דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"ה
ישיבה רל"ג
הישיבה המאתיים-ושלושים-ושלוש של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, כ"ג באדר ב' התשע"א (29 במרס 2011)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 4
עינת וילף (העצמאות): 5
נחמן שי (קדימה): 6
מוחמד ברכה (חד"ש): 6
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 7
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 8
סעיד נפאע (בל"ד): 8
רוברט טיבייב (קדימה): 10
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 11
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 11
רחל אדטו (קדימה): 12
אורי אורבך (הבית היהודי): 13
דב חנין (חד"ש): 14
שלמה מולה (קדימה): 15
יוחנן פלסנר (קדימה): 16
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 16
ציפי חוטובלי (הליכוד): 18
גדעון עזרא (קדימה): 19
אריה ביבי (קדימה): 20
שלי יחימוביץ (העבודה): 20
עפו אגבאריה (חד"ש): 22
דברי יושב-ראש הכנסת לציון מאה שנה להולדתו של דוד רזיאל, זיכרונו לברכה 22
היו"ר ראובן ריבלין: 22
הצעות לסדר-היום 24
ציון היום הבין-לאומי לביטול האפליה הגזעית 24
מוחמד ברכה (חד"ש): 24
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 27
אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 32
שר המשפטים יעקב נאמן: 34
שלמה מולה (קדימה): 37
גאלב מג'אדלה (העבודה): 39
זהבה גלאון (מרצ): 43
הצעת חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011 46
אורי אורבך (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 47
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 51
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 51
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 52
יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 52
הצעת חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011 53
נחמן שי (קדימה): 53
הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 20), התשע"א–2011 54
דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 54
הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011 56
דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 57
אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 60
הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 30) (מועדים לתשלום באמצעות הרשאה לחיוב חשבון), התשע"א–2011 60
אורי מקלב (יהדות התורה): 61
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 64
נסים זאב (ש"ס): 67
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 70
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 70
שאילתות ותשובות 71
1264. פרסום חלוקת הביפרים לחירשים 71
משה גפני (יהדות התורה): 71
השר להגנת העורף מתן וילנאי: 72
1298. החלת חוק חיילים משוחררים בחיפה 75
איתן כבל (העבודה): 75
השר להגנת העורף מתן וילנאי: 75
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני השר, גברתי חברת הכנסת וחברי חברי הכנסת, היום יום שלישי, כ"ג באדר ב' התשע"א, 29 לחודש מרס 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
דוח ביקורת שנתי של מבקר המדינה 61א; הערות ראש הממשלה לדוח מבקר המדינה 61א. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כמדי יום שלישי וכמצוות החוק, אנחנו פותחים בנאומים בני דקה. לאחר מכן, בשעה 16:30, נקיים אזכרה למפקד האצ"ל דוד רזיאל, השם ייקום דמו. רבותי, מי שרוצה להשתתף בנאומים בני דקה, יואיל להצביע, על מנת שאדע איך לקיים את הסדר. בבקשה, נא להצביע. ראשון הדוברים, חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. הנה, תמיד אתה אחרון, תהיה ראשון היום. ואחריו – חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, מחר יום האדמה. אנחנו מציינים את היום החשוב הזה, גם בשל נפילתם-הריגתם של שישה מבנינו תוך כדי הגנה על האדמה שהופקעה. עצרות יתקיימו בעראבה בגליל, באל-עראקיב בנגב. כך גם היום בלֵד ובשבת ביפו. אנחנו קוראים לכלל האזרחים, ערבים ויהודים, יהודים וערבים, ליטול חלק ביום הזה, שיש בו קריאה לאזרחות שווה, לקשר בין האדם לאדמה. חשוב שהמאבק יהיה משותף, כדי שהקול יהיה גבוה יותר ואפקטיבי יותר.
<נחמן שי (קדימה):>
ולא אלים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
את זה תגיד למשטרה. אני מקווה שהמשטרה תשמור על דיסטנס, מרחק. כך גם ביקשו חברי הכנסת הערבים מהשר אהרונוביץ בפגישה אתו שנערכה כאן בכנסת. אני רוצה לומר לחבר הכנסת שי, אי-אפשר שבכל יום של עצרות, של הפגנות, לומר לערבים שחשוב שלא יהיה אלים. בדרך כלל האזרחים הערבים הם קורבנות בהפגנות האלה. 13 נהרגו ביום אל-אקצא בשנת 2000, כך גם ביום האדמה, כך גם בכפר-קאסם. בצל החוקים הקשים שמתקבלים כאן כל שבוע, זה חומר למחשבה לכולנו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי.
<עינת וילף (העצמאות):>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה, ראשית, נחמד לחזור מחופשת לידה ולחזור לימי שלישי ולנאומים בני דקה.
היום אני רוצה להתייחס לנושא האנרגיה הסולרית. ביום ראשון הקרוב יש דיון של ועדת השרים לאנרגיות מתחדשות. ממשלת ישראל קיבלה החלטה חשובה לעשות שימוש רב יותר באנרגיה סולרית. היא יצרה תמריצים ותוכניות ויעדים. למרבה הצער, כל התוכניות האלה הוקפאו לאחרונה על-ידי משרד האוצר, שמסתכל על הנושא הזה מההיבט הכלכלי הצר. אם למדנו משהו מהאירועים באזור שלנו, מהאסון ביפן, זה שהסתכלות על נושא האנרגיה מההיבט הכלכלי הצר היא הסתכלות מוטעית.
אתמול, אנחנו – כל חברי סיעת העצמאות כאיש אחד – הגשנו מכתב לראש הממשלה ולשרים הרלוונטיים, המבקש מהם לפעול כדי להסיר את ההקפאה, להחזיר את התמריצים ולאפשר לתחום האנרגיה הסולרית לפרוץ במדינת ישראל. אנחנו חושבים שיש לזה היבטים ביטחוניים, מדיניים, כאלה שקשורים להגנת העורף, להתיישבות העובדת, לנושא המיעוטים הבדואים. יש כאן הזדמנות מאוד גדולה לפיתוח הקרקעות בהקשר הזה.
אנחנו מבקשים מהוועדה ומראש הממשלה לפעול לקידום נושא האנרגיה הסולרית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת וילף. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. אחר כך – אייכלר.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להקדיש את 60 השניות הבאות לעובדים הסוציאליים שחזרו היום לעבודה. השביתה הזאת חשפה 10,000 אנשים יפים, אנשים מכל שדרות הציבור: יהודים, ערבים, חילונים, דתיים. כל אחד נתן ונותן את חלקו וכל אחד מהם מרגיש מחויבות עמוקה כלפי החברה הישראלית. הם ידעו שהם לא יהיו עשירים כשהם בחרו להיות עובדים סוציאליים, אבל הם חשבו, והם עדיין חושבים, שראוי שיחיו פה באופן הוגן. אני חושש מאוד לומר שהם חוזרים מושפלי פנים לעבודה. הם חוזרים מבלי שיינתן להם הכבוד הראוי ולא הפיצוי הראוי. ואנחנו כולנו זקוקים להם, מפני שהם אלה שבשמנו מטפלים בשליש המוחלש של החברה הישראלית, שליש מאתנו שנמצאים מתחת לקו העוני.
המשבר הזה אומנם נסתיים, הם חוזרים, אבל זו מחויבות של כולנו בבית הזה, אדוני היושב-ראש, של כולנו, לדאוג שהעובדים הסוציאליים ירגישו שאנחנו מגבים אותם, שאנחנו מסייעים להם ואנחנו מאמינים בכוחם. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת אייכלר.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כנראה השידורים ממליאת הכנסת, לא מערוץ הכנסת, נקלטים היטב בציבור. התחלתי לומר, אדוני, נראה שהשידורים ממליאת הכנסת ולא רק מערוץ הכנסת נקלטים היטב בציבור. המבול של החקיקה האנטי-דמוקרטית שהשתלטה על סדר-היום של הכנסת – נראה שהיא הובנה כראוי בקרב חלקים מסוימים בציבור.
היום פורסם שלרשת "הוט" יש סרטון שצולם במצלמת אבטחה כאן בירושלים, על בחור שלוקח קרש ומפיל מכות רצח על עובד ניקיון ערבי בן 65, איש מבוגר, וצורח כל הזמן "זה ערבי" ו"זה ערבי". עד כאן זה סיפור אינדיבידואלי. מעבר לזה, בתמונות שנמצאות בסרטון, רואים עוברים ושבים, אדוני היושב-ראש, עוברים ליד, משני הצדדים, ואף אחד לא פוצה פה, לא אומר מלה, לא מנסה להרתיע את האיש הזה. כנראה תהליך ההתקרנפות עבר מהקרנפים של הטבע לקרנפים שהם לא כדרך הטבע.
זה פשוט התרת דם. אני פונה לנבחרי הציבור: תחשבו איך הנהמות הגזעניות שלכם יתקבלו על-ידי כנופיות של "קו קלוקס קלאן" שמתקיימות ועלולות לפרוח כאן בישראל. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אייכלר – בבקשה, אדוני.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, בוועדת הכלכלה הופיע היום שר השיכון והודה שהאוצר מונע כל פתרון לדיור ציבורי, לשכר דירה, לסיוע לדיור לנזקקים, לזוגות צעירים, ומתנגד שיטתית לכל הנחה במחירי הקרקע, לכל מה שמנסים לסייע למצוקת הדיור.
המדינה גבתה במסים 15 מיליארד שקל מתחום הנדל"ן, והיא לא מוכנה להשקיע 200 מיליון בשנה לסיוע לקורת גג לאזרחיה.
היו חברים שהזהירו שמצוקת הדיור והתעסוקה עלולה לחולל כאן מהפכה המונית כמו בסוריה, בלוב, במצרים ובתוניסיה, אבל אני חושב שכאן לא צריך לעשות את זה בכיכרות, כי נציגי הציבור יכולים להפיל את הממשלה בכנסת והעם יחליף את הממשלה בבחירות דמוקרטיות. כי כשכל שנה צריך 40,000 דירות ולא בונים אפילו חצי מזה, הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל תקועה, התכנון מפגר בעשור שנים, לא בונים דירות, לא נותנים סיוע בשכר דירה, כל הקיצוצים במשרד השיכון נופלים על כתפי האזרחים, וזאת בשעה שבנק ישראל שומר על 70 מיליארד דולר בקופה, והנגיד – שהוא בעל השיטה, הוא חבר השיטה של המהפכה הקפיטליסטית שהביאה את משבר הסאב-פריים באמריקה – הביא למצוקת דיור קשה בארץ.
רק אם הממשלה תדע שבלי פתרון מצוקת הדיור והתעסוקה הקואליציה תתפרק, נתניהו ושטייניץ יתחילו לפעול למען פתרון מצוקת הדיור, ואני מקווה שזה יהיה בקרוב. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אייכלר. אני כבר אמרתי לחבר הכנסת אלדד, בבקשה, או שקראתי קודם. חבר הכנסת אלדד, ואחריו – חבר הכנסת סעיד נפאע.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול התקיים בוועדת החוץ והביטחון מעין יום עיון שבו הופיעו אנשי ביטחון בכירים בעבר, אנשים מן האקדמיה. לצערי הדיון היה סגור למרות שיכול היה וראוי היה שיהיה פתוח לעיונם ולהקשבתם של כל חברי הכנסת, ויחד אתם – הציבור כולו.
התהפוכות במזרח התיכון היו מוקד הדיון, השינויים הגדולים המתרחשים בו. אמירה משותפת מעניינת היתה, שיכול להיות שמפת המזרח התיכון, עם 23 מדינות ערב, תשתנה בתוך פרק זמן קצר יחסית, ונראה הרבה יותר מדינות. תהליכים שהתרחשו במזרח-אירופה עקב התפרקות הגוש הסובייטי יכולים לחול גם באזורנו, ואנחנו נראה מתכונת מדינית שונה.
גם אני, כמו רבים מן המרצים, סבור שיש פה חלון הזדמנויות מעניין וחשוב לישראל להניח אלטרנטיבות לתוכניות המדיניות הקיימות. אם מה שקורה בכיכר תחריר בקהיר יקרה גם בעמאן, תהיה לפנינו מדינת לאום פלסטינית בירדן, בלי שישראל תעשה דבר כדי לחולל תהליך כזה, חלילה, אלא ליהנות מפירותיו. מה שדרוש הוא שמדינת ישראל תכין תוכנית מגירה ליום שכך יקרה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת נפאע.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
תודה רבה, כבוד היושב-ראש. היום בוועדת החינוך התקיים דיון על פשיטת הרגל של המתנ"סים – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת גנאים, אני ראיתי אותך מחייך.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
על ההצעה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש הרבה יותר פלסטינים – אני לא אומר, חלילה, כל מדינה תגדיר את עצמה כפי שהיא רוצה, אבל יש הרבה פלסטינים – – –
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
לא, כי אני חושב פעמיים על התמיכה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני לא חושב שיש לכל פלסטיני זכות להגדרה עצמית בכל מקום, שם בכל זאת יש אחוז נכבד. בבקשה.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
אני אחזור. היום התקיים בוועדת החינוך, כבוד היושב-ראש, דיון על פשיטת הרגל של המתנ"סים בכפרי הדרוזים, ומתברר שמתוך 17 מתנ"סים בכפרים האלה, 11 בפשיטת רגל, והגירעון הוא 12 מיליון שקלים.
על-פי הנתונים שהוצגו שם, לחמשת המתנ"סים הנותרים, שמשרתים 47,000 תושבים, התקציב השנתי הוא 6.2 מיליון שקלים, כאשר בשלושה יישובים שכנים לאותם כפרים – שלומי, קצרין וראש-פינה – המשרתים 15,000 תושבים, התקציב הוא 19 מיליון שקלים.
לא מזמן עמדו כאן חברי כנסת, וגם הממשלה, והתפארו באותה תוכנית שכביכול – ולא סתם אני אומר "כביכול" – שאושרה לסקטור הזה, כאשר בחוק התקציב קוצצו רק בתקציב משרד החינוך ב-2011–2012, יחסית ל-2009–2010, 33.9% מתקציב החינוך. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת טיבייב, נכון? לא, לא, בהתחלה אלה שהצביעו. חבר הכנסת טיבייב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת גנאים, ואחריו – נתחיל עם אלה שהצטרפו. חבר הכנסת בן-ארי, אתה לא הצבעת, אבל רשמתי אותך.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לפי הרישום שלי לא הצבעת, מה אני יכול לעשות.
<קריאה:>
קורה – – –
<רוברט טיבייב (קדימה):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, כמו תמיד בימי שלישי בנאומים בני דקה אני נותן איזושהי סקירה על כל מה שקורה בתאונות הדרכים, רק הפעם אני נאלץ לעשות את זה לשבועיים.
יום רביעי, 16 במרס – פצוע אנוש ושני פצועים קשה, הולך רגל בן 70 נדרס, נהג נפצע קשה, ילד בן עשר נפגע קשה, ילדה בת עשר נפצעה קשה; ב-17 במרס – תשעה נפצעו קשה, ילד בן שבע נפגע פגיעת ראש, 16 בני-אדם נפגעו בתאונת שרשרת, הולכת רגל בת 25 נפגעה קשה; ב-18 במרס – שני בני אדם נפצעו בתאונות דרכים, ילד בן שבע נפגע באורח קשה, חמישה נפצעו; יום ראשון – רוכב אופנוע נהרג; יום שני – שבעה בני אדם נפצעו בכביש 443, נהג נפצע כתוצאה מהתהפכות רכב, בת 60 נהרגה.
אני עובר לשבוע האחרון. ביום רביעי – בת 75 נפצעה קשה; ביום חמישי – נהג נהרג; ביום שישי – הולכת רגל בת 20 נפצעה קשה; ביום שבת – בן 27 נהרג, בן 20 נהרג, הולך רגל בן 33 נפצע קשה; ביום שני – אופנוען בן 30 נהרג.
מקום המדינה נהרגו 30,976 אזרחי מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת טיבייב, המקפיד כל שבוע להזכיר לנו עד כמה נוראה המכה שאנחנו מכים את עצמנו בתאונות דרכים. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת בן-ארי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אם מהפכה בירדן תביא למימוש חזונו של חבר הכנסת אלדד, אז אני אחשוב פעמיים לפני התמיכה במהפכה שם. נדמה לי שהשם פלסטין, פלסטין ההיסטורית, התכוונו גם יותר מערבה מהירדן, עד הים – היסטורית אני מתכוון – ולא רק מהירדן מזרחה, כפי שהזכיר לנו חבר הכנסת אלדד.
אבל העיקר – אני רוצה להתייחס ליום האדמה שאנחנו מציינים מחר. אני קורא מפה למשרד החינוך. משרד החינוך עד היום אוסר על בתי-הספר לציין יום כזה, והאמת, שמנהלים ומורים חוששים לציין אותו. אני קורא לשר החינוך להוות דוגמה חינוכית. אם חזונו של משרד החינוך הוא חינוך לפלורליזם, כיבוד האחר, אז שייתן דוגמה וייתן באמת לציין את היום הזה בבתי-הספר. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת אדטו.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השבת פרשת תזריע, גם השבת זו הפרשה האחרונה בארבע הפרשיות – פרשת החודש הסמוכה לראש חודש ניסן, חודש הגאולה, אקדיש את הדקה הזאת למלאות 100 שנים להולדתו של מחולל הארגון הצבאי הלאומי, דוד רזיאל, הוא האלוף בן-ענת.
אני רוצה להקריא משני מכתבים קטעים קצרים. מכתב שבו הוא נפרד מהר"מ שלו בישיבת "מרכז הרב", עוד בחיים חיותו של ראש הישיבה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הוא כותב מכתב לרב הגאון צבי יהודה הכהן קוק, והוא כותב לו במכתב: "לחורף הבא לא אחזור אל הישיבה", והוא כותב בהמשך: "כשאני נזכר במצב הלימוד שלי בעת כניסתי אל הישיבה נעים לי להרגיש כי עליתי כמה וכמה מעלות, ולא ככוחי אז ככוחי עתה"; "שתי השנים הללו שביליתי בישיבה הקדושה לא רק הוסיפו לי הרבה מעץ הדעת של היהדות אלא גם הניחו את חותמן על כל מהלך חיי בעתיד".
יומיים לאחר מכן עונה לו הרב צבי יהודה וכותב: "שלום וברכה לך, דוד יקירי וחביבי, ותודה רבה על מכתבך היקר. אומנם הנני מצטער מאוד, וגם כל בני חבורתנו יצטערו מזה לכשייוודע להם", והוא מוסיף: "לעת עתה אינני מוסר את זה למישהו מפני שאינני רוצה לצער אחרים", זאת אומרת, עזיבתו את הישיבה היתה גורמת צער.
"אבל אחרי כל זה, גם אם תתקיים באמת הודעתך זו" – של עזיבת הישיבה – "הלוא אינך פורש ומנותק לגמרי מאתנו", ואז הוא מצטט משירו של רבי יהודה הלוי: "קשה עלינו פרידתך, אבל עלינו פרי דתך" – אבל מקובל עלינו פרי דתך, זאת אומרת, השיטה שלך, הדת שלך, האמונות שלך, הן מקובלות עלינו, הן אהובות עלינו, כמליצת רבנו יהודה הלוי.
