דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ל"ח
ישיבה רס"ו
הישיבה המאתיים-ושישים-ושש של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, כ"ד בתמוז התשע"א (26 ביולי 2011)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 5
נאומים בני דקה 5
רוברט טיבייב (קדימה): 6
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 6
יריב לוין (הליכוד): 7
דב חנין (חד"ש): 7
עינת וילף (העצמאות): 8
זהבה גלאון (מרצ): 9
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 9
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 11
סעיד נפאע (בל"ד): 13
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 13
גאלב מג'אדלה (העבודה): 14
רחל אדטו (קדימה): 15
דניאל בן-סימון (העבודה): 16
דורון אביטל (קדימה): 16
נחמן שי (קדימה): 17
זאב בילסקי (קדימה): 18
עפו אגבאריה (חד"ש): 18
מוחמד ברכה (חד"ש): 20
איתן כבל (העבודה): 22
כרמל שאמה (הליכוד): 23
רוני בר-און (קדימה): 29
אילן גילאון (מרצ): 29
ציון עשרים שנה ל"מבצע שלמה" 30
היו"ר ראובן ריבלין: 30
השר מיכאל איתן: 31
ציפי לבני (קדימה): 36
שלמה מולה (קדימה): 39
חילופי גברי בוועדות הכנסת 45
יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 45
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 45
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 46
שעת שאלות 46
זאב בילסקי (קדימה): 46
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 47
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 48
סעיד נפאע (בל"ד): 52
זהבה גלאון (מרצ): 57
מגלי והבה (קדימה): 60
איתן כבל (העבודה): 63
עינת וילף (העצמאות): 68
דב חנין (חד"ש): 72
אורי מקלב (יהדות התורה): 78
הצעות לסדר-היום 80
מצוקת הדיור 80
מירי רגב (הליכוד): 81
אמנון כהן (ש"ס): 84
סעיד נפאע (בל"ד): 85
זהבה גלאון (מרצ): 86
מגלי והבה (קדימה): 88
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: 94
הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 5) (מועד ביטול פוליסה), התשע"א–2011 117
אמנון כהן (ש"ס): 118
הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 187) (נקודות זיכוי למסיים תואר אקדמי בתחום עיסוק שנדרשת בו התמחות), התשע"א–2011 119
ליה שמטוב (ישראל ביתנו): 119
הצעת חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (הארכת תוקף הטבות מס), התשע"א–2011 120
שי חרמש (קדימה): 121
נסים זאב (ש"ס): 123
שאילתות ותשובות 124
1333. מספר ההרוגים בתאונות דרכים בירושלים 124
נסים זאב (ש"ס): 124
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 125
1348. הפיכת רחוב יפו בירושלים למדרחוב 126
נסים זאב (ש"ס): 126
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 126
1364. כביש מס' 38 131
איתן כבל (העבודה): 131
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 131
1423. כביש מס' 90 132
איתן כבל (העבודה): 132
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 133
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת – באין שר עדיין – היום יום שלישי, כ"ד בחודש תמוז תשע"א, 26 ביולי 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה לסגן מזכירת הכנסת – בבקשה, אדוני.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, שהחזירה הוועדה המשותפת לוועדת הפנים והגנת הסביבה ולוועדת הכלכלה; הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון מס' 6), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הכלכלה.
מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: הפרטת מערך המורים המחליפים במשרד החינוך, הצעתם של חברי הכנסת אילן גילאון, רונית תירוש, עינת וילף, מוחמד ברכה ואברהים צרצור. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חוק הווד"ל הונח עכשיו על שולחן הכנסת. תודה רבה.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנאומים בני דקה, ואני מבקש מחברי הכנסת המבקשים להשתתף בנאומים להצביע. נא להצביע. ראשון הנואמים יהיה טיבייב, חבר הכנסת רוברט טיבייב. בבקשה, אדוני, אתה הראשון. אחריו – חבר הכנסת אריה אלדד.
<רוברט טיבייב (קדימה):>
תודה, תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני שוב חוזר לאותם הדברים שקורים לנו בכבישי מדינת ישראל. יום שלישי – הולכת רגל נפצעת קשה; יום רביעי – ילד בן 12 נפצע קשה מפגיעת אוטובוס; יום רביעי – הולכת רגל בת 40 נהרגה, ילד בן תשע נדרס בתאונת דרכים; יום שבת – הולך רגל בן 20 נפצע קשה, הולכת רגל בת 33 נפצעה קשה; יום שלישי – בן 35 נהרג, תשעה פצועים בכביש 6. מקום המדינה נהרגו 31,128 אזרחי מדינת ישראל. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אריה אלדד – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
תודה, אדוני היושב-ראש. שתי הערות בשולי הנושאים המרכזיים של מדינת ישראל היום. הראשון הוא שביתת הרופאים. זה כבר יותר מדי, והגענו למצב שחולים נפגעים, וודאי גם ייפגעו. נדרשת התערבותו של ראש הממשלה, זה לא עובד אחרת. אני מפציר בראש הממשלה להיפגש עם יושב-ראש ההסתדרות הרפואית בישראל כדי לפתור יחד אתו את הסוגיה הזאת, או במלים אחרות: אדוני ראש הממשלה, אולי תראה רופא?
ובאשר לסוגיה השנייה, משבר הדיור – שמעתי כי במאהל המחאה בשדרות-רוטשילד בתל-אביב חילקו גם עלונים "הלאה הכיבוש". זה לגמרי לגיטימי שיש לאנשים השקפות גם בנושא דיור וגם בנושא הסוגיה הישראלית–פלסטינית. אבל אלה שגורסים "הלאה הכיבוש", נניח שתקוותיהם יתגשמו מחר, ויצטרכו 350,000 יהודים לעזוב את יהודה ושומרון – זה יעלה את מחירי הדיור או יוריד את מחירי הדיור? תודה רבה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – – שתישארו שם כדי לשמור על מחירי הדיור. סיבה טובה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, תודה רבה. האם את מבקשת לענות על שאלתו? אני אתן לך הזדמנות בנאום שלך.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת יריב לוין, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<יריב לוין (הליכוד):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אני קיבלתי מכתב מחבר בית-הנבחרים של מדינת דרום-קרוליינה בארצות-הברית, אלן קלמונס, והוא מבשר לי על החלטה שהוא יזם והתקבלה בבית-הנבחרים של מדינתו שמגבה את מדינת ישראל, מביעה הזדהות מוחלטת אתנו ועמידה לצדנו. הוא מצרף וכותב במכתב שהוא מחזק את ידינו באחיזתנו ביהודה, בשומרון, בעזה, ומביע את התמיכה המוחלטת בזכויותינו על הארץ הזאת ובמדינת ישראל.
אני חושב שראוי לברך על היוזמה הזאת, להודות לו מכאן, מירושלים, ולברך גם על כך שבית-הנבחרים של דרום-קרוליינה החליט להעביר את ההחלטה הזאת ליושבי-ראש של בתי-נבחרים במדינות אחיות אחרות בארצות-הברית, מתוך תקווה שגם הן יאמצו החלטה דומה.
מכאן, מירושלים, אנחנו אומרים לאלן קלמונס: תודה רבה ויישר כוח.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחבר הכנסת יריב לוין. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חברת הכנסת עינת וילף.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני שמעתי בקשב רב את דברי ראש הממשלה ושריו במסיבת העיתונאים בעניין מצוקת הדיור, ואני חייב לומר שלא הופתעתי. לא הופתעתי, כי בנימין נתניהו לא אמר כפי שהיה צריך אולי לומר, לטעמי, שמדינת ישראל תבנה דירות. הוא לא מאמין בבנייה ציבורית, הוא לא מאמין בבנייה תקציבית, וכמו תמיד הוא תולה את יהבו בקבלנים. הוא מוכן לתת להם קרקעות חינם או בהנחה גדולה, ומקווה שאם הם יקבלו הטבות הם גם יוכלו לטפטף מקצת מן הטוב הזה על הציבור הרחב. זו אותה השקפת עולם של הפרטה קיצונית שמר נתניהו, צריך לומר ביושר, מקדם אותה בעקביות לאורך כל הקריירה הציבורית שלו.
אדוני היושב-ראש, עם ישראל, מסתבר, חי, ועם ישראל לא מקבל כנראה את האג'נדה הזאת של ההפרטה הקיצונית. צעירים ומבוגרים בתל-אביב, ירושלים, באר-שבע, בצפון, בדרום – שמעתי את התגובה הנחרצת שלהם, דחיית מדיניות ההפרטה הזאת, דחיית הספינים הנוספים האלה, ודרישה מממשלת ישראל להתייצב ולעשות מעשה. הגיע באמת הזמן שהמדינה תיקח אחריות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לדב חנין. חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חברת הכנסת זהבה גלאון.
<עינת וילף (העצמאות):>
תודה רבה.
כבוד היושב-ראש, השר וחברי חברי הכנסת, טוב, אחרי האולימפיאדה בשבוע שעבר, אולימפיאדת הפיזיקה, שבה הגענו להישג חסר תקדים, אני שמחה היום לתת במה לחמישה תלמידים שהביאו מדליות מהאולימפיאדה במתמטיקה שהתקיימה באמסטרדם, ואני רוצה להקריא את שמותיהם. מדובר ברום דודקביץ מבית-הספר התיכון "בליך", רמת-גן, שהביא מדליית זהב, גיא רווה מבית-הספר התיכון "ליאו בק", חיפה, שהביא מדליית ארד, יואב קראוס מבית-הספר התיכון "קציר", חולון – מדליית ארד, תום פרסטר מבית-הספר התיכון "אוסטרובסקי", רעננה – מדליית ארד, וקונסטנטין זברני מבית-הספר התיכון עירוני ה', חיפה – מדליית ארד.
כולנו מתברכים בהם. יישר כוח וכל הכבוד על ההצטיינות. אני מקווה שכל שבוע אוכל להמשיך להקריא את שמותיהם של תלמידים מצטיינים בישראל. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת עינת וילף. חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, אני קוראת היום שהחלום של כהנא מתגשם בסניף גוש-עציון של רמי לוי. האורזים הפלסטינים הורחקו מהקופות בשל דרישה של רבנים, כי רחמנא ליצלן היה חשש לרומן בין אורז פלסטיני לקופאית יהודייה בסניף של רמי לוי. אני לא נכנסת אם היה רומן או לא היה רומן, אבל עצם העובדה שרבנים לחצו על רמי לוי להזיז את הפלסטינים מהעבודה שלהם – גם בכלל עושים להם טובה, נותנים להם עבודה בשטח הכבוש שהם גרים בו, ועכשיו מוסיפים חטא על פשע – אדוני, זו גזענות לאור היום. כל הדיבורים האלה על התבוללות מזכירים את ארצות-הברית של שנות ה-50. אני ממש חושבת שזה לא לזכותו לא של רמי לוי ולא לזכותנו כחברה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ובעדין – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
מה זה "בעדין"?
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
"בעדין" זה לא כמו "בַּעְדַ בַּעְדַ".
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
היה צליל זלזול?
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
הוא יודע.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
בתוך עמי אנוכי יושב.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
דווקא אתה "בעדין".
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
בתוך עמי אנוכי יושב.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אני יודע יותר ממה שנדמה לך, הכול בסדר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, לא להפריע.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
גם אתה? חשבנו שרק ישראל ביתנו, ליברמן מבין ערבית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
הוא לימד אותי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום הייתי עם חברי חברי הכנסת, כמה חברי כנסת, בישיבת הוועדה לזכויות הילד, ושם הוצגו דוחות של עמותת "בטרם" ושל הוועדה הבין-משרדית לבטיחות ילדים בחברה הערבית.
הנתונים ששמענו וראינו הם מאוד מדאיגים, חמורים, ולפיהם הילדים הערבים נפגעים פי-שלושה משאר הילדים בישראל. לפי הדוח של "בטרם" גם שיעור הילדים הנפגעים גבוה יותר ביישובים באשכולות 1 ו-2, והאחוז הזה כמעט אפסי, כמעט אין נפגעים, באשכול 10, אז העניין הסוציו-אקונומי, יש לו תפקיד חשוב מאוד.
אדוני היושב-ראש, לנוכח הנתונים המסוכנים, החמורים והמדאיגים האלה, יש צורך שהנתונים האלה יתורגמו לתוכנית עבודה, תוכנית לאומית, שבסוף תתורגם לתקציבים, כדי שבאמת – את הסיבות האלה של הפגיעות שהן במישור התודעתי ההסברתי, אבל גם במישור של התשתיות ושל הפיתוח של היישובים הערביים – לא מתקבל על הדעת שהילדים האלה נפגעים במיוחד בחצרות הבתים שלהם בגלל שאין איפה להחנות בבתים האלה ואין איפה לבלות את זמן הפנאי שלהם. אני מקווה שנצליח להפחית את השיעור המפחיד הזה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת בן-ארי, ואחריו – חבר הכנסת סעיד נפאע.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פרשת השבוע שלנו, פרשת מסעי, חותמת את חומש במדבר, החומש שבאמת מתאר את המסעות, את הטלטולים, את הנדודים של העם שיצא ממצרים בדרכו לארץ-ישראל.
הנצי"ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, שהיה גם מרבותיו של חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, וגם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מחלק את המסעות לשלושה חלקים: החלק הראשון, שמטרתו מאוד מאוד ברורה, אלה מסעיהם – יוצאים ממצרים והכוונה להגיע לארץ-ישראל. זה עד קדש-ברנע, אבל שם יש "התאונה הקשה", כך אני מכנה את זה, של חטא המרגלים והבגידה בערך של כניסה לארץ וכיבוש הארץ, ומכאן אנחנו עוברים אל החלק השני של המסע. מסע, ועוד מסע, ועוד מסע, שהמכנה המשותף שלהם הוא ממוצאיהם למסעיהם. יוצאים על מנת לנסוע; לא על מנת להגיע לאנשהו, אלא כל המטרה היא הנדודים, חוסר מטרה ברורה, חוסר כיוון. לא יודעים לאן הולכים, כי המטרה הברורה היא כרגע לא רלוונטית. לאחר מכן מגיע השלב השלישי למסעיהם למוצאיהם, כשהמסע הוא המטרה, ושוב הכניסה, המטרה היא להגיע לארץ.
נדמה באיזה מקום שהתיאור הזה של שלושה חלקים, שהליכה ברורה – יודעים לאן הולכים – מתאר את הימים שלנו, ימי הקמת מדינת ישראל. ידענו לאן אנחנו הולכים. אז, לדוגמה בעניין של בנייה, קלטו כאן מיליונים של אנשים ולכולם היתה קורת גג, לכולם היה מקום. אבל כשמגיעים למצב של חוסר כיוון, מגיעים למצב שלא יודעים לאן אנחנו הולכים ומנין אנחנו באים, לצערי הרב גם של ממשלות שבמקום לעסוק בעניינים הפנימיים עוסקים בכל מיני הזיות של שלום, של להביא לפה מחבלים ולתת להם פרס נובל לשלום וכן הלאה, ואובדן דרך – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה בהצעה לסדר-היום, לא בנאומים בני דקה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
מה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה בהצעה לסדר-היום.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
זה סוג של אובדן דרך. אנחנו חייבים לעבור אל השלב השלישי של לדעת לאן אנחנו הולכים, מאיפה העם הזה בא ולאן הוא הולך. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת סעיד נפאע, ואחריו – חבר הכנסת יעקב כץ, ואחר כך מתחילים אלה שהצטרפו. הראשון הוא מג'אדלה.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
תודה, כבודו. בדיונינו על חוק התקציב לפני חודשים מספר התברר על-פי מחקר של מרכז המידע והמחקר של הכנסת שנעשה קיצוץ רוחבי של 39% בכל התקציבים של המועצות הדרוזיות. הזדעקו כל המעוניינים בדבר והוכרז על תוכנית ממשלתית לארבע שנים. עברו שבעה חודשים, ולא דובים ולא יער, למעט – לצורך הגילוי הנאות – שר התחבורה, שאכן הגיע למועצות ובנה תוכניות. המועצות הולכות בימים הקרובים להתאסף כדי לדון – לעניות דעתי זה זלזול משווע – ויפה שעה אחת קודם. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת סעיד נפאע. חבר הכנסת יעקב כץ, כצל'ה, ואחריו – חבר הכנסת מג'אדלה.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
תודה לאדוני היושב-ראש. מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, בהודעתו של ראש הממשלה היום היתה חסרה רק הודעה אחת – הפתרון לציבור החרדי. הציבור החרדי הוא ציבור שברוך השם הלידות בו רבות, משפחות ברוכות ילדים. אני רואה בו, כמו בציבור הדתי, את העתיד של מדינת ישראל, את מי שמוסרים את הנפש גם על התורה, גם על העבודה, ונפתחים יותר ויותר בגדר אווירא דארץ ישראל מחכים.
הייתי בטוח שראש הממשלה והשר אטיאס יגידו היום לציבור החרדי: בביתר הוצאנו 300. כיוון שאפשר להוציא שם מיידית יותר מ-700 יחידות דיור, ותוך שנה וחצי להעמיד את הבתים, נוציא את המכרז; בקריית-ספר אני אדאג ששר הביטחון יאשר את 1,800 יחידות הדיור; בפסגת-זאב אני אאשר את הבנייה של ה-500 עד 1,000; ברמות אני אאשר את ה-1,000 – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בירושלים. בירושלים.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – ובגבעת-זאב אני אאשר את ה-2,000. כך היינו יכולים לפתור לציבור שסובל כל כך הרבה, שיש לו שר שיכון מטעמו, אבל לא בונים עבורו שום דבר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב כץ. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, השר לשעבר – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת אדטו.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת כצל'ה, יש לציבור החרדי שר שיכון, נציג אותנטי. אתה רוצה לפתור את בעיית ההתיישבות ביהודה ושומרון – תביא תוכנית. אתה לא סומך על שר השיכון?
אני רוצה לומר לשר השיכון שבתוכנית של ראש הממשלה לפתרון בעיית הדיור לא שמעתי אפילו מלה אחת לגבי ציבור לא פחות מורכב, מסובך ובעייתי בנושא הדיור בישראל. אתה יודע למי אני מתכוון – לאוכלוסייה של 20%. לא רק שאין רזרבות קרקע, לא רק שיש מצוקה כספית, לא רק שהריבוי הטבעי הוא נושא בפני עצמו, גם התכנון והבנייה לא קיימים. כלומר, אם אני בא ומראה לך שחור על גבי לבן – – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
הבנייה קיימת, התכנון לא קיים.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
ביקשתי ממך לעזור לי?
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
לא, אבל – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא להפריע בנאומים בני דקה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
כמה פעמים התנדבתי לעזור לך לא להתנדב?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מג'אדלה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
לכן אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, הבעיה היא חריפה עוד יותר. כל הנושא של תכנון ובנייה לא קיים. אתה מעלה בדעתך יישוב, 4,000, 9,000, 20,000, 25,000, כמו תמרה, שאין לו תוכנית מיתאר? בשנת 2011 יישוב גדול בלי תוכנית מיתאר? תוכנית המיתאר המאושרת – יש לה 24 שנים. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מג'אדלה. גברתי, חברת הכנסת אדטו, ואחריה – חבר הכנסת בן-סימון.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברצוני לברך את בני הקהילה האתיופית אשר הגיעו היום לכנסת לחגוג 20 שנה ל"מבצע שלמה". ברוכים הבאים.
129 יום אני סופרת, מיום אפס, יחד עם הרופאים, את מאבק הרופאים. אני חושבת שבמדינה מתוקנת לא יכול להיות ש-129 יום – שזה למעלה מארבעה חודשים חולפים, כאשר יש צונאמי במערכת הבריאות – ממשלת ישראל לא התכנסה ולו פעם אחת לדון בעניין. אני חושבת שזה עבר את הגבול של חוסר התערבות.
אני קוראת וקראתי ואמרתי ודיברתי גם עם ראש הממשלה להתערב במשא-ומתן הזה. אין שום הצדקה שראש הממשלה – ואני אחזור על הקלישאה – שהוא גם שר הבריאות בפועל, לא יהיה מעורב בגל שמשפיע על כל אחד מאזרחי מדינת ישראל. למה אנחנו מחכים? שאנשים ימותו? שיהיו כותרות בעיתונים: אנשים מתו? לא די בצעדה, בשביתת הרעב, בשיבושים בבתי-החולים?
הגיע הזמן להבין שהמחאה החברתית כוללת גם את מחאת הרופאים. אין "סופר-טנקר" לבעיית מערכת הבריאות, לא צריך "סופר-טנקר" לבריאות. לבריאות צריך הבנה וצריך כסף, וזה בסמכותו של ראש הממשלה. וראש הממשלה שקרא לשריו לעזור לסחוב את האלונקה צריך לזכור שיסחבו את האלונקה – אין בית-חולים שיקבל את האלונקה, ואת זה הוא צריך להבין. ולכן במיידית ולאלתר הוא צריך להיות מעורב בזה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת אביטל.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה ב-60 שניות להיטפל שוב לראש הממשלה – קשה לי להשתחרר ממנו – ובסך הכול להתחיל לשבח אותו על כך שיש לו השקפת עולם, אחת הרציפות והנוקשות ביותר שיש בפוליטיקה הישראלית, והאיש דבק בעמדתו, ועל כך יש לשבח אותו.
