דברי הכנסת

דברי הכנסת כט / מושב שלישי / ישיבה ר"מ–רמ"ב / י"ט–כ"א באייר התשע"א / 23–25 במאי 2011 / 29 חוברת כ"ט ישיבה ר"מ הישיבה המאתיים-וארבעים של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, י"ט באייר התשע"א (23 במאי 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 הצעה לסדר-היום 5 כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הדיור של אזרחי ישראל בכלל ושל הזוגות הצעירים בפרט 6 יעקב אדרי (קדימה): 6 שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: 10 דב חנין (חד"ש): 18 שלמה מולה (קדימה): 19 הצעה לסדר-היום 21 ממשלת נתניהו קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית 21 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 21 דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת למשלחת חברי ועדת החוץ בפרלמנט של קרואטיה 32 היו"ר ראובן ריבלין: 32 הצעה לסדר-היום 33 המצב המדיני לקראת ביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו בארצות-הברית 33 זהבה גלאון (מרצ): 34 הצעה לסדר-היום 42 הודעתו של ראש הממשלה כי הוא מסכים לוותר על חלקי מולדת 42 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 42 השר מיכאל איתן: 47 ציון שש שנים להיעדרותו של החייל מג'די חלבי 54 היו"ר ראובן ריבלין: 54 השר יוסי פלד: 55 איוב קרא (הליכוד): 56 מגלי והבה (קדימה): 59 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 61 עמיר פרץ (העבודה): 62 שאול מופז (קדימה): 65 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 66 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 67 הודעת הממשלה על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד 67 שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: 68 הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 3) (איסור הפליה מטעמים של ארץ מוצא), התשע"א–2011 68 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 68 שלמה מולה (קדימה): 70 גדעון עזרא (קדימה): 71 הצעת חוק מרכזי ההנצחה לזכרם של מנחם בגין ויצחק רבין (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011 72 יריב לוין (הליכוד): 73 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת, שרים, היום יום שני, י"ט באייר התשע"א, 23 במאי 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62), התשע”א–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3257/18 וכלה בהצעת חוק פ/3279/18 – הצעת חוק רישוי עסקים (תיקון – שירותי ספא ועיסוי), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורית זוארץ, יריב לוין, מירי רגב, שלי יחימוביץ, רונית תירוש וציפי חוטובלי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המוזיאונים (תיקון – החלת החוק ביהודה ושומרון), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת אורי אריאל; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – שלילת תקצוב וקביעת אזורי רישום), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי; הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון הקיץ), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – פיקוח על מחיר סולר לתחבורה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אופיר אקוניס וציון פיניאן; הצעת חוק הפעלת תחבורה ציבורית ביום המנוחה השבועי, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, שלמה מולה וניצן הורוביץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת תשלום בעד חנייה במוסד רפואי), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – תנאים למכירת דירה שלא ניתן לגביה היתר בנייה), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת יריב לוין; הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון – שוויון בזכאות לבני-זוג מאותו המין), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, שלמה מולה וניצן הורוביץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הקפאת מחירי שכר הדירה (הוראת שעה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת מירי רגב, אורי אורבך, אורלי לוי אבקסיס, דניאל בן-סימון וניצן הורוביץ; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – פטור בעת קניית דירה ראשונה לזוגות צעירים), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – מוקד חירום טלפוני לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס וגדעון עזרא; הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – תגמולים ליתום משני הוריו), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב ודליה איציק; הצעת חוק הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, אורי מקלב ומיכאל בן-ארי; הצעת חוק החברות (תיקון – הקמת מאגר דירקטורים חיצוניים בחברות ציבוריות), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת נחמן שי, ניצן הורוביץ, רונית תירוש ואורית זוארץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – העדפת עסקים מאזורי הפריפריה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת שי חרמש וציון פיניאן; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – הוספת סעיפים לפי פקודת התעבורה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת רוברט טיבייב, זאב אלקין, חנא סוייד, ישראל אייכלר, עינת וילף, איתן כבל וכרמל שאמה; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון – נוכחות עורך-דין בחקירת חשוד), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון ודוד אזולאי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק נציב תלונות הציבור על פרקליטים, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת גדעון עזרא ואורי אריאל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון – חובת הפניה לוועדה המיוחדת ולוועדת חריגים לפני הגשת בקשה לביצוע משכנתה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, שלמה מולה, דוד אזולאי ואמנון כהן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הירושה (תיקון – פסלות לרשת והקפאת נכסים), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – מינוי לכהונה בפועל), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, מיכאל בן-ארי, ציפי חוטובלי ואורי מקלב; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב הכנסה מרנטה לצורך קביעת זכאות ניצולי השואה לגמלת סיעוד), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת חיים כץ ורחל אדטו. החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק הגנת הסביבה (סמכויות פיקוח ואכיפה), התשע”א–2011. עוד אודיעכם כי הונח היום של שולחן הכנסת מכתבי בדבר המלצת הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <הצעה לסדר-היום> <כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הדיור של אזרחי ישראל בכלל ושל הזוגות הצעירים בפרט> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו פותחים היום בהצעות לסדר-היום המחליפות הצעות אי-אמון בממשלה מהטעם שראש הממשלה נמצא בשליחות בחוץ-לארץ וסיעות האופוזיציה הסכימו להמיר את הצעותיהן מאי-אמון להצעות לסדר-היום. ההצעה הראשונה היא הצעה לסדר-היום מס' 5624 – הצעה לסדר-היום של סיעת קדימה בנושא: כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הדיור, אדוני השר, של אזרחי ישראל בכלל ושל הזוגות הצעירים בפרט. את הנימוקים להצעה לסדר-היום יעלה חבר הכנסת והשר לשעבר יעקב אדרי. ישיב כבוד שר השיכון והבינוי אריאל אטיאס. אדוני חבר הכנסת אדרי, נא לעלות לבימה. <יעקב אדרי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, אני יודע שהנושא כבר משעמם, לצערי הרב. אני רואה לפי הנוכחות במליאה, כולל חברי סיעתי. כנראה הנושא לא בראש מעיינינו, אבל בכל זאת, מי שנמצא בשטח – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אם אני פה, סימן שזה מעניין. <יעקב אדרי (קדימה):> אני מאוד מודה לך. – – – אבל מי שנמצא בשטח מבין שהנושא של דיור לזוגות צעירים זה נושא שמבעבע. אני לא אוהב להשתמש במלים מפוצצות, אבל זה פשוט נושא שבוער, שבסוף יציק לכולנו ויתפוצץ לנו בפנים. לכן, אדוני היושב-ראש, אתה יודע שכבר לפני קצת יותר משנה, בפעם הראשונה שעליתי לכאן התרעתי ודיברתי ואמרתי את הדברים פעם אחר פעם. זה התחיל כבר במסיבת העיתונאים הראשונה ועוד כמה תרופות אקמול, שבסופו של דבר לא הביאו לשום תוצאות – כולל המדד האחרון של הבנייה, ששוב עלה. מה לעשות, תמיד יוצא לי לעלות לדוכן כשמתפרסמים נתונים. והנתונים, אדוני שר השיכון, הם נתונים לא טובים. אני מאוד מעריך את ההישג שלחמתם עליו הרבה זמן, ואני שמח שבאמת שר האוצר גם נענה בסופו של יום לעניין של המשכנתאות בפריפריה. אגב, אני מוכרח לומר לך שאני מחפש את הרשימה ולא מצאתי אותה, עוד לא ראיתי אותה. יכול להיות שיש עוד ויכוחים, אני מקווה שלא, כי נקבע כלל מאוד פשוט, שכל היישובים שבאזור פיתוח א' יקבלו את הסיוע – – – <קריאה:> לא שומעים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> האם הרמקול עובד? נא להגביר את הרמקול. <יעקב אדרי (קדימה):> כל היישובים באזור פיתוח א' יקבלו את הסיוע הזה, ואני מאוד מקווה שזה יתחיל. אני לא יודע מתי זה צריך להתחיל – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> – – – <יעקב אדרי (קדימה):> אני מאוד מקווה שזה יתחיל, כמו שהשר אומר, אין לי ספק ואולי זה יתרום. אני חושב שהנושא חשוב מפני שהכיוון הוא לפריפריה. זה יעודד את הזוגות הצעירים, ואני חושב שזה צעד נכון. צריך לומר את זה, ושוב, אני מברך אותך ואת הממשלה על העניין הזה, וטוב שכך. אבל אמרתי לך פה, בחוץ, אמרתי גם לשר האוצר, יצא לי כמה פעמים לדבר אתו, שזה לא פותר את הבעיות. אני חושב שזה לא נכון לעשות את הצעדים, האחד אחרי השני בפער של חודשים. האפקט הוא שבסוף התוצאה לא טובה. אם הייתם באים עם חבילה, עם פתרון, תוכנית שלמה, אני מאמין שזה כן היה הולך לקראת פתרון. אז שוב יגידו לי שבתקופה שלנו לא בנו מספיק, אני מקבל הכול, הכול טוב ויפה. אתם צריכים לתקן את זה. אבל בינתיים זה נראה לא טוב, ואני לא רוצה לחזור ליישוב שלי כשאני שומע את המחירים. כל הזמן, זה לא נעצר. אז יש כמה פתרונות שהם לא פתרונות, הם מחמירים את הבעיה. הפתרון של נגיד הבנק – ואמרתי לו את זה בוועדת הכספים – זה לא פתרון. אנחנו מאוד מעריכים את נגיד בנק ישראל, בחור מוכשר לכל הדעות, איש מקצוע מהמעלה הראשונה, אבל מה שהוא עשה עכשיו, בפעם האחרונה, יופי, עוד פעם תקע את הזוגות הצעירים עוד יותר עמוק. הוא פתר איזו בעיה מוניטרית עם הבנקים, וגם צריך, אני לא אומר, אבל איפה הזוגות הצעירים? איפה הדיור? איך ישיגו דיור? להיפך, הבעיה החריפה כי עכשיו לא לוקחים משכנתאות, אין אפשרות. נעשו גם מהלכים. שמעתי את שר האוצר הבוקר, שבאמת מנסה בכל דרך לתקן פה ולשפר שם, אבל זה עדיין לנסות למסות את הדירה השנייה והשלישית. זה טוב ויפה ונתמוך בכל צעד כזה, אבל זה עדיין לא פותר את הבעיה של הדירה הראשונה. ריבונו של עולם, אנחנו מדברים על הזוגות הצעירים, על החרדים, על הערבים; כל אותם אנשים שרוצים לגור בדירה הראשונה. את הבעיה הזאת לא פותרים. כאחד שלא רק מדבר, הבאתי גם כמה הצעות שאולי כדאי לבדוק אותן. כדאי לנסות ליישם חלק מהן. אני לא מחפש כותרות. אמרתי, תעשו את זה אתם. זה חשוב, זה נכון, זה בידיים שלכם. לגבי המכרזים, שגם הם תבערה בפני עצמה, במכרזים קובעים מחיר מינימום. תנסו לשנה אחת לקבוע גם מחיר מקסימום, כאשר מחיר המקסימום הוא הערכת השמאי. מאוד פשוט, אבל זה לא מקפיץ את כולם, כי מה שקורה – השמאי קובע מיליון שקל למגרש, הקבלנים, היזמים שניגשים למכרז, כולם ממשיכים כלפי מעלה כי אין תקרה. אין תקרה, יש רק מחיר מינימום, יש תחתית. למה לכולם? זה נותן מיליון, זה נותן מיליון וחצי, בוודאי כולם חוגגים. מי משלם? הזוגות הצעירים. עוד פעם חזרנו לזה. אותו בן-אדם שהולך לקנות את הדירה. אז אנא תנסו הצעה פשוטה, אולי כדאי לנסות אותה. ביקשתי משר השיכון, אמרתי את זה גם לשר האוצר. אני חייב להגיד שאני משתף אנשים שמשפיעים בעניין הזה – להכניס בחקיקה אפילו, הגשתי הצעת חוק ש-20% מהמכרזים של המינהל יהיו דירות עד 80 מ"ר. אז אמרו לי שבוועדות המחוזיות יש הנחיה של שר השיכון ושל שר הפנים, וטוב שכך. אבל, רבותי, זה עדיין בוועדות, זה דיונים, זה עד שזה מתאשר, התנגדויות וכו', וכו'. זה גם ויה דולורוזה שהיא לא פשוטה. אפשר גם לעשות חקיקה, או תקנות לשנה, לשנתיים. צריך למצוא את הדבר הנכון, להגיד – בואו, וכל המכרזים שיצאו מהיום והלאה, שלמדינת ישראל יהיו 20% דירות עד 80 מ"ר. תאמינו לי שזה יוזיל. כי זוג צעיר, ואני זוכר איך אנחנו, רוב האנשים, התחלנו בדירות קטנות. מה קרה? לא קרה כלום. אחרי זה לאט-לאט התקדמנו, עבדנו, חסכנו, קנינו דירות יותר גדולות. היום אומרים לא. וזה בגלל ראשי ערים, ואני הייתי אחד מהם שאמר לא, רק דירות גדולות. אז דירות גדולות, יופי, זה מחיר יותר גבוה – ואת זה אפשר לעצור רק בחקיקה, כי ראשי ערים, שוב, אני בא משם, אז אני יכול להגיד שהם באמונה שלהם, שיכול להיות שסובייקטיבית היא נכונה, אבל היא גורמת בעיה לזוגות הצעירים, הם לא יכולים לקנות דירה. אז מה שקורה, ושוב בדקתי את היישוב שלי, אדוני שר השיכון. במכרז "בנה ביתך", מי קנה את רוב המגרשים? מבחוץ, ספסרים, אנשים שקנו שניים-שלושה מגרשים, זכו בהם, ויד שנייה, מוכרים את זה ברווח של 100,000 שקל, 200,000 שקל. יופי. ועושים מזה כסף, ופתרון אין. הנושא של הוול"לים – אני תומך, זה נושא נכון וחשוב, אבל אני לא רואה שזה זז. איך אתם קוראים לזה? איך קוראים לתוכנית החדשה במקום הוול"ל – וד"ל. אז וד"ל – אז שוב הולך לאט מאוד העסק הזה. זה דבר שצריך ללכת מהר, הרי קבעו את הוול"לים בזמנו שהתהליך יהיה מהיר, לתקופה מסוימת. אני מאוד מקווה, אדוני שר השיכון, שתהיה תשובה בעניין הזה כמה שיותר מהר. אני בא, תומך בצעד הזה, למרות ההתנגדויות של הירוקים והאדומים, וכל מי שרק – כי צריך לפתור את הבעיה, צריך לצנן את שוק הדירות, וצריך לעשות את זה כמה שיותר מהר. כל זמן שלא עושים את הדברים האלה, את הצעדים האלה, שהם צעדים שצריכים להיות בד בבד, כל הצעדים האלה – התוכנית של הוול"לים, הנושא של המשכנתאות, הנושא של תכנון מהיר. אולי כדאי לשקול גם את הנושא שקרקע תשווק – תכנון ביצוע, קרקע בתולה. לתת לקבלנים קרקעות, להגיד להם, אתם מתכננים וגם מבצעים. הרבה קבלנים יקפצו על זה, זה ייתן להם תמריץ אדיר, לתכנן מהר ולבצע מהר, וכדאי לנסות את זה. שוב, זה לא פטנטים שלי, שום דבר מכל מה שאני מציע הוא לא פטנט שלי, זה דברים שהוכחו בשטח, שנעשו כאשר היה גל אדיר, והיום אין גל עלייה אבל יש לנו בעיה קשה מאוד – המחירים נוסקים כלפי מעלה ופתרון אין. הזמן שלי נגמר, אדוני היושב-ראש? פשוט כי אני רואה שהשעון לא עובד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אודיע לך, פשוט יש לנו תקלה. כמה זמן אדוני עוד צריך, יש לך עוד שתי דקות. <יעקב אדרי (קדימה):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. שוב, אני חושב שהנושא הזה צריך להיות מטופל מערכתית. זה בידיך, אדוני שר השיכון; לא רק בידיך, אתה צריך להוביל, לאכוף ולדרוש. אתה יודע לעשות את זה. על מנת שהפתרון – לבוא עם חבילה שלמה. כי שוב, מה שעושה הממשלה – הפתרונות הם נכונים, אבל שוב, עד שהפתרון הראשון נכנס, עד שהוא מתממש, הוא כבר חלף עם הרוח, ועוד צעד, ועוד צעד. ושוב, אין לזה את האפקט הנכון. אם תעשו את כל הצעדים שאת חלקם אתם עושים, והצעדים שאנחנו הצענו, אני מאמין שבסופו של דבר מחירי הדירות יתייצבו, ולאט לאט גם ירדו. אני גם שומע את הנתונים שמספר התחלות הבנייה עלה. זה גם טוב, אבל שוב, כל הזמן אומרים לנו שהנה, או-טו-טו, והמצב לא הולך ונהיה יותר טוב. שוב, אני מזהיר מעל הדוכן הזה – בסופו של דבר זה משהו שמתקתק, השעון הזה מתקתק ועלול להתפוצץ לכולנו בפנים. אני מאוד מקווה שתיקחו את זה לתשומת לבכם. תודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי. הואיל וזה לא אי-אמון, אז השר ישיב לעניין. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כץ, אנחנו כולנו מכבדים, וכל פעם שאתה נכנס, באמת, התפעמות ממלאת אותנו, אבל אי-אפשר להפסיק את ישיבת הכנסת בכל פעם שיקירנו נכנס, כי זה קצת מקשה. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> – – לעתים תכופות, אדוני היושב-ראש, הכנסת דנה בצדק במחירי הדירות, במצוקת הדיור שיש לזוגות הצעירים בכל המגזרים. העקרונות נאמרו יותר מפעם אחת והם לא יכולים להשתנות. הסיבה המרכזית לעליית מחירי הדירות היא מחסור בהיצע על פני עשור שנים מחד גיסא, שפגש ריבית נמוכה שהיסטורית – לא היתה ריבית כזו מעולם בישראל. תקופה ארוכה הריבית היתה 0.5%, וכשהתחילה לעלות עלתה בהדרגה 0.5% – ריבית משולה לכסף חינם, שקיבלו גם הזוגות הצעירים אבל גם המשקיעים. הדבר הכי מרכזי שקרה כאן, השינוי שקרה פה – לא קיבלנו פתאום איזה גלי עלייה או פתאום קיבלנו איזה פרץ של מחסור שלא היה קודם שהצריך עלייה כל כך גבוהה בפרק זמן כל כך קצר מעבר לזה שהריבית היתה מאוד נמוכה. ואכן הממשלה התחילה לטפל בנושא של הגדלת היצע הקרקעות. זה דבר שלוקח זמן. מחסור של עשור לא יכול להיפתר בשנה אחת. ואכן, במדיניות שהתוויתי במינהל מקרקעי ישראל, ובמעקב השוטף אחרי התוכניות, והביצוע של המכרזים, אכן קיבלנו גידול מאוד משמעותי במלאי הקרקעות, שהוא עדיין לא מספיק, הוא עדיין פוגש ריבית מאוד נמוכה. וכשהוא פוגש ריבית נמוכה הוא מעודד את המשקיעים. אלה דברים שנאמרו פה בעבר, אבל כולם יודעים אותם. בשנת 2010 שיווקנו 34,000 יחידות דיור, המספר הגבוה בעשור האחרון, זה גידול של עשרות אחוזים ממה שמינהל מקרקעי ישראל היה רגיל לעשות. צריך לזכור שהמגזר הפרטי גם תורם את חלקו בערך ב-17,000 יחידות, והוא עשה את זה גם בעבר. זה לבדו לא יודע לטפל בפעם אחת, צריך להמשיך את הגדלת היצע הקרקעות, ולכן הממשלה נדרשה לנושא. אבל כשהריבית היא מאוד נמוכה זה הרבה יותר קשה. הנגיד מנסה בדרכו לפעול בדרך הזו. אני כבר גם שוחחתי אתו יותר מפעם אחת, וגם הצעתי לו לעשות הגבלה של הריבית למשקיעים; לא של הריבית, סליחה, של ההון העצמי שהמשקיעים צריכים להביא. נכון לעשות שהמשקיעים יצטרכו להביא 50% כסף מהבית ו-50% בלבד הם יקבלו כהלוואה ולא מעבר לזה, כדי לצנן. בשנת 2008 המשקיעים היוו 15% מהשוק, בשנת 2009 ורוב 2010 הם כבר היו 30% מהשוק. לאמור, הם הכפילו את עצמם. במספרי יחידות דיור זה בערך 17,000 יחידות דיור נוספות שנרכשו על-ידי המשקיעים, וצריך לזכור שרוב הדירות שנרכשות להשקעה הן הזמינות ביותר למגורים. דרכם של המשקיעים שהם קונים את הדירות יד שנייה, מייד משכירים אותן כדי לכסות על ההלוואות שהם לקחו, ופחות את הדירות שהן בהליכי בנייה. הדברים המרכזיים שהממשלה עשתה – אני מקבל את ההערה שלך, חבר הכנסת אדרי; אני אשכלל את ההערה שלך. לו היו עושים צבר של דברים בפעם אחת, בסוף 2009 או בתחילת 2010, כשכבר הבינו שזה עלייה חד-פעמית ושהריבית אז היתה 0.5%, שהיא היתה ממש דלק על המחירים. להחזיק 0.5% ריבית כשיש מחסור בהיצע, זה דבר שמאוד קשה להתמודד אתו. לא היתה מעולם ריבית כזו, ולו אז היה בפעם אחת, אבל אתה צריך לזכור – נשאלתי למה זה לוקח זמן, ואמרתי: עדיף ממשלה שעושה רפורמות וזה לוקח זמן מאשר שלא עושים רפורמות בכלל. אז נכון שעדיף שגם עושים רפורמות ושזה גם מתבצע מהר. אבל אם האלטרנטיבה שבגלל זה לא עושים רפורמות, אז ראינו איפה היינו קודם. והממשלה בפעם אחת נכנסה לשתי רפורמות מאוד מורכבות שקשה להעביר אותן. האחת היא הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל שמטרתה המרכזית היא אומנם להעביר את הבעלות לידי הרוכשים, אבל זה רק התוצאה של הרצון האמיתי לעשות שינוי מבני, ארגוני, במינהל, לאחד מחוזות, לתת להם יותר לוחות זמנים לעבודה. ובעיקר – מנגנון של תמריצים, כפי שקראתי לזה: פרס-קנס. הטובים מקבלים תגמול בכסף ותמריצים כמו שעושים במגזר הפרטי, להבדיל מהמגזר הציבורי שכולנו מכירים שמתקדמים באופן אוטומטי על-פי ניקוד, על-פי ותק, ולא מתקדמים לפי ביצועים ויכולות בפועל. <היו"ר ראובן ריבלין:> זו תוכנית שנוסתה פעם. זו תוכנית שנוסתה פעם, והיתה לה הצלחה די גדולה. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> זה מודל שעשו אותו במע"צ, ומשום מה לא המשיכו אותו במקום אחר. ואני שמח שגם בתמיכת ההסתדרות, ומינהל מקרקעי ישראל בהסכם שנחתם בשבוע שעבר פרצו דרך בנושא הזה, ועובדי מינהל מקרקעי ישראל יתוגמלו לפי היעדים שהמועצה תקבע להם. ומי שלא יעמוד ביעדים, אז לא רק שלא יתוגמל, הוא גם יכול למצוא את עצמו במקום אחר, שזה הדבר המרכזי ביכולת שלנו לגרום לעובדים שנמצאים במוקד כל כך מרכזי – והם עובדים מסורים, הם עובדים טובים. זה לא הטענה לעובדים, אלא שהשיטה שעבדה בצורה הזו שגרמה לעובדים להרגיש שאין דין ואין דיין, ולא צריכים תוצאות ותפוקות סביב העבודה שלהם. הדברים האלה יתחילו להתבצע עכשיו. לצערי, זה התעכב כמעט שנתיים מאז שהכנסת חוקקה את החוק הזה – מיותר. אבל זה מאחורינו, ואני מקווה שאנחנו נמשיך הלאה. והרפורמה בתכנון שמטרתה לאשר תוכניות בצורה יותר זריזה, גם נתקעה, כמו שאנחנו יודעים, בוועדת הפנים. ולכן, הממשלה היתה צריכה לעשות עוד מסלול עוקף זמני שקוראים לו וד"ל, שזה ועדות דיור לאומי, שמטרתן לייצר "נתיב תחבורה ציבורי" – אני קורא לזה – ששם ידונו רק בתוכניות של הממשלה. ואם ידונו בתוכניות של יזמים פרטיים, זה רק אם הן 20% מתוך תוכניות של הממשלה, אז אפשר יהיה לדון, ורק באישור מתכנן המחוז וכו'. אבל בגדול, המאסה מדברת על זה שתוכניות של הממשלה שהיא רוצה לקדם אותן, ולאשרר אותן מהר, לא יצטרכו להמתין בתור עם יזמים פרטיים, או עם אתם יודעים מה? איזה הרחבה של בית, שזה המצב היום, שאנחנו עם 1,000 יחידות דיור ממתינים עם תוכניות אחרות. הדברים האלה הם מבורכים מאוד. צריך לחזק אותם ולעודד אותם. זה לוקח יותר זמן. אני שמח שגם משרד הפנים קיבל תקציב לבצע כבר את הדבר הזה, לקבל יועצים ומתכננים על מנת שהוא יוכל להפעיל את הווד"לים האלה. זה דבר מאוד מבורך. זה לבדו לא מספיק. אבל הכול ביחד כמקבץ אחד – גם לחזק את התכנון, גם לשווק יותר קרקעות, גם לטפל בנושא של המשקיעים, בסופו של דבר, בצבר אחד יודע לתת את התוצאה, ולהדגיש פעם שלישית במה שאני מדבר עכשיו, זה הרבה יותר קשה כשהריבית מאוד נמוכה. זה קרה בכל העולם, וזה יקרה גם פה – כשנותנים כסף בזול זה מגדיל ביקושים מעבר לפרופורציות של הצורך שיש בשוק. אבל אנחנו נתמודד עם זה. ודבר אחרון, דיברתי על זה פה בפעם הקודמת. היה כאן מושב פגרה, אדוני היושב-ראש, ודיברו על הנושא הזה שלא נותנים תמריצים וזוגות צעירים נאנקים תחת עול המשכנתאות. ואני אמרתי כאן שתנועת ש"ס, בתחילת המושב, היא תלך על זה באופן נחוש גם נגד עמדת הממשלה, וגם נגד עמדת האוצר – לתת תמריצים ומענקים, לעודד הגירה חיובית לפריפריה. ואני שמח שקולנו נשמע בסוף והצלחנו להביא, להחזיר, ואני חושב הישג לא מבוטל למען כל הזוגות הצעירים בישראל, לתת להם מענקי מקום והטבות בהיקף של 100,000 שקל לכל זוג צעיר שקונה דירה ראשונה באזור עדיפות לאומית א' בכל המקומות שיש בהם היצע קרקעות גדול. אנחנו קבענו יעד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> קיבל תוקף כהצעת מחליטים כבר? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> זו הצעת מחליטים שמנוסחת בימים אלה במשרדי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל עוד לא קיבל. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> יובא לממשלה, כשראש הממשלה יחזור. זה הסכם חתום שלנו עם משרד האוצר. בכוונתנו להחיל את זה מהראשון ביולי, אולי אפילו קצת קודם, לזוגות הצעירים שקונים דירה ראשונה. מטרת ההצעה היא לא לפתור את מצוקת הדיור, אנחנו לא משלים את עצמנו. אנחנו צריכים לדעת – לכן, התחלתי עם זה – הדברים שיפתרו את מצוקת הדיור: פעם אחת זה העולם של הריבית, פעם שנייה זה הגדלת היצע הקרקעות והרפורמות שאנחנו עושים. <שלמה מולה (קדימה):> – – – ההון עצמי של זוגות צעירים או שיהיו – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> 60,000 שקל מתוכם. הזוג הצעיר מקבל צ'ק מזומן מהבנק שזה שווה להון העצמי שאתה צריך להביא. זה הטבה, לפחות בפריפריה, ששווה בממוצע – לפעמים יותר, לפעמים פחות – כ-20% מערך הדירה, בתנאי שזה הדירה הראשונה, שלא היתה ברשותו של אותו זוג צעיר דירה מעולם. זה הקריטריון היחיד שמזכה אותו בהטבה. זה לא חשוב אם יש לו ילדים או אין לו ילדים, ואם להורים שלו יש ילדים או אין להם ילדים – כל זה לא רלוונטי. קריטריון אחד ויחיד – שלא היתה ברשותו דירה. היו בפנים יישובים יהודיים ויישובים ערביים, אזור עדיפות לאומית א', בתנאי שבאותו אזור יש תב"עות מאושרות שאפשר לשווק בהן, כי הרי אנחנו לא ניתן תמריץ במקומות שהתב"עות היחידות זה צמודי קרקע, ואז אם יש איזה בניין אחד או שניים, מייד המחירים שם יקפצו, כי אתה נותן הטבה, אתה מעלה ביקושים. אתה מעלה ביקושים, אתה צריך לתרגם את זה שיהיה לך היצע במקביל. ההערכה שלנו שיהיו 30 יישובים, שזה הרבה מאוד, סביב ההצעה הזאת. באזור עדיפות לאומית א' המורחב גרים כמעט 2 מיליון מאזרחי ישראל. <שלמה מולה (קדימה):> זה כולל המגזר הלא-יהודי? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אין ספק, אמרתי – יהיו יישובים ערביים ויהיו יישובים יהודיים. הקריטריון הוא שוויוני לכולם. כל מי שהוא חסר דיור נמצא בפנים. אני שמח שאחרי מאבק לא מבוטל הצלחנו להגיע להישג הזה. זה לבדו לא פותר את הבעיה. אבל זה נותן תמריץ משמעותי ומעודד הגירה חיובית לפריפריה, וצריך לברך את הממשלה על זה. ואדוני היושב-ראש, אנחנו הגשנו לוועדות המיוחדות האלה תוכניות שיש עליהן מספר שזה אומר שהן כבר בתוך תהליך, רק צריך לקצר אתן תהליכים – 113,000 יחידות דיור, 50,000 מתוכן הן באזורי הביקוש, בעיקר באזורי מודיעין, ראש-העין, יבנה, שיש שם תב"עות בהיקפים של כ-50,000 יחידות דיור. גם הרצלייה בפנים. המטרה שלנו – ביחד עם שיתוף פעולה עם משרד הפנים, עם שר הפנים שנותן את ידו למהלך הזה בכל הכוח כדי שאנחנו נוכל להיות אנשי בשורה לזוגות הצעירים. זה דבר מאוד קשה לטפל בו. המצוקה לא נולדה משנה אחת, קשה לה להיפתר בשנה אחת. אבל, בכוחות משותפים כולנו נוכל לסייע למען הזוגות הצעירים בישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. יש לוח זמנים, כבוד השר? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> לוח זמנים למה? <היו"ר ראובן ריבלין:> לכול – הרי זה תוכנית שהיא תוכנית לשלוש שנים. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אתה מדבר על המענקים? <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, המענקים וכל – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> המענקים – אין להם תאריך תפוגה. הם לא מוגבלים במספר זכאים. בכוונתנו להביא את זה או בשבוע הבא או בשבוע שאחרי. זה בעולם של ניסוחים, משפטנים וכאלה. ותאריך ההחלה, לפחות ככל שזה תלוי בנו, אולי אפילו קצת קודם, 1 ביולי 2011. עכשיו זה מתחיל. אין לזה תאריך תפוגה. אני מעריך שיהיו תמיד שרי אוצר כאלו ואחרים שינסו – אתה יודע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, כי אני – – – <חנא סוייד ( חד"ש):> זה יעבור בחקיקה? זה יעבור בחקיקה? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> לא בחקיקה. זה החלטת ממשלה בלבד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אסביר. אני שמח, חבר הכנסת חנא סוייד, שהתכוונו לאותו הדבר – לא אתה לי ואני לך. כבוד השר, עומדת לפנינו הצעת חוק שעברה בוועדת הפנים את ההכנה לקריאה ראשונה. חבר הכנסת סוייד היה שם. אני עוקב אחרי זה, לא כאח גדול, אבל אני עוקב אחרי זה. עכשיו, יש שני בעלי-בית להצעת החוק הזאת. אחד זה חברנו חבר הכנסת וממלא-מקום יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יצחק וקנין, ואחד זה שני חברי הכנסת, גפני ומקלב. עכשיו, דורשים ממני חברי הכנסת מקלב וגפני להעלות על סדר-יום – הם הסכימו שהשבוע אני לא אדרש לעניין – הם דרשו ממני להעלות על סדר-היום את ההצעה משום שחבר הכנסת וקנין, כתוצאה מההסדר המבורך שאדוני מדבר בו, הגיע לכלל הבנה עם הממשלה. אבל הבעלות על החוק היא גם של חברי כנסת יוזמים אחרים. אני ניסיתי להניא אותם מכך שהם ייצרו איזה מצב שבו כולנו נצא נפסדים. אבל אם אדוני אומר באמת – אני אנסה לשכנע אותם גם – אם אדוני אומר שבעוד שבוע-שבועיים כמו שאמר, כי אז אם באמת אכן אפשר לקבל את זה בהצעת מחליטים של הממשלה, אין צורך בחוק. החוק בא לפה כדי לסייע לשר השיכון והבינוי מצד הכנסת. אומר: הממשלה לא מקבלת הצעת מחליטים, אז הכנסת היא שתיזום – דבר שהוא בעייתי מבחינת תקציב המדינה. <יעקב אדרי (קדימה):> אבל אם הם יתעקשו, אדוני היושב-ראש? – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הכנסת, ב-50 חברי כנסת, מעבירה את זה. עכשיו השאלה היא כמובן מה יעשה השר אדרי כאשר השר אטיאס יהיה ראש הממשלה, או משנה, או שר הביטחון, או מה שהוא רוצה, מה יעשה השר אדרי כשר השיכון כאשר יהיה לו חוק ולא יהיה לו תקציב לזה. <יעקב אדרי (קדימה):> באמת נכון, תקציב. אתה צודק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אנחנו נעבור לבית-המשפט הגבוה לצדק, שיאמר לנו מה הכנסת צריכה לעשות. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אני סיימתי פה? <יעקב אדרי (קדימה):> איפה התקציב, אדוני היושב-ראש? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רק רציתי להדגיש, דווקא כשהשר פה – נדמה לי שהשר מבין – שאלתך היתה שאלה מאוד מוצדקת, חבר הכנסת חנא סוייד; פעמים, כאשר הממשלה נמנעת מלעשות את הדבר שהוא בסמכותה ובמחויבותה, או לתת תשובה ברורה לציבור, הכנסת באה במקומה ומחוקקת חוקים. כבר היו דברים מעולם. אדוני השר, אתה מציע להעביר את זה לדיון בוועדה? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> איך שאתה רוצה. <היו"ר ראובן ריבלין:> השר מציע להעביר לדיון בוועדה. חבר הכנסת אדרי, אתה מסכים? <שלמה מולה (קדימה):> ועדת כספים. <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי, אין ויכוח. חבר הכנסת אדרי מסכים. חבר הכנסת דב חנין, דעה אחרת, או הצעה אחרת – איך קוראים לזה? דעה אחרת. הבעת עמדה. עמדה נוספת. <שלמה מולה (קדימה):> גם אני רוצה. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם אתה רוצה? היית צריך להירשם, הייתי נותן לך. בבקשה, חבר הכנסת חנין. אתן לך, מולה. יש עוד מקום אחד, אתן לך. המיקרופון לא עובד. בבקשה, תעלה לבמה. חבר הכנסת חנין, תעלה לבמה. אני ביקשתי לקרוא. אני לא רוצה שיטפלו, אני רוצה שזה יהיה מתוקן. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, בקצרה: הפתרון לבעיה הכואבת שהעלה חבר הכנסת אדרי הוא בנייה ציבורית, בהיקף גדול, להשכרה, נושא שכמה מחברי הכנסת שנמצאים פה באולם מנסים לדחוף, אבל אף אחד לא מוכן להקשיב לקול הזה. מדינת ישראל ידעה לעשות את זה בעבר – לבנות בנייה ציבורית בהיקף גדול, להעמיד דירות כאלה לרשות הציבור, גם דירות קטנות ובינוניות, במיוחד לרשותם של זוגות צעירים ואנשים אחרים שנזקקים לפתרונות. אסור ללכת כאן לפתרונות שווא. אני מפנה אתכם, עמיתי חברי הכנסת, לדברים מאוד חשובים שאמר דווקא שר הפנים, השר אלי ישי, בגנות הרפורמה בתכנון ובבנייה. דברים נוקבים. הוא אמר: הרפורמה הזאת לא תועיל במאומה. הרפורמה הזאת, אגב, תהרוס את מערכת התכנון, אבל לא תייצר פתרונות של דיור ודירות לאנשים שצריכים אותם, ובוודאי שהווד"לים אינן פתרון. הווד"לים אינן פתרון מכיוון ששום תוכנית איננה רק תוכנית של בניית דירות מגורים; בכל תוכנית שיש בה דירות מגורים צריך לייצר גם תשתיות, ומקומות תעסוקה, וגני-ילדים, ודרכים, וכבישים, ולכן שום תוכנית היא לא רק תוכנית של דירות מגורים. כאשר נעשה מחקר על הוול"לים שפעלו בארץ בשנות ה-90, הסתבר למשל שבמסגרת הבנייה שנעשתה בוול"לים לא בנו מספיק, חבר הכנסת כץ, בתי-כנסת, כי לא התמקדו בכל הצרכים הרב-ממדיים של אוכלוסייה שמחפשת פתרונות. אבל במקום ללכת בכיוון השגוי הזה, צריך להוסיף תקנים לוועדות תכנון, לחזק אותן, כדי שההליכים יהיו מהירים יותר, וכמובן לבנות בנייה ציבורית בהיקף גדול. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל נושא הבנייה הציבורית הוא כמובן דבר שהוא מערכתי. זה אחד הפתרונות האפשריים. היו בניות ציבוריות בשנות ה-50 וה-60, שהפכו להיות סלאמס. תדע את זה. הפכו להיות מכת מדינה. <דב חנין (חד"ש):> נכון. צריך ללמוד ממה שלא היה טוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אחינו האתיופים, אחדים מהם, הכניסו אותם לשם. <דב חנין (חד"ש):> אבל עדיין מאות אלפי אנשים גרו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה צודק. כן, באותה עת, הואיל והיה צורך, יצרו מצב שבו אנשים נכנסו למקומות שהם לא ראויים לדיור אחרי 20 או 25 שנה. זוגות צעירים שקיבלו חדר וחצי נשארו שם עם שבעה ילדים. <דב חנין (חד"ש):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה – בבקשה, אדוני. החברים המביעים עמדה נוספת באים לדוכן, משום שיש לנו איזו תקלה ברמקולים. יש לנו הרבה תקלות בכנסת בזמן האחרון – – <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – גם עם נושאים אנושיים וגם אם הם נושאים של חברי כנסת שהם לא אנושיים. <השר מיכאל איתן:> נכנס איזה וירוס למערכות. <היו"ר ראובן ריבלין:> ייתכן מאוד גם זה. אדוני. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני לא יודע, כבוד השר יצא, הבעיה בתוכנית שלו שהיא נותנת מענה חלקי לזוגות צעירים בפריפריה, וגם שם לא פורט לנו בדיוק מהו המענה, איך זה בא לידי ביטוי – להקיף את כל המגזרים, את כל קבוצות האוכלוסין. אני חושש – כשיגדירו את אזורי הפריפריה, אולי ייפלטו יישובים מסוימים, יעדיפו – אולי איזו חלוקה פוליטית ביישובים מסוימים, אז אני לא יודע להגיד, אבל אנחנו נחכה, נמתין לתשובה. אבל יחד עם זאת הוא גם אמר – במשכנתאות הם רוצים לבקש מנגיד בנק ישראל להוציא הנחיה שההון העצמי יהיה 50%. זאת אומרת – אני לא מכיר היום זוגות צעירים שמסוגלים להביא 500,000 שקל, 600,000 שקל, כדי להגיע לדירה סבירה, ולכן זה עלול לפגוע דווקא בזוגות צעירים במרכז הארץ. לכן אני חושב שכדי לתת מענה, במיוחד לאוכלוסיות החלשות, צריך לאמץ את הגישה של שנות ה-90, כאשר רבבות עולים הגיעו, המדינה הצליחה לקלוט כמעט מיליון עולים בתוך ארבע-חמש שנים, שלוש שנים. צריך לבנות דירות ציבוריות בהיקפים רחבים ביותר כדי לתת מענה, אבל אני לא רואה שיש איזו בשורה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת מולה. חבר הכנסת מטעם קדימה השר לשעבר יעקב אדרי הסכים להצעת השר להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה של הכנסת, ולכן אנחנו נצביע. מי שבעד – בעד העברה לוועדת הכלכלה. מי שנגד – בעד להסיר מסדר-היום. נא להצביע, רבותי חברי הכנסת. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בהסכמת המציע והממשלה יעבור לוועדה, אם אתם תיתנו את אישורכם. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 13 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 13 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שההצעה לסדר-היום – כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הדיור – עברה לוועדת הכלכלה כדי שהיא תדון בנושא. <הצעה לסדר-היום> <ממשלת נתניהו קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום שממירה הצעת אי-אמון של סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש, שיציג חבר הכנסת אברהים צרצור, השיח', בנושא: ממשלת נתניהו קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית – הצעה לסדר-היום מס' 5627. בבקשה, אדוני. גם לרשות אדוני עשר דקות תמימות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, כנסת נכבדה, הכותרת של ההצעה לסדר-היום, שהיתה אמורה להיות הצעה לאי-אמון: ממשלת ישראל קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית. אני דווקא, ברשותך, כבוד היושב-ראש, רוצה להתחיל בסיפור ששמעתי לפני הרבה שנים מאחד מזקני הכפר שלי, סיפור מדהים שהפך נר לרגלי במשך הרבה שנים בעשייתי הציבורית, במיוחד בנושא של יישוב סכסוכים. הסיפור הוא כדלקמן, הוא אמר לי כך: ביום מן הימים פרץ סכסוך דמים בין שני שבטים. בגלל הסכסוך הזה נפל קורבן אחד. הקורבן הזה היה ממשפחה נטולת אמצעים, משפחה חלשה, מהעם, מעמך, כפי שאומרים. זה שהרג היה אחד מהמשפחות המבוססות ביותר באותו יישוב, הוא נמנה עם האליטה של אותו יישוב, משפחה בעלת השפעה על הקהילה ומעורבת בצורה ישירה בכל מה שהולך שם. בגלל הסכסוך הזה, ולפי מיטב המסורת ביישובים שלנו, נקראו ליישוב הסכסוך הזה טובי העם, כפי שאומרים – מעין קוורטט כזה. הם נכנסו בעובי הקורה, דילגו בין שתי המשפחות, והגיעו לפשרה, להסכם. לצערי הרב ההסכם הזה נטה לטובת החזקים, ולא לטובת החלשים. הם ניצלו את המצב הזה כי הקורבן הוא ממשפחה חלשה, ולכן ההסכם עם כל הפרטים וכל הסעיפים של ההסכם נטה לכיוון החזקים. לכן הראש של אותו קוורטט אמר להם, רבותי, ההסכם הזה לא מקובל עלי, אבל אם אתם מקבלים החלטה ברוב קולות, אני מודיע לכם שההסכם הזה ביום מן הימים בעתיד, ייפול, ואתם תישאו באחריות. הם אמרו לו, לא, הכול בסדר, וכולם התפשרו. ואכן, ההסכם הזה, הלא-צודק והלא-פייר, נכפה על הצד החלש. לאחר 20 שנה, כבוד היושב-ראש – זה הסיפור – מאותו הסכם שנחתם ונכפה על המשפחה החלשה, קם אחד ממשפחת הקורבן והלך ישירות ורצח את זה שרצח את אביו. הם באו, הקוורטט הזה שנכנס לנושא הזה לפני 20 שנה, הם באו ליושב-ראש החכם שהזהיר מתוצאה כזאת, ואמרו לו, זאת הפרה גסה של ההסכם וכו' וכו'. הוא צחק ואמר להם, האדם שנהרג היום, אתם הרגתם אותו לפני 20 שנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הנמשל יכול להיות לכל צד. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יפה מאוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> הנמשל יכול להיות לכל צד. אם אני מיעוט, ואני רוצה להביא, למשל, את הסכם אוסלו, אני אומר לו, תשמע, דיר באלכ – בעוד 20 שנה תראה מה יהיה עם הסכם אוסלו. מי צודק? הרוב שהחליט בעד הסכם אוסלו – ברוב של אחד אפילו; והכנסת כופפה את ראשה. האם אדוני בא ואומר, חברים במיעוט, אל תסכימו. אל תסכימו אם אתם חושבים שהרוב לא צודק. זה בהחלט – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יפה מאוד. היושב-ראש הסיט את הסיפור הזה לכיוון מסוים. זה לגיטימי, אני לא מתנגד. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, הסיפור, המשל. צריך להיות לו נמשל. בכל עת מסוכן מאוד – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אבל היות שהנושא שאנחנו דנים בו היום הוא "ממשלת ישראל קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית", אני רוצה להגיד, כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, כנסת נכבדה, שהסכם אוסלו היה פֵייר מאוד עם הצד הישראלי, אין שום ספק בכך, היות שבאותו הסכם לא דנו בנושאים הכבדים ביותר – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> באותו הסכם נהרגו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – ולכן זה שהם כפו הסכם שהוא הסכם ביניים, כפי שהוגדר, DOP – Declaration Of Principles, זה לא היה הסכם סגור ומוחלט כדי שנוכל לבוא היום ולהגיד שזה לא היה טוב לצד הישראלי או לרוב שהצביע בעדו. אבל בכל זאת, כבוד היושב-ראש, הבאתי את הסיפור הזה כדי להצביע על כמה עובדות. ואני שואל את השאלה האם אנחנו הגזמנו באמת כאשר השתמשנו במושג "קוברת את תהליך השלום". הרי המלה "קוברת" היא מלה פואטית מדי, אולי בעיני אחדים מאתנו. אבל אין שום ספק שלאחר בדיקת הנושא לעומק אנחנו מגיעים למסקנה שאכן לא הגזמנו בשום פנים ואופן. אני דווקא אצביע על דברים שאמר רק לפני כמה ימים, ביום שלישי שעבר, עיתונאי יהודי דגול שהיה במשך הרבה שנים אהוב העם בישראל, והפך פתאום למעין אויב לעם ישראל ברגע שהוא בא והתחיל להגיד את האמת בפני היהודים והישראלים. אני חושב שאתה מכיר אותו – תומס פרידמן. מה הוא כתב ב"ניו-יורק טיימס" ביום שלישי שעבר? הוא אמר את הדברים הבאים, ואני מצטט: א. נתניהו לא השקיע כל מאמץ בשנתיים האחרונות במטרה להגיע לשלום עם הצד הפלסטיני; ב. נתניהו בזבז זמן רב ועשה הכול למען יכשיל כל ניסיון להשיג שלום, וכולם יודעים זאת היטב. הוא מתכוון לכל העולם; ג. וזה הדבר המעניין, אדוני היושב-ראש – הוא אומר כך: נתניהו לא ימצא אדם בעולם הזה שיהיה מוכן לקנות את סחורתו המרוקנת מכל תוכן. לכן הקהילה הבין-לאומית לעולם לא תאמין לו – הדבר שיביא לנידויו האישי או לבידודה של מדינת ישראל. סוף ציטוט. אלה הדברים שאמר לא אברהים צרצור ולא אף אחד מחברי הכנסת הערבים ולא מהשמאל – אדם שהוא בעל השפעה רבה מאוד על דעת הקהל גם בארצות-הברית, גם בישראל וגם בעולם כולו. הוא איש דגול כפי שהגדרתי בהתחלה, כפי שמגדירים אותו. קשה להאמין, כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, שישנה מנהיגות בעולם הזה שמובילה את עמה להתנגשות חזיתית עם מדינות ועם עמים מסביב כמו שעושה נתניהו בכשרון רב, יש להגיד. התחמקות אל מול יוזמה ערבית לשלום שנחשבת לאמיצה ביותר מאז פרוץ הסכסוך היא הוכחה אחת מנקרת עיניים בנושא הזה. יש יוזמה ערבית שמדברים עליה במשך כל כך הרבה שנים, מאז 2001–2002 ועד היום – מה היא אומרת בגדול? היא אומרת שהעולם הערבי והעולם המוסלמי מוכנים מחר בבוקר, אם ישראל תסכים לעקרונות שביוזמה הזאת – להכיר בזכותה של מדינת ישראל להיות חלק לגיטימי מהמזרח התיכון – – – <השר מיכאל איתן:> זה כולל את ה"חמאס"? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> גם כולל את הרוב המכריע ברוב העמים. הרי שאם מדברים על ישראל, על ממשלת ישראל, יש חלק בלתי נפרד מממשלת ישראל שאינו מכיר בריש גלי בזכותו של העם הפלסטיני להקים את מדינתו בגבולות 67', אפילו פחות מזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אתה תנהל משא-ומתן עם מי שלא מכיר בזכותך? אני שואל אותך. אתה חבר כנסת, ואני מכבד את עמדותיך, וכנראה עמדותי הן לא כמו עמדותיך. אתה מכבד את זכותי לחשוב, ויש בינינו פערים גדולים במחשבה, אבל שנינו מאמינים שאנחנו נועדנו לחיות יחד בארץ הזאת. אבל האם אתה היית מנהל משא-ומתן עם מי שאומר שאתה לא צריך להיות פה בכלל? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אז אני אומר לך, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> פה שיח'-באדר, פה לא גבעת-רם. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אז אני אגיד לך, גם בצד היהודי יש נתחים רחבים בעם ובכנסת שאומרים שכל שעל בפלסטין, בארץ-ישראל השלמה, מהנהר ועד הים, או מהצפון ועד הדרום הוא ארץ קדושה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אל תנהל אתם משא-ומתן. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – שמי שמוותר על שעל מהאדמה הזאת הוא בוגד בערכי ישראל. אז מה אפשר להגיד? הפתרון היחידי, כבוד היושב-ראש, הוא להסתכל לא רק על מחצית הכוס המלאה, אלא על שלושת-רבעי – אם לא יותר – הכוס המלאה, דהיינו הרוב המכריע של העם הפלסטיני. אפילו "חמאס" אומר דבר פשוט מאוד: אנחנו לא מכירים בזכותה של מדינת ישראל. אבל הרי אתם חתמתם על הסכם שלום לא עם "חמאס" ולא עם הרשות הפלסטינית, חתמתם על הסכם שלום עם אש"ף. אש"ף כולו עדיין מצדד ותומך בהסכמי השלום – בהסכם אוסלו ובכל ההסכמים – וממשיך עד היום לתמוך בכל תהליך שיוביל להסכם שלום הוגן כלפי העם הפלסטיני. מה אומר "חמאס" היום? ואני לא מגן, דרך אגב, על "חמאס" בשלב הזה ולא בכל שלב אחר. הם יכולים להגן על עצמם. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> "חמאס" אומר דבר פשוט מאוד – אני לא מכיר, אני חלק קטן בעם הפלסטיני, אולי מהווה 25%–30%. רוב העם הפלסטיני שמייצג אבו מאזן הולך בכל כוחו לכיוון של שלום, מכיר בזכותה של מדינת ישראל. בבקשה, אבו מאזן, תביא לנו מדינה בגבולות 67', נעביר את זה למשאל עם של העם הפלסטיני, וכל החלטה שהעם יקבל, אנחנו נתמוך ולא נעמוד בפניו. יפה? אותו דבר אתה יכול להגיד גם לגבי העם בישראל. הרי יהיה משאל עם, והחוקים שחוקקה כנסת ישראל מדברים על זה בצורה חד-משמעית: כל הסכם שתביא ממשלת ישראל יבוא למשאל עם. העם הוא זה שיחליט. אם העם, ברוב כזה או אחר, יחליט שאנחנו עומדים מאחורי ההסכם הזה, המיעוט שמאמין בארץ-ישראל השלמה – אני חושב שהוא לא יעמוד בפני הרוב. אותו דבר. אז למה נידחק לחור קטן מאוד בזמן שאנחנו רואים את האור לא בקצה המנהרה, אלא לאורך כל המנהרה. אני דיברתי על יוזמת השלום הערבית, והרוב המכריע בעמים הערביים והמוסלמיים בכל העולם – 56 מדינות חתמו על היוזמה הערבית הזאת. כפי שאמרתי, הם מוכנים מחר להכיר בזכותה של מדינת ישראל, למעט המיעוט הזה שדיברתם עליו; הוא לא מייצג את הרוב בעמים הערביים או בעמים האסלאמיים. הרוב מוכן מחר בבוקר להכיר בזכותה של ישראל; לפתוח שגרירויות של ישראל בכל הבירות הערביות והאסלאמיות; מוכן מחר בבוקר לנרמל יחסים עם מדינת ישראל, בתנאי אחד: שישראל תואיל בטובה ותיסוג לגבולות 67' ותאפשר הקמת מדינה פלסטינית בגבולות האלה, שמהווים פחות מ-25% מארץ פלסטין הקדושה בעיני אלה שמאמינים בפלסטין כולה, הקרבה לא מסויגת מבחינת הערבים והמוסלמים לסגת לגבול 67' ולהרשות הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. אפילו הנושא של הפליטים, כבוד היושב-ראש – אפילו הנושא הרגיש ביותר הזה, היוזמה הערבית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה – נדבר אחרי שתקום פלסטין. נדבר – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> היוזמה הערבית קבעה עמדת ברזל בסוגיה של הפליטים, אמרה שהצדדים צריכים להגיע לנוסחה מוסכמת ביניהם כדי לפתור את בעיית הפליטים. אפילו בנושא הזה הם לא, מה שנקרא, קבעו עמדה חד-משמעית שמעוגנת בחוקים בין-לאומיים, 194 וכו' וכו'. ולכן אני אומר בפשטות – עכשיו, אנחנו לא ניכנס עכשיו להגדרה של – – – <גדעון עזרא (קדימה):> מה זה פליט? <היו"ר ראובן ריבלין:> כל מי שמגדיר את עצמו פליט. מה הבעיה? מה הבעיה? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> ידידי חבר הכנסת, הפליטים הם אלה שגורשו ממולדתם, אלה שגורשו לפני 3,000 שנה או אלה שגורשו לפני 63 שנים. אלה פליטים בעיני. בסדר? אלה פליטים. ביום מן הימים, דרך אגב, אם ישראל תמשיך בביצוע מדיניותה היום, ניאלץ לעמוד בפני עובדה מוגמרת, דהיינו, במקום לדבר על שתי מדינות שחיות אחת לצד השנייה בהרמוניה, עם קשרים של שלום וכו', ניאלץ לעמוד בפני אופציה אחת ויחידה – מדינה אחת. ואני אומר לכם עכשיו: מדינה אחת שיש בה 50% – אם לא יותר – פלסטינים, ועל כן ישראל תסרב בכל תוקף לקבל את האופציה הזאת, ולכן הסוף, התוצאה של הסירוב הישראלי, זה לעמוד בפני מצב של – או אפרטהייד, שבו ישראל תשלוט בכל השטחים אבל בלי לתת לאנשים האלה את הזכויות הלגיטימיות הפוליטיות שלהם, ובראשן השתתפות ישירה בבחירות לפרלמנט – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת צרצור, אתה איש מאוד חכם, ואני רוצה עצה ממך. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> בבקשה. <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת אומרת, תקום מדינה פלסטינית, אחר כך תהיה זכות לכל הפליטים מ-48' לחזור. אתה מזהיר את מדינת ישראל מדבר שעלול להתרגש עליה – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אני לא אמרתי זאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – שעלול להתרגש עליה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לצערי הרב. <היו"ר ראובן ריבלין:> יחזרו כל הפליטים, ואז הם יהיו מחצית – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, למה אתה שם מלים בפי? אני לא אמרתי זאת. אני אמרתי לך, אפילו היוזמה הערבית לא אומרת זאת – מה שאתה אומר עכשיו. היא אומרת: ישבו הצדדים – – – <השר מיכאל איתן:> הוא טוען שלישראל יש זכות וטו בעניין הפליטים. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> זה מה שאומרת היוזמה הערבית. דרך אגב, כל הסכם לגבי הפליטים, צריכים להביא אותו לשולחן המשא-ומתן והצדדים יסכימו לנוסחאות. אולי ישראל תסכים להחזרת מאות אלפי פליטים, אני לא יודע, במשך 20–30 שנה. לא יודע מה יהיה בסוף, אבל – – – <עינת וילף (העצמאות):> יש רק כמה עשרות אלפי פליטים, כל האחרים הם צאצאים, ועצם קיומם הוא שערורייה של האו"ם ומדינות ערב שמוכנים להמשיך – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אבל את, גברתי המכובדת, גם את מצאצאיהם של הפליטים היהודים שגורשו ממולדתם לפני 3,000 שנה, נכון או לא? <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת הבעיה. <עינת וילף (העצמאות):> אין לי מעמד רשמי של פליטה. <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת הבעיה של הקונפליקט, אתה בהחלט יכול לומר. אומרים היהודים שארץ-ישראל היא מולדתם הלאומית. ואני, כדמוקרט יהודי שמאמין בזכותם הלאומית של היהודים על מדינת ישראל, חושב שמי שנולד פה, זאת גם ארץ מולדתו. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יפה מאוד, אתה יודע מה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אם 11 מיליון יבואו ויאמרו לי שארץ מולדתם היא פה, כאשר אני הייתי פה בארץ ב-1945–1946–1947, וגם ב-1939 וב-1940, ואני יודע שהיו פה 400,000–500,000 פלסטינים, אני לא אבוא ואומר למישהו: אתה, אל תגדיר את עצמך. עפו אגבאריה, משפחתו גרה באום-אל-פחם 100 שנה, אני לא אומר לו: אתה לא תגיד שאתה – אבל לא אומר למישהו שיבוא היום או אתמול ויאמר: כמו יהודי שחזר אחרי 2,000 שנה, אני מגדיר את עצמי פלסטיני. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לכל צד יש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יש פה סכסוך עמוק. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> רק שיש לי – – – לא רק על מדינת ישראל, על ארץ-ישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, אצלי אין הכרזות, לי יש באמת אמונה בלב אמיתית, חד-משמעית, אבל יש פה קונפליקט בין שתי הגדרות של מולדת – מולדת של עם, ומולדת של אנשים שנולדו. עכשיו, השאלה – האם יכולים לבוא 11 מיליון אנשים – כלומר, אתם לא תקבעו לי מה אני. אני פלסטיני. לכן, אני חוזר: יש פה קונפליקט שאנחנו צריכים לגשר עליו – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לכל צד יש הנרטיב שלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – והדבר הראשון שצריך לגשר עליו זה שאנחנו כאן בכנסת נדע שאנחנו באותה מדינה; שאנחנו באותה מדינה, שמדינתנו היא גם דמוקרטית וגם יהודית, כי לעם היהודי אין שום ברירה אחרת. זה המקום היחידי שבו הוא יכול לחיות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לחלק הראשון של מה שאמרת, כבוד היושב-ראש – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> לשום עם אין מדינה אחרת. כל עם יש לו המדינה שלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע – אם היינו מסכימים לכול היינו באותה מפלגה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יפה. אני חושב שאין אף אחד שמערער על כך שאנחנו חלק אינטגרלי של מדינת ישראל. ואנחנו, דרך אגב, נאבקים לאורך כל הדרך, מאז קום המדינה ועד היום, לכך שישראל תכיר, לא רק במלים, אלא בעשייה, שהאוכלוסייה הערבית אכן היא שוות זכויות עם הרוב היהודי. אני אומר: שוות זכויות עם הרוב היהודי. ואתה מכיר את העובדות. דרך אגב, אנחנו ממשיכים לסבול מהקטע הזה. אבל אני מסכם, כבוד היושב-ראש. אני חושב שלאור ההתפתחויות במזרח התיכון, לאור התנועה והתזוזה של אובמה, גם אם התמיכה שלו, הבלתי-מסויגת, בישראל, היא מובנת מאליה, דרך אגב, הנאומים שלו, גם ביום חמישי, גם הפגישה שלו עם נתניהו, גם הנאום שלו אתמול, ביום ראשון, לפני איפא"ק, הזיגזג הזה שהוא עשה בימים האחרונים, זה מסתכם במשפט אחד: התמיכה של אמריקה, ולא רק של אובמה, בישראל, היא תמיכה בלתי מסויגת. אבל הדבר שאולי באמת אתם מנסים להתעלם ממנו – שיש הצטברות של התמרמרות בממשל האמריקני, במיוחד בממשל הנוכחי, מכך שנתניהו וממשלתו אפילו לא מנסים לשמור על חלק קטן מאוד מכבודו של אובמה. ההצטברות של ההתמרמרות הזאת יכולה באמת להביא לתוצאות קשות ביותר, הן בטווח הבינוני והן בטווח הארוך, ואני חושב שההתייחסות של האירופים לנאומו ביום חמישי במשרד החוץ האמריקני היתה חד-משמעית. הם תמכו ללא הסתייגות בנאומו, ובמיוחד בבסיס שהוא קבע, שכל פתרון של הסכסוך בין ישראל לפלסטינים צריך להתבסס על גבולות 67', עם תיקונים קלים. זה הדבר – אתמול אולי נסוג, ניסה לפשט, ניסה להסביר וכו', אבל אין להתעלם מהעובדה שאכן הוא קבע ביום חמישי את מה שקבע. ולכן ישראל – אל מול ההתפתחויות, גם במזרח התיכון, גם העמדה הבין-לאומית, גם הצטברות ההתמרמרות הזאת והאי-נחת ואי-שביעות הרצון של הקהילה הבין-לאומית מהתנהגותה של ממשלת ישראל הנוכחית – ישראל נמצאת בפני שתי חלופות, ואני מסכם בכמה משפטים. א. מגמה מציאותית פרגמטית יותר ופתיחות חיובית כלפי שינויים אלה ונכונות לשנות מדיניות ללא הכר, בצורה שתבטיח מעבר חד אבל חלק ממצב של מתיחות מסוכנת למצב של הרפיה. מדיניות זו צריכה לכלול הקפאה של בנייה בהתנחלויות, הורדה של כל המאחזים הבלתי-חוקיים, הכרה בלתי מסויגת – ישראלית – בזכותו של העם הפלסטיני לעצמאות ולמדינה עצמאית על בסיס גבולות 67' עם תיקונים קטנים. ב. האופציה השנייה, שהיא, לצערי הרב, הקשה ביותר, שאני לא מאחל לא לישראל ולא לי לראות את תוצאותיה אם ישראל תעמוד על כך, לאמץ את האופציה הזאת, היא נסיגה לאחור, התחפרות, בידוד, חיזוק המנטליות של הגטו, העמקת התחושה בסביבה העוינת ולשמר את ההישגים של הכיבוש. אני ממליץ בעת הזאת לממשלת ישראל אכן להתעשת, להתעורר ולקבל את האופציה הראשונה, להיפתח ולקבל החלטות נועזות כדי להביא את כל האזור לתחילתו של תהליך שלום שאכן יביא להקמת מדינה פלסטינית ליד מדינתה, מדינת ישראל. תודה, כבוד היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת השיח' אברהים צרצור. <דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת למשלחת חברי ועדת החוץ בפרלמנט של קרואטיה> <היו"ר ראובן ריבלין:> לפני שאני מזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון, חברי הכנסת, אדוני השר, רבותי השרים, ביציע האורחים אנו מארחים כעת את משלחת חברי ועדת החוץ והביטחון של הפרלמנט של קרואטיה בראשות פראנו מאטושיץ, שהוא יושב-ראש הוועדה. רבותי, אנחנו מקדמים אתכם בברכת ברוכים הבאים לירושלים, בירת ישראל, ולכנסת, היכל הדמוקרטיה שלנו. כמדינה חשובה בדרום אירופה, על חופי הים התיכון, אנחנו מוצאים עניין רב בהידוק היחסים ושיתופי הפעולה עם קרואטיה בשורה של תחומים, ובכלל זה בתחום הביטחוני. ביקור זה הוא חלק בלתי נפרד מהדיאלוג המתמיד המתקיים בין המדינות. דיאלוג זה מוצא את ביטויו גם באגודת ידידות בין-פרלמנטרית, המקיימות ביקורי עבודה הדדיים. אנחנו יודעים, חבר הכנסת מטלון, יושב-ראש אגודת הידידות עם הפרלמנט בקרואטיה, מהו הפוטנציאל הרב הטמון ביחסים בין המדינות, אם בתחומי סחר וכלכלה ואם בתחום התיירות. למרות האתגרים הביטחוניים הלא-פשוטים שישראל נאלצת להתמודד אתם יום-יום ושעה-שעה, בביקורכם כאן ודאי תוכלו להתרשם באופן בלתי אמצעי עד כמה השכלנו להקים כאן, בפרק זמן קצר למדי, חברה משגשגת, כלכלה איתנה ודמוקרטיה השואפת למופת, המציעה לבאים בשעריה גם אתרים ורשמים שניתן למצוא רק כאן, בארץ הקודש, הקודש לכל הדתות. אני משוכנע, רבותי האורחים, שביקורכם זה יעמיק את היכרותכם עם ישראל ועם אזרחיה, כמו גם עם האתגרים הייחודיים שעמם אנו מתמודדים. ברוכים אתם בבואכם, והיו ברוכים בצאתכם. נא למחוא כפיים, חברי הכנסת. (מחיאות כפיים) גברתי השגרירה, שגרירת קרואטיה, מאדאם אמבסדור,.You are most welcome here always. Thank you. (מחיאות כפיים) <הצעה לסדר-היום> <המצב המדיני לקראת ביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו בארצות-הברית> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אני מזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון להביא את דבר סיעת מרצ בנושא שבו אנחנו המרנו את הצעת האי-אמון, שנושאה הוא: המצב המדיני לקראת ביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו בארצות-הברית, או בעצם ביקור ראש הממשלה – של חברת הכנסת שתנמק, חברת הכנסת זהבה גלאון, זו הצעה לסדר-היום שמספרה 5628. בבקשה, גברתי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אולי נדחה את הדיון הזה בשבוע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת רותם, בכנסת יכולים להגיש אי-אמון כל יום שני באיזה נושא שרוצים לבחור. המסורת היא שכאשר ראש הממשלה נמצא בשליחות, מוותרים. הם ניאותו. הם יכולים לדבר בלשון עבר, בלשון הווה, בלשון עתיד, בכל עניין שהם רוצים בו. אם נדחה את זה לשבוע הבא, מה יאמרו בשבוע הבא? <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ערב צאתו של ראש הממשלה לחו"ל הוא אישר לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים 1,500 יחידות דיור לבנייה בהר-חומה ובפסגת-זאב, נושק לפאתי בית-לחם. מי ששמע את ההחלטה הזאת יום לפני צאתו של ראש הממשלה לפגישה עם הנשיא אובמה יכול היה לשער מה יהיה המסר של ראש הממשלה לנשיא אובמה. ערב ל"ג בעומר ראש הממשלה בתחפושת בר-כוכבא בחר להעלות באש את יחסי ישראל–ארצות-הברית. אף שקודם חבר הכנסת צרצור ניסה להסביר לנו שבעצם הנשיא אובמה אולי קצת נסוג בו מנאומו מיום חמישי, וניסה לרצות את באי ועידת איפא"ק, דבר אחד ברור: הנשיא אובמה הציג את המתווה שלו. זה לא מתווה חדש; הציג אותו קלינטון בזמנו, יוזמת ז'נבה. כמעט כל מי שמדבר על פתרון לסכסוך כאן באזור מציג את אותו מתווה. מי שיש לו אינטרס אחד ברור, שיהיו כאן שתי מדינות לשני עמים, יודע שהמתווה שהנשיא אובמה הציב, מדינה בגבולות 67', בתיקונים כאלה או אחרים, מתווה שמותיר אפשרות לחילופי שטחים, מדבר על חלוקת ריבונות בירושלים, על פינוי התנחלויות, פינוי מאחזים בלתי חוקיים, ומדבר, לפחות לטעמנו, לתפיסתה של מרצ, על פתרון סוגיית הפליטים בתחומי המדינה הפלסטינית שתקום לעתיד לבוא. כשראש הממשלה נוסע לנשיא אובמה ומאשר בנייה של יחידות דיור במזרח-ירושלים, המשמעות היא חד וחלק, ואין בלתה – מי שמבקש למנוע רצף טריטוריאלי, מי שמבקש לחתוך אפשרות להקמת מדינה פלסטינית, עוד בערב ל"ג בעומר, מבקש לעשות את מה שעשו לפני 3,000 שנה, לספק לנו שוב איזה חזון תעתועים, חזון שמשמעו להמשיך את הסכסוך, חזון או היעדר חזון שאומר, ואני רוצה לומר מה בעצם ראש הממשלה אמר לאובמה; ראש הממשלה אמר לאובמה: אני מעדיף את הקואליציה שלי כאן במדינת ישראל, קואליציה עם ליברמן וישראל ביתנו והימין הקיצוני. אני בעצם חרד מהתחזקותו של ליברמן, ואני החלטתי שאני, ראש הממשלה, בוחר בקואליציה הימנית המתנחלת, הייתי אומרת גם בקואליציה הגזענית, שמחוקקת חוקים גזעניים, ואני, ראש ממשלת ישראל, מוכן להיכנס לקונפרונטציה עם מי שנחשבת הגדולה בידידות ישראל, ממשלת ארצות-הברית. אני, ראש ממשלת ישראל, ליברמן והקואליציה שלי ודני דנון וציפי חוטובלי חשובים לי יותר מהביטחון האסטרטגי של מדינת ישראל. כדאי לקרוא לילד בשמו. זה בעצם מה שראש הממשלה אמר, ולא יעזרו שום נימוקים ושום פלפולים ושום ניסיונות למתן ולהסביר שבעצם בחדר הסגלגל – שמעתי את הדוברים של ראש הממשלה, איך בחדר הסגלגל היחסים היו ביניהם טובים, ואיך הם לחצו ידיים. בחדר הסגלגל אני לא יודעת מה נאמר; אני יודעת מה אמר ראש הממשלה בנאום פומבי. אני חוזרת ואומרת, ראש הממשלה אמר: אני מעדיף את הקואליציה הימנית על פני הסדר. אני מציב – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לכן, הוא ראש הממשלה ואת שלישית – – – <זהבה גלאון (מרצ):> נכון, חבר הכנסת רותם. ראש הממשלה הוא ראש הממשלה. אני לא מזלזלת בזה, אבל אני מבקרת את זה. ראש הממשלה החליט שהוא מעדיף את ליברמן ואותך, אני אומרת את זה בצער, אבל למה זה מגיע לאזרחי מדינת ישראל? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> המדינה לא מעניינת אותך. <זהבה גלאון (מרצ):> אל תענה לי. אתה תדבר בזמנך. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת, מאז נכנסתי לאולם אתה מפריע, ואתה נרשמת פה לדבר. שמענו את ההערות שלך. בזמנך תגיד מה שאתה רוצה. היא עכשיו ברשות דיבור, והיא תגיד מה שהיא חושבת. <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת רותם, האוזן סובלת הכול, אבל בכל זאת, כדאי שתשמע מה אני חושבת. שורת הדרישות שהציב ראש הממשלה נתניהו גם כאן בנאום בכנסת וגם כשהוא חזר עליהן בפגישה עם נשיא ארצות-הברית, שורת הדרישות האלה מעלה שאין לו שום כוונה לעשות שום מעשה שמשמעו הסדר מדיני. הוא יכול היה לדבר בנאום בר-אילן – הרטוריקה היא נשגבה והפרקטיקה היא אפס. אין לו שום נכונות ללכת לוויתורים, ולוויתורים האלה יש מחיר. ומי שחרד לביטחונה של מדינת ישראל, מי שחרד מכך שנמצא את עצמנו במצב של מדינה דו-לאומית עם רוב יהודי, מי שחושב בכלל שעוד אפשר לדבר על מדינת ישראל בעוד כמה זמן – דיבר כאן קודם יושב-ראש הכנסת: אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית. כן, אדוני, אנחנו מדינתו של העם היהודי; יש כאן גם אזרחים ערבים שצריך להביא אותם בחשבון. יש כאן מפלגות שמתעלמות מזה שיש כאן אזרחים ערבים, ומחוקקות חוקים, כולל החוק אתמול בוועדת החוקה של הכנסת, שמבקש לפגוע, להצר את צעדיהם – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> גם בבתי-הקברות הצבאיים יש אבטלה. <זהבה גלאון (מרצ):> בסדר. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת רותם, מספיק. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני דואגת מכך שאתה בוועדה שלך מחוקק חוקים גזעניים, חוקים מפלים. אתה זה שמחוקק ונותן לגיטימציה לחוקים מפלים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת רותם, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> את לא באת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני אבוא, אני אבוא. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת רותם, אני מדבר אליך. <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת רותם, יושב-ראש ועדת חוקה, אני מתכוונת לבוא לישיבות שלך. אומנם אני לא בוועדה שלך, ואני אבוא ותצטרך לשמוע גם בוועדה שלך מה אני חושבת על החוקים שאתה מקדם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> את חושבת. <זהבה גלאון (מרצ):> זה מה שאני חושבת, כן, כן. ואם אתה חושב שאתה תוכל להיות דיקטטור כאן בכנסת ובכוח עריצות הרוב להעביר כאן חוקים שהם גזעניים, מפלים ופוגעניים, במקרה הזה לא רק נגד ערבים, גם נגד חרדים וגם נגד נשים – – – <עינת וילף (העצמאות):> – – – באופן כולל חוקים גזעניים. <זהבה גלאון (מרצ):> אני לא שומעת מה את אומרת. <היו"ר מגלי והבה:> גברתי, את לא בזכות דיבור עכשיו, והמליאה לא צריכה לדעת מה את חושבת על החוקים או בעדם או נגדם. היא עכשיו בזכות דיבור. את רוצה, אז תירשמי. <עינת וילף (העצמאות):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> לא, אבל זה לא מקובל. <זהבה גלאון (מרצ):> אני חושבת שהחוק שחוקק אתמול, אדוני היושב-ראש, הוא חוק שמפלה במקרה הזה גם נגד חרדים, גם נגד נשים וגם נגד ערבים, וזה חלק מהרוח הרעה שמנשבת כאן בכנסת הזאת, שמשפיעה על הקואליציה הזו של ראש הממשלה, ואנחנו, אזרחי ישראל, משלמים את המחיר שזה ראש הממשלה וזו הקואליציה שלו. אנחנו הראשונים שנשלם את המחיר של הבידוד הבין-לאומי, המחיר של המדיניות הזו שבספטמבר מדינות באו"ם, על-פי ההערכה 120–150 מדינות באו"ם יכירו במדינה פלסטינית באופן חד-צדדי. במקום שראש הממשלה נתניהו ייכנס למשא-ומתן על סוגיות הליבה, אנחנו נמצא את עצמנו עם הכרזה על מדינה פלסטינית. אז תגידו: בסדר, הכריזו באו"ם, איזה נפקות יש לזה? אנחנו נמשיך להיות פה והם ימשיכו להיות שם. ואני מציעה לנו, חברי חברי הכנסת, להתעורר. להכרזות כאלה באו"ם יש השלכות מדיניות, משפטיות ובין-לאומיות. אנחנו אפילו לא קולטים את זה, מה המשמעות של זה. אנחנו ממשיכים לשבת כאן בשאננות ולחוקק חוקים ולהתווכח. אנחנו מכניסים את עצמנו למצב של בידוד מדיני בגלל המדיניות הזו. ב-5 ביוני, בעוד כשבועיים, נציין 44 שנות כיבוש, 44 שנים שמדינת ישראל שולטת על מיליוני אנשים בשטחים. שם, מעבר לגדר – – – <עינת וילף (העצמאות):> ב-5 ביוני מציינים את תחילת המלחמה. <זהבה גלאון (מרצ):> חברת הכנסת עינת וילף, תצייני את את מה שאת בוחרת לציין. <עינת וילף (העצמאות):> – – – לדייק. <זהבה גלאון (מרצ):> אני מודיעה לך שאפשר להמשיך ולטמון את הראש בחול ולחיות בתל-אביב או בירושלים והחיים הם נפלאים, ומעבר לגדר אנחנו ממשיכים בשלטון כיבוש של מיליוני בני-אדם ואחר כך אנחנו מתפלאים למה יש כזה מסע של דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, נגדנו. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> – – – על מה שאת אומרת. את עוזרת לדה-לגיטימציה. <היו"ר מגלי והבה:> בלי קריאות ביניים. תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, חברת הכנסת שמאלוב, בגלל חברי כנסת כמוך שנמצאים בקדימה ומגבים הצעות חקיקה גזעניות של האיחוד הלאומי וישראל ביתנו ככה אנחנו נראים. כדאי שתביאי את זה בחשבון. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> בגלל אנשים כמוך עושים דה-לגיטימציה למדינה שלנו. <קריאה:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברי הכנסת, נא לא להפריע. חבר הכנסת בן-ארי. חבר הכנסת בן-ארי, יש מקום לדבר עם חברי הכנסת – לא כאן. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני מודה שנהיה מעניין במליאה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – כיבוש, כיבוש. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר מגלי והבה:> כן, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – נהיה מעניין. זה לא כל כך נעים לשמוע. אנחנו נוהגים לייחס לעצמנו את היותנו מדינה מתקדמת, דמוקרטית, נאורה, רק אנחנו לא שמים לב – – – <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> מה עם "יהודית"? <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ. <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו לא שמים לב – אדוני היושב-ראש, אנחנו לא שמים לב שבשם אותם ערכים דמוקרטיים אנחנו מרשים לעצמנו לכופף את הערכים האלה כשזה לא נוגע ליהודים, או כשזה נוגע לקבוצות מסוימות בחברה הישראלית. אחד הדברים שחשבתי – אדוני היושב-ראש, שמעתי את ראש הממשלה מדבר על גבולות בני-הגנה. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שגבולות בני-הגנה מעניקים ביטחון, הם אמורים להעניק ביטחון, אבל גבולות בני-הגנה שהקהילה הבין-לאומית תומכת בהם ומגבה אותם הם גבולות חזקים מהכול, וכשאנחנו נקבל לגיטימציה בין-לאומית – – – <השר מיכאל איתן:> כמו הגבולות של צ'כיה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, לא, לא, אבל אני הייתי מציעה לך, לא כמו הגבולות של צ'כיה, אדוני – – – <השר מיכאל איתן:> הניסיון ההיסטורי – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אבל הייתי מציעה לך לאמץ – – – <היו"ר מגלי והבה:> אדוני השר, אתה ממילא צריך לענות על כל ההצעות. <זהבה גלאון (מרצ):> הייתי מציעה לנו לאמץ את מהפכת הקטיפה, אדוני היושב-ראש, שהיתה בצ'כוסלובקיה ושהביאה לצ'כיה וסלובקיה. אם אנחנו היינו מאמצים בכלל סוג של מהפכות לא אלימות ומנסים להגיע למצב שאנחנו דואגים לביטחוננו מתוך גבולות בני-הגנה, שהם בגבולות 67' בתיקונים קלים – אני חייבת לומר לך, אדוני השר איתן, כולנו נחרדנו, ראינו את התמונות של סורים או פליטים פלסטינים שהגיעו מסוריה וכולנו חרדים כאן מה יהיה כשמאות אלפי או כשאלפי פלסטינים יגיעו מהגדה או מהשטחים, מה נעשה. ואני רוצה לומר לך, אנחנו מדברים על המטוסים שיש לנו ועל ה"חמקנים" ועל ה-F-16 ועל הצבא הכי חזק שיש לנו, ויש לנו כזה, אבל שום עליונות צבאית, אדוני השר, שום עליונות צבאית לא תעמוד לנו כשמאות אלפי אנשים יתחילו להגיע אלינו בגלל מדיניות סרבנית של ראש הממשלה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. <הצעה לסדר-היום> <הודעתו של ראש הממשלה כי הוא מסכים לוותר על חלקי מולדת> <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. נעבור להצעה לסדר-היום מס' 5640 בנושא: הודעתו של ראש הממשלה כי הוא מסכים לוותר על חלקי מולדת – הצעה לסדר-היום של חבר הכנסת אריה אלדד. בבקשה, חבר הכנסת אריה אלדד. יש לך, אדוני, עשר דקות. אנחנו מתנצלים בפני חבר הכנסת – שומעים איזה רעש ברקע. זה הרמקולים שיש בהם תקלה, ככה שאל תיבהלו מהרעש הזה. בבקשה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, לפני שבוע בדיוק התייצב על הדוכן הזה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולרגל יום הרצל נשא נאום. בהזדמנות הזו של יום הרצל הוא מצא לנכון שוב לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון וגם להזכיר שאנחנו נקפיד על נוכחות צבאית בבקעת-הירדן ונשמור על גושי ההתיישבות. המפתיע היה שאחריו התייצבה על הדוכן הזה יושבת-ראש האופוזיציה חברת הכנסת לבני וכעסה נורא. כעבור כמה ימים שמעתי את נשיא ארצות-הברית נואם, ממש כמה שעות לפני שראש הממשלה שלנו טס לארצות-הברית, והוא אמר: קווי 67' עם תיקוני גבול. למחרת ראיתי את ראש-הממשלה שלנו יושב אצל נשיא ארצות-הברית וכועס נורא. למה הם כועסים? בחיי שהם כולם אומרים אותו דבר. אני יכול להבין למה חברת הכנסת לבני צעקה, כי ראש הממשלה גנב את המצע של קדימה. אני מבין, זה בסדר. עכשיו היא, כדי להתבדל ממנו בבחירות הבאות תצטרך ללכת עוד יותר שמאלה. באמת, כבר לא נשאר אפילו הבדל מיקרוסקופי בין מה שהציע ראש הממשלה ובין מצע קדימה, אבל למה ראש הממשלה עשה פרצוף כזה כועס אצל אובמה? מה אמר אובמה? אמר: גבולות 67' עם תיקוני גבול. מה אמר נתניהו? מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, גושי ההתיישבות אצלנו. מה ההבדל? הלוא באמת גבולות 67' עם תיקוני גבול זה מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון עם גושי ההתיישבות אצלנו, ובכל זאת היה לו חשוב מאוד לעשות פרצוף כועס. אני מבין שהם שניהם כעסו יותר בשביל הבוחרים שלהם מאשר בשביל בני שיחם או בני הפלוגתא שלהם. גברת לבני צריכה להצדיק את קיום קדימה בעיני בוחריה, להתבדל, וראש הממשלה כנראה צריך בכל זאת להראות לבוחרים מבית, או שלו או כאלה שפעם היו שלו ועכשיו הם תומכים בליברמן, להציג להם שהוא באמת לא מקבל את העניין הזה של גבולות 67' עם תיקוני גבול. אז יסבירו לי רבותי השרים שיושבים כאן, מה זה מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון וגושי ההתיישבות שלנו? זה לא ממש אחד לאחד גבולות 67' עם תיקוני גבול? הלוא לא הגדירו את כמותם של תיקוני הגבול. להבנתי, כולם מדברים על אותו דבר: על מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. הגבול יזוז קצת הנה, קצת הנה, אבל ההבדל הוא כמותי ולא איכותי. אין פה הבדל בעיקרון בין לבני, ראש הממשלה נתניהו ואובמה. על העיקרון הם לא חלוקים: מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון עם תיקוני גבול כאלה ואחרים. מה הבעיה? הבעיה היא שהעיקרון הזה לא פותר את הסכסוך ולא מביא בכנפיו שלום. נדמה לי שרוב היושבים בבית הזה יודעים שמהתוכנית הזאת לא יצא שלום. נדמה לי שגם לרוב אזרחי ישראל ברור שלא יהיה שלום עם הערבים, כי הסכסוך איננו טריטוריאלי, או לפחות המרכיב החשוב שבו איננו טריטוריאלי, והעניין הטריטוריאלי הוא מסיח – מסיח את הדעת, מוץ, כמו המוץ שמשחררים מטוסים כדי למשוך אחריהם טילי אויב. מדובר במלחמת דת. עבורי ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל, על-פי תורת ישראל. עבורם, ארץ-ישראל – פלסטין שלהם – היא אדמת ווקף לעולמי עולמים, ואין מוסלמי שיכיר בזכותו של כופר לשלוט באדמת ווקף. הוא יכול להכיר בכוחו, הוא יכול להגיד: אין לי כוח להילחם בו בעת הזאת; לעולם לא יכיר בזכותו של כופר לשלוט באדמת ווקף. ולמרות העובדה שברור שיש כאן – – – <היו"ר מגלי והבה:> אדוני, אבל פה אתה אומר דבר שאני מנסה לחשוב עליו; עשינו הסכם שלום עם מצרים, והם מכירים בנו ומכירים בגבול שבינינו. עשינו הסכם שלום עם ירדן ומכירים בנו ומכירים בגבול שלנו. אנחנו מנהלים משא-ומתן עם הפלסטינים ואני מקווה שנגיע גם להסכם ויכירו בנו. להשתמש במוטיבים כאלה שאני, כיושב-ראש שמנהל את הישיבה, לא מבין אותם, איך אתה רוצה שאלה שמקשיבים לך יבינו אותך כשאתה מכליל ומדבר על כך? <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, האם לדעתך ראוי לדון בתוכנית "ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן" בכנסת? <היו"ר מגלי והבה:> אל תיקח אותי – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> לא, כי הצבעת בעד. אתה הצבעת ב-18 במאי, בדיוק לפני שנתיים – 2009, הצבעת בעד – – – <היו"ר מגלי והבה:> אני לא הצבעתי בעד. אני מוכן לבדוק את זה – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אז אדוני, לכן – אני אראה לך. הנה המסמך. לא מראים מסמכים מהדוכן. ב-18 במאי חבר הכנסת מגלי והבה הצביע יחד עם פואד בן-אליעזר, דניאל בן-סימון, אהוד ברק, יצחק הרצוג, מתן וילנאי, איתן כבל, הצביעו להעביר את התוכנית "ירדן היא פלסטין" לדיון בוועדת החוץ והביטחון. אז בוא לא נתווכח על עובדות. <היו"ר מגלי והבה:> תסלח לי, אם אתה מכניס את זה לעובדות, כשיושבים פה חברי כנסת ומצביעים על נושא – להעביר אותו לוועדה, זה לא אומר שמסכימים אתו. <השר מיכאל איתן:> הוא יכול להתנגד בוועדה. <היו"ר מגלי והבה:> לא רק שיכול להתנגד – בשביל לא לעשות לי עוול עם הקשרים המיוחדים שלי עם ירדן, ירדן היא ממלכה האשמית, כך אנחנו רואים אותה, כך רואים אותה – כמדינה עצמאית. לעולם לא היתה פלסטין ולא תהיה פלסטין. זה מבחינתי. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אז מי שאמר "פלסטין היא ירדן וירדן היא פלסטין" הוא המלך חוסיין, אבא של המלך עבדאללה. אז מותר לילד לריב עם אבא שלו – – – <היו"ר מגלי והבה:> אני לא אגן על – אני אומר מה אני חושב – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> ואני אומר מה חוסיין חושב. <היו"ר מגלי והבה:> כי הכנסת אותי לוויכוח. בדרך כלל יושב-ראש לא מתערב, אבל אני אומר לך – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אתה התחלת, לא אני. <היו"ר מגלי והבה:> התחלתי להעיר לך שלא הבנתי – לערב את הנושא – את ההכללה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אז אתה רוצה להגן על ההכללה. <היו"ר מגלי והבה:> עמדתי, וכולם שומעים אותי, גם הפרוטוקול שומע ורושם אותי: אני רואה בירדן ממלכה האשמית שעשתה אתנו הסכם שלום, ושום דבר אחר. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> גם אני, אבל מחר בבוקר, חס וחלילה, יהיו הפגנות בירדן כמו בכיכר תחריר, ו-80% מאזרחי ירדן, שהם פלסטינים, יצאו לרחוב, והנשיא אובמה יברך אותם, כי הוא בעד דמוקרטיזציה – שמענו מפי הגבורה – ופתאום, בבת-אחת, על-פי רצון העם, ירדן תהיה פלסטין. מה תעשה אז, אדוני היושב-ראש, תגיד שדמוקרטיה זה לא בסדר? הם 80% מהאוכלוסייה, הם יושבים על שלושה-רבעים מארץ-ישראל המנדטורית שהובטחה לעם ישראל בהצהרת בלפור וההבטחה אושררה בסן-רמו, ואחר כך, ב-1922, באה חלוקת הארץ בספר הלבן של צ'רצ'יל, שקרע שלושה-רבעים מארץ-ישראל של העם היהודי ונתן אותה למדינה ערבית, וחלוקת הארץ בוצעה. ולכן ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן, וכל מי שאומר אחרת הוא בוגד – אמר המלך חוסיין, לא אני: ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן, וכל מי שאומר אחרת הוא בוגד. עכשיו, אפשר לבוא להגיד שאנחנו לא מסכימים עם המלך חוסיין, אפשר לבוא להגיד שבנו המלך עבדאללה, ברשות ובסמכות, שינה את מדיניות אביו, אבל לבוא להגיד שיש פה תוכנית מופרכת, תוכנית לא לעניין, כוללנית, שאיננה מצלמת את המצב – חברי הכנסת, זו האלטרנטיבה היחידה שאיננה כרוכה בהתאבדות למדינת ישראל, שלא תקים מדינת אויב ביהודה ושומרון, שלא תגרום בהכרח לעוד שפיכות דמים. לצערנו, לאסוננו, לא היה בידי התנועה הציונית ב-1922 הכוח ליישב את עבר הירדן. ולכן הספר הלבן של צ'רצ'יל הצליח, וההסתדרות הציונית קיבלה אותו כאנוסה על-פי הדיבור, משום שלא היה כוח במעט היהודים שהיו אז בארץ-ישראל לקבל ולהילחם בגזירה הזאת. אבל לבוא ולהגיד היום שאם אז כבר קרעו את ארץ-ישראל לשניים, ונתנו שלושה-רבעים ממנה לערבים, והקימו שם מדינה שהרוב המכריע של תושביה היו פלסטינים – לבוא ולהגיד שהפתרון הזה איננו פתרון שראוי לדון בו כחלופה לתוכנית שעלולה לגרום לחורבן מדינת ישראל – זה לא קביל בעיני. חברי הכנסת, ביום רביעי הקרוב יחול יום הולדתה – יום העצמאות של ממלכת ירדן, שהוקמה-הוכרזה ב-1946, ב-25 במאי. ומכיוון שאני מניח שביום העצמאות הם, כמונו, עושים "על האש", והשגרירות סגורה, אני אבוא מחר, בשעות אחר-הצהריים, אל שגרירות ירדן, ואגיש להם עצומה שהחתמנו אלפי אנשים בעולם, מ-69 ארצות. כמוני יעשו אנשים בעוד עשר בירות בעולם כולו. בוושינגטון, במוסקבה – באירופה, באוסטרליה – מגישים עצומות לשגרירות ירדן, קוראים למלך עבדאללה להכריז על ירדן ממלכת הלאום הפלסטיני. זה מה שאנחנו מבקשים ממנו. לא מבקשים ממנו להתפטר, לא מבקשים ממנו לעשות שום דבר. להכריז: מדינת ירדן היא המדינה של הלאום הפלסטיני. אני מקווה שהצעד הזה יסלול דרך לדיון ציבורי בתוכנית מדינית חלופית. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. יש לנו 30 שניות בלי רמקול, כך שאנחנו נוכל להיפטר מהרעש הקיים. להמשיך? אני כמובן מקווה שהתקלה תתוקן ונוכל לשמוע. עכשיו נראה לי יותר שקט. אני מזמין את השר מיקי איתן להשיב על שלוש ההצעות לסדר-היום לפי הסדר שנקבע. כמובן, אני מקווה שיהיה שקט יותר והרעש ייעלם. <השר מיכאל איתן:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מעיף מבט אל עבר המושבים של חברי הכנסת, ומעניין – שלושה חברי כנסת טרחו והכינו הצעות לסדר-היום, ואפילו השמיעו נאומים ונימקו את עמדתם, אבל שניים מהם, נדמה לי, כבר אינם, ואם כך אני אתמקד בדברי תשובתי בעיקר אל מול חבר הכנסת אריה אלדד, שאכן נמצא והביא כאן דברים שהם בבחינת איזו יוזמה חלופית, אבל הם מחייבים אותנו להתייחס אליהם. אני מסכים, אולי במפתיע, עם התיאור של חבר הכנסת אלדד כאשר הוא מציג זה מול זה את דבריו של ראש ממשלת ישראל כאן בכנסת בשבוע שעבר ואת הדברים שאנחנו שומעים מהנשיא אובמה בארצות-הברית במהלך השבוע הזה. אני מסכים שההבדלים הם לא גדולים. אני מסכים, כפי שציין חבר הכנסת אלדד בצדק – אין כאן הבדלים עקרוניים אלא יש הבדלים כמותיים. ואני רוצה לומר לחבר הכנסת אלדד – בוויכוח שאולי קיים ביני לבינך אין ויכוח ברמה העקרונית בכל מה שקשור לזכויותינו על ארץ-ישראל. אני נולדתי כאן וגדלתי בבית של הורים שהגיעו בשנות ה-30 לארץ-ישראל על מנת לממש את הזכות של העם היהודי לקיים מדינה ריבונית בארצו. וכשהם באו לארץ-ישראל, הדבר הראשון שהם רצו לראות היה קבר רחל ומערת המכפלה, וכמובן ירושלים והר גריזים והר עיבל, ואת יהודה ואת שומרון. הם לא ידעו מה זה נתניה, מה זה הרצלייה, הם באו לארץ-ישראל. והדור שלי – של ילדים שנולדו כאן עוד לפני קום המדינה אבל גדלו על ברכי אותה אמונה והכרה של ארץ-ישראל – לא יכול להטיל ספק בזכות ההיסטורית שלנו על אותה ארץ-ישראל שמשתרעת בשתי גדות הירדן, כשהירדן באמצע. אבל – ויש אבל – אנחנו מדברים היום, וגם אתה בהרבה מאוד מההתייחסויות שלך, אתה מקבל את העובדה שעל מנת לממש את הזכויות שלנו המעשיות, אנחנו בלית ברירה צריכים לוותר על חלק מהזכויות ההיסטוריות שלנו. זה קשה אבל זה נעשה, ואתה, חבר הכנסת אלדד, עשית את זה כאן מעל הבמה. אמרת: ארץ-ישראל היא משני עברי הירדן, אבל אני, אריה אלדד – אני עושה קצת פרפראזה על הדברים שלך – אומר שאם צריך להתפשר, אם צריך להביא לכך שנשיג שלום, אם צריך להביא לכך שנקבל הכרה בין-לאומית בגבולות, אז אני, אריה אלדד, מוכן לוותר על שמאל הירדן, שכבר נאמר עליו: "תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן". ואני מבין את זה, ועכשיו אני מנסה לטעון – אף שאני לא רוצה לעשות את זה בקנטרנות – שכמו שלאריה אלדד מותר לחשוב שעל מנת לקיים את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובתנאים של הכרה בין-לאומית, בתנאים של שלום, מותר לעשות הקרבה של שני-שלישים משטחה של ארץ-ישראל, ולומר: אנחנו מכירים במדינה מעבר לירדן שהיא מדינה אחרת – מדינה פלסטינית, יושב-ראש הישיבה אומר מדינה ירדנית, ממשלת ישראל אומרת מדינה ירדנית, מנחם בגין היה זה שקרא, עוד לפני שעלה לשלטון, למלך חוסיין לקיים דיאלוג ולהגיע לשלום עם מדינת ישראל. גם הוא, לא פחות מאריה אלדד ולא פחות ממני, היה איש ארץ-ישראל השלמה והיה נאמן וחשב על המושגים של שתי גדות לירדן, ובכל אופן, כשהגיעה העת בתוך אווירה של מציאות פוליטית, הוא היה חייב להציע וללכת על פשרות, כי זו דרכה של הפוליטיקה, לטוב ולרע. אין פוליטיקה ללא פשרות. יש דת, יש אמונה, יש נבואה שהיא חסרת פשרות, שהיא אמת סובייקטיבית שאינה מתחשבת במציאות ואינה רוצה להתחשב במציאות, אבל פוליטיקאי, מנהיג שצריך להוביל עם, מנהיג שצריך לספק לעם את צרכיו הרבים והשונים, מנהיג שצריך לבדוק לא רק מה רצוי אלא מה מצוי ומה אפשר לעשות בתנאים מסוימים, חייב להיות איש של פשרות. אני לא אומר איש של תבוסתנות, אני לא אומר איש של פשרות שבסופו של דבר יובילו לאובדן הכול. וכאן נכנס העניין של הערכת המצב השונה ביחס למה אנחנו עושים בתקופה הזאת. אתה אומר, חבר הכנסת אלדד, שתהיה סכנה ביטחונית. אתה אמרת שהקמת מדינה פלסטינית תהיה הקמת מדינת אויב שתוביל לשפיכות דמים. אני רוצה לחזור לעמדתו של ראש הממשלה. אכן, ראש הממשלה מנווט מתוך אידיאולוגיה ומתוך הכרה שאינה ניתנת לערעור בדבר זכויותינו ההיסטוריות על ארץ-ישראל, אבל ראש הממשלה צריך לתת למדינת ישראל אופק של חיים כלכליים, של חיים בזירה בין-לאומית, של ביטחון במושג הרחב יותר של המלה. ראש ממשלת ישראל אינו יכול להשלים עם מצב שבו מדינת ישראל תיכנס לבידוד ולעימות עם כל מדינות העולם, ובטח לא עם ארצות-הברית, וראש ממשלת ישראל צריך להביא בחשבון גם את השיקולים האלה. מדינת ישראל היא מדינה שאינה יכולה להתקיים לטווח ארוך ללא תלות ביחסים הבין-לאומיים שלה. מדינת ישראל מבחינה כלכלית אינה משק אוטרקי שיכול לספק את צרכיו. מדינת ישראל מבחינה פוליטית אינה יכולה להיות מדינה אחת שמתמודדת נגד כל העולם. ולכן, כשאנחנו מדברים היום על ממשלת ישראל, שיוצאת מנקודות מוצא שבהן יש את עולם הזכויות שאנחנו לא יכולים לוותר עליו, גם אם היינו רוצים, אבל יש את העולם של המציאות הפוליטית, אנחנו מנסים תמורת הישג שיהיה חשוב והיסטורי, להביא שלום לעם ישראל, להביא להכרה בין-לאומית רחבה. אבל כמו שאמרת, חבר הכנסת אלדד, אנחנו לא נסכים ללכת לאשליות ולסכן את קיומה של מדינת ישראל וליצור