"והלוא תודיענו לאן פניך מועדות עתה, והלוא נמשיך להיות אתך בקשר רוחני גם להבא. מייחל התראותנו, ידידך אמת מצפה שלומך ואושרך, צבי יהודה הכהן קוק." ואני מבין שהיושב-ראש הזכיר את ההספד שאמר הרב צבי יהודה על דוד רזיאל: לדוד רזיאלנו, שהיה מקשה עצמו כעץ שיוצא למלחמה ומעדן עצמו כתולעת, יושב בבית-המדרש.
בקצרה, סיפר הרב שפירא, מי שהיה הרב הראשי לישראל וראש ישיבת "מרכז הרב", שבחדר שלו היו שתי מיטות לשלושה אנשים שלנו שם: הוא בעצמו – רב אברום, הרב שפירא, דוד רזיאל ואברהם יאיר שטרן. הוא אמר: אף פעם שתי המיטות לא היו תפוסות. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
על עדינו העצני. יישר כוח. בבקשה, חברת הכנסת אדטו. בבקשה.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אני רוצה להקדיש את הדקה שעומדת לרשותי לסיפור שמרגש את כולנו בשלושה הימים האחרונים, זה המאבק של הבחורה בת ה-27, שירלי, שכל חטאה היה שהיא הלכה לרופא שיניים ואחרי עקירת שן היא מצאה את עצמה בטיפול נמרץ ובדרך הלוך-וחזור בנושא השתלת כבד. אז הסיפור כשלעצמו הוא עצוב מצד אחד, אבל הוא בהחלט מסוג הדברים שיכולים לקרות והוא לא צפוי. זה רק אומר שגם תרופות זה דבר מסוכן. אבל, כמובן, זה חריג ונדיר.
הייתי רוצה יותר להדגיש את כל הנושא של ההשתלות במדינת ישראל. אנחנו כל הזמן חוזרים ואומרים כמה חשוב להציל חיים, בכלל שיש אפשרות להציל חיים באמצעות תרומת איברים והשתלה. המקרה הפעם כל כך מדגיש את הצורך האמיתי: בחורה בת 27 יכולה להינצל במקום להיות מוטסת לארצות-הברית.
אני קוראת פעם נוספת למשרד הבריאות לנסות לקדם את הנושא הזה בהרבה יותר מרץ מכפי שזה נעשה כיום. ישנה חקיקה, החקיקה הזאת היא די פשרנית ודי ניתנת לשיקולים זרים, שלא מן העניין. אנחנו מדברים בהצלת נפשות אמיתית, מיידית, ולכן כל כך חשוב שכל אחד ייקח את זה כאילו הוא היה שם. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני שמעתי שיש שיפור דרמטי במצבה. כולנו נאחל לה באמת החלמה מהירה. שנוכל לברך "ברוך רופא חולים". בבקשה, חבר הכנסת אורבך, ואחריו – חבר הכנסת חנין.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אתמול הודיע ראש הממשלה על מינויו של יורם כהן לראש השב"כ הבא, ומייד בחדשות ערוץ-2 עלה פרשן הערוץ אמנון אברמוביץ, ואני מקריא לכם את המשפט, מלה במלה, כפי שהוא הציג את המועמד: "יורם כהן הוא חובש כיפה. הוא ראש השב"כ הראשון שהוא חובש כיפה, אך יחד עם זאת הוא נחשב לאדם ממלכתי לחלוטין".
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אורבך, אני עוצר אותך. פעם היו אומרים לי, אנשים מ"מדינת תל-אביב", זאת אומרת לא מירושלים, היו אומרים לי: אתה חרותניק אבל אתה סימפתי. אמרתי להם: אתם לא מבינים שאני סימפתי משום שאני חרותניק?
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אז ההמשך של המשפט, אדוני היושב-ראש: אז אתה לא מבין, אדוני העיתונאי, שהוא ממלכתי משום שהוא דתי? שהממלכתיות נובעת מזה שהוא התחנך במוסדות של "בני עקיבא" ושל הציונות הדתית, וזה הסיפור?
וככה, בלי משים – אני לא חושב שהיתה פה איזו כוונת זדון. זה שאדם חובש כיפה וזה ראוי לציון – כי זה חלק מתהליך חברתי שקורה, על זה אני בהחלט אני לא מלין. זה פרט פיקנטי ואולי בעל משמעויות חברתיות מסוימות. אבל להגיד שיחד עם זאת הוא נחשב לאדם ממלכתי לחלוטין? עד מתי התיוג הישן והמאוס הזה והמעושה הזה ילווה אותנו בחיינו הציבוריים? עד מתי?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת ברכה, קודם, כשחבר הכנסת נחמן שי דיבר על העובדים הסוציאליים, הוא אמר שיש ביניהם אנשים נפלאים ופתאום הוא אמר שיש ביניהם ערבים. כמו שהוא הרגע אמר על אנשים עם כיפה. אנחנו, שלא נולדנו באיזושהי תנועה שהיה לה איזשהו פטרוניזם, לא מבינים: האם הוא התכוון שהערבים הם לא יפים, שהערבים הם לא טובים? ויש גם ערבים, הוא אומר.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
בהפוך על הפוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ברור, רק שיבינו האנשים שהכללות האלה הן קשות ביותר. בבקשה, חבר הכנסת חנין, ואחריו – חבר הכנסת מולה.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, הונח היום על שולחננו דוח מבקר המדינה 61א, ובו פרק שחיכינו לו בקוצר רוח, עם סוגיה בעלת חשיבות עצומה, והיא סוגיית ניצול קרקעות המדינה על-ידי מערכת הביטחון, ובפרט על-ידי צה"ל.
עמיתי חברי הכנסת, 39% משטחי מדינת ישראל מופקדים בידי צה"ל, הן למחנות צבא והן לשטחי אש, ועוד 40% משטחי מדינת ישראל מוגבלים בשימוש בעקבות הוראות של מערכת הביטחון.
מבקר המדינה מגלה לנו תמונה קשה, של ממש הפקרות בניהול השטח הזה. לא רק פגיעות במינהל תקין, אלא ממש חוסר התנהלות ראויה ונכונה לגבי מקרקעי ישראל, ואין לנו כל כך הרבה מקרקעין, כפי שאדוני היושב-ראש יודע.
מדאיג במיוחד שאין בקרה אזרחית על הסוגיות האלה, של אופן השימוש במקרקעין. השבוע אישרה הכנסת חוק מהפכני, חוק האכיפה הסביבתית, שקובע בפעם הראשונה עדיפות של המערכת האזרחית ושלטון של המערכת האזרחית בתחומים של התנהלות סביבתית של מערכת הביטחון. אני מקווה, עמיתי חברי הכנסת, שזה יהיה צעד אמיתי קדימה לכיוון שבו לא תהיה מדינה בתוך מדינה אלא תהיה מדינה שיש לה צבא, והוא כפוף לדיני המדינה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. ודאי שבדוח ביקורת המדינה עוד נרבה לעסוק בכנסת זאת, גם בפגרה וגם בישיבות במושב, בכנס הקיץ של המושב השלישי של הכנסת. חבר הכנסת מולה, ואחריו – חבר הכנסת פלסנר. ביבי, אתה הצבעת? אתה רצית לדבר? לא סימנת ולא כתוב, אבל מייד תקבל. גדעון עזרא רשום. חבר הכנסת מולה, בבקשה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהמשך לדבריו של חבר הכנסת אורבך, השבוע מציינים את שבוע החינוך הממלכתי-דתי. אני חושב שמי שנגע בחינוך הממלכתי-דתי יודע להעריך ולומר, ולהעלות על נס את התרומה של החינוך הממלכתי-דתי לחברה הישראלית, למדע, לטכנולוגיה, לשירות בצבא, לחינוך ערכי, לחינוך מוסרי. אני חושב שהחברה הישראלית נותנת באמת את המקום לחינוך הממלכתי-דתי.
כל אלה שמדברים על בעיית החינוך הפרטי, אולי זה המקום דווקא שאנחנו כולנו יכולים להיות נשכרים, אם החינוך הממלכתי-דתי היה מספיק חזק. יכול להיות אפילו שהגישה הפלורליסטית בתחום הגיור, הרבנות הראשית והגיור – יכולנו כולנו לצאת נשכרים באמת מתפיסת העולם הליברלית של החינוך הממלכתי-דתי.
לכן אני דווקא בחרתי בשבוע הזה, כמי שמכיר ומוקיר – איך החינוך הממלכתי-דתי גם קלט את עולי אתיופיה בשנות ה-80, כשכמעט אף זרם לא רצה לקבל אותם; החינוך הממלכתי-דתי פתח את שעריו, קלט את עולי אתיופיה, כמו שקלט גם עולים רבים. לכן אני מעלה על נס את החינוך הממלכתי-דתי, שממנו גם צמח ראש השב"כ.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נו, אתה רואה? חבר הכנסת פלסנר, בבקשה. ואחריו – כצל'ה, יעקב כץ. אנחנו מתקרבים לסיום הרשימה. נותרו עוד כצל'ה, חוטובלי, גדעון עזרא וחבר הכנסת ביבי.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, מדינה שלמה עוקבת בדאגה אחרי מצבה הרפואי של שירלי מרדר, בת 27, שנזקקת להשתלת כבד, והתייחסה לכך חברתי חברת הכנסת אדטו. כמובן, אנחנו מאחלים לה מכאן רק בריאות.
אבל הדבר הזה משקף תופעה יותר רחבה, ומאחורי התופעה הרחבה יותר יש רק מראית עין של קונסנזוס בבית הזה. 150 ישראלים נמצאים ברשימת ההמתנה להשתלות כבד. כ-20% מתוכם נפטרים, מתים מדי שנה. 20% מתוכם, זה אומר שמדי שנה 30 ישראלים שממתינים להשתלת כבד לא מגיעים לאותה השתלה ומתים.
עכשיו נשאלת השאלה מהם השיעורים במדינות אחרות בעולם, שבהם זמינות האיברים יותר גדולה. שם זה עד 10%. זאת אומרת שעל אותה רשימה של 150, אם היו יותר איברים להשתלה – ויש במדינת ישראל יותר איברים זמינים להשתלה מאשר ה-150 הנדרשים – היינו מגיעים למצב של כעשרה נפטרים מדי שנה. כלומר, רק בתחום הכבד – לא כליות, לא דברים אחרים – 20 ישראלים מדי שנה מתים רק כי אין איברים להשתלה.
ומאחורי הנושא הזה אין קונסנזוס, בגלל הבית הזה ובגלל האנשים שיושבים כאן ומגלגלים עיניים, אבל כשזה מגיע לרגע ההחלטה לאפשר יותר השתלות איברים – את זה הם לא מאפשרים מכל מיני סיבות. לאפשר את זה כברירת מחדל – יש הרבה פתרונות. ואם היה פתרון אחד שנעשה בכנסת, זה היה פתרון של קביעת המוות המוחי. הוא רק הוריד את הממוצע הרב-שנתי. היינו על ממוצע רב-שנתי של 50 השתלות מדי שנה, וירדנו ל-40 השתלות. זאת אומרת, שעם כל הסייגים שהוסיפו שם, מצבנו רק החמיר כתוצאה מהפעולה של הבית הזה, שגורם לכך שעשרות ישראלים מתים מדי שנה מוות מיותר. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני מזכיר לכל חברי הכנסת – נאומים בני דקה אינם הצעה לסדר-יום. הנושא שלך הוא כל כך חשוב. אני חושב שבהחלט צריך לדון בו במסגרת הרבה יותר רחבה. חבר הכנסת יעקב כץ, הלוא הוא כצל'ה – בבקשה, אדוני.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, מזל טוב, יוחנן. שתגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, בעזרת השם.
אדוני היושב-ראש, אני רציתי לשלוח מפה ברכה לראש הממשלה. אני שמעתי שיש הצעה להעלות את אחוז החסימה, ואני חושב שזו תהיה ברכה גדולה שכתוצאה מכך הציבור של חובשי הכיפות, הציבור הדתי, הציבור החרדי, ילך ביחד. אני כל השנים מתפלל לכך שהחזית הדתית שהיתה בקום המדינה תחזור לכוחה האמיתי, ואולי כתוצאה מכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ.
אני חושב שההחלטה של רוב בכנסת הזאת להעלות את אחוז החסימה ל-4% ול-5%, תגרום לנו ולבית היהודי ולאגודת ישראל, ואולי גם לש"ס, להתגבר על כל המחלוקת, ללכת כאיש אחד. אז לא נראה יורם כהן אחד, ולא נראה רזיאל אחד, ולא נראה אורבך אחד. נראה שאנחנו ברוך השם יכולים ללכת מעלה מעלה, כי באמת החינוך שלנו הוא חינוך טוב, והציבור שלנו הוא ציבור טוב. אני רוצה פה לשלוח ברכה לציבור החרדי.
עוד מלה אחת, כבוד היושב-ראש, כי אני לא יכול להתאפק. הציבור החרדי – ברוך השם, החבר'ה מתחתנים צעירים, וקונים דירות, ומניעים את כל הכלכלה הישראלית. אנחנו שולחים להם ברכה שימשיכו להתחתן, שילדו עשרה ו-15 ילדים. מהציבור החרדי נולדו טרוצקי, וקרל מרקס – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – וכמה כאלה, וכמה טובים כמו אהרן ברק שיחיה, שמיר, פרס, ריבלין. כולנו הגענו מהציבור החרדי. יש להם כל כך הרבה ילדים, שהם מביאים לנו גם כאלה וגם כאלה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אז שיהיו לנו הרבה זוגות, הרבה חתונות, הרבים בתים והרבה ילדים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אורי אורבך, תוכל להביא עוד אחד, ועוד אחד, וכך הלאה וכך הלאה. אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת כץ, כצל'ה יש רק אחד. אי-אפשר לשכפל אותו.
חברת הכנסת חוטובלי – בבקשה, גברתי. אחריה – גדעון עזרא יקירנו, ואחריו – חבר הכנסת ביבי, ואחרונה חביבה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. נסגרה הרשימה. יש לנו אורחים.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום שמעתי מראש הממשלה – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם תהיה רק אתה, גם לך אני אתן. בבקשה, חברת הכנסת חוטובלי.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, היום שמעתי מראש הממשלה שבעיית הדיור חמורה יותר מהבעיה המדינית, והאמת היא שהוא צודק. יש כאן בעיה אמיתית שאין אזרח במדינת ישראל שלא מרגיש אותה, ועם עליית הריבית אין ספק שהרבה יותר צעירים נאנקים תחת עול המשכנתה.
הנתון המדהים ביותר שיש לי להביא בפניכם זה שבעוד מדינת ישראל יכלה לנצל את משבר הדיור הזה כדי להקים יישובים חדשים בנגב ובגליל, הרי שמשנת 1984 עד שנת 1999 לא הוקם ולא יישוב יהודי אחד. דוח-גולדברג להסדרת בעיית הבדואים בנגב אומר שצריך להקים 20 יישובים חדשים למען האוכלוסייה הבדואית. אנחנו מאבדים את המדינה שלנו, אנחנו לא מקימים יישובים חדשים. אני כבר לא מדברת על יהודה ושומרון, שהם שטח בנייה פורה לכל אותם צעירים שמחפשים דיור במרכז הארץ. אבל לפחות עכשיו זאת ההזדמנות להקים יישובים חדשים, ולבנות כאן תוכנית לאומית אמיתית שתייצר הזדמנות להרבה מאוד צעירים לגור ברחבי מדינת ישראל. כרגע זה לא נעשה, ואני פונה אל ראש הממשלה ואל שר האוצר להתערב באופן אמיתי, ולא רק לזרות תוכניות באוויר שאינן משפרות באמת את בעיית הדיור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת – – –
<מאיר שטרית (קדימה):>
– – – הוקמו עשרות יישובים חדשים לקליטת המתפנים מגוש-קטיף, שכל אחד מהם הרבה יותר גדול.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כל אחד אומר בנאומים בני דקה באחריותו. חבר הכנסת גדעון עזרא – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אריה ביבי, ויסיימו שניים – חברת הכנסת יחימוביץ, חבר הכנסת עפו אגבאריה. קריאה סופית, אין יותר קריאות.
<גדעון עזרא (קדימה):>
אדוני, ראש הממשלה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לתת לו רמקול לחבר הכנסת עזרא. כן.
<גדעון עזרא (קדימה):>
ראש הממשלה זימן השבוע את ראשי הרשויות היהודיות שבנגב, ולא הזמין את ראשי הרשויות הבדואיות בנגב. צריך לדעת שכאשר מדברים על תקופת רקטות, "גראדים" וכיוצא בזה, הם פגיעים באותה מידה. נדמה לי שגם ההזדהות שלהם עם המדינה במצבים כאלה, ועזרתם של חברי הכנסת גם בנושא הזה תגביר את שיתוף הפעולה שלנו אל מול האויבים המשותפים.
דבר שני – אני רוצה לאחל לנבחרת ישראל הצלחה במשחק נגד גאורגיה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, חבר הכנסת גדעון עזרא. חבר הכנסת אריה ביבי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה.
<אריה ביבי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו בפתחו של יום העצמאות. אני לא יודע כמה מכם יודעים שמעל ל-4,000 חללי צה"ל שמוכרים על-ידי משרד הביטחון הם לא אזרחי מדינת ישראל. לדעתי, זה עוול שצריכים לתקן. כל אלה שנלחמו – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אה, לאזרח אותם – – –
<אריה ביבי (קדימה):>
– – ומסרו את נפשם לפני מלחמת יום העצמאות, והביאו לנו את המדינה הזאת. הם רשומים, הם מוכרים על-ידי ארגון משרד השיקום. יש להם מצבות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא משרד השיקום, "יד לבנים".
<אריה ביבי (קדימה):>
"יד לבנים". יש להם מצבות של חללי צה"ל, והם לא אזרחי מדינת ישראל. לדעתי, בנושא הזה צריכים לטפל. אני לא יודע כמה מחברי הכנסת יודעים את זה, בטח גם הרבה אזרחים לא יודעים את זה. אני מתכוון לקחת את זה לידיים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יפה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חבר הכנסת עפו אגבאריה, אחרון הדוברים.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אני מבקשת להתייחס להצעתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשינויים בשיטת הממשל ובשיטה הפרלמנטרית. ראשית, אף שאני מכבדת כמה מהחוקרים ומהאישים שחתומים על ההצעה הזאת, אני כופרת בזכות של מכון פרטי חיצוני שממומן בידי תורמים להכתיב לנו, לכנסת, את סדר-היום.
מי שמם לשנות את שיטת הממשל, ובמה הם יותר טובים מכל האזרחים האחרים, שאין להם גישה למכונים כאלה כדי לומר את עמדתם? הדיון הזה צריך להתחיל בפרלמנט, ולא להיות מוכתב לפרלמנט על-ידי גורמים מבחוץ.