אבל אני זוכר את הכהונה הראשונה שלו. ההשקפה שלו הרסה את התקווה שהיתה בציבור אולי לפריצת דרך במזרח התיכון עם הפלסטינים. תוך שלוש שנים הוא חיסל את התקווה הזאת, ואני רואה אותו עכשיו – הוא מחסל פעם נוספת, בגלל השקפה נוקשה, פרימיטיבית כמעט, את החלום לשוויון, את החלום לחברה צודקת, את החלום לחברה ששואפת לשוויון. הוא לקח את זה בכהונה הראשונה לכיוון השלום, חיסל אותו. עכשיו הוא לוקח את הצדק, את התקווה הזאת שיש להרבה מאוד אנשים, ומחסל גם אותה. לכן אני אומר, אני משבח אותו על השקפת עולמו, אבל אני חייב לומר שהיא מובילה גם בכיוון המדיני וגם בכיוון הכלכלי לקטסטרופה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת דניאל בן-סימון. חבר הכנסת אביטל, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<דורון אביטל (קדימה):>
אני אמשיך מהמקום שדניאל סיים. אני אומר שעוצמת המחאה, בחוץ או בבית פנימה, אפשר לומר, היא עדות לא רק למחדל טכני או מקומי, ממשלתי או אחר, אלא עדות להתרסקות של מודל ותפיסה כלכלית חברתית שלמה. מי שחווה את עוצמת ההתרסקות של המודל זה יחידות הקצה של הכלכלה והחברה, אם תרצו חיילי הקו הראשון של הכלכלה – הדור הצעיר, עשור ראשון ושני למעגל העבודה, מעמד הביניים, מורים ורופאים, עמודי התווך של הכלכלה והחברה.
במרכז התקלה של המודל הישן יש בלבול אמיתי בין המושג ערך כלכלי לערך ממשי ככלל לשורת רווח פיננסי מדיד קצר טווח, עיוור למחירים תשתיתיים או מחירים עתידיים. האתוס המכונן של מקסום, מקסום, כאילו ימקסם היחיד בתחומו את רווחיו האישיים, וכבמטה קסם תושרה אופטימיזציה על החברה והכלכלה כולה – הוא תקלה יסודית שממנה יש להשתחרר.
התוצאה בהלך רוח כזה היא פגיעה בתשתית שעליה יושבת המערכת והחברה כולה, גדיעת הענף שעליו יושבת החברה כולה. עלינו להתעורר מחדש לחידוש תעודת הזהות המקורית של החברה והמדינה; לא שורת רווח קצרת טווח, אלא מודל כלכלי, אזרחי וחברתי חדש, שיימנע – ופה אני מזהיר – משני קצוות כשלי העבר: לא לוגיקת והיגיון הקולחוז של פעם – היו פה פתרונות בולשביקיים שהוצאו – ולא כשל מקסום שורת הרווח על פני יצירת ערך ממשי, תשתיתי, חי וארוך טווח. זה אתגר לא פשוט. אם לא נשכיל להיענות לו נאבד את הדור הצעיר המוחה כעת ברחובות. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחבר הכנסת אביטל. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת בילסקי. אחרון הדוברים – חבר הכנסת מוחמד ברכה. אחרי ברכה יהיה חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני מצטרף לברכות לחברינו יוצאי אתיופיה שבאו לארץ ב"מבצע שלמה". אני עדיין זוכר היטב את 36 השעות המרגשות האלה ואת הרכבת האווירית שהובילה אותם. חיכינו להם בלוד, וזה היה אחד ממעשי העלייה המפוארים. לצערי הרב, מאז לא סיימנו אותו, ועדיין מתקבצים בגונדר עולים או עולים בפוטנציה, וצריך להביא אותם כבר לארץ ולסיים את המבצע.
רציתי לומר גם, אדוני היושב-ראש, עוד שתיים, שלוש מלים על האסון שאירע בנורבגיה ביום שבת האחרון. קודם כול לשלוח תנחומים לעם הנורבגי, וגם לשאול את עצמנו מה צריך ללמוד מאירועים מהסוג הזה. צריך ללמוד איך ומה מוליכה שנאת זרים. צריך ללמוד איך אנשים מפתחים להם רגשות של טרור ובסוף גם מיישמים אותם. התגובה של ראש ממשלת נורבגיה היתה מאוד נכונה; הוא אמר: הם לא יהרסו לנו את הדמוקרטיה, אבל דמוקרטיה צריכה ללמוד איך להתגונן בפני קיצוניים כאלה. היא צריכה לקחת בחשבון שמדינות שיש בהן מיעוטים – הם עלולים להיות קורבן למעשים מן הסוג הזה, וזה קודם כול ומעל הכול אתגר חינוכי. כדאי שכל מדינה בעולם, אבל בעיקר מדינות שנמנות עם המועדון הדמוקרטי-ליברלי, יפנימו את הלקח הזה וידאגו שמערכות החינוך שלהם יכבדו מיעוטים, ויבינו שלצד כל רוב יש גם מיעוט. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת בילסקי, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<זאב בילסקי (קדימה):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, הייתי היום בסיור בבית-חולים גדול מאוד, ירושלמי, שהרבה אנשים לא מכירים אותו – בית-חולים "הרצוג", בית-חולים גריאטרי, ששם שוכב בחור צעיר שלפני כשנתיים ראה ילד במצוקה, ילד שנפל לתוך בור, והוא לא היסס לרגע וירד לתוך הבור. כתוצאה מהאדים הרעילים שהוא שאף, הוא נמצא היום כצמח בבית-החולים שם.
לצערי הרב, עד היום לא נמצא פתרון למשפחתו – לאדם שהתנדב, שעשה פעילות כל כך חשובה. אני באמת מקווה שאותם אנשים שנוגעים בדבר ימצאו את הדרך שלפחות אותו אדם שהתנדב, שירד לבור, שלא היסס, שניסה לחלץ את הילד משם – שמשפחתו לא תצטרך עכשיו ללכת ולהתדפק על דלתות העירייה, משרד הרווחה, ביטוח לאומי, כדי לראות מה עולה בגורלם. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת עפו אגבאריה, אחריו – חבר הכנסת ברכה, ויסיים – חבר הכנסת איתן כבל.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, במדינה מתנהלות שתי שביתות מעמדיות: שביתת הרופאים, שנלחמים על רפואה ציבורית, ושביתת המאהלים, שנלחמים על דיור ודיור ציבורי. השביתות האלה באו אחרי הנסיגה של הממשלות, ממשלות ישראל, מכל הישג חברתי סוציאלי לעם ולאזרחי מדינת ישראל.
לצערי הרב, הקפיטליזם שדוגלת בו הממשלה לשירות הטייקונים הוא שמביא את הצרות האלה. לצערי הרב, דבריו של ראש הממשלה הם כל כך בוטים, וכל כך נוטים להאמין שהם שקריים, כי הוא כל כך הרבה דברים הבטיח: הוא הבטיח גם לטפל במינהל מקרקעי ישראל, גם בוועדות התכנון, גם בקבלנים, גם במסים, ואפילו עוד יותר מזה – להוזיל גם את התחבורה הציבורית. זה ממש אחיזת עיניים. אני לא חושב שהשקר הזה, שהוא כל כך גדול, שמישהו יאמין לו. אני מקווה שהאנשים האלה, שנאבקים על הדברים החיוניים, היסודיים לקיומו של האדם – אנחנו נחזק את ידיהם ושלא יאמינו לדברים האלה, ושימשיכו במאבק, ולהגיע לעמק השווה גם בעניין הרפואה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מה יהיה אם הוא אומר דבר ויקיים אותו? מה יקרה?
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
זה כל כך הרבה דברים שהוא לא יכול לקיים אותם, וידוע, ואף אחד לא מאמין לכל כך הרבה הבטחות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
על התחבורה הציבורית הוא דיבר על הסטודנטים, נדמה לי.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
עם הכרטיס החכם זה ייקח עוד כמה שנים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תשמע, חבר הכנסת עפו אגבאריה, הרי הדברים שלך מוקלטים וגם מצולמים.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אם הוא יקיים את כל מה שהוא מאמין בו, זאת תהיה קטסטרופה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם לא את כל מה שהוא מאמין בו.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אם הוא יקיים את כל מה שהוא מאמין בו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני, דרך אגב, מקווה שהוא יקיים גם דברים אחרים שהוא מאמין בהם. בבקשה, חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, התוכנית שהוכרזה היום על-ידי ראש הממשלה וכמה שרים היא זריית חול בעיניים, בעצם אפשר לקרוא לה "תוכנית ספוג". היא באה רק כדי לספוג את המחאה הציבורית.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – – ביבי נתניהו – "בוב ספוג".
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
"בוב ספוג", "ביבי ספוג".
<קריאות:>
מי שיש לו נכדים, יודע – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה, אדוני.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
יש כמה סוגיות שכדאי לשים לב אליהן, וחבל שהשר אטיאס יצא, כי חשבתי – אולי נצא מההרגל ואחד השרים יענה על כמה שאלות בעניין התוכנית.
איך אפשר לדבר על פתרון של בעיית הדיור כשאין התייחסות, לא ל-20% מהאזרחים אלא ל-50% מהעניים, שהם האוכלוסייה הערבית? אין שום התייחסות, לא בהרחבת תוכניות מיתאר, לא בהפשרת קרקעות, לא בהכשרת בניינים קיימים, שום דבר, שום מלה. זה דבר אחד.
דבר שני, אדוני היושב-ראש, כשהוא מדבר על בניית מעונות לסטודנטים, האם אנחנו מצפים לאותה תופעה של הגברת קנפו בזמנו, כשראש הממשלה היה שר האוצר והבטיח שיכניס סעיף בתקציב של 2004 ו-2003? הגברת קנפו קיפלה את הכלים וב-2004 לא נכנס שום דבר. איפה הסעיף התקציבי שקיים בתקציב המדינה, שבו אמור מר נתניהו לקיים את הבטחתו לסטודנטים? או שזה באוויר?
דבר שלישי, יש חברות בנייה ציבוריות, "עמיגור", "עמידר", אני לא יודע. למה הוא מתעקש להטיל את הבנייה שהוא מכריז עליה על הקבלנים, כשבסופו של דבר חלק הארי של ההטבות יישאר שם וייתקע שם?
יש סוגיות מאוד נכבדות בכל מה שקשור לתוכנית הזו, שבעצם מרוקנות אותה מכל תוכן. בהיעדר סעיפים תקציביים, בהטלת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
השר נמצא ושומע אותך.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כן, אני מקווה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל נא לסיים, אני אאפשר לו לענות, אם ירצה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אני מקווה שבאמת – שאלה נוספת: למה לא יוטל פיקוח על מחירי הדירות?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
הפיקוח הזה היה קיים בשנות ה-70, אדוני, והפיקוח, מה אומר? לפחות לבוא ולומר שמחיר הדירות לא יעלה מעבר למדד משנה לשנה.
אלה חמש סוגיות שאני חושב שיש מקום להשיב עליהן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל זו לא הצעה לסדר-היום, רק נאום בן דקה. הבהרת את עצמך, גם עברנו את הזמן מעט. חבר הכנסת שאמה, מה שאומר חבר הכנסת ברכה לגבי – כי ראש הממשלה, במענה לחבר הכנסת חנא סוייד אמר שהווד"ל יתייחס גם לאזורים הערביים. מייד אחרי כבל אני אאפשר לך, אלא אם כן השר יבקש לענות. אם לא, אתה תענה בשם השר. כבר התרגלת. בבקשה, חבר הכנסת כבל.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, חבר הכנסת רוני בר-און אמר לי שזה לא הוגן להחזיק כאן את האנשים, כי כולם צריכים להיות ב"איקאה", להספיק לרהט את הבתים שקיבלנו היום. ככה זה, במאמר – – –
<קריאה:>
– – –
<איתן כבל (העבודה):>
הבאתי דברים בשם אומרם, זה סיכוי גם להביא גאולה לעולם.
אדוני היושב-ראש, לעניין קצת יותר רציני, נמצא כאן השר ואנחנו מדברים על תוכנית הבזק, תוכנית הפניקה. שנתיים וחצי לא היה נושא, אדוני היושב-ראש, שעלה כאן במליאה הזו, בוועדותיה, בכל השיטות העומדות לרשותנו, כפי שעלה נושא הדיור.
אמרתי לך, אדוני השר, יותר מפעם אחת, כי אתה באמת, לאורך כל הדרך עמדת כאן וניסית להציג את הבעיות ואת התוכניות, שעכשיו מציגים אותן כתוכניות של ראש הממשלה. ואלה תוכניות שפעם אחר פעם עמדת כאן, והפרוטוקולים נמצאים, וחזרת והצגת אותן פעם אחר פעם. פתאום מציגים את זה כמהפכה, כאמירה חדשה?
במשך שנתיים וחצי הסבירו לנו למה אי-אפשר לעשות את כל הפרויקטים האלה, ופתאום, במכה אחת, סדרה ארוכה של דברים. אמרתי לך שבסוף הם יעלו לך על הראש, וזה המצב, לצערי, אדוני. לכן אני אומר, זו לא תוכנית, זו פניקה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אדוני כבוד השר אטיאס, אתה השר התורן, ובנאומים בני דקה נשמעו דברים. האם אדוני רוצה להשיב או מבקש רק לשמוע? אתה לא חייב, בהצעות לסדר-היום תאמר אותם.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
יש לי הצעות לסדר-היום באותו נושא, אני אגיד את זה פה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת שאמה, רק להתייחסות, לפחות לאחת מהשאלות של חבר הכנסת ברכה, בהמשך לדבריו של ראש הממשלה לחבר הכנסת סוייד.
<כרמל שאמה (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, הצעת החוק הממשלתית שהונחה על שולחן הוועדה קבעה שהווד"לים יכריעו רק במקרקעי ישראל. במקרים מיוחדים, ב-20% מעורב עם קרקעות פרטיות. הדבר הזה יצר מצב שתוכניות של יישובי מיעוטים, שהן בדרך כלל, ברוב כמעט מוחלט, על קרקעות פרטיות, לא יוכלו ליהנות מההליך המזורז והמואץ של הווד"לים.
בתגובה, כשהופנתה אלי הבקשה, ואני הפניתי אותה לראש הממשלה, מצאנו פתרון ייחודי תפור למידות של יישובי המיעוטים – ערבים, דרוזים, צ'רקסים – וקבענו כך: קרקעות פרטיות באותם יישובים כן יכולות להיכלל בווד"ל, ויותר מכך, אפילו הקלנו על היישובים האלה: בעוד יישובים רגילים צריכים 200 יחידות דיור מינימום בתוכנית כדי להיכנס בשערי הווד"ל, במגזר המיעוטים הורדנו את זה, כמדומני, או ל-50, או ל-100 – או מחצית או רבע, ובכך הקלנו ופתחנו שערים רחבים יותר בווד"ל ליישובי המיעוטים, שגם הם יוכלו ליהנות ולהקל עליהם במצוקת הדיור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא תפנה את תשומת לבו של חבר הכנסת ברכה לסעיפים שאתה מדבר עליהם.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אני מוכן לקרוא לכבודו את הסעיף הרלוונטי שמדבר עליו חבר הכנסת שאמה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוויכוח יהיה בשבוע הבא במשך שעות רבות.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אם נתת, תשמע את המשפט הזה, את הצעת החוק: תוכנית לדיור לאומי ביישובי המיעוטים, תוכנית שהוכנה והוגשה על-ידי גוף המנוי בסעיף 9 והכוללת הוראות מפורטות להקמת 100 יחידות דיור.
<כרמל שאמה (הליכוד):>
100 יחידות במקום 200.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
מה, בחייך.
<כרמל שאמה (הליכוד):>
הכול היה בהתייעצות, בהבנה ובהסכמה גם של נציגי – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
האם יש שם הסתייגות? היה כדאי להפנות את תשומת לבו של ראש הממשלה, ובאמת לקבוע את זה ל-50 יחידות, אז היה הרבה יותר ריאלי, נדמה לי.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
– – –
<כרמל שאמה (הליכוד):>
לא, הם טוענים שמספר היחידות, בעוד ביישובים הרגילים, בכלל, קבענו מינימום של 200 יחידות – הורדנו גם את המינימום, לא רק שאפשרנו להכניס קרקעות פרטיות – ועל זה, דרך אגב, משרד המשפטים עמד על הרגליים האחוריות, כי זה פתח לכל מיני דברים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא עומד פעמים רבות על הרגליים האחוריות, אז יתרגל לעמוד, מה קרה?
<רוני בר-און (קדימה):>
בקרקע לאומית 200 יחידות זה מספר קטן, בקרקע פרטית 100 יחידות זה בלתי אפשרי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה לא הגיוני.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
זה לא לעשות שום דבר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
50 – חבר הכנסת, אנחנו לא מתלוננים – –
<כרמל שאמה (הליכוד):>
יגישו תיקון מהיר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – אתה נציגנו, אני מציע, למה לא תגישו הסתייגות על 50?
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
– – – של שר השיכון, ארבע יחידות דיור לדונם ושזו קרקע פרטית, ארבע יחידות; אף אחד לא בונה באופן פרטי ארבע יחידות בבת אחת.
<כרמל שאמה (הליכוד):>
אם אני כבר פה, אני יכול לקיים את הנאום בן דקה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תכנון, לא צריך לבנות את כולן יחד.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
באנו והצענו, תיקח את ההצעה: בסדר, ארבע יחידות דיור לדונם זה סביר. אבל לא להתנות את זה בבנייה בבת אחת אלא – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מדובר על תכנון.
<כרמל שאמה (הליכוד):>
הגשתם הסתייגויות בעניין?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבל שלא הגשתם. דב חנין לא הגיש הסתייגויות?
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
הגיש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הגיש, בסדר.
<רוני בר-און (קדימה):>
לא בעניין הזה, אין הסתייגות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם אפשר להוסיף את ההסתייגות, או שהממשלה ביוזמתה, אני חושב שלבוא ולומר, לפעמים אתה אומר – כי אמרה, מרי אנטואנט: אם אין לחם נאכל עוגות, אבל זה קשה, כשאין לחם לאכול עוגות.
<כרמל שאמה (הליכוד):>
יש תוכניות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ברכה, אני ניסיתי בסך הכול לעזור. נדמה לי שהבנו, נדמה לי שצריך בעניין זה – – –
<כרמל שאמה (הליכוד):>
אנחנו עדיין במסגרת נאומים בני דקה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני רוצה נאום בן דקה?
<כרמל שאמה (הליכוד):>
כן, אם כבר אני עומד פה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה, אני נותן לך דקה.
<כרמל שאמה (הליכוד):>
אני אשתמש בדקה כדי לענות לשאלה השנייה שעלתה, של חברי חבר הכנסת איתן כבל, להגדרה פניקה. כשממשלה, או ראש ממשלה, מגיבים ועושים, אומרים: פניקה. היה ולא היו עושים, היו אומרים: מנותקים, אדישים. כלומר, לא משנה מה היה עושה, או מה עושה הממשלה, יש לכם מה לומר.
לכן אני מציע להתייחס לתוכנית המהותית, לפרטים המהותיים, להגיד: מחיר למשתכן, דירות מוזלות, זה טוב או לא טוב? שכירות לעשר שנים מובטחת ויציבה לצעירים, זה טוב או לא טוב? 50% הנחה בתחבורה ציבורית לסטודנטים, זה טוב או לא טוב? פניקה שמניקה – – –
<איתן כבל (העבודה):>
כרמל, למה לך להעמיד את עצמך בחזית, הם שוכחים – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה, תודה רבה, רבותי, זו לא ישיבת ועדת הכלכלה ואפילו לא ישיבת הוועדה המשותפת. חבר הכנסת כבל, תודה רבה. הואיל ונתתי רשות גם לחבר הכנסת שאמה לנאום בן דקה, אני נותן גם את ההזדמנות לחבר הכנסת בר-און, לנאום בן דקה האחרון. בבקשה, לאחר מכן נעבור לאורחינו.
<אילן גילאון (מרצ):>
אפשר גם דקה, אדוני היושב-ראש?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם אפשרתי להם, לא יעלה על הדעת שלא אאפשר גם לך. בבקשה, חבר הכנסת בר-און.
<רוני בר-און (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לא הייתי נזקק לנאום בן דקה, אבל נדמה לי שהפארסה של היום היא פרק 9 בסדרה "עלילות בנימין נתניהו והסופר-טנקר והסופר-בלופר"; חוק התכנון והבנייה, הרפורמה הגדולה מספטמבר 2009, עוד לא עברה בכנסת; "רפורמת המרפסות" – ינואר 2010 – עוד לא עברה בכנסת; הסיפור על חיילים שיקבלו קרקע – ינואר 2010, אדוני היושב-ראש – איש עוד לא קיבל כפית של חול מארגז החול; הרפורמה של מכירת קרקעות המינהל, היצף, מספטמבר 2010 – נכון, הגדילו את העלייה בהיקף השיווק, המחירים רק עלו; פטיש חמישה קילו של שר האוצר שטייניץ – חוק מס שבח – לחלוטין לא מורגש; הווד"לים, שאולי יעבור בשבוע הבא – יש לי הפתעה בשבילך, חבר הכנסת כבל; את כל הפקקים שהיו בתכנון, בזה שדרסתם את כל האלמנטים של התכנון, תעבירו לבית-משפט; עתירות מינהליות, במקום חמש שנים בוועדת התכנון, תקבלו בתי-משפט עם עשר שנים, שש, שבע; רפורמת ממ"י, מאי 2011, תקועה, כפי שכולם יודעים; המענקים לזוגות צעירים בפריפריה – סליחה, לא מתוקצב, שקל אחד עוד לא הגיע.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת בר-און. חבר הכנסת גילאון, בבקשה. אחרון הדוברים, סופי.
