דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ל"ז
ישיבה רס"ג
הישיבה המאתיים-ושישים-ושלוש של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, י"ז בתמוז התשע"א (19 ביולי 2011)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 5
אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): 5
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 6
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 6
רוברט טיבייב (קדימה): 7
דניאל בן-סימון (העבודה): 7
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 9
דב חנין (חד"ש): 10
דורון אביטל (קדימה): 12
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 13
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 13
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 14
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 16
נחמן שי (קדימה): 17
עינת וילף (העצמאות): 18
שלמה מולה (קדימה): 19
אברהם מיכאלי (ש"ס): 20
ציון פיניאן (הליכוד): 21
ציפי חוטובלי (הליכוד): 21
אלכס מילר (ישראל ביתנו): 23
הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 29), התשע"א–2011 23
אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 24
ציון פיניאן (הליכוד): 27
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 111), התשע"א–2011 27
אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 28
ציפי חוטובלי (הליכוד): 31
הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון מס' 4) (זכויות בעת פירוד), התשע"א–2011 33
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה): 33
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 35
הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר חלוקת הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התש"ע–2010 37
אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 37
הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 12) (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה), התשע"א–2011 39
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 39
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 42
השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום: 45
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
באין שר, גבירותי ורבותי חברי וחברות הכנסת, היום יום שלישי, י"ז בתמוז – תחילת ימי בין המצרים – התשע"א, 19 בחודש יולי 2011, יום צום י"ז בתמוז. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 51) (השקעה בהפקות מקומיות בשפה האמהרית), התשע"א–2011, של חברי הכנסת יריב לוין וציון פיניאן; והצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 187) (נקודות זיכוי למסיים תואר אקדמי בתחום עיסוק שנדרשת בו התמחות), התשע"א–2011, של חברת הכנסת ליה שמטוב.
החלטה בדבר חלוקת הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התש"ע–2010, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת.
מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא: הגבלת גיל בחוגי לימוד מסוימים במוסדות להשכלה גבוהה, רפואה, עבודה סוציאלית ועוד, הצעתו לסדר-היום של חבר הכנסת מסעוד גנאים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היום י"ז בתמוז. הואיל ויש מבין חברי הכנסת שצמים את צום י"ז בתמוז, ישיבת הכנסת תארך היום זמן קצר יותר. אנחנו נקיים נאומים בני דקה, ולאחר מכן – כמה הצעות חוק, ולאחר מכן הכנסת תסיים את דיוניה. אני אנהל את כל ישיבת אחר הצהריים.
אנחנו נתחיל בנאומים בני דקה. נא להצביע, מי שרוצה להשתתף. ראשונת הדוברים היא חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, השתתפתי היום בדיון מאוד מאוד חשוב, שקשור לכל הנושא של ספרי הלימוד. אני מזהירה ומאוד מבקשת, חברי הכנסת, לשים את כל הכוחות לבדוק את הנושא ביחד. שנתיים אני בכנסת. מאז התחלתי לטפל בנושא, הנושא לא קודם, ועכשיו אנחנו מנסים להעביר את כל ספרי הלימוד לאינטרנט. אומנם זה מאוד חשוב בעידן הטכנולוגי, אבל אני מזהירה שאנחנו כהורים נצטרך לשלם הרבה יותר כסף, וההשלכות יהיו הרבה יותר קשות, כי כל מיני מעגלים של אנשים התעניינו לקדם את הנושא הזה בעסקים שלהם, ואנחנו אחר כך, בסופו של דבר, נצטרך לבדוק את הנושא גם מבחינת הווירוסים, גם מבחינת מערכות ההפעלה של כל דור העתיד של ספרי הלימוד באינטרנט, וצריך להיות מוכנים לזה. אני מבקשת לבדוק את זה.
עם דניאל בן-סימון היינו בישיבה הזאת. שמעתי גם את הדעות שלך. צריך להיות מגובשים לקראת שנת הלימודים החדשה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. משרד החינוך מטפל בעניין?
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
זה לא מספיק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
טוב, תודה רבה. חבר הכנסת יעקב כץ – בבקשה, כצל'ה, ואחריו – חבר הכנסת שיח' אברהים צרצור.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קראתי באיזשהו מקום שהיתה פגישה של חברי הכנסת החרדים עם ראש הממשלה בקשר למצוקת הדיור. חבל שלא קראתם לי, אולי הייתי עוזר לכם, כי היו הרבה פגישות של חברי הכנסת החרדים, שהם הסובלים הגדולים ביותר – ברוך השם בגלל ריבוי המתחתנים והברכה, ברכת הילדים והנערים שיש להם בבית. ואני חשבתי שהיו לכם הרבה פגישות, לסיעת אגודת ישראל, עם ראש הממשלה בשנתיים וחצי האחרונות, ואתם בקואליציה, ויש שר חרדי, אטיאס, ובתים אין.
לכן, אם הייתם שואלים אותי לפני כן, הייתי אומר לכם לא לדבר אתו כללית, אלא להגיד לו איפה אתם רוצים לבנות, שזה מעשית. למשל בביתר, במקום 300 אפשר לבנות שם מחר 1,200 יחידות דיור; בקריית-ספר יש עוד 1,800 יחידות דיור שמחר זה עובר לעשייתן; בתל-ציון אפשר להתחיל מחר עוד 700 יחידות דיור. אבל כשמדברים אתו כללית, אז הוא אומר לכם, כמו שהוא אמר בשנתיים וחצי האחרונות: יהיה בסדר, אל תדאגו, הבתים ייבנו. ואתם סומכים עליו וסומכים עליו, ובתים אין. אז הייתם שואלים אותי – הייתי אומר לכם: תדברו אתו ספציפית על מקומות מסוימים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב כץ. חבר הכנסת שיח' אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת טיבייב.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, בריאיון ל"ישראל השבוע" שר החינוך גדעון סער מחזיר אש, ואני מצטט: נחנך לערכי הציונות. הוא מתחייב. הוא דוחה את הביקורת על השינויים בלימודי האזרחות, מאמין בביקורי התלמידים בחברון, ואף החליט להקדים את הפרויקט. הוא מבהיר גם שלא יאפשר שבבתי-הספר בישראל ילמדו את הנרטיב הערבי שלפיו הקמת מדינת ישראל היתה נכבה. סער מזהיר גם, ואני מצטט: מטרת הפלסטינים אינה שתי מדינות לשני עמים, אלא שתי מדינות לעם אחד. הם לא רוצים או אינם בשלים לסוף הסכסוך. שאלתי, כבוד היושב-ראש: האם שר החינוך מתכוון לכפות את לימודי הציונות על בתי-הספר הערביים? ודבר שני – עם חינוך כזה, כבוד היושב-ראש, לא נגיע רחוק. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אדוני שאל אותי, כמובן, בצורה רטורית. אתה לא מצפה שאני אענה לך. חבר הכנסת טיבייב, ואחריו – חבר הכנסת בן-סימון, ואחר כך – אייכלר.
<רוברט טיבייב (קדימה):>
תודה, אדוני היושב-ראש, שאתה משתדל.
כמו תמיד, אני מקריא את הדברים הנוראים שקרו לנו בכבישים במדינת ישראל במשך השבוע: יום שלישי – בת 21 נהרגה; יום רביעי – שלושה נפצעו בהתהפכות רכב בחיפה. נהג בן 20 נהרג, שני צעירים נוספים נהרגו; יום חמישי – צעירה בת 17 נדרסה בתאונת פגע וברח; יום שבת – רוכב אופנוע נפצע; יום שבת – עוד רוכב אופנוע נפצע; יום ראשון – ילד בן תשע נדרס בתאונת פגע וברח. רוכב אופנוע נהרג; יום שני – נהגת נהרגה. מקום המדינה נהרגו 31,127 אזרחי מדינת ישראל. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת אייכלר.
רבותי, תשמחו ודאי לשמוע שפרלמנטרים מגרמניה הגיעו כאורחיו של חבר הכנסת יעקב אדרי, שהוא יושב-ראש אגודת הידידות ישראל–גרמניה.
אנחנו מקבלים אתכם בברכה. Auf Wiedersehen, Welcome.
חבר הכנסת בן-סימון.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, במקרה או שלא במקרה, החודש ב-1789 פרצה המהפכה הצרפתית, והיא פרצה על דבר אחד – על תחושת האי-צדק שרווחה בשכבות רחבות בחברה הצרפתית. נוצרה צבירה של מועקות ושל כאב, שהביאה לנפילת המלוכה, ובעצם לפתיחת עידן חדש בציוויליזציה, העידן שבו כל האזרחים מרגישים, או לפחות חשים, שיש להם איזשהו שוויון. אנחנו היום נמצאים במצב כמעט דומה לפריצת מהפכה. אנחנו בעצם במהפכה שקטה, בלי אלימות, בלי צבא, אבל יש תחושה שהדיור הוא הסימפטום שלו – או, סליחה, מה שפרויד קרא לו: העידן של האי-נחת, the age of discontent.
עמדתי פה לפני שנה וחצי, אדוני היושב-ראש, כשאחד בשם טורבוביץ סיים את השירות הממלכתי, וקראתי בעיתונות הכלכלית שאו-טו-טו הוא כבר משתכר 15 מיליון פה, 10 מיליון פה, ואמרתי: אוי ואבוי, אנשים לא מבינים מה זה עושה. ומי שקורא את העיתונות הכלכלית לא יכול שלא לראות את העוולות האלה על בסיס יומי. בין אלה – הפערים האלה שנוצרו בשוויון בהכנסות, אי-שוויון בחיים, אי-שוויון במדינה קטנה אחת, שבה חלק משתולל, נוגע בשמים, והחלק השני שוכב למטה.
ולכן, אדוני היושב-ראש, זה לא הדיור, זה לא השכירות, זו תחושה שמשהו לא טוב, משהו חולה קורה בחברה הישראלית. ועלול להתפתח מצב, שאם לא יתוקן, אם השולחן בממשלה הזאת לא יבין שזה סימפטום של מחלה יותר גדולה – שהאזרח מרגיש שהוא לא שייך, שהוא לא שווה – לכן, אני מזהיר מפני המצב הזה. צריך לשים לו קץ, והמדינה יכולה לעמוד במשא הזה, לתת לכולם תחושה של שוויון. לצערי זה לא המצב היום. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הרי אמר הפילוסוף הצרפתי שהשוויון בא לידי ביטוי בכך שכולם יכולים לישון תחת הגשר.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אם תיתן לי עוד דקה, אני יכול להרחיב בנושא הזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בסוף, ייתכן מאוד.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
בבקשה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אייכלר – בבקשה, אדוני.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא. זה היה לפני המהפכה. זו היתה הסיבה למהפכה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
כן. אנחנו היום בצום הרביעי, אדוני היושב-ראש, שבו נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל. ביום הזה אני רוצה להתריע על נבלה שנעשתה בישראל והארץ לא הזדעזעה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה.
בשנים עברו היו יהודים פוחדים כשנמצאה גופה של ילד, שמא יעלילו על היהודים שהם שחטו את הילד הזה, עד שפעם באה בשורה ואמרו: ברוך השם, זה ילד יהודי שנרצח, אין חשש.
השבוע נשרף יער ירושלים, זה היה יכול להסתיים באסון גדול של שרפת שכונות שלמות. ברוך השם שמכבי האש ויחידת המטוסים הצליחו להשתלט על האש בזמן, אבל באותו היום הופיע איש הקרן הקיימת ברדיו הממלכתי ואמר משפט חמור ביותר, ואני רוצה שהכנסת תגנה את זה: ההצתות החלו משכונת הר-נוף. תושבי הר-נוף מציתים את יער ירושלים, וכולנו יודעים מי גר בהר-נוף, אמר האיש של הקרן הקיימת לישמעאל. אני כל כך כועס עליו ועל הקרן הקיימת, ואני דורש התנצלות. ניסתי היום לברר מי האיש. הקרן הקיימת לא הסכימו לתת את השם של האיש המסית הזה.
היום התפרסם שתושב בית-זית, שזה בצד השני של היער, נעצר בחשד להצתה ברשלנות.
