דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"ט
ישיבה רמ"א
הישיבה המאתיים-וארבעים-ואחת של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, כ' באייר התשע"א (24 במאי 2011)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
עינת וילף (העצמאות): 4
אלי אפללו (קדימה): 5
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 6
אופיר אקוניס (הליכוד): 7
רונית תירוש (קדימה): 8
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 8
אורי אורבך (הבית היהודי): 9
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 10
אריה ביבי (קדימה): 11
ציפי חוטובלי (הליכוד): 13
סעיד נפאע (בל"ד): 14
יואל חסון (קדימה): 14
מירי רגב (הליכוד): 15
רוברט טיבייב (קדימה): 16
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 17
אברהם מיכאלי (ש"ס): 18
שלמה מולה (קדימה): 19
רחל אדטו (קדימה): 19
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 22
יעקב אדרי (קדימה): 22
עפו אגבאריה (חד"ש): 23
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 24
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 26
דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת לחברי משלחת הדיאלוג עם הפרלמנט האירופי 26
היו"ר ראובן ריבלין: 26
הצעות לסדר-היום 29
ציון יום ההוקרה למערך המילואים 29
היו"ר ראובן ריבלין: 29
מירי רגב (הליכוד): 31
איתן כבל (העבודה): 34
שאול מופז (קדימה): 38
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 42
אורי אורבך (הבית היהודי): 47
השר יוסי פלד: 50
השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון: 53
שר הביטחון אהוד ברק: 56
הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 19) (פרסום תשקיף בעיתון), התשע"א–2011 60
ציון פיניאן (הליכוד): 60
הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 28) (תעמולה ברדיו אזורי בבחירות לראשות מועצה אזורית), התשע"א–2011 62
ציון פיניאן (הליכוד): 62
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 63
נסים זאב (ש"ס): 65
הצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011 67
רחל אדטו (קדימה): 67
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 70
נסים זאב (ש"ס): 71
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום יום שלישי, כ' באייר תשע"א, 24 בחודש מאי 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: שביתה בבתי-ספר בפקיעין, של חבר הכנסת חמד עמאר. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אנחנו כמדי יום שלישי, על-פי מצוות התקנון, בנאומים בני דקה. אני מודה לחברים המבקשים להשתתף בדיון. להצביע, כדי שנדע. ראשונת המדברים – חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חבר הכנסת אלי אפללו. בבקשה, גברתי, את יכולה להצביע ואת יכולה גם להתחיל. לכל אחד דקה עד דקה ועשר שניות.
<עינת וילף (העצמאות):>
ראשית, אני רוצה לצרף את ברכותי לציון יום המילואים ואת הברכות לכל הנוכחים. גם הבעתי את עמדתי בוועדה. אני מקווה שיום אחד נראה הרבה יותר נשים בקרב היושבים כאן. אני בהחלט חושבת שרצוי שיגייסו יותר ויותר נשים למילואים.
הנושא שאני רוצה לדבר עליו היום: לפני כמה ימים פורסם תחקיר שדיבר על לחץ שמופעל על מורים בבית-ספר בדרום להעלות ציוני מגן לקראת הבגרות, כדי להגדיל באופן מלאכותי את הזכאות לבגרויות בבתי-הספר. דובר לא על הלחץ שמופעל על המורים, לפעמים מצד הנהלה, לפעמים מצד הורים, אלא על כך שמשנים להם לפעמים את הציונים בלי ידיעתם. פשוט מגישים ציונים יותר גבוהים. זהו עוד אחד מההיבטים המאוד-בעייתיים של הלחץ להעלאת אחוזי הזכאויות לבחינות הבגרות.
מה שהיה עצוב זה שראיינו שם איזה מומחה שאמר שנצטרך לבדוק אם מדובר בתופעה רחבה יותר. אני מודיעה כאן: מדובר בתופעה רחבה, מדובר בתופעה בעייתית, וצריך להפסיק את הטירוף. הזכאות לבחינות בגרות לא יכולה להיות דבר שבעקבותיו מתחילים לרמות. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אפללו, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<אלי אפללו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לברך את אנשי המילואים שנמצאים כאן. היום הזה שעושים לכבודם זה גאווה למדינת ישראל, וזה מקצת ממה שמגיע להם, כי אלו מחזיקים את מדינת ישראל. כל הכבוד, אני מצדיע לכם.
אדוני היושב-ראש, אחרי העלאות מחירים בתחומים מאוד קשים – בדלק, במים – הממשלה החליטה שהמצב הכלכלי של האזרחים במדינת ישראל עדיין טוב מדי כדי להעלות גם את מחירי הביצים ומוצרי החלב שבפיקוח. מדובר אפילו במצב לא הגיוני, שחלב, שמנת, אשל, בכל מוצרי הצריכה הבסיסיים מעלים מחירים בכ-30%. אני שואל פה את הממשלה ואת המדינה ואת מי שמנהל: האם המצב של האזרחים כל כך טוב? בעצם מי שהכי יסבול זה דווקא השכבות החלשות. הרי מי שהמצב הכלכלי שלו מספיק טוב לא ייפגע מזה.
אדוני היושב-ראש, שהממשלה הזאת תיתן את הדין גם על זה מול האזרחים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אפללו. רק תשים לב כל הזמן שלא ייכנסו לקואליציה, כי אז אתה תהיה הממשלה. אני מאזין לרדיו מ-05:00. חבר הכנסת מסעוד גנאים. אדוני, אתה לא תיכנס לקואליציה כנראה. אחריו – חבר הכנסת אקוניס.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בסוף אנחנו יודעים וכולם יודעים שהמערכה על השלום תוכרע במעשים, ולא במלים ובנאומים. שלום עושים בסוף עם הערבים והפלסטינים, ולא עם האמריקנים. לכן, בכל סוגיית גבולות 67' התעקשותו של נתניהו מראה באמת שהוא לא הבין את אמרתו של אובמה, שאמר: העולם נע במהירות. The world is moving fast, very fast. והוא עוד לא מבין כי עם גבולות 67' או בלי גבולות 67' לא יהיה ביטחון לישראל אם לא יהיה שלום אמיתי.
שאלה אחרונה. אני מורה להיסטוריה, נכון, אבל תנו לי להבין – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, אין קריאות ביניים. חברת הכנסת רגב, אין קריאות ביניים.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
במלחמת 48', 56', ישראל הפסידה או ניצחה? נדמה לי שהיא לא הפסידה. היו גבולות 67'? לא היו גבולות 67'. אדוני היושב-ראש, מלחמת המפרץ וכל המלחמות המודרניות הוכיחו ששטח לא נותן ביטחון. העניין הוא שנתניהו רוצה שלום עם הקואליציה והימין ועם ארצות-הברית. הוא רוצה שגבולות ישראל, כנראה, יישארו גבולות מלחמה, שביתת אש, הפרדת כוחות, ולא גבולות שלום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שלום יהיה רק עם מי שרוצה שלום. אם נרצה שלום וערביי האזור ירצו שלום, יהיה שלום. חבר הכנסת גנאים, העיקר שאנחנו נחיה במדינה אחת בשלום וכולם יבינו שאנחנו יכולים לחיות יחד, במדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית.
חבר הכנסת אקוניס, בבקשה. נא לא לקרוא קריאות ביניים, כי אחר כך אנחנו חורגים מהזמן. היום לא אתן לאנשים נוספים לדבר, כי יש לנו יום – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, אני קודם כול רוצה לומר תודה לכל אנשי המילואים. אנחנו פשוט צריכים להודות להם, וגם למארגנת של היום החשוב הזה, חברת הכנסת רגב. תודה רבה לך, גברתי.
אדוני, בעוד כשעתיים יישא ראש הממשלה נאום חשוב בפני שני בתי הקונגרס. זאת הזדמנות טובה לחזק מכאן, מגבעת-רם בירושלים המאוחדת והמשוחררת, את ראש הממשלה שידבר על גבעת-הקפיטול בוושינגטון. אדוני ראש הממשלה מייצג בארצות-הברית את כל עם ישראל, כראש ממשלת ישראל, וגם מי שחלוק על דרכו – אני מוכרח להגיד לך, אדוני, לא ראיתי רבים כאלה בימים האחרונים – ראוי שיאחל הצלחה לראש הממשלה בשליחותו החשובה. כאשר ראש הממשלה יחזור – יעביר את כל ביקורתו ככל העולה על רוחו. אבל מעניין אותי, אדוני, אם תהיה גם ביקורת על התפיסות הבסיסיות ביותר.
חבר הכנסת גנאים, אנחנו כאן בזכות ולא בחסד, לא בחסד שלך, ואפילו לא, אדוני היושב-ראש, בחסדו של נשיא ארצות-הברית ברק אובמה. אנחנו כאן 4,000 שנה בקווי 67', וקווי 47'.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא קוראים קריאות ביניים, חבר הכנסת מולה. עכשיו אני אצטרך לתת לו עוד חמש שניות. אין קריאות ביניים. נא לסיים.
<אופיר אקוניס (הליכוד)>
אני רוצה לומר שאנחנו נהיה כאן בגבולות רחבים עוד שנים רבות. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת רונית תירוש, ואחריה – חבר הכנסת אריה אלדד.
<רונית תירוש (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אני בהחלט רוצה לברך את נציגי המילואימניקים. אני שמחה שאנחנו כאן בבית-המחוקקים דואגים גם לזכויותיהם. אבל באותה נשימה אני רוצה להזכיר, בימי שלישי, דווקא את הצבא הסדיר, ובתוכו את גלעד שליט, שנמצא בשבי כבר 1,794 ימים.
היום פגשנו את נציגי הפרלמנט האירופי וביקשנו גם מהם שיתמידו במשימתם יחד אתנו על מנת לדרוש את שיבתו במהרה.
וברשותך, לנושא אחר שמציק לי, כמו לרבים אחרים. היום שמענו על התוספות השכר האדירות שקיבלו רבנים – רבני מועצות, יישובים, ערים. ואני תוהה. אם לאוצר יש כל כך הרבה כסף, והוא נותן ברוחב לב כל כך הרבה כסף לרבנים – שכבודם במקומם מונח, ואני בהחלט מכבדת את תרומתם וחשיבותם, אבל לא יכול להיות שאנחנו נזניח ונזנח את הרופאים, שהם אלה שדואגים לבריאותנו ולחיינו. לא יכול להיות שיד אחת אנחנו נפתח ברוחב לב וניתן לרבנים, וביד שנייה, ביד קמוצה מאוד וקפוצה, אנחנו מדשדשים במשא-ומתן עם הרופאים מתוך מטרה להשכיח – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים.
<רונית תירוש (קדימה):>
אני מסיימת – להשכיח אותם מפני הציבור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחברת הכנסת תירוש. חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. בבקשה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, תודה. תודה למערך המילואים. רק הודות לכם אנחנו יכולים לשבת בבית הזה תחת הדגל הזה ולדבר בפרלמנט של מדינת היהודים בשפה העברית. בלעדיכם זה לא היה קורה.
היום עתיד ראש ממשלת ישראל לדבר בפני הקונגרס האמריקני, וגם בהנחה שהוא לא יוסיף על הנזק שכבר גרם בנאומו כאן ביום הרצל לפני שבוע, ולא יוסיף על ההכרה במדינה פלסטינית עם שמירה על גושי התיישבות, יש להניח שמדינה פלסטינית תהיה בנאומו.
היום, ולכבוד יום העצמאות הירדני החל מחר – חג שמח – הגשנו עצומה לשגרירות ירדן שאומרת שכבר יש בעולם מדינה פלסטינית אחת, והיא בירדן, ואנחנו מבקשים מהמלך עבדאללה להכריז על מדינתו כמדינת הלאום הפלסטיני. תהליך דומה מתרחש בעשר ערים בעולם היום, מסן-פרנסיסקו, וושינגטון ועד מוסקבה, ואני מקווה שהעולם ידע שיש תוכנית אלטרנטיבית. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
על השנייה. תודה רבה. חבר הכנסת אורי אורבך, ואחריו – חבר הכנסת אייכלר.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יש לי הערת שוליים, אבל היא הערה מאוד מרכזית. אתמול צפיתי בפרמיירה של הסרט הישראלי המצליח "הערת שוליים" של יוסף סידר, שזכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן. זה על שני חוקרי תלמוד. אדוני גדל בבית של פרופסור. שם זה על שני חוקרי תלמוד – אב ובנו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
פרופסור, אבל גם תלמיד חכם.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
כן, נכון. שם זה הלך בסט. בסרט הזה מסופר על אב ובנו ומערכת היחסים ביניהם. אבל אני לא רוצה להיות ספוילר ולספר מה יש בסרט עצמו, אלא להעיר שהרבה פעמים אומרים: יהדות, קולנוע, מה זה מעניין? תלמוד – זה לא קשור לעולם המודרני. ואני אומר, וגם הבמאי אומר: במקום שיש בני-אדם ויש יחסים בין בני-אדם, זה מעניין. זה הסיפור. זה נכון בקולנוע, זה נכון בטלוויזיה, זה נכון בתרבות ובאמנות, אם יודעים לספר את הסיפור. ואני חושב שבימים אחרים, רחוקים יותר, כשאדם היה בא עם תסריט על שני חוקרי תלמוד, השומר בכניסה לבניין שבו מייצרים את התרבות היה מגרש אותו במקלות ובאבנים. אשרינו שזכינו לכך שסרט כמו "הערת שוליים" מצליח לא רק כאן, אלא בעולם, ומבינים שסיפור אנושי טוב הוא סיפור אנושי טוב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת אריה ביבי. בבקשה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לקדם בברכה את חיילי המילואים בכל מקומות מושבותיהם. כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך, ה' ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם.
<קריאות:>
אמן.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, הבוקר היתה תאונת דרכים בכביש מס' 1 מתל-אביב לירושלים. עשרות אנשים נפצעו ואדם אחד נהרג. אפשר להתייחס לזה כאל עוד תאונת דרכים – לא ראשונה, ולא רוצה להגיד את ההמשך כדי לא לפתוח פתח לשטן. אבל אפשר וצריך לנצל את האירוע הזה כדי לשים לב לשאלה מה היה קורה אם האוטובוס הזה היה מלא נוסעים בעמידה. האסון היה הרבה יותר קשה. לכן, אני מציע שמשרד התחבורה יאסור על רכב ציבורי בדרך בין-עירונית שאיננו קו מאסף להסיע נוסעים בעמידה. אני יודע שבקווים עירוניים זה אי-אפשר, בקווי מאסף ובמושבים ובתחנות בדרך אי-אפשר, ואסור להשאיר אנשים למטה בגלל תקנה דרקונית כזאת, אבל בנסיעות ישירות מנקודה לנקודה בדרך בין-עירונית אין שום סיבה שחברות התחבורה הציבורית יעמיסו אנשים כסרדינים ויסכנו את בטיחותם בעת תאונה או בסיבובים חדים ועצירות פתע.
יואילו חברות התחבורה להעמיד מספיק אוטובוסים בלי צורך לדחוס אנשים בעמידה, ובנקודות היציאה יש פקחים וסדרנים שיכולים לדווח שיש צורך בעוד אוטובוסים ולהוסיף אוטובוסים, ולהסיע כל אדם במקום של כבוד תמורת כספו המלא. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת אריה ביבי, וחברת הכנסת חוטובלי אחריו.
<אריה ביבי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מצטרף לכל ברכה לאנשים שיושבים כאן, שהם מייצגים את כוחות המילואים, שהם מלח הארץ הזאת. כל ברכה, תזכו לכל ברכה.
אדוני היושב-ראש, כל הנושא של הוועדות הקרואות – אני אתן לדוגמה את ירוחם. ירוחם היתה בוועדה קרואה. היא קיבלה הרבה מענקים. פתאום בחרו ראש מועצה בבחירות דמוקרטיות, ואז מה קרה? קרה שכל מענקי האיזון פתאום נעלמו, ואז רוצים להשקיע את ירוחם עוד פעם לאותו מצב, ובעוד שנתיים אנחנו עוד פעם נמנה ועדה קרואה. איפה הצביעות הזאת? בשביל מה? אם כבר מממנים ועדה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו צריכים לתת עצמאות לראשי העיר להפוך מייד את המפלגה שהם נמצאים בה לפי מי שנבחר לשלטון, ונפתור את בעיות כל ראשי הערים.
<קריאות:>
– – –
<אריה ביבי (קדימה):>
לא, לא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ניתן להם אישור בחוק. כל מי שהיה במפלגה מסוימת לפני הבחירות, ומפלגתו לא זכתה בשלטון, מייד אנחנו נאפשר לו לעבור למפלגה שזכתה בשלטון.
<קריאות:>
– – –
<אריה ביבי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תן לי את השתיים-שלוש שניות האלה. אני רוצה לומר לך – אני לא מדבר על מפלגה, ואתה מכיר אותי. אני לא מדבר על מפלגה מסוימת, אני לא מדבר על כלום. הדבר היחידי שאני מדבר עליו – זאת צביעות ממדרגה ראשונה. לאדם x נותנים 30 מיליון, והגיע ראש עיר נבחר, ראש מועצה נבחר – מורידים לו את זה, ועוד פעם אנחנו נחזור לוועדה קרואה. איפה השכל?
<רונית תירוש (קדימה):>
כי הוא מקדימה, כי הוא מקדימה.
<קריאה:>
הוא מקדימה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם לא שמת לב, אני הייתי בעדך דווקא.
<אריה ביבי (קדימה):>
אה, מאיזה מפלגה הוא?
<רונית תירוש (קדימה):>
קדימה.
<אריה ביבי (קדימה):>
לא ידעתי. אתה רואה, אדוני היושב-ראש? אני לא ידעתי מאיזה מפלגה הוא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני יודע שאתה לא יודע, אני יודע שאתה לא יודע. אבל נדמה לי שאם לא היית יודע יותר מדי לא היית אומר את מה שאמרת היום. זאת צרה של כולנו, ואוי לנו. אני מסכים אתך במאה אחוז; לא לגבי האיש או – חברת הכנסת חוטובלי – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת סעיד נפאע. בבקשה.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברכות על היום החשוב הזה, היום שבו כנסת ישראל מצדיעה למערך המילואים במדינת ישראל. ברכות לחברת הכנסת מירי רגב, לחבר הכנסת איתן כבל. אתם באמת עושים כבוד חשוב לאנשים שמגינים עלינו.
אבל, השאלה היא, עד כמה אנחנו מגינים על האנשים שבמשך כל השנה עסוקים בלשמור עלינו? בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת הזכירו מקרים מזעזעים שבהם אנשים קיבלו הודעת פיטורין באס.אם.אס במהלך מלחמת לבנון השנייה. אין ספק שהנושא של הגנה מפני פיטורין על אנשי מילואים, במקביל לכך שצריכה להיות העדפה מתקנת כדי שהמדינה תוכל לעזור ולסייע לאנשי המילואים להשתלב במקומות עבודה – זה דבר שמוטל על כתפינו; על כתפינו, המחוקקים.
והערה נוספת בהקשר הזה – יש כאן באמת אחריות להבין. העדפה מתקנת לאנשי המילואים היא לא חוסר שוויון, היא השוויון האמיתי של מי שנותנים למדינה הזאת לעומת אלו שלא נותנים, משתמטים או שאינם משרתים במילואים. ולכן, אני חושבת שאנחנו צריכים את החקיקה שעוסקת בנושאים האלה של – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא למחוא כפיים בכנסת.
<ציפי חוטובלי (הליכוד): >
– – – מתקנת. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מאוד מודה לחברת הכנסת חוטובלי. חבר הכנסת סעיד נפאע, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, תודה, אני מחזיק בידי את דוח עמותת "סיכוי" על מדד השוויון בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. הדוח הזה פתח במלים האלה: שנת 2010 תיזכר כאחת השנים הקשות בתולדות החברה בישראל, ובפרט בתולדות המיעוט הערבי-פלסטיני, כיוון שהתאפיינה בהתגברות התוקפנות, הגזענות וההדרה הממסדית והציבורית נגד האזרחים הערבים.