בתוך לבה של ארץ-ישראל המערבית מדינת אויב שתהיה זרוע ארוכה של כוחות שמאיימים ורוצים להשמיד אותנו. והדברים נשמעים בפי כול, ואין פוצה פה ומצפצף. ואנחנו לא רואים את הקהילייה הבין-לאומית עומדת לימיננו, ואני לא בטוח שחברת הכנסת זהבה גלאון, שכל כך סומכת על הקהילייה הבין-לאומית בשעת צרה – וצריך שתהיה לנו תמיכה בין-לאומית, אסור לזלזל בה, אבל מצד שני, מדינת ישראל אינה יכולה, עם הזיכרון ההיסטורי שלה, לצפות שהיא תהיה תלויה, בקיומם של בני העם היהודי בארץ-ישראל, בתמיכה של קהילייה בין-לאומית בלבד, אלא בראש ובראשונה על כוחה, על גבולותיה, על יכולתה להגן על עצמה. ולכן, זה טבעי שראש ממשלה ישראלי, וראש הממשלה הנוכחי מצד אחד מבין את הזירה הבין-לאומית, הוא מבין את קריאתו של הנשיא אובמה, שאומר: אתם צריכים לעבוד אתנו במשותף, וכדי לאפשר את העבודה המשותפת הזאת אתם צריכים ללכת ולקחת סיכונים מסוימים, ובתוך זה עשה ראש ממשלת ישראל מהלכים משמעותיים מאוד. לצערי הרב, מול המאמצים של ראש ממשלת ישראל, ומול הנכונות שלו לדבר כאן דברים שבהחלט יש בהם פגיעה קשה מאוד בזכויותינו, כדי להשיג את השלום, כדי להשיג את השגשוג, את הרווחה, ולקיים את מדינת ישראל לטווח ארוך כמדינה יהודית ודמוקרטית בארץ-ישראל – לא בכל ארץ-ישראל, אבל בתוך ארץ-ישראל. לצערנו הרב, מול האמירות האלה של ראש ממשלת ישראל כאן, אנחנו רואים – וזה מה שרציתי לומר לחבר הכנסת אברהים צרצור, שהעלה כאן את דבריו והעלה על נס את הצד הפלסטיני – שאנחנו לא רואים, מהצד הפלסטיני, איזו הגמשה; להיפך, אנחנו רואים מצב שבו הממשל הפלסטיני מתאחד עם עמדות של ה"חמאס" – מייצר קואליציה עם ה"חמאס", ובעצם מפנה עורף לכל התהליך, ובעצם משתף פעולה עם מי שאומרים בצורה הברורה ביותר: אנחנו רוצים להשמיד את מדינת ישראל. ובתנאים האלה – אנחנו קיבלנו לכך גם חיזוק בין-לאומי – אנחנו לא נוכל לקדם את התהליך. ישראל בוויתורים – באמירות בינתיים, בהחלט באמירות; אמירות בפוליטיקה הן דבר בעל משמעות רבה – הפגינה גמישות וצמצמה פערים בצורה מרבית. הצד השני אינו משיב על המחוות האלה, אלא מקצין עוד יותר את עמדותיו, כאשר האמירה של "חמאס" היא לא רק שלא תהיה הכרה בישראל, אלא תמיכה ותביעה להמשך מאבק דרך האמצעים – דרך המאבק המזוין, ולא דרך אחרת, מביאה אותנו למצב שאנחנו צריכים להיות עוד יותר זהירים. הזירה הבין-לאומית, כפי שאמרתי, היא חשובה. אני שומע כאן – שמעתי את דברי הביקורת של חברת הכנסת זהבה גלאון על השותפות עם ארצות-הברית. אני רוצה לצטט כמה מלים מהנאום של הנשיא אובמה בפני ועידת איפא"ק. הוא אומר שם: "ישראל חזקה ובטוחה היא חלק מהאינטרסים הביטחוניים של ארצות-הברית". ובמקום נוסף: "יש לנו מחויבות עמוקה להישרדותה של ישראל כמולדת חזקה ובטוחה לעם היהודי". ובמקום נוסף: "משום שאנו מבינים את האתגרים שעמם מתמודדת ישראל, הממשל שלי הציב את הביטחון של ישראל בראש סדר העדיפויות. משום כך הגדלנו את שיתוף הפעולה בין הצבאות ברמות חסרות תקדים". ובעוד מקום: "אל תטעו", אומר הנשיא אובמה, "אנו נשמור על היתרון הצבאי האיכותי של ישראל". ובמקום נוסף: "אסור שהקיום של ישראל יהיה נתון לוויכוח, וניסיונות לכרסם בלגיטימיות של ישראל ימצאו התנגדות שלא ניתנת לערעור מצד ארצות-הברית". ואני שואל: האמירות האלה, הברורות, הצלולות, החוזרות ונשנות, על מה הן מעידות, על משבר ביחסים בין ישראל לארצות-הברית? לא. הן מעידות על מחויבות אסטרטגית ארוכת טווח, ואנחנו, בממשלה הנוכחית, רואים בממשל האמריקני בעל-ברית, שותף, אבל כאשר גם בין שותפים יש נושאים שנוגעים בעצם קיומו של אחד השותפים ואילו אצל השני זה עניין של רכוש, של אינטרס, של משהו כלכלי – בכל שותפות כזאת, ברור שעמדתו של השותף, שהוא לוקח את הסיכונים, שהוא צריך להיות זה שעצם קיומו בשל איזה מהלך של השותפים צריך להיות בסיכון, ברור ששותפות אמת, שותף – לשותף השני בעניין הזה – דעתך צריכה להיחשב יותר מדעתי. אני יכול לשכנע, אני יכול להשפיע, אני יכול להסביר, אבל אני מבין שבסופו של דבר את הסיכון אתה נוטל. וזה המצב בשותפות בינינו לבין ארצות-הברית. יכול להיות שבהתבטאויות של נשיא ארצות-הברית לא היתה אותה מידה של רגישות. אין חזרה לגבולות 67', לא רק מהטעמים הביטחוניים. אין חזרה לגבולות 67', רבותי חברי הכנסת, כי חזרה לגבולות 67' פירושה העתקה של 500,000 ואולי יותר יהודים ממקומות מגוריהם. 500,000 איש גרים היום מעבר לגבולות 67', ו-500,000 איש במדינת ישראל זה בערך כמו 20 מיליון איש בארצות-הברית. האם היה עולה על דעתו של מישהו לדבר על תזוזה כזאת – העתקת מגורים? הגושים – ירושלים וגושי ההתיישבות שבהם חיים המרבית המכריעה של המתיישבים – יהיו בריבונות ישראל. כך אמר ראש הממשלה, וכך אומרת יושבת-ראש האופוזיציה, וכך אומרים הרוב המכריע של אזרחי ישראל. ואני יכול לומר כאן: אני לא מאמין שיכולה להיות איזו ממשלה ישראלית שתרצה – וגם אם תהיה אחת כזאת שתרצה – שתהיה מסוגלת להעתיק 500,000 איש, להפוך אותם לפליטים ולהחזיר אותם – או להביא אותם – למקומות יישוב חדשים במקומות כאלה או אחרים בתחומי הגבולות של לפני 67'. תיקוני גבול, הסדר של החלפת שטחים, הם דברים שעומדים כתנאי שבלעדיו אי-אפשר לעשות דבר. אני מסכים – פעם נוספת ואני חוזר על זה – התנאים שעליהם דיבר ראש הממשלה הם תנאים קשים מאוד לישראל, אבל הם בסיס טוב למשא-ומתן, שצריך לייצר איזו מסגרת אבל צריך גם להוביל לסיום הסכסוך. ללא סיום הסכסוך אין טעם לקיים שום משא-ומתן. תנאי סיום הסכסוך הוזכרו כבר כאן קודם, ואנחנו יודעים אותם. אנחנו לא נסכים ואי-אפשר, וארצות-הברית גם לא תובעת מאתנו, להסכים לאיזה משא-ומתן שלא יסתיים בכך שתהיה הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי בארץ-ישראל. אין לדבר על כפייה ועל החזרת פליטים. לא יודע, פליטים. הריבונות הישראלית צריכה להיות ריבונות מלאה, וכחלק בלתי נגזר מהריבונות, אין שום יכולת לכפות על ישראל, ואין שום תביעה שיכולים להעלות לישראל להכניס אזרחים או אנשים שמטבע הדברים באים כחלק לא של החלק היהודי של אותה ארץ-ישראל שרוצים לחלק פעם נוספת, אלא החלק הפלסטיני. אין לנו שום כוונה לשנות את האופי הדמוגרפי של מדינת ישראל. אנחנו רוצים שכן תהיה מדינה יהודית, ונפעל כמדינה יהודית ונשאף לבצר את הרוב היהודי בדרכים דמוקרטיות. אנחנו לא מתכוונים לפגוע כהוא-זה בזכויותיו של כל אדם יהודי ולא-יהודי שחי בארץ הזאת, שנולד בארץ הזאת. אבל אם ממול קובעים שהרחם של האשה הפלסטינית הוא כלי הנשק שבמסגרתו תחוסל מדינת ישראל, אנחנו לא מתנדבים לפתוח את השערים ולהיות מחוסלים מבחינה דמוגרפית. אנחנו כן רוצים מדינה יהודית ומדינה פלסטינית שבמסגרתה אפשר יהיה לקיים חיים משותפים שבהם כל לאום יוכל לקיים את המסגרת הלאומית שלו, במסגרת לאומית דמוקרטית שמכבדת זכויות אדם. ולכן ראש הממשלה שלנו, אם הייתי יכול לומר, נענה לקריאתו של נשיא ארצות-הברית ומציע פתרונות שהולמים ומחפשים ורגישים גם לנושאים של הדמוקרטיה ושל היכולת לקיים את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לאורך שנים רבות. לסיכום אני רוצה לומר: ההבדלים, כפי שאני מצאתי לנכון, בין האמירות ששמעתי מנשיא ארצות-הברית ומראש ממשלת ישראל גם הם אינם גדולים. יש הבדלים באופן טבעי, אבל הם הבדלים שיכולים להיות קיימים בין שותפים, בייחוד במצב הדברים המיוחד שעליו הצבעתי קודם לכן. לעומת זאת, וכאן אני רוצה לומר, אני שמעתי את ראש ממשלת ישראל בסוף דבריו, בנאום כאן בשבוע שעבר, והסיפא של נאומו, משפטיו האחרונים – אני רוצה לחזור עליהם כאן. "לכן", אומר ראש הממשלה, "ברגע היסטורי זה, ברגע שבו מתרחשת רעידת אדמה כבירה באזורנו, ברגע שבו קוראים תיגר על עצם קיומנו, ברגע שבו רובנו מסכימים על העקרונות שהתוויתי כאן, זהו הרגע להתאחד לטובת המדינה. ואני קורא לכם, החברים הציונים באופוזיציה, התעלו על שיקולים מפלגתיים, שימו בצד אינטרסים אישיים, הצטרפו אלינו על בסיס העקרונות שהתוויתי כאן היום, ויחד נציג חזית אחידה למען הביטחון, למען השלום, למען המדינה". ואם מותר לי להוסיף, האתגר הוא גדול, גם הסיכוי וגם הסיכון. ולכן, על מנת לעמוד ולתת סיכוי, צריך ממשלה רחבה יותר, או הסכמה פוליטית רחבה יותר, גם אם לא משהו פורמלי בצורה של ממשלה, על מנת לעמוד – ואם חס וחלילה גם נגיע לרגע שבו נצטרך להיות יחידים במאבק נגד העולם כולו. אנחנו צריכים להיות שם מאוחדים בהסכמה רחבה, ל"כן" ול"לא" צריך הסכמה רחבה, והלוואי שקריאתו של ראש הממשלה תוכל לקבל מענה הולם. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני מציע – הוא לא צריך להציע לא למרצ ולא לסיעות, כי הם לא נוכחים כאן. אתה מציע להעביר לוועדה – – <השר מיכאל איתן:> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – או אתה מבקש להסתפק? <השר מיכאל איתן:> אני מוכן לשמוע. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אלדד, האם אדוני מסכים להסתפק במה שאמר השר? תמיד תוכל להעלות עוד – או שאתה רוצה להעביר את זה לוועדה? כי האחרים – אני לא מתייחס, כי הם לא נמצאים כאן. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> מסתפק בדברי השר. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מאוד מודה לחבר הכנסת אלדד. אין צורך בהצבעה. תודה רבה. <ציון שש שנים להיעדרותו של החייל מג'די חלבי> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו עוברים לציון יום השנה השישי להיעדרותו של החייל מג'די חלבי – ישיבה שסעיף מיוחד בה היום על סדר-היום. רבותי השרים, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, ההורים נזמי ופהמיה חלבי, האח ואהיל, הסבתא רושדייה, בני המשפחה וחברים, מכובדי העדה האימאמים והשיח'ים, אורחים יקרים, מורותי, מורי ורבותי, אנחנו מציינים היום את יום השנה השישי במספר מאז היעלמותו המצערת של החייל מג'די חלבי. לפני שעה קלה נפגשנו כאן בכנסת עם בני משפחתו היקרים, הנמצאים עתה בדיון יחד עם ראש העיר לשעבר של עיר הכרמל, אכרם חסון. בדיון זה ביציע האורחים אבו מג'די, אוּם מג'די, גם הם אתנו כאן. בשם הכנסת כולה, אנחנו מבקשים לשוב ולהביע יחד אתכם את כאבנו ואת דאגתנו לגורלו של מג'די. רבותי, זוהי הזדמנות להזכיר לעצמנו ולאזרחי ישראל, שמג'די, בן לעדה הדרוזית, בן דאלית-אל-כרמל, הוא היום בן 26, והיה בן 20 בעת היעלמותו – ונראה לאחרונה ביישובו דאלית-אל-כרמל. הוא נעלם בעת שירותו הצבאי, והחששות גברו משלא שב לבסיסו. ימים ספורים אחר כך הכריז עליו צה"ל כנעדר, וחיפושים נרחבים מאוד לא העלו דבר. למרות המאמצים הרבים של כל מוסדות הביטחון בישראל ללא יוצא מן הכלל, לצערנו לא מצאנו ולו קצה חוט. רבותי, אני משער כי חלק מאלו המאזינים לנו כעת עשויים לחוש כאילו דברים שנאמרים מפי נבחרי ציבור בנושא זה, הם דברים ריקים, "מלים יפות ללא כיסוי". אבל אני משוכנע מעומק לבי, בדיוק כפי שמשוכנעים האבא והאמא של מג'די, שרשויות המדינה באמת ובתמים אינן חוסכות כל מאמץ כדי לגלות מה עלה בגורלם של הנעדרים, אזרחים וחיילים כאחד. אין כנראה עוד מדינה בעולם שמשקיעה כל כך הרבה באיתור ובטיפול בכל נעדר, שבוי או חטוף, בארץ ומחוצה לה, גם בחלוף פרק זמן ממושך. לכן, אין זה מובן מאליו שאנחנו מציינים כאן בכנסת שש שנים להיעדרו, ואני מקווה, כמובן, שלא ניאלץ לציין עוד יום זה לעולם. מג'די, יחד עם חיילי צה"ל הנעדרים הנוספים: רון ארד, זכריה באומל, צבי פלדמן, יהודה כץ וגיא חבר, חקוקים לא רק על לב כולנו, אלא גם בראש משימותינו הלאומיות, כבנים שלא שבו משליחותם, ואשר אנחנו מחויבים לעשות כל מה שרק ניתן – ועוד קצת מעבר לכך – כדי לאתר אותם באשר הם שם. אני מתכבד להזמין את כבוד השר פלד לשאת דברים. השר יוסי פלד, בבקשה. <השר יוסי פלד:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, משפחת החייל הנעדר מג'די חלבי, ההורים, האחים, מכובדי העדה, לפני שבועיים אני לא ידעתי שאני אתבקש להתייחס בשם ממשלת ישראל לסוגיית החייל הנעדר מג'די חלבי. אני ביקרתי אצל המשפחה בבית, זה היה פחות או יותר לפני שבועיים; במקרה לפני שבועיים, כשלא ידעתי עדיין שאני אתבקש לענות בשם ממשלת ישראל, יצא לי לבקר יחד עם ידידי איוב קרא אצל המשפחה. ואף-על-פי שאנחנו יודעים הרבה דברים, ישבתי והקשבתי קשב רב למשפחה, שוב ושוב ושוב. בעצם אני רוצה לומר לכם שהחייל הנעדר מג'די חלבי נראה בפעם האחרונה כשהוא יצא מביתו ב-24 במאי שנת 2005, בעצם יצא מביתו בדרכו חזרה לשירותו הצבאי. מאז אותו יום נעלמו עקבותיו, אבדו עקבותיו, ואנחנו עדיין לא פתרנו את התעלומה הזאת. מאז היעלמותו של החייל היו כבר כמה צוותים של צה"ל וזרועות הביטחון האחרות שעסקו בניסיון להסיר את הערפל, לתת תשובה על השאלה, ורק לאחרונה נתקבלה החלטה שוב להקים צוות שינסה לבדוק, לחקור, מכיוונים שעד היום אולי לא בדקנו אותם כפי שצריך. הצוות החדש הזה הוקם מתוך – לא רק תקווה, אלא גם מתוך מחויבות לעשות כל מאמץ להביא למשפחה את התשובה, או את החייל. זה לא רק מהביקור הזה שאני הייתי אצל המשפחה, אדוני היושב-ראש, אלא אני חושב שכל משפחה ומשפחה, כמו המשפחה הזאת, משפחתו של מג'די חלבי – הם בטח מסתכלים עכשיו עלי, כמו שהם הסתכלו על קודמים שהם פגשו, והם אומרים: אנחנו רוצים תוצאות, אנחנו רוצים מידע – לפחות מידע. ואין לי, אין לי תשובה לדבר הזה, כי נדמה שכל אחד מאתנו באותו מצב היה אומר: את התוצאות אנחנו רוצים, לא רק את ההשתתפות ואת ההבנה ואת הסימפתיה. וכשר בממשלת ישראל, וכאדם שהיתה לו הזכות באמת – לא לומר מלים יפות – באמת, בעיקר בשנים האחרונות שלי בשירות בצבא-הגנה לישראל, היו לי הזכות והעונג לפגוש לא רק את הקצינים הבכירים של העדה הדרוזית, לא רק את הלוחמים הצעירים של העדה הדרוזית – בתוקף הנסיבות של היותי אלוף הצפון גם הזדמן לי הרבה מאוד פעמים גם להגיע לבתים של האזרחים הדרוזים. ולכן, גם מתוך כבוד והערכה לכל אזרח ואזרח בישראל, לעדה הדרוזית, אני חש, כשר בממשלת ישראל, שיש לי מחויבות אישית גדולה מאוד, אולי בתוקף זה שהרבה שנים הייתי מפקדם של הרבה מאוד חיילים דרוזים, אבל זאת מחויבות גם של ממשלת ישראל כולה, ואני יכול להתחייב בוודאות – אינני יכול להתחייב על התוצאות, אבל אני כן יכול להתחייב, ואני בהחלט מהמקום הזה מסתכל בעיניים של המשפחה, וההתחייבות היא שאנחנו נמשיך לעשות באמת מאמצים בכל דרך שרק אפשר, בתקווה שאולי נפתור את התעלומה, ולפחות שנוכל להביא לכם את המידע, כי – מתוך ניסיון אישי, ולא הייתי מעולם במצב שלכם, אבל מתוך ניסיון אישי, אחד הדברים היותר-קשים לכל אדם, בוודאי למשפחה שבנה נעלם, הוא חוסר הוודאות, חוסר הידיעה, חוסר התשובה. לכן אני בהחלט מתחשב, אני בהחלט מתחייב שלפחות את המאמצים, או לפחות אני, כשר בממשלה, אני אומר לכם שנעשה כל מאמץ כדי שנוכל להביא לכם את התשובות. וזה נכון לגבי מג'די וזה נכון לגבי כל הנעדרים האחרים של צבא-הגנה לישראל. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר יוסי פלד. אני מזמין את סגן השר איוב קרא לשאת דברים, ואחריו – את חבר הכנסת חמד עמאר – לא, חבר הכנסת מגלי, ו"בעדֵין" חבר הכנסת עמאר. <איוב קרא (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השרים מרגי ופלד, זה יום עצוב, אבל מהול בטיפת תקווה. אני רוצה לומר ששש שנים עברו, אדוני היושב-ראש, באמת, מתוך עומק לבך, אתה קשוב לכל מה שקורה, מה שסובב את הטראומה הזאת, שאנחנו קיבלנו בדאלית-אל-כרמל, בעדה, ובמדינת ישראל – אני רואה כמה חשוב לך כמעט בכל מפגש לשאול על אבו מג'די ואום מג'די, אבו ואהיל ואום ואהיל. כמעט כל יום שאתה פוגש אותי, אין דבר כזה שלא ישאל, ולא יתעניין, וזה לא מהפה ולחוץ, אלא זה אמיתי. אני רוצה לברך את ראש מועצת דאלית-אל-כרמל יחד עם חברי המועצה שהגיעו לכאן גם, וכמובן ראש העיר, השיח'ים, שנמצאים כאן, ראשי העדה. אני רוצה לומר, ביום חשוב זה, שכנסת ישראל, אין לה מלים, וגם הממשלה, אין לה מלים, להביע את ההזדהות המוחלטת עם משפחת חלבי. אני חושב שחשוב במעמד זה להזכיר את שבעת הנעדרים והשבויים של צה"ל, שבעינינו כולם ילדינו. אנחנו דואגים להם. יש כאלה שאנחנו עושים למענם יום-יום, עם מאמץ כביר, ואנחנו לא מצליחים להגיע אפילו לפענוח, להביא לקצה של חוט, ויש כאלה שלא בידה של הממשלה להושיע, כי יש אויבים אכזרים שלא מאפשרים אפילו מידע כלשהי סביב הסוגיה הזאת. העדה הדרוזית הזדהתה היום עם משפחת שליט. יצאו כל החברים, כל השיח'ים, כל אנשי הציבור, לאוהל של שליט, כי בעיניהם שליט זה חלבי וחלבי זה שליט. אין הבדל. יש גורל אחד, כיוון אחד. אני רוצה לומר שאני מלווה את המשפחה מהיום הראשון. היינו אצל ראש ממשלת ישראל, היינו אצל ראשי זרועות הביטחון – כמעט לא עובר שבוע שאין איזו פעולה בעניין. יש הפניית משאבים כבירים כדי לפתור את התעלומה הזאת, ולצערי הרב לא רואים שום קצה של חוט בעניין הזה. אדוני היושב-ראש אפשר לי, כשהייתי בכנסת השש-עשרה, להעלות את הנושא הזה כמעט כל שבוע, ואני בהזדמנות זו חושב שמן הראוי להחזיר את זה לדקה פעם בשבוע, אדוני היושב-ראש, כדי שהנושא יעלה על סדר-יומה הציבורי של מדינת ישראל. אני בטוח שאתה תקבל בברכה שחבר הכנסת מגלי או חבר הכנסת חמד עמאר יעלו את זה לסירוגין כל שבוע בדקה, כדי שהנושא הזה יהיה על סדר-יומה של מדינת ישראל. זה לא סוד שהעמותה "לחופש נולד" היא עמותה שראויה לפעול ולגבות את ילדינו, ואני כמובן אבדוק עם שר הביטחון כיצד אנחנו מסייעים לה להמשיך לפעול, כי שמעתי כל מיני לחשושים במפגש שהיה קודם. אין ספק שהיא עושה עבודה גדולה, יחד עם העומד בראשה, ואני חושב שחשוב הנושא הזה, אדוני היושב-ראש, שהמתכונת הזאת תמשיך להתקיים. אומנם עשינו רבות, הפנינו משאבים, ודבר לא יצא מזה, אבל התקווה קיימת. אני יודע על – מידע שקיבלתי יחד עם סמיח', בן-דודו של מג'די חלבי, מידע שאפילו עלה ממון רב כדי לחפור ולבדוק, ולצערי הרב גם במהלך האקטיבי הזה לא יצא שום דבר. האפשרות להביא מידע ממחוזות אחרים נתקלת בקשיים ובאיומים במדינות השכנות, ואנחנו רואים איך אנשים ממדינת ישראל נמצאים במדינות שכנות, חלק מהם, כמו עודה תראבין, ש-11 שנה נמק בכלא בקהיר ולא ראה שופט אפילו. אנחנו רואים בסוריה, לצערי הרב, איך אנשים נטבחים אפילו כמו תרנגולות, לצערי הרב. ואני אומר, ערך החיים מקודש כאן, מקודש מאוד. ניסיתי להביא, להשיג מידע בסיורים שלי במדינות השונות כאן, בגלוי או לא בגלוי, וגם בתקופה האחרונה ניסיתי להביא לאיזה מפגש חשוב מאוד בין גורמים באירופה לגורמים קיצוניים במדינות השכנות. בסופו של דבר העניין, עקב הצונאמי האחרון הזה במדינות ערב, לא הביא לבשורה שקיווינו בעניין הנעדרים והשבויים, ובראשם כמובן חלבי. למדינת ישראל יש, לצערי הרב, בעיות קשות. אני ביקרתי במדינות שעיקר החדשות שלהן זה מזג האוויר ודגים. ומה לעשות שמדינתנו היא אולי אחת הקשות, הקשות ביותר, לנהל ולעמוד בראשן, ואתם רואים חדשות לבקרים כמה קשה להיות מנהיג במדינה הזאת, עם כל הבעיות מסביב. אני חייב לציין את חבר הכנסת עמיר פרץ – כשהיה שר הביטחון, אדוני היושב-ראש, היתה לו זכות גדולה לצרף את משפחת חלבי לעמותת "לחופש נולד", וצריך לפרגן למי שעושה דברים שמקודשים בחיינו, ערך עליון בתוכנו. עמיר גם הקצה משאב גדול מאוד, של 10 מיליון דולר, למידע שיתקבל בעניינו של מג'די חלבי. אני חושב שהדבר הזה לא מספיק, צריך לעשות עוד, אבל אני רוצה לומר לאמא, פהמיה, שהיא הסובלת והעומדת בפרונט בסבל הזה. אין לי ספק. היתה לי אמא, היו לי אחים שהלכו לעולמם במערכות ישראל. הייתי גם קצין שחוזר פעם בשבוע, פעם בשבועיים הביתה, ואמא שלי לא היתה ישנה, אדוני היושב-ראש, ואני יכול לומר, ואין לי ספק בזה גם, שפהמיה לא ישנה שש שנים, כי אני יודע מה זה להיות בסיטואציה הזאת. אנחנו נעשה הכול, ונמשיך לפעול. אנחנו נעשה כדי שנדע איפה מג'די נמצא. משפחת שליט, אדוני היושב-ראש, יודעת פחות או יותר באיזה כיוון נמצא הבן שלה, ומשפחת חלבי לא יודעים לאיזה כיוון להסתכל. זה דבר טראומטי שאין כמוהו. אני מבטיח לך, אבו מג'די, ולך, אום מג'די, כמו שאומר היושב-ראש, שכל מי שנמצא בבית הזה ימשיך לעשות. נכון, כמו שאמר היושב-ראש, יכולים לחשוב שיש פה דברת, אבל אנחנו אתך בנשמה, ברגש, בכל דבר שנמצא בתוכנו. אני בטוח שאם נמשיך להתאמץ בוא תבוא התקווה ונבשר לך אותה, בעזרת השם, בהקדם. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. אינשאללה. אני מזמין את חבר הכנסת מגלי והבה, ואחריו – את חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריהם – את שני שרי הביטחון, עמיר פרץ ושאול מופז. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, משפחת מג'די חלבי היקרה, האמא פהמיה, הסבתא רושדייה, והאבא נזמי, אורחים יקרים ומכובדי כולם, כפי שציינו חברי, מחר יחול יום השנה השישי להיעלמותו של החייל מג'די חלבי. ליוויתי את המשפחה כל פרק הזמן הזה, אבל אי-אפשר לתאר את גודל המועקה והתחושה הקשה של משפחת מג'די חלבי כל יום, שעה-שעה, ובמיוחד הקושי הגדול שאין תשובה, אין מידע, אין סימן. חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, התרגשתי מאוד לראות את הסבתא – מכל האירועים שעברו, פעם ראשונה שראיתי אותה נמצאת כאן, והיא נותנת לנו את התחושה שאסור לנו לוותר – לעשות כל מאמץ להגיע למידע על גורלו של מג'די. כולנו מגויסים לעניין הזה. בזה, אדוני היושב-ראש, שאנחנו מעלים את הנושא הזה כאן, מעל בימת הכנסת, כל שנה, זו ההזדמנות להזכיר לכולם שעדיין נעדרים לנו שישה חיילים, וחייל שבוי, גלעד שליט, שאנחנו יודעים היכן הוא נמצא ואיפה הוא נמצא. אני יכול להגיד – כמעט מייצג כל מי שנמצא כאן, שמוכנים לשלם הכול כדי שגלעד שליט יחזור לביתו בשלום. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זו ההזדמנות לציין את פועלם של שרי הביטחון לשעבר; את חבר הכנסת שאול מופז – ואני מציין בכוונה, במיוחד, את התמיכה שלך בעמותה "לחופש נולד" – וגם את פועלו האדיר של חבר הכנסת עמיר פרץ, שהרים את המשפחה הזאת על נס והיה מוכן לעשות הכול, מתחילת הדרך, ברגע שהוא נכנס לתפקידו והבין את משמעות היעדרותו של החייל. חברי חברי הכנסת, זו ההזדמנות גם להגיד בקול רם שאני מוחה על התנהלותו של שר הביטחון הנוכחי, שיכול בהחלט למצוא זמן לבוא להיות אתנו ולייצג את מערכת הביטחון, שיקרה לכולם. ואת המחאה הזאת אני אעביר לו גם באופן אישי. זו ההזדמנות להודות למשפחת חלבי העומדת בכל התלאות שהיא עוברת, ונחזק את ידיהם, ונפעל תמיד לצדכם, עד שתגיע הגאולה – לנו, ולכם בעיקר, ונדע היכן ואיפה נמצא מג'די. זו ההזדמנות להודות לעמותה "לחופש נולד" על כל פעילותה, ובעיקר למי שעמד בראשה, ידידי האלוף איל בן דוד. זו ההזדמנות להודות לך על כל מה שאתה עושה ומקדיש בנושא הזה. <השר יוסי פלד:> בן ראובן. <מגלי והבה (קדימה):> בן ראובן. אני מתנצל אם טעיתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא נמצא כאן, ביציע האורחים. <מגלי והבה (קדימה):> נמצא כאן. ותודה לחברי ומפקדי יוסי פלד, שתיקן, המפקד של שנינו, בעצם, ששעות רבות בילינו יחד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אזרחי ישראל רואים אותו עכשיו בטלוויזיה. <מגלי והבה (קדימה):> בהחלט. לא ניתן להתנהל מולם בצורה כזאת. אנחנו נפעל לתת לכם כל מה שמגיע, כי אתם באמת אלה שהולכים לפני המחנה ועושים לילות כימים על מנת שנדע את גורלם של כל נעדרי צה"ל ושבוייו. מי ייתן, אדוני היושב-ראש, ומהר מאוד יחזור אלינו גלעד שליט, בעיקר כיוון שאנחנו יודעים איפה הוא, ונדע יותר על גורלם של נעדרי צה"ל, ובעיקר על החייל שלנו, החייל של כולם, מג'די, שיחזור אלינו ואל משפחתו. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת חמד עמאר על מנת לשאת דברים, ואחריו – את חבר הכנסת עמיר פרץ. יסיים השר לשעבר שאול מופז, שבזמן תפקודו כשר נעלם מג'די. בבקשה, אדוני. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השרים, משפחת הנעדר מג'די חלבי היקרה, אל-משאיח' אל-אפאדל, ראשי מועצות, ראש המועצה, אורחים, חניכי תנועת הנוער הדרוזי שמלווים את המשפחה לאורך כל הדרך, היום אנו מציינים שש שנים להיעדרו של החייל מג'די חלבי. מג'די חלבי היה חייל דרוזי בצבא והוא נעדר מאז 24 במאי 2005. בפעם האחרונה נראה מג'די בדאלית-אל-כרמל. הנסיעה מהבית שלו לבסיס שלו היא של שעה או פחות משעה, אדוני היושב-ראש. זה כבר נמשך שש שנים. שש שנים שהמשפחה חיה באי-ודאות, לא יודעת מה עלה בגורלו של מג'די. והקושי הרב לחיות באי-ודאות – לא כל אחד יכול להרגיש ולדעת יותר מאשר המשפחה שמחכה בתקווה שהבן יופיע, ידפוק על הדלת וייכנס. מג'די גדל בחיקה של משפחה אוהבת שראתה אותו מסיים את השירות הצבאי, ממשיך את לימודיו ומקים משפחה משלו, אך טרם זכתה לראותו עושה כן. גם היום המשפחה מלאת תקווה שמג'די עודנו חי ועתיד לחזור אליה. אני רוצה להגיד כאן, אדוני היושב-ראש, בתקשורת המקומית – הצלחנו רבות. תשאל, כל דרוזי מכיר את הסיפור של מג'די חלבי. אבל בתקשורת הארצית לא היתה לנו הצלחה; לא הצלחנו להגיע לתקשורת הארצית. אני מקווה שבעזרת הכנסת ובעזרת הממשלה נצליח להגיע לתקשורת הארצית ונצליח להביא את הסיפור של מג'די לכל בית ובית בישראל. בטוחני שמלאכת החיפוש לא היתה ואינה קלה, אך כבר אירעו בעבר מקרים שבהם לאחר שנים חברו להם רסיסי מידע שיצרו קצה חוט שהוביל לגילוי האמת. אני רוצה לתבוע כאן מכל הגופים הממונים, ובראשם צה"ל, שירותי הביטחון והמשטרה, להעמיד את נושא היעדרותו של מג'די בראש סדר העדיפויות, ולהמשיך לחפש אחר אותם רסיסי המידע והראיות תוך שיתוף פעולה מרבי ביניהם ולעשות כל שניתן כדי להחזיר את מג'די הביתה. למשפחה, אנו חבים לכם זאת מבחינה מוסרית. סולם הערכים שאנו שואפים לחיות לפיו אינו מאפשר אחרת. מג'די היה חייל לובש מדים, והוא לקח על עצמו סיכונים בהיותו איש צבא, ולכן הממשלה, המדינה, הצבא, צריכים לעשות הכול על מנת להחזיר אותו הביתה בריא ושלם. אני רוצה לחזק מכאן את ידי המשפחה בציפייה ליום שבו הבן ישוב לביתו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אינשאללה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> מבין אני ללבכם ויודע שאין צער ודאגה רבים יותר מאשר הדאגה לילדינו. על כן כולי תקווה שבמאמץ משותף וסבלנות נדאג להחזיר את מג'די חלבי הביתה בריא ושלם בהקדם האפשרי. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת חמד עמאר. אני מזמין את חבר הכנסת ושר הביטחון לשעבר עמיר פרץ, ואחריו – שאול מופז שיסיים את מסכת הנאומים. <עמיר פרץ (העבודה):> בני העדה הדרוזית כולם, משפחת דאלית-אל-כרמל, משפחת חלבי, נזמי ופהמיה היקרים, אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, שר הביטחון לשעבר, מכובדי כולם, כולנו משרתי ציבור, כולנו עוסקים בסוגיות רבות ורגישות, אך לא בכל יום נקלעת לפתחנו סוגיה רבת משמעות שההכרעה בה יוצרת תשתית לנייר לקמוס ערכי של שוויון בין בני-אדם באשר הם, ובוודאי כאזרחי ישראל החיים במדינה יהודית ודמוקרטית. תמיד יישמעו הטענות על תקדימים ועל חוסר הבחנה בין המשרתים בצה"ל ועוד טענות אחרות כבדות משקל. ברגע כזה כל מי שעומד בפני הכרעה צריך להעמיד לנגד עיניו את מה שחשוב באמת. בסוף שנת 2006 נדרשתי לאשר תקציב חדש לעמותה "לחופש נולד". עמותת "לחופש נולד" הוקמה כדי לשמש מנוף נוסף בחיפושים אחרי נעדרי צה"ל. באותה עת רשימת הנעדרים כללה את רון ארד, יהודה כץ, זכריה באומל, צבי פלדמן וגיא חבר. חלקם צורפו לרשימה רק לאחר מחלוקת ומאבקים משפטיים מיותרים שגרמו צער רב למשפחות. לצערי הרב, גם במקרה הזה היתה התנגדות של גורמים רבים לצירופו של מג'די חלבי לרשימה. אני לא קיבלתי את הטיעונים והוריתי לצרפו לרשימה. היום נמצא ברשימה גם גלעד שליט. כולנו יודעים שאין להשליך את יהבנו רק על עבודתה של העמותה, אך בעמותה נעשית עבודה חשובה ביותר, חלקה גלויה וחלקה אינה גלויה. בהחלטתי באותה עת לצרף את מג'די חלבי לרשימה היה בבחינת מסר חד-משמעי כי מדינת ישראל רואה את לוחמיה כולם כבנים שווים, בלי כל הבדל של דת, גזע או מין. זה היה גם מסר ממני כשר ביטחון לעדה הדרוזית שמקריבה מדם בניה היקרים למען מדינת ישראל. פגשתי אותם, את הלוחמים הדרוזים, בהזדמנויות רבות בכל שדרות הפיקוד והלחימה, וכל מפגש כזה רק העצים את הערכתי הרבה אליהם – הערכה שלה הם ראויים מכל אזרחי ישראל. זה בוודאי היה גם מסר למשפחת חלבי, לנזמי ופהמיה, לאחים ואהיל, אדם ועיסאם – מסר שיבהיר כי מדינת ישראל תעשה הכול להמשיך ולפעול לאיתורו והחזרתו של מג'די הביתה כמו שתפעל למען הנעדרים האחרים. אני רוצה לברך את משפחתו של מג'די על הפעולות שהם מארגנים במשך כל השנים. לפעולות האלה יש מסרים רבים: האחד, לחזק את המודעות, להמשיך ולחפש ולהשקיע את כל המאמצים להחזיר את מג'די הביתה; השני, להמשיך ולחזק את מדינת ישראל; השלישי, לקרוא לנוער הדרוזי להמשיך להתגייס לצה"ל. המסר שמגיע ממשפחת חלבי הוא מסר עם תוקף מוסרי עצום, כי הוא מסר של אנשים שלבם ונפשם כואבים, אך הם נשארים זקופי קומה וגאים. לצערי, בחודשים האחרונים נקלעה עמותת "לחופש נולד" למחלוקת מיותרת שאיננה מובנת כלל וכלל. שר הביטחון הקים ועדה שתבחן את פעילותה של העמותה, והמסקנות המתגבשות שם, כפי שפורסמו באתרים שונים, יכולות להיות קשות מאוד עבור העמותה ועבור המשפחות. המגמה להותיר בידי העמותה רק את הטיפול במשפחות ולהעביר את הטיפול בנעדרים למערכת הביטחון – מגמה זו אינה ראויה לדעתי, מכיוון שהעיקרון הגדול הטמון בפעילות העמותה הוא בראש ובראשונה עצמאותה ויכולתה לבצע פעולות יצירתיות שאינן מתקיימות במערכת רגילה. אני יודע כי יקומו כאלה שישאלו: ומה עם מבחן התוצאה? מדוע לא מצאו אף אחד? שאלה נכונה בדרך כלל, בנושאים אחרים, אבל לא במקרה הזה, כי המקרה שעומד לפנינו דומה לקודחים המחפשים מים חיים ויכולים לקדוח שנים, ורגע לפני פריצת המים החיים הם מתייאשים ונוטשים את הקידוח. וייתכן שאנחנו רגע לפני פריצת המים החיים, אולי למשפחה אחת, אולי ליותר, אך גם אם יהיה זה למשפחה אחת – דיינו, כי הציפייה לאותם מים חיים שאולי יפרצו יום אחד היא התקווה המחזיקה את המשפחות חזקות ונחושות להמשיך ולהאמין. אני פונה לשר הביטחון ולראש הממשלה, אנא, הסירו ידיכם ממפעל זה, תנו לו להמשיך לפעול, אל תפגעו בתקוות המשפחות ובהמיית לבן. אני מנצל במה זו כדי להעביר מסר לכל מי שמקשיב, זה חלק מפעולתה של העמותה, כל אזרח וכל אדם ברחבי העולם צריך לדעת כי עומדים 10 מיליון דולר כפרס למי שימסור מידע אמין שיביא אותנו לאחד הנעדרים. אני פונה ומקווה כי מקשיבים לנו גם בישראל וגם מעבר לים, ואולי יקרה הבלתי-צפוי ומישהו יעביר מידע. אני רוצה לסיים ולחזק שוב את כל משפחות הנעדרים, אך היום באופן מיוחד את משפחת חלבי, שאתם התפתח לי קשר בלתי אמצעי, בכל דרך ובכל יום. משפחת חלבי, הנמצאת אתנו היום, גם אני וגם כל מי שרואה אותנו ונמצא כאן, נושא יחד אתכם תפילה כי יבוא יום ומג'די יחזור הביתה בשלום. אני מביע את מלוא הערכתי למשפחה על עמידתכם האצילית, הגורמת להשתאות של כבוד והערכה. מדינת ישראל צריכה לחזק אתכם, לחבק אתכם ולהוקיר אתכם. היו חזקים, כולנו אתכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לעמיר פרץ. אני מזמין את שר הביטחון לשעבר, חבר הכנסת שאול מופז, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון דהיום, לומר דברים. <שאול מופז (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, משפחת מג'די, נזמי ופהמיה, השיח'ים הנכבדים, נכבדי העדה, ידידינו בני העדה הדרוזית, אני רואה כאן את משפחת גולדווסר, ראש עיר הכרמל לשעבר, ידידי אכרם חסון; ראש המועצה של דאליה היום, ידידי נאסר א-דין; האלוף איל בן ראובן; המזכיר הצבאי של הנשיא, תת-אלוף חסון חסון, אורחים נכבדים, היעדרותו של מג'די היתה בעת תקופתי כשר הביטחון. יצא לי, בשנות שירותי הארוכות, כ-40 שנה בצה"ל ובמערכת הביטחון, לקבל בשורות איוב, זו היתה אחת מהן – לשמוע על היעדרותו של חייל ולדעת שבאותו רגע חשך עולמה של המשפחה וכל תקוותה היא במידע, סימן ואות שיש למה לצפות. אלה רגעים קשים לכל מי שנושא באחריות, אבל רגעיהם של ההורים והקרובים קשים הרבה יותר. המאמצים שנעשו, ואני מקווה שהם גם נעשים היום, חייבים להיות מלאים, רציפים ובלתי פוסקים. המאמצים הללו נכונים לגבי כל אחד ואחד מנעדרינו ושבויינו. במסגרת המאמצים הללו לא נחסכו לא תקציבים, לא שעות מחקר ולא מאמץ או מאמצים – שאיננו יכולים לפרוס את כולם כאן והיום. בין יתר המאמצים היתה הקמת העמותה "לחופש נולד". זאת היתה בקשתה של בתיה ארד, זיכרונה לברכה, ממני כרמטכ"ל, ולא יכולתי לעמוד בפני בקשתה, וידעתי שהיא נכונה, שבכל תקציב אפשרי, הלוואי שנקבל את אותה ידיעת זהב, את אותו רסיס מידע אחד שיכול להחזיר מי מהבנים שלנו הביתה. אני מסכים לדבריו של ידידי חבר הכנסת עמיר פרץ בדבר הנכונות, ההכרח והצורך להמשיך לקיים את העמותה הזאת, ולא מזמן ביקרתי שם כדי לעודד את האנשים להמשיך במאמציהם – ביקרתי שם כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון – ואני מאמץ את ידיהם להמשיך לחפש כל רסיס של מידע כדי להשיב את הבנים. ואסור בשום פנים ואופן – ואני אומר את זה כאן מעל במת הכנסת – אני, כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, לא אסכים שייגעו בתקציב הזה, והמאמצים הללו יימשכו, כי לעולם אי-אפשר לדעת באיזה ערוץ אפשר וצריך להביא את אותה פיסת מידע שתחזיר את בנינו. הימים הם ימים של שינויים גדולים מאוד באזור שבו אנחנו חיים. אלה ימים היסטוריים של שינוי. מצד אחד יש תקווה גדולה שהשינויים הללו יובילו למציאות טובה יותר, אבל עם זאת יש גם סכנות, ויש גם הכרח לעמוד על המשמר. כל השינויים הללו שמתרחשים באזור שלנו, אסור להם להפחית, ולו כמלוא הנימה, מהמאמצים הגדולים שאנחנו חייבים לעשות כל יום וכל שעה להחזיר את בנינו. והיום אנחנו כאן יחד עם המשפחה שמצפה בכיליון עיניים זה שש שנים לקבלת מידע ולחזרתו של מג'די הביתה. המשפחה הזאת היא משפחה אצילה, יצא לי להכיר אותם – לא אחת. אני חושב שהדרך שבה הם כואבים את הכאב יום-יום, שעה-שעה, הלילות הארוכים, חוסר המידע והמציאות הטופחת מדי יום מחדש על פניהם – על כך שצריך עוד סבלנות, צריך עוד אמונה, ומי ייתן והמידע הזה אכן יגיע. החוב של כולנו הוא חוב מוסרי וערכי. אנחנו חייבים לעשות את כל המאמצים להביא את אותו מידע ולהפוך אותו לדרך פעולה להשבת הבנים. וכשם שבני העדה הדרוזית משרתים בצה"ל כשווים בשווים – בכל התחומים, בכל התפקידים – ואיננו יכולים לספר כאן את כל מגוון התפקידים שבני העדה עושים בצבא-הגנה לישראל ובמערכות הביטחון – כך גם המאמצים להשבתו של מג'די חייבים להיות עליונים, בכל קנה מידה. אני מקווה ואני רוצה להאמין שאכן המאמצים האלה נמשכים באופן שאינו משתמע לשתי פנים גם ברגעים האלה, שאנחנו מתכנסים כאן בכנסת ישראל. הנושא הזה חייב להיות על סדר-יומה של המדינה כל יום וכל שעה, ומי ייתן שאותה ידיעת זהב, אותו ערוץ פעולה שיוביל להשבתם של הבנים, אכן יגיע במהרה, ונקיים את הפסוק "ושבו בנים לגבולם". <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשאול מופז. אנחנו נפרדים מהנכבדים וממשפחת חלבי, ואנחנו מקווים לראות אתכם בשמחות ובבשורות טובות. הכנסת סיימה את הדיון בנושא זה, ואנחנו נמשיך בסדר-היום כאשר יחליף אותי סגן היושב-ראש מגלי והבה. היו ברוכים. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה לסגן מזכיר הכנסת, בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011; הצעת חוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם (תיקון מס' 8) (איסור התקשרות), התשע"א–2011. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון) (סמכות חיפוש לשוטר לשם מניעת אלימות), התשע"א–2011; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 16) (גמול והחזר הוצאות לחברי המועצה וועדותיה), התשע"א–2011, והצעת חוק "גלי צה"ל" – שידורי רדיו של צבא-הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לסגן המזכיר. <הודעת הממשלה על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד> <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, על החלטתה להעביר את שטח הפעולה של הפיקוח על דמי הפיקדון שגובים ספקי הגז בעד מכלי גז פחמימני מעובה וציוד מושאל ממשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה למשרד התשתיות הלאומיות. כמובן, אני מזמין את שר התשתיות הלאומיות למסור את הודעת הממשלה. בבקשה. כמובן, צריך להזכיר שאין דיון והצבעה, רק הודעה של השר בשם הממשלה, שהוא השר הממונה על הנושא הזה. בבקשה. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר את שטח הפעולה של פיקוח על דמי הפיקדון שגובים ספקי הגז בעד מכלי גפ"מ – גז פחמימני מעובה – וציוד מושאל ממשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה למשרד התשתיות הלאומיות. בהתאם לסעיף 9(א)(11) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, הממשלה מבקשת להביא החלטה זו לידיעת הכנסת. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לאדוני שר התשתיות הלאומיות גם על ההודעה, וכפי שאמרתי, אין דיון ואין הצבעה. <הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 3) (איסור הפליה מטעמים של ארץ מוצא), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/381).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 3) (איסור הפליה מטעמים של ארץ מוצא), התשע"א–2011, של חבר הכנסת אלכס מילר. יציג לנו את הצעת החוק חבר הכנסת אלכס מילר, ולאחר מכן – כמה מחברי הכנסת נרשמו להתדיינות בקריאה ראשונה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, ברצוני להעלות להצבעה בקריאה ראשונה הצעת חוק שמדברת על דבר שהיה נשמע או נראה מאוד הגיוני – איך בשנות האלפיים תהיה במדינת ישראל אפליה על רקע מוצא. אבל מה שאנחנו רואים בשטח, מה שאנחנו רואים בפועל בבתי-ספר בכל מיני מקומות בארץ, זאת פשוט שערורייה אחת גדולה. אפשר לתת כמה דוגמאות לכך. בפתח-תקווה, בכל שנה אנחנו נתקלים בסיפור כזה או אחר, רגולציה סמויה של ראשי רשויות של תלמידים, של ילדים לבתי-ספר מסוימים, שמבחינתם, נוח להם שהם יהיו שם, נוח להם שילמדו שם, הם לא רוצים שתהיה אינטגרציה בחברה הישראלית, במערכת החינוך, שהיא מערכת חינוך שבאה לשלב, ולא לנתק. איך אפשר לדבר בשנות האלפיים על כך שילדים בעצם נקלעים בעל כורחם למצב אבסורדי לגמרי, שכשהם מגיעים לבתי-ספר, רוצים להירשם, אומרים להם: זה לא המקום בשבילכם, לכו למקום אחר, ונותנים לכך כל מיני טיעונים מאוד מוזרים – למשל שהם לא נמצאים בשכונה נכונה, שהם לא נמצאים בכיתה נכונה, שהם לא מספיק חכמים כדי שהם יהיו שם, נותנים להם כל מיני מבחנים. אני חושב שהגיע הזמן באמת שאנחנו נסיים את הסאגה הזאת, ובאמת כל אותם תלמידים שעולים ארצה יוכלו ללמוד במערכת החינוך שמגיעה להם, ולא כל ראש עיר יחליט, על-פי דעתו האישית, איפה הם ילמדו. ורק עוד דוגמה אחת, אדוני היושב-ראש: אנחנו מציינים השבוע את יום אמנות העולים בכנסת. אולי ראיתם, בקומה השלישית יש תערוכה גדולה של אמנים עולים, ומחר אנחנו נציין בוועדת החינוך את הגאווה הישראלית על כל מה שהביאה העלייה לישראל – את האמנות, התרבות, אמנויות הבמה, וזה מה שקורה בפועל. כל אותם אלה שמנסים לצייר את העלייה בדרך מאוד לא מכובדת, בדרך של איזו עלייה כלכלית, ושמענו על כך כל מיני הצהרות מאנשים שונים במערכת – אני חושב שבדיוק אלה הדברים שמצביעים על כך, מה בדיוק הביאה ותרמה העלייה הזאת. יושב פה חבר הכנסת מולה, וגם הוא יכול לבוא ולהגיד עד כמה קשה היום להשתלב, עד כמה כל ילד זקוק לסיוע מיוחד כשהוא מגיע לישראל, ועד כמה החשיבות של התרומה של מערכת החינוך ושיתוף הפעולה שלה עם השלטון המקומי לעתיד של אותו ילד שמגיע לישראל. ואם יש כאלה שרוצים לנצל את הפרצה בחוק שמצביעה על כך שיש להם אפשרות לעשות לאותם ילדים רגולציה – אני חושב שדווקא החוק הזה, לפחות בעניין המסוים הזה, יכול לפתור את הבעיה. אני מקווה שאנחנו כבר במושב הזה נצליח לאשר את החוק בקריאה שנייה ושלישית, ונבשר בשורה לכל אותם ילדים שנמצאים בארץ כעולים ואלו שרוצים להגיע בעתיד לישראל. <היו"ר מגלי והבה:> עדיף לסיים לפני 1 בספטמבר. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> כן. אז אני אומר: אני מאמין שכבר במושב הזה נצליח לסיים ולהעביר את החוק. החוק נדון אצלי בוועדה. יש תמיכה מלאה בכך של משרד החינוך. כל אותם ילדים שרוצים להגיע לישראל, הבשורה מבחינתם היא שהם יוכלו ללמוד כאן כמו כל ילד אחר, ואף אחד לא ייקח את החוק לידיו ויעשה להם רגולציה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אלכס מילר, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט. נרשמו להתדיינות בקריאה ראשונה: חבר הכנסת שלמה מולה, ואחריו – חבר הכנסת גדעון עזרא. כן, בבקשה. אני מזמין את חבר הכנסת שלמה מולה. בבקשה. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר החוץ – אני גם רואה אותו – אני קודם כול רוצה לברך את יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, את ידידי הטוב אלכס מילר, על היוזמה. אני חושב שהצעת החוק הזאת היא הצעת חוק מוצדקת, וכפי שציינת, אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, לאו דווקא פתח-תקווה בלבד; אנחנו עדים אפילו לפסיקות בית-המשפט בעניין הפרדה בתוך בית-הספר – בין אשכנזים לספרדים. אפילו אחרי פסיקת בית-המשפט יש כאלה שמצפצפים על פסיקות בית-המשפט העליון. אם יש כאלה שלא הבינו דרך פסיקות בית-המשפט, אולי יבינו דרך חקיקה מפורשת, החקיקה שתיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, אנחנו מציינים השבוע 20 שנה ל"מבצע שלמה" וקרוב ל-30 שנה ל"מבצע משה". שני המבצעים האלה היו מבצעים הירואיים, שעם ישראל, אלה שעשו את המבצע, גם אלה שהחליטו על המבצע, יכולים להיות גאים בהם. אבל תראה את תיאטרון האבסורד – אחרי 20 שנה אנחנו נזקקים לתיקון חוק, כי לא מאפשרים לילדים להיקלט בבית-ספר בגלל צבע עורם. זה מאוד עצוב. האמת היא, זה מאוד עצוב. אבל אם יש כאלה שלא הבינו בדרך המקובלת, טוב שאלכס מילר, חבר הכנסת אלכס מילר, יזם את התיקון לחוק. האמת היא, בוויכוח החד שהיה באור-יהודה, בפתח-תקווה, כמו בכמה ערים נוספות, כמה ראשי ערים אמרו: אנחנו לא רוצים את יוצאי אתיופיה. אנחנו ניסינו לדבר אתם אפילו מה שנקרא בדרך המלך, לבוא ולהגיד: למה אתם מנהלים את המאבק שלכם על גבם של ילדים, על גבם של אותם ילדים בגלל ארץ מוצאם? יהא הוויכוח אשר יהיה, אם ויכוח כלכלי, אם ויכוח – האם בית-הספר הזה יכול לקלוט תלמידים עולים מאתיופיה כן או לא – אנחנו לא הצלחנו למצוא הסבר הגיוני, כולל בדיונים שהתקיימו כאן בכנסת. דרך אגב, אדוני היושב-ראש, מדובר לאו דווקא רק בילדים שבאו כעולים. מדובר בילדים שנולדו בישראל כילדי עולים. אם אני מדבר על "מבצע שלמה", מבצע שלמה היה לפני כ-20 שנה, זאת אומרת, אלה שנולדו כאן אחרי שנתיים הם כבר בני 18. לכן, תיאטרון האבסורד הזה זועק לשמים. טוב עשית, חבר הכנסת אלכס מילר, שהבאת את החקיקה. אנחנו נעשה הכול לסייע לך. יש קונסנזוס בבית הזה, אבל אם צריך לקיים דיונים ולהביא אפילו מומחים, אנחנו נשמח לסייע. ואני מברך אותך על היוזמה. אני מקווה שהכנסת תאשר את הצעת החוק. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת שלמה מולה. אני מזמין את חבר הכנסת גדעון עזרא; הוא אחרון המתדיינים. לאחר מכן נעבור להצבעה. בבקשה, אדוני. <גדעון עזרא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אלכס מילר, אני בהחלט תומך בהצעת החוק שלך, אבל הצעת החוק שלך היא רק תחילת הדרך במה שצריך לעשות. באותן נקודות שאנחנו מאתרים שיש אפליה כזאת או אחרת ובהיותך יושב-ראש ועדת החינוך צריך להמשיך – ושהמורים הטובים ביותר יהיו במקומות שצפויים לאפליה הכי גדולה. נדמה לי שיש מרחק גדול מאוד בין מה שקורה בשאלות פשוטות מאוד שאתה שומע אותן. אני מוכרח להגיד שבמערך הדתי-לאומי רמת הלימודים הרבה הרבה הרבה יותר גבוהה מאשר במערך הכולל. אני לא מדבר – באופן כללי אני אומר. והסיבה היא הנכונות של המורים, לפי דעתי, והחינוך של הילדים מהבית. אלו שני דברים שצריך לעבוד עליהם על מנת ליצור תמונה יותר טובה של החינוך. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת גדעון עזרא. ניתן לך להגיע למקום ונעבור להצבעה. מי מחברי הכנסת שרוצה להצביע – לשבת במקומו, בבקשה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 3) (איסור אפליה מטעמים של ארץ מוצא), התשע"א–2011, של חבר הכנסת אלכס מילר. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 3) (איסור הפליה מטעמים של ארץ מוצא), התשע"א–2011, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 11, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 3) עברה, והיא תועבר לוועדת החינוך, התרבות והספורט להכנתה לקריאה שנייה וקריאה שלישית. <הצעת חוק מרכזי ההנצחה לזכרם של מנחם בגין ויצחק רבין (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/381).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בהצעת חוק מרכזי ההנצחה לזכרם של מנחם בגין ויצחק רבין (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, של חבר הכנסת יריב לוין, יושב-ראש ועדת הכנסת – קריאה ראשונה. אני מזמין את חבר הכנסת לוין להציג לנו את הצעת – סליחה, אתה מציג לנו את ההצעה? נכון, אף שרשום פה אלכס מילר אני תיקנתי בלי שאני אשאל אפילו. בבקשה, חבר הכנסת לוין. <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, הצעת החוק הזו היא פרי בקשה שהגיעה אלי גם ממרכז יצחק רבין וגם ממרכז מורשת מנחם בגין ונועדה לבצע שני תיקונים בחוקים שעל-פיהם פועלים המרכזים האלה. התיקון הראשון נוגע לכך שבמרכזים האלה פועלים מוזיאונים, שבעצם מתארים את סיפור חייהם ומנציחים את פועלם של שני האישים האלה. בהגדרות הקיימות בחוקים היום אין ולא מופיעה המלה "מוזיאון", ולמעשה הם לכאורה מפעילים את המוזיאון שלא על-פי המנדט שניתן להם על-פי החוק ולכן נתבקש התיקון הזה. אגב, אני מבהיר, כמובן, שהאישור הזה שאנחנו נותנים במסגרת החוק להקים מוזיאון איננו בא במקום התהליך שהמרכזים יצטרכו לבצע, אם ירצו, כדי לקבל הכרה כמוזיאון מוכר אם מי מהם יהיה מעוניין בזה, אבל זה יאפשר להם להמשיך בפעילות החשובה שהם מקיימים בתחום הזה. השינוי השני הוא שבמרכזים האלה, על-פי החוק הקיים, כהונת חברי המועצה שלהם ויושבי-ראש המועצות הוגבלה לשלוש תקופות כהונה. הדבר הזה, שהוא עיקרון נכון בדרך כלל, איננו מתאים למקרים האלה, משום שהמועצות באותם מרכזים הן מועצות שפועלות ללא תמורה כספית, אבל לחבריהן, בעיקר הוותיקים שבהם, ישנה לפעמים תרומה ייחודית משום שמדובר באנשים שהכירו באופן אישי הן את יצחק רבין והן את מנחם בגין, עבדו לצדם של מנחם בגין ורבין. ומצב שבו בגלל המכשלה הטכנית הזו אנשים שעבדו בצמוד לאותם אישים יצטרכו לפנות את מקומם במועצות איננו נכון, איננו טוב, ויפגע בעבודת המרכזים ובתרומה החיונית של האנשים האלה, בעיקר בשנים האלה, שהן שנים של פיתוח ובניית המרכזים. <היו"ר מגלי והבה:> כן, אדוני, אבל יש פה נקודה. תרשה לי, אם אנחנו מדברים על שלוש קדנציות ואותם אנשים לא יהיו אתנו ואלה שעבדו אתם, ואנחנו נותנים אולי פתח – צריך לחשוב על זה, אני לא אומר לך שתנקוט עמדה – בכל זאת להשאיר את ההגבלה הזאת ואולי לפנים משורת הדין להתייחס לאותם אנשים. כי אחרי כהונה של תשע שנים גם צריך לרענן, להביא דם חדש, להביא אנשים עם רעיונות חדשים. כי מניסיון החיים, אותם אנשים שעושים את אותו תפקיד מעבר לעשר שנים, אתה יודע, ומי כמוך יודע, שכבר זה לא אותו דבר. <יריב לוין (הליכוד):> כן, אני אומר, א. ככלל, אדוני היושב-ראש, אני חושב שזה בהחלט דבר שאפשר יהיה לבחון אותו בהכנה לקריאה שנייה ושלישית. ככלל אני בהחלט תומך בגישה הזאת שאדוני מציג, אבל אני אומר שוב – המקרים האלה הם באמת מקרים ייחודיים, ואני מניח שאם וכאשר ברבות הימים נגיע למצב שלא יהיו עוד עמנו אנשים שהם באמת בעלי אותה היכרות אישית מיוחדת, יכול להיות שאז יהיה באמת מקום לבצע שינוי כזה. אבל מצב, לצורך העניין, שאדם כמו יחיאל קדישאי תיפסק תרומתו בגלל עניין טכני כזה, הוא מצב שבעיני הוא לא נכון ולא טוב. הצעת החוק הזאת נדונה והוכנה לקריאה ראשונה בוועדת החינוך. אני רוצה להודות מכאן ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת אלכס מילר, שבאמת נתן לעניין קדימות ואפשר להביא אותו יחסית במהירות לקריאה ראשונה. הנוסח שמונח בפניכם – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לכל יושבי-ראש הוועדות – – – <יריב לוין (הליכוד):> אני מודה גם ליושב-ראש ועדת החוקה על כך שהוא יודיע לי ברדתי מהדוכן את המועדים שהוא קבע לשתי הצעות נוספות שלי, שממתינות למועד, אבל ללא קשר לעניין הזה אני רוצה לומר שבאותה ישיבה גם באמת גובש נוסח שהיה על דעת משרדי הממשלה הנוגעים בדבר באופן שפתר את הבעיות שהם העלו לשביעות רצון כולם, ואני מקווה שנוכל לקבל היום את אישור הכנסת בקריאה הראשונה ולאחר מכן גם לסיים את חקיקת החוק בקריאה השנייה והשלישית. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין. נרשם לדיון חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, שלא נמצא כאן, לכן – אני אאפשר לך להגיע למקומך. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק מרכזי הנצחה – חברי הכנסת, אם אתם רוצים להצביע, נא לשבת – לזכרם של מנחם בגין ויצחק רבין (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, של חבר הכנסת יריב לוין. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק מרכזי הנצחה לזכרם של מנחם בגין ויצחק רבין (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> תשעה בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק מרכזי הנצחה לזכרם של מנחם בגין ויצחק רבין (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, עברה בקריאה ראשונה ותעבור להכנתה לקריאה שנייה וקריאה שלישית בוועדת החינוך, התרבות והספורט. חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ' באייר תשע"א, 24 במאי 2011, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה לכם. <הישיבה ננעלה בשעה 19:02.>