אם זה היה קורה במקום אחר בעולם, שמישהו היה מעז להגיד שבשכונה יהודית – משם יצאו המציתים, עוד לפני שזה נעשה, הארץ היתה מזדעזעת. ופה זה עובר בשקט. אני מבקש למחות ולדרוש מהקרן הקיימת לישראל להתנצל בפני כל תושבי הר-נוף וכל הציבור הישראלי שנחשד בהצתות יערות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תכתוב לי בבקשה מכתב, אנחנו נעביר לקרן הקיימת, ונדרוש מייד את גילוי שמו של אותו אדם אשר הוציא דיבתה של שכונה רעה. בהחלט אני חושב שאתה צודק.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – לקדימה מגיע – חבר הכנסת אביטל. בבקשה.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, היום אישרה הוועדה המיוחדת את חוק הווד"לים, וזוהי בשורה רעה מאוד לאזרחי ישראל. כל הנציגים של הממשלה שהשתתפו בדיון בחוק הזה אמרו לנו בגילוי לב שאנחנו משלמים מחירים תכנוניים מאוד כבדים בחוק שמכוון להאיץ בצורה קיצונית את הליכי התכנון. תהליכי תכנון ייקחו שבעה ימים, חמישה ימים, עשרה ימים, 20 יום, ואם הם לא מתוכננים טוב, הם בכל זאת יאושרו. אבל מרגע שהתוכניות יאושרו, אותם קבלנים שיקבלו את התוכניות המאושרות לא יצטרכו לבנות. אין שום מנגנון שמחייב אותם לבנות עם התוכניות המאושרות האלה, לכן זה לא חוק להאצת הבנייה – זה חוק לשבירת מערכת התכנון.
אכזבה נוספת, אדוני היושב-ראש, לאזרחי ישראל, היא שאין בחוק הזה שום מנגנון של דיור בר-השגה, בניגוד לכל ההבטחות, לכל הדיבורים ולכל הספינים. כל ההצעות – והיו הצעות רבות בפני הוועדה בעניין של דיור בר-השגה – נדחו על-ידי הוועדה בלחצו של ראש הממשלה.
אני מצטער על היום הזה, אני חושב שזה יום רע לחברה הישראלית, זה יום רע לאלה שמחכים לפתרונות דיור, זה יום רע לכולנו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חנין, אני מבין את הצורך אולי לטפל בכשל שוק, אבל מה שאתה אומר הוא מדהים. החוק – קראתי אותו, לי היה ברור שהתכנון הוא על מנת לבנות.
<דב חנין (חד"ש):>
אבל אין שום מנגנון שיבטיח את הבנייה הזאת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם זה רק מנגנון שבא לאפשר לקבלנים להוסיף עוד יכולת להמתין עד אשר יעלו המחירים, כדי שימכרו את הדירות, אז מה הועילו חכמים בתקנתם את חוק הווד"ל? אם זה צורך וכורח שבא כתוצאה מכשל שוק, הרי מטבע – האם אדוני הגיש הסתייגות בעניין זה?
<דב חנין (חד"ש):>
בוודאי, הגשתי הסתייגויות בעניין זה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
פשוט קשה לי להבין. ההיגיון שאתה מדבר בו, אני מבין; אבל אם כל התוכנית היא לאפשר העברה מהירה של תוכניות ולא מחייב את אותן תוכניות מאושרות לביצוע מיידי, אז מה הועילו חכמים?
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, למען הדיוק, הייתי שם וזה מחייב אותו לפחות 20% מהתשתיות להתחיל בתוך שלוש שנים וחצי, ואני חושב שזה זמן ארוך מדי.
<דב חנין (חד"ש):>
שלוש שנים וחצי – 20% מהתשתיות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מה היתה הבהלה בווד"לים אם זה בעוד שלוש שנים וחצי?
<דב חנין (חד"ש):>
20% מהתשתיות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש פה איזשהו דבר שנדמה לי שצריך הסבר רציני ביותר, כי אם הווד"ל בא כדי לטפל – כי אנחנו מדלגים על תוכניות שצופות פני הדורות הבאים, ואם אנחנו באים ואומרים שאנחנו עושים הנחה לבוני הדור הזה, גם אם תהיה פגיעה כזאת או אחרת בגלל כשל שוק, ואנחנו אומרים להם: אנחנו מאשרים לכם, אבל עכשיו תבנו מתי שאתם רוצים – מה הבהלה? מה הבהלה? אני לא מבין. נדמה לי שאדוני צודק. אני אבקש מהממשלה מייד להעביר לנו הסבר של עניין זה. המשנה לראש הממשלה נמצא פה. האם אדוני יכול להסביר מדוע הווד"ל הוא כל כך דחוף, כאשר אין מחויבות אלא לבנות 20% מהתוכניות המאושרות – בתוך שלוש שנים להתחיל את התשתיות? בדרך כלל כשאנשים משקיעים בתשתית הם בונים את הבניין, הם לא פילנתרופים כל כך גדולים לבנות תשתיות ולהשקיע כסף בלי שהם מקבלים את התמורה. אבל באמת, אם כבוד המשנה יוכל להסביר לנו את זה – הוא לא יכול. אנחנו נשאל את שר השיכון.
אני מבקש מחבר הכנסת חנין להכין שאילתא דחופה על חשבון הנשיאות, ואני אבקש משר הבינוי והשיכון להשיב מייד. פשוט לא ברור לי. האם כבר אמרתי חבר הכנסת דורון אביטל? ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. את דברי התורה נשאיר לסוף פרק זה. בבקשה, אדוני.
<דורון אביטל (קדימה):>
חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, במעבר חד לנושא אחר. רציתי לשתף את חברי הכנסת, או לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לדבר על תת-אלוף ניצן אלון, מפקד אוגדת יהודה ושומרון. הזדעזעתי, אני מניח כמו רבים אחרים, לראות בתוכנית הטלוויזיה ביום שישי את עוצמת ההתנכלות וחוסר הכבוד והדרך ארץ והביקורת הנמתחת, אולי על אחד הקצינים המוכשרים ביותר שאני פגשתי בקריירה הצבאית שלי, קצין שהוא מעמודי התווך של צה"ל, והנחנו אותו אולי באחת החזיתות הכי קשות וטעונות מבחינה פוליטית במדינת ישראל.
תראו, אני לא מאמין גדול באינפלציה של דברי שבח, אני לא מאמין במושגים כמו "מצוינות"; אולי בהצטיינות. אבל אני רוצה להגיד לכם שיש הבחנה אחת שאני מאמין בה, והיא אותם קצינים, או אנשים, או כשרונות, שמשנים משחק ברגע האמת. פגשתי את ניצן גם בתור לוחם, גם בתור קצין, גם בתור מפקד מבצע תחת פיקודי. זה קצין שמשנה משחק ברגע האמת. אומה שתפגין חוסר כבוד כזה לבכיר בניה, לקצין מוכשר כל כך, שהיא מניחה אותו בחזיתות הכי קשות שלה – כישלונו יהיה כישלוננו. אז אני מתריע בפני כולנו, חברי הכנסת ובוחריהם: היזהרו בכבודו של ניצן אלון.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אביטל. חבר הכנסת אריה אלדד. במקרה את שניכם אני צריך. נפגשתי היום עם אנשי המילואים של צה"ל, ונדמה לי שאנחנו צריכים להכין דבר שיהיה מיועד סוף-סוף, אחרי 63 שנים, לאותם משרתי מילואים מדרגה מסוימת שנמצאים במילואים 100 יום בשנה. נדמה לי שגם אביטל וגם חבר הכנסת אלדד יוכלו לסייע ביוזמה של הכנסת. בבקשה, אדוני.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, תודה, יום 17 בתמוז הוא יום שהובקעה בו החומה. לפני 2,500 שנה, 2,000 שנה, אלה היו חומות של אבן. היום החומות הביטחוניות שלנו עשויות מחומרים אחרים, בין השאר מחומרים שהשתיקה יפה להם. ולכן הופתעתי הבוקר לשמוע כי בארצות-הברית, הרחק מעינה של הצנזורה הישראלית, התפרסם ספר על הפעלתו של ארנון מילצ'ן כסוכן המוסד, או מי שנרתם לטובת המוסד. יכול להיות שהכול נכון, יכול להיות שבאמת רק בעזרת מפעל שהוא הקים בקליפורניה הגיעו לארץ סרטוטים של צנטריפוגות שדרושות כדי להסתובב מהר. אבל למה נשיא המדינה שמעון פרס מתראיין לספר כזה? למה הוא מאשר את העובדות הללו? לא מספיק בעיות יש לנו ביחסים עם ארצות-הברית כדי שיהיה עוד מישהו מטעם הלק"ם שהופעל בארצות-הברית, באישורו או בגיבוי של מי שהיה אז בוודאי מסייע לעניינים ביטחוניים אבל היום הוא נשיא מדינת ישראל? חומה שחבל שהובקעה היום הזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד. האם אמרתי כבר מי הבא אחריו? חבר הכנסת טלב אלסאנע – בבקשה, אדוני.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לברך את הארגונים אשר שלחו את הספינה "כראמה" כדי לנסות לשבור את השקט והשתיקה הבין-לאומית על מה שנעשה לעם שלם בתוך רצועת-עזה. בעזה יש ילדים, יש זקנים, יש חולים, יש נשים, אשר כולם סובלים ונענשים בבית-הסוהר הגדול ביותר על פני האדמה, שהוא רצועת-עזה, אך ורק מסיבה אחת – שהם פלסטינים. האנשים שהגיעו בספינה "כראמה" מסמלים את המצפון האנושי – אומנם מצרפת או מכל מדינה אחרת, אבל שאינם מוכנים להשלים עם עוולה, אפילו אם העוולה הזאת נעשית על-ידי ישראל. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הציוד שהם הביאו יועבר מייד מאשדוד, אין שום בעיה. דרך אגב, גלעד שליט יושב בעזה רק בגלל שהוא יהודי.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
עוול לא מצדיק עוול.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני לא אמרתי. אתה אמרת את דבריך, אני שמעתי, אני רק אמרתי את דברי.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אני מוכן להיות שותף לגשר בעזה בעניין הזה וגם בעניין השני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני בטוח. אני מבטיח לך שאם העניין הזה ייפתר ולא יירו על אזורנו, לא תהיה שום בעיה. הרי אני לא אתן לירות על הבדואים, לא אתן לירות על שבט כעביה בשום פנים ואופן. לא נאפשר להם מרצועת-עזה להפגיז את שבט כעביה.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אין מחלוקת, אני אתך. שלא יתפרש שאני מסכים לירי על ישראל. שלא יתפרש כך בשום פנים ואופן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בוודאי. בבקשה, עכשיו לפי הרישום. נשאר אחד שהצביע, וזה חבר הכנסת גנאים. בבקשה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו רואים את המחאה ההולכת ומתעצמת בעניין מצוקת הדיור בתל-אביב ובשאר רחבי הארץ. אבל מצוקה זו היא חמורה והיא גדולה יותר בחברה הערבית, בכפרים וביישובים הערביים. אנחנו זועקים את הזעקה הזאת מזמן, אבל אני לא יודע למה המחאה על מצוקת הדיור במרכז במגזר היהודי היא אזרחית ומקובלת, אבל כאשר אנחנו מוחים על מצוקת הדיור אצלנו – כאילו שזאת מחאה פוליטית, לא אזרחית, ולא כל כך לגיטימית.
כאשר אנחנו מדברים על מצוקת הדיור במגזר הערבי אנחנו גם מדברים לא רק על התייקרות הדירות או האדמות, אלא אנחנו מדברים על אי-הרחבת שטחי השיפוט של הערים והכפרים הערביים, אי-אישור תוכניות המיתאר שם.
לפני כמה ימים הייתי בכפר קטן ששמו ראס-אל-עין, ראש-העין – לא ראש-העין ליד כפר-קאסם. ראס-אל-עין זה כפר בדואי בצפון ליד נחל צלמון, ואדי סלאמה. שם חלק מהבתים – שלושה בתים – אמרו להם השלטונות, מועצה אזורית משגב, משרד הפנים, כולם, שהבתים האלה בלתי חוקיים. הגיעו להסדר שעל הבתים האלה הם לא יבנו, ויפצו אותם, ייתנו להם מגרשים באזור שני. כל זה בתוכנית בשם "גן לאומי נחל צלמון". אני רוצה לתת דוגמה למצוקת הדיור במגזר הערבי. שולחים להם שבתיהם צריכים להיהרס, לא נותנים להם לבנות עליהם, הפקיעו את אדמתם לטובת הגן הלאומי, וגם לא נתנו להם מגרשים במקום הבתים שלהם. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. המנהיגות של אזרחי ישראל הערבים צריכה לשכנע שאותן עיירות שהפכו לערים יסכימו לבנות לגובה. אני רואה בטייבה, כשאני עובר על כביש 6, ארבע, חמש ושש קומות, צריך גם לבנות לגובה. דרך אגב, אמרתי כעביה. ראס-אל-עין הוא ליד האזור של כעביה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
ואדי סלאמה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נכון. השבט של טלב אלסאנע הוא שבט אלסאנע. גם עליו לא ניתן לירות, חבר הכנסת אלסאנע. חבר הכנסת בן-ארי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי, ותסיים – חברת הכנסת עינת וילף. אם ירצה חבר הכנסת ציון פיניאן, גם הוא יקבל רשות לדבר, אם ירצה.