כבודו, אני חושב, למעט שני המינוחים של תוקפנות וגזענות, אין שוני רב בין מלים אלה למלים אשר כבודו אמר ביום הניצחון על הנאציזם.
השכל הישר אומר שגם כשנקודת ההתחלה לא שווה, שאי-השוויון צריך דווקא להתכווץ ולא להתרחב, אבל על-פי הנתונים האלה – ומדובר על ענייני חינוך, ענייני רווחה ועניינים כאלה – על-פי הנתונים האלה ועל-פי המדד הזה, למעשה אי-השוויון הולך ומתרחב משנה לשנה. ובאופן כללי, כך נאמר: מבחן טיב הביצוע הכללי של הממשלה כלפי נפש אחת מקרב האוכלוסייה היהודית זהה למבחן טיב הביצוע הכללי כלפי 1.56 נפשות מקרב האוכלוסייה הערבית. צריך לתת את הדעת על הנתונים האלה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת סעיד נפאע. חבר הכנסת יואל חסון, ואחריו – חברת הכנסת מירי רגב, אשר תישא דברים לאחר מכן. מותר לה בנאומים בני דקה. בבקשה, חבר הכנסת חסון.
<יואל חסון (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כמו שאר חברי הכנסת, אני מברך את הקבוצה החשובה והטובה הזאת של חיילי המילואים, שלצערי, אדוני היושב-ראש, היא קבוצה שהולכת וקטנה, ופחות ופחות אנשים נושאים בנטל. לכן, אלה שכן נושאים, צריך לעשות הרבה יותר עבורכם. שוב, תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, אני חייב לומר לך שאני, בניגוד לחבר הכנסת אקוניס וחברי כנסת אחרים, מסרב להתרגש מפסטיבל הנאומים. בכלל, נראה לי מוזר שהשיטה הפכה להיות שיטה של נאומים על פני מעשים. בדרך כלל, במנהיגות נאום הוא איזושהי פתיחה לביצוע, למעשה, לשינוי מדיניות, לכיוון. אני מסרב לפתח ציפיות, אני מציע, גם לציבור, לא לפתח ציפיות מהדבר הזה. לצערי, הנאומים האלה הם יותר קמפיין ממהות. אין בהם מהות, אין בהם שום כוונה אמיתית, מלבד, אדוני היושב-ראש, להשיג כמה נקודות כאלה ואחרות בדעת הקהל הציבורית כאן, בישראל. הלוואי שזה היה מוביל למשהו טוב יותר. אבל מה שכן צריך לקרות זה משא-ומתן ישיר בינינו לבין הפלסטינים, ללא תנאים מוקדמים, מה שראש הממשלה אומר, אבל אני אומר עוד פעם: אל תפתחו ציפיות. הוא לא יעשה. תודה רבה.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
גבולות 67'.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, רוחות אחדות מנשבות, למה אתם עוצרים אותן? רבותי, רבותי, קודם כול לא להפריע. היחידי שמותר לו להפריע זה לי, ואני לא אפריע. חברת הכנסת מירי רגב – בבקשה, גברתי.
<מירי רגב (הליכוד):>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך. אני אנצל את הדקה שלי לא לדבר על נושא המילואים, אדבר על זה יותר מאוחר. יואל חסון, תקשיב מחר להצעה לסדר-היום שלי, אני אתעסק בנושא המדיני ואענה לך בעניין הזה.
כבוד היושב-ראש, אני חושבת שנכון להעלות היום את סוגיית המים. לא יכול להיות מצב שבוועדת הכספים יושב-ראש רשות המים אומר: יש בעיה של מים, יש משבר חמור, לכן אנחנו חייבים להעלות את מחיר המים. אחרי שהוא משתחרר, הוא מסיים את תפקידו, הוא מתראיין בערוץ-2 ואומר: נגמר משבר המים. האם אנחנו מצפים שפקיד בממשלה יגיד את האמת בכנסת ישראל או ימשיך להפוך אותנו לפופוליסטים? הגיע הזמן שפקידים יבואו ויגידו את האמת בכנסת.
אני שמחה שאישרת את הדיון הזה בוועדת הכספים בשבוע הבא, ואני מקווה מאוד שממשלת ישראל תוריד את מחיר המים. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת רגב. לא למחוא כפיים, רבותי. הזמנתי את חבר הכנסת טיבייב. בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
<רוברט טיבייב (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, ברכות למילואימניקים, ממש תודה למירי רגב ואיתן כבל. אני מדבר בקטע מאוד רגיש: הייתי פעם לובש מדים של קצין בצבא האדום והיום הבת שלי מילואימניקית. אז לבי אתכם.
כמו כל שבוע אני מביא לכם את הנתונים הקשים – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא סתם קצין, קצין קשר. שם, בצבא האדום, קצין קשר לא היה דבר פשוט. היו צריכים להאזין להרבה.
<קריאה:>
הייתם צריכים לשים אנטנות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבייב, בבקשה.
<רוברט טיבייב (קדימה):>
כמו כל שבוע, אני מביא לכם את הנתונים הקשים של ההרוגים והפצועים בתאונות הדרכים. יום רביעי – שוטר נפצע בתאונה; יום חמישי – הרוג אחד; יום שבת – 12 אנשים נפצעו ואחד נהרג; יום ראשון – שמונה פצועים; יום שני – שני פצועים ואופנוען אחד בן 18 נפצע קשה, פעוט בן שנתיים נדרס למוות, שבעה אנשים נפצעו בתאונה; יום שלישי, היום – תשעה בני-אדם נפצעו בתאונה בצפון, שבעה בני-אדם נוספים נפצעו בתאונה אחרת בצפון, אדם אחד הרוג ויותר מ-30 נפצעו קשה בבוקר בתאונה של אוטובוס, שכבר ציין חבר הכנסת אייכלר. מקום המדינה נהרגו 31,050 אזרחי מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת טיבייב. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ואחריו אנחנו מתחילים את הרשימה של אלה שהצטרפו, ככל שיספיק לנו הזמן. הראשון ביניהם אחרי כן יהיה אברהם מיכאלי. בבקשה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מתחילים השבוע את חומש במדבר – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה לא מצביע.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
הוא הצביע נגד, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
סטנד-אפ הוא רוצה לעשות פה עכשיו.
שוב, רבותי חברי הכנסת, מכובדי אנשי המילואים – ותיכף גם ניגע בכם – השבוע אנחנו מתחילים את חומש במדבר. חומש במדבר מכונה גם "חומש הפקודים", על שם כמה מִפקדים שיש בו ושני מִפקדים מרכזיים, אחד בפרשה שלנו ואחד בפרשת פנחס. בפרשה שלנו, כל יוצא צבא, "מבן עשרים שנה ומעלה" – אלה שסביבנו קיבלו בגיל 18 שני זוגות נעליים שצריכים להספיק להם למשך כמעט 30 שנה. זה מלווה אותם מגיל 18. והמפקד השני זה המפקד של נוחלי הארץ בפרשת פנחס.
אני רוצה להזכיר כאן שבשבטים שנמנים – נמנים 12 שבטים, אבל שבט אחד מוכר לא נמנה, הוא שבט לוי, ובמקומו נכנס יוסף. הוא ממלא את המקום. ליוסף נאמר: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". הם ינחלו לא נחלה אחת אלא שתי נחלות. הנחלה שלהם, אדוני היושב-ראש, מתחילה בשיפולי הרי בנימין, מאזור עטרות לכיוון בית-אל, ומשם עד אזור תפוח, שם נחל קנה חוצץ בין נחלת מנשה לבין נחלת אפרים, שמגיעה עד שיפולי הגלבוע. זו הארץ של יוסף, יוסף הצדיק, שוכן בין שני בניו בעיר הברית, בקבר יוסף, שהיום רצינו לבקר בו ולצערנו הרב לממשלת ישראל לא היו הכוח, הריבונות, לתת לנו לפקוד את קברו של יוסף הצדיק. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עוד יבואו ימים. עוד יבואו ימים טובים, האמן לי. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, תודה רבה. לשבטיהם – זה לאפרים ומנשה. בבקשה, חבר הכנסת מיכאלי.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי השרים, אני גם מצטרף לברכה למערך המילואים, יחד עם חיילי צה"ל, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו. באמת תמשיכו להיות הדגל של ההתנדבות בעם, וצריך לחזק אתכם, מבחינתנו, בכל דבר שניתן.
אדוני היושב-ראש, אני, לצערי, מעלה נושא כאוב שכבר העלינו אותו בכנסת בשנה האחרונה כמה פעמים. אתמול בית-המשפט קבע ביטול של מכרז של המדינה לשירותי אשפוז סיעודי. הסיבה, בית-המשפט קבע שהמחיר שבו נקבה המדינה אינו מאפשר קיום מינימלי בכבוד. אדוני, בכנסת אנחנו כמעט שנה ויותר מנהלים מאבק על הסוגיה הזאת של תעריפי אשפוז. התייצבו בפנינו פה מוסדות שונים שהציגו לנו את הסוגיה הזאת, והמדינה, משום מה, באמת סירבה לחשוף אפילו בפנינו את התחשיב של התעריף הזה. לצערנו, בסוף המדינה הפסידה במהלך הזה ובית-המשפט פסל את המכרז. זה לא טוב לנו ולא טוב למאושפזים שנמצאים שם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. רבותי, נרשמו רבים אחרי שהצביעו. יש לנו פה סדר-יום ארוך, חברינו מהאיחוד האירופי פה, אני מבקש להקפיד על דקה כדי שאתן לאלה שנרשמו לאחר מכן את האפשרות לדבר. חבר הכנסת מולה, בבקשה. ואחריו – חברת הכנסת אדטו, אחריה – חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, אחריה – חבר הכנסת יעקב אדרי. חבר הכנסת נחמן שי – איננו, אז – עפו אגבאריה ואחמד טיבי.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אוקיי. אני מתנצל. היו פה – מי שנמצא מצביע. אחרי זה באים ומבקשים. אנחנו מוגבלים בזמן לחצי שעה. אני מאוד מתנצל, אבל יש ימים שבהם אנחנו לא יכולים. בבקשה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קודם כול, תודה לאנשי המילואים ולמשפחותיהם על הערכים ומסירות הנפש שאתם מייצגים בזה שאתם משרתים את העם בישראל.
אדוני היושב-ראש, בהמשך לדבריה של חברת הכנסת רונית תירוש, אני פשוט מזדעזע איך פקיד באוצר מביא טבלת שכר – הכפלה של 250% למספר מצומצם של רבנים. כשאנחנו שואלים שאלות לגבי שכר הרופאים, שעובדים קשה, ימים ולילות, מתמחים ומבקשים תוספת שכר, הממונה על השכר אפילו לא יושב אתם. גם כשהוא יושב אתם, הוא מזלזל בהם. כאן על הדוכן עלה סגן שר האוצר, זרק בוץ ורפש על הרופאים, על השביתה שלהם, אבל בגלל אותה קואליציה – לשמור את הקואליציה החרדית הזאת, והפוליטיקה החרדית הזאת שמשתלטת על החיים שלנו – מותר לתת שכר של 28,000 שקל בממוצע. זו שערורייה חברתית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת אדטו, להקפיד על דקה. בבקשה, גברתי.
<רחל אדטו (קדימה):>
אני אקפיד על דקה, כי מלאכתי נעשתה בידי אחרים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אוקיי. בבקשה.
<רחל אדטו (קדימה):>
אבל – – –
<קריאה:>
– – –
<רחל אדטו (קדימה):>
צדיקים – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<רחל אדטו (קדימה):>
טוב. אוקיי. אני מצטרפת לברכות של קודמי.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת נסים זאב, יש לנו אורחים. אני לא יכול שכל אחד שמגיע לאולם, הוא צריך לדבר. יש לנו גם סדר. אני מכיר בכך, והנה אני מצהיר לפרוטוקול, שנסים זאב הוא מיוחד במינו. בבקשה, חברת הכנסת אדטו.
<רחל אדטו (קדימה):>
אני מבקשת שתעדכן את השעון.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מעדכן לך את השעון.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי ואורחים נכבדים, מלאכתי נעשתה כבר בידי קודמי. יחד עם זאת, שבעה שבועות חלפו מאז החלו עיצומי הרופאים, ולא קורה כלום. יש איזו אדישות בלתי נסבלת ובלתי מוסברת למהלך שקורה כאן כרגע, כאשר הישיבות מתנהלות בקצב של פעמיים בשבוע ועולם כמנהגו נוהג.
ביום ראשון האחרון נסעתי לאילת ולערבה התיכונה בלוויית מנכ"ל קופת-חולים כללית, אלי דפס, והלכנו לנסות לפתור את בעיות הרפואה באזורים האלה. מסתבר שאחד הדברים הוא נושא התמריץ – משרד האוצר קופץ את ידו לתמריץ מאוד מינימלי לרופאים שירצו לעבוד בבית-החולים "יוספטל".
כאשר אני פותחת הבוקר את אחד מעיתוני הבוקר ורואה בעמוד הראשון את הכותרות הבלתי-נסבלות בנושא התוספות, שפתאום נמצאו כספים יש מאין למנף נושא רבנים חדשים במטרה להשוות את המשכורות של הרבנים החדשים למשכורות הרבנים הישנים, אני שואלת: איך זה יכול להיות?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ושאלתך נשאלה. חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת יעקב אדרי. אני מודיע שנמסר לי שחבר הכנסת מג'אדלה אכן הצביע ורק לא נקלט. אם הוא יהיה הוא יוכל לדבר.
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קול המיקרופון נורא גבוה. אני מציעה להוריד, אבל רק אחרי שאני אסיים לדבר.
אני רוצה לברך את המילואימניקים ולהגיד לכם ששמעתי לא פעם שצריך לצבוע את קירות הבית בצבע ירוק, כי זה נורא מרגיע. עכשיו אני מבינה בדיוק למה הכוונה.
חוץ מזה, אדוני היושב-ראש, רציתי לומר שאתמול הייתי בוועידה השנתית של "אם תרצו". תנועת "אם תרצו" היא תנועה הפועלת לחיזוק ערכי הציונות בישראל. התרגשתי לראות אולם מלא, בבית מורשת בגין, בצעירים ציונים שלא מתביישים להיות ישראלים, שגאים לחיות במדינה היהודית בארץ-ישראל, ושהמלה "ציונות" בשבילם זו לא מילת גנאי. רציתי לומר שחבל שלא היו שם כל חברי הכנסת כדי לקבל כוח מצעירי ישראל – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. תודה רבה.
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
– – שנותנים את התחושה – גם ככה, אישית, אני מאוד אופטימית, אבל אופטימיות גדולה מאוד, שכשיש לנו צעירים כאלה אף אחד לא יכול נגדנו. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת ברקוביץ. אני מזמין את חבר הכנסת יעקב אדרי, ואחריו – את חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<יעקב אדרי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני באמת רוצה להודות לך על היום החשוב הזה שאפשרת לקיים בכנסת, וכמובן גם לאיתן כבל ולמירי רגב.
יחד עם זאת, אני רוצה לומר לחברי חברי הכנסת: אני מאוד מבקש מכם לא להסתפק רק בברכות אלא להמשיך ולסייע בחקיקה לכל הנושא הזה של המילואימניקים. הדבר השני – לכם, המילואימניקים, אני רוצה לומר: אל תתבשמו מכל הברכות. תמשיכו לבוא לכאן, ללחוץ לשכנע על מנת שתקבלו את הזכויות שלכם, בזכות ולא בחסד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת עפו אגבאריה, בבקשה. אם חבר הכנסת מג'אדלה נמצא באכסדרה – להודיע לו. חבר הכנסת עפו, בבקשה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אין מיקרופונים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין מיקרופונים? – – –
<יואל חסון (קדימה):>
את עם הרעיונות שלך, יוליה.
<קריאה:>
הכול בגלל יוליה.
<קריאה:>
כן, היא לקחה את כל המיקרופון.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לאחל לאנשי המילואים שלא ירחק היום ולא יצטרכו לשרת. אני חושב שזה לטובת כולנו. אבל נראה לי שעם הממשלה הזאת, שחרתה על דגלה אולי יותר מלחמה ומצע אנטי-חברתי, כנראה היום הזה יהיה רחוק.
אנחנו עדים לכך שהממשלה הזאת – היום מתייקר אפילו החלב ב-6.5%, וזה המצע האנטי-חברתי שמוליכה הממשלה הזאת, שלא רוצה לא לשמוע לרופאים ולא לשפר את מצב הרפואה בישראל. אפילו העובדים הסוציאליים – אנחנו זוכרים מה קרה אתם. בגלל זה אני חושב שממשלה כזאת לא ראויה לתמיכת העם. יש מקום לשפר. האנשים הפגועים מזה הם השכבות החלשות – האנשים שמחכים לסוף החודש כדי לגמור את החודש על שקית חלב לילדים, כשהם לא מגיעים לזה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. חבר הכנסת אמסלם איננו. אוקיי, אני מתנצל. כצל'ה, אתה רוצה עוד לומר מלה?
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ויתרת. חבר הכנסת טיבי – בבקשה, אדוני.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, התבקשתי להגיב על ההצעה המרתקת של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי מישראל ביתנו לאסור על המואזין במסגדים, כי הקול מפריע לאוקטבות של היהודים בערים מעורבות. מדובר בהצעה מגוחכת, ועל אותה מידה של גיחוך, אדוני, אני רוצה להציע לאסור על מדורות ל"ג בעומר, על קומזיצים ו"על האש", כי העשן מפריע לבריאותם של הערבים שלא חוגגים באותו היום. אני אומר את זה גם כרופא וגם כערבי. תודה רבה.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, בנאומים בני דקה יכול אדם לומר דברים גם כרופא.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
כן, אבל צריך שהוא יבין – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת רותם – – – כעורך-דין – – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אני רק מחיתי על – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה, אדוני. לרשותך דקה.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אם טיבי – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. בבקשה.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, גם אני מצטרף לכל מה שנאמר לכבודם של המילואימניקים. אני רק רציתי לומר מלה אחת למשפחת שליט, שהתחילה לעבוד נכון. הלחץ צריך להיות על ה"חמאס". צריך לדרוש מממשלת ישראל להפסיק להעביר להם כספים, חשמל, מים, ביצים ולחם. יכול להיות שאז ישחררו את גלעד שליט.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת כץ. חבר הכנסת מיכאלי, אדוני דיבר.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מאה אחוז. תודה רבה.
<דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת לחברי משלחת הדיאלוג עם הפרלמנט האירופי>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אדוני המשנה לראש הממשלה, אדוני השר, רבותי, גבירותי – – –
<אריה ביבי (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה.
<שלמה מולה (קדימה):>
זה לא אני.
<אריה ביבי (קדימה):>
לא, זה אני. אני אמרתי לאחמד שיבקש מסכות אב"כ.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו כרגע מקדמים בברכה. רבותי, אנחנו מתכבדים לארח כעת משלחת חשובה של הפרלמנט האירופי ליחסים עם ישראל, הנמצאת כאן ביציע האורחים. נא למחוא להם כפיים.
(מחיאות כפיים)
המשלחת של הפרלמנטרים בראשות מר בסטיאן בלדר, חבר הפרלמנט מהולנד, ברוכים הבאים לירושלים, בירת ישראל, ולכנסת, היכל הדמוקרטיה הישראלי.
