דברי הכנסת

דברי הכנסת לא / מושב שלישי / ישיבה רמ"ו / ד' בסיוון התשע"א / 6 ביוני 2011 / 31 חוברת ל"א ישיבה רמ"ו הישיבה המאתיים-וארבעים-ושש של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, ד' בסיוון התשע"א (6 ביוני 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 6 1. ראש הממשלה מגדיל את הפערים בישראל ופוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות; 6 2. כישלון הממשלה בצמצום הפערים בין עשירים לעניים; 6 3. העלייה במחירי מצרכי היסוד היא נדבך נוסף בכישלונות הממשלה בתחומים החברתי, הכלכלי והמדיני 6 שלמה מולה (קדימה): 6 דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת למשלחת חברי הקונגרס האמריקני 11 היו"ר ראובן ריבלין: 11 הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 12 1. ראש הממשלה מגדיל את הפערים בישראל ופוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות; 12 2. כישלון הממשלה בצמצום הפערים בין עשירים לעניים; 12 3. העלייה במחירי מצרכי היסוד היא נדבך נוסף בכישלונות הממשלה בתחומים החברתי, הכלכלי והמדיני 12 דניאל בן-סימון (העבודה): 12 שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון: 24 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 30 שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון: 42 דורון אביטל (קדימה): 47 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 49 נסים זאב (ש"ס): 52 אבישי ברוורמן (העבודה): 56 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 57 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 59 חנא סוייד (חד"ש): 61 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 63 עינת וילף (העצמאות): 64 אילן גילאון (מרצ): 65 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 68 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 72 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 72 הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 73 1. ראש הממשלה מגדיל את הפערים בישראל ופוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות; 73 2. כישלון הממשלה בצמצום הפערים בין עשירים לעניים; 73 3. העלייה במחירי מצרכי היסוד היא נדבך נוסף בכישלונות הממשלה בתחומים החברתי, הכלכלי והמדיני 73 דני דנון (הליכוד): 74 שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון: 77 הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011 82 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 83 אילן גילאון (מרצ): 85 מוחמד ברכה (חד"ש): 87 חנא סוייד (חד"ש): 91 דב חנין (חד"ש): 92 עפו אגבאריה (חד"ש): 94 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 97 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 103 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 103 הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"א–2010 104 ניצן הורוביץ (מרצ): 105 הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"א–2010 106 יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 106 הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – הארכת שעון הקיץ), התשע"א–2011 106 דליה איציק (קדימה): 107 שר הפנים אליהו ישי: 107 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 111 זבולון אורלב (הבית היהודי): 119 הצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון), התשע"א–2011 126 אמנון כהן (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 126 הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון מס' 7), התשע"א–2011 128 ציפי חוטובלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 129 הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41), התשע"א–2011 131 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 131 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 134 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 185) (אי-תחולת תקני דיווח כספי בין-לאומיים – הארכת הוראת השעה לגבי שנת המס 2010), התשע"א–2011 135 סגן שר האוצר יצחק כהן: 135 הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 50) (הגבלת תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם התקשרות), התשע"א–2011 138 שר התקשורת משה כחלון: 138 יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 141 הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – איסור על קנסות יציאה), התשע"א–2011 143 היו"ר אופיר אקוניס: 143 שר התקשורת משה כחלון: 146 הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 17) (זכויות הורה), התשע"א–2011 150 זבולון אורלב (הבית היהודי): 151 הצעות לסדר-היום 153 דברי ראש המוסד לשעבר מאיר דגן והתגובות עליהם 153 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 154 דניאל בן-סימון (העבודה): 157 דב חנין (חד"ש): 159 השר זאב בנימין בגין: 163 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר הנכבד, חברי חברי הכנסת, היום יום שני, ד' בסיוון התשע"א, 6 ביוני 2011 למניינם, ואני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעת למזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3300/18 וכלה בהצעת חוק פ/3311/18 – הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (תשלום אגרות), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק איסור הפליה במוסדות חינוך (תיקוני חקיקה), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי; הצעת חוק החלת החוק הישראלי על כל היישובים היהודיים בשטחי יהודה והשומרון, התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – עיכוב מתן החלטות ופסקי-דין), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת גדעון עזרא וזאב בילסקי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – חבר הכנסת שהוגש נגדו כתב אישום מבוסס), מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק החברות (תיקון – סייגים להתאגדות), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, דוד אזולאי, זאב אלקין, אנסטסיה מיכאלי ודוד רותם; הצעת חוק הממשלה (תיקון – דיווח על ביצוע החלטות ממשלה), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק הממשלה (תיקון – פיקוח על הוצאות שרי הממשלה בנסיעות לחוץ-לארץ), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת נחמן שי; הצעת חוק העונשין (תיקון – פגיעה בבית-עלמין), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק העמותות (תיקון – סייגים לרישום עמותה השוללת את אופיה היהודי של המדינה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, דוד אזולאי, זאב אלקין ודוד רותם; הצעת חוק הבלו על הדלק (תיקון – הגבלת מיסוי), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת יואל חסון, שלמה מולה ויוליה שמאלוב-ברקוביץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק למניעת מפגעים (תיקון – איסור שימוש במערכת כריזה בבתי-תפילה), התשע”א–2011, מאת חברות הכנסת אנסטסיה מיכאלי, מירי רגב וציפי חוטובלי וקבוצת חברי הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ראש הממשלה מגדיל את הפערים בישראל ופוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות;> <2. כישלון הממשלה בצמצום הפערים בין עשירים לעניים;> <3. העלייה במחירי מצרכי היסוד היא נדבך נוסף בכישלונות הממשלה בתחומים החברתי, הכלכלי והמדיני> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, השר נמצא והסיעות ערוכות להצעות האי-אמון בממשלה שהן מגישות. יש בפנינו היום שלוש הצעות אי-אמון, שהראשונה בהן היא הצעתה של סיעת קדימה, ולאחר מכן סיעות העבודה ומרצ מבקשות להביע אי-אמון, כמו גם רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד. שלוש הצעות אי-אמון, שעליהן ישיב במשולב שר התקשורת, השר משה כחלון. ראשונת ההצעות היא הצעת האי-אמון מטעם סיעת קדימה, בכותרת: ראש הממשלה מגדיל את הפערים בישראל ופוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות. ינמק את הצעת האי-אמון חבר הכנסת שלמה מולה. בבקשה. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, ממשלת נתניהו מובילה את מדינת ישראל לשיממון, אדוני היושב-ראש. שנתיים וקצת למדיניות ממשלת חלם. ישראל בראשותו של נתניהו מפסידה גם בתחום הכלכלי-חברתי, שלא לדבר על התחום המדיני, וכל אחד יודע מה מעמדה של מדינת ישראל בקהילייה הבין-לאומית. אדוני היושב-ראש, נכנס כרגע מי שהיה שר האוצר, רוני בר-און. מה הוא השאיר לממשלת ישראל ולשר-העל נתניהו. אנסה לפרט במקצת, אדוני היושב-ראש, איך נתניהו מדרדר את המדינה הזאת, איך הוא פוגע בשכבות החלשות, איך הוא פוגע במעמד הביניים וממשיך לפגוע באוכלוסיות מעוטי היכולת. אדוני היושב-ראש, ממשלת הליכוד ונתניהו פתחו במלחמה כנגד מעמד הביניים והשכבות החלשות. גם במלחמה הזאת נתניהו יובס ויתקפל. שנתיים שנתניהו מנהל מדיניות שתכליתה הישרדות ושימון הממשלה המנופחת והבזבזנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. יש כאן התנהלות שהשתלטה על המדיניות. נתניהו מעדיף לתחזק את מקורביו, את הסקטורים שמשרתים את כיסאו, ואת החשבון הוא מגיש לציבור – למעמד הביניים והשכבות החלשות. הנה מקצת מהדוגמאות, אדוני היושב-ראש. אני אנסה לפרט. אחד, סכנת סגירת מפעלים. הוא מתהדר ואומר: אני עושה מאמצים, הוא אומר לנו, לייצר מקומות עבודה. זה נכון, אבל מה הוא יגיד לאותו מפעל חשוב שישנו ועומד להיסגר, מפעל "ניסן" בשדרות, אדוני היושב-ראש? מה ראש הממשלה יאמר לקריית-שמונה כאשר נסגרים מתנ"סים, מרכזי תרבות, ספרייה עירונית, אדוני היושב-ראש? ואז יספרו לנו ראש הממשלה ושר האוצר, ויגדילו ויגידו לנו – השר לשירותים חברתיים יגיד לנו: אנחנו שרים חברתיים. תסתכלו בעיניהם של אזרחי ישראל, האנשים בקריית-שמונה. מה תאמרו לאותם ילדים שרוצים שתהיה להם ספרייה להכין שיעורי-בית? נו, תשלחו אותם במטוס לתל-אביב? תשלחו אותם במטוס לירושלים? לאן ישלחו אותם? והרי ממשלת הליכוד, הידועה בניצול אוכלוסיות כאלה, היא תבוא ותגיד: אין ברירה. אבל, אדוני היושב-ראש, אנחנו אומרים: יש ברירה. בממשלה הזאת, אדוני היושב-ראש, העלו את מחיר המים, הארנונה עולה, החשמל מתייקר. דלק, אדוני היושב-ראש – דיברנו כאן הרבה פעמים. האמת היא, הסיבות האמיתיות למחירי הדלק הגבוה – באמת, דיברנו על זה גם. כשרוני בר-און היה שר האוצר הוא לא העלה על דעתו – גם כשמחיר הדלק היה יקר ביחס לדולר, אף אחד לא חשב להגדיל את הבלו, להעלות את המע"מ. אבל הממשלה הזאת, מפני שהיא משרתת בעיקר את הסקטורים שהם הרכיב המרכזי של הממשלה הזאת, והוא צריך פשוט לממן אותם, ומה הוא יעשה? הרי הוא יתדלק את הממשלה שלו על חשבון הציבור. מקצת הדוגמאות, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך. רכיב הדלק – בעצם 33% מושפעים ממחיר הדלק בעולם; 10% – הוא משרת את חברות הדלק; 57% זה הבלו והמע"מ. בשביל מה היה צריך להטיל את הבלו? הוא יודע, ראש הממשלה – בעצם בהעלאת מחירי הדלק הוא פוגע בשכבות החלשות. אז מה קרה? כשאנחנו ניתחנו את הנתונים, גם של מצב מעמד הביניים, הנושא והלוקח את הנטל, אדוני היושב-ראש – יש צמצום של מעמד הביניים ב-7%, והם כבר ירדו למעמד נמוך. אדוני היושב-ראש, תחבורה ציבורית. מי נוסע בתחבורה ציבורית כשאתה מעלה את מחיר הדלק? שוב, אותן אוכלוסיות חלשות. עלייה במוצרי המזון – חלב, לחם, אדוני היושב-ראש. יגידו לנו: מחיר המזון עלה בעולם. אז מה? ואז ממשלה שבאה ואומרת: אנחנו חברתיים, מה, צריך עוד פעם לתת מסים עקיפים. אבל ראש הממשלה מצטיין במתן מסים עקיפים. אם הוא מעלה מסים ישירים הוא יודע שהציבור יתעורר, הוא חושב. אבל אני אומר לך, הציבור הרבה יותר מפוכח משר-העל, ראש הממשלה, ושר האוצר שלו. אדוני, בעיית הדיור היא לא גזירה מן השמים. כל פעם יש ספין חדש. עכשיו ייצרו לנו לפני שבוע – נדמה לי אתמול בממשלה – עכשיו יש עוד איזה ספין שיוריד את מחירי הדיור. אדוני היושב-ראש, מחירי הדיור לא יורדים אלא עולים. רק בשנתיים האחרונות, בממשלה הזאת, עלו מחירי הדיור ב-30%. נו, אז את מי תאשימו? אתם תאשימו את הממשלה הקודמת? תאשימו עוד פעם את רוני בר-און? את מי תאשימו? אדוני היושב-ראש, זו לא גזירה משמים. חיפשתי לקראת האי-אמון, רציתי לדעת מה שר האוצר אומר. שר האוצר שטייניץ אמר ב-12 באוקטובר 2010: אין פתרון למשבר הדיור בשנתיים הבאות. נו, זאת הבשורה שלך? שר האוצר צריך לייצר פתרונות, לא לייצר לנו איזו תחושה שבה אין פתרון והציבור יוכל. אדוני היושב-ראש, מחירי הדיור פוגעים בשכבות החלשות, אין דיור ציבורי. התייקרות הדיור פוגעת בסטודנטים, בכאלה שאין להם מעונות ורוצים לשכור. הם לא יכולים. לא מייצרים מעונות לסטודנטים, לא נותנים תקווה לאותו מעמד ביניים. מי יהיה מסוגל היום לקחת משכנתה, הלוואה מהבנק, של 40%? כל זה פרי של מדיניות קלוקלת של ראש הממשלה, שכל מה שהוא יכול לעשות זה לשלם לעוד סקטורים, לעוד סקטורים. הרי הוא מרים טלפון באמצע הלילה ואומרים לו: אם אתה לא תיתן לנו הלילה, אנחנו מפרקים לך את הממשלה. האמת היא שכשהוא מקבל את הטלפון, הוא פשוט לא ישן בלילה, הוא לא יודע מה לעשות, ואז הוא שוב מתדלק את הממשלה שלו על חשבון הציבור. זאת הממשלה, זה ראש ממשלה שלא מקבל החלטות, הוא רק מזגזג. האמת היא שהמצב שלנו בכי רע גם בתחום הכלכלי, אבל הציבור לא יסלח לו על מה שהוא עושה. אדוני היושב-ראש, דיברנו על מעמד הביניים, אבל הבטחות לחוד ומעשים לחוד. אדוני היושב-ראש, לקחתי מקצת מהציטוטים של חברי הממשלה. כשהיה דיון בתקציב הנוכחי, כרמל שאמה בא ואמר: הציבור – – – <רוני בר-און (קדימה):> הוא כבר חבר בממשלה? <שלמה מולה (קדימה):> הוא חלק מהקואליציה של הממשלה, אבל הוא קודם כול יושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, אדוני התחיל עם חברי הממשלה ואמר כרמל שאמה. שמחתי בשבילו – – – <שלמה מולה (קדימה):> לא, לא, אמרתי חלק מחברי הממשלה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לי לא הודיעו, אבל – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – אמרתי חלק מחברי הממשלה וגם חברי הכנסת – – – <רוני בר-און (קדימה):> אולי המינוי היה בפתק, המינוי לממשלה. <שלמה מולה (קדימה):> יכול להיות שהוא יגיע להיות גם חבר בממשלה, שום דבר לא יפתיע אותנו. אני רוצה להגיד מה אמר כרמל שאמה. כרמל אמר: הציבור עולה על פסי שנאה ומיאוס בממשלה הזאת. מוטלת עלינו האחריות שקדימה לא תנהיג את המדינה בקרוב. האמת היא שאם כל השיקול הוא שקדימה לא תחזור, לנו לא היתה בעיה אם היו מיטיבים עם הציבור. אבל מאחר שאין שום סיכוי בעולם שהציבור ייתן עוד אמון בממשלה הזאת, אין לי שום בעיה שאנחנו נחזור ורוני בר-און יהיה שר האוצר. דני דנון אמר, אדוני היושב-ראש, לשטייניץ בישיבת סיעה: הגיע הזמן שתרד מהאולימפוס. בגללכם נאבד את השלטון ונחזור להיות מפלגה של 12 מנדטים. נו, לא אני אמרתי את זה, דני דנון אמר את זה. סילבן שלום אמר, אדוני היושב-ראש: פעילים אומרים לי שלא יצביעו לליכוד בבחירות הבאות. אז אני שואל את השר שלום: האם שמעת שסגרו את הספרייה בקריית-שמונה? האם שמעת שסגרו את מרכז התרבות בקריית-שמונה? האם אתה יודע שיש בעיות דיור במדינה הזאת, כן או לא? אני פשוט רוצה לשאול אותו, הוא איננו. אני מצפה לשמוע – – – <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> תרשה לי לענות לך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני השר, הוא מסיים את דבריו. יש לנו אורחים, אז אנחנו צריכים – – – <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> כאילו אני גר בתל-אביב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר שמחון, ברגע שאתה רוצה להתערב בדיון, אנחנו נאפשר לך. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חיים כץ אמר לראש הממשלה: אם תמשיך ככה, אתה לא תהיה ראש ממשלה ואנחנו נאבד את השלטון. האמת היא שאין לי בעיה שראש הממשלה לא יהיה ראש הממשלה, שהליכוד יאבד את השלטון. אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת פשוט יורדת לכיסו של הציבור, היא לא נותנת לו תקווה. ראש ממשלה שמתדלק על חשבון הציבור, ראש הממשלה שכל יום שהוא על כס ראש הממשלה הציבור מאבד את התקווה בו. ראש הממשלה שפוגע במדינת ישראל, באמון הציבור, ראש ממשלה שמביא את מדינת ישראל להתנגשות עם הקהילה הבין-לאומית, לא ראוי להיות ראש ממשלה. אנחנו עושים כל מאמץ שראש הממשלה והשרים שלו ילכו הביתה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת למשלחת חברי הקונגרס האמריקני> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, גברתי ראש האופוזיציה, נמצאים אתנו, ואנחנו מקדמים אותם בברכה, משלחת של חמישה מחברי הקונגרס האמריקני המבקרים בישראל ובאזור ונמצאים עכשיו ביציע האורחים: מר סטיב כהן, מר ג'ון יארמוס, הגברת בטי מקולום, הגברת לין וולסי ומר סם פר, Welcome to Israel, welcome to Jerusalem the capital of Israel, welcome to our shrine of democracy, the Knesset of Israel. (מחיאות כפיים) ברוכים הבאים, רבותי, לירושלים בירת ישראל, המאוחדת, ולכנסת, היכל הדמוקרטיה הישראלי. רבותי, כמי שמבקרים כאן לא בפעם הראשונה, אתם ודאי יודעים היטב מהם אתגריה של ישראל, ובוודאי יודעים להעריך נכונה את גודל הישגיה. אנחנו מבקשים להודות לכם על תמיכתכם העקבית בסיוע הביטחוני לישראל, שאין צורך להרחיב על מידת חשיבותו. לא פחות מכך, אני מבקש להביע הערכה, בשם הכנסת, על עמידתכם החד-משמעית, גם בנקיטת סנקציות של ממש נגד אירן, שהן חלק ממאבק חיוני של מדינות העולם החופשי כנגד איומים על שלומו וביטחונו, איומים ממשיים, שאסור לנו לרגע להקל בהם ראש. כתמיד, העונג הוא שלנו לארח ידידים קרובים כמוכם, אם כי יכולים להיות מפעם לפעם שינויי דעות בינינו לביניכם או בין חלקנו לביניכם. ביקור זה, כאן בכנסת, ודאי יעשיר אתכם בהיכרות עם אופיה הרבגוני של החברה הישראלית ושל הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו. God bless you. Thank you very much. Welcome. רבותי, אפשר למחוא כפיים פעם נוספת. (מחיאות כפיים) <הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ראש הממשלה מגדיל את הפערים בישראל ופוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות;> <2. כישלון הממשלה בצמצום הפערים בין עשירים לעניים;> <3. העלייה במחירי מצרכי היסוד היא נדבך נוסף בכישלונות הממשלה בתחומים החברתי, הכלכלי והמדיני> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, לפנינו הצעת האי-אמון הבאה, אחרי הצעת האי-אמון של סיעת קדימה כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת שלמה מולה. אני מזמין את חבר הכנסת דניאל בן-סימון לבוא ולהציג את הצעת האי-אמון של סיעות העבודה ומרצ, שכותרתה: כישלון הממשלה בצמצום הפערים בין עשירים לעניים. גם על הצעת אי-אמון זו ישיב שר הרווחה, השר משה כחלון. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אוה, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני שמח שדווקא השר כחלון ישיב על הצעה זו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם חבר הכנסת פלסנר מבקש הפסקה כדי שלא נפריע לו בשיחותיו המרתקות עם חבר הכנסת טיבי, אנחנו נעשה. רק אדוני יבקש, ומייד נעשה הפסקה. חברכם עומד כאן על הבמה ומבקש – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> חבר הכנסת טיבי, אתה מפריע לי. זו הצעת אי-אמון ראשונה שלי, נקווה שלא אחרונה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אי-אמון, לא – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> אנא כבד אותי במעמד המרגש הזה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> יהיו הפריימריז, תחזרו לממשלה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני מבקש ממך, אני עוד לא מנוסה כמוך. אני מבקש לפתוח את האי-אמון הזה בנימה, אדוני היושב-ראש, מעט פיוטית, ולומר דווקא משפטים מפיוט שנהגו לקרוא ביהדות ספרד במאה ה-12 לפני הימים הנוראים וקצת אחרי הימים הנוראים, ולומר כמה משפטים על איזה פיוט שמתאר את החרדה הגדולה של האדם הקטן בפני הכוחות הגדולים. במקרה הזה אצלנו זה הממשלה, אבל באותה תקופה, לפני קום המדינה, זה בפני האלוהים. <היו"ר ראובן ריבלין:> של אבן עזרא? <דניאל בן-סימון (העבודה):> הפיוט הוא "נתנה תוקף". <מאיר שטרית (קדימה):> נתנה תוקף קדושת היום. <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. חלק מהפיוט מדבר על "מי יחיה" – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ממגנצא. זה ברוך ממגנצא, מחבר "נתנה תוקף קדושת היום". <שר התקשורת משה כחלון:> מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי בחרב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה ברוך ממגנצא כאשר קצצו את אצבעותיו. <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. אין הולם מהפיוט הזה מתקופה כל כך לא פיוטית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, הוא לא ספרדי דווקא, אם כי ברוך ממגנצא ודאי היה יוצא ספרד. <דניאל בן-סימון (העבודה):> תן לנו משהו, קצת. לקחתם הכול, תן לנו איזה פיוט קטן. לכן אני אומר: מי יחיה ומי ימות. מי ברעב ומי בצמא. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי ישלו ומי יתייסר. מי ייעני ומי ייעשר. מי יישפל ומי ירום. אדוני היושב-ראש, הבאתי את הפיוט הזה, כי זה נוגע להצעת האי-אמון. התחושה הזאת של קריסת מדינת הרווחה. כשמדברים על הפערים, מדברים על תהליך של שלושה עשורים שבהם מדינת הרווחה הולכת ונעלמת. ולכן, אני אומר שהמשמעות של קריסת מדינת הרווחה היא היחלשותם של מנגנוני ההגנה של המדינה. זאת אומרת, המשמעות היא שהחלש והאביון והעני והחולה, בבואם לנקוש על דלתה של המדינה, אין מי שעונה. אני שמח שיש פה הקשבה דרוכה באולם הזה, דווקא ביום הזה, ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, מדינת רווחה, שזה רעיון גאוני, באמת – אחרי מלחמת העולם השנייה, כדי לצמצם את הפערים, כדי לתת אפשרות שמי שיש לו יותר מדי יוכל להתחלק עם מי שאין לו. זה היה הרעיון. <היו"ר ראובן ריבלין:> הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, ירמיהו הנביא אומר: "הלא זה" – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – "פרס לרעב לחמך". דרך אגב, אדוני, "ונתנה תוקף" חובר על-ידי ברוך ממגנצא – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – כפי שהיטבת לומר, במאה ה-12, 200 שנה – 300 שנה לפני גירוש ספרד. <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, מדינה ששימשה מופת כמדינה שוויונית בספרי הכלכלה החשובים של שנות ה-60 היא היום אחת המדינות הכי פחות שוויוניות בעולם המערבי. ואני רק אתן לך דוגמה – נתון שיכול לטלטל אותנו; רוב השכירים בישראל – חבר הכנסת מולה, תקשיב – שכיר בישראל צריך לעבוד 12 שנים כדי להגיע לעלות שכר חודש אחד של מנהל בכיר בחברה ציבורית. אני חוזר ואומר, השר כחלון: 12 שנים, אדם פשוט, שבא מהרקע שלנו, צריך לעבוד כדי להגיע לעלות של שכר חודש אחד של מנהל בכיר בחברה ציבורית. לכן, המצב הזה יצר פערים יוצאי דופן. הכסף הפרטי הזה וההתעשרות דחפו ליצירת חינוך פרטי בתוך מערכת חינוך ציבורית; הכסף הפרטי דחף ודוחף ליצירת מוסדות אקדמיים פרטיים, לצד שירותי בריאות פרטיים – הכול פרטי, ובשנים האחרונות זו הסיבה אולי לכך ש-40% מבני-הנוער סיימו בית-ספר תיכון. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> כמה זה ביחס למשכורת של עיתונאי? <דניאל בן-סימון (העבודה):> כבוד השר, אני אליך אגיע בהמשך. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> מכיוון שאתה מרקע סוציאליסטי – איכשהו טעית בדרך – אני בכל זאת חס על עברך ומכבד אותו. ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, פרופסור אומן היה פה לפני כמה ימים ובאמת דיבר על החינוך כמכשיר היחיד שיכול לגשר בין אנשים שגדלו ברקע קשה לבין אנשים שנולדו עם ירושה. אין מנגנון יותר טוב – אולי מפעל הפיס, אבל כמה מאתנו יכולים לשמוע את אראלה ולקבל איזו בשורה? בסך הכול – החינוך. ולכן אני אומר, מערכת החינוך – שהולידה היי-טק מהמובילים בעולם – נמצאת היום בתחתית העולם המערבי בביצועים של התלמידים שלנו בלימוד בסיסי. גם מערכת ההשכלה הגבוהה, שהיתה היהלום שבכתר, היום משתרכת אחרי החינוך היסודי והעל-יסודי. ואני רוצה לצטט את הפרופסור אהרן צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה, שאמר: קיימת הידרדרות השכלתית בכל הרמות. בוגרי תיכון רבים מגיעים כיום לאוניברסיטה עם מחסור ידע כה גדול, שנדרשת שנה של השלמות כדי שיהיו כשירים ללימודים גבוהים. אך גם אצל בעלי תארים אקדמיים אני מוצא לשון עילגת, היעדר עומק תרבותי, בורות בהיסטוריה כללית. אני רואה קשר הדוק בין שקיעת הרוח הישראלית לבין שקיעת המדינה. ואני מאוד שמח ששר החינוך לפני שבוע עמד פה ומצא פתרון לבעיות החינוך – לבקר באנדרטאות, במערת המכפלה, ולנקות קברים, ואמר שזה משהו שיכול לתת תשובה, לפחות לדלדול של הרוח הישראלית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אמר: גם זה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> גם זה. גם זה, אבל אני חושב שזה לא מספיק. ומכיוון שאנחנו בנושא כלכלי-חברתי, התפתח פה – ואתה כאיש ליכוד דווקא צריך לדעת שהתפתח פה פולחן השוק החופשי, שרק מי שיכול ומי שרוצה ומי שמתעשר, וזה הפך להיות דת, כאילו אין בלתו; רק השוק החופשי יכול להוביל חברה לצמיחה ולהתקדמות, ולא זה. ודווקא אתה בא מתנועה שהאבות המייסדים שלה האמינו בשוויון במתן דברים בסיסיים לאדם הפשוט. כל זה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> ובשוק החופשי. <דניאל בן-סימון (העבודה):> ובשוק החופשי. ואתה יודע, מאיר שטרית, אדם סמית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> דרך אגב, חבר הכנסת בן-סימון, הרבה פחות אנשים מהמפלגה שלי – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. אני כבר יודע מה אתה הולך להגיד. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – נראים באירועים רבי-המשתתפים שכל יום אני רואה בעיתון. החברים שלי אינם נמצאים שם. יש ביניהם – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אני לא אומר – יש, אבל החברים שלי לא נמצאים שם. <דניאל בן-סימון (העבודה):> גם החברים של כחלון – של השר כחלון, לא נמצאים שם, אבל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> דווקא החברים שלך, אני רואה הרבה נמצאים שם. <דניאל בן-סימון (העבודה):> לא חברים שלי. <היו"ר ראובן ריבלין:> מההווה ומהעבר. <דניאל בן-סימון (העבודה):> גם אני קורא עליהם. ואני רק אומר, אבי השיטה הקפיטליסטית, כביכול, אדם סמית – אמרו שהוא האיש שמדבר על הקפיטל וכל זה – הוא כתב בספר שלו "עושר העמים": האם השיפור הזה במצבה של דלת העם הוא תועלת לחברה, או שמא נזק? מה שמשפר את מצבה של החברה, לעולם אין לראות בו נזק לכלל. אין החברה יכולה לדעת פריחה ועושר אם רוב הנמנים עמה הם עניים ומסכנים. זאת אומרת, גם אבי התורה הזאת בא ואומר: בלי שלאלה שלמטה יהיה טוב גם לכם לא יהיה טוב. <מאיר שטרית (קדימה):> צודק. <היו"ר ראובן ריבלין:> צודק במאה אחוז. <דניאל בן-סימון (העבודה):> הוא צודק במאה אחוז, ולכן אני אומר שמהחזון הגדול הזה שעשינו פה בשנות ה-50, של פיזור האוכלוסייה, לא היטבנו לקרב את אלה שהלכו קצת רחוק, לגליל ולצפון ולדרום. לא נתנו להם להתחלק באותה מידה בפירות הצמיחה כמו לאלה במרכז הארץ. ואני אומר לך, בתוך חמש שנים, בתוך עשר שנים – ויאשרו את זה השר שמחון והשר כחלון והשר וילנאי – לא תהיה בארץ פריפריה גיאוגרפית. בתוך עשר דקות נדביק מרחקים בין באר-שבע לתל-אביב, בין תל-אביב לקריית-שמונה, זה יהיה אולי 20 דקות. בסופו של דבר הפריפריה הגיאוגרפית תיעלם. מה כן יישאר? תישאר הפריפריה החברתית-כלכלית בתוכנו, והפריפריה הפסיכולוגית, השר כחלון, שילד קטן ביישוב לא טוב יגיע למסקנה שאין לו סיכויים להגיע. זאת תחושת פריפריה פסיכולוגית, זאת אומרת, הילד מפנים בתוכו שהוא לא יכול להגיע למעלה. זה המצב הכי מסוכן. זאת אומרת, אנחנו נדביק את היישובים לפריפריה, לא תהיה יותר פריפריה. מה כן יהיה? תחושה פריפריאלית של אותם ילדים – – – <מאיר שטרית (קדימה):> יש יותר עוני בתל-אביב ובירושלים מאשר בפריפריה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אז לכן אני אומר, צריך לשנות. אין יותר פריפריה. יש כיסי עוני בתוך היישובים הגדולים, ויש תחושה, הפנמה, של נכות פסיכולוגית – הוא כן יכול להגיע, אני לא יכול להגיע. וזה הלקח הגדול. ומדינה שבה ילדים מרגישים שאין להם עתיד היא מדינה בסכנה, כי כל עתידנו תלוי בצורה שבה הילדים רואים את העתיד שלהם. אם העתיד שלהם נחסם, הלך עלינו. איפה כן? איפה שאין תקרת זכוכית. ולכן יש תחושה, בפערים האלה שנפערו בתוכנו, בעושר הבלתי-מוגבל ובעוני העמוק הזה – יש תחושה שהמדינה, המנגנון הזה שהיה אמור לגשר, הולך ונעלם, וזאת תפיסת עולם של ראש הממשלה שלך ושלי, שמאמין שהפתרון לכל הבעיות הוא לתת למוכשרים לנהל, ולצמוח ולהתעשר. ולצערי, הצמיחה לא התחלקה בצורה שווה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הפרענו לך, יש לך עוד שתי דקות. <דניאל בן-סימון (העבודה):> תודה רבה. ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, קשה לי לראות לפעמים נתונים כאלה כמו: תוחלת החיים במרכז הארץ גדולה בשמונה שנים מתוחלת החיים בפריפריה, כאילו אנחנו חיים בארצות-הברית, במרחקים עצומים כאלה. בסך הכול חצי שעה הפרש. יש איזה מקום שבונים בו מצבות, באופקים. שאלתי: מה מצב העניינים? אמרו לי: מצוין, זה עובד כל הזמן. כאילו, אתה יודע, מתים יותר צעירים, שלא מרצונם, באופקים מאשר בגבעתיים. ולמה זה? מה קרה? ולכן אני אומר, שמונה שנים – לא ידעתי את זה. <מאיר שטרית (קדימה):> מערכת הבריאות פחות טובה שם – – – לא מקבלים בדיקות – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. רופא אחד לכל 1,000 איש בפריפריה, חמישה-שישה רופאים לכל 1,000 איש במרכז הארץ. תגיד, מאיר שטרית, אתה בא משם, השר כחלון, אתה בא משם, איך אתה יכול לענות לי על זה? כלומר, התפיסה שלכם – – – <מרינה סולודקין (קדימה):> לא, מאיר בא ממרכז הארץ, הוא מיבנה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> לכן אני אומר, אני מדבר פה, יושבים שלושה שרים לפחות בעלי רגישות חברתית – לא, שני שרים לפחות בעלי רגישות חברתית, אני מונה את השר שמחון ואת השר כחלון, השר וילנאי בעל עבר צבאי מפואר – אני לא מאשים אותו, נגיד, בחוסר רגישות חברתית, אבל אני רק אומר – – – <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> הוא בא מהאצולה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> מהאצולה, נכון, ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, זו הצעה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא בא מהאצולה, אבל לא מאצולת הכסף. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> ספר להם על האצולה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא בא מאצולת התרבות. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני השר, זו הצעת אי-אמון לא קנטרנית, לא אישית, אלא בבוא היום, כשייכון שלום או כשישכון שלום, או כשנהיה בתוכנו, יכול להיות שהחברה שלנו צריכה להיראות קצת יותר טוב, צריכה לחיות בהרמוניה יותר גדולה. איך היא תחיה בהרמוניה? אם לאדם שאין לו יש תחושה שהוא יכול להגיע גם למעלה, ואתה חוסם בפניו את התקרה, הוא יכול למרוד. הוא יכול למרוד ולהיות אלים ולהגיע לכלא בסוף. במובן הזה, אדוני היושב-ראש, ובזה אני מסיים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רואה את מאיר שטרית, משה כחלון, שלום שמחון, ואת אדוני, ברוך השם. מבני עניים תצא תורה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> לא, אבל אנחנו רוצים יותר. ושלמה מולה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ברוך השם. מילא, אני ווילנאי נולדנו כבר לא לבעלי-בתים – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אבל נולדנו לבעלי תרבות, לאנשים – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> וזו עוצמתה של חברה. מי שהגיע למעלה עם מאמץ מכלום, זה אומר שהחברה היא בריאה. זו המטרה שלשמה עמדתי פה, כדי שנדע לתת לבני העניים האלה את האפשרות להגיע, כאילו נולדו למקום יותר טוב. תודה רבה לכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לך. <דניאל בן-סימון (העבודה):> השר כחלון, סליחה – – – <שר התקשורת משה כחלון:> אם היה מותר למחוא כפיים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יישר כוח. חזק וברוך. <שר התקשורת משה כחלון:> בסדר גמור. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, יש לנו הצעת אי-אמון נוספת, שגם עליה ישיב במשותף השר משה כחלון. אני מזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי לבוא ולעלות ולנמק את הצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד, בכותרת: העלייה במחירי מצרכי היסוד היא נדבך נוסף בכישלונות הממשלה בתחום החברתי. האם אדוני משיב על זה? <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם כך, הבנתי. אני מבקש מאחי, סגן יושב-ראש הכנסת וחבר הכנסת אחמד טיבי, חשבתי שכחלון עונה על שלוש ההצעות, כי כך כתוב. אז קודם ישיב אדוני על שתי ההצעות ואז, לאחר כבוד נקרא לאדוני, חבר הכנסת טיבי. ואז שמחון יענה לאדוני בצורה ישירה. איננו יכולים לפצל מבחינת הסדר הטוב. השר שמחון, אדוני ישיב על שתי הצעות האי-אמון: הצעת קדימה, כפי שנומקה על-ידי שלמה מולה, והצעת העבודה–מרצ, שנומקה על-ידי דניאל בן-סימון. בבקשה, אדוני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, אני משיב פה בשם הממשלה על הצעות האי-אמון בנושא: כישלון הממשלה בצמצום הפערים בין עשירים לעניים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> וגם: ראש הממשלה מגדיל את הפערים בישראל ופוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> בסדר. הצעת האי-אמון הבאה תהיה: ראש הממשלה מעכב את בוא הגשם. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להמשיך דווקא ברוח של הדברים של חבר הכנסת בן-סימון, ולא לעשות את זה פוליטי, לא לעשות את זה מפלגתי, כי אני חושב שהעוני כואב לכולם. לא חשוב מאיזו מפלגה אתה, אתה יכול להיות מהשמאל הקיצוני או מהימין הקיצוני, המצוקות מדברות ללב כל אדם שהוא בן-אדם. לא משנה אם אתה ערבי, אם אתה יהודי. לכן הייתי מבקש להתמקד בתשובה שלי בבעיה עצמה. אני מהאנשים שמאמינים שעוני או נזקקות זה לא מכת גורל. דיבר על זה חבר הכנסת בן-סימון. אם אתה משקיע באנשים, נותן להם תקווה, הם יכולים לצאת מזה. אין גנים של עשירים וגנים של עניים. אני חושב שאין גנים של משכילים וגנים של טיפשים. לכן, הכול תלוי בנו, הכול תלוי בממשלה, הכול תלוי בחברה. ואנחנו גם רואים – איפה שהממשלה השקיעה ואיפה שהחברה השקיעה, היתה יציאה משמעותית ממעגל העוני. אדוני היושב-ראש בקי במה שאני הולך להגיד יותר טוב ממני, אף שאני פועל יוצא ממה שהיה ב-1977, כשמנחם בגין וממשלת הליכוד החליטו על שיקום שכונות. שיקום שכונות, שיקום של הבניינים, שיקום חברתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ממשלת גח"ל אז. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> גח"ל זה היה? הייתי צעיר אבל נהניתי משיקום השכונות הזה באופן אישי, ואני חושב שעוד הרבה שנמצאים פה היום בכנסת הם פועל יוצא של מה שהיה אז, בהשקעה בחינוך. אני לא מדבר כרגע על ממשלת הליכוד, אני גם יודע שממשלת רבין השקיעה הרבה. פה לא משחק הנושא של מפלגות. אנחנו רואים, כשמדינה קיבלה החלטה, הדברים קרו. הדברים קרו, וזה רק מלמד אותנו שניתן לעשות את זה. לעצם העניין: לגבי פעולות הממשלה לצמצום העוני – אני חושב שאי-אפשר להגיד שרק הממשלה הזאת. כל הממשלות נלחמות בעוני. כל הממשלות, לא נוח להן שיש קבוצות עניות או פערים גדולים בחברה שהן משרתות. אני יכול להצביע על כמה פעולות שהממשלה הזאת עשתה. הדבר הראשון, כמובן, זה העלאת שכר המינימום. כשר רווחה אני יכול לומר לכם, אף שראיתי הבוקר בעיתונים, אבל המחקרים של הביטוח הלאומי מוכיחים שעליית שכר המינימום תוציא עשרות אלפי משפחות שמצויות מתחת לקו העוני. לי, באופן אישי, זה לא מחמם את הלב שמשפחה יצאה ממצב של מתחת לקו העוני – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> לא מחמם לי את הלב שמשפחה יצאה ממצב של מתחת לקו העוני ומשתכרת 4,000 או 4,100 שקל. אני חושב שזה לא משכורת. אני חושב שאדם צריך להשתכר שכר נורמלי ולא להישאר במלחמה יומיומית, עד כמה שאפשר, ואפשר. דיבר חבר הכנסת בן-סימון על שכר בכירים. יכולים להתכבד קצת בכירים, לא הרבה, ולצמצם לעצמם קצת ולתת קצת יותר – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אפשר בחוק. <היו"ר ראובן ריבלין:> יום. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> במקום בחגים לשלוח להם חבילות של 400 או 300 שקל, שיעלו להם קצת את השכר וירוויחו קצת פחות וימשכו קצת פחות דיבידנדים, לא יקרה להם שום דבר. גם אם ירוויחו רק חצי מיליארד שקל בשנה ולא 2 מיליארד, תאמינו לי שבמיליארד וחצי האלה ייתנו לכל עובד שלהם, שהם מעסיקים, שהם שולחים לו את החבילות. פעם אחת הם דואגים שהוא יהיה עני ואחר כך גם שולחים לו את החבילות. זה כמו שחברות הסיגריות תורמות למלחמה בסרטן או חברות האלכוהול למוסדות לגמילה. אז פעם אחת, אל תעשה אותי עני ואל תשלח לי חבילה, לא צריך. <מאיר שטרית (קדימה):> אל תהיה גיסי – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> זה לא פרלמנטרי, אנחנו בפרלמנט. <קריאה:> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> אז אני חושב שזו גם דרך, ואני לא משחרר את המדינה מהאחריות הזאת. אני חושב שגם המדינה צריכה להתאמץ יותר ולשלם משכורות יותר גבוהות, ולכן, שכר המינימום – לא מחמם לי את הלב שיצאו 10,000 משפחות מקו העוני. לאיפה הם עברו? מקו העוני לטיפה מעל קו העוני. נו, אז מה קרה? וכל היום זה מלחמה אם הם ירדו מתחת לקו העוני או יעלו מעל לקו העוני. אני, בעיני רוחי ובאידיאולוגיה שלי, אני רוצה לראות אותם הרבה יותר גבוה. גם שיהיה להם טווח ביטחון, שלא ייפלו באיזה משבר. <אריה ביבי (קדימה):> עלו מקו העוני לקו הבוץ. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> כך לפחות אני רואה את הדברים. אני חושב שאבא או אמא או הורים יחד מתחילים מהיום לשבור את הראש איך הם יביאו ילקוט, או – אני לא יודע מי חווה את זה – ששברו את העיפרון לשניים וחידדו את שני הצדדים ונתנו לכל אח עיפרון, ואלה דברים שלא צריכים להיות. אני, במסגרת תפקידי היום, פועל לצמצם, אני לא יכול להגיד למגר, וכבר עשיתי כמה פעולות בתחום הזה. אני לא רוצה לנצל את הבמה כדי לדבר על זה. אני מכיר את הדברים האלה. אני חושב שאפשר לטפל בהם, זה גם לא הרבה כסף, ואין ספק, כפי שאמרתי, אנחנו לא צריכים לחיות במציאות הזאת. אנחנו צריכים לחיות במציאות שילדים שיודעים שיש חופש גדול ואחר כך חוזרים לבית-הספר ללימודים. הם צריכים לחזור שמחים וטובי לב, ולא עם שקית ניילון עם מחברת אלא עם ילקוט נורמלי, עם בגדים יפים, וזה ניתן. זה התפקיד שלנו, כמדינה, לסייע למי שלא יכול, ושוב, זה לא כסף גדול. לגבי יצירת מקומות עבודה: הממשלה בשנתיים או בשנתיים וחצי האחרונות, ואין לי ספק שזה התחלה של הממשלה הקודמת, כי דברים כאלה אי-אפשר לעשות בתקופה כל כך קצרה, אבל לפחות הם המשיכו עם זה, ייצרו 110,000 מקומות עבודה. כל אחד מאתנו ומהציבור יודע, אדוני היושב-ראש, ש-110,000 מקומות עבודה זה דבר אדיר, אבל גם מקום עבודה אחד זה דבר אדיר, כמו שמובטל אחד, חלילה, זה דבר איום. לכן, יצירת מקומות התעסוקה האלה, 110,000, היא בשורה גדולה מאוד לציבור בישראל. כולנו יודעים שזוג עובדים, או לפחות אחד מבני-הזוג יש לו מקום עבודה – ואנחנו ברוך השם לא רואים היום את התופעות האלה של המובטלים, מה שאנחנו רואים סביבנו. מדינות כמו ארצות-הברית, אבטלה בגבולות 9%–10%, אירופה – 9%, 10%, 12%. מדינה כמו ספרד שהיא מעל הממוצע באירופה – 20% אבטלה; טורקיה. זאת אומרת, אנחנו רואים סביבנו את השכנים עם אחוזי אבטלה מאוד גבוהים, ואנחנו בגבולות ה-6%. אני חושב שזה תעודת כבוד למשק הישראלי, ורואים שהממשלה משקיעה בזה; משקיעה ביצירת מקומות עבודה, משקיעה בהשמות, כי הנושא הזה חשוב, והנושא הזה גם נותן לאנשים גם את הכיף, גם את הכבוד וגם את החיוך לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולחזור. והחיוך היה מתרחב יותר, אדוני היושב-ראש, אם המשכורות היו קצת יותר גבוהות אבל גם זה טוב, לפחות זה מגיע. לפעמים בני-זוג עובדים אז זה קצת יותר קל ויותר נוח. לגבי השכבות החלשות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היום יש בשורה בכנסת, אדוני יציג את חוק הצעת שכר מינימום. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> דיברתי על החשיבות של שכר מינימום, ומס הכנסה שלילי, שגם עבר בכנסת הזאת, שמאפשר לאנשים להגיע לרמות הכנסה או להשלמה של הכנסה. לפעמים החוק מעודד את הציבור, את האנשים, לעבוד לפחות חצי משרה, מקבלי הבטחת הכנסה באוכלוסיות האלה, ואז הם יכולים להגיע אפילו עד 5,000, 5,200 שקלים, שזה גם בשורה. אמרתי, שוב, זה לא משכורת של יושב-ראש בנק, אבל בכל זאת, כשבני-זוג עובדים ומשתכרים יחד כ-10,000, 9,000 שקלים, עוד איכשהו אפשר לחיות עם זה. הגדלת קצבאות ילדים לילד שני, שלישי ורביעי, זו גם פעולה שנעשתה על-ידי הממשלה הזאת. הגדלת קצבאות לקשישים, דבר שהוא מאוד חשוב. תשאלו אותי אם זה מספיק – התשובה היא לא. תשאלו אותי אם יש מה לעשות עוד – התשובה היא כן. אבל לפחות אנחנו רואים שהממשלה מתחשבת בזה, הממשלה מטפלת בזה. אני לא אמשיך, כי אני לא חושב – אף-על-פי שכתבו לי את זה והעוזרים שלי עשו עבודה נאמנה, אני חושב שאני לא אגע ביתר הדברים, כי גם כשמדברים על תוכנית במערכת הבריאות לא עושים טובה לאף אחד. צריכות להיות מיטות, זה לא צמצום פערים. צמצום פערים זה בדברים שדיברתי עליהם. מעמד הביניים, מקומות תעסוקה – אני מאוד מקווה שהתוכניות, ובאמת הממשלה שוברת את הראש יום ולילה כיצד להקל על זוגות צעירים בנושא רכישת דירה – טיפול בזוגות צעירים. כפי אמרתי, מקומות עבודה זה טיפול בזוגות צעירים, טיפול במעמד הביניים, מקורות הכנסה. ולכן אני יכול לומר – אני לא יכול לומר לכם שאני שבע רצון ואני מאושר והכול בסדר, והליכוד העלים את העוני. זה לא זה, יש עוד הרבה מה לעשות, אבל רואים את הכיוון, וזו ממשלה שלא התביישה, אדוני היושב-ראש, להגדיר יעדים. אף ממשלה לא דיברה על כך שאנחנו עושים יעדים של מלחמה בעוני. אני חייב לומר לזכותו של שר הרווחה הקודם, שהוא הציג את התוכנית בממשלה, הממשלה אישרה אותה, הגיעה לכנסת. באה המדינה ואמרה, קודם כול אנחנו מכירים בכך שיש עוני. ברגע שאדם או גוף מכיר בבעיה, אז הוא גם יכול להיאבק בה. אז בשלב הראשון הכירו בעוני. בשלב השני עשו תוכנית למלחמה בעוני, והדבר השלישי – הציגו גם יעדים. בדרך כלל יש נושאים שלא אוהבים להציג בהם יעדים, כי בסוף גם צריך למדוד אותם אם הגעתם או לא הגעתם, או הוצגו יעדים ואנחנו בודקים. לכן אני יכול לומר לך, אדוני היושב-ראש, בכל נקודת זמן כמה אנשים יצאו מתחת לקו העוני, איך אנחנו מתקדמים, איך הדברים עובדים; בכל נקודת זמן אנחנו יודעים כי אנחנו מודדים ולא מתביישים. זה דבר שגם אם חלילה ניכשל, צריך להגיד: נכשלנו ובוא נראה איך מתקנים. ולא לטאטא את זה מתחת לשטיח כפי שהיה בעבר. אף פעם לא ידעת, תמיד היינו מגיעים לכאן, כל חצי שנה פרסום דוח העוני – אז אומרים "אוי, אוי" יומיים, שלושה ימים, שעתיים, שלוש שעות, לצערי, ובזה היה נגמר הסיפור. היום גם כשיש דוח העוני אנחנו בודקים, רואים למה, איפה נכשלנו, איפה טעינו, איפה הצלחנו. מן הסתם, אדוני היושב-ראש, איפה שהצלחנו אנחנו ממשיכים. אנחנו משתדלים לא לחזור על אותן טעויות פעמיים. אם עושים טעויות אז רק חדשות, אנחנו לא עושים אותה טעות פעמיים. אני חושב שזה תעודת כבוד לממשלה הזאת על כך שהכירה במצב, נאבקת בו, מכינה תוכניות ובודקת את עצמה יום-יום לא כל חצי שנה. אלה הדברים, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני השר, אין זה מתפקידי לתת ציונים לממשלה. אבל בהחלט כאשר החליט השר הרצוג שהיה שר הרווחה עם רגישות רבה – והחליט להתפטר – אני חושב שאפשר להלל את הממשלה שהיא מינתה לשר הרווחה אותך, זה מורה על כוונה ועליך מוטל גם מימוש הכוונה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. יבוא על הברכה מנכ"ל משרדך שהיה גם מנכ"ל המשרד הקודם שעושה עבודה, באמת עבודת קודש. אני מזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי לבוא ולעלות ולנמק את הצעת האי-אמון מטעם סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד בנושא: העלייה במחירי מצרכי היסוד היא נדבך נוסף בכישלונות הממשלה בתחומים החברתי, הכלכלי והמדיני. בבקשה, אדוני. ישיב על הצעת אי-אמון זו שר המסחר, התעשייה, העבודה, הכלכלה וכו'. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, בשבוע שעבר התבשרנו על עלייה נוספת במחירי מצרכי יסוד – מוצרי חלב, ביצים – למרות הבטחות הממשלה והססמאות הנבובות שלה הקשורות להתחשבות בשכבות המצוקה בפריפריה. במיוחד כאשר הממשלה מורכבת בעיקר מהליכוד שרוב מצביעיו הם אנשים שבאו מהפריפריה, משכבות מצוקה, למרות זאת, ההתעמרות והאי-התחשבות הפכו להיות מעשה סיסטמטי בממשלה הזאת. חלב בשקית, אדוני היושב-ראש, גם 1% וגם 3%, עלה מ-4.75 שקלים ל-5.3 שקלים. חלב בקרטון – מ-5.95 שקל ל-6.30 וכדומה. מה יכולה ומה מרגישה משפחה שמחשבת לקראת כל חודש את ההוצאות שלה פעם אחר פעם? גם מחירי הדלק עלו לפני חודשים מספר, והממשלה הזאת שהיא כישלון מוחלט, גם בתחום המדיני, הביטחוני, הכלכלי, החברתי, מתעמרת בשכבות האלה וחושבת ששרידות פוליטית היא הדבר החשוב ביותר שמשיגים באמצעות נאומים ומחיאות כפיים בקונגרס הציוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא הציוני. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> התברר, אדוני, שהוא קונגרס ציוני, תרתי משמע. <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת אומרת, אדוני לא טעה. הבנתי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא טעיתי, בלשון סגי נהור. <כרמל שאמה (הליכוד):> יותר ציוני מהכנסת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תגיד, בקונגרס קמו 30 פעמים, כולם מחאו לו כפיים. בכנסת הזאת נראה לך שהכנסת תקום למען נתניהו, תמחא לו כפיים? <מאיר שטרית (קדימה):> אם הוא יעשה שלום, כן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> זה דבר והיפוכו. <מאיר שטרית (קדימה):> אני אעמוד ואמחא כפיים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> נתניהו ושלום זה דברים שלא יכולים לדור יחדיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם אתה תמחא לו כפיים, אני איאלץ לקרוא אותך לסדר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הוא מוכן לשלם את המחיר, אף ששלושתנו הבנו. לכן, אדוני היושב-ראש, לא מנהלים מדינה באמצעות מחיאות כפיים. <מאיר שטרית (קדימה):> באמריקה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> באמריקה. אגב, יכול להיות שראש הממשלה, מפני שהוא מרוצה מהתוצאות שם, יתחיל לנאום כאן באנגלית. אולי כרמל שאמה, חוטובלי, דנון יתחילו אז למחוא לו כפיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> יכול או בעברית או בערבית, אדוני. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה לא תאשר חריגה לראש הממשלה אם המחיר יהיה ככה מחיאות כפיים סוערות? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אאשר לכל אדם שייבחר בארצות-הברית או באנגליה לדבר כאן באנגלית. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> באנגלית, בסדר. לכן יש כאן כאילו התנתקות מהמציאות הקשה בכל תחום. דיברנו על עליית מחירים? אגב, הנה אני קורא גם, אדוני היושב-ראש: קרטון ביצים ממוצע, המכיל 30 ביצים, בעבר עלה 22.6 שקלים ועכשיו 23.92 שקלים. <קריאה:> עלה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> עלה. עלה, כן. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – מושבניקים – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תיכף נשמע את השר שמחון, שיענה על הדברים האלה. בדיוק זה תחום התמחותו. תחום התמחות אחר – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה בסיטונות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – של השר לענייננו – מיעוטים – שר לענייננו, הוא הכישלון הנמשך בקליטת ערבים בשירות הציבורי, כישלון, built in, החלטות לא לקלוט ערבים בשירות הציבורי. אנחנו 20% מהאוכלוסייה. כמה אנחנו בשירות הציבורי, בשירות המדינה? 6.7%, אדוני. עוד לא הגענו ל-8%. 6.7%. יש משרדים שהשיעור בהם עוד הרבה יותר קטן – מביך, מקפח, מדיר. ואז מעבירה ועדת החוקה הצעה נלוזה וגזענית להעדיף יוצאי צבא בקבלה לעבודה בשירות הציבורי. כלומר, יש כאן יירוט של המועמדים הערבים – מוסלמים, נוצרים, נשים דרוזיות – וחרדים, לחסום את דרכם באופן טוטלי. לא רק שיש תת-ייצוג, עכשיו אומרים להם: לא תיכנסו. כי לפי החוק שעבר בהיחבא באחד מימי ראשון בוועדת חוקה, שני מועמדים שווים, אחד שירת בצבא ואחד לא, אוטומטית לוקחים את מי ששירת בצבא. רוצים להעדיף את מי ששירת בצבא – בתוך הצבא. תיתנו לכל קצין, חייל, בתוך הצבא, מתקציב הביטחון, שהוא מאות מיליארדים של שקלים, מטוס F-16 לכל חייל. אבל למה בשירות הציבורי, באזרחי? ולמה לחסום את דרכו של מיעוט שבלאו הכי סובל מהדרה? ולכן, אומרים לי שבזמנו השר הרצוג, אדוני היושב-ראש, הגיש ערר, ואחרי שהוא התפטר השר שמחון הגיש במקומו ערר. ולכן הממשלה צריכה לעצור, לעשות – היא יכולה לעצור את התקדמות החוק הזה. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> ועדת השרים לחקיקה החליטה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אמרו לי, לכן אני מזכיר את זה. אמרו לי שאתמול ועדת שרים החליטה – – <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> לבקשתי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> גם זה נודע לי, ואני מודה לך על כך. – – להתערב, כי יש ערר. לפי התקנון, כאשר חוק יש עליו ערר, החלטת הממשלה היא כאילו מתנגדים, עד שיידון הערר. אבל פה הדברים מתקדמים, למה? כי זה חוק אנטי-ערבי. חוק אנטי-ערבי כאן עובר גם אם יש בו סעיף שמדבר על ארבע זוויות לעיגול, למעגל. עובר. אדוני היושב-ראש, גם התוכנית הזאת לרכז ולקבץ את הבדואים מכמה יישובים – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אוי. אדוני היושב-ראש, גם התוכנית הזאת לקבץ את הבדואים בכמה יישובים ולהשתלט על האדמות שלהם, כאשר במקביל יש חוות יחידים של אלפי דונמים בנגב, היא עשיית אי-צדק באופן בוטה. ולכן הסירוב הטוטלי כמעט בדרום, אצל הערבים הבדואים בדרום, לקבל את התוכנית הזאת. אני הייתי באום אל-גרעין; אין שם אספקת מים, אלא במרחק של 8 קילומטר, והמשפחה והילדים הולכים וממלאים מים וחוזרים ברגל. <קריאה:> איפה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אום-אל-קרעי, אום-אל-גרעי, אום-אל-קיעאן – – – ואז אומר לי המארח: בוא תראה מה יש 800 מטר מכאן. יש חוות יחיד שהוקמה לפני כמה שנים, עם ברז, מקור מים, חשמל – חווה. למה לא מחברים את היישוב הזה, שיש בו אלפים, לחווה הזאת? הבאנו את הנושא לוועדת הכלכלה בראשותו של חבר הכנסת כרמל שאמה, שמפריע לי ברגע זה, והוועדה המליצה לשקול לחבר את היישוב הזה לברז של לא יודע מה שמו, אפרים. החווה, קוראים לה בשם הבעלים, שהוא אחד: איציק, אפרים, יוסי, לא יודע, אבל יש לו ברז. לאפרים יש ברז, למוחמד ולמשפחה שלו ולאלפים ביישוב אין ברז. <כרמל שאמה (הליכוד):> לא, יש. הרסו אותו כמה פעמים. צינור שפגעו בו – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, אז אתה מדבר על משהו אחר. אתה מדבר על משהו אחר. תמיד כשאתה שומע ערבים, אתה חושב: הרסו. <כרמל שאמה (הליכוד):> לא, היה דיון אצלי בוועדה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא לא, פה זה לא ועדת הכלכלה, פה זה מליאת הכנסת. תן לו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בוועדת הכלכלה אני הבאתי את הנושא של שני היישובים, ואתה המלצת לחבר את היישוב הזה למים שבחווה של – נדמה לי קוראים לו אפרים, אפי, אפרים, איציק – אבל יש לו מים. לאנשים האלה אין מים. הלב נקרע לראות ילדים סוחבים ג'ריקנים של מים, בקבוקים. תגיד, מה, רק לי יש לב שנקרע? מה אתכם? מה אתכם? למה עושים את זה? כדי ללחוץ על התושבים להתפנות וללכת ליישובים, כדי לרכז אותם ביישוב. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – מה רע ללכת ליישוב קבע עם תשתיות? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הם חושבים שזה רע. הם רוצים לשבת על האדמות שלהם. <מאיר שטרית (קדימה):> רוצים, מה הם רוצים? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מה זה "רוצים"? זה אזרחים, זה המקום. גרו שם. מה, מדינה יכולה לעקור אזרחים ולהגיד להם – לבוא לתושבי טייבה ולהגיד להם – בלתי אפשרי. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – לא חוקי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טיבי, רק רגע. רק רגע בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יש להם אדמות, תחזירו להם את האדמות שלהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> מכובדי חבר הכנסת שטרית, מכובדי חבר הכנסת טיבי, אני לא יודע אם הם יושבים שם וזה באמת שלהם או לא. אני יוצא מתוך הנחה שמה שאתה אומר זה נכון, אבל תאר לעצמך שהיו באים – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תאר לעצמך שהיו באים בטייבה לחצרך, מתיישבים שם ואומרים לך: אתה, יש לך בבית מים, למה אתה לא נותן לי בחצר? פולשים – אני לא אומר שזה המצב במקום שאתה תיארת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני, אף אחד לא קבע שהאנשים האלה פולשים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אה, הבנתי. אבל אם – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יש סכסוך שם, אבל מדובר באזרחים שגרים שם עשרות שנים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אם טוענים טענה כזאת כנראה צריכים להוכיח אותה, כמובן. אבל לא רוצים, למשל, שאדם בא ופלש, שהוא יהיה לו – – – זו הטענה, נדמה לי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, אתה יודע היטב שהווי החיים של הערבים הבדואים בנגב, לא לכולם היה נייר מלפני 100 שנה, נייר טאבו. <קריאה:> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אבל יש להם חזקה, יש להם הוכחות מלפני 100 שנה, 60, 70 שנה, לפני קום המדינה, ואחרי קום המדינה גם. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש תצ"א. אם 70 שנה, יש תצ"א שתוכיח שהם צודקים – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> האמן לי, חבר הכנסת שטרית, אם הם נמצאים שנה, לא 70 שנה, מאז 1960 ומשהו יש תצלומי אוויר. תשאלו את חבר הכנסת עזרא, את דיכטר, שכל אחד שנמצא יכול להוכיח על נקלה. הדבר פתוח. <מאיר שטרית (קדימה):> תן לו את הזמן שאני מפריע לו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא יקבל. כל זמן שמפריעים לו, הוא יקבל. <מאיר שטרית (קדימה):> כיוון שאני הכנתי את התוכנית – – – בהסכמה מלאה עם הבדואים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, נגיד שאין הסכמה, אבל התוכנית היא – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – עם הסכמה של כל הבדואים, עם השבטים, ראשי השבטים, והיישובים – – – נפגשתי עם כולם, סיירתי בכל מקום, והיתה תוכנית מסודרת – – – ש-60,000 בדואים שגרים היום בפזורה – – – לעבור לגור ביישובים מסודרים, ייתנו להם קרקע בחינם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כמו רהט. מאוד מסודר. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – עם ראש העיר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כמו רהט, תת-שירותים. <מאיר שטרית (קדימה):> עם ראש העיר? מה אתה רוצה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יש הווי חיים. יש אנשים שרוצים לגור בכפר, יש אנשים שרוצים לגור בעיירה, יש אנשים שרוצים לגור בעיר, ויש הווי חיים בדואי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ויש כאלה שירצו לגור בבית שלך, תיתן להם? לא תיתן להם. אני לא אתן להם לגור בבית שלך, כי לא חשוב, יהודים, ערבים – זה לא ייכנס לביתו של זה. זכויותינו כאנשים הן קודם כול זכויותינו, של כל אחד ואחד מאתנו, במדינתנו. בראשית ברא אלוקים את הבן-אדם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מציין – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אלא אם כן אתה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני רושם לפני, אדוני היושב-ראש – אני מקבל את מה שאתה אומר בכבוד – אני רושם לפני את העובדה שאם מישהו נכנס אליך הביתה, אתה לא אמור להסכים לארח אותו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> נדמה לי שכבר 44 שנים פלשו בגדה המערבית מאות אלפי מסתננים ופולשים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – שפלשו לתוך אדמות פלסטיניות, ומדי פעם הם גם גודעים זיתים, יורים בשכנים, בנו על קרקע שהיא פרטית, הוחרמה באופן סיסטמטי מ-1967, הופקעה על-ידי אנשים. יש דוחות רשמיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, חבר הכנסת. אני מבין, זה אותו דבר. בסדר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> זה לא אותו דבר, אבל אני נתליתי בעיקרון. <היו"ר ראובן ריבלין:> עכשיו אני נותן לך שלוש דקות מלאות נוספות, הוא יוכל לסיים את דבריו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה. אדוני, מכאן אני נוגע מעניין לעניין באותו עניין, על האווירה, על יחס האדנות והגזענות. כאשר ראש עיר, חבר הכנסת עפו אגבאריה, ראש עיר שהוקמה על אדמות של נצרת, אדמות שהופקעו מנצרת ועין-מאהל, בחוצפה, בגזענות מלאת שנאה וקיטוב, אומר שהיישוב הזה יהיה אך ורק ליהודים, יישוב יהודי, ולא יהיה לא מסגד ולא כנסייה, לא מואזין ולא שום טקס נוצרי בעיר – ואחדים מברכים אותו, אומרים לו: ואללה, אתה אמיץ. לא אמיץ, גזען, חלאה גזענית שמתייחסת אל הערבים כאל אורחים. אני שואל, הססמה היא שפטריוטיזם כזה הוא מפלטו של המנוול, אבל צריך להוסיף למשפט הזה: וגם גזענות היא מפלטו של המושחת. כי האיש הזה חייב לדעת שתושבי נצרת יישארו, והוא ילך. או לעזאזל או לכלא, אבל הוא ילך לאחד מהמקומות האלה. כי בסופו של דבר – וזאת אמירה – יהיה מסגד שם. נוצרים יוכלו למלא כל טקס דתי שהם רוצים, ובסופו של דבר צריך להקים בתי-ספר לילדים הערבים שגרים שם. מעל 10,000 תושבים, לא מגיע להם בית-ספר? הם צריכים לנסוע מנצרת-עילית לנצרת? כפי שלא מגיע לתושבי טייבה שיהיה להם כביש גישה לאזור התעשייה, או דואר, אף-על-פי שנשרף על-ידי בריונים? אם היה נשרף ברעננה היו מחכים שנתיים? שנה? <אלי אפללו (קדימה):> מה הסיבה לשרפה, אתה יכול לספר להם? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> קרימינלים. <אלי אפללו (קדימה):> לא, תספר להם מה הסיבה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אה, עכשיו אני מבין למה. שרפו ארון סעף, כמו ששרפו בנתניה, כי עבריינים ששמים להם אזיקונים אלקטרוניים, זה מחובר ל"בזק", ולכן שורפים את ארון הסעף הקרוב ביותר, וכך הם יכולים להסתובב חופשי. אז טיפלו בבעיה הזאת בנתניה. ההצעה של השר כחלון, ובצדק – לנתק את האזיקונים מ"בזק", למצוא שיטה אחרת. לאחרונה נענה השר כחלון – מגיעה לו מלה טובה – והורה ל"בזק" להקים ארון סעף חדש, וזה בוצע. <אלי אפללו (קדימה):> יפה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> עם אבטחה. ולכן, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר מגלי והבה:> – – – <אלי אפללו (קדימה):> אני הפרעתי לו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מסיים. הממשלה הזאת היא כישלון מוחלט גם בתחום הכלכלי, גם בתחום המדיני, גם בתחום החברתי. אבל אין ספק, יש כאן ראש ממשלה שיודע לנאום בעברית, אבל יותר טוב באנגלית, והוא יודע להקים את חברי הקונגרס הציוני יותר מ-30 פעם. אבל מה לעשות, החלטות מתקבלות כאן, ועתיד האזור יכול להיקבע על-ידי הסרבנות של ראש הממשלה, שבגלל המבוי הסתום יש התעוררות עממית של הפלסטינים גם בגדה המערבית, גם בעזה, מסביב לגבולות. זה ילך ויגבר. עד לספטמבר תהיה התקוממות עממית בדרכי שלום, לא אלימה. היא התשובה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. ישיב על הצעת האי-אמון השר חבר הכנסת שלום שמחון בשם שרת החקלאות ופיתוח הכפר. נכון מה שאמרתי? בבקשה, אדוני. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> אני מציע שישמע עוד פעם בשם מי אני עונה. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת אחמד טיבי, השר שמחון, שר המסחר והתעשייה והתעסוקה, ישיב בשם שרת החקלאות ופיתוח הכפר. בבקשה. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת אחמד טיבי, עלינו לזכור שעליית מחירי מוצרי החלב והביצים בשנה האחרונה איננה נובעת מהסרת הפיקוח על מוצרים אלה או מתמחור שרירותי של יצרנים או רשתות מזון. עליית המחירים נבעה מעליית מחירי האנרגיה, עליית מחירי הגרעינים והשינויים שחלו בעלויות הייצור של החלב הגולמי, מאז העדכון הקודם שחל רק בחודש יוני 2009. העלאת מחירי המוצרים נעשתה בהתאם לנוהל הקבוע ועל-פי המלצות ועדת המחירים המשותפת למשרדי החקלאות והאוצר. הוועדה המליצה על העלאת מחירי מוצרי החלב והביצים שבפיקוח בשיעור ממוצע של 6.5% ו-4.7% בהתאמה. יש לציין כי בעדכון הקודם, שנעשה לפני כשלוש שנים, חלה הוזלה של המחירים בשיעור כ-4.5%, כך שהעלייה הכוללת – – – אתה שומע, חבר הכנסת טיבי? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כן. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> – – – העלייה הכוללת בשלוש השנים האחרונות מסתכמת בכ-2% בלבד. כאמור, מדובר בשינויי מחירים גלובליים במחירי הסחורות שאינם ייחודיים לארצנו. מחיר החמאה בעולם עלה אפילו בשיעור גבוה יותר. רק כדי לסבר את האוזן אציין כי בחודש ינואר האחרון, מחיר החמאה התעשייתית עלה בשיעור של – אתה רוצה לדעת של כמה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כן. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> 30%. לא שלנו, של העולם. אבל אנחנו מייבאים חמאה, בין היתר. מדד המחירים לצרכן עלה מיוני 2009 עד אפריל 2011 ב-5.8%. באותה תקופה עלה מדד המחירים לחלב ומוצרי חלב ב-5.1%, ומדד המחירים לביצים ב-5.6%. המחירים לצרכן של מוצרי חלב מפוקחים לא עלו כלל באותה תקופה, למעט שינוי קל כתוצאה משינוי בשיעור המע"מ. לעומת זאת חלה התייקרות משמעותית במחירי התשומות, ומדד התשומות בבעלי-החיים עלה מיוני 2009 עד אפריל 2011 ב-13.9%. עדכון המחירים האחרון הינו תיקון הכרחי לשינויים שחלו במחירי התשומות. אם נסכם את השינוי הכולל במחירים לאורך השנים האחרונות, הרי שבסך הכול עליית המחירים לא חרגה מהעליות במדד המחירים לצרכן והיתה נמוכה בהרבה מהשינויים במחירי מדד התשומות. זאת התשובה של שרת החקלאות. אם תרשה לי, אתה בסך הכול נאמת פה על הרבה מאוד נושאים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה יכול להרחיב. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> אז אני, ברשותך, עכשיו רוצה להגיד את עמדתי בנושא הפיקוח על המחירים. אני חושב שהפיקוח על המחירים הוא לא טוב לצרכן הישראלי. צריך לבטל אותו, וצריך לאפשר לצרכן הישראלי שתהיה לו תרבות עם מודעות מאוד גבוהה להתמודד עם רשתות השיווק ועם היצרנים. הפיקוח על המחירים מגן בעיקר על המחלבות ועל היצרנים. הוא לא מגן על הצרכן הישראלי. בזמני, כשהייתי שר החקלאות, הודעתי לאוצר שיש בכוונתי להשאיר ארבעה מוצרי חלב בסיסיים בלבד תחת פיקוח: החלב הניגר, הלבן, גבינה לבנה וחמאה. כל יתר הדברים – שיתחרו בשוק החופשי, שינסו להיות מותאמים לעולם. אין שום סיבה בעולם שאנחנו, באמצעות הפיקוח, נגן עליהם. זה אותו סיפור כמו עם הלחם. בכל פעם שמחיר החלב עולה, מחיר הביצים עולה, מחיר הלחם עולה – יש פה סערה גדולה, כאילו שומו שמים – בדלת האחורית נכנסים עוד מאות מוצרים שלא היתה שום סיבה להעלות את מחיריהם. אני מעריך שהכול יכול להיות אחרת אם נאפשר לשוק לעשות את שלו. תחרות היא דבר בריא, היא בסופו של דבר לטובת הצרכן הישראלי. אני חושב שצריך להסיר את הפיקוח על המחירים. בחלק הזה אני אומר את עמדתי, לא את עמדתה של שרת החקלאות. אני התחייבתי, כשהייתי שר החקלאות, להסיר את הפיקוח על רוב המחירים, ואני אשמח אם גם השרה הנוכחית תעשה את זה. <היו"ר מגלי והבה:> רק, אדוני השר, מקווים שהתחרות תהיה בכיוון למטה ולא למעלה. כי לפעמים התחרות במחירים – יש יותר ממתחרה, ויש יותר מחברה, ויש יותר ממוצר. ולפעמים התחרות היא לכיוון מעלה, והאזרח הפשוט משלם את המחיר. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> יש תחרות מאוד כבדה בענף החלב. ממשלת ישראל הקודמת החליטה לאפשר להקים מחלבה חדשה – אני לא אזכיר את שם המחלבה – באזור הדרום. תאמין לי, מהרגע שהם התחילו להקים את המחלבה התחלת לקבל "שלוש חלב בעשר" ו"שלוש קוטג' בתשע" וכל מיני מבצעים שהם חלק מהכניסה שלהם לשוק. אין שום סיבה שאנחנו באמצעות הפיקוח נגן – לא על יצרני הלחם ולא על יצרני החלב. אנחנו צריכים להגן על הצרכן הישראלי. תתפתח פה תחרות. אנחנו מחזיקים את הלחם, הוא סמל. הוא פשוט סמל, אבל כבר מזמן לא אוכלים לחם בארץ – אוכלים פיתות, לחמניות, עוגות, עוגיות – רק לא לחם. אבל אנחנו ממשיכים להגן על הלחם. אנחנו שם, והשוק נמצא במקום אחר. <היו"ר מגלי והבה:> על זה אין ויכוח. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בקשר להצעת החוק – – – <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> לגבי מה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הצעת חוק – – – ערבים – – – <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> זאת הצעת חוק הזויה. אני גם אמרתי את זה בכנס לשכת עורכי-הדין באילת בשבוע שעבר. אמרתי שאנחנו המדינה היחידה בעולם שרוצה לתת עדיפות לרוב, לא למיעוט. השתבש פה משהו בדרך. בדרך כלל אתה נותן עדיפות לחריג, למיעוט, למוגבל, לנכה, למישהו שנמצא או בחוסר או בחולשה או במיעוט. במדינת ישראל מישהו החליט לתת את העדיפות לרוב. רוב אזרחי מדינת ישראל מתגייסים לצה"ל, ולכן הם פה הרוב. אין שום סיבה לתת להם עדיפות על פני המיעוט. לכן אני המשכתי את הערר על הצעת החוק הזאת, ערר של קודמי – של השר לשעבר אבישי ברוורמן והשר הרצוג. העליתי את העניין אתמול בוועדת השרים לחקיקה, וביקשתי מיושב-ראש ועדת שרים לחקיקה שידגיש את הנוהל הקבוע שבו כאשר מוגש ערר לממשלה הקואליציה צריכה להצביע נגד. אכן נמסרה הודעה לשרים בוועדת השרים לחקיקה על-ידי יושב-ראש ועדת שרים לחקיקה יעקב נאמן, שאם וכאשר הצעת החוק הזאת תגיע למליאה שלא בדרך הטבע – על הקואליציה להתנגד. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לאדוני, השר שמחון, גם על מה שענית בשם שרת החקלאות וגם על שהתייחסת לנושאים אחרים. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. נרשמו לדיון בנושא האי-אמון חברי כנסת מסיעות שונות, כמובן, לפי הרשימה. ראשון המתדיינים הוא חבר הכנסת דורון אביטל. מכיוון שזה הנאום הראשון של חבר הכנסת דורון אביטל, והייתי צריך להגיד לשר לברך אותו, אז אני מתכבד לברך אותך, חבר הכנסת דורון אביטל. אני מזמין אותך. חבר הכנסת אביטל, זאת הכנסת הראשונה שלו. בעל תואר ראשון במתמטיקה ובמדעי המחשב ועוד שני תארים, אבל תואר דוקטור בתחום הלוגיקה והפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק. כמובן, השירות הצבאי המפואר שלו, שלפני שבחר להיות איש ציבור הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל. על כך, כמובן, אנחנו מברכים אותך. יש לך פעילות ציבורית ענפה בתחומים רבים. אני רק אציין כמה מהם: הדבר האחרון הוא שכל אלה שלמדו באוניברסיטה העברית יודעים להעריך מה זה "בית הספרים הלאומי" באוניברסיטה העברית – היית המנהל הכללי של המקום הזה. עמדת בראש בית-הספר לניהול היי-טק על-שם ז'ורז' לוואן בפקולטה למינהל באוניברסיטת תל-אביב. כמובן, כל הפעילות הציבורית שלך, דורון, והרקע שהיה לך, נותנים לך את ההכשרה לא רק לנאום כאן, אלא גם להמשיך בהצלחה כחבר כנסת וכפרלמנטר גם בסיעת קדימה. על כך אני מברך אותך. <דורון אביטל (קדימה):> תודה רבה, כבוד היושב-ראש. באמת נאום ראשון. שומעים? <רוני בר-און (קדימה):> מה זה ההספד הזה? <היו"ר מגלי והבה:> זה היה הנאום הראשון, חבר הכנסת רוני בר-און – – <דורון אביטל (קדימה):> ככה זה בישראל. <היו"ר מגלי והבה:> – – לכן לא נפריע לך וניתן לך את הזמן. בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> חבר הכנסת דורון, תחשוב על זה, כשיספידו אותך, אתה כבר לא תשמע. קיבלת הזדמנות בחיים. <דורון אביטל (קדימה):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אף על-פי שהצעות האי-אמון עסקו במצב הכלכלי-חברתי, אני דווקא רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לדבר על המצב המדיני-ביטחוני, ברשותכם. אני מאמין גדול בקשר שבין המצב הכלכלי-החברתי לזה הביטחוני-מדיני – השניים שזורים יחדיו; שכן חוסנה ולכידותה של החברה הישראלית קשורים קשר בל יינתק, על-פי תפיסתי, במהלך אמיץ להתרה היסטורית של הסכסוך עם שכנינו. אומה ישראלית שתשכיל לעמוד מול אתגר השעה המדיני-ביטחוני – המערכה המדינית – תשכיל גם, אני רוצה להאמין, להתיר גם את בעיותיה פנימה. אתמול היה 5 ביוני; השבוע לפני 44 שנה רשמה המדינה הישראלית הצעירה את אחד הפרקים המפוארים ביותר בתולדותיה בניצחון צבאי מזהיר שבו היא רשמה את שמה על במת ההיסטוריה העולמית. אמר לי פעם היסטוריון אירופי צעיר: "אתם המנצחים הגדולים של המלחמה הקרה". 68 סטודנטים צ'כים מובסים הולכים ברחובות פראג אחרי התבוסה הגדולה של אביב פראג, ועל גבם כרזה ענקית באנגלית שקוראת: "סליחה, ישראל, אתם ניצחתם, אנחנו הפסדנו". אז ניצחנו במלחמה הקרה, אבל לניצחון מפואר כזה נדרשו אכן עוצמת רוח, אומץ לב ומנהיגות מהסוג – בואו נודה כולנו פה – שחסר היום במחוזותינו. חומרת הנושא לכן מחייבת אתנחתא קומית – בדיחה, קוראים לזה בעברית. אני לא יודע אם אתם מכירים את סיפורו של הגנרל האיטלקי – ויסלחו לי האיטלקים; אין פה איטלקים, אני מניח – המתרומם מהשוחה, נושא פקודת הסתערות אופראית מלאת התלהבות, אך עם סיום נאום פקודת ההסתערות חייליו, במקום להסתער אל מול האויב, מתרוממים בשוחות, עומדים על רגליהם במחיאות כפיים רמות ותשואות "ברוויסימו", מלאי כבוד להופעתו של הגנרל הנכבד. האנלוגיה הרי ברורה: אנו בבית הזה, לטעמי, אזרחי האומה הישראלית כולה, איננו רוצים תשואות, אלא פקודת הסתערות חדה במערכה הדיפלומטית שלפתחנו; הובלה נחרצת, נדיבה ואמיצה ושיתוף והבנה יחד עם ידידינו בעולם כולו, כמו האירופים והאמריקנים, במערכה המדינית אל מול שכנינו הפלסטינים. אותה פקודת הסתערות, אותה הרוח שנשבה במפרשי הניצחון המפואר של האומה הישראלית הצעירה של 1967, מן הדין שתנשב במפרשי ההנהגה של אומתנו גם היום בדרך להנעה של גלגלי ההיסטוריה בכיוון היחידי האפשרי בדרך להסדר עם שכנינו הפלסטינים. אם לא כך, מהר, מהר מכפי שאנו עשויים להעריך היום, עשויים אנו למצוא עצמנו בצד הלא-נכון של ההיסטוריה – הצד של אלו שההיסטוריה תרשום לא כמובילי ומעצבי הדרך, אם תרצו, לא כמניעי גלגל הארכובה של ההיסטוריה, אלא כמשבשים, המעכבים של נתיב תנועתה ההכרחי של ההיסטוריה. כנסת נכבדה, ודאי תסכימו אתי, רוצים אנו וצריכים אנו פעולה – שלושה סימני קריאה רשומים פה – לא תשואות. נדרשת פעולה מדינית אמיצה, נחרצת, נחושה ונדיבה, כזו המובלת על-ידי מנהיגות אמת; פעולה ממשית המסרטטת בביטחון וביושר כיוון ברור בדרך להתרה היסטורית של הסכסוך בינינו לבין שכנינו הפלסטינים. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת דורון אביטל. אנחנו מברכים אותך על הנאום הראשון. אני מזמין, לפי סדר הדוברים, את חבר הכנסת חמד עמאר בשם ישראל ביתנו להתייחס להצעת האי-אמון. <דליה איציק (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תראה איזו סיעה, תראה. איזו קולגיאליות, תראה. <היו"ר מגלי והבה:> כיוון שאני נמצא כאן, אני יכול רק לברך את כל אלה שדואגים לחברים שלהם. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רציתי להתייחס בתחילת דברי לנושא של הצעת החוק להעדפה מתקנת. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> הוא העיר לך הערה של חבר כנסת ותיק: תברך – מקובל – חבר כנסת על הנאום הראשון שלו. אני אומנם בירכתי בשם הכנסת. תברך את דורון אביטל ותאחל לו הצלחה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני חבר כנסת חדש, אז אני לא מכיר את המנהג הזה. אז אני רוצה לברך את – – <יעקב אדרי (קדימה):> זה לא הנאום הראשון שלך. <היו"ר מגלי והבה:> בסדר. <רוני בר-און (קדימה):> לא באנו בטענות. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – דורון אביטל. אני רוצה לברך אותך ולאחל לך הצלחה – שתוכל לתרום למען מדינת ישראל ולמען אזרחי המדינה. אדוני היושב-ראש, בתחילת דברי רציתי להתייחס לכל הנושא של הפערים, פגיעה במעמד הביניים, אבל ראיתי שגם השר התייחס כאן להצעת החוק שאני הצעתי, של העדפה מתקנת – גם חבר הכנסת אחמד טיבי – אז אני חייב להגיב בכמה מלים על הצעת החוק. אדוני השר, אתה אמרת שהרוב – בדרך כלל לא מתקנים – הצעת חוק הזויה – לא מתקנים העדפה לרוב. אבל אני רוצה לעדכן אותך שעוד מעט הרוב במדינת ישראל יהיה משתמטים; הרוב יהיה משתמטים, לא עושי צבא. זה מה שיהיה בסופו של דבר במדינת ישראל. ואני חושב, אם תבדוק את הנתונים, תחזור קצת על הנתונים, תראה שמה שאני אומר זה מה שהולך להיות וזה מה שהולך לקרות. אדוני היושב-ראש, אתה מכיר, מהמגזר הדרוזי, את כל העניין, אתה יושב אתי בוועדת החקירה, ואתה כל הזמן מעלה את הנקודה של יוצאי צבא ואיך משלבים את יוצאי הצבא, במיוחד מהמגזר הדרוזי, ואין אחד שמכיר את הנושא ומכיר את הבעיה יותר טוב ממך. אני לא רוצה לקרוא להצעת החוק, אדוני השר, "הצעת חוק העדפה מתקנת", אני רוצה לקרוא להצעת החוק "השוואת יוצאי צבא". כי אם אדוני השר יבדוק את נקודת הזינוק – אני פונה אליך כי הגשת ערעור על הצעת החוק הזאת – אם תיקח את הנושא ותבדוק את נקודת הזינוק של יוצאי צבא לעומת אחד שהשתמט ולא עשה צבא, תראה שאותו צעיר שהחליט לעשות צבא ולתרום למען המדינה ולהשקיע למען המדינה, הוא בגיל 18 מתגייס, שלוש שנים הוא תורם, משתחרר בגיל 21, ואם הוא מחליט לעשות קורס קצינים הוא משתחרר בגיל 22, ועד שהוא משתלב בחיים האזרחיים לוקח לו שנה, זה 22, 23, ואם הוא הולך ללמוד לוקח לו עוד שלוש שנים, אז אתה מדבר על גיל 26, 27. אותו משתמט או אותו איש שהחליט שלא לתרום למען המדינה, אותו בן-אדם כבר סיים תואר ראשון, השיג יתרון על יוצא הצבא בניסיון תעסוקתי, בתואר. ולכן אני רוצה לתת לו השוואה – להשוות אותו, ולא להעדיף אותו. אני לא מבין את חבר הכנסת אחמד טיבי שאומר שזו פגיעה בערבים. אנחנו בהצעת החוק לא הזכרנו את הערבים, לא הזכרנו את החרדים, מה שהזכיר חבר הכנסת, לא הזכרנו אף אחד. באנו ואמרנו: מי שעושה צבא – מי שעושה צבא או עושה שירות לאומי או שירות אזרחי. האזרח הערבי בישראל, נכון שהוא פטור משירות צבאי, אבל אנחנו לא סגרנו אותו, הוא יכול לעשות את השירות האזרחי, הוא יכול לעשות את השירות הלאומי. שירות אזרחי שעושה אותו אזרח, הוא עושה בקהילה שלו, ביישוב שלו. תושב סח'נין, אם הוא רוצה לעשות שירות לאומי, הוא עושה את השירות הלאומי שלו בתוך סח'נין, הוא עושה את זה או בבית-ספר בסח'נין, או במועצה או בבית-אבות בסח'נין. הוא בא ותורם למען הקהילה שלו, למען התושבים שלו. הוא לא עושה שום דבר נגד המצפון שלו, אם הוא מדבר על המצפון. המצפון שלו אומר לו: בוא תתרום לחברה שלך, למדינה שאתה חי בה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אני חייב להתייחס בנקודה אחת לפגיעה במעמד הביניים. <היו"ר מגלי והבה:> בסוף יגידו שאני נותן לך גם בשל – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> ישבתי כאן והקשבתי לחבר הכנסת אחמד טיבי. אחרי שהוא דיבר עשר דקות – אחרי זה הוסיפו לו עוד שלוש דקות, אחרי זה הוסיפו לו עוד דקות. <היו"ר מגלי והבה:> לא אני. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> לא אתה, היושב-ראש. הוא דיבר יותר מ-15 דקות, כשהוא צריך לדבר עשר דקות. אני צריך רק להוסיף דבר אחד בעניין מעמד הביניים, ואני חושב שאתה, בתור יושב-ראש ובתור דרוזי, אתה חייב לאפשר לי את זה. <היו"ר מגלי והבה:> אני פה בתור יושב-ראש. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> בתור יושב-ראש ובתור חבר כנסת דרוזי. אני אומר לך, במגזר הדרוזי אין מעמד ביניים, אתה יודע, אדוני היושב-ראש. המגזר הדרוזי מבוסס כולו – כמעט – על מפרנס יחיד. אתה יכול לדבר על יותר מ-90% מהמגזר הדרוזי שחיים ממפרנס יחיד, מממוצע של 5,000 שקל. אם אנחנו מדברים על צמצום פערים, צריך לבוא ולהשקיע במגזר הזה, לבוא ולתת את האפשרות לנשים הדרוזיות לעבוד, לשלב אותן בחיי העבודה, בחיי התעסוקה במדינה. אנחנו לא יכולים לשלב אותן – ואני לא בא ואומר: בוא תבנה מפעלים במגזר הדרוזי; לאפשר את התחבורה הציבורית, שאותן נשים יוכלו להגיע לעבודה ולעבוד, לעשות את ההשתלמויות שצריך בשביל שיוכלו להשתלב בהיי-טק, בכל התעשייה במדינת ישראל, בשביל למחוק את המצב הקשה היום במגזר הדרוזי. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר, ואין ספק שיש פערים ויש אפליה בתחומים רבים, וצריך לתקן ולעשות את זה. תרשו לי לברך את תלמידי כיתה ה' מבית-הספר "ביאליק" בפתח-תקווה. ברוכים הבאים, ותיהנו היום בירושלים. אני מזמין את הדובר הבא, חבר הכנסת הרב נסים זאב. חבר הכנסת נסים זאב. אתה לא אוהב – – – <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני עומד ומשתומם, אין לנו על מה לדבר ערב חג השבועות, ערב מתן תורה? טוב, אני מבין, מדברים על החלב, על ייקור החלב – ערב חג השבועות, מוצרי החלב, באמת, זה צורך רבים. <מאיר שטרית (קדימה):> מים זה ברכה, לכן שופכים מים בשבועות. <נסים זאב (ש"ס):> כן, אז אני אומר: "דבש וחלב תחת לשונך", "מתוקים מדבש ונפת צופים", אז לכן יש הנוהג שבחג השבועות גם טועמים את הדבש וגם את החלב. אני רוצה לומר שתי נקודות, ובזה אני רוצה להתמקד. חבר הכנסת בן-סימון אמר ש-12 שנה צריך לעבוד כדי להגיע לשכר של איזה מנכ"ל של חברה מסוימת. ואני רוצה לומר לו שיש מדינות רבות בעולם שצריכים לעבוד כל השנה, אולי שנתיים, כדי להגיע לשכר ממוצע של אדם, עובד פשוט, פה במדינת ישראל; מה לעשות. אם עובד פשוט פה מרוויח 2,000 דולר, יש מדינות שמרוויחים בהן בין 50 ל-100 דולר בחודש, אז זה שנתיים. איזה מין השוואה זאת בכלל? אדוני היושב-ראש, אני לא בא להגן על הממשלה כרגע, אבל לתקוף דווקא בנושא החלב, כאשר העלאה של 6.5% באה לאחר שלוש שנים, כאשר ב-2009 הממשלה הוזילה ב-4.5% והיום ההעלאה היא ב-6.5%, לאחר שלוש שנים, וזה בא רק בעקבות העלאת המחירים של הגרעינים של התרנגולים – מה לעשות, התרנגולים גם אוכלים, הם לא צומחים מאליהם. <מאיר שטרית (קדימה):> חלב זה הפרות. <נסים זאב (ש"ס):> בסדר, הפרות. גם הפרות אוכלות, האוכל עולה קצת יותר ביוקר, מה לעשות. אז לבוא ולומר: "החלב", זה לא – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת שטרית חשב שיש גם, לפי ההרצאה שלך, שיש עופות – – <נסים זאב (ש"ס):> דיברו על ביצים. <היו"ר מגלי והבה:> – – שנותנים חלב. <נסים זאב (ש"ס):> לא לא, אני אומר: ביצים וחלב – זה שתי הנקודות. <מאיר שטרית (קדימה):> היושב-ראש, יש מושג שנקרא "חלב ציפורים". <היו"ר מגלי והבה:> זה גם נכון. <נסים זאב (ש"ס):> מדובר על חלב וביצים, אז הביצים מהתרנגולות והחלב מהפרות. אני לא צריך לומר את זה אפילו. אבל העלאת – – – <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו צחקנו. <נסים זאב (ש"ס):> כן, אני יודע, חלילה וחס גם לא נפגעתי מזה. אני רוצה לומר לכם משהו מפרשת השבוע. כתוב: ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ה', ואחר כך כתוב: והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. מי זה האספסוף? זה הערב רב. הם פתאום נזכרו: זכרנו את הדגה שנאכל במצרים חינם. דגים. ולא רק זה, את הקישואים, את האבטיחים. <מאיר שטרית (קדימה):> בצל. <נסים זאב (ש"ס):> רבותי, מישהו אכל חינם במצרים? אפילו תבן לא נתנו להם חינם, אז איך פתאום – זכרנו את הדגה? <היו"ר מגלי והבה:> תסיים, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> זה הכול עלילה, וכשיש עלילה, בהתחלה – זה מתחיל באספסוף, אבל אחר כך כולם מתחברים, וכולם יושבים לבכות ולהספיד. רבותי, אני רוצה לומר לכם, צריכים לראות בעין מפוכחת באמת מה הממשלה הזאת עשתה ועושה בשנתיים האחרונות, ואי-אפשר לומר שלא היה צמצום בכל מה שקשור לאבטלה. נכון, יש העלאת מחירים. אני חושב שאנחנו לא מהגבוהים ביותר בעולם; אני חושב שבמדינות רבות המחירים עלו פי כמה, כולל הנושא של הדלק. אם אנחנו כל פעם מעלים את סוגיית הדלק, אני חושב שיש פה מצב מאוזן. מה שאני רק מבקש, ובזה אני מסיים. <היו"ר מגלי והבה:> לא, חבר הכנסת. <נסים זאב (ש"ס):> לשר הרווחה היו צרכים מיוחדים בכל הרשויות המקומיות, והיה תקציב של מיליונים, שהעובדים הסוציאליים יכלו לתת תשובות ומענים לאותן משפחות שהיו באמת נזקקות. היום יש רק דבר אחד: אם אתה עני, אם אתה נזקק, הכיוון – להוציא לך את הילדים מהבית. צריכים לשנות את התפיסה הזאת, המעוותת. צריך לעזור באמת למשפחות ברוכות ילדים, והעובדים הסוציאליים, צריך לתת להם את הכלים כדי לסייע להן. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. אני מזמין את חבר הכנסת אבישי ברוורמן בשם סיעת העבודה. אחריו יהיה חבר הכנסת יעקב ליצמן, ואם הוא לא יהיה כאן – חברת הכנסת עינת וילף. הנה, חבר הכנסת ליצמן, יש לך זמן. אתה מקפיד תמיד להגיע בזמן ולהיות נוכח. תודה. בבקשה, אדוני, הבמה שלך. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר שמרצה עכשיו לשני עמיתיו, ידידי חברי הכנסת, אני רוצה לומר שתי מלים בקצרה: דבר אחד, הקשר בין הנושא המדיני והכלכלי, והדבר שני, למרות הניסיונות של הממשלה, שגם אני הייתי שותף לה – לדעתי, הסכנה של ההתפוררות החברתית שתקרה בישראל. אני מתחיל בנושא המדיני. אני קורא היום כתבים, גם של מנהיגים ערבים וגם של מנהיגים יהודים ב-1947 ו-1948. חלק ממנהיגי הערבים כותבים שאנחנו – אני מדבר כאן על לפני 1948 – בטווח הארוך נתגבר על היהודים בגלל המספר הגדול, 350 מיליון ערבים במרחב, מיליארד וחצי מוסלמים. אבל כל זמן שהעולם המערבי הנאור יתמוך ביהודים, יהיה לנו קשה. אני קורא את דוד בן-גוריון, שלקח מישעיהו ועמוס את הרצון – לא להתקיים למרות השואה אלא לבנות חברת מופת, ונוסף על הערך העליון של להיות חברת מופת הוא מוסיף שאם לא תהיה לנו תמיכת המערב, העולם הנאור, לא נוכל להתקיים פה בטווח הארוך. ואבא אבן מוסיף על כך בנאומים מנוסחים לעילא ולעילא. המנהיגות הערבית מסביב התנהגה בחוסר תבונה בשנים עד 1967, וגם לאחר מכן, תקופה מסוימת. היה הרצון לקבל את התמיכה מהמערב. מדינת ישראל היום איבדה את תמיכתו של העולם המערבי. לא חשוב אם בקונגרס עוד יעלו וירדו, בעוד עשר שנים היא גם עלולה לאבד את תמיכת ארצות-הברית. מה שהולך לקרות כרגע, באמצעות התהליכים שיקרו תהיינה השפעות כלכליות חמורות. אני זוכר שב-1976, כשסיימתי את הדוקטורט בסטנפורד, לגלגו רבים – החרם על דרום-אפריקה התחיל בסטנפורד, צחקו גם האפריקנרס וגם החברות. ולכן גם מבחינה כלכלית, חברה שבנויה על יצוא, על סטארט-אפים, על היי-טק, כשיתחיל הבידול – ולכן הצורך ביוזמה מדינית הוא גם צורך כלכלי, כי מדיניות של צמיחה כלכלית בת-קיימא, לא לישראל ולא לפלסטין, היא לא תהיה ללא התפתחות מדינית, ומי שמוכר את זה, מוכר אשליות. ודבר שני, לגבי חברת מופת. ציטט חבר הכנסת נסים זאב את "סיר הבשר" אשר במצרים. הרצון לבנות חברת מופת, מטרתו כיהודי של העם היהודי – "אתה בחרתנו" זה לא עניין גזעני; זה עניין להדגים "ואהבת לרעך כמוך". חברה עם אי-שוויון שישראל הגיעה אליה, חברה של אי-צדק – כן, פערי שכר. לפני קריסת הקומוניזם פערי השכר גם כאן היו 1 ל-50. אין סיבה בעולם שיהיו. זה לא תחרות וזה לא תפוקה שולית, זה פשוט עוצמות. <היו"ר מגלי והבה:> נא לסכם. <אבישי ברוורמן (העבודה):> הממשלה הזאת פעלה בכמה תחומים, והיא התקדמה. היא עשתה את זה באטיות. ולגבי האוכלוסייה הערבית, ששנתיים הקדשתי ועשינו עבודה, היתה התקדמות. אבל אז עשו טעויות חמורות, כאשר ראש הממשלה הקשיב לשר החוץ שלו. התהליכים אטיים מדי, ולכן ללא רפורמות רציניות, ללא הבנה שבעיית הדיור היא בעיה מרכזית, שלא על-ידי הלוואות גדולות של בנקאי אחד לאחר יפתרו את הבעיה אלא על-ידי כניסה לגמרי אחרת, שאתייחס אליה לחוד – לכן הממשלה הזאת כרגע, גם בתהליך המדיני ובהצלחות שוליות מבחינה כלכלית, מסכנת את הרצון, שכל הכוונה בהקמת מדינת ישראל היה להדגים קבל עם ועולם שאכן אנחנו באנו להיות חברת מופת, ולכן אני תומך ומציע אי-אמון בממשלת ישראל. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ברוורמן. אני מזמין את סגן שר הבריאות, חבר הכנסת יעקב ליצמן. גם הוא מתייחס לאי-אמון. אחריו – חברת הכנסת עינת וילף, אם תהיה כאן. בבקשה, אדוני. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אי-אמון זה כלי: אופוזיציה – אי-אמון, קואליציה – אמון. בקדנציה הקודמת הקואליציה הציעה אמון, האופוזיציה עשתה אי-אמון, הנושאים נשארים אותם נושאים. אבל יש דבר אחד שאני חייב לדבר עליו היום, וזה נושא הדיור. מאז העשור האחרון, אפשר לומר, אין פריצת דרך בנושא הדיור לזוגות צעירים. אני מברך את שר השיכון, את שר האוצר, שאתמול הביאו מענקים – חזרה – ליישובים, ואני מניח שחלק גדול יהיו בפריפריה, לזוגות צעירים. אבל זה דירות חדשות. מה יעשה אדם שבמקום שלו לא בונים דירות חדשות? ולמה, אם הוא יכול לקבל דירה בחצי מחיר, שלא יקבל אותו מענק בפריפריה, למשל? למה הוא צריך לקנות דווקא דירה חדשה, שהקבלן גם ירוויח עליו, שיוכל להעלות את המחיר? את זה הממשלה לא השכילה עדיין לסדר. עד רגע זה יש דיונים, מפלגתי גם תלחץ על זה, גם אני מטפל בזה הרבה. הגיע הזמן, מעבר לכל הצעדים שעושים, צריך למקד את הבעיות לזוגות צעירים מכל החברה: חילונים, חרדים, ערבים. לכולם זו אותה בעיה. ואם אף ממשלה, לא הנוכחית, לא הקודמת, לא תשכיל להכניס דברים רציניים, קיצוניים, לעשות רפורמה חדשה, אז זה לא יעזור. צריך רפורמה במחירי הקרקע, צריך רפורמה בפיתוח. איך יכול להיות שקבלן לבד עושה פיתוח על הדירה שהוא בונה בחצי מחיר ממה שהממשלה לוקחת? מתברר שחלק גדול מהפיתוח שאדם משלם על הדירה, הוא משלם על כביש שעושים 2 ק"מ, 5 ק"מ מהמקום שהוא בונה את הדירה. את זה ביררתי, ואני אחראי לכל מלה שאמרתי. זה קרה בלוד, זה קרה בבית-שמש, ומי יודע בעוד כמה מקומות. לכן אסור שיקרה הדבר הזה, שיטילו. מספיק יש מסים שלא סבירים, מסים שלא צריך, גם זה הכנסה. מעבר לכל הדברים האלו, הממשלה לא שמה יד במוקד הבעיה. אני מברך את שר השיכון, מה שהוא עשה – צעד גדול מאוד. אף אחד לא היה חולם בתחילת קדנציה שיחזירו מענקים. זה לא מספיק, וצריך לעשות את זה גם בדירות יד שנייה, בעיקר בפריפריה. לכן שני דברים – – – <היו"ר מגלי והבה:> אדוני סגן השר, אתה מעלה סוגיה שהיא כואבת מאוד, ועוד, הסוגיה הזאת שאתה מדבר עליה, אפילו חלק אומרים שדואגים לחרדים בממשלה הזאת. אני רק רוצה לסייע בידך, שאתה הסברת את זה יפה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני מחפש, איפה החרדים הולכים? אין. היום זוג צעיר שמתחתן גר במחסן, במקלט. אין איפה ללכת, ממש אין. וזה – אף אחד לא מטפל. <היו"ר מגלי והבה:> – – – זעקה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני ציפיתי באי-אמון, למשל, היום – צמצום הפערים – לפחות שידברו כולם על נושא הדיור, מה שבאמת מעיק. אפשר להוריד טיפה מים, אפשר להוריד טיפה דלק, אפשר לעשות את הכול. זה לא מספיק. הבעיה העיקרית שיש לכל הציבור, בעיקר לזוגות צעירים, זה דיור. אם הממשלה לא תטפל בדיור היא תיקלע למשבר. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> אני מקווה שישמעו אותך, כשר בממשלה וכחבר כנסת ותיק, שמכיר את הבעיות של המדינה הזאת. הגיע הזמן שישמעו עצות בחינם, מה שנקרא, והם לא רוצים. אני מזמין את חברת הכנסת עינת וילף – היא לא נמצאת כאן; אז אני מזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים – גם הוא לא נמצא כאן. מה קורה לחברי הכנסת היום? הסיעות רוצות – – – <איתן כבל (העבודה):> הם הלכו לסגור את המפקד. <היו"ר מגלי והבה:> לאן הלכו, אדוני? טוב, אז חבר הכנסת שנמצא פה – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אני מבקש לעדכן את הסיעות שחברי הכנסת שלהן לא פה. אולי הם לא רוצים את האי-אמון. בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי. אחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אחד מהמאבחנים של חברה מתוקנת זה היחס שלה אל השונה, ומצד שני – היחס שלה אל הזקן. הזקן הוא אדם שעבר כברת דרך ארוכה, תרם את תרומתו והגיע לגיל שבו הצעירים יותר אמורים להכיר לו טובה על השנים שהוא נתן להם, להוקיר לו כבוד על כברת הדרך הארוכה ועל ההיסטוריה שהוא נושא אתו. מסופר על אחד מחכמי התלמוד, שכשהיה רואה מישהו זקן, לא חשוב מאיזה עם ומאיזו לשון, היה קם בפניו. שאלו אותו למה, והוא אמר: אתה יודע כמה הרפתקי עבר עליו? כמה הבן-אדם הזה עבר בחיים? רק בשביל זה אני מכבד אותו. יש חברות שנודעו לשמצה ביחס שלהן לזקנים. המיתוס מספר על האסקימואים, שאת הזקנים שלהם הם שולחים לקפוא בקרח ללא מזון, כי הם כבר לא תורמים שום דבר. בימים האחרונים הולכים ומתפרסמים כמה תחקירים, שאני חושב שצריכים להדיר שינה מעינינו, על מה שקורה במה שהיה פעם החברה הקיבוצית. החברה הקיבוצית היתה ספינת הדגל של הסוציאליזם, של השוויון. פעם היו אומרים שאחד המקומות שבאמת זה כבוד להזדקן בו, זה בקיבוץ, כי אחרי שנים רבות שהשקעת מחייך ללא ציפייה לתמורה, באופן שוויוני – לגיוסים לקטיף ועבודה בחוץ ובפנים – הגעת לגיל שבו יכולת לקבל תרבות, שבו יכולת לקבל בריאות, בצורה מכובדת. והנה, עם התפרקותה של התנועה הקיבוצית אנחנו מתוודעים למציאות חמורה – אני לא רוצה לומר ביטויים קשים יותר – שבה קשישים מרגישים שמבזים אותם בצורה שלא תיאמן. הסיפורים שמופיעים בתחקירים מסמרי שיער. חילקו את הרכוש בקיבוץ. יש צעירים, לעתים בנים של אותם קשישים, ואחד מהם התבטא כלפי אבא שלו: כשאני בכיתי בבית-הילדים הוא לא ספר אותי, אז עכשיו אני לא סופר אותו. דברים שאי-אפשר להעלות על הדעת בכלל. סכומים פעוטים, של 2,700 שקל בחודש פנסיה. מי יכול להיות מכזה סכום? מי יכול לשלם את דמי הבריאות שלו בכזה סכום? אבל צריכים לפתח בקיבוץ את בריכת השחייה ואת אולם הספורט, אנחנו צריכים לקבל צעירים – דבר שהוא נכון כשלעצמו. אבל את הבסיס, אלה שייסדו את הקיבוץ, האם אותם אתם יכולים להשליך אחרי גווכם כי עכשיו אתם עסוקים באיזה סוג של מירוץ קפיטליסטי, שהוא – – – <אילן גילאון (מרצ):> איפה אתה מדבר? על איזה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אקריא לך את התחקירים שיש לי. לצערי, חבר הכנסת לשעבר חיים אורון סירב להתייחס לתחקירים האלה. אשמח אם אתה תבוא ותשיב. יש לי פה כמה תחקירים שתקרא – הן בקיבוץ קדמה, הן בקיבוץ נאות-מרדכי. סיפורים קשים ביותר, של מי שמקבל רנטה ולא מקבל לאחר מכן את הפנסיה שלו; אנשים שעושקים אותם על כל אגורה, על כל דבר, והם לא מקבלים את הזכויות הבסיסיות שלהם. כדאי להתייחס לזה בצורה רצינית. אתה קשור לתנועה הקיבוצית. יותר מזה, למה אני מעלה את זה? היום חברי מפלגת העבודה רצים אחרי התנועה הקיבוצית. היום, צריך להודות, אין דבר כזה התנועה הקיבוצית. נגמר התנועה הקיבוצית. אפשר לספור על חלק מהאצבעות של היד שלי את הקיבוצים שנשארו קיבוצים מבחינה שיתופית. אין כאלה כמעט, חוץ מכמה קיבוצים דתיים. <קריאה:> מה זה הדבר הזה שאתה מדבר עליו? היום חוץ מאתנו – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> חוץ מכמה קיבוצים דתיים, אתה יכול להגיד לי איזה קיבוץ עובד בשיתוף? <איתן כבל (העבודה):> זה קיבוץ שמשתנה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הקיבוץ משתנה על חשבון הקשישים. אתה יכול לסרב לעובדות ולשמות שמפורסמים בתחקירים. אגב, אשמח לשמוע את אנשי מפלגת העבודה, שפוקדים בקיבוצים את אותם קפיטליסטים שעושקים את המבוגרים; שיגיבו על אותם תחקירים שפורסמו בעניין הזה, ואני אשמח להראות לכם. רבותי, "והדרת פני זקן" זה מבחן של חברה וזה גם מבחן שלנו, ולכן אני מתריע על כך, כי, לצערי, אתם מעדיפים לטמון את הראש בחול. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לקרוא לממשלה, לראש הממשלה, להסכים לאמץ את התוכנית, את היוזמה הצרפתית, להחיות את תהליך השלום באזור. אין ספק שלאחר הנאומים של ראש הממשלה בוושינגטון, המועד הראשון ומועד ב' שניתן לו בקונגרס, שעשה אותו בהצלחה רבה לפי הקריטריונים האמריקניים, אין ספק שבאזור יש אווירה דיכאונית, אווירה של ייאוש, חוסר תקווה וחרדה לקראת ספטמבר. אני דווקא מציין את הפעילות של הנשיא, של ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, אבו מאזן, שאימץ את היוזמה הצרפתית, אם כי הוא אומר שהיא לא אידיאלית מבחינתו, וזה נכון בהחלט – יש בה הרבה חורים. אבל יחד עם זה, הוא אמר שהוא חרד מהמצב שיכול להתפתח באזור הזה והוא מעוניין להחיות את תהליך השלום. ולכן, אני חושב שבזכות אפשר לקרוא לאבו מאזן רודף שלום בלתי נלאה. הוא רוצה למנוע מהאזור הזה – מפלסטין, מישראל, משני העמים – את האפשרות היחידה שעל-פי מדיניות הממשלה הנוכחית אנחנו מתקרבים אליה, לצערי הרב. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת סוייד, חשבתי שלא תזכיר אלא רק תפנה פנייה לראש ממשלת ישראל. בעצם העובדה שאתה פונה לשני הצדדים לקחת את היוזמה ולחזור לשולחן המשא-ומתן, זה דבר מבורך, ואנחנו צריכים לעשות הכול – – – <חנא סוייד (חד"ש):> בהחלט. ואני מציין שהנשיא אבו מאזן כבר אמר שבאופן עקרוני הוא מאמץ את התוכנית הזו, ואני רואה את זה בחיוב רב. אני רוצה, נוסף על כך, להגיד שבתקופה האחרונה, לצערי, אחרי הכישלון ואחרי שנחשפו בוושינגטון פניו האמיתיים של ראש הממשלה נתניהו כסרבן שלום – יש כותבים, בעלי טורים במדינת ישראל, שכותבים בעיתונות הישראלית, שלא חסכו אף פעם ביקורת מנתניהו ואמרו כל הזמן שהוא סרבן שלום, וחשבו שהביקורת הזו היא נחלתם בלבד. עכשיו, אחרי הנאומים בוושינגטון, כשכולם כבר יודעים שנתניהו הוא סרבן שלום, עכשיו מה אותם בעלי טורים, שכאילו הם נקראים או משתדלים או רוצים להיות בשמאל, אומרים עכשיו: אה, זה לא רק נתניהו. זה גם הפלסטינים. הוא כמו הפלסטינים. אני חושב שזו עמדה לא הוגנת. לפחות, אני אומר, זו עמדה לא הוגנת. מי שביקר כל הזמן את נתניהו, והטיל עליו את האשמה שהוא סרבן שלום ושהוא מונע התחלת תהליך שלום אמיתי, בגלל כל מיני סיבות, זה לא טוב וזה לא הוגן עכשיו לקרוא לאדם, שכפי שקראתי לו הוא רודף שלום בלתי נלאה, כמו אבו מאזן, ולהגיד שהוא אותו הדבר כמו נתניהו. אני חושב שזו השוואה נפסדת, לא נכונה, והיא מראה הרבה דברים – אני לא רוצה לנתח את זה פסיכולוגית – אבל זה לפחות לא הוגן. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת חנא סוייד, ושנחזור לתהליך השלום, אמן. חברי הכנסת מסעוד גנאים ועינת וילף איחרו למועד שלהם. אני לא רוצה לעשות שינוי בסיעות, אבל לפנים משורת הדין אני אתן לחבר הכנסת גנאים, וגם לחברת הכנסת עינת וילף, ולהבא להקפיד, כי זה אי-אמון. <אילן גילאון (מרצ):> צריך לעשות כמו בקופת-חולים – – – <היו"ר מגלי והבה:> אני מסכים אתך, זה גם התקנון, אבל ניתן להם לפנים משורת הדין – – <עינת וילף (העצמאות):> – – – הקהילה הגאה. <היו"ר מגלי והבה:> – – שיוכלו להביע את עמדות סיעותיהם. תודה. חבר הכנסת גנאים, בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שהממשלה הנוכחית, בצל התעסקותו של ראש הממשלה בכל מיני זירות נאומים, מחיאות הכפיים כנראה החרישו את אוזניו, והוא לא שומע את סבלן של השכבות החלשות. נדמה לי שהכסף בכיסו של האזרח הפך לאיום ביטחוני, וצריך לנשל את האזרח מכל שקל בכיסו כדי שהממשלה הזאת תנוח ותישן בשקט. אדוני היושב-ראש, יש אמרה שאני שמעתי וקראתי – אולי איזה איש דת אמר: אנו יושבים בארץ הזאת לא בגלל צדקתנו, אלא ברשעות הגויים. כאשר אני מסתכל על הממשלה הזאת, איך היא מתנהגת, איך היא לא עושה בשביל שלום הבית מבפנים ולא בשביל השלום האזורי, אז אני חושב שזו ממשלה רשעה, שיש לה רשעות, שתגרום בסוף לעימותים בפנים ובחוץ. הרשעות של הממשלה הזאת מתבטאת בשני דברים: האחד, שהיא מזניחה את השכבות החלשות והופכת את המדינה גן-עדן לקפיטליסטים, לניאו-ליברליזם, למה שמכונה "טייקונים", אבל החלשים, העניים, אין להם מקום פה. הרשעות של הממשלה הזאת מתעצמת כאשר היא נותנת לחוקים אנטי-דמוקרטיים, גזעניים, שרובם מבית-מדרשה של "ישראל ביתם", כי באמת זה מה שהם רוצים, בסוף ישראל תיהפך למדינה למפלגה אחת, והאזרח אינו אזרח אלא אם כן הוא עבר כשרות מבית-מדרשה של "ישראל ביתם". ודי בהצעות החוקים האחרונות, של התניית אפילו – שמעתי על קצבת הילדים, או אולי הפנסיה, אני לא זוכר – של ישראל ביתנו; להתנות בשירות הצבאי. חבר הכנסת חמד עמאר דיבר על העדפה מתקנת. אדוני היושב-ראש, אתה מכיר את מצבם של הכפרים הדרוזיים יותר טוב ממני – גם אני מכיר, והם משרתים בצבא, ולמרות זה המצב שלהם גרוע ומוזנח כמו שאר הכפרים והערים הערביים. אז איפה כל הבסיס הזה של החובות והזכויות, כאילו אין חובה חוץ מהחובה הצבאית – אין חובות אחרות? אין מסים, אין דברים אחרים שכולם משלמים? מעצם היותי אזרח מגיעות לי את כל הזכויות, בלי התניה, לא בצבא ולא בשירות פלוני או אלמוני. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אני מזמין את חברת הכנסת עינת וילף. אחריה – חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <עינת וילף (העצמאות):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה, השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, התנצלותי; הלכתי לתמוך בקהילה הגאה, ואני מאוד שמחה שמקיימים את היום שלהם היום בכנסת, וגם עושים את זה בסימן הורות, שזה מראה שכל פעם אנחנו מתקדמים בנושאים שאנחנו מקדמים, וזה דבר חשוב. אני רוצה להתייחס גם להצעות האי-אמון וגם למה שנאמר לפני לגבי צמצום פערים ושאלה של זכויות וחובות. ודאי שהפערים עדיין גדולים. השאלה היא מה המגמה, ואם נעשים דברים אמיתיים לצמצום הפערים. מובן שלכולנו יש עניין שהפערים יהיו דרך המלחמה בעוני ולא דרך דיכוי יזמות ותחרותיות. ודאי שאיש אינו רוצה זאת. אז ראשית, ועל זה אף אחד לא מתווכח, נעשים הרבה דברים בתחום החינוך וההשכלה הגבוהה. ועם כל החיפוש אחר פתרונות פשוטים ומהירים, אין דרך יותר בדוקה ליציאה מעוני מאשר חינוך, השכלה גבוהה ועבודה. יושב כאן השר, שמאוחר יותר יציג את העלאת שכר המינימום. זה דבר חשוב מאוד שנעשה. שוב, הוא לא יפתור את כל הבעיות, אבל מתקדמים בכיוון הנכון. אנחנו מנהלים – וגם הממשלה הזאת – באופן אמיץ מאבק לא פשוט להגנה על נכסי ציבור, למאבק בריכוזיות, להבטיח שהעושר שנוצר במדינת ישראל יהיה עושר שנעשה בדין; לא כתוצאה מרכישת נכסי מדינה בזול, אלא כתוצאה מהגדלת פריון ומתחרותיות ומיזמות. זה לא מאבק פשוט, זה ודאי לא מאבק פשוט כשמתקיימת גם שליטה על אמצעי תקשורת, ויש מאבקים נגד הממשלה, שנובעים גם מאינטרסים כלכליים. מתקיים מאבק, גם לא תמיד פשוט, נגד – כלומר לצמצום מספר העובדים הזרים. ידוע שאחת הבעיות החמורות ביותר הגורמות להגדלת העוני היא כניסת עובדים זרים למדינת ישראל – אם הגדר בדרום, עצירת המסתננים, ואם צמצום המכסות והכניסה של עובדים זרים לישראל, זהו אחד המאבקים הגדולים והחשובים לצמצום העוני. האפשרות שאולי סוף-סוף מדינת ישראל, אחרי עשרות שנים, תסדיר את נושא הבדואים באופן שיאפשר גם להם להתחיל לבנות את הנכסים ולהיחלץ מהעוני, זו יכולה להיות אחת ההזדמנויות הגדולות של ישראל לצמצום הפערים. ובסופו של דבר, עדיין, למרות הכול, כשבוחנים את העוני, צריך לראות איפה הוא מרוכז; הוא עדיין מרוכז בשתי אוכלוסיות מרכזיות – באוכלוסייה הערבית ובאוכלוסייה החרדית, שנמצאות בתהליכים אטיים של כניסה – נקרא לזה – למרכז, ואפילו במובנים מסוימים גם המרכז הציוני. אבל זה חייב להתבסס על חברה שיש בה גם חובות וגם זכויות. החובות של שירות, אם לא צבאי לפחות שיהיה שירות אזרחי, שירות לחברה, שירות למדינה, זה דבר חשוב. כשנוכל להתחיל לבסס חברה מבוססת חובות וזכויות, יהיה לנו גם בסיס הרבה יותר חזק לצמצום העוני ולצמצום הפערים. תודה רבה לך. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת עינת וילף. אני מזמין את חבר הכנסת אילן גילאון. אחריו יהיה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ויסיים חבר הכנסת דני דנון. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר התמ"ת, חברי וחברות הכנסת, ראשית, אולי להעמיד דברים על דיוקם, או הערה על דבריו של חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, שגילה דאגה רבה לוותיקים בקיבוצים, וזה עמד בראש דאגתו בוודאי. אני מניח שיש אולי דוגמה ספציפית כזאת או אחרת, במקום כזה או אחר, אבל בסך הכול צריך לציין כאן, בפני הכנסת, שהלוואי שהסולידריות החברתית – עם כל הבעיות שיש היום בתנועה הקיבוצית – על כל מדינת ישראל, כמו שיש עדיין בקיבוצים. החברה הזאת עוברת שינויים, הם שינויים של זמן, קוראים לחלק מהשינויים האלה "הפרטות", אבל עדיין, במרכיב של הרקמה הסולידרית, הרבה פחות מסוכן להיות אדם זקן, אדם מבוגר, בקיבוצים מאשר בשאר המקומות במדינת ישראל. אני מאוד התפלאתי מדוע חבר הכנסת בן-ארי לא העלה למשל את הבעיה של ניצולי השואה, שאנחנו מציעים כבר כל כך הרבה זמן, כבר שלוש שנים, לכו flat. מדובר באנשים מעל גיל 80 – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא מדובר בזכות – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – שתוחלת החיים שלהם – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת בן-ארי, ישבת כאן, נאמת, דיברת. תן לו, הוא ברשות דיבור. <אילן גילאון (מרצ):> אני מבקש ממך. נאמת, הבעת את דאגתך למבוגרים בקיבוצים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זכויות שנגזלו, אנשים – – – <אילן גילאון (מרצ):> בסדר, אתה רוצה להפריע לי לדבר? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, אתה דיברת. אני מאוד הסכמתי וחשבתי שאתה באמת דואג לאנשים הזקנים. אני בהחלט חושב שיש כאן מדיניות שאומרת: אם אין נכים אין עיכובים, אם אין זקנים אין בזבוזים; אני מכיר את זה. וחשבתי שאתה באמת דואג, ואמרתי: יפה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני דואג – – – <אילן גילאון (מרצ):> הבנתי שמה שרצית לציין – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת בן-ארי. תודה. <אילן גילאון (מרצ):> – – זה את ההשקפה שלך לגבי הקיבוצים. הבנתי אותה, אבל באמת, אני רוצה להמשיך את הדברים של פרופסור אבישי ברוורמן. הוא דיבר על חברת המופת, ואני לא מתיימר להיות חברת מופת, אני רוצה להיות חברה קצת מתוקנת. והבעיה המרכזית, אדוני היושב-ראש, אם היית שואל אותי מה צריך להיות מקצועו של מי שיהיה ראש הממשלה הבא, הייתי אומר לך: אדוני, חשמלאי, אדם שעובד בחשמל. מדוע? כי מי שלא ידע לעשות שינוי פאזות, מפלוס למינוס וממינוס לפלוס, מי שימשיך את הטוטם הזה של הפרטה מטורפת, של חוסר אחריות חברתית – עוד מעט יהיה כאן דיון על שכר המינימום, אדוני, ואתה תשמע עוד כמה דברים שם. שכר המינימום שהממשלה מעלה, ואני באופן אוטומטי מברך את הממשלה על כל שכר מינימום שיש, אפילו ששכר המינימום הזה בקושי, במקומות מסוימים, למשפחה בת ארבע נפשות, לא יספיק יותר מאשר לשכר דירה ולחשמל או למים. ולכן, האחריות החברתית היא הקובעת. אי-אפשר מצד אחד – ודיברנו בשבוע הקודם – להעלות את המחירים של הדלק, ומצד שני לייקר את התחבורה הציבורית ולא להשאיר אלטרנטיבה. אתה יודע מה, לא הבעיה של היוקר. הבעיה של כושר הקנייה, כושר השרידות. אולי היה צריך כאן לחוקק חוק קיום מינימום. באמת, פעם נדרש בית-המשפט, והוא החליט שהוא לא רוצה להתערב בזה: מהו קיום מינימום בתוך אותן קבוצות או שסעים שחלקם מופלה בצורה מובנית במדינת ישראל, כמו הערבים למשל, אזרחי מדינת ישראל. אפליה שהיא מובנית כבר 62 שנים. קבוצות-קבוצות של סקטורים בתוך חברה ששמטה מתחת לרגליה את הממלכתיות, בתוך חוסר אחריות. אני חושב שנגמר הזמן, אדוני. אני תמיד מקפיד לומר פה לכל אלה שיודעים את הפתרונות, שהפתרון לחברת מופת, מחפשים אותו במקום שלא מסתכלים על מדינה כעסק. ומי שאמר שיש קשר בל ינותק בין המצב הכלכלי למצב המדיני, הוא הצודק וזה נכון. ולכן, את התפיסה המדינית צריך לגזור מתוך תפיסה חברתית, מתוך אחריותה של המדינה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. אני מזמין את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת דני דנון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הממשלה הזאת ראויה לאי-אמון בגלל המדיניות הכלכלית-החברתית שלה ובגלל אחריותה המלאה למצב – לא רק בשנתיים ומשהו שהיא מכהנת אלא גם לפני כן, כי את המדיניות הנוכחית התווה ביבי נתניהו בהיותו שר אוצר ב-2003, והוא מתפאר בכך שהוא ממשיך את אותה מדיניות. בתקופה הזו נופלת האחריות למצב הכלכלי על ראשו של מר בנימין נתניהו. המדיניות הזאת הביאה להגדלת הפערים החברתיים, למיגור מעמד הביניים ולהחלשתו. אחד הדברים שמיוחסים למר ביבי נתניהו – שהוא תאצ'ריסט. וכידוע, מרגרט תאצ'ר השאירה אחריה אדמה חרוכה בתחום החברתי-כלכלי: פגיעה במדינת הרווחה, פגיעה במעמד הפועלים, ניסיון להרוס את האיגודים המקצועיים. וכל זה עשה מר בנימין נתניהו, אלא שאני חושב שהתאצ'ריסטים האנגלים יגידו שמר ביבי נתניהו אינו תאצ'ריסט, כי למרות כל הביקורת שאפשר – ויש לי ביקורת מכאן ועד הודעה חדשה על מרגרט תאצ'ר – היא חיזקה את מעמד הביניים; במחיר מאוד כואב, מאוד גבוה, במחיר חברתי קשה ביותר, אבל אין ספק שבתקופתה התרחב מעמד הביניים והתחזק מעמדו. אבל, חבר הכנסת בילסקי, להבדיל – ואני לא רוצה לחבק אותך – להבדיל ממרגרט תאצ'ר הידועה לשמצה, ביבי נתניהו, המדיניות שלו הביאה להרס של מעמד הביניים – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אבל מה זה קשור לחיבוק? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> היא הביאה להרס של מעמד הביניים, המדיניות של מר בנימין נתניהו. גם בתחום המדיני, אנחנו ראינו מה הוא עשה בשבוע האחרון, בימים האחרונים, בגולן. ואני רוצה להאשים את מר ביבי נתניהו, שהוא נתן הוראה להרוג מפגינים חפים מפשע, לא חמושים, שלא איימו על אף אחד. <דני דנון (הליכוד):> איזה הוראה הוא נתן – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> המטרה היתה להרוג כדי להרתיע. את זה – – – <נחמן שי (קדימה):> – – – להיכנס לשטח הריבוני של מדינת ישראל – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זו היתה ההוראה, היא ניתנה כמה ימים לפני כן בהצהרה פומבית. <נחמן שי (קדימה):> זה שטח ריבוני שלנו. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת נחמן שי, תודה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בהצהרה פומבית של ראש – – – <נחמן שי (קדימה):> זה שטח ריבוני שלנו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה לא שטח ריבוני. <נחמן שי (קדימה):> כן. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הגולן שטח כבוש. <נחמן שי (קדימה):> נכון להיום, זה שטח ריבוני. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הגולן הוא שטח כבוש. <אריה ביבי (קדימה):> מה אסד עשה? <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הגולן הוא שטח כבוש. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. <אריה ביבי (קדימה):> מה אסד עשה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הגולן הוא שטח כבוש. גם אין בשום מקום בעולם הוראה לירות באנשים לא חמושים. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. <אריה ביבי (קדימה):> מה אסד עשה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לכן, ראש הממשלה הוא האחראי, וגם אהוד ברק, כמובן – אני לא יודע מי מהם – – <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – סנצ'ו פנצ'ו ומי מהם דון קיחוטה – אבל שניהם אחראים על הריגת מפגינים. זה לא רק האשמה שלי. דרך אגב, ה"ניו-יורק טיימס" כותב דברים כאלה – – <היו"ר מגלי והבה:> טוב, אל תתחיל נושא חדש, חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – תקראו מה אומרים הידידים שלכם, אפילו. תודה רבה. <ישראל חסון (קדימה):> מי אחראי על – – – בסוריה? <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת זחאלקה. אני מזמין את חבר הכנסת דני דנון. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מגלי והבה:> הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 40) (הגבלת זכות המנהל הכללי להיבחר), התשע"א–2011, של חברי הכנסת אלכס מילר, כרמל שאמה, רוברט אילטוב, מאיר שטרית ואברהם מיכאלי; הצעת חוק ממשל תאגידי למנהלי קרנות ולמנהלי תיקים (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, של חברי הכנסת אמנון כהן, פניה קירשנבאום, ציון פיניאן, יצחק וקנין, אלכס מילר ומשה גפני. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 8), התשע"א–2011; הצעת חוק לביטול תשלום חלקי של דמי הבראה בשירות הציבורי בשנת 2010 (הוראת שעה), התשע"א–2011; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 50) (הגבלת תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם התקשרות), התשע"א–2011; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 186), התשע"א–2011; הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 11), התשע"א–2011. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ראש הממשלה מגדיל את הפערים בישראל ופוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות;> <2. כישלון הממשלה בצמצום הפערים בין עשירים לעניים;> <3. העלייה במחירי מצרכי היסוד היא נדבך נוסף בכישלונות הממשלה בתחומים החברתי, הכלכלי והמדיני> <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, חבר הכנסת דנון, לרשותך שלוש דקות, ואם רוצה הממשלה להשיב, אז השר שיבוא במקומך צריך להיות נוכח. אדוני משיב בשם הממשלה? <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אז נא לצלצל, כי אם הוא אחרון הדוברים, אנחנו עוברים להצבעות. לכן, הממשלה, אם רוצה להשיב, אז כמובן היא צריכה להיות במצב הכן שבו היא תוכל להשיב. בבקשה. <דני דנון (הליכוד):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ראשית אומר לחבר הכנסת זחאלקה – שיצא מן המליאה, אבל ההאשמה הקשה שלו שראש הממשלה נתן הוראה לירות בחפים מפשע היא מקוממת, היא שקרית, וזה עוד שקר גס, זה מבית-מדרשו. ראש הממשלה לא נתן כזו הוראה, גם אפילו שר הביטחון לא נתן הוראה כזו – – <עינת וילף (העצמאות):> למה אפילו? <דני דנון (הליכוד):> – – ואם מגיעים לגבול מדינת ישראל פורעי חוק ומנסים לשבור ולפרוץ את הגבולות, אני לא מכיר מדינה ריבונית – אולי חבר הכנסת זחאלקה יאיר את עיני ויגיד לי על מדינה ערבית ששם מתנהגים אחרת לאנשים שרוצים לפרוץ גבולות. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל מדינה בעולם תגן על גבולותיה. <דני דנון (הליכוד):> אני רואה דווקא תמונות אחרות. חבר הכנסת זחאלקה לא פה, אבל אני רואה מה קורה בסוריה ומה קורה בתימן, ששם יורים באנשים בלי שהם פורצים גבולות, פשוט יורים באנשים שרוצים למחות נגד המשטר ונגד השלטון. אנחנו יכולים להיות גאים בצבא-הגנה לישראל שלנו, שמגן על גבולות הארץ ועושה את זה בצורה הומניטרית, לפעמים הומניטרית מדי – שאנחנו מאפשרים לתמונות קשות כאלה לקרות. אדוני היושב-ראש, אנחנו, כמדי יום שני, שומעים הצעת אי-אמון גם מסיעת קדימה. אני רוצה להזכיר לחברי חברי הכנסת מקדימה, שכאשר הוקמה מפלגת קדימה התלבטו איזה שם לקרוא למפלגה החדשה. ישבו מיטב המוחות ומיטב היועצים וטיכסו עצה, ואחד השמות שעלו לאוויר היה "מפלגת אחריות לאומית"; שם יפה לכל הדעות. ובסופו של דבר, אני לא יודע אם היו אלה הסוקרים או היועצים שהחליטו לשים את השם הזה בצד, ואני מברך שכך עשו, כי ההתנהלות של יו"ר האופוזיציה בשבועות האחרונים רחוקה מאחריות לאומית. אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להדגיש את הנושא של נאומו של ראש הממשלה בארצות-הברית. בזמן שראש הממשלה נמצא בשליחות מדינת ישראל בארצות-הברית, בוחרת יו"ר האופוזיציה להיות בארצות-הברית, ומשם, דקות ספורות לאחר נאומו, לבקר בצורה קשה את נאומיו, את מדיניותו, וכל זה נעשה בארצות-הברית, כאשר מדברים בתקשורת הזרה ובתקשורת בישראל. אני רוצה להזכיר ליו"ר האופוזיציה מנהיג אחר שהיה באופוזיציה. הוא היה קצת יותר זמן מאשר היא מכהנת כיו"ר האופוזיציה, ושמו מנחם בגין, שכמעט 30 שנה ישב על ספסלי האופוזיציה, אבל הקפיד, בכל פעם שנמצא מחוץ למדינת ישראל, לשמור על ממלכתיות ולא לבקר את ממשלת ישראל בנכר. הוא עשה זאת אף-על-פי שכאב לו, אף-על-פי שלא הסכים ואף-על-פי שהיתה לו ביקורת רבה. לכן אני קורא ליו"ר האופוזיציה ציפי לבני לנקוט קצת מדיניות של אחריות לאומית, ולא לחשוב תמיד איך מבקרים ומה מבקרים, בייחוד כאשר ראש הממשלה נמצא בשליחות של כולנו במדינות החוץ; וכשהוא מייצג את מדינת ישראל בקונגרס האמריקני הוא לא מייצג את מפלגת הליכוד, ולא את מפלגת קדימה, הוא מייצג את כנסת ישראל ואת ממשלת ישראל. אני שואל את עצמי פעמים רבות, אם מפלגת קדימה היתה נקראת "אחריות לאומית", היינו כל פעם מחדש שואלים את אותה שאלה. לפני עשרה ימים היתה החלטה של השלטון במצרים לפתוח את המעבר ברפיח. החלטה בעייתית, מסוכנת. לא עברו חמש דקות מאז נפתחו המעברים, החליטו בקדימה להוציא הודעה לתקשורת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> להתחיל לסכם. <דני דנון (הליכוד):> – – שהם באים ואומרים: הכישלון של פתיחת המעברים הוא כישלון של ראש הממשלה נתניהו. אני שואל את עצמי: גם בזה הוא אשם? האם גם בצונאמי ביפן הוא אשם? והתשובה שלי, אדוני היושב-ראש – ניסיתי לחשוב מה גורם לאותם חברי קדימה להשתלח ולהתנגח, והגעתי לפתרון אחד: אני כל שבוע פותח את העיתון, ואני רואה על עוד מועמד שרוצה להתמודד ברשימת קדימה לכנסת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <דני דנון (הליכוד):> – – ואני כל שבוע – זה התחיל בגלעד שרון, אליק רון, מנשה רז רק לאחרונה, דן חלוץ, יעקב פרי – – <יעקב אדרי (קדימה):> בליכוד אין? <שר החוץ אביגדור ליברמן:> – – – <דני דנון (הליכוד):> – – כולם מועמדים ראויים ומשובחים. אני שואל את עצמי: מה יהיה עם החברים האחרים פה, בכנסת, עם חברי הטובים – עם זאביק בילסקי, עם יעקב אדרי, כל החברים שלנו פה? <היו"ר ראובן ריבלין:> יש, אבל לא כל כך טובים. <קריאות:> – – – <דני דנון (הליכוד):> אני לא בטוח. אם יש כל כך הרבה שנרשמים לרשימת קדימה, אז – היצר לנגח את ראש הממשלה. לכן, אדוני היושב-ראש, אני מציע למפלגת קדימה, גם אם היא לא נקראת "מפלגת אחריות לאומית", לעתים גם מה שנקרא "אחריות לאומית". <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת וסגן היושב-ראש דני דנון. אני מזמין את השר כחלון, בשם הממשלה, לסכם את הדיון, ולא, על מנת – אדוני יכול לסכם את הדיון לעניין ולדאוג לכך שהקואליציה תהיה מוכנה בזמן המוקצב לו. לא יהיה פה פיליבסטר. אדוני ידבר לעניין. בסיום הדברים כמובן נעבור להצבעה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מבקש לסכם את האי-אמון. הצעות "האמון" אומרים, אדוני היושב-ראש, או "האי-אמון"? <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, אי-אמון. אתה מבקש להביע אמון. מצביעים על האי-אמון. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> בתקווה שנקבל אמון. אכן, הנושא המרכזי של היום היה המלחמה בעוני, צמצום הפערים. חשוב לי לומר, אדוני היושב-ראש, כפי שאמרתי בתחילת הדיון: אני האחרון שיכול לומר שאין עוני. אני האחרון שיכול לומר שאין מצוקה. יש, אבל המצב היום הוא הרבה יותר טוב מבעבר. יש תוכניות של משרד הרווחה שהתחיל אותן קודמי בתפקיד, השר הרצוג, שהיום מתמודד על ראשות מפלגת העבודה, תוכניות טובות לדעתי, ואנחנו ממשיכים אותן. הנושא של העוני הוא נושא חוצה מפלגות. לדעתי, כל אחד שיושב בבית הזה היה מוכן לעשות הכול כדי למגר את העוני. עוני זה לא נושא מפלגתי, עוני זה לא נושא של ימין ושמאל, לא נושא של יהודים וערבים. עוני זה דבר כואב, ואף אחד מאתנו – ואני מאמין שכל חבר כנסת, ולא חשוב באיזה מפלגה הוא, היה עושה הכול כדי למגר את זה. לדעתי, אחד הדברים המרכזיים שהממשלה הזאת עשתה – ואני חייב לומר, בהגינות עד כמה שאפשר, זה התחיל בממשלה הקודמת, כי מדובר על הצלחה של יצירת 110,000 מקומות עבודה, ואי-אפשר לייצר את זה לא בשנה ולא בשנתיים, אז אין ספק שזה התחיל בשנים הקודמות, של הממשלה הקודמת, שהיתה השקעה, שזרעו את הזרעים של יצירת מקומות תעסוקה. 110,000 מקומות עבודה שנוצרו בשנים האחרונות זה מענה חשוב, מענה מרכזי להוציא אנשים מעוני. כל אחד יודע שבדרך כלל מי שלא עובד הוא עני. לצערי, בשנים האחרונות, בגלל רמות השכר הנמוכות, יש גם אנשים שעובדים ונמצאים במעגל העוני, אבל בדרך כלל זה נדיר; רוב האנשים שעובדים – כמובן, אם זוג עובד אז בכלל כמעט אין מצב שהוא יהיה מתחת לקו העוני, אבל יצירת 110,000 מקורות תעסוקה, בפתרון לכל כך הרבה אנשים, אני חושב שזה הזרז, הקטליזטור, המרכזי לאנשים לצאת מהעוני; גם מהעוני הכלכלי וגם מהעוני החברתי, גם בתוך המשפחה. מובטל אחד, אדוני היושב-ראש, זה עולם ומלואו. מובטל זה התופעה, לדעתי, החברתית הגרועה ביותר. אם אדם חולה, אז הוא חולה, ואם אדם לא מסוגל אז הוא לא מסוגל, אבל גם אדם בריא, וגם אדם מסוגל, שלא מוצא את עצמו במעגל התעסוקה, זאת תחושה איומה. זאת תחושה איומה מול החברה שהוא חי בה, מול המשפחה הגרעינית שלו ומול עצמו – לקום בבוקר ואין לך מה לעשות, זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. אני שמח גם שהממשלה דוחפת ומקדמת אנשים מקבלי הבטחת הכנסה כדי שיצאו למעגל העבודה, באמצעות תמריצים – מה שנקרא disregard – מאפשרת להם להרוויח קצת יותר, נוסף על ה-2,000 או 2,200 שהם מקבלים כהבטחת הכנסה, מובן שבאמצעות מס הכנסה שלילי. כדי להיות הגונים, אדוני היושב-ראש, זה התחיל בממשלה הקודמת – הצעת חוק של סילבן שלום, שתמכו בה שר האוצר דאז רוני בר-און וראש הממשלה אולמרט, וזה בא לידי בשלות בכנסת הזאת. זה פרויקט שמסייע בעיקר, או לא רק בעיקר, לא בעיקר רק לשכבות החלשות, למקבלי הבטחת הכנסה – מעודד אותם להגיע למעגל התעסוקה, מעודד אותם להגיע – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לעת עתה הוא מדבר לעניין, לא יהיה פה פיליבסטר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> לא, יש הרבה שאלות לגבי מס הכנסה שלילי. לא מעט חושבים שאם אתה עובד אפילו פחות מחצי משרה אתה יכול לקבל. יתקן אותי שר האוצר לשעבר. צריכים לעבוד חצי – – – <רוני בר-און (קדימה):> תן לו, הוא סוף-סוף אומר את האמת. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> נכון, הוא יצטרך לעבוד חצי משרה. אבל יש לנו קצת בעיה עם אלה שנפלו עם פחות מחצי משרה. זאת אומרת, אם משתכרים פחות מ-1,800 שקלים בחודש אז יש שם בעיה, אבל אני מקווה שגם במגזר הזה זה ייפתר. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר לך שעושים הרבה, ממשיכים פעולות חשובות, והכי חשוב לדעת שהעוני – קודם כול צריך להילחם בעוני ולא בעניים, הם לא אשמים. הדבר השני, הכי חשוב, זה להמשיך דברים טובים שנוצרו בממשלה הקודמת, ואנחנו ממשיכים אותם. נקווה שנמשיך אנחנו עוד קדנציה, אבל אם לא, ימשיכו אחרינו. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, ולכן אדוני מבקש לדחות את הצעות האי-אמון. רבותי נא לשבת. לפנינו שלוש הצעות אי-אמון. נא לשבת בשקט, אנחנו עוברים להצבעות. כבוד השר כחלון, נא לשבת. לפנינו שלוש הצעות אי-אמון של הסיעות השונות. אנחנו נצביע על כל אחת בנפרד. אנחנו נצביע כהצעה ראשונה על הצעתה של סיעת קדימה, בכותרת: ראש הממשלה מגדיל את הפערים בישראל ופוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות. הצעת אי-אמון של סיעת קדימה, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת שלמה מולה. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 35 נגד – 45 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 35, נגד – 43, אין נמנעים. אני קובע שהצעת אי-האמון של קדימה ירדה מסדר-היום. אנחנו עוברים להצעתן של סיעות העבודה ומרצ להביע אי-אמון בממשלה, בכותרת: כישלון הממשלה בצמצום הפערים בין עשירים לעניים, כפי שנומקה על-ידי דניאל בן-סימון. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 35 נגד – 45 נמנעים – אין הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <קריאה:> הוא מועמד להיות ראש ממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> למרות ההנמקה מאירת העיניים, 35 בעד, אולם 45 נגד, וגם הצעה זו ירדה מסדר-היום. אנחנו עוברים להצעה אחרונה – הצעתן של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה, בכותרת: העלייה במחירי מצרכי היסוד היא נדבך נוסף בכישלונות הממשלה בתחומים החברתי, הכלכלי והמדיני, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת אחמד טיבי. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 28 נגד – 42 נמנעים – 1 הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 28 בעד – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> למה 28, אם 35 לפני חמש דקות? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש לאפשר לי להכריז על התוצאות. בעד – 28, נגד – 42, אחד נמנע. אני קובע, שהצעת אי-האמון לא נתקבלה. חבר הכנסת טיבי, אני רוצה להפנות את תשומת לבך, שעד הצעתך 43 היו נגד, ואתה הצלחת לשכנע אחד מ-43 מתנגדים שלא להתנגד. תמיד תראה את הצד החיובי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – חבר הכנסת טיבי, אתה צודק. תפנה – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, אני ראיתי שזה – אני יודע שאתה לא הצבעת. כנראה אתה מזדהה או שאתה – נא לפנות לעיתונות ולהסביר למה לא הצבעת. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> טיבי, תפנה ליועץ המשפטי של הכנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, יש לנו סדר-יום ארוך. <הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011> [מס' מ/581; "דברי הכנסת", חוב' ל', עמ' 19886; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה). הצעה זו, אשר תועלה על-ידי יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה – אתה מתבקש לעלות לדוכן על מנת להציגה – יש לה הסתייגויות. לחבר הכנסת אילן גילאון יש הסתייגות בת חמש דקות, והוא ינמק את הסתייגותו. שאר חברי מרצ מסירים את הסתייגויותיהם. אנשי חד"ש יש להם הסתייגויות, וכל ארבעת החברים ישתתפו בדיון על ההסתייגויות: סוכם שההסתייגויות ינומקו על-ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה, ראש הסיעה, עשר דקות; חבר הכנסת חנא סוייד, חמש דקות; חבר הכנסת דב חנין, חמש דקות; וחבר הכנסת עפו אגבאריה, חמש דקות. מייד בתום ההסתייגויות ולאחר שיושב-ראש הוועדה ישיב, אם ירצה, נעבור להצבעות. כבוד יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, נא להתחיל, אחרי שחבר הכנסת נסים זאב – בבקשה, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> בשתי הצעות האי-אמון הראשונות הצבעתי במקום של וקנין. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב מודיע שהצביע בשתי ההצעות הראשונות ממקומו של חבר הכנסת יצחק וקנין, היושב לידו, ומבקש לתקן שההצבעות שנרשמו על שמו של יצחק וקנין יועברו על שמו. אני מבקש מחברי הכנסת להקפיד על ישיבה במקום הנאות, אבל אני נענה לבקשתך. תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת כץ, יושב-ראש הוועדה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כשנבחרתי לכנסת, אחת מהצעות החוק שהיו באג'נדה היתה הגדלת שכר המינימום. היו צווי הרחבה, והיום ממשלת ישראל, בהצעת חוק ממשלתית – אני מתכבד להביא בפניכם לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה). שמעתי שיש הסתייגויות ושמעתי את מוחמד ברכה, שהיה בוועדה; הוא רוצה להרחיב את שכר המינימום. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת כץ, אתה חבר כנסת ויושב-ראש ועדה מכובד, אז תן לי רק לעשות סדר, שיהיה שקט פה. חברת הכנסת אדטו, חברי הכנסת, מי שאין לו או לא רוצה להאזין, בבקשה. נא לשבת. חבר הכנסת אלדד, אי-אפשר. אני הפסקתי את הדיון עד שכל מי שרוצה להקשיב ישב; מי שלא רוצה, יש קפה חם מאחור. זה גם כולל את השרים. השר אטיאס, נא לשבת. כל עם ישראל מסתכל עלינו, ערב חג. <קריאה:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> אה, לא מסתכל על חברי ש"ס, בסדר, הבנתי. בבקשה, אדוני. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הצעת החוק המונחת בפניכם קובעת כהוראת שעה ששכר המינימום לחודש יועלה באופן הדרגתי בכמה שלבים. בכל שלב ייבדק ב-1 באפריל הסכום המוצע מול הסכום שעליו עומד שכר המינימום לחודש לולא הוראת השעה, דהיינו לעומת 47.5% מהשכר הממוצע במשק כפי שהוא באותו מועד, ויחול הסכום הגבוה מביניהם. כמו כן, יתווספו לשכר המינימום הגדלות שחלות, למשל, בשל תוספות יוקר, ככל שיחולו במהלך כל אחד מהשלבים. בסך הכול מוצעת תוספת של כ-410 שקלים חדשים בשכר המינימום, שיעלה מסכום של 3,890.18 שקל, שזה השכר היום, לסכום של 4,300 שקל בשלב השני המוצע בהצעת החוק. בשלב הראשון, החל מיום 1 ביולי 2011 ועד יום 30 בספטמבר 2012, יהיה שכר המינימום 4,100 שקלים חדשים. עם זאת, מוצע כי אם ב-1 באפריל 2012 ואילך יהיה סכום השווה ל-47.5% מהשכר הממוצע גבוה מ-4,100 שקלים, יהיה שכר המינימום הסכום הגבוה ביניהם ביתרת התקופה שעד 30 בספטמבר 2012. בשלב השני, מיום 1 באוקטובר 2012, יהיה שכר המינימום סך 4,300 שקלים חדשים, כל עוד שכר המינימום שהיה משולם לפי חוק שכר מינימום, התשמ"ז–1987, אלמלא הצעת חוק זו, דהיינו 47.5% מהשכר הממוצע, אינו עולה על הסכום האמור. אם השכר – 47.5% מהשכר הממוצע – יהיה גבוה מ-4,300 שקלים חדשים, הגבוה מהשניים יהיה שכר המינימום. אני רוצה בשלב זה – קודם כול, אני מקווה שמוחמד ברכה יעביר את ההסתייגויות שלו ושכר המינימום יעלה ל-5,000 או 5,300 ש"ח; אני לא זוכר את גובה השכר בהסתייגות. עם זה, אני רוצה להודות ללשכה המשפטית של הוועדה, לעורכת-הדין נועה בן-שבת, לעורך-הדין אייל לב-ארי, שהשתתפו בדיוני הוועדה, לצוות הוועדה, שמנוהלת ביד רמה על-ידי הגברת וילמה מאור ומזכירות הוועדה, מעיין, אתי וענת, ולעוזרי הפרלמנטריים איילת השחר, אילן מרסיאנו ולי קטקוב, שעסקו במלאכה ותרמו לקידומה של הצעת החוק הזאת. הצעת החוק מוגשת עם הסתייגויות, ואני פונה לכנסת ומבקש לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח שאישרה הוועדה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת חיים כץ, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. ראשון המתדיינים שיש לו הסתייגות – חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה. כן, בבקשה. אדוני, יש לך חמש דקות. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, שרים נכבדים, חברותי וחברי חברי הכנסת, בדקתי איפה היה המקום הראשון בעולם שנחקק בו חוק שכר מינימום; מסתבר שזה היה בניו-זילנד, בסוף המאה ה-19, ובמקרה זה גם אותו מקום שנתן ראשון זכות בחירה לנשים, ניו-זילנד. כדי שהכנסת לא תהיה במתח, אדוני, ואחרי הצגה כל כך נלהבת של חברי חיים כץ, אני ודאי לא אצביע נגד חוק שכר מינימום. כל חוק שכר מינימום שיהיה מעל שכר המינימום הנוכחי – אני אצביע בעדו. זה ברור מאליו. אבל אם היתה לי אפשרות להצמיד את שכר המינימום לאיזה מנגנון הצמדה, הייתי מצמיד אותו לשכר המקסימום, אדוני. אבל במדינת ישראל אין שכר מקסימום, וחבל שאין, אולי טוב היה שיהיה, כי זה היה נותן את הפרופורציה האמיתית של הדברים. על כן נשאר להצמיד את חוק שכר מינימום לשכר הממוצע במשק, ואגב, הוצמד כך בעבר. ב-1997 סוף-סוף הוצמד שכר המינימום ל-47.5% מהשכר הממוצע במשק. הרבה עסקו לפני כן – אני רוצה רק להזכיר שהיתה תקופה ארוכה מאוד שההסתדרות בכלל התנגדה לחוק שכר מינימום, ורצתה שהדברים יהיו תוצאה של משא-ומתן בין הארגונים הכלכליים לבין העובדים בהסכמים קיבוציים במשק, ובסופו של דבר החוק הזה חוקק. מדינה שהצמיחה בה – המצופה – היא מעל 5.5% צמיחה – – – <קריאה:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> מה? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – – פסיק 2. <אילן גילאון (מרצ):> 2, אני מעגל, אתה יודע, חיים, שמעתי משר האוצר, אבל 5.2%, אוקיי, מספיק נדיב. לפני שבוע רק הקראתי את מצעד הרווחים של הבנקים. היה מצופה ממנה להיות טיפה יותר לארג'ית, טיפה, ואני אומר גם למה, משום שנניח ששכר המינימום הזה, שהוא במיטבו כרגע, לעומת המצב היום, 4,300 שקלים, במציאות שבה שכר דירה נאמר צנוע הוא 3,000 שקל במשבר דיור שקיים, ודלק לעבודה גם הוא עולה משהו, כי בתחבורה הציבורית זה לא יותר זול, הייתי אומר ששכר המינימום יכול להספיק למשפחה – נניח אם אני רוצה לעגל כלפי מטה – לשכר דירה, לנסיעה לעבודה, לקצת חשמל ולקצת מים. גם זה לא יותר מדי. ועל כן, יחסית לירידת שער הדולר זה נראה די מדליק, שכר המינימום הזה. זה אפילו מעל התחזיות של עמיר פרץ, בזמנו, יותר מ-1,000 דולר. אבל כושר הקנייה של 1,000 דולר – 1,000 דולר באותה תקופה, מה לעשות, היה אחר לגמרי. ולכן אני כמובן אתמוך בכל ההסתייגויות של חברי מחד"ש, ברור לגמרי, גם ברעיון של הצמדת שכר המינימום והשכר הממוצע, גם ב-60%, ובוודאי בזה, אבל בסופו של דבר אני לא יכול להגיד שאני מתנגד לכל עלייה של שכר המינימום. בכלל הגעתי למצב שיכול להיות, אדוני היושב-ראש, ואני מתייחס – היית רק לפני 20 דקות על הדוכן, ואמרתי שאני הייתי מצפה שמי שיהיה ראש הממשלה הבא, מקצועו יהיה חשמלאי, חשמלאי שיודע להחליף פאזות, שיודע להפוך מצב של כלכלה – ולי אין בעיה עם כלכלת שוק, לי יש בעיה עם חברת שוק, אדוני – של כלכלה שבתוכה יותר אנשים מקבלים פחות ופחות אנשים מקבלים יותר, שהוא יוכל להחליף את הפאזות האלה, ולא רק בתשלום הישיר, כי אתה שומע כל יום מה קורה מבחינת שירותי הרפואה; רק אתמול שמעתי איך מטפלים בסרטן השד והאקסקלוסיביות בדבר הזה, ואני יותר ויותר מכיר אנשים שצריכים באמת לבחור בין פרוסה לבין תרופה. לומר את האמת, גם שכר המינימום הזה זה לא גליק גדול. מצב התעסוקה משתפר במדינת ישראל, אדוני, אבל אנשים שצונחים מתחת לקו העוני הם רק עולים, וגם זה אומר משהו לגבי החלוקה. אז – מישהו דיבר על חברת מופת, פרופסור ברוורמן בנושא הקודם של האי-אמון דיבר על חברת המופת; אני חושב שיש לנו פוטנציאל להיות חברת מופת. בינתיים בואו נהיה חברה קצת יותר מתוקנת. ועל כן, אני רואה בזה, חבר הכנסת חיים כץ – ואני יודע שעמדתך היא כעמדתי במקרה הזה – התחלה של שכר שישתפר. אתה יודע, לו יכולתי – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> רק במקרה הזה? <אילן גילאון (מרצ):> אני מבטיח לך שלו יכולתי לחוקק חוק של – חוק קיום מינימום, אותו הייתי באמת מחוקק ומגדיר אותו, אבל בזה אף אחד לא מעוניין ולא רוצה, ואפילו בית-המשפט לא הסכים לכך. תודה רבה, אדוני. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון, וגם על העמידה בזמנים. אני מזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה, יושב-ראש סיעת חד"ש, ואחריו – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא יושב-ראש הסיעה. <היו"ר מגלי והבה:> אז היושב-ראש שלנו חבר הכנסת ברכה מטעה אותנו, הבאים אחריו. אני יודע, היושב-ראש חנא סוייד. מקבל את התיקון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני, כקודמי חבר הכנסת גילאון, כמובן לא ארים יד נגד העלאת שכר המינימום. כפי שאמרתי גם בדיון בקריאה הראשונה וגם בוועדת העבודה והרווחה בראשותו של חבר הכנסת חיים כץ, זה מעט מדי, מאוחר מדי, וגם, מסתבר לפי הנתונים האחרונים לגבי השכר הממוצע במשק, זה אפילו פחות – מה שמוצע להעלות במספרים, בסכומים – פחות ממה שמוצע באחוזים, ואני אסביר. אנחנו מציעים, רבותי חברי הכנסת, להצמיד את שכר המינימום לשכר הממוצע. מעטים המקרים שיושב-ראש ועדה, כשהוא בא להציג הצעת חוק לקריאה שנייה ושלישית, אומר: הייתי מקווה שההסתייגויות יתקבלו. בדרך כלל אומרים לדחות את כל ההסתייגויות. אבל חבר הכנסת חיים כץ, יושב-ראש הוועדה, ביטא את הדברים גם בוועדה, אבל, כמובן, הוא מחויב לממשלה ולקואליציה, ולכן הם מביאים את מה שהם מביאים, ושוב אני אומר שזה פחות מדי ומאוחר מדי. יכול לתהות מישהו ולומר: למה אמרנו 60%? למה אנחנו מציעים ששכר המינימום יהיה 60% מהשכר הממוצע? יש כאלה מפקידי האוצר שישבו בוועדה, שהרימו גבה, חשבו שאנחנו עושים מעשה שהוא בלתי מתקבל על הדעת או מציעים הצעה שהיא אסטרונומית, או שההצעה סתם כדי לצאת ידי חובה. אני אומר לכם, רבותי חברי הכנסת, לא מזמן, ב-2007, השכר הממוצע במשק היה 6,840 שקל. השכר הממוצע היה כפי שהוא היום, 3,840 שקל. <היו"ר מגלי והבה:> שכר המינימום. <מוחמד ברכה (חד"ש):> שכר המינימום, נכון. הממוצע היה 6,840, שכר המינימום 3,850. זאת אומרת, כבר ב-2007 זה היה 56.3%. ואז גם היו קריאות להעלות את שכר המינימום, והיו גם דיבורים, נדמה לי קצת לפני כן, ששכר המינימום יהיה 1,000 דולר, כשהדולר התקרב ל-5 שקלים – על-ידי חבר הכנסת עמיר פרץ בזמנו. היום לדבר על 1,000 דולר, כמובן אחרי הנפילה של הדולר, זה אפילו פחות משכר המינימום הקיים. לכן אנחנו מציעים משהו מאוד הגיוני, מאוד פשוט: לחזור לאותן רמות של שכר מינימום יחסית לשכר הממוצע, כפי שהיה ב-2007, אך ורק לפני ארבע שנים. לבוא היום ולהגיד שמעלים את שכר המינימום מ-3,900 ל-4,100, זה בעצם, גם על-פי נתונים של בנק ישראל שהתפרסמו רק ביומיים האחרונים, זה לא משנה שום דבר, אדוני היושב-ראש, לגבי העלאת אנשים מעל לקו העוני, זה לא תורם כהוא-זה לייצוב חתכים מסוימים של מקבלי שכר מינימום או מקבלי השלמת הכנסה. זה לא משפר את מצבם במאומה, בעצם. יתירה מכך, השכר הממוצע במשק שהתפרסם לגבי חודש מרס האחרון, לפני חודשיים, מדבר על 9,000 שקל, אדוני חבר הכנסת חיים כץ. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> 8.7. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא. של מרס, לפני חודשיים. זה הכי מעודכן, מ-24 השעות האחרונות. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> יכול להיות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ואז ה-47.5%, שאומרים ששכר המינימום לא צריך ליפול מהם, הוא כבר 4,300. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הוא כבר באוקטובר 2012. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן, אבל אנחנו מדברים על המחירים של היום, למה לחכות, לכתוב 2012? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> לא, אבל תשים לב מה שיש שם. יש פה הוראת שעה מאפריל, שיבדקו וייתנו את הגבוה מביניהם. <מוחמד ברכה (חד"ש):> נכון. אבל אני אומר כבר עכשיו, היום, 47.5% מהשכר הממוצע זה 4,350, ואתם אומרים שהעניין הזה יתעדכן. כשנגיע ל-2012 זה יכול להיות – השכר הממוצע, יכול להיות יותר גבוה מ-9,000, אני לא יודע. אבל כבר עכשיו הדרישה של 47.5% היא מעל 4,300 שקל, ולא 4,100 שקל כפי שזה מוצע בהצעת החוק. לכן אני חושב, רבותי חברי הכנסת, צריך גם לראות נתונים אחרים. צריך לשאול את השאלה. למשל, בחמש השנים המדוברות, מ-2007 ועד היום, מה אחוז האינפלציה? אתם יודעים, יש שתי אינפלציות במדינת ישראל: יש אינפלציה לעניים ויש אינפלציה לעשירים. האינפלציה הכללית היא 4.2%, האינפלציה לעניים היא 16%. איפה זה בא לידי ביטוי בעדכון שכר מינימום? נתון אחר שצריך גם כן להתייחס אליו: הצמיחה במשק מאז 2007 היתה 16% במצטבר. זאת אומרת, אלה שקיבלו שכר מינימום נשארו שם, ב-2007, וכל המשק עלה ב-16%. ה-16% של הצמיחה במשק, לאן הלכו? הלכו לאותו איש שלא מבין את מה שאמר אילן גילאון על ראש הממשלה שצריך להבין בחשמל, כדי שיהיה חשמלאי, להחליף פאזות של אנשים מעטים שמקבלים יותר ואנשים רבים שמקבלים פחות. זאת אומרת, הצמיחה במשק של 16% במצטבר, כולה הלכה לכיסים הרחבים של העשירים, ובעצם האנשים שמקבלים שכר מינימום ומטה לא נהנו מהצמיחה. שילמו את מחיר האינפלציה, לא נהנו מהצמיחה ונשארו באותו מקום. זה פשוט בלתי נתפס. נדרש שתהיה ממשלה, לא על מנת לחזק את החזקים. החזקים מסתדרים בלעדי הממשלה. אילן אומר שהוא לא מתנגד לכלכלת השוק. אני מתנגד לכלכלת השוק של חוקי הג'ונגל, וגם הוא, אני בטוח. העשירים ובעלי ההכנסות הגבוהות אינם צריכים את המעורבות של הממשלה כדי להבטיח את זכויותיהם. מי שזקוק להתערבות הממשלה זה דווקא השכבות החלשות, שמשלמים את מחיר האינפלציה ואינם נהנים מפירות הצמיחה. ואחרי זה באים ומעלים להם 100 שקל היום ועוד 200 שקל בעוד שנה ומשהו. זה דבר שהוא לא מתקבל על הדעת. רבותי, אם אנחנו נסתכל על הניתוח של שכרם של עובדי השירות הציבורי, גם כאן יש נתון, לדעתי, שצריך להדאיג אותנו, כולנו. עוד בשנת 2000, 29.1% מהעובדים בשירות הציבורי קיבלו עד שכר מינימום. <היו"ר מגלי והבה:> שליש כמעט. <מוחמד ברכה (חד"ש):> 29.1%. ב-2008, 32.8%. זאת אומרת, האנשים שחיים משכר מינימום ומטה ומהשלמת הכנסה הולכים ומתרבים בשירות הציבורי, שכאילו הוא באחריות המדינה. זאת אומרת, המדינה עצמה אינה דואגת לכך ששכר מינימום אמיתי ישולם, ורבים מהעובדים בשירות הציבורי נזקקים להשלמת הכנסה. כל הנתונים האלה, אם נשים אותם במצטבר, ייראה כמה מעט והייתי אומר, אדוני חבר הכנסת חיים כץ, כמה מגוחך לבוא ולהציע את ההעלאה הזאת. אני שוב אומר, גם אם יעלו את שכר המינימום בשקל אחד – מה, אני אצביע נגד? אנחנו לא נצביע נגד. אבל צריך להקשיב היטב למצוקותיהם של האנשים העניים, האנשים שרוצים להשלים את החודש, האנשים שמצפים לפתיחת שנת הלימודים, גם אם תהיה ב-26 באוגוסט וגם אם תהיה ב-1 בספטמבר. עדיין ההוצאה היא אותה הוצאה. אנשים שרוצים לשלם את מחירי המים המאמירים, אנשים שרוצים לשלם את החשמל, את שכר הדירה שהולך ועולה. בסופו של דבר אתה לא צריך לדבר על איכות המים בבריכת השחייה של מישהו בעל הכנסה גבוהה, אתה צריך להבטיח את בקבוק המים לאותו ילד שהולך כל בוקר לבית-הספר. וההצעה הזו רחוקה מאוד מלהשיב על אנחותיהם ודרישותיהם הצודקות של האנשים העניים. ועל כן אני אומר, אנחנו נצביע בעד. אבל לצד זה אני פונה לחברי הכנסת שיצביעו בעד ההסתייגויות. ההסתייגויות הן לא בשמים. הן בערך, כפי שאמרתי בהתחלה, להחזיר את היחס בין שכר המינימום לשכר הממוצע, בממדים של 2007, לא בניו-זילנד ולא במקום אחר, אלא לכאן, במדינת ישראל של 2007. ואני מבקש שוב שחברי הכנסת יתמכו בהסתייגויות שלנו. תודה רבה, אדוני. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ברכה. אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד, יושב-ראש סיעת חד"ש. ואחריו יהיה חבר הכנסת דב חנין. אם הוא לא כאן – חבר הכנסת עפו אגבאריה, לפי הזמן שנקבע. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני אומר שמחיר דירה בישראל הוא 1.25 מיליון שקל. הכנסה שנתית של משתכר שכר מינימום זה 50,000 שקל. כלומר צריך 25 שנים לעבוד בשכר מינימום על מנת לקנות דירה ממוצעת בישראל, גם אם לא אוכלים ולא שותים ולא מכלכלים שום דבר. ההצעה שלנו, של 60%, אומרת, בוא נקטין את זה מ-25 שנים ל-20, כי אם תעשה את החישוב של 60,000, 60% זה יוצא בערך 20 שנים. לא שאנחנו התכוונו לכך, אבל יש פה אמירה שלמרות ההסכמה העקרונית שאנחנו בעד העלאת שכר מינימום, אנחנו טוענים שההעלאה הזאת היא מינורית, היא מינימלית, היא פרוטות, היא כסף קטן, ושאי-אפשר באמת לטעון שהיא הולכת לעשות שינוי אמיתי באקלים הכלכלי הקיים במדינה. ואני אומר שאם לא עכשיו, אז מתי? עם הצמיחה של 4% ו-5% ו-6% בשנה, עם ההערכות החיוביות מצד ה-OECD, עם ההקטנה של החוב הלאומי – המצב הכלכלי הטוב שהממשלה מזכירה לנו אותו השכם והערב – אז למה לא עכשיו, כשמעלים את שכר המינימום בצורה ניכרת, כך שמשפחה יכולה באמת להרגיש את ההעלאה הזו. אני אומר שקיים צורך לסגור פערים במדינת ישראל; העלאת שכר מינימום היא אחת השיטות, אחת הדרכים בעצם לסגור את הפערים במדינה. אם לא דואגים לכך שישימו איזה גבול עליון לשכר במדינה, ואנחנו יודעים שיש התנגדות בממשלה להצעות חוק שמתכוונות לשים סף עליון למשכורות השמנות של המנהלים של החברות, אז לפחות, אם אין אומץ לשים מעצור למשכורות הגבוהות – לפחות להעלות את שכר המינימום במדינת ישראל. אף-על-פי שאנחנו רואים שיש צעדים לעזור דווקא לעשירים, לחברות – על-ידי הקלות מס ובמענקים כאלו ואחרים – אין צעדים אמיתיים שמתכוונים לעזור לשכבות החלשות. כשאנחנו מעלים את העניין הזה, אז לפעמים אומרים לנו "מס הכנסה שלילי". מס הכנסה שלילי זה בלוף אחד גדול. אני לא מכיר הרבה אנשים שמקבלים מס הכנסה שלילי – אני מכיר הרבה שכירים שמשתכרים שכר מינימום, אבל מס הכנסה שלילי בעצם, לפי הניתוח שלנו, בא לעזור למעסיקים, לפטור אותם מהתחייבויות לגבי הקצבאות, לגבי תנאי הפרישה של העובדים. אני רוצה להדגיש כאן שיחד עם ההעלאה המועטה בשכר המינימום, כפי שמוצע כאן, אני רוצה להפנות את תשומת לב יושב-ראש הוועדה שנוסף על עצם ההעלאה, יש עוד נדבך חשוב מאוד, והוא האכיפה של שכר המינימום. אף-על-פי שכפי שאמרתי, מדובר בהעלאה קטנה, גם את ההעלאה הקטנה הזו צריך לאכוף. אנחנו יודעים שהרבה מעסיקים לא נעתרים, לא נשמעים ולא מכבדים את החוק ואת הדרישה של שכר מינימום, אלא עושים דרכים פתלתלות על מנת להימנע, על מנת לעקוף את החוק הזה. לכן אני חושב שנוסף על הכסף שיממן את ההעלאה צריך להקצות עוד כספים לביקורת – למפקחים שיעבדו ויעשו כל מאמץ על מנת לאכוף את שכר המינימום עם ההעלאה המינורית. כפי שאמר חברי מוחמד ברכה, אנחנו בוודאי עם ההעלאה של שכר המינימום, ולו המינימלית ביותר. יחד עם זה אני קורא לחברי הכנסת דווקא להצביע בעד ההסתייגויות שלנו – אולי אנחנו נוכל בכל זאת להשיג העלאה יותר גדולה של שכר המינימום. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין. אחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. יש לך חמש דקות. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת – – – <קריאה:> – – – <דב חנין (חד"ש):> רבותי השרים, סליחה. זה לא שר אחד. רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, מעטים הנושאים שבהם נזרק כל כך הרבה אבק לאוויר וכל כך הרבה עשן נישא לערפל כמו בדיון ובנושא שנמצא על סדר-היום. מה לא אמרו על שכר המינימום? אמרו ששכר המינימום מייצר אבטלה – – <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת חוטובלי, לא נעים לי, אבל – – – <השר יוסי פלד:> – – – פעם ראשונה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> – – שכר המינימום פוגע במשק, שכר המינימום יפגע בסופו של דבר בעובדים. עמיתי חברי הכנסת, כל הטיעונים האלה הוכחו כטיעונים ריקים לחלוטין. שכר מינימום הוא מנגנון חברתי ממדרגה ראשונה לשפר זכויות עובדים, לעודד שוויון, לחזק את הקבוצות המוחלשות בחברה. שכר המינימום בישראל נמוך מדי, נמוך הרבה יותר מדי. וכשאנחנו מדברים על גובהו של שכר המינימום אנחנו צריכים תמיד לזכור את הנתון המרכזי הדרמטי של העוני החדש בחברה הישראלית: העוני של האנשים העובדים, העוני של האנשים שקמים בוקר-בוקר לעבודתם – עובדים קשה, ולא מצליחים לפרנס את המשפחה שלהם ונשארים תקועים מתחת לקו העוני. אנשים עובדים. בדרך כלל מדובר בנשים עובדות שנמצאות מתחת לקו העוני. נשים עובדות הן הקורבן הראשון של מנגנונים שמחזיקים את שכר המינימום ברמה נמוכה. מדובר על פגיעות קשות, קיצוניות, בציבור השכירים הערבים והשכירות הערביות. עמיתי חברי הכנסת, מזמן צריך היה להעלות את שכר המינימום לרמה סבירה ומתקבלת על הדעת. ההצעה שלנו להעלות את השכר המינימום לרמה של 60% מהשכר הממוצע במשק היא הצעה מינימליסטית. היא אומרת שצריך לייצר מנגנון שיאפשר לאנשים באמת לעבוד ולהתפרנס בכבוד. באמת לעבוד ולהתפרנס בכבוד. עמיתי חברי הכנסת, כל החלופות להעלאת שכר המינימום הן לא רציניות ולא אמיתיות. דיבר חברי, חבר הכנסת ד"ר סוייד, על המנגנון האלטרנטיבי של מס הכנסה שלילי, והוא קרא לזה, ובצדק – בלוף. הבלוף מתבטא בכך שאותו מס הכנסה שלילי בעצם מאפשר למעביד להימנע מלהעלות את השכר של העובדים, כי כאילו המדינה לוקחת על עצמה את האחריות של המעביד לספק לעובדו שכר ראוי, שכר הוגן, שכר אמיתי. עמיתי חברי הכנסת, אי-אפשר לסיים דיון בנושא שכר המינימום בלי להזכיר את הסוגיה הכואבת של היעדר אכיפה. היעדר אכיפה, אדוני יושב-ראש הוועדה – אתה בוודאי מכיר את זה יותר טוב מרבים אחרים פה בבית הזה. כל סכום שאנחנו נקבע, אם לא נייצר מולו ובצדו מנגנון אפקטיבי של אכיפה, בעצם אנחנו מקבלים החלטות, והמציאות מתעלמת מההחלטות שלנו, או יותר נכון לומר – מעבידים פורעי חוק מתעלמים מההחלטות שלנו, והמדינה איננה עושה את מה שצריך כדי להגן על העובדים וכדי לכבד את החלטות וחוקי הכנסת. אני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לפנות למשרד התמ"ת – להגביר באופן מהפכני את מערכות האכיפה שמכוונות לכך ששכר המינימום יהיה שכר שנמצא במציאות, ממומש במציאות ומגן על העובדים לא רק בספר החוקים אלא בתלוש המשכורת. הדבר הזה הוא אפשרי, הדבר הזה מחייב הרחבה משמעותית של מערך האוכפים והאכיפה, הדבר הזה מחייב הטלת עונשים אפקטיביים, מוחשיים, על מעבידים שנתפסים בהפרה של זכויות העובדים ונתפסים באי-תשלום שכר המינימום. במקביל צריך לחזק את מנגנוני האכיפה האזרחיים, שמאפשרים דרכים נוספות, חלופיות, שבהן עובדים יוכלו להגן על עצמם, להגן על זכויותיהם, להגן על שכרם. להעלות את שכר המינימום, להגביר את האכיפה בשכר המינימום, אלה הם הדברים הנדרשים. אלה הם הדברים הנדרשים לא רק למחר, אלא להיום. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את חבר הכנסת עפו אגבאריה, גם לו יש חמש דקות, לאחר מכן נעבור להצבעות. בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כאשר אנחנו מדברים על שכר מינימום, אני מנסה לחשוב מי האנשים שבאמת צריכים את שכר המינימום הזה. אלה בדרך כלל אנשים שבאים משכבות חלשות, אנשים שבאו גם ממשפחות עניות, שלא היו יכולים ללמוד, לא היו יכולים להתקדם, בגלל משפחות עניות ומשפחות מרובות ילדים. האנשים האלה כבר באו ממצב סוציו-אקונומי נמוך כזה שלא הצליחו להגיע לשכר יותר גבוה, והאנשים האלה הם רבים ולא מעטים. אז בן-אדם כזה, כשהוא לא יכול לכסות את כל צורכי המשפחה שלו, הצרכים הקיומיים של היום-יום, אנחנו יודעים שהאנשים האלה גם כן ממשיכים באותו מעגל עוני, והילדים שלהם לא מקבלים את מה שהם צריכים לקבל בכל מדינה חברתית מתוקנת, ואז קורה שהאנשים האלה והילדים האלה נזרקים גם למעגל של אלימות, מעגל של עבריינות, והדבר הזה בהכרח מביא לנזקים, גם חברתיים וגם כלכליים, וכתוצאה מכך גם המדינה אולי תצטרך בסופו של דבר להשקיע הרבה יותר כסף והרבה יותר משאבים בטיפול באנשים האלה מאשר בהעלאת שכר המינימום. אם היינו חושבים, אם באמת היו מעלים את שכר המינימום ל-60%, ואני אגיד את זה בנימה כזאת, ש"אם תרצו אין זו אגדה", שהממשלה הזאת תעלה את שכר המינימום הזה לממדים שהם לא כל כך גדולים – – <היו"ר מגלי והבה:> כן, חברי חברי הכנסת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> חברי הקואליציה לא שומעים. <היו"ר מגלי והבה:> נא לא להפריע. תודה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – אם יעלו את שכר המינימום לגובה כזה, זה יכול להציל נפשות; יכול להציל אנשים שלא להידרדר לאלימות, לא להידרדר לפשע, לא להידרדר לגנוב בשביל לחיות ובשביל להמשיך להיות בחברה ולקבל את הדברים שלהם, איך שהם צריכים. אז אני לא מבין איך המחשבה האסטרטגית של האנשים הממונים על הדברים האלה – לא חושבים גם על הדברים האלה, שבסך הכול ההצעה היא לא גדולה כזאת, ואפשר להביא את זה. תראו איך זה עובד – הממשלה, כשהיא מעלה את המחירים, גם של הדירות, גם של הטיפול הרפואי – ואנחנו יודעים שכל יום יש טיפולים רפואיים חדשים כלשהם, שהאנשים צריכים ומצטווים לשלם בעד זה עוד יותר ויותר – מעלים את מחירי הדירות, את מחירי הירקות, את מחירי המוצרים הבסיסיים, הדלק למשל, ואנחנו לא רואים שמעלים באותה מידה את שכר המינימום. זה באמת יכול לדרדר יותר ויותר אנשים למעגל של פשע ולמעגל של אלימות ברחוב, וזה מתבטא גם בחברה. תמיד אנחנו חושבים שכשיש יותר עשירים – וזה מה שקורה במדינת ישראל, יש יותר עשירים – אז אמורים להיות פחות עניים. למה זה קורה? <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת דורון, נחמד מאוד שאתה שואף להיות שר – – – <קריאה:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> זה יותר מוצלח. תודה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> צריך היה להסביר קודם. אז מדוע גם מספר העניים הולך וגדל? לא רק כי העשירים נהיו יותר עשירים, או מספרם של העשירים גדול יותר, אלא שלא פחת מספר העניים, ויש יותר. כתוצאה ממה זה? כתוצאה ממדיניות הממשלה הזאת, שבאמת דואגת יותר לשכבות היותר-עשירות, לעשירים, ואנחנו יודעים שבסך הכול יש איזה 20 משפחות שמחזיקות את המדינה, ואת שאר העניים, שהולכים ומתרבים, והשכבות החלשות, העניות במדינה – הולך וגובר ונהיה גדול יותר מספר העניים במדינה. וידוע שהצמיחה היא גדולה, ויש יותר כסף, ואת זה אנחנו רואים – כשרוצים להשקיע יותר כסף במה שנקרא "הביטחון", ותמיד מאיימים על כל האנשים עם הביטחון הזה, אז מוצאים כסף, ומוצאים כסף רב; בתשתיות, בכבישים, את זה אנחנו רואים. אבל כשמדובר איך לעשות וקצת להיטיב עם השכבות החלשות – ואני מייצג את השכבות החלשות האלה, ומעל 50% מהאוכלוסייה הערבית, שאני מייצג, נמנים עם השכבות החלשות במדינה ומתחת לקו העוני – בגלל זה יש זעקה של האנשים החלשים, שבאמת יש מקום להיטיב אתם, וההטבה הזאת היא לא כל כך גדולה; אז אני מאוד מצטער על זה שהממשלה לא מבינה את זה ולא מוכנה להיטיב עם האנשים שהביאו אותם לשלטון, שהביאו אותם לממשלה, בכסף כזה קטן, כאשר הם מבזבזים הרבה יותר כספים על דברים פחות חשובים. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת חיים כץ, רוצה להתייחס לדיון. לאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה, כך שאפשר לשבת במקומות ולהיות מוכנים. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי בקשב רב את דברי המסתייגים, וקשה לי להגיד שבאיזה מקום אני לא מסכים אתם. אני חושב שבן-אדם, בכלל, שהולך לעבודה, קם בבוקר, חוזר בערב אחרי יום עבודה, צריך להתפרנס ולהרוויח משכורת שהוא יוכל לחיות בה, ומה לעשות שקשה מאוד להתפרנס – לחיות – במדינה שלנו מ-4,100 שקלים לחודש. יחד עם זה, חשוב מאוד לעשות את הצעד הנוסף בחקיקה. עד עכשיו, כשראינו צווי הרחבה של שכר המינימום – ראינו את ההסתדרות בצווי הרחבה, אנחנו באים בחקיקה וקובעים מדרגות, בהוראת שעה. ושמעתי גם את אילן גילאון, שמעתי גם את מוחמד ברכה, שניהם אמרו שהיד שלהם לא תתרומם נגד הצעת החוק הזאת. יחד עם זה, אני יודע מה הולך לקרות, ואם תהיה הסתייגות, אני כחבר קואליציה, יו"ר מטעם, אצטרך למשוך את ההצעה הזאת. לא אילן גילאון וגם לא מוחמד ברכה רוצים שהחוק הזה יימשך, ואז זה יחזור לוועדה, ונעשה דיון בוועדה שוב, ונלך לאן שאנחנו לא רוצים. אי לכך, אף-על-פי שהם הסתייגו, גם אילן וגם מוחמד ברכה, וכל תנועת חד"ש, אני רואה את המלחמה שלהם על הגדלת השכר במשק, והם כמוני בדיוק רוצים שאדם יקום בבוקר ויתפרנס בכבוד, ויחזור הביתה בסוף היום לשלום, ויוכל לחיות ממה שהוא מרוויח. אבל הסיכוי הקטן שנכשיל את החקיקה הזאת הוא יכול להיות בנפשנו. לכן אני קורא גם למסתייגים לתמוך, להוריד את ההסתייגויות שלהם – הם אמרו את מה שאמרו, והם אמרו דברים חשובים – ולאשר את הצעת החוק כפי שהוועדה אישרה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת כץ. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. כמובן, אשאל את חברי הכנסת של סיעת חד"ש, האם הם רוצים שנצביע על ההסתייגויות שלהם? תודה. חברי הכנסת של מרצ הורידו את ההסתייגויות שלהם. אם כך, חברי חברי הכנסת, נא לשבת, אנחנו רוצים להצביע. כמובן, לשם החוק – אנחנו מצביעים בקריאה ראשונה. יש הסתייגות של חבר הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה – קבוצת חד"ש – לשם החוק. הצעת החוק היא שכר המינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011. אם כך, אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגות לשם החוק. הצבעה מס' 4 בעד ההסתייגות – 14 נגד – 32 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לשם החוק לא נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 14, נגד – 32. אם כך, אני קובע שההסתייגות לא התקבלה. לסעיף 1 נרשמו כמה הסתייגויות. אנחנו נצביע קודם על שם החוק, כהצעת הוועדה, ללא הסתייגויות. הצבעה מס' 5 בעד שם החוק, כהצעת הוועדה – 53 נגד – אין נמנעים – אין שם החוק, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 53, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כך, שם החוק, כהצעת הוועדה, עבר. אנחנו עוברים להסתייגויות לסעיף 1, הסתייגויות 2, 3 ו-4. נצביע כל אחת בנפרד. צריך רק להזכיר לחברי הכנסת – כדי שההסתייגות תעבור, היא צריכה לקבל 50 חברי כנסת. אנחנו עוברים להצביע על הסתייגות מס' 2 לסעיף 1, עוברים להצבעה בקריאה שנייה. הצבעה מס' 6 בעד ההסתייגות – 15 נגד – 34 נמנעים – אין הסתייגות מס' 2 של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 15, נגד – 34. אם כך, אנחנו קובעים שההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על הסתייגות 3 לסעיף 1, קבוצת חד"ש. כמובן שאנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 15 נגד – 34 נמנעים – אין הסתייגות מס' 3 של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 15, נגד – 34. אם כך, אני קובע שהסתייגות 3 לסעיף 1 לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות 4. אנחנו נעשה את זה ידני – אני רואה שחלק מחברי הכנסת – הסתייגויות חייבים – – – <קריאה:> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> נעשה את זה בהרמת יד. לא נורא. <קריאה:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> אוקיי. בהחלט. <השר מיכאל איתן:> רגע אחד. – – – <זאב אלקין (הליכוד):> אנחנו יותר זמן – – – <קריאה:> – – – לבזבז זמן עכשיו. <היו"ר מגלי והבה:> בדיוק. אז, בואו ונעבור – – – <השר מיכאל איתן:> רגע אחד. <היו"ר מגלי והבה:> מקבל את התיקון שלך. אוקיי. בהחלט. נמשיך. בייחוד אלה שבעד ונגד – אין בעיה. בסדר. אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על הסתייגות מס' 4 לסעיף 1. בבקשה, נא להצביע אלקטרונית. הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 14 נגד – 35 נמנעים – אין הסתייגות מס' 4 של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 14, נגד – 35. אם כך, אני קובע שהסתייגות מס' 4 לסעיף 1 לא התקבלה. חברי חברי הכנסת, מכיוון שחברי מרצ הסירו את ההסתייגויות שלהם, 5 ו-6, נצביע על סעיף 1 בקריאה שנייה, כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 9 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 53 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 53, אין מתנגדים, אין נמנעים. לפיכך, אני קובע שסעיף 1, כהצעת הוועדה, עבר בקריאה שנייה. אנחנו ממשיכים לסעיף 2, שיש עליו הסתייגות של חד"ש. נעבור להצבעה על סעיף 2 להצעת החוק, על הסתייגות מס' 7, בקריאה שנייה. הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 14 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 14, נגד – 35. אני קובע שההסתייגות לא התקבלה. אנחנו נצביע על סעיף 2 של החוק בקריאה שנייה, כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 11 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 52 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 52, אין מתנגדים, אין נמנעים. לפיכך אני קובע שסעיף 2 להצעת החוק, כהצעת הוועדה, נתקבל. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על כל החוק, כהצעת הוועדה. קריאה שלישית. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הוראת שעה, לא חוק. <היו"ר מגלי והבה:> תודה על התיקון. הצבעה מס' 12 בעד החוק – 54 נגד – אין נמנעים – אין חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 54, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהוראת שעה – הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"א–2011, עברה בקריאה שלישית, ותועבר לפרסום בספר החוקים של מדינת ישראל. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר מגלי והבה:> הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת, בבקשה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, להלן הודעות מטעם ועדת הכנסת: 1. ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום כי הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 4) (התאמות עקב טיפולי פוריות, היריון, לידה, אימוץ או קבלת ילד כהורה מיועד או כהורה במשפחה אומנה), התשע"א–2011, מס' מ/576, תידון בוועדה משותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט והוועדה לקידום מעמד האשה. הוועדה תהיה בת שישה חברים, שלושה מכל ועדה, בהרכב כדלקמן: מטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט חברי הכנסת אלכס מילר, רונית תירוש וזבולון אורלב, ומטעם הוועדה לקידום מעמד האשה חברות הכנסת ציפי חוטובלי, אורית זוארץ ואנסטסיה מיכאלי. יושב-ראש הוועדה המשותפת יהיה חבר הכנסת אלכס מילר. 2. הכנסת החליטה בישיבתה ביום י"ז באדר ב' התשע"א, 23 במרס 2011, להעביר לוועדה לקידום מעמד האשה את הצעת חוק התאמות וזכויות לסטודנטית בהיריון ואחרי לידה (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, מס' פ/2877/18, של חברת הכנסת רונית תירוש. ועדת הכנסת ממליצה לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את הצעת החוק האמורה לדיון בוועדה המשותפת שפירטתי זה עתה. אם כן, אבקש את אישורה של הכנסת להקמת הוועדה המשותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט והוועדה לקידום מעמד האשה, כפי שפירטתי קודם, ואת אישורה של הכנסת להעברת הצעת החוק לוועדה המשותפת כאמור. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. חברי חברי הכנסת, הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת מחייבת הצבעה, אז אנחנו נאפשר – אנחנו מצביעים על הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת. עוברים להצבעה. הצבעה מס' 13 בעד הצעת ועדת הכנסת – 24 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת להקים ועדה משותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט והוועדה לקידום מעמד האשה ולהעביר לוועדה המשותפת את הצעת חוק התאמות וזכויות לסטודנטית בהיריון ואחרי לידה (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 24, נגד – אין, נמנעים – אין. אם כך, אני קובע שאושרה הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת. יושב-ראש ועדת הכנסת, סיימת? טוב. <הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"א–2010> [הצעת חוק פ/2705/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אנחנו עוברים להצעת חוק בדיון מוקדם, הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"א–2010, של חבר הכנסת ניצן הורוביץ וקבוצת חברי הכנסת. כמובן, כל חברי הכנסת ינמקו, ושר הפנים יענה לכולם במשולב, וייעשו הצבעות נפרדות. הנמקה מהמקום. חבר הכנסת הורוביץ, יש לך דקה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתנגד. <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו יודעים. תן קודם לאלה שיציגו את החוק; אחר כך יש לך על מה להתנגד. בבקשה, חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי הכנסת, שעון הקיץ טוב לישראל, שעון הקיץ טוב לכל מגזרי החברה, לכל תושבי ישראל – חילונים ודתיים, עובדים, נהגים, ילדים, מורים – עובדים. שעון הקיץ מאפשר ליהנות מכמה שיותר שעות אור, שמתאימות לפעילות שלנו, לפעילות האנושית. אני שמח שאנחנו הגענו לרגע הזה, שבו אנחנו יכולים להעביר את הצעות החוק בקריאה טרומית, כדי באמת לקדם את העניין הזה, שנוגע לכל כך הרבה אזרחים בישראל. אתם בוודאי יודעים – שמעתם, קראתם, ראיתם – כמה מאות אלפי ישראלים התגייסו למאבק הזה. זה חשוב לכולם, זה טוב לכולם, ואני שמח על הרגע הזה, שבאמת מגיע הנה לכנסת אחרי עבודה קשה מאוד של פעילים ותנועות מחוץ לבית הזה והתגייסות גם של חברי כנסת בתוך הבית הזה. אני שמח שיש תמיכה של הממשלה לעניין הזה, ויחד ננסה באמת להאריך את שעון הקיץ לטובת החברה הישראלית ומדינת ישראל. אני מאוד מודה לכם. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. <הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"א–2010> [הצעת חוק פ/2775/18; נספחות.] (הצעת חברת הכנסת רונית תירוש) <ו"ר מגלי והבה:> אנחנו עוברים למציעה אחרת, גם כן הנמקה מן המקום – הצעת חוק קביעת הזמן – על אותה הצעת חוק. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, יש לך דקה לנמק מהמקום. בבקשה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מייצגת את חברתי לסיעה חברת הכנסת רונית תירוש, שהגישה הצעת חוק. פשוט נבצר ממנה להיות היום במליאה. אני רוצה לדבר על חוק הארכת שעון הקיץ, ובשמה להודות לשר הפנים, שלקח את הצעות החוק שהוגשו על-ידי חברותי רונית תירוש, דליה איציק, יושבת-ראש הסיעה שלנו, וכהנה וכהנה, והחליט להמשיך ולהאריך את שעון הקיץ. יש לזה חשיבות מאוד מאוד רבה, ואני רוצה להודות לך, אדוני שר הפנים – שאתה לא מקשיב לי; אדוני שר הפנים, אני מדברת אליך כבר דקה, אדוני שר הפנים – להודות לך על שאימצת את הצעת החוק של חברתי רונית תירוש ויושבת-ראש סיעת קדימה, דליה איציק, אני מניחה שאת תדברי בשמך, דליה, ולהודות לך על כך. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. <הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – הארכת שעון הקיץ), התשע"א–2011> [הצעת חוק פ/2836/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מגלי והבה:> יש לנו עוד מציעה לדיון מוקדם – הצעת חוק קביעת הזמן – יושבת-ראש סיעת קדימה, חברת הכנסת דליה איציק. כן, בבקשה. לא להפריע. <דליה איציק (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, דומה שפעם ראשונה אפשר להגיד שהממשלה הזאת החליטה משהו. אני גם רוצה להגיד לך משהו: אני יודעת שזה היה לך לא קל, במיליה שלך, אבל גם לאופוזיציה לפעמים יש איזה חלק, ואני גם מודה לך ששיבחת אותה היום, כי הגיע לה, ובצדק, כי אילולא ניצן הורוביץ ואילולא חברתי רונית ואילולא גם אני, אני לא בטוחה שהיינו נדחפים לעניין הזה. אני רוצה לומר תודה מיוחדת לחבר הכנסת זבולון אורלב. חבר הכנסת זבולון אורלב ואנוכי הלכנו יחד על ההצעה, וכיתתנו רגלינו בין אנשים שאומרים שהם דתיים מאוד, לא פחות מאנשים אחרים, יראי שמים, צמים – כמעט כמוני, גם אני צמה – וכל הסיפור הזה, כאילו הדתיים נפגעים מזה, הוא בדיוק הסיפור שדתיים אסור להם לנגוע בו. ממש אסור להם, כי יש גם ככה מתח בין דתיים לחילונים, וזה מיותר, לא צריך, אין צורך בזה. עכשיו, אני רוצה להגיד לך, אדוני השר, העובדה שאנחנו היום, שלושתנו, מתחברים להצעה ושאתה תמכת בה היום, היא כמובן מחייבת גם אותך, כי בסוף אנחנו נמצא איזו הצעת פשרה, שלא תהיה איזו הבנה שבעל-פה כאילו היום מעבירים לנו את ההצעה ואחר כך – אלוהים גדול. אז – אלוהים תמיד גדול, ואנחנו רוצים להעביר את זה יחד בוועדה, שכנראה תהיה ועדת הפנים של הכנסת. אני רוצה להודות לכל מי שהיה כאן, ואני רוצה להגיד לך עוד משהו: יש לך מספיק כוח פוליטי בממשלה הזאת, הרבה יותר, כנראה, ממה שאתה חושב, ויש לך הרבה יותר כוח גם במפלגה. זה מוכח. אני חושבת שהיה אפשר לעשות עוד קצת, עוד קצת, ומלאכתך נעשית באמת מושלמת. ובכל זאת, אני רוצה לברך אותך על היום הזה. אני יודעת שבציבור שלך זה לא היה קל. ברכות, ואנחנו, כמובן, נצטרף להצעה שלך בשלב זה, עד שנסכם את הפרטים. <היו"ר מגלי והבה:> תודה ליושבת-ראש סיעת קדימה, שבאמת פעלה רבות בנושא החקיקה הזאת, חברת הכנסת דליה איציק. ישיב על כל ההצעות סגן ראש הממשלה ושר הפנים, חבר הכנסת אלי ישי. בבקשה. ולאחר מכן – יש לנו מתנגד אחד, ונעבור להצבעה. <שר הפנים אליהו ישי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת והמציעים, חברת הכנסת דליה איציק, חברת הכנסת רונית תירוש שאני לא רואה אותה פה – – <דליה איציק (קדימה):> הבן שלה מתחתן היום, בואו נאחל לה מזל טוב. <שר הפנים אליהו ישי:> מזל טוב, הוא מתחתן היום. – – חבר הכנסת הורוביץ, תראו, באתי לדיון של שעון קיץ בידיים נקיות. באתי מאוד פתוח, מאוד גמיש, ואני מאוד מצטער על כך שהובילו את זה לכיוון של דתיים–חילונים. זה גם גרם ליותר תסיסה וקיצוניות בהצעות החוק השונות. אני רוצה לומר לכם – סקר מאוד מעניין ומרתק, שעשתה אותו מינה צמח, זה לא עוד איזו חברה סוקרת פשוטה, והיא בדקה ומצאה נתון מאוד מעניין. סתם, כדאי שכולנו נדע את זה, כי בסוף נצטרך להגיע לאיזה רעיון אמיתי ונכון, ולא רעיון שיוצר כיפופי ידיים או כוח או אגו – מי רוצה ומי לא רוצה, וכך אני אמרתי וככה אני רוצה. אני ניגשתי לוועדה ומיניתי אותה, כאנשי מקצוע. חופש פעולה מלא. לקחתי נציג מהתעשיינים – בכל אופן מעסיקים רבים, הסתדרות, לשכות המסחר, משרד התמ"ת, משרד הפנים, אנשי אקדמיה, נציגי ציבור, שבחנו ובדקו את כל ההיבטים: מה קורה בעולם כולו, מה ההשלכות על אנרגיה, יש השלכות, אין השלכות, בדקו תאונות דרכים. יש מקום שאמר שזה משפיע לטובה באנרגיה, יש מקומות שאומרים: ממש לא, להיפך, זה יותר גרוע, לא חוסך באנרגיה. יש מקומות שאמרו שזה חוסך בתאונות דרכים ויש מקומות שאומרים: להיפך, יש גידול בתאונות הדרכים באותה תקופה. כך שאין כאן איזושהי הוכחה ברורה שאפשר ללכת על-פיה. יש מאות מחקרים שסותרים זה את זה, ובוודאות אי-אפשר להסתמך על זה. צריך לזכור עוד דבר: יש הבדל ושוני גדול בין ישראל לבין אירופה. אני רוצה לבוא ולהשתמש בנתון שברוב העולם לא משתמשים בשעון קיץ, בטח לא בתקופה הזאת. אני רוצה להיכנס דווקא לנקודה של ההבדלים בין ישראל לבין אירופה. מה לעשות, השמש באירופה – בצרפת חושך גם ב-08:30. בישראל, עוד נתון מעניין, הישראלים משכימים לקום, קמים יותר מוקדם בהשוואה למדינות אחרות באירופה. הנה, עוד שוני – מזג האוויר, השמש. ישראל שטופת שמש, בשונה מאירופה. אנחנו לא דומים לרוסיה, לא דומים לאירופה. לא בכל דבר אנחנו צריכים להיות בדיוק כמו אלה. השעות, הלילה הקצר או הארוך, בין ארבע שעות לשמונה שעות ל-12 שעות. בארצות-הברית יכולות להיות 12 שעות לילה ו-12 שעות יום. יום השוויון, תאריך השוויון שיש בין הימים, בסוף מרס, שאז מתחיל היום להתארך, עוד לפני שעון קיץ, ובספטמבר, כאשר היום מתחיל להתקצר, עוד לפני שעון החורף – יש הבדלים גדולים מאוד. זה בדיוק ההבדל בינינו. גם אני, הקמתי ועדה. הרי אם הייתי מקבל החלטה לבד, היו אומרים: אתה שרירותי. הקמתי ועדה מאוד מקצועית. התעשיינים יכלו להגיד: אנחנו נגד, או לשכות המסחר או ההסתדרות או נציגי הממשלה או האקדמיה. זה היה פה-אחד. אני רוצה לומר, כדי שהציבור ידע, שהיתה פה תמיכה פה-אחד בהמלצות שהם הגישו בפני. הדבר המעניין שהיה בסקר, ואת זה אני רוצה לומר: בסקר לא ראינו 80% בעד ו-20% נגד, כי קודם כול, רוב העם בעד שעון קיץ, בעיני, על פניו. גם אני, אם היו עושים סקר או שהיו בודקים אותי בסקר, אז אני בין אלה שאומר שאני בעד שעון קיץ, ויותר ארוך. אני מודה שאני אוהב את שעון הקיץ. היה שם סקר מאוד מעניין, שאותי הפתיע: כ-46% מבין הנשאלים הם בעד לקצר את שעון הקיץ במקום להאריך, או להשאיר את המצב כמו שהוא. פלא, ממש מדהים, וביניהם יש דתיים וחילונים כאחד. זאת אומרת, אין פה עניין של 50% דתיים ו-50% חילונים. עוד דבר מעניין שמינה צמח מגלה: בין ה-50% שבעד להאריך את שעון הקיץ, גם ביניהם יש דתיים וחילונים. יש דתיים שאומרים: תשמע, ביום כיפור בכל מקרה צמים 25 שעות, מה זה משנה מתי מתחילים אותו? יש אומנם הבדל, סוף היום תמיד יותר קשה, אבל לא זו הנקודה. יש כאלה שאומרים: מה פתאום, אנחנו מעדיפים את זה יותר ארוך. אין הבדל, גם בתשעה באב צמים עד 20:30, אז ביום כיפור נצום עד 19:00. אנחנו מעדיפים שעון ארוך יותר. יוצא אפוא שאין חידוד בין דתיים לחילונים. להיפך, בתוך ה-50% שתומכים בהארכה, יש גם דתיים וגם חילונים. בתוך כ-50% שהם בעד לקצר או להשאיר את המצב כמו שהוא, יש גם דתיים וגם חילונים. כלומר, נעשתה פה עבודה מאוד מאוד חשובה. כדאי מאוד לעבור על הדוח. אני חושב שכדאי מאוד שגם אתם – – – <דליה איציק (קדימה):> אתה מציג אותו? <שר הפנים אליהו ישי:> אני אגיש אותו לחברי הכנסת. זה רעיון טוב, מה שאת אומרת לי. כדאי לקרוא אותו וללמוד אותו. ישבו שם אנשים רציניים מאוד. שוב, לא לקחתי אנשים שאני מכיר, שיעשו את דברי. שמתי אנשים, נתתי להם חופש פעולה: תבחרו מה שאתם רוצים, תבחנו, תבדקו, תתייעצו בנושא עם יועצי שינה, עם רופאים, בתי-אבות. בחנו את הכול בכול מכול כול. היה מאוד מעניין לשמוע ולקרוא את החומר הזה. לכן, בסופו של דבר, לא באתי ואמרתי שאני עושה הפרדה, עושה חילוקים, כן ציבור שלי לא ציבור שלי; בוא נראה באמת מה נכון ומה לא נכון, מה רוב הציבור רוצה. הגעתי למסקנה שאני מאמץ את ההמלצות, גם אם זה לא בדיוק בא על-פי חלק מהציבור, גם שלי. אני גם משוכנע שחלק מהציבור שלי כן אוהב שעון קיץ, למרות הכול. כרגע אני לא נכנס לפרטים האלה. אני בוחן ובודק מה נכון ביותר לעשות. הוועדה המליצה המלצה מאוד ברורה, שנשענת על הצוות המקצועי, בחינות ובדיקות של תעשיינים, של תעסוקה, של חיסכון באנרגיה לכאורה – שהוא לא מוכח – של ציבור מאוד מגוון, מאוד מעורב, שרוצה דווקא שיחשיך יותר מוקדם, כדי להשכיב את הילדים יותר מוקדם, ולא עד מאוחר, כשמגיעים הביתה. בקיצור זו היתה עבודה מרתקת, כדאי מאוד לקרוא את החומר. מכל מקום, כפי שאמרתי, באתי בידיים נקיות ואמרתי למציעים: אני מבקש מכם שתמתינו בסבלנות, אני הולך להקים ועדה. המציעים המתינו בסבלנות. הייתי מאוד הגון, ובשבוע שעבר יכולתי להגיד: ועדת שרים דחתה עד שאני אפרסם את ההמלצות שלי, ואין ועדת שרים לחקיקה בשבוע הבא ולכן זה יידחה בשבועיים, ועד שזה היה מגיע לכנסת זה שלושה שבועות. אמרתי שזה לא הוגן. חברי הכנסת שהגישו היו הגונים, המתינו בסבלנות. הבטחתי להם בתחילת המושב, היו עיכובים, הוועדה לא סיימה את העבודה על-פי לוחות הזמנים כי נעשתה עבודה מקיפה. אני חושב שצריך להודות להם, גם לדב קהת וגם לחברי הוועדה, על העבודה המקיפה והיסודית שהם עשו. הם ביקשו ארכה, בצדק, כי הם רצו לעשות עבודה מאוד יסודית ולמצות את העניין, והם מיצו אותו. אז גם אני הייתי מאוד הגון והבאתי היום את הצעת החוק, אחרי מסיבת עיתונאים. ביקשתי שוועדת שרים תתכנס במיוחד לצורך ההצעות הללו. הכנסת לא דנה בחוקים פרטיים בימי שני, כפי שאת יודעת, גברתי, היית יושבת-ראש הרבה זמן, אבל אני עושה את הכול ביום שני כדי לקדם את העניין. <דליה איציק (קדימה):> כפי שגם אנחנו – – – <שר הפנים אליהו ישי:> אמרתי. גיליתם הגינות וסבלנות, ובאמת הוגנות. אמרתי שאני עשיתי מאמצים אדירים, בגלל ההגינות הזאת, לקצר עוד שלושה שבועות, כי לא היה הוגן למשוך אתכם עוד זמן כשאתם הייתם מאוד הגונים. אני מאוד מקווה דבר אחד, שהיום, כפי שהודעתם, חברי הכנסת המציעים, זה יעבור בקריאה טרומית, ובהמשך זה ייעשה בתיאום אתי או עם הצעת החוק הממשלתית. ובסופו של דבר אני באמת מקווה שנגיע להבנות, כי אחרי שקוראים את הדוח ואחרי שמבינים את רצון העם באופן אמיתי ואת הדבר הנכון והצודק, אני משוכנע שבסוף נעשה את הדבר הנכון ביותר. עוד דבר שחשוב לדעת: התאריכים יהיו קבועים. עד היום היו פעמים שהשעון היה 162 יום ופעמים שזה היה 180 יום. היום, לאורך כל התקופה זה יהיה 193 יום, על-פי המלצת הוועדה. זה מאריך באופן מאוד משמעותי את השעון, יותר מחצי שנה בשנה, דבר שהוא שינוי משמעותי. דבר נוסף, יהיה לזה יום קבוע. זה היה משתנה מאוד, כי פעם זה היה לפי השעון הלועזי ופעם לפי העברי וזה היה יוצר בלבול גדול. עשינו פה באמת הרבה הרבה ויתורים, ופעלתי במסגרת הוועדה, שיהיה דבר נכון, טוב ומתוקן. אני מציע, אדוני היושב-ראש, להעביר את זה להצבעה, היות שהמציעים הודיעו שהם יתקדמו אך ורק בהסכמת הממשלה במקרה זה, קרי שר הפנים. גם אני הייתי מאוד מאוד שקוף מבחינת הוועדה וחברי הוועדה והמלצות הוועדה. אני מאוד מקווה שבסוף, בדבר הזה לפחות, נגיע להסכמה רחבה, קואליציה-אופוזיציה, בצורה מכובדת, לטובת הציבור ולא לטובת אגו כזה או אחר. גם אני, עם אילוצים כאלה ואחרים, יכולתי לבוא ולומר שאני עומד על זה, עושה מלחמה ומאבקים, אבל אני חושב שזה לא נכון להיאבק על דבר שאפשר להגיע אליו בהסכמה רחבה והוא נכון לכל הציבור. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לסגן ראש הממשלה ושר הפנים. יש לנו מתנגד אחד להצעת החוק, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, וישיב לו אחד המציעים, חבר הכנסת זבולון אורלב. יש לך שלוש דקות, אדוני. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> תן לי עוד קצת, זו הצעת חוק מספיק רצינית. תן לי עוד כמה דקות. <היו"ר מגלי והבה:> אולי נעבוד לפי התקנון שלך? יש תקנון בכנסת ושלוש דקות זה שלוש דקות. <ציון פיניאן (הליכוד):> תוריד לו דקה משעון קיץ. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, לא אשחית את זמנכם יותר מדי. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, ההתנגדות שלי היא לא קמצוץ מהעניין הדתי. אין פה בכלל עניין דתי. זו בדיחה, ולצערי הרב בעניין הזה, החרדים, אתם אשמים. אם לא הייתם, החוק הזה לא היה קיים. רצו להראות לכם, לחרדים, אז יש פה מין קואליציה רחבה מקיר לקיר. <שר הפנים אליהו ישי:> מה זה: אם לא הייתם? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אם לא הייתם פה, אם לא הייתם פה במקום הזה, אז לא היה את מי לתקוף. אדוני השר, לצערי הרב, אתה נפלת פה לבור של מאות אלפים. זה אותם אנשים ששלחו לנו אין-סוף אס.אם.אסים. אגב, אני טרחתי להחזיר לכולם. אני אתנגד לחוק, כי אני אבא לילדים, ואני צריך – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> גם אנחנו. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> סליחה, סליחה – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> אנחנו אחרים? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא אמרתי שלא, אבל בבוקר אני צריך להעיר אותם. אני לא יודע אם אתה צריך להעיר אותם. אני בבוקר צריך להעיר אותם, אדוני – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> אז קמים – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> סליחה, אני אנמק את דברי, חבר הכנסת אורי אורבך. אני אנמק את דברי ואולי תקשיב, ואולי תענה לי או חבר הסיעה שלך יענה לי. אנחנו מדברים על סוג של אידיליה כזאת: מוסיפים שעות. ממילא בקיץ יש שעות אור נוספות. בשעה הזאת, השעה 19:40, עדיין יש אור בחוץ. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> מה רע בזה? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> סליחה. מה רע בזה? אני אסביר לך, ציפי, אני אסביר לך מה קורה בבית כמו שלנו; אני לא יודע מה קורה במקומות אחרים, מה קורה בבית כמו שלנו. הילדים, כל עוד יש אור, מבחינתם זה יום – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> גם פה – – – <קריאות:> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> סליחה. סליחה, נתנו לי שלוש דקות. תראו, זה שאנחנו סופרים – אצלנו מתחבר היום ללילה – זה משהו אחר, אבל אני מדבר מבחינת ילדים, מבחינת הסדרים שלהם. משבשים להם את המציאות לחלוטין. שעון קיץ זה משהו מלאכותי, זה מוטציה שאין כדוגמתה. מתחו את זה ועכשיו הולכים למתוח את זה עוד יותר. לך לנסות להעיר ילדים כשבחוץ עדיין חושך, לך תנסה להעיר אותם. אתה מעיר אותם עוד פעם ועוד פעם, וכבר 08:00 ואתה צריך לצאת, והוא כבר היה צריך להיות בבית-ספר או בהסעה, והוא בוכה לך בדמעות: אני אאחר. אני אומר לו: אבל הערתי אותך, אז הוא אומר לי: לא, לא הערת אותי, כי הוא לא מסוגל אפילו להכיר את השעות האלה. <היו"ר מגלי והבה:> אבל חשבת שילד לא יגדל יום אחד, אדוני? <אריה ביבי (קדימה):> – – – יותר משמעת לילדים שלך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני, אדוני, אדוני. <היו"ר מגלי והבה:> גם הילד יגדל וילמד איך – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הילד יגדל. אתם שכחתם – כנראה שכחתם את הגיל הזה – – – <קריאות:> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – שכחתם את הגיל הזה. כשאני הייתי בגיל הזה למדתי בכפר-הרא"ה – – – <קריאות:> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> חבר'ה, רבותי, תנו לי רגע לנמק את דברי. אתם פוגעים בריכוז של הילדים לאחר מכן בבית-ספר. אין שינה מתוקה כמו השינה של הבוקר. אתה מעיר אותו באמצע החלומות המתוקים שלו, שולח אותו עם הסנדוויץ' לבית-ספר, אפילו את הקורנפלקס הוא לא מצליח לאכול – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – אפילו את הקורנפלקס הוא לא מצליח לאכול, כי הוא לא מצליח להתעורר בבוקר. <קריאות:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> רבותי. נא לא להפריע לדובר, לחבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> פיצוי עוד חמש דקות. פיצוי עוד חמש דקות. <היו"ר מגלי והבה:> הקציתי לך, בסדר, יש לך עוד זמן. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוספת לי, יפה. רבותי, זה שינוי סדרי הטבע. הילד הולך עייף לבית-הספר, הוא לא מתרכז בלימודים, הדבר הזה גורם לא פעם לסכסוכים בין הילד להורים שלו – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אבל – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – גם בזה אתם פוגעים, בשלום-בית. את, שזה חשוב לך – פוגעים בשלום-בית של הילדים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אבל כשאני אגיע בערב יש עוד אור – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – את מי זה מעניין, שעון קיץ? את מי זה מעניין, שעון קיץ? <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו הגבלנו את חבר הכנסת בן-ארי בזמן, ולכן תנו לו לסיים. אחר כך אני בטוח שחבר הכנסת אורלב ינמק את העמדה האחרת. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אמר פה חבר הכנסת הורוביץ – זה טוב לילדים, לילדות. אני רוצה לשאול – – <לאה נס (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – הורים לילדים צעירים. אנחנו, יש לנו את הסדר-יום שלנו, לנו אין בעיה לקום בבוקר, אבל אני רוצה להזכיר לכולכם את גיל הנעורים ואת גיל הילדות. מאוד קל לאחר את שעות השינה, מאוד קשה לקום בבוקר – – <לאה נס (הליכוד):> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – ומה שעושה שעון קיץ – הוא נותן לגיטימציה, הוא נותן לגיטימציה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> חברת הכנסת ציפי חוטובלי, תבואי ותעלי מפה, אני לא יכול לשמוע וגם לענות. אני קצת מתקשה, אני לא כזה אינטליגנט. <דליה איציק (קדימה):> אתה יכול, אתה מוכשר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זה את אמרת, לא כולם מסכימים על זה. אנחנו ממשיכים, אבל אני רוצה להמשיך את הנקודה המרכזית: קשה מאוד להשכיב ילדים לישון. אני רק אתאר לכם מה קורה בשעה כזאת במשפחה שיש בה יותר משני ילדים. אתה צריך ללקט אותם, לספק לזה חביתה כזאת ולזה ביצה קשה כזאת, וכל זה נמשך. אתה צריך מקלחות, אתה צריך סיפור, אתה צריך לגמור עם כולם – מי לא סיים את שיעורי-הבית שלו, מי יש לו מבחן למחרת, ואת כולם להשכיב. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> סליחה, ואת כולם להשכיב. כשכל זה מתחיל ב-08:00, זה לא נגמר לפני 23:00. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זה לא נגמר לפני 23:00. אז מה שאני מבקש, רבותי, תרחמו על הילדים, ואם לא על הילדים, על ההורים של הילדים תרחמו. אל תאריכו את שעון הקיץ, אנא קצרו את הדבר הנורא הזה. קצרו אותו, תנו לנו לחיות. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת בן-ארי. שמעתי את כל הנימוקים שלך, רק מה שהפריע לי – הפריע לי דבר אחד, ואני לא יהודי ואני יושב-ראש כרגע – מי שרוצה לאחד את העם היהודי ואת התושבים ואזרחי ישראל, צריך לברך אותו ולא להתנגד, אז על ההערה הזאת – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה זה לאחד? אתה יוצא מתוך הנחה שרוב אזרחי ישראל – – – <היו"ר מגלי והבה:> אני שמעתי אותך, לא יוצא משום הנחה, הסיבה היא איחוד העם – – – <אילן גילאון (מרצ):> זה פעם ראשונה – – – <היו"ר מגלי והבה:> אני מזמין את חבר הכנסת אורלב, בבקשה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא הבנתי את ההערה הזאת. אסור להתנגד פה בכנסת? אסור לי להתנגד למשהו – – – <היו"ר מגלי והבה:> להיפך, אני הבעתי את דעתי כאדם נייטרלי, שמי שצריך לאחד, צריך לכבד אותו, ולא את אלה שמפלגים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה זה קשור ליהדות? זה לא קשור ליהדות. זה קשור לסדרי חיים. <היו"ר מגלי והבה:> אוקיי, תודה רבה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, חשוב מאוד לומר כי בדברי המתנגד – – <היו"ר מגלי והבה:> יש לך חמש דקות. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – חבר הכנסת בן-ארי, קבענו פה תקדים מאוד חשוב. נושא שהיה למוקד קבוע של סכסוך, מוקד של חיכוך בין דתיים וחילונים וחרדים – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא קשור לדתיים וחילונים. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – הפך להיות פה עכשיו קודם כול בעניין הדתי לקונסנזוס, כשגם הרב גפני וגם חבר הכנסת אורי אורבך וגם חבר כנסת בן-ארי סבורים שאין לשעון קיץ דבר ואין לו שום עניין עם ענייני דת. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> ואכן, גם רבני "צהר" – כשחברת הכנסת דליה איציק, מהיוזמות, ואני פנינו יחד לרבני "צהר", והם כתבו לנו חוות-דעת, העביר לנו הרב אוריאל גנזל חוות-דעת והסתמכנו על חוות-הדעת הזאת. אגב, על-פי חוות-הדעת הזאת אנחנו הגענו – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> המועצה לשלום הילד כתבה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> מייד נשיב לך. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת בן-ארי. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אתה מדבר, לא מועצה לשלום הילד, מועצה לשלום ההורים. תיכף נדבר אתך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> שלום-בית. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> תשמע, קודם כול אני יכול להגיד לך שהעניין הזה, הזמן מתקן אותו. הילדים שלך יתבגרו ויום אחד תהיה סבא כמוני, ותראה שהחוק נכון. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זו תהיה בעיה שלהם. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אל תחוקק חוק בפרספקטיבה אישית. תראה את זה בפרספקטיבה עם טווח קצת יותר ארוך ותן לדבר הזה – – – <דליה איציק (קדימה):> זה תמיד טוב. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> וחוץ מזה, אני רוצה לומר לך עכשיו באופן רציני, גם לעניין הילדים. זה הכול שאלה של הרגל. יותר שעות אור, דווקא בערב, הורים יכולים לדבר עם ילדיהם ולא ממהרים את כל המהירויות האלה. ההורים חוזרים מן העבודה, עדיין יש שעות אור – אפשר לשוחח עם הילדים, אפשר לטייל עם הילדים. אני חושב שהארכת שעון הקיץ נותנת עוד שעות איכות של הורים עם ילדים, ולא צריך להסתכל על שעות הבוקר, לשעות הבוקר מתרגלים. מתרגלים. מערכת החינוך גם החליטה שאין שעת אפס, כך שיש גם בהחלט – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> שיבשו את כל – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – – אפשר להניח את הדעת שפה מדובר בהחלט גם בטובתו של הילד. יתר על כן, צריך לזכור שחלק מהחוק זה הבעיה של תאונות הדרכים והחסכונות. כל הדברים האלה חשובים גם לילד. הילד הולך בטוח יותר לבית-הספר, והדברים האלה הם דברים מאוד חשובים. חשוב לומר שהחוק הזה הוא באמת בקונסנזוס רחב. חברת הכנסת דליה איציק ואני מגישים יחד הצעת חוק – יחד עם חברת הכנסת ציפי חוטובלי ויחד עם חבר הכנסת יוחנן פלסנר ויחד עם חבר הכנסת ניצן הורוביץ וחברת הכנסת רונית תירוש – באמת הרבה מאוד חברי כנסת. יש דבר אחד שאפשר לגבש עליו הסכמה. למה אתה צריך לקלקל את החגיגה? תצא רגע החוצה, אל תצביע. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> שלחו לי אס.אם.אסים – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> פעם אחת, אפשר סוף-סוף להגיד מה השעה, אפשר להגיד פעם אחת כולם יחד. למה לקלקל – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> שלחו לכם מסרונים – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> יש הרבה נושאים לקלקל היום את החגיגה, אתה עושה את זה בהצלחה. בעניין הזה אני מציע לכל חברי הכנסת באמת לראות את טובת העניין, טובתה של החברה, טובתה של מדינת ישראל. תודה רבה לך, חברת הכנסת דליה איציק, שנתת לי אפשרות להצטרף יחד אתך להיות מהיוזמים של החוק, ואני בטוח שנקדם אותו יחד עם השר. וצריך גם לומר מלה טובה. לא כל יום אנחנו רואים ששר מוכן לשנות את עמדתו ואת עמדת מפלגתו, עמדה מסורתית; עמדה מסורתית, וחשוב לומר – מותר לשנות דעה, מותר להיענות לדעת הקהל, מותר להיענות לצורכי הציבור – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – משפחות ברוכות ילדים. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת בן-ארי. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – ואני זוקף את הדבר הזה לזכותו של השר אלי ישי. תודה רבה לכם. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. אנחנו עוברים להצבעה – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> עכשיו נראה את מי שכנעתי ואת מי לא. <היו"ר מגלי והבה:> – – על שלוש ההצעות, לפי הסדר שמופיע. אנחנו נעבור להצבעה – כמובן, ההצבעות הן – – – <דליה איציק (קדימה):> למה אין שר? <אורי אורבך (הבית היהודי):> אתה רוצה חושך מוקדם כי אתה אוהב את הערבים – – – <דליה איציק (קדימה):> איפה השר? <היו"ר מגלי והבה:> אין מספיק שרים בממשלה, אז ככה – – – <דליה איציק (קדימה):> איפה השר? <קריאה:> – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> את רוצה שהוא גם יתמוך וגם יצביע? באמת. <היו"ר מגלי והבה:> מי שרוצה להצביע, נא לשבת במקום. אנחנו מצביעים בדיון מוקדם על הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"א–2011, של חבר הכנסת ניצן הורוביץ וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 20 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"א–2010, לדיון מוקדם בוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 20, מתנגד אחד. אם כך, אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתה לקריאה ראשונה. אנחנו עוברים להצבעה על אותה הצעת חוק, קביעת הזמן, של חברת הכנסת רונית תירוש וחברותיה שנרשמו אתה. הצבעה. הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 21 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"א-2010, לדיון מוקדם בוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 21, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"א-2010, של חברת הכנסת רונית תירוש וחברות כנסת אחרות, עברה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתה לקריאה ראשונה. אנחנו מצביעים על ההצעה האחרונה, הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – הארכת שעון הקיץ), התשע"א–2011, של חברת הכנסת דליה איציק וקבוצת חברי הכנסת. מצביעים. הצבעה מס' 16 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 21 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – הארכת שעון הקיץ), התשע"א–2011, לדיון מוקדם בוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 21, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שגם הצעתה של חברת הכנסת דליה איציק, הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – הארכת שעון הקיץ), התשע"א–2011, עברה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתה לקריאה ראשונה. <הצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון), התשע"א–2011> [מס' מ/503; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ג, עמ' 11278; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. לםנינו הצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון), התשע"א–2011, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, ולצערי אני לא רואה אותו כאן, חבר הכנסת אמנון כהן. הוא יציג את הצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון) לקריאה שנייה וקריאה שלישית. בבקשה. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. אחרי הצגת הצעת החוק נעבור להצבעה. <אמנון כהן (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון), התשע"א–2011, שיזמה הממשלה. הרשות לשיקום האסיר היא גוף סטטוטורי שהוקם מכוח חוק הרשות לשיקום האסיר, התשמ"ג–1983. כשנחקק החוק נקבע בו כי תנאי עבודתם של עובדי הרשות יהיו כתנאי עבודתם של עובדי המדינה. עם זאת, בניגוד לרשויות אחרות, דוגמת רשות העתיקות, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו או רשות הטבע והגנים, לא נקבע מהו הדין המשמעתי שיחול על העובדים. היעדרה של הוראה כזאת עורר קושי לפני זמן מה כאשר התעוררה בעיה משמעתית חמורה של אחד העובדים אך לא היו כלים להתמודד עמה. על כן מוצע בהצעת החוק הזאת להחיל על עובדי הרשות את הדין המשמעתי החל על עובדי המדינה, כפי שמקובל גם לגבי רשויות אחרות, שאת חלקן הזכרתי, וזאת תוך קביעת התאמות טכניות שונות הנגזרות ממבנה הרשות. הדיון בוועדה בהצעת החוק נערך בצל כוונת הממשלה לבטל את מעמדה העצמאי של הרשות ולמזגה במשרד הרווחה. מהלך זה מעורר חששות כבדים בקרב עובדי הרשות, שכן הם מצויים בתקופה של חוסר ודאות לגבי עתידם. הבהרתי לעובדים, ואנצל גם בימה זו כדי להבהיר, כי אין בהצעה זו כדי לפגוע בהם. למעשה, הצעת החוק תורמת לביסוס מעמדה של הרשות לשיקום האסיר כרשות עצמאית. יתירה מכך, בכוונתי לפעול יחד עם יושב-ראש ועדת הכספים, מכובדי חבר הכנסת משה גפני, כדי להביא לחיזוק נוסף של רשות חשובה זו גם במישור התקציבי, ובכך לסייע גם לעבודתם הברוכה והחשובה של העובדים, עבודה שאין לה תחליף. להצעת החוק הזאת, כפי שציינת, אדוני היושב-ראש, לא הוגשו הסתייגויות. אבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק הזאת בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <היו"ר מגלי והבה:> תודה ליושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת אמנון כהן. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. ניתן ליושב-ראש הוועדה להגיע למקומו. <ציון פיניאן (הליכוד):> אם אפשר, אדוני היושב-ראש, בגלל ריבוי הנוכחים, אפשר הצבעה ידנית. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. הצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון), התשע"א–2011, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה, כהצעת הוועדה, כמקשה אחת. בבקשה. הצבעה מס' 17 בעד סעיף 1 – 9 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> תשעה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון) עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. אותה הצעת חוק כמובן. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 18 בעד החוק – 9 נגד – אין נמנעים – אין חוק רשות האסיר (תיקון), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> תשעה בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון), התשע"א–2011, עברה בקריאה שלישית ותפורסם בספר החוקים של מדינת ישראל. תודה לכם. <הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון מס' 7), התשע"א–2011> [מס' כ/364; "דברי הכנסת", חוב' י"ז, עמ' 16728; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו ממשיכים: הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון מס' 7), התשע"א–2011, קריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג לנו את הצעת החוק חברת הכנסת ציפי חוטובלי בשם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. לאחר מכן נעבור להצבעה. <ציפי חוטובלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבדת להביא בפניכם לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במקומות מסוימים (תיקון מס' 7), התשע"א–2011, שיזמתי. מטרתה של הצעת החוק היא להרחיב את ההגנות הניתנות בחוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים לקבוצה נוספת של חסרי הישע, הזקוקים להגנתנו, וכן במוסדות נוספים על אלה המצויים והמנויים בחוק. אדוני היושב-ראש, הצעת החוק הזאת, לצערי, היא על רקע של סדרה ארוכה של מקרי התעללות קשים באנשים שהיו מאושפזים במוסדות, כשהם חסרי ישע, ובעצם עברו התעללות – התעללות באלימות, התעללות מינית, ודווקא אנחנו, כאן בכנסת, צריכים להגן על אותם חלשים שאין בכוחם להגן על עצמם. הצעת החוק הזאת, למעשה, תמנע את העסקתם של אנשים שיש להם רקע של התעללות באנשים חסרי ישע במוסדות אחרים. מוצע לקבוע כי האיסור להעסיק עברייני מין במוסדות שבהם מתאפשר קשר קבוע או סדיר עם אנשים שהחוק מגן עליהם, יחול גם לגבי מוסדות שבהם מתאפשר קשר עם חסרי ישע, כלומר מי שמחמת גילם, מחלתם או מוגבלותם הגופנית או הנפשית, ליקוייהם השכליים, או מכל סיבה אחרת, אינם יכולים לדאוג לצורכי מחייתם, לבריאותם או לשלומם. עוד מוצע להוסיף לרשימת המוסדות שהחוק חל עליהם גם עסק שבין עיסוקיו מתן שירותי אבטחה לקבוצות של אנשים עם מוגבלות שכלית או התפתחותית או של חסרי ישע, וכן למוסדות רפואיים שבהם מאושפזים חולים סיעודיים. נוסף על כך יחול החוק, על-פי הצעה זו, גם על מסגרות שיקום המיועדות לנכי נפש. תיקון נוסף המוצע בהצעת החוק הוא קביעת איסור העסקת עברייני מין גם במוסדות שעיסוקם הסעה של יחידים הנמנים עם הקבוצות האמורות, וזאת להבדיל מהסעה של קבוצות בלבד. מטרת התיקון היא להתמודד דווקא עם המקרים הקשים יותר, שבהם קטין, חסר ישע או אדם המוגבל שכלית או התפתחותית נמצא לבד וזקוק להגנת החוק. תיקון משמעותי נוסף שמוצע הוא הוספת עבירות נוספות לרשימת עבירות המין שעל מי שהורשע בביצוען חל איסור העסקה. החידוש המשמעותי הוא שגם מי שהורשע בהחזקת חומרים פדופיליים ייכלל במסגרת הזאת, של מי שהוא עבריין מין. זה חידוש משמעותי מאוד בחוק הזה, והוא מעמיד בכלל את הנושא של פדופיליה – החזקת חומרים פדופיליים – תחת הסעיפים החמורים של עבירות מין. מוצע כי החוק ייכנס לתוקף בעוד שישה חודשים, כדי לאפשר למשטרה להיערך להנפקת אישורי העסקה למי שלא עבר את העבירות הנ"ל. ההיערכות המשטרתית היא בעצם התיאום היחיד שהחוק הזה דרש. דבר נוסף הוא שהחוק קובע שהעבירות הבאות ייכללו בהגדרה של עבירת מין: עבירות של התעללות מינית בקטין או בחסר ישע, על-פי סעיף 368 לחוק העונשין: עבירה של שימוש בגופו של קטין לצורך הפקת חומר תועבה, וכן של עבירת אינוס לפי סעיף 75 לחוק השיפוט הצבאי. אני רוצה לומר שהצעת החוק הזה מוגשת ללא הסתייגויות. הצעת החוק הזאת עברה תהליך חקיקה ארוך ומשמעותי בוועדת החוקה של הכנסת. אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת דודו רותם, על העבודה המסורה של הוועדה; ליועצת המשפטית נעמה מנחמי, לדורית, מנהלת הוועדה; לחברי הצוות שלי שעובדים אתי – דוד, אפרת ויוני. אני רוצה לומר שהצעת החוק הזאת יש בה בשורה משמעותית בהגנה שהכנסת מספקת לאנשים חסרי ישע בכך שמעתה ואילך, מהרגע שהחוק הזה ייכנס לתוקף ברור לחלוטין שאנשים חסרי ישע ידעו שהמחוקק הישראלי מגן עליהם מפני כל אותם אנשים שהתעללו בעבר באנשים עם מוגבלויות, ויהיה ברור לכולנו שמי שיועסק במקומות האלה יהיה אדם שמגיע עם תעודה מהמשטרה שאין לו עבר פלילי שבו הוא נגוע ברקע של פגיעה באנשים חסרי ישע. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת ציפי חוטובלי שהציגה לנו את החוק בשם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. חברי חברי הכנסת, לחוק הזה הוגשו הסתייגויות, כיוון שהמסתייגים לא נמצאים כאן, אנחנו מורידים אותן. אין הסתייגויות להצעת החוק. אם כך, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה לפי הצעת הוועדה – הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון מס' 7), התשע"א–2011. הצבעה מס' 19 בעד סעיפים 1–4 – 9 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–4 נתקבלו. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 9, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק כמקשה אחת, כהצעת הוועדה, בקריאה שלישית. הצבעה. הצבעה מס' 20 בעד החוק – 9 נגד – אין נמנעים – אין חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון מס' 7), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 9, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון מס' 7), עברה בקריאה שלישית, ותועבר, כפי שציינה יושבת-ראש הוועדה, לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41), התשע"א–2011> [מס' כ/376; "דברי הכנסת", חוב' כ"ד, עמ' 18600; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41), התשע"א–2011 – לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג לנו את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41), התשע"א–2011. הצעת החוק הזאת מקורה בהצעת חוק פרטית שהוגשה על-ידי חברי הכנסת אלכס מילר ורוחמה אברהם-בלילא. אני רוצה לדבר על החוק, חוק מאוד חשוב, מאוד מאוד. הצעת החוק מבקשת לעגן, אדוני היושב-ראש, בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו–1975, את הקביעה שלפיה עסקים קטנים ובינוניים של נותני שירותים יחויבו במס ערך מוסף רק עם קבלת התמורה ועל הסכום שנתקבל. כיום, לפי הכלל הקבוע בחוק, מועד החיוב במס הוא בעת נתינת השירות. כלל זה יוצר עיוות שלפיו לעתים קרובות נדרשים בעלי עסקים לשלם את המס עוד בטרם הם קיבלו את התשלום ממקבל השירות. יצוין, כי במסגרת תקנות מס ערך מוסף, התשל"ו–1976, נקבע חריג ולפיו עסקים קטנים ובינוניים ישלמו את המס רק בעת קבלת התשלום, אולם מדובר היה בהוראת שעה שתוקפה פג, ועל כן מבוצע כעת שינוי במסגרת החקיקה הראשית. אני מבקש להגיד, אדוני היושב-ראש, לכנסת, אנחנו דיברנו בדיון בוועדה. אני רוצה שחברי הכנסת ידעו על מה מדובר. אתה יש לך עסק קטן או בינוני, אתה בעצם המתווך של רשות המסים. אתה צריך להעביר את מס ערך מוסף. אתה צריך להעביר, אתה לא בעל-הבית של העניין. אתה מקבל את הכסף ממקבל השירות ואתה מעביר את זה לרשות המס. אני שאלתי בוועדה: מה זאת אומרת? מה, אני אהיה הגמ"ח של המדינה? אני לא קיבלתי כסף. מה, אני צריך לתת הלוואות למדינה? בא אלכס מילר וטען בהצעת החוק טענה נורא פשוטה ונכונה. הוא אומר, כל עוד אני לא מקבל את התשלום, אני לא צריך להעביר את הכסף. כשאני אקבל את התשלום, אני אעביר את הכסף. אז אנחנו אישרנו את הצעת החוק הזאת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, ובמסגרת הצעת החוק נקבע כי הכלל לגבי נותני שירותים יהיה שמועד תשלום המס יחול בעת קבלת התמורה ועל הסכום שנתקבל. מכלל זה אנו מחריגים את בעלי העסקים הגדולים, שמחזור עסקאותיהם עולה על 15 מיליון ש"ח בשנה, והם יחויבו במס עם נתינת השירות. מוצע כי תחילת החוק תהיה בתחילת שנת 2011, זאת אומרת, הוא יחול רטרואקטיבית מכיוון ששנת המס היא שנת מס אחת, על מנת ליצור רצף בין תום הוראת השעה בתקנות לבין הוראת הקבע שבמסגרת הצעת חוק זו. ההצעה הזאת היא הצעה מאוד חשובה, היא מסייעת לעסקים הקטנים והבינוניים. אני משבח את מציעי החוק, את אלכס מילר ורוחמה אברהם-בלילא. אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת אלכס מילר, הצעת החוק הזאת, העלות שלה היא 200 מיליון שקלים, אבל זה צודק לחלוטין, מכיוון שבעלי העסקים הקטנים והבינוניים – – – <היו"ר מגלי והבה:> לא צריך להלוות למדינה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, הם לא צריכים להיות הגמ"ח של המדינה. הרי להיפך, אנחנו חושבים שהמדינה צריכה להלוות להם כספים כדי שהם יוכלו להפעיל את העסקים שלהם, שהכלכלה של המדינה בנויה על זה, ואנשים מתפרנסים מזה. אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך. אין לי הסתייגויות לחוק הזה. אני מבקש לתמוך בהצעת החוק הזאת בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני, גם על התמיכה שלו בחוק וגם על ההצגה הטובה שעשה לנו פה מבחינת החוק. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה, כמובן. הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41), התשע"א–2011 – קריאה שנייה, כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 21 בעד סעיפים 1–3 – 12 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 12, נגד – אין, נמנעים – אין. אני אציין לכם רק שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה, וכפי שאמר יושב-ראש הוועדה שהציג אותה, אין הסתייגויות. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 22 בעד החוק – 11 נגד – אין נמנעים – אין חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 11, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע, אם כך, שהצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 41) התקבלה בקריאה שלישית ותופץ בספר החוקים של מדינת ישראל. לא יודע, חבר הכנסת מילר, אם יצא לי ללחוץ או לא, אבל היושב-ראש גם תומך בהצעת החוק שלך. יש לך הזמן לברך. עבודה יפה – אז צריך לברך עליה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד סגן שר האוצר, ראשית, אני רוצה להודות כמובן לשותפתי לחוק, חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, שהיום עומדת בראש שדולת עסקים קטנים. ועדת משנה לעסקים קטנים היתה בוועדת הכספים, והיא קיימת היום ומובילה אותה חברת הכנסת ליה שמטוב; היא נמצאת בעצם בפעילות מאוד אינטנסיבית מאז חבר הכנסת יורי שטרן, זיכרונו לברכה, שפעל רבות, ואחריו קידם את הנושאים שקשורים לעסקים קטנים חבר הכנסת סטס מיסז'ניקוב, שהיום הוא שר התיירות, ואני אחריו. אני חושב שהיום – רבותי, אתם רק צריכים להבין שבלחיצה על כפתור ההצבעה על החוק הזה הצלתם אלפי עסקים קטנים שנחנקים היום ממצב אבסורדי שהם בעצם המשלמים, מוציאים כסף לתשלומים שוליים, אם למדינה, אם לרשויות מקומיות, ולא יכולים בעצם לקבל ברגע זה את אותו כסף עבור השירות שהם נותנים ופשוט קורסים. אני רוצה להודות לחבר הכנסת הרב גפני – לך, קודם כול – כמובן על כל העבודה שנעשתה בוועדת הכספים. לרשות המסים, שראו לנכון לעשות, יחד אתנו, את הרפורמה הלא-פשוטה הזאת. אני יודע שזה עלה המון כסף, אבל בסופו של דבר כל אותו כסף שאנחנו משלמים, כמשלמי המסים, והוא חוזר אלינו, הוא צריך להביא למטרה. והמטרה – אנחנו הצלנו היום אלפי עסקים קטנים שהיו לפני קריסה, וכל הכבוד לכל חברי הכנסת שתמכו בדבר המבורך הזה. וכמובן, לצוות הוועדה – חבר הכנסת גפני, עושים עבודת קודש אצלך. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מודה לך, חבר הכנסת מילר. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 185) (אי-תחולת תקני דיווח כספי בין-לאומיים – הארכת הוראת השעה לגבי שנת המס 2010), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/587).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 185) (אי-תחולת תקני דיווח כספי בין-לאומיים – הארכת הוראת השעה לגבי שנת המס 2010), התשע"א–2011 – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר האוצר יצחק כהן. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר משה כחלון, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 185) (אי-תחולת תקני דיווח כספי בין-לאומיים – הארכת הוראת שעה לגבי שנת המס 2010). הצעת החוק המונחת לפניכם, חברי, עניינה אי-תחולת תקן חשבונאות מס' 29 שקבע המוסד הישראלי לתקינה חשבונאית בקביעת ההכנסה החייבת בשנת המס 2010. כללי החשבונאות המקובלים – – – סליחה. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. <קריאות:> אמן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כללי החשבונות המקובלים מהווים שפה עסקית המאפשרת לבטל פעילות ומצב פיננסי של ישויות עסקיות בשפה אחת. ברחבי העולם פועלים כמה מוסדות לתקינה חשבונאית, שמטרתם לעגן את הכללים החשבונאיים שישקפו מצב פיננסי ופעולות עסקיות. לאור תהלכי הגלובליזציה מתפתחת במוסדות אלה מגמה להאחדה בתקינה העולמית. כחלק ממגמה זו החל המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות במהלך שנות ה-90 בתהליך של אימוץ פרטני של תקני החשבונאות הבין-לאומיים, תוך התאמתם למציאות הכלכלית בישראל. במסגרת זו אישרה בחודש יולי 2006 ועדה מקצועית של המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות את תקן החשבונאות מס' 29 הקובע כי חברות הכפופות לחוק ניירות ערך, התשכ"ח–1968, והמדווחות על-פי הוראותיו, יערכו את דוחותיהן הכספיים לגבי שנת הכספים 2008 ואילך לפי כללי חשבונאות בין-לאומיים, כללי IFRS. נוסף על כך מאפשר התקן יישום מוקדם של הכללים לגבי שנת הכספים 2007, וכן מאפשר החלה רצונית של התקן על-ידי ישויות נוספות. בתי-המשפט בישראל הכירו בכללי החשבונאות המקובלים ככלי המסייע לכימות וקביעת מועדים לצורך החלת דיני המס במקרים שבהם לא נמצאה קביעה מחייבת בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א–1961, להלן: הפקודה, ובלבד שיישום הכלל החשבונאי עולה בקנה אחד עם מדיניות המס של המחוקק ועם העקרונות העומדים בבסיסה של שיטת המס. ואולם, בשונה משיטת המס, השומרת על יציבות עקרונותיה, לתקינה החשבונאית אופי דינמי המותאם להתפתחות העסקית המתמדת, ובשנים האחרונות באים לידי ביטוי עקרונות חדשים אשר חלקם אינם מותאמים לשיטת המס בישראל – את זה צריך לפרוטוקול. במסגרת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 174) (הוראת שעה לגבי שנות המס 2007, 2008 ו-2009), התש"ע–2010, הוסף לפקודה סעיף 87א הקובע את אי-תחולת תקן חשבונאות מס' 29 בקביעת ההכנסה החייבת, אף אם הוחל בדוחות הכספיים לגבי שנות המס 2007–2009, חבר הכנסת זבולון אורלב. חקיקת סעיף 87א נעשתה כדי ליתן לרשות המסים שהות לבחון את יישום כללי החשבונאות הבין-לאומיים בנוגע לקביעת ההכנסה החייבת לאחר שיושמו הלכה למעשה בדוחות המוגשים לרשות ניירות ערך בידי חברות הכפופות לחוק ניירות ערך. חבר הכנסת נסים זאב, לאחר בחינה מעמיקה שנערכת במסגרת ועדה שמינה מנהל רשות המסים, מתגבשת בימים אלה הצעה לתיקון הפקודה, שיהא בה כדי להבהיר את אופן חישוב ההכנסה החייבת ועיתויה, בין היתר, במקרים שבהם קיימת אי-בהירות וכללי החשבונאות הבין-לאומיים אינם עולים בקנה אחד עם שיטת המס בישראל. על כן, חבר הכנסת מיכאלי, לאור מורכבות הנושא, מוצע להאריך את תוקף הוראת השעה הקבועה בסעיף 87א בשנה נוספת, כך שגם בשנת המס 2010 לא יחול תקן מס' 29 בקביעת ההכנסה החייבת. אבקש, חברי חברי הכנסת, לפני שאתם יוצאים לחופשת החג, לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מודה לך, סגן שר האוצר. נרשמו שניים, עזבו שניים: חבר הכנסת עזרא. חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא. אנחנו עוברים להצבעה. בבקשה. הצבעה מס' 23 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 185) (אי-תחולת תקני דיווח כספי בין-לאומיים – הארכת הוראת שעה לגבי שנת המס 2010), התשע"א–2011, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, עשרה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 185) (אי-תחולת תקני דיווח כספי בין-לאומיים – הארכת הוראת שעה), עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכספים. <הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 50) (הגבלת תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם התקשרות), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/590).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 50) (הגבלת תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם התקשרות), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. כבוד שר התקשורת והשירותים החברתיים, בבקשה, נא לעלות. ההצעה הזאת קיבלה היום בצהריים בוועדת הכנסת את הפטור מחובת הנחה, שהותנה בהנחה על שולחן הכנסת. היא הונחה על שולחן הכנסת. בשעה טובה אפשר לעבור לקריאה ראשונה. בבקשה, שר התקשורת משה כחלון. <שר התקשורת משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה בפתח דברי באמת להודות ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יריב לוין, ליושב-ראש הקואליציה חבר הכנסת אלקין, ולחברי ועדת הכנסת, שאישרו את הפטור מחובת הנחה. <קריאה:> – – – <שר התקשורת משה כחלון:> ש"ס, אתם לא צריכים ברכות, אתם יש לכם ברכה – אתם מבורכים מהרב נסים זאב. אה? מחר בלילה, בזמן התיקון, שערי שמים פתוחים, ערב שבועות, כל ברכה, כל בקשה, מתקבלת. יש לך הזדמנות, חבר הכנסת מיכאלי. תבקשו מה שאתם רוצים, אבל תבקשו גם שנישאר בשלטון. תהיו שותפים בכירים. נכון, חכם נסים? <נסים זאב (ש"ס):> – – – ביום שבת – שבת גיבוש. <שר התקשורת משה כחלון:> אה, שבת גיבוש. <נסים זאב (ש"ס):> זה מזכיר לי כשהייתי בישיבה. <שר התקשורת משה כחלון:> אתה תבוא, חכם נסים? <נסים זאב (ש"ס):> אין ברירה. <שר התקשורת משה כחלון:> אין ברירה, טוב. נשמח, נשמח. לפחות נדבר דברי תורה, לא נדבר – – – <קריאה:> – – – <שר התקשורת משה כחלון:> כן, אה? טוב. לעצם העניין, מדובר פה בהצעת חוק שבאה לבטל קנסות יציאה בכל ענף התקשורת. חבר הכנסת אופיר אקוניס הציג גם הוא הצעת חוק דומה, אני מניח שהוא יציג אותה אחרי. אנחנו נצביע עליה קודם, ולאחר מכן על ההצעה שלנו. לא שכחתי גם את חברת הכנסת יוליה ברקוביץ, שהיתה מאוד מאוד פעילה. <היו"ר אופיר אקוניס:> היא גם ביקשה לדבר פה, ונזמין אותה – – – <שר התקשורת משה כחלון:> אני חושב שראוי שהיא תדבר, כי באמת, נושא קנסות היציאה, מהיום שנבחרתי לתפקיד שר התקשורת, נוסף על חבר הכנסת אקוניס, חברת הכנסת יוליה ברקוביץ טענה שזאת העוולה הצרכנית הגדולה ביותר שיכולה להיות, שקונסים אדם שרוצה לעבור מחברה לחברה, דבר שצריך להיות בשוק חופשי לגיטימי לחלוטין, מעבר חופשי. כל אדם צריך להיות אדון לכספו, אדון לכיסו, ולא יכול להיות שאם הוא רוצה, בגלל שירות לא טוב או חוסר שביעות רצון, לעזוב חברה, הוא מוצא – – – <קריאה:> – – – <שר התקשורת משה כחלון:> – – – הוא מוצא את עצמו נקנס בסכומים – בסכומי עתק לפעמים. אז זה באמת התרומה שלך, חברת הכנסת יוליה ברקוביץ, לכל המהלך הזה. על כל פנים, מדובר בביטול של קנסות יציאה בכל ענף התקשורת. אנחנו ביטלנו ברפורמת הסלולר את הקנסות בחברות הסלולר בלבד, והיום אנחנו משלימים את זה לכל השוק – שיחות בין-לאומיות, שיחות מפ"א – מפעילים פנים-ארציים, אינטרנט, והתחשיב יהיה כזה: 8% כפול מספר החודשים שנותרו. זאת אומרת, שאם אדם עשה עסקה, ואחרי עשרה חודשים הוא רוצה לעזוב, ונשארו לו עוד שמונה חודשים, בודקים מה ממוצע התשלום שלו אחורנית, מכפילים בשמונה חודשים, ואז מחשבים את הסכום. אדם ששילם, לצורך הדוגמה, 200 שקלים בחודש, 8% זה 16 שקלים, כפול עשרה חודשים זה 160 שקל. בעבר אנשים במצב הזה, צרכנים במצב הזה, היו משלמים אלפי שקלים. היום זה יהיה 160 שקל. אז בכל זאת היתה איזה עסקה, היא שונתה, אפשר להבין את זה, אבל לא 1,700, 2,000 – מה שנקרא, כל מספר זוכה. החלק השני של הצעת החוק מדבר על פירעון מיידי; היום אדם שקשור עם חברה ורוצה להתנתק, אומרים לו: אוקיי, קנס יציאה אין לך, אבל תשלם במזומן, פירעון מיידי, על התשלום על המכשיר, כי הם נותנים את המכשיר כאילו ב-36 תשלומים, אבל מסתבר שאדם שנשארו לו, נאמר, עוד 20 תשלומים, לשלם את זה במכה זה הרבה מאוד כסף. ושוב, זה חסם מעבר. אז גם את זה הסרנו בהצעת החוק שלי. אותו אדם ימשיך לשלם כאילו הוא רכש את זה ב"ויזה". כל חודש 50 שקלים? אין שום בעיה, תמשיך לשלם 50 שקלים בחודש ואתה משוחרר. לא בסוף התשלום. היום ממשיכים לגבות ממך את אותו חלק יחסי, ובזה נגמר העניין. אני חושב שזה חלק חשוב ברפורמה בשוק התקשורת, ואני מבקש כמובן מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, שר התקשורת. תודה לך. חברת הכנסת ברקוביץ, בבקשה. אני אתן לך שלוש דקות. היא היתה יוזמת משותפת אתי בחוק הפרטי, שתיכף אני אציג אותו. בבקשה, שלוש דקות. ולאחר מכן, אדוני השר, אני אציג את הצעת החוק הפרטית, נצביע עליה, ומייד בצמוד נצביע על הצעת החוק הממשלתית. אני מאוד מקווה, אני גם מאמין, שעד סוף המושב הזה ועדת הכלכלה ודאי תקיים דיונים ביום ובלילה על מנת שהצרכן בקרוב מאוד ישתחרר מהכבלים הנוראיים האלה של קנסות יציאה, כפי שאתה מציע בכל תחומי התקשורת. כבר עשינו את הסלולר, אבל נשארו האינטרנט וכמובן "הוט" ו-yes. בבקשה, גברתי. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, רציתי להודות לך, אני חושבת שבשמי ובשם עם ישראל, שאתה מוכיח פעם אחרי פעם את החיבור שלך לצורכי האזרחים במדינה הזאת, ולא נרתע משום גוף, גדול כמה שהוא לא יהיה, משפיע כמה שהוא לא יהיה. הצעת החוק הזאת היא הצעה חשובה מאוד, בדיוק כמו ביטול קנסות יציאה מהסלולר, שגם הוגשה על ידי ועל-ידי היושב-ראש הנוכחי, חברי חבר הכנסת אופיר אקוניס. אני חושבת שבכך שאתה מעביר את ההצעה הזאת, בעצם מועבר מסר לאזרחי המדינה שיש מי שמגן עליהם; שהקונגלומרטים האלה, הגדולים מאוד, שיש להם אלפי עובדים, בניינים מאוד גדולים, ויש להם גם עורכי-דין מאוד טובים, לא יכולים לכפות את עצמם על האזרח הקטן, לגרום לו להרגיש שאו שהוא הולך עכשיו למשפט שיימשך שנים רבות, ואולי הוא צריך להוציא שכר לא מועט על עורך-דין, שצריך לבוא ולהחליט מי צודק ולא צודק. וגם אם בסופו של דבר יוכח כי הלקוח באמת צודק, לצערו הרב הוא אמור להוציא לא רק מכספו: זה עוגמת נפש, זה בזבוז זמן, ואנחנו יודעים יפה מאוד שלפעמים אנחנו נשארים, בקווי טלפון, כשמתקשרים לחברה זו או אחרת, ותקועים שם שעות, או אם מזמינים איזו חברה לבטל את העסקה, אז אתה צריך לקחת יום חופש. איך שאתה לא מסתכל, האזרח נפגע. פשוט, השעון נתקע, אז שמחתי שיש לי עוד שלוש דקות. <היו"ר אופיר אקוניס:> אין לך. פשוט, הוא לא הופעל. הוא לא נתקע, הוא לא הופעל. אז אם את יכולה משפט אחרון. בבקשה, גברתי. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> משפט אחרון. אני חושבת שאותו ציבור שנמצא בבית ומאבד את האמון במערכת הפוליטית ואומר הרבה פעמים: אין עם מי לדבר – אני קיבלתי מאות פניות של אזרחי המדינה בנושא של עוולות של קנסות יציאה מכל גוף תקשורת שיש, ואני חושבת שזה יום חג היום, נוסף, למדינת ישראל, לאזרחי המדינה, שאומר: אזרחים יקרים, אתם לא לבד. אני מודה לך מקרב לב. אני מודה ליושב-ראש הכנסת הנוכחית בזמן הזה, סגן יושב-ראש הכנסת – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה סגן יושב-ראש הכנסת. <שר התקשורת משה כחלון:> הוא יסתפק ביושב-ראש הישיבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אבל מנהל את הישיבה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> ברגע זה יושב-ראש הישיבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון מאוד. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> – – – להודות לך; זאת לא ההצעה הראשונה שאנחנו מעבירים, אתך ביחד, והממשלה או מאמצת את זה או שקלענו לדעת הגדולים. אבל כנראה אנחנו מצליחים לעשות איזה שינוי כאן. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך, גברתי. <הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – איסור על קנסות יציאה), התשע"א–2011> [הצעת חוק פ/2824/18; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת אופיר אקוניס) <היו"ר אופיר אקוניס:> כפי שאמרתי קודם, אני אציג עכשיו בקצרה, לקריאה הטרומית, את הצעת החוק שלי, שהיא הצעת חוק פרטית, המדברת על ביטול קנסות היציאה מ"הוט" ו-yes, כלומר מחברות הכבלים. אדוני השר, אל תלך רחוק, אני אהיה קצר. אנחנו מייד נעבור להצבעה גם על ההצעה הפרטית וגם על ההצעה הממשלתית. <שר התקשורת משה כחלון:> אני משכנע אותו להצביע. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני קודם כול, אדוני, רוצה להודות לך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני אחליף אותך. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת טיבי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מה לא עושים בשביל סגן יושב-ראש הכנסת. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, זה אחוות סגנים. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת אקוניס, מציע החוק, בבקשה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת טיבי, סגן היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> עשר דקות. <שר התקשורת משה כחלון:> רבע שעה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> לא. אני יכול להסתפק בפחות. <היו"ר אחמד טיבי:> עד עשר דקות. <אופיר אקוניס (הליכוד):> תודה, אדוני. קודם כול, התחלתי עוד מהמקום הזה, כבוד השר, להודות לך, וגם להודות לצוות המקצועי פה בכנסת, גם ליועצת המשפטית של ועדת הכלכלה גברת אתי בנדלר, וגם לצוות המקצועי של הייעוץ המשפטי של הכנסת, שהצלחנו היום – קודם כול בוועדת הכנסת אישרנו, הצבעתי עבור בקשתך להביא את ההצעה הממשלתית בפטור מחובת הנחה, ולאחר כמה שעות הוצמד החוק הפרטי שלי ושל חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. אנחנו זיהינו, אני חושב – ביחד כולנו, דרך אגב, אין פה עניין של ממשלה וכנסת; מכיוון שאיפה אנחנו חיים? בתוך העם שלנו. לקוחות של מי אנחנו, אדוני השר? אני לא יודע של מי אתה, אני יודע של מי אני. ואנחנו אולי רוצים ביום מן הימים, אדוני היושב-ראש, אולי רוצים להשתחרר. לא אמרתי שאני רוצה, אבל אני רוצה את האפשרות לעבור לחברה אחרת. אני רוצה את האפשרות לעבור למערך הדיגיטלי שאתה אתמול, ברוב טובך, הבאת לממשלה, את הרחבת מערך ה-DTT, את "עידן פלוס", וגם אולי לזה אני רוצה לעבור. לא אני, הגברת חוטובלי ובני ביתה, מר פיניאן ובני ביתו, רוצים לעבור. אי-אפשר. מקבלים אלינו ללשכותינו, ללשכת שר התקשורת אני בטוח, כמו ללשכתי, כמו ללשכתה של חברת הכנסת ליה שמטוב – פניות – – – <ליה שמטוב (ישראל ביתנו):> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – קנסות ענק של מאות שקלים, זה במקרה הטוב, אלפי שקלים במקרה הרע. היה כך עם הסלולר, טיפלנו בזה בחצי השנה האחרונה, ואנחנו רואים חופש אצל האזרחים. ועכשיו, בהצעת החוק שלי אני מציע, יחד עם חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, להחיל דבר דומה גם על החברות "הוט" ו-yes, כלומר על חברות הכבלים. אני חושב שזה תחרותי, זה צרכני, זה חברתי, מכיוון שאנחנו נותנים לחברה שלנו את החופש לבחור. אין יותר מונופולים ואין יותר דואופולים, ואתם יודעים מה, גם אין טריאופולים. אי-אפשר. כלכלה נורמלית לא מתנהלת בצורה הזאת, שבה יש או מונופול או דואופול או טריאופול, אדוני היושב-ראש. היא צריכה חופש בחירה. אנחנו בעד. ובכן, אדוני, כאשר אני קורא, ואנחנו כולנו קוראים לאחרונה, חברים, את המסות שנכתבות בעיתונים על בעיית הריכוזיות במשק הישראלי, אדוני השר, אנחנו עושים. אתה, בראשות המשרד, עושה לפתוח את הריכוזיות. אנחנו כאן, חברי הכנסת בוועדות, בעיקר הכלכליות, עושים כדי לפתוח ריכוזיות. לא כותבים מאמרים. אנחנו עושים. עשינו את זה בסלולר, עושים את זה עכשיו בכבלים ובלוויין. ואני חושב שכפי שאמרתי, הדבר הזה הוא גם חברתי, כי נותנים לאזרח את החופש לבחור. מה יותר דמוקרטי וחברתי ופחות ריכוזי מהחופש לבחור? אני מקווה, אדוני, שבקרוב ועדת הכלכלה תעלה על סדר-יומה במהירות – הייתי רוצה שכך יקרה – את החקיקה הזאת, כי אנחנו מדברים על קריאה ראשונה בחוק הממשלתי, וחברתי שמאלוב-ברקוביץ בקריאה טרומית פה. הדברים יוצמדו, כמו עשרות חוקים אחרים. פה לא המצאנו שום דבר. אני מקווה שעד סוף מושב הקיץ הדבר הזה יסתיים. הוא לא רחוק, סוף המושב. ואנחנו ניתן לגברת כהן מחדרה, כפי שאני מכנה את מר ישראלי, את החופש לבחור אם הוא רוצה לצאת ולא להיות מוענש בצורה אגרסיבית וכלוא בחברות שהוא לא רוצה להיות כלוא בהן. אני שוב מודה לך על ההזדמנות להצמיד. בוודאי עוד ניפגש בוועדת הכלכלה. בוודאי עוד יבואו כל מיני אנשים עם רעיונות איך לא לעשות את הדברים האלה, אבל כולנו למודי ניסיון. אני אומר לחברי הכנסת – גם חבר הכנסת חמד עמאר היה אתנו רבות, כזכור, בדיוני הוועדה על הסלולר ועל כל הרפורמות שעשינו בתקשורת. אנחנו ידענו להתמודד אתם. הבאנו חופש וחירות לעם הזה, חופש בחירה, ואני מודה לך על החברות הטובה ועל שיתוף הפעולה הפרלמנטרי, ואני מאחל חג שמח כפול לתושבי ישראל. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה, נכון? אתה רוצה לתת תשובה? <שר התקשורת משה כחלון:> כן, אני אשמח. <היו"ר אחמד טיבי:> אוקיי. דקה. <שר התקשורת משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, אני רק מבקש להודיע שהממשלה תומכת בהצעת החוק הפרטית, כי פשוט זה לא היה בוועדת שרים. אז לכן אנחנו תומכים. <היו"ר אחמד טיבי:> אוקיי. אני מודה לך. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה טרומית. נא להצביע. הצבעה מס' 24 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 12 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – איסור על קנסות יציאה), התשע"א–2011, לדיון מוקדם בוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> לאיזו ועדה, אדוני? כלכלה? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> – – – חינוך. <קריאות:> – – – <קריאה:> אבל אל תתקעו את זה. <היו"ר אחמד טיבי:> ועדת הכנסת תחליט. תודה רבה. אנחנו עוברים להצעה הבאה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> למה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> יש אספקטים של חינוך. הוא צודק, הוא חבר ועדת חינוך. יכול להיות שכן. אדוני השר, בבקשה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על אותה הצעה של השר – הצעה ממשלתית. הצבעה מס' 25 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 12 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 50) (הגבלת תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם התקשרות), התשע"א–2011, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> לאיזו ועדה, אדוני השר? <שר התקשורת משה כחלון:> זה כלכלה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – <שר התקשורת משה כחלון:> אמרתי, אבל – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הנושא ההוא הוכרע, כי הוא ביקש חינוך, אז זה ועדת הכנסת תכריע. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> מה חינוך? מי ביקש חינוך? <היו"ר אחמד טיבי:> מה את רוצה, להכות אותו? "מי ביקש חינוך?" מותר לו לבקש שזה יעבור לשלום הילד. מותר לו, הכול מותר. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אני מסכים. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, חבר הכנסת אורלב מצטרף אליו. אז זה שלוש. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא, רק לזכויות הילד. <היו"ר אחמד טיבי:> זכויות הילד, כלכלה וחינוך. חבר'ה, בוועדת הכנסת יכריעו. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא, לא, אני מבטל את בקשתי. <היו"ר אחמד טיבי:> אבל ועדת הכנסת תכריע. תודה רבה. <הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 17) (זכויות הורה), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/385).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים לנושא הבא: הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 17). חבר הכנסת זבולון אורלב, בבקשה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך, חבר הכנסת טיבי. אני מודה לך על שהחלפת אותי פה. סליחה, לפני שאתה מתחיל, חבר הכנסת אורלב, אני רוצה להודות ליושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת אלקין, שהיום סייע לצירוף שני החוקים האלה, להצמיד את החוק הפרטי לחוק הממשלתי. אני באמת מאוד מודה לך – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אם לא היה חבר הכנסת אלקין, לא היה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אם לא היה חבר הכנסת אלקין יו"ר הקואליציה, היה צריך להמציא אותו. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – לא היה לנו חוק היום. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> רק הליכוד יכול. <היו"ר אופיר אקוניס:> בדיוק. וגם פרגון כזה, זה רק בליכוד. תודה רבה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> רשמתי לפני. <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה, אדוני. <זאב אלקין (הליכוד):> זבולון, אם אתה אפילו השתכנעת שהליכוד יכול – זאת הכותרת של הערב הזה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לקבל את אישורה של מליאת הכנסת בקריאה ראשונה להצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 17) (זכויות הורה). חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה קובע כמה זכויות בקשר להורות: היעדרות בשל מחלת ילד, יום עבודה מקוצר, הזכות להשתמש בשירותי מעון שהמעביד מעמיד לרשות ילדי העובדים, השתתפות המעביד בעלות החזקתו של ילד במעון. סעיף 4 גם מקנה לעובד זכויות בקשר להורות שעובדות במקום עבודתו זכאיות להן, אם בת-זוגו היא עובדת ולא נעדרה מעבודתה מכוח זכאותה או לא השתמשה בזכויות, לפי העניין. מטרת הזכויות, אדוני היושב-ראש, בקשר להורות היא לאפשר לנשים להשתלב בשוק העבודה. אני שמח לצטט מושג ששמעתי לראשונה מיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, שהיום אנחנו צריכים לדבר יותר על זכויות המשפחה; לא זכויות האמא, זכויות האבא – זכויות המשפחה ביחס לגידול הילד. בקביעה כי שני בני-הזוג זכאים לזכויות אלה יש להעמיק את תפיסת ההורות בתפקידם של שני בני-הזוג וליצור שוויון במעמדם כהורים עובדים – על כל פנים, על-פי ההחלטות פנימיות שלהם. בית-הדין הארצי לעבודה קבע כי יש לפרש את הסעיף האמור כסעיף שחל גם על עובד שבת-זוגו היא עובדת עצמאית. על-פי החוק כרגע, כל הזכויות האלה היו חלות על עובד אם בת-זוגו היא עובדת שכירה ולא עצמאית. שכן בית-הדין פירש – זה חל גם על עובדת עצמאית, אבל הדברים האלה לא היו בחוק. לפיכך, מוצע לעגן את המצב המשפטי הקיים, כפי שפירש אותו בית-הדין הארצי לעבודה, ולציין במפורש כי הזכויות יינתנו גם לעובד שבת-זוגו היא לא עובדת שכירה, אלא עובדת עצמאית אשר לא השתמשה בזכות כאמור. בעת הכנת הצעת החוק בין הקריאה השנייה לבין הקריאה השלישית תדון הוועדה לקידום מעמד האשה של הכנסת באפשרות לקבוע באופן מפורש יותר שגם אם בת-הזוג של העובד היא עובדת שכירה ואינה זכאית לזכויות בקשר להורות במקום עבודתה, יהיה העובד זכאי להשתמש בזכויות האלה. למשל, אם העובדת עדיין לא צברה קביעות או לא צברה מספיק חודשים, במקום שהיא תפסיד, ניתן שבן-הזוג יקבל את הזכויות האלה. אשר על כן, אנחנו מבקשים מהכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. אני רואה שאף אחד מהמבקשים לדבר לא נמצא. ובכן, אנחנו עוברים להצבעה, חברים. הצבעה מס' 26 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 17) (זכויות הורה), התשע"א–2011, לוועדה לקידום מעמד האשה נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> בעד – 6, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 17) (זכויות הורה), התשע"א–2011, של חבר הכנסת זבולון אורלב, עברה בקריאה הראשונה, והיא תועבר לוועדה לקידום מעמד האשה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> ודאי. <הצעות לסדר-היום> <דברי ראש המוסד לשעבר מאיר דגן והתגובות עליהם> <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו סיימנו את החקיקה להיום ועוברים להצעות דחופות לסדר-היום. אני מקריא ברצף את שמות מי שנמצאים פה. מי שלא נמצא פה – פשוט נפסח עליו. הצעות לסדר-היום מס' 5736, 5737, 5737, 5744, 5749, 5753, 5756 ו-5765: דברי ראש המוסד לשעבר מאיר דגן והתגובות עליהם, של חברי הכנסת דניאל בן-סימון – לא נמצא; חבר הכנסת נחמן שי – לא נמצא; חבר הכנסת מסעוד גנאים – נמצא. בבקשה, אדוני. לרשותך שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אני מסכים אתך. <היו"ר אופיר אקוניס:> אדוני, אולי תסביר לי – אני אתן לך עוד דקה – את הרציונל שבבקשה שלך להעביר לוועדת חינוך. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> הצעת החוק שלך, אדוני היושב-ראש, היא טובה, אני בעד זה. מאחר שאני חבר ועדת החינוך ורוצה להשתתף בדיונים – בגלל זה. הבנתי בסוף – ועדת הכנסת תחליט. <היו"ר אופיר אקוניס:> תן לי להגיד לך משהו כיושב-ראש ועדה – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> בסוף גם הצרכנות וחברות זה עניין חינוכי. אני חושב שהעניין הוא עניין חינוכי. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת גנאים, אני אתן לך תשובה כיוון שיש לי תשובה על כל דבר. כיוון שאני הייתי יושב-ראש ועדת הכלכלה, כל אחד מ-120 חברי הכנסת שאיננו שר יכול להשתתף בדיונים של ועדת הכלכלה בכל חוק בכל נושא. לכן יכולת לבוא גם לזה. אבל אנחנו נכריע בוועדת הכנסת בעזרת השם בתחילת השבוע. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> בסדר גמור, ועדת הכנסת תחליט. אני מקווה שתחליט מה שאתה רוצה. <היו"ר אופיר אקוניס:> דני, אתה תהיה לאחר מכן. קראתי לחבר הכנסת גנאים. בבקשה, אדוני, שלוש דקות מעכשיו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, איפה השר? לא ראיתי שר. <היו"ר אופיר אקוניס:> אדוני המזכיר, מי השר התורן ומי המשיב? השר בני בגין אמור להשיב. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> מי משיב? <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה רוצה להמתין? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אני ממתין עד שיבוא. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מבקש לקרוא לשר התורן, ואנחנו נעצור עד שייכנס השר התורן. זה לשיקולך. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> לא, בסדר, אני יכול לדבר, אבל שיבוא. <היו"ר אופיר אקוניס:> אז תתחיל. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לא בכל יום ראש מוסד מתבטא בדברים שכולנו שמענו וראינו וקראנו. אני רואה שהעניין בישראל עם ראשי זרועות הביטחון, הדרגתי; בהתחלה לא ידענו את השם המלא של ראש המוסד – או י' או א' או ד'; אחר כך העניין מתפתח שראש המוסד מתבטא בדברים שראשי מוסד לפניו לא דיברו ולא אמרו. כנראה, אדוני היושב-ראש, ראש המוסד, מר דגן, התבטא במה שהתבטא מפני שהיה לחוץ מאוד. הוא חש שנחוץ מאוד להזהיר את כל תושבי ישראל ואזרחיה שהקברניטים, אלה שמנווטים את ספינת המדינה, אינם אחראיים ואי-אפשר לסמוך עליהם, והם מוכנים לעשות כל מיני הרפתקאות כדי לשמור בסוף על הכיסאות שלהם, וטובת המדינה וכלל המדינה אינם נר לרגליהם. ראש המוסד דיבר על הרבה דברים, ואני יודע שאולי התזמון הוא שפגע מאוד בראש הממשלה נתניהו, וזה מה שדחף את הלשכה שלו להוציא כל מיני הודעות שלמר דגן יש אינטרס פוליטי, מפלגתי, הוא רוצה למוטט את מר נתניהו כדי להיבחר בבחירות מחדש. זה מה שיצא מלשכת ראש הממשלה. אבל אני חושב שלתזמון הזה של דבריו של דגן על המנהיגות של נתניהו ושל ברק – אני חושב שהפגיעה המאוד קשה היא דווקא מפני שבאה בזמן שמר נתניהו חש את הגאווה, את הגבריות הישראלית הזאת, אחרי נאומו בקונגרס האמריקני, לכן הוא חש שהוא נפגע. הוא חש שמישהו מבפנים, שמכיר אותו באמת, מכיר, לפי דעתי, שבסוף הנהגה היא לא במלים, אלא בסוף היא במעשים – ובמעשים מר נתניהו ומר ברק מסכנים את המדינה, זה לפי מר דגן. לא הייתי צריך את אמירתו ואת הדברים של מר דגן כדי לדעת את זה, כי מתוך מה שקורה במזרח התיכון, מה שקורה במדינה, אם מבפנים ואם מבחוץ, אנחנו על סף תהום של מלחמה אזורית בגלל כל התנהלותו של מר נתניהו בתיק השלום שהביאה בסוף למבוי סתום. אני חושב שמר דגן חש שהוא לחוץ מאוד, שנחוץ להתריע ולהגיד שהמדינה אינה בידיים אמונות ובטוחות כדי להוביל אותה לארץ מבטחים. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> לכן, אני חושב, צריך לקחת ברצינות את דבריו של מר דגן, במיוחד כי הוא ראש המוסד והוא יודע על מה הוא מדבר. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת בן-סימון. בבקשה, אדוני. אתה יודע שבדרך כלל – חבר הכנסת בן-סימון, בוא תעלה בבקשה, אני יכול לדבר תוך כדי – כשקראתי את שמך לא היית כאן, אבל כיוון שאווירת החג, הרוח הטובה שורה עלינו לקראת חג מתן תורה שמתקרב בצעדי ענק, מחר בערב בשעה הזאת כבר אנחנו כולנו חוגגים, אז אתה – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני מאוד מעריך אותך. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז. בבקשה, שלוש דקות. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני מודה באשמה. רציתי לומר מלה או שתיים על אדם שאני לא מכיר, אבל אני חייב לומר שאני מוקיר את אומץ הלב שלו. בלי קשר לסוגיה הזאת, בא אדם ששהה שמונה שנים, אולי בטבורה של המלכות, מלכות הסוד, ויוצא לציבור ואומר את דברו. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, זו הגדולה של החברה הישראלית. הלוואי שלפני מלחמת יום הכיפורים היו באים אנשי צבא ואומרים שמתרקם משהו לא טוב, שכדאי שנתכונן. יכול להיות שהיינו מונעים אסון. כלומר, לא צריך לתקוף את האדם הזה ולאשפז אותו, כפי ששמעתי מקורות בלשכת ראש הממשלה, על כך שהוא דיבר מלבו. הוא מילא את תפקידו ואת אחריותו, ולכן אני אומר, בלי קשר לסוגיה עצמה אם צריך להמשיך את העמימות לגבי אירן או לא, הוא פתח דיון. ולשם כך קיימת כנסת וקיים דיון ציבורי. הוא פתח סוגיה בקשר להחלטה הזאת, הרת גורל, אגב, שיש לה השלכות קיומיות – כן או לא ביחס לאירן. ולכל אחד יש עמדה. בסך הכול הוא בא ונתן איזו אזהרה ביחס למנהיגות היום, שייתכן שהיא לא ראויה לקבל את ההחלטה הנכונה, לכאן או לכאן. ולכן מאוד השתתפתי, כמעט בצער על האיש הזה שנפרדו ממנו לפני כמה חודשים כמי שעשה את השירות הגדול ביותר לעם היהודי, ובגלל התבטאות אחת פתאום צריך להעמיד אותו לדין. ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, בלי קשר אם אתה ימין או שמאל או מרכז, תדע תמיד להעריך אדם שאומר את האמת, ומוכן להקריב את עצמו למענה – – <היו"ר אופיר אקוניס:> שלו. <דניאל בן-סימון (העבודה):> שלו. <היו"ר אופיר אקוניס:> האמת שלו. <דניאל בן-סימון (העבודה):> את האמת שלו. – – ואל תגנו אדם בגלל התכונה הזאת, שהיא לא שגורה במקום הזה. ואני מבין שהוא מוכן לשלם מחיר. ולכן, אתה יודע, מאוד התאכזבתי מהתגובות של הלשכה. צריך לדעת, אתה צריך להוקיר, ויש כל כך מעטים שמשנים היסטוריה. יכול להיות שהאמירה שלו, ואני בטוח שהיא לא אישית – היא לא נועדה לפגוע לא באהוד ברק ולא בבנימין נתניהו – אבל היא פתחה דיון, וחשוב שייפתח דיון. זה ההבדל בינינו לבין אולי חלק מהמדינות שמסביב לנו. ולכן אני אומר: אני לא מכיר את האיש הזה, אני מוקיר את המעשה שהוא עשה, ואני באמת חושב שאין לו שום משמעות פוליטית, אלא משמעות ציבורית של מילוי חובה ממדרגה ראשונה. ועל כן מכאן אני שולח לו את ברכותי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על הנדיבות שגילית. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. תודה רבה. תודה לך. חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה; לא נמצא. חבר הכנסת דב חנין. אגב, אני מסכים אתך, חבר הכנסת בן-סימון, על דבר אחד בכל הנאום: יש לי מחלוקת על התכנים, אבל אדם שאומר את האמת שלו ונאבק עליה, ראוי באמת לכל – ולא על המקרה של דגן, אני מדבר כתפיסת עולם. זה דבר חשוב מאוד, להיאבק על האמת שלך. <דניאל בן-סימון (העבודה):> זו הכוונה. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת חנין יודע את הדבר, הרבינו להתכתש בוועדות הכנסת, אבל תמיד אמרתי שאני מעריך את הדבקות שלו בעמדות שלו, והוא אפילו אמר לי פעם אחת שזה הדדי. אז יצאנו, מה שנקרא "פיטים", ערב החג הזה. בבקשה; שלוש דקות, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, עמיתי חברי הכנסת – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> סליחה, שנייה. למה אין שר בישיבה הזאת? איפה הוא נמצא? אני צריך לדעת מה קורה בסוף, במצב שבו הוא חייב להיות. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הנה השר. הנה השר. <היו"ר אופיר אקוניס:> שלום לך, השר בגין. <השר זאב בנימין בגין:> מצטער. <דב חנין (חד"ש):> נכבדי השר, אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני אתחיל מחדש. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה. – – דבר חסר תקדים קרה בישראל. ראש המוסד, אדם שראש הממשלה הפליג בשבחיו, העריך את תרומתו העצומה לביטחון ישראל, האריך את כהונתו פעם אחר פעם, פורש מתפקידו ואומר דברים חסרי תקדים. ראש המוסד לשעבר, מר דגן – בפני נמצא העיתון ובו הציטוטים המדויקים מדבריו – מביע ביקורת קשה על הקיפאון המדיני שהממשלה אחראית לו, קורא לממשלה לנקוט יוזמה מדינית ומתריע בפני הציבור הישראלי שבהיעדר יוזמה כזו אנחנו הולכים ומתגלגלים למלחמה חדשה, הרבה יותר מסוכנת והרבה יותר נוראה מקודמותיה. עמיתי חברי הכנסת, הדברים האלה נאמרו גם במקומות אחרים, אבל החדש, החשוב והמזעזע בדבריו של מר דגן, נוגע לתוכניות ההתקפה שכנראה השלישייה, או שמא זו רביעייה של נתניהו: ברק, ליברמן ובוגי יעלון, חושבים עליה בנושא האירני. באותו שבוע שבו צוטטו דבריו של מר דגן, הופיע גם השר לעניינים אסטרטגיים, בוגי יעלון, בעיתון "ישראל היום", שלפי המקובל נחשב למקורב לראש הממשלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> כשאתה מצטט עיתונים אחרים, אז אתה גם צריך להיות – – – <דב חנין (חד"ש):> כן, כן, אני אצטט תיכף גם מעיתונים אחרים. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא אמרתי מי. <דב חנין (חד"ש):> אומר שם בוגי יעלון בכותרת שצוטטה ככותרת הראשית, שזה בעצם רעיון טוב לתקוף את אירן. ואני אומר לעצמי, אולי זה איזה סוג מוזר ומיוחד במינו של חוש הומור שיש לאיש הזה. אבל מתוך היכרות עם השר יעלון, אני חושב שכולנו יודעים שיש לו אולי צדדים חזקים, אבל חוש הומור איננו אחד מהם, וכנראה הוא דיבר ברצינות. <השר זאב בנימין בגין:> אתה טועה. <דב חנין (חד"ש):> אני טועה? אז אני אשמח פעם להיווכח בטעותי. <השר זאב בנימין בגין:> אני מדבר מניסיון, כי אני נהנה ממנו לעתים, גם ברגעים פחות נעימים. <דב חנין (חד"ש):> גם ברגעים פחות נעימים. אז אני אשמח, אדוני השר בגין, אם אתה היום תשכנע אותנו מעל הדוכן שזו היתה אולי בדיחה לא מוצלחת והעיתון "ישראל היום" לא הבין את חוש ההומור שבעניין. בכל אופן, מאיר דגן לא מתייחס לעניין בבדיחות הדעת. <היו"ר אופיר אקוניס:> אדוני, אנחנו בשבועות, לא בפורים. <דב חנין (חד"ש):> בדיוק. והוא אומר: "חשוב לדעת" – ואני מצטט את הדברים כפי שהם – "חשוב לדעת מה התוצאות של תקיפה באירן, מה יקרה יום אחריה ובאיזו מציאות בין-לאומית ישראל תמצא את עצמה. ההשלכה של תקיפה היא כניסה למלחמה אזורית, ואז במו-ידיך אתה מספק את התירוץ הטוב להמשיך את תוכנית הגרעין, מכיוון שהאירנים יטענו: אנחנו הותקפנו על-ידי מדינה שעל-פי עיתונות זרה יש לה יכולת גרעינית מלחמתית, וכרגע אין לי ברירה ואני חייב להתגונן בפני מדינה שיש לה יכולות אסטרטגיות. תירוץ חד-ערכי בשבילם לעבור בגלוי לתוכנית גרעינית גדולה. צריך לדעת שהמלחמה לא תהיה מול אירן בלבד, אלא מלחמה אזורית בהשתתפות סוריה, אם נצטרך לתקוף יעדי 'חיזבאללה' בשטחם. האתגר האזורי שתעמוד מולו ישראל יהיה בלתי נסבל" – יהיה בלתי נסבל. בשורת העוקץ – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה רוצה להמשיך לצטט עוד הרבה מהדבר הזה? משום שזמנך מסתיים. <דב חנין (חד"ש):> אני מגיע לשורה האחרונה, שהיא מזעזעת במיוחד. אומר מר דגן – שימו לב לדברים: "אני ממליץ לראש הממשלה לא לקבל החלטה לתקוף. חשוב לבדוק את כל האלטרנטיבות האפשריות", ושימו לב לסיפא – "ולא ישר לבחור במלחמה". ישר לבחור במלחמה – זה מה שאומר ראש המוסד לשעבר על צורת ההתנהלות של ממשלת נתניהו. אדוני השר, אני חושב שהדברים האלה הם דברים חסרי תקדים, ואני לא רוצה שתענה לי את התשובה המנומסת שעונים בה: כן, מר דגן היה אמון על כל הסודות; למה כשהוא עוזב את תפקידו הוא מתחיל לספר את כל הסודות? הוא סיפר את הסודות, והנה הסודות בפנינו, והשאלות הקשות, המדאיגות, המסוכנות, של צורת ההתנהלות הלא-אחראית של ממשלת נתניהו נמצאות על שולחנו של הציבור הישראלי. נורת האזהרה נדלקה, היא אדומה בוהקת. הציבור הישראלי צריך להגיד לממשלה הזאת: עד כאן. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא, חברת הכנסת וילף נמחקה. כבוד השר, בבקשה, הסתיימה רשימת הדוברים, ואתה משיב על ההצעות. בזמן שתבוא, חבר הכנסת חנין – חבר הכנסת חנין, מחר, אם איני טועה, נציין 30 שנה להפצצת הכור בעירק, וגם אז נאמרו דברים. <השר זאב בנימין בגין:> אני אתייחס. <היו"ר אופיר אקוניס:> מי כמוך, כבוד השר בגין, יכול להתייחס. <דב חנין (חד"ש):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> למדתי היטב את הסוגיה, היו שדיברו – – – <דב חנין (חד"ש):> זה היה מתחת לאדמה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני לא נכנס לפרטים המבצעיים כרגע; אני מדבר על התפיסה. גם שם היו התרעות של גורמים כאלה ואחרים. זה יצוין, אם איני טועה, כבוד השר, מחר, בחג השבועות, 1981, תשמ"א. כבוד השר המשיב, בבקשה. <השר זאב בנימין בגין:> אדוני היושב-ראש, כפי שציינת, מחר, ערב שבועות, ימלאו 30 שנה למבצע "אופרה". ברגעים אלה ממש, לא הרחק מכאן, במרכז מורשת בגין אשר מול חומות העיר העתיקה, מתקיים כנס שבו נוטלים חלק מרצים אחדים, ואחד מהם הוא מפקד חיל האוויר באותם ימים, דוד עברי, שניצח על אותו מבצע "אופרה", שהסתיים בהריסת הכור הגרעיני בבגדד של סדאם חוסיין. לא כולם, חבר הכנסת חנין, לא כולם הסכימו מראש שמבצע כזה הוא לא רק דרוש, אלא גם יכול להצליח. לא כולם. היו שהתנגדו, ואפשר לומר גם בדיעבד, שלהתנגדותם היו יסודות: המבצע יכול היה להסתיים גם אחרת, בתקלות. אוכל גם להוסיף שאזהרה אחת, שבאה מפיו של מדינאי בעל ניסיון, אפילו התאמתה לאחר המבצע – אכן רבה ההתנגדות בעולם כולו, ולזמן מה ישראל, היה אפשר לומר, נותרה כערער בערבה. והיה אדם אחר, בעל ניסיון, יודע דבר, שותף לסודות המדינה הכמוסים, והוא הביע את דעתו בבהירות בפני הנהגת המדינה, הביא בפניה נימוקים חשובים וטובים להתנגדותו. הוא נשען על ניסיון רב, שיקוליו נשמעו, התנגדותו נשקלה, המלצתו נדחתה. האיש הזה היה אז ראש המוסד. והנה אנחנו שומעים עכשיו מנגינה דומה. אולי, ברשות היושב-ראש, אני אומר משהו אישי על שמירת סוד. אולי ידוע כי ביני ובין אבי-מורי, אם אוכל לומר כך, שררו יחסי אמון, זאת אומרת מצדי בוודאי, אבל גם במידה רבה מצדו. חג השבועות הוא יום השנה לנישואי הורי, ובאתי לבית ראש הממשלה וזר פרחים בידי, סעדתי אתם ארוחת צהריים, לא מי יודע מה, שוחחתי עם ראש הממשלה, אחר כך פרשנו שנינו לחדר אחר, הוספנו עוד לדבר עד השעה 15:00 ויותר, ירדתי בדרכי הביתה ופגשתי למטה את דובר הממשלה. שואל אותי: מה קורה? אמרתי: מה קורה? אומר לי: מתכנסת כאן ישיבת הממשלה, אולי אתה יודע באיזה עניין? אמרתי, על-פי האמת, שאינני יודע, ולא ידעתי. וראש הממשלה, בשעה שהמטוסים כבר היו, ככל הנראה, בדרכם חזרה מבגדד, לא אמר לי אפילו מלה אחת. לא רק שלא שיתף אותי בשיקולים במשך החודשים הארוכים שקדמו למבצע – מלה אחת לא אמר לי. אוכל עוד להוסיף – הדברים פורסמו בהקשר אחר – שלמחרת בצהריים צלצל אלי בן-דודי שהיה ראש חטיבת החדשות ברדיו. הוא שמע משהו. שואל אותי: אתה יודע משהו? אמרתי: אני לא יודע שום דבר. הוא צלצל לדוד שלו, והדוד שלו כנראה אישר לו משהו. <היו"ר אופיר אקוניס:> עורך החדשות עמנואל הלפרין. <השר זאב בנימין בגין:> כן, בן-דודי היקר, חברי הטוב עמנואל הלפרין. כך לימד אבי: מי שלא מוכרח לדעת – שלא ידע. השוו נא את הדברים האלה לדברים הנשמעים היום בראש חוצות, לדברים הנכתבים, לדברים המשודרים. אבל, חברי חברי הכנסת, כיוון שחבר הכנסת חנין הזכיר את העובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו אכן האריך את כהונתו של ראש המוסד, כיוון שכך, צריך לציין שהדרך הזאת, יש לה משמעות דו-סטרית: אם אנחנו שומעים במישרין או באמצעות עיתונאים, שלראש המוסד אין כלל אמון בראש הממשלה ובשר הביטחון, צריך לשאול אותו מדוע הוא ביקש, או לפחות מדוע הוא הסכים, לכהן זמן כה רב תחת ראש ממשלה שראש המוסד אינו רוחש לו אמון, על-פי מה ששמענו, מפני שהיחסים בין ראש המוסד לבין ראש הממשלה אינם יחסי שוויון; ראש הממשלה הוא הממונה עליו. בא ראש המוסד לראש הממשלה בהצעה מסוימת, לאישור או לדחייה – ראש הממשלה יכול להורות לו כך, או כך, וראש הממשלה בעניינים מסוימים גם מתייעץ לעתים עם שר הביטחון, באותם עניינים הנוגעים לראש המוסד. וראש המוסד זה, כביכול ללא אמון בראש הממשלה, מכהן תחת הנחיותיו, הוראותיו. מוזר הדבר. אבל יש דבר שהוא מוזר עוד יותר, והוא גם קשור לא רק לדברים שעיתונאים כתבו אלא גם לדברים שנשמעים כאן באולם. מפני שמה אנחנו מבינים? שמעצם העובדה שראש המוסד לשעבר אמר דברים מסוימים, מכאן שהם גם נכונים. מכאן באופן ישיר נובע, שהם גם צודקים. מכאן מובן מאליו, על-פי דעת האומרים, שאין לחלוק על הדברים האלה. אני מבקש להביע את הערכתי, על-פי הניסיון של כולנו, ודאי של חברי הכנסת, וגם על-פי הדוגמה שנתתי בת 30 השנה, שלעתים מומחים צודקים ולעתים הם טועים. לעתים חברי הממשלה צודקים ולעתים הם טועים. האם מישהו רוצה לטעון שהמומחים, ראשי המוסדות החשובים במדינה – בענייני ביטחון או בענייני כלכלה או בענייני רפואה – אצלם ורק אצלם טמונות החוכמה, ההבנה, ראיית הנולד העמוקה, כל השיקולים בידיהם? מי שטוען את זאת, ולעומתם יטען או ישתמע מדבריו שהפוליטיקאים האלה, חברי הממשלה, מטבע ברייתם אינם מבינים דבר, ואם הם מבינים הם מוטים בדעתם, יש להם שיקולים שונים וגם זרים, איך יגיעו להחלטות נכונות? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> נחותים תמיד. <השר זאב בנימין בגין:> אני רוצה לטעון, חברי חברי הכנסת, ואני אפילו מביע פליאה, וגם עליך, חברי חבר הכנסת דב חנין. אולי לא שמת לב, כשאתה מצטט בהתלהבות כזאת – – <דב חנין (חד"ש):> לא התלהבות – – – <השר זאב בנימין בגין:> – – כאילו הבאת משהו מהר-סיני או מראשונים או מאחרונים, מהגדול ההוא או מהפוסק ההוא, כך זה נשמע. באומרך את זאת, חבר הכנסת חנין, אתה חותר, בלי משים בוודאי, מתחת לאושיות הדמוקרטיה שלנו, מפני שזו הטענה המשתמעת מן הדברים האלה: תנו למומחים, הם מבינים. תנו להם להחליט. החוכמה בידם, המונופול על השכל בידם, והם אינם מוטים, הם יודעים כל דבר. מאין לכם ההנחה הזאת? אני מבקש שתשימו לב שהיא קודם כול בלתי חינוכית ושהיא מיוסדת על אי-אמת, והיו דברים מעולם, לכאן ולכאן. אביא רק דוגמה אחת, גם היא היסטורית. היתה ממשלה בישראל שנהגה על-פי ההמלצות האלה, באחריות מלאה. קיבלה ללא עוררין חוות-דעת של מומחים וקיבלה את הפתעת מלחמת יום הכיפורים. היתה ממשלה כזאת. אחרון אני שאטען שחברי הממשלה אינם עשויים לטעות. לא רק עשויים לטעות, גם טעו ואולי גם יטעו, ואנוכי הקטן ביניהם. איש מאתנו איננו חסין. אבל מלכתחילה להניח שהמומחים יודעים כל דבר, הפוליטיקאים המבוזים האלה, שאיתרע גורלם של אזרחי ישראל ואחדים מהם, 120, הם חברי הכנסת, ואחדים מהם – הפעם 30 – הם חברי הממשלה, אלה, בהגדרה, לא יבינו, לא ידעו, לא יחליטו כהלכה. זאת לא דמוקרטיה, והדברים האלה קרובים מדי, חברי, קרובים מדי לאותה כמיהה העולה מדי פעם מן הרחוב לאותו אדם חזק, יעיל, שיעשה פה סדר ויקבל החלטות בלי הברבורים, בלי הדיבורים, לא סביב הקשת הרחוקה בכנסת, של חברי הכנסת, ולא סביב הקשת הסגורה יותר, הקטנה יותר, של חברי הממשלה. אני מבקש, שימו לב לכך. שימו לב לכך. על כן, שוב, נזדקק לחוכמת חז"ל: סייג לחוכמה שתיקה. וגם את זאת: חכמים, היזהרו בדבריכם. על זה מוסיפים אחדים: ואחרים, על אחת כמה וכמה. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה, אדוני. תודה רבה לך. מה מציע השר, מה מציעה הממשלה? להסיר, אדוני? מה אתם מציעים? <השר זאב בנימין בגין:> להסיר. אין טעם לדון. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת חנין, אני מציע להסתפק בדבריו של השר. אווירת החג, היא נכנסת כבר ואנחנו – – – <דב חנין (חד"ש):> אני מציע להעביר לוועדה. <היו"ר אופיר אקוניס:> טוב. חבר הכנסת חנין, מה הצעתך? השר מציע להסתפק בדבריו. אין הצעה אחרת. חבר הכנסת חנין, אני מציע להסתפק בדברי השר. השר נימק בצורה משכנעת בשעה המאוחרת הזאת, בצורה מרשימה, ואפילו שמענו סיפור פרטי, שאני לראשונה, כבוד השר, שמעתי, ואני מכיר רבים מן הסיפורים על ראש הממשלה מנחם בגין. <השר זאב בנימין בגין:> לבושתי סיפרתי – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא לבושתך. זה היה סיפור מעניין. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, העברה לוועדה – יהיה בירור של הנושא הזה בוועדה. הדברים של השר הם דברים מכובדים, אבל – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני לא יזמתי את ההצעה הזאת לסדר-היום – – – <דב חנין (חד"ש):> אם לא – אנחנו עומדים על מליאה. <היו"ר אופיר אקוניס:> דיון במליאה? <דב חנין (חד"ש):> דיון במליאה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אין בעיה. צריך להצביע? טוב. ובכן, מי שרוצה דיון במליאה – יצביע בעד, מי שמצביע אחרת – הוא בעד הסרה, כפי שמציע השר. הצבעה מס' 27 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 3 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 3 נמנעים – אין <היו"ר אופיר אקוניס:> שלושה בעד, שלושה נגד. הוסר מסדר-היום, כלומר התקבלה הצעתו. תודה רבה לך, השר; תודה לכם, חברי הכנסת. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, בעזרת השם, ביום שני, י"א בסיוון התשע"א, 13 ביוני 2011, בשעה 16:00. חג שבועות שמח. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 21:08.>