חבר הכנסת פיניאן, האם זה נכון שתוכניות הווד"ל, אפשר לממש אותן רק שלוש שנים לאחר אישורן?
<ציון פיניאן (הליכוד):>
לא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הרגע אמר חבר הכנסת חנין – כי אם אנחנו מבצעים תוכניות כדי שיתבצעו בעוד שלוש שנים, מה הבהלה לאשר אותן?
<ציון פיניאן (הליכוד):>
הערתך צודקת, אבל זה לא נכון.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
היושב-ראש, אם אין הכרח בהצעת החוק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם אין הכרח – אנחנו בוול"ל באנו וקבענו שהבנייה תהיה מיידית.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
הכול מיידי. העלו את זה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
העלה את זה חבר הכנסת חנין, אבל תשמע, מה זה בתוך שלוש שנים? זה כשל שוק, מדובר פה בדבר שבאה הממשלה וביקשה מאתנו להעלות זאת מייד על סדר-היום. חבר הכנסת בן-ארי, אני מתנצל.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, פרשת השבוע שלנו היא פרשת מטות, ובעניין אחד לפחות הפרשה הזאת היא המשכה של הפרשה הקודמת, פרשת פנחס, שמזכירה את העניין שלנו עם המדיינים. שם נאמר בפרשה: "צרור את המדיָנים – – – כי צֹררים הם לכם". המלה צורר, המלה צר, שונה מן המלה אויב, ועמד על זה בצורה מאוד מדויקת, לטעמי, הסופר, שגם היה כתב בעיתון "דבר" המון שנים, אברהם קריב, ואמר: צורר זה אחד שהוא נגדך בלי שיש לו עילה, בלי שהתחלת אתו, בלי שיש לך קשר אתו, ואילו אויב – זה יכול להיות בעקבות סכסוך כזה או סכסוך אחר. באמת, רש"י הביא את המדרש שהם נכנסו לריב לא להם.
אבל כשמעיינים בעניין הזה של המדיינים – בזה נאמר עוד שניים-שלושה משפטים. המדיינים הם שבטי נוודים. אחד הדברים שמאפיין את שבטי הנוודים זה התנועה ממקום למקום בעקבות בצורות. ודבר נוסף שמאפיין אותם – שאין להם מלך אחד, אין להם מנהיג אחד. אנחנו רואים גם בפרשה שלנו שיש כמה מלכי מדיין, ובמקום אחר שבו מופיע המאבק עם המדיינים – זה בספר שופטים, עם גדעון – אי-אפשר להילחם בהם כי "כָּאַרְבֶּה לָרֹב", ויש להם זבח וצלמונע ועורב וזאב; יש המון המון מנהיגים מקומיים, זה דבר נוסף שמאפיין אותם.
לכן צריך כאן את העניין של הנקמה. נקמה זה עניין של הרתעה. מלחמה זה דבר אחד, נקמה זה עניין של הרתעה: אל תתחילו אתנו פעם נוספת. ולכן כתוב בפרשה שלנו: "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדיָנים". וכשמשה יוצא למלחמה הוא אומר: נקמתי נקמת ה', כי שפלותם של ישראל – חילול שמו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עינת וילף. מי שנמצא באולם ועדיין לא דיבר, יוכל גם הוא לדבר. חבר הכנסת מולה אחריו.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לקחת אתכם לחופשה קצרה בבריטניה. מי שעוקב אחר התקשורת הבריטית בשבועיים האחרונים רואה מחזה עגום וחמור כאחד, של החיבור של הון, שלטון ועיתון. על התקשורת הבריטית ברובה השתלט בעל הון בשם רוברט מרדוק, שרכש עיתון אחרי עיתון וכלי תקשורת אחד אחרי השני באמצעים דמוקרטיים, באמצעות תשלומים, והכול נראה היה באותו רגע תקין. אבל היום, במבט לאחור, מתברר שיחד עם העיתונים שלו וכלי התקשורת האלקטרוניים הוא רכש גם את הממשלה בבריטניה, את ראשי הממשלה בבריטניה, והיווה, ללא ספק, בדרכו שלו, סכנה לדמוקרטיה הבריטית. הוא גם מעורב בתקשורת האמריקנית, וגם שם עוקבים אחרי זה. היום בבריטניה עומדים למנות ועדת חקירה ממלכתית, או שכבר מינו, לעניין הזה, ולבחון איך קרו הדברים, ובעיקר מה היתה הפעילות של כלי התקשורת בבעלותו של מרדוק, ואיך הדבר הזה התרחש.
אני אומר את הדברים האלה ושם למולם שתי הערות. אחת – גם אנחנו בתקשורת הישראלית, שהיא קטנה יותר אבל בעלת השפעה, צריכים לבחון היטב את קשרי הגומלין המגוונים בין בעלי עיתונים לבין בעלי אינטרסים אחרים במשק הישראלי. ייתכן שאי-אפשר בלי, אבל יחד עם זאת צריך לבחון היטב את זה ואת ההשפעות שיש לזה, אדוני היושב-ראש, על הדמוקרטיה הישראלית, שאני יודע שאתה מאוד חרד לה.
הדבר השני שאני רוצה להגיד – שיש בישראל רק כלי תקשורת אחד שאין עליו בעלות פרטית והוא רשות השידור. זה השידור הציבורי, הוא בבעלות כולנו. אנחנו נקדיש לזה זמן מחר בישיבת המליאה, אבל אני כבר רוצה לומר שגם רשות השידור, שאין בה בעלות פרטית, יש בה סכנות גדולות; מתפתחות בה סכנות גדולות מאוד לעצמאות שלה, ותהליך מסוכן של פוליטיזציה. זה רק מגביר את העניין שצריך להגן על השידור הציבורי במדינת ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נדמה לי שגם ל"גלי צה"ל" אין בעלות פרטית.
<נחמן שי (קדימה):>
נכון, וגם הטלוויזיה החינוכית, אבל רשות השידור היא הגוף העיקרי, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. נדמה לי שגם ערוץ הכנסת אין בו – – –
<נחמן שי (קדימה):>
ניצחת אותי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מעביר לחברת הכנסת עינת וילף.
<עינת וילף (העצמאות):>
תודה רבה, כבוד היושב-ראש, השר וחברים חברי הכנסת, אני שמחה לדווח על הצלחה מסחררת בשבוע שעבר של נאום בן דקה. בשבוע שעבר דיברתי על הרצון לבחון רעיון לתת הוקרה לאנשים שעשו דברים למען העולם, ישראל, העם היהודי, בעקבות המקרה של ג'ודי פלד-קאר. ביום שישי כבר התפרסם שנשיא המדינה החליט על הקמת עיטור הנשיא בדיוק למטרה זו. אז ככל הנראה מקריות מוצלחת, אבל לפעמים דברים קורים כך.
<נחמן שי (קדימה):>
שיגן על הדמוקרטיה באותה הזדמנות.
<עינת וילף (העצמאות):>
אני רוצה היום לברך על דבר חיובי מאוד, על חמישה תלמידים שהביאו חמש מדליות מאולימפיאדת פיזיקה בתאילנד; הביאו לישראל את ההישג הטוב ביותר אי-פעם: מקום 13 מתוך 84; הטוב ביותר זה 20 שנה שישראל משתתפת.
מדובר באסף רוזן מתיכון עירוני ג' על שם מוטה גור במודיעין, שזכה במדליית זהב; גל דור מתיכון אחד העם בפתח-תקווה, שזכה במדליית זהב; בן פינשטיין מעירוני ב' על שם רבין במודיעין, שזכה במדליית כסף; גור פרי מתיכון רבין במזכרת-בתיה, שגם זכה במדליית כסף, ואביב פרנקל מ"אורט יד ליבוביץ" בנתניה, שזכה במדליית ארד.
הם כולם הוכיחו יכולת אישית נדירה, ברק ויצירתיות, עבודה קשה, התמדה, והם אות ומופת לגבהים שאליהם אנחנו יכולים לשאוף ואף להגיע כשאנחנו מתגייסים לשם כך. גם תודה מיוחדת צריך לתת למורים שהשקיעו בהם ואפשרו את ההישג הזה, וכולנו בכנסת כאן מתברכים בהם ובמוריהם. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לך. חבר הכנסת מולה, בבקשה, ואחרון הדוברים, אלא אם כן יהיה מישהו שירצה עוד לדבר, חבר הכנסת מיכאלי.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, מעל 100 ימים הרופאים שובתים, המתמחים שובתים, מוחים, אנשים סובלים, והממשלה הולכת וחוזרת, יושבת, נעלמת. היא פשוט הופכת להיות לפעמים אילם לפעמים חירש. אני לא מבין. יש במדינת ישראל שר בריאות, לא בכדי קוראים לו נתניהו, גם ראש ממשלה, גם שר בריאות. אם הוא לא מוכן לפתור את הבעיה, שיתפטר. יודיע לנו שזה מעל לו, הוא לא מסוגל, הוא לא יכול.
אבל לא יעלה על הדעת, אדוני היושב-ראש: הדיונים על המשא-ומתן מתקיימים בבית-דין לעבודה. איפה שר האוצר? איפה ראש הממשלה? איפה כל ה-39 שרים וסגני שרים? חלקם מרחפים באוויר. אבל החמור מכול, אדוני היושב-ראש: החולים, הניתוחים נדחים, לא אכפת לאף אחד. אתה יודע מתי יתעוררו? כאשר החולים יעמידו אוהלים מתחת לבית-חולים וידרשו ניתוחים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת מיכאלי, בבקשה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
תודה, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים קראתי על פנייה שהיתה לשר התחבורה להעלות את גיל הנערים או הנערות שמקבלים את רשיון הנהיגה לגיל 18, סוגיה שבאמת דורשת דיון מעמיק אם אכן יש מקום לעשות זאת. התאונות הרבות שבהן בני-הנוער, שהם פחות מבני 18, מעורבים, הן באמת מטרידות ומדאיגות, ויש צורך אולי, כנראה, לעשות חשיבה מחדש, עם כל הליברליות שלנו, שנתנו עד עכשיו רשיונות נהיגה לפחות מגיל 18 וסמכנו על בני-הנוער, ואנחנו ממשיכים לסמוך על בני-הנוער האלה; האם לגבי העניין הזה של ריבוי תאונות דרכים יש מקום לעשות חשיבה, ואולי אפילו הכנסת יום אחד תגיע לזה ותדון בזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מיכאלי. האם יש מישהו מחברי הכנסת שנוכח באולם ולא דיבר? בבקשה, חברת הכנסת חוטובלי. חבר הכנסת פיניאן, בבקשה. חברת הכנסת חוטובלי, ואחריה – חבר הכנסת פיניאן.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת פיניאן, בבקשה.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, רציתי רק לומר כמה מלים בעקבות דבריו של אלסאנע. כשהוא דיבר על המצור על עזה, הוא לא דיבר על המצור של עוטף-עזה, של כל מאות האלפים של ישראלים שחיים שם. הוא לא הזכיר במלה אפילו את המצור הקשה של גלעד שליט, ואתה הזכרת לו, אדוני היושב-ראש.
אבל אני רואה פה תופעה שרוב חברי הכנסת מהמגזר יותר דואגים לאנשים ולערבים מחוץ למדינת ישראל ושכחו את מי שבחר בהם – תושבי מדינת ישראל. אז כדאי שתקדישו רגע מחשבה, מה שאתם חייבים לבוחרים שלכם. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. נא להנמיך מעט את הרמקול. חברת הכנסת חוטובלי, בבקשה.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום י"ז בתמוז, אחד מארבעת צומות החורבן, וכידוע לנו, חורבן ירושלים לא אירע ביום אחד אלא בתהליך. אנחנו מציינים ביום הזה את העובדה שאנחנו יודעים לראות תהליכים היסטוריים בפרספקטיבה של זמן ולא רק לציין את היום עצמו שבו מתרחש החורבן.