<אילן גילאון (מרצ):>
תודה רבה, אדוני. אני מצטער שלא אהיה מקורי, וגם אני רוצה להידרש ל"ביצת קינדר" התורנית של ראש הממשלה היום. גם אני נער הייתי וגם זקנתי בתקופת המרפסות, ושום דבר עוד לא קרה. בלי לזלזל בתוצר, אומר ראש הממשלה שהוא כבר הבחין בבעיה לפני שנתיים וחצי. אני חושב שיכול להיות שהוא הבחין בה גם בתקופה של המנדט הבריטי, אבל הוא עוד לא נערך לכך, אלא לאחר שהרחוב התחיל ללחוץ. שום פתרון שמשאיר את כל העניין בידיים של קבלנים פרטיים; שום פתרון שלא יהיו בו שלושה אלמנטים, אדוני – שאחד זה דיור להשכרה, והשני דיור בר-השגה, הווי אומר בניית דירות קטנות במרכזי הערים בבניינים הגבוהים והגדולים, והדיור הציבורי, שבמשך 15 שנים ממשלות ישראל אחת לאחת עברייניות על חוק הדיור הציבורי, והשנה גם הקפיאו את חוק הדיור הציבורי, ואנחנו נפעל ביוזמה כדי לחדש אותו – שום פתרון שלא יכלול את שלושת אלה לא יהיה פתרון אמיתי. שום פתרון, גם לא פתרון מהיום למחר. אבל אנחנו באיזשהו מקום, אדוני, צריכים להתקדם, כי אחרת כל פעם נקבל "ביצת קינדר" נוספת, כמו זאת שקיבלנו היום, וחבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת גילאון. תמו הנאומים בני הדקה. אני מודה לחבר הכנסת שאמה, שבמקום הממשלה השיב על שאלות שאנחנו ביקשנו עליהן תשובות.
<ציון עשרים שנה ל"מבצע שלמה">
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, רבותי השרים, גברתי ראש האופוזיציה, אורחינו היקרים כאן ביציע האורחים, אנחנו מבקשים לציין 20 שנה ל"מבצע שלמה". אני רוצה לומר לכם שבשנות צעירותי, בראשית המדינה, כאשר ב-1951 קמה והיתה עלייה אדירה מתימן – לא שלא היתה גם קודם לכן – שמענו את ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, בן-גוריון, בא ואומר: עוד נזכה שיהיה לנו טייס תימני, ויהיה לנו ראש ממשלה תימני ורמטכ"ל תימני. אני רוצה לברך אתכם. טייס מקהילתכם כבר יש, ואני יודע שכבר זכיתם שתהיה לכם אחת שזכתה בתחרות גדולה, חגית יאסו, שנמצאת כאן אתנו. אנחנו מברכים את העדה כולה על זכייתה בתחרות גדולה, שהביאה כבוד גדול לעדה והביאה כבוד גדול לה. אנחנו מקדמים אותך בברכה.
רבותי, אנחנו מציינים בימים אלה מלאות 20 שנים ל"מבצע שלמה", שהביא בכנפיו ארצה, בתוך יממה וחצי, למעלה מ-14,000 יהודים ברכבת אווירית של עשרות מטוסים ישראליים. היה זה מבצע מזהיר ויוצא דופן בכל קנה מידה. הוא העלה על נס לא רק את יכולתה המבצעית של ישראל, אלא בעיקר את מידת הסולידריות השוררת בין בני העם הזה, גם במרחק של זמן ומקום.
אומנם את הדחיפה למבצע העניקו הנסיבות המיוחדות ששררו באתיופיה והחשש מהשתלטות המורדים על אדיס-אבבה, שהעמידו בסכנה את רבבות היהודים והאיצו בראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, להורות על הוצאתו המיידית לפועל של מבצע מורכב זה. ואולם, רבותי, לא יהיה זה נכון ולא הוגן כלפי קהילת "ביתא ישראל" הוותיקה אם נחקוק בזיכרוננו הקולקטיבי את "מבצע שלמה" רק כמבצע הצלה. ממעוף הציפור ראויה העלייה הזאת להיחקק בתודעתנו כנקודת שיא במימוש הכיסופים לישראל וכהמחשה שמעטות כמותה ליכולת הנדירה של שימור המורשת שבה ניחנו בני הקהילה, קהילת האתיופים, אחינו היהודים.
המורשת ההיסטורית והתרבותית של קהילה יהודית וציונית זו והאידיאולוגיה הציונית שלה הן מן העתיקות בעולם. במשך מאות שנים היה היהודי האתיופי נכון למסור את נפשו בשל יהדותו ולקנות בייסורים את ארץ אבותיו.
מכובדי, מן המפורסמות הוא שלעדה האתיופית בישראל לא היו כאן חיים קלים, לא רק בחודשים הראשונים, עת התמודדו חבריה עם פערי התרבות הגדולים, אבל גם במעלה הדרך, כעבור עשור ושניים, במקרים רבים מדי ההילה הגדולה של מבצע העלייה התעמעמה בצל חבלי הקליטה. ייתכן, רבותי, שהחברה הישראלית לא העריכה די הצורך את מסירות הנפש של קהילה זו להגיע ארצה גם בדרך לא דרך, למרות הסיכונים הפיזיים העצומים ולמרות השוני התרבותי הרב כל כך.
זהו סיפור על מנהיגות יהודית אתיופית, ציונית ופעילה, שאינה יודעת ייאוש. זהו סיפור על אומץ לבם וגבורתם של בני קהילת "ביתא ישראל", שגם, אכן, חושף את קלונה של מדינת ישראל, שנעלה את שעריה בפני אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם בעשורים הראשונים לקיומה. מנחם בגין ויצחק שמיר שמו קץ לעוולה ההיסטורית הזאת, שנקטעה באחת עם הכרעתו המהדהדת של בגין: הביאו לי את אחי יהודי אתיופיה.
רבותי, קליטת העלייה לא הסתכמה בנחיתת הרכבת האווירית, וגם לא בשיכונם של העולים. קליטתם היא מסע ארוך וממושך, שגם אם עלה מדרגה, טרם בא אל תומו. אל לנו לחטוא ליהודי אתיופיה ולגבורתם ביצירת תדמית של קהילה פסיבית המפקידה את גורלה בידי אחרים. זוהי הזדמנות להזכיר לעצמנו שהעליות הגדולות מאתיופיה הן ביטוי ציוני מזוקק ומשב רוח רענן לחברה הישראלית המתחדשת. מוטל עלינו לעשות צדק עם מורשתם המפוארת של יהודי אתיופיה ולהבטיח שסיפור הגבורה הציוני המופלא הזה יישמע, יילמד וייזכר לדורות.
אני מזמין את נציג הממשלה, השר מיכאל איתן, לשאת את דבריו. אחריו תעלה ראש האופוזיציה ותאמר את דברה.
<רוני בר-און (קדימה):>
זה לא מתאים לראש הממשלה להשתתף בדיון כזה. כל שעתיים מסיבת עיתונאים – – –
<השר מיכאל איתן:>
אדוני היושב-ראש, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה, אחי בני הקהילה האתיופית, חברי הכנסת, חברי – –
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<השר מיכאל איתן:>
– – מכל חלקי הבית, היום אנחנו מציינים כאן בכנסת 20 שנה ל"מבצע שלמה", שבמסגרתו עלו לארץ בחודש מאי 1991, במשך כ-34 שעות, כיומיים וחצי, כ-14,400 עולים מיהודי אתיופיה.
מדינת ישראל הוקמה על-ידי עולים חדשים שהגיעו אליה מכל רחבי תבל בגלי עלייה שונים, החל מהעלייה הראשונה, בשנים האחרונות של המאה ה-19, מ-1881 ועד 1904, ועד לגלי העלייה הגדולים מברית-המועצות וברית-המועצות לשעבר, בשנות ה-90 של המאה הקודמת. לאחר מכן, כשאנחנו מדברים על גלי העלייה של יהודי אתיופיה ומשווים אותם לגלי העלייה שפקדו את מדינת ישראל, אנחנו יכולים לומר שכמו שכל גלי העלייה שהיו כרוכים בהם סכנת נפשות, הקרבה, מסירות, נחישות ומבצעים מורכבים, שחלקם הסתיימו בהצלחות וחלקם בטרגדיות; חלקם בקליטה מוצלחת וחלקם בייאוש ובירידה – אפשר לומר גם על גלי העלייה מאתיופיה שיש בהם הכול מכל זה, וגם יותר.
הקהילה המופלאה הזאת חיה בגולה יותר מבודדת מכל גולה אחרת, והצליחה, למרות זאת, לשמור ולשמר במשך אלפי שנים את יהדותה מול מתקפות מחוץ וחולשות מבית. כשקמה מדינת ישראל בשנת 1948 הגיעו הנה בודדים, והקשר בין המדינה היהודית לפזורה הבלתי-ידועה העמיק באטיות. המפנה הדרמטי בא בשנת 1973 ובשנת 1977 הודות לשני אישים: הראשון – הרב עובדיה יוסף, שהכריז ופסק שיהודי אתיופיה הם יהודים כמו כל יהודי אחר, וצריך להעלות אותה על-פי חוק השבות.
<ציפי לבני (קדימה):>
בתנאי שהם בארץ ילכו לבתי-ספר דתיים ויעברו גיור מחדש.
<השר מיכאל איתן:>
אנחנו לא מדברים על תנאים. כאשר אנחנו מדברים על – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
זאת האמת.
<השר מיכאל איתן:>
כאשר אנחנו מדברים על העלאת יהודים מכוח חוק השבות, החוק הוא – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
לא. אני מאמינה בוודאי שהם לא היו צריכים לעבור אחר כך את כל התהליכים שהם עברו בארץ.
<השר מיכאל איתן:>
העובדה היא שכשהפסק ניתן, הוא היה זה שפתח את הפתח, ואי-אפשר היום לדבר על התנאים כאשר לפני הפסק הזה לא היה אפשר לבצע את המהלך הזה של העלייה, כי היו כל מיני ספקות והיו טענות, וההכרעה בזמנו היתה הכרעה אמיצה. אני לא מוכר כחסידו של הרב עובדיה יוסף לכל דבר ועניין, אבל בעניין הזה ראוי בהחלט להעלות על נס את אומץ לבו, את תרומתו, את גישתו – שדרך אגב, המשיכה גם בהמשך הדרך להיות היותר-נוחה, היותר-ליברלית, היותר-מקרבת, היותר-מאחדת את בני העדה עם העם היהודי במדינת ישראל.
האישיות השנייה שצריך לציין היא כמובן מנחם בגין, זיכרונו לברכה, שעלה לשלטון בשנת 1977, ואחד הצעדים הראשונים שהוא נקט היה להורות למוסד להכין תשתית להעלאת יהדות אתיופיה.
העלייה הזאת החלה בקבוצות קטנות, והיא הגיעה לשיא ב"מבצע משה" בשנת 1984, כשכ-8,000 יהודים עלו לארץ דרך סודן. "מבצע משה" הופסק בעקבות הדלפה לעיתונות, והעלייה חודשה, הופסקה, גלים כאן, גלים שם, מעת לעת. בשנים 1988–1991, במסגרת הריכוז והניסיונות להעלות עוד ועוד עולים, רוכזו כ-15,000 עולים בעיר הבירה אדיס-אבבה, מתוך כוונה והסכמה שבהמשך הם יעלו כולם למדינת ישראל – עלייה הדרגתית.
בראשית 1991 עמד שלטונו של מנגיסטו היילה מריאם לקרוס נוכח כוחות המורדים נגד משטרו, ונוצר חשש גדול לגורלם של אלפי היהודים שהמתינו בעיר הבירה לעלייה לארץ. ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, שראוי להביע הערכה והוקרה על יוזמתו, החל במהלכים לביצוע המבצע לפינוים, שאנו מכירים כיום כ"מבצע שלמה". הוא היה זה שהורה ליזום מהלכים דיפלומטיים בתיווך ארצות-הברית מול השליט האתיופי הקורס, במטרה לסכם על הוצאתם המהירה של היהודים מאתיופיה ולהעבירם למדינת ישראל.
לקראת סוף מאי 1991 הושגה הסכמה בין בכירי שלטונו של מנגיסטו לבין ממשלת ישראל על העלאתם של יהודי אתיופיה ארצה תמורת 35 מיליון דולר ומקלט בארצות-הברית לכמה מבכירי השלטון. בעקבות ההסכמה הזאת הורתה ממשלת ישראל לזרועות הביטחון, למאות חיילי צה"ל, למוסד, לשב"כ, להיערך למבצע הצלה אווירי. בעוד כוחות המורדים מתקדמים לעבר הבירה החל, במירוץ נגד השעון, השלב המבצעי של המבצע שאנחנו מכנים היום "מבצע שלמה". בין 24 ל-25 במאי 1991 הפעילו כוחותיה של מדינת ישראל רכבת אווירית שביצעה 30 טיסות של מטוסי נוסעים. הלוך ושוב פעלו המטוסים מכאן לשם, משם לכאן, ממש נגד מחוגי השעון, והעבירו 14,400 איש למדינת ישראל.
באחד האירועים המרגשים – וכל מי שרואה את הסרטונים, ואנחנו יכולים לצפות היום במבצע האדיר הזה – אנחנו יכולים לראות איך באחד המטוסים, שחלקם היו מטוסי נוסעים וחלקם מטוסי מטען, נשבר איזה שיא עולמי, כשמטוס "בואינג" הכיל 1,087 נוסעים בטיסה אחת. ולמען האמת, על מנת להכיר את הצד הרגשי העצום של התמונות האלה, של העברת היהודים ברגעים האחרונים, אנחנו יכולים לספר איך אותו מטוס שעלו עליו 1,087 איש נחת בשדה התעופה בן-גוריון עם 1,088, כי במהלך הדרך אחת הנוסעות ילדה בשעה טובה בן, והתווסף עוד אחד למספר הנוחתים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מי זה היה? שלמה, אתה היית הילד?
<שי חרמש (קדימה):>
הוא לא היה היולדת, זה בטוח.
<שלמה מולה (קדימה):>
אני הייתי בין המיילדות.
<ציפי לבני (קדימה):>
הוא קיבל טיסות חינם.
<רוני בר-און (קדימה):>
הוא ישב ב"ביזנס", הוא לא ראה את זה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה.
<השר מיכאל איתן:>
"מבצע שלמה" יירשם בתולדות עם ישראל כאירוע הירואי; אחד הסמלים המלהיבים לסולידריות יהודית, לדמיון, לתחבולות, למסירות, לנחישות. אולם אני בטוח שאם אני צריך לדבר בשמם של כל מי שתרמו ולהודות להם, ואני יכול לקחת מהם מה המסר שהיו רוצים לומר לנו כאן היום, 20 שנה אחרי, הייתי מסתכן ואומר שהם היו אומרים: תמשיכו באותה רוח, באותה גאוניות, באותה מסירות, באותה נחישות, באותו תחכום, גם בשלב האולי יותר קשה, היותר מסובך – שלב הקליטה.
אני רוצה היום כאן לסיים בהערות קצרות לגבי שלב הקליטה, כי אני חושב שבצד ציון ההישגים, בצד ציון המבצע המופלא הזה, אנחנו צריכים ליטול על עצמנו את האתגר הלא-פחות קשה, הלא-פחות הירואי, שאינו מסתכם בפעולה של מאמץ מרוכז אחד, אלא בשינויים ממושכים, שדורשים הוצאות תקציביות גדולות, שדורשים הרבה סבלנות, שאין בהם הישגים כאלה כמו אלו שיכולתי לתאר כאן, אבל יש בהם המשכיות, ובלעדיהם בעצם אין טעם למבצעים אם אנחנו לא מצליחים להשלים את העלייה בקליטה כהלכה.
יש בקליטה הזו הישגים, אורות וצללים, ואם אני יכול לציין את הדברים החשובים ביותר אולי בצד ההישגים, הייתי אומר נושא הדיור – עוד פעם, שום דבר לא מושלם, אבל עובדה שממשלות ישראל הצליחו לייצר תשתית שבמסגרתה מרבית בני הקהילה זכו להיות בעלי בתים משל עצמם. ואני יודע שזה לא כולם ואני יודע שאנחנו עסוקים בימים אלה בתוכניות נוספות, אבל המשכנתאות המיוחדות שהועמדו לרשות המשפחות, אני חושב שזה אחד ההישגים שראויים לציון.
העובדה שבצד ההשכלה, כל סטודנט יוצא אתיופיה, מהקהילה האתיופית, ברגע שהתקבל יכול גם ללמוד ללא תשלום, זהו אחד ההישגים, אולי לא מספיקים, בתחום ההשכלה, ותיכף אדבר על כך.
הקליטה בצבא, גם היא הישג שאפשר להתפאר ולהתברך בו, והוא מהווה בהחלט איזשהו סיכוי לעתיד, כשאנחנו יודעים שדרך הצבא, החברה הישראלית מאפשרת ליוצאי הצבא להתקדם ולהשתלב בצורה יותר נוחה.
בצד הצללים אני לא אפרט, אני אומַר: תעסוקה, אני אדבר על גילויי גזענות שאנחנו נתקלים בהם מעת לעת, ואני ארחיב בשניים, שלושה משפטים על מערכת החינוך. אני מחזיק ביד רשימה של 20 בתי-ספר שבהם אחוז התלמידים הוא מעל ל-50% יוצאי אתיופיה, כשלפי המצב באזורי המגורים שלהם אין שום הצדקה לכך שזו תהיה התמונה. שלושת המובילים ברשימה הם בית-ספר ממלכתי-דתי "נר עציון" בפתח-תקווה – 99%, בית-ספר ממלכתי-דתי "רשב"י" בבאר-יעקב – 93%, ובנתניה ממלכתי-דתי "רש"י" – 91%. ידידי, קשה לומר את זה, אבל התופעה היא שאוכלוסייה ישראלית מצביעה ברגליים על-ידי בריחה מבתי-ספר והצבעה – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
וגם ההיפך. לא מקבלים אותם לבתי-ספר – – –
<השר מיכאל איתן:>
אני לא רוצה להיכנס לכל התופעות, אני מאריך בדיבור גם כך, אבל אני רוצה לומר, ואני מאמין שבכוחנו ובכוחו של משרד החינוך – ושר החינוך גם הבטיח לי שאכן גם הוא רואה כך את פני הדברים – להפוך לפחות את בתי-הספר האלה לבתי-הספר המוצלחים ביותר; לייצר מצב שאם אנחנו לא יכולים להתגבר – ואני בהחלט לא רוצה שיהיו בתי-ספר שהם מורכבים מבני העדה, מבני הקהילה האתיופית בלבד, אבל המציאות כפי שאנחנו רואים אותה היא מורכבת מהרבה מאוד דברים, שלא ננתח אותם כאן. אבל אם כבר זה נוצר, אפשר לשנות את המציאות הזאת על-ידי השקעת משאבים בבתי-הספר האלה, על-ידי יצירתם לבתי-ספר אטרקטיביים, ואני חושב שבכך נוכל למחוק את סימן האפליה, שבעצם מוטבע על כולנו.
אני רוצה לסיים בנימה האופטימית ולומר: כמו שיכולנו להוביל מבצע מרשים, מלהיב, כ"מבצע שלמה", החברה הישראלית, הממשלות והממסד ישראלי מסוגלים גם להביא במשך הזמן לקליטה, לגמר העלייה המאורגנת של כלל יהודי אתיופיה לישראל, לקליטתם ולשילובם בחברה, על מנת שנגיע להישגים של החברה ובניה לא רק בתחום הזמר אלא בכל תחום ותחום מתחומי החיים, כמו כולנו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לשר מיכאל איתן, ואני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, שהיתה בעבר גם שרת הקליטה, מלבד היותה במשרדים רבים אחרים.
<ציפי לבני (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה. ביקשתי לבוא היום ולדבר בגלל הסיפור המופלא בעיני – מסעם של יהודי אתיופיה לישראל – שנעשה בכמה מבצעים: "מבצע משה", "מבצע שלמה", וממשיך לאחר מכן. הסיפור ההיסטורי של המבצעים ושל "מבצע שלמה" הרי סופר כאן על-ידי קודמי, ולא באתי לדבר על האירוע ההיסטורי; על אותה יכולת של מדינה להביא מקצווי עולם את נידחיה בתחושה שהם חלק מאתנו והם צריכים להיות כאן.
בעיני, הכמיהה לעלות לירושלים, להגיע למדינת ישראל, של קבוצה שחיה ושומרת על המנהגים של היהדות על-פי הבנתה במשך כל כך הרבה שנים וחולמת להגיע לירושלים, ועושה את זה חלק במסע ארוך ומייגע – חלק תוך פירוד ופרידה ממשפחות, ומגיעים הנה – בעיני זה תמצית הסיפור הציוני היפה ביותר שאני יכולה לחשוב עליו מאז העליות כולן, ככה אני רואה את העלייה הזאת.
