחש. אני לא יודע איפה ומתי, אבל על המחדל הזה צריכה להינתן תשובה ברורה, ואני דורש אותה מעל הדוכן הזה, מפני שכישלונות מודיעיניים היו לנו בעבר; היו גם הישגים, אבל זה, ללא ספק, היה כישלון מודיעיני, כישלון שמוליך למלת המפתח הבאה, שהיא: הפתעה. היתה פה הפתעה, ולהפתעות כאלה איננו יכולים לתת רשות להתרחש. הדבר השלישי הוא חוסר ההיערכות של מדינת ישראל, של המערכות השלטוניות שלה, ובעיקר של מערכת הדיפלומטיה הציבורית שלה, או מה שקוראים לפעמים הסברה, לאירוע מסוג זה. זה אירוע שיש להיערך אליו מראש מבחינת דעת הקהל העולמית. אי-אפשר סתם לעצור ספינה במים, אי-אפשר סתם להפיל עליה חיילים ממסוקים; צריך לגשת לזה אחרי שדעת הקהל העולמית יודעת היטב מה המשט הזה מוביל, לאן הוא הולך, מדוע הדבר הזה אסור, להבליט שהדבר הזה מעוגן באמנות בין-לאומיות, במשפט הבין-לאומי, ושהפעולות שאנחנו עושים אכן חוקיות. את כל הדברים האלה היה צריך להגיד מראש, ולא לגלות את זה עכשיו, בדיעבד. התוצאה היא שמערכת הדיפלומטיה הציבורית שלנו היתה אטית, פעלה בצורה שלא הצליחה להקנות לנו הישגים ולא הצליחה לתת לנו את המקום הראוי מבחינת ההשפעה על התהלך ההולך ונמשך של הדה-לגיטימציה של ישראל, שקיבל תאוצה כתוצאה מהכישלון ההסברתי של הפעולה הזאת. נכון, אומרים האנשים שעוסקים בהסברה, ודיברתי אתם לא פעם: אילו היינו יודעים, היינו עושים יותר, כך שהכישלון הראשון שדיברתי עליו, חוסר הידיעה וההכנה המוקדמת, הקרין גם על ההיבט הזה. אבל גם אחרי שהיו החלטות ממשלה בישראל, גם אחרי שהיו דוחות מבקר המדינה, ויהיה בקרוב עוד דוח אחד, גם כשיש לנו ההיסטוריה והניסיון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת שי, מרגע זה יש לך עוד דקה. <נחמן שי (קדימה):> תודה. גם כשיש לנו כל הבסיס לקבל את ההחלטה הנכונה, והיא להקים סוף-סוף בישראל מרכז, מוקד, שיוכל להוביל את הדיפלומטיה הציבורית של ישראל ממקום מרכזי אחד, שיוכל להנחות את כל הגופים שעוסקים בתחום הזה, שיוכל להביא אותם לידי פעולה משותפת, שינצל את כל האנרגיה, הידע והניסיון למין אגרוף של הדיפלומטיה הציבורית מול דעת קהל עוינת – אנו לא יודעים לעשות את זה. אנחנו פועלים בנפרד, במפוזר, ועל כן בסופו של דבר אנחנו משלמים מחיר כפול, לא רק על הבעיות שהתעוררו על הספינה עצמה אלא גם בהיבטים הבין-לאומיים שלהן, גם באותו רגע וגם בימים אחר כך. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי. חבר הכנסת ברכה, יש לך שלוש דקות ועוד דקה בסוף, תוספת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפני שעה קלה הסתיים כאן דיון מיוחד לרגל יום השואה הבין-לאומי. יום השואה הוא יום שחור בתולדות העמים, בתולדות האנושות. הוא גבה קורבנות רבים, כ-50 מיליון בני-אדם מעמים שונים, שישה מיליון מהם יהודים. עוד לא ידעה ההיסטוריה, ואני מקווה שלא תדע, טרגדיה איומה כזאת. אבל ראו איזה פלא, רבותי, מה קרה כאן במליאה. במקום ללכת על עקרונות ההומניזם והאדרת מעמדו של האדם כערך עליון, עמד כאן ראש הממשלה ואמר שהלקח המרכזי מהשואה נלמד – הוא מתכוון לעצמו כמובן, הוא למד – ומול רודנות הכוח והגזענות הוא מציין שהלקח המרכזי: אימוץ הכוח כאידיאולוגיה של המדינה. זה לא הלקח שצריך להילמד. זה לא הלקח. זה ההיפך הגמור, ואם אפשר להתבטא בלשון קשה, הייתי אומר שיכול להיות שזה ביטוי של הניצחון של הנאציזם על התודעה האנושית, שמול הכוח צריך לקחת אידיאולוגיה של כוח. ואנחנו שוב עומדים כאן כדי לדון בדוח של ועדת-טירקל. הוועדה הזאת הוקמה בעקבות הפשע של הממשלה כלפי ספינת סיוע ומחאה בין-לאומית על המצור בעזה. המצור בעזה מנוהל בכוח הכיבוש וכוח הצבא. המחאה הבין-לאומית דוכאה בכוח ובדם, ותוך הריגת תשעה אנשים. ובאים כאן ומתבכיינים – הצבא האדיר, המאצ'ו האזורי והבין-לאומי, מאמץ לפניו את הפוזה של המתבכיין האולטימטיבי. הממשלה הטילה את המצור, הממשלה הורידה צבא חמוש על ספינת אנשים שבאו למחות על המצור ולהעביר סיוע. בכוח שלחה צבא חמוש, והממשלה, שהיה צריך לחקור אותה, היא קובעת מי יחקור – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ברכה, מעכשיו יש לך דקה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – והממשלה, שהיתה צריכה להיחקר, היא קובעת מה המנדט של החקירה. רבותי, זה לא נקרא אפילו חיפוי. חיפוי צריך להיות קצת מתוחכם, משהו, מראית עין של חקירה בין-לאומית בלתי תלויה. אבל הפושע לא יכול לחקור את עצמו, ומי שחוקר את הפשע מטעמו, הוא בעצם מייצר אליבי נלוז, מייצר אליבי מעוות, עלוב, כדי להצדיק פשע של הריגה ורצח אנשים לא חמושים. הייתי אומר שהמאצ'ו המתבכיין הלך למושב הסבים כדי שיחבר לו בדיה, וועדת-טירקל סיפקה את הבדיה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. לרשותך שלוש דקות, ועוד דקה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, מסקנות ועדת-טירקל פורסמו, עכשיו הדבר תלוי איך אנחנו, כל אחד מאתנו, רוצה לפרש את המסקנות של הוועדה או לאיזה כיוון להוביל אותן. אפשר להיות מזוכיסטים כל הזמן ולהגיד שמסקנות הוועדה הן לא טובות, הן לא מספיקות, לא נראה בהן מסקנות מקצועיות, אובייקטיביות, חרף העובדה שקודם כול בוועדה ישבו שני משקיפים בין-לאומיים, בעלי שם, חתן פרס נובל לשלום מאירלנד ומשפטן קנדי מפורסם וידוע שהוא מומחה במשפט בין-לאומי. אנחנו כל הזמן מנסים לבוא ולהגיד שאנחנו – בעיני עצמנו אנחנו רשעים, בעיני עצמנו אנחנו גמדים, אז איך אנחנו רוצים שהעולם יראה אותנו לאחר מכן – לבוא ולעמוד מאחורי המסקנות של הוועדה? מה לעשות? בעולם אנחנו לא בדיוק אהודים, ואם אנחנו היינו סומכים כל הזמן על שפיטה של העולם, איך העולם שופט אותנו, אני לא בטוח שהעולם היה רוצה אותנו בכלל כאן, במקום הזה, במדינת ישראל, לצערנו. ואז אנחנו חייבים בסוף לבוא ולהיות גאים שיש לנו מספיק כוחות אובייקטיביים, במדינת ישראל, שיכולים לשבת, יחד עם מומחים בין-לאומיים שהוזמנו לוועדה הזאת, ולנתח את כל האירועים בצורה הכי מקצועית. ובסוף, כששומעים שהמסקנות לא נגדנו, פתאום אנחנו מתחילים כרגע להתחרט למה הקמנו ועדה כזאת שלא הרשיעה אותנו, למה הוועדה הזאת לא חתכה ראשים לכמה אנשים, למה הוועדה הזאת לא באה והאשימה את צה"ל. רבותי, מה לעשות? הוועדה הזאת קבעה באופן ברור שצה"ל פעל בהתאם לחוק הבין-לאומי, ישראל פעלה בהתאם לחוק הבין-לאומי. מי שבעצם היה שם אשם זה אותם פעילי ה-IHH, שהם האשמים באלימות הקשה. הם הובילו למות התשעה שלצערנו נהרגו שם, באירוע הזה. הוועדה מנתחת באופן מסודר ומפורט למה חיילי צה"ל כן נאלצו לפעול כמו שהם נאלצו. חיילי צה"ל הגיעו לשם עם נשק ולא הפעילו את הנשק, אלא ברגע האחרון אלתרו נשק חלופי כדי לא לפגוע ולא להרוג. הוועדה קבעה באופן מפורש, אדוני היושב-ראש, מעדויות – לאו דווקא של ישראלים – מפי הקברניט, מפי האנשים שהיו על האונייה – שהיו שם כלי נשק, שהם תכננו מראש לפגוע בחיילי צה"ל, תכננו מראש אפילו להרוג חייל. ואחרי כל זה, כשברוך השם קרה נס וחיילי צה"ל, בגלל מקצועיותם, בגלל מומחיותם, הם יצאו משם בנס, ולא נהרגו שם, אנחנו עכשיו שואלים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> יש לך עוד דקה. <חנין זועבי (בל"ד):> אבל חטפו שלושה חיילים. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זועבי, תיכף את עולה, תיכף את עולה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הם חטפו, ברוך השם יצאו בחיים. ולכן, אנחנו היום היינו אולי רגועים יותר אם חלילה וחלילה היה נהרג שם חייל. אולי זה היה מפצה איזה – רבותי, אנחנו צריכים היום להסתכל במסקנות הוועדה כמסקנות מקצועיות, כמסקנות שאנחנו כמדינת ישראל צריכים להתגאות בהן ולומר: לא אנחנו אשמים באירוע הזה. הוועדה קבעה, אדוני היושב-ראש, באופן מפורש: לישראל יש זכות על-פי החוק הבין-לאומי להטיל סגר על עזה, וכל מה שאנחנו עושים, לא עושים בשביל חלילה להתעלל ולהרעיב את האנשים בעזה, אלא בשביל למנוע מצב ביטחוני חמור הרבה יותר, אם אנחנו נאפשר שם לכל אחד להיכנס. אז מה לנו כי נלין על עצמנו אחרי נתונים אובייקטיביים כאלה? אנחנו כל הזמן נתגמד וכל הזמן נגיד שאנחנו עדיין לא נתנו לעולם לשפוט אותנו? אדוני היושב-ראש, אנחנו יכולים להתגאות בוועדה שכזאת ובמסקנות שהיא קבעה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. תעלה חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חבר הכנסת טלב אלסאנע. חברת הכנסת זועבי, לרשותך שלוש דקות, ועוד דקה. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי הכנסת, לפי הגישה בישראל מדובר בטרוריסטים, 600 טרוריסטים, או אולי 50 בין ה-600. לא משנה, הם באו והם איימו על ישראל. מי שנהרג הם בדיוק התשעה הכי מסוכנים. הכי טרוריסטים שהיו על הספינה, הם אלה שהצבא הרג. אם זו האמת, אז גם ועדה בין-לאומית היתה יכולה, ואפילו באופן מהימן יותר, להוכיח זאת, ואז לא רק המשוכנעים ישתכנעו, אולי גם חלק מאלה שלא השתכנעו עד עכשיו. ומדובר גם במצור חוקי, לא נגד אוכלוסייה של 1.5 מיליון בני-אדם, אלא נגד ארגון טרוריסטי שקוראים לו "חמאס" ונגד 1.5 מיליון בני-אדם שכולם טרוריסטים. אם זה מה שהחוק הבין-לאומי אומר, אז בוודאי גם ועדה בין-לאומית שהאו"ם מקים היתה מגיעה למסקנה הזאת. אז למה יש צורך בוועדה ישראלית? למה יש צורך בשופטים, בשופט טירקל, שבעת הדיונים הוא הצהיר כי המצור חוקי? הוא לא היה צריך להיות בראש צוות השופטים ולחקור על מנת להגיע למסקנה הזאת, את זה הוא ידע מלכתחילה, שהמצור הוא חוקי, והוא הביע את ההצהרה הזאת בעת הדיונים. ואם חיילי צה"ל פעלו כראוי והגנו על עצמם, אז למה לא להזמין אותם להעיד? למה צריך להגן עליהם? מפני מה צריך להגן על החיילים? מפני עצמם? מפני העדות שלהם? מפני מה שבאמת עשו? אבל הם פעלו כשורה, לא? הם לא הסתערו על הספינה, הם לא ירו במצח או בפנים או בגב או מטווח אפס. את זה הם לא עשו. אז למה צריכים להגן על החיילים, שלא סיכנו חיי אדם? מפני מה צריכים להגן עליהם? האם יש מישהו בכנסת שיש לו האומץ או היושר לחשוב שאולי, אולי, מגינים על חיילי צה"ל מפני עצמם, מפני העדות שלהם, שקרוב לוודאי היא תפליל אותם? הוועדה מצאה כי ב-127 מקרים מתוך 133 החיילים פעלו בצורה תקינה. על איזה שישה מקרים מדובר? אולי הם אותם שישה מקרים שבהם נהרגו שישה פעילים מתוך התשעה? צריכים עוד סימני שאלה. למה הוועדה לא ביקשה את הקלטת של 1.5 שעות, שאומרת הכול? יש קלטת שתיעדה הכול. <היו"ר יצחק וקנין:> יש לך מרגע זה עוד דקה. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. מדוע היועץ המשפטי של הממשלה לא נעתר עד היום הזה לבקשה שלי מיום 11 באוגוסט להורות על פרסום כל הקלטות שבידי צה"ל, המתעדות את רגעי ההשתלטות על המשט? בואו גם נסכים: מדובר בדוח שאכן משקף בצורה נאמנה את השקפתה של ישראל, אבל לאף אחד בזירה הבין-לאומית לא חסר ידע על ההשקפה הישראלית. כולם, אזרחים ולא אזרחים, הבעד והנגד – כולם יודעים מהי השקפתה של ישראל. אז מה הגבורה פה, שהפושע יגיד: לפי דעתי אני חף מפשע? אנחנו יודעים. לפי דעתו של כל פושע, של כל חשוד, הוא חף מפשע. לא מדובר במלחמת – – – <נסים זאב (ש"ס):> את הפושעת של הכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> את הפושעת. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <נסים זאב (ש"ס):> תתביישי לך. <היו"ר יצחק וקנין:> פעם שנייה. עוד רגע אני מוציא אותך. אני לא אאפשר פה בלגן, חבר'ה. שיהיה ברור. <חנין זועבי (בל"ד):> גם לא מדובר במלחמה של נרטיבים. זה לא הדוח הישראלי מול הדוח הטורקי. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש לסיים. חברת הכנסת זועבי, את לא תהיי מופלית מאף אחד. הזמן שלך נגמר. <חנין זועבי (בל"ד):> אוקיי, אני מסיימת. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש משפט אחרון, ותרדי. <חנין זועבי (בל"ד):> משפט אחרון. כאשר בעצם זה כל מה שישראל רצתה, להפוך את תשע הגופות לנרטיב. הדוח הזה הוא דוח רשמי ישראלי, אבל בשום אופן הוא לא בא במקום ועדת חקירה בין-לאומית. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. יעלה חבר הכנסת טלב אלסאנע, ולאחריו – חבר הכנסת זבולון אורלב. חבר הכנסת טלב אלסאנע, שלוש דקות ועוד דקה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יש פתגם בערבית, שמשמעו בעברית שהעד הטוב של השועל זה הזנב שלו. ולדעתי מה שעשתה הוועדה בעצם, היא השלימה, אבל בדרך אחרת, את מבצע ההשתלטות הברוטלי והמעשה הפיראטי שהיה נגד משט החירות. אף אחד לא היה מופתע מההמלצות של ועדת-טירקל. הרי כולנו יודעים שראש הממשלה נתניהו עבר על כל בתי-האבות במדינה ובחר את האנשים שמצא אותם מתאימים, שברוב הדיונים הם היו רדומים בכלל, ואפילו המחלוקות בין שר הביטחון לראש הממשלה בדיונים האלה – היו סתירות. אפילו בקרב הצבא. הסתירות האלה לא מצאו את ביטוין בקרב חברי הוועדה. איך יכול להיות שכולם – אין מחלוקת, אין הסתייגויות, אין סתירות. מישהו מוכן לקנות את הדבר הזה? מישהו מוכן להתייחס לדבר הזה ברצינות? אם יש דבר אחד רציני שאני יכול לקבל בוועדה הלא-רצינית הזו, הוא שהיא סוף-סוף אומרת לנו את האמת, שחברת הכנסת זועבי לא היתה אחראית למשט, לא הובילה אותו, לא היתה הקברניט של המשט, לא איימה על ביטחונה של מדינת ישראל. ולכן, חברת הכנסת מיכאלי, אולי תעלי כאן ותתנצלי על ההתנהגות הלא-אחראית, הברוטלית, שאת ניהלת כאן? <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מיכאלי, את תיכף עולה לענות. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> וגם חברי הכנסת האחרים, שכולם – – – ממש כאילו זה מבצע לאומי. ולכן, רבותי, הגיע הזמן – זה לדעתי משהו אירוני שדווקא ביום השואה הבין-לאומי, בצירוף מקרים, בתזמון מוזר, הכנסת דנה בשני נושאים, שדווקא העם שהוא הקורבן של המעשה האיום והנורא בהיסטוריה האנושית – הוא הפך להיות מקרבֵּן בתקופה כל כך קצרה. הרי מה יש לנו ברצועת-עזה? יש ילדים, יש נשים, יש עם, בצפיפות הכי נוראית בעולם. ומי שגורם לסבל שלהם – לא אחר מאשר העם היהודי. ומה שעשו אנשים בספינה, במשט הזה, שיש בהם – הסגן, היום השר מתן וילנאי – יש בקרבם נציגים מ-37 מדינות, כולל חברי פרלמנט, כולל יושבי-ראש פרלמנט. האם אתה חושב שבאמת במשט האומלל הזה הם איימו על קיומה של מדינת ישראל? סיכנו את ביטחונה? מה היה קורה אם המשט הזה היה מגיע לעזה? מה היה קורה? מה יכול להיות? לבוא ולהגיד שתשעה אנשים נהרגו ואין אשם, אין אחראי? יש פשע ואין פושע? אף אחד לא יכול לקבל את זה. שום ועדת-טירקל, שום ועדה אחרת, לא יכולה לנקות את הידיים המגואלות בדם של מי שנתנו את הפקודה לפגוע ולהרוג באנשים חפים מפשע. <היו"ר יצחק וקנין:> מרגע זה, דקה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> שום ועדה לא יכולה לנקות ולרחוץ את הידיים המגואלות בדם הזה, והאחריות תמשיך לרבוץ על מצפונם ועל פתחם. הם נושאים באחריות. ולכן, לדעתי, רבותי חברי הכנסת, הדבר מדבר בעד עצמו – המעשה הפיראטי, גרירת הספינה, הירי, שפיכות הדם. מי שנושא זה מי שעשה, ומי שאחראי זה מי שמציע את הענישה הקולקטיבית של עם, שכל הבעיה שלו, כל האשמה שלו, שהוא קורא ושוחר חירות ועצמאות כשאר העמים, אלה שסגורים ברצועת-עזה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אם כל כך צפוף שם, איך יש מקום לטילים ורקטות שמכוונים לתל-אביב? ספר לי. איך יש להם מקום? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, יש לך עוד 14 שניות. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> סגן השר מתן וילנאי, אני רוצה לומר לך שכאשר אתה תהיה במקומם, לא תעלה את השאלה. פעם אחת תנסה לשים את עצמך במקום אותם הורים שהילדים שלהם סובלים ואין להם תרופות. 95% מהאוכלוסייה אין להם מי שתייה ראויים לשמם. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אני לא קונה. אני לא קונה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת, חבר הכנסת. אדוני השר, אדוני השר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> פעם אחת תסבול, תשים את עצמך – מה עובר עליהם, באיזה תנאים הם חיים, ואז תדבר אחרת. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, אם ירצה לדבר מעל לדוכן אני אאפשר. אני לא יכול לאפשר לו להמשיך לדבר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אבל אתה תראה בעצמך, אתה גורם לסבל הזה של העם ברצועת-עזה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, סיים. תודה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. יעלה חבר הכנסת – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת חנין זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> לא, הוא שואל שאלה. מה עשית? – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת, אני אומר לך, הדיון הזה יכול בשניות לסטות מהמסלול. אני לא אאפשר לך את זה. חבר הכנסת זבולון אורלב, ואחריו – חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, יצא כך שהדיון הוא ביום הבין-לאומי לזיכרון השואה, ואני מתפלל, אדוני השר, שבכל מפגש של חיילי צה"ל עם טרוריסטים זאת תהיה התוצאה: אפס הרוגים לצה"ל ותשעה הרוגים לטרוריסטים. זו צריכה להיות התזכורת של יום הזיכרון לשואה: העם היהודי לא מופקר, מדינת ישראל לא מופקרת, זכותה להילחם מול אויב אסלאמי הקם עליה להשמידה בריש גלי, מצווה מן המובחר להילחם בכל האמצעים – גם מול ביקורת בין-לאומית – להילחם בכל האמצעים על מנת להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל וביטחון אזרחיה. לצערי, לעתים המדינה מתנצלת מהר מאוד, ואני חושב שיש כאן טעות. נקודת המוצא הישראלית צריכה להיות הזכות הבסיסית להילחם נגד טרור. ו-IHH הוא ארגון טרור, ולצערי, יש כמה מאזרחי המדינה – ביניהם גם חברי או חברות כנסת – שהם תומכי טרור; עומדים פה על הבמה ומגינים על פעולה טרוריסטית נפשעת כנגד מדינת ישראל, ובדמגוגיה מדברים על פושע, שזאת מדינת ישראל, המותקפת והמאוימת על-ידי ציר הרשע האסלאמי – אירן, "חיזבאללה", סוריה, "חמאס", ואולי עוד שותפים נוספים. לכן – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> ממשלת ישראל אינה – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – ממשלת ישראל עושה את המצווה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> היא מתנהגת כאילו היא ארגון טרור. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> ממשלת ישראל עושה את המובחר – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> מתנהגת כאילו היא ארגון טרור. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ברכה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – ואני מודע לכך שהדמוקרטיה הישראלית מאפשרת לנצל את הבית הזה, ומנצלים את הדמוקרטיה כדי לתמוך בטרור, כדי לעודד את הטרור, כדי לומר לאותם פעילים, IHH: חבר'ה, אתם נהדרים, טוב עשיתם, בפעם הבאה נלווה אתכם – לא אחת, אולי עוד כמה. אני חושב שצריך לומר: די. מסקנות טירקל ראויות להגנה ולגיבוי של כנסת ישראל, כמו שהן ראויות לגיבוי העולם כולו. אמרה כאן חברת – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, אתה כרגע דיברת פה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא אאפשר לך להפריע. לא אאפשר לך להפריע. בשום פנים ואופן. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> מישהו מחברי הכנסת הערבים אמר כאן על הבמה: מדוע לא פונים לאו"ם, מדוע לא משתפים פעולה עם האו"ם. נזכרתי בהחלטה של אחד מגופי האו"ם, אונסק"ו, שרק לפני, נדמה לי חודשיים או שלושה חודשים – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מוסיף לך עוד דקה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – החליט החלטה הזויה, שקבר רחל זה קבר אסלאמי, וליהודים אין זכויות ליד הכותל המערבי או ליד קברי האבות בחברון. וכשהתחלתי לברר – אז עוד הייתי יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות, ואני מכיר את אונסק"ו, פעם הוא נחשב לגוף רציני – מה קרה כאן, אומרים לי שיש גוש אוטומטי של 53 מדינות ערביות שמצליחות להשיג רוב. גם אם יודיעו שעכשיו לא 14:55, אחרי הצהריים, אלא 02:55, בלילה, גם את זה האו"ם יכול להחליט. ולכן, מדינת ישראל לא יכולה לסמוך על היושר של האו"ם בשעה שיש רוב אוטומטי, אנטי-ישראלי, אנטי-ציוני, אנטי-יהודי, אנטישמי, ובמקרים כאלה החובה של הממשלה לשמור על ביטחונה של מדינת ישראל – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – וביטחון אזרחיה קודם כול, ויישר כוח לחיילי צה"ל שעשו את הפעולה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. תעלה אחרונת הדוברים, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. ישיב על ההצעות לסדר-היום השר במשרד הביטחון, השר מתן וילנאי. לרשותך שלוש דקות ועוד דקה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כפי שאמר חבר הכנסת זבולון אורלב, יושב-ראש הוועדה לשלום הילד, באמת אנחנו מציינים היום הזה את יום השואה הבין-לאומי, ומאוד-מאוד מרגש אותי לעמוד כאן על הבמה ולדבר, ולהחזיר בעצם את התמונה של כל פרשת ה"מרמרה". ועדת-טירקל החזירה אותנו לאירועי אותו משט, שיצא מטורקיה בדרכו אל עזה, ממדינה שדיכאה מיעוטים למקום שבו זכויות האדם זה נושא שלא קיים. הוועדה קבעה שחיילי צה"ל פעלו כשורה, על-פי הדין הבין-לאומי, אך הנושא שבאמת היה צריך להיחקר הוא מעורבות אזרחים ישראלים באותו משט שכולו שנאה וחרחור רוע. האנטישמיות, חברי חברי הכנסת, קיימת 1,000 שנה; היא לבשה אלפי גוונים וצורות, ואנחנו לא נוכל להביס אותה ואין לנו מקום להתפלא עליה. אך כאשר בין אויבינו בולטים אזרחים ישראלים זה הדבר המדאיג באמת, שאותו צריך לחקור. מפלגת בל"ד, שזה פלא משפטי כיצד היא קיימת ופועלת בתוככי הפרלמנט הישראלי, כבר הביאה אל העולם את עזמי בשארה – אדם שנמלט למדינת אויב כדי לא להיתפס ולהישפט על בגידה בעת מלחמה. אבל רוחו החתרנית, האנטי-ישראלית, עדיין פה, וממשיכיו – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> מספיק עם ההתחנפות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – עדיין נושאים את הדגל. הם עדיין נושאים את הדגל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> רק להתחנף – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אל תיתן לי להוציא אותך החוצה. אני לא אאפשר לך להפריע. את יכולה להמשיך, בבקשה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> והנה, האנשים שממשיכים את דרכו, ואחת מהם היא חברת הכנסת זועבי, והשאר, שמנסים כאן להסתתר מתחת לכל כללי הדמוקרטיה וזכויות האדם, ובעצם לשמור על טרוריזם בכל העולם ובפרט במדינת ישראל, במדינה שלנו. היא מצטרפת לספינת מחבלים – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מיכאלי, יש לך מרגע זה דקה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> תודה. – – מתעמתת עם חיילי צה"ל, ואחר כך מסבירה בתקשורת הישראלית ובכל תקשורת זרה שמתעניינת עד כמה ישראל מבצעת פשעים הומניטריים ועד כמה מדינות העולם צריכות לצאת, ואפילו בכוח צבאי, כנגד ישראל. וזה אומרת חברת הכנסת של מדינת ישראל. במקום להסביר שהסגר על עזה הוא משום שהפלסטינים מבריחים אמצעי לחימה שבעזרתם תוקפים את היישובים היהודיים, היא מסבירה איך ישראל מרעיבה ילדים, מונעת תרופות מזקנים ועוצרת במחסומים נשים בהיריון. אני פניתי אתמול ליועץ המשפטי לממשלה, עורך-דין יהודה וינשטיין, כדי שיפתח בהליכי חקירה כנגד חברת הכנסת זועבי. אני רוצה להגיד לחברת הכנסת עכשיו – היא לא נמצאת כאן, היא עוד פעם פוחדת להסתכל לאמת ובעיניים שלי – אבל אני אגיד לכיסא הריק, ואני מקווה מאוד שבקדנציה הבאה את הכיסא הזה – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש משפט אחרון. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – תיקח חברת כנסת אחרת, יותר פעילה ויותר טובה. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מיכאלי, משפט אחרון. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> את נציגת מפלגת בל"ד, ואני לא מצפה שתהיי נציגה ותדברי מטעם מפלגת ישראל ביתנו. את נציגת הציבור הערבי, ואיש לא מצפה שתהיי ציונית ואוהבת ישראל. את חנין זועבי – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – ואף אחד לא מצפה שתהיי חנה זהבי, אבל כן אנחנו מצפים ממך לנאמנות למקום שבו את יושבת, שמפרנס אותך; כן מצפים ממך לסוג – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מיכאלי, אני מבקש לסיים. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אני מבקשת חצי דקה. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> עוד חצי דקה. תודה. אנחנו מבקשים אחריות לחברה שבה את חיה. מעל לכול, מצפים ממך לשמירה על חוקי הבית שבו את חברה. את לא יכולה לנשוך ללא הפסקה את היד המאכילה אותך, ואנחנו כעם וכמדינה לא יכולים לשאת את נוכחותם של אנשים כמוך. חברת הכנסת זועבי, אני אגיד לך שאת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון, אני מבקש. את רוצה שאני אפסיק לך את – – – <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> תודה. עוד חצי דקה. <היו"ר יצחק וקנין:> ממש משפט אחרון, זה לא – – – <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> תודה, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת. חברת הכנסת זועבי, את לא לוחמת חופש. את בוגדת. את לא צריכה לשבת בכנסת. את צריכה לשבת בכלא או לברוח, כמו בשארה לפנייך. ואני אגיד לך את זה בעברית, ברוסית ובערבית (אומרת דברים בשפה הערבית ובשפה הרוסית). <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, תודה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> ואני רוצה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. חברת הכנסת מיכאלי, אל תנצלי – את כבר שתי דקות אחרי הזמן. אני לא יכול לתת לך יותר. אני לא יכול לתת לך יותר. אני מבקש לסיים. אני ממש מבקש לסיים. אולי זה מוצא חן בעיניכם, רבותי. היא לא תמשיך לדבר. <קריאות:> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה חיקוי למירי רגב. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> משפט אחרון. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, בסוף אנחנו נפוצץ את הדיון הזה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> בשארה עדיין מבוקש בישראל בעוון בגידה. לצערי, בשארה הוא לא בהישג יד, אבל הוא עדיין בתוך הבית הזה, והבגידה הזאת היא כאן, בתוך הכיסאות האלה, ולא לשכוח את המבוקש. אנחנו נמשיך לקוות שכמו מדינה נורמלית אנחנו נעמיד לדין את כל הבוגדים. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. ישיב על כל ההצעות לסדר-היום השר מתן וילנאי. <קריאה:> השם שלך מופיע ברשימת אצלם. יחסלו גם אתכם. <קריאות:> – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> כבוד היושב בראש, חברי חברי הכנסת, רציתם לקבל תשובות, לא? אז אני אענה לכם, דבר-דבר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> רק תגיד לנו, היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי. חבר הכנסת טלב אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אנחנו לא עוסקים פה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע. אם השר לא מסכים אני לא אאפשר. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אנחנו לא עוסקים פה במשט של אנשים תמימים שדאגתם לאנשים בעזה. ועדת-טירקל שמה את הדברים בצורה פשוטה וברורה, והקדוש-ברוך-הוא עשה שנדון בנושא הכבד הזה ביום האזכור הבין-לאומי של שואת יהודי אירופה וצפון-אפריקה, ולא במקרה הוא עשה את זה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה, תראה, תקשיב, אם אתה מתכוון להפריע לו – אני אוציא אותך בחוץ. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אני לא הפרעתי לאף אחד מכם לדבר, ואני אדבר על אפכם ועל חמתכם, חבר הכנסת אגבאריה ואחרים. לא נעים לשמוע, אני מודה בזה. לא נעים. המשט הזה היה משט – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אלסאנע. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> – – שכוונתו היתה לפתוח ציר נוסף של אספקה לבסיס טרור מהגדולים בעולם, שנקרא רצועת-עזה. שלא נטעה בזה לרגע. יכולים פה לצעוק כמה שרוצים, אני מכיר את זה על בסיס מודיעין מוצק וברור. <חנין זועבי (בל"ד):> למה אתם – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> האנשים במשט היו שייכים לארגון אסלאמי קיצוני ששם לעצמו מטרה אחת: להשמיד את מדינת ישראל ולהשתמש בכל האמצעים לכך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. פעם שנייה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> ועכשיו אנחנו נמצאים בעולם אחר לחלוטין. פעם זה היה בשדות הקרב. בשדות הקרב מדינת ישראל הוכיחה פעם אחר פעם שהיא בלתי ניתנת לניצחון – באוויר, בים וביבשה. ועכשיו השיטה היא הרבה יותר מתוחכמת והרבה יותר מסוכנת. יש פה ניסיון קבוע ליצור דה-לגיטימציה למדינת ישראל בעולם כולו. יש ניסיון קבוע לעקוף את היכולת של צה"ל ולפגוע ישירות באזרחי המדינה, שיושבים בכל מקום, פרוסים במדינת ישראל במקומות יישובם, על-ידי מעשי טרור קשים שכולנו ערים להם ועל-ידי הפעלה של רקטות וטילים למרכזי האוכלוסייה של מדינת ישראל. בסיס הטרור בעזה את זה מנסה לעשות. והחיים שם קשים, והמצוקה שם גדולה, אבל מישהו בחר בזה שם, מישהו החליט שבמקום להפוך שם לאוכלוסייה נאורה, מתקדמת, להוכיח שיודעים גם אחרת, הוא החליט שקודם כול הוא יכבוש את ירושלים. מישהו מעלה על דעתו שזה אמיתי? מישהו מעלה על דעתו שהם יכולים לעשות את זה? ומנהיגי ה"חמאס" עצמם החליטו שיהיה שם בסיס טרור. והאוכלוסייה, לצערי, עד הרגע הזה משתפת אתם פעולה. זה הנושא העיקרי, לא שום דבר אחר. וזה בבסיס המשט הזה. בואו לא נטעה לרגע אחד, זו הבעיה המרכזית. ולכן האזכור נופל על יום השואה, שאנחנו היהודים יודעים את משמעותו היטב. והורי הורינו היו שם, ויש בינינו כאלה שהיו שם. את זה צריך לזכור ולדעת. ועדת-טירקל, שהיא אכן אות כבוד לחברה הישראלית, בדקה את העניין ביסודיות, לא הניחה אבן אחת שהיא לא הפכה, שמה לנו מסקנות – לנו, למערכת הביטחון – מסקנות מאוד קשות, שצריך להתמודד אתן, ואנחנו נתמודד אתן, אבל באותו הזמן קבעה את הלגיטימיות של הפעולה, שאנחנו התייעצנו לפני כן עם כל המומחים הבין-לאומיים שעוסקים במשפט בין-לאומי, וכל מה שכרוך בתחום הזה. לפחות מזה לא הופתענו. והוועדה באחריות רבה שמה לפני העולם כולו – כפי שאין הרבה מדינות בעולם שיודעות לעשות – את המסקנות והלקחים העיקריים. בסוף אני אגיד לכם אמירה כאיש צבא. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז למה – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> מספיק, מספיק. תירגע קצת. קצת להירגע. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אני אומר לכם כאיש צבא, אני השתתפתי בעשרות פעולות, מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. תמיד, תמיד – אסור לגלות את זה, זה סוד צבאי – המודיעין לא היה מספיק. אף פעם המודיעין לא מספיק. תמיד צריך עוד. במקרה הזה אכן היה חוסר הערכה נכונה של מה שמצפה לחיילים על הספינות האלה, והוועדה מעירה על זה. אנחנו למדנו את זה, אנחנו נמשיך ללמוד, ואני אומר לכם: הפעולות הכי מוצלחות שהשתתפתי בהן – שחרור בני-הערובה באנטבה, יש ספק בנושא הזה? מישהו חושב שזאת לא היתה פעולה מוצלחת? אחיו של ראש הממשלה נהרג שם, חבר שלי, יוני. יש ספק בזה בכלל? גם שם המודיעין היה על הפנים. חבל על הזמן. לא דומה בכלום מה שתדרכו אותנו לבין מה שמצאנו שם. אבל בהבדל קטן אחד: לא היו מצלמות טלוויזיה; לא היתה תקשורת שברגע אמיתי דיווחה כל הזמן. והמציאות של לוחמים שלנו שפועלים תחת פרוז'קטורים ענקיים ותחת מצלמות טלוויזיה – אין לזה אח ורע בעולם. אין לזה אח ורע בעולם, גם את זה צריך להגיד. וזו גם נקודת ציון לשבח לחברה הישראלית ולעם ישראל. ולכן הוועדה – היא אכן קשה, שמה לנו נושאים כבדים, שאנחנו נתמודד אתם – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> הבעיה היא לא מבצעית, הבעיה היא החלטת הממשלה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> – – אבל לרגע – למגינת לבם של האנשים פה – לא תרפה את ידינו מלהמשיך לעסוק בהגנתה של מדינת ישראל, ואנחנו נמשיך בזה חרף כל הצעקות וכל הדיבורים. והדבר האחרון זה לוחמי השייטת. האנשים הצעירים האלה, שהוכיחו יכולת פעולה בלתי רגילה, ועומסים על הכתפיים שלהם את ביטחון מדינת ישראל – ואני יודע שהרבה אנשים, כאב לבם לראות כיצד זה נראה שם. אני אגלה לכם סוד: זה תמיד נראה כך, כפי שאמרתי – רק בלי מצלמות. תמיד זה נראה כך, אבל לא כל העולם רואה את זה. צריך מכאן לשלוח את ברכת הבית הזה ללוחמי שייטת 13, שפעם נוספת עמסו את ביטחון ישראל על כתפיהם והוכיחו שאין להם תחליף. תודה רבה לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> מה אדוני השר מציע? <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אני מציע להסתפק בהודעה הזאת. אם יש כאלה שעוד רוצים לרכוב ולעשות גלים – אני מציע שהכנסת תתגייס ותסתפק בהודעה הזאת. <היו”ר יצחק וקנין:> תודה, רבותי. רבותי, אתם מסתפקים – המציעים, רבותי? הצעה אחרת – כבר יש לי שתיים. לגבי מה שהשר אמר – אתה רוצה? הצעה אחרת – יש לי שניים שנרשמו, חבר הכנסת נסים זאב וחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אין לי אפשרות יותר. פעם – רבותי, התקנון של הכנסת שונה; רבותי, אתם כנראה קצת מתבלבלים. לגבי מה שהשר הציע – תיכף אנחנו ניישב את זה. לגבי הצעות אחרות – חבר כנסת יכול לדבר מול חבר כנסת שעלה ודיבר פה. פעם היה אפשר שכל חבר כנסת שעלה ודיבר, יוכל חבר כנסת אחר להגיש הצעה אחרת. כיום שונה התקנון ורק שני חברי כנסת יוכלו להשיב על כל המציעים. שתי הבעות עמדה, לכאן ולכאן. אם כן, רבותי, השר הציע להסתפק בתשובתו. יש חברי כנסת שרוצים להציע משהו אחר, רבותי? <יוחנן פלסנר (קדימה):> כן, הוא רוצה להציע משהו אחר. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, אתה לא יכול להציע, אתה צריך רק להגיד מה אתה רוצה. אתה רוצה ועדה, תגיד: ועדה. זכותו הלגיטימית להגיד את זה. <שלמה מולה (קדימה):> ועדת חוץ וביטחון. <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי. אז יש לנו – זה כשנגיע להצבעה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא שאלת את המציעים. <היו"ר יצחק וקנין:> הם אומרים לי לא. חלק מהמציעים אמרו לי כבר לא, אני יודע שאמרו לי לא. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי אמר לא? <היו"ר יצחק וקנין:> זבולון אורלב, אתם מסתפקים בתשובתו? חבר הכנסת זבולון אורלב, מסתפק בתשובתו? <זבולון אורלב (הבית היהודי):> כן. <היו"ר יצחק וקנין:> אקוניס מסתפק? <אופיר אקוניס (הליכוד):> כן. <היו"ר יצחק וקנין:> אקוניס – מסתפק. אנסטסיה מיכאלי, חברת הכנסת, מסתפקת? <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> כן. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני לא השתכנעתי מדבריו אבל אני לא רוצה דיון נוסף. <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי, הסתפקת. חבר הכנסת אברהם מיכאלי – מסתפק. חבר הכנסת איתן כבל? <איתן כבל (העבודה):> חוץ וביטחון. <היו"ר יצחק וקנין:> חוץ וביטחון, אתה רוצה. אם כן, יש לנו חבר כנסת שרוצה ועדה. אנחנו נצביע על כך אחרי שנשמע את שני המציעים, שתי ההצעות האחרות. <נחמן שי (קדימה):> מה קורה אתי, וקנין? <היו"ר יצחק וקנין:> נכון. חבר הכנסת נחמן שי? <נחמן שי (קדימה):> חוץ וביטחון. <היו"ר יצחק וקנין:> חוץ וביטחון. אוקיי. אז אתה ואיתן כבל רוצים חוץ וביטחון. אם כן, אני קורא להצעה אחרת לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יש לך הצעה אחרת. יש לך דקה מהמקום. הוא נרשם, רבותי, זה התקנון. אני לא יכול – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, לטעמי ועדת טירקל, אף-על-פי שאנחנו היום בעצם מציינים באופן חד-משמעי את צדקת הפעולה הזאת, היתה מיותרת לחלוטין. גם אם מישהו חושב שאנחנו הצדקנו את עצמנו בעולם, הביקורת העצמית הזאת, שבאה במקום שבו היינו צריכים אך ורק לעסוק בציון לשבח של חיילי צה"ל, שחירפו נפשם, מסתבר, מול הפושעים, מול הרוצחים שבאו באונייה, כביכול של שלום, זה יצירת נזק. אני קורא מכאן ולהבא לא ליצור כאלו ועדות חקירה, בוודאי לא פומביות. אם צריך לעשות ועדות חקירה, לעשות אותן באופן פנימי, כמו שהיה נהוג בצבא במשך כל השנים, ולא בצורה כזאת, שמעמידים מפקדים ואנשים על סוג של ספסל נאשמים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת נסים זאב, גם לך יש דקה מהצד להצעה אחרת. אין אפשרות, רבותי. שני חברי כנסת נרשמו, אין אפשרות יותר לפי התקנון, הסברתי את זה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, הבעיה שלנו זה לא המשט הטורקי. הטורקים נמצאים פה, המשט נמצא פה. הטרוריסטים הפוליטיים נמצאים פה, בתוכנו, מנסים להטביע את האונייה שהם יושבים בתוכה. אני רוצה לומר – – – <שלמה מולה (קדימה):> מה זה הדבר הזה? מה זאת אומרת שהטרוריסטים נמצאים כאן? מה זה הדבר הזה? מי שם אותך? <נסים זאב (ש"ס):> יש פה טרוריסטים פוליטיים; מה, אתה לא יודע? עד כדי כך אתה עיוור? <יוחנן פלסנר (קדימה):> בקואליציה או באופוזיציה? <נסים זאב (ש"ס):> אפשר לראות, אפשר להסתכל, אבל עד כדי כך להיות חירש? <יוחנן פלסנר (קדימה):> אתה מתכוון מהקואליציה או מהאופוזיציה? <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, ועדת-טירקל היא ועדה שעשתה עבודה לא כדי לשכנע את אויבי ישראל; לשכנע את הבית הזה קודם כול. כי את האויבים אנחנו לא נצליח לשכנע, את הטורקים – ודאי שלא. כל מי שאכול שנאה נגד מדינת ישראל – שום ועדה כזאת או אחרת לא תעזור. אבל הייתי מצפה לפחות מחברי הכנסת פה, שיושבים בבית הזה, שנשבעים אמונים למדינת ישראל – כמה הם אכולי שנאה נגד הבית הזה, נגד המדינה הזאת. עד מתי? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה, רבותי. ההצבעה תהיה – ועדה, או שאנחנו מסירים את כל הנושא מסדר-היום. אם כן, מי שבעד זה ועדה, מי שנגד זה הסרת הנושא לגמרי מסדר-היום. מי בעד? מי נגד? בעד זה ועדה, נגד זה הסרה. הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 11 נמנעים – אין ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 11 מתנגדים, שישה בעד. אם כן, הנושא הוסר מסדר-יומה של הכנסת. <הודעה אישית של חברת הכנסת שלי יחימוביץ> <היו"ר יצחק וקנין:> אני תיכף עובר אלייך, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. לפי סעיף 34(א) לתקנון, חבר הכנסת אריה אלדד הזכיר את שמה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ בנושא של אי-קיום דיון בנושא של תלונה שהוגשה כנגד חברת הכנסת חנין זועבי. אם כך, אני אאפשר לך להשיב מעל הדוכן, חברת הכנסת יחימוביץ. חמש דקות יש לך מעל הדוכן. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אינני מתבטאת לעולם בענייניה של ועדת האתיקה ולא משוחחת על כך לא עם עיתונאים ואף לא עם חברי כנסת. זאת, כיוון שאני שומרת מכל משמר על דיוני ועדת האתיקה כעל דיונים חסויים, כפי שהם אמורים להיות וכפי שמחייבים כללי האתיקה, וכיוון שאני מנסה לגונן עליה מפני הרעש החיצוני ולאפשר לדיוניה להתקיים במנותק מהשיח הפוליטי הסוער שמתרחש כאן. כיוון שחבר הכנסת אריה אלדד הזכיר את שמי כמי שלא דנה בתלונות שהוגשו סביב המשט, אחרוג מאוד ממנהגי, ומבלי להיכנס לגופו של עניין אומר כך: לא אאפשר לוועדת האתיקה להפוך למכשיר לחיסול חשבונות פוליטיים. הדבר הזה לא יהיה, לא כל עוד אני מכהנת כיושבת-ראש ועדת האתיקה, וכיוון שמי שמינה אותי הוא יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין, שמעניק לי גיבוי מלא בדרכי זו, אני מתכוונת להמשיך ולדבוק בדרך הזאת. אני מאמינה גדולה בחופש התנועה של חברי הכנסת, בחופש הביטוי שלהם, גם אם הם באים מהשוליים הקיצוניים ביותר של הכנסת, מימין ומשמאל כאחד. אם מישהו מחברי הכנסת המכהנים בוועדת האתיקה סבור שהוא יכול להשתמש בוועדת האתיקה כקרדום לחפור בו וכדי לעשות הון פוליטי ולמצוא חן בעיני בוחריו, ולהשתמש בה באופן ציני ובכך לפגוע במעמדה, לא אאפשר לעשות את הדבר הזה. לגופו של עניין: סביב המשט הוגשו עשרות תלונות, גם נגד חברת הכנסת חנין זועבי אבל גם נגד כמה עשרות חברי כנסת נוספים, סביב התנהלותם באותו יום שבו נדון העניין במליאה. כיוון שעניינה של חברת הכנסת זועבי תלוי ועומד לפני החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, ועדת האתיקה נוהגת כפי שהיא נוהגת תמיד במקרים כאלה. מאז ומעולם, ובוועדת האתיקה לדורותיה, כשנדונו עניינים שעניינם אתיקה אבל בו בזמן הם נדונו או אצל מבקר המדינה או במשטרה, או היו תלויים ועומדים אצל היועץ המשפטי לממשלה, או אצל היועץ המשפטי במשרד התמ"ת – כפי שעכשיו תלוי ועומד עניין אחר – ועדת האתיקה התאפקה, המתינה בסבלנות עד שיהיה בידיה כל המידע שיובא מידי גורמי החקירה, ששלהם גם הסמכות לחקור. להם, ולא לוועדת האתיקה, כי ועדת האתיקה אינה גוף חקירה. רק אז דנה הוועדה במתינות ובשום-שכל בקובלנה שעומדת בפניה. המנהג הזה לא ישתנה לכבוד האירוע הזה. הוא לא ישתנה גם אם יש מי שדמם רותח והם רוצים לחסל חשבונות כאן ועכשיו. אותו מנהג יישמר באדיקות ולא יהיה דיון כל עוד אין הכרעה של היועץ המשפטי לממשלה. זאת עובדה מוגמרת. אין מה לאיים, אין מה לנהל משא-ומתן, וכך זה יישאר. אומר בשולי הדברים שכיוון שאיננו דנים לפי שעה בקובלנה נגד חברת הכנסת חנין זועבי, כך מצאתי לנכון לעכב גם את הדיון בקובלנות האחרות, נגד חברי הכנסת האחרים, שהתנהגותם קשורה לעניין המשט. חשבתי שמבחינת מראית העין כלפי הציבור לא יהיה נכון שלא לדון בליבת הדיון עצמה בוועדת האתיקה ובאותה עת לדון בעניינים שאירעו מסביב, גם אם לדעת מי שהגישו את הקובלנות הם חמורים, ואולי אפילו, בעיני מגישי הקובלנות, חמורים יותר. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. <הצעות לסדר-היום> <חשיפת מסמכי המשא-ומתן עם הפלסטינים על-ידי רשת "אל-ג'זירה"> <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו נמשיך בסדר-היום. רבותי, הצעות לסדר-היום: חשיפת מסמכי המשא-ומתן עם הפלסטינים על-ידי רשת "אל-ג'זירה", מס' 4816, 4817, 4819, 4821, 4825, 4829, 4830, 4843 ו-4851. ראשון הדוברים – חבר הכנסת נסים זאב, ולאחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. ישיב על ההצעות השר גלעד ארדן בשם ראש הממשלה. לרשותך, חבר הכנסת נסים זאב, שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הבעיה שלנו זה לא ה"ויקיליקס" שמפרסם כל פעם הודעה כזאת או אחרת. הבעיה המרכזית של מדינת ישראל זה חוסר תגובה כאשר בתקשורת הבין-לאומית, אדוני השר, ובכל הרשתות, בכל התחנות, מביאים כביכול "מומחים בין-לאומיים" ומשמיצים את מדינת ישראל הרבה יותר חזק ממה שמשמיצים את המדינה חברי הכנסת פה, שיושבים פה בתוכנו. פשוט אין מי שבא מטעם מדינת ישראל ומשיב בכל ערוצי הטלוויזיה, בפרט ב"אל-ג'זירה". זה דבר שכבר מתגלגל בזמן האחרון, אולי היו פעם תגובות כאלה ואחרות, אבל אני רוצה לומר לך, אדוני השר, בזמן האחרון יש ממש שיתוק מוחלט, כאילו אנחנו אילמים, חירשים, מנותקים מהעולם, לא רואים מה קורה, מה הולך. נכון, אנחנו אולי מביטים בדאגה אחר ההתפתחויות האחרונות, מה שקורה, למשל הזעם בקהיר, שאלפי בני-אדם, עשרות אלפי בני-אדם יוצאים לרחובות; "האחים המוסלמים" מצליחים להסית שם, והרחוב המצרי שם בוער, וכביכול הם באים למחות על הדיכוי הפוליטי, האבטלה. מאז המהומות נגד אנואר סאדאת ב-1976 לא היו הפגנות כאלה, בסדר-גודל כזה. אז הילרי קלינטון אומרת: כן, המשטר הוא חזק. אני מאמין שהוא חזק והוא יכול כן אולי לשמור על יציבות, אבל לא זו הבעיה שלנו. האסלאמיזציה הרדיקלית המתפשטת בעולם, במזרח התיכון, הם מנסים לכבוש את העולם ולהכניס אורח חיים חדש ב"מזרח תיכון חדש", שלזה חברו כולם – מצד אחד אירן, ה"חיזבאללה", ה"חמאס" – אנחנו מוקפים מהצפון ומהדרום. אני רוצה לומר לך, מה שקורה בלבנון עכשיו, צריכים לראות את זה באמת בצורה חמורה ביותר, כאשר המועמד של "חיזבאללה" יהיה בסופו של דבר ראש הממשלה במקום חרירי. הזרוע הארוכה של אירן. מה שקורה בתוניסיה, מה שקורה בכל מיני מקומות בעולם. אני כבר לא רוצה לדבר על עירק ופקיסטן ואפגניסטן וכל המקומות האלה. מה שהיה ברוסיה, גם כן השבוע, לא פחות צריך להדאיג אותנו. איפה שיש מוסלמים, יש רצח, צריך להבין, יש שנאה, יש דם, יש שיעים נגד סונים, האחד רוצח את השני, וכל אחד חושב שהוא צריך להיות מלך העולם שם. ולכן, אדוני היושב-ראש, כאשר הרשות הפלסטינית מרגישה שהיא בעצם הולכת שולל, ותחת, הייתי אומר, המתקפה של קטאר, סוריה ואירן, שזוממים ביחד להפיל את המשטר של אבו מאזן, אני חושב שאנחנו יכולים רק ללמוד מזה דבר אחד: שאין שום דבר שיכול להבטיח את הביטחון של מדינת ישראל, כי אצל הערבים זה משתנה ברגע אחד. אתה רואה התלהמות, פתאום טירוף שאתה לא יודע מאיפה הוא צומח והמשטר נופל – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <נסים זאב (ש"ס):> – – כמו בניין קלפים. לכן אנחנו צריכים לדעת בראש ובראשונה לשמור על זכותנו, על ביטחוננו, ולא להפקיר, ודאי, את הביטחון שלנו, לא ביד רשות פלסטינית בכל הסכם שיהיה, אם יהיה פעם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת עפו אגבאריה, ולאחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מפרסומי "אל-ג'זירה", מה שהתפרסמו, ואנחנו היינו עדים לזה בתקופה האחרונה, אני פשוט תוהה ושואל מדוע זה בא בזמן הזה, ומי היה מאחורי זה, ומי המרוויח מזה. לדעתי, לגבי "אל-ג'זירה", יש פתגם שאומר: ההר הוליד עכבר. כל מה שהתפרסם היה ידוע. מ"וואי פלנטיישן" לדבוס, לכל מי שהיה לפני כן זה ידוע, וכולם ידעו את זה, וכל מי שהיה מעורב בדבר וחצי דבר בשיחות האלה יודע את הדברים האלה. אין חדש בזה, ועובדה בשטח שעם כל הוויתורים, כאילו של הצד הזה או כאילו של הצד הזה, הרי לא הגיעו לשלום ולא חתמו, לא הצד הזה ולא הצד הזה. אז מי המרוויח הכי גדול מהעניין הזה? אני חושב שזה ממשלת ישראל ובנימין נתניהו בלבד, כי הוא צד שתי ציפורים במכה אחת. ואיך זה? אם אתם זוכרים, ב"ויקיליקס", גם לא מזמן, הוא דיבר על זה שהאדם הכי מסוכן למדינת ישראל זה מחמוד עבאס. מצד אחד הוא מציג אותו כבן-אדם הכי מסוכן. למה? הוא פרגמטי והוא יכול להשתוות או לעשות משא-ומתן עם מדינת ישראל; זה לא רק בנימין נתניהו, זה גם חברי הכנסת. גם דני דנון, למשל, אמר שהלחץ הבין-לאומי הגובר על מדינת ישראל, רק הימין יכול לעמוד בו והשמאל לא. ופה, גם הוא וגם השר גלעד ארדן אתמול הטיחו את כל הביקורת על ציפי לבני ועל קדימה. אז אלה שתי הציפורים שבבת-אחת ממשלת ישראל רוצה להלקות בהן – גם האופוזיציה מבפנים, וגם עם הפלסטינים. מצד אחד להראות שהפלסטינים הם – בפני העם שלהם – ותרנים והם לא רוצים זכות שיבה והם נותנים לישראל כמעט את כל הדרישות – מה שביקשו ממשלת אולמרט או המתדיינים הראשונים; ועכשיו, מצד שני, תראו מה הוויתורים מרחיקי הלכת שנתנו גם אולמרט וגם ציפי לבני וכל המתדיינים מהצד הישראלי. אז איך זה יכול להיות ששני הצדדים זוכים לביקורת כזו חריפה מצד הממשלה? אז האם זה נכון שראש הממשלה באמת רצה שלום ודיבר על שתי מדינות לשני עמים, או שזה סתם היה שקר לכל האוכלוסייה, להכניס את כל אוכלוסיית מדינת ישראל לפחד, לפוביה, ומצד שני, לדבר לעולם כאילו הוא באמת רוצה שלום. אז תראו איזו צביעות – של הממשלה הזאת: גם מצליף בפרטנר לשלום, הרשות הפלסטינית, ורוצה להעמיד אותה במצב מביך בפני העם שלה, ורוצה ממנה עוד ועוד ועוד יותר ויתורים; ומצד שני, גם באופוזיציה, מה שהיתה אז הממשלה, שהם ויתרו יותר מדי והרחיקו לכת, והם יכולים לוותר עוד ועוד. אז באמת, האם יש לממשלה הזאת איזו דרך שבאמת היא רוצה להשכין שלום באזור? האם באמת – וזה לא רק מס שפתיים ולא רק לבוא ולהגיד פה: אנחנו כל הזמן קוראים לפלסטינים, תבואו לעשות משא-ומתן, תבואו לשולחן; על מה אתם מזמינים אותם, למה? אם המצב שהגיע, ומה שראה כל העולם לא מספק אתכם, אז מה באמת יכול לספק אתכם? אז כנראה הממשלה הזאת, הפנים שלה רק למלחמה, וכל ההצהרות המלחמתיות ששמענו אותן מהממשלה הזאת, הן הדומיננטיות, ולא הפנים שלכם לשלום, ומספיק לשקר לכל העולם. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת אברהים צרצור – לא נמצא. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, בבקשה. לאחר מכן – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. ג'מאל זחאלקה, אתה יכול לעלות עכשיו? חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, היא מעוניינת להתחלף אתך. כן, כן. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> לא, לא. יש גם אחריה, עוד. יש גם חבר הכנסת אילן גילאון, אחר כך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אם אתה מוכן. בבקשה, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, המסמכים של המשא-ומתן שנחשפו ברשת "אל-ג'זירה" לא הפתיעו בתוכנם. הדיבורים על תוכן המשא-ומתן פורסמו בעיתונות, וגם ניתוח פוליטי סביר ומאוזן היה מגיע למסקנות שאלה העמדות שהובעו במשא-ומתן. אני מבין שמר אהוד אולמרט הולך לפרסם בסוף השבוע, ב"ידיעות אחרונות", את הגרסה שלו על המשא-ומתן שהוא ניהל עם אבו מאזן, וכנראה יהיו גילויים נוספים. הדבר הופך לתגובת שרשרת. ואני חושב שחלק מהעיתונים בישראל לא פרסמו דברים שהיו ידועים להם כבר תקופה ארוכה, מסיבות ששמורות עם העיתונאים האלה. בכל מקרה, מעבר לצורה שבה היה הפרסום ואיך זה נעשה, ואם זה היה נכון, ומעבר לעניין של העיתוי וכל הדיבורים האלה, אני רוצה להתייחס בכמה מלים לתוכן של המשא-ומתן. ובעניין התוכן אנחנו יכולים לראות, בצורה בלתי אמצעית, באמצעות קריאה של המסמכים עצמם, את מה שהציעה ממשלת ישראל, ממשלת קדימה, במשא-ומתן, וגם את מה שהציע הצד הפלסטיני. וכאן אנחנו יכולים לראות שההחלטות הבין-לאומיות בקשר לעניין הפלסטיני, לפתרון של העניין הפלסטיני – ואלה החלטות מועצת הביטחון של איסור כיבוש של שטחים בכוח, החלטה 242; החלטה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית; החלטות בקשר להתנחלויות; החלטות בקשר לפליטים, לירושלים המזרחית – כל ההחלטות האלה לא נשמרו במשא-ומתן ולא היו בסיס לעמדה שעל-פיה צריך להגיע להסדר. ממשלת ישראל הציעה הצעות כאלה שהן רחוקות מהחוקים, מהחוק הבין-לאומי, וגם מהחלטות האו"ם, שלדעתי הן הבסיס היחיד שיכול להיות להגעה להסדר מאוזן ולשלום צודק באזור. אם אחרי כל הוויתורים שהפלסטינים הציגו במשא-ומתן, שזה כולל ויתור על כל השטחים שישראל בנתה בהם התנחלויות בירושלים המזרחית, למעט הר-חומה, וכולל חילופי שטחים, וכולל, בעצם, ויתור על זכות השיבה, גם אחרי כל אלה ממשלת ישראל לא היתה מוכנה – ממשלת קדימה לא היתה מוכנה להגיע להסדר, אז בוודאי ממשלת הליכוד לא בשלה לכך. ולכן אני חושב שכל משא-ומתן עם הממשלה הנוכחית הוא משא-ומתן עקר, וצריכים לראות גם את המתקפה של הממשלה הנוכחית על הוויתורים שעשתה ממשלת קדימה. כלומר, אתם רוצים להציע פחות. אתם בעצם אומרים: אין הסדר, אין שלום, לנצח תאכל חרב. וזה לא יקרה. אני מקווה שהקהילה הבין-לאומית תתעורר ותכפה הסדר. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> יהיה שלום, יהיה שלום. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, אמרתי שאתה מספיק צעיר כדי להיות גם אופטימי. ובכלל, איך אפשר להיות לא אופטימיים במקום הזה? אבל אתה יודע, אפרופו השר להגנת הסביבה: אני מאוד בעד מיחזור, אבל לא במקרה הזה, ש"אל-ג'זירה" מיחזרה דברים שכולנו ידענו. כי זה כבר, קודם כול, לא חוכמה גדולה. היה כתוב בעיתונות. זה מה שנקרא raison d'etreשל כל מה שאנחנו קוראים להם "המתווים". יש הרבה מאוד מתווים, אבל כולם מדברים על אותו דבר, שבסופו של דבר צריכה להיות פשרה של אמיצים. מדוע פשרה של אמיצים? כי כל אחד צריך להיות מספיק אמיץ לוותר – ואני אומר את זה לשני הצדדים – גם לרשות הפלסטינית, שאני לא מבין מה האי-נוחות שיש לאבו מאזן כרגע, ולעריקאת, כאשר בעצם אומרים שהוא הלך לפשרה. הוא הלך לפשרה כי זו טובתו של העם הפלסטיני. אני לא מבין, מאידך, מה הבעיה של קדימה, מלבד דבר אחד: איך הם החמיצו הסכם בהפרש כל כך קצר. הרי זה ברור לגמרי, גברתי חברת הכנסת חוטובלי, שעד שלא יהיה סוויץ' בראש, ב"קופסה" של האנשים, ויחשבו על שלום במונחים של שלום, וזה אומר, במונחים של win-win, שכל הצדדים מרוויחים מהם – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> כל הצדדים מרוויחים מהם. ולכן, כאשר חושבים כך, אפשר לפתור כל דבר. כאשר חושבים כך אפשר לפתור כל דבר, ואנחנו ראינו בהיסטוריה משברים עמוקים הרבה יותר מאשר בינינו לבין הפלסטינים. ועל דברים הרבה פחות קונקרטיים – כאן מדובר על פיסת ארץ שהיא שייכת לכולם, אבל בדרך כלל צריך לסדר פה איזה סידור בתוכה, מי יגור איפה. עד שהדבר הזה לא יקרה, תהיה לנו בעיה. עכשיו, מה אני מתרשם? שכל הדיבורים האלה שאין לנו פרטנר, שכל האנשים שם שטופים באסלאם רדיקליסטי – אגב, שאנחנו די מחזקים אותו; כי עם הזמן, אנשים מאבדים תקווה. וככל שבצד השני אנשים מאבדים תקווה, ככה אנחנו נותנים לאסלאם הרדיקלי לצמוח. ולכן זה יוצר אי-נוחות. כי כאשר יש לנו סוף-סוף מנהיגים שאפשר לדבר אתם, אדוני, וכאשר לא יוצא שום דבר והכול בוסר, כאשר מזמינים אותם פעם אחרי פעם לעוד ארוחה, לכנאפה של אשתו של עריקאת, ובסופו של דבר שום דבר לא יוצא מזה – ולא פעם התייחסתי גם להצלחה הכבירה של ממשלת קדימה, במקרה הזה, כי גם היא לא הצליחה במבחן התוצאה, ולא כמו בדברים אחרים, שאני חושב שלמאמץ ולכוונה יש איזה עניין, כאן מבחן התוצאה הוא הקובע – אני אומר: אולי להיפך. אולי לממשלת הליכוד זאת הזדמנות כבירה, רק שהיא תוציא אותה אל הפועל. אני לא התייאשתי. לגמרי. זאת אומרת: יש על מה לדבר. יש על מה לדבר לגבי ירושלים – ממש כמו שכתוב במתווה ז'נבה, שמה שיהודי ליהודים, מה שערבי לערבים, ואת זכות השיבה אנחנו צריכים לפתור בדרכים אחרות, שהן קבילות ומקובלות ואפשריות, ברמה שנוכל לחיות אתן. ולכן אני מתרשם שיש פרטנר, ויש צד פרגמטי, ורק דבר אחד היה קצת חדש לי ויכול להיות שלא הבנתי אותו עד תום – אני מקווה שלא הבנתי אותו עד תום. זו ההתייחסות לגבי – וזה, ממש, משפט אחרון – לגבי ההעברה של אוכלוסייה אל העבר השני של הגבול. הכפרים שנמצאים בתוך ואדי-עארה, שאנחנו רוצים להעביר אותם אל הרשות. אני, פעם אחת ולתמיד רוצה לציין את העניין הזה. ערביי ישראל הם, לכל הפחות, היהודים האמריקנים. ומי שחושב שאנחנו נוותר על ערביי ישראל בהסכם כזה או אחר, אז אני מודיע לך, אדוני: זה לא מתקבל על הדעת. זכותם של האנשים האלה – וכבר יש מחקרים וסקרים ש-99% מתוכם רוצים להישאר אזרחי מדינת ישראל; הם חיים בתוך דואליות מאוד קשה, מאוד בלתי אפשרית, בין, מצד אחד, הזהות הלאומית שלהם, ומצד שני, הזהות המדינתית שלהם. ועד שהבעיה הלאומית לא תיפתר, הבעיה של ערביי ישראל לא תיפתר. ולכן חשבתי שאולי, אדוני – ואני זורק את הרעיון בפעם הראשונה – שאולי, באמת, היינו צריכים לכוון לכך שיום העצמאות של המדינה הפלסטינית יהיה בה' באייר. כי אז ה"נכבה" יהפוך גם לעצמאות שלהם, ובסופו של דבר לעצמאות המושלמת שלנו. ומשום כך אני אומר שלמפת הדרכים יש לצרף לוח זמנים, ומשום שכבר איבדנו את הכ"ט בנובמבר שלנו, יש לזה עוד שנה ורבע להיגמר, וזה יכול לקרות, אם יהיה רצון טוב, ואם אנשים יוכלו לחשוב בצורה פתוחה, עד כדי כך שאפילו יישובים מסוימים יישארו מתחת הריבונות של הרשות הפלסטינית. זה לא בשמים, היו דברים כאלה מעולם. השאלה מה הכוונה. בינתיים, אנחנו לא רואים פה כוונה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, יש כמה עיתונאים וחברים מהשמאל שממש התרגשו לגלות את הוויתורים הפלסטיניים, ממש נפעמו מהנכונות של אבו מאזן לוותר בעניין ירושלים. רק כדי להזכיר כאן איזו תזכורת היסטורית, שאולי דרושה לבית הזה מפעם לפעם – באתרי האינטרנט אפשר למצוא סרט מ-1918, סרט שנמצא באמסטרדם, והסרט הזה מתאר בצורה מאוד יפה את ירושלים של שנת 1918. גרו בה ערבים, ומעל בתיה היפים של ירושלים וגם על הר-הבית לא התנוסס דגל פלסטין. היה שלטון טורקי גאה, והערבים שגרו שם לא דרשו עצמאות. המחשבה שאתה יכול לוותר על משהו שמעולם לא היה שלך, זה כנראה איזה עיוות של ההיסטוריה, כפי שרק יהודים יכולים לייצר במוחם. כתב יפה העיתונאי חגי סגל היום, שמי שחושב שאבו מאזן יכול לוותר על ירושלים, אז כנראה באותה מידה יכול להגיד שמדינת ישראל יכולה לוותר על הזכויות שלה במכה. זה פשוט מגוחך, זה פשוט אבסורד. העובדה שאנחנו מתרגשים ונפעמים מזה שירושלים, על-פי אותו הסכם, שכפי שנראה לפנינו האגן הקדוש בה, כולל הר-הבית, היה אמור להיות תחת ריבונות בין-לאומית – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – הדבר הזה, שמרגש אותך כנראה, חבר הכנסת גילאון – – – <אילן גילאון (מרצ):> כמה ישראלים, יהודים, גרים במכה? זו שאלה מעניינת. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אבל אתה יודע שמעולם לא היתה ריבונות פלסטינית בירושלים, ולכן המחשבה שהם יכולים לוותר על משהו שמעולם לא היה שלהם – למען האמת ההיסטורית הדבר הזה צריך להיאמר. ולכן אני לא מתרגשת מהוויתורים, שאינם ויתורים, בעיקר לאור העובדה שהעולם הערבי לא מקבל את זה. העולם הערבי, אם "אל-ג'זירה" היא סמל לעולם התקשורתי של העולם הערבי, ו"אל-ג'זירה" מגנה את אותם, לכאורה, ויתורים של אבו מאזן, ברור לנו לחלוטין שבאמת אין מה לעשות. אם ברגע ההיסטורי, מרחיק הלכת ביותר שממשלת אולמרט הגיעה אליו – הרגע שבו ממשלת קדימה הסכימה לוותר על חברון, העיר העברית הראשונה; ממשלת ישראל הסכימה לוותר על אלון-מורה, העיר שאליה הגיע אברהם אבינו; ממשלת ישראל הסכימה לוותר על עופרה ועל שילה, עיר המשכן; ממשלת ישראל הסכימה ללכת לכל הוויתורים מרחיקי הלכת האלה; ויותר מזה, אחרי שמכרו לנו במשך שנים שגושי ההתיישבות הם ההישג הגדול של השמאל, שבזכות החלוקה אנחנו נצליח להציל את אריאל ומעלה-אדומים, ואנחנו רואים שבסופו של יום הפלסטינים לא הסכימו לקבל לא את מעלה-אדומים, ולא את גבעת-זאב ולא את אריאל, אלא כל היישובים הנפלאים האלה יצטרכו להיות תחת ריבונות פלסטין, חלילה. ברור לנו לחלוטין, היום יותר מתמיד, בעקבות הגילויים האלה, שהמקסימום שהישראלים רצו לתת וממשלת אולמרט הסכימה לתת, זה הרבה פחות מהמינימום שאיזו ממשלה פלסטינית תהיה מוכנה לקבל. עם האמת ההיסטורית הזאת מדינת ישראל היום צריכה להתמודד. זה לא לחינם שהפלסטינים היום אינם הולכים במתווה של משא-ומתן; כי הם יודעים שכשלא מוכנים לשלם מחיר, הדרך הקלה והנוחה היא הדרך אל האו"ם. את זה אולי ידע השגריר הבא שלנו באו"ם – כבוד השר, אני מניחה שאתה תוכל להתמודד יותר בקלות עם העובדה שפלסטינים היום לא מוכנים לשלם שום מחיר, הם רק רוצים לקבל תמורה מלאה בלי לשלם דבר, ללכת ישר למועצת הביטחון, לבקש הכרה בין-לאומית במדינה פלסטינית בגבולות 67'. מדינת ישראל צריכה לעשות היום הרבה יותר כדי להשתמש בכל הגילויים האלה, כדי לומר: העולם הערבי אינו מקבל שום סוג של חלוקה. ומדינת ישראל צריכה לומר שבין הים לירדן יש מקום למדינה אחת בלבד, מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה לחברת הכנסת ציפי חוטובלי. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – בבקשה, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תסגור את "אל-ג'זירה". <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, במאמר מוסגר, "אל-ג'זירה", שמוכיחים באותות ובמופתים, יום-יום, שעה-שעה, שהם משרתים של "אל-קאעידה" ושל החמורים שבאויבינו, יותר נכון מהישרים שבאויבינו – ותיכף אני אסביר למה – מסתובבים פה בכנסת. אבל זה במאמר מוסגר. רבותי, אחת השאלות שאני רוצה לשאול: כשאנחנו נחשפים: יו, איזה שיחות היו, איזה הסכמים התקדמו, אילו ויתורים ביצעו האויבים שלנו, מכחיש השואה; היום אמר כאן ראש הממשלה שהחמור ביותר, יותר חמור מהשואה, זה הכחשת השואה, והוא משחר לפתחו של מכחיש שואה עם דוקטורט על הכחשת שואה. אני רוצה להזכיר לכולנו מי זה אבו מאזן. אז עם מי עושים הסכם? עושים הסכם עם אחד שההסכם שלו הוא לא הסכם מלכתחילה, עם אותה מסורת של הסכמים מאז מנהיגי העולם המוסלמי – הסכם חודייביה עם קורייש ואחרים – הסכמים שלא שווים אפילו את פיסת הנייר שעליה הם כתובים. להזכיר לכם כמה הסכמים יש? סתם הסכם קטן: שיהיה חופש דת וכניסה ליהודים לקבר יוסף או לבית-הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו. מישהו מעלה בדעתו לקיים את ההסכם הזה? ולכן צריך לראות עם מי עושים הסכם – עם מי שאין לו סמכות לעשות הסכם מבחינת האויב, שלא הכיר בסמכותו מעולם ולא יקבל את ההסכם. הדבר היחיד שהוא יקבל זה את החלק שהוא מקבל. בינתיים הוא מוכן שלא נגרש את עשרות אלפי התושבים בגילה ובגבעת-זאב. תודה רבה, אבו מאזן, מה היינו עושים בלעדיך, שאתה מוכן שלא נגרש. ותרן. איך אמרו על איזה מישהו? חתרן בלתי נלאה. ממש אפשר לתת לו את הציון "ותרן בלתי נלאה". איזו ותרנות יש לו, לאותו אחד. אחד הדברים המרתקים הוא עולם המינוחים של אנשי תקשורת שונים: אנחנו לא מוותרים על כלום, כי לנו אין ערכים. לנו אין כלום. אנחנו, אין אצלנו ויתור, כי הרי שום דבר לא שלנו. הדבר היחיד שמדינת ישראל שואפת אליו – ואני מקווה שאם אתה תעשה את המהלך הזה, אדוני השר, ותלך לאו"ם, אל תחזור על הקלישאה הזאת שמדינת ישראל רוצה שלום, רוצה שלום. אמרתי כמה פעמים כאן: שלום יש בזימבבווה, אפשר לנסוע לניו-זילנד. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, היא ערך, בארץ-ישראל. זה מה שעם ישראל רוצה, לחזור לארצו ההיסטורית, לממש פה את הריבונות שלו, לשמש אור לעולם. זה הייעוד של עם ישראל, ומתוך כך יבוא שלום. אבל ברגע שנתרפס – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני, רק שנייה אחת. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הזמן תם, נא לסיים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> רק באת, עוד רגע, משפט אחד. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> סליחה, הזמן תם. נא לסיים. משפט אחרון. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> בסדר. אנחנו צריכים לזכור שאלה שרוצים לחסל אותנו מתחלקים לשניים: אלה שרוצים לחסל אותנו ביד ומייד, בפה מלא, בבת-אחת, בלי להתבלבל; ויש כאלה שלמדו להתחכם ולקבל צעד אחר צעד. ויש טיפשים אצלנו שקוראים לזה ויתורים. רבותי, אלה לא ויתורים, זוהי תורת השלבים. ואלה ששוגים באשליות מביאים את העם היהודי לאסון הבא שלו. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> ביקשתי לסיים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אל תצעק עלי. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> ביקשתי לסיים. בבקשה, חבר הכנסת, השר ארדן, בבקשה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, לפני שאענה על ההצעה לסדר-היום, הייתי רוצה להתייחס לסוף דבריו של חבר הכנסת בן-ארי. בלי קשר באיזה תפקיד אהיה ובאיזו שליחות, בכל מקום בו אהיה כן אומר שמדינת ישראל כן חפצה בשלום וכן רוצה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – זה הערך העליון? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> זה לא מה שאמרת. אמרת: אל תאמר. אני לא זוכר, אני לא רוצה להכניס מלים לפיך – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אמרתי – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אבל כיוון שהתחנכתי בחינוך דתי ובישיבה תיכונית, אני זוכר איך מסתיימת התפילה. וכשאומרים: ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> בטח לא אבו מאזן. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – אז השלום הוא ברכה שאנחנו חפצים בה מאוד. ברור שיש גם ערכים וברכות נוספים, וגם להם צריך לשאוף, אבל בקיצור, אני לא מקבל את האמירה הזאת שלך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – אני אמרתי: מתוך – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לא להפריע לשר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – נגיע לשלום – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לא להפריע לשר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – ולא מתוך התרפסות ולא מתוך כניעה – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אני קורא אותך פעם ראשונה. לא להפריע לשר. אמרת את דברך. עכשיו השר אומר את דברו. אדוני השר, בבקשה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני מקווה שאני לא חשוד באיזה עמדות כאלה ואחרות. ושוב, התרפסות זה מינוח מסוים לתכונה, שאם עושים אותה במידה הנכונה היא דווקא, כמאמר הרמב"ם, יכולה להיות שביל הזהב. נכון? כאשר רוצים להשכין שלום, הרבה פעמים כל אחד מוותר – תשאל את אהרן – ומשכנע את השני למחול על כבודו בתחומים מסוימים. אני מבין את ההשוואה שאתה עושה, אבל אני לא חושב שהיא כל כך רלוונטית תמיד, כאשר מנסים לקדם תהליך מדיני שסופו הרצוי הוא הגעה להסכם מדיני שמביא שלום וביטחון לארץ. בכל אופן, חברי חברי הכנסת, אני חושב שלממשלה הנוכחית יש דרך הגיונית, מאוזנת ושקולה, דרך שאינה שוגה באשליות, דרך שאינה מאחזת את עיני הציבור, כפי שנהגה הממשלה הקודמת. ושוב, בשונה ממה שנאמר, אני דווקא שמח ומברך על הגילויים של רשת "אל-ג'זירה". בעבר, כשמנהיגם של הפלסטינים – ערפאת שנים ארוכות דיבר כלפי חוץ על שלום של אמיצים, כמה מגוחך להזכיר זאת, אבל פנימה, מימן את ארגוני הטרור, הסית, באמת פעל בכל דרך כדי שעמו לא יפנים את ערך השלום ולא יקבל את קיומו של העם היהודי כאן במרחב. כל פעם שהיה נחשף בכלי תקשורת מערבי או ישראלי מה הוא היה אומר לבני עמו, מייד היה זעם רב פורץ כאן, בקרב מפלגות השמאל, מנהיגי השמאל, ארגוני השמאל: מה פתאום אומרים, אה, את זה הוא אומר לצרכים פנימיים. לא צריך להתרגש. לא צריך להתייחס ברצינות. אז כמובן, על זה שלא התייחסנו מספיק ברצינות שילמנו בכמה אלפי הרוגים, ולאחר מכן כל העולם כולו הבין, על-ידי הרבה מאוד פעולות, לאן הלכו הכספים שהעולם התמים תרם והעביר לרשות הפלסטינית בראשותו של רב-המרצחים יאסר ערפאת. לאט לאט אנשים מתפכחים. גם כאן רבים בעם ובמנהיגות הפוליטית התפכחו, והבינו שצריך להוביל כאן תהליך ריאלי, תהליך שבו שני הצדדים, אני מניח, אבל בוודאי גם מהצד שלנו ראוי לשמור על הערך של כבדהו וחושדהו. לא להסתפק רק בהצהרות או רק בניירות חתומים, כי זה לבד לא מבטיח את השלום ואת הביטחון. כאשר נחשפו על-ידי ההדלפות של "אל-ג'זירה", באמת, הפרטים שההנהגה הישראלית וגם ההנהגה הפלסטינית היו מוכנות – שוב, כל אחד מציג את זה מהצד שלו: לוותר או לא לוותר, זה פחות רלוונטי, אבל נחשפו כמובן העמדות שהוצגו במהלך המשא-ומתן, אני ראיתי בכך ברכה גדולה. כמובן, נדהמתי מכך שהתקשורת הישראלית, בהתלהבותה הרבה – ואני לא עושה הכללות, היו גם חריגים לכך – התקשורת הישראלית, בהתלהבותה הרבה להכתיר את הוותרנות הפלסטינית, בעצם לא שמה לב שהיא עצמה פוגעת בסיכויי השלום, כי היא מאמצת את הנרטיב של "אל-ג'זירה", שבא בעצם לתקוף את הרשות הפלסטינית, כדי בעצם לעזור ל"חמאס" ולקיצונים. והנה, שוב, מצאו עצמם התקשורת הישראלית ועוד רבים מהמנהיגים השמאליים כאן, שהם רוצים אולי לקדם תהליך שלום אבל פועלים בדיוק ההיפך. בכל אופן, למי שחושב שהגילויים הללו מעידים על כך, כפי שהיום פרסמו מנהיגי יוזמת ז'נבה, שכאילו ההוכחה כעת היא שיש פרטנר ושהפערים הם קטנים, אז טוב, זה כל אחד לפי תפיסתו. אם אנשי יוזמת ז'נבה ואם יושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני סבורים שמעלה-אדומים, שגבעת-זאב, שאריאל, ששכונת גילה, ששכונת הר-חומה, שההכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי – אם כל האלה הם פערים קטנים, אני מצפה מהאופוזיציה לומר ביושר לציבור. אם אתם עדיין מאשימים את ראש הממשלה ואת הממשלה הנוכחית בכך שלמרות כל הקריאות, כל המאמצים, כל הצעדים – מנאום בר-אילן וביטול נקודות בדיקה כדי להקל על החיים הפלסטיניים, וההקפאה של עשרת החודשים, וכל הצעדים שננקטים כדי להחזיר את הפלסטינים לשולחן המשא-ומתן – אם עדיין אתם מאשימים את ראש הממשלה ואת הממשלה בכך שהתהליך המדיני איננו מתקדם, אתם חייבים תשובה לציבור. יושבת-ראש האופוזיציה, הגברת לבני, חייבת לומר לציבור את האמת שלה. לא לטייח, לא לטשטש, לא להוליך שולל, כאילו יש לה איזו נוסחת קסמים, שהיא תפזר איזו אבקת קסם ומייד הפלסטינים, בדיוק לְמה שהם לא הסכימו לו לפני כשנתיים, כשהגברת לבני ניהלה את כל אותן פגישות יחד עם מר אולמרט – פתאום היא תעשה איזה הוקוס-פוקוס והנה יהיה לנו שלום. שתבוא הגברת לבני באומץ, יחד עם חבריה, ותאמר לציבור: יש שתי דרכים. יש הדרך של הממשלה הנוכחית, שהפיקה לקחים מכל מה שראינו ב-18 השנים האחרונות, מאז הסכמי אוסלו, שכל נסיגה, שכל ויתור שלא היה מגובה היטב בהסדרי ביטחון שמוודאים שמה שחשבנו שיקרה באמת יקרה. וכאשר עושים דברים כאלו לא מותירים שום ספק ושום מקריות, כי אנחנו לא מעוניינים שכמו שהנסיגה החד-צדדית מעזה הביאה לעליית ה"חמאס", וכמו שהנסיגה החד-צדדית מלבנון והסיום הכושל של הגברת לבני ומר אולמרט את הניהול של מלחמת לבנון השנייה והחלטה 1701 הכשירו את הקרקע והביאו לכך שמאתמול גם יש לנו ממשלה בחסות ה"חיזבאללה" בגבולנו הצפוני – אנחנו לא מעוניינים יותר שכאן יאחזו את עיני הציבור. אבל, אם הגברת לבני אומרת שיש לה דרך לגרום לפלסטינים לחתום על הסכם שלום שיסיים את הסכסוך בלי שהיא תוותר על אריאל, על מעלה-אדומים, על שכונות בירושלים, על הדרישה להכיר בישראל כמדינתו של העם היהודי, אפילו על כמות הפליטים – שזה דבר איום ונורא, ותמיד אמרו לנו: אפילו הכרה סמלית בכאילו-זכות, במירכאות כפולות ומכופלות, שיש לפליטים לחזור לתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל, ואפילו על זה ממשלת קדימה הקודמת הסכימה להיכנע ולוותר; אז אם הגברת לבני טוענת פעם אחר פעם שאם היא היתה מובילה כאן את המדינה היה כבר משא-ומתן והיה תהליך מדיני שמסתיים בהסכם, היא צריכה לומר לציבור את האמת, מה המחיר שהיא מתכוונת לשלם בשביל הסכם כזה. ואם היא לא נוהגת כך, תפקידה לנהוג כאופוזיציה אחראית. תפקידה להתאחד; תפקידה להביא לכך שהפלסטינים, שהמנהיגות העולמית תבין שלא רק על-ידי לחץ ודרישה לוויתורים ממדינת ישראל – לא זו הדרך שבה הפלסטינים גם הם יגיעו למסקנה שצריך להתפשר מצדם. דווקא, חברי חברי הכנסת מהסיעות הערביות וחברי הכנסת מהשמאל, העובדה – ותשימו לב היטב שבעקבות הפרסומים ב"אל-ג'זירה" אבו מאזן מיהר להתנער אפילו מהעמדות האלו, אפילו מהעמדות שפורסמו אתמול, שיש בהן מבחינת הפלסטינים הישגים אדירים: חס וחלילה, פינוי של קריית-ארבע, פינוי של יישובים רבים, כפי שפירטה חברת הכנסת ציפי חוטובלי; גם מהעמדה הזאת כל עוד היא לא כוללת שכונות ירושלמיות, כל עוד היא לא כוללת את גושי ההתיישבות, אבו מאזן מיהר להתנער. מה זה אומר? זה בדיוק אומר את מה שאני כרגע הסברתי, שהתהליך של דרישת ויתורים רק מישראל גורם לכך שהמנהיגות הפלסטינית מאחזת גם היא את עיני הציבור ואת עיני העם הפלסטיני, היא לא מכינה אותו למחירו של השלום, אם יושג אי-פעם הסכם. ואנחנו הרי יודעים, ניירות שחותמים עליהם מנהיגים לא שווים כקליפת השום אם זה לא מגובה באיזה תהליך אמיתי שמחלחל אל הציבור הרחב, וכדי שזה יקרה, גם המנהיגות הפלסטינית צריכה לומר את האמת בצד הפלסטיני. ולכן, אני חושב שבסיכומו של דבר המסמכים שנחשפו על-ידי רשת "אל-ג'זירה" – בסופו של דבר כאשר האמת יוצאת לאור, זה תמיד דבר טוב, אדוני היושב-ראש. כל אחד כמובן מנסה לקחת את זה ולפרש את זה אולי לכיוונים שיותר נוחים לו. זה בסדר, בסופו של דבר הציבור הוא שישפוט, אבל אין ספק שבזכות החשיפה הזאת אנחנו יודעים מעט יותר על האמת. ולכן – מה מבקשים המציעים, אדוני היושב-ראש? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מה, אדוני השר? להסתפק בהודעה במליאה? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני מוכן גם ועדה, אני אשמח גם להסתפק בהודעה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני ישאל את המציעים, והממשלה תסכים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה, אדוני השר. האם המציעים מסתפקים בדברי השר? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מסתפק. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא שמעתי, חבר הכנסת – אתם רוצים דיון במליאה – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> – – או מסתפקים בהצעת השר? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כן. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מסתפקים בהצעת השר. תודה רבה. <הצעה לסדר-היום> <ההשלכות החמורות של תוואי כביש 6 בדרום> <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הנושא הבא: ההשלכות החמורות של תוואי כביש 6 בדרום, הצעה לסדר-היום מס' 4704. ישיב על ההצעה לסדר-היום שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ. במקומו השר וילנאי? ברוך הבא. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. זה משרד די כבד, כבוד השר, התחבורה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כן, לוקח יותר מדי סמכויות. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ההצעה היא לגבי ההשלכות של תוואי כביש 6. מראש אני רוצה לציין שהבעיה היא לגבי התכנון וההתייחסות לאוכלוסייה שנופלת על התוואי הזה. אני מדבר, רבותי, על הקטע הדרומי של כביש 6, שהוא ממחלף מאחז עד מחלף הנגב, שאורכו 61 קילומטר. מדובר בתוכנית המיתאר הארצית, הכוללת הוראות מפורטות, אשר מאפשרות לתת מכוחן הרשאות והיתרים לביצוע עבודות בשטח. אורכו של כביש 6 בקטע המוצע הוא כ-48 קילומטר. אנחנו מדברים על שני הקטעים הדרומיים מלהבים עד שוקת, ומשוקת עד מחלף נבטים. לצדו של הכביש, כבוד השר, מתוכננת גם רצועה למסילת ברזל, והרוחב המתוכנן הוא כ-350 מטר, ובחלקים אף יותר, היכן שיש מחלפים. השטח שאמור להיות מופקע בגין התוואי הזה הוא 21,000 דונם. המשמעות של הדבר היא פינוים של 2,500–3,000 תושבים המתגוררים בשטח המתוכנן, אשר ייאלצו לעבור, ואין התייחסות לאותם תושבים ואין התייחסות לבעיית המגורים. מדובר בכ-200 בתים העשויים להיהרס. התכנון התעלם – זאת אחת הטענות שלנו – מהמציאות בשטח, והוא גם התעלם מהמלצות ועדת-גולדברג, שידועה לכם, רבותי, אשר המליצה על מתן מענה ליישובים הלא-מוכרים במסגרת תוכנית מטרופולינית של באר-שבע, תמ"מ/23/14/4, שקבעה אזורים לאיתור והקמה של יישובים, והתכנון של כביש 6 מתעלם מתוכנית מטרופולין באר-שבע וגם מההמלצות של ועדת-גולדברג. הכפרים שיכולים להיפגע עקב התכנון והמתווה הקיים זה היישובים: אל-מסאעדיה, אלגרין, ח'רבת-אלוטן, ביר-אל-חמאם, ח'שם-זנה, סויוין, א-שאהבי, ואדי-אל-נעם וואדי-אל-משאש. תושבי היישובים האלה – לא היה דיון אתם, לא שמעו את דעתם ולא נתנו את דעתם לגבי פתרון חלופי. ולכן, כאשר מדברים על כביש, שהוא בוודאי בא לתת מענה ולתת שירות ובא לעזור ולסייע, אסור שהמחיר והנטל ייפלו על קבוצה מסוימת, כאשר כולם נהנים וקומץ קטן הם הקורבן והם הסובלים מהתכנון ומהתוואי הקיים. אחת הבעיות הנוספות היא שהכביש הזה עשוי לפגוע גם בשבילים המשרתים את תושבי היישובים הלא-מוכרים. אנחנו מבקשים שתהא התייחסות למציאות בשטח, יהיה מענה לתושבי היישובים העשויים להיפגע, וגם לשקול אפשרות של תוואי חלופי. עד עכשיו, לדעתי, ההתייחסות היתה כאילו האנשים האלה קיימים בפועל, אבל לא קיימים מבחינה תכנונית. מה שיהיה לגביהם – אין התייחסות רצינית של משרד התחבורה, וגם לא של החברה המפתחת את כביש 6. ולכן אני מבקש – מאחר שהדבר הזה מחייב דיון מעמיק, התייחסות רצינית לבעיות התכנוניות, לבעיית היישובים, לבעיית התושבים – לקיים דיון בוועדת הכלכלה, כאשר כל הגורמים הרלוונטיים יהיו שותפים וייתנו מענה ותשובות על השאלות שבכוונתנו להעלות. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה, חבר הכנסת טלב אלסאנע. השר מתן וילנאי, בבקשה. בבקשה, כבוד השר. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> כבוד היושב בראש, חברי חברי הכנסת, אני מייצג פה את שר התחבורה, שביקש ממני לענות במקומו. הוא העביר את השאילתא לחברת "חוצה ישראל", שהיא המתכננת והמבצעת של הפרויקט החשוב הזה. התשובה של הנהלת החברה היא כדלהלן: קטעי כביש 6 בדרום, ממרחב להבים, שוקת, נבטים, עד לצומת הנגב, אושרו במלואם על-ידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה לאחר הליך ארוך וממושך של תכנון, בחינת חלופות ובדיקות מגוונות ופרסום שקוף וברור לציבור אשר צריך להיות תלוי בכביש הזה. התוכניות הביאו בחשבון באופן מיטבי את ההתיישבות במרחב – ההתיישבות המוכרת וההתיישבות הבלתי-מוכרת. במקטעים המיועדים לביצוע בשנים הקרובות, עד צומת שוקת אין פגיעה ולו במבנה אחד. בקטעי ההמשך, מצומת שוקת עד לצומת הנגב – שזה שנים קדימה – יש פגיעה בכמה עשרות מבנים קלים, ויינתן להם מענה כפי המתבקש בחוק. מעבר לכך תלויה ועומדת עתירה לבג"ץ של גורמים שונים נגד קידום הכביש. לא ניתנו צווי ביניים או צווים על-תנאי בהליך הזה. אני רק יכול להוסיף משלי. הרבה מהאנשים שהגישו בג"צים על כביש 6 בצפון היום אומרים: טעינו שהגשנו את הבג"צים. הכביש הזה שינה משמעותית את אורח חיינו ואת החיבור שלנו למרכז הארץ. אני מניח שאותו הדבר נכון גם לגבי דרום הארץ. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אדוני השר, אלה שמצטערים על זה שהלכו להליך משפטי – החברה של כביש 6 הלכה לפיצוי אתם, דונם תמורת דונם. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> נכון, בדיוק כך. בנגב אין התייחסות כזאת. אלה באמת לא היו צריכים ללכת לשום הליך משפטי. בייגה שוחט חברך היה יושב-ראש "חוצה ישראל" כשהיה שר האוצר, והוא קבע את הקביעה הזאת, וזאת היתה המדיניות של כביש 6. באקה-אל-ע'רביה, ג'ת, טירה, טייבה, כפר-קאסם – דונם תמורת דונם, בערך שלו. פה אנחנו מדברים על מצב אחר. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> השר, יושב-ראש ועדת השרים לענייני ערבים – ואני ביצעתי את המדיניות הזאת אחת לאחת. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אם אותו עיקרון יחול לגבי הדרום, אני מאמין שיהיה פתרון. אין התייחסות לנפגעים בדרום, ולדעתי, אם יעשו מה שהיה בטירה, בבאקה, זו תהיה מגמה חיובית. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אני שמח, כי בטירה וכפר-קאסם ובנותיהם, אני עסקתי בזה אז, בשנים 1999–2000. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לכן, אני אומר, זה מצב שונה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אני לא ער לזה. להביא את זה לדיון במקום הראוי. אין שום סיבה לעשות פיצוי אחר, לפי הבנתי. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מאה אחוז. תודה לאדוני השר. השר הציע שהוא יביא את זה בפני הנהלת "חוצה ישראל" כדי לקיים דיון על זה. השר מסתפק בהודעה. מה מציע המציע? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> להעביר לוועדת הכלכלה. זה מוסכם על שר התחבורה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אין לי בעיה. שיעלה בוועדה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אנחנו מצביעים על העברת ההצעה לסדר-היום לדיון בוועדת הכלכלה. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 3 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בעד לקיים את הדיון בנושא בוועדת הכלכלה – 3, אין נגד, אין נמנעים. הנושא עובר לדיון בוועדת הכלכלה. תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 60), התשע"א–2011; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 61) (הצבעת מתנדבים בשירות לאומי), התשע"א–2011. תודה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה. הנושא הבא: הצעה לסדר-היום מס' 4845, של חבר הכנסת בן-ארי, בנושא: מדיניות של אכיפה סלקטיבית אצל המשנה לפרקליט המדינה. בבקשה. ישיב על ההצעה לסדר-היום השר בני בגין, שנמצא בדרך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני רוצה להמתין כדי לקבל תשובה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הוא בא מוכן, התשובה שלו מוכנה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מצטער. אני אדבר כשהשר יהיה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כך אתה מאבד את הזמן. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני לא מאבד את הזמן; יש לי עשר הדקות השלי. השר שאמור לענות לי אמור לשמוע את מה שאני אומר. אם התשובה שלו כבר מוכנה, אז מה יש לי לדבר? שייתן לי את התשובה ביד ושלום על ישראל. אי-אפשר לעשות צחוק. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בוא נבדוק מה אומר התקנון. חבר הכנסת בן-ארי, התקנון קובע – הממשלה לא חייבת להיות נוכחת כשאתה שואל, ולכן אתה יכול להעלות את ההצעה שלך ולנצל את הזמן שלך – לא חייב – אלא אם אתה רוצה לוותר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני, אני לא רוצה לוותר. יש לי דברים שאני רוצה לטעון בפני השר. אני רוצה לקבל תשובה, ולא שזורקים לי איזה משהו ותלך הביתה. מה זה פה? אני מוכן לדחות בשבוע. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> קיבלנו. דחייה בשבוע. אחר כך: הצעה לסדר-היום של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – איננו. שאילתות לשר לביטחון פנים; היות שחבר הכנסת מוזס איננו, וחבר הכנסת מיכאל בן-ארי מסכים לדחות את זה לשבוע הבא, נעבור לסעיף האחרון בסדר-יומנו, שזה השאילתות שהכינו חברי הכנסת לשר יצחק אהרונוביץ, השר לביטחון פנים. ראשון שואל השאילתות זה חבר הכנסת אורי אריאל, אבל איפה השר? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא חשוב. הרי התשובה כתובה, אז שישאלו את השאלות. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא. צריך לשמור על תקנון הכנסת, חבר הכנסת בן-ארי. איפה כבודו? נחכה לו. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני, אולי נפיל את הממשלה עכשיו שנינו? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא. הממשלה הזאת הולכת לשלום, אנחנו לא יכולים להפיל אותה. <שאילתות ותשובות> <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אני מזמין את השר לביטחון פנים, חבר הכנסת יצחק אהרונוביץ, להשיב על שאילתות של חברי הכנסת. השאילתא הראשונה, של חבר הכנסת אורי אריאל – איננו; השאילתא השנייה, של חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה. <1117. התנהלות שוטרי משמר הגבול במערת המכפלה> <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אדוני השר. השאלה היא מי"ט בחשוון, לא מזמן. בי"ט חשוון תשע"א פעלו שוטרי מג"ב במערת המכפלה בצורה החורגת מסמכותם בכך שהורו להסיר מדבקות "כהנא צדק", אף שמדבקות אלה אושרו על-ידי הפרקליטות. היה על זה משפט, אמרו שזה לא הסתה ולא שום דבר; הדבר הזה תקין לחלוטין במסגרת חופש הביטוי שמדינת ישראל חרתה על דגלה. במקרה שהגיע לידיעתי, שוטרת תקפה צעירה שביקשה להיכנס למערה, וגם הצמדנו קלטת. רצוני לשאול: 1. מי אסר את הכנסת המדבקות? 2. אילו צעדים יינקטו נגד השוטרת שבקלטת? תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה, כבוד השר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי ביקש לדון באירוע שבו פעלו שוטרי משמר הגבול במערת המכפלה בצורה אשר לדעתו חורגת מסמכותם בכך שהורו להסיר מדבקות "כהנא צדק", אף שמדבקות אלה אושרו על-ידי הפרקליטות. מבירור שנערך עולה כי האירוע אינו מוכר לפיקוד מג"ב. יש לציין כי על-פי הנחיות צה"ל, שהוא הריבון באזור וכוחות מג"ב כפופים לו, קיימת הנחיה שאין להוסיף כל כיתוב מכל סוג שהוא במערת המכפלה. אשר לטענתך על כך ששוטרת תקפה צעירה – על הצעירה להגיש תלונה למח"ש, שממונה על חקירות שוטרים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. שאלה נוספת – אין. אנחנו עוברים לחבר הכנסת יצחק וקנין – איננו כאן, לצערי; חבר הכנסת אמנון כהן – לא נמצא; חבר הכנסת נסים זאב – מבקשים מכבוד השר שיענה לו בכתב עקב כך שביקש זאת; חברת הכנסת חנין זועבי – איננה; חבר הכנסת חיים אמסלם – אני לא רואה אותו כאן; חבר הכנסת דוד אזולאי – לצערי, איני מזהה שהוא באולם; חבר הכנסת נחמן שי – כנ"ל; חבר הכנסת עפו אגבאריה – לצערי, אינו באולם, וגם חבר הכנסת יצחק וקנין; חבר הכנסת חיים אמסלם – לא נמצא באולם; חבר הכנסת דוד אזולאי – אותו דבר; חבר הכנסת חנא סוייד – לא נוכח במליאה; חבר הכנסת אריה אלדד, תציל את המצב. <1286. רכישת בית בכפר אעבלין> <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, בתקשורת פורסם כי יהודי שרכש בית בכפר אעבלין בגליל אוים על-ידי שכניו שישרפו אותו אם יעז לישון שם, הותקף באלימות וגורש מהכפר. רצוני לשאול: 1. האם המידע נכון? 2. אם כן – כיצד טופלו תלונותיו במשטרה? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה, חבר הכנסת אלדד. בבקשה, אדוני השר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> 1. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מבירור הפרטים עולה כי ב-5 באוקטובר הוגשה תלונה למשטרת שפרעם על-ידי אזרח יהודי שרכש דירה מתושב מקומי בכפר אעבלין. לדבריו, לאחר שנכנס לדירה פנו אליו אחיו של מוכר הדירה ושכן נוסף ודרשו ממנו לעזוב את הדירה. לאחר מכן תקפו אותו וכתוצאה מכך הוא נאלץ לעזוב את הדירה. 2. בעקבות התלונה נפתחה חקירה במשטרה בגין תקיפה ואיומים כנגד שני החשודים. הם נחקרו תחת אזהרה בגין חשדות אלה ובסיום החקירה הם שוחררו בערובה בתנאים מגבילים, לרבות איסור יצירת קשר או מגע עם המתלונן. ב-14 בנובמבר 2010 שוחח ראש משרד החקירות של תחנת המשטרה עם המתלונן והבהיר לו כי יש לו זכות חוקית להיכנס לדירתו בכל עת שיחפוץ בכך, ואף הוצע לו ליווי משטרתי לאבטחת כניסתו לדירה. במקביל, החשודים הוזהרו בשנית על-ידי ראש משרד החקירות בתחנה שלא ליצור כל קשר או מגע עם המתלונן. מבירור עם מפקד תחנת שפרעם מסתבר שמדובר באירוע בודד שטופל באופן מיידי על-ידי שוטרי התחנה ופיקוד התחנה נמצא בקשר רציף עם המתלונן וייתן לו כל סיוע נדרש כדי שיחזור לביתו. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לחבר הכנסת אריה אלדד יש שאלה נוספת? <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אנחנו נמשיך. חברת הכנסת רוחמה אברהם בלילא – לצערי אינה נמצאת באולם. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, בבקשה. אנחנו נחזור אחר כך לחבר הכנסת אורי אריאל, אף-על-פי שהוא איחר. <1334. איטום "בית יהונתן" שליד "בית הדבש"> <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני השר, כשהשאילתא הזאת הוגשה, פורסם כי "בית יהונתן" שבכפר-השילוח עתיד להיאטם בזמן הקרוב. רצוני לשאול: 1. האם "בית יהונתן" עתיד להיאטם בימים הקרובים? 2. מאחר ש"בית יהונתן" מצוי ליד בית שמכונה "בית הדבש", שבו מתגוררת משפחה יהודית אחת, מדוע המשטרה מאפשרת להפקיר משפחה בודדת בלב אוכלוסייה עוינת? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה, אדוני השר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> 1. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אבקש להדגיש כי הגורם האחראי לאכיפת חוקי התכנון והבנייה בירושלים הוא עיריית ירושלים. לגופו של עניין, לפני שבועות ספורים ביקשה עיריית ירושלים את סיוע המשטרה לביצוע הליך האיטום של "בית יהונתן", ומשטרת ישראל נערכה לסייע לה. זמן קצר לפני הביצוע חזרה בה העירייה מטעמיה, ולאור זאת התייתר הצורך לביצוע ולסיוע משטרתי. 2. באשר ל"בית הדבש", אבטחת המתחמים שבהם מתגוררים יהודים במזרח-ירושלים נתונה בידי משרד הבינוי והשיכון. במקום מוצבים מאבטחים חמושים 24 שעות, ובמידת הצורך משטרת ישראל מסייעת באבטחת האזור. אני יכול להגיד לך, מביקור שערכתי לא פעם ולא כמה פעמים, שיש שם גם הרבה כוחות של משמר הגבול שמאבטחים את האזור שם. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה. יש שאלה נוספת? בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני השר, אני רוצה להביא בפניך את דבריו של מפקד המחוז פרנקו, בעקבות מקרה שאירע בשבוע שעבר, שבו שלושה לוחמים של משמר הגבול נטשו עמדה שלהם בסילואן, לאחר שהותקפו בידי עשרות פלסטינים – נטשו את העמדה כשהם משאירים מאחוריהם ערכה של אמצעים לפיזור הפגנות, והם בעצם הגיעו ל"בית יהונתן" כדי לתפוס מחסה. כך אמר מפקד המחוז: יהיה קושי גדול באבטחת המשפחה אשר תיוותר ב"בית הדבש" לאחר הפינוי. מדובר במשפחה יהודית בלב סמטה המאוכלסת ברובה בתושבים ערבים. משפחה זו נשענת במידה רבה על קיומה של האבטחה המוענקת כיום ל"בית יהונתן". משזה יפונה, תיוותר המשפחה ברמת סיכון גבוהה בהיעדר אבטחה וללא סביבה תומכת של משפחות יהודיות אחרות. זוהי הערכתו של מפקד המחוז, ורציתי לשאול: מהי עמדתך המקצועית העקרונית בדבר האפשרות לפינוי של "בית יהונתן" כל עוד לא השתנה המצב הביטחוני לגבי "בית הדבש"? במלים אחרות, האם אתה שותף לדבריו של מפקד המחוז שנצרכת כאן בעצם שמירה מקבילה, ו"בית יהונתן" הוא לא רק הערך עצמו של הקיום של הבית אלא גם עצם השמירה על אותם יהודים שגרים ב"בית הדבש"? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה, אדוני השר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> חברת הכנסת ציפי חוטובלי, לגבי ההחלטה אם לפנות את "בית יהונתן", אמרתי שזה נתון בידי עיריית ירושלים. אני יכול להגיד לך בצורה נחרצת וברורה: אם יהיה פינוי, איטום, לא משנה מה, אנחנו ניתן את האבטחה הנדרשת ל"בית הדבש", כלומר, לא נפקיר את האזור שם. גם משרד השיכון, אמרתי, נותן אבטחה 24 שעות, וגם משמר הגבול ימשיך להיות שם באזור. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה, אדוני השר. חבר הכנסת אורי אריאל. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, לא, סליחה. השאלה הנוספת נשאלה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, לא, לא, סליחה, היתה שאלה אחת, וארוכה גם. חבר הכנסת אורי אריאל, בבקשה <1019. התעלמות המשטרה מתקיפת יהודי בירושלים> <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה על האפשרות לשאול. אדוני השר, ב-16 במאי הותקפו נערים יהודים על-ידי ערבים ליד הר-הצופים. יש פה הפניה לאתר Ynet, לכתבה. ברצוני לשאול: 1. האם נפתחה חקירת משטרה בנושא, ואם כן – מה הן תוצאותיה? 2. כמה אירועי זריקות אבנים על ישראלים רשומים במשטרה במהלך השנתיים האחרונות במזרח-ירושלים? 3. כמה מיידי אבנים נתפסו? 4. כמה מהם הועמדו לדין ואילו עונשים קיבלו? תודה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה. בבקשה, אדוני השר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> 1. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על אירוע שכבר חלף הרבה זמן ממנו, חבר הכנסת אריאל, אבל בדקתי. מבירור הפרטים עולה כי בעקבות האירוע נפתח בירור על-ידי קצין תלונות הציבור של משמר הגבול, ובסיומו נמצא שהתלונה מוצדקת. במענה שנשלח למתלונן צוין כי בבדיקת האירוע נתגלו כמה תקלות, ולאור זאת הוחלט לנקוט צעד משמעתי נגד מפקד הפלוגה של משמר הגבול. נערך לו ראיון אזהרה בתיקו האישי. לגבי מפקד הצוות לא ננקטו אמצעי משמעת עקב שחרורו ממשמר הגבול. 2. באשר לתופעת זריקות האבנים במזרח ירושלים, במרבית המקרים נעצרים קטינים שאינם בני-עונשין, ואף-על-פי-כן המשטרה משקיעה מאמצים מודיעיניים וחקירתיים כדי לאתר את המשתתפים בהפרות הסדר ולהביאם לדין. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה. חבר הכנסת אורי אריאל, שאלה נוספת יש? תודה רבה. חברת הכנסת חנין זועבי, שאילתא מס' 1162: ליווי המשטרה ל"משמר העיר" בכרמיאל. בבקשה. <1162. ליווי המשטרה למשמר של מתנדבים בכרמיאל> <חנין זועבי (בל"ד):> לפני כשנה הוקם בכרמיאל "משמר העיר", שכולל עשרות מתנדבים שמתייצבים מדי לילה, מקימים מחסומים, ובליווי שוטרים בודקים את הנכנסים אליה במטרה למנוע כניסת אזרחים ערבים לעיר. סגן ראש העיר אז אף התבטא בנושא. ברצוני לשאול: 1. האם ידוע לשר על המשמר ומה היא מטרתו? 2. כמה שוטרים משתתפים בליווי המשמר ומי הוא מפקדם? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה, אדוני השר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מבירור הפרטים עולה כי היחידה המכונה "משמר השכונה" – ולא "משמר העיר" – מונה כ-70 מתנדבים של המשמר האזרחי תושבי העיר כרמיאל. נוסף על כך, מצבת המתנדבים הכוללת של כלל מתנדבי המשמר האזרחי בתחנה היא כ-240 מתנדבים תושבי הכפרים בסביבה, אשר נוטלים חלק פעיל ומרכזי בשמירה, באבטחה ובפעילות מונעת בעיר כרמיאל בצמוד ל"משמר השכונה", שהוא מודל של אגף קהילה ומשטרה המקובל במשטרת ישראל. "משמר השכונה" פועל מזה כמה שנים בעיר כרמיאל, ולא הוקם לפני כשנה, כפי שנטען בשאילתא. מטרות "משמר השכונה" הן לתת סיוע למשטרת כרמיאל בביצוע המטלות השונות בתחום השמירה על הסדר הציבורי, העלאת הביטחון האישי של התושבים, מניעת פשיעה, קידום יעדי הארגון לצמצום היקף עבירות שונות, כגון פריצה לבתים פרטיים או לבתי-עסק, גנבת כלי רכב או התפרצות לתוכם ועבירות אלימות, על-ידי הצבת מחסומים, איתור מחוללי פשיעה, נוכחות, בולטות, סיורי מניעה ועוד. 2. יחידת "משמר השכונה" מופעלת במסגרת משרד המשמר האזרחי התחנתי על-ידי תחנת כרמיאל בלבד, ופעילותה מלווה באופן צמוד על-ידי מרכז שיטור קהילתי כרמיאל וראש המשרד. התחנה והמתנדבים מתודרכים לפני כל יציאה למשמרת על-ידי המש"ק הכונן, שהוא, ברוב המקרים, בן-מיעוטים תושב אחד הכפרים הסמוכים. יובהר כי לא רק שמטרת היחידה אינה "למנוע כניסת אזרחים ערבים לעיר", כפי שנטען בשאילתא, אלא שבני-מיעוטים בעצמם נוטלים חלק במשימות. למען הסר ספק, יצוין כי לרשות המקומית ממילא אין כל סמכות פיקודית או מינהלתית להנחות את היחידה כיצד לפעול. אותה עירייה לא מנחה את המשטרה. בבקשה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה, אדוני השר. יש שאלה נוספת? תודה רבה. תודה לאדוני השר. תם סדר-היום. ישיבת הכנסת הבאה תתקיים ביום שני, כ"ו בשבט תשע"א, 31 בינואר 2011, בשעה 11:30. תודה רבה. <הישיבה ננעלה בשעה 16:30.>