ולהבדיל, אני רוצה לציין לגנאי פסיקה מאוד חמורה של בית-המשפט העליון אתמול, שמאפשרת לגדול המרצחים, מוסטפא דיראני, לקבל פיצויים ממדינת ישראל. יש משהו מעוות כל כך: אדם שארגונו החזיק את רון ארד, ויש לנו חייל שאפילו לא מקבל ביקור של הצלב-האדום, כמו גלעד שליט, ובית-המשפט העליון שלנו שולח מסר שמדינת ישראל תפצה על כך שאותו רב-מחבלים מיצה את הדין ומדינת ישראל מיצתה אתו את הדין – יש בזה מסר מאוד מאוד שלילי בעיני בעניין של איך שאנחנו תופסים את המאבק שלנו בטרור.
לכן אני רוצה לומר: יש לנו מאבק אמיתי, בין-לאומי, סביב כל נושא היחס שלנו למחבלים. אני חושבת שהמסר הזה ששולח בית-המשפט העליון הוא מסר שלילי ביותר.
נראה לי שחבר הכנסת דורון אביטל – אתה היית באותה תקופה מפקד סיירת מטכ"ל, בתקופה שהוא נחטף.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נדמה לי שבית-המשפט יכול לפרש רק את החוק, ייתכן שצריך לשנות את החוק.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אני באמת חושבת שבהקשר הזה יש כאן פשוט – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – – יוזמה.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
לא, יש כאן ניצול לרעה של עצם העובדה – – –
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
ניצול לרעה של הסמכות – – –
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
לא, זה דבר שהוא אמור להיות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כדאי לומר דברים כאלה אם בטוחים בעניין הזה, לא לנחש. אנחנו לא בית-משפט לערעורים על בית-המשפט. אם החוק מחייב אותנו להגיב, החוק יגיב, זאת אומרת המחוקק יכול לומר את דברו בחוק; בית-המשפט מפרש את החוק. אם המחוקק חושב שבית-המשפט מפרש את החוק לא נכון, הוא יכול לשנות את החוק. לכן אני מציע שנכבד את בית-המשפט, כי אנחנו דורשים ממנו לכבד אותנו; לא מבקשים ממנו, דורשים ממנו לכבד אותנו.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אפשר לבקר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בוודאי ובוודאי, אין על זה ויכוח, רק נדמה לי שביקורת, אם בית-המשפט בא ואומר שהחוק מחייב אותו לתת פיצוי, אז אנחנו צריכים לבדוק אם לא לשנות את החוק. בבקשה, חבר הכנסת מילר. בבקשה.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אתמול ועדת החינוך בראשותי קיימה דיון על מצב החינוך הטכנולוגי. אני לא מדבר על בתי-הספר, אלא על המכללות. אדוני היושב-ראש, אנחנו לפני משבר עצום במדינה, ובתוך כמה שנים אנחנו נישאר ללא כוח מקצועי, אם זה הנדסאים או טכנאים, בגלל שלממשלה אין תוכנית מסודרת להצלת החינוך הטכנולוגי. כפי שעשו בעבר במערכת ההשכלה הגבוהה, כאשר היא כמעט כולה קרסה, והביאו לשינוי עם תוספת תקציבית מסודרת, עם תוכנית לחמש השנים הקרובות, כך צריך לעשות עם החינוך הטכנולוגי.
אדוני היושב-ראש, אני פונה גם אליך וגם אל השר סילבן שלום, שהוא השר שאחראי לגליל ולנגב: רבותי, כל החברות יצאו החוצה בגלל שאין להן כוח-אדם. אם המערכת לא תדע להוציא כוח אדם מקצועי, ולא תטפח רק את האקדמיה בצורה אובססיבית, אז בסופו של דבר נאבד פה משאב מאוד חזק של מדינת ישראל, וזה תחום ההיי-טק וה-low-tech. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מילר. תמו דבריהם של חברי הכנסת. אם כבוד השר רוצה להשיב או להתייחס למשהו – לא רוצה.
<הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 29), התשע"א–2011>
[מס' כ/382; "דברי הכנסת", חוב' כ"ט, עמ' 19727; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו עוברים להמשך סדר-היום. אני מזמין את ממלא-מקום יושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, להציג בפנינו לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 29), התשע"א–2011. אין הסתייגויות.
<אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, הנני מתכבד, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, להביא בפניכם את הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 29), התשע"א–2011. אדוני היושב-ראש, מדובר פה בהצעת חוק לתיקון סעיף 16ד לחוק הבחירות, שהוגשה ביוזמתו של חבר הכנסת ציון פיניאן.
לפי סעיף 16ד לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט–1959, רשאים מועמדים בבחירות הנערכות ברשות מקומית לפרסם, במסגרת רשימת המועמדים שבה הם מתמודדים, תעמולת בחירות ברדיו אזורי, לפי כללים שמטרתם שמירה על שוויון ועל מסגרת תקציב. הזמן לשידורים אלה נכלל במסגרת הזמן המוקצה לבעלי זיכיון לשידורי רדיו לפי חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן–1990 – להלן אנחנו נקרא להם "בעלי זיכיון" – לשידור פרסומות.
כיום הדין אינו מסדיר תעמולה ברדיו האזורי בבחירות למועצות אזוריות, ומכאן שזו אסורה. הצעת החוק שיזם חברנו חבר הכנסת ציון פיניאן, מטרתה לאפשר למועמדים לראשות מועצה אזורית להשתמש אף הם בכלי של הרדיו האזורי לצורך תעמולת בחירות.
בבחירות למועצות האזוריות נבחרים כמה גופים באותו היום. בניגוד לבחירות למליאת המועצה האזורית או לוועד המקומי, הנערכות על-ידי גוף בוחר קטן, הבחירות לראשות המועצה האזורית נערכות על-ידי ציבור גדול יותר, הפרוס על שטח גיאוגרפי נרחב. לפיכך, יש הצדקה לאפשר למועמדים לראשות המועצה, שאינם מוכרים לכלל הציבור הזכאי לבחור, להציג את עצמם תוך שימוש בכלי תעמולה יעיל, שיסייע להגביר את הקשר בין ציבור המצביעים לנבחרים ולחזק את ההליך הדמוקרטי. תפיסה זו עומדת גם ביסוד ההסדרים הקיימים היום, הקובעים שבחירות לראשות מועצה אזורית ממומנות על-ידי המדינה וניהול הכספים מבוקר על-ידי מבקר המדינה. התעמולה שתותר תהיה לקידום מועמדותו של המועמד, ולא של גורמים אחרים המתמודדים למועצה ולוועד המקומי.
התיקון אף צפוי לחזק את מעמדן של תחנות רדיו אזוריות כגורם מרכזי בחיים הקהילתיים ולאפשר להן אפיק הכנסות נוסף. כמו כן, השימוש בכלי זה יהיה בו כדי לצמצם את השימוש בכלים אחרים, כגון מודעות מודפסות, ולתרום בכך לשמירת הניקיון ולאיכות הסביבה.
להצעת חוק זו, אדוני היושב-ראש, אין הסתייגויות, ואנחנו מבקשים מהכנסת לאשר אותה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מציע לאדוני – כי יש לי הרגשה שהחוק הולך להיות מאושר – שיודה כבר לכל האנשים.
<אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אני באמת חושב שמגיעה תודה קודם כול ליוזם החוק, חבר הכנסת פיניאן, שהביא הצעת חוק מאוד פרקטית ומאוד שימושית בבחירות המתקיימות כבר מזמן בכל מיני רשויות. אני מודה לייעוץ המשפטי של הוועדה – עורכת-דין סיגל קוגוט וכל הצוות המשפטי – למנהלת הוועדה דורית ואג וליושב-ראש הוועדה, שהוא במקרה בסין, אבל כנראה הוא חוזר אלינו מחר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם מרקו פולו חזר מסין. הכול בזמן. תודה רבה.
ובכן, רבותי, אין הסתייגויות, ולכן נצביע על הצעת החוק בקריאה שנייה ברגע שיגיע המציג את ההצעה, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, למקומו.
רבותי, הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 29), התשע"א–2011, בקריאה שנייה – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 2
בעד סעיף 1 – 7
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
תוסיף אותי?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שבעה בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים.
חברת הכנסת אורלי אבקסיס ביקשה להודיע שגם היא הצביעה בעד. אני לא מוסיף אותה, אבל מודיע שהיא התכוונה להצביע רק לא הגיעה למקומה. אנחנו ניתן לה אפשרות להצביע בקריאה שלישית, אם יושב-ראש הוועדה ינחה אותי להצביע בקריאה שלישית.
<אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ובכן, אנחנו עוברים להצביע על חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 29) בקריאה שלישית. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 3
בעד החוק – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 29), התשע"א–2011, נתקבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שמונה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס' 29), התשע"א–2011, עברה בקריאה שלישית, ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
יעלה ויבוא יוזם החוק. נדמה לי שזה החוק הראשון שהוא מאשר בקריאה שנייה ושלישית.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
לא, השלישי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
החוק השלישי. אני מוכרח לומר שאתה אחד מחברי הכנסת – כמו מגיש החוק – שעוסקים בצורכי הכנסת באמונה לאורך ועל ציר של זמן, כל הזמן ספונים בוועדותיכם, ותבואו על הברכה.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת פשוט באה לתקן משהו שהיה חלמאי. ראשי הרשויות טבריה ומגדל סמוכות אחת לשנייה; הן יכלו לשדר תעמולת בחירות ברדיו האזורי, ואילו במועצה האזורית שלידם, מועצה אזורית עמק-הירדן, שבה כ-15 יישובים, לא יכלו. הצעת החוק באה לתקן את הנושא הזה.
אני שמח שההצעה עברה. זה הופך את הרדיו האזורי לגורם מרכזי בתוך הקהילה, גורם שיש לו קשר, כי ראש מועצה כמו ראש המועצה האזורית עמק-הירדן – יש לו 15 יישובים, ובכל יישוב אף אחד לא מכיר את השני. פה אם ראש הרשות יעשה גם תעמולת בחירות ברדיו, זה יעזור לכולנו, ויהפוך את הרדיו, כפי שאמרתי, למוקד קהילתי רב-חשיבות.
אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה הקבוע, חבר הכנסת דוד רותם, לידידי, שניהל את שתי הישיבות, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, לייעוץ המשפטי ולכולם. תודה רבה, ובעזרת השם נעשה ונצליח. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת פיניאן.
<הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 111), התשע"א–2011>
[מס' כ/377; "דברי הכנסת", חוב' כ"ד, עמ' 18602; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו עוברים להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 111), שגם אותה יציג חבר הכנסת אברהם מיכאלי בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט. גם היא לקריאה שנייה ושלישית, וגם לה אין הסתייגויות.
<אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 111), התשע"א–2011. מדובר בהצעת חוק שבראש היוזמים שלה נמצאת חברתנו חברת הכנסת ציפי חוטובלי, ויחד אתה קבוצה גדולה מאוד של חברי כנסת, שבאו לתקן תקלה מאוד גדולה, שלצערנו קורית בחיי היום-יום.
מדובר בהצעת חוק שבאה לאסור צילום של נפגע עבירת מין שנעשה תוך פגיעה בפרטיותו.
סעיף 352 לחוק העונשין, התשל"ז–1977, קובע איסור פרסום שמו של אדם או כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירת מין או כמי שהתלונן כי הוא נפגע בעבירה כאמור. ואולם, הסעיף אינו אוסר על צילום נפגע עבירה כשלעצמו, ולא אחת נפגעי ונפגעות עבירות מין מצולמים על-ידי כלי תקשורת.
בעצם הצילום של נפגע עבירת מין, גם אם פרסום התמונה נעשה תוך טשטוש או הסוואה של פניו, עלול להיות משום פגיעה בזכותו לפרטיות ולכבוד, מה גם שלעתים אין בהסוואה כדי למנוע את זיהויו בסביבתו הקרובה. הפגיעה בפרטיות והחשש מחשיפה עלולים להוסיף על הטראומה שעמה נאלצים נפגעי עבירות מין להתמודד ממילא.