ובעיני החלום להגיע לירושלים – גם אם לא ידעתם את זה אז וגם אם זאת היתה כמיהה מאוד עמוקה – בעיני זה לא רק ירושלים במובן של העיר, אפילו לא רק ירושלים במובן של המקומות הקדושים לעם היהודי, אלא בעיני, לפחות, במובן של המחויבות שלנו לתרגם את ירושלים עבורכם למדינה שמגשימה את החלום שלכם ושל הילדים שלכם ושל הנכדים שלכם אחריכם.
ולהגשים חלום זה לא רק מטוסים שמגיעים הנה ונוחתים כאן. להגשים חלום, המשמעות היא ליצור עבור הילדים והנכדים שלכם את אותה מדינה שהיא בית לאומי לעם היהודי במובן הלאומי, שבה כל אחד מתרגם את היהדות שלו בצורה שלעתים היא קצת אחרת ממשנהו, עם שירים בשפות שונות, עם תפילות שכולן מביעות גם את המסורת וגם את הכמיהה לחיות כאן, ולחיות כאן בשלום כשכל אחד מתפלל את יהדותו.
כשהזכיר כאן השר איתן את אותה החלטה להביא את כולם הנה על-פי חוק השבות, שהיא בעיני בוודאי החלטה חשובה, זה לא מספיק. זה לא מספיק, כי חלק נדרשו להפסיק – אולי אותם קייסים שליוו את בני העדה, שהיו המורים הרוחניים והתרבותיים של בני העדה, קצת נדרשו לעמוד בצד כשאחרים צריכים לעמוד בקריטריונים שקובעת להם הרבנות, וחלק לא יכולים לחתן או להתחתן, וחלק או כולם בעצם נדרשים לשלוח את הילדים שלהם – אין להם זכות הבחירה בבית-הספר: כשהם הגיעו הנה הם היו צריכים לשלוח את הילדים שלהם לבתי-הספר הדתיים. אותה זכות בחירה שיש לכל הורה במדינת ישראל עבור ילדו, לא היתה להם.
ולכן, בצד הרעיון המדהים הזה של חוק השבות, שמאפשר לכל יהודי להגיע הנה, הזכות הזאת לא נגמרת בנמל התעופה בן-גוריון. השוויון הזה, צריך ללוות אותו אחר כך בחיים. והשוויון הזה, אנחנו רואים אנשים ברחובות היום, מדהימים, שרוצים צדק חברתי – אנחנו אלה שצריכים לספק צדק חברתי.
איך אמר, הוזכר כאן מנחם בגין: במדינתנו הצדק יהיה השליט העליון – דבריו ביום הכרזת המדינה. איפה אנחנו, איפה יישום הצדק הזה? גם כלפי אלה שברחובות עכשיו, אבל זו המחויבות שלנו, ואנחנו לא יכולים רק להתרפק על ההיסטוריה ועל הסיפור הציוני המדהים הזה אם אנחנו לא מגשימים במדינת ישראל – אתם יודעים מה, דיברתי על בגין, נדבר גם על ז'בוטינסקי, על אותם חמשת המ"מים: על המזון והמעון והמלבוש והמרפא והמורה, לכל אחד.
לי יש תחושה שכולנו, וכל אחד זוכר את התחושה כשראינו אתכם יורדים מהמטוס עם השלמות הלבנות האלה, מנשקים את האספלט של נמל התעופה בן-גוריון, ואנחנו בכינו אתכם. אבל מאז אני אומרת – ובעיקר התוודעתי למצוקה כשנעשיתי שרת קליטה – שאנחנו מאז ניגבנו את הדמעות, המשכנו את חיינו והשארנו אתכם עם הדמעות. האחריות שלנו היא לדאוג שזה ייפסק.
אני רוצה לומר שחלק ממה שיפה במה שאני רואה עכשיו זה אותם סיפורי הצלחה מקרב בני העדה. אני מאמינה גדולה שהדור הבא שגדל כאן, הכוח שהוא שואב הוא כוח לא מתוך תחושת קיפוח אלא כוח מתוך סיפורי הצלחה. היום ישבתי אצלי בחדר עם שניים מהם, אחד – חבר הכנסת שלמה מולה, שאני גאה שהוא חבר קדימה היום, שבכניסתו, כששוחחנו בשיחתנו הראשונה על האפשרות של כניסה לפוליטיקה, הוא אמר: ובלבד שאני אייצג את הצעירים במדינת ישראל כולם; ודאי שאני מייצג כאן גם את בני העדה, אבל לא רק.
הסיפור השני הוא סיפור ההתרגשות של הימים האחרונים, של חגית יאסו, בחורה מוכשרת בכל קנה מידה שזכתה בכוכבות בזכות כישוריה, בזכות הכשרון המדהים שיש לה. מתוך הפגישה אתה עולה גם בחורה מאוד מחוברת לעצמה, מאוד צנועה. לי אין ספק שהזרקורים שמכוונים אליה היום לא יגרמו לה לבלבול, מאיפה היא באה ולאיפה היא רוצה להגיע.
אבל יש בזה גם עוד מסר. אולי היא היום פחות תבין את זה, כי בעיניה זה נראה רק טבעי ומובן מאליו. היא בחורה צעירה במדינת ישראל, היא רוצה לשיר, היא יודעת לשיר והיא מצליחה. כך גם אני חשבתי בהתחלה על הנושא של נשים, כשנכנסתי לפוליטיקה. זה רק טבעי ומובן מאליו. אבל דברים שמובנים לנו לא תמיד מובנים לאחרים. יש אנשים שהיו לוקחים את כל אחד ממרכיבי הביוגרפיה והאישיות של חגית והופכים את זה למכשול. אשה, בחורה, בת לעדה האתיופית, משדרות. יש אנשים שכל אחד, רק אחד מהם היה עוצר אותם והיו אומרים: אנחנו לא יכולים להצליח. המסר הזה, שאתה יכול לקחת את הנתונים האלה שלך ולהצליח אתם, זה מסר שחייב לעבור לדור הצעיר.
אנחנו, החובה שלנו, החברה הישראלית, אני רוצה לתמצת אותה; דיברתי קודם על צדק, אני רוצה להוסיף עוד מלה: כבוד. אנחנו צריכים לתת לכם כבוד, לכבד את המסורת ואת התרבות השונה שהבאתם אתכם הנה; לעזור לכם לשמור אותה כמשהו שמייחד אתכם ומיוחד, חלק מהפסיפס המדהים הזה שבנו כל העליות שהגיעו הנה מכל קצות העולם למדינת ישראל, וזה יהיה המשך המעשה הציוני, שלא הסתיים כשנחתתם בשדה התעופה אלא ממשיך אתנו היום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. אני מזמין את אחרון הדוברים, בן העדה האתיופית, חבר הכנסת שלמה מולה. ראש האופוזיציה אמרה שהיא גאה שאתה מקדימה, אנחנו גאים שאתה מהכנסת.
<שלמה מולה (קדימה):>
תודה רבה.
<אילן גילאון (מרצ):>
"מבצע שלמה" זה על שמו.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, בני העדה, אחי היקרים שנמצאים ביציע האורחים – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם המבצע וגם הוא נקראים על שם שלמה המלך.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – אדוני היושב-ראש, קודם כול אני רוצה להודות לך על שאפשרת – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
– – –
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, קודם כול אני רוצה להודות לך, גם באופן אישי, על זה שאפשרת לקיים ולציין את יום ציון 20 שנה ל"מבצע שלמה".
לפני שנים רבות, שנתיים לפני מותו, ניגש הרצל אל מלך איטליה ואמר לו: אני מחפש בית ליהודים, לאו דווקא רק לאלה מאירופה. הוא אמר לו: לאו דווקא לאלה מרוסיה שסובלים מהפוגרומים, לאו דווקא לאלה מתימן שסובלים מפוגרומים. הוא אמר לו: תדע לך שיש גם יהודים שחורים באתיופיה. מלך איטליה אמר לו: על מה אתה מדבר? איך יכול להיות יהודי שחור? הרצל אמר לו: יש ועוד איך יש. הסיפור הזה כתוב בספרו של פרופסור שלמה אבינרי. אני מציע – יש פרק שלם, מי שרוצה לדעת יוכל לקרוא ולהחכים.
האמת היא, אנחנו יהודי אתיופיה, גם אני, עד שנתיים לפני שהגעתי לארץ לא חשבתי שאדם בצבע לבן יכול להיות יהודי. מעולם לא תיארתי לעצמי שזה כך יכול להיות.
<אילן גילאון (מרצ):>
אתה צודק.
<שלמה מולה (קדימה):>
אני משוכנע, כל בני העדה היושבים שם, חשבו בצעירותם שאדם בצבע לבן לא יכול להיות יהודי. אבל מה לעשות, הנה הגורל איחד אותנו יחד. אפילו אני עומד לידך, אדוני היושב-ראש.
סיפור העלייה של יהודי אתיופיה, בעצם בעיקר חבלי הקליטה, חבלי העלייה, הם מופלאים. אבל גם בתחילה, לאחר קום המדינה, ב-1951–1952, הנשיא בן-צבי, בניגוד לעמדת הממשלה, בא ואמר: אני מביא קבוצת יהודי אתיופיה ללמוד כאן בירושלים, ללמוד בכפר-בתיה, שיחזרו להיות שגרירים של מדינת ישראל.
<זאב בילסקי (קדימה):>
כפר-בתיה ברעננה.
<שלמה מולה (קדימה):>
נכון, ליד רעננה. אותם אנשים לימים היו שגרירים של תרבויות, הקשר בין האדם הלבן לאדם השחור, היהודי האתיופי בכפרים שבאתיופיה.
זה נכון, היו גם כאלה שאמרו בארץ, גם אחרי קום המדינה: לא יכול להיות שיהודי יכול להיות שחור, אז אנחנו לא רוצים להביא אותם. "דברי הכנסת" יאמרו הרבה, אדוני היושב-ראש, כי היו כאלה שלא רצו להביא את יהודי אתיופיה. אבל זה נכון, החלטתו של הרב עובדיה יוסף אפשרה בהחלט את פתיחת השערים. לצד החלטתו של הרב עובדיה יוסף, נשיא בית-המשפט העליון לימים, אהרן ברק, שהיה בעצם היועץ המשפטי לממשלה, הוא עמד על כך שיהודי אתיופיה יעלו על-פי חוק השבות. כתוצאה מכך מנחם בגין אמר: הביאו לי את יהודי אתיופיה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אחי.
<שלמה מולה (קדימה):>
תביאו לי את אחי יהודי אתיופיה. האמת היא, ההחלטה של מנחם בגין היתה, בסמיכות להחלטה הזאת הוא אפשר גם לפליטי וייטנאם להיכנס למדינת ישראל, כי זה המוסר היהודי. יש קשר משמעותי בין שתי ההחלטות שלו, אדוני היושב-ראש.
לכן, האפשרות הזאת להגיע לארץ הגיעה לרבבות יהודי אתיופיה בכפרים. אדוני, אני אומר לך, אני הייתי בן 16. אני זוכר את עצמי. אמרו לנו: אפשר ללכת לירושלים. כולם עזבו את הכפרים שלהם והלכו אל עבר ירושלים דרך סודן. האמת היא, הכוונה היתה להגיע ברגל מאתיופיה לסודן, מסודן למצרים, ממצרים לבאר-שבע – כי ידענו על באר-שבע לפי המקורות – ולהגיע לירושלים. זאת היתה התוכנית. אף אחד לא ערב לנו, לא היו מדריכים, אף אחד לא לקח אחריות על ביטחונו האישי של אף אחד. אבל בדרך הזאת אני נעצרתי ונאסרתי, והלכתי 780 ק"מ, כמו רבים אחרים.
אבל המפגש המיוחד שהיה לי בעצם עם האיש של המוסד במחנה הפליטים בגדריף, איש בשם דני לימור, מי שמכיר אותו היום – הוא בא ואמר: אני יודע מאיפה אתם באתם, השתחררתם מהכלא, אבל אני בא לקחת אתכם. האמת היא, חשבנו שהוא סוכן של הסודנים, אבל גם התמלאנו תקווה, בכל זאת אולי האיש הלבן הזה יציל אותנו וייקח אותנו ארצה.
לי התמזל המזל ב-4 בפברואר 1984. לקחו אותנו ממחנה הפליטים למקום שנקרא קסלה. במשאית אחת 220 איש. בשתי משאיות לקחו אותנו, ארבע שעות נסיעה, ללא כביש, ללא אורות. רק שתי מכוניות פרטיות נוסעות מאחור, ובסופו של דבר הגענו לקסלה. הנה מה קרה למדבר הזה: במדבר הזה פתאום נוחתים חיילים, ללא התרעה מוקדמת, לובשי קסדות, סיירת מטכ"ל. אני חושב שמי שהיה אחד המפקדים הגיע עכשיו, אבי דיכטר. כעבור עשר דקות אמרו לנו: יגיע לפה משהו, הוא ירעיש, אל תפחדו. פתאום נוחת מטוס, פותח את דלתו, דוחקים אותנו פנימה, ציפור הענק הזאת, שפתאום הכניסה אותנו פנימה. החיילים שרו "הבאנו שלום עליכם". השירה הזאת של "הבאנו שלום עליכם", אנחנו יהודים, הפיחה בנו רוח שאי-אפשר לתאר. כך הגעתי.
אבל, אדוני היושב-ראש, 4,000 אנשים מתו בסודן. לפי דעתי אין דבר כזה, מתחילת הציונות לא היתה עדה ששילמה מחיר חיים בשביל הציונות. אני גאה על כך שאנחנו ציונים. אני גאה על כך שמדינת ישראל שולחת את חייליה להוציא אנשים מתופת, מרעב ומצמא.
שבע שנים אחר כך, בעצם יש ההשלמה של המבצע הזה, "מבצע שלמה". אני זוכר ישיבה אחת עם יצחק שמיר יחד עם עזריאל נבו, שהיה מזכירו הצבאי. ביקשו מאתנו להיפגש, שמיר ביקש שנספר מה קורה באתיופיה. בדרכים לא דרכים ידענו קצת אינפורמציה. אני זוכר, שמיר מביט בי ואומר: תגיד, מי אתה? אז אני אומר לו: אני פעיל בעדה. למה אתה כותב? האמת, התביישתי, אפילו התרגשתי, אפילו לא עניתי לו. אבל בסוף התברר לנו שזאת היתה הכנה לקראת "מבצע שלמה".
"מבצע שלמה" היה אחד המבצעים המפוארים ביותר, שכל אחד שיושב כאן, מי שהיה שותף, מי שהיה פעיל, יכול להיות גאה גם במדינה שלנו. אדוני היושב-ראש, אני חושב שמדינת ישראל, בקליטתה את יהודי אתיופיה והבאתם לארץ – זה מבחן כבוד לציונות. כולם יכולים להיות גאים.
לצד זה, אתגר החינוך עוד לפנינו. האתגר של המלחמה בגזענות, בשונה ובאפליה עוד לפנינו. האתגר של השילוב החברתי עוד לפנינו. אבל אנחנו לא נישבר, כי אין לנו ארץ אחרת. אנחנו נצליח. אין לי ספק שהאלפים של בני העדה שמשרתים בצבא-הגנה לישראל משרתים בגאווה רבה. אלפי הסטודנטים שקיבלו באמת סיוע ממינהל הסטודנטים יכולים להיות גאים, והם יהיו חוד החנית של המובילים בחברה הישראלית. אין לנו זמן ולא נתעסק רק בזה שאומרים "הפלו אותנו" ו"קשה לנו". זה לא נכון. כפי שציינה יושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני, אני חושב שאם נדבר גם על הצלחות, לא נדבר רק על כישלונות, העדה תתקדם הלאה.
אדוני היושב-ראש, זה באמת כבוד לנו, לבני העדה, זה כבוד למדינת ישראל, להביא את יהודי אתיופיה. אתה יודע מה? מהיום, עוד 50 שנה, נרחיק לכת – אפילו עוד 100 שנה, לא יזכרו יותר את הצבע, יזכרו את אלה שישתלבו וחיים כאן, בונים את הארץ בגאווה רבה.
לכן, אני מצטער, אדוני היושב-ראש, על הסיום – דווקא שרת הקליטה איננה נוכחת בדיון זה. אני שואל – ראש הממשלה, שר הפנים – אם זה היה יום הווטרינרים בטוח שרת הקליטה היתה ראשונה לבוא – – –
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
– – – וטרנים.
<קריאה:>
– – –
<שלמה מולה (קדימה):>
אני מצטער על כך, אדוני היושב-ראש, לא הייתי רוצה – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה, אנחנו באנו לתת הוקרה והכרה לעדה. למה – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
הוא אמר "יום הווטרינרים".
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא אמרתי לו. אני לא דיברתי אתך. לך לא הייתי מעיר אפילו, כי זה טבוע בדמך. אמרתי לו שבאנו לתת כבוד לעדה – – –
<קריאה:>
אי-אפשר לדבר על אפליה בלי שהאחראי לקליטה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין שום בעיה, אפשר להפוך את זה – – –
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת מיכאלי. אני מציע לך לסיים.
<שלמה מולה (קדימה):>
אני רוצה לסיים ולבוא ולהגיד: מן הטבעי, אדוני היושב-ראש, ששרת הקליטה תהיה נוכחת בדיון שכזה. זה טבעי – – –
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, חברת הכנסת מיכאלי.
<שלמה מולה (קדימה):>
אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, ולהגיד שוב שאני מצדיע לאחי יוצאי אתיופיה על גבורתם, על המאמץ שלהם להגיע לארץ. אני אומר לכל הצעירים בארץ הזאת: השמים הם הגבול. אתם יכולים להצליח. אנחנו נפריח את המדינה הזאת ואת הציונות כולה. תודה רבה לך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. ובהזדמנות זו נזכיר לטוב לא רק את אבי דיכטר, גם את הרמטכ"ל אמנון שחק, שבזמנו עשה נפלאות ורבות, ויבוא על הברכה. אני מזמין את חברי, ממלא-מקומי יצחק וקנין, לבוא ולמלא את מקומי ואנחנו נמשיך מייד.
תודה רבה לאורחינו. ביקשנו לציין 20 שנה ל"מבצע שלמה". מייד נמשיך בשאילתות – שעת שאלות לשר התחבורה, אשר יעלה ויבוא.
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הודעה, בלי הצבעה, ליושב-ראש ועדת הכנסת.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אני מודיע בזאת על חילופי אישים בוועדות כדלקמן –
מטעם סיעת ש"ס: בוועדת הכספים – במקומו של חבר הכנסת אמנון כהן יכהן חבר הכנסת דוד אזולאי, ובמקומו של חבר הכנסת דוד אזולאי, שכיהן כממלא-מקום קבוע, יכהן חבר הכנסת אמנון כהן כממלא-מקום קבוע; בוועדה המיוחדת לפניות הציבור – במקומו של חבר הכנסת אברהם מיכאלי יכהן חבר הכנסת דוד אזולאי.
מטעם סיעת ישראל ביתנו: חילופים בוועדת הכנסת – במקום חברת הכנסת פניה קירשנבאום יכהן חבר הכנסת דוד רותם. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת יריב לוין.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יצחק וקנין:>
הודעה לסגן מזכיר הכנסת, ומייד לאחר מכן נתחיל את שעת השאלות.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בנושא: פערי המחירים בין המגזרים, הצעתם של חברי הכנסת מירי רגב, שלמה מולה ואיתן כבל. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לסגן מזכיר הכנסת.
<שעת שאלות>
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני שר התחבורה, יתכבד לעלות לדוכן לשעת שאלות. ראשון השואלים יהיה חבר הכנסת זאב בילסקי. זאב בילסקי, ואחריו – אברהים צרצור, סעיד נפאע, זהבה גלאון, ואת השאר נקריא בהמשך.
<זאב בילסקי (קדימה):>
אדוני שר התחבורה, ידידי שר התחבורה, אדוני היושב-ראש, על-פי דברי מנכ"ל משרדך בוועדת הכלכלה לפני כשנה, בחודש יוני 2010, צפויות היו להתקבל המלצות ועדה בראשות סמנכ"ל המשרד בעניין היתכנות פינוי שדה התעופה הרצלייה. האם הוגשו כבר מסקנות הוועדה בנושא? ואם כן – מהן? האם אינך סבור, אדוני השר, כי לאור מצוקת הנדל"ן הבוערת והפוטנציאל הרב הגלום בשטח לטובת דיור בר-השגה לזוגות צעירים, לא הגיע הזמן לקדם בצורה משמעותית את פינוי שדה התעופה?
כמו כן, שאלתי שאלה נוספת, ואני אשאל ברצף את שתיהן, לנוחיות. השאלה השנייה היא: דוח של מחוז מרכז במשטרה קובע שצומת גבעת-חיים, כביש 581, מהווה סכנת חיים לאלפי תלמידים. על-פי הדוח, הפתרון למצב הינו הקמת כיכר תנועה במקום. מתי משרד התחבורה מתכוון ליישם את החלטת דוח המשטרה? תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. אדוני השר, הרשות נתונה לך.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אדוני היושב-ראש, תודה, חבר הכנסת בילסקי, לגבי פינוי שדה התעופה הרצלייה, פינוי עתידי, להלן תמצית התשובה שהוכנה על-ידי רשות התעופה האזרחית: נושא מציאת אתר מתאים להעתקת פעילות שדה התעופה הרצלייה נבדק על-ידי רשות תעופה אזרחית לעומק, לרבות במסגרת תוכנית-אב לשדות תעופה ומנחתים מאוקטובר 2010. מסקנתה של רשות התעופה האזרחית היתה כי מבחינה תעופתית האתר המתאים ביותר כתחליף לשדה התעופה הרצלייה הוא עין-שמר, בגבולות שדה התעופה הקיים. השדה הוא בבעלות משרד הביטחון ובשימוש חיל האוויר. עם זאת, מערכת הביטחון הציבה בשדה מתקנים ביטחוניים שאינם תעופתיים, אשר יוצרים מגבלה להרחבת הפעילות התעופתית במקום.