מעבר לפגמים הרבים שנפלו בשיטה הזאת, כמו העלאת אחוז החסימה, שמשליכה הצדה מיעוטים עצומים שחיים בקרבנו, מעבר לעניין המופרך של 180 חברי כנסת – זה מה שאנחנו צריכים? 180 חברי כנסת? זה מה שיפתור את הבעיות של הפרלמנט? ועוד כהנה וכהנה. אבל העניין הוא אפילו לא תוכן ההצעות, אלא עצם העובדה שהן מוכתבות במין סוג של התנשאות על-ידי גורם חיצוני. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מייד, חבר הכנסת עפו. הואיל ואנחנו הזמנו אותם אתמול, אחרי שהם ביקשו, חברת הכנסת יחימוביץ, אין אפילו מחשבה אצל כבוד הנשיא לשעבר שמגר לכפות על הכנסת. הוא רצה להתחיל בדיון ציבורי. כבר אתמול בהגשה, כשהשתתפו לא מעט חברי כנסת, אני דיברתי נגד אחוז החסימה, והסברתי שהדבר יביא רק לאיזשהם מערכים מלאכותיים. דיברתי נגד 180 חברי כנסת, ודיברתי גם בעד דברים שהם הציעו. הם לא הניחו בפני הכנסת זה ראה וקדש. כל מה שהם ביקשו לעשות זה להגיש לכנסת. בעוד שיש פעמים שהכנסת יוצאת למקומות אחרים, באו המקומות האחרים לכנסת ואמרו: הנה ההצעה שלנו, שאתם יכולים לדון בה במסגרת העבודה המבורכת לדורותיהם של יושבי-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, שהרי הוועדה נקראת ועדת החוקה, חוק ומשפט, שגם עוסקת בנושאים שהם נושאים חוקתיים. רק היא הביאה אותם כדי לתת הצעה. הם לא אמרו שהם מבקשים מאתנו: ראו את זה, אנחנו החכמים עשינו, ואתם צריכים לקבל. כמובן שהם רק הביאו את זה כניסיון להתחיל בדיון, שכן הם רואים סכנה גדולה בשינוי שיטת הממשל, בהפיכתו למשטר שלא יהיה דמוקרטיה פרלמנטרית בלי חוקה לישראל.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
יותר לי, אדוני היושב-ראש, להגיד משפט נוסף? אני רוצה גם להתנגד לרעיון הכל-כך אופנתי של שינוי שיטת הממשל. אני חושבת שיש לנו שיטת ממשל לא נקייה מפגמים אבל טובה בהחלט, ובמקום לחטט בקופסה ובקליפה ובמכשיר, הגיע הזמן שנעסוק במהות ובתוכן. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מאה אחוז. דרך אגב, זה מה שאנשי המכון אמרו: תתחילו לדון. הם נתנו הצעה משלהם, הם אפילו לא חולמים באיזשהו חלום שאנחנו נראה את זה כדבר של זה ראה וקדש, או מוגמר. חבר הכנסת עפו אגבאריה, אחרון הדוברים, בבקשה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשבוע שעבר, נדחה בבית-החולים "אסף הרופא" טקס הוקרה לרופאים, וזאת משום שלטקס הוזמן סופר ישראלי בשם עמוס עוז, שהקדיש איזה ספר למרואן ברגותי. זה נורא מצער שבגלל ספר ובגלל נוכחותו של סופר בוטל הטקס, ועוד יותר מצער שאנשים, בגלל הספר – ודווקא רופא פוצץ את העניין – נדחתה ההוקרה לרופאים והתפוצץ העניין ההומניטרי הזה. אני בתקווה גדולה שהרוחות האנטי-דמוקרטיות שמנשבות בבית הזה לא יגיעו לרפואה ולא יגיעו לבתי-החולים, כי זה המקצוע הכי הומניטרי עלי אדמות. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. תמו הנאומים בני דקה.
<דברי יושב-ראש הכנסת לציון מאה שנה להולדתו של דוד רזיאל, זיכרונו לברכה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גברתי שופטת בית-המשפט העליון, הנמצאת ביציע האורחים, השופטת מרים נאור, אחיינו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, פרופסור אריה נאור, ובני משפחת רזיאל ונאור היקרים, חברי הכנסת בהווה ובעבר, מנכ"ל מרכז מורשת בגין מר הרצי מקוב, נציגי ארגון ברית חיילי אצ"ל, יהושע לנדנר ויאיר אסיסקוביץ – יהושע לנדנר אשר מלווה את האזכרה לדוד רזיאל, האלוף בן-ענת, מזה שנים רבות ודואג לאזכרתו מדי שנה בשנה בהר-הרצל בירושלים, ועל כך יבורך, איש המפקדה של דוד רזיאל, פרופסור שלמה לב-עמי, מוזמנים מארגון ברית חיילי האצ"ל, מוזמני מכון ז'בוטינסקי, מוזמני המועצה להנצחה במשרד ראש הממשלה, מוזמני מרכז מורשת בגין ובית אורי צבי גרינברג, תלמידי בית-הספר דוד רזיאל בהרצלייה, מוקירי זכרו של דוד רזיאל, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, קהל אורחים נכבד – – –
<מאיר שטרית (קדימה):>
ראוי להזמין גם את שרי חרות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מצטרף למה שאתה אמרת. הדברים מפורסמים על סדר-היום של הכנסת. מקבל את הערתך בהבנה. היום יש לנו דור חדש שלא ידע הרבה דברים.
אנחנו מציינים בימים אלו 100 שנים להולדתו של מפקד האצ"ל הנערץ, בן ירושלים, דוד רזיאל. רזיאל היה דמות מיוחדת במינה, שהטביעה חותם משמעותי על תולדות מאבקו של היישוב היהודי ועל המדינה שבדרך.
קורות חייו הקצרים בשנים אך גדושי המעש הפכו אותו, בדין, למופת של שילוב נדיר בין איש ספר והגות ובין איש מעשה מובהק. היכולת המופלאה להיות איש ספר וסיף גם יחד התמזגה באישיותו של רזיאל, נצר למשפחה מלומדת, שהוסיף והעמיק בלימודיו התורניים וגם האקדמיים – היה מתלמידיה הראשונים של האוניברסיטה העברית בירושלים, גם כבן ישיבה. לא בכדי מינה אותו זאב ז'בוטינסקי למפקדו הרביעי של הארגון הצבאי הלוחם, והוא בן 28 בלבד. הוא היה, אכן, בית"רי ורוויזיוניסט ברמ"ח איבריו, ובשנתיים שבהן הספיק לשמש בתפקיד, שבהן יזם, ניהל והוביל כוחות למבצעים, הותיר רושם אדיר ועמוק על הסובבים אותו וגם על ראש בית"ר, ז'בוטינסקי עצמו. "נפלתי שבי בקסם דמותו, בעוצמת מנהיגותו הפיקודית ובחריפותו האינטלקטואלית", תאמר לימים שושנה, אלמנתו, שהלכה לעולמה אשתקד.
החיבור בין חזון ומעשה נחוץ כל כך במקומותינו, ועל כן, דמויות נדירות מסוגו מותירות את רישומן עלינו גם בחלוף השנים. הוא היה מאור גדול, וראויה דמותו שנשאב ממנה השראה.
כמה סמליות יש בכך שאת מותו מצא דווקא מהפצצת מטוס גרמני, שעה שיצא לפעולה נגד הנאצים בשירות הצבא הבריטי, לאחר החלטתו האמיצה לשתף פעולה עם מי שאסרו אותו פעמיים. הוא התווה דרך לדורות של מפקדים ולוחמים באומרו: "אין לך הר שלא ייכבש בכוחה של הקרבה".
יהי זכרו של איש זה ברוך. היום מציינים אנו כאן בכנסת, לראשונה, את יום הולדתו, יום הולדתו ה-100, לתפארת העם בישראל ולתפארת מדינת ישראל היה האיש. יהי זכרו ברוך.
תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו קיימנו היום אחר-הצהריים גם באודיטוריום של הכנסת אזכרה, ובה נשאו דברים לזכרו, וממאמריו, רבים וטובים. אני מודה לכל האורחים אשר כיבדו את ציון יום הולדתו ה-100 של דוד רזיאל, האלוף בן-ענת לגבי רבים מכם, על כך שבאו לכנסת על מנת לתת כבוד לאיש אשר נתן כל כך הרבה כבוד לעם היהודי, והיה בין הגורמים אשר הביאו להקמתה של מדינתנו.
תודה רבה לכולם. אנחנו ממשיכים בסדר-היום.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון היום הבין-לאומי לביטול האפליה הגזעית>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אנחנו מציינים היום את היום הבין-לאומי לביטול האפליה הגזעית, במסגרת הצעות רגילות לסדר-היום מס' 5069, 5076, 5141, 5155, 5243, 5399 ו-5462. חבר הכנסת מוחמד ברכה ראשון, ואחריו – שלמה מולה, שצריך להימצא באולם. מייד לאחר מכן – גאלב מג'אדלה, טלב אלסאנע, אורי אריאל וזהבה גלאון. חברת הכנסת גלאון, נדמה לי שאת היחידה שנמצאת כרגע באולם. לכן, אם חבר הכנסת ברכה יסיים ועדיין לא יגיעו האחרים, את תהיי הבאה בתור. אה, חבר הכנסת מולה פה, אני רואה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אנו מציינים היום את היום הבין-לאומי למען ביטול האפליה הגזעית. ראשית, אני רוצה להודות על ההזדמנות שהיושב-ראש העמיד בפנינו לציין את היום הזה.
המקור של היום הזה, היום הבין-לאומי למען ביטול האפליה הגזענית, היה קשור לאירוע שקרה ב-21 במרס 1960 בעיר שרפוויל בדרום-אפריקה, בעת שאזרחים שחורים קיימו מצעד מחאה כנגד חוקי המעבר שהגבילו את תנועתם שם תחת השלטון של האפרטהייד בדרום-אפריקה. השלטונות שם בחרו לדכא בכוח את ההפגנה ואת התהלוכה של האזרחים השחורים, ובעצם טבחו בהם. המושג של הטבח בשרפוויל הפך להיות מושג שקיים בתולדות האנושות ובתולדות המערכה כנגד הגזענות.
ב-1966 הועלה הנושא בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, על מנת לאמץ את התאריך הזה, של ה-21 במרס, כיום הבין-לאומי למען ביטול האפליה הגזענית, ואכן היום הזה אושר בעצרת הכללית של האו"ם ומדינות רבות חתמו על ההכרה ועל אימוץ היום הזה, כולל מדינת ישראל.
אני מצר על העובדה שהחתימה הזו של ישראל על אימוץ היום הזה לא זכתה לשום שינוי בסדר-היום, לא הפוליטי ולא החברתי. זאת אומרת, מין חתימה כדי לצאת ידי חובה. השנה הכנסת עומדת בראש המחנה ומציינת את היום הזה.
דווקא היום, אחרי שבועיים, גם אתמול וגם בשבוע שעבר, שהכנסת היתה זירה לאימוץ חוקים שיש בהם גם אפליה ויש בהם גם ביטוי של גישה אנטי-דמוקרטית – ואני לא אחזור על דברים שכבר אמרנו אתמול, כולל בדיון על חוק שלילת האזרחות, ולפני כן בדיון על האי-אמון. אבל אני דווקא רוצה היום לדבר בהקשר הזה על התופעות המדאיגות שקיימות בקרב הנוער ועל העובדה שמגמות של שנאת האחר ושל שלילת הדעה האחרת רווחת בצורה מטרידה בקרב צעירים ובני-נוער.
והייתי רוצה, אדוני היושב-ראש, שמשרד החינוך ייקח את הערכים הטמונים בעצם החתימה על היום הבין-לאומי לביטול האפליה הגזענית ויהפוך את זה למעין תוכנית חינוכית לימודית שתהיה קיימת בכל בתי-הספר במדינת ישראל. הרי אנחנו יכולים כאן להטיף על הסכנות בגישות של אפליה ושל הדרה, אבל אם הדברים האלה יהיו מחוץ למערכת החינוך, כנראה מה שיתקבל בקרב הדור הצעיר הוא כל מיני איתותים ושידורים, שיוצאים גם מהבית הזה וגם ממקומות אחרים, בעניין הלגיטימיות של האפליה ושל הגישות האנטי-דמוקרטיות.
היום, בנאומים בני דקה, התייחסתי לאותו אירוע מזעזע של בחור שתופס קרש וחובט בעובד ניקיון ערבי בן 65, כאן בירושלים, תוך צעקות: הוא ערבי, הוא ערבי – ומתחיל לחבוט בו. ומצלמות האבטחה במקום שהם עמדו צילמו עוברים ושבים שעוברים ליד האירוע המבהיל והמזעזע הזה ולא עושים שום דבר.
אני חושב, אדוני היושב-ראש, שהמאבק במגמות אנטי-דמוקרטיות וגזעניות, המאבק במגמות של אפליה, הוא לא אינטרס של הציבור המופלה, אם זה מיעוט לאומי או מיעוט חברתי או כל קבוצה אחרת. האינטרס צריך להיות של הרוב, אם הרוב רוצה באמת שהקיום שלו יושתת על ערכי הצדק והדמוקרטיה, מה גם שמה שמתחיל בקבוצת מיעוט מסוימת אינו מסתיים שם.
אתמול היה דיון בוועדת הכלכלה על הסלקציה הנהוגה בהכנסת אנשים למועדונים, ולדעתי ועדת הכלכלה הוציאה מתחת ידיה הצעת חוק טובה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זו עבירה פלילית.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כן, נכון. הוציאה הצעת חוק טובה, שתובא כנראה לכנסת להצבעה בקריאה שנייה ושלישית, והיא זכתה אכן לתמיכת כל חברי הכנסת שנכחו באותה ישיבה. אבל בדיונים שם התחוורה לנו העובדה שגזענות היא לא רק גזענות נגד ערבים. חברת הכנסת ברקוביץ מקדימה נתנה דוגמה לכך שהיא וחבר הכנסת יואל חסון הלכו לבקר באחד המועדונים, ולא נתנו ליואל חסון להיכנס בגלל צבע עורו, שלא מספיק לבן, בוא נגיד.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
יותר מדי שחור.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
יותר מדי שחור.
<נחמן שי (קדימה):>
שחור זה יפה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
נכון, בהחלט. מה, אני רואה את מי שיושב לידך.
<נחמן שי (קדימה):>
נכון.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אחד המשתתפים בישיבה, בחור צעיר, בא לתת עדות אישית, לא על עצמו אלא על כך שהוא הלך למועדון עם חבר ממוצא אתיופי. קוראים לו מוטי, אם זיכרוני אינו מטעני. ואז אלה שעמדו בכניסה למועדון הכניסו את הבחור שישב אתמול בישיבה של ועדת הכלכלה, אבל את חברו הם לא נתנו להכניס, וכל ניסיונותיו לדבר על לבם – לא, הוא לא עבר את הסלקטור. יש סלקטור ויש מאבטח. הוא לא עבר את הסלקטור. זאת אומרת, לא שהמאבטח העריך משהו או שמצא על גופו משהו, אלא הסלקטור או הסלקטורית, מה שלא יהיה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא היה ראוי לבדיקה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
לא היה ראוי בכלל לבדיקה. אלה דברים מאוד מאוד מסוכנים לכלל החברה, אדוני היושב-ראש, ולכן אנחנו היום עושים צעד חשוב בכיוון של העלאת הנושא על סדר-היום. מה שנדרש – וזה לפתחם של שר החינוך ושל הממשלה כולה – לפחות להנחיל ערכים אוניברסליים, ערכים של דמוקרטיה, ערכים של קבלת האחר. האחר – אם זה צבע העור, ואם זה דעה אחרת, ואם זה לאום אחר. לא חייבים להסכים אתו, לא חייבים להיות מאוהבים בו, אבל לפחות שנתייחס אחד לשני כבני-אדם, שנהיה בני-אדם. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. אני מזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – את חבר הכנסת מולה, ואחריו – את חבר הכנסת מג'אדלה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
כל כך גבוה, מוחמד ברכה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ברכה גבוה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
לא, מדובר בשיעור קומה, לא בגובה, אדוני.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
משכמו ומעלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
משכמו ומעלה – היה מי שהיה משכמו ומעלה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אם בזה עסקינן, אז אני לפני שבוע, חבר הכנסת ברכה ואדוני היושב-ראש, כיניתי אנשים כאן "פאשיסטים גמדים". התקשרו אלי כמה אנשים ואמרו: מילא פאשיסטים וגזענים – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל למה גמדים?
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – אבל למה גמדים? אני התכוונתי לשיעור הקומה, ולא לגובה הפיזי של הדוברים, עם כל הכבוד לכלל האנשים והאמפתיה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אחד האנשים הסימפתיים ביותר, באיזו תוכנית טלוויזיה שאני לא יודע איך קוראים לה, היה דווקא אדם שהוא גמד. אני לא חושב שגמד זה מילת גנאי.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
כן. כאשר מדברים על אנשים ללא שיעור קומה ערכי, לזו היתה הכוונה "גמד". במובן הזה, ולא במובן הפיזי. אדוני מתכוון לתוכנית "האח הגדול".
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני לא ידעתי.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, אם ביום המאבק בגזענות הבין-לאומי עסקינן, הרי שבדיוק זו התקופה כדי להעלות קול זעקה וצעקה ולהתריע על מה שהכנסת הזאת מעוללת לערכים של שוויון, של דמוקרטיה. אין ספק שמדובר בכנסת בלתי סובלנית, קיצונית, קנאית, עם חוקים גזעניים שבוע אחר שבוע. חוק ועדות הקבלה, שלמעשה מכוּון לפגוע באפשרות שערבי כלשהו יתקבל ליישוב קהילתי כלשהו – למרות שערבים לא נוהרים – גם פוגע באתיופים, בנשים חד-הוריות ואולי באנשים עם מוגבלויות, ואולי בחרדים, תחת הביטוי המפוקפק "אי-התאמה למרקם החברתי", או "אי-התאמה תרבותית". אם זו לא גזענות, אני לא יודע גזענות מהי.
חוקים כאלה מסוכנים יותר כאשר היוזמים באים ממה שקרוי מרכז הבמה המפלגתית, או מאנשים שבדרך כלל לא ידועים כאנשים גזענים. לכן, זה מסוכן יותר, כי זה יכול להוסיף כוחות לתומכים בחוגים האלה. אם היה מדובר רק בדוד רותם – ניחא, אבל זה התפשט ליוזמים אחרים מסיעת קדימה, וצר לי על כך.
אדוני היושב-ראש, מלבד החוק הזה, התקבלו חוקים אחרים, כמו החוק למנוע מאנשים לזכור היסטוריה, לזכור נרטיב, לזכור אסון אישי שהתרחש. חבר הכנסת הזכיר לפני כמה ימים שהוא תוצר של ה"נכבה" הזאת ושל האסון הזה. סאפורי היתה מקום הולדת משפחתו. היא לא קיימת יותר בגלל ה"נכבה". כך גם אני – משפחת אבי נולדה ביפו ומשפחת אמי נולדה ברמלה. כשאתם עוברים בחוף היפה של יפו, מנשייה, תחנת הרכבת – שם היה בית משפחת סבי. לכן, מישהו רוצה לאסור עליך, חבר הכנסת ברכה, או עלי, או עלינו באופן כללי, את האפשרות להיזכר במה שהיה לנו, בזיכרונות, במה שאבי היה מספר לי, במה שאמי היתה מספרת לי, במה שאבי-אביו של ברכה, ייבדל לחיים ארוכים, עדיין מספר לו. זו תהיה עבירה על החוק, עצם הניסיון לקיים אולי טקס. זה נשמע כמו משטרת מחשבות. וכי מישהו מעלה על דעתו שחוק יכול למנוע ממישהו להיזכר או לציין אירוע חשוב בחייו, עצוב או משמח?