מטרת התיקון המוצע היא להרחיב את ההגנה על פרטיותם ועל כבודם של נפגעי עבירות מין, למנוע מהם הטרדה על-ידי כלי התקשורת ולהפחית את חששם מחשיפה. לפיכך, מוצע לאסור צילום של נפגע עבירת מין כשהצילום נעשה תוך כדי בילוש או התחקות אחריו, העלולים להטרידו, או תוך הטרדתו בדרך אחרת. הטרדה אחרת כוללת, בין היתר, המתנה לנפגע בבית-המשפט או בתחנת המשטרה.
כמו כן, מוצע בהצעת החוק לקבוע כי הצילום בנסיבות האמורות לא יהווה עבירה אם נפגע עבירת המין נתן את הסכמתו לצילום מראש, ובהדגשה – עוד בטרם בוצע מעשה ההטרדה. מוצע לקבוע כי הסכמה כאמור תינתן לעניין בגיר בכתב, ולעניין קטין – בפני בית-המשפט. בנוסף, מוצע להוסיף לסעיף איסור פרסום פרטים מזהים של נפגע עבירת מין הבהרה שאיסור הפרסום נועד למנוע זיהוי הן על-ידי כלל הציבור והן על-ידי סביבתו הקרובה של הנפגע.
כמו כן, מוצע לקבוע כי איסור פרסום פרטים מזהים ואיסור הצילום לא יחולו על פרסום או צילום שנעשה על-ידי המשטרה או מטעמה לשם חקירת עבירות, חקירת מוות או איתור נעדרים, כשהפרסום או הצילום חיוני לצורך החקירה או האיתור כאמור, כפי שקבוע גם בחוק הנוער לעניין איסור פרסום פרטים מזהים של קטינים.
אדוני היושב-ראש, להצעת החוק אין הסתייגויות, ואבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
אם אדוני ירשה לי כבר גם להודות באמת לצוות המשפטי שטיפל בחוק הזה – היו לנו כמה וכמה דיונים די נוקבים בסוגיה עד שהגענו להסכמות. אני מודה לעורכת-דין נועה ברודסקי לוי ולצוות המשפטי; למנהלת הוועדה דורית ואג; אני מודה שוב ליושב-ראש הוועדה הקבוע, שבאמת השקיע בדיונים בחוק הזה הרבה מאוד מזמנו. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מאוד מודה לחבר הכנסת מיכאלי. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה מקשה אחת.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
את תקבלי אחרי שזה יאושר. את תקבלי. את רוצה לברך בטרם עת? מה יהיה אם יצביעו נגד?
רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה, מקשה אחת, שכן אין הסתייגויות. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 111), ביוזמתה של חברת הכנסת חוטובלי, בקריאה שנייה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 4
בעד סעיף 1 – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תשעה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 111), עברה בקריאה שנייה.
אדוני יושב-ראש הוועדה מבקש להצביע בקריאה שלישית?
<אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לכן אני עובר להצביע על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 111) בקריאה שלישית. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק העונשין (תיקון מס' 111), התשע"א–2011, נתקבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עשרה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע, חברת הכנסת חוטובלי, שהצעת חוק שיצאה מתחת ידך כיוזמת עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל – הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 111), התשע"א–2011.
ברכות. אני מזמין אותך לבוא ולברך על המוגמר, שכן עכשיו הוא מוגמר.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברותי חברות הכנסת, אני באמת שמחה ומודה על ההזדמנות להעביר כאן חוק נוסף בקריאה שלישית, שייכנס לספר החוקים, ובעיקר יסייע לכל אותן נשים שנמנעות הרבה פעמים מלהיכנס לכל התהליך הקשה הזה של הגשת תלונה במשטרה בשל העובדה שהתהליך הזה – מעבר לעובדה שאותה אשה הוטרדה, יש תהליך שני של הטרדה תקשורתית: הטרדה של צילומים אינטנסיביים, הטרדה של עיתונאים שרודפים אחרי אותן נשים שכל חטאן היה שהן נפגעו מהטרדה מינית על-ידי אדם כזה או אחר.
מאוד חשוב לי לציין שזאת בשורה. זאת בשורה לאותן נשים: אתן מוגנות. מעתה ואילך אין לאף אחד זכות לצלם אתכן, אין לאף אחד זכות לעקוב אחריכן כדי לגבות מכן בכוח צילום ותמונה. לא עוד תמונות מטושטשות של נשים שהולכות לצד עורכות-דינן וכולם יודעים לזהות לפי הבגדים ולפי, הייתי אומרת, הדרך הדי-ברורה שניתן לזהות בה את אותה אשה. הדבר הזה ייעלם מן העולם, וכולם ידעו שנשים מוגנות.
אני רוצה לציין שעברנו מסכת ארוכה מאוד. ידידי, חברי חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ששימש כיושב-ראש ועדת החוקה, עברנו דיון אינטנסיבי מאוד כדי לשדר מסר ברור: כל אשה שרוצה להיחשף, כל אשה שרוצה להתראיין, כל אשה שמעוניינת שלא להסתתר תחת מעטה של אנונימיות, מוזמנת לעשות את זה. החוק לא מונע ממנה לעשות את זה. הדבר נקבע במפורש בהצעת החוק, ולכן אין בו חלילה כדי למנוע מנשים שרוצות להיחשף ומבקשות להיחשף לעשות את זה, ולכן החוק הזה בעצם תורם לכל מי שמעוניינת – בין שהיא מעוניינת להישאר אנונימית ובין שהיא מעוניינת להיחשף – בסופו של דבר זה בא להגן על אותן נפגעות תקיפה מינית.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות – מאוד חשוב לי להודות ליושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת דודו רותם; לחבר הכנסת אברהם מיכאלי, יושב-ראש ועדת החוקה בפועל, שעבד ועמל קשות כדי שהצעת החוק תהיה הצעת חוק באמת שניתן יהיה לכסות בה את כל הפרטים הקטנים; אני רוצה להודות לחברי השותפים להצעת החוק הזאת – לחברי מהוועדה לקידום מעמד האשה, חבר הכנסת נחמן שי, חברת הכנסת אורית זוארץ, כל מי שחתם על הצעת החוק הזאת, כל מי שהיה שותף לה; לעורכת-הדין שליוותה את התהליך המשפטי, נועה לוי ברודסקי, ולכל צוות ועדת חוקה – לדורית המנהלת, לצוות הוועדה שלי, שתמיד תורם מאוד להצעות החוק האלה; וברכה מיוחדת ליאיר פז, העוזר של חבר הכנסת דודו רותם, שהוא שהעלה את הרעיון הזה לראשונה, ותבוא עליו הברכה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נדמה לי שגם בית-המשפט יכול לאשר, אם הוא רואה לנכון, לא?
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אם האשה רוצה להיחשף, היא לא זקוקה לבית-המשפט.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, ברור, אבל יכול בית-המשפט לבוא ולומר שיש הצדקה ציבורית כזאת או אחרת.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
נכון, אבל ברירת המחדל שהחוק הזה קובע היא שאסור לצלם נפגעות תקיפה מינית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ברור, ברור, ברור. חד-משמעית.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
כלומר עיתונאי שרוצה, יצטרך לפנות לבית-המשפט.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חד-משמעית, ותהיי ברוכה על היוזמה.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון מס' 4) (זכויות בעת פירוד), התשע"א–2011>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/393).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אנחנו מקדמים את סדר-היום ועוברים להצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון מס' 4) (זכויות בעת פירוד), של חברת הכנסת רוחמה אברהם, קריאה ראשונה. בבקשה. אני רוצה לומר שאף אחד מהנוכחים באולם לא ביקש רשות דיבור בקריאה ראשונה.
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
בקריאה ראשונה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ואם לא יהיה, אז אנחנו נצביע מייד לאחר רדתך מהדוכן.
<נחמן שי (קדימה):>
כל כך טוב, שאין – – –
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
האמת היא, אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נרשמו שבעה אנשים, רק הם לא נוכחים באולם.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אנחנו נצביע בידיים.
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
אתה יודע, זה יהיה נכון להצביע על זה כמה שיותר מהר, כי האמת היא שיש הסכמה כל כך רחבה בסוגיה של החוק הזה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי מסדיר את זכויותיהם של המתגוררים בדיור הציבורי, אבל אינו מסדיר את הזכויות בדירה הציבורית במקרה של פירוד בין בני-זוג. נכון להיום, הנושא הזה מוסדר באופן חלקי בנהלים של משרד הבינוי והשיכון, והם קובעים כי ההורה המחזיק ברוב הילדים יהיה זכאי להמשך המגורים בדירה הציבורית.
הצעת החוק המוצעת כאן נועדה להסדיר בחקיקה ראשית את הזכויות בדירה הציבורית במקרים של פירוד, לתקן את הנהלים הקיימים ולהסדיר את אכיפת המנגנון לפי החלטת הוועדה, הכוללת נציג משרד הבינוי והשיכון, נציג משרד הרווחה שהוא עובד סוציאלי ונציג החברה שבבעלותה הדירה.
מוצע להבהיר כי הזכויות ביחס לדירה אינן חלק מנכסי בני-הזוג, ולפיכך לא חלות עליהן הוראות חוק יחסי ממון בין בני-זוג והן לא ניתנות להעברה או לוויתור. מוצע לקבוע כי עזיבת האשה את הדירה הציבורית למקלט לנשים מוכות לא תתפרש כוויתור על זכויותיה בדירה, ואין בהסדר הזה כדי לפגוע בבן-הזוג המפונה לסיוע על-פי חוק.
הצעת החוק מעגנת את העברת הזכויות בדירה הציבורית במקרים, כמו שאמרתי, של פירוד בין בני-זוג שגרו יחד בדירה ושיש להם ילדים, ובהתאם לצורכי הילדים וצורכי בן-הזוג הנזקק מבין השניים, ולצערי ברוב המקרים זאת האשה.
התקיים דיון ראשוני בוועדה למעמד האשה. היו הסכמות בין כל הגורמים הרלוונטיים, וייתכן שיהיה עוד מה לתקן, אף-על-פי שאני אומר לכבוד היושב-ראש ולבית הזה שעוד לפני שהנחתי את הצעת החוק בפני ועדת שרים לענייני חקיקה, דאגתי לכך שכל הגורמים הנוגעים בדבר – עשינו שולחן עגול, העלינו את כל הסוגיות הלא-פשוטות שצריכים להכריע בהן לפעמים בין בני-הזוג, ובעיקר ראינו את טובתם של הילדים. לכן אני מבקשת מחברי הכנסת לתמוך בקריאה הראשונה ובקידום החוק לקריאה שנייה ושלישית, כדי שבאמת נוכל לאפשר מתן פתרון לאותם אנשים הפוחדים לעזוב את הדירה, גם במקרים של אלימות, מחשש לאבד את הזכות בדיור הציבורי.
אני רוצה להודות ליושבת-ראש הוועדה חברת הכנסת ציפי חוטובלי, ולצוות המקצועי בוועדה למעמד האשה, שליווה את זה ובאמת העלה את זה לפני תום המושב – הכנסת בכל זאת מעלה חוקים לקריאה ראשונה. אני מקווה מאוד שאנחנו נקדם את זה לקריאה שנייה ושלישית. אין לי ספק שברגע שהחוק הזה יוכנס לספר החוקים של מדינת ישראל, אנחנו נושיט את היד לאותם אנשים, באמת, הנשים שפוחדות לעזוב את הדבר שהוא למעשה בפועל לא שלהן, את הזכות בדיור הציבורי. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח. אורי אריאל – אינו נוכח. ישראל אייכלר – אינו נוכח. לכן אני מזמין את חבר הכנסת יעקב כץ לשאת דברים בעניין – מוותר? חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. אחרון הדוברים. הרשימה סגורה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש פה משהו שאני נוהג להגיד לחברי חברי הכנסת הרבה פעמים, שאחת הפעולות המשמעותיות ביותר שעשיתי מאז שנבחרתי לכנסת זה פתיחת המשרד בשכונת-התקווה. עד שפתחתי את המשרד, הייתי בטוח שאני מכיר את הצרות שיש לעם ישראל. בדרך כלל יש לי שם יום קבוע, ולפעמים יותר מזה. השבוע יצאתי משם ביום ראשון מפגישה, מזועזע כולי. אני תיכף אספר למה. פגשתי למחרת את חבר הכנסת בילסקי. אמרתי לו: מילא שהתרבות החילונית הפשיטה ערכים, הורידה כל מיני דברים, את כל המוסכמות, את כל המוסר, כל הדברים, כל המתירנות. אבל מה הכניסו במקום? למה לא יצקתם תוכן אחר?