לאחרונה הוקם צוות בין-משרדי – זה בהמשך לאותה מדיניות – אשר תפקידו היה לבחון את ההיתכנות ליישום ולשילוב פעילות משותפת לתעופה הכללית ולמערכת הביטחון בשדה התעופה עין-שמר. עמדתם הרשמית של משרד הביטחון ושל צה"ל היתה שלא לאשר שילוב בין המתקן הביטחוני המוצע בשדה התעופה עין-שמר לפעילות טיסה של תעופה אזרחית מאוישת בשדה. בעקבות דרישת משרד התחבורה הסכימה מערכת הביטחון לבחון היתכנות של העתקת מקומו של המתקן הביטחוני אל מחוץ לשדה התעופה עין-שמר, כך שהשדה יתפנה לטובת פעילות התעופה הכללית האזרחית. הצוות המשותף לבחינת משמעויות בסיס עין-שמר והקמתו כחלופה לשדה תעופה הרצלייה התבקש להגיש את המלצותיו בנושא עד לתאריך 31 באוגוסט 2011. לאחר סיום עבודת הצוות ניתן יהיה להעריך את מידת הישימות של מציאת מיקום חלופי למתקן הביטחוני, ובעקבות זאת – את ישימות העתקת פעילות שדה התעופה הרצלייה לשדה התעופה עין-שמר, שיתפנה על-ידי משרד הביטחון.
אשר לשאלה השנייה – הכיכר בצומת גבעת-חיים, כביש 581 – דוח משטרת ישראל לגבי טיפול במוקדי סיכון הוא דוח שלא מהווה בסיס לפעילות משרד התחבורה. במשרד התחבורה יש ועדה מיוחדת לאיתור והמלצה על ביצוע מוקדי סיכון, שמשתתפים בה החברה הלאומית לדרכים – מע"צ, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ונציג משטרת ישראל. הפרויקט הזה לא נכלל במוקדי הסיכון. כלומר, ברשת הדרכים הבין-עירונית יש נקודות תורפה מסוכנות יותר שבהן הוחלט לטפל. יחד עם זאת, אנחנו בוחנים דרך לטפל בצומת במסגרת אחרת, לא כמוקד סיכון, וייתכן שבמידה שזה יוסדר, גם תחילת הביצוע תהיה מהירה מאוד, אולי כבר בחודש הבא.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני רוצה לשאול שאלה נוספת? לא, מסתפק בתשובת השר. אנחנו נעבור לשואל הבא, חבר הכנסת אברהים צרצור. אבקש לפתוח לו את המיקרופון.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, על אף ההשקעה שמשרד התחבורה משקיע ביישובים הערביים, יישובים אלה עדיין סובלים מבעיות תחבורה קשות. מרכיבי הייעוד של המשרד, כפי שנקבעו, הם אחריות, תכנון, פיתוח והסדרה, תשתיות ומערכות בטיחות משולבות, שירותים של ניידות – הבחירה איך לנוע, ולוגיסטיקה – איך לשנע ולהעביר מטען בכל דרך – ובסוף שילוב חברתי.
ברצוני לשאול: 1. איך מטרות אלה באות לידי ביטוי בתוכניות המשרד במגזר הערבי? 2. מהו התקציב שהוקצה למגזר הערבי בשנים 2011–2012? 3. מהם הפרויקטים שהמשרד ביצע בסקטור הערבי בשנת 2010 ומהן התוכניות בתחום זה לשנת 2011? 4. מהו מספר העובדים הערבים במשרד ובסניפיו השונים בארץ? 5. מה ההסבר של המשרד לאחוז הגבוה של תאונות הדרכים ולמספר ההרוגים בתאונות אלו בסקטור הערבי? 6. המודעות מגיל צעיר נחשבת למנוף המרכזי במניעת תאונות דרכים; מהי השקעת המשרד בסוגיה זו במגזר הערבי? תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. ישיב השר, בבקשה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אין ספק שמדובר בשאלות מקיפות מאוד – כמעט את כל התחומים של פעילות המשרד. אענה דבר-דבר, דבור על אופניו.
1. התשובה, כפי שהוכנה על-ידי סמנכ"ל התשתיות והפיתוח במשרד התחבורה: ראשית, הטיפול המואץ של המשרד ברשת הדרכים הבין-עירונית, שכולל טיפול בהיקפים גדולים ביותר בפריפריה, משרת גם את המטרות של יישובי מיעוטים. אנחנו מדברים על תוכנית "נתיבי ישראל", שמאחר שהיא שמה דגש משמעותי על הפריפריות בגליל, בנגב, אני חושב שאוכלוסיית המיעוטים רובה ככולה גרה באזורים האלה, ולכן כל מסילת רכבת וכל כביש שנסללים – ויש הרבה כאלה – הם כמובן במסגרת השקעה שנהנים ממנה כל מי שגרים שם.
2. בנוסף, מושקעים תקציבים בהיקפים חסרי תקדים במגזרי המיעוטים במסגרת החלטות ממשלה, וגם מעבר להן, לפי הפירוט שלהלן: המגזר הדרוזי – 180 מיליון שקלים, ועוד 20 מיליון שקלים שהתווספו לדאלית-אל-כרמל, עוספיא ומע'אר. הם היו בתוכניות הקודמת ולא נכללו בהחלטת הממשלה האחרונה, ומשרד התחבורה פעל להוסיף להם; המגזר הבדואי בצפון – 90 מיליון שקלים; המגזר הבדואי בדרום – כ-120 מיליון שקלים; פרויקטים לתחבורה ציבורית – 45 מיליון שקלים, שאנחנו התחלנו לשלב אותם בתוך היישובים; פרויקטים למגזר הערבי – 160 מיליון שקלים. בנוסף, תוקצבו בשנת 2010 200 מיליון שקלים נוספים לכלל יישובי המיעוטים.
פרויקטים במסגרת "דרך חיים" – זה מבצע מיוחד שאנחנו עושים בשנה הזאת להגברת בטיחות מיידית. מאחר שאחוז ההיפגעות – זה קשור לשאלה הבאה או בהמשך – ביישובים הלא-יהודיים הוא גבוה, ייעדנו אחוזים גבוהים. מתוך סכום של 350 מיליון שקלים, 106 מיליון שקלים מושקעים עוד בשנה הזאת ביישובי המיעוטים, ללא שום "מצ'ינג" מצד אותן רשויות.
3. המשרד ביצע בשנת 2010 פרויקטים רבים במגזרי המיעוטים כחלק מתוכנית כוללת, כאשר שולם בפועל לקבלנים סך של 100 מיליון שקלים. מה שפירטתי זה ההתחייבויות, ויש את הביצוע בפועל כדי להשלים את ההתחייבויות.
בשנת 2011, כחלק מהתוכנית הכוללת שהוצגה בסעיף, בוצעו עד היום פרויקטים בהיקף של 65 מיליון שקלים, ובכוונתנו עוד בשנה הזאת להגיע להיקף ביצוע של למעלה מ-200 מיליון שקלים, כך שאם נסכם את ההשקעה הכוללת בתשתיות של "נתיבי ישראל", שרבים מהיישובים הערביים משולבים בה, גם באופן סביבתי – אם אקח את מסילת הרכבת המזרחית, שמקדמים את תכנונה עכשיו, מלוד עד חדרה, פעם ראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שיישובים ערביים יזכו לתחנות רכבת; אני זוכר את טייבה, נדמה לי קלנסואה; יישובים שתהיה שם תחנת רכבת והם לאורך הציר המזרחי הזה ישולבו באופן ישיר ברשת מערכת הרכבות.
כמובן, בתוך היישובים עצמם – אני יכול לומר מאחר שאני נסמך על דבריו של סמנכ"ל התשתיות, שהוא במשרד למעלה מ-12 שנים, ועל פקידות אחרת במשרד, שהיא גם יותר שנים – שמעולם לא הושקעו סכומים בהיקף כזה ביישובים הלא-יהודיים. בהחלט ראיתי בזה אחד היעדים, לצמצם פערים בתשתיות ותחבורה ציבורית, על מנת ש"נתיבי ישראל", שבאה לחבר את כל מדינת ישראל למערכת אחת, לא תשאיר יישובים שלא יוכלו להשתלב בה. לכן, איפה שצריך להשקיע אנחנו בהחלט משקיעים.
4. לגבי בני מיעוטים שעובדים במשרד ובסניפיו – לפי הפירוט כאן, באגף הרישוי עובדים 32 עובדים. מנהל האגף עצמו הוא בן העדה הדרוזית. אגף הרכב – שמונה; אגף הביקורת – אחד; מינהל היבשה – ארבעה; סמנכ"ל תשתיות – שלושה; רספ"ן – מינהל הספנות – חמישה; שמ"ט – אני לא יודע מה זה – ארבעה; רת"א – רשות תעופה אזרחית – שניים. בסך הכול 59 עובדים שעובדים באופן ישיר במשרד, לא כולל החברות, כמו מע"צ וחברות אחרות, שאני עצמי לא סופר, אבל נתקל במהנדסים ואחרים לא מעטים שעובדים בחברות.
5. לגבי תאונות דרכים – אחוז הנפגעים הגבוה בתאונות דרכים בקרב הסקטור הערבי. להלן תמצית התשובה שהוכנה על-ידי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. גם הניסוחים, אגב, הם שלה, כי הם מתבססים על עבודת מחקר שהם ביצעו. אני אומר את זה כרקע לדברים, כי הם מדברים כאן על פטאליזם או דברים כאלה. אני מביא את דבריהם כפי שנכתבו על סמך מחקרים.
המגזר הערבי בישראל מהווה כ-20% מכלל האוכלוסייה, וכולל בתוכו, בהתאם להגדרת הלמ"ס, מוסלמים – כולל בדואים וצ'רקסים – נוצרים-ערבים ודרוזים. שיעור ההרוגים בתאונות דרכים במגזר הערבי מתוך סך כל ההרוגים בתאונות דרכים בישראל הינו 37%, גבוה – הייתי מוסיף: בהרבה – משיעורם היחסי באוכלוסייה, שזה כ-20%, ונמצא במגמת עלייה. זאת אומרת, המגמה היא לא טובה.
מחקרים שבחנו בעבר מדוע בני המגזר הערבי מעורבים יותר בתאונות דרכים בישראל מצביעים על כמה גורמים אשר עשויים להסביר את התופעה, כגון – אני אומר עוד פעם כהקדמה, חלק אני גם מאמץ, חלק אני מביא ציטוטים ממחקרים: תשתיות לקויות, סגנון נהיגה, תפיסת גורל או פטאליזם – זה למשל, כנראה, פרי מחקר; אני לא הייתי יכול כשר תחבורה לבוא ולקבוע קביעה כזאת, אבל אני מניח שעשו שם מחקרים של מומחים – חוסר מודעות לחוקי התנועה ועוד. הממצאים הצביעו על צורך בשיפור תשתיות, שינוי נורמות הנהיגה, שינוי נורמות התנהגות הולכי הרגל ומשחקי הילדים בתוך הכפר, הגברת אכיפה בתוך הכפרים והיישובים, בניית תוכניות הסברה וחינוך ייעודיות להורים ולילדים ועוד.
מחקר שנעשה לאחרונה בנושא בטכניון קבע כי קיימים הבדלים מהותיים בין קבוצות המיעוט לבין קבוצת הרוב היהודי. כך, למשל, נמצאו – עוד פעם, זה סגנון של אקדמאים, אני גם מקריא אותו לפי הדבר, כי יש כאן הכללות, אבל במחקר מותר לדבר בהכללות – כך, למשל, נמצאו הבדלים בשיעור השימוש בחגורות בטיחות ובהתקני ריסון לילדים, בנהיגה תחת השפעת אלכוהול, במהירות הנסיעה, במעבר בצומת באור אדום וכו'. אלה הם ממצאי מחקר. המחקר ניסה לבחון את מלוא התופעה, שכן בעיות תשתית, למשל, אינן מסוגלות להסביר אי-חגירת חגורות בטיחות או נהיגה במהירות מעל למותר.
משרד התחבורה פועל, בשיתוף הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, לשיפור האקלים הבטיחותי ביישובים הערביים ולהורדת מספר הנפגעים באמצעות תוכנית בטיחות מקיפה, הכוללת שיפור התשתיות, התמקדות בנהגים הצעירים שלהם מעורבות יתר בתאונות דרכים, חינוך תעבורתי, הגברת האכיפה בתוך היישובים ובדרכים הבין-עירוניות, פעילות בקרב הנהגים במגזר הערבי תוך התמקדות באוטובוסים ובמשאיות וקריאה למנהיגי המגזר לקחת אחריות ולהוביל שינוי משמעותי בתרבות הנהיגה במגזר.
לגבי השקעת המשרד בחינוך מגיל צעיר בסקטור הערבי – להלן התשובה שהוכנה על-ידי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: בהסברה, בחינוך ובפיתוח מודעות הציבור משקיעה הרשות בשנת 2011 במגזר הלא-יהודי כ-11 מיליון שקלים מתוך תקציבה.
אוקיי, אלה התשובות לגבי שלוש השאלות – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת אברהים צרצור רוצה לשאול שאלה נוספת, יש לך אפשרות – מסתפק בתשובת השר.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אני מתחיל לחשוד שזה מתואם בין השר לבין חבר הכנסת צרצור. זה הפרסומת הכי טובה לשר התחבורה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
מה? מה?
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אני מתחיל לחשוד שזה מתואם בינך – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת מג'אדלה, אני חושב – חבר הכנסת מג'אדלה, אני נכחתי פה לפחות פעמיים כששר התחבורה השיב בשעת שאלות. יצא שאני ישבתי פה. ואני יכול להגיד שנשאלו שאלות, רוב השאלות דווקא מחברי כנסת ממגזר המיעוטים, ואני חושב שכולנו רואים את העשייה. אני חושב שצריך לעשות עוד במגזר הזה, זה לא סוד. זה לא שהוא מזמין את השאלות והוא נותן את התשובות, זו המציאות האמיתית.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
– – – זה יותר טוב – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
בטוח חבר הכנסת מג'אדלה התכוון שאם – – – גם הוא היה מוסיף כמה שבחים; זו היתה כוונתו.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אני מתכוון – הלוואי שהחברים שלך היו – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. השואל הבא – חבר הכנסת סעיד נפאע, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון.
<קריאה:>
יישר כוח.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
תודה רבה. אז אני לא אאכזב את חבר הכנסת מג'אדלה. אני היום בנאום – אם יורשה לי, כאמור, על-ידי היושב-ראש – בנאום בן הדקה שלי אני התרעתי על אי-ביצוע התוכנית הנקראת תוכנית העצמת הכפרים הדרוזיים, והוצאתי מהתרעומת שלי דווקא את שר התחבורה. הבנתי מפורום ראשי הרשויות שאכן הוא היחידי שסייר, ולפחות פדה את החלק שהוא צריך לפדות במשרד התחבורה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
לא הבנתי – שאנחנו כן ביצענו.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
סליחה?
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
שאנחנו כן מבצעים.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
שר התחבורה. היחידי.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אה, אני. כרגע זה אני, אוקיי.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
טוב, בכל אופן, לגבי שאלותי: 13,000 נהגים ממשיכים לנהוג תוך כדי פסילה, על-פי הפרסומים של משרד כבודו, ומשרדך פתח בפעולות אכיפה בשיתוף המשטרה. מה יכול כבודו לבשר בעניין? באותו הקשר, ניידות רבות "מתבזבזות" בצמתים ובקטעי דרך אך ורק כדי לצוד עבריינים קלים – מעין משמרות גבייה, במקום להתפרס ו/או לסייר במקומות המועדים לפורענות. האם למשרדך יד בזאת, ומהי מדיניות פריסת הניידות, אם כן? השאלה השלישית, האם אין מקום לחייב קבלנים זוכים בעבודה ביותר ממשמרת אחת כדי לזרז סיום עבודות בכבישים? ארבע – נכון הדבר שסידור התנועה הפנים-יישובית הוא מתפקידיה של הרשות המקומית בעיקר, אבל תִמרור הכפרים, ובמיוחד הערביים, הינו תפקיד המשרד. התנועה בתוך הכפרים הינה קטסטרופה, תרתי משמע. האם משרדך מתקצב ו/או תקצב את הרשויות בעניין? והשאלה האחרונה – מהי מדיניות המשרד, ומתי כן המשרד משקיע בתשתיות פנים-יישוביות? תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני השר, לפני שתשיב, אני רוצה לברך ברכה קצרה. יש לנו אורחים ביציע האורחים, נערים מבית-ספר תיכון במדינת ניו-יורק. אני רוצה לברך אותם בברכת ברוכים הבאים לארץ-ישראל. עלו והצליחו.
אדוני השר יכול להשיב.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אני מצטרף לברכות. תשובות לחבר הכנסת סעיד נפאע:
שאלה 1, פעולות אכיפה בשיתוף המשטרה – להלן תמצית התשובה שהוכנה על-ידי סמנכ"ל תנועה במשרד התחבורה: ישנם כ-13,000 נהגים שרשיונם נפסל על-ידי רשות הרישוי ואשר לא הפקידו את רשיונם כנדרש. סביר להניח כי חלקם ממשיך לנהוג. לפיכך פתח משרד התחבורה, בסיוע המשטרה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, במבצע רחב היקף, הכולל את הפעילויות הבאות, המתבצעות ממש בימים אלה: משלוח הודעות בכתב לנהגים בדואר ובקשה להפקיד את הרשיון; משלוח הודעות טלפוניות לטלפונים הניידים ולטלפונים בבתים של אותם נהגים; קמפיין תקשורתי ברדיו, הקורא לנהגים להפקיד את הרשיון ולא לנהוג; מבצע אכיפה בשטח לאיתור נהגים בפסילה; מבצעים מיוחדים ממוקדים לאיתור נהגים שבוודאות נוהגים.
כבר בימים הראשונים שלאחר משלוח ההודעות החלו מאות נהגים להתייצב במשרדי הרישוי ולטפל בעניינם; רובם הפקידו את הרשיון. במקביל, אותרו עשרות נהגים על-ידי שוטרים כשהם נוהגים. חלקם אף הובא בפני שופטים. משרד התחבורה יפרסם דוח סיכום למבצע.
שאלה 2, מדיניות פריסת ניידות משטרה – להלן תמצית התשובה שהוכנה על-ידי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: ככלל, האחריות על פריסת ניידות אגף התנועה היא מטבע הדברים של משטרת ישראל ולא של משרד התחבורה. הניידות אינן מתפרסות באופן רנדומלי, ולבטח אינן משמשות מעין משמרות גבייה. הניידות פועלות על-פי תוכנית עבודה שנתית שקובע אגף התנועה במשטרת ישראל, שבמסגרתה נקבעים: 1. יעד מפגשי אזרח–שוטר. האומדן הוא כ-2.5 מיליון מפגשים בשנה; 2. יעדי אכיפה איכותית, כמו מהירות הולכי רגל, חגורות בטיחות, שימוש בטלפון סלולרי ועוד; 3. עבירות בריונות, כמו עקיפה מימין בשול הדרך; 4. אכיפה על-פי כלי-רכב – משאיות, אוטובוסים, וכו'. בנוסף מופעלות הניידות על-פי מיקוד תאונות דרכים ואפיון גיאוגרפי של כל אחד מהמחוזות, על מנת לתת מענה מיטבי לאזורי פורענות מקומיים ומאפיינים נקודתיים, כמו אזורי בילוי בסופי-שבוע, בדיקות אלכוהול וכו'.
שאלה 3, זירוז עבודות בכבישים – להלן תמצית התשובה שהוכנה על-ידי החברה הלאומית לדרכים: במכרזים שמוציאה החברה הלאומית לדרכים יש מנגנונים מתקדמים לקיצור לוחות הזמנים, כגון מנגנוני קנס/פרס לתאריך סיום הפרויקט, מכרז מסוג עלות פלוס זמן, שבו הקבלן הזוכה נותן את הזמן הקצר ביותר המשוכלל. מנגנונים אלו יוצרים תמריצים לקבלנים לעבוד בשתיים ואפילו בשלוש משמרות. יש לציין כי לוחות הזמנים לכל פרויקט נקבעים על-ידי החברה הלאומית לדרכים, כאשר הנחת הבסיס היא עבודה בשתי משמרות.
אני יכול להביא לדוגמה את צומת המוביל, שהוא ממש כבר זמין פחות או יותר לתנועה משני הכיוונים; עושים כרגע השלמה, והוא ייחנך באופן רשמי, גם בנוכחות ראש הממשלה, ב-6 בספטמבר. המחלף מוכן משום שאנחנו הנחינו את החברה הלאומית לדרכים לתמרץ את הקבלן על מנת שיקדים את סיום העבודות, ואכן העבודות הוקדמו בכחצי שנה; מתוכנן להיות רק בשנה הבאה. אין צורך להסביר את החשיבות הבטיחותית, הכלכלית, התחבורתית, החברתית של פתיחת מכשול מהסוג הזה, שמהווה ציר מרכזי בגליל. וכך בכל מכרז, זו הנחיה שלי, להקפיד על מנת לאפשר ביצוע במהירות הגדולה ביותר.
