דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת כ"ב ישיבה רכ"ה הישיבה המאתיים-ועשרים-וחמש של הכנסת השמונה-עשרה יום שלישי, ב' באדר ב' התשע"א (8 במרס 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 4 נאומים בני דקה 4 רונית תירוש (קדימה): 4 מוחמד ברכה (חד"ש): 6 אברהם מיכאלי (ש"ס): 6 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 7 אילן גילאון (מרצ): 7 גאלב מג'אדלה (העבודה): 8 כרמל שאמה (הליכוד): 9 רוברט טיבייב (קדימה): 9 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 10 דניאל בן-סימון (העבודה): 10 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 12 חיים אמסלם (ש"ס): 14 דב חנין (חד"ש): 15 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 16 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 16 אורי אורבך (הבית היהודי): 17 ציפי חוטובלי (הליכוד): 18 מוחמד ברכה (חד"ש): 19 יריב לוין (הליכוד): 21 הודעות יושב-ראש ועדת הכנסת 22 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 23 חילופי גברי בוועדות הכנסת 23 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 23 דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום האשה הבין-לאומי 24 היו"ר ראובן ריבלין: 24 הצעות לסדר-היום 25 יום האשה הבין-לאומי 25 ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה): 25 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 29 מוחמד ברכה (חד"ש): 31 אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): 34 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 39 שלי יחימוביץ (העבודה): 42 אורית זוארץ (קדימה): 46 חיים אורון (מרצ): 54 עינת וילף (העצמאות): 58 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 60 מגלי והבה (קדימה): 65 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 70 גאלב מג'אדלה (העבודה): 79 שאילתות ותשובות 80 1428. אנרגיות מתחדשות 80 איתן כבל (העבודה): 80 שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: 81 1360. בזבוז כ-140 מיליון קוב מים מדי שנה 82 איתן כבל (העבודה): 82 שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: 82 1338. מתקנים סולריים גדולים 84 איתן כבל (העבודה): 84 שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: 85 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 87 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 87 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, באין שר, היום יום שלישי, ב' באדר ב' התשע"א, 8 בחודש מרס 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה לסגן מזכירת הכנסת – בבקשה, אדוני. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: סגירת בית-הספר הסביבתי שדה-בוקר, הצעתם של חברי הכנסת רונית תירוש, איתן כבל ורוברט טיבייב. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לסגן מזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו נעבור כמובן לנאומים בני דקה, ומי שרוצה להשתתף יצביע. ראשונת הדוברים תהיה חברת הכנסת רונית תירוש, ואחריה – מוחמד ברכה. בבקשה, רבותי, נא להצביע. חברת הכנסת תירוש, את כבר יכולה. כבוד השר הגיע, אנחנו מברכים את השר. הגיע בדיוק בזמן. <רונית תירוש (קדימה):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה להודות לחברי חבר הכנסת רוברט טיבייב שהעניק לי פרח ליום האשה הבין-לאומי, ואני באמת מברכת באמצעותך ובאמצעות היושב-ראש את כלל הנשים ביום חגן. וצר לי לומר באותה נשימה, שבעת הזאת שאנחנו חוגגים כאן את יום זכויות הנשים, יש מגזר שרובו בנוי על הנשים, אני מדברת על העובדים והעובדות הסוציאליות – מרבית העובדים שם הן נשים, ואני לא רוצה לחשוב ששכרן הנמוך נובע מעצם העובדה שזה מקצוע יחסית של נשים. אבל העובדה היא כזאת ששכר העובדים הסוציאליים הוא מאוד מאוד נמוך. אני מאוד מאוד מצדיקה את המחאה שלהם. כשאנחנו קוראים מדי יום בעיתונים על המקרים שהם מטפלים בהם מתוך הרבה מאוד אחריות, מקצועיות, חמלה, רגישות, אני חושבת שזה צריך לבוא לידי ביטוי גם בשכרם. ואסור לנו להתיש אותם, ואסור לנו לגרום להם להשלים הכנסה בעבודות נוספות. זה מקצוע ראוי, מקצוע שמיטב בנינו ובנותינו מגיעים אליו, וצריך לתת להם את התמיכה הזאת. מעבר לכך, אדוני היושב-ראש, כדרכי אני רוצה לציין: היום 1,717 ימים לשביו של גלעד שליט, והלוואי והלוואי שנזכה במהרה להעניק לו את הפרחים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת תירוש, היום ביקרה אותי סגנית יושב-ראש הסנאט הצרפתי, וגם באנו ודיברנו בעניינו של גלעד שליט. אנחנו גם מעבירים את התערוכה שאנחנו קיימנו כאן לסנאט ולבית-הנבחרים הצרפתי. <רונית תירוש (קדימה):> לסנאט, מצוין. <היו"ר ראובן ריבלין:> ואנחנו נעביר אותה כתערוכה עוברת בין כל הפרלמנטים בעולם. <רונית תירוש (קדימה):> מצוין. ככל שנצליח להגביר מודעות, אולי זה יסייע. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת מיכאלי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, במהלך סיורו במרומים של ראש הממשלה נתניהו היום הוא צוטט כמי שאומר: כשמדברים על מהפכות בעולם המוסלמי לא רואים שינוי במעמד הנשים. סוקלים נשים, משתמשים בהן כמו בסחורה. ישראל בולטת במרחב בכך שהיא דמוקרטית ובשוויון בין המינים, בזכויות ובחובות. אלה דברים שמתאימים יותר, לא לראש ממשלה של מדינה דמוקרטית או מתיימרת להיות דמוקרטית; זו הצהרה שמתאימה לקולוניאליסט לבן באחד המחוזות של הקולוניאליזם הישן. אלה דברים לא ראויים, אלה דברים גזעניים, מתנשאים. הוא ראש הממשלה של מדינה שהוא צריך לזכור שהיא נמצאת ברשימה הבין-לאומית של המדינות הסוחרות בנשים. הוא צריך לזכור שיש מושג שלא קיים בשום מדינה בעולם, של מסורבות גט. הוא צריך לזכור שבפרלמנט של ישראל יש פחות נשים מאשר בתוניס, בכוויית, בירדן, בלבנון. הוא ראש ממשלה שיש בה – נשים מהמיעוט הערבי, 82% מהנשים אינן עובדות ומובטלות. ולכן, טוב לו לשתוק אם הוא לא יכול להגיד דבר מועיל. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת ברכה. חבר הכנסת מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת בן-ארי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בשבוע שעבר אני דיברתי על כך שנמנע את שביתת העובדים הסוציאליים, ולצערנו השביתה לא נמנעה. אדוני היושב-ראש, כל יום שעובר והשביתה הזאת נמשכת, הנזקים שנגרמים לאזרחים קשי-יום בהרבה מאוד תחומים הם נזקים בלתי הפיכים, ואסור שיעבור עוד יום ועוד יום והשביתה הזאת תימשך. בסוף הרי יגיעו להסכם כזה או אחר, וחבל שנצטער על נזקים שלא נוכל לתקן אותם בעוד כמה ימים. אני חושב שראש הממשלה צריך להתערב ולהורות לגורמים האחראים לכך שישבו ויסיימו את השביתה, וחבל על כל שעה, על כל סבל שנגרם. נושא אחר שאני רוצה להעלות, אדוני היושב-ראש: אני מברך את שר החוץ, מזכיר המדינה לשעבר, מר הנרי קיסינג'ר, על הצטרפותו לקריאת ראש הממשלה שלנו לשחרר את פולארד מכלאו בארצות-הברית. אני חושב שתמיכה כזאת שמגיעה ממר הנרי קיסינג'ר באמת יכולה לסייע ולעזור לתיקון העוול שכבר נגרם לפולארד במשך הרבה מאוד שנים, ואנחנו נייחל ליום שהוא כבר יהיה אתנו בארץ-ישראל. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת גילאון. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פרשת השבוע שלנו, פרשת ויקרא, פותחת בנושא הקורבנות, ואני רוצה לעמוד – גם כן, לעניין יום האשה הבין-הלאומי, להתייחס בעניין זה לעניינן של נשים. קודם כול, אחד הדברים המיוחדים בקורבנות זה שהקורבן – מה שחשוב זה האדם ולא מה שהוא מביא. ולכן יש המושג של קורבן עולה ויורד. אם אין משגת ידו להביא די שה, אז שיביא שני תורים או שני בני יונה. ואם גם זה אין לו, יביא סולת. ויש לנו פרשה מאוד מאוד כאובה של שחיתות שנעשית במשכן בשילה על-ידי חפני ופנחס, ואחד הדברים שנאמר שם, בחטאים שלהם, מלבד זה שהם היו מבקשים לקחת לעצמם יותר ממה שמגיע להם מהבשר, כתוב: "אשר ישכבון את הנשים". יש כאלה שמלמדים את זה בטעות שחס ושלום היה שם יחסי אישות, ודברים קשים כאלה, שאם זה היה, מן הסתם זה היה גורם למחאה מאוד מאוד גדולה. הפרשה שם היא פרשה אחרת. כיוון שנשים הביאו למקדש אך ורק שני תורים או שני בני יונה, כי זה מה שנקרא "קני יולדת", ולא היה להם מזה בשר, הם העדיפו את אלה שהביאו את השוורים, את הכבשים, ולהן הם גרמו לשהות במשכן זמן נוסף. ועל השחיתות הזאת, שהם לא העדיפו בעצם את העניין עצמו, את האדם עצמו, הם הודחו מן הכהונה, ולא רק הם, אלא הם וכל זרעם אחריהם, עם הקללה המאוד גדולה שניתנה להם. ומכאן אנחנו לומדים שמי שעומד במרכז זה האדם, רצונו, כוונתו, ולא אם איש או אשה, דל או עשיר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת גילאון. ואחריו – חבר הכנסת מג'אדלה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אתמול בא לעולם מושג מהפכני חדש, שנקרא "הוועדות הלאומיות לדיור" – מושג שיווקי חדש, אחרי כל כך הרבה מותגים ששמענו אותם: מהפכת המרפסת, התקציב הדו-שנתי, שר-על לענייני כלכלה. אדוני היושב-ראש, הבעיה של הדיור במדינת ישראל איננה שיווקית, יש דרישה לדירות. צריך להזכיר את העובדה שבמשך 15 שנים לא נבנתה דירה ציבורית אחת. אין מדובר כאן בוועדות, מדובר כאן בדירות. סבא שלי היה אומר שכדי שלא תהיה אבטלה צריך "עבָדה", הוא היה אומר. כדי שלא תהיה בעיית דיור צריך דירות, ולא שיווק ולא פרסום. ולכן, לפעמים יש יותר מדי תחושה שמדובר כאן בחברת פרסום ולא בממשלה. צריך לטפל בדירות קטנות בתוך הערים, אחרי המהפכות הגדולות שנעשו, והוועדות לא הביאו שום דבר. לא ועדות לאומיות ולא קומונות פריסאיות, הן לא יביאו את המזור במשהו שהופך למכת מדינה, וראוי ויפה שעה אחת קודם. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת מג'אדלה, ואחריו – חבר הכנסת שאמה, ואחריו – חבר הכנסת טיבייב. אחרי זה אנחנו מתחילים ברשימת המצטרפים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, כבוד השר, מרכז המחקר שלנו, שאנחנו גאים בו על העבודה הברוכה שהוא עושה, פרסם נתון נוסף חשוב על מערכת החינוך, בהשוואה בין שתי מערכות החינוך שלנו בארץ. בחברה היהודית לומדים, בממוצע, 25 תלמידים בכיתה, ואילו בחברה הערבית – 29 תלמידים. ואם אנחנו מוציאים את הציבור החרדי, הפער הוא עוד יותר גדול. כדי להגיע לשוויון, אדוני היושב-ראש, אנחנו זקוקים ל-1,988 כיתות נוספות. בבית-הספר בחברה היהודית לומדים פחות מ-14 תלמידים לכל מורה, בזמן שבחברה הערבית לומדים 16 תלמידים למורה. כדי להגיע להשוואה ולשוויון, יש להוסיף לסגל ההוראה במערכת החינוך הערבית 4,423 משרות. דבר נוסף, אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, יש לציין שחל שיפור גם במערכת החינוך היהודית וגם בערבית בשנים האחרונות, אבל אנחנו זקוקים היום לתקצוב ולהשוואה של 27 שנים, אדוני היושב-ראש. בשנת 2061 אנחנו נגיע גם להשוואה בנושא השני. ואם נפרוט את זה לתקציב, זה 800 מיליון שקל. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן, ואחריו – חבר הכנסת טיבייב, ואחריו – חבר הכנסת גנאים. <כרמל שאמה (הליכוד):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היום אנחנו מציינים את יום האשה הבין-לאומי, גם במדינת ישראל וגם בכנסת ישראל, והשבוע גם נציין, אדוני היושב-ראש, את אזכרתם של מנחם ועליזה בגין ז"ל. מנחם בגין היה מנהיג דגול, אשר יחסו לנשים – היה ידוע בכבוד ובהערכה הרבה אליהן. אבל אבקש להתייחס דווקא ביום זה לדמותה של רעייתו, עליזה בגין ז"ל. אשת חיל, אשר אף שהשתדלה לחיות את חייה הרחק מעיני הציבור, הרי שדמותה היא מרכזית ביותר בדברי ימי הקוממיות של עם ישראל בארצו. מנחם בגין סיפר בזמנו על תגובתה של עליזה על מעצרו, וכך הוא כתב: "בשעה שבאו לאסור אותי, עמדו אשתי וד"ר ישראל שייב ורעייתו, שעמם חיינו תחת קורת גג אחת. בתיה שייב החלה לבכות. ביקשתיה להירגע. אשתי לא בכתה. היא מוכנה היתה, לא פחות ממני". ולכן כאן אוסיף שעקרון השוויון בין גברים לנשים, לא בטוח שהוא עושה חסד עם הנשים יותר מאשר עם הגברים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. רק צריך להזכיר לפרוטוקול ששייב הוא אביו של חבר הכנסת אלדד, ואמו היתה אחת מחברות הכנסת והפעילות הידועות בירושלים, ורבות המעש. <כרמל שאמה (הליכוד):> תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. בבקשה, חבר הכנסת טיבייב, ואחריו – חבר הכנסת גנאים. ואחרי זה אנחנו מתחילים עם דניאל בן-סימון, ברשימה החדשה. <רוברט טיבייב (קדימה):> תודה, אדוני היושב-ראש. קודם כול אני מצטרף לברכות ליום האשה הבין-לאומי. נאחל לכן מזל, אושר ובריאות. אבל אני חייב קצת לקלקל את האווירה החגיגית, ולהצטרף למשימה שכבר אמרנו – לתאונות הדרכים. אז אני פשוט מקריא את הרשימה: יום שלישי – הרוג אחד ופצוע קשה; שישה פצועים קשה בתאונות דרכים אחרות. יום רביעי – אופנוען נהרג וארבעה פצועים; השתתפתי גם בלוויה של טל שביט, עיתונאי הרכב הוותיק, בן 55, שגם נהרג בתאונת הדרכים, ובאותו יום רביעי אופנוען בן 44 נפצע קשה; ארבעה פצועים בתאונות הדרכים בצומת אופק, שני שוטרים נפצעו. יום חמישי – ילד בן שלוש נהרג והולכת רגל בת 35 נפצעה קשה. יום שישי – שלושה פצועים, וביניהם ילד בן שמונה. יום ראשון – פצוע אנוש וארבעה פצועים. יום שני – הולכת רגל בת 70 נדרסה. יום שלישי – רוכב אופנוע נהרג. מקום המדינה נהרגו 30,968 אזרחים במדינת ישראל. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת טיבייב. חבר הכנסת גנאים – בבקשה, אדוני, ואחריו – דניאל בן-סימון, ואחריו – שיח' אברהים צרצור. בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מצטט – קראתי את אלברט איינשטיין. הוא אומר ככה: "היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה. מחובתנו אנו, היהודים, להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו, להיות חיילים במאבק על השלום". זה אלברט איינשטיין. אדוני היושב-ראש, לאור מה שקרה אתמול, החוקים – לאור מבול החוקים הגזעניים, אני רואה שאפילו את האינטלקט היהודי מאבדים. כי כל העולם סביבנו הולך יותר לפתיחות, לחברה אזרחית, דמוקרטית, חופשית, ופה סוגרים ומסתגרים יותר ויותר. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. חבר הכנסת דניאל בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת צרצור, ואחריו – חבר הכנסת חיים אמסלם. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תרשה לי, אדוני, ב-58 שניות – שלא נשארו כבר, אני רואה – לומר מלה אחת על פוליטיקה ועל בריאות, ולומר מלה טובה על בנימין בן-אליעזר, שלא נמצא פה היום. לפני שנה וחודש הוזמנתי ליום ההולדת שלו, שהיה באור-יהודה. ויום ההולדת הזה נהפך לאירוע של המדינה. נדמה לי שגם אתה היית – או שלא היית – אבל כל המדינה היתה – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אני הייתי שם. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אלפי אנשים הצטופפו כדי לחבק ולאהוב את האיש הזה, ואפשר לחלוק עליו פוליטית, אבל כולו מרעיף אהבה וקל מאוד לאהוב אותו. גם בגלל ממדיו וגם בגלל תכונותיו. ויש שמועות, לאן שאני הולך היום: מה אתו, מה אתו, מה עם פואד, מה קורה עם פואד. ואני חייב לומר – אמרתי: מלה על בריאות ופוליטיקה. נעשה פה, בכל זאת, היה פה אירוע לפני חודשיים, שאני לא בטוח שאין לו קשר כלשהו לבריאות הפוליטית של האיש עצמו, ולכן אני אומר: כולנו בני-אדם, וכולנו צריכים להיזהר ברגעים האלה, שאפשר פעם אחת להיות ברגע שיא ולמחרת להיות בתחתית התהום, וכל אחד פה צריך להיות רגיש לרעהו כאילו זה היה הוא. ואני אומר את זה על רקע מה שהתחולל, הסערה שהתחוללה במפלגה שלי בחודשים האחרונים, שנדמה לי שהיה הכול חוץ מאשר יחס אנושי לבני-אדם. וזה שיעור. אני אומר: פשוט שיעור קטן פה, במקום הזה, ארץ מולדתו של הפוליטיקאי הישראלי. ולאחל לבן-אליעזר, בקשר – שוב, מי אוהב, מי לא אוהב, שיחזור אלינו עם ממדיו, המוקטנים, אומנם, אבל עם אותה אהבה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמן, כן יהי רצון, ברוך רופא חולים. כולנו מצטרפים, וגם בשם הכנסת כולה ביקשתי למסור לו שאנחנו מאחלים לו, ויודעים שהוא פייטר גדול, והוא יתגבר על מחלתו, בעזרת השם, ואנחנו מאחלים לו רפואה שלמה, כולנו, בלי הבדל של דעה ועמדה כזאת או אחרת. תודה רבה. חבר הכנסת שיח' אברהים צרצור – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חיים אמסלם. בבקשה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, לרגל יום האשה הבין-לאומי ברצוני להזכיר לכולנו את ארבע זכויות הברזל שהאסלאם קבע לגבי נשים. הזכות הראשונה היא השוויון, בנושא של זכויות וחובות, בהתחשב גם בחלוקת התפקידים, כפי שזה מתאים לאשה ולגבר. הזכות השנייה היא עצמאות כלכלית. עד כדי כך שהאסלאם לא מחייב את האשה להשתתף בפרנסת משפחתה, אפילו אם יש לה מיליוני שקלים או דולרים או משהו כזה, אלא אם היא תסכים להיות שותפה לבעלה בפרנסת המשפחה. הזכות השלישית, כבוד היושב-ראש, זו הזכות לחינוך, בכל הרמות ובכל המקצועות. דהיינו, האשה, השערים של הלימוד והחינוך פתוחים בפניה באופן מלא. והזכות האחרונה היא חופש הבחירה של בן-זוגה. דהיינו, אין לכפות על אשה להינשא לאיש, לגבר, שאינה חפצה בו. כבוד היושב-ראש, אני מסכם את הנושא באמירה המפורסמת של הנביא מוחמד עליו השלום, שאומר בערבית כך: מַא אַכְּרַמַהֻנַּ אִלַּא כַּרִים וַמַא אָהַאנַהֻנַּ אִלַּא לַאִים. התרגום של האמירה הזאת הוא תרגום מעניין מאוד: האציל הוא זה שמכבד את האשה, והנבל הוא זה שמשפיל את האשה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת צרצור, האם יש דבר כזה שנקרא "עגונות" בדת האסלאמית? האם כאשר הבעל לא מגרש את אשתו והיא רוצה גט, היא יכולה לעשות את זה בצורה – הוא חייב לגרש אותה גם – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> ודאי. יש דבר שנקרא: "חֻ'לְע". <היו"ר ראובן ריבלין:> היא יכולה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לגשת לבית-המשפט – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – לבקש. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – השרעי ולבקש בפירוש. אם יש סיבות משכנעות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת אומרת, בית-הדין יכול. הוא לא צריך רק מצד הבעל. ה"טַלאק" – הוא לא מחויב – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יש לאשה הזכות הבלעדית – – –. היא זכות שאכן קיימת, אבל יש בצד השני זכות לאשה לבוא ולבית-הדין השרעי ולבקש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. בית-הדין יכול לחייב את הבעל, אבל הוא חייב. אם למשל הבעל אומר: אני הולך לבית-הסוהר ולא מגרש אותה – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> היא מבקשת ובית-המשפט חייב להיענות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברכה הזכיר שמבחינת הדת אתה הסמכות, על-פי דעתו גם, יותר ממנו. הוא דיבר על עגונות בדת היהודית, אבל למיטב זיכרוני, או ידיעתי המעטה, האקט של גירוש חייב להיות גם עם בית-דין, אבל אם מוסלמי לא רוצה לגרש את אשתו מהטעם שהוא רוצה להתנכל לה או להתנקם בה – היא עגונה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בית-הדין יכול לכפות עליו, אבל אם הוא אומר: אני הולך לבית-הסוהר ולא מסכים לומר "טַלאק" שלוש פעמים, אז אין – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לאשה יש זכות לפנות באופן עצמאי לבית-הדין השרעי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה ברור. גם לאשה בדת היהודית יש הזכות לפנות לבית-הדין באופן עצמאי. אבל בכל זאת, כדאי להפנות את תשומת לבו של חבר הכנסת ברכה שנושא העגונות קיים גם בדת האסלאמית. חבר הכנסת חיים אמסלם, בבקשה. <חיים אמסלם (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יום האשה הבין-לאומי נחוג היום בכנסת ישראל. אני חושב שזה יום חשוב למעמד האשה, ההולך ומשתפר בכל המגזרים ובכל החוגים. מי לנו גדול מדבורה הנביאה אשת לפידות, שנאמר בה: "והיא שֹפטה את ישראל", על-פי כל כללי ההלכה והצניעות. כך נאה וכך יאה. ברכות לכן, נשים יקרות. לא לחינם נקראת האשה בתנ"ך "עקרת הבית", כנאמר על-ידי דוד מלך ישראל: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה", כי אכן האשה, על-פי השקפת היהדות, היא עיקר הבית. ברכות לכן. אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה לאחל איחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה לחברנו פואד בנימין בן-אליעזר – רפואה שלמה בכל איבריו וגידיו. אנא – אל נא רפא נא לו. אמן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמן. תודה רבה לחבר הכנסת אמסלם. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – טלב אלסאנע. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, גם אני מצטרף לחברי באיחולי החלמה לחבר הכנסת והשר לשעבר בן-אליעזר. אני רוצה להקדיש את דברי ליום האשה הבין-לאומי, ובגדר יום האשה הבין-לאומי להמשיך את הדברים החשובים שכתבה הזמרת עלמה זוהר היום על מצבן של נשים פליטות, הסבל הקשה והמצוקה שהן עוברות קודם כול בדרכן הנוראה לישראל, ההתעללות הנוראית שהן עוברות במצרים. אלה הם מעשים איומים שאומנם מתרחשים מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל, אבל מדינת ישראל לא יכולה להשתחרר מהאחריות למה שמתרחש שם. זה נושא שצריך לפעול בו בהרבה מאוד מישורים: גם במישור הדיפלומטי הבין-לאומי מול מצרים, גם במישור ההומניטרי, וכמובן שגם במישור המעשי, כי כאשר הנשים האלה מגיעות לישראל אנחנו מחויבים לתת להן את המעמד, את ההכרה ואת ההגנה, להן ולילדיהן. כשאנחנו מדברים על נשים שנמצאות במצוקה, אלה הן הנשים שנמצאות היום במצוקה הקיצונית ביותר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת טלב אלסאנע. אחריו – חברת הכנסת אורלי לוי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מצטרף לדברים שאמר קודמי, ואני ממשיך ביום הזה, ביום האשה הבין-לאומי, ואני סבור שכולנו מודעים ומהללים ומדגישים את מעמדה של האשה. אבל, לדעתי, בהתפתחות ההיסטורית לנשים כנראה היה מעמד הרבה יותר חשוב מאשר במציאות הקיימת, כאשר השלטון הפטריארכלי של הגבר בתוך החברה, בתוך העוצמה שלו והגבריות – הוא הפך להיות השליט והוא קובע את הכללים והוא קובע את החוקים, ואנחנו עדים לתופעה שהחברה הפכה להיות יותר אלימה. כל שינוי בתוך החברה חייב להתחיל בשינוי במעמדה של האשה, שהיא סמל החיים, סמל הנתינה וסמל השינוי. האשה הערבייה במציאות הקיימת סובלת פעמיים: פעם אחת בתור ערבייה, ופעם שנייה בתור אשה. שינוי מתחיל בשינוי במעמדה, גם החברתי וגם הכלכלי, ושינוי מתחיל גם בהתייחסות שונה של השלטון לאשה בכלל ולאשה הערבייה בפרט. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. אני מזמין את חברת הכנסת אורלי לוי, ואחריה – חבר הכנסת אורי אורבך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, היום באמת יום האשה הבין-לאומי, ואני מברכת ומקווה שבקרוב גם נגיע לאיזה שוויון הזדמנויות, ובכלל שוויון בייצוג נשים. לא הרבה יודעים, אבל היום הזה הוא גם מיוחד – הוא יום ההתרמה הארצי שקבע משרד החינוך לחמש עמותות שמתעסקות בילדים ובני-נוער בסיכון, ואמנה את שמותיהן: "עלם", אל"י, "ילדים בסיכוי", "יד ביד" ו"אל-סם". אלה אותן עמותות שנותנות, איך אומרים, נוסף על מה שהמדינה נותנת, ולפעמים זה העיקר. הם מלווים את הילדים האלה במצבי משבר בחיים, בהתלבטויות, והרבה פעמים במצבי קיצון. העמותות מתעסקות בילדים מהגיל הרך, מגיל ארבע–שבע. למשל, "יד ביד" נותנים בית חם; "עלם" עוזרים לילדים שנפלטו מהבית ומהלימודים, ומקיימים אתם גם פעילות ברחובות; אל"י נותנים סיוע לילדים שעברו התעללות נפשית מינית ופיזית; ו"אל סם" פועלים בנוגע לטיפול מונע, וכאשר צריך – גם טיפול ממשיך. אז אנחנו מברכים אותם ביום הזה. תלמידים, תלמידי בתי-הספר, הם המתרימים. בואו נפתח את הלב ואת הכיס. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אני מזמין את חבר הכנסת אורי אורבך. אדוני, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת חוטובלי. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הערה לטעם טוב – אתמול ראש הממשלה פרס בהרחבה בוועדה לביקורת את המדינה את ההיערכות של המדינה בנושא כיבוי אש, ואפילו השתכנעתי: דברים טובים וחשובים נעשים. אבל בערב, באירוע לכבוד פתרון משבר הדיור, פתרון נוסף של משבר הדיור, הוא דיבר על ה"סופר-טנקר" של הביורוקרטיה. אני מניח שבעוד יומיים-שלושה, כשתיפתר בעיית העובדים הסוציאליים, יהיה פתרון של "הסופר-טנקר שיפתור את בעיית העובדים הסוציאליים". יש פתגם שאומר שלא מנדנדים חבל בביתו של התלוי. אני מבין שראש הממשלה מתרפק על אותם רגעים איומים מבחינת המדינה אבל שבהם הוא הפגין מנהיגות והביא את ה"סופר-טנקר" ומצאו ב"גוגל", והכול היה מאוד מנהיגותי כזה, וה"סופר-טנקר" מסמל בעיניו את פתרון-העל שפותר את הכול. אבל בכל זאת, כיוון שמדובר באסון מאוד מחריד והזיכרונות מאוד קשים, אז עם כל הכבוד ל"סופר-טנקר" הזה, אני לא חושב שצריך להשתמש בזה כמשל וכדימוי לסיפורי הצלחה נורא גדולים – ה"סופר-טנקר" של הדיור, ועוד מעט ה"סופר-טנקר" של הרווחה, וה"סופר-טנקר" של הבנקאות. להרגיע, לפתור בעיות, לטפל בהן, למנוע צרות ואסונות, במקום לבוא בפראזות גדולות וקצת ריקות מתוכן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת אורי אורבך. מייד אני נותן לך, חבר הכנסת. חלילה, לא השתלחתי – לא בך ולא בדת – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> שמעתי ועקבתי – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – – והסכמנו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – והסכמנו. הגענו לעמק השווה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתן לך הזדמנות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הדבר הזה חייב הבהרות, שלא יישאר תלוי. <היו"ר ראובן ריבלין:> במאה אחוז, כי השתמע כאילו אדוני אמר את דבריו, אבל מי שאמר – אני לא מתערב. זו זכותך לומר כל דבר, ובוודאי – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אפשר להבהיר עכשיו? <היו"ר ראובן ריבלין:> רק אחרי שאנחנו ניתן הזדמנות לחברת הכנסת חוטובלי לומר את דברה. גברתי, בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום ציינו בכנסת את יום האשה הבין-לאומי. אנחנו מציינים אותו, ויש משהו סמלי בזה שבחוץ עמדו והפגינו עובדים סוציאליים, אבל נכון יותר לומר שעמדו והפגינו עובדות סוציאליות. המקצוע הזה הוא מקצוע ש-90% מהעוסקים בו הם נשים. ולא לחינם, העובדה שמדובר בשכר כל כך נמוך קשורה בעיני לעובדה שמדובר בציבור של נשים. הנשים האלה עושות עבודת קודש. הרבה פעמים כשאנחנו רואים מקרי רווחה, אנחנו שואלים: איפה היו העובדים הסוציאליים? איפה היו רשויות הרווחה? ובכן, המפתח כמו תמיד נמצא בשכר, המפתח כמו תמיד נמצא ביחס של כבוד למקצוע הזה. ולכן אני בעיקר רוצה לחזק את ידי העובדים הסוציאליים במאבק הצודק שלהם, ולקוות שראש הממשלה כאן, בהתאם למנהיגות שהוא גילה בהרבה מאוד מקרים אחרים, יתערב כדי לפתור את הסכסוך הזה, שהוא סכסוך על דמותה של החברה בישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. יש גם הצעה לסדר-היום מחר, שהכנסת תידרש לכך. חבר הכנסת מוחמד ברכה – בבקשה, אדוני. הואיל ואני הזכרתי את הערתך, תוך שאלה לשיח' אברהים צרצור, חבר הכנסת הנכבד – אני כמובן לא התכוונתי חלילה, לא לפגוע בך ולא לפגוע בדת האסלאם – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה לא לפגוע, רק להבהיר את הדברים, אדוני, ברשותך – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – כבוד היושב-ראש. באסלאם הגבר יכול להתגרש מאשתו, והאשה, במצבים מיוחדים, יכולה ללכת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לבית-הדין. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – לשיח', לקאדי, למופתי, ולבקש גירושים. ואם הסיבות יהיו מוצדקות, והמופתי או הקאדי ישתכנעו, הם יכולים לתת לה גירושים גם מבלי שהגבר יגיד לה "את מגורשת" – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בלי "טַלאק". <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – גם מבלי. וזה נקרא "אל-חַ'לְע". זה גירושים מצד אחד. אבל יש דבר אחר, שאנחנו מסכימים על קיומו, אני והשיח', אבל אני חולק על דעה זו. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברור. ברור. אנחנו לא – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה נושא אחר. הנושא האחר הוא שהסמכות הדתית באסלאם יכולה לגרש גבר מאשה ואשה מגבר, גם בלי שיבקש אחד משניהם זאת, אם הוא ישתכנע שאחד מהם עבר את מצוות הדת או שהוא כופר, ואז מחליטים, כאחד העונשים, לגרש אותו מאשתו. השיח' חושב למשל, ובצדק מבחינתו, שזה סביר. אני חושב שזה לא סביר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. לא, אבל אני חשבתי שחייב להיות האקט של הגבר, לגרש את האשה באותה אמירה. כמו שביהדות נותנים את הגט לידה, כך היה צריך המוסלמי כדי לגרש את אשתו, לומר את המלים "טַלאק" שלוש פעמים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הוא לא חייב להגיד לה "את מגורשת". <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אם בית-הדין יכול לגרש, אז יש פה בהחלט דבר שהוא – כי לפי הדין, דין תורה, היהודי, גם אם הבעל מסרב גט, יכולים לכפות עליו בבית-סוהר עד שיאמר "רוצה אני", אבל כל עוד הוא אומר שהוא לא רוצה, יכולה להיות, בהחלט, אשה עגונה. תודה רבה. יש מישהו עוד באולם? אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת, על מנת להביא בפני הכנסת הודעות של הוועדה. אתה רוצה מהצד? נדמה לי שאתה צריך לעשות זאת – – – <יריב לוין (הליכוד):> ביקשתי נאום – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אה, נאום בן דקה. בבקשה. בבקשה. קודם נאום בן דקה. בבקשה, אני לא הבנתי. חשבתי שאדוני רוצה – נאום בן דקה, בהחלט. בבקשה. <יריב לוין (הליכוד):> תודה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, נדמה לי, אם מותר לי הערה קצרה לדיון הקודם: כבוד השיח', נדמה לי שיש מושג שנקרא "תַפוויד אל-טַלאק", שמאפשר בעצם, באמצעות מיופה כוח, לבצע את תהליך הגירושים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, זה גם אתה יכול – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> זה לא עומד בניגוד. <יריב לוין (הליכוד):> לא, לא. להיפך, זה משלים את מה שאמרתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה יש גם לנו: גט על-ידי שליח. <יריב לוין (הליכוד):> זה לא חייב להיות פנים אל פנים אלא יכול להיעשות באמצעות שלוח. <היו"ר ראובן ריבלין:> גט על-ידי שליח יש בתורה – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון, נכון. <יריב לוין (הליכוד):> כן, באמצעות שלוח. כן. לגופו של עניין, אדוני, אנחנו התבשרנו היום על נתונים שהמשטרה מפרסמת על ירידה משמעותית מאוד בהיקף הפשיעה במחוז הדרומי. אני רוצה לברך את המשטרה על העבודה המצוינת שהיא עושה שם, ולומר שהנתונים האלה מוכיחים בדיוק את העובדה שכשרוצים אפשר, וכשמשקיעים את המשאבים מגיעים לתוצאות. ואני בהחלט קורא מכאן לשר לביטחון הפנים להמשיך ולתגבר את המשטרה, על מנת שהיא תוריד עוד יותר את נתוני הפשיעה בדרום ותתמקד גם בטיפול בסוגיה הכאובה של עבריינות הבנייה, שאוכלת כל חלקה טובה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת יריב לוין. <הודעות יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> עכשיו אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת לעלות על הבמה על מנת להודיע הודעות לפני שנמשיך בסדר-היום. כבוד השרה הגיעה, ואנחנו מייד נעבור לסעיף הבא בסדר-היום. אדוני יושב-ראש הוועדה, בבקשה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, להלן הודעות מטעם ועדת הכנסת – ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום את הוועדות הבאות לדיון בהצעות חוק ובהצעות לסדר-היום, כדלקמן: ועדת הכספים תדון בהצעת חוק מיסוי רווחי נפט, התשע"א–2011, מס' מ/571, ובהצעות לסדר-היום בנושא: היערכות הגורמים הרלוונטיים נוכח ניתוק צינור הגז באל-עריש, של חברי הכנסת אמנון כהן, איתן כבל, מיכאל בן-ארי, רונית תירוש ואופיר אקוניס. הוועדה לקידום מעמד האשה תדון בהצעות לסדר-היום בנושא: דוח ועדת האו"ם לביעור האפליה נגד נשים, של חברי הכנסת נחמן שי, חנין זועבי, עפו אגבאריה, אחמד טיבי וגאלב מג'אדלה. ועדת הכלכלה תדון בהצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 17), (סליקת עסקאות בכרטיסי חיוב), התשע"א–2011, מס' מ/566. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אני מודיע בזאת על חילופי אישים בוועדת הכספים: מטעם סיעת העצמאות, במקום חברת הכנסת עינת וילף יכהן חבר הכנסת כרמל שאמה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת. כל הודעותיו אינן מצריכות הצבעה, והן הובאו לידיעת המליאה כמצווה על-פי תקנון הכנסת. רבותי חברי הכנסת, אני רוצה יחד אתכם להשתתף בצערו של חבר הכנסת שלמה מולה על מות אחיו, ולהשתתף בצערה של משפחת מולה כולה. היה איש צעיר שקיבל התקף – – – <נחמן שי (קדימה):> אברהם, אברהם היה שמו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אברהם. אברהם מולה, זיכרונו לברכה, אחיו של חבר הכנסת מולה. באמת זיכרונו לברכה. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. הוא הובא לקבורה היום בצהריים. תודה רבה לרבותי. שכולם ישמעו רק בשורות טובות. <דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום האשה הבין-לאומי> <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי וחברות הכנסת, אדוני השר, גברתי השרה, אנחנו מציינים היום, יחד עם מדינות העולם, את יום האשה הבין-לאומי. אנחנו רואים חשיבות מיוחדת בקיום הדיון הזה כאן במליאה, ביום שהחל בדיון חגיגי בוועדה לקידום מעמד האשה בראשות חברת הכנסת ציפי חוטובלי, שעליה, בהחלט, גאוותנו – גם על הוועדה וגם על היושבת-ראש. דווקא משום שהיום הזה הפך לשגרה בלוח השנה, חשוב שלא נראה בו דבר המובן מאליו או הכרח רק לרצות צורך של תקינות פוליטית – פוליטיקלי קורקט. העיסוק המתמיד באשה ובמעמדה עשוי לעורר את התהייה, האין שוויון הזכויות והמעמד בין המינים מן המפורסמות שאינן צריכות כל ראיה? מסתבר שלמרות עידן השיח הפמיניסטי, מקומן של הנשים עדיין איננו מובנה דיו גם בחברה מערבית ודמוקרטית. גם בישראל של 2011 סובלות נשים רבות מאלימות קשה, כמעט מדי חודש. הממדים המבהילים ממש של נשים שנפלו קורבן למעשי רצח, בעיקר בידי בני-זוגן, אינם מניחים לנו להפטיר כדאשתקד. זו גם תזכורת כואבת להכרח לשוב ולהעלות מעת לעת לסדר-היום הציבורי את כאבן של נשים ואת המחיר הכבד שהן משלמות, בהיותן כאלו. חברי הכנסת וחברותיה, אנחנו עדים לפער בלתי נתפס בין המהפך התודעתי שהתחולל ביחס למעמד הנשים לבין תופעות של הדרה, שעדיין מצויות במקומותינו. אומנם העיסוק הנרחב בסוגיות המגדר לא פסח על ישראל – השיח הציבורי והמשפטי השכיל להניב חקיקה ענפה למען הנשים, מחוק שיווי זכויות האשה ועד שורה של חוקי מגן בעבודה. תמורות ניכרות גם בכל הקשור למקומן הנכבד של נשים בעמדות מפתח של ניהול והנהגה, וגם כאן במשכן הכפילו הנשים את נוכחותן – מ-12 חברות כנסת בלבד בכנסת הראשונה עד 23 כיום. זהו שינוי עמוק וחשוב, הגם שעדיין שיעור הייצוג נמוך מאוד משיעורן של הנשים באוכלוסייה. כפי שציינתי בישיבת הוועדה, גברתי יושבת-ראש הוועדה וגברתי שרת התרבות, היום הזה איננו רק קריאת כיוון לשוויון זכויות אמיתי אלא גם קריאת חירום, לכל מי שבידיו לפעול, למניעת האכזריות הנוראה המופעלת ללא הרף כלפי נשים, דווקא במקום שאמור להיות המגונן ביותר. אני משוכנע שלציון יום האשה בכנסת, יש ערך ציבורי וחינוכי חשוב בקידום המסרים והנושאים הללו, שהם מאבני היסוד של חברה דמוקרטית כשלנו. <הצעות לסדר-היום > <יום האשה הבין-לאומי> <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין קודם כול את סגנית יושב-ראש הכנסת, אורלי לוי אבקסיס, לבוא ולנהל את הישיבה החשובה הזאת. הצעות לסדר-היום מס' 4736, 4856, 5152, 5159, 5242, 5247, 5269, 5323 ו-5326, ואני קורא לראשון הדוברים – תפתח את הדיון יושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי. נא לעלות. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בבקשה, חברת הכנסת ויושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה. כמו שאמר קודם היושב-ראש, לא נגביל אתכן בזמן. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שמחה לפתוח את היום החגיגי הזה במליאת הכנסת בדברים שאמר ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי, היו לו הרבה מאוד אמירות נאות כלפי נשים, אבל דברי השיר וההלל האלה שהוא אמר על האשה, יפים הם ליום הזה: "מחשיב אני את האשה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית. חוץ מיגיע-כפיים גס ופראי שבו מכריע כוח השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מוסר לאשה בעדיף על הגבר – – – ניסיון חיי נטע בתוך תוכי מושג של נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה קרא 'אשה' – – – חוטי פלדה עם חוטי משי הינם חומר לא ייקרע". ממש דברי שירה יפים, שבהם מכתיר ז'בוטינסקי את האשה כטובה על הגבר בכל תחום מתחומי החיים. כמה נפלא היה אם באופן מעשי היינו רואים את זה בכל שטחי היום-יום שלנו. אבל היום, כשמציינים 100 שנים ליום האשה הבין-לאומי, למאבק שהחל במאבק של נשים שעבדו במתפרה בניו-יורק, נשים שיצאו להפגין על זכותן לעבוד בתנאים טובים, קשה להתעלם מהעובדה שגם בשנת 2011, גם בשנה הזאת, שבה היינו רוצים לומר, הלכנו כברת דרך, והנה כאן, הכנסת השמונה-עשרה התברכה במספר חברות הכנסת הגדול ביותר, עדיין, ברוב המקצועות הנשיים יש פער שכר משמעותי ביותר אל מול שיעורי ההכנסה הגבריים. כשעובדת סוציאלית משתכרת 3,850 שקלים, שכר מינימום, אנחנו לא יכולים לומר שמהפכת השכר הושלמה. ולכן המאבק הזה, שמתנהל מחוץ לכותלי הכנסת היום, הוא מאבק שמסמל בעיני את העובדה שאנחנו עדיין כאן כדי לעבוד ולהיאבק על זכותן של נשים להשתכר; זכותן של נשים להשתכר באופן שיאפשר להן עצמאות כלכלית. כי מה עומד מאחורי העובדה שמטפלות במעונות, מאחורי העובדה שמורות שמחנכות את הדור הבא, מאחורי העובדה שעובדות סוציאליות משתכרות כמעט מחצית מהשכר הממוצע במשק? מה שעומד מאחורי זה הוא הנחת יסוד אחת פשוטה, שזוהי המשכורת השנייה של המשפחה. זו לא המשכורת העיקרית, ואין תפיסה שמנסה לומר: לאשה יש עצמאות כלכלית. אני חושבת שזאת הבעיה הראשונה שביום האשה, מלפני 100 שנה ועד היום, צריכה לעמוד לנגד עינינו כשאנחנו מדברים על בעיות שנוגעות לזכויות נשים. אבל יש בעיה עמוקה יותר. הבעיה העמוקה יותר היא בעיה שהתייחסה אליה היום, בדיון החגיגי שקיימנו בכנסת עם חברות כנסת מהעבר, שרת התרבות לימור לבנת. כשרת החינוך לשעבר אני פונה אלייך – שהצפת בעיה מאוד עמוקה. המקום הזה פועל בתוך סביבה. הכנסת פועלת בתוך סביבה שמשדרת מסרים כל הזמן. אם אנחנו כאן ביד ימין שלנו מקדמים חקיקה, אבל ביד שמאל שלנו מעלימים עין ממציאות תרבותית שבה הפריים-טיים הישראלי שטוף בתוכניות טלוויזיה, תוכניות ריאליטי כפי שהן מכונות, תוכניות שכל עניינן הוא השפלת נשים וביזוי נשים – המסרים הסמויים האלה חזקים יותר מכל דבר שנעשה כאן בחקיקה. ולכן, אי-אפשר ביום האשה הבין-לאומי לדבר אך ורק על קידום חקיקה – מבלי לדבר על כך שהתרמית הזאת, התרמית הצבועה של כל אותם ארגונים שמדברים על זכותה של האשה על גופה אך במקביל מציגים את האשה בעיקר כגוף, מציגים את האשה בעיקר כגורם שהוא מושא להטרדות מיניות בשידור חי, שכולם צופים בו – כולם צופים בתוכניות האלה כאילו מדובר בתוכניות שבאמת משקפות מציאות. ריאליטי, כמה אבסורדי השם הזה. אני חושבת שהמחאה שצריכה לצאת מהבית הזה היא לא רק נגד תופעות פגומות שמדברות על הטרדה מינית. הטרדה מינית מתחילה גם מהטרדת ציבור שלם בשעות צפיית שיא. הטרדה מינית מתחילה גם מהמקום שבו נשים אינן מקבלות את כבודן בזירה הציבורית הישראלית שמשקפת תרבות. ולכן, חשוב לי לומר כאן ביום הזה שהמאבק עובר דרך הרבה מאוד חזיתות. בראשית דרכו הפמיניזם ניסה לומר שהמטרה שלנו היא להשיג שוויון בין גברים לנשים, שוויון שאומר: האשה היא כמו הגבר. מאוחר יותר, בשנות ה-70, התחילו לדבר על פמיניזם תרבותי, שאמר: האשה שונה מהגבר, האשה איננה גבר, ולכן צריך להתייחס אליהם באופן שונה. בהרבה מאוד מובנים, גם אנחנו היום צריכים לומר באופן ברור: אשה איננה גבר, כישוריה מיוחדים לה, ואי-אפשר להתעלם מהעובדה שהוועדה לקידום מעמד האשה חייבת לראות את האשה גם בתפקיד המשפחתי שלה. והתפקיד המשפחתי דורש היערכות חברתית מיוחדת. ואם יש דבר שהוועדה לקידום מעמד האשה לקחה על עצמה בתקופת כהונתי כיושבת-ראש, זה היכולת של נשים לקיים חיי משפחה מבלי שהדבר יפגע ביכולת שלהן לבחור באיזה תחום תעסוקה הן רוצות לעסוק. ולכן, אחד הנושאים המרכזיים ביותר שעומד על סדר-יומה של הוועדה הוא נושא מעונות היום. מעונות היום הם המפתח ליכולת של אשה לצאת לעבוד. בלי היכולת לקבל חינוך חינם לגיל הרך, בלי היכולת לקבל סבסוד לנשים שנמצאות בגילים הקריטיים, שבהם הן צריכות לבחור בין היציאה לעבודה לבין גידול הילדים, לא נוכל באמת לדבר על שוויון, לא נוכל באמת לדבר על היכולת של אשה לקבל בחירה עצמאית. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חברת הכנסת חוטובלי, אם יורשה לי להפריע לך, הייתי רוצה להעלות לסדר-היום ולוועדה שלך את הנושא הזה, שבימים אלו מתקדם בוועדה לזכויות הילד, הצעת חוק שאני מברכת עליה מבחינה מהותית, והמהות שלה היא טובה. מדובר שם על הפיקוח על מעונות לגיל הרך. אבל לצערי הרב, החוק הזה לא יהיה ממומן, בעצם אין לו סעיף תקציבי, המדינה לא תישא בנטל. הווי אומר, שעם כל ההיטלים שמטילים על המשפחתונים ועל המעונות, בסופו של דבר הנטל יתגלגל על ההורים, ויש צפי שזה הולך לעלות מאות מיליונים. מה שאומר שהפיקוח על המחירים יוסר, תהיה חלוקה של הרבה יותר, כי גם המעונות הפרטיים ייכנסו לאותו תקציב; אותה עוגה תתחלק להרבה יותר, והמחירים יעלו עד לכדי כפול. זו תהיה ממש חזרה אחורנית – להחזיר את הנשים, בעיקר את הנשים שלא מרוויחות הרבה, אל הבית, לגדל את הילדים. ואולי זה הזמן, בטרם יעבור לפה לקריאה שנייה ושלישית, להגיד: סטופ, בלי מימון אסור להעביר את החוק הזה. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> תודה, גברתי היושבת-ראש. אין ספק שהנושא הזה של הפיקוח הוא נושא שאנחנו פועלים בו, בשיתוף עם הוועדה לזכויות הילד. אבל אני חוזרת לנקודה שהוועדה לקידום מעמד האשה חייבת לתת תמיכה למשפחה, כי אם אנחנו רוצים באמת לקדם נשים, אנחנו חייבים לאפשר להן לחיות חיי משפחה תקינים, ולא ששעות העבודה העמוסות יצליחו להשתלט על סדר-היום גם של הגבר וגם של האשה. אני רוצה לומר דבר נוסף. לצערי פתחתי את הבוקר הזה בחדשה קשה מאוד, על אשה נוספת שנרצחה. אנחנו חיים כאן במציאות שבה נשים הן עדיין קורבן לאלימות. הוועדה לקידום מעמד האשה קראה בשבוע שעבר להקים רשות לאומית למאבק באלימות במשפחה, כי אנחנו רואים פעם אחר פעם שהדברים האלה נופלים בין הכיסאות, בין רשויות הרווחה לבין המשטרה. ואין מנוס משילוב כל הכוחות הטובים בחברה שלנו כדי להביא באמת למצב שבו כל תלונה של אשה שנמצאת בסכנת חיים תטופל ותמוצה, ולא נעמוד בפני עוד כותרת אדומה בעיתון על אשה שאיבדה את חייה בגלל כשל כזה או אחר, של רשות כזאת או אחרת, אם זה של המשטרה או אם זה של רשויות הרווחה. הנושא הזה, לצערנו – כל עוד הוא ממשיך לעמוד על סדר-היום שלנו כחברה, אנחנו יודעים שמעמד האשה עדיין סובל מבעיות קשות. בסיכום דברי אני רוצה לומר שיש חשיבות לוועדה לקידום מעמד האשה גם בהעלאת המודעות, בהעלאה על סדר-היום של נושאים שמגיעים מהשטח. אני רוצה לומר שאחת הבעיות הקשות שהוועדה לקידום מעמד האשה טיפלה בהן בשנה הזאת, במושב החולף, היא בעיית ההתבוללות. יש לנו בעיה קשה של התבוללות בקרב נשים, בעיקר של נערות במצוקה שנופלות קורבן למערכות יחסים בעייתיות מאוד עם גברים שאינם יהודים, שבדרך כלל מנצלים את הנשים האלה וגורמים להן לשלם מחיר כבד, כולל הגליה מהארץ הזאת, והדבר הזה הגיע לוועדה לקידום מעמד האשה. גם הנושא של עצירות שלא כובדו זכויותיהן על גופן – גם הנושא הזה טופל בוועדה שלנו בהרחבה, כי חלק מהיכולת שלנו לעזור ולסייע מגיע גם מפניות שאנחנו מקבלים מהשטח, וזה דבר חשוב נוסף שרציתי לדבר עליו כאן ביום הזה. בסיכום הדברים רק נזכיר שאנחנו מציינים את היום הזה גם בתאריך היהודי של חודש אדר. חודש אדר הוא חודש ששם במרכז אשה מאוד מרשימה בשם אסתר המלכה, שכל עניינה הוא הנהגה פוליטית מתוך ארמון המלוכה בפרס. אסתר פועלת בשיתוף פעולה מלא עם מרדכי היהודי כדי להציל את עם ישראל באותם ימים, והדמות שלה הפכה להיות דמות מופתית לאשה שמצליחה להגיע למרכזי ההחלטה של האימפריה הגדולה של אותם ימים כדי להציל את עם ישראל. אני חושבת שראוי מאוד ביום האשה הבין-לאומי לציין את העובדה שיש לנו גיבורות תרבות בתוך התרבות שלנו, ולא רק לדבר על המורשת ההיסטורית של אומות העולם, אלא לדבר גם על כל הגיבורות שמתחילות בתנ"ך ועוברות דרך אסתר המלכה, כדי לומר: יש לנו מורשת משלנו, שמדברת על בינה יתירה שניתנה באשה מבאיש, ואני מאוד מקווה שהבינה הזאת תנחה אותנו כאן, בכנסת הזאת, כדי לחוקק חקיקה שתמשיך לקדם את מעמדן של נשים ותמשיך לפעול למען עתיד טוב יותר לנשות ישראל. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אמן ואמן. תודה ליושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי. אנחנו נעבור לדובר הבא בסדר-היום – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. אולי עוד נתון קטן, עד שיעלה חבר הכנסת בן-ארי. לא סתם, כמו שציינת, ציפי, רוב העובדים הסוציאליים הם עובדות סוציאליות. אז אני רוצה להוסיף על כך ולחזק, כי מסתבר שרוב המתנדבים בעמותות, בעיקר בעמותות לטיפול בילדים ובבני-נוער בסיכון – מסתבר ש-77% מהם הם בעצם מתנדבות. אז אנחנו נצדיע להם כאן וגם נקווה שהשביתה תיפסק ושיושג הסכם שכר באמת הוגן למען החברה. בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לקחתי פעם קורס במחלקה לסוציולוגיה. היו שם 95 סטודנטיות וחמישה סטודנטים. גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, יום האשה – האשה היא כל השנה, היא לא ביום אחד מיוחד, ובכל זאת אנחנו מציינים את זה ביום האשה. אני רוצה לשתף אתכם בחוויית ילדות. גדלתי בכפר-שלם, שכונת התקווה, והיה לי חבר טוב – עד היום הוא חבר שלי – משכונת התקווה. היתה להם סבתא – משפחה של תימנים, יוצאי תימן – ולסבתא הזאת קראו סבתא blue eyes. למה? היא, בשונה מהעדה, שהצבעים שלה הם צבעים כהים, לה היו עיניים כחולות. סבתא blue eyes. אשה חביבה ואהובה מאין כדוגמתה. ואחד הדברים שאפיינו אותה – היא ידעה את כל תהילים בעל-פה, את כל שיר השירים בעל-פה, וגם מקרא ותרגום בעל-פה, ולא ידעה קרוא וכתוב. אז פעם שאלתי איך יכול להיות שהיא יודעת הכול בעל-פה והיא לא יודעת קרוא וכתוב. אז אמרו לי: זה היה ככה – אבא שלה בתימן הביא "מוֹרִי" לאחים שלה, והיא היתה מחוץ לדלת. והסקרנות שלה היתה כל כך גדולה, שהיא הקשיבה מחוץ לדלת, וכנראה עלתה על האחים שלה ביכולת הקליטה שלה. קרוא וכתוב עד סוף ימיה האשה החביבה הזאת לא ידעה, אבל את כל שיר השירים ואת כל תהילים ומקרא ותרגום היא ידעה כמו שצריך. אולי אני אזכיר גם את אמי, עליה השלום, שבאמצע כיתה ו' נאלצה להפסיק ללמוד כדי לצאת לעבוד ולממן את הלימודים של אח שלה, שלמד להיות מהנדס בטהרן. זאת היתה התרבות. לשמחתנו הרבה אנחנו נמצאים היום במקום אחר לחלוטין, ואם חס ושלום ישנה עדיין איזו פינה שלאשה אין שוויון הזדמנות להשיג את היכולות שלה, שללא ספק הן לא יורדות מאלה של גברים בשום דבר, אז אנחנו צריכים, והתפקיד שלנו – ועשינו שנות אור ב-50 שנה האחרונות או ב-100 השנים האחרונות – לעשות את הכול כדי למחוק כל אפליה מן הסוג הזה. איך שאני מכיר את מערכת החינוך בישראל ואת מערכת החוק במדינת ישראל, אנחנו נותנים את מלוא ההזדמנות. אבל אני רוצה לדבר על פן נוסף, שאני חושב שגם יושבת-ראש השדולה לקידום האשה דיברה עליו. אני רוצה לדבר על מושג שהפך להיות שם גנאי, וזה המושג "עקרת הבית": אני עקרת בית. יש אשה אחת שמאוד קרובה אלי, ואני רוצה לספר שני דברים. כשאני סיימתי ללמוד את התואר השני, אמרתי לה: עכשיו תורך. וכך עשתה. כשסיימתי את התואר הבא שלי, אמרתי לה: עכשיו תורך. היא אמרה לי: לא, עכשיו תורי להשקיע בילדים. אם אני אשקיע את מה שאתה השקעת בלימודים שלך, מה יהיה עם החינוך של הילדים? כשהציעו לה משרה של ניהול, היא אמרה לי: זה לא הזמן, עכשיו הזמן לגדל את הילדים. היא עובדת ומצליחה במה שהיא עושה, אבל מדינת ישראל מאפשרת לה כמורה דבר נפלא שיש במערכת החינוך, גברתי שרת החינוך לשעבר, דבר שנקרא "משרת אם". היא יכולה, והמדינה מתחשבת בכך שיש לה המשימה של הקמת הבית בישראל. לפני כמה זמן דיברתי כאן כנגד חוק שעות נוספות. אני נגד שעות נוספות, כי אני חינכתי ילדים שההורים שלהם עבדו שעות נוספות בלי סוף ולא גידלו את ילדיהם. וישנו תפקיד של עקרת הבית, שהבית מבוסס עליו, וישנן שנים כאלה, וזה לא מוריד מכבודה של האשה. זה כבודה. זה כבודה של האשה. לא כמו שאמרו לי השבוע: במטבח, במטבח. לעתים במטבח. היא מתהדרת בזה. מטבח הוא לא שם גנאי. גם אני נכנס למטבח כשצריך. הוא לא שם גנאי. הפכו פה כמה דברים לשם גנאי. אני רוצה להחזיר את העניין – יום האשה הבין-לאומי, וצריך לזכור את הבית, את הבית היהודי. אין מלחמה בין גברים לנשים בעולם הזה, במציאות שלנו. אם יש מלחמה בין גברים לנשים, צריך למחוק את המלחמה. צריך לשמור על הרמוניה בין גברים לנשים, הרמוניה מלאה של חיים טובים, שיצליחו להקים בתים בריאים וחזקים, והבסיס של הבית הוא עקרת הבית, כשם שהוא שם תואר של שבח, וחס ושלום לא כשם גנאי. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אני חייבת לציין שחלק מהדברים שאמרת – בעלי עושה אותם מאוד טוב, ואולי אפילו טוב ממני. חלוקת התפקידים ולהיכנס אחד לנעליים – כאשר בסופו של דבר ההרמוניה פועלת לטובת כולם, ובעיקר לטובת הילדים, זה נהדר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> צריך הרמוניה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> עכשיו הבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, אדוני יושב-ראש הכנסת, רבותי חברי הכנסת, יום האשה הבין-לאומי הוא יום חג שאפשר להגיד בו "חג שמח", ואני אומר "חג שמח" לכל הנשים. אבל הוא נוצר כיום של מאבק, ומדי שנה אני טורח להזכיר זאת לטובת חברי הכנסת שאינם יודעים ולטובת ציבור הצופים. גברתי היושבת-ראש, בשנת 1857 נשים הפגינו למען תנאי עבודה בעיר ניו-יורק, ותוך התנגדות של המעסיקים שהם יעסיקו אתן את בניהן. ובהפגנות האלה הותקפו על-ידי המשטרה ונהרגו 129 עובדות. יותר מ-50 שנה לאחר מכן, בוועידת נשים בקופנהגן – שם היתה גם רוזה לוקסמבורג, הסוציאליסטית הקומוניסטית הידועה – אומץ יום 8 במרס, שזה היום של האירוע ההוא בניו-יורק, כיום האשה הבין-לאומי. מאז האנושות חוגגת את היום הזה כיום של חג וכיום של מאבק. מדינת ישראל איחרה להכיר ביום הזה. אני שמח שבשנים האחרונות, גם בזכותו של יושב-ראש הכנסת, גם בקדנציה הזאת וגם בקדנציה הקודמת שלו, היום הזה נכנס לסדר-יומה של הכנסת, איכשהו נכנס. אנחנו, בסיעת חד"ש, ולפני כן בסיעת רק"ח, ולפני כן בסיעת מק"י, מאז ומתמיד הבאנו באותו יום הצעת חוק. השנה זה לא התאפשר, כי היתה כוונה לקיים אירוע חגיגי שאין בו מחלוקות, אבל הצעת החוק שלנו עדיין בתוקף ועדיין עומדת על סדר-יומה של הכנסת, והיא – להכיר ב-8 במרס כיום של שבתון לנשים במדינת ישראל. בשנת 1976 ראש העיר נצרת היה הראשון שהכיר ביום הזה ונתן יום שבתון לעובדות של העירייה. אני מקווה שרבים ילכו בעקבותיו, ובעיקר – שהמדינה והכנסת יכירו ביום הזה. אנחנו חוגגים או מציינים את היום הזה, יום האשה הבין-לאומי, השנה בתנאים שאנחנו לא יכולים להצביע על התקדמות ממשית במעמדן של הנשים. עדיין ממוצע ההכנסה של הנשים בישראל הוא בגבולות 63% מממוצע ההכנסה של גברים. זה דבר שמבטא אפליה שזועקת לשמים. אם נעשה דיפרנציאציה בין הנשים היהודיות לערביות, אז מסתבר שממוצע ההכנסה של הנשים הערביות הוא 66% מממוצע הנשים היהודיות. זו אפליה כפולה ומכופלת. זו אפליה כנשים ואפליה כערביות. בנתונים החברתיים שעומדים לרשותנו, אחוז הנשים בנות 65 ומעלה בכלל הרשומות במחלקות לשירותים חברתיים – ואני מבקש מהשרה, כנציגת הממשלה, להקשיב למספר הזה – אחוז הנשים בנות 65 ומעלה הרשומות במחלקות לשירותים חברתיים הוא פי-שניים, כלומר 200%, מחלקן באוכלוסייה הכללית; 23% לעומת 11% בהתאמה. היחס גדול עוד יותר, גברתי השרה, כשאנחנו מדברים על נשים בנות 75 שנה ומעלה, שאז מגיעים לפי-שלושה. שיעור הפניות למחלקות לשירותים חברתיים גבוה יותר בקרב הנשים מאשר בקרב הגברים – 185 נשים מכל 1,000 לעומת 162 גברים מכל 1,000, בעיקר, כאמור, בגילים המבוגרים יותר. כשאנחנו מדברים על תעסוקת נשים, אחוזי האבטלה בקרב הנשים בכלל במדינת ישראל הם גבוהים יותר, אבל כשמדובר על נשים ערביות רק 22% מהנשים עובדות במקומות עבודה מסודרים או מוסדרים. 