אני לא יכול לספר מפני צנעת הפרט את הדברים, מדובר במישהו שיש לו איזה סוג של פרסום, אבל אלימות קשה ופראות של ילדים קטנים, בין אחים, עם הוריהם, עם חבריהם. חשבתי שמדובר על משהו נקודתי, דברים, שאני מצטער להגיד, אני לא מכיר מהסביבה שאני מכיר. עסקתי בחינוך המון שנים. יכול להיות שבשנתיים וחצי שאני לא במערכת אני לא יודע מה נעשה. אבל להיכן אנחנו מגיעים? איזה תוכן אנחנו יוצקים לילדים האלה? ביקרתי עם חבר הכנסת דנון במתחם האלכוהול ברחוב המסגר, וכשהייתי פה אחר כך אמרתי שכשאין כלום בפנים אז ממלאים את זה באלכוהול. אבל אנחנו צריכים לתת את הדעת.
אני אסיים במשפט אחד, כי אני רואה שיש לי עוד דקה. לעומת זה, זה לעומת זה ברא אלוקים. בשבוע שעבר היה בירושלים כנס עצום של "בניין שלם". "בניין שלם" זה פרויקט אדיר שהקימו בעצם שני בני-זוג, הרב אוהד תירוש ואשתו דנה. האמת, דנה היא המובילה בדבר הזה. זה התחיל מכינוס של עשרות נשים לכמה הרצאות, ובשנים האחרונות, בשנה האחרונה, 6,000 מתוכם, 5,000 נשים ו-1,000 גברים, באים לשלושה ימים לחינוך לחיי משפחה; להתמודדות עם ילדים, עם גיל ההתבגרות, איך מדברים עם הילד. שלושה ימים, אדוני היושב-ראש, האולמות מלאים. מספר לי הרב אוהד, אומר: האנשים פה ב"בנייני האומה" מכירים כל מיני כנסים. הם אומרים שאין כזה מצב ש-5,000 איש פה ובזמן ההרצאות פחות מ-100 אנשים בחוץ. אנשים באים ומשלמים במיטב כספם.
אגב, אני מביא אותו כל פעם לפה, כי הוא רוצה למנף את זה לתחומים אחרים. הוא לא רוצה שקל אחד מהמדינה. לא שהוא לא אוהב את המדינה, הוא סגן-אלוף בצה"ל, עד היום משרת במילואים, בחור משכמו ומעלה, אוהד. הוא אומר: אני לא צריך כלום. הוא רוצה לתת, הוא רוצה להעניק, הוא מצליח לממן את עצמו בצורה מלאה. זה לעומת זה ברא אלוקים. לעסוק ביציקת תוכן, לעסוק בהתמודדויות.
אני רואה פה את העניין של פגיעות מיניות, אני רואה את העניין הזה של משפחות שבורות, מה שנקרא גירושין. כל הדברים האלה, אנחנו מטפלים כל הזמן במצוקות: איפה נעסוק, איפה נתמודד עם השאלה הזאת של לצקת תוכן, לצקת ערכים? העניין הזה של כיבוד אב ואם? דברים בסיסיים. כשאתה שומע, אתה בא לרחוב, אתה יוצא לרחוב, אתה יוצא אל העם, אתה שומע איפה הוא נמצא.
איך נאמר? אולי משפט אחד ירשה לי. מסופר שרבן גמליאל שהודח מהנשיאות הולך לרבי יהושע בן חנניה, הולך אליו לביתו, ורואה שהבית שלו שחור לחלוטין כי הוא היה מתפרנס מעשיית פחמים. אומר לו רבן גמליאל, שהיה נשיא ובא עם כפית זהב בפה: מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה. אומר לו רבי יהושע בן חנניה: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאין אתה יודע בצרתם של ישראל. אני קורא לנו לצאת לישראל, לראות את המצוקות האמיתיות. יש לנו פה הרבה מלחמות על כל מיני דברים שלא פתרנו אותם ולא נפתור אותם. אבל ההידרדרות של התרבות הציבורית שלנו, חייבים לתת עליה את הדעת. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. את רוצה להשיב? אנחנו נמתין עד שחבר הכנסת בן-ארי ישוב למקומו.
אנחנו נצביע על הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון מס' 4) (זכויות בעת פירוד), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 6
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 14
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון מס' 4) (זכויות בעת פירוד),
התשע"א–2011, לוועדה לקידום מעמד האשה נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ובכן, הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון מס' 4) (זכויות בעת פירוד), התשע"א–2011, של חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדה למעמד האשה על מנת להכינה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה.
<הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
בדבר חלוקת הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התש"ע–2010>
[נספחות.]
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום. תעלה ותבוא חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס להציג שני חוקים. אני אשאיר אותה על הבמה אחרי שהיא תציג את הראשון ואני אמנה את הצבעתה. היא תביא את החלטת ועדת העבודה והרווחה לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, בדבר החלוקה של הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התש"ע–2010. דבר זה מחייב הצבעה.
<אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
ממה להתחיל?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תתחילי בזה ואחר כך תעברי להצעת החוק שלך.
<אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות)>
אז באמת אני ראשית אפתח את הדברים כממלאת-מקום של יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, חבר הכנסת חיים כץ, בנוגע להחלטה בדבר חלוקת הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התש"ע–2010, כ/313, של חבר הכנסת אלכס מילר.
על-פי הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות מחליטה הכנסת, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, להרשות לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות לדון ולהביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית חלק מהצעת החוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התש"ע–2010, כך שחלק מההצעה שיובא בפני הכנסת בשלב זה לא יכלול את סעיף 7, שעניינו תיקון חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס"ה–2005.
ההסבר: הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התש"ע–2010, נדונה ונתקבלה בכנסת בקריאה ראשונה ביום א' בניסן התש"ע, 16 במרס 2010, והועברה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. סעיף 7 להצעת החוק עוסק בתיקון חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס"ה–2005, ומטרתו מתן סמכויות למניעת אלימות כלפי מאבטחים בבתי-החולים. מסתבר שהצעת חוק ממשלתית שכוללת נושא זה, מ/541, נדונה בוועדת הפנים והגנת הסביבה והדיון בה באותה ועדה טרם הסתיים.
אשר על כן, מציעה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לפצל את סעיף 7 האמור מהצעת החוק באופן שיאפשר את המשך הדיון בו במקביל לדיון בהצעת החוק הממשלתית.
אני מבקשת את תמיכתכם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תמתיני על המקום, אני אמנה את הצבעתך. רבותי, הודעה זו של ועדת העבודה והרווחה מחייבת הצבעה, ולכן נעבור להצבעה. אני אמנה את הצבעתה של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
נא להצביע על בקשת ועדת העבודה והרווחה בדבר חלוקת הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים – מי בעד, מי נגד, מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 7
בעד הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר חלוקת הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התש"ע–2010, נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 13, בצירוף קולה של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהודעת ועדת העבודה והרווחה עברה את אישור הכנסת ואכן, לפי סעיף 121, יפוצל החוק כמבוקש. תודה רבה.
<הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 12)
(פיצוי לקטין שניזוק מעבירה), התשע"א–2011>
[רשומות (הצעות חוק כ/400).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו עוברים לסעיף האחרון בסדר-היום, שכן יום זה הוא יום מקוצר בגלל צום י"ז בתמוז. דרך אגב, י"ז בתמוז, מי שאמר קודם, חברת הכנסת חוטובלי, זה היום שבו נפרצה החומה. זה לא חורבן העיר אלא תחילת חורבנה של העיר.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אמרתי שזה אחת מארבע חומות העיר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נכון. זו היתה פריצת החומה. תשעה באב הוא יום חורבן הבית, גם בבית ראשון וגם בבית שני, לפי המסורת.
ובכן, אנחנו עוברים להצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 12) (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. תציג אותו חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שבשמה ובשם כמה חברי כנסת הגישה הצעת חוק זו לכנסת. היא עברה בקריאה טרומית ועכשיו היא מוצגת לקריאה ראשונה. בבקשה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברי הכנסת, בהצעת חוק זו באמת יש איזושהי בשורה, ובשורה ענקית, כי מה שקורה הוא שבמצב הקיים ישנם קטינים שנפגעים, הם ובני-משפחותיהם, על-ידי פוגעים שבאים ברגע הקשה ביותר, נוטלים מהילד את חירותו, את נפשו, ולפעמים אפילו בצורה הקשה ביותר יכולים לאיים על חייו. אבל פה לא נגמרת המסכת הקשה שאותו ילד עוד צריך לעבור. הוא צריך לעבור גם את המסכת של ההוכחה בבית-המשפט – לעמוד מול התוקף ולהוכיח את האשמה.
אתם יודעים, במשפט הפלילי ישנה תקרת פיצויים. היא בדרך כלל באה לא כדי לתת לאותו נפגע עבירה לחגוג או כספים לעשות אתם משהו. הכספים האלה באים בדרך כלל לשמש את אותו נפגע כדי לשקם את עצמו, כדי להכין איזו תוכנית שאמורה להחזיר את אותו נפגע, להעמיד אותו על הרגליים ולתת לו את הטיפול הרפואי, הנפשי, המהיר והחשוב הזה.
לא סתם אנחנו יודעים שבעניינים נפשיים, בפוסט-טראומה וכדומה, ישנה חשיבות מכרעת למועד הטיפול הזה. לצערי הרב, במדינה שלנו הוא עדיין לא ניתן באופן שוטף ובטח לא בכל אזורי הארץ. מה שקורה הוא שאותו ילד שנפגע, כאשר בית-המשפט פוסק לו פיצויים, לא נגמר הסרט הזה. הרבה פעמים הם צריכים לגשת למרכז לגביית קנסות ולחכות: מתי העבריין יתחיל לשלם את הכסף. גם אז, כאשר בית-המשפט לפעמים רוצה שהכסף הזה יגיע לילד כדי שיתחיל בשיקום, אבל הוא יודע שאם העבריין נכנס לכלא בשל אותם מעשים שהוא עשה, הוא לא יכול לשלם עכשיו, אז הוא הרבה פעמים גם דוחה או פורס את זה לתשלומים.
לפי מרכז הגבייה לקנסות ובתי-המשפט, אנחנו יודעים שלפחות 70% מאותם כספים שנפסקו – אותם קטינים או המשפחות שלהם לא מצליחים לגבות את הכסף הזה. הכסף הזה הולך לאיבוד, ובין היתר גם הילד והמשפחות.
אני חשבתי, יחד עם המועצה לשלום הילד, שצריך לעצור את חוסר הצדק הזה ולהתחיל להכניס את הדברים, ובעיקר את משפחות הנפגעים, לאיזשהו מסלול. קודם כול, לנתק את הקשר בין הפוגע לנפגע. הנפגע לא צריך לרדוף שנים – ולפעמים נחשפתי למקרים מזעזעים, למשל של ילדה שנאנסה באונס קבוצתי, נפסקו לה פיצויים, ואפילו אחרי שבע שנים לא הצליחו לגבות ואפילו לא שקל אחד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
למה לא מעבירים את זה לתשלום לביטוח לאומי? שהוא יגבה את זה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אז זהו, הצעת החוק במקור היתה הביטוח הלאומי, אבל כאשר נכנסנו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הרי הילד הוא חסר ישע.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כאשר ניסינו לחוקק את זה דרך חוק הביטוח הלאומי, התעוררו כל כך הרבה קשיים וגילינו שישנה סחבת נוראית בנושא הזה. מה גם שביקש הביטוח הלאומי לעשות איזה מבחן הכנסה לנפגע. תגידו לי, לדוגמה, אם לנפגע נפסקו פיצויים מסוימים, שהם באמת לא גבוהים. הממוצע הוא בערך 20,000 שקל, ואם אותו אחד נפגע בבית שלו על-ידי אביו, אז למי יעשו את מבחן ההכנסה, לאבא הפוגע, ואז יחליטו אם לתת לילד או לא לתת?