שאלה 4 – תמרור הכפרים הערביים. להלן תמצית התשובה שהוכנה על-ידי סמנכ"ל תשתיות ופיתוח במשרד: ראשית, יש להדגיש שהסדרי תנועה פנים-יישוביים הם באחריות בלעדית של הרשות המקומית. למרות האמור, ועקב היותי מודע למצב התמרור ביישובי המיעוטים, עם תחילת תפקידי – זה כבר אני, זה לא סמנכ"ל תשתיות – הנחיתי את גורמי המקצוע לתכנן תמרור בכל היישובים בגלל המצב שהיה.
בימים אלה, לאחר שהתכנון ואישורו הסתיימו, הוחל בביצוע תמרור ביישובים על-ידי חברות מנהלות מטעם המשרד ובתקצוב מלא של המשרד. העבודות בנושא אמורות להסתיים בכל היישובים במהלך שנת 2011. אני מדבר על היישובים הערביים, הדרוזיים, כל יישובי המיעוטים במדינת ישראל.
שאלה 5 – השקעה בתשתית פנים-יישובית. להלן תמצית התשובה שהוכנה על-ידי סמנכ"ל תשתיות ופיתוח במשרד: קיימת חוברת נהלים משרדית שהופצה לרשויות המקומיות, ומתעדכנת לעתים, של קריטריונים מפורטים שעל-פיהם המשרד משתתף בביצוע פרויקטים תוך-יישוביים.
אני רק אוסיף בהערה: ביישובים הלא-יהודיים יש הקלה מאוד גדולה. משרד התחבורה ככלל מבצע או פרויקטים בין-עירוניים לפי שיקולים כלכליים או קירוב פריפריות, או מבצע פרויקטים בטיחותיים בין-עירוניים, ובתוך העיר הוא רשאי ככלל או לבצע פרויקטים שיש להם היתכנות כלכלית, בעיקר בערים הגדולות שהרבה כלי רכב נעים שם וכו', או פרויקטים בגלל שיקולי בטיחות של מספרי נפגעים וסיכון. ביישובים הלא-יהודיים הכלל הזה שונה. משרד התחבורה רשאי לפעול בתוך היישובים על בסיס הצורך לפתח תשתיות. לכן גם ההשפעה היא הרבה יותר משמעותית, והעיסוק בדרכים עצמן ובהרבה מיזמים תחבורתיים הוא הרבה יותר נרחב מאשר ביישובים היהודיים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני מסתפק? שאלה נוספת. בבקשה. המיקרופון פתוח.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
כבוד השר, לגבי השאלה האחרונה, אני בשנות ה-90 הראשונות שימשתי ראש מועצת בית-ג'ן. היה קריטריון במשרד התחבורה שהמשרד משקיע למעשה בכבישים עוקפים, סובבים את הכפר, פשוט כדי להקל על המצוקה שבתוך הכפרים, בעיקר לתחבורה הציבורית. הקריטריון הזה עדיין קיים?
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אני הקראתי לך את התשובה. אני מניח שהקריטריונים קיימים. בסופו של דבר מדובר על יכולת תקצוב. ואני, שביקרתי – אם אתה מדבר על היישובים הדרוזיים, זה נכון גם לגבי מקומות אחרים – ביקרתי בכל יישוב לפחות פעם אחת במסגרת תפקידי, ופגשתי אותם פעמיים במשרדי, את ראשי המועצות. אני די בקי בפרטים. אנחנו התייעצנו עם ראשי הרשויות לגבי סדר העדיפויות הפנימי שלהם, משום שיכולנו לתקצב, ותקצבנו באמת ביד רחבה, אבל העדפתי להתייעץ עם ראשי הרשויות מה סדר העדיפויות, כמובן במסגרת הקריטריונים, וכך אנחנו מבצעים את הדברים, כולל ביישוב בית-ג'ן, שיש שם עוד פרויקט אחד שיש איזושהי בעיה שכרגע מנסים לפתור אותה – בהתייחס למכתבו של ראש המועצה, שהגיע אלי, וגם דיבר אתי, שהכול באמת בוצע. יש כביש אחד שהביצוע מתעכב. יש שם בעיות אובייקטיביות שאנחנו מנסים לטפל בהן.
בכל מקרה, העובדה היא שמתייעצים עם ראשי הרשויות, ואני הייתי נוכח בכל מקום בהתייעצויות מהסוג הזה – כמובן זה גם עם אנשי המקצוע של המשרד – לגבי סדר עדיפויות, וכך מבצעים את הדברים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לשר התחבורה, תודה לחבר הכנסת סעיד נפאע. השואלת הבאה – חברת הכנסת זהבה גלאון. אחריה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
בבית-ג'ן אני ביקרתי ביחד עם חבר הכנסת מגלי והבה, בן היישוב, בביקור משותף, וביחד עסקנו בפתרון הדברים. למען השקיפות אני חייב לציין את זה.
<מגלי והבה (קדימה):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת, אם היית מבקש לפני כן, הייתי מאפשר לך עוד לפני זהבה גלאון, אבל אני אאפשר לך בסיום השאלה של זהבה גלאון.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני השר, אדוני היושב-ראש, השאילתא שלי מתייחסת לפערי המחירים בתחבורה הציבורית בין קווים שמשרתים התנחלויות לבין קווים הפועלים בשטח ישראל. אני רוצה ליידע את המליאה שלפני כמה שבועות "שלום עכשיו" חשפו פערים מאוד גדולים במחירי נסיעה בתחבורה הציבורית בין קווים שמשרתים התנחלויות ביהודה ושומרון לבין קווים שמשרתים יישובים בשטח ישראל, גם אם מדובר במרחקים דומים.
אני רוצה לתת דוגמאות: נסיעה מסובסדת בין ירושלים לתל-אביב באורך של 60 קילומטר עולה 20 שקלים, ואילו נסיעה באורך כמעט זהה להתנחלות טלמון עולה 8.6 שקלים; נסיעה בין ירושלים לשדרות, שאורכה 87 קילומטר, עולה 36 שקלים, ואילו נסיעה בין ירושלים לבין ההתנחלות אלון-מורה, שאורכה 84 קילומטר, עולה 16 שקלים ו-30 אגורות בלבד.
העמדה הרשמית של משרד התחבורה בזמנו, או עמדה שמבקשת להצדיק את הנתונים האלה, היא שהפערים האלה נובעים מרצון שהיה בתחילת העשור הקודם לעודד נסיעה באוטובוסים ממוגנים על חשבון שימוש ברכב פרטי ביהודה ושומרון. זה באמת היה הגיוני אז, אדוני, כולנו רוצים להגן על כולם, אבל בעיקר על אנשים שמשתמשים באוטובוסים ביהודה ושומרון ועל זה אין חולק, גם אם יש מחלוקת פוליטית על עצם קיום ההתנחלויות. אבל היום, אדוני השר, אי-אפשר לומר שזה תואם את המציאות הקיימת. אנחנו יודעים שהמצב הביטחוני בשטחים – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
גברתי השואלת, כמה שאפשר לקרוא את הטקסט כפי שהוא, כי אחרת השאלה תהיה ארוכה מדי. הייתי מציע – הנוהג בשאילתות לקרוא את הטקסט כפי שהוא.
<זהבה גלאון (מרצ):>
בסדר, אדוני, אני מקבלת את הצעתך.
מכיוון שאני חושבת שאין צידוק לאפליית מחירים בוטה כל כך, אני מבקשת לשאול שלוש שאלות: האם משרד התחבורה מתכוון לבטל את אפליית המחירים בין קווי ההתנחלויות לקווים בישראל? שאלה שנייה – מה ההצדקה שמוצא המשרד להשאיר את אפליית המחירים על כנה בשנים האחרונות לאור השתנות הנסיבות? האם הופעל על המשרד לובי של נציגי המתנחלים, למשל? שאלה אחרונה – מדוע לא יושקעו תקציבי המשרד בסבסוד נסיעות ותגבור התדירות ליישובים במצב סוציו-אקונומי נמוך על חשבון התנחלויות מבוססות ומבודדות? תודה, אדוני.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
תודה, אדוני היושב-ראש. אני חושב שבחיים גם צריך הגינות. הרי נכחת כאן, חברת הכנסת גלאון, כאשר במקרה ולא במקרה היו שואלים רבים ששאלו על היישובים הלא-יהודיים. אני מניח ששמעת גם את רוב התשובות וראית קו ברור של טיפול ענייני, של העדפה מתקנת, כל דבר בהתאם לאופיו ולנסיבות שלו. כמו שיש יישובים לא-יהודיים שאחת הבעיות הקשות שלהם זה תשתיות והיפגעות גבוהה בתאונות דרכים, ולכן ההשקעה בשני התחומים האלה היא מעל ומעבר לכל פרופורציה לגבי יישובים אחרים שאינם יישובי מיעוטים – אגב, כולל גם הכנסת תחבורה ציבורית מסובסדת לתוך היישובים, דבר שמשום מה לא קרה מאז קום המדינה, בלי קשר לממשלות שהיו.
לכן, כאשר יש ציבור שנמצא במקום מסוים ויש נימוק למחירים מסוימים שבאים לענות על הבעיה המרכזית – וזו ביטחון – הנימוק הזה הוא נימוק שהוא לגיטימי לחלוטין. גם אני לא מערב סוגיות מדיניות בטיפול באוכלוסיות כאלה ואחרות, ואני עושה את זה אפילו בצורה יותר נרחבת מאשר עשו קודם לכן.
לגופו של עניין, אני חייב לומר את אותה תשובה שהוכנה על-ידי המשנה למנכ"ל המשרד: על-פי הנחיות הצבא, הנסיעה בצירי הנסיעה בשטחי יהודה ושומרון מבוצעת בעיקר באוטובוסים ממוגני ירי עדיין – זה לא השתנה; אני יודע, כי טיפלתי לאחרונה גם במקומות שלא נמצאו מספיק אוטובוסים – וזאת על מנת למנוע אפשרות של פגיעה בציבור.
הנסיעה באוטובוסים חוסכת עלויות רבות וגבוהות בהרבה למדינה, מכיוון שהיא מקטינה ואף מבטלת את הצורך בהצבת כוחות צבא בצירים ובליווי האוטובוסים הלא-ממוגנים על-ידי הצבא, ואין חולק שעלויות אלו או עלות מיגון רכבים פרטיים, שזה דבר שעמד על הפרק בזמנו, גבוהות עשרות מונים מהסכום המתוקצב על-ידי המשרד. ראוי לציין כי ההנחה בתעריפי הנסיעה הגדילה בשיעור ניכר את מספר המשתמשים בתחבורה הציבורית בקווים אלו. על-פי אומדני המשרד, במהלך העשור האחרון גדל מספר המשתמשים בשיעור של כ-80%. אין חולק שהמעבר לשימוש בתחבורה הציבורית על חשבון רכב פרטי חסך למדינה עלויות רבות, הן בנפש והן עלויות ברכוש, וכי הפדיון הנוסף מימן את רוב עלות ההנחה. לאור האמור לעיל תקציב המשרד הינו מינורי וזול ביחס לכל חלופה אחרת.
בשנים האחרונות מקודמת רפורמה רחבת היקף בתחבורה הציבורית, הכוללת תחרות והפרטה של אשכולות התחבורה הציבורית. הפועל היוצא מכך, וזאת הנקודה החשובה, הוא פערים במחירי הנסיעה בין האשכולות השונים בלא כל קשר למרחקים בין המוצא ליעד – אני לא מדבר על יישובי יהודה ושומרון כרגע. כך, לדוגמה, נסיעה בין באר-שבע לתל-אביב עולה 16.5 שקלים, ולעומת זאת נסיעה בין ירושלים לתל-אביב, שהיא קצרה משמעותית – המחיר הינו 20 שקלים.
אנחנו גם ביצענו, ערב פסח, מבצע של הנחות ליישובי הפריפריה בקווים למרכז הארץ ולירושלים, הנחות של עד 30%. קבעתי מחיר גג של 45 שקלים, במקום המחיר המקסימלי, שהיה 65 שקלים, לנסיעות בין-עירוניות, ובתקופה הקרובה אנחנו משלימים את הרפורמה הזאת בהנחה לנסיעות בתוך מרחבי הפריפריה עצמה ולערים הגדולות מהפריפריות. לפיכך, המדיניות של הוזלה במקומות מרוחקים – דיברת על יישובים מרוחקים במקרה הזה – גם כן קיימת, וגם המדיניות של מציאת פתרונות ממוקדים. במקרה זה יוצא שמי שתכנן והחליט על הדבר זה לא משרד התחבורה בראשותי, נדמה לי זה היה – אני לא בטוח שהשר היה ממפלגתי אפילו, נראה שלא.
<שי חרמש (קדימה):>
הוא פעם היה במפלגתך.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
לא, המדיניות הזאת היתה כבר לפני עשר שנים, מאחר שנסיעות במרחבים ממוגנים, בדיוק אותו צורך ואותו מצב קיים ולא השתנה הנימוק הביטחוני. ובנוסף לזה הבאתי דוגמאות, ואני יכול להביא עוד הרבה – כרגע אין צורך – למתן הנחות והתחשבות באוכלוסיות כאלה ואחרות. ובכלל, המגמה – למשל עכשיו, היום, הכריז ראש הממשלה על מתן הנחה לסטודנטים. קודם היתה הנחה לסטודנטים בנסיעות באוטובוסים ורכבות, אבל רק למי שהיה לו כרטיס שנתי או סמסטריאלי, ועכשיו גם בנסיעות מזדמנות, שרבים נוסעים בהן, תינתן הנחה של 50%. זו הטבה בסכומים מאוד משמעותיים, כי המדינה חושבת שצריך לעודד סטודנטים לנסוע בתחבורה ציבורית וללוות את השלב הזה בחייהם שבו הם עדיין לא התבססו וגם רוצים לגור לפעמים במקומות פחות יקרים – לאפשר להם להגיע בזול יותר ליעדים שלהם.
אני חושב שאותו חלק של משפט שאמרת תוך כדי הדברים – גם למי שאת קוראת "מתנחלים", וזה בסדר גמור, גם להם הגיעה, לפחות בתקופה ההיא, התחשבות בתנאים המיוחדים. אני פשוט אומר שהתנאים האלה עדיין קיימים, ולדעתי המדינה מטפלת בנושא הזה בצורה נכונה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חברת הכנסת מסתפקת? תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון, תודה לשר. חבר הכנסת איתן כבל יקרא את השאלה – אני אאפשר שאלה קצרה לחבר הכנסת מגלי והבה.
<איתן כבל (העבודה):>
אין בעיה, אני פה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
סגן יושב-ראש הכנסת, בבקשה. שאלה קצרה.
<מגלי והבה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני שר התחבורה, שנתיים וחצי זה הרבה זמן, ואתה בתפקיד כבר שנתיים וחצי. היום קשה לתת מחמאות לאלה שלא מגיע להם, אבל אלה שמגיע להם – כשר בממשלת ישראל הוכחת שבשנתיים וחצי לקחת את המשימות עליך, וכל מה שהתחייבת, ביצעת. אילו הדבר היה נעשה במשרד השיכון, אולי היינו בסרט אחר.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
לגבי בית-ג'ן התחייבנו ביחד.
<מגלי והבה (קדימה):>
בבית-ג'ן אני הייתי אורח אתך, בהחלט. כדי לא לדבר באוויר – צומת ראמה – 18 מיליון שקלים – עכשיו קל לתחבורה בצומת. כשאנחנו עולים לבית-ג'ן, לרחוב 15 ו-17 – התכנון מסתיים, רק מחכים לאישור התקציבי, אני מניח שיגיע בתוך שבוע, שבועיים – תחבורה ציבורית הנכנסת ליישוב.
מה שעדיין מפריע לי, ומכאן אני פונה אליך, שעשו שם שינוי בשילוט. יש מי שמתכנן שילוט – הוריד את השלט של בית-ג'ן. אתה נוסע על הכביש הראשי, אתה לא יודע – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
את זה לא נאפשר, בטוח נטפל בזה מייד.
<מגלי והבה (קדימה):>
אז אני – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
בית-ג'ן על המפה ותישאר על המפה.
<מגלי והבה (קדימה):>
אני לא יודע למה הורידו את זה ושמו שילוט אחר.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אולי מכינים שלט יותר יפה.
<מגלי והבה (קדימה):>
נחכה ונראה. הדבר השני, אדוני, ברשותך, הנושא של הכביש והרכבת שבאזור ג'למה והצומת שם. אפשר להגיע להסדר עם התושבים, חקלאי דאליה ועוספיא, אפשר לשבת אתם ולסגור את העניין. יש להם רצון לפתור את הבעיה, הם בעד התשתיות, הם בעד הפיתוח. אני יודע שבחלק מהדברים, אפילו נגיד המשא-ומתן עם הרכבת, זו חברה שהיא חברה ציבורית, אבל יש דברים שהם בשליטתך. אנא אל תיתן להם סיבה לכעוס, ובצדק, כי מי שמפקיעים לו קרקע, הוא צריך את התמורה והוא צריך מה שמגיע לו בדין. אני מבקש התייחסות לנושא, למרות שזאת הפתעה ולא הכנתי אותך לתשובה מראש. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מגלי והבה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
א. תודה על הדברים בחלק הראשון. אני לא מכיר דרך אחרת. אם מתחייבים – זה רק אחרי שיודעים שאפשר לבצע, ואז צריך לוודא שמבצעים, וכך אנחנו עובדים.
לגבי האדמות, ראש הממשלה עצמו ייחס לזה חשיבות וריכז את הטיפול, ביחד עם מנכ"ל משרדו, והיום יש חברות שעוסקות בזה. ההנחיה היא לבצע תיאום ולהגיע להבנות; לבצע את הפרויקט תוך שמירת הזכויות ופיצוי באדמות או בכל מה שנדרש. וכמו שאמרת, בסופו של דבר הרכבת והכביש הם לטובת היישובים עצמם. אחרי שתיפתר הבעיה אין ספק שזה יגרום לשגשוג, פיתוח, הבאת מפעלים ועסקים שיהיה להם אינטרס הרבה יותר גדול לבוא ולהתמקם במקום. אני בטוח שיימצא פתרון ונעשה את הדברים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מגלי והבה, תודה לשר. חבר הכנסת איתן כבל ישאל במקום חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
יש חילופי מחנות בעבודה?
<היו"ר יצחק וקנין:>
היושב-ראש אישר את ההחלפה, שאיתן כבל ישאל.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אני כבר רגיל, אני מכיר את המרחק הקצר מהמקום שלי, אז אני עושה את זה בכבוד.
שאלה ראשונה – העלאת אופניים לרכבת: ביום 21 באוקטובר 2009 עדכן שר התחבורה את חברי ועדת הכלכלה של הכנסת על הנחייתו להנהלת "רכבת ישראל" לאפשר העלאת אופניים לרכבת, אולם מאז ההנחיה אינה מיושמת. מתי תיושם הנחיית משרדך? באילו קווים ובאילו שעות תתאפשר העלאת האופניים?
אם יורשה לי, אני כבר אשאל את שלוש השאלות, ברשותך. 2. הנתיב המהיר בתל-אביב – לאחרונה פורסם כי נתיב האגרה החדש בכביש מס' 1 עובר על גבי אחד מהנתיבים הקיימים בכביש, בקטע של כמה מאות מטרים בסמוך למחלף קיבוץ-גלויות, דבר שהפחית את מספר הנתיבים הציבוריים בקטע זה משלושה לשניים. מכך עולה כי לכאורה הופקע נתיב ציבורי מהציבור הרחב לטובת אלה שיכולים לשלם על השימוש בנתיב האגרה, כלומר חופש התנועה הציבורי מופרט ונמכר לבעלי האמצעים. האם וכיצד יש בכוונתך לפעול על מנת להבטיח שהציבור הרחב, שאינו יכול או שאינו מעוניין לשלם על הנסיעה בנתיב האגרה, לא ייפגע כתוצאה מההפקעה?
ושאלה שלישית – הרפורמה בגוש-דן, בתח"צ. כמה ימים לאחר תחילת הרפורמה המסיבית בתחבורה הציבורית בגוש-דן נעלמו דיילי ההסברה מהתחנות, עדיין אין מפות מעודכנות, אין שלטים מעודכנים על התחנות. בחלק מהמקומות השלטים צוירו בכתב יד. כמו כן, לא הונפקו חומרי הסברה בשפות אחרות – חוץ מאשר בעברית, וזאת אף-על-פי שחלק לא מבוטל ממשתמשי התחבורה הציבורית אינו דובר את השפה. כיצד ומתי מתכוון המשרד לתת את המענה הדרוש בתחום ההסברה לגבי השינויים בתחבורה הציבורית? ומדוע לא נערך לכך המשרד מבעוד מועד? האם וכיצד המשרד מתכוון ליישם בהקדם את המשוב מהציבור לשינויים שנערכו, והאם המשרד מתכוון לתקן שינויים שגרמו לפגיעה בתושבים בשכונות מסוימות? תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. ישיב שר התחבורה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
התשובות מיועדות לחברת הכנסת, אבל שלוחי מצווה אינם ניזוקים, זה הכלל, אדוני הרב וקנין. למשל, לא אתה מתחת ביקורת על הרפורמה בטרם היא יצאה לדרך ולא אתה תמכת בה קודם, ורק כשהתחילו – אז שינית את טעמך. שאלת בשם השואלת, אז אני חייב לומר.
