דברי הכנסת

דברי הכנסת יז / מושב שלישי / ישיבות ר"ט–רי"א / כ"ו–כ"ח בשבט התשע"א / 31 בינואר – 2 בפברואר 2011 / 17 חוברת י"ז ישיבה ר"ט הישיבה המאתיים-ותשע של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, כ"ו בשבט התשע"א (31 בינואר 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 11:30 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3 הצעות סיעות קדימה, מרצ–העבודה והאיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה בשל: 5 1. נתניהו מעלה את מחירי הדלק ומזלזל במעמד הביניים ובשכבות החלשות; 5 2. חשיפת המדיניות ברשת "אל-ג'זירה" על רקע הקיפאון המדיני העמוק והמתמשך; 6 3. המשך ההקפאה בירושלים על-ידי הממשלה 6 אריה ביבי (קדימה): 6 חיים אורון (מרצ): 10 השר מיכאל איתן: 12 חיים אורון (מרצ): 14 השר מיכאל איתן: 24 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 30 שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: 37 יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 42 אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): 43 אברהם מיכאלי (ש"ס): 46 דניאל בן-סימון (העבודה): 48 מאיר פרוש (יהדות התורה): 51 עינת וילף (העצמאות): 52 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 53 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 55 עפו אגבאריה (חד"ש): 57 ניצן הורוביץ (מרצ): 60 אורי אורבך (הבית היהודי): 62 ציפי חוטובלי (הליכוד): 64 השר מיכאל איתן: 66 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 70 הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 35), התשע"א–2011 75 אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 75 הצעת חוק המועצה הישראלית לצרכנות (תיקון), התשע"א–2011 78 כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה): 78 הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 32), התשע"א–2011 80 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 80 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 84 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 84 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני השר, חברי הכנסת, היום יום שני, כ"ו בחודש שבט התשע"א, 31 בינואר 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק שמספרה פ/2890/18 וכלה בהצעת חוק שמספרה פ/2915/18 – הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – ביטול פסק-דין שניתן בהיעדרו של הנאשם), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק הגיור הצבאי, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת יוחנן פלסנר, נינו אבסדזה, רוחמה אברהם-בלילא, יעקב אדרי, דליה איציק, זאב בוים, זאב בילסקי, אריה ביבי, אברהם דיכטר, אורית זוארץ, יואל חסון, ישראל חסון, שי חרמש, רוברט טיבייב, שלמה מולה, רונית תירוש, נחמן שי ומאיר שטרית; הצעת חוק לתיקון פקודת העדה הדתית (המרה) (סמכות בענייני גיור), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת יוחנן פלסנר, אריה ביבי, אורית זוארץ, יואל חסון, רוברט טיבייב, שלמה מולה, רוחמה אברהם-בלילא, נינו אבסדזה, נחמן שי, זאב בוים, דליה איציק, יעקב אדרי, מאיר שטרית, ישראל חסון, רונית תירוש, שי חרמש ואברהם דיכטר; הצעת חוק העונשין (תיקון – שינוי הגדרת הגזענות), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת חנא סוייד וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק כביש מס' 1 ומסילת הרכבת לירושלים, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב ויריב לוין; הצעת חוק מס רכוש וקרן הפיצויים (תיקון – פיצוי בגין נזק פגעי טבע ופיצוי בגין נזקי השרפה בכרמל – הוראת שעה), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק נוכחות נציג ממשלה בהלוויה או בניחום אבלים של חלל כוחות הביטחון וההצלה, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת מירי רגב, נחמן שי ורונית תירוש; הצעת חוק ארוחת בוקר במוסדות חינוך, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, יצחק וקנין, אורי מקלב וציון פיניאן; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (שלילת זכויות יתר מאסיר ביטחוני המשתייך לארגון טרור המחזיק בשבוי ישראלי), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת מירי רגב ואורי אורבך; הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (חובת ענידת תגים והזדהות), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת אורי אריאל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (עידוד התיישבות), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת זאב אלקין וציון פיניאן; הצעת חוק האימאמים הדרוזיים בשירות המדינה, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת חמד עמאר, יריב לוין ורוברט אילטוב; הצעת חוק לתיקון פקודת המועצות המקומיות (הבטחת מעמד הממונה), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת סעיד נפאע; הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון – סידור חוץ-ביתי לקטין נזקק), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון – התאמת ימי ההיעדרות למספר הילדים), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת עפו אגבאריה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – שמירת זכאות לביטוח בריאות לשוהים מחוץ לישראל), התשע"א–2011, חבר הכנסת עפו אגבאריה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק עבודת הנוער (תיקון – התנדבות בני נוער), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – הקמת טורבינות רוח בקרקע בייעוד חקלאי ותעשייתי), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת כרמל שאמה, רוברט אילטוב ושי חרמש; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת התקנת צינורות הזנה למכלי הדחה העומדים בתקן ישראלי), התשע"א–2011, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – שירותי רפואת שיניים לקטינים), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת קצבת זיקנה ושאירים), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק מענק יובל לעובדי הוראה עולים, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, זאב אלקין, אברהם מיכאלי, רוברט אילטוב, דני דנון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ציון יום רצח העם הארמני, התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (שינויים ארגוניים במחלקה לחקירות שוטרים), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חיסכון בחשמל (הפעלת מזגן אוויר בדלתות סגורות), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת דב חנין, דוד אזולאי, אורית זוארץ וציפי חוטובלי; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – חובת הקלטה ופרסום תנאי התקשרות בעסקה מתמשכת ופיצוי בשל חיוב שגוי), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, מירי רגב ואורי אורבך. כמו כן אבקש להודיעכם כי חבר הכנסת חיים כץ ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות) (תיקון מס' 25) (אי-תחולה על זכאים לגמלה העובדים בתעשיות ביטחוניות ממשלתיות), התשע"א–2011; פ/2489/18. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <רוני בר-און (קדימה):> הוא נימק את הבקשה שלו? <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא נימק – – – <רוני בר-און (קדימה):> הוא נימק את הבקשה להסיר את שמו? <היו"ר ראובן ריבלין:> תמיד יש שאלה אם חבר קיבוץ יכול לדון או לא יכול בנושא הקיבוצים כאשר הוא נבחר לכנסת מהתנועה הקיבוצית מבחינה אתית, ואז אומרים: אם הוא מדבר על כל הקיבוצים – מותר לו, אם הוא מדבר על הקיבוץ שלו – אסור לו. זה מטבע שטבע חבר הכנסת אורון כאשר הוא בא להסביר את הנושא האתי. <רוני בר-און (קדימה):> זו היתה הדוגמה לניגוד עניינים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בלי שום קשר. <רוני בר-און (קדימה):> זו היתה הדוגמה לניגוד עניינים. ואם אתה מדבר סקטוריאלית, אין בעיה. כשמדובר על תעשיות ביטחוניות, אני חושב שמלכתחילה חתימה על החוק הזה היא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> האחריות היא תמיד על חבר הכנסת. תודה רבה. <הצעות סיעות קדימה, מרצ–העבודה והאיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. נתניהו מעלה את מחירי הדלק ומזלזל במעמד הביניים ובשכבות החלשות;> <2. חשיפת המדיניות ברשת "אל-ג'זירה" על רקע הקיפאון המדיני העמוק והמתמשך;> <3. המשך ההקפאה בירושלים על-ידי הממשלה> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים להצעות אי-אמון, ויש שלוש הצעות אי-אמון אשר הוגשו לנו היום. אנחנו מדברים על הצעות אי-אמון מטעם סיעות קדימה, סיעות העבודה ומרצ, או מרצ והעבודה, וסיעת האיחוד הלאומי. אני מתכבד להזמין את ראשון המנמקים את הצעת האי-אמון, את חבר הכנסת אריה ביבי מקדימה, שיבוא וינמק את הצעת האי-אמון של סיעתו, בכותרת: נתניהו מעלה את מחירי הדלק ומזלזל במעמד הביניים ובשכבות החלשות. הואיל ואתם הגשתם הצעת אי-אמון בנושא הזה, הנשיאות – ברגע זה היה לה ויכוח אם לאשר הצעה לסדר-היום. אמרנו: אם יש אי-אמון, ודאי שלא צריך גם את ההצעה לסדר-היום. כמובן, כל הסיעות יוכלו להשתתף בדיון חשוב זה. אדוני, בבקשה. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מה אתם חושבים ש-1.8 מיליון איש עושים כל בוקר ובבוקר הזה? על מה הם חושבים? אתם חושבים שהם חושבים על הכור באירן? אתם חושבים שהם חושבים על הבורסה בניו-יורק? אתם חושבים שהם חושבים בכלל מי האסטרונאוט הבא שיטוס לחלל? אם אתם חושבים כך, אז אתם טועים. 1.8 מיליון איש שחיים מתחת לקו העוני חושבים על דבר אחד – הם חושבים איך לפרנס את המשפחה שלהם, איך לגמור את המשכנתה, איך לשרוד את היום, איך למצוא עבודה כשהם לא נמצאים באזורים שיש בהם עבודה. אומרים שהכלכלה מניעה את גלגלי ההיסטוריה. בימים אלה אנחנו רואים את ההיסטוריה בהתהוותה, כאשר עמים מסביבנו יוצאים להפגנות המוניות כנגד שליטים רודנים, על מנת להילחם בעבור שוויון זכויות וערכי יסוד, ובמיוחד על רקע כלכלי, משום שמחירי המזון והמצרכים הבסיסיים האמירו. על כך העם יוצא להפגנות ומחליף שלטון. הגזירות החדשות: העלאת מחירי הדלק, הלחם והמים, ועוד גזירות אשר העם אינו יכול לעמוד בהן, ואשר הוא אף אינו אמור לשתוק בגינן; גזירות שיש להן השפעה רוחבית על כל שכבות האוכלוסייה ועל כל סל המצרכים והשירותים. כך, כפועל יוצא מהעלאת מחירי הדלק, לא יתייקרו רק הנסיעות ברכב הפרטי, אלא גם הנסיעות בתחבורה הציבורית, אשר לה אין תשתיות ראויות. בנוסף, העלאת מחירי הדלק תעלה את מחירי מצרכי היסוד, את מחירי כל המוצרים. לשם דוגמה, אם עלות הדלק לטרקטור עולה, עולה מחיר הייצור של התוצרת החקלאית; אם מחיר החשמל עולה במפעל, ברור לכם שעולה גם מחיר התוצר של אותו מפעל. כלומר, מדובר בהעלאת מחירים של מוצרי גלם שיש לה השלכה והשפעה של עליית מחירים כוללת. לשם סיבור האוזן, מחיר הדלק עומד כיום על יותר מ-7 שקלים – לשם דיוק 7.26 שקלים לליטר דלק. שכר העבודה לשעה – שכר מינימום לשעת עבודה עומד על 21 שקל. כך שבחינה פשוטה מעלה כי בגין ליטר בנזין ישלם הפועל הרגיל במשק שליש משכר העבודה שלו לשעה. הרי ברור בעליל שאותו פועל אינו יכול לעמוד בכך. אין האמור הכרח המציאות בשל עליית מחירי הנפט בעולם. מאחר שמחיר הדלק בישראל גבוה מבאירופה ב-32%, העלאת המחירים הופכת את הדלק למותרות לעשירים בלבד ומגדילה את הפער בחברה. עלינו לזכור שדלק אינו מותרות. ההיפך הוא הנכון – הדלק הוא אמצעי עבודה והכנסה, ואם לא יהיה ניתן לעמוד במחירי הדלק לא יצליחו אנשים להגיע למקום עבודתם. שר התחבורה מתגאה בכך שעם תשתיות הכבישים המתפתחות הוא מקרב את הפריפריה למרכז, אולם הממשלה מתעלמת מכך שכבישים, טובים ככל שיהיו, לא די בהם, כי ברגע שאין לאדם כסף למלא דלק, שום כביש בארץ לא יכול לעזור לו. מעבר לכך, אני רוצה להביא דוגמה מבוליביה. בבוליביה העלו את מחירי הדלק מ-70 סנט לדולר אחד. מה קרה שם? היו הפגנות, היו בעיות, והממשלה הורידה את מחיר הדלק חזרה ל-70 סנט. אבל אם היו מעלים כאן את מחיר הדלק לדולר, אני מודיע לכם שהיינו קונים את זה בשתי ידיים. <ציפי לבני (קדימה):> אם מורידים לדולר. <אריה ביבי (קדימה):> אם מורידים לדולר, כן. אבל, אם מחיר הדלק היה אצלנו 70 סנט, היינו שמחים מאוד, והיו מעלים לדולר? היה מתקבל גם כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> דולר הוא פה חלקה של הממשלה. מתוך דולר ו-70, דולר הוא חלקה של הממשלה. <אריה ביבי (קדימה):> אין ספק ואין עוררין שהגישה הרווחת בעם – אני קורא לה – – – <רוני בר-און (קדימה):> זה מס רק על העניים כי כל הפירמות מנכות את הוצאות הדלק, כסף שעובר מכיס לכיס. מי שמשלם את זה הוא רק מי שלא מממנים לו את הרכב ממקום העבודה. זה הכול. ודלק לחימום ודלק לתעשייה, שמגולם במחיר המוצר – על זה אף אחד לא מדבר. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי, אין עוררין שהגישה הרווחת בעם – אני קורא לה הגישה הטרמפיסטית. מה זה אומר? שכל אחד מחכה שאחר יעשה וינקוט את הצעד, וחלק מהעם עומד על הגדר ולא נוקט צעד. אבל מחובתנו, חברי הכנסת – אסור לנו גם לתמוך בגישה הטרמפיסטית הזאת, אסור לנו לעמוד על הגדר. אנחנו צריכים להעלות את הבעיה, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שהדברים האלה לא יקרו. אני יודע שעמידה על הגדר היא לא העמידה הנכונה במיוחד לחברי הכנסת, במיוחד לשרים. אנחנו ככנסת לא יכולים להפוך את עמדת הטרמפיסט לעמדה שלנו. קראתי ששר האוצר החליט שהוא מתבצר בעמדתו ואינו מפחית את מחירי הדלק לרמה שאמורה להיות. אני רק רוצה לומר לו שזה לא בושה להודות בטעות ולהחזיר את מחירי הדלק למה שהיו לפחות לפני כחצי שנה, בסביבות 6.5 שקלים. <יעקב אדרי (קדימה):> הלילה מתייקר עוד פעם הדלק. <אריה ביבי (קדימה):> אני יודע. הלילה מעלים אותו בעוד 12 אגורות והוא יגיע ל-7.26. יותר מכך, בישיבת ועדת הכספים שנערכה בנושא – לישיבה הזאת לא הגיעו לא שר האוצר ולא ראש הממשלה, דבר שמוכיח את הזלזול והניתוק של מנהיגי הליכוד מהעם. אדוני היושב-ראש, על-פי הנתונים שפורסמו לאחרונה, מנכ"לית בבנק מרוויחה 210,000 שקל. <יעקב אדרי (קדימה):> לחודש. <אריה ביבי (קדימה):> לחודש. מנכ"ל "אפריקה ישראל" קיבל בונוס של 6.5 מיליון שקל. <נחמן שי (קדימה):> אחרי שהצילו עבורו את החברה. הלוא החברה התמוטטה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתם על הזמן שלו. <נחמן שי (קדימה):> אין דבר, הערה חשובה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין לי ויכוח, רק לא על חשבונו. <אריה ביבי (קדימה):> אני רוצה לומר לך שלא לאלה ולא לאלה, ולא לאלה שגרים במגורי "אקירוב" – נושא העלאת מחירי הדלק לא יזעזע אותם. אני חושב שמעבר לכסף, יש כאן התנשאות, יש כאן רוע לב, יש כאן אי-הבנה עמוקה של צורכי היסוד ההכרחיים של העם, ניתוק וריחוק מהעם של השלטון הזה, של שלטון הליכוד את ליברמן את האחרים. הליכוד הוקם כמפלגה חברתית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה צריך לסיים. <אריה ביבי (קדימה):> אני – עוד מעט. <היו"ר ראובן ריבלין:> מה זה מעט? <אריה ביבי (קדימה):> תרשה לי עוד שתי דקות, כי הם הפריעו לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, הנה שתי דקות. בבקשה. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, הליכוד הוקם כמפלגה חברתית. מיותר לציין את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי. באמת מיותר לציין אותם. עם חלוף השנים הליכוד איבד את צביונו וגזירה חדשה רודפת גזירה אחרת, וזה רק מראה שמנהיגיו רחוקים מהעם, שהם מתנשאים על העם, שיש להם, לעניות דעתי, רוע לב מיותר. בנושא הזה אני באמת לא רוצה להרחיב, אבל בספר שמואל הנביא, בשמואל א', כתוב שם באחד הפסוקים: אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. לי יש הרגשה שאין יד מכוונת, אין מנהיגות. זורקים האחד על השני ברגע שקורה משהו לא טוב, ואת הדברים הטובים כל אחד לוקח לעצמו. הייתי רוצה לראות ממשלה אחרת, ממשלה יותר אחראית, ממשלה שמכירה את העם, ממשלה שאוהבת את העם, ממשלה מתוך העם, ואת זה אנחנו לא רואים כאן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. שם נאמר: ובימים ההם. אתה מתכוון לומר: ובימים האלה. חבר הכנסת אורון, בבקשה. אדוני, האם אתה רוצה להשיב בנפרד או יחד? בנפרד. חיים, העניין שלך הוא נושא אחר. חבר הכנסת אורון, הנושא שלך הוא אחר. <חיים אורון (מרצ):> בסדר, אני מתחיל בנושא הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אתה תשיב על שניהם יחד. <חיים אורון (מרצ):> אני ממשיך בנושא של הדלק, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> ואתה לא תדבר על – – – <חיים אורון (מרצ):> גם על הנושא השני. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז הוא רוצה לענות. <חיים אורון (מרצ):> אה, לא הבנתי, אמרת לי שאתה משיב ביחד. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, לא, הוא לא משיב ביחד. <חיים אורון (מרצ):> אז איך? אני אדבר על הדלק אחר כך? <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. אתה יכול לדבר על הדלק אחר כך. תוכל להשיב לו על תשובתו. <השר מיכאל איתן:> אני משיב על שניהם, אמרתי. <רוני בר-און (קדימה):> כשהוא אומר "בימים ההם" הוא מתכוון לימים האלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> "בימים ההם" זה past continuous, אבל לא יכול להיות future continuous. יכול להיות רק – "בימים ההם" זה עבר מתמשך, אבל לא – – – <השר מיכאל איתן:> אני אמרתי שאני אשיב על שניהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> "ובאותם ימים" – יכול להיות שאתה צודק. <השר מיכאל איתן:> אני רוצה להשיב בנפרד, כי אני חושב שגם הנושאים ראויים להפרדה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. רק אני מציע לך לזכור שאנחנו צריכים ב-14:00 – כן? <השר מיכאל איתן:> כן. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בשל היעדרם של שר האוצר וסגנו מהארץ התבקשתי להשיב, ואני מקריא את התשובה כלשונה, אחת לאחת. <רוני בר-און (קדימה):> קראת אותה קודם? אני שואל אם קראת אותה קודם, כי יכול להיות שיש שם דברים שאתה לא מסכים להם. <השר מיכאל איתן:> לכן אני אמרתי, הקפדתי להציג את המצב כמו שהוא. בין שקראתי ובין שלא קראתי, אני אקריא מלה במלה את התשובה שקיבלתי ואני מעביר אותה כרגע לכנסת. זאת תשובת שר האוצר. לאור המדיניות הממשלתית של המשך מתווה הפחתת מס הכנסה לחברות וליחידים, יש לבצע התאמות בהכנסות המדינה ממסים עקיפים בתקציב 2011–2012. <רוני בר-און (קדימה):> דיברנו על זה. <השר מיכאל איתן:> סכום של כ-3.8 מיליארד שקל מתוך ההתאמות האלה הוא השינוי במס על הדלק. להבדיל מהעלאת המע"מ – העלאה מקבילה של כ-1%, שידוע כמס עקיף רגרסיבי הפוגע בשכבות החלשות, המחקר העולמי מראה שהעלאת הבלו אינה משפיעה באופן מהותי על האי-שוויון. על כן בחרה הממשלה בחלופה הזאת הכוללת את העלאת הבלו על הבנזין והסולר ב-20 אגורות לליטר בכל אחת משנות התקציב. חלופה זו נבחרה בעבר גם על-ידי הממשלה הקודמת, אשר העלתה בתקופת כהונתה את המס על הבנזין ב-16 אגורות לליטר ואת המס על הסולר ב-1.06 שקל לליטר. כפי שהוצג על-ידי מרכז המידע והמחקר של הכנסת לוועדת הכלכלה, שיעור המס בתוך מחיר הבנזין בישראל הוא נמוך במעט מהממוצע האירופי. בהערת שוליים: בישראל מהווה המס 56% ממחיר הדלק ובמערב-אירופה הוא מהווה 58%. זה מבוסס על המדד של EU-15. מיסוי גבוה של הדלק הוא עיקרון מקובל ונפוץ בעולם עקב ההשפעות החיצוניות השליליות של הנסיעה ברכב פרטי על המשק והחברה, שהעיקריות שביניהן הינן זיהום אוויר, תאונות דרכים וגודש בכבישים. עוד פעם הערת שוליים: אומדן גס של העלויות החיצוניות הללו הינו 6% מהתוצר, דהיינו קרוב ל-50 מיליארד שקלים בשנה. המגמה בישראל בשנים האחרונות הינה הפחתת מסי הקנייה על כלי רכב על מנת לאפשר רכישת כלי רכב חדשים, בטיחותיים יותר ומזהמים פחות. מס הקנייה האפקטיבי ירד בחמש השנים האחרונות מ-89% ל-66%. במקביל קיימת מגמה להעלאת הבלו, אך תוך השקעה מסיבית בפיתוח תחבורה ציבורית ומערכות הסעה המונית במטרופולינים. בחמש השנים האחרונות רכב חדש משלם 8,000 שקל פחות מס קנייה, אך כ-1,200 יותר בשנה בשל העלאת הבלו. זה ההתחשבנות בין הסעיפים השונים. סעיף אחרון: בנוסף, הממשלה מסבסדת את הרוב המוחלט של עליית מחירי הדלק לתחבורה הציבורית, שבה עושות שימוש בעיקר השכבות החלשות. מחירי התחבורה הציבורית מוצמדים למדד המחירים לצרכן, ולא למדד מחירי הסולר, כך שהעלאת הבלו בתחבורה הציבורית ממומנת ברובה המוחלט על-ידי סובסידיה ממשלתית עמוקה, אשר צפויה לעמוד בשנת 2011 על יותר מ-3 מיליארד שקלים חדשים. לאור ההודעה של שר האוצר ודבריו המנומקים, אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעת האי-אמון. <רוני בר-און (קדימה):> – – – תשובה יותר מתוחכמת, כי הכנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורון, בבקשה. אדוני יגיש את ההצעה וינמק את הצעת האי-אמון של סיעות מרצ–העבודה בנושא: חשיפת המדיניות ברשת "אל-ג'זירה" על רקע הקיפאון המדיני העמוק והמתמשך. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, בעקבות התשובה שהשר הקריא מטעם משרד האוצר אני מתחיל דווקא בנושא של הדלק. אדוני השר, שר האוצר לשעבר, שהוא קצת יותר מתון בלשונו, הגדיר את התשובה הזאת בשם שאני לא רוצה לחזור עליו פה – – – <רוני בר-און (קדימה):> אז אני אחזור: מ-טומ-ט-מת. <חיים אורון (מרצ):> אדוני השר, הנימוק היחיד בהעלאת הבלו על הדלק זה מה ששר האוצר לשעבר קרא בקריאת ביניים – מס לעניים כדי להכניס – אני מבקש מהשר להקשיב לי, אם אפשר – – – <קריאה:> מס לעניים – – – <חיים אורון (מרצ):> – – – כדי להכניס כסף לעשירים. <רוני בר-און (קדימה):> כדי – – – <חיים אורון (מרצ):> דקה, דקה, דקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמע, זה לא יכול להיות. פשוט לא יכול להיות. <רוני בר-און (קדימה):> יכול להיות. <היו"ר ראובן ריבלין:> יכול להיות? <חיים אורון (מרצ):> רוני, רוני, דקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – אז עוד רגע תראה – – – <חיים אורון (מרצ):> ולכן, טעה ידידי חבר הכנסת ביבי כשאמר: בעת הזאת אין מלך בישראל. בעת הזאת יש מלך בישראל. קוראים לו בנימין נתניהו. והוא, בשביל לעמוד במילתו השגויה שיש מסלול הורדת מס ליחידים ולחברות, ממסה את השכבות החלשות. זה מה שקרה השבוע. <דליה איציק (קדימה):> חד-משמעית. <חיים אורון (מרצ):> לא שום דבר אחר. כל השאר זה דיבורים. <אריה ביבי (קדימה):> אני מקבל את ההערה. <חיים אורון (מרצ):> עכשיו, זה לא פה עמד. מליאת הכנסת, בדיון על התקציב, הצביעה על החלופה הזאת באחת ההסתייגויות, ויושב-ראש ועדת הכספים מטעם הקואליציה בהצבעה שמית הצביע יחד אתנו, ואמר: הטיעון הזה צודק. לא אקולוגיה, לא שום דבר אחר. אז לפחות טיפת אומץ. אגב, המספרים דומים, נכון, 3.8 מיליארד שקל לקחו מהדלק, 4.2 מיליארד שקל נתנו לחברות ולעשירונים העליונים – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> היה אפשר גם להצביע נגד הצו עצמו. <חיים אורון (מרצ):> רגע. פתאום באים עכשיו ומדברים על מה קורה בעולם. נכון, אני מסכים עם מה שכתב אותו פקיד באוצר, שרמת הבלו במדינת ישראל במחירי הדלק קרובה מאוד לממוצע של ה-OECD. אבל רמת המס הישיר במדינת ישראל היא הכי נמוכה במדינות ה-OECD; ומס חברות על-פי המתווה הזה תהיה הכי נמוכה by far – בין 16% ל-24% מהמתווה של ה-OECD. מי משלם את כל המספרים הללו? מי מביא את הכסף הזה? מאיפה לוקחים אותו? לוקחים אותו ממי שנוסע כמוני – בינתיים על חשבון הכנסת, אבל בהמשך לא – מהדרום לצפון. עולה לו המס על כל ליטר דלק ב-70 אגורות, והוא משלם את זה. ומי שנוסע מהצפון למרכז – אותו דבר. והזכיר שר האוצר לשעבר את אותה מערכת שהיא לא בתוך כל המס הזה – אלה שאו מקבלים את זה ממישהו אחר או מקזזים את ההוצאות האלה. זו הוצאה נטו לשכבות החלשות. יש גם נתונים של מחלקת המחקר של הכנסת בצד הנתון של ההשוואה בגובה המס, שבשכבות החלשות, למי שיש לו אוטו משפחתי או אוטו אישי בעשירונים הנמוכים, המרכיב של ההוצאה על דלק הרבה יותר גבוה מאשר בעשירונים העליונים. זה עוד פעם רגרסיבי. <רוני בר-און (קדימה):> ואיפה חימום, ואיפה תעשייה? <חיים אורון (מרצ):> ואיפה כל ההשלכות האחרות של ההוצאה הזאת? <השר מיכאל איתן:> זה כבר היה – – – <חיים אורון (מרצ):> נכון. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל המסים הרגרסיביים. <חיים אורון (מרצ):> אדוני השר מיקי איתן, אני מכיר אותך בהגינותך. אנחנו בשיא עולמי במסים עקיפים. אמרנו את זה אלף פעמים בחדר הזה. הם רגרסיביים. ה-OECD אמר לנו את זה, הבנק העולמי אמר לנו את זה, הנגיד אומר את זה. אבל ביבי – זה הדיבר לפני הדיבר הראשון – – – <רוני בר-און (קדימה):> אני אמרתי. <חיים אורון (מרצ):> זה הדיבר לפני הדיבר הראשון. עכשיו, תראו מה אובמה עושה עכשיו – הוא מפחית את המס בשכבות הביניים הנמוכות, ואומר: אל תפחיתו את המס למטה. יש לו בעיה עם הרפובליקנים בקונגרס שלו. מה עושים באירופה? אנחנו – הפוך. מאיפה יש לכם הביטחון הזה, העוצמות האלה? רק מדבר אחד: כאשר יענו אותו, כן יצביע יותר לליכוד. זה המודל: כאשר יענו אותו – יצביע לליכוד. ויבואו להפגין. אדוני היושב-ראש, לכן אולי טוב יצא שתשובתך על ההצעה הראשונה נתנה לי אפשרות להתייחס לדברים האלה. זה לא ויכוח על מחירי הדלק. האמן לי, זה לא ויכוח על מחירי הדלק. זה ויכוח על מדיניות שגויה שמגדילה את הפערים כל הזמן, והדלק עכשיו הוא משל, ולא מקרי. אדוני היושב-ראש, אני רוצה בכל זאת להתייחס גם לנושא שהיה העילה להצעת האי-אמון של העבודה ומרצ בעקבות הפרסומים, שגם הם כולם נשטפו במזרח התיכון; מי זוכר כבר את מסמכי "אל-ג'זירה" מלפני שבוע? אנחנו כבר בעולם לגמרי אחר. אבל בכל זאת, אדוני היושב-ראש, בכל זאת, אדוני השר, אני דווקא שמח שאתה קיבלת על עצמך לענות בשם הממשלה, ואני מקווה מאוד שלא תקריא לי פה איזה משהו ששר החוץ הכתיב בנושא הזה של מה שקרה במשא-ומתן בינינו ובין הפלסטינים. הם לא הגיעו להסכם; לא ציפי לבני ואבו עלא וגם לא אהוד אולמרט ואבו מאזן. יש הרבה סיבות למה הם לא הגיעו להסכם, אבל אי-אפשר לקרוא את המסמכים הללו, ואי-אפשר להסתכל עליהם – וכמי שחושב שהוא גם קצת ידע מה קורה בעת התרחשותם – שלא היה משא-ומתן רציני, שאין עם מי לדבר. קיים פער שלא הצליחו לגשר עליו במשא-ומתן הזה. אבל השאלה שמוצגת בפני כל איש ציבור, לא רק בפני ממשלה, היא האם הפער כפי שהוא מסתמן במסמכים הללו – בהנחה שהם בחלקם סלקטיביים ובחלקם כל מיני ניירות עמדה – הוא כזה שהוא לא ניתן לגישור. והשאלה העיקרית, ידידי השר איתן, האם יש אופציה נכונה יותר, ציונית יותר, יהודית יותר, מניסיון לגשר על הפער שנוצר במשא-ומתן הזה כדי לממש את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מה לא אמרו לנו על זכות השיבה. מבחינתי, המסמך הכי מעניין היה ציטוט משיחה של אבו מאזן ברמאללה, כשהוא חוזר ממשא-ומתן עם אולמרט, והוא אומר להם: אני ביקשתי 100,000 פליטים בעשר שנים. והוא אומר להם: הוא לא הסכים. ואז תוקפים אותו: 100,000? ואז אומר אבו מאזן – כך מצוטט: אתם חושבים שיחזרו מיליון פליטים – לא 3.5 מיליון כמו שהסבירו לי, שרימו אותי, כי הם יבואו 3.5 מיליון. הוא אומר להם: אתם חושבים שיהיו מיליון פליטים ותישאר מדינת ישראל? אתם יודעים מה אתם מדברים? הוא אומר להם את זה. לא במפגש עם ישראלים, לא במקום אחר. ואני אומר לכם, ואתם יודעים שאני אומר דבר נכון, שהם אמרו את זה ואמרו את זה וחזרו ואמרו את זה. אבל מה אמרו לנו כל פעם? כשתגיעו לזכות השיבה, הכול יתפוצץ. לא התפוצץ. אני אומר שגם הפער שבין 10,000 ל-100,000 ניתן לגישור, ואני חושב שאני יודע מה אני אומר. וגם בעניין ירושלים. יש מי שאומר: אני לא מוכן לנהל משא-ומתן על ירושלים. ידידי יושב-ראש הכנסת, בסדר, הוא לא מוכן לנהל משא-ומתן על ירושלים. בלי משא-ומתן על ירושלים אין משא-ומתן. בסדר. אבל הממשלה הזאת אומרת שהיא רוצה משא-ומתן, שהיא מוכנה להיכנס למשא-ומתן. על מה יתנהל משא-ומתן? יתנהל משא-ומתן בדיוק על זה. ואז פתאום מתברר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם אנחנו מפריעים לכם, חבר הכנסת פלסנר וחבר הכנסת שאמה, אני אפסיק את הנואם מייד כדי שלא – כי שומעים אתכם עד כאן. <חיים אורון (מרצ):> ואז פתאום מתברר – לא שהגיעו להסכם על ירושלים, אבל הפער הוא לא כזה שאם שני הצדדים מבינים שרוצים להגיע להסכם, לא ניתן להגיע אליו. אבל אני לא רוצה לדבר, אדוני היושב-ראש, על שני הצדדים. אני רוצה לדבר על צד אחד. כל שבוע שעובר במזרח התיכון, בלי לדעת בדיוק מה יקרה בו, דבר אחד ברור לי שיקרה: כל מה שניתן להשיג היום יהיה בלתי ניתן להשגה בעוד שנה, שנתיים, שלוש שנים, ארבע וחמש. <נחמן שי (קדימה):> נכון מאוד. <חיים אורון (מרצ):> יהיו לנו תירוצים מפה עד חוץ-לארץ. נסביר לכולם: תראה מה הם; ויעלו פה אנשים לדוכן ויסבירו: תראו. אתם יודעים – גם אתה יודע, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> למה? אבו מאזן בזמנו דרש זכות שיבה שהיא נתונה לכל אחד ואחד מהפליטים הפלסטינים, בלי – הנה, עכשיו הוא מסכים לפי דבריך, לפי דבריו של אולמרט, ל-100,000. <רוני בר-און (קדימה):> זו הטעות של הדיון הזה. שנתיים הם משקרים פה שמכרנו את הכול וויתרנו על הכול – – – ואין פוצה פה ומצפצף. הוא, והוא, כל השקרנים עולים שבוע אחרי שבוע לדוכן. על זה תדבר, לא על המשא-ומתן – – – <חיים אורון (מרצ):> חבר הכנסת רוני בר-און – – <רוני בר-און (קדימה):> סליחה. <חיים אורון (מרצ):> – – אני מצליח לדבר בחצי הזמן שנשאר לי על מה שאני רוצה לדבר – – <רוני בר-און (קדימה):> אתה צודק. סליחה. <חיים אורון (מרצ):> – – אבל אני חושב שמה שאתה אמרת בהחלט מחזק את מה שאני אומר. חוסר היכולת להגיד לציבור, אדוני השר איתן, מה אתם רוצים – אני יודע פחות או יותר מה אתה רוצה; לא מסכים עם כל מה שאתה רוצה, אבל אתה אמרת כמה דברים אמיצים. חוסר היכולת להגיד מה אתם רוצים יוצר את המקום הנוח מאוד להגיד: הם לא מתכוונים, הם לא רציניים, הם לא אומרים. ואנחנו חוזרים ואומרים לכם שנים כבר, ועכשיו המסמכים שהתפרסמו מוכיחים את זה. אפשר לא לקבל אותם, אבל אי-אפשר לומר שישבו שם שני צדדים שלא דיברו לעניין. אפשר להגיד: אני לא מוכן לקבל מה שיש שם. אי-אפשר לבוא ולומר שאבו מאזן הוא לא נושא ונותן רציני; אי-אפשר לבוא ולומר שאבו עלא הוא לא נושא ונותן רציני. אפשר לבוא ולומר, כמו שאתם אומרים: לא רוצה לדבר אתו, כמו שאתם אומרים כל הזמן על אסד, שחוזר ואומר כל פעם מחדש: אני רוצה לדבר אתכם על זה; תגידו מה אתם רוצים. תגידו לעם היושב בציון מה אתם רוצים. אני יודע מה בני בגין רוצה. מה ראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה? מה אתם רוצים, לאן אתם לוקחים את זה, כשכולם רואים, וכל שבוע שעובר, הופך את התמונה ליותר קשה – בלי לדעת עכשיו עד הסוף איך יסתיים מה שקורה עכשיו במצרים. זה יהיה יותר טוב בעוד שנה? בעוד שנה תיסעו, כל פעם שיש משבר, לשארם-א-שיח', תקיימו ישיבה עם מובארק ותחזרו ותאמרו: אנחנו פועלים ביחד לחידוש המשא-ומתן. יכול להיות שהקו הזה ייסגר, אז לאן תיסעו? לאן תלכו? אדוני היושב-ראש, לא מדובר פה אפילו בוויכוח על העלאת מחירי הדלק. שיבוא ראש הממשלה פעם אחת אחרי שנתיים ויגיד: אני רוצה ללכת לשם, תנו לי גב. לא לשם – שתי מדינות לשני עמים. שתי מדינות לשני עמים היום, אדוני השר, בלי להגיד שמקיימים משא-ומתן טריטוריאלי על גבולות 67' עם תיקונים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני נותן לך עוד – – – <חיים אורון (מרצ):> – – ובלי לומר שיש בירושלים שתי בירות, זה כמו לא לומר שום דבר. לא רק לא לומר שום דבר – אף אחד לא מקשיב לזה. כל העולם מזלזל בזה. זה כבר הגיע עד קפריסין אתמול, שהיא מכירה בגבולות 67', שבירתם ירושלים. אתם תקבלו את זה בכזה – ואני לא אומר את זה מתוך שמחה לאיד, האמן לי. לא טוב שכופים על מדינה, על מדינתי, הסדר. עשויה מפרקתה של המדינה, של העם הזה, להישבר תוך כדי הסדר כפוי, אבל אתם אחראים לזה, כי אתם מביאים אותנו כל פעם למצב שהעולם, נמאס לו מאתנו. אני מציע ללמוד – ואני אומר את זה מאוד בזהירות – מה קרה בין ארצות-הברית למצרים בשבוע האחרון. אל תבנו על הדברים האלה. תבנו על האינטרס האמיתי שלנו, והאינטרס האמיתי שלנו זה להגיע מוקדם ככל האפשר להסכם עם הרשות הפלסטינית, להסכם עם סוריה – שמשמעותם כואבת מאוד, אני יודע. יורדים מרמת-הגולן, יוצאים מרוב-רובם של השטחים ומוכנים להגיד לעולם: אנחנו מוכנים להגיע להסכם שלום. זה העוגן הכי חזק שמדינת ישראל יכולה לטעת עכשיו במזרח תיכון, שהוא מיטלטל כולו, שהכול בו מתפורר. העוגן הזה, אתם מוותרים עליו, ואז אנחנו מיטלטלים בתוך הסערה הזאת כמו ספינה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> חתיכת נייר, חתיכת נייר בתור עוגן – – – <חיים אורון (מרצ):> – – – כמו ספינה שאין לה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> נייר בתור עוגן. נייר בתור עוגן. <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> נייר. לקחת נייר בתור עוגן. <חיים אורון (מרצ):> אני מסיים. – – – כמו ספינה שאין לה קברניט, שאין לה כיוון, והיא רק נטרפת בסערה שמתחוללת סביבה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. ג'ומס באמונתו יחיה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוא עוגן מנייר. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא הביע את דעתך, חבר הכנסת בן-ארי. נשמע מה אומרת הממשלה. בבקשה, אדוני השר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אין צורך עכשיו, אין צורך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל אני בפרלמנט, מותר להביע גם את דעתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז תעלה מייד. אתה לא ברשימה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני ברשימה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני ראיתי. בבקשה. יש לך שלוש דקות תמימות להביע את עמדתך. <השר מיכאל איתן:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני אבקש בדברי תשובתי להתייחס לשני החלקים של הצעת האי-אמון כפי שנוסחה על-ידי חבר הכנסת אורון. בחלק הראשון – – – <רוני בר-און (קדימה):> השר יכול לגלות מי כתב את התשובה הזאת? <השר מיכאל איתן:> את התשובה הזאת אני כתבתי. <רוני בר-און (קדימה):> אה, אוקיי. אז אנחנו נקשיב. <השר מיכאל איתן:> בחלק הראשון אני רוצה להעיר על ההשגות של חבר הכנסת אורון בנושא המדיניות הכלכלית והפערים בשוויון. קו ההסברה של חבר הכנסת אורון – הוא חזר פעם אחר פעם להראות שאנחנו, המדיניות הכלכלית שלנו הולכת הפוך. אבל אני רוצה להזכיר לו שגם התוצאות שלנו הן הפוכות. בזמן משבר, מדינות רבות בעולם – לא כולו, אבל מדינות רבות בעולם; חלקן כאלה שאתה הבאת דוגמאות מהן – נמצאות במשבר, במצב של צמיחה נמוכה. ישראל במצב הפוך – במצב שבו הצמיחה גבוהה ביותר, במצב שבו המשבר עבר בצורה החלקה ביותר. ובלי לפגוע בכבודם של שרי אוצר שכיהנו לאורך כל התקופה, ולכל אחד ואחד מהם יש חלק, בחלק המרכזי, לטוב ולרע, נושא בנימין נתניהו כשר האוצר וכראש ממשלה. אני חושב שאת ההישג הזה אי-אפשר לקחת ממנו. לגופו של עניין, כשאתה מדבר על הרגרסיביות בהעלאת הבלו, ואתה מודה בהגינותך שהממוצע של הבלו בישראל עדיין נמוך במעט מהממוצע של אירופה, של מערב-אירופה, או של ה-OECD, אבל אתה אומר: יש לי אינדיקטור לכך שמדד האי-שוויון הוא גרוע משום שהמסים העקיפים במדינת ישראל הם הגבוהים ביותר, ומאחר שמסים עקיפים מטבע ברייתם הם רגרסיביים, אני אומר שהמדיניות היא לא נכונה, והעברת המיסוי מכאן לכאן גורמת לקושי נוסף על השכבות החלשות. <רוני בר-און (קדימה):> – – – ביטחון זה גם פתרון לדבר הזה. אם חסרים לתקציב 3 מיליארד – – – <השר מיכאל איתן:> עזוב כרגע את נתוני התקציב. אנחנו עוברים מנתוני התקציב לנושא מדד האי-שוויון. בקשר למדד האי-שוויון, למה חבר הכנסת אורון צריך אינדיקטורים? שייקח את המדד עצמו ויבדוק במשך השנים מתי עלו ובאיזה שיעורים מדדי השוויון, והוא ימצא שזה לא קרה בהכרח דווקא בממשלות הליכוד. ואני מקווה מאוד – וזאת מדיניות הממשלה הנוכחית – להביא לכך שאנחנו נמדוד את זה בתום תקופת כהונתה של הממשלה, וניתן דין-וחשבון ראוי האם הממשלה הזאת נוקטת צעדים נרחבים על מנת לצמצם, גם מבחינה חברתית, את האי-שוויון, אבל כל זה, על בסיס הצורך בהגדלת הצמיחה. <היו"ר ראובן ריבלין:> השר איתן, השאלה ששואל העם בישראל, כפי שאמר ג'ומס, היא כזאת: לפני כחודש אנחנו אישרנו תקציב עם סדר עדיפויות. היו כאלה שהסכימו, היו כאלה שהתנגדו, אבל כנסת ישראל אישרה תקציב וסדר עדיפויות שבו הבליטה הממשלה את העובדה שפניה גם לרווחה. <השר מיכאל איתן:> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> פניה לחינוך. <השר מיכאל איתן:> נכון. ולכן, מה שאני מציע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> וכדי לאזן את התקציב כתוצאה מדרישות שנתקבלו שבוע אחרי התקציב, או התברר שיש צורך בהעברות כאלה או אחרות, יש צורך למצוא איזון לתקציב, אז מטילים הכול במסים רגרסיביים, שהם פוגעים בצורה חריפה ביותר. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה אתה יודע, זה אני יודע. לא כל אדם מתמצא בכל נבכי התקציב. אבל פה קרה דבר שבו העם שואל, באמת: תראה, אם באמת אתם רציתם להיטיב, ושמענו וקיבלנו – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היו שהזהירו. <השר מיכאל איתן:> אני רוצה להשיב לך, כאשר אנחנו מדברים על הסטת תקציבים בצורה כזאת שאנחנו רוצים להקל על המגזר היצרני והמשקיע והעסקי, לעודד את הפעילות – אנחנו מביאים למצב של הגדלת הצמיחה. התוצר בישראל – אין ביקורת. אני לא שמעתי אף חבר באופוזיציה קם ואומר: אנחנו צומחים מעט מדי. כולם גומרים את ההלל על כך שבמאזן הזה הצלחנו, כלומר הצלחנו לעודד את הכוחות היצרניים, לשמר אותם בזמן משבר, לעודד אותם ולהביא לצמיחה. כאשר יש צמיחה – אני רוצה להדגיש – נוצר מצב שלכולם יש יותר. אלא מה, יכול להיות המצב שעליו התריע חבר הכנסת אורון, שגם אם השכבות החלשות מצבן יותר טוב, החזקות צומחות הרבה יותר, הפער מתרחב, ויש לנו כאן בעיה מבחינה חברתית שצריך לטפל בה. <רוני בר-און (קדימה):> אתה טועה בכל מלה. <השר מיכאל איתן:> אני לא טועה, כי מדד האי-שוויון הוא מדד יחסי. במצב שבו נעשה יותר טוב לשכבות החלשות, יותר טוב אבסולוטית לשכבות החלשות, אבל לשכבות החזקות נעשה הרבה יותר טוב, אז מדד האי-שוויון גדֵל. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא נכון. <השר מיכאל איתן:> מדד האי-שוויון גדֵל. <היו"ר ראובן ריבלין:> תהיה לכם הזדמנות. <השר מיכאל איתן:> הוא אומר שאני טועה. אני מנסה לעמוד על צדקת דברי. עכשיו, זה לא אומר שלא צריך לטפל במדד האי-שוויון, אלא שכל הטיעון שלי בא ואומר כך: הממשלה ערה לנקודה הזאת, והממשלה מנסה, באמצעות מס הכנסה שלילי, באמצעות תוכניות נוספות, לצמצם, להתערב בתוצאות הכלכליות על מנת לעדן את הנושא, את הבעיה החברתית החריפה – שאני מודה שקיימת ואף אחד לא רווה ממנה נחת – של אי-שוויון. מה שביקשתי זה רק לומר דבר אחד: את מדדי האי-שוויון אנחנו נמדוד בתום תקופת כהונתה של הממשלה ונראה אם הממשלה הנוכחית מצליחה בכוונותיה ובמעשיה לצמצם את ממדי האי-שוויון, ואני בטוח שהיא תצליח. אני רוצה לומר לגבי החלק המדיני: חבר הכנסת אורון, אתה, פעם נוספת – אני יכול לכבד ולקבל. יכול להיות שהייתי עושה במקומך אותו דבר. תקפת את מי שמוביל את המדיניות, את בנימין נתניהו, והאשמת אותו בדבר אחד שאמרת – חוסר יכולת להגיד לציבור מהי המדיניות ולהוביל אותה. אני סבור שראש הממשלה בנימין נתניהו, כבר בתחילת תקופת כהונתו הלך לבר-אילן ואמר בצורה המפורשת ביותר דברים שמבחינת חברים רבים בליכוד – ואחד מהם נמצא קרוב מאוד אלי ברגע זה – היו כפירה בעיקר ועוררו מחלוקת עצומה, אבל הוא אמר: המדיניות שלנו, שאני מוביל, היא להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. <רוני בר-און (קדימה):> ומה עם – – – אנחנו לא פראיירים. <השר מיכאל איתן:> לא, למה לנו להתעסק רק בראש הממשלה? דקה אחת תשכח, חבר הכנסת בר-און. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, זה לא יכול להיות. זה לא דו-שיח בין הנואם ובינך תמיד. חיים אורון, לא יכול להיות. אני מאופק ביותר. <השר מיכאל איתן:> נעצום רגע את העיניים, נשכח רגע שאנחנו כאן בכנסת קואליציה ואופוזיציה. אתה אדם אינטליגנטי. בוא דקה אחת נעשה תרגיל אינטלקטואלי. אני אומר: הנה, ראש הממשלה אמר, קרא והציע מדיניות. לא רק זאת, אלא שכשהוא נדרש לעשות דבר עוד יותר חמור מכך, ללכת להקפאה, הוא הלך, לקח על אחריותו ועל כתפיו את המהלך ואמר: נלך. מה היתה התגובה של הפלסטינים? חודשים ארוכים של ההקפאה שיחקו במשחקים. בסופו של דבר, כשעמד להסתיים – התחיל סוף כל סוף המשא-ומתן הישיר, נגמרה תקופת ההקפאה – הפלסטינים נעלמו. נעלמו. עכשיו לאן זה מחזיר אותי? אני רוצה לקרוא לכם את הכותרות של המסקנות של אהוד אולמרט, שישב מול הפלסטינים, ניהל אתם משא-ומתן, היה מוכן לוויתורים מפליגים, ואז הוא אומר לאבו מאזן, הכותרת – "גם לי זה קשה, קח את העט ותחתום עכשיו" – משאלת לב. בהמשך, מה קרה? אומר לו אבו מאזן: "תן לי כמה ימים". הוא מצטט. אומר אולמרט שאבו מאזן אמר: "תן לי כמה ימים. אני לא מתמצא במפות. אני מציע כי כבר מחר", כך אומר לו אבו מאזן, "ניפגש עם שני מומחים למפות, אחד מהצד שלכם ואחד מהצד שלנו. אם הם יגידו לי שהכול בסדר, נוכל לחתום". "כבר מחר ניפגש", כך הוא אומר לאולמרט. מספר אולמרט שלמחרת התקשרו ואמרו שאבו מאזן שכח שהוא צריך להיות באותו היום בעמאן, והם ביקשו לדחות את הפגישה בשבוע. ומוסיף אולמרט ואומר: מאז לא נפגשנו, המפה נשארה אצלי. מה אני רוצה לומר? אולי נחשוב לרגע אחד שביבי נתניהו הלך לבר-אילן, הלך להקפאה, ביקש שיחות ישירות, הפלסטינים ניצלו את ההזדמנות, את העילה הזאת שנגמרה תקופת ההקפאה, לא מעוניינים לחתום. ואז, הם שיחקו אותה, אמרו: בגלל ההקפאה. אם לא היה בגלל ההקפאה, היה בגלל סיבה אחרת. ואני שואל: איפה הפרופורציות? אם הבנייה היתה נמשכת עוד כמה חודשים והיו בינתיים יכולים להגיע באמת לרגע החתימה ולהגיע להסכם, או לפחות לעמוד עם שתי הצעות, האחת מול השנייה, פעם אחת שהעולם ואנחנו כולנו נדע. מה אתם רוצים? להתחמק? לברוח? להאשים את ישראל? לשים אותה כל פעם בפינה כסרבנית? מי הסרבן? <דליה איציק (קדימה):> מיקי, הם הצליחו. למה אפשרתם להם? <השר מיכאל איתן:> בכל אופן, אני חייב גם להתייחס לאירועים שאנחנו חווים. אני, חס וחלילה, לא רוצה – כל אחד יכול לראות ולהסיק את המסקנות. כולנו מאוחדים בצורך להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל, ואני בטוח שאף אחד לא ייקח סיכון, כפי שראיתי גם בעמדות של אולמרט, שהוא עשה ויתורים מרחיקי לכת, אבל ענייני הביטחון עמדו, ואני בטוח שהם יעמדו מול כל מנהיג ערבי מצדו של כל ראש ממשלה ישראלי. אבל אני רוצה לומר שהיום שיקולי הביטחון נוטים למחשבה נוספת, כשאנחנו רואים שאנחנו נמצאים במצבים שבהם היציבות רחוקה מאוד. ישראל היא אי של יציבות לא רק ביחס לעצמה, כמדינה דמוקרטית עם שלטון יציב ומשטר יציב; היא אי של יציבות לא רק לתושביה, לא רק לקהילה הדמוקרטית העולמית; היא אי של יציבות שעליה נשענות מדינות מתונות באזור כאן. אנחנו לא רק צרכני סמים של ארצות-הברית, כמו שניסה לתאר את זה עיתונאי יהודי, כמובן, שלוקחים, כביכול, כל מיני הטבות. אנחנו חיים כאן, אנחנו מקיימים כאן משטר דמוקרטי, אנחנו כאן אי של יציבות שמשפיע על כל האזור, והדבר הזה בולט היום. על מנת שנמשיך להיות אי של יציבות, אנחנו צריכים להמשיך ולחתור לשלום, להמשיך ולקיים את המדיניות ששואפת להגיע לפתרונות עם שכנינו. אבל אנחנו צריכים גם להיות זהירים, מדודים, ואת הסיכונים שאנחנו צריכים לקחת – לקחת במחשבה ובמשורה, והכי חשוב, לא לשכוח לתבוע גם מהפרטנרים שלנו לעשות מעשים, ולא רק לדבר דיבורים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לשר. אני מזמין את אריה אלדד לבוא ולנמק את הצעת האי-אמון של סיעת האיחוד הלאומי בנושא: המשך ההקפאה בירושלים על-ידי הממשלה. ישיב שר השיכון והבינוי, השר אריאל אטיאס. דרך אגב, חבר הכנסת אורון, נדמה לי שלא הדגשת בנאומך שיש גם הבדלי גישה, ממה שאנחנו קוראים ב"ויקיליקס" או בזיכרונות של אישים בישראל, בין ראש הממשלה לשרת החוץ בעבר בקשר לירושלים. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, לפני שנתיים בערך קיימה סיעת האיחוד הלאומי משא-ומתן קואליציוני עם הליכוד. זה היה לפני המבול. זה היה בתקופה שלליכוד היו עדיין המצע שלו, החוקה שלו; לפני נאום בר-אילן, לפני ההקפאה. סיעת האיחוד הלאומי ביקשה מראש הממשלה שישתתף בפגישה הראשונה, והעלינו שתי דרישות מדיניות: אחת – שמדינה פלסטינית לא תוזכר בקווי היסוד של הממשלה, והשנייה – תבנו ב-E1. ראש הממשלה, שכאמור השתתף בפגישה הראשונה, אמר: נפקיד את התוכניות. אני מצטט מלה במלה ממה ששמענו באוזנינו במשא-ומתן. אמר ראש הממשלה: נפקיד את התוכניות של E1. הפקדת תוכניות בינוי של שכונה חשובה כמו E1, בין מעלה-אדומים לירושלים, זה צעד חשוב ביותר. הערבים מבינים את זה, האמריקנים מבינים את זה, ולכן הנושא עלה באחת מפגישות ההשפלה הראשונות שערך הנשיא אובמה לראש ממשלת ישראל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כץ, חבר סיעתך מנסה לשכנע את השר שיתמוך בהצעת האי-אמון. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> שיתחיל לבנות בירושלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אותו דבר. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> על זה אנחנו מדברים. ההצעה הזאת עוסקת בבנייה בירושלים, ואם אני אצליח לשכנע אותו, חברי, חבר הכנסת כץ, אתה תהיה ראש ממשלה, אז כדאי שתהיה דרוך. <קריאה:> מועמד. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> מועמד, בוודאי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אם הוא יצליח, הוא ייקרא לנשיא מייד. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אני מצפה לדריכות מצדו. <קריאה:> – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> והנה, לפני כשבוע, ב"ג'זירה-ליקס", אנחנו למדים שאכן זאת היתה הדרישה של אובמה מנתניהו, וראש הממשלה התחייב בפני הנשיא האמריקני לא לבנות ב-E1. מישהו מופתע? איש איננו יכול להיות מופתע שנתניהו לא בונה במעלה-אדומים, אם הוא אפילו לא בונה בירושלים. אדוני היושב-ראש, כידוע לך על-פי הבדיחה החבוטה, מי שלא צם ביום כפור, אין לצפות ממנו לצום בצום גדליה. מי שלא בונה בירושלים, ודאי וודאי שלא יבנה במעלה- אדומים, בגוש-עציון, באריאל, בביתר-עילית. אפילו שונאי ישראל בנו בירושלים, חברי חברי הכנסת. הורדוס היה הגדול שבבוני ירושלים. הוא בנה מקדש לאלוהי ישראל, לא ליופיטר, והכין את הר-הבית לקליטה של מיליון עולי רגל. אנשי שמאל מובהקים בנו בירושלים. טדי קולק בנה ובנה ובנה בירושלים. אפילו אהוד אולמרט – שבסוף השבוע זכינו, והשר איתן ציטט מדבריו בהרחבה, לקרוא את זיכרונותיו על המשא-ומתן עם אבו מאזן, והוא לא מבין עד היום למה אבו מאזן לא קיבל את הצעותיו הנדיבות – אפילו אהוד אולמרט בנה בירושלים. אבל ראש הממשלה נתניהו ושר השיכון אטיאס והשר איתן אינם בונים בירושלים. שנתיים שולטת בנו הממשלה הזאת. במשך שנתיים זקוקה ירושלים בערך ל-9,000 יחידות דיור כדי לשמור על הצרכים הקיימים, לא להתפתח; כדי למנוע בריחת יהודים מירושלים, כדי לשמור על אופיה היהודי של העיר כבירת ישראל, כבירת העם היהודי. חייבים לבנות בירושלים. שום ראש ממשלה עד נתניהו לא העז שלא לבנות בירושלים. חברי, לא לבנות בירושלים זה פשע נגד העם היהודי, לא פחות. אם ביהודה ושומרון הכריז נתניהו על הקפאה לעשרה חודשים, בירושלים הוא חושש להכריז, אבל כך התחייב לאובמה, והוא משתק את פעולתה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה – לא בגלוי אלא בסוג של פחדנות, בסתר. כי נתניהו הוא לא נגד בנייה בירושלים, חלילה, הוא בעד, אבל מה? הוא לא בונה. במשך שנתיים פרסמה ממשלת נתניהו מכרזים – ואולי שר השיכון יתקן אותי בדבריו – ל-232 יחידות דיור בירושלים – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ב-2009 – – – אבל זה עוד שייך – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אם זו לא היתה בירת ישראל שגורלה מוטל על כף המאזניים, זו היתה בדיחה. אבל כיוון שזו ירושלים, שאולמרט וחבורתו מבקשים להפוך לבין-לאומית, שציפי לבני ואהוד ברק וליברמן רוצים לתת את מחציתה לערבים, כיוון שזו ירושלים שנתניהו נשבע אלף פעם באחדותה לנצח נצחים, הוא סתם לא בונה בה. ולא לבנות בירושלים זה להמתין שהמציאות תהיה כל כך גרועה עד שלא תהיה ברירה אלא לחלק אותה. כי בינתיים ערבים בונים אלפי יחידות דיור בלתי חוקיות בירושלים, ואנחנו כולנו יודעים שלא נעז להרוס אלפי בתים. אז כיוון שאין שום תוכניות בינוי, לא ליהודים ולא לערבים, הם בונים. היהודים לא בונים. היהודים עוזבים. הערבים מתנחלים בירושלים, מספרם הולך וגדל בירושלים. יהודים עוזבים. אלפי יהודים חיים במרתפים ובחניונים. יהודים חרדים חיים בתנאים שאינם ראויים למגורי אדם – בבירת ישראל. אנחנו יודעים את זה, אנחנו מעודדים במו-ידינו, במו-מחדלינו, את ההגירה היהודית מירושלים. איזה תירוץ יש לזה? ובסוף המציאות תהיה חזקה מאתנו. ובשם מה עושים את כל הדברים האלה? בשם הרגישות. הממשלה הלוא לא יכולה להרשות לעצמה, בשעה שסגן הנשיא האמריקני מבקר בירושלים, להכריז על בנייה נרחבת בירושלים. וגם לא בשעה שמזכירת המדינה האמריקנית מבקרת, וגם לא בזמן שמנהיגת הרוב הדמוקרטי מבקרת בארץ, וגם לא ביום שלישי, או ביום רביעי, או בסתם יום שהגימטריה שלו עולה כדי "לא תבנו בירושלים אף פעם". הלוא תירוצים אפשר למצוא בלי סוף. עוד לא מצאתי פעם אחת שבא נציג של הממשלה לדוכן הזה ואמר: דווקא עכשיו השעה מתאימה לבנות בירושלים. תמיד יבואו ויסבירו לנו: דווקא עכשיו, בגלל הרגישות, אנחנו חייבים לבקר את פעולתה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, כדי שלא להיות מופתעים, כדי שלא להיות מובכים, כדי שראש הממשלה שנמצא בדיוק בפגישות כאלה או אחרות, או הקוורטט שמתכנס אי-שם – תמיד יהיו תירוצים, ותמיד תהיה סיבה, מחמת הרגישות, שלא לבנות בירושלים. אבל אנחנו צריכים לפעול כאילו כל הסיבות בעולם מחייבות אותנו לבנות בירושלים. כי העולם באמת לא מקשיב לנו כשאנחנו מקפיאים את הבנייה ביהודה ושומרון; העולם הקשיב לנו כשניצחנו בששת הימים, ולא כשאנחנו נכנעים ונסוגים ומתקפלים. אדוני היושב-ראש, אני יודע שלבך – לבך שלך – נשבר בך כשאתה רואה את ראש ממשלתנו יוצא נגד מה שהמפלגה שלו התחייבה בכתובים לבוחריה. ונתניהו מועל בכל התחייבויותיו; הוא פועל בניגוד למצע הליכוד, בניגוד להבטחותיו לבוחרים. הוא חונק את ההתיישבות ביהודה ובשומרון, אבל ביחס לירושלים הוא גם פועל, כנראה מפחד אובמה, גם נגד הקונסנזוס של הרוב המכריע של אזרחי ישראל היהודים. אבל בידוע שנתניהו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אלדד, למה יאמר אדוני אזרחיה היהודים של ירושלים? היה סקר ברשות סקרים – בחברת סקרים גדולה ואדירה בארצות-הברית – ב-19 שכונות בירושלים, של תושביה הפלסטינים של העיר ירושלים; אזרחי ירושלים פלסטינים, בכל 19 המחוזות, 80% – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה זה פלסטינים? <היו"ר ראובן ריבלין:> כך הם קוראים לעצמם. הואיל ואני לא רוצה שיגדירו לי מה אני קורא לעצמי, אני קורא לעצמם – 19 המחוזות בירושלים המאוכלסים על-ידי אזרחים – מה אתה רוצה שאני אומר, במזרח-ירושלים? אני אומר: תושביה הפלסטינים אזרחי ירושלים – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – כולם רוצים לחיות – כ-80% מהם – תחת שלטון ישראל. <השר מיכאל איתן:> תושבי ירושלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תושבי ירושלים. אני אומר "אזרחי ירושלים", כי אני רואה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> ומי שמעבר לגדר בורח אלינו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, למה לך להוסיף? זה לא היה כתוב בסקר. אני רק מצטט – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – העובדות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מצטט דברים בשם אומרם. אחרי זה – אתה רוצה – אני אצטט אותך, מה אתה אומר בעניין אחר. אז למה אדוני אומר רק אזרחי ישראל? לא רק היהודים; כל אזרחי ירושלים מבינים שהדבר – הצעד היחיד לשלום, והראשון שבהם, הוא שנבין שנועדנו לחיות יחד, זה הכול, תחת ריבונות אחת. כך אומרים אזרחי ירושלים הפלסטינים, שהם בעלי תעודת זהות ישראלית, תעודת זהות כחולה. ככה הם אומרים, זה לא אני המצאתי. ועכשיו אני אתן לך כמובן את כל שתי הדקות. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – נתניהו, נתניהו – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כץ, אתה, יש לך – אני – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – באופן עקבי לא מאפשר בנייה בירושלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כץ, אני דיברתי אל חבר הכנסת אריה אלדד, כי אין לי הזדמנות לדבר אתו בישיבות סיעה, אז מצאתי לנכון לדבר אתו מעל הבמה. אתה רוצה לדבר אתו? אני אסדר לכם פגישה אצלי במשרד, או תיפגשו בסיעה. למה אתם צריכים לדבר האחד עם השני? עכשיו אני נותן לך את כל שלוש הדקות שגזלתי – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> חברי כצל'ה, אתה צריך להיות יותר ממלכתי, אתה עוד מעט ראש הממשלה, אז – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, בהחלט יכול להיות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – חבל לקרוא קריאות ביניים, לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> שלוש דקות נתתי לך. בבקשה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> תודה, אדוני היושב-ראש. אני חושב שצדקת בנקודה הזאת. האינטרס של כל תושבי ירושלים הוא שתתקיים בנייה בהיקפים גדולים בעיר. ואני חושב שכמעט כל אזרחי ישראל היהודים היו רוצים לראות בנייה נרחבת גם בשכונות יהודיות מעבר ל"קו הירוק" ההיסטורי של 67' בירושלים, באותן שכונות. זו עמדתן של רוב סיעות הבית הזה. אבל ההקפאה הזאת, שהיא לכאורה בניגוד לקונסנזוס, היא מאוד תמוהה, כי בדרך כלל ראש הממשלה מקפיד לא לפעול בניגוד לקונסנזוס. הוא בודק סקרים. ביהודה ושומרון, כשהוא איננו בונה, הוא מתחבא מאחורי גבו של שר הביטחון – זה הוא האיש הרע, זה הוא שלא נותן לנו לבנות, לאשר תוכניות בנייה ביהודה ושומרון. מאחורי מה הוא מתחבא כשהוא איננו בונה בירושלים? אדוני שר השיכון, הוא מתחבא מאחוריך, והוא מתחבא מאחורי אגודת ישראל, שהבוחרים שלהם חיים בחניונים שגזי הפליטה של המכוניות מחניקים אותם שם, והוא מתחבא מאחורי הבית היהודי, והליכוד, וישראל ביתנו, ששותקים על כך שהממשלה הזאת אינה בונה בירושלים. הלוא אם כל ממשלתו היתה באה ואומרת לו: עד כאן, ירושלים היא הקו האדום, בירושלים תבנו, גם הוא היה בונה בירושלים, למרות הפחד שלו מארצות-הברית, למרות הפחד שלו מהקוורטט, משום שהוא מבין שירושלים, אם אנחנו לא נבנה בה, נאבד אותה. ואם נאבד אותה, לא נוכל להילחם על כל ארץ-ישראל. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד. אני מזמין את כבוד השר אריאל אטיאס, שר השיכון והבינוי, לבוא ולהשיב על הצעת האי-אמון בממשלה כפי שהובעה על-ידי חבר הכנסת אריה אלדד בשם סיעת האיחוד הלאומי. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מה נאמר, מה נדבר ומה נצטדק? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, המועמד מטעם האיחוד הלאומי, חבר הכנסת כצל'ה, קצת עובדות. כשאתם אומרים "לא בונים בירושלים" – זה לא נכון. כשאתם אומרים "בנו רק 250 יחידות דיור מאז הקמת הממשלה בירושלים" – גם זה לא נכון. רק בשנת 2010 – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – מכרזים עכשיו. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> רגע, תן לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כץ, עכשיו הוא משיב על הצעתו של חבר סיעתך. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> קודם העובדות, ואתה יודע – אני בדרך כלל מדייק. <היו"ר ראובן ריבלין:> תנו לו הזדמנות, איזה חמש, שש דקות. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> גם דברים – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – מכרזים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל, חבר הכנסת כץ, המכונה כצל'ה, אי-אפשר להפריע לשר לפני שהוא התחיל לדבר. אולי הוא רוצה לומר שאתה צודק. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> הוא יודע שאני צודק. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> תאמין לי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אולי הוא רוצה לומר. למה אתם כבר – – – בבקשה, אדוני. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> כשאמרתם שבנו או שהוציאו מכרזים רק ל-250 יחידות דיור בירושלים מאז הקמת הממשלה – זה לא נכון. אתם יודעים שזה לא נכון. אנחנו רק בשנת 2010 הוצאנו יותר מ-2,000 יחידות דיור, מכרזים – בירושלים. בירושלים המזרחית ב-2010 הוצאנו רק 240 יחידות דיור. אני מדייק, אני לא מטייח. יש בעיה, אף פעם לא עמדתי כאן על הדוכן ואמרתי דבר – גם אם חלק מהאנשים שדיברו אתי רצו שאני אתפתל, אני לא מתפתל. אני אומר – אחד לאחד – את האמת; יותר מ-2,000 יחידות דיור יצאו רק בשנת 2010. כמות דומה, קצת פחות, ב-2009. לגבי ירושלים המזרחית, בשנת 2010 יצאו 240 יחידות דיור, ובשנת 2009 – 690 יחידות דיור, ולא קשור לממשלת אולמרט, כי זה היה בדצמבר 2009. ואתם יודעים את כל המספרים האלה שאמרתי לכם. עכשיו אתם שואלים למה לא מוציאים יותר. אז קודם כול, בואו נשים את העובדות. אין לנו יחידות דיור מתוכננות, מאושרות לשיווק, באיזה היקפים שאנחנו רוצים בירושלים. זרקתם פה מספרים – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אתה תשמע את הכול. אני פעם הטעיתי אותך? אתה תשמע את הכול. אמרתם: 9,000 יחידות דיור. אין דברים כאלה. הלוואי שהיו לנו 9,000 יחידות דיור מתוכננות בירושלים – לא המזרחית, סתם בירושלים. אין, זה לוקח זמן. התכנון לוקח זמן. נכון שיש מגבלות. אני לא אוהב אותן. אמרתי את דעתי יותר מפעם אחת, אנחנו נאבקים על זה לא בכנסת; בממשלה – איפה שצריך להיאבק. ואני יכול להבטיח לכם שיחידות הדיור שכן יצאו, היו בין היתר בגלל מאבקים שעשינו. אנחנו נדרשים לתאם עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה תאריכים של יציאה של מכרזים בירושלים המזרחית, גם בשכונות היהודיות. מאחר שאנו נדרשים לתאם, אז אין איסור. אני רוצה להדגיש פעם אחת את ההבדל בין הקפאת הבנייה – שאנחנו לא אוהבים אותה – ביהודה ושומרון לבין ירושלים המזרחית. ההקפאה בבנייה שהיתה ביהודה ושומרון חלה גם על כאלה שיש להם הקרקע אצלם ושכבר קיבלו היתרי בנייה, וכשהתחילו לבנות הכול נעצר. המצב הזה מעולם לא היה בירושלים. מי שיש לו קרקע, מי שיש לו היתר בנייה, וגם מי שאין לו היתר בנייה – לא הוקפאו ההליכים מול העירייה. גם לא הוקפאו, נוצרה סיטואציה שאנחנו נתבקשנו – אגב, זה היה גם בממשלה הקודמת, נכון שבהיקפים אחרים – נתבקשנו לתאם את המכרזים שלנו מול משרד ראש הממשלה. כך אנחנו עושים, וזה רק בשביל להציג את העובדות. באופן כללי, מצוקת הדיור בישראל חוצה את כל המגזרים, את כל המחנות. זה לוקח זמן. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כבודו לא אמר אם הוא יבוא לראות – – – למה כבודו יכול מחר, אם יש צו נגדו, להוציא מכרזים במזרחה של ירושלים. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> רגע. בשנת 2010 אנחנו הוצאנו לשיווקים בעסקאות מאושרות 34,000 יחידות דיור, כדי להיאבק במצוקת הדיור שקיימת בישראל. אני רוצה להגיד לכם שהממוצע השנתי של מינהל מקרקעי ישראל היה 15,000, ואנחנו שמנו 34,000 בשנה. אלה היקפים מאוד משמעותיים, וזה הדבר המרכזי שיכול להשפיע על מצוקת הדיור. חבר הכנסת אריה אלדד, תופעת המחסנים היא לא רק בירושלים, והיא לא תוצאה של השנתיים האחרונות. היא תוצאה של העשור האחרון, שבו יש מחסור בתכנון, בביצוע של יחידות דיור על קרקע זמינה לשיווק, ללא חסמים ובלי סיפורים של ראשי ערים, שבחלק מהמקומות מונעים מאתנו לבנות. לכן מה שאני בא להגיד לכם בשורה התחתונה, תהיו יותר מדויקים במספרים ותעשו את הבידול. אני לא מתווכח עם העובדות. אני אמרתי לך את העובדות, ואתה יודע את זה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אני שמעתי שראש הממשלה לא מאפשר לבנות. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> זה לא נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> זו דעתך, והוא אמר לך את עמדתו הברורה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> הוא אמר את זה יפה. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> ולכן, מה שאני אומר, אני מציע להתנגד לאי-אמון הזה. אני מציע שידייקו בעובדות. בירושלים בונים יותר ממה שבנו עד 2006. אני רוצה שתדע שמ-2006 עד 2009 כמעט שלא היו מכרזים בירושלים, לא המזרחית, גם בירושלים עצמה. לא בגלל מדיניות – תכנון, זה לא היה בראש סדר העדיפויות. זה לא רלוונטי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני מתכוון למזרחה של ירושלים. אין ירושלים המזרחית, יש ירושלים אחת. במזרחה של ירושלים. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> כן, כן. לכן המועמד לראשות הממשלה מטעם האיחוד הלאומי – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> – – אתה תצטרך להמתין עוד קצת, עד שתגיע. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה מותר, זה פרלמנטרי. הוא אומר את זה אולי בתקווה, חבר הכנסת יעקב כץ. יש לו מאוד הערכה. הוא לא אמר לך: חבר הכנסת כצל'ה. אדוני השר, תודה רבה. אנחנו מקדמים בברכה תלמידים ותלמידות, חברי אגודת "חיינו", הבאים אלינו מארצות-הברית – לא מוחאים כפיים בכנסת, זה פרלמנט, זה כנסת ישראל – שיושבים חלקם ביציע האורחים וחלקם ביציע הכללי. ברוכים הבאים. Welcome to Israel, Welcome to the capital of Israel, Jerusalem, and to the shrine of democracy, the Knesset. Welcome . ברוכים הבאים. אנחנו נעבור עכשיו לדיון הכללי, שתנהל אותו סגנית יושב-ראש הכנסת, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. ראשון הדוברים – חברת סיעת קדימה, חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. בבקשה, גברתי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, לרשותך שלוש דקות. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הבוקר התעוררתי, פתחתי את העיתון, ושוב חשכו עיני. שוב עלייה של מחירי הדלק. לקח לי כמה רגעים להתאושש, ובראשי כל הזמן היתה שאלה אחת. אדוני השר, אתה תצטרך לענות לי אחרי זה על השאלות שאני – לא? אתה לא? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> לא, זה לא קשור אלי. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> מה שעניין אותי – רציתי לשאול את הממשלה, על מה הם חושבים כשהם מחליטים להמשיך לנהל את המדיניות הכלכלית האכזרית, חסרת החמלה, במדינת ישראל. על מה הם חושבים? הם לא חיים כאן? הם לא מסתובבים פה ברחובות? אין להם משפחות? אין להם אחים, אחיות, חברים, שבאים ומסבירים להם שאי-אפשר לסיים לא את החודש, כמו שאומרים, אי-אפשר לסיים את השבוע? בעמודים האחוריים בעיתונים ראיתי שמחירי הטיסה בשפל. ניו-יורק – 500 ומשהו דולר, לא זוכרת, משהו כזה. קנדה גם. האמת, אני בטוחה שמה שעובר כנראה בראשה של הממשלה שלנו, זה שפשוט מאוד לא אכפת להם שהדרך היחידה של האנשים, של אותו מעמד ביניים, שפשוט מחסלים אותו מדי יום ביומו, לקנות כרטיס לקנדה ולעזוב את ישראל. אי-אפשר להמשיך בצורה הזאת. הציבור עייף, הציבור לא מאמין שאפשר להזיז משהו. יש פה חברים טובים ויקרים שלי, שמנסים להגיש הצעות חוק להורדת מחירי הדלק. ואני אומרת: חברים, מה זה ייתן? הרי עד שהחוקים האלה יעברו, מחיר הדלק לליטר יעלה אולי 20 שקל, ולא רחוק היום. אז זה לא הזמן עכשיו לחקיקה. זה הזמן לצאת החוצה, להראות לציבור שחברי הכנסת במדינת ישראל לא יושבים בשקט לאור המדיניות חסרת החמלה של ממשלת ישראל. כמו שאמר חברי רוברט טיבייב השבוע באחת הוועדות, העלאת המס על הדלק זה לא מס על הדלק לפריפריה, זה קנס לפריפריה, ואני מאוד מסכימה אתך. זה קנס לפריפריה. הרי בפריפריה – רוב האנשים לא עובדים באזור שהם גרים בו, הם צריכים לנסוע. לאן הם צריכים לנסוע ואיך הם צריכים לנסוע? אין תחבורה ציבורית. מצבנו בכי רע בכל הנושא של רכבות ואוטובוסים. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חברת הכנסת יוליה, אני אוסיף לך עוד דקה אחת ונשתדל לעמוד בזמנים, כי יש לנו, את יודעת, סדר-יום מקוצר היום. זה קצת לוחץ. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> מה שאני רוצה לומר, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לא צריך לנצל את העובדה שהציבור בישראל עובד 12 שעות כדי לסיים את השבועיים, לא את החודש, ובגלל זה להמשיך לחלוב אותו – אף-על-פי שהוא עובד כמו חמור, לחשוב שהם פרות, ולהמשיך לחלוב את הציבור הזה בלי הפסקה. אני לא יודעת אם מותר לי מעל דוכן הכנסת; אני לא יודעת אם מותר לי, אבל אני קוראת לכל אזרחי המדינה ממחר להפסיק לקנות דלק. אם אתם לא יכולים להגיע לעבודה, אל תגיעו לעבודה. תסבירו למעסיקים שלכם ש-sorry, אנחנו לא יכולים להגיע לעבודה, כי פשוט מאוד, אין לנו כסף לקנות דלק. ואולי זאת תהיה התחלה של מאבק רציני, שהממשלה תתחיל להבין את הרמז. כי אנחנו לא צריכים כאן לא את תוניסיה ולא את מצרים. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. עכשיו תעלה חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי להשיב על הצעת האי-אמון. חברת הכנסת מיכאלי, לרשותך שלוש דקות. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> היושבת-ראש, תודה, חברי כנסת נכבדים, מאז ועידת מדריד, לפני 20 שנה, אנחנו נמצאים בסחרור של תהליך שלום; הסכם אוסלו, הסכם-וואי, ועידת אנאפוליס, פסגת שארם, קמפ-דייוויד, יוזמת ז'נבה, מפת הדרכים, תוכנית ההתנתקות, זיני, מיטשל וטנט, וסליחה מכל אלה ששכחתי, ושלום – אין. לא רק שאין שלום, בזמן הזה היו לנו מלחמה גדולה בצפון ומלחמה גדולה בדרום, האינתיפאדה השנייה והאינתיפאדה של ערביי ישראל, ומאות פיגועים, רובם בתוככי ישראל. אוטובוסים מתפוצצים, מארבים חמושים על כבישי השומרון, חדירות ליישובים, יישובים מופגזים במשך שנים, היה לנו גירוש של יהודים, ועקירת יישובים – כמעט למלחמת אחים הגיע הדבר. והיה לנו ראש ממשלה שנרצח, קיטוב נורא בעם, ושלום – עדיין אין. היתה לנו בשנים האלה הידרדרות ביחסי החוץ, אויב אירני שמתכונן להשמדתנו ואויב סורי שגם אצלו כבר נראו ניצנים גרעיניים. היה לנו חייל חטוף שעדיין יושב בשבי הפלסטיני, ואפילו לבקר אצלו אנחנו לא יכולים, ושלום, חברי הכנסת, עדיין אין. אתם יודעים מדוע למרות הלהיטות שלנו לשלום עדיין אין שלום? כי הצד השני עוד לא בשל אליו. הוא צריך עוד זמן; עוד לא ממש רוצה אותו. הפרטנר שלנו לשלום עדיין חושב על השמדתנו, עדיין מתעקש על זכותו לירות עלינו טילים, עדיין עומד על זכותו – ועל זכות השיבה. עדיין רוצה לשלוט בכותל המערבי, עדיין חושב ופועל כארגון טרור. הצד השני עדיין רואה את הלהיטות שלנו, ובגללה לא ממהר לשלום ולא ממהר לשום מקום. הוא עדיין עושה טובה כשהוא יושב לשולחן המשא-ומתן, וגם זה רק כנגד מחוות. הצד השני עדיין משקיע את משאביו ברכישת כלי נשק במקום בפיתוח תשתיות, תיירות, תרבות וחינוך, והוא עדיין מלמד את ילדיו, בתוכנית הלימודים, לשנוא את היהודים. 20 שנות תהליך מדיני, והשלום רק מתרחק. 20 שנה של ועידות ומחוות, והשלום לא קרוב יותר משהיה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. חברי הכנסת של העבודה ומרצ מציעים היום לראש הממשלה להתפטר בגלל הקיפאון המדיני. הם מציעים שבמקום בנימין נתניהו יתמנה לראשות הממשלה חבר הכנסת חיים אורון – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חברת הכנסת מיכאלי, אני אוסיף לך עוד דקה כפי שעשיתי לחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ – – <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – ונשתדל לעמוד בזמנים. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> תודה. – – ותתמנה ממשלה שתחזיר אותנו לסחרור תהליך השלום שלא מוביל לשום מקום. ממשלת אורון-טיבי בוודאי תצליח יותר מממשלת רבין-אלוני או מממשלת פרס-שריד. ממשלת אורון-טיבי תביא את השלום המיוחל. למיעוטים הסהרוריים, שחיים במציאות משלהם, יש מקום בשלטון דמוקרטי, כי הם מאלצים אותנו לדבר על המציאות האמיתית. זו הסיבה שאני מצטערת שלשרידי השמאל, שהם מיעוט זעם בכנסת ומיעוט זעם יותר באוכלוסייה, לא יהיה כנראה ייצוג בכנסת הבאה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא זעם, זעום. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אבל הייתי רוצה להגיד לכם: תודה לאל, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, שיש בישראל ממשלה ציונית וחזקה, גאה, אחראית ושקולה, שלא מחזרת על פתחי הטרוריסטים, שלא מתחננת לשלום ולא מתרפסת בפני אומות העולם, שלא מתבטלת מול כמיהת עמנו לקצת שקט, ושעצרה לפחות לזמן מה את תהליך ההתפרקות הלאומית שאתם קוראים לו "תהליך מדיני". מזל שיש לנו ממשלה שכזאת, כי אם השלום יגיע בסופו של דבר, זו הדרך להביאו. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכאלי, ועכשיו חבר הכנסת נסים זאב – שאיננו באולם, אז – בשם סיעת ש"ס יעלה חבר הכנסת אברהם מיכאלי לענות על הצעת האי-אמון. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מיכאלים השתלטו על המליאה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת מיכאלי, גם לרשותך שלוש דקות. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, הצעות האי-אמון שעולות פה היום – ושלוש הן – מדברות באמת על נושאים שונים, גם על הנושא של העלאות מחירי הדלק – ולפני כעשר דקות דיברנו, בהנהלת הקואליציה, גם על העלאות מחירי המים, שלצערנו זה כבר דבר בלתי נסבל שאזרחי המדינה צריכים לספוג העלאת מחיר המים בכ-300% בשנים האחרונות. אנחנו, ככנסת, מקדישים המון תשומת לב והמון זמן לדיונים במליאה על הנושאים המדיניים, לנושאים הביטחוניים, אבל בל נשכח שהנושאים החברתיים, הנושאים שנוגעים בחיי היום-יום של כלל אזרחי ישראל, הם נושאים כל כך חשובים, כל כך גורליים לקיום האזרחים במדינה, גברתי היושבת-ראש, שאני לא רוצה כרגע לחזור על אותן מלים בומבסטיות – למה זה עלול לגרום. וכל אחד מאתנו, אני חושב, חש את זה כבר היום בהסתובבות שלו ברחוב, מה האזרחים חושבים, מה האזרחים מרגישים מול הדברים האלה. אנחנו היום, במצב הכאוס העולמי שאנחנו רואים פה כרגע, אפילו באזורנו מה קורה, מה קורה מסביב, אם אנחנו היום רואים שאזרחים במדינות שונות – ואני לא משתווה אליהם ואני לא רוצה שנשתווה אליהם – האזרחים היום, כשעובר הגבול של הסבלנות, כבר מאבדים את הכלים ויוצאים לרחוב. אני חלילה, חלילה, לא מעודד את האזרחים שלנו לצאת לרחובות, כי אנחנו מדינה מסודרת ואחראית. ממשלה אחראית וכנסת אחראית צריכות לדאוג לכך שלא נגיע למצב הזה. אם אנחנו, כחברי הקואליציה, גברתי היושבת-ראש, צריכים היום להסתכל – הרי אישרנו תקציב לפני כחודש, וכמעט כל הקואליציה הצביעה בעד; בעד העלאות הבלו, בעד העלאת מחיר הדלק עקב כך, אבל אנחנו צריכים גם להסתכל לפעמים על מציאות שהיא – כבר היום – אחרי ההצבעה הזאת, ורואים שהתקציב אושר, הכנסת כבר אישרה תקציב דו-שנתי, המצב הכלכלי במדינה, ברוך השם, מאוזן, המצב הכלכלי טוב, למה אי-אפשר לשבת היום ולמצוא פתרון לאותן אוכלוסיות חלשות שנפגעות מהגזירות האלה? למה אי-אפשר לבוא היום ולהציע פתרונות נקודתיים? אני לא אומר שכולם צריכים ליהנות אותו הדבר, גברתי היושבת-ראש, מכל דבר. אבל לנו לא חסרה יצירתיות, לנו לא חסרים כלים, שנוכל לבוא ולהצביע מיהם המגזרים שנפגעים מהעלאת מחיר הדלק, שהיא בעצם לא סתם העלאת מחיר הדלק, אלא העלאת הבלו, והמדינה העלתה את הבלו בשביל לכסות את הפער שהיה בתקציב, כדי שהתקציב יהיה תקציב מאוזן. אנחנו, ברוך השם, גם יש לנו כל הנתונים שיכולים להצביע – שיש לנו אפילו – אולי אפילו לא ידענו, בזמן שאישרנו את התקציב, שהרזרבות הן הרבה יותר גדולות ממה שחשבנו. אז למה אי-אפשר היום לבוא – אפילו – אני אומר את זה כאיש קואליציה – למה אנחנו לא צריכים ליזום את הדברים האלה, ולא לחכות להתמרמרות של אזרחים, ולא לחכות שיבואו ויפגינו נגד הממשלה, או נגדנו, כחברי כנסת שאמורים לטפל בזה מול הממשלה. לכן, גברתי היושבת-ראש, אנחנו לא צריכים לזה הצעות אי-אמון בממשלה, אנחנו צריכים לעבוד על זה ביום-יום, בוועדות השונות, בחקיקה, שאנחנו לא צריכים להגיע אליה, אבל אם נצטרך גם להגיע לחקיקה כזאת, נצטרך גם לחוקק. היום אפילו בהנהלת הקואליציה שקלנו, גברתי היושבת-ראש, בשני נושאים חשובים, כגון מחירי המים, אם להביא את זה או לא להביא את זה פה להצבעה עם חופש הצבעה, או אפילו שהקואליציה תתמוך בזה, כשהממשלה כרגע מתנגדת, כי אנחנו רוצים לראות את המציאות ולפתור את הבעיות שיש לאזרחים. האזרחים שסובלים במיוחד, להם צריכים לדאוג הרבה יותר מאשר לכלל האוכלוסייה. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אין ספק. לא נותר לי אלא להסכים עם הדברים, ואנחנו, כחברי קואליציה, אולי צריכים לעשות מעשה, להתגבש ולבוא בדרישות לקואליציה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> נכון, זה תפקידנו. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לפחות לדאוג לשכבות החלשות שאין מי שידאג להן. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> נכון. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה, חבר הכנסת מיכאלי. ועכשיו יעלה חבר הכנסת דניאל בן-סימון, בשם סיעת העבודה, להצעת האי-אמון. בבקשה, חבר הכנסת דניאל בן-סימון. לרשותך שלוש דקות. <דניאל בן-סימון (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני רק רוצה להזכיר שכשסיעה קטנה, היא לא בהכרח לא צודקת. וזה היופי בדמוקרטיה – פעם את קטנה, פעם את גדולה. הציבור הוא שיחליט אם ישראל ביתנו תמשיך להמריא או תיעלם, כי הציבור שלכם שייך, נכון לעכשיו, לעשירונים התחתונים, אלה שסובלים הכי הרבה מהמדיניות ההיפר-קפיטליסטית של ראש הממשלה, ממדיניות של צמיחה שמחלקת לא נכון את ההון. ולכן אני אומר, כמי שמכיר את העולים: אתם עוד תשלמו את החשבון על חבירה לראש ממשלה שעושק את המדינה. ולכן יכול להיות שתעמדי פה בעוד שנה-שנתיים ותבקשי סליחה על הנאום הזה. לא כל מלה פטריוטית תפטור אתכם מהעובדה שהעולים קונים בקושי כדי להתקיים, שאנשים חיים – ובאמת, הם נתנו לכם את האמון שלהם. ומה אתם עשיתם בו? ניתקתם, הפכתם אותנו לבדיחה בעולם, עם שר חוץ שהוא בדיחה. הפכתם אותנו לבדיחה ואת האנשים שלכם רוששתם עוד יותר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת בן-סימון, זו הצעת אי-אמון במפלגת ישראל ביתנו או הצעת אי-אמון בממשלה? <דניאל בן-סימון (העבודה):> עכשיו, במעבר חד, אני עובר לש"ס. ובאותה פנייה אני פונה לש"ס, לאמנון כהן שנמצא פה, לאברהם מיכאלי שדיבר: הציבור שלכם לא גר ב"אקירוב". האם זה נכון? לא גר ב"אקירוב". ולכן, כשאתם רואים את המדיניות העושקת הזאת, מה פשר השתיקה שלכם? מה פשר השתיקה הזאת? הרי אתם תשלמו את המחיר. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לא שמעתי – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> אתם תשלמו את המחיר על כך שאתם שותפים למיטה חולה של ראש ממשלה שעושק. ואמרת נכון, הרזרבות, ויש צמיחה ויש הכול. תגיד, מה פשר השתיקה הזאת? אתם עוד תשלמו את המחיר. ואלי ישי ישלם את המחיר. אולי אריה דרעי ימצא לכם את התשובה. לכן, כל מי ששותק על המדיניות העושקת הזאת של ראש הממשלה – ואני רוצה להקדיש לו בדיוק את הדקה ואת דקת התוספת שאני אקבל; אני רוצה להקדיש מלה אחת לראש הממשלה הזה, שהוא בסך הכול איש טרגי, טרגדיה בפני עצמה. איש שקיבל אמון בפעם השנייה מציבור של בוחרים שבדרך כלל הוא ציבור חכם, שנתן לו פעם שנייה אמון, כפי שנתן לבן-גוריון, כפי שנתן לרבין, והוא מביא תוצאה ריקה, חלולה. שנתיים אחרי הוא הולך לפגוש היום את אנגלה מרקל, כדי להתחנן בפניה: אל תכירי במדינה הפלסטינית. אנחנו עסוקים היום בלהדוף, בלהדוף, בלהדוף. אלוהים אדירים, איך חברה, מדינה, שיזמה, שהיתה בין היוזמות של כל הפרויקטים החברתיים הגדולים, נמצאת היום באיזה בידוד, וצר לי על כך. צר לי על כך, על הממשלה הזאת, שכנראה ימיה-חודשיה ספורים. הציבור ימחק אותה, גם מפני שהביאה לבידוד מדיני שאין לו אח ורע בתולדות המדינה, ומפני שעשקה את האזרחים. על השילוב הקטלני הזה, על ה"קוקטייל מולוטוב" הזה, של עושק מצד אחד ושל בידוד מדיני, הממשלה הזאת תלך לדרכה. ולכן, אני מציע לאנסטסיה מיכאלי, חברתי, לא לשפוט את המיעוט על-פי גודלו, אלא על-פי צדקת דרכו. בסופו של דבר העסק מתהפך ויכול להיות שמי שהיה במיעוט אתמול יהיה ברוב מחר, ואז גם המיעוט ישמיע את קולו. זה כוחה של הדמוקרטיה, ולא כל אמירה – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> או שהדמוקרטיה זה מיעוט שמשמיע את קולו גם כאשר הוא מיעוט. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אגב, גם כשתהיו במיעוט, גברתי היושבת-ראש, אנחנו ניתן לכם להשמיע קול, וכך צריך להיות. לכן תיתנו – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> וגם היום נותנים לכולם להשמיע קול. <דניאל בן-סימון (העבודה):> – – – הוויכוח על הדעה, וראש הממשלה שלכם מוביל אתכם, לצערי, למפולת נוספת. זה חבל, כי הוא קיבל את המפתחות, ובמקום לפתוח את הדלת הוא נועל אותה, ונועל אותה ונועל אותה. ושום הסברה, ושום תעמולה ושום קשקוש לא יעזרו לעובדה שישראל תקעה, תקועה ונתקעת, וראש הממשלה הזאת מוביל את זה לתקיעות נוספת. תודה רבה לך. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת בן-סימון. רק להזכיר ולומר, למען הסדר הטוב, שבוועדות גם חברי קואליציה לפעמים נלחמים כחברי אופוזיציה. ולראיה, אתה יודע שנושאים מסוימים ותוכניות מסוימות נעצרו בוועדות שהן ועדות קואליציוניות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא כולם. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חלקם, אבל גם אותם צריך להזכיר. <עפו אגבאריה (חד"ש):> סלקטיבי מאוד. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עוברים לדובר הבא בסדר-היום, וזה הזמן של חבר הכנסת מאיר פרוש לדבר בשם יהדות התורה. בבקשה. בבקשה, חבר הכנסת מאיר פרוש. לרשותך שלוש דקות. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, מי היה מאמין שהכנסת תדון באי-אמון על הקפאת בנייה בירושלים. מי היה מאמין שהאיחוד הלאומי יבקש שהכנסת תביע אי-אמון בממשלה בגין החלטתה להקפיא את הבנייה בירושלים. בשתי ההצעות האלה בעצם אפשר לראות את ההידרדרות והשחיקה שיש בציבוריות הישראלית באותן דעות בנושאים המדיניים שהיו בעבר, ומהי, לצערנו, הדעה השלטת כיום. כולנו זוכרים על איזה גבולות דיברו אחרי מלחמת ששת הימים, ולאו דווקא במה שקרוי "ימין", ועל איזה תיקוני גבול של 67' מדברים היום גם כאלה מהימין או רובם בימין. אני מזכיר את זה כדי שניזכר שבאותן שנים לא היה ספק שירושלים היא חלק בלתי נפרד מגבולות המדינה, ובוודאי ובוודאי כל מה שמדובר ביהודה ושומרון ובקעת-הירדן; גם בשמאל ובחלקים גדולים מאלה שהרכיבו את הממשלות בימים ההם, והשמאל בעצם – מי שהיום שמאל – הרכיבו את הממשלה, בוודאי ובוודאי בימין. והיום, כפי שאמרתי קודם, כל אחד רואה את השחיקה באותן דעות שלכאורה היו דעות מוצקות. אני מדבר על שחיקה באותן דעות שנראו כמוצקות, מכיוון שלשיטתנו אין ימין ואין שמאל. לשיטתנו יש דרך. יש דרך שהיא דרך התורה, ואנחנו חוזרים ואומרים זאת תמיד, שמזאת הדרך אנחנו לא יכולים לסור לא לימין ולא לשמאל. אנחנו מאמינים שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולעולמי עד אנחנו מקיימים את אותה תורה. התורה הזאת אינה מתחלפת ולכן גם באה ההתנגדות התקיפה שלנו לשינוי כלשהו, כאשר באים להציע לנו שינויים בשיטת החינוך, בדרך החינוך, בתוכני הלימודים; גם מכיוון שאנחנו אומרים שלנו אין מה להתבייש באותה דרך מסורתית, מקורית, מאז עומדנו על הר-סיני. ולכן אנחנו גם אומרים שאנחנו לא סומכים על אף פוליטיקאי, גם לא מהליכוד, לא מהימין ולא מהשמאל. אנחנו לא סומכים על אף פוליטיקאי – בדיוק כמו שאנחנו רואים שאותם אנשי ליכוד שרק לפני מספר שנים היו אלה שדיברו על גבולות, עבר הירדן, יהודה ושומרון, שהכול שייך למדינת ישראל, והיום כולם מתקפלים. איך אנחנו יכולים היום להאמין לפוליטיקאי כלשהו? ואני אומר: גם לא אלה מהליכוד. אדרבה, אנחנו יותר מאוכזבים מראשי הליכוד, שאתם חתמנו הסכם קואליציוני רק לפני שנתיים. יש פרק נכבד – אני כבר מסיים, גברתי היושבת-ראש – וחתמנו במספר סעיפים מרכזיים על עצמאות של החינוך החרדי – וכשאנחנו חותמים על הסכם עם הליכוד על עצמאות של החינוך החרדי, הכוונה שהליכוד, אם חלילה הוא רואה שמישהו רוצה לפגוע בעצמאות של החינוך החרדי, הליכוד הוא זה שצריך להתייצב, להוביל קו, לומר שהחינוך המסורתי הזה, החינוך החרדי, אנחנו לא פוגעים בו. דווקא מהליכוד, שכמו שרבים מאוכזבים ממנו בנושא המדיני, אנחנו מאוכזבים ממנו, מלכאורה העמידה האיתנה שהם היו צריכים להציב, ולעמוד, ולתת לנו את הגב ואת העורף, בכל מה שמנסים לפגוע בחינוך החרדי הטהור. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מאיר פרוש, יש לציין גם: סגן שר במשרד החינוך. ועכשיו תגיע חברת הכנסת עינת וילף לענות בשם סיעת העצמאות. בבקשה, חברת הכנסת וילף. לרשותך שלוש דקות. <עינת וילף (העצמאות):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, השר, חברי הכנסת, קודם כול, טוב לדעת שיש גירושים מאוחרים – גירושים מאושרים, סליחה – גם מאוחרים כנראה, אבל מאושרים – וניכר שכל אחד מצא את מקומו. מי שרצה להיות באופוזיציה סוף-סוף יכול להתבטא כפי שרצה להתבטא כבר שנתיים, ומי שהרגיש נוח בקואליציה ובשיתוף הפעולה הזה גם הוא יכול לבוא לידי ביטוי מלא. אז – טוב שהדברים האלה גם יכולים להצליח. אני רוצה להתייחס לנושא של אותם פרסומים על השלום-שכמעט-שהיה. מה שמעניין הוא שכמובן מתוך הפרסומים האלה כל אחד לקח את מה שהתאים לו – אלה שמאמינים שאף פעם לא יהיה שלום אומרים: אתם רואים, גם עם כל ההצעות האלה, לא היה שלום; ואלה שמאמינים שאפשר ורק צריך עוד קוועץ' קטן אמרו: אתם רואים, היינו, הכול קרוב, יש פרטנר, יש עם מי לדבר, קדימה. אני רוצה להתייחס לדיסוננס אצל אלה שטוענים שאפשר להגיע להסדר, אבל לא התנהגו בהתאם. למה אני מתכוונת? מי שהיתה שרת החוץ, היום יושבת-ראש האופוזיציה, טענה כל הזמן: היינו במרחק נגיעה מהסכם. גם מי שהיה אז ראש הממשלה אמר: מרחק נגיעה מהסכם. והנה, מתפרסם הספר, והמפות – היינו כל כך קרובים. אז אם באמת היינו כל כך קרובים, ואני לרגע לא שופטת אם אפשר או אי-אפשר, למה ליושבת-ראש האופוזיציה היה כל כך דחוף ללכת לבחירות, אם כל מה שנדרש זה רק עוד קצת, עוד קוועץ', והנה שלום לדורות, הדבר שאנחנו חולמים עליו, אז ככה רצים לבחירות? היא היתה יכולה להיות ראש ממשלה עוד שנתיים, די והותר כדי להגיע להסכם, אם באמת היינו כל כך קרובים. ודי מתמיה אותי שבכל הדיונים שהתקיימו בעיתונות, בסוף השבוע, אף אחד לא שאל אותה את השאלה המתבקשת; כולם רק שאלו אותה כמה היינו קרובים להסדר, אבל איש לא שאל את השאלה הכי פשוטה: היית כל כך קרובה, למה רצת לבחירות? זה היה לך בידיים – היו לך 29 מנדטים, עכשיו יש אחד פחות, למפלגת העבודה היו 19 מנדטים, והם היו שותפים לך, לליכוד היו 12 מנדטים, וכל הסקרים אמרו שהם יעלו לסביבות 30, אז מי רץ לבחירות כשאלה המנדטים והוא יודע שעוד מעט יהיה שלום? אז יגידו: היה הסכם, ש"ס וכדומה, אבל שלום – היה אפשר להגיע להסדר, אליבא דסיפורים שהיא מספרת. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני אוסיף גם לך דקה, כפי שהוספתי לחברי הכנסת האחרים. <עינת וילף (העצמאות):> ולכן אני חושבת שצריך – אני לא אומרת, בעקבות המסמכים האלה, כל אחד הסיק את המסקנות שממילא היו לו בראש קודם: מי שחשב שאפשר אומר שעדיין אפשר, מי שחשב שאי-אפשר עדיין אומר כך. אבל זה שיושבת-ראש האופוזיציה טענה שאפשר ולא התנהגה בהתאם, לא עשתה כל מה שנדרש – שילמה כל מחיר כדי להיות ראש ממשלה ולהגיע להסדר בתנאים מיטביים, שכאלה היה ברור שלא יהיו לה לאחר הבחירות – על הדבר הזה אני חושבת שאנחנו צריכים לקבל הסבר, ואם יש מקום לאי-אמון, זה אי-אמון להתנהגות הזאת. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חברת הכנסת עינת וילף. ועכשיו יגיע חבר הכנסת אברהים צרצור, בשם רע"ם-תע"ל. בבקשה, חבר הכנסת צרצור. לרשותך שלוש דקות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> גברתי היושבת-ראש, מכובדי השרים, כנסת נכבדה, העיניים אכן נשואות בימים האלה למה שקורה במצרים – מהפכה מעניינת מאוד. ראש הממשלה בישראל מצווה על שריו שלא להתייחס למה שקורה במצרים. הוא נותן הוראות לשריו שלא להגיד שום דבר, לא לחיוב ולא לשלילה, לגבי מה שקורה שם. הוא גם מייעץ לראשי ממשלות באירופה, וגם לנשיא אובמה, שלא להרבות בביקורת כלפי הנשיא מובארק. ראש הממשלה פשוט מאוד מצהיר בימים האלה שהוא בעד דיקטטורה בעולם הערבי, והסיבה לכך היא פשוטה מאוד: דמוקרטיה כנראה מסכנת – מאיימת על קיומו של ראש הממשלה, ואולי לעניות דעתו גם – דמוקרטיה בעולם הערבי יכולה לאיים על קיומה של מדינת ישראל, וזה דבר שהדעת לא סובלת. היות שאנחנו מדברים, גברתי היושבת-ראש, על דמוקרטיה, ובמיוחד במזרח התיכון – יש מדינה במזרח התיכון שמתיימרת להיות, כך מגדירה את עצמה, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שיש בה דברים מעניינים מאוד, המנוגדים באופן מוחלט למאפיינים הבסיסיים של הדמוקרטיה. במדינה הזאת, שנקראת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", המצב של המשילות והיציבות הפוליטית – המשקל של המשילות והיציבות הפוליטית הוא כמו המשקל של משהו פשוט מאוד; המדינה הזאת, במשך עשר השנים האחרונות היתה אולי עדה ליותר מארבעה ראשי ממשלות. כל ממשלה במדינה הזאת – שנתיים, אפשר להגדיר אותן כשנתיים של דבש, כמו חודש דבש, ובתחילת השנה השלישית מתחילה מה שנקרא הספירה לאחור של אותן ממשלות. יציבות פוליטית לא קיימת. מפלגות מכל סוג ומכל טעם נמצאות – נכנסות ויוצאות מהממשלות האלה עקב – לא האינטרס הלאומי, לא הצורך בשמירה על מה שנקרא "שלום בין ישראל לבין שכנותיה", לא בגלל אי-חתירה לכיוון של השגת שלום אמת ובר-קיימא באזורנו, שיבטיח את הקיום של הדורות הבאים עד כמה שאפשר. במדינה הזאת, הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, לפי הדוחות שמתפרסמים לעתים קרובות, העוני מטפס לשחקים, האבטלה גם כן, הרווחה קורסת. קראנו לפני כשבוע באמצעי התקשורת דוחות על מערכת רווחה שכמעט קורסת, גברתי היושבת-ראש. במדינת ישראל עובדים סוציאליים מאבדים את החשק אפילו להמשיך לעבוד, הם שוקלים בכובד ראש לעבור מהעיסוק הזה לעיסוקים אחרים, היות – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני מוסיפה לך דקה, אבל תשתדל לעמוד בזמנים. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> תודה לך, גברתי. הם שוקלים בכובד ראש לעבור מהעיסוק הזה לעיסוקים אחרים היות שהסכומים – המשכורות שהם מקבלים פשוט מאוד לא מבטיחות להם חיים נאותים. אז אמרנו: רווחה קורסת, השלטון המקומי קורס, גם המחירים מטפסים – המחירים של הדירות, הדלק, המים – מטפסים גבוה גבוה, גם הפרטה של כמעט – רוב השירותים החיוניים במדינת ישראל, ובסוף גם היפטרות מכל אחריות. היינו אתמול בסיור באילת, בגבול בין מצרים לישראל, שמענו דיווחים גם מראש העירייה, גם מגורמים בצבא, בנושא של המסתננים. רבותי, בצורה פשוטה ביותר, מה שקורה היום בישראל זה פשוט – המדינה מנותקת ממה שקורה, והניתוק הזה יכול חלילה לגרום להידרדרות שתביא לתוצאות קטסטרופליות, וזה מאוד מאוד חבל. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת אברהים צרצור. כעת יעלה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי לדבר בשם האיחוד הלאומי. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> הוא איננו. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> הוא דווקא פה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני נמצא. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי. לרשותך שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו עדים בימים האחרונים איך עלמא דשיקרא, כמו שזב נקרא בארמית, עולם השקר, קורס כמו שמסתיים תיאטרון בובות; כשמי שמשחק למעלה מניח את המריונטות והבובות נופלות לרצפה חסרות כוח עצמי, חסרות משמעות, חסרות יכולת פעולה כלשהי – ובכל זאת אנחנו רואים אנשים מסביב שצריכים להתפכח, שאמורים להבין היכן אנחנו נמצאים. איך אומר הנביא? הוי היורדים מצרים לעזרה – יורדים למצרים לעזרה. הנסיעות האלה, הדחופות. פואד – רק ירים טלפון. כבר ארבע שנים, גברתי היושבת-ראש, משא-ומתן על גלעד שליט. גלעד שליט עדיין לא כאן, אבל ממשיכים להצטעצע ולהשתעשע באשליה כאילו באמת יש שם משהו, כאילו באמת יש משהו באותו פואד, באותו קוסם, שיכול לפתור, כיוון שהוא יודע קצת ערבית ויודע לאכול בקלאווה אז מכאן ייפתרו כל הבעיות של מדינת ישראל. רבותי, אנחנו כמו סוס שוטף במלחמה, יש כזה ביטוי, שלא מסתכל ימין ושמאל, לא רואה את מה שקורה סביבו. לא עושים את החשבון של עצמם, לא את החשבון של עמם, או לפחות את החשבון של הדורות הבאים. הייתי, אפשר לומר, נער, בזמן האופוריה של הגעתו של סאדאת לשדה התעופה בן-גוריון. והוא בא – יש שיר, נדמה לי אפילו של יהונתן גפן, אומר: אני אתן לכם שלום, רק תצאו מהשטחים. הווי אומר: אני אתן לכם נייר, קחו את הנייר, אני אחתום על הנייר, אין בעיה, רק תנו לי את הנכסים הלאומיים שלכם, תנו לי את הנכסים הערכיים שלכם, תנו לי את הנכסים האסטרטגיים שלכם. זה מה שהוא הבטיח. ואיזה אופוריה – 90 חברי כנסת, אם אינני טועה, אם לא יותר מזה, תמכו בהסכם השלום האווילי, המסוכן, כביכול הסכם שלום שנתלים עליו פה כבר 30 שנה, ותיכף נדבר על העכשוויות שפושה בנו, על העכשוויות שמנחה אותנו. איך אומרים בחסידות? העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין. מה אכפת לי? אין שום דבר. תן לאכול ולשתות עכשיו. רבותי, לא רק קיבל בזמנו סאדאת ומצרים – לא רק קיבלו את כל סיני אחרי שהם התקיפו אותנו. אני רוצה להזכיר לכם – התקיפו אותנו במלחמת השחרור, התקיפו אותנו במבצע "קדש", התקיפו אותנו במלחמת ששת הימים, התקיפו אותנו במלחמת יום הכיפורים, ועל הכול נמחל. הרצון והכוונה להשמיד אותנו בשדה הקרב ארבע פעמים לא לימדו אותנו את הלקח ומסרנו להם הכול. לא מדבר על שדות התעופה, לא מדבר על הצבא, על כל המחנות – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת בן-ארי, אני אוסיף לך עוד דקה אחת כפי שהוספתי לחברי הכנסת האחרים, רק בוא ננסה לשמור על לוח זמנים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני אשתדל. רבותי, היום אנחנו מבינים שהוא גם תקע את היתד, סאדאת, אז עם האוטונומיה, להקמת מדינת מחבלים על צווארה של מדינת ישראל – על יהוד, על אור-יהודה, על שדה התעופה בן-גוריון. במרחק של קילומטרים אחדים מכאן הולכת לקום מדינת מחבלים שאנחנו מקימים כאן במו-ידינו. רבותי, במה הוא נפנף לנו? הוא נפנף לנו בנייר, בנייר שהיום אנחנו יודעים שלא מחזיק אפילו את עצמו ולא נוכל אפילו לכתוב עליו טיוטה, כי הוא כבר לא שווה שום דבר. כי החלום הזה, כאילו נישען על דיקטטור כזה או על הסכם כזה ויביא אותנו לאן שהוא – רבותי, אמר פה קודם חיים אורון "עוגן". נייר לא יכול להיות עוגן. כשאני עושה פו, אני לא צריך רוח מצויה כדי להעיף אותו, הוא לא שווה כלום. 30 שנה קיבלנו שלום, ומה עם הילדים שלנו? ומה עם הדורות הבאים שהביאו להם דיוויזיות במרחק אפס מבאר-שבע? במרחק אפס מאשקלון? 30 שנה קיבלנו שלום ובאים פה ואומרים לנו: בואו נעשה הסכם שלום עם סוריה, בואו נאיץ את חיסולה של מדינת ישראל. שלא לדבר על האווילות של ראש הממשלה, שמוביל בחוסר אונים שלו, בחוסר מעש שלו – אני לא מדבר על המעשים ועל ההקפאה ועל החידלון של הפגיעה בהתיישבות – מוביל כאן להקמת מדינת מחבלים ולאובדנה, חס ושלום, של המדינה היחידה שיש לנו. אני קורא לכולנו להתפכח ולהבין שאנחנו חייבים לשמור על הנכסים, קודם כול הערכיים שלנו, וגם על הנכסים האסטרטגיים שלנו לטובת הדורות הבאים. הסכמי השלום עם הדיקטטורים למיניהם ועם אויבי ישראל למיניהם יביאו עלינו רק מלחמות, ולו נדע לשמור על מה שיש לנו אין ספק שנשיג שלום. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ואם נדע לשמור על לוח הזמנים, אנחנו גם נעשה את זה לטובת הדוברים הבאים. תודה רבה, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. כעת, חבר הכנסת עפו אגבאריה ידבר בשם סיעת חד"ש. חבר הכנסת עפו אגבאריה, לרשותך שלוש דקות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, עיקר ההתייקרות של הדלק זה המס-ערך-מוסף והבלו. זאת אומרת, כדי לכסות איזה גירעונות אחרים צריך לקבל מהאזרחים עוד כסף: גם העלאות של מחירי המים, ועכשיו זה מחירי הדלק. אז לאן הולכים הכספים האלה? למה צריך לכסות את מה? יש, כנראה, גירעונות מסוימים, ומי שישלם את הגירעונות האלה זה השכבות החלשות. השכבות היותר חזקות – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אולי להגיד לך, אני רק פשוט ראיתי איזו קורלציה בין ההורדה של 0.5% במע"מ, שזה, הפלא ופלא, בדיוק הכסף שהיה חסר, ואז העלו את מחיר הדלק. 0.5% במע"מ, שמי שנהנו מזה בעיקר זה השכבות החזקות. שילמו על כך השכבות החלשות. סתם הערת ביניים. בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בשביל לכסות את הגירעונות האלה בכל מיני מקומות צריך לקחת מהציבור, ומי משלם את זה? הציבור הכי חלש והשכבות הכי חלשות, העניים, הפריפריה, הם ישלמו את זה. רק היום, רק היום היה כתוב בעיתון ש-12 מיליון צריך להסברה הרעועה של מדינת ישראל באירופה. כי פתאום המצב של מדינת ישראל הוא כל כך רעוע בהסברה וצריך לתת לה 12 מיליון שקל. <זאב בילסקי (קדימה):> שקל או דולר? <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני חושב שזה היה שקל, אבל כנראה שהמצב הרבה יותר גרוע מזה. <זאב בילסקי (קדימה):> בשביל ה"ברוך" שלנו צריך אפילו 12 מיליון יורו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה יותר אפילו. למה? כי מי אחראי להסברה הזו? אני רק רוצה להזכיר שבתנועות הנוער, כשהיינו צעירים, ואני הייתי בתנועת נוער יהודית-ערבית, שרנו "יש לנו תיש, לתיש יש זקן, ולו ארבע רגליים" וכן הלאה. <זאב בילסקי (קדימה):> "וגם זנב קטן". <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז כנראה, מי שעומד בראש ההסברה ויש לו זקן, אז הוא עושה את הדברים בטיפשות. והטיפשות הזו היא שמובילה לזה שצריך לשלם את הכספים האלה – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> יש לנו גם שר הסברה, אם שכחנו לרגע. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מדבר על הסברה, אני מדבר על הסברה, אני מדבר על יחסי חוץ. אז למה צריך להעניש את השכבות החלשות בכך שהן ישלמו את הכספים האלה עבור מישהו שהוא כמו פיל בחנות חרסינה, כמו שאמרו כולם עד היום? אז אני אומר שהאנשים, שהם יתקוממו ויעמדו נגד ההעלאות האלה של מחיר מים – איפה האנשים? איפה המצע החברתי? איפה המפלגות הדוגלות במצע החברתי? הן אפילו לא יכולות לעשות את זה. אנחנו רואים מה מתרחש עכשיו באומה הערבית ובכלל בכל מדינות ערב, שקמו על מצע חברתי ולא על מצע פוליטי. בעיקר זה זכויות אדם, המצב הסוציו-אקונומי של האנשים, החינוך, התרבות, הבריאות. על המצעים האלה. אפילו לא ראינו בכל ההפגנות האלה ששרפו דגלים של ארצות-הברית או של ישראל. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת אגבאריה, אני אוסיף לך דקה אחת בדיוק כמו – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא ראינו, נכון? אז ראינו מה הם מבקשים, מבקשים להיות במצב דמוקרטי, להיות שותפים להחלטה. אז אני חושב שעל מדינת ישראל לחשוב, ולא כמו שדיבר מי שלפני, שהסכמי השלום הם הסכנה. ההיפך, אני חושב שהגיע הזמן שמדינת ישראל תתחיל לחשוב שהמשטרים – ובכלל הראייה של כל העולם הערבי השתנתה, וזה לא רק במצרים. זה התחיל בתוניסיה, מצרים, תימן, ובסודן. אז האנשים צריכים להיות שותפים להחלטה, ולא יהיה כזה דבר שהמזרח התיכון יהיה כמו המזרח התיכון של אתמול. ועם זה צריך לא רק להשלים, לעשות את השלום. וזה מה שבאמת יכול להביא את השלום כאשר יותר אנשים יהיו שותפים להחלטה, ולא רק לעשות את השלום כפי שעשו ממשלות ישראל עם המנהיגים, ולא עם העמים. את השלום צריך לעשות עם העמים, וזה מה שהעמים רוצים, באמת שלום. וזה אפשרי. אם כולם חושבים על זה, אנחנו בטוחים, ולא מייצגים אפילו את דעת הקהל. מה שפה כולם מדברים – לא כולם – ממשלות הקואליציה, חברי הקואליציה מדברים על זה שהרוב המכריע של העם לא רוצה את זה והוא כבר החליט. זה לא נכון. העמים תמיד שואפים לשלום, בתוכם גם ישראל. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה, חבר הכנסת עפו אגבאריה. כעת יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ וידבר בשם מרצ. רק להזכירך, חבר הכנסת עפו אגבאריה, ממשלות עושות הסכמים ביניהן, וככה יש לך גם למי לבוא ולטעון, ולא כלפי כל אזרח ואזרח. וגם מה שקורה במצרים – קטונו מלהחליט בעבורם. נחכה ונראה את ההתפתחויות. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, לרשותך שלוש דקות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, הממשלה הזאת מצאה לעצמה תירוץ להסביר את עליית מחירי הדלק, שהגיעו עכשיו לשיא של כל הזמנים בישראל, והתירוץ, כפי ששמענו כאן מנציג הממשלה, השר איתן, הוא השיקול הסביבתי; לכאורה הדלק מזהם ולכן צריך להעלות את המיסוי כדי, לכאורה, להפחית את השימוש ברכב. <דליה איציק (קדימה):> איזה בדיחה, איזה בדיחה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אלא מה? שאותו השר איתן, שעמד פה קודם, אמר שמורידים גם, במקביל, את מס הקנייה על מכוניות חדשות ומפוארות, וכך מגדילים את מספר המכוניות בישראל. אז גם מגדילים את מספר המכוניות, אבל גם מעלים את המס על הדלק. זה נראה לכם עקבי? זה נראה לכם מתיישב האחד עם השני? מי שקונה מכונית ב-200,000 שקל יעמוד בעלייה של 15 או 20 אגורות על ליטר דלק. זאת לא תהיה הבעיה שלו. הרי בעלי מכוניות היוקרה, רובם לא משלמים ממילא על הדלק, כי זה חל על החברה. מי משלם? מי שמוציא את הכסף מכיסו, כמו את שאר המסים הרגרסיביים, כמו מע"מ, או מס קנייה, או בלו, או מכסים אחרים. ועכשיו לשאלת האלטרנטיבה: דיבר פה השר על כך שבגדול הרעיון הוא – ואני מסכים אתו – שבמקום שימוש כל כך רב ברכב פרטי, על כל הבעיות שהוא יוצר, נעבור כולנו לתחבורה ציבורית. אלא מה? אין היום בישראל אופציה אמיתית, טובה, יעילה, של תחבורה ציבורית. לא פלא שבישראל – והנתון לשנה האחרונה הוא פשוט נתון מדהים – 300,000 מכוניות חדשות נוספו לכבישי הארץ. 300,000 מכוניות חדשות, אחרי שגרענו את אלה שנפלטו. רובן מגיעות מדי בוקר לגוש-דן, פשוט משום שבגוש-דן נמצאים רוב מקומות העבודה בישראל. כבר היום, בבוקר ובערב, הפקקים בכניסה וביציאה מהמטרופולינים אורכים שעות. אם קצב כזה – חייבים להבין את העניין: אם קצב כזה של גידול שנתי במספר המכוניות הפרטיות יימשך, ואין סיבה שהוא לא יימשך, כי כאמור, אופציה טובה של תחבורה ציבורית אין, ואדם צריך להגיע לעבודה או ללימודים, אנחנו נגיע למצב שבתוך זמן קצר – ושוב, היום הזה לא רחוק – התנועה פשוט תעמוד. אם היום מהרצלייה, רעננה או ראשון לתל-אביב אפשר לנסוע גם שעתיים – בבוקר, אנחנו בקרוב – וההערכה במשרד התחבורה של אולי אפילו שנתיים–שלוש – ברוב שעות היממה אנחנו נעמוד בפקק אחד גדול. הזיהום, אובדן שעות העבודה, תאונות הדרכים, הפקקים, הנזק למשק, הם פשוט עצומים. לו היתה הממשלה נוקטת גישה עקבית ובאמת מתייחסת אלינו ברצינות ומביאה את השיקול הסביבתי כשיקול בהעלאת מחירי הדלק, ובמקביל יוצרת אופציה אמיתית של תחבורה ציבורית, היה אפשר עוד איכשהו לקבל את זה. אבל ברגע שמביאים כאן את הנושא הסביבתי והחברתי ככסת"ח, כתירוץ פתטי ועלוב לגביית מסים מכיסו של הציבור, אי-אפשר לקבל את המדיניות הזאת. נכון שבשנים האחרונות יש כמה ניצנים, ככה, של התקדמויות מבחינת תחבורה ציבורית, אבל עיקר העול התחבורתי במדינת ישראל הוא על כבישים ומכוניות פרטיות. ובהגדרה, אדוני היושב-ראש, בהגדרה – אוהבים פה לתת הרבה דוגמאות מהעולם – אין שום מערכת עירונית בעולם שיכולה להתבסס אך ורק על תחבורה במכוניות פרטיות. בעיר – ורוב אוכלוסיית ישראל, יותר מ-90%, היא אוכלוסייה עירונית – התחבורה הציבורית צריכה לתת את הטון, ולצערי בעניין הזה עדיין – עדיין לא נפל האסימון במדינת ישראל. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חן-חן לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. לא, כתוב אצלי "אילן גילאון", ופתאום התפלאתי. חבר הכנסת אורי אורבך מוזמן לעלות ולהביע את עמדת הבית היהודי, וחבר הכנסת פיניאן, הליכוד רשום לדיון – חברת הכנסת חוטובלי; צריך להפנות את תשומת לבה שבעוד כשלוש דקות וחצי היא תעלה, או מישהו אחר מהליכוד. בבקשה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היו ימים, פעם, שהיית מתדלק בתחנת דלק ומקבל שישיית מים. היום אתה כבר לא יודע מה יותר יקר, שישיית המים או הדלק. זאת אומרת, זאת כבר לא עסקה שאפשר לעשות בתחנות דלק. אני יכול להבטיח לכם, רבותי – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> אתה מקבל את התחנה כבר, היא יותר זולה מהדלק עצמו. אני יכול להבטיח לכם, בלי שזה מבוסס על איזה מקור מידע, שמחירי הדלק ירדו, ושהממשלה תוריד. עכשיו, איך אני יודע? כי יש איזה סף שבו ממשלה מתחילה להיות קשובה לשוועה שעולה – מהציבור, בעיתונים, בכלי התקשורת האחרים, ברחוב, בהפגנות. והיום לנסוע נסיעה קצרה נהיה כל כך יקר, שהציבור שקובע ושמשפיע במדינת ישראל, כלומר הציבור של מעמד הביניים, אנשים שגם נוסעים בתחבורה ציבורית וגם נוסעים ברכבם הפרטי, יאמר לנבחרים שלו, שמתמודדים בפריימריס, לאנשים שהם פוגשים, שאי-אפשר יותר. אתם תראו, זה עניין של שבועות ספורים שהחלק של המסים שעליו יש שליטה למדינה ירֵד, לא משום שדיברתי – – – <שלמה מולה (קדימה):> הבלו. <אורי אורבך (הבית היהודי):> כן, הבלו זה מס. זה מס שיועד לצמצם שימוש. הוא מס שמיועד לדברים שמזיקים, ולכן יש אותו על אלכוהול, ויש אותו על דלק, וכיוון שבאוויר מרגישים איך הממשלה במדינה דמוקרטית כמו שלנו, כמו ממשלות במקומות אחרים – שומעים את השוועה לפעמים באיחור, ובסוף עושים את הצעדים שהיה צריך לעשות קודם לכן. לכן, לא אומר לכם שאני רגוע, כי את הכסף הזה יצטרכו לקחת ממקורות אחרים, כמובן, אבל זכרו מה שאני אומר. אני כמעט בטוח שהממשלה תיענה לצעקה שעולה גם מהבית הזה, בכל הקשור למחירי הדלק. אגב, במחירי המים כבר רואים סימנים מסוימים והתחשבויות בעזרת ועדת הכספים ובעזרת חברי הכנסת, וזה יקרה גם לדלק. אני רוצה להעיר דווקא על נקודה צדדית שעלתה בימים האחרונים: המשבר במצרים, אנחנו עוד לא יודעים מה יהיה בסופו, לא יודעים לאן זה הולך בדיוק. מקצוע שלם הולך להיכחד – מצרולוגים, כמו שהסובייטולוגים הלכו לחפש עבודה חדשה בשנת 1990, כשכל התחזיות התבדו; יכול להיות שהם נהיו מצרולוגים והם מומחים לענייני קהיר. והנה מסתבר שממש אף אחד לא חזה את מה שקרה. אני רואה איך עשירי הארץ ושועיה הם הראשונים שקופצים עם ה"אמרנו לכם"; תראו תראו, אי-אפשר לסמוך על הגז שאנחנו קונים ממצרים. מצרים היא מדינה לא יציבה, תנו לנו עוד הקלות, תנו לנו עוד הנחות. בדיונים שאנחנו עושים עכשיו בעקבות ועדת-ששינסקי, מעניין לראות איך שוועתם של החלשים לא נשמעת עוד ראשונה; השוועה שנשמעת, כשהיא בעוצמה גדולה, זה בדרך כלל מאנשי מעמד הביניים, אבל הראשונים שקופצים, בעזרת הלוביסטים והיחצנים והמודעות בעיתונים, אלה האנשים שיש להם את כל טוב הארץ. גם בנקודה הזאת, כבר יש להם הפרשנות שלהם למשבר של מצרים – תראו תראו, אי-אפשר לסמוך, תנו לנו עוד הקלות, תנו לנו עוד הנחות. אסיים ואומר שאני מעריך שבסופו של דבר לא ירחק היום והממשלה תצטרך להקל את נטל הבלו והמסים מהסוג הזה על הדלק, כמו הורדת מחירי המים, שזו סוגיה אחרת, ועד לפעם הבאה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ויפה שעה אחת קודם. <אורי אורבך (הבית היהודי):> כן, אלמלא היתה זאת קלישאה כל כך משומשת, הייתי משתמש במלים "ויפה שעה אחת קודם". אולי נחזור לימים שבהם נוכל גם לתדלק בנחת וגם לקבל שישיית מים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. אחרונת הדוברים היא חברת הכנסת ציפי חוטובלי. גם לה שלוש דקות ועוד, ולאחר מכן השר שירצה לסכם – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כי אם לא יהיה שר מסכם, אנחנו עוברים להצבעה; שלא תהיה שום אי-הבנה. נא לצלצל. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר אטיאס פה, הוא יוכל להשיב על כל הטענות לממשלה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השבוע הזה היה שבוע של וידויים מחדרי המשא-ומתן. אחרי שבשבוע שעבר היו פרסומים ב"אל-ג'זירה", השבוע פתחו את סגור לבם אהוד אולמרט, יושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני, והתחילו לדבר על השלום שכמעט היה. ממש "שם הרי גולן הושט היד וגע בם", כמעט ונגעו בשלום. והנה התיאור הדרמטי של אהוד אולמרט על השלום שכמעט היה. הוא יושב עם אבו מאזן בחדר, מושיט לו את העט ומבקש ממנו לחתום, אומר לו: הצעה יותר טובה לא תקבל; לא תקבל הצעה צודקת יותר והוגנת יותר. ורק להזכירכם, במסגרת ההצעה הזאת הסכים אהוד אולמרט לכרסם בזכות השיבה, אותו עיקרון קדוש שמנהיגי השמאל נשבעו שלעולם לא ייכנעו לו, אפילו עקרון ההכרה במדינה היהודית הלך ונגוז, והוסכם לחלק את ירושלים. ולמרות הדרמה הגדולה שמתרחשת בחדר, למרות העט המושט – אדוני אהוד ברק, שר הביטחון, מי כמוך יודע מהו הרגע שבו מושיטים את העט לצד השני, מבקשים ממנו לחתום, אבל הצד השני משום מה בורח ומסרב. <שר הביטחון אהוד ברק:> גם הם לא נותנים יד – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> לא מושיטים לך יד, אה? ועומדת ציפי לבני, שהסכימה לוותר על מעלה-אדומים, ומתארת את הדו-שיח הסוריאליסטי הבא. אומר לה אבו עלא: תוותרו על מעלה-אדומים, וציפי לבני אומרת: תשמע, זה דבר לא ריאלי, כי אם יישארו תושבי מעלה-אדומים תחת ריבונות פלסטין, ירצחו אותם ביום שאחרי. תראו איזה שלום, איזה אמון בצד השני שהוא רוצה שלום. ואומר לה אבו עלא: אין בעיה, כמו שגירשתם אותם מעזה תגרשו אותם גם משם. זה השלום, אלה תשתיות השלום שהביאו אתם אנשי קדימה, ועכשיו הם מאשימים אותנו בהיעדר שלום, כשהפלסטינים כל כך מתנערים ולא הסכימו אפילו להצעות הנדיבות ביותר. ונראה לי שהמפלגה שחרתה על דגלה את העובדה שצריך לשמר את הקיים ולא לשמור על כל ההישגים המדהימים שמדינת ישראל השיגה ב-40 שנות קיומנו ביהודה ושומרון, צריכה ללמוד קצת מבן-גוריון. וכך אמר בן-גוריון במאמר מופתי ששואל על מה אנו מגינים; בן-גוריון אמר: עלינו לראות בבירור מהי מטרתו של האויב. הפעם אין זו התנקשות ביישוב זה או אחר, במספר יישובים או אפילו ביישוב כולו. האויב מבקש לעקור את הסכנה הציונית כולה. מלחמתנו אינה הגנה על הקיים, כי לדעתי אין קיים בארץ, במובן ההיסטורי של המלה הזו, כי אם רק על הקיים בלבד נגן, הרי שהקיים אינו אלא בית קלפים שיתפזר על-ידי כל רוח מצויה ובלתי מצויה. כך אמר בן-גוריון שביקש ליישב את הנגב, ואמר: מי שעלה לארץ לא עלה ליהנות מן הקיים. הקיים אינו מספיק גם עכשיו. כל בני דורי שבאו לארץ לא באו ליהנות מתל-אביב כי תל-אביב לא היתה קיימת אלא בדמיון, ולא באו ליהנות מפתח-תקווה כי היא לא היתה קיימת אלא בדמיון. ולכן, מי שרוצה לשמר את תל-אביב ואת פתח-תקווה, חייב – כך אמר בן-גוריון – להרחיב את הקיים ולא רק לשמר את הקיים. אבל אותה מפלגה שחרתה על דגלה, איבדה גם את הקיים, וכשאנו רואים את הרוחות שמגיעות מצפון ומדרום – ממצרים, מ"חמאס", ומלבנון, מ"חיזבאללה" – אנו יודעים שהסכסוך אצלנו אינו טריטוריאלי, והצד השני, כשהוא מדבר על ויתורים שהוא עושה למעננו, אינו יכול לוותר על מה שמעולם לא היה שלו. וראוי לנו ללמוד מבן-גוריון שאמר, שבמידת היכולת שלנו לרצות באמת את מה ששלנו, כך תיקבע מידת היכולת שלנו להיות באמת כאן בעלי הארץ הזאת, כי הדבר שעליו אנו נלחמים – כך אמר בן-גוריון – קובע את מידת היכולת. מטרה מצומצמת מצמצמת את יכולתנו, מטרה מורחבת מרחיבה, ובגודל הרצון תלוי גודל הכוח. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת ציפי חוטובלי. יסכם השר מיכאל איתן. בבקשה, אדוני. אני מבקש מהממשלה להתארגן להצבעה, כי השר איתן לא ידבר פה עד שהממשלה תהיה מוכנה, אלא רק יסכם ואנחנו נעבור להצבעה. הכנסת היום מתכנסת בשעות שהיא מתכנסת לבקשת הממשלה, לכן אין שום סיבה שהממשלה תמשוך זמן. בבקשה. <השר מיכאל איתן:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כמובן, אני לא מעכב אותך לומר כל מה שיש על לבך כתשובה. <השר מיכאל איתן:> – – במסגרת כל מיני דברים שמשתנים במזרח התיכון החדש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מה שאתה רוצה כי כולם דיברו על זה. <השר מיכאל איתן:> – – גם המעמד של הפיליבסטר משתנה. אני זוכר שבשנת 1992 – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה היה כבוד. <השר מיכאל איתן:> – – אני עמדתי כאן על הדוכן – – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> – – – <השר מיכאל איתן:> לא צריך לשמוע, ממילא אף אחד לא מקשיב. כל הנוכחות שלי כאן – – <היו"ר ראובן ריבלין:> 11 שעות ו-15 דקות. <השר מיכאל איתן:> – – נועדה רק על מנת שיוכלו להתארגן כאן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> 11 שעות ו-15 דקות הוא עמד. <השר מיכאל איתן:> בכל אופן, אני זוכר שאז המטרה היתה לדחות את דיוני התקציב. דיברתי כאן 11 שעות. <היו"ר ראובן ריבלין:> ו-15 דקות, נדמה לי. <השר מיכאל איתן:> שואלים אותי הרבה אנשים למה אף אחד לא שובר את השיא, אז אני מסביר ששינו את התקנון ואי-אפשר לצבור הרבה הסתייגויות ולדבר על כולן בבת-אחת. אז עכשיו, כשביקשו ממני לעלות כאן ולדבר, שאלתי את עצמי על מה אני אדבר, אז אמרו לי: אתה, על מה לדבר כבר תמצא, אם דיברת פעם 11 שעות אין לך בעיה לדבר עכשיו 11 דקות. אבל מסתבר שהדברים משתנים. הפרספקטיבות משתנות, ומי שיכול היה פעם לדבר 11 שעות, לפעמים מתקשה גם ב-11 דקות, שכל כך צריכים אותן עכשיו. וחשבתי על מה אני אדבר בכל אופן, ואני יכול אולי להמשיך את הקו – אני רואה שהזמן הסתיים ואני – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא שומעים? תרים רגע את הרמקול, תראה אם שומעים אותך. שומעים, שומעים. הוא פשוט לא דיבר לרמקול. <זאב אלקין (הליכוד):> – – – <השר מיכאל איתן:> אני שמח שיושב-ראש הקואליציה נענה להפצרותי וקיצר את תקופת הנאום שלי, ואני מודה ליושב-ראש הקואליציה וליושב-ראש הישיבה ולחברי הכנסת, ומבקש לדחות את הצעות האי-אמון. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. רבותי חברי הכנסת, יש לנו שלוש הצעות אי-אמון, לגבי אחת מהן נתבקשה הצבעה שמית והיא הצעת האיחוד הלאומי. לכן, אנחנו נעבור להצבעה על הצעת האי-אמון של סיעת קדימה. הצעת סיעת קדימה אומרת: נתניהו מעלה את מחירי הדלק ומזלזל במעמד הביניים ובשכבות החלשות – כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת אריה ביבי. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא לא להפריע בהצבעה. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 56 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 39, נגד – 56, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת אריה ביבי, לא נתקבלה. <אלי אפללו (קדימה):> מה עם הדלק? <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, רבותי, לא לצעוק. <אלי אפללו (קדימה):> – – – להעלות את המחירים של הדלק – – – <רוני בר-און (קדימה):> על המים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אפללו, אני עובר להצבעה, לא להפריע. אני עובר להצבעה על הצעת האי-אמון של סיעות מרצ והעבודה, בנושא: חשיפת המדיניות ברשת "אל-ג'זירה" על רקע הקיפאון המדיני העמוק והמתמשך, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת חיים אורון. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות מרצ–העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 37 נגד – 57 נמנעים – 1 הצעת סיעות מרצ–העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 37, מתנגדים – 57, נמנע אחד. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות מרצ והעבודה לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת האיחוד הלאומי, אשר נומקה על-ידי חבר הכנסת אריה אלדד, ואשר נושאה: המשך ההקפאה בירושלים על-ידי הממשלה. על הצעת אי-אמון זו ביקשה סיעת האיחוד הלאומי, כשהיא נתמכת על-ידי 20 חברי כנסת, הצבעה שמית. צריך להזכיר לחברים שאי-אמון הוא גם נושא כמו הנושא שעליו מדובר, והלב נקרע. בבקשה, נא לקיים את ההצבעה, הצבעה אישית, שמית. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) נינו אבסדזה – בעד רוחמה אברהם-בלילא – אינה נוכחת עפו אגבאריה – אינו נוכח רחל אדטו – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד יעקב אדרי – בעד יצחק אהרונוביץ – נגד אורי אורבך – נגד חיים אורון – נמנע זבולון אורלב – נגד דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – נגד דניאל אילון – נגד רוברט אילטוב – נגד דליה איציק – בעד מיכאל איתן – נגד אריה אלדד – בעד טלב אלסאנע – אינו נוכח זאב אלקין – נגד חיים אמסלם – אינו נוכח אלי אפללו – בעד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – נגד זאב בוים – אינו נוכח אריה ביבי – בעד זאב בילסקי – בעד בנימין בן-אליעזר – אינו נוכח מיכאל בן-ארי – בעד דניאל בן-סימון – אינו נוכח רוני בר-און – בעד אבישי ברוורמן – נמנע מוחמד ברכה – אינו נוכח אהוד ברק – נגד אילן גילאון – בעד גילה גמליאל – נגד מסעוד גנאים – אינו נוכח משה גפני – נגד אברהם דיכטר – בעד דני דנון – נגד ניצן הורוביץ – נמנע יצחק הרצוג – בעד דניאל הרשקוביץ – אינו נוכח מגלי והבה – בעד מתן וילנאי – נגד עינת וילף – נגד יצחק וקנין – אינו נוכח נסים זאב – נגד אורית זוארץ – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח ציפי חוטובלי – נגד דב חנין – נמנע יואל חסון – אינו נוכח ישראל חסון – בעד שי חרמש – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח רוברט טיבייב – בעד שלי יחימוביץ – בעד משה יעלון – נגד אליהו ישי – נגד איתן כבל – נמנע אמנון כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח משה כחלון – נגד חיים כץ – נגד יעקב כץ – בעד ישראל כץ – נגד ציפי לבני – בעד לימור לבנת – נגד אורלי לוי אבקסיס – נגד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – נגד יעקב ליצמן – נגד עוזי לנדאו – נגד סופה לנדבר – נגד גאלב מג'אדלה – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – נגד שלמה מולה – בעד שאול מופז – בעד משה מטלון – אינו נוכח אברהם מיכאלי – נגד אנסטסיה מיכאלי – נגד אלכס מילר – נגד סטס מיסז'ניקוב – נגד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – אינו נוכח דן מרידור – נגד משולם נהרי – נגד אורית נוקד – אינה נוכחת לאה נס – נגד סעיד נפאע – אינו נוכח בנימין נתניהו – אינו נוכח חנא סוייד – אינו נוכח מרינה סולודקין – בעד גדעון סער – נגד גדעון עזרא – בעד חמד עמאר – נגד ציון פיניאן – נגד יוסי פלד – נגד יוחנן פלסנר – בעד מאיר פרוש – נגד עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח פניה קירשנבאום – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד דוד רותם – נגד ראובן ריבלין – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא משיב. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) ראובן ריבלין – אינו משתתף בהצבעה כרמל שאמה – אינו נוכח יובל שטייניץ – אינו נוכח מאיר שטרית – אינו נוכח נחמן שי – בעד סילבן שלום – נגד יוליה שמאלוב-ברקוביץ – בעד שלום שמחון – נגד ליה שמטוב – נגד עתניאל שנלר – בעד רונית תירוש – בעד אני אחזור לקרוא את שמות מי שלא השתתפו. רוחמה אברהם-בלילא – אינה נוכחת עפו אגבאריה – אינו נוכח טלב אלסאנע – אינו נוכח חיים אמסלם – אינו נוכח זאב בוים – אינו נוכח בנימין בן-אליעזר – אינו נוכח דניאל בן-סימון – אינו נוכח מוחמד ברכה – אינו נוכח מסעוד גנאים – אינו נוכח דניאל הרשקוביץ – אינו נוכח יצחק וקנין – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח יואל חסון – אינו נוכח שי חרמש – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח גאלב מג'אדלה – אינו נוכח משה מטלון – אינו נוכח יעקב מרגי – אינו נוכח אורית נוקד – אינה נוכחת סעיד נפאע – אינו נוכח בנימין נתניהו – אינו נוכח חנא סוייד – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח כרמל שאמה – נגד יובל שטייניץ – אינו נוכח מאיר שטרית – אינו נוכח <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. האם יש מישהו באולם שלא השיב ומבקש להשיב? תודה רבה. נא להביא לי את תוצאות ההצבעה. רבותי, מייד עם ההכרזה על תוצאות, אנחנו עוברים וממשיכים בסדר-היום, יש כמה חוקים לקריאה שנייה ושלישית, ולאחד מהם יש הסתייגות. ובכן, בעד האי-אמון 30 חברי כנסת, 56 נגד, חמישה נמנעים, אחד לא השיב. תודה רבה. הצעת האי-אמון אשר נומקה על-ידי חבר הכנסת אריה אלדד לא נתקבלה. <הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 35), התשע"א–2011> [מס' מ/529; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ו, עמ' 12220; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אנחנו עוברים להצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 35), התשע"א–2011 – קריאה שנייה ושלישית. אני מזמין את חבר הכנסת מיכאלי בשם ועדת חוקה, חוק ומשפט – יעלה ויבוא ויציג את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית בשם הוועדה. תודה רבה לחבר הכנסת מיכאלי שאינו מחסיר ולו ישיבה אחת של ועדת חוקה. <אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 35) (הפסקת חברות של בעלי סמכות שפיטה וחידושה), התשע"א–2010. בהצעת החוק שלפניכם מוצע לתקן את חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א–1961, בשני נושאים. התיקון הראשון עניינו הפסקת חברותם בלשכת עורכי-הדין של רשמים בבתי-המשפט כל עוד הם מכהנים בתפקידם זה. על-פי התיקון המוצע תיפסק באופן אוטומטי חברותו בלשכה של עורך-דין שהתמנה לכהונת רשם בבית-משפט. עוד מוצע כי גם חידוש החברות בלשכה ייעשה באופן אוטומטי אם אותו רשם חדל מכהונתו. ההפסקה והחידוש האוטומטיים – שייעשו באותו אופן שבו נפסקת ומחודשת כיום חברותם של שופטים ודיינים של בתי-דין דתיים למשך כהונתם – תכליתם להבטיח את עצמאות הרשמים, והם נותנים ביטוי לכך שהרשמים, כמו גם השופטים והדיינים, אינם מבצעים פעולות שיוחדו לעורכי-דין, אלא שיש להם תפקידים מכוח הדין. יוער כי גם בעבר לא היו כפופים הרשמים לדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין אלא לדין המשמעתי של השופטים, אלא שעתה, עם השינוי, יופרדו הרשמים באופן מלא מהלשכה, והוראות חוק לשכת עורכי-הדין, לרבות הצבעה בבחירות למוסדות הלשכה ותשלום דמי חבר, לא יחולו עליהם. התיקון השני עניינו קביעת מנגנון שיסמיך את לשכת עורכי-הדין למנוע בנסיבות מוגדרות את חזרתם ללשכה של שופטים, דיינים ורשמים לאחר תום כהונתם. חזרתם של שופטים, ולפי ההצעה שלהלן גם חברותם של רשמים, אל לשכת עורכי-הדין היא חזרה אוטומטית, וזאת כדי לשמור על עצמאותם של השופטים והרשמים. עם זאת מוצע לאפשר ללשכת עורכי-הדין לשקול את חידוש החברות בלשכה של שופט, דיין או רשם אם אלו הורשעו בדין פלילי או אם הופסקה כהונתם בעקבות הרשעה בדין משמעתי, וזאת כאשר מפאת מהותן, חומרתן או נסיבותיהן של העבירות סבורה הלשכה כי אין אותו אדם ראוי לשמש עורך-דין. תיקון מוצע זה אף הוא תיקון ראוי, שנועד לשמור על כבוד המקצוע ועל יושרם של העוסקים בו. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבקש מכם לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. ואם אדוני יאפשר לי – כבר להודות למנהלת הוועדה, ליועצת המשפטית ולצוות הוועדה, וליושב-ראש הוועדה הקבוע, שהוא יותר ממני מתמיד, אדוני, בדיונים בוועדת חוקה. אנחנו ניסינו להעביר את החוק הממשלתי הזה בזריזות ככל שהיה ניתן. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה משתתף בדיונים שהוא עורך. האם הוא משתתף בדיונים שאתה עורך? <אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שנינו ביחד. <היו"ר ראובן ריבלין:> שתהיה בריא. כן, ועדה בהחלט פורייה, לפעמים פורייה יתר על המידה. חבר הכנסת מיכאלי, נא התיישב במקומך. אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 35), התשע"א–2011 – נא להצביע בקריאה שנייה, מקשה אחת. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–4 – 33 נגד – 1 נמנעים – אין סעיפים 1–4 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 33, מתנגד אחד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. חבר הכנסת מיכאלי, האם לקרוא קריאה שלישית? <אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, אנחנו נצביע בקריאה שלישית. נא להצביע. הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 35), התשע"א–2011, קריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד החוק – 30 נגד – אין נמנעים – אין חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 35), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 30, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 35), התשע"א–2011, עבר בקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק המועצה הישראלית לצרכנות (תיקון), התשע"א–2011> [מס' מ/535; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ו, עמ' 12225; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק המועצה הישראלית לצרכנות (תיקון), התשע"א–2011. יציג את החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן. בבקשה. <כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, הצעת חוק המועצה הישראלית לצרכנות (תיקון), התשע"א–2011, בעצם באה ומסדירה בהסדר קבע, להבדיל מההסדר הזמני שהיה, והופכת את תקציב המועצה הישראלית לצרכנות לתקציב עצמאי בצורה קבועה וברורה. תיקון מבורך. חשוב שהמועצה תיהנה מהעצמאות גם בתקציבה. לכן, אני מבקש מחברות וחברי הכנסת לאשר את החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. לדעתי, גם אין שום הסתייגות. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. להצעת חוק זו אין הסתייגויות, ולכן אנחנו נצביע עליה מקשה אחת בקריאה שנייה. רבותי חברי הכנסת, נאפשר ליושב-ראש הוועדה להגיע למקום מושבו והצבעתו. אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק המועצה הישראלית לצרכנות (תיקון), התשע"א–2011 – נא להצביע בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–2 – 29 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 29, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק המועצה הישראלית לצרכנות (תיקון), התשע"א–2011, עברה בקריאה שנייה. יושב-ראש ועדת הכלכלה מבקש ממני להצביע בקריאה שלישית. תודה. <כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק המועצה הישראלית לצרכנות (תיקון), התשע"א–2011, בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 27 נגד – אין נמנעים – אין חוק המועצה הישראלית לצרכנות (תיקון), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 27, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שחוק המועצה הישראלית לצרכנות (תיקון), התשע"א–2011, עבר בקריאה שלישית, וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 32), התשע"א–2011> [מס' מ/530; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ו, עמ' 12221; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים להצעת החוק האחרונה המונחת על סדר-יומה של הכנסת היום, והיא הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 32), התשע"א–2011. יציג את הצעת החוק יושב-ראש הוועדה דוד רותם. תודה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, לפני שאני מתחיל להציג את החוק, הייתי רוצה לתקן אותך. ועדת החוקה לא יותר מדי פעילה. יש גופים אחרים בבניין הזה שהם פחות מדי פעילים. זה לא שוועדת החוקה פעילה יותר מדי. <היו"ר ראובן ריבלין:> במסורת הישראלית יש "תפסת מרובה לא תפסת", למעשה – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ועדת החוקה עושה את תפקידה כפי שצריך לעשות אותו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בלי ספק. בלי ספק. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ולכן היא לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כפי שהיא מאמינה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כפי שהיא חייבת. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאמינה וחייבת. בוודאי. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא לא, לא "מאמינה", כי אמונה, אתה יודע, לא כל אחד חייב באמונה. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל אחד באמונתו. הרוב קובע. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כל אחד באמונתו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הרוב קובע. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל ועדת החוקה חייבת לבצע את תפקידה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הרוב קובע. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 32) עוסקת בשני דברים טכניים. באחד מהם אנחנו מבקשים שפסקה (1) ופסקה (2) של סעיף 6(ד), שעוסק במסמכים שצריך להגיש כאשר מבקשים לפתוח תיק – אנחנו מבקשים שבמקום הרישום שהיה כתוב עד היום, "טעוני אימות", יבוא: "שניתן לקבל מהמרשם", משום שאנחנו רוצים לאפשר לקבל ממרשם התושבים אישור, ואותו להגיש, ולא שצריך יהיה לאמת אותו בדרך אחרת. התיקון השני עוסק בחוקרי ההוצאה לפועל. חסרה בחוק העיקרי הסמכה לחייב את חוקרי ההוצאה לפועל לעבור הכשרה מתאימה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מה זה? זה לא היה קודם? המרשם לא היה? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, היה כתוב: "טעוני אימות". היית צריך להביא תצהיר שהכול נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לכן אנחנו מוסיפים בסעיף 68א(ב) את העניין שאדם צריך לקבל הכשרה מתאימה כדי לשמש כחוקר ההוצאה לפועל. סעיף נוסף שאנחנו מבקשים לתקן זה שאם אדם לא התייצב לחקירת יכולת שהוזמן אליה, או שלא התייצב לבדיקה אצל חוקר ההוצאה לפועל, יהיה אפשר להוציא נגדו צו הבאה על-ידי רשם ההוצאה לפועל. להצעת החוק יש הסתייגות דיבור אחת של חברי הכנסת עפו אגבאריה, מוחמד ברכה, דב חנין וחנא סוייד. לשאר הסעיפים אין הסתייגויות. אני מבקש לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. יש הסתייגויות של חברי כנסת שביקשו להסתייג לצורך דיבור אבל אינם נוכחים באולם. חברי הכנסת עפו אגבאריה, מוחמד ברכה, דב חנין וחנא סוייד, מסיעת חד"ש כולם, לא נוכחים באולם, ולכן אנחנו עוברים להצביע על הצעת החוק מקשה אחת, כאילו אין הסתייגויות. אני מחכה עד שחבר הכנסת רותם, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, יגיע למקום מושבו, ולאחר מכן אנחנו נצביע על הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 32), התשע"א–2011. נא להצביע בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד סעיפים 1–4 – 29 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–4 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 29 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 32) עברה בקריאה שנייה. אדוני יושב-ראש הוועדה מבקש להצביע בקריאה שלישית? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 32) בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 9 בעד החוק – 28 נגד – אין נמנעים – אין חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 32), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 28 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 32), התשע"א–2011, עבר בקריאה שלישית ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, רבותי השרים, הודעה למזכירת הכנסת. בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה, הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (מס' 6), התשע"א–2011. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי השרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ז בשבט התשע"א, 1 בפברואר 2011 למניינם, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 14:14.>