אז באמת הצעת החוק הזאת הבינה שהדרך המהירה ביותר – ביחד עם משרד המשפטים, וצריך להגיד פה תודה גם לגלעד סממה ממשרד המשפטים בנושא הזה – זה למצוא את המסלול המהיר והקל ביותר. מאחר שהמרכז לגביית קנסות הוא זה שגם גובה את הקנסות ויודע לעקוב אחרי הנישומים, הוא יהיה זה שיפצה את אותם ילדים נפגעי עבירה, קטינים, וייכנס לנעליים שלהם. כי אני לא רציתי מבחן הכנסה, גם לא רציתי תקרת פיצויים, אבל משום שצריך להגיע להסכמות מסוימות, הגענו גם להסכמה הזאת, שהתקרה תהיה 10,000 שקל במיידי, ותוך כדי הגבייה, כשיעברו את הסכום הזה, גם השאר יעבור לאותו נפגע עבירה. אלה דברים מכריעים לשיקום הילד.
עכשיו, נשארו שני נושאים, שהם מבחינתי נושאים אקוטיים, והם נשארו לקריאה השנייה והשלישית, ואני רוצה להגיד אותם פה, כי הבטיח לי סגן שר האוצר יצחק כהן, שנמצא, פתרון גם לזה. ישנם מקרים שבהם נפסקו הפיצויים והם התחילו להיגבות רק לאחר חמש שנים, ולכן זה אומר שהנער או הקטין עדיין לא גיבש את זכותו על החוב הזה ולכן לא יוכל המרכז לגביית קנסות לתת לו את הכסף בהתחלה. הצעתי, יחד עם חבר הכנסת אברהם מיכאלי, שהמדינה, בתור פתרון, תיתן סוג של הלוואת גישור עד לאותו זמן, ואז היא תהיה גם זאת שמקבלת את הכספים ראשונה ברגע שיגיע מועד הפירעון. השארנו את זה בצריך עיון.
הצעת החוק הזאת באה לתקן את המצב הזה וגם לדאוג לכך שעבריינים לא יסתובבו ויענו בפעם השנייה והשלישית את אותם ילדים חסרי אונים, וזה ייגמר כמה שיותר מהר. אני מקווה מאוד שההסכמות, תוך שלושה חודשים מאז גזר-הדין יקבל אותו ילד, בלי שיצטרך לעשות מבחן הכנסה או להציג משהו אקטיבי שמצריך התעסקות בניירת וכדומה, כי הכול מגיע למרכז לגביית קנסות – יקבל 10,000 שקל במיידי כדי שיוכל לתכנן את השיקום שלו, ובהמשך – את יתרת החוב.
אני מבקשת מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק החשובה הזאת כי היא מצילה נפשות. למדינה יש גם היכולת לרדוף אחרי העבריין ולמצות אתו את הדין, ויש לה אורך הרוח והזמן, מה שלילדים האלה אין. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת בן-ארי, אתה היחידי שנרשמת. בבקשה, אדוני. אני סוגר את הרשימה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, כמובן חברת הכנסת אורלי, לחוקים שלך אין מה להתנגד – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
או חברת הכנסת אורלי לוי או אורלי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
מקבל את התיקון ואת ההערה. אני רוצה להתייחס ממש בכמה משפטים להצעת החוק או הרעיון שהעלה פה המשנה או סגן ראש הממשלה, אני לא בקי בתארים, השר סילבן שלום, בעניין של קיצור שבוע העבודה או הפיכת יום ראשון ליום מנוחה נוסף.
אני חייב לומר שאת הרעיון הזה אני מכיר מהרב כהנא מלפני בערך 30 שנה, והוא לקח את מה שהוא הכיר בילדותו מארצות-הברית. יום ראשון הוא יום שבו עושים את כל הדברים שדיבר עליהם השר סילבן שלום בשבוע שעבר. הכול יופנה ליום ראשון, ומתוך כך יבוא שלום על ישראל.
אני חייב להגיד שלפי התחושה האישית שלי, מדובר במהלך שלא יועיל ולא יביא לנו שום דבר טוב. מה דיברו כאן? דיברו כאן על עוד מרכזי קניות, על עוד מרכזי בילוי. זאת אומרת, זה יהפוך להיות ביזנס של יום ראשון. אנחנו לא מדברים על יום מנוחה; אנחנו מדברים על יום מנוחה לחלק מהאנשים. זאת אומרת, חלק מהאנשים יעבדו – הם יצטרכו להעסיק או לבדר חלק אחר של האנשים. לא מדובר באמת בסוג של יום מנוחה.
אני רוצה לתת דוגמה בעניין הזה של סובלנות, בעניין של משחקים בשבת. יש לי תלמיד לשעבר שהוא מאמן קבוצת כדורגל בעיר ערבית. לא, אני לא אגיד. עיר מעורבת במרכז. יש קבוצה ערבית. הם מתעקשים – הוא מאמן, בחור דתי. הם מתעקשים – אני אגיד, זה "בני לוד" אני חושב, הוא מאמן בלוד. הם מתעקשים שכל המשחקים יהיו במוצאי שבת ולא יהיו אימונים בשבת, כי הם מכבדים אותו. זאת אומרת, אם רוצים לפתור את בעיות השבת – כמו ש"בית"ר ירושלים" בזמנו חתמה והצהירה שהיא תשחק את המשחקים שלה במוצאי שבת, למרות שאני מבין שזה לא תמיד הולך – אפשר למצוא את הפתרונות.
העניין של מנוחה הוא עניין מהותי, הוא עניין תפיסתי. מנוחה זה לא ריצה לבילויים, זה לא ריצה לקניות. יש מספיק זמן. לא פעם אמרתי כאן שישנה תרבות שעובדים מהבוקר עד אמצע הלילה, לא רואים את הילדים. מה, אתם חושבים שיראו את הילדים ביום ראשון? מי שלא רואה אותם ביום שני, ביום שלישי, ביום רביעי, לא יראה אותם גם ביום ראשון, כי אין לו תרבות כזאת של להפנות זמן לילדים. לכן אמרתי בזמנו: תנסו לצמצם את כל העניין של השעות הנוספות, כמו שההורים שלנו עבדו: הלכו ב-07:00, בשעה 16:00 חזרו. היה להם סדר-יום של אחרי הצהריים של שעות פנאי. היום אין כזה דבר. אם יש למישהו פנאי כזה, אז או שהוא בטלוויזיה או שהוא בקולנוע או שהוא במרכז הקניות, אין תרבות של משפחה, של ערכי משפחה.
לכן, אני חושב שזה לא יהיה פתרון. זה ייתן – יהיה מקסימום עוד יום בטלה, עוד יום של שכרות, עוד יום של כלום. זה לא ייתן לנו שום דבר מהותי. בהתאם לדברים שאמרתי קודם, צריך לעסוק במהות, בתכנים, לא בעוד איזו פורמולה של יום נוסף. אני לא מתכוון להתנגח בך, רק רציתי לומר דעה אחת נוספת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רק כדי שתעמוד בתנאי הפרוטוקול, אתה יכול לומר מה שאתה רוצה באשר להצעת החוק.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
באשר להצעת החוק, אני חושב שחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס תמיד מציעה הצעות חוק ראויות, שמתחשבות בזולת. אם דיברתי על אנשים שמכירים את מצוקת הפרט וערים וקשובים, ומכירה את הדברים לפני ולפנים, אני חושב שאחת מחברות הכנסת שאפשר ללמוד ממנה זו חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שאני מכיר את הפעילות שלה במקצת ואני – לא בהערכה, ממש בהערצה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
השר ליברמן פעמיים עשה מערך עם משפחת לוי. פעם אחת אני זוכר, והפעם השנייה היא הפעם הזאת. אני מצטרף לדבריו. אני לא רוצה לשבח את הראשון שהוא עשה אתו מערך, כי אני קטונתי, אבל אני רוצה להצטרף לדבריו, לכל מה שהוא אמר עלייך.
הואיל ובהצעה לקריאה ראשונה התייחס חבר הכנסת בן-ארי לנושא של המשנה לראש הממשלה – – –
<שר החוץ אביגדור ליברמן:>
מבטיח – – –
<השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:>
תשמע אותי שתי דקות, אני מסכים אתך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שתי דקות. הפרוצדורה – אתה צודק. מייד לאחר מכן אאפשר למשנה לראש הממשלה לעלות ולומר את דבריו.
רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 12) (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה), התשע"א–2011, של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס וכמה חברים נוספים, בקריאה ראשונה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 8
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 14
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 12)
(פיצוי לקטין שניזוק מעבירה), התשע"א–2011, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
14 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר להכנתה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה רבה.
כבוד המשנה לראשד הממשלה, בבקשה. תגובתך לדברים שנאמרו על-ידי – – –
<השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:>
אני חורג ממנהגי, אבל אני מתקשה להבין את דבריו של חבר הכנסת בן-ארי. קודם כול, אני רוצה לברך את חברת הכנסת אורלי לוי, שאין ספק שהיא חברת כנסת מצטיינת. תוך תקופה קצרה מאוד בכנסת – קצרה ממרום הזמן שלי, את בטח חושבת שאת הרבה זמן – אני חושב שבאמת הצלחת להטביע חותם ואת עוסקת בנושאים החשובים, שאני חושב שצריכים לעסוק בהם. זה חלק מראייה כוללת, שלא כל החיים זה חוץ וביטחון אלא יש גם דברים אחרים, והדברים האחרים הם לא פחות חשובים, וצריך להתעסק גם בהם. אז אני מברך אותך על פעילותך ועל החוק.
אני רוצה לחבר הכנסת בן-ארי – לא הייתי נכנס לעניין אלמלא יש לדעתי טעות בידך בעצם תפיסת כל הרעיון. הרעיון הוא פשוט מאוד – להביא לכך שיהיה סוף-שבוע של מנוחה במדינת ישראל, סוף-שבוע שיאפשר גם פנאי, גם משפחה, וזה מאחר שאין סוף-שבוע אמיתי. ביום שישי בשעה 14:00 כל המדינה נסגרת – רובה של המדינה נגיד, חוץ מאשר תל-אביב, שיש בה קצת דברים אחרי הצהריים. ב-14:00 נסגרת, בשבת הכול סגור. אני חשבתי ומצאתי לנכון, שאם אנחנו רוצים באמת להגיע למשהו אחר, למשהו שגם יקרב בין דתיים לבין חילונים, צריך לעשות את המעבר הזה.
מעבר לרב כהנא, שאותו הזכרת, קיבלתי מכתב מהרב משאש – לא מהרב משאש, הרב משאש איננו אתנו, אבל מילדיו של הרב משאש, שהיה הרב הראשי לירושלים והיה הרב הראשי ליהודי מרוקו – שבו הם כותבים שזה בעצם תמצית צוואתו של אביהם, שזה הדבר שצריך לעשות כדי למנוע חילול שבת המוני, כדי לצמצם את הפעילות בשבת.
עם כל הכבוד לקבוצת "בני לוד" שמאפשרת לאותו מאמן לעשות את האימונים, לא היא קובעת את המשחקים. מוצאי שבתות בתקופת הקיץ – זה ב-20:30. האפשרות לעשות כמעט לא קיימת.
אני יכול לומר – ואני מגלה אולי סוד – שההתאחדות לכדורגל תומכת תמיכה מוחלטת בעניין הזה, כי מבחינתם זה יאפשר להעביר את המשחקים ליום ראשון, בעיקר את משחקי הילדים, ששם יש בעיה מאוד קשה לציבור שלא יכול לקחת חלק במשחקים האלה. קיבלתי פנייה משאול מייזליש מ"צו פיוס" – אתה מכיר אותו – שהוא עצמו אומר שבנו מסתובב כל הזמן בתחושה של פספוס קריירה גדולה בכדורגל בגלל העובדה שהוא לא יכול לשחק בשבתות.
אני חושב שהדבר הזה גם יתרום מאוד לכלכלה הישראלית. ברגע שיש לנו עוד יום עבודה בשבוע מול מדינות העולם, הדבר הזה יתרום ליצוא, יתרום ליבוא, יתרום לשוק ההון. אני חושב שזה גם יתרום ליום ראשון, ויתרום בעיקר לשכבות החלשות, ואסביר גם למה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
עוד יום לבזבוזים של כסף.
<השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:>
לא, לא, לא. העניין הוא שמה שקורה, ואתה אמרת שיעבדו ביום ראשון – הרי הם עובדים ביום שישי. מי שעובד היום ביום שישי בכל מקרה עובד שישה ימים בשבוע, זה לא ישנה את המצב. אבל בגלל שתהיה הגברת פעילות, זה ייצר עוד הרבה מאוד מקומות עבודה, אולי אפילו רק לסופי-שבוע. אבל אם אפשר יהיה לנסוע יותר לתיירות בגליל, בנגב, בירושלים, ביהודה ושומרון, זה יאפשר הרבה יותר מקומות עבודה. ברגע שנעבור לחמישה ימי לימודים בשבוע, זה יאפשר גם לנשים לצאת לעבוד ועוד הכנסה נוספת למשפחות, עוד מפעל הזנה, הילדים ילמדו יותר טוב. בעצם המשפחות החלשות הן שייהנו מזה, כי האמא תוכל לצאת לעבודה, מה שהיום היא לא עושה. זה יוכל להגדיל את ההכנסה המשפחתית, זה יוכל לאפשר עוד הרבה מאוד מקומות עבודה בנגב ובגליל, וגם אם תהיה צריכה, ויהיו טיולים ויהיה פנאי – מה רע בזה? כל מופעי התרבות יוכלו לעבור ליום ראשון – – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
למי שיש להוציא זו לא בעיה. הבעיה היא למי שאין.
<השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:>
גם היום אנשים לא יכולים להוציא מעבר למה שיש להם, ובסופו של דבר יעשו את החלוקה. אתה יודע מה יקרה ביום ראשון? כמו בעולם. מתי יש את ההנחות הכי גדולות? בסופי-שבוע; ה"סיילים" הגדולים, אם היית בארצות מעבר לים, ה"סיילים" הגדולים הם בימי ראשון, ואז יש הנחות רציניות ביותר. זה אפילו יוריד את המחירים, בגלל העובדה שאנשים ירצו לקרוץ לאותם המונים שיבואו לקנות, כך שהמחירים ירדו לעומת המחירים הרגילים בימים האחרים.
תראה, העולם כולו עבר לזה. לפעמים גם בגויים יש חוכמה, כמו שאתה יודע, ואתה מכיר את הפתגם.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
לא, זה לא, זה לא, זה לא העניין הזה של גויים.
<השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:>
אז אני אומר – סין עברה לזה, ויפן, והודו וסינגפור, והפיליפינים. אפילו מדינות מוסלמיות. היה כאן בשבוע שעבר חבר הכנסת אברהים צרצור והסביר למה המוסלמים לא יכולים. אז מעבר לטורקיה, מרוקו ותוניסיה, שהיו כבר בעבר, הצטרפו לזה אינדונזיה, פקיסטן, מלזיה, כי הם הבינו שיום נוסף בשבוע מגביר את הפעילות הכלכלית, מגביר את התפוקה, מגדיל את ההכנסה לנפש, מגדיל את העוגה ומאפשר לחלק את זה לאחרים.
עכשיו, אם זה יקטין חילול שבת, מה רע בזה? אם זה יגביר את הסובלנות בין דתיים לבין חילונים, מה רע בזה? היו אצלי כל ראשי תנועות הנוער ואמרו לי – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, אנשי מסורת שהולכים בשבת משום שזה היום היחידי – בהחלט יום ראשון.
<השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:>
נכון.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מה שמדאיג אותי כירושלמי, אנחנו – השבת בחורף נכנסת מאוד מוקדם, מאוד מוקדם.
<השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:>
אז אני רוצה להגיד לך שאתה צודק. ולכן, העבודה בשעות הקיץ תהיה עד השעה 14:00, ובשעות החורף תהיה עד השעה 13:00. ולא סתם בחרתי את 13:00 ו-14:00. אני הרי הייתי עוזר לשר האוצר בשנות ה-80 כאשר עשינו את המעבר לחמישה ימים, ואז עבדנו עד השעה 13:30. אמרתי: לעשות 13:30 – לא טוב. נחלק את זה. עד השעה 14:00 – יש גם שבעה חודשי קיץ בשעון הקיץ, או שישה חודשים; שישה חודשים. נעשה עד 13:00 בחורף, עד 14:00 בקיץ, והדבר הזה יהיה אפשרי. הוא גם דבר נכון.
היו אצלי כל ראשי תנועות הנוער. לא רק – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
14:00, אז איך מוציאים את הילדים? יש לנו – – –
<השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:>
לא שומע.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אז איך מוציאים את הילדים?
<השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:>
הרי זה היה עד לפני 20 שנה באופן הזה. עד לפני 20 – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הכול הרגל, הכול עניין של הרגל.
<השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:>
הכול עניין של הרגל. עד לפני 20 שנה – זה כמו שאומרים: איך ילמדו יותר שעות במשך השבוע? הילדים יהיו עייפים. אז אמרה לי גם אורלי לוי שאצלם לומדים יותר. אבל באירופה ובארצות-הברית זה הדבר הכי ברור שיש. ההישגים החינוכיים שם יותר נמוכים מאשר שלנו? ודאי שלא. יש גם מפעל הזנה. זה רעיון של יום לימודים ארוך. הגשמת החלום הזה תתאפשר רק בגלל העניין הזה.
ואז אנחנו גם – היו אצלי, אמרתי, ראשי תנועות הנוער. אמרת: מה יעשו ביום ראשון? ראשי תנועות הנוער אמרו שזה הדבר הכי גדול שיכול לקרות להם. לא רק "בני עקיבא" – אמרו כל התנועות האחרות, מסיבה אחת פשוטה. אמרו: בשבת קשה להביא ילדים לפעילות. קשה יהיה להוציא לנסיעות. חלק לא נוסעים בשבת, חלק קשה להם מאוד להביא את הילדים לנקודות הכינוס והפיזור, כי אין תחבורה ציבורית. אמרו: אם זה יהיה ביום ראשון, זה יכפיל את מספר הילדים, לדעתם, בפעילות תנועות הנוער. נפעיל את המתנ"סים ביום ראשון, פעילות הספורט.
יש היום, אדוני היושב-ראש, 150,000 ילדים שמתעסקים בספורט. לא יודע אם שמעת רק לאחרונה על הסייפת הדתייה שהגישה בג"ץ – לא יודע אם יצא לך לראות את זה – הגישה בג"ץ להעביר את תחרויות הסיף מיום שבת ליום חול. אמרו: אנחנו רוצים, אבל אנחנו לא יכולים. אין לנו שום יום אחר, כי הילדים לומדים בבתי-ספר, אין אפשרות להביא אותם. אז כל ה-150,000 האלה יעברו, וזה ייתן אפשרות לעוד 150,000 ילדים לעשות. המתנ"סים יפעלו, אפשר לפתוח את בתי-הספר לחוגים, אפשר כל כך הרבה דברים לעשות.
זה הדבר הכי נכון לעשות מהבחינה הכוללת – מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית, מבחינת סובלנות, מבחינת חילול שבת. כל הדברים האלה כל כך יתרמו. לא צריכים להיות שמרנים, צריך להיות קצת פתוחים, קצת להבין מה קורה.
אני זוכר את הוויכוחים שהיו אז עם המעבר לחמישה ימים, וכל אותן בדיחות שאמרו: אז שיתחילו יום אחד בשבוע, ואחרי זה יומיים, ואז נגיע לחמישה. מכירים את הבדיחות. אמרו: איך נוותר על יום שישי? זה יום עבודה. היום אלה שאומרים: נחזור ליום שישי – איך נעשה יום שישי? זה לא יום עבודה. אותו סוג אנשים, לא אותם אנשים בדיוק. הרי הוספנו אז שעה כל יום. אמרו: השעה הנוספת תהיה שעה שחוק התפוקה השולית הפוחתת חל עליה. בכלכלה, ככל שאתה עובד שעה נוספת, התפוקה הנוספת היא נמוכה יותר מבשעה שקדמה לה. לא ניכנס כרגע להרצאה הכלכלית. אני הרי רוצה להוסיף חצי שעה. אבל אמרו: אתם יודעים מה? כדי לעשות ביום שישי יום יותר – בואו נתחיל את הלימודים בשעה 07:00 ביום שישי, מה קרה? נתחיל בשעה 07:00. כל המשק יוכל להתחיל לעבוד שעה קודם, וזאת גם אפשרות. אמר שרגא ברוש: בואו נצמצם ברבע שעה את ההפסקה כל יום, וזה גם אפשרות. יש כל כך הרבה אפשרויות.
אבל בואו ניקח את היהודים. רוב היהודים בעולם עובדים ביום שישי. רוב היהודים בעולם עובדים ביום שישי. גם היום עובדים הרי 35% מהאנשים ביום שישי, אבל רובם זה במערכת החינוך, דרך אגב. זה לא אלה בקניונים, ולא אלה במסעדות. רובם זה במערכת החינוך. ואם מערכת החינוך לא תעבוד, אז גם הם לא יעבדו.
אבל אני אומר – תראו, אפשר תמיד להסתכל על הדברים בצורה שמרנית, בצורה לא פתוחה. זה רעיון שיש לו תמיכה גורפת. הרב מצגר פנה אלי ואמר לי שהוא תומך; כמו שאמרתי, ילדיו של הרב משאש, הרב עמאר. כל האנשים אומרים שזה דבר הכי טוב שיכול לקרות, כי בסופו של דבר הם מבינים את המהות של מה זה ביום ראשון.
לסיום, אתה יודע כמה מסעדות כשרות יכלו להיות ביום ראשון? אתה יודע כמה אנשים? אתה שואל אותם: למה אתם פותחים בשבת? אומרים: אנחנו היינו רוצים לסגור בשבת, למרות שאנחנו לא מוכרים דברי טרפה, אבל אין לנו ברירה. זה היום הכי חזק של הפעילות בשבוע, ולכן אנחנו נאלצים לפתוח בשבת. אבל אם יכולנו שבמקום שבת יהיה לנו את יום ראשון, זה הדבר הכי גדול שיכול להיות.
אני חושב שזה רק מהלך נכון. דרך אגב, זה יאפשר לדתיים סוף-שבוע אמיתי. כמו שאמרת – הרב כהנא, מהמקום שממנו הוא בא, או הרב משאש, מהמקום שממנו הוא בא.
ובזה אני ממש מסיים, משפט אחרון. הייתי בפורים שהיה ביום ראשון בכל הארץ, אבל ביום שני היה בירושלים. ביום ראשון הייתי בטלמון. לבן של העוזר שלי היה בר-מצווה, וניגש אלי זוג אנגלו-סקסים, אנשים בתחילת שנות ה-60 שלהם, אני מעריך. היא אומרת לי: תשמע, זה הדבר הכי גדול שיכול להיות, והיא כמובן אשה דתייה. היא אומרת: הסבא שלי הוא שהמציא את הרעיון של חמישה ימים בשבוע בניו-יורק, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, מתוך רצון שלא לעבוד בשבת, כמובן, ובסופו של דבר זה התפשט לכל אמריקה, ואחר כך זה הלך לעולם כולו.
בא אלי בעלה, שהוא מנתח בכיר ב"הדסה", ואמר לי: אני לא מבין איך הציבור הדתי במדינת ישראל מסוגל לחיות ללא סוף-שבוע. הוא אומר: אני פה כבר 30 שנה, לא מסוגל. אומר: היה לנו את יום ראשון, ויום ראשון היה מנוחה לנפש, זו היה משפחה שמחוברת. היו באים אלינו כל המשפחה ביום ראשון, ויושבים בבית, והסבתא והנכדים, וכולם מצליחים ביום ראשון להיות בבית בחברותא. בשבת זה בלתי אפשרי, לא נוסעים. לא כל אחד גר ליד השני. אבל ביום ראשון היו באים, היינו יושבים עם הסבא, עם הסבתא, עם ההורים, עם הילדים. זה היה פשוט יום של חגיגה משפחתית. מה רע בזה? רק טוב.
אני מאוד מקווה שאנחנו נצליח לעשות את זה. שמחתי לשמוע את השר ליברמן, שאמר עכשיו: אני תומך ברעיון. ואני מאוד מקווה שנוכל לגבש באמת כוח ציבורי, שדרך אגב, יש בו אנשי שמאל ואנשי ימין; יש בו חילונים גמורים ודתיים גמורים; יש בו יהודים ולא יהודים. כולם מבינים שהרעיון הזה בסך הכול יכול לקרב לבבות, ולהיות רעיון טוב. אני מקווה, בעזרת השם, שנצליח להגשים אותו. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ברור שתם ולא נשלם בעניין זה.
אבל, רבותי, חברי הכנסת, תם סדר-היום, בגלל יום הצום של 17 בתמוז. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ח בתמוז תשע"א, 20 ביולי 2011 למניינם, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:37.>