לגבי העלאת אופניים לרכבת, תמצית התשובה שהוכנה על-ידי חברת "רכבת ישראל": ההנחיה בדבר העלאת אופניים לרכבות קורמת עור וגידים בימים אלו ממש. לאחרונה התבצע פיילוט ראשוני, אשר הסתיים בהצלחה, ובעקבותיו סוכם על סוג מתקן העגינה. אנו מצויים כעת בשלבי מכרז ההתקשרות – זה הרכבת, כן – התקשרות עם ספק להתקנתו. במקביל הוחל בתהליך של הצעות מחיר מספקים העוסקים בנושא, ובחירת ספק זוכה צפויה תוך פרק זמן של כחודש ימים.
עם התקנת מתקני העגינה על-ידי הספק הזוכה יחל השלב הראשוני, ובו תתאפשר העלאת אופניים לרכבות בקו תל-אביב–הוד-השרון, תחת הסייגים הבאים: העלאת האופניים תתאפשר רק ברכבות מסוג קומתיים – דאבל D – ורק לקרונות המסומנים כקרונות לאחסון אופניים – קרונות המותאמים לנכים – כאשר האופניים מעוגנים וקשורים היטב, למען מניעת פציעות אפשריות לציבור הנוסעים. הימים שבהם תתאפשר העלאתם לרכבות יהיו ימים ראשון עד חמישי בשעות 10:00–14:00 ו-19:30–22:00. תקופת הפיילוט תימשך כחודשיים ולאחריה תתקבל החלטה בדבר המשך הפעילות בנושא.
שאלה 2, הנתיב המהיר בתל-אביב – להלן תמצית התשובה שהוכנה על-ידי המשנה למנכ"ל המשרד: אין מדובר בהוספת נתיב שלישי לכביש מס' 1 במסלול מערבה אלא בהרחבת המסלול לצורך הרחבת שול ימני והרחבת המפרדה בין שני הנתיבים לנתיב המהיר, כל זאת בסמוך למחלף קיבוץ-גלויות.
חיבור הנתיב המהיר בהמשכיות לנסיעה לתוך כביש 20, תוך כדי צמצום שלושת הנתיבים בכביש מס' 1 לשני נתיבים בכביש מס' 20, הינו פתרון הגיוני להתמזגות שני הכבישים, כביש מס' 1 – שני נתיבי נסיעה רגילים עם נתיב מהיר, וכל זאת לפני ההתמזגות עם כביש מס' 20. בכך מתבטאת היטב ההעדפה של תחבורה ציבורית: קווי תחבורה ציבורית סדירים, רכבי "שאטל" היוצאים ממגרש ה"חנה וסע" וכו', המהווים בסיס להצדקת יצירת הנתיב המהיר.
אני מדגיש עוד פעם שהנתיב המהיר, שרכב פרטי שרוצה לנסוע בו משלם תעריפים משתנים בהתאם לשעות העומס, התחבורה הציבורית, האוטובוסים ומוניות השירות בקו ירושלים–תל-אביב, נוסעים בו חינם וחוסכים זמן רב. זה נתיב התחבורה הציבורית המוגן ביותר שיש היום במדינת ישראל, והאפקטיבי ביותר.
הגודש הנוצר בציפוף התנועה לשני הנתיבים אינו מהווה גורם מסוכן. לעומת זאת, נתיב מהיר המסתיים באופן פתאומי במפגש עם נתיב גדוש עלול לגרום למצבים לא בטיחותיים ואף להיווצרות גודש לאורך הנתיב המהיר עצמו. מכל מקום, בשלב הנוכחי לא נצפו אורכי תור חדשים וארוכים בכביש מס' 1 לעומת לפני פתיחת הנתיב המהיר.
אגב, כרגע מסדירים את עניין 600 המטרים האחרונים שלא התאפשרו עקב בעיות תכנוניות וכרגע כבר נמצאים בעבודה, גם כדי להרחיב.
בוא נאמר באופן כללי, מאחר שהתקשורת לא מסקרת את הנתיב המהיר, חבר הכנסת כבל, מה זה אומר? שהפרויקט מצליח. אז אתה יודע שלפני פתיחתו, במהלך פתיחתו, דנו, הזהירו ואמרו. קיבלתי את ההחלטה, הפרויקט היה תקוע באמצע, שזה המצב הגרוע ביותר, הוא התחיל לפעול, והתוצאות שלו מרשימות, גם בשימוש בתחבורה הציבורית, גם ב"שאטלים" – ולמעלה מחצי החניון כבר מלא. באים, חונים בחינם, מוסעים בחינם לתל-אביב ומוחזרים בחינם. זה דבר שיש לו חשיבות רבה ביותר, והפרויקט הזה, בכל קנה מידה, מספרי הרכבים וכו', נחשב כהצלחה מובהקת.
לגבי הרפורמה בתחבורה הציבורית בגוש-דן – על-פי תוכנית הרה-ארגון שהוצגה בפני, הרפורמה נחוצה לתחבורה הציבורית על מנת להתמודד עם האתגרים התחבורתיים והתנועתיים של המאה ה-21 ועם הירידה בהיקף השימוש בתחבורה הציבורית בשנים האחרונות, כאשר בגוש-דן זה הגיע ל-18% בלבד של שימוש. עקרונות התוכנית יושמו קודם לכן, לא במדינת תל-אביב אומנם, שמושכת הרבה תשומת לב, אבל בירושלים ובחיפה, בעיר הבירה ובבירת הצפון, בהצלחה רבה, ואף גרמו להיפוך המגמה ולגידול מספר הנוסעים בתחבורה הציבורית.
לצורך הסברת השיטה והמערך החדש העמדנו לרשות האזרחים אמצעי מידע רבים ומגוונים, כגון מוקד טלפוני ארצי שמספרו 8787* הנותן מענה בשפות עברית, רוסית ואנגלית ולבעלי מוגבלויות כגון כבדי ראייה. בנוסף, ישנו אתר אינטרנט ובו פירוט מסלולי כל הקווים מנקודה לנקודה, בתוספת לוחות הזמנים ומעברים בין הקווים השונים. כמו כן חולקו עלוני הסברה באמצעות דיילים הדוברים שפות שונות והוצבו באלפי תחנות אוטובוסים.
כמו בכל שינוי, גם תהליך בסדר גודל כזה מעורר הדים רבים ואף התנגדויות. אני יכול רק לציין שבהתאם לנתונים שנאספו עד כה, וכמובן ייאספו בעתיד, אנחנו נערוך מקצים לשיפורים ולבחינת התהליך בכמה נקודות זמן. כמו שהודעתי מראש, כשבועיים לאחר ההתחלה תתקבל החלטה על מקצה שיפורים ראשון, ואכן ב-5 באוגוסט יבוצע מקצה של תיקונים בהתאם ללקחים ולהתאמות, ובתוך כשלושה חודשים, עם איסוף נתונים אובייקטיביים, אחרי שהנהגים ישלימו את לימודיהם והחברות יפעלו באופן אופטימלי, ובעיקר ציבור המשתמשים ילמד את השיטה, אז אפשר יהיה לבחון את האפקטיביות.
אין לי ספק, מהדיווחים, שההחלטה היתה נכונה. היא באה על רקע מצב קשה בתחבורה הציבורית. יושב כאן חבר הכנסת דב חנין. כבר אמרתי פעם, שהוא בטעות כמעט ניצח את רון חולדאי – – –
<דב חנין (חד"ש):>
לא בטעות.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
לא בטעות, הוא תמיד אומר. אבל נושא התחבורה המרכזית היה נושא מרכזי בדיון הציבורי בתל-אביב. היו עשר שנים שלא בוצעו מיזמים תחבורתיים חדשים בתל-אביב. נכנסתי לתפקידי, הרכבת הקלה, הקו מפתח-תקווה היה תקוע. התחבורה הציבורית, אותן רפורמות שדיברו, היו תקועות. ואני לקחתי על עצמי – הנתיב המהיר היה תקוע, מחלף אם-המושבות היה תקוע, הרבה דברים היו תקועים. אז את זה הייתי צריך לזרז ובמקומות אחרים הייתי צריך לקבל החלטות, והדברים יצאו לדרך.
השינוי, הרפורמה הזו, התקשורת עסקה בזה, וזה טוב מאוד, כי זה עורר עניין ודיון וגם אינפורמציה הגיעה דרך הדיון הזה. הדבר שאותי הטריד ומטריד כל הזמן זה המבוגר, המבוגרת, הצעירה, העולה, העולָה, וכל אחד מהמשתמשים שנגרם לו קושי. אלה האנשים שאני רואה לנגד עיני, הם האנשים שאני פועל ומפעיל את המערכת כדי להקל עליהם, ללמד אותם, להרגיל אותם וגם לתקן, בהחלט בהתאם לצרכים שלהם. למשל גילינו את ה"בת-ימון", שהוא מרכז רפואי שלא מעט מתושבי בת-ים וחולון משתמשים בו, דבר שלא נלקח קודם בחשבון, וכבר עכשיו בתיקונים הוא יילקח בחשבון. הוריתי לתגבר ולפתור כל בעיה שקשורה לאוניברסיטה, לבתי-חולים, כולל מה שהזכרתי קודם לכן, והדברים האלה מטופלים.
אני חייב לציין את העבודה המסורה של כל הגורמים המקצועיים שעוסקים במלאכה. יום ולילה הם מתמסרים לנושא הזה. כמובן, מנכ"ל המשרד ואני מנחים. אני פעמיים ביום לפחות – חבר הכנסת כבל, בשם זו שאתה מייצג: פעמיים ביום לפחות, בבוקר ובערב, אני בודק מה קורה, מה אחוז הביצוע של חברת "דן" ושל החברות האחרות, מה התדירויות, החפיפה בין התכנון לבין מה שקורה, וכל הזמן הדברים נבדקים. כי אין לי ספק שהמהלך הזה היה נדרש, והמהלך הזה חייב להצליח. הוא ישמש בסיס מצוין לשיפור רמת התחבורה הציבורית בגוש-דן, משום שעל הבסיס הזה גם הכנסנו את הכרטיסים החכמים עכשיו. המעבר בין החברות זה לא דבר פשוט. על הבסיס הזה כבר בשנה הבאה ניצור שיטה שמדלגת, ואפשר לעלות מכל הדלתות, ומדלגים על הנהג, כמו בחו"ל, עם פיקוח – חבר הכנסת וקנין בימים האלה סייע להעביר את החוק שמתייחס לרכבת הקלה אבל מתייחס גם לאפשרות פיקוח על עולים לאוטובוסים.
אנחנו נשים שלטים אלקטרוניים בתחנות, שייתנו אינפורמציה בזמן אמת על הגעת האוטובוסים. אנחנו נביא תחבורה ציבורית מודרנית למדינת ישראל. אין כמעט אלטרנטיבה אחרת. ציינתי גם את הרכבת הקלה, שעוד השנה העבודות כבר יבוצעו בשטח, קו פתח-תקווה–בת-ים, שעתיד להסיע כ-150 מיליון נוסעים בשנה. אנחנו מוציאים בקרוב לפועל את תוכנית ה-BRT, אלה האוטובוסים המאוד-גדולים עם עדיפות ברמזורים, מעין רכבת קלה על גלגלים, בשלושה מוקדים, מכפר-סבא דרך אזור רעננה, הרצלייה, לתל-אביב; מרחובות, נס-ציונה, ראשון, חולון לתל-אביב; באזור נתניה. כל המכלול הזה אמור להביא תחבורה ציבורית מודרנית.
אני, חבר הכנסת כבל, לוקח את האחריות. אני התייצבתי, לקחתי תוכנית שדיברו עליה עשר שנים, מסיבות כאלה ואחרות לא ביצעו אותה. כל מומחי התחבורה המליצו עליה, מומחים מהארץ, מחו"ל. היה ברור מראש שאם זה יצליח ב-80%, זה יהיה הישג גדול.
עבדתי בזמנו עם אריק שרון, בתחילת שנות ה-80, ולמדתי ממנו דבר אחד: תוציא דברים לדרך, תבצע ב-80% הצלחה ותתקן את ה-20%, אל תחכה ל-100% תיאורטי שלא יקרה לעולם, וגם בסוף זה לא יהיה 100% בביצוע. וזו הדרך, זה מה שעשינו.
זה יצא לדרך, מה שצריך לתקן, מתקנים. תמיד אפשר להסביר טוב יותר. בכל זאת, דיילים שאתה לוקח אותם לעבודה של כמה ימים, אתה לא עושה להם חודש הכשרה. הם חילקו את החומר. היה כאן מאמץ, היו תשדירים כאלה ואחרים. תמיד ברגע האמת אנשים מחפשים את התשובות באותו רגע. אגב, בקרוב אנחנו מבצעים את המהלך של פתיחת הרכבת הקלה בירושלים תוך שילוב האוטובוסים. בהתחלה לא תהיה עדיפות רבה ברמזורים, כי הזכיינים לא הצליחו להביא את עצמם למיומנות שהם התחייבו עליה, אבל צריך כבר להוציא את הפרויקט הזה לדרך, אחרי כמה שנים. תוך כמה חודשים גם זה ישופר. גם כאן תהיה רפורמה באוטובוסים, שאמורים להזין. מפיקים לקחים עכשיו כדי לשפר עוד יותר את ההסברה. אבל תמיד כשאנשים מגיעים לאותו יום, באותו יום הם רוצים לדעת מה קורה. כמה שתנסה להכין קודם – אני תמיד מביא דוגמה של חלוקת ערכות כנגד נשק כימי.
<היו"ר יצחק וקנין:>
ערכות המגן.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
ערכות המגן. הרי מפרסמים את זה בצורה שאין כמוה. החשיבות היא הצלת חיים. כמה לוקחים את זה בטרם קורה משהו? אולי 50% וגם פחות. כלומר, כמה שלא תעשה, ותמיד טוב לעשות, ברגע שזה מתחיל, אנשים מתעוררים ומקבלים.
בכל מקרה, אני עוקב אחרי הדבר, ואם כבר ייצגת את חברת הכנסת יחימוביץ, אני אומר בהתחלה ואני אומר גם עכשיו, ואתה יכול למסור לה שהיו בכנסת דיונים עוד לפני תחילת הרפורמה וכל חברי הכנסת תמכו בעיקרון הזה. זאת לא חוכמה וזה מאוד לא טוב כמה ימים, כשמתחילה ביקורת – ומצד עיתונאים זה בסדר גמור, זה תפקידם לעסוק ולמצוא ולהתריע – פתאום לרכוב על איזה גל, לבוא ולהתריע ולהגיד: תעצור, אל תוציא לדרך. ממה שאני למדתי איך מבצעים דברים, זאת לא הדרך. אם הייתי עוצר את זה, ודאי שהתוצאות היו חמורות ביותר. לכן צריך אורך רוח וצריך גם יכולת לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן, ברגע שמשוכנעים שההחלטות נכונות.
בכל מקרה, אני בטוח שיש כמה ראשי ערים בולטים, או אחד בולט, שעוד כמה חודשים גם יבוא ויתייצב וגם יגיד שהוא הוביל את המהלך הזה. אין לי שום בעיה עם זה, גם אם כרגע הוא מותח פה ושם ביקורת. אני אחראי, אני עומד מאחורי הדבר הזה, זה לטובת הציבור. אנחנו רואים, גם בימים האלה: הכי גרוע זה לא לקבל החלטות. צריך לקבל החלטות, צריך להתייצב מאחורי ההחלטות וצריך להביא לשיפור של דברים, וזה מה שאני חושב שאני עושה כאן במהלך הזה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לאיתן כבל, תודה לשר. השואלת הבאה – חברת הכנסת עינת וילף.
<עינת וילף (העצמאות):>
תודה רבה לך. אגב, תוספת לנושא של הנתיב המהיר: אני אשמח לדעת למה הוא נבנה באופן שלא מאפשר למי שעוזב את שדה התעופה לוד או רוצה לרדת בקיבוץ-גלויות לעשות בו שימוש, אבל – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
ההערה הזאת נכונה. זה ככה תוכנן מלכתחילה, זאת אומרת זה לא דבר שיכולתי לשנות אותו תוך כדי הפתיחה.
<עינת וילף (העצמאות):>
אפשר לקצר – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אבל הרבה הרבה אזורים אחרים מקבלים כאן שירות מיטבי.
<עינת וילף (העצמאות):>
טוב, אולי לשקול לקצר אותו באיזשהו שלב.
שאלתי היא – במיוחד אני יכולה להגיד שבאופן אישי אני תורמת רבות בתחום זה: העמדה הרווחת בציבור היא שמהירות מופרזת של עד 130 קילומטר לשעה היא מהגורמים השוליים ביותר לתאונות קטלניות, אך בשל הקלות שבה ניתן למדוד מהירות, לעומת נושא כמו אי-שמירת מרחק, מרבית המשאבים הולכים למדידת מהירות ומתן דוחות ואיסוף קנסות בתחום זה; הזכיר עמיתי את הנושא של מקומות של גבייה. הפיתוי לעשות זאת מובן, אבל האם לא ראוי לעשות מאמץ להיאבק בגורמים העיקריים בתאונות, כמו אי-שמירת מרחק ומהירות מופרזת בשטח עירוני, ולא לאמלל לשווא את חייהם של רוב הנהגים במדינת ישראל? לכל הפחות, האם לא נכון לתת דוחות מהירות רק באותם מקומות שבהם הוכח שאכן זה הגורם לתאונות באזור?
אני אוסיף שאני חושבת שראוי אולי לפרסם את ההכנסות שמגיעות מדוחות על הנושא הזה, לעומת הסיבות לתאונות קטלניות, והמיקומים שבהם ניתנו הדוחות ונגבו הסכומים לעומת המקומות שאכן יש בהם תאונות קטלניות. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת עינת וילף. ישיב שר התחבורה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
להלן תמצית התשובה שהוכנה על-ידי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: קודם כול, אני חייב לומר לפני זה שאני החלטתי, וזה כבר יושם, לעשות התאמת מהירות בהתאם לדוח שהיה מונח, שאחרי 15 שנה שגם לא קיבלו החלטות, נגזר עלי לקבל החלטות.
<עינת וילף (העצמאות):>
אני יודעת שזה לא פופולרי, זה נכון, זה חשוב.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
לא, אני חושב שקיבלתי החלטה, אני רואה אותה בכבישי הארץ. בחלק מהמקומות העלינו את המהירות ל-110, כשבעצם מבחינת מדיניות האכיפה זה עד 120, 10% – אני רואה כבישים, חלק מכביש ירושלים–תל-אביב, כביש 431 ועוד כבישים אחרים. בחלק העלינו ל-100. בכלל, ההנחיה היא בכל מקום בהתאם לתכן הכביש. מאחר שעכשיו סוללים כבישים חדישים, אז בהחלט יימצא מצב. ההנחיה היא קבועה, ולכן החברה הלאומית לדרכים וכל הגורמים, רשויות תמרור ואכיפה, באופן אוטומטי יתאימו – כביש עוקף באר-שבע, גם מהירות 100 – בהתאם לכבישים גם את המהירויות. יחד עם זאת, ברחובות בתוך הערים גם הורידו מהירויות. יש דוגמאות אפילו ל-30 קילומטר, זאת אומרת, התאמת המהירות בהחלט בוצעה.
כביש 6 הוא הכביש היחידי, שאומנם על-פי חוק המהירות בו היא רק 110 – עד 120 בפועל, כי זה חוק. כששיניתי את ההנחיה, זה היה בהתאם – פשוט ביטלתי מגבלה ששמו על כבישים אחרים מבחינת החוק הקיים ואפשרתי עד 110. כביש 6 הוא היחידי שהתכֶן שלו מאפשר נסיעה ב-130 קמ"ש, אבל החוק לא מאפשר את זה כרגע, ואני לא חושב שצריך כרגע, אחרי שכבר ביצענו מהלך של העלאת המהירות במקומות אחרים, מה עוד שמתבצעות שם עבודות הרחבה ודברים נוספים. אבל באופן פוטנציאלי, באיזשהו שלב, אם יימצא הצורך, יהיה צורך לעשות תיקון בחוק ולאפשר נסיעה במהירות יותר גבוהה.
לגבי שאר הדברים – זו ההגבלה. כאשר החלטנו עכשיו לבצע את כביש הערבה, להרחיב אותו ולהפוך אותו לארבעה מסלולים עם הפרדה, אז היתה השאלה אם הוא יוגבל למהירות 90 או לבנות אותו בדרך שתאפשר נסיעה במהירות של 100 קמ"ש. ההחלטה היא לאפשר נסיעה במהירות של 100 קמ"ש. זה עולה יותר, זה מצריך את יישור הכביש בנקודות שהוא מאוד מפותל. על מנת לאפשר נסיעה במהירות, אתה צריך לוודא שהתשתית של הכביש, שהתוואי של הדרך ורמת הביצוע הם כאלה שמאפשרים לעשות את זה בצורה בטוחה, וכך אנחנו בונים עכשיו וסוללים את הכבישים ברחבי הארץ.
בכל מקרה, מבחינה מקצועית, אותה תשובה שהם ניסחו כאן: במדינות מובילות בעולם, מיתון מהירות מהווה את אחד המדדים המשמעותיים לשיפור הבטיחות בדרכים. אגב, הייתי בצרפת עכשיו, אז ראינו את המצלמות, שמודיעים איפה הן על מנת ממש לבלום ולרסן, ואצלם השיטה הזאת הורידה את היקף הנפגעים בתאונות דרכים. גם בעוד מדינות באירופה.