הפרלמנט האירופי איננו רק הרשות המחוקקת של האיחוד האירופי אלא גם הגוף המכונן, ולו סמכויות חשובות ביותר. הכנסת והפרלמנט האירופי מקיימים ביניהם קשרים הדוקים גם במסגרת של משלחות הדדיות. משלחת זו של חברי פרלמנט ממדינות היבשת עושה בישראל בימים אלה כאורחת רשמית של הכנסת, ולאורך היום קיימה כאן דיונים משותפים בסוגיות שעל הפרק. יבוא על הברכה חבר הכנסת נחמן שי, שארגן יום זה.
רבותי האורחים, ודאי עסקתם היום לא מעט באתגרים הגדולים שישראל ניצבת בפניהם בימים אלו. זוהי שעת מבחן לעתידה של ישראל. הזירה המדינית והפוליטית סביבנו איננה יודעת מנוח. המשטרים היציבים שהורגלנו לראות מיטלטלים בעוצמה וחלקם גם קורס לנגד עיני כולנו. יותר מתמיד מדינת ישראל ניצבת כמקום של דמוקרטיה בין משטרים המאפיינים והמתאפיינים גם ברודנות, בהשתקה ובדיכוי אלים.
לפני זמן לא רב חגגנו את שנת ה-63 לעצמאותה של ישראל, שקמה בתמיכה רחבה של אומות העולם. העם היהודי, רבותי, שב לארצו בזכות – בזכות הקשר החי והבלתי-פוסק שלו במשך כל שנות גלותו אל מרכז חייו, אל ציון וירושלים, שאליה התפללו יהודים בכל תפוצות העולם שלוש פעמים ביום.
אך גם בחלוף השנים מסרבות חלק משכנותינו להכיר בזכותנו להתקיים בביטחון. ההמונים שניסו להתקהל ליד גדרות הגבול שלנו ואלה שהסתננו והסיגו את גבולנו לא הסתירו את כוונתם האמיתית לשוב ולקחת מידינו את ישראל כולה, לא רק את יהודה ושומרון, לא רק את בקעת-הירדן והגולן, אף לא רק את ירושלים. הגורמים, שביניהם פנאטים, מבקשים לנשל אותנו גם מיפו ומחיפה, מהגליל ומתל-אביב. בעידודם של ארגונים בעלי אוריינטציה פונדמנטליסטית הם שבים ומלבים את השנאה, מעודדים שימוש בטרור, מפיצים דברי שנאה ושטנה, המציגים את ישראל כנטע זר במרחב, ומקדשים את נתיב הדמים. את ההשראה הם שואבים מההנהגה האירנית, השואפת לחסל את הישות הציונית.
בל נטעה, רבותי, ראשי החץ האירניים, לא פחות משהם מהווים סכנה לישראל, מאיימים על שלומו ועל יציבותו של העולם החופשי כולו. עלינו להכיר בכך שאנחנו מצויים בעיצומה של התנגשות ציוויליזציות בין בני אור לבני חושך, ושאין עוד אפשרות לעמוד מנגד ולהגיב במשיכת כתף לאיומים ולסכנות הללו, הבאים בקול מלא מטהרן. מדינות המערב כבר טעו פעם אחת יותר מדי, כשסירבו להאמין לשאיפות האיומות של המשטר הנאצי, ואסור, אסור לעולם החופשי, השותף לערכים הדמוקרטיים, להרשות לעצמו לטעות פעם נוספת.
מכובדי, ישראל מוסיפה להושיט יד של שלום ופיוס, של רצון לחיות יחד, ונכונה להגיע להסדרים עם כל שכנותיה, אבל היא איננה יכולה, בשום פנים ואופן, להרשות לעצמה שלא לעשות זאת בעיניים פקוחות. לאתגרים הביטחוניים ולאיומים היומיומיים על קיומנו בכמה חזיתות בו-זמנית אין אח ורע בעולם. לכן אין לנו הפריווילגיה שלא לנהל משא-ומתן מפוכח ביותר.
ניסיון העבר ואירועי ההווה מלמדים אותנו שאין לנו הזדמנות שנייה, ואין לנו אפשרות לקחת סיכונים מיותרים, שיעלו לנו במחיר נורא. ישראל איננה נושאת ונותנת עם מי שאינו מכיר בזכותה להתקיים ושרואה את עיקר ייעודו בחיסולה, לרבות בדרך הטרור.
אורחינו היקרים, אני מאחל לכם ביקור פורה ומועיל. אני משוכנע שיהיה בדיאלוג זה כדי להעמיק את היכרותכם עם ישראל ועם אזרחיה ועם האתגרים הייחודיים הניצבים בפנינו.
כאן, במשכן הדמוקרטיה, יוכרע כל נושא המובא לדיון על-פי החלטת הרוב, והרוב, גם אם הוא רוב של אחד, הוא רוב מכריע, כאשר יודע המיעוט לכופף ראשו גם אם הוא חושב שההחלטה היא קשה ביותר.
זאת מדינת ישראל, מדינה שאליה חזר העם היהודי, כמולדתו, כעם, ושהיא, יש בה, בתוך 8 מיליון, גם 2 מיליון אזרחים אשר נולדו לארץ הזאת, וזו מולדתם האישית. אנחנו נתגבר גם על הפער האפשרי בין מדינה יהודית לדמוקרטית על-ידי שנבנה את הגשר, על מנת שלא תהיה שאלה בעולם שלא ניתן לקיים מדינה יהודית שהיא דמוקרטית.
ברוכים הבאים. תודה לכם. נא למחוא כפיים.
(מחיאות כפיים)
Thank you very much. Back to the agenda.
אנחנו חוזרים עכשיו לסדר-היום.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום ההוקרה למערך המילואים>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני שר הביטחון, חבר הכנסת אהוד ברק, אדוני המשנה לראש הממשלה, אדוני השר, אדוני יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון – וביום זה תרשה לי לומר, שר הביטחון לשעבר, וביום זה תרשה לי לומר, רמטכ"ל צה"ל לשעבר; כמו גם שר הביטחון דהיום – רמטכ"ל צה"ל לשעבר, והמשנה לראש הממשלה – רמטכ"ל צה"ל לשעבר, ויוסי פלד – שהיה אלוף, וכנראה מישהו החליט שיותר טוב שהוא יהיה שר, כי הוא לא הגיע להיות רמטכ"ל צה"ל.
<השר יוסי פלד:>
הוא רצה לפחות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל הוא עוד צעיר, עוד צעיר.
גברתי יושבת-ראש ועדת המשנה למערך המילואים, תת-אלוף במילואים חברת הכנסת מירי רגב, תבוא עלייך הברכה על ארגון יום זה.
<יואל חסון (קדימה):>
אדוני, יש תחושה של הפיכה צבאית בכנסת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא הם מברכים אותנו, אנחנו מברכים אותם, אז אתה יכול להיות בטוח. אדוני יושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה, אתה יודע, כשאתה מזמין כל אחד מהם, הוא צריך לבוא. אל תזלזל בדמוקרטיה הישראלית, שגם אתה נדבך מנדבכיה.
ועכשיו תרשו לי גם להזכיר את איש המילואים הנצחי בכנסת ישראל ויושב-ראש השדולה למערך המילואים, חברנו היקר חבר הכנסת איתן כבל, אשר מאז בואו לכנסת לא פסק מלהיות גם איש מילואים ולא עבר יום אחד שלא ידאג לאנשי המילואים, לפעמים בהצלחה גדולה יותר ולפעמים תוך מפח נפש.
שרים וחברי כנסת, קצין מילואים ראשי תת-אלוף שוקי בן-ענת, מג"דים במילואים, מפקדים ומפקדות, קהל נכבד, אנחנו מציינים היום את יום ההצדעה למערך המילואים, הנענים לצו המילואים, ממלאים את צו המצפון. אנו מוקירים היום את אותם רבבות בחברה הישראלית שמוסיפים למלא במסירות את השליחות הזאת, אף-על-פי שכבר מזמן הם הפכו, לצערנו, למיעוט קטן הנושא בנטל. חיילי המילואים יודעים שבלעדיהם לא נצלח באף מערכה, והמערכה על הגנתנו הרי היא מתמשכת ועדיין לא נראה סופה.
מערך המילואים נשען על כוח-אדם איכותי ועל אלו המקדישים ימים רבים בשנה במרוצת חייהם האזרחיים ועל חשבון עיסוקיהם הפרטיים.
ככל שהפך שירות המילואים לפחות ופחות מובן מאליו, כך התעצם הצורך להוקיר ולתגמל כיאות את אותם מעטים, יחסית, שמתנדבים ליטול בו חלק. ככל שירדה קרנו של אתוס "כל העם מילואים" ומלים אלו הלכו ואיבדו מאחיזתן במציאות – כפי שאומר הסופר א.ב. יהושע, מלח הארץ איבד מעט ממליחותו – כך חלחלה ההבנה, גם בקרב קברניטי הצבא ומשרד הביטחון, שלא ניתן עוד להפטיר כאשתקד ולהניח כי מערכה זו ומערך זה יוסיפו ויתנהלו כדבר המובן מאליו.
ההיענות הגבוהה ביום פקודה, כמו למשל ב"חומת מגן", אסור שתטעה. חובתנו למצוא אפיקים ממשיים לתגמול נאות של היוצאים למערכה ומתרוצצים לילות כימים על הגדרות ועל הצירים, גם בגיל 30 ויותר.
לכן, לא די שנטפח על שכמם. ביום זה חובתנו לבחון את משמעותן המעשית של כל אותן הצהרות והצהרות כוונות, שהפכו בינתיים לדבר חקיקה חשוב בדבר התגמול הממשי, הכספי והתעסוקתי. מענקי המילואים, כמו גם הנפקת "תעודת משרת מילואים פעיל", הם תחילתה של דרך, שעשויה להוביל לשינוי מהותי ביחס הערכי שלנו כלפי אותו מיעוט, הממלא שליחות לאומית.
הוקרתם הממשית היא האתגר של כולנו, ואנחנו מאחלים לכם באמת יתר הבנה מהמערכת של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת על מנת שהמגיע לכם לא יהיה רק מילות הערכה, אלא גם מעשים בפועל.
הצעות לסדר-היום מס' 5601, 5580, 5644, 5561 ו-5629. אני מזמין את ראשון הדוברים. שר הביטחון ביקש לדבר אחרון, ולכן ראשונת הדוברים – חברת הכנסת מירי רגב, אחריה – איתן כבל, אחריהם ידבר השר יוסי פלד, המשנה לראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון, וחבר הכנסת השר לשעבר שאול מופז יסיים. תודה.
<מירי רגב (הליכוד):>
מכובדי יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת רובי ריבלין, שוב אני מודה לך. ללא ברכתך ותמיכתך, יום המילואים, שעסקו בו היום בוועדות כנסת, לא היה יוצא לפועל. שר הביטחון, רב-אלוף במילואים, חבר הכנסת אהוד ברק; המשנה לראש הממשלה השר בוגי יעלון; השר יוסי פלד; יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, השר לשעבר, רמטכ"ל לשעבר, מפקדי לשעבר, חבר הכנסת רב-אלוף במילואים שאול מופז; יושב-ראש השדולה למערך המילואים, חבר הכנסת איתן כבל, שיחד יזמנו את היום הזה וביחד אנחנו פועלים למען אנשי המילואים במהלך השנה כולה; חברי כנסת נכבדים; תת-אלוף שוקי בן-ענת, הקמל"ר, שיחד עם יושב-ראש פורום המג"דים והמח"טים, ידידי סגן-אלוף אבי סייג, ונציגי פורום החפ"שים, אנו פועלים בוועדת המשנה לכוח-אדם ומילואים לקדם נושאים לטובת אנשי המילואים; ובסוף, אתם, אנשי המילואים שיושבים פה ביצע, מג"דים יקרים שלנו.
יום המילואים 2011. מי היה מאמין שנידרש לציין יום מיוחד כדי לחבק ולאהוב את הנושאים בנטל הביטחון, כאילו הדבר לא היה מובן מאליו. אנחנו, חברי הכנסת, המטילים אותם אל החזית להגן על המולדת בשעותיה הקשות, שעות של חירום וצרה, חבים להם חוב גדול.
חברי חברי הכנסת, מה עומד בבסיסו של יום המילואים? האם מדובר בשאלת המודעות? האם מדובר בסתימת חורים בלוח השנה העברי? לא ולא. יום המילואים הוא ביטוי לחולשת המערכות העוטפות את ציבור המשרתים במילואים. ניסיון החיים והזמן מלמד אותנו כי סקטור המבקש לעצמו יום מיוחד, כנראה מאחורי זה מסתתרת בעיה, בדומה ליום האשה הבין-לאומי ויום המודעות למלחמה בסרטן.
גם חיילי המילואים במדינת ישראל נדחקו בעשורים האחרונים אל תהומות השגרה, האדישות ו"תרבות המובן מאליו". אנחנו נקרא להם – הם יגיעו. אנחנו מכירים אותם. הם תמיד באים. זהו, שלא. חברי חברי הכנסת, מדינת ישראל שינתה את פניה, כמו אומות העולם הסובבות אותנו, במציאות הישראלית.
הימים האחרונים המתרגשים על המזרח התיכון מלמדים אותנו עד כמה המצב נפיץ ולא יציב. הזירה הפלסטינית רועשת, האיומים והאתגרים מהזירות הרחוקות והקרובות מחדדים את הצורך במערך מילואים מאומן ומוכן למשימותיו בכל רגע נתון – למלחמה שתבוא, לא למלחמה שהיתה.
זה המקום לחזק את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששוהה בארצות-הברית וינאם את נאומו בעוד שעתיים בקונגרס. עלינו לבצר את ביטחונה של המדינה, לדאוג לאינטרסים הלאומיים שלנו ולשמור על ירושלים המאוחדת כבירתנו הנצחית. ישראל שילמה מחיר כבד למען עצמאותה. ישראל שילמה בדם לוחמיה למען ביטחונה. שמירת הארץ שלנו עוברת למשמורת מדור לדור, ואין לי ספק שראש הממשלה ימשיך להבטיח את קיומנו וביטחוננו.
הנתונים והמספרים מדברים, זועקים. מערך המילואים הפך צעיר משמעותית – יותר בני 25–35. המשמעות – אבות צעירים בתחילת דרכם נשלחים למשימות מורכבות. מטלות ודאגות הבית נשארות מאחור, אך הן לא נעלמות, הן רק מתחדדות. הנשים המודאגות מאלתרות בין הבית, הקריירה והילדים. צו המילואים מגיע, המשפחה כולה מגויסת – הסבתא, החברות, בתי-הספר, הגננת.
אם אנחנו, בית-המחוקקים, נפקיר את הזירה הזאת, אנחנו נאבד את החייל בנקודת הקצה. הסקר האחרון של מערך המילואים מלמד אותנו על כמה מגמות שיש לשים עליהן את הדעת. האחת דנה בשאלת "התמיכה החברתית". עשרות מג"דים ומ"פים השיבו כי האווירה הציבורית מעודדת השתמטות משירות מילואים. האווירה? מה זאת אווירה? מי יוצר אותה? אני סבורה כי לבית-המחוקקים, לצה"ל, המדינה, מוסדות האקדמיה, יש מידה של אחריות שווה לאותה אווירה.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע זה קורה. מדוע מ"פ ומג"ד מתביישים להסתובב במקום עבודתם עם בגדי ב' מיוזעים? מדוע הוא בוחר להתלבש בחניון תת-קרקעי לבל יראו אותו מעסיקיו שוב על מדים? אחד המג"דים קרא במהלך ישיבה למילואימניקים: אנחנו "מתלבשי החניונים החדשים". אותם מ"פים ומג"דים שעושים יותר מ-100 ימי מילואים בשנה, מוצאים את עצמם מצטדקים ומסבירים למעסיקיהם מדוע לא לפטר אותם ממקום העבודה. אנחנו דוחקים אותם אל הקיר. זה כבר לא כל כך in אולי להיות במילואים. לא להם הבושה; לנו הבושה – החברה, הממשלה, המעסיקים שדואגים להעביר את המסר הסמוי.
אני קוראת לך, שר הביטחון אהוד ברק: אתה יושב-ראש ועד העובדים של מערך המילואים. פעל במלוא המרץ להוקיע תופעה חמורה זו באמצעות חקיקת חוקים שיאפשרו לאנשי מילואים ולאנשי עסקים להיות גאים בכך שהם שותפים לביטחון המדינה.
בעניין זה אני שמחה לגלות יוזמות חברתיות חשובות, בדומה למיזם "חברה מתגייסת", שמובילה חברת "אלקטרה", מיזם המבקש להחזיר את הגאווה לאותם קצינים שפיטרו אותם מהעבודה.
הסקר בחן עוד שאלה, וחשוב שנשמע אותה, כבוד היושב-ראש: מי דואג למשרתי המילואים? מה אתם סבורים שהיו התוצאות? חשוב שתשמעו חברי הבית, ימין, שמאל, מרכז: רק 2% השיבו כי אנשי ציבור, פוליטיקאים והממשלה, דואגים להם. תנועות חברתיות דואגות להם יותר. הנתון מלמד כי דווקא צה"ל הוא הראשון לדאוג לחיילי המילואים, וטוב שכך, זה תפקידו.
יום המילואים הוא לא יום שמחה, אלא יום של דין-וחשבון. הוא יום שמזכיר לנו שיש עוד הרבה מה לעשות, בדגש על מה שלא נעשה. העובדה שאנו כאן, כנסת ישראל, עוצרים לרגע את סדר-יומה של הכנסת ומתכנסים לעסוק בסוגיה זו, היא הנותנת כי מערך המילואים נמצא בראש סדר העדיפויות.
כעת נותר לנו ליצוק תוכן אמיתי אל יום זה. יום זה יביא לנו בהמשך קידומי חקיקה, מתן פתרונות למשפחה המתגייסת, חיזוק מערך התגמולים לחיילי המילואים, הקמת מנגנוני תגמול למפעלים ולמעסיקים, מתן פרס ראש הממשלה למפעלים המצטיינים בתחום שמעסיקים אנשי מילואים. כל אלה ייקחו את הקטר קדימה, ואחריו יגיעו הקרונות הנוספים.
אני בטוחה שאם נשכיל להעביר מסר ברור זה, שלפיו את המשרתים נתגמל ואת המשתמטים נוקיע, עשינו הרבה.
בטרם אסיים, לא אוכל להתעלם מתזמון יום המילואים הרשמי, ל"ג בעומר. נראה כי לא היה יום מתאים יותר בלוח השנה העברי. אנחנו מציינים כך, על-פי המסורת, את עוז רוחה של קבוצת הלוחמים היהודים האמיצים, חדורי האמונה בצדקת הדרך, אותה קבוצה קטנה שאוחדה על-ידי מפקד אחד, בר-כוכבא. אתם, חיילי המילואים, ממשיכי דרכה של אותה קבוצת לוחמים אמיצה, שנקראה כמוכם לדגל. אתם חייליו ופלוגותיו של בר-כוכבא, שהצטרפו למערכה רק בשביל הרעיון של הגשמת עצמאותו של העם היהודי בארצו ומולדתו, מערכה שטרם הסתיימה.
אבקש לסיים את דברי ולהודות לצוות שעסק בהפקת יום זה: למנכ"ל הכנסת דן לנדאו, למזכירת הכנסת ירדנה מלר וצוותה, לראש הטקס מירי יכין וצוותה, סדרנים, משמר הכנסת ועובדי המשק; ולצוות שלי, בניצוחה של רחלי – איתן, מאיר, יניב, חנה, ברוריה ומוטי.
חיילי וחיילות המילואים, אני מודה לכם על המאמץ וההקרבה. אני רוצה לחזק אתכם ולהבטיח שאנו נעשה את כל מה שניתן כדי שהתרומה שלכם תוכר ותתוגמל באופן מלא ושביטחונכם הכלכלי יישמר. אף מג"ד לא יודח מתפקידו בגלל שהוא הלך למילואים. אני מצדיעה לכם. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת מירי רגב. אני מזמין את חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת שאול מופז.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, קודם כול, תודה על הדברים החמים שאמרת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לפעמים אנחנו צריכים לומר דברים שאנחנו לא מאמינים בהם. אני מאמין בכל מלה שאמרתי לך.