אדוני היושב-ראש, במחשבה שנייה, עצם קבלת החוק הוא ניצחון לנרטיב הפלסטיני, כי מישהו מפחד מהנרטיב הזה, שקם לתחייה. אני חושב דווקא שאני רוצה ללמוד את הנרטיב שלך, אתה צריך ללמוד את הנרטיב שלי, וזה נקרא מחשבה וסיעור מוחות אינטלקטואלי. כל אחד יישאר עם הנרטיב שלו, אבל הכרת האחר חשובה. ויכוח הוא דבר חשוב ואלמנטרי, ויכוח תרבותי. ממה הם חוששים, מההיסטוריה שרודפת מישהו?
אדוני היושב-ראש, תופעות נוספות הן בחיי היום-יום שלנו, למשל איסור על עובדים ומועסקים לדבר בשפת אמם, איסור על ערבים, למשל ב"ארומה" תל-אביב, לדבר בערבית, למרות שערבית היא שפה רשמית. "ארומה" תל-אביב – הבעלים או הזכיין מודה בזה. נראה לי שזו עבירה על החוק. מלבד העובדה שזה משהו גזעני, מדובר בעבירה על החוק. הרי רוב העובדים שם, או חלק גדול מהעובדים שם, הם ערבים.
תקיפות על רקע לאומי – התקיפה שהיתה באיצטדיון "טדי", אדוני יושב-ראש הכנסת ריבלין, כאשר כמה פרחחים אוהדי "בית"ר" תקפו שני פועלי ניקיון ערבים בשל העובדה שהם ערבים פלסטינים. פגעו בהם פיזית. פצעו אותם. כך גם במקרה שסופר על "הוט". והצתת מכונית בצפת, שהפכה להיות, העיר הזאת, ההיסטורית, שניסו לשווק אותה בתכונות אחרות, שם נרדף לגזענות ורדיפת ערבים. זה נורא. נגד תופעות כאלה בדרך כלל הציבור צריך לקום. במקום שהציבור יקום, הוא קם כדי לתמוך – בבת-ים, בשווקים למיניהם. הרי איך נבחנת חברת רוב חזקה? ביחסה אל האחר שנתפס כחלש, אל המיעוט. היחס הזה הוא יחס דורסני, פטרנליסטי, אדנותי, מתנשא ופוגעני.
אני דווקא חושב שצריך לחייב את לימודי ה"נכבה" בכל בתי-הספר, לא רק בבתי-ספר ערביים – בבתי-ספר יהודיים. מי שמתכחש לסיפור הזה מתכחש להרגשת השייכות, השוויוניות, ה-well being של האדם הערבי במקום הולדתו, במולדתו. המאבק נגד גזענות חייב להיות מאבק משותף יהודי–ערבי. חייב להיות.
<היו"ר מגלי והבה:>
עוד הרבה?
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אדוני, אני מסיים. מה שמתחיל בפגיעה בערבים עובר לפגיעה בעמותות זכויות אדם ושמאל, ולאחר מכן עובר לשלב השלישי, של פגיעה באנשי ימין שלא מסכימים עם הפאשיסטים. כך נהג ליברמן, סגן ראש הממשלה של ממשלת ישראל, ביושב-ראש הכנסת ריבלין, בשר דן מרידור, בשר מיכאל איתן ובשר בני בגין, שלא הסכימו להצעה להקים ועדות קבלה, וכינה אותם "פיינשמקרים".
<שלמה מולה (קדימה):>
ועדות חקירה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
ועדות חקירה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אתה אמרת: קבלה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
חקירה. קבלה – אליו. ועדות קבלה לקונספט שלו.
<נחמן שי (קדימה):>
בין חקירה לקבלה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
לכן, זה צריך להדאיג אתכם, ולא רק אותנו כקורבן ראשון. אתם צריכים להיות מודאגים.
הגזענות הפכה להיות "מיינסטרים" בחברה הישראלית. גזענים עברו מהרחוב לממשלה. יש שר חוץ, יש שר פנים, שר תשתיות ואחרים, בלי להזכיר שמות, בלי לתת ציונים, כי חלק מהאנשים האלה יאהבו את התארים האלה, וזה מביך וזה מביש.
לכן, אדוני היושב-ראש, אני שב ואומר: דמוקרטיה זה לא רק הזכות של הרוב למשול ולשלוט. היא בעיקר זכותו של המיעוט להיות שונה אבל שווה. וזה כל ההבדל. תמיד על הרוב לזכור היטב כי הוא לא עושה טובה לאף אחד כאשר הוא נוהג בשוויון בין כלל האזרחים. מי שחושב שדמוקרטיה היא נחלת סוג מסוים של אזרחים, הוא לא דמוקרטי. מי שחושב שהדרה של קולקטיב מסוים היא צורך הגנתי, הוא פחדן. אין לו ביטחון בעצמו ובנרטיב שלו. שוויון בין כלל האזרחים הוא תנאי בל-יעבור לדמוקרטיה שיש לה מרחב שלם של תנועה חופשית, של חילופי שלטון בדרכים דמוקרטיות, של בחירות, של שוויון לכול, של תקציבים שווים, של חלוקת משאבים שווה בין כלל האזרחים. התנאים האלה, לצערי הרב, לא רק שאינם קיימים כיום במדינת ישראל – הם נמצאים בחממה של היעדר סובלנות, הדרת האחר, גזענות ושנאה לשמה לערבים באשר הם ולאחר. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אמורים היו להשתתף עוד חברים בהצעה לסדר-היום, והם נקראו לוועדת הכספים. לכן, אנחנו ממשיכים.
<קריאה:>
אורי אריאל.
<היו"ר מגלי והבה:>
אה, אורי אריאל, בסדר. גם הוא חבר ועדת הכספים, אבל כנראה – אוקיי, בסדר. אני מזמין את חבר הכנסת אורי אריאל, בבקשה. חשבתי שתלך לשם, אבל בסדר.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי יושב-ראש הכנסת, אכן יש בעיה, הייתי בדרכי לוועדת הכספים, אבל אפילו אני לא מצליח להיות בו-זמנית בשני מקומות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
צודק. אם יש דבר שהוא חשוב לקראת הסיום, אז אמרתי – אני הייתי – לפי דעתי יושב-ראש הישיבה ייתן להם אפשרות לדבר אחרי כן.
<היו"ר מגלי והבה:>
כן, אבל שר המשפטים צריך לענות, אז ידברו אחרי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ידברו אחרי שהשר – – – כן, מאה אחוז.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
היות שסדר-היום הוא קצר, ועדת הכספים היתה יכולה, לעניות דעתי, להתכנס אחר כך, אבל בסדר, זה לא דבר – כנראה יש הסכמה כוללת, כך הבנתי, אז אני החלטתי להיות פה.
מכיוון שהנושא חשוב, והוא צריך ללוות אותנו, ולפי דעתי הוא מלווה אותנו יום-יום, הייתי אומר אפילו שעה-שעה, כולנו – כל אחד מזווית העין שלו, בנקודות שהוא רגיש אליהן יותר – עוסקים בזה. אני יודע שהציבור שאני משתייך אליו, יש לו בעיות גדולות. אני שומע שיש בעיות אצל ציבורים אחרים, ואני לא אוהב במיוחד את היום שהוא יום מיוחד, כאילו בשאר הימים לא צריך לעסוק בזה, או לא עוסקים בזה. כן, זה חשוב כל יום וחשוב כל שעה, ודאי למי שנפגע, אבל זה חשוב לכל המדינה ולכל העם ולכל האזרחים, כי בסוף באמת אנחנו נמדדים גם בדמוקרטיה שלנו, גם בזכויות האזרח שלנו.
אפשר ללמוד רבות מתורתנו הקדושה, שלפני אלפי שנים, לא היום, לא אתמול, לא 20 שנה, לא 100 שנה – יש אומות שמתהדרות שכבר לפני 250 שנה הן הלכו בדרך הדמוקרטית – התורה שלנו דואגת לכולם, לכל האזרחים, בעיקר לחלשים. היא דואגת לאלמנה, לגר, ליתום. קודם כול היא דואגת לכל החלשים, ואחרי זה היא דואגת גם לשאר. ואני אומר את זה לכולם, לכולנו, כי אני חושב שאפשר ללמוד מהתורה את הדברים הטובים.
עם זאת, צריך לזכור שאין זכויות ללא חובות, והמציאות שבה חלק מהציבורים בישראל לא נוטל את כל עול החובות מטעמים שונים, ואפשר אולי אפילו לעתים להבין אותם, זה יותר מבעייתי. כשאומרים למשל: מי שלא יכול ללכת לצבא מסיבות שונות – שהחוק פטר אותו; הוא לא ברח, הוא לא עריק, החוק פטר אותו – אבל הוא נלחם בשירות הלאומי בתוך קהילה שלו – יש פה כבר בעיני לפחות, לעניות דעתי, הגזמה, הגזמה פראית. ואז, באותו משפט גם דורשים את כל הזכויות ושום אפליה והכול. זה לא דבר סביר, זה לא דבר נורמלי. אנחנו חיים עם זה, אנחנו מתגברים על זה, אנחנו נמשיך להתקדם למרות זאת, אבל זה לא נורמלי, זה לא צודק, זה לא הגון, זה מאוד בעייתי, נגיד את זה בלשון הכי נקייה.
לעתים, לא זאת אף זאת, מנצלים את הדמוקרטיה ואת זכויות האזרח לרעה, ותחת המלים הללו עושים את המעשים הכי נפשעים נגד המדינה וצועקים: יש לי זכויות אזרח. אין לכל אחד זכויות אזרח שהוא יכול לנצל אותן לרעה. יש לכל אחד זכויות אזרח, מגיעות לו זכויות אזרחיות. זו הדמוקרטיה שלנו. המציאות פה, שיכול לעמוד כל אחד על הבמה ולהגיד מה שהוא רוצה, כולל לחרף ולגדף את המדינה, את חייליה, את ראשיה, את מנהיגיה, רק מעידה עד כמה זכויות האזרח והדמוקרטיה פה הן יוצאות דופן, שלא לדבר על המרחב שאופף אותנו. אני לא ארחיב בזה עכשיו. ברוך השם, אלף פעמים ברוך השם, שאנחנו פה ולא במקומות אחרים.
אני מסיים בדבר אחד קצר. אני פונה למכובדי שר המשפטים ולממשלה כולה. כידוע, לא צריך הוכחה, שיום-יום, שעה-שעה, כל השנה וכל השנים זכויות האזרחים ביהודה ושומרון, בעבר גם בחבל-עזה, נפגעות באופן מהותי; באופן מוצהר, דרך אגב. זה לא שמתלוננים שמישהו, איזה פקיד ממשלתי לא נהג כשורה, לא. הממשלה היא זו שמובילה את זה, והדבר הזה ראוי לתיקון. זה לא נורמלי שעושים חוק, אבל הוא כן חל או לא חל עלי, על משפחתי ועל 370,000 התושבים ביהודה ושומרון, ואם הוא לא חל, אז אלוף הפיקוד יחוקק אותו בצורה של צו צבאי כזה. זה זכויות האזרח שבהן מדברים.
אני לא מרגיש מסכן, ברוך השם, ואנחנו ממלאים את כל חובותינו בלי הנחה, אפילו לא של פרומיל אחד. הייתי אומר שאנחנו ממלאים אפילו לעתים קצת יותר מהאחוז – בהתנדבות לצבא, לכוחות הביטחון, לאלף ואחת משימות שאדוני מכיר אותן היטב. אני חושב שראוי שהממשלה הזאת, בראשותך, לא הממשלה בראשותך, אלא בהובלתך כשר המשפטים, תעשו עבודה, תראו איפה יש פגיעה בזכויות אזרחיות של אזרחי מדינת ישראל, ולא אחת או שתיים אלא בצורה שיטתית, ותתקנו את זה. ויפה שעה אחת קודם. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת אורי אריאל. כפי שאמרנו, חלק מהמסתייגים לא נמצאים, אבל שר המשפטים ישיב. אני מזמין את שר המשפטים, השר יעקב נאמן, ונשמור את הזכות לאלה שלא נמצאים כאן לנמק או להתייחס להצעה לאחר מכן, בלי שום קשר למה שהשר – כמובן, הוא לא יהיה מחויב להשיב.
<שר המשפטים יעקב נאמן:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי הכנסת הנכבדים העלו לסדר-היום את נושא האמנה הבין-לאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה על רקע גזעי. אני חושב שמגיעה לכנסת סקירה מה קורה בנושא הזה ומה מדינת ישראל עושה בנושא.
האמנה הבין-לאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה על רקע גזעי נחתמה בסוף שנת 1965 ואושררה על-ידי ישראל ונכנסה לתוקף לגבי ישראל ב-2 בפברואר 1979. במסגרת האמנה, הכוללת הגדרה רחבה של אפליה על רקע גזעי, מתחייבות המדינות החברות לנקוט את כל האמצעים הנאותים על מנת לבער את האפליה הגזעית, לאסור פעילות המעודדת אפליה גזעית ולערוב לזכותו של כל אדם, בלא הבחנה באשר לגזע, צבע או מוצא לאומי או אתני, לשוויון בפני החוק, לרבות בהנאה מזכויות אזרחיות, פוליטיות, תרבותיות, חברתיות וכלכליות – הכול כפי שמפורט בהרחבה באמנה.
בשל חשיבות הנושא אני רואה מקום להתייחס לסעיפים המרכזיים באמנה. סעיף 1 לאמנה הבין-לאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה על רקע גזעי מגדיר את המונח "אפליה גזעית" ואת היקף תחולתה של האמנה. סעיף 1(1) קובע: "המשמעות של המונח 'אפליה גזעית' לצורך קיום האמנה מתייחס להבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה המבוססות על גזע, צבע, ייחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני, שמגמתן או תוצאתן יש בהן כדי לסכל או לפגוע בהכרה, בהנאה ובשימוש על בסיס שווה של זכויות האדם וחירויות היסוד בחיים המדיניים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים או בכל תחום אחר בחיי הציבור".
סעיף 2(1) לאמנה קובע כי המדינות החברות באמנה מגנות אפליה גזעית ומתחייבות לנקוט את כל הצעדים הנאותים וללא דיחוי, מדיניות של ביעור אפליה גזעית בכל צורותיה ולקדם הבנה בין כל הגזעים. סעיף 2(1)(a) לאמנה קובע כי המדינות החברות מתחייבות שלא לנקוט כל צעד או פעולה של אפליה גזעית כנגד אנשים, קבוצה של אנשים או מוסדות, ולהבטיח כי כל רשויות ומוסדות המדינה, לאומיים ומקומיים, יפעלו בהתאם למחויבות זו. סעיף 2(1)(b) לאמנה קובע כי כל המדינות החברות באמנה מתחייבות שלא לתת חסות לאפליה גזעית בידי בני-אדם או ארגונים, להגן על אפליה או לתמוך בה. סעיף 2(1)(c) קובע כי מדינה שהיא חברה באמנה תנקוט צעדים יעילים לבחינת מדיניות ממשלתית, לאומית ומקומית, ולתקן ולבטל כל חוק או תקנות שיש להן השפעה היוצרת או מנציחה אפליה גזעית בכל מקום שבו היא קיימת. סעיף 2(1)(d) לאמנה קובע כי כל מדינה חברה תאסור ותביא לכלל סיום, בכל האמצעים הנאותים, לרבות חקיקה, בהתאם לנסיבות, אפליה גזעית בידי בני-אדם, קבוצה או ארגון.
סעיף 3 לאמנה קובע כי המדינות החברות מגנות הפרדה גזעית ואפרטהייד ומתחייבות למנוע, לאסור ולחסל כל מנהג שכזה בשטח שנמצא תחת סמכות שיפוטן.
סעיף 4 לאמנה קובע כי המדינות החברות מגנות כל תעמולה וכל ארגון המבוסס על רעיונות או תיאוריות שבעליונותם של גזע מסוים או קבוצת אנשים בעלי צבע מסוים או מוצא אתני מסוים, או המנסים להצדיק או לקדם שנאה גזעית ואפליה גזעית בכל צורה שהיא, והמדינות מתחייבות לאמץ אמצעים מיידיים וחיוביים המיועדים לעקור מן השורש כל הסתה לאפליה כאמור, או מעשי הסתה כאמור בהתאם לפירוט המופיע בסעיף זה.
סעיף 5 לאמנה קובע כי במילוי חובותיהן היסודיות שנקבעו בסעיף 2 לאמנה, מתחייבות המדינות החברות לאסור ולבער אפליה גזעית בכל צורותיה, ולערוב לזכותו של כל אדם, ללא הבחנה באשר לגזע, צבע או מוצא לאומי או אתני, לשוויון בפני החוק, בעיקר בהנאה מן הזכויות כדלקמן: א. הזכות ליחס שווה בפני בית-המשפט וכל שאר הגופים שלהם סמכויות שיפוט; ב. הזכות לביטחון האדם ולהגנה על-ידי המדינה נגד אלימות או נזק גופני, בין בידי פקידי ממשלה או בידי כל יחיד, קבוצה או ממסד; ג. זכויות מדיניות, במיוחד הזכות להשתתף בבחירות, להצביע ולעמוד לבחירה, על בסיס של הצבעה אוניברסלית ושווה, ליטול חלק בממשל וכן בהנהלת ענייני הציבור בכל דרג שהוא, ולהתקבל בתנאי שוויון אל השירות הציבורי; ד. זכויות אזרחיות אחרות, ובמיוחד הזכות לחופש תנועה והמגורים בתוך גבול המדינה, הזכות לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו שלו, ולחזור אליה, הזכות לאזרחות, הזכות לנישואין ובחירת בת-זוג, הזכות לרכוש, לירושה, לחופש המחשבה והמצפון, לחופש הדעה והביטוי, לחופש ההתכנסות וההתאגדות, וכן זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות נוספות.
סעיף 8 לאמנה מקים את ועדת האמנה. ועדה זו היא ועדת מומחים האחראית על בחינת יישום הוראות האמנה במדינות החברות. חברי הוועדה הם מומחים בין-לאומיים בתחומם, ותפקידם כולל, בין היתר, בחינת דוחות תקופתיים של המדינות החברות, בחינת מענים של המדינות החברות לשאלונים של הוועדה, פרסום מסקנות בעקבות הדוחות התקופתיים, פרסום הערות כלליות באשר ליישום הוראות האמנה ועוד.
חברי הכנסת הנכבדים, בהתאם למתחייב מן האמנה, הגישה מדינת ישראל בשנת 1980 לידי הוועדה לביעור האפליה על רקע גזעי של האו"ם דין-וחשבון מקיף בדבר מימושן בישראל של כל אחת מזכויות האדם המוגנות באמנה. מאז הוגשו לוועדה דוחות תקופתיים הסוקרים את ההתפתחויות והחידושים שחלו בתחום זה. הדוח התקופתי האחרון בדבר מימושן בישראל של כל אחת מזכויות האדם המוגנות באמנה והחובות המוטלות על כל מדינה חברה הוגש בשנת 2010. יצוין כי הדוחות התקופתיים מוכנים על-ידי היחידה להסכמים בין-לאומיים במשרד המשפטים, בשיתוף עם משרד החוץ, ותוך עבודה בין-משרדית ענפה המקיפה את כל משרדי הממשלה הרלוונטיים וגופים ממשלתיים נוספים, וכן את ארגוני החברה האזרחית.
