דברי הכנסת

דברי הכנסת יט / מושב שלישי / ישיבות רט"ו–רי"ז / י'–י"ב באדר א' התשע"א / 14–16 2011 / 19 חוברת י"ט ישיבה רט"ו הישיבה המאתיים-וחמש-עשרה של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, י' באדר א' התשע"א (14 בפברואר 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן עניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות קדימה, מרצ–העבודה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 6 1. שנתיים לבחירות: אזרחי ישראל קורסים תחת עול הגזירות של ממשלת המסים של נתניהו; 7 2. גלי ההתייקרות במשק, הקיטוב החברתי המעמיק ומדיניות המיסוי המיטיבה עם מתי מעט ומרעה עם כל השאר; 7 3. עליית המחירים של מצרכי היסוד והפגיעה בשכבות החלשות לרבות תושבי הפריפריה והיישובים הערביים 7 רוחמה אברהם-בלילא (קדימה): 8 ניצן הורוביץ (מרצ): 16 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 22 סגן שר האוצר יצחק כהן: 27 יעקב אדרי (קדימה): 31 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 34 אמנון כהן (ש"ס): 38 גאלב מג'אדלה (העבודה): 40 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 43 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 45 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 45 הצעות סיעות קדימה, מרצ–העבודה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 45 1. שנתיים לבחירות: אזרחי ישראל קורסים תחת עול הגזירות של ממשלת המסים של נתניהו; 45 2. גלי ההתייקרות במשק, הקיטוב החברתי המעמיק ומדיניות המיסוי המיטיבה עם מתי מעט ומרעה עם כל השאר; 45 3. עליית המחירים של מצרכי היסוד והפגיעה בשכבות החלשות לרבות תושבי הפריפריה והיישובים הערביים 45 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 46 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 47 מוחמד ברכה (חד"ש): 49 אילן גילאון (מרצ): 50 חנין זועבי (בל"ד): 53 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 55 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 55 הצעות סיעות קדימה, מרצ–העבודה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 55 1. שנתיים לבחירות: אזרחי ישראל קורסים תחת עול הגזירות של ממשלת המסים של נתניהו; 55 2. גלי ההתייקרות במשק, הקיטוב החברתי המעמיק ומדיניות המיסוי המיטיבה עם מתי מעט ומרעה עם כל השאר; 55 3. עליית המחירים של מצרכי היסוד והפגיעה בשכבות החלשות לרבות תושבי הפריפריה והיישובים הערביים 55 אופיר אקוניס (הליכוד): 55 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 63 ישיבה מיוחדת לזכרו של יושב-ראש הכנסת השתים-עשרה חבר הכנסת לשעבר דב שילנסקי, זיכרונו לברכה 68 היו"ר ראובן ריבלין: 68 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 70 ציפי לבני (קדימה): 73 שר החינוך גדעון סער: 74 הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר 77 סגן שר האוצר יצחק כהן: 77 חיים אורון (מרצ): 78 שלמה מולה (קדימה): 79 הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 10) (גמול והחזר הוצאות לחברי המליאה), התשע"א–2011 82 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 83 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 84 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 126), התשע"א–2011 86 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 87 הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 17) (סליקת עסקאות בכרטיסי חיוב), התשע"א–2011 89 סגן שר האוצר יצחק כהן: 90 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 91 הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2011 94 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 94 השר מיכאל איתן: 102 מוחמד ברכה (חד"ש): 105 חיים אורון (מרצ): 108 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 114 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 115 הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2011 115 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 115 חנין זועבי (בל"ד): 119 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 126 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 136 נסים זאב (ש"ס): 144 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 152 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 153 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 153 חילופי גברי בוועדות הכנסת 153 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 153 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, באין שר עדיין, היום הוא יום שני, י' באדר א' התשע"א, 14 בחודש פברואר 2011, למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 30), התשע”א–2011, שהחזירה ועדת הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2339/18 וכלה בהצעת חוק פ/2959/18 – הצעת חוק למתן פטור ממס על דלק לאדם אשר משתלם לו מאוצר המדינה תשלום לאחזקת רכב בשל נכות ברגליו (תיקוני חקיקה), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת משה מטלון; הצעת חוק לבוש ייצוגי במוסדות ציבור, התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – העסקת עובד זר בתחום הסיעוד), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, איתן כבל, עמיר פרץ, דב חנין ויעקב כץ; הצעת חוק לימודי יסוד במערכת החינוך, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת מאיר שטרית, מרינה סולודקין, אברהם דיכטר, שי חרמש ויוחנן פלסנר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – פטור ממס על אספקת מים ושירותי ביוב), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת רוברט טיבייב; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – בדיקת רישום פלילי בטרם הצבה במשמר הגבול), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אריה ביבי, רוברט טיבייב, אמנון כהן, זאב בילסקי, גדעון עזרא, נחמן שי, יעקב אדרי, יואל חסון, יריב לוין, מגלי והבה, אורי אורבך, דוד רותם, דוד אזולאי, ישראל חסון, שלמה מולה, עתניאל שנלר וכרמל שאמה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון – חלוקת ערכות מגן), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת נחמן שי, כרמל שאמה, אברהם מיכאלי ומירי רגב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) (תיקון – הגדלת שיעור עדכון הארנונה והוראת שעה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, זאב בילסקי, זאב אלקין, פניה קירשנבאום ודב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – חינוך ביתי), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת רוברט טיבייב, זבולון אורלב, רונית תירוש, איתן כבל, זאב אלקין, כרמל שאמה ואלכס מילר; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (פטור מארנונה לישיבת הסדר, למכינה קדם-צבאית ולישיבה גבוהה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת זאב אלקין, ציון פיניאן, שלי יחימוביץ, זבולון אורלב, אורי אורבך ואורי אריאל; הצעת חוק הכנסות המדינה ממשאבי טבע מתכלים (תיקוני חקיקה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת דב חנין, זבולון אורלב, אורי מקלב, אורית זוארץ, ניצן הורוביץ, איתן כבל, אברהים צרצור וחנא סוייד; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – תמורה לבית-חולים ציבורי), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת ציון פיניאן; הצעת חוק דמי מחלה (תיקון – הזכות לדמי מחלה), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הארכת תקופת הזכאות לדמי לידה), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – שינוי תקופת אכשרה לקבלת דמי לידה לסטודנטיות), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק עובדים זרים (תיקון – הגבלת גיל העובד הזר), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת מיכאל בן-ארי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הבלו על דלק (תיקון – הגברת הפיקוח על שיעור הבלו), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת מירי רגב, חיים כץ, מרינה סולודקין, כרמל שאמה, יעקב כץ, חיים אמסלם, אילן גילאון, דוד אזולאי, שלמה מולה, רונית תירוש, משה גפני, נסים זאב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, זאב אלקין, ציפי חוטובלי, ציון פיניאן, אורלי לוי אבקסיס, יריב לוין, דני דנון, זבולון אורלב, רוברט אילטוב, אנסטסיה מיכאלי, פניה קירשנבאום, אלכס מילר, חמד עמאר, ליה שמטוב, אורי אורבך, אופיר אקוניס, אברהם מיכאלי, מיכאל בן-ארי, דב חנין, אמנון כהן, ניצן הורוביץ ועינת וילף; הצעת חוק העברת הכנסות מהימורים לתמיכה במרכזי גמילה, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי, דוד אזולאי וכרמל שאמה; הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – ביטול האיסור להפעלה עצמית של שירותי המים והביוב), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק ההתיישנות (תיקון – התיישנות בהליכי גבייה מינהלית), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת שי חרמש וציון פיניאן; הצעת חוק הממשלה (תיקון – אישור הכנסת להסכם מדיני), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת דני דנון, זאב אלקין, עתניאל שנלר, רוברט טיבייב וכרמל שאמה וקבוצת חברי הכנסת. הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של ליטא בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ובפיתוח תעשייתי במגזר הפרטי. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <הצעות סיעות קדימה, מרצ–העבודה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. שנתיים לבחירות: אזרחי ישראל קורסים תחת עול הגזירות של ממשלת המסים של נתניהו;> <2. גלי ההתייקרות במשק, הקיטוב החברתי המעמיק ומדיניות המיסוי המיטיבה עם מתי מעט ומרעה עם כל השאר;> <3. עליית המחירים של מצרכי היסוד והפגיעה בשכבות החלשות לרבות תושבי הפריפריה והיישובים הערביים> <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לשאול אם הממשלה מתכוונת לשלוח את נציגה. שאם לא כן, אולי – הדבר הזה הוא לא ייתכן. פשוט, לא ייתכן. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אין ממשלה בירושלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת, הנה, השר נמצא פה. אדוני הוא השר המשיב על הצעות האי-אמון? שר תורן בא למלא את תפקידו, אבל השר המשיב – הרי אתם רוצים שהוא ישיב בלי שהוא יודע מה אמרו? <שר המדע והטכנולוגיה דניאל הרשקוביץ:> ישיבו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה גם תשיב? אם אתה תשיב, אין לי בעיה. <שר המדע והטכנולוגיה דניאל הרשקוביץ:> לא, אני לא אמור להשיב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמרו לי שסגן שר האוצר, השר יצחק כהן, אמור להשיב על הצעות האי-אמון. מטבע הדברים אדוני נמצא פה. חברת הכנסת רוחמה אברהם, את יכולה לעלות. אני לא אתחיל להפעיל את השעון, אלא ברגע שהשר המשיב ייכנס. השר הרשקוביץ נמצא פה. אבל, כמובן, לא יכול להיות מצב שבו ישיב שר בלי שהוא יודע. האם השר יצחק כהן יודע שהוא צריך להשיב? האם אפשר לברר אם הוא נמצא או לא? לא, אדוני ישב. הבמה לרשותך. אני לא מפעיל את השעון, אלא כאשר – אז את יכולה לדבר לפני שאת – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך, אדוני השר, גברתי ראש האופוזיציה, אני רואה פה תלמידים. תלמידים יקרים, ברוכים הבאים. אני לא יודעת אם אתם שמעתם, אבל בוודאי אזרחי ישראל צפו בסאגה שהיתה לפני דקות מספר, ואני אומַר, אדוני היושב-ראש – ואני אומרת בצער, כי כואב לי לראות מה קורה, אז אני אעדכן אותך. לפני דקות מספר נפל דבר בישראל; דבר שבעיני הוא חסר תקדים ביחסים בין ראש הממשלה לשר החוץ. שר החוץ בחר להשפיל את ראש הממשלה במסיבת עיתונאים, והוא מודיע לו שכמובן את עוזי ארד הוא לא שולח לאנגליה. במסיבת עיתונאים. איפה ההידברות? ראש ממשלה, שר החוץ. אבל – מאז עברו דקות לא מעטות – ראש הממשלה שותק. חברי הליכוד שותקים. אדוני ראש הממשלה, חברי הכנסת מטעם הליכוד, ממה אתם מפחדים? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> הם לא פה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כץ. <מגלי והבה (קדימה):> הם מפחדים. הם מפחדים. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אתה יודע ממה הם מפחדים? <אריה ביבי (קדימה):> הם פוחדים להגיע. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> הם מפחדים שלא תקרה להם הסאגה שהיתה לפני שלושה שבועות, שהם ילכו לישון בלילה עם חליפות ויתעוררו בבוקר, אדוני היושב-ראש, בלי כיסאות. אני שואלת את כולנו מה אזרחי ישראל אמורים להבין. מה הם מבינים כשהם רואים את ראש הממשלה משפיל בשבוע שעבר את שר האוצר שלו; שר הביטחון אתמול והיום משפיל את הרמטכ"ל שלו; שר החוץ – – – <ציפי לבני (קדימה):> שלנו. שלנו. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> שלנו. האהוב שלנו. הרמטכ"ל המצוין, שיצא לי כשרה לעבוד אתו, ואני אומרת שהוא אחד האנשים הטובים שהיו לנו – באופן שבו הוא שיקם את הצבא והחזיר את כושר ההרתעה. והיום, לפני דקות מספר, שר החוץ משפיל את ראש הממשלה. ואני שואלת אתכם, מי הבא בתור ומי בתור הבא? כמה שזה עצוב. אבל מהבוקר – אדוני, אתה יודע, בימים האחרונים אנחנו מציינים שנתיים לבחירות. שנתיים שבהן ממשלת המלכוד הלאומי מובילה את מדינת ישראל. 720 ימים שבהם למדינת ישראל יש הממשלה המנותקת ביותר בתולדותיה. זו ממשלה חסרת דמיון, שמונעת על-ידי קלישאות, שהיא תוצר של נישואי קרובים. הבית הלבן – אני מתביישת להגיד את המלה הזו כאן, בבית הזה, אבל אני מצטטת מישהו חשוב, שאמר הבוקר מושג, משפט, שהוא קשה מאוד בעיני – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> הוא לא כל כך חשוב. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – שהבית הלבן נגעל – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – לא חשוב. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – – נגעל מבני שיחם הישראלים. ובירושלים ניצלו את המהפכה במצרים לצורכי תעמולה, כשהם אמרו: אמרנו לכם? <נחמן שי (קדימה):> רוחמה, כותב את זה – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אנחנו המדינה היציבה היחידה באזור, מפני שאנחנו הדמוקרטיה היחידה. אני לא צריכה את העזרה שלך, חבר הכנסת נחמן, אני אומר בדיוק מי אמר את זה. תאמין לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שי, לא נחמן. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> חבר הכנסת נחמן שי. את הדברים הללו אמר לא אחר מאשר תומס פרידמן. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מי זה תומס פרידמן? מה הוא אמר? <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> ואף אחד לא יוכל לומר שמדובר, חבר הכנסת כץ, בהתנגחות פוליטית – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אבל הוא לא דובר הבית שלנו – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – סיעתית. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כץ, היא עכשיו נואמת. היא חושבת שצריך להחשיב מאוד, לצורך עניין זה, את – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אבל שנינו באופוזיציה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אתה יותר קואליציה מאופוזיציה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא יכול להתיר שיח אופוזיציה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> לא תמיד שנינו מסכימים. גם לא הסכמנו כאשר אתה הצבעת ונתת את היד שלך לקיצוץ הרוחבי, ולתקציב הכושל אתה נתת יד כי שילמו לך. אני לא יודעת מה ולאיפה, אבל הצבעת בעד התקציב הזה. אז שנינו לא מסכימים על כל דבר. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אל תגידי ששילמו לי. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אני אומרת את זה, כי אתה בחרת, ואתה היית בין אלה שנתנו יד לרוע הגזירות, לריסוק שכבות הביניים שאנחנו רואים יום-יום. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> תומס פרידמן – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אל תפריע לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> רק רגע. חבר הכנסת כץ, מספיק. פה זה לא דו-שיח שכל אחד רואה זמן לעצמו ומתחיל לדבר. קראתי, אמרתי לך בצורה מכובדת. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אני אומר גם דברים שאתה לא רוצה לשמוע. דברים נכונים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר יצחק כהן – גברתי המכובדת, מייד. אני רוצה לעשות פה איזה סדר קטן. כבוד השר יצחק כהן, הכנסת נותנת הרבה כבוד לך, על כל פנים באמצעותי. ואנחנו מצפים לאותו כבוד מצד השרים. אדוני היה צריך, וצריך, להשיב על כל הצעות האי-אמון. ואנחנו פה, 11 דקות, מחכים לאדוני, כי השר הרשקוביץ, ובצדק, אמר שהוא לא משיב על הצעות האי-אמון. אני מבקש מאדוני, כשהוא משיב על הצעות אי-אמון להיות בזמן. זה הכול. זה דבר אלמנטרי, פשוט, מבחינת היחס – אני לעולם לא אאחר כשאתה אומר לי באיזו שעה לבוא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בדרך כלל אני מגיע מוקדם. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע. אני מדבר על היוצאים מן הכלל. אני מבקש שלא יהיו יוצאים מן הכלל. גברתי – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אני עונה לך, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, כמובן אתה חייב לעזור לי. אני דיברתי עם השר עכשיו, לא צריך את עזרתך. עכשיו, גברתי יקירתי, אני מתחיל להפעיל את השעון מעוד דקה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אני רוצה להזכיר לכולנו בבית הזה, גם אלה שלא אוהבים את דעותיו של העיתונאי תומס פרידמן, שמדובר בסך הכול בידיד ישראל, אוהב ישראל, שזועק מדם לבו. וכבר תקופה לא קצרה, שהוא מנסה להעביר לנו מסרים חשובים של הממשל האמריקני. ורק כאן, רק כאן – כלום. אחרי יעלה סגן השר, בעיני השר, שעושה עבודה נפלאה; באמת עושה עבודה נפלאה. אתה בעקביות רבה מגן על כל צעדיה הכושלים של הממשלה הנוכחית, אבל אני יודעת – אני מכירה אותך – אני יודעת שאתה, בתוכך, גם אתה לא שלם. ואולי מתבייש. אבל בטוח, בטוח שאתה לא מאמין – ישבנו יחד סביב אותו שולחן הממשלה, ואני, קשה לי להאמין שבשעה שאתה ואני עשינו דברים נפלאים למדינת ישראל, חשבת שכעבור שנתיים תצטרך לבוא, לעמוד כאן, על הדוכן הזה, ולהגן על צמד נהגים שמוביל את מדינת ישראל בדרך שהיא מאוד מאוד מאוד מסוכנת. חברי חברי הכנסת, שנתיים זה הרבה זמן. זה הרבה זמן שבו אפשר לעשות ולתקן, אפילו להפוך עולמות. שנתיים – בשנתיים האלה, אין חלקה טובה שלא הרסתם. אי-אפשר יותר לבוא לציבור ולומר לו – או להאשים את אלה שהשאירו לכם על מגש של כסף את ישראל חזקה בקהילה הבין-לאומית, את ישראל חזקה מבחינה כלכלית, את ישראל חזקה מבחינה ביטחונית. עברו שנתיים שבהן הממשלה בראשותכם מתדלקת את השנאה בתוך החברה הישראלית, שנתיים שבהן ישראל דוהרת לבידוד עולמי, שנתיים שבהן אין כמעט תחום שלא העליתם בו מסים, שנתיים שבהן פתחתם במלחמת חורמה, אפילו, נגד מעמד הביניים והשכבות החלשות. אתם יום-יום, בעקביות רבה, מרסקים את מעמד הביניים בישראל. הפכתם אנשים עובדים לעובדים עניים וחסרי סיכוי. לפני שנתיים, בתקופת הבחירות – אז הוא היה חבר כנסת, היום ראש ממשלה – הוא הבטיח להוריד מסים. אז הבטיח, אדוני היושב-ראש, באמת הבטיח. אבל הוא העלה את הארנונה, את מחירי המים, החשמל, התחבורה הציבורית, הדלק. אדוני ראש הממשלה, שאיננו – שאיננו, תרתי משמע; הוא לא רק לא כאן, בכנסת, לדעתי הוא לא קיים אפילו בממשלה – אולי הגיעה העת שהוא יבוא ויגיד לנו, לציבור כולו ולכל אחד מחברי הכנסת, מה עושה השר יולי אדלשטיין? איפה הוא? איך הוא נאבק בדה-לגיטימציה של ישראל בעולם? הרי יש לו לשכה, יש לו מזכירות, יש לו עוזרים, יש לו נהג, יש לו מכונית וגם מאבטחים. והשר הזה לענייני כלום, כמו עוד שרים וסגני שרים שמסתובבים בכנסת הלומי קרב, כולם ממומנים, אדוני היושב-ראש, מ-23 האגורות שראש הממשלה, שר האוצר, הממשלה וכל חברי הקואליציה – מאותו מס על הבלו, מתושבי אופקים, שלומי, מאותם אנשים שמשתכרים 3,500 שקל. מתי ביקרתם בנתיבות? מתי ירדתם לשלומי? מתי ראיתם מקרר ריק אצל משפחה שאין לה מה לאכול? אדוני השר, אולי השר דניאל הרשקוביץ, אולי תענה לנו. אולי אתה תבוא ותאמר לי מתי ביקרת אצל משפחה שמשתכרת 3,500 שקל ואין לה מה לאכול בבית? אין לה. אני יום-יום, שעה-שעה, מדברת עם האנשים האלה. ואתם פשוט אטומים. כי אתם צריכים לדאוג ללשכות, למזכירות, לעוזרים, אבל מישהו צריך לתדלק את הממשלה המנופחת הזאת, ואת התדלוק הזה עושה, על חשבון הציבור, ראש הממשלה. חברי חברי הכנסת, מי שנסע היום לתחנת הדלק כדי לתדלק – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אמנון כהן, אני לא ארשה להפריע. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – ודאי לא שם לב לשום דבר מהפכני ליד משאבת התדלוק. הסאגה שאפיינה את אירועי השבוע החולף שוב הוכיחה שמגע היד של הקוסם הפך למגע של הרס. כל מה שהוא נגע בו נגמר רע. אלוהים, מתי יגיע היום שהוא ילך מפה? פשוט על רשימת קורבנותיו של ראש הממשלה התווסף, אחרי רבים, קורבן נוסף, בדמותו של שר האוצר. הרי כולנו מכירים את נתניהו כבר לא מעט שנים. אתם בוודאי מכירים אותו מספיק טוב כדי לדעת מתי הוא נלחץ, מתי הוא מאבד עשתונות – גם אדוני היושב-ראש יודע – גם מתי הוא מזיע. וכאשר, חברי חברי הכנסת, כאשר זה קורה לעתים תכופות, כפי שזה קורה בחודשים האחרונים, אז בוודאות כבר ניתן לזהות את ההתרסקות, את אובדן שיקול הדעת, את אובדן הדרך והעקרונות. אדוני היושב-ראש, כאשר ראש הממשלה תלה את שר האוצר שלו בחוצות העיר לעיני כולם, הוא עשה זאת בכוונת מכוון, בקור רוח וללא כל חרדה. גם את מסיבת העיתונאים שהוא רצה לעשות כאשר השר שלו היה מאושפז, הוא ביטל ברגע האחרון כי הוא נבהל מהתקשורת. אותו שר אוצר שהוביל את הביזיון, הביזיון הפרלמנטרי של תקציב דו-שנתי, ואת המדיניות שאותה אישר ראש הממשלה – ואני מזכירה לכולנו: כשהוא מינה את שר האוצר הנוכחי, מה הוא אמר? שהוא שר-העל הכלכלי. הוא אמר את זה. ולסאגה הזו הצטרפו כל חברי הקואליציה, שהתבכיינו בשבוע שעבר – לא על הציבור, לא על המסכנים, לא על אלה שאין להם מה לאכול. הם התבכיינו על עצמם, כי הם הבינו שאת הכנסת הם הולכים לראות רק דרך ערוץ-99. לא מקרוב. ואותו שר אוצר, כמו שר הפנים בשרפת הכרמל, או שר הביטחון בנושא ה"מרמרה", מצא את עצמו תחת לינץ' מתוכנן, מתוזמן, שאותו ארגנו ראש הממשלה – ביד לא כל כך נעלמה – וסיעת הליכוד. חברי חברי הכנסת, חמלה – חמלה, קיימת אצל ראש הממשלה, שאיננו, שר הביטחון, שאיננו, שר האוצר, שאיננו, שר החוץ, שאיננו – כל השרים אינם; גברתי ראש האופוזיציה, איפה כולם? – חמלה, מסתבר, יש רק לאדם אחד בממשלה הזו. היא קיימת רק למפקדו מהסיירת, אהוד ברק. השניים הללו יודעים איך מכבדים עניינים. ראינו איך הם סגרו ביניהם את כניסת הכוחות המצריים לסיני: בלי קבינט, בלי ממשלה, בלי שביעייה. מי שחיפש, אדוני היושב-ראש, בנרות, מנהיג בירושלים, מצא חולשה. לישראל ראש ממשלה חלש ולחיץ. אין מי שייקח אחריות, אין מי שיוביל מדיניות ואין מי שייצג את הזוג הצעיר ששירת בשירות חובה ומבקש לרכוש לעצמו בית. אין מי שייצג בממשלת ישראל את השכירה והשכיר, שעובדים יום מלא, אפילו יותר מעשר שעות ביום. אין מי שייצג את מעמד הביניים שיש לו רכב, וצריך לבדוק בין תדלוק הרכב – אדוני היושב-ראש, היום הגענו למצב שצריך לבחור בין תדלוק רכב לבין ארוחה חמה משפחתית. לאן הגענו? אין היום בממשלת ישראל מי שיטה אוזן לאזרחיה המבוגרים של החברה שלנו, שאשפוז בבית-חולים הפך להסתברות גבוהה של גזר-דין מוות, כי גם שם אין תקציבים ואין מיטות, ואני לא אלאה אתכם. אין היום – אני אומרת את זה בכאב, כאזרחית המדינה הזאת וכאמא בראש ובראשונה, לא כחברת כנסת מהאופוזיציה; אדוני היושב-ראש, אני אומרת את זה באמת בכאב גדול – אין היום ממשלה בירושלים. אבל בלשכת ראש הממשלה יושב איש מדושן עונג, הוא שבע רצון ממעלליו ומעצמו, הוא מחכך ידיו בסיפוק אל מול הממשלה המנופחת בתולדות המדינה. הממשלה הזאת היא ממשלה מושחתת, היא ממשלה שנקנתה כל-כולה על חשבון אזרחי ישראל. זו ממשלה שנשענת על קולותיהם הקנויים של שליש מחברי הכנסת. אדוני היושב-ראש, בירושלים יושב ראש ממשלה מדושן עונג. הוא אינו מוטרד מהזילות של בחירת רמטכ"ל בצה"ל, הוא אינו מוטרד מהבידוד הבין-לאומי הקשה, הוא אינו עוצר לרגע אל מול העוני המחריף והוא אינו עוצר לרגע אל מול הפערים הגדלים. הוא אינו עוצר לרגע אל מול אובדן התקווה. חברי חברי הכנסת, אזרחי ישראל, בירושלים יושבת ממשלה אטומה, ולא יעזרו קולותיהם הצרחניים של חברי וחברות סיעת הליכוד, גם לא תעזור השחיטה המדומה שמבצעים חברי הליכוד בשר האוצר. אנחנו יודעים של מי הידיים, אנחנו יודעים מי מנענע את העריסה. אבל, אדוני היושב-ראש, אני משוכנעת שגם אזרחי ישראל יודעים שהבעיה איננה העציץ מ"ארץ נהדרת", אלא הבעיה היא האיש ששתל אותו. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחברת הכנסת רוחמה אברהם אשר נימקה את הצעת האי-אמון מטעם סיעת קדימה, שנושאה – שנתיים לבחירות: אזרחי ישראל קורסים תחת עול הגזירות של ממשלת המסים של נתניהו. השר יצחק כהן, סגן שר האוצר, ישיב על כל ההצעות יחדיו. לכן, אני מזמין את ניצן הורוביץ לנמק את הצעת האי-אמון של סיעות מרצ והעבודה, שנושאה: גלי ההתייקרות במשק, הקיטוב החברתי המעמיק ומדיניות המיסוי המיטיבה עם מתי מעט ומרעה עם כל השאר. אני מבקש מחברי קדימה להתאזר בסבלנות ולשמוע גם את דבריו של ניצן הורוביץ. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני מתכבד להביא את הצעת האי-אמון בשם סיעות מרצ והעבודה, כאשר המועמד לתפקיד ראש הממשלה הוא חבר הכנסת חיים אורון. היות שלצערי הרב לא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם הוא ייבחר כחבר כנסת, אנחנו יכולים לתקן את החוק. <שי חרמש (קדימה):> רובי, אם – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תאר לך, תאר לך – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – באו"ם – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אני לא רוצה פה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא רוצה לאו"ם. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה להגזים בעניין הזה, כי אני יודע שג'ומס לא יאהב את זה, אבל רק תאר לך, אדוני, אם אכן זה היה המצב, והיינו עומדים בפני אפשרות כזאת שג'ומס יהיה אכן ראש ממשלה. אני בטוח שבכל חלקי הבית, לא רק בצד הזה – באמת אני אומר את זה, לא רק מפני שאני במפלגה שלו, אבל רק תחשוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> הכנסת שקלה פעם לאפשר לאדם שהוא לא חבר כנסת להיות ראש ממשלה. אנחנו רצינו להגיש הצעת חוק כזאת. המועמד לא רצה שנגיש את הצעת החוק הזאת. אפשר להעתיק את אותה הצעת חוק לגבי ג'ומס. <ציפי לבני (קדימה):> חבל שבכל זאת הוא המשיך לרצות להיות ראש ממשלה מאז. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא רצה להיות ראש ממשלה שלא כחבר כנסת. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני, לפי החוק, הרי כדי שהצעת אי-אמון תעבור, באמת צריך גם להסכים על מועמד חלופי לראשות ממשלה. ובדרך כלל הדבר הזה, התוספת הזאת, היא מין איזה, אתה יודע, דבר שהוא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אשכנע את אילן גילאון, הכול יהיה בסדר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן. רק אם נוכל לתאר לעצמנו שאכן זה היה קורה, אני בטוח – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נתחיל במניין הזמנים. בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, לפני הדברים בעניין המצב הכלכלי והחברתי, שזה נושא הצעת האי-אמון, אני רוצה לומר דבר מה בעניין מצרים. אני חושב שהדרך שבה מדינת ישראל וממשלת ישראל מתייחסות בשבועות האחרונים למה שקורה במצרים הוא לא מכובד ולא יאה. מה שקורה במצרים, ואני לא אפרשן עכשיו כאן מה ילד יום – אפשר לחשוב שמישהו מכל האנשים שמפרשנים וחוזים יודע – אבל מה שקורה עכשיו במצרים הוא דבר בעל משמעות היסטורית בין-לאומית, ששנים לא ראינו. ואפשר, אפשר להגיד גם מלה טובה לעם המצרי על מה שקורה. לא צריך להתייחס בצורה כל כך חשדנית, מראש לראות את הדברים האיומים ביותר, לנבא שחורות כאלה. מי אנחנו שבכלל נדע מה שיהיה. אבל כשיוצאים מיליונים של אנשים, בצורה הכי דמוקרטית, באופן בלתי אלים, ומבקשים להדיח שליט שנמצא שם כבר יותר מ-30 שנה בתור שליט יחיד – והרי מה היה הטריגר למהפכה במצרים? בחירות מזויפות לחלוטין, שבהן פרסמו את התוצאות עוד לפני שספרו את הקולות. אז אני יודע שיש אצלנו במדינה כאלה שחושבים שדמוקרטיה זה משחק שלא מתאים לערבים. בואו נגיד את הדברים בצורה ברורה. ואני קראתי טוב מאוד מה שאמרו בתקשורת ומה שאמרו פה כל מיני אנשים בבית הזה ומחוץ לבית הזה. לצערי, זו נחלת חלקים רבים במדינה שלנו. דמוקרטיה זה, אני לא יודע, בשביל אנשים לבנים. זה לא מתאים למצרים או לכל מיני כאלה, כי מי יודע מה הם יעשו עם המשחק הזה. היות שהיום הוא סיים את תפקידו, אז אפשר להתייחס ביתר חופשיות, אפילו הרמטכ"ל אומר: במזרח התיכון עדיפה יציבות על דמוקרטיה. חברי חברי הכנסת, מה זו האמירה הזאת? איזה מין אמירה זאת להגיד – במזרח התיכון עדיפה יציבות על פני דמוקרטיה? מה זה אומר עלינו כשמישהו מתוכנו, ועוד במעמד כזה, אומר דבר כזה? אז אולי זה גם לא מתאים פה. מה, דמנו סמוק מדמם של המצרים? ולכן, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לא ייגרם למדינת ישראל שום נזק אם מדינת ישראל – לבסוף הם עשו את זה. היתה, אני חושב, הודעה של ראש הממשלה, קצת נראתה מן הפה ולחוץ, אתמול או לפני יומיים; ובסופו של דבר, כשבאמת מובארק ברח מקהיר וכבר היה ברור שהשליט האוטוקרטי הזה סיים את כהונתו במצרים, אז הרשה לעצמו ראש הממשלה, ככה מן הפה ולחוץ להגיד: אנחנו מברכים, או משהו מהסוג הזה, אני לא זוכר את הניסוח המדויק. אבל צריך להגיד את זה בלי כל כך להתבחבש ולהיות עם כזה קושי פנימי. מה שקרה במצרים זה דבר יפה וראוי, ואנחנו כאן, מן הכנסת בירושלים, מברכים את העם המצרי, שהחליט להצטרף למשפחת העמים הדמוקרטיים ולתבוע את הזכות של כל אדם בעולם, של ייצוג, של חופש, של חופש אספה, של חופש מחאה, של חופש ביטוי. והלוואי, הלוואי שמה שקרה בתוניסיה ובמצרים יעבור למדינות אחרות באזור שלנו, שבהן שולטים רודנים ללא בחירות, תוך דיכוי העם שלהם. וזה דבר טוב, וזה דבר חיובי, 20 שנה אחרי שגל כזה קרה במזרח-אירופה. אני זוכר שגם אז – אז כיסיתי את הדברים – אני זוכר איזה שחורות צפו שם, שיעלו ניאו-נאצים, לא יודע מה יהיה שם, בפולין, בהונגריה. גוש שלם עבר מטוטליטריזם לדמוקרטיה ופתח דרך של חירות למאות מיליוני בני-אדם. הלוואי שזה מה שיקרה במזרח התיכון. ולכן אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, חבל שהקולות האלה לא נשמעים יותר. חבל. אני לא רוצה לצטט פה מהמאמר של תומס פרידמן, שציטטה חברתי כאן, חברת הכנסת רוחמה אברהם, לגבי איך שהגיעו הטלפונים מירושלים לבית הלבן בתחנונים לממשל שלא יעזוב את מובארק. אני לא רוצה להשתמש בניסוחים שלו. הוא כתב מה שכתב, כולם יכולים לקרוא בעיתון. אבל האמירה הזאת: אנחנו בעלי-הברית הבטוחים היחידים שלכם באזור, כי אנחנו הדמוקרטיה היחידה, ולכן אל תנטשו את מובארק ואל תסללו את הדרך לדמוקרטיה במצרים – שוב, איזה מין אמירה זאת? אבל זה הוא אמר. אולי זה לא נאמר, בוא נשאיר ספק לממשלת ישראל, אולי לא כך התבטאו נציגינו ומנהיגינו. אני חושב שמה שקרה במצרים הוא דבר חשוב והוא דבר מבורך, ואני מקווה שאנשים בכל מקום ינהגו כך. עכשיו אני רוצה לתת עוד דוגמה. גם זה חמק, כי הרי דמוקרטיה זה לא משחק לערבים או לאפריקנים. שוב, חלילה כדי שלא יופיעו בפרוטוקול הדברים, אני אומר שאני אומר את זה על דרך האירוניה. בשבועות האחרונים היה תהליך דמוקרטי למופת במדינה מאוד קשה, אחת העניות בעולם, בסודן. מיליוני אנשים הלכו למשאל-עם והצביעו במשאל-עם. אנשים שפעם ראשונה בחיים שלהם שלשלו פתק בבחירות. יצאו מחושות, ממערות, הצביעו בבחירות דמוקרטיות, משאל-עם, להיפרדות דרום-סודן והפיכתה למדינה עצמאית. דרום-סודן, עם שלטון אסלאמי, עשרות שנים של מלחמת אזרחים. באמת מדינה מאוד קשה, ענייה, איומה. והבחירות עברו, יחסית, כמעט בסדר מופתי, כמעט 100% הצבעה, וביולי תקום מדינה חדשה באפריקה – דרום-סודן. אני מקווה שתכונן יחסים מלאים עם ישראל, ובכלל, תהיה מדינה ראויה ותשים קץ לטרגדיה בסודן. אבל, חברי חברי הכנסת, רק בואו לא נהיה כל כך אטומים. אנחנו אומרים: אנחנו הדמוקרטיה היחידה באזור, אבל אנחנו לא רוצים להישאר הדמוקרטיה היחידה באזור. אנחנו רוצים שיצטרפו דמוקרטיות, וכשיש תהליך דמוקרטי מלהיב ומרגש, שקורה עכשיו אצל שכנתנו הגדולה והדגולה מצרים, אנחנו צריכים לברך על זה – לברך על זה. ואני כאן מברך על זה. הלוואי, הלוואי, שהדברים ימשיכו בכיוון דמוקרטי. אני אומר, אדוני, אני מודע לחששות. אני לא תמים ואני לא נאיבי, לא נולדתי אתמול. אני מקווה שזה יימשך בדרך דמוקרטית, יובטחו הזכויות של תושבי מצרים, המדינה הגדולה והמובילה במזרח התיכון. טוב, עכשיו לנושא שלנו, הנושא החברתי-הכלכלי. יפה שראש הממשלה התעשת והוריד את המס המיותר על הדלק. אני מקווה שהוא גם יוריד את התוספות שהוטלו בנושאים נוספים; בידיו הדבר. אבל אני רוצה להגיד משהו על כל המשחק הזה שמתנהל פה בשבועות האחרונים ובכלל. מגיע דבר לכנסת – טוב, החברים פה לא יושבים, רק חלק קטן מהם, אבל אולי השר כהן יואיל להסביר לי איך מגיע דבר לכנסת, מצביעים חברי הקואליציה בעד הדבר, כמו למשל בעניין הדלק, ואחרי כמה שבועות, כשפתאום מגלים שיש עם זה בעיה, הם נהיים חברתיים ועושים מחאה חברתית וקוראים לראש הממשלה שלהם, איש מפלגתם: אתה לא תיבחר, אנחנו לא ניבחר, אני לא יודע מה, יש רק 18 ברשימה הארצית – אתה מבין בזה, אדוני, יותר מזה – יישארו תשעה חברי כנסת בחוץ, אנחנו צריכים לעשות רעש, המרכז ידיח אותנו. אני לא מבין. תגידו לי, אנחנו חיים על איזו פלנטה אחרת? הדבר הגיע, אפילו אני חושב היה בהצבעה שמית הסיפור הזה של הדלק, נכון? שמית, שמית. הצביעו אנשים שמית, ידעו בדיוק על מה מצביעים, כי היה דיון פה. אמרו: כבר הדלק מגיע לשיאים וכו'. הצביעו. הצביעו בעד, אחר כך פתאום נזכרים שהם חברתיים כאלה ולא יבחרו בהם, אני לא יודע מה, בפריפריה, והם צריכים לעשות זה, ואז ראש הממשלה מזגזג. כל העסק הזה נראה כל כך עלוב, שבאמת זה די ביזיון. אני כאילו אמור לכוון את הדברים לראש הממשלה ולממשלתו, אבל אני אומר את זה לחבריו בסיעה, שהצביעו בעד ואחר כך נזכרו שהם נגד. אותו דבר גם היה עם המים ודברים נוספים. פתאום כולם נהיים חברתיים כאלה ומתקדמים מבחינה כלכלית. אני רוצה לומר לכנסת הזאת בהצעת אי-האמון הזאת: חברות וחברים, הבעיה היא לא עם מס כזה או אחר, עם היטל, בלו כזה או אחר או עם משהו כזה או אחר. הבעיה היא בשיטה. הבעיה היא בשיטה. אדוני היושב-ראש, אתה הסברת את זה בעצמך לא פעם – יש מסים ישירים ויש מסים עקיפים. ישראל מחזיקה כמעט בשיא עולמי מבחינת היקף ונטל המיסוי העקיף על אזרחיה. מיסוי עקיף מגדיל פערים משום שהוא חל על הכנסה שעליה כבר שולם מס הכנסה, מס ישיר, אוקיי? לכן, אתה, עבורך המס העקיף הוא מס אחיד, אבל מי שיש לו הכנסה, החלק של זה יותר גדול מבחינת ההכנסה שלו. זה דבר שכל בן-אדם בשנה – לא בשנה א' כלכלה, כל תלמיד תיכון, באזרחות, צריך להבין. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מוסיף עוד שתי דקות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> תודה, אדוני. אבל פה ממשיכים להטיל מסים עקיפים. מה זה מסים עקיפים? צריך להסביר פה? מע"מ, בלו, מס קנייה – מסים שמוטלים על ההכנסה הפנויה ממס. כל עוד הממשלה הזאת תמשיך להקטין את המס הישיר ולהעלות את המס העקיף יגדל הפער החברתי, ואז חברי הכנסת מהליכוד ומש"ס פתאום ירגישו שיש להם בעיה עם החברתיות של עצמם. אז חברים, יש לזה פתרון מאוד פשוט: אנחנו מתגאים שאנחנו תמיד הולכים לפי הכללים של ה-OECD. בדקו את היקף המסים העקיפים המוטלים במדינות ה-OECD. אני לא אומר תלכו לאיזה סוציאליזם רדיקלי. בדקו את היקף המסים העקיפים המוטלים במדינות ה-OECD וישמו את הכלל הזה אצלנו, בין שמדובר במע"מ, בין שמדובר במסי קנייה, בלו או מסים אחרים. אני רוצה לומר שכל הסיפור הזה, שהיום המס על החברות בישראל כבר מגיע הרי לדרגה שאפילו אנשים מהצד הימני הכלכלי של המפה – חוקרים אקדמיים, פרשנים, עיתונאים – אפילו הם כבר מודים שהמס הזה, מס החברות, כבר נמוך מדי. נמוך מדי, לעומת זאת המע"מ והמסים העקיפים גבוהים מדי. אז ביבי פה עשה – ראש הממשלה – איזה תיקונצ'יק קטן. אגב, גם ממדיו עדיין לא ברורים. אשמח לשמוע מסגן שר האוצר מה בדיוק טיב ההבטחות שהבטיח ראש הממשלה לחבריו החברתיים בליכוד כדי שירדו מהמחאה וכדי שיושב-ראש ההסתדרות ירד מהסיפור – מזכ"ל ההסתדרות. כדאי שישנה את השיטה עצמה, שאנחנו כבר מבינים כמה היא הרסנית, כמה היא הרסנית. אדוני היושב-ראש, יש לנו בארץ חברות – אתה תגיד, ברוך השם; אתה יודע מה? ברוך השם – חברות גדולות, חברות של טלפוניה וטכנולוגיה וחברות של תשתיות, בנקים, שנהנים מרווחי עתק, רווחי עתק. עבורם ההפחתה של מס חברות, נגיד ב-1% או 2%, היא בלתי משמעותית, אבל מבחינת אוצר המדינה היא משמעותית. ומאיפה הם מפצים? עם המסים העקיפים. אז כל הטריקים האלה שעכשיו יעשו לא ישנו את השיטה עצמה, שהיא מעוותת, היא קלוקלת. אתם יודעים את זה אבל אתם הולכים בדרך הזאת. אבל מה, אדוני היושב-ראש, יש מבחן בבחירות. בסופו של דבר, זה מה שהעם רצה. עכשיו הוא נוכח פעם נוספת מה ראש הממשלה בנימין נתניהו, האיש הזה בנימין נתניהו, מביא על ראשו. אני מקווה שלפחות בפעם השלישית תהיה התפכחות ויפנו לכיוון אחר. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. גם על הצעת אי-אמון זו, של סיעות מרצ והעבודה, ישיב, יחד עם ההצעה הקודמת, השר יצחק כהן. עכשיו ההצעה השלישית, והיא הצעת סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד, שאותה יציג חבר הכנסת אחמד טיבי, בנושא: עליית המחירים של מצרכי היסוד והפגיעה בשכבות החלשות, לרבות תושבי הפריפריה והיישובים הערביים. חבר הכנסת אחמד טיבי, מראש אני מודיע לך שיש לך 12 דקות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מודה לך, אדוני. האמת היא שחזינו בתיאטרון אבסורד בשבוע האחרון, או בעצם בשבועיים האחרונים בעיקר, שבו ממשלה עם שני שרי אוצר – שר אוצר ושר-על כלכלי – מחליטה להעלות את מחירי הדלק, הלחם, המים בעבר, ותחת לחץ פופוליסטי של סקרים ולחץ אמיתי של הציבור היא נכנעת וחוזרת בה חלקית. אבל בשבועיים האלה היה מחזה שנעצור כדי לנתח אותו, לקרוא אותו; הוא מחזה של אופורטוניזם פוליטי מהמדרגה הראשונה, של כמה חברי כנסת, בעיקר מסיעת הליכוד. בישיבת ועדת הכספים ב-27 בדצמבר – ואני זוכר אותה היטב – הובאו שתי הצעות באותה ישיבה על-ידי הממשלה והקואליציה: אחת, להעלות צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין וכדומה וצו הבלו על דלק, ובקשה להעברת עודפים ממשרד השיכון למשרד הביטחון – 420 מיליון שקל. ההצעה הראשונה הזאת, שהתנגדנו לה בתוקף, עברה בהפרש – על חודו של קול אחד, והוחלט להעביר ממשרד השיכון 420 מיליון שקל למשרד הביטחון. אני חוזר: מהשיכון לביטחון. עודף. מדברים על עליית מחירי דירות? ומי תמך? חברי הקואליציה. תיכף נזכיר שמות. אחר כך הגענו לסעיף החשוב, הרלוונטי – הבלו על הדלק. מי היה שם בישיבה? היו חברי הכנסת מירי רגב – ליכוד, אופיר אקוניס – ליכוד, דני דנון – ליכוד, אלקין, יושב-ראש הקואליציה, נכנס ויצא, ציון פיניאן – ליכוד, והיו חברי ש"ס וישראל ביתנו. כל האנשים האלה תמכו, הצביעו בעד העלאת המס על הדלק. התנגדנו, והם תמכו. לזכות, על מנת שיהיה גילוי נאות, היו שניים מהקואליציה שהתנגדו: חבר הכנסת וקנין מש"ס וחברת הכנסת יחימוביץ מהעבודה, אז חברה בקואליציה. יש כאלה שתמכו והיום אמרו: אנחנו תמכנו, וטעינו, יש שיקולים קואליציוניים; חבר הכנסת אמנון כהן הוא אחד מהם. הוא היה מספיק אמיץ היום להגיד בוועדה: אני תמכתי, זאת מחויבות קואליציונית. היושב-ראש גפני אמר שהוא תמך, ציון פיניאן. אבל למה אני מתרכז בשלושת השמות שהזכרתי? מירי "דלק" רגב, אופיר "פטקוק" אקוניס ודני "בנזין" דנון – מכיוון ששלושת אלה בשבועיים האחרונים הציבו את עצמם כמובילי המאבק להורדת מחירי הדלק. עד איפה הגיע האופורטוניזם הפוליטי? הצביעות? להוליך שולל את הציבור – חוסר הבושה? בקולותיהם עלה המס על הדלק, עלה מחיר הדלק. בלעדיהם זה לא היה עולה. ההפרש היה כולו שניים. נכנס ויצא אלקין אז. חבר הכנסת ג'ומס – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> חבר הכנסת אורון, היית, התנגדת. אבל קצרה ידנו מלהושיע, כי חברי הכנסת האלה, מובילי המאבק בדיעבד – הם-הם. והם תקפו אותנו למה אנחנו מתנגדים. אמרו, אתם תגרמו לגירעון בתקציב. גם אדוני חבר הכנסת אדרי היה בישיבה הזאת, גם אתה התנגדת. <יעקב אדרי (קדימה):> נכון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני רוצה לבוא כאן ולומר: יש חשיבות לעבודה הפרלמנטרית בוועדות, בעיקר המשקל הסגולי של חברי הקואליציה הוא גדול, הוא חשוב, אפשר לנצל את המשקל הסגולי של כל חבר קואליציה כאשר מדובר בנושא חשוב, בעל משמעות ציבורית. וראו זה פלא, אותם חברים התעוררו באותה ישיבה, פתאום אין שיקולים קואליציוניים, וכשבא הסעיף לא להעלות את המס על סוג מסוים של דלק, "פטקוק" קוראים לו, המשמש לייצור מלט – היתה אינתיפאדה. אינתיפאדת ה"פטקוק" של הליכוד. למה? בהתחלה אנשים תמימים לא הבינו כי נציג האוצר, חבר הכנסת ברכה, התחיל להסביר. שאלו אותו: למה? והוא אמר: זה בשביל איכות סביבה. ביטוי טוב, יפה, חבר הכנסת הורוביץ, איכות סביבה. כמעט שכנע אנשים עד שהתברר ש"פטקוק" המשמש לייצור מלט קשור בצורה זו או אחרת, בצורה אמיצה, למפעלים של דנקנר. כל חברי הכנסת האלה חברי ליכוד, שבדרך כלל מציגים את עצמם כמפלגת העם. מי בחר אותם? העם, האנשים הפשוטים, עמך. אני יכול במידה רבה של סבירות, אדוני היושב-ראש, לומר שדנקנר לא הצביע עבור מירי רגב, אפילו לא עבור אקוניס, גם לא עבור דנון. אבל אלה עמדו שם והגנו בגופם על ה"פטקוק". היה חשוב להם כמה מיליארדים שמפעלי "נשר" יפסידו – או לא ירוויחו – בגלל עודף הרווחים, אבל התעלמו מהאינטרס הציבורי ומהנטל הכלכלי הכבד על השכבות החלשות. חבורת "פטקוק" שכמוכם. איפה הם? אין אף חבר כנסת מסיעת הליכוד כאן. מדברים על העלאת מחירים. היום בוועדת הכספים, אדוני, היה דיון מיוחד על נושא העלאת המחירים. ומי לא היה? "חבורת הפטקוק" לא היו. הם לא היו. לא גברת דלק, לא מר בנזין ולא אדון פטקוק. הם לא היו. חשוב שהציבור – והדברים האלה מופנים אליהם בעיקר, אבל בעיקר לציבור – שיבין שהם זורים חול בעיני הציבור, מטעים את הציבור. צביעות, חוסר יושר, חוסר הגינות ציבורית. עד כמה הפופוליזם יכול להוביל אנשים? <מוחמד ברכה (חד"ש):> אם זה לקדם את האינטרסים – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני, אף אחד לא הכחיש, וזה היה גם כל כך ברור שמדובר בהתגייסות למען חברה מסוימת, ופתאום האנשים האלה התעוררו, וידעו לומר לא. וכשהם רוצים לומר לא הם יודעים. אגב, כל סיעה יכולה לומר לא על נושאים שחשובים לה, ציפור הנפש. יהדות התורה, ש"ס – על נושאי דת, הם יודעים להגיד לא, והם עוצרים דברים, מבטלים דברים. מחירים של דלק, מים, לחם, לא חשובים? כי לאנשים האלה אין מפלגה. זה בלוף שהליכוד הוא מפלגת העם. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על נושא – קולגיאלי. אף אחד לא חושד בי שאני תומך של ד"ר שטייניץ, שר האוצר. האנשים האלה עשו סיבוב על הגב של החבר שלהם לסיעה, שר האוצר, כשהם תמכו בהצעה שלו באופן זול. אגב, זה לא היה וירוס שהכניס אותו לבית-החולים – – <יעקב אדרי (קדימה):> הם הכניסו אותו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – זה היה סכינים של חבורת ה"פטקוק". <ניצן הורוביץ (מרצ):> את זה אתה אומר כרופא? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> גם הופעתי יחד אתו בערוץ-2 ב"פגוש את העיתונות", ומהאובזרבציה – הוא הסתיר את הגב. והוא אמר שם שהוא שלם עם כמה החלטות ומשלים עם החלטות אחרות. כלומר, החלטות שנכפו עליו, ולכן הוא משלים אתן. אדוני היושב-ראש, למה פרצה ההפיכה במצרים? בגלל שחיתות, היעדר דמוקרטיה, עליית מחירים, חוקים לשעת-חירום, התעלמות מהאזרח הפשוט והרגשה של הציבור שרומסים את כבודו. ככה הרגישו אנשים. לא רק בגלל עוני. ואאל ע'אנם, מנהל השיווק של "גוגל", אחד מגיבורי ההפיכה הזאת, הוא אדם עשיר, הוא בן למשפחה מאוד מבוססת. הוא הגיע מדובאי במיוחד לקהיר כדי להנהיג יחד עם חבריו הפיכה בדרכי שלום. תרבותית. ראיתם את הקבוצה הזאת מסביב, עם לפטופים, "מקינטוש", "פייסבוק" ו"טוויטר". הם הפיצו השראה לכל העולם, בעיקר לגזענים שחושבים שערבים ודמוקרטיה זה לא הולך יחד, בעיקר לאלה כאן שחושבים שדמוקרטיה זה טוב בישראל, אבל לא טוב אצל הערבים, ולאלה שחושבים שהססמה "יציבות" עדיפה על דמוקרטיה. מילת הגנאי במזרח התיכון היא "יציבות" – אני קובע. למה היא מילת גנאי? כי יציבות פירושה לשמור על שלטון מדכא, שלטון כיבוש על העם הפלסטיני והסכמי שלום בילטרליים שלא משפיעים על תהליך קבלת ההחלטות ועתיד האזור, לא משפיעים על דיכוי, תוך כדי קיום הסכמי משנה של מחירי גז – הנמוכים ביותר בעולם, המועברים ממצרים לישראל. ואני מקווה שההסכם הזה יבוטל – מחיר הגז – כי הוא בא על חשבון האזרח המצרי. מדובר באוצרות טבע של כל אזרח מצרי, והמחיר צריך להיות מחיר השוק העולמי. <יעקב אדרי (קדימה):> כשעשו את ההסכם הוא היה זול, אי-אפשר – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, מחירים משודרגים ומתעדכנים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טיבי, נתתי שתי דקות לניצן. הואיל ואני מקפח אותך, אני נותן לך רק עוד דקה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מאוד מודה לך, אדוני. אגב, רבים כאן, אבירי היציבות, חשבו מה יהיה עם ההסכם בין ישראל למצרים. מי שעשה את ההסכם הזה הוא סאדאת. נרצח – נשאר ההסכם. המשיך מובארק 30 שנה. נפל – נשאר ההסכם. זה הסכם בין-לאומי. בניגוד למה שחושבים – תיאוריות הסטריאוטיפים – מדינות ערב מכבדות הסכמים. יש ממשלות אחרות, מאוד רחבות, שחיפשו כל הזדמנות כדי לא לקיים הסכמים – לא הסכמי אוסלו, לא הסכמי חברון, לא מפת הדרכים; חתימה זאת לא חתימה, הסכם זה לא הסכם, מלה זאת לא מלה. ולכן, אדוני היושב-ראש, התנאים – למען גילוי נאות אני אגיד את דעתי, למה הציבור לא קם במיליוניו או במאות אלפיו כדי להגיע לכיכר תחריר בתל-אביב, כיכר רבין, ולהפיל את השליט – ההבדל הוא שכל ארבע שנים מתחלף שלטון באמצעות הקלפי, ולכן לא צריך לא לתלות את המנהיג ולא לגרש אותו. זה יתרון עצום. כך חשוב שיהיה בכל בירה ערבית: בחירות כל ארבע שנים, שהציבור יכריע בקלפי ולא בכיכר. אבל אם אין קלפי, יש כיכר, ולכיכר קוראים "תחריר", ולכן אני קורא לתחרירזציה של כל הכיכרות בבירות הערביות, כדי שהשליטים הטוטליטריים ייעלמו, והציבור הוא שיכריע על גורלו בכבוד. תודה רבה, אדוני. <יעקב אדרי (קדימה):> אמן כן יהי רצון. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. כבוד השר יצחק כהן, סגן שר האוצר, יעלה ויבוא וישיב על שלוש הצעות האי-אמון, של סיעת קדימה, של סיעות העבודה–מרצ, או מרצ–העבודה, ושל סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בתשובה על הצעות האי-אמון: מדיניות הממשלה כלכלית ואחראית, יציבה, ונותנת גם פתרונות חברתיים בצורה שקולה ללא פריצת התקציב. מדיניות המסים של הממשלה הנוכחית היתה חלק ממכלול הצעדים שננקטו לטיפול בעת המשבר הכלכלי העולמי, שישראל צלחה, ברוך השם, בצורה טובה ממרבית מדינות העולם המערבי, ואין לבחון אותה במנותק מעובדה זו. הממשלה נכנסה לתפקידה בשיאו של משבר כלכלי עולמי, אקלים של חוסר ודאות וחשש מהתרסקות של מערכות כלכליות במדינה, מחברות שלא יכלו לפרוע את התחייבויותיהן ואבטלה גואה ואובדן מקור פרנסה למשפחות רבות. טרם פרוץ המשבר, בעת שהוכן במשרד האוצר תקציב לשנת 2009, עמדה תחזית הכנסות המדינה ממסים על יותר מ-200 מיליארד שקלים. בעת שהוכן התקציב, במרס 2009, עם כניסת הממשלה הנוכחית לתפקידה, היתה תחזית הכנסות המדינה ממסים כ-170 מיליארד שקלים, נפילה צפויה של יותר מ-30 מיליארד שקלים אשר עמה היה צריך להתמודד. לצד המשבר בגביית המסים גדל שיעור האבטלה וגבר החשש מגירעון העולה על 6%, שיעור המתקרב לטווח המסוכן שעלול היה להביא לפגיעה קשה בחוסנו של המשק הישראלי. מכיוון שהפחתת הוצאות הממשלה לא היתה רצויה, לא היה מנוס מהעלאת מסים לתקופת ביניים בדרך שתאפשר את המשך פעילותה התקינה של הממשלה. המשבר חייב את משרד האוצר להפעיל מדיניות מס בעלת שני יעדים מרכזיים: עידוד הצמיחה ושמירה על משמעת פיסקלית. הממשלה בחרה לאמץ מדיניות קשה ואמיצה על פני מדיניות חסרת אחריות, שיכולה היתה אולי להיטיב בטווח הקצר עם כיסו של משלם המסים, אך לפגוע בו קשות בטווח הארוך. מדיניות חסרת אחריות היתה מרעה, ראשית, את מצבן של השכבות החלשות. בסופו של דבר, אדוני היושב-ראש, השיג המשק הישראלי תוצאות שעלו על התחזיות: שיעורי צמיחה גבוהים וביצוע טוב מהחזוי של גביית מסים בשנים 2009 ו-2010. תוצאות אלה הושגו בזכות מדיניות נכונה ואחריות תקציבית. ממשלת ישראל העלתה בלית ברירה מסים שפגיעתם בצמיחה של המשק נחשבת נמוכה, כמו מע"מ או מסים על דלק וסיגריות. תוספת ההכנסות ממסים אלה שימשה למימוש צעדים תקציביים משפרי שוויון, כמו הגדלת קצבאות הילדים וקצבאות הזיקנה והשקעות בחינוך. הצעד החברתי החשוב ביותר שעשתה הממשלה הוא להוריד את שיעורי האבטלה בישראל; שיעורי האבטלה הם מהנמוכים בעולם המערבי – 10% באירופה, 9.6% בארצות-הברית, ובישראל 6.6%. המשבר עוד לא לגמרי מאחורי ארצות-הברית ואירופה, והמטרה הכלכלית-החברתית הכי חשובה היא למנוע מחזות של אבטלה המונית ופיטורים המוניים עם קיצוצי שכר ופנסיה כמו שאנחנו חוזים בארצות-הברית ובאירופה. נוסף על כך, אדוני היושב-ראש, נקטה הממשלה הנוכחית שורה של צעדי מיסוי המצמצמים את האי-שוויון: הוקדמה הפחתה של 0.5% במע"מ בשל עודף הכנסות ביחס לתחזית; הורחבה התוכנית למס הכנסה שלילי לכל הארץ; תקרת ההכנסה לחיוב בדמי ביטוח לאומי ובמס בריאות הועלתה זמנית עד לפי-עשרה מהשכר הממוצע במשק; החוק לעידוד השקעות הון תוקן באופן שמגדיל ב-70% את חלקה של הפריפריה בהטבות המס; הועלו שיעורי מס רכישה על דירות להשקעה והועלתה תקרת הפטור לרכישת דירה יחידה על-ידי זוגות צעירים. בשבוע שעבר יצרנו חבילת צעדים מאוד משמעותית שיש בה הקלות מסוימות על הדלק ועל המים וגם בשכר מינימום קיימת נכונות ללכת לגבי אלה שבאמת מרוויחים שכר נמוך. לגבי מיסוי הדלקים – אירע הדבר והשתלבו זה בזה עליית מחירים עולמית ותוספת הבלו בשיעור של 20 אגורות. בנושא זה הוחלט לבטל את העלאת הבלו על הבנזין ולהקצות משאבים נוספים לטובת התחבורה הציבורית. הצעד הראשון להקלה על הנטל יוצא לדרך – שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ חתם על צו להורדת המס על הדלק – הבלו – ב-20 אגורות. ההפחתה תסתכם בכ-23 אגורות והיא נכנסה לתוקף אמש בחצות. בכך שר האוצר מיישם את הראשון בסדרת הצעדים שגיבש משרד האוצר בשיתוף עם משרד ראש הממשלה להקלת הנטל, צעדים שעליהם הודיעו שר האוצר וראש הממשלה במסיבת העיתונאים ביום חמישי בשבוע שעבר. כמו כן הוחלט לעודד את השימוש בתחבורה ציבורית, ועל כן הודיעו ראש הממשלה ושר האוצר על הפחתה בתעריפי התחבורה הציבורית בכ-10% – אוטובוסים, רכבות ו"חופשי-חודשי". דבר נוסף – הפחתת התשלום על המים לצריכה ממוצעת. נקבע עיקרון פשוט: מי שמוציא הרבה יותר לנפש, ובוחר לעשות זאת, ישלם באופן משמעותי יותר, כדי שאלה שמשתמשים במים ביתר חסכנות יוכלו לשלם פחות. הדבר השני שאנחנו עושים בתחום המים – אנחנו מוסיפים גם מכסה מיוחדת לנכים ולאנשים עם מוגבלות, משום שהם צורכים יותר מים, והאוצר הולך לקראתם. שוב, זו הפחתת תשלום על המים לצריכה הממוצעת. העלאת שכר המינימום – אנחנו תומכים בהעלאת שכר המינימום במגזר הפרטי בהתאם להבנה בין המעסיקים להסתדרות. לגבי הסקטור הציבורי אנו נבחן בחיוב את העלאת שכר המינימום למי שבאמת מרוויח שכר מינימום. הממשלה נקטה צעדים חברתיים כדי לצמצם את אי-השוויון – הגדלנו את קצבאות הילדים ב-500 מיליון שקלים. הבאנו טיפולי שיניים לילדים עד גיל 12, דבר שלא היה אף פעם – 130 מיליון שקלים. <רחל אדטו (קדימה):> על חשבון מה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הגדלנו את הסבסוד לצהרונים ולמעונות-יום כדי שנשים תוכלנה לעבוד – תוספת של 320 מיליון שקלים. ניתנה תוספת הנחה במס לאמהות עובדות – 300 מיליון שקלים. התחלנו בפריסה ארצית של מס הכנסה שלילי – 700 מיליון שקלים – למי שנמצא מתחת לדרגת המס, שיהיה לו תמריץ לעבוד ויקבל גמול על שכרו. הגדלנו את קצבאות הזיקנה – 400 מיליון שקלים. הפחתנו את מס ההכנסה למעמד הביניים – 800 מיליון שקלים. הוספנו תוספת להשכלה הגבוהה – 550 מיליון שקלים, ובנוסף הענקנו שנה אקדמית חינם לסטודנטים חיילים משוחררים ובוגרי שירות לאומי בפריפריה, בגליל ובנגב. הוספנו לכבישים ולרכבות, בגליל ובנגב. יש שם השקעות בסך 1.6 מיליארד שקלים. מחשבנו את בתי-הספר בגליל. תוכנית מחשוב בתי-ספר בגליל ובנגב ב-250 מיליון שקלים. בנוסף אישרה הממשלה שידורי טלוויזיה דיגיטלית חינם. האזרחים מוציאים סכום גבוה על הזכות לצפות בכמה שידורים ועכשיו יוכלו לשלם פחות. כמו כן, הופחתו דמי הקישוריות בטלפון הסלולרי, הוגדל הפטור למס רכישה לדירה יחידה, ועוד ועוד ועוד, אדוני. אני חושב שהתקציב הוא תקציב חברתי ויש לדחות את הצעות האי-אמון. תודה רבה. <רחל אדטו (קדימה):> אתה סופר את 132 המיליון, זה בדיוק הכסף שהוצאתם מסל התרופות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אדרי בוודאי ידע לומר לו את זה. בבקשה, אדוני, נא לסיים. אני אזמין אותך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יעקב אדרי יהיה ראשון הדוברים. סיעת העצמאות לא הגישה את השם של דוברה. מפלגת העבודה קבעה שחבר הכנסת גאלב מג'אדלה יהיה זה שידבר בשם הסיעה. מראש אני נותן לכל אחד מהנואמים ארבע דקות, אבל לא יותר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני מוכנה לדבר על הזמן של סיעת העצמאות. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם גברתי מביעה כוונה פוליטית באמירה זו, או לא? <שלי יחימוביץ (העבודה):> חס וחלילה, נהפוך הוא. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי, רק רציתי שהדבר יהיה ברור. זה בלתי אפשרי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> חבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> אלא אם כן גברתי מזדהה עם העקרונות – – – <חיים אורון (מרצ):> האם תקנון הכנסת שונה ואפשרי סיעת יחיד עם ארבעה חברים? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני פעם הייתי בסיעת הליכוד עם הרבה יותר חברים מאשר חמישה, ובכל זאת היו מנהיגים והיתה סיעה, אני הייתי הסיעה. <חיים אורון (מרצ):> אבל סיעת יחיד לא הייתם. <היו"ר ראובן ריבלין:> היו מנהיגים והיתה סיעה, אני הייתי הסיעה, היחידי שהיה הסיעה, כל השאר היו המנהיגים, זה קורה גם במפלגות גדולות יותר. עובדה שכולם הסכימו אתי שאני הסיעה והם המנהיגים; תשאל את גדעון עזרא, הוא היה אתי אז. בבקשה חבר הכנסת אדרי, לרשותך ארבע דקות. ממלא-מקום יושב-ראש הכנסת, יצחק וקנין, ייתן לכולם ארבע דקות אבל לא יותר מזה. <יעקב אדרי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, סגן השר, חברי חברי הכנסת, לקחתי על עצמי, כמיטב יכולתי, לעלות כל שבוע ולצלצל בפעמונים. בנושא הדיור – זה נושא שאני חושב שהוא פצצת הזמן הבאה וחבל שהממשלה הזאת לא מתייחסת מספיק לעניין הזה. קיוויתי – אני בטוח גם ששר השיכון ועוד אלפי זוגות במדינת ישראל מכל הסקטורים קיוו – שבשבוע שעבר, במסיבת העיתונאים שהיתה ביום חמישי, תצא איזה בשורה גם בנושא הדיור. לא נאמרה שם מלה אחת, כלום. הובטח לנו לפני – אני כנראה מפריע לסגן השר. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן השר ואדוני השר, זה מפריע לניהול הישיבה. <יעקב אדרי (קדימה):> כולנו קיווינו בשבוע שעבר שתהיה התייחסות של הממשלה בנושא בוער מאוד – נושא הדלק חשוב, הלחם, הקמח – אבל גם נושא הדיור הוא פצצת זמן. הובטח לנו – מי שזוכר – לפני חצי שנה, במסיבת העיתונאים של ראש הממשלה, שר השיכון ושר האוצר, שיהיו צעדי המשך בנושא הדיור. צעדים אין. היה נושא של מס רכישה בוועדת הכספים, אנחנו רואים שעל דירה ראשונה מדובר בהנחה של 10,000 שקלים. אני לא מזלזל באף שקל, אבל כאשר מדובר על מחירים של מיליון, 1.2 מיליון, 1.3 מיליון, 1.5 מיליון לדירה, 10,000 שקל בטלים בשישים, זה כלום. אני חושב שעל הממשלה לתת את דעתה וכמה שיותר מהר. בשבוע שעבר היה כאן שר השיכון, אמרנו את הדברים, הוא מבין, והוא גם נמצא במצוקה. חברי היושב-ראש גם העלה את נושא המשכנתאות, זה חלק מפתרון, אבל שוב אני אומר, תבדקו טוב את הנושא, כי אני יודע מה האוצר מתכוון לעשות. הוא מציע פיילוט – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אדרי, אני אומר לך, צריך פה טיפול מערכתי ולא נקודתי. אין ספק בכלל. <יעקב אדרי (קדימה):> אני ממשיך, אני מדבר בנושא המשכנתאות כי זה נושא חשוב, כי זה פתרון – אני חושב שעשית נכון וכולם חתמו לך – אבל לצערי הרב, אני שומע על פיילוט פה ופיילוט בדרום ופיילוט בצפון, שניים-שלושה יישובים ובזה נגמר הסיפור. אני מקווה מאוד שתילחמו על העניין הזה. אנחנו כמובן נעמוד לצדכם בנושא הזה. אבל אתה צודק, זה טיפול מערכתי שצריך לכלול, א. את המשכנתאות. מחירי הקרקע, שזו בעיה גדולה מאוד, שם הממשלה יכולה לקבוע, לפחות בפריפריה, שזה יהיה מאפס עד 30% מהערכת השמאי – זה היה בעבר – על-פי מדרג היישובים. אבל מחיר הקרקע הגיע לשמים, אז ודאי שמחיר הדירה יעלה. מה יעשו הקבלנים? בדרום ובצפון, למה לא לתת מחירים כפי שהיה בשנות ה-90 – מי שזוכר – השמאי העריך ב-100,000 שקל, נתנו מאפס על מחיר קרקע ועד 30%. זה נתן אפשרות להוזיל את העסק. סבסוד פיתוח – שוב, על-פי מדרג היישובים. היישובים הרחוקים יותר עם מצב סוציו-אקונומי נמוך יותר – סבסוד גדול יותר. בכל מכרז של המינהל יהיו 20% דירות קטנות. אני הגשתי הצעת חוק, לא ראיתי שוועדת השרים מתייחסת לזה. יש פה ושם ניסיונות, אבל זה צריך להיות בחקיקה. כל מכרז של המדינה, 20% מהדירות יהיו עד 100 מטר. זה יוזיל. גם אנחנו גדלנו בדירות קטנות, לא יקרה כלום. זוגות צעירים רוצים את זה, הם מבינים שההתחלה קשה והם צריכים דירות קטנות. זה יוזיל. אבל לא עושים את זה. דבר נוסף, שמעתי את שר השיכון אומר שהוא רוצה לשווק קרקע לא מתוכננת. אין בזה כלום, כי קרקע לא מתוכננת – זה ייקח שנים עד שיגמרו את העניין הזה, עד שיגמרו את התכנון; אנחנו יודעים מה זה תכנון. אני בכל זאת חוזר להצעתי; היא לא סימפתית, היא לא אהובה, היא לא אהודה, אבל היא פותרת את העניין. נושא הוול"לים, לשנה – הממשלה יכולה להחליט לשנה על ול"לים. היא תשחרר את הפקק של התכנון, ויש פקק בלתי נסבל. חברי חבר הכנסת זאב בילסקי, נדמה לי שאתה הבאת את הדוגמה שבמחוז המרכז אין יושב-ראש, אין מתכנן מחוז, אני זוכר את הדברים. אם ילכו על פתרון מערכתי, כמו שאומר היושב-ראש, אני חושב שזה יביא להקלה; זה לא מהיום למחר אבל זה לפחות כיוון נכון. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב אדרי. יעלה חבר הכנסת אלכס מילר. ואחריו – חבר הכנסת אמנון כהן. לרשותך ארבע דקות. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, שמעתי כאן כמה חברי כנסת שהתייחסו לכל הקשור למסים. כאשר אנחנו מסתכלים על התמונה הכללית אנחנו רואים שאזרחי מדינת ישראל משלמים על הצרכים המינימליים שלהם, אם דלק, אם מים, אם אוכל – בכל אותם נושאים אנחנו רואים שיש עלייה דרמטית מאוד, שיש מיסוי, ואני חושב שהגיע הזמן שבחלק מהנושאים, שבנושא כמו מים לא יחול מס. זה דבר בסיסי שהמדינה צריכה לתת, ולא להרוויח על העניין הזה. אני מקווה מאוד שנטפל בכך בהקדם; יש הצעת חוק שלי בעניין, יש גם הצעת חוק של חבר הכנסת גפני וחברים נוספים, הצעה שמטפלת בכל הקשור לפטור ממע"מ על המים. אבל מה שהכי – הייתי אומר – מפתיע אותי, כאשר אני שומע את סיעת קדימה כל פעם כשאנחנו מעלים נושאים שונים שהם על סדר-היום הציבורי – כמו הנושא של מחירי המים, כמו הנושא של חוקים בעניין ברית הזוגיות, חוקים של גיור, הנושא של שינוי שיטת הממשל, וכל פעם אנחנו שומעים חברי כנסת שעולים, מהסיעה של מפלגת קדימה בכנסת, וטוענים: אנחנו היינו בשלטון, עשינו טעויות, אבל עכשיו אנחנו פיקחים ואפשר לשנות את זה. אתה יודע, אומנם צעיר הייתי – עדיין לא זקנתי, אבל אני יכול ללמוד מהדברים שנעשו בעבר. במשך אותן שלוש שנים וחצי שמפלגת קדימה היתה בשלטון, כל כך הרבה טעויות נעשו, שעכשיו הממשלה, שהגיעה בשנת 2009, במשך שנתיים מנסה לשפר את אותן הטעויות. אני זוכר, יושבת כאן חברת הכנסת יחימוביץ – – – <אלי אפללו (קדימה):> איפה היית, באופוזיציה או בקואליציה? <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אנחנו היינו באופוזיציה, ותאמין לי, אני – – – <אלי אפללו (קדימה):> הייתי בקואליציה, שלא תשכח. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אפללו. <אלי אפללו (קדימה):> לא, אני רוצה לרענן לו את זיכרונו. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אפללו. <אלי אפללו (קדימה):> – – – בקואליציה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אפללו, נא לא להפריע לדובר. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> יושבת כאן חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שהיתה חברת ועדת הכספים גם בכנסת הקודמת, אם אני לא טועה – נכון, גברתי? <שלי יחימוביץ (העבודה):> כן. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> ואת זוכרת איזה צעקה קמה כשמפלגת קדימה החליטה להטיל מס על קרנות השתלמות. חברים, צריך להיות הוגנים. צריך להיות הוגנים. כשאתם באים ועושים דבר, ואז יש צעקה ציבורית, ואז הדבר לא כל כך מתאים, אז אתם באים – – – <אלי אפללו (קדימה):> מי היה יושב-ראש ועדת הכספים? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אפללו. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – – ואז אתם באים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אפללו. <אלי אפללו (קדימה):> מי היה יושב-ראש ועדת כספים? <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – – ואז אתם באים ומשנים את דעתכם – – – <אלי אפללו (קדימה):> רק שיזכור. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – – רציונלית, וממשיכים הלאה. אני מאמין שבכל ממשל אפשר לעשות שינויים, אפשר לעשות טעויות, אפשר להבין אותן, אפשר להכיר, אבל מרוב הטעויות שעשיתם, איך אתם יכולים לבקש מאזרחי מדינת ישראל – אחרי כל כך הרבה טעויות – חזרה את השלטון, שהיה אצלכם? איך אפשר? <אלי אפללו (קדימה):> סטס היה יושב-ראש הוועדה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> תראו כמה נושאים: אני שומע את חבר הכנסת מולה תוקף ותוקף על כל הנושא של ברית הזוגיות – הרי ישבתם שלוש שנים וחצי, החוקים היו על סדר-היום, איפה הייתם? אתם תוקפים על שינוי שיטת הממשל – הקמנו שולחן עגול, הבאנו כל כך הרבה הצעות, שום דבר לא התקדם. אז בואו תהיו אמיתיים, אל תהיו צבועים; אל תבקשו מאזרחי מדינת ישראל לתת לכם עוד פעם את השלטון, אחרי כל כך הרבה טעויות שעשיתם, ועד היום מה שאנחנו מנסים לעשות זה לטפל בטעויות שנעשו על-ידיכם. זה דבר ראשון. <אלי אפללו (קדימה):> מי עושה את הגזירות עכשיו? <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> דבר שני, אני שומע – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי. חבר הכנסת אפללו. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – גם רבים מדברים כאן על הנושא של הדיור; חבר סיעתכם, חבר הכנסת יואל חסון, בכנסת הקודמת היה יושב-ראש שדולה לקידום הדיור לצעירים. מה עשיתם? חבר סיעתכם. אז תהיו הוגנים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אז תהיו הוגנים, תתמכו במה שלפחות מנסים לעשות ולשפר את מה שאתם גרמתם – כל כך הרבה נזקים, ותחכו בסבלנות עם הנושא של השלטון. תודה רבה. <אלי אפללו (קדימה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אלכס מילר. יעלה חבר הכנסת אמנון כהן, ואחריו – חבר הכנסת גאלב מג'אדלה. חבר הכנסת כהן, לרשותך ארבע דקות. <אמנון כהן (ש"ס):> תודה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה להגיד תודה לראש הממשלה, לשר האוצר – אומנם מאוחר, אבל יש אמרה שאומרת: מוטב מאוחר מאשר אף פעם – שהתעשתו – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – לא מאמין – – – <אמנון כהן (ש"ס):> – – והורידו את המס על הבלו, ועוד כמה הטבות שאנחנו עדיין – אני אישית עוד לא ירדתי לסוף הדעת איך זה יתבטא בסופו של התהליך, איך זה יגיע לאזרח, אבל הכוונה היא טובה. אני מדגיש שהיא הגיעה מאוחר מדי. ואני מזכיר לחברי כאן – חלקם היו אתי יחד בוועדת הכספים באישור תקציב המדינה – שבוועדה הצלחנו, בחוק ההסדרים, להוריד כמה גזירות קשות על עם ישראל. נושא של קצבאות הילדים שהיה אמור לרדת, האי-עדכון הזה, אנחנו מנענו אותו, ועוד שורה של גזירות שבשיתוף פעולה עם יושב-ראש הוועדה ובתיאום עם האוצר, חברי ועדת כספים מהקואליציה, כמובן גם האופוזיציה סייעה לנו בדברים האלה, אבל אנחנו הובלנו את הקווים האלה. ובאותו לילה של ההצבעה הסבירו לנו שיש חור בתקציב, של 1.7 מיליארד, והדרך היחידה שבה אפשר לא לפרוץ את מסגרת התקציב היא: חייבים להטיל את הבלו על אזרחי מדינת ישראל. בוועדה היה דיון, לאחר מכן אנחנו, כחברי הקואליציה, נכנסנו לחדרו של יושב-ראש הוועדה, וישבנו שם גם עם אנשי האוצר, והצענו כמה חלופות, אדוני היושב-ראש. אמרנו, למה להטיל גזר-דין כזה של מס עקיף, כאשר זה פוגע בחוליה הכי חלשה בחברה הישראלית, מס, בלו; במקום זה אפשר להגיע למצב של אי-עדכון של מס החברות ומסים ישירים, שזה פחות או יותר נותן את אותו הסכום. ואמרנו: ייתכן שהשנה תהיה טובה, בהמשך נראה, אולי העדכון ייכנס לתוקף יותר מאוחר. והיה דיון סוער בחדרו של יושב-ראש הוועדה, והתקשרו אפילו לראש הממשלה, ללשכתו, ואמרו שיש הבטחה למשק, שחייב להיות עדכון של מס החברות, שזה ירד ב-1%, גם המס הישיר, אבל כן יהיה אפשר לפגוע בציבור הרחב. נשכנו שפתיים כמובן, אנחנו חברי הקואליציה, יש לנו אחריות, הכי קל לא להצביע, הכי קל לצעוק – פופוליזם – והכי קל להצביע בעד ואחר כך לצאת לרחובות להוביל את המהלך. צריך לקבל אחריות. בן-אדם שיושב בוועדה, ולפעמים מצביע בניגוד לרצונו, בגלל אילוצים קואליציוניים, צריך לקבל אחריות. ואדוני, אני רק אומר לך לסיום – אמרנו את זה גם היום בדיון בוועדת הכספים, שאנחנו הפעם נגלה אחריות בוועדת הכספים. לא יהיה מצב שיביאו קיצוץ flatמול משרדי הממשלה כדי לא לפרוץ את מסגרת התקציב, ולא ישאלו אותנו. לא ניתן עוד לפגוע בשכבות החלשות, לא ניתן לקצץ בקצבאות של השכבות החלשות, במשרד הרווחה ובמשרד החינוך. כל שקל, אנחנו נבחן מאיפה מורידים אותו – שזה ילך לפעילויות שהממשלה רוצה להוביל. <שלמה מולה (קדימה):> אני מבטיח לך, בסוף תצביעו בעד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אמנון כהן. יעלה חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, ואחריו – חבר הכנסת הרב ישראל אייכלר. לרשותך ארבע דקות. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, בדיון בוועדת הכספים הבוקר שמענו נתונים ומצגת מאלפת מהצוות הבכיר של האוצר. אני רוצה לומר באופן הכי ברור: לרגע, מי שבא מבחוץ לא רק משתכנע, אלא גם נהנה מהמצגת ומהנתונים – היטיבו עם העם. זה נשמע כל כך משכנע. מזל שאנחנו חיים בארץ, מתחככים עם הציבור הרחב מדי יום. וכמובן, יהיה דיון המשך, שבו אנחנו נאמר להם את דעתנו, כמו שחברים שקיבלו זכות דיבור אמרו להם באופן ברור שדעתנו היא כמעט בהסכמה, כולל אדוני היושב-ראש. איך אפשר לומר לנו דברים כאלה כאשר קו העוני עולה מדי יום, שבוע, חודש ושנה, 50.7 קו העוני בישראל. המעצמה הזאת, מדינת ישראל, קו העוני בה 50.7. כמובן שאין לי כוונה, חלילה, שנבין, קו העוני שונה מבמקומות אחרים. אנחנו לא מדברים על קו העוני באפריקה, אבל זה קו העוני של מדינת ישראל. איך אפשר, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, להמשיך להתהלך בחוצות העיר כאשר יש לנו שכר מינימום בקושי, ויש לנו שכר חודשי מיליון פלוס. אדוני השר בגין, מהמשפחה שבאת – – – <השר זאב בנימין בגין:> רציתי לשאול אם הנתון שהבאת בפנינו היה לפני או אחרי תכנוני העבר? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> הנתון שהבאתי לך הוא מהדוחות שקיבלנו לפני חודש. כל מה שעשה כבוד ראש הממשלה ביום חמישי היה קוסמטיקה. זה לא הזיז כהוא-זה אף עני אחד. אני מבטיח לך, לך תבדוק את זה אצל הכלכלנים הטובים ביותר. זה היה מס שפתיים – – – <כרמל שאמה (הליכוד):> מה, רף המינימום עוד לא – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> עוד לא עלה שכר המינימום. עוד לא עלה. הוא ייכנס למשא-ומתן – – – <כרמל שאמה (הליכוד):> לא, ב-1 ביולי – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא, תסלח לי, גם כשיעלה שכר המינימום, אני מודיע לך שקו העוני לא ירד. <כרמל שאמה (הליכוד):> הקו לא ירד, אנשים יעלו מעליו. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> חבר הכנסת שאמה, אנחנו מדברים על אנשים זועקים לשמים. לכו תפגשו אותם בעיירות הפיתוח, ביישוב הערבי, בשכונות בערים הגדולות. לכו תראו את העם, תתחככו עם העם, תעמדו על המצב האמיתי שלו. אני מודיע לכם שהסכנה הגדולה ביותר לנו, כחברה הישראלית, זה לא אחמדינג'אד אלא הפערים החברתיים. זה שיש משפחה עם שבעה ילדים ומשתכרים 3,500 בקושי, ואחד מרוויח מיליון ורבע בחודש, זה מה שצריך להדאיג אותך, חבר הכנסת שאמה, בתור אזרח ואחרי זה בתור נבחר ציבור ואחר כך בתור קואליציה ואחר כך בתור יושב-ראש ועדת הכלכלה של הכנסת. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מולה, אתה שומר הסף אני רואה, אתה אומר מי הצביע, מה עשה. אני מבטיח לך, אם היית בקואליציה – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> גם קל לדבר – לפני שבועיים, כשהיינו בקואליציה, כי אני יודע לכבד משמעת; אני לא מאלה שעוסקים בדמגוגיה ובססמאות כל בוקר, מצביע א' ומדבר ב'. אני הייתי בקואליציה, לצערי הרב, בעל כורחי, מאונס. ברוך השם, אתה השם מלך השמים, שפטרת אותנו. <כרמל שאמה (הליכוד):> מה זה מאונס? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מג'אדלה, אפשר לסיים? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לכן, אני אומר לכם, תהיו מודאגים. אני אומר לכם, תהיו מודאגים. יש במדינה הזאת עניים שלא חיים בכבוד. זה הדבר הרע ביותר שיכול לקרות לאזרח. חלוקה צודקת. מאיפה באתם? אתם ייצגתם את השכבות החלשות לא מזמן. ראש הממשלה בגין, עליו השלום – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, חבר הכנסת מג'אדלה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – – שיקום שכונות, דאגה לפרט, דאגה לאזרח, דאגה לעני. אתם הסתאבתם, זנחתם את המקורות, ועכשיו אתם רוצים גם להביא אותנו אתכם. אנחנו נוביל את המאבק החברתי לטובת האזרח במדינת ישראל, יהודי כערבי, צפון, דרום, גליל, נגב. נעשה את זה, והדגל הזה, נניף אותו גבוה ונוביל אותו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור. לרשותך ארבע דקות. זה הנאום הראשון של אדוני בכנסת הזאת? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, ברוך השם. אדוני היושב-ראש, אדוני כבוד השר, חברי הכנסת, כשאני רואה את הכותרות של הצבעת האי-אמון, חשבתי שאני צריך להצביע בעד האי-אמון. כל מלה שם נכונה. כולם מדברים על עליות מחירים של לחם וחלב. אני רוצה לדבר על בעיה שהיא הרבה יותר יקרה מלחם וחלב, וזה עניין מחירי הדיור. אדם רגיל יכול להרשות לעצמו עוד כמה אגורות ללחם ואפילו לחלב, אבל אם אין לו קורת-גג והוא צריך להפוך לעבד לכל ימי חייו עבור דירה, או לשלם שנים רבות שכר-דירה שעולה על התשלום החודשי של המשכנתה, ולבסוף להישאר בלי דירה ובלי כסף לאחר 20 שנה של מגורים בדירה שכורה – זאת גזירה שהתחדשה עלינו רק בעשורים האחרונים. רבותי חברי הכנסת, יש לי הרבה מה לומר על שלטון מפא"י. איך אומרים היום? אללה ירחמו. אבל בימים הקשים הללו, כאשר הם שלטו במדינה, המדינה ראתה את עצמה אפוטרופוסית לספק דירה לעולים חדשים ולוותיקים ולזוגות צעירים בבנייה ציבורית, חברות משכנות, הפרחת השממה ואפילו מקומות תעסוקה. אני רוצה להזכיר לטובה את שר האוצר פנחס ספיר שהיה אומר כל בוקר: אני קם ושואל את עצמי כל בוקר איך אני מאכיל היום שלושה מיליון פיות בלחם ותעסוקה. האם גם אנחנו, ההנהגה של היום, שואלת את עצמה כל בוקר את השאלה הזאת? ספיר הקים בעיירות פיתוח ובערים מפעלי טקסטיל שלא היו כל כך רווחיים. מדינת ישראל קראה לעצמה אז מדינת רווחה. ידענו כי רוב המשאבים הולכים לאלה שהיה להם "צעטלך" של אנשי שלומנו בקיבוצים, במושבים ובמפלגת השלטון. אבל כשהיתה אחריות מוצהרת לפרנסתם של ישראל, כל האזרחים נהנו מכך, אם לא במישרין לפחות בעקיפין. קראתי הרבה מחקרים על המצב הדמוגרפי של ירושלים בעוד עשור שנים בלבד. יש בריחה מירושלים, ומנסים להסיט את זה לכיוון – זה מפני שיש חרדים, בשעה שהחרדים הם הרוב בקרב הצעירים שעוזבים את ירושלים בגלל בעיית מחיר הדיור. הדרך היחידה להוזלת הדירות ולהחזרת הצעירים מכל העדות והחוגים לירושלים היא בניית 30,000 דירות בכל סביבות ירושלים. אפשר וצריך לעשות את זה עכשיו. מי שמדבר על ירושלים צריך להוזיל את מחירי הדיור בירושלים ולהביא תעסוקה לירושלים, וכל הדיבורים האחרים הם דיבורי סרק. אז אומרים שרוצים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-סימון, זה מפריע לישיבה, אתה מדבר בקול רם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – אומרים שרוצים אוכלוסייה יצרנית בירושלים. אני רוצה לבשר לכם: ישנם צעירים חרדים יצרניים שמחפשים עבודה בהיי-טק ובלואו-טק בירושלים והם לא מתקבלים לעבודה בגלל גזירת התעודות האקדמיות, שהיא גזירה נוראה. אם יכירו בהשכלה תורנית, ירושלים תפרח ותשגשג וגם תוכל להחזיק על כפיים את אותו שבט לוי קטן וקדוש, שיושב ולומד תורה ובזכותו כולנו חיים. אבל בעוונותינו, רוב החרדים אינם יכולים להימנות עם שבט לוי והם לא זכו לכך והם רוצים לעבוד, ופשוט מרעיבים אותם על-ידי הגזירות של התעודות האקדמיות. <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר משפט אחרון, כי זמנך תם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אם זמני תם, אני רק אגיד משפט אחרון: יש עכשיו הרבה בדיקות על בני ישיבות ועל כוללים. סיפר לי מישהו דבר מוזר, שיש חוק שאברך כולל, אסור לו להתפרנס. לעומת זאת, סטודנט, מותר לו להתפרנס בתלוש, וזה בסדר גמור. למה לא יגידו גם לאברך כולל שרוצה לשבת וללמוד שבשעות האחרות הוא יכול להתפרנס? זה גם יביא עוד ייצור, עוד תעסוקה. רואים שזאת גזירה בלתי אפשרית. אני מציע שישנו את הדבר הזה, יכירו בהשכלה תורנית כמו בתואר אקדמי, יקבלו אותם למקומות עבודה, וגם מי שיושב ולומד תורה יוכל להתפרנס בשעות הלילה, בשעות האחרות. תודה רבה לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת אברהים צרצור. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> בזמן שאתה עולה – הודעה למזכיר הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 127) (תשלום גמלת סיעוד לידי הזכאי – הארכת תקופת הניסיון), התשע"א–2011; הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20) (הגנה על מידע סודי שנמסר אגב רישום תכשיר רפואי), התשע"א–2011; והצעת חוק החברות (תיקון מס' 15) (ממשל תאגידי בחברת איגרות חוב), התשע"א–2011. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לסגן מזכיר הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, מרצ–העבודה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. שנתיים לבחירות: אזרחי ישראל קורסים תחת עול הגזירות של ממשלת המסים של נתניהו;> <2. גלי ההתייקרות במשק, הקיטוב החברתי המעמיק ומדיניות המיסוי המיטיבה עם מתי מעט ומרעה עם כל השאר;> <3. עליית המחירים של מצרכי היסוד והפגיעה בשכבות החלשות לרבות תושבי הפריפריה והיישובים הערביים> <היו"ר יצחק וקנין:> בבקשה, חבר הכנסת אברהים צרצור. לרשותך ארבע דקות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, במקורות שלנו יש אמירה מפורסמת שאמר הח'ליף הרביעי בממשלת האסלאם בראשית דרכו, שנקרא עלי אבן אבי טאלב, עליו השלום. הוא קבע כלל ברזל בנוף שנקרא "צדק חברתי". הוא אמר את הדבר הזה, אני אומר בערבית ואתרגם את זה לאחר מכן. התרגום של האמירה המפורסמת הזאת, שהפכה לכלל ברזל במה שנקרא צדק חברתי, היא כך: אני משתומם על אדם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן השר, אדוני סגן שר החינוך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> עדיין ברכות – הם מברכים אותי. <היו"ר יצחק וקנין:> יואיל לשבת במקומו. אדוני יכול להמשיך. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> התרגום של האמירה שהזכרתי עכשיו: אני משתומם על אדם שלא מוצא פת לחם, איך הוא לא יוצא אל שליטיו כשהוא נושא את חרבו בידו. דברים מעניינים מאוד. אין באמירה הזאת, כבוד השר, כבוד היושב-ראש, אין באמירה הזאת רק עידוד של ההמון העשוק על-ידי שליטיו לצאת כדי לקבל את זכויותיו, להילחם למען זכויותיו; יש גם הסתה של ההמונים העשוקים לצאת ולהשתמש בכל הכלים הלגיטימיים כדי להשיג את זכויותיהם, כדי לקבל את זכויותיהם משליטים שלא מאפשרים להם לקבל את הזכויות האלה בצורה מסודרת. וזה גם מאיר את עינינו – זה משליך אור על התפקיד של ההמונים בהשגת מה שנקרא "צדק חברתי" אל מול ממשלות שהמדיניות שלהן היא פשוט מאוד לחזק את העשירים ולתת לעניים להידרדר עד כמה שאפשר ולהתבוסס בביצה שנקראת עוני, וחיים מתחת לקו העוני, גם כן. התפקיד של ההמונים הוא מרכזי, כבוד השר, והדבר המעניין במדינת ישראל הוא שההמון, שלצערי הרב, לפי הדוחות של המוסד לביטוח לאומי, וגם לפי דוחות של מרכזי מחקר חברתיים, וגם דוחות של משרדי הממשלה השונים – מוכיחים מעל לכל ספק שיש בעם בישראל, יהודים וערבים, אחוז גדול מאוד, מעל 50%, שחי, לצערי הרב, מתחת לקו העוני, ויש אחוז גם לא מבוטל שהוא קרוב מאוד לקו הזה, שבתנאים מסוימים יכול להידרדר, להתחלק גם מתחת לקו העוני, וזה דבר מדהים. על כן הדבר במדינת ישראל – שהעם בולע את הצפרדעים, עם כל העצמות שיש בהן, שמושתות על-ידי הממשלות השונות, ולא רק על-ידי הממשלה הזאת, על-ידי כל הממשלות השונות, בולע את הצפרדעים האלה, ושותק, וממשיך באמת לזלול את הדייסה הזאת, שהממשלות מבשלות לו, בלי להרים עפעף, בלי לזוז, בלי לעשות מאומה כדי להגן על עצמו וכדי להילחם במדיניות הזאת, שגורמת לו עוול נורא, ככל שהזמן עובר. על כן, אני אומר, כבוד היושב-ראש, ובזה אני מסיים: יש טקטיקה של כל הממשלות, שהיא טקטיקה שקופה מאוד – מצב נתון של אוכלוסייה שחיה מתחת לקו העוני, או מעל לקו העוני, קרובה לקו העוני, הממשלה באה ולוחצת יותר, העם צועק, והממשלה מבטלת את התוספות האלה, או משאירה את העם כשהוא חי במצב הגרוע ביותר. הטקטיקה הזאת שקופה מאוד, והגיע הזמן שהעם, שההמון העשוק יבין את הטקטיקה הזאת ויילחם בה כדי להוציא את עצמו מהצינוק הזה, שנקרא עוני, עד כמה שאפשר. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. יעלה חבר הכנסת אריה אלדד. אחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. לרשותך, חבר הכנסת אריה אלדד, ארבע דקות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הממשלה מטילה גזירות כהרגלה – לא הממשלה הראשונה ולא השנייה – גזירות על מים, ועל חשמל, ועל דלק, ועל קמח; גזירות. כל הממשלות עשו את זה בעבר, אחת הרבתה, ואחת המעיטה, אבל מה קרה שהממשלה הפעם חזרה בה לפחות לגבי מקצת הגזירות והסירה אותן, או הקלה מהן? יש אומרים: אימת כיכר תחריר נפלה על הממשלה, שמא שוועת ההמונים תועתק לכיכרות שלנו, ויבואו וירעידו את אמות הסִפים גם בביתנו. יש אומרים: אימת כיכר תחריר נפלה על חלק מנבחרי הציבור שלנו, אותם אלה – יש לומר ביושר רב – שבצביעות רבה הצביעו לפני כמה שבועות בתמיכה בחלק מהגזירות, בתקציב הדו-שנתי שכולל חלק מההעלאות והגזירות הללו, ועכשיו שמעו את אנקת ההמונים ופחדו מאפקט כיכר תחריר, ושלושה שבועות או ארבעה שבועות או חמישה שבועות לאחר שתמכו בכל הגזירות האלה קפצו כטרמפיסטים על עגלת המשוועים והזועקים וגם הם קמו לזעוק – הנה, התייקרו המים, והחשמל, והדלק והקמח. בין כה וכה אנחנו מבינים שיש כאן חדשות רעות וחדשות טובות. החדשות הרעות הן שהממשלה רעה, היא מטילה גזירות על העם; והחדשות הטובות הן שהממשלה חלשה, כלומר היא גם יכולה לחזור בה מחלק מהגזירות שהטילה. עכשיו, אנחנו ראינו תופעה דומה בשנה האחרונה, בשנה וחצי האחרונות – ממשלת ישראל הטילה גזירות על הבנייה היהודית ביהודה ושומרון; הקפיאה את הבנייה היהודית ביהודה ובשומרון, והסבירו לנו שזה קשה, וחסר תקדים, וחד-פעמי. לפני כמה שבועות שמעתי את ראש הממשלה – במו-אוזני שמעתיו – אומר שהנשיא אובמה לחץ, והוא היה מוכן להאריך את ההקפאה בשלושה חודשים נוספים. אנחנו ידענו שהוא היה מוכן להאריך את ההקפאה, ולכן הפעלנו את כל הלחץ שידענו – אנשי שדולת ארץ-ישראל בכנסת – הפעלנו את כל הלחץ שידענו; גייסנו שרים, גייסנו חברי כנסת, מרבית חברי סיעת הליכוד חתמו על מכתב לראש הממשלה, ואכן, ראש הממשלה, שהתחייב לנשיא אובמה לקבל את הגזירה הזאת, גם הוסיף תנאי ואמר שאת כל המתנות שהנשיא אובמה הבטיח לנו כתמורה על הארכת ההקפאה, כזכור – שהיתה חד-פעמית – כתמורה על הארכתה, הוא מבקש בכתב, שגם יכתוב לנו את כל המתנות הללו בצ'ק שאי-אפשר לחזור בו. הנשיא אובמה שקל והחליט שלא כדאית לו העסקה הזאת וויתר על המתנות וויתר על המשך ההקפאה. מה זה מלמד אותנו? שממשלה יכולה להיות גם רעה וגם חלשה, גם להתכופף תחת הלחץ שמפעילים חברי הכנסת. אני קורא לכל חברי הכנסת נאמני ארץ-ישראל, בקואליציה, באופוזיציה, באשר הם, לא להתבייש, להפעיל את כוחם שהתגלה עתה, כשהממשלה קשובה ונכנעת גם ללחצים מבית, גם בנושאי ארץ-ישראל. וכאשר סוגיית הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, ההקפאה של הבנייה הממשלתית עדיין שוררת – שר הביטחון מסרב לחתום על תוכניות בנייה חדשות; בירושלים בונים מעט מזעיר, בירושלים בקושי בונים 10% מהצרכים השנתיים לגידול האוכלוסייה בירושלים. <היו"ר יצחק וקנין:> אבקש להשתדל לסיים. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> את הכוח הזה אפשר להפעיל לא רק בלחם ומים ודלק, אפשר גם להפעיל אותו במאבק על ארץ-ישראל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. לרשותך, חבר הכנסת ברכה, ארבע דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, משום מה יש אנשים שהיו מרוצים וטובי לב למחרת מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה ושר האוצר ביום חמישי האחרון, עד כדי כך שההסתדרות, שאמורה להוביל את המאבק החברתי למען זכויות העובדים, באה ומעיינת מחדש בעצם ההכרזה על עיצומים במשק. אני מניח שבינתם של אנשי ההסתדרות אינה נופלת משלי לגבי המשמעות האמיתית של מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה ושל שר האוצר. מה היה שם בעצם? בעצם קמה זעקה על פרט או שניים במדיניות הכלכלית – מחירי הדלק ומחירי המים – ויש חברי כנסת מהקואליציה שעלו על הגל וניסו לקצור רווח פוליטי זול אף שהם היו שותפים להחלטות על ההתייקרויות. ואז בעצם כשאנחנו מדברים, אדוני היושב-ראש, בזמן הדיונים של התקציב על העזים שמכניסים ומוציאים, זה פשוט עז קלאסית שהכניסו את ההתייקרויות ואחרי כך הוציאו אותן. אבל בעצם לא הוציאו אותן. הם משקרים לאנשים, הם משקרים לציבור. מסיבת העיתונאים ביום חמישי זה לא מסיבת העיתונאים להוזלת מצרכים, או לביטול התייקרויות. זו מסיבת הונאה של הציבור. כי מה היה שם? היה שם כאילו ביטול ההתייקרות של המים – או צמצום ההתייקרות של המים, בעצם זה לא ביטול – ההתייקרות של המים ושל הדלק, הבלו על הדלק. והיו דיבורים, או החלטה על שתי פעימות של העלאת שכר המינימום. אבל בעצם איך מממנים? הרי יש משפט הקסם שלא פורצים את מסגרת התקציב. מה זה אומר? שבאותה העוגה צריך לקחת את הכסף הזה ממקום אחר, והמקום האחר, ה-2% שמקצצים הם מכל התקציבים, קיצוץ רוחבי מכל התקציבים החברתיים. ואם מישהו חשב שזה יגיע לתקציב הביטחון, הוא טועה ומטעה. רק שלושה ימים לפני מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה ושל שר האוצר הוחלט בוועדת הכספים על העלאה של תקציב הביטחון ב-700 מיליון שקל. לכן, גם אם יחול הקיצוץ הרוחבי על הביטחון, עדיין זה לא ייגע בו. ולכן, מה שיוצא – שהממשלה לקחה לציבור, לאנשים החלשים מהכיס הזה הרבה, ושמה להם מעט בכיס הזה, בדמות של הורדת 20, 23 אגורות על דלק וכו'. זו הונאה של הציבור. הפתרון להתייקרויות האלה צריך לבוא בדרך אחרת. אני לא אומר מה לא, אלא אומר גם מה כן. ואני לא רוצה לדבר על העודפים בתקציב, של מיליארד שקל לחודש, 12 מיליארד לשנה שאפשר להיעזר בהם. אני מדבר על מה שאמר סגן שר האוצר כאן על מימון מס ההכנסה השלילי. גם זו הונאה של הציבור. במקום להשית את העלאת שכר המינימום על המעסיקים ועל החברות ועל בעלי ההון, בעצם הממשלה פוטרת את כל אלה, ואומרת שהיא תשלם מהקופה הציבורית על חשבון החינוך, על חשבון הבריאות, את מס ההכנסה השלילי. זאת אומרת, הממשלה מנדבת את המדינה על מנת לשלם את מה שהמעסיקים היו אמורים לשלם. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> משפט אחרון: אדוני היושב-ראש, העלות של מס הכנסה שלילי לשנה היא בין 700 למיליארד שקל, זאת אומרת, זה בדיוק הסכום שעשו אותו כקיצוץ רוחבי. זאת אומרת, היה אפשר לא לעשות את הקיצוץ הזה, להעלות את שכר המינימום שהחברות ובעלי ההון ישלמו, ולהשאיר על כנם את התקציבים שהם בלאו הכי מועטים של השירותים החברתיים. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. חבר הכנסת גילאון, לרשותך ארבע דקות. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר המדע, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, וזה לא הדלק, טמבל, כמו שאומרים, זה גם לא הלחם, זה אפילו לא המים, אלא זה הקשר, אדוני היושב-ראש, בין כל הדברים גם יחד. מי שלא מבין את הקשר בין מחירי הדלק למחירי הלחם למחירי המים לתוכנית ויסקונסין, לקניית מדינת ישראל בנזיד עדשים או על-ידי אנשים שעוד מעט הם ימכרו מים מותפלים אחרי שהרעילו את בארות המים, לא עושה את האבחנה הנכונה. כאשר אנחנו מדברים על מדיניות, והנה היתה מסיבת עיתונאים כביכול, אנשים מאוד נלחצו כדי להראות. וסיפרתי כאן על הדוכן הזה את בדיחת הרס"ר לפני שבוע, ואדוני היה פה, ולא אחזור עליה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני ישבתי ושמעתי. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני, זה מצב לעומתי של מדינה שלא סובלת את האזרחים שלה, שהם עול קשה מנשוא על קופת האוצר, שבתירוצים שונים ומשונים היא מנסה להשתחרר מאחריות לאזרחים שלה. הרי כלכלה, אדוני, זה מכשיר שצריך לשרת אנשים. בכלל, המדינה נועדה לשרת את האנשים, ובמקום שיש אפילו אדם אחד שצריך לבחור בין תרופה לפרוסה, במקום הזה הציונות לא שווה גרוש. היעדים של המדינה – אותה מדינה שביקשה להיות אור לגויים ופנס לגויים לא שווה שום דבר. אני אומר את הדברים, אדוני, לא מפאת מבט החמלה, החמלתי של העניין. אני לא אוהב את המלה הזאת. בכלל, אמרתי כאן שהייתי מוציא את המושג "חברתי" מן הלקסיקון. מה זה "חברתי"? הכול זה חברתי. הרי מה הפוליטיקה קובעת? קובעת מי מקבל, מי משלם – זה הכול. אז אני שונא כאשר אומרים "חמלה". בואו נדבר על הגינות, על סדר, על צדק. למה כל דבר צריך מאבק? על מה ממשלות ישראל – אני אומר לך ממשלות ישראל, כי אני שומע פה חברים מקדימה מדברים גבוהה-גבוהה. אפשר לחשוב שבתקופה ההיא היתה חלוקה בלתי רגילה של העושר הלאומי, או יותר צודקת. <יעקב אדרי (קדימה):> היתה בהרבה – – – <אילן גילאון (מרצ):> אין בהרבה יותר טוב. היתרון של הכלכלה הישראלית לפחות מזה ארבעה עשורים הוא שיותר אנשים מקבלים פחות, ופחות אנשים מקבלים יותר. זה אפילו לא קפיטליזם חזירי, כי בקפיטליזם החזירי יש לפחות פירמידה עם יותר סיכויים סטטיסטיים. זה מבנה של בניין שדומה ל"אמפייר סטייט בילדינג" – ככה גבוה, שלמעלה הולכת הצמרת ומצטמצמת, ואותם מעמדות, מעמדות לא זכייניים – פעם היה פרולטריון, היום זה מעמד לא זכיין – שכבות הביניים והשכבות החלשות הן שמשלמות את המחיר. עכשיו אני רוצה את ההגינות, משום שיש לכל אחד מאתנו לא מטעם זה שהוא אלטרואיסט, סיכוי להיות באמת אותו אדם שחס וחלילה בגיל 50 קורה לו משהו, אדוני, פתאום זרקו אותו מהעבודה שלו בהיי-טק, והוא מת מבחינת שוק העבודה, הוא במוות קליני מבחינת שוק העבודה; או חס וחלילה הוא צריך השתלה, או התערבות רפואית כזאת או אחרת שעולה הון תועפות, והוא מפסיד את כל עולמו, והוא יודע שהוא לבד, לבדו, גם ברמה הפסיכולוגית של התחושה וגם ברמה העובדתית האובייקטיבית. אז אנחנו יכולים פה להוציא שסתום, ולעשות את עצמנו שאנחנו מטפלים בדלק בנפרד, ויש מי שאומר שבדיור – יש קשר בין הדברים הללו, אדוני, בצורה מסודרת. אין לי פה היכולת מבחינת הזמן לפרוס לפני אדוני תוכנית כלכלית – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – – לך את – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – אבל צריך לשנות את היוצרות. כל כלכלה מורכבת – ובאמת אני אסיים בדבר הזה – משלושה פקטורים, וזה תשתיות, שכל מה שמשקיעים בהם תמיד חוסך כסף לעתיד; כל אחד יודע שמה שמשקיעים בחינוך חוסכים ברווחה, ומה שמשקיעים ברווחה חוסכים אחרי זה בשיקום. יש תשתיות, יש תשלומי העברה ויש מסים. המשיכה בשלושת אלה יכולה לייצר חברה הוגנת יותר, צודקת יותר, והכי חשוב – מבטחת, כי מדינה, בסופו של דבר, אם אנשיה הם טובים מנעוריהם או רעים מנעוריהם, צריכה להיות וחייבת להיות חברה של ביטוח. כולם מדברים על חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אילן גילאון (מרצ):> אני, אתה יודע, חניך "השומר הצעיר", אבל אני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כבודו צריך לסיים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> זה בנאום הבא, חמשת המ"מים. <אילן גילאון (מרצ):> כשאני אומר "ז'בוטינסקי" אתה לא יכול לעצור אותי, אדוני. <אופיר אקוניס (הליכוד):> לא, אני אומר שחמשת המ"מים זה בנאום הבא. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. <אילן גילאון (מרצ):> – – – חמשת המ"מים, בלי המלבוש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. תעלה חברת הכנסת חנין זועבי. אחריה – אחרון הדוברים, חבר הכנסת אקוניס. אתה אחריה. חברת הכנסת זועבי, לרשותך ארבע דקות. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אומרים לנו באוצר כי הדיון הציבורי בנושא עליית המחירים הפך להיות רדוד ומגיע לרמות מסוכנות. ואילו על התייקרות הדלק אמרו: נכון, זה לא מעט, אבל זה לא הדרמה שעושים מזה. אולי ההערה הזאת נכונה, בתנאי אחד, שמה שחשוב על מנת לשקול אם הדרמה שווה או לא, היא התשובה על השאלה מי עושה את הדרמה הזאת. אולי לא משנה לאוצר אם ההתייקרויות הן שיח הרחוב, כי הרחוב, האזרח הפשוט, לא מייצר דרמה חזקה מספיק עבור האוצר. אולי זו אינה דרמה בשביל האוצר, אבל זו אכן דרמה בכל מקום. זה שיח הרחוב בבתי-קפה, השכנים, החברים. רק אולי המהפכה במצרים הצליחה להנמיך בצורה זמנית את השיח הזה, אבל הוא עלה בחזרה בכל הכוח. וזו אינה רק הדאגה של העניים המובטלים ובעלי ההכנסה הנמוכה, אלא דווקא דאגתם של בעלי ההכנסה, האזרחים שעובדים למען פרנסתם, אותם אנשים שיוצאים מן הבית בבוקר לעבודה ואין להם מספיק הכנסה עד סוף החודש. לפי נתוני הביטוח הלאומי, המרחק של תושבים רבים שנחשבים למעמד הבינוני מעוני – המרחק שלהם מעוני יכול להסתכם ב-5 שקלים מעל הקו הדמיוני שנקרא קו העוני, והוא המעמד שלא נהנה מעבודתו ומהשכר שלו. ועדת הכספים גם אישרה את ההתייקרויות. כלומר, לא מדובר רק בהחלטה של השר, אלא בהסכמה בצל פיקוח פרלמנטרי, פיקוח שכנראה אי-אפשר שהאזרח יסמוך עליו, היות שהאינטרסים של כמה חברות ושל כמה תאגידים ברווחים מקסימליים הם הרבה יותר חזקים מאשר הדאגה לאזרח – הדאגה של ועדת הכספים לאינטרסים של האזרח הפשוט. אדוני היושב-ראש, הגזירות וגל ההתייקרויות האלה הופכים את כל הדיון בנושא צמצום הפערים הכלכליים והחברתיים במדינה ללא רלוונטיים ולחסרי טעם, ואני לא מבינה איך בו בזמן מייקרים מצרכים הכי בסיסיים ומצהירים כי הבעיה העיקרית שמולה ניצבת המדיניות הכלכלית היא הגידול בפערים והעוני. אנחנו מבקשים כל הזמן העלאה בשכר המינימום, הגברת תעסוקה, הפחתת המסים העקיפים. אבל גם אם הממשלה תיענה בחיוב לדרישות האלה, הן יצליחו בקושי לנטרל את ההתייקרויות. ההורדה האחרונה של מחירי הדלק לא תשתיק את המחאה ולא תסייע למשפחות שנפגעו ולא תסייע דווקא לתושבי הפריפריה, שנאלצים לנסוע מרחקים יותר ארוכים, ואפילו עלולים להיאלץ לוותר על נסיעות חיוניות על מנת לחסוך בכסף. מדובר באוכלוסייה שלמעלה מ-2,000 שקל מפרידים בין השכר הממוצע שלה לבין השכר הממוצע לתושבי המרכז. לכן יש מקום, ועוד איך, לדרישה לבטל את גביית מס ערך מוסף על דלק בפריפריה – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה, זה לא מכובד שאתם עומדים ככה והיא – וגם הקול שלכם נשמע. אני שומע אתכם. כן, את יכולה – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – ויש מקום, ועוד איך, לבטל את המע"מ על המים, וצריך לעשות רוויזיה כוללת במדיניות הכלכלית של הממשלה הזאת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הודעה לסגן מזכיר הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה, התשע"א–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לסגן מזכיר הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, מרצ–העבודה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. שנתיים לבחירות: אזרחי ישראל קורסים תחת עול הגזירות של ממשלת המסים של נתניהו;> <2. גלי ההתייקרות במשק, הקיטוב החברתי המעמיק ומדיניות המיסוי המיטיבה עם מתי מעט ומרעה עם כל השאר;> <3. עליית המחירים של מצרכי היסוד והפגיעה בשכבות החלשות לרבות תושבי הפריפריה והיישובים הערביים> <היו"ר יצחק וקנין:> יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת אופיר אקוניס. חבר הכנסת אקוניס, לרשותך ארבע דקות. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, משפחת שילנסקי, אדוני, מהי מנהיגות חזקה? מהי מנהיגות אמיצה? זו מנהיגות שבטוחה בכוח שלה, בטוחה בעוצמה שלה. לא כזו שמתעקשת, לא כזו שאטומה לרחשי העם ולמחאה ציבורית. מנהיגות אמיתית, אדוני, מנהיגות אמיתית שבטוחה בעצמה, מזהה טעויות ויודעת לתקן, כשצריך לתקן, תוך כדי עשייה ותוך כדי תנועה. אני אומר כאן את מה שאמרתי גם בישיבת סיעת הליכוד וגם במקומות אחרים בשבועיים-שלושה האחרונים – העלאת המס, הבלו על הדלק, היתה טעות. שמענו את זה ברחוב, שמענו את זה בתחנות הדלק, אני שמעתי את זה בעשרות מפגשים עם חברים, חלקנו ישיבה משותפת של ועדת הכלכלה, אדוני היושב-ראש, בעניין הזה. חבר הכנסת גילאון, שמעתי אותך כאן, הקשבתי לדבריך. הבאנו את הדברים, את הזעקה הציבורית, לסיעת הליכוד, לפני ראש הממשלה, והוא הקשיב, הוא שמע. הוא שמע את המחאה, הוא הקשיב לרחשי לב הציבור, החליט על שורה של הקלות שמטרתן להקל את העול הכלכלי על מעמד הביניים, ובעיקר על השכבות החלשות בחברה, תוך שמירה על ניהול הכלכלה באופן אחראי ושקול. אדוני היושב-ראש, הלילה הטעות הזאת תוקנה ומחירי הדלק ירדו. שמעתי, אדוני, את הביקורת של דוברי קדימה, שממחזרים את הססמאות שמוכתבות להם במקום שבו הן נולדו, במשרד הפרסום שלהם. נתניהו התקפל, אמרתם. הרי, אדוני, אם ראש הממשלה לא היה קשוב לרחשי לב הציבור, היו אומרים שהוא אטום. ומרגע שהקשיב לעם ותיקן, אז הוא מתקפל ומזגזג. אם אתם, חברי קדימה, חבר הכנסת שי, אם אתם הייתם מקשיבים יותר לרחשי לב העם, אולי הייתם מצליחים למנוע לפחות חלק – אולי חלק – מהכישלונות בשלוש שנות שלטונכם; שלוש שנות הכישלון, שבסופן החליט העם לפטר אתכם. אתה לא היית פה, אבל את חבריך הוא החליט לפטר ולשלוח אתכם לאופוזיציה. חבר הכנסת שי, חברי בסיעת קדימה, תשאלו את עצמכם, חבר הכנסת ביבי, איך הפכתם ללא רלוונטיים בשיח הזה. זאת שאלה מעניינת. היא שאלה במדעי המדינה, היא לא שאלה בכלכלה. כיצד הופכת, אדוני, מפלגת האופוזיציה הראשית – שאלה במדעי המדינה, לא בכלכלה – ללא רלוונטית, ונזקקת לשירותים של ארגונים כאלה ואחרים שינגחו את הממשלה. שמענו את ההסתדרות, אני שמח שהיא תחזור בה מהכוונה להשבית את המשק. אדוני, במי פוגעת שביתה במשק? במי היא פוגעת? היא מועילה לראשי ההסתדרות, זה ברור, אבל היא פוגעת בראש ובראשונה בשכבות החלשות. <עמיר פרץ (העבודה):> לא נכון. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אוה, שלום לך, חבר הכנסת פרץ. לא התכוונתי, אתה לא יושב-ראש ההסתדרות כרגע – – – <עמיר פרץ (העבודה):> לא, אבל אתה קובע אקסיומה שאין לה שום קשר למציאות. <אופיר אקוניס (הליכוד):> ואני זוכר, אני אומר – שביתה במשק פוגעת בכל הציבור, ובראש ובראשונה בשכבות החלשות. לא נקודה, סימן קריאה. <עמיר פרץ (העבודה):> למה? <אופיר אקוניס (הליכוד):> סימן קריאה. בשירותי הרווחה, בשירותי החינוך, בזבל שנערם ברחובות, בתחבורה הציבורית. בראש ובראשונה בשכבות החלשות. <היו"ר ראובן ריבלין:> למצוא את המשפטים האחרונים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני, אתה הרי – – – <עמיר פרץ (העבודה):> אני יכול להגיד משפט? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, חבר הכנסת. הוא מסיים. <עמיר פרץ (העבודה):> כן, אבל משפט, להוסיף עניין לדיון. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. מספיק עניין. <עמיר פרץ (העבודה):> משפט אחד. <אופיר אקוניס (הליכוד):> עם כל הכבוד – – <עמיר פרץ (העבודה):> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> אנחנו לא נזקקנו, חבר הכנסת פרץ, לא לעצות – – – <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – לא לעצות – לא הצבעתי. <חיים אורון (מרצ):> מה לא הצבעת? הצבעת במליאה, פה. אתה הצבעת במליאה, אתה הצבעת בעד. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם תסיים לא ישאלו אותך שאלות. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אבל, אדוני, כמובן לא היינו זקוקים להצהרות – – <אריה ביבי (קדימה):> מתי בפעם האחרונה – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – של ההסתדרות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ביבי, תודה רבה. הוא כבר בזמן מושאל. זמן פציעות. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אני אוכל, ברשותך, אם תוסיף לי זמן על – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, אבל אתה צריך לסיים. אני לא רוצה שישאלו אותך שאלות. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני, מנהיגות אמיצה – מנהיגות אמיצה שבטוחה בעצמה, יודעת לקבל ביקורת, להקשיב לרחשי לב הציבור, ואם צריך לתקן – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, חברת הכנסת זוארץ, גם את – אני מבקש ממך לאפשר לחבר הכנסת אקוניס לסיים את דברו. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני, להעלות את שכר המינימום זה חברתי. להשקיע בחינוך ובהשכלה גבוהה זה חברתי. <אורית זוארץ (קדימה):> מזל שיש לנו שרגא ברוש. <היו"ר ראובן ריבלין:> את לא שמעת שהערתי לך, חברת הכנסת זוארץ? <אופיר אקוניס (הליכוד):> חבר הכנסת טיבייב הוא תושב אופקים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני, נא לסיים בשני המשפטים האחרונים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> חבר הכנסת טיבייב הוא תושב אופקים. תגיע אליו מסילת ברזל – זה חברתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני, להשקיע מיליארד ורבע – – תשמע את הסכום. <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, אבל נא לסיים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – שקל כדי לעצור מסתננים שגוזלים מקומות עבודה של השכבות החלשות, זה חברתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני, אנחנו נמשיך – – – אני מסיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אנחנו נמשיך להוביל את המדיניות הכלכלית-חברתית ברוח משנתו של מנחם בגין, עליו השלום: כלכלה חופשית עם רגישות חברתית. כלכלה חופשית עם צדק חברתי. נמשיך להוביל אותה באחריות ולהיטיב עם העם. אדוני, אני מציע לחברי באופוזיציה להתאזר בסבלנות – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – עופר עיני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, הוא מסיים. הוא מסיים. את רוצה שאני אקרא אותך לסדר כשהוא מסיים? <אופיר אקוניס (הליכוד):> אני אוכל להשלים את המשפט, אדוני? <היו"ר ראובן ריבלין:> תשלים, אבל – תשלים. נא להשלים. <חיים אורון (מרצ):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורון, הוא מסיים. אי-אפשר לקרוא קריאות ביניים לבן-אדם שמסיים את נאומו. בבקשה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני, בקרוב הציבור יתבשר עוד בשורות בתחום הכלכלי-חברתי, ומפלגת קדימה תיאלץ להמתין עוד שנתיים וחצי עד הבחירות, ולהפסיד גם בהן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אקוניס. יעלה ויבוא השר המקשר, השר לשמירת הסביבה, והוא יסכם את הדיון מטעם הממשלה. נא לצלצל, כי השר לא מתכוון לדבר פה בפיליבסטר. הוא רק עונה תשובה עניינית; מסכם בצורה עניינית. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, תודה, אכן, אני רק ביקשתי לסכם את – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא עלה על דעתי אחרת. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – הדיון. אני חושב שכל הסיעות שיזמו את הצעות האי-אמון על רקע מה שהן טענו – משבר כלכלי-חברתי, ציפו לראות את עשרות אלפי האזרחים יוצאים לרחובות. יושבת-ראש האופוזיציה וחברי האופוזיציה ניסו לשכנע את העם, כמעט בכוח, כמה המצוקה היא אדירה וכמה העוני הוא נורא, ורק תשתתפו אתנו – סוף-סוף יש איזו פעילות אופוזיציונית, פעם ראשונה. אז קודם כול, אני חושב שהיה כאן הישג; העם גילה שליושבת-ראש האופוזיציה יש גם עמדות – יש לה סוף-סוף גם עמדות בנושא החברתי והכלכלי. היא כמובן לא הסבירה לכולנו איך, נגיד, היא היתה מונעת ממחירי הנפט העולמיים לקפוץ. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אולי תגיד את זה לחברי הליכוד – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> האם היא היתה, כפי שהיא מנסה לשכנע כל שבוע – או חבר סיעתכם, שהוא, אם רק הייתם בשלטון, הייתם משכנעים את הפלסטינים צ'יק-צ'ק לחתום על הסכם שלום. האם אתם חושבים שהעם קונה את זה שאם אתם הייתם בשלטון מחיר הנפט העולמי לא היה עולה? או מה? הייתם משכנעים את בתי-הזיקוק לייבא נפט לארץ במחיר גבוה ולמכור אותו לציבור במחיר נמוך? מה שראינו כאן זה גל של פופוליזם, של חוסר הבנה. אנחנו לא חפים מטעויות. אנחנו לא חפים מטעויות, וכנבחרי ציבור צריכה להיות לנו רגישות – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – ואם יש גל התייקרויות עולמי, צריך לא להוסיף עליו התייקרויות נוספות, של מיסוי, בעיקר אם הן לא הכרחיות, כשיש עלייה בגבייה, וכשהמשק מתייצב, וכשהצמיחה במדינת ישראל היא בין הגבוהות בעולם המערבי. ולכן אנחנו לא מתביישים גם לתקן וגם לשפר. נכון, זה מאוד כואב, זה הורס לכם את ההסתה, זה הורס לכם את הפופוליזם, שהרי – מה אתם אומרים לציבור? אם המחירים עולים, אז הממשלה אכזרית; ואם המחירים יורדים, אז הממשלה מזגזגת ופופוליסטית. אז אולי תחליטו, חברי באופוזיציה, מה המדיניות הכלכלית-חברתית שאתם רוצים לראות במדינת ישראל. האם העובדה שבארצות-הברית ובעולם יש גלי פיטורים של מאות אלפי ומיליוני אנשים, וכאן התעסוקה רק עולה, והמשק ייצר בשנה האחרונה 100,000 מקומות עבודה – האם זה לצנינים בעיניכם? <יואל חסון (קדימה):> מה אתה מסתכל עלינו? תסתכל עליהם, הביקורת באה משם, השר ארדן. השר ארדן – החברים שלך. כאן התעסוקה רק עולה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> האם זו לא פעולה חברתית? <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> 100,000 מקומות של עובדים עניים. עובדים עניים יצרתם. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> האם תוספות נדיבות לקצבאות הזיקנה, לקצבאות הילדים, ריווח מדרגות מס, הכנסת תחרות במשק התקשורת, השקעות של עשרות מיליוני שקלים בתחבורה ובתחבורה ציבורית, העלייה במספר התיירים שנכנסים למדינת ישראל, מהפכת המיחזור, מהפכת הפסולת, והייתי יכול לציין כאן – ההשקעה בחינוך – מיליארד וחצי, באוניברסיטאות – דברים שאתם רק פטפטתם וחלמתם עליהם. אנחנו הרי זוכרים איך רציתם למסות את קרנות ההשתלמות, וכשההסתדרות רק איימה, שר האוצר לשעבר, בר-און, מייד התקפל. הרי לא נתחיל למנות כאן את כל שאר הטעויות והצעדים שלכם. הרי הותרתם לנו משק עם גירעון של כ-30 מיליארד שקלים. והנה היום אנחנו ניצבים, שנתיים אחרי חילופי השלטון, עם משק פורח, עם כלכלה יציבה, עם תעסוקה, עם תוספות לשכבות החלשות, עם הוזלת מחירי התחבורה הציבורית, עם השלמה של בניית גדר הביטחון בדרום ועם עוד הרבה מאוד צעדים, שאם תדרשו אני מוכן לפרט. <יואל חסון (קדימה):> אדוני השר, אתה חי פה? אתה חי פה, או בניו-יורק, אדוני השר? <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אנחנו חושבים שאתה מתבלבל. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני חי כאן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יואל חסון, שמעתי את השאלה. ירצה, יענה לך. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני אענה לך, יואל חסון. אני כאן, אני נשאר כאן, ונראה לי שאני שוהה הרבה פחות בחו"ל ממה שאתה שוהה, כשיאן הכנסת בתחום הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, הוא התכוון – הוא לא התכוון – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> הוא שאל אותי שאלה אישית, עניתי אישית. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא התכוון בניו-יורק לתפקיד מסוים שמקדמים אותו. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אהה. אני לא הבנתי. אני חשבתי שהוא מתכוון – אהה. בכל אופן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שגם הפעם סיעות האופוזיציה לא בחרו את הנושא שישכנע את הציבור שיש לעשות שוב את הטעות ולהחזיר את קדימה לשלטון, ולכן אני מבקש מחברי הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לשר המקשר, השר גלעד ארדן, אשר עלה וסיכם את הדיון בשם הממשלה. חברי הכנסת, השר, שר הבריאות, שר הבריאות ליצמן, נא לשבת. כדאי שלא תרוצו. אדוני יושב-ראש הקואליציה, רבותי, אדוני שר התקשורת והרווחה, אני מבקש מכולם לשבת. לפנינו שלוש הצעות אי-אמון, שלאחר סיומן אנחנו נקיים אזכרה ליקירנו יושב-ראש הכנסת השתים-עשרה, יושב-ראש הכנסת שילנסקי, זיכרונו לברכה, ובטרם נעשה זאת אנחנו נעבור, כמצוות החוק, קודם כול להצביע על הצעות אי-אמון המונחות לפנינו. ובכן, רבותי, הצעת אי-אמון מטעם סיעת קדימה בנושא שזו כותרתו: "שנתיים לבחירות: אזרחי ישראל קורסים תחת עול הגזירות של ממשלת המסים של נתניהו", שנימקה חברת הכנסת רוחמה אברהם. רבותי, נא להצביע. מי בעד? מי נגד האי-אמון? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 56 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 38 בעד, 56 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה, כפי שנומקה על-ידי רוחמה אברהם-בלילא, לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעות האי-אמון מטעם סיעות מרצ והעבודה, בנושא: גלי ההתייקרות במשק, הקיטוב החברתי המעמיק ומדיניות המיסוי המיטיבה עם מתי מעט ומרעה עם כל השאר, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת ניצן הורוביץ, מטעם סיעות העבודה ומרצ. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות מרצ–העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 56 נמנעים – אין הצעת סיעות מרצ–העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 38 בעד, 56 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם הצעת האי-אמון של סיעות העבודה ומרצ, כפי שנומקה על-ידי ניצן הורוביץ, לא נתקבלה. ואנחנו עוברים להצעת האי-אמון מטעם סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד, בנושא: עליית המחירים של מצרכי היסוד והפגיעה בשכבות החלשות, לרבות תושבי הפריפריה והיישובים הערביים, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת אחמד טיבי. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. אני מציע לכולם לשבת, כי אנחנו מקיימים מייד אזכרה ליושב-ראש הכנסת שילנסקי. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 34 נגד – 57 נמנעים – אין הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 34, נגד – 57, אין נמנעים. אני קובע שגם הצעה זו, הצעתן של סיעות רע"ם-תע"ל, בל"ד וחד"ש, כפי שנומקה על-ידי אחמד טיבי, לא נתקבלה. <ישיבה מיוחדת לזכרו של יושב-ראש הכנסת השתים-עשרה חבר הכנסת לשעבר דב שילנסקי, זיכרונו לברכה> <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני ראש הממשלה, גברתי ראש האופוזיציה, שרי הממשלה, חברי הכנסת, בניו של דב שילנסקי, שפיר ושמיל, ורעיותיהם; הנכדים – אנה, דניאל, יוסי, יהונתן, רון ותום; האח אריה שילנסקי; יקירנו יחיאל קדישאי האגדי ורעייתו במבי; השר לשעבר משה שחל, ידידו ומוקירו של דב שילנסקי; יוסי אחימאיר, ראש מכון ז'בוטינסקי; חברותי וחברי חברי הכנסת, אורחים יקרים כולם, לפני כחודשיים ימים הסתלק מאתנו אחד מעמודי התווך של הציבוריות הישראלית ומי שהיה מאושיות המשכן זה. זכתה הכנסת שיקירנו דב שילנסקי, בֶּקי, הנהיג אותה מהכיסא הזה, שזכיתי לשבת עליו, והוא ישב עליו במשך ארבע שנים, ושימש כפניו היפות, האצילות והמכובדות של הבית הזה. זכה גם הציבור כולו שאישיות נדירה זו, אוד מוצל מן התופת ומציפורני מכונת ההשמדה הנאצית, התייצב ללא חת בצומתי ההנהגה, עוד בימי המחתרות, במאבקה של המדינה שבדרך. מראשית הקמתה של המדינה ועד לשנים האחרונות, היה סמל ומופת של יהודי גאה וציוני זקוף קומה. דב היה צלמו ודמותו של המפעל הציוני כולו; דוגמה חיה ל"אילן ששורשיו מרובים, שאפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו – אין מזיזות אותו ממקומו". דב, בקי, גילם בדמותו את תולדות העם היהודי במרוצת המאה החולפת. על בשרו צרובים גולה ושואה, עלייה ותקומה, מערכות ישראל ושכול. מהמחתרת בגטו הוא הצטרף לשורות האצ"ל במאבק לסילוק הכובש הבריטי, ומשם לארץ-ישראל, כשהוא עומד על סיפונה של "אלטלנה" עם מורנו מנחם בגין, וזועק יחד אתו: "רק לא מלחמת אחים". דב היה איש אמת, שתוכו כברו. ציוני אדוק מן הזן ההולך ונכחד. תמיד ידעתי שעבורו, המלים "עמנו, ארצנו, מולדתנו", שחזר ושינן, לא היו ססמה ריקה, אלא נאמרו בשכנוע פנימי עמוק ומתוך הכרה של מי שיודע שמדינת ישראל איננה דבר מובן מאליו. הוא היה אידיאולוג אמיתי וחסר פשרות, שנותר עיקש בהתנגדותו החריפה לשילומים מגרמניה ולהסכמי קמפ-דייוויד, ואשר לא ויתר כמלוא הנימה על אמונתו ש"ציון כולה שלנו" – לא בשם תהליך מדיני כלשהו, ולא בלחץ מדינות העולם. לפני שנים מספר, כאשר הוזמנתי כיושב-ראש הכנסת לנאום בפני הפרלמנטים בליטא ובלטביה, המליץ לי דב שלא אסע, כדי שלא יתפרש הביקור כמחילה על חלקם של עמים אלה בהשמדת היהודים בתקופת השואה. על אף עצתו נסעתי בחשש, וכאשר דמותו מרחפת לנגד עיני אמרתי לחברי הפרלמנטים שם: לא נוכל לפתוח אתכם דף חדש, מבלי שתודו קודם כול באשמתכם. לא תוכלו להביט אתנו אל העתיד מבלי שתכירו תחילה בחטאי העבר. המלים אומנם יצאו מגרוני, אך הזעקה היתה של דב שילנסקי. מכובדי, בני המשפחה, היתה בו, בדב, אותה מורכבות, שהיום, לא הכול יודעים להכיל: כבית"רי – היה תקיף בדעותיו, אך לצד ה"תגר" היה בו גם, באותה מידה, ה"הדר". כך הוא ניהל את הדמוקרטיה הישראלית בתקופה לא פשוטה, והטביע חותם על תרבות הוויכוח בה. שילנסקי ייזכר כפרלמנטר מהמעלה הראשונה, שאהב את עמו וארצו. לא פחות מכך, ואת זה כנראה פחות יודעים עליו, היה דב איש חסד אמיתי, שפעל בשקט, בצנעה, למען עניים ונזקקים. הוא קיים באופן הפשוט והישיר ביותר את הפסוק: "ועניים מרודים תביא בית". לפני למעלה מ-15 שנים, כך סיפר הרב של אודסה, הרב וולף, הגיע שילנסקי לביקור בעיר. כשנפגש עם הרב המקומי, אמר לו דב: שמעתי שיש בעיר הזו הרבה ילדים יהודים יתומים, שאין להם מסגרת. הוא הוציא מכיסו 500 דולרים ואמר: כשתחליטו לבנות בית-יתומים, ואני מקווה שזה יקרה בהקדם – הנה לכם התרומה הראשונה. וכך היה: בעידודו ובהשראתו של שילנסקי, הלך ונבנה בית-יתומים כזה, ובעיצומם של ימים אלו הולך ונבנה אפילו קומפלקס נוסף וגדול, שיספק לילדים אלו הכול תחת אותה קורת-גג. מכובדי, המעמד שייסד להקראת שמות הנספים בשואה: "לכל איש יש שם", הוא מצבתו החיה של דב בבית זה. תמיד במעמד הזה היה מספר על ילד קטן, מוישל'ה קרא לו, שהסתובב בגטו שלו, גטו שבלי, מבלי שאיש ידע מיהם הוריו ומה שם משפחתו. דב וחבריו, המבוגרים יותר, כך סופר, דאגו לכל מחסורו, אבל מוישל'ה הקטן לא שרד את התופת. סיפורו של הילד הגלמוד היה בעיני בקי סמל למאורעות התקופה. איש מאתנו לא יודע אם מוישל'ה היה או רק משל היה; האם זו היתה רק דוגמה של הילד שמייצג את כל אותם 1.5 מיליון ילדים שנספו בשואה. לכל אורך הדרך, בכל תפקידיו, בכל תהפוכותיו, בכל הצמתים והתחנות בחייו, תמיד נשא בתוכו את לפיד הזיכרון והנחיל לנו את הצו המקודש: לזכור ולא לשכוח. זה היה המסר של דב בחייו, וזהו המסר של דב לאחר לכתו. נזכור את דב כאחת הדמויות הציוניות הבולטות בדור האחרון. איש החדור כל-כולו בתודעת שליחות ומסירות למען העם הזה, למען הארץ הזאת, למען תקומת המדינה. לכם, בני המשפחה היקרים, אנחנו שולחים כולנו חיבוק חם ואוהב. דב – ורעייתו, עליה השלום – יהי זכרו ברוך. אני מזמין את כבוד ראש הממשלה לעלות ולשאת דברים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> משפחת שילנסקי היקרה, בניו של דב, שפיר ושמואל, הנכדים, אחיו, אריה שילנסקי, מוקירי זכרו של דב, וביניהם יחיאל קדישאי, רעייתו במבי, יושב-ראש מכון ז'בוטינסקי, ידידנו יוסי אחימאיר, מכובדי חברי הכנסת, דב שילנסקי היה דמות מופת בתולדות הכנסת ובתולדות המדינה. ואתה, אדוני, ראוי לכל ברכה שאתה מקיים את המפגש הזה, וגם מפגשים אחרים, כדי להוקיר את זכרו. העובדה שהאולם כמעט מלא היא עדות לכך שגם אתם, חברי הכנסת, שותפים למטרה הנשגבת הזאת, לשמר ולרומם את זכרן של דמויות המופת של מדינתנו. לפני שאדבר על דב, אני רוצה להגיד לכם, שכיוון שכולנו שותפים ביעד הזה, אנחנו צריכים גם לשמר את הזיכרון, וגם למנוע פגיעה בזיכרון. התברר לנו רק עכשיו שדמות מופת אחרת, יצחק בן-צבי, זיכרונו לברכה, הנשיא השני של מדינת ישראל – שחלקת קברו נפגעה. אני יודע שאתם שותפים לדעתי, שזה איננו דבר של מה בכך. אני מזכיר לכם שרק לאחרונה שיקמנו ושיפצנו את הצריף של יצחק בן-צבי ברחביה כאתר