<איתן כבל (העבודה):>
תודה, תודה מקרב לב. רציתי לשמוע את זה שוב. אני מודה לך, אדוני שר הביטחון, שביקשתי שיוציאו לי את הפרוטוקול של הדברים שאמרת שם כדי שאמסגר זאת.
<השר יוסי פלד:>
– – – במפלגת העבודה.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני השר יוסי פלד, חברי השר יוסי פלד, השר בוגי יעלון – ואין כאן הפיכה צבאית – אני רוצה לומר לך, ליושב-ראש ועדת החוץ והביטחון שאמר – נכון, בשבילי הוא תמיד המג"ד. מי שמכיר את זה מקרוב, שאול מופז היה המג"ד שלי, ומי שמכיר את ההוויה והחוויה של החי"רניקים יודע מה המשמעות של חייל ומג"ד. בשבילי אתה תמיד תישאר המג"ד, ולא משנה מה תעשה ולאן תגיע. חברי חברי הכנסת, ידידתי מירי רגב, אמרתי ואחזור שוב על כל המלים החמות שאמרתי באודיטוריום: תודה לך על כל מה שאת עושה, וזה בא מעומק הלב, בכנות וביושר. מכל הלב. יישר כוח. זה לא עניין של מה בכך. אחרונים חביבים, ואולי ראשונים – חיילי המילואים, קצינים, החפ"שים, שאני חלק מהם.
כתבתי כאן נאום, אבל במחשבה שנייה אני רוצה לנסות להעביר אליכם, אל הציבור שצופה בנו, את נפש חייל המילואים. אנחנו מדברים ביום הזה דברים גדולים, עשינו ונעשה וצריך לעשות למען המילואים, וצריך לעשות, ואני מוכרח לומר לכם שבשנים האחרונות – ואני אומר את זה באמת מכל הלב – היתה התקדמות גדולה וקיימת התקדמות גדולה. צריך לומר את האמת, ומה שמגיע למערכת הביטחון וצה"ל צריך שייאמר בצורה ברורה.
אני אפילו לא רוצה לומר "אבל", כי זה אמור להיות המשפט הבא. זה יום הוקרה, והדברים שאני אומר בוועדות הם דברים נוקבים, קשים, מהקשים ביותר שנאמרים בבית. אינני מתכוון לוותר על שום דבר, כדי שתבינו מה המשמעות של להיות חייל מילואים. לעתים קרובות אנחנו מוצאים קצינים בכירים שמגיעים להיות מח"טים של יחידות מילואים והם עומדים נפעמים, הם לא מבינים מה זה, מה הם כללי המשחק בכלל במילואים.
חברים יקרים, אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו שולפים אותם באמצע היום, או בבוקרו של יום, מלבישים אותם מדים – זה עורך-דין, זה רופא, זה על פס הייצור. סליחה, חברי מש"ס, חבר הכנסת דוד אזולאי, אני מניח שאתם רוחשים סודות.
<קריאה:>
בקשר ליום המילואים.
<איתן כבל (העבודה):>
אני בטוח שזה בקשר ליום המילואים, הרי על מה נדבר היום? פשוט, אני שומע אתכם עד כאן, האויב מאזין.
<אריה ביבי (קדימה):>
מילואים בנושא – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ביבי, תודה. בכלל – – – כשאדם מדבר.
<איתן כבל (העבודה):>
אני חוזר ואומר לכם, זה לא עניין של מה בכך, כשכל אחד מאתנו היה מקבל את המעטפה החומה – והיום לריכוך החליפו את הצבע שלה, כי הצבע החום היה קופץ בתיבת הדואר אל מול העין. היום הצבע כזה – בטח באכ"א אמרו היועצים שצריך לעשות מעטפה שמשתלבת, שהיא מרוככת.
<שלמה מולה (קדימה):>
ידידותית.
<איתן כבל (העבודה):>
ידידותית למשתמש. כך זה – בסופו של עניין אתה עוזב משפחה. אתם יודעים מה זה לעזוב משפחה? היום תיארתי, ובימים הקרובים, אדוני שר הביטחון, בכוונתי להניח בפני ועדת השרים ומשם אני מקווה למליאה, לקריאה טרומית, ואני מקווה בתמיכתכם, עניין פרוזאי לחלוטין. הצורך שהנשים שלנו – כן, הרעיות שלנו, שאנחנו מדברים עליהן בסופרלטיבים, וכל אחד מאתנו יודע את השיחות הלא-קלות שמתקיימות בבתים רבים. זה לא עניין ברור מאליו היום. הנחתי הצעת חוק, עם חברי כנסת נוספים, שמדברת על כך שכשחייל מילואים יוצא לשרת, אם יש לו ילדים, רעייתו תוכל להגיע לעבודה שעה מאוחר יותר, או לצאת מן העבודה שעה מוקדם יותר.
זו לא התקופה שלנו, אדוני היושב-ראש, שעוד יכולנו לבקש מההורים שלנו שישמרו על הילדים. היום זה עולם אחר, ההורים שלנו עדיין עובדים. יש להם חיים משלהם. ובשעות, זה ממש – שוחחתי לאחר מכן עם חלק מהחיילים. צריך לבוא ליחידות השונות ולראות, כמו מטה קסם, בשעות מאוד מוגדרות, איך החיילים כולם עם הטלפונים מתחילים בביצוע תיאומים: האמא לא יכולה, הסבתא לא הגיעה, מי ייקח את הילד לגן? מי יוציא את הילד? הילד לא מרגיש טוב, מישהו צריך לקחת אותו, מישהו צריך להחזיר, מישהו צריך להקפיץ אותו לחוג.
אלה דברים שהצופה מן הצד יכול לחשוב: במה דברים אמורים לכאורה? על מה הם מדברים? אבל אלה החיים. החיים בסופו של עניין הם לא בהכרח אותם דברים גדולים; זה השוטף, החיים הקטנים. רוב ההתעסקות שלנו היא בדברים קטנים במילואים, כי הבעיה היא לא אם אני אצא למארב או אם אני אהיה על הגדר שש שעות ולאחר מכן אני אשוב לעשות עוד שש שעות.
אנחנו רוצים להרגיש – ואני מדבר בשמם – שמעבר לתמיכה, אני לא מתבייש להגיד, כן, שממשלות ישראל תדענה לתת את מה שמגיע לנו בדין. אמר היום ראש אכ"א – הוא הציב נתון מאוד קשה ומאוד בעייתי כשהוא דיבר על כך שבסופו של עניין רק 10% עושים, מה שאנחנו נוהגים לומר, מילואים באופן משמעותי. אתם יודעים מה זה? 10% שנותנים מעצמם למען מדינה שלמה, בלי לעסוק בשאלות הפוליטיות הגדולות של מי צריך להתגייס, מי אמור להתגייס. יש קבוצה קטנה שבדרך כלל היא גם הקבוצה שבאה ממעמד הביניים, ברובה, והיא נושאת את החברה הזאת גם ביום-יום באזרחות על כתפיה.
ומה לכל הרוחות אנחנו מבקשים? מה ביקשנו? איך אמרו זאת בכמה מהמפגשים היום? לצאת למילואים ולחזור בדיוק לאותו דבר. אל תיתן לנו יותר – – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
כן ייתן – – –
<איתן כבל (העבודה):>
לא, זה ברור. בנסיבות האלה, חבר הכנסת דודו רותם – ואני יודע למה אתה מכוון: לשאלה המרכזית שמדברת על כך שחייל מילואים צריך להיות מתוגמל יותר. כן – ואני אומר זאת כחבר מפלגת העבודה – צריך שכאן תהיה אפליה מתקנת למענם. ואני עומד כאן ואומר זאת, ואם אני אצטרך לומר זאת בבג"ץ, אני אומר זאת בבג"ץ. מדינת ישראל תדאג לאוכלוסיות האחרות בדרך שלה, אבל היא צריכה לדעת לתת להם.
ולכן, חברים יקרים, ביום חג זה באמת השתדלתי, לא תמיד הצלחתי, לדבר טוב; לא לריב עם אף אחד, לא להילחם על כלום, פשוט לבוא ולדבר היום טוב. בשבילי אני אומר את זה, באמת מכל הלב. יש לי את החברים שלי, חטיבה 55, גדוד 66, שכבש את גבעת-התחמושת, שם נמצאת המשפחה שלי. ומי שעושה את המילואים מבין מה המשמעות של משפחת המילואים. אלה לא מלים מרוקנות מתוכן. אלה אנשים שמוכנים לעשות את המעשה הגדול ביותר, להקריב חיים למען החברים שלהם, והחברים שלהם מוכנים להקריב את חייהם למען החברים האחרים. אין דבר יותר נאצל מכך, עוד לפני המלים הגדולות של הגנה על הארץ, של הבחור שמסתער מימינך ושל הבחור שמסתער משמאלך.
לכן אני אסיים ואומר לכם, אנשי מהמילואים, אלה שכאן, אלה שצופים בנו ואלה שלא צופים בנו ברגע זה: אני אוהב אתכם בכל לבי. אתם הכוח שבזכותו המדינה הזאת קיימת. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. דרך אגב, המג"ד כובש גבעת-התחמושת היה יוסי יפה, זיכרונו לברכה, שנהרג לאחר מכן בקרב סואץ במלחמת יום כיפור, במלחמת 73'. תודה רבה.
אני מזמין את חבר הכנסת שאול מופז על מנת שיאמר את דברו. אחרי מופז – יעקב כץ.
<שאול מופז (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קצין מילואים ראשי, מפקדי המילואים, חיילי המילואים שנמצאים כאן אתנו היום, אנחנו מציינים היום את יום ההוקרה לחיילי מערך המילואים בכנסת ישראל; זו הפעם הראשונה. אני רוצה להודות לך על כך, כאיש מילואים. אני רוצה להודות לחברת הכנסת מירי רגב ולאיתן כבל ידידי, שנשא כאן דברים לפני רגע. כולנו מאמינים, גם עמיתי, שר הביטחון והמשנה לראש הממשלה, אלוף יוסי פלד ואחרים, ששירתו בצה"ל שנים ארוכות – כולנו מאמינים שאנשי המילואים היו ונשארו העוצמה, הליבה ועיקר הכוח של צבא-הגנה לישראל. ביום הזה אנחנו רוצים להוקיר את אלפי אנשי המילואים הנושאים בנטל ונקראים לדגל מדי שנה ומתייצבים לשירות המילואים ביחידותיהם ביבשה, באוויר ובים.
שירות המילואים אומנם מוגדר כשירות חובה, אולם מערך המילואים של צבא-הגנה לישראל אינו מושתת על החובה המוטלת רק מכוח החוק, אלא על רוח התנדבותם של חיילי המילואים, על אמונתם בצדקת הדרך, על הסולידריות החברתית שעומדת בכל פעם במבחנים הקשים ביותר, ועל נכונות של כל אחת ואחד מחיילי המילואים להקריב מעצמו ואת עצמו למען ביטחונה של מדינת ישראל.
מאחורי כל חייל מילואים עומדת משפחתו, עומדים מעסיקיו והקהילה שבה הוא חי. לכולם יש אחריות משותפת. לולא הגיבוי מבית, לולא השותפות בעומס וההתגייסות של המשפחה, לא היו יכולים אנשים המילואים למלא את ייעודם. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לא רק לחיילי המילואים על תרומתם, אלא גם לבני משפחותיהם, על ההקרבה ועל הנכונות לשאת לבד בעומס, בשעה שבן או בת הזוג נקראים לשירות. בלעדיכם הדבר לא היה מתאפשר.
חיילי המילואים לא יוכלו להמשיך וללכת לשירות פעיל אם לא תובטח להם הכנסתם כשישובו הביתה. מעסיק שמפטר חייל מילואים בשל שירותו חוטא חטא כפול: בפני העובד ומשפחתו ובפני מדינת ישראל. על החברה בישראל להוקיע התנהלות שכזאת. ועלינו, חברי הכנסת, מוטלת החובה לפעול על מנת לבצר ולהגן מכל משמר על חיילי המילואים ולקבוע בחוק הגנות ועונשים שיגנו על מקום עבודתם ופרנסתם של אנשי מערך המילואים.
הבוקר שמעתי את המג"דים בוועדת החוץ והביטחון. צר לי לומר כאן, מעל במת הכנסת, שבמדינת ישראל של שנת 2011 יש חיילי מילואים שחוששים לומר במקומות עבודתם שהם משרתים במילואים. קצינים חוששים להמשיך ולהתקדם לתפקידי פיקוד בכירים עקב שיקולים כלכליים ואווירה ציבורית שאינה תומכת בהם. אלה נתונים קשים, שמחלישים את עוצמתו של צה"ל ומאיימים עלינו כחברה.
אנו יודעים שצו הקריאה למילואים, הטלפון מקצינת הקישור והקריאה בצו 8, מגיעים תמיד בעיתוי האישי הגרוע ביותר; פעם זו תקופת מבחנים בלימודים לתואר ראשון, פעם הלידה המרגשת של הילד הבכור, ופעם מדובר בתקופה העמוסה ביותר בשנה בעסק הפרטי. השארת המשפחה מאחור וההתייצבות בחזית אינן דבר מובן מאליו. יתירה מזו, איננו יכולים לקבל את שירות המילואים כדבר מובן מאליו. אנחנו מצפים שהחברה בישראל תדע שאנשי המילואים שלנו עושים את זה בהתנדבות, והחברה בישראל חייבת להוקיר את העובדה הזאת.
מאחורי כל איש מילואים שמגיע לאימוני כשירות או לתעסוקה מבצעית יש סיפור אישי ומשפחתי מורכב. אל ההתמודדות היומיומית הזאת של המשפחה מתווסף הזימון למילואים וגם החשש מפיטורים ממקומות העבודה, והמשפחה כולה משלמת את המחיר. מחיר זה הולך ועולה ככל ששיעור המשרתים במילואים קטן והנטל על כל אחת ואחד מהנושאים בעול הולך וגדל. גם את העובדה הזאת אנחנו חייבים לציין. היקף האנשים שעושים מילואים מדי שנה הולך ויורד, והנטל על אנשי המילואים הולך וגדל.
צר לי לומר שהממצאים שראינו היום בוועדת החוץ והביטחון על כך שהאווירה הציבורית היום מעודדת השתמטות – וזאת גם התחושה שחלק גדול מאנשי המילואים חשים – זה דבר רע ומסוכן. ממשלות ישראל לדורותיהן, ממשלת ישראל הנוכחית, ממשלות ישראל לעתיד, חברי הכנסת, השרים, חייבים לעשות כל מה שלאל ידם על מנת לשנות את המגמה הזאת.
בה בעת, אנחנו חייבים לעשות את המאמצים על מנת להגדיל את שיעור המשרתים במערך המילואים. נכון אמר כאן ידידי חבר הכנסת איתן כבל, שמסך כל הפוטנציאל 10% בלבד משרתים שירות שהוא משמעותי, קרי, יותר מעשרה ימי מילואים בשנה. יש כאלה שעושים 70 ו-80 ו-100 יום בשנה.
שוויון ההזדמנויות הוא ערך חשוב מאוד, ואת הערך הזה אנחנו חייבים לשמר. שוויון ההזדמנויות אומר שוויון בזכויות, אבל הוא גם מדבר על שוויון בחובות הלאומיים. והחוב הלאומי הגדול ביותר שלנו הוא לאלה שמכירים את העומסים שאנשי המילואים צריכים להתמודד עמם, שמבינים מה מסתתר מאחורי הקריאה למילואים. זהו עומס גדול ביותר, וגם כאן צריך להגיע למציאות שבה יש חלוקת עומס ושוויוניות בשירות, לא רק בסדיר, כי אלה שמשרתים במילואים שירתו גם בשירות הסדיר. מדינת ישראל חייבת להציב לעצמה כיעד את הטיפול בחלוקת הנטל בין אזרחיה ולפעול במהירות ובנחישות לתיקון המצב השורר כיום.
אדוני היושב-ראש, מסביב למדינת ישראל מתרחשים בימים אלה שינויים דרמטיים – רעידת אדמה בחלק גדול מהמדינות סביבנו. צבא-הגנה לישראל, על חילותיו הסדירים ועל כוחות המילואים שלו, שהם עיקר כוחו, חייב להיות מוכן תמיד לכל אתגר ולכל עימות. המציאות הזאת מחייבת דריכות גבוהה יותר בכל המערכים שלנו, היא מחייבת התגייסות גדולה יותר בכל המערכים, והמוכנות של צה"ל חייבת להיות מוכנות עליונה.
אויביה של ישראל, כפי שראינו לאחרונה, לא חדלים מניסיונות התגרות ופגיעה באזרחינו. האווירה הבין-לאומית, האנטי-ישראלית, מכשירה למרבה הצער את הניסיונות הללו, אולם עלינו להיות ערניים לכל תרחיש.
עוצמתו של צה"ל היא גם העוגן המרכזי ליכולת שלנו להגיע להסדרים מדיניים בתקופה המורכבת הזאת. ובלי להיכנס לוויכוח הפוליטי מה נכון לעשות בעת הזאת, אין לי ספק שללא העוצמה הזאת, הנובעת מעצם ההתגייסות והנכונות של אנשי המילואים, לא יהיו לנו העוצמה המדינית והיכולת לבוא מעמדת כוח ולנהל משא-ומתן להשגת שלום עם שכנינו, ובראש ובראשונה עם הפלסטינים. ואני מעריך שאתם, אנשי המילואים, מבינים את גודל האחריות שמוטלת עליכם בתקופה הזאת. אתם אלה שמקנים למדינת ישראל את היכולת לבוא מעמדת כוח עליונה ולהתמודד מול נושאים מורכבים מאוד בדרך להשגת הסכמי השלום.
ולכן, בצד ההוקרה וההערכה ובצד ההערות על המצב, אני חייב לומר לכם עוד דבר אחד, ואמרתי אותו קודם בישיבה עם יושב-ראש הכנסת. אני חושב שלהיות איש מילואים, בכל עת, בוודאי בעת הזאת – יושבים פה הרבה מאוד מפקדים, ולהיות מפקד בצבא-הגנה לישראל, במערך המילואים, זאת זכות גדולה מאוד; זאת זכות גדולה מאוד שכל אחת ואחד מהמשרתים מכיר אותה, מוקיר אותה, משעה שהפקידו בידיים שלכם יחידות וחיילים, והטילו עליכם משימות שאליהן אתם חייבים להיות ערוכים, ואני מאמין שאתם עושים את מרב המאמצים על מנת להיות בשעה גורלית זו מוכנים לכל אתגר.
הדאגה הזאת לאנשי המילואים וההערכה להם הן מנת חלקנו ביום הזה, אבל הן חייבות להיות על סדר-יומה של מדינת ישראל 365 ימים בשנה. אני מקווה שמהמפגש הזה היום בכנסת ישראל אכן נוכל לבסס יותר את כל הערוצים שבהם מדינת ישראל חייבת לפעול על מנת לקדם את המערך הזה ולדאוג לו.
יצא לחלק מהיושבים כאן לפקד על מערכי מילואים, להוביל יחידות מילואים לקרב ולשלוח יחידות מילואים למלחמה. בסופו של דבר אנחנו – כאשר מובילים ושולחים – סומכים על אנשי המילואים, סומכים על אלה שבאים לשאת בעול יחד אתנו ולהשיג את ההישג שמדינת ישראל זקוקה לו בכל עת.
אני רוצה להתפלל יחד אתכם שמדינת ישראל, יחד עם צבאה ובלבה מערך המילואים של צה"ל, ירתיעו את אויביהם, ימנעו מלחמה ויאפשרו לכל מי שצריך לקבל את ההחלטות המדיניות ולהוביל את מדינת ישראל לחוף מבטחים.