כיום אנו בהמתנה לקביעת מועד להופעה בפני הוועדה לשם הצגת הדוח התקופתי האחרון משנת 2010 ומתן מענה על שאלות חברי הוועדה.
אשר להערות של חבר הכנסת הנכבד, שביקש לדון באפליה באזורים במדינת ישראל, אזורים שתושבי מדינת ישראל גרים בהם, אני מוכן לבדוק את הנושא, אבל אני רוצה להדגיש: על הנושא הזה ממונה בעיקר – על הנושאים שהעלה חבר הכנסת אורי אריאל – לא משרד המשפטים אלא שר הביטחון, כי הוא האחראי לאזורים הללו. אני בהחלט מוכן, אם יובאו אלי פרטים, לבדוק עם משרד הביטחון ולהעביר את דבריו היום לשר הביטחון, אם הוא ירשה, כדי שיראה את הדברים. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
אדוני השר, יהיו לנו עוד שלושה דוברים שהבטחנו את זכותם לדבר, אבל אשאל אותך אחרי שיסיימו או עכשיו, מה אתה מציע בעקבות הדיון הזה – דיון במליאה או בוועדה?
<שר המשפטים יעקב נאמן:>
לו תישמע דעתי, דיון בוועדה הוא הרבה יותר ענייני. אני מקווה שיהיו בו יותר חברים מאשר נמצאים כרגע באולם הכנסת.
<היו"ר מגלי והבה:>
לפני שאנחנו מצביעים, אני רוצה לתת את הזכות – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
לא, היושב-ראש, זה נושא של ציון היום הבין-לאומי – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
אם מסתפקים בתשובת השר, זה מצוין. תודה, חבר הכנסת ברכה, חשבתי שזאת הצעה לסדר-היום, כי לא הייתי בדיון. אם כך, ניתן את זכות הדיבור לחבר הכנסת שלמה מולה. אחריו – חבר הכנסת גאלב מג'אדלה. חברת הכנסת זהבה גלאון נמצאת פה גם היא. בבקשה, אדוני.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי השרים – אני רואה גם את השר משולם נהרי – אני קודם כול רוצה לברך את יושב-ראש הכנסת על הסכמתו לקיים את הדיון הזה. אני יודע, כמו בהרבה מאוד נושאים הקשורים לקשר הבין-לאומי שלנו, כמו ציון היום הבין-לאומי, יושב-ראש הכנסת מגלה נדיבות ומקיים דיון כזה, ואני רוצה להודות ליושב-ראש הכנסת ולנשיאות הכנסת.
אני רוצה דווקא להקריא את מה שכתוב במגילת העצמאות – עם קום המדינה: "מדינת ישראל – – – תקיים שוויון זכויות מדיני חברתי גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".
האמת היא שאילו מדינת ישראל היתה מכוננת חוקה – ואני מקווה שתכונן חוקה – המשפטים האלה היו פרק ראשון בקיום שלנו כחברה וכמדינה. על רקע זה בעצם, כשקמה מדינת ישראל – יש כאלה שיחלקו על נסיבות הקמתה, אבל מדינת ישראל קמה אחרי שהעם היהודי עבר אולי את המעשה הזוועתי, הקשה ביותר בחיי האנושות, השואה. בעצם, המדינה קמה בגלל שנאה שהעם היהודי זכה לה באירופה, אחרי ששרפו את בני העם היהודי. העם היהודי שקם וחזר לביתו, הוא, אני משוכנע ובטוח, יסלוד מכל מעשה גזעני ואפליה על רקע דת, לאום, גזע ומין.
לכן הדמוקרטיה שלנו היא דמוקרטיה שיש בה פס רחב, מאוד משמעותי, מהשמאל עד לימין, מהמרכז, וקבוצות רבות של אנשים שחיים בה, מכל הדתות, מכל הגזעים ומכל המינים. לכן קדושת הדמוקרטיה שלנו, שמירת הפס הרחב הזה לקיום המשותף שלנו, זה דבר חשוב שאין כמותו.
דווקא ביום הזה, אדוני השר, חשוב מאוד שהחברה הישראלית, כנסת ישראל, ממשלות ישראל, המוסדות האזרחיים, יעשו חשבון נפש: האם אנחנו מקיימים במסגרת הפס הרחב של הקיום שלנו את קדושת הדמוקרטיה שלנו? האם באמת עדיין יש קבוצות אוכלוסייה בישראל שסובלות מאפליה או ממעשה גזעני? האם יש כאלה שמפרשים את החוקים שלנו, שמנכסים לעצמם, כדי לייצר אפליה שלא היתה אמורה להיות, אפליה פסולה? האם מה שבית-המשפט העליון פוסק כפסיקה משמעותית מאוד, בפסיקות שהוא באמת מציין את כבוד האדם ואת חירותו ועל רקע גזע ומין וכן הלאה – האם אנחנו לא חותרים תחת אותן פסיקות, כדי שאוכלוסיות, קבוצות מסוימות של אנשים, באמצעות נכס, אלקטורט פוליטי – שרוצים בעצם לפגוע גם כן בפסיקות בית-המשפט העליון, ובית-המשפט העליון בהחלט עומד בפרץ, כשלפעמים הכנסת לא עומדת, בגלל המבנה הפוליטי הקואליציוני שלה?
דווקא ביום הזה חשוב מאוד שאנחנו נדבר אחד עם רעהו, כדי שנוכל לייצר חברה יותר שוויונית, יותר בריאה, חברה שבה האפליה והגזענות אינן מקור חיים שלנו.
אני גם לא רוצה להכניס את הוויכוח הזה לוויכוח הלאומי, הסכסוך הערבי–ישראלי, שיש בעצם שאלת הטריטוריה, שהיא שאלה, בעיני היא נדבך נוסף – החברה הישראלית חייבת להגיע להיפרדות בין שני עמים כאשר הפלסטינים יחיו את חייהם, אנחנו נחיה את חיינו, יקימו את המדינה שלהם, יקבלו את החירות שלהם; חלק מזה הוא גם הזהות שלנו כמדינה יהודית-דמוקרטית.
אדוני השר, דווקא אתה, גם משפטן דגול, גם חבר בוועדת השרים לענייני חקיקה, אני מוכרח לומר לך שיש הרבה מאוד אנשים בבית הזה שמאוד מודאגים מהשיטפון העצום בחקיקה האנטי-דמוקרטית, שעולה ממנה ריח גזעני מאוד חריף. אני יודע שיש כאלה שמנסים לעשות כל מאמץ כדי לנסות לבלום, אבל כנראה הפוליטיקה, המפלגה שמקדשת ולא שמה לב אפילו לעקרונות הדמוקרטיה בשם ההתגוננות של הדמוקרטיה – הם פוגעים בנו ומחוקקים שיטפון של חוקים אנטי-דמוקרטיים שעולה מהם ריח גזעני מאוד ברור, מאוד חריף אפילו, הייתי אומר.
לכן, בדמוקרטיה, בסופו של דבר, כדי לא להגיע למעשה גזעני או לאפליה, אני לא צריך להסכים עם חבר שלי, לא חייב להסכים אתו, אבל אני צריך לאפשר לו לבטא את החוויה שלו. אני צריך לקבל אותו כפי שהוא, כאדם קודם כול.
לכן, אדוני השר, אני חושב, אנחנו מצפים במיוחד ממך ומשרים אחרים לעמוד חזק מאוד, כשיש רצון של מיעוט מסוים, שבאמצעות מבנה קואליציוני רוצה לייצר חקיקה גזענית. יש 24 חוקים כאלה, אדוני השר. יש כאלה 24, אני ספרתי אותם. חלקם, כשמונה, כבר עברו.
יכול להיות, אולי אי-אפשר לקטלג את כל השמונה כחקיקה גזענית, אבל עולה מהם ריח גזעני, ואני יודע שכמו ועדות חקירה, יש כאלה שאפילו רצו לפגוע בארגונים חברתיים, בארגוני השמאל, כמו הקרן החדשה וכו'.
לכן, אני חושב דווקא מאחר שהדמוקרטיה היא קודש הקודשים של החברה הישראלית, שממנו אנחנו בונים את החיים המשותפים שלנו, את הפס הרחב הזה – אסור להצר את הפס הרחב הזה. לכן, דווקא ביום הזה, אני שמח שאנחנו מדברים על זה.
הוזכרה כאן הצעת החוק שאנחנו העברנו, הצעת החוק של שלי יחימוביץ ושלי, אתמול בוועדת הכלכלה הצבענו עליה, שבעצם באה בתמיכה של משרד המשפטים, בתמיכה שלך, בעצם כדי למנוע סלקציה בכניסת אנשים למועדונים. הרי החוק הזה, מעצם קיומו, שנזקקנו לו – זו שאלה גדולה. לא היינו צריכים להזדקק לחוק שכזה.
לכן אני חושב שבפס הרחב הזה חשוב שנדבר, נימנע ככל שניתן מחקיקה גזענית שמפילה את החברה הישראלית ומפילה אותנו למחוזות רעים ולא טובים, וכדאי שאנחנו נדבר ונחשוב טוב-טוב אם זה תורם לנו או לא תורם לנו. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת שלמה מולה, אני מזמין את חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי, מכובדי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אם היינו עושים את המאמץ הגדול ביותר למצוא ימים טובים מהימים האלה לציון יום הביטול של האפליה הגזעית, בימים כאלה, לא היינו מצליחים למצוא; אתמול, בשבוע שעבר, בחודשים האחרונים.
ואני ממש מתפלא: גם אם נלך למקורות, מבחינתי כל אחד והמקורות שלו, נחפש ונמצא שם שהאבות המייסדים אמרו לכם – חבר הכנסת יריב לוין, אתה מכבד אותנו באגף השמאלי-הימני הזה, שאתמול היה בהרכב מלא, וזה לא מקרה שהיום הוא ריק, חוץ מחברי הכנסת אורבך וחוטובלי שמכבדים אותנו בנוכחותם. לא במקרה הוא ריק היום. אתמול היה הרכב מלא, עם דריכות להצבעה.
אני לא רוצה לענות לכם, אני יכול לענות לכם מה שאמר חוזה המדינה ומה שאמרו לכם האבות המייסדים, לא מה שכתוב אצלנו. אמרו לכם: חוזרים להקים את המולדת ביודענו – יש כאן עם אחר, והעולם ישפוט אותנו על יחסנו למיעוט שבתוכנו. גם רוויזיוניסטים שכמוך, גם אלה שגדלו על תורת המפד"ל וגם אלה שגדלו על תורת השמאל ומפא"י והפלמ"ח והאצ"ל והלח"י, כולם מקבלים את זה כמייסדים. למה הסתאבתם? מה קרה לכם? מה קרה לכם?
זה לא משרת אתכם, לא כבני-אדם, לא כחברה, לא כמדינה. עכשיו בעולם כולו יגידו לכם: כך נוהגים עם המיעוט שיש לכם? אתם פה מיעוט, אנחנו ננהג אותו דבר. אבל עזוב אותך מהמישור הבין-לאומי. לעצמנו. אתה יודע למה אני כל יום גאה לחזור הביתה? לא יצא לנו לדבר בינינו, חבר הכנסת יריב לוין, מדברים הרבה בינינו אבל לא יצא לנו לדבר על הדברים האלה. אני, מאז שהגעתי לכנסת, כולל התקופה שהייתי שר, אולי לנתי מחוץ לבית איזה ארבעה, חמישה, שישה לילות. ולמה אני גאה לחזור הביתה כל לילה? כי אני יכול, גם אם אני חוזר מאוחר, להסתכל למשפחתי בעיניים. אבל מה יגידו האנשים האלה כאן? מה, יגדלו את הילדים שלהם על תורה פאשיסטית, גזענית? מה יגידו לילדים שלהם? איפה יצמחו הילדים שלהם? איך יגדלו הילדים שלהם, המשפחה? תעזוב עכשיו את החברה הישראלית. בשביל הילדים שלנו, הרי כל מה שאנחנו עושים זה בשביל הילדים שלנו והדורות הבאים. מה תגידו להם? זו התורה, שאחרי אלפיים שנה חזרתם להקים את המולדת כדי לגדל את הדורות הבאים על התורה הזאת? על חוקים גזעניים?
<יריב לוין (הליכוד):>
איזה חוק גזעני?
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
כל אלה שחוקקתם לאחרונה הם חוקים גזעניים.
<יריב לוין (הליכוד):>
החוק של אתמול לא היה גזעני – – – מי שפועל נגד המדינה, מסייע לטרור, בין אם הוא ערבי, יהודי או כל אחד אחר, יאבד את אזרחותו.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אתה יכול להסביר לי איך חיינו 60 שנה בלי החוק המסכן הזה, האומלל הזה? איך חיינו בלי זה?
<יריב לוין (הליכוד):>
אני אסביר לך בדיוק. כי מה שהולך פה – ואנחנו רואים את זה גם מחלק מחברי הכנסת שיושבים שם מצד שמאל, לא ממך, אבל מהם – מביא למצב של הקצנה, של התנהגות שבה אנשים לא נאמנים למדינה שהם חיים בה ומקבלים ממנה אזרחות, ולכן צריך לטפל בעניין הזה. אתה יודע, היה פה פעם חבר הכנסת סיף א-דין א-זועבי, היום יש לנו חנין זועבי. זה בדיוק ההבדל. בדיוק ההבדל.
<היו"ר מגלי והבה:>
טוב, תודה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
חבר הכנסת יריב לוין, זה לא משכנע. אני לא מוציא לך שתי עיניים כדי להוציא לעצמי עין, או להיפך. זה לא משכנע. הרוב צריך לדעת להתמודד עם המיעוט בכלים דמוקרטיים, לא בחקיקה. מחר, בשביל להרים את העט הזה, נצטרך חקיקה. לא בחקיקה. בהבנה, בהידברות, בדיאלוג, בשכנוע, בוויכוח. ואני אומר לך, החברים שאתה מתכוון אליהם, חברי הכנסת הערבים, הם לא אויבי המדינה.
<יריב לוין (הליכוד):>
ברור.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
הם לא אויבי המדינה. אני אומר לכם, הם לא אויבי המדינה.
<יריב לוין (הליכוד):>
מי שעלה – – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אבל מדינה שמתנערת מאזרחיה ומסירה את אחריותה מהם, מביאה אותם למצב להיות עניים, מתחת לקו העוני – מה אתה רוצה שיעשו? שיצדיעו לה כל בוקר על זה שהם עניים? שיצדיעו לה כל בוקר על זה שהיא מסירה את אחריותה מהם?
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אולי ניתן להם להדליק משואה.
<יריב לוין (הליכוד):>
שיתרמו למדינה ואז יקבלו – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
שחנין זועבי תדליק משואה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אה, עכשיו מי קודם – הביצה או התרנגולת. זה בסדר. אותי חינכו שהמדינה צריכה לדאוג לי ואני צריך לכבד אותה ואני צריך לראות בה מדינה שלי. כך חינכו אותי. לא אמרו לי על-תנאי: קודם כול תהיה אזרח נאמן ואחר כך תבקש. זה לא ככה, חבר הכנסת יריב לוין.
לכן, ובזה אני רוצה לסיים – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
בבקשה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אתה יודע מה, אני אתן לך עוד סיפור: יצחק רבין, עליו השלום, אחרי אמירתו "תשברו להם את הידיים והרגליים", אף אחד במפלגתנו, מהציבור שלנו, לא היה מוכן להתקרב אליו. לא לתמוך בו, להתקרב אליו. ואני אחד מהם. אותו יצחק רבין, אותו יצחק רבין, כאשר אמר "אני הולך לממש את השוויון" – באמת מימש אותו, לא דיבורים. וכאשר הוא הלך לשלום ונרצח על-ידי יהודי, הכי הרבה בכו עליו הציבור הערבי. לא תמצא אחד שיזכיר את השם שלו ולא יגיד לך "זיכרונו לברכה" או "המנוח רבין". באופן טבעי. אותו יצחק רבין. לכן אני אומר לכם שאתם לא יודעים להכיר את הציבור הערבי בארץ. אתם לא יודעים.
אתה יודע מה? אני אתן לך עוד סיפור: דרעי. זה ירגיז מישהו, אני יודע. דרעי קיבל מהציבור הערבי מנדט פלוס – 13,478 קולות בזמנו. למה? כי ראה בהם ציבור מקופח כמו הציבור שלו והיטיב עמם. אלה עובדות. המפלגה לשעבר של אורלב, המפד"ל שלכם – מנדט פלוס. בזמנו זבולון המר, עליו השלום, נכנס לכנסת בזכות קולות של ערבים. למה? כי היה להם משרד הפנים, משרד הסעד, והיטיבו עם הציבור הזה ותמכו בציבור הזה, והיתה להם מדיניות עם הפנים לציבור הזה.
ואנחנו כמדינה לא יודעים לשים את הציבור הזה בסדר-יומנו ולתת לו לחיות בכבוד. שמים אותו בפינה, ואז הוא מגיב, כמו יום האדמה וכמו אוקטובר 2000. מה עשה הציבור הזה לאהוד ברק, נתן לו 96.4% בהתמודדות שלו לראשות הממשלה? ציבור שנותן לך 96.4%, אחרי שנה וחודשיים אתה נותן לו מתנה רצח 13 אזרחים מפגינים?
<היו"ר מגלי והבה:>
לא רוצה לקלקל לך. לא נגלה להם את השיטה שלכם.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
לכן אני אומר לך, אתם לא מכירים את הציבור הזה, אתם לא יודעים איך לחבק אותו, אתם לא יודעים איך לשים אותו בסדר-היום ואיך להיטיב – – –
<יריב לוין (הליכוד):>
את מי נחבק, את ג'מאל זחאלקה? את חנין זועבי?
<היו"ר מגלי והבה:>
טוב, בואו לא ניכנס לוויכוח, אדוני.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אני רוצה לסיים בזה ולומר שאני מאוד מקווה שימים כאלה ייתנו לנו לקח ומחשבה נוספת, כדי שנוכל לחיות יחד, ואין דרך אחרת. אני אומר לך, אין דרך אחרת. אחרי 36 שנים בחיים הפוליטיים, אני לא מוצא דרך אחרת מאשר דיאלוג, כבוד לאחר וחיים משותפים. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה. אחרונת הדוברים, חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס בדברי ביום הזה, בציון היום לביטול הגזענות, לקבוצה של רבנים קיצונים שהפכו את הדת שלהם לאידיאולוגיה גזענית. אני מדברת בעיקר – אני אנקוב בשמותיהם של שני רבנים – אני מתכוונת לרב דב ליאור ולרב שלמה אליהו.
ועם כל הטענות שיש לי אליהם, ותיכף אני אפרט כמה מהן, הטענה המרכזית שלי, אדוני השר, היא אל מערכת אכיפת החוק, אל רשויות אכיפת החוק, שבאוזלת היד שלהם, ברפיסות שהם מפגינים כנגד אותם רבנים, בעצם נותנים לגיטימציה להסתה פרועה נגד אזרחי ישראל הערבים, נגד פלסטינים, הסתה שבעצם ראינו שהיא באה לידי ביטוי רק לאחרונה בשרפת מכוניות במכללת צפת, באלימות נגד סטודנטים ערבים בצפת. אני חושבת שזה פשוט לא מתקבל על הדעת שלפני כחודשיים, אני חושבת, הודיעו משרד המשפטים או המשטרה שהם יזמנו את הרב אליהו לחקירה, וכולנו מחכים ושום דבר לא קרה.
