דברי הכנסת

דברי הכנסת ל / מושב שלישי / ישיבה רמ"ג–רמ"ה / כ"ו–כ"ח באייר התשע"א / 30 במאי – 1 ביוני 2011 / 30 חוברת ל' ישיבה רמ"ג הישיבה המאתיים-וארבעים-ושלוש של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, כ"ו באייר התשע"א (30 במאי 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות קדימה, מרצ–העבודה, רע"ם-תע"ל, האיחוד הלאומי וחד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. נתניהו מוביל את ישראל לבידוד מדיני; 7 2. המצב המדיני לאור נאומו של ראש הממשלה מר בנימין נתניהו בקונגרס; 7 3. ממשלת נתניהו קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית; 7 4. דבריו של ראש הממשלה בנאומו בקונגרס האמריקני; 7 5. סרבנות השלום של ממשלת נתניהו 7 רוחמה אברהם-בלילא (קדימה): 8 אילן גילאון (מרצ): 12 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 19 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 26 דב חנין (חד"ש): 32 שר החינוך גדעון סער: 37 נחמן שי (קדימה): 51 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 52 נסים זאב (ש"ס): 53 גאלב מג'אדלה (העבודה): 55 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 56 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 60 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 61 מוחמד ברכה (חד"ש): 63 ניצן הורוביץ (מרצ): 64 אורי אורבך (הבית היהודי): 65 כרמל שאמה (הליכוד): 67 שר החינוך גדעון סער: 71 ישיבה מיוחדת לזכרו של חבר הכנסת והשר לשעבר זאב בוים, זיכרונו לברכה 76 היו"ר ראובן ריבלין: 76 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 78 ציפי לבני (קדימה): 78 שאול מופז (קדימה): 80 הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 2), התשע"א–2011 82 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 82 הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62), התשע"א–2011 84 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 84 הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 33), התשע"א–2011 89 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 89 הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר 92 השר לשירותי דת יעקב מרגי: 92 שלמה מולה (קדימה): 93 הצעת חוק "גלי צה"ל" – שידורי רדיו של צבא-הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011 94 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 95 מגלי והבה (קדימה): 96 דב חנין (חד"ש): 98 נסים זאב (ש"ס): 101 שלמה מולה (קדימה): 102 יואל חסון (קדימה): 104 רוני בר-און (קדימה): 105 עתניאל שנלר (קדימה): 106 עינת וילף (העצמאות): 107 זהבה גלאון (מרצ): 113 נחמן שי (קדימה): 116 איתן כבל (העבודה): 117 שלי יחימוביץ (העבודה): 122 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 124 הצעת חוק שכר מינימום (העלאת שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011 126 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 127 מוחמד ברכה (חד"ש): 128 דב חנין (חד"ש): 131 שלמה מולה (קדימה): 133 מגלי והבה (קדימה): 134 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 136 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 137 הצעת חוק החברות (תיקון מס' 17) (הבראת חברות), התשע"א–2011 137 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 137 הצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון מס' 4) (הגבלות לאחר פרישה מרשויות אכיפת חוק או איסוף מודיעין), התשע"א–2011 139 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 139 הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון) (סמכות חיפוש לשוטר לשם מניעת אלימות), התשע"א–2011 142 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 142 דב חנין (חד"ש): 144 שלמה מולה (קדימה): 145 הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 16) (גמול והחזר הוצאות לחברי המועצה וועדותיה), התשע"א–2011 147 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 147 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> גבירותי ורבותי חברי הכנסת, עדיין אין שר, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת היום, יום שני, כ"ו באייר התשע"א, 30 בחודש מאי 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. השר. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון), התשע”א–2011, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 185) (אי-תחולת תקני דיווח כספי בין-לאומיים – הארכת הוראת שעה לגבי שנת המס 2010), התשע”א–2011. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 17) (זכויות הורה), התשע”א–2011, של חבר הכנסת זבולון אורלב. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3280/18 וכלה בהצעת חוק פ/3299/18 – הצעת חוק שימוש בדואר אלקטרוני בגופים ציבוריים, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, דב חנין ומאיר שטרית; הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (קבלת הודאה שנמסרה לפני מדובב פסיבי), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון – זכות ערר על סירוב הממונה על החקירה), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – הפקעת זכויות), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – הארכת תקופת מאסר), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – חובת דיווח חברתי-סביבתי), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (איסור רכיבה באופניים בדרך שאינה דרך עירונית), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (בדיקות רפואיות תקופתיות), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון – קבלת אדם לעבודה במוסד על-ידי מי שאינו עובד המוסד), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון – הענקת רשיונות עריכת-דין בידי המדינה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת מירי רגב ורוברט טיבייב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון – זכאות להשלמת תגמול צורך), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – מלווה מחמת מחלה או מום), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת גדעון עזרא וזאב בילסקי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הקהילות המשימתיות, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, אורי אורבך, ציפי חוטובלי, מירי רגב ויוחנן פלסנר; הצעת חוק הקהילות המשימתיות בפריפריה, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, אורי אורבך, ציפי חוטובלי, מירי רגב ויוחנן פלסנר; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – שירותי בריאות לתלמיד), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק העובדים הסוציאליים (תיקון – עדות שקר), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק הבטחת תנאים בהתקשרות המדינה לרכישת גז טבעי המופק בישראל (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות עקב היריון ולידה של בת-זוג) (תיקון – חופשת לידה לאב), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, איתן כבל, אורי מקלב, אורי אורבך, ציפי חוטובלי ומיכאל בן-ארי; הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון – חלוקת ערכות מגן), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת נחמן שי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת קצבאות ילדים ליוצאי צבא), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת דוד רותם ואלכס מילר וקבוצת חברי הכנסת. עוד אודיעכם כי הונחו היום על שולחן הכנסת ההסכמים הבאים: הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת עיריית שנגחאי של הרפובליקה העממית של סין בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח תעשייתי לא ממשלתי; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת מדינת מסצ'וסטס בארצות-הברית בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח תעשייתי; פרוטוקול מתקן להסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הצרפתית בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה בדבר סיוע הדדי בענייני מכס; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של הפיליפינים בדבר סיוע הדדי בענייני מכס. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, מרצ–העבודה, רע"ם-תע"ל, האיחוד הלאומי וחד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. נתניהו מוביל את ישראל לבידוד מדיני;> <2. המצב המדיני לאור נאומו של ראש הממשלה מר בנימין נתניהו בקונגרס;> <3. ממשלת נתניהו קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית;> <4. דבריו של ראש הממשלה בנאומו בקונגרס האמריקני;> <5. סרבנות השלום של ממשלת נתניהו> <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר מיסז'ניקוב, האם אדוני משיב על הצעות האי-אמון? <שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:> לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש שהממשלה תשלח את השר, שכן חברת הכנסת רוחמה אברהם עתידה לעלות לדוכן בעוד שניות ספורות על מנת להרצות – ואני אקרא לה, כי היא תוכל, עד שהשר יבוא, לדבר שלא על מכסת הזמן. אבל הממשלה צריכה להיות נוכחת כדי להשיב על הצעות האי-אמון אם היא מבקשת לדחות אותן. על כל פנים, רבותי חברי הכנסת, אדוני השר הנכבד, היום הוגשו חמש הצעות אי-אמון, שכן הסיעות ביקשו לעשות שימוש גם במכסות הנתונות להן ולא רק עשרה חברי כנסת התאגדו יחד על מנת להגיש הצעת אי-אמון. יש לנו הצעות אי-אמון מטעם סיעת קדימה, מטעם סיעות מרצ והעבודה, מטעם סיעת רע"ם-תע"ל, מטעם סיעת האיחוד הלאומי ומטעם סיעת חד"ש. חמש הצעות אי-אמון להביע אי-אמון בממשלה, שהראשונה בהן היא הצעת האי-אמון של סיעת קדימה, שכותרתה: נתניהו מוביל את ישראל לבידוד מדיני, ואותה תציג חברת הכנסת רוחמה אברהם, שאותה אני מזמין לעלות הבמה. והנה השר המשיב, שר החינוך, המחנך את כל ילדי ישראל להיות דייקנים. והוא יענה על כל הצעות האי-אמון היום. נדמה לי שכולן מדברות על הנושאים המדיניים ולכן השר ישיב על כל ההצעות יחד, אבל כמובן יהיה נוכח וישמע את כל ההצעות. גברתי, סגנית יושב-ראש הכנסת, השרה לשעבר, חברת הכנסת הנכבדה, בבקשה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, לרגע נדמה שהיתה פה איזו מבוכה, כי לא הייתי בטוחה שהשר הנוכח ידע – – – <שר החינוך גדעון סער:> אני פה, אני פה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> רגע. – – – ידע להשיב על כל השאלות והסוגיות המדיניות. אבל מכיוון ששר החינוך נכנס, אני מודה, נרגעתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> או, אז את רואה, יש תמיד – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אדוני, אבל שר החינוך לא יכול להחליף את ראש הממשלה. <רוני בר-און (קדימה):> ועוד איך יכול להחליף, ועדיף שיחליף. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> רגע. <רוני בר-און (קדימה):> ועוד איך יכול להחליף ועדיף שיחליף. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אתה יודע מה, אני מסכימה אתך. ועוד איך יכול להחליף ראש ממשלה כזה – – <שר החינוך גדעון סער:> אני מבקש מחברי באופוזיציה להפסיק – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – אבל אני מסופקת אם הוא יוכל להשיב על חמש הסוגיות שלעניות דעתי ראש הממשלה הנבחר אמור להשיב עליהן. בוא נראה אותך, חבר הכנסת, שר החינוך גדעון סער. ועל חמש הסוגיות שעליהן ראש הממשלה מחויב להשיב לבית הזה ולציבור בישראל, לאחר שובו מוושינגטון, על חמש הסוגיות, שר החינוך, ביחד ועל כל אחת בנפרד. על הראשונה – מעל שנתיים, מעל שנתיים ימים מאז נבחר ראש הממשלה נתניהו להרכיב את הממשלה, שנתיים שבהן לא עשה דבר על מנת לקדם את האינטרסים המדיניים החיוניים של מדינת ישראל; מעל שנתיים שבהן לא עשה דבר על מנת להבטיח תמיכה בין-לאומית רחבה באינטרסים הקיומיים שלנו; מעל שנתיים, שר החינוך, שבהן לא עשה דבר על מנת לבצר את היוזמה, שהיא נשמת אפה של הציונות. על אוזלת היד, על חוסר המעשה, על גרירת הרגליים ועל עמידה במקום – על כל אלה חייב ראש הממשלה נתניהו תשובה לבית הזה ולציבור כולו. על השנייה – על שנים של אטימות פוליטית וקיבעון מחשבתי; על שימוש בססמאות נבובות; על התלהמות יתר ומכירת אשליות שבסופן, בהבנה מאוחרת, וגם מאוחרת מדי, בהבנה כי מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, תשתרע רק על חלק משטחה של ארץ-ישראל וכי הריבונות הלאומית לא תוכל לכלול הלכה למעשה ולהגשים את חלום ארץ-ישראל השלמה. ואני יודעת שגם אתה, לאחרונה, מתעורר לקראת החלום הזה. על הכחש, על הכזב וההסתה חייב ראש הממשלה הסבר לציבור כולו וגם לבית הזה. על השלישית – על בידודה של ישראל אל מול העולם; על היהירות ועל קוצר הרואי המשמשים שמן במעגל הדה-לגיטימציה; על ההתגרות בגדולה שבידידותינו ועל ההתעלמות מהנעשה סביבנו; על כך שהמלחמה הבאה, אם חלילה תפרוץ, לא תהיה כקודמותיה, ובמלחמה הזו תקצר ידנו עד כדי חשש מהותי ליכולותינו לבצר את המדינה היהודית במזרח התיכון; על העיוורון והיוהרה, גם על אלה חייב ראש הממשלה לבוא לכאן ולתת הסבר, כאן בבית הזה ולציבור כולו. על הרביעית – על הפלגנות והמדון; על העדפת המפריד על פני המאחד; על המדיניות של אחד בפה ואחד בלב, אתה לא תוכל לענות, שר החינוך, ועל הרצון לקיים את האינטרס הפוליטי הצר על פני טובתה של המדינה כולה ושלום אזרחיה; על ההתפרקות מול סימן קלוש של מנהיגות. גם על זה אני לא בטוחה שתוכל לענות; על חוסר היכולת לקבל החלטה והכניעה הבלתי פוסקת לשוליים הפוליטיים, תוך העדפת שלמות הקואליציה על פני שלמות העם ושלום המדינה; על הקריצה – גם על זה לא תוכל לענות – על החיוך וטובת ההנאה הפוליטית, על פני טובתה של המדינה. על כל אלה חייב רק ראש הממשלה לענות לבית הזה ולציבור כולו. על החמישית – על שיכרון הכוח, על הסנוור מאור הזרקורים, על ההתבשמות ממחיאות הכפיים וקהות החושים. חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, כאשר יידומו שאריות הדי מחיאות הכף, תתקרב ישראל אל מאורעות ספטמבר ואל ההכרזה האפשרית החד-צדדית על כינונה של מדינה פלסטינית. כשהדי האהדה בגבעת-הקפיטול יתפוגגו – וזה יקרה כבר בימים הללו – ייוותרו כאן אזרחים חרדים, דואגים, משוללי תקווה, חשופים לעימות, לעימות מיותר ומסוכן. חברי חברי הכנסת, החודשים שיבואו אינם מבשרים טובות. אין לממשלה הזו מדיניות; אין לממשלה הזו דרך; אין לה – אין לה כוח להנהיג, ולעתים נדמה כי יש גורמים בתוכה שמבקשים לקדם את העימות כפרומו להמשך הקידום הציני של מאוויים פוליטיים. כן, מאוויים פוליטיים בלבד. אדוני היושב-ראש, על חמשת אלה חייב ראש הממשלה לתת דין-וחשבון – לציבור ולנו. מייד יעלה לכאן שר החינוך שישיב בשם הממשלה הכושלת הזו, ובוודאי תאשים – אולי כהרגלם בקודש של כל השרים – את כל הממשלות הקודמות, אבל אני אומר לך משהו שהוא חשוב. הציבור כולו, וגם בבית הזה, מתחילים להרגיש שכבר מתפוגג לו מבט הקסם של גלגולי העיניים והעברת האשמה אל ממשלות קודמות; מתפוגג לו הקסם של הטפות המוסר והבריחה הבלתי פוסקת שלכם מאחריות. למעלה משנתיים זה הרבה זמן לתקן, לשנות וגם להוביל דברים. למעלה משנתיים שנתניהו הוא ראש הממשלה המכהן, והאחריות כולה – מראשיתה ועד סופה – עליו ועל ממשלתו. אדוני היושב-ראש, אלה המתבשמים מגינוני המרקע של ראש הממשלה צריכים להביט מעבר לחלון. שם כולם יראו את הרפואה קורסת; שם תראו את הפערים החברתיים המעמיקים מדי יום; את קריסת מעמד הביניים; את הזוגות הצעירים וגם את הקשיים שמערימים על הסטודנטים; ובמיוחד, את הניוון הפושט בכל חלקה טובה במערכת הציבורית. אתם, שמבקשים להחליף מנהיגות חזקה ואמיתית בגינונים הוליוודיים, צריכים לזכור כי מעולם לא היה מצבה של ישראל כל כך עגום בקרב הקהילה הבין-לאומית. מי שמבקש לראות במחיאות הכפיים של חברי הקונגרס פתרון לבעיותיה הבוערות של ישראל, צריך להישיר מבט אל הציבור, אל המראה, ולשאול את עצמו האם הוא בטוח בגורל ילדיו, האם הוא בטוח בגורל נכדיו, האם הוא סומך על המנהיגות הנוכחית שתדע לשמור על נצח ישראל. אני, אדוני היושב-ראש, אני, כמו רבים מאזרחי המדינה הזאת, מטילה ספק רב ביכולותיה ובכוונותיה האמיתיות של הממשלה הזו. לסיום, אדוני היושב-ראש, 31 פעמים קמו חברי הקונגרס והריעו לראש הממשלה, ואתם יודעים מה? גלעד שליט לא שב הביתה; 31 פעמים קמו חברי הקונגרס והריעו לראש הממשלה, ואתם יודעים מה? עדיין הזכות לבריאות שמורה רק למי שידם משגת; 31 פעמים קמו חברי הקונגרס והריעו לראש הממשלה, ועדיין, עדיין ישראל דוהרת במדרון החלקלק לבידוד בקרב הקהילה הבין-לאומית; 31 פעמים קמו חברי הקונגרס והריעו לראש הממשלה, אבל אף אחת, אף אחת מבעיותיה המהותיות של ישראל לא התקרבה במילימטר אחד לפתרון; 31 פעמים קמו חברי הקונגרס והריעו לראש הממשלה, וישראל, ישראל עדיין מחפשת מנהיג אמיץ וחזק, מנהיג שייקח ושיוביל, מנהיג אחד שיעשה את מה שנכון ומה שטוב למדינה הזו ולא למרכז הליכוד, חבר הכנסת השר, שר החינוך גדעון סער. 31 פעמים קמו חברי הקונגרס והריעו לראש הממשלה. נו, ואז מה? תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת רוחמה אברהם, אשר הביאה את נימוקי קדימה להצעת האי-אמון בממשלה ובראש הממשלה. אני מזמין את חבר הכנסת אילן גילאון על מנת שהוא יביא את נימוקי הצעת האי-אמון מטעם סיעות העבודה ומרצ. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד שר החינוך, ראשית תודה מקרב לב לשמוליק על הז'קט – פשוט מאוד קר במליאה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רוצה לומר לך, לפני שתביע אי-אמון, להביע בך אמון מלא בתוכנית – – – שאדוני – – – <אילן גילאון (מרצ):> אתה רואה, אני גם מועמד – – <היו"ר ראובן ריבלין:> פשוט היה לי לתענוג לשמוע אותה. <אילן גילאון (מרצ):> – – להרכיב את הממשלה הבאה, לכן זה מחייב. אבל כדי שלא יהיה יותר מדי מתח באולם, אני אגיד שאם אפילו חלק מטענותי יתקבלו או האי-אמון יתקבל, אני אשקול להסיר את המועמדות שלי להרכבת הממשלה הבאה. אבל בשלב זה – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אפילו שם ז'קט – – – <אילן גילאון (מרצ):> שמת לב? <היו"ר ראובן ריבלין:> כיאה – – – <אילן גילאון (מרצ):> אבל אני לא הייתי רוצה שאתם תסתכלו בצורה אלא תשימו לב לתוכן של הדברים, ואין צורך גם לקום. אדוני היושב-ראש, בשום פנים אני לא מקבל את אלה שאומרים שבנאומו של ראש הממשלה בקונגרס היתה הצהרת מלחמה. אני אומר – צריך להסתכל על הדברים נכוחה – הצהרת מלחמה בוודאי ובוודאי לא היתה. לצערי הרב, אדוני, לא היתה גם הצהרת שלום. על-פי היפוכה של אמרת קלאוזביץ, שהמדיניות היא המשך המלחמה באמצעים אחרים, הייתי אומר שאם הנושא שלנו הוא המדיניות לאור נאומו של ראש הממשלה לגבי המצב המדיני, אין מצב מדיני. אין מצב מדיני, זה אומר שהמלחמה בעצם נמשכת. אבל אני רוצה להיות קצת יותר מינורי, אדוני, מהמתגוללים והמתלהמים והקמים על ראש הממשלה. אני רואה חשיבות בנאום שלו בפני עצמו – בצורה – בהחלט רואה חשיבות. אני אומר לך, וכבר שיבחו כולם את הנאום הזה וגמרו עליו את ההלל, וזה היה בהחלט נאום חשוב. אני בהחלט מתקומם כנגד אנשים שמבקרים את התוכן של הדברים אבל הם בעצמם לא מציעים תכנים אחרים, אבל אני ארצה לדבר על מספר תכנים אחרים, משום שחבל לי מאוד שממד הזמן איננו מתקיים כאן על-פי הקצב שאנחנו היינו מבקשים לקיים אותו. דיבר ראש הממשלה על הזכות ההיסטורית. בכלל, אדוני, מהי זכות היסטורית? האם אלה שבאו ראשונים, או אלה שסגרו אחרונים, או אלה שהיו כאן לדורותיהם? והכי טוב כשאין בכלל ויכוח על זכות היסטורית, אבל כאשר יש, כנראה יש למי שטוען עליה, גם לאלה וגם לאלה, רק הפשרה יכולה להתקיים במקרה הזה. המושג 67' – שישים-ושבע, "סבעה וסתין", sixty-seven, soixante-sept, אפשר לומר את זה בעוד הרבה מאוד שפות – אין לפחד ממנו, אדוני שר החוץ. הלוואי שהיה שעון-עצר בידי והייתי יכול להחזיר אותו לשנת 1967, ואולי מדינת ישראל אז היתה הכי קרוב לתוכנית המיתאר שהיא היתה אי-פעם. ב-1967. ולו אנחנו למחרת 1967, נניח ב-6 או ב-7, ביום השביעי למלחמה, היינו מגיעים לרזולוציה שלאט-לאט ראש הממשלה מגיע, כי ראש הממשלה עבר כברת דרך, ואני אומר שקרה משהו שם מ"מקום תחת השמש" ועד נאום בר-אילן – אני לא מזלזל בזה. אני מחשיב את זה, והלוואי שזה היה קורה ב-1967 למישהו, אולי ממפלגה אחרת. לכן, אם חברת הכנסת אברהם אמרה קודם שיגידו – הממשלות הקודמות והקודמות של הקודמות, אני יכול להרשות לעצמי, ככה בניקיון דעת, בניקיון כפיים, לומר שבמבחן התוצאה בעצם אף אחד עוד לא הגיע לשום דבר ממשי, אולי למעט רבין ולפניו בגין שהוכיח שאפשר לחתום הסכם שלום עם מדינת אויב, אבל רבין – שאפשר להגיע להידברות עם האויב הנורא מכולם. להזכירך, ערפאת באותה תקופה, מעמדו היה גרוע ממעמד ה"חמאס" היום. לכן, 1967, אדוני, אלה הם קווים שעליהם דובר בכל הסדר אפשרי עתידי. אלה היו תמיד קווי המיתאר. לא סתם אמר נשיא ארצות-הברית: "הרי אני אומר מה שכולם אומרים". אבל הדברים האלה גם לא נאמרו במפורש על-ידי אלה שביקרו את ראש הממשלה. יתירה מזאת, כל אחד יודע שלא יהיה פתרון, עד אשר יהיה פתרון לגבי בעיית ירושלים. כל אחד יודע את זה. דווקא הדבר החדש שנאמר – אתה יודע מה? אני אפילו לא רוצה לומר שלא היה שום דבר בנאום עצמו בקונגרס. שמעתי ככה – האוזן המוזיקלית שלי אפילו שמעה דיבור על כך שמדובר באיזה עניין יצירתי לגבי ירושלים. אני מבין "עניין יצירתי לגבי ירושלים": בירה משותפת, אולי מועצת עיר משותפת, אולי חלוקה של מה שליהודים – ליהודים, ומה שלערבים – לערבים. אף פעם לא חשבנו שסילואן זה ירושלים. בוודאי שלא חשבנו כך. באשר לתנאי לגבי ה"חמאס" – הרי מה? אדוני השר, מה? אתם לא מבינים מהם אילוצים פוליטיים? אז לראש הממשלה יש צורך להכניס את "פלסטין ביתנו" לממשלה שלו. הם אינם הפרטנר הישיר שלנו. ואם אנחנו נשכיל, אנחנו גם נהפוך את אבו מאזן חזק יותר מולם אם יהיו בחירות עתידיות. יש לנו אפשרות כזו. בואו ונתחיל להעמיד את זה במבחן המציאות. הנאום לחוד, הפרקסיס לחוד. צריך להבין שהנאום, ככל שהיה מזהיר וככל שהיה באנגלית רהוטה – ואני אומר את הדברים בלי כחל ושרק, בלי מירכאות בכלל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יכול לשאול אותך שאלה? אני מבין את חששותיך לגבי ממשלת ישראל, ולא שאני מסכים אתה. האם אתה לא חושש מעט במחשבתך ובדרכך ובדרך שבה מדברת מפלגתך מאז 67' מכך שהיום נשיא הפלסטינים, אבו מאזן, מדבר על פלסטין נקייה מיהודים, וזו לא מלה בערבית שאפשר לפרש אותה כך או כך. זה בא מתוך שירו של מחמוד דרוויש האומר לנו, ליהודים: "לכו מכאן. קחו את כולכם, קחו את בתיכם, קחו את רהיטיכם, קחו את קבריכם"? אני מבין את כל דבריך. אני שומע אתכם כאן, ואתם עקביים. אתם, כמובן, עקביים. אני חמור. אתם עקביים, כי אני בימין – אז אם אני שומר על דעתי, אז יש פה משום – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> לא אמרנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. אני אומר. אני אומר. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה אומר. <אילן גילאון (מרצ):> – – – הגדרה עצמית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אני אשאל זאת כמובן גם את חבר הכנסת – – <אילן גילאון (מרצ):> אנחנו הרי דוגלים בהגדרה עצמית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – מסעוד גנאים, אבל אני שואל אותך: האם לא מדאיג אותך, מלים כאלה שאומרים הפלסטינים – – – <אילן גילאון (מרצ):> קודם כול, לצורך הדיוק ההיסטורי, מי שהתקרב לעמדת החמורים מזה 44 שנים זה דווקא מי שהחמאתי לו כרגע – זה ראש ממשלתך. הוא התקרב לדיבור של החמורים – זה 44 שנים מ-1967. זה דבר אחד. שנית, שמעתי את הפרשנות לאבו מאזן. גם אני מקשיב ושומע. הלוא מחר אם אבו מאזן היה אומר שצריך לעשות רכבת קלה, היו לך אנשים בממשלה שהיו קופצים: אוי, רכבת. אסוציאטיבית זה נאצים וזה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, לא, לא. <אילן גילאון (מרצ):> עשה לי טובה, בחייך. הרי לא לכך כּוּון, וכולנו יודעים שלא לכך כוון, ולא זה היה העניין. ובכלל, אני יודע שלהעלות את זכות השיבה על ראש שמחתנו לא היה שום טעם מצדו של ראש הממשלה, כי אף אחד גם לא מעלה את הנושא הזה. תוכנית ז'נבה מדברת על זה במפורש, וכל מי שמעלה את זה – כדי לעלות ולשים אבני ריחיים נוספות על תהליך השלום. לכן, אני אומר, שהפרקסיס הוא החשוב ולא הנאום. מה צריך לקום מחר בבוקר. מה שאני יכול לטעון הוא שקורה תהליך של שינוי בעמדות אלה שחושבים שהם – הם לא החמורים. הם אלה שמשנים לקראת אלה שהם החמורים. לכן, הייתי, בהחלט – הלוואי שהיתה לי היום מציאות של 1967. אדוני, משתי סיבות: 1. כי היה הרבה יותר קל לפתור את הדברים, כפי שבזמנו בן-גוריון חשב, ולא מישהו אחר, אגב. כולם נתלים בו ומצטטים אותו. זה מה שהוא אמר למחרת 1967 – ביוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אמר – – – <אילן גילאון (מרצ):> 2. איך היינו מגדירים היום זכות היסטורית? <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אמר: חוץ מירושלים. <אילן גילאון (מרצ):> נניח שמלחמת ששת הימים לא היתה כלל מתרחשת; מה היינו אומרים היום, אדוני? לכן, זכות היסטורית איננה עניין רק לפתרון מדיני. נדמה לי שעם אדוני הייתי פעם באחד הוויכוחים בפסגת-זאב, ואתה אמרת אז "צריך לשכוח מחלום ארץ-ישראל השלמה" לאחד מחניכי בית"ר. אתה זוכר? ואני אמרתי: לאו דווקא. בכלל לא צריך לשכוח. חלום ארץ-ישראל השלמה נשאר, וזכות היסטורית יש לנו. אבל חלום ארץ-ישראל השלמה יתממש בשתי ישויות מדיניות נפרדות. למה אני אומר את הדברים האלה? כי ראש הממשלה גם נתן הרצאה היסטורית מאלפת. הוא לימד קצת היסטוריה את נשיא ארצות-הברית, וטוב שכך, על זכותנו ההיסטורית וכמה אנחנו בהחלט קורבנות של ההיסטוריה. אני אומר שהיו תקופות שזה עוד היה נכון, והיום לא ראוי, לא נכון – אחת המדינות, שהיא אחת המעצמות, גם הצבאיות וגם הכלכליות, הגדולות, שתשתמש בנימוק הזה. אבל, אדוני היושב-ראש, היה איזה בחור, אחד שקוראים לו על שם שדה-התעופה בניו-יורק JFK, ג'ון פיצג'רלד קנדי. כך זה אצל האמריקנים. הם קוראים לאנשים על שמות של שדות-תעופה, ואצלנו – על שמות של רחובות. הוא אמר שמי שתקוע יותר מדי בעבר ומי שחושב רק על ההווה, סופו שיפסיד בעצם את העתיד. לכן, הסכנה. בכל זאת, משום שאני חושב שרק חסרי יושרה יאמרו שבראש הממשלה לא קרה שום שינוי, ואני כן חושב, ואני חושב שאני אולי אחד המובהקים שאומר: לראש הממשלה הזה יש פוטנציאל. הלוואי שאנחנו היינו במקומו עם היכולות שיש לו כדי לזרז את התהליך ההיסטורי – בל לנו לחכות עוד 44 שנים שנים. לכן, ברמת הפרקסיס, אחרי הנאום המזהיר, אנחנו נניח אותו רגע הצדה. יש זמן לישון על זרי הדפנה. אני בטוח שבהיסטוריה ייכתב איך הרטיט בנימין נתניהו – ואכן הרטיט – את לבבות הסנטורים ואנשי הקונגרס וכל השמנה וסולתה ובעצם את וושינגטון כולה, ואין שום בעיה – והייתי מחר ניגש לפתרון מעשי שכולל: א. בוא ונדבר בתחומי גבולות 67', ולא לפחד מן המונח הזה. אין שום פחד. הנה, אני אומר: 67'. מה, זה מפחיד? אין שום פחד. זה דבר אחד; ב. נניח את ה"חמאס" בצד. אין שום צורך להעלות אותו באוב כל זמן שהוא לא נחוץ לנושא המשא-ומתן. בוא ונתחיל עם דיבור קודם כול על נושא גלעד שליט עם אבו מאזן, קודם כול עם אבו מאזן. דבר שני – אין שום צער בכך שאנחנו נקפיא את הבנייה מעבר ל"קו הירוק", בתחום ההתנחלויות. אין שום בעיה עם זה, לא היתה שום בעיה עם זה. אנחנו שבויים בתוך סמנטיקה, בתוך אנשים שהופכים לדוקטרינרים, שיש להם איזו עמדה והם חייבים להתאים את המציאות לעמדה שלהם. לכן אני אומר: לא. לא לעניין לזה. אם ניגש לקווים המעשיים, נדמה שתהיה לנו אפשרות לעשות משהו עם ממד הזמן כדי לא להמתין עוד 44 שנים ולהגיע לאותה מסקנה שיכולנו להגיע לפני 44 שנים קודמות. אין בזה שום טעם. לראש הממשלה אני מבקש להעביר משהו משותף לנו. אני חושב שאנחנו, הדור שלנו, אדוני היושב-ראש, חטא כלפי הילדים שלנו. בל נחטא גם כלפי הנכדים שלנו. אני עדיין מתעקש התעקשות רבה ואינני מאמין בהסדר כפוי בשום פנים ואופן. אלה היו הוויכוחים שלי, בתור סטודנט צעיר, עם ישעיהו ליבוביץ. אני חושב שאין שום דבר טוב בדברים כפויים. אבל גם הדבר הזה, בסופו של דבר, יהיה בעירבון מוגבל. לכן, מתוך אופטימיות של מי שמאמין שלכל דבר יש תקנה, ומתוך אמונה שבני-אדם יכולים לזרז את ההיסטוריה, ומתוך קריאה לאחינו, מעל ראשיהם של המנהיגים, שמגיע להם לשגשג, לחיות ולהיות חופשיים מפחד ולהזדקן בכבוד באזור הזה, זו הקריאה הישירה שאני אומר להם: תתנו את התמיכה שלכם במנהיגיכם. אתם, שאולי צפויים להיות דמוקרטיות, לא בקצב שמדינת ישראל מתפתחת; עבורכם האזור הזה קיים. לראש הממשלה, אני רוצה לסיים ולעזור לו בציטוט נוסף או השלמה לציטוט שהוא עצמו ציטט. והוא ציטט עכשיו, במסע האחרון שלו בארצות-הברית, את רוזוולט, מתוך נאום ההשבעה שלו ב-4 במרס 1933: "יש לפחד רק מן הפחד עצמו". אני אומר גם לראש הממשלה: יש לפחד רק מן הפחד עצמו, אבל יש השלמה לפסוק הזה, משום שראש הממשלה לא קרא את כולו. המשפט כולו אומר את הדבר הבא – רוזוולט, 4 במרס 1933, בנאום ההשבעה שלו: "יש לפחד רק מן הפחד עצמו. אימה עלומת שם, נטולת היגיון ונטולת הצדקה, המשתקת את המאמצים הדרושים כדי להפוך נסיגה להתקדמות". הבנת את זה, מר נתניהו? מזה צריך לפחד. תעז ותוכל לשנות את ההיסטוריה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. כאמור, השר ישיב לכל מציעי האי-אמון. חבר הכנסת גילאון נימק את הצעת האי-אמון של סיעות העבודה ומרצ, ואני מזמין את מסעוד גנאים, שיבוא וינמק את הצעת האי-אמון של סיעת רע"ם-תע"ל בכותרת: ממשלת נתניהו קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית – בישראל אתה מתכוון. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כן. בהחלט. מחוץ לישראל – אבל בישראל בעיקר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני הבנתי – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אלא אם כן אדוני רוצה שכל הערבים לעולם יהיו תחת שלטון ישראל. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, תחילה, האמת, רציתי, וזו הזדמנות ששר החינוך הוא המשיב, שנברך אותו על ההסכם עם ארגון המורים, משום שבאמת אני גם חושב שכבוד השר ראה את הדרך הנכונה לחיזוק כל מערכת החינוך בישראל והעלאת רמתה דרך חיזוקו של המורה, משום שבסוף המורה הוא הציר המרכזי, הוא הדינמו שיכול להניע את הכול, לקדם את הכול. אז ברכות על ההסכם, ולו נשארתי מורה הייתי נהנה מפירות ההסכם הזה, אבל עכשיו אני בכנסת. אדוני היושב-ראש, עדיין, אולי ההדים של – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא מזדרז, חבר הכנסת צרצור, להיות מורה. זהו רמז לאדוני. <שר החינוך גדעון סער:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אין כל ספק. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> תודה, כבוד השר. <שר החינוך גדעון סער:> רק מבחינתי – חבר הכנסת הוא המוביל בשאילתות לשר החינוך, כלומר הוא מעביד אותי קשה מאוד. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> נכון. נכון. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני עדיין לא ספרתי ולא יודע לספור את הפעמים שחברי הקונגרס מחאו כפיים בנאומו של ראש הממשלה, מאחר שיש כמה סוגים, אמרו לי – יש לפעמים שהם עמדו בלי למחוא כפיים, לפעמים הם עמדו ומחאו כפיים, ולפעמים, אולי, הם מחאו כפיים בלי לעמוד – אני עדיין לא ספרתי, לא ידעתי. אבל אין ספק שהנאום הוא חזק, מבריק, מזהיר, אבל לפי דעתי, גודל הברקתו ויופיו כגודל כמות השקרים שהיו טמונים בו, וכל הגאווה הלאומית ששטפה את המדינה, במיוחד בימין, הכול זקוף-קומה, כי נתניהו נתן לאובמה, גם אם בישיבה ביניהם, שצולמה, נתניהו פעל כשתדלן ולוביסט חזק מאוד. שמעתי אותו אומר לאובמה: אנחנו עם קטן, מדינה קטנה, לא כמו אמריקה, שהיא עם גדול, מדינה גדולה. אז כנראה בישראל אוהבים את ראשי הממשלה ככה, שנותנים לראשי ולנשיאי העמים הגדולים והמדינות הגדולות. מאחד, הסכסוך והריב כנראה מאחדים. אז זה הזכיר לי סיפור, אדוני היושב-ראש, שקראתי על מנהיג מוכשר, או מי שהיה מנהיג מוכשר, יפה, זקוף-קומה, מלא גאווה לאומית, הוביל את בני עמו וכולם צעדו אחריו. ההמונים ראו את מנהיגם ואמרו: תראו איזה מנהיג חזק יש לנו, שצועד קדימה בביטחון, הוא בוודאי יודע לאן הוא מוביל אותנו. המנהיג הסתכל אחורה ואמר: ההמונים האלה, שצועדים אחרי, באמת יש להם – הם פותחים, יש להם – מאוד מחזקים אותי. והוא המשיך לצעוד, אבל לצערי – אל התהום. לפני כמה ימים היה נאום של פרדריק דה קלרק, נשיאה הלבן האחרון של דרום-אפריקה, היה לו נאום באוקספורד, וכדאי להאזין לדבריו, אדוני היושב-ראש. הוא אומר ככה, שתי נקודות: מנהיג אמיתי יהיה נכון לסכן את עתידו מתוך הבנה שהסיכון הגדול ביותר למדינתו הוא בחוסר המעש. שנית, הוא אומר, כמו הימאים, על מנהיגים להבחין בפעולת הזרמים השונים ולזהות את מועדי הגאות והשפל. לפעמים נפתח חלון הזדמנויות. על המדינאי לזהותו לפני שההיסטוריה תטרוק חלון זה בפניו. נאום דה קלרק הוא דוגמה – למה בדרום-אפריקה הגיעו לפיוס ההיסטורי בין המיעוט הלבן לבין הרוב השחור. אדוני היושב-ראש, בנאומו של נתניהו יש שלושה דברים שאני חייב להתייחס אליהם. האחד, למרות היופי, באמת, של הנאום, יש כמה שקרים, כפי שהזכרתי. איך הוא יכול להגיד שהוא תומך בשאיפת העמים הערביים לחופש, ובזמנו כולנו שמענו אותו מתריע, מפחיד, שמהפכות אלה יביאו אסלאמיסטים, יביאו כל מיני בן-לאדנים, והוא אפילו הורה לבנות איזה גדר בין ישראל לבין מצרים. למה לא להגיד את האמת? אתה לא עם המהפכות האלה, בעולם הערבי, לא עם האביב, כי חשבת שהאביב של העמים הערביים הוא סתיו לישראל. ככה, בהתחלה. למה בפני הקונגרס אתה רוצה להיראות כדמוקרט, ו"אנחנו תומכים", כאילו תומך בדמוקרטיה בעולם הערבי? אנחנו יודעים שזאת דמוקרטיה על-תנאי, שהוא תומך בה. גם בנאומו – נוכחתי לדעת שאנחנו חיים בגן-עדן דמוקרטי, המיעוט הערבי-פלסטיני בתוך מדינת ישראל. יופי. אם אנחנו עד עכשיו חיינו, ואני בספק – אני לא אומר שאין דמוקרטיה; בטח, יש, אבל הכול יחסי – אבל הדמוקרטיה הזאת מתכרסמת בעידן הממשלה הזאת. כל החוקים האנטי-דמוקרטיים האלה, מה יגיד עליהם ראש הממשלה? חוקים גזעניים, אנטי-דמוקרטיים. נכון שאנחנו – יש פנים דמוקרטיים בחיינו, אבל ראש הממשלה שוכח שרוב האדמות שלנו נגזלו בעידן הדמוקרטיה הזאת. לערבים בישראל היו רוב האדמות במדינה. היום אין להם – 2.5%-2%. רוב האדמות שלהם הופקעו ונגזלו בצל הדמוקרטיה הזאת. דמוקרטיה פירושה גם לתת את הזכויות למיעוט, לתת לו להביע את דעתו. אבל כל החוקים האלה, והחוק האחרון, אדוני היושב-ראש, אתה מכיר אותו, זה שנותן עדיפות לחיילים משוחררים בעבודה, זה שהיועץ המשפטי של הכנסת אמר שהוא מפלה, שהוא אנטי-דמוקרטי. אז מה יישאר מהדמוקרטיה שראש הממשלה מתפאר בה בפני הקונגרס? גם בעניין ירושלים, אדוני היושב-ראש – כל העניין של ייהוד ירושלים, התבשרנו שיש גם הצעת חוק שכל השמות הערביים בירושלים, ישנו אותם לשמות עבריים – של חברת הכנסת חוטובלי. אז כל החוקים האלה, אדוני היושב-ראש, לפי דעתי, מכרסמים בדמוקרטיה, מגבילים את חופש הביטוי. יש גם אופנה וטרנד חדש, והוא הכחשת הנכבה. אין נכבה. לא היה ולא נברא. אף אחד לא מת. לא היה טבח שם ולא פה. לא נהרסו כפרים. לא היה. חבר הכנסת אלדד, הרבה חברי כנסת מהימין – והנכבה, אנחנו הקורבן. אתם אשמים בה. אם יש לך שיח עם זה של זכות השיבה, של הנכבה, אתה לא פותר אותו בהכחשתה. להיפך, הכחשת הנכבה מביאה, באמת, שהשיח הזה יהיה השיח המרכזי – המרכזי – בישראל ומחוץ לישראל. אדוני היושב-ראש, אפילו הגיע הדבר הזה עד כדי כך שאחד מחברי הכנסת מהימין סירב והתנגד לכך שנתלתה בכנסת תמונה, ציור, של משפחה ערבית מיפו, משנת 1936, על קירות הכנסת. ולמה הוא מתנגד? כי זה מחזק את הנרטיב של הנכבה. איזה דמוקרט גדול. אתה רוצה לפסול את קיומנו? כאילו לא היו ערבים, לא היה כלום, לא היו חיים לפני 1948? הדבר הזה מסכן את הדמוקרטיה, ומסכן גם אותנו כערבים במדינה הזו. אדוני היושב-ראש, בסוף כל העניין של גבולות בני-הגנה, גבולות 67', את מספרי הקסם האלה שאובמה זרק בקונגרס או בבית הלבן, אחר כך הסביר אותם באיפא"ק, אז כאילו הוא אמר 67' בהתחלה זה הברוטו אבל לא הנטו. הברוטו זה 67' אבל הנטו לא בהכרח זה גבולות 67'. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני השר, לשרים אי-אפשר לקרוא קריאות ביניים. אי-אפשר, הוא לא יכול לקרוא קריאות ביניים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כסגן שר האוצר – – – איפה שיש כסף, ברוטו ונטו. אני רוצה לשאול, ישראל יצאה לכמה מלחמות – 48', 56' אפילו מלחמת 67' – לא היו. אני רוצה לדעת האם במלחמות האלה ישראל הפסידה או ניצחה. לא היו גבולות 67', זה לא נאמר על גבולות 67' – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם לא היתה מנצחת היא לא היתה קיימת. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אני לא יודע, נדמה לי שישראל, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גם ב-48' וגם ב-67' יש נרטיב ישראלי – אני מבין את הנכבה ואת הכאב, אני רק חושב שצריכים להאשים את אותם אלה שעמדו בראש המנהיגות הערבית באותה עת. אבל יש גם נרטיב ישראלי שאומר שב-48' התקיפו את מדינת ישראל שבע מדינות כדי לא לתת לה להתקיים. זה לא סיפורי בדים, חבר הכנסת עפו אגבאריה, אלה הן עובדות, מה היה אחרי זה, איך התנהג הצבא, מה קרה לאוכלוסייה הערבית – אני אתן לך את כל הזמן. ויש גם כאלה שמאמינים שב-67' מצרים וסוריה תקפו את ישראל, עצרו את מצרי טירן, חסמו אותה, איימו, הירדנים פרצו וביקשו לחלק את ירושלים בטנקים שלהם. זאת אומרת, יש עובדות – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> יש עובדות אחרות, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> עובדות אחרות, נו, בסדר. עם עובדות אחרות – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> עובדות אחרות שאומרות שאפילו ב-48' חלק ממדינות ערב שתקפו, במיוחד ירדן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מסעוד גנאים, יש לי כבוד גדול אליך. אני רוצה רק לומר – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> היו – – – בין ישראל מחד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא מדבר על ההיסטוריה. אני חוויתי את ההיסטוריה. אני הייתי כאן בקו העירוני כאשר הטנקים הירדניים ניסו להיכנס, לפרוץ מארמון-הנציב ולהיכנס לתלפיות. זאת אומרת, אני הייתי שם. אני לא אומר לך עכשיו מה סיפרו לי, אני אומר לך, הייתי שם, הייתי. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> יופי. <היו"ר ראובן ריבלין:> יכול להיות שאתה לא מאמין לי, זה עניין אחר. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> האבות שלנו והסבים שהיו בצפון לפחות יודעים לספר, שלפחות כוח ההצלה הערבי של קאוקג'י הרבה פעמים הוא שמסר כפרים, אחרי שהם לקחו אותם מכוחות, כמו אל-ברווי; יש לי הרבה, משום שאני אספתי את כל ההיסטוריה בעל-פה הזו, אני אספתי אותה. אבל יש לי עוד חדשות בשבילך, אדוני היושב-ראש. אני קראתי להיסטוריונים – ההיסטוריונים החדשים שלא רוצים את הנרטיב, או לא רוצים את הגרסה הציונית הרשמית של מדינת ישראל, שאומרים אפילו שכל הטענה הזו שכאילו מדינות ערב והוועד הערבי העליון הוא שקרא לתושבים הערבים לעזוב ולברוח, זה לא נכון. אחד ההיסטוריונים אומר: אני בדקתי בכל המקורות, לא מצאתי שום דבר. מצאתי רק כמה קריאות למפקדים בשטח, מפקד או שניים, אבל בקריאה רשמית מכל מדינה ערבית, או מהוועד הערבי העליון לנטוש – לא היית צריך לקרוא את ההיסטוריה בצורה הנכונה כדי להגיע למסקנה הנכונה, אדוני היושב-ראש, ולא רק ססמאות, ולפעמים גם רוצים – אבל מה שכואב לי יותר, אדוני היושב-ראש, זה כאילו שלא היה כלום. את מעשי הטבח מי עשה, עשרות מעשי טבח מי עשה? הערבים עשו? הקורבן עשה? אלה הכוחות היהודיים שהיו, "ההגנה" ואחרים. <היו"ר ראובן ריבלין:> עשו טבח בגוש-עציון, עשו טבח ברובע היהודי, עשו. אני מספר לך, אני מעיד בפניך. זאת אומרת, אני לא מספר לך מה אמרו לי ההורים שלי. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, גם דבר אמת אחרונה: הנרטיב הישראלי, או הטענה הרשמית הישראלית מנסה לטעון כאילו ישראל היא הגוף הקטן שהגן על עצמו מול כל מדינות ערב. אבל מספרית, אדוני היושב-ראש, הכוחות היהודיים עלו פי כמה על כל הכוחות הערביים, אם כוחות מדינות ערב, אם צבא ההצלה, ואם כל אלה שפעלו. הכוחות היהודיים היו, מספרית, יותר. זה עובדה, זה לא פוליטיקה, כבוד השר. <שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:> ראו כפול בעיניים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> – – – היו – – – הכוחות היהודיים היו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם אתה מאמין בזה, זאת זכותך. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אבל, כבוד השר, זה טוב לכם להציג את עצמכם בפני העולם שאתם דוד הקטן, ואנחנו גוליית הענק שמאיים. תודה, אדוני היושב-ראש. על כל זה, אני מבקש אי-אמון בממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אתה מבקש אי-אמון בממשלה, מאה אחוז. על אמת אפשר להתווכח כמובן כשרואים דברים שנותנים להם פרשנות אחרת, אבל על עובדות אי-אפשר להתווכח. זאת אומרת, כל אחד והעובדות שלו. אני הייתי פה ב-1944, הייתי ב-1945, הייתי ילד, אבל ידענו כבר אז. בתור ילדים כבר הבנו, היינו כמו הילדים באום-אל-פחם, היינו מן אל-באלד, ראינו. עכשיו, זאת אומרת, זה לא סיפורים. ב-1967 היינו פה, זאת אומרת, אני לא מספר לך. מתן וילנאי ואני היינו פה. הוא היה חייל צעיר עדיין, כמעט בצבא סדיר, ואני כבר הייתי מילואים, ב-1967 היית כבר שנה בקבע. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> מפקד פלוגה בצנחנים. <היו"ר ראובן ריבלין:> יפה, אז כבר היית שנתיים בקבע. תודה רבה. רבותי, תודה רבה. פה כנראה יהיו דברים שלא נוכל להסכים. אני מזמין את חבר הכנסת מיכאל בן-ארי לבוא ולהציג את הצעת האי-אמון שלו – אני קודם אציג אותך, אתה תקבל את כל זמנך – של האיחוד הלאומי, כאשר הכותרת היא: דבריו של ראש הממשלה בנאומו בקונגרס האמריקני. על כך מבקשת הסיעה להביע אי-אמון בממשלה. בבקשה, אדוני. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, את הדבר הנורא הזה שאנחנו הבסנו אותם במלחמות אני שומע פעם אחר פעם. אני חייב להגיב על זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברוך השם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זה דבר נורא מבחינה זאת, שכאשר אני אומר שהבסנו אותם, אני בא מהר-הרצל, ואני לא רוצה עוד הר-הרצל. אנחנו נביס אותם עוד פעם, אנחנו נמחק אותם בפעם הבאה, אבל אנחנו לא מוכנים שיהיה לנו חייל אחד ששערה מראשו תרד, וזה מה שהם רוצים,game over . הם ניסו להשמיד אותנו כמה פעמים והם מנסים פעם נוספת. לא ניתן לכם להשמיד אותנו פעם נוספת, ואם תנסו – נמחק אתכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי, אתה מתכוון לאויבינו. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> ואם תנסו – – – לאויבים שלנו, נמחק אתכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי, אני רוצה להזהיר אותך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> תזהיר אותי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מדבר על אויבינו ואני מסכים אתך. כאן יושבים חברי כנסת נכבדים שנבחרו על-ידי אזרחי ישראל בדיוק כמוך וגם כמוני. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, עכשיו אני רוצה להתחיל את הנאום שלי. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אני נותן לך את הדקה שגזלתי ממך. בבקשה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מחר בערב ייכנס לקדושתו אחד מהימים הקדושים ביותר שאנחנו מתפללים אליהם כבר אלפיים שנים, מאז, על-פי המדרש, כוהני בית-המקדש זורקים את מפתחות בית-המקדש, ובית-המקדש עולה באש. מאז הטביע בר-כוכבא את המטבע של חירות ירושלים, ונלחם לחירות ירושלים, במשך מאות על מאות של שנים, יהודים לא פסקו לרגע להתפלל ליום הקדוש הזה שאנחנו נזכה כאן במדינת ישראל הריבונית לחגוג, בעזרת השם, בשירה, בהלל, ובהודיה לה' יתברך שזכינו לחזור למרחבי ארצנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הלל עם ברכה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא צריך להגיד לי, אני תלמידו של הרב כהנא, אומר הלל עם ברכה גם בערב יום העצמאות וגם בבוקר, וכנ"ל ביום ירושלים, מתוך שמחה והודיה לה' – שלא יחשדו בנו בכפירה בטובה. אני אומר, אם היו שואלים את סבא שלי אם לברך הלל, רק בשביל לראות מרחוק כזה דבר, הוא היה מברך הלל כהנה וכהנה. לכן אין בכלל שאלה בדבר הזה. אבל אני רוצה לנצל את זמני, ברשותך, לדברים מאוד חשובים; אולי גם אני אתייחס בסופו של הנאום שלי ובדקות האחרונות לנאומו של ראש הממשלה. לכן תוקף קדושת היום הזה, והאחדות שזה יוצר בעם ישראל במשך דורות, זה מצחיק אותי לפעמים שמדברים – הפגנות, השמאל הישראלי. אותם שלושה אנשים מפגינים ליד מוזיאון תל-אביב, עושים להם כזאת תקשורת המונית, כשבחגי ישראל, או בשעות האלה, במצעד דגלים, עשרות אלפים ומאות אלפים שמים את פעמיהם לכיוון הר-הבית ובית-המקדש, עוטפים את ירושלים מכל הכיוונים. אני מזמין כל חבר כנסת מכאן לצאת באמצע הלילה, בעוד שבועיים ימים, בליל שבועות, ב-03:00-02:00, ויראה את הנאמנות של עם ישראל למקום המקדש. אלפים אלפים – מה זה אלפים, עשרות-אלפים – גברים, נשים וטף, זקנים. לא אשכח, כתלמידו של הרב אברהם שפירא, זכר צדיק לברכה, עוד בגיל מופלג, ערב שבועות, באמצע הלילה, היה שם את פעמיו לתפילת ותיקין מול שריד בית-מקדשנו. רבותי, זו העוצמה של עם ישראל. אחד מהסופרים, כמעט משוררים, שהיה לנו בדור הקודם, מאיר אוריין, כותב: "מימים ימימה היה רווח מנהג אצל בני עמנו שזכו לשמחה" – חתונה או אירוע מאוד משמח – "היו הולכים להזמין את הקרובים שלהם, שהלכו לעולמם, לשתף אותם בשמחתם". יש כזה מנהג עד היום – מי שמסתובב בבתי-עלמין, לפעמים רואים שמניחים הזמנה על המצבה. יש דבר כזה, אפשר לראות את זה פה ושם, בכל מיני מקומות, זה מנהג של החסידים. הוא כותב: אנחנו צריכים ביום הזה של השמחה להזמין אתנו לשמחה – אני אקרא את הרשימה בקצרה כי זאת רשימה ארוכה ארוכה, של מי שנמצא אתנו ביום הזה. הוא כותב ככה: "ממודיעין יבואו וישמחו עמנו מתתיהו הזקן וחמשת בניו החשמונאים. ממרומי מצדה ירדו אלינו שמעון בן אלעזר וחבריו, ומביתר יגיע אלינו שמעון, אחרון הגיבורים, לאדמת ישראל" – שמעון בר-כוזיבא, בר-כוכבא – לפני רדת הלילה הארוך והתהומי של הגלות; "נזמין את הלוויים שאומרים שירה בבית המקדש – – – גם נפנה דרך לעשרת הרוגי מלכות, מקדשי השם", שקידשו את השם על גאולת התורה, על גאולת הארץ, על השבועה לירושלים. הוא אומר: "ליד רבי ישמעאל בן אלישע יעמוד רבי עקיבא בן יוסף, הלוחם הקדוש שנשמתו יצאה ב'אחד', והוא לא פסק להפיח תקווה בעם ישראל גם כשהוא רואה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים". הוא שוחק כי הוא רואה – אני אומר לך את מה הוא רואה. שואלים אותו אם מרד בר-כוכבא נכשל, אני אומר – זהו, שלא. זה כמו לצאת ממשחק כדורסל בסוף המחצית הראשונה. המחצית השנייה היתה לפני 44 שנה. בר-כוכבא עומד – כל אלה שמחרפים אותו אלפיים שנה – ואומר, אתם רואים את החיילים האלה? אלו הם הרוח של החיילים שלי. ניצחנו בסופו של יום. עם ישראל ניצח בסופו של יום כשהוא חזר לירושלים. גם אותו אנחנו מזמינים לשמוח אתנו. ישנם אבלי ציון, אלה שמתקנים תיקון חצות, בוכים על הרצפה עם אפר על ראשם במשך אלפיים שנה. ולמרות כל החירופים והגידופים של הנצרות שחירפה אותנו וגידפה אותנו והפכה את המקום הזה לפח אשפה, התקדש שמו של הקדוש-ברוך-הוא בעולם, ולפני 44 שנה חזרנו למקום. כותב: "נעמיד כיסא גם לרבי יהודה הלוי, שבכל ימי חייו לא הסיח דעתו מציון ומשלום אסירי ה'ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך'". "יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב – לך נכספה נפשי" – כותב רבי יהודה הלוי, וזוכה – לא זוכה – ואנחנו זוכים, ואנחנו מזמינים אותו. גם את הרמב"ם, שביקר בירושלים, נזמין. את כל אלה שנשרפו ונטבחו ולעגו להם – איפה האלוקים שלכם? איפה אלוקי ישראל? ביום הזה, ביום ירושלים; ביום שהתקיימה בנו נבואת הדורות – "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים". ביום הזה אנחנו מודים לה' יתברך, שחזרנו למלוא רוחב ארצנו. זה לא עול, זה לא כיבוש – זו חזרה הביתה, עם ישראל חזר לארצו, חזרנו לעיר קודשנו ותפארתנו. זה שבאו לפה פולשים וניסו להקים פה כל מיני ישויות ולא הצליחו – זה עורבא פרח. זה צריך להיות איזה פסיק על גבי ההיסטוריה. ההיסטוריה האמיתית, מי שמניע את גלגלי ההיסטוריה זה עם ישראל. מי שחושב שלחינם הריעו לו שם בבתי הקונגרס, לראש הממשלה שלנו, נתניהו, לא מבין שאנשים שבנויים על ערכי התנ"ך ורואים את עם ישראל, עם הנצח, ורואים את נבואת הנביאים שאומרת: ישושום מדבר וצייה ותגל הערבה ותפרח כחבצלת, ורואים איך המדבר והשממה הזאת, אדוני היושב-ראש, הפכה להיות ארץ פורחת, הפכה להיות ארץ שהכלכלה שלה חזקה, והיא גורם משיכה להמונים המונים שבאו לפה – הן המהגרים הערבים שבאו לפה באמצע המאה הקודמת בהמוניהם, על-פי כל המחקרים, והיו פה מאות שנים, והן התופעה של המסתננים עכשיו – לא משום שאנחנו גזענים הם באים לפה, לא כי אנחנו נחשלים, אלא כי הפכנו את המדבר לגן פורח. רבותי, התרועות הגדולות לראש הממשלה לא היו, לפי ההבנה שלי, לזה שהוא אמר: זאת נחלת אבותינו, אבל אני אוותר עליה בנדיבות. אני רוצה לומר, הרבה שואלים אותי – אתה לא משבח את נאום ראש הממשלה? אני אומר, אחד הדברים הראשונים שלמדתי בבית-ספר זה, אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. ברשותכם, אני אלך אתכם גם כן לפסוק של החכם בספר משלי פרק כ"ה שאומר ככה: "תפוחי זהב במשכיות כסף" – – <היו"ר ראובן ריבלין:> "דבר דבור על אפניו". <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> "דבר דבור על אפניו". הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מסביר מה זה "תפוחי זהב במשכיות כסף". אתה רואה מין שבכת מתכת יפה מכסף, אתה רואה את הכסף, אבל כשאתה מתבונן ברשת החוטים פנימה אתה יכול לראות את מה שמסתתר בפנים, ואז, אם אתה מסתכל בפנים, הרי חכם יודע להסתיר את דבריו הנעלמים, את דבריו העילאיים. האיש הפשוט רואה את הכסף, האיש המתבונן רואה את תפוח הזהב. אני, ברשותכם, רוצה קצת לפקפק אם תפוח זהב מסתתר בתוך משכיות הכסף, או שמא תפוח אחר. אמרתי היום לראש הממשלה בוועדת החוץ והביטחון: אתה לא מכיר את הבזאר? אתה לא מכיר את המשא-ומתן בשוק? לא אומרים: אני מוכן לשלם 200 שקל, בכמה אתה נותן לי את זה? יגידו לך, 200 שקל. מה אתה אומר עוד? בפעם הבאה תגיד 300 שקל. הרי יבוא חבר הכנסת מופז, תבוא לבני ותגיד, אדוני ראש הממשלה, אתה צריך ללכת קדימה, מה אתה שם על השולחן? איך אתה מתקדם קדימה? מה אתה עוד נותן? הפיקח, הסוחר הממולח, עומד ממול ופשוט שותק, הוא לא מגיע בכלל למסחר, למה שהוא יגיע למסחר? יש פה חבורה שלמה שתגיד לו, לסוחר הפחות ממולח, תתקדם – קדימה, מה אתה נותן עכשיו? רק זה מה שאתה נותן? תוותר על התנאי הזה, תוותר על התנאי הזה. אתה לא רוצה לקנות את הסחורה? מה זה חשוב, המחיר המופקע? וראש הממשלה שלנו נפל לתוך הפח הזה. שאלתי שאלה: אתה נתת תמורת זה שהוא ייתן – הוא לא נתן כלום – האם לקחת בחזרה? האם אחרי שהוא לא מסכים להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי – אם אני הייתי אבו מאזן הייתי אומר: מכיר את מדינת העם היהודי – חמש שנים. לא צריך חמש שנים; תיקחו פה הסכמים – הם לא מחזיקים מעמד חודשיים. תיקחו פה אמירות – הם לא מחזיקים מעמד יומיים. הוא יגיד, אני אמרתי? הוא לא יתחייב. ואז ייפלו לנו על הגדרות. מה זה קווי 67'? הציג את זה קודם חבר כנסת ממרצ – אתם יודעים מה המרחק בין שכונת יוספטל בכפר-סבא לבין הגדר בקלקיליה? בין 1,200 ל-1,300 מטר. כמה זמן צריך כדי שההמונים יעברו את זה? באים בטענה, מה קורה בעולם – בגלל מה שקורה בעולם צריך להשתולל? צריך להיבהל? צריך להיערך. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסכם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> רבותי, אנחנו נמצאים בשעה גדולה. אנחנו לא נמצאים בשעה קשה. אנחנו נמצאים באחת משעותיו הגדולות של עם ישראל. זכינו לדור של אחת משעותיו הגדולות של היום הזה. ועל זה נאמר: מי בז ליום קטנות – קטנות אמונה שהיתה בהם. זה אנשים שנמצאים בדור גדול, בדור של גאולה, והופכים את זה לקטנות, הופכים את זה לסחר-מכר. אין לשום ראש ממשלה – וברשותך, אדוני, אני רוצה רק שתי שורות להקריא מדבריו של דוד בן-גוריון בקונגרס הציוני ה-20. <היו"ר ראובן ריבלין:> כדי לסיים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> "אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ." זה לא בסמכותו של שום יהודי. גם לא לך, ראש הממשלה, אין לך זכות לא לפתרון יצירתי בירושלים ולא, חס ושלום, לשום ויתור על שטחי ארץ-ישראל, שהתפללנו אליהם ושחררנו אותם במלחמת ישע. שלא תוביל אותנו צעד אחר צעד לאלה שמובילים אותך אל התהום שאתה יודע שאתה מובל אליו. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת בן-ארי. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין שיבוא ויעלה את נימוקי סיעת חד"ש לאי-אמון בממשלה בכותרת: סרבנות השלום של ממשלת נתניהו. אחריו יעלה וישיב שר החינוך, בשם הממשלה, על כל הצעות האי-אמון יחד. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, מר נתניהו הוא אמן המלים. פחות בעברית, אגב, יותר – הרבה יותר – באמריקנית. הוא אמן המכירה, אדוני היושב-ראש; אני שמעתי שהוא הצטיין במכירת רהיטים, והיום הוא יודע למכור ססמאות והוא מוכר אותן בהצלחה רבה. הוא הגיע לקונגרס הימני בארצות-הברית וקיבל הרבה תשואות. אבל בל נטעה, עמיתי חברי הכנסת, לתשואות הרמות האלה אין שום קשר לאינטרסים האמיתיים שלנו, האנשים שחיים בארץ הזאת, היהודים והערבים אזרחי ישראל. אפשר לדבר על התכנים של נאומו של נתניהו. אפשר לדבר על האופי שבו ראש ממשלה, שממשלתו מקדמת בכנסת יום-יום חקיקה אנטי-דמוקרטית נגד המיעוט הערבי, מתהדר באוזני זרים, שלא קוראים עברית ולא קוראים חוקים שמביאים לכאן לכנסת, על מצבם המצוין של אזרחי ישראל הערבים, על הדמוקרטיה המלאה והנפלאה שניתנת להם יום-יום. אפשר לדבר על התפעלותו העצומה של ראש הממשלה מהחירויות שניתנות לערבים תחת שלטון ישראל כאשר מדינת ישראל עד עצם היום הזה מחזיקה תחת כיבוש – אומנם כיבוש עם רשות פלסטינית כזאת או אחרת, מוגבלת – כמעט עם שלם. עמיתי חברי הכנסת, אפשר לדבר על הדברים האלה, אבל הדבר שחשוב יותר לומר הוא, שהתנאים שמר נתניהו הציב בנאומו לתהליך השלום הם "נון-סטרטר" מוחלט. אין שום פלסטיני בעולם שיקבל אותם, אין מדינה ערבית אחת בעולם שתתמוך בהם, אין איש באירופה שיתייחס אליהם ברצינות. זה גיבוב של תנאים בלתי מציאותיים, שמותח קו ישיר לקבורתו של תהליך מדיני עם הפלסטינים. ומתעוררת השאלה, ושאלו אותה גם עיתוני ישראל, מדוע בכלל ביקש מר נתניהו לדבר בפני שני בתי הקונגרס? מדוע ביקש להופיע שם? כדי לא לומר שום דבר, אבל ממש שום דבר חדש? כדי לומר לעצמו שגם בתקופת כהונתו השנייה הוא מופיע בפורום הזה? כדי לספור את מספר הפעמים שהוא מקבל תשואות? כל השאלות האלה מתעוררות, עמיתי חברי הכנסת. ובכל זאת, אני אומר לכם ואני אומר לציבור הישראלי, שאנחנו צריכים לומר למר נתניהו תודה. התזה המרכזית של נאומו של ראש הממשלה בפני בתי הקונגרס בארצות-הברית היתה "אין פרטנר". ואני רוצה לומר לכם, הנאום הזה הוכיח שהתזה הזאת הנכונה – אין פרטנר. מר נתניהו הוכיח באופן ברור שהוא איננו פרטנר לשלום, לא רוצה להיות פרטנר לשלום, לא ילך לתהליך שלום, לא יקדם שלום בינינו לבין הפלסטינים לבין העולם הערבי. מבחינה זו נאום נתניהו עשה שירות גדול לדיון הפוליטי בישראל. נופצו האשליות שאולי היו פה ושם גם בתקשורת וגם בקרב פרשנים מדיניים שהנה, מאחורי הקלעים, הולך ומתבשל לו משהו, ומר נתניהו עוד יפתיע את כולנו בנכונות להגיע להסדר מדיני. הוסרו המסכות האלה, ואנחנו רואים בדיוק עם מי יש לנו עסק. וכאשר המסכות הוסרו, עמיתי חברי הכנסת, התמונה שמתגלה מאחוריהן היא תמונה מבהילה. היא תמונה מבהילה. מה שמר נתניהו בעצם אומר לנו, ובואו נתרגם את נאומו מאמריקנית לעברית: לא יהיה כאן תהליך מדיני. לא יהיה כאן תהליך מדיני – לא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים, לא יהיה תהליך מדיני עם העולם הערבי, לא תהיה הידברות עם הקהילה הבין-לאומית. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, הולכים לעימות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מה אפשר לעשות שרוב העם בישראל תומך בדברים שלו? <דב חנין (חד"ש):> אני לא יודע איפה עומד העם בישראל, אנחנו עוד נראה את זה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הסקר קבע. <דב חנין (חד"ש):> אל תמהר. אל תמהר. מדבר סקר תרחק, אמר ד"ר בורג בזמנו. האלטרנטיבה, עמיתי חברי הכנסת, לתהליך מדיני אמיתי, איננה התמשכות של הסטטוס-קוו. זו טעות גדולה שאסור לעשות. מה שלמדנו באזור הזה בחודשים האחרונים – שגם המזרח התיכון נמצא בתנועה. דברים שהיו קיימים בעבר לא נמצאים עוד ולא יישארו עוד. הסטטוס-קוו הולך ומשתנה. הסטטוס-קוו לא יוכל להישמר באופן מלאכותי גם בזירה הישראלית-פלסטינית. ולכן, בהיעדר תהליך מדיני אנחנו צפויים להידרדרות, אנחנו צפויים לאסקלציה, אנחנו צפויים למצב שילך ויחמיר ויוביל את כולנו, כן, יוביל את כולנו למלחמה חדשה. לא במקרה אנחנו שומעים השבוע מפיקוד העורף על תוכניות לפינוי של 300,000 אזרחי ישראל מבתיהם במצב של עימות צבאי. צריך לברך את פיקוד העורף על התוכנית שלו, אבל אני אומר בצער: פינוי של 300,000, עמיתי חברי הכנסת, לא יועיל. במלחמה הבאה אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר גדול. המלחמה הבאה באזור הזה שהולך וצובר כלי נשק חדשים מכל הצדדים, עלולה לחרוג הרחק ממה שידענו בעבר. וידענו בעבר מלחמות קשות. המלחמה הבאה יכולה להגיע כמעט לכל בית בישראל. אומרים לנו אנשי פיקוד העורף: זו לא תהיה מלחמה בחזית, זו תהיה מלחמה בתל-אביב ובחיפה ובירושלים. נאום נתניהו הבטיח לנו מלחמה כזאת, לשם הולכת ממשלת ישראל. הכתובת, עמיתי חברי הכנסת, נמצאת על הקיר. נתניהו מאוד נהנה מהתשואות. הוא הזכיר לי את נירון שידע לנגן נפלא מול רומא הבוערת. עמיתי חברי הכנסת, חשוב לדעת ולזכור ולהבין: קיימת דרך אחרת. קיימת דרך אחרת. בעולם כולו מבינים את זה. הסדר ישראלי-פלסטיני ייתכן על בסיס אחד ויחיד: שתי מדינות לשני העמים, שתי בירות בירושלים. ירושלים המערבית – בירת ישראל; ירושלים המזרחית – בירת פלסטין. קווי 67' הם הבסיס היחיד להסדר אמיתי, ולהסדר כזה אפשר להגיע. אפשר להגיע. יש פרטנר אמיתי להסדר כזה בצד הפלסטיני, בהנהגה הפלסטינית. אני אומר את הדברים לא רק מפי התקשורת, אלא גם מעדות אישית, מתוך השיחות וההיכרות שלי עם המנהיגים הפלסטינים. וכן, עמיתי חברי הכנסת, אפשר לפתור את הבעיות. הבעיות הן קשות, אסור להתחמק מהן. אפשר לפתור אותן. אפשר לפתור את כל הבעיות הקשות, אפשר להתמודד באופן אחראי וצודק גם עם בעיית הפליטים. עמיתי חברי הכנסת, הכרה במדינה פלסטינית בצד ישראל – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <דב חנין (חד"ש):> הכרה במדינה פלסטינית בצד ישראל היא אינטרס שלנו. היא אינטרס שלנו, יהודים וערבים אזרחי מדינת ישראל. הכרה במדינה פלסטינית בצד ישראל היא מפתח של דרך בכיוון הנכון, דרך בכיוון של חיים ועתיד ושגשוג, ולא דרך בכיוון של מלחמה וחורבן. עמיתי חברי הכנסת, הציבור הישראלי בימים האלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חנין, מה היה קורה – אני אעצור את השעון כמובן – מה היה קורה אם ראש ממשלה בישראל – נגיד מאיר שטרית הוא ראש ממשלה, והוא אומר: הוא רוצה את מדינת ישראל נקייה מערבים. מה היית אומר לי לומר לו? מה היית אומר לי לומר לו? אני שואל אותך פשוט, כי אתה מדבר על שתי מדינות לשני עמים, החיים זה לצד זה. מה היית אומר לי אם מאיר שטרית, שהיה אז, באותה העת, ראש ממשלה, אומר לי: אני רוצה שמדינת ישראל תהיה נקייה מערבים? הרי אני עצמי הייתי מזדעזע, אבל מה היית אתה אומר לי לומר לו? זה מה שאמר אתמול נשיאה של הישות הפלסטינית על יהודים. הוא השתמש במילותיו של מחמוד דרוויש. <דב חנין (חד"ש):> אדוני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא השתמש במילותיו של מחמוד דרוויש, בשירו הידוע על כך: קחו את בתיכם, קחו את קבריכם, קחו את מתיכם. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אני מכיר את שירו של מחמוד דרוויש, והיה, אני חושב, טוב, אדוני היושב-ראש, אם היית מביא לא רק את השיר, אלא גם את מה שמחמוד דרוויש עצמו אמר על השיר הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא – – – <דב חנין (חד"ש):> אם כבר מביאים דברים בשם אומרם, בוא נביא אותם באופן מלא. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, הוא עונה לי, הוא לא עונה לך. עזוב את זה. <דב חנין (חד"ש):> אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, השאלה הגדולה היא מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו רוצים להגיע, ואם אנחנו נבין שרק בדרך של הסדר אמיתי עם העם הפלסטיני ועם מנהיגי העם הפלסטיני, שמוכנים להסדר כזה – והם מוכנים להסדר כזה, והם חוזרים ואומרים את זה בכל הזדמנות, בערבית ובאנגלית ובעיתונים ובכלי התקשורת, לציבור הפלסטיני – רק אם נגיע להסדר כזה נציל לא רק אותם, אלא גם אותנו. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם, זה הזמן שבו צריך להשמיע קול אחר. במוצאי-שבת, 4 ביוני, אנחנו נקיים בתל-אביב הפגנה גדולה של מחנה השלום, יהודים וערבים, תחת הססמה: כן להכרה במדינה פלסטינית. <שר החינוך גדעון סער:> כמה יבואו? <דב חנין (חד"ש):> גדולה מאוד. בוא נדבר בשבוע הבא. בוא נדבר בשבוע הבא. אדוני שר החינוך, ניפגש פה שוב, לא? <יעקב אדרי (קדימה):> חשבתי שהולכים להפגין נגד הטבח בסוריה. <דב חנין (חד"ש):> הטבח בסוריה ראוי למחאה, ואנחנו מוחים גם נגד הטבח בסוריה. בוא לא נערבב דברים; גם נגד זה צריך למחות. וגם, חבר הכנסת אדרי, גם על העתיד שלנו בארץ הזאת צריך להיאבק. גם על העתיד ועל השלום שלנו צריך להיאבק. צריך להגיד את מה שצריך להגיד על סוריה, וצריך להגיד את מה שצריך להגיד על נתניהו. צריך להגיד את מה שצריך להגיד על נתניהו. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. נא לסכם. <דב חנין (חד"ש):> משפט סיום, אדוני היושב-ראש. המפתח לעתיד שלנו נמצא בידינו. לא יהיו פתרונות קסם מבחוץ. מי שהיו לו אשליות בעניין הזה היה יכול לשמוע את נאום אובמה ולהבין. המפתח לעתיד שלנו נמצא בידינו. אל נאבד את המפתח הזה – אל נאבד את המפתח הזה, אל נאבד את הסיכוי שלנו לעתיד אמיתי לנו ולילדינו בארץ הזאת. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין, שהציג את עמדתה של סיעת חד"ש. אני מזמין את שר החינוך להשיב בשם הממשלה על כל חמש הצעות האי-אמון של הסיעות שהגישו את הצעת האי-אמון. אדוני שמע שעה ועשר דקות את כל הנואמים, אני מקווה שייקח לו פחות משעה ועשר דקות להשלים את התשובה. <שר החינוך גדעון סער:> ייקח לי פחות, אדוני היושב-ראש. אני רק רוצה להביע את צערי על כך שמנהג חדש, או לא יודע אם הוא חדש, קם לו בכנסת ישראל – אדם מציג הצעת אי-אמון, יוצא, ולא שומע את התשובה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אדוני לא חייב להשיב לאיש שלא נמצא פה. <שר החינוך גדעון סער:> אני פה, אבל אני מודיע – אדוני היושב-ראש, בקדנציה הקודמת הגשתי לא פעם ולא פעמיים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה צודק. <שר החינוך גדעון סער:> לא קרה שהצגתי בפני הבית הצעת אי-אמון ולא שמעתי מה היה לממשלה להשיב. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון, היו שני חברי ליכוד לפחות – אתה ועוד אחד. <שר החינוך גדעון סער:> אני חושב שלא רק הנימוס – פרלמנטריזם מבוסס על כללים מסוימים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני חושב שהערתו של אדוני נכונה. גם חבר הכנסת אילן גילאון הגיע, ולכן – שלושה ממציעי האי-אמון, מתוך חמישה, נמצאים כאן. <שר החינוך גדעון סער:> שלושה זה כבר 60%. אני רק אומר, כשם שאנחנו צריכים לבוא לאולם המליאה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני כשר חינוך דייק. לי לקח זמן לחשב. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, אני גם נוהג לסכם את עיקרי הדברים כדי לדעת על מה להשיב, על מה לא להשיב, אבל לפחות לבוא ולהקשיב לדברי התשובה זה ראוי, אבל – בכך אסתפק. למה אני פותח כך, אדוני היושב-ראש – שמעתי את נאומה של חברת הכנסת רוחמה אברהם. אני חייב להגיד – ואני אומר את זה בלשון המעטה – היו בו מלים – אני אולי אצטט, כדי שאני לא אצטרך לתאר את המלים – היה בו מן ההתלהמות ונקיטת מלים – "כחש", "כזב", "יהירות" – הייתי אומר, בהיקפים או בכמויות גדולות מאוד. אבל ניסיתי למצוא בדברים תוכן; ניסיתי, אדוני היושב-ראש, למצוא משפט אחד שתציג לנו דוברת סיעת האופוזיציה הראשית, שבו היא חולקת על דברים שאמר ראש הממשלה – או במפגש עם הנשיא אובמה בפומבי, או בפני איפא"ק, או בפני שני בתי הקונגרס, ולא מצאתי, אדוני היושב-ראש, משפט אחד כזה בנאום של יותר מעשר דקות. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <שר החינוך גדעון סער:> משפט אחד כזה של ויכוח, על מה המחלוקת? קודם כול, מחלוקת לשם שמים – אתה מתווכח. ואני חושב שלא בכדי לא מצאתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, היו שם משפטים שהיא מסכימה ואני לא מסכים. <שר החינוך גדעון סער:> גם בכך היושב-ראש מדייק. אני לא מדבר על הלעג; הלעג איננו במקומו משני טעמים: כי כאשר אתם לועגים לנאום הזה, אתם לועגים לתחושה של גאווה שחשו הרוב הגדול של אזרחי ישראל, הרוב הגדול, המכריע; כולל המצביעים שלכם, חבר הכנסת מולה, כולל המצביעים שלכם. ואני בטוח שאתם לא יכולים להצביע על שום אדם אחר, ודאי לא בבית הזה, ואני לא חושב שגם מחוץ לו, שיכול באופן הזה לעמוד ולהציג – לייצג את ישראל, את ה-case שלה, את הנרטיב שלה, את האמת שלה, את הצדק שלה, כפי שעשה ראש הממשלה לפני שבוע בוושינגטון. <שלמה מולה (קדימה):> אבל זה לא מדיניות, אתה יודע את זה. <שר החינוך גדעון סער:> אני אגע בדבר אחרי דבר, תוך ניסיון להבין מהי בכלל המדיניות שלכם, כי בשביל להתווכח אתם צריכים להגיד על מה אתם חולקים בנאום, מהי הנקודה – אתם מקבלים את קווי 67' או לא מקבלים? אתם בעד אחדות ירושלים או לא בעד אחדות ירושלים? דבר מאוד פשוט, כדי ללבן את מה שטוענים שבמחלוקת. אני שמעתי אדם אחד הגון, שישב בספסלים האלה עד לפני כמה חודשים, צחי הנגבי, אומר: אני מאמץ כל מלה שראש הממשלה אמר. כל מלה. אני לא מאמץ את עיקרי הדברים, אומר צחי הנגבי; אני מאמץ כל מלה שראש הממשלה אמר. <מאיר שטרית (קדימה):> אז למה הוא עזב את הליכוד? <שר החינוך גדעון סער:> ולכן אני מעריך, בזהירות, שצחי הנגבי מבטא את עמדת מצביעי קדימה. <שלמה מולה (קדימה):> איך הגעת לזה? <שר החינוך גדעון סער:> אני מעריך. אני אסביר לך איך, חבר הכנסת מולה. אני רואה סקר. אני רואה בסקר שיותר משני-שלישים של הציבור תומך, ואז אני אומר: הליכוד, עדיין אין לו 80 מושבים בבית הזה, אז כדי להגיע לרוב כזה אנחנו צריכים לקבל את תמיכת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יוצאי הליכוד – – – <שר החינוך גדעון סער:> – – מצביעי קדימה, פשוט מאוד. אבל אני חייב לומר שאיך שפעלתם בשבוע שעבר היה חריג במה שמקובל במדינת ישראל; לפחות היה מקובל הדבר – וזה שורש הסיבה, אדוני היושב-ראש, שבעת שראש הממשלה נמצא בשליחות מדינית בחוץ-לארץ גם לא מגישים הצעות אי-אמון – בעבר היה מקובל המנהג הזה של איפוק בביקורת, של ריסון, לפחות לפרק הזמן שראש הממשלה נמצא בשליחות מדינית. אפילו בזה לא עמדתם. עד כדי כך איבדתם את הממלכתיות, עד כדי כך איבדתם את האחריות, שאפילו בכלל הזה – להמתין. <שלמה מולה (קדימה):> לא היה אי-אמון. <היו"ר ראובן ריבלין:> הם ויתרו על האי-אמון. <שר החינוך גדעון סער:> אני לא מדבר על האי-אמון. אמרתי – מכאן שורש המנהג, אבל המנהג לא נגע, אדוני היושב-ראש, רק באי-אמון, וכאשר, בזמן שראש הממשלה מייצג את מדינת ישראל בחוץ-לארץ, אתם באים – תחת כל עץ רענן, ובכל אולפן טלוויזיה – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – – <שר החינוך גדעון סער:> – – מנגחים את מדינת ישראל, אתם חורגים מהפרקטיקה שהיתה מקובלת בזמן שכל ראשי הממשלה היו בשליחויות מדיניות. תאמינו לי, אתם טועים בגדול גם לשיטת המצביעים שלכם. אתם הרי תראו, אם אתם תמשיכו בדרך הזאת, אתם תראו בדיוק לאן אתם תגיעו. <מגלי והבה (קדימה):> אני לא יודע למה אתה אומר "אנחנו". אנחנו לא מנגחים את מדינת ישראל. <שר החינוך גדעון סער:> אני מציע לגלות תפיסה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא משיב עכשיו להצעת אי-אמון של חברת הכנסת רוחמה אברהם בשמכם, ומותר לו להשיב. תשמעו, נדמה לי שאתם אומנם עדינים מאוד כלפי הממשלה בהגשות האי-אמון שלכם, אתם בוררים ומקפידים על כל מלה ומלה כדי לא להתלהם ולהעליב חלילה. הוא משיב כפי שהוא רוצה. הוא קצת יותר נוקב, הוא קצת יותר נוקב. <שר החינוך גדעון סער:> אני, קודם כול, אדוני היושב-ראש, פעם ראשונה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אי-אפשר. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – – האמת, יותר מכל שר אחר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת רוחמה אברהם, גברתי השרה, את אופוזיציונרית לא פחות טובה ממה שהיית שרה בממשלה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> שר החינוך, כהרגלו – – – אין מה לעשות. הלוואי שהוא היה יכול – – – <שר החינוך גדעון סער:> חברת הכנסת אברהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא קל, לא קל לעמוד מולך כשאת אופוזיציה. <שר החינוך גדעון סער:> פעם ראשונה שאני משיב על הצעת אי-אמון שאתם הצגתם בקדנציה הזאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> צודק אדוני. <שר החינוך גדעון סער:> אז תנו לי להשיב. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> בכבוד רב. <שר החינוך גדעון סער:> מקסימום, הציבור שצופה בנו לא יסכים למה שאני אומר. <שלמה מולה (קדימה):> אתה מבקש מאתנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, מספיק, חבר הכנסת מולה. רבותי, עכשיו הוא משיב לכם. חבר הכנסת שי רוצה לעלות. <שר החינוך גדעון סער:> אני מבקש גישה ממלכתית ואחראית, אבל מעבר לכללים של הממלכתיות אני רוצה לגעת גם בשורש של הדברים. מדוע העמדה והעמידה שהציג ראש הממשלה בארצות-הברית לאחר נאום נשיא ארצות-הברית היתה כל כך קריטית, היתה כל כך חיונית? כי החומרה שהיתה בראייתנו – ואני מדבר היום על מדינת ישראל ובמדינת ישראל אנחנו חיים במשטר דמוקרטי, היום יש ממשלה כזאת, אתמול היתה ממשלה אחרת – אנחנו יודעים שתמיד שלטון מתחלף. כשבא נשיא אמריקני, וארצות-הברית היא ידידת ישראל ואנחנו מכבדים את הנשיא ואנחנו רואים חיוניות, חשיבות ברצון שלו לקדם את השלום במזרח התיכון. יכולות להיות לנו מחלוקות, אבל אנחנו מכבדים. כשבא נשיא ארצות-הברית והציג את המשוואה של קווי 67' כבסיס, עם חילופי שטחים מוסכמים, דהיינו קיבל בנושא הטריטוריאלי בהגדרה הזאת את העמדה הפלסטינית – וגם אתם לא מקבלים את העמדה הזאת, לפחות לא באופן רשמי, ואם תגידו שאתם מקבלים אז יהיה לנו על מה להתווכח בבחירות. אבל הדבר היותר חמור לא היה רק העניין הזה כשלעצמו, אלא העובדה שבמקביל לא הובעה עמדה דומה בסוגיית הפליטים, כמו שלמשל הובעה במכתב של נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש לראש הממשלה דאז אריאל שרון, שהתייחס לפתרון בעיית הפליטים במדינה פלסטינית ולא במדינת ישראל. אז למה הדבר דומה? אנחנו בעצם היינו צריכים לקבל מצב שבו אנחנו מקבלים מראש את עקרון הנסיגה המלאה לקווי 67'. אנחנו מאמינים שהם קווים שאינם בני-הגנה, אני חושב שגם אתם מאמינים בזה, שהם אינם קווים בני-הגנה, לפחות הרוב שלכם כפי שאני מכיר את עמדותיכם, ואחר כך לעמוד בפני תביעה להצפת ישראל בפליטים פלסטינים, כאשר אנחנו ראינו רק לפני שבועיים, ואנחנו עוד לא יודעים מה נראה, שהתביעה הזאת – ביום הנכבה ראינו – אצל הפלסטינים היא תביעה חיה וקיימת. אם ראש הממשלה לא היה עומד בצורה הברורה ביותר, ואם ממשלת ישראל לא היתה עומדת ולא תעמוד בעתיד בצורה הברורה ביותר במצב כזה, היא פוגעת בעתיד ישראל. והוא היה חייב – הוא היה חייב לעמוד על העניין הזה בצורה הברורה ביותר, והוא שירת בכך את האינטרס הישראלי. והרבה יותר נוח לפעמים לטייח דברים. <מאיר שטרית (קדימה):> חבל שראש הממשלה לא אמר את שני הדברים גם יחד, אז הוא היה יוצא גדול. <שר החינוך גדעון סער:> תראה, בראייתנו, חבר הכנסת שטרית, נשיא ארצות-הברית אמר – אתה יודע מה? אני לוקח את מרצ, לא את קדימה וקל וחומר לא את הליכוד. גם היא יש לה עמדה בסוגיית הפליטים, זאת אומרת אין אף אחד שיגיד: בואו נסכים בנושא הטריטוריאלי ונשאיר את נושא הפליטים פתוח, אבל זה מה שנאמר. אז איך ראש ממשלת ישראל יכול לא לומר דברים ברורים? ולכן נאמרו דברים ברורים ביותר. ואני חושב שזה חשוב ביותר ליצור מצב – אני אתייחס פה לאיזו נקודה מההיסטוריה הלא-רחוקה – שאסור ליצור את הרושם שאפשר לדחוק את ישראל עד הסוף, כי בסוף, אם ישראל תידחק עד הסוף, גם שלום לא יהיה, ואתם יודעים את זה. ואני רוצה להזכיר מה קרה לפני קצת פחות מעשר שנים, בתקופת ראש הממשלה אריאל שרון שהיה אז יושב-ראש הליכוד ואחר כך היה גם יושב-ראש קדימה, כאשר היה לו חשש שהולכים להקריב אינטרסים ישראליים בתקופה של נשיא סופר-ידידותי כמו נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש, והוא נשא אז את הנאום שכונה אחר כך "נאום צ'כוסלובקיה". והוא לא חשש לעמוד גם, גם מול נשיא ארצות-הברית, בדבר שהוא ראה חיוני לעתיד ישראל. למה אתם מבזים בגלל זה את ראש הממשלה? למה אתם מלמדים עליו קטיגוריה? הייתם צריכים לחזק אותו בנושא. <היו"ר ראובן ריבלין:> חד-משמעית הוא אמר שירושלים לא תחולק. חד-משמעית. <שר החינוך גדעון סער:> אני רוצה להגיד מה אמר אריאל שרון באותו נאום, שבו הוא התחיל לדבר מנקודת המוצא של ההכשלה של הפלסטינים להגיע להפסקת אש. היינו באמצע האינתיפאדה השנייה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אני דיברתי בין היתר על בזבוז הזמן, על שנתיים, על למעלה משנתיים. <שר החינוך גדעון סער:> חברת הכנסת אברהם, תני לי. הרי אני בקדנציה הזאת לא מדבר הרבה מעל הדוכן הזה, ואני רוצה לומר את הדברים בצורה אמיתית, כפי שאני מאמין בהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> לאחרונה אדוני לא מדבר הרבה. לאחרונה, לא צריך להגזים. <שר החינוך גדעון סער:> למעט בתשובה על שאילתות ועל הצעות לסדר-היום. <היו"ר ראובן ריבלין:> וגם אדוני היה חבר כנסת מהמעולים ביותר. <שר החינוך גדעון סער:> נכון, בקדנציה הזאת, אמרתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> "לאחרונה" יאמר אדוני. <רוברט טיבייב (קדימה):> גם היום חבר כנסת מן המעולים. <שר החינוך גדעון סער:> אומר אז אריאל שרון: "אנחנו עומדים גם במערכה מדינית מורכבת וקשה. אני פונה אל הדמוקרטיות המערביות ובראש ובראשונה למנהיגת העולם החופשי, ארצות-הברית: אל תחזרו על הטעות הנוראה של שנת 1938" – ושימו לב גם על מה מדבר אריאל שרון, כי אם היה אומר את זה ראש ממשלה אחר, אולי היו לועגים לו – "אז החליטו דמוקרטיות נאורות באירופה להקריב את צ'כוסלובקיה למען פתרון זמני נוח. אל תנסו לפייס את הערבים על חשבוננו. לא נוכל לקבל זאת. ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה". <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> מי אמר את זה? <שר החינוך גדעון סער:> אמר את זה יושב-ראש קדימה הראשון. <דורון אביטל (קדימה):> – – – הדוגמה הזאת – – – <שר החינוך גדעון סער:> תסלח לי, חבר הכנסת אביטל, קצת סבלנות. אתה די חדש פה, קצת סבלנות, קצת אורך רוח. <דורון אביטל (קדימה):> אני חוזר בי, אבל בנימוס – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא שומעים אותך, לא שומעים אותך. <שר החינוך גדעון סער:> אני מציע לכם, כאשר יש גורמים בעולם המערבי שרוצים להקריב אינטרסים של מדינת ישראל – זה האינטרסים שלנו, זה לא אינטרסים מפלגתיים, אלה נכסים של מדינת ישראל – כדי להגיע לאיזה איזון שהוא לא – ואנחנו רואים את זה במקומות מסוימים באירופה. אנחנו רואים את זה במקומות מסוימים באירופה, את הנטייה הזאת. אנחנו לא יכולים לקבל את הדבר הזה. ואני אומר, אם אתם באמת, באמת, ואני חושב שאלה העמדות שלכם, זאת אומרת אני חושב שאנחנו, הרוב הגדול, אולי לא סיעת מרצ, אולי לא חלק מסיעת העבודה, לא המפלגות הערביות, אבל הרוב הגדול של הבית הזה יכול להתאחד מאחורי העמדות שראש הממשלה הציג בנאום בפני שני בתי הקונגרס. במה אנחנו לא יכולים להתאחד מתוך הנאום הזה? ואנחנו הולכים לתקופה קשה מאוד. למה שלא נציג פעם אחת אחדות ישראלית מול אחדות פלסטינית וערבית? הרי אתם רואים מה קורה, אתם רואים את הברית בין ה"חמאס" לבין ה"פתח". וכשאתם רואים את הברית בין ה"חמאס" ל"פתח", אני שומע את כל הדוברים שלכם, אתם אף פעם לא אומרים מילת ביקורת אחת על הרשות הפלסטינית, כל הביקורת זה – ממשלת ישראל. היא אשמה שאין תהליך שלום, היא אשמה שהכול תקוע. הכול? <שלמה מולה (קדימה):> אי-אפשר לקנות אותנו – – – <שר החינוך גדעון סער:> אני לא מדבר, אני לא מדבר, יש כאלה שעולים עליכם בזה. שמעתי ביום שישי את עמרם מצנע, אז הוא באמת סניגור גדול יותר מכם של הפלסטינים. אתם – אני לא יכול להגיד, אתם לא מסנגרים על הפלסטינים בלהט שלו. אבל בכל זאת אתם לא אומרים מלה אחת, מה שאנחנו תמיד דורשים, מה שחבר הכנסת נחמן שי – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עוד מעט הוא עולה – – – <שר החינוך גדעון סער:> – – או סגן שר החוץ לשעבר מגלי והבה. כשהוא היה סגן שר החוץ היה דורש בכל מפגש מדיני בחוץ-לארץ, הוא היה אומר: תגלו איזון. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם היום הוא אומר את זה. <שר החינוך גדעון סער:> אל תהיו פרו-ישראלים. תגלו איזון. <מגלי והבה (קדימה):> גם היום אני אומר. <שר החינוך גדעון סער:> אז אני אומר, אתם, חברי כנסת ישראלים, תגלו איזון בביקורת, בין הביקורת שלכם על ממשלת ישראל, שאתם אומרים שהיא סרבנית, לבין הפלסטינים שאתם יודעים ששנתיים לא באים למשא-ומתן, מציבים תנאי מוקדם אחרי תנאי מוקדם אחרי תנאי מוקדם; שהולכים וכורתים ברית עם ה"חמאס". מי שכורת ברית עם ה"חמאס" רוצה לבוא לתהליך שלום? אז אתם יודעים, אני הולך הכי רחוק לטובתכם, אתם יודעים שלא כל האשמה מוטלת לפתחה של ממשלת ישראל. אני חושב שהיא בכלל לא מוטלת לפתחה, אבל אני הולך, מקל עליכם. לפחות תציגו עמדה שיש בה איזון ויושר פנימי. <יעקב אדרי (קדימה):> אתה לא שומע את כולם, גדעון. <שר החינוך גדעון סער:> יכול להיות, חבר הכנסת אדרי. אני בטוח שאם הייתי שומע אותך, אם אתה היית מציג את האי-אמון, לא היית אומר את זה בצורה הזאת. <שלמה מולה (קדימה):> איך אתה יודע? <שר החינוך גדעון סער:> אני אגיד לך את האמת, אני התחלתי בזה – נמצאת פה חברת הכנסת אברהם, היא לא היתה בראשית דברי – אני בטוח שאם הייתי נותן לך את נאום ראש הממשלה בפני שני בתי הקונגרס ואומר לך, תסמני במרקר צהוב את המשפטים שאת לא מסכימה להם, וקחי כמה זמן שאת רוצה, היה לך קשה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אתה יודע מה ההבדל. אני לא מדברת על הדברים האלה, אני מדברת על העובדה שלקח לו הרבה זמן, בזבז הרבה זמן, ולא רק זה, זה מלים כדרבונות בלי שום כוונה להוביל תהליך אמיתי. <שר החינוך גדעון סער:> אתם כבר שופטים את הכוונות. עכשיו אתם לא מגישים אי-אמון על הנאום, עכשיו אתם שופטים את הכוונות. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> זו עובדה. ימים יוכיחו את זה. <שר החינוך גדעון סער:> הבנתי, זה באמת דבר חדש. אני מציע לכם, מה שמנסים היום הפלסטינים לעשות במהלך חד-צדדי, מתוך זה שהם אימצו אסטרטגיה, כשהם לא רוצים תהליך מדיני כי הם רוצים להגיע להישגים מדיניים בלי לשלם את המחיר של הפשרה. וראש הממשלה אמר שהוא מוכן ללכת לפשרות מרחיקות לכת, אבל הם לא רוצים את זה כי הם לא רוצים להתעמת עם ה"חמאס", ויש להם השיקולים שלהם. יש גל של מהפכות בעולם הערבי. הם קונים את האופוזיציה, הם עושים קואופטציה של האופוזיציה לתוך השלטון. זה עניין פוליטי פלסטיני, ואתם יודעים שהפלסטינים הם הסרבנים בסיפור הזה. והם הולכים לעצרת האו"ם. האם זה לא הזמן להתאחד? כמו שאנחנו, כשאנחנו ישבנו בספסלים שאתם יושבים, והיינו קטנים יותר, והיתה מלחמה בלבנון, מלחמה, בוא נגיד, לכל אחד מאתנו היתה ביקורת על ההתנהלות של המלחמה – לא אמרנו מלה אחת. לא אמרנו מלה אחת, נתנו גיבוי מוחלט, יחד עם חברת הכנסת אברהם ניסחנו אז את הודעת הסיכום במושב הכנסת בפגרה, לתמוך בממשלת ישראל. למה? אנחנו עומדים במערכה. מערכה זה גם מערכה מדינית. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אנחנו צריכים לחכות למלחמה? <שר החינוך גדעון סער:> אותו הדבר ב"עופרת יצוקה", היינו תוך כדי מערכת בחירות, זה היה ינואר, ב-10 בפברואר היו בחירות. עשינו פוליטיקה? לא עשינו פוליטיקה בעניין הזה. גילינו גישה ממלכתית ונתנו גיבוי כי עמדנו במערכה. ואני אומר היום – – – <שלמה מולה (קדימה):> אדוני השר – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת מולה, נראה לי שהשר לא מעוניין בקריאות הביניים האלה. <שר החינוך גדעון סער:> אני אומר לכם היום, אל תעשו את העוול הזה למדינת ישראל. לי אין ספק שאנחנו נגבר עליכם גם במערכת הבחירות הבאה. למה אני אומר לכם את זה? כי אני רואה איך אתם מתנהלים, אז לי אין ספק בזה. אבל אני אומר לכם, אל תעשו את העוול הזה למדינת ישראל. בואו נעמוד ביחד כמו שאומה גאה צריכה לעמוד כשהאויבים שלה מטילים עליה – לא מצור ביטחוני, ברוך השם אנחנו יותר חזקים – מצור מדיני. בואו ביחד נמצא את הדברים סביב הנאום הזה של ראש הממשלה, עם מה שיש בו. אני יודע שהרוב הגדול שלכם חושב שהדברים הם נכונים ואמיתיים. ואז גם נוכל לעבור את התקופה הזאת, כי בסופו של דבר אלה דברים שהם יסוד היסודות. כל הדברים שנגע בהם ראש הממשלה, אלה דברים שהם האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, וכל ממשלה אחראית שתרצה לעמוד מתוך ראייה לאומית נכונה, תעמוד על אותם הדברים. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, אדוני השר. אם כן, אנחנו נעבור לדיון עצמו. ראשון הדוברים, חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. לאחר מכן – חבר הכנסת רוברט אילטוב. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האזנתי בקשב רב לדבריו של שר החינוך. אני רוצה לומר לו, שלא צריך להטיף לקדימה ולהסביר לה מהי אחדות לאומית ואיך צריך להגן על האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל ומהם האינטרסים של מדינת ישראל. אנחנו יודעים אותם, אנחנו שומרים עליהם. ובבוא הזמן – שלא כמו התחזית שלו, אלא כמו התחזית שלנו – גם כשיינתן לנו להחזיק את ההגה מחדש, נדע לנווט את הספינה הזאת יותר טוב. אני מבטיח לו. ונשמור על האינטרסים הלאומיים שלנו. דבר שני, אנחנו יודעים שגם לפלסטינים יש חלק בקיפאון. גם בעניין הזה עינינו רואות ואוזנינו שומעות. אבל יחד עם זאת, אנחנו מכהנים בכנסת הזאת כחברי כנסת מטעם ישראל ואנחנו בוחנים היכן עומדת מדיניותה של ממשלת ישראל מול הקיפאון הזה. אנחנו רוצים לראות את ממשלת ישראל יוצאת לדרך. אנחנו רוצים לראות פעולה מדינית שתכליתה לשבור את המצור שמטיל עלינו היום העולם. חברי חברי הכנסת, לראש הממשלה היה נאום מצוין בוושינגטון, בקונגרס. נאום מצוין, אי-אפשר לקחת ממנו את היכולות הרטוריות שלו, ואי-אפשר לקחת ממנו את היכולות בהכרת ארצות-הברית. אני מכיר בכך. אבל השאלה שאני שואל היא, לאן הוא מביא את היכולות האלה? מה הוא עושה עם ההישג שהיה לו? כיצד הוא נוטל את הגיבוי שהוא קיבל, שהוא קצת בעירבון מוגבל – אבל אני נותן אמון – כיצד הוא נוטל אותו כדי ללכת קדימה, כדי להביא את ישראל לחוף מבטחים? אני רוצה להציע פה הצעה קטנה, קטנה בלבד, שיכולה לסייע לנו במסע הדה-לגיטימציה שאנחנו עומדים בו. תסיר את המצור הימי מעזה. לא צריך יותר לצור על עזה. זה מגוחך, מפני שאנחנו במו-ידינו הקלנו בשעתנו על המעבר ביבשה. המצרים פתחו את המעבר היבשתי, תחילה לאנשים ואו-טו-טו גם לסחורות. כאשר אנחנו צרים על עזה מהים אנחנו חוטפים, ונחטוף, בדעת הקהל הבין-לאומית – שהוא מעריך אותה וכולנו מעריכים אותה – ולא נזכה לשום נקודות זכות. כל מה שהם רוצים להעביר בים, הם יוכלו להעביר בקרוב ביבשה, ואנחנו נישאר, כמו שנאמר, גם נאכל את הדג המסריח וגם יגרשו אותנו מהעיר; גם לא נוכל להתמודד עם הביקורת הבין-לאומית וגם כל מה שרוצים להכניס לעזה, יכניסו. צריך לפתח מנגנונים כדי למנוע הכנסת חומרי חבלה ואמצעי לחימה וטילים לעזה. מוכרחים לחפש דרך וצריך למנוע יציאה וכניסה של מחבלים ושל טרוריסטים לעזה, גם את זה צריך, אבל האמצעים הנוכחיים מיצו את עצמם. אם ראש הממשלה באמת רוצה לגלות מנהיגות, באמת רוצה ללכת קדימה, הוא צריך ביוזמתו להסיר את המצור הימי, לנהוג בעזה כמו שנוהגים בתנועות ימיות אחרות במזרח התיכון, בים התיכון. אפשר לעצור ספינות, אבל המצור הימי הזה מיצה את עצמו. תודה רבה, אדוני. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת רוברט אילטוב. ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, מדי שבוע אנחנו רואים העלאת אותם הנושאים שהאופוזיציה החליטה להעלות בנושא המדיני ואנחנו חוזרים על אותן כותרות של הצעות האי-אמון. אני חושב שהכותרות האלה אינן במקומן. דווקא אחרי הנאום של נתניהו בקונגרס, הכנסת היתה צריכה לחזק את נתניהו. יש נושאים שהם גם במחלוקת פנימית, יש דברים שהימין לא אהב אותם, יש דברים שהשמאל לא אהב, אבל באופן כללי, אם להסתכל על ההצהרות ועל הנאומים, על הנאום עצמו, אין ויכוח שהיה הישג מדיני חזק מאוד בקונגרס האמריקני. אין מחלוקת, ראינו במו-עינינו, ואת העובדות אי-אפשר לטשטש. לכן – דווקא פה הייתי מצפה מחברת הכנסת יושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני כן לתת חיזוק לראש הממשלה, בעת לא פשוטה, כאשר אנחנו באמת במתקפה בין-לאומית על מדינת ישראל, עם דה-לגיטימציה מאוד חריפה של מדינת ישראל. דרך אגב, הדה-לגיטימציה לא התחילה בקדנציה הזאת, אלא התחילה מפעולות שעשתה ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט, והדה-לגיטימציה הזאת התחזקה בגלל פעולות – ודווקא אז האופוזיציה כן תמכה בממשלה. ואני חושב שהאחריות של האופוזיציה, דווקא במקרה הזה, חייבת להיות מאוד קשוחה, וכן עליה לתמוך בממשלה במהלך כזה – מדיני חשוב למדינת ישראל. פה לא מדובר על הממשלה, פה מדובר על אינטרס של מדינת ישראל. לכן אני חושב שבמקרה הזה יושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני עושה טעות שהיא לא מחזקת. אנחנו דווקא שמענו הרבה מאוד חברים שלה, מהמפלגה שלה, שכן תמכו – וחיזקו את ראש הממשלה. אני חושב שיש מצבים שבהם אין, לא צריכה להיות, מחלוקת, ימין או שמאל, צריך להתאחד – יחד, כמו שהציע שר החוץ בנאומו בוועידת המפלגה. הוא הציע להתאחד, ששלוש המפלגות יתאחדו, להגיע לקונסנזוס רחב ככל האפשר וללכת על מהלך מדיני משותף, לא משנה פה אופוזיציה, קואליציה, חשוב להתאחד. במקרה הזה אני שוב אומר – אין, זה לא הזמן. מחכים לנו ימים קשים לקראת ספטמבר וזה הזמן של הכנסת להתאחד – – <שלמה מולה (קדימה):> אתה מכין – אחרי שהרסתם כל חלקה טובה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – לקבוע מדיניות משותפת, לא לתקוף האחד את השני, להיפך, הכוח שלנו הוא באחדות. לכן אני מבקש לדחות את הצעות האי-אמון. <שלמה מולה (קדימה):> אחרי שהרסתם כל חלקה טובה במשך שנתיים. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אנחנו תומכים בממשלה ונמשיך באותה דרך. אני מזמין אתכם לשולחן שלנו, לשבת אתנו, לא חשוב קואליציה-אופוזיציה, לגבש מדיניות משותפת בנושא המדיני החשוב הזה וללכת הלאה. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת רוברט אילטוב. חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת גאלב מג'אדלה. בבקשה, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הנביא ירמיהו אומר: עיניים הייתי לעיוור ורגליים לפיסח אני. כמה עיוורון יכול להיות בכנסת הזאת? מה, אנחנו לא מסתכלים סביבנו מה קורה בעולם? העולם נמצא בתהפוכות; בתימן כבר "אל-קאעידה" שולט. יש למישהו ספק מה קורה בתימן? מסביבנו, אדוני, יש בעירה. כל המהפכנים, פרצופם האמיתי נחשף. ייתכן שעוד נקבל את קדאפי – שזו היתה טעות של המדינות שנלחמות נגדו היום, כי בסופו של דבר אנחנו נקבל את הקיצונים ביותר. מה שקורה בהתפתחות באפגניסטן – הכוחות האמריקניים מסולקים משם. יש כאן "אל-אומה אל-ערבייה", וזה לא משנה איפה הם, זו אומה אחת, אם בארץ-ישראל, אם בירדן, אם בתוניסיה, כולם אומה אחת ויש להם אמביציה אחת. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> איחדת את כולם כבר? <נסים זאב (ש"ס):> כולם מאוחדים, תאמין לי, איפה שהם נמצאים. תראה, אדוני היושב-ראש, מה קורה במצרים. מי יודע מה מחכה לנו עם מצרים. יש שם משטר צבאי, עוד אין בחירות, מגבים את ה"חמאס" באופן מוחלט, אבו מאזן משתף פעולה עם ה"חמאס", ארגון טרור שמוקע אפילו בארצות-הברית – החוק האמריקני הרבה יותר נוקשה. אנחנו עוד יכולים להעביר את הכספים לאבו מאזן בשביל ה"חמאס", ולשחק את המשחק כאילו אנחנו לא יודעים ולא מבינים לאן הכסף הולך, אבל בארצות-הברית, החוקה שם ברורה – מכיוון ש"חמאס" הוא ארגון טרור, אי-אפשר להעביר כסף לפלסטינים. ברגע שהם חברו יחדיו, הם אחד. זה כמו ה"חיזבאללה" בלבנון. אנחנו כל הזמן מלקים את עצמנו. במקום לחזק, אדוני היושב-ראש, את ראש הממשלה, ולתרום באופן חיובי, אנחנו מנסים רק לנגח פה – אחד הנאומים היפים ביותר, שראש הממשלה, באמת, סוף-סוף אמר את הקווים האדומים של מדינת ישראל. אני רק יכול לומר משפט שמאוד צרם לי במה שחבר הכנסת נחמן שי אמר. אני רוצה לומר לו שגם מזכ"ל האו"ם אמר שהם פועלים להפסיק את המשט של ה-IHH. הם קוראים למנוע את המשט הזה. גם ארצות-הברית – היא שותפה לעניין הזה. וחבר הכנסת אומר בעצם: מה אכפת לנו, אנחנו צריכים להיראות ג'נטלמנים, לתת למשט הזה לעבור. אז אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אם אנחנו ניתן למשט הזה לעבור, בעצם אנחנו צריכים להרים דגל לבן ולומר: אנחנו נכנעים לטרור. רק משפט אחד, ובזה אני מסיים. אני רוצה לומר לכם שאולי נלמד קצת מוסר ממה שקרה במדינות ה-8G, שריככו את עמדתן כלפי מדינת ישראל רק כי קנדה התנגדה לאזכור 1967. הם לא הסכימו למה שאובמה אמר. הצהרת מנהיגי מדינות ה-8G, שבה הם קוראים לישראל ולפלסטינים לשוב לשולחן הדיונים, רוככה באופן משמעותי, רק כי קנדה סירבה שגבולות 67' יצוינו בה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> לכן אני אומר, לפחות נלמד מאותן מדינות, שהן קצת – אוהבי ישראל. אני מצפה מהאופוזיציה, שבעצם מייצגת חלק גדול מעם ישראל, שלא משנה אם הם באופוזיציה או בקואליציה, צריך להבין שהמאבק שלנו הוא מאבק משותף. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, בבקשה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה, מכובדי השר, עמיתי חברי הכנסת, הקשבתי לחלק מהנאומים, וגם לתשובה המאלפת של כבוד שר החינוך לחברי הכנסת, ואני רוצה להזהיר פעם נוספת: שלא יטעו אתכם מחיאות הכפיים של הקונגרס. זה קונגרס אינטרסנטי, בצל של בחירות, ותו לא. אתם עוד לא שכנעתם, כבוד ראש הממשלה וחבריו, את העם האמריקני, בוודאי לא את אירופה. החיפזון מהשטן, צוחק מי שצוחק אחרון. לא לצהול. אתם אמרתם: שלום עם עמים, צריך לדבר עם העמים, צריך להיות בסיס רחב – הבסיס הרחב הוא העם האמריקני ואירופה, שלא מובטח. עכשיו, איך אני יודע שישראל סרבנית שלום, אדוני היושב-ראש? אני אגיד לך איך, פשוט מאוד – ואני מוכן להתווכח על זה עם מי שרוצה: היתה לנו ועידת חרטום, "שלושת הלאווים" של הליגה הערבית. מאז ועידת חרטום ו"שלושת הלאווים", באה היוזמה הסעודית ב-2008 באל-מדינה אל-מנוורה בסעודיה. התוצאה: ישראל הושיטה יד לשלום, ועידת חרטום אמרה לא. עכשיו הליגה הערבית יוזמת תוכנית סעודית-ערבית, נורמליזציה עם מדינת ישראל, 24 מדינות, כולל הממשלה הפלסטינית, שחתומה על זה. וישראל, עד הרגע הזה, בשתי הממשלות שלה, אפילו לא אמרה כן ליוזמה הסעודית. התוצאה הפשוטה, של היגיון בריא: ישראל סרבנית שלום. לא יעזרו כל הנאומים. חבר הכנסת נסים זאב, אני עונה לך בין היתר בזה, לכן הייתי רוצה שתיתן לי הקשבה. עכשיו נימקתי איך ישראל סרבנית שלום. אומר כבוד שר החינוך בשם הממשלה: הפלסטינים לא באים למשא-ומתן. שכחתם לרגע שהמשא-ומתן התחיל לפני 17 שנה? שכחתם שהיתה סחבת של ישראל 17 שנה? אה, אתם מתחילים לספור מהיום, את זה לא הבנתי. חברי האמיתי, שכני, השר לשעבר יעקב אדרי, הספירה מתחילה מהיום, או מאוסלו? <שלמה מולה (קדימה):> אתה שואל את האיש שהממשלה שלו היתה מוכנה לעשות הסכם שלום. 95% מהנושאים היו כבר מסוכמים. תשאל את הממשלה הריקה הזאת – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לכן אני אומר חד וברור: דברו אמת לעם שלכם. אתם צריכים, כדי לקדם שלום, מנהיג אמיץ. ישראל לא צריכה נואם טוב, היא צריכה מנהיג אמיץ שיאמר את האמת לעמו: תמורת שלום צריך להכריע בפשרה, פשרה הוגנת. לא עושים טובה, לא לפלסטינים ולא לערבים. עושים טובה לדורות הבאים של העם שלכם, ולחברה הישראלית כולה, שאנחנו חלק ממנה. <היו"ר אורי מקלב:> נא לסיים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לכן אני מציע לכם, במקום נאומים וצהלה מיותרת, תתפכחו, ואולי יפה שעה אחת קודם, כבוד היושב-ראש. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הנושא המדיני, שעליו אנחנו דנים, הוא תמיד נכון, תמיד חשוב, אבל אני רוצה לגלות לכם סוד שכולכם יודעים: הוא לא פתיר. אני עוד זוכר את הנאומים שנאמרו על הבמה הזאת לפני 30 שנה, הייתי כתב צעיר – – – <שלמה מולה (קדימה):> אמרת "לא פתיר" – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא פתיר – בתי"ו. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא פתיר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא פתיר. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אנחנו חושבים שאתה גם היום צעיר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> גם היום אני צעיר? <היו"ר אורי מקלב:> לא כתב צעיר. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> צעיר ברוחך – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אבל אני זוכר את אותם הנאומים, אותם נימוקים, אותם דיבורים, והארץ לעולם עומדת. אבל מה, השינוי הוא שמה שבשעתו אמרו תופיק טובי ומאיר וילנר, היום אומרים ראש הממשלה וראש האופוזיציה. אבל הדיבורים נשארו. למה? כי כמה שאני יודע – ואני לא יודע הרבה – הצד השני עדיין לא חושב שהוא חייב להגיע להסכם עם ישראל. עדיין יש תקווה לחזור לגבולות 48', ולכן כל מה שאנחנו מדברים פה יהיה חבל על הזמן, ואני לא רוצה לבזבז את זמנה של הכנסת. אני רוצה לדבר על דברים שאנחנו כן יכולים לפתור, וזה דווקא בתוך המדינה עצמה. הבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא בשלושה מלים – הדיקטטורה של הביורוקרטיה. <היו"ר אורי מקלב:> שלוש מלים. שלוש מלים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> שלוש מלים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אבל איך ידעו שהוא חרדי אם הוא יגיד "שלוש"? <היו"ר אורי מקלב:> – – – אבל הוא מהתקשורת. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> איך ידעו שאני חרדי אם אני אגיד "שלוש" במקום "שלושה"? אז ברוך השם יש לי כמה סימנים שאני חרדי. <שלמה מולה (קדימה):> חשבתי שאתה תגיד: דיור, רווחה וגיור – שנפתור את – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> שלוש הבעיות האלה, וכל הבעיות האחרות – אני עכשיו עדיין תחת הטראומה של הדיונים על המים, על משק המים – כל הבעיות של המדינה, הייתי מתמצת אותן בשלוש מלים: הדיקטטורה של הביורוקרטיה. וזה בשעה שמדינת ישראל אומרת לעולם כולו שהיא מדינה דמוקרטית, שמעניקה זכויות אדם לכל אזרח, בלי הבדל דת וגזע. זה נכון שמדינת ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה האזרח יכול לצעוק, להפגין, להאשים ולהשמיץ, אפילו לערוך סרטים שמציגים את חיילי צה"ל בעזה ובשטחים כקלגסים. רק אתמול שמעתי את שרת התרבות בתקשורת – חוששני שזה היה היום, אפילו – – <שלמה מולה (קדימה):> אתמול. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אתמול זה היה? – – שהיא עומדת ומתגוננת על זה שהיא החרימה אירוע שמראים שם סרט שמוציא את דיבת הארץ רעה – בתחנה הצבאית, שהיא יחידה צבאית. אז נכון שבעניין של חופש הדיבור, האזרח יכול לעמוד ולדבר ולצעוק אל הקיר כמה שהוא רוצה, אבל חוץ מזה, כשזה מגיע למעשה, כשאדם נקלע אל זרועות השלטון, אם הוא עומד לפני פקיד, אם הוא עומד לפני שוטר, אם הוא עומד בכל מצב שהוא צריך שירות אזרחי, שירות מן המדינה – הוא יכול לדבר אל הקירות. והציבור כולו סובל מזה, והציבור החרדי סובל מהאפליה ומהעוולות האלה יותר מכל ציבור אחר, מלבד האוכלוסייה הערבית. אני יכול למנות – אם היה לי זמן הייתי מונה, מלידה עד פטירה, את מערכת האפליות והעוולה שלפיהן מתייחסים פקידי השלטון, על כל זרועותיו, בראש ובראשונה נגד ילדי החרדים, שעצם לידתם נכנס בזמן האחרון לוויכוח ציבורי – אם צריך בכלל ילדים. השבוע הזמינו אותי לאיזה אירוע בקשר ליום ירושלים על שאלת הסכנה הדמוגרפית של החרדים בירושלים, לאן הגענו. ולמרות כל זאת, אנחנו מקווים שהיות שזה בידינו, יהיה אפשר לשנות. ואני אומר שאילו השכילה האופוזיציה להעניק לאזרח החרדי תחושה שהוא יכול להיות מחוץ לקואליציה, ייתכן שרבים מאתנו היו בוחרים לשבת באופוזיציה, ואולי אפילו לתת לאחרים לייצג אותנו בכנסת. אבל כאשר כל יום עולות גזירות וחקיקות חדשות נגד ה', נגד התורה, נגד שומרי התורה, אין לנו ברירה אלא להיות בקואליציה ולהצביע בעד הממשלה ששולטת בכל תחומי חיינו במדינה. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת אברהים צרצור, בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> מישהו לא היה, לכן – אם אתה עוקב אחרי, אתה צודק, אבל מישהי לא היתה, לכן לא הקראתי את שמה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, חבר הכנסת זאב דיבר על מה שנקרא "האומה הערבית". הוא אמר: אין עמים ערביים, יש אומה ערבית, ואני חייב להגיד לכם שחבר הכנסת זאב קבע עובדה שאנחנו מאמינים בה בכל לבנו. ולכן אני אומר לכם במלוא הכנות, המציאות שהאומה הערבית היום חיה בה היא תוצאה של קונספירציה שבאה לאחר הסכם סייקס-פיקו, שכולנו מכירים אותו. בצל מלחמת העולם הראשונה היו שיחות בין נציג בריטניה באותן שנים, מקמהון, לבין נסיך סעודי, באותם ימים, הנסיך חוסיין אבן עלי. ההתכתבויות בין שתי הדמויות האלה נקראו בהיסטוריה המודרנית "מוכאתבאת חוסיין-מקמהון", התכתבויות מקמהון-חוסיין. ומה הבטיח הנציג של בריטניה באותן התכתבויות? הבטיח שאם אתם, הערבים, תקומו נגד האימפריה העות'מאנית, אנחנו מבטיחים לכם, ונעזור לכם, להקים מדינה ערבית בכל המזרח התיכון תחת שליטתך, כבוד הנסיך חוסיין אבן עלי. הוא שכח שבריטניה היתה חלק אינטגרלי של הקולוניאליזם המודרני, שיחד עם צרפת חתמה על הסכם סייקס-פיקו, שלפיו חילקו את המזרח התיכון בין שתי האימפריות האלה. המציאות שאנחנו חיים בה היום, 22 מדינות – תוצאה של אותה קונספירציה. ולכן, מה שאני רוצה לראות בעולם הערבי זה מדינה אחת, נשיא אחד, גיאוגרפיה אחת, פרלמנט אחד, ואם מדינה כזאת תקום במזרח התיכון, אני חושב שהיא תוכל גם לטפל בבעיה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ישראלי-ערבי, בצורה יותר מסודרת. היא לא תצטרך, אולי, באמת, לשאת ולתת עם ממשלות שמוגדרות סרבניות של שלום. היא תצטרך לטפל בסוגיה הזאת ישירות עם הבוס של מדינת ישראל, עם הפטרון של מדינת ישראל, דהיינו ארצות-הברית. אם יהיה ביכולתה של המדינה המיוחדת הזאת להשתמש בכל כלי הלחץ הנמצאים בשליטתה, היא יכולה להשיג את ההישגים האדירים והכבירים והנדירים בלי אפילו לירות כדור אחד לכיוון של מאן דהוא, וזה יהיה לטובת המזרח התיכון כולו, וזה יהיה גם לטובת היציבות והשלום הבין-לאומי, בכל העולם. לכן, מי שחושב שהמהפכות הערביות היום יכולות להזיק למדינת ישראל, טועה טעות מרה. המהפכות האלה יכולות להביא לשלטון שליטים דמוקרטיים, להקים משטרים דמוקרטיים שיבססו שיטה של פעולה המושתתת על קובץ של ערכים ומוסר שיעזור במידת האפשר להקים מזרח תיכון תרבותי יותר מאשר מזרח תיכון שחי מתחת לחרבות, וזה הדבר שחבל. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת אברהים צרצור. חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. אדוני, בבקשה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, כולנו מודעים לקשיים הכלכליים של שר הביטחון שלנו – אנחנו יודעים כמה קשה לחיות ממשכורת אחת, ולכן אנחנו עדים לתופעה שהוא בחר בעיסוק נוסף ובשעות הפנאי שלו הוא עוסק בחיזוי רעידות אדמה והוא מנבא לנו רעידת אדמה, או צונאמי בעקבות רעידת אדמה בים, שיגיע בספטמבר. הוא שם לעצמו – ואינני יודע פה אם זו תחזית או אג'נדה – להגדיר שמדינת ישראל צפויה לדברים איומים ונוראים בספטמבר, כי כל העולם יקום עלינו אחרי שהמדינה הפלסטינית תכריז על עצמה. אז בא ראש הממשלה לקונגרס האמריקני, וזכה באמת לקבלת פנים שאינני זוכר רבות כמותה עם תמיכה גורפת מקיר לקיר, וקמו וישבו וקמו וישבו, וההישג המדיני הראוי לציון הזה – ואתם יודעים שאני לא מכביר שבחים על ראש הממשלה שלנו – הוא רחב חשיבות, משום שעכשיו ברור לכול, גם לחוזי תחזיות רעידות האדמה, שהנשיא אובמה לא יכול לעולל למדינת ישראל כל מה שהוא היה רוצה לעולל לנו, כיוון שהקונגרס אתנו, וזה חדשות טובות. אבל ראש הממשלה זכה למחיאות כפיים ולהערכה הנלהבת ביותר של הקונגרס דווקא כשהוא דיבר על כך שעם ישראל לא יכול להיות כובש בארצו, שלא נכניס אף פליט ערבי לישראל ושירושלים תישאר מאוחדת. כשהוא דיבר על הדברים האלה, אם יכולנו למדוד את עוצמת מחיאות הכפיים – אלה היו מחיאות הכפיים הרמות ביותר. ואינני זוכר, ואולי אוזני מטעות אותי, מחיאות כפיים כשהוא אמר שלעת שלום, אם יהיה דבר כזה, אנחנו נותיר יישובים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. באמת אינני זוכר. תקנו אותי אם אני טועה, אבל אינני חושב שהקונגרס האמריקני הריע בתשואות לדבר הזה. כלומר, ההכרזה הזאת לא היתה דרושה על מנת לגייס את הקונגרס האמריקני לתמיכה בנו מול הנשיא אובמה. ברור שלנשיא אובמה נאומו של ראש הממשלה לא היה טוב. לא מצא חן בעיניו כל מה שהוא אמר שם. בוודאי לא מצא חן בעיניו שהוא מגייס את הדמוקרטים והרפובליקנים. למה האיש שאמר – מי שאומר כן למדינה פלסטינית אומר לא למדינת ישראל – וחוזר ואומר את הדברים בהתלהבות ובשכנוע ממש כמו הדברים שהוא אמר בפני הקונגרס האמריקני לפני שבוע – למה האיש הזה צריך לבוא ולהגיד כן למדינה פלסטינית? איפה זה שם אותו? בתור אחד שאומר לא למדינת ישראל? תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד. חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אומרים שיותר מ-30 פעם עמדו על הרגליים בקונגרס על-פי מיטב המסורת של רודנות שרוצה להלל את אורחיה. הרודנות האמריקנית, שרוצה להמשיך לשלוט על העולם, נלהבת מביצועי השוטר שממלא אחר הוראותיה ואחר האינטרסים הגלובליים שלה. אני אומר לראש הממשלה מברוכ שהוא קיבל את תהילת מפעיליו. בסופו של יום, אנחנו, אשר חיים כאן ובאזור הזה, ואנחנו נמשיך לחיות כאן, ואנו, עמי האזור – לא יהודים, לא ערבים, לא פלסטינים ולא ישראלים – לא רוצים: לא למות ולא להמית בשירות ארצות-הברית. נאום נתניהו הוא נאום מצדה של ראש ממלכת ספרטה. הוא נאום הכיבוש ונאום ההתגרות בהיסטוריה. הוא נאום ההליכה עם הראש בקיר. זהו נאום באמריקנית רהוטה, אבל נאום של אנאלפבית בכל מה שקשור לשפת האזור – האזור הזה, שמתחדש מדי יום ושהעמים בו החליטו לקחת את ענייניהם לידיהם. נתניהו מוביל את האזור כולו, כולל אזרחי ישראל, להתנגשות נוראה. ההיסטוריה החדשה אינה יכולה ואינה מסוגלת לקבל מציאות של עם של עבדים, העם הפלסטיני – עם שמנושל מאדמתו ומזכויותיו, עם שמנושל מהציוויליזציה ומהחירות. לכן, אדוני היושב-ראש, אני בטוח שבסופו של תהליך העם הפלסטיני ישיג את חייו במדינתו העצמאית על אף הכיבוש. השאלה היא מה יהיה המחיר על-פי המתווה של נתניהו המגובה מארצות-הברית. אנו, הערבים והיהודים, אזרחי ישראל, נאמר לא לנתניהו וכן לחיים, נאמר לא להתנחלויות וכן למדינה הפלסטינית. אנחנו נאמר כן לגבולות 67' כגבולות של שתי מדינות שירושלים תהיה בירתן, של פלסטין ושל ישראל. ביום השנה לכיבוש אנו, יהודים וערבים, נצא ונצעד, ב-4 ביוני, ברחובות תל-אביב על מנת שנקרא: הקץ לכיבוש וכן למדינה פלסטינית. לא לנאום מצדה של ראש ממלכת ספרטה, אלא כן לשלום ישראלי-פלסטיני. אנחנו נדרשים, כל שוחרי השלום – – <היו"ר אורי מקלב:> נא לסיים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – לצאת באותו יום כדי לתת את התשובה, תשובת החיים לנאום המוות של נתניהו. תודה רבה, אדוני. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני, אני לא רוצה לדבר על פצצת הזמן המדינית שעלולה להתפוצץ לכולנו בפרצוף בעוד כמה חודשים, אלא על פצצת זמן אחרת שנוגעת לכל אחד מאתנו, פצצת זמן חברתית. היום היה בכנסת דיון שיזם יושב-ראש הוועדה לעובדים זרים, חבר הכנסת יעקב כץ, עמיתי, והוא נגע במצבם של חולים סיעודיים, קשישים ונכים שמטופלים על-ידי עובדים זרים. בוועדה הזאת נחשפה עובדה שהיתה ידועה – אבל באמת כששמענו את העדויות על כך – שמהרגע שחולה קשיש, נכה, מקבל עובד זר, ושניהם סגורים יחד באותה דירה, איש אינו מבקר אותם. עוברים חודשים על חודשים, כשאותו זקן, לפעמים לא תמיד בכישורים מלאים, ואותו עובד זר או עובדת, בלי לדעת שפה ובלי שום הכנה, תקועים באותה דירה בלי שום ביקורת ובלי שום פיקוח. המדינה שלנו, אדוני היושב-ראש, לקחה את כל התחום הזה, של סיעוד, של טיפול בקשישים, של טיפול בנכים, העבירה אותו לחברות פרטיות, והכול נופל על אותם עובדים זרים, שסגורים עם הקשישים, עם הנכים, עם החולים, באותן דירות. ורק לחשוב – היו שם עדויות מאוד קשות על מקרים שבהם העובדת הזרה, למשל, קמה בבוקר ונוטשת את המטופל, או עדויות אחרות, של עובדים זרים, על התעללויות והטרדות, או עדויות של שניהם יחד. ולמה הדברים האלה קורים? כי אף אחד לא טורח לבוא ולבדוק, וזה דבר כל כך, באמת, בלתי מתקבל על הדעת – כשחשמלאי בא אליך הביתה ועושה איזה תיקון קטן, הוא צריך רשיון, הוא צריך ללמוד. פה אנחנו לוקחים חולים, אנשים שזקוקים לתרופות, לטיפול סיעודי, נותנים להם עובדת, נאמר מהפיליפינים, צעירה, שלא עברה שום הכשרה, ואף אחד לא בודק מה קורה שם. אף אחד. לפי הנחיות הביטוח הלאומי, אותן חברות פרטיות צריכות פעם בחצי שנה – שזה ממש לא מספיק, אבל – פעם בחצי שנה לשלוח מישהו כדי לבדוק מה קורה עם אותו זקן ועם אותה עובדת זרה. אותו בודק, הוא הרי מקבל את המשכורת שלו מחברת הסיעוד הפרטית, לכן בדרך כלל הדוחות האלה הם ככה, מה שנקרא "מכובסים". ואז אנחנו עומדים מול גל בלתי נסבל של תלונות קשות ביותר, של קשישים, של נכים, של חולים סיעודיים, שעומדים בפני מצבים בלתי אפשריים. עכשיו, רבותי, זה לא קורה על הירח, וזה לא קורה בארץ אחרת, אנחנו כולנו נהיה שם, יש לנו הורים כאלה, יש לנו סבא וסבתא כאלה, אנחנו בעצמנו אולי עוד מעט נגיע למצב הזה. החברה שלנו בישראל מזדקנת, תוחלת החיים הולכת ועולה, ופשוט, כשאתה מסתכל, הדברים שנחשפו היום היו קשים מנשוא. אני אומר כאן, שאם הממשלה חושבת שלאורך זמן יהיה אפשר ככה פשוט להיפטר מכל עניין האחריות לאותה אוכלוסייה שהולכת וגדלה במדינת ישראל, להפיל הכול על עובדות מהפיליפינים, בלי שום פיקוח, בלי שום אחריות, זה פשוט דבר שלא יכול לבוא בחשבון. אני רוצה לומר שבוועדה לעובדים זרים אנחנו עוסקים בעניין הזה, ואני מברך את חבר הכנסת כץ שלקח על עצמו להוביל את זה. אני אעשה את זה אחריו, אני אמשיך את זה, כשאקבל ממנו את ראשות הוועדה, כי הדבר הזה הוא תעודת עניות – עזבו, זה באמת – הדברים שנחשפו הם קשים מנשוא, תעודת עניות לחברה שבכלל רוצה להתקרא חברה אנושית. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. אחריו – הדובר האחרון, חבר הכנסת כרמל שאמה. שלוש דקות. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נתניהו ראש הממשלה הפך את הקונגרס לקונגרס הציוני הראשון, אפשר לקרוא כך לבית-הנבחרים האמריקני, ואני רואה את התגובות כאן; לא סולחים לנתניהו על הרבה דברים, אבל בעיקר לא סולחים לו כשמשהו מאוד מצליח לו. מצליחים כל מיני דברים קטנים, גדולים. הנאום הזה נתפס בעולם המערבי לפחות, וגם כאן, בישראל, כהצלחה מאוד גדולה. כי נתניהו, למרות כל ההפחדות ששמענו מראש, עמד מול נבחרי הציבור האמריקנים, ואמר להם כמה אמיתות, בצד גם דברים אחרים, שכאן זוכים לנחרות בוז, אבל שם, כשהוא מדבר על ארץ-ישראל, ארץ אבותינו, והמוני האמריקנים שאולי לא יודעים איפה זה בדיוק גוש-עציון ואיפה זה חברון, ואיפה זה שכם, קמים ומוחאים כפיים, אז כאן אנשים עומדים צרי עין וקפוצי גבות ואומרים: אה, באמת, זה כבר מוגזם, 30 פעמים לקום? הם לא סולחים לנתניהו שהוא נשמע משכנע שם, לפחות באנגלית; בעברית הוא לא משכנע אותם, באנגלית הוא נשמע משכנע, אז לא סולחים לו על זה. אפילו כועסים על האנגלית, שהיא טובה מדי. גם אני כועס על כמה דברים שנתניהו אמר. אותי מכעיס מאוד שראש הממשלה אומר שיהיו התנחלויות שיישארו מחוץ לגדר, מחוץ לגבולה של מדינת ישראל. אני סומך על זה שלא יקרה שום דבר בסוף, כי הוא לא מתכוון באמת, או כי הם, הפלסטינים, בוודאי לא יסכימו למה שהוא מסכים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא מתכוון לאמת. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אם הוא מהליכוד, אז – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה באמת העניין. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אבל אני לא יכול לסמוך על זה שאני לא סומך עליו. יכול להיות שבסוף הדיבורים הללו יהפכו למעשים, כי מה שעלול לקרות עם ההבטחות והמלים של הליכוד, שהוא כרגע אומר ולא מתכוון, אבל במשא-ומתן על ההתניות שלו הוא ייסוג מהן ויוותר – על האמירה הנפלאה שהוא אמר, שהוויכוח הוא לא על המדינה הפלסטינית אלא על קיומה של המדינה היהודית, שאני מזדהה עם זה מאוד, אפילו שאני מתווכח גם על קיומה של מדינה פלסטינית, אבל נתניהו כבר אמר שהוא רוצה מדינה פלסטינית – שתי מדינות לשני עמים, אז על האמירה הזאת שהוויכוח הוא על המדינה היהודית – עם זה אני מזדהה. השאלה היא אם נתניהו של עוד שנה ועוד שנתיים – הוא יזדהה עם זה, או שעל ההתניות הוא יוותר, ואנחנו נישאר עם ההבטחות שיישובים יהודיים וישראליים יישארו מחוץ לגדר הגבול. אבל אני אסיים רק ואומר, באמת, זאת היתה – לפחות לרגע אחד של נחת היתה פה הצלחה דיפלומטית. העולם ראה שהאמריקנים תומכים בנו. אבל פה לא סולחים גם על ההצלחה הזאת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> רק האמריקנים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> רק האמריקנים, רק – "נעבעך", האומה הקטנה הזאת, של 300 מיליון אנשים, שהיא המעצמה הגדולה בתבל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> נכון. לוב לא תומכת בנו, וסוריה לא, ומצרים לא, ועוד כמה ארצות לא, ובעצרת האומות המאוחדות לא תומכים – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אגבאריה, בבקשה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – אבל האמריקנים כן תומכים. ואני אומר, היה נאום טוב, מה אתם רוצים, לפחות נאום טוב ומחיאות כפיים קיבלנו, בואו נפרגן לראש הממשלה לפחות את זה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. חבר הכנסת כרמל שאמה, בבקשה. <כרמל שאמה (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אנחנו ניצבים כאן כמה ימים אחרי חזרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו משליחות שאפשר להגיד שהיתה סוג של שליחות היסטורית, לפחות בטווח הזמן שאנחנו חיים בו. אדם סביר ונורמלי, שעקב אחרי ההתרחשויות, אם תספר לו שמה שחיכה בפרלמנט הישראלי לבנימין נתניהו ראש הממשלה כשהוא חזר זה חמש הצעות אי-אמון, חמש הצעות אי-אמון לא על המצב הכלכלי או על המצב החברתי – על המסע המדיני שלו, שאי-אפשר להגדיר אותו כפחות ממושלם. הרי כל דבר שעשה ראש הממשלה, בניגוד לכל הציפיות, בניגוד לכל התחזיות השחורות של בידוד, של צונאמי מדיני, של התנגשות חסרת תקדים עם הממשל בארצות-הברית, הכול ראש הממשלה עשה בתזמון ובמינון הכי נכונים והכי מדויקים. עכשיו, בעיקר סיעת קדימה באופוזיציה הופכת להיות מיום ליום לאופוזיציה שאין לה מה למכור לעם. אין לכם בעצם באמת מה למכור לעם. הרי למה אתם מתנגדים? במה אתם מביעים אי-אמון? באיזה אמירות של ראש הממשלה בקונגרס? זה שהוא אמר ירושלים מאוחדת? אתם נגד ירושלים מאוחדת? תגידו את זה לציבור. ואם אתם לא נגד ירושלים מאוחדת, אז על מה הביקורת? זוהי שאלה פשוטה. <אורית זוארץ (קדימה):> אנחנו לא הקפאנו את ירושלים, אתם הקפאתם. <כרמל שאמה (הליכוד):> כשהוא אומר שבעיית הפליטים הפלסטינים היא לא בעיה של מדינת ישראל, וכמו שאנחנו פתרנו את הבעיה של הפליטים היהודים ממדינות ערב בתוך שטח מדינת ישראל, כך צריך לפתור את בעיית הפלסטינים בתוך שטח – אם תוקם – מדינה פלסטינית; אתם נגד זה? אתם רוצים לייבא פליטים לתוך מדינת ישראל? תגידו את זה לציבור בישראל. על זה אתם מצביעים בו אי-אמון? נקודה שלישית שראש הממשלה אמר, ואני חושב שאין לכם עליה מחלוקת, או שאתם לא יודעים באמת מה אתם רוצים, כשהוא אומר – אני לא אדבר עם ארגון טרור כמו ה"חמאס", ובעצם מיישר, אני חושב, קו ונורמה בדיוק כמו שארצות-הברית נוהגת, אז בגלל זה מביעים בו אי-אמון? כשהוא אומר ודורש, דבר בסיסי, הוא אומר, ראש ממשלת ישראל, ראש ממשלה מטעם הליכוד, הוא אומר: הוויכוח הוא לא על המדינה הפלסטינית, אני לא מתווכח על המדינה הפלסטינית, על הצורך בה או על הקמתה, אני מתווכח על הזכות של מדינת ישראל, של עם ישראל לבית יהודי בארץ-ישראל; האם גם הזכות הזו ניתנת אצלכם לערעור? אז בבקשה, תגידו את זה לציבור. כשהוא אומר שהאסלאם הקיצוני מאיים על העולם ושאירן גרעינית היא סכנה קיומית לישראל, אז אני שואל: גם בזה יש לכם מחלוקת? אני עד עכשיו לא הבנתי על מה בדיוק המחלוקת. אני לא מדבר על הסיעות הערביות. אני מדבר על סיעת קדימה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אתן לך עוד דקה, כי אני התחלפתי באמצע ואני לא יודע כמה הפריעו לך – אז יש לך עוד דקה. <נחמן שי (קדימה):> לא הפריעו לו. <כרמל שאמה (הליכוד):> הפריעו מאוד, זה שאתם לא מפריעים זה מפריע לי. זה גם סוג של הפרעה. <נחמן שי (קדימה):> אה, שובב. <כרמל שאמה (הליכוד):> כשראש הממשלה נואם מול הקונגרס והסנאט ובעצם מול כל העולם הפוליטי והמדיני, ואומר בצורה ברורה: פתרון הקבע הוא שתי מדינות לשני העמים, במה קדימה חושבת אחרת? על מה האי-אמון? לא, באמת, אני מנסה להבין. אני רואה את הכותרת: אי-אמון במדיניות נתניהו ובנאומו מול הקונגרס. עברתי על כל הנאום שלו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. חוץ מזה שאתה כל פעם רואה שזו היתה מלאכת מחשבת – על מה אתם חולקים עליו שם? אני עוד לא הבנתי. אז לא שמעתי צעקה מכם שאתם חולקים על ירושלים מאוחדת. לא שמעתי מכם צעקה שאתם חולקים על כך שהפליטים הפלסטינים צריכים להישאר בפלסטין, אם תקום. לא שמעתי מכם שאתם בעד להידבר עם ה"חמאס", שראש הממשלה אומר – לא לדבר עם ה"חמאס". <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נא לסכם. <כרמל שאמה (הליכוד):> נא לסכם? אחרי שהוספת לי דקה? <היו"ר ראובן ריבלין:> אחרי שהוספתי לך – בלי לספור את השבתות והחגים שהוספתי. <כרמל שאמה (הליכוד):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. לכן, חברי מסיעת קדימה, כל הצעות האי-אמון האחרות עוד איכשהו אפשר להבין ולבלוע אותן. את האי-אמון שלכם? אין לכם מקום באופוזיציה. אתם אופוזיציה שאין לה מה למכור. אתם לא יכולים להגיד באמת את מה שאתם מאמינים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן. כבוד שר החינוך בשם הממשלה מבקש לסכם את הדיון ונעבור להצבעות. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, התקיים דיון אשר מתוכו יכולנו ללמוד את הבדלי הגישות בבית לתוכן נאומו של ראש הממשלה. היה בדברים, בקצרה – גם קודמי וחברי לסיעה, חבר הכנסת שאמה ציין – שלאמיתו של דבר, כאשר אנחנו מדברים על מפלגת האופוזיציה הראשית, היא לא הצליחה להצביע על איזשהו יסוד מיסודות נאומו של ראש הממשלה בוושינגטון שעליו היא חולקת. ואני חייב לומר שזה לא פשוט, כי אני, מערב הנאום, כאשר ישבתי באולפן עם חבר הכנסת מופז, כבר מאז ניסיתי להבין במה חולקת קדימה על תוכן הנאום, וככל ששמעתי יותר דוברים התקשיתי יותר להבין את הטיעון. כאשר אנחנו מגרדים את הכול, אנחנו נשארים עם אמירה, שאמרה אותה גם היום בקריאת ביניים חברת הכנסת אברהם ואמרו אותה אחרים – ראש הממשלה לא מתכוון. זאת אומרת אנחנו, אדוני היושב-ראש, עוסקים בתחום הכוונות הנסתרות מהעין, שאינן גלויות לנו, אולי גלויות לקדוש-ברוך-הוא, ולא בתחום העמדות, ההשקפות המדיניות אשר מובעות בריש גלי, בשער בת רבים. אם אנחנו מדברים על תפיסת עולם שהוצגה כאן, למשל, על-ידי חבר הכנסת אילן גילאון, אז חבר הכנסת אילן גילאון אמר ביושר את השקפתו, שהיא תפיסת תנועתו – מה הבעיה בקווי 67'? הוא שאל את זה בצורה כל כך כנה. אני משוכנע שזו השקפתו. אבל אני מזכיר לבית שכל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים – לא היתה ממשלה אחת, אדוני היושב-ראש, שבאה ואמרה: אני מקבלת את קווי 67'. נהפוך הוא. גם ממשלות שמרצ היתה חברה בהן, מעולם לא באו והצהירו: אנחנו מקבלים את קווי 67'. אפשר למצוא, אולי, בדוחק, חריג אחד לכלל הזה, והוא העמדות שהוצגו בחדר סגור – ולא היו בזמן אמת בידיעת הציבור או בידיעת הבית הזה, או קיבלו את אישור הממשלה או הכנסת – על-ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט, שלאחר התפטרותו, ממש בימים האחרונים של כהונתו, הציג עמדה כזו, הכוללת למעשה חילופי שטחים של 1 על 1, ולמעשה מקבלת את אותו עיקרון. אבל הוא מעולם לא היה דבר אשר ממשלה כלשהי או כנסת כלשהי אשררה, ומעולם לא היתה זו עמדה שהציבור הרחב תמך בה במערכת בחירות, ואמר: אנחנו בעד חזרה לקווי 67', אלה גבולות בטוחים. כל מה שעשתה מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, וכל הפרשנות, חבר הכנסת בר-און, להחלטה 242 של האו"ם היתה הבחנה בין נסיגה משטחים לבין נסיגה מהשטחים. <רוני בר-און (קדימה):> – – – ראש הממשלה בנאום בר-אילן, זה לא היה – – – הוא לא נאם בהודעה מדינית – – – שום דבר מכל מה שהוא אמר עד היום לכנסת מאז היבחרו, לא הביא להצבעה בכנסת, ואתה יודע את הסיבה. <שר החינוך גדעון סער:> חבר הכנסת בר-און, אתה כאדם שהוא בעל ידע בתחום המשפט הקונסטיטוציוני גורס ברצינות שכל נאום מדיני, שהוא לא בגדר הסכם, ראש ממשלה צריך להביא לאישור הכנסת? הכנסת כל שבוע – הנה, אתם באים, הסיעה שלכם באה, מציעה הצעת אי-אמון בעקבות נאום מסוים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, מספיק, מספיק. <שר החינוך גדעון סער:> – – – בעקבות נאום מסוים, אז הבית בידו ובכוחו – – – <רוני בר-און (קדימה):> גם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, לא שומעים אותך. <שר החינוך גדעון סער:> אתה לא באמת מאמין שאני טועה. אתה לא מאמין שאני יכול לראות. <רוני בר-און (קדימה):> – – – לא מאמין – – – <שר החינוך גדעון סער:> אני רוצה לומר ליושב-ראש הכנסת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני חושב שאדוני יכול לסכם. <שר החינוך גדעון סער:> – – הכנסת, על-פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, גם זה לא דבר סטטוטורי, מצביעה או צריכה להצביע על הסדרים מדיניים שיש בהם ויתור על שטח מהשטחים שאנחנו מחזיקים בידינו, לרבות שטחים שלא הוחלה עליהם ריבונות ישראל. היום יש לנו גם חוק משאל עם שעוסק בחבלי ארץ שהוחלה עליהם הריבונות הישראלית. אבל ודאי שאין כל חובה שבדין, שבחוקה, להביא לאישור הכנסת נאום כזה או אחר. אבל כל מי שעקב אחרי מה שקרה במדינה מאז נאומו של ראש הממשלה, יודע שהציבור הרחב תומך בדברים האלה. אני אפילו אסתכן ואומר שהרוב הגדול של מצביעי קדימה, שהיא מפלגת האופוזיציה הראשית, אולי לא של המפלגות הערביות, אולי לא של מרצ, אולי אפילו לא של העבודה, אבל בוודאי הרוב של מצביעי קדימה תומך באותם עקרונות, תומך בנושא של אחדות ירושלים, תומך בשלילת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש מכל חברי הכנסת לשבת, שכן מייד לאחר שיסיים השר את נאומו אנחנו נעבור להצבעות. <שר החינוך גדעון סער:> – – – תומך בהתנגדות להכנסת פליטים לתוככי ישראל. ומשום כך, לסיכום, אדוני היושב-ראש, מאחר שהציבור הרחב תומך בעמדות האלה, אני מציע לכנסת לדחות את הצעות האי-אמון שהוגשו בעניין זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר החינוך אשר השיב על הצעות האי-אמון, חמש במספר, והשיב בשם הממשלה. אנחנו נעבור עכשיו להצביע על כל הצעת אי-אמון לחוד. יש לנו חמש הצעות. נא לשבת, אנחנו עוברים להצבעות. השר לנדאו, נא לשבת. רבותי חברי הכנסת, הצעת האי-אמון הראשונה היתה הצעת אי-אמון של סיעת קדימה, אשר נומקה על-ידי חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, ונושאה: נתניהו מוביל את ישראל לבידוד מדיני. נצביע על הצעת אי-אמון זו. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 37 נגד – 45 נמנעים – 1 הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 – בעד, 45 נגד, אחד נמנע. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה, שנומקה על-ידי חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעות העבודה ומרצ, שנומקה על-ידי חבר הכנסת אילן גילאון, וכותרתה: המצב המדיני לאור נאומו של ראש הממשלה מר בנימין נתניהו בקונגרס. רבותי חברי הכנסת, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 34 נגד – 47 נמנעים – 1 הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 34 בעד, 47 נגד, אחד נמנע. אני קובע שהצעת האי-אמון לא נתקבלה. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא יודע מי נמנע. נמנע חבר הכנסת אלדד. חשבתי שמא טעות נפלה אצל אחד המכשירים. ובכן, הצעת האי-אמון שנומקה על-ידי חבר הכנסת אילן גילאון, של סיעות העבודה ומרצ, לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון השלישית, של סיעת רע"ם-תע"ל, שנומקה על-ידי חבר הכנסת מסעוד גנאים, בכותרת: ממשלת נתניהו קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית הישראלית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת רע"ם-תע"ל להביע אי-אמון בממשלה – 30 נגד – 49 נמנעים – אין הצעת סיעת רע"ם-תע"ל להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 30 בעד, 49 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם הצעת האי-אמון של סיעת רע"ם-תע"ל, שנומקה על-ידי מסעוד גנאים, לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת האיחוד הלאומי, שנומקה על-ידי חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בכותרת: דבריו של ראש הממשלה בנאומו בקונגרס האמריקני. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת האיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה – 27 נגד – 46 נמנעים – 4 הצעת סיעת האיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, רבותי חברי הכנסת, 27 בעד, 46 נגד, וארבעה נמנעים. אני קובע שגם הצעתה של סיעת האיחוד הלאומי, שהוצגה על-ידי חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת חד"ש, שנומקה על-ידי חבר הכנסת דב חנין, בכותרת: סרבנות השלום של ממשלת נתניהו. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 5 בעד הצעת סיעת חד"ש להביע אי-אמון בממשלה – 30 נגד – 49 נמנעים – אין הצעת סיעת חד"ש להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 30 בעד, 49 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון לא נתקבלה. <ישיבה מיוחדת לזכרו של חבר הכנסת והשר לשעבר זאב בוים, זיכרונו לברכה> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו נעבור לאזכרה לחברנו חבר הכנסת והשר לשעבר זאב בוים. הרעיה עדנה, אמו של זאב, חנה, הילדים, נטע ובעלה מוזס, טלי ובעלה שלמה, יערה ובעלה יובל, דני ואשתו שלומית, איתי ואשתו מדלן, עידו וליבי, הנכדים, שחר, אביב, נועם, דרור, מעיין, אמרי, אלה, עומר, יואב, מיקה, אלונה, נועה ויונתן, האחות רחל והאח אלי, בני משפחה, חברים ומוקירי זכרו של זאביק, לפני כחודשיים ימים הלך לעולמו בטרם עת אחד מחברינו המוערכים והאהובים, הלוא הוא חבר הכנסת והשר לשעבר זאב, זאביק, בוים, והוא בסך הכול בן 67. נכבד בבקשה את זכרו בקימה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.) נא לשבת. בני המשפחה, מכובדי, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, שרי הממשלה, חברות וחברי הכנסת, בני המשפחה היקרים, זאביק היה מן האנשים הנחושים, המקצוענים והשורשיים שידע הבית הזה. במשך חצי יובל, מאז התמנה לראש העיר קריית-גת, הוא היה שליח ציבור, ולפני כן מנהל בית-הספר התיכון בעיר, לתפארת העיר והחינוך. בחירתו לכנסת ברשימת הליכוד היתה טבעית ביותר, כמי שנולד וגדל במחוזות "ז'בוטינסקאיים". לאורך דרכו, משירותו בנח"ל, דרך פעילותו החינוכית בארץ ומחוץ לה, ועד כהונתו בכנסת, במשך כמעט חמש כנסות, וכמובן, כשר בממשלה, תמיד ראה לנגד עיניו את שולחיו ואת הערכים שלאורם גדל, גם כשהצטרף לליכוד, וגם אחר כך, כשבחר לעזוב את הליכוד. בכל דרך שבחר ללכת היתה אהבתו לארץ-ישראל לא יודעת גבול. הוא לא הפסיק כל חייו ללכת בשביליה, באתריה ובדרכיה, מתוך אהבה, מתוך ידע, מתוך עניין ומתוך ערגה. מאבקו העיקש, הצנוע ומעורר הכבוד, במחלת הסרטן, מבטא באופן הכואב והמר את דרכו ואת אישיותו, את השילוב בין אותו "תגר" הנחוץ לעתים לפעולות ציבוריות, לבין ה"הדר", שעליו הקפיד ברמה האישית, כמו גם בכבוד הזולת, ובכבוד לבר-פלוגתא. בשם הכנסת כולה אנחנו שולחים לכם, בני משפחתו, את תנחומינו. הוא היה איש רעים, ובלכתו איבדתי גם אני חבר אישי. זאביק היה דוגמה ומופת, בדרכו ובאישיותו, לנבחר ציבור הגון ומעורר הערכה – גם בקרב מי שחלקו עליו. מעולם – מעולם, גם כפוליטיקאי – לא היה מבטיח דבר אם לא התכוון להגשים את ההבטחה. תמיד פיו ולבו היו שווים, גם כאשר דעתו או אמירותיו לא נעמו לבני שיחו או לבר-פלוגתא שלו אשר ביקש לשמוע מה בפיו ומה הוא מבטיח או מסרב. בכנסת שימש חבר כנסת פעיל והתמנה לשר לאחר ששימש סגן שר הביטחון תחת שרביטו של שאול מופז כשר הביטחון; היה שר העלייה והקליטה ושימש שר השיכון. יהי זכרו של איש יקר זה ברוך. אני מזמין את כבוד ראש האופוזיציה. אדוני ראש הממשלה רוצה לדבר? בבקשה. אני מזמין את ראש הממשלה לשאת את דבריו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> איני מצוי כל כך בתקנון הכנסת בעניין הזה. חשבתי שאוכל להגיד כמה דברים בתמצית ושידידי בני בגין, השר בגין, ידבר בהרחבה. אני מבין שהדבר הזה איננו אפשרי, על כן אני רוצה לומר תמצית דברי, שאני חושב שהם מבטאים את רחשי הלב של כולם כאן. אני חושב שזאביק בוים היה בן-אדם למופת, הוא היה מחנך למופת, הוא היה שליח ציבור למופת. אני יודע שהליכתו טרם עת היא אבדה גדולה לכם, בני המשפחה. וכולנו ראינו את כאבכם ואת הדברים שאמרתם, באמת קורעי הלב והנוגעים ללב, בזמן ההלוויה, וגם אחריה, ואין מישהו שלא הרגיש את עומק כאבכם והזדהה אתו. אבל הליכתו של זאביק היא גם אובדן גדול לנו, חברי הבית הזה, אובדן גדול לכנסת ואובדן גדול לעם. זאביק היה איש העם ואיש הארץ, איש ספר, אוהב ישראל. אני חייב להגיד שגם כבר-פלוגתא תמיד שמר על הדר, תמיד שמר על דרך-ארץ, הוא תמיד נתן יחס של כבוד ותמיד זכה ליחס של כבוד. אני מצר על כך שאדם כזה, שבוודאי היה ראוי להמשיך לתרום למדינתנו ושהיה ראוי ליהנות מפרק זה בחייו – אני מצר על כך שהאיש הזה שהיה סמל לחיוניות, סמל הישראלי הגאה והפטריוט היהודי, שהוא לא קיבל את יתרת החיים שכולנו היינו מייחלים שיהיו לו, השנים שיהיו לו, אבל הזיכרון שלו הוא איתן ונצור בלב כולנו כמודל לחיקוי, כמופת. יהי זכרו ברוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אני מזמין את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, לעלות ולשאת דברים. <ציפי לבני (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, משפחת בוים היקרה, שלמדנו מאז שנפטר זאביק גם להכיר אתכם יותר וגם להכיר את זאביק האחר, שאני לפחות פחות הכרתי כאן, דרככם ודרך החוויה המשפחתית שלכם. ביום שישי לפני שבועות ספורים נפגשנו, אוהביו של זאביק בוים, בבית-הקברות בבנימינה, לטקס גילוי המצבה. ובית-הקברות מוקף אילנות גבוהים, וזה היה יום באמצע האביב שבו קדרו השמים והעצים התכופפו מהרוח וכיסו ויצרו מעין בועה סביב בית-הקברות הזה, שבו ישבו אוהביו של זאביק ודיברו עליו, על חייו, בשבחו, ועל אהבתם אותו. ובפנים הקבר, האבנים שעדנה כיתתה רגליה כדי להשיג אותן בכל רחבי הארץ, כדי שיסמלו גם את החוזק שהיה בו כאדם וגם את רכותו בפנים, ומאחור דברי האהבה, "התשמע קולי", ומלפנים, על פניו, סמל בית"ר, שהיווה את כל אהבתו והווייתו של חבר הכנסת זאביק בוים ומאפייני דמותו, ולא רק קורות חייו – חבר כנסת ושר, אלא מאפייני דמותו – מחנך ובית"רי. ובתוך הבועה הזאת שכיסו העצים נשמעו השירים שמסמלים את הגעגוע למה שזאביק היה – ארץ-ישראל הישנה והטובה. לא רק געגוע לימי בנימינה, אלא לימים שבהם בנימינה כמשל היתה ארץ-ישראל כולה. וזה קצת מוזר להגיד את זה היום, כי זאביק גדל בימים שבהם בנימינה עצמה וכל ההוויה הבית"רית ושל אנשי האצ"ל שם, של משפחתו, באופן מסוים חשה התנכרות מצד כל יתרת ארץ-ישראל, והיום, כשמדברים על ימי בנימינה, כל אחד רוצה לחזור ולהיות במקום המיוחד הזה ומה שהוא מסמל, כי הוא הפך להיות ארץ-ישראל היפה של כולם. זאביק חסר היום לנו, לכולנו, בכנסת. קולו חסר. הוא תמיד היה אומר, כשהוא היה מבקש לדבר, או לומר דבר מה – הוא היה אומר: יש לי קול מיוחד שאפשר לשמוע בכל רחבי הבית הזה. לדעתי הוא גם השתמש במונח המוזיקלי המתאים לקולו, ואני לחלוטין לא מבינה בזה, אבל לא רק חסר הקול שלו, החזק והמרעים, אלא בעיקר תוכן דבריו, כי זאביק היה בית"רי בהליכותיו ומחנך בנאומיו, וגם כשרב את ריבה של הארץ הזאת, וגם כשביקש לחנך על-פי האידיאולוגיה שבה האמין, הוא תמיד עשה זאת במלה שנשמעת היום, כשמדברים בזאביק בוים, יותר מבכל הימים שבהם הכנסת הזאת שומעת את המלה "הדר" – ההדר הבית"רי. ואולי כדברי ז'בוטינסקי שאמר שהבית"רי צריך להיות שקט בזעמו, כך זאביק ידע בקולו המיוחד ומתוך האידיאולוגיה והאמונה הפנימית הזאת לחנך באופן הבית"רי ביותר שמבטא את אותו "הדר" ולא רק את ה"תגר". וגם אל הבית הזה זאביק בוים התייחס בכבוד – בית-מחוקקים כפי שצריך להיות ולא מגרש משחקים פוליטיים; כפי שבחדר ישיבות הממשלה, גם כשהיה שר, תמיד חשב על טובת המדינה ולא רק על טובת משרדו הוא, כשהוא תמיד נאמן לכל החלטה שהיא החלטה דמוקרטית. משפחת בוים, רבים ביקשו לדבר היום באירוע הזה לזכרו של זאביק בוים, יכולתי לראות גם את חילופי הדברים הקלים שהיו בין רצונו של ראש הממשלה לנאום לבין הרצון של חבר הכנסת בני בגין, שלא לדבר על מה שקרה בסיעת קדימה לפני האירוע היום, כשמצאנו את עצמנו מתחלקים במעט דקות, כשרוצים לדבר עוד מחבריו, גם דליה איציק ראש הסיעה, חברו, חבר הכנסת רוני בר-און, ועוד אחרים שאמרו: גם אנחנו רוצים לחלוק כבוד לזאביק ביום הזה. כשסיפרתי היום שאני אדבר בו, שאלו אותי האם אמרתי את כל אותם הדברים לזאביק בחייו. כתבת, עדנה, על המצבה: "התשמע קולי". אני לא יודעת אם הוא שומע אותנו היום, ובוודאי אנחנו לא תמיד אומרים לחיים בינינו את מה שאנחנו כה מיטיבים לומר לאחר שהם נפרדים מאתנו, אבל בגלל מחלתו של זאביק אני חושבת שהספקנו יותר מאחרים. אבל אנחנו רוצים לדבר בשבחו לא רק בשביל המשפחה, ולא רק בשבילו, אלא אנחנו רוצים שישמעו עליו ועל מה שעשה, ואיך היה כאדם, ואיך היה כחבר כנסת וכאיש ציבור – לא רק ציבור בוחריו בתוך קדימה, לא רק עבור ציבור בוחרי קדימה בקרב הציבור הכללי, אלא עבור כל אחד מאזרחי המדינה הזאת, שידע שגם בבית הזה, גם במגרש הפוליטי, אפשר אחרת, ושישמעו על זאביק בוים לפני שהם מרימים ידיים מהפוליטיקה בכלל, ושיאמינו שעוד יש אנשים כאלה, וגם אם הם הלכו מאתנו, כל מה שהם האמינו בו נשאר אתנו. יהי זכרו ברוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמן. תודה רבה לראש האופוזיציה ציפי לבני. אני מזמין את שאול מופז, שהיה שר הביטחון ותחת שרביטו שימש זאביק בוים סגן שר הביטחון. <שאול מופז (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, עדנה, משפחת בוים, זאביק, ישנם בקרים שאני עדיין מחפש אותך במסדרונות הכנסת שעה שאני עושה את דרכי למליאה; מחפש את החיוך החם, את מחוות השלום הקטנה; ישנם ימים שאני מחפש את העצה החכמה בשיחה בארבע עיניים. עצות טובות הן מצרך נדיר; לך, זאביק, היו בשפע. "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?" זאביק היה איש חינוך בכל רמ"ח איבריו, מנהל בית-ספר, אדם שמחפש את קרבתם של בני-נוער ובני-נוער רוצים בקרבתו. זאביק ראה בחינוך הדור הבא משימה בעלת חשיבות לאומית – כך ראה את הדברים כמנהל בית-ספר צעיר בקריית-גת, וכך גם כשר העלייה והקליטה וכסגן שר הביטחון, עת הוביל את תוכנית "אמיר" לשילובם וחיזוקם של עולים אתיופים בצבא. זאביק האמין ביכולתם, ומתוקף אמונתו פעל לאפשר להם את התנאים המתאימים, שיבטיחו את שילובם בצה"ל ובחברה הישראלית. בדמותו של זאביק השתקף הציוני הגאה, איש הרוח והמעשה, המחנך, גם הלוחם, המגן על מולדתו באמונה שלמה. זאביק האמין בתקומת ישראל, פעל למענה כל חייו הבוגרים וחינך דורות של תלמידים על ערכיה. היכרותנו היתה מועטה בשנים, אך רבת משמעות. הכרנו עת כיהנתי כשר הביטחון. ראש הממשלה אריאל שרון רצה למנותו לסגני. תמהתי על הבקשה, כיצד איש חינוך ללא ניסיון במערכת הביטחון יכול למלא את התפקיד, והוא, בשקט הכל-כך אופייני, בלי לומר יותר מדי, עשה. עשה את המלאכה יום-יום, שעה-שעה, בנאמנות אין קץ, בתחושת שליחות ואחריות שאין למעלה ממנה, מילא את תפקידו במקצועיות ובמסירות, ואני נשביתי בקסמיו, ומצאתי חבר אמת – לא עניין של מה בכך לאנשים בגילנו, בטח ובטח בחיים הפוליטיים. זאביק פעל על-פי אמונתו, תמיד הלך בדרכו, ואנחנו הלכנו יחד – דבר חריג בנוף הפוליטי. היית, זאביק, עץ השדה, כמאמר נתן זך: "האדם עץ השדה / כמו האדם גם העץ הצומח / כמו העץ האדם נגדע". המחלה תפסה אותך ברגע הכי לא מתאים – וכי מהו רגע מתאים לחלות במחלה כה קשה וחשוכת מרפא – אך היתה בך היכולת הכל-כך מיוחדת להאמין שיש ביכולתך לא רק להילחם בה, אלא גם לנצח; להצליח במקום שרבים אחרים כשלו; להאמין שאפשר חרף הקשיים ולמרות המגבלות. נלחמת כי זה היה בדמך, כי אהבת את החיים, את המשפחה, את עדנה, הילדים והנכדים; נלחמת כי היה לך עוד כל כך הרבה להספיק ולשנות ולתקן; נלחמת כי מצאת עניין בכל יום מחדש, כי חיית חיי שליחות; נלחמת כי מעולם לא הכרת דרך אחרת, נלחמת במחלה הארורה, אך לבסוף לא יכולת לה. אני זוכר איך לפני נסיעתך האחרונה ישבנו, וסיפרת לי הכול לפרטי פרטים. ישבת מולי ופירטת לקראת מה אתה הולך, בקור רוח, כאילו מדובר במישהו אחר. לא רצית שאף אחד ידאג יותר מדי, אבל כולנו דאגנו. בעיקר דאגה לך עדנה. זאביק אמר כל הזמן: עדנה דואגת, עדנה מסדרת, עדנה יודעת, היא יודעת מה היא עושה. עדנה, אמרתי לך בשבעה, ואני חוזר ואומר גם היום: את הארכת את חייו של זאביק, ונטעת בהם תקווה; את הפכת את הסבל לנסבל; הקלת כמה שיכולת, ואף מעבר לכך. זאביק היה איש חינוך ומעשה, הוא חינך למעשים ועשה למען החינוך ולמען הביטחון בסבלנות אין קץ, בנחישות ובנאמנות. את מורשתו נמשיך, ולאור הערכים שעליהם חינך, נפעל. אני באופן אישי מתגעגע אליך, זאביק. נזכור אותך תמיד. יהי זכרך ברוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמן. תודה רבה. עד כאן ציון זכרו של חבר הכנסת והשר לשעבר זאב בוים, זיכרונו לברכה. דקה הפסקה, רבותי. <(הישיבה נפסקה בשעה 18:56 ונתחדשה בשעה 18:57.)> <הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 2), התשע"א–2011> [מס' מ/578; "דברי הכנסת", חוב' כ"ה, עמ' 18956; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אני מזמין את יושב-ראש ועדת החוקה, חוקה ומשפט, חבר הכנסת רותם, לעלות ולבוא להציג את הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), לקריאה שנייה ושלישית. לחוק זה אין הסתייגויות, ולכן לאחר הצגתו נעבור מייד להצבעה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. נא לצלצל. בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 2), התשע"א–2011. במסגרת התיקון הגדול שנערך בחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), נקבעה הוראת שעה שנועדה להסדיר את מעמדם של רשמי ההוצאה לפועל שכיהנו ערב כניסתו של תיקון זה לתוקף. הוראת השעה פקעה לפני כשבועיים. לנוכח הצעות החוק שאנחנו עומדים להעביר כאן היום, אני מקווה, לגבי מעמדם של רשמי ההוצאה לפועל, ביקשה הממשלה להאריך את תוקפה של הוראת השעה עד סוף חודש פברואר 2012, כדי לאפשר למערכת ההוצאה לפועל ולהנהלת בתי-המשפט להיערך לתחולתם של ההסדרים החדשים ולהסדיר את מעבר כוח-האדם בין מערכות שונות. אין להצעת החוק הסתייגויות, ואני מבקש מהכנסת לאשר אותה בקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. תישאר כאן, אני אספור. רבותי, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. נושא ההצבעה: הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 2). הואיל ואין הסתייגויות אנחנו נצביע על החוק מקשה אחת, בקריאה שנייה. הוא ממשיך לעמוד, אני לא מוריד אותו, אני אספור את הצבעתו. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? קריאה שנייה, נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–2 – 24 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 24, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) – סליחה, 25 בעד, כולל קולו של יושב-ראש הוועדה דוד רותם, העומד על הבמה ולא יכול היה להצביע. עבר החוק בקריאה שנייה. אדוני היושב-ראש, האם להצביע בקריאה שלישית? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> קריאה שלישית, בבקשה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי, רבותי, אנחנו עוברים להצביע בקריאה שלישית על הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 2). נא להצביע. מי בעד, מי נגד – בקריאה שלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 27 נגד – אין נמנעים – אין חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 2), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 27, כולל קולו של יושב-ראש הוועדה, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 2) עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62), התשע"א–2011> [מס' מ/540; "דברי הכנסת", חוב' ב', עמ' 12688; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62). החוק יוצג על-ידי יושב-ראש הוועדה, ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם. בבקשה, אדוני, נא להציגו. יש הסתייגויות? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אין הסתייגויות. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם לחוק זה אין הסתייגויות, ולכן נצביע מייד לאחר הצגתו. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, על דעת ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62), התשע"א–2011. אדוני השר. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר מרגי וכבוד השר פלד ויושב-ראש הקואליציה, נא לא להפריע. הוועדה עמלה וטרחה, תנו לו – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אתם יכולים לדבר – רק בשקט. מתוך מגמה להקל על העומס המוטל על מערכת המשפט, מבקשת הצעת החוק להקנות לרשמי בתי-משפט סמכויות שפיטה בתובענות אזרחיות בסוגים מסוימים עד לסכום של 50,000 שקל. בהצעה המקורית היה מדובר על כך שהרשמים שיוכלו לקבל סמכויות שפיטה ימונו על-ידי שר המשפטים ונשיאת בית-המשפט העליון. כאשר אנחנו הכנו את החוק לקריאה שנייה ושלישית קיבלנו מהיועצים המשפטיים של הוועדה חוות דעת רצינית, עמוקה, המבוססת על חקיקה ועל פסיקה, שהדבר הזה הוא תקלה חמורה, משום שלא יכול להיות ששופטים ימונו על-ידי השר והנשיאה. ולכן, אנחנו הכנסנו לחוק שהרשמים האלה, שיכונו "רשמים בכירים", ימונו על-ידי הוועדה לבחירת שופטים ולא על-ידי נשיא בית-המשפט העליון ושר המשפטים. כמו כן דרשנו, על סמך אותו ייעוץ משפטי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זו יוזמת ממשלה? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יוזמת הממשלה היתה קצת שונה ממה שאנחנו העברנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי, אבל החוק במקורו הוא יוזמת ממשלה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> החוק במקורו הוא יוזמת ממשלה, כן. – – – דרשה הוועדה כי הוראות נוספות המסדירות את מעמד השופטים, בין היתר בדבר אתיקה, שיפוט משמעתי ואופן ההדחה, יחולו גם על הרשמים הבכירים, כדי שיהיה ברור שמשעה שאנחנו נותנים בידיהם סמכויות להכריע בסכסוכים אזרחיים, הרי שיש צורך בהשוואת מעמדם למעמד שופטים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד היושב-ראש, היום כל הרשמים נבחרים על-ידי הוועדה לבחירת שופטים? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, זה התיקון הקודם, שעשינו את הוראת השעה, כי רשמים שמונו עד תיקון 29 צריך יהיה לחלק אותם בין בתי-המשפט לבין ההוצאה לפועל. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה גם התיקון הבא שעליו נדבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי, אוקיי, בסדר, גם תיקון 33. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לרשמים תוענק סמכות לדון ולהחליט כמעט בכל התובענות האזרחיות בבתי-משפט השלום שסכומן אינו עולה על 50,000 שקל, למעט תאונות דרכים, תובענות ייצוגיות ותובענות שבית-משפט לענייני משפחה מוסמך לדון בהן. הצעת החוק גם מגבילה את כמות הרשמים הבכירים שניתן למנות. כדי למנוע יצירת מספר מעמדות משנה, ביטלנו בחקיקה את המוסד שנקרא "סגן הרשם", משום שקיבלנו מהנהלת בתי-המשפט מידע שבמוסד הזה לא נעשה שימוש במהלך השנים ואין בו צורך של ממש. אין להצעת החוק הסתייגויות, ואני מבקש לאשר אותה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצביע על החוק בקריאה השנייה מקשה אחת, שכן אין הסתייגויות לחוק זה. נא להצביע על הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62) בקריאה שנייה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 8 בעד סעיפים 1–9 – 18 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–9 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 18, בתוספת קולו של יושב-ראש הוועדה דוד רותם, בעד הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62) בקריאה שנייה. אדוני היושב-ראש, האם להצביע בקריאה שלישית? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן, בקריאה שלישית, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. הואיל והיושב-ראש ביקש להצביע בקריאה שלישית, אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62), התשע"א–2011, בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד החוק – 21 נגד – אין נמנעים – אין חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בצירוף קולו של חבר הכנסת דוד רותם, שנמצא על הדוכן, 21 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. האם להצביע בקריאה שלישית? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, אנחנו נצביע על הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62) בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד החוק – 19 נגד – אין נמנעים – אין חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 19, בצירוף קולו של יושב-ראש הוועדה דוד רותם, בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62), התשע"א–2011, עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה. <הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 33), התשע"א–2011> [מס' מ/540; "דברי הכנסת", חוב' ב', עמ' 12686; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 33). נכון? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אדוני. גם להצעה הזאת – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יש הסתייגות דיבור. <היו"ר ראובן ריבלין:> הם הורידו. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הורידו? <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, גם להצעת חוק זו, שהיתה לה הסתייגות דיבור, הורידו את ההסתייגות, ולכן נצביע מייד לאחר הצגתו על-ידי היושב-ראש. בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 33), התשע"א–2011. הצעת חוק זו היא שוב שלב נוסף ביישומו של התיקון הגדול, תיקון מס' 29. הצעת החוק קובעת מערכת של הסדרים ביחס לרשמי ההוצאה לפועל כדי להביא אותם להיות חלק ממערכת המשפט, להיות עובדי מדינה שימונו על-ידי ועדה מיוחדת לבחירת רשמים. הצעת החוק קובעת מערכת של הסדרים – אופן המינוי וההדחה, מעמדם וסמכויותיהם של רשמי ההוצאה לפועל, מינוי ממונה על רשמים, אחראי על בירור תלונות. חידוש נוסף שיש בהצעת החוק הוא הרחבת ההחלטות שלגביהן תהיה זכות ערעור על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל. מתוך הבנה כי החלטות מסוימות של רשמי ההוצאה לפועל הן בעלות אופי פוגעני במיוחד, הוחלט לאפשר לחייבים לערער על החלטות אלה בזכות, ולא רק ברשות, כפי שהמצב היום. להצעת החוק לא מצורפות הסתייגויות, ואני מבקש להצביע עליה בקריאה שנייה ושלישית. אני כבר בהזדמנות זאת, אדוני, מבקש להודות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, תרד ותוכל להצביע. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> נכון. אני רוצה להודות ליועצים המשפטיים של הוועדה, לעורכת-הדין סיגל קוגוט, לאלעזר שטרן, שעשו כאן עבודה מצוינת. חוות הדעת שלהם היו מבוססות, מנומקות, עם חקיקה ועם פסיקה מן הארץ ומן העולם. כך ראוי שייעשו. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש הוועדה. אנחנו נצביע עכשיו בקריאה שנייה, ואם יושב-ראש הוועדה עדיין לא יגיע לכיסאו – אני אצרף את קולו. נא לשבת, רבותי. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 33), התשע"א–2011, בקריאה שנייה מקשה אחת. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? אני אוסיף את קולך, דוד. הצבעה מס' 11 בעד סעיפים 1–9 – 20 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–9 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 20, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 33) עברה בקריאה שנייה. אדוני יושב-ראש הוועדה, האם להצביע בקריאה שלישית? ובכן, אנחנו מתבקשים להצביע על הצעת החוק בקריאה שלישית – הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 33). נא להצביע בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 12 בעד החוק – 19 נגד – אין נמנעים – אין חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 33), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 19, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 33), התשע"א–2011, עבר בקריאה שלישית, וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה רבה. אני אודה מאוד לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס שתבוא להחליף אותי. <הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר> <היו"ר ראובן ריבלין:> בקשת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר סמכות הנתונה לשר השיכון על-פי סעיף 1(2) לחוק הגנת הדייר (מוסדות ציבור), התשכ"ד–1964, לשר לשירותי דת. בבקשה, אדוני, נא להציג. לא נרשם עדיין איש לדיון. נרשמו? אוקיי. אדוני השר, בבקשה. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הסבר קצר להודעת הממשלה. במסגרת חוק הגנת הדייר יש מושג של דייר מוגן, ויש במדינת ישראל כמה בתי-כנסת ששוכנים בדיור מוגן של חברות משכנות, כגון "עמידר" ודומיה. הסמכות להוציא את האישור, אם אותה דירה אכן משמשת בית-כנסת, נתונה לשר לשירותי דת. עם פירוק המשרד זה הועבר לשר השיכון. בעבודה משרדית אותו מיקרון בסמכות מועבר כרגע למשרד לשירותי דת. שוב אני מבהיר, זה קשור לבתי-כנסת ששוכנים בדיור מוגן של חברות הדיור הציבוריות. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לכבוד השר יעקב מרגי. אנחנו מתחילים את הדיון בנושא. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. נעבור לדובר הבא ברשימה, חבר הכנסת דב חנין – איננו. חבר הכנסת אורי אריאל – איננו. שלא יאמרו שלא קראתי את השמות, אז מי שאני קוראת בשמו ולא נמצא יאבד את זכותו לדבר. חבר הכנסת גדעון עזרא – גם הוא איננו. חבר הכנסת שלמה מולה. <שלמה מולה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, זו עוד הצעת חוק שבאה להאדיר את משרד הדתות. בעיני זה משרד מיותר, אין בו צורך, לא היה בו צורך. בגלל הסכמים קואליציוניים – צריך להגיד את האמת – המשרד הזה חזר, לא בממשלה הזאת, בממשלה של קדימה; גם אז לא היה צריך להיות משרד כזה. דינו של המשרד הזה להיות מפורק, ולא לתת לו סמכויות אדירות. עד היום חיינו בשלום כשהסמכויות היו במשרד השיכון, אז מה קרה פתאום? זה עוד נתח, עוד סמכויות, עוד מינויים פוליטיים, עוד קוניונקטורה פוליטית. בשביל מה, ולמה צריך? דרך אגב, מבחינה פוליטית, משרד השיכון זה תחת השר אטיאס, משרד הדתות תחת השר מרגי, שניהם מש"ס, אז מה הועילו חכמים בתקנתם להעביר מיד זו ליד אחרת? בשביל מה אתה צריך את הסמכויות האלה? מה, המדינה – עד עכשיו שירותי הדת נפגעו? ממה נפגעו, להאדיר עוד את סמכויות שר הדתות? <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> כדי לתת לך שירותים טובים יותר. <שלמה מולה (קדימה):> לכן, אפילו מהטעם הזה שבו כל הזמן ממירים סמכויות ממשרד אחד למשרד אחר – האמת היא, אני לא מתפלא, יש הרבה מאוד שרים שאין להם מה לעשות, יש יותר מדי שרים וסגני שרים, כל מה שהם עושים – כל יום מעבירים מכאן לכאן. אם היו מעבירים, כמו למשל את מערך הכיבוי, לשר לביטחון פנים, אני יכול להבין, זה נראה לי מצוין, זה נראה לי מקצועי מאוד. אבל למקום שבו לא צריך, לתת עוד סמכויות, זה דבר מיותר, ולכן אנחנו נצביע נגד. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה, חבר הכנסת שלמה מולה. אנחנו נעבור לבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת וסגן יושב-ראש הכנסת מגלי והבה. <מגלי והבה (קדימה):> מוותר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מוותר. מאחר שחבר הכנסת יעקב כץ אינו נוכח, וגם חבר הכנסת מיכאל בן-ארי אינו נוכח, אנחנו נעבור להצבעה. הצבעה על בקשת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר סמכות הנתונה לשר הבינוי והשיכון על-פי סעיף 1(2) לחוק הגנת הדייר (מוסדות ציבור), התשכ"ד–1964, לשר לשירותי דת. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 13 בעד הודעת הממשלה – 14 נגד – 3 נמנעים – אין הודעת הממשלה על העברת סמכות משר הבינוי והשיכון לשר לשירותי דת נתקבלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בעד – 14 חברי כנסת, נגד – 3, אין נמנעים. אני קובעת שבקשת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר סמכות הנתונה לשר הבינוי והשיכון על-פי סעיף 1(2) לחוק הגנת הדייר (מוסדות ציבור), התשכ"ד–1964, לשר לשירותי דת, עברה. <הצעת חוק "גלי צה"ל" – שידורי רדיו של צבא-הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/586).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו נעבור לנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק "גלי צה"ל" – שידורי רדיו של צבא-הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011. יציג את הצעת החוק השר מתן וילנאי, בשם שר הביטחון. בבקשה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> כבוד היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, חברי מטבריה, ציון פיניאן, תקשיב לי. <ציון פיניאן (הליכוד):> אני בעד. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אתה בעד, אבל תקשיב, תדע למה אתה בעד. <ציון פיניאן (הליכוד):> אני יודע. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אני מתכבד להביא לדיון בקריאה ראשונה את הצעת חוק "גלי צה"ל" (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011. בחוק זה מוסדר נושא שידור תשדירי השירות ושידורי החסות בתחנת "גלי צה"ל", תמורת תשלום ופיקוח ציבורי על שידורים אלה. הוראת השעה נחקקה בעקבות המלצת בית-המשפט העליון, בעתירה שהוגשה בידי כמה תחנות רדיו אזוריות, להסדיר בחקיקה את הסוגיה של שידורי החסות ותשדירי השירות, מתוך כוונה להבהיר את המצב המשפטי בכל הקשור לסמכויות "גלי צה"ל" לשדר תשדירים בשידורים אלה. הוראת השעה משקפת את המצב שהיה נהוג בפועל לפני החקיקה. הוראת השעה נחקקה לתקופה של שנתיים ב-2005, הוארכה שנית ב-2007 ובשלישית ב-2010. בהצעת החוק מוצע להאריך פעם נוספת את תקופת הוראת השעה, דהיינו עד ה-13 במאי 2012. ישאל השואל, למה כל הזמן להאריך, הרי יש גבול בעניין? ולכן – הממשלה החליטה, בישיבתה ב-15 במאי שנה זו, כי בתקופה זו ייבחן ההסדר של שידורי החסות ותשדירי השירות בתשלום ב"גלי צה"ל" ומנגנון הפיקוח הציבורי עליו. ואכן, שר הביטחון מתכוון למנות ועדה שבתוך חצי שנה תציג לו מסקנות מכל התהליך הזה. מאחר שהוראת השעה הסתיימה כבר ב-13 במאי 2011, מוצע כי תחילתו של החוק המוצע תהיה ביום פקיעת תוקפה של הוראת השעה כנוסחה היום. אני מבקש כי המליאה תאשר את ההצעה בקריאה ראשונה ותעביר אותה להמשך דיון בוועדת הכלכלה של הכנסת. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לכבוד השר מתן וילנאי, בשם שר הביטחון. אנחנו נעבור לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים הוא חבר הכנסת מגלי והבה, שהוא גם סגן יושב-ראש הכנסת. <מגלי והבה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, השר מתן וילנאי, חברי חברי הכנסת, אני יכול להגיד – חבר הכנסת עפו אגבאריה, תן לו לפחות – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <מגלי והבה (קדימה):> אני בטוח, יש לו כישורים רבים. גם זה. אני יכול להגיד לך, השר מתן וילנאי, הייתי חבר הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים עד שאישרנו את הדבר הזה, שהוא חשוב ביותר להמשך התפקוד של "גלי צה"ל", להשתמש בשידורים על מנת להגדיל את ההכנסות ולהמשיך להחזיק את הרדיו הזה. אנחנו לא יכולים לעשות במקום הזה פרסומות, אבל "גלי צה"ל" הוכיחה את עצמו לאורך השנים בחיים הדמוקרטיים של מדינת ישראל. גברתי היושבת-ראש, אני רוצה להגיד, וחשוב שהשר מתן וילנאי ישמע, כשהתחילו המהומות בסוריה היתה כתבת טלוויזיה שהנשיא בשאר אסד מינה אותה. היא עבדה שנים בטלוויזיה, וביום שהתחילו המהומות היא מתחה ביקורת על המשטר. למחרת היא כבר לא חזרה להיות עורכת ולא חזרה להיות אחת המגישות החשובות בסוריה. מה אני רוצה להגיד? אדוני השר מתן וילנאי, ישנו שר ביטחון במדינת ישראל, שהיה פעם גם ראש ממשלה, אבל נתייחס לתקופה הזאת – – <יואל חסון (קדימה):> מדחיקים את התקופה הזאת. <מגלי והבה (קדימה):> – – שהחליט על מפקד "גלי צה"ל", שלדעתי עושה את העבודה שלו בצורה מצוינת – לא רק אני אומר את זה, אלא כל מי ששמעתי בבית הזה מעריך אותו, וגם אתה מכיר ומוקיר אותו – מודיע לו במסיבה, דרך אמצעי התקשורת, שהוא החליט לסיים לו את תפקידו. אז אני רוצה להגיד לשר הביטחון שאנחנו לא בסוריה ולא במשטר דיקטטורי, והרדיו של "גלי צה"ל" – שאנחנו רוצים לדאוג לו, ולדאוג לו לתקציבים על מנת שיוכל לקיים את עצמו ולהיות הרדיו האובייקטיבי ביותר או בין אמצעי התקשורת שאמורים להיות האובייקטיביים ביותר במדינה הזאת – שימשיך לשרת נאמנה את הציבור. על התנהלותו ופעולתו של שר הביטחון – אנחנו במשטר דמוקרטי, אדוני השר מתן וילנאי. אם הוא שכח, אז אנחנו יכולים לשלוח אותו לצד השני שיישאר שם. אבל אם הוא לא שכח, כך לא מתנהגים למפקד "גלי צה"ל" מוצלח. לכן אני תומך בהצעה שלך, שהיא הצעה ראויה, ותביא אותה לקריאה שנייה ושלישית, על מנת שניתן חמצן לרדיו "גלי צה"ל", שהוכיח את עצמו, לא על חשבון תקציב הביטחון. ואת שר הביטחון – אני מקווה שאתה תחליף אותו מהר מאוד. תודה, גברתי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מגלי והבה. ועכשיו, לבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, חבר הכנסת חנין. לרשותך שלוש דקות. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, רבותי חברי הכנסת, אני תומך בפלורליזם באמצעי התקשורת. אני תומך בהמשך קיומה של תחנת הרדיו "גלי צה"ל", ולכן אני חושב שצריך לאפשר לה להמשיך להתקיים. אבל ביקשתי את רשות הדיבור כדי להתייחס לנושא אחר, שלטעמי הוא שערורייתי, והוא דרך פיטוריו או קציבת כהונתו של ראש התחנה על-ידי שר הביטחון אהוד ברק. צורת ההתנהלות של מר ברק מוכרת כבר לכולנו. הוא יודע להתנהל רק בפקס, ובמידה שהוא לא מצליח לשלוח את הפקס, בגלל ליקויים טכנולוגיים, הוא מתַקשר רק באס.אם.אסים. אגב, גם לכנסת הוא לא מגיע. אם הוא היה יכול, הוא היה רק מעביר לנו את עמדתו באס.אם.אס, כי בדרך אחרת הוא לא יודע לתקשר. אני לא רואה אותו מדבר על דוכן הכנסת, אני לא רואה אותו מגיע לוועדות הכנסת, לא ראיתי אותו היום מתייצב בוועדת החינוך ונותן הסברים על ההתנהלות שלו. <מגלי והבה (קדימה):> חבר הכנסת חנין, לכן הצעתי שמתן וילנאי יהיה שר הביטחון והוא – – – <דב חנין (חד"ש):> מתן וילנאי ודאי עדיף בהרבה, ואני חושב שממש לא ראוי להזכיר את שמו יחד עם שמו של אהוד ברק. אבל יש טעם מאוד כבד לפגם בצורת התנהלות כזאת של שר ביטחון שחושב שהוא מעל לפרלמנט, מעל לדמוקרטיה, לא חייב דין-וחשבון לאף אחד, לא חייב הסבר לאף אחד, וגם מתנהל כמו מהדורה מקומית – קצת פחות צבעונית, צריך לומר – של ברלוסקוני. כן, אני מניח שזו אולי קצת מחמאה למר ברק, שניהם מתחילים בבי"ת – – – <עינת וילף (העצמאות):> זה לא מכובד – – – <דב חנין (חד"ש):> לא, באמת, וההתנהלות שלו היא מכובדת? ההתנהלות שלו היא מכובדת? <עינת וילף (העצמאות):> הוא נתן הסבר מאוד מפורט שבו הוא אמר – – – <דב חנין (חד"ש):> הוא לא נתן הסבר לכנסת. הוא לא נתן הסבר לכנסת והוא לא נותן הסבר לכנסת. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חברת הכנסת עינת וילף, הרשימה עדיין פתוחה. אם ברצונך לעלות ולדבר, אז אני מוכנה לצרף אותך לרשימה. <עינת וילף (העצמאות):> אני תומכת בחוק – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> גם כתומכים אפשר לעלות ולדבר. <דב חנין (חד"ש):> בכל מקרה, המשותף, חברת הכנסת וילף, להתנהלותו של מר ברק ולהתנהלותו של ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני, זה ששניהם רוצים שיהיה להם כלי תקשורת ביתי. לברלוסקוני יש יותר כסף והוא מצליח לרכוש כלי תקשורת ולהשתמש בהם ככלי תקשורת ביתיים. אני מניח שלמר ברק יש כסף, אבל לפי המודל הישראלי שראש הממשלה הנהיג אותו, אלה שיש להם כסף ויש להם גם עמדה שלטונית, לא מוציאים את הכסף. הרעיון הוא שמישהו אחר יזמין אותך לארוחה. ולכן במקום להוציא כסף ולרכוש לעצמו תחנת רדיו, הוא משתמש – או רוצה להשתמש – ב"גלי צה"ל" כתחנת הרדיו שלו. אם לראש הממשלה יש עיתון שנקרא "ביביתון", למה שלשר הביטחון לא תהיה תחנת רדיו, שאולי תיקרא ה"ברקתון", במקום "גלי צה"ל". אני אומר את הדברים בחיוך, אבל, עמיתי חברי הכנסת, הדברים רחוקים מלהיות מצחיקים. ההתנהלות הכוחנית הזאת מול אמצעי תקשורת מרכזי במדינת ישראל, ההתנהלות של שר ביטחון שחושב שהוא יכול לקבוע עורך ראשי וראש תחנה בלי לתת דין-וחשבון, בלי להסביר, בלי לנהל איזשהו תהליך של התייעצות ציבורית, זו התנהלות כוחנית, לא ראויה, לא ראויה למדינה דמוקרטית, וראוי שהכנסת תאמר בנושא הזה דברים ברורים. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין. אני מקריאה את רשימת הדוברים, ואחר כך אני אסגור את הרשימה. אז בדקה התשעים אני אוסיף גם את חברת הכנסת זהבה גלאון. אני מקריאה ומי שפספס, פספס את המועד. הבאים בתור ברשימה: חבר הכנסת נסים זאב, חבר הכנסת שלמה מולה, חבר הכנסת יואל חסון, חבר הכנסת רוני בר-און, חבר הכנסת עתניאל שנלר, חברת הכנסת עינת וילף וחברת הכנסת זהבה גלאון. כעת נעבור לחבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> נסים, תן לו בראש. <קריאה:> איזה מין דיבור זה, זהבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב, לרשותך שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> כשאת מקריאה, גברתי היושבת בראש, את השמות, זה נשמע כמו איזה דרמה, כולנו במתח. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לא, אני אגיד לך, כל רגע נוספים עוד, וכנראה שהדיון הזה הופך להיות מסעיר מרגע לרגע. <נסים זאב (ש"ס):> טוב. קודם כול, מה זה "גלי צה"ל", מה התפקיד של "גלי צה"ל" – זה תשדיר שירות, תחנה צבאית שאמורה להיות מופעלת על-ידי יחידה צבאית, ולתת את התכנים, גם החינוכיים, כל מה שקשור לחיזוק החיילים והמערכות בצה"ל. בעצם "גלי צה"ל" היום הפך להיות תחרות מספר אחת לרשת ב'. מי שזוכר, עיקר החדשות בבוקר ב"גלי צה"ל" היו בין 08:00 ל-09:00 וברשת ב' זה היה בין 07:00 ל-08:00. אז לפחות היתה מין חלוקה, אז ידענו שעיקר החדשות זה בין 07:00 ל-08:00 ו"גלי צה"ל" בעצם היה משלימה אולי את החסר, אולי חוזרת על החדשות, כדי שנזכור את זה די טוב. אבל מה שקורה היום בפועל הוא ש"גלי צה"ל" הפכה להיות ממש תחרות מול רשת ב'. אני מבין, אולי יש כאלה שזה מקומם אותם, לא אותי. אני חושב ש"גלי צה"ל" חשובה ואני בהחלט תומך בחוק. אני חושב שצריך לעגן את זה. אני גם לא מסכים שזה נקרא, משהו שתמיד נותנים, "הוראת שעה". אז כתוב: במקום שאמרו להאריך, אין רשאי לקצר; במקום שאמרו לקצר, אינו רשאי להאריך. לכן לתת שנה אחת זה משהו – לא נראה לי שתוך שנה יחולו איזשהם שינויים דרמטיים, שהנושא התקציבי והכול יבוא למין הסדר כזה שלא נצטרך אפילו לחשוב עליו. אני רוצה לומר בהמשך לדבריו של חבר הכנסת דב חנין, היום התקיים דיון בוועדת החינוך לגבי דרך פיטוריו של מפקד השידור בצה"ל. אני חושב שבאמת הצורה היתה מאוד פוגענית, אני חושב שיש כן מקום להתנצל. יכול להיות שהיתה פה איזושהי פליטת פה של שר הביטחון, שהוא כבר החליט לפני כן והוא אמר את זה מעל גלי האתר. אולי לא התכוון לכך, אבל בהחלט אני חושב שזה לא ראוי ששר ביטחון לפחות לא יאמר או יבהיר את עמדתו בנושא הזה, שאולי לא התכוון. גם אם הוא התכוון, מותר לו לשקר במקרה הזה, אני אומר לכם שמפני דרכי שלום מותר אפילו לשקר. אני חושב שיש מקום להתנצלות ואני מסכים בהחלט עם מה שאמר קודמי, חבר הכנסת דב חנין. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת נסים זאב. לפנים משורת הדין, אני הוספתי עוד שני דוברים, והרשימה עכשיו סגורה בהחלט. הדוברים שנוספו: חבר הכנסת נחמן שי, שהאמת שהיה רשום בתחילה אך לא הגיע לתחילת הדיון, אז יחכה לתורו בסוף; וחבר הכנסת איתן כבל. כנראה שנוכחות "גלי צה"ל" כאן גם מוסיפה לרייטינג של המליאה ורשימת הדוברים הולכת ומתארכת. בבקשה, חבר הכנסת שלמה מולה, אתה מוזמן לשאת דברים. לרשותך שלוש דקות. <שלמה מולה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, האמת היא, מאוד קשה למצוא מלים טובות על אהוד ברק בימים אלה, והאמת היא שגם אז, יכול להיות שהוא היה חייל מצוין, חייל מעוטר – הוא טוב, היה חייל מעולה – אבל מאז שהוא נכנס לפוליטיקה, אנחנו צריכים להוסיף לו עכשיו על שר ביטחון גם את "המפרק הלאומי" במדינת ישראל. המפרק הלאומי – הוא פירק את מפלגת העבודה והוא פירק את תהליך השלום. את השלום פירק לנו בשנת 2000, הביא לנו את האינתיפאדה – – <עינת וילף (העצמאות):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – אנחנו לא מצליחים להתאושש ממנה. עכשיו מצא לנו עוד עלה תאנה חדש, מצא את "גלי צה"ל", הוא רוצה לפרק את "גלי צה"ל". הוא שולח מכתב למפקד "גלי צה"ל", הוא אומר לו: לך הביתה. אנחנו שואלים שאלה. אומרים לנו, הוא אדם אינטליגנט. אם הוא אינטליגנט, איך הוא יכול לעשות את המעשה הזה? האמת היא, על-פי תורתו של אהוד ברק, כנראה מדינת ישראל צריכה להיות פטורה מתקשורת, פטורה מלבקר אותו, שכולם יהיו בעדו, לא יהיה מישהו שיעז לשאול שאלות את שר הביטחון. כשמישהו שואל אותו במדינה דמוקרטית – התקשורת היא בעצם המבקרת של אותם אנשים שהם קובעי המדיניות. אז אהוד ברק מצא לו דרך, במקרה "גלי צה"ל" היה אצלו, זה נמצא באחריותו, בא ואמר – עכשיו אני אפגע. אבל אני רוצה להגיד לשר הביטחון, אנחנו רוצים לומר לו: אדוני השר, אתה לא תפרק את "גלי צה"ל", לא תפגע בדמוקרטיה. כל הגישה הזאת, הוא רוצה להטיל פחד ואימה על העיתונאים, על עובדי "גלי צה"ל", באמצעות הפיטורים של מפקד "גלי צה"ל". לא ייסלח לו. אני מציע לשר הביטחון באמת לחשוב פעמיים האם זו הדרך, האם זו הדרך החינוכית של שר ביטחון – מי שהיה רמטכ"ל בצבא-הגנה לישראל – איך הוא מתנהל, איך הוא מתנהג. הוא פשוט צריך לקום בבוקר, לעמוד מול הראי ולחשוב, האם אני עושה מעשה נכון או לא נכון, כל יום. ולכן, גברתי היושבת-ראש, אנחנו נתמוך בהצעה שהגיש השר וילנאי, אבל אנחנו מוחים על התנהלותו של והתנהגותו של שר הביטחון בזירה הציבורית. כל מה שהוא עושה, איפה שהוא נוגע, הכול מתפרק לנו בידיים. בנושא השלום, דיברנו על זה. הוא עלה התאנה של הממשלה הזאת, והכול מותר וכשר, העיקר להישאר בכיסא, בכס שר הביטחון. אני יכול להגיד לידידתי שלי יחימוביץ – האמת היא, זה שברק עזב אתכם, פשוט עושה לכם מעשה חסד. עד שהוא יעזוב את משרד הביטחון, כנראה הוא יעשה הרבה מאוד נזקים, בטח ל"גלי צה"ל". <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה, חבר הכנסת שלמה מולה. והבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> מולה, פקחת את עיני... <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בבקשה, חבר הכנסת חסון, לרשותך שלוש דקות. <יעקב אדרי (קדימה):> זה משודר ישירות ב"גלי צה"ל" – – – <יואל חסון (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני כמובן תומך בהצעת החוק הזאת ואני חושב שזו הצעת חוק טובה וחשובה שמאפשרת לקיים תחנה חשובה כמו "גלי צה"ל". אני מצטער שמדובר בהוראת שעה ולא במשהו קבוע. אני יודע שהצעת החוק הזאת יש לה השפעה גדולה על שוק התקשורת, בוודאי הרדיו – יש השפעות על הרדיו האזורי, תחנות רדיו אחרות. אני חושב שטוב שתהיה תחרות. אני חושב שגל"צ, מעבר לעובדה שהיא גם כמובן תחנה שיש לה ערך משמעותי לצה"ל, לחיילים, היא גם חלק מהאקטואליה הישראלית, וצריך לתת לה את האפשרות להתמודד גם בכלים של התקשורת היום. לכן זה חשוב. אז אני תומך בהצעת החוק. אבל את שתי הדקות הנוספות שיש לי אני רוצה לנצל לעובדה ולהסב את תשומת לבם של חברי הכנסת. אתם יודעים, כנראה שזה לא פעם ראשונה שהחליטו להחליף את מפקד "גלי צה"ל". זכותו של שר הביטחון לעשות את זה, אבל למה דווקא במקרה הזה, ובמקרה של שר הביטחון הזה, זה נראה כל כך רע? למה? מה יש לאיש הזה, שר הביטחון הזה, אהוד ברק, שלא יודע להתנהג לאנשים ולא יודע לקבל החלטות בצורה נכונה, שקטה, שפויה, אלא הכול אצלו ברגע האחרון, בהודעות חפוזות, בהפתעות, בלי לכבד את הבן-אדם ולקרוא לו ולהגיד לו ולדבר אתו? אין עוררין שלשר הביטחון יש את הזכות להחליף את מפקד "גלי צה"ל", למנות אותו, גם להחליף אותו ולשים אדם אחר; אין על זה בכלל עוררין. אבל מה קרה? אי-אפשר לצפות לקצת דרך-ארץ? אי-אפשר לצפות לכבוד? אי-אפשר לצפות לעשות את הדברים האלה בצורה – אתם יודעים מה, דיברו קודם, ככה כשהזכרנו את זכרו של זאביק בוים, דיברו על הדר בית"רי. אז הדר בית"רי גם יכול להיות למי שגדל בקיבוץ ולא בבית"ר, ויכול להתנהג לאנשים קצת יותר טוב. אז אני יכול להגיד לפחות למפקד "גלי צה"ל" הנוכחי, שהסיטואציה האחרונה – הוא יכול להיות רגוע – לא מראה עליו שום דבר. היא בעיקר מראה על שר הביטחון שלנו, על האדם הזה, על האיש הזה, אהוד ברק, שאין לו דרך-ארץ ואין לו כבוד, ואני מקווה שנמשיך להאזין וליהנות מהשידורים של "גלי צה"ל" עוד הרבה שנים קדימה. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה, חבר הכנסת יואל חסון. והבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת רוני בר-און. בבקשה, חבר הכנסת בר-און, לרשותך שלוש דקות. <רוני בר-און (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני ממש מתפעם מכל ההתנפלות הזאת על שר הביטחון, אבל אני למרבה הצער בחגיגה הזאת לא יכול להיות שותף – למרות שאני כולי עזוז וגבורה להגיד לו משהו – וזה לא בגלל שהוא צודק, זה בגלל שאיציק טוניק הוא באופן אישי חבר שלי ואני לא מרגיש נכון לדבר על העניין הזה מעל במת הכנסת. אבל נושא הדיון הוא תיקון הוראת השעה שכרוכה בהמשך הפעילות או בזריקת החמצן היחידה האפשרית כדי לאפשר את הפעילות של "גלי צה"ל". ואני מבין שהיו פה החלטות וזה מתגלגל שנים אחרי שנים, והממשלה קודם אמרה לא ואחר כך אמרה כן ואחר כך עוד פעם נעשתה איזו פעילות פוליטית בתוך הממשלה, איך נאמר, לצרכים שהדעת אינה סובלת בהתערבות של הכוחות הפוליטיים בשאלת המשך קיומו של "גלי צה"ל", ובזה גם לא כדאי להכביר מלים. אני חושב ש"גלי צה"ל" היא פרח מוגן במציאות התקשורת הישראלית. אני בכוונה אומר פרח מוגן ולא פרח-בר מוגן, וזה ממש נשמע אידיוטי שכנסת ישראל מכולם היא זאת שתרים את ידה כנגד היכולת של "גלי צה"ל" להמשיך ולהתקיים. לכן, אני קורא לחברי הבית לשקול ולהגיע להחלטה האחת היחידה בנסיבות העניין – הגידו כן ל"גלי צה"ל" והצביעו בעד הארכת הוראת השעה, מתן תוקף לתקופה נוספת. תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת רוני בר-און, ותודה רבה על כך שעמדת בזמן הדיבור ואפילו קיצרת. וכעת לבא בתור – – – <רוני בר-און (קדימה):> רגע, רגע, זה עוד לא קרה לי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ידעתי שתגיד משהו. כעת נעבור לחבר הכנסת עתניאל שנלר, בבקשה. חבר הכנסת שנלר, לרשותך שלוש דקות. <עתניאל שנלר (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כמה שנים – אדוני היושב-ראש והשר, תודה. אני מודה לכבודכם. לפני עשור וחצי עסקתי במאבק בתאונות הדרכים, ולא הצלחנו להניע את רשות השידור להקים מערכת למאבק בתאונות דרכים. ואז – יחד עם חבר הכנסת מגלי והבה, אתה זוכר? – ואז פניתי לשלונסקי, שהיה מפקד "גלי צה"ל", והיתה לי הזכות הגדולה להיות בין יוזמי ומקימי "גלגל"צ". וכל זאת למה? כי לא היה ממון. ואז הביאו את מרב מיכאלי, אם אני לא טועה, ארז טל ואחרים, כמערכת, ותכנַנו איך מייצרים רשת שיאזינו כמה שיותר חבר'ה צעירים, כדי להכניס מסרים על בטיחות בדרכים, שתהיה פופולרית ותיתן דיווחים על הדרכים וכיוצא בזה. אבל אז הסתבר שאין כסף לרשת לתת, אפילו לא לממסרים, לאנטנות, ואני הייתי צריך מתקציב הבטיחות לעזור לשים ממסר באבו-גוש – אנטנה חדשה באבו-גוש, אם אני לא טועה בעובדות. ואז הסתבר שאין גם תקנים, ואין מי שיכתוב את הרעיונות, את המסרים. ובכן, אז המינהל לבטיחות בדרכים, יחד עם צה"ל, עם "גלי צה"ל", הקמנו את "גלגל"צ", כדי לעסוק בחינוך חשוב מאוד, בנושא הבטיחות בדרכים, ובכך אני רואה חשיבות גדולה מאוד. ולכן, המצב היום, שהיא יכולה לקחת חסויות, ויכולה לקבל הכנסה כספית מעבר לתקציב מערכת הביטחון, מטבע הדברים הוא חיוני במצב הקיים. ומשום שהוא חיוני, אך טבעי שנתמוך בבקשת הממשלה לסיים את העבודה שלהם, כפי שאמר והבהיר השר, עד מאי הבא, ולקבוע נהלים קבועים, ברורים, חדים, שיאפשרו לתחנה החשובה הזאת לקיים את ייעודה לא רק כתקשורת איכותית, אלא גם למטרות שהיא לוקחת על עצמה כמטרות חברתיות, לאומיות, אפילו מעבר לתחום הצבאי פר-אקסלנס. לכן, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לבקש מכל החברים – ונדמה לי שאין על זה מחלוקת – לתמוך בבקשת הממשלה בהקשר הזה ולאפשר ל"גלי צה"ל" להמשיך לתרום לחוסן החברה הישראלית, מכל ההיבטים, גם מעבר להיבט החדשותי הרגיל, וכמובן לאותם יעדים אמורים, על-פי החוק, לגבי תחנה המוגדרת תחנה של צבא-הגנה לישראל, צבא העם למען העם. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לחבר הכנסת שנלר. וכעת לבאה בתור ברשימת הדוברים, חברת הכנסת עינת וילף. צריך להיזהר עם העקבים. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> עומדות, עומדות, ואפילו הולכות בזה. חברת הכנסת וילף, בבקשה. לרשותך שלוש דקות. <עינת וילף (העצמאות):> היושבת-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, רזי, תבוא כל יום. אם כך נראים הדיונים – על כל הצעה שאמורה לעבור בתוך כמה שניות – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – <עינת וילף (העצמאות):> לא, זה מצוין, זו הזדמנות להגברת הנוכחות בדיונים בכנסת. <רוני בר-און (קדימה):> עינת, איך זה היה נראה אם רזי היה אומר לך: עינת, תבואי כל יום? <עינת וילף (העצמאות):> להחליף את פואד, אתה אומר. בבוקר. <רוני בר-און (קדימה):> לא פואד – – – כל יום. הרי היית רוקדת ברחובות. <עינת וילף (העצמאות):> האמת היא שלא חשבתי לדבר בהתחלה, כי חשבנו שזה חוק טריוויאלי, ברור, תומכים, חסויות, עתניאל – – – <יואל חסון (קדימה):> העניין הוא שזה לא כזה טריוויאלי. <עינת וילף (העצמאות):> לא, צריך לתמוך. לא, טריוויאלי לתמוך. מה יש לא לתמוך כאן? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת חסון, אני חושבת שחברת הכנסת וילף מתכוונת לכך שיש תמימות דעים לפחות בין הדוברים – – – <עינת וילף (העצמאות):> כן. כולנו בעד. אמרתי: מה, לא צריך לדבר. <יואל חסון (קדימה):> אבל בממשלה זה לא היה ככה. בממשלה זה לא היה ככה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <עינת וילף (העצמאות):> אבל בניגוד למה שעשה עתניאל שנלר, שהיה ראוי ונכון, היו כמה חברי כנסת שהסתכלו בלו"ז ואמרו: אהה, הזדמנות לדבר נגד אהוד ברק. את זה כמובן לא נפספס. <זהבה גלאון (מרצ):> נכון. <שלמה מולה (קדימה):> קודם כול, זה נכון. <עינת וילף (העצמאות):> לא. בכלל, אני בעד שכל יום ישימו בסדר-היום של הכנסת שעת "לדבר נגד ברק", וכולנו יירשמו, נכון? יהיה פופולרי. למה לא? <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת חסון – – – <יואל חסון (קדימה):> חברת הכנסת וילף, את היית רוצה שיפטרו אותך – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת – – – <עינת וילף (העצמאות):> אני לא רוצה להתייחס לנושא עצמו, אבל בכלל, שיגדירו את זה – – – <יואל חסון (קדימה):> רגע, שאלה, היית רוצה שיפטרו אותך בביפר? כי אהוד ברק – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת חסון, לא, אני לא אתן לזה להפוך להיות דיון רבתי. דיברת בתורך, עכשיו ניתן לה את הזמן. בבקשה. <איתן כבל (העבודה):> עינת, זו סגולה לעולם הבא. <עינת וילף (העצמאות):> שנייה. אני חייבת לספר לכם שלאחרונה אמרה לי – בעקבות הסיפור – חברה שלי, שמעורה בעניינים – – <יואל חסון (קדימה):> – – – שלא יהיה יותר – – – <עינת וילף (העצמאות):> – – היא אמרה, תראי, מי שהיה או מי שעדיין ראש "גלי צה"ל", פופולרי הוא לא היה במיוחד בקרב העובדים, אבל אין כמו לריב עם ברק – – – <יואל חסון (קדימה):> לפי מה את אומרת את זה? <קריאה:> – – – <עינת וילף (העצמאות):> אני מספרת לכם מה אמרו לי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תנו לה את הזמן שלה בבקשה. <עינת וילף (העצמאות):> אבל, היא אמרה לי, אין כמו לריב עם ברק כדי להפוך אדם לפופולרי. האמת, זה פיתוי גדול. למה לא? גם אני אעשה את זה, ואני אזכה בפופולריות אדירה. אז למען אלה שאולי בכל זאת מעוניינים בהסבר – אומנם חבר הכנסת דב חנין לא פה, אבל שר הביטחון היה בכנסת, נתן את ההסבר, והסביר היטב, שהיתה תקלה. הוא דיבר עם צה"ל, דיבר על רצונו להחליף, ואף אחד לא מערער – אגב, הוא זה שמינה, ואחרי שלוש שנים, וזה די מקובל, הוא רשאי שתהיה ועדת איתור ולסיים את התפקיד. הרי אף אחד לא הולך נגד זה. בצבא ביקשו שהם יעבירו את המסר. חיכה, חיכה, חיכה, בסוף הצבא דיווח שכן העביר את המסר. מסתבר שהעבירו את המסר בצורה עקומה, והוא יצא עם ההודעה. לא דרמה גדולה, אבל במסגרת שעת הדיבור נגד ברק זו עוד הזדמנות נחמדה. אבל למי שמתעניין בעובדות, אלה העובדות. לא דרמה, לא סיפור גדול, לא ברלוסקוני, לא השתלטות על כלי תקשורת, סיפור קטן ולא חשוב. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> וזו גם הזדמנות להגן – ואת ההזדמנות הזאת גם ניצלת. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> השר ברק עשה משהו כן – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> כעת, אנחנו נעבור לבאה בתור ברשימת הדוברים, חברת הכנסת זהבה גלאון. אני מוסיפה – פעם אחרונה וחביבה-חביבה, עוד אחת לרשימת הדוברים, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יעקב אדרי (קדימה):> בסוף אני היחיד שלא מדבר. אתה מבין? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני אשמח אם תאמרו את הדברים האלה כך שגם כולנו ניהנה מהבדיחה. אני מרגישה שמנטרלים אותי פה. <יואל חסון (קדימה):> אבל מה שבטוח הוא שאהוד ברק מאחד את הכנסת. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מה שבטוח הוא שהוא קיבל פה שעות מסך. <יואל חסון (קדימה):> אני לא יודע אם הן חיוביות. הוא היה מוותר על זה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בבקשה. לרשותך שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, אמרתי לחברי חברי הכנסת שאנחנו, כמובן, בעד "גלי צה"ל", אבל לדעתי יש קונסנזוס במליאה הזאת היום: יש לנו מה-זה מה להגיד על אהוד ברק. ואני רוצה להתחיל. כשאהוד ברק היה רמטכ"ל, אחת ההחלטות הראשונות שלו בתור רמטכ"ל, אחת ההחלטות הגאוניות שלו, שלשמחתי סוכלה כבר אז, היתה לומר: אני סוגר את כל מה שלא יורה. הוא התכוון כבר אז לסגור את "גלי צה"ל". האמירה הגאונית הזאת, "אני סוגר את כל מה שלא יורה" – מתן, אל תעשה ככה בראש. אתה יודע שזה נכון. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> "גלי צה"ל" נסגר?– – – <זהבה גלאון (מרצ):> בסדר – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> הוא עכשיו מתכוון לסגור אותה?– – – <זהבה גלאון (מרצ):> בסדר. אני אסביר. <יואל חסון (קדימה):> הוא רוצה להשתלט על "גלי צה"ל". <זהבה גלאון (מרצ):> אני רוצה להראות – – – <יואל חסון (קדימה):> בוא נראה מי המפקד – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת יואל חסון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני סגן השר, אני רוצה להראות – – – <רוני בר-און (קדימה):> שר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> שר. השתנו דברים מאז שהגעתְ. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> השר מתן וילנאי – רק למען הסר ספק, השר מתן וילנאי הציג פה את הצעת החוק בשם שר הביטחון, מה שאומר ששר הביטחון, בכוונתו כן להמשיך את שידורי "גלי צה"ל". <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> בטח. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יודע שעם כל הביקורת שיש לי על שר הביטחון, אני אוהבת אותך, מתן. אני אומרת את זה במליאה. אני אוהבת אותך, ואין מה לעשות, אבל אני רוצה להזהיר מהמגמה ששר הביטחון מבקש לקדם. התפיסה הזאת לא השתנתה. התפיסה הכוחנית הזאת, שאפשר לסגור גוף שבמשך עשרות שנים ביסס לעצמו מעמד כתחנת שידור, כרדיו ציבורי, שלא נתון ללחצים של טייקונים, של אילי הון, שידור ציבורי במיטבו, כך אפשר לקרוא לתחנת "גלי צה"ל", אז – ההחלטה הזאת, שכנראה היתה מאוד לא נוחה – מה לעשות, כשיש תחנה שמבקרת גם החלטות שהתקבלו בצה"ל, כולל מינוי הרמטכ"ל, גם החלטות שמדברות על נהנתנות אישית וגם ביקורת אישית, היה לו, לשר הביטחון ברק, לא נוח. אני חושבת שתפקידה של הכנסת הזאת לומר לשר הביטחון – וידידי השר מתן וילנאי, אני חושבת ששמעת היום פה כמעט אחדות מקיר לקיר, חוצת מפלגות. למעט חברת הכנסת עינת וילף – בסדר, אני מבינה אותךְ, בסדר – – – <יואל חסון (קדימה):> היא גילתה עצמאות. <זהבה גלאון (מרצ):> כן. אבל לא מוכרחים להגן על ההחלטה הזאת. <עינת וילף (העצמאות):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא מוכרחים, ממש לא. זו היתה הצעה אומללה, זו היתה החלטה אומללה. התפקיד שלנו זה לעזור ולשמור על שידור ציבורי במיטבו. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה, חברת הכנסת זהבה גלאון. אני חייבת להגיד לזכותה של חברת הכנסת וילף, שהיא לא היתה מוכרחה. אני אפילו הצעתי, והיא קיבלה את ההצעה מאחר שהרשימה היתה עדיין פתוחה. וכעת לחבר הכנסת נחמן שי, הבא בתור ברשימת הדוברים. גם לרשותך שלוש דקות. <נחמן שי (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, על התיקון הזה או על הוראת השעה הזאת היו דיונים בוועדת השרים לענייני חקיקה והיא לא עברה באופן שקט. היתה ישיבה אחת שהדיון הסתיים בתשובה שלילית, ואז שר הביטחון ערער והנושא חזר, כי יש ספקות לגבי הנושא של תשדירי חסות ופרסומות ב"גלי צה"ל", או מעין פרסומות ב"גלי צה"ל". יש גם בתחום הזה תחרות כבדה, והיו גורמים שמחו על כך. אבל אחרי שקרה מה שקרה עם מפקד "גלי צה"ל", פרץ גל של אהדה כל כך גדול פתאום לתחנה, ואז גם הטיעונים הסבירים של ההידברות – האם צריך או לא צריך לקיים חסויות ותשדירים מהסוג הזה ב"גלי צה"ל" – זה נעשה שולי לגמרי. אני רוצה לומר שלושה דברים בהקשר הזה. אחד – "גלי צה"ל" זקוקה למשאבים הכספיים הללו. אם הם לא יעמדו לרשותה, היא לא תוכל להתקיים. מתן, אתה ליווית את התחנה הזאת, ברוך השם, הרבה שנים, ואני צריך לומר גם במליאת הכנסת, שאני לא חושב שהיה ראש אכ"א ששמר על "גלי צה"ל" כמו שמתן וילנאי שמר על "גלי צה"ל". יש לו עוד כמה זכויות, אבל זאת היתה אחת מהן, והוא היה מגן עליה מכל הכיוונים ולא נתן להתערב בה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> לכן – – – <נחמן שי (קדימה):> נכון, באותה תקופה קריטית – נכון, הוא לא היה שותף לאותו רעיון לעשות בדיקה, שגם אני חשבתי שהיא לא הגיונית. אבל צריך לקבוע מסגרת בבוא הזמן, כמה משאבים מהמסחריים או ממשפחת הפרסומת ייכנסו ל"גלי צה"ל", ולסגור את התקציב של התחנה הזאת, כדי שהיא לא תיטול מהשוק הזה יותר מדי. יחד עם זאת, היא זקוקה לזה, ובלעדי הנתח הזה היא לא תוכל להתקיים. זו הנקודה השנייה – מדינת ישראל, הדמוקרטיה הישראלית, עולם התקשורת בישראל זקוק ל"גלי צה"ל". הוא זקוק ל"גלי צה"ל" כתחנה פורייה, תחנה שמפרה את הדיון הציבורי, תחנה שמייצרת דורות של עיתונאים ושדרים שאחר כך נקלטים בשורות התקשורת ומהווים את העתודה לשידורים ולשדרים במדינת ישראל, והדבר הזה חיוני. והדבר השלישי והאחרון – ייתכן שביום מן הימים נגיע גם למצב שנצטרך חוק ל"גלי צה"ל" שיסדיר את המעמד של התחנה הזאת. היא תלויה איכשהו בין כל מיני עולמות, פותחת פתח לכל מיני מעשים חריגים מסוג ההדחה של יצחק טוניק, שהיתה מיותרת, ודיברנו על זה היום בוועדת הכלכלה, ושנחזיר את התחנה הזאת באמת, נעמיד אותה על יסודות מוצקים חוקיים כמות שהם. לא צריך להתחמק מהרגע הזה, לא צריך לפחד ממנו. לא יקרה בסופו שהתחנה לא תתקיים, היא תתקיים גם הלאה, אבל היא תהיה חסינה מפני התערבויות לא תקינות, והיא תעבוד במסגרת חוקית וחיונית. ואני חוזר ואומר ישראל זקוקה ל"גלי צה"ל". <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת נחמן שי. נעבור לרשימת הדוברים. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – אחרונת הדוברים, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה, חבר הכנסת כבל. <איתן כבל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, האמת שלא התכוונתי לדבר, אבל אמרו שמי שיעלה היום וידבר נגד אהוד זו סגולה לעולם הבא. אני כאן כדי לומר את הדברים שלי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <איתן כבל (העבודה):> דוד רותם, למה אתה חייב לקלקל לי? אני ביקשתי התערבותך? חסויות אחר כך. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני, ברשותכם, רוצה לומר את הדבר הבא. העניין הזה של ההתנהלות של שר הביטחון אהוד ברק בעניין "גלי צה"ל" – היא הרבה יותר עמוקה ממה שאנחנו מסתכלים. היום קיימנו דיון בוועדת החינוך של הכנסת, ושם – – – <קריאות:> – – – <איתן כבל (העבודה):> אם אפשר היה לרקוד גם "דבקה", היינו עושים את זה. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חולשתה של הכנסת אל מול הרשות המבצעת באה לידי ביטוי – מיכאלי, נתתי קיזוז לאלי ישי ואתה מפריע לי? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> נכון – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לאט לאט נחשפים כל הדילים. <זאב אלקין (הליכוד):> איתן, נתת שניים. <איתן כבל (העבודה):> שניים. אני חוזר ואומר: חולשתה של הכנסת באה לידי ביטוי בצורה הקשה ביותר. קיימנו היום דיון בוועדת החינוך של הכנסת, חבר הכנסת מילר הוביל את הדיון. אבל בסופו של עניין, אנחנו חברי הכנסת מצאנו את עצמנו מאוד פתטיים, אני אומר את זה כאן ללא כחל ושרק. למרות ההודעה המאוד לוחמנית, אדוני יושב-ראש הכנסת, אין לנו יכולת לזמן אותו, הוא לא שם עלינו בכלל. <קריאות:> – – – <משה מטלון (ישראל ביתנו):> לא רק עליך. <איתן כבל (העבודה):> על אף אחד. סליחה, חברים, אני מדבר ברצינות. אני מתייחס לדברים בצורה הכי רצינית. אני לא עליתי כאן כדי להיות עוד אחד שחובט, אלא לבוא ולומר שדווקא דרך העניין הזה אתה רואה כמה כנסת ישראל אין לה באמת שום יכולות אמיתיות לפעול מול הרשות המבצעת. וכל מה שאנחנו הפכנו להיות, זה מחוקקי חוקים. זאת אומרת, כל העבודה שלנו בכנסת, וזה לא מעט, אני לא מזלזל, אבל יחד עם זאת, בנושא שהוא לפחות, חברי חברי הכנסת, לבוא ולעשות עבודת פיקוח כל כך בסיסית – אתה קורא לשר הביטחון – אדוני השר – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> השר בגין, אם אפשר לרגע. <איתן כבל (העבודה):> אני מודה לכם. ואני אומר זאת בקל וחומר כלפי אהוד ברק. אני באופן אישי מכיר את סוג ההתנהלות הזה. זה לא שזו לא זכותו, יואל, לקרוא למי שעובד תחתיו, אבל יש דרך, ונמאס לעמוד כאן ולדבר על זה שהוא לא מבין, והוא אטום והוא לא יודע ולסלוח. זאת אומרת, אני אומר את זה לכם. לנו זאת קריאת כיוון, למרות שאני לא רוצה להעליב את עינת, ידידתי, ובאמת, כשאמרו עצמאות – הם יחיו עד יום העצמאות. <עינת וילף (העצמאות):> אבל עבר כבר. זה עבר. <איתן כבל (העבודה):> לא. זה היה – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> התקנון נותן לך אחר כך לענות – – – <איתן כבל (העבודה):> אני מסיים. זה ניתן לכם, איך אומרים, כשלב א', זה עד יום העצמאות הבא. <עינת וילף (העצמאות):> ואם אחרי זה, מה יש? <רוני בר-און (קדימה):> פעם ארבעה ח"כים מגינים על שר אחד, היום ח"כ אחד מגן על – – – <איתן כבל (העבודה):> ואני אומר את זה, במשפט אחרון, ל"גלי צה"ל": זו אחת התחנות, אם לא התחנה בה"א הידיעה, ויש בה תוכניות יוצאות מן הכלל, ואני מניח שגם הדוברים של אהוד ברק מתקשרים כדי לעלות. נכון, לא תמיד זה יוצא כמו שהוא בדיוק רוצה. הרי אם זה לא יוצא בדיוק – נכון, מתן? כשהוא מעביר לך, תגיד ככה, אבל בדיוק תגיד ככה. עינת, למה אמרת כך? אם היית אומרת כך, הכול היה בסדר, ובא לציון גואל. תודה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת כבל, מאחר שפנית ישירות ושאלת את השר מתן וילנאי, אני אתן לו גם להגיב. <קריאה:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו נסיים את הסבב ותגיב. חשבתי שחשוב לך. אחרונת הדוברים – חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ולאחר מכן גם תגיב, מן הראוי. בבקשה, חברת הכנסת יחימוביץ. לרשותך, שלוש דקות. <רוני בר-און (קדימה):> אורלי, זה לא פייר. את גרה פה בשכונה על יד. – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> רק שתדע שאני באמת חוזרת צפונה בלילה, ואני גם נוהגת לבד. אז קחו את זה בחשבון. קצרו בדברים. <רוני בר-און (קדימה):> – – – בבוקר – – – בלילה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> כדי לא להשכיב את הילדים. לא, סתם. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, לרשותך שלוש דקות. <שלי יחימוביץ (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גילוי נאות – עבדתי ב"גלי צה"ל" חמש שנים. לא התחלתי שם את הקריירה העיתונאית שלי כרוב האנשים שמשרתים שם ועובדים שם, אלא בשנת 2000, כשעזבתי את רשות השידור ועברתי לערוץ-2, החלפתי פעם בשבוע את רזי ברקאי בתוכניתו "מה בוער". עד כאן הגילוי הנאות. הוא בא גם כדי לומר שאני מכירה את עבודתה של התחנה הזאת מבפנים, על מקצועיותה ועל ניקיון כפיה וענייניותה. אבל אני לא באה לכאן ממקום אישי אלא ממקום עקרוני. התקשורת בישראל היום נשלטת רובה ככולה בידי בעלי הון, למעט רשות השידור ו"גלי צה"ל". זו עובדה. התודעה שלנו כבושה ומשובשת באמצעות אינטרסים שמוכתבים על-ידי הבעלים של כלי התקשורת האלה, ואם לא בעלים כי אז מפרסמים בסדר גודל כזה, שאם חס וחלילה הם יכעסו ויפסיקו את הפרסומות, יש ממש סכנה – קריסתו של אותו כלי תקשורת. והאיום הזה הוא תמידי, ותאמינו לי, זה איום יותר גדול מלחץ של פוליטיקאים. הייתי כאן והייתי שם, ואני אומרת לכם שלחץ של בעלי הון ומפרסמים הוא חזק ומסוכן ומשבש את תוכן השידורים יותר מכל לחץ אחר. נכון, גל"צ זו אנומליה. לא סביר שתחנה צבאית היא זו שתחזיק על גבה השחוח את חופש הביטוי, אבל מה קרה, שאנחנו מתכתבים עם מציאות, והמציאות היא לפעמים משונה והיא מייצרת סיטואציות חדשות, ובסיטואציה שנוצרה, שבה בישראל יש שידור ציבורי שנאבק על חייו ואת "גלי צה"ל", על "גלי צה"ל" מוטלת המעמסה הכבדה הזו של להחזיק תחנת שידור פופולרית שפועלת לפי שיקולים עיתונאיים. הפלא ופלא – שיקולים עיתונאיים, בלי לחצים. ועל הדבר הזה צריך פשוט לשמור מכל משמר למען חופש הביטוי וחופש העיתונות במדינת ישראל. ועל כן, מה שאנחנו עושים עכשיו, הארכת תוקף הוראת השעה, הוא מצוין, הוא חשוב, טוב שאנחנו עושים אותו. זה לא מספיק, אם כי, ידידי נחמן שי, הייתי נזהרת מלחוקק חוק. לך תדע, לפעמים דווקא האנומליה הזו מאפשרת את הקיום של תחנה כל כך מוצלחת. אתה מתחיל לחוקק חוקים, אתה לא יודע לאן זה יביא אותך. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. השר מתן וילנאי, כמי שמציג את החוק, יש לך גם את הזכות לעלות ולענות לדוברים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> שלי, ברק הפסיק להיות בעל הון? מה קרה לך? <קריאה:> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> מיציתי, פשוט. כמה אפשר? <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לא התכוונתי לעלות לדבר, אבל הכרחתם אותי, ואני חייב, קודם כול, למען הגילוי הנאות, להזכיר ולהגיד שאני זה שהמציא את שידורי החסות, על מנת לעשות את הדברים שכרגע דיברה עליהם חברת הכנסת שלי יחימוביץ, כי אני הבנתי את הבעיה של הרמטכ"ל, וזהבה צדקה בעניין הזה – לקצץ כל מה שלא יורה, אבל הבנתי את המשקל של התחנה הזו במערך השידור של מדינת ישראל ולכן התעקשתי על זה. אני המצאתי את זה עם כללים ברורים ועם תקנות שכנראה לאורך השנים – כי אני מדבר אתכם על דבר של לפני למעלה מ-20 שנה – התעקמו לאורך הזמן. לכן, ביקשו מאתנו להפוך את זה לחוק. ואני מקבל את ההערה, שחוק ממש, גם אני לא אוהב אותו, צריך היה למצוא משהו אחר. אני לא אוהב חקיקה מהסוג הזה, אבל עכשיו יש ועדה והיא תטפל בזה. שר הביטחון לרגע לא התכוון לסגור את התחנה. מאז האמירה של רמטכ"ל של לפני למעלה מ-20 שנה. אז בואו לא נתבלבל בעניין הזה. אין כאן שום אמירה, חבר הכנסת כבל, אמרתם ככה אמרתם אחרת. התחנה הזו נקייה, היא ראויה, היא מסדרת סידורים לרווחת כולנו, מכל בחינה שהיא. לא בעלי הון ולא בעלי עמדה, למרות שהיא תחנה צבאית. ואני מכיר את זה היטב כאלוף בצבא, משני צדי המתרס, שכתבי "גלי צה"ל" היו מתייצבים בצד השני, וגם עם זה הייתי צריך להתמודד. והתמודדתי גם עם הדבר הזה. ולכן בממשלה היה דיון לא פחות סוער מהדיון הזה. כל פעם שעולה "גלי צה"ל" מתחיל הדיון הזה. ואני אומר לכם במלים פשוטות: שר הביטחון מתכוון שהתחנה תתקיים ורוצה לעגן את זה בחקיקה ראויה, ולכן הגענו לדיון הזה. אין לו שום כוונה לסגור אותה ואין שום כוונה למישהו אחר לסגור אותה. היתה תקלה קשה בעניין של ההודעה לטוניק. אני מוקיר את טוניק מהימים שהוא הוביל אותי כנווט מסוקים לעומק מצרים. לא על זה נדבר כאן היום. לא נדבר על זה בכלל, כי אלה דברים שלא מדברים עליהם. אבל משם אני מכיר אותו. שר הביטחון מינה אותו, שר הביטחון ביקש להישאר בתפקידו, עשה את הכול בתוקף חוק, בתוקף הכללים שלו, וטוניק הוא לא מפקד התחנה שעשה את הקדנציה הכי קצרה. יש כאלה שעשו קצרות ממנו. אז לא צריך בעניין הזה להתבלבל גם. אבל במקומותינו – אהוד ברק, כולם מתנפלים. מצוות אנשים מלומדה. אני חייב להודות פה לחבר הכנסת רוני בר-און, שהוא בולדוג פוליטי ידוע, אבל עם החושים הנכונים, על הצורה שהוא דיבר פה, וכמובן לנחמן, שהיה מפקד התחנה וידע על מה מדובר, וגם לשלי שעבדה בתחנה, ולעתני, שדיבר על העניין של "גלגל"צ" וכולם נבהלים ממנו. אני זוכר את התקופה הזו שלהילחם בתאונות דרכים יש לנו את "גלי צה"ל", ולא את האחרים שיש להם חישובים משלהם, כי תאונות הדרכים זה טוב לכותרות אבל לא לעבודה אמיתית. אז את זה כולנו שוכחים. אני מבקש שנצביע בצורה הראויה על מנת שהתחנה תמשיך להתקיים ושכולנו ניהנה ממנה, ואני אומר לכם דבר נוסף: אני אומר לכם, והאמינו לי, אני מבין משהו בביטחון, לא כמוכם – טיפ טיפה גם אני מבין בביטחון – תודו כל פעם מחדש שברק הוא עוד שר הביטחון שלנו. כשצריכים לשקול שיקולים ביטחוניים, ששוב – לא כולם נמצאים פה – הוא יודע כיצד לשקול אותם, ואני אומר לכם את זה בביטחון של 200%, אין לי ספק בזה בכלל. והתקלה שהיתה בפיטורים של טוניק, אכן היא תקלה, אבל תסלחו לי, אני שירתי 36 שנה בצבא, עברתי תפקידים מפה עד להודעה חדשה. בכל התפקידים הקריטיים שהתמניתי אליהם ושלא התמניתי אליהם, הכנסת לא דנה ולו פעם אחת בתקלה כזו או אחרת, לא בוועדת הכלכלה ולא בוועדת החינוך, ולא בוועדת החוץ והביטחון. ותפקידי "גלי צה"ל" לא נחשבים בכלל לעומת התפקידים שעליהם אני מדבר. איפה הייתם אז? אבל כשזה אהוד ברק מתנפלים, כרגיל. <קריאות:> – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אז אני מציע לכולכם להירגע ולשקול את השיקול הראוי להצעת החוק שעולה כאן ולא לשום דבר אחר. תודה רבה לכם. <יואל חסון (קדימה):> אצל אהוד ברק זו לא תקלה – זו שגרה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לשר וילנאי, גם על ההבהרה, וגם על הדברים החשובים – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <יואל חסון (קדימה):> אצל אהוד ברק זו לא תקלה – זו שגרה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת חסון וחבר הכנסת מולה, היתה לכם זכות דיבור ודיברתם. אנחנו נעבור עכשיו להצבעה. הצעת חוק "גלי צה"ל" – שידורי רדיו של צבא-הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011 – קריאה ראשונה. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 28 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק "גלי צה"ל" – שידורי רדיו של צבא-הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נעבור לתוצאות ההצבעה: בעד – 28, אפס מתנגדים ואפס נמנעים. אני קובעת שהצעת חוק "גלי צה"ל" – שידורי רדיו של צבא-הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011, עברה בקריאה הראשונה ותחזור לדיון בוועדת הכלכלה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק שכר מינימום (העלאת שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/581).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבל שחברים עוזבים, כי הנושא הבא על סדר-היום לא פחות חשוב, ובעיני אפילו חשוב יותר: הצעת חוק שכר מינימום (העלאת שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011 – קריאה ראשונה. טוב, עזבו השדרים מ"גלי צה"ל", כנראה שגם חלק מחברי הכנסת עוזבים. יציג את הצעת החוק השר מתן וילנאי בשם שר התמ"ת, השר שלום שמחון. <איתן כבל (העבודה):> מתן, זה יום העצמאות היום. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> השר וילנאי, בבקשה. אנחנו נשמח שיהיה קצת שקט, כי הנושא הזה כל כך חשוב, ואני בטוחה שהוא נוגע לכל אחד ואחת מאתנו ולציבור שאנחנו מייצגים. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הצעת חוק שכר מינימום (העלאת שכר המינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011, מועלית כהצעת חוק ממשלתית ביוזמתה של מפלגת העצמאות כחלק מהסכמים קואליציוניים ובדחיפתו של שר התמ"ת, חבר הכנסת שלום שמחון; חלק ממאבק לצמצום הפערים, לחיים בכבוד, והבטחה כי עבודה יכולה גם היא להוציא מעוני. חוק שכר מינימום, התשמ"ז–1987, קובע בסעיף 1 שבו, כי שכר מינימום לחודש הוא 47.5% מהשכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי. במהלך כהונת הממשלה הקודמת הועלו סכומי שכר המינימום בהדרגה במסגרת חוק שכר מינימום שהועלה אז לכנסת, עד לסכום השווה ל-3,835.18 שקלים חדשים. הוראת שעה זו באפריל השנה היתה 47.5% מהשכר הממוצע במשק על הסכום האמור. בהתאם לעדכון האחרון, שכר המינימום לחודש הוא 3,890.25 שקלים. הצעת החוק שלפנינו מבקשת שוב להעלות את השכר, באופן הדרגתי, בהוראת שעה, בשתי פעימות, כפי שתואם עם הסתדרות העובדים הכללית ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, ובהתבסס על ההסכם הקיבוצי הכללי. ההעלאה הראשונה תחול בכ"ט בסיוון, 1 ביולי 2011, כחודש מהיום, ותעלה את שכר המינימום ל-4,100 ש"ח. ההעלאה השנייה תחול בט"ו בתשרי, 1 באוקטובר 2012, ותעלה את שכר המינימום ל-4,300 שקלים חדשים. באפריל 2012 שכר המינימום לחודש יהיה הגבוה מבין אלה: 47.5%, או הסכום שנקבע בפעימה הראשונה בהצעת החוק, של 4,100 שקלים. אני מבקש להביא את ההצעה הזאת לאישור, ולהעביר את זה לוועדת הכלכלה, העוסקת בנושא. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לא, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> סליחה, לוועדת העבודה והרווחה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה. אנחנו נעבור לרשימת הדוברים. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. לרשותך שלוש דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, תמיד טוב להעלות את שכר המינימום. זה מצוין. אבל השאלה היא למה באחוזים קבועים יחסית למה שקיים, ולמה בהוראת שעה ולא כחוק קבוע. לפני כמה שבועות הבאנו הצעת חוק, אני וחברי כנסת אחרים, לקבוע את שכר המינימום בשיעור מסוים ביחס לשכר הממוצע במשק, ואני חושב שזה תקין יותר וצודק יותר. כי אם רמת החיים עולה בכל המדינה, ראוי שהשכבות החלשות, שמקבלות שכר מינימום, יעלו גם הן, ואם ירדו, כולם ישלמו את המחיר. אני חושב שזה לא יורד. הניסיון הוא שזה לא יורד, השכר הממוצע. אבל למה הוראת שעה אם כבר השגתם את ההישג הזה? למה לא חוק קבוע? גברתי היושבת-ראש, מה שקורה כאן, לדעתי, הוא מאוחר מדי ומעט מדי, מעט מאוד. וגם לפרוס את זה על שלוש פעימות, מה שנקרא – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> שתי פעימות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – שתי פעימות, אני חושב שגם זה מיותר. אני אתן לך, אדוני השר וילנאי, רק השוואה קצרה למה שקורה. אתה זוכר, לפני כמה שנים, חבר הכנסת עמיר פרץ רצה ששכר המינימום יהיה 1,000 דולר. זה היה בימים ש-1,000 דולר היו קרוב ל-5,000 שקל. הממשלה התנגדה, וכו' וכו'. היום שכר המינימום הוא יותר מ-1,000 דולר, אבל לעומת זאת – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> לזכותו של עמיר – הם העלו את שכר המינימום. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן, אבל לא קיבלו את ה-1,000 דולר. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> לא, לא – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אבל בקדנציה הזאת היתה עוד הצעת חוק של עמיר, וגם היה בממשלה דיון סוער – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> ההצעה של עמיר בקדנציה הזאת דיברה על 50% מהשכר הממוצע. אני הגשתי הצעה על 60% מהשכר הממוצע. אבל אני אגיד לכם מה ההיגיון ב-60% וב-50%. במחצית הראשונה של 2007, גברתי היושבת-ראש, עלה שכר המינימום ל-3,850 שקל, והשכר הממוצע היה אז 6,840 שקל. זאת אומרת, שכר המינימום היה 56% מהשכר הממוצע. לעומת זאת, היום השכר הממוצע הוא 3,890, כפי שאמר אדוני השר, ורוצים להעלות את זה עכשיו ל-4,100, אבל ממוצע השכר היום הוא 8,420 שקל. זאת אומרת, שכר המינימום הוא 46% מהשכר הממוצע, לעומת 56% ב-2007. זאת אומרת, כשדיבר עמיר פרץ על 1,000 דולר, המצב עוד היה מזהיר לעומת מה שקיים עכשיו, כי שכר המינימום היה 56%, והיום שכר המינימום הוא 46% מהשכר הממוצע במשק. גם אחרי שהוא יועלה בפעימה הראשונה ל-4,100 – זה עדיין 48.7%. בעצם, הצעה שהועלתה לא מזמן על 50% היא הצעה של הממשלה. אני חושב שצריך לפחות לחזור לממדים של 2007. תראה, ב-2007 כולנו צעקנו וזעקנו ששכר המינימום הוא נמוך ולא מאפשר קיום בסיסי וכו' וכו'. עכשיו אנחנו שואפים להגיע למה שהיה ב-2007 – להעמיד את שכר המינימום על קרוב ל-60% מהשכר הממוצע במשק ­­­– – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת ברכה, אם היו אוכפים את החוק כמו שקיים היום – אפילו אנחנו יודעים שישנם עובדים שלא מקבלים את שכר המינימום כבר במחיר הנמוך – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> נכון – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – זאת צרה בפני עצמה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זאת עוד סוגיה שעומדת בפני עצמה, והיא כמובן חשובה, שצריך לאכוף. גם צריך לטפל בבגידה – ואני מצטער על הביטוי – של ההסתדרות שלפעמים חותמת על כל מיני הסכמים להשהות העלאת שכר המינימום או לעשות את זה בפעימות וכו' וכו' במקום לעמוד לצד השכירים. זה צעד בכיוון הנכון, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי. זה גם לא מאפשר לשכבות החלשות לעלות כשהמשק עולה. כולנו מתגאים – נציגי האוצר, לא אני – מתגאים בכך שהצמיחה היא 5%. אז נכון, יש 5% צמיחה, אבל הצמיחה הולכת לכיסים שכבר מלאים בלאו הכי; הצמיחה לא הולכת לשכבות החלשות. זו גם סוגיה שצריך לטפל בה, ואני חושב שצריך לטפל בה בחקיקה ולא בהוראת שעה וביחס לשכר הממוצע, ולא בפעימות כאילו שזה צדקה מדי פעם, אלא נגיד 60% מהשכר הממוצע במשק. תודה רבה, גברתי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מוחמד ברכה. כעת, הבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין. לרשותך שלוש דקות. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הנושא שנמצא על סדר-יומנו צריך להפנות את תשומת לבנו לאחת הבעיות הקשות והחמורות שמאפיינות את החברה הישראלית בשנים האחרונות. אנחנו מדברים, בישראל, על דמות חדשה של עוני ועל דמות חדשה של עניים. העניים בישראל, כפי שאנחנו למדים מהדוחות היום, הם יותר ויותר אנשים עובדים; אנשים שקמים בבוקר, הולכים למקום עבודתם, עובדים קשה כל היום, חוזרים בערב הביתה, ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני. הבעיה הזאת, של העובדים העניים, היא בעיה שנובעת בין היתר משחיקה נמשכת של השכר בדרגות היותר-נמוכות. אחד המנגנונים המשמעותיים להתמודדות עם התופעה הרעה והמסוכנת הזאת, אם אנחנו באמת רוצים לעודד אנשים לצאת לעבודה, זה להעלות את שכר המינימום. אמרה היושבת-ראש, ובצדק, קודם כול לאכוף את שכר המינימום שכבר נקבע. הרי כולנו יודעים, ולא צריך להשתדל לחפש מסביב כדי למצוא – המוני מקרים שבהם אנשים עובדים בשכר מתחת לשכר המינימום. זו מציאות בלתי אפשרית. צריך בנושא הזה להגביר מאוד את האכיפה, את הפיקוח, לגרום לכך שאנשים שנתפסים בגין העסקה בשכר מתחת לשכר המינימום באמת יובאו לדין, וישלמו את המחיר על העסקה כזאת. אם לא נעשה את זה, אנחנו יכולים לחוקק כל מיני חוקים, אבל לא יהיה להם שום קשר למציאות. וכמובן – ופה אני ממשיך את דברי חברי חבר הכנסת ברכה, הנושא הזה ראוי לטיפול דחוף ומיידי. הבעיה היא בעיה קשה, הבעיה היא בעיה כואבת, הבעיה היא בעיה אקוטית, והיא דורשת טיפול מיידי, עכשווי. אני חושב שהמתכונת ההדרגתית שהממשלה מציעה היא טיפול באקמול למחלה שהיא יותר קשה ויותר מסוכנת. הטיפול שצריך לעשות – צריך להיות מהלך אחד ברור וחד של העלאה אמיתית בשכר המינימום. גם אני כמו חברי חושב שהרמה שאנחנו צריכים להגיע אליה היא 60% מהשכר הממוצע במשק. אני מכיר את הנימוקים שמועלים נגד הטענה הזאת, אבל אלה אותם נימוקים ששימשו גם נגד ההצעות הקודמות שהיו להעלאת שכר מינימום – המשק לא יעמוד בזה, המעסיקים לא יעמדו בזה. מה לא שמענו עוד בקדנציה הקודמת כשעלו הרעיונות על העלאת שכר המינימום. והנה, היתה העלאה בשכר המינימום ולא קרה שום דבר. לא קרה שום דבר, המעסיקים לא פשטו את הרגל, המשק לא התמוטט, ונעשה צעד קטן, קטן, לכיוון של יותר צדק. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> להיפך, כושר הקנייה של שכבות נוספות גובר, ואז התנועה במשק גוברת, ואז זה חוזר לאותם כיסים. <דב חנין (חד"ש):> בוודאי. בוודאי. בוודאי. אני אחזור על הדברים של חבר הכנסת ברכה רק למען הפרוטוקול. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לסיום, כי אנחנו צריכים – – – <דב חנין (חד"ש):> כאשר מעלים את השכר, ישנם יותר אנשים במשק שיכולים גם לקנות, ואז המשק כולו מרוויח. לכן העלאה אמיתית של שכר המינימום היא עניין של צדק חברתי, אבל היא גם עניין של כדאיות כלכלית לחברה הישראלית. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני חותמת על כל מלה. תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת שלמה מולה, אחריו – חבר הכנסת מגלי והבה. תופעה נוספת היא של שני הורים עובדים ועדיין המשפחה נמצאת מתחת לקו העוני. זו קטסטרופה שלא להאמין שהיא קיימת במציאות. בבקשה, חבר הכנסת שלמה מולה. <שלמה מולה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, קודם כול, אנחנו מברכים אותך שהבאת את החוק, וזה חשוב. גם אם זה טיפה בים בעיני, גם אם זה מאוחר, כל הישג, כל דבר שיכול לבוא, להיטיב, בעיקר עם האוכלוסיות החלשות בחברה הישראלית, זה דבר חשוב. האמת היא, מספרים לנו שישראל הצטרפה ל-OECD, כולם מתהדרים בכך ומספרים לנו שהמשק משגשג בישראל, אבל רק שכחנו דבר אחד, יש הרבה מאוד אנשים עניים שלא נהנים מאותו הישג כלכלי אדיר שמדברים עליו שר האוצר, ראש הממשלה, מובילי המשק. והנה לנו, כשאנחנו מדברים במיוחד על שכר מינימום, לעדכן את שכר המינימום, זה צריך להיות לא רק בפעימות, לא רק בעוד 200 שקל, בעוד 300 שקל, בעוד איזושהי פריצה. צריך להסתכל על האזרחים שידם אינה משגת, אותם אזרחים שקמים בבוקר ב-06:00, חוזרים אחר-הצהריים, בעיקר כששני בני הזוג עובדים, ועדיין הם נמצאים מתחת לקו העוני, עדיין הם נזקקים להגנה חקיקתית כדי שהם יקבלו את אותם 22 שקל לשעה. ואז אנחנו שואלים, מי האזרחים האלה? בעיקר אלה שלא אקדמאים, בעיקר אלה אנשים שלא הזדמן להם להיות אקדמאים, או לא התאפשר להם להיות אקדמאים: עולים חדשים, חד-הוריות, ערבים, חרדים. כשאתה מפלח בסופו של דבר, בדיוק בסוף אתה מגיע, האוכלוסייה קשת היום הזאת היא זו שצריכה את ההגנה שלנו כחברה. ואז בצד אחד אנחנו אומרים: הנה, אתם מספרים לנו באמת, ובצדק, על העלאת שכר המינימום, אבל אני שואל שאלה, מה קרה בשנתיים האחרונות במשק? בכמה התייקר החלב? בכמה התייקר הלחם? בכמה התייקרו הירקות? בכמה התייקר – – <מגלי והבה (קדימה):> הדלק. <שלמה מולה (קדימה):> – – הדלק, התחבורה הציבורית. <מוחמד ברכה (חד"ש):> דיור. <שלמה מולה (קדימה):> והדיור. ובסוף אתה בא ואומר, אתה מגיע למסקנה, זה טיפה בים. כשאתה מגיע למסקנה בסופו של דבר שגם אותו עושר שאנחנו מדברים עליו – לאן הולך הרווח? איך הרווח מתחלק? למי זה מגיע בסופו של דבר? לאותם בעלי הון. יכול היה אותו מעסיק לשלם יותר. ואני רוצה לומר יותר מזה. אפילו כשאתה היום – מדברים על הדולר, זה נכון, יש בעיה עם היצואנים. אבל עם היבואנים אין בעיה. הרי הדולר הוא נמוך ועדיין השקל חזק. ואז, בסופו של דבר, כשאתה עושה את הניתוחים הכלכליים, אתה מגיע למסקנה שהעוני הולך ומתרחב, מעמד הביניים מצטמק והמשק משגשג. יש לך שתי שכבות אוכלוסייה במדינת ישראל: אלה שיש להם, אלה שאין להם. לכן בעניין הזה, אדוני השר, דווקא, אדוני השר, אני אומר לך, אתה מייצג את שר התמ"ת, אני לא חושב שיכולה להיות מחלוקת פוליטית כשאנחנו רוצים להגדיל את שכר המינימום ביותר ולתת יותר הטבות, לכן אנחנו נתמוך בחוק, אבל בחרדה גדולה. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת שלמה מולה. אחרון הדוברים – חבר הכנסת וסגן יושב-ראש הכנסת מגלי והבה. <מגלי והבה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים וחברי הכנסת, אני מסכים עם כל חברי שדיברו קודם, והתחושה שלי, דרך אגב, שהממשלה או חלק מהממשלה, לא מסתובבים ולא רואים מה קורה אצל העם. נכון שזה מאוחר מדי וטיפה בים. כאשר אנחנו באים לדבר על שכר המינימום, מישהו שאל את עצמו – נוסיף לו עוד 200 או 300, או כמו שהסביר את זה חבר הכנסת ברכה, 1,000 דולר שהיה פעם – מה יכול אזרח, שעובד דרך אגב, לעשות במשכורת הזאת? אנחנו רואים שהמדיניות או סדר העדיפויות של הממשלה הזאת – העשירים מתעשרים, והעניים נעשים יותר עניים. כשאנחנו פעם השתמשנו במושג עני, התמונה הצטיירה אצלנו שזה אחד שלא עובד, אין לו אמצעים, אין לו יכולות. אבל, חברי חברי הכנסת, אני מסתכל על חברי בקואליציה, שיכולים להשפיע, והצבענו על תקציב. כשאנחנו מדברים על עניים, אלה חברים שעובדים משרה מלאה, ולפעמים שני בני-הזוג, אבל התקציב לא מספיק להם. וכשאנחנו היום מדברים, גברתי היושבת-ראש, 750,000 במדינת ישראל עובדים בסקטור הציבורי, שליש מהם עובדים בפחות משכר המינימום. איך אתם רוצים שהמדינה תתנהל? איך אתם רוצים שהחיים שלנו יתנהלו? ואחר כך מתפלאים למה יש כל מה שאנחנו רואים, התופעות האלה בחברה, כשאנחנו מסתובבים לפעמים ומנסים להזיז את הראש, כנבחרי ציבור, כשאנחנו רואים אנשים נוברים בפחי האשפה בשביל לחפש שאריות או הולכים לשוק ומבקשים, וכשרואים את העמותות האלה עושות יותר ויותר. נכון, צריך לברך שסוף-סוף – אני גם לא יודע למה שתי פעימות, הרי כל הזמן, כחבר ועדת הכספים, כל הזמן בא אלינו שר האוצר ומציג לנו את התחזיות ואת הצמיחה, וחברי, כל מי שאומר לכם שיש בעיה של כסף במדינת ישראל הוא טועה ומטעה. יש בעיה של סדר עדיפויות. וסדר העדיפויות הנכון שאנחנו מדברים עליו זה כיצד תהיה חמלה חברתית לאותו ראש ממשלה, לאותה ממשלה, לאותם שרים, שיצעקו סביב שולחן הממשלה. לא יכול להיות שעניי ישראל יגיעו לפת לחם. לא יכול להיות שאנשים עובדים – אני מתבייש מעובד מדינה, אני מסתכל עליו, מרחם עליו. הוא עובד כל החודש, עם כל השעות הנוספות, הוא לא יכול לשלם את המשכנתה ולא יכול לשלם את הנסיעות ולא יכול לחנך ולהשקיע בילדים שלו. לאן הגענו? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – – <מגלי והבה (קדימה):> אז אני מקווה – לסיכום, ובאמת חברי ניתחו את הדברים, והשתדלנו. אנחנו נתמוך בהצעה הזאת, אבל אנחנו מקווים שהממשלה תשנה את סדר העדיפויות, כדי לעזור לשכבות החלשות. תודה, גברתי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, סגן יושב-ראש הכנסת וחבר הכנסת מגלי והבה. ובאמת קצת כואב הלב, כי המעגלים מתרחבים, אותם הורים לא יוכלו לתת לילדים שלהם את הכלים ללמוד לימודים אקדמיים, וזה דור שני ושלישי. ורק נקודה אחת שפשוט עומדת לי פה על קצה הלשון, וקשה לי שלא – אנחנו מדברים על צמיחה של 5%, ובאותה מידה הממשלה, כאשר היא מחזירה לציבור, זה רק ב-2.5%. זה אולי ראוי לדיון נוסף בממשלה, ואני בטוחה שתציג את הדברים נאמנה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> זה יעלה גם בדיון בוועדה. צריך לעסוק בחוק הזה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נהדר, אנחנו נשמח אם זה יהיה. תודה רבה. אנחנו נעבור להצבעה. הצעת חוק שכר מינימום (העלאת שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011 – אנחנו מצביעים. הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 16 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שכר מינימום (העלאת שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עוברים לתוצאות: בעד – 16, אפס מתנגדים, אפס נמנעים. אני קובעת שהצעת חוק שכר מינימום (העלאת שכר מינימום – הוראת שעה), עברה בקריאה ראשונה ותעבור להמשך דיון והכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> כעת להודעה של סגן מזכיר הכנסת. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה. <הצעת חוק החברות (תיקון מס' 17) (הבראת חברות), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/582).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק החברות (תיקון מס' 17) (הבראת חברות), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. יציג את החוק השר לביטחון פנים, השר יצחק אהרונוביץ, בשם שר המשפטים יעקב נאמן. בבקשה, כבוד השר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק החברות (תיקון מס' 17) (הבראת חברות), התשע"א–2011, לקריאה ראשונה, בשם שר המשפטים. תחום הבראת החברות התפתח מאוד בשנים האחרונות, אולם על אף העיסוק הגובר בו, ההסדר הנורמטיבי מבוסס על סעיף אחד בחוק החברות, סעיף 350. הצעת החוק נועדה לתת מענה חקיקתי לכמה סוגיות הדורשות הסדרה. להלן עיקרי הצעת החוק: 1. הגשת בקשה להקפאת הליכים שלא על-ידי החברה – בהתאם לדין הקיים, בקשת הקפאת הליכים יכולה להיות מוגשת על-ידי החברה, מפרקה, בעל מניות או נושה. כדי שלא לאפשר שימוש בהליך ההבראה נגד החברה, מוצע לקבוע כי נושה או בעל מניות יהיה רשאי להגיש בקשה להקפאת הליכים רק אם קמה לו זכות בנסיבות העניין להגיש בקשות פירוק בעילה של חדלות פירעון. 2. הגנה הולמת – בהתאם לחוק הקיים, נושה מובטח רשאי לממש את בטוחתו על צו הקפאת הליכים, אם הוכיח כי לא ניתנה לו הגנה הולמת. מוצע להבהיר את המונח "הגנה הולמת". 3. מינוי בעל תפקיד – מוצע לקבוע הוראות לעניין מינוי בעל תפקיד וקביעת סמכויותיו. כמו כן מוצע להבהיר כי בית-המשפט יהיה רשאי למנות נושא משרה לבעל תפקיד, ובלבד ששוכנע שיהיה בכך כדי לסייע להבראת החברה, וכי אין במינוי כאמור כדי לפגוע בנושי החברה. 4. שירותים חיוניים – מוצע להסמיך את בית-המשפט לחייב ספק של שירות החיוני להפעלת החברה, להמשיך לספקו, ובלבד שנוכח שהדבר דרוש לשם הבראת החברה, והתמורה בגין אספקת השירות במהלך הקפאת ההליכים תיפרע במועדה. 5. חוזים קיימים – מוצע לקבוע כי בעל תפקיד, באישור בית-המשפט, יהיה רשאי לאמץ חוזה קיים או לוותר עליו. בית-המשפט לא יאשר אימוצו של חוזה קיים, שקיימת לצד השני זכות לבטלו לפי דיני החוזים, אלא אם כן נוכח כי התמורה בגין חיובים שיבוצעו בתקופת הקפאת ההליכים תשולם במועדה, וכי הדבר דרוש לשם הבראת החברה. 6. אשראי חדש – מוצע להסדיר את סמכות בית-המשפט לאשר לבעל תפקיד לקבל אשראי חדש. ככלל, סכומים הנדרשים לפירעון האשראי החדש ייחשבו הוצאות הבראה. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה, ולהעבירה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, כבוד השר לביטחון פנים, השר יצחק אהרונוביץ. אנחנו נעבור להצבעה. אנחנו מצביעים. הצבעה מס' 16 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק החברות (תיקון מס' 17) (הבראת חברות), התשע"א–2011, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תוצאות ההצבעה: בעד – 10, אפס מתנגדים, אפס נמנעים. אני קובעת שהצעת חוק החברות (תיקון מס' 17) (הבראת חברות), התשע"א–2011, עברה בקריאה ראשונה וחוזרת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון מס' 4) (הגבלות לאחר פרישה מרשויות אכיפת חוק או איסוף מודיעין), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/583).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> הנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון מס' 4) (הגבלות לאחר פרישה מרשויות אכיפת חוק או איסוף מודיעין), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. יציג אותה השר לביטחון הפנים, השר יצחק אהרונוביץ, בשם שר המשפטים יעקב נאמן. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מטרת הצעת החוק היא לקבוע הגבלות מיוחדות לאחר פרישה, שיחולו על פורשים משירות הציבור שמילאו תפקידים בעלי רגישות מיוחדת במשטרת ישראל ובגופים נוספים, כמפורט בתוספת השנייה לחוק המוצע. מטרת הצעת החוק היא לקבוע הוראות שיבטיחו את טוהר המידות של המשרתים ברשויות אכיפת החוק או איסוף המודיעין, מניעת העברה של מידע חסוי למי שכלפיו מפעילה או הפעילה הרשות את סמכויותיה. ההגבלות לפי החוק המוצע יחולו על מי שפרש משירות הציבור וכיהן בשלוש השנים שקדמו לפרישתו בתפקיד שיש לו רגישות מיוחדת. רשימות התפקידים שעליהם יחולו ההגבלות כאמור ייקבעו על-פי הצעת השר הממונה, על כל רשות אכיפת חוק או איסוף מודיעין, ובהסכמת שר המשפטים. בהצעת החוק מוצעות מספר הגבלות לאחר פרישה: 1. פורש שמילא תפקיד המנוי ברשימת התפקידים שנקבעה כאמור לא יקבל בתקופה של שלוש שנים מיום שסיים את התפקיד זכות ממי שהופעלה לגביו סמכות אכיפת החוק על-פי דין, אם לפורש היה קשר להפעלת הסמכות האמורה. בהפעלת סמכות יכולה להיות בין היתר סמכות חקירה, איסוף מודיעין או הגשת כתב אישום; 2. בכל רשות אכיפת חוק יוסמך עובד כממונה על הגבלות לאחר פרישה. הממונה יהיה מוסמך להטיל הגבלות או איסורים נוספים שיחולו בשלוש השנים לאחר שחדל הפורש למלא את אותו תפקיד; 3. מוצע להטיל על הפורש חובת דיווח לממונה על הגבלות לאחר פרישה. בין היתר ידווח הפורש על רצונו לקבל הצעה למשרה, תפקיד או עבודה מכל גורם בתקופה שבה חלות עליו הגבלות לפי החוק המוצע. הצעת החוק תחול על רשויות אכיפת החוק שיימנו בתוספת השנייה לחוק, ויהיה אפשר לשנותה לפי הצורך. בהתאם לכך מוצע שביום כניסת החוק לתוקף, הוא יחול על פורשים מהרשויות הבאות: הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, משטרת ישראל, משרד הביטחון, פרקליטות המדינה ומחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, צבא-הגנה לישראל ושירות בתי-הסוהר. כמו כן מוצע להחיל את הוראות החוק, בהתאמות הנדרשות, על הפורשים מהרשות להגנת עדים. לאחר חקיקת החוק, ובהתאם לצורך, יהיה שר המשפטים רשאי לבחון החלתו על רשויות נוספות שיש להן סמכויות אכיפה על-פי דין, או שעוסקות באיסוף מודיעין, וזאת בהסכמת השר הנוגע בדבר ובאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. אבקש מהכנסת לתמוך בהצעת החוק בקריאה ראשונה, ולהעבירה לוועדת הפנים והגנת הסביבה לשם הכנתה לקריאה שנייה וקריאה שלישית. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר לביטחון הפנים. להצעת החוק בעצם נרשם חבר הכנסת שלמה מולה. מוותר? <שלמה מולה (קדימה):> לחוק הבא. לא לזה. <היו"ר מגלי והבה:> רשום לי לחוק הזה, אבל לא נורא; אם אתה מוותר, אנחנו נעבור להצבעה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני מבקש ועדת חוקה. <היו"ר מגלי והבה:> ועדת הכנסת תחליט. השר ביקש. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> השר ביקש ועדת הפנים, הוא מבקש ועדת חוקה, אז שוועדת הכנסת תחליט. <היו"ר מגלי והבה:> כן, אני מכיר את זה היטב, לכן אמרנו: ועדת הכנסת תחליט. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 17 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון מס' 4) (הגבלות לאחר פרישה מרשויות אכיפת חוק או איסוף מודיעין), התשע"א–2011, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 11, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011, עברה בקריאה ראשונה, ותעבור לוועדת הכנסת שתחליט איזו ועדה תדון, כיוון שישנן שתי הצעות. השר ביקש, לפי בקשת שר המשפטים, ויושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט ביקש שהדיון יהיה אצלו. ועדת הכנסת תחליט. <הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון) (סמכות חיפוש לשוטר לשם מניעת אלימות), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/584).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים: הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון) (סמכות חיפוש לשוטר לשם מניעת אלימות), התשע"א–2011 – קריאה ראשונה. כמובן, יציג את הצעת החוק השר לביטחון הפנים, השר יצחק אהרונוביץ. בבקשה, אדוני. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם ולבקשכם לאשר בקריאה ראשונה את הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון – סמכות חיפוש לשוטר לשם מניעת אלימות), התשע"א–2011. עניינה של הצעת החוק שבפניכם הוא הגברת הביטחון האישי של אזרחי המדינה ותושביה והרחבת הכלים הנתונים בידי המשטרה לשם מניעת אלימות במקומות ציבוריים ובעיקר במקומות בילוי, תוך איזון ראוי בין הצורך לשמור על זכויות הפרט לבין ביטחון הציבור. הצעת החוק מבקשת לתקן את חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס"ה–2005, (להלן: החוק), כך שיורחבו הכלים הנתונים בידי המשטרה לשם מניעת אלימות ותתאפשר עריכת חיפוש על גופו של אדם, בגדיו וכליו בשני מצבים: האחד, כאשר יש חשש סביר כי האדם עומד לבצע מעשה אלימות; השני, במקומות מוגדרים מראש המועדים לאירועי אלימות וזאת אף אם לא התעורר חשד מוקדם לגבי אותו אדם בנוגע לנשיאת נשק או שימוש בו. אבקש לציין כי על מנת למזער את הפגיעה בפרטיות כתוצאה מחיפוש על גופו של אדם יוגבלו הסמכויות על-ידי צמצום מטרת החיפוש לאיתור נשק בלבד. נוסף על כך, סמכות החיפוש הוגבלה כך שתתקיים רק בעסקים שלפי טיבם מועדים לאירועי אלימות ורק בשעות הפעילות של אותם מקומות ובסמוך לשעות אלה. סוגי העסקים הם: מועדון, פאב, דיסקוטק, מקום שבו נערכים משחקי הימורים למיניהם ומקום שבו מתקיים אירוע ספורט. כולי תקווה שתיקון זה יסייע להגברת הביטחון האישי של אזרחי המדינה ותושביה. אבקשכם לאשר את החוק המוצע בקריאה ראשונה ולהניחו על שולחן ועדת הפנים לשם הכנתו לקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר לביטחון פנים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> סמכויות חיפוש בוועדת הפנים? למה לא בוועדת החוקה? – – – <דב חנין (חד"ש):> כן, בטח, זה משטרה. – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לי אין בעיה. <שלמה מולה (קדימה):> לא. מה פתאום? זו ועדת חוקה. חייב להיות – – – <היו"ר מגלי והבה:> ועדת הכנסת תחליט אם יש – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לי אין בעיה. <היו"ר מגלי והבה:> אוקיי, תודה. חברי חברי הכנסת, להצעת החוק נרשמו כמה מתדיינים מחברי הכנסת שנמצאים כאן. חבר הכנסת הראשון הוא חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת שלמה מולה. אלה הרשומים כאן ונמצאים כאן. יש לך שלוש דקות. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני חייב לומר לכם שבצער אני מוצא לנכון להתנגד להצעת החוק הזו, ואני מציע לכם, עמיתי חברי הכנסת, להצביע נגדה. הצעת החוק בעצם עושה צעד גדול בכיוון מאוד בעייתי. גם היום שוטר יכול לחפש בגופו של אדם אם יש חשד. בעצם, הצעת החוק הזו מוותרת על יסוד החשד, או, אם תרצו, הופכת את כולנו לחשודים. לא צריך עוד חשד, בעצם גם בלי חשד אפשר לחפש על גופו של אדם. עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שאזרחי ישראל אינם חשודים ולא צריכים להיתפס כחשודים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <דב חנין (חד"ש):> אפילו אתה, חבר הכנסת רותם, לא צריך להיתפס כחשוד. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> בוא נאמר ככה, אני לא חשוד, אני כבר עברתי את השלב הזה. <דב חנין (חד"ש):> אז זהו, אז מבחינתי אני אומר, אפילו אתה לא צריך להיתפס כחשוד ובוודאי אזרחי ישראל לא צריכים להיתפס כחשודים. אחד המנגנונים שמטרידים במיוחד בהצעת החוק הזו הוא אותו מנגנון שאומר שישנם מקומות שהם מעצם טבעם מקומות מועדים לבעיות, ולכן, את אותם מקומות אנחנו תופסים כמקומות עוד יותר חשודים מאשר החשד הכללי, אם זה מגרשי ספורט, מועדונים – אנחנו בעצם מאפשרים במקומות האלה סמכויות הרבה מעבר למה שקיים היום בחקיקה הישראלית. אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו לא נמצאים במצב שבו בכל המקומות האלה יש הפקרות וכולם מסתובבים עם כלי נשק. הרי יש מאבטחים בכניסה והם פועלים על-פי סמכויות על-פי דין. כל הדברים האלה כבר קיימים היום בחוק וכבר מוסדרים היום בחוק. ההחמרה הגדולה הזו, ההקצנה הגדולה הזו שהופכת את כולנו לחשודים, שנותנת לשוטרים סמכויות במקומות מוגדרים לבצע חיפושים בגוף באופן שאיננו מתקשר לחשד ספציפי ואפילו לא לחשש ספציפי, אם אנחנו מדברים על המקומות האלה, אני חושב שזו הליכה הרחק הרחק למקום שאיננו מתאים למדינה דמוקרטית. לכן אני מתנגד להצעת החוק, ואני פונה לכולכם, עמיתי, להתנגד לה גם כן. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את אחרון המתדיינים בהצעה הזאת, חבר הכנסת שלמה מולה. לאחר מכן נעבור להצבעה. בבקשה. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, האמת היא: בעיית האלימות בחברה הישראלית, המלחמה שבה חשוב וצריך לייצר כלים להילחם באלימות, אבל יש הבדל גדול מאוד בין מתן כלים למלחמה באלימות לבין חקיקה שאמורה לפגוע בזכויות האדם או בזכויות האזרח. ואני חושב, הקשר – אני מנסה לפחות, האמת היא, מהבוקר, כשאני ראיתי את החוק, ניסיתי למצוא איזשהו פתרון סביר, שיכול להיות במסגרת החקיקה המוצעת, לבין מתן סמכויות חיפוש לשוטר. לפעמים גם מתן סמכויות יתר לשוטר – זה יכול לייצר אפקט הפוך. זאת אומרת, אם כל אדם שנכנס לפאב הופך להיות כמעט חשוד, וכל אדם שנכנס למגרשי ספורט – אנחנו יודעים את האלימות שיש במגרשי ספורט. אני לא מקל ראש, אבל אני לא בטוח שזה שאתה יושב מולו, או יעבור שוטר על-יד אנשים שיושבים במגרש הספורט, יבוא ויגיד: אתה נראה לי חשוד, אני בא לחפש – זה יכול להשפיל את האדם, יכול לפגוע בכבודו של האדם. אותו דבר גם בפאבים. אם אני יושב עם רעייתי, אני סועד, למאן דהוא אני איראה אדם חשוד כי אני בצבע שחור, או יכול להתבלבל אותו שוטר בחוץ ונכנס ופגש מישהו אחר, ולכן הגבול הוא מאוד דק, הגבול הוא מאוד בעייתי. הפתרון לא יכול להיות מתן סמכויות חיפוש לשוטר באופן אוטומטי. לכן, אני חושב שהחוק הקיים כרגע מאפשר. שוטר יכול לעצור אדם שנראה לו חשוד, יכול לעצור אותו, יכול לבקש ממנו להזדהות ולחפש. אני חושב, אדוני השר, שמתן סמכויות מהסוג שאתה הצגת, בעיקר הסוג השני, של חיפוש במועדונים, בפאבים, במגרשי ספורט, הוא מאוד מרחיק לכת. לכן, נראה לי שמתן סמכויות יתר דווקא במקומות האלה יכול להיות פגיעה אנושה בכבודם של הרבה מאוד אנשים. מדינת ישראל לא יכולה להיות מדינה שבה, אתה יודע, כל אזרח שהולך חושד שהשוטר שעובר לידו עלול לחפש אחריו. הפרשנות ששוטר יכול לקחת יכולה להיות מרחיקת לכת ופגיעה בכבוד האדם ובזכותו של האדם לסעוד בשקט, לשבת בשקט. אני שוב בא ואומר, אין ספק שהמלחמה באלימות היא נר לרגליך, אדוני השר, אבל אני לא חושב שמתן סמכויות יתר אלה דווקא יסייע במלחמה באלימות. אני אשמח מאוד אם ההתדיינויות המקצועיות בוועדה – אני מקווה שזה יהיה בוועדת החוקה – יהיו משמעותיות. נראה איך הדברים מתפתחים, אבל על פניו כרגע זה נראה בעייתי מאוד. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. ראיתי כמה אתה מתייסר, אדוני השר לביטחון פנים, אבל צריך לזכור, לא כל השוטרים בדמות של השר אהרונוביץ. יש שוטרים רבים שלוקחים את החוק לידיים. יש בעיה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, אנחנו צריכים להפסיק להתייפייף; יש בעיות אלימות במועדונים ובמגרשי כדורגל, אתם רואים ואתם צופים. צריך לאפשר סמכויות נוספות, שאני חושב שצריך להציע אם יש חשד סביר. צריך לעגן את זה, לסדר את זה בוועדה – אין בעיה. אבל צריך לטפל ברמת האלימות במדינה הזאת. <היו"ר מגלי והבה:> תודה בכל אופן על ההתייחסות. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון) (סמכות חיפוש לשוטר לשם מניעת אלימות), התשע"א–2011. הצבעה מס' 18 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11 נגד – 2 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון) (סמכות חיפוש לשוטר לשם מניעת אלימות), התשע"א–2011, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 11, שני מתנגדים, אין נמנעים. אם כך, אני קובע כי הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון) (סמכות חיפוש לשוטר לשם מניעת אלימות), התשע"א–2011, עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת הכנסת על מנת להחליט באיזו ועדה יידון הנושא. <הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 16) (גמול והחזר הוצאות לחברי המועצה וועדותיה), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/585).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 16) (גמול והחזר לחברי המועצה וועדותיה), התשע"א–2011. חבר הכנסת מילר, תודה. עד כאן אנחנו שומעים. אני מזמין את השר לביטחון פנים להציג את החוק במקום שר החינוך גדעון סער. <דב חנין (חד"ש):> היום אתה כל השרים – חינוך, כלכלה, כספים. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> ואומרים שהממשלה גדולה. <דב חנין (חד"ש):> אבל אתה עושה את זה בחן, זה בסדר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני משתדל. <היו"ר מגלי והבה:> בבקשה, אדוני. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> הוא לא מקבל תוספת משכורת. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק מבקשת לתקן עיוות הקיים במצב המשפטי כיום, שלפיו לא ניתן גמול ולא לא ניתן החזר הוצאות נסיעה והוצאות בסיסיות אחרות לחברי המועצה להשכלה גבוהה בגין ישיבות המועצה, הגוזלות מהם זמן רב. תיקון החוק יאפשר תשלומים כאמור לחברי המועצה ולוועדותיה, שאינם עובדים של גופים מתוקצבים ונתמכים או נשלחים על-פי החוק לייצג גוף אחר, דוגמת נציגים במוסדות המוכרים להשכלה גבוהה. ברצוני לקדם הצעת חוק זו בכנסת הנוכחית, כאשר במקום להסמיך את שר האוצר לבדו, יוסמך שר חינוך, בהסכמת שר האוצר, להתקין את התקנות שיסדירו את התשלומים הללו. משרד האוצר הביע הסכמתו לשינוי זה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר לביטחון פנים, שהציג את החוק במקום שר החינוך. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 16) (גמול והחזר לחברי המועצה וועדותיה), התשע"א–2011. הצבעה מס' 19 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 12 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 16) (גמול והחזר לחברי המועצה וועדותיה), התשע"א–2011, לוועדת החינוך התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 12, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, ותועבר לוועדת החינוך, התרבות והספורט להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. שאילתות לשר לביטחון פנים – עד שיגיע השר לביטחון פנים אני רוצה להעיר, גם כחבר נשיאות וגם לשר שמשתדל לתת תשובות בזמן ולעניין. אני בא בטענות לחברי הכנסת שמעסיקים אותנו. היום באמצעות הרשתות החברתיות אתה מקבל און-ליין מה התוכנית, מה סדר-היום ומתי תהיה תשובת השר. לכן, אני מצטער על כך שחלק מחברי הכנסת שהעבירו שאילתות – אני גם מבקש, אל תעביר את זה לפרוטוקול, שתהיה להם בעיה, שבפעם הבאה ידעו לשאול ולהעסיק את השר לביטחון פנים, להיות כאן כדי לקבל את התשובות. אני מקריא את סדר השאילתות של מי שנמצא פה. כמובן ההערה זאת היא לא לך, אדוני. ההערה היא לנו ככנסת, ואנחנו נתייחס לזה בישיבת הנשיאות. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא לא צריך לענות למי שלא נמצא. <היו"ר מגלי והבה:> אני יודע, ולכן ביקשתי להדגיש את זה, כדי שלא יירשמו סתם. שאילתא 1306, אין עליה תשובה. זו שאילתא של חברת הכנסת חנין זועבי, שאינה נוכחת. שאילתא 1387 של חבר הכנסת טלב אלסאנע. שאילתא 1447 של חבר הכנסת אברהם מיכאלי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אני אקבל בכתב. סיכמתי עם השר. <היו"ר מגלי והבה:> תודה רבה לך. אתה גם פה, אז אני מודה לך. שאילתא 1469 של חבר הכנסת דוד אזולאי. <קריאה:> הסכמנו שגם יקבל בכתב – – – <היו"ר מגלי והבה:> תודה. שאילתא 1475, של חבר הכנסת זחאלקה. שאילתא 1482, של חבר הכנסת מוחמד ברכה. שאילתא 1495, של חברת הכנסת מירי רגב. אם כך, אני מודה לך, אדוני השר לביטחון פנים. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני הכנתי את כל החומר. <היו"ר מגלי והבה:> אני בטוח. אני יודע, גם מוקיר ומכיר את מה שאתה עושה כל הזמן בנושאים האלה. ראיתי גם את התשובות המפורטות, ולכן אנחנו רק יכולים להתנצל בפניך. חבר הכנסת מיכאלי, להבא – גם אתה, וגם זו הערה לכל חברי הכנסת – כאשר אתה מסכם עם השר לקבל מכתב, תעביר את ההודעה הזאת דרך המזכירות. אני מאוד מודה לכם. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> תודה. חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ז באייר התשע"א, 31 במאי 2011, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה לכם. <הישיבה ננעלה בשעה 20:58.>