אני, רב-אלוף במילואים שאול מופז, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, מצדיע לכם ביום הזה, חיילי המילואים, היום ומחר ובכל יום מימות השנה. ברוכים תהיו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת שאול מופז, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון והרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כן, גברתי.
<רחל אדטו (קדימה):>
– – יושבים פה לא רק חיילים. יושבות כאן קצינות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כשאנחנו אומרים חיילים אנחנו מתכוונים גם לחיילות, וציינו במיוחד וגם אמרנו: כל פעם שאנחנו אומרים חיילות אנחנו מתכוונים גם לחיילים, כי אתם העיקר.
<רחל אדטו (קדימה):>
הנשים בבית, הנשים שלהם בבית – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מאה אחוז. חברת הכנסת אדטו, אמרו, הזכירו זאת. בבקשה, חבר הכנסת יעקב כץ.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, רבי-אלופים – רב-אלוף ברק, רב-אלוף מופז, רב-אלוף בוגי יעלון – האלוף פלד – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא. רבותי, אני מציע – מכובדי כולם – כי אחרת – – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
מכובדי השרים, כן, אבל – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כי אחרת אנחנו נהיה פה עד יום המילואים הבא.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
מכובדי הקצינים והחיילים, אני רציתי להתחיל – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש לנו בכנסת ראש שב"כ, שני סגני ראשי שב"כ. אני פה מרגיש – יסלח לי כחלון – אבל אני מרגיש פה כאילו אני בבית הנשיא, כי יש לי כל כך הרבה רמטכ"לים. בבקשה.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
על כל פנים, אני רוצה להתחיל – – –
<שר הביטחון אהוד ברק:>
אלוף-משנה דורון אביטל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אלוף-משנה דורון אביטל, יוחנן פלסנר.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
ד"ר – – –
<השר יוסי פלד:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ודאי, ודאי, ודאי. מפקד יחידה מאוד חשובה בצה"ל.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אני רוצה להתחיל במה שסיים בו האלוף מופז. אני, סגן יעקב כץ, סמ"פ בסיירת שקד, לא זכיתי לשרת במילואים.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
– – – הילדים שלך.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
כן, אבל הילדים משרתים. אני נפצעתי במלחמת יום הכיפורים – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ועוד איך.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – אבל הבית מלא מילואימניקים, גם מג"דים וגם רבי-סרנים וגם סרנים וגם חפ"שים, וכולם ברוכים לה'.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היו הרבה אנשים בישראל שהיו מבקשים שתהיה פעיל קצת פחות. אני מברך אותך על כל פעילותך.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
היום היה דיון בוועדת חוץ וביטחון, בראשותו של היושב-ראש חבר הכנסת שאול מופז – לדעתי דיון חשוב מאוד, משום שהיושב-ראש – הובאו שתי נקודות חשובות. קציני וחיילי המילואים שהיו שם היום בדיון ראו, וחברי הכנסת, ואני חושב שכל עם ישראל – התברר בסקר שנעשה על-ידי צה"ל, שהוא סקר יסודי, שהמסירות לשרת בצבא על-ידי תושביה של מדינת ישראל הנאמנים למדינה היא מעל ומעבר לכל המצופה; מסירות טוטלית, בלי חשבונות, בצורה מוחלטת. מצד שני, למעלה מ-55% חושבים שהמדינה לא עומדת מאחוריהם. זה דבר שהזכיר גם חבר הכנסת מופז, וצריך לחזור, וזה דבר מזעזע – שהחיילים ומפקדי צה"ל מרגישים שבשרתם את המולדת ובמסירותם, עם ישראל לא עומד מאחוריהם.
זה דבר שהוא נורא, ואנחנו למדנו בצבא – מפקדי, קציני, חיילינו – שיש מושג שנקרא הפקת לקחים, וצריך לשאול למה. למה ואיך קרה שהחיילים שמוסרים את הנפש, מתביישים ללכת עם מדים, מתביישים ללכת עם דרגות. סיפר שם קצין אחד שהוא מחליף את המדים שלו – הוא שם את זה בבגאז' כדי שלא יראו אותו כשהוא יוצא מהבית עם מדים. לא עלינו, לאן הגענו, איך קרה כדבר הזה במדינת ישראל? ואני שואל את האלוף פלד ואת השר בוגי – הפקת לקחים, לשאול את השאלה הראשונה: למה?
לפעמים זה נראה כמו איזו מחלה אנורקטית, שבחורה היא הכי רזה בעולם אבל היא חושבת שהיא שמנה, או אצל גבר זה קורה אולי – אני לא יודע – מספרים שאדם הוא רזה מאוד אבל הוא חושב שהוא שמן. משום מה אנחנו במדינת ישראל חושבים שאנחנו מאוד מאוד שמנים, למרות שאנחנו מאוד מאוד רזים, וכל הזמן מענים את עצמנו ולא אוכלים ולא שותים ומלקים את עצמנו – מין מלחמה כזאת נגד הבריאות שלנו. ולכן, יכול להיות מצב לא בריא שבמדינה שלמה החיילים עושים את הדבר היותר-טבעי והיותר-נכון, כמו שהתבטא היום איתן כבל, שאנחנו נמצאים במלחמות – אני אומר שאנחנו נמצאים במלחמה כל הזמן, עם הפסקות בין מלחמה למלחמה, כל עוד יש לנו את האויבים האלה, כפי שהזכיר פה קודם היושב-ראש. ואנחנו לא טרוטי-עיניים, אנחנו רואים מה קורה מסביב.
אז אני קודם כול רוצה לקרוא ולומר שצריך לחנך לאהבת התורה, העם והארץ ולמורשת הקרב. זה צריך להיות דבר שאנחנו צריכים להדריך אליו. צריך לקרוא לשר החינוך להגביר את השיעורים בתחומים שנוגעים לאהבת הארץ, אהבת העם, סיפורי קרב, אהבת החיילים ואהבת הצבא.
צריך עוד דבר: לקרוא לעם ישראל מפה, כי יש תלונות שאין מספיק חיילים, ללדת הרבה ילדים; להתחתן בגיל צעיר. אמרה היום חברת הכנסת וילף שצריך היום לגייס למילואים בצה"ל גם את הבנות, כי הן מתחתנות מאוחר. אני אומר: אל תגייסו אותן לצה"ל, שתתחתנה מוקדם ותלדנה ילדים ותקמנה משפחות – –
<מירי רגב (הליכוד):>
ותבשלנה. תוסיף גם – ותבשלנה שלוש פעמים ביום ארוחה.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – ותבשלנה. אני אומר שצריך גם לבשל. אמרתי, גם לבשל. אני לא מדבר נגד שירותן של בנות, למרות שדעתי ידועה. לא פה. אני רק אמרתי שאני מדבר בעד. אני רוצה, כיוון שגברים עדיין לא יכולים ללדת, וזה עוד לא קרה, חוץ מאיזה שחקן בלוס-אנג'לס, שעכשיו רוצה לחזור להיות שחקן, שבאיזה סרט הוא ילד ילדים.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<שלמה מולה (קדימה):>
למה לא להביא עולים?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
טוב, רבותי. באמת. אנחנו לא נתווכח. ההערה שלך הובנה כראוי. הוא אומר שהוא לא מדבר פה מתוך שוביניזם אלא מתוך רצון שיהיו יותר אזרחים בארץ.
<קריאה:>
– – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אנחנו קוראים ורוצים שילדו הרבה ילדים, וזאת תביעה בריאה, בייחוד אחרי כל מה שעברנו, חבר הכנסת מולה, אבל אני רוצה להגיד – – –
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
– – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אבל אני רוצה להגיד, זה דבר שהוא חשוב יותר מכול להקים משפחות גדולות, כדי שיהיו לנו גם הרבה חיילים.
עכשיו אני רוצה לציין עוד נקודה אחת, שעמדתי עליה היום בוועדה, אדוני היושב-ראש, ובזה אני אסיים. יש לנו כלים רבים שאנחנו מצווים עליהם כדי להגביר את המוטיבציה לאהבת הצבא, התורה, הארץ וכל הנלווה. יש לנו כלי אחד מרכזי שקוראים לו "גלי צה"ל", ו"גלי צה"ל" היא תחנה של צבא-הגנה לישראל. אני רק רוצה לקרוא לכם – אני ביקשתי את עבודת המחקר הזאת מהממ"מ של הכנסת, והם הכינו עבודה מיוחדת בשבילי על הנושא של התחנה שנקראת "גלי צה"ל".
ואני רק רוצה לקרוא לכם מה אמר דוד בן-גוריון ביום ההקמה, כשהוקמה "גלי צה"ל" ב-1950, חבר הכנסת מולה. הוא אמר אז ככה: תחנת "גלי צה"ל" הוקמה מתוך אמונה כי על צה"ל למלא גם תפקידים חינוכיים וחברתיים; וציין אז שר הביטחון וראש הממשלה את הדברים הבאים – שהתחנה הזאת נועדה לשני דברים: לשמש מכשיר ביטחון והתגוננות, אמצעי קשר יעיל ומהיר לגיוס ולאימון, ונועדה גם לשמש בצבא מכשיר לחינוך הנוער והעם ואמצעי עזר לקליטת עולים, להנחלת הלשון, להקניית ידיעת הארץ ותולדות האומה, לליכוד שבטי ישראל, לרצון למשול – אני פה לא בדיוק מבין – לחישול הרצון הלאומי ואחריות ממלכתית, להאדרת החזון ההיסטורי של עם ישראל לחיי עבודה, שלום, צדק ואחווה.
ואני שואל אותך, שר הביטחון: עכשיו, כשאתה הולך להחליף את מפקד "גלי צה"ל", אני חושב שצריך לקחת את "גלי צה"ל" ולשעבד אותה 24 שעות ביממה, על מנת שחיילי צה"ל ירגישו יותר בטוחים בעצמם, עם יותר מוטיבציה, עם יותר אהבה, להגיד לעם ישראל שהצבא הוא דבר נפלא, ולא חס וחלילה כפי שזה היום, שזה משמש להיפך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב כץ. חבר הכנסת אורי אורבך, ואחר כך נסיים עם השרים הנכבדים, אלופי ורבי-אלופי צה"ל.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, אני מברך, כמו כולם, את אנשי המילואים. חבל שאנחנו צריכים לעשות יום לאנשי המילואים. אני מניח שהיוזמה הבאה תהיה יום לאלו שמשלמים מסים. רעיון. עוד אין כזה – יום משלמי המסים בישראל. אחרי חודשיים אנחנו יכולים לעשות את יומם של האנשים הנוהגים בזהירות. משלמי המסים לא מסכנים את חייהם. משלמי המסים נותנים אחוז נכבד מאוד מהכנסתם לטובת מדינת ישראל. ודאי שהם ראויים לשבח. אנשים שנוהגים בזהירות, שומרים על החוק, מצילים חיי אדם – ודאי שמגיע להם יום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רב-אלוף מופז, ידידי הטוב, חבר הכנסת מופז, תאמין לי – הוא איש מילואים שאין לך מושג איזה איש מילואים. היינו צריכים אותו מאוד לו – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
המצב של הצבא מאוד קשה אם אחד כמוני לוקחים למילואים כל שנה. מראה לך לאן הצבא הידרדר אם חייל מספר 3314932, סמל ראשון בסך הכול – אני מצטער, מול כל – לא נעים לי פה, אני רואה פה שלושה רמטכ"לים ואלוף מולי, אני מקבל "חלושעס" – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עלית בדרגה – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אני מול שלושה סג"מים באוהל למשפט על נעליים מצוחצחות – עד היום עוד לא התאוששתי. פה ארבעה רמטכ"לים מסתכלים עלי. והרצל מאחורי. באמת – – –
<שר הביטחון אהוד ברק:>
אנחנו בחיים לא היו נותנים לנו להיות חברי כנסת אם היינו רק סמלים. זה רק – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – – אבל אין לך מושג כמה אתה צודק לגבי חוכמתו.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
ואני אומר – אם מרמטכ"לים יוצאים כאלה חברי כנסת, אולי עדיף היה שהייתם סמלים ראשונים – פשוט לא יכולתי – – – חלילה לי, מבלי לפגוע בזכויות.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
זכויות היוצרים של הסמל.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
מילואים בשריון עשיתי, עד שאמרו: די, כבר אי-אפשר יותר, יש גבול. האויב גם רואה משהו. חטיבה 640, גדוד 93 – אתה אף פעם לא יודע אם זה שם החטיבה או שם של שמן טנקים, שמן מנוע. היה נחמד מאוד, אני לא יודע אם מועיל מבחינתי, אבל מבחינתנו בוודאי, וזאת חוויה ישראלית ייחודית חשובה מאוד.
כמובן, כשאני אומר שלא צריך יום מילואים אני אומר את זה במרירות. הרי ברור לי שאנשים נותנים מזמנם, מכספם, מחילם, מסכנים את חייהם. אני מקונן על כך שדברים שפעם היו מובנים מאליהם היום זקוקים להוקרה מיוחדת, משום שנתמעטו המשתתפים, ונידלדלו השורות, ואם אנחנו נעשה יום אחד יום למשלמי מס הכנסה ויום למשרתי המילואים, ואנחנו נעשה הצלבה של השמות, אנחנו נראה שזה אותם האנשים הרבה פעמים. זאת אומרת, אלה שנושאים את מסע עמם על שכם בכלכלה או בחינוך ובמילואים, אלו אותם אנשים כל הזמן. ואומר על דרך השלילה – ואלה שלא, אז הם לא. אז עם המסים זה על בסיס מקום פנוי, כלומר, אם זה מתאפשר הם משלמים מסים. ומילואים הם לא עושים, איך יעשו מילואים אם לא עשו את השירות הסדיר?
בעיה, נכון? אם בן-אדם נוסע חינם באוטובוס הוא לא יכול להתלונן למה רק הוא לא מקבל עודף. אבל מסתבר בזמן האחרון שזה מה שקורה. היה בוועדת החוקה בראשות חבר הכנסת דוד רותם רק לפני כמה ימים דיון מאוד מעניין, והתלוננו ידידינו החרדים – ששם, אגב, יש שינויים שראויים לברכה בתחום העבודה ובתחום השירות הצבאי, שינויים היסטוריים, אטיים, חכמים, מתונים – אבל הם התלוננו תלונה שאני באמת נדהמתי: איך זה שהמדינה רוצה, מעלה בדעתה, להעדיף אנשים ששירתו בצבא, לתת להם עדיפות בשירות הציבורי? מה, רק בגלל שאנחנו לא שירתנו אנחנו לא נוכל לקבל עדיפות כמו כולם?
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – – חבר הכנסת אורבך, זה לא רק החרדים. בוא נאמר כך: זה יועצים משפטיים, זה שר אחד ממפלגת העצמאות, זה שר אחד שהיה במפלגת – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
בסדר, יועצים משפטיים. מלאה הארץ יועצים משפטיים כמים לים מכסים. מה יועצים? צריך לקבל פה החלטות, לא לקבל עצות. אני 20 ומשהו שנה, ב-11 החודשים שבהם לא עשיתי מילואים נתתי עצות בעיתונים. פה זה המקום שצריך להכריע, ומדינת ישראל צריכה להכריע שהיא אוהבת ומעדיפה את אלו שמשרתים אותה. משרתים אותה? משרתים אותנו. חיילי המילואים לא עושים טובה, הם עושים חובה, והם ראויים להוקרה ולעדיפות. כן, אדם הלך לצבא, סיכן את חייו, עושה כל שנה חודש מילואים. כן, שתהיה לו עדיפות בשירות הציבורי; מעט התודה שאפשר להגיד. גם במקרה שבו מגיעים אנשים עם אותם פרמטרים, עם אותן יכולות – מה צריך להתבייש כל הזמן? את מי נעדיף אם לא את חיילי המילואים? למען השם, את מי?
הצעתי לחברי החרדים: אתם רוצים שיעדיפו אתכם בשירות הציבורי? יש לי רעיון. ייתכן שיש מקום לחשוב, אם היועצים המשפטיים יאשרו זאת, שחרדי שהולך לצבא, יכול להיות שצריך אולי בנסיבות מסוימות להעדיף אותו כשהוא בא לשירות הציבורי. אה?
<שלמה מולה (קדימה):>
אני בעד.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
זה רעיון, נכון? הפוך, בואו נהיה חיוביים. הם אומרים שזה כפל קנס, כפל קנס. על הראשונות אנו בוכים שהוא הולך לצבא. עכשיו אתה רוצה עוד לעודד אותו ללכת לצבא? חס וחלילה עוד ילך גם לעבודה. בסוף מי יודע מה יהיה? תורה ועבודה ושירות צבאי – יהיה מפד"לניק. אני מרגיע אתכם, תנוח דעתכם. הוא לא יתקלקל עד כדי כך. "ג" הוא יצביע. "ג'" הוא יצביע.
על כן אני אומר לחיילי המילואים, למדינה, לעצמנו: מי שהולך לצבא לשירות חובה, כבר הוא עדיף לפני שהעדפנו אותו, כי הוא זה שמשלם מסים, הוא זה שהולך לשוק העבודה, הוא זה שאכפת לו. ואם הוא גם הולך למילואים, כשכל כך הרבה אנשים כבר כואב להם פה והולך להם הגב, הם לא מרגישים טוב ומשתעלים, ואשתו בהיריון. אם כל הנשים שהיו בהיריון בזמן המילואים היו יולדות, היינו פה עשרה מיליון.
על כן אני אומר: נעדיף אותם, נעדיף אותנו, מגיע לנו. כי אנחנו המדינה, והמדינה היא שלנו, ואנחנו אוהבים את חיילי המילואים ואת החיילים הסדירים, ולתת יותר למי שמגיע, ולמי שלא מגיע – תאמינו לי, אלה שלא מגיע, יש להם לפחות חודש אחד פנוי בשנה לדאוג לעצמם כדי לקבל את חלקם. תודה.
<שלמה מולה (קדימה):>
למה כל השולחן הזה לא נמצא פה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה, בוא לא נדבר על אחרים. נדבר על הנוכחים.
אני מודיע לכם שחבר הכנסת אורי אורבך, לפני 20 שנה, היה אדם שהיה אחראי להרבה תוכניות בטלוויזיה שאתם אפילו לא יודעים, והוא היה צריך לצאת למילואים. הוא רובאי. אמרו לו: נסדר לך שלא תצא למילואים. לא היה מסכים בשום פנים ואופן. אמר: קודם כול, זאת זכותי ללכת למילואים. לא היה אומר אפילו חובתי. יבוא על הברכה.
אני מזמין את השר האלוף במילואים יוסי פלד, ואחריו – את המשנה לראש הממשלה בוגי יעלון, ויסיים כבוד שר הביטחון.
<השר יוסי פלד:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חיילות וחיילי מילואים – אני אומר במיוחד חיילות, אבל המתלוננת נעלמה.
קצת מסובך לי אחרי כל מה שנאמר להמשיך ולדבר, כי נאמר כל כך הרבה. יושבים פה באולם שלושה רמטכ"לים לשעבר, שלושה רבי-אלופים. אני במיעוט, יש פה אלוף אחד. פתאום חלפה בראשי מחשבה: הרבה יותר קל להיות רב-אלוף. עובדה, תראה כמה יש, ואלוף יש רק אחד. כנראה שיותר – אבל את זה באמת אני אומר על דרך הלצון.
אני רוצה לומר מאוד מאוד בזהירות, לכם, אנשי המילואים, וגם לעצמנו: אני בכלל לא בטוח שכל הטקסים וכל המלים שאנחנו אומרים לכם הם באמת הכלים האמיתיים לבטא את מה שצריך לבטא. אני לא בטוח שכל מה שאנחנו אומרים לכם וכל ההרהורים שמעלים באמת מבטאים את המרכזיות האמיתית של מערך המילואים בקיום של הארץ הזאת.