בחרתי להתייחס ביום הזה לדברים האלה כי אנחנו רואים שזה דבר מתמשך, שזה לא החל היום -שמערכת אכיפת החוק מתכופפת בפני רבנים מסיתים. אני זוכרת את ההסתה שקדמה – הזכיר קודם חברי חבר הכנסת גאלב מג'אדלה את ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. אני זוכרת את ההסתה שקדמה לרצח ראש הממשלה, פסקי דין רודף. הרב דב ליאור ורבנים אחרים, שהיו שותפים להסתה, מעולם לא הועמדו לדין. מעולם לא הועמדו לדין. רשויות אכיפה, במשך שנים, זה לא חשוב מיהם היועצים המשפטיים לממשלה, התרפסו בפני רבנים מסיתים. אני רוצה להזכיר שיגאל עמיר אמר בחקירה שלו בשב"כ שלולא פסק דין רודף של רבנים הוא לא היה רוצח. אז יגאל עמיר כמובן צריך להיות בכלא, אבל אותם רבנים לא הועמדו לדין ולא נחקרו עד היום.
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי כאן, תודה לכם.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
יש לך השמות של הרבנים שפסקו דין רודף?
<זהבה גלאון (מרצ):>
מי שהיה צריך מסר את השמות.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אני אומר לך שלא.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אני אומרת לך שהשמות – –
<היו"ר מגלי והבה:>
אל תפריע לשר.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – של רבנים מסיתים נמצאים בידי רשויות האכיפה. אני אומרת לך את זה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – – שלא.
<היו"ר מגלי והבה:>
מיכאלי, חבר הכנסת.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אני אומרת לך שאותם רבנים חשבו שלממשלה ריבונית ולכנסת נבחרת אין מנדט לוויתור על שטחי ארץ-ישראל, הם הסיתו נגד ראש הממשלה. אני חוזרת, הם הוציאו פסק דין רודף. אני רוצה להזכיר עוד משהו: פרופסור שמעון שטרית, שהיה בזמנו שר משפטים, כתב בספרו, הספר שנקרא – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה. חבר הכנסת מיכאלי, לא עומדים כאן ומדברים.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
במיוחד כשזהבה מדברת.
<היו"ר מגלי והבה:>
היא מכירה את הכנסת היטב, אבל לא צריך להעיר יותר מדי. תודה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני, פרופסור שמעון שטרית כתב בספרו "הארץ הטובה – בין כוח לדת", ואני מצטטת מתוך הדברים שהוא כתב – כי בגלל שיקולים פוליטיים מנעו ממנו להעמיד לדין משמעתי את הרבנים המסיתים. ואני אומרת – מי שמנע ממנו אז להעמיד אותם לדין, אפשר בעצם לאותם רבנים מסיתים להסית אז, ולהמשיך להסית גם היום.
אתם יודעים, אנחנו רואים את כל מקרי הגזענות, את כל מקרי האלימות, אנחנו רואים את ההפגנות בבת-ים, קבוצה של אנשים שמסיתה. אנחנו ראינו את השלטים של שיאו של מסע שיסוי, באמת תוך ניצול איזו מצוקה קשה. אמרו בשלטים האלה: מה היית עושה לו ערבי היה מתחתן עם אחותך? מנצלים את היצרים הכי קמאיים ורוקדים על אותם יצרים. ואף אחד לא עושה שום דבר, ולא מעמידים אף אחד לדין.
זה קצת מזכיר לי שבזמנו היתה ביקורת ברוסיה הצארית, התלוננו – מי שהיה אז התלונן – על כך שהמשטרה עומדת מנגד בזמן שהרשעים עושים פוגרומים. וכאן במדינת ישראל, רשויות האכיפה עומדות מנגד, ומי שעומד מנגד בעצם נותן לגיטימציה לזה שאנשים שנמצאים בתפקיד ציבורי, עובדי ציבור, מנצלים את המעמד שלהם לקידום הסתה.
אדוני השר, אני חושבת שהדבר הזה חייב להתברר. חודשיים עברו מאז דובר על הרב אליהו, כבר אז לא העמידו אותו לדין, ושום דבר לא קורה. אז למה שלא ימשיכו להסית? תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברי חברי הכנסת, אנחנו סיימנו את ההצעה לסדר-היום לציון היום הבין-לאומי לביטול האפליה הגזעית. כמובן, תודה לכל חברי הכנסת המשתתפים ולשר המשפטים.
<הצעת חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011>
[מס' כ/359; "דברי הכנסת", חוב' ט"ו, עמ' 16198; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
אנחנו עוברים לנושא הבא. אנחנו מדברים על הצעת חוק בקריאה שנייה ושלישית, הצעת חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011. יציג אותה בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת אורי אורבך. כמובן, ישנן הסתייגויות וגם הצבעה.
<אורי אורבך (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בראשית דברי, כנהוג, אני צריך לברך את עמיתתנו החדשה-ישנה, חברת הכנסת זהבה גלאון, בברכת הצלחה – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
תודה.
<אורי אורבך (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
– – אני לא יכול להגיד לך מכל הלב, כי זה יהיה מן השפה ולחוץ, אבל מכל השכל אני מברך אותך – השכל שאומר שצריך לפעמים לחדד את הניגודים במקום שבו נדמה לפעמים שאין פה לאנשים דעות ועמדות משלהם, אלא הכול נשאב אל איזה אמצע. ולכן, אני מברך אותך שתוסיפי לפן – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
יש לי עצה טובה בשבילך – תקבל את כל מה שהיא אמרה היום מהיום והלאה.
<אורי אורבך (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
שאני אקבל מכאן ואילך את כל מה שהיא אמרה – בסדר, אני אשקול את זה. אני אשקול את זה בחיוב ואשיב לך בשלילה.
אני חושב שיש חשיבות שבכנסת יהיו גם בעלי עמדות מנוגדות מאוד, ולא רק עמדות של קונסנזוס, אז אני בהחלט מברך אותך בהצלחה.
לגבי החוק שאנחנו עוסקים בו – בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט והיושב-ראש דוד רותם, שלא נמצא, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011.
הצעת חוק זו נועדה לאפשר למדינת ישראל לפקח על זהותם של רוכשי זכויות במקרקעי ישראל ובמקרקעין שיועברו לבעלותם של גורמים פרטיים בעקבות הרפורמה שנקבעה בחוק מינהל מקרקעי ישראל, ולמנוע השתלטות של גורמים זרים, ובכלל זה גורמים עוינים, על קרקעות המדינה. כמו שאמר עמיתנו נחמן שי, קצת הקרונות השיגו את הקטר. שם זה עוד בעצלתיים, החוק הראשי, אבל אנחנו כבר מחכים לו באיזו תחנה קדמית, כדי שאם הוא יבוא – שייכנס נכון לתוך הרציף.
למעשה, חלק מהצעת החוק מעוגן כיום בהחלטה 1148 של מועצת מקרקעי ישראל, האוסרת העברת זכויות במקרקעין המוגדרים כמקרקעי ישראל לזרים. הצעת החוק מעגנת את ההחלטה האמורה בחקיקה ראשית, ומרחיבה אותה גם למקרקעין שהבעלות עליהם תועבר לגורמים פרטיים בעקבות הרפורמה.
מוצע לקבוע כי אסור יהיה לאדם להקנות או להעביר לזר זכויות במקרקעין שהם מקרקעי ישראל או במקרקעין שהבעלות עליהם הועברה לו מכוח הרפורמה, בין בתמורה ובין שלא בתמורה. לעניין זה, זר הוא תאגיד שהשליטה בו היא בידי זר, יחיד שאינו אזרח ישראלי או תושב ישראל או יחיד שאינו זכאי לעלות מכוח חוק השבות.
ואולם, יושב-ראש מועצת מקרקעי ישראל רשאי יהיה לחרוג מהאיסור המוצע ולתת אישור להעברת זכויות כאמור לזר שביקש זאת. החלטתו של יושב-ראש המועצה תינתן לאחר קבלת המלצה של ועדת משנה של המועצה ולאחר התייעצות עם שר הביטחון ושר החוץ ועם גורמים נוספים שיקבע שר המשפטים בתקנות, בהתאם לייעוד הקרקע ולזהות המבקש.
כמו כן, הצעת החוק יוצרת מסלולים מקוצרים, שבהם קבלת האישור תהיה מהירה יותר, ותינתן על-ידי מנהל מינהל מקרקעי ישראל, במקרים הבאים: 1. זר יחיד שאינו תאגיד, המבקש לרכוש דירת מגורים אחת, ואין לו זכויות נוספות במקרקעין; 2. זר שקיבל את המלצת מינהלת מרכז ההשקעות לפי החוק לעידוד השקעות הון; 3. מדינה או ארגון בין-לאומי שישראל התחייבה במסגרת הסכם בין-לאומי לאפשר לו לרכוש זכויות במקרקעין לצורך ניהול ענייניו בישראל במסגרת ההתחייבות שניתנה. הכוונה בעיקר לשגרירויות ונציגויות.
הצעת החוק קובעת כי להעברת זכויות במקרקעין או להתחייבות להעברה כאמור שנעשו בניגוד להוראות החוק לא יהא תוקף והן לא יירשמו במרשם המקרקעין, וכי היועץ המשפטי לממשלה או בעל עניין אחר יהיה רשאי לפנות אל בית-המשפט בבקשה להצהרה על בטלות העסקה או בבקשה לסעד אחר, לרבות מחיקת רישום מפנקסי המקרקעין.
להצעת החוק לא מצורפות הסתייגויות, הן הוסרו, ואני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוגש על-ידי הוועדה, ולהודות ליוזמים, ובראשם חבר הכנסת נחמן שי, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, חבר הכנסת יריב לוין, חברת הכנסת רונית תירוש ואני. תודה רבה לכם.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת אורי אורבך. חברי חברי הכנסת, לחוק הוגשו שתי הסתייגויות, בעצם.
<אורי אורבך (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
לא, אין. הסירו אותן.
<היו"ר מגלי והבה:>
כן. חובתי לפי הפרוטוקול לשאול, חבר הכנסת אורבך. אני מניח שהם לא נמצאים כאן, למרות שהודיעו לנו שהם מסירים אותן. אם כך, חברי, אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת במקומות, הרב גפני. חברי הכנסת. אתה מצביע, אדוני, או לא?
<קריאה:>
– – –
<היו"ר מגלי והבה:>
לא אתה. שם עומדים כאילו שזה החומה.
אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011 – אין הסתייגויות, הורידו. אנחנו מצביעים בקריאה שנייה, בבקשה. כולל לוח התיקונים. אני מציין את זה.
הצבעה מס' 3
בעד סעיפים 1–3 – 12
נגד – 1
נמנעים – אין
סעיפים 1–3 נתקבלו.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 12, נגד – 1. אם כך, אני קובע שהצעת חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3) עברה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית, כולל לוח התיקונים.
<מאיר שטרית (קדימה):>
אדוני, אני מצטער, אני טעיתי. אני ממש מתנצל. אני רגיל להצביע נגד, כאופוזיציה, אבל אני בעד. הצבעתי – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
לא, אתה בעד, מאיר. אתה בעד, אתה בסדר.
<מאיר שטרית (קדימה):>
למה כתוב – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
היית בעד והוצבע בעד. אם כך, רק תתרגל לכיסא שלך. אני חשבתי שזה לא באותו כיסא. בסדר. אם כך, ממלא-מקום יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט מרשה לנו להצביע בקריאה שלישית?
<אורי אורבך (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
כן.
<היו"ר מגלי והבה:>
בבקשה, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית.
הצבעה מס' 4
בעד החוק – 11
נגד – 1
נמנעים – אין
חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 11, נגד – 1. אם כך, אני קובע שהצעת חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, עברה בקריאה שלישית, כולל לוח התיקונים, וכמובן תופץ בספר החוקים של מדינת ישראל.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר מגלי והבה:>
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 11), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון מס' 2), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 21), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, התשע"א–2011, של חבר הכנסת דני דנון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12) (הלוואה נוספת והשתתפות בהחזרי הלוואה), התשע"א–2011, של חבר הכנסת יצחק וקנין וקבוצת חברי הכנסת.
מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיונים מהירים בנושאים: גני-ילדים במשולש, הצעתם של חברי הכנסת מסעוד גנאים ומוחמד ברכה; סגירת המתנ"סים במגזר הדרוזי, הצעתו של חבר הכנסת חמד עמאר. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לסגן מזכירת הכנסת.
<הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת>
<היו"ר מגלי והבה:>
הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, להלן הודעות מטעם ועדת הכנסת, שאינן מחייבות הצבעה.
ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעות חוק כדלקמן: ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הדרכה בתנועות נוער כעבודה מועדפת), התשע"א–2010, מס' פ/2321, של חברי הכנסת גדעון עזרא, אורי אורבך ואחרים; ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת חוק העונשין (תיקון – איסור שימוש ומסירת מידע סודי), התשע"א–2011, פ/2849/18, של חבר הכנסת עתניאל שנלר; ועדת הכלכלה תדון בהצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – קביעת גודל מזערי לאותיות בדוחות בנקאיים לאזרח ותיק), התשע"א–2010, פ/2258/18, של חבר הכנסת רוברט אילטוב; ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון מס' 7), התשע"א–2011, מ/570.
ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום את הרכב ועדת הכנסת המשותפת לפי חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע-2009. הוועדה תהיה בת שישה חברים, ולהלן הרכבה: מטעם ועדת המדע והטכנולוגיה, חבר הכנסת מאיר שטרית, שיכהן כיושב-ראש, וחבר הכנסת זאב אלקין; מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט, חברי הכנסת אברהם מיכאלי ואורי אורבך; מטעם ועדת הפנים והגנת הסביבה, חברי הכנסת ציון פיניאן וחמד עמאר. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת לוין.
<הצעת חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011>
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום.
<נחמן שי (קדימה):>
אני רוצה לעלות, לסגור את החוק הקודם.
<היו"ר מגלי והבה:>
להודות אתה מתכוון. בבקשה, אם זה רצונך, אנחנו נכבד אותו.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כרגע התקבל תיקון מס' 3 להצעת חוק מקרקעי ישראל. זה חוק שהקדים מעט את זמנו, כי הרי הרפורמה הגדולה שראש הממשלה החליט עליה והציע אותה ויזם אותה וכו', היא עדיין לא יצאה לדרך, היא תקועה, כפי ששמענו בבוקר משר השיכון.
לעומת זאת, חברי הכנסת שלי יחימוביץ, אורי אורבך, יריב לוין, רונית תירוש ועבדכם חשבו שראוי מאוד להוציא "כרטיס צהוב" לפני שהרפורמה תיכנס לתוקף וייאמר באופן הכי מפורש לראש הממשלה ולכולנו שאדמות הלאום שיימכרו בעתיד בהפרטה צריכות להימכר בזהירות, באחריות, תוך בדיקה קפדנית. אנחנו שמנו כמה וכמה מכשולים בדרך הזאת. אנחנו לא מונעים את זה. רבות מן המדינות בעולם מונעות את זה בכלל. חשבנו שזה אפשרי, אבל יחד עם זאת כולנו זוכרים שהאדמה הזאת היא אדמת הלאום, היא אדמה שאנחנו צריכים לשמור אותה לדורות הבאים. לא היינו רוצים שייעשה בה מסחר חופשי ופתוח על כל דונם ודונם. זה לא יהיה נכון, וזה גם ציווי עתיק שכולנו זוכרים אותו היטב.
לכן אני רוצה להודות לכולכם שתמכתם. חבל לי שחברתי זהבה גלאון הצביעה נגד. אני עוד אשכנע, אולי היא תשלח מכתב תיקון להצבעה שלה.
בכל מקרה, חברים, אני רוצה להודות לכל אלה שליוו אותנו בתהליך הזה. ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת דוד רותם, למנהלת הוועדה דורית ואג, לעורך-דין אלעזר שטרן מן הוועדה. לעוזרים שלי קרן אלון, מיכל, כרמל שנקר, רונן ליבוביץ, לעורך-דין סהר פינטו, שתמך וליווה אותנו. אני מודה לכם על תמיכתכם.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי.
<הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 20), התשע"א–2011>
[מס' כ/376; "דברי הכנסת", חוב' כ"ג, עמ' 18290; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 20), התשע"א–2011 – קריאה שנייה וקריאה שלישית. אני מזמין – מי שיציג לנו את החוק, יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה, אדוני.
<דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 20), התשע"א–2011, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
סעיף 3א לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952, להלן: החוק, קובע כי שר הפנים רשאי להאריך רשיון לישיבת ביקור שניתן לעובד זר לתקופות שלא יעלו יחד על חמש שנים. לגבי עובד זר המועסק במתן טיפול סיעודי נקבע חריג המאפשר להאריך את רשיונו מעבר לחמש השנים האמורות, בין היתר בתנאי שהוא מועסק במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל, ברציפות, במשך השנה שבתכוף לפני תום תקופת ההארכה הכוללת.
בהצעת חוק זו, שיזמתי יחד עם חברי הכנסת איתן כבל, עמיר פרץ, דב חנין ויעקב כץ, מוצע להסמיך את שר הפנים להאריך רשיון של עובד זר מטעמים הומניטריים מיוחדים גם אם העובד לא הועסק בכל פרק הזמן האמור אצל אותו מטופל סיעודי. ההארכה לא תינתן לעובד מסוים ביותר ממקרה אחד. השר אף יחויב לקבוע מכסה שנתית מרבית של רשיונות שיינתנו מטעמים הומניטריים מיוחדים.
עוד מוצע לקבוע כי השר ימנה ועדה בראשות מי שכשיר להיות שופט בדימוס או מי שכשיר להתמנות לשופט בית-משפט השלום, אשר תייעץ לשר לעניין החלטות בעניין זה, וכי החלטותיו יהיו מנומקות.
לבסוף, מוצע להטיל על שר הפנים חובת דיווח שנתית לוועדת הפנים והגנת הסביבה על מספר הבקשות בעניין זה שאושרו או נדחו על-ידיו.
הצעת חוק זו מוגשת ללא הסתייגויות, ולכן אבקש כי הכנסת תתמוך בה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת דוד אזולאי.
אם כך, חברי, מכיוון שלהצעת החוק אין הסתייגויות, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. נא לשבת במקום, מי שרוצה להצביע, ולא מפריעים באמצע ההצבעה. הצבעה בקריאה שנייה כהצעת הוועדה, כפי שאמרתי.
הצבעה מס' 5
בעד סעיף 1 – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 10, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, קבענו שההצבעה עברה בקריאה שנייה.
ברשות יושב-ראש הוועדה – הוא מרשה לנו להצביע בקריאה שלישית – אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית, בבקשה.
הצבעה מס' 6
בעד החוק – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 20), התשע"א–2011, נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 11, נגד – אין, אין נמנעים. אם כך, אני קובע שחוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 20), התשע"א–2011, התקבל, והוא יתווסף לחוק הקיים.
יש בעיה, חבר הכנסת אורבך?