30% מהנשים הערביות שיש להן תעודות אקדמיות או של הכשרה מקצועית הן מובטלות. יותר מ-40% מהנשים הערביות שעובדות ושיש ברשותן תעודות אקדמיות אינן עובדות בתחום ההכשרה האקדמית שלהן. אני לא מקבל – יגיד מי שיגיד – שזה עניין של מנטליות. היום נשאלתי את השאלה הזאת. אני חושב שהתירוץ הזה אין לו שום יסוד. מספר הסטודנטיות הערביות באוניברסיטאות בישראל הוא גבוה ממספר הסטודנטים; 63% מהסטודנטים הערבים במדינת ישראל הם סטודנטיות. במקבלי רשיון הנהיגה שיעור הצעירות הערביות הוא 49% לעומת 51%. יום אחד היה דיון של 40 חתימות. ראש הממשלה ישב כאן ודיברנו על תעסוקת נשים. הצעתי שהממשלה תחשוב על יצירת מקומות עבודה ביישובים הערביים. נשים לא יכולות לנסוע שעה ושעתיים הלוך ושעה ושעתיים חזור ולעבוד שמונה שעות. ואז כל מה שהיה לו להגיד, לראש הממשלה, שהממשלה שוקדת על תגבור התחבורה הציבורית ביישובים הערביים ועל פתיחת מעונות-יום לילדים. זה עדיין אינו מתקיים, וגם כשיתקיים, זה עדיין לא ייתן את התשובה הראויה. הדבר הנורמלי ביותר הוא שמקומות העבודה יהיו צמודים וקרובים ככל האפשר למקום המגורים. העניין של שוויון לנשים אינו רק דרישה שאני דורש מהמדינה והממשלה, אלא כנציג של הציבור הערבי, שאני נמנה עם אחד ממנהיגיו, יש לי ביקורת גם על החברה שלי. אומנם רצח נשים אינו רק נחלתם של הערבים. הבוקר, דווקא ביום האשה, אשה צעירה בת 20 נדקרה ומצאה את מותה היום בתל-אביב – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> כן, בתחנה המרכזית הישנה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – בתחנה המרכזית בתל-אביב. אבל אני רוצה לומר כאן גם עמדה חברתית וגם עמדה ערכית לגבי מה שקרוי "רצח על רקע כבוד המשפחה". אמרתי את זה, אבל גם ביום הזה אני חייב לומר את זה בצורה הכי נחרצת: רצח הוא רצח והוא פשע, ואין פשע שיש בו כבוד, במיוחד כשהוא מכוון כלפי נשים. הביטוי הזה הוא ביטוי נבזי, נמוך ומשולל כל ערך מוסרי. אין רצח וכבוד, ואני דוחה מכול וכול כל מי שנותן הסכמה, באמירה או בשתיקה, לפגיעה בנשים תחת המשבצת האיומה, השחורה משחור, של כאילו כבוד. לא קונים כבוד ברצח. כבוד קונים בכבוד, בכבוד הדדי ובחיים משותפים. גברתי היושבת-ראש, לסיום, על אף התמונה העגומה, אני חושב שהעובדה שאנחנו מציינים היום את יום האשה הבין-לאומי – אנחנו יכולים גם לציין את הפעילות שהיתה בכנסת ומחוץ לכנסת. ביום שבת היתה תהלוכה גדולה של תנועת הנשים הדמוקרטיות באום-אל-פחם. היום היתה הפגנה, כביכול איגוד מקצועי, של העובדים הסוציאליים, אבל בעצם זה של העובדות הסוציאליות, והיו בה אלפים. עצם העובדה שנשים נאלצות להגן ולהיאבק על פת לחמן ביום כזה, זה תעודת כבוד לאותה התכנסות אדירה שהיתה היום מול משרד האוצר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ונשים שלמדו לימודים אקדמיים והשקיעו ובאו מתוך שליחות, אחת מתוך שלוש נשים נאלצת לבקש השלמת הכנסה בעצמה. זו תעודת עניות לחברה שלנו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> נכון. או הבטחת הכנסה או לעשות שלוש משרות על מנת להגיע לשכר הוגן. זה דבר שהוא לא מתקבל על הדעת, אבל זו בעיקר גם הזדמנות לשלוח ברכה לנשים הנאבקות על זכויותיהן. לבסוף, גברתי, אני שולח ברכה לכל הנשים בעולם, לכל הנשים הערביות והיהודיות במדינת ישראל שנאבקות למען שוויון וחיים בכבוד. אני שולח ברכה לבנות עמי, לנשים הפלסטיניות הנאבקות לחירות, לסיום הכיבוש. אני שולח ברכה לנשים בעולם הערבי שצועדות כתף אל כתף למיגור הרודנות והעושק והדלות, ולבניית מהפכה מתקדמת בכל העולם הערבי. ולסיום, גברתי, אם מותר לי, בטון אישי – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בוודאי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – אני שולח ברכה מעל דוכן הכנסת לאשתי היקרה, לבת-זוגי, לבתי היחידה, ובעיקר – אני שולח ברכה לנשמתה של היקרה באדם – – <חיים אורון (מרצ):> למה אתה אומר את זה בשקט? <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – ברכה לנשמתה של היקרה באדם, אמי, עליה השלום. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> יפה. באמת, ריגשת אותי בסוף הנאום, לגמרי, אני חושבת שאת כל אשה פה. תודה רבה לך, חבר הכנסת מוחמד ברכה. ועכשיו חברתי לסיעה, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, את מוזמנת לעלות ולשאת דברים. ועד שתעלי, אני אוכל לומר משהו. אני למדתי טריק קטן לשכנע גברים להפוך ולהיות ככה לוחמנים במאבק של הנשים: דבר אתם בבתם הקטנה, ואז תראה איזה פמיניסטים הם הופכים להיות באחת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – במיוחד אם היא לומדת בחוץ-לארץ, ואז זה שובר את הלב. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון. אני מסכימה. בבקשה, חברת הכנסת מיכאלי. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> קודם כול, גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אני מבקשת עוד קצת זמן. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו לא מודדים זמן, חברת הכנסת מיכאלי. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> יפה מאוד. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מאחר שהנושא כל כך חשוב, הציע היושב-ראש שלא נמדוד זמנים, ואני לא רק מברכת על כך, אני גם מעודדת את זה, ובבקשה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אני רוצה להודות במיוחד לחבר הכנסת רוברט טיבייב, שכבר שנה שנייה אני מגיעה לכאן ב-8 במרס ואני פתאום יודעת שאני נמצאת במסגרת שאני אשה. את יום האשה הבין-לאומי אנחנו חגגנו תמיד ברוסיה, ואם הייתם יוצאים לרחוב ב-07:30, הייתם רואים פרחים בכל מקום. אלה לא היו גברים, ראו פשוט פרחים, שהם בסופו של דבר נתנו כמתנה לאשה וגם לילדה הקטנה בבית-ספר. זה מנהג מדהים, ואני חושבת שצריך פשוט לקחת אותו כירושה. ותודה רבה, 430 פרחים אתה חילקת היום, ובאמת תודה רבה. חלק מהאנשים כאן בכנסת התלוננו, ואני קוראת לגברים לשנה הבאה – אלה שנותנים לנו אוכל ומכינים לנו אוכל אמרו שלא קיבלו פרחים, רק חברות הכנסת. אני חושבת שזו אפליה שצריך לתקן. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני חייבת להגיד: חבר הכנסת רוברט טיבייב נתן גם לעוזרות שלי, ואני קיבלתי גם מהיושב-ראש, ולא רק אני, גם הנשים שהיו פה באולם בתחילת הדיון הזה קיבלו פרחים גם מיושב-ראש הכנסת, מרובי ריבלין. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> זה מנהג מאוד מאוד יפה, ותודה רבה על כך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <חיים אורון (מרצ):> גם כמה גברים קיבלו מהיושב-ראש. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אתה אוסף לאגרטל לכבוד – – – <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> זה כבר משהו חדש. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תביא לאשה צרור פרחים. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אנחנו מניחים שנתנו לך את זה בשביל למסור את זה לאשתך או למשפחה. <חיים אורון (מרצ):> נכון. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> יפה מאוד, התחשבות מאוד חשובה. יום האשה הבין-לאומי זה יום שהיה מיותר בעולם מתוקן. יום זה נולד לפני 154 שנים כזעם ספונטני של נשים שלא יכלו עוד לסבול – זעם שקדמו לו אלפי שנות דיכוי וקיפוח, ניצול והחלשה. העולם כולו, בהסכמה חוצת גבולות, יבשות ותרבויות, שם לאורך ההיסטוריה כולה את האשה במקום נחות. יום האשה הבין-לאומי קם מתוך עולם מעוות, שהפך את האשה לאדם סוג ב'. אצל שכנתנו, במדינת סעודיה, למשל, עד היום לאשה אין סמכות לצאת לעבודה, אין סמכות ללמוד. עד היום, אשה, אם היא רוצה לטוס לחוץ-לארץ, היא צריכה לבקש מבעלה אישור מיוחד, ורק לפני שלוש שנים הנשים קיבלו רשיון, אישור שהן יוכלו לקבל רשיון נהיגה, שהן יוכלו בסופו של דבר לנסוע לאן שהן רוצות. גם בנצרות היתה תופעה שאשה היתה סוג ב', ובימי הביניים עמדה הכנסייה בראש מסע רדיפה שנועד לחסל נשים דעתניות ומשכילות. בסין נהגו לנוון, תוך עינויי תופת, את כפות רגליהן של נשים כדי להשאירן תלויות ונזקקות; בהודו שרפו למוות את האשה החיה ביחד עם גופת בעלה כשזה הלך לעולמו; בניגריה, רק לפני שמונה שנים אם לתינוקת בת שמונה חודשים נידונה להורג בסקילה רק מפני שנאנסה על-ידי קרוב משפחתה ובכך חטאה בגילוי עריות. ביפן מותר היה לגבר להוציא להורג, ללא משפט, אשה בוגדת, בעוד הוא הורשה לבגוד ככל העולה על רוחו. במדינות הנאורות המערביות ביותר, אלה שהובילו את הקדמה, הנשים נחשבו לאדם סוג ב', ואפילו באוניברסיטאות היו אגפים שאליהם לא הורשו נשים להיכנס. בשווייץ ניתנה לנשים זכות הבחירה רק לפני 30 שנה, ויש מדינות בעולם שבהן לנשים אין זכות בחירה עד היום. גם החוכמה העמוקה של היהדות לאורך ההיסטוריה הגדירה את האשה כאדם סוג ב', וכבר בתחילת ספר בראשית, לאחר חטא גן-עדן, הוגדר לה מעמדה בעולם: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשֹל בך". לא עוד אדם שווה זכויות אלא אזרחית נחותה בממלכתו של הגבר. אולי זאת ההוכחה לכך שהתנ"ך כתוב על-ידי גבר. במשך ההיסטוריה היהדות התירה לגבר לשאת יותר מאשה אחת, לגרש את אשתו בעל-כורחה, וכשנפטר – היתה עוברת אשתו כרכוש לאחיו הצעיר. בזרמים מסוימים ביהדות נשמר עד היום מעמדה הנחות של האשה, הפסולה לעדות, לשפיטה, לפעילות צבאית, לתפקידים ציבוריים. עד היום גבר מצווה להגיד כל בוקר "ברוך שלא עשני אשה", לצד הברכה השקולה לה "ברוך שלא עשני עבד". דרך ארוכה עשינו מאז, ואנו עושים אותה בצעדים קטנים וזהירים, כל יום ויום. לא מספיק לזעוק שגם אשה יכולה ושהיא אינה נחותה, לא מספיק לתקוף ולגנות תופעות של אפליה ולא מספיק ליצור מציאות חוקתית שתאפשר לכל אשה להגשים את יכולותיה. המשימה החשובה ביותר היא השינוי המנטלי: לשכנע את הנשים עצמן, אחרי אלפי שנים, שהן ראויות, שהן מסוגלות ושהן שוות. להרגיל אותן לתפקיד יותר גבוה, למשימות יותר חשובות, ולנסות להרגיל אותן להקפיד על כבודן, לשמור על זכויות שוות גם בחיים הפרטיים וגם באלה המקצועיים, לבטא את עצמן כנשות קריירה בעלות יכולות, שמסוגלות לפרוץ את תקרות הזכוכית ולהגיע לכל פסגה אפשרית. דרך ארוכה עשינו מאז אותה הפגנה בניו-יורק, זו שפתחה את מסורת יום האשה הבין-לאומי. היום נשים תופסות עמדות מרכזיות – מנשיאת בית-המשפט העליון ועד מנכ"לית הביטוח הלאומי – והמגמה הזאת משתפרת משנה לשנה. היום, בניגוד למה שהיה רק לפני 20, 30 שנה, אנסים נשלחים לכלא בלי קשר למעמדם וכוחם הפוליטי או דרגתם הצבאית. היום, החוק אוסר אפליית נשים, ובמיוחד אפליית נשים בהיריון. היום, נשים הן פעילות ויוזמות, מודעות ומשפיעות בחברה, בכלכלה, בתקשורת, וגם בכנסת מספרן רב, בהתחשב בכך שלגברים נטייה טבעית הרבה יותר חזקה לעיסוק הפוליטי. דרך ארוכה עשינו, אך דרך ארוכה לא פחות ומשימות רבות ונכבדות עוד לפנינו. הלוואי שבעוד כמה שנים נוכל להגיע למצב שנגיד שהשגנו את מטרותינו, וישראל היא המדינה הראשונה בכל העולם שמבטלת את יום האשה הבין-לאומי. אך לשם כך צריכים לקרות עוד כמה דברים. הייתי רוצה לראות ראשי עיר, חברות הכנסת, אולי שרות בממשלה – חרדיות; רבניות מנהיגות, ולא רק רבנית כאשתו הקטנה של הרב, עזר כנגדו. שיהיו יותר נשים דרוזיות, בדואיות, ערביות, אתיופיות, עולות, שלומדות ומתפתחות בקריירה, מאמינות שתפקידן בעולם הוא לא רק להביא ילדים, לא רק לנקות את הבית ולשרת את בעליהן; שלא יסכימו עוד שהבעל ימשול בהן, רק בתוקף סמכותו כגבר. שיהיו יותר מנהלות בתי-חולים, שגרירות ישראל בחו"ל, קצינות משטרה שמתקדמות לדרגת נציבות. שתהיה לפחות אלופה אחת בהיסטוריה של מדינת ישראל, בצה"ל. הגיע הזמן לשוויון בין שכר של גבר לזה של אשה, לא רק במגזר הציבורי אלא גם במגזר הפרטי, ואני מאוד מאוד מקווה – צריכות להיות יותר נשים בתפקידים מרכזיים בעולם העסקים הישראלי, לא רק כיורשות הון אלא כנשות מקצוע, יזמיות עסקיות. על תחומים אחדים אומרים שהם "גבריים", ולכן טבעי מיעוט הנשים בהם. אך מקצוע ההוראה הוא מקצוע שבו יש רוב מוחלט לנשים, לכן זה מפליא למה עד היום היו רק שתי נשים ששימשו כמנכ"ליות משרד החינוך, ושתיהן ביחד עמדו בראש משרד החינוך שמונה שנים מתוך 63 שנות המדינה. בעולם מתוקן יהיו יותר נשים מורות בתפקידים בכירים של ניהול ותכנון – במספר שלא נופל מחלקן היחסי בתפקידים זוטרים. הייתי רוצה שיבוער מהשורש הביטוי "רצח על חילול כבוד המשפחה", שמבטא את הצידוק התרבותי לרצח אשה; שמספר התלונות על פיטורי נשים בהיריון ירד; שלא יהיה יותר סחר בנשים; שנשים שנאנסות, מוכות ומותקפות בכל גיל, בכל דת ופלח חברתי, לא יחששו להתלונן, ובמקומן יחשוש הגבר התוקף. הגיע זמן במדינה שלנו – הגיע זמן למדינה של נשים עצמאיות, מאושרות, גאות, מאמינות בעצמן ובכוחן. הגיע הזמן לעולם של שוויון, שגבר יברך: "ברוך שעשני איש", ושאשה תברך: "ברוך שכן עשני אשה". אז יקרה הדבר המשמח ביותר: נוכל להודיע בשמחה על פירוקה של הוועדה לקידום מעמד האשה ועל ביטול יום האשה הבין-לאומי בישראל. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. וכעת, הבאה ברשימת הדוברים – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אתם מחליפים בתור? אוקיי, אז בבקשה, חבר הכנסת אחמד טיבי. גם לך לא נמדוד זמן, כמצוות היושב-ראש. ביום שכזה איננו עומדים בכללים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני אקצר. אני מודה לחברי שהסכימו לתת לי כמה דקות ולשנות את התור. גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה לימור לבנת, אין ספק שביום האשה הבין-לאומי באים, נואמים, מציינים, מקטרים, מתלוננים. אבל יום האשה צריך להיות 365 יום, גברתי היושבת-ראש, וצריך תמיד להעמיד את הציבור, את כולנו, על הנתונים המזעזעים של תעסוקת נשים, של רצח נשים, של הזדמנויות לא שוות, של שכר לא שווה. לא יעלה על הדעת שבחברה נורמלית שכר אשה הוא פחות משני-שלישים משכר גבר. זה בחברה היהודית, שהיא חברה יותר פתוחה; וכלפי פנים, מתוך ביקורת עצמית, האשה הערבייה מקבלת עוד פחות משני-שלישים מהאשה היהודייה מבחינת שכר. יש כאן אמירה, והיא אמירה פטרנליסטית, זכרית, והדברים הם ידועים – גבר יותר מוכשר באותה פונקציה מקבל יותר כסף או שכר מאשה באותה פונקציה שהיא יותר מוכשרת, רק על בסיס של היותו זכר והיא נקבה, היותו גבר והיא – אשה. גברתי היושבת-ראש, לפני כמה שנים שיעור הסטודנטיות הערביות באוניברסיטאות היה 52% ו-48% סטודנטים, ושמחנו וציינו את זה בכל מקום. כיום זה עבר את ה-40%–60%. זו אמירה של חברה מתפתחת שנפתחת. אבל ראה מה קורה באמת בתעסוקת נשים ביישובים הערביים, של נשים ערביות. אגב, אנחנו אומרים את זה פעם אחר פעם, וכדאי לשנן את זה: אשה ערבייה סובלת פעמיים, פעם בגלל שהיא ערבייה, פעם בגלל שהיא אשה, וההדרה היא כפולה ומכופלת. תעסוקת נשים, תחבורה בתוך היישובים ומהיישובים למקום העבודה – זו אחת הסיבות לשיעור אבטלה גדול אצל נשים ערביות. דוח הפיתוח העולמי שיצא ממוסדות האו"ם ציין שאחת הסיבות לפיגור בעולם הערבי הוא התעלמות ממחצית כוח העבודה, התעלמות מהנשים, מניעת עבודה של נשים בחלק גדול מהארצות האלה. זה דבר נורא. צריך לזעוק, לשנות את המציאות הזאת. דיברתי רבות, אדוני היושב-ראש, והצעתי הצעת החוק בכל מה שקשור לביטוי הנורא "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה". אני זוכר שלפני כמה שנים אנחנו בתע"ל, נשים וגברים, הפגנו ברמלה, שם שיעור המעשה הנורא הזה הוא מדאיג והוא גדול – רמלה ולוד. איזה כבוד יש ברצח? אין כבוד ברצח. או הביטוי "רצח על רקע רומנטי" – אין רומנטיקה ברצח. ולכן הצעת החוק שלי היתה למנוע שימוש כזה, בדרך כלל על-ידי דוברי משטרה, כשלאחר הרצח אתה רואה בביפרים של הכתבים הפליליים: רצח, קרוב לוודאי על רקע חילול כבוד המשפחה. אני מוכן שיגידו: רצח בתוך המשפחה. החשד – אגב, זה הכי נורא כאשר מתברר שזה לא המצב. אומרים בהתחלה: חשד של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, פוגעים באופן היסטורי, קדימה ואחורה במשפחה, בילדים, בבנות, לשנים הבאות. אחרי זה מתברר שזה לא המניע, זה לא הרקע. מה יותר נורא מזה? לכן אני מתפלא שוועדת השרים לא הסכימה לתמוך בהצעה הזאת, שאין בה לא עלות תקציבית ולא – באים ואומרים לי, שמע, חופש הביטוי. אין כאן ניסיון לפגוע בחופש הביטוי. יש כאן ניסיון למנוע יצירת אווירה חיובית, מקלה, למניע, למעשה הרצח. אפשר לומר: רצח נשים. זה נורא, רצח נשים. מה, הביטוי הזה לא מייצג? וכשאתה חושד ויש לך חשוד ביד, תגיד שהחשוד, מתברר שהוא קרוב משפחה. או "רצח על רקע רומנטי". אגב, אצל יהודים זה תמיד רצח על רקע רומנטי; אצל הערבים תמיד אומרים "רצח על חילול כבוד המשפחה". <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ששניהם נוראים באותה מידה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> שניהם נוראים, ולכן בהצעת החוק שלי שניהם נכללו באותה מידה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> השאלה היא אם אנחנו בעצם פה לא עוצמים עיניים ובאיזשהו אופן גם לא שמים את האצבע על המניע או על קיומו של אותו – תקרא לזה – כבוד המשפחה, על קיומו של אותו מניע. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אגב, לא. זה קיים בעולם הערבי. שלא יהיה – אני לא מטאטא. אני רוצה להוריד את התיאור החיובי של המעשה הנפשע הזה. זה שיש מניעים? ודאי שיש מניע. פנימי, לפני שאני אומר בערבית, אני יוצא נגד זה, אנחנו יוצאים נגד זה. יש יותר ויותר קולות גם בחברה הערבית, הפלסטינית, בארץ, אבל גם בעולם הערבי. אגב, שמעתי שמישהו אומר שהרצח על רקע חילול כבוד המשפחה – הביטוי נוצר על-ידי התקשורת כאן בארץ, וזה פשוט לא נכון. מה שקרוי "גַ'רַאאִם אל-שַּרַף" – "פשעי הכבוד" – קיים בכל העולם הערבי. הביטוי הזה הוא מכיוון שהדברים האלה קיימים, מכיוון שהפשעים האלה מתרחשים. לכן צריך לטפל גם בתרבות שבה גבר יכול לחסל אשה, להרוג אותה, כי הוא חשב שמה שהיא עשתה הוא לא בסדר. לפעמים זה מגיע עד כדי שהיא סירבה להינשא למישהו, זה כאילו פגיעה בכבוד. לכן דרשתי וביקשתי למנוע את השימוש במושג הזה "כבוד" או "רומנטיקה". המבחן שלנו הוא מבחן השוויון. היה חוק של ייצוג הולם, היה חוק לגבי נשים, והוא גרם לשינוי בייצוג נשים בשירות הציבורי, שירות המדינה וחברות ממשלתיות. זה לא היה כך בכל מה שקשור לייצוג הולם של ערבים. זה לא שינה באופן דרסטי, כי יש גם מנגנוני אכיפה אפקטיביים יותר במה שקשור לנשים. אני מרגיש טוב יותר כאשר אני רואה נשים לא בעמדות סמליות אלא בעמדה אופרטיבית. מנכ"ל זה דבר חשוב; לדעתי, ויסלחו לי השרות, יותר חשוב משרה. לכן, ככל שנרבה בשיתוף ובניצול הכשרון הזה, כן ייטב. בדרך כלל, מה שאני אומר תמיד, בדרך כלל, לנשים, בעיקר נשים בחברה הערבית: לא לחכות שהחברה הזכרית תיתן לכן זכויות, אלא תתנפלו על הזכויות האלה, והנשים צריכות לקבל – – – <חיים אורון (מרצ):> אתה מדבר היטב עברית, למה אתה לא אומר "חברה גברית"? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, "זכרית" זה יותר נגטיבי. ההתנהגות. בהתחלה אמרתי גם "גבר" וגם "זכר", בכוונה, כי יש כאן אמירה – טוב, רואים שלא באת מתחום המדע והרפואה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> נכון, את צודקת, את צודקת. יש כאן אמירה. לכן, הרי המעשה של האפליה הוא מעשה נגטיבי, מעשה שלילי. לכן האפליה של גברים נגד נשים היא על בסיס של המגדר, זכר ונקבה. על כל פנים, אנחנו מסכימים, בסופו של דבר. אמרתי, ואני חוזר ואומר: גם בפוליטיקה, גם בחברה, גם במגדר, זכויות לעתים קרובות לא נופלות מהשמים. לפעמים צריך להיאבק כדי לזכות בהן ולהשיג אותן. כך צריך להיות גם במבחן בין נשים וגברים. תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת אחמד טיבי. הדוברת הבאה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, גברתי השרה, מטבע הדברים, כמחוקקים, אנחנו מנסים לתקן את המציאות שאנחנו חיים בה ולהתגבר על פגמיה. לכן חיי היום-יום שלנו מורכבים מהצבעה על החסר, על חצי הכוס הריקה. אבל בבואנו לחגוג את יום האשה הבין-לאומי – ואני מוצאת לנכון להזכיר מהו האירוע שאנחנו מציינים ביום האשה הבין-לאומי: אנחנו מציינים מאבק של פועלות טקסטיל, ששבתו והפגינו עוצמה, שהיא גם עוצמה נשית וגם עוצמה של עבודה מאורגנת. בבואנו לציין את היום הזה, צריך באמת לחוש את פעמי ההיסטוריה במידה רבה, כיוון שאנחנו נמצאים בעיצומה של אחת המהפכות הדרמטיות ביותר בתולדות המין האנושי, והיא מתרחשת בזמננו. יש בזה משהו מאוד מרגש ומעצים לחיות בעיצומה של מהפכה. רק לפני עשרות שנים לנשים לא היתה הזכות לבחור ולהיבחר. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> גם בשבדיה היא ניתנה רק בשנות ה-70. על כל פנים, הזכויות האלה, שהיום הן מובנות מאליהן לנו, בוודאי לבנות שלנו, הן חדשות, הן טריות בקנה מידה היסטורי. עד לפני זמן קצר מאוד לנשים לא היתה זכות לחינוך, להשכלה, לדעת קרוא וכתוב, להחזיק ברכוש, לא להיות הרכוש של בני-זוגן. כל הדברים האלה הם חדשים לחלוטין. היכולת להעפיל – יכולת שלא מתרחשת, בגלל הכבלים שעדיין כובלים רבות מהנשים, אבל היא קיימת והיא אופציה – היכולת להעפיל לראשה של כל אליטה, בין אם זאת אליטה פוליטית, בין אם זאת אליטה של ההון, בין אם זאת אליטה אקדמית, בין אם זאת אליטה תרבותית – כל הדברים האלה הם חדשים לחלוטין, ואנחנו חלק מהמהפכה הזאת. אנחנו גם עדיין מחוללות אותה במו ידינו. יש כאן סוג של השתתפות בתהליך היסטורי, שאני לפחות חשה זכות גדולה שאני חלק ממנו. אנחנו גם רואים אותו מתהווה לנגד עינינו. אנחנו רואים כמה קשה היה לנשים פמיניסטיות שלחמו על זכויות נשים בשנות ה-70 במדינת ישראל. איך הן נחשבו שוליות, משוגעות, מוזרות. אפילו כאן, מהדוכן הזה, כשחברת הכנסת מרשה פרידמן דיברה על אלימות נגד נשים, הכנסת צחקה צחוק גדול ולעגו לה והיו קריאות ביניים: למה את לוקחת מגבר ואשה את חדוות הפיוס שאחרי המכות. כהנה וכהנה דברים שהאוזניים כואבות היום לשמוע את הדיהם. אגב, היה אחד במליאה – אני הסתכלתי על הפרוטוקול הזה בעניין רב. היה חבר כנסת אחד במליאה שהיסה את הקולות האלה, זעם עליהם וקרא קריאות ביניים בזכות הנואמת. זה היה לובה אליאב, זכרו לברכה. אני מציעה לכם לחזור אל הפרוטוקול ההוא, הוא מאוד מעניין. והנה אנחנו כאן, דור הביניים של הפמיניזם במדינת ישראל. חיינו הרבה יותר קלים ואנחנו לגיטימיות ומותר לנו להביע את דעתנו. נכון שאנחנו סופגות גילויים שוביניסטיים, אבל זה בשוליים לעומת מה שהיה. ואילו הבנות שלנו, הן כבר כל כך מודעות לזכויותיהן באופן טבעי, לזכותן על גופן, לזכותן להתקיים במרחב הזה כישויות שלמות בלי התנצלות. לכן אנחנו באמת רואים כאן תהליך מתהווה, וזה יפה. אני נוהגת להסתכל על מנעד הכוח בחברה הישראלית בפרט ובעולם בכלל דרך מנעד הממון וחלוקת הטובין, הרכוש וההון – בקרב אזרחי מדינת ישראל, מטבע הדברים, אבל גם חלוקת ההון בעולם. בידי מי נמצאים הנכסים? בידי מי נמצאים המשאבים? בידי מי נמצאים מקורות התעסוקה הטובים ביותר? כאן, כשאנחנו מסתכלים דרך הפריזמה הזאת, מצבן של נשים הוא בכי רע. במבחן הזה, מבחן הכוח האמיתי, מצבן של נשים הוא בכי רע. גם במדינות שבהן יש ייצוג נרחב לנשים בפרלמנטים, עדיין רק 1% מההון בעולם מוחזק בידי נשים. זה שיעור שקשה לתפוס אותו. אנחנו עדיין רואים, בכל עולם העבודה ובכל עולם חלוקת ההון, שנשים שם עדיין נמצאות בעמדת נחיתות עזה. וכשהן שם זה כיוון שהן באורח מקרי ירשו ממון רב מגבר, מאביהן או מבן-זוגן. כאן יש לנו עוד דרך ארוכה, ארוכה מאוד, לעשות, וכאן אנחנו דווקא ברגרסיה, כיוון שבמידה רבה הפמיניזם ששחרר את האשה לעולם העבודה לא שחרר אותה ממחויבויותיה בתוך העולם המשפחתי; הוא לא יצר ברוב המקרים תפקידים זהים לגברים בתוך התא המשפחתי, ולכן נשים היום, בשביל הזכות הזאת להתפרנס בכבוד, לקיים את עצמן, להיות ישויות מפרנסות וכלכליות עצמאיות, בעצם סוחבות על גבן את כפל התפקידים של לדאוג לבית ולדאוג גם לפרנסה, וזאת מעמסה מאוד מאוד קשה. אנחנו ממש קוסמות שאנחנו עומדות בזה. הרי אנחנו מנהלות אורח חיים שהוא בלתי אפשרי, שהוא שונה לחלוטין מאורח החיים של הגברים. אפילו כאן, חברות הכנסת שבינינו, כולנו, בכל הגילים, אנחנו מקיימות אורח חיים מאוד מאוד שונה. אנחנו חיות אחרות, אנחנו מקיימות אורח חיים מאוד שונה מזה של הגברים. אנחנו כן נושאות על גבנו מעמסה כבדה שרבים מאוד מהגברים משוחררים ממנה, כי אנחנו לא מוכנות להתפרק מהאחריות הזאת של גידול הילדים והטיפול בהם. אנחנו רואות בזה זכות. וכך אנחנו לפעמים, לא קורסות, אבל בוודאי נאנקות תחת העול. עוד מלה אחת לסיום, ברוח היום הזה – הפגנת העובדים הסוציאליים, שהיא המשך של מאבקם הצודק מאין כמותו. גם כאן אנחנו עדים למקצועות שעברו פמיניזציה. פמיניזציה של מקצוע מצד אחד היא דבר טוב, כיוון שהיא מוציאה נשים מהבית לפרנסה ולעבודה, במקרים רבים במקצועות שתורמים מאוד לחברה ומטייבים את החברה. מצד שני, ברגע שבמקצוע יש הרבה מאוד נשים – אם כי קשה להצביע על הביצה והתרנגולת, אנחנו כן רואים תהליך שבו כאשר למקצוע נכנס רוב מכריע של נשים, השכר יורד. למה? בגלל אותה תפיסה שנשים יכולות לכאורה להרוויח פחות. שזאת מן הסתם "משכורת שנייה". המקצוע מייד מקבל תווית ג'נדרית כזאת, שאפשר לשלם בו פחות. קשה להצביע על הרגע בזמן שבו החליטו לשלם פחות למורים כיוון שהם הפכו למורות. קשה להצביע על הרגע בזמן שבו החליטו לשלם פחות לאחיות או לעובדות סוציאליות, ובוודאי למקצועות שהם מקצועות עוני ממש, כמו קופאיות ומנקות בחברות ניקיון. כל אלה מקצועות נשיים, כמובן. קשה להבין מתי התחיל להידרדר השכר בפרקליטות ובכל עולם המשפט בשירות המדינה. האם זה קרה ברגע שמאסה מסוימת של נשים נכנסה? זו תופעה שלא נעים לדבר עליה, אבל היא קיימת, וזה קרה גם במקצוע העבודה הסוציאלית. העובדים הסוציאליים – שהם ברובם, כמובן, עובדות סוציאליות – הם קורבן למגמה אחרת, שהיא מאוד קשה, היא משפיעה על כל שוק העבודה, אבל באופן מיוחד על החוליה החלשה בשוק העבודה, שזאת החוליה הנשית. העובדות הסוציאליות הן קורבן להפרטת המדינה, למיקור חוץ, ל-outsourcing, ל"מצ'ינג", לאלף ואחת חיות מוזרות שהמציאו במערך הרווחה כדי שהמדינה לא תקיים את החובה המוסרית הבסיסית שלה: לדאוג לחלשיה – אלא תעשה זאת באמצעות ארגוני צדקה. מדובר בעמותות. לפעמים אלה עמותות עם כוונות מאוד מאוד טובות. אבל ברגע שהן הופכות להיות מעסיק הן חברת כוח-אדם לכל דבר. ההסכמים הקיבוציים לא חלים על העובדות שמועסקות בעמותות, ואנחנו מייצרים זן חדש של עובדים – במקרה הזה עובדות – נטולי זכויות, במקצוע שאמור להיות באופן הבסיסי ביותר בחסות המדינה ובאחריותה, בוודאי לא באחריות עמותות חסד למיניהן. אני רוצה להצדיע מכאן לעובדים הסוציאליים, לעובדות הסוציאליות, במאבקם, על כך שהם מתעקשים – והם יכלו לא להתעקש, הם יכלו להישאר עם המאבק הקונבנציונלי, מאבק על שכרם של העובדים הסוציאליים בשירות המדינה – הם מתעקשים שחבריהם בעמותות ייהנו מאותן הטבות שכר, ועל הסולידריות הזאת צריך להצדיע להם. היא גם מחזירה אותנו ליום שבו נולד יום האשה הבין-לאומי, יום שהוא גם מאבק של עובדים על זכויותיהם וגם מאבק של נשים על זכויותיהן. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. שאלה: האם זה באמת בגלל שרוב העובדים הם עובדות סוציאליות, ההתעקשות היא גם יותר גדולה להחיל את זה גם על כל החברים? שאלה שבאמת ראויה לדיון. וכעת, חברת הכנסת אורית זוארץ – את מוזמנת לעלות ולשאת דברים. <חיים אורון (מרצ):> מה הסדר פה? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> מהסוף להתחלה. אל"ף – אורון, בסוף. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חיים, אתה הבא בתור בסדר הדוברים. זו הרשימה המעודכנת שקיבלתי ממזכיר – או מזכירת – הכנסת. היה לנו דיון על זה בוועדה לקידום מעמד האשה. בבקשה, רשות הדיבור היא לך. <אורית זוארץ (קדימה):> כבוד היושבת-ראש, כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, זוהי שנת ה-100, ואנחנו מציינים ב-8 במרס ברחבי העולם וגם בישראל את יום האשה הבין-לאומי. 100 שנות עשייה שמטרתה לקדם את השוויון החברתי המיוחל ואת שוויון ההזדמנויות האמיתי, שבו כל אחת ואחת מאתנו תוכל לממש את הפוטנציאל הגלום בה. מדי שנה מתרחב המעגל, והנושא מעסיק קבוצות רבות בישראל וברחבי העולם, מתוך הבנה שרק שוויון הזדמנויות אמיתי, שבא לידי ביטוי הלכה למעשה, ומאפשר לכל קבוצה בחברה לממש את יכולותיה, יוביל לחברה מגוונת, משגשגת ומצליחה. ואגב, מדינת ישראל, שהצטרפה ל-OECD, מחויבת עד שנת 2015 לבחון את התקציב בראייה מגדרית. זה לך, כבוד השרה. אני בטוחה שתוכלי להיות כוח משמעותי שידרבן שינוי של מערכות האוצר והקמת מנגנונים שיבחנו את התקציב מנקודת מבט מגדרית. אך האם התפיסות האלה הן נחלת הכלל? לצערי עדיין לא. גם בשנת 2011 אנחנו שומעות את הקולות שכבוד בת מלך פנימה, אשה דעתה קלה, וזה גדול עליה. אנחנו נחשפות להפרדה באוטובוסים וברחובות ולפרקטיקות הדרה נוספות שפוגעות בנשים. עם סוגיות אלה עלינו להתמודד בכל יום מחדש. כאשה, כנבחרת ציבור, כמחוקקת שהגיעה לכנסת מתוך פעילות בארגוני הנשים, תפיסות השוויון שאני מוצאת הן יחסיות וסובייקטיביות. אומנם חל שינוי משמעותי במשך השנים – נשים יצאו מהמרחב הפרטי, הן באות לידי ביטוי במרחב הציבורי, בעולם התעסוקה, בצבא, בכלכלה, באקדמיה, אך גם שם הדרך עדיין ארוכה. מדי יום אנחנו נתקלות בפעולות של נשים מתוך ארגוני הנשים ומתוך קבוצות בחברה, ופעילות אינטנסיבית למיגור האפליה, הסרת החסמים החברתיים שמוצבים בפנינו ולא מאפשרים את מימוש הפוטנציאל ואת שוויון ההזדמנות האמיתי. ציינו כאן פערים בשכר, פיטורים על רקע היריון והורות, חסמים בקידום בעולם התעסוקה, תקיפה מינית, הטרדה, מסורבות גט ועוד רשימה ארוכה של נשים שהן קורבנות של מציאות חברתית. אומנם החקיקה בישראל היא מהמתקדמות בעולם, אולם קיים פער עצום בין החקיקה לאכיפה. מרבית החוקים לא נאכפים, ונותרים כאות מתה בספר החוקים. ברצוני להתמקד השנה בפערים ובחסמים שבאים לידי ביטוי ביתר שאת כשמדובר בעיסוק בתחומים שנתפסים גבריים – סוגיות שמצריכות הפעלת שיקול דעת, שיפוט, קבלת החלטות, במקרה שלנו, בישראל, ההתמודדות עם נושאים מדיניים-ביטחוניים. שם קיים פער עצום. נשים נפקדות מהמרחב לחלוטין. תפיסות הביטחון והמדיניות בישראל נגזרות בפורומים סגורים ומצומצמים. יש לנו דוגמה חיה של מינוי יושב-ראש למל"ל, שלא היתה שום מועמדת שעמדה על הפרק, למרות שיש נשים ראויות ומתאימות, שעבדו ותרמו שנים רבות במערכת הביטחון. עם המציאות הזאת אנחנו נדרשות להתמודד בשתי ועדות מרכזיות שבהן אני משתתפת. אחת היא הוועדה לקידום מעמד האשה – יושבת-ראש הוועדה ישבה ויצאה – והוועדה השנייה היא ועדת חוץ וביטחון. בעיני, שילוב בין שני התחומים הללו יכול להיות מנוף לקידום שינוי מיוחל. ההשתתפות הפעילה של נשים בפורומים ביטחוניים-מדיניים הינה המנוף היחידי שבאמצעותו ניתן להרחיב את נקודת המבט המצומצמת של מקבלי ההחלטות, שכן, כפי שאמרתי, המדיניות נגזרת כולה, רובה ככולה, על-ידי אנשי צבא ובוגרי מערכת הביטחון. האיום האסטרטגי על מדינת ישראל איננו רק האיום הצבאי ואירן. תפיסות הביטחון והאיום האסטרטגי צריכים לכלול התמודדות עם איומים אסטרטגיים נוספים, שביניהם הדרה ואפליה. תחומים נוספים, כמו אנרגיה, מים, סביבה, כלכלה, חינוך, תשתית לדור הבא – סוגיות אלה במרבית המקרים אינן באות לידי ביטוי בדיונים. הפריזמה שדרכה מתבוננים, בוחנים ומנתחים את המציאות היא צבאית, צרה ומצומצמת. ולכן, רק הרחבת מעגל מקבלי ההחלטות ושיתוף גורמים שמגיעים מעולמות תוכן שונים בכלל, ונשים בפרט, הם המפתח לבחינה מעמיקה ורחבה לקבלת החלטות רלוונטיות למציאות שבה אנו חיים ועמה אנו מתמודדים. מדובר ב-inclusive security, ויש פורום בין-לאומי שמקדם את הנושא. לצערי הרב, במדינת ישראל אנחנו מפגרים מאוד בתחום הזה. לתובנה הזו הגיעו לפני עשור במועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 1325, הקוראת לכל מדינות בארגון להגדיל את ייצוג הנשים בכל שלבי קבלת ההחלטות במוסדות ובמנגנונים הלאומיים בסוגיות אזוריות ובין-לאומיות, למטרת מניעה, ניהול או פתרון של סכסוכים. מאז ועד היום רק אחת מכל 50 אנשים שחתמו על הסכמי שלום בעולם היא אשה, אחת מכל 13 חברים בצוותי משא-ומתן היא אשה. בישראל המצב עוד יותר גרוע. לאורך 20 שנות דיונים, שיחות ומגעים לקידום הסכם השלום בינינו לבין הפלסטינים השתתפו רק שתי נשים ישראליות וחמש פלסטיניות. מדינת ישראל אומנם היתה הראשונה והיחידה בעולם לקדם את הנושא בחקיקה, כאשר בשנת 2005 עבר תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות – שוויון זכויות האשה בישראל. הייצוג ההולם הורחב בוועדות ציבוריות ובצוות לעיצוב מדיניות לאומית בכל נושא, לרבות חוץ וביטחון, ניהול משא-ומתן, ובכלל זה לקראת חתימה על הסכם שלום. אך האם החוק הזה מיושם בישראל? אני בטוחה שיש לכם את התשובה. רק לאחרונה היינו עדות לבג"ץ שהוגש נגד הרכב ועדת-טירקל לחקירת אירועי המשט ביוני 2010. גם מזכירת המדינה האמריקנית הגברת הילרי קלינטון התייחסה לאחרונה להחלטה 1325 ולעובדה שנשים מודרות מהתהליך, ואמרה כי נשים יכולות להיות כוח משמעותי בדרבון מנהיגי המזרח התיכון להשגת הסכם השלום הערבי-ישראלי, בדרישותיהן הייחודיות, ביכולותיהן לנהל monitoring אחר ההחלטות בתהליכים קודמים. הפנייה היא לראש הממשלה, ואני מניחה שהשרה לבנת תוכל לייצג נאמנה את הדברים שנאמרים כאן. לציון עשור להחלטה נערך מחקר עבור האו"ם. מסקנותיו פורסמו לאחרונה וקבעו באופן חד-משמעי כי תהליכי שלום ומאמצים להביא לסיום סכסוכים אזוריים אינם מצליחים משום שמונעים מנשים למלא תפקיד פעיל בקידום שלום בעולם. אני אחזור על זה: תהליכי שלום ומאמצים להביא לסיום סכסוכים אזוריים אינם מצליחים משום שמונעים מנשים למלא תפקיד פעיל בקידום שלום בעולם. בהתייחס לנשות המזרח התיכון נכתב במפורש כי במזרח התיכון נשים הן הראשונות להצהיר על רצונן לגלות מעורבות בשיחות השלום, אך בפועל הן נדחקות החוצה על-ידי גורמים מרכזיים בזירה הלאומית ובזירה הבין-לאומית. אחד הנושאים שבהם בחרתי להתמקד בעבודתי הציבורית הוא קידום והרחבה של המודעות של נשים מובילות בחברה הישראלית לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולקונפליקטים שעמם עלינו להתמודד, במטרה להביא לפתרונם ולהסכם שלום. אני לוקחת חלק ומשתתפת בפורומים בין-לאומיים – כן, גם ב-J Street, שהקימו פורום עצום של סטודנטיות וסטודנטים; היו בכנס 500 סטודנטים שהקימו תאים כדי לייצג את העמדות של מדינת ישראל ולהגן עליהן – ובפעילות ארגונים חברתיים לקידום התהליך המדיני. וכן, הייתי ברמאללה ונסעתי גם ליריחו, ואנחנו נמשיך לנסוע לכל מקום שראש הממשלה לא מגיע אליו עדיין, בתקווה שהוא יתעשת, יאסוף את עצמו ויבוא בעקבותינו. לרוב הנשים שנחשפו בפרויקטים האלה זו היתה החשיפה המקצועית הראשונה המעמיקה לקונפליקט. אומנם השתתפות הנשים במשא-ומתן לא בהכרח תבטיח הגעה להסכם שלום. אולם המתדיינים בקלות רבה מוותרים מראש על נקודת המבט הנוספת, על הכלים שמביאות אתן הנשים לשולחן המשא-ומתן. במציאות הישראלית אנו, אזרחיות המדינה, משלמות את המחיר, שולחות את ילדינו לצבא; אנו בעלות עמדות ודעות מנומקות, אך קולנו אינו נשמע. אנחנו מודרות. מציאות זו היא בלתי נסבלת בעיני, ועלינו לפעול בנחישות כדי לשנותה. כיום אין אף אשה בעמדת מפתח בישראל. את האחריות אפשר להטיל על ראש הממשלה, שמינה רק שלוש שרות: חקלאות, קליטה, תרבות וספורט. בלי לזלזל במשרדים, אף אחת לא יושבת בשביעייה. השרה לבנת, אני פונה אלייך בשאלה. למה את לא יושבת בשביעייה הסודית הזאת? למה את לא לוחצת? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – כיוון שזמננו – – – <אורית זוארץ (קדימה):> כן. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אז אולי, ברשותך, אם מותר, אענה – – –. את אומרת דברים שהם באמת חשובים – – – אבל למה את מערבבת פוליטיקה? <אורית זוארץ (קדימה):> אני מדברת על מה שקורה היום. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אלמלא היית עושה את זה – – – שיש בהם טעם רב – – – אבל חבל שאת עושה כאן ערבוביה – – – ובין פוליטיקה, שאין לה מקום בעיני ביום הזה, ובדברים שאת אומרת – – – <אורית זוארץ (קדימה):> תודה לך, השרה. תודה לך, השרה, על ההערה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – זכותך – – – רק הערתי הערת ביניים. <אורית זוארץ (קדימה):> אבל אני חייבת לומר לך, כבוד השרה, זה בדיוק העניין. הכול פוליטיקה. את לא יושבת בשביעייה הזאת כי זו פוליטיקה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא, לא, לא. <אורית זוארץ (קדימה):> אין שום שרה במשרדים ביטחוניים, כי זו פוליטיקה. זו הפוליטיקה הארגונית שאנחנו צריכות לשנות. ואני קוראת לך, כי עמדת בראש משרד החינוך, עשית שינויים קרדינליים בתחום המגדרי, ונכון להיום אתן מושתקות. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לא, חברת הכנסת אורית זוארץ. זה לא שאילתא לשרה לימור לבנת. <אורית זוארץ (קדימה):> לא, אני מגיבה, תודה. זה הכול פוליטיקה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ולכן, אני מוצאת את עצמי נאלצת להתערב. וזמנך אומנם בלתי מוגבל, אבל נראה לי שבאיזשהו אופן – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אני מתחילה להתכוונן לסיום. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני שמחה לשמוע. <אורית זוארץ (קדימה):> אני מתכווננת לסיום, ואני רק אומרת שאין אשה, ולו אשה אחת, בשביעייה המייעצת או במשרד עם אוריינטציה מדינית ביטחונית. וזה גם לא היה בשנים הקודמת, בואו לא נתבלבל. אני מתארת מצב נכון להיום. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אף-על-פי שמונו שבעה שרים לטפל בנושאים הביטחוניים, בעיני רק פעולה יזומה ואינטנסיבית של נשים בחברה, והפעלת השפעה פוליטית – כן, זאת פוליטיקה – על מקבלי ההחלטות לשילוב ושיתוף של נשים בדיונים בנושאים המדיניים הביטחוניים, תביא לפריצת הדרך המיוחלת ולשבירת תקרת הזכוכית וקירות הבטון. ואכן, בסופו של דבר הוכח שמי שניהלה את המשא-ומתן האמיתי – – – <קריאה:> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> מה לעשות? "אל-ג'זירה" פרסמו, לא אנחנו. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבל, חבל – – – <קריאה:> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> הפרגמטי, עם כל האמירות שזה גדול עליה, ואי-אפשר להתעלם מזה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבל שאנחנו הופכים יום כזה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אי-אפשר להתעלם מהדברים האלה – – <עינת וילף (העצמאות):> כנראה – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – כי כל הקמפיין היה: זה גדול עליה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חברת הכנסת – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אל תבלבלו, בואו לא נסתתר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חברות הכנסת, באמת צר לי שהדיון הזה הופך להיות יותר בעל רקע פוליטי, התנגחותי, אפילו. וביום שכזה – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אני לא באה להתנגח, אני מתארת מציאות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – למה היא לא באה ליום האשה הבין-לאומי? – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אני מתארת מציאות. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> את הרמת להנחתה, חברת הכנסת זוארץ. ולכן, אני – – – <אורית זוארץ (קדימה):> בסדר, אני מתארת מציאות, ואני מדברת על התהליך המדיני. ואנחנו יודעים שכל הקמפיין היה: הוא גדול עליה, והוא הוכיח את עצמו כהיפך הגמור. מלאכתנו לא הסתיימה. אני מאמינה שנמשיך להידרש לסוגיה זו גם בעתיד. למרות הקשיים והחסמים, חובה עלינו לעשות כל שביכולתנו לקדם שוויון הזדמנויות באמצעות חקיקה, הפעלת השפעה וכוח פוליטי. כן, השרה, כוח פוליטי. יש 30,000 נשים בתנועת קדימה, ואני מניחה שיש מספר לא מבוטל של נשים גם בליכוד שצריכות להצביע כדי שאת תהיי במקום שאני חושבת שאת ראויה להיות בו. ורק השפעה של כוח פוליטי, ואם נידרש גם עתירות לבג"ץ, על מנת להבטיח ולהביא לכך שבמאה הבאה יהיה ייצוג הולם ומאוזן של נשים מוכשרות וראויות בקידום הסוגיות המדיניות-ביטחוניות בכלל והסכם השלום בפרט. וכן, הכול פוליטי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לחברת הכנסת אורית זוארץ. אני בטוחה שכאשר הציע היושב-ראש רובי ריבלין לא להגביל בזמן, תיאר לעצמו שאנחנו נגביל את עצמנו בזמן. ולכן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון, טוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – תשאלי את חבר הכנסת – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו תיכף גם נשמע את דעתו. תודה רבה, ובאמת חבר הכנסת חיים אורון, זכות הדיבור אליך, רשות הדיבור. <חיים אורון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, כבוד יושב-ראש הכנסת, חברות וחברי כנסת, היות שאני לא אשה, תגבילי אותי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מותר לי? <חיים אורון (מרצ):> כן. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חלילה. <חיים אורון (מרצ):> אני באמת חושב שצריך לפתוח את הדברים ביום הזה באמירת "חג שמח", כי זה חג. צריך גם לומר, היות שרובנו, אחרי שגומרים את המשפטים הראשונים, בסך הכול מתארים, כפי שנאמר כבר קודם, את חלקה הריק של הכוס, רבים יותר ויותר מציינים אולי שהמהפכה הפמיניסטית היא אולי המהפכה המשמעותית ביותר שהתרחשה ב-100 השנים האחרונות, וכנראה לא במקרה גם המהפכה הפחות-אלימה מכל המהפכות. כנראה שהמשמעויות של מה שקרה וקורה והווה בתחום הזה הן מרכיב מאוד מאוד משמעותי בכל השינויים שעוברים על העולם שלנו, וגם על הסביבה הקרובה שלנו. אפשר לחזור עוד פעם ועוד פעם לצילומים מכיכר אל-תחריר ולראות פתאום איך בחברה שלרבים מאתנו היו דימויים שמאוד מידרו אותה והגדירו אותה, נשים הופיעו בתוך ההפגנות באחוזים הולכים וגדלים. זו לא הפעם הראשונה שאני עולה לדבר ביום האשה הבין-לאומי. כל אחד, בסופו של דבר, מחפש איזו זווית להציג את הדברים שהוא רוצה לומר. אני, לא בפעם הראשונה, בוחר להציג דווקא את אותם תחומים שבהם המאבק של הנשים משתלב במאבק רחב יותר. אני מודע לעובדה שישנם תחומים רבים שבהם מתנהל מאבק, אם בחקיקה ואם מאבק ציבורי, שעניינו הוא ישיר: מעמד האשה. אבל יש שורה ארוכה של נושאים שיכול להיות שכמה מהם, המשמעות שלהם מבחינת מעמד האשה אפילו גדולה יותר מאשר מאמץ נקודתי ומכוּון בנושא האשה, ואני דווקא רוצה לדבר על הדברים הללו. הוזכר כאן כבר קודם נושא שכר הנשים. כמובן שלהתמודדות עם השאלה הזאת יש שני ממדים: יש הממד הישיר, והוא שכר הנשים ביחס לשכר הגברים, אבל גם על כך יש נתונים שככל שהשכר הממוצע במשק עולה וככל שעולים בדרגות השכר, הפערים מצטמצמים. ומי לידנו יתקע מהו המנוף הנכון יותר כדי להתמודד עם שאלת הפער? אולי – אני לא מציג את זה כאלטרנטיבה, או-או, אלא החיבור בין המאבק המגדרי ובין המאבק הכולל אולי הוא הדרך הנכונה להשיג את התוצאות. או למשל בנושא שגם הוא עלה פה היום וכולנו עוסקים בו, וגם הבוקר בוועדת הכספים, כשדיווח ראש האגף לאיגוד מקצועי של ההסתדרות, במסגרת דיון אחר, על מצב המשא-ומתן עם העובדים הסוציאליים, העובדות הסוציאליות, ונושא שאם אני לא טועה גם שלי יחימוביץ קודם דיברה בו – הקבוצה של העובדים הסוציאליים שהם לא בתוך המסגרת הממשלתית. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> דרך העמותות. <חיים אורון (מרצ):> דרך העמותות. אבל נושא העמותות הוא הרבה יותר רחב מתעסוקת נשים. יש הנושא של עמותות בהפרטת האשפוז הסיעודי, שאגב רובו הוא גברים, ושם התופעה של ירידת רמת האשפוז והשלכתה על רמות השכר וכו' וכו' עובדת באותה צורה. ואז השאלה היא: מהו ציר הפריצה המרכזי, כמו שאומרים הגנרלים? ודיברו פה קודם על גנרלים. מהו ציר הפריצה המרכזי? למשל, ציר הפריצה המרכזי בנושא הזה, לדעתי, הוא המאבק בהפרטה והשתחררותה של המדינה מאחריות לְתחומים שבחלק גדול מהם יש רוב עובדות נשים ובחלק אחר זה לא עובדות. עוד פעם, אני מציג את זה אולי כווריאנט ולא כאלטרנטיבה, כי נורא קל להציג את זה שמה שאני אומר עכשיו זה במקום. זה לא במקום, אלא איזה וריאנט, שלדעתי חשוב לגייס אליו את ציבור הנשים דווקא משום שהוא הולך ומתארגן, דווקא משום שהוא הולך וצובר כוח, כחלק ממאבק יותר רחב. כשחשבתי אתמול על מה אני אדבר היום, חשבתי שאני אדבר על דחיית הממשלה את הצעת החוק שלי, שתעלה מחר, בנושא גיל הפרישה של נשים. לשמחתי – אני לא רוצה להתחיל בנושא הזה עכשיו, מחר נדון בכך – הממשלה כרגע לא מתנגדת וזה יעבור בקריאה טרומית. היו שותפים להישג הזה שרות, חברי כנסת נוספים וחברות כנסת נוספות ו"נעמת" וכו' וכו'. אבל שלא נתבלבל: המאבק הגדול הוא על הפנסיה, ולא ניתן – אין מכשיר שאני מכיר אותו – להבטיח פנסיה סבירה לנשים שלא במסגרת פנסיה כוללת. המאבק על השנתיים הללו, בין 62 ל-64, הוא קטע, וחייבים לראות בו קטע, מתוך מאבק יותר רחב על שאלת הביטחון שלנו והפנסיה שאנחנו נצבור, ובעיקר שהדורות הבאים יצברו בעתיד, והיא כולה תלויה על בלימה. אני אתן דוגמה שלישית, ויכולתי להרבות בדוגמאות. אני עוסק רבות בנושא הבריאות. יש מדדים הולכים וחוזרים איך נשים נפגעות, ויש הקבוצה הזאת של מחלות נשים ושל תחומים שבהם הנשים יותר רגישות. איך שאתה מתחיל לבדוק את הפערים ואת החוסרים, אתה פתאום רואה שגם שם העקומה היא עוד יותר עמוקה. ואז אתה תבוא ותשאל: תגיד, אני אתמודד רק עם הנושא הזה או שאני אתמודד עם שאלת רשת הביטחון, עומק ההשתתפות הממשלתית או גובה המס וכו'? אני הערתי את ההערה הזאת לא כדי לומר שאין מקום לציון יום האשה. יש ויש מקום, גם את הממד החגיגי שבו וגם את הממד המאבקִי – זה לא נכון מבחינת העברית – גם את הממד של המשך המאבק על הרבה מאוד דברים שצריך לעשות אותם. אני חושב שככל שהמאבק הזה נעשה יותר – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – בוגר. <חיים אורון (מרצ):> "בוגר" זה עלול להישמע קצת מתנשא. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <חיים אורון (מרצ):> יותר – איך להגיד את זה? – משמעותי, הוא יתחבר יותר ויותר עם התחומים שאליהם הוא קשור. אני רוצה לסיים בהשלכה מתחום אחר, שגם הוא זכה דווקא להצלחות רבות מאוד בשנים האחרונות, וזה הנושא הירוק. הנושא הירוק הוצג פעם כנושא בפני עצמו. האנשים שעוסקים היום בשאלת פיתוח בר-קיימא מבינים שהוא חלק ממכלול. יש לו ההיבט הייחודי, יש לו המשמעויות הייחודיות, אבל ההתמודדות המעמיקה אתו היא דווקא ביכולת לראות את המיוחד בתוך מכלול רחב יותר, ואני מקווה שיהיה לנו הכוח לראות את זה כאן וגם לפעול כך בשילוב ידיים בין גברים לנשים, אבל הפעם כשהנשים מוליכות. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה. כיף לשמוע את זה, איך נאמר, מזכרי, גברי – כל אחד יבחר לו. בהחלט. תודה רבה לחבר הכנסת חיים אורון. כעת חברת הכנסת עינת וילף. בבקשה. <עינת וילף (העצמאות):> כבוד היושבת-ראש, המזכירה, השרה וחברי חברי הכנסת – ותודה רבה לחבר הכנסת זחאלקה על נדיבותו. קודם כול, תענוג בכלל להיות ביום כזה ובדיון כזה שבו אין לנו אלא להסכים. אני גם שמחה שכל אחת ואחד מאלו שעלו לדבר האיר היבט אחר של יום האשה ושל מצבן של הנשים – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אין חברי כנסת במליאה. על מה השמחה? <עינת וילף (העצמאות):> מה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אין מה לשמוח – – – <עינת וילף (העצמאות):> אני בכל זאת גאה ומרוצה. גם לא רק מי שפה – יש פה אנשים רבים שמקשיבים ויקשיבו למה שנאמר כאן, וזה חשוב. בכל זאת, אני גאה ושמחה על כך שכל מי שדיברו כאן הציגו היבטים שונים וחשובים: גם חצי הכוס המלאה וגם חצי הכוס הריקה. אני רוצה להתייחס לאזורנו ולסיכויים לשלום ולקשר שבינם לבין זכויות נשים. במשך תקופה ארוכה דיברו על כך שאחת הסיבות לכך שאין שלום – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> רק רגע. חברת הכנסת אורית זוארץ, אני חושבת שמן הכבוד הראוי לתת גם לחברת הכנסת עינת וילף להשמיע את דבריה, ויהיה נחמד אם נכבד אותה בהקשבה. <עינת וילף (העצמאות):> חן-חן. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני מקווה שהיא תראה במַקלֵט ביתי, לפחות, את התשובה של השרה. <עינת וילף (העצמאות):> תשב ותקשיב. כמו שאמרתי, אני רוצה להתייחס באמת למה שקורה באזור שלנו, לסיכויים לשלום ולקשר של כל זה לשוויון בין גברים לנשים. במשך הרבה מאוד שנים התחושה היתה שאחת הסיבות לכך שאין שלום רחב, מלא, אמיתי, בינינו לבין – לא רק הפלסטינים, אלא שכנינו הערבים בכלל ואפילו העולם המוסלמי – הסיבה היתה לא רק עצם העובדה שהחלטנו לעשות את המעשה הדרמטי של הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל ובאזור היחיד שבו אי-פעם היינו ריבונים, אבל באזור ערבי ומוסלמי, אלא שגם היה פער אדיר בין הערכים שבנינו כחברה; כלומר, לא רק היותנו ביתו הלאומי של העם היהודי, אלא עצם הערכים שלנו לעומת הערכים סביבנו. הרבה פעמים כשהייתי בפורומים בין-לאומיים, והיו אומרים לנו: זה לא בסדר שאתם לא חלק מהאזור, אין אינטגרציה מלאה לאזור, הייתי תמיד אומרת: אני אשה חופשייה בחברה מתקדמת, איזה סוג אינטגרציה אתם רוצים שאני אעשה? איזה ערכים – כשאני מסתכלת בחברה סביבי – איזה ערכים אני יכולה לכבד? ופתאום אנחנו רואים סביבנו שינויים דרמטיים. שינויים דרמטיים שאין לנו אלא לכבד. כמובן, אנחנו תוהים לאן זה יוביל, לא רק על ההזדמנויות, אלא גם על הסכנות, אבל בסופו של דבר יש אמפתיה אדירה לאנשים שקמים, דורשים חופש, דורשים זכויות אדם, נשים שנמצאות בכיכרות כשוות לגברים ומבקשות להיות חלק מחברה דמוקרטית פתוחה וחופשית. זה דבר שיש לנו אמפתיה אדירה אליו ושאנחנו גם מכבדים. אי-אפשר שלא לכבד אנשים שקמים ודורשים להיות שווים, דורשים חופש, דורשים לחיות במדינה פתוחה ודמוקרטית. הרבה שנים הלכנו והתגאינו שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל אין לנו שום עניין להישאר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אנחנו רוצים להיות לא מיוחדים בהיבט הזה. ככל שנהיה במזרח תיכון שהוא דמוקרטי, פתוח, ליברלי, שמכבדים בו את השוויון בין גברים לנשים, שלנשים יש זכויות שוות להיות שותפות בקבלת ההחלטות ובחברה, כך נוכל להרגיש באמת ובתמים שראוי לנו להיות חלק מהאזור הזה, שאנחנו מכבדים את השכנים, וכיוון שאנחנו מכבדים את שכנינו אנחנו גם יכולים לעשות שלום אתם. הסכמי השלום שעשינו בעבר היו הסכמי שלום אסטרטגיים. הם אפשרנו לנו לשמור על הביטחון שלנו, להשקיע פחות בביטחון, לאפשר לתת יותר לחינוך, לרווחה, לפיתוח החברה. אבל כדי להגיע לשלום אמיתי עם העמים שסביבנו, עם העולם הערבי, עם העולם המוסלמי, צריך שיהיה כבוד אמיתי, וכבוד אמיתי בא גם מתחושה של כבוד לערכים של אלה שאנחנו עומדים מולם. וככל שנראה שבעולם שסביבנו קמות חברות שאת ערכיהן אנחנו יכולים לכבד, להיות שותפים, שאנחנו רואים בהן את דמותה של מדינה דמוקרטית, חופשייה, פתוחה, שמכבדת נשים, כך גם יהיה לנו בסופו של דבר שלום אמת. ולכן יכול להיות שברגעים אלה ממש אין איש יודע לאן המהפכות האלה יובילו, אבל אם אכן הן יובילו למקום שאליו מצפים אלה שיצאו לכיכרות, שהן יובילו למקום שאליו מצפה כל מי שצופה בהן, אני גם בטוחה שההזדמנות להגיע לשלום אמיתי בינינו לבין הערבים, בינינו לבין העולם המוסלמי, יגיע סוף סוף, כי זה יהיה שלום של אנשים ששותפים בערכים שלהם ועל כן באמת ובתמים מכבדים אחד את השני. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חברת הכנסת עינת וילף. וכעת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אתה מוזמן לבוא ולשאת דברים. בבקשה, חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> גברתי היושבת-ראש, גבירותי ורבותי חברי וחברות הכנסת, התמזל מזלי בחיים ואני הגבר היחיד במשפחה, בין שש נשים. אשתי נג'את, בנותי יסמין, ע'אדה, מאהא, למא וג'אנא – להן אני קודם כול שולח ברכות ביום האשה הבין-לאומי. וכמובן אני שולח ברכות לכל הנשים בארץ ובעולם, כי זה יום האשה הבין-לאומי. היום היה קצת ויכוח על מתי התחיל היום, וחלק מחברי וחברות הכנסת אמרו: 100 שנים ליום האשה הבין-לאומי, והיה קצת בלבול. האמת היא שיום האשה הבין-לאומי התחיל ב-1857. אנחנו מציינים את מה שקרה ב-1857, אותה הפגנה של נשים בניו-יורק, עובדות מתפרה, שמחו על תנאי עבודה קשים, על שעות עבודה ארוכות, במיוחד כשהוכנס מיכון למתפרות. ב-1859 הוקם איגוד העבודה הראשון של אותן עובדות. 1910 – היה כינוס גדול, בין-לאומי, של נשים בקופנהגן, בחסות האינטרנציונל השני, חברת הכנסת יחימוביץ, והרבה מהדברים הטובים בעולם התחילו שם. האינטרנציונל השני, לפני הפיצול, כי אחר כך התפצל לשני ושלישי, לפני שקם הקומינטרן בכלל. באותו כינוס בין-לאומי הוכרז על ה-8 במרס כיום האשה הבין-לאומי. הפעם הראשונה שיום האשה הבין-לאומי צוין בצורה בין-לאומיתב-8 במרס, היתה ב-1911. ובאמת אנחנו מציינים 100 שנים לפעם הראשונה שצוין יום האשה הבין-לאומי. אבל מאותו אירוע מכונן ב-1857 כמובן עברו הרבה יותר שנים. באמצע שנות ה-70 הכריז האו"ם על יום האשה הבין-לאומי, ומאז זה רק תופס תאוצה. והיות שאני לא בין אלה שחושבים שאין מאבקי דעות בעולם, אין אידיאולוגיות – אני מתקשה להאמין, חוץ מערכים בסיסיים שאנשים יכולים להסכים – ולכן זה לא צריך להפוך ליום הטיוח הבין-לאומי, וצריך להגיד מלים כדרבונות על מצב הנשים ועל כך שיש מדיניות שמחזקת נשים ויש מדיניות שמחלישה נשים, ויש תפיסות אידיאולוגיות שמחזקות מצ'ואיזם גברי ומעמד נחות של נשים, ויש כאלה שלהיפך, ולכן אנחנו לא חיים בעולם שבו כולם בעד נשים. אם כל כך טוב וכולם בעד, למה מצב הנשים כל כך רע, כבוד יושב-ראש הכנסת? אם כולם מסכימים וכולם מוכנים, למה המצב כל כך רע? אני לא מאלה שמזלזלים בהטפות. פעמים צריך להטיף, ואנשי ציבור צריכים להטיף ולהגיד את עמדותיהם בכוח מעל כל במה, זה חשוב. ובהזדמנות הזאת אני רוצה לחזור על דברים שאמרתי, כי יש לי מנהג לדבר באירועים כאלה מאז שאני בכנסת. חבר הכנסת ריבלין יכול להעיד שלפעמים הייתי הגבר היחיד שדיבר בציון יום האשה הבין-לאומי או ביום המאבק באלימות נגד נשים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – ואני תמיד טענתי שהבעיה של המאה ה-21 היא הגדרת הגבריות, הגדרה מחודשת של גבריות, שמשום מה, בתפיסה השלטת, גם בארץ וגם בסלנג – גם יושבת-ראש האופוזיציה אומרת: תהיה גבר. זה סלנג, אני לא מאשים אותה. זה כל כך עמוק, עד שזה נשמע הכי טבעי שבעולם. אני לא מאמין שיכולה להיות מערכת יחסים חדשה בין גבר לאשה בעולם במאה ה-21, שאומרים שהיא המאה של הנשים והנשים ישיגו בה לפחות את השוויון, בלי שתהיה הגדרה מחודשת של גבריות. אם הגבריות תישאר קשורה בתפיסות של כוחנות, שתלטנות, מצ'ואיזם, יהירות, על-פי רוב יהירות נבובה, אז אין תקנה לעניין. מה שיהיה – זה לא שוויון לנשים, אלא תהיה מלחמת גוג ומגוג, שלא מקבלת כותרות בתקשורת, אבל היא תתרחש יום-יום, בכל מקום עבודה, בכל בית-ספר, בכל כיתה, בכל משפחה, בכל חדר, במטבח ובכל מקום בחיים. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מלחמת המינים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> על כן אני חושב שיש לדבר על גבריות חדשה, שלא תהיה גם חיקוי של הנשים. כי היתה מודה במאה שעברה מה זה שוויון נשים: שהאשה תהיה כמו הגבר, גם תהיה כוחנית, גם תהיה יהירה, גם תהיה ארוגנטית – כך יהיה השוויון. קם דור כזה, איך אומרים, שמעך לגמרי את הערכים הנשיים, שהם חשובים מאוד לקיום מערכת תרבותית נאותה שיש בה האיזונים הנכונים בין גבריות לנשיות. אנחנו כאן לא ממציאים. אם אנחנו חוזרים על ההיסטוריה, במיוחד במזרח שלנו, ומי שטורח וקורא את הספרות הבבלית והשומרית – הספרות המדהימה של הפרת והחידקל – על מעמדן של נשים, על האלות הנשיות, על הקשר שלהן עם הטבע, אני חושב שיש כר, איך אומרים, למי שרוצה לחזור למקורות; המקורות הם עשירים מאוד בלהזין את המהפכה – לא הייתי אומר מהפכה נשית אלא מהפכת השוויון בין המינים. לזה אנחנו שואפים. לא שנשים יתחזקו על חשבון גברים, אלא שיהיה מקום לכולם במעגל הניצחון, כמו שאמר פעם המשורר הקריבי. אני חושב שהטפות זה לא מספיק. בסופו של דבר ההוויה תקבע את החוויה. ההוויה היא לא טובה. אני מאמין שיכולות לצאת אלף קריאות, ייכתבו אלפי ספרים, אבל כל עוד אין מצב נורמלי ושוויון – במיוחד בשני תחומים גדולים, תעסוקה וחינוך – אין תקנה. בארץ, בחברה שלנו, בעניין החינוך היום, לא רק שיש שוויון אלא שהנשים – יש אפליה לכולם. בתוך החברה עצמה נשים יותר משכילות ויותר מצליחות בלימודים, בבגרויות. יותר מ-60% נשים בלימודים העל-תיכוניים, באוניברסיטאות יש 60% נשים, בכל המקצועות נשים מוצלחות יותר, וזו מהפכה מבורכת. יש בעיה קשה מאוד בתחום התעסוקה. רק 20% מהנשים הערביות עובדות. בלי שינוי בנושא הזה אנחנו לא יכולים לחשוב על שוויון, או אפילו על סלילת דרך לשוויון, כי אשה שהיא חלשה יותר כלכלית תמיד תהיה תלויה בגבר. היא תסכים, בעל-כורחה, לעיוותים במערכת היחסים בינה לבינו בתוך המשפחה. אבל אשה עובדת שמרוויחה כסף ויש לה כוח כלכלי, היא תכפה את עצמה על אבא שלה, על אחיה, על בעלה ועל הבנים שלה כאשה חזקה ולא תלויה בהם. יש לה עצמאות כלכלית. זה יכול ליצור איזה כר של שוויון. זה המאבק שלנו – המאבק שלנו למען עבודת נשים ערביות. זה מפתח לשינוי חברתי. זה הנושא, זו הבעיה העיקרית, אם אנחנו רוצים לשים את האצבע, אחרת הכול יישאר רטוריקה. וכל מי שעומד כאן ומהלל את יום האשה הבין-לאומי ולא מוכן לתרום את חלקו למאבק הספציפי שאנחנו מדברים עליו, של עבודת נשים ערביות – אלה מלים ריקות מתוכן. היום דיברתי במקומה של חברת הכנסת חנין זועבי, שנמצאת בהפגנה בלוד, הפגנת נשים כנגד הריסת בתים. מחר היא תגיש כאן הצעת חוק ראויה בהחלט להעלאת גיל הנישואין. הממשלה התנגדה. למה? אני חשבתי שמסיבות דתיות. היום כתבים פרלמנטריים מתקשרים אלינו ואומרים שהרבנות הראשית תומכת בחוק. חברי כנסת דתיים באו ואמרו שהם לא נגד החוק. אז מה הבעיה? אתם יודעים איזה עיוות יוצר המצב שבו גיל הנישואין הוא 17? אתם יודעים מה מקור הגיל 17? זה החוק העות'מאני. חבר הכנסת ריבלין, זה החוק העות'מאני. לכן הגיע הזמן לשנות את המצב הזה. איך בחורה שלא גמרה תיכון יכולה להינשא? <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי שוועדת השרים לא רצתה להתערב בעניין של מסורת כדי לא לפגוע – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ועדת השרים קבעה שהיא גם נגד פוליגמיה. <היו"ר ראובן ריבלין:> דרך אגב, אני חושב, בהחלט, שאם יגיש את זה חבר כנסת שאמר שהרבנות היהודית מסכימה – אני חושב שהממשלה היתה צריכה להסכים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> טוב, אני רוצה לסיים בנימה אופטימית. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, מתוך רגישות למסורת של הציבור הערבי בישראל, לא רצו להתערב בזה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני לא רוצה לפתוח את הוויכוח; הוויכוח הזה יתנהל מחר. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> זה לא נושא לחקיקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בית-המשפט רשאי לאשר נישואין. אני מסכים אתך שזו היתה הסיבה שהממשלה לא רצתה להתערב. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ההצלחה האדירה של נשים ערביות בחינוך מסמנת את הכיוון. רק כשיש הזדמנות ושוויון הזדמנויות אמיתי, הן מצליחות. אם יהיה גם שוויון בתעסוקה, אנחנו נעמוד בפני מהפכה חברתית שבה יהיה טוב לכולם. דרך אגב, זו הדרך היעילה להילחם בעוני – שני מפרנסים במשפחה. תודה רבה. ברכות לכל הנשים בארץ ובכל העולם. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. כעת אני מזמינה את חבר הכנסת וגם סגן יושב-ראש הכנסת מגלי והבה. התבקשתי ואושר על-ידי המזכירות לאשר. אנחנו נבקש לקצר בדברים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> סליחה, אני מצטערת, נאמר לי שאני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> הוא יקצר בדברים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> סליחה, כל הצעה נמשכת 20 דקות. – – – מחכים לי במקום אחר. נאמר לי על-ידי ירדנה ששני חברי הכנסת הנוספים יהיו אחרי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <מגלי והבה (קדימה):> גברתי, אם את רוצה שאני אדבר אחרייך, אין לי בעיה. דרך אגב, היושב-ראש יכול להעיד – אני אף פעם לא דיברתי ביום האשה הבין-לאומי – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> סליחה, חבר הכנסת והבה, חלילה, זה לא כי אני לא רוצה לשמוע אותך. – – – הישיבה הזאת התחילה ב-16:30, לא העליתי על דעתי שהיא תימשך עד שעה כל כך מאוחרת. יש לי דברים אחרים, ונאמר לי על-ידי מזכירת הכנסת שאני אשיב, ושני חברי הכנסת האחרים – – – ידברו אחרי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו חשבנו שאת השרה התורנית, אז בלאו הכי – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא, אני לא השרה התורנית בכלל, השר עוזי לנדאו היה שר תורן, ופשוט שחררתי אותו – – – <קריאות:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בהתייעצות קצרה עם המזכירה – – – <מגלי והבה (קדימה):> אני חושב שכבר הייתי מסיים את דברי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו נקיים ישיבות גם ביום שלישי, בין שהממשלה רוצה ובין שהממשלה לא רוצה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> סליחה, יש שר תורן. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מזכירת הכנסת, אני בעמדה אחרת, אחריה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אז אנחנו הארכנו מאוד, השרה. <מגלי והבה (קדימה):> גברתי, אם את רוצה לדבר, הרי כל הזמן הנשים נלחמות שהן מקופחות. הנה, אני נותן לך את הבמה, תוכלי לעלות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני אף פעם לא אמרתי שאני מקופחת. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אף פעם. אני מעיד. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לא נגיע לוויכוח שכזה. אבל, ברשותך, השרה לימור לבנת, את מוכנה שאולי הוא אפילו יקצר בדברים? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני לא יודעת מה זה לקצר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אוקיי. ברשותך, אם לא אכפת לך, אנחנו ניתן לשרה. <מגלי והבה (קדימה):> בבקשה. אבל אני אטען בדברי הימים, דרך אגב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני נותן לשרים לדבר ראשונים ביום – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני ביקשתי לא לדבר ראשונה, כדי שאני אוכל לשבת ולשמוע את הדוברים ואוכל להשיב להם. יכולתי לדבר ראשונה וללכת. יש כאן שר תורן, זה לא אני. אני לא אגיד לך מה לעשות. <מגלי והבה (קדימה):> עכשיו, למה הוויכוח? אני מוכן לתת לך את הבמה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני לא רוצה – – – <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, גברתי היושבת-ראש וחברי חברי הכנסת שנמצאים פה, אני אישית, כפי שאמרתי – המושגים שאני שומע כל הזמן במאבקן של הנשים, לא זרים לי. לא זרים לי, כי אני מרגיש בהרבה תחומים שהמאבקים אפילו זהים. אבל ביום חגיגי זה רציתי לתת, גברתי היושבת-ראש, ביום האשה, את הביטוי לאותן נשים דרוזיות, ואני לא יודע עד כמה אני יכול לתאר את המצב, איך הפכו את יום החג הזה לחג שמתחילות ההכנות אליו ומתחילים לעשות כל דבר כדי להביע את ההזדהות ואת הרצון שלהן להיות ביום חשוב זה. עברנו מהפכה גדולה בעדה הדרוזית. אם אני אגיד, כמו שציינו חברי קודם – למשל, מספר הסטודנטיות הדרוזיות – יותר ממספר הסטודנטים. יש לנו 1,066 סטודנטיות דרוזיות, לעומת 560 סטודנטים. פי-שניים. במקצועות שפעם היו טבו, לגברים, אנחנו רואים שהן נכנסות ומשתלבות במקצועות שהם ראויים להערכה. זה לא אומר שבחברה שמרנית השוויון לא קיים. אני לא יודע כמה מחברי חברי הכנסת יודעים שבנושאי הדת הדרוזית ובענייני האישות הוכח, ויש מחקר חשוב של פרופסור ליש, שזכויות הנשים – יש שוויון מלא בזכויות בין הנשים הדרוזיות לגברים הדרוזים, בהתאם אפילו לכללי הדת, לפני שחשבו על יום האשה הבין-לאומי, שזה כמעט לפני 100 שנה. אבל מאז ומתמיד הזכויות שלנו נשמרו בנושאים האלה, למרות החברה השמרנית. אבל היום, כשאני מסתכל, גברתי היושבת-ראש, על המאבקים של הנשים, ואני באמת שמעתי חלק מהדוברות, מחברות הכנסת, אלה שניסו להגיד שאם היו נשים בנושאי ניהול משא-ומתן או בנושאים אסטרטגיים, הדברים היו נראים אחרת – אני לא בטוח, צריך לנתח לעומק. אני חושב, ואמרתי את זה באחד הדיונים פעם, באחת הוועדות החשובות כאן, של הכנסת, כשהיה דיון על לאפשר לנשים ללכת לקורס טיס, ואני הייתי בין הבודדים שהתנגדו שיעשו הנחות בכל מה שנדרש לנשים. כי אמרתי: אותה אשה שהולכת להיות טייסת, לא נעשה לה הקלות, כי באותה מידה של אחריות שהיא יושבת כקברניטה, כלוחמת, לא נעשה לה הנחות, כשבאותה מידה מישהו אחר היה יכול להיות, ויש לו אותם התנאים. אז שוויון ומאבק לשוויון צריך להיות על מנת שיהיה שוויון בחברה. אני רוצה להגיע ליום הזה, דרך אגב, ואני אומר את זה, שתהיה פה חברת כנסת דרוזית, שתדבר על יום האשה הדרוזי. ואני מקווה – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> הייתי מבקשת תרגום, אבל מאחר שאין לנו מספיק זמן אני אסתפק – – – <מגלי והבה (קדימה):> אני באמת לא רוצה. אני הרגשתי לא נוח, למרות – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה לא אשם. <מגלי והבה (קדימה):> אוקיי. הבטחתי לנשים הדרוזיות, אלה שמדברות אתי במיוחד – דרך אגב, השוויון מתחיל מהבית, גברתי היושבת-ראש: אני גדלתי בבית שבו גם הגברים וגם הנשים – יש לי שלוש אחיות, שהיו הראשונות שיצאו ללמוד מחוץ לכפר וסיימו את הלימודים שלהן, הפכו להיות מורות במשרד החינוך; שתיים יצאו לפנסיה ואחת עדיין עובדת. ואני זוכר כילד איך הייתי הילד הנחבא אל הכלים, שלא יאשימו אותי שעשינו עבירה גדולה שהאחיות שלי יצאו ללמוד מחוץ לכפר ומחוץ לבית-הספר. זאת אומרת, השוויון צריך להתחיל גם מהבית. ואני חושב, מהבית הזה אנחנו צריכים לשאוף למלחמה ביחד, כתף אל כתף, שגם הנשים תקבלנה את כל הזכויות שלהן, וגם הגברים. בעצם אנחנו – אין לנו בעיה, למעט כך שעדיין לפעמים כבני-מיעוטים מרגישים אותה תחושה שיש לנשים, שעדיין לא הגענו לשוויון המלא. ואני מקווה שכמו שהנשים שואפות ותגענה, גם אנחנו נגיע. תודה. ואני שוב מתנצל אם פגעתי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ממש לא. אתה לא צריך להתנצל. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לא אשמתך. תודה רבה לך, חבר מגלי והבה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני מקווה ששאר המפלגות ילכו בעקבות מפלגת קדימה, ויעמדו בראשן נשים. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> וכעת תבוא ותענה שרת התרבות והספורט, הגברת לימור לבנת. ולמען הצדק נאמר שבאמת הדיון הזה התארך מעבר למצופה, כי רצינו לתת ליום הזה משקל כאן, מעל במת הכנסת. אולי צר לנו שזה באמת – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא צריך להצטער, זה בסדר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – קצת שינה לך את סדר-היום, כי אני יודעת שיש לך התחייבויות נוספות. עמך הסליחה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> זה בסדר. גברתי יושבת-ראש הישיבה, אדוני מכובדי יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת המועטים שנמצאים כאן באולם, אני רוצה מאוד להודות לך, יושב-ראש הכנסת, על כך שאתה נשארת כאן וישבת לאורך כל הישיבה, אף-על-פי שלא אתה מנהל את הישיבה, והואלת לתת את ניהול הישיבה לסגניתך, חברת הכנסת אורלי לוי. לפני שאני אפתח בדברי, אני חייבת לומר משהו על הנוכחות המאוד לא מכובדת של חברות הכנסת וחברי הכנסת ביום הזה במליאה. לא רק עכשיו, לאחר דיון של למעלה משעתיים, אלא בכלל במהלך הדיון כולו. אני מרגישה מבוכה מאוד גדולה. אני כמעט נעלבת. משום מה, הנושא החשוב הזה, שאנחנו כל היום מדברים בחשיבותו ועל עוצמתו ועל מהותו – והיו כאן קודם כמה חברי כנסת וחברות כנסת, מספר קטן מאוד שהיו כאן רוב הדיון; אני אולי עושה אתם עוול, אז אני מחריגה אותם מהדברים שאני אומרת, הם כנראה נאלצו לצאת, אבל היו כאן רוב הדיון. אבל אלה מעטים ביותר. הרוב המכריע לא הגיעו ולא טרחו לבוא. וכשאנחנו מדברים על החשיבות, ודברים חשובים נשמעו כאן מצד לא מעט מחברי הכנסת שדיברו, אנחנו מדברים אל עצמנו פחות או יותר, וכמובן אל צופי ערוץ-99. אבל אנחנו מדברים אל עצמנו, אל המעטים שהיו כאן במהלך הדיון הזה. אדוני יושב-ראש הכנסת, אומנם היה כאן הבוקר דיון, גם הוא דיון חשוב, בוועדה לקידום מעמד האשה, אבל גם שם זה היה בערך לעצמנו. כי גם שם לא היו הרבה חברי כנסת, היו יותר מוזמנים, מוזמנות, בדיון ההוא. אני חושבת, אדוני יושב-ראש הכנסת, שאולי כדאי לחשוב לקראת השנה הבאה על איזו מתכונת שתביא לכאן יותר חברי כנסת, אולי דיון מיוחד בהשתתפות ראש הממשלה, יושבת-ראש האופוזיציה, שקודם שמעתי כמה הרבה מדברים בשבחה, חברת הכנסת זוארץ. אבל היא לא הגיעה לכאן, אף-על-פי שהיא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גם ראש הממשלה וגם ראש האופוזיציה יודעים על קיום הדיון הזה. גם היושב-ראש – – – היו מאוד שמחים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> בוודאי, בוודאי. כמובן, אדוני יושב-ראש הכנסת, ברור לי שהם יודעים על קיום הדיון. אני מדברת על מתכונת דיון כזאת שבה הם, כפי שנהוג במקומותינו – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אולי נעשה 40 חתימות – נחתים את חברות הכנסת ואת חברי הכנסת שהיו פה ביחד בדיון. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אין לנו אפילו 40 חברות כנסת כדי להחתים. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – גם כשחותמים 40 חברי כנסת, הם לא נמצאים בדיון. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אבל זה יכריח את ראש הממשלה להיות כאן, ויכול להיות שגם את האחרים. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבל שכך. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, אני מתכוונת לסוג של דיון שבו ראש הממשלה נושא נאום, יושבת-ראש האופוזיציה נושאת נאום, משהו מהסוג הזה שיביא לכאן, לפחות לחלק מהדיון, גם את ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ואחרים. אני שמחה על זה שראש האופוזיציה הצטרפה אלינו, הדוגלות בשוויון הזדמנויות בין המינים. זה לקח זמן, אבל היא הצטרפה, וטוב שכך. אולי לפחות יבואו, יהיו כאן, אולי במתכונת טיפה שונה. אני מציעה לשקול, לחשוב. מכל מקום, אני קצת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני בעד חינוך ולא בעד כפייה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא כפייה, אולי שינוי מתכונת מסוים. מכל מקום, אני חשה נבוכה. אני אומר זאת כך, אני חשה נבוכה, כי מדברים פה גבוהה-גבוהה ונמצאים פה נמוכה-נמוכה. אז לא נחמד לנו. דווקא משום שאולי השנה הזאת היא השנה הראשונה, יותר מבכל שנה אחרת – ביום האשה הבין-לאומי יש אין-סוף פרסומים, יותר מבכל שנה אחרת, בכל כלי התקשורת, ויש מהות ומשמעות באין-סוף פרטים, סטטיסטיקות, מספרים, למעשה כמעט כל דבר. אולי כי זה יום השנה ה-100, קראו לזה, אף-על-פי שכאן העירו קודם, בצדק, שזה לא בדיוק יום השנה ה-100, זה התחיל עוד קודם, אבל לא נעסוק בדברים הפחות חשובים האלה. הזכרתי הבוקר, בישיבה של הוועדה לקידום מעמד האשה, שפעם היינו חוגגים את יום האם. אתם בטח זוכרים את זה – יום האם, היו מביאים לנו איזו מתנה קטנה, הילדים, ואומרים "אמא יקרה לי, יקרה" ועוד דברים מהסוג הזה. ואז יום האשה נחשב ליום לפמיניסטיות, רדיקליות – הזכירה את זה קודם חברת הכנסת שלי יחימוביץ – קצת משוגעות לעניין. היום, ברוך השם, יום האשה כבר לא נחשב למשהו רדיקלי, אף-על-פי ששמעתי כאן, אפילו מחברת כנסת במשכן, שזה מאוד רדיקלי, אבל זה ממש לא כך. היום הזה הוא יום שעוסק בעצם בשוויון הזדמנויות בין המינים; כך הייתי מגדירה את זה, אולי בהגדרה שאני נוהגת להשתמש בה, שלדעתי היא הגדרה נכונה ביותר. אז הציפו אותנו בנתונים, ובראיונות, ואכן יש לנו יותר ייצוג בפרלמנטים בעולם, וגם כאן אצלנו, אם כי כמובן זה בוודאי לא מספיק 23 חברות כנסת. יותר נשים מנהלות ויותר דירקטוריות, ויותר חקיקה שוויונית, ויותר שופטות ופרקליטות, ויותר ראשי רשויות, ממש הרבה – חמש – משהו להתפאר בו בכל קנה מידה, כאילו. זה במירכאות כפולות – לצורך הפרוטוקול אני אומרת. <היו"ר ראובן ריבלין:> רשויות גדולות – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> רשויות גדולות, נכון, עדיין. <היו"ר ראובן ריבלין:> נתניה, הרצלייה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אכן, אכן, אבל עדיין מעט מדי. שיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה עלה, ויש צמצום מסוים בפערי השכר, אבל עדיין השכר הממוצע של גבר ב-2009 היה 9,526 שקלים, ושל אשה – 6,280 שקלים. ונכון אמרו כאן קודם על המקצועות הנשיים האלה, של עובדים סוציאליים – שהם רובם עובדות סוציאליות – ועוד שורה של מקצועות שהפכו לנשיים. תמיד נשאלת השאלה, גברתי יושבת-ראש הישיבה, מה בא בגלל מה, אם הן באות כי השכר הוא נמוך או אם השכר הוא נמוך כי הן באות, או הפוך או איך זה בדיוק עובד. אבל זה לא משנה את העובדה שאכן השכר הוא נמוך מאוד, ו-68% מהעשירון התחתון הם נשים ורק 26% מהעשירון העליון הם נשים. עיקר הפערים כמובן, כמו תמיד, הם בפריפריה. אין ספק, נאמר כאן קודם שהיתה התקדמות אדירה, אדירה, גדולה מאוד-מאוד, במאה האחרונה ובשני העשורים האחרונים. פה, בבית הזה, נעשתה התקדמות עצומה, ביוזמתן של חברות כנסת בעיקר, וגם הצטרפות של חברי כנסת גברים. אני גאה מאוד להיות שותפה לה, בעיקר מאז שנת 1992. הדרך עוד ארוכה, אם כי יש מקום לאופטימיות. אבל בעיני יום האשה, בניגוד לאותו יום אם שהזכרתי קודם – ואמרו כאן קודם "חג שמח" וחילקו לנו פרחים, ואני תמיד שמחה לקבל פרח יפה, ובירכו אותנו ב"חג שמח", ואני תמיד שמחה לקבל ברכות – אבל בעיני יום האשה הבין-לאומי הוא לא יום דווקא לחגיגות שבו מביאים לאמא מתנה קטנה עם סרט ורוד, כי המהפכה הוורודה הזאת דורשת מאתנו עוד המשך אתגרים. היא דורשת מאתנו להנגיש את ההכרה הפמיניסטית הזאת של שוויון הזדמנויות גם לנשים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. דובר כאן גם על הנשים הערביות, ואני מדברת על נשים בכל הפריפריות החברתיות, בכל הפריפריות הגיאוגרפיות: להעצים את הנשים גם בשכבות המוחלשות – אלה שעובדות בכפל תפקידים, כמו שרובנו עובדות. מה אני אומר כאן, כולנו יודעות את זה, שכפל תפקידים זה בעצם מנת חלקנו, כולנו. בעצם כולנו בכפל תפקידים. אין חלוקת תפקידים זהה בין נשים לבין גברים. בתחילת הדיון הזה נאמרו דברים גם על-ידי חברת הכנסת ציפי חוטובלי וגם על-ידי חברי כנסת אחרים. אני כבר לא זוכרת, נדמה לי שחבר הכנסת מיכאל בן-ארי דיבר על ערכים, על חיי משפחה. חבר הכנסת בן-ארי דיבר על זה שעקרת בית במטבח זו לא בושה. לא, לא, זו ממש לא בושה. ובטח זו לא בושה חינוך לערכים ולחיי משפחה. ממש לא בושה. כל אלה אינם בושה, אם היתה חלוקה צודקת של הנטל הזה – אם היתה כזאת, אבל אין; אין באמת חלוקה כזאת צודקת של הנטל. עדיין הנטל המרכזי מוטל על כתפי הנשים – ולא רק כתפיים. זה בא לידי ביטוי דווקא בשכבות המוחלשות. זה בא לידי ביטוי דווקא שם, משום שכמו שאמרה קודם חברת הכנסת אורלי לוי, המעונות הם בדרך כלל הבעיה של אלה שיש להן פחות כסף ומרוויחות פחות כסף, והנטל של גידול המשפחה מוטל על כתפיהן, על גבן, על חייהן. כמובן, בשכבות היותר מבוססות, או מי שמרוויחות שכר יותר גבוה, הן יכולות להיעזר יותר בקלות במעונות, במטפלות, בעוד כוח עזר מסביב. אבל דווקא על אלה מוטל רוב הנטל הזה, הקשה כל כך. ולכן הערכים של חיי המשפחה, או הנטל הזה, או "עקרת בית זה לא בושה" – בטח שלא בושה. ומי שרוצה להישאר בבית מרצונה החופשי, לא רוצה לצאת לעבודה – יופי. יש להן ברירה? ברוב המקרים אין להן ברירה. בחוגים מסוימים בציבור, בעיקר החרדי ואחר, הנשים מפרנסות גם את הבעלים. גם עובדות בחוץ, גם מגדלות חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה, עשרה ילדים. בחלק מהמקומות הן בכלל חד-הוריות, הן בוודאי צריכות לפרנס את עצמן וגם לגדל את הילדים. אבל גם אלה, כשיש שני מפרנסים בבית, הן גם מפרנסות וגם הבעל מפרנס, אבל גם אז הן בדרך כלל מטפלות בילדים ואין שום חלוקה של הנטל, שום חלוקה צודקת של הנטל. יש גברים שאומרים: אני תמיד עוזר לאשתי בבית. אז הוא עוזר לאשתו בבית. זה יפה. באמת יפה, נאה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לפנים משורת הדין. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לפנים משורת הדין. אז אני אומרת שאנחנו חייבים להעצים את אותן נשים שעובדות בכפל תפקידים ולא זוכות לסיוע הזה. יום האשה הבין-לאומי דורש מאתנו להמשיך ולהילחם כדי שיותר נשים יהיו בכל מוקדי קבלת ההחלטות. שם הן יכולות להשפיע על סדר-היום החברתי והכלכלי. שמעתי קודם את חברת הכנסת אורית זוארץ, היא אמרה דברים נכוחים ונכונים. צר לי שהיא הלכה. באה, דיברה, הלכה. צר לי שהיא הכניסה לתוך דבריה את העניין הפוליטי. הוא לא מוצדק, זה לא נכון, זה לא במקום, זה לא לעניין. בטח שהכול פוליטיקה, אבל לא הכול מפלגות, לא ביום כזה, לא כשאנחנו מדברים על דברים שיש בינינו הסכמה עליהם. זה היה מיותר. חבל שהיא לא כאן כדי לשמוע את דברי. בטח היא תקרא את הפרוטוקול. וכן, יש נשים מנהלות, יותר נשים מנהלות, אבל עדיין כל כך מעט. ויום האשה הבין-לאומי דורש מאתנו להפנות זרקור לא רק לייצוג ולא רק לנשים בפריפריה אלא גם כאן – הדברים שאני אומרת כל כך מציקים לי, כל כך מטרידים אותי, כל כך מעיקים – ולא רק למלחמה בהטרדה מינית, באונס, בכל אותם דברים שמעסיקים אותנו, ברצח נשים שאנחנו כל יום עדים לו, אלא לצעירות, לחינוך. גיבורי וגיבורות התרבות של היום הם דווקא אלה של תוכניות הריאליטי, הם אלה של "האח הגדול", הם אלה שמקבלים בשוויון נפש, כדבר מובן מאליו, ביטויים גסים, ביטויים משפילים, ביטויים קשים שאנחנו שומעים, שאני שומעת מהסביבה כל הזמן, באותו ערוץ פתוח כמעט לכל אחד – הערוץ המפורסם, ערוץ-20 של "האח הגדול", שהפך לערוץ שמייצר תכנים פורנוגרפיים, תכנים של תת-רמה, טקסטים בלתי נתפסים, שמקיימים שם יחסי מין אל מול המצלמות, אל מול פני כל עם ישראל, וילדים יושבים וצופים בו – נמוכים, זולים, משפילים את הנשים – – – <חיים אורון (מרצ):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כן, מה שאמרתי, מה ששמעת. <חיים אורון (מרצ):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא, לא, זה בסדר. הם הולכים ומורידים את הרף למכנה המשותף הכי נמוך שאפשר בכלל להעלות אותו על הדעת, כדי להעלות את הריגושים, כי כל עונה הם צריכים להעלות את הריגושים עוד יותר בשביל הרייטינג. אני חייבת לומר שזה אחד הדברים המזעזעים ביותר, כי ככל שאנחנו – יהיו לנו עוד דירקטוריות ויהיו לנו עוד נשים ויהיו לנו עוד מנהלות ויהיו לנו עוד חברות כנסת, אבל אם זה לא יטופל, אנחנו נגדל כאן דור של נערות, של ילדות, שחושבות או לומדות שבאמת גופן הוא איזה כלי כדי לשווק את עצמן, כדי להשיג הישגים, כדי להגיע, כדי לרצות את הגברים, כדי להשיג את ההישגים בדרך הזאת, שרואות את עצמן מלכתחילה כנחותות מול הגברים; אם אנחנו עדיין לא שם, אז לא השגנו מספיק. ולכן אני עוד לא רואה את זה כיום חג, את יום האשה הבין-לאומי. אני קוראת מכאן לידידי שר התקשורת משה כחלון, למועצת הכבלים והלוויין – אני קוראת להם להגביר את הבקרה על תוכניות הריאליטי האלה, על ערוץ-20, ערוץ "האח הגדול". מכיוון שהיום אפשר להיכנס אליו – – <נחמן שי (קדימה):> זה עובר לאינטרנט. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – ב-10 שקלים לחודש, צריך להגביר, צריך להגביל את זה לערוץ עם בקרה, עם קוד הורים, כדי שלא יהיה אפשר להיכנס אליו; רק עם קוד הורים. בפורנוגרפיה שיש שם היום – רק עם קוד הורים. לצערי הרב, לא כל ההורים יכולים לעמוד בפני הילדים שלהם, אז צריך לעשות את זה הרגולטור, וצריך לעשות את זה, ויפה שעה אחת קודם. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יהיו חשופים לכל זה. אי-אפשר. לא רק שזה לא תרבות – אנחנו פשוט בהפקרות מוחלטת. אני לא בעד צנזורה, אבל אתם יודעים, אני חשבתי על זה היום. אצלי במשרד יש על-פי חוק, היסטורית – דבר שאני בדרך לבטלו – המועצה לביקורת סרטים, הצנזורה. הם עוברים על כל סרט לפני שהוא מגיע לארץ, ומגדירים ומגבילים את הגיל. פשוט מגוחך. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> זה טוב או לא טוב? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> מי צריך את זה כשיש טלוויזיה בבית – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אה, אוקיי. לרגע חשבתי שיש פה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – שכל ילד יכול לגשת אליה, לפתוח אותה, ללחוץ על השלט? אז צריך את זה? זה חשוב בכלל? זה מה שרלוונטי בכלל? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חשבתי שאת רוצה להרחיב את זה לטלוויזיה ולאינטרנט. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא, אני אומרת שאין לזה שום חשיבות כאשר יש בכל בית כמה מכשירי טלוויזיה, יש שלטים, וכל אחד נכנס לאן שהוא רוצה. מעבר לקריאתי זו למועצת הכבלים והלוויין ולידידי שר התקשורת משה כחלון, שעושה עבודה מצוינת – יש לו עוד אתגר אחד עכשיו, אני חושבת שדחוף ביותר. יש לנו עוד אתגרים רבים לפנינו. כולנו דיברנו היום, קראנו, ראינו את חצי הכוס המלאה. יש התקדמות עצומה, אבל אנחנו חייבים לראות, דווקא ביום הזה, גם את חצי הכוס הריקה, את המשימות שעוד מחכות לנו בדרך. ואף שאמרתי שהיום הזה הוא לאו דווקא יום חג, אני בכל זאת רוצה לסיים ולומר לכולם: חג שמח. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חג שמח גם לך, שרת התרבות והספורט, הגברת לימור לבנת. מה את מציעה, גברתי השרה? <היו"ר ראובן ריבלין:> נסתפק בתשובה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> להסתפק. הצעה אחרת יש לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה, גם הוא סגן יושב-ראש הכנסת. עמדה נוספת. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני ביקשתי, כבוד היושבת-ראש, עמדה אחרת – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – על-פי התקנון החדש והשינויים המתחייבים. היושב-ראש נמצא? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני כל הזמן פה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לאורך כל הדיון הוא ישב כאן והקשיב בקשב רב. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> כבוד היושב-ראש והיושבת-ראש, יום האשה הבין-לאומי הוא יום של שאיפה ליישום אתגרים, ושיפור ושינויים – פחות מאשר של חגיגה, בעיני. אבל אני רציתי לקחת את זכות הדיבור על-פי התקנון לעמדה אחרת, קודם כול כדי לברך את הנשים – כל אשה באשר היא ואיפה שהיא – מכל העמים ומכל הדתות, אבל אני גם רוצה לברך את אמי ואת אשתי ואת שתי בנותי, ואת הנכדה מינה, שמסרבת להישאר בבית בשבתות, ללוות אותי לים בבוקר. תודה רבה. כבוד היושבת-ראש התורנית, לך ברכה מיוחדת. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת גאלב מג'אדלה. <שאילתות ותשובות> <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו נעבור לנושא הבא בסדר-היום, והוא כמובן שאילתות לשר התשתיות הלאומיות, כבוד השר עוזי לנדאו. מאחר שחבר הכנסת חנא סוייד איננו נמצא כאן, אנחנו נתחיל עם השאילתות של חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, חבר הכנסת כבל, המיקרופון פתוח שם, אתה מוזמן לעלות. <היו"ר מגלי והבה:> אני מתנצל, אני החלפתי. אדוני, אתה חבר כנסת ותיק, ואכן, לך הבמה ואתה יכול להקריא את השאילתא כפי שמופיעה. אדוני השר, אני מברך אותך. <1428. אנרגיות מתחדשות> <איתן כבל (העבודה):> תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת – מי שנותר במליאה – לאחרונה פורסם שבמקום להפיק חשמל מאנרגיה נקייה וליישם את ההחלטה בדבר שימוש באנרגיות מתחדשות, משרדך החליט לאשר תוכנית לייבוא עצים ושרפתם. רצוני לשאול: 1. האם התוכנית אושרה? 2. האם כלל המשרדים תמכו בה? 3. כיצד התוכנית מקדמת את ההחלטה בעניין אנרגיות מתחדשות? <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת כבל, ביו-מאסה – חומר אורגני, בדרך כלל מן הצומח – נחשבת למקור לאנרגיה מתחדשת; כך בישראל, כך בעולם. החלטת הממשלה מס' 4450 מיום 29 בינואר 2009 כוללת את הביו-מאסה בהגדרת האנרגיות המתחדשות בפתיח להחלטה הזאת. ההוראה האירופית שמספרה, משמאל לימין, EC/29/2009, העוסקת בנושא האנרגיות המתחדשות, כמו גם משרד האנרגיה האמריקני, כוללים ביו-מאסה ברשימת המקורות לאנרגיות מתחדשות. במלים אחרות, זו אנרגיה מתחדשת לכל דבר. ביו-מאסה משמשת כחומר דלק בתחנות כוח קיטוריות ייעודיות, או כתערובת עם פחם בתחנות כוח פחמיות. שימוש בביו-מאסה אינו מגדיל את פליטת המזהמים מתחנות כוח פחמיות, אך מקטין את פליטת גזי החממה ליחידת אנרגיה חשמלית שמיוצרת בהן. זאת, מכיוון שהתרומה נטו של ייצור גזי חממה בעת שרפה של ביו-מאסה היא אפס. קיימת אפשרות לייצור מקומי של כופתיות ביו-מאסה מגזם ושלף חקלאי, וכן מגידולי שדה המיוחדים לעניין זה, וכן קיימת אפשרות לייבוא של כופתיות ביו-מאסה המיוצרות מפסולת אורגנית, למשל קני סוכר לאחר מיצוים. משרד התשתיות הלאומיות בוחן בימים אלה את האפשרות להפעיל את תחנות הכוח הפחמיות בתמהיל של פחם וביו-מאסה. הפעלה כזאת מקטינה את פליטת גזי החממה, בדומה לייצור חשמל באנרגיות מתחדשות אחרות, ללא צורך בהשקעת משאבי קרקע או השקעה נוספת במערכת הולכת החשמל. הבחינה נעשית בסיוע חברת חשמל, והיא כוללת היבטים כלכליים, תפעוליים ומשקיים. כיוון שהבחינה טרם נסתיימה, לא קיבל שר התשתיות הלאומיות כל החלטה בנושא הזה – הכוונה לי, למי שכתב את התשובה, והיא מקובלת עלי. היה ותאושר תוכנית להפעלת תחנות כוח פחמיות, כולן או חלקן, בתערובת פחם-ביו-מאסה, יתרום ייצור החשמל בדרך זו למימוש החלטת הממשלה הנזכרת לעיל. <היו"ר מגלי והבה:> שאלה נוספת בשאילתא הזאת לחבר הכנסת איתן כבל, כיוון שיש לך עוד שתי שאילתות. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני אסתפק בתשובה, מה שכן, אני אבקש ללמוד, כמובן, לאחר מכן, את התשובה ואת המשמעויות שלה. אני מקבל את תשובת השר כפי שהיא. אין לי הכלים ברגע זה לבדוק את הדברים, ואני מקבל אותם כהווייתם. נעבור לשאלה השנייה, ברשותך. <1360. בזבוז כ-140 מיליון קוב מים מדי שנה > <איתן כבל (העבודה):> היום פורסם ב"ידיעות אחרונות" – כמובן שזה היה לפני הרבה זמן – כי מדי שנה מתבזבזים מים בכמות אדירה, מעבר לדיווחי העיריות. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – מה ייעשה לטיפול בנושא? <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> אין לי כל מושג מהיכן הנתון של 140 מיליון מ"ק פחת מים ברשתות עירוניות. על מה התבססה הכתבה ב"ידיעות אחרונות"? על-פי נתוני רשות המים, המבוססים על דיווחים של ספקי מים למיניהם – רשויות מקומיות ותאגידים – פחת המים ברשתות העירוניות בשנים האחרונות עמד סביב 60–70 מיליון מ"ק מים בשנה. שני מרכיבים עיקריים נחשבים לפחת מים: מים שיצאו מהצנרת ללא מדידה אך שימשו לשימושים שונים; מים שיצאו מהצנרת ללא מדידה ודלפו לסביבה ללא שימוש. בסוג הראשון כלולים גנבות מים, כמו התחברויות פיראטיות, אי-דיוק של מדי המים כתוצאה מצריכה בספיקות מאוד נמוכות שאינן מסובבות את מד המים, שימוש במים לכיבוי אש – ונציין כאן שעל ברזי השרפה אין מדי מים – מים לשטיפה ולחיטוי צנרת ובריכות מים וכדומה. הסוג השני – – – <היו"ר מגלי והבה:> כן, אדוני, אבל נדמה לי, אפילו אם אין מד מים לצינור כיבוי השרפה, יש את השעון הכולל שמגיע לאותו יישוב, ושם יכולים לדעת – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> ואם זה בכביש, או בשכונה? <היו"ר מגלי והבה:> אתה מדבר על מקומות שאין עליהם רשות – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> נכון, יש בדרך כלל צינור בכניסה לבית, לבית מגורים. לא תמיד יש לך מד מים על צינור ראשי שהולך לשכונה. זה יכול להיות בצנרת הראשית, לכן אתה יודע כמה הלך לאיבוד. אתה לא יודע רק איפה זה הלך לאיבוד. הסוג השני כולל מים שדלפו מהרשת כתוצאה מפיצוצים עקב קורוזיה או תקלות אחרות ועקב פגיעה מכנית בצנרת, למשל התנגשות של מכונית בחיבורי מים. חלק מהדלף גלוי ומתוקן במהירות, וחלקו סמוי. הפחת של 60–70 מיליון מ"ק כולל את כל סוגי יציאת המים מהרשת ללא מדידה. חלק הדלף הסמוי מתוך הפחת מוערך ברבע עד שליש מסך הפחת, שהם כ-20 מיליון מ"ק מים בשנה. עם הקמת התאגידים, תאגידי המים – אלה שכרגע מתעורר סביבם ויכוח ציבורי חריף – החלו להתקבל נתוני פחת גבוהים יותר מהנתונים שהוצגו על-ידי הרשויות המקומיות. בלשון שלי, הרשויות הקטינו את הדיווח של הפחת האמיתי שהיה. התאגידים הציפו את זה מעלה. ממוצע הפחת המדווח עלה בכ-50% והגיע לכדי 100 מיליון מ"ק. החלוקה העקרונית בין שני הסוגים הנ"ל נשארה בעינה. מאז הקמתם הורידו התאגידים את פחת המים, והמצטיינים בהם הגיעו לתוצאות מרשימות של פחת שאיננו עולה על 5%–7% מצריכת המים. אני אוסיף בסוגריים: אין דבר כזה פחת אפס, אין טעם להגיע אליו מסיבות כלכליות ולאתר כל טיפה שדולפת. אם כן, הבשורה היא שהפחת הממוצע שוב נמצא בירידה. בתחילת ינואר 2011 הוציא אגף ההנדסה ביחידת הממונה על התאגידים חוברת הנחיות לצמצום אובדני המים. ביום העיון השתתפו 140 עובדי תאגידים ומשק המים של התחום העירוני. הושקה תוכנית להורדה שיטתית של אובדני המים ברשתות העירוניות. פעולה זו תימשך ותעמיק בשנים הקרובות. לעיון מעמיק יותר בנושא מצורפים מאמר ותרשים מאזן המים. יש לי אותו כאן, אצלי. <היו"ר מגלי והבה:> השר ענה קודם על שאילתא מס' 1338, ועכשיו סיים את שאילתא מס' 1360. ועכשיו – – – <איתן כבל (העבודה):> יש לי רק, לפני השאילתא האחרונה, פשוט להבהיר – כי לא שמעתי טוב, כי לא נשמע קולו. אשמח אם היה אפשר להרים את הקול. בכל מקרה, רציתי רק להבין: האם אדוני אמר שלא ידוע לו מאיפה הנתון של ה-140 – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> לא ידוע לי. ידוע לי שזה מהעיתון, אבל לא ידוע לי – – – <איתן כבל (העבודה):> רשות המים טוענת כך, הם אומרים שאלה נתונים. אני מצטט מהכתבה של אמיר בן-דוד בעיתון "ידיעות אחרונות". הוא מציין כך: אלה נתונים חדשים שרשות המים אוספים. אני מניח שאדם שכותב כתבה כזו ומצטט את הדברים יודע מה הוא אומר – אוקיי, זה המצב. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> את התשובה שביקשתי להכין הכינו אנשי רשות המים, והיא מקובלת עלי. <איתן כבל (העבודה):> בסדר גמור. <1338. מתקנים סולריים גדולים > <איתן כבל (העבודה):> שאילתא אחרונה, אדוני: בינואר 2009 התקבלה החלטת ממשלה שלפיה יפורסמו הסדרה ותעריפים של תחנות כוח סולריות גדולות. מדובר בפרויקט שבו יועסקו אלפי עובדים לפיתוח הפריפריה. רצוני לשאול: 1. מדוע לא נעשה דבר בנושא? 2. מתי יפורסמו הנתונים? <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> התשובה כאן היא די קצרה. לפני כמה שבועות רשות החשמל, ביוזמת משרד האוצר, הקפיאה את המכסה של 500 מגוואט חשמל תרמו-סולרי, אבל משרד התשתיות יוסיף לפעול באורח נחוש לקיום המדיניות שלנו, שנועדה להוציא לפועל את מדיניות הממשלה שדיברת עליה. הדבר עלה כבר לדיון בוועדת המשנה, ועדת השרים לקידום אנרגיות מתחדשות, והדבר יקבל את ביטויו במסגרת הצעת החלטה שאנחנו מקדמים להעלאתה בפני הממשלה. <היו"ר מגלי והבה:> שאלה נוספת לחבר הכנסת איתן. <איתן כבל (העבודה):> אני מתנצל, אדוני השר, אבל יש כאן, אתה יודע – יש החלטת ממשלה, ועכשיו אלה שאמורים לבצע את החלטת הממשלה מתחבטים בשאלה? זה פשוט – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> לא, תראה. אין ויכוח על אותם 500 מגוואט ראשונים. לגביהם גם פורסם תעריף. לגבי התרמו-סולריים – מה שפורסם, אם זכור לי, זה 1.08 שקל לקילוואט שעה שמסופק על-ידי המתקן התרמו-סולרי לרשת. לגבי התרמו-סולרי, מה שאני כן יכול לומר – היה מכרז לגבי הקמת שני מתקנים תרמו-סולריים בהיקף כולל של עד 250 מגוואט, כולל שניהם גם יחד. הצעה אחת הוגשה כרגע על-ידי מציע יחיד שנותר ל-Plot A, לתחום אחד מתוך השדה של אשלים. זה הוגש לוועדת המכרזים. אני אינני יודע. עכשיו יתחבטו, ידונו, לגבי מה שיקרה עם זה. הצעה שנייה עומדת להיות מוגשת לקראת תאריך שייסגר ממש בשבועות הקרובים, נדמה לי עד סוף החודש הזה או תחילת החודש הבא. אבל פה אנחנו עוסקים רק בפחות ממחצית הכמות. יש כמויות נוספות שאליהן – זה מזכיר לי שאני עברתי את הזמן. יש פה איזה נודניק שכדי להפסיק אותו אני צריך ממש להסתכל ולראות במה אני לוחץ. בכל מקרה, מה שאני מבקש לומר – יש פה כרגע, על-פי אותה החלטת ממשלה שאדוני מדבר בה אמורה הממשלה לדון מחדש נוכח הממצאים שהתקבלו, או עד שהמכסה תגיע ל-500 מגוואט כולל, או עד 1 בינואר 2011. אנחנו עברנו את 1 בינואר 2011, ואז נזכרו נציגי האוצר במועצת רשות החשמל ואמרו: רגע, פוס, עכשיו צריך לעשות חושבים מחדש נוכח מה שיש בפנינו. כך עומדים הדברים כרגע, ואמרתי לך מה עמדת משרד התשתיות בתחום הזה. <איתן כבל (העבודה):> מבחינת לוחות הזמנים, אדוני יכול לומר פחות או יותר? מבחינת מתי כל זה – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> ההצעה תובא לממשלה בשבועות הקרובים ממש. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לאדוני השר. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום, הישיבה הבאה תקיים מחר, יום רביעי – לפנים משורת הדין, יש הודעה למזכירה. בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> אני חוזר ואני אומר: חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ג' באדר ב' התשע"א, 9 במרס 2011, בשעה 11:00. ישיבה זאת נעולה. תודה לכם. <הישיבה ננעלה בשעה 19:12.>