מורשת. אני מניח שאתם יודעים שיצחק בן-צבי ביקש להיקבר בהר-המנוחות, ולשם באים אנשים, לאותה רחבה, ומתייחדים עם זכרה של אישיות מיוחדת זאת, גם היא דמות מופת בתולדות עמנו. אני הנחיתי את השר מרגי, השר לשירותי דת, לפעול לעצור מייד את הפגיעה הזאת, להשיב את המצב לקדמותו, הוא עשה זאת מיידית, ואנחנו נדאג לשמר את האתר, שוב, כחלק מהמורשת שלנו. אני חושב שמורשת של עם היא סיפור תולדותיו, אבל גם סיפור דמויות המופת שעולות מתוך ההיסטוריה שלנו, העתיקה והחדשה. ואין ספק שדב שילנסקי היה אחד מהאנשים הבולטים הללו. עברו חודשיים מאז שהוא נפטר, ואני שמתי לב מה אמרו עליו חבריו, מוקיריו, רבים מכם; הרביתם לספר בשבחו כאדם, כאיש ציבור, כיושב-ראש הכנסת. וצמד המלים שהופיע כמעט תמיד בכל אותם דברים, בהספדים, בדברי השבח והברכה, צמד המלים שחזר כל הזמן – וגם אתה חזרת על זה היום – היה: יהודי גאה. מהיכרותי האישית עם דב שילנסקי – הוא אכן היה יהודי גאה. מאוד גאה. מאוד יהודי. אבל הרשו לי להוסיף תכונה נוספת שאפיינה את דב – אם הייתי צריך להגדיר כיצד הוא ראה את תפקידו הציבורי, הייתי אומר שהוא תיאר את עצמו כשליח ציבור – של כל הציבור, אבל בייחוד של הניצולים, ולא פחות מזה של אלה שלא ניצלו, של שליש מעמנו שנספו בשואה. הוא ראה את עצמו כנציג העם שאבד, ואת כל חייו הוא הקדיש לזיכרון הנרצחים. אני זוכר שיחות עמו במשרד היושב-ראש, כשהוא תיאר בצורה מרגשת, בצורה שקשה לתאר – הוא היה אדם עם הרבה חן, עם הרבה רגש, אתם הכרתם אותו גם כן כתמהיל של רוך ונחישות, אפילו נוקשות, תמהיל מיוחד, אבל ברגעים האלה, שהוא דיבר על מה שהוא חווה, על הילדים, על הזוועות, הוא היה מאוד נרגש, היתה לחלוחית בעיניו, וקולו היה משתנה, אפילו משתנק, וזה מה שהביא אותו להקים מפעל אדיר, רעיון פשוט, שהוא הגה אותו, המפעל שנקרא "לכל איש יש שם". זו היתה היוזמה שלו, והיא תעמוד לדורות. מתוך לבו, רעיון פשוט, חד, בהיר, שמבטא את גודל האובדן ואת מהות הזיכרון. כמובן, בתפקידו כיושב-ראש הכנסת הוא הרבה לדבר ולעסוק בזיכרון השואה. אני חייב להגיד, הוא לא חסך את שבטו מנציגים של מדינות שהיו אחראיות להתרחשות השואה ולביצוע השואה על אדמת אירופה. הוא היה מדבר אתם דברים קשים, דברים כדרבונות, כיהודי גאה, יהודי זוכר. הלקח העיקרי שהוא הסיק מהמאורעות שחווה, מהמאורעות שחווה עמנו, היה לדאוג לביטחונם של דור הבנים והנכדים ולביטחונה של מדינת ישראל. הוא נתן לזה ביטוי בנאום הכתרתו ליושב-ראש הכנסת; שם הוא בעצם הציג את ה"אני מאמין" שלו. הוא יצק לתוך הנאום הזה את ערכי היסוד שהנחו אותו, ערך הממלכתיות לצד ערך ההדר הבית"רי, מחויבותו המוחלטת לביטחון ישראל לצד אמונתו הבלתי-מעורערת במוסר הנביאים, אהבת הארץ לצד אהבת האדם. ולא במקרה הוא גם הקדיש את החלק הראשון של נאומו לעולם שממנו בא, ואת חלקו השני למדינה שאליה הגיע ושהוא תרם להיווסדה. וכך הוא אמר: בחרתם היום ליושב-ראש אוד מוצל מאש, שריד השואה, וכמה סמלי הדבר לנצח ישראל. בעומדי פה לפניכם, מרגיש אני כי אחיותי ואחי הקדושים הינם אתי במעמד זה. הם צופים בנו ופוקדים עלינו לשמור מכל משמר את הנכס היקר – מדינה יהודית בארץ ישראל, שהם לא זכו לה. ואז הוא מוסיף: אוי, לו היתה לנו אז מדינה, כמה הכול היה נראה אחרת. אבל דב לא הסתפק רק בהתייחסות לעברו. הוא הקפיד להפנות את מבטו להווה ואף לעתידה של מדינת ישראל. את זה הוא תרגם למאמרים, שהוא קיבץ אותם בספר, שאני ממליץ לכם לקרוא אותו. יש שם כל אותם דברים שאתה תיארת, אדוני היושב-ראש, הערכיות הבלתי-מתפשרת. הדברים האלה גם באו לידי ביטוי בהמשך נאומו, כי בעיניים פקוחות, מניסיונו האישי הכואב, הוא המשיך בנאומו. ניסיונו הכואב – כי הוא הגדיר את עצמו כאבא של יוסי, בנו שאותו שכל במלחמות ישראל. הוא אמר: במעמד זה נושא אנוכי את עיני לעבר החלקה הצבאית בהר-הרצל בירושלים ולזו שבקריית-שאול, שבה מביא אותי גורלי האישי לביקורים תכופים יותר, ולכל המקומות האחרים הפזורים בדומייה והוד בכל רחבי ארצנו, ובלבי תפילה: ריבונו של עולם, תן שנהיה ראויים להם. היתה לי הזכות להכיר את דב כאדם וכשותף לדרך. סיפור חייו האישי מחייב אותנו – וכולנו, במובן הרחב, ממשיכי דרכו – לדאוג שלעולם לא תתרחש יותר, שלעולם לא תהיה שואה נוספת לעם היהודי; שלעולם לא ניקלע למציאות שבה נהיה חסרי אונים ותלויים בחסדם של אחרים. לעולם לא עוד. גם את זה דב אמר – אמר לי, אמר לכם, אמר לעם ואמר לעולם. מורשתו וצוואתו של דב הן אחת: כנבחרי ציבור, כיהודים גאים, כישראלים אחראים, מוטלת עלינו האחריות והחובה לדאוג לביטחונה, לעתידה של מדינתנו האחת, מדינת ישראל. זאת היתה שאיפתו של דב, וזאת היא שאיפתנו. יהי זכרו ברוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמן. תודה רבה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אני מזמין את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. בינתיים, אברך את הבאים האחרים לישיבה זו, את שר הביטחון לשעבר מישה ארנס, את חבר הכנסת לשעבר שלמה אליהו, את חבר הכנסת לשעבר יגאל ביבי ואת חבר הכנסת לשעבר אלי גבאי. גברתי ראש האופוזיציה, בבקשה. <ציפי לבני (קדימה):> מכובדי משפחת שילנסקי, כנסת נכבדה, כבוד היושב-ראש, כל מוקירי זכרו של דב שילנסקי – בקי, מבחינתי, תחילת ההיכרות האישית שלי היא חברות עם ההורים, שנרכשה במקום היחידי שבו הורי יכלו לקרוא למישהו חבר, וזה היה באצ"ל, כשהפגישה הראשונה עם אבא היתה בגרמניה, עוד טרם עלייתו לארץ, כשבקי הוא ראש האצ"ל שם. ואלה היו ימים שבהם הם קראו אחד לשני בכינויים, כשרוב הכינויים בעצם נרכשו באצ"ל והם כולם הביעו עוז ושמות תנ"כיים. אבל בקי שמר על השם שליווה אותו מנעוריו, ולא קראו לו דווקא בשמו המחתרתי, שנדמה לי שהיה משה. אני לא יודעת אם הוא לא היה אותו חיבור לאותו מוישל'ה מהגטו, שעליו יושב-ראש הכנסת דיבר אתנו, והדרך לשמר את אותו מוישל'ה דרך אותו לוחם לאחר כל כך הרבה שנים. אלה היו ימים שבהם אף אחד לא סיפר את תולדותיהם, ואולי, כמו שהנוער אומר היום, אף אחד לא ספר אותם; ימים שבהם הם היו כמעט בגלות מרצון או על סף נידוי של הממסד של אז; ימים שבהם הם נאבקו על הצדק שייעשה, הצדק ההיסטורי עם פעולותיהם, הצדק ההיסטורי עם עמדותיהם, הצדק שצריך לקבל ביטוי בערכיה של מדינת ישראל. על זה הם נאבקו בכל מגרש, גם הפוליטי. הרבה שנים אחרי זה פגשתי אותו במגרש הפוליטי, שנינו מתמודדים, הוא זקן השבט, וראיתי אותו הולך ונאבק, אולי נאבק עם הרבה "תגר" בפוליטיקה שלא היה בה "הדר". והוא ייצג בדיוק את שני הערכים האלה. והוא עבר והוא היה זועק: די עם העכשוויזם. הציבור בישראל, הנוער, רוצה הכול עכשיו, וצריך להיאבק בזה; ואנחנו צריכים לגלות סבלנות, וצריך שיהיה בנו הכוח לפעול ולשמור על המדינה הזאת ולא לקבל הכול עכשיו, מעכשיו לעכשיו. אני מדברת ואני שומעת אותו נוזף בדור הצעיר ועומד על זכותו להילחם על עמדותיו, גם בפוליטיקה שנראתה אחרת לגמרי ממה שהוא וחבריו חלמו שתיראה הפוליטיקה במדינת ישראל. ואחר כך נפרדו דרכינו האידיאולוגיות, הפוליטיות, וחזרתי וראיתי אותו כאן, באותם ימי שואה, מגיע באירוע שבעיני הוא הסמל הנכון ביותר, המדויק, לשואה – "לכל איש יש שם". אני חושבת שזה בעיקר ביטא לא רק את רצונו לא לשכוח ולא לסלוח, אלא כי הוא ראה את האנשים ואת השמות ואת הדמויות שהיו, גם כאן בארץ, ובוודאי את הצורך לזכור לא רק מספרים אלא את האנשים שהיו. בפעם האחרונה הוא כבר התנייד בקושי, אבל תמיד כשהוא עלה על הבמה הלא-גבוהה, המוגבהת קלות, באולם שאגאל, וגם כשהוא כבר היה שחוח, שירת "התקווה" היתה מבחינתו – באותו רגע הזדקף כאילו עוצמתה של מדינת ישראל תלויה בזקיפות קומתו וחייה ועתידה תלויים בעוצמת השירה של "התקווה", כי הסמלים – הדגל והסמל – הם מה שהוא היה בחייו. ניצול שואה ששרד את המחנות. אני חושבת שלא נכון להגיד עליו שרד – נלחם כבר אז, במחתרת. עלה, הגיע עם "אלטלנה", האונייה שהפכה להיות קדושה עבורם – האונייה ולא התותח הלא-קדוש – התנגד בכל עוצמתו לשילומים מגרמניה ונזף והמשיך לנזוף באומות העולם על אי-הצדק, והמשיך להילחם. נדמה לי שגם כשלמד משפטים זה לא היה מתוך הדקדקנות המשפטית אלא דווקא מתוך אותו מאבק לצדק גם בחקיקה. יושב-ראש כנסת ישראל. אולי זה מה שבעצם מסמל את מדינת ישראל – ניצול שואה, לוחם, אב שכול, יושב-ראש הכנסת, פניה הכואבות, היפות והחזקות של ישראל; אולי ישראל כפי שהיינו רוצים לראות אותה, כפי שהוא היה רוצה לראות אותה, כפי שיכולה להיות – יהודית, ערכית וגאה. יהי זכרו ברוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמן. תודה רבה לראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני. אחרון הדוברים – שר החינוך גדעון סער. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, משפחת שילנסקי היקרה, חבריו, זכות גדולה היא לשאת כאן דברים במעמד הזה, לזכר אחת מדמויות המופת ששירתו בבית הזה קרוב ל-20 שנה – ואף זכה לעמוד בראשו. בעיני היה שילנסקי אדם שכולו לב: אהבת האדם ואהבת ישראל, נאמנות לארץ-ישראל ורגישות אין קץ לחלש ולסובל. יפה נפש; אמיתי. אם הייתי צריך לתאר את שילנסקי, בקי בפי חבריו ומכריו, במלה אחת, הייתי אומר "יהודי", בשתיים – "יהודי גאה"; הוא אולי היה אומר "יהודי פשוט". הוא לא היה אדם דתי, אבל היה גדוש באהבת אמת ובכבוד גדול לתורה ולמסורת, הרבה לצטט מהמקורות, חי ונשם תמיד את הגורל היהודי. השואה והתקומה הלוא הן גם סיפור חייו האישי של דב שילנסקי. הוא חווה את התופת של הגטו, את המחנות, את צעדות המוות, היה ממפקדי האצ"ל, עלה לארץ באונייה "אלטלנה", שירת במלחמות ישראל, ייצג את עמו כאן, בבית-הנבחרים, וזכה לכהן כיושב-ראש הכנסת השתים-עשרה. הוא היטיב להבין את משמעות הפלא של מדינה יהודית שזכה לה דורו, שקם מהאפר, וכמה חשוב לשמור עליה. מחויבותו לזיכרון השואה ליוותה אותו לאורך כל חייו. הוא סיפר וכתב את "מוזלמן" וגם את "חשכה לאור יום"; הוא תיאר את שראו עיניו בחרדת קודש. יהיה זה לפי כבוד המעמד לחזור על מקצת הדברים. הוא תיאר את תליית היהודי בצלאל מזוביצקי, שהבריח מזון לבנו הקטן ונתלה בלב הגטו על-ידי בני עמו, ברוב עם יהודי שהוכרח להשתתף במעמד, וליטאים שלא רצו להחמיצו. הוא סיפר על היהודי שנתפס ביום חורף, מבריח למחנה קליפות תפוחי אדמה, והועמד ליד שער המחנה כשעל חזהו הכתובת: "אני פושע יהודי". שפכו עליו שוב ושוב מים קרים, שקפאו, שכבה על גבי שכבה, עד שקפא למוות, והיה למצבה קפואה. על צווחות "אמא'לה" של ילדים יהודים שנתלשו בכוח מזרועות אמותיהם ונשלחו לתאי הגזים של אושוויץ; על אודות מצעד המוות, שבו הוצעדה בשלג שארית הפליטה, והוא ביניהם, ללא מים, ללא מזון, עטה על ערימות זבל ופגרי חיות, ומסביב מזנבים בה הכלבים, מכוניות דורסות, מכונות ירייה. "לא נשאר בנו צלם אדם", כתב, "לא הרגשנו דבר". וגם על שירת "התקווה" האדירה ששמע מפי יהודים לפני שנטבחו. כיושב-ראש הכנסת נתן את החסות למפעל ההנצחה "לכל איש יש שם", והתעקש להגיע למעמד הזה גם כשבריאותו לא היתה במיטבה. היה חבר בהנהלת "יד ושם" עד יומו האחרון. הוא קיים יום-יום את השבועה "לזכור ולא לשכוח". והוא, שיצא מגיא ההריגה, גם לא סלח. איך יכול היה. בנאומיו, גם על הדוכן הזה, הרבה לצטט את דברי ד"ר הנס פרנק, מי שהיה מושל פולין, במשפטי נירנברג: "אלף שנים תחלופנה, וחרפת גרמניה לא תימחה". והוסיף: "חרפת תאי הגזים, חרפת המשרפות, חרפת הרצח ההמוני". דב הבין היטב ולעומקו את המהפך שחל בתולדות העם היהודי עם חזרת עמנוּ למולדתו והיאחזותו באדמתה, הקמת המדינה וביסוס כוחנו הצבאי, כוח המגן היהודי, שהוא הערובה לכך שמה שחוו הוא ובני דורו לא יישנה עוד לעולם. מסירותו לארץ-ישראל היתה ללא סייג, ונשענה על ההכרה העמוקה בדבר זכותנו על הארץ. אני זוכר אותו, מדי שנה, מצטט את שיר "אלטלנה" באזכרה השנתית לחלליה: "לארץ-ישראל השלמה לעד נישאר נאמנים". גם שבועה זאת קיים. אהבת ישראל, אהבת כלל ישראל, היתה עבורו ערך עליון. הציווי של מפקד האצ"ל מנחם בגין, זכרו לברכה, "לא תהיה מלחמת אחים!", ליווה אותו כל חייו. חשוב, אדוני היושב-ראש, בעיקר בימים אלה, להדגיש, כי כשם שהיה נאמן לארצו ולעמו, כך היה גם מחויב לערכים דמוקרטיים ואוניברסליים; ביום בחירתו ליושב-ראש הכנסת דיבר כאן על רבו, בנימין וסילבסקי, שהחדיר בו את צו תורתנו לגבי "הגר החי בתוכנו", וציטט גם את דברי זאב ז'בוטינסקי מהשיר "שמאל הירדן": "שם ירווה לו משפע, מאושר, בן ערב, בן נצרת ובני". מדברי ימי הכנסת לא נפקדים דבריו גם בנושא מעמד האשה ויחס הכבוד לאשה. בחינוך ובהשקעה בחינוך ראה את הדבר החשוב ביותר. אני מצטט: "החינוך הוא אור בנשמה ורינה בלב. החינוך הוא שירת אלוה". חינוך בבית ובבית-הספר, חינוך לערכים ולאהבת ישראל. הוא הבין שלחינוך זיקה ישירה לעתיד האומה. ממילא המפתח לעתיד מצוי בידי אנשי החינוך, וכך אמר: "אצלכם, המורים, נמצאת נשמת האומה, וגם החיים והמוות הלאומיים". דב היה עורך-דין במקצועו. שנים ארוכות היה נציג הבית הזה בוועדה לבחירת שופטים. משרד עורכי-הדין שלו שכן ושוכן מול ביתי. שמו עדיין על שלט הכניסה. ב-2002 הגשתי לראש הממשלה דאז, אריאל שרון, את התפטרותי מתפקיד מזכיר הממשלה כדי להתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת, והגעתי בשעת צהריים ממשרד ראש הממשלה היישר אל משרדו של דב. במסע הזה – זאת היתה פגישתי הראשונה. באתי אדם צעיר לאדם מנוסה לבקש עצה טובה וגם תמיכה. קיבלתי את שתיהן בנדיבות לב. מאדם אמיתי, שתוכו היה כברו, שהיה נאמן לאמונותיו ולדרכו, ומעולם לא ביקש דבר לעצמו. על אף קורות חייו עמוסי התלאות והמכאובים, היה דב אדם אופטימי, עתיר אנרגיות, מלא שמחת חיים ואהבת חיים, שחיוך תמיד נסוך על שפתיו. אהבתי אותך, דב. אהבנו אותך. יהי זכרך ברוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר החינוך גדעון סער. השר לשעבר פנחסי, אותך אני אף פעם לא מונה, כי אתה בינינו כל הזמן. אני מאוד מודה לכולם. עד כאן הישיבה המיוחדת לציון פטירתו של יקירנו יושב-ראש הכנסת השתים-עשרה דב שילנסקי, זיכרונו לברכה. הפסקה לדקה, ואנחנו מייד ממשיכים בסדר-היום. <הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר> <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את סגן שר האוצר יצחק כהן להביא בפני הכנסת את הודעת הממשלה והחלטתה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה בנושא העברת סמכויות משר האוצר לשר המשפטים, יעקב נאמן. בבקשה, אדוני השר יצחק כהן, סגן שר האוצר. רבותי, יש כאן גם הצבעה. מייד לאחר מכן אנחנו נראה מי נרשם לדיון. אני סוגר את הרשימה בעוד חצי דקה, ולאחר מכן נראה אם נרשמו אנשים לדיון, ולאחר הדיון מייד תתקיים ההצבעה. בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, כי בכל מקרה שבו לדעת היועץ המשפטי לממשלה קיים חשש לניגוד עניינים בהפעלת סמכות הנתונה לשר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, לפי תקנות חובת המכרזים, התשנ"ג–1992, תועבר הסמכות האמורה לשר המשפטים, וזאת כל עוד ד"ר יובל שטייניץ מכהן כשר האוצר. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, אני מבקש, בשם הממשלה, את אישורה של הכנסת להחלטה זו. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לשר יצחק כהן, סגן שר האוצר. נרשמו לדיון בנושא זה חברי הכנסת חיים אורון ושלמה מולה. בבקשה, חבר הכנסת אורון. לכל אחד שלוש דקות. אני סוגר את הרשימה. הרשימה נסגרה. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני יודע שסגן שר האוצר לא אוהב שאני שואל לפשר כתבי החידה שאחת לכמה זמן הוא משמיע בפנינו. לא ברור איפה יש ניגוד עניינים, על מה ניגוד עניינים ולמה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אשתו של הד"ר שטייניץ היא שופטת בית-המשפט המחוזי. <חיים אורון (מרצ):> תודה לסגן השר, וזה מעצים את שאלותי. אדוני סגן השר והשר מיכאל איתן, אני מוטרד מהסמכויות שמועברות או נלקחות שלא מעל דוכן הכנסת. הרי רוקנו את שר האוצר מסמכויותיו לא באמצעות חקיקה בכנסת. עשו ממנו צחוק – ראשונים חבריו לסיעה, המשכם שרים בממשלה. אגב, כולם, ללא יוצא מהכלל, הצביעו בעד העלאת מחירי הדלק – – <היו"ר ראובן ריבלין:> סגנית היושב-ראש רוחמה אברהם, בעוד כמה דקות אני צריך לפגוש את משפחת שילנסקי. בעוד חמש דקות תחליפי אותי. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אין בעיה. <חיים אורון (מרצ):> – – בהצבעה שמית שהתנהלה פה במליאת הכנסת, כולל חבר הכנסת אופיר אקוניס, שכנראה הזיכרון זה לא הצד החזק אצלו. אבל אין לי טענות אליהם. לא ברור לי, יושב-ראש הכנסת, מתי מרוקנים שר מסמכויותיו שלא באמצעות החלטה פה במליאת הכנסת. למשל, הוא בטוח שהוא מוביל שורה של החלטות, בא ראש הממשלה, נכון, הוא שר-על, אבל למיטב זיכרוני, אדוני השר מיקי איתן – אתה פשוט נשארת פה, מסכן, היחידי – למיטב זיכרוני אף פעם לא הוגדרו סמכויותיו של שר-העל ביחס לשר האוצר. לא ברור. אז הוא לוקח סמכויות, חוטף אותן מתי שהוא רוצה. שר האוצר מודיע שהוא מתנגד להעלאת שכר המינימום, זו בכלל תהיה קטסטרופה, וראש הממשלה מודיע שהוא בעד העלאת שכר המינימום. שר האוצר מודיע – אגב, בשמו המובהק של ראש הממשלה – שהוא מתנגד להצעה שלא להוריד את מס החברות ומס על יחידים, ובא לוועדת הכספים פעם, פעמיים ושלוש, בניגוד לעמדת פקידי האוצר, ואומר: זה הפתרון היחידי. בא ראש הממשלה ביום חמישי, עושה לו overruling כזה, ואיפה סמכויותיו ואיפה ענייניו. אז בסדר גמור, אם שר האוצר, אשתו, כולם עד מאה-ועשרים, משמשת כשופטת, עם כל הכבוד, והוא עשוי להימצא בניגוד עניינים, יועברו סמכויותיו. אבל זה פה על השולחן, כולנו יודעים. לא זה מה שמפחיד אותי. מפחיד אותי ממי עוד לוקחים, השר איתן, סמכויות ודברים בלי שאנחנו יודעים בכלל. למשל, אתמול ראיתי שראש הממשלה הודיע על מינויים, לא כאלה זוטרים, באיזה מקום שולי: ראש לשכתו ושגריר בלונדון. בא היום שר החוץ ואומר: אין, שכח מזה, מה פתאום. אז אולי, אדוני היושב-ראש, תבוא הממשלה ותסביר לנו מי אחראי על מה ובעצם מי לא אחראי על כלום. כנראה הממשלה כולה אחראית על לא כלום, ולכן אצביע, בהתאם למה שמתחייב מדברי כאן, נגד ההצעה להעביר את סמכויותיו של השר שטייניץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת הפתעה שאתה מחייב את עצמך. אולי ישכנע אותך השר שאתה טועה. בבקשה, חבר הכנסת מולה. גם לרשותך שלוש דקות מלאות. <שלמה מולה (קדימה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, איפה סגן שר האוצר? נראה לי שהוא איננו. רציתי לשאול את סגן שר האוצר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אולי אתם לא יודעים, אחרי שהוא גומר לדבר, אם השר לא משיב, אנחנו מצביעים. <חיים כץ (הליכוד):> כן, ואז אין לו רוב – – – <שלמה מולה (קדימה):> רציתי לשאול את סגן שר האוצר, נדמה לי ששר המשפטים ושר האוצר מכהנים שנתיים. מה, נזכרו לגבי בעיית הסמכויות רק אחרי שנתיים? או שיאמר לנו שנזכרו רק אתמול בערב, ואז לפחות נדע את האמת. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> כבר העבירו פעם אחת סמכויות כאלה, כאשר היה מדובר בתקופת הפנסיה של השופטים. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אני לא מאפשר לו. אני יודע, עשינו את זה מספר פעמים. הוויכוח לא על הנושא הנקודתי. <שלמה מולה (קדימה):> תראה, ממשלת הזיגזג של ראש הממשלה, כדרכה בקודש, מזגזגת גם בעניין הזה. האמת היא שראש הממשלה הודיע לנו כשהוא מינה את שר האוצר: אני שר-על. אז אולי יש גם סמכויות שאנחנו לא יודעים שיש לראש הממשלה בניגוד עניינים? אם הוא שר-על, שגם יאמר לנו. אדוני, דיברנו הרבה על התוכניות הכלכליות של שר האוצר. לקחו ממנו כמעט את כל הסמכויות. ג'ומס הגדיל ואמר ששר האוצר הזה נהיה כלי משחק, אפילו של חברי הליכוד. ואז ראש הממשלה בא להגנתו ואמר: ליכודניק לא תוקף ליכודניק. גם זה קיים. שר האוצר הזה בעצם רק יושב על כיסאו במשרד האוצר, ולא בטוח, השר לענייני התפוצות, שהוא אפילו יודע מה הוא עושה. הרי הוא מקבל החלטה היום, אבל הוא יודע שמחר בבוקר החלטתו כמעט איננה תקפה. ראש הממשלה יבוא ויחליט את זה בשבילו, או שחברי סיעת הליכוד, בישיבת סיעת הליכוד, יחליטו בשבילו. לכן אנחנו שואלים את השאלה התמוהה הזאת כל הזמן. הרי בשאלת קיצוץ התקציב – שכנראה תבוא אלינו – בשאלת הגזירות הכלכליות, לא באנו ולא אמרנו לכם, גם בוועדת כספים וגם במליאה, בחלק מהסעיפים אפילו הצבענו עליהם הצבעה שמית בתקציב. לכן, אדוני יושב-ראש הכנסת, הממשלה הזאת, חבריה, במיוחד חברי הליכוד, פשוט לא סופרים את שר האוצר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. האם הממשלה רוצה להשיב? אתה רוצה להצביע? לפי דעתי אתה מוכן ומזומן להצבעה. השר רמז לי שאין לו מה להשיב. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על החלטת הממשלה בדבר העברת סמכויות בהתאם לסעיף 31 מחשש לניגוד אינטרסים ותועבר הסמכות האמורה משר האוצר לשר המשפטים. רבותי, נא להצביע – מי בעד הודעת הממשלה? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לשם שינוי, אני אצביע בעד. <קריאה:> לא, אל תעשה את זה, טיבי. הצבעה מס' 4 בעד הודעת הממשלה – 25 נגד – אין נמנעים – 2 הודעת הממשלה בדבר העברת סמכויות משר האוצר לשר המשפטים נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לשרה לשעבר וסגנית יושב-ראש הכנסת לפי שעה. 25 בעד, אין מתנגדים, ושני נמנעים. אני קובע שהודעת הממשלה על-פי סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, נתקבלה. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, היות שכל סיעתי נמנעה, יש לי זכות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם לא השתתפת בדיון. תקרא את הסעיף. כתוב: אם לא השתתפה בדיון ונמנעה. אתה רוצה לדבר עוד פעם? <קריאה:> – – – <הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 10) (גמול והחזר הוצאות לחברי המליאה), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/565).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, הצעת חוק הגנים הלאומיים – השר גלעד ארדן יציג את הצעת החוק לקריאה ראשונה. השר ארדן, נא – – – <חיים כץ (הליכוד):> מה, אין מקורות אנרגיה? <היו"ר ראובן ריבלין:> כך אמרו לי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> שלי היתה אמורה להיות מייד אחרי, אבל זה סעיף אחד. דקה, סיימנו. <חיים כץ (הליכוד):> גם מקורות אנרגיה – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, זה חוק ארוך. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפני הכנסת את הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 10) (גמול והחזר הוצאות לחברי המליאה), התשע"א–2011 – הצעת חוק שהתחיל קודמי, השר להגנת הסביבה לשעבר, חבר הכנסת גדעון עזרא. מדובר בהצעה פשוטה, קצרה מאוד וחשובה מאוד לתיקון חוק הגנים הלאומיים, ואני מקווה שהכנסת תאשר אותה בלוח זמנים קצר. למעשה, יש היום עיוות – אני לא יודע מי מכם יודע – שבחברות ממשלתיות, חברי הדירקטוריונים מקבלים החזר הוצאות, איזשהו גמול, בהתאם לסיווג של החברה. לגבי תאגידים סטטוטוריים – – – <חיים אורון (מרצ):> זה לא החזר הוצאות – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מאה אחוז. בהתאם לסיווג של החברה. לגבי תאגידים סטטוטוריים, אלא אם כן נאמר בחקיקה שניתן לתת איזשהו גמול או הוצאות, בעצם לא ניתן לאפשר שום תשלום לחברי המליאה. מליאת רשות הטבע והגנים היא מליאה מאוד מאוד חשובה, יש בה אנשים בכירים, מסורים, מהאקדמיה, מארגוני הסביבה, ממשרדי ממשלה; כמובן שלא מדובר בעובדי מדינה, ויש כמובן גם יושב-ראש. מליאת רשות הטבע והגנים בעצם מופקדת על ניהול כמעט 25% משטחי מדינת ישראל – מיליוני מבקרים, השלכות של שמירת טבע, בטיחות המטיילים, תחזוקה, פיתוח – באמת עבודה קשה, ומי שרוצה פיקוח ציבורי ראוי צריך להבין שצריך לאפשר לשר להגנת הסביבה, בהסכמת שר האוצר – כי צריך פיקוח גם כדי שהשר להגנת הסביבה לא יגזים – לאשר תשלום לחברי המליאה וליושב-ראש המליאה, כמקובל. ובעצם, מה שהצעת החוק הזו מבקשת זה רק לאפשר את הסמכות הזו בהסכמת משרד האוצר. כמובן שאחרי שזה יאושר עוד יהיה לי דיון עם משרד האוצר על העניין הזה, אבל כדי שיתאפשר פיקוח ציבורי ראוי על הפעולות של רשות הטבע – זה גוף עם למעלה מ-1,000 עובדים – אני מבקש מהכנסת לתמוך בהצעת החוק בקריאה הראשונה ולהעביר אותה לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, אדוני. להצעת החוק יש דובר אחד – חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. לאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה. בבקשה, אדוני. לרשותך שלוש דקות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת, מליאת רשות הטבע והגנים זה מוסד מאוד מאוד חשוב. אנחנו יודעים שהעניין של היופי והסביבה שהקדוש-ברוך-הוא ברא בעולם הוא דבר חשוב, וכשהקדוש-ברוך-הוא ברא את הגנים ואת הפירות ואת הדברים האלה ואת העולם כולו, הוא אמר לאדם הראשון: ראה, בראתי לך עולם יפה – אני לא מצטט בדיוק מלה במלה – ראה שלא תחריב את עולמי. אז אני לא רוצה להאריך בדיבור בעניין הזה כי אני לא צריך ללמד את חברי הכנסת על החשיבות של שמירת הטבע והגנים, אבל כן אני חושב לשאול את כבוד השר או לבקש גם בחקיקה לבדוק אם במועצה של רשות הטבע והגנים ישנם גם אנשים חרדים, או שהמדיניות שנקבעה במשך שנים רבות, שהציבור הזה מודר מכל המועצות הציבוריות, קורית גם כאן. אם כן, אני מבקש להוסיף חברים חרדים, כי הם, גם להם יש מה לומר כבני-אדם וכנציגי ציבור, וגם הם אוהבים את הטבע, אם זה מפתיע מישהו. דבר שני, העניין של המחירים. המחירים בנויים בדרך כלל לפי אבא, אמא, ילד וילדה, וזה מאוד נחמד, אבל ישנן משפחות ברוכות ילדים שלא יכולות לעמוד במחירים האלה. אז צריך לקבוע במחירים גם התחשבות במשפחות ברוכות ילדים, לא רק חרדיות – ברוך השם, יש היום הרבה-הרבה אוכלוסיות שיש בהן משפחות ברוכות ילדים; הם מגיעים בהמוניהם וצריך לאפשר גם להם לבוא. הדבר השלישי – בעניין המינויים. יש אפשרות של הנחות במינויים שנתיים. בדרך כלל אנשים דתיים וחרדים בשבתות כמובן לא נוסעים לשם – אולי בימי שישי קיציים וארוכים, אלא בעיקר בימי חול המועד. אז כשעושים מנוי שנתי, צריך אולי לעשות מנוי במועדים, או דברים כאלה, כדי לאפשר לאנשים לבוא לשם. וחוץ מזה, אם רוצים לתת גמול לאנשים שיושבים במועצה, אז שיהיה להם לבריאות, ואנחנו נתמוך בחוק. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, אדוני. חברי חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 17 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 10) (גמול והחזר הוצאות לחברי המליאה), התשע"א–2011, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> ובכן, בעד הצביעו 17, לא היו מתנגדים, לא היו נמנעים. לפיכך, אני קובעת שהצעת החוק תועבר לפי תקנון הכנסת לוועדת הפנים והגנת הסביבה לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו נעבור לנושא הבא על סדר-היום: הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 17) (סליקת עסקאות בכרטיסי חיוב), התשע"א–2011 – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר האוצר יצחק כהן. <קריאה:> איננו. <קריאות:> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> הוא פה – – – <חיים כץ (הליכוד):> איפה פה? תעברי לנושא הבא. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> עד אשר סגן השר יגיע אנחנו נעבור לנושא הבא, ולאחר מכן תידון הצעת החוק שהוא יציג אותה. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 126), התשע"א–2011> [מס' כ/366; "דברי הכנסת", חוב' י"ז, עמ' 16733; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 126), התשע"א–2011, קריאה שנייה וקריאה שלישית – יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אחריו. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 126), הצעת חוק פרטית של חברת הכנסת שלי יחימוביץ ושלי, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. סעיף 225א לחוק הביטוח הלאומי קבע תוכנית ניסיונית לבחינת דרך חלופית לקבלת שירותי סיעוד, שלא באמצעות גמלה בעין אלא באמצעות גמלה בכסף, לפי בחירת הזכאי לגמלה. תקופת הניסיון נקבעה לשנתיים, החל מיום 1 בינואר 2008. לפני שנה הוארכה תקופת הניסיון – גם זאת ביוזמה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ ושלי – בשנה נוספת, עד תום שנת 2010, וגם הורחבה מארבעה אזורי ניסוי לכל היותר, לתשעה לכל היותר. התוכנית הניסיונית לוותה מראשיתה במחקר שערך המוסד לביטוח לאומי על מנת לבחון את יעילותה ולראות אם תשלום גמלת הסיעוד בכסף ישירות לידי הזכאי יגשים באופן נכון יותר את המטרה שלשמה נועדה הגמלה. בעת הדיונים שקיימנו בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, נמסרו נתונים בדבר היקף יישום התוכנית הניסיונית. התברר כי הרחבת התוכנית לפני כשנה הופעלה באיחור ועדיין לא מוצתה, כך שבינתיים פועלת התוכנית בשבעה אזורים בלבד מתוך תשעה אפשריים. הגורמים המקצועיים הביעו את דעתם בשלב הזה, שעדיין אי-אפשר להעריך באופן מלא את מידת הצלחת התוכנית. כדי להמשיך לבחון את הצדקתו של ההסדר, מוצע בהצעת החוק המונחת בפניכם להאריך את תקופת הניסיון בשנתיים נוספות, החל ב-1 בינואר 2011. ברצוני להודות לחברת הכנסת שלי יחימוביץ, שותפתי לחקיקה, שיחד אתה קידמנו את הצעת החוק – לה ולעוזריה; לשר הרווחה לשעבר יצחק בוז'י הרצוג, ולשר הנכנס; לעורכת-הדין נועה בן-שבת, היועצת המשפטית של הוועדה; לצוות הוועדה, על עבודתו – מנהלת הוועדה, הגברת וילמה מאור, והבנות העוזרות, מעיין, אתי וענת; וכן לעוזרי הפרלמנטרים איילת-השחר ואילן, שעזרו ופעלו בקידום הצעת החוק. מאחר שלהצעת החוק הזאת אין הסתייגויות, אני פונה אל חברי הכנסת – לאשר את הצעת החוק בנוסח שאישרה הוועדה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. חברי חברי הכנסת, כפי שנאמר, להצעת החוק לא היו הסתייגויות, ולפיכך נעבור להצבעה. בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–2 – 9 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בעד – 9, לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים. לפיכך אני קובעת שהצעת החוק החשובה של חברי הכנסת חיים כץ, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ושל חברת הכנסת שלי יחימוביץ – – – <קריאה:> – – – שלישית. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> כן. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית. כאמור, הצעת החוק התקבלה על-פי הצעת הוועדה, ואנחנו עוברים לקריאה שלישית. בבקשה. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 13 נגד – אין נמנעים – אין חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 126), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בעד הצביעו 13, לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים. לפיכך אני קובעת שהצעת החוק האמורה, החשובה מאוד, של חברי הכנסת חיים כץ, יושב-ראש העבודה, הרווחה והבריאות, ושל חברת הכנסת שלי יחימוביץ – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הוא לא יושב-ראש העבודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. – – נכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל. אני מודה לך, אדוני. <הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 17) (סליקת עסקאות בכרטיסי חיוב), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/566).] (קריאה ראשונה) <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אנחנו חוזרים לנושא הקודם – הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 17) (סליקת עסקאות בכרטיסי חיוב), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר האוצר, השר לשעבר, ולעתיד, חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה. להצעת החוק הזאת נרשם דובר אחד, חבר הכנסת בן-ארי. לאחר מכן נעבור להצבעה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה צריך להיות חוק היסטורי, דרך אגב. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציע את הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 17) (סליקת עסקאות בכרטיסי חיוב). הצעת החוק עוסקת בשוק כרטיסי האשראי, אשר כידוע הוא שוק עצום, הגדל משנה לשנה, ומחזור העסקאות בו גבוה מ-160 מיליארד ש"ח בשנה. הצעת החוק נולדה בעקבות המלצות של ועדה בין-משרדית לבחינת כשלי השוק במערך סליקת כרטיסי האשראי בישראל, אשר מונתה באוגוסט 2005. במהלך גיבוש הצעת החוק, החשב הכללי, בנק ישראל ומשרד המשפטים ערכו בחינה מעמיקה של השוק, שכללה פגישות עם כל הגורמים הרלוונטיים בענף, לרבות כל חברות כרטיסי האשראי, חברות הניכיון, חברות הביטוח, חברות קמעוניות ועסקים קטנים. כמו כן נערכה בדיקה של הרגולציה הממשלתית הקיימת בעולם. מטרתה המרכזית של הצעת החוק היא להגביר את התחרות בתחום הסליקה. הצעת החוק קובעת כי מי שהנפיק 10% או יותר מכרטיסי האשראי הוא מנפיק גדול, והוא יחויב לאפשר לסולקים אחרים לסלוק עסקאות שבוצעו באמצעות כרטיסי החיוב של אותו מנפיק גדול. הצעה זו מגבירה את התחרות בשוק הסליקה ומאפשרת בעיקר לבעלי עסקים קטנים, אשר להם כוח מיקוח קטן יותר, לבחור עם איזו חברת אשראי להתקשר כדי לכבד את הכרטיסים העיקריים הקיימים היום בשוק, בניגוד למצב היום. הצעת החוק גם מאפשרת כניסה של מתחרים חדשים לשוק. למעשה, מנפיקים חדשים יוכלו להשתמש בתשתית הסליקה הקיימת של החברות ולא יצטרכו להקים אותה בעצמם. סעיף חשוב נוסף בהצעת החוק מתייחס לשוק הניכיון ומטרתו להסיר חסמים בשוק ולאפשר הגדלת הפעילות לטובת העסקים. הצעת החוק תעניק לעסקים הקטנים בפריפריה כוח מיקוח מול חברות כרטיסי האשראי, שיביא להורדת עמלות הסליקה של כל חברות כרטיסי האשראי. נוסף על כך, ההצעה תגביר את התחרותיות בשוק כרטיסי האשראי באופן משמעותי. פתיחת השוק לתחרות תשפר בעיקר את מעמדם של בתי-העסק הקטנים בארץ בכלל ובפריפריה בפרט, תשפר את השירות שחברות האשראי מעניקות לעסקים הקטנים, תוביל לירידה בעמלות בתי-העסק, אשר אנו מקווים שבסופו של דבר, בעזרת השם, תוביל גם לירידת מחירים לצרכן. אני רוצה להודות לשר המשפטים, פרופסור יעקב נאמן, לחשב הכללי שוקי אורן, למפקח על הבנקים, הקודם והנוכחי, לממונה על ההגבלים העסקיים, על קידום הצעת החוק, ומבקש מכם לאשרה בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה, גברתי. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> כפי שאמרתי, להצעת החוק יש דובר אחד. יעלה ויבוא חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. לרשותך שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני רואה את עצמי אזרח ממוצע, גם עם סוג של השכלה ממוצעת, ואני לא מבין כלום, כלום, במלים האלה שאמר עכשיו פה סגן השר יצחק כהן. לא מה זה "סליקה", מה זה "ניכיון" – אני לא מבין במלים האלה כלום. <חיים כץ (הליכוד):> מה, זה לא הגיע לשטחים? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> כלום, לא הגיע לשטחים ולא הגיע לאזרח הממוצע. יש כמה דברים שהגיעו לשטחים: חומש עם רש"י, פרשת השבוע, כמה דפי גמרא, כמה קלאסיקות שאני יכול לדבר אתך עליהן – – <קריאה:> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – אבל המלים האלה – יש לי בארנק כמה כרטיסי אשראי כאלה – – – <יריב לוין (הליכוד):> הכי חשוב – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל אל תפריעו לי, כי יש לי באמת מה להגיד – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת לוין – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – על כל פרשת כרטיסי האשראי, שהפכה להיות סוג של שליחת יד – אני לא רוצה להשתמש בביטוי שווה למלה "שליחת יד" – אל הכיס של האזרח הפשוט בלי ידיעתו. אני רוצה לספר סיפור: כמו הרבה אזרחי ישראל, יש לי בבית מנוי לאחת מחברות הסלולר, לא נגיד איזה. אני אף פעם לא פותח לראות מה אני משלם ומה אני לא משלם. יש לנו טלפון אחד פעיל, שבו משתמשת רעייתי, לא פטפטנית גדולה, בדרך כלל זה משהו מאוד דל. במקרה במקרה במקרה, הגיע הדואר, פתחתי את הדואר, אני רואה על מה אני משלם, ואני רואה רשימה ארוכה, של שישה – לא פחות – שישה מספרי טלפון שאני משלם עבורם. אני מסתכל, יש מספר אחד שאני מכיר שכבר לפני שש-שבע שנים הוא לא פעיל. עוד מספר, עד שנעשיתי חבר כנסת וכמו כולם קיבלתי מספר, כבר שנתיים לא פעיל, ועוד שני מספרים שאני בכלל לא מכיר. אני שואל את אשתי: את מכירה את המספרים האלה? היא מחככת בראשה ואומרת: כן, נכון, פעם היתה לנו עסקה שבא סוכן ואמר: אם תיקחו עוד שני מספרים לא תשלמו עליהם כלום, זה רק יהיה רשום, לא תקבלו מכשיר. שום דבר. זה יעשה לכם הקלה באני-לא-יודע-מה, ויעשה לכם משהו חינם. אמרנו: נותנים לך חינם, בא אליך הסוכן הרשמי של החברה הנדונה – בוא נשלם. העברתי את כרטיס האשראי, והנה הגיע חודש ינואר שנת 2011, והחליטו בחברת הסלולר לגבות עבור המספר הזה, שמעולם לא פעל, לא נכנסה אליו שיחה ולא יצאה ממנו שיחה, 8.5 שקלים עבור המספר. התקשרתי ואמרו לי: הודענו לך. אני פתחתי את הנייר, אני, האזרח הממוצע עם ההשכלה ממוצעת ועם הזמן הממוצע. רבותי, הסיפור הזה של כרטיסי אשראי והוראות הקבע הפך להיות סוג של גזל של הציבור. ואם שומעים אותי פה הציבור בבית, אני אומר לכם: אל תשתמשו בכרטיסי אשראי, תעברו לשיטה של ההורים שלי – בתחילת החודש הולכים ומוציאים את מה שצריך, ועם זה משלמים. כרטיס האשראי מביא לעוני, מביא לדלות; כל שיטת התשלומים – לכמה לחלק לך? מה, אם אתה מחלק אתה לא משלם? לכן, אני נגד ריבוי של כרטיסי אשראי ונגד כל ההקלות האלה, כי היחידים, סגן השר יצחק כהן, שמרוויחים מכך, זה כל החמדנים הללו שמרמים את הציבור. ואני אומר לציבור: אל תלכו שולל אחר ההקלה הזאת, תעברו לשיטה של אבא ואמא וסבא וסבתא – לשלם במזומן, כי זה מה שיש, ולא יגזלו אתכם עם כרטיסי האשראי. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, אדוני. חברי חברי הכנסת, אנחנו נעבור כעת להצבעה. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 19 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 17) (סליקת עסקאות בכרטיסי חיוב), התשע"א–2011, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בעד הצביעו 19 חברי כנסת, לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים. לפיכך, אני קובעת שהצעת החוק תועבר לשם הכנתה לקריאה שנייה לוועדת הכספים. <קריאות:> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> ועדת הכנסת תכריע בנושא. <קריאה:> מתי כרטיסי אשראי – – – <הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2011> [מס' כ/352; "דברי הכנסת", חוב' י', עמ' 14409; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום: הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2011. סליחה, אתם מפריעים לי, חבר הכנסת כרמל שאמה, אני מודה לך. סגן השר. <קריאה:> ברור – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> ברור לא ברור. ועדת הכנסת מכריעה בעניין הזה. אנחנו כבר בנושא הבא. הנושא הבא על סדר-היום: הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2011 – קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה. חברי חברי הכנסת, לפני שחבר הכנסת יושב-ראש הוועדה יתחיל, אני רק אומר שעל-פי סיכום שנערך, אנחנו ננמק את כל ההסתייגויות כמקשה אחת, כאשר לסיעת חד"ש יש 15 דקות, לסיעת מרצ – 20 דקות, לרע"ם-תע"ל – 15 דקות ולבל"ד – 15 דקות. יציג חבר כנסת אחד בשם הסיעה כולה, ולאחר מכן אנחנו נעבור להצבעות. בבקשה, חבר הכנסת לוין. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> תודה, גברתי היושבת-ראש. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא היה סיכום של אחד בשם כל הסיעה. – – – אחד מדבר. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לי נאמר על-ידי מזכיר הכנסת שהסיעות – – – <קריאה:> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני כעת קיבלתי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא היה סיכום כזה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אם אתם מחכים – בסדר. אני מבקשת שאם יש מצב שבו סיעה יש לה יותר מדובר אחד, נא להעביר את השמות בטרם – בסדר? כאשר הזמן נשאר לכם באותה מכסה. בבקשה, חבר הכנסת לוין. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד – רוצה לומר אולי במידה מסוימת לא בשמחה גדולה אבל בהחלט בתחושה של צורך ושל לית ברירה – להציג בפניכם לקריאה השנייה והשלישית את הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2011. גברתי היושבת-ראש, באנו הערב הזה לשים סוף לביזיון, לשים סוף למצב שנקלענו אליו שלא בטובתנו, אבל הוא מצב בלתי מתקבל על הדעת, ואני כמובן אפרט בהמשך. הצעת החוק הזאת היא פרי יוזמה משותפת של מספר חברי כנסת מסיעות שונות בבית מן הקואליציה ומן האופוזיציה, שהובלה על-ידי חבר הכנסת ישראל חסון מסיעת קדימה. חבר הכנסת חסון, שלא נמצא היום בארץ, ביקש ממני למרות זאת לא להשתהות ולהביא את ההצעה הזאת לדיון היום, משום הנימוק שהצגתי כבר בתחילת הדברים: הצורך לשים סוף למצב שעמו הצעה זו מתמודדת. ביחד אתו היינו שותפים ליוזמה הזאת אנוכי, חבר הכנסת זאב אלקין, חבר הכנסת משה מטלון, אברהם מיכאלי, אנסטסיה מיכאלי, מירי רגב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, ואלינו הצטרפו חברי הכנסת אורי אורבך, מיכאל בן-ארי, מנחם אליעזר מוזס, נסים זאב, כרמל שאמה, אריה ביבי וציון פיניאן. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בקיצור, גאוני הדור. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> שמאלוב-ברקוביץ – – – <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> חברי הכנסת זחאלקה וטיבי, אנחנו הפסקנו להיות פראיירים, לא של בשארה ולא של הבוגדים האחרים. טוב תעשו אם תבדלו את עצמכם מאדם כזה ולא תבואו כאן להגן עליו. גברתי היושבת-ראש, הצעת החוק באה לאפשר לכנסת לשלול מחבר כנסת מכהן או מחבר כנסת לשעבר את תשלומי השכר והפנסיה והתשלומים הנלווים להם, כולם או מקצתם, במקרה שהוא קיצוני וחריג שבו נמנע חבר הכנסת או חבר הכנסת לשעבר מלהתייצב לחקירה או למשפט או לריצוי עונש מאסר שנגזר עליו כתוצאה מכך שהוא נחשד או הורשע בביצוען של עבירות חמורות מאוד. הצעת החוק זכתה לתמיכת הממשלה, וגם בוועדת הכנסת היא אושרה ברוב גדול, שכן חברי הכנסת היו משוכנעים שלא ניתן לאפשר מצב אבסורדי שבו חבר הכנסת או חבר הכנסת לשעבר, אשר הוא לא רק המחוקק אלא גם נהנה משורה ארוכה של זכויות יתר שנועדו לאפשר לו לבצע את תפקידו, לרבות זכויות יתר לעניין יציאה מהארץ וחופש תנועה, וזכויות היתר האלה מנוצלות על-ידו כדי להימלט מן הדין, ימשיך לקבל ביד השנייה את אותם תשלומים המגיעים לו כביכול בגין תקופת כהונתו כאן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה כביכול? <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> כביכול, משום שהמלה "מגיעים" לא מתאימה במקרה הזה. <קריאה:> זה הכסף – – – <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> הם לא מגיעים לו. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אתה מייד אחריו עולה לדבר, אז אתה תוכל לומר את כל אשר תרצה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> המצב האבסורדי, שבו חבר הכנסת או חבר הכנסת לשעבר יכול לקבל מדי חודש משכורת מהמדינה, זכויות נוספות, ובה בעת הוא מסכל את קיומו של הליך משפטי נגדו, הוא מצב שלא ניתן להשלים אתו. כאן אני מבקש לומר, רבותי, אכן זהו חוק, שאם נבדוק בפרלמנטים אחרים אינני בטוח שנמצא כמותו, ולא במקרה, משום שהסיטואציה, המצב שאליו נקלענו בגין התנהגותו של חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה הוא מצב חריג שמחייב התייחסות חריגה ומיוחדת ותיקון. מי ייתן, ואני תקווה שלא נזדקק לחוק הזה, שהחוק הזה יישאר שריד לדבר שאסור היה שיקרה, ואני מקווה שלא יקרה לעולם. אבל בה בעת חובתנו גם לשים סוף ולטפל במצב שיצר חבר הכנסת לשעבר בשארה, כמו גם להציב תמרור אזהרה ואמירה ברורה, שכנסת ישראל, עם ישראל ובעיקר מדינת ישראל לא יסכימו לאותו כפל שבו אדם ביד אחת פועל תוך ניצול הכלים המועמדים לרשותו במסגרת הדמוקרטיה, במסגרת שליחותו כחבר כנסת, מועל באמון הציבור, מועל באמונה של המדינה, עושה שימוש בזכויות היתר ובכלים האלה כדי לפגוע בה, כדי לבגוד בה, ולאחר מכן נמלט מאימת הדין ובה בעת שולח את ידו ומבקש מדי חודש לקבל מימון כדי שיוכל להמשיך בפעילותו זו באין מפריע ועל חשבונם של אותם אלה שהוא בגד בהם וכיוון את הטילים אל בתיהם. לא, רבותי, גם לטירוף יש גבול. אני מבקש להדגיש יחד עם זאת, שלא קלה בעינינו היתה ההחלטה – או הצורך – לבוא ולשלול זכויות, בפרט כאשר מדובר בזכויות לתשלומי פנסיה, ועשינו כל שיכולנו על מנת לצמצם ולהטיל כל מגבלה אפשרית שתאפשר את השגת תכלית החוק במובנו המצומצם ביותר. בהתאם להצעה, אם חבר הכנסת מתייצב לחקירה או למשפט בתוך שנה מיום החלטת הכנסת, יוחזרו לו באופן רטרואקטיבי מלוא השכר או הפנסיה שנשללו ממנו, שכן, ואני רוצה להדגיש, אין מדובר כאן בענישה. הרי העונש על המעשים המיוחסים למשל לחבר הכנסת לשעבר בשארה, אם יורשע בהם, הוא בוודאי לא רק שלילת פנסיה. העונש לבוגדים, רבותי, הוא אחר. אבל מדובר ברצון להניע את חבר הכנסת לשתף פעולה עם רשויות החוק, להיענות לזימון שנמסר לו, וכפי שאמרתי קודם, לשים סוף לאבסורד שנקלענו אליו, ושלצערי כבר נמשך תקופה ארוכה מדי. מאחר שמדובר בסמכות חריגה, קבענו שורה נוספת של מנגנונים, שורה ארוכה, שיבטיחו כי הסמכות תופעל רק במקרים מתאימים באופן הראוי, וכפי שציינתי, המצמצם ביותר. כך נקבע כי הסמכות לשלול תשלומים תחול רק כאשר חבר הכנסת או חבר הכנסת לשעבר חשוד או נאשם בעבירה פלילית חמורה, שעונשה עשר שנות מאסר או יותר, ואשר בוצעה אך ורק בעת שכיהן כחבר הכנסת. כלומר, קיים קשר ישיר בין ניצול מעמדו וישיבתו כאן וזכויותיו מכוח זה לבין ביצוען של העבירות שבהן הוא נחשד או הורשע. עוד קבענו כי היועץ המשפטי לממשלה הוא שיודיע לכנסת כי התנאים האמורים מתקיימים, ואין הדבר מסור לשיקול דעת של גורם פוליטי כזה או אחר. הוא גם זה שיבדוק אם חבר הכנסת לא התייצב לחקירה או למשפט שזומן אליהם, והאם הציג טעמים סבירים לאי-ההתייצבות, אשר יש בהם כדי למנוע את ביצוע והטלת הסנקציות הקבועות במסגרת הצעת החוק הזו. רק לאחר קבלת הודעה מהיועץ המשפטי לממשלה שחבר הכנסת לא הציג טעמים סבירים לאי-התייצבותו תוכל הכנסת להתחיל בהליך שבו יתקיים דיון בוועדת הכנסת, ולאחר שהוועדה תמליץ על שלילת תשלומים, יועבר הדיון והאישור של ההחלטה למליאה – הליך דומה לזה שנהוג ביחס לנטילת זכויות יתר מחברי הכנסת, תוך נקיטת הליך שמאפשר התייחסות פרטנית ובחינה מדוקדקת של כל מקרה לגופו, וכמובן הליך דו-שלבי, כאשר הוא עובר גם את העניין של ועדת הכנסת, ולאחר מכן את אישורה של המליאה כולה. עוד קבענו כי הודעה על קיום הדיונים תפורסם מראש, וקבענו גם הסדרים שיבטיחו את זכות הטיעון של חבר הכנסת או חבר הכנסת לשעבר, בין בעצמו ובין באמצעות חבר כנסת אחר או בא כוח מטעמו, הן במסגרת הדיון בוועדה והן במסגרת הדיון במליאה. בנוסף לזאת קובעת הצעת החוק גם מנגנון המאפשר למי שנשללו ממנו הזכויות לשוב ולבקש כי ההחלטה תשונה, ואף זאת בהליך מסודר שקבוע במסגרת ההצעה, והשומר באופן המקסימלי על זכויותיו, לרבות זכויות הטיעון, והזכות כי עניינו יידון מחדש בנסיבות מתאימות. עוד קובעת הצעת החוק כי גם אם החליטה הכנסת לשלול שכר או גמלה מחבר הכנסת, לא תחול ההחלטה על שאיריו לאחר פטירתו. הדבר הזה, אני מוכרח לומר לחברי הכנסת, רבים מתקשים להבין אותו. רבים מתקשים להבין את הרעיון שבו אם אותו בוגד נפטר, יוכלו שאיריו פתאום ליהנות מהתשלומים. אבל מצאנו לנכון לשמור על כך שאין מדובר בענישה, וככל הניתן אין גם פגיעה בקרובים, בוודאי לא בשאירים, כל עוד – – – <חיים אורון (מרצ):> זה גם תקציבית וגם צוברת? <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אני תיכף אתייחס. משעה שאותו חבר הכנסת, או חבר הכנסת לשעבר נפטר, ומשמע שממילא כבר אינו יכול עוד להתייצב בפני מערכת המשפט, בטל הבסיס העומד ביסוד ההצעה המוצעת. אין כבר את מי לעודד או להניע להגיע למשפט, ומשכך שאיריו לא ייפגעו ויזכו לקבל את המגיע להם. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> גם אם הם גרים בחו"ל? <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> גם אם הם גרים בחו"ל. אני אתייחס כמובן לסוגיה של הפנסיה הצוברת והפנסיה התקציבית. רבותי, אינני רואה שום דרך שבה ניתן לגעת בכספי פנסיה צוברת של אדם או בכספים אחרים במסגרת הזו. יש כלים בחוק, אפשר לחלט, אפשר לעשות כל מיני דברים אחרים שנמצאים בתחום הסמכויות של הדין הפלילי. מרגע שהפנסיה היא צוברת היא הפכה לקניינו של אדם. הוא, רבותי – – – <חיים אורון (מרצ):> אז מה – – – <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אני אסביר בדיוק, חבר הכנסת אורון. – – – הוא מקבל את הכספים ולא ניתן. אגב, הוא יכול לפדות אותם באופן מיידי. אין לנו יכולת להניח את היד על הפנסיה הצוברת, ולטעמי גם לא צריך, ואני אסביר למה. החוק הזה נועד למנוע מצב שבו המדינה ממשיכה לשלם. הוא לא דומה לפנסיה צוברת שבה אדם הפריש וקיבל את מה שהופרש עבורו כפי שקיבל שכר לאורך כל השנים. הכסף הזה שלו, וכאשר הוא מסיים את כהונתו הכסף נשאר ברשותו. הפנסיה הצוברת דומה לשכר, אין היא כמו הפנסיה התקציבית. הפנסיה התקציבית משולמת כל חודש, מדי חודש בחודשו, מקופת המדינה. אין היא מבטאת כספים שצבר האיש במהלך תקופה קודמת. הוא לא צבר את הכסף הזה. הוא מקבל אותו מדי חודש מהמדינה. נדמה לי שהאבחנה הזאת היא אבחנה חשובה. לא יכול להיות שהמדינה, שאזרחי ישראל ימשיכו מדי חודש להוציא מכיסם, מכספי משלם המסים את התשלומים האלה. אני אומר לחבר הכנסת אורון, החוק כמובן גם נותן מענה למצב שבהחלט ייתכן, שבו חבר כנסת מכהן, כפי שהיה אז חבר כנסת בשארה, פשוט יחליט שהוא לא מתפטר. ולכאורה, אומנם יש הליך בוועדת האתיקה. אבל על פניו הוא עדיין זכאי לתשלומים. גם שלילת השכר האפשרית בשל היעדרות מהמשכן לא חלה על כל התשלומים המגיעים לו, ולכאורה הוא אמור לקבל תשלומים בשיעורים ניכרים, ועד תום תקופת כהונתה של אותה כנסת, עוד לפני בכלל שהוא יוצא לגמלאות. גם את הדבר הזה אנחנו מסדירים, ושוב, על-פי אותו עיקרון של הפסקה מיידית ומוחלטת של כל מה שהוא מקבל מקופת המדינה, מכיסם של אזרחיות ואזרחי ישראל. ואני אומר שוב, הכול בצורה המידתית והמינימלית ביותר האפשרית. לכן, גם קו האבחנה הזה שמצטרף לאותם גבולות ברורים שקבענו כפי שתיארתי אותם קודם לכן. חברות וחברי הכנסת, הצעת החוק היא הצעה מאוזנת, הכוללת מנגנוני בקרה רבים שמטרתם להבטיח שרק במקרים קיצוניים שבהם, כאמור, חבר הכנסת מסכל את קיומו של הליך משפטי בקשר לעבירה פלילית חמורה במיוחד שבה הוא עצמו חשוד או נאשם או הורשע, ואשר אותה עבירה בוצעה לפחות בחלקה בעת שכיהן בבית הזה, אז ורק אז תוכל הכנסת לקבוע כי לא ישולמו לו תשלומים הקשורים לכהונתו בכנסת עד אשר יתייצב ויאפשר את קיום ההליך המשפטי. אמרתי קודם, ואני חוזר ואומר, אף מדינה בעולם לא היתה סובלת דבר כזה. באף מדינה בעולם המחדל הזה לא היה נמשך במשך שנים. אני, כאשר קיבלתי לידי את ראשות ועדת הכנסת והתחלתי לבדוק ולראות מה הנושאים שעומדים על שולחני, והנושא הזה הובא לידיעתי, סברתי שאי-אפשר להמשיך בו, שהמציאות הזו היא מציאות שיש בה מעבר לאבסורד היומיומי בעניינו של אותו חבר כנסת מסוים, יש בה גם מסר שלילי שעובר לחברה כולה. מצד שני, סברתי שגם כאשר המקרה הוא חריג וגם כאשר התחושה קשה צריך להיות זהירים מאוד, וצריך לפעול בצורה מצומצמת, מוגבלת, ולעשות שימוש מושכל בסמכויות ולא לפתוח כאן פתח שעלול אחר כך להביא אותנו למחוזות שאף אחד מאתנו לא רוצה להיות בהם. לשמחתי, חברי גם בוועדה וגם ליוזמה הזו ראו כך את הדברים. ואני חושב שהתוצאה המונחת בפניכם היא תוצאה מאוזנת, טובה, שיש בכוחה להפסיק את האבסורד שאנחנו מתמודדים אתו עכשיו בעניינו של חבר הכנסת לשעבר בשארה. ואני מקווה שלא יהיה עוד צורך להזדקק לה בהקשרים אחרים. <השר מיכאל איתן:> אפשר רק שאלה? – – – <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> בבקשה, כן. ברשות היושבת-ראש כמובן. <השר מיכאל איתן:> יישר כוח – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> כן, אבל רק בקצרה, כי זה כבר יותר מדי. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> כן, אני מסיים. לי יש פסקה אחת. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בבקשה. <השר מיכאל איתן:> יישר כוח – – – על העבודה, ועל הצגת הדברים – – –. אבל דיברת על אבסורדים. האם במהלך הדיונים בוועדה – – – לשאלה האבסורדית איך אדם שמואשם בהכוונת טילי אויב על המדינה מקבל אישור לצאת לחוץ-לארץ? האם זה עלה? האם קיבלתם איזשהו מידע? האם צריך אולי גם בקשר לזה לעשות איזשהו תיקון? <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני השר, ראשית אני חושב שהנושא הזה הוא בהחלט מטריד. אני לא עסקתי – – – <חיים אורון (מרצ):> – – – על מישהו אחר. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> לא עסקתי במסגרת הדיונים בחוק הזה בנושא הזה, משום שנדמה לי שהוא חורג מגדר הנושא של הצעת החוק. הוא בהחלט שאלה שלטעמי אולי היא ראויה לדיון דווקא בוועדה שבראשה עומד חברי חבר הכנסת דוד רותם, נדמה לי שזה הפורום הנכון יותר, משום שהיא מעלה את הנושא בהקשר הרחב יותר, לאו דווקא בסוגיה של חבר כנסת וזכויותיו, אלא בסוגיה הרחבה יותר של המציאות הזאת, שבה – – – <השר מיכאל איתן:> למה זה קשור לוועדת הכנסת? כי היתה טענה שכביכול אי-אפשר היה לעצור את הנסיעה בגלל חופש התנועה. אני לא מקבל את הפרשנות הזאת, אבל אם אי-אפשר לעצור בגלל פרשנות, צריך גם את זה לתקן. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אני יכול לומר על זה כך: ראשית, לפחות בדיונים שלנו בוועדה לא נטען באופן מפורש שהיציאה לא נמנעה בגלל מעמדו כחבר כנסת, אבל אני מוכרח לומר שהדבר הזה ניתן, ובהחלט היה יכול להיות מובן במשתמע, שהרי ברור לגמרי שאדם מן היישוב שהיה חשוד בעבירות מן הסוג הזה – קשה מאוד להאמין שהיה משוחרר ללא לפחות צו עיכוב יציאה מהארץ, ואין ספק – – – <השר מיכאל איתן:> יש משימה נוספת. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> נכון, נכון. ואני יכול לומר יותר מזה, אני אזכיר לכבוד השר, שכאשר דנו כאן בעניין שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי – זכויות היתר, בדיוק לכך התכוונו כאשר אז שללנו בדיוק את הזכות הזאת, שבה השתמש חבר הכנסת לשעבר בשארה כאשר הוא יצא מן הארץ. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה מטעה את הכנסת. מה שאתה אומר פשוט לא נכון. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> זה נכון מאוד. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> פשוט לא נכון. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לא לא לא, חבר הכנסת זחאלקה, אתה מייד תעלה לדבר. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אני, אבל, הייתי נזהר – אני אסיים במשפט הזה את ההתייחסות, ועוד פסקה אחת אחרונה בטרם אני מסיים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בקצרה, בבקשה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> כן. אני רק אומר לכבוד השר, אני הייתי נזהר מאוד – וזה גם עובר כחוט השני בהצעת החוק הזאת, כפי שהיא מובאת כאן – מלעשות, מלנקוט צעדים שיגבילו את חופש התנועה של חברי הכנסת בגלל מקרה קיצוני כזה או אחר. אני חושב שהדבר הזה הוא מסוכן, הוא בעייתי; יכול להיות שצריך לשקול אותו בגדר מאוד מאוד מסוים, אבל ככלל אני חושב שאנחנו צריכים להיות בנושא הזה זהירים, ואם לעשות את זה, אז באמת לעשות את זה בעבירות שהן עבירות מאוד מאוד – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך. <השר מיכאל איתן:> זה כבר היום נקבע. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> נכון, אני אומר, אבל להוסיף ולהרחיב את גדר העבירות, נדמה לי שזה קצת מסוכן. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אבל אנחנו לא נסיים בדו-שיח הזה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אבל בכל מקרה, הנושא ראוי בהחלט לדיון נפרד, ולא נכון שהדיון הזה יתקיים במסגרת הדיון בהצעת החוק הזאת. אני רק אסיים, גברתי היושבת-ראש, ואומר שלהצעת החוק הוגשו הסתייגויות, שבוודאי ינומקו על-ידי חברי הכנסת המסתייגים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אנחנו נעבור על כולן ואנחנו נצביע על כולן. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> ההסתייגויות נדחו בוועדת הכנסת ברוב גדול, ואני מבקש כי גם הכנסת תדחה אותן ותאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, כבוד יושב-ראש ועדת הכנסת. ראשון הדוברים, חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת חיים אורון. לרשות אדוני 15 דקות. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, עמד כאן יושב-ראש ועדת הכנסת ונע בין לטעות לבין להטעות; זכויות היתר אינן כוללות את הזכות לפגוע בחופש התנועה של חבר הכנסת, ואין המשל כנמשל, וזה מצביע או על בורות או על ניסיון להטעות את הכנסת. הדבר השני – וזה בעקבות השאלה של השר איתן – מחייב חשיבה רצינית, ונדמה לי שהחוקרים עצמם, שניהלו את התיק ואת החקירה של חבר הכנסת לשעבר בשארה, ידעו שההאשמות הן לא מה שנאמר כאן. אם אותם חוקרים – ואם אותה מערכת חקירה הרשתה לעצמה להוציא צו של האזנת סתר, לו, שאמור להיות דבר חריג לגבי חברי כנסת, וצריך להיות באישור של שופט – אם החוקרים הרשו לעצמם את המעשה הזה כדי להגיע למה שהגיעו, או שלא הגיעו, היו יכולים לעשות צו עיכוב יציאה, אבל הם לא עשו את זה, כי ידעו שיש פה האשמות פוליטיות על פעילות פוליטית לגיטימית של חבר כנסת. עכשיו, אני לא אנהל את החקירה כאן, אני רק יכול לנתח את הכיוונים. לכן – לבוא וליצור מהעניין הזה תקדים שמחייב חקיקה, שאין בינה ובין האוניברסליות שום דבר – זו חקיקה שהיא ביטוי של נקמנות, היא חקיקה אישית, שמכוונת לגופו של אדם אחד ואיש אחד, היא חקיקה שבאה כדי לספק יצרים אפלים של אנשי פוליטיקה קטנים, שחושבים שזה נושא שיכולים דרכו לצבור הון פוליטי. יריב לוין חושב שהוא ירוויח מזה, וכל חבריו. אבל מה הוא יהיה כשיגדל? מקסימום הוא יהיה עוזי לנדאו, אז מה? נו, ביג דיל. מה תהיה? לבוא ולעשות מזה פוזה של חקיקה ושל דיבור כביכול שקול ומשפטי ואחראי – באמת, באמת. זו חקיקה שמכוונת לגופו של איש, שמונעת על-ידי יצרים אפלים ופוליטיקה קטנה כלפי ציבור שלם, וכלפי מתנגדים פוליטיים, גם אם יהיו ערבים וגם אם יהיו יהודים. ואני חושב שהחקיקה הזאת היא אחד הביטויים – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – הציבור הערבי כולו לעזמי בשארה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – אחד הביטויים שמבטאים כישלון מוסרי של הכנסת הזאת. הרי על מה אנחנו מדברים כאן? ראשית, אנחנו מדברים על כך שוועדה פוליטית, ועדת הכנסת, שמוסד פוליטי, שזה הכנסת, יחליטו שהם השופטים והם המוציאים לפועל. זה אותה לוגיקה שכיוונה את ועדות החקירה הפרלמנטריות לארגוני זכויות האדם, או ועדות הציד של ארגוני זכויות האדם, שאנשים יש להם כאן הזיות גזעניות, אנטי-דמוקרטיות, שהופכים אותן למין חקיקה ופעילות פרלמנטרית, ויש להם שיגעון גדלות, שרוצים להיות גם שופטים – גם לשפוט וגם להוציא לפועל, ואז נותנים לעצמם זכויות, מאצילים לעצמם זכויות שבקושי שופטים יכולים לקחת אותן לעצמם. אתם אומרים שהערכאה שתדון בכל העניין הזה היא ערכאה פוליטית, של הכנסת, פרלמנטרית, שבנויה על רוב פוליטי, אם זה בוועדת הכנסת ואם זה במליאה עצמה. הרי יש דברים שהתקבלו בבית הזה, בהצעות חוק הזויות שלא מן העולם הזה. ואז אומר יושב-ראש ועדת הכנסת: אין פרלמנט בעולם שירשה לעצמו – מובן שאין פרלמנט בעולם שירשה לעצמו דבר כזה, כי זה דבר פסול, נלוז, נמוך, אנטי-דמוקרטי. אז הם קובעים: אנחנו השופטים, אנחנו נמנה את עצמנו לשופטים, אנחנו נדון כערכאה שיפוטית, אנחנו גם נוציא לפועל. באמת, זה לא כנסת. זה לא כנסת. רוצים להפוך את הבית הזה לבית הזיות, בית ששולטים בו אנשים הוזים שחושבים איך לעשות קידום מכירות פוליטי תוך שימוש באמצעים שהם חושבים שהם פופולריים, פופוליסטיים – שזה הולך בשוק. דבר שני, גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, זו הצעת חוק לא רק של אנשים הוזים, אלא של אנשים שנוטלים לעצמם את הזכות להיות גנבים. גנבים – לשלוח את ידם הארוכה והמלוכלכת לכיסם של אנשים שצברו זכויות על-פי חוק. אתה רוצה לבוא בדין על דבר אחר, תבוא בדין על דבר אחר. אל תשים את היד בכיס על דברים שלא לך. זו הצעת חוק שמכשירה גנבה ככלי לגיטימי, על-ידי הכנסת עצמה, של הכנסת עצמה. איזה זכות יש, למי שלא יהיה, לקחת זכויות של אדם שעבד, על-פי כל הדעות, במקום מסוים, קיבל משכורת, צבר זכויות פנסיה ואחרות, והוא זכאי? ואז כאילו עושים את האקט הכאילו-אנושי, שזה לא ישלול משאיריו של פלוני. באמת, מה? זו אנושיות בגרוש. אתם גונבים כסף שהוא לא לכם. פה יאשרו, אם יאשרו – וכנראה שיאשרו – את החוק של מתן לגיטימציה לגנבה ככלי פוליטי, ככלי של נקמנות פוליטית. חברי הכנסת שבאו עם הצעת החוק הזו גם לוקים בשיכרון כוח. חושבים שהכול מותר; שהכול מותר. ואז, יש רוב, אז הם יכולים להחליט שהשמש תזרח ממערב. מה יכול להיות? יש רוב. יכולים לגעת בדברים שאנשים נורמלים לא נוגעים בהם, לא מקרוב ולא מרחוק. הכנסת הזו, גברתי היושבת-ראש, כנראה שמאבדת לא רק את המוסר ואת הדרך הסבירה, אלא גם מאבדת את הבושה. מעסיקים כנסת. הוא יושב – אני לא יודע אם יריב לוין דיבר על תקציב המדינה כפי שדיבר על החוק הזה. אני באמת לא בטוח. עושים מזה עניין גדול איך לשלול, איך לגנוב, איך לגנוב זכויות של חבר כנסת לשעבר, או של אדם שצבר זכויותיו, כדת וכדין. אני לא יכול באמת לתלות תקוות רבות בכנסת הזו, אבל יום יבוא ויעמדו אנשים ויגידו: לא ראיתי, לא שמעתי והסתנוורו חושי באותו יום. אבל אתם מובילים – מובילים את הבית הזה, את הכנסת הזו ואת המדינה הזו למקומות מאוד מאוד מסוכנים. הצעת החוק לא תהרוג את עזמי בשארה ולא תפיל אותו. אבל היא תפיל את עמוד השדרה המוסרי, כי זה מתחבר לדברים אחרים. מתחבר לאותה תחושה של נקמנות פרימיטיבית. מתחבר לאותה רוח נמוכה של אנשים נמוכים, שרוצים לתת הצדקה לגנבה ולשליחת יד לכיסיהם של אנשים אחרים. אבל הצעת החוק הזו היא סימפטום לאיזה מדרון ולאיזה רדידות ירדה הכנסת וירד הרוב הפרלמנטרי הזה, בעזרת כמה חברים מהאופוזיציה, גם. למה לתת רק לאנשי הליכוד ליהנות מהפירות של התועבה הזו? גם הם. מה קרה? ישראל חסון רוצה גם כן ליהנות מהתועבה הזו, שהופכים אותה לחקיקה כאן. הצעת החוק הזו צריכה ליפול. גם אם תאשרו אותה היום, היא בעצם הצעת חוק שנופלת בכל קטגוריה, בכל קריטריון ובכל קנה מידה מוסרי והגיוני ובכל קנה מידה של מינהל תקין. ולכן אתם יכולים להרגיש מה שאתם חושבים, אבל זה יישאר תקוע לכם בגרון. לא הפנסיה של עזמי בשארה, אלא הגזענות והרדידות, והגנבוּת שלכם. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, חבר הכנסת מוחמד ברכה. הדובר הבא הוא חבר הכנסת חיים אורון. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה? אין לכם הסתייגויות. – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> כי רק אלה אשר הגישו את ההסתייגויות מוסמכים לדבר. לרשותך, אדוני, 20 דקות. בבקשה. <חיים אורון (מרצ):> אני לא – תשימי את השעון, בבקשה, על פחות. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> כמה שאדוני יחפוץ. לרשותך 20 דקות. <חיים אורון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, על-פי עולם הערכים שלי ועל-פי קוד ההתנהגות שהייתי מצפה לו מאזרח, קל וחומר מחבר כנסת, מי שמואשם בהאשמה פלילית, המקום היחידי שבו זכאותו יכולה לצאת לאור, היא בתוך ההליך הפלילי שקיים במדינת ישראל, לשמחתנו הרבה. כל בריחה או כל הימנעות – אני גם, אגב, מכניס לעניין הזה את זכות השתיקה של איש ציבור – כל הימנעות מלממש הליך פלילי עד תומו, על כל השלבים שיש בו, היא חריגה קיצונית מהנורמה שעל-פיה הייתי רוצה לראות את מדינת ישראל, לבטח שהייתי רוצה לראות על-פיה אנשי ציבור, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, חברי כנסת שמחוקקים את החוקים שעל-פיהם כל הציבור צריך לנהוג. האם הצעת החוק שמוגשת כאן באה לחזק את הנורמה הזאת? האם הצעת החוק שמוגשת כאן באה לקדם את הנורמה הזאת? בשום פנים ואופן לא. למשל, הזכרת בדבריך: אם היתה מוצעת הצעת חוק שהיתה אומרת: חבר כנסת שהוגש נגדו, או יש חשש, או התגבש נגדו כתב-אישום, והוא ברח, מהארץ או לחוץ-לארץ, ולא מתפטר מהכנסת – אופציה שהצגת אותה כאחת האפשרויות – והיית מציע פה הצעת חוק שאומרת: חבר כנסת כזה – תיפסק. עם היועץ המשפטי – אני לא רוצה עכשיו להעריך את כל הפרוצדורות – שיבוא אותו גורם ויוכיח לכנסת שאומנם התגבשה האשמה רצינית ואדם ברח, ואנחנו רוצים להפסיק את משכורתו, ואפילו יוצרים מצב – אגב, אם אני לא טועה, מי שהוגש נגדו כתב-אישום לא צריך להתפטר מהכנסת, אבל אפילו היית בא ואומר: במצב הזה, ייכנס במקומו מישהו אחר; לא יהיה חבר כנסת – למה בארצות ערב? בארצות-הברית, ברח – אני מוכן לקיים אתך על זה דו-שיח, כי אני חושב שיש פה משהו מאוד מהותי לא נכון. זאת לא הסיטואציה שעליה מדובר פה. והשאלה ששאלתי בקריאת הביניים באשר להבדל בין פנסיה צוברת ופנסיה תקציבית, מדגימה את כל העניין. רוב רובם של חברי הכנסת עכשיו הם בפנסיה צוברת; לא תקציבית. משנת 1990 או 1991, בדיוק התפטרתי – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מאז שנכנסנו, קרה האסון. <חיים אורון (מרצ):> ממתי? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> 1999. <קריאה:> 1994. <חיים אורון (מרצ):> לא, מה פתאום? אני חזרתי לכנסת ב-2003. יצאתי בפנסיה תקציבית, חזרתי – – – <קריאה:> 1996. <חיים אורון (מרצ):> חבר'ה, אני חושב שב-2003 – איתן, נכון? <איתן כבל (העבודה):> כן. כן. <חיים אורון (מרצ):> ב-2003 כולם בצוברת. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ב-1996. <חיים אורון (מרצ):> מה ב-1996? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> הצוברת התחילה ב-1996. <חיים אורון (מרצ):> אני חזרתי לכנסת, חברים. עזבו – עלי. עזבו, מה זה חשוב? <קריאה:> מה זה חשוב. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אבל היית שר. <חיים אורון (מרצ):> הייתי שר והפסדתי את הפנסיה. עזוב אותי עכשיו. הבעיה לא שלי עכשיו, כי לא ידעתי על תקופת אכשרה. פה מישהו ישמע בזה שהפסדתי פנסיה כי חס וחלילה קרה משהו. אבל הבעיה היא לא אני. חברי הכנסת היום הם בפנסיה צוברת. <השר מיכאל איתן:> אלה שצוברים, עדיין. יש כאלה שכבר צברו – – – <חיים אורון (מרצ):> יש כאלה שכבר צברו מספיק. עזבו עכשיו – לא, אלה בדרך כלל ממשיכים להיות בתקציבית. כי אין עוד מישהו בצוברת שכבר הגיע לתקרה. כי עכשיו אין מגבלה, בעצם. אבל אני עוזב את שאלת הפנסיה. אז על מה אנחנו מדברים בדיוק? <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> כבוד השר הרשקוביץ, חבר הכנסת טיבי, חבר הכנסת אורון מסביר את זה כל כך יפה. <חיים אורון (מרצ):> על מה אנחנו מדברים פה עכשיו? על שחרור יצר מאוד קשה – שאני יכול להבין אותו – של כעס, של תסכול, בעיקר, חבר הכנסת יריב, של נקמה. כי אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. לא יודעים מה לעשות. זה נורא מעצבן אותך. אבל פה בדיוק המבחן – איפה אתה שם גבול, גם כאשר אתה נורא כועס, גם כאשר אתה בטוח שאתה נורא צודק. במדינת ישראל לא גורעים פנסיה, גם לא תקציבית, מאדם שרצח את ארבעת ילדיו. עם כל הכבוד למה שעזמי בשארה עשה, זה יותר גרוע בעיני, על-פי הקוד המוסרי שלי. אין בשום מרכיב בפסיקה הישראלית – שום פושע, לא לקחו לו את קצבאות הביטוח הלאומי שמשפחתו זכאית להן, למיטב ידיעתי, ולא לקחו לו את הפנסיה. אז אנחנו שוברים את הכלל המאוד-מאוד מהותי הזה, בעיני, פה. בשביל מה? שתוקם קרן בין-לאומית שעזמי בשארה יקבל יותר כסף? שמקופת המדינה לא ישלמו לעזמי בשארה כסף? על זה שוברים עיקרון, שהוא בעיני מאוד מהותי? כי אני יודע על הרבה מאוד תסכולים שאנחנו חווים כשאנחנו נתקלים בשוק של חשדות או בפשעים מוכחים אחרים, וידנו קצרה מלהושיע, ולא נוגעים בפנסיה. למה עליתי לדבר כאן בנושא הזה? כי אתם לא מבינים – אתם מבינים בדיוק, כי זה מה שאתם רוצים שיקרה – שבטירוף שהכנסת הזאת חווה, של לרדוף, של להכות, של לנקום, של כאילו להפחיד – תגידו לי, מי שמואשם בהאשמות כאלה – אני, דרך אגב, לא יודע בדיוק מה ההאשמות, ואני לא יודע אם אתם יודעים מה ההאשמות בדיוק, כי אני לא ראיתי אף פעם איזושהי האשמה, חוץ מאמירות מכל מיני סוגים – אז אתם באים ואומרים עכשיו: אנחנו, במצב הזה, לוקחים את הפנסיה. אתם הייתם באים ואומרים: אנחנו מפסיקים לשלם לו עיתון – הייתי אומר: בסדר; לא משלמים לו 8,400 שקל בשנה עבור הטלפון – – – <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> גם זה. <חיים אורון (מרצ):> רגע. זה לא גם זה. אם זה היה זה, הייתי אומר: בסדר, לקחו לו את זכויות היתר של חבר כנסת על פני כל אזרח, לא הייתי רב אתכם על זה, לא הייתי עולה לדוכן הזה. אני אומר לך בגלוי: אתם לא הולכים לשם בכוונה, ואם זה היה תלוי בכם הייתם לוקחים את הפנסיה הצוברת, רק באו ואמרו לכם אנשי המשפט: זה לא חוקתי. אי-אפשר. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> לא נכון. התשובה: לא נכון. <חיים אורון (מרצ):> לא נכון, בסדר. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> זה לא נכון. מה לעשות? אתה יכול לראות את הפרוטוקול של הישיבה. <חיים אורון (מרצ):> בסדר, לא משנה, אז אני אומר לכם: הרי אם אתם רוצים להרתיע, אז איך אתם מרתיעים חבר כנסת שיש לו בכלל פנסיה צוברת, ומה בכלל משמעות ההרתעה בתחום הזה? כל הדיון הזה לא שייך לעניין עצמו. זה "חוק עזמי בשארה" לשחרור תסכולים של חברי כנסת כלפי עזמי בשארה. זה בסדר גמור. חלק יכולים לעשות את זה אצל הפסיכולוג, חלק יעשו את זה בשחייה, חלק יעלו לדוכן וינאמו. זה לא שייך לחוק הזה, שישבתם עליו ועשיתם ככה. אגב, גם החוכמה הזאת, שאם הוא נפטר, לשאיריו מגיעה הזכות הזאת. סליחה, בהגדרה הפנסיה היא גם של שאיריו, גם עכשיו, אז הכלל הזה קיים רק אם הוא נפטר, כי זה הכול עקום, הכול לא ממין העניין, כי ניסיתם פה לעשות איזה משהו שייראה כאילו, והדבר המרכזי זה: הצלחנו להוכיח לציבור שלנו – אני גם יודע בדיוק באיזה ציבור מדובר, אני יודע מי שואל את השאלות האלה, לפעמים הציבור הזה יעצום את עיניו לפני דברים אחרים לחלוטין. ולכן – אני יודע, הייתי בוועדת הכנסת, זה יעבור פה, אני עברתי עכשיו במזנון, הוא מלא בכאלה שיגיעו לכאן, ואל תדאגו, אלה שיושבים פה, אין לנו רוב. אל תתבלבלו. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא היה לנו ספק בזה. <חיים אורון (מרצ):> לא לא, אל תתבלבלו, אין לנו רוב פה. עכשיו, כרגע, באולם יש כאילו רוב, אז כמעט אמרתי: בואו נפסיק לדבר ונצביע מייד. אל תדאגו, הם כולם יבואו, אין בעיה. לא כולם – יבואו מספיק שזה יעבור. אבל אתם יודעים מה, גם אחד האסונות – ובזה, את רואה, אני חוסך לך הרבה זמן, גברתי היושבת-ראש – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה. <חיים אורון (מרצ):> – – גם לא מתקיים דו-שיח אמיתי. אני לא רוצה להסתיר: אני נשארתי פה – הייתי צריך להיות היום בבאר-שבע – כדי שגם קול יהודי ישתתף בדיון הזה. זה לא ויכוח בין חברי הכנסת היהודים לערבים. נוח היה לכם לעשות אותו ככה. ואני יודע שהרבה משפטנים אומרים את מה שאני אומר כאן, וגם אנשי שלטון – לא רוצה לתת יותר מדי שמות – במקרה הטוב אומרים: מה אתם צריכים את כל הדבר הזה? תפסתם איזה תותח בשביל לירות על זבוב, וספק אם אתם פוגעים בו. הרי אחרי החוק הזה יש כבר קרן בין-לאומית שתיתן לו פנסיה פי-17 מהפנסיה שלך. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> לא מהכסף שלנו. <חיים אורון (מרצ):> "לא מהכסף שלנו". פתאום החיסכון הגדול. שמע, אני מצפה - – – <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> לא עניין של חיסכון, עניין של עיקרון. <חיים אורון (מרצ):> חבר הכנסת יריב, לבי יוצא על הדאגה הנוראית שלכם לכסף שלנו. ראיתי פה בימים האחרונים איך הכסף זורם לכל הכיוונים. לא מהכסף שלנו. הוויכוח שלי הוא לא על כסף, והוויכוח הוא לא על של מי, הוויכוח שלי הוא על הקלות הבלתי-נסבלת של היכולת לשבור עקרונות, כאשר למישהו מתחשק, ברגע מסוים, ובעיקר אם התחום שבו רוצים לשבור את העיקרון קשור ליחסים שבין יהודים לערבים. ובעיני, אני מודה בגלוי, העיקרון של אי-פגיעה בזכויות פנסיוניות של אדם יותר חזק מהרצון לרדוף ולהעניש את עזמי בשארה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, חבר הכנסת אורון. יעלה ויבוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בינתיים, הודעה לסגן מזכירת הכנסת. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק מיסוי מקרקעין (הגדלת ההיצע של דירות מגורים – הוראת שעה), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הכספים של הכנסת. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה לך, מזכיר הכנסת. <הצעת חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2011> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לרשותך, אדוני, שמונה דקות. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> גברתי היושבת בראש, רבותי חברי הכנסת, החוק הוא חוק אישי, כלומר לגופו של אדם, ולא חוק עקרוני, ובזה הוא פסול, אבל למרות זאת אקדים ואומר שהוא לא פוגע בחבר הכנסת עזמי בשארה. אני לא אגלה סוד אם אני אומר שהוא לא חי מהפנסיה שהוא מקבל; הוא מנהל היום את אחד ממכוני המחקר החשובים ביותר בעולם הערבי, והפנסיה זה לא העניין. העניין הוא – זה מעיד יותר על יוזמי החוק, ולאן הם מוכנים ללכת, על מניעיהם ומטרותיהם, ולכן אנחנו מתווכחים עם החוק הזה ושוללים אותו מכול וכול. החקיקה האישית, כאמור, היא פסולה מעיקרה, אבל בדרך לנקם בחבר הכנסת עזמי בשארה, שזה נקם מצד אחד – דרך אגב, זו נקמה שלא פוגעת בננקם – מוכנים לרמוס ברגל גסה עקרונות חשובים מאוד של המשפט ושל זכויות האדם, ואני רק אמנה אותם במהרה: יש כאן פגיעה חמורה מאוד בזכות להליך הוגן – מענישים אדם כשעומדת לצדו חזקת החפות, אבל זה לא מעניין את חברי הכנסת יוזמי החוק מה זה חפות. פוגעים גם בעיקרון חשוב מאוד של השפיטה הפלילית בישראל, וזה שלא עורכים משפט בהיעדרו של אדם. גם את זה אפשר למחוק בדרך לחקיקה כזאת. יש כאן פגיעה חמורה מאוד בהפרדת הרשויות – איפה נכתב כדבר הזה באיזשהו משטר, שמי שמחוקק את החוק – אותו אדם, דרך אגב – הוא מחוקק את החוק, הוא התובע והוא השופט? על הפרדת רשויות שמעתם? מי שמחוקק לא הוא ששופט. זה בעצם בית-דין שדה פוליטי, שבו רוב פוליטי מחליט. אבל לא רק שזה פוליטי, זה גם – איך אומרים – מחיקה של עקרון הפרדת הרשויות. יש גם פגיעה חמורה מאוד בזכות הקניין. הפנסיה היא רכוש של אדם ושל משפחתו. זה לא משהו שהמדינה משלמת – זה רכוש שאדם צבר. המדינה לא משלמת גרוש, זה כסף של האדם שנצבר מטעם עבודתו. זו כל הפסיקה בארץ, גם היועצת המשפטית לשעבר של הכנסת וגם החוק עצמו אומר מפורשות, שהפנסיה היא רכושו של אדם ולא משהו שהמדינה משלמת לו. יש כאן פגיעה בעקרון השוויון. מדוע רק חבר הכנסת וחבר הכנסת לשעבר? מה עם שופט או מה עם פרופסור באוניברסיטה, מה עם אנשים בתפקידים אחרים? העניין הזה הולך בכיוונו של אדם אחד ולכן נאמר בו העניין הזה של חבר הכנסת. מדובר בחקיקה פוליטית במהותה. הרי כל ילד יודע מדוע מביאים את החוק הזה ובאיזה נסיבות, שזה המשך ישיר של הרדיפה הפוליטית של חבר כנסת עזמי בשארה, שבגינה הוא נמצא בגלות, וזה לא סוד. אני רק רוצה שתדעו, שמאות מנהיגים של תנועות לשחרור לאומי, של לוחמים נגד הפאשיזם ונגד הגזענות, חיו בגלות. רוב מנהיגיה – – – <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> וקיבלו כסף מהמדינות שהם פעלו נגדן. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> רוב המנהיגים, מנהיגי המאבק באפרטהייד בדרום-אפריקה חיו בגלות. רוב אלה שנאבקו נגד פאשיזם בכל מיני מקומות בעולם חיו בגלות, חלק גדול מהנאבקים נגד משטרים טוטליטריים חיו בגלות. אז חבר כנסת לשעבר עזמי בשארה לא לבד. עזמי בשארה הוא אינטלקטואל ואתם מנסים להפליל אותו בצורה שהוא עשה עבירות ביטחוניות. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אז למה הוא לא התייצב לדין? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תבינו, מישהו יכול להגיד או ללמוד או להגיד משהו שווה ערך על הנאורות, עקרון הנאורות, תנועת הנאורות ששינתה פני עולם, בלי ללמוד את הספר של ד"ר עזמי בשארה, עם ההקדמה המבריקה שלו, שכולם מכירים בזה? האם מישהו יכול ללמד היום אזרחות בצורה נורמלית ונורמטיבית והגונה מבלי להזדקק למה שכתב עזמי בשארה על מדינת כל אזרחיה ועל השוויון בין האזרחים ועל הזכויות של מיעוט לאומי? מדובר באינטלקטואל גדול וחשוב, היום הוא אחד האינטלקטואלים החשובים ביותר בעולם הערבי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> ריגל לטובת מדינת אויב. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> גמדים מנסים להיתלות באילנות גבוהים ולפגוע בו. אתם לא פוגעים בחבר כנסת עזמי בשארה, אתם פוגעים בזכויות אדם בתוך ישראל גופא כאשר אתם רומסים ברגל גסה את זכות הקניין, זכויות השוויון, ההפרדה בין רשויות. וכל זה בגלל רצון של תאוות נקמה ורדיפה פוליטית ולהרוויח קצת קולות במרכז הליכוד. בושה. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה, אדוני. הדוברת הבאה – חברת הכנסת חנין זועבי. <מירי רגב (הליכוד):> כל כך הרבה שטויות שמעתי על דמוקרטיה שלא יכולתי להיכנס למליאה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת מירי רגב, יופי שנכנסת. <קריאה:> ברוכה הבאה. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת מירי רגב – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. חברת הכנסת מירי רגב, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. עד עכשיו היה דיון. כל אחד יבוא ויאמר את אשר הוא חושב, גם אם זה לא מוצא חן בעינייך. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <קריאה:> במרכז הליכוד – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת לוין. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> יריב לוין לקח לךְ את הקולות של המרכז. <מירי רגב (הליכוד):> לא, אין לי בעיה עם זה. – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת מירי רגב, אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה. יכול להיות שתרצי לקרוא קריאות ביניים תוך כדי, אז כדאי שתשמרי לך קצת זכות יתר. תודה. חברת הכנסת חנין זועבי, לרשותך שבע דקות, בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושבת-ראש – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> גברתי היושבת-ראש. <חנין זועבי (בל"ד):> גברתי. זה תמיד קורה אתךְ. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אדוני היושבת-ראש. <חנין זועבי (בל"ד):> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, מה מציעים לנו חברי הכנסת בהצעת החוק הזאת? הכנסת, ולא רשויות אכיפת החוק, תעניש נבחר ציבור שנחשד בעבירה. הצעת החוק הזאת מקיימת שישה תנאים שהופכים את ה"חוק" למלת גנאי: נקודה ראשונה – הכנסת, כלומר מפלגות פוליטיות הן אלה שמתייגות עבירות, מענישות ומטילות את גזר-הדין, ולא רשויות אכיפת החוק. דבר שני, הרשות הפוליטית הזאת מענישה חבר כנסת לפני שמוכיחים את החשד נגדו. זה לא רלוונטי אם כן אפשר להוכיח את החשד או אי-אפשר להוכיח את החשד. גם אם לא יכולים להוכיח, זה לא אומר שמענישים לפני הוכחה. דבר שלישי, היועץ המשפטי מתנגד לעונש. בסיטואציה כזאת יכולים להגיד שהחוק הוא חוק פוליטי ושהענישה היא ענישה פוליטית ולא פלילית. מטילים עונש שבכלל לא קשור לחשד. יותר מזה, עונש שיש בו פגיעה חמורה בזכויות האזרח. מדובר בסיטואציה של אדם ספציפי, קוראים לו עזמי בשארה, שכל כך מצליח להוציא את חברי הכנסת מגדר השפיות גם כאשר הוא כל כך רחוק, עד כדי כך שחלק מחברי הכנסת הופכים את עצמם למודל של כל מה שחבר פרלמנט לא צריך להיות. <מירי רגב (הליכוד):> אין מודל כמוך, מודל זועבי הוא המודל. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – כל כך מצליח להכעיס אתכם, גם כאשר הוא כל כך רחוק, וזה טוב. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> הוא מוציא אתכם מהשפיות שלכם. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת זועבי, שנייה אחת. תקשיבו: היא תדבר בזמן שמוקצב לה, גם אם זה לא מוצא חן בעיני או בעיניכם. אתם לא תפריעו לה. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> ואת לקראת קריאה שלישית, אז אנא ממךְ. עד עכשיו היה דיון מסודר, וחברי הכנסת שמעו גם את אשר לא אהבו לשמוע. אבל היא תדבר במשך שבע דקות, וכל הפרעה שלכם – אני אוסיף לה זמן. אז תחליטו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זו הצגה בשביל מרכז הליכוד. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת מיכאלי, תודה רבה. <חנין זועבי (בל"ד):> החוק הזה הוא לא פרי הדמיון של ישראל ביתנו או של האיחוד הלאומי, אלא הוא משקף קונסנזוס, כנראה, סביב הגזענות והשנאה ויצר הנקמנות שנמצאים אצל רוב חברי הכנסת. זה החוק, עכשיו גם האמת: אל תסתכלו רק על החוק, תסתכלו על שפע ההתבטאויות סביב החוק שנאמרו מעל הבמה הזאת. יש מי שאמר: "לא רק שזו לא פגיעה גדולה, זו פגיעה שאיננה מספיקה. זה המעט במעט שאפשר לעשות". חבר כנסת אחר קרא להתנקש בעזמי בשארה. האמת היא, שאינכם יכולים להתמודד עם חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, זה באמת גדול עליכם, ואני יכולה להבין. אני מבינה את זה, גדול עליכם לענות על האתגר הדמוקרטי, האזרחי, שחבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה העמיד בפניכם. הרי כולנו יודעים, אבל כולנו, שאם עזמי בשארה היה לטעמכם לפני החשד התפור – – <קריאה:> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – הייתם מעלים על דעתכם חוק כזה? אם הייתם סובלים את הדעות שלו, הייתם מעלים על דעתכם חוק כזה, גם בצל החשד שמדברים עליו? לא הייתם מעלים על דעתכם חוק כזה. אז זה לא העניין של החשד הספציפי הזה, זה עניין של מה עזמי בשארה ייצג עבורכם ואיזה אתגר הציב עזמי בשארה מולכם. זו הנקודה. <מירי רגב (הליכוד):> מה את מגינה כל כך על עזמי בשארה? <חנין זועבי (בל"ד):> אני מבינה, אתם לא יכולים לסבול. מה, שהכנסת של חוק העמותות תסבול את עזמי ואת האתגר שעזמי בשארה הציב? כמובן לא. <מירי רגב (הליכוד):> ייצג טרור, בוגדנות. זה מה שהוא ייצג. <חנין זועבי (בל"ד):> מה, שהכנסת של חוק היישובים הקהילתיים תסבול את עזמי בשארה? בטח שלא. אני מבינה, אל תכעסו, אני אומרת שאני מבינה אתכם. זה גדול עליכם. לכן, גברתי היושבת-ראש, ההסתייגות להצעת חוק כזו היא מיותרת לחלוטין, שכן אי-אפשר לעגן בחקיקה אקט לא חוקתי ואנטי-מוסרי. ולא צריכים את החוק הזה בשביל להוכיח עד כמה הכנסת הזאת יכולה להרחיק. חוק זה נועד להעניש חברי כנסת על פעילות פוליטית שלא מוצאת חן בעיני חברי כנסת אחרים. זו הצעת החוק, וזו הצעת חוק אחת בסדרה של הצעות חוק ודיונים שבאים להעניש חברי כנסת שפועלים בניגוד לקונסנזוס, שבאים גם להעניש עמותות שפועלות נגד הקונסנזוס. בגלל שיש פה חברי כנסת שרואים עצמם מוסמכים לקבוע נורמות לחברי כנסת אחרים, החוקים לא מספיקים, החוק הפלילי לא מספיק עבורם להגביל ולהגדיר את המותר ואת האסור, ומכאן והלאה הם מוצאים את עצמם השופט והדיין, שצריכים לטפל בחברי כנסת שאינם לטעמם ואינם לרוחם. הכנסת הזאת סובלת לא רק מגזענות ולא רק מנקמנות אלא גם כן מסכיזופרניה. <מירי רגב (הליכוד):> היא סובלת גם – – – "מרמרה". <חנין זועבי (בל"ד):> לא רק סכיזופרניה ומרחק תהומי בין ערכים לבין פרקסיס – – <מירי רגב (הליכוד):> את לא מבינה את "מרמרה" – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – אלא גם בין החוקים לבין עצמם, כי בחוק אחד מוחקים את זכות הקניין ובחוק אחר נותנים לזכות הקניין מעמד מעל למעמד חיי בני-אדם ומתירים בחוק אחר לבני-אדם להרוג את מי שבא לשדוד אותם. אז סכיזופרניה בין ערכים לבין פרקסיס וסכיזופרניה בין החוקים לבין עצמם. ואני לא מצפה – – – <מירי רגב (הליכוד):> מה קרה לך בספינה? לא ראית את החיילים? – – – שאת לא רואה דברים אחרים. <חנין זועבי (בל"ד):> אני לא מצפה מחברי כנסת שמזהירים את הכנסת מחברי כנסת אחרים שיש להם סכינים בכיס לסבול את עזמי בשארה. גם את זה אני מבינה. באמת אני מבינה שעזמי בשארה גדול על הכנסת הזאת. את זה כולם מבינים פה, לא רק אני. כולם, יהודים וערבים כאחד. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת זועבי, אל תדברי בשם כולם. את מדברת אך ורק בשם עצמך. בבקשה ממך. <חנין זועבי (בל"ד):> מי שמתנגד יכול להגיד. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בסדר, אז אל תכלילי את כולם בבית הזה. <חנין זועבי (בל"ד):> זו הדעה שלי, שכולם יודעים. מי שלא מסכים אתי יכול להביע את דעתו. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> נא לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> אני מסיימת. לא חסרים חוקים גזעניים, לא במשתמע ולא בכאילו, לא בניסוח מעורפל או אפילו מתגונן. שנית, זו הצעת חוק שעברה, כמו שאמרנו, את שלב הגזענות וההתגוננות ועברה לפסים אישיים נקמניים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> תופרים לבשארה תיק, ואחר כך תופרים עבורו – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה, חברת הכנסת זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – לפי מידותיו. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה. יעלה ויבוא הדובר הבא, חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה. <מירי רגב (הליכוד):> לטיבי שווה לחכות. חנין זועבי זה לא רציני, אבל טיבי – שווה לחכות. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> את יודעת שלפני קריאה שלישית עכשיו – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זו לא מחמאה, דרך אגב, אם את אומרת את זה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לרשותך, אדוני, 15 דקות. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> עשר דקות, וחמש דקות יקבל חברי לסיעה, חבר הכנסת טלב אלסאנע. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> עשר דקות, ואחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע. אחריו יסכם את הדיון חבר הכנסת – איך לא – נסים זאב. בבקשה, עשר דקות. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> לא צריך להתאמץ. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת יריב לוין. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> גברתי היושבת-ראש, לפני שנים רבות נפסלה מפלגה בכנסת והוצאה מחוץ לחוק בשל העובדה שהואשמה כארגון טרור, בתמיכה בטרור. היה חבר כנסת שייצג אותה, קראו לו מאיר כהנא, יימח שמו וזכרו. <נסים זאב (ש"ס):> תתבייש לך, נבל. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – היתה מפלגה – – – מחוץ לחוק. את זה אתה שוכח. <נסים זאב (ש"ס):> תתבייש לך, נבל. תתבייש לך. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> נבל. – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת נסים זאב, די. די. <נסים זאב (ש"ס):> יימח שמם כל שונאי ישראל. כל שונאי ישראל – יימח שמם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> גם שונאי ישראל. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> גם – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת זחאלקה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אף אחד לא חשב שצריך לשלול ממנו את הקצבה או את הפנסיה, למרות שהתנועה שלו הוצאה מחוץ לחוק והוגדרה כארגון טרור. נהפוך הוא, נציג אחר של אותה מפלגה מצא את דרכו לכנסת. היש צביעות יותר גדולה מזאת? וכי למה? כי הוא יהודי. ליהודים מותר. כאשר יש חבר כנסת שעליו אנחנו מדברים – חבר כנסת לשעבר, חבר הכנסת בשארה – נחקר, לא הוגש כתב אישום – – <יריב לוין (הליכוד):> איך יוגש כתב אישום? <מירי רגב (הליכוד):> איך יוגש? הוא לא בא למשפט, יא צבוע. תגיד את האמת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – ותראו מה קורה – גברת מירי דלק רגב, אני אגיע אלייך עוד מעט. מישהו היה מעדיף לראות אותו עם אזיקים. לא יכול היה לראות אותו עם אזיקים, אז חמס את כספו. המינימום, זה מה שיש – חמס את כספו, גזל את הכסף שלו, של המשפחה שלו. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חמד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> חמד וחמס. ובאקט, שכבר תיארתי אותו בעבר, בכנסת הזאת, שהיא הכנסת הפנאטית ביותר, הגזענית ביותר, המטורפת ביותר שהיתה עד עכשיו – – – <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אתה חבר פה. מספיק לזלזל במעמד של הכנסת. מספיק. אתה מזלזל במעמד שלנו ובשלך. – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת מיכאלי, אני מבקשת ממך. את רוצה שעל כל קריאת ביניים אני אוסיף לו דקה, סתם? אני יכולה לעשות את זה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מבקש לאפשר לה, כן. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני יכולה לעשות את זה. אני מוסיפה לך עוד דקה, חבר הכנסת טיבי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני אוסיף לו עוד זמן, ומבחינתי עד שתים-עשרה בלילה נהיה כאן. <חיים כץ (הליכוד):> – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> לא, זה הדמגוגיה הזאת. <חיים כץ (הליכוד):> מה אכפת לךְ? מותר לו. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברי הכנסת, אני מנהלת את הישיבה, ואני אחליט מה לעשות, ואף אחד לו יפריע לו לדבר, גם אם זה לא מוצא חן בעינייך. מה לעשות? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> היה חבר לשעבר אחר, שר לשעבר, שנכנס לכלא בגלל שהבריח סמים. מישהו חשב לגזול ממנו את הפנסיה שלו? היה יהודי שחשב לגזול ממנו את הפנסיה שלו? חבר כנסת יהודי? חברת כנסת יהודייה? <ציפי חוטובלי (הליכוד):> היה יכול לשבת – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יתירה מזאת – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> הוא היה כל השנים בכלא. – – – בכלא. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יתירה מזאת, היו רוצחים שרצחו משפחות באופן סדרתי – נשים וילדים. מישהו חשב לגזול את הפנסיה שלהם? יותר מכך, היה רוצח יהודי שרצח ראש ממשלה, מהמחנה הזה. מישהו חשב – חשב – לשלול את האזרחות שלו? את הפנסיה? על ערבים תמיד חושבים, חדש – לשלול את הפנסיה, או לשלול את האזרחות אפילו. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> או שניהם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בדיוק, זה מה שאתה מכוון. תראה מה הרזומה שלך, חבר הכנסת יריב לוין. מה הרזומה שלך? חוקים אנטי-ערביים. מבחינתך, "טיקט" מנצח באווירה כזאת מתלהמת: חוק שלילת זכויות יתר, חוק רמת-הגולן, חוק תמיכה – – – <חיים כץ (הליכוד):> למה סגרו לך את הרמקול? שישמעו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה לא רציני. אתה מוכן להתייחס ברצינות? <חיים כץ (הליכוד):> אני רציני. לא שמעתי אותך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אם זה לא מוצא חן בעיניך, זה לא מקובל בעיניך – אתה רשאי לעזוב. גברתי, אני מבקש – – – <קריאה:> – – – אתה צריך הגנה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> חוק, אפילו על ערבים בנציבות שוויון הזדמנויות – עמדת על הרגליים האחוריות. אין לך מה לעשות בכנסת הזאת חוץ מאשר חוקים כאלה, חוקים מלאי שנאה. אמרתי בעבר שבכנסת הזאת כל חוק, כל הצעה עוברת, גם אם יש בה סעיף שהשמש זורחת ממערב. זה מה שקורה. מה עשיתם בכנסת? מה הפרודוקציה שלכם בכנסת? אתם, חבורת ה"פטקוק". מה? מה? מה הבאתם? מה הבאתם לבוחרים שלכם? את הראשים שלנו? מה? <יואל חסון (קדימה):> חבר הכנסת טיבי – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> עניין הדלק. נבחרתם על-ידי הציבור שלכם. ההצבעה על הדלק – נכנסת מתחת לשולחן מרוב פחד, מירי דלק רגב. <מירי רגב (הליכוד):> מה קשור הדלק לטרור? <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת מירי רגב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מה תגידי לציבור? אז במקום זה אתם תומכים בהצעות פנאטיות של שנאה לערבים ולחברי כנסת ערבים. זה מה שאתם יכולים להציג לציבור, עם אווירה מתלהמת כזאת. מה בדרך כלל עושים פאשיסטים קטנים? הולכים לקורבן הקרוב ביותר, הקל ביותר – שזה הערבים – ומתנפלים עליו. זה מה שעושים פאשיסטים קטנים, בני-אדם קטנים; משחקים עם הרגש הנבזי ביותר, היצרי ביותר. מתחילים עם ערבים, עוברים לאנשי שמאל ולעמותות שמאל – – <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> מגיע לכם. מגיע לכם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני רופא, ויש לי מידה של רחמים. – – ולכן אתם מתחילים עם ערבים, עוברים לעמותות, אחר כך שרים שמתנגדים להצעות של אנשי הימין, כמו מיכאל איתן, דן מרידור, בני בגין, ריבלין – אתם מתנפלים עליהם כי הם לא הצביעו יחד אתכם. התנהגות טבעית ותהליך טבעי של פאשיזם ששולט בחברה הזאת. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – אתה לא חושב שגם לכם יש אחריות בעניין הזה? – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הקורבן תמיד אשם. הקורבן תמיד אשם. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <יואל חסון (קדימה):> איזה קורבן? איזה? <מירי רגב (הליכוד):> – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – אחריות על המנהיגות שלכם, למשל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת ציפי חוטובלי, אני לפני קריאה – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לא, את לא מנהלת פה דו-שיח. נקודה. ועוד פעם אחת אני לא אקרא בשמך – אני פשוט אבקש להוציא אותך. <נסים זאב (ש"ס):> הרוצח – קורבן. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת נסים זאב, אתה עוד מעט תדבר, ואתה יכול לומר ככל שתחפוץ בחמש דקות. תאמין לי, זה הרבה זמן. כן, חבר הכנסת טיבי. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> את יכולה לגלות יותר אורך רוח, גברתי היושבת-ראש. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני לא רוצה להעיר לךְ, אבל אדם שאומר "נבל" ו"רוצח" על חבר כנסת, נדמה לי שזה חציית כל קו. נדמה לי. אני כך מבין. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אתה יכול להתלונן בוועדת האתיקה. כל הדלתות פתוחות – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, לא רוצה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אתה יודע, זאת זכותך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, לא רוצה. גברתי היושבת-ראש, אנשים כושלים, בדרך כלל אין להם מה להציג ברזומה חוץ מפוליטיקה של שנאה. נכון, בתקופה הזאת פוליטיקה של שנאה היא "טיקט" מנצח – תראו מה קורה לישראל ביתנו ולמזדנבים אחריו ומתחרים אתו – – <קריאה:> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – שהם חברי סיעת הליכוד. תגיד, יש פה שני חברי כנסת מקדימה בלבד. זה מקרי? טיבייב ויואל חסון. הרי יש לכם החלטה כמעט לצאת מהמליאה, מה אתם עושים פה? <יואל חסון (קדימה):> איפה היתה החלטה כזאת? <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת חסון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לכן, גברתי היושבת-ראש, לא בכדי אף אחד לא חשב להעניש לא שרים לשעבר שהם יהודים, לא חברי כנסת לשעבר שהם יהודים ולא רוצחים או פושעים או אנסים או גנבים או דורסים או נהגים משתוללים, או כל פושע אחר, בשל השיוך הלאומי והדעה הפוליטית שלו – גם זה וגם זה. לכן, בסופו של דבר, צר לי שהכנסת הזאת – כבר אמרנו בהתחלה שזה מדרון חלקלק – אנחנו כבר מעבר למדרון, למטה, בתחתית הסולם. כל שבוע יש הברקה של חוק המבטא שנאה וגזענות – – <מירי רגב (הליכוד):> חוק ששומר על המדינה שלנו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – וכל גמד או גמדה – מלך. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, אדוני. חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. יסכם את הדיון, כפי שאמרתי, חבר הכנסת נסים זאב. לאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה על ההסתייגויות. <יואל חסון (קדימה):> נסים, אתה עולה רק אם יש לך משהו לחדש. <מוחמד ברכה (חד"ש):> יש לו הסתייגויות. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הצעת החוק שאנחנו דנים בה נוגדת את עקרונות היסוד בכל חוק עונשין בעולם, כאשר אנחנו יודעים שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שמוכח אחרת. <מירי רגב (הליכוד):> – – – טרור – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – כאן, חברת הכנסת רגב – – – הוא התליין. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תשתי כוס מים קרים ותחזרי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> יש להם הכול – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> רוחי, בארה, יא מירי. <מירי רגב (הליכוד):> – – – לא יעזור. זה רק – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – יא גזענית. <מירי רגב (הליכוד):> – – – אתם זה לא – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לא, אני לא מוכנה לזה. חבר הכנסת טלב אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אבל, אני רוצה לומר – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, אל תתערב לי במהלך השמירה על זכות הדיבור שלך. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> רבותי, אני רוצה לומר שחברת הכנסת מירי רגב – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת מירי רגב, צאי להתקרר בבקשה. תודה. (חברת הכנסת מירי רגב יוצאת מאולם המליאה.) <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> חברת הכנסת מירי רגב כועסת כי יריב לוין לקח לה את הקולות במרכז הליכוד. אז מה היא תעשה? היא תשתולל. אז אתה פשוט עשית דבר לא הוגן. צריך לשתף אותה. <קריאה:> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לכן, אני רוצה לומר לכם, רבותי, שחבר הכנסת עזמי בשארה ניצח אתכם בהצעת החוק הזאת; הוא חשף את הפרצוף המכוער שלכם, הוא חשף את הצביעות שלכם, הוא חשף את כפל המוסר שלכם כאשר אתם באים להעניש אדם שלא מורשע בכלל. אין עבירה, – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – מענישים ללא הרשעה. מענישים אדם כי לא התייצב – – – <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> הנקודה הכי נמוכה על פני כדור הארץ זה ים המלח, אבל אתם הורדתם את רמת הכנסת מתחת לרמת ים המלח – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – מתחת למפלס – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – הגנה אוטומטית. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת חסון. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ומה אני רואה, את הקואליציה בין קדימה לאחורה, בין קדימה לליכוד. על מה? נגד מי? <קריאה:> – – – <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – חבר ועדת הביקורת. איזה ביקורת, כאשר אתה משתף פעולה עם יריב לוין בהצעת חוק כזאת אומללה? <קריאות:> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת יריב לוין, אתה תסכם את הדיון. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אתה יודע, חבר הכנסת יואל חסון, שעקרון בסיס הוא שלא מענישים באופן רטרואקטיבי. אין עבירה רטרואקטיבית. עכשיו, מה עושים? מגישים הצעת חוק היום, להעניש על מה שהיה לפני הצעת החוק, ומחילים את החוק רטרואקטיבית וגוזרים עונש רטרואקטיבי. ומה העונש? גזלת הפנסיה. הרי כולנו יודעים שאדם שנמצא בכלא, משלמים הבטחת הכנסה למשפחתו. הפרנסה היא גם לילדיו ולמשפחתו. אבל – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – אני לא מופתע, כי אתם גזלנים באופי ובמדיניות; אתם גזלתם לו את המולדת שלו, אתם תומכים ב"מתנחבלים" בגדה, שגוזלים לפלסטינים את האדמות שלהם – זה התפקיד שלכם. באופן אובססיבי – – <רוברט טיבייב (קדימה):> את זה דודו רותם אומר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – אתם שודדים – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> נכון, גם אני. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – אבל לא יודעים את זה. אתם מעניקים הכשר לכל מעשה שוד שאתם עושים. בהצעת חוק ה"נכבה" אתם לא רק שודדים את האדמות של אחרים; אתם מנסים לשדוד להם את הזיכרון הקולקטיבי שלהם. גם את זה אתם רוצים להפוך לעבירה. אבל לא יעזור כלום. מה שכאן אתם עושים – אתם חושפים את הפרצוף שלכם – – <חיים כץ (הליכוד):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – אתם עושים סיכול ממוקד למה שנותר מהדמוקרטיה. מגישים הצעת חוק אינדיבידואלית, אישית, אפשר להגדיר אותה הצעת חוק של עזמי בשארה – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> כן. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – ומחוקקים חוק של שלושה דפים. מה יהיה, חבר הכנסת רותם, אם ראשי הרשויות עוברים עבירה או לא מתייצבים? הרי החוק הזה לא יחול עליהם. מה יהיה עם עובדי מדינה שלא יתייצבו? הרי החוק הזה לא יחול עליהם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה חוק שלא יחול על אף אחד – – – <קריאות:> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <חיים כץ (הליכוד):> תן לו לגמור. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת טלב אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה חוק של בוגדים בדמוקרטיה, זה חוק של הצבועים, זה חוק של גזענים, – – <חיים כץ (הליכוד):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – זה חוק של אנשים שאיבדו את טיפת המוסר האחרונה שלהם. ואני רוצה להגיד: זאת שחיתות מוסרית, זאת שחיתות ערכית, זה פשוט טירוף. טירוף כאשר הכוחנות – השתן עולה למוח, כאשר הגוף בריא, אבל השכל דפוק. מתחילים לחשוב במושגים של כוח ומחסלים את הדבר הפשוט והבסיסי כאשר משתמשים בחוק העונשין כדי להעניש על לא עבירה וכדי להעניש באופן רטרואקטיבי רק כי למישהו יש דעה אחרת. לא שמעתי מכם אף מלה בגנות נתן זאדה, אף מלה בגנות מרצחים כמו עמי פופר, אף מלה נגד יגאל עמיר. אתם כל הזמן תומכים ברוצחים, בתנאי שהם יהודים, ואתם כל הזמן מאשימים את הערבים כשהם לא ביצעו שום עבירה, כי הם אחרים, דוגלים בעמדה אחרת משלכם וחושפים את הפרצופים שלכם. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> והפרצוף המכוער שאתם רואים בראי זה הפרצוף שלכם – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – ולא יעזור לכם אם אתם שוברים את הראי, אתם תישארו מכוערים. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה. אחרון המסתייגים הוא חבר הכנסת נסים זאב. לאחר מכן – נא לצלצל. אנחנו נעבור להצבעות. אדוני, לרשותך חמש דקות. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הנביא ירמיהו אומר: היו צריה לראש, אויביה שָלו. כל המצר לישראל נעשה ראש. עזמי בשארה היה ראש תנועת בל"ד, אויב מדינת ישראל, בוגד, שקרן – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> שקרן זו לא עבירה. <נסים זאב (ש"ס):> על מה אנחנו מדברים פה? לא ביקשנו לתלות אותו, לא ביקשנו להעביר מכיכר בבחריין או מכיכר תחריר במצרים, לא לקחנו אותו למדינה אחרת. בסך הכול ביקשנו שיבוא למדינת ישראל כדי להישפט. אם הוא באמת לא בוגד, אם הוא באמת לא אויב מדינת ישראל, אם הוא באמת לא מרגל, מה הבעיה שלו להגיע לפה? גברתי היושבת בראש, עוד לפני יותר מעשר שנים שמעתי את ראש השב"כ שאמר שהוא לא מבין איך תנועת בל"ד בכלל נמצאת פה בכנסת, כשעזמי בשארה בראשה. כולם ידעו שהאיש הזה בוגד, אויב מדינת ישראל, ובכל זאת בגלל הדמוקרטיה שלנו, שאנחנו באמת דמוקרטיה מתאבדת – לא מתגוננת, כבר מזמן הפסקנו להיות מתגוננת – דמוקרטיה מתאבדת, אנחנו מאפשרים לאויבים של עם ישראל לבוא פה, בכנסת הזאת, וחברת הכנסת שנותנת לנו פה מוסר נוסעת במשט הטורקי, שותפה לאויבי ישראל, לטרוריסטים נגד מדינת ישראל – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – והיא נותנת לנו פה מוסר. אז מדברים על זכויות סוציאליות? אני רוצה לומר לכם, אנשים שמחויבים למדינת ישראל הרבה יותר מהאזרחים הרגילים הם קודם כול חברי הכנסת. אנחנו נשבעים שבועת אמונים. שבועת כזב אתם נשבעים פה, אני אומר לכם. אני הייתי פוטר את תנועת בל"ד מלהישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, ועוד חברי כנסת שמצפונם מעיב עליהם, שהם יודעים שזו שבועת אמונים שהיא כולה מהשפה ולחוץ. למה להכביד את זה עליכם בכלל? למה לאלץ אתכם להישבע שאתם נאמנים למדינת ישראל, כאשר אתם תומכי טרור ברמה הפוליטית? כל יום שומעים אתכם פה מעל במת הכנסת. אז שמעתי את ג'ומס שאומר שיש לו עולם ערכים. הא-הא. עולם הערכים שלך, אתה פשוט לא יכול להבין שכל זמן שיש הימנעות מלממש את ההליך הפלילי, איך אתה רוצה שבאמת יהיה אפשר להכריח אדם שנמלט ממדינת ישראל לממש נגדו הליך פלילי? איך בדיוק אתה רוצה לעשות את זה? כאשר כל הראיות מוכיחות שהאיש הזה אויב בזמן המלחמה. בעיצומה של מלחמה הוא מכוון את הטילים, מתקשר ל"חיזבאללה", אומר להם: תירו, עכשיו אתם צריכים לירות יותר ימינה, יותר שמאלה, יותר קדימה, לא פגעתם מספיק. אנחנו מדברים על פנסיה של המסכן המתועב הזה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גם להם יש רוב – – – החברים שלו פה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בוקר טוב, חבר הכנסת בן-ארי. <ציון פיניאן (הליכוד):> מכוון אותם לטבריה, לבית שלי. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת פיניאן, חבר הכנסת אופיר אקוניס, נא לאפשר לו לדבר. <נסים זאב (ש"ס):> אנחנו גנבים. שמעתי פה חברי כנסת שאומרים שידנו ארוכה, מלוכלכת. אני רוצה לומר לכם שהפה המזוהם שלכם – עומד פה חבר כנסת ומקלל חבר כנסת לשעבר שנרצח על-ידי החברים שלכם, שהבן והכלה שלו נרצחו על ידי אויבי ישראל. אתה מקלל אותם יימח שמם וזכרם? מה זה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> למדתי מכם. <נסים זאב (ש"ס):> כמה מלוכלך אתה יכול להיות? כמה אומלל ונתעב אתה יכול להיות. אתה, אחמד טיבי, אתה – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אתה מנצל את הבמה פה. כולם מכבדים אותך פה, אבל אתה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת בן-ארי. חבר הכנסת טיבי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – הטרוריסט, חבר אש"ף, הוא חבר של קדאפי. <נסים זאב (ש"ס):> אנחנו צריכים לשלם לבוגד פנסיה. זה הדיון שלנו. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – של רב-המרצחים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת בן-ארי. <נסים זאב (ש"ס):> ועוד דבר, פנסיה היא רכושו של אדם. תגידו לי, איך הוא עשה את הכסף הזה? הוא לא גנב את הכסף? הוא לא לקח את הכסף במרמה כאשר הוא נשבע שבועת אמונים וכביכול משרת פה את מדינת ישראל כשהוא אויב המדינה? <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> ולסיכום. <נסים זאב (ש"ס):> הוא צבר את הרכוש הזה, הוא גנב את הרכוש. ולכן – והשיב את הגנבה אשר גנב, את הגזלה אשר גזל. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב. חברי חברי הכנסת, נא לשבת במקומות. אנחנו עוברים כעת להצבעות. כפי שנאמר, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על כל ההסתייגויות, כל הסתייגות בנפרד. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מאיפה באו כולם? איפה הם היו? מה זה, הייתם במחתרת? – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת זחאלקה, תודה. אתה מפריע לי. הם הגיעו מהיכן שהם הגיעו. זה לא מעניינך מה הם עשו עד עתה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> התחילו לצמוח חברי כנסת – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אנחנו נעבור להצבעה על שם החוק. לשם החוק יש הסתייגות של חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה, להלן: קבוצת חד"ש, מעתה ואילך; חברי הכנסת חיים אורון, אילן גילאון וניצן הורוביץ, להלן: קבוצת מרצ; חברי הכנסת אברהים צרצור, אחמד טיבי, טלב אלסאנע ומסעוד גנאים – קבוצת רע"ם-תע"ל; חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגות לשם החוק. הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 10 נגד – 33 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וחברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי לשם החוק לא נתקבלה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> ובכן, בעד הצביעו עשרה, נגד – 33, לא היו נמנעים. לפיכך אני קובעת שההסתייגות לשם החוק לא התקבלה. חברי חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה על הצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 10 בעד שם החוק, כהצעת הוועדה – 34 נגד – 11 נמנעים – אין שם החוק, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> ובכן, בעד הצביעו 34, 11 מתנגדים, לא היו נמנעים. לפיכך אני קובעת ששם החוק התקבל כהצעת הוועדה. אנחנו נעבור להצבעה על הסתייגות לסעיף 1 של קבוצת חד"ש, קבוצת מרצ, קבוצת רע"ם-תע"ל וחברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי. בבקשה. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 11 נגד – 34 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וחברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בעד הצביעו 11, 34 מתנגדים, לא היו נמנעים. לפיכך, אני קובעת שההסתייגות לא התקבלה. אנחנו נעבור להצבעה על סעיף 1 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 12 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 34 נגד – 11 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בעד הצביעו 34, 11 מתנגדים, לא היו נמנעים. לפיכך, אני קובעת שסעיף 1 התקבל כהצעת הוועדה. בסעיף 2 יש ארבעה תת-סעיפים, האם אתם רוצים להצביע על כולם כמקשה אחת או על כל אחד בנפרד? <מוחמד ברכה (חד"ש):> אנחנו רוצים להסיר את כל ההסתייגויות ולהצביע נגד החוק, ואנחנו נגד החוק. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> יש את ההסתייגות של אחרון המסתייגים. חבר הכנסת נסים זאב, האם גם אדוני מסיר את ההסתייגות? <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אם כך, חברי חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שנייה מסעיף 2 עד סעיף 11, כולל, כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 13 בעד סעיפים 2–11 – 36 נגד – 11 נמנעים – אין סעיפים 2–11 נתקבלו. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בעד הצביעו 36 חברי כנסת, 11 מתנגדים, לא היו נמנעים. לפיכך, אני קובעת שסעיפים 2–11, כולל, כהצעת הוועדה, נתקבלו בקריאה שנייה. חברי חברי הכנסת, אני רוצה לעבור לקריאה שלישית. הצבעה מס' 14 בעד החוק – 36 נגד – 11 נמנעים – אין חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2011, נתקבל. <מירי רגב (הליכוד):> איזה יופי. לא יהיה מי שישלח – – – פרחים עכשיו משם. מה לעשות? – – – לממן את הפרחים לבד. <קריאה:> – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – לממן את הפרחים לבד. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> ובכן, בעד הצביעו 36, 11 מתנגדים, לא היו נמנעים. לפיכך אני קובעת שחוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א–2011, עבר בקריאה שנייה ושלישית, ונכנס לספר החוקים של הכנסת. תודה לך. כמה הודעות ליושב-ראש ועדת הכנסת – בלי הצבעות. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לומר כמה דברי תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> רק אם תכוון לעצמך את המיקרופון. אפשר להגביר רמקולים? <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אני רוצה לומר כמה דברי תודה למי שלקחו חלק בקידום ובגיבוש החוק החשוב הזה שהעברנו עכשיו. בראש ובראשונה, לחברי חבר הכנסת ישראל חסון שביחד אתי היה שותף מלא לחוק הזה, הוביל אותו וגילה מצרך שהוא נדיר במקומותינו כאשר הוא העדיף וביקש ממני באופן מיוחד לקיים את ההצבעה היום, למרות שהוא לא נמצא כאן, משום שטובת העניין עמדה קודם כול לנגד עיניו והוא ביקש שהעניין הזה לא יתעכב, ולו לרגע אחד. אני בהחלט מוכרח לומר שזה נדיר וראוי להערכה, ובאמת מגיעות לו כל התודות על העבודה המצוינת שהוא עשה בחוק הזה. לשותפי ליוזמה, ביחד עם חבר הכנסת ישראל חסון, חברי הכנסת זאב אלקין, משה מטלון, אברהם מיכאלי, אנסטסיה מיכאלי, מירי רגב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, והמצטרפים לחוק שסייעו לנו מאוד: אורי אורבך, מיכאל בן-ארי, מנחם אליעזר מוזס, נסים זאב, כרמל שאמה, אריה ביבי וציון פיניאן. לחברי ועדת הכנסת, לחברים שהשתתפו בדיונים בוועדת הכנסת, כמובן לחברות ולחברי הכנסת שהצביעו ותמכו בחוק הזה לאורך השלבים השונים שלו במליאה. אני רוצה להודות למנהלת ועדת הכנסת אתי בן-יוסף, ולנועה בירן-דדון, על עבודה מצוינת שהן עושות, כרגיל; ליועצת המשפטית של הוועדה, לארבל אסטרחן, שגם הפעם במקצועיות ובמסירות אין-קץ דאגה לסייע בידינו לבנות חוק שהוא באמת חוק מורכב. לכל מי שהיה שותף לדיונים, בפרט לעורכי-הדין איל זנדברג ועמי ברקוביץ ממשרד המשפטים שסייעו בידנו רבות, לאנשי לשכת היועץ המשפטי לממשלה. וכמובן שאני רוצה גם להודות לעוזרים שלי: ללילך שלי, רועי שרעבי ומיכל גרסטלר, שמסייעים בידי לאורך כל הדרך. רבותי חברי הכנסת, שמנו היום סוף למצב שהיה בלתי נסבל, וטוב שכך. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> מכאן, ברשותכם, אני מבקש לעבור להודעות קצרות שאינן מחייבות הצבעה. ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום, כי ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת חוק העונשין (תיקון – איסור צילום נפגעי עבירה מינית), התשע"א–2010, של חברת הכנסת ציפי חוטובלי וקבוצת חברי הכנסת, פ/2091/18, לשם הכנתה לקריאה ראשונה. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה שנייה: אני מודיע בזאת על חילופי אישים מטעם סיעת יהדות התורה, וזאת בנסיבות המשמחות של מינויו של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס לסגן שר והצטרפותו לכנסת של חבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת אייכלר יכהן במקומו של סגן השר מוזס בוועדות הבאות: בוועדת הכנסת, בוועדת הכלכלה, בוועדת החינוך, התרבות והספורט, בוועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא העסקת עובדים ערבים בשירות הציבורי ובוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת החינוך, התרבות והספורט להצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 25), התשע"א–2010, מ/541. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת יריב לוין. חברי חברי הכנסת, כבוד השר, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, מחר, י"א באדר א' התשע"א, 15 בפברואר 2011, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 20:55.>