אני אומר את זה למרות שאני מאוד מאוד מכבד את הדברים האלה, ואני מאוד מכבד את האירוע הזה כאן. חברת הכנסת מירי רגב, מגיע לך כל הכבוד וכל התודה על היוזמה. נכון, גם לאיתן כבל.
אני חושב שבסופו של דבר הדברים ייבחנו – מה אנחנו עושים? מה התוצאות? כי זה נורא קל להפריח מלים ביום חגיגי שכזה. כל אחד יצא לביתו בלב קל, ובעוד שבוע ישאל את עצמו: טוב, מה קרה עם כל זה? ובצדק, בהחלט בצדק.
אני לא רוצה לחזור על עניין חלוקת הנטל ולא על ה-10% הידועים שנושאים בנטל. אני יכול ביום הזה שמציינים לכבודם של אנשי המילואים לספר לכם מאוד בקיצור, ברשותך, אדוני היושב-ראש, על המפגש שלי עם אנשי המילואים. אני, ברוב עוונותי, לא עשיתי יום מילואים בחיי, אבל יצא לי לפגוש את אנשי המילואים. אני לא מדבר על המפגש הרגיל, האקראי, שיש לנו, לאנשי הקבע, שאנחנו פוגשים את יחידות המילואים שבאים לתעסוקה מבצעית או לאימון או לכל דבר אחר. יצא לי בדרך החיים שלי לפקד על חטיבת מילואים, רצוף, קרוב ל-18 חודשים. בעצם היא היתה כמו חטיבה סדירה, רק חיילים הרבה הרבה יותר מבוגרים. אל יקל הדבר בעיניכם. זה היה מפגש עם חלק של עם ישראל שחשבתי שאני מכיר אותו, והתגלה לי שבעצם הייתי רחוק מלהכיר אותו. ב-1973, כחודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים, התמניתי להיות מפקד חטיבת טנקים במילואים.
דרך אגב, כל מי שדיברו פה זה צנחנים. היו בצבא עוד חילות חוץ מהצנחנים. גם אלה שידברו אחרי זה צנחנים, אז אני מזכיר לכם שהיו עוד חילות.
ב-1973 התמניתי להיות מפקד חטיבת טנקים, חודשיים לפני מלחמת יום כיפור, ושאלתי את עצמי מול הקיטבגים במחנה-עופר, לא רחוק מפה: טוב, מה עושים עכשיו? מה יהיה? לא עבר זמן, חודשיים, ואני מוצא את עצמי נוסע לכיוון רמת-הגולן עם חטיבת הטנקים שלנו. חטיבה 205 ישבה במחנה-עופר. מובילים אין, אז נוסעים מירושלים לכיוון רמת-הגולן על שרשראות. יש לי גם זמן לחשוב, כי זאת נסיעה ארוכה. אני אומר לעצמי: כל חיי אני מ"פ, מ"מ, מג"ד, צנחן, כולם סדירים, ופתאום אני מוצא את עצמי מפקד על חטיבת מילואים. אני שואל את עצמי: מי פה לכיוון רמת-הגולן? נו, מה יהיה? מה יהיה עם המילואימניקים האלה? איך זה עובד, הדבר הזה?
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני קיבלתי תשובות תוך שעות ספורות. תוך שעות ספורות אני קיבלתי את התשובות על כל השאלות שניקרו בראש שלי. מהר מאוד נכנסתי ללחימה מדרום רמת-הגולן לכיוון מרכז רמת-הגולן. אני משתמש בלשון ה"טנקאית" או ה"שריונרית", נאמר. מהר מאוד ראיתי את כל אנשי המילואים עושים תיאום כוונות – לא לטנקים, תיאום כוונות לעצמם. כל אדם יודע לעשות את תיאום הכוונות, כלומר, יודע מהבית שהוא הגיע אתמול, כששלפו אותו מבית-הכנסת, להתאים את עצמו מהר מאוד, בזכות הבגרות, לדעתי, למציאות החדשה והמאוד-מאוד קשה – שאני לא אחזור עליה, אני מניח שכולם יודעים את זה.
אני נתקלתי בהמון ניסיון של הלוחמים, ניסיון שמשפיע על זה שאנשים במצבים קשים יודעים להתנהג בקור רוח. גיליתי חברות בין אנשי המילואים, וחברות בין לוחמים היא באמת חברות ללא גבול. גיליתי שהאנשים מהר מאוד הבינו, במובן הרחב, מה אנחנו עושים, במובן הרחב מה אנחנו עושים – אני מתכוון מעבר לאותו מרחב שהחטיבה פעלה; אנשים הבינו באיזו בעיה אנחנו.
הדבר הגדול שגיליתי מהר מאוד זה הדבקות עד אין קץ בביצוע מה שצריך לבצע. כשאני אומר דבקות עד בלי קץ, לפעמים זה קץ החיים. הדבקות עד אין קץ היא לעתים קרובות בעצם קץ החיים של הרבה מאוד אנשים – עשרות הרוגים ומאות פצועים בסופה של אותה מלחמה ארוכה.
אני אביא רק דוגמה לרוח המילואימניקית. אני מניח שזה היה קורה בכל יחידה. בסוף מלחמת יום הכיפורים, לקראת הפסקת האש, מצאנו את עצמנו, חטיבה 205, בתל-ענתר, בתוך המובלעת הסורית, אחת הנקודות היותר מזרחיות. הגענו לרמת-הגולן 100 טנקים, נשארנו באותו יום 16. הפער במספרים הוא לא מתקלות טכניות. התחלנו את המלחמה עם 100 ונשארנו עם 16. ואנחנו מוצאים את עצמנו יום לפני הפסקת האש תחת התקפה דיביזיונית של כוח משלוח עירקי שהגיע לסוריה, דיביזיה משוריינת, עם עוד גדוד קומנדו, ואלה מסתערים עלינו, ואנחנו החטיבה – 16 טנקים. אבל חוכמת המלחמה גם לימדה אותי שאסור אף פעם להחזיק את כל הכוח קדימה, צריך גם עתודה. אז לקחתי עוד שלושה מתוך ה-16 אחורה, שתהיה עתודה חטיבתית.
אני לא אתאר את מהלך הקרב. אתם יכולים לתאר לכם איך מתנהל קרב בין 16 טנקים לכמה מאות. בשלב מסוים לקחתי את העתודה החטיבתית, שפיקד עליה בחור בשם גוזלן מבאר-שבע – מ"פ – והוא יצא להתקפת נגד על הדיביזיה. קראתי לו, אמרתי לו: זה המשימה שלך. הוא הסתכל עלי. היתה לי תחושה שהוא מסתכל עלי בעיניים ואומר: זה קצת השתגע, הבן-אדם. אבל הוא ביצע את זה. דרך אגב, זה היה מהלך שגמר את ההתקפה הדיביזיונית הזו.
ובעודנו עומדים על התל הזה מול המאסות האלה, מתקשר אלי מפקד הגדוד טוביה תורן, זיכרונו לברכה, ואומר לי: אי-אפשר להמשיך לעמוד פה, אי-אפשר, זה בלתי אפשרי. אז עניתי לו: אנחנו לא יורדים מפה, כי אחרת אף אחד לא יישאר בחיים. הוא באמת יותר לא פנה אלי, ושם הוא גם נהרג. אנשים כמו טוביה תורן, סגן-אלוף תורן, זיכרונו לברכה, וכמו סגן-אלוף גיא יעקבסון, זיכרונו לברכה, ושייבדלו לחיים ארוכים קצינים כמו דוד כספי ומשה מלר – באמת, תשמעו, בעיני אלה הטובים בטובים שיש לנו.
הדרך שהכי תפסה את לבי היתה הדרך שאיש המילואים יודע – מאיפה שהוא מגיע, כל אחד הרי מגיע ממקום אחר – איך הוא ידע לעשות את "תיאום הכוונות", כפי שאמרתי, וממש להשתנות כאילו הוא לא היה אתמול פקיד בנק, מורה, או כל מקצוע אחר.
אני לא רוצה להיתפס במלים בומבסטיות, חברי אנשי המילואים. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אני לא מוצא מלים יותר גדולות, אבל אני חושב שלוחמי המילואים הם כל כך מרכזיים בחייה של המדינה הזו, שאני לא מתבייש לומר: אלה לוחמי המילואים, אלה לוחמים שעטורים בתהילת עמם. וכולנו מכירים את "מגש הכסף" – שיר, אבל זאת גם מציאות. ואלה, כל אחד בתורו, הוא מגש הכסף שעליו חיה המדינה הזאת. אז נכתב: שעליו ניתנה לך מדינת היהודים, אבל היום על זה חיה מדינת היהודים.
יצא לי אחר כך לחיות, באמת, שבעה חודשים – ירדנו כולנו לסיני, היינו שם ביחד: מורים, פקידים, עצמאים, שכירים, מנהלים, אבות למשפחות. שבעה חודשים – זה היה בשבילי, כאיש צבא הקבע, הייתי אז אלוף-משנה, זה היה בשבילי שיעור מרתק בבגרות, בנכונות, בכל מלה שאני יכול רק לומר לכם.
לסיום אני רוצה לומר לכם, לאנשי המילואים: תראו, אני כשר בממשלת ישראל או כחבר כנסת, או אנחנו ממשלת ישראל, או אנחנו כנסת ישראל – אל תספרו לאף אחד את מה שאני הולך להגיד לכם: אל תתרשמו ממה שאנחנו אומרים לכם – אל תתרשמו ממה שאנחנו אומרים לכם. תבדקו אותנו במעשים שלנו. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה ליוסי פלד, השר יוסף פלד. אני מזמין את המשנה לראש הממשלה בוגי יעלון, ויסיים שר הביטחון אהוד ברק.
<השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:>
אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, ובעיקר חברי הכנסת מירי רגב ואיתן כבל, העומדים מאחורי ארגון היום, ואחרונים חביבים נציגי מערך המילואים היושבים כאן ומייצגים את מערך המילואים באשר הוא.
עבור רב-סרן תמיר מסד, השירות בצבא היה חלק ממסכת ערכים שעליה גדל ולאורה התחנך. עוד כלוחם ומפקד בסיירת גולני, עת הוביל את חייליו לקרב העקוב מדם על הבופור במלחמת לבנון הראשונה, ולאחר מכן, כמפקד סיירת חטיבתית במילואים, תמיד היה שם, כשקראו לו. ממשיך שושלת משפחתית של עשייה ונתינה.
גם בגיל 41, אחרי שכבר יכול היה להשתחרר ולקבל את תעודת הפטור, בחר להתגייס לעוד שירות מילואים. כזה היה תמיר, בן כפר-מסריק, בנם של גיורא ויהודית, אח לעמית וגלי, בן-זוג לאורלי ואב לרועי, גיא ודן. משפחה שורשית וערכית, מלח הארץ.
הוא לא ידע להגיד לא לצבא – סיפר עליו חבר קרוב – כל משימה שהטילו עליו, הוא ביצע. כזו היתה גם משימתו האחרונה, בכ"א בחשוון תשס"ג, 27 באוקטובר 2002. תמיר התגייס למילואים, מצא עצמו בתחנת הדלק בכניסה לאריאל, מקום מפגש של חיילים רבים. הוא אמור היה לחלק את חייליו למשימות אבטחה באזור, כשלפתע הגיח למקום מחבל מתאבד שהתכוון לפגוע בריכוז החיילים. תמיר וחיילים נוספים נאבקו עמו עד שהתפוצץ המטען וקטל אותו ואת רב-סמל עמיהוד חסיד וסגן מתן זגרון, זיכרונם לברכה.
נפילתו של תמיר, הצנוע, השתקן, חשפה שוב את הישראלי היפה. זה המסיים את שירות החובה שלו, פונה לחיים האזרחיים, מקדיש את זמנו ללימודים ולעבודה, מקים משפחה, ועדיין יודע לקחת פסק זמן בכל פעם שמגיע צו המילואים, לעטות עליו את מדי הצבא, לעזוב את האשה והילדים ולצאת ביחד עם חבריו ליחידה לעוד משימה, עוד אימון, עוד פעילות מבצעית. הוא, וכל חייל וחיילת מילואים אחרים, עשו ועושים זאת מתוך ידיעה שהם חלק משמעותי מכוחו של צה"ל בכל תפקיד שהם ממלאים ובכל בסיס שאליו הם מגיעים.
כי אלו הם חיינו כאן. גם אחרי סיום שירות החובה אנו נדרשים להמשיך לשאת בנטל. כמה שבועות בשנה, גם כשלא תמיד נוח ולעתים פשוט אין חשק, מתייצבים חיילי המילואים למשמרתם. אין להמעיט בחשיבות שירות המילואים ובחשיבות התרומה המכרעת של חיילי המילואים באוויר, בים וביבשה, הלוחמים ותומכי הלחימה, שבכל עימות משמעותי היוו ויהוו את הכוח שיכריע מלחמה, לצד הכוחות הסדירים.
השתתפתי במלחמת יום הכיפורים כאיש מילואים בחזית המצרית. רק אז, בין הכדורים השורקים והפגזים הנופלים, הבנתי את חשיבותו של מערך המילואים, את העוצמה שהוא מעניק לצה"ל ואת יכולתו להכריע מלחמה, קשה ככל שתהיה. מאות חיילי מילואים הקריבו את חייהם במלחמה הקשה ההיא, ואלפים אחרים חירפו את נפשם בפעילויות אחרות, גם בשנים האחרונות, שבהן נוכחנו לדעת, למרבה הצער, כי טרם הגענו למנוחה ולנחלה.
בסוף 1953, זמן קצר לפני שהתפטרותו מתפקיד ראש הממשלה נכנסה לתוקף, סקר דוד בן-גוריון בפני הממשלה את צורכי הצבא ומצב הביטחון, ובהתייחסו לשירות המילואים אמר: "רוב צבאנו כידוע הוא מילואים – – – אנו לא יכולים להחזיק צבא סדיר כערבים, גם מטעמים תקציביים וגם מטעמים משקיים. הכוח המלחמתי שלנו נשען מפני זה בעיקר על מילואים – – – עד היום נענו אצלנו המילואים לכל קריאת התייצבות במידה משביעת רצון" – הוא אמר – "לרוב במשך 24 שעות. זה מעיד על רמת מורל מניחה את הדעת בקרב המילואים".
כמעט 60 שנים חלפו מאז. מדינת ישראל שינתה פניה לבלי הכר, והיא היום מודל לחיקוי עבור מדינות רבות בעולם המערבי, סמל לקדמה ולמצוינות, לפריחה ולשגשוג. הפכנו לחברת שפע, וטוב שכך. אך אל לנו לשכוח שאנו עדיין חברת מאבק. נותרנו, למרבה הצער, מדינה שעדיין נאבקת על קיומה מול אויבים שמנסים לפגוע בה במגוון דרכים, גם צבאיות. המאבק לעצמאותנו עדיין לא תם. חשיבות מערך המילואים נותרה בעינה, ובמידה שנידרש חלילה להפעיל שוב את כוחנו, ימצאו עצמם עשרות אלפי אזרחים בעלי משפחות עולים על מדים ומתפרסים ביחידות השונות.
הם יעשו זאת, כפי שעשו זאת במבצע "חומת מגן", במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה" – בלב שלם, מתוך תחושת שליחות ובהכרה מלאה; ממלאים את השורות, נאבקים כדי לתפוס עוד מקום פנוי ברכב שנשלח למשימה, מגלים בשדה הקרב עליונות מקצועית ומוסרית מוחלטת מול פני האויב. הם יעשו זאת לא כי הם ששים אלי קרב, אלא כי הם מבינים שזה צו השעה, שרק עמידה איתנה ומאוחדת תסלק את האיום שמרחף מעל ראשנו. ניסיונם, הנכונות שלהם, הידיעה שיש על מה ועל מי לשמור בבית – אלו וגורמים אחרים יעשו את ההבדל.
דווקא בעת הזאת, כאשר אנחנו זקוקים בשגרה לפחות אנשי מילואים מאשר בעבר, דווקא בעת הזאת, כאשר פה ושם עולים מתוכנו ספקות בנוגע לצדקת הדרך ובמחוזות מסוימים השתמטות משירות המילואים אינה צעד מגונה, דווקא עתה עלינו להעלות על נס את תרומתם של חיילי המילואים, את נכונותם להתגייס למען הכלל ואת מחויבותם לביטחונה של מדינת ישראל.
הם, בלי שמץ של מליצה, מהווים חלק מחוד החנית של החברה הישראלית. את אותם מילואימניקים שמתגייסים ללא היסוס לשירות תוכלו למצוא מתגייסים גם במקומות אחרים בחברה הישראלית, מובילים מסורת ערכית שחשוב שתקבל ביטוי ודגש, כפי שקורה כאן היום. אלו הלוקחים אחריות בשירות המילואים גם לוקחים אחריות בתחומים אחרים.
בשנים האחרונות עולות מגוון הצעות שמטרתן לסייע לחיילי המילואים, אך גם עולות טענות כנגד מעסיקים וגורמים אחרים בחברה הישראלית, כפי ששמענו היום, המקפחים את משרתי המילואים. הטענות, כמו גם ההצעות העולות, מחייבות אותנו, המחוקקים וחברי הממשלה, לבחון מעת לעת מחדש כיצד עלינו לשפר את תנאיהם של החיילים ולאכוף חוקים שיילחמו באלו המערימים קשיים על משרתי המילואים.
חיילי המילואים מגיעים מכל מקום במדינת ישראל ומכל רובד בחברה הישראלית, ואל לנו להרפות מחתירתנו לדאגה למען צורכיהם. הם מתגייסים כי אכפת להם, כי הם חלק מהמדינה הזאת, והטענות שהם מעלים נובעות מאותה אכפתיות. אל לנו לטאטא מתחת לשטיח את זעקתם ואת דרישתם המוצדקת לתנאים טובים יותר ולהכרה בתרומתם האדירה למדינת ישראל. זו משימה לאומית וחינוכית ממדרגה ראשונה שעלינו להוביל בכל כוחנו, במקביל להוקעתה של ההשתמטות מנשיאה באחריות, שמאיימת לכרסם בחלקות הטובות בחברה הישראלית. רק השבוע אישרה ועדת השרים לעניין מערך המילואים צעדים נוספים להקלה ולהבעת הערכה לנושאים בעול שנים ארוכות.
מתפקידים זוטרים בצה"ל ועד לתפקיד הרמטכ"ל פגשתי בחיילי המילואים, לחמתי לצדם, פיקדתי עליהם, ותמיד ידעתי שיש על מי לסמוך. כך אני חש גם עתה, וביום הזה אני מצדיע לכם, חיילי המילואים, על תרומתכם ונתינתכם. חזקו ואמצו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה למשנה לראש הממשלה, הרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף בוגי יעלון. אני מתכבד להזמין את שר הביטחון אהוד ברק לסכם את הדיון. בבקשה, אדוני שר הביטחון.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, חיילי וחיילות המילואים, מפקדות ומפקדים, התכנסנו כאן היום לישיבה מיוחדת כדי להעלות על נס ולהוקיר חבורת אזרחים מיוחדת, אזרחים המעמידים את ביטחון המדינה בראש מעייניהם ואינם מבקשים דבר לעצמם; חבורה המציבה את ערך השירות לא כנטל וכעול אלא כזכות שנפלה בחלקם, להשתתף במירוץ השליחים מדור לדור של לוחמי ביטחון ישראל וחירותו, להגן בתורם על המדינה ולהבטיח את המשך שגשוגה. אני מדבר על הנבחרת הלאומית שלנו, על אנשי המילואים, ומכאן, מעל במה זו, אני אומר לכולכם: יישר כוח. לכו בכוחכם זה, עלו מחיל אל חיל, ומי ייתן וירבו כמותכם בישראל.
