דברי הכנסת

דברי הכנסת לה / מושב שלישי / ישיבה רנ"ו–רנ"ח / ב'–ד' בתמוז התשע"א / 4–6 ביולי 2011 / 35 חוברת ל"ה ישיבה רנ"ו הישיבה המאתיים-וחמישים-ושש של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, ב' בתמוז התשע"א (4 ביולי 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות קדימה, העבודה, מרצ, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 6 1. ממשלת נתניהו פוגעת בנשים העובדות ומתכוונת להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-67; 6 2. כישלון הממשלה בתחום הכלכלי הגורם לעליית מחירים בכל ענפי המשק; 6 3. אוזלת ידה של הממשלה לנוכח גילויי המרי והאיום הגובר על שלטון החוק; 6 4. מחירי מוצרי המזון והתחבורה הציבורית והמסים הרגרסיביים בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם 6 רונית תירוש (קדימה): 7 אילן גילאון (מרצ): 18 השר יוסי פלד: 23 גאלב מג'אדלה (העבודה): 25 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 31 סגן שר האוצר יצחק כהן: 37 אורית זוארץ (קדימה): 41 דוד רותם (ישראל ביתנו): 44 נסים זאב (ש"ס): 47 אבישי ברוורמן (העבודה): 50 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 51 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 52 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 56 עפו אגבאריה (חד"ש): 59 ניצן הורוביץ (מרצ): 61 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 63 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 63 הצעות סיעות קדימה, העבודה, מרצ, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 64 1. ממשלת נתניהו פוגעת בנשים העובדות ומתכוונת להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-67; 64 2. כישלון הממשלה בתחום הכלכלי הגורם לעליית מחירים בכל ענפי המשק; 64 3. אוזלת ידה של הממשלה לנוכח גילויי המרי והאיום הגובר על שלטון החוק; 64 4. מחירי מוצרי המזון והתחבורה הציבורית והמסים הרגרסיביים בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם 64 אורי אורבך (הבית היהודי): 64 אופיר אקוניס (הליכוד): 66 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 71 הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 77 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 77 ציפי לבני (קדימה): 107 חנא סוייד (חד"ש): 113 דב חנין (חד"ש): 116 מירי רגב (הליכוד): 121 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 127 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 127 הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 127 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 128 יוחנן פלסנר (קדימה): 130 מאיר שטרית (קדימה): 132 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 136 ניצן הורוביץ (מרצ): 138 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 140 אורית זוארץ (קדימה): 145 שלמה מולה (קדימה): 147 אריה ביבי (קדימה): 149 איתן כבל (העבודה): 151 ציפי חוטובלי (הליכוד): 155 נסים זאב (ש"ס): 159 אמנון כהן (ש"ס): 161 שר האוצר יובל שטייניץ: 163 הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר 167 השר לענייני מודיעין דן מרידור: 167 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 169 דב חנין (חד"ש): 173 זאב בילסקי (קדימה): 174 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון מס' 3), התשע"א–2011 176 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 177 הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 7 והוראת שעה) (שירות במשטרה ושירות מוכר) (תיקון מס' 13), התשע"א–2011 184 שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד: 184 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 185 הצעת חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על-תנאי ממאסר (הוראת שעה) (תיקון), התשע"א–2011 186 שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד: 187 הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 12) (פרסום בקשות פטנט), התשע"א–2011 188 שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד: 189 הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 104) (החמרת הענישה בעבירת ההפקרה), התשע"א–2011 190 משה מטלון (ישראל ביתנו): 190 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, היום יום שני, ב' בתמוז התשע"א, 4 בחודש יולי 2011, למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת ומקבל בברכה את השגריר הצ'כי. ברוך הבא, אדוני, למשכן הדמוקרטיה של ישראל. Welcome. (מחיאות כפיים) <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51), התשע”א–2011; הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון מס' 2), התשע”א–2011. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 14) (הגבלה לעניין ספרי הלימוד במארז), התשע”א–2011, של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3355/18 וכלה בהצעת חוק פ/3371/18 – הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – ביטוח אבטלה – תנאי למתן הלוואה לדיור), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת תשלום בעד חנייה במוסד רפואי), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – קביעת סימני כשרות מוסכמים על מוצרי מזון), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס, משה גפני ואברהם מיכאלי; הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – הגדלת מענק השחרור), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת משה מטלון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – שירות מילואים בתקופת העבודה המועדפת), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אריה ביבי, מירי רגב ואיתן כבל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שותפות במיזמי ביו-רפואה, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת רוברט אילטוב ודוד רותם; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (איסור הפלרה של מי השתייה), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת מגלי והבה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון – הגבלת הפיצוי בתביעה על-פי פקודת הנזיקין), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת אריה ביבי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגז (בטיחות ורישוי) (תיקון – תדירות בדיקת מתקן גז), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – הכללת עבירת הפקרה לאחר תאונה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת זאב בילסקי, זבולון אורלב, אריה ביבי, דב חנין וציפי חוטובלי; הצעת חוק החלת החוק הישראלי על כל היישובים היהודיים בשטחי יהודה והשומרון, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת ציפי חוטובלי, זאב אלקין, דוד רותם, יריב לוין ואברהם מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון – איסור פרסום מידע ביטחוני), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – פיקוח על מוצרי יסוד), התשע"א–2011, מאת חברי הכנסת רונית תירוש, מירי רגב ודב חנין; הצעת חוק חופש המידע (תיקון – דיווח אישי), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון – איסוף נתוני זיהוי), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת יעקב כץ, אברהם מיכאלי, רוברט טיבייב, רוברט אילטוב, אריה אלדד ויצחק וקנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – פומביות הדיון בעבירות אלימות במשפחה), התשע”א–2011, מאת חברות הכנסת נינו אבסדזה וזהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום (כפר-שלם), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי. הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין הממשלה התאית המלכותית בדבר גיוס עובדים תאים לעבודה זמנית במגזר החקלאי בישראל; אשרור אמנת רוטרדם בדבר נוהל ההסכמה בידיעה מראש לגבי כימיקלים וחומרי הדברה מסוכנים מסוימים בסחר הבין-לאומי. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, העבודה, מרצ, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלת נתניהו פוגעת בנשים העובדות ומתכוונת להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-67;> <2. כישלון הממשלה בתחום הכלכלי הגורם לעליית מחירים בכל ענפי המשק;> <3. אוזלת ידה של הממשלה לנוכח גילויי המרי והאיום הגובר על שלטון החוק;> <4. מחירי מוצרי המזון והתחבורה הציבורית והמסים הרגרסיביים בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, היום לפנינו הצעות אי-אמון של סיעות קדימה, העבודה, מרצ, רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה. אנחנו משתדלים לקיים ישיבות כנסת. כמה שהדבר יינתן לנו, אנחנו נקיים אותן. רבותי, אני מזמין את ראשונת המנמקים את הצעות הסיעות השונות לאי-אמון, והראשונה שבהן היא סיעת קדימה. אני מזמין את חברת הכנסת רונית תירוש לעלות ולהביא בפני הכנסת את נימוקיה להבעת אי-אמון בממשלה בכותרת: ממשלת נתניהו פוגעת בנשים העובדות ומתכוונת להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-67. גברתי חברת הכנסת, עשר דקות תמימות עומדות לרשותך. בבקשה. <רונית תירוש (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על חוק שחוקק ב-2003 על-ידי מי שהיה שר האוצר והיום הוא ראש הממשלה, מר נתניהו. החוק דיבר על כך שגיל הפרישה לנשים יעלה מגיל 62 לגיל 64, ולצורך כך הוקמה אף ועדה בהמשך, ועדת-ניסן. <היו"ר ראובן ריבלין:> היתה צריכה להיות מוקמת ועדה. <רונית תירוש (קדימה):> היתה צריכה להיות מוקמת ועדה. צודק אדוני היושב-ראש. רק לאחר שהתעשתו כאן, בכנסת הזאת, בוועדת כספים, גם חברת הכנסת פניה קירשנבאום וגם – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חיים אורון. <רונית תירוש (קדימה):> – – חיים אורון, נכון, חבר הכנסת לשעבר חיים אורון, דרשו וביקשו והוקמה ועדת-ניסן, שישבה על המדוכה שלושה חודשים בלבד, ומסתבר היום שהיא לא שמעה את כל מי שרצה להשמיע את טענותיו, ובעיקר את טענותיהן של הנשים, של ארגונים כמו "נעמת" ואחרים, והגיעה למסקנות – שזה, אגב, לא היה המנדט שלהם – והמליצה להעלות את גיל פרישת הנשים ל-67. אין לי התנגדות אישית להעלאת הגיל ל-67 כשזה בבחירה, אבל לא כשזה בכפייה, ואני אסביר את מניעי ואת נימוקי. אגב, עוד בזמן חקיקת החוק ההוא הובטח להקים קרן לסיוע למקצועות שוחקים, כי הכירו בכך שיש מקצועות שלא ניתן בעליל להמשיך לעבוד בהם עד גיל 67, ומייד אתן דוגמאות. הקרן הזאת, היו אמורים להיות בה 500 מיליון שקלים. נראה שיש בה, אבל אף אחד לא יודע מה נעשה בכסף הזה. וגם לעניין הזה – אני מקווה שלא נזדקק לאיזו ועדת חקירה או למבקר המדינה, אבל זו שערורייה בפני עצמה. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <רונית תירוש (קדימה):> לא, לא. אמרתי, למקצועות שוחקים, לאו דווקא לנשים. אני טוענת שצריך פרישה מותאמת מקצוע, ולא מותאמת מגדר. אני רוצה לסבר את האוזן לעצמנו. הרי אנחנו לא באנו לקנטר, בטח לא מפני שאופוזיציה אנחנו, ואני אוכיח בהמשך דברי שלנושא הזה יש קואליציה מקיר לקיר. אם לוקחים את פלחי הגילאים השונים, מוצאים שבגילים 45–54 עובדים 85% מהגברים ו-73% מהנשים. ככל שעולים בגיל, אחוז הנשים שנמצאות בתעסוקה מלאה או חלקית יורד. מ-55 ל-64, שזה מגרד את גיל הפרישה, יש 72% גברים לעומת 53% נשים, ובגיל 65 ומעלה יש 18% גברים לעומת 6% או 7% נשים. כלומר, ברור בעליל שאחוז הנשים שגילן גבוה הוא בהתאם גם יורד, ולא נמצא במשק ובתעסוקה. כשמסתכלים פנימה לתוך המקצועות, מסתבר שבגילים הקריטיים של 55–64, 24% מהגברים עוסקים בתעשייה לעומת 20% של נשים בהוראה, בחינוך; 15% של גברים בשירותים, 26% ברווחה וסיעוד כשמדובר בנשים. למה אני חותרת? אני חותרת לומר שאצל הגילאים המבוגרים יש פחות ופחות נשים מועסקות, ויותר מכך, מי שכן מועסקות, מרביתן מועסקות במקצועות שוחקים, דהיינו בהוראה, דהיינו בסיעוד כאחיות בבתי-חולים, כמטפלות בקשישים ובבעלי מוגבלויות, עובדות במטבחים, עובדות במשק, עובדות בניקיון. אני רוצה שראש הממשלה ידמיין גננת, מורה, אחות, בגיל 66, טרם הפרישה, עושה את מלאכתה נאמנה. מעטות הנשים שיכולות לעמוד בכך. ואם זה מה שאנחנו רוצים להביא לילדי ישראל, או חלילה גם לחולים בבתי-החולים ולקשישים ולסיעודיים למיניהם, זה משקף את פני המדינה. משום שהמהלך הזה הוא לא מהלך חברתי ולא מהלך של רווחה ולא מהלך שבסופו מחפש שוויוניות בין גברים לנשים. זה מהלך כלכלי גרידא. יש בעיה של גירעון בקופות הפנסיה של המדינה, גם בפנסיה תקציבית, גם בפנסיה "מבטחים", גם בפנסיה צוברת. ואיפה פותרים את זה, איך פותרים את זה? – על גבי האנשים בכלל והנשים בפרט. יתירה מכך, דבר שהובהר לי רק היום וצריך לחדד אותו לציבור הרחב – גם גיל הפנסיה נדחה כתוצאה מכך. זה לא שמשאירים את גיל הפנסיה. גיל הפנסיה צמוד לגיל הפרישה. כלומר, מי מרוויח? הביטוח הלאומי. הוא לא צריך לשלם קצבת זיקנה, גם לא לנשים שלא עובדות, אגב. אם נבדוק בסטטיסטיקות כמה נשים עובדות, ולא משנה הוויכוחים, כולם מסכימים שבערך 50% מהנשים לא עובדות בגילים הקריטיים הללו. זה אומר שהן לא מקבלות קצבת זיקנה. רבותי, אני חשבתי שלראש הממשלה יש כישורים כלכליים ודעתו נתונה לכך. אבל אני לא מאמינה שהוא, עם הידע שלו, הבין שהוא מכניס למעגל העוני יותר ויותר נשים. אנחנו נמצא בקרב הגילאים המבוגרים יותר נשים קשישות, מבוגרות, שנזקקות לקצבאות כאלה ואחרות, כי קצבת זיקנה הן לא יקבלו, אבל אולי קצבה אחרת הן יצטרכו לקבל. אז מה עשינו? ממה נפשך? אני ממש לא מצליחה להבין את המהלך הזה. ראש הממשלה מאוד אוהב לבדוק מה קורה ב-OECD. אנחנו מאוד שמחים שהצטרפנו לשם. רבותי, ממוצע הגילים נע סביב 60. <היו"ר ראובן ריבלין:> אשה שפורשת בגיל 62 – – – <רונית תירוש (קדימה):> לא מקבלת קצבת זיקנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מה היא עושה עד 62 היום? איך הממשלות – – – <רונית תירוש (קדימה):> היא חיה בקושי. אבל היא יודעת שבגיל 62 היא תקבל סוף-סוף את הפנסיה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מקבלים תמיכת סעד? <רונית תירוש (קדימה):> אני לא יודעת אם היא מקבלת אפילו תמיכת סעד. <אורית זוארץ (קדימה):> היא לא מקבלת שום דבר. <רונית תירוש (קדימה):> היא לא מקבלת כלום, לפי דעתי. היא חיה ממה שהיא אולי מצליחה לחסוך. היא מחכה עד שיגיע כבר גיל הפנסיה, שבו היא תקבל את הפנסיה שלה, ולצדה גם את קצבת הזיקנה שלה. במקרה הזה דוחים את שני הדברים. עכשיו היא צריכה לחכות לגיל 67 כדי לקבל גם את קצבת הזיקנה שלה וגם את הפנסיה, ואגב, מרבית האזרחים גם שילמו מכספם; לא כולם נמצאים בפנסיה תקציבית. אני רוצה לקרוא לראש הממשלה שימשוך כבר עכשיו ומייד את החוק הזה, ואת הרעיון הנפשע הזה, משום שאנחנו מורגלים בכך שראש הממשלה מזגזג. אני לקחתי את רשימת הזיגזוגים שלו כדי להזכיר לו ולנו, ואני רוצה לחסוך לו את זה. <רוני בר-און (קדימה):> תני לו שיזגזג עד שייפול. <רונית תירוש (קדימה):> בסוף הוא ייפול. אבל אני עדיין רוצה קודם כול להציל את הנשים שאולי גורלן ייחרץ בימים אלו, ואני רוצה להזכיר לראש הממשלה: כשהוא החליט להעלות את המע"מ על פירות וירקות הצענו לו לחזור מהחלטתו זו, לקח לו זמן, אבל בסוף הוא חזר בו. מס הבצורת – בסוף הוא חזר בו. מס על הדלק – אני זוכרת את הנאום שלי על 20 האגורות שהוא זלזל בהן, אמרתי לו: על זה תיפול ממשלתך, והוא ראה מה שקרה, והוא חזר בו. הוא חזר בו מבית-החולים – בניית בית-החולים "ברזילי", הוא הסכים עם החרדים לא לבנות, ושוב חזר בו. אחר כך חוק היורדים. החוק הביומטרי של חבר הכנסת מטעם קדימה שטרית. סוגיית ילדי העובדים הזרים, הזיגזוג הזה. אם באים למינוי רמטכ"ל, אני אזכיר לעצמנו את יאיר נוה, רמטכ"ל זמני כן או לא. הסגר על עזה כן או לא. התנצלות לטורקים, ממש אקטואלי, כן או לא – הוא מוצא דרך כן להתנצל בסוף. הנושא של טייסת הכיבוי. המינוי של מרים פיירברג, כן ימנה אותה לזה, לא ימנה אותה לזה. הבנייה באזור E1. מדינת יהודית כתנאי למשא-ומתן או כתנאי להקפאה, כן או לא. <יואל חסון (קדימה):> ראש ה"בונדס". <רונית תירוש (קדימה):> שנת לימודים אקדמית למשוחררים – אני אגיע ל"בונדס". מפת אזורי עדיפות. קיצוץ מענקי איזון – ואחרי זה הוא החזיר אותם. חוק הג'ובים, סגני ראשי ערים. חקירה בין-לאומית בעניין המשט, כן ולא. מינוי שגריר באו"ם, כן או לא, הוא רב עם שר החוץ שלו. אישור להעלות עיתונאים זרים למשט ולתת להם אפשרות להיכנס ולדווח מכאן, כן או לא – בסוף כן. רבותי, וכמובן ה"בונדס" שכבר הוזכר פה, ועוד רבות וטובות. אני רוצה להציע לו – אני דיברתי עם ראש העיר של שדרות. הוא נורא מתוסכל, כי אין על העיר שלו יותר "קסאמים", כמעט אין, ושכחו אותו. אני מציעה לראש הממשלה להפסיק להיטפל לנשים, להפסיק להיטפל להחלטות שבסופן הוא חוזר בו ומזגזג, ולעמול על שדרות, למשל לטייב את התנאים של התושבים שלה, לשדרג את העיר הזאת. ואם לא די בכך, הייתי מחברת את זה גם לרפורמה בתחבורה, שאני חושבת שהשבוע נרבה לדבר בה. אני בכלל לא חושבת שלממשלה הזאת יש איזו חשיבה אסטרטגית, איזו חשיבה ארוכת טווח, כי אילו כן היתה לה, הרי היא לא היתה מזגזגת והיא לא היתה חוזרת בה. אני רוצה לשאול את ראש הממשלה בהזדמנות הזאת, כי הזכרתי כבר את רפורמת התחבורה, מדוע הוא חושב ששכונות שלמות – ואני בעניין הזה אייצג את השכונות של דרום העיר תל-אביב – מדוע הוא חושב שלא מגיע להם להגיע בקו ישיר לאזורי התרבות של העיר תל-אביב; מדוע הם לא יכולים להגיע לאזור של תיאטרון "הקאמרי", של האופרה, של מוזיאון תל-אביב. אולי הוא חושב שהם לא נזקקים לזה, אולי הם לא צורכים את זה מספיק, אני לא יודעת, צריך לבדוק מה עומד מאחורי ההחלטה הזאת. אני אומרת לך, אדוני יושב-ראש הכנסת, אין פה חשיבה, יש פה תרבות של "שלוף". מביאים לו, לראש הממשלה, איזה רעיון, איך הוא יכול להגדיל את קופת המדינה, את אוצר המדינה, ומייד הוא קופץ על זה. גם אם זה להכניס את היד באופן הכי עמוק לכיסו של כל אזרח בישראל, ובמקרה הזה לנשים. תראו, ראש הממשלה מאוד אוהב לקרוא סקרים; אני מציעה שיעשה סקר כמה נשים בישראל לא תבחרנה בו, כמה גברים לא יבחרו בו, כמה עניים לא יבחרו בו וכמה אנשים ממעמד הביניים שהולך ונשחק לא יבחרו בו. אני מציעה שוב לראש הממשלה למשוך את החוק, ומייד, להשאיר את גיל הפנסיה כבחירה של נשים, אם הן רוצות לסיים את עבודתן בגיל 67 או לפני כן. אני טוענת שלוועדת-ניסן לא היה מנדט להחליט מה שהיא החליטה, ואני גם טוענת שלראש הממשלה אין מנדט להחליט להעלות את גיל הפרישה לנשים. ואם הוא לא משוכנע – ותרשה לי עוד 30 שניות כדי להזכיר לו מי בקואליציה שלו לא מתכוון לתמוך במהלך הנורא הזה: לימור לבנת, אורית נוקד – השרה לימור לבנת, השרה אורית נוקד – סגנית השר גילה גמליאל, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה ציפי חוטובלי, חברת הקואליציה פאינה קירשנבאום, וגם שר החוץ שלו, אביגדור ליברמן, ואם יורשה לי לומר, גם ש"ס לא יצביעו. לכן מוטב שייקח את החוק עכשיו, יודיע כאן, היום ועכשיו, שהוא מושך את החוק הזה, והנשים בישראל תוכלנה לצאת לפנסיה בגיל 62, כפי שהיה במשך שנים. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עוד מעט. חבר הכנסת מולה, מייד אני אסדר לך פגישה עם חברת הכנסת תירוש ותוכל להביע את דעתך. כבוד השר יצחק כהן, המשמש סגן שר האוצר – בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ הקים ועדה ציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים. בראש הוועדה עמד ד"ר אודי ניסן. הוועדה הציבורית כללה נציגי ציבור, ממשלה, בנק ישראל, מעסיקים, עובדים ועובדות. הוועדה נתבקשה לבחון את הגיל שבהגיעה אליו זכאית אשה שנולדה בשנת 1950 ואילך לפרוש מעבודתה בשל גילה ולקבל, בהינתן תנאים מסוימים, גמלה בשל פרישתה מעבודתה. <ישראל חסון (קדימה):> אתה לא נשמע משכנע. <אורית זוארץ (קדימה):> אנחנו מקשיבות, כבוד השר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> חכה, אתה תשתכנע. זה עוד ארוך, חכה, אתה תשתכנע בסוף. ועדת-ניסן בחנה את גיל הפרישה לנשים בשים לב, בין השאר, להשלכות הכלכליות – ואת צודקת – התעסוקתיות והחברתיות לחלופות השונות לגיל פרישה של הנשים, ליכולתו של משק המדינה, להשפעות השונות של העלאת גיל הפרישה לנשים מ-60 ל-62 ולשינויים ורפורמות שנעשו בנושא גיל הפרישה בעולם בעשור האחרון. כחלק מעבודת הוועדה פעלו כמה תת-ועדות: תת-ועדה בנושא שוק העבודה בראשות ד"ר קרנית פלוג, אשה, המשנה לנגיד בנק ישראל, תת-ועדה בנושא דמוגרפיה בראשות מר אייל אפשטיין, וכן תת-ועדה בנושא השלכות תקציביות ואקטואריות בראשות הגברת אסתר דומיניסיני – גם אשה – – <אורית זוארץ (קדימה):> היא כבר אמרה היום משהו אחר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – ובראשות ד"ר אודי ניסן. לדיוני הוועדות השונות הוזמנו מומחי תוכן שונים מהממשלה ומחוץ לה. כמו כן פנתה הוועדה לציבור הרחב להביע את עמדותיו בנושא גיל הפרישה הראוי לנשים, וקיבלה עשרות פניות מאזרחים וארגונים שונים. הוועדה, אדוני היושב-ראש, דנה בעמדות השונות אשר הובאו אליה, ואף קיימה שימוע לכמה ארגונים מרכזיים לצורך קבלת הבהרות לעמדתם בנושא. עתה, משנסתיימה עבודת הוועדה בנושא חשוב זה, יש לתת פרק זמן ללמוד את המלצות ועדת-ניסן. לאחר מכן יתקיים דיון – אתם יודעים איפה? פה, אצלכם, בכנסת. אתם תדונו בזה, בוועדת הכספים, החל בחודש ספטמבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> ועדת הכספים צריכה לאשר. <אורית זוארץ (קדימה):> השרה לבנת ביקשה את הדוח מיושבת-ראש ועדת השרים לענייני מעמד האשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל בסופו של יום הדוח יגיע אליכם, ואתם תדונו, וועדת הכספים בסוף תחליט. <אורית זוארץ (קדימה):> הדוח מרוח על פני כל העיתונים. <היו"ר ראובן ריבלין:> האחריות עוברת לכנסת. הממשלה, גם אם היא תאשר, צריכה את אישור הכנסת. אם אכן הדבר נכון, ודאי הכנסת – – – <אורית זוארץ (קדימה):> למה זה ב"שושו"? <רונית תירוש (קדימה):> למה זה הגיע רק לעיתונים לפני שזה הגיע לוועדת כספים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי שלא הממשלה הזאת היא הראשונה שהמציאה את האפשרות ללכת לעיתונים לפני שמדברים עם מישהו. היא לא יכולה לרשום פטנט על זה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על כל פנים, זה יגיע אליכם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היא לא יכולה לרשום פטנט על זה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, ודאי ידונו בזה דיון מאוד ענייני, מאוד מעמיק. בסופו של דבר תקבלו החלטה, ואנחנו נכבד את החלטות הכנסת. <רונית תירוש (קדימה):> אנחנו יודעים מה תהיה ההחלטה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אנחנו נכבד את החלטות הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא עונה לך עכשיו, חברת הכנסת תירוש. <רחל אדטו (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר לא עומד פה בשאלות ותשובות. הוא יגמור, אתם תבקשו לשאול שאלות? אם יסכים אאפשר לכם. אבל הוא עונה כרגע לחברת הכנסת רונית תירוש אשר ייצגה אתכם בצורה המפורשת ביותר בנושא שאתם החלטתם לשימו על סדר-היום. הוא גם הסכים מאתמול להיום לבוא ולענות תשובה על העניין הזה. כי בדרך כלל רק מה שביום רביעי – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, לא משהו טכני, מאוד מהותי. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא נותן לכם תשובה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הלוא אתה חבר פעיל בוועדת כספים, אני מכיר אותך, ואתה נכנס לעומקם של דברים, אתה מקלף את הבעיה ומגיע לשורשו של עניין, ואתה לא נותן לשום נושא לעבור בלי שתביע את דעתך. בסוף, אתה יודע, אתה מאוד משכנע. אז אני אומר לך, שאנחנו נכבד את החלטות הכנסת, אדוני היושב-ראש. <דליה איציק (קדימה):> זה מה שנקרא לרדת מהעץ בצורה אלגנטית. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא דיברתי על התוצאה, דליה. <היו"ר ראובן ריבלין:> כאשר יאפשרו לנו לנהל ישיבת כנסת כפי שצריך בחברה תרבותית, אז אני אשאל. כל זמן שיפריעו, לאנשים שאני לא יכול להעיר אני לא אעיר. עכשיו אני רוצה לשאול אותך. בזמנה החליטה הממשלה שוועדה תחליט האם להעלות את גיל הפרישה לגיל 64, והממשלה לא הקימה ועדה משום שהיא רצתה להביא למצב שגיל 64 ייקבע כגיל הפרישה. בא חבר כנסת עם חברי כנסת אחרים מטעם ועדת הכספים והציגו שאלה בפני הממשלה מדוע לא תקימו ועדה אשר תבוא ותברר, האם צריך להעלות ל-64 או להשאיר ב-62. ופתאום אנחנו מתבשרים על 67. האם לא רואה המשרד בעניין זה איזו סטייה מהמנדט שהכנסת נתנה? כי הממשלה, מה ביקשה לעשות? היא ביקשה לא להקים ועדה על מנת שגיל הפרישה ייקבע ל-64. באה הכנסת וזעקה, ואז הממשלה נענתה לה לבוא ולברר האם לא להשאיר זאת ב-62. והנה, היא פתאום הטילה איזו מטלה והעבירה אותו ל-67. השאלה שלי היא האם אין כאן סטייה מבחינת כל המערכת שבאה ומקבלת החלטות. <אורית זוארץ (קדימה):> אבל ככה האוצר מתנהל. זה בדיוק העניין, ככה האוצר מתנהל. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כפי שאמרתי, אדוני היושב-ראש, הוועדה סיימה את עבודתה. אנחנו צריכים פרק זמן ללמוד את הנושא, ללמוד את המסקנות שלה. לאחר מכן אנחנו נביא את זה למוסד המכובד הזה שנקרא הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <רונית תירוש (קדימה):> האם אדוני רומז שאתם מוכנים למשוך את זה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני לא רומז לשום דבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני מוכן לענות על השאלה? לא עונה. זכותך המלאה, תודה רבה. אדוני עוד חוזר הנה לשתי הצעות נוספות. הואיל ושתי ההצעות, השנייה והרביעית, עניינן נוגע לאותו נושא, השר ישיב יחד. לכן אני מקדים את הצעת האי-אמון המכוונת לשר יוסי פלד, שעניינה אוזלת ידה של הממשלה לנוכח גילויי המרי והאיום הגובר על שלטון החוק, כפי שתבוא לידי הנמקה על-ידי יושב-ראש סיעת מרצ, חבר הכנסת אילן גילאון, אשר עולה ובא לנמק את נימוקי הרצון להביע אי-אמון בממשלה מטעם סיעת מרצ. מכובדי היקר, בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש היקר. <היו"ר ראובן ריבלין:> ישיב השר יוסי פלד. <אילן גילאון (מרצ):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר פלד, חברי וחברותי חברי הכנסת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר יצחק כהן, לעולם לא אאפשר להפריע לך כשאתה מדבר. <אילן גילאון (מרצ):> ודאי שלא. השר כהן גם לא מפריע לי, אדוני. – – אני רוצה לומר שאין אפילו קמצוץ של ציניות או של סרקזם בדברים שאני רוצה לומר עכשיו, היום. בדרך כלל לא, אבל לפעמים מתגנבת נימה, והיום לא ככה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ציניות, ציניות. <אילן גילאון (מרצ):> שום ציניות. אתה יודע שאני לא נוקט את הדרך הזאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – סרקזם, ציניות זה מספיק. <אילן גילאון (מרצ):> ביום שלישי בשבוע שעבר יצאתי, אדוני, ממשכן הכנסת בדרכי הביתה לאשדוד, ובדרך צבאו אנשים על בית-המשפט. אני בכלל, אדוני, נכנס ללחץ כשאנשים צובאים – בכלל צובאים. אם יש לי חשש, ולפעמים אני מאבד את התקווה, זה כשאני רואה על המרקע תמונות של המון צובא ומסתער על מוסדות ומניף דגלים, ובגרון ניחר קורא קריאות בצווחות. ואני, לומר לך את האמת – נלחץ, ונדמה לי שגם אתה. אז לפעמים אני מאבד את התקווה שבכלל אפשר להגיע לאיזו הידברות ולעשות איזה דבר. בדרך כלל יש לי נטייה לנחם את עצמי בכך שאני מייד מעביר את עצמי – וכך עשיתי גם כשירדתי מירושלים לכיוון הבית – מנחם את עצמי בזיכרונות מן העבר. בדרך כלל אני תמיד נכנס לאסוציאציה של התמונה של אותו איכר עם כובע רחב שוליים שהיתה בבית-הספר על הקיר – ויפה מתאר את זה המשורר עלי מוהר בשירו "שיעור מולדת": "אז בבית-הספר על הקיר תמונה. האיכר חורש בה את האדמה – – – האיכר יצמיח לנו לחם". <היו"ר ראובן ריבלין:> זה לפי מנגינה של שיר פולני. <אילן גילאון (מרצ):> הנה, אז יצא שכרנו. יכול להיות. הפולנים תרמו מאוד, וגם מנגינה יפה. כדי "שנהיה גדולים". זה למדתי, לא ידעתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> כאן בבית-הספר – – – <אילן גילאון (מרצ):> "על הקיר תמונה". <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת נעימה פולנית מקורית. <אילן גילאון (מרצ):> זאת אחת התמונות היפות כשאני חושב על אידיליה של מדינה שאיכר חורש את האדמה כדי שיצמיח לנו לחם. וזה כמובן הקונטרסט הגדול ביותר לתמונה שראיתי לגבי אותם אנשים שצובאים על בית-המשפט לפני שבוע כאן, ונדמה לי שעכשיו, בעוד אני מדבר כאן, צובאים אנשים על בית-המשפט בדיוק בגרון ניחר כפי שזה היה אז. אני שואל את עצמי – אני שהתחנכתי על "המתמיד" של ביאליק והכרתי את הדרך לתורה ועבודה ותורה בדרכי נועם, על זרח ורהפטיג ועל אנשים כמו חיים שפירא, ושלא לדבר על יוסף בורג. אז אני שואל את עצמי, איך מזרח ורהפטיג, ואיך מהמפד"ל, "הפועל המזרחי", נולד הדבר האיום והנורא הזה – ה"אל-קאעידה" היהודי הזה – שאני רואה אותו צובא על בית-המשפט? מה קרה כאן? זאת אומרת, איפה הדברים הידרדרו? באיזה קצב הידרדרו? איפה לא שמנו לב לגולם שקם על יוצרו? איפה הדבר הזה בדיוק קרה או באיזה שלב זה התחיל? איך זה יצא משליטתנו כאשר אנשים שמתקראים "רבנים" בעיני עצמם, בעיני צאן מרעיתם – וצאן מרעיתם הוא הצאן הצווח והצובא על בית-המשפט – אלה שבקלות דעת, נדמה לי, אמרנו שהם אזובי הקיר, והדחקנו הרבה מאוד חשבונות, חשבונות אמיתיים שהיינו צריכים לעשות, חשבונות כמו בתקופה של ביתניה-עילית שצריך למרק את הנשמה בהם, ומתוך איזה חשש שלא להדליק מדורות חינם ולא לעורר שנאת חינם. למעשה, הדחקנו דברים מתחת לשטיח של מציאות קיומנו, והפירות שאנחנו קוצרים זה אנשים, עובדי ציבור, שמקבלים את משכורתם מן הציבור והולכים וחותמים ונותנים השראה לספר שלא פחות ולא יותר – בסך הכול מתאר איך צריך להרוג את הטף שאיננו יהודי במידה שהוא מסכן את קיומנו כאן. ואז אומר אחד מעוזרי הרבנים שחקירה זה כמו חתונה, הזמנה לחתונה: ירצה – יבוא, לא ירצה – לא יבוא; דבר שאדוני ודאי לא היה מרשה לעצמו, ולמעשה, אף אחד מן היושבים כאן לא היה מרשה לעצמו. אבל זה, כנראה, מותר לאנשים מסוימים שבכל מקום אחר בעולם היו מקבלים את העיקרון של דינא דמלכותא דינא – בכל מקום אחר בעולם. ואילו כאן, במדינה הזאת, הם אותם אנשים, אותו ציבור שנקרא היום חרד"לי, מזמזם ומפזם את ההמנון, אדוני; זה היה אתמול בהפגנה שנתנה תמיכה ברב יוסף, וההמנון של נטורי-קרתא, ההמנון האנטי-ציוני, כלומר הדבר הזה שמטיל דופי בקיומנו כאן, האנשים האלה שאומרים שקודמת תורה לחוק, וכאן, בבית הזה – – – <שלמה מולה (קדימה):> תשאל את יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט מה הוא חושב על זה. <אילן גילאון (מרצ):> אני אגיע ליושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דודו רותם, שעדיין שולח תביעות מטעם הקבוצה הזאת, של "נאמני ארץ-ישראל", בשם דודו רותם ושותפים, אותו משרד שהוא היה חבר בו בעבר, כל זמן שהוא לא רק יושב-ראש ועדת החוקה, אלא הוא גם חבר בוועדה למינוי שופטים, והוא שולח עדיין – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בחירת שופטים. <אילן גילאון (מרצ):> בחירת שופטים – תסלח לי על המינוחים הלא-מדויקים שלי – – – ועדיין חבר הכנסת דודו רותם שולח את המכתבים האלה, אף שוועדת האתיקה אסרה עליו לשלוח אותם כך, נכון? <היו"ר ראובן ריבלין:> נבחר על-ידי הכנסת. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני מציע קודם כול שתלמד את העובדות. <אילן גילאון (מרצ):> יש לי העובדות ביד, אדוני. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה אומר שדודו רותם שולח. דודו רותם לא שולח מכתבים. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אמר שאתה חבר בוועדה לבחירת שופטים, כי הוא לא יודע – הכנסת בחרה אותך, אז מה הטענה נגד העובדות? הוא דייק בעובדות. יש עובדות – – – <אילן גילאון (מרצ):> זו לא הנקודה, כי הוא לא חבר הכנסת היחיד שמאיים. שמעתי את כצל'ה, חבר הכנסת יעקב כץ, שאומר: חכו חכו, תראו, כשנגיע לשלטון, אנחנו נגמור חשבון עם כל אלה שהתריסו בפני רבנים; חכו חכו, תראו מה יהיה כשתהיה פה מדינת הלכה. לא מזמן שמעתי שנסראללה, הכיוון שלו ללכת לחליפות אסלאמית, אדוני, ואנחנו פה מדברים על "אל-קאעידה" יהודי. וכאשר אני רוצה לחשוב איך הגולם קם על יוצרו, אני מסתכל על השר נאמן, שאיננו נותן גיבוי לעובדים שלו במשרד המשפטים, לפרקליטות, מול התרת דם – אשכרה התרת דם – שעליה חתומים כל מיני אנשים שמקבלים את משכורתם מהציבור. והוא הולך למערת המכפלה, ובזמן תפילה בריונים שמסתובבים כאן, בבית הזה, שנכנסו באמצעות הסוס הטרויאני הכהניסטי שנכנס הנה, הם שמאיימים עליו. וראש הממשלה, בקול רפה, אומר שזוהי מדינת חוק, וכולם עומדים ושווים בפניו, וצריכים להיחקר, בו בזמן שהוא מברך בטקס שאורח הכבוד שלו היה המתקרא הרב דב ליאור. ודב ליאור זה אינו שיה תמימה, כפי שידוע. אותו אדם, שהוא הרב של קריית-ארבע, כבר לפני 20 שנה הציע לעשות ניסויים של זריקות בערבים, והוא זה שנתן את מכתב התמיכה לנשיא קצב, והוא זה שדרש שלא להשכיר דירות לערבים, והוא זה שחתום על ההמלצה על רב-המכר, הבסט-סלר, שהיום הוא בהחלט בסט-סלר, של "תורת המלך". <שלמה מולה (קדימה):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> 25 חברי כנסת בבית הזה, אדוני, חותמים נגד עצמם, נגד אושיות קיומם, על פירוק המחלקה של שי ניצן, זה שהמשטרה שומרת עליו לא מפני פלסטינים, ולא מפני מחבלים, אלא מפני טרור יהודי לשמו. הוא ומפקד מחוז ש"י הם אנשים שמקבלים אבטחה מפני אותם אנשים שבקלות ראש קראנו להם אזובי קיר, אבל הם מסכנים את הקיום האמיתי של הישות הציונית כאן. הממשלה דוממת. ורופסת. אולי מתוך שיקולים שהם שיקולים אלקטורליים, אולי מתוך פופוליזם, שבסופו של דבר יהיה בו מחיר יקר, אבל התמונה המרכזית בכל העניין הזה, כדי שלא לקרוא שוב שכבר לא היה עם מי להיות, כבר לא הייתי קומוניסט, כמו שנקרא, היא באמת תמונתו של השר יעקב נאמן המנסה ומבקש להתפלל במערת המכפלה, ומתנכלים לו. אני נזכר באותה אמרה אחרי חורבן בית שני, ותסלח לי על הזהות בשניות האחרונות שאני אומר את דברי, בתחושות הלא-אופטימיות שיש לי. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, לפעמים אני חושב שאנחנו מחשבים את קצנו לאחור. אני נזכר באותה אמירה שאמר, נדמה לי, יוחנן אריסטובולוס למרים החשמונאית: היזהרי לך; אל תיזהרי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, היזהרי מן הצבועים. ובצבועים האלה אני מבקש היום, אדוני – עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. בצבועים האלה, אדוני, אני מבקש בשם סיעתי להביע היום אי-אמון. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. השר פלד פה, והוא ישיב לו מייד. תודה רבה לחבר הכנסת גילאון. אני מזמין את כבוד השר יוסי פלד לעלות לדוכן כדי להשיב על הצעת אי-אמון של סיעת מרצ, כפי שנימק אותה חבר הכנסת אילן גילאון. <השר יוסי פלד:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נתבקשתי לענות בשם שר המשפטים, שנמנע ממנו להגיע הנה עקב ישיבה מיוחדת של ועדת שרים, ואני אומר דברים בשם אומרם. בשל ניסיונות הפגיעה במערכת המשפט בשבוע האחרון הוציא דובר משרד המשפטים ביום שלישי שעבר הודעה המגנה בתוקף אירועים אלה ומגבה את פעולות רשויות אכיפת החוק. כמו כן, בניגוד למנהגו בדרך כלל, החליט שר המשפטים לחרוג ממנהגו שלא להוציא הודעות אישיות, והוציא הודעה לתקשורת שבה הוא מדגיש כי ההתפרעויות החמורות של הגורמים הקיצוניים לא ימנעו ממערכת השלטון, המשפט והצדק במדינת ישראל להמשיך לפעול באופן ראוי וללא משוא פנים.  <היו"ר ראובן ריבלין:> רק ללא משוא פנים או גם ללא מורא? <השר יוסי פלד:> כל תוספת שתעשה את התשובה יותר נחרצת מקובלת עלי. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, יש הבדל גדול. יכול להיות ללא משוא פנים עם מורא גדול. <השר יוסי פלד:> אני מנסה לא לשנות את תשובת השר, כפי שהוא נתן לי אותה, אז אני דבק בטיוטה שהוגשה לי. בכל מקרה, שר המשפטים גם ביקש להבהיר, כשם שהוא הבהיר כמה פעמים בשבוע האחרון, כי במדינה שנחקרו בה ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת, נשיא מדינה, חכמי דת ואישי ציבור בכירים, אין  איש מעל לחוק, ואין איש רשאי לראות עצמו פטור מהחובה להתייצב לחקירת משטרה שאליה הוא נקרא. ההתפרעויות החמורות ברחבי ירושלים שבאו בעקבות מעצרם של הרבנים, וההתפרעות המבזה – שהוזכרה פה – במערת המכפלה, אשר בעקבותיה גם הופסקה התפילה, לא ימנעו ממערכת המשפט והצדק במדינת ישראל להמשיך לפעול ללא משוא פנים. כדאי לחזור ולהזכיר לעצמנו כי עקרון שלטון החוק הוא עקרון יסוד במדינה דמוקרטית. זהו למעשה הדבק המלכד את כל היחידים והקבוצות בחברה שלנו. עיקרון זה מבטא בין השאר אכיפה שוויונית על כל הפרטים ועל כל רשות שלטונית, אכיפה שאינה מפלה איש ואינה מעדיפה איש על רעהו. תודה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר פלד, שהיה לו קל להקריא – אני מכיר אותו – לא היתה שום בעיה בהקראת התשובה של משרד המשפטים, כי הוא גם מזדהה אתה. תודה רבה. לפנינו שתי הצעות אי-אמון באותו נושא, שעליהן ישיב יחדיו השר יצחק כהן, ביושבו כסגן שר האוצר. הראשונה היא של סיעת מרצ, ואני מזמין את חבר הכנסת גאלב מג'אדלה לבוא לעלות ולנמק את הצעת האי-אמון בנושא: כישלון הממשלה בתחום הכלכלי הגורם לעליית מחירים בכל ענפי המשק, ולאחר מכן יעלה חבר הכנסת טלב אלסאנע והוא ינמק את הצעות הסיעות השונות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד. <אילן גילאון (מרצ):> למרצ יש רק אי-אמון – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> התכוונת לסיעת העבודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמרתי סיעת העבודה. <קריאה:> אמרת מרצ. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אני טעיתי, אני מתנצל. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה לא נעלב. הוא מייצג את סיעת העבודה, הוא לא ראה באמירתי, איזה – לא אמרתי שהוא בליכוד. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> תיכף תראה, אדוני היושב-ראש, שדווקא מי שמנמק אי-אמון בשם סיעת העבודה משתמש בשירותיו של ז'בוטינסקי. עוד מעט תראה את זה. ובכן, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, בשורה התחתונה הממשלה ויתרה על אחריותה לאזרחיה בישראל. את זה אנחנו מזהים יום-יום, שעה-שעה, בהתנהלות של מדיניות הממשלה בנושאים הכלכליים והחברתיים. מי נושא בנטל הזה? האזרח שנמצא ברובו מתחת לקו העוני, האזרח שמצפה מהממשלה למדיניות שתיטיב עמו, האזרח והמשפחה שזקוקים לסיועה של הממשלה, כאזרחיה של המדינה. אבל לשמחתי, לאחרונה הציבור בישראל קם מתרדמתו, התעורר והתחיל להראות סימנים שהוא לא יוכל יותר להמשיך ולעבור לסדר היום על גל ההתייקרויות שהולך ומתעצם. מתחילים בדלק; אם אתה משווה את מחירו למחירים שבאירופה – כי ישראל נוהגת בדרך כלל להשוות את עצמה לאירופה – אין מה להשוות. לא צריך לנסוע לאירופה ולמלא דלק כדי לדעת את זה. יודעים את זה כאן מהמספרים של המכונים הטובים שלנו, הממ"מ ואחרים. הנטל, כמובן, אדוני היושב-ראש, נופל על האזרח. שביתת הרופאים נמשכת זה זמן רב. הוויכוח שמביא סבל לאזרחים, ולממשלה לא אכפת מהסבל הזה, הוא בראש ובראשונה ממדיניות שגויה, מוטעית, מדיניות שלא מיטיבה עם אזרחיה שמבקשים להתפרנס בכבוד ולעשות את עבודתם נאמנה. בהמשך, במחירי הדיור, אדוני היושב-ראש, הגענו למצב שהוא יותר משערורייתי. גם שר השיכון, גם שר האוצר, גם ראש הממשלה, יום אחד יוזמים רפורמה, יום אחד מינהל מקרקעי ישראל תוקע אותה, יום אחר חוזרים זיגזג, יום נוסף מתקדמים מטר וחצי קדימה, אחרי זה הממשלה נסוגה בהחלטה ארבעה מטרים לאחור. אתה כמעט לא מבין מה קורה. אבל כולם מסכימים שנושא הדיור – מצוקה אמיתית, שאחוז גדול של האזרחים היום נמצא בבית שכור. למה אמרתי לך שמנמק הצעת האי-אמון בממשלת הימין עוד ייעזר בז'בוטינסקי? שמעתי אותך אומר שז'בוטינסקי, שהוא האב הרוחני של התורה שלך, דאג לחמישה מ"מים: מלבוש, מזון, מרפא, מעון ומורה. איפה הממשלה של הימין, שאתה נמנה עמה, בדאגתה לאזרח באחד מהדברים האלה? המזון הולך ומתייקר, ושוב, אין מה להשוות עם עלות המזון באירופה. המרפא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה בזמן ששר ממפלגתך ביטל את הפיקוח על המוצרים האלה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לכן אנחנו תבענו יציאה מהממשלה הזו, כי הוא ביצע מדיניות לא שלנו. הוא ביצע מדיניות של ראש הממשלה, ראש המפלגה שלך, הימין, שאמור לדאוג לאזרחי ישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> וגם בממשלה הקודמת. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ובהשוואה לראש הממשלה, עליו השלום, מנהיג מפלגתך, שדאג לשכבות החלשות ולשכונות, מנחם בגין, שהיה מתהפך היום בקברו – כל אבות התנועה שלך – למראה המדיניות הכושלת הזו, שמיטיבה עם המיליונרים ומעמידה קשיים בתנאים כלכליים לעניים. מה יענה כבוד סגן השר יצחק כהן, סגן שר האוצר? מה הוא יאמר לשכבות החלשות של ש"ס? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> רק את האמת. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> שהם במצב סוציו-אקונומי מתחת לקו העוני, עמוק-עמוק, שנים רבות, אלא אם יגיד לי: לש"ס יש עניין להנציח את העוני; ככל שזה רע לנו זה טוב לנו. יש כזו תפיסת עולם. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה – – – לתביעה להוצאת דיבה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אתה לא רוצה לענות לי בזמן שלך? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה פנוי לתביעה להוצאת דיבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אדוני השר, אי-אפשר, אי-אפשר – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> כשהייתי שר, במשך שנתיים, נהגתי לבוא לענות לאנשים, הקשבתי להם קשב רב, ולא פעם אחת חרגתי ממה שכתבו ועניתי רלוונטית למה שהעירו חברי, כי הקשבתי להם קשב רב, כי זה חשוב מאוד. עכשיו ה"קוטג'". תראה לאן הגענו. עוד מעט אני אתגעגע לימים שהיתה לנו עז בבית, וחלבנו אותה ואכלנו גבינה ולבן ולבנה עם שמן זית. "תנובה". <היו"ר ראובן ריבלין:> היום שמן זית עוד יותר גרוע מ"קוטג'". <גאלב מג'אדלה (העבודה):> "תנובה". אתה יודע, אני אספר לך סיפור בהזדמנות חגיגית זו. אירחתי אצלי ב-1981 משפחה אשכנזית אסלית מרמת-השרון, עורך-דין ידוע בישראל, אשתו ואמו. רציתי לתת להם, כי הם היו באמת חברים טובים שלי, רציתי לתת להם מתנה, משהו טוב, בריא. זו היתה העונה של שמן זית, הכנתי בקבוק שמן זית, ב-1981. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – לקנות בית עם זה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> האמא, שידעה להעריך מה זה, שהיתה בת 70 ומשהו, הסתכלה על זה בהתלהבות. האשה, שהיתה בת 30 ומשהו, אמרה: לא, אנחנו לא אוכלים את זה – חזרה אחרי 25 שנה וקנתה את זה מהמדף בסופרמרקט. אבל האמא לקחה את זה בשתי ידיים, אמרה: זה אוכל בריא, שלא נמצא אצלנו, לצערנו. תראה איך התהפכו היוצרות, אדוני היושב-ראש. לפני 25 שנה ראו בשמן זית דבר שלא אוכלים אותו, ועכשיו קונים אותם בהמוניהם מהמדפים. אולי גם הממשלה שלך תשתנה ותעבור שינוי חיובי ותתחיל לדאוג לאזרח ולשכבות החלשות. בסופו של דבר אלה אזרחי המדינה. ממשלה עשירה עם רזרבות עם עם עני, יותר מ-50% מתחת לקו העוני. אדוני היושב-ראש, אנחנו צריכים להיות מעצמה במה? בנשק? מעצמה במה? בטכנולוגיה? כאשר העם עני? ואני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, כדי שאשמש דוגמה למי שעומד בלוח הזמנים, ולומר לך, זה לא יכול להימשך. אם היינו יוצאים לכיכר תחריר, האוכלוסייה הערבית שנמצאת מתחת לקו העוני, היו אומרים: זה מרד נגד המדינה; לא, המצב הכלכלי זה רק כיסוי. יש פה כוונות סמויות לאומיות, לאומניות. אבל מה תגידו ליהודים שיוצאים? עכשיו התחילו ב"פייסבוק". אני מבטיח לך, אתה תראה שהאזרחים יתחילו לבוא לכיכרות, לא כפי שבאו לפני 30 שנה לשמוע את מנחם בגין, עליו השלום – אהבו לשמוע אותו בכיכרות – אלא כדי להפגין נגד תנועתו ומי שעומד בראשה, ראש הממשלה נתניהו. תראה איך התהפכו היוצרות. תראה איך התהפכו היוצרות. אני לא רוצה לדבר על המצב המדיני, זה נושא נפרד. זה לא להיום. זה דיון אחר, אבל גם שם התהפכו היוצרות, ואתה שמעת את דעתי ואתה יודע אותה. לכן אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, כאשר אני בא לסיים את דברי בנימוק הבעת אי-אמון בממשלה של נתניהו, זה לא אקט פוליטי. נכון שאני היום מתכוון לעשות אקט פוליטי, אבל זה אקט כדי לומר לממשלה הזאת: עד כאן. לא יכולים אזרחי ישראל, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, גליל ונגב, לסבול יותר את העוולות של הממשלה הזאת. לא יעלה על הדעת שקו העוני יעלה כל שנה ומועדון המיליונרים יתווסף ויגדל כל שנה. תסתכל לאן נעלמה שכבת הביניים. פעם, לפני 15 שנה, היינו מעט עניים, מעט מיליונרים, אחוז גדול מאוד מהחברה הישראלית – שכבת ביניים. זאת היתה מדינה וחברה שראוי לחיות בה. אנחנו לא עוזבים, גם במצב כלכלי קשה, כי אנחנו נסתפק בשמן זית, זיתים ובצל ולחם. אבל זה לא ייתן מענה לאלה שהתרגלו ללוקסוס. <ישראל חסון (קדימה):> גם אנחנו. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אז הממשלה רוצה שהאזרחים יעברו מכאן, ירדו מהארץ? יש לה כזאת מטרה? <ישראל חסון (קדימה):> היושב-ראש היה פה במצור בירושלים, אכל פחות, ולא עזב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אכלנו כמוהו, חוביזה אכלנו. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> היושב-ראש נמנה עם אוכלוסייה שחיה קודם על חוביזה. היום אתה לא יכול לחיות יום וחצי על חוביזה. זה ההבדל הגדול בין היושב-ראש בירושלים לפני 50 שנה לבין אזרח יהודי ברמת-השרון, הרצלייה, היום. נא להתעדכן, כבוד חבר הכנסת המלומד ידידי חסון. <ישראל חסון (קדימה):> הרצלייה ורמת-השרון לא יצאו לרחובות. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אתם ראיתם שכן. כי הם לא רוצים שכן עני. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם אתה רוצה להיות דוגמה, אנחנו כבר מעבר לזמן. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני מסיים. חבר הכנסת חסון, חבר הכנסת ביבי, הם לא רוצים להיות שכנים של עניים. כי שכן של עני, ביתו בסכנה. <אריה ביבי (קדימה):> אני מסכים אתך. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אם השכן שלי עני, אני לא בטוח; הבית שלי בסכנה. זה מה שאתם צריכים להבין. המרחק בין באקה לחדרה הוא בסך הכול עשר דקות. תודה לאדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לסגן יושב-ראש הכנסת, השר לשעבר, חבר הכנסת מג'אדלה. אני מזמין את חבר הכנסת טלב אלסאנע להביע את נימוקיו להצעת אי-אמון שהוגשה על-ידי שלוש סיעות, חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד, בנושא: מחירי מוצרי המזון והתחבורה הציבורית והמסים הרגרסיביים בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם. חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. ישיב השר יצחק כהן, כסגן שר האוצר, על שתי הצעות האי-אמון. בבקשה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מגיש הצעת אי-אמון, כפי שציינת, בשם הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד, כי אין לנו אמון בממשלה הזאת. העוני איננו בעייתם של העניים, והעוני איננו פשע – שצריך להעניש את העניים. העוני הוא בעיה של הממשלה. עוני הוא תוצאה של מדיניות הממשלה. עוני הוא האחריות של הממשלה, והוא ציון נכשל לממשלה מבחינת המדיניות הכלכלית והחברתית. אדוני היושב-ראש, אנשים התאגדו במסגרת מדינה לא כדי שהממשלה תנצל את סמכותה ותתעלל באזרחיה, אלא אנשים התאגדו כדי שהמדינה תשרת את האינטרסים של אזרחיה. מה שקורה בעצם – אנחנו רואים באופן שיטתי שהממשלה הזאת רואה באזרח העני כאילו בעיה, צריך להעניש אותו, להתעלל בו, והיא מיטיבה עם האזרחים העשירים. לכל מדינה יש חזון, מה היא רוצה לתת, איך היא רוצה להתייחס ולהעניק. ובאיזה מקום במדינת ישראל נאמר כי מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה – לא לטובת כל עשיריה, אלא לטובת כל תושביה, ותהיה מושתתת על יסודות החירות והצדק. אנחנו שואלים, באיזו מידה המדינה הזאת באמת דואגת לכל תושביה? באיזו מידה העיקרון של הצדק הוא שמנחה את המדיניות שלה? שלא לדבר על העניין של השלום ועל ההתחייבות שלה לקיים גישה שוויונית מבחינת הזכויות החברתיות. על-פי הנתונים, אדוני היושב-ראש, מדינת ישראל, מבחינת המסים הרגרסיביים, היא המדינה שהמסים הרגרסיביים בה הם כמעט הכי גבוהים בעולם. אם אנחנו לוקחים את מס ערך מוסף, מסי העיריות, המכס והמס על הדלק – על-פי מחקר שנעשה בשנת 2003 על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הנטל הזה מגיע עד כדי 43% מההכנסה של שכבות החלשות, ו-14% בלבד מהכנסתו של העשירון העליון. ואם אנחנו משווים את המחירים, רבותי, בישראל לעומת גרמניה, אז אנחנו רואים שחלב בקרטון בישראל – 6 שקלים, בגרמניה – 3 שקלים. יוגורט עם פרי, 150 גרם – 5 שקלים בישראל, 2 שקלים בגרמניה. שוקו, ליטר אחד – 12 שקלים כאן, 3 שקלים בגרמניה. גבינה לבנה – 13 שקלים לעומת 5 שקלים. גבינה צהובה – 15 שקלים לעומת 5 שקלים. והשאלה הנשאלת, מדוע הפער במחירים? הסיבה לפער הזה היא עניין של המכס. אז השאלה שנשאלת, מדוע המדינה מטילה מכס? מי נהנה מהמכס הזה? מי שנהנה הם אותם יצרנים כמו "תנובה", "שטראוס" – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי שהדברים שהזכרת זה לא המכס, אלא זה הגנה על תוצרת הארץ. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אבל, אדוני, מטרתה של המדינה – כן, זה מכס שמטרתו להגן, אבל הוא גורם לכך שמי שרוצה לייבא, מטילים עליו מסים גבוהים כדי שהמחיר לא יתחרה עם מחיר היצרנים במדינה. לגיטימי, אבל למה הצרכן צריך לספוג את המדיניות הזאת? אם המדינה רוצה להיטיב עם היצרנים, זו זכותה, וזה חשוב מאוד, אז שהיא תיטיב אתם, אבל שלא תטיל מס עקיף על הצרכן ולא תמנע את התחרות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אתן לך את הזמן. חבר הכנסת מג'אדלה בא ודיבר בשבחו של השמן, שרבים מאזרחי ישראל הערבים מייצרים אותו לתפארת השמן בישראל. הוא יודע שהשמן יקר ביותר בישראל, מהטעם שמטילים מס כדי להגן עליו. זאת אומרת, השמן יקר כי מגינים על תוצרת הארץ ולא פותחים אותו לתחרות. אתה צודק. אתה בא ואומר: תפתחו את התחרות. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מי סופג את המחיר הגבוה הזה? הצרכן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אם הצרכן ישלם פחות על השמן, מג'אדלה ישאל, ובצדק, מה אתם כורתים את הענף – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> למה יצרן השמן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תאר לך שיפתחו לשוק חופשי את הפחמים – באום-אל-פחם. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, השאלה שנשאלת – מי צריך לתקצב את המדיניות הזאת? האם האזרח העני, האם השכבה החלשה, או שהמדינה צריכה לסבסד ולתקצב? למה הוא צריך לספוג את המחירים? למה לא פותחים תחרות והוא יקנה – הרי מה קורה? אנחנו רואים בשווקים – אני רואה היום, קנה שני מוצרים, אחד פלוס אחד חינם. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבים מהחקלאים בישראל הם אזרחי ישראל הפלסטינים, ערביי ארץ-ישראל. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אז למה אחד פלוס אחד חינם? אומרים, אם אתה קונה מעבר למה שאתה צריך, אני מוזיל את המחיר. אז – אם הוא יכול להוזיל את המחיר, הוא יכול להוזיל את המחיר עבור המוצר הראשון. והם מאלצים אותך לקנות מעבר לצרכים שלך, אך ורק כדי שירוויחו. לכן, לפעמים, מבחינת המדיניות הזאת, צריכה להיות לדעתי גישה אחרת. אדוני היושב-ראש, גם בעניין של הדיור, יש היום צעקה שמשמיעים, הדירות בעלייה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מתחלף, אני מוסיף לך שתי דקות, "עלא חסאבי". <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, העניין של הדירות – הרי כולם יודעים מה שיעור הריבוי הטבעי במדינה, כולם יודעים כמה זוגות צעירים – אבל ברגע שנשמעת צעקה, אז מתחילים להתייחס. אבל הצעקה הזאת קיימת ביישובים הערביים זה שנים. יש מצוקה קשה בדיור. יש מחירים מרקיעי שחקים, מחירים שאף צעיר לא יכול להרשות לעצמו לקנות בהם את המגרש ואחר כך לבנות את הבית ואחר כך להקים משפחה, כי יכולת ההכנסה והמצב הסוציו-אקונומי של הצעירים במגזר הערבי ידועים. ולכן הבעיה הזאת קיימת, והמדיניות אינה מאפשרת מתן פתרונות על-ידי הפשרת קרקעות של המינהל, על-ידי מתן משכנתאות, על-ידי מתן מלווים ומענקים לזוגות הצעירים גם ביישובים הערביים. גם הם אזרחי המדינה. המצוקה שלהם – של הזוגות הצעירים, אם בדימונה, או באופקים, או אפילו בתל-אביב, ובכל מקום אחר. לאחרונה נתבשרנו על-ידי שר השיכון שהוא הולך להעניק מענקים לפריפריה ולזוגות הצעירים בפריפריה. אנחנו מברכים על היוזמה, אבל מדוע לא לוקחים את המדד הסוציו-אקונומי כקנה מידה, ומדוע חלקם של היישובים הערביים במדיניות הזאת הוא קטן? בהקשר הזה אני אתייחס למצוקת הדיור, בעיה שהיא מאוד אמיתית, מאוד קשה, העניין של היישובים הלא-מוכרים בנגב. יש יישובים שקיימים שנים, עוד מלפני קום מדינה, ויש זוגות צעירים ביישובים האלה, יש ילדים – ואת היית יושבת-ראש הוועדה למען זכויות הילד במדינה, וקיימנו דיונים לגבי ילדים שאין להם מוסדות חינוך. ואחר כך אנחנו שואלים למה יש פערים, למה יש עוני. זה כי אין חינוך, אין השכלה – אין השכלה, אין יכולת להתמודד בשוק החופשי. וכך אנחנו מנציחים את העוני ומנציחים את הפערים, ואותם צעירים, במקום שיהיו נכס ומנוף לקידום ופיתוח הכלכלה בישראל, הופכים להיות נטל. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – – זה לא שאין להם מוסדות חינוך אלא שמוסדות החינוך שאליהם הם נדרשים ללכת הם רחוקים במקצת. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אין מוסדות חינוך ביישובים שלהם. הם יכולים ללכת ללמוד בחוץ-לארץ. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> גם בקיבוצים לפעמים יש בתי-ספר כאלה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ולכן אנחנו רוצים לדבר על מוסדות חינוך בתוך היישובים שלהם, זמינים, קרובים, נגישים, ואין כזה מצב. לכן – באותם יישובים יש אזרחי המדינה, שזכאים לזכויות יסוד, וזכות לקורת גג היא זכות יסוד. במשך שנים המדינה לא דאגה לפתרונות, עד שבסוף קיבלה שכל והקימה ועדה, את הוועדה בראשותו של השופט גולדברג, ועדה שאנחנו בירכנו עליה, ועדה של שופט שיש לו מעמד ציבורי, ויש אמון בשופט גולדברג. הוא אכן ישב על המדוכה, יצא בהמלצות; המלצות מקובלות מבחינת העיקרון המנחה. הוא אמר: אין דבר כזה שהאוכלוסייה האזרחית בנגב, הערבים בנגב, הם פולשים. הם בעלי זכויות היסטוריות. מי שאמר את זה הוא שופט בית-משפט העליון בדימוס, מבקר המדינה. הוא אמר את זה לעומת כל מיני צעקנים שכל יום אומרים כאילו האוכלוסייה הערבית נחתה מהירח או עלתה לארץ במטוס או בספינה, ולא הוא המצב. הוא ציין שהגיע הזמן לפתור את הבעיה על בסיס אזרחי, כלשאר אזרחי המדינה. זו ועדה שהממשלה הקימה. הוועדה הזאת סיימה את עבודתה, ובמקום להתחיל ליישם, הקימו ועדה לדון בוועדה. הוועדה השנייה היתה בראשותו של אודי פראוור. הוא לא שופט, אין לו שיעור הקומה של גולדברג ואין לו המעמד הציבורי. הוא חבר במועצה לביטחון לאומי. בוועדתו של אודי פראוור לא היה אף נציג מהאוכלוסייה הערבית בנגב, וגם לא שיתפו בדיונים. ובכל זאת, הוועדה הזאת קיימה דיונים על גבי דיונים, ויצאה בהמלצות. אחר כך הקימו, עכשיו, ועדה שתבחן את הוועדה השנייה, בראשותו של יעקב עמידרור. ומיהו יעקב עמידרור? קודם כול, הוא גנרל, אלוף בצה"ל. אני לא יודע אם היו לו כישורים להקמת כפרים או יישובים, אם הוא בכלל טיפל פעם ביישובים הערביים. יכול להיות שכל המומחיות היא לגבי חיסולים או סיכולים ממוקדים. אני לא יודע מה לו ולסוגיה אזרחית כזאת. מה צריך יעקב עמידרור, יושב-ראש המועצה לביטחון לאומי, כדי לדון בסוגיה האזרחית, להקים בית-ספר ביישוב ואדי-אל-נעם או להקים גן-ילדים ביישוב ח'שם-זנה? מה לו ולעניין של הכרה ביישוב זה או אחר? לא שמעתי שהמועצה לביטחון לאומי במדינת ישראל החליטה על הקמת היישוב חריש בוואדי-ערה, חבר הכנסת עפו אגבאריה, או החליטה להקים יישוב, כסיף, בנגב. המועצה לביטחון לאומי יכולה לדון בסכנה הגרעינית האירנית, אבל אנחנו אזרחי המדינה. למה התפיסה הזאת, כאילו צריך להתייחס לאזרחים הערבים בפרספקטיבה של אויב? כאילו צריך להיות מישהו עם רקע צבאי, כאילו שאנחנו נמצאים בממשל צבאי או שאנחנו סכנה, או איום. זה דבר פסול, זה גישה פסולה, זה להפוך אזרח לאויב. ומיהו גם? לא רק שהוא יושב-ראש המועצה לביטחון לאומי, בבחירות האחרונות, ב-2008, הוא היה אחראי למינוי חברי הרשימה של הבית היהודי. תארו לעצמכם, אדם כזה, עם תפיסת עולם כזאת, בא לתת פתרון. ממנים אותו לדון בוועדה של אודי פראוור. מה יכול לצאת מהוועדה? היה גולדברג, פראוור קיצץ את גולדברג, אחר כך מביאים את יעקב עמידרור כדי לחסל, ואומרים: אנחנו רוצים להגיע לפתרון מוסכם. יש הבדל, רבותי, בין פתרון בהסכמה לפתרון בכפייה. אפשר לכפות. אפשר מחר להביא חוק, להגיד שאין כלום, לא מגיע כלום. הם אזרחים, אבל לא מגיעות להם זכויות. אז מה הפתרון? מה, לגרש אותם? לעשות להם טרנספר? מה הפתרון? ואם לגרש אותם, לאן? הגישה הזאת היא גישה פסולה, היא גישה בזויה, לדעתי היא גישה שיש בה נזק אדיר. ולכן העמדה שלנו היא שאנחנו מבקשים מיעקב עמידרור להתפטר. אנחנו לא ננהל שום משא-ומתן אתו. הממשלה יכולה למנות מי שהיא רוצה, היא יכולה לכפות מה שהיא רוצה, אבל אם מדברים על פתרון בהסכמה, צריך לשתף אנשים שזה נוגע בגורלם, בעתידם. גברתי היושבת-ראש, בתקופה האחרונה אנחנו עדים לאיזו גישת "עליהום" – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לסיום. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> הזהרנו שזה יתחיל עם ערבים אבל לא יסתיים עם ערבים. זה התחיל עם פרופסור שטרנהל, כאשר הטילו פצצה וניסו לפגוע בו, זה עבר אחר כך, המתקפה של הימין, לגבי שי ניצן מהפרקליטות, ולאחרונה גם על בית-המשפט העליון. מי שרואה ושותק, ידע שהימין הקיצוני הוא לא רק איום על האוכלוסייה הערבית, הוא איום על הדמוקרטיה, הוא איום על המדינה. ולכן כאשר מדברים על זכויות אזרחיות, על דמוקרטיה, זה אינטרס משותף, ואין דמוקרטיה ללא שוויון. משפט אחרון, גברתי היושבת-ראש – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אחרון. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – לא יכול להיות שמעוז הדמוקרטיה, הכנסת, יהפוך להיות האויב של הדמוקרטיה. היום חברי חבר הכנסת טיבי הביא הצעת חוק – אפשר להסכים אתו, אפשר לחלוק עליו, אבל למנוע ממנו להניח הצעת חוק על שולחן הכנסת – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת טלב אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – על סדר-היום של הכנסת – ניצול לרעה של סמכות. זו פגיעה קשה בכנסת – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ואתה יכול להציע הצעה לסדר-היום בנושא הזה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – ובתפקידה כמחוקק. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני בטוחה שהנשיאות תשקול את זה. תודה רבה לך, חבר הכנסת טלב אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לאור כל זאת, גברתי היושבת-ראש, אנחנו מגישים אי-אמון בממשלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה. ישיב על הצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד סגן שר האוצר יצחק כהן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אהבתי לשמוע את טלב על הדמוקרטיה. אהבת את זה, לא? טלב, אהבתי לשמוע אותך בקטע על הדמוקרטיה. תסלם. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כן, אני מקשיב לך טוב מאוד. <סעיד נפאע (בל"ד):> – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אתה משיב על שתי ההצעות יחד? <עפו אגבאריה (חד"ש):> אנחנו מקשיבים לך ומחכים לך קשב רב. מחכים זנגה-זנגה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מאוד, מאוד. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מחכים זנגה-זנגה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> טוב. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כמה נתונים, כמה עובדות, על כלכלת ישראל: ברוך השם – אנחנו תמיד אומרים "ברוך השם" – כלכלת ישראל הוכיחה את עצמה כאחת מהיציבות בעולם. בעוד שבעולם מתחולל משבר כלכלי, חברי גאלב, המשק הישראלי צומח ונמצא בשיעורי אבטלה מהנמוכים אי-פעם, לצד עלייה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, 5.8% – מי חלם על זה. ברוך השם. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מדינה עשירה, עם עני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הבעיות המרכזיות של הכלכלה הישראלית, ובהן הריכוזיות בייצור המוצרים והשירותים, האיום הביטחוני והפערים החברתיים לא נוצרו אתמול, אלא קיימים במשך שנים. המדיניות הכלכלית של הממשלה מכוונת, בין היתר, לצמצום הפערים וליצירת מוביליות חברתית, למשל באמצעות הגדלת הכדאיות של הצטרפות לשוק העבודה, השקעות בחינוך ועוד. מערכת המסים בישראל בנויה בצורה המעודדת צמיחה ומאפשרת צמצום הפערים בחלוקת ההכנסות. מס הכנסה הוא מס פרוגרסיבי שעיקר הנטל שלו מתרכז בשכבות המבוססות. שיעור מס ערך מוסף בישראל נחשב לנמוך יחסית בקנה-מידה בין-לאומי, ועוד מתוכנן להוריד אותו, בעזרת השם, ל-15.5% בתחילת 2013. דברים טובים אתה לא שומע, טלב. טלב, הדברים אליך. שאלת, אני עונה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כן, בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אף שמע"מ אינו תורם במישרין לצמצום הפערים, הוא מאפשר יצירת מקורות תקציביים ביעילות וללא פגיעה מיותרת בתפקוד המשק, כאשר מקורות אלה יכולים לשמש לתקציבי העברה ומתן שירותים לאזרחים, כגון חינוך, בריאות, תחבורה ציבורית ועוד, ובכך לסייע בצמצום הפערים. נטל המס הישיר בישראל, ובפרט מס הכנסה, נמוך מאוד בקרב בעלי הכנסות נמוכות, בהשוואה בין-לאומית. כדי לעודד תעסוקה והצטרפות לכוח העבודה הופחתו שיעורי המס בכל רמות ההכנסה. במיוחד הועלה סף המס, כך שיותר ויותר אנשים בהכנסות נמוכות פטורים מכל תשלום מס הכנסה. בעשור האחרון עלו ריאלית ספי המס בלמעלה מ-30%. כיום, למעלה מ-55% מהנישומים בעלי ההכנסות הנמוכות יחסית אינם מגיעים כלל לחבות במס הכנסה. תשלומי חובה ישירים – כמו מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ומס בריאות – הם בעלי פרוגרסיביות גבוהה ביותר. על-פי נתוני סקר הוצאות משקי-הבית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תשלומי החובה למשק-בית בעשירון העליון מגיעים ל-10,446 שקלים במחירי 2009, לעומת 215 שקלים למשק-בית בעשירון התחתון, פי 48.5. השילוב של מערכת המס ותשלומי ההעברה יוצר ביחד מנגנון המאפשר צמצום משמעותי ברמת האי-שוויון ובהתחלקות ההכנסות. ממשלת ישראל מבצעת מדיניות מקרו-כלכלית שנועדה לעודד השתתפות בשוק העבודה וליצור מוביליות חברתית, וזאת באמצעות הרחבת התחולה של מענק הכנסה – מענק המשולם לעובדים בעלי הכנסות נמוכות שהם הורים לילדים או שהם מעל גיל 55. בשנת 2011 – תשלום בשנת 2012 – הורחבה לראשונה תחולת מס הכנסה שלילי לתחולה כלל-ארצית. על-פי הערכה, למעלה מ-400,000 עובדים יהיו זכאים למענק, העשוי להגיע לכ-5,500 שקלים בשנה. בשנת 2009, גברתי, המס הישיר בישראל היווה כ-13.4% מעלות העבודה לעובד יחיד ללא ילדים שהשתכר שני-שלישים מהשכר הממוצע, בהשוואה ל-32.4% במדינות ה-OECD. על-פי מדד זה ישראל דורגה בשנת 2009 במקום ה-30 מתוך 31 מדינות. זוהי תוצאה של מס הכנסה נמוך ודמי ביטוח לאומי החלים על המעביד, עוד יותר נמוכים בהשוואה לממוצע במדינות ה-OECD. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> כן, אבל זה במסים הישירים. לגבי המסים העקיפים, ב-OECD אנחנו לא כאלה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני אגיע, לאט-לאט. דבר דבור על אופניו. גברתי, גם ברמות שכר בינוניות, עובדים בישראל נושאים בנטל מס נמוך מאשר במדינות ה-OECD – נטל מס של 20.3% בישראל לעומת 35.6% בממוצע OECD ברמת שכר של 100% השכר הממוצע, ונטל מס של 29% בישראל לעומת 39.9%, כמעט 40%, בממוצע OECD ברמת שכר של 167% השכר הממוצע. בשני המקרים ישראל דורגה במקום ה-28 מתוך 31 מדינות. אנחנו מקבלים בברכה את חבר הכנסת הרב נסים זאב. מסים עקיפים – מקובל לחשוב שמס ערך מוסף מהווה מס רגרסיבי, אך למעשה, בראייה כלכלית מדויקת יותר – ביחס להכנסה הפרמננטית – מדובר במס שהוא בקירוב נייטרלי. בכל מקרה, מס ערך מוסף הוא מס שאינו עומד בפני עצמו אלא מהווה חלק מכלל תמהיל המסים ותשלומי ההעברה. על אף הצורך העז למקורות פיסקליים, ממשלת ישראל מקיימת מדיניות של הפחתת שיעור המע"מ, ומתוכנן להורידו, כפי שאמרתי, בעזרת השם, ל-15.5%, אני מקווה בתחילת שנת 2013. יש לזכור כי בשנים 2004–2005 עמד שיעור המע"מ על 17%, ובשנים 2002 – תחילת 2004 אף הגיע ל-18%. כיום, שיעור המע"מ עומד על 16% – כפי שאמרתי ואני חוזר ומציין, בתחילת 2013 הוא ירד ל-15.5%, רמה נמוכה יחסית לרוב מדינות ה-OECD ורמה נמוכה גם יחסית לשיעור המע"מ שהיה נהוג בישראל ב-20 השנים האחרונות. אשר למחירים, חוסר היעילות במשק נובע מהריכוזיות ומחסמים לתחרות. אלה מונעים הוזלת מחירים ושיפור השירותים לצרכן. יצוין בהקשר זה כי "מחאת הקוטג'" מוכיחה כי כוחות השוק בכלכלה עושים את עבודתם גם בתנאים של שוק ריכוזי. אין זה אומר שהתערבות ממשלתית בצורה זו או אחרת אינה נדרשת. שרי האוצר, התמ"ת והחקלאות הקימו ועדה לבדיקת הסיבות לעליית המחירים בענף המזון ומוצרי הצריכה. גברתי, הוועדה החלה את עבודתה והיא תשלים אותה בתוך חודשים מספר – מקסימום ארבעה חודשים – כאשר בתוך חודשיים היא צריכה להגיש דוח ביניים. במקביל, הממשלה פועלת להגביר את התחרות הגלובלית של המשק הישראלי על-ידי עידוד חדשנות בתעשייה וחיזוק מקורות הצמיחה של המשק, לרבות באמצעות הנמכת שיעורי המס לתעשייה. אני חושב שישראל יכולה להתפאר, ברוך השם, בכלכלה שלה, ואין שום מקום להגיש הצעת אי-אמון בנושאים כלכליים כי זה נשמע פתטי. תודה רבה, גברתי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, אדוני סגן שר האוצר, מר יצחק כהן. כעת נעבור לדוברי הסיעות בהצעת האי-אמון. ראשונה, סיעת קדימה – תגיש אותה חברת הכנסת אורית זוארץ. בבקשה. לרשותך שלוש דקות. <אורית זוארץ (קדימה):> סגן השר, זה ממש לא פתטי לראות את כל האזרחים שידם אינה משגת, למרות הסופרמרקטים המלאים שדיברת עליהם וההקלות במס; זה תמיד מזכיר לי הורים מאוד מאוד עשירים לילדים מאוד מאוד עניים. ראינו את זה היום בדיון בישיבת הוועדה לביקורת המדינה על מצבם העגום של קשישים בישראל. כבוד היושבת-ראש, סגן השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני אעלה בפניכם את סוגיית גיל הפרישה לנשים. בשבוע שעבר התבשרנו כי הוועדה המייעצת ממליצה להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-67. את הדוח, לעומת זאת, אף אחד לא ראה, גם לא שרת התרבות שהשתתפה היום בישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה כיושבת-ראש ועדת השרים לקידום מעמד האשה; היא ביקשה לקבל את הדוח, ומשום מה לא הצליחה לקבל אותו מהאוצר. זה כנראה דוח סודי, אולי סגן ראש השב"כ לשעבר יוכל לסייע לנו ולעזור לנו להבין למה הדוח הזה לא מגיע, לא לכנסת וגם לא לשרים שאמורים לראותו אותו. הנימוקים להצעה הם התאמת גיל הפרישה לגברים ולמודלים בעולם, כפי שפורסם; אף אחד עוד לא ראה את הדוח. הבוקר הצהירה מנכ"לית המוסד לביטוח הלאומי כי לדעתה יש לקבוע את גיל הפרישה לנשים ל-64. זה מעין ספין טקטי שיקדם את האינטרס של האוצר – אמרו 67, אנחנו מבקשים להקפיא את זה על 60 או 62, ובסוף יתפשרו על 64 – ולצערי הרב, זה לא ממש נותן מענה למצב של האוכלוסייה בגיל הבכיר בישראל. כבוד היושבת-ראש, שוויון ההזדמנויות צריך להתחיל בהתחלה, לא אחרי 40 שנה של אפליה שבהן נשים מועסקות פחות, משתכרות פחות, מקודמות פחות, ומטפלות בילדים ובבית. אי-אפשר לנתק את הדיון בנושא ולהשוות את התנאים למתרחש בעולם מבלי להתייחס לעולם התעסוקה לנשים בישראל. נשים בעולם מתחילות לעבוד בסביבות גיל 20, צוברות זכויות פנסיוניות לאורך שנות חייהן, מבלי לקטוע את הרצף, כאשר המדינה לוקחת אחריות חברתית – המודלים הצפון-אירופיים. בישראל הנשים אומנם מתחילות לעבוד בגיל דומה, אך הרצף שלהן נקטע מספר רב של פעמים, גם בגלל רמת הילודה הגבוהה יותר בישראל לעומת אירופה – בישראל שלושה ילדים, באירופה בקושי ילד אחד – וגם בגלל רמת השכר הנמוכה יותר של נשים בישראל, וכמובן המעטפת החברתית שקיימת בצפון-אירופה לשמירה על ילדים בגיל הרך, מערכות חינוך כבר מהגיל הרך, אם גני-הילדים, אם מעונות היום ואם יום חינוך ארוך. אני מסיימת לעבוד בשעות מאוחרות, בתי מסיימת ללמוד ב-12:45. איזו מערכת תמיכה יש לי כאשה ואם בישראל לצאת לעבוד במשרה מלאה – וצריך להביא את זה בחשבון. ישראל היא לא אירופה. כשנגיע למצב האירופי, נוכל לבקש השוואה. שוב אני אומרת: אין בישראל מערכות חינוכיות תומכות הורות ותעסוקה, עובדה שמקרינה במישרין על עבודת נשים – שמעדיפות לעבוד במשרות חלקיות, בתחומי עיסוק בעלי הכנסה נמוכה – לעומת העולם, שיש בו מערכות תומכות ואחוז התעסוקה גבוה יותר מאשר בישראל – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תנסי לסכם כי זמננו תם. <אורית זוארץ (קדימה):> אוקיי. ועדיין לא נגענו בנשים הערביות והחרדיות, שאצלן אחוז התעסוקה נמוך ביותר. עולם התעסוקה בישראל לא מותאם לתעסוקת נשים מעל גיל 30. 65% מקרב הנשים מעל גיל 55 לא עובדות בכלל. את כל הסוגיה היה אפשר לפתור בהעלאת שכרן – לא צריך להעלות את גיל הפרישה. שני משפטים אחרונים, ברשותך. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אחרונים. <אורית זוארץ (קדימה):> אני קוראת לראש הממשלה להורות על הכנת מתווה, באופן מיידי, שמותאם לתעסוקת נשים בישראל; דיפרנציאלי, שבו נשים תוכלנה לפרוש בגיל 60–62, ואלה שיבחרו בכך יוכלו להמשיך ולעבוד עד גיל מאוחר יותר – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חברת הכנסת. <אורית זוארץ (קדימה):> – – וכמובן ליושב-ראש ההסתדרות החדשה – להפעיל את הסמכויות שניתנו לו במסגרת ההסכמים, ולקבל את ההסכמה של כל ארגוני הנשים להשאיר את גיל הפרישה על 62. אי-אפשר לנתק את השיח משיח האלימות הכלכלית המכוונת נגד נשים. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך. <אורית זוארץ (קדימה):> זה הדיון השלישי בשבועיים האחרונים על הסוגיה הזאת. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה. <ישראל חסון (קדימה):> באיזה גיל את מסיימת את הנאום? <אורית זוארץ (קדימה):> עכשיו, ברגע זה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה על העזרה, חבר הכנסת ישראל חסון. תודה רבה לחברת הכנסת אורית זוארץ. הודעה בשם סיעת ישראל ביתנו – חבר הכנסת דודו רותם. לא – ביחס להצעת האי-אמון, אז – הודעת הסיעה, שאותה אתה מציג כמובן. תדבר בשם סיעתנו, ישראל ביתנו. לרשותך שלוש דקות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, אין שר – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו תיכף נבדוק. אתה יכול לבחור לחכות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אין שר. אני אתחיל לדבר, ואחר כך אני אקבל את שלוש הדקות שלי, כשיהיה פה שר. <קריאות:> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זה הדבר שמפחיד אותי, אז אולי אני אפסיק לדבר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אתה יכול להתחיל לדבר. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> שרת הקליטה פה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון, טעות שלנו. יש כאן שרה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו רגילים לראות אותך סביב שולחן הממשלה אבל תמיד שמחים בחברתך. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> את לקחת לי כבר דקה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני אוסיף לך אותה, שלא יהיה לך ספק. הנה, כבר עכשיו הוספתי לך. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – חבר הכנסת אילן גילאון סיים את נאומו במלים שינאי המלך אמר לאשתו: אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, כי אם מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס. חבל שחבר הכנסת אילן גילאון לא נמצא כאן, משום שהייתי שם לו מראה מול הפנים, והוא היה רואה את הצביעות הגדולה ביותר שיש בבית הזה. מה רוצה חבר הכנסת גילאון מהממשלה? הממשלה לא פעלה בעניין המרי בצורה קלה מדי. הממשלה הפעילה את מלוא כוחה וסמכויותיה, כדי לפגוע. היא עצרה את הרב ליאור, היא עצרה את הרב יוסף, היא פיזרה את ההפגנה – הממשלה פעלה כפי שממשלה פועלת. האם כאשר אנחנו מדברים על שלטון החוק, אנחנו – מספיק לנו שלחוק יש שלטון אבל אין לו שכל? האם היא פעלה בשכל? אני לא בטוח. עכשיו בא חבר הכנסת גילאון, ויש לו טענות קשות על פגיעה בדמוקרטיה. אני לא יודע, אני במשך שנים שמעתי את חבר הכנסת גילאון ואת חבריו בשמאל הקיצוני וההזוי מדברים על חופש הביטוי. אז – חופש הביטוי זה רק לשמאל הקיצוני וההזוי. כאשר אנשים מהימין חותמים על מכתב אל שר המשפטים, זה פתאום הופך להיות פגיעה בדמוקרטיה, אתם מבינים? כאשר חברי כנסת מן השמאל הקיצוני במדינת ישראל משתתפים בטקס העצמאות של המדינה הפלסטינית בתל-אביב, זה לא פגיעה בדמוקרטיה, זה חופש הביטוי. להם מותר הכול. עכשיו, אני מוכרח לומר לכם שראיתי את המכתב של מה שנקרא "אנשי הרוח" – – – <ישראל חסון (קדימה):> אבל רע ועוד רע לא עושה דבר טוב. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – של אנשי הרוח, שבתוכם בכירה לשעבר בפרקליטות. אני לא מבין, יש בושה להיות מועמד מס' 7 של מרצ? אבל את זה לא מגלים. היא עדיין "בכירה לשעבר בפרקליטות". אני רוצה להגיד לכם: עברתי על כל הרשימה, ויש להם שלוש טעויות ברשימה הזאת: 1. הם פנו אל יושב-ראש הכנסת, הם פנו אל נשיא המדינה ואל ראש הממשלה, להדיח את יושב-ראש ועדת החוקה מתפקידו. הם רק לא מבינים שיש רק אדם אחד שיכול להדיח את יושב-ראש ועדת החוקה מתפקידו. זה לא אחד מהשלושה שהם פנו אליהם, זה אותו אחד שיכול להדיח כל אחד במדינה הזאת, קוראים לו אביגדור ליברמן. אז אם הם רוצים להדיח אותי, הכתובת הנכונה היא אביגדור ליברמן. דבר שני, הם החתימו שם, ברשימה, הם כתבו שמות של אנשים – – – <אריה ביבי (קדימה):> מעניין, הוא מתחיל להטיח – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> זה נורא מעניין, אבל אם תוכל לסכם את זה – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מגיעה לי עוד דקה. – – – הם הכניסו שם אנשים שאני שוחחתי אתם. רן כהן, שר התמ"ס לשעבר, לא חתם על המכתב הזה, לא ידע על המכתב הזה, ושמו מופיע שם כחותם. אז קודם כול, כשמדברים על דמוקרטיה, ועל ערכים, אז את האמת צריך להגיד. עכשיו דבר אחד אישי: חבר הכנסת גילאון דיבר על משרד דוד רותם, שכותב מכתבים לכל מיני רשויות. כן, זה נכון. יש חברת עורכי-דין – עורכי-דין מצוינים, משרד נהדר, שהייתי פעם הבעלים שלו. על-פי הנחיית היועצת המשפטית של הכנסת נאלצתי להעביר, ללא תמורה, את כל מניותי בחברה הזאת לאנשים אחרים, ומאותו רגע אין לי שום קשר לחברה. פניתי לוועדת האתיקה, על-פי התקנון, וביקשתי שלא יחייבו אותי לשנות את השם, כי אני לא יכול לשנות את השם. ביקשו שאפנה לחברה ואבקש מהם לשנות את השם. פניתי לחברה, והחברה לא השיבה. עד היום ועדת האתיקה לא החליטה שאני צריך לשנות את השם, משום שעל-פי התקנון אני רשאי לבקש מוועדת האתיקה, בנסיבות האלה, שלא תכריח אותי לשנות את השם. אז מי שזה לא מוצא חן בעיניו יואיל ללמוד את תקנון האתיקה, ואחר כך יעלה לבמה ויטיל האשמות על משרדי עורכי-דין. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת דוד רותם. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, בשם סיעת ש"ס. <נסים זאב (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, אדבר דקה על כל נושא – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> יש לך שלוש דקות, אז מדובר בשלושה נושאים. <נסים זאב (ש"ס):> קודם כול על גיל הפרישה. קודם כול, צריך לברך על כך שברוך השם נשים מאריכות ימים. אנחנו רואים שיש יותר אלמנות מאלמנים, כי – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> זה תמיד היה. <נסים זאב (ש"ס):> – – נשים מאריכות ימים ושנים, ולכן הממשלה החליטה לדחות את גיל הפנסיה, כי זה חלק מהברכה, וזה חלק, הייתי אומר, מהסגולה שנשים יאריכו עוד יותר ימים ושנים. לכן צריך לראות בעין טובה את זה שנשים, בסך הכול, עובדות יותר, יכולות לעבוד יותר. אבל אני רוצה לומר דבר ברור: זה לא על חשבון הזכויות שהיו להן עד היום. הפנסיה אולי תתחיל מגיל 67, אבל צריך למצוא את הדרך לפצות את הנשים שעובדות אחר גיל הפנסיה הנוכחי, של היום, לפצות אותן כספית באיזו צורה; לתת להן את הפיצוי, לא כפנסיה, אבל אולי כתוספת שכר, בדרך כזו או אחרת, או בהפחתת מסים. אפשר למצוא, הייתי אומר, את המסלול הראוי והנכון ביותר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אתה מתכוון – אם הן מוצאות עבודה לאחר גיל 62. <נסים זאב (ש"ס):> כן. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> כמה כאלו באמת אנחנו מכירים? <נסים זאב (ש"ס):> אני מדבר על כאלה שבדרך כלל ממשיכות לעבוד, לא אלה שהולכות לחפש עבודה בגיל 60. נער הייתי וגם זקנתי, בגיל 60 – מה לעשות, בן 60 לזיקנה, כך כתוב בפרקי אבות. אז אני לא מתכוון לאותן נשים שהולכות למצוא עבודה בגיל 60, אבל אלה שכבר עובדות ויכולות להמשיך לעבוד ורוצות גם לעבוד – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אין – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לומר לך: אני מכיר הרבה אנשים שמוכנים לקבל פחות ולהשתכר שכר מינימום, רק לא להישאר בבית. מוכנים הכול כי מבחינתם הבטלה היא לא רק בזבוז זמן – זה איבוד החיים. הם מרגישים שבעצם הם כאילו כבר מיצו את עצמם והם רק מחכים להגיע לחיי הנצח. אז אני חושב שכל עוד אדם יכול לתפקד, יכול לעשות ולמצות את עצמו בעשייה, זה הפורקן החיוני ביותר לנפש האדם. אני רוצה לומר דבר נוסף על מעצרם של הרבנים. הספר "תורת המלך" קיבל מעין תאוצה כזאת כאילו מדובר באיזה ספר הסתה שקורא לרצח ערבים. אני רוצה לומר באופן הברור ביותר, אני חוזר על הדברים: מי שכתב את הספר זה, הרב שפירא – אדם צדיק תמים. אני אומר לכם, כשהייתי צריך לדבר אתו, הייתי צריך לקרב את האוזן שלי לפה כדי לשמוע בכלל מה הוא מדבר. האיש הזה הוא אחרון האנשים שיכול לאיים על מישהו. בנוסף, אני רוצה לומר: אין שם שום, חלילה וחס, הייתי אומר הסתה לגזענות או הסתה לרצח, לא מיניה ולא מקצתיה. מה לעשות, כשיש חולקים בדברי הלכה, ויש חולקים עליו ורבים חולקים עליו, גם הרב עובדיה יוסף, בנקודת ההלכתית, אבל אף אחד לא חושב לרגע שמי שחולק על הרב שפירא זה מפני שבספר שלו הוא אמר שמותר לרצוח ערבים. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך. <נסים זאב (ש"ס):> ולכן אני רוצה לומר – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> סיכום. <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לסכם כי זה חשוב, ויש הפגנות ויש מהומות. אני אומר: חייבים להירגע. המשטרה צריכה פחות להעצים את העניין הזה ולהביא את זה לתכלית של גמר הפרשה הזאת כמה שיותר מהר כדי לא לחדד את ההקצנה בין שני המחנות. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת נסים זאב. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת אבישי ברוורמן, בשם סיעת העבודה. לרשותך שלוש דקות. <אבישי ברוורמן (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, אני רוצה להצטרף להבעת האי-אמון בממשלה בנושא של המשבר הכלכלי שהולך ומחריף, למרות ההרגשה שמדינת תל-אביב פורחת, למרות ההרגשה שישנה צמיחה. כי אני חושב שהמשבר שקיים פה ועלול לתפוס גלים בעתיד, נובע מבעיה מרכזית. כשאנחנו עברנו מכלכלה שבה הממשלה הובילה, כאשר תקופת הגלובליזציה וההפרטה הגיעה אלינו, לא עשינו את ההבחנה בישראל – סליחה, אדוני, יוסי פלד, אני רק רוצה שקט בשתי הדקות שלי – הטעות שנעשתה גם במערב, אי-הבחנה בין תחרותיות לבין הפרטה. קבוצה קטנה של אנשים, עם קריסת הקומוניזם, לקחה והובילה את העולם להתפרעות, אם באמצעות "גולדמן-סאקס", חברות אחרות, והתוצאה היתה אי-שוויון ענק. הגענו למצב שקבוצה קטנה התעשרה בצורה שלא היתה בהיסטוריה, אבל המעמד הבינוני מרגיש גם לגבי השכר שהוא מקבל, גם לגבי המחירים שהוא משלם, גם במוצרים הבסיסיים וגם אחרים, שמצבו הולך ומידרדר. הדבר הזה הביא למחאה ציבורית אדירה, לבלבול. אין פתרונות בטווח הקצר. מה שקרה בישראל, גם בישראל, האי-הבחנה שההפרטה איננה תחרותיות, אז זה רק שבברית-המועצות קבוצה קטנה, שהיתה חלק מנומרה קולטורה, סוכני קג"ב, עוזרים פרלמנטריים, בבת-אחת, במקום 100 רובל החלו לקבל 20 מיליארד. תמיד הסברתי, מי שמתמנה לראש חברה של הנפט, דולר אחד בתוך ברית-המועצות, 30 בחוץ. 30 פחות 1 שווה 29, תכפילו במספר החביות ואחרי זה, מה רע? אנחנו כבר קובעים מה קובע. גם בישראל, לצערי, תהליך ההפרטה בחלקו היה לא נכון, הוא הביא לריכוזיות. כן, אני אומר את זה בצורה הברורה ביותר, ככלכלן שהוביל גם תהליכים במזרח-אירופה, שעבד בעולם. התוצאה שאנחנו חווים היום, שבה יש מצד אחד חלוקת הון וחלוקת הכנסה לא צודקת בישראל – אף-על-פי שבישראל חלק גדול מהאוכלוסייה הוא פרודוקטיבי, הוא יצרני, הוא יזם, והתוצאה היא שאנחנו פה מובילים בעולם בסטארט-אפ, כי יש פה פשוט צעירים מדהימים. אנחנו, גם מבחינת הדיור, גם מבחינת השכר הריאלי, מחירי המזון – הריכוזיות הישראלית לא הביאה לתחרותיות, ומצד שני היא הביאה לקבוצה, שלצערי – לא עכברא גנב אלא חורא גנב; אני לא מאשים אף אחד – כמו בברית-המועצות. ולכן הממשלה הזאת חייבת להתנהל בצורה הרבה יותר אגרסיבית בשינויים המתבקשים – אי-אפשר לחזור אחורה, אבל מצד שני, המצב שהמעמד הבינוני הולך ומכניס – זה לא רק ה"קוטג'"; ה"קוטג'" כמשל, טוב, הורידו את מחיר ה"קוטג'", כולם יגידו, הלך ה"קוטג'", קיבלנו "קוטג'". זה לא "קוטג'", זו תופעה שבה ישראל צריכה להביא רפורמות מרכזיות ולהתחיל באמצעות האינטרנט, ה"פייסבוק", לשאול את השאלה, האם אנחנו נבנה מחדש כלכלה הוגנת וחברה צודקת, או שתהיה פה חברה שיהיו בה נאומים גדולים אבל קבוצה קטנה תנהל אותה מבפנים ובחוץ. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת אבישי ברוורמן. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, בשם סיעת יהדות התורה. מייד לאחריו – חברת הכנסת עינת וילף מסיעת העצמאות. בבקשה, חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. לרשותך שלוש דקות. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, התבשרנו שהמס העקיף במדינת ישראל הוא מהגבוהים בעולם, ועוד לא התאוששנו מהבשורה הזאת הגיעה הבשורה השנייה, שמחיריהם של מוצרי המזון עלו בשנים האחרונות פי כמה וכמה מאשר במדינות אירופה. והטענה כאילו יוקר המחיה הוא תוצאה מעליית מחירי מוצרי הגלם בעולם – מתברר שגם זה אינו נכון, כי המחירים יקרים פי כמה וכמה. הסובל הגדול מזה הוא הציבור שאני מייצג, פלוס הציבור של המשפחות ברוכות ילדים והשכבות החלשות מכל החוגים. מוצרי המזון הם ההוצאה העיקרית שלהם. די רק להביט על חשבון המים או על חשבון החשמל ולעשות השוואה של היום ולפני שנה, והיום ומה שהיה לפני שנתיים, והיום ולפני שלוש שנים. על אחת כמה וכמה חשבונות הדלק, והסקה היא המצרך הכי-הכי חשוב, כמו למשל בעירנו ירושלים הבירה, המאוכלסת במשפחות ברוכות ילדים. לכן, כחבר הקואליציה, אני מציע הצעה, בראש ובראשונה להגדיל את קצבאות הילדים לפחות באופן שווה-ערך ליוקר המחיה, לפחות שווה-ערך להתייקרות של השנים האחרונות. נפצה את המשפחות האלה בקצבאות הילדים, כי אנחנו רואים שהכנסות האוצר בשנה הזאת הן מעל ומעבר לכל המשוער, ובמקום ללכת ולהוריד עוד 1% ממס החברות, שזה הולך ישירות לעשירים, קצת להתחשב במשפחות החלשות ולהעביר את זה לקצבאות הילדים. יש עוד הצעות, כמו מניעת הריכוזיות, שזה אחד הגורמים, אבל לא ניכנס לזה. אני מדבר עכשיו על הנקודה הזאת – לפצות את המשפחות החלשות. אני חושב שזוהי הדרך הנכונה ואפשר וצריכים לבצע את זה מייד. אני קורא לראש הממשלה לקחת את היוזמה בנושא הזה. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. ואנחנו נעבור בתור – חבר הכנסת מסעוד גנאים בשם סיעת רע"ם-תע"ל ודאי. בבקשה, חבר הכנסת מסעוד. מסעוד רנאים או גנאים? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> מסעוד ע'נאים. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> רנאים. כותבים עם גימ"ל ואומרים רי"ש. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כן. בזכותו של היושב-ראש הבנתי שיש ע' בעברית, והע' בערבית – יש כמוה בעברית. לא צריך לשנות גנאים, אלא ע'נאים. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אז ברשותך, חבר הכנסת מסעוד ע'נאים, לרשותך שלוש דקות. <אורי אורבך (הבית היהודי):> היושב-ראש, אגב, קוראים לו גובי גיבלין. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> רובי ריבלין? <אורי אורבך (הבית היהודי):> גובי גיבלין. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> גובי גיבלין. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> רובי, כן. יש הרבה דברים אצלכם, מה לעשות? לפחות שונה ממה שלמדנו בבית-ספר תיכון – אני מתכוון לשפה העברית. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל בעברית האמיתית אין ע'. יש רי"ש. בעברית הנכונה זה – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כן, לפעמים אני רואה – כותבים למשל גאלב מג'אדלה, כותבים ראלב – רי"ש. אני מתפלא למה, אין דבר כזה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> יש רי"ש מתגלגלת. ככה גם המזכיר – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> ראש מתגלגל? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> רי"ש מתגלגלת, מין גרונית כזאת שיוצאת. אני אוסיף לך, אל תדאג. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> יופי. <אריה ביבי (קדימה):> – – – חברי כנסת מתגלגלים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כן, חבר כנסת חדש, מקווה שלא – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> הוספתי. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לאור מה שאנחנו רואים מהממשלה הזו, מקברניטיה, ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון ברק, אני נזכר באמירתו של שארל דה-גול: הפוליטיקה היא תחום או מקצוע כל כך מסוכן וחשוב, שלא צריכים להפקיד אותו בידי פוליטיקאים. כאשר אני קורא את המשפט הזה אני נזכר בכל הדברים שאמרו ראשי מערכת הביטחון בישראל. אני לא חסיד כל כך גדול שלהם – לא של ראש המוסד, ולא של ראש השב"כ ולא של הרמטכ"ל. אבל, לפחות בהרבה דברים הם צדקו, לגבי. <אריה ביבי (קדימה):> הם גם אמרו עליך – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> לא, אני לא שמעתי שאמרו עלי, שום דבר. אבל אני שמעתי מה אמר מר דגן על ראש הממשלה נתניהו, מה אמר על שר הביטחון ברק, מה אמר על כולם – שאלה אנשים שהם לא אמינים, הם מסוכנים, מסוכנים לביטחונה של מדינת ישראל. הממשלה הזו, כאשר קברניטיה והמנהיגים שלה, אלה שמחפשים הרפתקאות פוליטיות כדי לשמור את הכיסאות שלהם, ומאיימים לא רק על הביטחון הפוליטי אלא גם הביטחון התזונתי; כאשר אנחנו מדברים על גל ההתייקרויות – ה"קוטג'". ה"קוטג'" הוא רק הסמל, הוא קצה הקרחון. אבל ה"קוטג'" ושאר המוצרים הבסיסיים, כאשר המחירים שלהם בשמים זה אות, זה סימן, לטבע ולצביון של הממשלה הזו, שאומרת goodby לכל מדינת הרווחה שתומכת בבעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך ובעניים. הממשלה הזאת נהפכה לקפיטליזם של טייקונים כשהיא מחזקת את החזקים ואת העשירים ודורסת את אלה העניים ובני המעמדות החלשים. כי אפילו המחירים בישראל, כמו שכתבו כל כלי התקשורת, אפילו בארצות-הברית הם לא כל כך גבוהים. אנחנו קפיטליסטים יותר מארצות-הברית? זה בקשר לאיום על הביטחון התזונתי. בקשר לביטחון הפוליטי, גברתי היושבת-ראש, ראש הממשלה – ואתמול שמענו את זה באחד מערוצי הטלוויזיה – מתכוון לתת אישור, ושר הביטחון, לבנות התנחלויות ליד שכם, ליד בית-לחם. אז אם אני מקשר את שני הדברים, אנחנו יודעים לאיפה הכסף הולך. במקום לתמוך בשכבות החלשות, במקום לתמוך בעניים, הכסף זורם להתנחלויות. גברתי היושבת-ראש, לאחרונה – אני חשבתי שבמדינת ישראל יש שני סוגים: יהודים וערבים. אבל, לאור כל מה שאני רואה אחרי החקירה עם הרב דב ליאור, יעקב יוסף וכו', והפגנות שראיתי, אני חושב שיש לנו שלושה סוגים של אנשים בקשר לחוק במדינת ישראל. יש כאלה שהם מעל החוק, אסור שאף אחד ייגע בהם, אפילו אם הם לא מכירים במדינת ישראל, ולא בציונות, ולא בחוקיה. ואם בן-אדם ערבי, פוליטיקאי או אחר, היה אומר חצי מהאמירות שלהם, הוא היה מאחורי הסורגים. הסוג השני: אלה שמתחת לחוק. סוג שלישי זה אנחנו, הערבים, ואלה שמנסים דרך החוקים להעלים אותם, או להוציא אותם מחוץ לחוק. וזה האיום הממשי, גברתי היושבת-ראש, על מדינת ישראל. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מסעוד גנאים בשם רע"ם-תע"ל. והבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי בשם האיחוד הלאומי, בבקשה. <אריה ביבי (קדימה):> גנאים, יש 15 סוגים – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה נכון. אתה רוצה אני אעשה לך את הדירוג? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת עפו אגבאריה, אתה הבא בתור ברשימת הדוברים, אז תוכל לעשות לנו גם את הדירוג מעל הדוכן הזה כדי שכולנו ניהנה גם מההברקות שלך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה דירוג פרטי – – – <אריה ביבי (קדימה):> בן-ארי, תן לי לשאול אותך מעל הדוכן אחר כך כמה דברים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אין בעיה. אדוני השוטר, פעם שוטר תמיד שוטר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, לרשותך שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, חברי חבר הכנסת אריה ביבי – – – <אריה ביבי (קדימה):> יפה מאוד. חינכנו אותך, אני רואה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> כן, בוודאי. אמרתי לך – כל פעם שאני עובר ליד הלשכה שלך אני מפחד שמישהו יצא עם אזיקים אלי. לכן, אני – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – – על איזה ספר לאחרונה? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> כן, כן. השאלה – – – <אריה ביבי (קדימה):> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> עברתי ליד איזה ספר לאחרונה. אני רוצה להתייחס, ברשותכם, חברי חברי – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> מה קרה לכם? – – – ואתה מגזים. בואו קצת נתאפס. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לפעמים מותר להגיד גם דברים ככה ברוח טובה, ולא כדי לחמם. ואם כך התפרשו דברי, אני מתנצלת. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני חושבת שהיושבת-ראש, היושבת-ראש – – – <אריה ביבי (קדימה):> חבר הכנסת בן-ארי – – – אזיקים אלקטרוניים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> את הנדיבות של המשטרה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני חושב שהכיוון שמוליכה אליו היושבת-ראש היה צריך להיות כיוון מושכל בחברה שהיא מגוונת ומורכבת. אולי נתייחס לכך בהמשך. אבל אני הייתי רוצה להתייחס לצמד מלים, גברתי היושבת-ראש, שאני שומע לאחרונה המון: שלטון החוק, שלטון החוק. אתם לא מקבלים את שלטון החוק. אותם אלה שמדברים על שלטון החוק, ואחד מהם דיבר כאן קודם, לדוגמה, מקבל את שלטון החוק באופן סלקטיבי. כששלטון החוק בבית-המשפט העליון פסק שיהודים יחזרו לבתיהם בשכונת שמעון-הצדיק, שמה אין שלטון חוק. הם עומדים שמה, ומציקים ומטרידים, ופוגעים פיזית באנשים, ועושים הפגנות. מה קרה? יש שלטון החוק או אין שלטון החוק? בית-המשפט העליון הוא העליון ומקבלים את פסיקותיו, או מקבלים את זה היכן שנוח? אז זהו, רבותי, אני רוצה לומר ולהקריא דווקא דברים שכותב נשיא בית-המשפט העליון בדימוס השופט אהרן ברק, ולומר שבעצם כל מה שנעשה כאן הוא נגד החוק, הוא עבירה על החוק. כל ההתנהלות של הפרקליטות היום היא עבירה על החוק על-פי – אגב, הוא לא היחיד שאומר את הדברים. אומר דברים דומים השופט הקודם, נשיא בית-המשפט העליון הקודם, מאיר שמגר. גם השופט גבריאל בך. אותם דברים. הוא כותב ככה: השוויון הוא ערך יסודי לכל חברה דמוקרטית. הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. ועכשיו הוא מסביר למה הדברים מכוונים: השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. שרירות – זאת אומרת, שאני עושה מה שאני רוצה. שרירות לב זה בלי שום התנהלות אובייקטיבית, אלא איך שבא לי. אכן, כותב השופט: אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה, היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם; דברים ברורים. יש לנו רשימה ארוכה, והקראתי אותה כמה פעמים מעל הדוכן הזה, של אלה שמכנים את עצמם אנשי רוח. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני אוסיף לך עוד דקה מאחר שהיו לך הפרעות. לכן אני מוסיפה לך דקה. בבקשה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אנשי רוח – להכות אותם עם אלה; לקרוע להם את הגרון; אני אשלם 1,000 שקל – אמר אחד משדרני הרדיו. אחר אמר: לא נוכל לשמור על הדמוקרטיה אם לא נעלה בטנקים על עופרה. דבר והיפוכו, זה כנראה לא מהעניין. נעלה בטנקים על עופרה. מישהו עצר אותם? מישהו עצר את המשורר, הסופר, נתן זך, שאמר שראש הממשלה שלנו נבחר כראש ממשלה כמו היטלר? האם הוא הוצעד לחדרי החקירות? התשובה היא חד-משמעית – לא. חד-משמעית – לא. ואני רוצה לומר לך, גברתי היושבת-ראש, שאם הם היו נעצרים המוזיקה היתה אחרת. השאלות לא היו שלטון החוק, השאלות היו – סתימת פיות, מקארתיזם, וכן הלאה. כל המלים האלה, שיש אנשים שמחזיקים את המלה מתי שנוח להם – מתי שנוח להם זה שלטון החוק, מתי שלא נוח להם זה מקארתיזם. אתם צריכים להחליט באיזה צד אתם נמצאים. אם אפשר לעשות תערוכה שמציגה – משפט אחרון – את שר החוץ בצורה כזאת נוראית ולהגיד שזה חופש האמנות, אז מה אתם רוצים מרבנים, ואני רוצה לומר שזאת לא השוואה. עולם התורה לא יכול להיות כפוף לשום דבר. מי שרוצה ילמד היסטוריה. היוונים ניסו, קיבלו את המרד החשמונאי. הרומאים ניסו, קיבלו את מרד בר-כוכבא – בואו לא ניכנס לזה. בוא ניתן לכל אחד את עולמו, ולא נכריז פה מלחמה ולא נצית אש, כי בשום אינטרנט אין "סופר-טנקר" שיכבה את האש הזאת, ולזה אני מכוון לראש הממשלה. כבה את האש הזאת; את הפרקליטות, את מי שמנסה להבעיר כאן יערות שאיש לא יצליח לכבות. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. כעת לבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת עפו אגבאריה בשם סיעת חד"ש. בבקשה, חבר הכנסת עפו אגבאריה. לרשותך שלוש דקות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> תודה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לכל אחת מהצעות האי-אמון – אני חושב שבאמת מגיע לא לתת אמון בממשלה הזאת. איך אפשר להעלות את גיל הפרישה של הנשים? איך אפשר לדלג על זה שהממשלה יש לה גם כשלים בתחום הכלכלי? וגם ההצעה של חברי ממרצ על אוזלת ידה של הממשלה וגם בעניין המצרכים החיוניים. כל נושא בפני עצמו הוא גדול מאוד בשביל באמת לא להביע אמון בממשלה הזאת. אני רוצה לדבר על משהו אחר ששדיברו קודמי פה. שני חברי כנסת דיברו על הדמוקרטיה במדינת ישראל, ושבאמת יש דמוקרטיה. מישהו הזכיר פה שיש שמאל קיצוני ויש – אני לא מכיר שמאל קיצוני. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> שמאל קיצוני הזוי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מי שקיצוני זה מי שעושה מעשים קיצוניים. מי שהורג, למשל, ראש ממשלה; מי שזורק פצצה על מפגינים; מי שמעלה באש מטע זיתים; מי ששורף מסגדים, או מי שטובח באנשים. כל הדברים האלה לא עשו אותם שמאל קיצוני משום מה. מי שעשה אותם זה הימין הקיצוני. אז אם יש, אז יש ימין קיצוני ולא שמאל קיצוני. אז אם יש משהו קיצוני, אז הימין הקיצוני הוא ההזוי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה שראש – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – בארץ – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> גם כן הזויים, בסדר? אבל זה לא שמאל. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מי זה? <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה דיברת על שמאל במדינת ישראל, אתה לא דיברת על שמאל של אנשים שמתנגדים לכיבוש, וזכותם להתנגד לכיבוש. אבל מה עשו הימין הקיצוני שלך? רצחו ראש ממשלה. רצחו מפגינים. טבחו באנשים שמתפללים לתומם. ואתם אומרים שיש איזה קיצונים והזויים, אז מי הקיצוני וההזוי? אתם הסכנה לדמוקרטיה, הימין הקיצוני ההזוי הוא הסכנה לדמוקרטיה. כאשר לא רוצים ועושים מזה שרב אסור לו, אסור שמישהו יחקור אותו כאשר הוא מדבר כל כך בגלוי, בגזענות ובשנאה – אבל לשים פצצה לפרופסור, זה כן? אני מתפלא איך העם, עם ישראל, סובל דברים כאלה כאשר הוא סבל מהלאומנות והגזענות בחוץ-לארץ; והוא מרשה לאנשים הזויים בימין ההזוי הקיצוני להתפשט בצורה כזו ולעשות את המעשים המגונים, ואחר כך באים כל מיני ראשי ועדות ושרים, וראש ממשלה, ומשקרים לעם. ואני אומר, העם במדינת ישראל, תתעוררו, הממשלה הזאת משקרת לכם. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת עפו אגבאריה. כעת לבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת ניצן הורוביץ בשם סיעת מרצ. בבקשה, חבר הכנסת הורוביץ. שלוש דקות, לרשותך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רק חושב, כל בן-אדם אחר שהיו מזמנים אותו לחקירה במשטרה וחצי שנה היה מצפצף על החוקרים, עושה לעצמו תרגילים, מודיע שהוא לא יתייצב לחקירה, מה זאת אומרת, עושה דין לעצמו ואחר כך עוד מארגן לעצמו הפגנות תמיכה על דבר כזה? אני בכלל לא נכנס לשאלה למה המשטרה ביקשה אותו ומה היה שם. המשטרה החליטה שהיא רוצה לחקור אותו, לברר אתו עניין. הבן-אדם עושה דין לעצמו ואומר: אני רב, יש לי חסינות מחקירת משטרה; מה זה הדבר הזה? ממה זה נובע הסיפור הזה? זה נובע לא רק מחוסר כבוד, חוסר קבלה וחוסר הבנה של המושג מדינה. כשאנחנו אומרים מדינה יהודית ודמוקרטית, אנחנו קודם אומרים מדינה, מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת ישראל. במדינה יש חוק ויש רשויות. ואני בטוח, אני בטוח, אני משוכנע, שכל אלה שרקדו וחוללו שם סביב דב ליאור, לא היו מסכימים ולא היו רוצים שאנשים שחשודים בשורה ארוכה של עבירות יחליטו לעצמם אם הם באים לחקירה או לא באים לחקירה. איזה מין דבר זה שמפכ"ל המשטרה צריך לשלוח שליחים לאיזה אחד? אני אומר איזה אחד, כי אחד שמצפצף על המשטרה – אז הוא בעיני איזה אחד. ולהגיד לו "אולי אדוני יואיל לבוא לחקירה", ולשלוח לו מתווכים – מי יקבל יחס כזה במדינת ישראל? ועוד לחשוב שהבן-אדם הזה מקבל משכורת מהמדינה כרב עיר – אז הוא פי-שבעה מאזרח רגיל צריך לציית ולקבל את ההחלטות האלה. עכשיו, כשאני רואה את זה, זה חורה לי כאזרח ישראל שכך מצפצפים על המשטרה, ולא רק על המשטרה; מצפצפים על המדינה, כי אתם יודעים הרי ממה זה נובע. יש לנו כאן בעיה של הכרה במקור הסמכות. הם לא מכירים במקור הסמכות שנובע כאן מהבית הזה, מהבחירות האלה מהמוסדות האלה. יש להם מקור סמכות אחר, וחלקם גם אומרים את זה; הם מודים בזה. ואת זה אסור לקבל. הוויכוח אם מותר לכתוב הסכמה לאיזה ספר או לא מותר, אם זה גזעני או לא גזעני, זה ויכוח אחר. אבל אם המשטרה מבקשת לחקור אדם, ועל זה אנחנו מדברים – כי הרי עכשיו יש הפגנה מול בית-המשפט העליון, צריך שיהיה פה ברור – אין פה בן-אדם אחד שהוא מעל החוק. יושב שר אוצר בכלא, עומד לדין נשיא על אונס, ראש ממשלה על עבירות של כרטיסים. מה אתם חושבים, היה למשטרה פשוט לבוא ולחקור אותם? הרי אם נקבל את הגישה הזאת שהרב הזה והחסידים שלו כאן רוצים לקדם, אז יש אנשים שבהם אסור לגעת. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת ניצן הורוביץ, משפט אחרון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> משפט אחרון. אז אני רוצה להגיד לכם, חברות וחברים, שזה שלאיש יש כיפה, והוא רב, בעיני זה לא פוטר אותו מהתייצבות ומקבלת החוק; להיפך, זה מחייב אותו אפילו יותר מאזרח רגיל. עוד מלה אחת, ברשותך, גברתי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אחרונה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אני רוצה להגיד: היה היום דיון מאוד חשוב בכנסת בנושא – דיברתי על המשטרה, צריך לדבר גם על המשטרה עצמה – בנושא שכר השוטרים, שזה תעודת עניות למדינת ישראל. אני חושב על כל האנשים שם שעומדים בהפגנה מול בית-המשפט העליון שלא מכירים בשלטון החוק, ומולם עומדים שוטרים שמרוויחים שכר בושה. זה לא לכבודה של מדינת ישראל. לא אלה לכבודה של מדינת ישראל ולא השכר שמקבלים השוטרים לכבודה של מדינת ישראל. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת ניצן הורוביץ. הבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת אורי אורבך בשם סיעת הבית היהודי – מפד"ל החדשה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, אני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק מרכזי ההנצחה לזכרם של מנחם בגין ויצחק רבין (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט; הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, שאף היא הוחזרה על-ידי ועדת החינוך, התרבות והספורט. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך. <הצעות סיעות קדימה, העבודה, מרצ, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלת נתניהו פוגעת בנשים העובדות ומתכוונת להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-67;> <2. כישלון הממשלה בתחום הכלכלי הגורם לעליית מחירים בכל ענפי המשק;> <3. אוזלת ידה של הממשלה לנוכח גילויי המרי והאיום הגובר על שלטון החוק;> <4. מחירי מוצרי המזון והתחבורה הציבורית והמסים הרגרסיביים בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם> <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> וכעת, חבר הכנסת אורי אורבך. לרשותך שלוש דקות. <אורי אורבך (הבית היהודי):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, האמת היא שבשבועות האחרונים יש כאן מפגש של קיצונים. אני לא מבין למה אנשים כותבים ספר הלכתי שעוסק בהלכות הריגת גוי, אבל כל אחד והטעם שלו בספרי קודש. ואני גם לא מבין למה רבנים נותנים לזה הסכמות. אבל אני גם לא מבין למה אנשים שמחשיבים את עצמם לאנשים נאורים מזמינים את הרבנים שנתנו הסכמה לרב לחקירה. מותר גם להפעיל שכל בשירות המדינה? זה בתקשי"ר? הרי אפשר להעביר את הספר הזה ואת ההסכמה הזאת שאיש לא שמע עליהם כמו קש הנישא ברוח. אבל לא – אצלנו אנשים אומרים: ייקוב הדין את ההר, והחוק זה החוק, ואנחנו נזמין את הרב ואת הרב השני שנתנו הסכמה. ואם הם לא באו אנחנו נראה להם, כי אנחנו הפונדמנטליסטים של החוק. החוק? כולם מעל החוק – והם כל היום מסתובבים עם האצבע הזאת של החוק ומנקרים בעיניים של האנשים ועוצרים את הרב באמצע הדרך ואת הרב ההוא באמצע, במכונית, כאילו גמרו לתפוס את כל הגנבים ואת כל הפושעים ואת כל המורדים. להראות – כל הזמן אבירי שלטון החוק צריכים להראות שהם כאן, שהם מעל הכול, שהם השולטים היחידים, שהם יודעים מה טוב ומה נכון. וקצת שכל, רבותי, לא הגיע הזמן להפעיל? קצת היגיון?common sense? איזו מלה שאתם רוצים, בכל שפה. שכל ישר של ילד בכיתה ג'. מה ייגרע? אבל לא, הם צריכים להראות: חוק זה חוק, דין זה דין, אף אחד לא מעל החוק. אנחנו יודעים את זה. אנחנו יודעים. אפילו בימין – אני אגלה לכם סוד – אפילו בימין, אנחנו, ואפילו בימין הקיצוני, שזה לא אני, מה שנקרא "הימין הקיצוני", אנחנו יודעים שבמדינת ישראל החוק מעל הכול. החוק מעל הכול. זה לא באותו מישור. אדם יכול לשמור הלכה ולחיות חיים יהודיים מלאים, וחוק המדינה מחייב את כל האדם באשר הוא אזרח. אבל יש כאלה, עסוקים – בציבור החילוני הליברלי ובפרקליטות – הם עסוקים כל הזמן בלהראות לאחרים. ואלו נפגשים גם עם אנשים דתיים שעסוקים בלהראות. ועל כולם עולה התקשורת הישראלית שלנו. אני רואה בטלוויזיה ביום חמישי ששני חבר'ה מתנועת כהנא מבזים, או מפוצצים את התפילה – מצאו עוד אירוע לפוצץ – ומטיפים מוסר לשר המשפטים, שקוטנו עבה מכל מה שהם למדו. זאת אומרת, מה שהוא שכח הם לא ילמדו לעולם. והם יושבים שם עם התפילין ומטיפים לו: איך אתה מעז – כאילו הוא עצמו עצר את הרבנים, וכאילו הוא אחראי. והתקשורת, כמובן, ערוץ-2, בראש החדשות, ואללה, בארטר – הסכם עודפים. יש הקיצונים מימין, הם נותנים קלטת מצוינת לערוץ-2, ערוץ-2 מקבל קלטת מצוינת, כולם נהנים. גם הקיצונים עשו אחלה אייטם, ביזו את שר המשפטים, גם ערוץ-2 קיבל אחלה סיפור. ועל חשבון מי? על חשבון האנשים הנורמלים במדינה הזאת. האנשים שהם חלקם דתיים וחלקם חילונים, הם אזרחים שומרי חוק, הם רוצים נורמליות. ואז אותה תקשורת שמביאה את הסיפור שמכרו לה כמה כהניסטים קיצונים מספרת לנו שהציונות הדתית היא פנאטית, והיא משפילה את השר ואת מערת המכפלה. לכן, אני אומר לכם, רבותי הקנאים, הקנאים מימין וקנאי שלטון החוק משמאל: תרגיעו, אל תסתובבו כל היום עם הדגל הזה, בעיקר כשלא הדגל מעניין אתכם אלא לתקוע לאחרים את המוט של הדגל בעין שלהם. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת אורי אורבך. הבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת אופיר אקוניס, בשם סיעת הליכוד. בשלב זה, אחרון הדוברים, מאחר שיש פה שני דוברים שאינם במליאה ולא הגיעו עד עכשיו. בבקשה, סגן יושב-ראש הכנסת וחבר הכנסת אופיר אקוניס. גם לרשותך שלוש דקות. חברים, קצת שקט שם. לכבד את המעמד. <שי חרמש (קדימה):> היוועצות סיעתית. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – – השר. <אריה ביבי (קדימה):> סיעתית לעתיד. <אופיר אקוניס (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הממשלה הזאת עשתה ועושה בשנתיים וחצי האחרונות מה שקדימה לא השכילה לעשות בשלוש שנים שלמות. גברתי, אני מדבר על מהפכות, לא על תחזוק שוטף של ענייני המדינה, שגם בזה כשלה קדימה. אני מדבר על מהפכות של ממש. מהפכה, בראש ובראשונה, גברתי, בתפיסת הביטחון של ישראל. שקט שורר בגבול הצפוני, שקט שורר בגבול הדרומי, וכל ההתייצבות – הייתי אומר – במצב הביטחוני, השקט הביטחוני, אינם אלא תוצאה של תקיפות ביטחונית ונחישות של הממשלה. הקמת גדר בגבול הדרומי למניעת הסתננות, מניעת מעבר ספינות נשק לעזה, בלימת משטי טרור. עוד ניגע בזה, כמובן, גברתי. מהפכה כלכלית – זה מהפכה חברתית, יותר מאשר מהפכה כלכלית, משום שככל שהאבטלה נמוכה יותר החברה טובה יותר. ובכן, גברתי, האבטלה עומדת על 5.8%. זו הרמה הנמוכה ביותר שאליה הגיע המשק הישראלי לפחות ב-30 השנים האחרונות. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> וזה גם בלי תוכנית ויסקונסין. <אופיר אקוניס (הליכוד):> בלי תוכנית ויסקונסין. זאת כניסה, גברתי, אם אני מחשב באופן גס, של בערך, בין 140,000 ל-150,000 ישראלים, שהצטרפו למעגל העבודה. זאת אומרת, הם יצאו ממעגל האבטלה, האבטלה יורדת, והם מצטרפים למעגל העבודה. זהו הישג, בראש ובראשונה, יותר מאשר סתם נקודה עשרונית – 6.2, 6.1. אגב, כל הזמן זה יורד. ברוך השם זה יורד כל הזמן. אני חושב שזהו דבר, בראש ובראשונה חברתי, משום שככל שיש יותר עובדים במשק יש יותר כבוד למפרנס במשפחה. טוב לעבוד. <אריה ביבי (קדימה):> שכחת דבר אחד: יש גם מיליון עניים שאין להם מה לאכול, אף-על-פי שהם עובדים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אני רוצה לומר כאן שבפעם הראשונה בעשייה – ולא בדבֶרֶת – בעשייה, חבר הכנסת ביבי, שכר המינימום חצה את רף 4,000 השקלים. זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ששכר המינימום חוצה, צפונה, את קו 4,100 השקלים. בקיץ הבא, בעזרת השם, הוא גם יגיע ל-4,300 שקלים. <אריה ביבי (קדימה):> כמה שוטר מרוויח? <אופיר אקוניס (הליכוד):> אני מסכים ששוטרים צריכים להרוויח יותר, וגם מורים צריכים להרוויח יותר. אני בכלל מסכים שכדאי שכולם ירוויחו יותר. זה אני מסכים, בעניין הזה אין ויכוח. אבל זוהי פעולה חברתית. פעולה כלכלית ופעולה חברתית – שכר המינימום חצה את רף ה-4,000 שקלים. אני חושב שזה הישג חסר תקדים, בוודאי לא היה בתולדות המדינה שנים רבות, גברתי. גברתי, את יודעת ששכר המינימום היה שנים רבות קפוא ב-3,800 שקלים, והנה עכשיו אנחנו חצינו אותו – מעל 4,000 שקלים. אגב, אני לא מאלה שבאים ואומרים: הכול מושלם בחיי הכלכלה והחברה של מדינת ישראל. אני חושב שיש עוד הרבה מה לעשות, יש כברת דרך, אבל הדרך היא נכונה. אנחנו בדרך הנכונה להוריד עוד את מספר המובטלים, להוסיף עוד ישראלים למעגל העבודה, עוד ידיים יצרניות. זה דבר חשוב, זה דבר חברתי. גם החינוך הוא לא פחות חברתי מכל פעולה שדיברתי עליה עד לרגע זה. שנים רבות, למעלה מ-30 שנה, הישגי התלמידים בישראל הלכו וירדו. היו העלאות בתקציבי החינוך, אבל זה לא הגיע לתלמידים. עכשיו יש גם העלייה בתקציב החינוך, גם עלייה במבחני המיצ"ב, וזה הישג חברתי מהמעלה הראשונה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> משפט אחרון, חבר הכנסת אופיר אקוניס. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> הם הפריעו. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נתתי לך עוד שתי דקות, אתה מודע לזה. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> אני אמרתי שיש עוד כברת דרך, ואני גם הגשתי הצעת חוק לביטול המע"מ על מוצרי יסוד, ברוח תפיסתו של זאב ז'בוטינסקי, של חמשת המ"מים, שאחד מהם הוא מזון, וזו חובתה של מדינה, לדאוג למזון לאזרחיה. אני תלמידו של זאב ז'בוטינסקי. אגב, זאב ז'בוטינסקי גם דיבר על הורדת מסים, וצריך לעשות את זה. יש עוד צעד חברתי, שאיננו נחשב כצעד חברתי, אבל כאשר אנחנו מדברים על המהפכה הסלולרית, שהיה לי חלק בה כיושב-ראש ועדת הכלכלה, לקדם מהפכה עם שר התקשורת, עידוד תחרות, שיפור תשתיות, התוספת של חברות חדשות שהתחילו וייכנסו בחודשים הקרובים לשוק – הדבר הזה הוא אדיר. את גרה בבית-שאן עדיין? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני גרה בבקעת בית-שאן. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אשתף את מליאת הכנסת: דיברתי אתך, שנינו בערך באותו גיל. אמרתי לך – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון. <אופיר אקוניס (הליכוד):> מחליף אותך יושב-ראש הכנסת. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אבל, אדוני, לא הספקתי לומר לגברת לוי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני נותן לך שלוש דקות, לא מעבר לזה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> תודה. אני מאוד מודה לך. אמרתי לגברתי ששנינו בעוד זמן לא רב, בארבע או חמש השנים הקרובות, ניסע יחד, זה חזון אחרית הימים, ברכבת מחיפה – למה מחיפה? אפשר מתל-אביב, אפשר מאשקלון לתל-אביב, לחיפה, מזרחה לבית-שאן. לפני ארבע או חמש שנים הרי הדבר הזה היה בערך כמו לקרוא את "אלטנוילנד" של הרצל, שפחות או יותר כתב על הדברים הללו, אבל הנה זה קורה. את רואה את הסלילה, את בעצמך רואה את סלילת המסילה הזאת, והיא תגיע – היא נסללת גם לאופקים, גם לנתיבות, גם לשדרות. זו מהפכה חברתית – היא גם כלכלית, היא גם תחבורתית, אבל היא חברתית. אני לא רוצה להרחיב. נכנס שר החינוך – דיברנו על החינוך; שר התחבורה – על ענייני תחבורה; השר להגנת הסביבה, שדואג לסביבה טובה יותר, אבל אני חושב שבשנתיים וחצי האחרונות לא היתה מהפכה סביבתית, מהפכה חברתית – אתה יודע מה, גם להחליט על בניית פארק הקישון לטובתם של חברינו בחיפה ובקריות זו החלטה אמיצה, זו החלטה חברתית. כולם מרוויחים. אגב, אדוני, יש לי עוד פחות משתי דקות. הרשימה, אני יכול לעמוד פה עד 22:00, חבר הכנסת מולה, ולמנות את הישגי הממשלה. אז בזמן הקצר הזה, אני – רק על קצה המזלג: הענקת חבילות סיוע והטבות לתושבי שדרות ויישובי עוטף-עזה; לא היה אצלכם, היה אצלנו. הנהגת שנת לימודים אקדמית חינם לחיילים משוחררים בפריפריה; לא היה אצלכם, יש אצלנו. הגדלת קצבאות הילדים בהשקעה כוללת של מיליארד וחצי שקל; לא היה אצלכם, יש אצלנו. הגדלת קצבאות הקשישים והוספת מיליארד שקל לתקציב המוקדש לבני הגיל השלישי; לא היה אצלכם, יש אצלנו. אחת המהפכות החברתיות הגדולות ביותר – טיפולי שיניים בחינם. כדאי שכל מי שצופה בנו, אולי העיתונות לא פרסמה את זה בהרחבה, אבל הדבר הזה הוא כבר בתוקף: עד גיל עשר. אדוני, מיותר לציין את התמיכה שלה זוכה הממשלה בזמן האחרון, בשבועות האחרונים, בקרב הקהילייה הבין-לאומית. דברים שרואים ביוון, במדינות אירופה, בארצות-הברית ובעוד מדינות, שטרם הגיעה השעה לחשוף אותן, לא רואים, לצערי, אדוני היושב-ראש, מספסלי האופוזיציה. ישראל זוכה לאחרונה לתמיכה בעולם כולו ובעיקר במדינות העולם החופשי. מה לעשות, יש תמיכה, רואים את זה: נשיא יוון, נשיא איטליה, נשיאת גרמניה, הקונגרס בארצות-הברית. כל הדברים האלה, מדוע הם עושים את זה, אדוני? משום שגם הם קיבלו החלטה לתמוך בישראל כאחת המדינות המובילות של העולם החופשי, לעומת האלטרנטיבה הנוראית, האלטרנטיבה האיומה, שאנחנו רואים במרחב שמסביבנו. זה או להיות עם הפונדמנטליסטים או להיות עם ישראל ועם העולם החופשי, והם קיבלו, אדוני, החלטה. אני מוכרח לומר לך: הבוקר שמעתי את יושבת-ראש האופוזיציה ממשיכה להמליץ להתחיל את המשא-ומתן שבו היא כשלה מהמקום שבו הוא הופסק. כך היא אמרה, אדוני. כך היא אמרה. היא אמרה כך. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. אני יודע מה היא אמרה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני, נתתי לך שלוש דקות. משפט אחרון, ולא מה היא אמרה. כבודו, משפט אחרון. נתתי לך שלוש דקות. חשבתי שעברתי על גבולות ההתחשבות. נא לסיים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> בהחלט. אני אומר לחברי האופוזיציה: אתם רואים שחורות. המציאות שונה לחלוטין. אנחנו עכשיו במאבק על צדקת הקיום של כולנו, ובמאבק הזה אני מצפה לדבר אחד מכם: שתצטרפו ותתמכו. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אקוניס. אני מזמין את השר המקשר בין הממשלה, ובתפקידו זה, השר ארדן, לבוא ולסכם בשם הממשלה. בבקשה, אדוני. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, תודה, בהחלט הממשלה ביקשה לסכם את הדיון החשוב, לאחר שהאזינה לטענות המנומקות והמלומדות של חברי הכנסת, שחלק נכבד מהן התמקדו בעליות המחירים בענפי משק רבים שלצערנו אזרחי המדינה חווים בשנים האחרונות. ודווקא כאן, אולי, אדוני, הציגו אותי כשר מקשר, אבל הרבה למדתי מתפקידי כשר להגנת סביבה, למה מתרחשות חלק מאותן עליות מחירים. וכנראה חברי הכנסת מהאופוזיציה לא תמיד מבינים שלא הכול תלוי רק בממשלת ישראל; הרוב תלוי – מדי פעם יש דברים שלא רק ממשלת ישראל משפיעה עליהם. למשל, העובדה שעד לפני כמה שנים רק מיליארד מתושבי כדור-הארץ, מבערך 7 מיליארדים, חיו בסגנון החיים שלנו, אדוני היושב-ראש. ומה זה סגנון החיים שלנו? סגנון חיים מערבי: אנחנו לא קונים רק מה שאנחנו צריכים, אנחנו קונים מה שאנחנו רוצים. פעם, בטח אדוני היושב-ראש זוכר, כשהוא היה ילד, לא היו קונים לו בגדים מתי שבא לאדוני, אלא הוא היה מחכה שהאח הגדול או הבן-דוד יהיו הבגדים קטנים עליו, והבגדים היו עוברים הלאה, וכך רבים מאתנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא היה גם יותר גדול ממני, כך שהבגדים היו גדולים עלי כשהם נהיו קטנים עליו – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אז חיכית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. לבשתי אותם כשהם קצת גדולים עלי. הרבה פעמים לבשתי נעליים גדולות – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אוקיי. אדוני היושב-ראש, היום אנחנו קונים מה שבא לנו, מחליפים לילדים את הפלאפון לדגם החדיש, קונים בגדים לפי אופנה. כל הדברים הללו, יש להם צריכה של משאבי טבע. כל עוד זה היה מיליארד מתוך 7 מיליארד, כדור-הארץ עוד הסתדר עם זה. ברגע שסין והודו ומדינות נוספות, ברזיל, מייצרות גל ביקושים עולמי – לא בהיקף של מדינת ישראל: מאות מיליוני בני-אדם שמצטרפים למודרניזציה, וצריך להקים עבורם תחנות כוח, ולייצר עבורם רכבים ובגדים ומוצרי צריכה – כמות הביקושים העולמית מגיעה לרף כזה, שכל המחירים בשוק הסחורות העולמי משתנים הרבה מעבר ועולים הרבה מעבר למה שהורגלנו בעבר. לכן מה שאני תמיד אומר, הצורך למחזר, אדוני היושב-ראש, לעשות ניצול מושכל של משאבי הטבע, מה שבורא עולם נתן לכולנו – אבל אין לזה סוף. יש לזה מידה מוגבלת, ואנחנו צריכים לנהל את זה בחוכמה, וזה מה שהממשלה ואני מנסים לקדם במדינת ישראל. לניהול המושכל של משאבי הטבע יש השפעה לא פחותה על רמות המחירים מאשר מה שהממשלה עושה בתחומים של ריכוזיות או תחרותיות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חברי הכנסת והשרים, אני מבקש מכולם לתפוס את מקומם, כי מייד לאחר שירְצה השר המקשר, שהוא גם השר לאיכות הסביבה, את דבריו, אנחנו נעבור להצבעות. נא לשבת. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> ובכן, אדוני היושב-ראש, כפי שאמרתי, זה לא תלוי רק בממשלת ישראל. אבל גם במה שכן תלוי בממשלת ישראל, מגמות של חוסר תחרותיות או ריכוזיות יתר במשק הישראלי – גם זה לא משהו שהממשלה הנוכחית כמובן המציאה. זו תופעה שקיימת עשרות שנים – של מדיניות אוצרית, של מכירת גרעיני שליטה, מכירת מניות לגרעיני שליטה במקום פיזורם בקרב הציבור הרחב, דבר שיצר הרבה פעמים משק של שניים או שלושה שחקנים בלבד, חוסר תחרותיות. גם בעניין הזה הממשלה הנוכחית עושה מה שאף ממשלה קודמת לא העזה לעשות, ואני יכול רק להזכיר על קצה המזלג גם את מסקנות ועדת-ששינסקי, שיושמו כאן בכנסת, גם את הוועדה לבחינת ריכוזיות שראש הממשלה הקים, ואני מקווה שבקרוב תפרסם את המסקנות שלה ושהיישום שלהן יביא להגברה משמעותית של התחרותיות ולצמצום הריכוזיות במשק, דבר שיביא להוזלת מחירים לתועלת כל אזרחי מדינת ישראל. שוב, ואינני רוצה לחזור על דבריו של קודמי: בכל תחום שניגע יש עשייה, יש עשייה ממשלתית שלא היתה מעולם בעבר, אם בתחום משרד התקשורת, הגברת התחרותיות, הכנסת שחקנים חדשים, הכול כדי לעודד הורדת מחירים ושיפור השירות, לטובת אזרחי מדינת ישראל. כמובן, כל מה שעושים משרד התקשורת ושר התקשורת, הכול בגיבוי של שר האוצר ושל ראש הממשלה. במשרדי הממשלה האחרים, גם שם התנופה רבה מאוד. משרד התחבורה – מהפכה חסרת תקדים של השקעות בהיקף – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני אגיע גם אליך, אדוני שר השיכון. אם לא תפריע, אני אגיע גם לעשייה במשרדך. היחיד שיכול לקבוע אם שכנעתי את הבית זה יושב-ראש הקואליציה, לא אדוני. במשרד התחבורה, היקף השקעות חסר תקדים בחיבור הפריפריה למרכז הארץ ושיפור השירות שהציבור מקבל בתחבורה הציבורית ובקווי הרכבת, הכול כדי לאפשר לצעירים מהפריפריה להתמודד גם על מקומות עבודה במרכז הארץ וכדי לצמצם את הפערים החברתיים, וזו השקעה שבוודאי לא ממשלת קדימה הקודמת או מישהו אחר מהאופוזיציה יכול להתגאות שהוא עשה. כך גם במשרד החינוך, כך גם בכל משרד ומשרד שאני יכול לתאר, נעשים צעדים חברתיים וכלכליים בדברים שלא טופלו מעולם בימי ממשלות קדימה או העבודה. הזכיר זאת קודמי, ואני חושב שזו נקודה שחשוב לחזור ולהדגיש אותה, שכבר בכניסתה של הממשלה – זה אולי נשכח כי עברו כבר למעלה משנתיים – נעשו צעדים בתחומים שהממשלה הקודמת שכחה לנגוע בהם. הממשלה הקודמת הותירה קצבאות זיקנה נמוכות והממשלה הנוכחית העלתה אותן; הממשלה הקודמת הותירה קצבאות ילדים נמוכות, גם למשפחות של שלושה וארבעה ילדים, והממשלה הנוכחית העלתה אותן; הממשלה הקודמת הותירה סל תרופות מצומצם והממשלה הנוכחית הרחיבה אותו ואף הוסיפה טיפולי שיניים בחינם לילדות וילדים מהשכבות החלשות, שהממשלה הקודמת לא אפשרה להם טיפולי שיניים בחינם. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני חושב שאדוני התחיל למצות את התשובה של הממשלה, כי אני כבר שומע את הטיעונים החשובים שאדוני מעלה כבר פעם שנייה, גם להדגשה כבר – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> יכול להיות שאדוני צודק. אני לא אתווכח. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מציע לסיים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אבל באמת, אדוני, כאשר העשייה כה מרובה, קשה במספר דקות מצומצם, והרי עוד לא נגעתי, אדוני, בסיטואציה, ובזאת אסיים, שאני שומע לפעמים את הביקורת הצבועה כאילו הממשלה הנוכחית, שר האוצר, כאילו שהוא קיבל מקודמו רופאים ומורים ועובדות סוציאליות שמרוויחים שכר עתק ואנחנו הורדנו את שכרם. ממש לא. אנחנו קיבלנו מהממשלה הקודמת מורים, רופאים, עובדות סוציאליות, ועוד סקטורים רבים, שמרוויחים שכר עלוב, ואנחנו אלו שמנהלים אתם משא-ומתן אחראי ומעלים את משכורותיהם באופן הוגן, כפי שראוי לתת להם וכפי שממשלת קדימה הקודמת לא עשתה, אף-על-פי שהיו לה שלוש שנים לתקן את כל העיוותים הללו בשכר הציבורי. לכן אין לי ספק, אדוני היושב-ראש, שהכנסת, גם היום, תדחה את הצעות האי-אמון. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה. רבותי, נא לשבת. לפנינו ארבע הצעות אי-אמון. לשבת בניחותא. לפנינו ארבע הצעות אי-אמון של סיעות שונות בכנסת, ואנחנו נצביע בנפרד על כל הצעת אי-אמון. ובכן, רבותי חברי הכנסת, הצעת האי-אמון הראשונה שעליה נצביע היא הצעתה של סיעת קדימה, שכותרתה: ממשלת נתניהו פוגעת בנשים העובדות ומתכוונת להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-67 – הצעת אי-אמון שנומקה על-ידי חברת הכנסת רונית תירוש. אנחנו מצביעים. מי בעד האי-אמון ומי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 37 נגד – 56 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 37, בעוד נגד – 56. אני קובע שהצעת אי-האמון של קדימה לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצבעה השנייה העומדת לפנינו, והיא על הצעת אי-אמון של סיעת מרצ בנושא: אוזלת ידה של הממשלה לנוכח גילויי המרי והאיום הגובר על שלטון החוק – או "של שלטון החוק", נדמה לי שצריך להיות "על שלטון החוק", ולא "של". חבר הכנסת גילאון, אתה נימקת, צריך להיות "על שלטון החוק". אנחנו נצביע. מי בעד, מי נגד ומי נמנע? נא להצביע. מי בעד הצעת אי-האמון ומי נגדה? הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 34 נגד – 61 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <קריאה:> האיום הוא של שלטון החוק. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה כשאתה תגיש את ההצעה. לכן, אני תיקנתי. בעד – 34, בעוד נגד – 61. אני קובע שהצעת אי-האמון לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעת אי-האמון השלישית, שהיא הצעת אי-האמון של סיעת העבודה שנושאה: כישלון הממשלה בתחום הכלכלי הגורם לעליית מחירים בכל ענפי המשק, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת וסגן יושב-ראש הכנסת גאלב מג'אדלה, השר לשעבר. מי בעד הצעת האי-אמון ומי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 36 נגד – 58 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 36, בעוד שנגד – 58, ואין נמנעים. אני קובע שהצעתה של סיעת העבודה לא נתקבלה. עוברים להצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד שנושאה: מחירי מוצרי המזון והתחבורה הציבורית והמסים הרגרסיביים בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת טלב אלסאנע. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 31 נגד – 60 נמנעים – אין הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 31, מתנגדים – 60, אין נמנעים. אני קובע שגם הצעת אי-אמון זו ירדה מסדר-היום ונדחתה על-ידי מליאת הכנסת. תודה רבה. <הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/598).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. על סדר-היום: הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, קריאה ראשונה, שאותה יציג ראש הממשלה, שכן הנושא המובא לאישור הכנסת בקריאה ראשונה הוא נושא הנמצא בתחומו של משרדו של ראש הממשלה. ראש הממשלה ביקש להציג את החוק. אדוני, בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> זה עבר? <היו"ר ראובן ריבלין:> עבר, עבר. לא שמת לב, לפני שבוע, כי לא היית פה, העבירו ממשרד הבינוי והשיכון. הכנסת הצביעה על זה, מה אני יכול לעשות? רבותי, אני מבקש מהשרים הנכבדים, מרידור ובגין – כשאני אומר שרים נכבדים, אני מתכוון. ומשר הביטחון. רבותי, מי שאינו רוצה להימצא באולם אינו חייב, אבל יהיה פה שקט. בבקשה, אדוני ראש הממשלה. בעוד דקה רשימת הדוברים נסגרת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא חושב שיש מישהו מכם שלא דיבר אתי או לא דיברתם האחד עם השני ועם אזרחי ישראל על בעיית מצוקת הדיור, שהולכת ותופחת משנה לשנה, והממשלה ואני מחויבים להביא פתרונות למצוקה הזאת. <דב חנין (חד"ש):> אז למה אתם לא מביאים? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> קודם כול, לפני שאתה מביא פתרון, צריך להבין את הבעיה. לפני שאתה מביא תרופה למחלה, תביא את הדיאגנוזה לבעיה. הסיבה למצוקת הדיור – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ההקפאה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הסיבה למצוקת הדיור היא שמדינת ישראל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת, תנו לראש הממשלה להציג את החוק. <דב חנין (חד"ש):> למה לא שר הפנים? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע וחבר הכנסת דב חנין, פעם אחרונה שאני קורא לכם. הוא צריך להציג את החוק. <דב חנין (חד"ש):> למה לא שר הפנים? הנה, שר הפנים פה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אסביר לך. ראש הממשלה מציג זאת על דעת הממשלה. דרך אגב, שר הפנים ראה בכך דבר חשוב ביותר שראש הממשלה יציג חוק שנמצא בתחום סמכות משרדו. הנה, שר הפנים פה. אני ביררתי את כל הנושאים – – – <דב חנין (חד"ש):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, כל המחאות לגבי הצגת החוק על-ידי ראש הממשלה – בא ראש ממשלה, מציג חוק. מה דבר יותר טוב מזה? <קריאה:> – – – מסיבת עיתונאים. <יוחנן פלסנר (קדימה):> הוא רוצה את הכותרת משר הפנים. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה לא מסיבת עיתונאים. הוא לוקח את האחריות על הצעת חוק הוול"ל. דרך אגב, אני רוצה לומר לכם – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – כותרת – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת, אינני בטוח. הייתי פה בשנת 1990 – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גילאון, אני מבקש. מרגע זה אני קורא לסדר. אני רק רוצה להפנות תשומת לבכם. בזמנו, כאשר הוגש חוק הוול"ל, כאשר הגיעה העלייה – – – <רוני בר-און (קדימה):> לא חוק הוול"ל. וד"ל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, פה זה וד"ל. <קריאה:> ול"ל. <היו"ר ראובן ריבלין:> למה אתה כל הזמן מתקן אותי? פעמים אני כל כך נפעם מתיקוניך שאני אפילו מסכים אתך. בזמנו, כאשר הובא חוק הוול"ל, עם העלייה הענקית מרוסיה, אדוני ראש הממשלה, מי שהציג את החוק היה, כמדומני, ראש הממשלה יצחק שמיר. נדמה לי. <נינו אבסדזה (קדימה):> זה עדיין לא עזר לעולים מרוסיה. <היו"ר ראובן ריבלין:> עכשיו, כל הדברים האלה – לעיתונאים. <קריאה:> – – – <דב חנין (חד"ש):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קורא לך לסדר פעם ראשונה, חבר הכנסת מולה. חברת הכנסת אבסדזה, את הבאה אחריו. תודה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הסיבה למצוקת הדיור – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני ראש הממשלה, אתה לא יכול – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> משפט אחד אני חייב להגיד לו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הסיבה למצוקת הדיור היא הפער בין שני מספרים: קצב גידול האוכלוסייה במדינת ישראל, שהיא אחת המדינות הקטנות בעולם; היינו 600,000 איש ב-1948, היום המספר הזה גדל – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זה לא שיעור בהיסטוריה. הבנייה בירושלים לפחות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – ירושלים – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> היינו 600,000 איש ב-1948, האוכלוסייה גדלה למעלה מפי-עשרה, אבל השטח נשאר אותו שטח. וכמובן, קצב בניית הדירות אינו מדביק את קצב גידול האוכלוסייה, ונוצר פער מדי שנה. הפער הזה עומד על 10,000 דירות בשנה. <דב חנין (חד"ש):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חנין, קשה לי. <נסים זאב (ש"ס):> עכשיו יש שמאלנים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זאב. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תראו, אני אומר את דברי, אתם יכולים להגיד את דברכם, ויש לנו זמן. אנחנו יכולים להישאר פה עד מחר. <קריאה:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> איך שאתם רוצים. <יואל חסון (קדימה):> מה אתה עושה גם ככה? אתה לא עושה שום דבר. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און. חבר הכנסת בר-און. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – מיקי איתן – – – <יואל חסון (קדימה):> ומה אתה עושה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אף אחד. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (קדימה):> לא, הוא לא עושה שום דבר ממילא, אז שלא יעשה שום דבר פה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <יואל חסון (קדימה):> שלא יעשה שום דבר – – – <נסים זאב (ש"ס):> זו לא הוועדה לביקורת פה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הפער הזה גדל מדי שנה. הוא פער של 10,000. 10,000 דירות חסרות מדי שנה. אנחנו צריכים 45,000 דירות. אנחנו בונים, במקרה הטוב, והגדלנו את הבנייה השנה, הגענו ל-35,000 דירות. יש פער של 10,000 דירות. על עשור זה 100,000 דירות. אנחנו נמצאים בפער, הנמוך ביותר בהערכות הוא 60,000 דירות, אנחנו חושבים שזה יותר קרוב ל-100,000 דירות. ובכן, יש פער שהולך וגדל וכלל שהולך וגדל הפער, המרחק של צעירים בישראל, זוגות צעירים, חיילים ואחרים, המרחק שלהם הולך וגדל מהשגת דירה. <מרינה סולודקין (קדימה):> מה עם הדיור הציבורי? <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת סולודקין. <דב חנין (חד"ש):> למה הממשלה לא בונה דירות? אני לא מבין. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חנין, לא נקראת על-ידִי לסדר שש שנים שאני נמצא על הדוכן הזה. אל תיתן לי את ההזדמנות פעם ראשונה. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הפער הולך וגדל, הולך ונצבר, בין 60,000 ל-100,000 דירות שחסרות היום. אם לא נפתור את זה, זה יגדל לעוד 60,000 ולעוד 100,000 דירות. וכמובן, הדבר הזה יביא לדברים – – – <אורית זוארץ (קדימה):> שיבנו את המאושרות קודם. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <יואל חסון (קדימה):> זאת השיטה: תוציא. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, אני קורא לך לסדר פעם שנייה. <יואל חסון (קדימה):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> עכשיו, אנחנו נקטנו חמישה צעדים כדי להגדיל את מלאי הדירות. המפתח לפתרון בעיית הדירות הוא להגדיל את היצע הדירות בארץ. הנה חמישה דברים שעשינו, אני מראש אומר לכם, שאנחנו הולכים להוסיף עוד שני צעדים מרכזיים. הצעד הראשון – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> עשית ולא הצלחת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הצעד הראשון הוא לפתוח את עתודות הקרקע הגדולות במדינה, והן לא בין גדרה וחדרה, הן בגליל ובנגב. ולכן אנחנו – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> ביהודה ושומרון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ולכן אנחנו פורסים כבישים מהירים ורכבות לנגב ולגליל. אנחנו משקיעים 27.5 מיליארד שקל במהפכה תחבורתית, שפותחת את מדינת ישראל מן המרכז אל הגליל ואל הנגב. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית, נא לצאת מהאולם. אני רואה שאתה גם מדבר בטלפון, מקבל הנחיות איך להתנהג במליאה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אדוני, נא לצאת, יש גבול לכל דבר. (חבר הכנסת מיכאל בן-ארי יוצא מאולם המליאה.) <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כמובן, יכולנו להגיד לאנשים: תלכו לנגב ולגליל. אבל אם ייקח להם שלוש שעות, ארבע שעות, חמש שעות להגיע לשם, אנחנו נוכל להגיד להם, ואנחנו אומרים להם כבר 63 שנה והם לא הולכים לשם. אם יכולים להגיע בכביש מהיר או ברכבת מהירה לפריפריה, בבת אחת הפריפריה מפסיקה להיות פריפריה. על כן, הצעד הראשון והמשמעותי ומהפכני שאנחנו עושים, יש לו משמעויות לאומיות רבות נוספות, אבל מבחינת הדיור – פריסת רשת תחבורתית, צפון ודרום, הפריסה הזאת היא הצעד הראשון ההכרחי לשינוי מצב הדיור במדינת ישראל. <מרינה סולודקין (קדימה):> מה עם הדיור הציבורי? <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת סולודקין, אין לי ברירה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <יואל חסון (קדימה):> אבל היא צודקת, אדוני. קריאת ביניים לגיטימית. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, תיזהר שאני אהיה צודק כשאקרא אותך פעם שלישית. <רונית תירוש (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת תירוש, אני מתכבד לקרוא גם לך לסדר פעם ראשונה. <רונית תירוש (קדימה):> אסור לי להגיד מלה? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. <רונית תירוש (קדימה):> למה לא? <היו"ר ראובן ריבלין:> כי כבר הפריעו חברייך יותר מדי. <רונית תירוש (קדימה):> זו לא מכסה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אי-אפשר לפי תור, וכל 120 חברי כנסת יפריעו לדיון, ושיקול הדעת הוא שלי. <רונית תירוש (קדימה):> זו לא מכסה סיעתית. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הצעד השני הוא לסייע לצעירים לקנות דירות בפריפריה במענקי מקום ב-28 יישובים – לא עד 100,000 שקל, 100,000 שקל. זה נעשה עכשיו. הצעד השלישי – שאני חושב שמאוד יעזור לפיתוח הנגב, בשילוב הצעדים האחרים שאמרתי – זה להוריד את צה"ל לנגב. ההחלטה הזאת נדונה במשך שנים, אבל החלטנו לבצע אותה, ולפני כמה שבועות הקצינו לכך 17 מיליארד שקל. זו החלטה מרכזית, היא חשובה, היא תיתן גרעין מאוד מגובש ומאוד איכותי להוריד אוכלוסייה לנגב. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <יואל חסון (קדימה):> ראש הממשלה, תן קרדיט – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון. <רוני בר-און (קדימה):> שכן שלך, לא מגיע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, אל תחשוב שאני לא רואה את כל ההפרעות הבלתי-פוסקות שלך. <דני דנון (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, זו לא קייטנה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לך, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, על כך שאתה עוזר לי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הדיבורים והרצון והבעת השאיפה להביא את האוכלוסייה לנגב ולגליל זה דבר אחד, אבל הביצוע נמדד בסופו של דבר בהחלטות ובתקצוב. אנחנו החלטנו, ואנחנו תקצבנו ושמנו כסף מאחורי ההחלטות שלנו. זה דבר שלצערי לא נעשה קודם לכן, אבל טוב שהוא נעשה. אבל זה לא מספיק. אמרנו שנעשה שני דברים נוספים, ועשינו אותם. הדבר הראשון – הרביעי שעשינו, אף-על-פי שהנגב והגליל יקרים לנו ויגיעו לשם – זה שביטלנו החלטה לגבי איסור בנייה במרכז הארץ. זו היתה החלטה שהממשלה הקודמת קיבלה – – <רוני בר-און (קדימה):> נכון, ואתם עשיתם – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – לדעתי החלטה שגויה, כי יש הרבה עתודות קרקע גם במרכז. ככל שבונים יותר בכל הארץ, ולא משנה איפה בונים במדינה כל כך קטנה, הדבר הזה מוריד את לחץ הדירות, הוא מקל על מצוקת הדיור. ובכן, ביטלנו את ההחלטה הזאת, כי אנחנו נבנה בכל הארץ. ואילו הדבר החמישי הוא לתת תמריצי מס לבעלי דירות, בעיקר דירות להשקעה, שהחזיקו דירות ריקות, תמריצי מס על מנת שיפנו את הדירות האלה או יכניסו את הדירות האלה לשוק. אלה חמישה דברים שעשינו בשנתיים האחרונות, דברים שלא נעשו קודם לכן, דברים שהם חיוניים, אבל לא די בהם. <יוחנן פלסנר (קדימה):> ועלו המחירים – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ובירושלים ממשיכים לעלות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה. חבר הכנסת פלסנר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> מחירי הדירות רק עולים. <אורית זוארץ (קדימה):> אז למה אתם מעלים עכשיו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ. <קריאות:> – – – למה צריך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ. חברת הכנסת זוארץ, אני קורא לך לסדר פעם שנייה. כשאני אומר לך חברת הכנסת זוארץ ואת לא שמה לב, את נקראת לסדר פעם שנייה. <אורית זוארץ (קדימה):> אפשר להעיר הערות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני חושב שככל שחברי האופוזיציה צועקים יותר, יש להם כנראה משהו שהם רוצים למסך. <יואל חסון (קדימה):> אנחנו אומרים את האמת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אלה חמש החלטות – הנה האמת – חמש החלטות שאנחנו קיבלנו, עם כסף ענק ועם שינויים אדירים: שאנחנו פורצים דרכים צפונה ודרומה, שאנחנו עושים את השינויים גם בהקצאת כספים, גם בתמריצי מקום, גם בפתיחת הביורוקרטיה, אבל לא די זה. אלה דברים גדולים. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – אין דירות. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – בירושלים אין דירות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יעקב כץ, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יש פקק אחד ענק שהוא ייחודי למדינת ישראל. אני לא יכול להגיד שהוא ייחודי עד כדי כך, יכול להיות שיש מדינות מסוימות בתחתית הרשימה העולמית שעוברות אותנו, אבל כמעט שאין. הפקק האדיר שיש לנו כאן, ושהוא הגורם העיקרי לכך שאין מספיק דירות בארץ, זה פקק הביורוקרטיה בתכנון ובשיווק דירות במדינת ישראל. אנחנו פחות או יותר בתחתית הרשימה העולמית. <דב חנין (חד"ש):> יש הבדל בין תכנון ושיווק. 160,000 דירות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת דב חנין, גם לא שומעים אותך. אתה רשום לדיבור. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לפני יותר מ-50 שנה – אין לי את התאריך המדויק, אתם יכולים לבדוק – הוקם גוף ממשלתי שנקרא "מינהל מקרקעי ישראל". מינהל מקרקעי ישראל מופקד על שיווק הדירות, ואני יכול להגיד לכם שאין מקום בארץ שאני מבקר בו ולא שמעתי – – – <ציפי לבני (קדימה):> על שיווק הקרקעות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שיווק הקרקעות לבנייה, זה נכון. לא היה מקום אחד שלא שמעתי תלונות קשות על הביורוקרטיה במינהל מקרקעי ישראל. אני מראש אומר לכם – – – <רוני בר-און (קדימה):> תפטר את ביבי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני אומר לכם מראש שהדבר איננו קשור לאנשים אלה או אחרים שעובדים שם, אלא למבנה ביורוקרטי שהוא סבוך, הוא לא ניתן לניהול, הוא לא קשוב לאזרח – – <יואל חסון (קדימה):> כי זה ביבי אשם. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – והוא איננו ממוקד בדבר העיקרי, וזה שיווק הקרקעות, שזה ייעודו. ולכן, בשנתיים האחרונות עשינו שוב דבר שלא נעשה. הדבר שלא נעשה במשך עשרות שנים זה רפורמה מבנית, יסודית, במינהל מקרקעי ישראל. דיברו על זה – – <מרינה סולודקין (קדימה):> איפה הדיור הציבורי? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אמרו שרוצים את זה, אבל בלי שנטפל בפקק היסודי הזה, שום דבר לא יזוז. ובכן קיימנו – אני אישית קיימתי – כתריסר פגישות, כולל עם שר השיכון, כולל עם שר האוצר, כולל עם ראש ההסתדרות עופר עיני ואנשי מינהל מקרקעי ישראל. ובשעה טובה, לפני כמה חודשים, הגענו להסכם קיבוצי – – <אורית זוארץ (קדימה):> אצל שר הפנים – – – <שלמה מולה (קדימה):> מה עופר עיני אומר? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – לעשות רפורמה יסודית במינהל מקרקעי ישראל. הרפורמה הזאת תעשה כמה דברים: קודם כול, היא תפחית חיכוך עצום בין מינהל מקרקעי ישראל לאזרחי ישראל; שנית, היא תתמקד בשיווק; שלישית, היא תאפשר גמישות ניהול שלא היתה שם; רביעית, היא תביא עשרות מומחים מקצועיים – – <אורית זוארץ (קדימה):> כל החבר'ה, כל היזמים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – בתחומים השונים, על מנת לאפשר זירוז תהליכי שיווק. לרפורמה הזאת יש עוד שלב אחד הכרחי – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – שיווק. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גילאון, אני לא קורא לך לסדר כי קיבלת ממני קריאה לסדר נוספת על כך שאתה דואג לבנייה בירושלים. לקחתי לתשומת לבי, ויש לך מינוס אחד. בפעם הבאה אתה תבוא לאפס, כי אם אתה תומך בבנייה בירושלים, באמת, אנחנו מתקרבים לימי המשיח. <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. זו היתה הערה שלי לגילאון, מספיק, כדי להרגיע. בבקשה, אדוני. <יואל חסון (קדימה):> בירושלים – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> להשלמת הרפורמה הזאת דרוש עוד שלב אחד שעובר דרך חברי הכנסת כאן, וזה סיכום שיש לנו עם עובדי מינהל מקרקעי ישראל, שהם יקבלו הסדר פנסיה שיאושר – כך אני מאמין – על-ידי הכנסת בשבועות הקרובים, וכך אנחנו נשלים את אחד משני הפקקים, כי זה פקק כפול: פקק אחד הוא בשיווק, והרפורמה הזאת היא פריצת דרך היסטורית, בדיוק כמו פריצת הכבישים והרכבות צפונה ודרומה. זו פריצת דרך היסטורית של הביורוקרטיה שבגינה יש לנו באמת אחד משוקי הדיור הסבוכים ביותר והמפגרים ביותר בעולם. אין דבר כזה כמו שיש במדינת ישראל. אבל יש עוד פקק, פקק כפול – – <יואל חסון (קדימה):> אתה הפקק. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – והפקק הוא בתכנון. <יואל חסון (קדימה):> אתה הפקק לכול. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון. <דב חנין (חד"ש):> – – – את מערכת התכנון. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת דב חנין, אתה רשום שלישי. אני מצפה לשמוע את דבריך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הפקק השני הוא פקק בתכנון. הרי אתם יודעים שאני צודק. אתם יכולים לצעוק, אבל מה שאני אומר אלה דברים שכל אחד מכם יודע – – – <יואל חסון (קדימה):> לא, אנחנו לא יודעים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתם יודעים את זה, אתם רק לא עשיתם את זה. אנחנו עושים את זה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – שנתיים אתה עושה פה מסיבת עיתונאים – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אתה גם תמכת במענקים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, את לא יכולה. חבר הכנסת פלסנר, אתה רוצה שאני אקרא אותך לסדר? בבקשה, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הפקק השני הוא הפקק בתכנון. תכנון דירות, תכנון קרקע לדירות במדינת ישראל, זה אחד הדברים הקשים ביותר שיש. לתכנן דירה בישראל לוקח לפחות – אני מאוד שמרן כרגע – לפחות חמש שנים. הדבר לא ייאמן. לפחות חמש שנים, הרבה פעמים זה שש, שבע, שמונה שנים – דבר שאין לו משל במדינה מתוקנת, כולל במדינות רגולטוריות, מדינות ביורוקרטיות. אין דבר כזה, ולכן מוכרחים להעביר רפורמה יסודית בתכנון ובבנייה. כדי להביא את הרפורמה בתכנון עמל כרגע חברנו, ראש הוועדה אמנון כהן, בוועדה שהוא עומד בראשה בכנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בוועדת הפנים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בוועדת הפנים, כן. הדבר ייקח להערכתי – כיוון שזו רפורמה יסודית והיא דורשת דיונים רציניים, גם אם אמנון כהן יפליא, והוא הרבה פעמים מפליא ביעילותו – הדבר יכול לקחת בין שנה לשנה וחצי. אני מקווה שפחות. אתה מוזמן, אמנון, להפתיע אותנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל, אדוני ראש הממשלה, קודמו, חבר הכנסת אזולאי, עמד בראש הוועדה במספר ישיבות לא מועט בנושא זה. <קריאות:> – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – זוכר – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חבר הכנסת אזולאי עמל קשה מאוד, והוא יכול להעיד עד כמה הרפורמה הזאת היא מורכבת. צריך לשמוע את כל הגורמים, יש רבים, ולכן זה תהליך רציני מאוד. לשנות 60 שנה של נוהל תכנון, 60 שנה ומעלה של נוהל תכנון מאוד סבוך, מאוד מורכב, לפשט אותו, לעשות זאת שזה יעמוד לדורות הבאים – הדבר הזה מחייב דיונים רציניים. והדיונים האלה התחיל בהם חבר הכנסת אזולאי בוועדה, ממשיך בהם חבר הכנסת אמנון כהן באותה ועדה. זו ועדה משותפת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> של ועדת הפנים והכלכלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – של ועדת הפנים וועדת הכלכלה, וזה ייקח, להערכתי – שוב, אתה מוזמן להוכיח שאני טועה ולקצר את הזמן – אבל זה ייקח לפחות שנה, ויכול להיות שייקח שנה וחצי. לאזרחי ישראל אין זמן לחכות, ולכן אמרנו שבמקום שנחמיץ את הזמן הזה, אנחנו נעביר החלטה למסלול ירוק ל-18 החודש הבאים, סליחה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כהוראת שעה. <רוני בר-און (קדימה):> בדרך כלל – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כהוראת שעה. לשנה וחצי הקרובות – סליחה, כהוראת שעה, למסלול ירוק לתכנון מהיר וזריז. יש שלושה דברים שאני מציין לגבי ההצעה שמובאת כאן בפניכם. הדבר הראשון – הזכרת קודם את הוול"לים. בעצם עמדנו אז בפני משבר גדול בהגעה של מאות אלפים, והיה צורך בהרבה מאוד דירות, בעשרות אלפי דירות, והיינו במשבר, אז עשינו טיפול נקודתי למשבר באמצעות הוול"לים. משחלף המשבר, ביטלנו את הוול"לים – – <דב חנין (חד"ש):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – וכתוצאה מצבר הדירות החסרות, אנחנו עומדים בפני משבר. <אורית זוארץ (קדימה):> איפה היית – – – עשינו, בנינו – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – אנחנו ראינו כמובן – – – <רוני בר-און (קדימה):> ב-1991 אתה לא היית פה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא היה. הוא היה סגן שר החוץ, הוא היה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ראינו כמובן, למדנו את המקרה של הוול"לים. יש הרבה מה ללמוד משם, גם לטובה וגם תיקונים, גם לקחים, ואנחנו בעצם מביאים וד"לים. זה מסלול מהיר לתכנון שמטרתו להביא עשרות אלפי דירות לשוק בשנה וחצי הקרובות. <מרינה סולודקין (קדימה):> שרון – – – וד"לים – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מהם העקרונות? שלושה עקרונות שאני רוצה להביא בפניכם, שלושה דברים. העיקרון הראשון זה ועדה אחת – בכל מחוז ועדה אחת שתנהל את כל התהליך, מה שנקרא באנגלית One Stop Shop. העיקרון השני – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> אנגלית אתה יודע. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – זה שהתוכניות שהוועדה תאשר יגברו על כל התוכניות, חוץ מאשר תוכנית המיתאר הארצית. <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> העיקרון השלישי זה לוחות זמנים קצובים וברורים לדיונים בוועדה. זה לא פתוח – – <אורית זוארץ (קדימה):> אז – – – מה שקורה היום, למה עוד – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – זה לא בלי שעון "סטופר". שמים שעון "סטופר" על מנת לזרז את התהליכים – – <אורית זוארץ (קדימה):> אז תעשו את זה עכשיו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – שוב, כמהלך חירום, על מנת להזרים עשרות אלפי דירות לשוק. אנחנו לא רוצים לתת מריחת זמנים. <אילן גילאון (מרצ):> מה עם המרפסת – – – <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הרבה פעמים ועדות מתכנסות ומתפזרות, ומתכנסות שוב, ובינתיים אזרחי ישראל נאנקים והדירות אינן נבנות. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, באתי מבחוץ. אתה יודע איזה התלהבות יש מהתוכנית? אנשים – – – <אילן גילאון (מרצ):> רוצים להירשם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת, תודה רבה לך על האינפורמציה – – – <קריאות:> – – – <יואל חסון (קדימה):> העם במתח, העם במתח – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה באוברדרפט בקריאות. <אילן גילאון (מרצ):> המרפסת, המרפסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גילאון, אתה רוצה שאני אקרא אותך פתאום לסדר – – – <אילן גילאון (מרצ):> רוצה את המרפסת שהבטיחו לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר, אנחנו נטפל בעניין הזה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתה יודע, אדוני, לפני שמונה שנים אני עמדתי כאן כשר אוצר והצגתי שורה של רפורמות מרחיקות לכת. אני שמעתי את קריאות הזלזול והגנאי והגיחוך של חברי אז באופוזיציה, ואני חושב שהוכח שהדברים הברורים, השינויים הנועזים שהבאנו אז – – <קריאות:> – – – <רוני בר-און (קדימה):> ביטלת עכשיו – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – הם בוודאי סייעו – – <רוני בר-און (קדימה):> את הכול ביטלת עכשיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, אתה באמת חושב שאתה פה, יש לך איזה תקנון מיוחד לך? אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <רוני בר-און (קדימה):> מאה אחוז. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – להביא לצמיחה מהירה, שאחר כך תמכו בה גם אחרים. אני חושב שזה דבר חשוב, שהשינויים הללו באמת תפסו והפכו לנחלתם של כל אזרחי ישראל. <אורית זוארץ (קדימה):> – – – פנסיה עד היום – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני חושב שעשינו את הדברים האלה אז משום שהיינו במשבר. אני חושב שאנחנו במשבר דיור גם היום. אתה לא צריך לחכות שיבואו הנה מאות אלפי עולים, שיהיה לך פער בין מלאי הדירות שיש לך כאן לעומת האזרחים או העולים החדשים שמגיעים. הפער הוא פער. במקרה הזה, הפער לא נוצר על-ידי עולים שיעלו לארץ אלא על-ידי אזרחי ישראל שכבר נמצאים בה, ופשוט יש מחסור אדיר בדירות. אנחנו מביאים כאן חילוץ של שני פקקים יסודיים – – – <נינו אבסדזה (קדימה):> הפער הזה נוצר בגלל מחירים מטורפים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת אבסדזה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שני פקקים. קשה לך להבין אולי שהפער במחירים הוא תוצאה של הפער בין היצע לביקוש. <יוחנן פלסנר (קדימה):> לא עשית כלום. לא עשית כלום שנתיים, אז יש פער. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יש ביקוש גדול ואנחנו מגדילים את ההיצע. <אורית זוארץ (קדימה):> יש 160,000 תוכניות מאושרות – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הצעדים הללו מגדילים את ההיצע. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, הפעם הבאה שאת מוציאה מלה, אני איאלץ להוציא אותך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני, אני חושב שאלה שינויים חשובים מאוד. אני יודע שהדבר הזה מחייב התגייסות של הכנסת, התגייסות גם של הוועדות, אבל בעיקר אני רוצה לומר שהדבר הזה מחייב התגייסות של משרדי הממשלה, ואני רוצה להביע את הערכתי ותודתי לשר האוצר ולשר הפנים ולשר הבינוי והשיכון, וגם לאנשי משרדיהם. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מבקש גם להביע את תודתי למנכ"ל משרדי אייל גבאי, שליווה את התהליך הזה – – <קריאות:> – – – <קריאה:> שעוזב – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – שעשה ועושה עבודה מאוד חשובה בנושא הזה. אני בסוף רוצה להודות לחברי הכנסת. אני בטוח שהם יאשרו את הצעדים החשובים האלה, ואני אפילו מוכן להמר שגם חברי הכנסת כאן שמרבים בלהג ובצעקות, יודעים בתוככי לבם שאלה צעדים שהתבקשו כבר עשרות שנים, וטוב שאנחנו עושים אותם עכשיו. תודה רבה. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי, נא להירגע. תודה רבה לראש הממשלה על הצגת החוק. אנחנו נקיים דיון כללי. ראשונת הדוברים – ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, כנציגת האופוזיציה, שאני נותן לה זמן רב. לאחר מכן שלוש דקות – – – <ציפי לבני (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי הכנסת, לדעתי, על-פי העקרונות של הבית הזה, אחרי ראש הממשלה, זכות ראש האופוזיציה לדבר. ראש הממשלה, כדרכו – ואני מתייחסת לראש הממשלה כדרכו – הופך כל דבר למסיבת עיתונאים, אבל במסיבת עיתונאים יש גם שאלות, יש ביקורת, הוא צריך לענות, הוא צריך להקשיב. ראש ממשלת ישראל, כמנהגו, מנצל גם היום את המליאה על מנת לעשות מסיבת עיתונאים, לנאום וללכת; עוד על הדרך הוא תפס את המצלמות. בדרך כלל הוא מעביר קלטת לתקשורת, רק שישדרו את זה, ושאף אחד לא יאמר דברים קשים על ההתנהלות שלו, שאף אחד לא ישאל שאלות. כי לא מספיק, אחרי שראש הממשלה דיבר על עצמו כשר האוצר – אז היה ראש ממשלה doer; היום יש לנו ראש ממשלה שהוא איש שיווק, ואותו ראש ממשלה מתייחס לאותם דברים שכשר אוצר הוא ניסה למנוע כמעט בגופו, וראש ממשלה שדפק על השולחן, לא הסתפק בנאומים של ראש הממשלה, ודברים אז יצאו אל הפועל. הורדת מחירים בוודאי נדרשת בכל תחום, לא רק בתחום הדיור. אנחנו במצב שבו המיסוי העקיף הוא בלתי נסבל, זוגות צעירים לא גומרים את החודש. המאבק שהיה על הבית שעל ה"קוטג'" הופך להיות גם מאבק על הבית. הורים שקמים בבוקר, הולכים לעבודה, מעמד ביניים, מתפרנסים, רוצים לחסוך לילדים, רוצים לדעת שלילדים יהיה איפה לגור לאחר מכן, מגלים שבעצם כל יום שעובר, עם הנאומים האלה של הממשלה, הדירה הולכת ומתרחקת מהישג-יד, כי עם הנאומים האלה של ראש הממשלה הרי בסוף אי-אפשר לקנות במכולת, וגם אי-אפשר לקנות דירה. יותר משנתיים ראש הממשלה מדבר, כי הוא מודע לבעיה שקיימת בביורוקרטיה ובדיור במדינת ישראל, ומחירי הדיור, בעוד הוא מדבר, עלו בין 30% ל-40% רק בשנתיים האחרונות. אבל מה יש לנו? אותו תהליך שנקרא לו בשם הקוד "הסופר-טנקר". שרפה בוערת, ראש הממשלה מאלתר, והתוצאה גם כאן צפויה להיות, כנראה, כמו התוצאה ב"סופר-טנקר" ההוא, שמדברים גבוהה-גבוהה. מישהו מצא ב"גוגל", עכשיו מביאים, מכרז כן או לא – עוד ייבדק על-ידי המבקר, המטוסים לא מתאימים, מורידים מהם עכשיו, הבנתי, את המגלשות, כי הביאו אותם בכלל לסיפור אחר. בקיצור, אלתור בניסיון לכבות שרפה, וכמו תמיד שופכים את המים למקום הלא-נכון. וגם עכשיו אותו אלתור. שנתיים אנחנו שומעים את הנאומים האלה. חלק מהנאומים שנשמעו כאן על הכבישים ועל הצמתים ועל הרכבות ועל הדיור – שנתיים אנחנו שומעים. ומה היה לנו? התחיל ברפורמת המרפסות, שפחות או יותר זאת הבטן הנמוכה ביותר של הפופוליזם. אחר כך עברנו לרפורמת הקרקעות, ואני מודיעה שמינהל מקרקעי ישראל דורש רפורמה מקיפה. זה גוף ביורוקרטי, זה גוף בעייתי. שנתיים עברו – לא עד שמישהו כבר יכול ליהנות מפרי הנאומים שכאן; שנתיים לקחו כדי להגיע להסכם שסוף-סוף נחתם, ועכשיו הדבר המהותי ביותר: זה לא ההסכם שנחתם בין העובדים. ראש הממשלה צריך להנחות את מינהל מקרקעי ישראל שיפסיק להסתכל דרך החור בגרוש על שיווק הקרקעות. מינהל מקרקעי ישראל צריך להשתמש במשאב הלאומי הזה שנמצא בידיו באופן שייהנה ממנו האזרח, ולא ימקסם את המחיר שאותו הוא מקבל על המשאב הזה. שנתיים לקח להבין אם הבעיה בביקוש – – – <קריאה:> אין לנו שר. אדוני – – – <קריאה:> יש שלושים שרים. <אורית זוארץ (קדימה):> לא נמצא שר בישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כץ, אתה מפריע. <קריאה:> אין לנו שר. <היו"ר ראובן ריבלין:> רגע, באמת, נא לקרוא מייד לנציג הממשלה שיהיה פה, אחרת אני – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הנה, השר בגין פה. אני לא יודע מי נציג הממשלה, אבל נציג הממשלה צריך לשבת באולם. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, לא נפריע להם, הם יצאו כבר לבנות. <היו"ר ראובן ריבלין:> הערתך נרשמה. <ציפי לבני (קדימה):> הייתי אומרת שזה כמו אלה שמכסים את האוזניים והעיניים, אבל את הפה הם לא סותמים. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – – <קריאה:> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> יש – – – <ציפי לבני (קדימה):> אז נחזור לענייננו, לגופו של עניין. אז שנה לקח העיסוק בשאלה האם הבעיה היא בעיית היצע או בעיית ביקוש. ואז הציעו רעיונות גם באיזה בוקר שמישהו הלך, ומייד כינסו מסיבת עיתונאים ואספו את כולם בחדר ראש הממשלה, תפסו על הדרך את שר השיכון, את שר האוצר, ואז הביאו כל מיני פטנטים של מיסוי שלא רק שלא גרמו לפתרון הבעיה, אלא יצרו תזזית במשק אז, באותה שנה של ההתברברות סביב השאלה האם זה ביקוש או היצע. רק בשנה הזאת עלו המחירים ב-15.3%, בעוד אלה עסוקים בשאלה האם צריך להכביד את ידנו על הקונים או לשחרר את ההיצע. ועכשיו החקיקה, וגם הפתרון הזה הוא בעצם פתרון לא זמין, ושוב שופכים מים במקום הלא-נכון – במקום הלא-נכון בכל המשמעויות של העניין. 160,000 יחידות דיור שעומדות אחרי תכנון, מחכות על מנת שיוכלו לשווק אותן. 160,000 – איפה הם נמצאים? מחוז צפון, מחוז דרום, מחוז חיפה, בכל המקומות שיש אינטרס לאומי לעודד את אותם זוגות צעירים לגור שם. אבל אומר ראש הממשלה: אני לא הולך לעודד אותם לגור שם. אני הולך לפתוח חסמים במרכז, כי שם יש כאלה שמעוניינים. ומי שמעוניין שיפתחו את החסמים במרכז אלה לא הזוגות הצעירים, הילדים של מעמד הביניים, אלה שאין להם, כי במרכז יושבים על הקרקעות האלה וישבו ויקבלו אלה שבמקרה יש להם. אבל אם צריך לפתוח – וצריך לפתוח חסמים, ואנחנו הראשונים שנאמר את זה. אנחנו לא רק נדבר בגנות מסיבות העיתונאים האלה, שלא מביאות לתוצר, אלא נציע פתרונות. הרי חלק מהפתרונות אפילו לא דורשים את אותה חקיקה ארוכה שתשתרך לה כאן בכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כהן, אתה עומד עם הגב. <ציפי לבני (קדימה):> יש פתרונות מינהלתיים. יושב כאן חבר הכנסת רוני בר-און. שיבדוק ראש הממשלה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אמנון כהן. <ציפי לבני (קדימה):> – – מר רוני בר-און עשה בצו מינהלי, עם פתרונות מעשיים, על מנת לאפשר לוועדות תכנון מקומיות, לאחר התייעצות עם המועצה הארצית לתכנון ובנייה. שילך וייסע לעפולה ויראה בכמה זמן קוצר פרק הזמן בין הרגע שבו מוגשת ויש בקשה לתב"ע. מחמש-שש שנים – לכמה ירד? לכמה חודשים. שייסע לחיפה ויראה מה עושה מחשוב נכון לקיצור תהליכי התכנון, בלי צורך בחקיקה. רק עיסוק אמיתי ונכון בתור הארוך הזה, כי – איך אהבתי את ה-One Stop Shop – גם ב- One Stop Shop יש תור אם לא דואגים לפתרונות שהם הרחבת הצינור. ושיפעיל את הדיור להשכרה, שאותו הציע – אותה הצעת חוק של חברנו מאיר שטרית. שיוסיף כוח אדם לוועדות הקיימות, כפי ששמעתי יום אחד את שר הפנים מדבר, אבל מאז נעלמו עקבותיו. הבעיה היא גם בפריפריה – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – <ציפי לבני (קדימה):> מה זה? <רוני בר-און (קדימה):> שמעת – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <ציפי לבני (קדימה):> הבנתי. כן. הבעיה היא בוודאי גם בפריפריה. כשראש הממשלה מדבר על הפריפריה, הוא פשוט לא מבין את הבעיה האמיתית. הוא לא רואה את האזרח ממטר. מה זה הכבישים והרכבות האלה? קודם כול חשוב שיש, אבל בדמיונו הוא רואה אותם גרים במרכז, או גרים בצפון ונוסעים למרכז. הגיע הזמן שהממשלה הזאת תבין שכדי לגרום לאנשים לעבור לפריפריה צריכים לייצר להם שם איכות חיים. צריך שהזוג הצעיר הזה, לא רק תהיה לו רכבת לעבוד במרכז, אלא יהיה לו חינוך נאות לילדים שלו; יהיה לו או לה מקצועות שהם מקצועות שיכולים לעבוד בהם שם אחרי שהם סיימו אוניברסיטה; שהם ידעו שיש להם מקום שיש בו איכות חיים בלי לקחת את האוטובוס הקרוב או את הרכב – אם יש להם כסף לדלק או לא – או את הרכבת הקרובה. זה נכון להשקיע בתשתיות, אבל צריך להשקיע גם בתשתיות אנושיות; צריך להשקיע באותן תשתיות חינוך. ואתם יודעים מה? הממשלה הקודמת הגישה תוכנית לקידום הפריפריה, שרואה את כל ההיבטים האלה. שר אוצר עם פקידי משרדו הניחו תוכנית שאמורה לקדם את הפריפריה. לא נשמע כדבר הזה במדינת ישראל – הפוך מהמגמה הקבועה שקיימת במשרד האוצר בדרך כלל. והחלק המשעשע הוא – כשהייתי שרת שיכון לפרק זמן קצר, ונתניהו היה שר אוצר. לפריפריה? מענקי מקום? בגופו הוא חסם את זה. לא יעלה על הדעת, הוא אמר אז. ועכשיו הוא עומד ומתגאה באותם מענקים שהוא נתן אז, רק כי שר השיכון באמת הפעיל עליו את הלחץ במקום המתאים, וכמו תמיד זה לעולם לא נעשה לגופו של עניין אלא לגופו של המבקש באותו רגע וללחץ המקומי. דיבר ראש הממשלה על העולים, וצודק שאז היה צריך להתארגן מהר לקראת העולים. מרינה, כמה זה? למעלה מ-50,000 עולים מבוגרים, זכאי דיור ציבורי, אין להם איפה לגור. ויש לי הרגשה שהפתרון הזה במרכז שראש הממשלה מציע היום לא ייתן להם פתרון. לכן אנחנו נפעל גם להכניס, במסגרת החקיקה הזאת, דיור בר-השגה, ודיור שיאפשר למי שלא יכול, למי שהוא זכאי, על-פי אותם קריטריונים של המדינה, ליהנות מאותן תוכניות. לכן, באמת יש ראש ממשלה, איש שיווק, רפורמות שנגמרות בכותרות בלבד. אתה יודע מה הייתי רוצה לראות, יושב-ראש הכנסת? פעם אחת שיעשה ראש הממשלה את מסיבת העיתונאים ליד המרפסת הסגורה. למה רק להכריז על הרפורמות אם בסוף לא יוצא כלום? פעם אחת שיעשה את מסיבת העיתונאים אחרי שאנחנו רואים תוצאה של משהו של הדברים שהוא אומר ומכריז עליהם, כי הפער בין ההכרזות של ראש הממשלה לביצוע – גם בתחום הכלכלי, ולא רק – זה בערך כמו הפער הקבוע בין הזחיחות של ראש הממשלה לבין מציאות החיים של הזוגות הצעירים במדינת ישראל. אנחנו, בקדימה, נדאג בהליכי החקיקה לעשות את התיקונים הראויים והדרושים בחקיקה הזאת. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני, ראש האופוזיציה. היא יודעת שסמכות יושב-ראש הכנסת השמונה-עשרה היא רק לגבי הבית הזה. היא לא יכולה לעבור לחצרות ומרפסות. תודה רבה. עכשיו אנחנו מתחילים בדיון הכללי. רבותי, החוק הוא חשוב, ולכן אני נותן לכל חבר כנסת לא שלוש דקות אלא ארבע דקות. נרשמו 25 חברי כנסת. אני נותן ארבע דקות ומודיע להם מראש שארבע דקות. בבקשה, חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין; אחריו – חברת הכנסת מירי רגב. מי שלא יימצא באולם בזמן קריאת שמו, אנחנו מודיעים לו כבר מעכשיו – הנה, חברת הכנסת רגב כבר פה – ששמו יוסר מסדר הדוברים. בבקשה, חבר הכנסת חנא סוייד. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני לא התרשמתי שלממשלה, לראש הממשלה, יש פתרון אמיתי, והוא לא הציב בפנינו מטרות אמיתיות של התמודדות עם משבר הדיור הקיים בארץ. הוא דיבר על הגדלת ההיצע של דירות, וכבר אמרו לפני שיש מאות אלפי דירות זמינות על הנייר בארץ, רק צריך להוציא אותן לפועל, לבנות אותן. וזה לא קורה, והחשש הוא, באמת, שהתוכנית, כפי שהוצגה על-ידי ראש הממשלה, אכן תיצור מלאי של דירות על הנייר, אבל יהיה קשה להוציא את הדירות האלה מן הכוח אל הפועל. אני חושב שהאינטרס, אדוני היושב-ראש, של האוצר הוא באמת לא להוזיל את הדירות בישראל. הוזלת הדירות יכולה לגרום וליצור בעיות במשק, בעיות אמיתיות. אני חושב שהאוצר דווקא הפיק תועלת מעליית מחירי הדירות בישראל בשנים האחרונות. הגדלת מחירי הדירות מגדילה את התל"ג, ובזה האוצר מתפאר כל הזמן. זה מגדיל את הכנסות המדינה ממסים, וזה כמובן תורם עוד יותר לאוצר. לכן אני לא חושב שיש מטרה אמיתית בפני האוצר להוזיל את מחירי הדירות. זה לא יכול להיות. אני לא יכול לתאר לעצמי מצב שבו האוצר רוצה להוזיל דירות. אז מה עם האנשים שייכנסו למה שנקרא negative equity, כלומר אנשים שכבר רכשו דירות וקיבלו הלוואות גדולות? עכשיו יורידו להם את מחירי הדירות ואז ערך ההלוואה הוא יותר גדול, ואז יצטרכו למכור את הדירות שלהם ואז תהיה מפולת בשוק. אני לא חושב שהאוצר באמת מעוניין להוריד את מחירי הדירות. מצד שני, מחירי הדירות, גם אם שומרים אותם כפי שהם היום, ברמה הקיימת, הם כבר מאוד יקרים. משפחה ממוצעת תצטרך לעבוד עשר ו-15 שנים ללא כל הוצאה אחרת בשביל לרכוש דירה. לכן הממשלה באמת בעניין הזה הגיעה למצב – ואינני חושב שהבעיה היא רק הפער בין היצע וביקוש, אדוני היושב-ראש. אני חושב שהבעיה נוצרה בגלל המצב הכלכלי שאנחנו נמצאים בו. מכיוון שאנחנו הגענו למצב שלשכבה מסוימת בציבור אפשרי להוציא מיליון ו-1.5 מיליון ו-2 מיליון שקל בשביל לקנות דירה ממוצעת, ולשכבות אחרות קשה מאוד, גם אם יעמלו כל החיים, לקנות דירות. אני חושב שהפערים שהמשק, שהכלכלה, שהמדינה נכנסה אליהם – אני חושב שזו אחת הסיבות שגרמה לבעיה או למשבר הדיור שאנחנו נמצאים בו. אני רוצה לטעון, אדוני היושב-ראש, נגד התוכנית הזו. אני חושב שהתוכנית המוצעת, כפי שאמרתי, תגדיל רק על הנייר את מלאי הדירות, ויהיה קשה מאוד לתרגם את זה בפועל לדירות. במיוחד כשמדברים על פריסה כלל-ארצית. כי מכל מיני שיקולים, ודיבר עליהם ראש הממשלה, מייעדים לצפון ולדרום, ושם יש הרבה דירות, לא בונים אותן במרכז משיקולים ציוניים ופיזור אוכלוסייה. לא בונים ולא מייעדים ולא יוצרים מלאי. וכך זה יימשך. התוכנית הזו לא מבטיחה שהמשך המגמות – מה שהיה בעבר, הוא מה שיהיה בעתיד. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, התוכנית הזו מתעלמת לגמרי מהיישובים הערביים, וביישובים הערביים יש בעיות דיור, ויש בעיות דיור קשות, כי היא מדברת על כך שהתוכנית הזו – יקודמו תוכניות שבהן 80% משטח הקרקע הם בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, וביישובים הערביים 80% מהאדמות הן בבעלות של הפרטיים. כלומר, האוכלוסייה הערבית היא כבר מחוץ לכל התוכנית הזו, ואני חושב שזו אפליה לשמה. לא ייתכן מצב, ואנחנו יודעים שיש בעיות של דיור ביישובים הערביים: בגלל משבר הדיור עשרות אלפי יחידות דיור נבנו ביישובים הערביים ללא היתרי בנייה. אם התוכנית הזו היתה חכמה, היא היתה יכולה לספק פתרונות איך לתת ואיך לספק ואיך לפתור את הבעיות של לגיטימציה לאותם בתים, שבוודאי אף אחד לא יחשוב להרוס אותם. לכן התוכנית הזו מוציאה כאקסטריטוריה את היישובים הערביים, ולכן היא מפלה והיא לא מתקבלת על הדעת. והתוכנית הזו, כפי שהוצגה כאן או כפי שקראנו אותה, סוגרת כל אפשרות של הגשת ערר על החלטות של ועדות. מה זה, בוועדות האלה ישבו חכמי הדור, מועצת החכמים? ישבו אנשים שעשו טעויות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חנא סוייד, יש לי קושי גדול. אתה מדבר לעניין, ולכן קשה לי להפסיק, אבל אדוני כבר מדבר, מעל ארבע דקות, בערך דקה וחצי. הנושא הערבי, לא הפסקתי אותך, כי נגעת בנקודה שהיא בהחלט – אתה נשלחת לייצג את הנושא. אז אני מבקש רק לסיים. <חנא סוייד (חד"ש):> אוקיי. אז אני מסיים, ואני חושב שהתוכנית הזו, כפי שהוצגה בפנינו, לא תביא לפתרון מצוקת הדיור ומשבר הדיור, והיא גם לא מביאה בחשבון את האינטרסים של כלל האוכלוסייה במדינת ישראל, ולכן היא לא ראויה. אני לא יכול לתמוך בתוכנית כזו. <היו"ר ראובן ריבלין:> היא באה לפתור כשל שוק. אדוני אומר שהיא לא פותרת כשל שוק בציבור גדול באוכלוסייה. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני. הנה, עכשיו כל קריאות הביניים – תוכל להביא אותן בצורה מסודרת. חבר הכנסת חנין וחבר הכנסת הורוביץ – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> רוב קריאות הביניים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אני שותף אתכם לביקורת על חוק התכנון והבנייה. אלא מה אומרת הממשלה? יש כשל שוק, שאנחנו צריכים לתת לו פתרון, לכן אנחנו רוצים ללכת. עכשיו צריך לדאוג לכך שכשל השוק ייפתר מבלי לגרום לאיזה דבר שאחר כך יהיה בכייה לדורות. אבל כשל השוק הוא דבר – בין שיאמרו חברי כנסת או לא – כשל השוק הוא כשל ברור, כי העובדות מדברות בעד עצמן. חבר הכנסת חנא, למשל, דיבר על כשל שוק במגזר שלם שהחוק הזה לא ייתן לו מענה, וייתכן מאוד שצריך לראות מה אפשר לעשות עם עניין זה. <רחל אדטו (קדימה):> למה? "הולילנד" אחד, יהיה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. "הולילנד" היה קיים עם החוק הזה ועם החוק האחר. אבל אני לא נכנס. יש כשל שוק, ואם אנחנו לא נדאג לכל אותם עשרות אלפי אנשים אשר משוועים היום לאיזה פתרון לכשל זה – השאלה אם החוק יפתור את הכשל, ומה המחיר, מהו נזק המלך בפתרון הכשל. רשות הדיבור לחבר הכנסת חנין. אני יודע שארבע דקות הן אפס קצה לעומת ההרצאה שאתה יכול לתת לנו פה בשם איכות הסביבה והדורות הבאים, אבל אדוני ישתדל. <דב חנין (חד"ש):> אני אעשה מאמץ, אדוני. אני, כמובן, מוצא טעם גדול לפגם בכך שראש הממשלה, שבחר להציג בפנינו את הצעת החוק, לא טורח לשמוע מה יש לחברי הכנסת לומר בעניין הצעת החוק הזו. זה סגנון קצת בעייתי. אני יודע שהיה פה ראש ממשלה, לא בתקופת כהונתי בכנסת, מר שרון, שהיה יושב בקפדנות ורושם אפילו רשימות ממה שאומרים חברי הכנסת. צר לי. אכן, אדוני היושב-ראש, אתה צודק. יש מצוקת דיור ויש כשל שוק. נכון מאוד. וצריך להתמודד אתה. כדי להתמודד עם כשל השוק הזה, מדינת ישראל ידעה בעבר לעשות, והיא צריכה לעשות גם היום, בנייה ציבורית של דירות בהיקף מאוד גדול, היכן שצריך. זה מה שצריך לעשות, זו אחריותה של המדינה לעשות, אבל זה מה שלא עושים. צריך לקדם תוכניות של דיור בר-השגה. זה בדיוק הדבר שחסר בהצעת החוק הזו. אין בהצעת החוק הזו אפילו רמז למנגנון של דיור בר-השגה. צריך לבנות דירות להשכרה. חבר הכנסת שטרית קידם בזמנו חקיקה בעניין הזה. <מאיר שטרית (קדימה):> יש חוק – – – <דב חנין (חד"ש):> אני אומר, אתה קידמת בזמנו חקיקה בעניין הזה. איפה מקדמים אותו? איפה מתמודדים אתו? איפה מיישמים אותו? מה קורה אתו? במקום הדברים האלה, אדוני היושב-ראש, עושים דברים אחרים לגמרי. ראש הממשלה – אני אומר את הדברים בצער – הציג את הבעיה במקום הלא-נכון. יש נתונים, ובואו נראה את הנתונים כפי שהם. יש במדינת ישראל היום 160,000 דירות שמאושרות מבחינה תכנונית. למה הן לא משווקות? כי לא כדאי ליזמים לשווק אותן כרגע. כי הם מחכים לעליית מחירים יותר גדולה. עם זה צריך להתמודד. זה כשל שוק. אבל במקום לעשות את הדבר הזה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נו, אז אם תבנה, אז הם יבינו שהדירות הולכות ומוזלות, ואז הם – – – <דב חנין (חד"ש):> נכון מאוד. אבל לא זה מה שעושים, אדוני היושב-ראש. לא זה מה שעושים. לא לוחצים כדי שהיזמים ישווקו את הדירות המתוכננות, שכבר נמצאות היום באופן פוטנציאלי. לא פועלים לזה שהמדינה תבנה דירות בהיקף גדול, וקודם כול דירות להשכרה ודירות לזוגות צעירים, כמו שמדינת ישראל ידעה לעשות בעבר. עושים משהו אחר לגמרי: לוקחים את חוק הוול"לים, שהיה חוק מקולקל, ומעתיקים אותו בצורה מקולקלת. במקום ול"לים – וד"לים. לא במקרה שאלתי, אדוני היושב-ראש, האם למדו לקחים. אני קראתי את החוק, השוויתי אותו לחוק הוול"לים. אומר ראש הממשלה: למדנו את הלקחים. אז או שהוא שומר את הלקחים בסודיות ולא מספר לנו – כי בחוק לא מופיעים הלקחים האלה. עצם הרעיון שבתחום התכנון אתה יכול לתכנן רק לבנייה למגורים הוא רעיון שגוי. מעצם טיבו, התכנון צריך להיות כולל. הוא צריך להיות פתרונות תחבורה ותעסוקה ומגורים ושירותים ציבוריים. <מאיר שטרית (קדימה):> החוק הזה יותר רע מהוול"לים. <דב חנין (חד"ש):> יותר גרוע מהוול"לים, אני מסכים אתך, חבר הכנסת שטרית. אתה יודע, חבר הכנסת רותם וחבר הכנסת אורבך הם שני שומרי – סליחה, יש פה גם נציגות נוספת של חברי כנסת דתיים. אחד הלקחים שלמדו מחוק הוול"לים זה שלמשל לא בנו בתי-כנסת. לא בנו בתי-כנסת כי זו בנייה למגורים, לא בנו בתי-כנסת. אז לא בנו בתי-כנסת, ולא בנו גני-ילדים, ולא יבנו גני-ילדים, ולא יבנו בתי-כנסת, ולא יבנו שירותי תחבורה ציבורית, והתוצאה תהיה בנייה גרועה, תכנון גרוע. למדינת ישראל אין האפשרות לעשות דברים כאלה. מינו עוד פעם ועדות חירום, שמתגברות על התוכניות המחוזיות. כל כך הרבה ידע יש בתוכניות המחוזיות האלה, כל כך הרבה הושקע בהן. כולן מבוטלות במחי יד אחת. מקימים ועדות חירום שאין עליהן ערעור, שיכולות לקבל החלטות בצורה כל כך דרמטית, עם פגיעה קשה בשטחים הפתוחים, עם פגיעה בחופי הים, התגברות על הוולחו"ף. כל הדברים האיומים ביותר, שחששנו בחלומותינו הכי גרועים שיקרו, הנה קורים. חלומות גרועים, אדוני היושב-ראש, מתגשמים – בכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי שהחוק לא מאפשר סטייה מהצורך התקני של מוסדות ציבור. <מאיר שטרית (קדימה):> לא, אין את זה בחוק. <דב חנין (חד"ש):> לא מוזכר, לא מוזכר. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם בוול"לים לא היה מוזכר, והיה ברור. <דב חנין (חד"ש):> אבל עובדה שלא קרה. <מאיר שטרית (קדימה):> הוול"לים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הובאו לוועדה מחוזית. <מאיר שטרית (קדימה):> מחוזיות. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <מאיר שטרית (קדימה):> פה הקימו ועדה out of order, בלי שום קשר לשום דבר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. אבל, גם היא לא יכולה, היא לא יכולה לאפשר לאנשים, לאזרחים, לגור מבלי שיהיו להם השירותים – – – <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לסיים בהבאת דברים בשם אומרם. והדברים הם דברים של אדם מאוד מאוד בכיר, והוא אמר את הדברים הבאים: אין צורך בכל החארטה ברטה הזה של רפורמות צעקניות, שישפיעו על השוק בעוד שנים רבות. אין צורך בסופר-ועדות. עיכובים וסחבת בעבודתן של ועדות התכנון והבנייה הקיימות מקורם במחסור חריף בכוח-אדם. חסרים תקנים לחברי הוועדות, וחסרות משרות ליועצים של הוועדות – אתם מכירים את הדוקטרינה של האיש השמן והאיש הרזה, והאיש השמן זה כאילו השירות הציבורי, שצריך לעבור דיאטה, ולכן אין יועצים ואין תקציבים, ואין תקנים, והוועדות המחוזיות קורסות תחת נטל העבודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <דב חנין (חד"ש):> ומי אמר את הדברים החכמים האלה? אמר אותם שר הפנים אלי ישי, השר המופקד על הרפורמה הזאת. אני מברך את השר ישי שהיה לו לפחות האינטגריטי לא לעמוד ולהציג הצעת חוק שהוא שולל אותה, שהוא חושב שהיא חארטה ברטה; אני מצטט את הדברים. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <דב חנין (חד"ש):> אני לא יודע. זה נראה בהצבעה. אבל, לפחות הוא לא הציג אותה. הוא השאיר לראש הממשלה את הכבוד המפוקפק של הצגת הצעת החוק הזו. וכמובן הוא ממשיך ומפרט, דברים חריפים ונוקבים, שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות" רק בחודש אפריל על הצעת ה"סופר-טנקר" התכנוני הקלוקל הזה שמר נתניהו הביא בפנינו. הצעת החוק הזאת תפגע בסביבה, הצעת החוק הזו תפגע בשטחים הפתוחים המעטים שיש במדינת ישראל, מדינה קטנה וצפופה במיוחד. הצעת החוק הזו בעייתית מבחינה חברתית. הצעת החוק הזו לא מקדמת פתרונות של דיור בר-השגה, לא מקיימת פתרונות של דיור להשכרה, לא מקיימת פתרונות לזוגות צעירים, לא מתמודדת עם החסם האמיתי, שלא נמצא בתחום התכנון אלא נמצא בתחום השיווק, כפי שמראים הנתונים הנמצאים בפנינו. הצעת החוק הזו לא נותנת תקנים מקצועיים לוועדות התכנון כדי שהן יעבדו כפי שצריך. אז למה מקדמים אותה? למה מקדמים את ההתקפה הקשה הזו על מערכת התכנון של מדינת ישראל? התשובה היא פשוטה: אינטרסים. מאחורי הצעת החוק הזו עומדים אינטרסים נדל"ניסטיים, וקידום יוזמות נדל"ניסטיות נגד החברה, נגד הסביבה, נגד הציבור, נגד פתרונות הדיור. אבל, לטובת כיסם של כמה בעלי הון. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את חברת הכנסת מירי רגב, וגם לרשותה אני מעמיד ארבע דקות. ולאחריה – חבר הכנסת אורי אריאל. <מירי רגב (הליכוד):> מה? השארת אותי לאופיר אקוניס. הוא ייתן לי פחות דקות, אתה לא מבין? כבוד היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני נותן לך, אני נותן לך. <מירי רגב (הליכוד):> כרמל, אתה מגן עלי פה מאופיר? הוא הפך להיות יושב-ראש, הוא ייתן לי פחות דקות. <היו"ר ראובן ריבלין:> הנה, כבר. כבר, הנה, הנה. הנה כבר נתתי לך למעלה מארבע דקות. בבקשה. <היו"ר אופיר אקוניס:> – – – הכול, על השעון. <מירי רגב (הליכוד):> אני לא, אני לא רואה את זה כפגיעה אישית, כבוד היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, לא. חלילה, חלילה. <מירי רגב (הליכוד):> תתחלפו בשקט, הכול בסדר. תנחה אותו. <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה, גברתי. נא להתחיל. בבקשה. <מירי רגב (הליכוד):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח ולברך את ראש הממשלה. אני חושבת שהצעת החוק שהיום נצביע עליה, ותעבור ברוב, היא הצעת חוק טובה. וד"לים – היא הצעת חוק טובה. היא מצטרפת לצעד נוסף שקיים ראש הממשלה, שזה בעצם מענקי מקום – נושא שאנחנו בשדולה למען דיור לזוגות צעירים, שמורכבת מכל סיעות הבית, כמעט שנתיים מדברים על זה, ואני שמחה שראש הממשלה הלך על זה. יש עוד כמה צעדים שבהם אני לא רוצה להתמקד, דווקא בשני הנושאים האלה, שהם חשובים ויקדמו את סוגיית הדיור. 100,000 שקלים שנותנים מענק מקום לפריפריה, זה חשוב. אבל יש שני דברים שצריך לזכור. צריך, א. לוודא שמקיימים את זה, כבוד היושב-ראש. אתה יודע, להחליט על חוקים זה דבר חשוב, אבל צריך לוודא שאכן 100,000 השקלים עוברים לפריפריה, ואנשים צעירים שמתקשרים למשרד השיכון מקבלים את המענק הזה, כי אחרת בעצם אנחנו – – – <קריאה:> – – – <מירי רגב (הליכוד):> את כל ה-100, לא 40 ו-20, ו-30, אלא את כל ה-100. 100,000 שקלים לפריפריה. זה בעניין הזה של מענקי המקום, והווד"לים שאין ספק שהם יקדמו תהליכים, יזרזו תהליכים. וכן, עשה את זה בעבר שרון, שעשה את הוול"לים. אני חושבת שזה קידם, וזה הגיע למצב שבנינו 100,000 יחידות דיור לעולים חדשים. <מאיר שטרית (קדימה):> שרון לא עשה ול"לים. <מירי רגב (הליכוד):> שרון עשה ול"לים, ואנחנו לא נדבר על זה כרגע. לא נרחיב. <מאיר שטרית (קדימה):> מי שעשה ול"לים זה היה בנימין בן-אליעזר, שרון לא עשה. <מירי רגב (הליכוד):> עשו ול"לים, בנו 100,000 יחידות דיור לעולים חדשים. אבל, אני רוצה לדבר על משהו אחר, כבוד היושב-ראש. <איתן כבל (העבודה):> אתה טועה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> טוב, סליחה – – <מירי רגב (הליכוד):> הווד"לים הם צעד נכון, הם צעד חשוב – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> – – חבר הכנסת כבל, תודה לך. בבקשה, גברתי. <מירי רגב (הליכוד):> הם צעד נכון והם צעד חשוב – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חברי הכנסת כבל ושטרית, התייעצות בין-מפלגתית בחוץ. <מירי רגב (הליכוד):> – – – הווד"לים הם צעד נכון וצעד חשוב. אבל עם זאת, כבוד היושב-ראש, אני אומרת ומבקשת מראש הממשלה, כפי שהוא אישית התערב בנושא הווד"לים וכפי שהוא אישית התערב בנושא מענקי המקום, אם ראש הממשלה לא ינחה את משרד האוצר להפסיק לספסר בקרקע, מחירי הקרקע יהיו בשמים. החלום לדירה של זוגות צעירים הולך ומתרחק. לא יכול להיות מצב – ואין לי שום דבר נגד החרדים, נהפוך הוא – שבבית-שמש דירה במחיר למשתכן עולה 400,000 שקלים, ובראש-העין זה 1.5 מיליון שקלים; לא יעלה על הדעת. גם לנו, לילדים שלנו: מסורתיים, חילונים, משרתים בצבא, עושים מילואים, משלמי מסים, מותר לקנות דירה במחיר למשתכן של 600,000 שקלים. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <מירי רגב (הליכוד):> בכל מקום מחיר הבנייה הוא אותו מחיר בנייה. העניין הוא לא מחיר הבנייה אלא מחיר הקרקע. וראש הממשלה אמר פה דבר נכון, ואני מברכת אותו על כך. קדימה עשתה טעות בכך שהיא הפסיקה לבנות במרכז הארץ. צריך לבנות בכל הארץ, אבל צריך לבנות בכל הארץ במחירים שפויים, במחירים שזוג צעיר יכול לעמוד בהם. לא יכול להיות שאנחנו נבנה במחיר של 1.5 מיליון שקלים דירה של שלושה חדרים. ולכן, אני קוראת מעל במה זו לראש הממשלה – כפי שהתערבת, כפי שהתערבת בנושא הווד"לים, כפי שהתערבת במענקי המקום, בואו נקדם, וזה יהיה רשום על שם הממשלה שלנו: מחיר למשתכן לדירה בכל הארץ, לזוג צעיר, דירה ראשונה לא תעלה על 600,000–700,000 שקלים. זוג צעיר יכול לעמוד בזה בכל הארץ. זה לא פריווילגיה רק של החרדים. גם הילדים שלנו יכולים ליהנות מהדבר הזה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה, אני מודה לך. תודה לך, גברתי. חבר הכנסת אורי אריאל, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. בבקשה. אגב, את יכולה לבקש מיושב-ראש ועדת הכלכלה, גברתי, לקיים ישיבת מעקב על מענק המקום. זה, אגב, רעיון לא רע. <מירי רגב (הליכוד):> זה רעיון לא רע, ויכול להיות שהוא יאמץ את זה. <היו"ר אופיר אקוניס:> בהחלט. לא, זה באמת רעיון טוב – לקיים ישיבת מעקב יחד עם יועצו – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, חבר הכנסת מילר. <קריאה:> מה זה חבר הכנסת – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> יושב-ראש ועדת החינוך. <קריאה:> יושב-ראש ועדת – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון, נכון מאוד. בבקשה, אדוני, ארבע דקות. בבקשה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי הכנסת, פה מדובר על חוק הוונדליזם. אל תטעו בשם. מה שפה מובא בפנינו זה ונדליזם אחד גדול, אבל לא באופן פרטי, חס וחלילה, אלא כבר ראש הממשלה הכניס את כל המדינה לבלגן. עומד ראש ממשלה, שיוצר את הבעיות במו-ידיו – הוא אחראי לבעיות, תיכף נמנה אותן, ואז הוא בא עם פתרון קסמים שעושה ונדליזם כללי במדינה, לדורות. הרי זה לא מסוג הדברים שאם טעיתי אני אתקן אותם; זה מסוג הדברים שברגע שיצרת את הבלגן, לא תוכל לתקן אותו לדורות. לכן החומרה של ההליכה, הייתי אומר כמעט המוטרפת הזאת, שראש הממשלה עולה לנמק אותה פה, הוא מצא פטנט – הוא לא יקשיב לאף אחד, הוא יאטום את אוזניו, ואז הכול יהיה בסדר, הוא ירוץ ויסדר את הדברים. ראש הממשלה מר נתניהו הוא זה שלא מאפשר לבנות בירושלים. ומדובר על אלפי יחידות דיור. ראש הממשלה הוא זה שלא מקדם את התוכניות במגזר הערבי, חסרות שם עשרות אלפי יחידות דיור. ראש הממשלה נתניהו הוא זה שלא מאפשר לבנות ביהודה ושומרון. צריך להגיד: הוא לא מפלה. הוא לא מאפשר לחרדים לבנות, נכון, מר אייכלר? הוא לא מאפשר לדתיים לאומיים לבנות, הוא לא מאפשר באריאל לבנות, הוא לא מפלה – תוקע את כולם. מדובר על סדר-גודל של 10,000 יחידות דיור שאפשר להתחיל מחר בבוקר לבנות. המציאות שראש הממשלה יצר בשנתיים שהוא מכהן – הוא יכול לנסות לגלגל את זה קדימה, ואחורה, ולמעלה ולמטה – אחרי שנתיים זה היה צריך להיראות אחרת. למה כל הדברים שעושה האוצר, החקיקה והתקנות, לא היו לפני שנה וחצי? הרי כבר אז היתה בעיה. ראש הממשלה מוביל את המשק במובן הנדל"ני למקומות אסורים, ל-,deadlock למקומות ללא מוצא. הדרך היא לא לעשות עוד חוק, אלא הדרך היא לשחרר את מה שכבר נמצא בקנה, שיצא החוצה. אני צריך להזכיר במקרה הזה גם את אחינו מגורשי גוש-קטיף, עקורי גוף-קטיף, שעד היום שני-שלישים מהם, אחרי שש שנים, לא נמצאים בביתם. ולמה לזה, ראש הממשלה, אי-אפשר לדאוג? למה זה שונה מכל הדברים? אתה אחראי בין השאר לגירוש הזה, אתה הצבעת בעדו. אני חושב שהכנסת צריכה לפעול נגד החקיקה הזאת, ולא לאפשר – זה לא יביא מזור למחירי הדירות. זו טעות. אם זה היה מביא לפחות את זה עוד היה שווה לשקול את החוק המוזר הזה, אבל היות שזה לא יביא את המזור, אני מציע לכנסת להתנגד תכלית ההתנגדות לחוק הזה. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך, אדוני. חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת יוחנן פלסנר. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה, גברתי מזכירת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא-הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הכלכלה. מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בנושא: חברת "נטלי" תמשיך לספק את שירותי בריאות התלמיד למרות כישלון העמידה ביעדים – 30% מהתלמידים לא חוסנו; הצעותיהן של חברות הכנסת רחל אדטו ואורלי לוי אבקסיס. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה לך. <הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011> (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה, חבר הכנסת אייכלר, ארבע דקות, ואחריו, כפי שאמרתי, חבר הכנסת פלסנר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בפרשת השבוע, כשבלעם הרשע רצה לקלל והקדוש-ברוך-הוא הכניס לו לפה ברכות, הוא אמר: מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. הבית היהודי, הדירה, המשכן, האוהל – זה היסוד של הבית היהודי. ולכן, כאשר מדינת ישראל התפרקה והתפקרה מן האחריות לבנות דירות לזוגות הצעירים שלה, היא עשתה מעשה – אני לא רוצה להגיד מעשה בלעם, אבל מעשה בקדושת הבית היהודי, בחשיבות הבית היהודי; ואנחנו יודעים שיש הרבה זוגות צעירים שהדירה היא אחת הסיבות לכך שהם לא מזדרזים להתחתן. לכן זו משימה לאומית, שהמדינה לא תהיה גרועה יותר מאשר בימי מפא"י, כשמדינת ישראל היתה ענייה מאוד, והדבר הזה, שכל זוג צעיר, כל עולה חדש, צריך לקבל איזו דירה, אם שיכונים, אם "עמידר", אם "עמיגור", אם בסיוע ממשלתי – היו נותנים אז. לא היתה עבירה לסייע למשפחות ברוכות ילדים. היה דירוג במשרד השיכון לפי מספר הילדים בבית, לא התביישו בכל הדברים היהודיים האלה, והיתה גם בנייה ציבורית. עכשיו, אני לא בא להגיד שצריך לחזור לבנייה הציבורית, אבל אם מדברים על ביורוקרטיה, גיליתי דבר מדהים. אדוני היה שר הפנים, חבר הכנסת שטרית? <מאיר שטרית (קדימה):> גם שר השיכון. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> גם שר השיכון. גיליתי – חשבתי שמשרד הפנים זה אם כל הצרות. ישבתי שם וגיליתי שיש להם – 70,000 דירות מאושרות לבנייה מתוכננות במשרד הפנים, אני נדהמתי. מדברים על וד"לים, אני בעד, אגב, כל מה שיפרוץ את הביורוקרטיה, אני בעד, אבל אתה ידעת ש-70,000 דירות – למשל בראש-העין, נתנו לי דוגמה, יש 8,000 דירות – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> יש מספרים יותר גבוהים גם מהמספר הזה. שמעתי את המספרים היום, שמעתי מספר גבוה יותר. אני נוטה להאמין לך – גם את זה שמעתי היום; יש פה – רק המספר הנוסף חסר. נסתפק ב-70,000 דירות. <מאיר שטרית (קדימה):> 160. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> 8,000 דירות בראש-העין עומדות מוכנות, יש ויכוח על מי יחבר את הביוב לארצי, ו-8,000 דירות תקועות. עכשיו, שמעתי את חברת הכנסת רגב אומרת שהיא רוצה שגם בראש-העין יהיה סיוע כמו שיש בבית-שמש. גברת רגב, אתה טועה, בבית-שמש מדינת ישראל לא מסייעת בפרוטה אחת, והיא לא ברשימת אותן שכונות. יש שם חרדים, זה נכון, אבל זה לא אומר שמכיוון שיש שם חרדים נותנים שם סיוע. לא נותנים סיוע. היא צודקת, חברת הכנסת רגב, שמקור הצרה הוא בספסרות של מינהל מקרקעי ישראל. במקום שמשרד השיכון יקבע טבלה – בזמנך, חבר הכנסת שטרית, היתה טבלה שמשרד השיכון קבע – באזור זה, קרקע לדירה עולה 1,500 דולר, 2,000 דולר; תלוי באיזה אזור. בבית-שמש למשל עלתה 1,500 דולר קרקע לדירה לפי טבלה של משרד השיכון. היום הגענו לעניין המכרזים, באים ספסרים ועורכי-דין מפולפלים, העלו את המחירים ל-260,000 שקל קרקע לדירה, ריבונו של עולם, באותה בית-שמש. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> יבנה, היה 70,000 שקל קרקע לדירה, היום זה חצי מיליון. <היו"ר אופיר אקוניס:> אדוני, אני מבקש לא לעשות קידום מכירות; עירך היא עיר חשובה, לא לעשות כאן – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לכן אני ממש רוצה לא לשחרר את ראש הממשלה ואת הממשלה מהעניין הזה של אחריות למצב שנוצר. הממשלה חייבת להפסיק את המכרזים לפי מי שמביא יותר כסף – אלא לפי מי שמביא יותר זכאים וזוגות שאין להם. כאן אני רוצה להגיד לראש הממשלה, הניסיון הזה שהצליח לכם עכשיו, לפלג בין ש"ס ליהדות התורה, כאשר היה לחץ ציבורי בעניין הזוגות הצעירים – לכל הזוגות הצעירים, ולקנות את העניין של הנגב והגליל תמורת ההתעלמות מדרישת יהדות התורה; והוא אפילו לא רוצה להיפגש אתנו במשך חצי שנה בעניין הדיור. זה דבר שהוא גם לא יעיל וגם יעלה ביוקר; אם ביום מן הימים חבר הכנסת שטרית יהיה שר השיכון, שראש הממשלה יאשים רק את עצמו. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. חבר הכנסת פלסנר, ואחריו – חבר הכנסת יעקב כץ. אם חבר הכנסת כץ לא יהיה פה, התבקשתי בשל נסיבות משפחתיות לקרוא לחבר הכנסת שטרית, אז אתם צריכים לקוות שחבר הכנסת כץ לא יהיה פה. בבקשה, אדוני. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, אדוני היושב-ראש, מה שראינו היום בכנסת היה עוד מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה נתניהו, הפעם בנושא הדיור. הרי הבעיה החברתית הקשה והמשמעותית ביותר היום במדינת ישראל זה מצוקת הדיור. עשרות אלפי זוגות צעירים מיואשים, החלום של השגת דירה, אפילו של מגורים, הולך ומתרחק מהם, לא רק במרכז הארץ, אלא כמו שכולנו יודעים ומסתובבים, המחירים גם בפריפריה גבוהים, ועולים, ובשנתיים האחרונות לפחות, עלייה של לפחות 40%, לפי הערכות אחרות בערך 50%, והכול תלוי, לפי אזורים, אבל זו העלייה הממוצעת. ראש הממשלה, אדם שמבין היטב, יודע לקרוא סקרים, מכיר תקשורת, מה עשה? הבין שיש בעיה, הבין שהממשלה שלו לא עשתה שום דבר כדי לפתור את הבעיה הזאת; הוא מדבר על הבעיה: מאז קום המדינה חסרות דירות. בסופו של דבר, חסרות היום דירות, יש מצוקת היצעים, והממשלה הזאת לא עשתה דבר כדי לטפל בהיצעים. פתאום הוא מדבר על העברת הבסיסים לנגב ובניית כבישים. יותר מסכי אש ועשן מזה כמעט אי-אפשר להעלות על הדעת. בא ראש הממשלה, מוכר לנו הפעם עוד טריק, עוד בלוף, עוד סופר-בלוף – אפרופו האמירה שלו על "סופר-טנקר" – מבית-מדרשו, והפעם הוא מספר לנו שהבעיה היא בהליך התכנוני, ואם הוא רק יחלץ את הפקק הזה אז תיפתר הבעיה של ההיצעים. חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, החסם העיקרי שמונע הגדלה דרמטית של ההיצעים של הדיור הוא לא בתחום התכנוני, מה לעשות. יש 160,000 דירות שהן כבר במלאי של יחידות הדיור המתוכננות, המאושרות, והחסמים הם אחרים: חסמים שיווקיים, חסמים רישויים. הנה, דיבר כאן חבר הכנסת אייכלר על הדירות בראש-העין. למה לא בונים בראש-העין? כי יש כבר הרבה זמן מחלוקת על גודל הכביש שמתחבר לכביש 5, ומי יממן אותו ובכמה. במקומות אחרים – מי יממן את מתקן טיהור השפכים ואם צריך אחד או שניים. אלה חסמים ביורוקרטיים, חסמים ממשליים. במקום לגעת בבעיה ולפתור, ולהגיד: יש לנו כאן 160,000 יחידות דיור, אותן אני רוצה לחלץ. אני אקח את הנתונים של ראש הממשלה: חסרות 10,000 דירות מדי שנה, ובמצטבר חסרות 70,000–80,000 דירות. יש מלאי תכנוני מאושר לכל הדבר הזה. כל התוכנית הזאת מיותרת לחלוטין. אבל מה המחיר שאנחנו משלמים? זה לא רק תוכנית מיותרת, שלא תפתור את הבעיה ורק תפתור אולי בעיה דימויית תקשורתית של ראש הממשלה לעוד כמה ימים – הוא יכדרר עוד כמה ימים במגרש הדימוי הציבורי שלו ובמשחק הדימוי הציבורי שלו; מה הבעיה שזה יוצר? זה משחית את התהליך התכנוני שקיים היום במדינת ישראל. זה בעצם לוקח את הוועדות המחוזיות ויוצר להן מעקף. יש לא מעט דוגמאות – הרי מדברים כל הזמן: הוול"לים, הוול"לים, כאיזו דוגמה למשהו אדיר וגדול שנוצר כאן בשנות ה-90. צריך לזכור שעיקר הבנייה לא היה כתוצאה מהוול"לים, וכשאריק שרון עבד בראשית שנות ה-90, כל העשייה המפורסמת לא היתה באמצעות חוק הוול"לים, והוול"לים האלה יוצרים גם עיוותים. כי פתאום בהליך התכנון לא מיוצגות הרשויות, לא מיוצגים אינטרסים סביבתיים-חברתיים. נוצרות שכונות, כמו שכונת עין-חמד, ללא כביש גישה בכלל – אני נותן דוגמאות של קיצורי ההליכים שנעשו בעבר; שכונת גני-אביב כמעט בלי שטחים ציבוריים. יש כאן עיוות והשחתה של התהליך התכנוני – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – שיש בו היגיון, יש בו איזונים. ומילא אם זה היה פותר את הבעיה, אבל זה אפילו לא פותר את הבעיה. זה בסך הכול עוד סופר-בלוף מבית-מדרשו של נתניהו. וחברים, לא כל סופר-בלוף – אולי זה טוב לנאום ונפרגן לו את הנאום הזה, אבל אנחנו צריכים לבלום את זה גם כאן במליאה וגם בוועדה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת שטרית, בבקשה. סידרנו עם חבר הכנסת כץ, שבכל זאת הגיע, ברוב טובו הוא הסכים שתחליף אותו. אין לי ספק, כולנו מעריכים. תודה רבה לך, חבר הכנסת כץ, אתה תהיה אחרי חבר הכנסת שטרית, ואחריכם – חבר הכנסת בן-ארי. בבקשה, אדוני. בן-ארי הורחק? אז לא. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה, תודה רבה לחבר הכנסת כץ, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, לא עליתי לבמה בשביל לתקוף את ראש הממשלה או את הממשלה אלא בשביל לדבר לגופו של עניין בעניין הבנייה. באמת כואב לי לראות את התוכניות של הממשלה מתנפצות בזו אחר זו. הממשלה הביאה בתחילת כהונתה רפורמה אחת בתכנון ובנייה, ענקית, שהתנגדו לה מהיום הראשון מאותם נימוקים שאנחנו מעלים היום. והנה, ישבו בוועדה עשרות ישיבות, מאות שעות, והתוכנית הזאת, כמו שאנחנו מבינים, מתה. ראש הממשלה הביא בתחילת כהונתו רפורמה במינהל מקרקעי ישראל, והשאיפה היתה לעשות רפורמה כזו שתשחרר קרקעות למאות אלפי יחידות דיור בשנה. אני התרעתי אז מעל הבמה הזאת, אפשר לבדוק בפרוטוקול, שראש הממשלה פועל בגישה לא נכונה כיוון שהם לא יוכלו להתגבר על ועד העובדים במינהל. זה לא יפתור את הבעיות. ולצערי, צדקתי. הנה, עברו מאז שנתיים פלוס – שום רפורמה לא קרתה, לא שחררו מאות אלפי יחידות קרקע – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> בדיוק שנתיים – זה היה ביולי 2009. <מאיר שטרית (קדימה):> בדיוק. שנתיים, שום דבר לא קרה. גם הרפורמה הזו מתה. ואני שומע שרוצים לפטר עכשיו את מנהל המינהל כי הוא לא מסתדר עם שר השיכון. הבנתי שהיום הוא הוזמן לשיחת נזיפה אצל ראש הממשלה יחד עם שר השיכון. שר השיכון אומר שאין לו אמון בו, והוא אומר ששר השיכון, פעולותיו גובלות כמעט במעשים לא חוקיים. זה מראה לך שכל הרפורמות האלה לא במקומן – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> עדיף – – – ביבי אחר. <מאיר שטרית (קדימה):> – – ואני אומר בצער, אדוני היושב-ראש, שגם מה שמוצע לנו היום זו תוכנית לא טובה. אי-אפשר לפתור את בעיות הבנייה והדיור במדינת ישראל ב"זבנג וגמרנו". ואני רוצה להסביר, בנימוקים באמת הגיוניים, למה התוכנית לא טובה. אני מצהיר פה על הבמה שלדעתי התוכנית לא רק שלא תפתור את הבעיות, היא עלולה גם להחמיר אותן, ואני אסביר במה העניין. איפה התוכנית הזאת תעבוד? מי ייהנה מהתוכנית? אני אומר לכם מי ייהנה ממנה: לא הפריפריה, לא הנגב והגליל, אלא מקומות הביקוש המרכזיים בארץ, ששם הדירות הכי יקרות. בעלי האינטרסים הכי גדולים נמצאים במרכזי הביקוש – בתל-אביב, בירושלים, בחיפה, בנתניה, בראשון. אלה האנשים שינצלו את תוכנית הווד"לים בצורה חריפה ביותר ויפעילו את כל הלחצים האפשריים, ויש להם כלים – אם הדובר של סיעת קדימה לא ידבר מולי – כל הכלים האפשריים ללחוץ על הוועדות הללו. לכן ינצלו כל פיסת קרקע שקיימת לעקוף את כל הוראות התכנון והבנייה, כי הווד"לים נותן להם את האפשרות – ויבנו לך, מול הבית שלך – אם לאחד יש בית קטן, יבנו לך מגדל, 20 קומות. תהיה שם ועדה אחת שתאשר לו, אפשר לאשר, ומחר לא תראה את אור השמש ולא תוכל להגיד כלום. על-פי התוכנית הזאת יש לך 15 יום להגיש התנגדות. אם אתה לא מגיש – מתה. אין ערעור על החלטות הוועדות. אין דבר כזה בתכנון ובנייה. לכן זה לא יפתור את הבעיות. אם ראש הממשלה היה בא ואומר: תשמעו, רבותי, אני רוצה לבנות את הגליל ואת הנגב על-פי החזון הציוני, בואו נעשה את התוכנית הזאת, בואו נשפר אותה ונעשה אותה רק בגליל ובנגב – אתה יודע מה, אני אומר: יש על מה לדבר. בוא נשב על הגליל והנגב, נעשה כמה תיקונים בתוכנית שהביאו, ואולי זה היה מביא איזו ברכה לנגב ולגליל ובונה דירות במקומות שיש בהם היום חוסר ביקוש, ויכול להיות שהוא יגדיל את האוכלוסייה בגליל ובנגב על חשבון מרכז הארץ. אבל הוא עושה הפוך: התוכנית הזאת תחזק רק את מדינת תל-אביב, את מדינות הביקוש. והמחירים שם לא יהיו נמוכים. הקרקעות היום – אדוני, אני יודע על מכרז שיצא עכשיו בתל-אביב, לפני חודש, פחות מחודש, על קרקע לדירה – יש בניין שהורסים אותו ובונים עליו כמה דירות. המחיר לקרקע שמבקשים – 500,000 דולר לדירה. זה מטורף לגמרי. אם אתם רוצים לפתור את הבעיות, אדוני ראש הממשלה, יש לי בשבילך כמה הצעות מעשיות שבאמת יביאו לפתרון. אני מציע רק שלוש הצעות קצרות, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> להצעות לא נשאר זמן. <מאיר שטרית (קדימה):> בחצי דקה. <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה. <מאיר שטרית (קדימה):> שלוש הצעות: 1. אני אספר לכם איך שרון פתר את בעיית הדיור בתקופה הגדולה של העולים, איך בנו מאות אלפי דירות. הדרך נורא פשוטה. ואני מציע לראש הממשלה, במקום כל החוק הזה, לעשות דבר פשוט. זה, אגב, מה שהייתי עושה אם הייתי שר השיכון. היום במצב של חוסר דירות יש מחירים גבוהים. אני לא שר השיכון היום, לצערי, ושר השיכון לא פעיל בעניין הזה. אבל דרך אחת לעשות את זה היא לתת התחייבות רכישה – זה מה ששרון עשה. מה זה התחייבות רכישה? המדינה אומרת לקבלן: אנחנו מתכננים את הבתים, אתה תבנה לנו 500 דירות, אנחנו נותנים לך התחייבות לקנות ממך את הדירות אם אתה לא מצליח למכור אותן בשוק החופשי. ואם אתה גומר יותר מהר – תקבל בונוס. לדירות יש מחיר מראש, משרד השיכון מכתיב אותו. זה לא שוק חופשי. הקרקע של המדינה, הדירות של המדינה, הקבלן הוא קבלן מבצע ומוכר את הבית לזוג במחיר שהמדינה קבעה. אתה מוריד את מחיר הדירות במכה לפחות מחצי. ככה עבד שרון, ככה עבדו כל ממשלות ישראל בעבר כשהיתה מצוקה. הממשלה, אגב, לא מסתכנת בכלום, מדוע? כי רוב הדירות נמכרו. ואם המחירים ירדו – כל הדירות יימכרו. ואתה מוכר דירות רק לזכאים, אלה חסרי הדיור. זאת הצעה אחת. הצעה שנייה, אדוני ראש הממשלה: יש חוק שאני העברתי כשר השיכון, חוק דירות להשכרה, שאני אומר בצער ששר השיכון אחרי, זאביק בוים זיכרונו לברכה, ועכשיו גם אטיאס, שייבדל לחיים ארוכים, לא הוציאו אפילו מגרש אחד למכרז על בסיס החוק הזה. החוק הזה נועד ליצור אפשרות של מלאי דירות גדול מאוד, של עשרות אלפי דירות לשנה, בשכירות ארוכת טווח, של עד 25 שנה, במחירים הגיוניים. לצערי, החוק לא מופעל. תפעיל את החוק הזה. לא צריך תכנון, לא צריך בנייה – תפעיל אותו, אתה פותר בעיות גדולות – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> והדבר השלישי. <מאיר שטרית (קדימה):> אני מודה לך, כבר חשבתי להפסיק. <היו"ר אופיר אקוניס:> אם כבר אמרת, סקרנת אותנו עם שלוש הצעות, אז כבר הגעת לשלישית. בבקשה. קצר מאוד. <מאיר שטרית (קדימה):> הדבר השלישי, אדוני היושב-ראש: תסדר את הביורוקרטיה שקיימת היום במינהל ובמשרד. במה זה בא לידי ביטוי? כשהמינהל מוכר קרקע למישהו, בחוזים של המינהל כתוב – אני מעיד – שהיזם, מרגע שהוא קונה את הקרקע, חייב לבנות בתוך שלוש שנים. חייב לבנות פירושו – חייב לגמור שלד. אנשים לא בונים. אני אגיד לך למה – לא כדאי להם לבנות. אם הוא קנה קרקע – זכית במכרז? אתה מחכה. הקרקע קופצת לשמים, אתה לא צריך לבנות בכלל. אתה מוכר אותה, הרווחת, ולא צריך לעבוד. תבצע את החוק הזה שאדם שלא בנה בתוך שלוש שנים – קח לו את הקרקע בחזרה. ביורוקרטיה שנייה – דבר שני שקיים בנקודה – אדוני היושב-ראש, מצאתי דבר מזעזע – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אבל דבר אחרון. <מאיר שטרית (קדימה):> אחרון. – – – כאשר אדם גומר בניין, קבלן, הוא צריך לקבל טופס 4 כדי להתחבר לחשמל. המדינה, מסתבר – משרד השיכון פיתח נוהל חדש, שאם אני הייתי שר השיכון, הייתי רוצח אותם מזמן, את האנשים שם. מה הנוהל אומר? קבלן שגומר לבנות צריך לקחת מודד מוסמך, לעשות מדידה של הבניין שנגמר, להגיש את המדידה – המדינה מינתה עשרה מודדים מוסמכים אחרים שיבדקו את המדידה שלו. אני לא מבין למה כשזה מודד מוסמך, עם רשיון. הבדיקה הזאת לוקחת שנה. כלומר בניין נגמר, אנשים לא יכולים להיכנס לבניין שנה מיום גמר הבנייה בגלל המדינה הזאת. רבותי, זה שיגעון. הבאתי לך שני דברים קטנים שרק יאיצו את תהליך הבנייה. וכמובן, אפשר לחייב – אולי צריך לחשוב מחדש ולחייב במס אדם שקנה קרקע ולא בונה בתוך פרק זמן, לשלם מס כל שנה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה, חבר הכנסת שטרית. חבר הכנסת יעקב כץ, ואחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אין שרים? <היו"ר אופיר אקוניס:> השרה התורנית נמצאת, שרת החקלאות ופיתוח הכפר. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, מכובדתי השרה וחברי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לך, כבוד היושב-ראש, מכיוון שאתה מאוד מקורב לראש הממשלה, פגשתי עכשיו את השר יובל שטייניץ במזנון פה ואמרתי לו: כמה פעמים הייתי אצלך בקשר לנושא הדירות? שלוש, ארבע פעמים – אצלו במשרד. ואמרתי: כל התוכניות שלכם לא יצליחו משתי סיבות. סיבה ראשונה – שיש גירעון גדול. נניח שאתה בעל עסק ונכנסת לאוברדרפט גדול. כשהאוברדרפט גדול צריך להכניס את היד לכיס ולהוציא כסף, על השולחן, כדי לכסות את החור שיש בבנק. אין ברירה. במקרה דנן, כשראש הממשלה עומד היום ומכריז שיש חוסר של 100,000 יחידות דיור, אין ברירה – ממשלת ישראל היתה צריכה בהוראתו להוציא מכרזים ישירים לקבלנים, כאשר המחיר הראשוני של הקרקע הוא המחיר שמינהל מקרקעי ישראל קובע. היום כשמוציאים מחיר של קרקע, כל הקבלנים מתחרים, והמחיר עולה במאות ובאלפי אחוזים, וזה מתווסף למחיר שאדם צריך לשלם על הקרקע, ואחר כך המחיר מגיע לשמים, מגיע למאות אלפים או למיליון וחצי, שניים – מחירים שאף אחד לא מסוגל לעמוד בהם. במקרה הזה, כמו שהיה בשנים 1990, 1992, כשאני עבדתי עם אריק שרון בתור העוזר שלו לענייני התיישבות והתחילה יציאת רוסיה, והגיעו למעלה ממיליון אנשים – – <שלמה מולה (קדימה):> גם "מבצע שלמה" היה ב-1991. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – ובנינו למעלה מ-120,000 יחידות דיור בשנתיים. הבתים עמדו. 120,000 יחידות דיור. אין ברירה היום, זה הפתרון היחיד. לא יעזור לו, הווד"לים, הקמד"לים, החד"לים, השד"לים, הפת"לים והיד"לים. כלום לא יגמור. הוא יעמוד כאן בעוד שנה ויגיד למה הוא לא הצליח, ויתלה עוד פעם את הבוקי סריקי בכל מיני פקידים. צריך להוציא את הכסף מהכיס ולהגיד: אני מוציא מכרז לקבלנים, והאנשים קונים מהמדינה. זה כדי להעמיד את הבתים בתוך שנתיים, שלוש שנים. אין אפשרות אחרת. הבנייה צריכה להיות בכל הארץ, לפי מינון נכון, כולל בירושלים עיר הקודש – ירושלים, שהיום אנשים לא מסוגלים לקנות בה. אני אומר: רק הפתרון הזה יכול להביא לידי פתרון. לכן אני קורא מפה לראש הממשלה: לא וד"לים ולא פקידים ולא אנשים שינסו לעשות לך את העבודה במקומך; אתה צריך להוציא את הכסף מהכיס, לשים אותו על השולחן, לתת מכרזים רק עם מחירי הקרקע המינימליים, ועל זה להוסיף את מחיר הבנייה. זה יאפשר בבת-אחת להוריד את כל המחירים, יאפשר לזוגות צעירים – בתוך שנתיים מדינת ישראל מתהפכת. כיוון שאני הייתי שותף בדבר כזה עם אריק שרון, שייבדל לחיים ארוכים, לפני 20 שנה, ויצרנו מציאות שאפשרה לקלוט את יהודי רוסיה ויהודי אתיופיה, גם במקרה הזה אין פתרון אחר, רק הפתרון הזה. וכל ניסיון שלו למכור ולהרוויח מיליארדי מיליארדי מיליארדי שקלים, ולחשוב שהוא פותר בזה את הבעיה, וזה רק בעיה ביורוקרטית – זה כישלון. למה אני פונה אליך, היושב-ראש? כי אתה נחשב לאחד מאלה שמקורבים אליו. אותך – הוא מתכנן שתהיה פעם שר, הוא מתכנן לעשות אותך ראש ממשלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאיפה לך כל המידע הזה? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> חבר הכנסת אקוניס, אתה מאלה שלוחשים על אוזנו. תגיד לו: כצל'ה אמר שאם לא תבנה בנייה תקציבית, לא תצליח. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אחרייך – חברת הכנסת זוארץ. בבקשה, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, זה רגע נדיר בכנסת, כי אני מוצא עצמי מסכים עם חבר הכנסת כץ. <יריב לוין (הליכוד):> אתה בכיוון הנכון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אולי הוא בכיוון שלי. חבר הכנסת לוין, הרבה מאוד זמן אנחנו אומרים שכל הניסיון לתלות הכול בשוק ולצפות שהשוק מעצמו יתנהל ויסדר את הבעיות הוא מוגזם, והוא מביא לפעמים לתוצאה קשה. מה שקרה עם שוק הדירות הוא ההוכחה ששוק פרוע לא נותן תוצאה טובה. השוק לא מתנהל מעצמו, והוא גורם לתוצאה שבה דירה ממוצעת בישראל עולה יותר ממיליון שקל, בעוד בית ממוצע בארצות-הברית עולה חצי מזה; בית בארצות-הברית עולה משהו כמו 550,000–600,000 שקל – חצי ממחיר של דירה ממוצעת בישראל, דירה של 100 מ"ר, 120 מ"ר. הדבר הזה קרה משום שכבר לפחות עשר שנים – ותמיד אומרים: אתם; זה לא רק הם. גם ממשלות קודמות משכו ידן משוק הדירות, וצודק כצל'ה באומרו שחייבת להיות בנייה תקציבית; לא רק בקטע של דיור ציבורי למקרים סוציאליים וכו', אלא חייבת להיות רגולציה בשוק הדירות, כי יש לנו הוכחה לאורך שנים שהשוק כפי שהוא מתנהל עכשיו לא נותן את התוצאה. אני רוצה לומר מלה לגבי הרפורמה שמביא ראש הממשלה. אני יושב בוועדה שדנה פעמיים בשבוע ברפורמה הנוכחית, ומה שיצא בוועדה זה דבר די מדהים. באו אנשי המקצוע ואמרו: יש כבר תוכניות – הרי שמענו כאן שיש עשרות-אלפי – ואני אומר לך שיש משהו כמו 160,000–170,000 תוכניות מאושרות. הבעיה היא שבוועדות המחוזיות אין מספיק כוח-אדם. שאלנו את שר הפנים ואת נציגי משרדו: כמה אתם צריכים כדי שהוועדות המחוזיות הנוכחיות יאשרו? אומרים: 20, 30, 40 תקנים, ומשרד האוצר לא נותן. תאמין לי, אדוני היושב-ראש, אני לא מנסה להתנגח במקרה הזה בממשלה, כי זה לא רק הממשלה הזאת, צריך להיות הוגנים. אבל לאורך שנים הממשלה ייבשה את מנגנון התכנון, ועכשיו מנסים לעשות איזה סידור, ולעשות – איך ראש הממשלה קראה לזה? מסלול ירוק עוקף הליכים. מסוכן לעקוף את הליכי התכנון, כי הליכי התכנון מגלמים בתוכם את מה שאנחנו קוראים לו האינטרס הציבורי, וברגע שאתה עושה הליכים בלי לתת משקל לאינטרס הציבורי, אתה מקבל שכונות ופרויקטים למגורים שנבנים בצורה כושלת ולא משיגים את יעדם. אנחנו אומרים שני דברים. דבר אחד – הממשלה צריכה להכניס את היד לכיס ולשוק הדירות. אי-אפשר לתת לשוק הזה להתנהל בצורה הפרועה שהוא התנהל בה עד עכשיו. דבר שני – לא לדרוס את מערכת התכנון הקיימת. מערכת התכנון הקיימת היא לא מערכת רעה והיא לא גרועה; היא סובלת מחוסר קיצוני של תקנים ומחוסר משאבים. יושבים מתכננים מאוד טובים ויושבים אנשי מקצוע מאוד רציניים בוועדות המחוזיות, למשל, ברחבי הארץ. הוועדות המחוזיות זה גוף של משרד הפנים, זה כבר גוף ממשלתי. מה ראש הממשלה עושה – מנסה לעקוף גוף של הממשלה על-ידי גוף של הממשלה החדשה? צריך לתת כוח-אדם לוועדות המחוזיות. הם מספרים לנו, שנגיד, הוועדות המחוזיות – יש להן סדר-יום, וב-15:00 הם מפסיקים לעבוד, כי נגמרו השעות. אז אומרים: תביאו עוד כוח-אדם – נעבוד גם אחרי צהריים, נעבוד גם משמרת שנייה. לכן, כשאמרתי שהתוכנית הזאת של ה"סופר-טנקר" של ראש הממשלה היא סופר-בלוף, לכך התכוונתי. הממשלה לא יכולה לצפות מהשוק הזה, שהתנהל בצורה הכי נבזית – – <היו"ר אופיר אקוניס:> ובזה תסיים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – הכי פרועה, להמשיך ופתאום לתקן את דרכיו. זה לא יקרה. דבר שני – – <היו"ר אופיר אקוניס:> דבר אחרון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – אדוני היושב-ראש, הממשלה, היא בעצמה דורכת על המנגנון הממשלתי של עצמה; הרי הוועדות המחוזיות שעכשיו עובדות, ושראש הממשלה כל כך רואה בהן – אני לא יודע מה – כזאת בעיה, הן ועדות של הממשלה, זה גופים של משרד הפנים. עכשיו, אם ראש הממשלה חושב שהוא יקים עוד גוף, שהוא יקרא לו בשם אחר אבל גם כן גוף ממשלתי, וזה יפתור את הבעיה של הגוף הממשלתי הראשון, זה לא מה שיקרה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> הממשלה – ובזאת אני מסכים עם קודמי שעמד פה – צריכה להכניס את היד לכיס ולבנות בעצמה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אחריה – חברת הכנסת אורית זוארץ, ואחריה – חבר הכנסת מולה. בבקשה, גברתי, ארבע דקות. אני מבקש להתחיל לעמוד בזמנים, משום שהדיון ארוך ולאחר מכן יש עוד הצעות חוק. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, התחלת לי קצת לפני, אני אבקש תוספת כמו – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> כמו שאת נתת לי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> בדיוק. אני יודעת לגבות חובות. חשוב לי להגיד משהו – הבעיה שאנחנו נתקלים בה עתה היא לא בעיה חדשה, היא בעיה שנגררת כמה עשורים, גם ממשלת קדימה היתה שותפה למחדל הנורא הזה, שהיא לא פתחה עין, אבל זה לא פוטר אותנו מלפעול בתחום הזה. אני שומעת פה חברי כנסת שמדברים על כך שצריך לעצור את זה, כי זה לא מספיק גורף, זה לא מספיק משנה את המצב. נכון, חברים, זה לא ישנה מספיק את המצב, וזה לא ישנה אותו – לא יהפוך את הקערה על פיה; אולי באיזה אופן ייתן איזה פתרון חלקי לטווח הארוך. עכשיו, אני שומעת פה גם חברי כנסת, ובראשם יושבת-ראש האופוזיציה, שמדברת על כך שלבנות במרכז זה איזה משהו לא הגיוני, כי שם המחירים שרק – – – <אורית זוארץ (קדימה):> לא, זה לא ייתן מענה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – שזה לא ייתן מענה. אני אגיד לך משהו, זה גם לא נתן מענה כאשר סגרתם את הבנייה במרכז, אבל יש פה נקודה שאנחנו צריכים לנצל אותה, כי יש העברת הבסיסים לדרום. יש לא מעט קרקעות במרכז הארץ שעליהן יושבים בסיסי צה"ל. ברגע שנפנה אותם לדרום, ויש החלטת ממשלה וגם הקציבו לה כסף; עזבו מי החליט – מי התחיל לדון בכך, הממשלה הזאת נתנה את הכסף, ועל כך אני מברכת, הקציבה לכך כסף. ברגע שהם יעברו לדרום ייכנס לא מעט כסף מהנדל"ן הזה במרכז הארץ. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לצבוע את הכסף הזה לפתרון בעיית הדיור – פתרון בעיית הדיור בפריפריה, במרכז, איפה שלא יהיה – – – <שלמה מולה (קדימה):> רק בחוק המכרזים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לא להפריע. תודה לכם, אתם האחד אחרי השני. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> צריך לתת את הכסף הזה לזוגות צעירים, צריך לתת את הכסף הזה לדיור הסוציאלי, צריך לטפל בעניין הזה. אני שומעת פה חברי כנסת שמדברים על כך שהמדינה צריכה להכניס את היד לכיס. לא חייב שהמדינה תכניס את היד לכיס. והיה, אני יודעת, כי אבי היה שר השיכון, ואז היתה תנופת בנייה אדירה. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> קרקעות בפריפריה ניתנו באופן – חינם – באופן מלא, למי שרק רצה, וגם אז היו משכנתאות מסובסדות, ומאחר שאנחנו מדברים על פריפריה שהיא גם באזור סכנה, אפילו היו נותנים למי שבונה את הממ"ד – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תמריצים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – תוספת של משהו שהופך להיות מענק לאחר חמש שנים. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון מאוד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אפשר לעשות את זה, זה עשה תנופה ענקית ב"בנה ביתך" ובכלל. יש עוד רעיון, שגם אותו עשה אבי אז – לא נעים לי להגיד "אבי", אתם יודעים מה, מדינת ישראל בתקופה שאבי היה באמת שר השיכון – הנושא היה כזה, לא צריך להכניס את היד לכיס, המדינה צריכה לפנות לקבלנים ולהגיד להם: תצאו לתנופת בנייה, אנחנו כמדינה מתחייבים שאם לא תצליחו לשווק את הדירות האלו, נקנה אותן מכם במחיר מסוים. אנחנו קובעים את המחיר המינימלי. מה שקרה הוא שהיתה תנופת בנייה, ואפילו לא הגיעו למצב שהמדינה הצטרכה לקנות אותן, כי לקבלן היה אינטרס למכור את זה בשוק, אפילו אם הוא ירוויח – אתם יודעים מה – בחוץ את האחוז האחד יותר מהמחיר שהמדינה התחייבה לקנות בו, והוא הצליח למכור את זה, והצליחו למכור את זה בצורה ובאופן שהיה שווה לכל נפש. אני חייבת להגיד משהו. אנחנו שומעים על כל מיני תוכניות כאלו ואחרות. מה שלא שמנו לב אליו זה הדיור הסוציאלי. לא מצאנו את זה, ועל – כאן הביקורת שלי. אין דיור סוציאלי במדינת ישראל, ולא הצעת החוק הזאת ולא הצעות חוק אחרות באות לפתור את זה. אני לא רואה תוכניות. היה חוק, שהעבירו אותו מרצ, שזכאים יכולים לקנות את הדיור שלהם, את הדיור שהם גרים בו כל כך הרבה שנים, דיור "עמידר", "עמיגור" וכדומה. היתה תנופה, אנשים סוף-סוף היו יכולים לקנות את הדירה שלהם, אבל מה, פרט לזכאים המדינה מכרה דיור סוציאלי לספקולנטים בשוק החופשי; אמרה, אני לא רוצה אפילו להתחיל לשפץ לאנשים. מי נתן את ההוראה? זו קטסטרופה אחת גדולה, זה – ועדת חקירה פרלמנטרית צריכה לבדוק מי נתן את ההוראה הזאת ומי נרדם בשמירה, מי היה במשרד השיכון שנרדם בשמירה כשזה קרה. למה? כי שני דברים קרו פה: גם המכירה לזכאים וגם המכירה ללא-זכאים הכניסו כסף למדינה. הכסף הזה היה אמור, על-פי חוק, לממן את צבירת המלאי הנוסף לאותן אוכלוסיות חלשות שזכאיות לדיור סוציאלי. הכסף הגיע לאוצר, הוא לא הגיע למשרד השיכון, לא נבנה דיור סוציאלי ולא נרכשו דירות לדיור הסוציאלי. התורים הלכו והתארכו, משפחות נשארו ללא קורת גג. היום, במדינת ישראל, אצלי במשרד אני מטפלת בלא-מעט משפחות, ילדים חסרי קורת גג, ילדים הומלסים שגרים במקלטים וגרים באוהלים. לזה אנחנו – ואני יודעת כמה אתה רגיש לעניין הזה, ואתה כל פעם מדבר על חמשת המ"מים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון מאוד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> זה דבר שאנחנו לא יכולים לחיות אתו בחברה מתוקנת, להתפאר מצד אחד בהצלחות שלנו, של הכלכלה שלנו, ומצד שני לראות ילדים שנמצאים במקלטים בלי מים זורמים. איך הם יכולים ללמוד? איך הם יכולים לדאוג לבריאותם? איך אנחנו כמדינה יכולים לחיות עם זה? דבר אחד אחרון – – <היו"ר אופיר אקוניס:> ולסיום בבקשה. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת מולה, אתה הבא בתור אחרי חברת הכנסת זוארץ. <שלמה מולה (קדימה):> רק להעיר משהו. <היו"ר אופיר אקוניס:> יהיו לך ארבע דקות לנאום. לא להעיר, לנאום. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – ביקשתי ממחלקת המחקר של הכנסת – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אז דבר על זה בארבע הדקות שלך. <שלמה מולה (קדימה):> – – – המדינה נותנת כסף לסוכנות – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> הכסף הזה צריך היה להגיע למשרד השיכון, משרד השיכון היה צריך למלא את המלאי של הדיור הסוציאלי – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – במקום – זה הגיע לאוצר, הכסף, לא ראו אותו, ומה שקרה, אתם יודעים, למשל היום, מכיוון שאין דירות למדינה לדיור סוציאלי היא אומרת: אנחנו עוזרים באיזה אופן בשכר דירה בשוק החופשי. כאשר המחירים של שכר דירה היום 4,000 שקל והעזרה היא כ-800 שקל לזכאים עם ילדים, מה היכולת של אותו אחד שמשתכר שכר מינימום במקרה הטוב, אם הוא עובד, לספק לילדים שלו גם משהו לאכול? אנחנו הורסים את התא המשפחתי במדינת ישראל. למה? אותם ילדים עוברים לגור עם ההורים ועם הסבים והסבתות, לך תזמין ילדים אחר כך לבקר אצלם בבית. אנחנו צריכים לתת את דעתנו על הדיור הסוציאלי, והמדינה אפילו לא צריכה להכניס יד לכיס, כמו שקרה בעבר, רק לפתוח את הנושא של – לחלק קרקעות ולהוריד את מדיניות המסים. רק כך נפתור את הבעיה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, גברתי. חברת הכנסת אורית זוארץ, ואחריה – חבר הכנסת שלמה מולה. אתה לא צריך להעיר; יהיו לך ארבע דקות לנאום, ואני אדאג לזה שאף אחד לא יפריע לך. נאום רצוף. רצוף. אחריך – חברת הכנסת אדטו. <אורית זוארץ (קדימה):> כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, לא צריך לחוקק חוקים. יש לראש הממשלה שרים במשרדו, גם שר הפנים, גם שר השיכון והבינוי, ובסמכותם לחולל את השינוי הזה. הם צריכים להוציא הוראות ברורות, מפורשות, בשפה מאוד מאוד פשוטה, שתקדם ותתיר את התהליכים. כל ועדה נוספת שמקימים היא חטא על פשע, ואת אותם כספים שרוצים להקצות לוועדות האלה צריך לפזר בתוך הוועדות הקיימות, לתגבר את כוח-האדם ובאמת לאפשר להתיר חסמים. אבל מה שקורה עם ראש הממשלה הנוכחי, בכל פעם שהוא נכשל כישלון חרוץ, גם שר הפנים, וגם, במקרה הזה, שר השיכון, הוא קובע הוראת שעה. הוא לוקח את האחריות לידיו ומנסה להתיר חסמים באמצעות חקיקה, באמצעות העברת תקציבים מאוד מאוד גדולים לתחומים שאפשר להתיר במסגרת המשרדים. לראש הממשלה יש פתרון של One Stop Shop – כך הוא קרא לזה? – שמוביל לשום מקום. החנות ריקה, אין שם כלום, זה עוד ועדה על ועדה על ועדה, מנכ"ל משרדו עומד בראש 30 ועדות, ועכשיו יוקמו עוד ועדות, לצדן של הוועדות המקומיות ולצדן של הוועדות המחוזיות, ועדות שלא מובילות לשום מקום. וכפי שאמר כאן ראש הממשלה, יושבת כאן ועדת הפנים של הכנסת ובודקת את הסוגיה הזאת לעומק, ודנה על כל סעיף וסעיף כדי לקבל החלטה רצינית ומושכלת בתחום התכנון והבנייה בישראל, אבל לראש הממשלה לא די בכך, זה לא עומד בקצב שלו, בקצב ההופעות שלו ובקצב מסיבות העיתונאים שלו, ולכן הוא מסרס את השרים, הוא מסרס את יושבי-ראש הוועדות, הוא מבטל את סמכויותיהם, הוא גורע מסמכויותיהם, והוא מנסה לקדם את האינטרסים של היזמים והקבלנים שנמצאים מסביבו. הרפורמה הזאת, שראש הממשלה מנסה להוביל באמצעות הווד"לים, השינוי הדרסטי והדרמטי הזה יפתח את אזורי הבנייה במרכז הארץ, במגדלים. איפה חברת הכנסת לוי? יצאה. זוגות צעירים לא יכולים לקנות דירות ב"מגדלי אקירוב" וגם לא במגדלים אחרים במרכז הארץ. זוגות צעירים צריכים לקנות דירות במחיר בר-השגה. כמי שעומדת בראש הצוות שמפקח על העברת הבסיסים לדרום, אני מברכת על ההחלטה שהתקבלה, להעביר 19 מיליארד שקלים מתוך 24 מיליארד שביקשו, והכסף הזה בכלל לא כולל שום התייחסות לסוגיות החברתיות ולמדור ולמגורים בדרום. ולכן אני אומרת: לא צריך לרוץ ולקפוץ על השטחים והמגרשים שיתפנו בשלב שבו יתפנו, כי על המגרשים האלה שיתפנו יקימו עוד מגדלים. ובמגדלים האלה, לזוגות הצעירים לא תהיה אפשרות לא לרכוש דירה ובטח לא לשכור דירה. לצערי הרב, בכל פעם שראש הממשלה והממשלה הכושלת שלו נתקלים באיזה מבוי סתום, הם ממציאים איזו הוראת שעה, מקימים עוד ועדה, גורעים סמכויות מהשרים ומהוועדות בכנסת, פוגעים בבית הזה כדי לקדם אינטרסים של אנשים כאלה ואחרים שנמצאים שם מסביב לשולחן וזה ישרת אותם בצורה חד-חד-ערכית, הם לא יצטרכו להגיש תוכניות – התוכניות שיוגשו יעברו במסלול ירוק, יקבלו הכשר, יצפצפו על ראשי הרשויות שעמלים שעות על גבי שעות בתכנון אורבני של העיר שלהם והמרחב שלהם ויקדמו את האינטרסים של היזמים והקבלנים תוך התעלמות מוחלטת מתוכניות קיימות, מ-160,000 יחידות דיור מאושרות שאפשר לקדם כבר מחר. אבל לנתניהו לא די בכך, יש לו דברים אחרים שהוא רוצה לקדם. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך, גברתי. חבר הכנסת שלמה מולה, בבקשה. בבקשה, אדוני, ארבע דקות. לאחר מכן – חברת הכנסת רונית תירוש. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האמת היא שראש הממשלה נמצא במצוקה כשהוא רואה את מחירי הדיור עולים. ראש הממשלה פשוט עוסק במסיבת עיתונאים ובספין. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש – שאתה מנאמניו של ראש הממשלה, ואתה עובד בצמידות לו – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אפילו זוכה על זה בביקורת של עיתון "הארץ". <שלמה מולה (קדימה):> אני רוצה לומר לך: יש 160,000 יחידות דיור מאושרות. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני חייב להגיד לך – אני אתן לך זמן – שכל הזמן יש כאן מספרים אחרים. היה 70,000, אחר כך עלה ל-140,000. איך הגעת ל-160,000? <יוחנן פלסנר (קדימה):> 160,000 זה המספר. <היו"ר אופיר אקוניס:> 160,000? המספר הנוסף. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש להסביר לך. 160,000 יחידות דיור מאושרות, זאת אומרת, ראש הממשלה, על הבמה הזאת, לפני כמה שעות אמר לנו, חסרות לנו 100,000. אדוני ראש הממשלה, יש לך רזרבה של 60,000 שמאושרות. איפה זה תקוע? לא בהצעה הזאת, לא בהצעת החוק הזאת תפתור את הבעיה, מה שיפתור את הבעיה – ראש הממשלה צריך להביא את שרי הממשלה, האחד ישב עם השני, לבוא ולהגיד: למה במחוז דרום יש 12,529 יחידות דיור מאושרות תקועות? למה? הוא צריך לשאול את השאלה הזאת. עברו את כל הוועדות. הוא צריך לשאול במחוז ירושלים – 9,168 יחידות דיור. אולי ראש הממשלה לא בונה בירושלים? שאלתם את השאלה הזאת? אולי זאת הסיבה? אולי ראש הממשלה יאמר לנו מדוע במחוז צפון תקועות 17,281 יחידות דיור, אחרי אישור, אדוני היושב-ראש? אני שואל את ראש הממשלה: במחוז חיפה 23,536 יחידות דיור, למה הן תקועות? זה מה שראש ממשלה צריך לשאול. במחוז מרכז – 10,663 יחידות דיור. מחוז תל-אביב – 3,022. אני יכול למנות לך ולהגיע ל-160,000 יחידות דיור מאושרות. אדוני, מה שצריך לעשות הוא פשוט מאוד. צריך לעשות לפחות ארבעה דברים נכונים: א. לייצר מסלול לרישוי מהיר של אותן יחידות דיור שמאושרות; ב. לשחרר תקנים ותקציבים. אותם החסמים יוכלו להשתחרר, כל ה-160,000 יוכלו להשתחרר. הדבר החשוב ביותר – ראש הממשלה צריך להתעמת גם עם שריו. לבוא ולהגיד: אם השר גלעד ארדן, בגלל הכרעה מיניסטריאלית שלו, מתעמת עם שר הפנים או עם שר השיכון, הוא צריך להושיב אותם ולפתור את הבעיה. חלק מהבעיה הזאת היא בעיה בין המשרדים, אדוני היושב-ראש. והרשויות המקומיות – חלקן לא מוכנות שהביוב יעבור בין רשות שיפוט אחת לרשות שיפוט שנייה. ואחר כך מע"צ צריכים לבנות כבישים. כל הדברים האלה מעכבים את 160,000 יחידות הדיור האלה. למה ראש הממשלה צריך להסתבך? למה הוא לא לוקח את זה בידיים? אני קודם פותר את הבעיה של ה-160,000. דבר אחרון – אני מסכים עם ראש הממשלה. אתה יודע, יש דבר אחד שאפשר להסכים אתו: צריך להציף את השוק בבנייה וכן הלאה. אבל אסור לשכוח שהמדינה גם חייבת לעשות סדר עדיפויות, היא צריכה לקבוע: האם אני מעדיף את הגליל, האם אני מעדיף את הנגב, או שאני משמן את המרכז, אני משווק את הקרקעות לנדל"ניסטים כדי שיוכלו לבנות בניינים כמו "מגדלי אקירוב". זאת החלטה ערכית, החלטה ציונית. אנחנו צריכים לבחור – רוצים ליישב את הגליל ואת הנגב. דבר אחרון. אם ראש הממשלה יבטיח לאותם קבלני בנייה: אם לא תמכרו את הדירות, הממשלה תקנה אותן – אפילו לדיור ציבורי, ויש היום אלפי אנשים שאין להם איפה לגור, מסתובבים ברחובות, מקבלים השתתפות בשכר דירה. אדוני היושב-ראש, שכר דירה ממוצע היום הוא 3,500 שקלים; המדינה נותנת סיוע אך ורק בין 800 שקלים ל-1,200 שקלים. אם המדינה תבוא ותגיד – אחרי מה שהיא עשתה בפעם הקודמת בדיור הציבורי, האוצר ביודעין קבר את החוק – אפשר לבוא ולהגיד לקבלנים: אתם בונים דירות; אם אתם לא מצליחים לשווק אותן לציבור, למכור אותן בשוק החופשי, המדינה תקנה. זה היה הפתרון של אריק שרון ב-1991. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. חברת הכנסת תירוש – לא נמצאת. חבר הכנסת אריה ביבי. אחריך – חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, איזה פלא, אני מסכים עם ראש הממשלה. תאמין לי, אני מסכים אתו בדבר אחד רציני מאוד – שיש חסמים; שהמערכת הקיימת – יש בה הרבה חסמים והיא מערכת לא טובה, מסורבלת. צריכים רופא, רופא טוב, להוציא את המערכת הזאת מהבוץ. רשויות התכנון מסורבלות. לוקח הרבה זמן. כשבאים ורוצים לבנות, לוקח לפחות חמש-שש שנים. יש בעיה. יש בעיה, כי היום אין ועדה קומפקטית, ועדה שתיתן מענה. בזה אני מסכים אתו. אבל כשאתה בא עם הצעה כזאת – בחשמל יש מה שנקרא מינוס ומינוס. מינוס ומינוס נותן מינוס, מה אפשר לעשות? לכן, ההצעה שלו לא טובה. אני מסכים אתו שיש בעיה, אבל ההצעה שלו גרועה, ואני אגיד למה. אדוני היושב-ראש, יצא לי להיות יושב-ראש ועדה ממונה בלוד מעל שנתיים, ואני מכיר את הבעיות. על מנת לקדם תוכנית – הייתי מציע לראש הממשלה, וגם לכבודו, לא ללכת לעיתונות. אורי, משה רבנו אמר נעשה ונשמע? <אורי אורבך (הבית היהודי):> כל העם אמר. <אריה ביבי (קדימה):> כל העם – קודם נעשה ואחר כך נשמע. אבל מה קורה פה? במדינת ישראל זה הפך לדבר שבשגרה: קודם מדברים ואחר כך חושבים אולי לעשות. הייתי מציע לא ללכת לעיתונות אלא לעשות. אני גם אומר: התוכנית הזאת באה לברך אבל היא גם מקללת, ואני אומר איפה. היום אתה לא יכול לעשות תוכנית ולקבוע לראשי הערים איפה למקם את המגדלים, כי תוכנית זו בעיה רצינית. כשאתה בונה שכונה, אתה חייב לבנות לה קודם כול את כל התשתיות, ואחר כך אתה בונה את השכונה. אתה לא יכול לשבת באיזה מגדל שן ודרך מגדל השן הזה לעשות את הדברים שלך, אלא אתה צריך להיות בשטח. ובשטח – זה אנשים שמכירים את השטח, אלה ראשי הערים, ראשי המועצות, ופה לעשות איגוף משמאל או איגוף מימין, זה לא הולך. דבר שני, בזמנו, אריאל שרון, איך הוא הצליח עם התוכנית? הוא בא לקבלנים ואמר להם: תשמעו, אנחנו קובעים מחיר פיקס. אתם תבנו, וכל דירה שתישאר, אני מוכן לקחת אותה. על-ידי זה, לדעתי, יכול היה לצאת מברך ולעשות גם כמברך. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <אריה ביבי (קדימה):> ועוד דבר אחד. <היו"ר אופיר אקוניס:> לסיום, בבקשה. <אריה ביבי (קדימה):> אני רואה את הזמן וחבל, יש לי הרבה מה לומר. <היו"ר אופיר אקוניס:> יהיה גם דיון לקריאה שנייה ושלישית, וגם בוועדה כמובן. <אריה ביבי (קדימה):> עוד משפט אחד, משפט המחץ מה שנקרא: אני חושב שכדי לעשות תוכנית טובה, הוא היה צריך קודם כול לבנות את הגליל ואת הנגב, כי קבלנים לא רוצים ללכת לא לגליל ולא לנגב. קבלנים רוצים לבנות באזור המרכז, כי באזור המרכז הדירות גם יותר יקרות והן גם נמכרות. אלה הדברים, וחבל שאין לי זמן. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך, אדוני. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת ציפי חוטובלי. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שלא נדבר על ראש ממשלה, אבל אפילו שר אין. <היו"ר אופיר אקוניס:> ישנה. <איתן כבל (העבודה):> איפה? <היו"ר אופיר אקוניס:> היא עובדת בתאי היועצים. <איתן כבל (העבודה):> אה, אוקיי. סליחה, אין בעיה. בסדר גמור. אני מוחל, זו גם אורית נוקד. יש לנו קשר ישיר מעברנו המשותף, אז בכלל אני – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אולי גם עתידכם המשותף, לך תדע. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – – <איתן כבל (העבודה):> אולי. אורבך, תתקדם. <אורי אורבך (הבית היהודי):> העבר המשותף שלכם יותר מפואר מהעתיד המשותף. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה מצא לנכון לפתוח את הדיון ולהציג את משנתו, מבחינתו התוכנית כבר יצאה לפועל. חבר הכנסת אורבך, כחבר בכיר בקואליציה, ראש הממשלה – מבחינתו הבתים כבר נבנים. מה זה חשוב מה קורה בשטח. <אריה ביבי (קדימה):> רק בשביל זה, אורי, היה כדאי לך להישאר לשבת. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אני מהבוקר פה, לא זז. <איתן כבל (העבודה):> חבר הכנסת אורבך, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, אתם יודעים, ראש הממשלה מבחינתו כבר בנה את הכול. זה בכלל לא משנה. הוא עמד כאן כאילו הוא נכנס לתפקידו לפני חודש, זאת אומרת, הוא עדיין אפילו לא השלים את מאה ימי החסד שניתנו לו – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא ניתנו לו. <איתן כבל (העבודה):> ודאי שלא. – – – את מאה ימי החסד, אדוני היושב-ראש, כאילו לא חלפו להן למעלה משנתיים. האמת, כשהוא פתח את הדיון שלו, הדיון היה כזה יבשושי. זאת אומרת, גם הוא הציג אותו – כנראה עבר עליו יום קשה – הוא התחיל ואמר: חברי חברי הכנסת, אני אגיד לכם מה הסיבה. חשבתי שהוא יגיד: הממשלה הקודמת. לא משנה כמה זמן הוא כבר מנהיג את המדינה, הוא עדיין בממשלה הקודמת. בסופו של עניין – אני אומר לך, חבר הכנסת אקוניס, כי אתה ואני פעילים בעניין הזה לא מעט. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <איתן כבל (העבודה):> תשמע, אתה זוכר שהיתה רפורמת הקרקעות? אתה זוכר. גם אתה זוכר. <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, בוודאי. <איתן כבל (העבודה):> אתם זוכרים מה הבטיח לנו ראש הממשלה כאן? שעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן יקום לו בית מפואר, יהיו בניינים לכולם, ויהודים וערבים וחרדים – שהם גם יהודים – ייסעו ביחד אל השקיעה מחובקים אל עבר הבניינים. <היו"ר אופיר אקוניס:> את זה אני לא זוכר. מליצי כזה, זה לא סגנונו. <אריה ביבי (קדימה):> אני עוצם את העיניים ומדמיין. <איתן כבל (העבודה):> אני מנסה לזכור את הסיטואציה הזאת. הוא עמד כאן וקרא לנו, לתבוסתנים האלה, שהם חסרי אמונה, שאין להם שום יכולת להאמין במה שהוא מוכר לנו. חלפו – כמה, שנתיים? אתם זוכרים את הדיון המפורסם? פה אנשים רבו – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, כן, היה דיון מעניין. <איתן כבל (העבודה):> מישהו זוכר כמה יחידות דיור נבנו מאז? <אורי אורבך (הבית היהודי):> נבנו יחידות. <איתן כבל (העבודה):> נבנו יחידות, בדיוק. חברי חבר בכיר בקואליציה, שהשר לא ישמע. <אורי אורבך (הבית היהודי):> לא בכיר עד כדי כך. <איתן כבל (העבודה):> לא בכיר עד כדי כך. ובסופו של עניין, חברי חברי הכנסת, תרשמו את זה לפניכם, חבר הכנסת אקוניס, לא ייבנו יחידות דיור. זה יהיה שוב כזה סיפור של "דרדלה", סיפור של כאילו כל העניין הוא בעיה איך מנסחים את זה. זאת אומרת, אם ננסח את זה נכון, יהיו בניינים. זאת אומרת, כל מה שקרה בשנתיים האחרונות זה רק בעיה של איך ניסחנו את זה. כיוון שלא ניסחנו את העניין ואת הבעיה נכון, אין יחידות דיור. <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים, אדוני. <איתן כבל (העבודה):> אני מסיים, אדוני. ואני אומר לכם שוב, אנחנו נצביע כמובן נגד ההצעה הזאת. אין לה מקום, היא לא לעניין. ושוב, מבחינתו של ראש הממשלה, יצאנו אל הדרך. תודה, אדוני. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה לך, חבר הכנסת כבל. חברת הכנסת חוטובלי, בבקשה. גברתי המזכירה, אני מבקש לצלצל, משום שאצלי רשומים עוד ארבעה חברי כנסת שאינם נמצאים כאן, ומשום שאם הם לא יהיו כאן אנחנו נעבור להצבעה בכל מצב שלא יהיה באולם. אז אני מבקש ממך לצלצל כדי שמי שרוצה בכל זאת לעלות ולהצביע, יעלה להצביע. בבקשה. אם חברת הכנסת חוטובלי תסיים ולא יהיו פה שאר הדוברים, נצביע. בוודאי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אדוני יושב-ראש הקואליציה, הודעתי הודעה. אם אתה רוצה לנקוט – – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אה, יהיה שר, מאה אחוז. בבקשה, גברתי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש כאן – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> השר שיעשה פיליבסטר? <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – יש כאן הזדמנות, בעיני – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נא להתחיל, גברתי. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, השר לא נרשם, הוא לא יכול לדבר. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת מולה, אתה דיברת ארבע דקות רצוף בלי שאף אחד, למעט היושב-ראש, יפריע לך, וגם קיבלת כמה שניות "גרייס". בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אתם רוצים להצביע, לא? <שלמה מולה (קדימה):> – – – יושבת-ראש הוועדה למעמד האשה – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> לפחות אנחנו, בקואליציה, רוצים להצביע. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> יש כאן באמת דיון אמיתי. בניגוד לסערת ה"קוטג'", הדיון הזה על מצוקת הדיור הוא דיון אמיתי. הוא לא דיון פופוליסטי. אין מצוקה חמורה, אמיתית ונכונה יותר מאשר מצוקת הדיור. מי שמסתובב קצת – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> אין עלייה במחירי המזון? <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – רואה לא רק את העובדה שצעירים במדינת ישראל לא יכולים להרשות לעצמם בית. ההורים שלי, כשהם התחילו כזוג צעיר, רכשו את ביתם במו-כספם, עם משכנתה גדולה מאוד, אבל הם ידעו ש-30-20 שנה – והם יצליחו לרכוש בית. האתגר הזה – והם התחילו בלי שקל אחד מההורים שלהם – הוא כבר בלתי אפשרי עבורנו, כי אנחנו לא יכולים בשקל לשקל שנחסוך, גם לא עם משכורת של חברי כנסת, ודאי שלא עם משכורת של מורה – אי-אפשר היום להגיע לדירה במדינת ישראל. זה בכל מקום, גם בפריפריה, גם בעכו, גם בצפת. אי-אפשר להגיע לדירה. אבל מה צורם לי? ואנחנו לא מדברים על זה, שבעוד שהממשלה מנסה להוביל פרויקט – ותבוא עליה הברכה, הממשלה בכל זאת מנסה לעשות מה שהקודמות לא עשו – נבנים ונבנים ונבנים בדרום ובצפון באופן בלתי חוקי עוד ועוד בתים. הפקרנו את הנגב והגליל לבנייה בלתי חוקית של אנשים שמבחינתם כל הדיון הזה לא מעניין, כי בזמן שאנחנו צריכים להתאמץ כדי לרכוש בית בצפון ובדרום אפשר בחינם. אם אתה ערבי, אתה יכול בחינם. <שלמה מולה (קדימה):> גם ביהודה ושומרון אפשר. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אם אתה דרוזי, אתה יכול בחינם. אם אתה בדואי, אתה יכול בחינם. <שלמה מולה (קדימה):> גם ביהודה ושומרון, דרך אגב. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אפשר לבנות גם בלתי חוקית בהיאחזויות. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> העובדה שבמשך שנים ארוכות המדינה מפקירה את אדמות הלאום שלה – – <שלמה מולה (קדימה):> גם ביהודה ושומרון. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – לאנשים שמשתלטים על הקרקעות האלה באופן בלתי חוקי – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> קרוונים. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – כשעומדים אנשים, חיילים ששירתו במדינת ישראל, אנשים ששירתו שירות לאומי במדינת ישראל, והאנשים האלה לא מקבלים מהמדינה, העובדה הזאת צריכה לצרום לכולנו. וכשאנחנו רואים את הנגב והגליל שלנו ממש משוועים להתיישבות יהודית שתקום ותפרח, צריך לתת לצעירים תמריצים. אפשר למנף את המשבר הזה בשוק הדיור כדי ליישב את כל אותם אזורים שלא יושבו, אבל צריך לתת לצעירים תמריץ. "קרקע חינם לכל חייל" היתה פעם ססמה. הממשלה צריכה לעודד את זה. לא מספיק לומר שאנחנו נקל בפרוצדורה כשיש מחסור כל כך עמוק בדירות. לא מספיק רק לצאת בהצהרות האלה. צריך לעשות הרבה יותר מזה. ירושלים, עיר הבירה שלנו – מי יכול בירושלים? היום שאלתי את ראש הממשלה אם הוא מתכוון לבנות גם בירושלים, והתשובה שלו היתה: 5,000 יחידות דיור. ובכן, זה לא מספיק. 5,000 יחידות דיור הן רק טיפה בים הביקוש. ואם אנחנו רוצים לראות צעירים ממשיכים לגור בירושלים, כששכר הדירה הוא 5,000 שקל לחודש, כשעלות דירה היא 2 מיליון שקלים, המחירים האלה הם בלתי סבירים. ואני אומרת שוב, יש כאן פוטנציאל ליישב שלושה אזורים שהם בפריפריה שלנו: הצפון, הדרום והמזרח. יהודה ושומרון, שסבלו מהקפאה ארוכה, כל כך הרבה שטחים יש שם, רק תנו לבנות. אתמול שמענו על שחרור של מספר יחידות דיור מצומצם. הדבר הזה לא מספיק. יש כאן הזדמנות אמיתית ליישב חבלי ארץ, שאם אנחנו לא נבנה בהם באופן לגיטימי וחוקי ונאפשר לצעירי ישראל לגור בהם, ישתלטו עליהם אנשים באופן בלתי חוקי, כי זה כבר קורה. וכשבאזור מעלות הורסים בתים כי נבנתה בהם מרפסת קטנה, הרי הכפרים שסמוכים למעלות הם כפרים שנבנים על עוד אדמה ועוד אדמה, וכך אנחנו הולכים ומאבדים את קרקעות המדינה שלנו. הדבר הזה חייב להיפסק, והמדינה חייבת להעניק באופן חוקי קרקעות למי שבאמת זכאים לכך, למי שבאמת עושים עבור המדינה הזאת. ואין מנוס מלומר, יש כאן הזדמנות שלא מומשה ביהודה ושומרון, ויש כאן אפשרות אמיתית של המדינה לקום ולפעול בנושא הזה, כי הנושא המדיני כאן משתלב עם הנושא החברתי. זה קרוב לכל מקום בארץ, זה ממש לב הארץ, שרק יאפשרו לבנות, ותראו כמה צעירי ישראל יכולים בקלות להגיע לבית ולהגיע לדירה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת עתניאל שנלר לא מבקש לדבר. חבר הכנסת אברהם מיכאלי – אינו נוכח. חבר הכנסת יצחק וקנין – אינו נוכח. חבר הכנסת נסים זאב – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אמנון כהן, ואם לא – יסכם שר האוצר בשם ראש הממשלה. בבקשה. ייתכן מאוד, אדוני השר, שמייד אחרי חבר הכנסת נסים זאב אדוני יתבקש לעלות לדוכן, שאם לא כן אנחנו הולכים להצבעה. בבקשה. ארבע דקות, לא שלוש דקות. ארבע דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בונה ירושלים ה', נידחי ישראל יכנס. צריך להבין שבנייתה של ירושלים מקרבת את הגאולה השלמה של עם ישראל. אם יש בנייה יש גאולה, יש קיבוץ גלויות, יש עם ישראל בארץ-ישראל. עכשיו אני רוצה לומר לכם, פתאום הממשלה המציאה איזה פטנט חדש: קיצור הליכים. אני רוצה לומר לכם שכבר הרבה דילגו על הקיצור – לא ארוכה ולא קצרה, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר; לקצר – לא רשאי להאריך. בונים בלי רשיון. תצאו לעיר העתיקה; מי מחכה לקיצור הליכים? מי מחכה בכלל לראות איזו תוכנית? כולם קודם כול בונים, ואחר כך מתמודדים בבתי-המשפט. אז יהיה קנסות. ברור שהממשלה לא רוצה להתעסק, כי יש רגישות גבוהה במזרח-ירושלים. כל מה שקשור לבנייה ערבית לא חוקית, ולא משנה איפה, זה יכול להיות בנגב אצל הבדואים, זה יכול להיות בצפון, בכל מקום – בונים בצורה מופקרת. אין דין – לית דין ולית דיין. אני רוצה לומר לכם, אולי כדי להראות שיש אכיפה, מדי פעם משמיעים קצת בפעמונים כמה צלילים להגיד שהרסנו פה והרסנו שם. אני רוצה לומר לכם, על כל הריסה אחת בונים עשרות רבות, ומתמודדים בבתי-משפט. מקסימום מקבלים קצת קנס, מתמודדים גם עם הקנסות, יש פריסת תשלומים. אבל, אדוני היושב-ראש, צריך להבין דבר אחד, הבנייה הלא-חוקית היא לא סתם בנייה לא חוקית; בונים על שטחים ירוקים, על מקומות שמיועדים לסלילת כבישים, לגני-ילדים, זה לא איזה עוד מרפסת אחת באיזו דירה. ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אם הממשלה לא תאמץ את האכיפה בצד הקיצור של ההליכים, אנחנו נמצא את עצמנו בקטסטרופה. אני רוצה לומר דבר נוסף. כשאתה נוסע לצפון, אתה רואה בנייה לא חוקית לכל אורך הדרך. אתה נוסע בדרום, לכיוון ירוחם, לכיוון דימונה, כל הבדואים שם בונים בצורה מופקרת ואין שום אכיפה, וגם אם יש, היא רק סמלית, היא רק למראית עין. גם שטחים שנקנו מהבדואים – אני רוצה לומר לך, ושמענו את זה לא אחת גם בוועדת החוץ והביטחון, קונים בכסף מלא, צה"ל קונה בכסף מלא שטחים, ואחרי זמן לא רב שוב אתה רואה אכלוס בכוח של הבדואים באותם שטחים. אני רוצה לדעת, אנחנו בעלי בתים על אדמתנו או לא? זו השאלה. אנחנו אדונים? אנחנו פטרונים או לא פטרונים? או שאנחנו נמושות ורק חיים לפי רגישות כזו ואחרת? ולכן, אדוני היושב-ראש, מעבר למה שאמרתי יש בעיה קטסטרופלית בכל מה שקשור למחלקת התכנון והבנייה, בפרט בירושלים. תפתח תיק היום, תגיד לי – מי מקבל את התיק? כמה זמן לוקח לך לקבל מספר כדי לפתוח תיק? חודשים, חודשים. גם אחרי שקיבלת רשיון ואתה רק מבקש מהפיקוח שיאשרו לך שבנית על-פי חוק, תחכה חודשים כי התיק אבד, התיק נגנז, אתה לא יודע באיזה ג'יהינום – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ולכן? <נסים זאב (ש"ס):> – – – באיזה ג'יהינום התיק הזה נמצא. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, הרבה פעמים אתה מגיש תוכנית, אתה מגיש אותה עוד פעם ועוד פעם, וכל פעם שאתה מגיש אותה מחדש זה עלויות של אלפי שקלים. אז יכולים לקצר תהליכים, אבל אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, מקצרים פה את החיים של האנשים במדינה הזאת בכל הליך של תכנון ובנייה, ואת זה צריך להפסיק. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. אחרון הדוברים, יושב-ראש ועדת הפנים חבר הכנסת אמנון כהן, ואחריו – אם ירצה שר האוצר להשיב לכל המשתתפים בדיון יוכל להשיב, ולאחר מכן אנחנו נלך מייד להצבעה. נא להזעיק את כל חברי הכנסת. נא לצלצל. אנחנו לא נאפשר פה פיליבסטר. בבקשה. ארבע דקות עומדות לרשות יושב-ראש הוועדה. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לחזק את ידי ממשלת ישראל וידי ראש הממשלה על כך שנתנו את הדעת על נושא התכנון והבנייה. יש אלפי זוגות צעירים שלא יכולים להגיע לקורת גג ומשעבדים את כל החיים שלהם רק כדי שתהיה להם דירה. כל הזמן התרענו, גם בדיונים בוועדות הכנסת, בוועדת הכספים, בוועדת הכלכלה ובוועדת הפנים והגנת הסביבה, שהממשלה תעשה איזה מעשה. וסוף-סוף, כמו שאומרים, האסימון ירד, ואני מברך את ראש הממשלה שהרים את הכפפה, בשיתוף עם שר הפנים ושר השיכון, שהם האמונים על הנושא של התכנון, בכל הנושא של המינהל והקרקעות של המדינה. הדרך היא חשובה, אבל בוודאי ובוודאי צריך לבחון את החוק מכל ההיבטים, ואני בטוח שבוועדה, כשזה יגיע לדיון, ניתן על זה את הדעת, שלא מצד אחד נפתור את הבעיה של ההיצע של הקרקעות, שנדאג לכמות מסיבית של אפשרויות בנייה והתחלות בנייה; המטרה הסופית היא להוריד את המחירים לצרכן ולאזרח, לזוגות הצעירים, לאנשים שבחיים לא הגיעו לקורת גג, אבל מהצד השני צריך להסתכל על ההיבטים הסביבתיים, שלא נעשה נזקים שלא נוכל לתקן אותם בעתיד. לכן כאן, בדיונים בוועדה, נצטרך לתת על זה את הדעת, לשמוע את הארגונים, למצוא את האיזונים הנכונים, מצד אחד להאיץ את כל נושא התכנון, ומהצד השני לשמור כמה שאפשר את הירוק, את הסביבה, למען הדורות הבאים. אנחנו בוודאי יודעים שכל עוד הליכי התכנון והבנייה לוקחים המון שנים, והנושאים האלה, נושאים מנדטוריים שירשנו, וכל פעם טלאי על טלאי מנסים לתקן, ועל שולחנה של ועדת הפנים, בשיתוף ועדת הכלכלה – יש לנו ועדה משותפת בנושא הרפורמה בתכנון והבנייה, וגם כאן הוועדה נותנת את הדעת לעומק ולרוחב של כל החקיקה הזאת, את כל ההיבטים אנחנו מביאים בחשבון, שפעם אחת נתקן את כל הנושא של התכנון והבנייה במדינת ישראל, שזה יהיה באופן מידתי. ובאמת יש פה נושאים ותכנונים וועדות מרחיקי לכת. המטרה היא שכל תוכנית בוועדה אחת. לא יהיו עוד דיונים ועוד דיונים כשהאחד סותר את השני. למעשה, זה ניסוי, ואנחנו בודקים את כל ההיבטים, שהרפורמה תעבור בסופו של דבר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת, באמת, מתחת לדוכן. <אמנון כהן (ש"ס):> לכן אנחנו צריכים לתמוך כרגע בקריאה ראשונה בהצעת החוק הזאת, ללמוד אותה לעומק, להביא את כל ההיבטים בחשבון, ושנבוא עם בשורה לעם ישראל, שיש פה ממשלה שנותנת מענה לנושא של היצע הקרקע והתחלות הבנייה, כדי שנציף את השוק בצורה כזאת שהמחיר לזוג צעיר יהיה אטרקטיבי, שהמחירים יהיו סבירים, בסביבות 600,000–700,000 שקל לדירה של שלושה חדרים, שזוג צעיר לא יצטרך למשכן את כל החיים שלו, 30 שנה, כדי שבסופו של דבר יהיה לו בית, וגם לא יתחייב במשכנתה קבועה שאחרי שנה-שנתיים הוא לא יוכל לעמוד בהחזרים ובסופו של תהליך הוא יבוא והבנק יצטרך לקחת לו את הדירה ולמכור אותה כי יהיה לו קשה לעמוד בהחזרים של המשכנתה. הנושא הוא למעשה חלק אחד מהפאזל הגדול של התהליך הזה, שתהיה אפשרות לזוג צעיר לרכוש דירה. אני חושב שלאחר מכן צריך לבדוק את ההיבטים של המשכנתאות, עד כמה יש זכאים, עד כמה אפשר לתת את המשכנתה, עד כמה אפשר להתחייב כזוג צעיר – המטרה היא באמת שלא ייקח 90% מהבנק, אלא באחוזים מסוימים, שיוכל גם לעמוד בהחזרים וגם יסיים את התשלומים, שבסופו של תהליך תהיה לו גם קורת גג לילדים. מובן שזה גם ייתן מענה למשפרי דיור, אלה שכבר רכשו דירה ורוצים להגדיל את הדירה משלושה לארבעה וחצי חדרים. זה ייתן גם מענה לזוגות משפרי דיור. לכן אני חושב שהמהלך מבורך, אבל צריך לתת על זה את הדעת בוועדות הכנסת, שהחוק בסופו של דבר יצא חוק ראוי וטוב ומידתי. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא הערתי לאדוני על הזמן משום שהוא יושב-ראש ועדת הפנים והוא בהחלט תורם מהידע. הרי אתה היום מנהל את הדיון בחוק המרכזי, שייקח ודאי זמן רב. תודה רבה. אדוני שר האוצר, בבקשה, אם אדוני מבקש לסכם. מייד לאחר סיום דבריו של שר האוצר, אשר לא ידבר כל הלילה, שכן הוא עסוק מאוד, והוא כמובן יקצר, אנחנו עוברים להצבעה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> יקצר כהרגלו, אתה מתכוון. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא להגזים, אבל יקצר כהרגלו בזמן שהוא עסוק. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, ואחרי שבע-שמונה שנים שבנינו מעט מדי באים כמה צעדים, ובראש ובראשונה יוזמתו הברוכה של ראש הממשלה נתניהו, להתגבר על הביורוקרטיה ולבנות בשנים הקרובות יותר, והרבה יותר, כדי להדביק את הפער – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם שר התחבורה מפריע לך, אני מרשה לך לבקש ממנו לא להפריע לך, וגם – אתה יכול לאיים עליו בתקציבים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא, לא מפריע לי. אני מרגיש מאוד בנוח. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר גמור. בבקשה, אדוני. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – אז אחרי כמה שנים שלא עשינו מספיק לבנות ולהיבנות, אנחנו עכשיו מדביקים את הפער. ואדוני היושב-ראש, כדי להדביק את הפער צריך לעשות צעדים חריגים, כדי להדביק פער במהירות ולהתגבר על מכשולים ביורוקרטיים, וזה בדיוק מה שראש הממשלה עושה בהצעת החוק המבורכת הזאת. אבל עכשיו, אדוני היושב-ראש, שמעתי בחלק מהדיון המון בלבול. אני רוצה להבהיר תחילה מה מקור הבעיה, שאזרחי ישראל יבינו בכלל מנין התפתחה פתאום בעיה של מצוקת דיור, מחירי דיור. לאחר מכן אני אדון במה שנעשה עד כה, כי נעשו כבר צעדים חשובים מאוד בעניין, על-ידי משרדי ממשלה שונים, ולאחר מכן אדון במה שייעשה מכאן והלאה, ובעיקר בהצעת חוק הווד"לים, שמונחת הערב על-ידי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו בפני הבית הזה. אבל לפני זה, אני לא יכול שלא להעיר: העירו בעבר בכנסת, בשנים האחרונות, על כך ששרים ובעיקר ראשי ממשלות נואמים לפעמים את נאומיהם החשובים, מפרטים את הרפורמות ואת ההצעות החשובות שלהם מחוץ לכנסת, מחוץ לבית, בכל מיני בימות – חשובות גם הן, כנסים אקדמיים, מוסדות כאלה ואחרים באקדמיה בארץ ובחוץ-לארץ. בא ראש הממשלה נתניהו, ובצעד חריג ונדיר – הנה הוא, בדיוק הופיע, אז הוא שוב בא – – – <דב חנין (חד"ש):> אבל הוא לא שמע את הדיון. הוא לא שמע אף אחד. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – בא ראש הממשלה נתניהו, ובצעד נדיר וחריג מציג בעצמו הצעת חוק בפני הכנסת. במקום לברך על עצם הצעד הזה, במקום להודות על עצם הצעד הזה, במקום להקשיב קשב רב כדי שיתאפשר אחר כך גם דיון ענייני, משום מה כמה חברים בבית הזה לא מבינים את גודל המעמד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בדרך כלל כשחברי כנסת מתרגשים שראש ממשלה מדבר זה מראה שהוא צדק כשהוא בא לדבר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> כן, אבל, אדוני, כמו שאתה הערת, כשכל חבר כנסת מדבר וכל שר, ועל אחת כמה וכמה כשראש הממשלה נואם בפני הבית, ועל אחת כמה וכמה כשבצעד נדיר הוא מציג בעצמו הצעת חוק בפני הבית, ראוי לכבד את המעמד ולא להפריע בקריאות ביניים אבסורדיות. פעם אומרים, מדוע הוא איננו כאן, ואחר כך כשהוא פה אומרים מדוע הוא כאן – הדבר הזה לא היה ראוי, ואני מברך את ראש הממשלה שנקט את הצעד הזה. ועכשיו לענייננו. הבעיה מנין? במדינת ישראל אנחנו צריכים 35,000–36,000 התחלות בנייה בשנה כדי לשמור על רמת דיור סבירה לאזרחי המדינה. בשנים 2000–2008, אפילו אפשר לומר 2009, התחלות הבנייה ירדו מ-36,000–37,000 נדרשות לרמה של אזור ה-30,000, ואפילו פחות. זאת אומרת, בשבע שנים בנו כאן כל שנה – היה גירעון שבין 5,000 ל-10,000 דירות. עקב כך הגענו בסוף שנת 2008 למחסור שבין 60,000 ל-100,000 דירות במדינת ישראל. לכך התווספה פתאום הריבית הנמוכה; נגיד בנק ישראל נאלץ, בעקבות המשבר הגלובלי, להוריד את הריבית כדי לעודד פעילות כלכלית במשק. השילוב המסוכן בין מצוקה, מחסור ב-60,000–100,000 דירות מצד אחד, גירעון של שמונה שנים, ובין ריבית נמוכה מאוד בזמן המשבר, הטיס את מחירי הדירות כלפי מעלה, ולאחר שבע שנים שמחירי הדירות ירדו הם עלו פתאום חזרה והדביקו את כל הירידה ואפילו עברו קצת מעבר למחיר שלהן בשנת 2000. לכן נוצרה מצוקה קשה. לכן הממשלה הגדילה את מספר התחלות הבנייה לרמה של קרוב ל-50,000. לכן יצרנו אין-ספור צעדים של עידוד אנשים בעלי דירות להשקעה, שחלקן – 80,000 מהן – עומדות ריקות, ואנשים שיש להם משרדים שנבנו כדירות מגורים קיבלו עידוד ותמריצים מאוד גדולים, וזה גם בחקיקה פה לפני הכנסת, למכור דירות שמשמשות למשרדים ודירות שעומדות ריקות לצורכי מגורים. ולכן הגיע ראש הממשלה והוביל שתי יוזמות חשובות מאוד – אחת זה הרפורמה בממ"י, במינהל מקרקעי ישראל, שעומדת גם לפתחה של הכנסת, חוק הפנסיה, והשנייה זה חוק הווד"לים, שיאפשר לתכנן עשרות אלפי דירות במסלול מקוצר, כדי להגביר מאוד בשנתיים, שלוש השנים הקרובות את רמת הבנייה ולהדביק את הפער. <היו"ר ראובן ריבלין:> שר החינוך, באמת, שר האוצר מנסה להסביר לעם את הנחיצות של החוק. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני רוצה לומר לכנסת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא מדבר לעניין. אל תדאג, ברגע שהוא לא ידבר לעניין אני אעיר לו. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – ראש הממשלה אוחז את השור בקרניו, נוקט כאן צעד אמיץ, חשוב, שיסייע לפתרון הבעיה. אני מקווה שכל הבית, קואליציה ואופוזיציה, ידעו לשלב ידיים ולתמוך בהצעה הנכונה, האמיצה והראויה שמביא כאן היום, בצעד חריג, ראש הממשלה בעצמו בפני כנסת ישראל. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר האוצר. רבותי, נא לשבת על מקומותיכם. לא לרוץ. נא לשבת בניחותא. השרים, חברי הכנסת, השרות, חברות הכנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, בקריאה ראשונה. רבותי, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 51 נגד – 20 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 51 בעד, 20 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) עברה בקריאה ראשונה ותועבר על-פי התקנון – שימו לב – לוועדת הפנים של הכנסת. <קריאה:> כלכלה. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ועדת הכלכלה. יש גם הצעה נוספת, של הוועדה המשותפת. אני מעביר את הכול אליך, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת, יריב לוין, על מנת שאתה תקבע מי היא הוועדה אשר תדון בנושא חשוב זה. תודה רבה למשתתפים בדיון. <הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום, רבותי חברי הכנסת. אנחנו עוברים לבקשת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לראש הממשלה את הסמכויות המוקנות לשר הביטחון על-פי סעיף 19 לחוק יסודות התקציב, בכל האמור בתקציבי יחידות הסמך של משרד ראש הממשלה שעיקר פעילותן בתחום ביטחון המדינה ותושביה. השר מרידור – בבקשה, אדוני. אדוני סגן ראש הממשלה, נא להסביר. הואיל ולא נרשמו לדיון, אני אעבור להצבעה מייד לאחר הצגת הנושא על-ידי השר. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבקש להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה, על-פי סמכותה לפי סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ההודעה הזאת מחייבת הצבעה. נא לשים לב. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> – – להעביר לראש הממשלה את הסמכויות המוקנות לשר הביטחון, על-פי סעיף 19 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה–1985, בכל האמור בתקציבי יחידות הסמך של משרד ראש הממשלה שעיקר פעילותן בתחום ביטחון המדינה ותושביה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> על-פי סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישורה של הכנסת להחלטה זו. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני סגן ראש הממשלה, רוצה חבר הכנסת אורי אריאל להבין על מה הוא מצביע. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אולי אפשר לגלות את אוזנינו. נניח המוסד זה משהו מאוד חשאי, אבל על מה מצביעים? <היו"ר ראובן ריבלין:> מצביעים על העברת סמכויות. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אם תרצה, חבר הכנסת אריאל, אני אוכל להסביר לך בפירוט. אני לא רוצה לגזול זמן במליאה. אני חוזר, יש במשרד ראש הממשלה כמה יחידות סמך, ועל יחידות הסמך האלה אנחנו מבקשים שראש הממשלה יקבל את הסמכויות המוקנות היום לשר הביטחון. יש סעיפים שהתקציב שלהם היום הוא תקציב הביטחון, ולמעשה היחידות הן במשרד ראש הממשלה, ומבקשים להסדיר את זה שהסמכויות תהיינה – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתה יכול לתת דוגמה? <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אתה נתת דוגמה לאחד המוסדות האלה, ועל זה מדובר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורי אריאל, מוסדות הסמך הם דבר שהוא לא נעלם, ואומר לך השר, מוסדות הסמך. אדוני פירט אחד, הוא לא הכחיש שמדובר גם ביחידת סמך זו. אם אדוני ירצה לשאול שאלות נוספות, בהחלט ישלח מכתב, ואנחנו נדאג שתקבל את הידיעות. חבר הכנסת אורי אריאל, אתה רוצה לדבר? מהצד. בבקשה, חבר הכנסת אריאל. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, אפשר לעשות צחוק מהכנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה צודק, לכן לא הסכמתי שסגן ראש הממשלה, שהוא אדם רציני ביותר – לא תמיד אני מסכים עם דעתו, אבל הוא אדם רציני ביותר – יאמר לחברי כנסת להצביע על דבר, שאם הם לא יודעים על מה, שיצביעו עליו. אתה צודק. לכן אני נותן לך לדבר. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> היחיד שיכול לחלק פה ציונים זה אתה. אני לא מחלק ציונים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה צודק גם. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אם כי הם ציונים טובים בדרך כלל, אבל אני לא מחלק. מה שכבוד השר עשה, שלא בטובתו – זה לא כי הוא רצה במיוחד, או כי הוא כזה – זה לעשות צחוק מהכנסת. עכשיו תצביעו – אני יודע, הרי, צריך ללחוץ – על מה? מישהו מבין על מה דיברו פה? מה, המוסד זה מוסד סודי שאף אחד לא שמע עליו בבית הזה? הוועדה לאנרגיה אטומית לא הופיעה מעולם בשום כתוב? סלח לי, אדוני היושב-ראש, אני פונה אליך, לא לשר – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז, ואני אענה לך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – היות שאתה אחראי לכנסת, במחילה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לכן אענה לך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – והיות שאתה מנהל את הישיבה, אני מבקש שהשר יעלה ויפרט לפחות את מה שאפשר לפרט – ואפשר לפרט, וצריך לפרט. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני רק רוצה לומר לחבר הכנסת אורי אריאל, אתה יכול להשיב לי. הואיל ופנית אלי, סדר-היום מפורסם מבעוד מועד. אני ציפיתי שהיום חברי כנסת – לא ותיקים כאורי אריאל, שיודע בדיוק מה שהוא רוצה מהשר שיאמר, אלא חברי כנסת חדשים, שיבואו אלי ויאמרו: אנחנו צריכים להצביע היום על הודעת הממשלה כפי שהיא הובאה בסדר-היום, ואנחנו מבקשים שיפרטו. אם כך היו אומרים לי, או לממלא-מקומי, חבר הכנסת יצחק וקנין, בוודאי היינו מייד אומרים לממשלה: ראו נא, כמה חברי כנסת מבקשים לדעת על מה הם מצביעים. אדוני ראה את סדר-היום, לא העיר הערה, ובכל זאת נתתי לו. עכשיו אני אומר לך – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – חבר הכנסת אורי אריאל: יחידות הסמך הן מפורסמות. זאת אומרת, זה לא דבר סודי. הן ידועות לכל מי שצריך לדעת, וגם לחברי הכנסת העוסקים בנושא זה. הממשלה פרסמה מה היא מבקשת מהכנסת להצביע. אם היית אומר לי, למשל, מבעוד מועד שלא מספק אותך, הייתי מייד – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> עכשיו זה – – – השר עלה, יש הערה, אתה יכול לבקש ממנו לעלות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני השר, האם אדוני מסכים לפרט פירוט נוסף? תודה רבה. אני רק אומר לך, בפעם הבאה – אתה יודע. דרך אגב, אתה גם צודק, אני לא רואה שום בעיה לפרסם מה זה. המוסד הוא לא דבר שלא ידוע לכנסת. אפילו השב"כ – בכנסת יודעים שקיים. זאת אומרת, יש דברים שבאמת אומרים אותם רק בוועדות משנה. אדוני סגן ראש הממשלה. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אדוני היושב-ראש, אין לי אלא לחזור על הדברים הברורים שאמר היושב-ראש עכשיו. הוא נתן דוגמה ליחידות שהן יחידות סמך במשרד ראש הממשלה. זה מה שכתבנו בהחלטה. אני לא מפרט את כל היחידות האלה, אני כתבתי את מה שכתבתי כפי שהממשלה החליטה, ונתתי דוגמה כפי שהיושב-ראש נתן דוגמה ליחידות כאלה. אני לא חושב שיש צורך בפירוט נוסף. <קריאה:> – – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> הקביעה היא רק זאת – היא קביעה עקרונית שמי שינהל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חנין, אני ציפיתי שתבקש ממני. <דב חנין (חד"ש):> – – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> מה שאנחנו רוצים לעשות זה סדר. היה מצב שבו יחידות מסוימות שכפופות לראש הממשלה, תקציבן נמצא במשרד הביטחון. זה לא נראה נכון, ורצינו להביא אותן למקומן הנכון, וזה מה שעשינו בהחלטה הזאת. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – היחידה ללחימה בסמים, למשל? <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. זה פועל לפי החוק למלחמה בסמים. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, בבקשה, חבר הכנסת. אני לא אגרום לחטיפת הצבעה, אבל הדברים האלה – אי-אפשר להפתיע את הממשלה. בבקשה, אדוני. אני מבקש רק לקצר. אדוני – – – <דב חנין (חד"ש):> בהחלט, אדוני. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אשאל את המליאה אחרי דבריו אם המליאה חושבת שהיא רוצה לדחות את ההצבעה. אם המליאה תחשוב שהיא לא רוצה לדחות את ההצבעה – כי אני רואה לפני 120 חברי כנסת, שכן ראו זה פלא. ביום שני בערב ההנחה שלא ניתנת לסתירה היא שכל 120 חברי הכנסת נמצאים פה; ביום שני, ביום שלישי וביום רביעי. אם ההנחה הזאת לא מתקיימת, אני מצטער. חבר הכנסת גילאון ואני תמיד נמצאים פה, מה אני אעשה? כן, בבקשה, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, זוהי ההזדמנות שלנו להעלות את השאלות ולברר את הדברים במסגרת הדיון. ואני חייב לומר: אני לגמרי מסכים עם תהייתו של חבר הכנסת אריאל, ואני רוצה אפילו להוסיף עליה. אני לא מבין, מה יום מיומיים? למה לא היה תקין מה שקרה עד עכשיו? הרי מדינת ישראל כבר מתקיימת כמה שנים, והסדרים מסוימים היו קיימים. אני, לפחות, לא שמעתי על בעיות. אולי אתם יודעים עליהן – אז תסבירו לנו מה היו הבעיות. למה פתאום באים ומעבירים את יחידות הסמך האלה – שרק את חלקן כנראה אפשר היה לפרט כאן, וכמה מהן לא פורטו בפנינו – למה דווקא היום צריך להעביר אותן למשרד ראש הממשלה? השאלה איננה שאלה קנטרנית. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – את התקציב. <דב חנין (חד"ש):> לא, לא. את התקציב, את התקציב. השאלה איננה שאלה קנטרנית, והיא שאלה שיש בה ממד עקרוני. בסופו של דבר, אנחנו מדברים על גורמים שהם חלק ממערכת הביטחון של מדינת ישראל בגדול, והגורמים האלה צריכים להיות תחת פיקוח פרלמנטרי ובקרה פרלמנטרית, ואנחנו צריכים לפחות לקבל את התמונה, אם במליאת הכנסת, אם במסגרת ועדה של הכנסת – מה הן המורכבויות, מה הן הבעיות, ולמה צריכים לעשות שינויים כאשר רוצים לעשות את השינויים האלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבהרת. <דב חנין (חד"ש):> האופן שבו הדברים נעשים היום, אדוני היושב-ראש, מותיר טעם לפגם של היעדר פיקוח פרלמנטרי אמיתי. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז, מאה אחוז. לא, אנחנו נשאל את הפרלמנט ש-120 – אני מודיע לחברי הכנסת שעוד מעט אני מצביע על השאלה: האם הם רוצים לדחות את ההצבעה מחוסר ידיעה או מאיזה דבר או שהם רוצים להצביע? אם הם ירצו להצביע, אז אנחנו נצביע. זאת אומרת, בהחלט אנחנו שומעים את מחאתם של חבר הכנסת אריאל וחבר הכנסת חנין. בבקשה, חבר הכנסת בילסקי מבקש לומר את דברו. חברים, רק בקיצור. לא, לא, אני מייד יוצר פרוצדורה חדשה. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אולי פה אין לי הרבה ניסיון, אבל בכל אופן, קצת ניסיון ציבורי יש לי. עולה פה השר דן מרידור – והיושב-ראש כבר סיפר מיהו השר דן מרידור – ומבקש בקשה שהיא פרוצדורלית. יש לפעמים רגע בחיים שאתה אומר: אתה יודע מה? אני סומך על מי שבא ואומר שהוא לא עושה פה שינוי, אלא דבר שהיה ככה הרבה מאוד שנים, ועכשיו צריך לעשות למען הסדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, אני מוכרח לספר לך אנקדוטה. היו שואלים את דוד רמז: האם נכונה השמועה שהוא הולך בעיניים עצומות אחרי בן-גוריון – כמו שאני הולך אחרי דן מרידור – אז הוא היה אומר: כן, אני הולך בעיניים עצומות אחרי דוד בן-גוריון, אבל מפעם לפעם אני פותח את העין כדי להיות בטוח שהוא לא הולך בעיניים עצומות. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני הבנתי – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> ודי לחכימא ברמיזא. <השר מיכאל איתן:> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אני מכיר את השר מרידור למעלה מ-20 שנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> צודק. <זאב בילסקי (קדימה):> אני סמוך ובטוח שהנושא שהוא הביא הוא חשוב מספיק כדי שנצביע עליו, ואני הייתי מבקש מחברי הכנסת להצביע עכשיו על ההצעה שהביא השר מרידור. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, שני חברי כנסת ביקשו לדחות את ההצבעה: חבר הכנסת אורי אריאל וחבר הכנסת דב חנין. האם יש עוד מישהו מחברי הכנסת הנוכחים באולם שמתנגד לקיום ההצבעה עכשיו? יקום ויאמר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> קדימה תומכת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. בסדר גמור, אני רק אמרתי: מי לא מתנגד. הואיל ושני חברים מתוך היושבים באולם חושבים שיש מחאה, אנחנו, תחת מחאתם, מצביעים על ההצעה כבקשת הממשלה. נא להצביע. בבקשה. רבותי חברי הכנסת, אני מעביר את בקשת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) להעברת הסמכויות בכל הקשור לתקציב. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד הודעת הממשלה – 24 נגד – 4 נמנעים – אין הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הביטחון לראש הממשלה נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 24, נגד – 4, אין נמנעים. אני קובע שבקשת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-היסוד להעביר לראש הממשלה את הסמכויות המוקנות לשר הביטחון על-פי סעיף 19 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה–1985, בכל האמור בתקציבי יחידות הסמך של משרד ראש הממשלה שעיקר פעילותן בתחום ביטחון המדינה ותושביה, אושרה על-ידי מליאת הכנסת. תודה רבה. <הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון מס' 3), התשע"א–2011> [מס' מ/490; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' כ"ג, עמ' 8810; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. איפה המחליף שלי? אנחנו עוברים – כי ירדו כמה נושאים מסדר-היום – להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון מס' 3). אני מזמין את יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט דוד רותם לעלות ולהציג את הצעת החוק בקריאה שנייה וקריאה שלישית. הנה, מקלב בא. יש הסתייגויות דיבור של זהבה גלאון וחבר הכנסת דב חנין – עשר דקות; עד עשר דקות, כמובן, איך שהוא מבקש. בבקשה, חבר הכנסת רותם. בבקשה, ידידי הטוב, סגן היושב-ראש. <היו"ר אורי מקלב:> בבקשה, אדוני. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת כבל, אדוני השר – חבר הכנסת בילסקי, חבר הכנסת בילסקי. <זאב בילסקי (קדימה):> כן, המפקד. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רבותי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון מס' 3). בהצעת החוק מוצעת שורה של תיקונים לחוק האמור, שהצורך בהם התגלה לאחר כמה שנים של עבודת שטח שהחוק פועל. בין השאר, התיקונים המוצעים יקלו על המשטרה לשתף פעולה – לקבל מידע ולתת מידע – עם רשויות מקבילות בחו"ל, ולהתמודד בכך עם פשיעה שיש לה השלכות בין-לאומיות. כמו כן, בהצעה מוצע להסדיר מאגר חדש של נתוני זיהוי לאיתור נעדרים ולזיהוי אלמונים, ולהסדיר את סמכויות הנטילה לצורך אותו מאגר. ראשית, מוצע לקבוע כי נוסף על הסמכות של המשטרה ליטול אמצעי זיהוי מאדם המורשע בעבירה בישראל, תינתן גם סמכות לנטילת אמצעי זיהוי מאסירים שנשפטו מחוץ לישראל, אבל על-פי ההסכמים מרצים את עונשם בישראל, ואסירים כאלה יוכללו במאגר הזיהוי. עוד מוצע לקבוע כי המשטרה תהיה רשאית לכלול במאגר נתוני הזיהוי גם נתוני זיהוי שקיבלה ממדינה אחרת, או שניטלו מכוח הדין החל באזור יהודה ושומרון, כל עוד הם ניטלו בתנאים אשר דומים לתנאי הנטילה בארץ. תנאים אלה קבועים בחוק. השימוש במאגר יהיה רק למטרות הרגילות הקבועות בחוק לשימוש במאגר נתוני זיהוי שעיקרם חקירת ומניעת עבירות, וכללי מחיקת הנתונים יהיו בהתאם לכללי המחיקה החלים על כל נתוני הזיהוי הנמצאים במאגר. מוצע גם לאפשר למשטרת ישראל לערוך השוואה חד-פעמית בין נתוני זיהוי שקיבלה מחו"ל כאשר אין היא רשאית, מסיבה זו אחרת, להכלילם במאגר, לבין נתוני הזיהוי הנמצאים במאגר. כמו כן, מוצע לאפשר למשטרה לערוך השוואה חד-פעמית בין טביעות אצבע ותצלומים שהיא קיבלה מרשות אחרת אשר נטלה אותם כדין, לצורך מתן אישור כניסה לישראל. שר המשפטים יהיה רשאי, באישור ועדת החוקה, לקבוע כי המשטרה רשאית לערוך השוואה חד-פעמית בין אמצעי זיהוי שניטלו לפי חיקוק אחר שייקבע בצו לבין נתוני הזיהוי שבמאגר. על-פי הצעת החוק כפי שאושרה בוועדה, יהיו גם תיקונים בעניין מסירת מידע מהמאגר לידי גורמים אחרים. מוצע לאפשר העברת מידע מהמאגר לידי גוף ציבורי כמו רשויות התביעה, המרכז לרפואה משפטית, צה"ל, השב"כ, ולמטרות המנויות בחוק, וכן לאפשר העברת תצלומים מהמאגר לידי הרשות להגנה על העדים לצורך מילוי תפקידה. נוסף על תיקונים אלה, מוצע להסמיך את משטרת ישראל להקים מאגר חדש לאיתור נעדרים ולזיהוי אלמונים, אשר עותק ממנו יועבר למרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו-כביר. המאגר החדש יאפשר למדינה לעזור למשפחות לאתר את בני משפחתם הנעדרים, וכן יאפשר למשטרה ולמכון לרפואה משפטית, אם חס ושלום יהיה אסון המוני, לזהות גופות בצורה יעילה. במטרה לשמור על פרטיותם של הנעדר או האלמוני ושל בני משפחתו, הוועדה החליטה להסדיר בפירוט הן את סמכות הנטילה לצורך מאגר זה והן את האפשרות להשוות בין המאגר החדש לבין המאגר הרגיל: ראשית, מוצע לאפשר נטילת אמצעי זיהוי מגופה לצורך בירור זהותה, להכליל אותו במאגר החדש, ולהשוות בין המידע שניטל מהגופה לבין המאגר הפלילי. שנית, מוצע לאפשר נטילת אמצעי זיהוי מבן משפחה של נעדר, בהסכמתו, לצורך איתורו של נעדר, ולהכניסו למאגר הנעדרים, אך מוצע שלא לאפשר השוואה בין נתוני הזיהוי של בן המשפחה למאגר הפלילי. שלישית, מוצע לאפשר נטילת אמצעי זיהוי של הנעדר עצמו, לדוגמה ממברשת השיניים שנמצאה בחדרו, ולהכליל אותו במאגר החדש, ואף להשוות בין הנתונים שהופקו לבין הנתונים שבמאגר הפלילי. כמו כן, אנחנו מציעים לאפשר נטילת אמצעי זיהוי מאלמוני חי לצורך בירור זהותו, להכליל אותו במאגר החדש, ולאפשר השוואה בין הנתונים שלו לבין הנתונים של אנשים במאגר הפלילי אשר זהותם ידועה. הוועדה גם ביקשה לקבוע כי נטילת דגימה ביולוגית לצורך כל אחד מהמקרים האמורים תיעשה אך ורק לאחר שהגורם המתאים אישר כי זו הדרך היעילה ביותר לאתר את הנעדר או לברר את זהותו של אלמוני. מאגר הנעדרים והאלמונים החדש יהיה חסוי, וכל מידע שבמאגר יימחק מייד לאחר שהובררה זהותם של האדם או של הגופה, או אותרו. לבסוף, מוצע להשוות את המצב של התקנת תקנות בעניינים של נטילת אמצעי זיהוי והמאגרים שהוקמו לפי החוק, כך שלגבי כל העניינים האמורים השר לביטחון פנים יהיה ממונה על ביצועם, והוא יהיה רשאי להתקין תקנות לביצועם בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת החוקה. אין לחוק הסתייגויות מהותיות. יש הסתייגויות דיבור של חברת הכנסת זהבה גלאון, כי היא מיהרה ללכת לוועדה אחרת, ושל חבר הכנסת דב חנין. אני מבקש לאשר את החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה, אדוני יושב-ראש ועדת החוקה. חברת הכנסת זהבה גלאון, הסתייגות דיבור – שלוש דקות, לפי הסיכום שיש. לאחר מכן, חבר הכנסת דב חנין – גם כן הסתייגות דיבור. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, ההצעה שלפנינו תמיד מעמידה אותנו בדילמה בין הרצון לאפשר מתן כלים למשטרה להתמודד עם עבריינים סדרתיים ועם פשיעה לבין הצורך להגן על זכויות אזרח, על הזכות לפרטיות, על זכויות בסיסיות. אני מרגישה שהצעה זו, שמאפשרת בעצם הקמת בנק DNA לאיתור עבריינים סדרתיים, בנק שמאפשר את הרחבת המאגר הגנטי, היא עוד אחד מסדרות חוקי האח הגדול. לכאורה, אדוני, עבריינים שהורשעו ויושבים בבתי-כלא וחשודים שנחקרים הם באמת פוטנציאל לתת דגימת DNA לצורך הקמת המאגר המשטרתי. הוועדה בראשותו של חבר הכנסת דוד רותם ישבה על המדוכה על החוק הזה במשך הרבה מאוד זמן. אני מודה שאני הגעתי רק פעמים ספורות לדיון בוועדה, ולא התעמקתי, לא יצא לי לשבת בכל הדיונים. אבל מכמה ישיבות שהייתי בוועדה למדתי שבעצם המאגר הזה יאפשר למשטרה להצליב פרופיל גנטי שהופק מאותה דגימת DNA שנלקחה מזירת הפשע. הדבר הזה יעבור דרך נתוני המאגר וככה אפשר יהיה בתוך זמן קצר לאתר עבריינים סדרתיים. לכאורה, זו הצעה שהולכת לשדרג את היכולת של המשטרה לפענח פשיעה, ואולי אפילו לא לכאורה – בנסיבות מסוימות היא יכולה לשדרג את עבודת המשטרה. אבל אני מוטרדת, אדוני יושב-ראש ועדת החוקה, בעיקר מהאפשרות להעביר את המידע הזה שהצטבר באותה מעבדה שתאגור את כל הפרופילים הגנטיים. אני מוטרדת מהאפשרות שבעצם משטרת ישראל תוכל להעביר לגורמים משטרתיים, גורמים בין-לאומיים – אומנם אתה קיבעת מי יהיו אותם גורמים, אומנם קיבעת אותם – ואין לנו יכולת לוודא ולבדוק שאותם גורמים משטרתיים אכן פועלים על-פי אותן אמות מידה וסטנדרטים שבהם פועלת משטרת ישראל, ואשר גם עליהם יש לי השגות לא אחת. אבל אין לנו יכולת – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יש בעניין הזה סעיף בחוק. <זהבה גלאון (מרצ):> אני ראיתי את הסעיף הזה. אני לא יכולה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, שאני יכולה לישון בשקט, שאותם איזונים ובלמים שמתחייבים להסדיר את הדבר הזה, שמאפשרים הגנה על אותה פרטיות – מה אני יודעת, אותה משטרה באותה מדינה, למי היא מוכרת את המידע הזה הלאה, ומשתמשת בנתונים האלה הלאה? אני לא יכולה להגיד לך שיצאתי רגועה, למרות אותם סייגים שהוועדה הזאת קבעה. אני חושבת שהדבר הזה עלול להוביל לפגיעה בפרטיות של אותם אנשים, גם אם מדובר בחשודים, גם אם מדובר בעבריינים. יש לנו חובה כמדינה להיאבק בפשיעה, לנסות לאתר עבריינים סדרתיים, אבל גם לשמור על פרטיות הציבור. תודה רבה, אדוני. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת דב חנין, ולאחר מכן ניגש להצבעות. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להצטרף לדבריה של חברתי חברת הכנסת גלאון, ובאותו כיוון להביע חשש מהמהלך הכללי שיש בהצעת החוק הזאת. חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי מן הגוף הם מהלכים מרחיקי לכת וקיצוניים. הצעת החוק הזו היא מהלך שבעצם צריך לראות אותו כחלק מתהליך של נרמול הצעד הדרסטי הקיצוני הזה של לקיחת אמצעי הזיהוי הגופניים ושימוש בהם לשורה ארוכה של צרכים, אם אלה צרכים בתוך מדינת ישראל של רשויות כאלה או אחרות, ואם אלה צרכים של מדינות חוץ שמדינת ישראל נמצאת אתן בקשרים. אני רוצה לפתוח ולומר, שאף שאינני חבר בוועדת חוקה, וגם לא השתתפתי בדיונים האלה, כן עקבתי אחריהם. אני בהחלט מעריך את הניסיון שנעשה בוועדת החוקה, אדוני יושב-ראש הוועדה, במקרה הזה ניסיון רציני לבצע איזונים ולייצר מנגנונים מדויקים ככל הניתן. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יש לך בעיה, אתה יודע, מחר יקראו להדיח גם אותך כי אתה שיבחת את יושב-ראש ועדת חוקה. <דב חנין (חד"ש):> זה מאוד נדיר, לצערי, חבר הכנסת רותם. אני אשמח לשבח אותך, רק שלצערי אתה עושה כל כך הרבה דברים שאני צריך כל הזמן לגנות אותך. זה טוב שמדי פעם אני גם אומר מלה לשבחך, כשהיא נדרשת. נעשתה, אדוני היושב-ראש, עבודה רצינית בוועדה בתחום הזה, אבל התוצאה הסופית, למרות המאמץ הזה שנעשה, היא תוצאה מטרידה. היא תוצאה מטרידה, ואני רואה אותה כחלק ממהלך כללי שהופך את החריג והיוצא-דופן של שימוש בנתוני הגוף שלנו לצרכים שונים לחלק מהנורמה של ההתנהלות המערכתית של מדינת ישראל, של גורמי חקירה וגורמים אחרים בתוכה, ושל גורמים בין-לאומיים. כמובן, עמיתי חברי הכנסת, יש מצבים שבהם שימוש בנתוני הגוף ואמצעי זיהוי מתחייב, דרוש, ואנחנו כחברה מוכנים לשלם מחיר כזה כדי להגן על חיי אדם, כדי לחשוף עבריינים מסוכנים. אינני מציע פה לכנסת איזה סטנדרט קיצוני ומוחלט שאומר: בשום מקרה ובשום פנים ואופן אי-אפשר להשתמש בנתוני גוף ובאמצעי זיהוי. אבל המהלך הכולל הזה הולך הרחק מעבר לאותם מקרים חריגים ומיוחדים שבהם אנחנו צריכים להתיר את השימוש באמצעי הזיהוי. לכן, עמיתי חברי הכנסת, כמו קודמתי, חברת הכנסת גלאון, אני רואה את הצעת החוק הזאת כחלק ממהלך גדול של מעבר הדרגתי אבל בטוח של ישראל לעולם של האח הגדול, ואני לא רוצה לחיות בעולם האח הגדול. אנחנו כולנו קראנו את אורוול ולא רוצים לחיות במדינה אורווליאנית ולא רוצים לחיות בחברה שבה נתוני הגוף שלנו ואמצעי הזיהוי שלנו ניתנים לשימוש יותר ויותר רווח ולמגוון של יותר ויותר גורמים ורשויות שונות. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני מתנגד לחוק הזה, והייתי גם מצביע נגדו, אלא שאני מקוזז עם יושב-ראש הכנסת ולכן אני לא יכול להצביע, אז אני לפחות מדבר ואומר את דעתי מעל הבמה הזאת, ואני קורא גם לכם להימנע מלתמוך בחוק הזה. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת חנין, אתה מודיע לפרוטוקול שהורדת את ההסתייגות. <דב חנין (חד"ש):> כן כן. ההסתייגויות שלנו הן לא הסתייגויות מהותיות אלא נועדו לאפשר לנו להביע את עמדתנו העקרונית ביחס לחוק. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. גם חברת הכנסת זהבה גלאון – אותו דבר. אנחנו גם מודים לך שלא ניצלת את מלוא רשות הדיבור בהסתייגות שלך. אם כך, אנחנו יכולים לעבור להצבעה; הצבעה בקריאה שנייה כמקשה אחת על הצעת החוק, כפי שהונחה על-ידי הוועדה. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, קריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? <קריאה:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אין הסתייגויות. הודענו שאין הסתייגויות. הצבעה מס' 7 בעד סעיפים 1–27 – 14 נגד – 1 נמנעים – אין סעיפים 1–27 נתקבלו. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 14, אחד נגד, אין נמנעים. לפיכך אני קובע שההצעה אושרה בקריאה שנייה. אדוני היושב-ראש, אפשר לעבור מייד להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה. הצבעה. הצבעה מס' 8 בעד החוק – 14 נגד – 1 נמנעים – אין חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> 14 בעד, אחד נגד, אין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, אושרה גם בקריאה שלישית ולפיכך תעבור לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 7 והוראת שעה) (שירות במשטרה ושירות מוכר) (תיקון מס' 13), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/599).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו עוברים להצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 7 והוראת שעה) (שירות במשטרה ושירות מוכר) (תיקון מס' 13), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק השרה אורית נוקד, בבקשה, בשם השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ. לכל אורך היום אנחנו נזכה שאת תציגי את החוקים בשם השר לביטחון הפנים, וגם במקום שר המשפטים. בבקשה. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סעיף 24 לחוק שירות ביטחון מאפשר את הצבתו של יוצא צבא ביחידות של משטרת ישראל שאינן משמר הגבול. הסעיף הוסף בחוק שירות ביטחון (שירות במשטרה ושירות מוכר) ונקבע כהוראת שעה לתקופה של שנתיים. הוראת השעה הוארכה כמה פעמים, ולאחרונה הוארך תוקפה עד ליום 30 ביוני 2011. הצורך המקורי בתגבור משטרת ישראל בחיילים בשירות חובה נבע מהמצב הביטחוני שדרש מאמצים לסיכול פיגועים לשם שמירת ביטחון הפנים של המדינה. הממשלה, בישיבתה ביום 19 בדצמבר 2010, דנה בהמלצות ועדה בין-משרדית שמינה שר הביטחון לבחינת נושא הצבת חיילים בשירות חובה במסגרות אזרחיות. ההמלצות אושרו על-ידי הממשלה, למעט ההמלצות בעניין הצבת יוצאי צבא במשטרת ישראל. בעניין זה נקבע כי עד ליום 30 ביוני 2011 תימשך ההצבה של יוצאי צבא בהתאם למצב הקיים, ללא כל שינוי. בישיבת הממשלה ביום 26 ביוני הוחלט לצמצם בהדרגה עד שנת 2015 את מספר החיילים שיוצבו במשטרה. מוצע, לפיכך, להאריך את תוקפה של הוראת השעה עד יום י"ט בטבת התשע"ו, 31 בדצמבר 2015. אני אודה לכם אם תאשרו את החוק המוצע בקריאה ראשונה כדי להניח אותו על שולחן ועדת הפנים והגנת הסביבה לשם הכנתו לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת אורי אריאל, בבקשה – ראשון הדוברים ואחרון הדוברים. בבקשה, אדוני. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, בסדר שאת מציגה, כי השרים בוודאי עסוקים עכשיו, הם יצאו למשימות חשובות ולא היו יכולים להישאר אתנו. הציע איזה חבר כנסת מכובד שאולי אני אוותר על רשות הדיבור כי השעה 21:27. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הלכו להפגנה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתם הופכים את הילדים שלנו לחברת כוח-אדם. עמד פה ארבע פעמים השר וילנאי, חברך לסיעה ולדרך; בארבע הפעמים הקודמות הוא הודה מעל הבמה הזאת – והדברים רשומים בפרוטוקול – שזה בין "לא בסדר" לבין שערורייה. ממתי הילדים שלך ושלי מתגייסים לפי חוק לצה"ל כדי שמה? שאתם תעבירו אותם למשטרה כי למשטרה חסר שוטרים כי שר האוצר לא נתן להם כסף? מה העניין? על מה אתם מגינים? למה אתם לא שמים לזה סוף? אני שואל את מוץ, אני שואל פה את כל החברים, מה אתם – כל דבר כי הממשלה רוצה? שמישהו יסביר פה. אם את מוכנה אחרי זה לעלות להסביר? אני אבקש את ההסבר שלך. למה – עוד מעט כבר הנכדים שלנו, שתמיד יש תקווה שכבר לא יצטרכו צבא, אבל נניח שכן יהיה – למה את מגייסת אותם למשטרה? בחוק שירות חובה – אין להם רשות וסמכות לא להיות שם. עכשיו, יש הסבר – שואלים אותם. זה לא שלוקחים אותם מהמשאית, מעבירים אותם למשטרה. תודה רבה. תראו לי ילד אחד או יותר מאחד שבאמת ביום הגיוס שלו מבין בדיוק מה עשו, מה אמרו לו, מה לא אמרו לו. הרי היינו שם בבקו"ם כמה פעמים. אני הייתי עם שלושת בני, בסדר? וגם את היית, וגם מיכאלי היה, וגם עמאר היה – כולם היו. מה אתם מכריחים אותם להתגייס למשטרה? מה זה הדבר הזה? מה, אתם חברת הכוח-אדם של השר אהרונוביץ? תעשו מרד, תדאגו שיהיה לו תקציב. מה זה הדבר הזה? אני יודע – יש קואליציה, יש אופוזיציה, אבל תסלחו לי, לא צריכים להיות – אני לא רוצה להגיד את המלה – אם את תואילי להסביר לי למה זה חיוני שלפי חוק שירות חובה – עכשיו, עד עכשיו הממשלה היתה זהירה, ואמרה, כל חצי שנה נאריך, אולי יקרה משהו. עכשיו גם איבדתם את הבושה. עכשיו אומרים, עד 2015 בכלל אין פיקוח של הכנסת, אין דיון, אין כלום. אנחנו שלטון, החלטנו, לא חשוב כלום. תתביישו. ואני אודה לך, עוד פעם, אם תואילי להסביר לי ולאחרים למה זה צריך להיות ככה, אני מאוד אשמח, אם היושב-ראש יסכים כמובן. <היו"ר אורי מקלב:> היושב-ראש יסכים, אבל אני מניח שהיא לא יכולה לענות גם בשם השר לביטחון הפנים. אלה התשובות שהיא קיבלה. הדעות שלה לא רלוונטיות כרגע בעניין הזה. אז אנחנו נעבור להצבעה, ברשותך, השרה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 7 והוראת שעה) (שירות במשטרה ושירות מוכר) (תיקון מס' 13), התשע"א–2011, בקריאה ראשונה. בבקשה. הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 7 והוראת שעה) (שירות במשטרה ושירות מוכר) (תיקון מס' 13), התשע"א–2011, לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 11, מתנגד אחד, אין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק זו אושרה בקריאה ראשונה, ותעבור לוועדת החוץ והביטחון להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על-תנאי ממאסר (הוראת שעה) (תיקון), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/600).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> הסעיף הבא בסדר-היום: הצעת חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על-תנאי ממאסר (הוראת שעה) (תיקון), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. תציג השרה אורית נוקד בשם שר הביטחון, מר יצחק אהרונוביץ. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבדת להציג בפניכם את הצעת חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על-תנאי ממאסר (הוראת שעה) (תיקון). כחלק מהתמודדות המשרד לביטחון הפנים עם המחסור במקומות כליאה, הפחתת הצפיפות בהם ושימור תנאי הכליאה של אסירים ועצורים, קידם המשרד חלופות למעצר ולמאסר. במסגרת זו יזם המשרד תוכנית לפיקוח אלקטרוני, אשר הוחלה לגבי עצורים המשוחררים בערובה ולגבי אסירים המשוחררים על-תנאי. החוק נקבע כהוראת שעה למשך 18 חודש, עם אפשרות להאריך את תוקפו פעם אחת נוספת, כדי לאפשר השלמת חקיקה אשר תסדיר את כלל ההיבטים הקשורים בשימוש בפיקוח האלקטרוני. מוצע להאריך את תוקפו של החוק לתקופה נוספת עד 15 ביולי 2012, וכן להסמיך את השר לביטחון הפנים, באישור ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, להאריך את תוקפו של החוק בתקופות נוספות, שלא יעלו על 12 חודשים כל אחת, עד השלמת מלאכת החקיקה. אודה לכם אם תאשרו את החוק המוצע בקריאה ראשונה על מנת להניחו על שולחן ועדת המדע והטכנולוגיה לשם הכנתו לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לשרה אורית נוקד. נעבור להצבעה על הצעת חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על תנאי ממאסר (הוראת שעה) (תיקון). חבר הכנסת אריאל, לא ראיתי אותך במקומך, חשבתי שאולי ויתרת על זכות הדיבור. נרשמת. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> כאות הוקרה ליושב-ראש ועדת החינוך, שממהר, אני מתכבד לא להגיד את הדברים שאמרתי קודם על הדברים הנלוזים הללו, ולהצביע. <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, נעבור להצבעה – הצעת חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על-תנאי ממאסר (הוראת שעה) (תיקון), התשע"א–2011, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על-תנאי ממאסר (הוראת שעה) (תיקון), התשע"א–2011, לוועדת המדע והטכנולוגיה נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 10, מתנגד אחד, אין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על-תנאי ממאסר (הוראת שעה) (תיקון) אושרה בקריאה ראשונה, ותעבור לוועדת המדע והטכנולוגיה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 12) (פרסום בקשות פטנט), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/597).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> הנושא הבא על סדר-היום: הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 12) (פרסום בקשות פטנט), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק השרה אורית נוקד, בבקשה, במקום שר המשפטים יעקב נאמן. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 12) (פרסום בקשות פטנט), התשע"א–2011, של משרד המשפטים, מבקשת לתקן את חוק הפטנטים, התשכ"ז–1967, ולקבוע כי בקשות פטנט יפורסמו 18 חודשים לאחר הגשתן, וכי תיק הבקשה ייפתח לעיון הציבור ממועד זה; זאת, בשונה מהמצב הקיים, שבו מתפרסמות בקשות הפטנט רק לאחר שהליך בחינתן הסתיים. הצעת החוק מוסיפה סעד רטרואקטיבי בגובה תמלוגים סבירים לבעל פטנט שהמצאתו נוצלה בתקופה שבין הפרסום שנעשה, 18 חודשים לאחר ההגשה, לבין קיבול הבקשה. בנוסף קובעת הצעת החוק ייחוד עילה, לפי העילות הקיימות בחוק הפטנטים, שימנע שימוש בעילות חיצוניות, כגון עשיית עושר ולא במשפט, על תביעות שההסדר המאוזן החל עליהן קבוע בחוק הפטנטים. תיקון זה יתאים את הדין בישראל לדין הקיים על-פי חוקי הפטנטים ברוב המדינות המפותחות, וכן על-פי האמנה הבין-לאומית בדבר שיתוף פעולה בענייני פטנטים, ויתקן את המצב הקיים, שבו אין לבעל בקשת הפטנט סעד תמורת ניצול המצאתו בפער הזמנים שבין פרסום הבקשות המקבילות מחוץ לישראל לבין פרסומן בישראל. בנוסף, נועד תיקון זה ליישם את מסמך ההבנות שנחתם בין ממשלת ישראל לנציג הסחר של ארצות-הברית ביום ד' באדר התש"ע, 18 בפברואר 2010, בעניין הגנת הקניין הרוחני בתחום התרופות. אנו סבורים כי הצעת החוק נחוצה, וכי ההסדר הקבוע בה מאוזן, וכן כי היא תואמת את מסמך ההבנות שנחתם עם נציג הסחר של ארצות-הברית. לפיכך אבקש כי חברי הכנסת יתמכו בהצעת החוק בקריאה ראשונה על מנת שתועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית, תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה לשרה אורית נוקד על מילוי המקום של השרים בהצגת החוקים. נאפשר לךְ להגיע למקום וניגש מייד להצבעה. ההצבעה היא על הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 12) (פרסום בקשות פטנט), התשע"א–2011, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 12) (פרסום בקשות פטנט), התשע"א–2011, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 9, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, הצעת חוק זו אושרה בקריאה ראשונה, ותעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 104) (החמרת הענישה בעבירת ההפקרה), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/394).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> נעבור לסעיף האחרון בסדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 104) (החמרת הענישה בעבירת ההפקרה), התשע"א–2011, של חברי הכנסת משה מוץ מטלון, זאב בילסקי וחמד עמאר – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת מוץ מטלון. בבקשה, אדוני. <משה מטלון (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, מאחר שעשיתי את הדרך למעלון ולא הצבעתי בהצבעה הקודמת, אני מבקש – – – <היו"ר אורי מקלב:> נוסיף גם את הצבעתך בהצעת חוק זו לפרוטוקול. בבקשה. <משה מטלון (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, גברתי השרה, העיתוי שבו אני ניצב פה ומציג הצעת חוק שיזמתי עם חברים נוספים – חברי הכנסת בילסקי, חמד עמאר ורוברט אילטוב – העיתוי מצמרר: מעט יותר מ-24 שעות לאחר שמשפחה שלמה נמחתה מעל פני האדמה, ושעות ספורות לאחר שהדורס שהפקיר את בני אותה משפחה למותם בחר לצאת ממקום מחבוא ולהסגיר את עצמו למשטרה, חברי וחברותי, הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (החמרת הענישה בעבירת הפקרה) מונחת היום לפניכם לקריאה ראשונה. ההצעה המונחת בפניכם היא במידה רבה מהפכה בגישה ובאופן שבו החברה בישראל תסתכל על עבירות ההפקרה. זו הצעה שמדרגת את חומרת ההפקרה, החל מהפקרה ברשלנות, עד לגרימת מוות או חבלה חמורה, ובהתאם, מציבה סטנדרט ענישה חדש – עד 14 שנות מאסר בפועל; למעשה פי-שניים מרף הענישה כיום. חידוש נוסף בהצעה, שהוא לא פחות חשוב, הוא קביעת המאסר בפועל כברירת מחדל של ההרשעה בפגע וברח. גם הדיון באחריותם של כל הנוסעים ברכב ולא רק של הנהג שברח מופיע בחוק הישראלי לראשונה ומובא פה לפניכם. אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, נדמה שאזרחי ישראל כבר אינם מסוגלים לפתוח את השבוע בלי איזו תאונת פגע וברח מזעזעת, כזאת שמפרקת או מוחקת משפחות, שמפרידה בין אחים, בין אהובים, כזאת שהופכת אנשים חיים לצמחים. באותו אופן נדמה כי כולנו הורגלנו כמעט לקלות הבלתי-נסבלת שבה הפקרה מעין זו זוכה להבנה, לענישה מקלה, לעסקאות טיעון שלא מתקבלות על הדעת, שבינן לבין צדק מינימלי אין דבר וחצי דבר. זה כוחה של הצעת החוק המשותפת לי ולחברי חברי הכנסת, המונחת כאן לקריאה ראשונה. עבירת פגע וברח אינה אסון טבע או תחזית מזג אוויר, שיש לקבל בהכנעה ובחוסר מעש ובחוסר אונים. מדובר בעבירות שניתן וצריך להתמודד אתן ולהרתיע מפני ביצוען. אם נהג שפגע באדם על הכביש ידע כי הפקרתו תגבה ממנו מחיר כבד שבעתיים, ייתכן שיחשוב פעם שנייה ושלישית לפני שיחליט למלט את נפשו במחיר חיי אדם שהפקיר למוות. אני מבקש להודות ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חברי חבר הכנסת דודו רותם, על המסירות והמקצועיות, המוערכות על-ידי כולנו, השותפים לחוק, ועל שבחר לאחד את הצעות החוק כולן לכדי תפיסה מחודשת ומשודרגת של עבירת הפגע וברח באופן שיאפשר לחברה הישראלית להתמודד ביעילות ובנחישות רבה יותר בתופעה מכוערת זו. תודה לחברי חבר הכנסת חמד עמאר, תודה לחברי בילסקי, תודה לחברי אילטוב ותודה ליושב-ראש הסיעה בפועל, שביקש שאני אקצר את דברי ונעניתי לבקשתו. אני מבקש מחברי לתמוך בהצעה. תודה רבה לך. <היו"ר אורי מקלב:> אנו מודים לך, חבר הכנסת משה מוץ מטלון, וגם לשאר החברים – לזאב בילסקי וחמד עמאר – על הצעת חוק החשובה הזאת, שהיום הופכת אקטואלית מאוד, לצערנו, ואנחנו חושבים באמת, הלוואי שזה באמת ימנע את התופעות המכוערות האלה, שתלויים בהן חיי אדם. אנחנו נאפשר לך להגיע למקום, חבר הכנסת מוץ מטלון, ואחרי זה ניגש להצבעה על הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 104) (החמרת הענישה בעבירת ההפקרה), התשע"א–2011, בקריאה ראשונה. אנחנו נמתין בסבלנות, חבר הכנסת מוץ מטלון. זה בסדר, החוק לא יברח. כנראה עוד לא הגיעה העת. בבקשה, אנחנו ניגש להצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 104) (החמרת הענישה בעבירת ההפקרה), התשע"א–2011, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 9, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישת. אם כך, הגענו לסוף סדר-היום. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים אם ירצה השם מחר, יום שלישי, ג' בתמוז התשע"א, 5 ביולי 2011, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 21:42.>