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
לא.
<הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011>
[מס' כ/369; "דברי הכנסת", חוב' י"ט, עמ' 17294; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, גם היא לקריאה שנייה וקריאה שלישית. ושוב יציג לנו את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת דוד אזולאי. יש לך הצעות חוק שעוברות אקספרס, וזה חשוב וזה טוב.
<דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
סימן שעובדים, לא?
<היו"ר מגלי והבה:>
כן. זה סימן ששנינו היינו בקריאה הראשונה, וזה השנייה והשלישית. כל הכבוד.
<דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
אדוני היושב-ראש, לפני שאגש להציג את הצעת החוק, אני רוצה בראש ובראשונה להודות ליועץ המשפטי של הוועדה, גלעד קרן, שסייע בידי לקדם את החוק הזה וליווה את החוק. אני מודה לו על כך. אני רוצה להודות לצוות הוועדה, יפה שפירא, שוש אזולאי וכל הבנות, וכמובן לצוות העוזרים הפרלמנטריים שלי, שגם הם עבדו והכינו את הצעת החוק הזאת, עליזה אוזן ואיציק אבידני. וכמובן, האיש שקישר ביני לבין משרד הפנים כדי לקדם את החקיקה הזאת, הרי הוא ליאור ממשרד הפנים, וכולם יבואו על הברכה. וכמובן, זהבה, מזכירת הסיעה, שדחפה והאיצה ואמרה כמה חשוב החוק הזה, לקדם אותו. הגענו עד הלום והעברנו אותו.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית.
הרב הצבאי הראשי עומד בראש הרבנות הצבאית, האחראית לשירותי הדת בצבא-הגנה לישראל, ויש לו השפעה רבה על שירותי הדת במדינת ישראל כולה, בשל גודלה של המערכת הצבאית ותפקידיה המגוונים של הרבנות הצבאית בתוכה, ובין היתר פעולות בנושא גיור והשגחת כשרות.
נוכח זאת, וכדי לשפר את התיאום הנדרש בין הרבנות הצבאית לרבנות הראשית לישראל, הצעת חוק זו, אשר יזמו חברי הכנסת אורי אריאל, אורי אורבך, זאב בילסקי, אורית זוארץ, עתניאל שנלר, רוברט אילטוב, ציפי חוטובלי ומאיר שטרית, מבקשת לקבוע כי הרב הצבאי הראשי יהיה חבר במועצת הרבנות הראשית, נוסף על חברותו כיום באספה הבוחרת לפי חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם–1980.
כמו כן, בשל ההשפעה הרבה של חברי מועצת הרבנות הראשית על שירותי הדת הניתנים במדינה, וכיוון שאין הוראות בחוק לעניין תנאי הכשירות הנדרשים מרב צבאי, מוצע לקבוע כי הרב הצבאי הראשי יהיה חבר המועצה רק אם ערב מינויו לרב הצבאי הראשי נתנה לו המועצה כשירות לכהן כרב עיר, על-פי סמכותה בחוק.
הצעת חוק זו מוגשת ללא הסתייגויות, ולכן אבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה.
אני רוצה להגיד כאן לחברי חברי הכנסת, שתוך כדי דיון התברר לנו שכדי להיות רב ראשי בצה"ל לא צריך שום כישורים. אפילו מרב ראשי לעיר או מרב שכונה נדרשים מינימום כישורים, ופה מתברר שרב ראשי לצה"ל – הכול תלוי ברמטכ"ל. הוא יכול למנות אותו ללא שום כישורים. ולכן חשבנו שכדי לעבור את המשוכה הזאת בצורה ראויה, רצוי שלפחות יהיה לו כושר לכהן כרב עיר.
חברי חבר הכנסת אורי אריאל, שהיה בין יוזמי הצעת החוק, צריך לחשוב מה עם הרב הראשי למשטרת ישראל. חומר למחשבה. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
כן, אבל, אדוני היושב-ראש, רק בשביל לתת את הזכות לאלה שהיו הרבנים הראשיים של צה"ל לאורך השנים – אנחנו רק יכולים לברך על כך שהתברר, למרות השינוי הזה בחוק, שהם הוכיחו לעם ישראל, לאזרחי ישראל ולחיילי צה"ל שהם ראויים. חשוב גם להגיד את זה, שלא יתפרש כאילו הם התמנו ללא ההכשרה הראויה. הם היו רבנים, אבל אתה מביא ייעול שנדרש למען הסדר הטוב – – –
<דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
אמרתי, רצוי מאוד. אני חושב שזה מה שעשינו, שכדי שהוא יוכל להיכנס למועצת הרבנות הראשית – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
קטונתי מלהתערב בדת היהודית, אבל לאלה הקולגות – – –
<דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
אז בוא נשאיר את זה ככה.
<היו"ר מגלי והבה:>
לכן אני אומר – לתת את הזכות של המייסדים ואלה של שנים.
<דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
ולכן באמת אישרנו את זה ללא הסתייגויות, ראית, ועל דעת הרבנים הראשיים לישראל. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה.
חברי חברי הכנסת, אם כך, הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011 – אנחנו מצביעים בקריאה שנייה.
הצבעה מס' 7
בעד סעיף 1 – 10
נגד – 1
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 10, נגד – 1. בקריאה שנייה, כמובן. הצעת החוק עברה כהצעת הוועדה בקריאה שנייה.
ברשות יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית.
הצבעה מס' 8
בעד החוק – 10
נגד – 1
נמנעים – אין
חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 10, נגד – 1, אין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שלישית. הצעת החוק עברה כהצעת הוועדה ותוכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
כמובן, אדוני רוצה להודות – חבר הכנסת אורי אריאל, בבקשה.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, אדוני השר, אני רוצה רק להבהיר עוד פעם, שאין בעניין הזה, בחוק הזה, התערבות בסמכות שר הביטחון והרמטכ"ל למנות רב צבאי ראשי כפי שהם יחפצו.
לשאלת ידידי יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת דוד אזולאי, ההבדל בין הרב המשטרתי הראשי לבין הרב הראשי לצה"ל הוא הבדל של כמות, שהיא גם איכות. הרב המשטרתי חולש על כ-30,000 שוטרים. אם מישהו ירחיב את זה – 35,000. בעתות מלחמה הרב הצבאי הראשי לצה"ל יכול להגיע למצב שהוא חולש על כמיליון איש. זה כל בית בישראל. כל דבר שקורה – הוא אחראי לזה.
ולכן אני רוצה, ברשותך, להודות לך קודם כול על מהירות העברת החוק בצורה אלגנטית. תודה לעורך-דין ברק רוזן, שהציע את החוק, וזו עוד פעם דוגמה לאזרח שמציע הצעת חוק ואנחנו מאמצים אותה ומעבירים אותה; תודה לעורך-דין גלעד קרן מהוועדה; תודה גדולה מאוד לרב הראשי, הרב עמאר, שאתו התייעצתי, ועשיתי את זה רק על דעתו – לא הייתי מקדם מהלך כזה בלי הרבנות הראשית – ולכל צוות עובדי הרבנות הראשית. ועוד פעם תודה ליושב-ראש הוועדה, ולכם שהצבעתם. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת אורי אריאל.
<הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 30) (מועדים לתשלום באמצעות הרשאה לחיוב חשבון), התשע"א–2011>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/378).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר מגלי והבה:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 30) (מועדים לתשלום באמצעות הרשאה לחיוב חשבון), התשע"א–2011, של חבר הכנסת אורי מקלב ואחרים – קריאה ראשונה. בבקשה. חבר הכנסת אורי מקלב יציג לנו את החוק, ואם אין רשימת דוברים, נעבור להצבעה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 30), של חבר הכנסת יריב לוין ושל חבר הכנסת משה גפני – –
<היו"ר מגלי והבה:>
ושלך.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – ושלי – אני מציג אותה – היא הצעת חוק שבמהותה היא הגנת הצרכן – לאפשר מועדים לפי בחירה לתשלום בהוראת קבע, מה שנקרא בלשון החוק "הרשאה לחיוב חשבון". כפי שידוע, היום יש ציבור שעדיין משלם את חשבונותיו בהוראות קבע ולא בכרטיס אשראי, ובאמת, החוק שלנו מכוון לכאלה ממשפחות שנמצאות ברובד הנמוך של ההכנסות, שלא מחזיקים בידם כרטיס אשראי. בכרטיס אשראי אתה יכול לכוון את זמנך, אתה גם יכול לקבוע את התאריך, ואתה גם לא משלם על זה עמלה. מי שלא עושה כן, משלם את חשבונותיו בהוראת קבע; בגלל שאין לו האפשרות לתשלום בכרטיס אשראי. מה שקורה, שחברות שמחייבות אותך בהוראת קבע לא מתחשבות בכלל ברצונך או באפשרות שלך לשלם בתאריכים. דהיינו, יש חברות כאלה שכל חודש מועד החיוב משתנה – פעם מחייבים אותך בראשון לחודש, בפעם הבאה בחמישי, הפעם הבאה בתשיעי. חברת החשמל – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
מתי שהם רוצים.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
מתי שהם רוצים. יוצא זמן שהם מנפיקים את החשבון – אין להם תאריך קבוע בהנפקת החשבון. שבועיים אחרי הנפקת החשבון, עשרה ימים, כל חברה בהסדרים שלה, בחוק שמחייב אותה. ניקח לדוגמה את חברת החשמל. חברת החשמל – מתי שיוצא. אתה פעם משלם ב-29 בחודש, ואתה יכול פעם לשלם ב-10 בחודש. נניח תאגידי המים, שאנחנו מדברים עליהם הרבה, גם הם לא מחויבים לתאריכים. מתי שיוצאת הנפקת החשבון, אתה מקבל. יש לך כך וכך ימים, מועד אחרון לתשלום, ואתה צריך לשלם. חברות הגז. חברות הסלולר, למשל, הן כן מחייבות בתאריך אחד, אבל לא לפי בקשתך. הן קובעות את התאריך. נניח חברת סלולר קובעת את התאריך, תאריך החיוב שלה זה 5 בחודש – –
<היו"ר מגלי והבה:>
– – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – אתה משלם ב-5 בחודש. או שהם קובעים, נניח, גם ב-20 – זה קבוע 20. אבל הם מחליטים. הדבר הזה גורם – אלה משפחות שקשה להן בלאו הכי לכלכל את מעשיהן, או אפשר להגיד את תקציבן, באופן שהן יכולות לנווט בתאריכים שהן יכולות ונוח להן לשלם. אדם שמקבל משכורת ב-1, והוא בקושי מתמודד והוא בקושי יכול להחזיק את המצב, את ההכנסה בחשבון שלו לא במינוס או לא באוברדרפט – הוא לא יכול, קשה לו לשלם ב-28 בחודש חשבון של כמה מאות שקלים, אם נכנס עוד חשבון. והוא גם לא יודע מראש. קשה לו לכלכל את מעשיו ואת האפשרות, הגמישות שלו בקביעת תאריכים.
אז החוק הזה בא לחייב שהחברות קודם כול יהיו חייבות לתת תאריך קבוע, ותאריך לפי בחירה של הלקוח. אנחנו הצמדנו את זה לפי דרישות של החברות שהשתתפו לקראת הקריאה הראשונה. הן טענו, הן באמת הציגו בפנינו את הקשיים שלהן. אנחנו נצמיד את זה לתאריכים של כרטיסי האשראי. לפי התאריכים של כרטיסי האשראי, כך תהיה גם האפשרות לחייב בהרשאה לחיוב חשבון, מה שנקרא הוראת קבע. כמו כן, אנחנו גם לא נבקש להחיל את החוק הזה מייד עכשיו, אלא הוא יידחה בארבעה חודשים כדי שתהיה אפשרות התארגנות.
<היו"ר מגלי והבה:>
להתארגן.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אפשרות לחברות. אלו מערכות שלהן שהן צריכות – אנחנו גמישים בעניין הזה.
יש לנו עוד חידוש אחד: החוק הזה גם מחייב, חוץ מחברות כפי שמניתי אותן קודם, גם תאגידים עירוניים, כגון תשלום למרכזי תרבות, למתנ"סים. אבל למעט לענייני מסים ואגרות. מסים ואגרות – לא יהיה שייך, זה עדיין לא, בגלל הסתייגויות של משרד המשפטים, שאנחנו קיבלנו אותן.
לסיכום, אנחנו חושבים שהחוק הזה יכול מאוד מאוד להועיל בכלכלת חשבונותיהם של אותם אזרחים שקשה להם, והם חייבים להיות מודעים לזמן שבו יורדים להם חשבונות שמחייבים אותם. ואנחנו יודעים היום שזה יכול להגיע גם לאלפי שקלים לחודש: חשמל, מים, טלפונים, פלאפונים, גז וכדומה. החשבונות בסך הכול מגיעים לסכומים גדולים. הדברים האלה יעשו בזה סדר.
באמת תודה רבה לכל אלה ששותפים, ודאי ליוזמים, שזה יריב לוין, חבר הכנסת משה גפני, ולוועדה, שבאמת הביאה את זה במהירות, וחבר הכנסת כרמל שאמה, שהסכים להביא את זה באופן מהיר לדיון. ואנחנו כאן מבקשים באמת את התמיכה של חברי הכנסת. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת כמובן אורי מקלב. נרשמו להצעת החוק כמה מתדיינים. ראשון המתדיינים, ג'מאל זחאלקה – חבר הכנסת זחאלקה לא נמצא פה. חבר הכנסת ישראל אייכלר – גם כן לא נמצא פה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. אחריו – כמובן, חבר הכנסת משה גפני, ויסכם – או להיפך: חבר הכנסת נסים זאב, ויסכם אחריו – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
נסים זאב לפני.
<היו"ר מגלי והבה:>
הוא לפניך – אמרתי. חבר הכנסת נסים זאב, למרות שהוא נחשב פה כחותם כל החוקים, אבל הפעם, מה לעשות? יש בכירים ממך, חבר הכנסת.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – – יסכם, כי הוא המציע.
<היו"ר מגלי והבה:>
נכון. לא, לא רק זה. אני אגיד לך אחר כך. בבקשה.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – – בשביל זה אני גם אדבר.
<היו"ר מגלי והבה:>
חבר הכנסת נסים זאב, אני אגיד לך אחר כך, לא לפרוטוקול. תודה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנשים מבוגרים לא מכירים בכלל את שיטת כרטיסי האשראי. שיטת כרטיס האשראי – –
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, נחמד מצדכם אם תשבו. חבר הכנסת אורבך, זה כולל אותך. כן, תודה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – זו שיטה שהולכת ותופסת תאוצה בשנים האחרונות, אפשר לומר ב-30–35 השנים האחרונות זה הולך, מה שנקרא מחיל אל חיל. והיום בכרטיס אשראי בעצם יש לך הקלה מאוד מאוד גדולה: אתה יכול לרכוש באינטרנט, אתה יכול לחלק תשלומים. אתה לא צריך לראות את הבנק בכלל. לכאורה יש כאן דבר שהוא הקלה מאוד מאוד משמעותית על ציבור האזרחים, ומכאן אנחנו היינו יכולים לברך על הדבר הזה.
אבל לצד הזה של הכרטיס אשראי יש גם צד שני. כרטיס האשראי הוא בעצם: אני, בעל החשבון, מאפשר לחברה מסוימת להיכנס אלי לחשבון ולקחת כסף. במקרה שמדובר בקנייה חד-פעמית שבה גיהצתי את הכרטיס, חתמתי, ורכשתי מוצר מסוים, הדברים הם די פשוטים, ואפילו יש בהם איזה סוג של הקלה. לטעמי, יש בזה סוג של הטעיה לא פעם. כי בן-אדם חושב שהוא רק מגהץ, הוא לא משלם. כשהוא מוציא את השטרות אז גם הוא מבין שהשטרות האלה חסרים לו. הוא חושב: זה הבנק משלם, עד שהוא מגיע בסופו של דבר לבנק ולחשבון החסר שלו – מה שאנחנו נוהגים לכנות אוברדרפט, ואז הוא מתוודע לדבר הזה.
אבל הבעיה היא במקום אחר. גם זו בעיה, אבל בעיה חמורה הרבה יותר קיימת כשמדובר בהוראות קבע. הוראות קבע זו בעצם האמירה לחברה: יש לכם מספר החשבון שלי, כל פעם שאני חייב לכם תחייבו אותי. והחברות מאוד מאוד מאושרות מזה. אין איחור בתשלומים, יש האחריות של חברת האשראי, וככה חברת "בזק" וחברת החשמל וחברות הסלולר וכן הלאה וכדומה. ואתם יודעים מה? היום אפילו את הלימודים של הילדים שלנו אנחנו משלמים דרך כרטיס האשראי, את החוג במתנ"ס אנחנו משלמים דרך כרטיס האשראי. אין כמעט דבר שאנחנו לא משלמים בו. יש להם הוראת הקבע, והם מחייבים כראות עיניהם. אפילו חברת הביטוח של הרכב שלנו. אני מתקשר שנה לאחר מכן, ואומרים: כן, יש לנו כבר כרטיס האשראי שלך. אנחנו נבטח, אנחנו כבר ניקח את הכסף. הם אפילו לא מבקשים שוב את המספר. יש להם את זה.
הדבר הזה הוא רעה חולה במקום שבו יש אנשים שיכולת הבקרה שלהם היא חלשה, יכולת הבקרה שלהם מוגבלת. והאנשים האלה נפגעים, ואני רוצה לתת דוגמה ממכתב שהונח על שולחני היום. אומר בן-אדם מסוים: אני, יש לי הוראת קבע ל"בזק", יש לי הוראת קבע ל"בזק". וכיוון שיש לי הוראת קבע ל"בזק", אני משלם את החשבון שלי. הוא אומר: פתאום אני שם לב שאני מקבל איזה חשבון נוסף של ועד הבית, של משהו – אני לא כל כך הבנתי, כיוון שאני לא גר בבית עם מעלית – משהו עם הטלפון של המעלית. לא כל כך הצלחתי להבין, אולי מישהו אחר כך יוכל להחכים אותי איך יש קשר לדבר הזה – אני לא הבנתי בדיוק. ומכל מקום, מחייבים אותי גם על זה. התקשרתי אליהם, אמרו: אה, טעות. אה, טעות, סליחה, והחזירו לי את הכסף. ומה כשמדובר באנשים שהם לא מודעים?
<היו"ר מגלי והבה:>
תתחיל לסכם.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
הם ביקשו ממני קצת – במקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר. ברשותך, עוד חצי דקה.
<היו"ר מגלי והבה:>
לא, אני לא יודע מי ביקשו. נוכל לתת לך את חצי הדקה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
חצי דקה כי אני רוצה לומר משהו – –
<היו"ר מגלי והבה:>
בבקשה, בבקשה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – שאני כבר העליתי אותו פעם, ואני חושב שצריך לקדם אותו גם כן בחקיקה.
<היו"ר מגלי והבה:>
בסדר, מאה אחוז.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
הוראת קבע, יש בה שני צדדים שנהנים מהעניין – הנה מה טוב ומה נעים. הבעיה היא שהחברות לא פעם שולחות את ידן לכיסו של הלקוח שסמך עליהן, או מה שנקרא בעברית שלנו: נתן להן אשראי. והן שולחות את ידן לכיס במקומות לא ראויים.
