דברי הכנסת

דברי הכנסת כד / מושב שלישי / ישיבות ר"ל–רל"א / ט"ז–י"ז באדר ב' התשע"א / 22–23 במרס 2011 / 24 חוברת כ"ד ישיבה ר"ל הישיבה המאתיים-ושלושים של הכנסת השמונה-עשרה יום שלישי, ט"ז באדר ב' התשע"א (22 במרס 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 6 כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי 8 רוני בר-און (קדימה): 9 נחמן שי (קדימה): 13 זאב אלקין (הליכוד): 19 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 25 גאלב מג'אדלה (העבודה): 28 עינת וילף (העצמאות): 37 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 41 ישראל חסון (קדימה): 44 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 47 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 47 כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי 47 אורי מקלב (יהדות התורה): 47 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 50 דב חנין (חד"ש): 52 ניצן הורוביץ (מרצ): 55 אורי אורבך (הבית היהודי): 64 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 66 נסים זאב (ש"ס): 68 יואל חסון (קדימה): 72 ציפי חוטובלי (הליכוד): 75 דברי הזדהות עם העם היפני לנוכח האסונות שפקדו אותו 82 היו"ר ראובן ריבלין: 82 שי חרמש (קדימה): 83 סגן שר החוץ דניאל אילון: 84 כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי 85 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 85 ציפי לבני (קדימה): 126 דברי יושב-ראש הכנסת לזכרם של חבר הכנסת זאב בוים וחבר הכנסת לשעבר תופיק טובי, זיכרונם לברכה 148 היו"ר ראובן ריבלין: 148 כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי 149 הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 11), התשע"א–2011 150 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 150 הצעת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 4), התשע"א–2011 153 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 153 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 96), התשע"א–2011 156 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 156 הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקת הצעת חוק לייעול האכיפה ולשמירה על ביטחון הציבור (חילוט וסמכויות פיקוח) (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010 159 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 159 הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקת סעיפים 8 ו-9 להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010 160 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 161 הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 6), התשע"א–2011 161 אלכס מילר (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 162 מוחמד ברכה (חד"ש): 164 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 168 הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון מס' 28), התשע"א–2011 172 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 173 חיים אורון (מרצ): 182 ניצן הורוביץ (מרצ): 187 יוחנן פלסנר (קדימה): 194 מאיר שטרית (קדימה): 199 אורית זוארץ (קדימה): 205 שלמה מולה (קדימה): 208 רחל אדטו (קדימה): 211 נחמן שי (קדימה): 212 איתן כבל (העבודה): 215 זאב בילסקי (קדימה): 217 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 220 מאיר שטרית (קדימה): 236 הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011 238 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 238 חיים אורון (מרצ): 246 ניצן הורוביץ (מרצ): 249 דב חנין (חד"ש): 257 נינו אבסדזה (קדימה): 260 עפו אגבאריה (חד"ש): 262 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 264 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 264 הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011 265 מוחמד ברכה (חד"ש): 265 חנא סוייד (חד"ש): 276 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 278 חנין זועבי (בל"ד): 283 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 288 יצחק הרצוג (העבודה): 291 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 294 שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: 299 דב חנין (חד"ש): 305 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 309 הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 3), התשע"א–2011 310 משה מטלון (בשם ועדת החוץ והביטחון): 311 יואל חסון (קדימה): 314 הצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א–2011 314 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 315 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 318 חנא סוייד (חד"ש): 324 דב חנין (חד"ש): 331 מוחמד ברכה (חד"ש): 333 עפו אגבאריה (חד"ש): 336 חיים אורון (מרצ): 339 ניצן הורוביץ (מרצ): 348 שלמה מולה (קדימה): 355 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 358 חנין זועבי (בל"ד): 360 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 363 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 383 השר יוסי פלד: 386 דב חנין (חד"ש): 389 דב חנין (חד"ש): 389 הודעה אישית של חבר הכנסת ישראל חסון 392 ישראל חסון (קדימה): 392 הודעה אישית של חבר הכנסת שי חרמש 402 שי חרמש (קדימה): 403 הצעת ועדת החוץ והביטחון בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010 406 משה מטלון (בשם ועדת החוץ והביטחון): 406 הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 112) (העלאת גיל המושגח), התשע"א–2011 407 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 408 גאלב מג'אדלה (העבודה): 409 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 411 נסים זאב (ש"ס): 413 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 97) (הריסת מבנה לא חוקי על חשבון המקים), התשע"א–2011 418 פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו): 419 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 420 מוחמד ברכה (חד"ש): 422 דב חנין (חד"ש): 425 נסים זאב (ש"ס): 429 גאלב מג'אדלה (העבודה): 431 הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41) (מיסוי על בסיס מזומן), התשע"א–2011 435 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 436 הצעת חוק זכות יוצרים (תיקון) (חזקת מפיק תקליט), התשע"א–2011 438 יריב לוין (הליכוד): 438 הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 29) (דרכי תשלום לגבי תעריף שנקבע לפי דין), התשע"א–2011 440 היו"ר אורי מקלב: 440 הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 113) (איסור צילום של נפגע עבירת מין), התשע"א–2011 441 ציפי חוטובלי (הליכוד): 441 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> חברות וחברי הכנסת, היום יום שלישי, ט"ז באדר ב' תשע"א, 22 במרס 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת הראשונה לשבוע זה, שכן אתמול היה חג שושן פורים, ואנחנו לא קיימנו ישיבות בכנסת. לכן יום זה יתחיל כיום הראשון בישיבות הכנסת לשבוע זה. הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק האזרחות (תיקון מס' 10), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 109), התשע"א–2011, שהחזירה הוועדה לקידום מעמד האשה. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 30) (מועדים לתשלום באמצעות הרשאה לחיוב חשבון), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת אורי מקלב וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3064/18 וכלה בהצעת חוק פ/3103/18 – הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (ערים קולטות עלייה), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת דני דנון, אברהם מיכאלי, ליה שמטוב ומרינה סולודקין; הצעת חוק חג יתרו (נבי שועייב), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב, חמד עמאר, מגלי והבה, ציון פיניאן, אברהם מיכאלי, איתן כבל, אורי אורבך, אורי אריאל, אריה אלדד ועינת וילף וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק קו טלפון מזוהה במוסד חינוך, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת אנסטסיה מיכאלי וזבולון אורלב; הצעת חוק שירות התעסוקה (תיקון – הרחבת איסור האפליה), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת נחמן שי, עפו אגבאריה, ציפי חוטובלי, דב חנין וניצן הורוביץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המוזיאונים (תיקון – ביקורי נוער), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת אורי אורבך; הצעת חוק לתיקון חובת המכרזים (איסור אפליה בשל גיל), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת זאב בילסקי ודב חנין; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – סמכויות בית-המשפט הגבוה לצדק), מאת חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – בחירת נשיא בית-המשפט העליון והמשנה לנשיא בית-המשפט העליון בידי הכנסת), מאת חבר הכנסת יריב לוין; הצעת חוק ההגירה לישראל, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת מאיר שטרית, יוחנן פלסנר, אברהם דיכטר, שאול מופז, רוני בר-און, אורית זוארץ ואיתן כבל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (הכרה בהוצאות לימודים ליחיד בעל עסק), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק רשות השידור (תיקון – ערוץ שידורים בערבית ובאנגלית), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת נחמן שי, יריב לוין, מירי רגב ומגלי והבה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות (תיקון – פיצוי לפי ערך כינון), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת זאב אלקין, אברהם מיכאלי, דוד רותם, זאב בילסקי, משה גפני, אורי אורבך, ציון פיניאן, אריה אלדד, רוברט אילטוב ודני דנון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה – נימוקים והמצאה), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת סעיד נפאע; הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון – איסור העסקת קטין), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת סעיד נפאע וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – כהונת ראש רשות מקומית כדירקטור ושינוי ההגבלה על מספר חברי מועצת רשות מקומית בדירקטוריון), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הקלות בניידות), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת אורי אריאל; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – פיקוח על מוצרי מזון לתינוקות), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת מירי רגב, אורי מקלב, אנסטסיה מיכאלי, יוליה שמאלוב-ברקוביץ ואברהם מיכאלי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – התאמת תוכניות), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת דב חנין וניצן הורוביץ; הצעת חוק הנפט (תיקון – הגנת הסביבה), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת דב חנין, יריב לוין וכרמל שאמה; הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (מימון בחירות), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק זכויות למשרתים בשירות צבאי או לאומי, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת יוחנן פלסנר, שלמה מולה, רוחמה אברהם-בלילא ומאיר שטרית וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – מתן עדיפות בסבסוד לימודים אקדמיים), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת פניה קירשנבאום, שאול מופז ורוברט אילטוב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת סימון אבני שפה בתחומי עירייה ורשות מקומית), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת ציפי חוטובלי ואורי אורבך; הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת יצחק הרצוג; הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון – הצגת מועמדות לכהונה נוספת של רב ראשי לישראל), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת אלי אפללו, ציון פיניאן, מיכאל בן-ארי, יוליה שמאלוב-ברקוביץ וגאלב מג'אדלה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק השתתפות בהוצאות טיפול בילדים, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת פניה קירשנבאום וליה שמטוב; הצעת חוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם (תיקון – ביטול החוק), התשע"א–2011, מאת חברות הכנסת פניה קירשנבאום וליה שמטוב; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – קבלת קצבת זיקנה וקצבת נכות בעד אותו פרק זמן), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת משה מטלון ורוברט אילטוב; הצעת חוק מינוי קצינים בכירים במערכת הביטחון, התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת איתן כבל, נחמן שי, מירי רגב וניצן הורוביץ; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – הגדלת השלמת הכנסה לפנסיונרים עובדים), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת משה מטלון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – בריאות השן לתלמידים), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת אנסטסיה מיכאלי, רוברט טיבייב, אברהם מיכאלי ודני דנון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – הפעלת צו הגבלה), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת עתניאל שנלר; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – הזכות להתנגד לעסקת טיעון), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת זאב בילסקי וזבולון אורלב; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות הציבור (מזון) (חובת סימון אחוז השומן בצמוד לשם המוצר), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת רחל אדטו ואורי אורבך; הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור מכירת משקאות אנרגיה לקטין), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – מימון אגרת הסעה לצורך טיפול), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת ישראל אייכלר; הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – הארכת תקופת מימוש זכאות), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק עובדים זרים (תיקון – מאגר מידע והכשרת עובדים זרים), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת יעקב כץ, אמנון כהן ויריב לוין; הצעת חוק גיל פרישה (תיקון – ביטול העלאה אוטומטית של גיל הפרישה), התשע"א–2011, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק תרומת זרע, התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת עתניאל שנלר. החלטת ועדת החוץ והביטחון, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010. החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, בדבר חלוקה של סעיפים 8 ו-9 להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לסגן מזכירת הכנסת על הודעותיו. <כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי> [לפי סעיף 45 לתקנון הכנסת.] <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש לקרוא לראש הממשלה, שכן הסעיף הראשון הוא דיון עם ראש הממשלה בעניין הזמנתו על-ידי 40 חברי כנסת לדון בנושא אשר העמידו על סדר-היום. להודיע לראש הממשלה. רבותי, אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של כנס החורף של המושב השני של הכנסת, ואנחנו נימצא במצב שבו סדר לוח הזמנים יהיה די צפוף. מובן שלוח הזמנים נקבע בתיאום וסדר-היום נקבע בתיאום, וכל מי שיש לו מחשבות כאלה או אחרות. יותר מכך, בהתאם למה שדיברנו בתקופה האחרונה, נושאים שנויים – צריך להביאם לפנַי שבוע לפנֵי שרוצים להעמידם להצבעה ולדיון, לכן אני מודיע שרק אם יוגשו לי היום חוקים – מה שהוגש כמובן נמצא על סדר-היום, רשום בסדר-היום, אבל כל דבר מחודש או מתחדש שרוצים להגיש לפני, יוכל להיות מוצבע רק ביום שלישי הבא או ביום רביעי הבא. ליום שני סדר-היום כבר סגור לגבי נושאים שנויים במחלוקת. אני מודה לראש הממשלה, ואני מבקש להתחיל בדיון על-פי בקשתם של 40 חברי כנסת, אשר ביקשו לדון בכישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי. את דברם של 40 חברי הכנסת יביא בפני המליאה ובפני ראש הממשלה חבר הכנסת רוני בר-און. בבקשה, אדוני. משתתפי הדיון, לוח הזמנים רשום לפניכם ומונח על שולחנכם. <רוני בר-און (קדימה):> אתמול לפנות ערב הבאנו למנוחת עולמים באדמת בנימינה את חברנו היקר זאביק בוים, זכרו לברכה. זאביק, מטובי בניה של הארץ הזאת, מלח הארץ, אוהב הבריות ומכבדן, איש אציל נפש. תהא מנוחתו עדן. כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, אני אולי אפתיע אותך, כי אני רוצה לומר לך: כל הכבוד. כל הכבוד. אתה כבר שנתיים בתפקיד ובמשך הזמן הזה הצלחת לעשות, הייתי אומר, את הבלתי-ייאמן, משהו שאף ראש ממשלה או מנהיג אחר לא עשה לפניך. כל הכבוד, ראש הממשלה. מאז הרכבת את הממשלה ועד היום לא הצלחת לקבל אפילו החלטה משמעותית אחת.  אתה אלוף בלמרוח. שנתיים בעצם לא נעשה שום דבר. הנרי קיסינג'ר אמר בזמנו שתפקידו של מנהיג הוא להוביל את ההולכים אחריו מהיכן שהם נמצאים אל מקום שלא היו בו מעולם. מעת לעת, כשאני חושב על המשפט הזה, אני מנסה לבחון אם האמירה החשובה הזאת מתקיימת על-ידיך. כשאני מסתכל על הממשלה שהרכבת ושבאמצעותה אתה מצעיד את גורל מדינת ישראל, אני מתקשה להבין לאן בדיוק אנחנו הולכים; ליתר דיוק – לא הולכים; עוד ליתר דיוק – צועדים במקום; ליתר דיוק – מתבוססים.  אחרי נאום בר-אילן חשבתי שאולי יש סיכוי שקם לנו מנהיג שרוצה לשנות את פני ההיסטוריה ולשים קץ לקונפליקט בינינו לבין שכנינו. עד עכשיו מסתבר שהנאום היה אך ורק מס שפתיים לנשיא האמריקני. נדמה שנתניהו של אותו הנאום קפא לחלוטין, וכל רצונו הוא רק למרוח עוד זמן בשלטון בלי שנפריע לו. אדוני ראש הממשלה, ערב הבחירות האחרונות הבטחת לציבור שכאשר תקים ממשלה, תפעל לייצב את המשטר במדינת ישראל; הבטחת שתנהיג רפורמה שלטונית שתאפשר יציבות ויכולת משילות ואי-תלות במפלגות קטנות שכושר המיקוח והסחטנות שלהן עומדים ביחס הפוך למשקלן האלקטורלי. אגב, אתה לא היית היחיד. למעשה, מרבית המפלגות, בוודאי המפלגות הגדולות – זה היה המצע שהן הציגו לציבור. את הרפורמה השלטונית הזאת, אדוני ראש הממשלה, לא ביצעת עד כה, ואין שום סיכוי בעולם שאתה תעמוד בעניין הזה בהבטחתך לציבור – אגב, כפי שגם בהרבה הבטחות והתחייבויות אחרות אינך עומד, אבל על כך עוד נדבר. אבל באופן שהפך להיות קו אופייני לתקופת נתניהו השנייה, אתה אכן מקיים את ההבטחה לייצר יציבות שלטונית, אפילו יציבות שלטונית מרשימה. הקמת קואליציה רחבה, היא מלאה מכל טוב המערכת הפוליטית, מהימין עד הימין הקיצוני, ובתווך – המפלגות האורתודוקסיות. בעניין זה, ראש הממשלה, לא היו לך שום עכבות, לא היו לך שום הרהורי כפירה, שום מעצורים; הכול היה כשר בעיניך להכשיר את היצור המוזר החדש, הגמלוני הזה, שבראת, גם במחיר העקרונות – עקרונות שנעלמו אצלך כלא היו – ממשלה מנופחת על 30 שריה ותשעת הסגנים שלה. ולשיא הציניות והזלזול, על-פי הגישה הזאת, זלזול בציבור, הגעת כאשר יזמת את מה שקרוי "חוק מופז". כל כולו של החוק היה סוג של האצה של תהליך האטומיזציה של המערכת הפוליטית – הפוך לחלוטין מן הצורך ומן ההבטחה לרכז ולייצב ולחסום גופים קיקיוניים שמהווים היום גורמים משפיעים בשדה הפוליטי. למה אני מעלה את ההיסטוריה הזאת היום? בעיקר מכיוון שיש לכך גם עלויות. המחיר – כמה זה עולה לציבור? כמה זה עולה למשלם המסים? ראש הממשלה, על המחיר – על הלשכות ספונות העץ המיותרות, על שלל התקנים, משרות האמון והתקציבים המיוחדים שחולקו ביד רחבה; בעיקר תשלומים למימוש האינטרסים הצרים של השותפות הקואליציוניות, על התיאבון הבלתי-נגמר שלהן ועל היכולת שלהן לייצר חדשות לבקרים דרישות תקציביות, ישירות ועקיפות. היכולת הזאת בעצם מקבלת צידוק מתוקף ההכרה שלהם, של המנהיגים של המפלגות האלה, שראש הממשלה ייענה לדרישות, כיוון שכל כולו מרוכז ועסוק בעצם קיומה של הקואליציה, והוא יותר ויותר מוותר על תדמית העבר שלו כלוחם על עקרונות, כרפורמטור. הוא מוותר על עמדת המנהיג לטובת התמרון הפוליטי הצר, המייצר יכולת הישרדות – צריך לומר, מרשימה.  בתחילת הקמת הממשלה הגדלת את התקציב של הישיבות ועוד הכנסת אותו לבסיס התקציב, דבר ששר האוצר נתניהו בחיים לא היה עושה ב-2003. ואם השר אלי ישי, השותף הבכיר, מתנגד למע"מ על פירות וירקות, אתה תתקפל, בניגוד לעמדתך המקורית העקרונית, גם במחיר ההתבזות שגרמת לשר האוצר שלך. כך גזרת תוכניות נכונות לעידוד התעסוקה כמו תוכנית ויסקונסין, ועד עכשיו, תוך כדי הדברים האלה, עמלים בתמ"ת לאתר לה תחליף. אדוני ראש הממשלה, יש הרבה מה לומר על הממשלה המנופחת שלך, רבת השרים. אין לנו זמן כאן לפרט, רק נאמר שהיה ברור שאת מדיניות הפנים תנהל על בסיס יכולתך לשלם "פרוטקשן" במלחמות הקואליציה, ובכך לקנות שקט ויציבות שלטונית על חשבון טובת המדינה ואזרחיה. ההתקפלות המוחלטת שלך בפני כל ציוץ של המפלגות החרדיות גובלת בהפקרות ובשאט נפש. אתה לא מציב גבול ולא שם מחסום גם לדרישות ההזויות ביותר שלהן. תראה מה קרה כאן בעניין הצעת החוק שנועדה למנוע את תופעת ההשתמטות של הבנות השמות עצמן דתיות. אני שואל את עצמי ואותך, ראש הממשלה: איך אפשר, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהוא פטריוט גדול, לוחם נועז, איש היחידה – איך אתה נותן לאלי ישי לקרקס אותך בתחום השירות הצבאי? וטו נוסף מבית-מדרשה של ש"ס על הצעת חוק שהממשלה שלך אישרה, בסוגיית הגיור הצבאי:  איזו דרך יש בהתנהלות הזאת, ראש הממשלה? איזה עתיד עוד מחכה לנו עם ממשלה שכל עיסוקה נסב על הישרדות, וימותו כל ערכי היסוד ועולם המושגים שעליהם קמו מדינת ישראל והחברה הישראלית? בכלל, אדוני ראש הממשלה, יותר ויותר נחשפת לעיני הציבור דרך ההתנהלות הקלוקלת שלך, אשר מתאפיינת בפער הולך וגדל בין הדיבור ובין המעשה. תחום הרפורמות המובטחות הוא הביטוי הנאמן ביותר לפער הזה בין הבטחות והתחייבויות לבין חדלון המעשה הממשלתי. "רפורמה", ראש הממשלה, היא מלה מאוד אהובה עליך ושגורה בפי שריך. אתה לא מסתפק בפחות ממנה. היא עושה רושם; לבטח מדובר בשינויים מרחיקי לכת, מעוררי תקווה. אתה מבקש בכך גם לקבע בתודעה הציבורית את נתניהו כרפורמטור גדול, אבל מה לעשות, ראש הממשלה, הר הרפורמות המובטחות שלך הוליד עד כה עכברון מפוחד, נברן כחוש, שתמצית קיומו היא ביכולתו לשרוד ולקיים את יומו בשדה השלף אחר קציר.  יש לי הצעה, ראש הממשלה; באמת, יש לי הצעה אליך: אולי כדאי לשקול לעזוב את המלים הלועזיות הגבוהות. רפורמטור גדול כנראה כבר לא תהיה, אז כדאי לעבור לשפה העברית. במקום "רפורמה" אפשר לדבר על תיקון, אפשר לדבר על שיפוץ, אפשר לדבר על שינוי. יש מספיק מלים בעברית, הן מבטאות גם משהו שהוא יותר פשוט, יותר צנוע, פחות יומרני, בוודאי יותר מעשי. אדוני ראש הממשלה, אתה צברת ניסיון עצום בזירות הבין-לאומיות, ובהן קידמת בהצלחה את האינטרסים של מדינת ישראל. אני שואל אותך, לאן נעלם נער הפלא של שנות ה-80? לא רק שהממשלה בראשותך קונה לנו אויבים חדשים חדשות לבקרים, אתם מצליחים להרגיז אפילו את ידידינו הטובים ביותר כל פעם מחדש. את מקומו של הדיפלומט המהוקצע תפס ראש ממשלה חלש, הססן ושתקן, שבוי בתוך קואליציה סחטנית, שאינה מאפשרת שום תהליך מהותי. לא רק שאינך מסוגל לייצב את הקואליציה שלך מאחורי ההצהרות של נאום בר-אילן, אתה אינך מסוגל לשלוט ולו במעט בשריך הסוררים, שלא מפספסים הזדמנות להביך אותך, להביך את כולנו, לאורכו ולרוחבו של העולם. בנאום בר-אילן ביקשת לומר שפנינו לשלום ושתסכים לדבר בכל עת עם הסובבים אותנו כדי לקדם תהליך שלום. קיווינו וקיווינו, אבל אצלכם בממשלה דיבורים לחוד ומעשים אין. שמחנו שבעולם חושבים שאתה אינטליגנטי ומלא קסם, אבל החלק השני של המשוואה מדאיג ביותר. גם שם למדו זה מכבר שאתה לא מקיים הבטחות ושאינך עומד מאחורי מילותיך. אדוני ראש הממשלה, סוגיית ההקפאה: הבקשה של האמריקנים להארכה סמלית הושבה על-ידך ריקם. לפחות במבחן התוצאה, במקום להבין שאין שום השלכות הרות גורל או מסוכנות להארכה קצרה נוספת של הקפאה בלבד, אתה מהסס, גורר רגליים, שבוי בתוך הקואליציה שלך שהפכה אותך לברווז צולע, שלא מסוגל לקבל החלטות. אם תיכנע שוב לתכתיבי הקואליציה הבעייתית שלך, תאותת לעולם שאתה סרבן שלום ותבודד אותנו עוד יותר. זה לא משנה אם הפלסטינים אשמים בקיפאון המדיני ומה חלקם בסכסוך. המהות היא שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מצב שבו בעת הצורך יעמדו אומות העולם, וארצות-הברית בראשן, דוממות מול אירן גרעינית. אם באמת התכוונת למתווה שהצגת בבר-אילן, אני ממליץ לך: במקום להמשיך עם מדיניות הדשדוש הזאת, תתעקש אתה בעצמך על קיום משא-ומתן ואל תחכה לפלסטינים שירימו את הכפפה, כי הם לא ירימו. תוכיח לעולם שאנחנו עושים הכול כדי להגיע לנורמליזציה עם שכנינו. נהל את הסוגיות הבוערות על שולחן הדיונים. בנאום בר-אילן אמרת שפניך לשלום. הגיע הזמן להוכיח שלשם אתה מוביל אותנו. מר נתניהו, תן לעם תחושה שאתה עובד בשבילו, בשביל זה נבחרת. היות שאינך מצליח ליצור עבודה סינרגטית בין כל גורמי ממשלתך, כבר אמרנו כמה פעמים שקדימה תלך אתך לכל מהלך מדיני אמיתי ושנתמוך בהסכמים, אם יהיו כאלה. אם תלך להסכם, נעזור לך להתמודד עם הקואליציה הבלתי-אפשרית שאתה כלוא בתוכה. מר נתניהו, צא מקואליציית הבלתי-אפשרי ועשה את הבלתי-ייאמן. אנחנו נהיה לצדך. ראש הממשלה, אני מודה לך על ההקשבה. אני אשמח לשמוע את דברי תשובתך. אני גם יכול להעריך חלק מתוכן התשובות, אבל אני אמליץ לחברי להצביע נגד ההודעה שלך. ראש הממשלה, הקשבתי אתמול להספד שלך את זאביק בוים, דברים נכוחים ורגישים. הדברים שקראתי כאן עכשיו באוזניך הם דבריו של זאביק, זיכרונו לברכה, מלה במלה בהשמטות קיצור בלבד, אבל מלה במלה. הם נלקחו משני הנאומים האחרונים שהשמיע זאביק באוזניך בדיוני 40 חתימות. הדברים נאמרו מנהמת לבו של זאביק, לב שלמרבית הצער חדל מלפעום, אבל דבריו מהדהדים וימשיכו להדהד. חשוב שתזכור אותם ותיקח אותם לתשומת לבך. יהי זכרו של זאביק בוים ברוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמן. לפני שנתחיל את הדיון, אני רוצה לציין בפני חברי הכנסת, בפני ראש הממשלה והשרים, שביציע יושבים כעת שחר גרינשפן, בת 13, שנדרסה לפני כשנה על-ידי נהג בגילופין, שבית-המשפט גזר את דינו בעסקת טיעון, שיש אומרים שהיא מקלה ביותר; שחר מלווה על-ידי אחותה יעל שהחלה במסע ודיון ציבורי רחב על מנת להביא לידי שכנוע בצורך להחמרת הענישה. נלווים אליה נחמה וישראל גרינשפן. יחד עמם נמצאים עמנו הנהגת תנועת "הצופים" שהגיעה היום לכנסת כחלק ממסע ציבורי לעורר את לבנו ולבכם לנושא זה, אשר מצריך דיון ציבורי בבית העם. ברוכים הבאים והלוואי שניפגש רק בשמחות. אני מזמין את ראשון הדוברים בדיון 40 החתימות, את חבר סיעת קדימה נחמן שי, ולו עומדות שבע דקות. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, יש משהו תפל בדיון היום אחרי ההלוויה של חבר הכנסת בוים אתמול, והתחושה היא שהמלים שנאמרות פה איכשהו מחמיצות. חסרונו של זאביק עומד בכל רגע ורגע באולם הזה. קדימה תחסר אותו, הכנסת תחסר אותו, ואני מאמין שהציבור כולו יתגעגע אליו. הילדים הנחמדים של "הצופים" יוצאים עכשיו, וחשבתי שאם יש לראש הממשלה מחויבות, היא אליהם, אל האנשים הצעירים שמסתכלים עליו ועלינו ורוצים לדעת מה הכנסת הזאת, מה ראש הממשלה הזה עושה למענם, איך הוא מבטיח את עתידם ואיך הוא מעניק להם ארץ שלמה ושלווה, ארץ בריאה, ארץ של חיים טובים, ארץ בטוחה. הם יכולים לשאול את כל השאלות האלה, אבל הם לא יקבלו תשובות. בשבוע שעבר, לפני עשרה ימים, אירע אסון גדול ביפן. ארבעה ימים אחר כך כבר הודיע ראש הממשלה שהוא מוריד מעל סדר-היום את ההצעה להקים כור לאנרגיה גרעינית, לניצול אנרגיה גרעינית לחשמל. אין בעיני חלטורה יותר גדולה מזו. עוד היפנים עצמם לא יודעים מה קרה עם הכורים שלהם – הם יודעים שהם מתפוררים ומתפרקים ובודקים כל דבר שהם יכולים, ואני מקווה שהם יצילו, אותם ואת הכורים. מה בער לראש הממשלה מייד לכנס את השרים ולהודיע שהתוכנית יורדת מעל סדר-היום? אין בעיני דבר טיפוסי יותר לתהליך קבלת ההחלטות מאשר ההחלטה הזאת. אפשר להגיד: זה מעלה ספקות, זה מעלה מחשבות, כדאי לשקול – בסדר. מה בוער? זו הצעה ישנה, עד שהיא תצא לפועל החברים הטובים מ"הצופים" כבר יקימו משפחות בישראל. אז מה זה בוער? למה צריך? למה? האם בשביל שורה אחת בעיתון, בשביל מלה אחת בריאיון ב-CNN כבר מורידים את ההצעה הזאת, כבר היא לא קיימת, כבר דוחים אותה? רגע. איזו עבודה נעשתה? איזו עבודת מטה נעשתה? איזו חשיבה היתה? מי נתן חוות דעת? מי בכלל שם איזה נייר על השולחן ואמר: הרעיון של הכור לא טוב, ארבעה ימים אחרי הצונאמי? ארבעה ימים. בעיני זו תמצית העניין. אפשר לדבר על הכול – קחו את המקרה הזה ותלמדו מן הפרט אל הכלל, איך המדינה הזאת מתנהלת בשנתיים האחרונות. אדוני ראש הממשלה, אתה היית הבטחה גדולה, באמת, וזכית פעמיים לכהן כראש ממשלת ישראל. זכית בבחירות, הקמת ממשלה וקיבלת הזדמנות נפלאה לעשות. באמת, קיבלת. הציבור נתן לך אותה. הוא שם אותנו פה. לא חשוב התרגילים הקואליציוניים, אני עוזב את זה עכשיו. <יואל חסון (קדימה):> ההסכמים שלו נתנו לו את האפשרות לשבת שם. <נחמן שי (קדימה):> בסדר, זה גם יתרון. <יואל חסון (קדימה):> העם לא נתן לו. <נחמן שי (קדימה):> ההסכמים, הפוליטיקה הפנימית – לא חשוב. העובדה, המציאות היא שהוא יושב היום במרכז השולחן. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא קורא לך קריאות ביניים ואתה עונה? <נחמן שי (קדימה):> אני נותן לו 20 שניות, לחבר שלי, בסדר. הוא עוזר לי. תמיד יש לנו עזרה הדדית. <יואל חסון (קדימה):> אין בעיה, שיתקן אותי אם הוא רוצה. <נחמן שי (קדימה):> אבל מה עשית? הנה, עכשיו מציינים כבר שנתיים לממשלה. שנתיים – זו חצי דרך כמעט. מה נעשה? אני רוצה לדעת דבר אחד שאפשר לשים אותו על השולחן ולהגיד: עשינו אותו. אני יודע שאחר כך תבוא עם שורה ארוכה של עניינים, אבל אני אומר לך, כשתסתכל על זה בפרספקטיבה היסטורית – ואתה אוהב היסטוריה וקורא היסטוריה ויודע היסטוריה – במה ייזכרו השנתיים האלה? אני רוצה לדעת. לעומת זאת, דברים שהיו קיימים קודם התפוררו. אמרת אחרי הרצח המתועב הזה, שכל המלים לא יכולות לתאר אותו, באיתמר: הם רוצחים ואנחנו בונים. אתה לא בונה, אתה לא בונה. אפילו באותה ממשלה, שהוחלפה בבחירות, בנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת רותם, לעולם בבית-המשפט לא תעמוד עם גבך לשופט. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני לא אעמוד שם יותר, אדוני. <נחמן שי (קדימה):> אנחנו בנינו – וצריך לבנות. בירושלים זו חובה לבנות, זו אחריות לאומית לבנות בירושלים. לא 20 דירות בשיח'-ג'ראח, שזה רק מגרה את כל העולם ולא יוצר שום דבר. להקים בירושלים שכונות ולהביא לירושלים יהודים כדי שיחיו פה וישמרו על הרוב היהודי והציוני של העיר הזאת – וזה לא נעשה, וזה נעשה קודם. וגושי ההתיישבות – לא מוכרחים לרוץ להתנחלויות הכי מרוחקות – גושי ההתיישבות, כדי להבטיח שהם יישארו בשליטה ישראלית, יהיה אשר יהיה. וזה קרה וזה היה, והדברים האלה, החיוניים כל כך, שהם בלב העניין – לא עשית אותם. היה סגר על עזה. הוא היה בעייתי מבחינה בין-לאומית, אין ספק, אבל הוא היה מוצדק. והוא היום מוצדק, כל עוד גלעד שליט לא חוזר הביתה, ואתה הסרת את רובו בלחץ של הקהילה הבין-לאומית אחרי ה"מרמרה" – שגם אותה היה אפשר לעשות אחרת, מכל בחינה שהיא, כולל להכין את דעת הקהל. מה התוצאה? גם גלעד שליט לא חזר, גם הלחץ התגבר, גם הסגר ירד ברובו הגדול. ראש הממשלה, אתה מבין יותר ממרביתנו, אני חושב, את החשיבות של מטרייה בין-לאומית מעל לראשה של מדינת ישראל. זה כל כך חשוב שתהיה לגיטימציה למה שאנחנו עושים, ואצלך גברה הדה-לגיטימציה של ישראל בעשרות רבות של אירועים, בפינות שונות של העולם: בשבוע האפרטהייד פה, בחרם כלכלי על ישראל, באונייה שמסרבים לפרוק אותה בנמל מרוחק. דרום-אמריקה אבדה. דרום-אמריקה אבדה, היא עומדת כולה בשורה אחת ואומרת: תנו לפלסטינים מדינה בקווים של 67' ותעזבו אותנו כבר. באירופה לא כל כך מרחיקים לכת, אבל מעלים בהדרגה – ולא בשקט – את הדירוג והייצוג הדיפלומטי של הפלסטינים כדי להגיד לנו: חברים, אתם לא יכולים להישאר במקום שאתם עומדים. מרקל אומרת לך – ועכשיו אתה כבר רוצה לפגוש אותה סוף-סוף, אחרי השיחות הקשות שהיו ביניכם – היא אומרת לך: אתה מאבד את רגע החסד שיש. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אל תאמין לכל דבר שכותבים בעיתון. <נחמן שי (קדימה):> אני לא יכול לא להאמין. זה המקצוע שלי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתה עיתונאי. <נחמן שי (קדימה):> אוקיי, אז תהיה לך הזדמנות להשיב לי, בבקשה. אם היא לא אמרה לך את הדברים האלה ואם אתה חושב שגרמניה אתנו, אז למה כשבמועצת הביטחון העלו את ההחלטה נגד ישראל רק ארצות-הברית עמדה אתנו? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> למה אתה לא פונה לגרמניה? <נחמן שי (קדימה):> אני פונה לגרמניה? אתה עומד ביני לבין גרמניה. <אורית זוארץ (קדימה):> אתה ראש הממשלה. יש כאן בלבול, נחמן עוד לא ראש הממשלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אז למה אתה – אתה באופוזיציה, למה אתה לא פונה? אתה כל כך מודאג ממצבנו הבין-לאומי – – – <נחמן שי (קדימה):> אני מאוד מודאג ממצבנו הבין-לאומי, בגלל שאני חושב שמדינה שלא נהנית מתמיכה בין-לאומית לא יכולה להתקיים היום. <יוחנן פלסנר (קדימה):> בזמן הממשלה הקודמת לא היה צריך לפנות – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר, בגלל הערת ראש הממשלה אני מתכוון לתת לחבר הכנסת – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – כי ניהלנו מדיניות נכונה. אני לא מבין על מדברים בכלל. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר, אני מוסיף לחבר הכנסת נחמן שי דקה שלמה. <אורית זוארץ (קדימה):> אנחנו מחפשים את ראש הממשלה. שנתיים דרוש ראש ממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, אני מנסה לחשוב איך יכולנו 62 שנה לנהל את דיוני הכנסת בלי ההערות שלך. אני פשוט עומד תמה, עומד תמה איך 62 שנה החזקנו מעמד. תודה רבה. בבקשה. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה, הבאתי את גרמניה – אני נוגע בקצוות, בנקודות פה ושם, רק כדי ליצור את הפסיפס הזה, שמצביע על הקיפאון הגדול והעמוק שנפל עלינו. הקיפאון הזה הוא שמזמין, בסופו של דבר, את ההתקפות על ישראל, כי מדינה שעומדת במקום, שעומדת בלי לזוז, בלי ליזום, בלי להביע איזה רעיון, בלי להציע איזו הצעה – ברור שהיא מטרה נייחת, וכל אחד יכול לפגוע בה אם הוא רוצה. אני אומר לך, אדוני ראש הממשלה, המעמד הבין-לאומי שלנו מושתת על שני יסודות – ואני אחזור ואומר את זה בכל פעם: על השאיפה לשלום ועל הדמוקרטיה. אז מהכנסת הזאת יצאו – קצת נעצרו, אבל יצאו – יוזמות אנטי-דמוקרטיות מובהקות, שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה. אנחנו חברים ב-OECD, זה אומר שאנחנו מדינה דמוקרטית, ויש רעיונות שלא עולים בקנה אחד. וכשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים בשלום, אנחנו צריכים להוכיח את זה, זה לא נעשה סתם. ולא שמענו ממך ולא שמענו מהממשלה שלך רעיון כלשהי שיוביל את מדינת ישראל לשלום. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לחבר הכנסת נחמן שי, ומזמין את חבר הכנסת זאב אלקין, אשר לרשותו עומדות עד שבע דקות. אחריו – חבר הכנסת אילטוב. <זאב אלקין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני ראש הממשלה, חברי השרים, חברי הכנסת, אנחנו עוברים את הטקס הזה למעשה פעם בשלושה שבועות, ואני חייב להגיד שמה שמפתיע הוא שלא רק שהכותרת לא משתנה – ואני ממליץ לחברי באופוזיציה להיות אולי קצת יותר יצירתיים לגבי – – <אורית זוארץ (קדימה):> המצב לא משתנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא אתן לך. פה לא אתן לך. <דליה איציק (קדימה):> תשנו את המצב אז נשנה. <זאב אלקין (הליכוד):> – – לגבי הכותרת, אלא גם תוכן הדברים לא משתנה. למרות שכשאתה לפעמים מנסה, בגלל שזה חוזר אותו דבר ואותו דבר ואותו דבר, אז גם קשה לנסות להיכנס לעומקם של דברים. אבל כשאתה מנסה, פתאום אתה מתחיל לשאול את עצמך כל מיני שאלות מעניינות. כשאתה משווה, למשל, לאיפה היינו לפני שנתיים-שלוש. דיבר כאן חבר הכנסת רוני בר-און על קואליציה בלתי אפשרית, אדוני ראש הממשלה, והציע – – – <רוני בר-און (קדימה):> סליחה, סליחה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רגע, רגע, רגע, אל תענה לו. קודם לשבת, או לצאת החוצה. לא יכולים לעמוד פה. אם היה מישהו עומד כשאתה דיברת, לא היה לי קל. בבקשה. <זאב אלקין (הליכוד):> דיבר חבר הכנסת רוני בר-און, אדוני ראש הממשלה, על קואליציה בלתי אפשרית שאתה צריך לצאת מהמסגרת שהיא מתווה, ואני שאלתי את עצמי למי הוא מתכוון בדיוק. מיהם אותם שותפים קואליציוניים כל כך קשים שכל כך בלתי אפשרי לשבת אתם באותה קואליציה, שזה חטא קדמון ואסון כל כך גדול, אדוני ראש הממשלה? אולי אהוד ברק? ואחר כך נזכרתי – הוא היה שר הביטחון בממשלה שרוני בר-און היה שם שר הפנים ושר האוצר. אני לא זוכר – לפחות אני לא זוכר שאז חבר הכנסת רוני בר-און, בהיותו שר יחד עם אהוד ברק בממשלה, אמר עליו שהוא קואליציה בלתי אפשרית. חשבתי, אולי זה אביגדור ליברמן, שר החוץ, ומפלגתו ישראל ביתנו? אבל שוב נזכרתי שהם היו חלק מאותה קואליציה, והשר אביגדור ליברמן ושרים נוספים מישראל ביתנו היו חלק מהממשלה שרוני בר-און ישב בתוכה, ואז היא לא היתה בלתי אפשרית. אולי זו סיעת ש"ס? אנחנו שומעים הרבה על הסחטנות של הסיעות החרדיות, על המצב הנורא והאיום בימי הממשלה הזאת, ועד כמה מסוכן כשהמפלגות החרדיות הן בקואליציה. ולרגע כבר אמרתי לעצמי: הנה, כנראה אליהם התכוון חבר הכנסת רוני בר-און. אבל שוב נזכרתי שגם סיעת ש"ס ישבה באותה קואליציה עם חבר הכנסת רוני בר-און, שהוא היה שר בכיר מאוד בממשלה הזאת, ואפילו כשר האוצר לקח על עצמו אחריות על לא מעט החלטות שבגללן, אני חייב להגיד, חברי מסיעת קדימה, מאוד קשה לנו היום בקואליציה. כי כל יום ויום מגיע אלינו חבר הכנסת גפני ומגיעים אלינו חברים שלנו מסיעת ש"ס ומגיע אלינו סגן השר ליצמן ואומרים: אתם לא בסדר, הליכוד. אי-אפשר אתכם בקואליציה, כי בקואליציה הקודמת עם קדימה – והנה, חבר הכנסת גפני מהנהן בראשו – קיבלנו הרבה יותר. רק אז שר האוצר היה רוני בר-און. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – מהם, מכם לא. <זאב אלקין (הליכוד):> נכון, הנה, מאשר את זה חבר הכנסת גפני. אז יכול להיות, אני עוד יכול להבין – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – למה צריך – – – את הג'ובים היום? <זאב אלקין (הליכוד):> אני עוד יכול להבין שחבר הכנסת גפני או חברים שלנו מסיעת ש"ס אומרים שזאת קואליציה בלתי אפשרית. כי הקודמת, לפחות מבחינת הכסף, היתה הרבה יותר טובה להם, כשרוני בר-און ישב במשרד האוצר. אבל על מה רוני בר-און מלין? איזו קואליציה בדיוק הוא היה ממליץ לנו להקים, עם איזה שותף שלא היה בקואליציה שהוא היה בה? וגם, כמובן, אפשר לשאול שאלה – אני מבין שיכול להיות שחבר הכנסת רוני בר-און, ככה, התייאש לחלוטין מזה שהוא אי-פעם ינסה להגיע לשלטון במדינת ישראל וינסה להרכיב כאן קואליציה, אבל אם הוא עוד לא התייאש, מעניין את מי הוא התכוון להזמין לשם, לאותה קואליציה, כדי שהיא לא תהיה כזאת נוראה וכזאת בלתי אפשרית, אדוני ראש הממשלה, כפי שהוא תיאר אותה כאן. שמעתי כאן, בצד השני, אמירות מאוד מאוד מעניינות על העולם ואנחנו. העולם ואנחנו – כמובן, יש דה-לגיטימציה; כמובן, המצב לא פשוט. אגב, זה לא התחיל היום. דוח-גולדסטון נכתב לא על המאמצים של הממשלה הזאת; הוא נכתב על מבצע מאוד מוצדק ונכון של הממשלה הקודמת, שהאופוזיציה אז ידעה לתת גב, ידעה לגבות אותו. אבל כמובן, העולם ואנחנו. העולם מבקר את כולנו. ההחלטות במועצת הביטחון, עם ביקורת קשה מאוד, בזמן "עופרת יצוקה", התקבלו לא בזמן הממשלה הזאת, ולא זכור לי שאז הופעל וטו אמריקני. למרות שהיתה כאן, לכאורה, ממשלה שידעה לעשות הכול, והיתה כאן שרת חוץ שכולם מאוד אהבו אותה וכיבדו אותה, והיו מוכנים להתייצב לפי קריאה ראשונה שלה, מייד, דום, ולעזור לה. רק הווטו, משום מה, לא היה. ואפשר להמשיך את הרשימה הזאת. היא מאוד מאוד מאוד ארוכה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – שהאופוזיציה תקפה את הקואליציה – – – <זאב אלקין (הליכוד):> אני תיכף עובר לזה, אדוני ראש הממשלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – <זאב אלקין (הליכוד):> אפשר להמשיך את הרשימה הארוכה הזאת עוד ועוד ועוד. כנראה שמי שעומד כאן על הדוכן ותוקף, בונה על זיכרון מאוד קצר, זיכרון מאוד קצר של האזרחים, שאולי שכחו מה היה כאן לפני שנתיים ומה היה כאן לפני שלוש שנים ומה היה כאן לפני ארבע שנים, ולמה הצביעו בבחירות כפי שהצביעו. אבל את המציאות אי-אפשר לשנות. אפשר לנסות לעוות אותה. שמעתי כאן אמירות – אני חייב להגיד, אדוני ראש הממשלה, התרוממה רוחי. אנחנו הואשמנו בזה שאנחנו לא בונים מספיק בירושלים וביהודה ושומרון. אני, כחסיד גדול של בנייה בירושלים וביהודה ושומרון, אמרתי: הנה, לפחות, אולי הגיעה לנו כאן בשורה; אולי חברינו מקדימה יעזרו לנו לשכנע את העולם בכך שנצליח לבנות יותר, כי הם אומרים שבזמנם בנו המון. אבל אחר כך שאלתי את עצמי: אם זה נכון, אז למה ראש מועצת אפרת אומר שכבר עשר שנים לא מאשרים לו בנייה? הרי בתוך עשר השנים גם שלוש שנים של הקדנציה הקודמת, ואם זה נכון, אז למה צועק וזועק – ובצדק, בעיני – ראש עיריית אריאל, שכבר שנים רבות לא מאשרים לו בנייה? זה לכאורה כולל אותן שלוש שנים של הקדנציה הקודמת. <אורית זוארץ (קדימה):> שנתיים. <זאב אלקין (הליכוד):> לא, הוא לא זועק כאן שנתיים, לצערי. <אורית זוארץ (קדימה):> שנתיים. היינו אצלו. שנתיים בדיוק. מעולם לא הקפיאו את ירושלים. <זאב אלקין (הליכוד):> אני מזמין אותך, חברת הכנסת זוארץ, לשמוע ממנו, ואני זוכר את זעקותיו גם בימי הקדנציה הקודמת. והוזכר כאן – ומגיע באמת שיוזכר כאן – חברנו, זיכרונו לברכה, חבר הכנסת זאביק בוים. הוא היה שר השיכון בימי הממשלה הקודמת, ואני זוכר כמה הוא היה צריך להילחם על אישורי הבנייה בירושלים, כי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לא אפשר לו. <אורית זוארץ (קדימה):> אבל בנו – – – <זאב אלקין (הליכוד):> לא אפשר לו, ולא אפשר לו, ולא אפשר לו, ואז בסוף, אחרי מאמצים רבים, לקראת סוף הקדנציה, אפשר לו כמה מאות יחידות דיור. זה מה שהיה בקדנציה הקודמת. אני זוכר את זה מצוין. זה מה שהיה אז. <אורית זוארץ (קדימה):> אלפי יחידות נבנו. <זאב אלקין (הליכוד):> האם זה טוב? ודאי שלא. אבל לעמוד כאן ולתאר מציאות שאין שום קשר בינה לבין מה שקרה באמת, זה לבנות על זיכרון קצר מדי של אזרחי המדינה הזאת. אני מציע לכם: תרעננו – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> ההבדל הוא שהיה תיאום עם האמריקנים. ובנו יותר. בנו יותר. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא סיים את דבריו, הוא סיים את דבריו. הוא סיים. הוא סיים את דבריו. <זאב אלקין (הליכוד):> תרעננו קצת את הזיכרון, כי מגיע לנבחרי ציבור זיכרון שהוא קצת יותר ארוך מאז הרגע שהעם למעשה העיף אותם מהשלטון ושלח אותם לשנים רבות לאופוזיציה, כי לזיכרון הזה תצטרכו לא רק עבור השנתיים האלה שעברו – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – אף אחד לא מאמין לו. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <זאב אלקין (הליכוד):> – – אלא עבור עוד שנים רבות שתמשיכו לשבת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אלקין, אין לכנסת זמן עכשיו לדו-שיח בינך לבין חבר הכנסת – – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – בחלק הזה של האולם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לך. בבקשה, חבר הכנסת רוברט אילטוב. רבותי, להתחיל את קריאות הביניים קצת יותר מוקדם. בדיוק כשהוא מסיים? <יוחנן פלסנר (קדימה):> לא מאמינים לראש הממשלה, אז הוא לא בונה בירושלים. מה לעשות? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, אני יכול להמציא לך את הפרוטוקולים, שהשר המנוח זאב בוים עמד פה, בשאלות שלא היו מתריסות, שאלות ששאלו. והוא ענה בצורה האמיתית ביותר והכנה ביותר, וגם הישרה ביותר. הוא לא אמר דברים שאינם נכונים. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, המכנה המשותף היחיד שיש לשתי הממשלות האלה זה זאב אלקין. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש עוד כמה מכנים משותפים שלא הייתי מציין אותם, כמו הדבר הזה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת פלסנר כמעט הוסיף שלוש דקות לזאב אלקין, לדיבור – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אי-בנייה בירושלים, למשל. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> חבל שברגע האחרון. היינו נהנים מעוד שלוש דקות של נאום. <היו"ר ראובן ריבלין:> ידידי הטוב ויושב-ראש הסיעה, חבר הכנסת רוברט אילטוב, חמש דקות מלאות עומדות לרשותך. בבקשה, אדוני. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד ראש הממשלה, חברי הכנסת, שרים, מכובדי, כולם, כל שלושה שבועות אנחנו עדים, אכן, להגשת 40 חתימות, וכנראה זה כבר הפך להיות נושא טכני של הגשת 40 חתימות. כמובן, כל אחד נואם, ובסופו של דבר הקואליציה מפילה את 40 החתימות. חבל שהדברים האלה הופכים להיות לנושא טכני ולא לדיון מהותי, רק כדי לטרטר את ראש הממשלה, ובעצם שום דבר חדש, לא בדרישה ולא במהות. הרי מדובר פה על כישלון ממשלת נתניהו בתחומים מדיניים, כלכליים וחברתיים. אני הייתי מציע לחברי האופוזיציה להתבונן קצת מסביב לאולם, מה מצבנו הכלכלי והאם כתוצאה מהפגיעה של מצבנו הכלכלי נפגע הנושא החברתי. אני חושב שדווקא פה מדינת ישראל התנהלה נכון. גם לזכותה של הממשלה הקודמת צריך להגיד שההתנהלות הכלכלית היתה פחות או יותר נכונה. היינו רוצים גם אז, שם, לשנות כמה דברים כאופוזיציה כשהיינו באופוזיציה, וגם כקואליציה כשהיינו בקואליציה, אבל בסופו של דבר אני חושב שההתנהלות הכלכלית היתה נכונה, וגם היום ההתנהלות הכלכלית היא נכונה, והממשלה מנסה לפגוע כמה שפחות, למרות האילוצים התקציביים, הכספיים, שהם בעייתיים. אני חושב שהממשלה מתמודדת עם המשברים הכלכליים בצורה ראויה, וכתוצאה מזה – גם בכל הנושאים החברתיים. עכשיו הייתי רוצה להפנות את הזרקור קצת לנושאים מדיניים. נושא הדה-לגיטימציה. פתאום האופוזיציה התעוררה ואומרת: אוי, יש דה-לגיטימציה, נגד מדינת ישראל. מה, זה לא נולד לפני שהממשלה הזאת קמה? דה-לגיטימציה של מדינת ישראל קיימת כבר הרבה, הרבה מאוד זמן, והתנופה, קיבלנו אותה דווקא ממלחמת לבנון השנייה ומ"עופרת יצוקה". ודווקא הממשלה שהיתה אז, לדעתי לא טיפלה כראוי בנושאים האלה ולא מנעה את הדברים האלה, והיום הנזק הוא מצטבר, והוא לא פשוט, ואנחנו לומדים אותו. ואני חושב שהממשלה גם עם זה מתמודדת. אני חושב שהנושא הפלסטיני – אפשר גם להאשים את הממשלה בנושא הפלסטיני, שאנחנו לא הלכנו לקראתם. אני חושב שהממשלה הזאת – אף-על-פי שהתנגדנו להקפאה, כסיעת ישראל ביתנו, הממשלה הלכה על הקפאה, הלכה על מחוות כלכליות. זה שיש רצון של הרשות הפלסטינית היום לעשות ממשלת אחדות עם ה"חמאס", האם זה מקובל על האופוזיציה של ישראל, פה, בכנסת ישראל? אני חושב שהדבר הזה הוא בלתי מתקבל על הדעת. זה יהפוך את הרשות הפלסטינית לרשות הטרור. מה? זה מה שאנחנו רוצים? לא בטוח. אתם חושבים שיש איך להתמודד עם זה? גם לא בטוח. אתם לא התמודדתם עם זה. אז יש פה הרבה דברים שיש להם תשובות, יש דברים שאין להם תשובות. אבל אני חושב שכל הנושאים האלה הם נושאים שעולים טכנית, עולים טכנית ויורדים טכנית, וכך זה גם יהיה. אני מעריך שהממשלה, באילוצים שיש לה היום, במצב הגיאו-פוליטי שיש היום, במצב הבין-לאומי שיש היום, פועלת בדרך הטובה ביותר שהיא יכולה. תמיד אפשר לשפר. אבל להערכתי, זו הדרך הטובה לטפל במשברים שקיימים היום. לא צריך למהר. צריך לבחון את הפלסטינים – אם הרצון שלהם באמת ללכת על שלום או לא ללכת על שלום. היום הכול מראה שהם, כל יוזמה ישראלית דוחים על הסף. לכן, למערכת הזאת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שי, תמתין שנייה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> למערכת הזאת יש שני צדדים. אני חושב שהממשלה הזאת עושה את המיטב בנושא הזה, וכך נמשיך. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, אני לא רציתי קודם להתערב כדי לא לעורר מהומה. אני מוכרח לומר לך שב"עופרת יצוקה", כאשר היתה התקפה גדולה על מדינת ישראל מצד גורמים שונים, התגייסו רבים מחברי הכנסת – לא מהקואליציה דווקא – לנסוע לכל ארצות אירופה, וגם ארצות-הברית, על מנת להסביר את הצורך, וכך פעלנו. זאת אומרת, כל מה שהעיר לך ראש הממשלה היה שיש מקרים שבהם תוקפים את ישראל שכדאי שאנחנו נבחן האם בצדק תוקפים את ישראל. יכול להיות שאתה חושב שבצדק. <נחמן שי (קדימה):> אני מבטיח לך שאם ניקלע לנסיבות דומות, נעשה אותו הדבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, תודה רבה. רק רציתי להבהיר עניין זה, כי אני הייתי בין אלה שנסעו. גם ראש הממשלה נסע, גם חברי כנסת אחרים. כל מי שיכול היה להסביר בחוץ-לארץ והבינו אותו, נסע. בבקשה. חבר הכנסת נסים זאב יהיה לאחר מכן. ובכן, אני מזמין – חבר הכנסת מג'אדלה. האם – בבקשה, אדוני. אין, אתה תמיד, תמיד מציל את הדיונים שלנו. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא התכוונתי להטעות אותך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע. לא, אני פתאום לא ראיתי אותך שם ונבהלתי. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> התכוונתי להתקרב אליך. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, שש דקות עומדות לרשותך. בבקשה, אדוני. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי ראש הממשלה, שרי הממשלה, עמיתי חברי כנסת, אני אתחיל במשפט בנושא המדיני ואחר כך אעבור לנושא שהציבור שלי מאוד רוצה אותו, הנושא הכלכלי-חברתי. ראש הממשלה תבע מראש הרשות הפלסטינית לחנך את עמו לשלום בעקבות הרצח הנתעב, הנפשע, ואני מסכים שצריך לחנך לשלום. אבל, אדוני ראש הממשלה, מתי אתה מתכוון לחנך את שר החוץ שלך שיאמין בשלום, כפי שאתה מאמין שבשנה אפשר להגיע לפשרה, כאשר הוא נואם באו"ם – לא בסיעת ישראל ביתנו, באו"ם – והוא אומר: בעוד 30 שנה יהיה לנו שלום? אולי תתחיל קודם כול בבית. הצדקה מתחילה בבית. אבל אני לא אופטימי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מתי אתה – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> בהרכב הזה, זה הרכב שלא הולך לשלום, בהשתתפות ישראל ביתנו. הרכב כושל משנים, מה לעשות? עכשיו לנושא שבראש מעייניו של הציבור שלי, הנושא הכלכלי-חברתי. אולי אתה לא יודע, אבל יש עשרות אלפי אקדמאים מובטלים שרוצים להצטרף למעגל העבודה, וכדי לסבר לך את האוזן, מתוכם 10,000 כמעט הם מורים ומורות שמחזיקים בתעודה B.Ed, סמינר להכשרת מורים, שיושבים בבית משנה עד שמונה, תשע שנים, מובטלים, כי אין מספיק שעות למערכת החינוך כדי לקלוט אותם. אתה, בתור כלכלן ואיש כלכלה ושר האוצר לשעבר ואיש כספים מעולה, יודע איזה הפסד זה לצמיחה הכלכלית של מדינת ישראל ואיזה הפסד גדול זה למעגל העבודה. שלא לדבר ש-10,000 משפחות אלה – ברגע שהם נקלטים במעגל העבודה הם עולים מתחת לקו העוני. שלא לדבר לאיזה תל"ג תתרום הצטרפותם של עשרות אלפי אקדמאים ואנשי חינוך, לאיזה תל"ג זה יתרום, ולאיזה תל"ג נעלה בתל"ג שלנו כמדינה, ואיזה קרנות, ואיזה בנק עולמי, ואיזה קרנות נפתחות בפני ישראל, ואיזה כבוד מתחילה לקבל מדינת ישראל על הצמיחה הכלכלית של הצטרפות עשרות אלפי אקדמאים ערבים למעגל העבודה. זה, אתה יודע היטב, רק אתה לא מבצע את זה ולא עושה את זה. אף-על-פי ששר האוצר, וכדאי שתשתמע את זה – השר שמחון, אתה מפריע. אדוני היושב-ראש, השר שמחון מפריע לראש הממשלה להקשיב לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, אני לא יכול לומר לך עם מי לדבר על-ידך. השר שמחון מדבר עם ראש הממשלה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא, אנחנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם הוא היה מדבר בקול רם, הייתי – – – אותו. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> 40 חתימות, זה לראש הממשלה מיועד. <היו"ר ראובן ריבלין:> ראש הממשלה נמצא פה. אנחנו – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אז אני אומר לך, תן גיבוי לשר האוצר שלך. שר האוצר שלך, ד"ר שטייניץ, יש לו תוכניות יצירתיות איך להתמודד עם האבטלה ואיך לצרף עשרות אלפי אקדמאים ערבים למעגל העבודה, ובאיזו צמיחה תהיה מדינת ישראל נשכרת מזה. הצטלבו האינטרסים הכלכליים-חברתיים של האוכלוסייה הערבית בארץ ושל המדינה, במפגש או בצומת הצמיחה. תן לשר האוצר שלך גיבוי, כמדיניות ממשלה. כי ממשלה שאין לה מדיניות – לא יכול אף שר ליישם מדיניות שאיננה. תן לשר האוצר ד"ר שטייניץ גיבוי למדיניות ממשלה, לצמיחה כלכלית לטובת המדינה והאוכלוסייה הערבית בצירוף עשרות אלפי אקדמאים ואנשי חינוך למעגל העבודה. היום במקרה יש ועידת ראש הממשלה. אדוני ראש הממשלה, אני ממליץ לך: שבענו במשך שנים רבות ועידות, התכנסויות, סדנאות, הרצאות, החלטות, הבטחות; יש מקום עכשיו לביצוע, לא לוועידות, עם כל הכבוד. המחלה ידועה, התרופה ידועה. מילת הקסם זה תקציב. איזה תקציב ממשלת ישראל רוצה לשים בסדר-יומה למען האוכלוסייה הערבית? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שמנו עכשיו 2 מיליארד שקל. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> איפה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> איפה אתם שמתם? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> כשתעלה כאן, תגלו לנו את זה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> 2 מיליארד שקל. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> כשתעלה לכאן להשיב לנו, תגלה לנו. אדוני ראש הממשלה, תגלו לנו את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתמול שמעתי – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני יודע ששמתם 800 מיליון ל-13 יישובים לחמש שנים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ואתה לא מתייחס גם לתוכנית של הדרוזים והצ'רקסים? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני ראש הממשלה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> עוד 700 מיליון, ועוד תוכנית של – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> זה אקמול לחולי סרטן. <היו"ר ראובן ריבלין:> דרך אגב, חבר הכנסת, אני אתן לך כמובן – אתמול שמעתי את "גיאוקרטוגרפיה", שהוא א-פוליטי לחלוטין, בתוכנית "גיאוקרטוגרפיה" הוא בא ואמר שרמת החיים – אני לא פטרון, אני לא הייתי סוציאליסט; אני אף פעם לא הייתי סוציאליסט, אני לא פטרון. שמעתי מ"גיאוקרטוגרפיה" את הסוקר שאמר שרמת החיים ביישוב הערבי – אני יודע שצריך עוד הרבה, וזה לא רק הממשלה הזאת – עולה בצורה שהיא מעודדת ביותר, שכן הגשר לשלום יהיה רק כשיהודים וערבים בישראל יוכלו לחיות יחד. אז נתחיל לדבר איך אנחנו חיים עם אחיכם הערבים מעבר למדינת ישראל. אבל אני מוכרח לומר שאתמול אמר אדם א-פוליטי לחלוטין – אני אפילו לא יודע מה הוא מצביע בימים – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני יודע מי הזמין את הסקר, אדוני. <<היו"ר ראובן ריבלין:>> אני לא יודע, אני רק אומר, אני מציג – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> זה יותר חמור, התוצאה, שהערבים מרוצים. הערבים אומרים שהשירותים והתשתיות שלהם הם טובים. זה הסקר – – – זה סקר? <היו"ר ראובן ריבלין:> כן? יכול להיות. אני שמעתי אותו מדבר ומרואיין. זאת אומרת, הוא לא מקריא טקסט, אלא מרואיין, ואומר: תשמעו, העובדות מדברות. אני לא אומר שזה כבר הממשלה של שטייניץ. יכול להיות שזה הממשלה של בר-און. אבל כך הוא אמר. יכול להיות שזה לא נכון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא עשו סקר. <נסים זאב (ש"ס):> הוא מכיר את הערבים הממורמרים, אנחנו מכירים את הערבים המרוצים, מה לעשות? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני חושב שאפילו בטייבה שופר המצב. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, אם אתה רוצה. זה רק יאריך את ישיבתו של ראש הממשלה כאן. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני יכול להבהיר, ואני חושב שגאלב יסכים אתי. יש מאמץ, כולל בתחום ההיי-טק, להביא היי-טק למגזר הערבי. הקמנו אפילו קרן מיוחדת לעניין הזה. ויש גם ב-2010, לשמחתי – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ההיי-טק הוא במדינת ישראל. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – עלייה בהשתתפות בכוח העבודה של הציבור הערבי במדינת ישראל להפחתת אבטלה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> נכון. <שר האוצר יובל שטייניץ:> כולנו שמחים על כך ונפעל שזה יימשך. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר. <חנא סוייד (חד"ש):> 0.5% מהעוסקים בהיי-טק הם ערבים. 0.5%. <שר האוצר יובל שטייניץ:> נכון. לכן אנחנו פועלים לשפר את זה, לשנות את זה. <חנא סוייד (חד"ש):> 0.5%. על זה אתה שמח? <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, שמענו. חבר הכנסת חנא סוייד, כל עם ישראל שמע אותך. זה לאט מדי. <חנא סוייד (חד"ש):> 0.5% – – – של משרד ראש הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, חבר הכנסת טיבי, בבקשה. בזה מסיימים את הפרק. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אפשר לפני ההיי-טק לסלול את הכביש בכניסה לאזור התעשייה בטייבה? <חנא סוייד (חד"ש):> ביוב, ביוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה כשיבוא שר התחבורה. עד היום, דרך אגב, שר התחבורה פועל במגזר הערבי בצורה מעוררת כבוד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לפני ההיי-טק – את הכביש. <היו"ר ראובן ריבלין:> בהחלט שר התחבורה נותן את דעתו, להפתעתי הרבה, ואני שמח. אנחנו לא בעלי ברית פוליטיים במפלגה שלנו, אבל בסך הכול הוא באמת מתייחס בצורה רצינית ביותר לכל אזרחי ישראל. עכשיו יש לך שתי דקות לענות לכולם, ובזה מסתיים העניין. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> יש גם הצטרפות מאוד יפה של חברים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תן לו עכשיו לסיים, אחרת ראש הממשלה יצטרך להישאר פה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> עכשיו הוא יוסיף לי עוד דקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> נו, בבקשה, יש לך שתי דקות. הנה עוד עשר שניות, בבקשה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> יש אנשי ליכוד שמביעים אמון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גלעד ארדן, השר ארדן, עכשיו הוא מדבר. נו, תנו לו לסיים. בבקשה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, הסקר הזה שהתפרסם, שאתה מדבר עליו, זה סקר מוזמן, ולא ראוי למעמד של הכנסת ולמעמד ראש הממשלה והשרים שאני אתייחס לזה יותר, כי אני יודע גם מה מאחורי זה ומי לפני זה ומה מסתתר בזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> "גיאוקרטוגרפיה" מוזמן? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אם אתה רוצה, אחר כך אני אגלה לך. זה סקר מוזמן, לא רציני. לא נתייחס אליו ברצינות. אני אומר לראש הממשלה: מי שלא יודע להכיר תודה ומי שלא יודע לומר אמת, זה גם איש ציבור לוקה בחסר. אמרתי לך לפני ששר האוצר העיר: יש לשר האוצר תוכניות. תוכניות מחייבות מדיניות מממשלה אשר מעוגנת בתקציבים. אנחנו, בעידן של העדפה מתקנת, חייבים דרך אינטנסיבית להעדפה מתקנת. כמו שבאת אלינו עם הצעה להתגבר על מצוקת הדיור ביישוב היהודי, הבאת תוכניות יצירתיות, עם אינטנסיביות, עם החלטות חריגות כדי להתמודד עם הבעיה – אותו דבר, כך נדרש לאוכלוסייה הערבית, 20% מאוכלוסיית המדינה. לא אקמול, אלא טיפול שורש אמיתי. ועם כל הכבוד לך, עם ההחלטה שלך, 650 מיליון – עכשיו תקבל את זה ברוח טובה – זה "הפרד ומשול" לאומי-עדתי. לאוכלוסייה של 6.8% מהאוכלוסייה אתה מקציב 650 מיליון, כאשר בתוכם שלושה יישובים: עוספיא, דאליה ומע'אר בתוך התוכנית הערבית, ולהם אתה נותן 650 מיליון שקל לארבע שנים. לאוכלוסייה של מיליון ורבע אתה נותן 800 מיליון לחמש שנים, מתוכם שלושה יישובים דרוזיים. זאת נקודה שאם אתה חושב שב"הפרד ומשול" תוכל להצליח – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – לתת דגש בזה, טעית טעות מרה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אתה צריך לראות את האוכלוסייה הערבית כולה, על כל גווניה ועמדותיה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – כאוכלוסיית המדינה, אוכלוסייה שלך כראש ממשלה, ולשים את עניינה בסדר-יומך, תקציבית ומדיניות, ותן לשר האוצר לפעול ולעשות את העבודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. ואתה הערת לראש הממשלה שהוא לא מאזין. אתה רואה שהוא האזין. בבקשה, חברת הכנסת עינת וילף. <עינת וילף (העצמאות):> עכשיו? <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, כי חבר הכנסת מקלב עומד להחליף אותי כדי שאני אוכל להמשיך את הישיבה אחר כך. בבקשה, גברתי תעלה. לרשות גברתי, כמו לאחרים, חמש דקות מלאות. לא, לרשות גברתי שלוש דקות, אבל כך כתוב לי, אני לא יודע. הקואליציה קיבלה מנה יותר קטנה, אבל אני אתן לך. <<עינת וילף (העצמאות):>> מה שכולם. אני אלך עם מה שכולם. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. בבקשה. הנה, אני נותן לך ארבע דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, מה הבדל בין דקה לדקה מלאה? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, חמש דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בין שלוש דקות מלאות לבין שלוש דקות סתם, מה ההבדל? <היו"ר ראובן ריבלין:> שלוש דקות זמן זה ברוטו ולא נטו, אתה מבין? אנחנו שואפים לטרה. מה אתה שואל אותי שאלות? פעם אחת קיפח אותך מישהו בלדבר? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא, אני רק רוצה שנדע, להבין. <עינת וילף (העצמאות):> לא, זה על משקל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מלאות – זאת אומרת שאם יפריעו לה אני אוסיף. <עינת וילף (העצמאות):> בדיוק. <היו"ר ראובן ריבלין:> מי כמוך יודע. עוד לא היה פעם ששלוש דקות, לא עמדת פה עשר דקות. <עינת וילף (העצמאות):> מה שנכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. בבקשה, גברתי. אני מתחיל מהתחלה, כמובן. <עינת וילף (העצמאות):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה, השרים, חברי חברי הכנסת, טוב, שוב הופיע על לוח הזמנים שלנו דיון 40 חתימות. ראש הממשלה צריך לשבת כאן, להקשיב. הזדמנות מצוינת, באמת, בתקופה שיש כל כך הרבה שינויים דרמטיים, העולם הערבי משתנה, עובר את אחד השינויים הגדולים ביותר ב-200 השנים האחרונות. אמרתי: נבוא, נשב, נקשיב למה שיש לאופוזיציה להציע, כדי שסוף-סוף נשמע רעיונות חדשים, חשיבה יצירתית, משהו מקורי, כדי שהזמן של ראש הממשלה והשרים ושל כולנו, ושל אזרחים שמקשיבים, באמת יבוא לידי ביטוי, יהיה בו שימוש חשוב בכך שבתקופה כזאת נשמע על דברים חדשים, רעיונות שיאפשרו לנו באמת לעשות משהו שאולי עד היום לא הצלחנו לעשות. אבל מה אתם עושים? באים ומדקלמים את המסר שעיצבו הפרסומאים, כנראה, בחודשים האחרונים: אין ראש ממשלה בישראל. אתם מאוד ממושמעים, וזה יפה. עולים, וכל אחד אומר את המסר הזה. כנראה גם שמעתם איפשהו שאם חוזרים על משהו מספיק פעמים זה נתפס, גם אם אין כל כך קשר למציאות; אבל העיקר שאומרים את זה מספיק. באמת טוב מאוד שלשם כך אנחנו פה, כדי להקשיב למסר הזה. אתם רוצים לדבר על כישלון הממשלה, אבל אני רוצה לדבר דווקא, אם כבר יש ההזדמנות, על כישלון האופוזיציה. באתם להציע לנו רעיונות. יש כאן הצעות. בבקשה. מה אומרים? מה אומרת האופוזיציה? <ישראל חסון (קדימה):> חברת הכנסת וילף, את לא היית בנאום של חבר הכנסת בר-און? <עינת וילף (העצמאות):> הקשבתי בקשב רב. <ישראל חסון (קדימה):> בחדרך. <עינת וילף (העצמאות):> הקשבתי בקשב רב בחדרי, והקול היה חזק מאוד. <ישראל חסון (קדימה):> ולא הפריעו לך? <עינת וילף (העצמאות):> לא, לא. הקשבתי היטב. אמרתי לעצמי: באמת, יפה מאוד. אומרים: תעשו שלום. עצה מצוינת. יותר מזה – גם אנחנו, בכלל, אם רק הייתם נותנים לנו, יכולים לעשות שלום, היינו יכולים לעשות שלום. אז בואו באמת נבדוק את זה. אומרים לנו: מרחק נגיעה. או-טו-טו אפשר היה לעשות שלום. אז אם זה באמת נכון, יושבת-ראש של מפלגה, היום יושבת-ראש אופוזיציה, שהשלום בהישג יד, רק שם – היא לא מקימה ממשלה כשגוש השמאל חזק וגוש הימין חלש? וכל הסקרים אומרים שאם הולכים לבחירות הם יתחזקו, אז לא מקימים ממשלה? זו אחריות? הרי זו שערורייה. אז אולי אי-אפשר היה כל כך לעשות שלום? אז אתם אומרים: יש לנו תוכניות. יפה, תוכנית זה דבר יפה, זה חשוב מאוד. לפחות פעם, כשהיתה אופוזיציה, היא דאגה שלתוכנית יהיה גם צד פלסטיני, שיהיה הסכם ביילין­–אבו מאזן, שיהיה הסכם ז'נבה. ככה מאתגרים את הממשלה, מראים שיש עם מי לחתום. אתם אומרים: יש לנו תוכניות. בשביל לעשות תוכניות ולנהל משא-ומתן בלי פרטנר – בזה אני בטוחה שאנחנו מסתדרים מצוין לבד. אז מה בעצם נותר? ראינו את זה גם בדיונים קודמים עם כמה חברי כנסת: הכפשות, טון מזלזל, לעג. אבל רעיונות, חשיבה, יצירתיות – שום דבר. אז אתם מביאים אותנו שוב ושוב ושוב, עושים שימוש באחד הכלים האופוזיציוניים הפרלמנטריים החשובים ביותר, כדי לומר מה? שאין ראש ממשלה בישראל? אבל הדיונים האלה שאתם גוררים אותנו אליהם, ללא תוחלת, ללא תוכנית, ללא שביב של חשיבה מקורית, מוכיחים בעצם דבר אחד בסיסי: אין אופוזיציה בישראל. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. אני את דברייך גם אשלח לשר הביטחון, חברת הכנסת וילף. תודה רבה. חברי הכנסת, אנחנו מזמינים – חבר הכנסת מקלב יבוא ויחליף אותי – את חבר הכנסת השיח' אברהים צרצור. בבקשה, אדוני, לרשותך עומדות חמש דקות. לאחר אברהים צרצור – ישראל חסון. חבר הכנסת חסון, אתה בא אחריו. <ישראל חסון (קדימה):> אתה תמיד הולך כשאני עולה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני הולך לפי לוח הזמנים שקבעו לי. אתה תבקש שידחו אותך. אני אבל שומע כל הזמן. <ישראל חסון (קדימה):> גם אתה כמו עינת וילף? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת השיח' אברהים צרצור, בבקשה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, תודה, מכובדי ראש הממשלה, מכובדי השרים, כנסת נכבדה, הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 97) (הריסת מבנה לא חוקי על חשבון המקים), שתידון היום לקראת קריאה ראשונה, מחייבת אותי לחזור ולדון ולהציג בפניכם שתי יוזמות לשלום. הראשונה, יוזמת שלום שהאוכלוסייה הערבית בישראל הגישה לראש הממשלה, לנשיא המדינה, לכל שרי הממשלה וגם לכל חברי הכנסת, בנושא של התכנון והבנייה – מערך התכנון והבנייה בסקטור הערבי. והיוזמה השנייה היא יוזמת השלום הערבית. אני מצטער לומר לך, כבוד היושב-ראש, מכובדי ראש הממשלה, שתגובת הממשלה לשתי היוזמות האלה היתה "לא", ו"לא" גדול מאוד, כי ההתחלה – אני אגיד כך: הגשנו את היוזמה שלנו לגבי מערך התכנון והבנייה בסקטור הערבי, כפי שאמרתי, לכל הגורמים, כולל לראש הממשלה, לפני שנה וחצי בערך. לצערי הרב, כבוד היושב-ראש, לא זכינו אפילו בתשובה הלקונית ביותר אודות היוזמה הזאת. דהיינו, יש זלזול, וזלזול צועק לשמים ביוזמה הזאת כיוזמה שבאה לפתור בצורה שורשית ומעמיקה את בעיות התכנון והבנייה במגזר הערבי. היוזמה הזאת מתבססת על שני עקרונות. העיקרון הראשון – האחריות של ממשלת ישראל כלפי האוכלוסייה הערבית, והעיקרון השני הוא האחריות הישירה של האוכלוסייה הערבית כלפי עצמה. אנחנו בשום פנים ואופן לא זרקנו את הכדור במלואו, לא כדררנו את הכדור במלואו לכיוונה של ממשלת ישראל, אלא אמרנו: שני הצדדים חייבים לשתף פעולה, לשלב כוחות ומוחות, כדי להביא את הפרשה הזאת לכדי סיום משמח לכולנו. אי-אפשר להמשיך במצב שבו הבתים הערביים ממשיכים להיות מאוימים על-ידי צווים מצווים שונים. אי-אפשר לקבל מצב שבו הדחפורים של ממשלת ישראל וזרועותיה הביצועיות ימשיכו לדהור בריצת אמוק לכיוונים שונים בכיווני הכפרים והערים הערביים כדי להרוס בתים ולהרוס חיים של בני-אדם. כפי שאמרנו פעמים אחדות, הריסת בית זה לא הריסת בלוקים אלא הריסת חיים של משפחות: זריקת זקנים, נשים, ילדים וטף מחוץ לבתים האלה. ולכן יש מקום שממשלת ישראל תתייחס ברצינות הראויה ליוזמה הזאת. למה אנחנו דווקא רצינו שממשלת ישראל תדון בסוגיה הזאת בצורה רצינית? מהסיבות כדלקמן, ואני אציג בפניכם כמה נתונים. הנתון הראשון – ואני מבקש מכולכם באמת להאזין, כדי להבין את עומק הבעיה שאנחנו סובלים ממנה – הערבים מהווים כיום, כבוד השר בגין, כ-20% מסך האוכלוסייה הישראלית. לעומת זאת, שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות מהווה רק 2.5% משטח המדינה. נתון שני – שטח השיפוט של היישובים הערביים הצטמצם ב-65% לעומת השטח בימי המנדט הבריטי. נתון שלישי – מאז קום המדינה ועד היום כמעט שלא הורחבו תחומי השיפוט של הרשויות המקומיות, אך השטח הבנוי גדל פי-20 מאשר היה בקום המדינה. נתון רביעי – האוכלוסייה הערבית גדלה פי-תשעה מאז קום המדינה, אולם שטח הבנייה נשאר בעיקרו ללא שינוי. נתונים כאלה מחייבים התייחסות של ממשלת ישראל ליוזמה שלנו, שתביא סוף-סוף, אם תזכה בהתייחסות ראויה, שאכן כל הבעיות האלה יבואו על פתרונן, ובזאת מתחילים שלב חדש של בנייה ולא של דשדוש במקום, דבר שמעיק מאוד על כולנו. אם נגמר הזמן, אני אסיים במשפט אחד, כבוד היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> היום הכנסת תדון בקובץ של הצעות חוק, כפי שאמרתי, הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 97), חוק ה"נכבה", חוק האגודות השיתופיות, חוק התכנון והבנייה והריסת מבנים וכיוצא בזה, אבל אני חייב להפנות תשומת לבכם להצעה שמתגבשת היום, הצעתו של סילבן שלום, שדווקא באה כדי לשנות את מערך חופשת השבוע – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אבל נגמר לך הזמן, אז אתה יכול – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> משפט אחרון. <היו"ר אופיר אקוניס:> משפט אחד. אתה יכול אחרי זה, בדיון על ה"נכבה", להגיד מה שאתה רוצה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יפה, משפט אחרון. <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> משפט אחרון. יוזמתו של סילבן שלום – הצעתו באה כדי לבטל, כבוד ראש הממשלה, כדי לבטל את יום שישי אפילו כיום מנוחה למיליון מוסלמים שהם אזרחי מדינת ישראל למהדרין. אלה הבעיות שצועקות לשמים ושמחייבות באמת טיפול נאות, כדי לשנות את האווירה והאקלים שאנחנו חיים בהם. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה לך. אגב, אין קשר בהצעה הזאת לענייני יהודים–ערבים, אבל לא חשוב. זה עניין אחר. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יום שישי. מוותרים על יום שישי. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון, אבל במהות שלה היא איננה הצעה שעוסקת ביחסי יהודים-ערבים, אבל זה בוודאי יהיה חלק מן הטיעונים. חבר הכנסת חסון, ישראל חסון, שבע דקות. בבקשה, אדוני. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, אני מכיר מעט מאוד תפקידים בעולם שהם קשים וכפויי טובה כתפקיד שאותו אתה ממלא. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אבל לא צריך לעשות אותו עוד יותר כזה. <ישראל חסון (קדימה):> אני אזכור את זה בקדנציה הבאה. אני אזכור את זה בקדנציה הבאה, אדוני ראש הממשלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תנסה להיזכר עכשיו. <השר זאב בנימין בגין:> הבאה שלו? <ישראל חסון (קדימה):> אני מעוניין לשאול אותך בעצם שתי שאלות לא פילוסופיות, אלא שאלות שנוגעות בסופו של דבר לבהירות של המדיניות של ממשלת ישראל. היו שני אירועים. אירוע אחד טרגי בצורה מחרידה, זה האירוע באיתמר. אדוני ראש הממשלה, אתה הכרזת באירוע באיתמר שהמדיניות שלך תהיה שהם יורים – אנחנו בונים. זו היתה מין אמירה חדה. אדוני ראש הממשלה, מאחר שאתה יודע שגם באופן אישי וגם באופן ציבורי אני תמיד מתייחס לדבריך מאוד ברצינות, בספטמבר הכרזת שההקפאה נגמרה. בספטמבר 2010 הכרזת מעל כל בימה שההקפאה נגמרה. מה היה חדש בתגובה שאתה הצעת? שר הביטחון זו זרוע בלתי נשלטת? זו מדיניות של מדינה נפרדת? האם הוא לא סר למרות? האם הוא לא אמור למלא את הנחיותיך, את מדיניות הממשלה? והאמת שתמהתי, באמת תמהתי על האמירה הזאת, משום שהיא מעוררת שאלות. אם אין הקפאה, אז מה בעצם התגובה שלנו? היא תגובה לאוויר? היא תגובה רטורית? איזה מין תגובה אופרטיבית זו? ואז, אדוני ראש הממשלה, קרה לנו עוד אירוע. ואני ממש מצטער שאני משתמש באירועים האלה בשביל לנסות לברר מדיניות. אתה יודע שאני לא אוהב את הדיונים האלה סביב אירועים – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> קודם כול בונים: בנינו באמת, המשכנו את הבנייה, לכן לבנות עוד. אתה יודע, עשינו את זה. למשל, שמעת על קריית-שמונה? שמעת על זה? יש עוד כמה יישובים כאלה, הרבה. <ישראל חסון (קדימה):> דרך אגב, שמעתי על קריית-שמונה, אדוני ראש הממשלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מה שחדש, שמתנכלים לזה – – – <ישראל חסון (קדימה):> אדוני ראש הממשלה, משרד הבינוי והשיכון, צפונית לכביש הסרגל, הפשיר 100 יחידות דיור, זה מה שהוא הפשיר בשנתיים האחרונות. 