חברי חברי הכנסת, כשר הביטחון, אני פוגש אותם מיוזעים ומאובקים באימונים, אני צופה בהם מביאים ניסיון ומיומנות לתרגילים, אני פוגש בהם במשימות של ביטחון שוטף, דרוכים ושקולים כמי שכבר ראו דבר בחייהם וידעו להתמודד עם מצבים מורכבים וסבוכים. אני מכיר בתרומה האדירה של הקבוצה המובחרת הזאת, אנשי המילואים, גם במבצעים ובשדות הקרב. הם תמיד שם ביום פקודה, נכונים ליטול חלק במערכה, עוזבים את הבית, את העבודה, והופכים באחת לחלק בלתי נפרד מצה"ל ומיכולת ההכרעה שלו, כאילו לא פשטו מדים מעולם. והם מנוסים יותר, מחושבים יותר, ומקצועיים לא פחות מחבריהם בסדיר – אלה המילואימניקים של מחר. כך היה ב"עופרת יצוקה" וכך בכל מלחמות ישראל.
מלחמת יום הכיפורים פגשה אותי כסגן-אלוף צעיר בלימודים באוניברסיטת סטנפורד בארצות-הברית. נזעקתי לשוב ארצה, ויחד עמי אלפי אנשי מילואים שהתגייסו ובאו מכל קצוות תבל. כך הוקם גדוד השריון 100, שעליו פיקדתי במלחמה. הגדוד הוטל אל לב הקרבות בסיני, מהחווה-הסינית דרך כיתור הארמיה השלישית בואכה סואץ. סיפורו של הגדוד הזה הוא מיקרוקוסמוס של סיפור מערך המילואים כולו. במהלך המלחמה איבד הגדוד יותר מכפליים הרוגים ממה שהיו לצה"ל כולו במבצע "עופרת יצוקה", והיו בצה"ל עוד 100 גדודים כאלה, רובם גדודי מילואים. דמם של הלוחמים בכל המלחמות יצק תוכן ממשי וכואב למשפט העתיק מהמקורות: "כל ישראל ערבים זה לזה".
אפרופו סואץ, אני רוצה לתקן – סגן-אלוף יוסי יפה, חברי רובי, נלחם בסואץ בראש גדודו בקרב מהקשים בקרבות מלחמת יום הכיפורים. היו שם הרבה הרוגים לגדוד 66, אבל יוסי לא נהרג שם. הוא נהרג שנתיים אחר כך – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא עלה על מוקש.
<איתן כבל (העבודה):>
מוקש.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
– – כאיש מילואים בתוך צוות ההקמה של חטיבת הנ"ט, היום באוגדה 98 – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בניצנה.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
ליד ניצנה, קצת מעבר לגבול.
בקשים שבמבחנים נוכחנו שוב ושוב כי כוחנו באחדותנו. מלוכדים ידענו לעמוד איתן מול כל משבר ולנצח בו. מדינת ישראל לא היתה יכולה לצמוח, לשגשג ולפרוץ אל מעבר לאופק ומעל לכל דמיון בלי ההמצאה הייחודית הזאת של מערך המילואים ונכונותכם שלכם, מפקדים ולוחמים במילואים, גברים ונשים, חיילים וקצינים, להשתייך לקבוצה הנבחרת הזאת. ודאי שלא ניתן היה להגיע להישגים אלו בלב-לבו של אזור עוין, מוקף אויבים ואיומים, אם היינו נאלצים להחזיק צבא סדיר גדול המותאם למלוא משקלם של האתגרים.
חובת החברה, הכנסת והממשלה להכיר ולהוקיר ולבטא זאת במעשים. אבל עליכם לדעת שלכל אורך תולדותינו, עוד מטרם הקמת המדינה, נישא ביטחון ישראל על כתפי קבוצת איכות אנושית מצומצמת בהיקפה, שצעדה כעמוד האש לפני המחנה והכריעה פעם אחר פעם את גורלנו ועתידנו. זוהי זכות ייחודית להשתייך לקבוצת האיכות הזאת.
מעת לעת אני שומע על מג"ד או איש מילואים המפוטר מעבודתו בתירוצים שונים, אבל בעצם בשל השירות. זהו מעשה של כפיות טובה חברתי ולאומי, ומעל במה זו אני קורא לכל ראשי המשק, למעסיקים ולנציגי העובדים להוקיע תופעה מכוערת זו ולעוקרה מהווייתנו. יחד עם השדולה בכנסת, בכוונתי להוביל מהלכי חקיקה שימנעו אפשרות כזאת בעתיד. כך גם הדברים לגבי זכויות הסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות.
חובתנו כממשלה, וכבית-מחוקקים, להבטיח את זכויותיהם של אנשי המילואים. הצעדים הראשונים נעשו, ונעשו היטב, אך הדרך עוד ארוכה, ואנו נחושים ללכת בה.
מלה למשפחות: אין איש מילואים – והייתי כמה שנים איש מילואים – שיכול היה להמשיך ולשרת בלי שהמשפחה מקבלת ומבינה את העול הנוסף, את הימים הארוכים והקריאה שאיננה תמיד סדורה והחסך והסיכון. מעל בימת הכנסת, בשם כולנו ובשם ביטחון המדינה, אני מבקש לומר תודה לבנות ובני הזוג ולילדים, ולבקש מכם: המשיכו כך. זה חיוני – לכולנו.
זהו גם המקום לבטא הוקרה מיוחדת לחברת הכנסת תת-אלוף במילואים מירי רגב, שדוחפת בכל הכוח את נושא המילואים – בחקיקה, בזכויות, בגיבוי, בעקשנות ובחיוך, אבל בלי לוותר. בלעדיה לא היה לנו את היום הזה בכנסת. ותודה גם לחבר הכנסת, איש המילואים איתן כבל, שפועל זה שנים לכינון השדולה, עומד בראשה ומוודא את הצלחתה, נאבק בכל הכוח, והוא יודע להיאבק – גם לריב כשצריך – וגם משרת בגדוד 66.
אנו בעיצומה של טלטלה היסטורית המקיפה את המזרח התיכון כולו. טרם ברור מה יהיו תולדותיה. מקופלים בה, לצד ההזדמנויות, סיכונים רבי-פנים. המזרח התיכון הוא סביבה קשה. אין ולא יהיה פה חסד לחלשים. רק מעמדה של כוח וביטחון עצמי ניתן יהיה להגיע להסדרים, ובעקבותיהם, בבוא העת, גם לביטחון ולשלום. אתם, אנשי המילואים, נקודת המשען הארכימדית של עוצמת צה"ל ושל כושר הלחימה והעמידה של מדינת ישראל.
יחד עם כל חברי פה מהמטכ"ל לשעבר, ועם אלוף-משנה דורון אביטל, אני, רב-אלוף במילואים אהוד ברק, שר הביטחון, מצדיע לכם. היו ברוכים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לשר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל לשעבר ועוד תפקידים רבים, ראש הממשלה לשעבר.
רבותי חברי הכנסת, אני מודה לכל המשתתפים. אני מודה לאלופי צה"ל, לרבי-אלופי צה"ל ולכל החברים אשר נטלו חלק בנושא זה. תם סעיף זה בסדר-היום, ואנחנו עוברים להמשך סדר-היום. תודה רבה לכל האורחים.
(מחיאות כפיים)
לא, אין מוחאים כפיים בכנסת, רבותי. תודה רבה לכם.
<הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 19) (פרסום תשקיף בעיתון), התשע"א–2011>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/383).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מזמין את חבר הכנסת ציון פיניאן לבוא ולעלות על מנת להציג לפני הכנסת את הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 19) (פרסום תשקיף בעיתון), לקריאה ראשונה. בבקשה. החוק עבר בקריאה טרומית והוכן לקריאה ראשונה על-ידי ועדת הכספים, כן?
<ציון פיניאן (הליכוד):>
כן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 19) (פרסום תשקיף בעיתון), התשע"א–2011. אדוני היושב-ראש, הצעת החוק באה לשמור על ציבור המשקיעים הרחב ועל עקרון הגילוי הנאות, שהוא אבן היסוד של חובות הגילוי והפרסום לציבור בכלל ובדיני ניירות ערך בפרט.
על-פי המצב הנהוג עד לאחרונה, נדרש פרסום בעיתונות של כריכת התשקיף שמכוחו הוצעה לציבור השתתפות ברכישת קרנות נאמנות חדשות. דרישה זו שונתה לאחרונה כך שעיקר הפרסום נדרש מעתה באינטרנט, בעוד בעיתונות הוצע פרסום לקוני בלבד, המפנה בעיקרו לפרסום באינטרנט. הצעת החוק האמורה נועדה להשיב את המצב לקדמותו, כפי שהיה נהוג ממש עד לעת האחרונה, ולהמשיך את הפרסום בעיתונות, שהוא עדיין אמצעי ההפצה והפרסום הרחב והיעיל ביותר במדינת ישראל על מגזריה, על מנת להבטיח המשך מתן מידע מלא למגוון אוכלוסיית המשקיעים בקרנות נאמנות.
קרנות נאמנות הן מכשיר השקעה נפוץ בקרב שכבות אוכלוסייה רבות, ובהן מגזרים שלמים שונים שבאופן עקבי הם בעלי נגישות נמוכה מאוד לאינטרנט, או אינם נוהגים או יכולים להשתמש באינטרנט כמקור לקבלת מידע. אדוני היושב-ראש, יחד אתי שותפים להצעת החוק חברי כנסת מכל סיעות הבית, כולם חברי ועדת הכספים, שמצאו גם במהלך דיונים שקיימנו בוועדת הכספים שישנו חשש אמיתי בשינוי המצב הקיים לפגיעה בנגישותם של מגזרים ושכבות אוכלוסייה רבות למידע, שעד כה התקבל מהפרסום בעיתונות – שכאמור הוא הרחב, היעיל והנגיש ביותר.
אבקש מחברי חברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק בקריאה ראשונה. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
חבר הכנסת ציון פיניאן, תודה רבה לך על הצעת חוק חשובה זו. נרשמו כמה דוברים לדבר, אבל מכיוון שאני לא רואה אף אחד מהם באולם אנחנו נאפשר לך להגיע למקום ואנחנו מייד נעבור להצבעה. ההצבעה היא על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 19) (פרסום תשקיף בעיתון), התשע"א–2011, קריאה ראשונה.
בבקשה, הצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 5
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 19) (פרסום תשקיף בעיתון), התשע"א–2011, לוועדת הכספים נתקבלה.
<קריאה:>
בעד.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
איך אנחנו לא נהיה בעד? תגיד לי, איך? היום זה יום – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 5, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 19) (פרסום תשקיף בעיתון), התשע"א–2011, אושרה בקריאה ראשונה, והיא תועבר לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה וקריאה שלישית.
<הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 28)
(תעמולה ברדיו אזורי בבחירות לראשות מועצה אזורית), התשע"א–2011>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/382).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר אורי מקלב:>
הצעת חוק נוספת של חבר הכנסת פיניאן, הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 28) (תעמולה ברדיו אזורי בבחירות לראשות מועצה אזורית), התשע"א–2011. חבר הכנסת ציון פיניאן, בבקשה, אנחנו נאפשר לך להציג את הצעת חוק זו. לאחר מכן, אם לא יהיו דוברים, אנחנו נעבור להצבעה.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 28) (תעמולה ברדיו אזורי בבחירות לראשות מועצה אזורית), התשע"א–2011. לפי סעיף 16ד לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט–1959, רשאית רשימת מועמדים בבחירות הנערכות ברשות מקומית לפרסם תעמולת בחירות ברדיו אזורי, לפי כללים שמטרתם שמירה על שוויון ועל מסגרת תקציב. הזמן לשידורים אלה נכלל במסגרת הזמן המוקצה לבעלי זיכיון לשידורי רדיו לפי חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן–1990, לשידור פרסומות. הדין אינו מסדיר תעמולה ברדיו האזורי בבחירות למועצות אזוריות, ומכאן שזו אסורה.
הצעת החוק המוצעת, מטרתה לאפשר למועמדים לראשות מועצה אזורית להשתמש אף הם ברדיו האזורי לצורך תעמולת בחירות, ובכך לתקן עיוות המתמשך שנים רבות. בניגוד לבחירות למליאת המועצה האזורית או לוועד המקומי, הנערכות על-ידי גוף בוחר קטן, הבחירות לראשות המועצה האזורית נערכות על-ידי ציבור גדול יותר, הפרוס על שטח גיאוגרפי נרחב. לפיכך, יש הצדקה לאפשר למועמדים לראשות המועצה שאינם מוכרים לכלל הציבור הזכאי לבחור להציג את עצמם תוך שימוש בכלי תעמולה יעיל, שיסייע להגביר את הקשר בין ציבור המצביעים לנבחרים ולחזק את ההליך הדמוקרטי. תפיסה זו עומדת גם ביסוד ההסדרים הקובעים שבחירות לראשות מועצה אזורית ממומנות על-ידי המדינה וניהול הכספים מבוקר על-ידי מבקר המדינה. התעמולה שתותר תהיה לקידום מועמדותו של המועמד, ולא של גורמים אחרים המתמודדים למועצה ולוועד המקומי.
התיקון אף צפוי לחזק את מעמדן של תחנות רדיו אזוריות כגורם מרכזי בחיים הקהילתיים ולאפשר להן אפיק הכנסות נוסף. כמו כן, השימוש בכלי זה יהיה בו כדי לצמצם את השימוש בכלים אחרים, כגון מודעות מודפסות, ולתרום בכך לשמירת הניקיון ולאיכות הסביבה.
אבקש מחברי חברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק בקריאה ראשונה. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחבר הכנסת ציון פיניאן. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. שתי דקות.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מתחרים כרגע בנאומו של ראש הממשלה. עוד נוכל לקרוא לשבוע הזה "שבוע הנאומים", שמנאום לנאום הפכנו להיות המומים. בדיוק שאל אותי מישהו היום אם אני אלך לשמוע את הנאום. אמרתי לו: אתה זוכר מה כתוב במכתב בוש? זה היה אז היסטורי. מכתב בוש – איזו התרגשות היתה. היום אמרו שכשנתניהו מזכיר את מכתב בוש זו חוצפה, אז איזו משמעות יש לדברים?
אבל אני רוצה להתייחס לעניין של תעמולה שאנחנו נמצאים בעיצומה, ידידי ומכובדי חבר הכנסת ציון פיניאן. אני שומע שוב ושוב את המלה – הנה, יש פה איש ה-security, השר, ידידי מכובדי יוסי פלד – – –
<השר יוסי פלד:>
זה נשמע לא טוב.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
מה?
<השר יוסי פלד:>
security זה נשמע לא טוב.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
כן, אבל זו המלה שאנחנו חווים בשבוע האחרון. זה חוזר כל כך הרבה פעמים: מה שאנחנו צריכים זה ביטחון.
אני רוצה לומר שתי התייחסויות לעניין הזה של ביטחון. יש אנשים טעוני הגנה, אסירים טעוני הגנה. מה עושים להם? שמים אותם בבידוד מכל האחרים, הם נמצאים מאחורי סורגים. יש כאלה שעוד יותר – פוחדים שהם יפגעו בעצמם, אז כובלים את ידיהם ואת רגליהם למיטה כדי שהם לא יפגעו בעצמם. גם הם – שומרים על ביטחונם. בא נשיא ארצות-הברית ומשתמש במלה ביטחון כדי להכניס אותנו לאיזה כלוב. לפעמים יש כלוב של זהב, אבל פה לא מדובר אפילו בכלוב של חיות ניסוי, לאיפה שרוצים להכניס אותנו.
אני רוצה להתייחס לדבר אחד נוסף, להימור. לפני שבועיים-שלושה היה אירוע, אדוני היושב-ראש, מוזר מאוד, שהיה בכותרות, והשבוע משום מה נדמה לי שאנחנו נמצאים באותו אירוע בדיוק, אבל בזווית אחרת לחלוטין. ילד אחד קפץ, אני חושב, מקומה שנייה או קומה שלישית. שאלו אותו למה הוא קפץ, אז הוא אמר: חברים שלי הבטיחו לי 100 שקלים. 100 שקלים הבטיחו לי. נתניהו ממשכן את קיומה של מדינת ישראל – זה דבר צדדי – הוא ממשכן את הערכים הלאומיים שלנו, הוא מוכר אותם לחלוטין, אפילו לא בעבור 100 שקלים. אפילו לא בעבור 100 שקלים.
ויש נורא התרגשות: נתניהו עומד חזק, עמד איתן. על מה הוא עמד איתן? על זה שלא יפרקו את אריאל, או על זה שהוא ויתר על חברון ומערת המכפלה, או על זה שהוא החליט בלי להניד עפעף להחריב את ביתם של 130,000 יהודים, או על זה שהוא החליט ששיבת עם ישראל לארצו זה כיבוש? כמו שאומרת פה – יש פה גברת אחת, קוראים לה "חברת הכנסת זהבה כיבוש"; כל מלה שנייה "כיבוש", "כיבוש", "כיבוש", "כיבוש" – והוא התיישר עם המצע הזה. על מה ההתרגשות? על מה הוא עמד? על איזה מערכיו?
לכן, כשמדברים על תעמולה, צריך להיזהר – אדוני היושב-ראש, אני תיכף אסיים – צריך להיזהר לא להיות מהמתאבדים בעבור 100 שקלים. הוא קיבל 100 שקל בסוף, הילד ששבר את כל איבריו. הוא גם היה יכול לרסק את ראשו בעבור 100 שקלים. וכדי להיזהר מכך צריך לפקוח עיניים, גם כשנתניהו מסכם עם אובמה: אני אשחק אותה ימני, אמיץ, נגדך, כדי שאני אוכל לרצות לאחר מכן את החבורה כאן מימין, את החבורה פה שבמקרה הזה יושבת משמאלי, ולצרף אלי גם את אנשי קדימה כדי לבצע את התוכנית ההרסנית, ולצערנו הרב זו דרכה של הליכוד משחר קיומה. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא יודע אם התעמולה תהיה יותר טובה אחרי חוק הבחירות או בלי החוק. תמיד אנחנו רגילים שכל אחד והדרך שלו לתעמולה וכל אחד יודע לפרסם את עצמו טוב, ואין שום סיבה שראשי מועצות אזורית – והרבה פעמים אנחנו רואים שמועצה אזורית היא הרבה יותר גדולה אפילו מעיר כזאת או אחרת – אין סיבה שהם לא יציגו את עצמם לעם, לציבור, מיהם, מהם, מה עברם, מה הם מתכננים לעשות. וכשאנשים בוחרים ראש מועצה אזורית, בוודאי הם צריכים לדעת מי האיש שיוביל אותם ומה המדיניות שלו.
אני בוודאי תומך בחוק הזה. אני רק רוצה להתייחס לדבר שלא יכולתי להגיב עליו, בגלל שהיושב-ראש לא נתן לי, בדבריו של שלמה מולה, כאשר אמר בטון של זלזול בוטה וגס כלפי הציבור החרדי, בעקבות העלאת שכרם של הרבנים, רבני ערים: החרדים האלה, הקואליציה הזאת, כאילו הוא מדבר על איזו קבוצה זולה, שולית, שמי הם? מי הם בכלל? מדברים בסך הכול על כמה תולעים, אנשים שבכלל לא מהיישוב, אין להם בכלל זכויות. מי הם בכלל?