לי היה מקרה כזה לפני חודשיים עם חברת "פלאפון" – חייבו אותי על שלושה מספרי טלפון שלא היו לי מעולם. ואם במקרה לא הייתי מסתכל ולא מעיין בסעיפים האלה – אמרו: אה, סליחה, טעות. נחזיר לך את הכסף. ואם לא הייתי מגלה את זה?
לכן, אני חושב שיש צורך לגרום, בחקיקה, לכך שכל שינוי יצטרך אישור אקטיבי, ולא בהודעה: שלחנו לך מכתב. זה לא מספיק. שינוי צריך להיות באישור אקטיבי של הלקוח. אישור אקטיבי יהיה או בשליחת פקס, או בחתימה, או בהקלטה קולית, או בכל צורה אחרת שבה אדם שנלקח ממנו סכום נוסף, או סעיף נוסף על מה שהוא אישר בהתחלה – יהיה ברור, יהיה ברור שהוא מאשר את זה ומודע לזה. שלא ייווצר מצב שדווקא אנשים שהיכולת שלהם – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
אם זה היה הפוך אז הם לא צריכים אישור אקטיבי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
לא, הם אף פעם לא טועים. אם הם טועים הם כבר לוקחים את הכסף שלהם בחזרה. הבעיה היא שהם לוקחים לא פעם, ולהם מותר לטעות. אני מציע לקנוס אותם על הטעויות האלה.
מצד שני, לפני שאנחנו קונסים אותם, בואו נחוקק שכל שינוי, כל תוספת סעיף, כל שינוי מהחוזה העיקרי יצטרך חתימה אקטיבית, ולא יסתפקו: שלחנו לך מכתב. רוב האנשים, כשהם רואים מכתב מ"בזק", מכתב מהבנק, עושים ככה עם הראש, מקמטים וזורקים. הם לא קוראים, אין להם סבלנות לזה. זה לא עיתון ספורט, הם לא קוראים את זה. לכן, אני אומר שכל שינוי צריך אישור אקטיבי של הלקוח. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת נסים זאב, ובסוף יסכם חבר הכנסת משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת, בתחילה לא חשבתי לדבר, כי הצעת החוק היא מאוד פשוטה וכולנו תומכים בה וכל מלה מיותרת. אבל אנחנו צריכים להרוויח פה כמה דקות עד שהחוק הבא – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
החוק נמצא, אדוני. הסר דאגה מלבך.
<נסים זאב (ש"ס):>
כן, אבל הוא צריך להיות על שולחן הכנסת – –
<היו"ר מגלי והבה:>
הגיע, הגיע.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – ולכן אנחנו זקוקים לדקות האלה. אבל אני כבר עליתי. מכיוון שעלה, כתוב: לא ירד.
אני רוצה לומר לכם לגבי כרטיסי האשראי. פעם חשבתי שאשראי זה מלשון "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו", אשרינו ואשרי יולדתנו. זו בעצם זכות שיש לנו את כרטיס האשראי הזה. אבל בסופו של דבר, בסוף החודש, כשאנחנו מגיעים למצב – בדרך כלל האשה יוצאת לקניות והבעל נותן את כרטיס האשראי שלו, ובסוף החודש מתברר לו שהוא באובר כזה, שיש לו כמעט חסימה בבנק. אז באמת זה לא נהיה כל כך אשרי – – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
נסים, חבר הכנסת זאב, הבעל נותן לאשה את הכרטיס, והיא, הבזבזנית הזאת – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
חברת הכנסת גלאון, יכול להיות שאצלו זה יכול להיות הפוך.
<נסים זאב (ש"ס):>
היא קונה רק מה שצריך ומה שנחוץ ומה שדחוף. אבל באמת, היא לא שמה לב. אולי את לא כל כך מתמצאת, אבל בעלי משפחות – אפילו הנשים מבקשות מבעליהן: תעשו טובה, תיתנו לנו מזומן, לפחות אנחנו מרגישות את ההוצאה. כשזה בכרטיס וזה מגוהץ אנחנו לא מרגישות. נכנסות לסופר ופתאום אנחנו מרגישות – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אני מבקש מאשתי.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – שאנחנו בזבזנו כל כך הרבה. את יודעת מה זה עגלה בסופר? זה בעגלא ובזמן קריב. העגלה מתמלאת, כל רגע יש עוד משהו ורואים עוד דבר. בדרך כלל אשה נכנסת לסופר, רוצה לקנות רק כמה פריטים חשובים לה, היא אפילו רושמת מראש, יש לה את הרשימה, אבל כשהיא מגיעה לסופר – ויפקח השם את עיניה, ואז היא מחליטה שכל מה שהיא רואה זה חשוב.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני לא מבין, גברים לא עושים את זה, הרב?
<נסים זאב (ש"ס):>
תלוי מי קונה. אני לא אומר שזו לא גם תשוקה של הגברים.
אגב, לפחות את זה אין לנו, הנושא של הניקוד. למשל, בארצות-הברית, אני יודע, כמה שאתה קונה באשראי אתה מקבל יותר ניקוד, ונותנים לך גם טיסה לארץ-ישראל או לכל מדינה שאתה תחפוץ. בסופו של דבר אנשים שיש להם יכולות באמת טסים, ואלה שלא יכולים לשלם מוטסים בדרך כלל, לפעמים לבית-הסוהר ולבתי-המשפט, והם נכנסים באמת ללחץ ולבעיות שלא היו מצפים להן מראש.
לגבי התאריכים, לדעתי, חשוב שיש יכולת לאדם לקבוע לעצמו באיזה תאריך נוח לו, כי לפעמים אדם משנה את מקום עבודתו, ויש מקומות שמשלמים ב-5 ויש שב-10, והתאריכים האלה באמת כמעט קבועים – לגבי השכר שמפעלים ותעשיות משלמים לפועלים. וגם המשכורת הממוסדת – על-ידי ממשלה, על-ידי עיריות – בדרך כלל זה ב-9 בחודש. לכן תאריך של 10 ו-5 הוא רלוונטי מאוד, ואני בהחלט תומך. אני מקווה שאף אחד לא יעבור את האוברים ולא יהיה לו שום "וג'ע ראס" כתוצאה מכך.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת נסים זאב. אתה רואה? אפילו ניסינו לשנות את הכלל שאתה לא תהיה אחרון, ויצא שאתה אחרון. אתן לך לשבת במקומך.
חברי חברי הכנסת, מכיוון שכל הדוברים שרשומים דיברו, אנחנו נעבור להצבעה על הצעת החוק בקריאה ראשונה. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 30) (מועדים לתשלום באמצעות הרשאה לחיוב החשבון), התשע"א–2011 – קריאה ראשונה.
הצבעה מס' 9
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 30) (מועדים לתשלום
באמצעות הרשאה לחיוב חשבון), התשע"א–2011, לוועדת הכלכלה נתקבלה.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 9, אין מתנגדים. אם כך, אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה ראשונה והיא תעבור לוועדת הכלכלה להכנתה לקריאה שנייה וקריאה שלישית.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר מגלי והבה:>
הודעה למזכיר הכנסת, ואנחנו נעבור לסעיף הבא.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 17), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הכספים. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לסגן המזכירה.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף האחרון בסדר-היום: שאילתות לשר להגנת העורף. אני מזמין את השר מתן וילנאי, השר להגנת העורף, בבקשה. יש לנו כמה שאילתות. כמובן, הכלל ברור, חברי חברי הכנסת – מי שנמצא מחברי הכנסת כאן יקבל תשובה, ומי שלא נמצא לא יקבל תשובה, לא לפרוטוקול ולא בכתב.
שאילתא מס' 1057, של חבר הכנסת יצחק וקנין: תעודת עיתונאי לדובר צה"ל – לא נמצא כאן; אנחנו עוברים לשאילתא מס' 1226, של חבר הכנסת דוד אזולאי: פסילת תשדיר ב"גלי צה"ל" – לא נמצא כאן; שאילתא מס' 1264, של חבר הכנסת משה גפני: פרסום חלוקת הביפרים לחירשים – כמובן, נמצא כאן, יושב-ראש ועדת הכספים, שדואג לקופה, וגם השר להגנת העורף. בבקשה. יש לך את השאילתא, חבר הכנסת גפני? חבר הכנסת גפני, אתה מקריא אותה מהצד כלשונה ואז השר יענה לך, ותהיה לך שאלה נוספת. תודה.
<1264. פרסום חלוקת הביפרים לחירשים>
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, פורסם כי פיקוד העורף רכש 3,000 ביפרים רוטטים בעבור ציבור החירשים בישראל לעת חירום, אך רק 170 באו לקחתם.
רצוני לשאול:
1. האם המידע נכון?
2. אם כן – מה נעשה להגברת המודעות לחלוקת המכשירים? תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
בבקשה, אדוני השר.
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
לפני שאני עונה לחבר הכנסת גפני אני רק רוצה לתקן. השאילתות הן לשר הביטחון. במקרה, השאילתא הזאת עוסקת בתחום שאני עוסק בו, אבל ככלל, אני מייצג פה את שר הביטחון בשאילתות.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה על ההבהרה. זה חשוב לפרוטוקול שהשר מתן וילנאי – זו לא הפעם הראשונה שאתה מייצג, אבל הפעם בכובע של שר, את שר הביטחון.
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
הדבר השני שאני רוצה לציין – השאילתות זה הרי מין דבר כזה קצת מעצבן, אבל לאחרונה היתה שאילתא, במקרה של היושב-ראש שיושב כאן לשמאלי, בסוגיה של החזר הוצאות לחיילים בגליל העליון, בעיקר דרוזים. בעקבות השאילתא נחשף פער גדול אצלנו. עשינו עבודת מטה, סיכמנו את זה. זו דוגמה קלאסית לשאילתא שתרמה תרומה משמעותית בתחום שבו היא עסקה.
לשאילתא של חבר הכנסת גפני: אנחנו אכן, כלקחים מהפעילות שלנו בעוטף-עזה, הגענו למסקנה של חלוקת ביפרים מיוחדים לחירשים. הדבר הזה מתואם עם משרד הרווחה. עד היום – שזה כבר לפני כמה שבועות – חילקו קרוב ל-800 ביפרים. כשאתה שאלת את השאילתא, המספר היה הרבה יותר נמוך. יש לנו דיון סטטוס קבוע מול משרד הרווחה וחברת "ביפר" שעוסקת בחלוקה הזאת, ואנחנו בודקים כיצד לחזק את זה ולאפשר לכל מי שנדרש שיקבל אכן את הביפר הזה.
<היו"ר מגלי והבה:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת גפני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני השר, אני מודה לך על התשובה. באמת כשאני הגשתי את השאילתא היה מדובר על 130, ועכשיו אתה אומר שמדובר כבר על 800. צריך להגביר את המודעות לעניין.
בהזדמנות הזאת אני רוצה לומר לכנסת שאנחנו נפגשנו, סגן שר הבריאות ואנוכי, אתך בקשר לערכות מגן, ואנחנו ממתינים כדי לדעת אם צריך תקציב לעניין הזה. אני מוכן להירתם בוועדת הכספים, מכיוון שמדובר על מצרך שאזרחי ישראל חייבים אותו, וצריך לעשות הכול על מנת שזה יהיה יותר מוקדם ממה שמתוכנן על-פי הרמה התקציבית שהוקצבה לעניין הזה.
<היו"ר מגלי והבה:>
אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, העלית נושא מאוד חשוב – אומנם הוא לא קשור לשאילתא – ואני מאוד מודה לך. אני גם רוצה להגיד לפרוטוקול שכשמדברים על כספים ותקציבים ובנושא שנוגע לביטחון האזרחים, אתה מקפיד שאכן הדברים ייעשו. נשמע את התשובה, ואני בטוח שתדאג לסעיף התקציבי. אדוני השר, בבקשה.
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
חבר הכנסת גפני מכיר את הסוגיה היטב. אכן נפגשתי אתו ועם סגן השר ליצמן. זה נכון. יש פה דיון על תקציב לא קטן, על 1.4 מיליארד שקל. לצערי הדבר הזה עוד לא הגיע לפרקו. אני אעלה את זה גם בקבינט הקרוב שלנו, בתקווה שהדבר הזה ייתן פתרון. צריך לזכור שכרגע מחלקים ערכות, קווי הייצור פועלים ויש לנו עוד שניים-שלושה חודשים לפני שהם עוצרים, ואז הפעלתם מחדש תהיה יקרה פי כמה. אני מקווה שניתן לזה מענה. לצערי, עד הרגע הזה זה לא התאפשר.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
ועדת הכספים לרשותך. אתה יודע גם מהיום.
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
את זה אני יודע.
<היו"ר מגלי והבה:>
אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אני שמח, וגם אדוני השר – וזה נאמר כאן לפרוטוקול – ואנחנו נתגייס עם יושב-ראש ועדת הכספים, אדוני השר – – –
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
אני חייב לציין שוועדת הכספים שחררה היום עוד 125 מיליון שקל אחרונים במנה הראשונה של גמר המיגון של בתי תושבים בעוטף-עזה, דבר שרק לפני שבוע היה בכותרות. אנחנו פועלים באופן קבוע, ואני מודה ליושב-ראש הוועדה, שקידם לנו גם את העניין הזה.
<היו"ר מגלי והבה:>
אדוני השר, אני רוצה לחזור לתחילת דבריך – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
ולחברי הוועדה.
<היו"ר מגלי והבה:>
ולחברי הוועדה. כן, בהחלט. אני רוצה לחזור לתחילת דבריך, ורבים מאזרחי ישראל צופים בנו בשאילתות האלה, והתועלת שאנחנו מביאים, גם בעשייה של שר במשרדו – הדוגמה של הכרטיסים ופתרון ההסעות לחיילים בצפון, וזה עובד, ואני מאוד מודה לך, וקיבלנו על זה המון תודות; אנחנו עושים את תפקידנו. אותו דבר בנושא שבנפשנו. יישר כוח על כך שתמיד אתה בא אלינו עם בשורות, אדוני השר לענייני עורף.
אם כך, יש לנו עוד שתי שאילתות: 1413, של חבר הכנסת יצחק וקנין, ו-1457, של חבר הכנסת ישראל חסון.
שוב, אני בטוח, אדוני השר, שאתה מצטרף להערות שלי.
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
יש שאילתא לאיתן כבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
כן. תמיד אנחנו מקפחים אותו, חבר הכנסת איתן כבל, אבל לא הפעם.
<איתן כבל (העבודה):>
גם שם זה כתוב קטן?
<היו"ר מגלי והבה:>
זה בסדר, זה כתוב. אני לא שמתי לב. בבקשה, חבר הכנסת איתן כבל. ותודה לשר.
<1298. החלת חוק חיילים משוחררים בחיפה>
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, לאחרונה הכירה הממשלה בכמה מוסדות אקדמיים ברחבי הארץ לצורך זכאות לפי חוק חיילים משוחררים.
רצוני לשאול:
מדוע לא יוכרו המוסדות הנמצאים בחיפה כזכאים לפי החוק?
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
איתן, גם בנושא של חיילים משוחררים, זו הצעת חוק שהתחילה אצל חברנו רענן כהן, בהיותו חבר כנסת, ובהיותי סגן רמטכ"ל. זה אומר: במאה שעברה. זה מתנהל מאוד מאוד לאט, לצערי. בכל מקרה, אזורי הסיוע נקבעים על-ידי הממשלה. רק עכשיו סוכמו התקנות כיצד להפעיל את החוק הזה. צריך יהיה לחזור פעם נוספת ולדון בחיפה. אני אומר לך, בהבנה בינינו, שיש גבול. בסוף יהיה מצב שלמעט מוסד אחד במרכז תל-אביב כל האחרים יהיו פריפריה. אלה כספים, ואלה כספים לא קטנים. חיילים נהנים מכל מיני הטבות אחרות תודות לחוק הזה. כרגע, חיפה לא בתוך החשבון. היא לא ממש פריפריה, ושנינו הרי מבינים את זה. אבל נחזור לזה פעם נוספת, ונדון בזה פעם נוספת – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת איתן כבל.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני השר, אתה נוגע בדיוק בנקודה. אחת הבעיות המרכזיות שנוגעות לכך, לדוגמה החוק הזה, היא שאף פעם הממשלה לא מגדירה באמת ונלחמת על מה שהיא מתכוונת. אז יוצא שכרנו בהפסדנו. קרי, אם אתה רוצה לתת תמיכה לחיילים שמגיעים ללימודים בפריפריה, אז תן את כל המשאבים ואת כל הכוח. כי ברגע שאתה לא יודע להגדיר, אז ירושלים שואלת בצדק: למה לא אני? וחיפה שואלת בצדק: למה לא אני? אז תל-אביב, מכיוון שזו מדינת תל-אביב, גם היא יוצאת כאילו במצב נחות אל מול האחרות. אין קריטריונים ואין כללים.
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
לא, לא. סליחה.
<איתן כבל (העבודה):>
זו הבעיה המרכזית.
<היו"ר מגלי והבה:>
האומנם?
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
אמרתי: כרגע, בימים האלה סיימו את הכללים והקריטריונים, ולפיהם חיפה לא נכנסת. על אותה שאילתא עניתי לפני כמה שבועות, ועל ירושלים שאלת קודם.
<איתן כבל (העבודה):>
נכון, אבל – – –
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
אני אומר לך: בסוף יישאר שרדיוס של 100 מטר מסביב למטכ"ל – זה היחיד שיהיה לא-פריפריה. אז יש גבול לעניין הזה.
<איתן כבל (העבודה):>
נכון. אבל אני אומר – – –
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
אבל נבחן את זה פעם נוספת בכל מקרה. אבל שיהיה ברור דבר אחד: כללים וקריטריונים הם תנאי, ואין ספק בזה.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני השר, אני רק אומר לסיום שזה מרכיב מאוד מרכזי בבעיה, שלא יודעים לתת את ההגדרה. דרך אגב, מי שפורצת את זה ראשונה בסוף זאת הממשלה, כי מופעלים עליה לחצים כאלה ואחרים, ואז היא זו שמפרקת את הכול ומעמידה את כולנו במצב שהחוק מאבד מהמשמעות האמיתית שלשמה הוא נוצר. לא יכול להיות שאתה מצ'פר את כולם. כשאתה מתכוון לצ'פר, אתה מתכוון לתת העדפה לקבוצה מסוימת – בגלל.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה.
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
כרגע אתה מסביר את העניין של חיפה. דרך אגב, סתם כך בינינו, אתה צעיר ממני באי-אלו שנים ושנינו שירתנו בצנחנים: צנחן שמשתחרר היום מקבל בסדרי גודל יותר ממה שאני ואתה חלמנו לקבל.
<איתן כבל (העבודה):>
נכון.
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
אני רואה את זה על הילדים שלי. גם את זה צריך להגיד. הודות לחוק הזה.
<איתן כבל (העבודה):>
זה נכון.
<השר להגנת העורף מתן וילנאי:>
תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני מודה לך, השר מתן וילנאי, השר להגנת העורף, על התשובות שנתת. הקראתי את השאילתות האחרות לפרוטוקול קודם. לא לפרוטוקול – רק הקראתי אותן.
חברי חברי הכנסת, אם כך, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, כ"ד באדר ב' התשע"א, 30 במרס 2011, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה לכם.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:48.>