100 יחידות. משה, ברשותך, חבר הכנסת גפני, אני רוצה לשאול את ראש הממשלה עוד שאלה. יש לך אותו מתי שאתה צריך. <היו"ר אופיר אקוניס:> למען ההגינות, זה לא שעת שאלות לראש הממשלה, זה דיון בעקבות 40 חתימות. אם ראש הממשלה ירצה לענות לך, כפי שהוא עשה עכשיו, הוא יענה, אבל הוא לא חייב. <ישראל חסון (קדימה):> והאירוע השני – אם נאמר שבאיתמר אין כתובת, האירוע השני – היתה הפגזה של 50 פצצות מרגמה, כשה"חמאס" מודיע שהוא יעשה את זה. והם יורים 50 פגזי מרגמה. אדוני ראש הממשלה, יש לנו כתובת. למדינת ישראל יש כתובת. למדינת ישראל יש מדיניות כל כך חדה, כל כך ברורה, כל כך נחרצת, איפה היא באה לביטוי בהרתעה כשאנחנו צריכים אותה, איפה? פעם בן-גוריון אמר שהעם היהודי כאן והשלטון כאן – צריך לשון רכה ומקל ארוך וקשה. הפכנו ללשון קשה ו"במבה" ביד. אם הלקח המצטבר שיש לנו זה רטוריקה באירוע טרגי אחד, וכשיש לנו כל הסיבות שבעולם – ואדוני ראש הממשלה, אתה יודע להסביר את זה יותר טוב ממני בשתי שפות לכל העולם, מה אסור לעשות ועל איך מפגיזים יישובים ומה עושים – מדינת ישראל עומדת במצב הזה ככלי ריק, מה המסקנה של הצד השני? מה ההבנה שלהם מהדבר הזה, לאן אנחנו הולכים? אם תאמר לי ותצליח להסביר, לטעמי, לפחות לעם שיושב לא בציון, בעוטף-עזה, אנה פנינו – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה חלק מציון. <ישראל חסון (קדימה):> אני אומר: לא לכל העם בציון, אני מוכן להסתפק בהסבר לעוטף-עזה. אנה פנינו. אני לא הבנתי את התגובה באיתמר, אני בטח לא מבין את התגובה בעוטף-עזה, והאמת היא שאני גם לא כל כך יודע לזהות בוודאות לאן אנחנו צועדים. אז אם המדיניות היא: שב ואל תדאג ונחכה לראות מה יקרה ואז נגיב – אז זו לא מדיניות. אז אנחנו נגיב. אבל אם אנחנו חותרים לאיזשהו מקום – אדוני ראש הממשלה, יש פתגם אחד שאומר שאם קברניט לא יודע לאיזה נמל הוא רוצה להגיע, שום רוח בעולם לא תביא אותו לשם. אני מציע, בוא נגדיר לנו לאיזה נמל אנחנו רוצים להגיע סוף סוף. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה, אני מודה לך, חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת אורי מקלב. ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. בבקשה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אופיר אקוניס:> ננצל את הגעתו הארוכה של חבר הכנסת מקלב בהודעה למזכיר הכנסת. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון מס' 28), התשע"א–2011, שקיבלה פטור מחובת הנחה בוועדת הכנסת. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. <כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי> <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת מקלב, בבקשה. ארבע דקות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים גם כן, במלה אחת, אם אפשר רק להעלות את זכרו של חבר הכנסת זאב בוים, זיכרונו לברכה, שעבורנו, עבור כולם, עבורנו חברי הכנסת הצעירים, אני חושב שהוא היה דוגמה לחבר כנסת מכובד – אצילות, נועם הליכות, אנושיות. אני חושב שכולם הכירו אותו כך, את חבר הכנסת זאב בוים, זיכרונו לברכה. <היו"ר אופיר אקוניס:> בהחלט. <אורי מקלב (יהדות התורה):> ואנחנו הצעירים במיוחד למדנו ממנו, ואני רוצה להזכיר לך, אדוני ראש הממשלה, שבמסגרת דיון כזה של 40 חתימות, לפני כמה חודשים חבר הכנסת זאב בוים, זיכרונו לברכה, עלה לפה והציג את עמדת האופוזיציה. אנחנו ציינו את זה, ואני חושב שגם אתה ציינת, שאפשר להיות אופוזיציה ואפשר לדבר ואפשר גם להעיר הערות ולהעביר ביקורת, אבל אפשר לעשות את זה בצורה מכובדת מאוד, בצורה דיפלומטית מאוד. אני חושב שכשאתה ציינת את זה, זה לא רק היה בשבילו, מילת עידוד והערכה, אלא זה היה לימוד לכולם איך אפשר להעביר מסרים חדים, להעביר מסרים עם תוכן, אבל לעשות את זה בצורה אחרת. נעבור לנושא שאנחנו דנים בו היום. קודם כול, קודמי, חבר הכנסת ישראל חסון, אמר שהוא לא רוצה להחליף את ראש הממשלה. לפי דעתי יש כאן עשרות בבית הזה שיושבים פה, מתוך ה-120, שחושבים שהם יכולים להחליף ראש ממשלה בתפקיד, אבל דברים שהם רואים מפה הם לא רואים משם. ותפקיד כזה, שיצטרך להתמודד גם בתחום הביטחוני, גם בתחום המדיני, גם בתחום הכלכלי וגם בתחום החברתי – ואני חושב שבסופו של דבר גם לא כל כך רע בארץ הזאת. אנחנו רואים מה נעשה מסביב, צריך להעריך את מי שעומד מאחורי העבודה הזאת על העול, על האחריות שיש, וזה, קודם כול לא רק כחבר קואליציה, אני חושב שכל הבית הזה צריך להעריך את זה, גם אם יש הערות. אני רוצה להתמקד קצת בנושא החברתי. אם אנחנו יכולים להגיד שבדברים אחרים יש יותר מחצי כוס מלאה, בנושא החברתי, בפערים החברתיים, בזה עדיין לא הגענו לחצי הכוס המלאה. יש אזרחים רבים במדינה הזאת שהנושאים הביטחוניים והמדיניים לא תופסים אצלם מקום מכוח זה שהם עסוקים בקיום הכלכלי שלהם. זה לא עומד אצלם על סדר-היום. נכון שמי שיש לו האחריות, הנושאים האחרים הם לא פחות חשובים והם אפילו יותר חשובים, אבל אצלם הנושא הזה, כיוון שקשה להם, קשה להם להתמודד בנושא הכלכלי בחיי היום-יום – ואנחנו היום 30 יום קודם החג, אתמול חגגנו את חג פורים, וכתוב ש-30 יום קודם החג כבר דורשים בהלכות החג, ואנחנו נמצאים ערב פסח, שזה הזמן שבו אנחנו מעלים את הנושאים. כל אחד יכול להיות בן-חורין, כל אחד יכול לבוא ולסעוד – הנושא הזה, גם כן, אני לא בטוח שהשנה הוא מטופל כמו בשנים קודמות. אני חושב בנושא הזה כבר יש נושא של קמחא דפסחא, אבל באופן כללי הנושא הזה הוא חשוב מאוד וטוב להעלות אותו. אבל אם אנחנו מדברים בנושא הכלכלי והחברתי, הנושא שמציק ומעסיק הרבה הוא נושא הדיור. בנושא הדיור נעשים כמה דברים, אבל אם לא ייעשו כל הדברים ביחד, רוב הדברים ביחד, בטיפול רוחבי, לא יעזור שום דבר. על כל נושא ועל כל תיקון שניסו להגיד שזה דבר נכון, היו כאלה שדרשו שזה הפוך: אתה תיתן עכשיו משכנתאות, זה יעלה את מחיר הדירה; אתה רוצה היום להוריד את מס שבח, לא בטוח שזה יהיה טוב. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה מדבר על בעיית הדיור כבעיה חברתית בראש ובראשונה. אתה צודק. <אורי מקלב (יהדות התורה):> בעיית הדיור, בלי מה שז'בוטינסקי אמר, אבל דיור זה ברור שזה דבר – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מעון. <אורי מקלב (יהדות התורה):> גם בלי ז'בוטינסקי, כולם יודעים את זה. מדינה שלא נותנת אפשרות לדיור, והמצב שנמשך, שהוא רק מוסיף והולך – תוך תקופה ארוכה, לפי דרך הטבע, רק באוהלים יוכלו לחיות. אם אנחנו מדברים על מה שהיום אנחנו מטפלים – ואתה, אדוני ראש הממשלה, דיברת הרבה בנושא הביורוקרטיה, אבל כיוונת את זה בעיקר לביורוקרטיה בוועדות התכנון והרישוי. אדוני, יש הרבה ביורוקרטיות שלא קשורות דווקא בנושא ועדות התכנון והרישוי, אלא ביורוקרטיה שקיימת בכל מקום, בכל משרד ממשלתי. אני רוצה להביא לך דוגמה, אדוני ראש הממשלה, שהיא דוגמה אחת מני רבות, של פרויקט בלוד. <היו"ר אופיר אקוניס:> אין לך כל כך הרבה זמן, אולי נוסיף לך דקה כי התחלת בעניינו של חבר הכנסת זאב בוים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה. פרויקט בלוד, 4,000 יחידות דיור, חצי מזה שייך לאנשים פרטיים וחצי מזה שייך למינהל מקרקעי ישראל. 2,000 יחידות דיור שייכות ליזמים פרטיים, שנקנו בכסף מלא, אדוני ראש הממשלה, נקנו בכסף מלא, ב-100 מיליון שקל מזומן. הפרויקט הזה מתעכב עד היום בגלל פקיד אחד בעירייה, פקיד אחד בעירייה ממונה, שעדיין לא חתם, או שחתם רק בימים אלו, על הסכם פיתוח; על הסכם פיתוח, כל שבועיים או כל שלושה שבועות ישיבה של שעה: אני רוצה להבין, ואני אתייעץ. ככה ארבע שנים חולפות כדי לקדם פרויקט אחד. איך יכולים להגיד שהביורוקרטיה, שהיא אם כל חטאת, נמצאת דווקא בוועדות? היא נמצאת בתוך הפקידויות, ואני לא מדבר על ההתנהלות של מינהל מקרקעי ישראל, שמספסרים בקרקעות. מינהל מקרקעי ישראל יכול לקחת פרויקטים שלמים כשיש לו בתוך כמה דונם 100 מטר, ולעכב את הפרויקט במשך שנה וחצי, בסחיטה של כספים, על 100 מטר שיש לו בתוך פרויקט, שבטעות נמצא שהם לא בהפקעה וכו'. כך יש דוגמאות רבות. לא יעזור רק טיפול נקודתי. ב"סופר-טנקר" אולי מכבים שרפות, אבל לא משקמים את הכרמל, ובוודאי לא בונים ולא פותרים מצוקה כזאת גדולה. אדוני ראש הממשלה, צריך תובנה אחת: לקחת פרויקטורים שיעמדו תחת משרד ראש הממשלה, תחת מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שיהיה להם כוח ושיביאו לידיעתך, או לידיעת משרד ראש הממשלה, את כל המקומות שפקיד אחד יכול לתקוע פרויקטים שלמים, בלי שמישהו יכול לבוא ולהגיד לו. אם היינו לוקחים שישה-שבעה-שמונה פרויקטורים כאלה, שיהיו כל אחד באזור אחר, והיו מזהים ומביאים בפניהם איפה הבעיות, איפה החסמים, והם היו בכוח של ראש הממשלה, עם לשכה משפטית, עם יועץ משפטי צמוד, זה אולי היה יכול להיות חלק מהפתרון של הבעיה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. תודה, חבר הכנסת מקלב. חבר הכנסת אלדד, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, שור אחד חרש בשדה וזבוב אחד התיישב עליו. בצהריים הגיע עוד זבוב. אמר לו: תגיד, מה אתה עושה? אמר לו: אתה רואה, חורשים. חברי ישראל חסון התייחס לציטוט של ראש הממשלה בתשובה על שאלתה של תמר פוגל אחרי רצח הוריה ואחיה ואחותה התינוקת, כשאמר: הם רוצחים ואנחנו בונים. אדוני ראש הממשלה, כמה בתים בנתה הממשלה שלך ביהודה ובשומרון בשנתיים האחרונות? ואם יותר לשאול: כמה הרסתם? נתוני המינהל האזרחי שפורסמו לאחרונה הראו שאתה בגירעון גדול. ושמא תבוא ותאמר – ואני מקווה שלא תבוא ותאמר למשפחת פוגל: אנחנו בונים בקריית-שמונה. לא ראוי ללעוג למשפחה אבלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> דיברתי על העיקרון – – – מתי לא בנו, לצערי – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> ביהודה ושומרון לא בניתם בשנתיים האחרונות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> ביהודה ובשומרון לא בניתם בשנתיים האחרונות. יש בנייה פרטית, שגם אותה עצרת לעשרה חודשים, וגם אמרת שהיית מוכן להמשיך ולעצור אותה לולא שדולת ארץ-ישראל ופעולתה הנמרצת שמנעה את המשך ההקפאה, אבל אין בנייה ממשלתית ביהודה ושומרון. ושמא תאמר שאתה מתכוון ל-400 היחידות שאישרתם במוצאי שבת לאחר הרצח? וזה דבר נורא ואיום. ממך נפשך? אם יש לנו זכות, לעם היהודי, לגור ולחיות ולבנות בכל מקום בארץ-ישראל, הזכות הזאת לא קמה ונופלת כתוצאה מרצח. היא היתה קיימת גם קודם. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יש לך זכות לבנות – – – ובגלעד? תענה לי. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> יש לי זכות ואין לי יכולת ביצוע, כי ממשלת ירדן מפריעה לי, אבל פה ממשלת ישראל מפריעה לי, ממשלה יהודית. הלוא העניין הזה של תשובה ציונית הולמת היה נכון בימי המנדט, כשהממשלה מנעה את זה. בימי המנדט הממשלה הבריטית מנעה מהיישוב היהודי לבנות, ולכן התשובה הציונית ההולמת, בוויכוח בין הרוויזיוניסטים שאמרו, תגמול נגד הערבים, והשמאל הציוני שאמר, נבנה – "שקמים גדעו – ארזים נחליף". אז, מול ממשלת המנדט, שאסרה בנייה, זו היתה תשובה ציונית הולמת. היום, מי הממשלה שאוסרת בנייה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> כל העולם. ולכן כל העולם, המצב הבין-לאומי – ואני יודע להבין אותו – המצב הבין-לאומי כנראה לא ישתנה אם היית בונה גם 1,000 יחידות דיור או 5,000. הגינוי האוטומטי להחלטה לבנות 400 יחידות הגיע ממילא. שלוש תשובות יכולת להשיב: אם ברמה המדינית המהותית – על דבר כזה אפשר להחיל את החוק והמשפט הישראלי. אבל אם – כדבריה של תמר פוגל – יש סיבה לפחד מהאמריקנים, אז גם תשובה מהותית, כמו שהבטחת לאיחוד הלאומי במשא-ומתן לפני שנתיים, שאם ניכנס לממשלה, זה מה שתעשה: "אפקיד את תוכניות 1E". אמרת. זו תשובה מהותית, משנה שוויון, משנה סדרי מצב קיים. אבל אם רק תשובה נקודתית לדבר הזה רצית, אדוני ראש הממשלה: התב"ע של איתמר. התב"ע של איתמר מונעת שנים הקמת גדר ביטחון אמיתית, הצבת אמצעי גילוי והתרעה אמיתיים. התב"ע של איתמר, שלא נחתמת על-ידי שר הביטחון בממשלתך. יכולת לקחת את ידו ולהכריח אותו לחתום. התב"ע של איתמר אולי היתה תשובה ציונית הולמת. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה, חבר הכנסת אלדד. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, טענות רבות, אדוני ראש הממשלה, יש לי כלפי מדיניות ממשלתך. יש לי טענות קשות על המבוי המדיני הסתום, שיוצר סכנה של מלחמה איומה ומיותרת; יש לי טענות קשות על האיומים ההולכים ומעמיקים על המרחב הדמוקרטי שלנו; יש לי ולחברי טענות קשות על האפליה הנמשכת ומעמיקה של האזרחים הערבים בישראל. אבל היום, אדוני ראש הממשלה, רציתי לדבר אתך על שביתת העובדות הסוציאליות. אדוני ראש הממשלה, אני מקווה שהגיעו לידיך הנתונים ששכר הבסיס של עובדת סוציאלית בישראל נע סביב המספר 2,500 שקלים. אדוני ראש הממשלה, אני מקווה שהגיעו לידיך הנתונים – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אוזן אחת שומעת – – – <דב חנין (חד"ש):> אני בטוח, ובכל זאת אני אשמח לשתי האוזניים, כי האוזניים תצילנה מהנתונים האלה. 2,500 שקלים שכר בסיס לעובדת סוציאלית. <היו"ר אופיר אקוניס:> אולי גם תסביר אחר כך למה הם סירבו להצעות. <דב חנין (חד"ש):> אני אסביר, בהחלט. ולכן עובדות סוציאליות עובדות עבודה נוספת במשמרת שנייה ובמשמרת שלישית ובמשמרת רביעית, ועובדות בניקיון ועובדות בעבודות נוספות. שלא לדבר על אותן עובדות סוציאליות שמועסקות בעמותות הרווחה שעסוקות במתן שירותי רווחה שהמדינה כבר הפריטה, ואלה הן עובדות בלי זכויות, בלי תנאים, בלי מעמד. את העובדות הסוציאליות האלה, אדוני ראש הממשלה, שולחת המדינה להתמודד בחזית הקשה ביותר, בחזית החברתית. את העובדות הסוציאליות האלה היא שולחת להתמודד עם מצבי מצוקה קיצוניים. עובדות סוציאליות הן שאמורות לטפל בבעיות של אלימות במשפחה, של פגיעות בילדים. עובדות סוציאליות אמורות לייצר את המצב שאנשים לא יידרדרו לעבריינות ולפלילים, אלא יימצאו פתרונות לבעיות חברתיות באופן מספק ובאופן ראוי. למרבה הצער, שביתת העובדות והעובדים הסוציאליים, שעוררה אהדה עצומה בציבור הישראלי, עדיין נמשכת. והיא נמשכת מכיוון שהמדינה, ומשרד האוצר בראש ובראשונה, הגישו לעובדים ולעובדות הסוציאליות הצעה שלא היה אפשר לקבל אותה. ההצעה הזאת הציעה לסיים את השביתה בתוספת של – שימו לב – 1,100 שקלים; 1,100 שקלים תוספת למשכורת, כאשר אותם 1,100 שקלים פרוסים לשלוש שנים. 1,100 שקלים זו תוספת דלה מאוד, אבל את התוספת הדלה הזאת חילקו לפרוסות, ואת הפרוסות חילקו לשלוש שנים. זה בנוסף לתוספת של 7.25%, תוספת אחוזית. כאשר מציעים מנגנון כזה של תוספת כזאת ופורסים אותו לשלוש שנים, בעצם מציעים מנגנון שלא יתמודד עם השחיקה של שכר העובדות הסוציאליות אלא בעצם ימשיך לאפשר אותה. לא הציעו בהסכם הזה מנגנונים של אפיקי קידום אמיתיים לעובדות ועובדים סוציאליים. חמור במיוחד, לא הציעו פתרון אמיתי לבעיית העובדות הסוציאליות בעמותות המופרטות. אני שמעתי שישנה בעייתיות משפטית, אני התפלאתי על הטענה הזו. אין שום בעייתיות משפטית. ניתן ואפשר להחיל על הסכם השכר עם העובדים והעובדות הסוציאליים צו הרחבה, כמו שמקובל במקרים כאלה, ואז הקביעות שנאמרות לגבי העובדים והעובדות בשירות המדינה מוחלות באמצעות צו ההרחבה על אלה שמועסקים מחוץ למדינה במסגרות המופרטות. אדוני ראש הממשלה, הסבל כתוצאה מהתמשכות השביתה של העובדות הסוציאליות הוא קשה. המצוקה היא מצוקה אמיתית. היא מצוקה של ילדים, היא מצוקה של מבוגרים, היא מצוקה של נזקקות ושל נזקקים, היא מצוקה של האנשים המוחלשים ביותר בחברה הישראלית. יש לי רושם, אדוני ראש הממשלה, שהתייחסותה של הממשלה לשביתת העובדות הסוציאליות אומרת: אין שום סיבה לא להמשיך ולהתנהל עם העובדות הסוציאליות כאילו שגם הן צריכות להיות מוחלשות ונפגעות בדיוק כמו אלה שהן באות לנסות לסייע ולטפל בהם. <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים. <דב חנין (חד"ש):> אדוני ראש הממשלה, הפנייה שלי אליך בהזדמנות הזאת היא להתערבות אישית, ישירה, מיידית: להביא את השביתה הזו לסיום על בסיס היענות לדרישות הצודקות של העובדות הסוציאליות – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> – – כן העלאה אמיתית בשכר שלהן, כן מסלולים אמיתיים של קידום והתפתחות בתוך המקצוע, ובמיוחד – כן צו הרחבה, שיחיל את כל ההישגים של העובדות הסוציאליות במערכת המדינה, במערכת הציבורית – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> – – על אלה שנמצאים בעמותות המופרטות. לא העובדות הסוציאליות צריכות לשלם את מחיר ההפרטה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה, אדוני, אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת חרמש, עלית עכשיו ליציע עם שגריר יפן. ההזדהות של הכנסת עם האסון ביפן תהיה בערך בעוד חצי שעה, כאשר נסיים את הדיון הזה ולפני תשובת ראש הממשלה. אתה יכול לומר את זה גם לכבוד השגריר. חבר הכנסת הורוביץ, בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה, חברי הכנסת, הצטרפו אלינו החברים משגרירות יפן, בראשות כבוד השגריר, ואנחנו צופים מכאן בטרגדיה שמתרחשת ביפן. אולי הלקח החשוב ביותר שאפשר ללמוד ממה שמתרחש ביפן זה הצורך בסולידריות חברתית – בתחושה, בגיוס כללי, באחדות בעם. כן, אני מצטרף לברכות לשגריר יפן, אנחנו אתכם. עוד מעט יהיה דיון מיוחד בעניין הזה. אבל אני רוצה לומר, בהמשך – חברי חבר הכנסת דב חנין דיבר על העובדים הסוציאליים, ואדוני ראש הממשלה, אני רוצה לדבר על פן אחר בסולידריות החברתית בישראל שנסדק, וזה החוקים האלה, ששניים מהם יעלו הערב כאן במליאה, והחוקים האלה מצטרפים לשורה ארוכה של חוקים לא-דמוקרטיים שאתה נותן להם גיבוי. אדוני ראש הממשלה, אני רוצה לשאול אותך מה תורמים החוקים האלה לחוסנה של ישראל, לביטחון ישראל, לדמוקרטיה הישראלית, לעם ישראל, להסברה הישראלית, אני רוצה להבין. ואדוני ראש הממשלה, אני לא מאלה שאומרים שכל מה שאתה עושה וממשלתך עושה זה פסול. אתם בהחלט עושים גם דברים טובים. למשל, אתם מביאים כאן רפורמה בעניין הגז והנפט שאני תומך בה, וזה מהלך חשוב מאוד. אבל החוקים האלה, האנטי-דמוקרטיים, שאתם מביאים, שיוצרים אווירה של איום ואווירה של פחד ורדיפה ומשסעים את החברה ואת המדינה הזאת בין קבוצות ובין מגזרים, הם לא נחוצים. אלה חוקים מיותרים לחלוטין. ומביאה אותם בעיקר סיעה אחת, סיעת ישראל ביתנו, מסיבות פוליטיות שלה, ואתה נותן לזה גיבוי. היום יעברו בכנסת, ולצערי הרב יעברו, שני חוקים: חוק ועדות הקבלה, שאני חושב שצריך לקרוא לו חוק ועדות האפליה, והחוק שמכונה חוק ה"נכבה", שהוא חוק של סתימת פיות – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> חוק ועדות קבלה זה קדימה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – ואני לא חושב שאנחנו מדינה נעדרת ביטחון עצמי שצריכה חוקים כאלה בשביל להגביל ביטוי של מישהו אחר. אדוני ראש הממשלה וחברי הכנסת, אני אוהב את יום העצמאות, אני חוגג את יום העצמאות, אני אוהב את הדגל ואני שר את ההמנון. אם מישהו בוחר לא לעשות את זה, אני לא אכפה עליו ואני לא אכריח אותו. ועל-ידי כך שאני אכריח אותו, אז מה? אז כבודי יהיה רם יותר? <עינת וילף (העצמאות):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> ביטחוני יהיה חזק יותר? האם החוקים האלה יחזקו נאמנות? האם החוקים האלה יחזקו חוסן חברתי? מה בדיוק הם נותנים? או שתשיג בדיוק את ההיפך. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> למה – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אבל אתה מעוניין להשיג את ההיפך – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת רותם, תודה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – אתה לא מעוניין בחיבור בעם הזה. אתה מעוניין להסית נגד מגזר מסוים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא, לא – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אם אתה חושב – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה, חבר הכנסת רותם. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אם אתה חושב שהמגזר הזה ייעלם, שפתאום נתעורר יום בהיר אחד ולא יהיו ערבים במדינה – באמת, זו רמת דיון ילדותית. החוקים האלה נועדו – – – <עינת וילף (העצמאות):> – – – ברור, אסור לסתום פיות, אבל למה לממן את מי שפועל כך? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> למה כשבג"ץ קבע – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז בואי אני אגיד לך. תשמעי, חברת הכנסת עינת וילף. לא כל מה שאת עושה או מישהו אחר, מקובל עלי, אבל יש לנו חופש ביטוי במדינה – – <עינת וילף (העצמאות):> בסדר גמור. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – ויש לנו זכויות יסוד במדינה. ואני – את יודעת מה – גם הרבה דברים שכל מיני אנשים פה עושים ואומרים, אז מה, אז אני אסתום להם את הפה, אז אני אוריד להם את המימון? <עינת וילף (העצמאות):> אבל זה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת הורוביץ, רק כדי לשים דברים על דיוקם – אני אוסיף לך זמן. <ניצן הורוביץ (מרצ):> חברים יקרים, זו לא שיטה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, אבל החוק לא מדבר על מי שאיננו חוגג את יום העצמאות, אלא על מי מציין אותו כיום אסון, יום ה"נכבה", על זה הוא מדבר. אנחנו לא ביקשנו מכולם לחגוג את יום העצמאות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני מספיק בטוח בעצמי – – <עינת וילף (העצמאות):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – ואני מספיק בטוח בעמדתי ובמעמדי כאן כדי להכיל גם אנשים שלא שמחים ביום העצמאות – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת הורוביץ, למה – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – ושבעיניהם זה יום אבל, כי בעיניהם זו טרגדיה לאומית מבחינתם. מבחינתי לא, אני חוגג את יום העצמאות. אבל אם מישהו ביום העצמאות רוצה לקיים כנס ובו לדבר על הטרגדיה של העם הפלסטיני, זכותו לעשות את זה. <עינת וילף (העצמאות):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה לא יחליש אותי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא על חשבון המדינה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא במימון המדינה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> תביני, זה לא יחליש – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא על חשבון המדינה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – להיפך. אם את חושבת שאת תעשי נגדו – תרדפי אותו, תאיימי עליו – – <עינת וילף (העצמאות):> אבל למה לממן – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – אז הבעיה תיעלם, אז הוא לא יציין את זה, אז הוא ישמח פתאום? לא. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה רק פוגע בנו, הדברים האלה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – ביהודה ושומרון אסור לממן – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אני רוצה להגיד לך. לולא – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים, חבר הכנסת הורוביץ, ואני אוסיף לך זמן כי הופרעת. בבקשה, אדוני, אבל נא לסיים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> חבר הכנסת דודו רותם, אתה יודע שלא מדובר רק בחוק הזה. לו היה מדובר בחוק הזה – כמו שאומרת חברת הכנסת וילף, להפסיק תקצוב למישהו שמנצל לרעה – אבל מדובר בשורה ארוכה של חוקים, שבפועל הרי אין להם הרבה משמעות אבל הם יוצרים אווירה מסוימת – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – הם יוצרים אווירה שאתם מעוניינים ליצור. והאווירה הזאת – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> טוב, תודה. הוא מסיים. חבר הכנסת רותם, תודה. מספיק. <ניצן הורוביץ (מרצ):> האווירה הזאת שיוצרים חוק העמותות וחוק החרם וחוק ועדות האפליה וחוק ה"נכבה" וחוק האזרחות וכל הדברים האלה – מה אתה חושב, שלא יהיה חרם, שלא תהיה "נכבה", שלא יהיו עמותות? כל הדברים האלה יישארו, אבל מי ניזוק מכל החוקים? אנחנו, הדמוקרטיה הישראלית ניזוקה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> ואני אומר לך שאלה חוקים שמעידים על חוסר ביטחון עצמי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – לא ניזוקה – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אתה לא צריך לסתום פיות לאנשים. וחבל. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הדמוקרטיה הישראלית צריכה – – – בפני אנשים – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> חבל. חבל, חבל – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז. תודה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מי שרוצה להרוס את המדינה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה לך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> חבל – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> סלח לי, תן לו לסיים את מה שהוא רוצה לומר. תודה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אם זה יהיה תלוי בו, גם אני לא אדבר. <היו"ר אופיר אקוניס:> הוא יכול לדבר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אם זה יהיה תלוי בו, גם אני לא אדבר. <היו"ר אופיר אקוניס:> גם הזמן שלו הסתיים. נא לסיים, אדוני. אנחנו חייבים לסיים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> חבל. חבל. אין מדינה בעולם שיותר ממדינת ישראל חייבת את קיומה – שעצם מהותה זה הערכים האוניברסליים של זכויות, של חופש, של דמוקרטיה. בשביל מה באו הנה יהודים מכל העולם – כולל ההורים שלי, שבאו מהשואה, להקים מדינה ליהודים שנרדפו בשל דתם ומצפונם ואמונתם? כדי שאנחנו כאן, שאנחנו כאן נחסל את החירויות האלה בדמוקרטיה הישראלית? אנחנו הראשונים שצריכים לקדש אותן. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> וחבל לי, חבל שהממשלה נותנת את ידה לחוקים האלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת הורוביץ. חבר הכנסת אורי אורבך, ואחר כך – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת אורבך, שלוש דקות, בבקשה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי הכנסת, חבר הכנסת ניצן הורוביץ – להכיל את כל אלה שלא – עם כל ההכלה הזאת, אני לא רואה את המחנה שלך מכיל מכתבי רבנים לא להשכיר דירות, ואני מתנגד למכתבים האלה. ההכלה של המחנה שלך היא תמיד רק לצד מסוים, וכשאתם נדרשים להכיל דברים במחנה הפוליטי היריב, אני לא רואה את הסובלנות הגדולה שלכם. אז זה לגבי העניין הזה, אבל לא על זה רציתי לדבר. היום את הנאום שלי כתבה מישהי. מדי פעם אני שוכר כותבי נאומים. הפעם זה חינם – מאמר שהתפרסם היום ב-Ynet, של עובדת סוציאלית בשם ליאורה דיקשטיין, ולא יכולתי לנסח את זה יותר טוב, אז אני אבחר את הדברים שלה. היא מספרת על יומה של עובדת סוציאלית, ואיך היא חוסכת כסף למדינה. אני אקרא קטעים מזה. כותבת ליאורה דיקשטיין, עובדת סוציאלית: "היום קמתי לבוקר נוסף של שביתה, ארגנתי את שלושת ילדי לבית-הספר בשלווה וברוגע. כבר 12 שנה אני עובדת באגף לשירותים חברתיים כמרכזת תחום נוער וצעירים ב-75% משרה ועובדת סוציאלית משפחתית ב-25% משרה נוספים. אני רגילה לימים אנרגטיים, דינמיים ולחוצים. פתאום אני מוצאת את עצמי חושבת על כל הדברים שלא עשיתי בזמן השביתה: 1. לא פניתי לוועדה במשרד הרווחה לקבלת אישור לשילוב סייעת צמודה בגן עבור ילד חולה סוכרת, שלא יכול לשהות במסגרת ללא סיוע זה. חסכתי למדינה תקצוב לעמותה הנותנת שירות זה; 2. לא הפניתי ילד למועדונית טיפולית לילדים בסיכון, למרות שהגננת דיווחה על דאגה לבריאותו הפיזית והנפשית. חסכתי למדינה 'תקן' עבורו; 3. לא עזרתי לקשישה שיושבת לבדה בחושך, כי ניתקו לה את החשמל עקב חוב. חסכתי למדינה העברת 'תקציב חריג'; 4. לא נסעתי לפנימייה, שנמצאת בקצה השני של המדינה, כדי לבנות תוכנית המשך לנער בסיכון שסודר שם על-ידי. חסכתי למדינה את כספי הנסיעות שלא משולמות לי ממילא; 5. לא עניתי לקריאת המוקד העירוני באמצע הלילה, לגבי נערה שברחה מהבית ונמצאה רעבה ומפוחדת. חסכתי למדינה את שעות הכוננות שלא משולמות לי ממילא". אני אקרא עוד אחד מהדברים שהעובדת הסוציאלית חסכה למדינה: "לא כתבתי דוחות סוציאליים דחופים: לבתי-משפט, למשרד השיכון, לתורמים, למשרד הקליטה, למשטרה. חסכתי למדינה – – <נסים זאב (ש"ס):> לא מוסרים ילדים לאימוץ – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אתה הבא בתור. אתה הבא הבא בתור, אז תשאיר משהו – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – שעות נוספות שלא משולמות ממילא". ועוד הרבה דברים. יש לך מחלוקת, אולי, על תחום מסוים של העובדים הסוציאליים, אבל בלעדיהם – ילדים וילדות, נערים ונערות זרוקים ברחובות, משוטטים. הם רשת הביטחון הסוציאלית של מדינת ישראל, העובדים הסוציאליים, ואנחנו חוסכים – חוסכים, למדינה אבל אנחנו נשלם על זה ביוקר. <היו"ר אופיר אקוניס:> היא כתבה עוד הרבה, הגברת דיקשטיין? כי זמנך עבר. אם היא כתבה עוד דברים רבים, אז אולי נוכל להשלים את קריאת מאמרה ב-Ynet. <אורי אורבך (הבית היהודי):> והיא פונה אל פקידי האוצר, שלהם יש תוספות שכר והם מקבלים אולי החזר נסיעות ואת הטלפונים, ואליהם לא מתקשרים הביתה בלילה, אלא אם כן זה להוריד את העובדים הסוציאליים מהדרישות המופרזות שלהם. לכן אני פונה אליך, אדוני ראש הממשלה: העובדים הסוציאליים זה הכי דחוף, זה הכי דחוף, יותר מכל דבר חשוב שעומד על סדר-היום. היום, מחר, מחרתיים, תגמרו את זה. אלו האנשים החשובים ביותר במדינה. והשוועה עולה השמימה. האם מישהו מקשיב? <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה לך. אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת אורבך. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. עכשיו המזכיר יסביר לי איך מחשבים ארבע וחצי דקות כאשר אין פה על הצג הזה חצי דקה. לעגל למעלה. אז תכתבו מלכתחילה חמש דקות ובכך נסיים את העניין. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תעגל לארבע שלמות או לחמש – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא. ארבע זה לעגל לך למטה. אתה רוצה שאני אעגל לך למטה? אין בעיה. הנה, עכשיו אתה כבר מתקרב לארבע וחצי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הלילה ייזכר כאחד הלילות האפלים ביותר בחיים הפוליטיים בארץ. הלילה הולכת הכנסת לחוקק שלושה חוקים שעומדים בכל הקריטריונים של חקיקה גזענית. לא מדובר בהצהרה של השר אביגדור ליברמן, שאומרים שהוא מתלהם; לא מדובר במדיניות של פקיד זה או אחר – אלא בחוק שחור על גבי כחול. ככה הוגש לנו – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> שחור על גבי שחור. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> שחור על גבי כחול, או תכלת. הוגש חוק שמי שהורסים את הבית שלו, הוא צריך לשלם. ואם הרוב בכנסת תומך, וכנראה הוא תומך בחוק הזה, אז יש רוב לחקיקה גזענית בכנסת. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מה הקשר – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ואם הממשלה תומכת בחוק, אז יש רוב בממשלה התומך בחקיקה גזענית. וראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, שמסתובב בעולם ומספר שישראל היא הדמוקרטיה היחידה באוקיינוס של דיקטטורות ערביות – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זו עובדה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – אני רוצה להגיד לו שלפני שלושה שבועות פגעו בבית-קברות בתוניסיה – יצאו 20,000 מפגינים ערבים להגן נגד הפגיעה הזאת ונגד כל התבטאות או מעשה גזעני נגד יהודים בתוניסיה. אני לא ראיתי אותך בארץ. אתה הולך היום לחוקק חוק אפרטהייד, שמשמעותו האמיתית – כולם יודעים. הרי הניסוחים המפולפלים האלה, אנחנו מכירים אותם. הכוונה היא להפלות את הציבור הערבי, הכוונה היא לפגוע בעקרון השוויון, הכוונה היא למנוע מאזרחים ערבים לגור ב-70% משטחי המדינה. זו הכוונה של החוק הזה וככה הוא ייושם, ואנחנו נדבר עליו ונוכיח שהוא אכן כזה. חוק ה"נכבה" זה לא רק חוק ה"נכבה". זה אם היום איזה צייר שרוצה למחות על הריסת הבתים ויצייר דגל עם בולדוזר, ויציג אותו באיזושהי גלריה באיזשהו יישוב, הגלריה הזאת שממומנת על-ידי המדינה או על-ידי המועצה המקומית תהיה נתונה לעונש כספי כבד ביותר. זו רק דוגמה אחת. אני יכול להביא אלפי דוגמאות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זה באמת – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני בטוח שהכנסת הזאת היתה שולחת את פרופסור מאגנס לבית-סוהר, אם גאוני הדור שאנחנו רואים אותם כאן, שרומסים את הדמוקרטיה בהרשאה, בתמיכה של מר בנימין נתניהו, ואחר כך הוא הולך לעולם: זה דמוקרטיה. אני אומר לך שהעולם לא יאמין לך. אתה לא תוכל להאמין, כי העולם יראה שיש כאן משהו – איך אומרים? אם משהו נראה כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז ופוסע כמו ברווז, אז סימן שהוא ברווז. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הזכות שלך לגעגע פה – – – היא הדמוקרטיה. את הזכות הזאת אין לאף אחד – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה נותן לי כאן זכות לדבר, אבל אתה מונע ממני לגור. איזו דמוקרטיה זו? <ישראל חסון (קדימה):> מי מונע בעדך? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה מפקיע את הקרקע שלי ואתה אומר לי: אתה יכול לדבר. מה זה? אני מוכן לעסקה חלופית: קח את הדמוקרטיה שלך, תחזיר לי את הזכות לגור, את האדמות שלי. אתה מדבר על הדמוקרטיה, מר בנימין נתניהו? אני חושב שאבד חוש הבושה. יש כאן מצח נחושה, ואני אומר: הלילה הזה, השחור הזה – אנחנו נפנה אל כל העולם לקבל הגנה מפני ממשלתך העוינת את הציבור הערבי. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך. במסגרת הדמוקרטיה הסתיים זמנך, ועוברים לזמנו של נסים זאב. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, במסגרת הדמוקרטיה אני מדבר ללא הגבלת זמן, אני מקווה, כן? <היו"ר אופיר אקוניס:> חמש דקות, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> אז איזה מין דמוקרטיה זו? <היו"ר אופיר אקוניס:> זו דמוקרטיה עם הגבלת זמן. אלו כללים בתוך הדמוקרטיה, אדוני, כללים בתוך הדמוקרטיה, מגבלת זמן. <נסים זאב (ש"ס):> אוקיי. אדוני היושב-ראש, נראה לי שאנחנו ממשיכים את מסיבת פורים, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. פשוט אתה לא מאמין, אתה שומע פה חברי כנסת שמלאים קיתונות של אש נגד המדיניות של ראש הממשלה. מה אתם רוצים עוד שראש הממשלה יעשה? שירים דגל לבן? הוא כבר אמר: שתי מדינות לשני עמים, ונסוגנו כבר, החזרנו יישובים וניתקנו יהודים שגרו 30 ומשהו שנה בגוש-קטיף מתוך תקווה, מתוך אשליה, שאולי יהיה קצת שלום, אולי ה"חמאס", הפלסטינים, יבינו קצת מה זה לחיות בדו-קיום ושלום. מה שקרה למעשה, אדוני ראש הממשלה – 60 פצצות מרגמה שוגרו לפני יומיים, ראינו את הטבח הנורא באיתמר, ואנחנו רואים שהאמנה הפלסטינית ממשיכה, היא לא בוטלה, מחיקתה של מדינת ישראל מעל המפה. אז אני רוצה להבין, איזה צעד אחד ראינו מצד הרשות הפלסטינית שעשו עד לרגע זה, ולו דבר אחד? אבל לא זו הבעיה שלנו. הבעיה שלנו, אדוני ראש הממשלה, שאנחנו לא מצליחים, אפילו קצת, לצמצם את הדה-לגיטימציה שנעשתה מתוך מדינת ישראל. מי שקרא מה שכתב העיתונאי גדעון לוי באוניברסיטה, בקולג' באירלנד, איך שהוא השמיץ את מדינת ישראל, זה פשוט לא יאומן – הגרועים שבאויבי לא מדברים – כאשר לצדו דגל אש"ף מתנוסס, והוא בעצם יוצא בקריאות גנאי ובהשמצות חסרות תקדים, ואין מי שיעצור אותו. הזעקה שלנו, אדוני ראש הממשלה, צריכה להיות איך בכל זאת בית-המשפט העליון נותן אפשרות למשל לסרט כמו "ג'נין ג'נין", שכולו דברי הסתה, כל הסרט שקרי, ואנחנו אולי חיים במין בועה, כאילו זה לא משפיע. זה משפיע. זה יכול להשפיע גם על אותו רוצח שבא לאיתמר. הלוא כולנו זוכרים את הפיגוע במלון "פארק" בערב פסח, ולאחר מכן בא הסרט של מוחמד בכרי, הסרט "ג'נין ג'נין", שבג"ץ בכל זאת התיר את הקרנתו בישראל, והסרט קובע שהיה טבח בג'נין ושבית-החולים בג'נין נהרס, והסרט גם קובע שנמצאה שם גופה של ילד בן שמונה ושל נשים הרות שגולגולתן רוצצה בידי חיילי צה"ל, ושנמצאו בורות מלאות בגופות אזרחים, ושיש גופה שנרמסה בידי טנק, וזקן אחד עומד ומתראיין ומתאר איך שהחיילים ירו בו בדם קר ברגל וביד. הסרט הזה הופך את החיילים לרוצחים ולנאצים. אדוני ראש הממשלה, אם אנחנו לא נעצור את ההסתה מבית, אל תצפה שהעולם יגן עלינו. אל תצפה שהאחרים יעשו את המלאכה בשבילנו. רק בגלל שהזמן כל כך דחוק אני רק רוצה להזכיר לכולם: כאשר ראש הממשלה הקודם רצה להוביל דרך ארוכה והסכים למפת דרכים מסוימת, והוא חשב שהפתרון בין ישראל למדינה פלסטינית יהיה מבוסס על גבולות 67' תוך חילופי שטחים, על מה הוא לא ויתר? הוא הסכים שהשכונות היהודיות, ורק השכונות היהודיות שנבנו בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, יישארו בריבונות מדינת ישראל; שהשכונות הערביות שנכללות היום בתוך שטח ירושלים יהיו חלק מהמדינה הפלסטינית שתוקם בעקבות ההסדר; ואפילו שהעיר העתיקה – וכולם שוכחים את זה – תוגדר כשטח בנאמנות של חמש מדינות, והן ערב-הסעודית, הממלכה הירדנית, המדינה הפלסטינית, ישראל וארצות-הברית. <היו"ר אופיר אקוניס:> רק מאיפה אתה – – – <נסים זאב (ש"ס):> הוא ויתר גם על העיר העתיקה, רבותי. <היו"ר אופיר אקוניס:> רק מאיפה אתה מצטט? <נסים זאב (ש"ס):> ובכל זאת, כשהוא בא ואמר לו לאבו מאזן: תפאדל, תחתום, לא תקבל הסכם יותר טוב מזה, הוא הסכים לחתום? לא. אז מה אנחנו דורשים מראש הממשלה? שירים דגל לבן? אדוני ראש הממשלה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מאיפה אתה מצטט, אדוני? מה המקור? <נסים זאב (ש"ס):> אני מצטט את זה מתוך העיתון. <היו"ר אופיר אקוניס:> איזה עיתון? מה המקור? <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> הוא סיים לצטט. אדוני חבר הכנסת חסון, כשאתה תעלה, תבחן – – – <נסים זאב (ש"ס):> מ"מעריב", 28 בינואר – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת חסון, אני מודה לך. <נסים זאב (ש"ס):> מ-28 בינואר 2006. <היו"ר אופיר אקוניס:> 2006? <נסים זאב (ש"ס):> סליחה, 2011. <היו"ר אופיר אקוניס:> 2011. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני ראש הממשלה, אני מסיים במשפט אחד: כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה. אני לא מתכוון לשרה נתניהו; אני מתכוון לשרה פיילין, שהיתה פה ואמרה לך: מדינת ישראל צריכה להוביל קו נחרץ. אנחנו צריכים להשמיע דברים ברורים, לא יכול להיות שכל הזמן נמצא את עצמנו מגמגמים ומגומגמים. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> בשם השם נעשה ונצליח. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת זאב. חבר הכנסת יואל חסון, ואחריו – חברת הכנסת ציפי חוטובלי, אחרונת הדוברים. בבקשה, אדוני. שבע דקות. נא להתחיל, אדוני. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרי הממשלה וחברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, שנתיים לכהונתך הן שנתיים של ירידת האמון בישראל, בממשלתך ובך. אין לנו אמון בך, כי אתה סמל לשקיעת ישראל בעולם ובעיני אזרחיה. כבר שנים לא היינו עדים, אזרחי ישראל שמבקרים בחוץ-לארץ, שנפגשים עם אנשי מדינה וממשל, למדד כל כך נמוך של מעמדנו. אין לנו אמון בך, אדוני ראש הממשלה, כי אתה המייצג הכי אמין של האי-אמינות כערך מוביל בחברה הישראלית. שנים על שנים התרפקנו בטוב וברע על ראשי ממשלה קודמים. היתה ביקורת קשה עליהם, אדוני, אבל מעולם לא היה מצב שלא היה ערך, לא למלה, לא להבטחה, לא להצהרה. הכול פרוץ. אדוני ראש הממשלה, אתה הורס את תהליך השלום, מסכן את ביטחון המדינה, מאחד את מדינות ערב נגדנו, יוצר חזית אירופית אחידה מול מדיניותך הבלתי-מובנת ומצרף את הממשל האמריקני לרשימת מתנגדינו הקשים. אדוני ראש הממשלה, אתה מקריב את ביטחון המדינה ואת שלומה למען שיקולים קואליציוניים של קואליציה שהולכת וקמלה. מאזן הישגיך, אדוני ראש הממשלה, מפוקפק בכל דרך. אמרת שתביא שלום ואינך מביא לא שלום ולא ביטחון; אמרת שתביא לפריחה כלכלית, והבאת לקמילת הכלכלה ולייאוש חברתי לראשונה; אמרת, אדוני ראש הממשלה, שישראל תהיה חזקה יותר, והחזרת אותה לימיה הגרועים ביותר, שאין עם מי לדבר. אומרים שאתה אלוף בשרידות, אתה שורד נפלא, ממש ראוי לתשואות, אבל אנחנו רוצים מנהיגות לאומית אמיתית ורצינית, ולא אלופת העולם בתמרונים טקטיים בכחש ובביזיונות. אין לך את התכונות והכישורים לעמוד בראש ממשלת ישראל. אין לנו אמון בך, בנימין נתניהו. אדוני ראש הממשלה, הנאום שהקראתי עכשיו הוא לא נאום שלי. הנאום הזה הוא של חבר הכנסת עוזי ברעם, חבר הכנסת לשעבר, שנאם אותו ב-2 ביוני 1998, כשמלאו שנתיים לכהונתך הראשונה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> איפה הוא היום? <יואל חסון (קדימה):> זה לא ייאמן, בנימין נתניהו, דבר לא השתנה. הנאום הזה בן כמעט 11 שנה, על כהונתך הראשונה, על השנתיים הראשונות שלך, הנאום הזה מתאים מלה במלה לכהונתך הכושלת הנוכחית. אדוני ראש הממשלה, אתה אותו הביבי. מכרת לציבור שהתבגרת, אמרת שהשתנית, ממש ביבי טבעי. בהופעות אתה מספר אחת. במבחן המעשה, אדוני ראש הממשלה, דבר לא השתנה. עוד ייכתב בדברי ההיסטוריה כיצד יכול היה ראש הממשלה בנימין נתניהו בכשרונו הרב לשכפל את כישלונותיו מקדנציה לקדנציה. לא קרה שום דבר באמצע? לא למדת משהו בדרך? לא הבנת איך עושים את זה טוב יותר? איך זה יכול להיות, ראש הממשלה, שאותו נאום שנאמו פה לפני 11 שנה תקף מלה במלה לכהונתך הנוכחית הזאת, שגם אותה – היום אנחנו מסכמים לה שנתיים. אדוני ראש הממשלה, אין לך דרך מדינית. הבטחת דרך מדינית מסוימת, לא קיימת אותה. אמרת שאתה תהיה חזק מול ה"חמאס". תראה מה קרה: ה"חמאס" ירה 40 פצמ"רים. הגבת, גם בצורה חלשה, אם אתה שואל אותי, כי אתה יודע שמול ה"חמאס" צריך כוח, אתה יודע את זה. אבל תראה מה קרה. התגובות שלך היו כל כך חלשות, כל כך מדודות, והנה ה"חמאס" ביקש הפסקת אש ואתה מייד הסכמת והרגעת. אתה לא באמת חזק מול ה"חמאס". אתה נמנע מעימות מול ה"חמאס" אף-על-פי שאתה יודע ש"חמאס" הוא אחד המכשולים המרכזיים לאפשרות להשיג כאן הסכם. שלא לדבר על הבניות ועל ההקפאה ועל כל הדברים שאתה באמת עשית, שאנחנו בקדימה, מפלגה שאתה כל כך אוהב לתקוף אותה ולהעיר לה – אנחנו בנינו בגושי ההתיישבות וקיימנו תהליך מדיני. לא שמנו סימני שאלה על גושי ההתיישבות וגם לא שמנו סימן שאלה כל כך גדול על ירושלים – כמו שאתה שמת בשנתיים שלך כראש ממשלה. יש לי כאן מפה, ממש פירוט שלם, אדוני ראש הממשלה, של הזיגזוגים שלך. כמה זגזגת במע"מ על פירות וירקות, מס בצורת, חוק הגיור, בית-החולים "ברזילי", חוק היורדים, החוק הביומטרי – כל כך הרבה – רמטכ"ל זמני, רמטכ"ל רגיל. אלוף הזיגזוגים לא היה מזגזג יותר ממך, אדוני ראש הממשלה, הציבור כבר מבולבל. אבל אני רוצה לומר לך, כולנו מבינים היום שהכול מעטפת, הכול עטיפה. כל הרפורמות שלך, אתה "סופר-טנקר" של ספינים, "סופר-טנקר" של מצגי שווא. אין אמת ואין שום עשייה אמיתית בכל הערותיך ובכל הצעותיך. לכן, אני מצטער לומר לך, בנימין נתניהו, לסיום: אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, אני חושב שהדבר הנכון היום הוא פשוט לקרוא לך ולתאר את התואר שלך באופן חדש. תוארך מהיום והלאה, אדוני ראש הממשלה, יהיה: בנימין נתניהו ראש הממשלה היוצא. אתה ראש ממשלה יוצא. יכול להיות שזה יקרה בעוד חודשיים, יכול להיות שגם בעוד חצי שנה, כי באמת בשרידות אתה מספר אחת. אתה מצליח בזה מעולה, אבל אתה לא מצליח בשום דבר אחר באמת. אתה פספסת קדנציה, קיבלת, בניגוד להרבה אחרים, את האפשרות להיות ראש ממשלה פעם שנייה. פספסת את הקדנציה, לא עשית בה דבר משמעותי עד עכשיו. אם עד עכשיו לא עשית, כנראה גם לא תעשה. לכן אתה ראש הממשלה היוצא, ואתה תצא בקרוב. אני יכול לומר לך בפירוש, עם ישראל לא ייתן לך הזדמנות שלישית. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, אחרונת הדוברים. נא לצלצל. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת יואל חסון, אני אמליץ עליך להיות השר להגנת הסביבה, כי אתה ממש טוב במיחזור. אבל רוב הסיכויים שתישאר באופוזיציה, אז לא באמת תוכל לכהן בתפקיד הזה. מיחזור מסרים, מיחזור רעיונות. אתה יודע, רק דבר אחד חשבתי לעצמי: איפה היית לפני חודש? לפני חודש היית בכנס של J Street. יצאת לייצג את מדינת ישראל, לא בכנס הסברה, לא בכנס שמגן על מעמדה של מדינת ישראל בעולם; יצאת לייצג את מדינת ישראל בכנס של ארגון שכולו דה-לגיטימציה של מדינת ישראל. <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה לא נכון, זאת הכפשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אתה ועוד שלושה חברים מקדימה. שלחתם את טובי הדוברים שלכם כדי לייצג את כל מה שהוא אנטי מדינת ישראל. כדי לייצג את מי שתמך בדוח-גולדסטון. כדי לייצג את מי שהתנגד לסנקציות על אירן. <קריאה:> זה לא נכון. <יוחנן פלסנר (קדימה):> זה שקר. גמרת להסתכסך עם כל הגויים ועכשיו – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אתם כל הזמן יודעים רק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, רבותי. היא אומרת מה היא חושבת, לא מה אתה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, לא ראיתי שהפריעו לך. חבר הכנסת פלסנר, לא אסבול – אנחנו מתקרבים לרגע שבו אנחנו צריכים להיות יותר מרוסנים. בבקשה, אנחנו מתקרבים לרגע, רבותי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אתם יודעים להטיף יפה על הבידוד הבין-לאומי של מדינת ישראל בעולם. מי מייצר את הבידוד הזה? אתם מייצרים את הבידוד הזה. אתם, במו ידיכם, תורמים למערכת הבידוד הבין-לאומית הזאת בזה שאתם מייצגים פעם אחר פעם את מדינת ישראל באותם ארגונים שמדברים נגד מדינת ישראל. תבואו בידיים נקיות לפחות, כשאתם מדברים. תבואו בידיים נקיות ותזכירו לנו למה אין שלום במזרח התיכון. אתמול שמעתי את יושבת-ראש האופוזיציה אומרת דברים שכאילו נלקחו מסרט מדע בדיוני, פשוט לא יכולתי להאמין. עומדת יושבת-ראש האופוזיציה ומדברת על זה שדווקא עכשיו יש חלון הזדמנויות נהדר לשלום. תמיד, אגב, זה חלון הזדמנויות. אולי פעם תעשו שלום דרך הדלת הראשית? לא דרך החלון, לא דרך איזשהו סדק. פעם אחת תדברו על שלום שמגיע בדלת הראשית. אבל לא, אצלכם תמיד זה הרגע האחרון שבו אפשר להשיג את השלום דרך חלון הזדמנויות. לא משנה מה קורה בעולם הערבי, לא משנה מה קורה ברשות הפלסטינית, לא משנה מה מדד ההסתה ברשות הפלסטינית. כאילו אתם עיוורים, ממשיכים פעם אחר פעם לדקלם את אותו דקלום עיוור על שלום ועל חלון הזדמנויות, מנותקים מהמציאות. אתם יודעים, חשבתי לעצמי שאחרי הטבח הנורא באיתמר יהיו אנשים במדינת ישראל שיאמרו: הגיע הזמן שנאמר שטובחי תינוקת בת ארבעה חודשים אינם ראויים למדינה; ציפיתי שתבוא האופוזיציה ותאמר: אנחנו מבינים שהפצמ"רים על דרום הארץ והטבח הנורא באיתמר מגיעים בדיוק מאותה שנאה. אבל לא, מה פתאום? למה שתהיה כאן התפכחות? למה שתפסיקו עם אותו דקלום עיוור שלכם, שחוזר ואומר את אותם דברים, את אותן מנטרות? אתם ממשיכים בשלכם, מתעלמים מהמציאות. יודעים הרי שתשעה חודשים של משא-ומתן עם אבו מאזן ואבו עלא הצמיחו שום דבר; זה מה שהצליחה להביא יושבת-ראש האופוזיציה בקדנציה הקודמת. אבל יש יכולת מדהימה להתנתק מהעבר ומההיסטוריה כשזה נוח; לשכתב אותה, לומר כאילו לא נתנו מספיק למען אותו שלום. כאילו אפשר לעשות שלום עם רוצחי ילדים ותינוקות, כאילו אפשר לעשות שלום עם מי שבאכזריות, בדם קר, טובח תינוקת בת ארבעה חודשים. במקום שתתאחדו, במקום שתשדרו קצת ממלכתיות – אתם יודעים שראש הממשלה, יושב-ראש האופוזיציה בזמן "עופרת יצוקה", יצא להגן על מדינת ישראל ברחבי העולם, נתן את כל החסות הממלכתית שלו כדי להגן על מדינת ישראל. <יוחנן פלסנר (קדימה):> תסתכלי ב"ויקיליקס". מה הוא אמר ב"ויקיליקס" לאמריקנים, הוא לכלך מאחורי הגב. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> כנראה אי-אפשר לדרוש מכם ממלכתיות. כנראה אי-אפשר לדרוש מכם שום דבר שמתקרב לזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> זה מרגיז אתכם כי אתם יודעים שזה נכון. אתם יודעים שבכם אין שמץ של ממלכתיות, אין שמץ של רצון אמיתי להגן על מדינת ישראל. כל מה שיש בכם זאת התנגחות ריקה מתוכן, חסרת כל חזון וכל דרך. לכם אין דרך, אתם הרי הובלתם את מדינת ישראל לאותו מקום – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> אנחנו אחראים על "ויקיליקס"? אנחנו שולטים על "ויקיליקס"? <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – לאותו מקום שבגללו אנחנו עדיין סופגים את כל התקיפות הקשות על דרום הארץ. <יואל חסון (קדימה):> קודם תתמכי את בראש הממשלה – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אני יודעת לשמור את הדברים שלי. תאמין לי, יואל, אל תלמד אותי מתי לתמוך ומתי לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> למה לך לענות לו? דברי – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אני רוצה לומר שהממשלה הזאת עשתה דברים חשובים. הממשלה הזאת עומדת מחר, אדוני ראש הממשלה, לאשר אולי מהפכה, מהפכה כלכלית. ששינסקי זה לא רק שם של דוח. ששינסקי זה – – – <יואל חסון (קדימה):> תגידי מה את אומרת על ראש הממשלה בקבוצות שלך. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, היא לא הפריעה לך. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> ששינסקי זאת מהפכה שאחרי 50 שנה, מדינת ישראל – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – סוף סוף תוכל ליהנות מהמשאבים הטבעיים שלה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר. חבר הכנסת פלסנר, אני קורא לך. <אורית זוארץ (קדימה):> תסגרו את – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, תודה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> מדינת ישראל תוכל – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – ליהנות מאותם משאבים טבעיים של גז שהתגלו אצלנו, ואני חושבת שזה בזכות החלטה אמיצה של ראש הממשלה. אדוני ראש הממשלה, אני רוצה לפנות אליך בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> או. לך הביתה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אם תיתן לי רק להשלים את הבקשה הזאת מראש הממשלה. <יואל חסון (קדימה):> תגידי לו מה את חושבת: לך הביתה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> בשבת האחרונה ביקרתי באיתמר. שמעתי את איילה כהן, שבתה הגיעה יחד עם תמר פוגל לראות את המחזה – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> מה אומרים שם וחושבים שם על – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, היא מדברת עכשיו על דבר שלא מזכה אותה בקריאות ביניים. היא מדברת על משפחה שכולה. באמת, קצת שכל. בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש מצפה ליותר מדי מחברי האופוזיציה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא מצפה לשום דבר, גברתי. נא – הואיל והתחלת לדבר – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, כבר הבעתי – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יואל חסון, כשאתה נמצא אף אחד לא קורא לך קריאות ביניים. מספיק כבר. היא התחילה – אני נותן לה משום שהיא התחילה לדבר על משפחה שכולה. אחרת הייתי אומר שזמנה עבר. בבקשה, גברתי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני ראש הממשלה, פנתה אלי איילה כהן. בתה הקטנה היתה יחד עם תמר פוגל בבית הנורא שבו אירע הרצח בליל הרצח, ואמרה לי את הדברים הבאים, ואני מעבירה לך את המסר: הרצח הזה יכול להיות רצח שמחירו, מחירו הכבד, יעבור על סדר-היום הישראלי, או יכול להיות רגע של קו פרשת מים במדינה. אני חושבת שיש תביעה אמיתית ממך לעשות מעשה, לאשר את התב"ע של איתמר. עשית מעשה כשהצהרת על כך שהם רוצחים ואנחנו בונים. אני חושבת שיש דרישה אמיתית שהבנייה לא תהיה תגמול על רצח, שהבנייה לא תהיה כעונש לאותם מחבלים, כי אין בכך ענישה, יש בכך מסר ציוני בסיסי ביותר: הזכות שלנו לבנות בכל חלקי הארץ. יש כאן תביעה בסיסית לעשות למען תושבי ההתיישבות, ששילמו במחיר הדמים היקר הזה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – שהמחיר הזה לא יהיה לשווא, אדוני ראש הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> שתוכנית מדינית שלא תראה את איתמר על המפה שלה, לא תעמוד על סדר-היום הישראלי, ושלמרצחים האלה לעולם לא תהיה מדינה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחברת הכנסת ציפי חוטובלי. רבותי, תם הדיון. <דברי הזדהות עם העם היפני לנוכח האסונות שפקדו אותו> <היו"ר ראובן ריבלין:> לפני תשובתו של ראש הממשלה ודברי ראש האופוזיציה, אבקש את תשומת לבכם. אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברי וחברות הכנסת, רעידת האדמה הקשה ביפן הרעידה את כולנו גם כאן. הכנסת ואזרחי ישראל עוקבים בדאגה עמוקה אחר התמודדות אזרחי יפן וממשלתה עם גלי המים האדירים שהמחישו באופן נורא את עוצמתם של איתני הטבע ואת התמודדותו של האדם מולם. אדוני, שגריר יפן בישראל, מר טקֶאוּצ'י, הנמצא כאן אתנו ביציע האורחים – אפשר למחוא כפיים, רבותי. (מחיאות כפיים) בשם הכנסת והעם בישראל אני מבקש להביע את תחושת השותפות והכאב שלנו. העם בישראל בוכה אתכם ומזדהה עם העם היפני נוכח התמודדותו עם המשבר. יש בנו גם מידה של הערצה נוכח עמידתכם האיתנה מול משימה שנראית בלתי אפשרית ומול גילויים של קור רוח ויכולת אנושית כבירה לעמוד במבחנים קשים. הקשרים ההדוקים בין המדינות באים לידי ביטוי גם בעת משבר זו. אני מקווה שבימים הקרובים תגיע ליפן המשלחת הישראלית לסיוע הומניטרי, שתכלול צוותים רפואיים וציוד. אנחנו משוכנעים כי יפן תשכיל להתאושש גם אחרי האסון הכבד. חברי הכנסת, אנחנו נקום כעת לדקה דומייה לזכר רבבות הנספים באסון הכבד. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכר הנספים ביפן.) נא לשבת. אני מזמין את יושב-ראש אגודת הידידות הבין-פרלמנטרית, חבר הכנסת שי חרמש, לומר כמה מלים, ואחריו – את סגן שר החוץ, ומייד לאחר מכן נמשיך בדיונים. בבקשה. <שי חרמש (קדימה):> מכובדי, שגריר יפן, מר טקאוצ'י-סן, לפני חודשים ספורים שבתי, יחד עם סגן שר החוץ דני אילון, מביקור ידידותי בארצך. פגשתי ארץ משגשגת, עם חרוץ ומאיר פנים לאורחיו. חזינו בפאר פיתוחי הטכנולוגיה, התעמקנו במסורת העתיקה בת 5,000 השנים ובשימורה בלב העם, ובסיום, חווינו את הסכנה שבאימה הגרעינית במהלך הביקור בהירושימה העיר ובמוזיאון ההנצחה. עמכם עם חזק, אשר ידע לקום מתוך החורבות, לאסוף את השברים ולהשיב חיים חדשים לעיר שנחרבה ותקווה לתושביה. מעטים העמים, אם בכלל, אשר היה עומד להם כוחם לעשות זאת. שיקומה של יפן היה עבורכם שליחות אשר העם כולו נרתם לעשותה. כיושב-ראש אגודת הידידות הפרלמנטרית נחשפתי גם אני לקשר המופלא עם ארצכם ועמכם, שליחיה של יפן כאן, בישראל. אתה, כמו גם קודמך, השגריר יושינורי קטורי-סן, לא היססתם, ואינכם מהססים גם היום, לבוא ולבקרני בביתי, בחבל ארץ ספוג התרעות ביטחוניות ופיגועים. תמיד ציינתם כי חברות נבחנת בעת קשה. היום זו שעת המבחן שלנו, לחזק אתכם, לעודד ולהתפעל מהאומץ, מתעצומות הנפש ומהדרך ההירואית שבה אתם מתמודדים עם אסון הטבע. בשם הכנסת, בשם אגודת הידידות הפרלמנטרית ובשמי שלוחה לכם ברכת אחים נאמנה. יום יבוא, והוא קרוב, והשמש תשוב ותאיר לבני העם היפני, עם וארץ שאנו כה אוהבים. ונסיים באמירה יפנית: Nihon Wo En Shimasu – ובעברית: העם בישראל תומך ומחזק אתכם. תודה לך, יושב-ראש הכנסת, שגילית רגישות כה רבה לפנייתנו ואפשרת את האירוע המרגש הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת שי חרמש, יושב-ראש אגודת הידידות הבין-פרלמנטרית ישראל–יפן. אני מזמין את סגן השר דני אילון. <סגן שר החוץ דניאל אילון:> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, חבר הכנסת שי חרמש, יושב-ראש אגודת הידידות ישראל–יפן, בהתאם למסורת ולצו המצפון הישראלי, היהודי, ישראל היתה מהראשונות להציע ליפן סיוע. בסוף השבוע שעבר, לאחר שביצעה הערכת נזקים וצרכים, פנתה ממשלת יפן באופן פורמלי אלינו לקבל סיוע. ישראל היא אחת המדינות הבודדות – אולי אפשר לספור על כף יד אחת – שאליהן פנתה יפן באופן פורמלי. אנחנו חשים גאווה וסיפוק שיש בכוחנו לסייע ולהקל ככל שניתן על הסבל שחוותה יפן בימים אלו. שלשום נחת בטוקיו צוות רפואי מקדים של פיקוד העורף, שני רופאים וקצין, והוא הגיע כבר למחוז מיאגי שמצפון לטוקיו, לשם פונתה רוב האוכלוסייה שנזקקת לסיוע, במרחק בטוח מהכורים ומאזורי הקרינה. במוצאי שבת הקרובה יצא מטוס של חיל האוויר עם 70 טונות סיוע – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יישר כוח. <סגן שר החוץ דניאל אילון:> – – ו-50 איש – רופאים, אחיות וצוות לוגיסטי. בין הפריטים שממשלת יפן ביקשה מאתנו ואנחנו שולחים 10,000 מעילים, 6,000 שמיכות, 6,000 כפפות ו-150 שירותים ניידים, כימיים. זאת דרישה של מרכז האסונות הלאומי היפני. אנחנו נמשיך להיות בקשר הדוק עם ממשלת יפן במקרה ונידרש לסיוע נוסף. ומכאן, אנו מאחלים לעם היפני, באמצעות שגרירם המצוין טקאוצ'י, כי יתגברו במהרה ובאופן מיטבי על המשבר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לסגן השר דני אילון. תודה רבה לכם. תודה רבה. <כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ממשיכים בדיון. ודאי שראש הממשלה וראש האופוזיציה יתייחסו גם לנושא היפני. אדוני ראש הממשלה, בבקשה. אנחנו חזרנו לדיון שבו אין לנו צורך באורחים ביציע, מבחינתנו. כמובן הם מוזמנים להישאר כמה זמן שהם רוצים. אנחנו חזרנו לדיון בדרישת 40 חברי כנסת לראש הממשלה לענות על נושא שהועלה לפניו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני שגריר יפן בישראל, אני מבקש להתחיל בהבעת הזדהות שלנו עם כאבכם, עם אסונכם, האסון של העם היפני. כנסת ישראל וממשלת ישראל, כל העם, מביעים את הזדהותנו והשתתפותנו בצערכם. זה לא דבר של מה בכך לאבד אלפי אזרחים, אלפי משפחות, ועוד רבים רבים אחרים שבתיהם נהרסו, וחייהם, כל מבנה חייהם, כל פועלם, אפשר לומר, נשטפים הצדה. אני, אבל, מאמין גדול בכוחו של האדם ושל המין האנושי, ואין לי ספק שהעם היפני, שהוא למוד סבל, יפנה את כל כוחו לשיקום הריסותיו. אין לי גם ספק שמלאכת השיקום תיקח זמן רב. אך בסופו של יום, רצון החיים יגבר על כוח ההרס והמוות, התקווה תנצח את הייאוש והמחר יביס את האתמול. כפי שאמר כאן סגן שר החוץ, לצד ההזדהות הזאת, שהיא אמיתית וכנה, ואתה, אדוני השגריר, בוודאי מזהה אותה בכל פינה בישראל, אנחנו גם נענינו לפנייתכם לשלוח סיוע. אם תרצו סיוע נוסף, כפי שאתה יודע, נשמח לתת אותו. אבל הסיוע הזה, אנחנו מקווים שהוא גם יעזור במקומות שזקוקים לעזרה, וגם ימחיש את ההזדהות שלנו ואת הרצון שלנו לעשות כל מה שבכוחנו כדי לעזור לכם לצאת מן האסון הנורא. קצת קשה לעבור מהזעזוע הכבד הזה לדיון שלנו, משום שאנחנו עוברים תהפוכות וזעזועים מסביב לכדור-הארץ עכשיו. האסון הכבד אצלכם, בצד הזעזוע העצום שפוקד חלק ניכר מהאנושות, אותו חלק שנמצא ממערב להודו עד האוקיינוס האטלנטי, ואני תיכף אגע בזה; אבל יש לי נוהג שאני רק במקרים נדירים מפר אותו, ואני נוהג לומר לחברי כאן כל 21 יום, או כל תקופה שעוברת בין דיון לדיון של 40 חתימות – אני ביקשתי לספר לכם על שלושה דברים שהממשלה עסוקה בהם. קודם כול, הוספנו 960 מיטות אשפוז בבתי-החולים. למעשה, לא נוספה כמעט מיטה אחת בעשור האחרון. זו תוספת משמעותית. היא תתפרס על שש שנים. <רחל אדטו (קדימה):> חמש שנים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שש שנים. ואנחנו מוסיפים גם 300 מיטות בבית-החולים שייבנה באשדוד – – <רחל אדטו (קדימה):> עוד עשר שנים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ועוד 100 מיטות בבתי-החולים לטיפול בבריאות הנפש, ועוד 160 תקנים של כוח-אדם עבור רופאים בבתי-החולים, עם דגש על הפריפריה – – <רחל אדטו (קדימה):> כבר בתקציב – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> זה כבר היה בתקציב. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ועוד 21 מכשירי NMR תוספת – – <קריאה:> MRI – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ועוד 180 מכסות לסטודנטים בבתי-הספר לסיעוד. <רחל אדטו (קדימה):> זה הכול ממוחזר כבר – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> זה מיחזור. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר וחברת הכנסת אדטו, הוא אומר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> הוא ממחזר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני בטוח שיושבת-ראש האופוזיציה תענה לו. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר, אין פה דיאלוג בינך לבין – אתה מרצה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הזעם שלהם, קיתונות התרעלה. לפחות אנחנו עושים משהו. מה עשיתם אתם? <יוחנן פלסנר (קדימה):> אבל זה ממחזר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מה עשיתם אתם בזמן הזה? איפה המיטות שאתם הוספתם? <אופיר אקוניס (הליכוד):> אפס מיטות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> איפה הסטודנטים שאתם הוספתם? <אופיר אקוניס:> אפס מיטות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה רוצה עכשיו? אתה רואה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> איפה התוספות שאתם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אופיר אקוניס, אתה לא צריך לעזור לראש הממשלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שבו בשקט, במיוחד אתה, בשקט. <נסים זאב (ש"ס):> – – – בתקופת קדימה לא היו חולים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, אני התפלאתי, חבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת נסים זאב, אני התפלאתי עד עכשיו איפה אתה. אני לא האמנתי שאתה לא נמצא באולם. <יואל חסון (קדימה):> תאמין לי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, מספיק. רבותי, אתם מבקשים, ב-40 חתימות, בכל פעם מראש הממשלה לבוא. אבל ראש הממשלה גם יאמר את הדברים שהוא רוצה. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יואל חסון – – <יואל חסון (קדימה):> הוא ממחזר. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – היית פה למעלה, איש לא הפריע לך. <יואל חסון (קדימה):> הוא ממחזר. <היו"ר ראובן ריבלין:> איש לא הפריע לך. הוא יעשה מה שהוא רוצה. אתה כנראה לא תבחר בו בפעם הבאה. מה אתה רוצה? <יואל חסון (קדימה):> תן לי לחשוב על זה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, חבר הכנסת יואל חסון. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הממשלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתם מזלזלים בדעת הקהל. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הם לא עשו שום דבר, לא עשו שום דבר. איך אמר כאן חבר הכנסת זאב? לא היו חולים בזמן ממשלות קדימה. <מגלי והבה (קדימה):> טוב שהוא העד שלך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא היו חולים, אז לא היו צריכים להוסיף מיטות. <מגלי והבה (קדימה):> היה טוב שהוא העד שלך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא היה צריך להוסיף תקנים. הכול היה טוב. אבל אנחנו יודעים את האמת. כל כך הרבה דברים אנחנו עושים, בתשתיות, בכבישים, בגדר הגבול בדרום – – <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – בתקשורת הסלולרית, בתוכנית "מורשת", בכל אותם דברים שאנחנו עושים – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – בהם ולא עשיתם בהם דבר. אבל יש עוד דבר שאנחנו עושים, ועכשיו זה יבוא אליכם, כי אנחנו נצטרך את עזרתכם, ובעצם את הצבעת כל חברי הבית, וזה תוכנית להאצת הבנייה. זה תוכנית החירום להאצת הבנייה למגורים. אנחנו הולכים להעביר – – – <יואל חסון (קדימה):> היועצת המשפטית שלך – – – לא תעבור. שהיועצת המשפטית שלך אמרה שהיא לא תעבור. למה לא בדקת את זה? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לך, חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (קדימה):> למה לא בדקת? – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <יואל חסון (קדימה):> איך הוא לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון. <יוחנן פלסנר (קדימה):> קודם מסיבת עיתונאים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <יואל חסון (קדימה):> עושים מסיבת עיתונאים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יואל חסון, אני קורא לך לסדר פעם שנייה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הנושא הזה כמובן יבוא הנה. הוא עבר כבר בממשלה, וכל מי שמדבר על הצורך, המוצדק, לטפל בבעיית הדיור, צריך להבין שבעיית הדיור היא קודם כול בעיית הביורוקרטיה, והצורך להעביר כביש עוקף ביורוקרטיה, ולמלא מלאי של 50,000 תוכניות נוספות לדיור, זה דבר שאני מצפה שגם חברי האופוזיציה – שלא לדבר על הקואליציה כמובן – יתמכו בזה. זה יגיע. ודבר נוסף שיגיע – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תעשו פעם משהו. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מה עשיתם? תעשו פעם משהו. <אורית זוארץ (קדימה):> בנינו בירושלים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ. <ישראל חסון (קדימה):> הדבר הכי חשוב – לא בילפנו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הדבר השלישי שהממשלה תעשה – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היזהרי, חברת הכנסת זוארץ. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הדבר השלישי, שיגיע מחר לכנסת – – – <אורית זוארץ (קדימה):> מה? זה איום? <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, זה לא איום. אני קורא לך לסדר פעם שנייה. <אורית זוארץ (קדימה):> בסדר, זה נשמע אחרת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מה עם טייבה? מה עם הכביש לטייבה? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא צריך ביורוקרטיה שם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כביש – כולה כביש, כולה כביש. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כולה כביש. <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כולה כביש. שש שנים לקח להם לבנות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אחמד טיבי, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <קריאה:> כביש לטייבה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יואל חסון, תיזהר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הדבר השלישי שיגיע מחר לכנסת זה דוח-ששינסקי, שיגיע כמובן לוועדה, ואני מקווה ששבוע לאחר מכן למליאה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> חיים כץ אישר לך? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> עכשיו, אני מצפה שחברי הקואליציה והאופוזיציה שדואגים לאספקת האנרגיה למדינת ישראל יצביעו בעד החקיקה החשובה הזאת. אני חושב שקיבלנו תזכורת בשבועות האחרונים עד כמה קריטית עבור מדינת ישראל היא אספקת הגז הטבעי. אני מאמין שאנחנו יכולים לזרז את האספקה הזאת על-ידי קביעת ודאות. ככל שאנחנו נשתהה בהעברת החקיקה בכנסת, כך נשהה את הוצאת הגז ממעמקי הים. ועל כן הדבר הזה יגיע – – – <אורית זוארץ (קדימה):> תגיד לחברים שלך בסיעה. אנחנו לא הבעיה שלך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אל תדאגו לחברים שלי, אני כבר דאגתי להם. אל תדאגו לליכוד, תדאגו לעצמכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, לא יכול להיות מצב שבו לא יתאפשר דיון בגלל שאת, עם שופרך, עולה לרמת הדציבלים הגבוהים. אני לא יכול יותר, אני מודיע לך. לא יכול. <אורית זוארץ (קדימה):> מותר לקרוא קריאות ביניים. <היו"ר ראובן ריבלין:> עם כל הכבוד לעוצמת קולך, זה לא מקנה לך שום זכות יתר. <שי חרמש (קדימה):> ראש הממשלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חרמש. <יוחנן פלסנר (קדימה):> שיגיד את זה בישיבת הסיעה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, רבותי, אתם ביקשתם דיון 40. אני מודיע לכם, לא תהיה יותר סבלנות. מספיק. לא, לא, הוא יענה, בסוף דבריו תצביע, ואם יהיה צורך אני אשאל את ראש הממשלה. אם ירצה, יענה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, כיוון שהחברים כאן שאלו, והם כל כך מודאגים, והם דואגים, אז אני יכול להבטיח לכם: הליכוד יצביע בעד החוק, ואני מצפה שגם אתם תצביעו בעד החוק. וכשהדבר הזה יגיע, כשהחוק הזה יאושר – – <דליה איציק (קדימה):> יש קרן, יש קרן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אנחנו גם נקים קרן לשימוש בתמלוגי הגז שיגיעו למדינה – – <מירי רגב (הליכוד):> יכולים להעמיד את הקרן – – – <אורית זוארץ (קדימה):> שמענו עלייך, מירי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – גם לצורכי חינוך וגם לצורכי ביטחון. הדבר הזה בהחלט חשוב, משום שאנחנו נצטרך, במוקדם או במאוחר, להגדיל את תקציב הביטחון של מדינת ישראל, לנוכח השינויים שמתרחשים סביבנו. עכשיו אני רוצה להגיד דבר-מה על השינויים הללו. אכן, נאמר כאן בצדק, שהזעזוע הזה פוקד כל מדינה ומדינה זולת ישראל. בעצם ישראל היא המדינה היחידה שהיא חסינה במרחב העצום הזה מהזעזועים, משום שאצלנו, עם כל הביקורת ועם כל ההערות – וחלקן קיימות מטבע הדברים במשטר דמוקרטי – ישראל היא המקום היחיד בכל המרחב הזה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> יש קשר בין הון לשלטון במדינת ישראל. רק בישראל – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בכל המרחב הזה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, חבר הכנסת זחאלקה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ופה חברי חברי הכנסת הערבים יכולים לעלות כאן לדוכן – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – נכס פרטי. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. חבר הכנסת זחאלקה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – שבו חברי הכנסת הערבים יכולים לעלות לדוכן, לבקר, לתקוף, לגדף. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה הדמוקרטיה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> זו הדמוקרטיה, בדיוק כך. זו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. <נסים זאב (ש"ס):> אנחנו מפקירים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זאב. חבר הכנסת זאב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זאב. חבר הכנסת זאב. חבר הכנסת זאב. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> דמוקרטיה ערבית זה לא רק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני ער לכך שהואיל וקראתי לסדר את חבר הכנסת אחמד טיבי, לא אוכל להימלט בלי לקרוא אותך לסדר. אז הנה, אני קורא אותך לסדר. הוא אמר דמוקרטיה, ואתה אומר דמוקרטיה. אני לא חושב שיש הבדל בין חברי כנסת, וגם ראש הממשלה לא חושב. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אפרופו דמוקרטיה, מה עם אישור הביטוח הלאומי בטייבה? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. הפרשה הזאת הסתיימה בהסכמה. למה לצעוק על דבר שמסכימים כולם? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מה עם התשתיות בטייבה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אחמד טיבי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הטענות של חברי חברי הכנסת הערבים – הטענות הללו נשמעות חלולות כשאנחנו רואים מה מתרחש סביבנו. אין עוד מקום אחד, אין מדינה ערבית אחת שבה יש לערבים את הזכויות, את שוויון הזכויות ואת החופש הדמוקרטי להתבטא כפי שיש במדינת ישראל. אין דבר כזה. לא תוכלו לסטות מהאמת הזאת, ולא תוכלו להסיט ממנה. פה יש חופש, שם אין חופש – – – <חנא סוייד (חד"ש):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שם אין חופש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, חבר הכנסת חנא סוייד. שמעו את הערתך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> והחופש הזה, שבא לידי ביטוי בבית הזה, הוא מה שרבים רבים בעולם הערבי מחפשים היום. <חנא סוייד (חד"ש):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> עכשיו, יש שאלה כיצד להתייחס – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, הוא מביע את דעתו. חבר הכנסת חנא סוייד, הוא מביע את דעתו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יש שאלה כיצד – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז לשם מה החוקים האלה אם יש דמוקרטיה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת הורוביץ, אתה שאלת את השאלה הזאת בנאומך. הוא עונה לך. אתה שאלת בשביל מה החוקים האלה. הוא עונה לך. אז גם כשראש הממשלה עונה לך אתה צועק לו? הוא עונה לך בשביל מה החוקים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי, אני מאוד מודה לך על עזרתך הרבה בניהול הישיבה. אני אעשה זאת על-פי שיקול דעתי. בבקשה, אדוני. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא מאפשרים לראש הממשלה לסיים משפט. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש ממך לא להפריע לראש הממשלה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני לא מפריעה לראש הממשלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השרה לימור לבנת. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יש שאלה כיצד צריך העולם הדמוקרטי, העולם החופשי, להתייחס לטלטלות הכבירות האלה. אני חושב שבמידת האפשר, במידת יכולתו, הוא צריך לתמוך במעבר לדמוקרטיות אמיתיות, תוך כדי נקיטת אמצעי הזהירות שהדמוקרטיות האלה, או המאוויים הללו לדמוקרטיה אמיתית, לא ינוצלו על-ידי גורמים שבינם לבין הדמוקרטיה אין דבר, והם רוצים להשתית ולהשליט בארצות הללו משטר חשוך, משטר של ימי הביניים, משטר ששולל את הזכויות מהאזרחים, משטר ששולל את הזכויות מהנשים ורומס אותן עד דק. זוהי בעצם הדילמה הגדולה. אבל לעתים אין הבדל בין ערכים לבין אינטרסים. לפעמים מנהיגים מצויים במתח שבין הערכים לבין האינטרסים שהם מייצגים. <יואל חסון (קדימה):> איפה התוכנית המדינית? לא הבטחת תוכנית מדינית? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ואנחנו יודעים שבמקרה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא עונה על השאלות של חברי כנסת שנשאלו. אתה – אחרי שדיברת הלכת. הוא נשאר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, אני מסתדר. או שתוציא אותם או שתיתן לי לדבר, אבל אל תשוחח – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יואל חסון, זו פעם אחרונה שאני מעיר לך. בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> רק אל תוציא אותי בגלל שראש הממשלה אמר. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. אני באמת מאוד מכבד ראשי ממשלה. <יואל חסון (קדימה):> גם אני. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אבל הוא לא רוצה להיות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא רק אומר. אבל אני יודע גם לכבד את הכנסת, חבר הכנסת יואל חסון. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לעתים יש מתח בהחלטות של ממשלות ומנהיגים בין ערכים לאינטרסים. אין מתח כזה במה שקשור בלוב. אין שום דמוקרטיה בלוב. יש שם טבח שיטתי של אזרחי לוב על-ידי ממשלו של קדאפי וצבאו, ובוודאי אין שום אינטרס לקיים את המשטר הזה, ועל כן אנחנו יכולים להבין ולכבד את ההחלטה שקיבלה מועצת הביטחון למנוע את המרחב האווירי בלוב ולפעול באופן צבאי נגד המעשים הברבריים הללו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כמה ילדים פלסטינים הרגת היום? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא אתמול, היום – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. להוציא אותו. הרי הוא מחפש את זה. להוציא את חבר הכנסת זחאלקה. בבקשה. אדוני, להמשיך. <השר זאב בנימין בגין:> בלוב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר בגין, הוא הוצא. אי-אפשר לקרוא לו קריאות ביניים. הוא הוצא. (חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה יוצא מאולם המליאה.) <ציון פיניאן (הליכוד):> עכשיו הוא יופיע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פיניאן, אל תעזור לי. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ואכן, לוב היא אחת מהמדינות הרבות שעברו את הזעזוע הזה, שיש אומרים שהוא התחיל בתוניס. אבל הוא לא התחיל בתוניס, הוא התחיל במקום אחר. הוא התחיל לפני שנה וחצי בטהרן, כשיצאו מיליונים לרחובות ותבעו את החופש ואת הזכויות ואת הדמוקרטיה. רעידת האדמה התחילה בטהרן, וגם מול טהרן אין שום ניגוד בין אינטרסים לערכים. ואם העולם המערבי, העולם הדמוקרטי, מתגייס כדי למנוע ממשטר רודני לטבוח בארצו, והוא אינו רואה שום סתירה בין פעולתו לבין ערכיו, הייתי אומר שהמקום החשוב ביותר לגלות את אותה מדיניות עקבית שמפגישה בין אינטרסים לערכים הוא דווקא מול אירן. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מה זה – – – כיבוש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, אתה רוצה לצאת? תצא בעצמך. למה לך שאני אוציא אותך? תצא בעצמך. כי אתה בקריאה שנייה כבר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אם אירן תהיה חסינה לטלטלות הללו שפוקדות את כל המדינות במרחב, אם אירן תוכל לבצר את שליטתה ולהשלים את תוכניותיה להתחמש בנשק גרעיני, אין שום סיכוי שהמדינות האחרות יוכלו להשלים את מאמציהן או למלא אחר מאווייהן להביא לדמוקרטיה. אירן תמנע את זה. היא כבר עכשיו מתערבת. היא מתערבת בכל מדינה ומדינה. היא נמצאת במצרים, היא נמצאת בלבנון. שם היא בכלל טרפדה את השאיפה למדינה דמוקרטית חילונית ומתקדמת. הרי היתה שם מהפכה לפני חמש שנים, מהפכה כבירה, מיליון לבנונים יצאו לרחובות; זה שקול ל-20 מיליון מצרים. הם קיוו לקבל באמת אותה לבנון חופשית, דמוקרטית, מתקדמת, והיום אירן שולטת שם וה"חיזבאללה" שולט שם. אם אירן תהיה חסינה מהלחצים שהמערב מפעיל היום בלוב, אין שום סיכוי שהתקוות הגדולות שהעולם נושא, לאביב בעולם הערבי, להתפתחות של החופש והקדמה – הסיכוי הזה יכול לרדת לטמיון, משום שאירן גרעינית במרחב כזה רוחש ורוגש, אירן כזאת תטרפד כל סיכוי להתקדמות למאה ה-21. היא רוצה להחזיר אותנו למאה התשיעית. על כן מדינות המערב והקהילייה הבין-לאומית, שמאיימת על קדאפי שיעמידו אותו ואת אנשיו לדין בגין פשעי מלחמה, שפועלת בכל דרך להפעיל לחצים למנוע את העריצות של השלטון הזה על עמו, הייתי מצפה מהם שיפעילו לחצים דומים על אירן. ואירן בוודאי לפחות שקולה ללוב, ולדעתי חשיבותה גדולה בהרבה. בינתיים, שליחיה ותומכיה ומעריציה ממשיכים כל פעולה אפשרית מצדם לטרפד את השלום ואת הביטחון באזורנו. אנחנו חווינו בשבועות הללו, בין הדיון הקודם לדיון הזה, רצח נורא באיתמר, רצח שזעזע את כל אזרחי ישראל. אני רוצה לתקן את אחד הדוברים – או אחת הדוברות – קודם לכן, שאמרה שבנייה איננה בגדר עונש. זאת לא הכוונה. אנחנו רוצים למצוא את המרצחים, אנחנו גם נמצא אותם, ואנחנו נמצה אתם את הדין. אבל הבנייה היא אחת התגובות, אחת מהדרכים שהציונות לאורך שנותיה מצאה כדי לענות על מעשי הרצח הללו, וזה דבר שלא המצאנו. זו גם לא הבנייה היחידה. היתה בנייה גדולה וכבירה בלי שום קשר למעשי רצח, אבל במקומות מסוימים, כשהיו מעשי טבח ברורים, לפעמים לא בצמידות מדויקת למקום ולפעמים חמש שנים – ובמקרה אחד 30 שנה – לאחר המעשה – – <אורית זוארץ (קדימה):> ככה זה כשאין מדיניות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – עם ישראל בנה. קיבוץ מעלה-החמישה הוקם בעקבות רצח חמשת חברי גרעין "במעלה" של תנועת "גורדוניה"; קיבוץ גבעת-השלושה הוקם לזכרם של שלושה מפועלי פתח-תקווה, שנתלו – בעצם עונו ומתו בדמשק בהאשמות שווא בזמן מלחמת העולם הראשונה; מושב משמר-השבעה הוקם לזכרם של שבעת הנוטרים שנפלו במלחמת העצמאות בכפר-יאזור; קריית-שמונה הוקמה על מנת להנציח את זכרם של חללי תל-חי במאורעות תר"פ, בראשם כמובן טרופלדור; קיבוץ נתיב-הל"ה הוקם לזכרם של לוחמי מחלקת הל"ה, שעלתה מן השפלה לגוש-עציון הנצור וכל לוחמיה נפלו בדרך; מושב גבעת-כ"ח – זה לא גבעת-כוֹח, זו גבעת-כ"ח – הוקם לזכרם של 28 חיילים מחטיבת אלכסנדרוני, שנפלו במקום על כיבוש הכפר הערבי קולֶה. אני נותן לכם רק את השמות שאני העליתי כאן, כתוצאה מהדיון ששמעתי כאן. ביקשתי פשוט לרשום את המקומות הללו. לא בדקתי, ודאי יש עוד הרבה, הרבה מקומות יישוב, הרבה בנייה שנעשתה כתגובה אמיתית של רצון חיים, של עם ששואף חיים ואומר: מול המרצחים נפעל, אבל מול הרצון לעקור אותנו מכאן בכוח, מול הרצון לשרש אותנו מהמקום הזה, להוציא אותנו מכאן, יש לנו תגובה נוספת, והתגובה הזאת אומרת: אנחנו בונים. כן. אתם יורים – אנחנו בונים. <ציפי לבני (קדימה):> בכל מקום, אדוני ראש הממשלה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ואני חושב – אחד הדברים שאמרתי, שהטרור לא יקבע את מפת ההתיישבות. אבל הטרור לא בא להגיד: אתם לא תהיו במקום הספציפי הזה. לו המרצחים הללו היו יכולים, היו נכנסים לתל-אביב והיו נכנסים לפתח-תקווה ולראש-העין וליהוד. כבר עשו את זה. לכל מקום, כי הם רוצים לסלק אותנו מכל מקום, ולכן לא הם יקבעו את מפת ההתיישבות ולכן גם לא קבעו. ועל כן אמרתי: אנחנו נבנה קודם כול בגושים. בגושים הרי יש הסכמה – לא מקיר לקיר – אולי גם על זה כבר אין הסכמה אצלכם, אבל ודאי שהתגובה הזאת – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ודאי שהתגובה הזאת היתה התגובה הנכונה, לא משום שהיא מחליפה, חברת הכנסת חוטובלי, את הצורך לתפוס את המרצחים; על זה לא נוותר, ואנחנו גם נמצא אותם. <ישראל חסון (קדימה):> אבל למה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד ראש הממשלה – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> אחרי שנתיים הבנת? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אלא משום שהיא אכן נותנת מענה הולם – והנקודה שלי לחברי הכנסת היום היא מענה מתמשך, משחר הציונות. מענה לאלה שרוצים לעקור אותנו מכאן, ואנחנו אומרים להם: אנחנו נהיה בארץ הזאת. זה לא יעזור לכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> מכובדי ראש הממשלה, הואיל והיינו באותם בתי-ספר ובאותם בתים, נדמה לי שנתיב-הל"ה היה קם גם אם הל"ה לא היו – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ייתכן מאוד. ייתכן, אינני יודע. <היו"ר ראובן ריבלין:> קריית-שמונה היתה קמה. בכל מקום בארץ היינו מקימים. וכמובן, כמובן, אנחנו הנצחנו את שמותם של אותם אלה שנפלו על כיבוש הארץ. תודה רבה. <רוני בר-און (קדימה):> נכון, אבל למה לא לשנות את ההיסטוריה. <ישראל חסון (קדימה):> לא, השאלה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא רק הנצחנו. גם בנינו. גם בנינו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רק אמרתי את המובן מאליו. לא אמרתי שום דבר אחר. תודה לאדוני ראש הממשלה. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> סליחה, רבותי. מה קרה? מה קרה? כולנו מסכימים על אותו דבר. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אבל הדבר השני שהיה זו לא התגובה שלנו. הנושא השני שעלה על הפרק זה התגובה לרצח של הרשות הפלסטינית. התגובה הזאת היתה תחילה מגומגמת, אחר כך משתהית ואחר כך הגיע אלי טלפון מאבו מאזן. הוא אמר שהמעשה הזה הוא מעשה נורא. אמרתי לו: לא לי אתה צריך להגיד את הדברים האלה, אתה צריך להגיד את זה בעוצמה בכלי התקשורת. אבל לא בכלי התקשורת שלנו, אתה צריך להגיד את זה בעוצמה בכלי התקשורת שלכם – ושם, אגב, הם נשלטים על-ידי המדינה או על-ידי הממשלה. תגיד את זה שם, ותגיד את זה כל פעם שזה קורה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> גם פה אתה מנסה להשתלט על רשות השידור. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כל פעם שזה קורה תגיד את זה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה מוכן בישראל היום – – – לגנות את הרצח של הילדים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – היום – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אחמד טיבי. <שי חרמש (קדימה):> קצת כבוד. אתה מוכן – – –? זה לא אצלך בטייבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חרמש. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – אתה צבוע. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת טיבי, אני קורא לך. חבר הכנסת טיבי, אני קורא לך לסדר פעם שנייה. טלב אלסאנע היה בפעם שנייה. חבר הכנסת טיבי – פעם שנייה. <שי חרמש (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חרמש. חבר הכנסת חרמש, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. אל תבהיר לי, אל תבהיר. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – ילדים, תינוקות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת עפו אגבאריה, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – ילדים, תינוקות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא לך לסדר פעם שנייה. חבר הכנסת עפו אגבאריה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חבר הכנסת טיבי, ודאי שעם צאתי מכאן אתעדכן באירועים בעזה. עוד לא קיבלתי דיווח מדויק, כשאקבל אותו – – – <שי חרמש (קדימה):> גם בעזה וגם בכפר-עזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חרמש. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כשאקבל את התמונה הזו – – – <שי חרמש (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חרמש, אני מזהיר אותך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כשאקבל את התמונה הזו, אתה תשמע את תגובתה של ישראל ותגובתי שלי בצורה שלמה ומלאה. אבל דבר אחד אנחנו יודעים: מי שנכנס – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אגבאריה, צא החוצה. חבר הכנסת אגבאריה, תנוח בחוץ. (חבר הכנסת עפו אגבאריה יוצא מאולם המליאה.) <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מי שנכנס לבית באיתמר לא הרג – לא רצח את המשפחה הזאת בשגגה. היא לא נהרגה כתוצאה מפעולת לוואי מלחמתית, שלפעמים, לצערנו, גובה גם מחיר באזרחים חפים מפשע. זה קורה בכל לחימה. <חנא סוייד (חד"ש):> כשכל יום הורגים ב"לוואי", צריך לחשוב פעמיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. שמעו את קריאתך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הם נרצחו על-ידי אנשים שבאו באופן שיטתי, יזום, לרצוח את הילדים, לשסף את גרונם, לדקור את לבם – ממש כך – ועל כן המעשה הזה היה מעשה נורא, מעשה מפלצתי וחייתי, שדרש גינוי מיידי – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא גונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – של הרשות הפלסטינית. ושוב, לא אל מול אזרחי ישראל, אלא דווקא אל מול הציבור והעם הפלסטיני. למחרת הרצח, אני מוכרח להגיד לכם, לתדהמתי, אני מגלה שבכיכר באל-בירה, ליד רמאללה, קוראים כיכר על שמה של אותה רוצחת של 36 ישראלים ואמריקנית אחת, וביניהם 12 ילדים, ומנהלים טורניר כדורגל על שמו של מחבל אחר. ואני שואל את עצמי, ואני שואל גם אתכם: הרשות הפלסטינית, שמדברת שלום כלפי חוץ, מדוע אינה מדברת שלום כלפי פנים? אגב, כל מה שאמרתי לכם, אני אומר לכם, אמרתי גם לאבו מאזן, אמרתי לנשיא עבאס, בדיוק באותה ישירות: דברו שלום כלפי פנים. אבל מה שיש כלפי פנים זה הסתה בלתי פוסקת, ויש מחיר להסתה הזאת. אנחנו ראינו את זה גם ביחסינו עם מדינות אחרות. היו לנו יחסים עם משטרים, אבל המשטרים לעתים אפשרו את אותה הסתה נגד ישראל בכלי התקשורת שלהם, והניגוד הזה בסוף, בסוף, לא מחזיק מעמד. ולכן אנחנו באים אל הרשות הפלסטינית ואנחנו אומרים: אתם רוצים לדבר אתנו שלום? לשלום יש שני יסודות איתנים: היסוד הראשון הוא הכרה, הכרה בזכותה של מדינת ישראל ובזכותו של עם ישראל לחיות פה במדינתו. כיצד אתם יכולים לטפח את ההכרה הזאת אם אתם מטפחים את ההיפך ממנה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מי – – – את לוחמי הל"ה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אם אתם מחנכים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תסביר. מה עשו לוחמי הל"ה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת טיבי, אתה לא יכול – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הם ניסו – – – אוטובוס. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא עונה לך על מה שאתם דיברתם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טיבי, אתה יכול להירגע? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הם היו טרוריסטים, לוחמי הל"ה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אחמד טיבי, אני קורא לך לסדר פעם שלישית. להוציא את חבר הכנסת טיבי, בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אם אתם – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הם היו טרוריסטים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. להוציא אותו, רבותי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לוחמי הל"ה היו טרוריסטים. <היו"ר ראובן ריבלין:> להוציא אותו. אולי אתם לא מבינים. שמעתי. (חבר הכנסת אחמד טיבי יוצא מאולם המליאה.) <אופיר אקוניס (הליכוד):> הוא טרוריסט בעצמו. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעתי. חבר הכנסת, שמעתי את דבריו. <נסים זאב (ש"ס):> זה אפקט דומינו. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זאב, אני רוצה להזכיר לך שאתה בקריאה שנייה. אתה בקריאה שנייה. אתה, אין לך יותר יכולת לדבר. חבר הכנסת אופיר אקוניס, אל תהיה בצינור. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כיצד אתם – – – <יואל חסון (קדימה):> ראש הממשלה, הנאום שלך מוכיח שהולכים לבחירות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת. חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (קדימה):> אין פה ספק, זה נאום בחירות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כיצד אתם יכולים לדבר אתנו על שלום, כשבספרי הלימוד של הילדים שלכם מדינת ישראל לא קיימת, היא איננה קיימת, היא פשוט נשמטה משם? כיצד אתם יכולים לדבר אתנו שלום – – <דב חנין (חד"ש):> מדינת פלסטין קיימת בספרי הלימוד שלך? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – כשאתם מדברים על שלום עם ה"חמאס"? אתם מדברים על שלום עם ה"חמאס" ובד בבד אתם מדברים על שלום עם ישראל? אתה יכול לבחור. אתה יכול לבחור שלום עם ה"חמאס" ואתה יכול לבחור שלום עם ישראל, אבל אינך יכול לבחור את שניהם, זה או זה או זה. ואני אומר לשכנינו הפלסטינים ברשות הפלסטינית: – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מה הממשלה הזאת עושה למען שלום? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – תבחרו שלום. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מה היא עושה חוץ מהתנחלויות? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע. <יוחנן פלסנר (קדימה):> ועדיין תמרנת אותנו לבידוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר, אתה, אין לך זכות צעקה יותר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, אתה לא מבין מה אני אומר לך? אתה רוצה לחייב אותי? <אופיר אקוניס (הליכוד):> אתה מגן על הפלסטינים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אופיר אקוניס, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> הם עושים לך בית-ספר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ובכן, אני אומר לשכנינו ברשות הפלסטינית: תבחרו שלום. אם אתם רוצים לבחור בשלום – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה בחרת? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – תצטרכו לעשות את הדבר הבסיסי ביותר, שאתם אינכם עושים אותו – אינכם מכינים את עמכם לשלום. <ציפי לבני (קדימה):> ואתה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ראו את הדיון שקיים כאן. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה מכין את העם שלך לשלום? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> פה, העם הזה רוצה בשלום, מוכן ללכת לשלום, יעשה למען השלום ועושה למען השלום, אבל אתם מתרחקים מזה. מדוע אתם מתרחקים מזה? מדוע אינכם באים לעשות את הדבר הפשוט ביותר? אבו מאזן נמצא עשר דקות מכאן, ברמאללה, הוא טס לכל העולם, אבל לבוא הנה, לשבת כאן או במקום אחר, במרחק של דקות – את זה הוא איננו מוכן לעשות. מישהו חושב ששלום יעשו בכפייה? מישהו חושב ששלום אמיתי בין עמים יכול להיעשות בלי שהעמים ישבו וידברו זה עם זה? <נינו אבסדזה (קדימה):> או ההיפך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> עכשיו אתם אומרים – עכשיו אתם אומרים כאן. ידידי באופוזיציה, מה הם אומרים? הם אומרים: תראו, אנחנו כבר היינו על סף הסכם, או-טו-טו, הפלסטינים כבר היו מוכנים לעשות את כל הצעדים, ללכת. ואני שאלתי: אם כן, למה לא היה שלום? למה לא בא השלום? כי כל פעם זה או-טו-טו. בקמפ-דייוויד, ב-2000, זה היה או-טו-טו. <יואל חסון (קדימה):> כי היו בחירות, אתה יודע את זה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בממשלת קדימה האחרונה – או-טו-טו. ומה שהפריע, תמיד הפריע, זה הבחירות. טוב, נו, אז בדקתי על מה הם הסכימו – – <חיים אורון (מרצ):> אז בוא תעשה אתה. תעשה אתה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ועל מה הם לא הסכימו. ובכן, בדקתי. לפי אותם פרסומים, שלא שמעתי עליהם הכחשה, הפלסטינים אמרו שהם דורשים לפרק את הר-חומה, את אריאל, את מעלה-אדומים. אני מניח שאתם בקדימה מתנגדים לזה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אנחנו בנינו שם. אתה לא. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ובכן, אתם מתנגדים לזה. אם אתם מתנגדים לזה, אני רוצה לדעת איפה היה ההסכם. אני שמעתי גם מצד יושבת-ראש האופוזיציה עמדה, שאני מסכים אתה לחלוטין – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ואתה – – – שלום. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אף פליט, אף פליט אחד. נו, הם הסכימו לזה? הייתם כל כך קרובים, או-טו-טו, או שעל זה הייתם מוכנים לוותר? <יוחנן פלסנר (קדימה):> הם היו הסרבנים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני שמעתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר. <יצחק הרצוג (העבודה):> תסתכל להם בעיניים – – – אותם. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הרי אנחנו מוכנים, חבר הכנסת הרצוג. הם אינם מוכנים לשבת אתנו. אני שמעתי – – – <אורית זוארץ (קדימה):> כי לא מאמינים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שמעתי מאותם גורמים, מאותם פרסומים – – – <יואל חסון (קדימה):> למה אתה לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יואל חסון, אתה מחייב אותי? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני שמעתי מאותם גורמים – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר, אני קורא לך, אתה יוצא החוצה בקריאה הבאה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – באותם פרסומים, שעמדתם היתה שכוחות בין-לאומיים, ורק הם, כוחות או"ם וכוחות בין-לאומיים, יהיו על הירדן. והעמדה שלי שכוחות צה"ל חייבים להיות על הירדן. זו עמדתי. גברתי, אינני יודע מה עמדתך. אולי תגידי לנו כשאת כאן. את לא בעד פירוק מעלה-אדומים? את לא בעד פירוק אריאל? אינך בעד פירוק הר-חומה? אינך בעד הכנסת אף פליט? את תומכת בעמדתי שאסור להוציא את צה"ל מקו הירדן, ובייחוד עכשיו כשאנחנו רואים מה מתרחש כאן סביב העולם? אם אלה העמדות שלנו ואם אלה היו העמדות שלכם, אני רוצה לשמוע. אז אני רוצה להבין איפה היה ההסכם או-טו-טו. ואם לא היה הסכם או-טו-טו, ואם אין הסכם או-טו-טו בתנאים האלה, שאנחנו כולנו עומדים עליהם, אני רוצה לדעת למה אתם עסוקים כל הזמן בתקיפת ממשלת ישראל, בתקיפה ובהכפשה אין-סופיות, כשאתם יודעים את האמת, שאתם הייתם רחוקים, רחוקים מהסכם, משום שהפלסטינים צריכים להתרגל לשני דברים, ואתם אינכם מוכנים לומר זאת בחדות, אתם מטשטשים זאת, ובכך אינכם תורמים לדבר החשוב – להגנת מדינת ישראל. אנחנו צריכים לומר בפשטות: הפלסטינים טרם הגיעו להכרה במדינת ישראל, הם טרם הפסיקו את ההסתה נגד מדינת ישראל בתוך חברתם, הם טרם הגיעו להבנה שגושים שלמים יצטרכו בכל הסכם להישאר במקום, הם טרם הגיעו להסכמה לתנאי הביטחון המינימליים – – <יואל חסון (קדימה):> אתה לא דואג ממדינה דו-לאומית? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – הדרושים בכל הסכם שלום, כדי שהשלום יחזיק מעמד וכדי שמדינת ישראל תוכל להגן על עצמה אם השלום ייפרם. זו האמת. את האמת הזאת אינכם מציגים. אתם מטשטשים אותה. והגיע הזמן – – <מגלי והבה (קדימה):> מה האמת שלך? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – הגיע הזמן פעם אחת שתאמרו את האמת, אם לא לעם, אז לעצמכם. <מגלי והבה (קדימה):> מה האמת שלך, ראש הממשלה? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לראש הממשלה. רבותי – – – <יואל חסון (קדימה):> מה עם מדינה דו-לאומית? אתה לא דואג מזה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, עכשיו אתה רוצה? לפני נאומה? אתה לא רוצה לשמוע את נאום יושבת-ראש האופוזיציה? אני מזמין את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, לעלות על הדוכן, ואני הופך את פני לכיוון הזה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> יש בחירות בקרוב, אדוני היושב-ראש? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, אתה שואל אותי בתור פרשן או בתור "טייר"? <מוחמד ברכה (חד"ש):> בתור מומחה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בתור מומחה למה? לבחירות? כל יום יכולות להיות בחירות, אני מודיע לך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> נאום מובהק של בחירות. <היו"ר ראובן ריבלין:> בדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו אנחנו יכולים ללכת לבחירות, למעט בשבת, בכל יום. בבקשה. רבותי, מרגע זה אין הפרעות, ואני אקפיד בדיוק כפי שהקפדתי אצל ראש הממשלה ואף יותר. <ציפי לבני (קדימה):> מכובדי, נציגי יפן שנמצאים אתנו כאן היום, קודם כול רצוי לומר שההשתתפות של עם ישראל עם העם היפני חוצה דעות, חוצה אמונות וחוצה השקפות עולם, ובוודאי חוצה מפלגות במדינת ישראל. הדברים שנאמרו כאן, הן על-ידי חבר קדימה והן על-ידי סגן שר החוץ, הן על-ידי יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה ואנוכי – כולנו מרגישים שותפים לאותה דרמה, לאותו צונאמי גדול, שלא רק פגע ביפן אלא נתן לכולנו להבין שהבלתי-צפוי יכול לקרות וחיים משתנים ברגע, לא רק של בני-אדם אלא גם של אומה שלמה כמו יפן. כל העם בישראל הביט בהשתאות איך איתני הטבע מכלים את זעמם בטכנולוגיות המתקדמות ביותר שיצר האדם והופכים ממעוף הלוויין את כל חיינו כמו קוביות משחק בידי איתני הטבע. אנחנו משתתפים כולנו בצער העם היפני, אנחנו מושיטים יד של ידידות ועזרה, אנחנו יודעים שהאיפוק המסורתי שמאפיין את העם היפני ותרבותו מכסה על הרבה מאוד כאב וצער, ואנחנו שותפים להם. אין לנו ספק, ואנחנו רוצים להביע תקווה, שתדעו, כפי שעשיתם בעבר, להתאושש ולהחזיר את יפן למקום שהיתה בו, של מדינה שהיא דוגמה בכלכלתה, בתרומתה לעולם החופשי. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשגריר יפן ולמשלחת הקונסולרית של יפן בישראל. תודה רבה. <ציפי לבני (קדימה):> חברי חברי הכנסת, אתמול קברנו חבר יקר, את חבר הכנסת זאביק בוים. זאביק קיבל הרבה כבוד מכל חלקי הבית, ובצדק. כולנו דיברנו על קברו ז'בוטינסקי, כי זה מה שייצג בחייו. ראש הממשלה כיבד את האירוע, וגם אני, וחבר הכנסת רוני בר-און, שעשה כאן מעשה ענק והקריא מנאומו האחרון של זאביק בוים. גם אני, אמש, חשבתי על דבריו של חבר הכנסת בוים כאן, כשפנה הוא עצמו אל ראש הממשלה. אבל כשראש הממשלה דיבר, והוא דיבר על חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי – אין ספק וכולנו יודעים שזה מה שאפיין את זאביק. אני רוצה לדבר היום, ראש הממשלה, על חמשת המ"מים. מה לראש הממשלה ולתנועה שמתיימרת לייצג את ז'בוטינסקי ולחמשת המ"מים? איך ראש הממשלה יכול לדבר על חמשת המ"מים לאחר שנתיים לממשלה, כשכל השירותים החברתיים קורסים, העובדים הסוציאליים שובתים עדיין, הם, שנמצאים בחזית המחדל החברתי המתמשך, הם, שצריכים לעמוד עם האנשים, עם החולים, עם אלה שנזקקים? הרופאים לפני שביתה, כל עם ישראל פושט יד לתרומות, מעמד הביניים קורס ונחנק, ואין ממשלה בישראל אלא רק זו שמדברת. <אופיר אקוניס (הליכוד):> מה את עשית למענה? <ציפי לבני (קדימה):> בוא נדבר על חמשת המ"מים. בוא נתחיל ממזון, ערב פסח. אנחנו נראה בערב הפסח אנשים טובים ממלאים מצוות קמחא דפסחא. הם ימלאו ארגזים במצות וביין. <יריב לוין (הליכוד):> – – – ראינו משהו אחר? – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יריב לוין, חבר הכנסת יריב לוין. <ציפי לבני (קדימה):> ואני לא מאמינה שבמדינת ישראל אנשים, אזרחי המדינה הזאת, צריכים להיות תלויים בבעלי ממון נדיבים כדי לאכול מצה בפסח או בכלל. המצווה שלהם לא מחליפה את חובת הממשלה לאזרחי ישראל. <יריב לוין (הליכוד):> מה עשית את בעניין הזה? <ציפי לבני (קדימה):> העמותות החברתיות והחברות שתורמות – והן תורמות – לא מורידות את האחריות מכתפי הממשלה. זה היה מזון, המ"ם הראשונה. השנייה זה מעון, בואו נדבר על דיור. מעל 100,000 זכאי דיור ציבורי שהממשלה נתנה להם – – <יריב לוין (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יריב לוין, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <ציפי לבני (קדימה):> – – פתק שהם זכאים לדיור ציבורי, אבל הפתק נשאר נייר ביד. מתוכם כ-50,000 עולים, ויש מבוגרים, יש חד-הוריות, יש חסרי יכולת, הורים שחסכו כל החיים לקנות דירה לילד, אוכלים, שותים ומתדלקים את החסכונות. זוגות צעירים לא יכולים לרכוש דירה, עומדים בתור למגרש בדימונה ובירוחם. אתה יודע, ראש הממשלה, משבר הדיור זה הדבר היחיד שמאחד היום את החברה הישראלית. אין דיור לעולים, אין דיור לחרדים, אין תוכניות מיתאר לערבים, אין לזוגות צעירים, אין במרכז ואין בפריפריה. מינהל מקרקעי ישראל תקוע שנים. דיברת על רפורמות שרק תקעו עוד יותר את מינהל מקרקעי ישראל, כי רפורמות, אדוני, צריך ליישם, לא מספיק להגג לרגע. זאת אומרת, מול משבר הדיור הזה, זה מה שיכולת להמציא? את ה"סופר-טנקר", שוב? עוד מישהו מצא ב"גוגל" את הטקסט המופלא הזה? הבעיות שמדינת ישראל מתמודדת אתן בתחום הדיור ועוד – גם על השאר נדבר – דורשות התמודדות מסוג אחר, ולא מסוג הססמה הרדודה שאתה יודע בהצגה נפלאה לומר מעת לעת במסיבות עיתונאים מזדמנות. אז דיברנו על מזון, דיברנו על מעון – מרפא. בוא נדבר על בתי-החולים. 3,600 מיטות חסרות, קיבלתם החלטה על 200 מיטות לשנה, שכבר מזמן אושרה בתקציב, ואתה ממחזר את זה וממחזר את זה וממחזר את זה כל נאום. <אופיר אקוניס (הליכוד):> חוצפה כזאת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אופיר אקוניס, אתה לא נואם. <אופיר אקוניס (הליכוד):> לא הוסיפו מיטה אחת. <ציפי לבני (קדימה):> ואין מספיק רופאים בפריפריה, ובריאות בישראל היא לעשירים, וגם בתי-החולים פושטים יד לנדיבים כדי לקבל תרומות, והם תורמים לאלה שיש להם ממילא. אתה יודע, בפורים הלכתי לבית-חולים שנמצא במרכז הארץ, אבל בפריפריה החברתית, בית-החולים "וולפסון". אדוני ראש הממשלה, זה כבר לא הזקנה במסדרון, זה כבר ילדים ששוכבים במסדרונות בית-החולים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אז למה לא הוספת מיטה? <ציפי לבני (קדימה):> נמשיך ונדבר. דיברנו על מזון ועל מעון ועל מרפא, ונדבר על מורה, על החינוך במדינת ישראל. האם באמת יש שוויון הזדמנויות בחינוך במדינת ישראל? אתה יודע, עזבו הנציגים של יפן. זה מדהים עד כמה שבמזרח הרחוק, ביפן, בדרום-קוריאה, במקומות אחרים, נדמה להם שהחינוך במדינת ישראל מייצר את ההון האנושי המדהים שקיים כאן במדינת ישראל. היום המצטיינים בישראל מפגרים אחרי אלה שנמצאים במדינות העולם המתקדם, מדינות ה-OECD. השתתפנו שנינו בכנס הנגב שארגן המשנה לראש הממשלה סילבן שלום. אתה שוב מדבר על רכבות. הזוגות הצעירים שאתה רוצה שיבואו לשם רוצים לדעת שיש חינוך לילדים שלהם, לא שיש להם דרך גישה לנסוע ולחזור. ואם אתה כבר מדבר על ועדת-ששינסקי, תקיים בחוק את מה שהתחייבת לו – קרן לחינוך – ולא להיות שוב במצב שתמשיך ותכלה את תקציב המדינה הזאת על הסכמים קואליציוניים שונים. אם כי אז כבר לא תהיה בשלטון, זה הדבר היחיד שמרגיע אותי בעת הזאת. אני רוצה לדבר היום על עוד מ"ם שז'בוטינסקי לא הזכיר, וזה משפט. משפט. זו המ"ם שז'בוטינסקי לא הזכיר. נפל היום דבר בישראל והוכח שבישראל יש שוויון בפני החוק. בית-המשפט קבע שנשיא מדינת ישראל אנס ושלח אותו לרצות את עונשו. נשים אמיצות חשפו, עמדו בביקורת קשה וחשפו את מה שהתרחש בחדרי חדרים, בכסות הממלכתית שקיבל הנשיא. ביטחון, ראש הממשלה, איננו רק מול איום מבחוץ, אלא הוא אותו ביטחון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לא לעמוד בצדדים ולדבר. חבר הכנסת כהן ויושב-ראש ועדת הכספים וממלא-מקומו. רבותי, אי-אפשר כאשר מדברים. השרים כץ ולבנת, במטותא מכם, אי-אפשר לעמוד מול הבמה כשמישהו דובר מעל הבמה. <ציפי לבני (קדימה):> אני ממשיכה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, גברתי. <ציפי לבני (קדימה):> דיברתי על משפט, וחזרתי ואמרתי שביטחון הוא לא רק מול איומים מבחוץ, אלא גם הביטחון שיש לכל אדם, בעיקר לנשים בישראל, אותו ביטחון שלא יפגעו בהן, לא בגוף ולא בנשמה. ולפני שיישמעו קולות אחרים, ולכן אני אומרת את זה כאן היום מעל הדוכן, חשוב לומר שבית-המשפט בישראל הוא הגורם היחיד המוסמך לקבוע חפותו או אשמתו של אדם, גם כשמדובר בנשיא. לא האזרחים, לא העיתונות, לא אנחנו בכנסת וגם לא הרבנים. בתי-המשפט הם אלה שצריכים לחרוץ דין. הציבור צריך לקבל את הדין והנאשם – במקרה שלנו, נשיא לשעבר – צריך לרצות אותו. אבל אני רוצה לדבר עכשיו על המ"ם החמישית של ז'בוטינסקי, על מלבוש. ובזה בעצם עוסקים כולם – איזה חליפה ילבש ראש הממשלה בנאום המדובר שמתישהו אולי הוא יישא אותו. עוד מעט שנתיים לממשלה, אין הישגי עבר, אין תקווה לעתיד. שר הביטחון מדבר על צונאמי מדיני, והוא יודע למה, הרי הוא יושב קרוב לראש הממשלה והוא יודע שראש הממשלה לא יוכל להתמודד עם איזשהו, לא רק צונאמי מדיני – – <יריב לוין (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – אלא רוח מדינית קלה, כי אין לו שום רעיון מדיני מכונן שאותו הוא רוצה להביא לבני עמו. הרי שנתיים עברו מאז הרכבת הממשלה וישראל מבודדת, חלשה – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אולי תדברי על – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – נהרסת מבפנים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת חוטובלי, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <ציפי לבני (קדימה):> הארץ נהדרת, יושביה נהדרים, הם ציונים, הם רוצים לחיות כאן בכבוד, רק אין ממשלה. שנתיים לממשלה וסיום המושב היה הזדמנות לראש ממשלה שיש לו תוכן, או חזון, לא רק לדבר על אותם הישגים ממוחזרים שהוא חוזר ואומר מעת לעת, אלא אם יש לו חזון אז מטבע הדברים הכנסת היא המקום הראוי לשטוח אותו, בעברית, בפני הגוף הנבחר, ומכאן יישמע הקול מקצה הארץ ועד קצה. אבל לא, הכנסת היא המקום שבו ראש הממשלה לא ידבר. אני לא יודעת אם הוא ידבר, אבל אם הוא ידבר, זה לא יהיה בכנסת. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אז מה העמדות שלך? <ציפי לבני (קדימה):> כבר כמה חודשים שאנחנו שומעים – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> מה העמדות שלך? מה את אומרת? <ציפי לבני (קדימה):> – – על נאום עתידי, ואני אומרת: הרי אם יש לראש הממשלה חזון, שהוא איננו מין "סופר-טנקר" כזה שמוצאים ב"גוגל" מעכשיו לעכשיו, הרי אם יש לו חזון כזה, אז למה מחכים אתו? <איוב קרא (הליכוד):> מה יש לך? – – – <ציפי לבני (קדימה):> הרי בוודאי הוא כבר היה יכול לפרוס אותו כאן, בעברית, בפני הכנסת. לי יש התחושה שהתאריך העתידי נקבע כדי שייגמר מושב הכנסת. הנאום הזה, שמנסים להכין אותו, אנחנו כבר יודעים ככה: החליפה, אני מניחה; התפאורה, אנחנו יודעים; שפת הדיבור כנראה לא תהיה בעברית, אלא באנגלית. ובסוף, כשמדובר בתפאורה ובלבוש, ובנאום שכל כולו רצף של מלים שנועד למצוא מכנה משותף בין ליברמן ובוגי ובגין ואלי ישי לבין אובמה ומרקל וסרקוזי ובראון. אפשר למצוא מלים, אפשר למצוא מלים – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> את לא מעודכנת. <ציפי לבני (קדימה):> – – אפשר למצוא מלים, אדוני ראש הממשלה, אפשר למצוא מלים שכולם יוכלו להרגיש שהם בסדר, אבל ראש הממשלה – – <נסים זאב (ש"ס):> מה עם – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – זה ראש הממשלה שאמר לפני הבחירות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, נא לצאת לשתות קפה. פשוט אני לא יכול להרהיב עוז בלבי ולגרש אותך. אני מבקש אותך לצאת בעצמך. <איוב קרא (הליכוד):> אדוני, אני רוצה לדעת איזה – – – <ציפי לבני (קדימה):> אבל ראש הממשלה הרי אמר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת, המלה "בראון" אינה מלה לא פרלמנטרית. <איוב קרא (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אז היא אמרה, תשאל אותה אחרי זה, תריץ לה שאילתא. חבר הכנסת איוב קרא – – – <יואל חסון (קדימה):> איוב קרא, תבקש ממנה סליחה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יואל חסון, כשראש האופוזיציה על הדוכן לא אקרא לך לסדר. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אופיר אקוניס, אתה לא יכול לדבר. הוא יכול לדבר אתך, אתה לא יכול לדבר אתו. <ציפי לבני (קדימה):> כי הקהל שיקשיב יודע שמדובר בהצגה. הוא יודע שמדובר במלים שנאמרות על-ידי ראש הממשלה, שאמר בקולו, לפני הבחירות, שמלים זה דבר הפיך. <איוב קרא (הליכוד):> מי זה בראון? <ציפי לבני (קדימה):> אז למה שיאמינו לך, אדוני ראש הממשלה? הרי בעיית ההסברה של מדינת ישראל נובעת משני דברים – לא מהביקורת של האופוזיציה, ואני לא אתן לך לנסות ולסתום לנו את הפה גם אם קשה לך להתמודד עם הביקורת הזאת. בעיית ההסברה של מדינת ישראל נובעת מהיעדר מדיניות ואי-אמון בך, ראש ממשלת ישראל. מלים זה דבר הפיך בעיניך, וההצגה הטובה ביותר לא יכולה לכסות על העובדה המצערת שמדובר בהצגה. והמחיר, מי שמשלם זאת מדינת ישראל, יום-יום. מחיר הבידוד פוגע בביטחון; מחיר הבידוד פוגע בכלכלה; מחיר אי-ההכרעה פוגע בחברה בישראל. אתה מבקש מהאופוזיציה להסביר? אני אעבור ברחבי העולם ואגן על מדינת ישראל, על ערכיה. אני אגן, חבר הכנסת טיבי, על זכותם של חיילי צה"ל להילחם בטרור. אני לא אתן לעולם להשוות בין אותם מחבלים – – <יריב לוין (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – שנכנסים לרצוח תינוק במיטתו לבין חיילי צה"ל שמנסים להימנע מפגיעה באזרחים. <יריב לוין (הליכוד):> מה את – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יריב לוין, אני קורא לך לסדר פעם שנייה. <ציפי לבני (קדימה):> ואת זה אני אעשה כי אני מאמינה במדינת ישראל, אני גאה בחיילי צה"ל, אני מאמינה בערכיה של מדינת ישראל. אני אגן על מדינת ישראל, אבל אני לא אגן עליך, על מדיניותך ככל שהיא קיימת, על אפסות קבלת ההחלטות שהממשלה הזאת מייצגת. ויש הבדל, אדוני ראש הממשלה, בין מדינת ישראל וערכיה, שבה אני גאה, לבין הממשלה הזאת, שבה אני מתביישת. <איוב קרא (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק. <ציפי לבני (קדימה):> אתה יודע מתי יאמינו לך? מתי יחשבו שאולי אתה מתכוון? אם תאמר את הדברים קודם כול כאן במליאה, ומכאן תלך למרכז הליכוד ותדרוש לשנות את ההחלטה שאומרת שלא תקום מדינה פלסטינית בין הים לירדן. אתה יודע מה, אם תיקח סיכון פוליטי – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> כמו שאת עשית כשתמכת – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – קטנטן ותאמר אמת גם בבתי אבלים. בעברית. עברתי את החוויה הזאת, זה לא פשוט. עברתי את החוויה הזאת, באתי כשרה בממשלה להלוויות, והם מחפשים אותנו לא רק בהתנחלויות. זה קרה בתל-אביב ובחיפה ובכל מקום במדינת ישראל. ולרגע, לרגע, אמרת את הדבר הנכון. אמרת שהטרור לא יקבע את מפת ההתיישבות. אמרת: אנחנו נקבע על-פי האינטרסים הלאומיים ובראשם הביטחון. אמרת. אבל כמו שעון מקולקל שפעם אחת ביום יוצא לו לומר גם את השעה הנכונה, מייד אחרי זה הודעת על בניית 400 יחידות דיור. והנה הטרור כן קבע. ביטחון הוא בוודאי צורך ומחויבות. זה תפקידה של הנהגה לדאוג לביטחון, אבל זה תפקידו של צה"ל, הוא זה שצריך לתת ביטחון לתושבים. ואתה צריך להכריע, אדוני ראש הממשלה, בין שתי השקפות עולם, וזה לא הדיון הפילוסופי הזה בינך לבין ציפי חוטובלי. יש שתי השקפות עולם שונות. האם ההתיישבות בכל חלקי הארץ הזאת היא השקפת עולמך? אם כן, תבנה בכל מקום ותגן על זה. דיברת על הציונות של פעם? אז לפחות הציונות המדינית והציונות המעשית התכוונו לאותו חבל ארץ. כשאתה מדבר בחוץ על שתי מדינות לאום, האם אתה יכול באותה נשימה לעמוד כאן ולדבר את אותה אווירה, שהנה אתה חוזר לבנות בכל רחבי הארץ הזאת? ולא מדובר על למי יש זכות על הארץ, אלא מדובר בחזון. וכשאתה תרצה אי-פעם, אם תרצה, להבין ולהפנים ששתי מדינות זה האינטרס שלנו, אז גם תדע איפה אתה בונה ואיפה לא, ותהיה עקבי בהחלטה שלך ותאמר את זה בעברית גם ברגעים הקשים ביותר. והרצח הנוראי הזה – הרי כולנו שותפים לכאב, כולנו, וכולנו רוצים לחבק את המשפחה הזאת, אבל אתה יודע, אדוני ראש הממשלה – – <איוב קרא (הליכוד):> מה עם – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – גם אותי שאלו בניחום אם אי-אפשר לעשות איזושהי אחדות. ואמרתי את האמת, כי אני אומרת אותה גם בחדר, גם בחוץ, גם כשנוח, גם כשלא; אמרתי להם שיש אחדות סביב הכאב, יש אחדות סביב הצורך במלחמה בטרור – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – וכל פעולה שתיעשה מול ה"חמאס", שאין אתו סיכוי לשלום ואין אתו תקווה לשלום, הרי ודאי שהיא דבר הכרחי. אבל יש השקפות עולם שונות שצריכות להיות מוכרעות על-ידי מנהיגות שיש לה אומץ להסתכל אל בני עמה ולומר להם את האמת, ולומר אם החלטנו שעכשיו אנחנו עוסקים בהתיישבות ובבנייה כדי לממש את הזכות ההיסטורית של עם ישראל על חלקי הארץ כולה, או שאנחנו הולכים לממש את חזון שתי מדינות הלאום – החזון היחידי שישמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כשהערכים האלה הם ערכים שחיים בכפיפה אחת, בהרמוניה, ולא בהתנגשות. אבל אתה לא מסוגל לעשות את זה – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – וזה החלק המצער. ולא מאמינים לך, לא בגלל מה שאנחנו אומרים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר לנדאו. <ציפי לבני (קדימה):> – – אלא בגלל מה שאתה אומר. ונכון, ניהלתי משא-ומתן תשעה חודשים עם הפלסטינים – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – <קריאות:> – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> ראש הממשלה קורא קריאות ביניים – – –? <ציפי לבני (קדימה):> – – אבל במסגרת הספינים – הרי אתה טרחת לקרוא את התכנים של "אל-ג'זירה", ראש הממשלה? השארנו לך חוברת עבה, דבר דבור על אופניו, מה היה בחדר המשא-ומתן ומה לא. וכן, אפשר להשיג סיום סכסוך באופן שבו שתי מדינות, כל אחת נותנת פתרון לבני עמה, ואני לא צריכה שאתה תצטט את עמדתי בעניין הפליטים. המשמעות של הדבר היא שפליטים לא נכנסים לישראל. נקודה. אבל אתה יודע מה ההבדל בינינו? אני נאבקת על הדברים האלה בחדר המשא-ומתן, אני לא עושה בהם שימוש פוליטי. אני לא עושה נאומי בחירות כדי לקבל תשואות בצד ימין, לא משתמשת בצד השני כדי להגיד: הם אשמים – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – אלא מתנהלת בצורה מכובדת, שמכבדת את האינטרסים של מדינת ישראל, קודם כול, ופועלת על מנת להגיע להסדר. כך עשיתי בחדר המשא-ומתן. לא גזרתי קופון פוליטי, לא צעקתי את זה על כל הבמות, לא האשמתי את הצד השני – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – ועד שלא פורסמו הדברים ב"אל-ג'זירה", שנינו ידענו את זה – אני, כי ייצגתי בחדר המשא-ומתן, ואתה, כי קיבלת בדיוק את כל התכנים שהיו במשא-ומתן, שהופסק כי היו בחירות במדינת ישראל, ומה אפשר לעשות, לא מאמינים לך. ועובדה שעם העמדות האלה שייצגתי, עם השמירה על הגושים, עם עקרונות הביטחון, עם העניין של הפליטים, עדיין הם רצו להמשיך ולנהל את המשא-ומתן הזה אתנו – – <השר זאב בנימין בגין:> – – – הסכם – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – לא כי היינו רכים אתם בחדרי המשא-ומתן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר בגין. השר בגין. <ציפי לבני (קדימה):> – – – לא כי היינו רכים אתם בחדרי המשא-ומתן – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ראש הממשלה שאל אותה שאלות נוקבות, היא מנסה לענות – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – מה קרה, אדוני ראש הממשלה? היא עונה לשאלות שלך. אם היא עונה כפי שאתה רוצה שהיא תענה, זה ברור שלא. היא עונה לשאלות שלך – כפי שהציגו לך שאלות, ואחר כך קראו קריאות ביניים. <השר זאב בנימין בגין:> ככה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר בגין, תודה. כבוד ראש – – – <השר זאב בנימין בגין:> בתנאים האלה אין הסכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> השר בגין, יהיו לך הזדמנויות רבות. ראש האופוזיציה, בבקשה. <ציפי לבני (קדימה):> וכל זה קרה לא כי היינו רכים בחדר המשא-ומתן; כי עמדנו על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של מדינת ישראל, כפי שגם פורסם, אבל הצד השני ידע שאנחנו לא רק עולים הנה, מנפנפים בדגלים, דורשים, מאשימים, אומרים: תגידו עכשיו – אלא אנחנו מתכוונים בכוונת מכוון להגיע להסדר, מה שאתה הודעת מראש לפני הבחירות ואחריהן, שבעצם איננו מהווה יעד שלך. הסכם כלכלי – איך זה היה? שלום כלכלי – ואחר כך שלום ביטחוני, ורק אחר כך מלמול של כמה מלים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> למה לא הגעתם להסכם? <ציפי לבני (קדימה):> לא הגענו להסכם כי היו בחירות במדינת ישראל, והגיע ראש ממשלה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, רבותי. השרה לבנת שאלה שאלה והיא עונה. השר ארדן, אתה רוצה גם לשאול את ראש האופוזיציה? אפשר לעשות שעת שאלות לראש האופוזיציה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – <יואל חסון (קדימה):> לא ידעתי שזה – – – זה לא שעת שאלות. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אדבר אתה. רבותי, שאלה השרה לבנת. ראש האופוזיציה עמדה לענות לה, אז גם על זה יש לכל אחד מה לומר? אדוני השר, היא עונה כרגע. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> התשובה לא ברורה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אה, לך היא לא ברורה, תגיש לה מכתב. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> היא היתה מוותרת על – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר ארדן. השר ארדן, אולי אתה לא מבין. הפרוצדורה פה היא אחרת. הפרוצדורה פה היא אחרת. לא כל מה שאתה לא מבין, עונים באותו רגע. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אז תשכנע את האומה. צא אחרי הדברים שלה לעיתונות ותאמר לה מה אתה חושב. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> שאבו מאזן יאמר – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר ארדן, אתה רוצה להתווכח אתי? <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – הוא מתרגל לקרוא קריאות ביניים – – – <קריאות:> – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – שבנינו בגושים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר ארדן. לא לענות להם, גברתי. השר ארדן – – – <ציפי לבני (קדימה):> אני מתכוונת לענות. <יוחנן פלסנר (קדימה):> הוא מתרגל כבר. בסדר, אתה מוכן לאופוזיציה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אשמור על ראש האופוזיציה מפני גורמים בממשלה ובקואליציה. <יואל חסון (קדימה):> השרים מראים כישורים אופוזיציונריים מאוד ראויים. <היו"ר ראובן ריבלין:> היא צריכה לשמור עליכם. חבר הכנסת חסון, בבקשה. <איוב קרא (הליכוד):> אני לא יודע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> סגן השר איוב קרא, אתה לא יודע. אתה לא יודע, לך תשאל בחוץ, או תשאל את העיתונות. תשאל אותם. מספיק ודי. נגמר. בבקשה, גברתי. <ציפי לבני (קדימה):> תהליך שלום הוא מורכב וקשה. בתהליך הזה לא על כל דבר מסכימים בדיון הראשון. בתהליך הזה צריך לייצר אמון של כל אחד מהצדדים, שהצד השני רוצה להגיע להסדר, והתהליך הזה רציני יותר מנביבות הססמאות שהשמעתם אתה וחבריך כאן במליאה. וכשהגענו, בנובמבר 2008 – לא לפני כל כך הרבה זמן – לשארם-א-שיח' וקבענו את העקרונות, והפלסטינים אמרו שהם רוצים להמשיך, ואנחנו אמרנו שהם רוצים להמשיך, זה לא היה כססמה פוליטית, זה היה אמיתי. האם זה רק בנגיעת יד, אינני יודעת; נוכל לגלות את זה רק בחדר המשא-ומתן, אבל לעולם לא תצליח להיכנס לחדר המשא-ומתן כשאתה מתנהג באותה הצגה שטוחה, ססמתית, ספינרית – תעמולת בחירות שאתה מנהל בכל מה שקשור להסדר שלום עם הפלסטינים. אתה יודע, אתה קראת להפסיק הסתה, ובצדק. מר אבו מאזן, יש ועדה, הוא נכון לבדוק את ספרי הלימוד, את כל דברי ההסתה. תרים את הכפפה הזאת. יש ועדה – תיזום אותה, תקים אותה, הנה, הצד השני מוכן. תבדוק את ההסתה. יש לי הרגשה שאתה לא רוצה לבדוק את זה, כי זה משרת אותך. הרי מה תגיד כאן על הבמה אם לא תוכל להאשים את הצד השני במשהו? אתה דורש ממנו שידבר שלום לבני עמו ושיכין את עמו לשלום. מה אתה עשית כדי להכין את בוחריך, את חברי מפלגתך, לשלום? האם הדברים שנשמעו כאן זה הכנה לשלום, או בדיוק כל הסיבות והתירוצים למה אתה לעולם לא תוכל להגיע לשם? <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (קדימה):> ואתה יודע מה, מה שהפריע לשלום זה הבחירות, זה עלייתך לשלטון, ולמרות מה שאתה, למרות מה שאתה מייצג, שלום בוא יבוא. זה קשה, זה מורכב, זה לא במחיר נגיעה, זה לא במחיר ססמה, זה לא תוך 20 שניות. זה דורש אנשים רציניים, זה דורש הנהגה, זה דורש הנהגה שיש לה חזון – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – זה דורש הנהגה שמוכנה לוויתורים – כן, גם – אבל הנהגה שתדע לשמור על האינטרסים של מדינת ישראל. הנהגה שלא נותנת לכל מה שקורה מסביב לקבוע את העתיד שלנו. כל יום שעובר נטרקת עוד דלת, וזה לא משחק השמות של מי זוכר עכשיו את שמות ראשי הממשלה, אלא מי מדבר אתך, מי פותח לך דלת, מי מבקר אותך. והטובים בידידינו אומרים: אנחנו רוצים לעזור לישראל, אנחנו לא יכולים לעזור לך; אנחנו אוהבים את ישראל, את ערכיה, את עקרונותיה, אנחנו רוצים להגן עליה – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – אנחנו לא יכולים להגן על המדיניות של הממשלה הזאת, בראשותך. והבעיה של מדינת ישראל איננה אופוזיציה שמבקרת אותך. הבעיה היא אתה, מה שאתה מייצג, חוסר היכולת שלך לקבל החלטות. המדינה הזאת היא מדינה מדהימה, מדינה מדהימה, יש לה אנשים מדהימים – – <נסים זאב (ש"ס):> אז תעזרי לו, למה את לא עוזרת לו? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> למה היא לא עוזרת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק. <ציפי לבני (קדימה):> – – העובדים הסוציאליים שעוזרים, ונמצאים בעוני; הרופאים שעובדים, אני לא יודעת כמה משמרות; הצעירים בעמותת "איילים" בנגב; הצעירים שהולכים לגור בדירות של "עמידר" כדי לעזור לזקנים שם – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – האחרים שבאים לחנך ב"צופים", שבאים לילדים או באים לראות את אותה נערה שנפגעה בתאונת דרכים. יש לנו מדינה שאני גאה בה – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – כשאני רואה את חיילי צה"ל פועלים – כן, גם אם, חס וחלילה, תוך כדי פעילות כזאת קורה, חס וחלילה, נזק לאזרחים. רחב לבי כשאני שומעת את "התקווה", כשאני רואה את הדגל מתנפנף. אבל כשאני מסתכלת בממשלה הזאת, אני גאה בישראל ואני מתביישת בממשלה. <איוב קרא (הליכוד):> מה עם – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> שתי מלחמות – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר ארדן, אני רוצה להזכיר לך שאתה שר – שר מאוד חשוב בממשלת ישראל. תודה רבה. <דברי יושב-ראש הכנסת לזכרם של חבר הכנסת זאב בוים וחבר הכנסת לשעבר תופיק טובי, זיכרונם לברכה> <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, חברי חברי הכנסת, רבותי השרות והשרים, בימים האחרונים הלכו לעולמם שניים מחברי הבית הזה, בעבר ובהווה, המייצגים את קצות הקשת הפוליטית, ועם זה את הפרלמנטריזם במיטבו. לפני ימים ספורים הלך לעולמו בטרם עת חברנו ויקירנו חבר הכנסת זאב בוים, זאביק, והוא רק בן 67. זאביק היה מן האנשים הנחושים, המקצוענים והשורשיים שידע הבית הזה. במשך חצי יובל, מאז התמנה לראש העיר, היה שליח ציבור. בחירתו לכנסת, בתחילה ברשימת הליכוד, היתה טבעית ביותר, כמי שנולד וגדל במחוזות ז'בוטינסקאיים. לאורך דרכו, משירותו בנח"ל דרך פעילותו החינוכית בארץ ומחוצה לה ועד כהונתו בכנסת וכשר בממשלה, תמיד ראה לנגד עיניו את שולחיו ואת הערכים שלאורם גדל, גם אלו שהביאו אותו לשורות הליכוד ואחר כך לשורות קדימה. הוא היה כאח לי והערכתי אותו גם כחבר לדרך וגם כיריב. מאבקו העיקש, הצנוע ומעורר הכבוד במחלת הסרטן הארורה מבטא באופן הכואב והמר את דרכו ואת אישיותו, את השילוב בין אותו "תגר" הנחוץ לעתים בפעילות הציבורית, לבין ה"הדר" שעליו כל כך הקפיד זאביק, שרק לפני שישה שבועות עמד כאן, מעל הדוכן, כפרח, כאדם שאין לו היסוס בקשר לעתידו, ונימק בקול רם ונישא, גם אם בקושי, את הדברים שבהם האמין בזמן שדיבר. הוא האמין בכבוד הזולת ובכבוד בר-הפלוגתא. הוא היה איש רעים, ובלכתו איבדתי גם אני חבר אישי. זאביק בוים היה דוגמה ומופת בדרכו ובאישיותו לנבחר ציבור הגון ומעורר הערכה, גם בקרב מי שחלקו עליו. בשם הכנסת כולה אנו שולחים מכאן תנחומים כנים למשפחתו. יהי זכרו של איש יקר זה ברוך. רבותי, בימים האחרונים הלך לעולמו בשיבה טובה, בגיל 88, חבר הכנסת הוותיק תופיק טובי. בודדים הם חברי הכנסת שכיהנו בבית הזה במשך יותר מ-40 שנה. גם אנחנו, יוצאי מחזור 1988, עוד הספקנו להיות אתו כאן בבית שנתיים. חבר הכנסת לשעבר טובי כיהן למן הכנסת הראשונה בשנת 1949 ועד לכנסת השתים-עשרה, ובמהלכה פרש מהחיים הפוליטיים. הוא נבחר מטעם המפלגה הקומוניסטית, מק"י, ובהמשך מטעם חד"ש, ונשא בתפקידים בתנועות אלו. הוא הטביע את חותמו על הפרלמנט הישראלי והיה ממניחי היסודות לטיבו של הדיון הציבורי והפרלמנטרי שהתגבש כאן בכנסת במרוצת השנים. תופיק טובי היה חבר בתנועה שהיתה מצויה רוב הזמן בעימות עם רבים מעמיתיה בכנסת ומחוצה לה, ודווקא משום כך ראויה להערכה העובדה שהוא עמד על הצורך לכבד את כללי המשחק הפרלמנטריים, ואף ידע למלא אחריהם הלכה למעשה. הכהונה מטעם מפלגת מיעוט, רבותי, איננה מלאכה קלה, וודאי שלא פופולרית. הדבר הפך את כהונתו הציבורית למאתגרת יותר, ועמדותיו אתגרו אף הן את עמיתיו ויריביו במשך שנים. הוא היה פרלמנטר מוערך ואישיות מרשימה, ואנחנו שולחים מכאן תנחומים לבני משפחתו, למכריו ולמוקיריו. רבותי, נכבד כעת בקימה, לפני ההצבעה, את חברי הכנסת שהלכו לעולמם. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרם של המנוחים.) <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נא לשבת. <כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו בסופו של הסעיף השני בסדר-היום, והוא כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי, דיון על-פי דרישתם של 40 חברי הכנסת. כמובן, אנחנו מצביעים על הודעתו של ראש הממשלה. כל מי שבעד ראש הממשלה מצביע בעד; כל מי שמתנגד לראש הממשלה מצביע נגד. נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הודעת ראש הממשלה – 59 נגד – 42 נמנעים – אין הודעת ראש הממשלה נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 59, נגד – 42, נמנעים – אין. אני קובע שהצעת חברי הכנסת כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת רוני בר-און לא זכתה לאמון הכנסת ונתקבלה הודעתו של ראש הממשלה ברוב קולות. <הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 11), התשע"א–2011> [מס' מ/554; "דברי הכנסת", חוב' י"ג, עמ' 15760; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אני מזמין את יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לעלות ולהציג את חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 11) לקריאה שנייה ושלישית. לחוק זה אין הסתייגויות, ומייד לאחר תום דבריו של יושב-ראש הוועדה אנחנו לא נצלצל פעם נוספת, ואנחנו נצביע בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 11), התשע"א–2011, הצעת חוק ממשלתית. לצערנו, עד חוק זה, זכויות והטבות רבות שאזרחים ותיקים זכאים להן פזורות על פני חיקוקים שונים, כגון חוק האזרחים הוותיקים והתקנות שתוקנו לפיו, חוק הביטוח הלאומי, חוק הבטחת הכנסה, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (תשלומים בעד שירותי בזק) ועוד. בנוסף, יש רשויות ציבוריות שמעניקות זכויות והטבות שאינן קבועות בחיקוקים, כמו רשות השידור, שמעניקה פטור מלא מאגרה לאזרח ותיק, אף שבחוק האזרחים הוותיקים הזכאות היא להנחה של 50% בלבד. בעקבות פניות של אזרחים ותיקים למוקד המידע של המשרד לאזרחים ותיקים התברר למשרד שרבים מהאזרחים הוותיקים אינם מודעים לזכויותיהם הבסיסיות ביותר, כמו זכאותם לקצבת זיקנה או להשלמת הכנסה. לטענת המשרד לאזרחים ותיקים, פניותיו אל רשויות ציבוריות שונות כדי לברר אם קיימות הטבות לאזרחים הוותיקים נתקלו לא אחת בקשיים שהערימו אותן רשויות, ולפיכך יזם המשרד לאזרחים ותיקים, בראשותה של חברת הכנסת וסגנית השר ד"ר לאה נס, את הצעת החוק המונחת לפניכם. לפי המוצע, רשות ציבורית תחויב למסור למשרד לאזרחים ותיקים עד 31 באוגוסט בכל שנה תמצית של כל זכות או הטבה שהיא נותנת לאזרחים ותיקים, וכן את התנאים לקבלתן, מעודכנים ליום 1 ביולי באותה שנה. המידע שיימסר יהיה מידע כללי, שנכון למרבית האזרחים הוותיקים, אם לא לכולם. הגדרת רשות ציבורית לעניין זה כוללת משרד ממשלתי, רשות מקומית, תאגיד שהוקם בחוק ושמנוי בתוספת הראשונה, חברה שחוק החברות הממשלתיות חל עליה ומנויה בתוספת השנייה, הסוכנות היהודית, קופת-חולים וכל גוף מבוקר אחר שייקבע לעניין זה בדרך האמורה בהצעת החוק. יצוין כי בעת הדיון בהצעת החוק צמצמה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות את הרשויות הציבוריות שהוצע למנותן בתוספת הראשונה ובתוספת השנייה, באופן שהתוספות כוללות את הרשויות הציבוריות שנותנות כיום זכאות או הטבה לאזרח ותיק או שנותנות שירות לאזרח ושקיים סיכוי סביר שייתנו זכות או הטבה לאזרח ותיק. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שדנה בהצעת החוק, קבעה את חובת השר לאזרחים ותיקים להביא לאישורה בתוך שישה חודשים מיום פרסומו של החוק תקנות שיעסקו הן באופן יידוע האזרחים הוותיקים בדבר המידע שקיבל המשרד והרשויות הציבוריות על זכות או הטבה שניתנת לאזרח ותיק, והן באופן פרסום ההנחה בתשלום דמי הכניסה ודמי הנסיעה במקום הנראה לעין על-ידי הרשות הציבורית המעניקה אותה. יצוין כי לפי הצעת החוק מוסמך השר לאזרחים ותיקים לקבוע שבמקרים חריגים תיידע רשות ציבורית במישרין את האזרחים הוותיקים על הזכות או ההטבה הניתנות על-ידה, בלי לגרוע מחובתה למסור את המידע למשרד לאזרחים ותיקים. הוועדה היתה ערה לכך שרשות ציבורית עשויה להודיע למשרד לאזרחים ותיקים שהיא אינה מעניקה זכות או הטבה לאזרח ותיק, ככל שאין היא חייבת לכך על-פי חיקוק. לפיכך, נקבע כי מידע בדבר אי-מתן זכות או הטבה לא ייכלל במסגרת המידע שיימסר לאזרחים ותיקים. אני רוצה להודות לסגנית השר ד"ר לאה נס על קידומה של הצעת חוק זו. כמו כן אני רוצה להודות לצוות הלשכה המשפטית, לעורך הדין אייל לב-ארי, לצוות הוועדה – למנהלת וילמה מאור ולמזכירות הוועדה מעיין, אתי וענת – ולעוזרי הפרלמנטריים איילת השחר, אילן מרסיאנו ונועה טל, שעסקו במלאכה ותרמו לקידומה של הצעת החוק. להצעת החוק הזאת אין הסתייגויות, ולכן אני פונה לחברי הכנסת לאשר את ההצעה בקריאה שנייה ובקריאה השלישית בנוסח שאישרה הוועדה. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך מאוד. ובכן, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה השנייה, כי אין הסתייגויות. כהצעת הוועדה, כמובן. הצבעה מס' 2 בעד סעיפים 1–4 – 29 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–4 נתקבלו. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 29, אין נמנעים, אין מתנגדים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אפשר להוסיף אותי להצבעה? <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת דוד רותם לא הספיק להשתתף בהצבעה, אבל הוא תומך. עכשיו יש קריאה שלישית. התקבלה ההצעה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 11) בקריאה שלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד החוק – 24 נגד – אין נמנעים – אין חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 11), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 24, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה התקבלה בקריאה שלישית. אדוני, אתה הודית. אני מודה לך מאוד. <הצעת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 4), התשע"א–2011> [מס' מ/555; "דברי הכנסת", חוב' י"ג, עמ' 15753; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים להצעה הבאה, הצעת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 4), קריאה שנייה ושלישית. חבר הכנסת כץ, בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת את הצעת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 4), התשע"א–2011, הצעת חוק ממשלתית. הצעת החוק המונחת בפניכם קובעת כי דמי המחלה שמשולמים לעובד יחושבו לפי מלוא השכר הרגיל שהיה מקובל בעד יום עבודה, במקום 75% בלבד מהשכר הרגיל של דמי המחלה שהעובד זכאי להם לפי החוק הקיים. בכך מיטיבה הצעת החוק את מצבם של העובדים, שעד היום היתה הכנסתם נפגעת בשל ימי מחלה או בשל מחלתם. כעת תישמר רמת הכנסתם כל עוד הם זכאים לדמי מחלה. עם זאת, הצעת החוק אינה משנה את ההוראות הקבועות בחוק שלפיהן הזכאות לדמי מחלה מלאים לפי החוק קיימת רק מהיום הרביעי ואילך. ביום השני והשלישי זכאים ל-50% מדמי המחלה, ואילו ביום הראשון להיעדרות אין זכאות לדמי מחלה. בעת הדיון בהצעת החוק בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות תוקנה גם ההוראה הקובעת מה ייחשב חודש מלא לעניין חישוב התקופה המקסימלית של דמי המחלה באופן שיתאים למציאות הנוכחית שבה מקובל במקומות עבודה רבים שבוע עבודה בן חמישה ימים. מועד התחילה של התיקון המוצע הוא ב-1 לחודש שלאחר יום פרסום החוק, והוא יחול על תקופת מחלה שחלה מיום התחילה ואילך. אני רוצה להודות לצוות הלשכה המשפטית, לעורכת הדין נועה בן-שבת, לצוות הוועדה – המנהלת וילמה מאור, מזכירות הוועדה מעיין, אתי וענת – ולעוזרי הפרלמנטריים איילת השחר, אילן מרסיאנו ונועה טל, שעסקו במלאכה ותרמו לקידומה של הצעת החוק. למרבה הפלא גם להצעת חוק זאת לא הוגשו הסתייגויות. אני פונה אליכם, חברי הכנסת, לאשר את הצעת החוק בנוסח שאישרה הוועדה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך מאוד. אין הסתייגויות, ולכן אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה, כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–3 – 20 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> טיבי עובד במקומי. חבר הכנסת טיבי הצביע בעד, אז רק להוסיף את הצבעתו של חבר הכנסת טיבי. אני בעד גם כן. <היו"ר אחמד טיבי:> ובכן, בעד – 20, נגד – אפס, נמנעים – אפס. אני מוסיף את הצבעתי, ומבקש לשנות את השמות ביני לבין יושב-ראש הכנסת, כי אני מנהל את הישיבה עכשיו. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית, אחרי שהתקבלה בקריאה שנייה כהצעת הוועדה. אדוני מסכים? בבקשה. <היו"ר ראובן ריבלין:> עוד פעם, עוד לא העבירו. אין לי עמדת הצבעה. עוד לא העבירו את הצבעתי. תוסיף את הצבעתך, טיבי – – – הצבעה מס' 5 בעד החוק – 23 נגד – אין נמנעים – אין חוק דמי מחלה (תיקון מס' 4), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> 23 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. זה הופך להיות 24, כי אני מנהל את הישיבה ולא נקלטה הצבעתי אלא נקלטה הצבעתו של היושב-ראש הקודם, שהוא היושב-ראש רובי ריבלין. היושב-ראש הנוכחי שבשלטון ברגע זה הצביע, אבל הצבעתו לא נקלטה. לכן אני מבקש לקלוט את הצבעתי, שאני רואה בה הצבעה חשובה. הוחלט לקבל את הצעת חוק דמי מחלה (תיקון מס' 4) בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה, חבר הכנסת כץ. <הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 96), התשע"א–2011> [מס' מ/564; "דברי הכנסת", חוברת י"ח, עמ' 16977; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אחמד טיבי:> עוברים להצעה הבאה, הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 96). בבקשה, אדוני, חבר הכנסת דוד אזולאי, יושב-ראש הוועדה. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 96), התשע"א–2011, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. במסגרת היערכות כוללת של מדינת ישראל לאפשרות של רעידת אדמה התקבלה בשנת 2005 החלטת ממשלה המאשרת את תוכנית המיתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים מפני רעידות אדמה, תמ"א 38. כדי לעודד חיזוק מבנים שהוקמו לפני שנת 1980 ואינם עומדים בתקן המחמיר לעניין עמידה בפני רעידת אדמה, מאפשרת תמ"א 38, בין היתר, בנייה של תוספות בנייה שונות לצורך חיזוק מבנה מגורים. במקביל לאישור תמ"א 38 הקימה הממשלה ועדת מנכ"לים, אשר אחת מהמלצותיה היתה להעניק פטור לתקופה מוגבלת מחובת תשלום היטל בשל השבחה שנגרמה למקרקעין עקב מימוש זכויות בנייה שאפשרה תוכנית שניתנה לפי תוכנית מיתאר ארצית 38. ב-29 בנובמבר 2007 אושר בכנסת חוק התכנון והבנייה (עידוד חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה) (הוראת שעה), התשס"ח–2007, שבו נקבע כי שיעור היטל השבחה בשל מימוש הזכות לבניית תוספת באמצעות קבלת היתר לבנייה מכוח תמ"א 38 או מכוח תוכנית מפורטת שהוכנה לפיה ושבין מטרותיה חיזוק מבנים כאמור, תהיה עשירית מהשיעור הקבוע בתוספת השלישית לחוק. הוראה זו נקבעה כהוראת שעה לשלוש שנים, ותוקפה פג ב-29 בנובמבר 2010. הצעת החוק המובאת לאישורכם כעת, שיזמה הממשלה, מבקשת לעגן כהוראה של קבע מתן פטור מלא מתשלום היטל השבחה על-פי חוק בשל השבחה שנגרמה למקרקעין בעת ביצוע חיזוק מבנים בהתאם לתמ"א 38 או על-פי תוכנית שהוכנה מכוחה ושבין מטרותיה חיזוק המבנים. בעת הכנת הצעת החוק לקריאה שנייה ולקריאה שלישית מצאה ועדת הפנים והגנת הסביבה כי יש ליצור הבחנה בין יישובי הפריפריה, שבהם התמריץ הכלכלי לחיזוק המבנים נמוך יותר ובמקרים רבים הסיכון מפני רעידות אדמה גדול יותר, לבין היישובים באזור המרכז. בהתאם לכך הוחלט כי שר הפנים יהיה רשאי לקבוע, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה, רשימה של יישובים שבהם תהיה הנחה של 50% בגובה אגרות הבנייה המשולמות. הוראה דומה נכללה גם בהוראת השעה האמורה לעיל, אך לא נכללה משום מה בנוסח שהביאה הממשלה בהצעת החוק הנוכחית. בנוסף, על מנת להגדיל עוד יותר את התמריץ לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, החליטה הוועדה כי יינתן פטור מהיטל השבחה גם על השבחה במקרקעין בשל קבלת היתר לבנייה או להרחבה של דירת מגורים שניתן מכוח תוכנית אחרת המאפשרת בניית חדר מגורים על גג המבנה. יחד עם זאת, פטור זה יחול רק לגבי חדר מגורים כאמור הצמוד לדירה שתתווסף לפי תמ"א 38 או על-פי תוכנית שהוכנה מכוחה, ונכלל בהיתר שניתן לצורך חיזוק מבנים קיימים מפני רעידות אדמה על-פי הוראות תוכניות אלה. לעניין הפטור במקרה זה, מוצע כי שר הפנים יוכל, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה, לקבוע יישובים או אזורים שעליהם לא יחולו הוראות הפטור. לבסוף, מוצע לקבוע כי תחילתו של חוק זה, למעט תחילתו של סעיף הפטור על חדרי הגג כאמור, תהיה ב-30 בנובמבר 2010, שהוא מועד פקיעתה של הוראת השעה. תחילתו של סעיף הפטור על חדרי הגג יהיה 30 ימים מיום פרסום החוק. יש לקוות כי הקלות אלה יעודדו את חיזוק המבנים מפני רעידות אדמה בהקדם האפשרי, הן בקרב תושבי המדינה באופן כללי, ובפרט ביישובי הפריפריה, שבהם, כאמור, הסיכון רב יותר והתמריץ הכלכלי קטן יותר. הצעת חוק זו מוגשת ללא הסתייגויות, ולכן אבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. אדוני היושב-ראש, התיקון הזה הוא תיקון זעיר ביותר. לדעתי, מדינת ישראל צריכה לשקול את הנושא הזה ביתר רצינות על מנת לשנות את תמ"א 38 ולעודד לא רק את מרכז הארץ – גם את הפריפריה. מה שעשינו, זה היה ממש מעט, לתת פטור מהיטל השבחה, זה קטן. אנחנו, הוועדה, הוסיפה גם חדרים בעליית הגג וגם את הפטור מאגרות בנייה ב-50% בפריפריה. אני מאוד מקווה שזו תחילת הדרך, לאור האירועים הקשים שאנו שומעים עליהם לאחרונה. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, אדוני. אין הסתייגויות להצעת החוק החשובה הזאת, ולכן אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה, כהצעת הוועדה. בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–3 – 18 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 18, אין מתנגדים, אין נמנעים. חבר הכנסת איתן כבל הודיע על תמיכתו בהצעת החוק הזאת. <קריאה:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת אילטוב הודיע על תמיכתו החשובה בהצעת החוק הזאת. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לפרוטוקול, ללא שינוי התוצאה. עכשיו אנחנו עוברים מהצעת החוק שהתקבלה בקריאה שנייה להצעת החוק בקריאה שלישית. חבר הכנסת דוד אזולאי, האם אתה רוצה שנעבור? אני מודה לך, אדוני. נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 19 נגד – אין נמנעים – אין חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 96), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> ובכן, בעד – 19, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 96) התקבלה בקריאה שנייה ושלישית כהצעת הוועדה. אני מודה לכם. <הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקת הצעת חוק לייעול האכיפה ולשמירה על ביטחון הציבור (חילוט וסמכויות פיקוח) (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010> [נספחות.] <היו"ר אחמד טיבי:> אנו עוברים לסעיף הבא על סדר-היום: החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקת הצעת חוק לייעול האכיפה ולשמירה על ביטחון הציבור (חילוט וסמכויות פיקוח) (תיקוני חקיקה). יציג וינמק וימסור חבר הכנסת דוד אזולאי, יושב-ראש ועדת הפנים. בבקשה, אדוני. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, על-פי הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה מחליטה הכנסת, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, להרשות לוועדת הפנים והגנת הסביבה לדון ולהביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית חלק מהצעת חוק לייעול האכיפה ולשמירה על ביטחון הציבור (חילוט וסמכויות פיקוח) (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, כך שחלק ההצעה שיובא בפני הכנסת יכלול את נושא הסמכת הרשויות המקומיות להסדיר עניינים של הסדר הציבורי ולפעול בהם בתחומן. אני מבקש להצביע על הפיצול. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך. אנו עוברים להצבעה. מי שבעד, מצביע בעד. מי שנגד ההחלטה, מצביע נגד. הצבעה מס' 8 בעד הצעת הוועדה – 15 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקת הצעת חוק לייעול האכיפה ולשמירה על ביטחון הציבור (חילוט וסמכויות פיקוח) (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, נתקבלה. <מאיר שטרית (קדימה):> הצבעתי בטעות במקומה של חברת הכנסת בלילא. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 15, אין מתנגדים, אין נמנעים, כאשר נצפה והודה חבר הכנסת שטרית כי הצביע בטעות במקומה של חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, שכנתו מימין; מגלומן שכמוך. הצבעתך תיחשב כהצבעתך אתה. <מאיר שטרית (קדימה):> תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> התקבלה הצעת ההחלטה של ועדת הפנים. <הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקת סעיפים 8 ו-9 להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010> [נספחות.] <היו"ר אחמד טיבי:> החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקה של סעיפים 8 ו-9 – חבר הכנסת אזולאי, בבקשה. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, על-פי הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה מחליטה הכנסת, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, להרשות לוועדת הפנים והגנת הסביבה, שאליה הועברו לדיון ולהכנה לקריאה השנייה ולקריאה השלישית סעיפים 8 ו-9 בפרק ד' להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית חלק מהצעת החוק, כך שחלק ההצעה שיובא בפני הכנסת לא יכלול את סעיף 9 ואת פסקה (3) בסעיף 8. אני מבקש להצביע. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך מאוד. אנחנו עוברים להצבעה על החלטת ועדת הפנים בדבר חלוקה של סעיפים 8 ו-9 להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה). נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד הצעת הוועדה – 15 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקת סעיפים 8 ו-9 להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2010, נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> ובכן, 15 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. החלטת ועדת הפנים התקבלה. תודה. <הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 6), התשע"א–2011> [מס' מ/436; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ד, עמ' 1974; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אחמד טיבי:> אנו עוברים להצעת חוק הספורט (תיקון מס' 6), קריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חבר הכנסת אלכס מילר. בבקשה. <אלכס מילר (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי שרת הספורט, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 6), התשע"א–2011, אשר הובאה על-ידי הממשלה לקריאה ראשונה כפרק ט"ו להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), ואשר ועדת החינוך, התרבות והספורט הורשתה על-ידי הכנסת להביאה בנפרד לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. עיקרה של הצעת חוק זו הוא הקמת המועצה הלאומית לספורט, שתפקידיה יהיו לייעץ לשר התרבות והספורט בעניין קביעת מדיניות כוללת וארוכת טווח בתחום הספורט ובעניין קביעת סדרי העדיפויות להשקעת משאבים בתחום הספורט, לקבוע לפי המלצות ועדה ציבורית – המוקמת גם היא לפי החוק המוצע – ובאישור השר, אמות מידה לתמיכה בגופי הספורט השונים ולקבוע סכום לחלוקה לתחומים מסוימים, לפי חוק להסדר ההימורים בספורט. תפקיד נוסף של המועצה האמורה הוא קביעתה של תוכנית לאומית להקמה ולשדרוג של מתקני ספורט, באישור שר התרבות והספורט ושר האוצר. החוק המוצע מקים את המועצה הלאומית, כאמור, וקובע את סדרי עבודתה. עוד מוצע לערוך כמה תיקונים בחוק להסדר ההימורים בספורט, התשכ"ז–1967, להשלמת ההסדר המוצע, לרבות שינוי הרכב המועצה, מתן אפשרות לקיום תוכנית הימורים לפי תוכנית הימורים של מפעיל זר הפועל בחו"ל ושינויים בסמכויות המועצה לפי החוק האמור ביחס לסמכויותיה של המועצה הלאומית לספורט. מטרתו של החוק המוצע היא להביא לאיגום המשאבים הציבוריים בתחום הספורט ולהקצאתם בהתאם לקריטריונים מובנים ושקופים שייקבעו באמצעות גוף אחד, שיהיה בעל ראייה כוללת ורוחבית של התחום. הדבר יביא לתיאום בין הגופים השונים הפועלים בתחום – משרדי הממשלה ובראשם משרד הספורט, המועצה להסדר הימורים בספורט ומפעל הפיס – להקצאת משאבים יעילה יותר ולקביעה של מדיניות ארוכת טווח בתחום הספורט. אני מבקש מחברי הבית לדחות את כל ההסתייגויות שהוגשו להצעת החוק ולאשר את הצעת החוק שהביאה הוועדה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. חברי חברי הכנסת, אני רוצה, קודם כול, להודות על כך שהחוק הזה עבר – היו באמת הרבה מאוד דיונים. הוועדה דנה במשך שנה שלמה, אם לא יותר, על הנושאים שקשורים לחוק הזה. אני גם רוצה להודות ליושב-ראש ועדת החינוך לשעבר, חבר הכנסת זבולון אורלב, שהוביל את הצעת החוק בוועדת החינוך כיושב-ראש הוועדה. אני נכנסתי לתפקיד יושב-ראש הוועדה לפני כמה חודשים, והבאנו לסיום את החוק החשוב הזה, שבא לעשות רפורמה משמעותית מאוד בספורט בישראל. אני רוצה להודות גם, כמובן, לשרת התרבות והספורט, חברת הכנסת לימור לבנת, על כך שהצליחה להביא לשינוי מאוד משמעותי בתחום זה ולהביא להקצאת משאבים מאוד משמעותיים לספורט. אנחנו כולנו יודעים עד כמה הספורט זקוק למשאבים נוספים. יושבת כאן יושבת-ראש שדולת הספורט, חברת הכנסת רונית תירוש, שעוסקת בתחום רבות, ועל כך אני מברך – כל מי שבעצם שותף למהלך חשוב זה. אני רוצה גם להודות ליועצת המשפטית של ועדת החינוך, מירב ישראלי, למנהלת הוועדה, יהודית גידלי, ליועצים של הוועדה, לרבקה וידר ולאה גופר, ולכל מי שלקח חלק בעניין זה. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך. יש הסתייגויות. ראשון המסתייגים – חבר הכנסת מוחמד ברכה. <רונית תירוש (קדימה):> כמה מסתייגים יש? <היו"ר אחמד טיבי:> יש חברת כנסת מאוד חשובה – – <רונית תירוש (קדימה):> לא, כמה מסתייגים יש. <היו"ר אחמד טיבי:> – – שמייד תדבר, אחרי חבר הכנסת ברכה, והיא תהיה האחרונה במסתייגים. <רונית תירוש (קדימה):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> את. <רונית תירוש (קדימה):> אני ויתרתי. <היו"ר אחמד טיבי:> את ויתרת? <רונית תירוש (קדימה):> כן. <היו"ר אחמד טיבי:> אז רק חבר הכנסת ברכה מסתייג, ויש לו 20 דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא אשתמש בהן. <רונית תירוש (קדימה):> אבל אני שמחה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, עצם הרעיון להסדיר את המועצה הלאומית לספורט ולהסדיר את העיסוק בעניין הוא דבר נכון כשלעצמו, כמובן, ויוזמת החקיקה היא יוזמה במקומה. אכן, יש מקום ויש צורך שהמועצה תהיה כתובת לייעוץ בעניין מדיניות כוללת וארוכת טווח בתחום הספורט, לקבוע אמות מידה לתמיכה בגופי ספורט ולקבוע את תוכנית המתקנים הלאומית – על-פי הניסוח הקיים – ולהקמה ולשדרוג של מתקני ספורט. אני פשוט קורא מדברי ההסבר בסדר-היום. ולדעתי, אדוני היושב-ראש, זה כשלעצמו, כפי שאמרתי, דבר חשוב. אבל יש כמה דברים שיש לשים לב אליהם, והצעת החוק אינה נותנת מענים הולמים. הצעת החוק בעניין של הרכב המועצה מדברת על ייצוג ועל ייצוג הולם, אבל היא לא מתייחסת לייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית. אין ספק שהספורט יכול להוות מנוף לקירוב ומנוף לתרבות אחרת, וגם יכול להיות כר לכל מיני קריאות גזעניות ואנטי-דמוקרטיות – אני אתייחס לזה בהמשך – אבל לא יכול להיות שדווקא אחרי שהתקבלו כמה חוקים על העניין של ייצוג הולם, כולל ועדת חקירה, אדוני היושב-ראש, שאתה מנהל אותה, בכל מה שקשור למעקב אחרי התנהגות הממשלה בכל מה שקשור לייצוג האוכלוסייה הערבית, שדווקא בעניין הזה אנחנו באים לנקודת אפס ולא מוצאים שיש מקום לייצוג. אומנם יש ייצוג לגברים ונשים, וזה חשוב, אבל אין ייצוג לאוכלוסייה הערבית. אני חושב שההרכב של המועצה מצמצם לא רק בגלל שהוא אינו כולל ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית, אלא הוא גם יכול לפגוע בייצוגם של ענפי ספורט פחות פופולריים, או פחות המוניים. אני חושב שההרכב של המועצה – לפחות מליאת המועצה צריכה להיות רחבה, כך שתוכל לתת גם ייצוג וגם מקום בסדר-היום שלה לענפי ספורט שונים. הצעת החוק אינה נותנת מענים לנושא של ערכים. אומנם כתוב בקביעת מדיניות כוללת וארוכת טווח בתחום הספורט, ולקבוע את תוכנית – טוב, זה לא שייך – אבל זה אמור להיות דווקא בעידן של השימוש במגרשי הכדורגל, למשל, ככר להוצאת, או ליציאת, כל מיני ססמאות פרימיטיביות וגזעניות, פעם נגד זרים, פעם נגד שחורים, אבל בעיקר נגד ערבים. אני חושב שהמועצה הלאומית לספורט צריכה להיות בעלת ערכים מכוונים בכל מה שקשור למהות או להבנה שהספורט אמור לקרב ולא לפלג. ובמיוחד לקדם תהליכים חינוכיים, גם בקרב האוהדים וגם בקרב הצעירים, אודות העניין של הגזענות, שפורחת, למרבה הצער, במגרשי הספורט, ובמיוחד במגרשי הכדורגל. לדעתי, אדוני היושב-ראש, בלי שיהיה – נדמה לי שראש הממשלה דיבר על ערכים בעניין של לוב, אבל אני לא; כמובן, אדבר על זה בהזדמנות אחרת, בהמשך הערב. אבל לפחות הספורט הוא לא רק התנועה הגופנית, עם כל החשיבות, אלא גם הערכים שהוא אמור לקדם. אדוני היושב-ראש, הנושא השלישי או הרביעי הוא העניין של המתקנים. לפני כמה שבועות היה דיון בוועדת החינוך – חבר הכנסת מילר, יושב-ראש הוועדה, ולפניו היה חבר הכנסת אורלב יושב-ראש הוועדה – והתייחסנו לעניין של מתקני ספורט או אולמות ספורט במערכת החינוך. אני חושב שהקשר הזה בין המועצה הלאומית לספורט לבין משרד החינוך ומערכת החינוך צריך להיות ברור יותר ואמיץ יותר. מצאנו באותו דיון, אדוני היושב-ראש, שאין שום מחויבות, אין שום הגדרה, לא בחוק ולא בתקנות, לצורך בקיומם של מתקני ספורט במערכת החינוך, אלא זה כאילו משהו וולונטרי, משהו פילנתרופי, שהרשות המקומית או המועצה הלאומית או מועצת ההימורים מקדמת. ואני חושב שדווקא בעניין הזה, אף שפה נאמר שדרוג מתקני ספורט, אני חושב שיש מקום לקידום העניין של מתקני ספורט במערכת החינוך, ולמצוא את נקודת הזיקה בין מערכת חינוך עצמאית, שגם מקדמת עניינים של חינוך ושל ערכים ושל לימוד ושל ספורט, לבין המועצה הלאומית לספורט. הנושא הנוסף שאני רוצה להתייחס אליו הוא, כמו שהוגדר בחוק, עריכת תיקונים בחוק להסדר ההימורים בספורט, לרבות בהרכב מועצת ההימורים. כאן היה ויכוח לא פשוט בתוך הוועדה על השתתפות של אזרחי ישראל בהימורים בחו"ל. לדעתי, ההתקשרות הזאת והסדרתה בצורה שיכולה, בעצם, במקום שכספי ההימורים יישארו בתוך תקציבים ממלכתיים במדינת ישראל, ואז אפשר להשתמש בתקציבים האלה כדי לקדם ענפי ספורט, ולקדם הקמת מתקנים, חלק גדול מההכנסות מההימורים על ענפי ספורט בחוץ-לארץ הולך כמובן לחוץ-לארץ. ואני חשבתי, ועדיין חושב, שזה דבר שאינו מתאים ולא יאה להגדיר ולעגן בחוק. אני יודע שאזרחי ישראל רבים משתתפים בהגרלות ובהימורים בספורט בעולם. אבל לבוא ולהגדיר ולמסד את הוצאת הכסף הזה – במקום שישתמשו בו לטובת הספורט במדינת ישראל שילך למקומות אחרים – אני חשבתי שזה דבר שהוא אינו ראוי כלל וכלל, והיה מקום להתייחס לזה. הדבר הנוסף, אדוני היושב-ראש, הוא הניסיון להכניס את העניין של הלאומי והלאומני בכל דבר. אני חשבתי שאין מקום לקרוא לזה כך, כמו במועצה הלאומית לדרכים. מה ללאומי ולדרכים? מה ללאומי ולספורט? זה עניין אזרחי, זה עניין כללי. אפשר להגיד המועצה הארצית, אפילו המועצה הישראלית. מה לאומי? של מי? של איזה לאום? בסופו של דבר מדובר כאן על אזרחים, גם יהודים וגם ערבים, שהחוק הזה אמור להיות תקף לגבי כולם ולשרת את כולם. אבל הניסיון להכניס גם את הנושא של הלאומיות, או הלאומנות, הייתי אומר, לשיח של הספורט ושל תאונות הדרכים ושל המלחמה בסמים ושל הדרכים ובניית תשתיות – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אתה מדבר את כל הדקות? <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא. למה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אני רוצה לשתות קפה, ואני רוצה לדעת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> יכול להיות שאני אפתיע אותך ותצטרך לרוץ עם הקפה ביד. אגב, הקפה כאן מאחור. אתה לא צריך ללכת לשם. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני אתן לך קריצה במסך. אני חושב שזה דבר שהוא לא נכון ולא מתאים, להכניס את הנושא של המועצה הלאומית בכל דבר ועניין, העניין של הלאומית והלאומנות והלאומיות – מה שלא תרצו. בכל זאת, שיהיה משהו שהוא כביכול אזרחי. מה יותר אזרחי מאשר ספורט, מאשר מלחמה בתאונות דרכים, מאשר מלחמה בסמים? ולכן, אני חשבתי שיש מקום להסתייג מהכינוי הזה של המועצה הלאומית לספורט. אדוני היושב-ראש, כפי שאמרתי בתחילת דברי, החוק הזה, הניסיון, או המגמה של הסדרת העניין של המועצה לספורט בחוק היא מגמה נכונה, אבל היא טעונה הרבה הרבה שיפורים, גם במישור הערכי והתכנים, גם במישור החומרי והמתקנים, גם במישור של השיתוף הכולל של כלל האזרחים, וגם בעניין של הכסף שאמור להיות מיוצא לחו"ל דרך הימורי אזרחי ישראל בהימורים בחו"ל. והדבר האחרון כאמור הוא הנושא של הכינוי או השם של המועצה. אני חושב שראוי שיהיה המועצה לספורט או המועצה הארצית לספורט, ואני חושב שזה מספיק. תודה רבה, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת מוחמד ברכה. שרת התרבות מבקשת להתערב בדיון. אבל אין ספק שההערה של חבר הכנסת ברכה וההסתייגות לגבי אי-קיום משבצת של ייצוג של הציבור הערבי יש בה טעם. יש בה טעם, וזו פרצה בהצעת החוק. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, סליחה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, חבר הכנסת זאב אלקין – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא זאב. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> מה אמרתי? זאב אלקין. אלכס מילר. <קריאות:> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> סליחה, ידידי חבר הכנסת אלכס מילר. אני אתקן ואני אחזור ואומר – אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, חבר הכנסת אלכס מילר, אשר הציג כאן קודם לקריאה שנייה ושלישית בפני מליאת הכנסת את תיקון מס' 6 לחוק הספורט, תיקון אשר נועד לערוך רפורמה חשובה ביותר בספורט הישראלי, כפי שחבר הכנסת מילר עצמו הציג כאן קודם. הרפורמה הזאת, של הקמת המועצה הלאומית לספורט, היא רפורמה שזה שנים ארוכות מדברים עליה בעולם הספורט. יושב כאן ידידי השר מתן וילנאי, שבשעתו היה גם שר המדע, התרבות והספורט, והוא אמר לי קודם – ואני מכירה את זה כמובן, שנים ניסינו לעשות את זה, עוד בתקופתו, ולא צלח הדבר בגלל התנגדויות רבות ומרובות שהיו. אני שמחה מאוד שבסופו של דבר – גם זה לקח שנה וחצי בערך – עלה בידי אכן להביא לכלל השלמה רפורמה חשובה ביותר. אני צריכה לומר שכאן יש כמעט קונסנזוס גם באופוזיציה, גם בסיעת קדימה. חברת הכנסת רונית תירוש, העומדת בראש שדולת הספורט בכנסת, גם היא סייעה בידינו רבות בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, ועוד רבים אחרים. חבר הכנסת זאב בילסקי – – – <זאב בילסקי (קדימה):> תפרטי, תפרטי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הדבר החשוב באמת הוא שאנחנו עוברים בעצם לעידן אחר, שבו תהיה הסדרה אחרת של הספורט בישראל, וההסדרה הזאת תביא לכך שיאוגמו המשאבים, שלמעשה תהיה הכרעה והחלטה איך יחולקו המשאבים של הספורט, גם הכספיים וגם כמובן המתקנים למיניהם; שתהיה תקינה של האולמות, של המגרשים, של המתקנים למיניהם, על מנת שיוכלו לעמוד גם לצורך משחקים בין-לאומיים – מה שהיום לא קיים – ואז כל מי שבונה, אם זה משרד השיכון או מפעל הפיס או גורמים אחרים, יבנה לפי התקינה שתיקבע. המועצה הזאת תהיה מועצה ציבורית, מועצה עליונה, מועצה חשובה. אני רוצה לציין כאן שבתוך התיקון לחוק הזה יש גם תיקון בהרכבה ובסמכויותיה של מועצת ההימורים עצמה, שתהפוך יותר לזרוע שיווקית שתפקידה להביא יותר כסף לספורט. יש גם סעיף נוסף שמתייחס לכך שמועצת ההימורים תוכל למעשה לקיים בישראל הימורים לפי תוכנית הימורים של מפעיל זר, וכל זה נועד – כדי שיהיה לנו יותר כסף לספורט. למעשה, הספורט בישראל, כפי שאנחנו יודעים, ניזון בעיקר מכספי מועצת ההימורים. הממשלה או המדינה, או האוצר, אם תרצו, כמעט לא מקצה תקציב לספורט. התקציב של משרד הספורט הוא תקציב של כ-70 מיליון שקל; תקציב מועצת ההימורים, כפי שהיא מקצה, הוא תקציב של 350–400 מיליון שקל. גם זה לא מספיק, כי אם אנחנו רוצים שילדינו לא ישוטטו ברחובות בשעות שלאחר הלימודים, אנחנו רוצים שיהיו להם מגרשי ספורט, אנחנו רוצים שיהיו להם אולמות ספורט, אנחנו רוצים לא רק שיעשו ספורט אלא שלא יידרדרו, לא לפשע, לא לסמים, לא לעיסוקים שאנחנו לא מעוניינים בהם, אלא שיעסקו בספורט וגם יהיו להם עיסוקים משלהם, ואנחנו צריכים לדאוג שיהיו להם מתקנים. זה למעשה התפקיד של משרד הספורט, אבל, כמובן, התקציב של המועצה הלאומית לספורט. מכובדי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, כל הדברים הללו, כדי לבצע אותם הלכה למעשה נדרש תקציב, נדרש כסף, ולצורך זאת אנחנו היום דואגים לכך שאכן יהיה כסף רב יותר למען הספורט בישראל. זה לא דבר של מה בכך, דרושים עוד מאות מיליוני שקלים. חלק מתקציב הספורט בישראל מבוסס על תורמים פרטיים, שקונים קבוצות – אנחנו יודעים את זה, קבוצות כדורגל וכו' – אבל מדינה לא יכולה להתבסס רק על זאת. לכן, אני מקווה שחבר הכנסת הרב משה גפני כבר בשבוע הבא יכנס את ועדת הכספים כדי שבוועדת הכספים בשבוע הבא אנחנו נוכל, הרב גפני, כבר לדון ולאשר את התוכניות הנוספות, כפי שאנחנו זקוקים להן. חבר הכנסת גפני, זה כבר נכנס לסדר-היום בשבוע הבא? <משה גפני (יהדות התורה):> לא. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אבל זה ייכנס מחר בבוקר. כמובן – בעזרת השם ובעזרת חבר הכנסת גפני. ואז נוכל אכן להביא את הדבר להשלמה. אני רוצה שוב להודות כאן לכל העוסקים במלאכה: לאנשי משרד הספורט, למנכ"לית אורלי פרומן, לראש מינהל הספורט ד"ר אורי שפר, שנמצא כאן, לעוזרת המנכ"לית, לענת וייס, למרב כהן מהלשכה המשפטית של המשרד ולכל העוסקים במלאכה החשובה הזאת, ולחברי הכנסת, כולל חבר הכנסת זבולון אורלב, יושב-ראש הוועדה לשעבר והיום חבר הוועדה, על העבודה המאומצת שהשקיעו כאן. תודה רבה, ואני אודה לחברי הכנסת אם יצביעו בעד החוק. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. ובכן, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. לחוק, כמובן, יש הסתייגויות. נתחיל בהצבעה. לסעיף 1 אין הסתייגויות ולכן אנחנו מצביעים עליו כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 10 בעד סעיף 1 – 41 נגד – 2 נמנעים – 1 סעיף 1 נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 41, שני מתנגדים, נמנע אחד. סעיף 1 נתקבל, כהצעת הוועדה. סעיף 2. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, ההסתייגויות אינן לפני. אני מבקש להצביע על הסתייגות אחת, על שם החוק. <היו"ר אחמד טיבי:> אוקיי, השם זה עכשיו. זו ההסתייגות שמתכוון אליה המסתייג, חבר הכנסת מוחמד ברכה, ועמיתיו חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה – קבוצת חד"ש. ובכן, נא להצביע על ההסתייגות בסעיף 2. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 3 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 3, מתנגדים – 38, אין נמנעים. לא התקבלה ההסתייגות של חבר הכנסת ברכה וקבוצת חד"ש. מסעיף 2 עד סעיף 11 אין הסתייגויות, ולכן אנחנו עוברים להצבעה על הסעיפים האלה ללא הסתייגות, כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 12 בעד סעיפים 2–11 – 40 נגד – 2 נמנעים – אין סעיפים 2–11, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 40, שני מתנגדים, אין נמנעים. סעיפים 2 עד 11 ועד בכלל התקבלו, כהצעת הוועדה. רבותי, עוברים לקריאה השלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד החוק – 44 נגד – 3 נמנעים – אין חוק הספורט (תיקון מס' 6), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 44, שלושה מתנגדים, אין נמנעים. לכן הוחלט לקבל את ההצעה בקריאה שנייה ושלישית, כהצעת הוועדה, לאחר שלא התקבלו ההסתייגויות. מדובר, כמובן, בהצעת חוק הספורט (תיקון מס' 6). תודה רבה. <הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון מס' 28), התשע"א–2011> [מס' כ/292 ; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' י"א, עמ' 6384; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אחמד טיבי:> עכשיו אנחנו עוברים להצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון מס' 28) (מספר הסגנים בעיריית ירושלים), התשע"א–2011. יש מסתייגים והם יסתייגו אחרי שיושב-ראש הוועדה יציג את הצעת החוק. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון מס' 28) (מספר הסגנים בעיריית ירושלים), התשע"א–2011, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. מספרם של סגני ראש רשות מקומית שניתן למנות בכל רשות מקומית מוסדר כיום בחוקים אחדים. בסעיפים 14 ו-15 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה–1975, נקבע המספר המרבי של סגני ראש רשות שניתן למנות – – <זאב בילסקי (קדימה):> חבר הכנסת גפני, איך הסכמת לדבר הזה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – ואילו בסעיפים 129 לפקודת העיריות – – <זאב בילסקי (קדימה):> היעלה על הדעת, שמונה סגנים? אני כל כך מעריך אותך ומכבד אותך, איך אתה מסכים לזה? כל כך הרבה סגנים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – נקבע המספר המרבי של סגנים הרשאים לקבל שכר מקופת הרשות המקומית. כמו כן, בין ההוראות האמורות יש אי-התאמה – אגב, אפשר לפטר איזה שישה חברי כנסת ולחסוך הרבה כסף. דרך אגב, יש לי גם שמות – את מי לפטר. <זאב בילסקי (קדימה):> כל כך הרבה סגנים – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, יש הרבה חברי כנסת, הרבה שרים. בין ההוראות האמורות יש אי-התאמה אשר למספר הסגנים שניתן למנות ברשויות המקומיות שבהן יותר מ-500,000 תושבים. העיר ירושלים, מלבד היותה עיר הבירה, היא עיר רבגונית ובה קבוצות וקהילות מכל הדתות. כיוון שכך, יש חשיבות לחבר בין כל הזרמים בעיר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> היא גם העיר הענייה בישראל. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גם ראש העירייה טדי קולק ז"ל, לאחר הבחירות לעירייה בשנת 1988, סבר שיש לעשות כן על-ידי הרכבת קואליציה רחבה ככל הניתן, שמשולבים בה זרמים המיוצגים בדרך כלל באמצעות סיעות במועצת העירייה. לצורך כך נחקק חוק הרשויות המקומיות (כהונת סגנים בעיר הבירה), התשמ"ט–1989, שהתיר מינוי סגנים נוספים בעיריית ירושלים. בשנים 1989–2003 היו שמונה סגנים לראש עיריית ירושלים. הצעת חוק זו, שיזמו חברי הכנסת אורי מקלב, דוד רותם, אברהם מיכאלי, זאב אלקין ואנוכי, נועדה לאפשר מינוים של שמונה סגנים לכל היותר בעיריית ירושלים ולרכז את ההוראות הנוגעות לסגנים בחוק אחד. אני מבקש לומר לחברי הכנסת: הצעת החוק הזו נדונה בוועדת הפנים. למעשה, למעלה משנה לאחר שוועדת הפנים סיימה את ההכנה לקריאה שנייה ושלישית, הוגשה הסתייגות על-ידי חבר הכנסת דני דנון, ומאז הוועדה לא דנה בכך. מכיוון שהוועדה לא דנה בכך, החליטה ועדת הכנסת בשבוע שעבר, בלי שתהיה התנגדות של יושב-ראש ועדת הפנים, להעביר את זה לוועדת הכספים. כאשר אני קיבלתי את החוק בשבוע שעבר, לאחר שוועדת הכנסת החליטה להעביר את זה לוועדה אצלנו, בדקתי את החוק וגיליתי שיש בו הרחבה רבה. למשל, היה בו סעיף שבעצם אפשר למנות סגן נוסף בכל רשות מקומית בארץ מנסיבות מיוחדות, ואני ביטלתי את הסעיף הזה. לאחר שאישרתי את קבלת הרוויזיה, ביטלתי את הסעיף הזה, ועל-פי הצעת החוק הקיימת אין אפשרות למנות – ואני תיכף אומר מה האפשרות שכן קיימת – אין אפשרות למנות סגן נוסף בכל רשות מקומית. הסעיף הזה ירד, והוא לא מופיע בהצעת החוק שלפניכם. סעיף נוסף שהיה – כאשר אנחנו מדברים על מספר התושבים, היה סעיף שבו היה אפשר לאחר 18 חודש לבדוק מחדש את מספר התושבים באותה עיר, ואם מספר התושבים גדל ניתן היה למנות שוב סגן נוסף, וגם את זה ביטלתי – הוועדה ביטלה, יותר נכון. המציאות היא שאין בחוק היום, אלא רק בתחילת הקדנציה, לפי מספר התושבים ניתן להחליט, לפי הצעת החוק, האם מספר התושבים עונה על מינוי הסגנים כפי שמופיע בחוק. עשינו בחוק הזה שני דברים: דבר אחד – עשינו סדר במינוי הסגנים. לקחנו, כפי שאמרתי, מפקודת המועצות המקומיות, מחוק הרשויות המקומיות מסעיפים 14 ו-15, ועשינו סדר בכל המערך הזה וקבענו בדיוק את כל הדברים בחוק אחד, והחוק הזה מונח לפניכם. מה שיש תוספת לסגנים, להוציא את העיר ירושלים – שעל זה, אני חושב, היה פה רוב עצום במליאת הכנסת – הוספנו שעיר שיש בה למעלה מ-200,000 תושבים בתחילת הקדנציה – – – <אורית זוארץ (קדימה):> כמה יש עכשיו ל-200,000? כמה סגנים יש היום, לפני התוספת? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יש ב-200,000, נדמה לי, ארבעה סגנים. <אורית זוארץ (קדימה):> נו, ברוך השם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> תיכף אני אומר לך בדיוק, שאני לא אטעה אותך. שלושה סגנים. <אורית זוארץ (קדימה):> לא חבל על הכסף? ראש עיר. במעלה-אדומים – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> שלושה סגנים לראש עיר. כמה יועצים משפטיים יש שם? אחד? <אורית זוארץ (קדימה):> חיצוני עכשיו. כולם ב-outsourcing. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. כמה יש בתל-אביב? <ציון פיניאן (הליכוד):> אחד על כל מחלקה. <אורית זוארץ (קדימה):> לא נכון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> באמת. פתאום מגיע לנבחרי ציבור, אז שם אנחנו אומרים: בסדר, אנחנו נחסוך. אבל רגע, קודם תשמעי עד הסוף. מה שנקבע בחוק שמונח לפניכם זה שבעיר שיש בה למעלה מ-200,000 תושבים, שהיא איננה מתוקצבת מהממשלה, אין בה מענקי איזון, שתקציבה מאוזן, שראש הרשות מבקש את זה ושמועצת הרשות מאשרת את הבקשה הזאת – אז שר הפנים רשאי למנות סגן נוסף. זאת אומרת, המדינה בעצם לא משתתפת במינוי הסגן הנוסף, זה הרשות המקומית, שהיא רשות מקומית גדולה, כשראש הרשות מחליט שהוא צריך סגן נוסף. זה לא מספיק מה שהוא מחליט – – <אורית זוארץ (קדימה):> אתם מגלגלים את זה לפתחו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – הוא צריך לקבל את האישור של מועצת העיר. הוא יודע שזה בא על תקציבו. זה בתנאי שהמענק – אין לו מענקי איזון. התקציב שלו מאוזן, ואז יש אפשרות. עכשיו, הכנסת לא מחייבת את ראש הרשות למנות סגן נוסף. <אורית זוארץ (קדימה):> אתם מגלגלים את זה לפתחו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לפתחו, אנחנו נותנים אפשרות. <אורית זוארץ (קדימה):> למה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בגלל שחבר הכנסת זאב בילסקי, שיושב לצדך, אומר כל הזמן שצריך שתהיה עצמאות לרשות המקומית בהרבה נושאים, והוא צודק, ואני אתו. <אורית זוארץ (קדימה):> למה בפוליטיקה? למה בלחץ פוליטי? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אומרת הכנסת, בחקיקה, שאנחנו בעיר גדולה – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חברת הכנסת זוארץ, את רשומה פה, לא? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – שאיננה סמוכה על שולחנה של הממשלה, שאין לה מענק איזון, שהתקציב שלה מאוזן – אומר ראש הרשות: אני חושב שבעיר שלי, העיר תל-אביב, שיש בה למעלה מ-200,000 תושבים, שלושה סגנים לא מספיק, ואני חושב שצריך סגן נוסף. אנחנו לא אומרים לו: תמנה. <שי חרמש (קדימה):> כל אחד נוסף זה צרה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אנחנו לא אומרים לו: תמנה. אנחנו אומרים לו: אתה רשאי למנות, אם אתה מוצא בעניין הזה צורך – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חיוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – ובתנאי שהרשות המקומית, מועצת הרשות המקומית, מאשרת את הבקשה הזאת. <שי חרמש (קדימה):> יש שלושה ראשי – גפני – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבין – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> רגע, אדוני היושב-ראש. <שי חרמש (קדימה):> הערה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מר חרמש, נא לשבת, קודם כול. <שי חרמש (קדימה):> אני אשב ואני אעיר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> קודם כול, נא לשבת. אתה ותיק בבית כאן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה מרשה לשאול אותך שאלה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני רק אסיים. אני פשוט אטעה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הנה הוא מסיים. אחר כך תשאל אותו את השאלות שלך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני רק אסיים, חבר הכנסת חרמש. אני פשוט אאבד את חוט המחשבה, ואני לא רוצה לטעות בעניין הזה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת גפני, בבקשה. נא לשבת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני אומר לכם, אנחנו לא אומרים בחקיקת החוק הזאת לראש הרשות: תפעל כך וכך, כמו שאנחנו אומרים בדברים רבים לשלטון המקומי. אנחנו לא אומרים את זה. אגב, אני דיברתי אתמול עם נציגת מרכז השלטון המקומי. שאלתי – – – <מאיר שטרית (קדימה):> על זה אמרו חז"ל – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני יודע מה שחז"ל אמרו בעניין הזה. אמרו כמה דברים. אבל נניח לזה עכשיו. <מאיר שטרית (קדימה):> – – לא העכבר גנב, אלא החור גנב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מאה אחוז. דיברתי עם נציגת מרכז השלטון המקומי ושאלתי אותה אם מרכז השלטון המקומי מתנגד לחוק הזה. היא אמרה לי: אנחנו התנגדנו לחוק הרחב, שמאפשר לכל הרשויות בנסיבות מיוחדות למנות סגן נוסף. לזה התנגדנו. מכיוון שמדובר ברשויות הגדולות, ואני בדקתי מי הערים שעליהן מדובר, שיש בהן למעלה מ-200,000 תושבים – מדובר על תל-אביב, מדובר על באר-שבע, מדובר על חיפה, מדובר על נתניה ומדובר על אשדוד, והרשויות הללו הן רשויות שהתקציב שלהן הוא תקציב מאוזן, שלא מקבלות מענקי איזון. ראש הרשות מוצא צורך בעניין הזה – הוא רשאי למנות אותם. אדוני היושב-ראש, אני מבקש ממליאת הכנסת לאשר את הצעת החוק הזאת, ולדחות בבקשה את כל ההסתייגויות. אני מודה לך. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה לאדוני. <זאב בילסקי (קדימה):> לפני שאתה יורד – אם אתה מאמין בכל מה שאמרת, אני מצביע בעד. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מאמין בקדוש-ברוך-הוא. <זאב בילסקי (קדימה):> הנה, אני אומר לך. <שי חרמש (קדימה):> גפני, יושיבו שלושה – – – כל סגן נוסף הוא מיותר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת חרמש, שאלת אותו שאלה קשה. התשובה שלו מאוד פשוטה: הוא מאמין בקדוש-ברוך-הוא. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> זה אמונה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אמרתי שאני מאמין בקדוש-ברוך-הוא, ואני עושה את מה שצריך לעשות. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נכון. אני עד לזה שזה מתקיים בוועדת הכספים כל הזמן. <זאב בילסקי (קדימה):> גם אני מאמין בקדוש-ברוך-הוא ועושה את מה שצריך לעשות. עכשיו הקדוש-ברוך-הוא ישפוט מי בינינו צדק. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. חבר הכנסת גפני, הוגשו הסתייגויות להצעת החוק. ראשון המסתייגים, חבר הכנסת חיים אורון, בבקשה. <חיים אורון (מרצ):> מה, אני הראשון? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה תמיד ראשון, תמיד. אתה תמיד. <חיים אורון (מרצ):> אני מסתייג לשם. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה תמיד ראשון. עומדות לרשותך, חבר הכנסת חיים אורון, עשר דקות. בבקשה. <חיים אורון (מרצ):> לא. סיכמנו על עשר דקות למרצ – אני חמש וניצן חמש. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כן? <חיים אורון (מרצ):> ככה סיכמנו, נכון? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בסדר. רצון האדם, כבודו. בבקשה, אדוני. <חיים אורון (מרצ):> יש לנו עוד לילה ארוך. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חמש דקות לכבודו. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, בעצם הדיון כולו מתמצה בשאלה של חבר הכנסת בילסקי. אם מישהו שיעלה היום פה לדוכן – ידבר חמש דקות או עשר דקות או שעה – מאמין שכל החוק הזה מקורו לא בחטא, תפקידו לטהר שרצים; ואני יכול לומר דבר נוסף: אנחנו דנים בו היום בשעה הזאת בין השאר כי מישהו – והמישהו הזה קצת מתרוצץ פה עכשיו – היה צריך לסדר כמה פינות לקראת ההצבעה על דוח-ששינסקי מחר בוועדה. כשאמרתי את זה הבוקר בוועדת הכספים, אמרו לי: מה פתאום? <מאיר שטרית (קדימה):> לא יכול להיות. <חיים אורון (מרצ):> איך אתה מעלה על הדעת בכלל דבר כזה? בכלל, זה דבר נורא שבירושלים אין שמונה סגנים ובתל-אביב אין שישה סגנים. זה בכלל כנגד חוקי הטבע. אני הייתי עוד פה, ידידי חבר הכנסת גפני, כשהורדנו את סגני השרים. אז אתה הבוקר אמרת לי: ועדת שרים – זה עיריות שלא נהנות מתקציב הממשלה. <מאיר שטרית (קדימה):> בולשיט. <חיים אורון (מרצ):> ואז אמרתי לך: אני כבר מסכים. ירושלים לא תקבל שקל אחד מהממשלה. אני רואה מודעות על כל העיתון, שגם אותן אני לא יודע מי משלם. <מאיר שטרית (קדימה):> היא מקבלת מענק בירה, מענק – – – מענק זה. <חיים אורון (מרצ):> בטח. מענק בירה והטבה להשקעות הון. שר הפנים לשעבר, אתה עוזר לי, זמני נגמר. ירושלים לא. אין עירייה – אל תרמו, לפחות – אין עירייה שלא ניזונה מהקופה הכללית. אין עירייה שלא באה לוועדה שלך ומתמודדת על גובה הארנונה. אין ראשי ערים שלא באים לוועדה, פעם זה בגלל מועצה דתית, פעם זה בגלל מכבי-אש, פעם זה בגלל תקצוב חלקי בחינוך, פעם זה בגלל תקצוב חלקי בבריאות. וראה זה פלא, לזה יש. לזה יש. כמה? כל מספר זוכה – 500,000 שקל בשנה, 700,000 שקל בשנה, אני לא יודע כמה זה עולה, המשכורת היא רק חלקית. <מאיר שטרית (קדימה):> משרד, מזכירה, טלפון, הוצאות. <חיים אורון (מרצ):> בטח. זה משרה עם מזכירה, וצריך לייצר פעילות. עכשיו, תראו, אני מעדיף – אני לא יודע למה אני מתנפל עליך, אבל בעצם יש סיבה טובה, כי אתם אחת הסיבות הראשונות לסיפור הזה, הבעיה שלכם בירושלים. אז חשבת שאם תעטוף את זה בחמש ערים, זה נראה יותר יפה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> קיבלתי את החוק. <חיים אורון (מרצ):> אתה קיבלת את החוק. אני לא יודע, אני מבין שאתה מקבל הוראות מלמעלה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא. לא בזה – – – <חיים אורון (מרצ):> לא מ – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מהקדוש-ברוך-הוא. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בטח. <חיים אורון (מרצ):> הוראות שאתה מקבל – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בטח. <חיים אורון (מרצ):> חבר הכנסת גפני, הוראות שאתה מקבל מלמעלה, אתה לא יכול לסרב להן. אבל הוראות שאתה מקבל מפה? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מלמטה. <חיים אורון (מרצ):> תגיד: מה הבאתם את זה אלי? זה הרי מסוג הדברים – לא נעים לי ככה, בימים האחרונים להשתמש בדימויים האלה: שמו לך ערימה עם ריח רע באמצע החדר. יכולת להשאיר אותה. החדר, הכול היה מלא צחנה. לקחת אותה וזרקת אותה החוצה. לך תרחץ ידיים. תאמין לי, הריח נשאר. אבל למה זרקת את זה על כולנו פה? זרוק את זה למקום אחר. כל הרעיון הזה הוא בחטא, זו חלוקת ג'ובים על-פי מפתח מפלגתי כדי לפתור כמה בעיות קואליציוניות שהציבור כולו משלם עליהן. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה. כבוד השרים אטיאס ואהרונוביץ, ספסל הממשלה זה פה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> הם מתגעגעים לספסלי האופוזיציה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חס וחלילה שלא תתבלבלו באופוזיציה. נא לא להפריע לחבר הכנסת הורוביץ. בבקשה, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אנחנו מדברים פה על החוק שנקרא חוק הג'ובים, שהועבר היום במחטף בוועדת הכספים, ואני חושב שמי שהביא אותו לוועדת הכספים – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> סליחה. חבר הכנסת ג'ומס, העיר לי חבר הכנסת הורוביץ שאתה מפריע לו, חבר הסיעה שלך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> חס וחלילה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לשבת. בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> חוק הג'ובים – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כבוד השר. אי-אפשר ככה, חבר'ה. הציבור צופה בנו, כבוד השר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אין גבול. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> לא קשור אלינו. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אין גבול. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הציבור צופה בנו. <ניצן הורוביץ (מרצ):> למה, זה לא סגן שלכם בעיריית ירושלים, השמיני? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> זה סגן שלהם. <שי חרמש (קדימה):> לא, זה דגל. <ניצן הורוביץ (מרצ):> שלהם, אוקיי. של האשכנזים. טוב. <שי חרמש (קדימה):> מבחינתו עדיף שכבר לא יהיה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חרדי-אשכנזי, חרדי-אשכנזי. <ניצן הורוביץ (מרצ):> טוב לדעת שבשביל עוד סגן ראש עיר אשכנזי בירושלים מעקמים חוק, עושים מחטף בוועדת הכספים ומפילים על העיר הענייה בישראל עוד עלות של סגן, כולל מזכירה, רכב, שכר וכל מה שצריך. לא סגן – זה לא מה שהעיר הענייה בישראל צריכה. לא צריכה. לא צריכה. תושבי ירושלים לא רוצים בזה, לא רוצים בזה. במיוחד בירושלים, שבה שורר מצב מיוחד, שכמעט 40% מהתושבים הרי לא מצביעים, ואז הסגנים משרתים קבוצה הרבה יותר קטנה ממה שמתואר כאן. עלות של 130,000 שקל לחודש, זה הסגן הנוסף שאתם רוצים להוסיף, ובערים האלה, שלכאורה יכולות למנות סגן, כשאין להן מענקי איזון וכו' – תראו לי ראש עיר אחד שנותנים לו למנות סגן שלישי והוא לא יעשה את זה, על חשבון הציבור, גם כן סוג של עול ומס על חשבון הציבור. <שי חרמש (קדימה):> ויום אחרי זה הוא יקלל את – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה חוק מושחת. זה חוק מושחת, צריך להגיד את זה. ואנחנו אמרנו את זה, וזה נתקע בוועדת הפנים, ועכשיו עשו מחטף בוועדת הכספים והעבירו את החוק המושחת. איבדתם את הבושה, איבדתם את הקופה, לא ראוי לעשות דבר כזה. זה חוק אנטי-ציבורי, זה חוק שהוא נגד תושבי ירושלים, וזה חוק שברגע שתשתנה כאן ממשלה יבטלו אותו. אתם מנצלים כאן קוניונקטורה פוליטית זולה בשביל לעשות מחטף פוליטי לצורך סידור עבודה לקואליציה בעיריית ירושלים. וניר ברקת, ניר ברקת צריך להתבייש שהוא מאשר והוא מקבל סידור כזה. וניר ברקת, שאמור לייצג את תושבי ירושלים, והמפלגות שחברות בקואליציה שלו בעיריית ירושלים, צריכים להתבייש שמגיע דבר כזה לכנסת. אין לי אשליות שפה תהיה התעשתות בעניין הזה, כי אתם תעבירו את זה. גם חלק מהאנשים שיצביעו, לא ידעו בכלל על מה הם מצביעים. יבוא לכאן יושב-ראש הקואליציה, שהוא שותף לחוק – כן, הוא חתום עליו, זאב אלקין – יגיד "בעד", "בעד", והחוק הזה יעבור, וסתם יושת על עיריית ירושלים הדבר המיותר הזה, הביזיוני הזה. אז אפשר לעשות פה צחוקים והווי כמו שעשה גפני – אני מעריך את חוש ההומור שלו – אבל באמת, חברים, שזה לא מצחיק. באמת שזה לא מצחיק. אומרים הרבה אצלנו "שוד הקופה הציבורית", "שוד הקופה הציבורית". זה באמת שוד הקופה הציבורית. לו היתה סיבה, חבר הכנסת גפני, סיבה עניינית לעניין הזה, אפשר היה לדבר. אין לכם שום סיבה, אתם פשוט סוחטים את הקופה – אתה יודע, חבר הכנסת גפני, אתה כל הזמן טוען שבאים כנגד החרדים או המפלגות החרדיות – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן, החרדים. בזה מדובר. למה, מה אתה? סליחה, ובשם מי? לשם מי? מה החוק נועד לשרת? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> איזה סגן הולך להיות בתל-אביב? <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן, כן. הסיעות החרדיות הביאו את הדבר הזה, אז אל תתפלא. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז אל תתפלא אחר כך כשבאים ואומרים שאתם סחטנים, כי זאת סחטנות, כי זה דבר מיותר. לא צריך לעבור דבר כזה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אתה יודע בדיוק במה מדובר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> ואל תיתמם. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לא להפריע. <ניצן הורוביץ (מרצ):> עיריית ירושלים לא צריכה שמונה סגנים. ניר ברקת לא צריך שמונה סגנים בירושלים. לא צריכה. <קריאה:> – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת גפני, אני – חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת גפני, כשאתה תעלה לכאן אני לא אגן עליך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לא. תשמע, אומרים כל היום: מה תוקפים אותנו – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לשבת. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – מה רוצים מאתנו? בשביל דברים כאלה תוקפים אתכם. זה מיותר. תעשו משאל בעיריית ירושלים, תשאלו אם צריך שמונה סגנים בעיר. אורי לא צריך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> יושב-ראש סיעת מרצ בעיריית ירושלים תמך – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אוקיי, אז אני בתור סיעת מרצ בכנסת אומר לך שזה חוק מושחת, והוא פסול מכול וכול, מכול וכול. ואני שמח שמרצ לא חברה בקואליציה היום בעיריית ירושלים ולא צריכה להיות שותפה לדבר הזה. ואני מבטיח לך שאם היא היתה חברה, היא היתה מתנגדת לסיפור הזה. <חיים אורון (מרצ):> לא. כשהציעו להעלות גם שם, הוא לא הסכים לקבל. <אורי מקלב (יהדות התורה):> לא, כבר היה – – – <חיים אורון (מרצ):> היה וברח. <אורי מקלב (יהדות התורה):> לא בגלל זה. <חיים אורון (מרצ):> אבל לא הסכימו שהוא – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> תאמין לי, חבר הכנסת מקלב, על החוק הזה לא תהיה תפארתכם. זה לא צריך לעבור, סתם דבר מיותר, מושחת, סידור עבודה פוליטי שמכניסים בחוק בכנסת. תודה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת יוחנן פלַסנר, בבקשה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> פלֶסנר, פלֶסנר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> פלֶסנר. עכשיו, נא להפריע לו. במקרה, חבר הכנסת מאיר שטרית. <מאיר שטרית (קדימה):> אני לא אפריע לו עכשיו. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נו, נראה אתכם, תפריעו לו עכשיו. <אורית זוארץ (קדימה):> כל מלה בסלע. למה להפריע? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> למה הפרעתם לפני זה? <מאיר שטרית (קדימה):> לא הפרענו. <קריאה:> שאלנו את משה, למה הוא מרגיז אותו. <מאיר שטרית (קדימה):> תמהנו שהחוק הזה ששייך לוועדת הפנים נדון בוועדת כספים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אז תעלה לכאן בתורך ותגיד. <מאיר שטרית (קדימה):> עוד מעט. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה, אדוני. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני חושב שאפשר לתאר את החוק הזה, את החרפה הזאת שמובאת הערב לכנסת במשפט מאוד קצר: מה שאנחנו רואים כאן זה קיצור תולדות הג'וב. עד היום היו מחלקים ג'ובים בממשלה הזאת, המציאו הרבה מאוד דרכים מאוד מאוד יצירתיות לחלוקת ג'ובים – חילקו ג'ובים בתוך משרדים – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הממשלה הקודמת – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – ואפילו, אפילו יצרו – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת רותם, לא להפריע. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – אפילו יצרו משרדים חדשים ומיוחדים, שכל התכלית שלהם זה חלוקת ג'ובים. המשרדים שלהם מנופחים ומיותרים וכל תכליתם זה יצירת ג'ובים לעסקנים ולמקורבים. וברוך השם, למפלגות הקואליציה האלה יש הרבה עסקנים והרבה מקורבים והרבה קרובים לצלחת, ודואגים להם. אבל עכשיו, יש כאן עליית מדרגה. עליית מדרגה, כי לוקחים את כל הנושא הזה של הג'וב הפוליטי ועכשיו מעבירים אותו בחקיקה. זה לא היה דבר פשוט להעביר את זה בחקיקה, כי גם כאן וגם בקואליציה הזאת יש כמה אנשים הגונים, למשל דוד אזולאי, שאני לא מאמין שהוא יבוא ויצביע בעד הצעת החוק הזאת. גם אתה, אדוני השר אטיאס, אין צורך שתצביע. אתה לא צריך להתבזות בדבר הזה. חבריך מש"ס ידעו לבלום את ההצעה הזאת ולא לקדם אותה בוועדת הפנים, כי הם ידעו שמדובר בחוק ביזיוני ומיותר, ולכן החוק הזה לא קודם בוועדת הפנים. אבל אז, מה עשה הרב גפני, שמשתמש בתהליך החקיקה בכנסת כדרך לתגמל את מקורביו, כדרך לדאוג לג'ובים לאנשי המפלגה שלו ולחבריו? מה עשה הרב גפני? משך את זה לוועדת הכספים. אבל, חברים, בואו לא נטעה. הרב גפני בסך הכול מייצג כאן מפלגה של חמישה מנדטים. הרב גפני הוא לא בעל הבית בכנסת הזאת. בעל הבית הוא ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו, שהיה כאן קודם והתחיל לספר על כל מיני החלטות שהממשלה שלו מקבלת. אז בואו אני אספר לכם על ההחלטות של מר נתניהו. הנה אמירה של מר נתניהו מ-7 בינואר 2010 לגבי חוק הג'ובים. מר נתניהו מסר באמצעות מזכיר הממשלה צבי האוזר, הוא הודיע לשר הפנים אלי ישי, על התנגדותו להצעת החוק והנחה את יושב-ראש הקואליציה – כן, את זאב אלקין, יושב-ראש הקואליציה – לפעול בהתאם. זה מר נתניהו שהיום כן מאפשר להביא את חוק הג'ובים. אז בוא נראה: מר נתניהו קודם תמך בחוק הג'ובים, ואחר כך אפשר להרחיב את חוק הג'ובים. אחר כך, בינואר 2010, הוא נלחץ מהאווירה הציבורית אז הוא הודיע שהוא נסוג מחוק הג'ובים. אלה הכול מילותיו של מר נתניהו, כי אנחנו יודעים עד כמה הוא גמיש בנושא המלים. הנחה את יושב-ראש הקואליציה, זאב אלקין – אני מניח שהוא לא יכחיש את דברי. מר נתניהו הנחה אותך בזמנו לסגת מחוק הג'ובים, ועכשיו הוא הנחה אותך לחזור לחוק הג'ובים. <זאב אלקין (הליכוד):> מר נתניהו הנחה אותי להגיש – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> הוא הקפיא את הדיון, ועכשיו נמצאה הנוסחה. הנוסחה היא: עכשיו מפעילים עלי לחץ מיהדות התורה אז אני נכנע. וכמה שזה מעניין, זה קרוב בדיוק לחוק של ששינסקי. נתניהו שאיבד – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> זה נקרא גמישות. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – את כל הסמכות על חברי הקואליציה, נאלץ לשחד את חברי הקואליציה כדי להעביר ג'ובים ולהעביר חוקים שהם מושחתים, שראשי ערים אינם מעוניינים בהם. ראש עיריית תל-אביב לא מעוניין בג'וב הזה. ראש עיריית חיפה לא מעוניין בג'וב הזה. ראשי הערים לא צריכים את הג'ובים האלה, וברור שברגע שיחוקקו את החוק הזה – – – <זאב אלקין (הליכוד):> ראש עיריית תל-אביב כבר מינה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> ברור שברגע שחברי המועצות ידעו שזה חוקי עבור ראש העיר למנות עוד סגן בשכר, ברור שיופעל עליהם לחץ, לא תהיה להם ברירה והם ייכנעו. לכן המחוקק התערב. לכן צמצמו את מספר הסגנים בשכר בעבר, לכן זה מיותר. ברגע שנותנים את הכלי הזה לראשי הערים, ברור שהם לא יוכלו לעמוד בלחץ. למרות שהם לא ביקשו את החוק ולא רצו את החוק והחוק איננו נחוץ בעיניהם, ראשי הערים ייאלצו למנות. על חשבון מי זה יבוא? על חשבון מי הולך לבוא החוק הזה? לא על חשבון ראשי הערים, זה לא על חשבון הכיס שלהם. החוק הולך לבוא מכספי הארנונה, מכספי משלם המסים העירוני, על חשבון השירותים העירוניים שמוענקים לציבור הרחב, לציבור תושבי הערים הללו. ומדובר בחוק של מיליונים. ברגע זה אתם הולכים להצביע באבחת הצבעה אלקטרונית אחת על העברת מיליונים מציבור התושבים בחיפה, בראשון-לציון, באשדוד, בירושלים, בתל-אביב, בבאר-שבע, בכל אותן הערים – אתם מעבירים מיליונים עכשיו מהתושבים לעסקנים, מהתושבים למקורבים, מיליונים של כספי שחיתות פוליטית של מר נתניהו. ומי שנדרש לשלם עכשיו את הצ'ק על השחיתות הזאת הם תושבי הרשויות המקומיות הגדולות. ומה אפשר לעשות עם המיליונים הללו, בהנחה שימונו רק שישה סגנים? רק שישה סגנים. הערכה שהתקבלה בכנסת בזמנו, בוועדה, כשהחוק נדון – זה מיליון שקל לסגן, כי לסגן צריך פמליה שלמה, לשכה וכן הלאה, לכן זה הוערך במיליון שקלים. גברתי היושבת-ראש, את מתמצאת במצוקות של העובדים הסוציאליים. כמה מקבל עובד סוציאלי מתחיל, 5,000 שקלים? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אם זה לפי ההצעה של ההסדר החדש, אמור להיות, ההתחלה, לפי ההסכם שהתגבש עד עתה, 7,100, וזה כולל גם את עובדי העמותות. אני מקווה מאוד שזה יישאר בעינו ולא יופחת בעקבות פיצוץ המשא-ומתן. <יוחנן פלסנר (קדימה):> בחישוב גס, 7,100 לחודש – כמה נכנסים ב-6 מיליון השקלים הללו? כמה עובדים סוציאליים אפשר לשכור, אפילו לפי התעריף החדש, במקום אותם ג'ובים למקורבים? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אבל את אותו חישוב אפשר לעשות מול חברי כנסת. בוא נוריד חבר כנסת עם הלשכה שלו ועם הדף לבוחר ונבדוק כמה עובדים סוציאליים יכולים להיכנס בשכר של חבר כנסת. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אז את חושבת שעיריית ירושלים היום, על ששת סגניה, לא תסתדר אלא אם כן יוסיפו ג'ובים ב-2 מיליון ש"ח לעוד שני סגנים? עכשיו, לא רק שלא קיימו על זה דיון – יש בהילות, זה היה חייב הבוקר להגיע לוועדת הכספים, בצהריים לוועדת הכנסת לקבל פטור מחובת הנחה, כי זה הנושא הכי דחוף. בזה מתעסק ראש הממשלה; לא במשבר של העובדים הסוציאליים, לא במשבר של הרופאים, אבל בזה הוא כן מתעסק, זה דחוף, זה הכרחי וזה מיידי. ואתם יודעים למה? כי מלחיצים, וכשמלחיצים אותו – למדנו דבר אחד, כלל הפעלה בסיסי על ראש הממשלה שלנו: כשמלחיצים אותו, הוא נלחץ; כשדורשים ממנו, הוא נדרש, והוא פועל והוא חוזר בו וחוזר על החזרה בו. כאן, הפעם זה בא על חשבון הציבור הרחב. נתניהו הבטיח להשעות את חוק הג'ובים. אז מה? אז הוא הבטיח. עכשיו, קיצור תולדות הג'וב מבטיח שהרב גפני ידאג לאנשים שלו. מדינת ישראל כנראה לא תוכל לעבור את הפגרה הקרובה, את פגרת הפסח, בלי הג'ובים הללו, בלי שהרב גפני יוכל לחזור עם השלל. ולכן, חברי חברי הכנסת, אני מציע, בסך הכול, בואו תעבירו את המסר שאתם מבקשים לדון מחדש ואתם מבקשים להתעכב, שיש נושאים קצת יותר דחופים. חברי חברי הכנסת, לא לכל גחמה, לא לכל סחטנות צריך להיכנע. חבר הכנסת דודו רותם, אפילו ממך אני מצפה שאולי בחוק הזה תעמוד במשהו על המצע של מפלגת ישראל ביתנו. מהליכוד כבר התייאשתי, אבל אתם, אתם דיברתם על סחטנות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אל תצפה, אני אצביע בעד החוק. אני רוצה מהממשלה – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> וש"ס – זה אפילו לא לאנשים שלכם. אז, חברים, בואו תרדו מהעץ ותגלו קצת אחריות. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת יוחנן פלסנר. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת מאיר שטרית. בבקשה, חבר הכנסת שטרית, לרשותך עשר דקות. <מאיר שטרית (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם קצת מה קורה בחוק הזה מאחורי הקלעים. זה בעצם חוק שאני קורא לו "חוק פינדרוס". למה? כל החוק הזה נועד לסדר ג'וב לחבר מועצת עיריית ירושלים הרב פינדרוס, שאמור היה לעשות רוטציה עם הנציג של פרוש בעיריית ירושלים: חצי קדנציה – חצי קדנציה. אבל ההוא לא רוצה לפרוש, ולכן הוא מסכן, נשאר בבית, בלי פרנסה. אז סיעת יהדות התורה דואגת להעביר את החוק הזה כדי לסדר לו פרנסה. זו, אגב, כל המשמעות של החוק. מאחר שש"ס סירבה לאשר את החוק הזה – וצריך לשבח אותה על כך. סוף-סוף הספרדים שומרי תורה מתנערים מהפטרוניזם של הרב אלישיב ושות' וכל האשכנזים. סוף-סוף רואים איזשהם סימנים, ראו הגיור עם הרב עובדיה, עכשיו, פעם ראשונה. אם ש"ס היתה מתנהגת ככה כל הזמן, אולי באמת היה לזה עתיד גדול. והנה, ש"ס אמרה: אנחנו לא רוצים חלק בזה, אנחנו לא תומכים בחוק הזה, אנחנו מוותרים על כל הטבה בעניין, לא רוצים שהחוק יעבור. לכן, מה עשו? כדי לפתור את הבעיה, הקואליציה העבירה את החוק מוועדת הפנים לוועדת הכספים, שם יושב הרב גפני, שלוחו של הרב x, שמעוניין בטובתו של אותו הרב פינדרוס. יש לפנינו חוק פינדרוס, שכולו נועד לסדר ג'וב. אני לא נביא, נכון. אמרו שנבואה ניתנה, מאז חרב בית-המקדש, רק לחירש, לשוטה ולקטן. והנה אני מנחש שהחוק הזה יביא לכך שתוך זמן קצר נראה את מינויו של הרב פינדרוס כסגן נוסף בעיריית ירושלים. עכשיו, אם זו לא שחיתות פוליטית, אני לא יודע מה זה שחיתות פוליטית. זה שימוש בכספי הציבור ובקופה הציבורית כדי לפתור בעיה פוליטית של מישהו וכדי לקבל תמורה, אני מניח פוליטית, מאותה מפלגה, כשאחרת אולי היו מתנכלים לממשלה הזאת בהצבעה כזאת או אחרת. אני אומר לכם, זה מזעזע. הייתי שותף עם בנימין נתניהו באוצר בשנים 2003–2004, כשעשינו את התוכנית הכלכלית והבאנו לכנסת, ביוזמתו של נתניהו, הצעת חוק לצמצום מספר הסגנים בעיריות, וצמצמנו בצורה דרסטית את מספר הסגנים בעיריות – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אני עד. <מאיר שטרית (קדימה):> הוא עד, כן, כי צמצמנו. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> גם תורך לדבר יגיע, ואנחנו ניתן לך חמש דקות מלאות. <זאב בילסקי (קדימה):> בהתנגדות של גורמים בעיריית רעננה, ובכל זאת עשה זאת. <מאיר שטרית (קדימה):> נכון. ולפתע, אנחנו רואים את ראש הממשלה, והממשלה שלו תומכת בכיוון הפוך לחלוטין מעמדותיו הכלכליות, הנכונות, של ראש הממשלה בעבר. לא רק שלא צריך להגדיל את מספר הסגנים, צריך לצמצם את מספר הסגנים. כמי שהיה ראש עיר – ואני יכול להעיד, בכל זאת הייתי ראש עיר 13 שנה – אין שום הצדקה למנות שמונה סגנים בעיריית ירושלים. וגם אין שום הצדקה להוסיף, לא רק סגן, גם לא חצי סגן, לשום עירייה אחרת. רבותי, מה זה עירייה? אצלנו כל כפר קטן נהיה עיר. בעולם כל מדינת ישראל היא חצי עיר גדולה. כזכור, בהיותי שר הפנים ניסיתי, ברוב נאיביותי, או ברוב תום לבי, לאחד את הרשויות המקומיות ולצמצם את מספרן, מ-70 לעשות 30, ולאחד את לוד, רמלה, את חולון, בת-ים, את רמת-גן וגבעתיים, שאני אומר לכם אין שום צורך בקיומן כרשויות נפרדות. מי צריך? מי מבדיל בכלל בין רמת-גן לגבעתיים? לכל אחת יש איצטדיון, לכל אחת קבוצת כדורגל, לכל אחד יש תיאטרון, לכל אחת יש בתי-ספר כפולים ומכופלים. זה עולה מיליארדים למדינה. לצערי, אני מודה, נשארתי כמעט לבד בממשלה, כי אימת ראשי הערים והפריימריס היתה על השרים, וקיבלו ברכיים רכות. לכן נאלצתי לסגת מהכוונה הזאת שהתכוונתי לה לפני הבחירות, לעשות את האיחודים הללו ולתת הזדמנות לכל שני ראשי ערים שמתאחדים לרוץ לבחירות, ומי שייבחר – ייבחר. ולא הלך. אז הכוונות האלה של להוסיף עוד סגנים, זה רק מראה לכם, ממש, את בזבוז הכסף המיותר. והטענות שעכשיו עשו חוק שרק עירייה של 200,000 ומעלה, שאין לה גירעון, ושראש העיר רוצה והמועצה תאשר, רק אז יאשרו סגן – הן הכול בלוף. אני אסביר לכם למה: אמרתי לרב גפני שחז"ל אמרו "לא עכברא גנב אלא חורא גנב". מתי אומרים את זה? אומרים שלא העכבר הוא שאשם בפריצה או בגנבה. זה שמישהו השאיר חור, אז העכבר גונב. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> פרצה קוראת לגנב. <מאיר שטרית (קדימה):> אותו הדבר פה. הם מייצרים פה את החור. ברגע שעירייה או חבר מועצת עיר יודע שבעירייה מסוימת, עכשיו, כשאין בה גירעון, אפשר למנות סגן, ורק שראש העיר צריך להסכים והמועצה צריכה להסכים, הוא מייד יתחיל לסחוט את אותו ראש עיר. ולא תהיה ברירה לראש העיר, רק להפוך את העירייה מעירייה שאיננה גירעונית לעירייה גירעונית, כי עכשיו הוא צריך להוסיף סגן, ומשרד, ומזכירות, והוצאות, וטיפולים, ורכב וטלפונים. רבותי, אם הייתי רואה בזה צורך אמיתי, הייתי אומר: ניחא. אין פה צורך אמיתי, כפי שהסברתי לכם. חוק פינדרוס, so called, שייכתב בפרוטוקול של הכנסת שאני קובע – כמו שפעם אמרו כלנתריזם; אגב, גם זה יצא מעיריית ירושלים. למה? כי היה חבר מועצת עיר כלנתר, שפרש מהסיעה שלו, ובעקבות זה – לא היו אז בחירות אישיות – היה מהפך בעיריית ירושלים והוא מינה את ראש העיר שנתן לו להיות סגן. אז קראו לזה כלנתריזם. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ומאז אנחנו משתמשים בזה כל פעם כשמישהו פורש מסיעה כדי להקים סיעה אחרת. <מאיר שטרית (קדימה):> עכשיו אפשר לקבוע שם חדש, פינדרוניזם. כל פעם שרוצים לתת ג'וב חדש למישהו, נגיד שהוא עושה פינדרוניזם. הנה, זה המצב. רבותי, אני לא מבין איך הקואליציה, ולפחות אותם חברים שלא חברים ביהדות התורה – הם, ניחא, אני מבין, הם רוצים ג'וב לחברים שלהם – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מותר לי לשאול שאלה? <מאיר שטרית (קדימה):> בוודאי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מאוד בתמימות. <מאיר שטרית (קדימה):> בשמחה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני זוכרת שאותם טיעונים שנשמעו מספסלי הקואליציה בנוגע לנציב הדורות הבאים – אתם התנגדתם בתוקף, אף-על-פי שזה כבר לא היה מאויש, ואף-על-פי שיש מחלקה משפטית ואף-על-פי שיש מחלקת המחקר של הכנסת, ואף-על-פי שהיה מי שבפועל עושה את הדברים – אמרתם: שווה להחזיק עוד לשכה, צריך לתת את התפקיד הזה, צריך שיהיה – – <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו אמרנו שצריך – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – אבל הטיעונים – אני זוכרת מספסלי האופוזיציה, יכול להיות שלא אתה בעצמך – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אני הייתי נגד. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – – אבל כאלה שמאוד התנגדו לביטול המשרד הזה, שבעיני חלק מהקואליציה היה מיותר, מאחר שיש מי שעושה את העבודה. <זאב בילסקי (קדימה):> אנחנו תמכנו בליכוד. <מאיר שטרית (קדימה):> למיטב זיכרוני קדימה תמכה בחוק. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אז יכול להיות שזו היתה מרצ. <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו תמכנו בחוק. מדוע תמכנו? אני אגיד לך, כבעל ניסיון: ראיתי את נציב הדורות הבאים שהיה בכנסת. זה היה בזבוז כסף מוחלט. פשוט, חד וחלק. ולכן לא היה שום היגיון להמשיך להחזיק אותו, כי זה היה דיבורים בעלמא. הוא לא הביא שום תועלת, סתם דיבורים בעלמא. לכן תמכנו. למיטב זיכרוני קדימה תמכה בחוק. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אז חלק אחר של האופוזיציה התנגד. <מאיר שטרית (קדימה):> קדימה – אנחנו תמכנו בחוק. שוב, גם אם מישהו עושה משהו רע, זה לא מצדיק את המעשה הרע הבא. הפוך. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> זה לא מה שאמרתי. <מאיר שטרית (קדימה):> צריך לתקן את מה שאיננו נכון. החוק הזה, אני מבין שיהדות התורה, באמת זכותה לבוא ולתמוך, כי יש לה אינטרס בעניין, אבל אני לא מבין למה חברי קואליציה צריכים לתמוך בזה. אני אומר לחברי הכנסת: רבותי, אם חבר כנסת רוצה למלא את תפקידו באמונה בכנסת, על-פי שבועת האמונים שלנו בכנסת, לשמור את המדינה וחוקיה – צריך גם את רוח החוק ולא רק את החוק ספציפית, הכתוב על הנייר. הרי לא היתה לאף אחד כוונה להגדיל את מספר הסגנים במדינה. אל תצביעו בעד החוק הרע הזה. זה יירשם לכם כהצבעה נוספת גרועה שלכם על דבר לא צודק, מושחת פוליטית, ושרוב הבית הזה לא תומך בו בעיקרון. אגב, ציינתי קודם את ש"ס לטובה, חבר הכנסת וקנין, שהם, אין ידם – איך אמרו חז"ל בפרה אדומה? "ידינו לא שפכו את הדם הזה"; ש"ס לא שותפה לחוק פינדרוס הזה. ש"ס לא שותפה לו, וש"ס לא רצתה חלק ממנו ולכן ועדת הפנים לא דנה בחוק הזה אלא זה עבר לוועדת הכספים, כדי לתת תשובה לעדה האשכנזית, כדי למנות עוד חבר אחד למועצת עיריית ירושלים. אל תיתנו יד לחוק הזה. אני קורא לחברי הכנסת להצביע נגד החוק הרע הזה. זה יהיה רק לכבודה של הכנסת ולכבודם של חברי מועצות הערים בכל מקום, וראשי הערים, כי הדבר הזה הוא לשים מכשול בפני עיוור. כשמונחת בפני ראש עיר האפשרות למנות סגן, גם אם הוא לא רוצה, יכפו עליו הר כגיגית ובסופו של דבר נמצא את עצמנו מאיישים – תזכרו מה שאני אומר היום – את רוב משרות הסגנים בעיריות הללו. זה בזבוז כסף מוחלט. לא חסר מה לעשות בכסף הזה. אדוני היושב-ראש, פשוט חורה לי. אני רוצה לומר עוד דבר אחד: הייתי שר פנים, וניסו בתקופת הממשלה שלנו להעביר את אותה החלטה, רק לגבי עיריית ירושלים. עמדתי על הרגליים האחוריות ואמרתי לראש הממשלה, אולמרט: על גופתי, לא יקום ולא יהיה. ולא נתתי לזה בשום פנים ואופן אפשרות לעבור. החוק נפל, לא עלה בכלל בכנסת. אני חושב שצריך בכל זאת: יש לנו מדינה אחת, מקום אחד, וצריך לשמור על מה שאפשר לשמור. זה פשוט בזבוז כסף מוחלט בתוספת שחיתות פוליטית – שווה חוק פינדרוס. אני קורא לזה חוק פינדרוס ויצרנו דבר חדש, פינדרוניזם. כל פעם שירצו למנות ג'וב חדש, זה יהיה פינדרוניזם. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. תעלה חברת הכנסת אורית זוארץ. <אורית זוארץ (קדימה):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, כבוד השרים, אני חוזרת לסלוגן: לא נחמד, לא סחבק, ג'ובניק. יושב-ראש ועדת הכספים הפך להיות שותף לג'ובניקים. <קריאה:> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> לא שומעים? השר לשעבר שטרית, לא שומעים אותי כי אתה מדבר בקולי קולות. זהו. אנחנו ממשיכים לדבר על סידור העבודה, ולצערי הרב אחד האנשים שדווקא אפשר היה לסמוך עליהם, יושב-ראש ועדת הכספים, נותן לזה יד. יושבים פה שני שרים ועוד כמה חברים בקואליציה, בעצם שלושה שרים, סגן שר, ואני אתן לכם כמה רעיונות מה אפשר לעשות ב-600,000 שקלים בממוצע, עלות שכרו של סגן, ועוד 400,000 שקלים כל ההוצאות הנלוות – מיליון שקלים – בעיריית ירושלים. ובואו ניקח רק את עיריית ירושלים בתור דוגמה. למשל, אפשר להשקיע יותר בתחום החינוך; אפשר להשקיע יותר בתחום הרווחה. כשמדברים על ירושלים מדברים על אחת הערים שיש בהן רמות עוני מאוד מאוד גבוהות. יש שם אזרחים שחיים מתחת לקו העוני, משפחות ברוכות ילדים, ברוך השם. אפשר להשקיע בהן. הדבר הפרדוקסלי שנוצר זה שההצעה הנוראית הזאת עולה לדיון ביום שבו – ואני מקריאה – משרד האוצר פנה היום, חברי וחברותי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, לבית-הדין הארצי לעבודה בדרישה להוציא צווי מניעה שיאסרו על העובדים הסוציאליים בשירות המדינה להמשיך בשביתה. חברים, בואו נעביר את הכסף לשם. אם יש עודפי תקציב ויש יתרות תקציביות, גם ברשויות המקומיות שלא מקבלות סיוע מהמדינה, כביכול – וכולנו יודעים, גם אתה, היושב-ראש, היית בשירות בשלטון המקומי. אתה מכיר את זה מקרוב באזור מגוריך, ואתה יודע טוב מאוד שגם רשות מקומית איתנה, תמיד יש שם שכונות שהן יותר חלשות, תמיד יש שם אזרחים שצריכים יותר. אפשר להפנות את הכסף לשם – לשיקום מתנ"סים, להקמת מועדוניות, להקמת צהרונים ולמימון הצוות בצהרונים. לא יותר טוב לממן, לא עדיף לממן צוות נוסף בצהרונים, במועדוניות, במערכת החינוך, להקטין את מספר התלמידים בכיתה? הנה, עיריית תל-אביב היא חלק מה"פול" הזה. רוצים להגדיל את מספר הסגנים? אז בואו ניקח את הכסף ואולי נקטין את מספר התלמידים בכיתות. כן, בערים הגדולות, שראשי הרשויות הגדולות יובילו, יהיו – איך אומרים – הלפיד לפני העם, שיובילו מהלך של הקטנת מספר התלמידים בכיתות. אין מה לעשות בתקציב הזה? אין מה לעשות בכסף? אתם באים ומנסים למרוח אותנו ולטייח אותנו שמדובר ברשויות שלא נתמכות על-ידי המדינה. אנחנו יודעים בדיוק כמה הרשויות האלה מקבלות מהמדינה, גם לחינוך וגם לרווחה. הרשות המקומית נותנת את חלקה ויש שם "מצ'ינג", וברוב הרשויות המקומיות האלה – גם בחיפה, דיברו פה על חיפה, גם נתניה, עיר המחוז שלי באזור השרון. יש שם שכונות מצוקה, יש שם מקרים קשים מאוד של אזרחים ואזרחיות וילדים וקטינים שנמצאים בסיכון, שאי-אפשר לטפל בהם במסגרת הקהילתית, כי לראש הרשות אין תקציב. ופתאום מתברר שיש תקציב. אז אם יש כל כך הרבה כסף – תפנו את זה לשם. למה להמשיך להתעמר בכל אותם עובדים סוציאליים ששובתים כבר כמעט שלושה שבועות, והדלתות של משרדי הממשלה, והדלת של האוצר טרוקה וסגורה, נעולה בפניהם? כל המשאים-ומתנים האלה עולים על שרטון. הטענה המרכזית היא שאין כסף להעביר להם ואין כספים לשפות אותם. אז הנה, בבקשה, נוצר כאן מקור תקציבי לא מבוטל, עודפים – כל הרשויות העשירות שדיברתם עליהן, שלא מקבלות סיוע מהמדינה – בבקשה, אנא מכן, הואילו בטובכן לעשות שינוי בסדר העדיפויות. כל כך פשוט, כל כך ברור, כל כך נראה בתוך העיר. לא צריך ללכת רחוק. לא ברור לי למה בממשלה ולמה בוועדת הכספים החליטו בשבועיים האלה, הכל-כך קשים במדינת ישראל, כשאלפי אזרחים ואזרחיות לא מקבלים מענה ואגפי השירותים החברתיים, בגלל מצוקות של השלטון המקומי, בגלל המצוקות של ראשי הרשויות – אגב, מתי היו פה ראשי הרשויות מ-15 הערים הגדולות? בשבוע שעבר ישבנו עם השר בפורום מוניציפלי, בשדולה המוניציפלית בכנסת, ושמענו את הטענות שלהם, את הקשיים שאתם הם מתמודדים בכל אותן רשויות שאתם טוענים שהן לא מקבלות סיוע של המדינה, על המים ועל חוסר היכולת שלהם לתת מענה, על השחיקה הקשה מאוד של העובדים בתוך הרשות המקומית. תעלו את שכרם של העובדים, של העובדות שעובדות שם בפחות משכר מינימום וצריך להשלים להן, והן מקבלות השלמת הכנסה. איפה זה נשמע? בכל אותן רשויות שעליהן אתם מדברים. בעיני זו חרפה, זו בושה. ראש הממשלה, שעמד כאן קודם ואמר כלום, דיבר על זכות לדיור אבל השאיר את זה בגדר חופש הדיבור. אנחנו לא רואים פה שום מעשים פרואקטיביים, רציניים, מחושבים, שום מדיניות חברתית של ראש הממשלה ושריו שמקדמת את הצרכים האמיתיים של אזרחי מדינת ישראל. דיבורים ודיבורים, חופש הדיבור, זה מה שאנחנו שומעים. מעבר לזה אין כאן שום דבר. ואז פתאום, כשיש איזשהו עניין של קומבינות פנימיות, התחייבויות וכל מיני עסקנות פוליטית ברמה הכי נמוכה – אופס, נמצא הכסף ופתאום רוצים לאפשר לראשי הרשויות שיקול דעת. אתם כובלים את ראשי הרשויות, אתם אונסים אותם למנות סגנים נוספים. כמי שכיהנה כסגנית ראש מועצה ללא שכר, בהתנדבות – שליח ציבור ברשות המקומית שנבחר למועצה המקומית או לעירייה, נבחר מתוך ידיעה שהוא לא יקבל כסף או גמול כספי עבור שירותו. שליחות הציבור לא נמדדת בכסף. ופה פתאום, שליחות הציבור נמדדת בכסף. זה לא שליחות ציבור, אין כאן שום דבר ערכי. בעיני ההצעה הזאת היא פסולה, היא בזויה, היא מבזה את המציעים, לא רק את אזרחי מדינת ישראל ואת והתושבים שחיים באותן ערים במצוקות מאוד קשות. היא מבזה את הממשלה הזאת, היא מבזה את הכנסת הזאת, היא מבזה את מדינת ישראל. אנחנו רואים שיש כאן שביתות בלי הפסקה. בכל יום יש קבוצה נוספת שמכריזה על שביתה. אז מה, אין מה לעשות עם הכסף? אני ממש מתפלאת. אני חושבת שאין מקום להצעת החוק הזאת, אני חושבת שצריך להתנגד להצעת החוק הזאת. כל אזרח, כל חבר כנסת או שר שיש עיניים בראשו ויש הבנה או שכל בקודקודו יתנגד להצעת החוק הזאת, כי הצעת החוק הזאת היא משפילה, היא מבזה, בעיקר את כל אותם אזרחים ואזרחיות שחיים באותן ערים – כן, בתל-אביב העניים, בנתניה העניים, בחיפה העניים, בירושלים העניים, באשדוד העניים. היינו אצל ראש העיר. יש שם שכונות עם אזרחים שממש זקוקים לסיוע ברמה השוטפת. תחלק את זה שם. תשקיע שם, בחינוך, ברווחה, בתשתיות; בתשתיות הולמות לאותם אזרחים ואזרחיות, ולא בעוד איזה ג'וב שיסדר לכם עוד כמה שבועות בקדנציה שלכם, ולא עוד איזה ג'וב שיסדר לכם את הבחירות הבאות. תחשבו על אזרחי מדינת ישראל שקמים בכל בוקר מחדש לגזירות חדשות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת אורית זוארץ. יעלה חבר הכנסת שלמה מולה. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האמת היא – הקואליציה הזאת והממשלה הזאת, היא נדבקה בחיידק הג'ובים מיום היווסדה. בעצם, כשאנחנו באים לדון בחוק הזה, אם באמת הקואליציה הזאת ויוזמיה היו אנשים רציניים, היו מבקשים מזאב בילסקי לבוא, להיכנס לחדר כראש עיר לשעבר, ופשוט לשאול אותו שאלות: האם החוק הזה חיוני לאזרחי ישראל, לאותן ערים, כן או לא. אני הייתי שואל את מי שהיה שר האוצר עצמו, את ראש הממשלה, את בנימין נתניהו – ב-2003, בחירוף-נפש הגן ואמר: לא צריך סגני ראשי ערים. למה צריך לחסוך. נו, אז מה, הגעת להיות ראש ממשלה ושכחת שהיית שר האוצר? את השאלה השלישית הייתי שואל את מי שהיו שרי הפנים. היה שר הפנים שטרית, היה שר הפנים רוני בר-און, ויכול להיות שצריך לשאול אותם. עדיין, למרות שהם באופוזיציה, הם אנשים שיש להם בכל זאת ניסיון בניהול הרשות המקומית, במשרד הפנים. שר הפנים הנוכחי עיכב את החוק איכשהו, אבל כנראה לא עלה בידו, הוא לא יכול. אז יכלו אולי לעזור לו להסביר לראש הממשלה, בכל זאת, אם הוא שכח, להזכיר לו כמה זה חשוב. אבל באמת, בואו נדבר על האמת, האמת לאמיתה, שהחוק הזה בא לשרת אך ורק שקט תעשייתי של הקואליציה הזאת – שסידרו את הג'וב הזה לישראל ביתנו באשדוד. למה? יש שם כנראה לישראל ביתנו בעיה פוליטית של חבר מפלגה שלהם, שיש לו כמה חברים, ואז הוא צריך למנות, צריך לסדר לו משכורות. זה כל העניין. דיברנו על ירושלים. אישרו גם לערים אחרות, כמו תל-אביב, ראשון-לציון, חיפה ועוד ערים. אז בואו נדבר על האמת. אני רוצה לדבר על העיר שבה אני גר, ראשון-לציון. זה נכון, הוא לא ביקש, אבל עכשיו מה שיקרה לראש העיר הזה – חברי הקואליציה האחרים יאנסו אותו כדי לחפש חברים, יסחטו אותו. אתם חושבים שיש לו ברירה? אין לו ברירה, הוא יצטרך למנות. אז על חשבון מה זה יבוא, מיליון שקל? יבוא על חשבון רמת-אליהו, שאני מכיר. ראש העיר ראשון-לציון משקיע הרבה מאוד כדי לשקם את העיר הזאת. מיליון שקל – לאן זה היה הולך? לחינוך, לרווחה, לעובדים סוציאליים, לעוד מוקד קליטה, לקליטת עלייה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> אני שואל שאלה פשוטה, למה צריך את הג'וב הזה? למה צריך בחקיקה ראשית להגיד: בואו ותיכנסו באוטוסטרדה, למה? למה ולמה, אני שואל אתכם. אני שואל באמת הרבה אנשים הגונים בבית הזה, למה צריך את הג'וב הזה? אנחנו שואלים שאלה נוספת, פשוטה. בצד אחר באים ואומרים: מעלים ארנונה. בעיר שאני גר, מעלים ארנונה. אז אתה תבוא ותגיד לאזרחים: התקציב הזה – הוא לא חוק תקציבי? אז מה אם שר האוצר לא בא ואמר: הנה, אני נותן לכם תוספת תקציב? אבל בסופו של דבר לוקחים מאותם אזרחים, במקום שיקבלו שירות איכותי. זה נכון, אתם תגידו: מה זה מיליון שקל לעירייה כמו ראשון-לציון? תגידו: מה זה מיליון שקל לתל-אביב או לחיפה או לירושלים? אני אומר לך, אדוני היושב-ראש: מיליון שקל לראש עיר שבה יש בעיות חברתיות, זה המון כסף. אתה לוקח קבוצה של ילדים ונותן להם יום חינוך ארוך. אתה נותן להם עוד שיעורי עזר, אתה נותן להם עוד סיוע. אתה משתתף בעלות של אותה הסעה לילד. אתה משתתף בעלות של אותו ילד שאין לו כסף לממן צהרון, זה בדיוק העניין. למה? בשביל ג'ובים של עוד אדם? תראה כמה יעלה לנו אותו סגן ראש עיר, כמה תעלה המשכורת שלו. הרי הוא לא יכול לעבוד בחינם, הוא מקבל משכורת, זכויות סוציאליות, מזכירה, טלפון, החזר הוצאות נסיעה, משרד, חשמל. זאת אומרת, תחבר את הכול, בסופו של דבר הרי זה לא נגמר רק באותו סגן ראש עיר. זה נכון, מישהו יגיד לנו שיש מחיר לדמוקרטיה, אבל אנחנו צריכים לבוא ולהגיד שגם כאשר יש מחיר לדמוקרטיה, המחיר צריך להיות סביר, מדוד, אחראי, וניתן לבקר, לבקש. אילו זה היה מגיע אך ורק לעניין ירושלים, היו באים ואומרים: אתם יודעים מה? אוקיי, ירושלים רוצים, אבל שר האוצר בא ואומר: אני נותן תוספת תקציב. אין בעיה. היינו מתווכחים אם זה היה ראוי או לא. אבל ברגע שאתה פותח גם לערים אחרות – עכשיו התחילו עם חמש ערים, שש ערים גדולות, עם מספר x; אני מבטיח לך, אדוני היושב-ראש, יבוא מישהו מהקואליציה הזאת, יבקש, יעשה חשבון: האם בחדרה יש קואליציה או אין קואליציה, האם ברעננה יש לי עוד מישהו ללא ג'וב? יבוא, אתה לא תוכל לעצור את זה. לכן, אני הייתי שואל שאלה פשוטה: האם אנחנו כאנשי ציבור ממלאים את אחריותנו המלאה, כי הלוא לא זאת היתה השאלה. דבר נוסף, אזרחים מסתכלים עלינו היום, יגידו: הפוליטיקאים האלה, הם מאוסים. תראו כמה, מסדרים עוד ג'ובים – אנחנו מייצרים את הבעיה הזו במו ידינו. למה שהציבור לא יימאס לו מזה, יבואו ויגידו: הנה, סידרתם לכם ג'וב לעוד עסקן פוליטי מאיזשהו מקום. לכן, בחקיקה ראשית, לסדר באמצעות קואליציה קיימת עוד קואליציית ראש עיר בירושלים או בעיר אחרת – אני אומר לכם: רבותי, זה אסון לפוליטיקה הנקייה. אנחנו היינו רוצים שתהיה פוליטיקה יותר אחראית, שמשרתת את הציבור, ולא שהציבור משרת את הפוליטיקאים המקומיים. אמרה חברת הכנסת אורית זוארץ: אני הייתי סגנית ראש עיר במועצה בהתנדבות. יפה מאוד, ככה צריך להתנהל. עכשיו, אתה יודע מה יקרה בסוף? בסוף יבואו ויגידו: זה לא מספיק סגני ראש עיר, עכשיו צריך לממן גם את חברי המועצה, צריך לתת להם משכורת. זאת אומרת, אין גבול לציניות הפוליטית הזאת שהכנסת הזאת מייצרת. דבר נוסף, אדוני היושב-ראש: אני חושב, ככל שניתן – ככל שניתן שאנחנו נימנע מניהול של ראשי הרשויות, מניהול העירייה שלהם, מהניהול התקציבי שלהם, כן ייטב. כן ייטב. רשות ממשלתית, שבעצם במידה רבה היא כמעט לא לוקחת אחריות, עכשיו אומרת לאותו ראש עיר: אדוני, עכשיו אני בחקיקה ראשית מחייבת אותך למנות סגן ראש עיר. יכול להיות ראש עיר מסוים כרגע, יש לו אילוץ פוליטי; במקום לעזור לו, אתה פותח את השרץ הזה ואומר לו: הנה, אני מחייב אותך לעשות עוד משהו שאולי לא היית רוצה. לכן, גם הטענה הזאת שהשלטון המקומי תומך היא טענה מופרכת, אין לה בסיס, היא לא נכונה. במקום שבאמת, אנחנו, באמצעות אותם תקציבים, נתגבר את שירותי הרווחה, נתגבר את שירותי החינוך, ואותו ראש עיר יוכל לסדר מדרחוב בכל מיני מקומות, ייתן שירות איכותי לרשות שלו, באותם תקציבים יפנה את המזבלות בזמן – מה שאנחנו אומרים: אדוני, באמצעות החקיקה הראשית אנחנו לוקחים ממך מיליון שקל, יש לך גירעון תקציבי, תסתדר עם זה. אני מסרב לקבל, אדוני היושב-ראש, את הקביעה הזאת: רשות שאין לה גירעון. מה זה רשות שאין לה גירעון? היא מתנהלת כנראה בצורה אחראית. מה שאנחנו עושים עכשיו: עכשיו תיכנסו לגירעון. מה עשינו בזה? בסוף יבואו אליהם בטענות: נכנסתם לגירעון. באמת, אין סוף לצביעות הזאת של הקואליציה הזאת, של הממשלה הזאת. אני מתפלא, בכלל למה דווקא הביאו היום, מה הבהילות? מה קרה? אני אומר לך, אנחנו אמרנו – הזכיר מישהו את דוח-ששינסקי; אנחנו כאופוזיציה אמרנו שאנחנו תומכים בחוק, בסייג אחד: ביקשנו שיאפשרו להקים קרן שתשרת את הציבור מהתמלוגים. בסדר, ראש הממשלה הבטיח. אז מה הלחץ של הקואליציה הזו כדי להעביר את חוק ששינסקי? למה? צריך לכרוך אחד בשני? בשביל מה? למה זה טוב? זו פגיעה באינטליגנציה של אזרחי ישראל. אדוני היושב-ראש, אני אומר לכם, בעיקר אני מסתכל עליך: אתם כש"ס, שר הפנים שלך, אולי זאת ההזדמנות שלכם לבוא ולהגיד: למרות הקביעה של הקואליציה שוכנענו – לא חשוב, לא צריך, אנחנו ממשיכים באותה המדיניות, הרי התנגדנו. במקום שאתם תסכימו להעביר את הדיון בחוק מוועדת הפנים של הכנסת, שהיושב-ראש שלה הוא מש"ס – העברתם את זה לגפני. לכן כל הדבר הזה נראה מכוער. לא רק זה, מה אתם מעבירים את זה באוטוסטרדה עכשיו בחקיקה? פתאום עכשיו קיבלתם פטור מחובת הנחה? בדרך כלל לחוקים הכי משמעותיים אפילו, יותר חשובים לאזרחי ישראל, לא נותנים פטור מחובת הנחה. כשמדובר בחקיקה שבה אפשר לפגום בדמוקרטיה הישראלית, אפשר גם לייצר לנו סטיגמות שליליות, אפשר גם לפגוע בתקציבים של הרשויות המקומיות, למה לא? האוטוסטרדה הזו של הקואליציה, בראשותו של אלקין, עוברת בקו ישר, בירוק, אין מי שיעצור אותה. לכן אני מציע לכם, תחשבו, אולי לא כדאי לכם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת שלמה מולה. תעלה חברת הכנסת רחל אדטו. <רחל אדטו (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אחרי להט הדברים ששמענו מחבר הכנסת מולה, כל מלה כמעט מיותרת, אבל יחד עם זה אני הייתי רוצה להוסיף גם כן. בוא ניקח את העיר הזאת, העיר שבה אני מתגוררת, העיר ירושלים, וטוב שנכנס חבר הכנסת אורלב. העיר ירושלים צריכה את סגן השר השמיני על מנת להקים את העיר הזו, להחזיר לה את כל האנשים שבורחים ממנה, כדי לשפר את איכות החיים שלה, להגדיל את מקומות הדיור. זה מה שהיינו צריכים בעיר הזאת. אנחנו עכשיו נפתור את מצוקת העיר ירושלים. פתאום נראה שאנשים, במקום לברוח לתל-אביב, פתאום ימצאו את עצמם חזרה בעיר הזאת, כי הנה, יש לנו סגן ראש עיר שיפתור את הבעיה של התחבורה; של זה ששוכרי מרכז ירושלים לא יכולים לעבוד כי העיר הזו חפורה כבר שנים; של זה שאין רכבת קלה כבר שנים, שמדברים עליה; שוק מחנה-יהודה, שאי-אפשר להגיע אליו, בגלל האוטובוסים שחוסמים את הרחובות. הנה, יש לנו פתרון, הבאנו סגן ראש עיר שמיני וכל הבעיות תיפתרנה. במוחו של מי עולה הרעיון הקודח הזה שעיר כמו ירושלים, שהיא עיר ענייה לכל הדעות, צריכה עוד סגן ראש עיר בשכר? הרי העיר הזאת בקושי מצליחה לתפקד בתקציבים הגירעוניים. ראש העיר נמצא כל שני וחמישי כאן בכנסת על מנת לדאוג לתקציב העיר הזאת, שזו עיר מיוחדת. אז מהתקציב המיוחד הזה, שהוא בא לכנסת ודורש תקציב מיוחד לעיר, הוא צריך לממן את סגן ראש העיר? ולשם מה? כדי לשמר את הקואליציה שלו. ומה אנחנו? אנחנו נותנים יד, באמצעות חקיקה שבאה להשפיע על ירושלים, אבל באותה הזדמנות תפסנו טרמפ: בואו נאשר לכולם. אז לכן, מי שמצא את הרעיון הזה ולקח את זה על ירושלים, עשה עוול לא רק לעיר ירושלים ולתושביה, שמממנים כמובן את התוספת הזו, אלא גם עושה עוול לשאר ראשי הערים ולשאר ראשי המועצות, שמרגע זה ואילך לא יכולים לומר שום דבר על הכפייה שבה הם נאלצים לקבל לעצמם עוד סגן בשכר על חשבון התקציב שלהם. ואם לא נלך לירושלים – אני גרה במבשרת. בואו ניקח לדוגמה את מבשרת. הדבר האחרון שראש המועצה צריך בתקציב הדל של מבשרת הוא להוסיף לעצמו עוד סגן בשכר. לשם מה אנחנו כחברי הכנסת צריכים להיות מעורבים בכל האינטריגות הפנימיות בדרך לשמר קואליציות של מועצות? למה אנחנו נזקקים לדבר הזה? למה הכנסת צריכה בכלל להיות עסוקה בדבר שהוא על פניו חוק שהוגדר כחוק ג'ובים, אבל לטעמי הוא חוק השחיתויות העירוניות? לכן אני רואה את זה בעין מאוד רעה וממש בבושה. להעמיד את זה היום, לקבל פטור מחובת הנחה, להביא את זה באופן מהיר להצבעה הערב בשעה מאוחרת כדי לעשות "וי" וכדי להגיד: מילאנו את חובתנו לשולחינו, לאלה שדרשו את חוק הג'ובים הזה – בושה מבחינתי. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת רחל אדטו. יעלה חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה, תודה לכם, חברי הכנסת הנמצאים פה הערב. אם מישהו היה יורד, נגיד חייזר, מאיזה כוכב מרוחק והיה מסתכל על הכנסת היום, הוא לא היה מבין מה קורה פה בדיוק. ודאי הוא היה חושב שהוא הגיע – – – <קריאה:> – – – <נחמן שי (קדימה):> יכול להיות שמפעילים אמצעים מכניים כדי למנוע ממני. אני אומר שאילו זר היה נקלע הנה היום, הוא לא היה מבין על מה אנחנו מדברים. הוא באמת היה שואל עצמו: האם לכנסת הזאת יש איזה דופק משלה או שהיא בכלל פועמת לפי קצבים לא ידועים? אף אזרח במדינת ישראל לא יכול להבין במה אנחנו מתעסקים היום. אף אחד לא יכול לתאר לעצמו שמה שמעסיק אותנו כרגע זה השאלה כמה סגני ראש עירייה יכהנו בירושלים ובעוד חמש או שש ערים בישראל. זאת, כאשר באמת ובתמים מסתובב היום העולם סביבנו בהתרגשות עצומה, גם במזרח התיכון וגם מחוצה לו, ונושאים כבדי משקל עומדים על סדר-היום. ואילו הכנסת, באיזה תרגיל מזהיר, שולפת מאיזה מקום, ערב היציאה לפגרה, את החוק הזה, רק כדי להגניב אותו לסדר-היום ברגע האחרון, וכשיצאו סוף-סוף לדרך, עם ישראל יוכל להגיע למנוחה ולנחלה, יהיו בירושלים שמונה סגנים לראש העירייה ניר ברקת, ראש העירייה שלנו. זה ניתוק מוחלט מהמציאות במדינת ישראל, מוחלט. לו עשינו חשבון כמה עולה סגן ראש עירייה, אז יש לו המשכורת עצמה, שהיא משכורת יפה, ויש לו גם תוספות, ברוך השם, ובעיקר – הוא מתחיל להפעיל מנגנונים. הוא מתחיל להריץ סביבו אנשים. הוא מתחיל ליזום, בגלל שאדם לא יושב סתם במקומו, מישהו כבר מצפה ממנו לעשות, מה גם שבדרך כלל סגני ראש עירייה, יש להם גם איזו שאיפה להיות ראש עירייה ביום מן הימים. כך תכפילו במכפלות, כמה ועוד, כמה ועוד, זה עולה לקופה הציבורית. כמה עוד אפשר לינוק מתוך הקופה הציבורית הזאת על מנת לחלק אותה? אני מסתכל בימים האלה על העובדים הסוציאליים, מסתכל עליהם בכאב גדול. יש לנו כ-10,000 עובדים סוציאליים שמשכורותיהם הן בערך רבע ממה שמשתכר סגן ראש עירייה, רבע. אז אולי השישה, שבעה, שמונה סגנים שאו-טו-טו הולכים להצטרף למחנה הגדול של סגני ראשי ערים, אולי הם היו מוותרים ובמקומם עוד 40 או 50 עובדים סוציאליים היו זוכים לאיזה משכורת הוגנת, לאיזו תוספת ראויה? אבל לא, כשמדובר בעובדים הסוציאליים, שהם היום החוליה החלשה ביותר בשירות הציבורי במדינת ישראל, האנשים שתפקידם לטפל במוחלשים בחברה, הם עצמם נהיו חלשים, ועליהם משרד האוצר מוכן לוותר. הוא לוקח אותם לבית-משפט, הוא מוציא צווים, הוא נהנה מהעובדה שההסתדרות הסירה את תמיכתה. והנה, אפשר לשסות בהם ולהפקיר אותם ולהתעלם מהם. והאוכלוסיות האלה, שהם מטפלים בהן, הן בלאו הכי אוכלוסיות מוחלשות, אז זה בסדר, זה לא נשמע, לא שומעים בכנסת את קולותיהם. אבל פה, כשמדובר באחד, שניים, שלושה – אני לא יודע כמה יגיעו, סגנים לראשי עירייה – זה נושא מרכזי. לזה האוצר מוכן לתת את תמיכתו, בזה הוא מוכן לתמוך. אני שואל את עצמנו, באמת, האם מישהו יצא מדעתו? האם מישהו לא מבין את סולם הערכים של החברה הישראלית היום? האם מישהו שואל את עצמו מה באמת חשוב ומה לא חשוב במדינת ישראל של 2011? האם ניר ברקת, אדם מוכשר, לא יכול להסתדר עם שבעה סגנים? הוא לא יכול? נכון, היו בעבר שבעה, אבל בינתיים דברים זזו במדינת ישראל. למען השם, אני מאמין שהרגישות הציבורית כן התחדדה באיזה מקום והיא כן חשובה. אז איך כך מחליקים את הצעת החוק הזאת קדימה ומאפשרים לכנסת או בעצם מאלצים את הכנסת לאשר אותה ברגע האחרון? תראו, זה לא רק הרגישות, זאת גם השאלה אם הרשויות המקומיות שנציגיהן מתייצבים פה חדשות לבקרים בכנסת הזאת, מניחים את ראשם על כתפי חברי הכנסת, מבקשים את עזרתם במענקי האיזון ומסבירים להם שבקושי הם מצליחים להשלים את השנה, ומשרד הפנים יושב להם חזק על התקציב, ואם הם לא עומדים בדרישות, ממנים להם חשב מלווה ודואגים שהם יתאזנו ודורשים מהם לפטר. אומרים להם: תעשו ייעול, ואם לא תתייעלו לא ניתן לכם את מענקי האיזון. יכול להיות שזה בסדר גמור שמשרד הפנים מתייחס כך לרשויות. אז איך אותו משרד פנים, אותו משרד אוצר, שכל כך חרדים לקופה הציבורית וכל כך אכפת להם שלא נחלק את כספי הציבור, הנה הם הראשונים לפתוח את הכיס, להיות נדיבים ולהגיד: מה אכפת לנו, אז יהיה עוד אחד פה ועוד אחד שם ועוד אחד שם, העיקר שאנחנו איכשהו נשחד – נשחד את הרשויות הללו ונביא שקט ונסדר את מקורבינו וידידינו וחברינו שנמצאים ברשויות האלה וניתן להם ג'ובים. אין מה לעשות, זה יעלה כמה שזה שיעלה. אחר כך, כשהרשויות האלה תבואנה אלינו ויגידו לנו: תשמעו, אנחנו לא מסתדרים, אנחנו צריכים עזרה, יישכח לחלוטין הרגע הזה של הסגן או הסגנית. הם לא ייזכרו יותר. זה כבר יהפוך להיות חלק מהתקציב, כך זה ייראה, כך זה יישמע, כך זה יוצג לציבור, ואף אחד לא יזכור את הרגע הקטן והמכונן הזה שבו מדינת ישראל פתחה עוד כיס קטן, שוב שחררה כסף, שוב אמרה שיש כסף זול וכסף יקר במדינת ישראל. הכסף הזה הוא זול, הוא זמין, אפשר לתת אותו, והכסף היקר, שצריך ללכת למקומות הנכונים, לא קיים ואי-אפשר לתת אותו. אני מצפה – אני אומר לכם בכל הכנות, אבל אני כנראה לא יודע על מה אני מדבר – שאותם ראשי ערים, החל בניר עצמו ואחרים שיכולים למנות, לא ימנו ויתייצבו ויגידו: אנחנו מבינים שברשויות שלנו, שמצבן הכלכלי קשה ושלא מסתדרות עם התקציב שלהן, אנחנו נוותר על הסגנים הללו, אנחנו נסתדר עם הסגנים שיש לנו. כך ננהל את העיר, כי טובת הציבור היא לנגד עינינו. אבל אני יודע שזה חלום באספמיה וזה לא יקרה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת זאב בילסקי. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי השרים, הו, חבר הכנסת גפני, בא, הניח את המטען והלך. תשמע, לפעמים אפשר להיות שליח מצווה. אני חושב שבעניין הזה – אדוני היושב-ראש, אם לא יפריעו לי שם. <היו"ר יצחק וקנין:> בבקשה לא להפריע לחבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (העבודה):> מעניין מה אתה היית אומר, חבר הכנסת גפני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, פונה אליך – – – <איתן כבל (העבודה):> אני מבקש שאדוני יהיה קשוב לדברים החשובים. אדוני היושב-ראש, אין לי ספק, לצערי, שהחוק הזה יעבור, ואולי אפילו ברוב גדול. אינני בטוח, אם היתה בחוק זה אפשרות להצביע מה שנקרא הצבעה לא גלויה, מה היו התוצאות. אני כמעט בטוח שהכנסת הזאת היתה יודעת להצביע נגד. אבל יש כאן כל מיני הסכמים שמביאים את הדברים לידי אבסורד מוחלט, והעובדה שחבר הכנסת גפני, משום מה, כמו שהוא יודע, או בתמימותו, מביא את זה בתזמון – מתי ששינסקי אמור לעלות? – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מחר. <איתן כבל (העבודה):> – – היא מעניינת. רציתי רק לוודא אם יש קשר או אין קשר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יש קשר – – – <איתן כבל (העבודה):> הקשר היחיד הוא שמחר ששינסקי עולה, והיום צריך להביא את חוק הסגנים, ומעניין מה היה קורה אילולא – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> על זה לא חשבתי. <איתן כבל (העבודה):> אתה אומר – אפילו אתה לא חשבת על זה. תהיה בטוח, הרב גפני, חבר הכנסת גפני, אני בטוח שחשבת על זה. <נינו אבסדזה (קדימה):> אל תיתן להם רעיונות. <איתן כבל (העבודה):> אין מקריות בעניין הזה, ולא לחינם חבר הכנסת גפני לא יושב במקומו, ונלחם וצועק ושואג. והוא עושה זאת כמי שכפאו שד, כי גם הוא יודע שמדובר בחוק שאין לו מקום, על-פי כל פרמטר, ואיך הוא יתנהג מחר כיושב-ראש ועדת הכספים אם מחר תובא ההצעה לתל-אביב, או לכל עיר, מה זה משנה? הרי לכל עיר, לכל יישוב בארץ – חבר הכנסת זאב בילסקי, אתה מכיר את הדברים מקרוב, כראש עיר מוצלח ביותר, שסיבות אפשר לתת חדשות לבקרים. אבל בסופו של עניין הטענה שלי לא יכולה להיות לחבר הכנסת גפני ולחבריו. הם יכולים רק להניח. יש מי שנענה, ואולי לעתים באהבה יתירה, להצעות מן הסוג הזה. יש כאלה שאפילו עושים זאת בחדווה רבה. ולכן, אדוני היושב-ראש, יש לי אומנם עוד שש דקות, אבל אני חושב שמיציתי את העניין. העניין ברור, מאוד ברור. זה אפילו – לפעמים אתה אומר: זה כשר אבל מסריח. אני אומר: זה לא כשר, וזה מסריח. בפירוש אפשר לומר על הדבר הזה: לא כשר ומסריח מאוד מאוד. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אתה יכול לפרט בעניין הזה? <איתן כבל (העבודה):> אני בטוח שאתה תעלה, אם תרצה, או אם יתאפשר לך, להרחיב בעניין. ושוב, אין לי להלין אלא על הממשלה, על ראש הממשלה, שנענו להצעת החוק – באמת, אני לא רוצה להגזים כבר בסופרלטיבים. יש מה שנקרא: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". לא נראה לי שהדעת תהיה היום נחלת הקואליציה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת זאב בילסקי. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, ידידי יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת הנכבדים, אני זוכר, כשהייתי ילד, היו שרים שיר: "מעל פסגת הר הצופים". יושב-ראש הכנסת, אתה זוכר? "מעל פסגת הר הצופים אשתחווה לך אפיים, מעל פסגת הר הצופים" – תשמע, העלינו את ירושלים על ראש שמחתנו. גרתי במושבה הגרמנית, הייתי ילד פה. איך התגאיתי שאני ירושלמי. כמה קשה היה עלי המעבר, רק בגלל שלום בית עברתי לרעננה. איך יכול אדם לעזוב את ירושלים? והיום פה, אדוני היושב-ראש, כמו גנבים בלילה לוקחים אנשים ומכתימים את שמה של ירושלים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל גם זה בשביל שלום בית. <זאב בילסקי (קדימה):> אתה צודק. כמו גנבים בלילה מתוכנן הכול: ששינסקי מחר, קצב היום. איזה מומחים יש פה? אני חשבתי שאחרי שנתיים הבנתי; אני היום יודע שאני לא מבין שום דבר פה. ייקח לי עוד הרבה, וכנראה שבחיים אני לא אלמד מה שאנשים פה יודעים, ועושים את זה כמו גנבים בלילה. אני חושב על דוד המלך. כשהיום הוא שומע מה עושים פה לעיר ירושלים – שמונה סגנים? מישהו מכם היה פעם ראש עיר? מבין מה זה שמונה סגנים? <מאיר שטרית (קדימה):> אפילו לדוד המלך לא היו שמונה סגנים. <זאב בילסקי (קדימה):> מאיפה אתם המצאתם את זה? בפעם הקודמת, כשניסו לגנוב את חוק הג'ובים, היה אדם, עורך של "ידיעות אחרונות", והוא תכנן פה בלילה עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות": חוק הג'ובים. ניר חפץ, שכבר לא אתנו, קם ב-06:00, ראה, אני מעריך שהוא צלצל לבוס הגדול, אומר לו ראש הממשלה: בוא נוריד את החרפה הזאת. והורידו. והנה, אני כל כך שמחתי שבאמת הורידו את זה. אין שום טעם בזה, כולם יודעים את זה, ואני מבטיח לך, חבר הכנסת גפני, אם אתה מאמין למה שאמרת, אני אצביע בעד החוק. אתה יודע מה – אני אחזור בתשובה, כל מה שאתה רוצה אני אעשה. כל מלה שאמרת – אתה לא מאמין בזה. גנבים באמצע הלילה, אדוני היושב-ראש ריבלין. גונבים פה את כספנו. ועל מה? בשביל מה? זה מה שיסדר אותם בחיים? אני אומר לך, נער הייתי, גם בגרתי, למדתי מה שקורה פה בבית זה. ככה נופלת ממשלה, בדיוק ככה, ואתה לא נמצא פה, אדוני היושב-ראש, כי תמיד אתה עוצר אותם כאן. והשר בגין והשר מרידור והשר מיקי איתן, שתמיד אתם עומדים פה כחומה בצורה, ואתם לא נותנים להם לעשות את זה – הפעם הכול עובר. חבר הכנסת גפני, ממתי דן בסגני ראש עיר? האם אדוני רוצה להיות יושב-ראש ועדת הפנים? ויתרת על להיות שר הבריאות רק כדי להגיע לשם, ואתה, שאני כל כך מעריך אותך, נותן יד, לוקח מוועדת הפנים, מעביר ערב ששינסקי לוועדת הכספים, ומוסיף סגנים? עכשיו בואו אני אלמד אתכם עוד דבר. דיברו כולם על העלות של הסגנים. אמרו החברים היקרים שלנו – דליה איציק, אם את יכולה לפזר את – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, חבר הכנסת זאב אלקין, יושב-ראש הקואליציה, רבותי, אולי תפזרו את ההפגנה שם? <שי חרמש (קדימה):> אנחנו רוצים להצביע. די, גיבשנו דעה. <זאב בילסקי (קדימה):> ידידי חבר הכנסת גפני, בוא אני אסביר לך משהו לגבי סגני ראש עיר. העלות שלהם זה הכסף הקטן; כדי להיבחר שוב הוא ייקח את הכסף הגדול. ואתם מעמידים את ראשי הערים במצב בלתי אפשרי. הלוא יבוא לו מחר משה, שהוא חבר מועצה נאמן, ויגיד לו: אחי, תעשה אותי סגן. יגיד לו: לא צריך. יגיד לו: תגיד לי, מה, אתה רוצה לקפח את הפרנסה שלי? מה אכפת לך? הכנסת אישרה, גפני סידר, כל אלה שמדברים ברומו של עולם שתקו, והכוח עבר ערב ששינסקי. אני אומר לכם, ידידי חברי הכנסת, כל מי שיכול עוד להתקזז בדקות הקרובות, כדאי שיעשה את זה. לא כדאי לכם שהיד שלכם תהיה חתומה על החוק המביש הזה. כך נופלת ממשלה שהקומבינות מעבירות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זאב, ככה לא בונים חומה. <זאב בילסקי (קדימה):> אני פונה ומבקש מכל חברי הכנסת, מאותם אנשים הגונים וישרים שנמצאים פה, שהיד שלכם הולכת – שתרעד לפחות. תחשבו על מה שאני אומר לכם. אתם היום נתתם את ידכם לאחת השחיתויות הגדולות ביותר שראיתי מאז שבאתי לכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אני מבין שאתה רוצה לסכם את הדיון. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אם הייתי באופוזיציה, הייתי מדבר כמוכם, אבל עם פחות להט. <זאב בילסקי (קדימה):> לא שומעים אותך, משה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מכבים לי את הרמקולים. <היו"ר יצחק וקנין:> מי יכול לכבות לך את הרמקול? יש מישהו שיכול לכבות לך את המיקרופון? <מאיר שטרית (קדימה):> יש, יש – – – <קריאה:> בוא, בוא, שכנע אותנו. <קריאה:> זה לא המיקרופון, זו הבושה. <היו"ר ראובן ריבלין:> החוק הזה זה מורשת עוד משרון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אם אני הייתי באופוזיציה, יכול להיות שגם הייתי מדבר כמוכם, אבל לא בכזה להט. באמת, להגדיר את זה כחוק של שחיתות – בסדר. שאלתי בהומור כמה חברים: אם נוסיף עוד שני סגנים בעיריות של קדימה, האם גם אז הייתם מדברים באותו להט נגד? סתם, בהומור. לא – – – <מאיר שטרית (קדימה):> כן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן? אם דודיק אזולאי, למשל, בטבריה, היינו עושים אותו סגן? <מאיר שטרית (קדימה):> כן, כן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נגד? <זאב בילסקי (קדימה):> מאה אחוז. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מאה אחוז? <זאב בילסקי (קדימה):> מאה אחוז. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עשיתם סקר – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא. להיפך. איש ציבור רציני. מה? <חיים אורון (מרצ):> גפני, אתה יכול – אתה יודע מה השעה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני יודע. <אבישי ברוורמן (העבודה):> יש כאלה שעוד צריכים לצאת מירושלים הלילה. <שי חרמש (קדימה):> בוא, קח משפט, תשכנע אותנו להצביע. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא, רגע. <זאב בילסקי (קדימה):> – – – מושך את החוק. אם אתה מושך את החוק, אתה יכול לדבר כמה שאתה רוצה. <שי חרמש (קדימה):> לא, אנחנו צריכים להצביע ולהפיל. לא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שאפשר לסכם את הדיון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני, חס וחלילה – חברת הכנסת זוארץ – אני, חלילה, לא דיברתי סרה באיש. אני חושב – – – <מאיר שטרית (קדימה):> בחוק הזה כל המוסיף גורע. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל צריך רוב. <זאב בילסקי (קדימה):> עד שאלקין לא בא, הוא לא יכול. <אורית זוארץ (קדימה):> אם אין זכות לדיור, לפחות יש חופש דיבור. בואו נמשיך לברבר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מאה אחוז. <זאב בילסקי (קדימה):> רק שנייה, אני אתקשר לאלקין, אם זה בסדר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אז תתקשר כבר. <חיים אורון (מרצ):> גפני, נו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה עכשיו? הם מפריעים לי. <זאב בילסקי (קדימה):> סע כבר, סע. <קריאה:> יש לך רוב. <זאב בילסקי (קדימה):> יש כבר מספיק, נו, יש מספיק. <קריאה:> מנחה כבר עברה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה מנחה? עכשיו אנחנו בערבית, מה מנחה? <קריאה:> גפני – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא, הם לא נותנים לי לדבר. אפשר לחשוב מה אני הולך להגיד. <שי חרמש (קדימה):> מניין כבר יש. תיכף קריאת שמע של שחרית. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני רוצה לומר, לגופו של עניין. <קריאה:> יש לו ניקיונות לפסח, הוא לא רוצה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כל הדברים, כל הדברים שנאמרו – אני מבין את העניין הזה. להפוך את הנושא של בחירה – אגב, בעיריית ירושלים ראש העיר לא מקבל שכר. יש סגן שלא מקבל שכר. <רחל אדטו (קדימה):> הוא ויתר על זה. למה הוא ויתר על זה? <זאב בילסקי (קדימה):> בגלל – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, בוא. אתה יודע מה? זה נאמר, נדמה לי, על-ידי חבר הכנסת גילאון. <מאיר שטרית (קדימה):> יש לנו הצעה – שישלם את המשכורת שלו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, הוא אמר, והוא צדק בזה. נבחרי ציבור – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – נמצאים חברי רשויות מקומיות, לא מקבלים שכר, לא מקבלים תגמול, אנשים שמשקיעים את מיטב זמנם – יש חברים מסורים ברשויות המקומיות – – – <מאיר שטרית (קדימה):> הקדוש-ברוך-הוא משלם את שכרם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. הקדוש-ברוך-הוא ישלם שכרם. נכון, נכון. אני מציע שגם – חבר הכנסת אלקין, אתה מפריע לי. <זאב בילסקי (קדימה):> אלקין, הוא שואל אם אפשר להצביע, נו. <חיים אורון (מרצ):> נו, תיגשו לעבודה. <זאב בילסקי (קדימה):> כמה רוב אתה רוצה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נבחרי רשויות מקומיות שעושים מלאכה נאמנה – באמת, יש חברי עיריות, חברי מועצות מקומיות, חברי מועצות אזוריות, שעושים את מלאכתם נאמנה. אז אנחנו אומרים: אין ברירה, זה הרבה מאוד כסף. אבל באמת, מטבע הדברים – ואני מסכים אתו, הוא אמר את זה היום בוועדת הכנסת, ובצדק, ואתם יודעים שזה נכון. לא יודע. מוסיפים. בכל רשות מקומית מוסיפים עוד יועצים משפטיים, ועוד פקידים, ועוד אנשים. חבר הכנסת בילסקי, אתה מכיר את השלטון המקומי היטב. כמה יש מיותרים? אז זה שחיתות? עכשיו, יש נבחרי ציבור, שאנחנו לא אומרים – לא משלמים בכל הארץ ולא משלמים לכל הסגנים, ולא כל אחד יכול למנות. מדובר על דבר מאוד מאוד מאוד מצומצם, ורק אם ראש הרשות מעוניין, ורק אם מועצת הרשות מאשרת. <זאב בילסקי (קדימה):> רק אם ראש הרשות מעוניין ורק אם מועצת הרשות מאשרת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אז אני מסכים, אז אני מסכים, חבר הכנסת בילסקי – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מציע לאדוני לסכם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אז אני מסכים, חבר הכנסת בילסקי, שכאופוזיציה אתה צודק. אתה צודק, אין ויכוח. <זאב בילסקי (קדימה):> – – – למען השם, למען השם – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל להפוך את זה לחוק של שחיתות? <רחל אדטו (קדימה):> בוודאי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ודאי. בסדר, מה לעשות? יש לי עוד כמה דברים שהייתי יכול להגיד עליהם מלים הרבה יותר חריפות ואני לא אומר – דברים שנאמרים, על השולחן. מדובר בנבחרי ציבור, כאשר יש בהם צורך. <רחל אדטו (קדימה):> לא צריך סגן שמיני בירושלים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא צריך – לא ימנו. <רחל אדטו (קדימה):> בירושלים לא צריך סגן שמיני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אז לא צריך – לא ימנו. <זאב בילסקי (קדימה):> אבל אתה יודע שהכול קם בשביל הסגן הזה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חבר הכנסת אלקין, אתה מפריע לי כל הזמן. <זאב בילסקי (קדימה):> – – – ירושלים בשביל הסגן. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אני לא מתכוון לתת לדו-שיח הזה להמשיך ככה. <מאיר שטרית (קדימה):> אל תשים את האחרים, תשאיר רק את ירושלים. חבר הכנסת גפני, תשאיר רק את ירושלים ואל תשים את האחרים. אני אצביע בעד, מה אתה רוצה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אז הנה, הצעת החוק המקורית היתה רק על ירושלים, אבל במהלך הדיונים, בסדר, הרחיבו את זה מאוד מאוד, ולא אצלי בוועדה. זה הגיע אלי לוועדה – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אבל אתה, אתה נותן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה הגיע אלי לוועדה, וצמצמתי את זה. <קריאות:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> היה מדובר על סגנים בכל הארץ והורדתי, דיללתי את זה. <זאב בילסקי (קדימה):> חבר הכנסת גפני, אפילו לאובמה יש סגן אחד. ראש עיריית ירושלים צריך שמונה? לאובמה יש סגן אחד והוא מסתדר. אובמה. <קריאה:> יש מספיק, אלקין נתן לך אור ירוק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ולכן, אני מבקש ממליאת הכנסת – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, סכם את דבריך. אדוני, סכם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – לאשר את החוק הזה ולדחות את כל ההסתייגויות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. אם כן, רבותי, רבותי. <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו מסירים. <היו"ר יצחק וקנין:> את כל ההסתייגויות? <מאיר שטרית (קדימה):> כן. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, קבוצת קדימה, סיעת קדימה, הודיעה לי שהיא מסירה את כל ההסתייגויות שלה. אם כן, רבותי, לפני שאני מתחיל בהסתייגויות – הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון מס' 28) (מספר הסגנים בעיריית ירושלים), התשע"א–2011 – רבותי, אני מבקש מכולם לשבת במקום. אני מתחיל את ההצבעה, רבותי. רבותי, לסעיף 1. הסתייגות של חברי הכנסת חיים אורון, אילן גילאון וניצן הורוביץ, להלן: קבוצת סיעת מרצ, הסתייגות מס' 1. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 19 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 19 בעד, 42 נגד. אם כן, רבותי, ההסתייגות לא נתקבלה. רבותי, יש הסתייגות לחלופין. בפסקה (1) פסקת משנה (א) – אני מבין שאתם מורידים את ההסתייגויות. אם כן, רבותי – גם את השנייה אתם מורידים. את כל ההסתייגויות. אם כן, רבותי, ההסתייגויות מס' 1 ו-2 – אני מבין שגם קבוצת קדימה מורידים את ההסתייגויות. <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו – הכול. <היו"ר יצחק וקנין:> רק רגע, 5 זה גם של קדימה. חבר הכנסת איתן כבל? <איתן כבל (העבודה):> מוריד. <היו"ר יצחק וקנין:> מוריד את ההסתייגות. <זאב בילסקי (קדימה):> אבל אנחנו לא מורידים את הבושה. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, אין יותר הסתייגויות לסעיף 1. <זאב בילסקי (קדימה):> הבושה נשארת. <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו מצביעים על סעיף 1 כהצעת הוועדה, רבותי. <חיים אורון (מרצ):> – – – מס' 1. <קריאה:> דילגת, דילגת. <היו"ר יצחק וקנין:> לא דילגתי. אין לי הסתייגויות של הסיעה שלכם לסעיף 1. <חיים אורון (מרצ):> אחרי שלנו יש לחד"ש. זה מופיע פעם אחת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> דקה, דקה, רבותי. זה דבר שאולי לא שמתי לב. <חיים אורון (מרצ):> ברכה וחנא סוייד. <היו"ר יצחק וקנין:> איפה? <חיים אורון (מרצ):> אחרי לחלופין, בסעיף 1. בעמוד הראשון. <היו"ר יצחק וקנין:> בעמוד הראשון? <קריאה:> את הבושה מהר. <חיים אורון (מרצ):> ברכה, חנא סוייד, דב חנין. <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שמשהו לא מסודר אצלי. רבותי, אין לי הסתייגויות שלכם. אני מצטער, אין הסתייגויות שלכם. רבותי, אני עובר הסתייגות הסתייגות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, זה לא יכול להיות. הדפים שבידינו – – – <קריאות:> לא, לא. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אני בודק את זה. רבותי, תאמינו לי אני מספיק משופשף שאני מכיר את הדרך. לא ראיתי הסתייגות, ולא היתה הסתייגות. לא, אין, אין. אין הסתייגות. אני עברתי על הכול. אם כן, רבותי, אנחנו מצביעים על סעיף 1, כהצעת הוועדה. רבותי, מי בעד? מי נגד? <זאב בילסקי (קדימה):> נגד הבושה. נגד הבושה. נגד הבושה. <קריאה:> מה יש לך נגד הבושה? הצבעה מס' 15 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 42 נגד – 19 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 42 בעד, 19 נגד. אם כן, רבותי, סעיף 1 אושר כהצעת הוועדה. רבותי, אנחנו עוברים לסעיף 2. קבוצת מרצ, אתם משאירים את ההסתייגויות? מורידים את ההסתייגויות. קבוצת מרצ מורידה את ההסתייגויות. מי יש לנו עוד? קבוצת קדימה מורידה, אני מבין. חבר הכנסת מאיר שטרית – מורידה. מורידה את ההסתייגויות. רק דקה. חבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (העבודה):> מוריד. <היו"ר יצחק וקנין:> מוריד את ההסתייגויות. אם כן, רבותי כל ההסתייגויות לסעיף 2 הורדו. אנחנו מצביעים על סעיף 2, כהצעת הוועדה, רבותי. מי בעד, רבותי, סעיף 2 כהצעת הוועדה? תיכף אני אשאל אותם, ואז אני אצביע על הכול. תיכף, דקה. הצבעה מס' 16 בעד סעיף 2 – 42 נגד – 17 נמנעים – אין סעיף 2 נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 42 בעד, 17 נגד. אם כן, רבותי, סעיף 2 אושר כהצעת הוועדה. קבוצת מרצ, אני מבין, לסעיף 3 – מורידים. קבוצת מרצ לסעיף 4, את כל ההסתייגויות? <קריאה:> – – – כל ההסתייגויות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כל ההסתייגויות. אז אני מצביע, רבותי, על סעיפים 3, 4, 5 ו-6 כהצעת הוועדה. רבותי, כל ההסתייגויות הורדו. מי בעד סעיפים 3, 4, 5, ו-6 כהצעת הוועדה? הצבעה מס' 17 בעד סעיפים 3–6 – 41 נגד – 18 נמנעים – אין סעיפים 3–6 נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> 41 בעד, נגד – 18. אם כן, רבותי סעיפים 3, 4, 5 ו-6, אושרו כהצעת הוועדה. אין הסתייגויות לחוק. לפני שאני עובר להצבעה בקריאה – זה שנייה – שלישית; אם כן, רבותי, לפני שאני מצביע על החוק בקריאה – יש הצעה. סיעת קדימה רואה הצבעה זו כהצבעת אי-אמון בממשלה. חבר הכנסת מאיר שטרית, בבקשה. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני, אנחנו מבקשים לראות הצבעה זו כהצבעת אי-אמון בממשלה. החוק הזה הוא אחד מהחמורים ביותר שעברו בכנסת הזאת. אנחנו רואים בזה גם ממש סיבה מאוד רצינית להצביע אי-אמון בממשלה. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, הממשלה מבקשת להצביע עכשיו. <מאיר שטרית (קדימה):> מי מודיע? <היו"ר יצחק וקנין:> הודיע לי – השר מרידור הודיע לי בשם הממשלה. אם כן, רבותי, אנחנו מצביעים בקריאה שלישית. הצבעה זו היא הצבעת אי-אמון בממשלה. הצבעה אחת. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ברור, ברור. מי שמצביע בעד זה בעד החוק וזה מצביע אמון בממשלה. מי שיצביע נגד – יצביע נגד, יראה בזה אי-אמון בממשלה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אתה מורה לי כן להצביע, כן? אני מצביע, רבותי, בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 18 בעד החוק – 42 נגד – 22 נמנעים – אין חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון מס' 28), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 42 בעד, 22 נגד. אם כן, רבותי, הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון מס' 28), התשע"א–2011, נתקבלה בקריאה שלישית, ותועבר לספר החוקים של מדינת ישראל, והצעת אי-האמון נדחתה, רבותי. נדחתה. <הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011> [מס' כ/315; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' כ"ג, עמ' 8860; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום, רבותי – הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011, קריאה שנייה ושלישית. יש לנו דיון, רבותי. יציג את החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת דוד רותם, ואחר כן, רבותי, אנחנו נפתח בדיון בהצעה – הסתייגויות של מספר חברי כנסת. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים – השר אהרונוביץ, השר אהרונוביץ, השר אהרונוביץ, אתה מפריע לי כשאתה צועק – בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011, של חבר הכנסת אלכס מילר, יושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת. הצעת החוק נועדה לתת ביטוי מעשי לעיקרון הבסיסי שגם מדינה המממנת מגוון גדול של פעילויות של גופים שונים הזכאים לחירות פעולה, אינה צריכה לממן פעילות המכוונת נגד עצם קיומה, או המכוונת להסתה, לטרור או לפגיעה חמורה בעקרונות יסוד של המדינה או בסמלי המדינה. מוצע להסמיך את שר האוצר, לאחר שקיבל את הסכמת השר הממונה על הגוף שעליו חל החוק, להפחית את התקציב או התמיכה מאותו גוף אם הוציא הוצאה לפעילות המהווה במהותה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור, תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור נגד המדינה – עילות אלו מנויות היום בחקיקה כעילות המצדיקות הגבלות על פעילות פוליטית, שלעתים חמורות יותר מהפחתת תקציב מטעם המדינה, או כמעשה המוגדר כעבירה פלילית בחוק העונשין – סעיף 144ד2 לחוק העונשין, או סעיף 5 לחוק הדגל והסמל. על עילות אלה מוסיפה הצעת החוק שגם ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל מצדיק שלילת מימון של פעולה זו. כדי שהפחתת התקציב או התמיכה תבוצע באופן מדוד ומתוך שיקול דעת זהיר, נקבע כי שר האוצר יקבל את החלטתו לאחר קבלת חוות דעתו של היועץ המשפטי של משרד האוצר בדבר התקיימות אחת מהעילות האמורות, ולאחר קבלת המלצה של צוות מקצועי מקרב עובדי המדינה לגבי היקף ההוצאה, השלכות ההפחתה על הגוף, או על גורמים אחרים הקשורים, וסכום ההפחתה הראוי בהתחשב בנסיבות העניין. בצוות המקצועי יהיו חברים עובד משרד המשפטים, עובד משרד האוצר ועובד המשרד שהשר העומד בראשו ממונה על תקציבו של אותו גוף. המנגנון המוצע נועד להבטיח הפעלה זהירה ושוויונית של הפחתת התקציב או התמיכה. גם דרישת ההסכמה מהשר הממונה נועדה להבטיח שכל האינטרסים הרלוונטיים יישקלו בזהירות. כמו כן, מוצע להגביל את הסכום שיופחת עד פי-שלושה מההוצאה שהוצאה. בכך יתקיים איזון בין הצורך לשלול סכום משמעותי בשל אותה פעילות לבין הצורך לא לפגוע באופן ממשי באוכלוסייה הנהנית מהמימון הממשלתי המוענק לאותו גוף. להצעת החוק הזו יש הרבה הסתייגויות. עכשיו אני רוצה לומר לכם דבר אחד, רבותי: בחוק הזה אנחנו נגלה איך השמאל הקיצוני במדינת ישראל מוכן לפעול נגד המדינה. רבותי היקרים, קיבלנו מכתב מאנשי רוח כביכול הטוענים שהחוק הזה הוא חוק שהורס דמוקרטיה, הוא חוק שמרסק את עקרון הפרדת הרשויות. מי חתום על המכתב הזה? בין היתר, רבותי, גיליתי, פרופסור חיים גנץ. אתם יודעים מי זה פרופסור חיים גנץ, שהוא האיש שמבקש מאתנו לא לתמוך בחוק הזה? פרופסור חיים גנץ עמד בראש המוחים נגד מינויה של אלוף-משנה פנינה שרביט ברוך למרצה באוניברסיטת תל-אביב. ומה הוא כתב, למה היא לא ראויה? כי היא "פירשה עבור הצבא את דיני המלחמה לצורך יישומם במלחמת עזה האחרונה באופן שהכשיר ביצועם של מעשים החשודים כפשעי מלחמה". אתם מבינים עם מי אנחנו מתעסקים כאן? אנשים שרוצים לתקוף קצינה בצבא-הגנה לישראל על כך שהיא נתנה חוות דעת משפטית שפעילות שעשה צה"ל היא פעילות כשרה, ולכן האיש הזה פוסל אותה. אלה הם אנשי הרוח שאתם רוצים שנלך אתם. עכשיו בואו נלך עוד לצביעות שלכם, רבותי אנשי השמאל. <נסים זאב (ש"ס):> רוח רעה. יש הרבה רוחות רעות בעולם. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר הכנסת איתן כבל, איפה אתה? חבר הכנסת איתן כבל הגיש בג"ץ נגד מועצת יש"ע, נגד רשויות מקומיות ביש"ע על זה שהן מימנו פעילות נגד ההתנתקות. בואו נאמר ככה: למועצת יש"ע ולרשויות היה עורך-דין יותר טוב ממה שהיה לחבר הכנסת איתן כבל – – <ישראל חסון (קדימה):> ומי היה העורך-דין של מועצת יש"ע? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני. – – ולכן הוא נזרק מבית-המשפט. אבל אחר כך הוגשה עתירה נוספת, הוגשה עתירה על-ידי "שלום עכשיו" כנגד אותה פעילות, ובית-המשפט העליון קבע שכאשר גוף פועל נגד המדינה או נגד הממשלה, הממשלה לא צריכה לממן את תקציבו. לכן הורה בית-המשפט ואמר: משרד הפנים ינכה מהתקציבים של הרשויות האלה את אותם סכומים שהן הוציאו לצורך הפעילות. איפה הצביעות, רבותי? איש מכם לא פצה פה ופצפץ. <אורית זוארץ (קדימה):> זה היה בחוק. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> איש מכם לא דיבר על כך, כי כאשר נלחמו במתיישבים אתם הייתם בעד. כאשר באים להגן על המדינה אתם נגד. <נינו אבסדזה (קדימה):> כי זה בג"ץ החליט, ולא שר אחד על דעת עצמו. יש הבדל. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, בג"ץ אמר ששר הפנים יעשה את זה; בג"ץ אמר: שר הפנים יעשה את זה. אבל אז זה היה כשר, כי בג"ץ אמר. כשהכנסת אומרת – זה פסול, משום שאתם צבועים. <חיים אורון (מרצ):> נכון, נכון. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בואו נלך הלאה, רבותי. מי עוד הם אנשי הרוח שלכם? עמוס עוז, זה ששלח את הספר שלו לברגותי. <חיים אורון (מרצ):> הו, הו, אני, אני, אני, זה לא הוא שלח את הספר לברגותי. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שלח את הספר – אני אגיע גם אליך, אני גם אגיע אליך. <חיים אורון (מרצ):> הספר הכי ציוני. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני גם אגיע אליך. <נינו אבסדזה (קדימה):> אנשים כמו עמוס עוז – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> עמוס עוז, עמוס עוז רוצה לראות את ברגותי חופשי. <חיים אורון (מרצ):> נכון. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בטח, אחרי שבית-המשפט גזר עליו ארבעה מאסרי עולם, ואתם מכבדים את בתי-המשפט. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כל זה בשם הוועדה? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> צבועים שכמותכם. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי, תאפשרו לו לסיים. חבר הכנסת ברכה, אתה תיכף תעלה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה בשם הוועדה? מה זה השטויות האלה? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, זו זכותו הלגיטימית של היושב-ראש. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני אדבר איך שאני רוצה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ברכה, הרי אני ואתה יודעים שאתה לא תוכל להגיד לו מה להגיד, ולא הוא – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר הכנסת ברכה, אתה לא תסתום לי את הפה, לא כאן ולא בשום מקום אחר. אתה לא תסתום לי את הפה, לא כאן ולא בשום מקום אחר, ואם זה לא מוצא חן בעיניך אתה יכול לצאת. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ברכה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> עכשיו, רבותי היקרים, אתם מדברים על דמוקרטיה. קראתי ביום שישי ריאיון עם חבר הכנסת חיים אורון. <קריאה:> ריאיון מצוין. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ריאיון מצוין. ואני מוכרח לומר שרק מדבר אחד הזדעזעתי – – – <חיים אורון (מרצ):> רק אחד? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רק אחד: "אבל הוא נפגש בחשאי, כפי שאנחנו מפרסמים כאן לראשונה, עם ראש השב"כ – – – כדי להניא אותו מהתמיכה של ארגון הצללים בחוק הנאמנות". <חיים אורון (מרצ):> זה הדבר היחידי הלא-נכון בכל הכתבה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז זה לא נכון? <חיים אורון (מרצ):> לא. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה לא נכון? אז סתם הם מספרים עליך את זה? <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שאם ג'ומס אומר את זה פה בריש גלי – אני סומך על יושרו ועל הגינותו. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אני מוכרח לומר, אני פעם ראשונה שומע שבדמוקרטיה חבר כנסת נפגש עם ארגון בחשאי, עם יושב-ראש ארגון בחשאי. אני זוכר שהיה פעם – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אם זה מסתדר לך, תמשיך. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> היה פעם אלוף בצה"ל שנפגש עם מישהו בחשאי, והוא הלך הביתה. <ישראל חסון (קדימה):> אורן שחור עם פרס. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אורן שחור, נכון. אורן שחור עם פרס, ושלחו אותו הביתה. <קריאה:> מה זה חשוב – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז פה נפגשים עם ראשי ארגונים חשאיים ומשכנעים אותם, וזה דמוקרטיה. רבותי, אין לכם מושג מה זה דמוקרטיה. אתם כולכם מדברים על דמוקרטיה כשאתם בעצם מתכוונים לדבר אחד: בואו נאפשר לפגוע במדינה הזאת, משום שהשמאל הפך להיות פוסט-ציוני. אין לכם שום קשר לציונות האמיתית. אתם רק מדברים הרבה על ציונות, אין לכם קשר לציונות, אין לכם קשר לדמוקרטיה, והמדינה הזאת בשבילכם איננה מדינה יהודית ודמוקרטית. אתם רוצים להפוך את המדינה הזאת למדינת כל אזרחיה. את זה לא תצליחו לעשות. את זה נמנע מכם. <שלמה מולה (קדימה):> דודו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דוד רותם. רבותי, הוא כבר סיים את דבריו, הוא יורד. <קריאה:> – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דודו רותם, אני הודיתי לך. אנחנו ממשיכים. רבותי, הסתייגויות לחוק. חבר הכנסת חיים אורון, ראשון המסתייגים. אחריו – ניצן הורוביץ. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הולכים במסלול הזה, שבדרך כלל בעולם אנחנו קוראים לו המסלול של פאשיזם, כאשר מישהו אומר: המדינה זה אני. מה שטובת המדינה – זה אני. אני יודע מה טובת המדינה, וכל מי שחושב אחרת ממנו – זה אלגנטי להגיד: הוא פוסט-ציוני, בדרך כלל אומרים: הוא בוגד. הרשימה היתה מפוארת מאוד, הביאו פה כמה שמות. כמובן, ערבבו את הכול, את הספר של עמוס עוז. אני מודה, אני רוצה להביא למרואן ברגותי את הספר של עמוס עוז, שלפי הבנתי הוא הספר הציוני המודרני הכי רציני שנכתב. כמובן, לא בעיניך. טוב שלא בעיניך, כי אם בעיניך הוא היה נחשב, כנראה עמוס היה נכשל. אבל הוא פירש את הציונות במונחים אחרים. אתה מתקשה לחיות עם זה. העולם, כולל המשרד שראש המפלגה שלך עומד בראשו, שולח אותו לכל מקום שרק ירצה, שידבר על הספר "על אהבה וחושך" כמודל ציוני מאין כמוהו. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אוי ויי. <חיים אורון (מרצ):> תיאנח, אנחה קשה. אגב, תיאנח כלפי מי שיושב לפניך ומי שיושב אחריך. אבל אני לא צריך פה להגן על עמוס עוז, אני צריך להגן פה על דבר לגמרי אחר. מנית רשימה של אנשי שמאל. הארגון החשאי – אגב, מעולם לא ידעתי שהשב"כ הוא ארגון חשאי. יש ארצות מסוימות, שאולי אתם רוצים להביא אליהן, שיש בהן ארגונים חשאיים. השב"כ הוא ארגון מאוד רשמי, הוא באופן רשמי בא לוועדה ואמר: לא צריך את הקשקוש הזה. הוא בא לוועדה ואמר. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא על החוק הזה אתה מדבר. <חיים אורון (מרצ):> כל החוק הזה הוא קשקוש, הוא מיותר. אז אתם אומרים – הרי מבחינתכם, אתה בקלות היית אומר גם על השב"כ את מה שאמרת על אנשי הרוח, אם היית יכול, וזה יגיע עוד מעט. אני אומר לכם, חברי הכנסת פה, זה יגיע עוד מעט. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה נכון. <חיים אורון (מרצ):> זה נכון – הנה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – שיחות חשאיות זה נכון. <חיים אורון (מרצ):> זה נכון. אתה תגיד גם על השב"כ. הוא בא ואומר לכם – קבעתם ועדה מקצועית לבדוק. הוועדה הכי מקצועית בדקה את מה שאתם אומרים. היא ממונה – לטעמי לפעמים קצת יותר מדי – על ביטחון ישראל, והם אומרים לכם בוועדה, בכנסת, בפרוטוקול פומבי: אתם מדברים שטויות, אתם עושים נזקים בלתי אפשריים. תרפו מזה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר הכנסת אורון, אתה מתבלבל. זה לא החוק הזה. אתה פשוט מתבלבל. <חיים אורון (מרצ):> אבל בזה הם טעו, כי אתם מתנהגים בכנסת ובציבור כמו חבורה של מציתי מדורות. לא תיתנו לאף שבוע לעבור בלי שתבעירו עוד מדורה ותגידו לחלקים בבית הזה ובציבור הישראלי, אזרחי ישראל נאמנים: דעו לכם, אנחנו חושדים בכם, אנחנו נכה אתכם, אנחנו נקים ועדה של פקידים שתיקח לכם תקציבים אם חס וחלילה תעשו משהו שאנחנו חושבים שהוא פוגע בביטחון המדינה. כל זה נובע מפחדנות, מחולשה, מחולשת דעת. אין לי אף פעם בעיה לעמוד ולהתווכח, ואני מתווכח עם חברים שחולקים עלי, גם מהשמאל הקיצוני, מה שאתם קוראים. אז מה קרה? אני צריך לשריין, להביא את המשטרה ואת השב"כ ואת התקציבים? ידברו, ואני אדבר אתם, והם ישכנעו אותי ואני אשכנע אותם, ובדרך כלל לא שיניתי את דעתי. אבל לא, אתם פוחדים פחד מוות. לכן כל שבוע אתם מתגייסים פה, חלק קצת מתוך אי-נוחות, כי אי-אפשר. הרי הפטריוטיזם הוא מפלטו של כל נבל. מה, אני אעז לשבת בחדר כשמישהו מתחיל לשיר "התקווה"? אז כל שבוע מישהו בא, שר "התקווה", והחלק הזה מתייצב ונעמד, גם כשהם יודעים ואומרים בשיחות אתנו: זה טמטום, זה מיותר. אתה יודע מה, חבר הכנסת דודו רותם? גם לא ייקחו שקל אחד מאף אחד אף פעם. אני אומר פה מהדוכן, ובוא נראה מה יקרה. אבל מה? תדליקו מדורות, תדליקו את הציבור, תגידו לציבור הערבי: אם תעזו ביום העצמאות להגיד שזה גם יום ה"נכבה", ואולי גם מישהו יזיל דמעה, אנחנו נפגע בכם בכיס. הדבר הזה גם כל כך מריח מה שאמרו עלינו בכל ההיסטוריה – נפגע בכם בכיס, ניקח לכם את הכסף, לא ניתן לכם. הם יקימו 100 קרנות תמיכה על כל שקל שתיקחו להם, כמו שסידרתם לעזמי בשארה פנסיה לכל החיים – לא לכל החיים, פי-ארבעה ממה שתיקחו לו. <יריב לוין (הליכוד):> צריך לקחת להם את האזרחות. <חיים אורון (מרצ):> נכון. אז תגידו את זה. אין לכם אומץ. אין לכם אומץ לבוא לדוכן הזה ולהגיד לממשלה הזאת: אנחנו בעצם, אם היינו יכולים, היינו מונעים אזרחות מ-12%–14% מאזרחי המדינה; מתחילים את האפרטהייד לא בשטחים – מתחילים את האפרטהייד פה, בתוך. לשם אתם מוליכים. אני מקווה שלפחות אותו מספר חברי כנסת שהיו כאן, חבר הכנסת בילסקי, בשביל לדון על חוק נכון של סגני שרים, יבינו שהמדורה הזאת יותר גדולה. שם זה שחיתות סתם. <זאב בילסקי (קדימה):> סגני ראשי ערים. <חיים אורון (מרצ):> שם זה שחיתות סתם, פה זה מכרסם ביסודות. ושאף אחד שלא ישלה את עצמו. שמעתם כבר מה הסבירו לי על ספר שאני אביא לכלא, של עמוס עוז. זה התחיל אתם, עם חברי הכנסת הערבים, זה ממשיך אתנו, וזה ייעצר רק במקום שהם ירצו לעצור, והם ירצו לעצור במקום שיהיה ברור שמולם אין אף אחד. זה החוק הזה, זה החוק הבא. כולם שזורים על אותה מחרוזת של צמצום המרחב הדמוקרטי, שנובע – כמו שזה תמיד היה בעולם – מפחד נורא, מהיעדר הביטחון, שבהתחלה מתחילים אותו שהעולם כולו נגדנו, העולם כולו מבטל את הלגיטימיות שלנו, ותמיד יש משתפי פעולה בפנים. בהתחלה הערבים, אחר כך יהודים שאוהבים ערבים, אחר כך יהודים שאוהבים יהודים, ובסוף כולם. תרדו מהדבר הטיפשי הזה. זה ממש טיפשי. אף שקל לא ייחסך פה, אף שקל לא תמנעו, אבל דם רע ואש תבעירו בכל המדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חיים אורון. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. <חיים אורון (מרצ):> אני מבטיח לך שדני יגיד לך: הוא קרא את הספר, וזה ספר ציוני מאין כמוהו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> גם אני קראתי אותו, הוא לא ציוני. <חיים אורון (מרצ):> הוא לא ציוני? <קריאה:> ספר מדהים, מה אתה מדבר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה אתה צריך להתנצל בפניו? <ניצן הורוביץ (מרצ):> תודה, אדוני. זה ספר מצוין, אני יכול להמליץ לך, דודו רותם. תקרא, אולי תלמד משהו. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> קראתי את הספר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אגב, בהקדשה שם – אני ראיתי בעיתון – כתב עמוס עוז: אני מקווה שהספר הזה יסייע לך להבין אותנו כפי שאנחנו מנסים להבין אתכם, כך שכל הסיפור הוא – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> במה ברגותי שונה מהרוצח באיתמר? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, לא להפריע לדובר. אדוני ימשיך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> טוב, זה ערב מר בכנסת, שהתחיל פה בדיון עם ראש הממשלה על הליקויים של ממשלתו, זה ממשיך בחוק הג'ובים, ואנחנו עכשיו בחוק ריסוק חופש הביטוי, ואחר כך נמשיך לחוק ועדות האפליה והסלקציה, ומי יודע איפה נגמור. הדברים האלה באים מסיעה שמעזה לקרוא לחוק הזה: "תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה". ומה מוגדר בעיקרון הראשון? שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עליכם קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מקובל? לא. מה שאתם עושים הוא לא דמוקרטי. מה שאתם עושים נוגד את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. זה מה שאתם רוצים. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בוודאי. דמוקרטיה זה רק לא להרשות לחרדים להיכנס – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה מה שאתם רוצים, וזה מה שאתם מביאים בכנסת. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> דמוקרטיה זה רק לא להרשות לחרדים להיכנס – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> די, תפסיק עם הדבר הזה. אין לזה שחר, ואתה יודע את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דוד רותם. <ניצן הורוביץ (מרצ):> שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או הסתה לגזענות, כשהחוקים שאתם מביאים הם חוקים גזעניים. צר לי שאני צריך לעמוד פה, בתור חבר כנסת ישראלי, יהודי, ציוני – גם אני יכול להגיד – ולהתייחס לחוק כזה, שאין לו מקום במדינה דמוקרטית. צריך להבין, זה חוק שמונע ביטוי. ביטוי. אתם כותבים כאן: "תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה". הפעילות שאתם מתכוונים אליה היא ביטוי. ביטוי. free speech. ביטוי. ויש לנו יסודות של זכויות אזרח במדינה הזאת, יסודות בסיסיים של הדמוקרטיה שלנו, שהם ביטוי חופשי. וכאן אתם מביאים חוק נגד ביטוי, והביטוי הזה יכול להיות בכנס, יכול להיות בהצגה, יכול להיות בשיעור בבית-ספר, יכול להיות בתערוכה, יכול להיות בכל פעילות שהיא ביטוי, ביטוי של דעה, ואותו אתם מנסים לחסל. ומי אמור לשפוט כאן, ידידי חבר הכנסת דודו רותם? מי אמור לשפוט? פוליטיקאים. הם, פוליטיקאים, יקבעו אם ביטוי מסוים מותר או ביטוי מסוים אסור. אני חושב שפה באמת נשברו שיאים של עקרון הפרדת הרשויות, כשנותנים לפוליטיקאים את הזכות לשפוט מהו ביטוי מקובל ומהו ביטוי אסור. דבר כזה מגיע הנה לכנסת, והמטרה שלו היא ברורה. החוק הזה זכה לכינוי חוק ה"נכבה" משום שהוא מכוון נגד מיעוט במדינת ישראל, מיעוט של אזרחים, וזה מצטרף לשורה ארוכה של חוקים. הרי אם זה היה לבד, עוד היה אפשר להתייחס לזה לגופו של עניין ולהגיד ככה וככה וככה. אבל זה חלק מסדרה של חוקים שכל כוונתם להפחיד ולאיים ולעורר מדנים ושסעים וכו', והכול בשביל המטרה הפוליטית שלכם. אני חי כאן במדינה הזאת, דודו, כמוך, ואני לא מרגיש את האיומים הנוראיים האלה שאתם מנסים להלך עלינו, שאני לא יודע מה – אם אני אאסור על איזה כנס שבו מדברים הפלסטינים אזרחי ישראל על הטרגדיה הלאומית שלהם, אז זה יפגע בי. אני לא מרגיש. זה לא מאיים עלי, זה לא מפחיד אותי. אין לי עם זה שום בעיה. אני לא שותף למי שמציין את ה"נכבה", אני ביום העצמאות חוגג, אני מניף את הדגל, בעיני זה החג היפה ביותר. אבל אם יש אדם שרוצה ביום הזה לספר על דבר אחר, בבקשה, שיעשה את זה. אין לי בעיה, זה לא מאיים עלי. מי שמביא חוק כזה, הוא פועל מתוך חוסר ביטחון עצמי. הוא פועל מתוך חוסר ביטחון עצמי – הוא לא בטוח בעמדתו, אז הוא רוצה להשתיק את מי שמדבר אחרת. אני לא זקוק לזה, אני לא צריך להשתיק את מתנגדי, וזה הכול. המנטליות הזאת שהחוקים האלה מגיעים, וזה לא רק – שוב, צריך לדבר על כל החוקים כמקשה אחת – המנטליות של: הוא מדבר נגד המדינה. הוא מדבר נגד המדינה – זה מחליש אותנו. החוקים מחלישים אותנו. הדמוקרטיה – הרי תמיד אנחנו מתגאים שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וזה בעצם סוד כוחנו, שאין פה עריצים, שיש סולידריות, שהדמוקרטיה היא הבסיס של מדינת ישראל. זה מה שמחזק אותנו – לא מי שמדבר נגד המדינה. אז שידבר נגד המדינה. שידבר נגד המדינה. גם אתה ואחרים פה, שאומרים דברים נגד הדמוקרטיה, או דברי גזענות, בעיני גם זה דיבור נגד המדינה. אני רוצה להגיד לכם: הרי מדינת ישראל הוקמה כמדינת העם היהודי, מדינה דמוקרטית שמעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, כך כתוב במגילת העצמאות. מדינת ישראל אולי יותר – ואני אמרתי את זה קודם פה לראש הממשלה – מדינת ישראל, אולי יותר מכל מדינה אחרת בעולם, חבה את קיומה – או מהותה היא מהות הערכים האוניברסליים של זכויות אדם ואזרח, של דמוקרטיה, של שוויון, של חופש מצפון, דת, אמונה. הרי באו לכאן יהודים שנרדפו בכל העולם בגלל דתם, אמונתם ומצפונם, ובאו וייסדו כאן מדינה כדי שיוכלו לחיות כאנשים חופשיים. זה למשל הסיפור של ההורים שלי, שבאו הנה מפולין, ועברו את מה שעברו כאן, ובאו הנה, כי זאת מדינה שבה הם יכולים לחיות כאנשים חופשיים, כבני-חורין. ולכן אנחנו, אולי יותר מכל עם אחר, אולי יותר מכל מדינה אחרת, חייבים את הערכים האלה לשמור מכל משמר. אני יודע שלפעמים זה לא קל, לפעמים יש אמירות שמעצבנות, לפעמים מביאים את חופש הביטוי לגבולות מסוימים, שאנשים, קשה להם לפעמים עם זה, וגם אני מודה שגם לי לפעמים קשה, אבל מבחנו של חופש הביטוי ומבחנן של חירויות הבסיס הם דווקא באותם מצבים קשים שמביאים את הסובלנות שלנו לידי מבחן. בטח שלא חוכמה לאפשר חופש ביטוי כשמי שמדבר, אתה מסכים עם כל מה שהוא אומר, ובטח שלא פשוט לאפשר חופש ביטוי כשיש כאן עם נוסף במדינה הזאת, ויש לו נרטיב שונה, והוא מבקש להביע אותו, והוא בוחן את גבולות הסובלנות שלך. אבל זה המבחן שלנו, זה המבחן של הדמוקרטיה הישראלית, בגלל זה ישראל היא מדינה חזקה, בגלל זה ישראל שרדה שבע מלחמות, בגלל זה קבוצות אוכלוסייה כל כך שונות יכולות לחיות כאן ביחד, בגלל זה יש לנו כאן אנשים, באמת במגוון שאין כמעט בשום מדינה אחרת, במדינה כל כך קטנה וצפופה – מכיוון שיש דמוקרטיה, מכיוון שיש ייצוג, מכיוון שבכנסת הזאת יושבות 12 סיעות מאוד שונות אחת מהשנייה. ותמיד כשבאות משלחות מחוץ-לארץ אני אומר: יושבים כאן נציגי התנועה האסלאמית לצד הימין הקיצוני, קומוניסטים וקפיטליסטים, וכולם יושבים, כי יש לנו חירויות בסיסיות, וזאת המהות שלנו כאן. וזאת המהות בעיני. כשאני אומר "מדינה יהודית ודמוקרטית", לזה אני מתכוון. וכשמגיעים חוקים כאלה, שבעצם המטרה שלהם למנוע מקבוצה מסוימת – ופה חייבים להגיד את האמת, הקבוצה שמכוונת כאן היא קבוצה מאוד מסוימת, זה המיעוט הערבי במדינת ישראל. הערבים אזרחי ישראל. <ישראל חסון (קדימה):> אתה נגד החלטת הבג"ץ, ניצן? <ניצן הורוביץ (מרצ):> איזה בג"ץ? <ישראל חסון (קדימה):> אתה גם נגד החלטת הבג"ץ, שהוא דיבר עליו? <ניצן הורוביץ (מרצ):> איזה בג"ץ? <ישראל חסון (קדימה):> מה שנקרא, "כפה" על מועצת יש"ע להחזיר כסף בגין פעילות שהיתה כנגד ההתנתקות. אתה נגד זה? <ניצן הורוביץ (מרצ):> כשאנחנו נגיע למצב – – – <ישראל חסון (קדימה):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> חבר הכנסת חסון, בוא לא ניתמם, כשאנחנו נגיע למצב שבו גורמים או ארגונים ערביים – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חסון, אתה גם מדבר וגם עם הטלפון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – יחזיקו באותה מידת השפעה שיש למועצת יש"ע ולשליחיה כאן ולשליחיה בציבור – – – <ישראל חסון (קדימה):> על מה אתה מדבר, ניצן? <ניצן הורוביץ (מרצ):> בחייך, ישראל. די, מספיק. <ישראל חסון (קדימה):> סלח לי, רק רגע. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לא, יש גבול. אתה יודע, אפשר לשגות בעולם של דמיונות – – – <ישראל חסון (קדימה):> בהערכה הכי מחמירה שלך יש חצי מיליון מתיישבים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> סליחה, בחייך. בסדר. מאה אחוז. <ישראל חסון (קדימה):> – – – <חיים אורון (מרצ):> אני לא נגד שבישיבה שמקבלת כסף מחנכים לסרב לצה"ל, אבל לא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ניצן, אתה לקראת סיום הזמן. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן, אני לקראת סיום, אבל שנייה. <חיים אורון (מרצ):> – – – מחנכים לסרב לצה"ל. תחשוב על זה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> סכם את הדיון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אני רוצה לסכם. בניגוד לכם – – – <חיים אורון (מרצ):> – – – אני לא בעד לקחת מהם את הכסף. זה לא הכסף – – – <ישראל חסון (קדימה):> בסדר, אז תבקש שיחזירו את הכסף – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> טוב, שנייה. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי. <ישראל חסון (קדימה):> ג'ומס, זה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חסון. <ישראל חסון (קדימה):> מה זה, מוסר כפול? <היו"ר יצחק וקנין:> ישראל. <ישראל חסון (קדימה):> זה מוסר כפול. <היו"ר יצחק וקנין:> אתם מפריעים לדיון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> בניגוד למי שהציע את ההצעה הזאת, אני שם את מבטחי בדמוקרטיה הישראלית, אני מאמין בה, אני מאמין במדינת ישראל דמוקרטית, אני לא מפחד מהאיומים האלה שאתם מנסים להלך עלינו, שהם משרתים מטרה פוליטית נלוזה. זה לגבי החוק הזה וגם לגבי החוק הבא. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> והדמוקרטיה תנצח, והחוק הזה, גם אם הוא לא יבוטל על-ידי בג"ץ, יבוטל וייזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. דרך אגב, הסיכום, זה מה שמונח לפני, זאת אומרת, כנראה זה אחרי שצמצמו את האפשרות. אני מקווה שהוא ינצל את – – – <קריאה:> – – – <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, זה לילה שחור נוסף בכנסת הזאת, לילה של צמצום נוסף במרחב הדמוקרטי שלנו. והפעם, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו לא עוסקים בצמצום זוחל, אנחנו עוסקים בנפילת מדרגה אמיתית. החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, התחיל את דרכו במקום אחר. הוא התחיל את דרכו כמה שהיה קרוי חוק ה"נכבה". חוק ה"נכבה" היה חוק פשוט וחד, והוא אסר על האזרחים הערבים לבטא את כאבם על האסון שפקד את עמם כאשר הוא הפך בחלקו הגדול לעם של פליטים ואיבד את הסיכוי לממש עצמאות לאומית בארץ. גם במהדורה ההיא זה היה חוק מאוד מסוכן. <שלמה מולה (קדימה):> דרך אגב, החוק עדיין על סדר-היום של ועדת החוקה? <דב חנין (חד"ש):> לא, לא. זו המהדורה החדשה. עכשיו קיבלנו מהדורה 2.0. ועמיתי חברי הכנסת, גם במהדורה ההיא, חוק ה"נכבה" ההוא היה חוק מסוכן, כי, רבותי חברי הכנסת, התערבות בכאבם של אנשים, ברגשותיהם העמוקים, לא ראויה למדינה דמוקרטית. אתם יודעים מה, היא גם לא אפקטיבית, כי חוק פלילי לא משנה תחושת עוול ולא מרפא כאב. בחוק ההוא שיחקו על אי-ידיעה של הציבור היהודי, על פחדים, ויצרו משוואה מאוד מסוכנת ובעייתית בעיני הציבור, והמשוואה אמרה ככה: תחושת כאב של ערבים היא שלילת זכות של יהודים. כיוון שהיהודים לא רוצים לוותר על זכויות, אז אם תחושת כאב של ערבים היא שלילת זכויות של יהודים, זה אומר שיש משהו רע בתחושת הכאב של הערבים. המשוואה הזאת, עמיתי חברי הכנסת, היא משוואה מסוכנת ושקרית. האזרחים הערבים בישראל מרגישים כאב לא כדי לחסל את ישראל. הם בהחלט רואים את עצמם בני העם הפלסטיני, שנגרם לו אסון אמיתי. באותו זמן הם רואים את עצמם אזרחים במדינה הזאת, במדינת ישראל. הם נאבקים על השוויון שלהם, על הזכויות שלהם, על המעמד שלהם, בתנאים מאוד קשים. הם לא מוותרים ומתעקשים על הזכויות במדינה הזאת, שכל פעם מנסה מחדש לדחוק אותם החוצה. הם לא מוותרים על אף מרכיב בזהות המורכבת שלהם. אנשים גאים בלאומיות שלהם, לאומיות פלסטינית, ודבקים באזרחות שלהם. האוכלוסייה הערבית בכללותה מעוניינת וחותרת ולוחמת ופועלת למען פתרון לבעיה הפלסטינית במדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. והאוכלוסייה הפלסטינית מאוד מעוניינת – כן, מאוד מעוניינת – וגם היהודים בישראל צריכים להיות מעוניינים בריפוי פצעי העבר, פצעי העבר הקשים, הכואבים, האמיתיים, ולא בהוספה של פצעים חדשים. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, החוק ההוא, חוק ה"נכבה" הראשון, עורר הרבה מאוד תרעומת והרבה מאוד התנגדות, וזאת הסיבה שבמקומו הובא בפנינו עכשיו החוק הזה. הפעם, עמיתי חברי הכנסת, ה"נכבה" בעצם הולכת לגמרי לאיבוד בין שלל גדול של עילות, שהמשותף לכולן הוא שהן ביטויים שמרגיזים כנראה חלק מהרוב הפוליטי בכנסת הזאת. החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, הוא חוק הרבה יותר רחב. החוק הזה מייצר מנגנון רוחבי שמחבר בין הזכות של האזרח לקבל תקציב לבין עמדותיו הפוליטיות. זה הרעיון המרכזי של החוק. הפוליטיקה שלך לא נראית לשלטון – לא תקבל את חלקך בתקציב. אבל מי לא תלוי במימון ממלכתי בישראל? רשויות מקומיות – תלויות במימון ממשלתי; גופי תרבות – בוודאי תלויים במימון ממשלתי; מוסדות אקדמיים – תלויים במימון ממשלתי. העיקרון של החוק הזה הוא עיקרון הרסני. הוא אומר כך: לא עמדת בקריטריונים הפוליטיים – ותקראו את מה שהחוק קובע, רשימה של קריטריונים פוליטיים – הרשות המקומית שלך לא תקבל תקציב לביוב, תצטרך להמשיך לסבול מביוב שזורם ברחובות. פרופסור גנץ, כך שמעתי מחבר הכנסת דודו רותם, מלמד משפטים באוניברסיטת תל-אביב – אגב, בפקולטה שגם אני לימדתי בה – אז לא נממן את הפקולטה למשפטים. למה שלא נממן רק את הפקולטה למשפטים? לא נממן בכלל את אוניברסיטת תל-אביב. בחוג לסוציולוגיה מלמדים תכנים פוסט-ציוניים? נשלול מהאוניברסיטה את תקציבה. לא רק אוניברסיטת תל-אביב – זו גם האוניברסיטה בבאר-שבע ובירושלים ובחיפה. נסגור את כל האוניברסיטאות. <נינו אבסדזה (קדימה):> רק לאריאל ניתן כספים, כי שם מלמדים דברים נכונים. <דב חנין (חד"ש):> לאריאל, בדיוק. חבר הכנסת דודו רותם הזכיר פה את הסופר עמוס עוז, שגם הוא כבר לא בסדר – הוא שלח ספר למרואן ברגותי, והוא אפילו מקווה שמרואן ברגותי ישתחרר. אז גם לעמוס עוז לא ניתן כספים ולא נממן את הספרות. והקולנוע והתיאטרון גם הם חשודים בבגידה, וגם עליהם יש טענות ותלונות, כי אמני תיאטרון חתמו על עצומות והקולנוע הישראלי כנראה לא מפגין פטריוטיות מספקת בעיני הימין הקיצוני. אז נקצץ את התקציב לקולנוע, נסגור את התקציב לתיאטרון, נחסל את מוסדות התרבות, נסגור את האקדמיה, נשתק את הרשויות המקומיות. חברים יקרים, אנחנו עם החוק הזה נגיע רחוק מאוד. המנגנון הזה של חיבור בין עמדות פוליטיות לבין תקציב ממשלתי הוא המצאה חסרת תקדים. אני אומר לכם, מישהו ראוי פה לפרס בכנסת על המצאות חסרות תקדים בפגיעה בדמוקרטיה, כי זה מה שיש לנו כאן. ועוד חידוש מיוחד שקובע החוק הזה – הוא קובע דמות ערכית במיוחד, חשובה במיוחד וראויה במיוחד לתפקיד הצנזור הראשי. ומי יהיה הצנזור הראשי על מה מותר ומה אסור לדבר במדינת ישראל? שר האוצר. הוא המומחה לאתיקה, הוא המומחה לערכים. עובדה היא שהוא אפילו נענה לדרישות העובדות הסוציאליות ומוכן להעלות את שכרן מעבר ל-2,500 שקל שכר בסיס. איש ערכי, נכון? לכן אנחנו נותנים לאיש הערכי הזה את המפתח לעולם הערכים שלנו ואנחנו מאפשרים לו לקבוע מי ייהנה ומי יסבול. עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק קטלני לדמוקרטיה, והחוק הזה הוא חוק מזיק מכל בחינה שהיא. חברי הכנסת מהימין, עומד אתנו פה סגן שר החוץ. אדוני, שמעתי שאתה מאוד מודאג מסוגיית הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל בעולם. אני אומר לך את זה באחריות, כמי שמכיר פחות ממך את הזירה הבין-לאומית אבל מכיר אותה קצת, שחוקים כמו החוק הזה יוציאו שם רע לישראל במהירות רבה מאוד. חוק כזה יתרום תרומה מכרעת לדה-לגיטימציה של ישראל. אז אם אתם באמת מוטרדים משאלות של דה-לגיטימציה, אני חושב שהדבר הראשון שאתם צריכים לעשות זה לשנות את ההתנהלות, לשנות את ההתנהגות ולהפסיק את הנחשול הזה של חוקים אנטי-דמוקרטיים שמגיעים אלינו אחד אחרי השני. עמיתי חברי הכנסת, למרבה הצער, החוק הזה איננו בודד. אנחנו מדברים על רצף ארוך, מסוכן, של פגיעות במרחב הדמוקרטי. התהליך הזה מתחיל – וגם בחוק הזה התהליך התחיל – באזרחים הערבים. דרך החוק הזה אנחנו רואים את כל ההתפתחות הלוגית של ההסתערות על הדמוקרטיה. זה מתחיל בערבים, באיסור לערבים להרגיש את ההרגשה המעצבנת הזאת של הכאב על ה"נכבה". אבל תראו כמה מהר זה מתגלגל הלאה, תראו כמה מהר זה התגלגל, עוד אפילו לפני שהחוק עבר, ליהודים שחושבים אחרת – פרופסור גנץ ואנשי הרוח שהעזו לכתוב מכתב מחאה, והסופר עמוס עוז שהעז לתת ספר למרואן ברגותי, וחבר הכנסת חיים אורון שגם לו אומר חבר הכנסת רותם: גם אליך עוד נגיע – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <דב חנין (חד"ש):> אתם תגיעו, ודאי שתגיעו. ותגיעו למרצ, ולעבודה, ולקדימה, ובסופו של דבר – גם בליכוד שמעתי שיש שרים וחברי כנסת שמאשימים אותם ברגישות-יתר לנורמות דמוקרטיות, ואז גם אותם תוקפים, אם זה דן מרידור ובני בגין ויושב-ראש הכנסת רובי ריבלין. גם אלה יהיו תחת הכוונת הזאת. <נינו אבסדזה (קדימה):> אפילו ראש הממשלה, שהיום אמר שלערבים יש אותן זכויות כמו ליהודים. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> גם ליהודים אסור לפגוע במדינה. <נינו אבסדזה (קדימה):> אז אתם תגיעו גם אליו, זאת המטרה שלך. עמוס עוז זה רק ההתחלה. <דב חנין (חד"ש):> ולכן, עמיתי חברי הכנסת, הערב ראינו בקליפת אגוז את התהליך כולו, איך המהלך האנטי-דמוקרטי הזה, שמתחיל בערבים, מתגלגל, והוא מתגלגל מהר, ורחב, ומגיע במהירות עצומה ללב-לבו של הממסד. עמיתי חברי הכנסת, אם אנחנו לא נעשה מאמץ ולא נעצור את גל החקיקה המסוכן הזה היום, אנחנו נגיע לימים שבהם לא יישאר לנו מרחב דמוקרטי. אם לא נגן על הדמוקרטיה, לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת ברכה – איננו. יעלה חבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת חנא סוייד – איננו. יעלה חבר הכנסת עפו אגבאריה. חברי כנסת שלא יימצאו, לא אאפשר להם לדבר. מי שלא נמצא, לא יקבל את רשות הדיבור. חברי כנסת שלא יימצאו, לא אאפשר להם לדבר. אני אומר את זה חד וחלק. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הם פה. <היו"ר יצחק וקנין:> מצטער. מי שלא נמצא לא יקבל רשות דיבור. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא, לא. אני פה. מה זאת אומרת? <היו"ר יצחק וקנין:> אני קראתי לכם בשמכם ואתם לא הופעתם, גם אתה וגם חנא סוייד. <קריאות:> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה הכול נשאר בבית. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה תתחיל את – אתה נהנה מהספק. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, משום מה, החוק הזה נקרא חוק יסודות התקציב. <היו"ר יצחק וקנין:> חנא סוייד. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני לא חושב שחבר הכנסת דודו רותם ביישן ולא רצה לתת את השם המקורי לחוק הזה, שזה חוק ה"נכבה". אני לא מבין מדוע היה צריך לשנות את השם. האם אתה באמת מתבייש, חבר הכנסת, כאשר אתה נמנה עם מפלגה שכנראה חרתה על דגלה את הגזענות מאז כניסתה למערכת הבחירות? ואנחנו שמענו את ההצהרות של ראש המפלגה שלך. ואתה באת ובכוונה תחילה הלכת לוועדה כזו בשביל לחוקק חוקים כאלה. אתה לא רוצה ללמד את הילדים היהודים ואתה לא רוצה שהעם היהודי ידע מה היה פה, אז אל תחשוב שבגלל זה שאתה לא תיתן כסף למישהו אנחנו לא נלמד את הילדים שלנו על ה"נכבה"; אנחנו נלמד אותם שהיה יפו והיה חיפה והיה עכו, והיו בכל הערים האלה תושבים ערבים שעשו ובנו את המדינה הזו ואת הארץ הזו כל השנים. היתה מלחמה ב-1948. מה שקרה, ה"נכבה" לעם הפלסטיני, האסון שקרה, אז את זה אנחנו נלמד. אבל פשוט מאוד אתה לא תלמד את זה לילדים שלך וגם לא לדורות שלכם. אתם פשוט תיתנו להם מין חינוך כזה שכאילו פה היה מדבר, אבל הם יראו בסוף, ויראו את השקר הזה, הגדול, שאתם תנסו למכור להם, אבל למען האמת, השקר הזה לא קיים. אם אתה חושב שהחוק הזה יסתום לנו את הפיות, אז אתה טועה. זה לא יסתום לנו את הפיות. אנחנו נמשיך ונלמד, ונַראה גם לילדים שלנו וגם לעם שלנו וגם לכל העולם מי אנחנו ולמי אנחנו שייכים. אבל אין לנו, אין לנו נגדכם. אנחנו אמרנו שאנחנו נחיה בשלום אחד על יד השני. בואו נחיה ביחד. אבל אתה לא רוצה את הדברים האלה, וכל הזמן – גם החוק הזה וגם החוק שאחריו – אתם מלכתחילה רוצים לדחוק את האוכלוסייה הערבית לכיוון כזה, שתמיד כאילו לצייר אותה שהיא עוינת, לצייר שיש את האויב שהוא בפנים. אבל ההסתה שלכם היא לא רק נגד הערבים. אנחנו ראינו מההסתה של גורמי הימין, שאתה וחלק גדול מהממשלה הזאת משתייכים אליהם, במי הם פגעו. הם גם פגעו בראש ממשלה, שאחרי כל כך הרבה שנים שהוא חשב שאולי אפשר להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים, אז ראש הממשלה הזה, היה עליו "פולסא דנורא", והתוצאה – אתם יודעים. אז מה שאומרים, שההסתה הזאת, היא לא נגמרת אצל הערבים. אתה יכול לחוקק מה שאתה רוצה, אין שום בעיה. היום אתם קואליציה כזאת חזקה, אין שום בעיה. אתה יכול גם לחוקק חוק, כמו שנניח אוטובוסים רק לערבים או מסלול בשדה התעופה רק לערבים. מה הבעיה? למה שלא תעשה גם את זה? <מוחמד ברכה (חד"ש):> יש. יש. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא, זה קיים, זה קיים, אז למה שלא תעשה את זה באופן חוקי? אתה מתבייש? ממי אתה מתבייש? אתה לא מתבייש מאף אחד, אבל התוצאות, אתם תישאו בהן. אתה יודע ואתם יודעים מה החוקים האלה עשו בקרבכם, בתוך האוכלוסייה היהודית, ואתם ראיתם מה עשו עם הרבנים והרבניות, עם המזרחיות ועם הילדים המזרחים ועם הילדים האתיופים. אבל בכל זאת אתם חושבים שזה לטובת מדינת ישראל, ואתם רואים את התוצאות שזה לא לטובת מדינת ישראל. ותראה, ראש ממשלה שישה חודשים נמצא במדינת ישראל, אף אחד לא מזמין אותו. הוא לא יוצא ממדינת ישראל כי אין לו לאן ללכת. כי כבר נגעלים מהפוליטיקה ומהדברים שאתם מחוקקים, מהגזענות – העולם לא רוצה כבר לשמוע אתכם. ובכל זאת, אתם מכניסים את הרעל הזה גם לממשלה, שהממשלה שבראשה הוא רק רוצה לשרוד, וזה הבעיה העיקרית שלו ולא משנה לו אם באמת המדינה הזו או הממשלה הזו בסופו של דבר תיראה נורמלית או לא. זה נורא. זה נורא מחריד שלפחות אתם את הדברים האלה לא רואים. אז במקום לבוא ולהגיד לכל העולם שכל העולם לא רוצה אותנו ולא אוהב אותנו ואנטי-ישראלי ואנטי-יהודי ואנטי-ציוני ואנטישמי, אז תראו מי עושה את האנטישמיות הכי גדולה. זה החוקים שלכם, זה החוקים שאתם מעוללים לאנשים אחרים. איך זה מתבטא במקומות אחרים, במדינות אחרות, כאשר יש איזושהי נימה של ביקורת על מדיניותה של מדינת ישראל ולא על העם היהודי? אז אתם קמים ומקימים את העולם ולא מושיבים אותו. אני מקווה שבסופו של דבר החוקים האלה, יהיה מישהו בעתיד – לא אתם, כי הקואליציה הזו היא כזו דורסנית, שאין לה שום התחשבות בזולת. אין לה שום התחשבות באיזשהו מיעוט. ובגלל זה היא מחוקקת חוק אחד אחרי השני כאילו לפגוע בערבים, אבל זה לא ככה. זה יפגע יותר בכם, וזה פוגע גם באוכלוסיות שעכשיו הם יושבים וכאילו הם חברים בקואליציה, אבל הם יודעים שבסופו של דבר גם הם ישלמו את המחיר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חנא סוייד. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הכרזה לסגן מזכיר הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות) (תיקון מס' 26), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 20), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק, התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה. <הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> בבקשה, חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הצעת חוק יסודות התקציב – השם של הצעת החוק הוא שם מוסווה, הצעת חוק יסודות התקציב, כאילו שמדובר בעניינים של גירעון או עניינים של אבטלה או עניינים של אינפלציה או עניינים של מיסוי, אבל בעצם יש בהצעת החוק הזאת – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אברהם מיכאלי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תוריד את זה מהאוזניים, אתה לא שומע את עצמך. <היו"ר יצחק וקנין:> בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אבל זו הצעת חוק לא תקציבית ושלא מדברת על מספרים, אלא היא ערכית. הרי מדובר כאן על הוצאות הסותרות חמישה כללי יסוד – הוצאות למטרות שבמהותן פוגעות בריבונותה של מדינת ישראל, בכבודה, או סותרות את העקרונות הדמוקרטיים שלה. מה זה העיקרון הדמוקרטי של מדינת ישראל שאינו מאפשר לקיים נרטיב אחר במדינה הזאת? איזה עיקרון? זה מתחבר לחוק אחר שהועלה, ובינתיים הקולות נדמו קצת, חוק האזרחות – חוק האזרחות, שיכול לקבוע או קבע כי רק לבעלי דם מסוים והתנהגות אידיאולוגית מסוימת, תושבי מקום מסוים, תינתן אזרחות. המלה "מסוימת" יכולה להיות – אם אומרים יהודי זה נשמע כאילו ציוני, אבל בעצם אני קראתי את הצעת חוק האזרחות של הרייך. הצעת חוק האזרחות של הרייך קבעה כי רק לבעלי דם גרמני, התנהגות נאצית ותושבי גרמניה תינתן אזרחות גרמנית. לאן אתם מובילים את המקום הזה? לאן? אני לא מדבר על ישראל ביתנו. ישראל ביתנו היא לא המפלגה הבכירה, היא חלק מהקואליציה. אני מדבר על בנימין נתניהו וממשלתו ועל הרוב, ועל מפלגת ברק ועל הקואליציה של 60, וש"ס. לאן תובילו את החרפה? הרי זה ניסוח מדויק, זה ניסוח מדויק לדברים שאפילו אני מהסס להגיד, לעשות את האנלוגיה הזאת. לאן אתם מובילים את החרפה הזאת? אני אומר לכם, אם אני רוצה להתגרות – ואני באמת רוצה כאן להתגרות – אני אומר לכם: אם אכן אתם מפיצים את שמה של מדינת ישראל בחוץ-לארץ כמדינה דמוקרטית, אם לא תחוקקו את החוק הזה, מה אני אגיד כשאני אסע לחוץ-לארץ, כדי לשכנע שיש גזענות – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – וכדי להוכיח שיש הדרה וכדי להוכיח שיש רדיפה? אני מברך את הממשלה – – – <נסים זאב (ש"ס):> את זה אתם עושים – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מברך את הממשלה ואת חברי הקואליציה הדומים לך – – <נסים זאב (ש"ס):> אתם מסיתים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> – – – מדינת ישראל כל הקדנציה, עם החוק ובלי החוק. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – הדומים לך על כך שאתם – אני מודה לכם על כך שאתם מספקים בידי את החומר הקל כדי להוכיח את הכיעור של הפרצוף של מה שנקרא דמוקרטיה במדינת ישראל. איזה דמוקרטיה? על מה אתם מדברים? ראשית, ב-1948 התרחש גזל. ב-1948 הוגלה עם ממולדתו ומארצו. 500 ומשהו שמות של יישובים ושל ערים ושל כפרים, שהיו שוקקי חיים, שוקקי תרבות ופרנסה, נעלמו מעל המפה. אתם חושבים שהחוק הזה יסתיר את הפשע הזה? אם אתם תגידו שאסור או שיענישו מוסדות ציבור – גם אם לא נקיים שום אזכרה ושום יום זיכרון ל"נכבה", אם לא נעשה שום דבר, אתם חושבים שהדפים האלה ימחקו את הפשע? איפה אתם חיים? <נסים זאב (ש"ס):> בשבילכם מדינת ישראל זה פשע. <מוחמד ברכה (חד"ש):> איפה אתם חיים? תשתוק כבר. תשתוק. תשים את הראש שלך באדמה. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> אבל הוא כל הזמן מפריע – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ברכה, רק רגע. חבר הכנסת נסים זאב, אני מבקש, אל תפריע לדובר. אם אתה מתכוון שבכל שנייה שהוא יגיד משהו אתה תשסע את דבריו, אני בסופו של דבר איאלץ להוציא אותך החוצה. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא – – – תאמין לי. <היו"ר יצחק וקנין:> אז אני מבקש. לא רוצה להעיר לך יותר, חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הרי הטרגדיה של 1948 היא לא דבר שנמחק. היא לא אנשים שהתאדו. הטרגדיה הזאת עדיין מהלכת בארץ ובחוץ-לארץ ובתוך הבית הזה, ואני האיש שעומד כאן על הדוכן הזה – אני העד כאלף עדים, במשפחתי, מאבי, מסבי, על הכפר שנהרס ועל היישוב שנהרס ועל האדמות שנגזלו ועל החקלאות שנחרבה ועל הזיכרון שנקבר. אני יושב כאן לפניכם ועומד כאן לפניכם עם כל הזיכרון הזה. אלה לא דברים שמחפשים אותם בספרים; אלה דברים חיים. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> משתמשים בגזל, הוא קורא לזה? <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> מה שאתם – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> עוזי לנדאו, כן. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר. אדוני השר. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – – ראו מה קורה לכם – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> עוזי לנדאו, כן. תהיה אמיץ. תהיה אמיץ ותתלווה אלי – להראות לך את הבית ואת האדמה ואת החקלאות – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – – יכול להיות בכנסת – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה פחדן. אתה פחדן. פחדן ששייך למפלגת פחדנים. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר לנדאו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה חושב שהחוקים האלה יסתירו את הערווה שלכם, המכוערת? <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> סחטן. מוג לב. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה תוכל להשיב לו, אבל לא לשסע את דבריו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה חושב שזה שאתה יושב כאן, אתה מסרטט היסטוריה? אתה משכתב היסטוריה? אתה יוצר מציאות? אני אומר לך כאן לפני כל האומה – יהיה לך את האומץ, תתלווה אלי ליום אחד ואני אראה לך, תראה במו-עיניך. אבל אתה יודע, הרי. למה, אתה צריך את הסיפורים שלי? אתה יודע מי הוגלה ומי נגזל, ויש לך את החוצפה עוד לצעוק ולהגיד כל מיני דברים. אדוני היושב-ראש, הנגזלים אינם צריכים את הגוזל כדי שיממן להם את הזיכרון של הגזל. לא צריך אתכם, לא צריך. חוץ מזה, מה זאת אומרת לא צריך אתכם? תקציב המדינה, מאיפה בא? רק מהמסים שמשלם עוזי לנדאו, או מהמסים שמשלם היושב-ראש? התקציב הוא גם מהמסים שלי. לפעמים אומרים כל מיני גזענים בגרוש: מה עושים חברי הכנסת האלה? אנחנו מממנים אותם. מה אתם מממנים? את הנעל שלי. מה מממנים? אני יושב כאן בזכות בוחרי, בזכות אנשים שהצביעו בשבילי ובשביל חברי, והם אזרחים ומשלמים את כל המסים ולא מקבלים את כל הזכויות. למדינה יש חוב גדול אליהם, לאזרחים הערבים, ודורות לא יספיקו לשלם את החוב הזה – החוב של הסבל ושל הגזל ושל האפליה ושל הגזענות ושל ההדרה ושל הרדיפה. על מה אתם מדברים? עושים לנו טובה? תלכו עם החוק הזה לעזאזל. <נסים זאב (ש"ס):> תתבייש לך – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> תתבייש ותסתום את הפה אחת ולתמיד. תסתום את הפה, ומספיק כבר. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ברכה, רק רגע. רבותי, אני אעשה סדר בדיון. חבר הכנסת ברכה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – שנאה ובלע – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אם לא מוצא חן בעיניך, תעוף מכאן. <נסים זאב (ש"ס):> אחמדינג'אד קטן עליך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תעוף מכאן. <נסים זאב (ש"ס):> אחמדינג'אד קטן עליך. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ברכה, תקשיב רגע, תקשיב. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – נסים, אתה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, חבר הכנסת עפו אגבאריה. <נסים זאב (ש"ס):> שונא ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> נסים זאב, אני אוציא אותך החוצה. <יצחק הרצוג (העבודה):> תוציא אותו כבר. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה לא תמשיך להפריע. חבר הכנסת ברכה, אתה בסערת רגשות. אני מבקש, טיפה תנמיך – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב, תצא, תירגע קצת בחוץ. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מה שאני מבקש – גם ההתבטאויות, שיהיו יותר עדינות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מדבר, אדוני, מדם לבי – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מרגיש את זה, ולכן – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – ה"נכבה" זה לא מושג היסטורי בשבילי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ברכה, אתה מכיר אותי טוב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מכיר אותך טוב. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> מכיר אותך היטב. <היו"ר יצחק וקנין:> אז אם אפשר – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> בהחלט. <היו"ר יצחק וקנין:> – – את סערת הרגשות שלך – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> טוב. אנחנו 60 – – – <נסים זאב (ש"ס):> אתם עוד תומכים בהם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב, צא החוצה. הסדרנים. אני לא קראתי לך. חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא לך פעם ראשונה, פעם שנייה ופעם שלישית. אתה תצא החוצה עכשיו. <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> באמת, זה בלתי אפשרי. אני מבקש, זו פעם אחרונה. לא יכול להיות שאתה מפריע כל רגע פה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, 63 שנים עברו מאז אותו אירוע מכונן – מכונן, אני לא יודע, או הורס. גם וגם, יכול להיות. בשביל אנשים שיושבים כאן זה אירוע מכונן. בשביל אנשים שיושבים כאן זה אירוע שבו נחרב עולמם. אנחנו – החובה הלאומית, המוסרית, ההיסטורית, האנושית, האישית, מחייבת אותנו לבוא ולזכור את היום הזה. רק מדינה מטומטמת ומערכת חוקים מטומטמת יכולה להשית את הסיפור שלה על הסיפור האחר, את הנרטיב שלה על הנרטיב האחר. הרי אנחנו לא נהיה ציונים. גם לא רוצים. לא נהיה ציונים. אנחנו גם לא נהיה יהודים, זה לא עניין של רוצים או לא רוצים. להיות ציוני אתה בוחר, להיות ערבי או יהודי אתה לא בוחר. אנחנו אחרי 63 שנים באים כאן ויושבים בבית הזה, בכנסת ובפרלמנט של מדינת ישראל, ובאים מתוך הכרה שיש לנו מעגל זהות אזרחי, שאנחנו אזרחי המדינה, ואנחנו רוצים להיאבק על השוויון, ויש לנו מעגל זהות לאומי, שאנחנו בני העם הפלסטיני ואנחנו רוצים לתרום את תרומתנו לזכויותיו של העם הפלסטיני ולזכויותינו שלנו. הגענו לאותה נוסחה. אנחנו רוצים להיאבק למען שוויון זכויות אזרחי ולמען הזכויות של העם שלנו, כולל הזכויות שלנו. שני המעגלים האלה מובילים אותנו לאותה דרישה – מאוד פשוטה, מאוד הגיונית בכל מקום בעולם – שאנחנו מבקשים שוויון אזרחי ולאומי. אנחנו לא עולים ולא יורדים, לא באנו ולא יצאנו. אנחנו חלק בלתי נפרד מהנוף של האדמה הזאת, של הארץ הזאת, מהריה, מחופיה, ממדברה, מהכול. זה חלק אינטגרלי שלנו. אנחנו לא זרים למקום הזה. אנחנו לא מהגרים לכאן ולא נהגר מכאן. המדינה צריכה להכיר בכך שיש זכויות אזרחיות ויש זכויות לאומיות. חלק מהזכויות הלאומיות הן להכיר בכך שיש לנו נרטיב אחר, יש לנו אמירה אחרת, יש לנו סיפור אחר, יש לנו כאב אחר. חלק מהזכויות הלאומיות שלנו – שהאדמות של המדינה לא ייקראו אדמות הלאום אלא אדמות המדינה. כי אדמות המדינה, ברגע שזה הופך להיות אדמות הלאום, אנחנו יוצאים מהעניין. לפני שעה קלה דיברנו על חוק – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לסכם את הדברים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – דיברנו על חוק הספורט. שם יש המועצה הלאומית לספורט, אז מייד אתה מוצא מהלאום. יש מערכת טרמינולוגית, יש מערכת של פרקטיקה, יש מערכת של נורמות שפשוט מנסה לראות בנו אנשים שקופים, אנשים בלתי נראים. הדבר הזה לא יקום ולא יהיה. אנחנו בעוד כמה ימים, בעוד חודש, ביום השנה ל"נכבה" של העם הפלסטיני, אנחנו נקיים את התהלוכה המסורתית שאנחנו עושים כל שנה. אנחנו נעלה על נס את הזיכרון הקולקטיבי. אנחנו נלמד את הבנים שלנו מאיפה הם באים, אבל גם נלמד אותם שיש להם זכויות אזרח, ושהפתרון הוא הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ושוויון אזרחי ולאומי לאזרחים הערבים שחיים בתוך מדינת ישראל. אנחנו לא משחקים בססמאות באוויר אלא אנחנו עומדים על קרקע מוצקה. אנחנו מושיטים יד לשלום ולדו-קיום. היד הזאת נדחית כל הזמן. במקום שאפילו יידון הנושא של הושטת היד, אנחנו מקבלים את מערכת החוקים האלה. זה לא ישנה שום דבר אצלנו, זאת תהיה רק הבושה שלכם והקלון שלכם לדורי דורות ולדיראון עולם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, החוק שאנחנו מדברים עליו, כשמו כן הוא. החוק הזה הוא "נכבה" בפני עצמה, הוא קטסטרופה, הוא חורבן, בגלל מערכת הערכים שהוא רוצה להשליט נגד האוכלוסייה הערבית. הוא חוק של פחדנות, חוק מוג לב. כי במה מדובר? מדובר בלכפות נרטיב היסטורי מסוים בכוח ובאיומים ולמנוע מנרטיב אחר להיוודע לציבור, ולכן החוק הוא פחדן – הוא משקף פחד מהנרטיב האחר. כי בציון יום ה"נכבה" מדי שנה, בסך הכול מה שעושים – ואני לא ממעיט בחשיבות של הדבר – זה תהלוכה שמזכירה לאנשים את מאורעות שנת 1948 ואת החורבן של החברה הפלסטינית בישראל. יש בחוק הזה פגיעה בחופש הביטוי. הזיכרון של ה"נכבה" הוא חלק מחופש הביטוי של הציבור הערבי, של המיעוט הערבי במדינת ישראל. איומים על הציבור הזה והפחדתו שלא להחיות את זכר ה"נכבה" מהווים פגיעה בחופש הביטוי. החוק הינו חלק ממסכת החוקים האנטי-דמוקרטיים של מפלגת ישראל ביתנו. אני טוען שהחוק הזה מושתת על ההבנה שהאינטרס הציבורי בישראל הוא רק האינטרס הציבורי היהודי, הציוני, וכי בכסף ציבורי אסור לממן שום פעילות תרבותית או היסטורית או נרטיב, מלבד הנרטיב היהודי והציוני. זאת פגיעה. זו בעצם שלילת הזכות של כלל הציבור במדינת ישראל ליהנות מהכסף הציבורי, כי כאן מדובר באמת בפגיעה ובאיומים כספיים על מי שמנצל כספי ציבור, וזאת מתוך ההבנה שכספי ציבור אסור לנצל לפעילות שהיא של האוכלוסייה הערבית ושל הציבור הערבי. לצורך השוואה, אני מציין שבתקופה הזאת מתקיים בבית-הנבחרים בארצות-הברית, לפי בקשת אחד הנציגים של המפלגה הרפובליקנית, שימוע בקשר לקיצוניות של המוסלמים בארצות-הברית. אחד מחברי הקונגרס מהמפלגה הדמוקרטית ראה בשימוע פעולה של הסתה והשווה את זה לדפוס הפעילות ולשיטות של סנטור מקארתי, ולכן הציע לציר שעורך את השימוע: תביא את התמונה של סנטור מקארתי ותתלה אותה מאחורינו, כך שאנחנו נדע בדיוק על מה מדובר. בהזדמנות זו אני קורא לאנשים שמקדמים את החוק הזה להביא את התמונה של האיש שעומד מאחורי החוק הזה, של חבר הכנסת ליברמן, ולתלות אותה כאן ברקע. ככל שחוק דומה לחוק הזה עולה לדיון בכנסת – ולצערי, יש הרבה חוקים ברוח החוק הזה שעולים כאן לאחרונה – צריך להביא את התמונה של ליברמן ולתלות אותה כאן מאחורינו, שהציבור הרחב במדינת ישראל ידע מי עומד מאחורי החקיקה המעוותת הזאת. רק מה העניין? העניין הוא, שמרוב שמעלים חוקים כאלו מבית היוצר של ליברמן, נראה שהתמונה של ליברמן חייבת להיות קבועה כאן כל הזמן, מול התמונה של הרצל. ואני שואל: האם באמת הבית הזה מעוניין בקידום סוג זה של חקיקה? מדובר כאן בחוקים גזעניים, חוקי אפרטהייד, שכל מי שיש שכל בראשו, מי שיש לו כבוד לדמוקרטיה אמיתית, לזכויות אדם, לחופש ביטוי, לעקרונות הבסיס, צריך להתנגד להם. לסיום דברי, אין לי ספק שדווקא השנה האירועים לציון יום ה"נכבה" יהיו מעל ומעבר למה שהיה נהוג קודם. האם מישהו יבוא וייקח כספים מהמוסדות? לא ייקחו כספים – אנשים ידעו בדיוק מה לעשות כדי לא להסתבך עם החוק הזה. אבל מה שבטוח – אירועי ה"נכבה" השנה יהיו בעוצמה פי-חמישה ממה שהיו בשנים שעברו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חנא סוייד. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, החוק שבפנינו נודע בשם חוק ה"נכבה", והוא מנוסח בצורה באמת מתוחכמת, כמעט נבזית. יש בו ניסוחים עמומים כדי להרתיע גופים מפעילות פוליטית לגיטימית. אני יכול לעבור סעיף-סעיף ולהראות עד כמה נבזי החוק הזה ועד כמה נבזי הוא ניסוחו. למשל כתוב: "'הוצאה' – לרבות ויתור על הכנסה", כלומר, זה נראה תמים – כל פעילות שמועצה מקומית, מתנ"ס, בית-ספר, אוניברסיטה, מכללה, כל גוף שמקבל בצורה זו או אחרת תקציב ממשלתי, אם הוא נותן אולם לקבוצה או לעמותה או לקבוצת אזרחים לקיים פעילות, והוא לא גובה מהם כסף – זה נקרא ויתור על הכנסה. כבר כאן בא המחוקק שחוקק את החוק, ומעביר מסר: דיר באלכ, יותר טוב לך לא לאפשר; לא רק לא לממן, לתת כסף, להוציא כסף, אלא אם אתה לא תגבה כסף מאיזו פעילות ביקורתית שהמחוקק מנה בסעיפים – ותיכף אני אעבור עליהם אחד-אחד ואסביר מה המשמעות האמיתית שלהם – אתה עלול למצוא את עצמך נתון לענישה כספית. ואם גוף מסוים, נגיד רשות מקומית או מתנ"ס – ואנחנו לא באנו מהמאדים, אנחנו חיים בארץ ויודעים איך דברים מתנהלים בארץ – מוטל עליו עונש של שלילת מימון או תשלום קנס פעם-פעמיים, הרי ברור שהוא יופלה לרעה, וברור שיכניסו אותו לרשימה השחורה, שלא יקבל מימון, כי יגידו: אתה עשית פעולה שהיא על-פי החוק הזה לא חוקית. אחרת לא היו מטילים עונש. ושלא יספרו לנו שמדובר במשהו מינהלי. עונש הוא דבר פלילי. החוק מכיל סעיפים פוליטיים, חלקם סבוכים מאוד. אני לא בטוח שאותה ועדה מקצועית – אם היא תמימה, כמו שכתוב כאן, היא לא יכולה לטפל בזה. עובד משרד המשפטים, עובד משרד האוצר ועובד שהמשרד, שהשר הממונה עליו – אותו תקציב; כלומר עובד אותו משרד שמממן אותו גוף שנשלל ממנו המימון על-פי החוק הזה. זה להקים משטרת מחשבות שתיתן פירושים פוליטיים לכל מעשה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מתי מתקיימים אותם חמישה סעיפים שעל-פיהם תהיה אפשרות לשלילת מימון? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מתי נגמרת הבלדה על הקוזק הנגזל? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה האחרון שידבר. <היו"ר יצחק וקנין:> זה מה שרצית, אורי? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני אעבור על הסעיפים, ברשותכם, אחד-אחד, ואתן דוגמאות; חמישה סעיפים שעל-פיהם, איך אומרים – רשאי הממונה על סעיף התקציב שלפיו הגוף מתוקצב או נתמך, ולאחר ששמע את הגוף, להפחית מהסכומים שיש להעבירם, כלומר לתת עונש כספי, אם הפעילות הזאת, יש בה: "(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני יכול לתאר לעצמי שיעור באוניברסיטה העברית שבו המרצה מדבר על מורשת מאגנס, מרטין בובר, "ברית שלום", ואומר: אני תומך בדעתם. הרי הם דיברו על מדינה דו-לאומית. הוא אומר: זה דבר טוב, אני תומך במדינה דו-לאומית. מייד יבואו חברי הכנסת רותם ואריאל והשר עוזי לנדאו, אויב הדמוקרטיה, ויגידו שצריך לשלול מימון מהאוניברסיטה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתה גדול, אתה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> המתנ"ס בנצרת יעשה ערב לזכרו של אדוארד סעיד, ולאחר שיוזמן לשם דניאל ברנבוים לתת קטע של פתיחה, כידידו של אדוארד סעיד, יסבירו שם – יעמוד מרצה, או מרצים אפילו: אנחנו תומכים במשנתו של אדוארד סעיד, שדיבר על מדינה לכלל האזרחים, מדינה ללא אפליה, מדינה דו-לאומית או מדינה חילונית ודמוקרטית. מייד יעלו כאן קולות לשלול מעיריית נצרת את המימון. אבל איך ידעו שאכן נאמרו דברים שיש בהם משום שלילת אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? בשביל זה צריך משטרת מחשבות או משטרה פוליטית. זה לא יכול לעבוד ככה. אגב, אני לא מתייחס לשלילת הדמוקרטיה, כי על-פי סעיפים של שלילת הדמוקרטיה, צריך להעניש את כל הגופים שבהם מדבר חבר הכנסת רותם, או אפילו השר לנדאו, כי הם מתנגדים לדמוקרטיה, כי הם אומרים: דמוקרטיה רק ליהודים, חופש ביטוי – רק ליהודים. לכן, הסעיף הזה לא יופעל – יופעל על מי שיש לדבריו משמעות של שלילת אופיה של ישראל כמדינה יהודית. ואפילו אם זה נעשה בצורה – איך אומרים? של ויכוח פוליטי, של מחשבה ביקורתית, החוק הזה בא לדכא מחשבה ביקורתית, ולדכא חופש ביטוי. זה (1). "(2) הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור". סעיף זה לא יופעל, כי הסתה לגזענות יש למכביר ואף אחד לא מואשם בה. יש גופים גזעניים גם בכנסת. יש גופים שמטרתם לפעול בצורה גזענית. אף אחד, אפילו לא אותם גופים של רבנים ששללו – או איך אומרים? הסתה גזענית ברורה – אף אחד לא קרא וגם לא יקרא לשלילת מימון מאותם גופים. "(3) תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל". גם סעיף זה יכול להיות מופעל. אם למשל בחוג לפילוסופיה יעמוד המרצה בשיעור ללוגיקה אריסטוטלית ויגיד משפט של סילוגיזם אריסטוטלי פשוט: עמים שנמצאים תחת כיבוש נאבקים נגד כיבוש במאבק מזוין, או מאבק לא מזוין – זו אמת. כלומר, זו קביעה אוניברסלית. טענת המשנה לפי הסילוגיזם האריסטוטלי תהיה: העם הפלסטיני נתון תחת כיבוש. מייד יקפוץ מר רותם, אפילו אם הסילוגיזם האריסטוטלי לא בא אל סיומו הלוגי, אלא נשארו הטענה הראשית וטענת המשנה בלי המסקנה: צריך לקצץ בתקציבו של אותו גוף שמאפשר לאותו מרצה בפילוסופיה או בלוגיקה להגיד משפט כזה. <דוד רותם (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט):> מי שקורא למאבק מזוין, צריך לשלול לו את כל התמיכה, להוציא אותו אל מחוץ לחוק. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני הבאתי דוגמה, הדוגמאות יכולות להיות הרבה יותר רכות. מר רותם ואנשים כמוהו יבואו ויקראו לשלילה של מימון. "(4) ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל". קודם כול, אני רוצה לקבוע בצורה חד-משמעית: בעינינו הכחשת ה"נכבה" היא פשע, כי הכחשת ה"נכבה" של העם הפלסטיני היא לא רק עניין היסטורי. מי שמכחיש את ה"נכבה" עושה זאת מסיבות פוליטיות עכשוויות ועתידיות. כי אותם אנשים מכחישי "נכבה" רוצים "נכבה" שנייה, או מוכניםin principle , בעיקרון – אני לא רוצה להגיד – מוכנים לקבל בנסיבות מסוימות "נכבה" שנייה, או לא מוכנים לקבל את המשמעות של הכרה ב"נכבה", המשמעות הפוליטית. ולכן, הכחשת ה"נכבה" היא – איך אומרים? הבעת עמדה פוליטית של שלילת זכויותיו של העם הפלסטיני. שלא יבואו בטענות כאן אם מדינות בעולם יחוקקו חוקים נגד הכחשת ה"נכבה". כמובן, הסעיף האחרון: "מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה". מה זה מעשה שפוגע בדגל המדינה? אם היום גלריה באום-אל-פחם שממומנת על-ידי העירייה ועל-ידי משרד התרבות, או מקבלת איזשהו מימון, או גלריה בחיפה, או גלריה בתל-אביב, או בראשון-לציון, מציגה הצגה של דגל שנעשה בו שינוי אמנותי כדי להביע מחאה, מייד יבואו מר רותם וחבריו ויגידו: תשללו, צריך לשלול מימון מאותה גלריה, כי היא הציגה מצג שיש בו מעשה של השחתה או ביזוי. <דוד רותם (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט):> רק אם – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא, אני אומר – אם מציגים את זה בגלריה – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט):> היא – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כן, שממומנת על-ידי העירייה. <דוד רותם (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט):> היא קנתה את התמונה? אני רק יכול – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה אמרת, דרך אגב – אתה תטען, או חבריך יטענו, שהגלריה ממומנת, והתצוגה – יש בה חלק שממומן, יש הוצאות של מימון. הסכנה הגדולה ביותר של החוק הזה היא מה שנקרא: אפקט הצינון. אני לא יודע כמה גופים יישלל מהם מימון, אבל המטרה היא הפחדה, הטלת אימה, שאם אתה תביע את דעתך, ובמיוחד בצורה עמומה, אתה לא יודע, ראש העירייה, מנהל המתנ"ס, מנהל הגלריה, מנהל בית-הספר – הוא לא יודע בדיוק אם החוק חל על הפעילות הזאת או הפעילות האחרת, או אם אותה משטרת מחשבות תפרשן את זה שמאלה או ימינה. לכן, הוא פשוט יימנע מזה. זו המטרה שלכם – להטיל אימה. אבל חוקים כאלה, כבוד היושב-ראש, הם חוקים של פשיטת רגל. הם חוקים של פחד מהקול של הקורבן. ואני אומר לכם: הקול שלנו יישמע, יישמע ברמה, והחוק הזה רק יעודד אותנו לפעילות נמרצת יותר כדי להעלות את זיכרון ה"נכבה". בעוד כמה שבועות נציין את יום ה"נכבה", ואני מבטיח לכם שההשתתפות השנה תהיה הרבה יותר גדולה, דווקא בגלל החוקים הגזעניים שאתם מחוקקים כאן. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחרון הדוברים – חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה, גברתי. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, איזו מדינה זו שציון מאורע או מהלך היסטורי בצורה מסוימת הוא אחד מהעקרונות שלה? ומה זאת אומרת עקרונות המדינה? יש עקרונות לאנשים, למדינות אין עקרונות. יש חוקים למדינות, שמטרתם הטבעית היא לנהל את המדינה, ולא לנהל את מחשבות האזרחים ואת רגשותיהם. בכנסת הזאת יש לא רק חוסר הבנה של דמוקרטיה, יש גם כן חוסר הבנה טוטלי של תחום העיסוק המרכזי של הכנסת. יש חוסר הבנה מה זו מדינה, יש חוסר הבנה מה זאת אזרחות, בטח יש חוסר הבנה מה זאת דמוקרטיה. כי בשביל דמוקרטיה צריכים גם ערכים, ולא רק הבנה. אבל תשכחו מערכים, יש קושי בתחום הזה. אבל האסון הוא שאתם לא מבינים מה זו מדינה. למדינה אין אידיאולוגיה. לאנשים יש אידיאולוגיה, וכאשר בכוח מנסים להמציא יצור שהוא מדינה עם אידיאולוגיה, אז היצור הזה יהיה בהכרח יצור מפלצתי, וזה מה שאתם עושים פה. אתם מייצרים מדינה מפלצתית, שתיכנס לתחושות, לערכים, לדעות ולזיכרון של האזרחים. זה מה שיוזמי החוק מתכוונים אליו כאשר מדברים על עקרונות המדינה. תגידו לי, חברי הכנסת, האם ציון ה"נכבה" הוא הסתה לגזענות? האם לכבד את ההיסטוריה שלי, של האזרחים הערבים, זו הסתה לגזענות? אז הדיכוי של המדינה לזיכרון שלי הוא הסתה לְמה – לאהבה? לצדק? לסובלנות? לשפיות? לא חושבים שהשאלה שצריכים לשאול אותה היא: למה הזיכרון של הפלסטינים מפחיד חלק מחברי הכנסת? למה האמת מפחידה? ואיך זה שאמת היסטורית מסוימת יכולה לאיים על עקרונות המדינה? אלה שיזמו את החוק לא חושבים שהפחד מההיסטוריה טמון מאחורי החוק הזה. מאחורי החוק הזה יש יותר מדי פחד מהאמת. הרי ה"נכבה" – וצריכים להגיד את זה – היא אמת היסטורית, היא לא רק עניין של עמדה פוליטית או עניין של חופש ביטוי. איזו חברה אומללה, שתופסת את שלילת הזיכרון הקולקטיבי של חלק מהאזרחים שלה בתור אחד העקרונות שלה, ואיזו חברה אומללה תופסת את זכות המחשבה, הרגשות של חלק מהאזרחים שלה בתור איום. החוק הזה הוא לא רק חוק לא דמוקרטי, הוא גם חוק לא נורמלי. ואנחנו צריכים להיכנס לארגומנט הפוליטי-האידיאולוגי, לא רק לארגומנט הדמוקרטי, וצריכים להתווכח עם יוזמי ותומכי החוק גם בשפה שלהם. רוצים אידיאולוגיה? נדבר אידיאולוגיה. גם אנחנו נפתח את ההיסטוריה, כי כאשר הופכים את הדמוקרטיה למשחק בתוך אידיאולוגיה אחת סגורה ושמים סגר על כל מי שיוצא מהאידיאולוגיה הזאת, אז גם צריכים לפתח ארגומנט בתוך האידיאולוגיה הסגורה הזאת, ולא להסתפק ולהגיד: זה חוק נגד חופש הביטוי, זה חוק לא דמוקרטי. לא, זה חוק אנטי-היסטורי, זה חוק שמתכחש להיסטוריה. נכון שזה לא דמוקרטי לשלול את הזיכרון ואת הרגשות של האחרים, אבל זה גם לא נכון מבחינה היסטורית לשלול את ה"נכבה", וגם את זה צריכים דמוקרטים להגיד. אנחנו צריכים לשאוף לחברה שלא מפחדת להסתכל אחורה, כמו הפחדנים של היום; לשאוף לאזרחים ערבים שעושים פשרה היסטורית, למרות ה"נכבה", וממשיכים ליישום חזון של דמוקרטיה אמיתית; לשאוף לאזרחים יהודים שמכירים בעוול ההיסטורי שעשתה המדינה הזאת לפלסטינים; לשאוף לאזרחים יהודים שמוותרים על פריווילגיות שלא מגיעות להם ושמכירים בזכות ילידי הארץ במולדת שלהם. האם זה חזון נגד המדינה, או שהוא בעצם החזון היחידי בעד מדינה נורמלית? להזכיר את ה"נכבה", חברי הכנסת, זה פיוס עם ההיסטוריה. זה אקט מוסרי, לא רק לאזרחים הערבים. זה צריך להיות אקט מוסרי וערכי לאזרחים היהודים, אפילו לפני האזרחים הערבים. מישהו פה רוצה לא רק למחוק את העבר, אלא לבנות את העתיד בצורה מסוימת, בצורה שבורחת מההיסטוריה – לא בגלל שתפיסת ה"נכבה" היא תפיסה גזענית, אלא בגלל שהוא מפחד מההיסטוריה, אז הוא בוחר לברוח קדימה. ככה לא מוחקים היסטוריה, ככה דוחקים את ההיסטוריה. עד כמה מגוחך זה יכול להישמע ועד כמה משפיל זה יכול להישמע שמדינה חזקה פוחדת מהזיכרון של אזרחיה ומוויכוחים פוליטיים על מה באמת קרה עם קום המדינה. בשביל החשש הזה דווקא צריכים אומץ, בשביל להתעמת עם החשש הזה גם צריכים אומץ, וצריכים דווקא להרחיב את הדיון ולפתוח את הדיון על ה"נכבה" עד המקסימום שלו, ולא רק בתוך בתי-הספר הערביים אלא גם בתוך בתי-הספר היהודיים. <נסים זאב (ש"ס):> אולי תגמרי כבר, תעשי טובה. את אומרת בדיוק מה שהחבר'ה שלך אמרו – – – <חנין זועבי (בל"ד):> מה תעשו בשביל לשלוט בעתיד? חוץ מחברי הכנסת שמכשירים עכשיו, תכשירו משת"פים להיכנס לבתי-הספר, להיכנס למכללות? <נסים זאב (ש"ס):> את משת"פית. <חנין זועבי (בל"ד):> להיכנס לעמותות, להיכנס לרשויות המקומיות? ואיך תפרידו – תשב במקום שלך. <היו"ר אורי מקלב:> אתה רואה, כל אחד עושה את התפקיד שהוא לא צריך לעשות. אתה מעיר, היא מעירה לך. בסדר. <קריאה:> שב כשאתה צועק. <היו"ר אורי מקלב:> אני מבקש ממך, אל תתייחסי. אם זה מפריע לך, אגיד לו לשבת, אבל נראה לי שמהמקום הוא מפריע יותר. <חנין זועבי (בל"ד):> איך תפרידו בין ניתוח היסטורי שבו חוקרים מצביעים על גירוש פלסטינים, למשל, בתור עובדה, בלי להצטער על כך – ככה הם אומרים: גירשנו פלסטינים, הרסנו ערים, אבל אנחנו לא מצטערים. האם ככה מציינים את חוק ה"נכבה", בצער או לא בצער? האם מענישים על עובדות – – – <נסים זאב (ש"ס):> מה עם ההורים שלי, שגירשו אותם מעירק? מי שילם להם? מי? <עפו אגבאריה (חד"ש):> מי גירש אותם? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> האם מענישים על ניתוח – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – באה מחאלב, מי שילם לה? מיליון יהודים באו – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> מי גירש אותם, הערבים או היהודים? <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, הצלחת לעורר קצת את המליאה, זה בסדר בשעה שתים-עשרה. חברים. <חנין זועבי (בל"ד):> האם מענישים על – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> מי? הערבים או היהודים? <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, רבותי, בסדר, תודה. בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> אני רוצה לסיים, אבל חבר הכנסת לא נותן לי. <היו"ר אורי מקלב:> אני נותן לה עוד דקה. <חנין זועבי (בל"ד):> האם מענישים על ניתוח היסטורי קר בלי ביטוי של צער או שלא מענישים? יזמי החוק רוצים לקצץ בתקציבים כאשר מאיימים על צביונה היהודי של המדינה. אבל בשביל להיות נאמנים למדינה, כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואם המטרה היא להגן – חלאס, נסים. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת – – – <חנין זועבי (בל"ד):> חבר הכנסת נסים זאב, אני רוצה לסיים. <היו"ר אורי מקלב:> בסדר, אבל אני מציע גם לאלה שמשתפים אתו פעולה לא לשתף פעולה כדי שהיא תוכל לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> – – – סליחה. <חנין זועבי (בל"ד):> אם המטרה היא להגן על האידיאולוגיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, אז למה לעצור באמצע? אם יזמי החוק לא רוצים להיות צבועים וסלקטיביים, על מנת שיהיו באמת עקביים הם צריכים לקצץ בתקציב של כל אלה שפוגעים בחלק הדמוקרטי של הססמה "מדינה יהודית ודמוקרטית". אז צריכים לקצץ למוסדות שמציינים את ה"נכבה", כי אלה פוגעים בחלק היהודי של "יהודית ודמוקרטית", וצריכים לקצץ למוסדות שלא מאפשרים ללמוד ולציין את ה"נכבה", כי אלה פוגעים בחלק הדמוקרטי של "יהודית ודמוקרטית". אדוני היושב-ראש, אני מסיימת. אנחנו לא נציית לחוק המשפיל, הטיפשי והפאשיסטי הזה. אנחנו נציין את ה"נכבה". אנחנו, כמובן, לא ניתן לחוק – זה לא הגיוני. אין שום חוק שיכול לשלוט ברגשות ובביטוי ובזיכרון הקולקטיבי של כל חברה שהיא. אבל יותר חשוב מזה, אנחנו נהיה אמינים –לא רק על ההיסטוריה שלנו כערבים אלא גם על ההיסטוריה של היהודים במולדת הזאת. הרי ל"נכבה" צריכים שניים; לא צריכים רק את הפלסטינים, אנחנו גם צריכים את הזיכרון הקולקטיבי של היהודים שהיו שותפים ל"נכבה". הזיכרון של ה"נכבה" הוא גם הזיכרון של היהודים במדינה הזאת. אנחנו נשמור על ההיסטוריה הזאת עד שיתבגרו אלה שמפחדים להתעמת אתה. אנחנו נעזור לכם להתעמת עם ההיסטוריה הכאובה הזאת, שמפחידה אתכם, ובצדק. אבל כמו שאנחנו, הפלסטינים, מנציחים את ה"נכבה" לא על מנת לחזור לשם אלא על מנת להתקדם לחיים משותפים עם אלה שגרמו ל"נכבה", הגיע הזמן שגם אתם, חבר הכנסת נסים זאב, תדעו, תכירו בעוול, ואז נתקדם ביחד. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. אחריו – שוב, אחרון הדוברים, חבר הכנסת יצחק הרצוג. <נסים זאב (ש"ס):> גם לבדואים יש "נכבה"? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יכול להיות שחבר הכנסת רותם, בצורה שלא התכוון, גרם לכך שה"נכבה" הפכה להיות מעוגנת בחוק. ה"נכבה", שהיא אירוע היסטורי שעיצב את התודעה הקולקטיבית של העם הפלסטיני והשפיע השפעה מכרעת – אפשר היה להעלות, אבל שר החינוך הוציא את זה מספרי הלימוד. יש לנו היום חוק. בתוך ספר החוקים יהיה לנו חוק שמעגן את ה"נכבה". היא מופיעה אומנם בדרך השלילה, אסור להעלות אותה או להזכיר אותה או להתייחד עם האירוע, אבל זה קיים. והשאלה הנשאלת היא, בעצם, מי מוביל את כל החקיקה הזאת. מובילה אותה קבוצה – ואפשר להתחיל לדבר על שורה של חקיקה, שכל פעם היא עולה מדרגה. אפשר להתחיל לדבר על סולם – לא סולם ריכטר אלא סולם ליברמן בחקיקה הגזענית. הקבוצה הזאת סובלת מרגשי נחיתות, והדרך הקצרה כדי להוכיח שהם כל כך ציונים – יש להם בעיה עם עצמם, עם הגדרת עצמם. הם אנשים תלושים, אין להם זהות, אין להם שייכות, ואז, איך הם יכולים להגדיר את הזהות שלהם? אין להם הגדרה עצמית, אז הם מגדירים אותה על דרך השלילה. והדרך הטובה להיקלט בחברה הישראלית, דווקא בתקופה הזאת, היא להוביל מצע של שנאה, להוביל גישה וחקיקה נגד הציבור הערבי. וכמה שאתה שונא את הציבור הערבי יותר, אתה נתפס כאילו כציוני יותר, ואז הם מכסים על החיסרון הפסיכולוגי שיש להם. האנשים האלה סובלים מהפרעות, סובלים מהגדרת זהות, ולכן יש לנו החקיקה הגזענית שאנו עדים לה. אדוני היושב-ראש, אני חושב שהגיע הזמן להתחיל לשנות מחשבה. לא יכול להיות שכל דבר שהוא רע לערבים, בהכרח טוב ליהודים; רע לערבים, ועוד יותר רע לערבים, ואז לחשוב שבאמת זה עוד יותר טוב ליהודים. כמו המקרה של יהודי שמגיע אליו מלאך ושואל אותו: יש לך זכות למשאלה אחת. מה אתה מבקש? אבל לפני שהוא נענה, אומר לו: דע לך שכל דבר שאני הולך לתת לך, אני אתן לפלסטיני פי-שניים. אז מה מבקש אותו יהודי? אומר לו: תעקור לי עין אחת, כדי שיעקור לפלסטיני שתי עיניים. הוא חושב: כמה שרע לפלסטיני, זה טוב לו. לכן, הדרך היא לגרום עוד יותר סבל לעם הפלסטיני, ואז חושבים שבתפיסה הזאת אפשר להתקדם. הצעת החוק שעומדת בפנינו היא הצעת חוק מטופשת, חסרת כל היגיון. כאשר באים ומתייחסים לאירוע, אירוע ה"נכבה" – זה לא אירוע חולף. היום בתחילת הדיון יושב-ראש הכנסת ביקש מחברי הכנסת להתייחד עם האסון שפקד את יפן, אסון טבע שפקד את יפן. כולנו עמדנו דקה דומייה. אבל להתייחד עם אסון – לא אסון טבע, אסון שכלל פשעי מלחמה נגד עם שלם, ש-60%–70% הפכו לפליטים, שהוא יתייחד עם אסונו – זה הופך להיות פשע. לא רק שפשעת וגירשת והרסת כפרים, אלא אתה שולל מהקורבן, אסור לו להתייחד עם הסבל שלו. תארו לעצמכם שטיטוס, הקיסר הרומי, שהרס את הבית השני, היה אומר ליהודים: לא רק שאני הרסתי וניצחתי ואנחנו צוהלים, אלא שאתם, היהודים, אסור לכם להתאבל על חורבן הבית שלכם. אפילו הרומים לא עשו את הדבר הזה. אי-אפשר להרוג אדם ולהגיד לו: אסור לך להתאבל ולהיות עצוב. אי-אפשר לגרש אנשים ולהגיד להם: זה פשע שתהיו עצובים, אתם צריכים להיות שמחים. יש חוק במדינה מתוקנת, יש אנשים נאורים שיכולים לכפות על אנשים שיהיו שמחים ברגע שהם מתייחדים עם האסון הכי קשה שפקד אותם? הרבה חברי כנסת שנמצאים כאן – משפחות שלהם גורשו. מקרב העם הזה הרבה אנשים נעקרו ונהרסו. יותר ממיליון הפכו לפליטים. מה זה, טיול קבוצתי שכולם יום אחד החליטו לצאת ולהפוך להיות פליטים בעולם? זה כתוצאה מטבח שהיה, מגירוש, מהריסת כפרים – מאות כפרים – וזה האסון שפקד את העם הפלסטיני וזו ה"נכבה" של הפלסטינים. כאשר אתם עומדים דקה דומייה בערב יום הזיכרון או באירועים אחרים, אנחנו לא שותפים לסבל של העם היהודי, אבל אנחנו מכבדים את רגשותיהם ואנחנו עומדים, מתוך תחושת מחויבות מוסרית וערכית, מתוך הזדהות אנושית. לא לדבר על הזדהות פוליטית – יש מה שהוא ערך אנושי, יש מה שהוא מוסר אנושי. אבל להגיד גם את הדבר הזה, לשלול מהם את השייכות שלהם לעם שלהם ולשלול מהם את הזכות להעלות על נס את הכאב והסבל שלהם? ואז באים כאן, מעלים הצעת חוק שיש בה, גם מבחינה משפטית, דבר חסר היגיון, מעוות לחלוטין. מדובר בחמש עילות – שלוש עילות שהן עבירה על-פי חוק העונשין. לדעתי זה קיים, עבירה על-פי חוק העונשין. אין צורך להוסיף ולהעלות מחדש. זה עניין של הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור – זה עבירה. זו עבירה פלילית, ואפשר להעניש עליה לפי חוק העונשין. תמיכה במאבק מזוין. גם העילה החמישית – עניין של מעשה השחתה או ביזוי וכל מיני. שתי עילות הן עילות אידיאולוגיות, עילות פוליטיות. אי-אפשר לכפות את הדעה הפוליטית שלך בכוח החוק ולהפוך את הנרטיב שלו בלתי חוקי. אי-אפשר לקחת את ספר ההיסטוריה ולעגן אותו בחוק ולהגיד: זו היסטוריה אחת ואין בלתה, ומי שלא מקבל אותה הוא עבריין על-פי חוק. זה דבר חסר היגיון. ומי הופך להיות השופט? זה לא היועץ המשפטי. כאשר מדברים על איסור, שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – הרי החוק הזה הוא ניגוד מוחלט לדמוקרטיה, לחופש הביטוי, הבעת דעה, הבעת עמדה. ולכן אומרים: מי שיקבע מי זה, השופט זה לא היועץ המשפטי, זה שר האוצר. הרשות המבצעת הופכת לרשות השופטת. מדובר על עיקרון של הפרדת הרשויות במשטר דמוקרטי. החוק הראשון בהיסטוריה שיוצר עבירה, והרשות המבצעת היא האחראית לקבוע מי עבר את העבירה ומה העונש שמגיע לעבריין. זה דבר שהוא חסר כל היגיון. אני רוצה להגיד לכם, רבותי, בהקשר הזה, אנחנו לא נאשמים, אנחנו מאשימים. כל הפשעים של ה"נכבה", מישהו אחראי להם, והגיע הזמן להכיר באחריות לצורך פיוס בין האזרחים. מה שהיה בדרום-אפריקה – אחרי האירועים שהיו הקימו ועדות פיוס, לא על מנת להעניש אלא על מנת ליצור מכנה משותף. אבל אי-אפשר גם להמשיך ב"נכבה" וגם לשלול את הזכות להתייחד אתה. <נסים זאב (ש"ס):> ועדות פיוס, מה שיש בין ה"חמאס" לרש"פ. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני סבור, רבותי – כנראה שהחוק הזה מקים אינקוויזיציה חדשה, שאחראי לה שר האוצר או מישהו מטעמו. אבל מה שאני אומר: ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. <נסים זאב (ש"ס):> אתם לא מסכנים, תאמין לי, הרי אתם לא – – – אתם רק אוכלים דבש פה. יורקים רעל, כל הזמן רק רעל. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> וכמו שאמרו, וכמו שאי-אפשר – – – כי זה ההיסטוריה של העם היהודי – העינויים רק מחזקים, רק מעצימים. החוק הזה לא יחליש אותנו, החוק הזה רק יחזק אותנו. ומה שאמר המשורר מחמוד דרוויש – (אומר בשפה הערבית: לנו מעשינו באדמתנו/ לנו העבר פה/ לנו קול החיים הראשון / לנו ההווה, הווה ועתיד / לנו העולם הזה פה, והעולם הבא). את הזכות שלנו כאן אנחנו לא מקבלים לא מרותם, לא מליברמן, לא מישראל ביתנו, וגורלו של החוק הזה הוא סל האשפה של ההיסטוריה. החוק הזה לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. הוא לא שווה את הנייר הזה. <היו"ר אורי מקלב:> אתה יודע שאתה עושה משהו לא לפי התקנון. תודה רבה. עם זה סיימת, אז זה בסדר. חבר הכנסת יצחק הרצוג, בבקשה. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, היום אנחנו מכריזים על הקמתה של משטרת מחשבות, משטרת המחשבות של הביורוקרטיה הישראלית. יש פה חברי כנסת שכופים עליהם להצביע בעד החוק הזה. אין לכם מושג מה היא דמוקרטיה נאורה, וכל מי שמכם – יושב לידך גם השר שעוסק בתחום הזה. תאמין לי, מה הוא יגיד בעולם כשאנחנו אומרים בעולם שמערכת המשפט הישראלית והדמוקרטיה הישראלית וחירות הביטוי בישראל הן מהטובות והיציבות בעולם? <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> היום אתה ריסקת את זה, חבר הכנסת לוין. היום קמה משטרת המחשבות של השלטון של הביורוקרטיה הישראלית, משטרת מחשבות שמקומה לא יכירנה בדמוקרטיה. אני ביום העצמאות חוגג. יום העצמאות זה אחד הימים השמחים בשנה שיש לי ולחברי ולמשפחתי, אבל מה שחוקק בחוק הזה לא רק יחריף את מערכת היחסים בין יהודים לערבים בארץ הזאת, אלא גם יטמיע חשיבה פוליטית מעוותת בראשם של פקידים בצורה שהיא בלתי מתקבלת על הדעת. ואני אומר את דברי לפרוטוקול כדי שכל שופט שיבחן את המעשה המינהלי או יבחן את החוק הזה ידע כמה דברים: החוק הזה רשלני, החוק הזה נוסח במהדורה מנוגדת להצעה של היועצת המשפטית של ועדת החוקה, חוק ומשפט, כי זה מה שהיושב-ראש החליט. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שטויות במיץ עגבניות. אתה פשוט משקר. <יצחק הרצוג (העבודה):> החוק הזה נעשה בצורה שהוא כל כולו פוליטי. כל כולו פוליטי. החוק הזה הוא פוליטי, הוא מנסה לסתום פיות, אבל הוא יגרום להחרפת המתח בחברה הישראלית. אני אומר לכל שופט שתרעדנה ידיו כשהוא יכתוב את פסק-הדין, שכל כסף שיישלל מרשות, יישלל מהפיות ומהסיוע לרשויות הרווחה באותה רשות ענייה, כי זה הראש המעוות של החוק הזה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> איפה – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> כי החוק הזה נועד להפחיד ולשרת פוליטית מפלגה מסוימת. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת רותם, נא לא להפריע. נא לא להפריע. <יצחק הרצוג (העבודה):> הוא נועד לשרת פוליטית מפלגה מסוימת ולהראות לציבור שהמלה "נכבה" היא הדבר הנורא והאיום ולכן אנחנו הכרזנו מלחמה על ה"נכבה". טעות נוראית בשנה ה-62 לקיומה של מדינת ישראל, שה"נכבה" לא קיימת באמת בסדר-היום. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> הוא מחזיר את ה"נכבה" ללב סדר-היום. בית-המחוקקים הישראלי, שהיושב-ראש קורא לו "היכל הדמוקרטיה הישראלית", הולך לחוקק חוק שמקנה לידיים של פקידים את היכולת לבדוק למה התכוונה רשות ובאיזה צורה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת זאב, נא לשבת. תודה רבה. <יצחק הרצוג (העבודה):> החוק הזה הוא מנוסח בצורה מעוותת כל כך, שהוא לוקח, לא ברור אם במישרין, אם בעקיפין, מה היא פעולה בעד, מה היא פעולה נגד, מה הסמכות של הפקיד, באיזו צורה הוא יטפל בכך. ואני אומר את דברי כדי שכל פעם שינסו להפעיל את החוק המעוות הזה, החוק הזה ייפול, או בבית-המשפט, או שהמעשה המינהלי שמתוכו עומדים לנקוט את הצעד ייפסל. החוק הזה הוא כתם על פניה של הדמוקרטיה הישראלית, וכשחבר הכנסת אורון התחיל את הערב הזה ודיבר על הפאשיזם, אני אומר לכם: הפאשיזם מגיע לשולי המחנה, והוא צועד כבר ללב המחנה. ומי שמרים יד בעד החוק הזה תורם לפאשיזם שעליו עוד נשלם מחיר כבד מאוד בחברה שלנו. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה, חבר הכנסת הרצוג. חבר הכנסת דוד רותם, יושב-ראש הוועדה, יבוא ויעלה. בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת יחימוביץ – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת גפני. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אם זה המתמודד נגדך – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת פרץ, אתם מפריעים ליושב ראש-הוועדה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – במפלגת העבודה – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני לא מקבלת את זה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> את לא מקבלת? <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני מסכימה עם כל דבר ודבר שהוא אמר. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> את יכולה להסכים עם כל דבר ודבר שהוא אמר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> בסדר, אתה פונה אלי, אני עונה לך. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כשחבר כנסת שלא הופיע פעם אחת בדיוני הוועדה – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> הייתי בכל דיון, מה אתה מדבר? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל לא בחוק הזה. היית בדיון בחוק אחר, אתה רק לא זוכר. <יצחק הרצוג (העבודה):> הייתי בדיון, ודאי שהייתי. הייתי בהצבעה בחוק הזה – – – <איתן כבל (העבודה):> חבר הכנסת רותם, ממתי נהיית פה השליח – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה, תנו ליושב-ראש הוועדה לסכם את הדיון. בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בוא לא נדבר על "בניגוד לעמדת היועץ המשפטי". <יצחק הרצוג (העבודה):> למה? הייתי שם – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אפשר לתת ליושב-ראש הוועדה לסכם את הדיון? בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל זה בסדר. זה היה נאום הנהגתי של מנהיג דגול. חבר הכנסת אורון, אתה בדרך כלל אחד מחברי הכנסת המדייקים ביותר בבית הזה. השב"כ לא התייחס מעולם לחוק הזה. הוא דיבר על חוק אחר. <חיים אורון (מרצ):> הוא דיבר על החקיקה הזאת. באחריות. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא. הוא דיבר על חוק ספציפי אחד. הוא דיבר על חוק אחר, וגם הוא אישר שזה חוק שמרתיע, אבל בגלל שהאוכלוסייה הערבית רואה בזה חוק נגדה, אז הוא לא רוצה לתמוך בזה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר הכנסת דב חנין, אתה דואג לדמוקרטיה, אבל אם נלך בשיטתך לא תהיה לנו מדינה, והמדינה יש לה גם כן חשיבות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> תהיה לך מדינה יותר טובה ממה שאתה חושב – – – זה בטוח. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת אגבאריה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר הכנסת עפו אגבאריה, אני רוצה לומר לך, על איזה אסון לאומי אתם תלמדו את הילדים שלכם? האסון הלאומי שהעם היהודי חזר לארצו, שהעם היהודי הקים מדינה, שאתם לא קיבלתם את ההחלטות של ארגונים בין-לאומיים ואתם התחלתם במלחמה, ואחר כך, מכיוון שלא הצלחתם לנצח, ברחתם; איזה אסון לאומי אתם תלמדו? <סעיד נפאע (בל"ד):> לא ברחנו. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן, העם היהודי חזר לארצו כדי להקים פה מדינה יהודית. <עפו אגבאריה (חד"ש):> המקום שלך – – – ברשימה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מדינה יהודית, לא מדינת כל אזרחיה. <נינו אבסדזה (קדימה):> – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא מדינת שני לאומיה. מדינה יהודית ודמוקרטית, וככה היא תישאר, לא יעזור לכם שום דבר. <נינו אבסדזה (קדימה):> ולסתום פה – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ושאלת אותי אם אני לא מתבייש, אז בוא אני אומר לך. אני לא מתבייש בזה שאני רוצה להגן על המדינה הזאת כמדינה יהודית ודמוקרטית. בהחלט לא. אני גאה בזה. אני גאה בזה שאני רוצה שכך תיראה המדינה הזאת. <שלמה מולה (קדימה):> למה אתה לא – – – ישראל ביתנו. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר הכנסת זחאלקה, אני רוצה לומר לך, ניסית לרמוז על השוואה בין הכחשת ה"נכבה" להכחשת השואה. תתבייש לך. העם היהודי הרג ילדים? מי שהורג ילדים, יש לנו רק תזכורת מהשבועיים האחרונים. אנחנו יודעים מי הורג ילדים פה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> ההיסטוריה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> יש לך מראשון-לציון – מי הרג ילדים בראשון-לציון. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ואנחנו יודעים, חבר הכנסת טלב אלסאנע, מי אחראי לפשעים. שאלת, אמרת: לפשעים יש אחראים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אנחנו יודעים מי ביצע אותם. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אנחנו יודעים מי אחראי לפשעים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> את דיר-יאסין מי ביצע? אתה יודע מי ביצע את דיר-יאסין. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני, מי שביצע את הרציחות, זה אתם. רק לפני שבועיים רצחתם ילדים, אז אל תבואו ותטיפו לנו מוסר. תודה רבה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה, יושב-ראש הוועדה. השר עוזי לנדאו, בבקשה. אחרון הדוברים. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שני מצעדים ראינו כאן הערב הזה, האחד היה תהלוכה של שקר וטרור של חברי הכנסת ברכה וזחאלקה וחנין זועבי, והיה מצעד אחד אחר של שיבוש הדעת, של חברי הכנסת ג'ומס והרצוג, וכל אחד ראוי לתשובה אחרת. <יצחק הרצוג (העבודה):> שכחת את מגילת העצמאות. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> האחד של השקר והטרור. חבר הכנסת מוחמד ברכה, איך אמרת? 1948, שנה של גזל ושנה שהוגלה עם. הפשע הזה, קראת לו. אני אומר לך מה קרה ב-1948. ב-1948 עוד לא קמה המדינה הזאת, לא קמה. אתם קמתם עליה כדי להרוג ולהשמיד ולאבד בסגנון הפוגרומים, בסגנון איתמר. זה עשיתם. וצבאות ערב שבאו לכאן כדי להשלים את העבודה הזאת ולבצע אותה קראו לציבור הערבי הגר בארץ לפנות את הדרך כדי שלא תופרע דרכם של הצבאות הפולשים. זה ישנו בכתובים. והסיבה שברחו הערבים שישבו כאן, אלה שלא נותרו, זה שלאחר שהובסו הצבאות הערביים, מי שנותר פה חשש – לא בצדק, אבל חשש – שהיהודים יעשו לכם מה שאתם תכננתם לעשות ליהודים. ה"נכבה" האמיתית שאתם מציינים זה ההשמדה שלא הצלחתם לעשות ב-1948 ואתם מבקשים להמשיך אותה בעתיד. זה ה"נכבה", ולכך אסור לתת יד. ואומר לך עוד דבר, חבר הכנסת ברכה. בגרמניה של היום, המבקשת להתנתק מן העבר שלה, המבקשת לדאוג לזה שנאציזם לא יקום – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה מתחבר להיסטוריה – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – והיא יודעת שיש בתוכה יסודות נאציים, היא זו שקבעה חוק שמי שמכחיש שואה עובר עבירה פלילית, והוא ישב ויירקב בתא הכלא שנים ארוכות. ומה שעושה גרמניה, שהופכת את זה לעבירה פלילית – אנחנו היינו צריכים לחשוב על כך. לא זאת עושה מדינת ישראל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> מדינת ישראל – בחוק הזה – לא תממן מי שמבקש להעלות ולאזכר את ה"נכבה" כדבק שיש בו הסתה לטרור ולהשמדת יהודים. זה הסיפור, ולכך אסור לתת יד. בכלל, אני מתפלא, אדוני היושב-ראש. מדינה נורמלית בכלל צריכה חוק כזה? במדינה נורמלית היו נותנים כספים? מדינה היתה נותנת כסף לארגונים שמבקשים להשמיד אותה? <מוחמד ברכה (חד"ש):> במדינה נורמלית לא צריך חוק כזה. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> רק במדינה כמו שלנו, שאנשים מסוגך, חבר הכנסת ברכה – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה לא נורמלי. אתה לא מבין. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – שקמים מן הכנסת ומדברים בצורך להשמיד את המדינה – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> נכון, נכון. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – רק מדינה לא נורמלית כמונו מאפשרת לאנשים כמותך להיות כאן. אני רוצה לומר לך, הוויכוח אתך ועם הציבור שאתה מייצג איננו על זכות הקניין, ולא על זכות תנועה, ולא על שוויון זכויות; כל זה קיים. הוויכוח היחיד עמכם זה על הזכות לריבונות. את זה אינכם מקבלים, את זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו, את זכותו בארץ הזאת. את זה אינכם מקבלים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> אתם הכובשים האמיתיים, אתם הצלבנים המודרניים, וצריך שאנחנו נתחיל לדבר במונחים האלה. כדאי גם לשאול אותך, כשאתה מדבר על מדינה פלסטינית, שאתם בעדה – אני שואל אותך: בעד איזה מדינה פלסטינית אתם, זאת בעזה? אולי בעד מדינה פלסטינית שלכם נדמה שתקום ביהודה ושומרון? אולי אתם פלסטינים בנוסח ירדן? איזה פלסטינים אתם? מתי היה כאן מתישהו בהיסטוריה עם פלסטיני? <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה לא רוצה – – – בעזה? <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> מתי היתה ירושלים בירה לאיזושהי מדינה אחרת או עם אחר חוץ מאשר היהודים? יש שפה פלסטינית? יש תרבות פלסטינית נבדלת מזו הסורית? מזו הסעודית? מזו העירקית? כדאי שנתחיל לדבר על הדברים היסודיים האלה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה מדבר – – – מה אתה יודע על תרבות? <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת ברכה, חבר הכנסת ברכה, חבר הכנסת ברכה. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> והדבר האחרון, כאשר אתה וחבר הכנסת זחאלקה מדברים על מדינה שבה יהיה שוויון זכויות – יהודים-ערבים-נוצרים – הוא צריך לקבל ככה, כמו שצריך – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה האיש הזה יודע על תרבות? איש חסר תרבות. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – צריך לשאול אותך, אדוני, חבר הכנסת ברכה – מדינה עם שוויון זכויות, המדינה הפלסטינית שנדמה כי תקום, מכינה חוקה שאותה הכין נביל שעת', והמשפט הראשון בחוקה הזאת אומר שהחוק המאפיין את המדינה הזאת יהיה השריעה. נא רשמו בפניכם כולכם, כמו בכל מדינות ערב – החוק הקובע הוא השריעה. אני לא נכנס לוויכוחים, כל עם ירצה את דרכו, אבל תפסיקו עם מצעד השקר, הטרור וההסתה שה"נכבה" היא אחד הדגלים שלו. ומלה אחת לחטיבת השמאל, זה למצעד שיבוש הדעת; אני אומר את הדברים, אדוני היושב-ראש, במתכונת הזאת. תראה, חבר הכנסת ג'ומס – – <חיים אורון (מרצ):> – – – יש לך – – – פסיכולוג מומחה, פתק. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> חבר הכנסת ג'ומס, בוא תשמע משהו. תראה, אני מזמין אותך אלי ללשכה של שר התשתיות. יש לי שם שני שלטים גדולים – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לך לברגותי. חברים שלך רוצחים. אתה חבר של רוצחים. חבר של רוצחים. צועקים – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת בן-ארי, חבר הכנסת בן-ארי. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – שלט אחד הוא צילום של העמוד הראשון של היומון הצרפתי L`Aurore – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת בן-ארי. בבקשה. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – וביומון הזה מופיע המשפט של אמיל זולא – accuse'J, "אני מאשים". אנחנו מדברים על גוי שלא אהב יהודים במיוחד, אבל היה מוכן לצאת נגד כולם למען צדק. זה שלט אחד. חבר הכנסת הרצוג, יש שלט אחר, והכרוז האחר, הפלקט האחר שיש לי בחדר, מתחיל כך: חטיבת השמאל מודיעה בצער, ביגון כואב, בתדהמה, על מותו של יוזף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי סטלין, המצביא, הממציא, מציל העולם, מה שלא תרצה. זה אחד הביטויים המובהקים של שיבוש הדעת של אנשים אידיאולוגיים – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> – – של אנשים טובים, של אנשים ערכיים, שיצאו מדעתם. זה הוויכוח שיש לנו כאן אתכם – "אנשי רוח" אתם קוראים לזה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> נא לקרוא לרופא הכנסת, נא לקרוא לרופא, נא לקרוא לרופא הכנסת – – – יש גבול. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> המלה האחרונה היא כאן. המלה האחרונה – חבר'ה, אומרים: רשע, הקהה את שיניו. יש כאן רשעים רבים, ולכל אחד שיניים רבות בפה. צריך לעבור אותן אחת אחת ולהראות את שיבוש הדעת, את חוסר ההיגיון, כמעט אמרתי, את הטמטום – שאני אומר אותו כי הוא לעתים דבק גם באנשים נבונים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לשר עוזי לנדאו. חברים, חברים, נגמרו כל הנאומים, גם התשובות למסתייגים, ואנחנו עכשיו – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אבל זה לא תחום ההתמחות שלך, חבר הכנסת טיבי. לא זה תחום ההתמחות שלך. רבותי, אנחנו נעבור בבקשה להצבעה על ההסתייגות, אבל לפני כן חבר הכנסת דב חנין, מהצד, רוצה להודיע לנו על סדרי ההצבעה בנושא ההסתייגות. <נסים זאב (ש"ס):> – – – מסיתים של מדינת ישראל. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, אנחנו כבר ניגשים להצבעה. בבקשה. חבר הכנסת נסים זאב, דב חנין רוצה להנחות אותנו על איזו הסתייגות אנחנו מצביעים. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. בשם קבוצות המסתייגים השונות אני מבקש שההצבעה הראשונה תהיה על הסתייגות שנמצאת-- באמצע עמוד 3 בדף ההסתייגויות. היא הסתייגות שמציעה, במקום שם החוק, כותרת השוליים, יבוא: כלים כלכליים לחיסול הדמוקרטיה. כלים כלכליים לחיסול הדמוקרטיה. את כל יתר ההסתייגויות בעמוד הזה אנחנו מסירים. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. אם כך, אנחנו נעבור מייד להצבעה בעמוד 3, להסתייגות לסעיף 1, שכפי שאמר חבר הכנסת דב חנין, זה נמצא בסעיף 3ב המוצע, במקום כותרת השוליים יבוא: כלים כלכליים לחיסול הדמוקרטיה, של כל המסתייגים – חבר הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין, עפו אגבאריה, להלן: קבוצת חד"ש, וחברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי. מצביעים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 25 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש ושל חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי לסעיף 1 לא התקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 25, נגד – 38. לפיכך אני קובע שההסתייגות לא התקבלה. חבר הכנסת דב חנין, בעמוד 4 יש לך גם מה להגיד לנו – בנושאים של ההסתייגות של הקבוצות השונות? עדיין אנחנו בהסתייגויות לסעיף 1, אבל בעמוד 4 עכשיו. <דב חנין (חד"ש):> תודה, אדוני היושב-ראש. ההסתייגות הבאה שאנחנו מבקשים להצביע עליה היא הסתייגות שקובעת ואת יתר ההסתייגויות עד סוף החוק אנחנו נסיר. ההסתייגות הבאה שאנחנו מבקשים להצביע עליה היא הסתייגות שקובעת, באמצע העמוד, שהמנגנון יהיה ש"שופט בית-המשפט העליון רשאי להורות, לאחר ששמע את הגוף, כי על המדינה להפחית סכומים המשולמים מתקציב המדינה אם הם משמשים בפועל לאחת מאלה: (1) הסתה לגזענות; (2) שלילת הדמוקרטיה". <היו"ר אורי מקלב:> בסדר גמור. תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין. אם כך, אנחנו נעבור להצבעה. אנחנו נעבור להצבעה על ההסתייגות הזאת, שהקריא אותה דב חנין. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 25 נגד – 37 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש ושל חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי וטלב אלסאנע לסעיף 1 לא התקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 25, נגד – 37. לפיכך ההסתייגות לא התקבלה. לפיכך, אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על ההצעה לפי נוסח הוועדה. מי שבעד – הוא בעד הנוסח שהונח על-ידי הוועדה; מי שהוא נגד – הוא נגד החוק. בבקשה. <קריאה:> טיבי, לא הצבעת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני פה. <קריאה:> טיבי, לא הצבעת. הצבעה מס' 21 בעד סעיפים 1–3, כהצעת הוועדה – 37 נגד – 25 נמנעים – אין סעיפים 1–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 37, נגד – 25. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40) התקבלה בקריאה שנייה. נעבור לקריאה שלישית? בבקשה, אדוני היושב-ראש. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? <קריאה:> יוסי פלד, איך אתה תומך בדבר כזה? אתה לא מתבייש – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> באמת, אתה, אתה. אתה, אתה. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת ברכה, בבקשה, באמצע הצבעה. הצבעה מס' 22 בעד החוק – 37 נגד – 25 נמנעים – אין חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 37, נגד – 25. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40) אושרה גם בקריאה שלישית, וחוק זה יעבור לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה רבה. אם כך, בלי שיש כאן מישהו שמודה, אנחנו נעבור, רבותי – – <חנא סוייד (חד"ש):> כן ירבו, כן ירבו חוקים כאלה. כן ירבו. <היו"ר אורי מקלב:> – – להצעת חוק – אה, להודות? בבקשה. חבר הכנסת אלכס מילר, בבקשה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, רבותי חברי הכנסת, אני יודע שהשעה מאוחרת. אני רוצה להודות קודם כול – – – <קריאה:> – – – לשמוע אותך. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת זחאלקה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> תודה רבה. אני רוצה קודם כול להודות ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דודו רותם – – <היו"ר אורי מקלב:> לא חייבים. לא חייבים לשמוע, חבר הכנסת זחאלקה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – ולצוות הוועדה על כך שבאמת הבאנו בשורה, בשורה טובה מאוד לעם בישראל, שמדינת ישראל לא תממן הסתה – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – מפלגה הזויה, תתביישו לכם – – – <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – לא תממן את מערכת ההסתה, במשך שנים רבות, של שטיפת מוח לצעירים מישראל, הסתה כנגד המדינה, הסתה כנגד סמלי המדינה. הגיע הזמן שעידן המימון של כל אותם גופים – שבמשך שנים רבות מימנו את ההסתה כנגד המדינה – תם זמנו. ותודה רבה, חברי הכנסת, לכל מי שתמך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> תתביישו – – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת אלכס מילר. <הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 3), התשע"א–2011> [מס' כ/351; "דברי הכנסת", חוב' ו', עמ' 13558; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, אנחנו נעבור להצעת החוק הבאה, שהיא הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, קריאה שנייה וקריאה שלישית. מס' 12 – לא, החלפנו את זה, החלפנו את זה, בתיאום החליפו את זה. קצר, חכה כאן. חכה כאן. חבר הכנסת מטלון, בבקשה. בשם יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון – חבר הכנסת מטלון. <קריאות:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אבישי ברוורמן. השר עוזי לנדאו. <קריאות:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, אפשר להמשיך את הוויכוחים ואת המשניות האידיאולוגיות בחוץ, בבקשה? כבוד השר, השר עוזי לנדאו. כבוד השר, כבוד השר עוזי לנדאו, בתוך להט הוויכוח. אולי אני אשלח סדרן שרק יעיר לתשומת לבכם. כן, בבקשה. <משה מטלון (בשם ועדת החוץ והביטחון):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אורי מקלב:> כבוד השר עוזי לנדאו. בבקשה, מוץ. חבר הכנסת מטלון, בבקשה. <קריאות:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> רבותי. חבר הכנסת דוד רותם. היה מספיק שעה וחצי לדון בחוק הזה. בבקשה, חבר הכנסת מטלון. <משה מטלון (בשם ועדת החוץ והביטחון):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, שיזם חבר הכנסת יואל חסון. אני רוצה לומר, רבותי חברי הכנסת, לך, חבר הכנסת חסון, שאני חושב שלקחת את חוק תשלומים לפדויי השבי, אימצת אותו אל לבך, הרחבת אותו הרחבה ראויה, ערכית – אני חושב לכבודה של מדינת ישראל, לכבודם של פדויי השבי, לכבודן של אלמנות פדויי השבי, של אלה שלא זכו בחייהם לקבל את ההערכה האמיתית של מדינת ישראל. אני חושב שכולם חייבים לך תודה רבה. חוק תשלומים לפדויי שבי, התשס"ה–2005, בא לבטא, באמצעות ההכרה במעמד פדויי שבי, חוב שחבה מדינת ישראל למי שנפל בשבי בעת שירותו בצבא-ההגנה לישראל, בכוחות הביטחון או בארגונים שפעלו טרם קום המדינה. מתוך הכרה שמי שנפל בשבי סובל מבעיות רפואיות ונפשיות ייחודיות הנובעות מהטראומה של הנפילה בשבי האויב ומהשהייה בשבי, המקשות עליו לחזור ולתפקד לאחר שחרורו מהשבי, עוגן מתן תשלום חודשי בסך 1,000 שקל לחודש צמוד למדד, ומגיל 67 התשלום ניתן בתחילת כל שנה בסכום חד-פעמי חד-שנתי מצטבר בעבור אותה שנה. סעיף 8 לחוק קובע כי אם נפטר פדוי שבי, זכאי בן-זוגו של הנפטר להמשך התשלומים שפדוי השבי היה זכאי להם במשך תקופה של שנה נוספת מיום הפטירה. ואולם, החוק נחקק לפני שנים ספורות, ופדויי שבי רבים נפטרו לפני שהספיקו לממש את זכאותם לפי החוק. עקב כך, גם בני-זוגם שנותרו בחיים לא הוכרו כזכאים לפי החוק. בהצעת החוק מוצע לקבוע כי ניתן יהיה להכיר באדם כפדוי שבי גם לאחר שנפטר, וכך מי שהיה בן-זוגו בשעת הפטירה יהיה זכאי אף הוא לתשלום שזכאי לו בן-זוג של פדוי שבי שהוכר בחייו ונפטר. ואולם, התשלום יינתן לבן-הזוג באופן חד-פעמי. כך תבוא לידי ביטוי הערכת המדינה לכלל בני-הזוג של פדויי השבי באופן שווה. אעיר כי מאחר שאוכלוסיית היעד של החוק היא אוכלוסייה מבוגרת ברובה, התחייב משרד הביטחון במהלך הדיונים בעת הכנת הצעת החוק בוועדה לפרסם את דבר התיקון בעיתונות ובקרב הארגונים העוסקים בנושא, וכן לעדכן את בני-הזוג שפניותיהם נדחו בעבר, מאחר שלפי נוסח החוק ערב תיקונו זה הם לא היו זכאים לתשלום. להצעת חוק זו לא הוגשו הסתייגויות. אבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. אבל פטור ללא תודות אני לא רוצה לצאת כאן. אני מבקש להודות מעל הדוכן למר אודי שני, מנכ"ל משרד הביטחון, למר רוני מורנו, סמנכ"ל משרד הביטחון, למר ברוך גוטמכר, מוותיקי ארגון האצ"ל, לעו"ד ישי יודקביץ מהלשכה המשפטית באגף השיקום, למר שאול דלל, ראש תחום אותות ועיטורים במשרד הביטחון, למר שמואל לטקו, מנהל ועדת החוץ והביטחון, למר אסף פרידמן, עוזר למנהל ועדת החוץ והביטחון, למר עידו בן-יצחק, עוזר היועצת המשפטית לוועדת החוץ והביטחון, לאיילת לוי מהייעוץ המשפטי של ועדת החוץ והביטחון, וכמובן – לעורכת-הדין מירי פרנקל-שור, היועצת המשפטית של ועדת החוץ והביטחון. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת מוץ מטלון. אנחנו נאפשר לך לחזור למקומך. כפי שאמרת וכפי שאנחנו גם יודעים, להצעת חוק זו לא הוגשו הסתייגויות, ואנחנו נוכל – – – <קריאה:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> להצעת חוק זו לא הוגשו הסתייגויות. לכן נוכל לעבור ישירות להצבעה לאחר שהמציע יגיע למקומו. אנחנו נצביע בקריאה שנייה, ולאחר מכן בקריאה שלישית. אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 23 בעד סעיפים 1–2 – 41 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר אורי מקלב:> 41 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 3), התקבלה בקריאה שנייה. נעבור לקריאה שלישית. ברשותך, אדוני, אנחנו עוברים לקריאה שלישית. הצבעה מס' 24 בעד החוק – 41 נגד – אין נמנעים – אין חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 41, אין מתנגדים, ואין נמנעים. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, התקבלה גם בקריאה שלישית, והיא תעבור לספר החוקים של מדינת ישראל. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה, הגיע הרגע של התודות. לאחר מכן נעבור להצעת חוק לתיקון פקודות האגודות השיתופיות (תיקון מס' 8). בבקשה, אדוני. <יואל חסון (קדימה):> תודה, אדוני היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, אני מבקש להודות לכם על אישור החוק החשוב הזה, שבאמת תיקן עוול של שנים ארוכות לאוכלוסייה חשובה ומיוחדת, בעיקר לאלמנות של מי שהיו פדויי שבי מהמחתרות השונות, אנשים שבאמת חירפו נפשם כדי שאנחנו נזכה להיות כאן, במדינה עצמאית, פה במדינת ישראל. היה צורך לתקן כאן עוול של שנים, שאותם אלה שלא הספיקו להגיש עוד בחייהם את הבקשה הזאת, להיות מוכרים כפדויי שבי, לא היו זכאים אחר כך גם השארים שלהם, והאלמנות, ועכשיו תיקנו את זה ועשינו באמת חסד גדול ליוצאי המחתרות אצ"ל, לח"י, "ההגנה", ובאמת, מי שהם מהאנשים ומהיסודות, באמת באמת, של האנשים הגדולים שעשו את המדינה הזאת והרכיבו את ההיסטוריה שלה. אני מבקש להודות לחבר הכנסת מוץ מטלון, שליווה את הדיונים בוועדת החוץ והביטחון וסייע לי מאוד מול משרד הביטחון לקדם את הצעת החוק הזאת, ובאמת גם למשרד הביטחון, שר הביטחון וכל הגורמים שהגענו אתם בסוף להסכמה על הסכומים, וגם, כמובן, ליושב-ראש ועדת החוץ והביטחון הנוכחי, חבר הכנסת שאול מופז, וגם לקודם, חבר הכנסת לשעבר צחי הנגבי, שהיה מהרגע הראשון שותף לחוק הזה וסייע לי מאוד לקדם אותו. לכן, חברי חברי הכנסת, תודה רבה לכם על ההצבעה הזאת. לילה טוב. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. תודה רבה לכם המציעים. <הצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א–2011> [מס' כ/341; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ו, עמ' 12229; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, אנחנו נעבור להצעת החוק הבאה, שהיא הצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א–2011. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם. בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, על דעת ועדת החוקה, חוק ומשפט אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א–2011. עכשיו, אני רוצה להרגיע את חברי הכנסת – הרי אני יודע שבתוך שתי דקות יתחילו לצעוק: גזענות, ליברמן, ישראל ביתנו, דמוקרטיה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה צודק, זה נכון. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יופי. אז כדי למנוע מכם את זה אני רוצה לומר לכם שהחוק הזה זה שני חוקים שהדיון בהם מוזג ולכן אנחנו מביאים את זה כחוק אחד. היוזמים של החוק הם חברי הכנסת ישראל חסון, שי חרמש ואורי אריאל וחברי הכנסת דוד רותם, יצחק וקנין ומשה מוץ מטלון. אז עכשיו, כשאתם צועקים "גזענות", תדעו לכם, אתם מדברים על שי חרמש ועל ישראל חסון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה הולכת גם אותם שולל. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הבנתי, אני מודה לך, אדוני, גם אותם הולכתי שולל. זה בסדר. אני גם קורא את אותם עיתונים שאתה קורא ואני שומע מה אומר שי חרמש. זה בסדר. <ישראל חסון (קדימה):> דודו, ראית פעם פיל מסתתר מאחורי פרח? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הצעת חוק זו, רבותי, היא הצעת חוק שהיא פרי של דיונים מקיפים ומעמיקים בוועדה, שנמשכו חודשים – – <שי חרמש (קדימה):> אבל ראינו פיל בחנות חרסינה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – והיא נועדה להסדיר את פעילותן של ועדות קבלה ליישובים קהילתיים קטנים, המונים לכל היותר 400 בתי-אב, ובכלל זה הרחבות קהילתיות של קיבוצים, מושבים שיתופיים, מושבי עובדים וכפרים שיתופיים. יישובים כאלה מתאפיינים בקיום אורח חיים קהילתי כפרי, המבוסס על לכידות חברתית ותרבותית. מימוש מאפיינים אלה מצדיק הפעלת מנגנון של מיון מועמדים בקבלה למגורים ביישובים אלה כל עוד לא הגיעו לגודל ולחוסן המאפשר לעמוד על רגליהם. התיקון המוצע מבקש לאזן בין הזכות למימוש עצמי בקהילה, זכות שהוכרה גם בפסיקתו של בית-המשפט, לבין הזכויות לכבוד ולשוויון הן בקביעת אמות מידה לשיקול הדעת של ועדות הקבלה והן בקביעת הרכב ועדה והליך שיבטיחו הפעלה מידתית של אמות המידה הללו, תוך קיום ביקורת שיפוטית על ההחלטות של ועדות הקבלה. לפי הצעת החוק, ועדת קבלה ביישוב קהילתי תהיה רשאית לסרב למועמדים ליישוב על בסיס שיקולים של חוסר התאמה לחיי חברה בקהילה בכלל, חשש לפגיעה במרקם החברתי-תרבותי של היישוב הספציפי בפרט, או בשל מאפיינים ייחודיים מובהקים של היישוב. הקניית סמכויות לוועדות קבלה שלא לקבל מועמדים בשל אמות מידה אלו נועדה לאפשר לאנשי היישוב לממש את זכותם לחיות בקהילה בעלת מרקם חברתי-תרבותי מסוים התואמת את אורח החיים שבו בחרו, כל עוד היישוב עוד בהקמה או קטן, ורמת הערבות ההדדית שבין תושביו גבוהה, ולאחר שיתבסס היישוב לא ייבדקו עוד תיקונים אלה. אני רוצה לומר לכם דבר אחד, רבותי. לפי הצעת יושב-ראש הכנסת, שהופיע בוועדה והסביר את עמדתו, והסביר שלדעתו, מכיוון שמדובר פה בחוק שהוא ציוני, וחוק שצריך לאפשר בדיקה, הסכימה הוועדה לקבוע שהמדובר יהיה רק ביישובים בגליל או בנגב – על-פי בקשתו של יושב-ראש הכנסת, מאחר שהוא סבור שיישובים רחוקים ממרכז הארץ, הרי שהנימוק בדבר הערבות ההדדית והתלות שבין התושבים מתחזק. אני חייב לומר שאני עצמי חשבתי שאפיון היישוב כיישוב קטן שאינו מבוסס דיו הוא חשוב, ולכן סברתי שמספר בתי-האב הוא החשוב, ולכן, על-פי הצעת היושב-ראש קבענו אותו על 400 משפחות ולא 500 כפי שהיה בהתחלה. עמדתי האישית היא שכל עוד מתקיים האפיון המייחד את היישוב כיישוב קטן שתושביו תלויים זה בזה, צריך לאפשר את פעולתן של ועדות הקבלה, יהא האזור אשר בו נמצא היישוב אשר יהא, ואולם חברי חסון ושי חרמש – והוועדה הסכימה אתם, כדי להפיס את דעתו של יושב-ראש הכנסת, שהופיע בפני הוועדה וטען כי אם החוק יחול על היישובים בגליל ובנגב בלבד הוא יהיה חוק ראוי ומידתי, והוועדה קיבלה את עמדתו. אני לא מתעלם מהחששות בדבר פסילה לא ראויה של אנשים, אך חשש כזה לא יכול למנוע טיפול של הכנסת בנושא קשה אך הכרחי, תוך מתן מענה למצב שבו נמנע פיתוח של יישובים בשל חששם שלא יוכלו לבנות את היישוב ולחזקו. גם מינהל מקרקעי ישראל הכיר בצורך הלגיטימי ובזכות לקהילתיות וקבע החלטות בעניין זה, שאינן שונות באופן משמעותי ממה שקבענו בחוק. המענה לחששות – צריך למצוא מענה בהסדרים שקובע החוק, שהם פרי של דיונים ארוכים בהשתתפותם של גורמים רבים. הגענו להסדרים טובים שיפיגו את החששות – – – <יואל חסון (קדימה):> חבר הכנסת רותם, אתה יכול לנשום – אנחנו פשוט דואגים לך. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני קורא וקורא וקורא מסיבה אחת פשוטה, אני רוצה לחסוך בזמן, שלא יקראו לי קריאות ביניים. <יואל חסון (קדימה):> תנשום – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אחרת יקראו לי קריאות ביניים וזה רק יאריך את הזמן. קבענו בוועדה כי ועדת קבלה לא תורשה לסרב לקבל מועמד מטעמים של גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות וטעמים אחרים נוספים, כדי לומר במפורש את המובן מאליו ולמנוע פירוש לא נכון של החוק. קבענו כי ועדות הקבלה, כשהן שוקלות את העילות, תיתנה דעתן על גודלו של היישוב, ותקו, חוסנו ואופי האוכלוסייה בו. כלומר, גם על יישובים שהחוק חל עליהם – אין פה מצב של טייס אוטומטי, אלא צריך לבדוק את האפשרויות של כל יישוב ויישוב. קבענו הרכב מאוזן של ועדת קבלה, שיכלול גורמים בעלי היכרות עם היישוב הקהילתי מצד אחד וגורמים בעלי אוריינטציה ציבורית וכללית מצד שני. קבענו ועדת השגות שתורכב מנציגי ציבור העוסקים בכל ההיבטים הרלוונטיים לנושא, שאין בה נציגות ליישוב עצמו, ועליה תהיה ביקורת שיפוטית. קבענו חובת הנמקה של ההחלטות. להצעת החוק הוגשו המון הסתייגויות. אני מבקש מהכנסת, ההסתייגויות הן לא הסתייגויות ראויות לקבלה, ולכן אני מבקש מהבית לדחות את ההסתייגויות. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת דוד רותם. ראשון הדוברים, חבר הכנסת טלב אלסאנע. בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. בבקשה, חבר הכנסת טלב אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לדעתי הצעת החוק הזאת – אם אנחנו מדברים על הצעת החוק הקודמת, שהיא שבע בסולם ליברמן לגזענות, הצעת החוק הזאת היא שמונה בסולם ליברמן לגזענות. זה יותר מתאים לחוק של אזורי התיישבות שנחקק בדרום-אפריקה בזמן האפרטהייד. שם קבעו אזורי התיישבות לשחורים ואזורי התיישבות ללבנים, אבל לא הגדירו את מדינתם כמדינה דמוקרטית. היה ברור שזו מדינת אפרטהייד, והעולם התייחס אליה כמדינת אפרטהייד. כאן שמים את הכותרת, הטייטל של דמוקרטיה, אבל בתוכה מכניסים כל דבר אנטי-דמוקרטי וכל דבר שאפשר להעלות על הדעת, וגם דברים שאי-אפשר להעלות על הדעת, ונותנים לזה את הכותרת של חוק ומכניסים את כל האשפה, את כל דברי ההבל, כאילו שמדובר בחוק, ולכן הדבר כאילו מקבל את הלגיטימציה כחוק. הרי אנחנו יודעים שלא כל דבר שעובר ברוב הוא אוטומטית חוקי. חוקי נירנברג קיבלו רוב. יכול להיות שרוב מוחץ, יותר מהרוב שמקבלים חוקים של ליברמן בכנסת, אבל הדבר הזה איננו מכשיר את השרץ של הגזענות הזאת. מה המטרה של החקיקה הזאת? הרי מדינת ישראל התקיימה שנים ללא החוק הזה. התקיימה שנים. כמה יישובים ערביים הוקמו, רבותי, מאז 1948? כמה יישובים הוקמו? אף לא יישוב אחד. אומנם, נהרסו בתקופת ה"נכבה" 531. <שי חרמש (קדימה):> על כל גבעה בנגב, על כל גבעה בנגב, על כל גבעה בנגב. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> חבר הכנסת שי חרמש, אתה, יש לך הכבוד, עם חבר הכנסת ישראל חסון, להיות עם החבורה הטובה שמצטרפת לחוק הנאור. <שי חרמש (קדימה):> לא מצטרפים – יוזמים. לא מצטרפים – יוזמים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה יום – יכול להיות שתתפארו שהוא יירשם בדפי ההיסטוריה שלכם, שהייתם שותפים לחקיקה הנאורה, הדמוקרטית הזאת. איזה כבוד גדול נפל בחלקכם. <ישראל חסון (קדימה):> אני מבקש להגיב, אני מבקש להגיב. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> צריכים להתבייש. תתביישו לכם שאתם שותפים לשרץ הגזעני הזה. <שי חרמש (קדימה):> ביום שאצלך יתקבל יהודי לכסייפה, נתחיל לדבר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לא יכול להיות שתחת המלה ציונות – אז הכול כשר. העיקר שהיא נגד הערבים, אז זה כשר. מה זאת אומרת להדיר את הציבור הערבי מיישובים, שהמדינה תקבע לאזרחיה איפה לגור, איפה לחיות, איפה למות, איפה יקברו אותם? וזה לדבר על דמוקרטיה? אם היום אתם מתחילים ביישובים, מחר תעברו לאוטובוסים, תעברו למוסדות ציבור, ותגידו שזאת דמוקרטיה? <ישראל חסון (קדימה):> תגיד לי, אתה זה שביקר אצל קדאפי, לא? אתה זה שביקר אצל קדאפי ומרצה לנו על דמוקרטיה? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> האם אפליה בין תושב לתושב לאור צבע עורו או צבע עיניו ולהגיד לו: אתה משתלב בנוף ואתה לא משתלב בנוף ולדבר על דמוקרטיה – הרי, רבותי חברי הכנסת, בנגב אומנם יש יישובים, אבל, חבר הכנסת שי חרמש, בנגב יש 45 יישובים שהיו קיימים לפני המושבים, לפני דימונה ולפני אופקים, אבל הם לא מוכרים. לא מוכרים. אם היו ביישובים האלה יהודים, בוודאי היו זוכים להכרה מזמן, ואתה יודע את זה טוב מאוד. <שי חרמש (קדימה):> אצל היהודים – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אתה יודע את זה טוב מאוד. החוק הקודם היה מכשיר חוות של מתיישבים בודדים שהתגוררו באותן חוות שלוש שנים. שלוש שנים מקנות להם זכות לקבל הכשר לאותן חוות, אבל תושבים ערבים, שגרים 300 שנה, לא מכשירים את היישובים שלהם. למה? בגלל שהם ערבים. כאילו להיות ערבי כאן – פשע; להיות ערבי – מענישים אותך. וכאן נותנים גושפנקה לאפליה הזאת. בג"ץ התערב בעניין של קעדאן, ניסה – בית-המשפט הגבוה לצדק. שם יושבים לא פלסטינים, לא אזרחים ערבים יושבים בבית-המשפט הגבוה לצדק. אומנם או-טו-טו יבוא הזמן שהוא יהיה תחת מתקפה קשה וועדה למינוי שופטים של רותם ואריאל תכניס אותם על-פי המידות. אצל קדאפי יש את "הספר הירוק"; כאן יהיה לנו הספר של המצע של ליברמן. מי שעומד במצע הזה כשר להתמנות על-פי דעות פוליטיות. אז בית-המשפט הגבוה לצדק קבע בעניין של קעדאן שגם המדינה, באופן מובנה, כמדינה דמוקרטית, חייבת לנהוג על-פי אמות מידה שוויוניות. חייבת. <שי חרמש (קדימה):> ומה עוד אמר ברק? ומה עוד אמר ברק? שיש זכות ליישוב קטן להקים לעצמו – – – גם את זה אמר ברק. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ולכן באים ואומרים: מה זה בג"ץ? מי זה בג"ץ? אנחנו נקבע. אנחנו, אנחנו נחסל כל סיכוי שערבי אחד – יש לו סיכוי לזכות בפיס, אבל אין לו סיכוי להתקבל ליישוב קהילתי יהודי. ולמה בגליל או בנגב? כי המטרה לייהד. מה זאת אומרת לייהד? לתפוס עוד אדמות על חשבון התושבים. אין לנו בעיה להקים יישובים קהילתיים יהודיים. אין לנו בעיה. אנחנו מברכים על כל יישוב יהודי קהילתי. אבל למה לא מקימים יישובים קהילתיים ערביים? למה לא מקימים כפרים ערביים? למה לא מכירים בכפרים הערביים הקיימים? איך תסבירו לתושבים שמצד אחד דוחקים את רגליהם ומצד שני לא מאפשרים להם להיקלט ביישובים קיימים? איך, רבותי, איך, חבר הכנסת מאיר שטרית – אתה היית במרוקו. שם חיו יהודים וערבים בצורה מצוינת. איך תבוא בטענות לרבנים בצפת, שבאים ואומרים: אנחנו לא נקבל ערבים בצפת, כאשר הכנסת מחוקקת חוקים להקים יישובים אך ורק ליהודים? זו צביעות. אסור לבוא בטענות לרבנים, כי הם קולטים את המסר שיוצא מכאן, מסר שערבים ויהודים – לערבים אין מקום. זה לא ביישובים קהילתיים, הם יכולים להעביר את זה בכל מקום. תארו לעצמכם שבמדינות העולם יאמצו את החוק שלכם וינהגו על-פי החוקים האלה כלפי יהודים בצרפת, בגרמניה, באנגליה, ויגידו על היהודים: אנחנו לא נקבל אותם, הם לא משתלבים בנוף החברתי, התרבותי. מדובר בנוצרים, ואתם יהודים. אני לא מצליח להבין, רבותי, את אחד הקריטריונים: המועמד אינו מתאים לחיי החברה בקהילה וחוסר התאמה של מועמד למרקם החברתי-התרבותי של היישוב הקהילתי. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> זה נוגע לספרדים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מה זה יכול להיות? מולה, אין לך שום סיכוי. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני, יש לי שעה לסיום הישיבה – – – יש מחר יום ארוך. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה מה שמדאיג אותך, חבר הכנסת שטרית? החוק הזה צריך להדאיג אותך, הסכנה לדמוקרטיה והחקיקה הזאת צריכות להדאיג אותנו. <מאיר שטרית (קדימה):> טלב, טלב, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו מכירים את כושר העבודה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – אנחנו לא יכולים להחזיק את הכנסת כל הלילה וגם כל היום. זה לא בסדר. <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו – – – דווקא בציבור שאנחנו מסוגלים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני רוצה לציין, יש כאלה שאומרים: רבותי, אין בחוק הזה שום אפליה בין ערבים ליהודים. החוק הזה אחיד לכולם. אבל תראו מי חברים באותן ועדות קבלה. <היו"ר אורי מקלב:> צמצמנו את הזמן לחצי, ברשותם האדיבה של המסתייגים. <מאיר שטרית (קדימה):> כן, אבל תראה, אחרי זה יש עוד איזה עשרה. <היו"ר אורי מקלב:> ברשותם האדיבה של המסתייגים. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – בקריאה ראשונה. <היו"ר אורי מקלב:> אבל לא להפריע לו עכשיו. אתה מפריע, אתה שובר לו את הקשר של המחשבה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לגבי ועדת הקבלה, זה חושף לנו את הפרצוף האמיתי של החוק שאנחנו דנים בו. בעניין זה, סעיף 6ב(ב)(1): "ועדת קבלה של יישוב קהילתי תורכב מחמישה חברים, והם: שני נציגי היישוב הקהילתי" – זאת אומרת, החתול ישמור על השמנת, "נציג התנועה שהיישוב הקהילתי מסונף אליה – – – ואם היישוב הקהילתי אינו מסונף לתנועה כאמור או חבר בה – – – נציג נוסף של היישוב הקהילתי". וגם, וכאן זה ממש חושף לנו את המטרה האמיתית של החוק – "נציג הסוכנות היהודית לארץ-ישראל או ההסתדרות הציונית העולמית". למה? נציג היישוב – הבנתי. נציג שירותי הרווחה, אם היה, הייתי יכול להבין. אבל למה נציג הסוכנות היהודית לארץ-ישראל? מה, נציגי היישובים הקהילתיים הם לא מהסוכנות היהודית? הם לא יודעים? או נציג ההסתדרות הציונית העולמית? מה זאת אומרת? מה ההרכב הזה? מה המטרה? למה ההרכב הזה? לאן זה יוביל? הרי כולנו יודעים. ולכן, צריך לקרוא לילד בשמו. החוק הזה זה חוק גזעני, זה חוק פסול, זה חוק בלתי חוקתי, וזה בושה וחרפה לכנסת שתאשר חוק כזה. ואני רוצה לציין, רבותי – המבחן של הדמוקרטיה הישראלית הוא ביחס שלה לציבור הערבי. במבחן הזה כל חוק הוא הוכחה חותכת, חד-משמעית, לכישלון הדמוקרטיה הישראלית. כל חוק כזה הוא הדבר הברור מאליו, שמוריד את המסכות, חושף את הפרצופים, ולדעתי, אנחנו היום עדים לאחד מימי השפל של הכנסת. הכנסת צריכה להיות מקור הגנה, לב-לבה של הדמוקרטיה, והיא הופכת להיות האיום על הדמוקרטיה, הסכנה לדמוקרטיה. ולנו – אנחנו צריכים לשקול את צעדינו. לדעתי, אסור לקחת חלק בקישוט הזה, כביכול, כאילו דמוקרטיה, כאשר כל החקיקה, כל מה שמתרחש – הוא אנטי-דמוקרטי בעליל. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, חבר הכנסת טלב אלסאנע, על עמידה בלוח הזמנים. חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – חבר הכנסת שטרית, אני מבין שאתה מתנגד לחוק הזה. אני רוצה להציע לך להפנות חלק מהזעם שלך כלפי החברים שלך בסיעת קדימה שמציעים חוקים מטומטמים כאלה – – <שי חרמש (קדימה):> היי, היי, חנא, זה לא מתאים לך. <חנא סוייד (חד"ש):> – – חוקי אפרטהייד, במקום להביע תרעומת כלפי חברי הכנסת שהגישו הסתייגויות לחוק. אני מאוד מעריך את זה שאתה הולך להצביע נגד החוק. <מאיר שטרית (קדימה):> חבר הכנסת סוייד, אפשר? חבר הכנסת סוייד, תראה, אתם מחזיקים אותנו באמצע הלילה, עוד שעה וחצי תדברו, וזה סתם בזבוז זמן מיותר. בוא נצביע על החוק ונלך הביתה. זה סתם, המטרה היא הצבעה בסוף. <חנא סוייד (חד"ש):> אנחנו כבר הסכמנו לצמצם את הזמן להצגת ההסתייגויות לחוק, אבל יש עמדות בקשר לחוק שאנחנו חייבים לבטא. פה מדובר בחוק האפרטהייד מספר אחת במדינת ישראל. זה לא סתם חוק, זה לא חוק ה"נכבה" וזה לא חוקי הנאמנות – דיבורים וסיפורים. זה חוק אפרטהייד, ועל חוק אפרטהייד שנכנס לספר החוקים הישראלי צריך לדבר בהרחבה וצריך להגיד את האמת. זה חוק זהה, מלה במלה, לחוק אפרטהייד שהיה בדרום-אפריקה, שנקרא Group Areas Act – חוק שקבע עבור קבוצות אתניות שונות בדרום-אפריקה איפה מותר לגור ואיפה אסור לגור, תוך שימוש באותם טיעונים שמובאים על מנת לתמוך בחוק שלפנינו. כאן טוענים שכשערבים נכנסים לשכונות מסוימות, או ליישובים מסוימים, זה פוגע בערך הנכסים וזה מפריע להווי התרבותי. אותם טיעונים היו ב-Group Areas Act בשנת 1950. כשהתהפך השלטון בדרום-אפריקה, אחרי שנות ה-90, זה החוק הראשון שביטלו, מאחר שהחוק הוא חוק אפרטהייד פר-אקסלנס. לרגל חקיקת החוק הזה אפשר להגיד: בצער וביגון, אבל לא בתדהמה, אנחנו מודיעים על פטירה מוחית וקלינית של הדמוקרטיה במדינת ישראל. זהו. נגמר עידן. במסגרת פעילותי הציבורית אני נפגש עם הרבה קבוצות מהעולם שבאות לבקר בישראל, וכשאנחנו מדברים על חוקים מפלים נגד האזרחים הערבים, שואלים אותנו: האם יש חוקים שמאפשרים להפלות נגד ערבים באופן ספציפי או נגד תרבויות ספציפיות? בדרך כלל הייתי אומר: לא; אבל אפשר להבין זאת מהקשר של כמה חוקים. אבל לאחר חקיקת חוק זה – זו ההוכחה. זה החוק שמדבר באופן הישיר ביותר על כך שמותר למנוע מהאוכלוסייה הערבית לגור במקומות מסוימים. זה סגרגציה, זה הדרה, זה אפרטהייד במלוא מובן המלה. יש סעיף בחוק הזה שקובע שאסור להפלות על בסיס אתני או דתי, אבל אפשר על בסיס מאפיינים תרבותיים. ואני אומר לכם, יש בטבע מצבי צבירה – לדוגמה, המים, אפשר לראות אותם גם כשלג ואפשר לראות אותם גם כאדים. אלה מצבי צבירה של אותו חומר. גם מאפיינים תרבותיים הם אחד ממצבי הצבירה של מהות האדם. למשל – מה זה מאורי? מאורי זה פשוט מלה שהיא שם של לאום מסוים. איך אתה קובע עמדה לגבי המאורי? אתה מסתכל על התרבות שלו וקובע עמדה. בעצם מה שנמצא בחוק הזה הוא אנטי תרבות ערבית, אנטי הציבור הערבי. בהקשר של החוקים העוקבים שאנחנו מדברים עליהם בכנסת לאחרונה, שמשווקים אותם – נאמנות ו"נכבה" וכל השאר – כל החלטורות האלה, יש ספר של ארנסט המינגווי, The Sun Also Rises. זה ספר על קבוצה של מובטלים, של פושטי רגל, אחרי מלחמת העולם הראשונה, שמסתובבת באירופה. אחד מהם שואל את השני: תגיד לי, איך הגעת למצב של פשיטת רגל? השני אומר לו: gradually, then suddenly. וזה מה שקורה כאן. פשיטת הרגל של הדמוקרטיה הישראלית היא gradually, עם כל החוקים העוקבים שעברנו עליהם, ו-suddenly עם החוק הזה. זו נפילה חופשית. ואני כבר אמרתי לשי חרמש – הוא לא נמצא כאן – – <שי חרמש (קדימה):> אני נמצא כאן. <חנא סוייד (חד"ש):> – – שעיניו זלגו דמעות כשעמד כאן ודיבר על לובה אליאב, ואני אומר לו שזה חוק שלובה אליאב לא היה מקבל אותו, כי זה חוק גזעני. הוא אומר לי: אני לא מתכוון שהחוק יפלה ערבים, ואני רוצה להאמין לו שהוא לא מתכוון שזה יהיה חוק גזעני, אבל לא אתה מיישם את החוק הזה. זו הפרטה של הריבונות של המדינה לאנשים מהרחוב. אנשים מהרחוב יעשו עם החוק הזה מה שהם רוצים. ולכן, גם אם אתה לא מתכוון להפלות, מתחת ידיך ומתחת ידי השכן שלך, חבר הכנסת ישראל חסון – שאני רוצה להאמין שגם הוא לא מתכוון להפלות – תצא אפליה רבתי, אפליה גדולה. בארצות-הברית בשנות ה-60 זכות ההצבעה, תיאורטית, ניתנה לכולם, גם לשחורים וגם ללבנים, אבל האזרח היה צריך ללכת להירשם בשביל להצביע. האזרחים השחורים היו הולכים ומבקשים להירשם. ניגשים לפקיד האחראי, ואז הוא אומר להם: לא היום נרשמים, תבואו ביום אחר. חוזרים לפקיד ביום האחר, והוא אומר להם: לא בשעה הזאת, תבואו בפעם הבאה בשעה כך וכך. וכאשר האזרח השחור מגיע ביום ובשעה הנכונים, הפקיד נותן לו למלא טופס, ואם במילוי הטופס הוא עושה טעות כתיב אחת, הוא מנפנף אותו. <ישראל חסון (קדימה):> והדמוקרטיה מתה או שנבחר נשיא שחור? <חנא סוייד (חד"ש):> אחר כך הוא עושה לו בחינה. כלומר, מחפשים כל דרך על מנת להכשיל את הנרשם. ואני אומר לכם, ועדות הקבלה יפעלו בסגנון דומה – רק על-פי צבע הדם ישפטו בסופו של דבר. היום, דה-פקטו בשטח, החוק הזה קיים. הרי כל הזמן אנחנו הסתכלנו בעיני מציעי החוק ואמרנו להם: תראו, חבר'ה, הדבר הזה קיים בפועל. ועדות קבלה פועלות בשטח, דה-פקטו הן קיימות. למה אתם רוצים את זה גם דה-יורה? תסתכלו במבחן התוצאה על מאות של יישובים קהילתיים. ואני שואל: מה מאפיין יישובים קהילתיים? מה? אני מכיר אנשים שגרים שם; הם לא מדברים אחד עם השני. אין קהילה שם. הקהילתיות המקסימלית שם זה ה"פייסבוק" ולעשות "לייק". שם זה תמצית הקהילתיות. אין שום מאפיין, לא של שיתוף ולא של בעלות משותפת על שום דבר. אלה יישובים אליטיסטיים, רק ב"פייסבוק" הם מנהלים את הקהילה שלהם. אז מה צוחקים עלינו בפנים כאילו מדובר ביישובים קהילתיים? אין יישובים קהילתיים, זה בלוף אחד גדול. <נסים זאב (ש"ס):> אבל זה – – – <חנא סוייד (חד"ש):> אתה תשתוק, אתה תשתוק, אתה לא תתקבל לשום יישוב קהילתי. אני יכול להתקבל, אתה לא. שתוק. <ישראל חסון (קדימה):> תודה רבה, תודה רבה, תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> אבל זה נגד היהודים, החוק הזה. <חנא סוייד (חד"ש):> מה אתה חושב? <ישראל חסון (קדימה):> מה אני חושב? אני – – – כשאומרים לי – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <חנא סוייד (חד"ש):> תראה, אתם מסתמכים כאן – שתוק, תן לי לדבר. אף פעם לא נכנסתי לדברים שלך. אם אתה חושב, מכיוון שאתה מדבר דברי חוכמה ואני לא, אז אתה טועה. <נסים זאב (ש"ס):> לא, שנינו חכמים. <חנא סוייד (חד"ש):> אני מכבד אותך. תכבד אותי. תשתוק. <נסים זאב (ש"ס):> אני מכבד אותך. <חנא סוייד (חד"ש):> תשתוק. תשתוק. <היו"ר אורי מקלב:> נסים זאב, הוא לא מעוניין בקריאת הביניים הזאת. <חנא סוייד (חד"ש):> תשתוק, תשתוק. <נסים זאב (ש"ס):> החוק הזה הוא לא – – – <חנא סוייד (חד"ש):> תשתוק. אני לא נכנס לדבריך. תזכיר לי פעם אחת שנכנסתי לדבריך. לא מכיוון שאני מדבר שטויות ואתה אדם חכם. תשתוק. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <חנא סוייד (חד"ש):> מציעי החוק מסתמכים על כך שיש פסיקה בבית-המשפט הגבוה שלקבוצות מיעוט מותר והחוק מתיר והמדינה צריכה לאפשר למיעוטים להתייחד או להיות נפרדים ולשמר את אורח החיים שלהם, וזה בסדר. כשעלתה הדוגמה של יישוב צמחוני, אני תמכתי וסברתי שזה בסדר גמור, אין שום בעיה, רק שיקבלו צמחונים ערבים אם יבקשו להתקבל. כשדיברו על קיבוצים, אמרתי בוועדה – – – <קריאה:> מה, יש צמחונים ערבים? <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, רבותי. <חנא סוייד (חד"ש):> כשדיברו על קיבוצים אני אמרתי: תראו, קיבוץ זה סמל שיתוף. יש לי יסוד ערכי חזק לבחור את השותף שלי, אבל את השכן שלי אני לא יכול לבחור. שותף כן, כי זה הופך להיות המשלים שלי. לכן אני יכול להבין שביישובים שהשיתוף הוא ממש מרכיב חשוב, זה בסדר לתת לשותפים להחליט. אפשר לחשוב על הסדר מסוים שיאפשר לשותפים להחליט. אבל לא ייתכן שכל מאן דהוא ובכל סוג של יישוב רוצה בסופו של דבר להיות המחליט, ולפסול את זה ולקבל את ההוא. בשום פנים ואופן. זה לא יכול להתקבל. במקרה של היישובים הקהילתיים בישראל אתם מתעסקים עם רכוש פרטי. יש בארצות-הברית gated communities. זה סידור מקובל בארצות-הברית ובאירופה. אבל שם הבעלות על הקרקע היא פרטית. יש לי קרקע, אני חופשי לעשות על הקרקע הזאת מה שאני רוצה. אבל לא לקחת קרקע מהמדינה ולהקים עליה יישוב, וזה יישוב שיקבל הטבות מהמדינה לכל החיים. אז מה, אתה מונע מאזרח להיכנס ליישוב מסוים כאשר היישוב הזה הוא יישוב שיקבל עדיפות לאומית א' לכל החיים, ואתה תמנע מהאנשים להיכנס ליישוב הזה? תסתכלו על שיקולי הצדק החלוקתי. 80% משטח המדינה זה שטח של מועצות אזוריות שכוללות את היישובים הקהילתיים האלה. אתם רוצים להגיד לי שאתם רוצים להדיר את רגלי הערבים מ-80% משטח המדינה? איזה שטות. <ישראל חסון (קדימה):> מי אמר את זה? <חנא סוייד (חד"ש):> זה כך, זה החוק הזה. זה מאות יישובים, מאות יישובים במועצות האזוריות. איפה שיקולי הצדק החלוקתי? הרבה פעמים עולה בדיון כאן העניין של למי מותר להיכנס ליישוב כזה וליישוב אחר. אני מפנה את תשומת לבכם לתיאוריה שהיא מאוד מקובלת כיום בעולם, והיא תיאוריית הא-סימטריות. כשיש לך רוב ומיעוט, צריך לתת למיעוט לחיות, אם הוא רוצה, לבד. אבל אתה לא יכול למנוע מהמיעוט להיכנס אצל הרוב – הרוב הוא חזק, הוא מגובש, הוא יכול להגן על עצמו. אבל המיעוט, אם הוא רוצה להגן על הייחודיות שלו, חייבים לתת לו את האפשרות. <ישראל חסון (קדימה):> איפה בחוק כתוב – – – <חנא סוייד (חד"ש):> בארצות-הברית, לאחרונה, רשת Wallmart רצתה להקים בית-עסק גדול ליד שכונה של יהודים חרדים בארצות-הברית. לחץ דעת הקהל מנע מ-Wallmart להקים את בית-העסק. Wallmart זה כוח כלכלי גדול ואדיר בארצות-הברית. אבל הכוח הקהילתי מנע מרשת לבנות את בית-העסק הזה, כי הוא פוגע בשכונה החרדית, היהודית, ובאורח חייה. אך במקביל, כאשר משפחה חרדית רצתה לבוא ולגור בשכונה שהיא לא חרדית, לא יהודית, והיתה התנגדות לכך בקרב תושבי השכונה, קמה צעקה גדולה. אי-אפשר לפגוע בזכות המיעוט לבחור את מקום המגורים שלו בקרב הרוב; הוא לא מהווה סכנה ואיום על אף אחד, וצריך לתת לו. כשאנחנו מדברים על מיעוט, אני אומר לכם: מיעוט זה לא פיקניק, זה לא דבר שנהנים ממנו, כל אחד כבר רוצה להיות מיעוט. אני מיעוט של שחקני סקוואש, תנו לי הגנה ופריווילגיות, אני רוצה יישוב נפרד. זה לא הולך כך. אתה צריך לשלם בעד להיות מיעוט, אני משלם בעד זה, וכל אזרח ערבי משלם על כך שהוא מיעוט, כל יום הוא מקבל את זה בפנים. ואתם עכשיו רוצים ליצור מיעוט אליטיסטי מתוך בחירה, ולקבל את כל ההגנות של המדינה. זה לא הולך כך. לסיכום דברי – זה חוק של אפרטהייד. אני אומר לכם, הרי יש חוק אחר שרץ בכנסת נגד קריאה לחרם. אנחנו נשתמש בחוק ועדות הקבלה בכל רחבי העולם ונבהיר שמדובר בשחור על גבי לבן בחוק של האפרטהייד, ואנחנו נפעל לכך שכל יישוב או מועצה אזורית או מועצה מקומית שמונעים מאזרחים ערבים להתקבל לגור בהם – אנחנו נקרא לכל העולם שיחרימו אותם, כי הם לא זכאים לשום הגנה ולשום הטבות, לא מאזרחי ישראל ולא מהעולם. אני קורא לחברי הכנסת להתנגד לחוק. אני קורא ליוזמי החוק למשוך את החוק הזה. אתם לא יכולים לייצג כאן את קדימה, אתם למעשה ליכוד ב'. אתם אפילו נהייתם יותר גרועים מישראל ביתנו. למה לכם? תמשכו את הצעת החוק הזאת. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, בהמשך ישיר לחוק הקודם שאישרנו, חוק מסוכן נוסף, עוד חוליה בלילה הקודר, השחור הזה, שיורד עלינו בחברה הישראלית. החוק הזה הוא חוק מסוכן, מכיוון שבמרכזו נמצא העיקרון של סלקציה בקבלה ליישובים. אותו מנגנון של התאמה חברתית, כולנו יודעים איך הוא עובד. כולנו יודעים איך עובדת ההתאמה החברתית הזאת בפועל ומיהם הקורבנות שלה – ערבים, אתיופים, מזרחים, אולי זוגות חד-מיניים, עניים? ככה עובדת ההפרדה, ככה עובדת הסלקציה, כך מתפרקת החברה, ככה מפרקים את החברה. ולכן החוק הזה הוא חוק מסוכן לעתידה של החברה הישראלית, הוא חוק שפוגע במגוון מאוד גדול של קבוצות בחברה הזאת. אבל אין שום ספק, עמיתי חברי הכנסת, שהעוקץ העיקרי של החוק הזה נמצא אצל הערבים. אני שואל את עצמי ואני שואל אתכם, עמיתי חברי הכנסת: למה אנחנו דווקא בתקופה הזאת רואים כזה גל עכור של חקיקה גזענית, אנטי-ערבית, כל כך בוטה? אני אומר לכם מה ההסבר שלי. אני רואה במהלכים האלה מהלך שהוא בסופו של דבר, חבר הכנסת אורון, מהלך של התארגנות של הפוליטיקה למציאות של סיפוח. הרי הממשלה הנוכחית לא הולכת לשום הסדר, היא הולכת למצב שבו ברור לחלוטין שישראל מעוניינת להמשיך לשלוט ותשלוט על העם הפלסטיני גם בשטחים, וזו מציאות שבפועל תהיה מציאות דו-לאומית. המציאות הזאת בעצם מולידה מגוון חדש של מנגנונים, של שליטה, קיפוח, הדרה, הפחדה וכמובן הפרדה. כמובן, החוק הזה פוגע בפלסטינים שהם אזרחי ישראל, הם הנפגעים הראשונים של החוק הזה. דיבר חברי חבר הכנסת חנא סוייד על משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. המשטר הזה, כפי שאתם יודעים, עמיתי חברי הכנסת, אולי כדאי לזכור קצת את ההיסטוריה, הוקם בשנת 1948. מי שכונן אותו היה המפלגה הלאומית שעלתה אז לשלטון בדרום-אפריקה, ובראשה כומר, איש דת, פרוטסטנטי, הד"ר דניאל פרנסואה מאלאן, יד ימינו היה הנדריק פרוורד, שהיה גם האדריכל של האפרטהייד. אנחנו מדברים על האפרטהייד בזעזוע, אנחנו כולנו חושבים שהאפרטהייד הוא משטר שראוי להוקעה, אבל איך התחיל האפרטהייד? ב-1950, החוק הבסיסי של האפרטהייד הוא חוק אזורי הקבוצות, חוק שקובע יישובים נפרדים לגזעים השונים. החוק הזה הוא החוק הבסיסי המרכזי של האפרטהייד, אחרי החוק שחייב מרשם של מוצא האזרחים בדרום-אפריקה. בשנת 1953 החוק הזה הושלם על-ידי חוק שמירת המתקנים הנפרדים, וכך נוצרה מציאות שבה הגיאוגרפיה של דרום-אפריקה חולקה למקומות שמותרים ללבנים, למקומות שמותרים לשחורים, למקומות שמותרים לצבעוניים. החוק הזה הגיע למליאת הכנסת ב-22 במרס. אנחנו כבר ב-23 במרס, אבל ראוי להזכיר מה קרה בחודש הזה לפני 59 שנים בדרום-אפריקה; ב-20 במרס 1952, בדיוק לפני 59 שנים, בית-המשפט העליון של דרום-אפריקה, בהחלטה פה-אחד של חמישה שופטים, פסל את חוק הייצוג הנפרד של מה שנקרא "בוחרים בני-תערובת". דניאל מאלאן, ראש הממשלה, לא נכנע. הוא אמר: איזו חוצפה זו של בית-המשפט להתערב ולפסול חוקים של הכנסת, והוא העביר בפרלמנט הדרום-אפריקני חוק שמנע מבית-המשפט העליון של דרום-אפריקה לפסול חוקים. זה היה ב-1 ביוני 1952. אז זה קרה לפני 59 שנים, אבל באופן סימבולי אני חושב שחשוב להזכיר גם מה שקרה היום, או יותר נכון שלשום, לפני 41 שנים; ב-21 במרס 1960 היו הפגנות הענק של האוכלוסייה השחורה בדרום-אפריקה נגד האפרטהייד, וההפגנה הבולטת, הזכורה לכולם, היא ההפגנה בשרפוויל, ששם נרצחו 69 מפגינים על-ידי אנשי המשטרה והצבא של המשטר הגזעני. ואנחנו, 51 שנים מאוחר יותר, לא לומדים את הלקח הזה, והולכים בנתיב הפסול, המזיק, המסוכן של האפרטהייד בדרום-אפריקה. עמיתי חברי הכנסת, השתתפתי בדיוני ועדת החוקה ושמעתי את כל הנימוקים ואת כל התשובות, והסבירו: כן, אז יהיו יישובים לאלה ויהיו יישובים לאחרים, וזה לא פוגע בשוויון, יהיו בנפרד – אבל שווים. נפרד אבל שווה – עמיתי חברי הכנסת, כולנו יודעים – הוא לעולם לא שווה. נפרד אבל שווה איננו שווה, כי לעולם המיעוט מקופח, לעולם המיעוט זוכה למעמד של דרגה ב'. כשאני אומר, עמיתי חברי הכנסת, נפרד אבל שווה הוא לעולם לא שווה, זו איננה אמירה שלי, כמובן. זו אמירה של בית-המשפט העליון האמריקני באותה פרשה ידועה משנות ה-50, של Brown versus Board of Education, ששם עתר אותו כומר – גם הוא כומר, כומר שחור – בראון נגד ההחלטה לשלוח את ילדיו למוסד חינוכי שווה, אבל נפרד משל הילדים הלבנים. בית-המשפט העליון האמריקני, בנשיאותו של השופט וורן, בהחלטה הראשונה, ההיסטורית, של וורן כנשיא בית-המשפט העליון, קבע שנפרד אבל שווה הוא לא שווה – Separate but equal is not equal. זו היתה החלטה היסטורית שהובילה את החברה האמריקנית למהלך של שינוי, של ביטול מחסומים, של התגברות על אפליות שהתמשכו ונשמרו במשך שנים כל כך ארוכות. ובישראל יש כאלה שמתעקשים לקחת אותנו בכיוון ההפוך, לקחת אותנו אחורה במנהרת הזמן אל המקומות הכי אפלים, הכי שפלים, הכי נמוכים, הכי ירודים, של המאה ה-20. החוק הזה צריך לגרום לכולנו הרבה צער. החוק הזה צריך לגרום לכולנו הרבה בושה. החוק הזה צריך לגרום לכולנו הרבה דאגה. אמרתי כבר בדיונים הקודמים על המצב שבו אנחנו נמצאים – דיברנו והזהרנו מפני גלישה מסוכנת במדרון שמוביל אותנו לאובדן הדמוקרטיה. בגל החקיקה האחרון, עמיתי חברי הכנסת, הפסקנו לגלוש במדרון ועברנו לצניחה חופשית. אני מקווה שבכנסת הזאת יימצאו הכוחות להביס את החוק הזה ולהפיל אותו. אני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לקרוא מעל הבמה הזאת לציבור הישראלי, ערבים ויהודים, להתייצב יחד במחנה דמוקרטי גדול וחזק שיגיד: עד כאן, אנחנו לא מוכנים, לא מסכימים, לא רוצים, לחיות במקום שמאבד כל דמיון לדמוקרטיה. ניאבק על המרחב הדמוקרטי בארץ הזאת, ניאבק על החברה בארץ הזאת, נמנע מנגנונים של גזענות ואפליה ונציל את העתיד ואת החיים של כולנו. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. בבקשה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, החוק הזה הוא המשך ישיר לחוק הקודם, ולא מבחינת התיאורים שנתנו לשני החוקים, שאלה חוקים נגד ערבים, וגזעניים, אלא ששניהם מתחברים יחד. החוק הקודם דיבר על ה"נכבה"; המאפיין העיקרי של ה"נכבה" בתודעה הפלסטינית זה גירוש האדם וגזל האדמה. ואני דווקא רוצה להתחיל מכאן. כשמדובר על יישובים קהילתיים, כפי שאמר חברי חבר הכנסת חנא סוייד, לא מדובר על קניין פרטי שאנשים יכולים לחבור יחד ולקיים מנגנון של שיתוף, אלא הם משתמשים באדמות שהן ברשות המדינה, והמדינה מאפשרת להם לקיים את היישוב הקהילתי הזה שלהם. לאחר מכן הם זוכים למעמד כזה או אחר, אבל בעצם נשאלת השאלה: מאיפה הביאה המדינה את האדמה? אדמה של מי? הרי האדמה הזאת או שהיא אדמה מופקעת מהערבים, או אדמה שהאפוטרופוס על נכסי הנפקדים שם את ידו עליה, והם, הנפקדים, הם ערבים, וזה לרוב האדמות של המדינה. אז מנסים להסתמך על כך שהזיכרון הוא כל כך קצר עד שאנשים לא מחברים בין החוק הזה והחוק ההוא. החוק ההוא מדבר על הכשרת – או העלמת, או דיכוי – הזיכרון של הגירוש ושל הגזל. עכשיו, אחרי שהאדמה כאילו הפכה להיות אדמת הלאום ואדמת המדינה, ואחרי שמדברים עליה כשתושביה ובעליה, למשל בנגב, מנסים לחיות את חייהם, אומרים: צריך לגאול את אדמת הלאום ולקרוא לבעלי הקרקע עוד מלפני קום המדינה פולשים. ויש אפילו חוק שהתקבל בכנסת הקודמת, שמטפל בענייני פולשים. ויש סעיף בתקציב המדינה כדי להילחם בפולשים, שהם בעלי האדמה ובעלי הקרקע. כאן אומרים לך, ב-1948 ובשנות ה-50 ובשנות ה-60 גזלנו, הפקענו, שמנו את היד על האדמה; עכשיו אנחנו מייצרים מנגנון שאפילו אתה, מתוך האזרחות שלך, אתה לא יכול ליהנות מהאדמה הזאת בשום פנים ואופן. אני לא מדבר על דברים תיאורטיים, אדוני היושב-ראש. אני דיברתי בהתרגשות בדיון הקודם על חוק ה"נכבה", ועל כך שמשפחתי היא מיישוב עקור, מכפר עקור. על האדמות האלה, חבר הכנסת אורון, הוקם יישוב קהילתי. יש מושב וקיבוץ, יש ציפורי ויש הסוללים, אבל הוקם יישוב קהילתי שקוראים לו שמשית, וזו אדמה שקראו לה בימי ההורים שלי – שמשי. אבל לקחו גם את השם, לא רק את האדמה. ועכשיו, אם אני, או בני ביום מן הימים רוצה להתקבל ליישוב הקהילתי על האדמות של המשפחה – זה לא בהשאלה, זה ישיר – הוא יכול להיתקל בחוק הזה, ויגידו לו: אתה לא יכול. זה שוב לשחק בדמוקרטיה, זה שוב להתעלל באזרחות וזה שוב לשכתב את ההיסטוריה. אבל אני אומר לכם בכנות, אני לא רואה שהאזרחים הערבים עומדים בתור כדי להתקבל ליישובים קהילתיים יהודיים. תושבים ערבים בדרך כלל יגורו ביישובים ערביים, זה גם המרקם החברתי, התרבותי וכל מה שצריך. אנשים אוהבים להיות בחברה החמימה שלהם. ואין כאילו תופעה מאיימת שאפשר לבוא ולהגיד, יש מבול כזה שצריך ליצור לו מנגנונים של בקרה ושל עצירה וכו'; אין דבר כזה. אבל גודש ההזיה הגזענית פשוט מעביר את האנשים על דעתם, ואז מפנטזים כל מיני סכנות ומפנטזים כל מיני איומים, אבל בעצם, האמת – גם זה לא נכון. הם מנסים לספסר בגזענות על מנת להפוך את זה לרווח פוליטי. אני לא רוצה להבדיל את שי חרמש וישראל חסון משאר חבריהם בישראל ביתנו. בעניין הזה הם משרתים אותו עניין. אבל אני אומר לכם לאן זה יוביל. הרי יש מנטרה, יש משפט שאנחנו חוזרים עליו, שמה שמתחיל בערבים לא נעצר בערבים, וגזענות נגד מיעוט לאומי לא נעצרת אצל המיעוט הלאומי. בסופו של דבר, החוק הזה יהיה חוק סינון לא לערבים. ערבים ישאפו כמובן להילחם על הגדלת שטח השיפוט ולבנות בתוך יישוביהם וכפריהם. זה יהיה סינון של יהודים כלפי יהודים. ייפסלו יהודים בגלל צבע עורם, והצרחות והזעקות והגערות של נסים זאב לא יעזרו לו בבוא העת, או לבניו. זה יהיה סינון של אנשים שיש להם אורח חיים אחר, דתי או אחר. בסופו של דבר, הסיפור הזה של החשיבה הפאשיסטית הגזענית – קודם כול מתחילים מהמיעוט הלאומי, אחר כך מגיעים לשמאל יהודי רדיקלי, אחר כך אפילו לשמאל ציוני יהודי, אחר כך לסופרים שהיו פעם ב"מיינסטרים", בקונסנזוס; עכשיו, כשמרכז הכובד הפוליטי במדינת ישראל זז כולו ימינה בצורה קיצונית, גם אלה הפכו להיות מחוץ למחנה הלגיטימי. זה חוק שהכוונה שלו היא נגד ערבים, אבל הוא יהיה חוק נגד כל אזרח שיכול להיראות בעיני הקהילה המסוימת כשונה. אני כמובן מצטרף לדברי חברי בכל מה שנוגע לסכנות של החוק הזה, חוק אפרטהייד וכו', אבל זה שוב הקלף והנייר שאפשר ללכת אתו לכל מקום ולומר שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון זה בלוף אחד גדול. דמוקרטיה לא יכולה לכבוש ולשלול את חירותו של עם אחר, ודמוקרטיה אינה יכולה לגזול את אדמת אזרחיה ואחר כך לשים שערים מברזל בפני האפשרות שלהם לחיות בכבוד ובצורה נורמלית. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. חבר הכנסת עפו אגבאריה, ולאחר מכן – חבר הכנסת חיים אורון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אם מישהו היה צריך הוכחה שהחקיקה הגזענית הזו יוצאת מבית-מדרשו של ליברמן, זה מתבטא בנוכחות של חברי הכנסת. הסיעה היחידה שיש נוכחות של מאה אחוז – זה ישראל ביתנו; תראו כשייכנסו – מאה אחוז, אף אחד מהם לא נעדר. מהליכוד הרבה נעדרים, מקדימה הרבה נעדרים, מש"ס הרבה נעדרים, אבל מהגישה הדיקטטורית של אותו גזען, ראש המפלגה ליברמן, אף אחד לא נעדר, אפילו השרים הכי בכירים. מזה אפשר ללמוד הרבה על האנשים שחברת אליהם, חבר כנסת שי חרמש. <שי חרמש (קדימה):> אין טעויות גם לא באחת וחצי בלילה. <קריאה:> לא התכוונתי. <שי חרמש (קדימה):> לא התכוונת אז אל תגיד. <עפו אגבאריה (חד"ש):> ולא במקרה הם נתנו את השם ישראל ביתנו, כאילו הם הרבה יותר פטריוטים מכל המפלגות האחרות – אתם קדימה, שם ליכוד, אבל ביתנו, ישראל, זה רק אנחנו, אנחנו הכי פטריוטים. ה"פרטורג" או ה"קמסורג" שהיה ז'לוב בברית-המועצות, פתאום הוא הכי פטריוט. יותר ממך, הקיבוצניק. אבל אני רוצה לקרוא איזה דבר קטן – ניתן לפסול מועמדות אם הבן-אדם אינו מתאים לקיום חיי חברה בקהילה, ובסוגריים, חבר הכנסת חרמש, כתוב כך: "על-פי חוות דעת מקצועית". מה זה חוות דעת מקצועית? אולי אחר כך אתה או חבריך תבהירו מה זה חוות דעת מקצועית. <שי חרמש (קדימה):> אם אדוני היושב-ראש ייתן לי את זכות הדיבור. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא, יש לך את רותם, דודו רותם, הוא יבהיר את זה, אבל הוא לא יגיד – הוא הפרטנר שלך, אם לא אז תמשוך את החלק שלך מהחוק הזה. אם לא, אז אני אגיד לך מה זה חוות דעת מקצועית, חוץ מזה שזה אפרטהייד. אתם יודעים שלוועדות הקבלה יש ועדה של פסיכולוגים – שולחים את האנשים אפילו לבדיקה פסיכולוגית. לא נסתכל רק על צבע העור או על מבנה הגוף, או על הנטיות החברתיות – עזוב ערבי, יהודי. אבל גם שולחים לפסיכולוג, והחברה הזו נקראת "פילת", והחברה הזאת היא כל כך סודית שאת כל המסקנות שלה היא לא יכולה לתת אפילו לבן-אדם עצמו, שנבדק בה, בחברה הזאת. וזה פסיכולוגים שבודקים אם הבן-אדם אם מבחינה פסיכולוגית הוא מתאים או לא. היא גם עושה בחינות כאלה, התאמות למקומות עבודה, אבל גם לוועדות קבלה. האם זה באמת מקובל שחברה כזאת תבדוק מבחינה פסיכולוגית את הבן-אדם, ליום הזה, שהוא יכול להתאים רק ליישוב קהילתי כזה וכזה, ובשום אופן הוא לא יכול להתאים למקום אחר? גם לך, חבר הכנסת מקלב, יכול להיות שלך ולילדים שלך לא יהיה אפשר, לא מבחינה פסיכולוגית; אולי מבחינת הצבע אתם תתאימו, אבל מבחינה פסיכולוגית ומבחינה חברתית אתם לא תתאימו לאליטות האלה שישבו במקום מסוים ולא ירצו לקבל לא ערבים ולא אתיופים ולא מזרחים, שלא לדבר על קווקזים. <היו"ר אורי מקלב:> אל תדאג, אותנו מוציאים גם ממקומות יישוב שאנשים גרו שם, נולדו שם, רק שהילדים חזרו בתשובה, אז מוציאים אותם מהעיר או מהיישוב, כמו שעכשיו עושים ברמות-השבים. מאיימים על מי שמנסה להשכיר להם דירה. כאלה שנולדו שם וגרו שם והבנים שלהם שירתו בצה"ל, בסיירות. אנחנו מכירים את זה מקרוב, את הדברים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> האם הבדיקה הפסיכולוגית, חבר הכנסת חרמש, באמת יכולה לתת את התשובה ולצפות לעתיד – איך הבן-אדם הזה יכול להתנהג בחברה הזו והזו? אם זה באמת כך, אז למה לא לוקחים את האנשים האלה כדי לתאם, למשל, חיי נישואין, בסדר? למה שלא יצפו מראש, שהבן-אדם הזה מתאים לאשה הזו או הגבר הזה מתאים לאשה הזו בשביל שלא יהיו גירושין? <שי חרמש (קדימה):> אם זה היה קורה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז למה לזה? בשביל שהוא יתאים ליישוב הקהילתי הזה, הוא צריך חוות דעת של פסיכולוג, או שאת הדברים האלה אתם לא אומרים לאנשים. את הדברים האלה אתם לא אומרים לאנשים, והם לא יודעים, ומה שכתוב פה בסוגריים, בקטנות, אף אחד לא ראה את זה, ואף אחד לא רצה – פשוט העלמתם את הדברים האלה מהאנשים. <שי חרמש (קדימה):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> טוב שעה אחת קודם, שאם אתם באמת נאורים ולא רוצים לדרדר את כל החוקה באמת לכיוון האפרטהייד – אז זו בושה, והדברים האלה יהיו רק כתם בכל העולם נגד האנשים שעשו את המדיניות הזו ואת החקיקה הגזענית הזו. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה, חבר הכנסת אגבאריה. חבר הכנסת חיים אורון, ולאחר מכן – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <שי חרמש (קדימה):> חיים יעזור לך עכשיו, זה הנאום האחרון שלו פה. אני מצר שהנאום האחרון של ג'ומס הוא דווקא בנושא הזה. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יכול להיות שהשעה המאוחרת, יכול להיות שהאנרגיות שהוצאו בדיון הקודם, כמו שאמר חבר הכנסת ברכה קודם, יכול להיות שהתחושה היא – ואני אומר לזכותך, שעה שאתה יושב פה ולפחות מקשיב לנאום, אני רואה שגם ישראל חזר – שבעצם הדיון מתנהל בתוך מעגל סגור, כמו כל הדיונים האלה. ופתאום בעוד, כמה זה יצא? חצי שעה, רבע שעה, יתמלא האולם, ואתם תסבירו לנו שאתם מתכוונים לדבר אחר. ואתם משוכנעים לגמרי שאתם מתכוונים לדבר אחר. החוק הזה צמח מתוך פחד. אתם לא מודעים לפחד הזה. הוא צמח מתוך פחד, כמו רוב החוקים שעולים פה. אני מדבר על זה לא בפעם הראשונה. איך אני יודע? הם פשוט באו אלי, עוד אפילו לפני שבאו לשי ולישראל. בלי לפגוע בהם. אותם אנשים בדיוק. אמרה: ג'ומס, תראה, אחרי בג"ץ קציר ואחרי מה שקורה, אתה לא יודע מה יקרה פה. אני אומר: מה יקרה? מה יקרה? ואז תראו את התיאורים. ואמרתי: קודם כול אני לא רואה את הסכנה. לא רואה את הסכנה; ב. באופן מוחלט לא מקבל את המכשיר. <ישראל חסון (קדימה):> לא הבנתי. <חיים אורון (מרצ):> לא מקבל את המכשיר שאתם מציעים. <שי חרמש (קדימה):> את הוועדה או את החוק? <חיים אורון (מרצ):> אין בעיה של ועדות קבלה. אני הולך להגיד את זה פה. אין בעיה של ועדות קבלה. חנא סוייד אמר את הדברים האלה בוועדה, והוא יצר את המשוואה היותר מוצלחת ממה שאתה ואני יצרנו אותה בקיבוצניקים. הוא אמר: ככל שיש שותפות, יש יותר הצדקה לבחור מי השותף שלי, וכשזה מגיע למצב של שכן, אתה לא שונה מבית משותף בתל-אביב. <ישראל חסון (קדימה):> אז יש בעיה עם ועדת קבלה. אז יש בעיה. <חיים אורון (מרצ):> רגע, אין בעיה עם ועדת קבלה אם יש תוכן אמיתי לייחוד. אם יש תוכן אמיתי לייחוד. ואתם יכולים לספר סיפורים לכל מיני אנשים שלא חיים בתוך זה, אני חי בתוך זה. אין יישוב של 400 משפחות שיש לו תוכן ייחודי. כמעט שאין, אני אגיד בזהירות. כמעט שאין. למי אתם מספרים סיפורים? למה כשאמרנו: בואו נדבר על יישובים של 120, 150, אתה מכיר אותם ואני מכיר אותם – בקיבוץ שלך אין 150 משפחות, בקיבוץ שלי אין 150 משפחות. <שי חרמש (קדימה):> וזה בסדר? 150 זה בסדר? <חיים אורון (מרצ):> לא בסדר, אבל זה הגבול, כנראה, שבו אותו ייחוד שאתה מדבר בו, מתקיים באופן מהותי. וכשאתה מרחיב אותו ב-150 משפחות, שמגיעות מכל מקום בארץ, וקוראים לזה הרחבה, ועל זה מדובר פה – – – <שי חרמש (קדימה):> על העיקרון הסכמנו, רק על – – – <חיים אורון (מרצ):> לא, ברנרד שו כבר קבע את המודל הזה. תעזוב אותי עם "על העיקרון הסכמנו, עכשיו נדבר על המחיר". <שי חרמש (קדימה):> לא, הוויכוח על המחיר כרגע, על העיקרון הסכמנו. <חיים אורון (מרצ):> שי, תן לי לדבר לבד. לא הסכמנו על שום עיקרון, כי ועדת הקבלה ביישוב שיש לו ייחוד – אני תמיד נותן פה את הדוגמה של נווה-שלום, הכי קיצוני. בנווה-שלום, נכון, חנא? שוויון מוחלט בין יהודים וערבים. יש יותר משפחה אחת יהודית או ערבית, מביאים משפחה אחרת, למרות שיהיה תור של 20 או יהודים או ערבים, כי זאת המהות שלהם. אתם מכירים פה אדם אחד שיתנגד לזה? אם אנשים בחרו, עם כל המחירים שזה עולה, ומי שמכיר מקרוב, יודע כמה מחירים זה עולה. <ישראל חסון (קדימה):> למה? כי זה אידיאולוגיה שאתה מקבל אותה? כי צמחונות זה אידיאולוגיה שאתה מקבל? <חיים אורון (מרצ):> לא, כי אני מקבל את התפיסה – – – <ישראל חסון (קדימה):> ג'ומס, דבר על העיקרון. <חיים אורון (מרצ):> שמע, בדרך כלל מאשימים אותי שאני מדבר יותר מדי על העיקרון, שעל עקרונות אני יותר מדי מדבר. הוא אומר: על העיקרון הסכמנו, עכשיו על המחיר; אתה אומר: דבר על העיקרון. העיקרון שלי הוא פשוט מאוד: אם הייחוד הוא אמיתי – טבעונים, צמחונים, הומו-לסביים. <שי חרמש (קדימה):> קיבוץ שלך. <חיים אורון (מרצ):> סליחה, קיבוץ שלי, אם יש בו מאפיינים של קיבוץ עם שותפות, כן. אם זה הופך ליישוב קהילתי – – – <שי חרמש (קדימה):> הוא לא יישוב קהילתי. <ישראל חסון (קדימה):> אני לא מבין, תסביר לי למה חשבון בנק, יש לו ערך – – – <חיים אורון (מרצ):> אני הכנתי למחר דברי פרידה, להגיד שני משפטים על הקיבוצים, וההבדל הוא לא בחשבון בנק, עזוב אותי מהעניין הזה. הוא אמר את הנוסחה, חנא אמר את הנוסחה המדויקת. <שי חרמש (קדימה):> אבל זה לא – – – <חיים אורון (מרצ):> אם אני מתחלק אתך בנכסים שלי – – – <שי חרמש (קדימה):> רק בחשבון בנק? <חיים אורון (מרצ):> לא. <שי חרמש (קדימה):> רגע, כשאני מתחלק – – – <חיים אורון (מרצ):> לא, לא רוצה להתווכח אתכם יותר, כי אני חושב שאתם יותר מבינים ממה שאתם אומרים. תעזוב אותי מהוויכוח הזה. <שי חרמש (קדימה):> רגע – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת חרמש, עכשיו הוא כבר לא רוצה להתווכח, ואתה מפריע. <שי חרמש (קדימה):> חיים, להתחלק בבית-ילדים, בבית-תינוקות, במועדון, בחדר אוכל, ולא להיות – – – <חיים אורון (מרצ):> אתה לא ביישוב קהילתי, אתה לא מתחלק. אתה קובע מחיר כזה לבית-התינוקות, שמי שלא נמצא בשכר, לא יכול לבוא לשם, בדיוק כמו שכשעושים בית ב"אקירוב" – כשהבית עולה מ-5 מיליון דולר, זאת הסלקציה הכי גדולה. אל תספר לי סיפורים. <ישראל חסון (קדימה):> תגיד, בספסופה זה – – – <חיים אורון (מרצ):> לא, אני לא מסכים, עזבו אותי, אני לא יכול כבר גם בשעה הזאת – – – <שי חרמש (קדימה):> – – – <חיים אורון (מרצ):> לא, אתם מספרים על סלקציות. תאמינו לי, אני מכיר את הפטנטים האלה גם כן. בחינוך משותף. <שי חרמש (קדימה):> כן. <חיים אורון (מרצ):> מאה אחוז, אם זה חינוך משותף אמיתי, שאנשים שותפים בחינוך, זכותם לקבוע עם מי הם שותפים, אף אחד פה לא יגיד דבר אחר. <שי חרמש (קדימה):> הסכמנו. <חיים אורון (מרצ):> אז זרוק את החוק הזה לעזאזל. אין לך צורך בחוק הזה. הצורך הזה קיים – אתם יודעים את זה, לכן משנים היום במשגב תקנונים, להתאים אותם, לחסום באמצעותם. אין בן-אדם בארץ, ואם הוא קיים, אני מוכן ללכת עם כל אחד ולהתווכח אתו, שלא יאפשר ליישוב בעל מאפיינים ייחודיים מכל סוג שהוא, ציירים, פסלים, להגיד: חברים יקרים, זה המאפיין שלנו. אני לא רוצה להיכנס עם אוטו בשבת למקום שמגדיר שהוא דתי, ואני לא רוצה שאדם דתי ימנע ממני לעשות מנגל בשבת, אם היישוב איננו דתי. וביישוב טבעוני, אני לא עושה מנגל ברחוב. אלוהים אדירים, הבסיס – – – <שי חרמש (קדימה):> בואו נגדיר את הרשימה. <חיים אורון (מרצ):> עכשיו אני רוצה להגיד לך את המשפט האחרון, אין לי כבר יותר זמן. אתה חבר כנסת יחסית חדש, וחושב שנתנו לך מכשיר – מחוקק, ואתה מחוקק, ואתה מחוקק. המכשיר לא מתאים. 60 שנה חיינו בלי המכשיר הזה. אתם תביאו לזה, אני אומר לכם – – – <שי חרמש (קדימה):> אבל החוק משקף מצב קיים. <חיים אורון (מרצ):> באמת, שי. <שי חרמש (קדימה):> ג'ומס, אתה יכול לצעוק כמה שאתה רוצה. <חיים אורון (מרצ):> אבל מותר לי לדבר או שזה אסור לי גם? <היו"ר אורי מקלב:> אבל תן לו לסיים. <חיים אורון (מרצ):> לא רוצה, לא רוצה. די. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת חרמש, כל זמן שהיה ויכוח ברצון, בבקשה. חבר הכנסת שי חרמש, אבל זה בלתי אפשרי. הוא רוצה לסיים. <חיים אורון (מרצ):> החוק לא משקף שום מצב קיים. בוועדת הקבלה בקיבוץ שלי ושלך אין סוכנות יהודית. מאיפה הבאתם אותם לפה? <שי חרמש (קדימה):> – – – <חיים אורון (מרצ):> אה, זה כבר בעיה אחרת. אתם טרמפיסטים. לא טרמפיסטים, שמו אתכם על עגלה שנוסעת למקום אחר. הוא אמר בהתחלה, היושב-ראש של הוועדה: אנחנו חוקקנו חוק ציוני. זאת אומרת, במדינת ישראל בשנת 2011 אנשים יתיישבו בכל מקום בארץ כמו בימי "אנו באנו" על בסיס ציוני. ואני אומר: לא, זכותם להתיישב על קרקעות מדינה. וזה כל הנושא, ואתם עוברים עליו בעדינות, בעדינות אתם עוברים עליו. על קרקעות מדינה על-פי מאפיינים לא כאלה. ואם קיים יישוב שנכון, יש לו מאפיין של גודל, ולא 400 – אם הייתם מתפשרים על 200 – הם לא נתנו לכם להתפשר על 200, כי הם רצו דבר אחר. הם רצו לחסום את היישובים הקהילתיים, הם רצו ליצור גטאות יהודיים שימנעו מערבים להיכנס, הם רצו ליצור כל מיני גטאות, ואת כל הסיפור הזה עושים על הגב של ההתיישבות. ואני עולה פה כאיש התיישבות וזועק את זעקת ההתיישבות, כי אתם משתמשים בה לשווא. יישוב קהילתי של 400–500 איש הוא לא ההתיישבות כמו שאני מבין אותה, ואם יש 400–500 איש שרוצים לקיים יישוב עם מאפיינים ייחודיים אמיתיים, ניתן להם לקיים ועדת קבלה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים אורון. חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <שי חרמש (קדימה):> היושב-ראש, אנחנו נדרשים להשיב כי זה התקפות אישיות עלינו. <חיים אורון (מרצ):> אישיות? <שי חרמש (קדימה):> בוודאי, בוודאי, לא שלך. <היו"ר אורי מקלב:> בקריאות ביניים, חבר הכנסת שי חרמש? הוא עוד יכול לבוא בטענות שהפרעתם לו בנאום, לא מעבר לזה. אתה מגיע בתלונות? <חנא סוייד (חד"ש):> בלי ישראל ביתנו לא היה לכם חוק. <היו"ר אורי מקלב:> בבקשה, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחר כך – חבר הכנסת שלמה מולה. <ישראל חסון (קדימה):> בלי ישראל ביתנו לא היה לא אתך ולא עם אף אחד שום ויכוח, ואתה יודע את זה. <חנא סוייד (חד"ש):> נכון, לכן – – – <ישראל חסון (קדימה):> ועכשיו אני אומר לך, זה בערך כמו המצאת האש. מה שאתה אומר, שבגלל שהיא שורפת אסור להשתמש בה. עכשיו השאלה אם האנשים שהשתמשו בה עד היום היו מספיק אחראיים לטעמכם, כן או לא? זה הדיון. <חנא סוייד (חד"ש):> אתם ככה מפזרים – – – <היו"ר אורי מקלב:> בבקשה. יש לך חמש דקות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> ישראל, אתם כתבתם כאן "חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב". החוק הזה נולד והניסוח הזה כאן נולד מהסיפור של קעדאן. לפני עשר שנים משפחת קעדאן, עאדל ואימאן מבאקה, רצתה לבנות בית בקציר, ובעקבות הבג"ץ ההוא וכל הגלגולים שהיו נולד החוק שלכם. גם משפחת קעדאן נדחתה בנימוק של חוסר התאמה, ואתם עושים את החוק כדי לעקוף את פסיקת הבג"ץ. אלא שמה? אותה פסיקת בג"ץ היא מיוחדת וחשובה ביותר משום ששם יישב בית-המשפט העליון את הערכים היהודיים והדמוקרטיים עם העניין הזה הספציפי, והחוק שאתם עושים פוגע בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מה אמר בית-המשפט העליון? וזה כמה מלים על ציונות, שהיא לא הציונות שמובעת כאן בחוק הזה. פסק בית-המשפט בבג"ץ קעדאן: "מערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מתבקש כלל שהמדינה תנהג באפליה בין אזרחיה. המדינה מדינת היהודים היא, המשטר המתקיים בה הוא משטר דמוקרטי נאור שמעניק זכויות לכלל האזרחים, יהודים ולא יהודים, ואין אפוא כל סתירה", כתב ברק, "בין ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא, שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא, נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". והוא אמר את המלים האלה על הפסילה של משפחת קעדאן לקבל מגרש בקציר עקב חוסר התאמה. וכשאתם באים היום ומנסים לעקוף את הפסיקה הציונית הזאת על-ידי החוק הזה אתם מחבלים בדיוק במה שאתם רוצים לבנות כאן. <ישראל חסון (קדימה):> כמה מועמדים, לטעמך – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> עכשיו כמה מועמדים? תן לי שנייה. <ישראל חסון (קדימה):> תן לי שנייה שאלה. תן שאלה רגע. <ניצן הורוביץ (מרצ):> בוא אני אגיד לך, בוא אני אגיד לך. <ישראל חסון (קדימה):> אכפת לך – – – שאלה עובדתית? <ניצן הורוביץ (מרצ):> אין יותר מדי ערבים שעומדים בתור. <ישראל חסון (קדימה):> כמה מועמדים ערבים – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> לא, סליחה, זה הזמן שלי. שמענו אתכם מספיק. <שי חרמש (קדימה):> – – – וכמה לא התקבלו. <ישראל חסון (קדימה):> כמה – – – <שי חרמש (קדימה):> כמה פנו? מי פנה? <ישראל חסון (קדימה):> תענה, תן עובדות פעם. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אין הרבה מדי ערבים שעומדים בתור להתקבל ליישובים קהילתיים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בודדים, כי הם יודעים מראש שהם ייפסלו. <ישראל חסון (קדימה):> – – – האחרון עכשיו שהגיש בג"ץ שמבטל את כל ועדות הקבלה הקיימות. <היו"ר אורי מקלב:> ישראל, אתה גורם – – – <ישראל חסון (קדימה):> ג'ומס, אתה רוצה שנמשיך אתך? בעדי התקבל? אתה רוצה שאמשיך אתך? <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת ישראל חסון, עכשיו רשות הדיבור של ניצן הורוביץ. <ניצן הורוביץ (מרצ):> ישראל, אני מכבד אותך, בוא תן לי לסיים. <היו"ר אורי מקלב:> אפשר לדבר. <שי חרמש (קדימה):> אנחנו נדבר, אל תדאג. אנחנו לא ממהרים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אין יותר מדי ערבים שעומדים בתור להתקבל. <ישראל חסון (קדימה):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> ישראל, תן לי לסיים. אני לא מפריע לך, אל תפריע לי. ואותן משפחות, כדוגמת משפחת קעדאן, שאגב, אני הייתי שמח אם משפחה כזאת – אני לא יודע אם אתה מכיר אותם, אבל אני ממליץ לך להכיר, אולי זה יפיג חלק מהחששות והפחדים כאן שמנסים להלך על הבית הזה ועל המדינה הזאת. אני הייתי שמח אם אנשים כמוהם, סובלניים, פתוחים, רגישים, היו גרים בכל יישוב. תאמין לי, רק היו עושים טובה ליישוב. אבל אין הרבה כאלה, כי באופן טבעי, כמו שאמר ברכה קודם, אנשים רוצים לגור בקהילות שלהם וזה טבעי וזה בסדר, ואותם אלה שבכל זאת רוצים לגור בקהילה בעלת צביון אחר ומקבלים על עצמם לנהוג בהתאם לצביון, אז מה הבעיה שלכם בדיוק? מה הסיפור? ממה אתם כל כך מפחדים? ואותם בודדים שבאים בכל זאת, כדוגמת משפחת קעדאן, ממה נובע הרצון שלהם להגיע ליישוב כמו קציר? אני שואל אותך, ממה, כי הרי אנחנו לא חיים באיזה מציאות מדומה. <ישראל חסון (קדימה):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אתם רוצים להחזיק את המקל בשני הקצוות. גם לא בונים, מקפחים את המגזר, וגם כשאותם אנשים רוצים לעבור ליישוב אחר – לא, לא יקבלו. תחליט. תחליט, אתה רוצה לעשות פה אפרטהייד ואתה אומר: separate but equal, מה שנקרא נפרד אבל שווה, אז תעשה equal. equal אתה לא עושה, אבל separate אתה עושה. זה כל העיוות בסיפור הזה. זה כל העיוות. אתה יודע, אני הרי רואה את זה. זה לא רק בקציר. זה ביפו וזה בכל מיני מקומות אחרים, כל הסיפורים האלה. תשמע, אנחנו כאן מדינה קטנה מדי וצפופה מדי בשביל לעשות את כל ההפרדות האלה. באמת אני אומר לך. וענה לך ג'ומס בצורה עניינית ביותר, שבאמת קהילה קטנה – וג'ומס, זה לא 400 איש, זה 400 בתי-אב או משפחות. זה יכול להיות גם יישוב של 2,000 איש. <חיים אורון (מרצ):> זה מינימום. <ניצן הורוביץ (מרצ):> יישוב קטן, באמת קהילה שיתופית עם מאפיינים שיתופיים – גם היום היא מתנהלת בצורה הזאת, ואתה יודע את זה היטב. גם שי חרמש יודע. פה אנחנו מדברים בעיקר על הרחבות קהילתיות. הרחבות. זה שכונות של וילות שצצות בקצוות של יישובים לכל מיני אנשים שבאים לשפר דיורים וכו'. אני לא מבין למה בהרחבות כאלה, שהן נדל"ן לכל דבר, שי, ואין להן דבר עם שיתופיות או עם חיי קהילה, אתה צריך לעשות את הסלקציות האלה. <שי חרמש (קדימה):> זה – – – בפריפריה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> למה אתה צריך את זה? זה ממש לא נכון, ואתה יודע שאתה לא צודק. אתה יודע בדיוק על איזה יישובים אני מדבר. <שי חרמש (קדימה):> ניצן, עצור רגע. החוק – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה נדל"ן. נדל"ן. אני הייתי ראש ועד בית בבניין שלי המשותף בתל-אביב שש שנים. גם אני הייתי רוצה שלא תגור משפחה כזאת או משפחה אחרת. ואני אגיד לך עוד דבר, שי – הוועדות האלה, את מי הן פוסלות? אתה יודע את זה? אני מקבל תלונות על פסילה בוועדות. זה בעיקר אנשים, ואני אגיד את זה כאן בשקט, ממוצא מזרחי. זה הפסילות של הוועדות האלה שלך. תדע לך, זה לאו דווקא ערבים, כי אין הרבה ערבים שרוצים. זה משפחות ממוצא מזרחי שביישובים האלה לא רוצים אותן. ותדע לך את זה. <שי חרמש (קדימה):> אתה מוכן רגע להקשיב? אתה מוכן רגע להקשיב? <ניצן הורוביץ (מרצ):> ואם אתה אומר דבר אחר, אתה יודע שאתה לא אומר דבר נכון. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים, חבר הכנסת הורוביץ. <שי חרמש (קדימה):> לא, תקשיב רגע. אין נדל"ן, אין נדל"ן כי זה עוסק בפריפריה – – – בנגב ובגליל. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת שי חרמש, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <שי חרמש (קדימה):> – – – לגזרים. <היו"ר אחמד טיבי:> אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> הסיפור של הנגב והגליל – לא מחזיק מים הסיפור הזה. <שי חרמש (קדימה):> פעם שלישית תוציא אותי. <היו"ר אחמד טיבי:> בתוספת הורוביץ. <שי חרמש (קדימה):> אין נדל"ן. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אני מתנצל. אני רק רוצה להגיד לך, שי, לסיום – – <שי חרמש (קדימה):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת חרמש, קראתי אותך פעם שנייה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – שהתלונות הן של חיילים משוחררים שלא מתקבלים ליישובים האלה כי הם מעדה אחרת. עדה. ואתה יודע שזה נכון ואני אראה לך את המכתבים האלה. אני אראה לך. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> חוסר ההתאמה התרבותי שלך. החוק הזה מבטא חוסר התאמה בעצם מהותו. תרבותי. <היו"ר אחמד טיבי:> משפט אחרון, תודה רבה. חבר הכנסת שלמה מולה, שתיים וחצי דקות. <שלמה מולה (קדימה):> כמה? <היו"ר אחמד טיבי:> שתיים וחצי דקות. חצי ממה שיש לכל אחד. זה מה שאמרו לי. <ישראל חסון (קדימה):> אחמד, תתחיל להיות יותר קשוח. <היו"ר אחמד טיבי:> יותר מזה? <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני, ראשית כול, לא מייחס שום יחס גזעני לישראל חסון ולשי חרמש; שני החבר'ה האלה, שני החברים הטובים שלי בסיעת קדימה, אני יכול להגיד אפילו – הטובים מאוד שלי. יחד עם זה, אני לא מוכן, לא יכול לקבל את הצעת החוק הזאת כפי שהיא. אני אנסה לנמק מדוע בצורה הכי תמציתית שאפשר. החוק הזה בא להפלות בצורה מובנית גם על רקע כלכלי, גם על רקע חברתי, לא רק על רקע המרקם החברתי-התרבותי. אם אתה, אין לך מספיק כסף, אתה לא תוכל לבוא להיות חבר ביישוב שלנו. זאת אומרת, רוצים לבנות יישוב אליטיסטי, יישוב שבו רק אנשים מגוון אחד יכולים לחיות. זה דבר אחד. הדבר השני, אדוני היושב-ראש, אני רוצה שהחברה הישראלית תהיה חברה רב-תרבותית. אנחנו רוצים שבחברה הרב-תרבותית הזאת, כל האנשים במדינה הזאת יחיו חיים שווים, שהשירותים יהיו נגישים לצ'רקסים, לדרוזים, לערבים, לעולים, לזוגות צעירים, לנכים, לחולים, לכולם. המשאבים הלאומיים של המדינה, לצורך העניין גם החיים המשותפים, צריכים להיות נגישים לכולם. כאן מגיע בעצם הוויכוח האמיתי, לאו דווקא רק האפליה על רקע דת נגד הערבים. אני רוצה לשאול: האם עולי אתיופיה יכולים להתקבל ליישוב הזה? האם עולה ספרדי יכול להתקבל? האם עולה חדש שהגיע לפני שנה יכול להתקבל ליישוב הזה או לא? האם עולה מחבר העמים שהגיע יכול להתקבל או לא? <היו"ר אחמד טיבי:> הוספתי לך שתי דקות. <שלמה מולה (קדימה):> הוויכוח הוא בעצם לאו דווקא רק ויכוח לאומי, שבו אנחנו גוררים את עצמנו בעצם לוויכוח קשה. אבל אנחנו צריכים לדבר על הפנים של החברה הישראלית – איזו חברה אנחנו רוצים שתתהווה כאן. זאת בעצם השאלה. זאת שאלה מהותית, רצינית ביותר. מי קובע האם המרקם החברתי-התרבותי של שלמה מתאים למרקם החברתי-תרבותי של ישראל? מה, קבוצה של אנשים יחליטו? למה? עכשיו, אני שואל. אני גם אומר לך, שי. אתה בא ואומר, בעצם מכשירים את המצב הקיים. אם מכשירים את המצב הקיים, למה צריך חוק? בשביל מה? למה צריך את החוק? אנחנו התווכחנו עליו בוועדה הרבה. <ישראל חסון (קדימה):> יש בג"ץ שדורש לבטל את המצב הקיים. אתה מבין? <שי חרמש (קדימה):> יתירה מכך, יש בג"ץ שמורה – – – <שלמה מולה (קדימה):> עכשיו זה עוד יותר חמור. אז אני אומר לך, זאת אומרת מה שאנחנו באים ואומרים – אתה אומר לי עכשיו: אני כן מחוקק חוק עוקף-בג"ץ. כאשר בג"ץ מפרש את החוקים במדינת ישראל, הוא בא ואומר: יש אפליה מובנית. ואז אתה בא ואומר: יאללה, בוא עכשיו נחוקק חוק עוקף. <שי חרמש (קדימה):> מולה, אתה חבר שלנו, תקשיב לנו רגע. בג"ץ הנחה אותנו, אמר הבג"ץ: אני לא עוסק בחקיקה. הדבר הזה ראוי, חִזרו למחוקק. <היו"ר אחמד טיבי:> אדוני, אדוני, אני לא הרשיתי לך. לא הרשיתי לך. בבקשה, תמשיך. <שי חרמש (קדימה):> סליחה. סליחה, אדוני היושב-ראש. אני מכבד אותך. <היו"ר אחמד טיבי:> אתה תחת אזהרה פעם שנייה. <שלמה מולה (קדימה):> הדבר הנוסף שאני רוצה לבוא ולהגיד – אני, בניגוד אולי לחברים אחרים, אני סיירתי ביישובים. לפני שבאתי לחוק באתי, הלכתי, ראיתי, התארחתי, ובאמת אני בחלק מהדברים בהחלט שוכנעתי, יש צורך מסוים באיזה סוג של ועדות. אבל בסופו של דבר, מה שאתה, ישראל, אני אומר לך, מה שאתה לא אומר – – – דודו רותם אומר את זה בריש גלי, בא ואומר: אני מחוקק את החוק הזה כדי להפלות ערבים. הוא אומר את זה בריש גלי. זה כתוב בפרוטוקול. אז איך אפשר בכל זאת להיות שלם עם חוק שכזה? <ישראל חסון (קדימה):> ואני אומר שאני לא. <שלמה מולה (קדימה):> אני בא ואומר, הצעת החוק הזאת היתה ראויה להיות נידונה. אין לי ספק שביישובים צריך שיהיה איזה תהליך של קבלה. אבל להכניס את המשפט הזה שיהיה אפשר לפסול אדם אם הוא לא מתקבל על רקע המרקם החברתי-תרבותי שלו? לא מתאים? אני חושב שאנחנו מפספסים את החוק. ודבר נוסף, אני בעד פיתוח הנגב והגליל. מדינת ישראל יכולה לבוא ולהגיד: אני נותן יותר משאבים, אני רוצה לתת לזוגות צעירים להגיע לכאן. אבל לא צריך ועדות קבלה בשביל זה. המדינה יכולה לתת יותר סובסידיה, יכולה לתת יותר הנחות, יכולה לתת יותר משכנתאות, יכולה לעודד צעירים להגיע ממרכז הארץ לפריפריה, גם לגליל, גם לנגב. אבל מה שקורה כאן, המדינה לא מציעה שום דבר, אבל אתה מייצר איזושהי קבוצה של אנשים עם יכולת כלכלית, שיהיו יחד, אבל האחרים לא יכולים להתקבל. לכן, הצעת החוק – במדינה שבה אנחנו רוצים שנהיה, מדינה רב-תרבותית, יש בעיה קשה מאוד בחקיקה כזאת. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. שבע דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, גם בשעת לילה מאוחרת, לילה שייזכר כלילה ארור, מקולל, אנחנו מתייחסים להצעת חוק שאי-אפשר לטפל בה, אלא אם אנחנו מכניסים לדיון את נתוני הבסיס של הסכסוך בארץ הזאת. ונשאל את השאלה: של מי האדמה הזאת לעזאזל? <שי חרמש (קדימה):> למה "לעזאזל"? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ומי נתן זכות למאן דהוא למנוע מתושבי הארץ המקוריים לגור היכן שהם רוצים, למנוע מהם כערבים וכתושבי הארץ המקומיים, המקוריים, מלגור במולדתם-ארצם? החוק מנוסח גם הוא – אני חייב להשתמש במלה הזאת עוד פעם – בצורה נבזית, והנבזות טמונה באותו סעיף שמתנה קבלה באיזשהו תקנון פנימי של היישוב. וזה בעצם נותן לכל יישוב, כולל קיבוצים וכולל יישובים משותפים, להכניס אל תוך התקנון סעיפים שימנעו מערבים לגור בגלל היותם ערבים. לכן, העניין של השותפות לא עומד כאן, כי אי-אפשר להשתית. השאלה, על מה השותפות ועל מה משתיתים את השותפות? ואני אביא דוגמה חיה. למה לי לדבר על דברים תיאורטיים? אני יכול לצטט כאן מאותם יישובים כמו יובלים, כמו מנוף וכמו אבי"ב, שכתבו בתקנון שלהם דרישה להאמין ולאמץ את ערכי ההתיישבות הציונית. אחד היישובים הגדיל לעשות ואמר: אנחנו יישוב עם לכידות חברתית, אידיאולוגית, שמושתתת על ערכי הציונות, המורשת היהודית וההתיישבות הציונית. זה שותפות, אבל היא מדירה, מרחיקה ומונעת אזרחים ערבים. לכן, השאלה היא לא שאלה של שותפות או שכנות. זאת לא השאלה. השאלה היא, בסופו של דבר, בשורה התחתונה, כיצד ואיך ובאיזה צורה מונעים מאזרחים ערבים לגור. חוק מגורי הקבוצות מ-1950 של האפרטהייד בדרום-אפריקה – מדובר בהעתק נאמן למקור ונאמן לערכי האפרטהייד. ואותן טענות. הגזענים לא משתנים. אותן טענות. הזכות להתפתחות נפרדת, לשמירה על המרקם החברתי. אותן טענות. לא ישראל חסון, לא חרמש ולא רותם – אתם לא מקוריים. אני לא שמעתי טענה מקורית אחת כאן. רק תזכרו טוב מאוד של מי האדמה הזאת, לעזאזל. אנחנו אמרנו והצענו לכם הצעה לחיות ביחד, בשוויון מלא, ללא אפליה, ללא גזענות, ואתם דוחים את היד המושטת שלנו לחיים משותפים ואומרים לנו: אנחנו רוצים להפלות אתכם, אנחנו רוצים להשית עליכם משטר של אפרטהייד. ואתם דוחקים אותנו לפינה ומתפלאים שאנחנו צועקים ומתפלאים שאנחנו זועקים. אתם לא מבינים שכשאתם חותכים את הידיים שלנו, זב הדם שלנו. וכשמכים בנו ומענים אותנו, כואב לנו. אבל אתם רוצים גם לדכא, גם לדחוק, גם להיות גזענים, ותגידו לנו: תשבו בשקט. זה מה שאתם מבקשים. על איזה דמוקרטיה אתם מדברים? מי יאמין לכם כשאנחנו נציג בפני העולם את החוק הזה ונראה לכולם באותות ובמופתים שהוא העתק נאמן למקור הדרום-אפריקני שלו? אתם רוצים למנוע מתושבי הארץ המקוריים, הפלסטינים, לגור ביותר מ-70% מהמולדת, מהארץ, ואחר כך אתם הולכים לעולם ואומרים: אנחנו דמוקרטיה. זה הפך לבדיחה. זה הפך לבדיחה. ולכן, החוק הזה הוא פסול. כל אדם בעל מצפון יצביע נגדו, אבל הכנסת הזאת מלאה אנשים חסרי מצפון. מדובר בגזענים, אין הנחות לאף אחד ואסור לתת הנחות. אתם יודעים בדיוק, טוב מאוד, למה אתם רוצים את החוק הזה. אף אחד לא יכול לגלגל עיניים למעלה בטענה של תמימות: זו לא הכוונה שלנו. אני לא מאמין לכם. לא שכנעתם אותי. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני יודע, כבוד היושב-ראש, שמאחורי כל רשעות תמיד יש תירוצים. רשעים הם מלאי תירוצים, וגם לרשעות הזאת יש הרבה תירוצים. יש מניעים ויש מטרות. אני לא אומר שזה – איך אומרים? זה לא שטן, רוע בהתגלמותו ללא מניע וללא מטרה, אלא יש כאן רשעות וגזענות, שהיא בעצם גזענות קולוניאליסטית. היא לא שונה כהוא זה מגזענותם של רבני צפת. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חברת הכנסת חנין זועבי. שבע דקות. ההצבעה הולכת ומתקרבת, כי אחד הדוברים לא נמצא פה. בבקשה, שבע דקות. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מי אומר שאין הצדקה לשמור על זהות, לשמור על תרבות ועל אפיונים של תרבות ושל זהות? מסכימים. יש זכות לשמור על תרבות, והיא זכותו של היחיד והיא זכותה של הקבוצה שלו, ועוד איך, אולם בענייני זכויות וזהויות צריכים להיות זהירים. שאלה של שמירה על תרבות קיימת כאשר ורק כאשר יש איום על תרבות ועל זהות. כאשר אין איום, אז לא על תרבות רוצים לשמור אלא על יתרונות. 82% מהאדמות של הערבים הופקעו. המדינה הזאת בנתה מאות ערים ויישובים ליהודים על הקרקע שהופקעה. המדינה שולטת בקרקע. היישובים הקהילתיים עצמם, שמדברים עליהם כאן, הוקמו על קרקע, על הקרקע שהופקעה מהערבים. המדינה שולטת, לא מתירה לערבים לבנות אפילו על 2% מהאדמה שנשארה ברשותם. אז הרוב שולט, הרוב אדון. הרוב שולט בקרקע ובייעודי הקרקע. לכן, לרוב הזה אין צורך להסתגר בשביל לשמור על תרבותו ועל זהותו. למה הרוב יסתגר? בשביל לשמור על האופי שלו? הרוב דווקא מתפשט ושולט בשביל לשמור על האופי שלו ובשביל לשמור על הריבונות שלו, כמו שכל רוב חזק עושה. אז מה, בשביל לשמור על זהות צריכים גם להתפשט וגם להסתגר בו בזמן? תחליטו מה אתם רוצים, להתפשט ולהפקיע אדמות ולהשתלט על האדמות של הערבים או להסתגר? שניהם ביחד אי-אפשר. פשוט לא משכנע. תחפשו תירוצים אחרים חוץ מאשר שמירה על זהות ושמירה על אפיונים. הרוב מתרחב, בונה פה, בונה שם, לא מכיר בכפרים שלמים, לא מכיר בבעלות הילידים על הקרקע. רוב כזה פשוט לא מסתגר, לא מסתגר בתוך קהילות קטנות של יישובים קהילתיים כאילו הוא הנרדף. רוב אלים כזה לא מסתגר על מנת לשמור על תרבותו וייחודו. זהו המיעוט שמסתגר, וההסתגרות היא תמיד, תמיד, ברירת המחדל של החלש, של המיעוט, והיא לעולם אינה בחירה חופשית של הרוב. הרוב מתפרע, הרוב מתפשט, הרוב עושה את הכול. הופך את ההיגיון, הופך תיאוריות פוליטיות שלמות, מייהד את הכול – את המרחב, את ההיסטוריה, את ספרי הלימוד, את העמותות, את המרצים, את שמות הכפרים, את הזיכרון הקולקטיבי, משכתב את ההיסטוריה. זה מה שהרוב עושה. אז תחליטו, אתם הרודפים או הנרדפים? תחליטו. לא עומדת מאחורי יוזמי החוק הזה התודעה של הרוב. גם לא עומדת מאחורי יוזמי החוק התודעה של מיעוט. מאחורי יוזמי החוק עומדת תודעה שהיא הרבה יותר גרועה משתיהן. מאחורי החוק הזה – (אומרת בשפה בערבית: טוב, רק כשג'מאל יסיים אמשיך. ג'מאל, קולך מגיע לפה.) <היו"ר אחמד טיבי:> אתה נקרא לסדר, ג'מאל זחאלקה. <חנין זועבי (בל"ד):> מאחורי החוק הזה עומד רוב עם פסיכולוגיה של מיעוט. מאחורי החוק הזה עומדת אלימות של רוב, עם תחושת המסכנות והנרדפות של המיעוט. זה הכי קטסטרופלי שיכול להיות. הקטגוריה הכי גרועה. רוב רודן עם פסיכולוגיה של קורבן נרדף. אז זה לא בדיוק הסיפור של שמירה על זהות. יש סיפור אחר מאחורי החוק הזה. המטרה היא דווקא להדיר, לא לראות ערבים בסביבה. זה מה שאומרים ורוצים 74% מהיהודים במדינה. העניין אפילו אינו עניין של שליטה, העניין הוא שלא רוצים לחיות עם ערבים, לא רוצים לשמוע ערבית, לא רוצים להכיר במציאות המרה הזאת, שכנראה באנו לארץ לא ריקה. דרך אגב, נטייה טבעית היא לגור עם אנשים שלא כל כך שונים מאתנו. זה עניין טבעי, זה עניין אנושי, אפילו לחפש אנשים שדומים לנו בסגנון החיים. זה משעמם, אבל זה מאוד טבעי. אבל לחפש הרמוניה זה שונה מאשר לכפות הרמוניה, ולכפות הרמוניה מטעם הרוב על המיעוט זה כבר סיפור של שתלטנות. לכפות הרמוניה זה גזענות, כי זה מלווה בשנאת האחר. לכפות הרמוניה מטעם הרוב על המיעוט זה אפרטהייד. המחוקקים אומרים שהחוק אינו גזעני, שהפרשנות הזאת של גזענות עושה להם עוול. אז בואו תראו איך האנשים "הרגילים", הרגילים גם לגזענות, מפרשים את החוק. כותבים – אני ראיתי את זה באתר של חברת הכנסת יחימוביץ: מטרתה של החקיקה של חוק ועדת הקבלה היא למנוע השתלטות של ערבים או חרדים על יישובים, וזה אכן הכרחי. אנחנו צריכים להיות בעד מציאות של מדינה דמוקרטית שבה יש היגיון, יש הצדקה מוסרית ופוליטית לחוקים שיגנו וישמרו על התרבות ועל הזהות של קבוצות שונות באוכלוסייה. <קריאה:> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אולם, זה מאוד שונה מאפרטהייד והפרדה לאומית במגורים ובקרקעות, ובקרקעות שהן שלנו, של הערבים. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – לא נמצא. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה; אחרון הדוברים, ודאי. בבקשה, אדוני. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אחרון הדוברים, אני אחרון הדוברים. הוכרז. יש תקנון. הוכרז. <היו"ר אורי מקלב:> כן, כן, בבקשה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> רגע, הוא רשום בדוברים? אני צריך להבין, הוא רשום בדוברים? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, יש מבול של הצעות שנאה בכנסת הזאת. הכנסת הזאת היא הכנסת הקיצונית ביותר, הקשה ביותר, האכזרית ביותר והגזענית ביותר. אני משמש כחבר כנסת, אדוני היושב-ראש, מאז 1999. היו הרבה מופעי שנאה, הצעות פה ושם, אבל כנסת שבאופן סיסטמטי, שבוע אחרי שבוע, מצביעה ומקבלת ברוב אוטומטי דורסני כל הצעת חוק מתלהמת, קיצונית, מלאת שנאה לערבים באשר הם ערבים – לא היתה כנסת כזאת. לא היתה כנסת כזאת. אין, אין שבוע כמעט שלא עובר חוק כזה. ולכן, אני – אתם מפריעים לי, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורי מקלב:> בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה. ולכן, נשאלת השאלה: מה הסיבות לאפיון של הכנסת השמונה-עשרה, שהיא הכנסת הגזענית ביותר? מה האידיאולוגיה מאחורי ההבחנה? א. דעת קהל. הגזענות הפכה להיות "מיינסטרים" בחברה הישראלית, נכון, אבל יש גם ביטוי של הפיכת הגזענות ל"מיינסטרים", והוא קיומה של מפלגה שלמה, שהפרקטיקה שלה, ההתנהלות שלה, דרך החיים, ההשקפה, האידיאולוגיה היא גזענות, היא שנאת האחר, שנאת הערבי. היא פורטת על הנימים היצריים, מזינה את הגזענות ברחוב וניזונה ממנה. השנאה לערבים ולחברי הכנסת הערבים היא "טיקט" מנצח. זה מתבטא בקלפי ולכן מגבירים ומשדרגים את השנאה והגזענות. למפלגה הזאת קוראים ישראל ביתנו. היא עומדת מאחורי הרוב המוחץ של החוקים המובאים כאן לכנסת להצבעה. אין חוק שיש בו אלמנט של שנאה לערבים, שנאה לפלסטינים, דיכוי, הדרה, אדנות, דחיקה, שלא עובר, גם אם יש בו סעיף שמדבר על עיגול הריבוע. הכול עובר. הקואליציה מתגייסת באופן אוטומטי ומצביעה כאיש אחד בעד הצעות שלפעמים בגרמנית היו נשמעות אחרת. היהודים, יותר מאחרים, צריכים להכיר את ההיסטוריה שלהם, לקרוא היטב את ההיסטוריה היהודית ולראות מאיזה סוג של הדרה וגזענות ודחיקה סבלתם, איזה חוקים חוקקו נגד היהודים באירופה. מה אומרים הרבנים היום ברחובות? איזה פסקי הלכה יש? איסור על נישואי תערובת – אתם זוכרים את זה מאיפשהו? או שמא צריך ערבי כאן מעל הדוכן שיזכיר לכם מה ההיסטוריה שלכם? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מה זה החוצפה הזאת עכשיו? מה, בגלל שמאוחר פה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> האמת היא שחלק מכם עובר תהליך של הכחשה. הוא חושב שהוא הקורבן התמידי, הוא הקורבן של היום, כאשר הוא יום-יום מפיל קורבנות, או פיזית או זהותית – מפיל קורבנות וזועק לשמים: הצילו. מפיל קורבנות וזועק לשמים: מתנפלים עלי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הקוזק הנגזל – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> והנציגים – הכנסת הזאת יש בה נציגות מובהקת של תיאוריה גזענית שהוצאה מחוץ לחוק שפורחת כאן. רבים נוהרים אחריה. תיאוריה כהניסטית, שנאה מהולה באנטי-ערביות בדם של האנשים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ולכן, נשאלת השאלה: איזה פרקים בהיסטוריה שלכם החסרתם? איזה פרקים בהיסטוריה שלכם החסרתם? <נסים זאב (ש"ס):> תגיד לי – – – השיעים שוחטים את הסונים – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> – – – לך תראה מה קורה בסוריה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורי מקלב:> אני אגן עליך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה. חוק ה"נכבה", חוק הנאמנות, חוק ועדות הקבלה – ואתם יודעים היטב למה הבאתם את החוק הזה. אגב, סוד גלוי הוא שגם כיום פרקטית יש סלקציה. מה? ערבים נוהרים? א. ערבים לא נוהרים, לא לקיבוצים ולא ליישובים, כדי להתגורר שם; ב. כשהם נוהרים, מקבלים אותם היום, בלי חוק? אבל למה, לעזאזל, אתם רוצים לעגן את הסלקציה הנוראה, הגזענית הזאת, בחוק שייכנס לספר החוקים? מה האיום על היישובים so called קהילתיים? מה האיום פתאום? מי מאיים לבוא לגור באבי"ב או בקיבוץ זה או אחר? בקיבוץ של שי חרמש יש ערבים שמתדפקים על הדלת? מאיימים על ההרמוניה והלכידות החברתית? אני לא בעד שערבים ינהרו ליישובים האלה, אני אומר את זה בריש גלי. אמרתי בצורה ברורה ביותר, ואנחנו חוזרים ואומרים: יש הבדל בין רוב ומיעוט בכל חברה דמוקרטית הקוראת לעצמה חברה שוויונית. יש זכויות למיעוט, יש הגמוניה לרוב. רוב בדרך כלל לא חושש, מיעוט חושש. מיעוט רשאי לשמור על ייחודו. הוא חייב לשמור על הזהות שלו ועל הייחוד שלו, ומותר לו, אם ירצה, לפרוץ את המצור של הקולקטיב הקטן, להתגורר ביישוב אחר, לפרוץ ולגור בעיר, בעיר הספר, במטרופולין, בקיבוץ, אם הוא רוצה. אבל הם לא רוצים. הרוב לא צריך לחשוש, כי הוא חזק, הוא השליט. יש לו המפתחות, הוא פותח, הוא סוגר, הוא מכניס, הוא מגרש. המיעוט לא יכול. כפי שאין סימטריה בין כובש לנכבש, אין סימטריה בין רוב למיעוט במדינה הקוראת לעצמה מדינה דמוקרטית. אני כל שנה מגיש הצעת חוק להקצאה שוויונית של קרקע, אדוני היושב-ראש, ותמיד דוחים, והממשלה מתגייסת כדי להפיל את החוק הזה, והוא נופל. אז גם לא נותנים חלקות לערבים, גם אין תוכניות מיתאר, גם לא בנו ולו יישוב ערבי אחד מאז קום המדינה, לא בגליל ולא במשולש. ובסוף, אם יש אופציה אצל אחד, פה או שם, לפרוץ את המצור, את התשתיות הלקויות, את היעדר הכבישים והיעדר המתנ"סים, אתם רוצים לחסום בחוק את האופציה הזאת. אדוני היושב-ראש, יש למיעוט זכות לייחוד. אני רוצה להזכיר לאלה ששכחו היסטוריה: היה מקרה של מר אלטשולר. אלטשולר היה יהודי חילוני, שהיה בעל מסעדה בתל-אביב בתקופת המנדט הבריטי. עיריית תל-אביב, בזמנו, קנסה אותו מכיוון שפתח את המסעדה בשבת. הוא פנה לבית-המשפט המנדטורי, ובשל הפנייה הזאת הוציאו אנשי רוח, אישי ציבור מתל-אביב, כרוז נגדו. רוב אלה שהוציאו כרוז נגדו היו חילונים. הם פנו אליו בטענה כי הוא פוגע בייחוד שלהם כיהודים; בתקופת המנדט. התנהלות זאת והתנהגות זאת היא אופיינית למיעוטים. כך גם המיעוט הערבי, מצד אחד רוצה לשמור על הייחוד שלו כמיעוט – ורוצה לפרוץ, אם תינתן לו האפשרות, את המצור עליו ועל זהותו. הנרטיב שלו הוא בלתי ניתן לערעור. הוא קם לתחייה. לכן הוא מדאיג את הרוב. אדוני היושב-ראש, אם בהיסטוריה עסקינן, אני רוצה – פתחתי ודיברתי על השנאה. על השנאה הנוראה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> עד מתי – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מבין שזה מציק לכם, מה שאני אומר. מה שעתיד, יציק לך עוד יותר. אבל תקשיב היטב. כיהודי תקשיב היטב למה שאני אומר. כיהודים תקשיבו היטב למה שאני הולך לומר עכשיו. תלמדו שיעור בהיסטוריה. <שי חרמש (קדימה):> הרחקת לכת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תקשיב. אדוני היושב-ראש, דיברתי על השנאה, שהיא החוט המלכד, האידיאולוגיה המלכדת של חלקים בבית הזה; בעיקר של מפלגה אחת כאן, שנגררים אחריה רבים. בלי לקשר או להשוות, ועידת ואנזה, אדוני היושב-ראש – תקשיב טוב לכל מלה שאני הולך להגיד, תקשיב טוב לכל מה שאני הולך להגיד – להבדיל אלף אלפי הבדלות, כאשר – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת טיבי, רק הזמן עבר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אוקיי. מפריעים לי, אני מסיים. בוועידת ואנזה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ואני לא מדבר על "הפתרון הסופי", כאשר התכנסו 14 נציגים באותה וילה בברלין, נסקרה המדיניות שיש לנהוג כלפי יהודים. ונאמר שם שהמרכיבים העיקריים הם דחיקת היהודים מתחומי החיים ומרחב המחיה של העם הגרמני. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> חצוף אחד. מנוול אחד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תקשיב טוב. אני לא מדבר, לא על הרג, לא על "פתרון סופי". דחיקה ממרחב המחיה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ואז, ואז – – – <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ואז קם אחד היושבים – – – <נסים זאב (ש"ס):> תרד כבר, מנוול. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> קם אחד היושבים – – – <נסים זאב (ש"ס):> תרד כבר. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> מסית ומדיח – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה לא יודע על מה אתה מדבר. את ההיסטוריה שלך אתה לא יודע. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת נסים זאב, שב בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה לא יודע על מה אני מדבר בכלל. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, תשב. <נסים זאב (ש"ס):> תרד. לך לישון. תרד, מנוול אחד. תרד מפה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה לא יודע על מה אני מדבר. <היו"ר אורי מקלב:> – – – הסדרנים, בבקשה. חבר הכנסת נסים זאב, שב במקום בבקשה. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אתה לא נותן את הרשות. בבקשה, שב במקום. שב במקום. חבר הכנסת טיבי, רק – – – <נסים זאב (ש"ס):> עוד חמש דקות – – – <היו"ר אורי מקלב:> אני אתן לו כמה שאני אחשוב שאני אתן לו. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – תלך לעזאזל ותרד מהבמה. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה תשב במקום. <חיים אורון (מרצ):> די, די, די. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מה די? מה די? מה, מדברים פה על השואה. אתה מהשואה. אתה מצדיק אותו? <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו מאפשרים לך להמשיך לדבר. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מה אתה עושה ככה? שמעת אותו. יש גבול גם לדברים האלה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. אני שמעתי. בסדר, אני מנהל. תודה. שב במקום. אורי אריאל, שב במקום. <קריאות:> – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אני מבקש ממך לשבת במקום. הוא ימשיך לדבר, הוא יסיים במשפט אחרון. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה, תודה רבה. לא תנהלו לי פה. חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. בבקשה. חבר הכנסת נסים זאב, שב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אחמד טיבי, תמשיך לדבר. חבר הכנסת בן-ארי, חבר הכנסת בן-ארי, אני מבקש. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת ברכה, חבר הכנסת ברכה, אתה מפריע לחבר סיעתך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני, לסיום אני אומר את הדברים גם כשהם קשים, כי החוק לגבינו, והחוקים האלה, שמטרתם לדחוק את הערבים ממרחב המחיה, כאן, בארץ הזאת שבה נולדנו, שבה נולדנו – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> תלך מפה לרמאללה. <נסים זאב (ש"ס):> אתם, יש לכם גן-עדן פה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לך לרמאללה – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אורי אריאל, אורי אריאל, תן לו לסיים לדבר. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לא אתן לו. <היו"ר אורי מקלב:> אתה לא תיתן לו? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לא. לא. <היו"ר אורי מקלב:> אני אגיד לך לצאת החוצה אם אתה לא תיתן לו. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – כל הזכויות. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. חבר הכנסת זאב, אני אוציא אותך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> הוא ימשיך לדבר, משפט סיום. הוא יסיים להגיד את המשפט שלו. זה לא יעזור. <נסים זאב (ש"ס):> שיסיים כבר, לעזאזל. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. לא לפי הקצב שלך. <נסים זאב (ש"ס):> שילך לשבת – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי אתה שתגיד לו – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת ברכה, תן לו בבקשה להמשיך לדבר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה – – – אז גם אתה מנוול. <עפו אגבאריה (חד"ש):> גם אתה מנוול. גם אתה מנוול. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אגבאריה, חבר הכנסת אגבאריה, אל תפריע לו. תן לו להמשיך לדבר. כולם כבר התעוררו. הצלחנו לעורר את כולם. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, באותה ועידה התכנסו 14 איש – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אורי אריאל, אני מבקש ממך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני שמעתי אותו – – – <היו"ר אורי מקלב:> תן לו להמשיך לסיים את המשפט שלו. הוא יכול לסיים, ואתה לא תצנזר את הדברים שלו. משפט סיום, תן לו משפט סיום. אתה לא נותן לו לדבר. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני לא אתן לו לדבר פה. <היו"ר אורי מקלב:> אז אתה תצא החוצה. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <נסים זאב (ש"ס):> הוא לא ידבר דברי בלע. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, עכשיו אני אוציא אותך. לא תהיה לי ברירה. אני אוציא אותך ממש. <עפו אגבאריה (חד"ש):> תוציא אותם, מה קרה? תוציא אותם. <היו"ר אורי מקלב:> בפעם הבאה של הפרעה, אני אוציא אותך החוצה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> תוציא אותם. תוציא אותם, מה קרה? <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אמרתי בתחילת דברי, בלי להשוות, עם אלף אלפי הבדלות, באותה ישיבה התכנסו 14 איש ודיברו על דחיקת היהודים ממרחב המחיה ומתחומי החיים. גם כאן מרגישים הערבים שדוחקים אותם ממרחב המחיה, ובעיקר מאדמתם שלהם – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לך לעזה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – שבראשית הופקעה מהם, וכעת אוסרים עליהם לגור עליה. נשאלה השאלה של אחד ממפקדי הישיבה ההיא – – – <היו"ר אורי מקלב:> נא לסיים. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – נשאלה השאלה, שממשיכה להדהד עד עצם היום הזה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אמר ראש הישיבה: אחרי שנגרש את היהודים, מה נעשה עם כל השנאה שנשארת? <נסים זאב (ש"ס):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ואני שואל אותך, ליברמן, ואני שואל את ישראל ביתנו, ואת כל הגזענים – – <קריאות:> או, או. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – לאיפה תובילו את השנאה אחרי שתגרשו אותנו? <נסים זאב (ש"ס):> – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. נא להוציא את חבר הכנסת זאב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לאיפה תובילו ותוליכו את השנאה? <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, נא לצאת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בוז לכם. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, נא לצאת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בוז לכם, חבורה של גזענים, של פאשיסטים. <נסים זאב (ש"ס):> או. או. או. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, נא לצאת החוצה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – מההיסטוריה של העם היהודי. <נסים זאב (ש"ס):> קדאפי. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לך לעזה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתם לא מביישים כל ערך דמוקרטי, אתם מביישים כל ערך אנושי. ואני ממשיך להטיח בכם מעל הדוכן הזה – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה לצאת החוצה. חבר הכנסת נסים זאב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – לאיפה תובילו את השנאה – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אורי אריאל, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – ואת הגזענות? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לך לעזה. (חבר הכנסת נסים זאב יוצא מאולם המליאה.) <היו"ר אורי מקלב:> אורי אריאל, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, תודה רבה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לאיפה תובילו את השנאה הזאת? חבורה של גזענים גמדים. <היו"ר אורי מקלב:> נא לסיים. תודה רבה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בוז לך ובוז לכם. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. רבותי, לפני שאנחנו נעבור להצבעה – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אורי אריאל, בבקשה. אתה כבר בקריאה לסדר פעם שנייה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה, שלוש דקות מהצד. רבותי, נא לא להפריע. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה שנאם כאן קודם חושב שהזיכרון שלנו קצר. הוא, שהיה יועץ של רב המרצחים, יורשו של היטלר – – <חנא סוייד (חד"ש):> שב – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – יורשו של היטלר, שרצח פה נשים וילדים. זה שהתחבק עם מועמר קדאפי ולא נתן לו שמלה. זה אחמד טיבי, שאמר: אנחנו נטפל בגלעד שליט. זה אחמד טיבי שאמר כאן – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אורי – – – <היו"ר אורי מקלב:> הוא בזכות דיבור. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – ערבים – – – <היו"ר אורי מקלב:> יש לו זכות דיבור. הוא נמצא ברשימה, יש לו זכות דיבור. אני גם מגן על המיעוט. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מזמין אתכם, חברי הכנסת, להיכנס לאתר YouTube ולכתוב "אום-אל-פחם". בסרט הראשון שמופיע רואים את אחמד טיבי בהפגנה, ששם צועקים "אטבח אל-יהוד". אני רוצה להזכיר לכולם, לא צריך להיות היסטוריון או ללמוד איזה תואר שני או תואר שלישי באוניברסיטה כדי לדעת מי היו ממשיכיהם של הנאצים ושותפיהם, מי היה חאג' אמין אל-חוסייני, מי אמר ב-1948 שהם ישמידו אותנו ויזרקו אותנו אל הים, מי ניסו לעשות את זה שוב פעם ושוב פעם, והכינו אתכם שוק על ירך. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> רבותי חברי הכנסת, אדוני גאלב מג'אדלה, אתה ממש לא – – – <היו"ר אורי מקלב:> גאלב, באמת, ההערות שלך מיותרות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> שב בשקט ותשתוק. זה הכול. שב בשקט ותשתוק. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת בן-ארי, אל תעזור לי לנהל את הישיבה. יש לך משפט לסיום, חבר הכנסת בן-ארי. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה, משפט לסיום. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> רבותי חברי הכנסת, אני מדבר אל אחי חברי הכנסת. הטיעון של מיעוט הוא טיעון ריק, כיוון שהמיעוט הזה הוא שותף למיליונים רבים, מאות מיליונים רבים של שונאינו בעולם. כשהתקיפו אותנו מעירק, הם רקדו על הגגות ושרו "יא סדאם, יא חביב, אודרוב אודרוב תל-אביב". לא התנחלויות, לא את יצהר, לא את טלמון – אודרוב – – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה, חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא, לא עברו לי שלוש דקות. הוא, היה לו עשר דקות, 20 דקות. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. אתה יודע שנתתי לך לפנים משורת הדין. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לכן, אל תתרגשו. האנשים האלה שותפים לשונאינו. יש פה חבר כנסת שמתהדר בזה שבזמן שחיילי צה"ל הגנו על עם ישראל שהותקף מעזה, הוא עשה הפגנות נגד חיילי צה"ל. אז הם בוכים כאן שהם מיעוט? הם לא מיעוט, הם אויב ששותף למאות מיליונים מאויבינו. וכל עוד אתם כאלו, לא תהיה לכם שום זכות דיבור. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. ישיב על הדברים השר יוסי פלד, בבקשה, בדברי תשובה קצרים. <נסים זאב (ש"ס):> דיברו עלי – – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. אתה עוד נמצא כאן בחסד בפנים, אתה יודע מזה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> דיברו על התופעה, לא עליך. על התופעה. <נסים זאב (ש"ס):> אז מגיע לי עשר דקות, אם ככה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אבל לא עליך דיברו, על התופעה. <השר יוסי פלד:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, אתה יודע שאתה נמצא בהתליה. <נסים זאב (ש"ס):> עלי, חמש דקות – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, אתה יודע שאתה עדיין בחוץ כמעט. אני הרשיתי לך לחזור, אבל לא בשביל שתפריע שוב. אתה רוצה לשבור שיא – שהוציאו אותך פעמיים תוך שתי דקות? <השר יוסי פלד:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא התכוונתי בבוקר זה לדבר. אני מתקומם תמיד, ואני מתקומם גם כעת, שמדי פעם ולעתים יותר מדי תכופות מזכירים ונושאים את שם השואה לשווא. אני מבקש באופן אישי, כאחד שבא משם, ואני מבקש באופן לאומי למחות על הדבר הזה. אין שום דבר שאני מכיר שהוא בכלל בר-השוואה למה שהיה לעם שלנו שם. לפני שנה וחצי יצא לי להיות בביקור באותו מקום שהוזכר, ואנזה, מקום יפהפה, באמת יפה. בניין יפהפה, אגם יפה. הכול ירוק. המקום היותר מזוויע שכפות רגלי דרכו בו. שם לא החליטו להרחיק את היהודים, אחמד טיבי; אני ראיתי את הפרוטוקולים של הדיונים, והסיכום של הדיון רשום על הקיר. והמטרה: 11 מיליון יהודים לא יגורשו, 11 מיליון יהודים יירצחו. זו היתה המטרה של המפגש בוואנזה. והיו שם דיונים נוקבים מאוד, דרך אגב. ואני אגיד לך מה כתוב בפרוטוקולים בדיונים האלה. יש ויכוח בין משתתפי הוועידה הנוראה הזו. קם שם אחד המשתתפים ואומר: אני קיבלתי חצי מיליון יהודים, ביכולתי – הרבה יותר. ואני אומר לכם שלנסות לקשור את הנושא הזה לכל דיון שהוא כאן, נכון לרגע זה – עד שאני הייתי שותף בשנתיים האחרונות – אין שום יכולת מוסרית, ערכית. ואני, אם הייתי במקום חלק מהחברים פה, כשדיבר חבר הכנסת אחמד טיבי, מתוך קדושה לאחינו, לאמותינו, לאבותינו, לא הייתי מגיב ונותן לו לרדת בשקט, כי אין תגובה למה שקרה כתוצאה מוועידת ואנזה. ואני חוזר ואומר, אני מצטער באופן אישי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה מעוות את הדברים שלי. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אחמד טיבי, נא לא להפריע לו. <יריב לוין (הליכוד):> אל תפריע לו. תתבייש לך. תתבייש. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אחמד טיבי, לא להפריע לו. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לך לעזה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אבל זה כואב לכם, כי אתם עושים – – – <יריב לוין (הליכוד):> תתבייש לך. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת יריב לוין, הוא אמר לא להפריע, הוא גם התכוון לא להפריע לו. <השר יוסי פלד:> אני מצטער – – – <היו"ר אורי מקלב:> תנו לו להשאיר את הדברים שלו עם הרושם של הדברים שלו. <השר יוסי פלד:> אני מצטער – כמו שאמרתי בתחילת דברי – אני מצטער וכואב באופן אישי ובאופן לאומי שהנושא הזה בכלל עולה לדיון או מוזכר בכל הקשר שהוא, בכל נושא שהוא. הוא איננו בר-השוואה לשום דבר. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לשר יוסי פלד. אני גם מקווה שדבריך קצת ירגיעו את הדיון הזה. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות. לפני כן, חבר הכנסת דב חנין, אולי תנחה אותנו, כי אתה מייצג את קבוצות המסתייגים. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, בשם קבוצות המסתייגים – אנחנו מבקשים להצביע על שתי הסתייגויות עקרוניות, שהן הסתייגויות לשם החוק ומבטאות נכון יותר את מטרתו האמיתית של החוק. ההסתייגויות האלה נמצאות בעמוד 6 בדפי ההסתייגויות הצהובים. ההסתייגות הראשונה שאנחנו מבקשים להצביע עליה היא ההסתייגות שאומרת שבסעיף 1, בסופו, יבוא – – <היו"ר אורי מקלב:> ועדות סינון. <דב חנין (חד"ש):> – – בשם החוק, "הכשרת סלקציה במקום מגורים". ההסתייגות השנייה שאנחנו מבקשים להצביע עליה היא ההסתייגות שלאחר מכן, שבשם החוק יופיע בסוגריים: "הכשרת אפליה לאומית וחברתית". <היו"ר אורי מקלב:> ה"לחלופין", אתה מתכוון. <דב חנין (חד"ש):> "הכשרת אפליה לאומית וחברתית". <היו"ר אורי מקלב:> ה"לחלופין", אתה מתכוון. בסדר. רבותי, בבקשה. אם כך, אנחנו מצביעים על שתי הסתייגויות: ההסתייגות הראשונה, בעמוד 6, זה התיקון לסעיף 1 לפקודת האגודות השיתופיות, שבסופו יבוא "הכשרת סלקציה במקום מגורים" – הסתייגות של חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; קבוצת חד"ש. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 25 בעד ההסתייגות – 15 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 15, נגד – 35. לפיכך אני קובע שההסתייגות לא התקבלה. נעבור להצבעה על ההסתייגות הבאה, שהיא לחלופין, תיקון סעיף 1, "הכשרת אפליה לאומית וחברתית", כפי שציינת, חבר הכנסת דב חנין. אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 26 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 18, נגד – 35. לפיכך אני קובע שגם הסתייגות זו לא התקבלה. אם כך, נעבור עכשיו להצבעה – – – <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, בשם קבוצות המסתייגים אני רוצה – – – <היו"ר אורי מקלב:> אתה התייחסת רק לעמוד 6 עד עכשיו? אתה עדיין בסעיף 1 בעמוד 6? <דב חנין (חד"ש):> לא לא, אני רוצה לומר משהו יותר כללי. בשם קבוצות המסתייגים – אנחנו מסירים את ההסתייגויות שלנו עד סוף החוק ומבקשים לעבור להצבעה בקריאה שנייה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין. אם כך, אנחנו מצביעים על כל החוק, בנוסח שהתגבש בוועדה. לפיכך אנחנו מצביעים עכשיו על החוק עצמו. מי שבעד – הוא בעד החוק. מי שנגד מתנגד לחוק. בבקשה, הצבעה בקריאה שנייה כמובן. הצבעה מס' 27 בעד סעיפים 1–5, כהצעת הוועדה – 35 נגד – 20 נמנעים – אין סעיפים 1–5, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 35, נגד – 20. לפיכך אני קובע שהצעת חוק זו התקבלה בקריאה שנייה, בנוסח ב' שהוגש בוועדה. אדוני היושב-ראש, אפשר לעבור להצבעה בקריאה שלישית? בבקשה. הצבעה, רבותי. הצבעה מס' 28 בעד החוק – 35 נגד – 20 נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת האגודה השיתופית (מס' 8), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 35, נגד – 20. לפיכך אני קובע שהצעת חוק לתיקון פקודת האגודה השיתופית (מס' 8), התשע"א–2011, התקבלה ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הודעה אישית של חבר הכנסת ישראל חסון> <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, על-פי סעיף 34(א) אני מאפשר לחבר הכנסת ישראל חסון, ולאחר מכן לחבר הכנסת שי חרמש, להודיע הודעה אישית. בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, חברי חברי הכנסת – ד"ר חנא וג'ומס, הייתי מאוד שמח אם הייתם נשארים לרגע. הייתי מאוד שמח אם הייתם נשארים לרגע, ברשותכם. אני יושב פה ערב שלם ומקבל הרבה מאוד ציונים מהרבה מאוד אנשים. <חיים אורון (מרצ):> העולם ייתן לך ציון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה הצלחת. קיבלת ציון 10 בגזענות. מגיע לך – אתה, ורותם, וליברמן, וכולם – 10 בגזענות. <יריב לוין (הליכוד):> תתבייש לך. מחלק ציונים. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת זחאלקה, יהיו לו עכשיו עוד חמש דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> היום, איך אומרים, אין מה להגיד. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת זחאלקה. בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> מר זחאלקה, מה תעשה בלי השנאה, מר זחאלקה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לי אין שנאה. אתה מחוקק חוק גזעני ומאשים אותי בשנאה? <ישראל חסון (קדימה):> מה תעשה בלי השנאה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה גם צבוע וגם גזען וגם מגלגל עיניים. <יריב לוין (הליכוד):> תתבייש. תתבייש לך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> למה, החוק שלך זה מרוב אהבה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> חוק של אהבה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה מרוב אהבה, החוק הזה? תתבייש לך. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת חסון, יש לך אפשרות להגיב. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אין גבול לנומך של הכנסת הזאת. <היו"ר אורי מקלב:> אני – חבר הכנסת זחאלקה, אני מבקש לאפשר – חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה מרוב אהבה, החוק, ואתה מאשים בשנאה – מי גורם לשנאה? <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת, בעמידה עוד? חבר הכנסת אגבאריה, זה בלתי אפשרי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה לילה של שפל מוסרי. זה מה שאתה מייצג, רותם מייצג – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת זחאלקה. <ישראל חסון (קדימה):> אני מבין שאתה מדבר ממרום מקומך המוסרי, מר זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> נכון. <ישראל חסון (קדימה):> כן? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> יש בי עליונות מוסרית עליך. <ישראל חסון (קדימה):> מאיפה הוא מגיע, מה"מרמרה"? מאיפה הוא מגיע, מקדאפי? מאיפה הוא מגיע, מה"חיזבאללה"? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <ישראל חסון (קדימה):> מאיפה הוא מגיע? <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <ישראל חסון (קדימה):> מי אתה שתטיף לי מוסר? מי אתה שתטיף מוסר ותחלק ציונים למישהו? מי אתה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני מחלק לך ציונים. <ישראל חסון (קדימה):> מי אתה שתחלק ציונים למישהו? מאיפה אתה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה קיבלת 10 בגזענות. 10 בגזענות. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת חסון, אם תתייחס אליו, אני לא יכול. <ישראל חסון (קדימה):> אז תחליט אתה מה אתה רוצה לעשות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה זכית בתחרות. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת זחאלקה, אחרי פעם שנייה מגיעה פעם שלישית. וזה קרוב מאוד. <ישראל חסון (קדימה):> ואני דווקא רוצה לדבר אל חברי ממפלגת העבודה וממרצ. רבותי, אני חושב – ג'ומס, כשאנחנו התנענו את התהליך, פנו אלי בפעם הראשונה כנראה זמן קצר אחרי שפנו אליך, ואני סירבתי. פנו אלי באותו זמן, כנראה, שפנו אליך, ואני סירבתי. אולי אחרי טיפה. בפעם השנייה שפנו אלי, פנו אלי 31 ראשי מועצות אזוריות – אני אומר את זה לחברי ממפלגת העבודה ולחברי במרצ – וביקשו שנעזור להם לצלם את המצב, משום שיש מציאות כזאת; המצב כפי שהוא היה אחרי קעדאן – ניצן, אחרי קעדאן, לך אני יכול להגיד שלא נדחה אף מועמד מטעמי דת או לאום. להיפך, התקבלו. ותבדוק את זה. התקבלו. ואז נוצר מצב שזוג מזבידאת ביקש להתקבל לרקפת. קשה לך לשמוע את זה, אבישי. העם ישפוט אותי והעולם ישפוט אותי. מר ברוורמן, כדאי שתשמע רגע לאיזה משפט שנינו הולכים. פנו זוג מזבידאת להתקבל לרקפת. לא עברו את ועדת הקבלה, וכמצוות בג"ץ מלומדה הלכו לוועדת ערר. לא התקבלו בוועדת ערר, הגישו בג"ץ לבטל את כל המצב שהיה, כפי שבג"ץ קבע אותו. פנו אלי 31 ראשי מועצות אזוריות בבקשה לשמר את הכלי הזה. האמירות שלכם פה היום אומרות רק דבר אחד – הן לא אומרות אותו לי; הן דרך אגב לא אומרות אותו גם לדודו רותם – אתם אומרים למפעל ההתיישבות: אתם גזענים. תגידו את זה למפעל ההתיישבות, ש-31 ראשי מועצות אזוריות – זה מה שאתם אומרים. <חיים אורון (מרצ):> בחייך. חלק כבר חזרו מזה, חלק – – – מה אתה מדבר. <ישראל חסון (קדימה):> אה, חלק חזרו מזה, חלק הלכו על זה. <חיים אורון (מרצ):> עלית בסוף הדיון לדבר? – – – <ישראל חסון (קדימה):> ג'ומס, ל-31 ראשי מועצות אזוריות איש לא חזר, לפחות כפי שאני שאלתי. <חיים אורון (מרצ):> מאה אחוז. אז הם לא יצביעו בעדי, מה אתה רוצה. קיבלת אותם. גמרנו. <ישראל חסון (קדימה):> בסדר. אתה אומר שאתה מקבל את זה שהם גזענים. עזוב ישראל – אני מקבל עלי את התואר. <חיים אורון (מרצ):> אני אומר את מה שאני אומר. הם לא יצביעו בעדי, מה לעשות. תעשו סיבוב על זה בהתיישבות. <ישראל חסון (קדימה):> בסדר גמור. אז אני אומר את זה למפלגת העבודה, שעמדה בראש המפעל הזה במשך שנים רבות. היום גם את הנכס הזה פרקתם מעל ראשכם. <איתן כבל (העבודה):> אתה מדבר לעצמאות. <ישראל חסון (קדימה):> ואני אומר לכם את הדבר האחרון. כל מי שהתייחס – כל מי שהתייחס – לא מכיר את פרטי החוק הזה. ואני אומר לך, אבישי ברוורמן, אם העבר הוא גזעני, אז העתיד – אני אומר לך – צילום המצב הוא הרבה יותר קשה, מבחינת ועדות הקבלה ומבחינת הפעלתן, ממה שהיה. שיהיה לכם ברור, ואת זה אתם כיניתם "גזענות". <איתן כבל (העבודה):> – – – מרקם חברתי. אתה יכול להגיד לי מה שתרצה, אני שתקתי לאורך כל הדרך, אבל משפט של מרקם חברתי – – – לעולם לא תוכל – – – <ישראל חסון (קדימה):> איתן, אני אענה לך. אני אענה לך. <היו"ר אורי מקלב:> ממש בקצרה, ישראל. <חיים אורון (מרצ):> איזה דיון זה פה עכשיו? <היו"ר אורי מקלב:> ישראל, רק ממש בקצרה. כבר עבר בזמן. <איתן כבל (העבודה):> ישראל, אתה מנסה להתנצל עכשיו? <ישראל חסון (קדימה):> אני מנסה להתנצל? אני מנסה להתנצל? בפני מה? <אבישי ברוורמן (העבודה):> אתה כאיש ביטחון יודע שהמחיר הבין-לאומי שישראל תשלם על זה יהיה קשה מנשוא, ואתה מבין את זה. <איתן כבל (העבודה):> אבל הצבענו כבר. הצבענו. השעה 03:00. הפסדנו – – – <היו"ר אורי מקלב:> משפט סיום, חבר הכנסת ישראל חסון. זה בסך הכול מסגרת סעיף 34(א). חבר הכנסת חסון, ממש משפט סיום. <ישראל חסון (קדימה):> משפט אחרון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תשפיל את העיניים שלך. איזו חוצפה. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת זחאלקה. <ישראל חסון (קדימה):> ג'מאל, הפעם האחרונה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> איזו חוצפה. <ישראל חסון (קדימה):> הפעם האחרונה – – – <היו"ר אורי מקלב:> אם אתה מתייחס – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מאיפה אתה מביא את כל החוצפה הזאת? מאיפה בא? <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת זחאלקה, עכשיו זה לא דו-שיח ביניכם. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זאת חוצפה גזענית. <היו"ר אורי מקלב:> זה לא דו-שיח ביניכם. עוד דקה תוכל להמשיך מהמקום שלו. <ישראל חסון (קדימה):> ג'מאל – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זכית בתחרות. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם אחרונה. <ישראל חסון (קדימה):> ג'מאל, גם אם תחיה עוד ארבעה מחזורי חיים, אני לא אשפיל את עיני בעיניך. קח את זה בחשבון באופן אישי. <היו"ר אורי מקלב:> עכשיו אולי אל תתייחס אליו. <ישראל חסון (קדימה):> עכשיו אני אומר לכם, מפלגת העבודה; איתן, להערתך – משפט סיום אחד. עלו פה טענות על התקנון. כל התקנונים עוברים הליך של אישור של שופט, שזה רשם האגודות השיתופיות, והערות של היועץ המשפטי לממשלה. ועל-פיהם אתה הולך לבחון את כל הדברים האלה במבחן אוניברסלי ואתה מנמק את זה בכתב. <איתן כבל (העבודה):> לא ידעתי. נרגעתי. <ישראל חסון (קדימה):> מר כבל, ידידי היקר, אתם מעלתם באמון ההתיישבות היום. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. <הודעה אישית של חבר הכנסת שי חרמש> <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת שי חרמש, בבקשה. חמש דקות. <חיים אורון (מרצ):> למה הדבקת אותי פה? מה קרה? <איתן כבל (העבודה):> ההתיישבות. איפה ההתיישבות? ההתיישבות, איפה היא? <היו"ר אורי מקלב:> הם תיכף קמים לחליבה. הם תיכף צריכים לקום לחליבה כבר, בשעה כזאת. <שי חרמש (קדימה):> אני חושב שמר כבל יצנן את ההתלהבות. היות שנאמרו אמירות אישיות פוגעניות גם כלפי, אני מבקש להעיר פה כמה הערות. מי שהדביק חותם של חוק אנטי-ערבי זה מי שמחפש את מה שאין בחוק. משום שאם יש בחוק הזה את כל המגבלות, את כל הבלמים, את כל המנגנונים, את כל הריסונים, הוא חוק הרבה יותר מקל וליברלי מהמצב שקיים כרגע. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מה אתה מיתמם? אל תחשוב שאנחנו מטומטמים. <שי חרמש (קדימה):> עפו אגבאריה – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אגבאריה, תן לו בבקשה לסיים. <שי חרמש (קדימה):> ד"ר אגבאריה – – – <היו"ר אורי מקלב:> זה לא יעזור קריאת הביניים, אין לך רשות דיבור. <שי חרמש (קדימה):> ד"ר אגבאריה, ישבתי פה שלוש וחצי שעות, לא קמתי מהכיסא – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> באמת, אתה מתווכח אתו אם הוא קם או לא קם, העיקר שאתה קורא קריאת ביניים? <שי חרמש (קדימה):> למעט דוברת אחת, שאין לי עניין לשמוע אותה בשום נושא, הקשבתי לכולכם בסבלנות. אז תהיו רגע אחד רגועים. כיבדתי אתכם, כבדו אותי. אני רוצה לומר מלה קטנה לחברי לשעבר במפלגת העבודה. אותם חברים שנפנפו פה בחוקים שמה יגיד האו"ם, הם אותם אנשים שעד לפני שמונה שבועות ישבו בממשלה הזאת, ואם ברק לא היה עושה להם את התרגיל המבריק בלילה, הם היו יושבים בממשלה הזאת גם היום. ואם החוק הזה היה עולה כחוק ממשלה, הם היו מצביעים בעדו גם היום. על זה נאמר אצלנו בכתובים: טובל ושרץ בידו. <איתן כבל (העבודה):> במקום שבעלי תשובה עומדים, גם צדיקים גדולים אינם עומדים. <שי חרמש (קדימה):> על זה נאמר: ומפאת הסירחון. אבל, איתן כבל, אתה לא. <קריאה:> – – – את מה שהוא אמר. <שי חרמש (קדימה):> איתן כבל, דעתי עליך שונה. אתה לא נמצא שם. אתה מבחינתי זכאי בעניין הזה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> זה לא פייר – – – <שי חרמש (קדימה):> גאלב מג'אדלה, גם אתה היית בממשלה הזאת. <היו"ר אורי מקלב:> אתה הרי מכיר מה קורה שמישהו צועק מהצד השני של האולם. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני רוצה ללכת הביתה – – – <שי חרמש (קדימה):> גאלב, פעם היינו באותה מפלגה. אז תקשיב לי רגע. שילוב אינו עיוורון צבעים המכחיש הבדלים תרבותיים, לאומיים, דתיים או משמעותיים. להיפך, שילוב הוא גישה כלפי אלה שהם שונים, ולעתים שילוב כפוי בהקשרים לא מתאימים עלול לקלקל יותר מאשר לשפר. לכן אני בעד שתישמר האפשרות לבני הקהילות השונות החיות בארץ, יהודים, ערבים ואחרים, לבחור ולחיות בסביבה תרבותית תומכת שיש בה רוב מוצק לבני קהילתם. 03:00 – מאוחר להקריא את זה הלאה. אני מצטט את כלת פרס ישראל לשנת 2011, פרופסור רות גביזון. כולכם עומדים מאחוריה, צדיקה, נאמנה לזכויות אדם, לשוויון ערך האדם. לא אני אמרתי, את זה היא אמרה. תודה רבה לכם ולילה טוב. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לשי חרמש. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה קיבלת 10 בגזענות. <הצעת ועדת החוץ והביטחון בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010> [נספחות.] <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, אנחנו עוברים לסעיף 13 בסדר-היום, שהוא החלטת ועדת החוץ והביטחון בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16). חבר הכנסת משה מוץ מטלון, בבקשה, יציג את הצעת החוק, ואחר כך נעבור מייד להצבעה. בבקשה. <משה מטלון (בשם ועדת החוץ והביטחון):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010 – להלן: הצעת החוק – נדונה בכנסת בקריאה הראשונה ביום י' באב התש"ע, 21 ביולי 2010, והועברה לוועדת החוץ והביטחון – להלן: הוועדה. הצעת החוק כוללת סוגיות שונות כחלק מלקחים שהופקו מהתמודדויות העורף בשנים האחרונות. הוועדה סיימה את דיוניה בחלק מהסוגיות וסברה שיש מקום לאשרן בקריאה השנייה והשלישית כבר בעת הזאת. סוגיות אלה כוללות את איחוד מצבי החירום שניתן להכריז לפי החוק, ביטול תפקידים ארכאיים של הג"א, ביטול מוסדות שונים שאין בהם צורך עוד, ביטול הסמכות להכריז על בעלי מקצועות שונים כבעלי תפקיד נדרש להג"א ושינויים בנוגע לאופן הסדרת מקלטים באזורי תעשייה. בסוגיות אחרות מעוניינת הוועדה להמשיך ולדון במהלך כנס הקיץ, כדי לאפשר דיון מקיף וממצה יותר. המדובר בסוגיות כבדות משקל, ובהן בין היתר מעמדם של ארגוני העזר וחבריהם, תפקידי השלטון המקומי, מעמד חברי הג"א וסמכויותיהם, התיאום עם משטרת ישראל, תחולת החוק על המדינה ועבירות קנס. על כן מוצע כי הכנסת תרשה לוועדת הפנים והגנת הסביבה לחלק את הצעת החוק ולהביא בפניה בשלב הראשון רק את חלק ההצעה שאינו כולל את הסעיפים 1(1), 1(2), 2(2), 2(3), 7, 8, 9, 12, 14, 15, 16, 19, 29 ו-31. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מוץ מטלון. אנחנו נאפשר לך להגיע למקום, ואחרי זה נעבור מייד להצבעה. ההצבעה תהיה על החלטת ועדת החוץ והביטחון בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16). בבקשה, חברים, אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 29 בעד הצעת ועדת החוץ והביטחון – 22 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת החוץ והביטחון בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010, נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 22, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת ההחלטה של ועדת החוץ והביטחון התקבלה. <הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 112) (העלאת גיל המושגח), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/376).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו נעבור לסעיף 15 בסדר-היום, שהוא הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 112) (העלאת גיל המושגח), התשע"א–2011, של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס וקבוצת חברי כנסת – קריאה ראשונה. בבקשה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם חברי האופוזיציה, חשוב להגיד, בואו ניקח איזושהי אתנחתא קטנה ממה שהיה כאן, ואני חושבת שפה אנחנו נדבר על חוק שכולנו נהיה בו תמימי דעים. אני מדברת על חוק שבאמת מקיף את רוב יושבי הבית הזה, או לפחות הסיעות. אפשר לומר ששותפים לו כמובן גם אלכס מילר, נחמן שי, שלי יחימוביץ, אופיר אקוניס, אילן גילאון ומירי רגב. החוק הזה בא בעצם להסדיר את הלקונה בחוק היום ולחייב השגחה הורית, או של האחראי על הקטין, עד גיל 14. זאת אומרת, לספק לו את אותם צרכים החיוניים לשם התפתחותו ושלומו של הילד. החוק היום בא להסדיר, ומי שמשגיח על אותם ילדים לפי דין או הסכם מחויב לספק מזון, לבוש, צורכי לינה, צורכי חיים חיוניים אחרים, ודינו של המפר חובה זו הוא שלוש שנות מאסר, אלא אם כן הוא הוכיח שנקט אמצעים סבירים לפי הנסיבות לספק את הצרכים החיוניים ואין בידו לספקם. הרי לא ייתכן שברגע שלילד – כי הוא ילד בן 14 – מלאו 14 ויום, אותו אחראי יכול לסלק אותו מהבית ולתת אותו ככה, כטרף קל, לכל מיני כרישים שנמצאים ברחוב ולהפוך אותו בעצם לסוג של קורבן שעם הזמן יהפוך להיות אולי גם מתקיף או איזשהו חולי של החברה שאחר כך נצטרך להתמודד אתו בצורה הרבה יותר קשה. מובן שילד שמלאו לו 14 שנים אינו מסוגל לדאוג דרך קבע לכל צורכי חייו. מי ידאג לו לארוחה החמה, למיטה החמה, לשלומו, לבריאותו? הוא זקוק לשם כך לאחראי עליו, להשגחתו ולדאגתו על כל הכרוך בכך. תיקון החוק המוצע נועד, אם כן, להגן על שלומם ובריאותם של קטינים שמלאו להם 14 שנים, ולחייב את הוריהם או האחראים עליהם לדאוג לשלומם ולספק להם את צורכי מחייתם החיוניים. אם באמת הוכיח אותו הורה שהוא עשה כל שביכולתו כדי לספק את הצרכים האלו ובאמת נבצר ממנו, אז הוא יהיה פטור מהעונש שמדובר בו. אבל כאשר המצב איננו כזה, מן הדין שאותו בן-אדם ייתן גם את הדין על כך. אני יודעת שהשעה מאוחרת. אני לא אאריך בדברים ואני אשמח מאוד אם תתמכו בהצעת החוק הזו. יש לה ערך חברתי גדול מאוד. תודה רבה לכם. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חבר הכנסת אורי אריאל. חבר הכנסת יעקב כץ. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> זה חוק ראוי, אני רוצה לדבר עליו. <היו"ר אורי מקלב:> בבקשה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, זה חוק ראוי. אנחנו יכולים להתאחד סביב חוק שבא לשרת את האזרחים ואת החברה הישראלית. אולי ישראל ביתנו ילכו בעקבות אבקסיס ויביאו לנו כל שבוע חוקים מסוג זה לטובת האזרח והחברה הישראלית כולה, ללא הבדל דת, גזע ומין. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כל שבוע אתה – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אתה ראש הסיעה. תוביל את זה. תוביל את זה אתה, בתור ראש הסיעה. לך בעקבותיה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> תמשיך לישון, תמשיך. אתה רק ישן כל השנתיים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני? אה, זה שאני לא מחזיר לך בגזענות ומתלהם ועושה שרירים ולא נוקט בשיטה שאתם מבינים, ורק בה מבינים, אז אני ישן? אני מבטיח – מהיום והלאה, אני אתעורר. אני אחזיר לך בשפה שאת מבינה. כמו שאבא שלי, עליו השלום, אמר לי: לבריונים תענה בבריונות, ולאינטליגנטים תדבר באינטליגנטיות. זאת השפה שאתם מבינים, ואני אלך בעקבות מצוותו של אבא שלי, ובסגנון הזה אני אדבר אתכם מהיום והלאה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה. אני סגרתי כבר את הרשימה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני לא רשום? <היו"ר אורי מקלב:> אתה רשום. מיכאל בן-ארי, אתה יכול לדבר. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לעלות לדבר. <היו"ר אורי מקלב:> אתה נרשמת? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, זה חוק ראוי, למה שלא ידברו? רק על חוקים גזעניים נותנים לדבר. נמתין כאן עד הבוקר. זה הגזענות. <נסים זאב (ש"ס):> אתם רוצים לשבת פה, אני אשב. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מי שמוביל גזענות, צריך להישאר פה עד הבוקר. תלמדו להישאר פה עד הבוקר. תביאו גזענות, כל פעם תישארו עד הבוקר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בוא נעשה קצת רענון זיכרון בעניין של גזענות בחוק הזה, לכמה דברים שקודם לא הספקתי להשלים. כפי שאתם יודעים, אם ערבי מוכר בית ליהודי, גם בתוך גבולות מדינת ישראל, עונשו עונש מוות. <קריאה:> שקר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> עד כדי כך שעיתונאי ערבי שכתב לא מזמן בעיתון "הארץ", אינני זוכר את שמו, כתב שזה דבר נורא ואיום. צריך להעניש, אבל עונש מוות? זה דבר נורא ואיום. בטח לדבר הבא גם יגידו "שקר", אבל זה דבר שאפשר לבדוק אותו. נצרת היתה עיר שרובה ערבים נוצרים. היום נצרת – אין בה כמעט נוצרים. אין בה כמעט נוצרים. תכחישו. אתם יכולים להכחיש. מה קרה? מה קרה? אבל בוא נעזוב רגע – – – <חנא סוייד (חד"ש):> בגלל ראש העיר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> בגלל ראש העיר, בגלל ראש העיר. חבר הכנסת חנא סוייד, אתה היית צריך לזעוק על המציאות הזאת, אבל אתה – – – <חנא סוייד (חד"ש):> אתה מדבר שטויות. זה לא נכון. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מדבר שטויות. בוודאי. הגירה עצומה של ערבים נוצרים מן הארץ, אלה עובדות שמבוססות במספרים. <חנא סוייד (חד"ש):> אתה הוזה. אתה הוזה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל, רבותי, חברי הכנסת פה מהשמאל ומהאויב שהיו פה קודם, מפגינים מול שכונת שמעון-הצדיק, שגרים שם יהודים, שעל-פי חוק, אדוני היושב-ראש, על-פי בית-המשפט העליון, חוזרים לשם, והם רוצים לעשות שם אפרטהייד נגד יהודים, שיהודים לא יוכלו לגור בשמעון-הצדיק. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מה זה שייך? <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אגבאריה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> ככה זה, אדוני, פה. אתה לא מכיר את הכללים, כנראה, או ששכחת. כשיש זמן דיבור, אני יכול להגיד – – – <היו"ר אורי מקלב:> אני לא יכול להסביר את הקשר, אני לא תמיד מבין את הקשר, אבל זכותו לדבר מה שהוא חושב. הוא בסוף יגיד את הקשר גם. אתה תראה שבסוף הוא ימצא את הקשר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לפעמים כן. יהודים באים לגור ביפו, ויכול ניצן חן להגיד להם: מתנחלים. מתנחלים. רבותי, אנחנו צריכים לדעת עם מי יש לנו עסק. עם צביעות שאין כדוגמתה, שכתוב של ההיסטוריה כל פעם מחדש. באים פה ומדקלמים לנו את ההיסטוריה. אני חושב, הדגם פה של ההיסטוריון, שכותב את ההיסטוריה מחדש, חבר הכנסת אלסאנע היבוסי. הוא אמר יום אחד פה – האמת שהוא חוזר כל פעם על זה – שהוא יבוסי. אז כל פעם אני שואל אותו: חבר הכנסת אלסאנע, יש איזו מלה אחת ביבוסית שאתה יודע? יש איזה מנהג יבוסי שאתם נוהגים אצלכם בבית? <ציפי חוטובלי (הליכוד):> זה כל פעם מצחיק אותי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל אלו העובדות. הם כותבים את ההיסטוריה מחדש וסומכים על הזיכרון הקצר שלנו, או שהם חושבים שאנחנו טיפשים או משהו אחר. אנחנו יודעים בדיוק מי רצה להשמיד אותנו ומה אתם זוממים עכשיו לעשות לנו. ולכן קריאות הגזענות אלו קריאות שמופנות כלפי מי שצועק "אטבח אל-יהוד", ולא קריאות של עם ששב לארצו, לכולה, שזו הארץ הבלעדית – אך ורק שלו. ומי שרוצה לגור כאן בשובה ונחת, יכול. אבל לא לאיים על קיומנו כאן. תודה רבה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> העיקר באיצטדיון "טדי" – – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, פשוט זה לא יאומן מה שאנחנו רואים פה. ערב של הסתה. ערב, ללא הפסק. יש רדיו ללא הפסקה – יש פה פרלמנט ללא הפסקה של הסתה נגד עם ישראל. מאיפה? מפה. אנחנו מחפשים את האויבים מבחוץ? אנחנו מדברים על הסתה של הפלסטינים? פה הם נמצאים, הם יושבים פה. אני רוצה לומר דבר אחד לגבי החוק שהיה. אנחנו יודעים שיש ועדת קבלה בארצות-הברית, באירופה. מה אתם כל כך תמימים? כל הבניינים שם, אדוני, יש "קו-אופ", זה נקרא, כמו חברה, והם, ועדת הקבלה של כל הבניין, של כל שכונה, הם קובעים איזו חברה הם רוצים. מה, הם לא דמוקרטים? בשיקגו הם לא דמוקרטים? זו המדינה הדמוקרטית בעולם. אז מה קרה? אני אקבע לאנשי עזרייה – יח'רב ביתהום – מי יהיה שם? אם אני יכול לגור שם או לא? <עפו אגבאריה (חד"ש):> אותך הם יקבלו. אתה גם שחור. <נסים זאב (ש"ס):> בעזרייה אני יכול לקבוע לוועדת הקבלה שם? אני יכול לכפות את עצמי עליהם? לא הבנתי, באיזה כפר ערבי אני יכול לגור? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אצלנו. אצלנו. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, בביתר כולם חרדים. חרדים עליך ישראל, מה לעשות? אז זה אפרטהייד? אני רוצה להבין. באלעד – כל השכונות, כל הערים. עמנואל – יש רק חרדים. מה לעשות? אז מה יש? יש קהילות, כן. יש קהילות של חרדים, יש קהילות של נוצרים, יש קהילות של מוסלמים. כמה זה יפה. מה אנחנו רוצים, שתיקחו את הבנות שלנו ותחטפו אותן בתוך הערים שלנו? לא. זה לא גזענות, זה דת. כמו שאתם דואגים לבנות שלכם, אנחנו דואגים לבנות שלנו. כן. זו לא גזענות. זה הדבר היפה שיש במדינת ישראל. זוהי הדמוקרטיה האמיתית, שנשמור על ערכים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני לא אומר את זה בבדיחותא, תאמין לי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> חברי הכנסת ישכחו על מה הם מצביעים. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני אזכיר לך על מה אנחנו מצביעים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אז מה תגיד – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני אגיד לכם על מה אנחנו מצביעים. היום אנחנו מצביעים בחוק העונשין של חברת הכנסת המהוללה, שקוראים לה אבקסיס לוי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> גם וגם. <נסים זאב (ש"ס):> אבל אני רוצה להזכיר לה משהו. כשהיא אומרת להוריד את הגיל, היא שכחה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> להעלות את הגיל. <היו"ר אורי מקלב:> להעלות. <נסים זאב (ש"ס):> להעלות את הגיל. כן. אבל זה מצד אחד יורדים, מצד אחד עולים, ואני אסביר לך במה עולים, במה יורדים. עולים בענישה. זאת אומרת שפתאום הילד הגדול נהפך להיות גם קטן. את יודעת שבגיל 17 הבנות יוצאות כבר לחופה? איזה השגחה את רוצה עליהן? תגידי לי, מי היום שולט על הילדים שלו? את רוצה בחוק שלך – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> שיספקו לו קורת גג. שלא יצטרך – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – שילדים שנוהגים באלימות נגד ההורים שלהם – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> שהוא לא יצטרך לחפש ברחובות – – – <נסים זאב (ש"ס):> את לא יודעת. החוק הזה הוא לא טוב, תסלחי לי. אני אומר לך שהחוק הזה הוא בעייתי. ואני מדבר בכל הרצינות. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> במקומות נורמליים, הורים דואגים לילדים. <נסים זאב (ש"ס):> הוא הומני, הורים דואגים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא הומני, נורמלי. <נסים זאב (ש"ס):> ואת יודעת איזה שימוש לרעה הילדים עושים בחוקים האלה. כשהילד אומר לאבא שלו – אני עכשיו מדבר לגופו של עניין – אבא, אם לא תסתום את הפה אני אביא לך משטרה, הוא אומר את זה בגיל 13–14. אני אומר לך. אבל בגיל 18 הוא הרבה יותר חזק מאבא שלו. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מה הקשר? <היו"ר אורי מקלב:> תודה. תודה. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני רוצה, אנחנו מדברים – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת נסים זאב, תודה. הזמן כבר עבר מזמן. תודה רבה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא חינכת אותו. <נסים זאב (ש"ס):> לכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, צריך לשקול – ברצינות עכשיו אני מדבר – לגבי הגיל, העלאת הגיל ל-18. זה דבר שלא יהיה במבחן המציאות. החוק הזה לא יכול – אי-אפשר לממש אותו. כשבת יוצאת לחופה בגיל 17 ואת תיתני לה השגחה עד גיל 18. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> תודה רבה. אני מקווה שהבנתם אותי. <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו נעבור להצבעה. נאפשר לך להגיע למקום. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. שנדע על מה אנחנו נצביע – הצעת חוק העונשין (העלאת גיל המושגח). רבותי, הצבעה. הצבעה מס' 30 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 24 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 112) (העלאת גיל המושגח), התשע"א–2011, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 24, אין מתנגדים, יש נמנע אחד. לפיכך אני קובע שהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 112) (העלאת גיל המושגח), התשע"א–2011, אושרה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט, שתכין אותה לקריאה השנייה והשלישית. <הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 97) (הריסת מבנה לא חוקי על חשבון המקים), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/372).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו נעבור, אם כך, לסעיף 14 בסדר-היום: הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 97) (הריסת מבנה לא חוקי על חשבון המקים), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. בבקשה, חברת הכנסת פניה קירשנבאום. החוק של עוד קבוצת חברי כנסת, בוודאי תצייני אותם. לרשותך חמש דקות. אין מצווה לנצל את כולן. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני כבר לא יודעת מה אני הולכת לומר מרוב שאני עייפה והעיניים נסגרות. אבל אני רוצה להגיד לכם שהחוק הזה – אני חושבת שאין אחד במליאה פה שלא מודע לבעיה שנוצרה במדינת ישראל, אפשר לקרוא לה "מכת מדינה", וזו הבנייה הבלתי-חוקית. לצערי הרב, הנטל – – – <יריב לוין (הליכוד):> אנחנו לא ישנים בלילה כדי לשמוע את זה. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> בוא, אני אקצר. אני אעשה את זה בשתי מלים. החוק הזה בא לפתור את הבעיה, מכיוון שאנחנו מציעים בחוק הזה להטיל את העלויות של ההריסה הבלתי-חוקית על העובר על החוק. בשנת 2004 ועדת-זיילר אמרה שהבעיה הכי גדולה של הבנייה הבלתי-חוקית זה חוסר אכיפה, ענישה והרתעה. ואני חושבת שהחוק הזה בא באמת לענות על שלושת הדברים האלה, ובכך הוא גם יעזור לרשויות מקומיות שהיום רוב הנטל הכספי הכלכלי של ההריסה נופל עליהן. ואני מבקשת מכם לתמוך בחוק הזה. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. אני גם סוגר את הרשימה – מי שלא נרשם עד עכשיו. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> יש שמות לפני. <היו"ר אורי מקלב:> אבל הם לא נמצאים. כל השמות לפניך לא נמצאים. נפלת ראשון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, זה החוק השלישי במצעד האיוולת של החוקים הגזעניים. הכנסת רושמת היום שיא חדש, שיא בכיוון ההפוך, כלומר שפל חדש. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מביאים גיוס מלא. אתה רואה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> שפל חדש ביחס לזכויות אדם – – <שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:> ברוכים הבאים למציאות אחרת. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – לזכויות אזרח. ביחס לאזרחים הערבים. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אתה מעודד אותנו להפר את החוק. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> שלושת החוקים מכוונים – – – <יריב לוין (הליכוד):> אתה מעודד את מי שבונה בנייה בלתי חוקית? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כן. אני חושב שאדם שלא נותנים לו רשיון, אין לו ברירה אלא לבנות. <יריב לוין (הליכוד):> אם זה מה שאתה אומר, אתה צריך להתבייש. תתבייש לך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אלא לבנות. <איתן כבל (העבודה):> מה קורה עם ההתנחלויות הבלתי-חוקיות? ידע אישי, רק כדי לדעת. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> זה כולל את ההתנחלות הבלתי-חוקית? <היו"ר אורי מקלב:> אני אתחיל את השעון מהתחלה, רבותי. ניתן לו להמשיך ולסיים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הזכות למגורים היא זכות יסוד של אדם. היא עומדת מעל לחקיקה, לחוק שמציעה חברת הכנסת מישראל ביתנו. ממשלה, פרלמנט ושלטון סביר צריכים להבטיח את הזכות הזאת, לא להילחם בה, בשני אמצעים, בתנועת מלקחיים: מצד אחד אין תכנון שמאפשר בנייה, ומצד שני מנגנון של הריסה. ועכשיו באים ומציעים לשכלל את מנגנון ההריסה באמצעות הטלת התשלום על ההריסה על האדם שהורסים את ביתו. זה חוק של התעללות באזרח המסכן, כשהיום שאין לו אפשרות לבנות בגלל המדיניות של הממשלה – – <יריב לוין (הליכוד):> אני רואה שהתחלת בלי יהודה ושומרון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – והממשלה באה ומציעה להעניש את אותו אדם שלא מאפשרים לו לבנות. זה מזכיר את אותו סיפור על פקיד בריטי שמגיע לארץ אפריקנית ואומר: באתי לחקור את הקניבלים. ואז הפקיד האפריקני שמקבל אותו: קניבלים אצלנו? אין אצלנו קניבלים. אתמול אכלנו את האחרון. זה בדיוק מה שאתם אומרים. זה בדיוק. חוק שמעניש אדם שלא עומד בחוק – אנחנו לא ניתן לך את האפשרות לעמוד בתנאי החוק, ונעניש אותך על זה שאתה לא עומד בתנאי החוק. <היו"ר אורי מקלב:> נא לסיים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> רק ממשלה גזענית ופרלמנט גזעני יכולים להעביר חוק כזה. אם אני חוזר לחוק ה"נכבה", אני מציע לשנות את הדגל ממגן-דוד לבולדוזר של הריסה. כי זה באמת ישראל היום, זה באמת ישראל ביתנו, שהשתלטה על הכנסת והפכה אותנו לכנסת ביתנו. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האמת, נגמרו המלים. זה לא ישראל ביתנו. זה ישראל הורסת את בתינו. איזה דבר, פשוט ההזיות פה מרקיעות שחקים. אין מה לעשות, אבל יום אחד כנראה יתעורר מישהו ויגיד: איפה היינו, מה עשינו, לא שמענו, לא ראינו. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אולי זה היום – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני לא יודע. זה יבוא, זה יבוא. זאת אומרת, היו חברות שהידרדרו לביבים כאלה, לרמות כל כך נמוכות של הדרה ושל הזיות גזעניות, ואחר כך התפכחו, אבל יכול להיות שהמחיר יהיה קשה, אני לא יודע, באמת. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מה הקשר בין בנייה בלתי חוקית – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> תשמע, חבר הכנסת רותם, הרי אתה באמת, בוא לא ניתמם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא ניתמם, זאת אומרת אתה אומר – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני אבקש מהיושב-ראש. אני מוכן לנהל את הדו-שיח הזה, כמובן לא על חשבון הזמן שלי. <היו"ר אורי מקלב:> לא, לא רצוי, אין לך מספיק זמן לזה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אז תשמור על זכותי בבקשה. <היו"ר אורי מקלב:> אני שומר, אני שומר על זכותך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה כאילו לבוא לאסיר בבית-הכלא ולהגיד לו: אתה תשלם בעד האוכל; זה כאילו לבוא לאיש שמקבל דוח תעבורה ולהגיד לו שהוא צריך גם כן באותה הזדמנות לשלם את הדלק של השוטר. יש כל מיני דברים שהם בלתי נתפסים פשוט. זה חוק שכמובן לא מכוון כלפי כלל האוכלוסייה; זה לא חוק כללי, אוניברסלי. במדינת ישראל יש מצב שהוא מצב לא נורמלי – מדינה קפיטליסטית קיצונית, אבל רוב הקרקעות הן בבעלות המדינה, ולא בגלל צורך בהלאמה לטובת הכלל או מתוך ראייה כביכול סוציאליסטית, אלא מכוח הגזלה שהיתה במשך שנים רבות. הכול מתחבר בסופו של דבר, ואז הבנייה הפרטית נמצאת בידי האזרחים הערבים, המדינה לא בונה שיכונים, אין לה תוכניות דיור למגזר הערבי, אין לה תוכניות להרחבת שטח השיפוט, ואז האזרח הערבי נולד עם מירוץ על הבית ועל הצורך שיהיה לו בית. אגב, יש בנייה בלתי חוקית בקרב היהודים, אבל היא בדרך כלל על אדמת מדינה ולא על אדמה פרטית, כפי שזה אצל הערבים, והיא לצורך עסקים ולא לצורך מגורים, אבל על זה אף אחד לא מסתכל. מסתכלים איך לרדוף את האזרח על ביתו, אבל באמת, זו העונה – זה הולך, הכול הולך היום. אז בבקשה, מצוין, אפילו אנחנו נשקול להימנע מההצבעה הזו. שתלכו, תלכו, זה פשוט יחשוף את הבלוף – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – שכביכול מתקיימת כאן דמוקרטיה כלשהי. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, ולאחר מכן – חבר הכנסת נסים זאב. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> בדרך כלל נסים זאב אחרון, כבוד היושב-ראש. בדרך כלל נסים זאב אחרון. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> נו, הוא אחרון. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא, הוא לא אחרון. יש עוד אחד שביקש זכות דיבור, רשום שם. קוראים לו גאלב מג'אדלה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> גאלב מג'אדלה, טוב. נסים יוותר. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אפשר להצביע על זה, גאלב? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא, לא – – – לא לפגוע במעמד – – – <דב חנין (חד"ש):> רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק הזו היא קצרה מאוד. היא כוללת בסך הכול משפט אחד, קצת פחות משורה וחצי, אבל התוכן שלה הוא מאוד מרחיק לכת, והיא רלוונטית לחיים היומיומיים של אזרחים רבים מאוד בארץ הזאת. אני הייתי שמח אם חברי הכנסת שנמצאים פה היום היו יוצאים לבקר בשטח ורואים את אותם אנשים שיהיו קורבנות החוק הזה. אפשר לנסוע לעיר לוד ולראות את התושבים שחיים עד היום ברחוב – משפחות – כי הבתים שלהם נהרסו. אגב, הבתים שלהם נהרסו בגלל שהם היו בתים לא חוקיים, אבל מי מכם שחושב שהאנשים האלה חלמו ורצו ושאפו לחיות בבית לא חוקי, לא יודע על מה הוא מדבר. <קריאה:> כמה בתים נהרסו בלוד? <דב חנין (חד"ש):> נהרסו בלוד בתים של קבוצה של משפחות. <קריאה:> שבע משפחות. <דב חנין (חד"ש):> שבע משפחות, עם ילדים, יושבים בחוץ. רואים את הדברים הדלים של המשפחות האלה פזורים מסביב, ואני אומר לכם – עזבו רגע את כל הדברים, תסתכלו על בני-האדם האלה. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> רגע, דב. בלוד יש תב"ע ויש תוכנית מיתאר מאושרת, ואפשר לקבל אישורי בנייה. אז למה לא קיבלו? <דב חנין (חד"ש):> אבל, גברתי, בבקשה, הנה בואי ניקח את הדוגמה של לוד ותראי כמה – לא מאות אלא אלפי בתים בלוד – – <משה מטלון (ישראל ביתנו):> לא חוקיים. <דב חנין (חד"ש):> – – הם לא חוקיים. ולמה? כי אי-אפשר לבנות שם. אנשים מתים לבנות בנייה חוקית. איך אומרים האנגלים – ביתו של האדם הוא מבצרו. הדבר הכי הגיוני. אני בונה לי בית, אני רוצה להבטיח את העתיד שלי ושל משפחתי. זה נכון אצל יהודים, זה נכון אצל ערבים, זה נכון אפילו אצל אנגלים. איך נוצר מצב שכל כך הרבה אנשים התגלגלו, נקלעו למצב שהבתים שהם חיים בהם הם לא חוקיים? זו לא שאלה שאנחנו צריכים לשאול בכנסת? במלוא הרצינות. מה אנחנו רוצים, לריב עם האנשים? אנחנו רוצים למרר את חייהם? אנחנו רוצים לשגע אותם? מה המטרה? הצעת החוק הזו היא גם הצעה מאוד בעייתית מהבחינה המשפטית, כי למעשה הצעת החוק אומרת שאם מוצא צו הריסה מינהלי, אפשר להורות למקים המבנה לשאת בהוצאות ההריסה. אנחנו מדברים, על-פי הצעת החוק, על מהלך שהוא אפילו לפני שבית-משפט החליט משהו. אנחנו מדברים על צו הריסה מינהלי – עוד אין בכלל הליך שיפוטי, עוד לא נבחן בכלל שום דבר, אנחנו לא יודעים אם הבנייה היא כן בסדר, לא בסדר; כבר מטילים על הבן-אדם, מכוח צו ההריסה המינהלי – שהוא המהלך הראשוני, הטרום-משפטי – אנחנו מטילים על אותם אנשים את הוצאות ההריסה, והוצאות ההריסה יכולות להיות מאוד גבוהות. אנחנו מדברים פה על האנשים – אתם יודעים, אחד הביטויים הקשים בשפה העברית זה הביטוי "חרב עליו ביתו". הרי חרב עליו ביתו זה אומר שבאמת הוא הגיע למקום הכי נורא, ביתו חרב עליו. אנחנו מדברים על האנשים שביתם חרב עליהם – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה מתכוון גם לבתים של – – – קצינים שנהרגו – – –? <דב חנין (חד"ש):> לזה אתה מתכוון כנראה, חבר הכנסת רותם. אני לא הצעתי את החוק הזה. אני לא הצעתי את החוק הזה – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <דב חנין (חד"ש):> – – – דרך אגב – לא, לא – אני אגיד לך, חבר הכנסת רותם, מה ההבדל, נדמה לי, בינינו. אני חולק לחלוטין על ההתנחלויות הלא-חוקיות, וגם על ההתנחלויות הלא-חוקיות שנקראות חוקיות, ואני רוצה שלא אלה ולא אלה תתקיימנה וכולם יחזרו לתחומי מדינת ישראל. ועדיין, ועדיין – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <דב חנין (חד"ש):> ועדיין, אני לא חושב שנכון להתעלל בבני-אדם. מה שאתם עושים, אתם מדברים פה – הרי אתם לא מדברים על מתנחלים, אנשים שהגיעו מחוץ-לארץ – אתם מדברים על אנשים שהם אזרחי הארץ הזאת – – <היו"ר אורי מקלב:> משפט סיום. <דב חנין (חד"ש):> – – תושבי הארץ הזאת, מעוניינים לחיות פה, רוצים לחיות בבית שלהם, במקרים רבים בונים על האדמה שלהם – בונים על האדמה שלהם – ובגלל העובדה שאין תוכניות מיתאר ואי-אפשר לבנות בצורה מורשית, הם נקלעים למצב הנורא הזה שהוא מצב נורא קודם כול בשבילם, שהבית הזה הוא לא מורשה ולא חוקי. <היו"ר אורי מקלב:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> ועכשיו, להוסיף חטא על פשע, אתם גם מגלגלים עליהם הוצאות הריסה, ואת הוצאות ההריסה האלה אתם מגלגלים עוד לפני שבכלל התנהל הליך משפטי. אם באמת יש דוגמה לחקיקה קיצונית, פוגענית, נוראה, זו דוגמה מצוינת לחקיקה כזאת. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, ואחרון הדוברים – חבר הכנסת וסגן יושב-ראש הכנסת גאלב מג'אדלה. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אהלן וסהלן, סבאח אל-ח'יר, בוקר טוב. אני לא הבנתי, כשאומרים שזה חוק גזעני, למה זה גזעני, במה הוא גזעני. אני חושב שהוא פוגע ביהודים לא פחות מאשר בערבים, ואני אומר את זה עכשיו בכל הרצינות. אני דיברתי קודם עם חבר הכנסת מיכאלי ואמרתי לו: אנחנו אולי צריכים אפילו להתנגד לחוק הזה, ואני אומר את זה לישראל ביתנו במלוא הכנות. אני מכיר את זה, הייתי בעיריית ירושלים 15 שנה, וזוכר את זה חבר הכנסת אורי מקלב. תמיד בעיריית ירושלים אפשרו – או שאתה הורס, או שאנחנו הורסים ואתה משלם. ותמיד העירייה, הייתי אומר, מצאה לנכון לספוג את זה, ולא היתה דורשת. לפעמים כן היתה תובעת – לפעמים, לעתים רחוקות – ובאמת לא היתה מדיניות ברורה בעניין הזה, והיתה התחשבות. בעצם, בא החוק ואומר: מהרגע הזה אנחנו לא מתחשבים בשום משפחה. וטבעם של דברים, מי שבונה לא כחוק, ברור שהוא גם לא יהיה מסוגל להרוס במו-ידיו את הבנייה שלו. אני הייתי רוצה דבר אחד, אם היה ניתן בחוק הזה לעשות סדר – כמובן, זה בוועדה עצמה – צריך להיות הבדל אם אדם בונה על ביתו הפרטי או בונה על אדמת מדינה, או על שטח ירוק, וזאת צריכה להיות חלוקה ברורה. למשל, יש הרבה מצבים שיש צווי הריסה, אפילו מינהליים, שאדם מוסיף קומה, מוסיף מרפסת – אני לא אחת נתקלתי בצו הריסה מינהלי על מרפסת, רבותי, בתוך הבית, בתוך החצר שלו. למה? אולי זה לא אסתטי מספיק, מבחינה ארכיטקטונית זה לא נראה טוב, אבל זאת לא עילה לבוא ולהרוס לו וגם לחייב אותו לשלם את התשלום. לכן, אדוני היושב-ראש, אני רוצה ממש לומר שבוועדה אני מאוד מבקש לעשות חלוקה ברורה, חברת הכנסת פיאנה, בין אדמות מדינה – – – <קריאה:> פאינה. <נסים זאב (ש"ס):> פאינה. fine is good, you know?. Fine. אז אני אומר, לעשות את ההבדל ואת החלוקה הזאת בתוך הוועדה, ולהביא לקריאה שנייה ושלישית – שתהיה הגדרה. ואני אומר לך, תאמיני לי, את תשיגי גם את המטרה, כי למשל אם אנחנו נלך לדרום את תמצאי שם – כל בדואי שהוא באמת מסכן, אבל הוא בונה על לא פחות מ-10 או 20 דונם. מה לעשות, הוא מסכן. הוא קורא לעצמו מסכן, אבל הוא עשיר גדול. לו – מותר לחייב אותו גם בתשלום הריסה, אם הוא לא רוצה להרוס, כי מדובר באדמות מדינה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל זה אדמה שלו. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אני אומר – – – <קריאה:> מה זה "אדמה שלו"? – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר, אם זה אדמה שלו – – – <קריאות:> – – – <יריב לוין (הליכוד):> ממתי זה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> לא שהוא חושב. תסלח לי, אין בדואי ואין ערבי אחד שלא חושב שהמדינה שלו. לא האדמה שלו, המדינה כולה שלו. אנחנו מדברים ברמת החוק. אם זו אדמת מדינה, אז כן לבצע צווי הריסה מינהליים; אם זו אדמה פרטית, והמדינה מכירה – בית-המשפט מכיר שזו אדמה פרטית, אני חושב שצריכים לנהוג אחרת. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, בבקשה. אמרתי שהוא אחרון הדוברים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> כמעט השתכנעתי מסוף הדברים שלך – – – מה, לא ישנת היום בצהריים? אמרתי לך, לֵך לישון כדי שתחזיק מעמד. <קריאה:> – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, צר לי שחברת הכנסת קירשנבאום לא עשתה שיעורי בית לפני זה. <קריאה:> בשעה 03:00 – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לפני זה. עכשיו אני אומר לך – ואנחנו נבוא לוועדה ונדבר על זה. לא, לא הבנתי, חבר הכנסת רותם, אתה התכוונת למסקנות של טליה ששון על עשרות המאחזים הבלתי-חוקיים? לזה התכוונת? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> בין היתר. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אה, בין היתר. הבנתי. אני מודיע לָך חד-משמעית: אין אזרח ערבי שבונה בית – קודם כול, לא בנייה בלתי חוקית – זה פסול לומר "בלתי חוקית"; בלתי מורשית, זה הנוסח המשפטי האמיתי – כי הוא בונה על אדמתו. אין עליה הפקעה, לא לצורכי ציבור, לא כביש, לא ירוק, לא שום דבר. ואני אומר לך את זה עכשיו כמי שהיה ראש ועדת הפנים, מכיר את הנושא קצת יותר ממך. <ציון פיניאן (הליכוד):> אז החוק לא – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מי שצריך להעניש בחוק הזה שלך – את יודעת את מי? את ראש העיר, שלא מילא את תפקידו ולא עשה תוכנית מיתאר מפורטת, את ראש הוועדה המקומית, את מהנדס העיר ואת ראש הוועדה המחוזית. את אלה צריך להעניש – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> את משרד הפנים – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – לא את האזרח. לא את האזרח, שהוא הקורבן. תאמיני לי. לא את האזרח, שהוא הקורבן. ואני אומר לך דברים בדוקים במספרים; 90 וכמה אחוזים מהבנייה הבלתי-מורשית היא על אדמה נטו שלו. אז מה אתם מחפשים? וחוץ מזה, קודם כול, לא הורסים בצו מינהלי, הורסים אחרי צו משפטי, וזה לא יעמוד במבחן החוק. שנית, יש לי חדשות בשבילך – עד הרגע הזה – – <קריאה:> תוך 30 יום – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – עד הרגע הזה – – – <היו"ר אורי מקלב:> נכון. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מי שלא מבין תכנון ובנייה כדאי שלא ידבר. כדאי שייתן לאחרים שידברו. עד הרגע הזה, צו – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אז למה אתה מדבר? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אתה ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, אמור להיות אמון על החוק. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לפחות להבין על מה הוא מדבר. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אלקין, אתה גם מפריע שם? <זאב אלקין (הליכוד):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> גאלב, תמשיך, אל תתייחס. <זאב אלקין (הליכוד):> אני כל הלילה – – – חוק אחרי חוק – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> גם היום, בלי החוק שלך, מי שבנה בנייה בלתי מורשית – הרס, והמערכת אכפה את ההריסה – שילם את הוצאות ההריסה. גם עכשיו, בלי החוק שלך. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אז למה אתה מודאג? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לכן לא הייתי צריך את החוק שלך. אני הייתי יותר שמח אם היית, בתור מי שבאה לפני 20 שנה למדינה – נחשב מהשכבות החלשות – לא את; הציבור שלך – היית דואגת להם ומחוקקת חוק איך להיטיב עמם; לבנות ולהתמודד עם הבעיה ועם מצוקת הדיור, כשהאוכלוסייה שלך גם היא נמנית עם אוכלוסיית מצוקת הדיור. זה החוק שהיית צריכה לדאוג לו, לא חוק כזה. לחוק הזה אין מקום. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. ואם כך, אנחנו נעבור להצבעה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 97) (הריסת מבנה לא חוקי על חשבון המקים), התשע"א–2011. בבקשה, הצבעה. הצבעה מס' 31 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 22 נגד – 8 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 97) (הריסת מבנה לא חוקי על חשבון המקים), התשע"א–2011, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 22, נגד – 8, נמנע אחד. לפיכך אני קובע שהצעת חוק זו התקבלה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט לדיון לקראת קריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41) (מיסוי על בסיס מזומן), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/376).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו נעבור לסעיף 16 בסדר-היום: הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41) (מיסוי על בסיס מזומן), התשע"א–2011, של חברי הכנסת אלכס מילר ורוחמה אברהם-בלילא – קריאה ראשונה. בבקשה, חבר הכנסת מילר. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, הצבעתי בטעות בעד. <היו"ר אורי מקלב:> בטעות? מהמקום שלך? <קריאה:> – – – <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת מקלב, לא שומעים אותך, דרך אגב, רק שתדע. לא שומעים אותך. <היו"ר אורי מקלב:> לא שומעים אותי? טוב שאתה אומר לי. עד עכשיו אף אחד לא אמר. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> חברי חברי הכנסת, רבותי השרים, אני חושב שזה אחד החוקים הטובים, שבאמת מיטיב עם העסקים הקטנים והבינוניים בישראל, ואנחנו מביאים אותו היום לקריאה ראשונה אחרי שוועדת הכספים אישרה אותו ברוב מלא. החוק בעיקרו מדבר על כך שאותם עסקים שהיום נאלצים לשלם את המס למדינה אחרי שבעצם הם מוציאים את החשבונית – נוצר פער של כמה חודשים כאשר הם מקבלים את הכסף מהלקוח, ובגלל זה חלק גדול מהם נמצאים במצב של קריסה כלכלית, כי הם צריכים לשלם משכורות, כי הם צריכים לשלם מסים שונים, והכסף עדיין לא נכנס לחשבון, ולמדינה הם שילמו את המס. אני חושב שהחוק הזה, שבא ונותן אפשרות לאותם עסקים לשלם אך ורק כאשר הם מקבלים את הכסף במזומן – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – מוצא פתרון טוב ביותר לבעיות. חבר הכנסת זחאלקה, אתה מפריע לי. אני מקדם פה איזשהו חוק שהוא באמת חוק מאוד חשוב לעסקים קטנים. משרד האוצר – – – <שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:> – – – <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> יושב כאן גם שר התיירות, שבעברו היה גם יושב-ראש ועדת הכספים, והוביל את הנושא של העסקים הקטנים והבינוניים, מכיר היטב את החשיבות של הדבר הזה. כמו כן, כל אותם אנשים שנמצאים כאן וחברים בוועדת הכספים כמובן מבינים עד כמה – החשיבות של החוק הזה. משרד האוצר נתן הערכה לתקצוב החוק, חד-פעמי, משהו כמו 150 מיליון שקלים. אני חושב שזו בשורה טובה מאוד לעסקים. תודה רבה לכל התומכים, ולילה טוב. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> יישר כוח. אלה חוקים טובים. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. ואם כך – – <קריאה:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> – – אנחנו נאפשר לך, חבר הכנסת אלכס מילר, להגיע למקום, ואנחנו נעבור מייד להצבעה על הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41) (מיסוי על בסיס מזומן), התשע"א–2011. חבר הכנסת מג'אדלה, אנחנו כבר עוברים להצבעה. רבותי, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 32 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 18 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41) (מיסוי על בסיס מזומן), התשע"א–2011, לוועדת הכספים נתקבלה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אצלי לא הופיעה הצבעה. <היו"ר אורי מקלב:> כנראה משהו קרה, עכשיו זה בסדר. בעד – 18, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41) התקבלה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק זכות יוצרים (תיקון) (חזקת מפיק תקליט), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/377).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו עוברים לסעיף 17 בסדר-היום: הצעת חוק זכות יוצרים (תיקון) (חזקת מפיק תקליט), התשע"א–2011, של חברי הכנסת יריב לוין, יוחנן פלסנר ואלכס מילר – קריאה ראשונה. בבקשה, חבר הכנסת יריב לוין. <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת – – <היו"ר אורי מקלב:> – – – אני מבין שלא תנצל את כל הזמן. <יריב לוין (הליכוד):> לא לא, זה יהיה ממש קצר. – – הצעת החוק הזאת, ששותפים לה, כאמור, חברי כנסת יוחנן פלסנר ואלכס מילר, נועדה לתקן עיוות שקיים היום בחוק, כאשר בניגוד למה שקבוע למשל לעניין ספרים, בכל מה שקשור לתקליטים, מפיקי התקליטים אינם נהנים מחזקה שמגינה על זכויותיהם כאשר שמם מופיע על התקליט. מה שמוצע כאן הוא לקבוע חזקה שלפיה כאשר מודפס על התקליט שמו של המפיק, תהיה חזקה שלפיה הוא אכן מפיק התקליט, הוא בעל הזכויות, כמפיק, ונטל הראיה להוכיח אחרת יעבור לצד שייתבע על-ידיו בתביעת זכויות יוצרים. בדרך הזאת נשפר את ההגנה על זכויות יוצרים, ואני חושב שנעשה דבר נכון. אני מבקש מהכנסת לתמוך בהצעת החוק. תודה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> בתור שר תרבות – – – אני אומר לך: יישר כוח. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, חבר הכנסת יריב לוין, וכשתגיע למקומך אנחנו נעבור מייד להצבעה; להצבעה על חוק זכות יוצרים (תיקון) (חזקת מפיק תקליט), התשע"א–2011, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 33 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק זכות יוצרים (תיקון) (חזקת מפיק תקליט), התשע"א–2011, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 8, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק זכות יוצרים (תיקון) (חזקת מפיק תקליט), התשע"א–2011, התקבלה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת הכלכלה שתכין אותה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 29) (דרכי תשלום לגבי תעריף שנקבע לפי דין), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/377).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> סעיף 18 בסדר-היום: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 29) (דרכי תשלום לגבי תעריף שנקבע לפי דין), התשע"א–2011, של חברי הכנסת כרמל שאמה ושלי – קריאה ראשונה. הצעת החוק, בקצרה, מציעה לקבוע כי בעסקה מתמשכת הקשורה לטובין או לשירותים שהתעריף שלהם נקבע לפי דין, יוכל הצרכן לשלם גם באמצעות הרשאה לחיוב חשבון בכרטיס אשראי או בהוראת קבע, וכן בבנק הדואר, לרבות במזומן או בצ'ק. זה אומר שכל תשלום יהיה אפשר לשלם גם בבנק הדואר, ובכך למנוע מאנשים לשלם עמלה – בבנק מבקשים עמלה, במקומות אחרים מבקשים עמלה, בנק הדואר לא מבקש, ויש חברות שמונעות מאנשים, מאלה שצריכים לשלם, את האפשרות לשלם בבנק הדואר. הצעת חוק זו מחייבת אותם לשלם, ונותנת להם את האפשרות לשלם גם בבנק הדואר, וממילא המשמעות היא שיהיו אנשים שבאמת קשה להם גם את העמלה הזאת – יוכלו להימנע מלשלם את העמלה. מי שבעד יצביע בעד, ומי שנגד – – – <קריאה:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> כדי למנוע כל ספק, מכיוון שאין מישהו אחר שיציג את דברי ההסבר, אז אלה הם באמת דברי הסבר, הם לא רק דברי פתיחה שלי – הם דברי הסבר להצעת החוק. נא קבלו את זה כדברי ההסבר להצעת החוק. <איתן כבל (העבודה):> – – – שגם הפרוטוקול יבין. <היו"ר אורי מקלב:> כן. את זה שאתם הבנתם הבנתי. גם הפרוטוקול – אתה צודק, אדוני. אנחנו עוברים להצבעה. נעבור להצבעה. הצבעה מס' 34 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 29) (דרכי תשלום לגבי תעריף שנקבע לפי דין), התשע"א–2011, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 8, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 29) (דרכי תשלום לגבי תעריף שנקבע לפי דין) התקבלה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת הכלכלה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 113) (איסור צילום של נפגע עבירת מין), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/377).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> הסעיף האחרון בסדר-היום: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 113) (איסור צילום של נפגע עבירת מין), התשע"א–2011, של חברת הכנסת ציפי חוטובלי וקבוצת חברי הכנסת – קריאה ראשונה. בבקשה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי. בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לכל החברים העייפים שלי שנשארו כאן ב-04:00, קודם כול: תודה. היום הזה – כבר שכחתם איך הוא התחיל, אבל הצעת החוק הזאת, שמדברת על איסור צילום נפגעי עבירות מין – התחיל בהרשעתו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב, בגזירת גזר-הדין שלו. נשיא לשעבר במדינת ישראל עומד לשבת בכלא ולרצות עונש מאסר של שבע שנים. במסגרת כל הדיונים שהתקיימו סביב הפרשה הכאובה הזאת, כולם מכירים את כל אותן נפגעות ש"כיכבו" על מסך הטלוויזיה שלנו בפנים עם קוביות מרצדות, כאשר ברור לכולם שגם אם מנסים כביכול להסוות אותן, קל מאוד לזהות, בוודאי למי שהוא מסביבתן הקרובה של אותן נפגעות קל מאוד להבין במי מדובר, מיהן אותן נשים. ומעבר לכל דבר, מדובר בהטרדה לכל דבר ועניין. אותן נשים עוברות – מדובר לפעמים גם בנפגעים, לא רק בנשים – אותם נפגעים ונפגעות עוברים מסכת ייסורים שלמה בכל תהליך החשיפה, ובין השאר ממש מוטרדים על-ידי צלמי עיתונות שאורבים להם מתחת לבית וממש מטרידים אותם. עוקבים אחריהם בכל מקום, והדבר הזה מאוד פוגע באותן נפגעות ובאותם נפגעים. הצעת החוק הזאת כמובן מתחברת גם לעידן האינטרנט, שבו מאוד בקלות אפשר לחשוף את הפנים של אדם אחרי שכבר יש תמונה מצולמת, ולכן הפרטיות שחוק העונשין ניסה להגן עליה נפגעת. חשוב לי לומר שסעיף 352 לחוק העונשין קובע אומנם איסור פרסום שמו של אדם, או כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירת מין, אלא אם כן הסכים לפרסום, או שבית-המשפט התיר את הפרסום, אך הסעיף אינו אוסר צילום של נפגע עבירת מין כשלעצמו, ולא אחת נפגעים ונפגעות מצולמים על-ידי כלי התקשורת ונאלצים להסתתר ולהימלט מפני כל אלה שחפצים להשיג תמונה. חשוב לומר שהצעת החוק רואה בעצם הצילום של נפגע עבירת מין, גם כאשר פרסום התמונה נעשה תוך טשטוש או הסוואה של פניו, משום פגיעה בזכותו לפרטיות ולכבוד. הפגיעות האלה עלולות להוסיף על הטראומה שעמה נאלצים נפגעי עבירות מין להתמודד ממילא, ואף להפחית את נכונותם של אותם נפגעי עבירה להגיש תלונה. לפיכך מוצע בהצעת החוק לאסור צילום של נפגעי עבירת מין אם הצילום נעשה תוך בילוש או התחקות אחרי אותו נפגע, או אם נעשה תוך הטרדתו בדרך אחרת. איסור פרסום הפרטים המזהים של נפגע עבירות מין חל גם על פרסום פרטים שעשויים להביא לזיהויו על-ידי סביבתו הקרובה, כלומר צילום הנפגע ליד ביתו. מוצע לקבוע כי הצילום לא יהווה עבירה אם נפגע עבירת המין נתן את הסכמתו לצילום לפני בית-המשפט, או שבית-המשפט התיר את הצילום מטעמים מיוחדים שיירשמו, כפי שקבוע כיום בנוגע לפרסום פרטים מזהים של נפגעי עבירה. אני מבקשת מחברי חברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק הזאת, שיש בה משהו סמלי – בזה שהיא עוברת ביום חשוב כמו היום, שהוא יום חשוב להרבה מאוד מתלוננות שבעקבות גזר-הדין בפרשת קצב יאזרו אומץ ויתלוננו נגד כל מי שפגע בהן. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך. אנחנו, אם כך, נעבור להצבעה על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 113) (איסור צילום של נפגע עבירות מין), התשע"א–2011. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 35 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 113) (איסור צילום של נפגע עבירות מין), התשע"א–2011, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 8, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 113) (איסור צילום של נפגע עבירות מין), של חברת הכנסת ציפי חוטובלי, התקבלה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט שתכין אותה לקריאה שנייה ושלישית. בהצעת חוק התכנון והבנייה, חוק הריסת בתים, חבר הכנסת איתן כבל הצביע בעד בטעות, אבל הכוונה היא הצבעה נגד. אני לא משנה את ההצבעה, אבל לפרוטוקול אנחנו נשנה את זה, למען דברי הימים. רבותי, לסיום, יש בשורה טובה – רבותי, יש לנו בשורה טובה, שהישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, היום, יום רביעי, י"ז באדר ב' התשע"א, 23 במרס 2011, בשעה 11:00 – בעוד כמה שעות. הישיבה הזאת נעולה. תודה. <הישיבה ננעלה בשעה 03:51.>