אדוני היושב-ראש, צריך לדעת שרבני ערים, אין להם לא יום ולא לילה, הם עוסקים ועובדים נאמנה, משרתי ציבור. הם הרבה יותר מפסיכולוגים לציבור. אדוני היושב-ראש, אתה יודע שרב עיר – דופקים לו על הדלת גם ב-24:00 וב-01:00, לא רק בגלל הלוויה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תנסה להשוות את זה גם לשכר הפסיכולוגים, גם זה לא – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
אני אומר, לא רק – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
הם משמשים בהרבה תפקידים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, לא רק בגלל שיש איזה אירוע, הלוויה או משהו – שיהיה רק בשמחות – מתייעצים עם הרב; דברים שאתה לא תאמין: בעיות רפואיות, איזה רופא, לאן ללכת, מי יטפל, תפילות. אנשים זקוקים ברגע מסוים להצעה, להכוונה של רב העיר, שמאמינים בו. מי שלא מאמין ברבנים – שלא יאמין, לא מכריחים אף אחד לבוא לאף רב. אבל כשיש רב עיר בישראל – לבוא ולומר שהוא צריך לקבל שכר רעב, זה נובע רק מתוך שנאה תהומית ומתוך בערות של מי שמדבר כנגד רבני ישראל.
לא שנתנו להם משהו מיוחד. אני רוצה שתדע את ההיסטוריה. השחיקה הזאת של שכר הרבנים במהלך השנים הלכה והגיעה לשאול תחתית, ממש למשכורת רעב. רב שהיה מקבל פעם, בממוצעים של היום, נאמר 26,000–30,000 שקלים, הגיע למצב של 13,000, 12,000 שקלים; פחות ממחצית. מה שעשו – תיקנו את העוול המתמשך במשך שנים. אז פתאום קמה זעקה גדולה? שישה רבנים בסך הכול, נותנים להם היום שכר, לרבנים שנבחרים היום, כדי להעמיד אותם במצב כלכלי שהם יכולים להתמודד בכבוד וגם לשרת ציבור בצורה הרבה יותר מכובדת.
ואני חושב שרבנו הקדוש – אדוני היושב-ראש, אני בזה מסיים – היה עשיר, ובכוח העושר שלו היה יכול גם הרבה יותר להשפיע. לא יכול להיות שרב יחזר על הפתחים. כשהציבור רואה שרב הוא עני, או שהוא לא בעל יכולות אפילו לכלכל את עצמו – אני לא מדבר על עושר – הציבור לא יכבד אותו ולא יקבל את דבריו.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב.
אם כך, אנחנו יכולים לעבור להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 28) (תעמולה ברדיו אזורי בבחירות לראשות מועצה אזורית), התשע"א–2011. בבקשה, הצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 7
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 28) (תעמולה ברדיו אזורי בבחירות לראשות מועצה אזורית), התשע"א–2011, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 7, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 28), התשע"א–2011, אושרה בקריאה ראשונה והועברה לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה לכולם.
<הצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/384).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר אורי מקלב:>
נעבור להצעה האחרונה בסדר-היום, הצעת חוק של חברי הכנסת רחל אדטו ודני דנון, הצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011. בבקשה.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני שמחה שדווקא אתה היושב-ראש של הישיבה הזאת, כי אני בהחלט מודה שהצעת החוק הזאת נולדה מהשתתפות בדיון בוועדה שאתה מנהל, כאשר אתה דאגת להביא לוועדה הורים לבנות שסובלות מהפרעות אכילה קשות, ואין מקום במדינת ישראל לטפל בילדות האלה במרכז הארץ, קל וחומר בצפון ובדרום. בהחלט, בעקבות מה ששמעתי בשתי הישיבות שהשתתפתי אצלך בוועדה, נולדה הצעת החוק הזאת, שתהפוך, אני מקווה, לחוק במהרה. ולכן, יש לך זכות ראשונים על החוק, למרות שאינך חתום עליו, מסיבותיך שלך, שאותן אני כמובן מבינה.
<היו"ר אורי מקלב:>
אבל מצאתי אותך מתאימה ביותר להוביל את החוק הזה, גם מתוך הידע, המעורבות שלך, הניסיון שלך והפעילות שלך בכל הנושא הזה. כולנו יודעים כמה החוק הזה חשוב, חשוב מאוד.
<רחל אדטו (קדימה):>
שמחתי לראות שאתה יושב-ראש הוועדה ולשתף אותך בזה גם כן.
הצעת החוק הזאת, שזכתה בתקשורת לשם "חוק הפוטושופ" או "חוק הדוגמניות", היא לא כזאת. הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק שנולדה מתוך מצוקה אמיתית של עשרות אלפי בני-נוער. במדינת ישראל מאובחנים מדי שנה 1,500 בני-נוער כסובלים מהפרעות אכילה. הצעת החוק הזאת אינה באה נגד דוגמניות, לא נגד פרסומאים ולא נגד פרזנטורים למיניהם. הצעת החוק הזאת יש לה מטרה אחת בלבד, והיא טובתם, בריאותם וחייהם של בני-נוער אשר רואים את הרזון הקיצוני כמודל ליופי וכסימן להצלחה; ילדים אשר רואים את הדוגמניות הרזות, הדקיקות – לא משנה אם הן הולכות על מסלול או מצולמות על שלטי חוצות בכביש איילון – רואים אותן מצולמות שם ואומרים: וואו, זו מצליחה, היא הצליחה, אני רוצה להיות כזאת, אני רוצה להיות דקה. אני אהיה אז מקובלת, אהיה נחשבת, אהיה, במלה המקובלת היום, סלב. ככה מתחיל הסיפור הזה – מתחיל בירידה של 2, 3 קילו על מנת לחקות אותן. 2, 3 הקילו האלה זה התחלת המדרון החלקלק.
משיחות שאני מנהלת שנה וחצי עם בנות שסבלו מהפרעות אכילה, 99.9% מהן התחילו את המסלול הזה בדרך של דיאטה של 2, 3 קילו. הן רצו להיות קצת יותר רזות, קצת יותר רזות, עוד קצת יותר רזות, וכך הן מצאו את עצמן בסופו של דבר מבלות שנים רבות מחייהן כבנות-נוער במוסדות פסיכיאטריים, יוצאות והולכות. ורק אספר שפגשתי בחורה בת 27 ש-13 שנה מחייה היא מבלה בלך ושוב במוסדות פסיכיאטריים בגלל הפרעת אכילה.
מכאן, שכל החוק הזה נועד לנתק את הקשר המוכח מדעית בין דימוי גוף עצמי שלילי בעקבות הרזון שנראה ונצפה בעזרת המדיה – כלומר, הקשר הישיר בין מדיה לבין הפרעות אכילה. רבותי, אני מודיעה לכם שהדברים האלה שאני אומרת כרגע מעוגנים במחקרים מדעיים שפורסמו באוניברסיטת חיפה על-ידי צוות של פרופסור יעל לצר, שמובילה את הנושא הזה. יש כמה מחקרים מדעיים שמוכיחים שהקשר הזה הוא משמעותי. פרסומת, ולא משנה כרגע איזה סוג של פרסומת, מביאה לכך שנערים ונערות בגילים המתאימים מפתחים הפרעות אכילה.
אי-אפשר לתלות הכול במדיה; אי-אפשר לתלות הכול בפרסומת. חלק מזה – כמובן צריך איזשהו בסיס נפשי מסוים שעליו מתלבש דימוי הגוף העצמי הנמוך, ובעקבות זה מתחיל המעגל של הפרעת האכילה. הפרעת אכילה שמובילה לאנורקסיה, שזה תת-משקל, זו הפרעת אכילה שאני יכולה לכנות אותה מחלה ממארת.
זו מחלה שקשה מאוד לרפא אותה. במדינת ישראל כיום אין – זה לא נמצא בסל השירותים של קופות-החולים, כלומר, אנשים צריכים לממן בעצמם את הטיפול הזה. אין מקומות לטפל, אין מקומות לאשפז, וכך ילדים וילדות מוצאים את עצמם במחלקות פסיכיאטריות סגורות בעקבות סיבוכים כאילו של דיאטה.
מחלה כזאת בסופו של יום גם מובילה למוות. במו-עיני ראיתי באחד המרכזים בחורה בת 27 שמשקלה 25 קילו בלבד, והיא לא מסוגלת לעמוד על רגליה, כי רגליה לא נושאות אותה.
לכן, זו מחלה שהיא מחלה אמיתית, היא מחלה קשה, לא ניתן להגיד שהיא מחלת נפש בלבד. היא מחלה. מאחר שהקשר למדיה מוכח, המלחמה שלנו באמצעות החוק הזה היא לנתק את הקשר שבין התקשורת, המדיה, לבין המחלה, וכאן מקומו של החוק.
החוק הזה אומר שלא ניתן יהיה לפרסם באמצעות פרזנטורים – בכוונה אני לא משתמשת בדוגמניות, כי אני לא רוצה להתנגח בדוגמניות שהולכות על המסלול, שרואות את המאבק הזה כמאבק בהן. לא, זה לא מאבק בהן; זה מאבק נגד הפרזנטורים שהולכים ומציגים – או כל מה שהם מציגים הם מציגים כשהם רזים. החובה פה תהיה גם על החברות שמעסיקות אותן להוכיח שכאשר אותה אחת מפרסמת, היא לא בתת-תזונה.
יש מדד בין-לאומי. לא אני המצאתי את מודל היופי, לא אני קבעתי מה זה מודל יופי. יש מדד רפואי בין-לאומי, ואנחנו מתכוונים למדד הזה. קוראים לו BMI. קבענו שכאשר ה-BMI יהיה 18.5 ומתחת, אותה אחת לא תוכל לייצג. תעלה 2, 3 קילו – תוכל להמשיך לעבוד. הפגיעה פה היא פגיעה מידתית. הפגיעה בעיסוק של אותה בחורה היא פגיעה למען תכלית ראויה, היא פגיעה מידתית, ולכן היא גם מותרת.
החוק הזה, מלבד הנגיעה בהעסקה בתת-משקל או איסור העסקה בתת-משקל, נוגע בנקודה נוספת, שזה ה"פוטושופ" או הריטוש שנעשה לתמונות. אנחנו אומרים שאם נעשה ריטוש, ובאמצעות הריטוש אותה בחורה יראו לה את הצלעות או יהפכו אותה לעוד יותר דקה ועוד יותר רזה, תהיה חובה על המפרסם לכתוב למטה שהתמונה הזאת עברה ריטוש.
הדבר הזה דומה למה שקורה בסיגריות. היום חובה, כאשר מפרסמים סיגריות, לשים פתקית למטה ולכתוב שסיגריות מסוכנות לבריאות. אנחנו ביקשנו את אותו הדבר גם בהצעת החוק הזאת, ואנחנו אומרים שכאשר תמונת פרסומת עוברת ריטוש – הריטוש פה הוא למטרה אחת בלבד, רק להצרת היקפים, כלומר, לעשות מהבחורה או מהבחור הזה עוד יותר דקים, עוד יותר צרים, כלומר, הצהרת היקפים בלבד. כאשר נעשה ריטוש להצרת היקפים, יכתבו המפרסמים למטה שהתמונה הזאת עברה ריטוש, למען יראו זאת בני-הנוער ויגידו: ואללה, התמונה הזאת היא לא תמונה אמיתית, התמונה הזאת היא תמונה מעובדת, היא לא נראית ככה בחיים.
לכן אני חוזרת ואומרת: אני מאמינה באמונה שלמה בחוק הזה, שיש לו מטרה ראויה, שהוא נכון. הוא לא חוק פופוליסטי, הוא לא בא לתקוף אף אחד, הוא בא לתקוף בעיה. הוא לא בא לתקוף שום קבוצה של אף אחד שמרגיש את עצמו נפגע מהחוק הזה.
לכן אני מבקשת את התמיכה בהצעת החוק הזאת, את התמיכה של חברי הכנסת הנוכחים באולם, מתוך תקווה ורצון לקדם את הנושא הזה.
עוד משפט אחרון, אינני חושבת שהצעת החוק הזו היא תכלית הכול. היא לא ממלאה את כל החסרים, היא לא עונה על הנושא שצריכים לחנך בני-נוער לאכול כמו שצריך, וכמו שרוצים למנוע השמנה מבני-נוער ולמנוע סמים ולמנוע שימוש באלכוהול, צריכים להתייחס גם לנושא הזה של הפרעות אכילה בבתי-הספר. לכן, זה לא בא להחליף שום דבר, זה בא רק לספק פן אחד, שעד עכשיו לא היתה התייחסות אליו בכלל. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחברת הכנסת רחל אדטו. באמת נכון, אנחנו גם נתמוך בך, את מבקשת את התמיכה, ואנחנו גם רוצים לחזק אותך. גם אם מתקיפים, זה לא אומר שלא עושים דברים טובים, עושים דברים מצוינים.
מטבע הדברים, יש חוקים שיש אנשים שלא מוצא חן בעיניהם, אבל כפי שאמרת, זה חוק של פיקוח נפש – אם אני לא טועה, מה שנאמר גם בוועדה, שזאת אחת המחלות שאחוז התמותה בהן הוא מאוד מאוד גבוה. אחוז התמותה ממחלות אנורקסיה כאלה ואחרות הוא אחוז מאוד גבוה, ככה שזה באמת חוק שמציל וחוק של פיקוח נפש. בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי חברת הכנסת רחל אדטו, אני מברך אותך על החוק המאוד-מאוד חשוב הזה, שנלחם בנורמות מקולקלות, נפסדות, שפוגעות במיטב הנוער שלנו. אני חושב שזה יכול להיות חוק שהוא פתיחה לשורה של חוקים שנצטרך לחוקק פה כדי למנוע ריקבון חברתי בתחומים נוספים.
אבל, אדוני היושב-ראש, בהזדמנות הזו אני רוצה להזכיר שמות של שני נערים צעירים, בני 13 ו-14. אחד קוראים לו קובי מנדל והשני קוראים לו יוסף אישרן, שלפני מעט יותר מעשר שנים, ערב ל"ג בעומר, בט"ו באייר תשס"א, כדרכם של ילדים – אני מכיר את הילדים שלי בגיל הזה: ליד הבית ביישוב יש נחל, יש מים. לוקחים בתיק קצת מזון, אולי איזה חטיף, אולי בגד ים, זו עונה נהדרת, והולכים, שוחים במרחבי ארץ-ישראל, ומבלים. שני הילדים האלה עשו בצורה הזו, הלכו ברגליהם, בלבם האוהב את הארץ הזו, וכשהם הגיעו לוואדי תקוע, סמוך לביתם, ממש מתחת לביתם, הם נתקלו כנראה בכמה פורעים, שביצעו בהם רצח נוראי באבנים. רצחו אותם באבנים.
אני מקריא לכם, אני מצטער שאני מקריא לכם, אבל הדברים הם חשובים, כי לפעמים צריך לזכור עם מי שיש לנו עסק. בעדויות של מי שמצא את הילדים האלה – את הילדים האלה חיפשו במשך הערב והלילה, כל הלילה, ורק לפנות בוקר מצאו אותם: "הרוצחים רוצצו את ראשי הילדים באבנים, טבלו את ידיהם בדם ומרחו את קירות המערה בדם". הם לא הסתפקו ברצח האכזרי ובהשחתת הגופות לחלוטין, אלא בהתרברבות של מריחת הדם על המערה, דבר שמאוד מזכיר את אותו לינץ' נורא ברמאללה של שני חיילים שלנו. על חגיגה של שפיכת הדם, על השמחה, על הצהלה של רצחנו חיילים יהודים, ובמקרה הזה – רצחנו ילדים יהודים.
בשעה הזו, אולי בדקות האלה, עומד ראש הממשלה שלנו ומדבר על הקמת מדינה פלסטינית. הקמת מדינה פלסטינית שלה שני ראשי מפלצת, אחד קוראים לו אבו מאזן והשני קוראים לו אסמאעיל הנייה. אחד מתחפש בתחפושת של מתון כביכול, בינתיים לא שמענו שום דבר – הוא יודע לשתוק, כמו משא-ומתן מזרחי נהדר: תשתוק, תן לשני לדבר, שייתן וייתן וייתן וייתן, ואתה תהיה מוכן בינתיים להגיד שאתה לא מסכים, אבל מה שהוא נתן כבר לקחת. ומהצד השני, מי שאומר בפה מלא שהוא רוצה להשמיד אותנו.
רבותי, זה מה שהם מתכננים, זה מה שהם אומרים, אלו האנשים שיש לנו אתם עסק. מי שרוצה להשלות את עצמו שאם הוא יתמסר הוא יקבל משהו שדומה לשלום, שייזכר בבקשה בקובי מנדל ויוסף אישרן. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה; אחרון הדוברים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מצטרף לברכות לחברת הכנסת רחל אדטו. החוק הזה מאוד חשוב. אני זוכר שלפני כשנתיים אמרה לי איזו אמא שלבת שלה יש בעיה קשה. חשבתי, איזו בעיה, היא אמרה: מאוד קשה. ראיתי את הבת שלה, היא היתה מאוד רזה. חשבתי, לא עלינו, שיש לה את המחלה הממארת. אז היא אמרה לי כהאי לישנא: הלוואי שהיתה לה המחלה, כי מהמחלה עוד היה לה סיכוי לצאת, אני לא רואה איך היא יוצאת מהמחלה הזו.
הסיבה העיקרית של אנורקסיה והפרעות אכילה בקרב הנוער – אי-אפשר להגיד שזה לא בא בגלל הדוגמניות והדוגמנים למיניהם. תעשיית האופנה והפרסום בעצם יצרו מודל מעוות של דמותה של האשה האידיאלית, כאשר רבות מהדוגמניות המופיעות בפרסומות נמצאות במצב גופני של תת-משקל והדמות הזו בעצם משמשת מודל לחיקוי. אי-אפשר לומר שאין קשר בין הדברים. בעיקר בקרב נערות שמנסות לרזות יתר על המידה.
אני חושב שאולי במסגרת של הצעת החוק צריכים לחייב מינימום משקל, לכל נער ונערה. אנחנו מדברים על השמנה כל הזמן ואיך להילחם בהשמנה, והגיע הזמן שהמאבק יהיה גם בהרזיה, שמגיעים למצב נפשי קשה כל כך – אני רואה בזה בדיוק, כמו התמכרות לסמים ולאלכוהול, שזה מחייב גמילה באותה מידה. יש צורך בגמילה, ואני אומר לכם, הגמילה מאנורקסיה היא הרבה יותר קשה מאשר הגמילה מסמים ואלכוהול. המדיה לדעתי גורמת לכך. נכון, אין מאבק נגד הדוגמניות, ואני מסכים עם חברת הכנסת אדטו, אבל אי-אפשר להתעלם מהמציאות.
דבר נוסף, בהמשך לדבריו של חבר הכנסת הקודם: אסור שגם לממשלה הזו, תהיה לה אנורקסיה משלה. אנחנו, גם לרזות אנחנו יכולים יותר, ולא יתר על המידה, כאשר אנחנו באמת הולכים למהלך של ויתורים רבים ואנחנו הולכים לנסיגה ובאמת עושים את הכול למען השלום. אבל אסור לנו לגרום לעצמנו שמדינת ישראל תהיה כל כך רזה, כל כך צרה, שמחלת האנורקסיה הזו תפגע בנו, וחלילה וחס היא יכולה גם לגרום למחלה ממארת, שלא נוכל לצאת ממנה.
לכן, כל דבר צריך להיות במשקל ובמידה. אני מאחל באמת לראש הממשלה הרבה הצלחה, ושיהיה לו הרבה סייעתא דשמיא, ואני מאמין שהוא עושה את הכול, אבל צריכים מצד אחד הרבה אמונה וביטחון והייתי אומר גם הרבה מאמץ, וראש הממשלה עושה זאת, ובשם השם נעשה ונצליח.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. אם כך, בתמיכת כולם נוכל לגשת להצבעה בקריאה ראשונה.
בבקשה, הצבעה על חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011, בבקשה.
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 5
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011,
לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 5, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011, של חברת הכנסת רחל אדטו, אושרה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית.
רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, מחר, יום רביעי, כ"א באייר התשע"א, 25 במאי 2011, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:49.>