מהירות משפיעה על בטיחות בדרכים בשני אפיקים: ההסתברות להיות מעורב בתאונה – במהירויות גבוהות מרחק העצירה הנדרש גדול יותר והיכולת האנושית לקלוט, להבין ולהגיב בהתאם לגירויים, מוגבלת – וחומרת התאונה, עוצמת הפגיעה בעת תאונה. ככל שמהירות הנסיעה גבוהה יותר, במקרה של תאונה, הפגיעה הגופנית והנזק יהיו גדולים יותר. למרות שבמהלך העשורים האחרונים כלי הרכב הפכו לבטוחים יותר, בין היתר בזכות חגורות הבטיחות, כריות האוויר, מבחני הריסוק ומערכת בקרת היציבות, למהירות הנסיעה יש עדיין השפעה עצומה על תוצאות ההתנגשות. כמו כן, נמצא כי לעבירות נוספות שגרמו לתאונות קטלניות יש קשר למהירות הנסיעה, מעבר לאחוז שזו הסיבה הישירה להן: סטייה מנתיב, אי-שמירת מרחק, עקיפה שלא כחוק, אי-ציות לרמזור אדום ולתמרורי עצור וזכות קדימה.
בישראל ננקטו כמה פעולות על מנת להתמודד עם הבעיה: חקיקה – יצירת מדרג של עונשים על-פי חומרת העבירה – אפשרות לענישה של בעל הרכב, ענישה מיידית על עבירה חמורה והסברה באמצעות קמפיינים. בדומה לכמה מדינות מובילות בתחום, החל בישראל פרויקט לאכיפה אוטומטית אלקטרונית של מהירויות נסיעה בפריסה רחבה – א-3 – הן בתחום הבין-עירוני והן בתחום העירוני, תוך הנחיה ברורה של השר לביטחון פנים ושלי שהמקומות שבהם יוצבו המצלמות יהיו מוקדי סיכון בטיחותיים. אין כאן שום כוונה לאפשר מכשיר לגביית כסף בכביש שהוא בטוח ואין בו תאונות. שם יש אכיפה רגילה. חצי מהמצלמות הראשונות יוצבו ברמזורים, למשל, שזו עבירה שאין למעלה ממנה לחצות באור אדום, וכך הכוונה היא להמשיך. תיקנו את זה אחרי ההנחיה – הם תיקנו, אלה שהכינו. יש דוח סטטיסטי של מספרי תאונות, כבישים מסוכנים, מקומות מסוכנים, ושם מציבים את זה. בסך הכול, במכלול כאן, עם התאמת המהירויות האפשרית לתכן של הכביש, לתנאי הדרך, ועם אכיפה ממוקדת במקומות המסוכנים, אני חושב שהמדיניות הזאת היא מדיניות נכונה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה. רוצה שאלה נוספת, חברת הכנסת וילף? יש לך אפשרות לשאלה נוספת.
<עינת וילף (העצמאות):>
תודה רבה. ראשית, אני רוצה לברך אותך על הכיוון הזה, כי אני יודעת שזה לא תמיד קל, ובאמת להמשיך לתמוך בכך שיהיה קשר בין המקומות שבהם יש אכיפה וגבייה לבין המקומות שבהם אכן הוכח שיש קשר לתאונות. אני רק רוצה להפנות את תשומת לבך, גם כאן מעל במה זו, לכך שעכשיו מתרוצץ הרבה באינטרנט הנושא הזה של לעלות לאוטובוסים עם עגלות פתוחות. אני יודעת שאתה קידמת את הנושא הזה שאפשר יהיה לעלות עם עגלות סגורות ולא לשלם על כך, ומבקשת במסגרת החשיבה הנוכחית לבחון הוצאה של הנחיה ברורה, שגם אמהות לילדים קטנים עם עגלות פתוחות יוכלו לשלם אך ורק עבור עצמן. תודה רבה לך.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת עינת וילף.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אכן אני אישרתי והנחיתי לאפשר להעלות עגלות ללא תשלום נוסף. מצד שני, ברגע שהעגלה פתוחה – וזה האופן הטבעי להחזיק תינוק – זה תופס מקום. חברות האוטובוסים מקבלות את התשלום פר-נוסעים, הן עושות שיקול מסחרי. הבעיה מורכבת. היא קורית בכלל בגלל שאפשרתי, ואני חושב שהמגמה היא נכונה. אנחנו נחשוב וננסה למצוא פתרונות גם לסוגיה הזאת.
<עינת וילף (העצמאות):>
תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת עינת וילף. תודה לשר התחבורה. אנחנו ממשיכים עם השואל הבא, חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, שאלתי: בשנים האחרונות מקודמת במוסדות התכנון תוכנית החשמול של רכבת ישראל. מדובר בתוכנית מבורכת, אשר עתידה לצמצם במידה ניכרת את זיהום האוויר מתחבורה. אולם החשמול העילי המתוכנן בחיפה מעלה חששות כבדים בעירייה ובקרב התושבים וארגוני חברה וסביבה לגבי ההשלכות על ההתפתחות העירונית של העיר. לטענתם, חשמול זה פוגע פגיעה אנושה בסיכויי חיפה להתפתחות בריאה כעיר השלישית בגודלה בישראל. החשמול העילי עתיד לקבע את הניתוק ההיסטורי בין חיפה לים, בזמן שתוכניות אחרות, כמו תוכנית המיתאר הארצית לחופי חיפה ותוכניות מיתאר עירוניות, מדגישות שתיהן את הצורך בחיבור העיר לים. לנוכח טענות אלה, האם משרדך שוקל חלופות לחשמול העילי בתחומי חיפה, כגון מנהור, שיקוע או הסטת התוואי? תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. ישיב שר התחבורה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
להלן תמצית התשובה שהוכנה על-ידי חברת "רכבת ישראל": פרויקט חשמול רשת מסילות הברזל, אשר מקודם בתוכנית תת"ל 18, הינו פרויקט תשתית לאומית מוכרז על-פי חוק למערכת ההולכה החשמלית עבור רשת מסילות הברזל, הכוללת עמודי חשמול וקווי הולכה. משמעות הדבר היא שתוכנית תת"ל 18 אינה עוסקת בבחינת חלופות להתוויית מסילות קיימות ו/או חדשות, קרי, שינויי תוויי מסילות, אינה עוסקת בהרחבת רצועות מסילה קיימות לאור תוספת מסילות, וכן אינה עוסקת באופן ההנדסי להתוויית מסילות קיימות או מתוכננות, כלומר שיקוע מסילות והעלאת מסילות על גשר.
משמעות הסוגיות שצוינו היא בין היתר צורך בתכנון הנדסי חדש, עריכת בחינות אורבניות, עריכת תסקיר השפעה על הסביבה לשם בחינות סביבתיות חדשות – רעש, רעידות, פגיעה באזורים רגישים ועוד; התייחסות לעתיקות – בחינת היתכנות, עלויות, לוחות זמנים; ופגיעה במקרקעין – הפקעות חדשות. כל הסוגיות המפורטות מחייבות הכנת תוכנית מפורטת ייעודית על-פי חוק.
לדרישת עיריית חיפה לשיקוע רשת מסילות הברזל יש משמעות תכנונית – הנדסית, סביבתית, הפקעות, עתיקות, ביצוע, תפעול רשת ועוד. לשם בחינת כל הסוגיות יש להכין תוכנית מפורטת ייעודית, אשר תבחן את סוגיית ההתוויה, חלופות למעבר המסילה בעיר ואופיה – שיקוע או על פני הקרקע – באופן הראוי ובהתאם להנחיית מוסד התכנון.
דרישת עיריית חיפה לשלב את שיקוע המסילות בעיר גררה וגוררת את הבעיות הבאות: הדרישה הינה בניגוד להכרזת הפרויקט כפרויקט תשתית לאומית למערכת הולכה לחשמול רשת המסילות; הדרישה פוגעת באופן קשה בלוח הזמנים לביצוע חשמול רשת המסילות בהתאם להחלטת ממשלת ישראל במסגרת תוכנית "נתיבי ישראל" – הייתי אומר החלטה היסטורית לחשמל את מערכת הרכבות במדינת ישראל – עיכוב של שנים עקב הצורך בקידום בחינת חלופת שיקוע ואישור חלופה מומלצת על-ידי מוסד תכנון וממשלת ישראל; פגיעה קשה בשירות הרכבת לתושבי הצפון והגליל, אשר ייאלצו להחליף שלוש רכבות לשם הגעה לתל-אביב וירושלים: מעבר במערכת מחושמלת עד חיפה, מעבר בחיפה במערכת הובלה בדיזל, ומחיפה דרומה חזרה למערכת מחושמלת.
שיקוע המסילות בתחומי העיר הינו מגה-פרויקט תשתית נפרד אשר טרם תוכנן ולא נבחן לעומקו, ועלות ביצועו נאמדת בסך מינימלי ראשוני של 3 מיליארד שקלים. מנגד, עלות הקמת מערכת ההולכה החשמלית, חבר הכנסת חנין, בתחומי העיר חיפה מסתכמת בסך של – זה הרבה כסף אבל לעומת 3 מיליארד – בסך 30 מיליון שקלים בלבד, וזו ניתנת כאמור להעתקה עתידית.
פרויקט החשמול אינו מונע ואינו פוגע בתכנון וקידום תוכניות המיתאר הארציות והעירוניות אשר מקודמות על-ידי משרד הפנים והעירייה, ואין הוא עומד בסתירה להן. כל שכן, אופן יישומן הינו בשלבים, וקיימים נושאים מהותיים וכבדים יותר אשר הם אלו המהווים את המכשול למימוש חזון פיתוח העיר, דוגמת פינוי הנמל ופינוי הנמל הצבאי ונושאים נוספים.
יתירה מזאת, במסגרת ההתדיינות בין הצדדים הצהירה זה מכבר "רכבת ישראל" כי נושא שיקוע המסילה בתחומי העיר ייבחן על-ידה במסגרת תוכנית ייעודית להכפלת המסילה מחיפה ועד הרצלייה, אשר תקודם גם היא כתוכנית תשתית לאומית. נוסח ההכרזה לפרויקט זה נמצא בימים אלה במשרד התחבורה בבחינה.
יש להדגיש כי דרישת העירייה לעיל נבחנה ונדחתה על-ידי ועדת הערר שליד המועצה הארצית. החלטת הוועדה היתה חד-משמעית, ולפיה במסגרת איזון האינטרסים השונים, אפשרות שיקוע המסילה תיבחן במסגרת תוכנית מפורטת ייעודית לשם בחינה מיטבית וראויה ותוך הפרדתו מחשמול מערך המסילות.
לסיכום, דרישת עיריית חיפה לשילוב השיקוע כחלק בלתי נפרד מפרויקט החשמול תהווה פגיעה קשה בביצוע חשמול מערך רשת המסילות, תפגע בשירות לתושבי הצפון וכן תגרום לקבלת החלטות תכנוניות וסביבתיות במחטף ולא במסגרת הליך תכנוני תקין ונפרד.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה. שאלה נוספת.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, שאלתי הנוספת היא בנושא אחר, ואם אדוני יוכל לענות עליה אני מאוד אשמח. אנחנו שמענו היום את ראש הממשלה מבשר על הנחה של 50% בנסיעות לסטודנטים. השאלה הראשונה שלי היא: ממתי תחול ההנחה הזו? השאלה השנייה: האם משרדך שוקל מתן הנחות דומות למשל לאמהות חד-הוריות, למובטלים, לעובדים שמשתכרים מתחת לשכר מינימום? גם הם בוודאי צריכים תחבורה ציבורית. והשאלה השלישית שלי, אדוני השר: האם אדוני השר שוקל, או משרדך שוקל, בכיוון הזה של לעודד אנשים, גם אם הם גרים מחוץ למטרופולין, להגיע למטרופולין יותר בנוחיות, הסדר שבו בשעות העומס, כניסה למטרופולין בתחבורה ציבורית ויציאה מהמטרופולין בתחבורה ציבורית, יהיו בחינם? תודה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אה, בחינם? חשבתי שאתה רוצה להטיל אגרות.
<דב חנין (חד"ש):>
לא, כניסה ויציאה בשעות העומס, פשוט להיפטר מהפקקים ולעודד אנשים להיכנס יותר בנוחיות – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
חבר הכנסת חנין, זה מה שטוב באופוזיציה, אפשר להציע הכול, זה בסדר.
<דב חנין (חד"ש):>
אני מבטיח ליישם את זה אם אדוני ייתן לי פעם הזדמנות.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה, חבר הכנסת חנין, שאלת, תמתין לתשובות.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
היו מדינות שלא היו רחוקות מהשקפתך, שעשו את זה. הן די עברו שינויים אחרי זה, שלא מרצון. עברו התמוטטות כלכלית, חברתית.
לגבי הנושא של הסטודנטים, אני דווחתי על-ידי ראש הממשלה שאכן – אנחנו, אגב, הקמנו ועדה משותפת עם התאחדות הסטודנטים ונציגי הסטודנטים כבר לפני מספר חודשים, אחרי שנפגשנו אתם, על מנת לבחון את כל נושא ההנחות לסטודנטים במסגרת תוכנית רב-שנתית, מעבר להנחות הקיימות היום.
אגב, מי שהיום מחזיק סוגי כרטיסים מסוימים, מקבל הנחה של 50% – כרטיס שנתי או סמסטריאלי, נדמה לי – אבל יש סטודנטים רבים שנוסעים באופן מזדמן ולא היתה להם הנחה. לכן, ההחלטה עכשיו היא מאוד משמעותית משום שהיא מאפשרת לסטודנט גם באוטובוס, גם ברכבת.
אגב, אני גם הנהגתי "חודשי חופשי" ברכבות בקווים בין-עירוניים רבים שלא היו, וזה הביא להנחה של עד 42% בנסיעה ברכבת.
על מנת ליישם את ההחלטה – זה קשור גם להמשך דבריך, חוץ מהסיפא מרחיקת הלכת – יש ציבורים שמקבלים הנחות. כרטיס "רב-קו", הכרטיס החכם שעכשיו הכנסנו לשימוש בגוש-דן – הוא נמצא כבר בירושלים ובחיפה. מדוע צריך את הכרטיס הזה? משום שאדם הולך, מצטלם ומוטמעים פרטיו. אם הוא למשל גמלאי, הוא מקבל הנחה בהתאם לזה שהוא גמלאי. יש ציבורים שלפי חוק מקבלים הנחות, ולפי החלטות.
ולכן, ה"רב-קו" יצטרך להיות מונפק, זה יותנה. מה שתלוי בי מול משרד האוצר, יבוצע מאוד במהירות. אני לא רוצה לומר כאן, מאחר שאנחנו קרובים מאוד לסוף החודש, אני לא יכול להגיד לך 1 באוגוסט, כי אני לא בטוח טכנית, אבל זה יבוצע מהר. מה שיצטרכו זה פשוט לוודא שהסטודנטים יוציאו "רב-קו" על מנת שיהיה להם מעין כרטיס זיהוי, שבאופן אוטומטי, על נסיעות של 600 שקלים יחייב אותם ב-300 שקלים, למשל, ואת זה הקורא עצמו כבר עושה.
כך שאני מבין, זה יהיה תלוי בנו – אנחנו נפעל מהר, וזה יהיה תלוי בסטודנטים עצמם שיצטרכו להוציא את ה"רב-קו". זה צריך להיות מלווה בהסברה, ואני מקווה שהתאחדות הסטודנטים עצמה גם תיטול בה חלק על מנת לבצע. אני חושב שזו החלטה מאוד מאוד חשובה.
אני גם רוצה לומר שבמסגרת הרפורמה בגוש-דן – שהיא לא רק רפורמה של קווים, ואני מברך על הגישה העניינית שלך כלפי הרפורמה הזאת בכל ההתבטאויות, לא שינית את עמדתך מלפני ועד עכשיו, זה כבר דבר משובח – כמובן שגם אתה רוצה, כמוני וכמו כולם, להפיק לקחים ותמיד להתאים.
יש יישובים רבים מחוץ לתל-אביב. בתל-אביב זה עלה מ-6 ל-6.40 שקלים, עם יכולת לעבור במשך שעה וחצי ממקום למקום, דבר שלפי כל סטטיסטיקה גם בארץ וגם בעולם, מוזיל את השימוש. אבל יש יישובים כמו ראשון, פתח-תקווה, יישובים גדולים מאוד בסביבות תל-אביב, שמלבד היכולת להשתמש שעה וחצי ב"רב-קו", הם קיבלו הוזלה דרמטית במחיר. אתה מדבר על לבוא ולהיכנס לתל-אביב בתחבורה ציבורית. בראשון-לציון, כדי להגיע לתל-אביב ולנסוע בתל-אביב למקום העבודה שילמו כ-15.5 שקלים. עכשיו כל התהליך הזה של נסיעה מראשון, מעבר לאוטובוס אחר בתל-אביב, עולה 6.40 שקלים. אותו דבר מפתח-תקווה, אותו דבר מרבות מהערים של גוש-דן בסביבות תל-אביב. כלומר, מה שהצעת כבר מתממש. יש הנחות דרמטיות כדי לעודד אנשים לבוא ולהגיע בתחבורה ציבורית.
אגב, חלק עוד לא יודעים את זה, הם לומדים את הדבר הזה, וזה חלק מתהליך ההתהוות של הרפורמה. ברגע שכולם ידעו שהקווים עובדים כמו שצריך, ולזה אנחנו אחראים מול החברות, וברגע שכל הציבור יבין את השימוש והפוטנציאל, אני משוכנע שיותר ישתמשו בתחבורה ציבורית.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
ואגב, רק בהערה לגבי הנת"צים – אני רואה את סיפור אבן-גבירול וקינג-ג'ורג' ומקומות אחרים. אני מבין אדם שאומר: לא אכפת לי בכלל מתחבורה ציבורית, שכולם ייסעו ברכב פרטי. אני לא נמנה עם האנשים האלה ולא מדינת ישראל; אני מבין אדם שאומר ההיפך; אני לא מבין מישהו שמצד אחד אומר: אני חושב שצריך תחבורה ציבורית מהירה, יעילה, זולה, ומצד שני אומר: אסור שיהיו נתיבי תחבורה ציבורית. אני רואה אנשים שאוחזים בזה, ואוחזים בזה. את אלה אני לא מבין. איך תהיה תחבורה יעילה אם לא יהיו נתיבי תחבורה בקינג-ג'ורג', במקומות אחרים, עדיפות לתחבורה הציבורית על חלק מהרכב הפרטי?
<דב חנין (חד"ש):>
נכון.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
זו בדיוק המשמעות, ומנהיגות פוליטית וכל מנהיגות צריכה להתייצב מאחורי ההחלטות שלה ברמה ארצית, ברמה עירונית. מה שצריך לתקן תמיד לתקן, אבל כל דבר שמובילים צריכים להתייצב מאחוריו. מדינת ישראל, משרד התחבורה, בעד לתת עדיפות לתחבורה הציבורית, מכל הסיבות שבעולם, ולכן אנחנו פועלים בדיוק במתווה הזה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. תודה לשר התחבורה. אחרון השואלים – חבר הכנסת אורי מקלב.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השר, שתי שאלות בנושא האיש הקטן. תלמידים הלומדים נהיגה נאלצים לשלם מאות שקלים למורי הנהיגה בגין העמדת רכב לטסט בכל פעם שהם נדרשים לעבור מבחן מעשי אצל בוחן. בעבר פיקח משרדך על המחיר, ומאז הסרת הפיקוח המחיר הכפיל ואף שילש עצמו. מה עושה משרדך על מנת להגן על תלמידים ממחירים מופרזים אלו?
השאלה השנייה: נציגי משרד התחבורה התחייבו בוועדה לפניות הציבור בכנסת להעמיד לרשות הציבור עד מחצית שנת 2010 עמדות מידע ממוחשבות ובהן פרטים בסיסיים על הרכב. רצוני לברר אם עמדות אלו הועמדו לרשות הציבור ובאילו מקומות. תודה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
תודה רבה. ברשות היושב-ראש, מחיר העמדת רכב למבחן – אלה התשובות כפי שהוכנו על-ידי סמנכ"ל תכנון כלכלי במשרד התחבורה: הפיקוח על מחיר שיעור הנהיגה בוטל במטרה לעודד תחרות בין מורי הנהיגה, דבר שכבר היה לפני שנים. מטבע הדברים תלמיד הנהיגה יכול לעבור את מבחן הנהיגה רק על הרכב שאתו למד. במסגרת תוכנית הקמת מרכזי לימוד הנהיגה, מל"ן – שאגב מונחת בוועדת הכלכלה כרגע, לחקיקה – מתעתד משרד התחבורה להחזיר את הפיקוח על מחיר העמדת רכב למבחן ברמה שלא תעלה על מחיר שני שיעורי נהיגה. כלומר, כחלק ממכלול הקמת בתי-ספר ללימוד עיוני של הנהיגה, מאחר שמורי הנהיגה מעורבים בזה, אחד התנאים שמוצב מולם זה שיהיה חיוב שלהם לא לגבות יותר משני שיעורים על העמדת הרכב. היום גובים שלושה או ארבעה שיעורים ומנצלים את התלות של התלמיד. זאת כדי לאזן חלק מהתשלום שהתלמיד יצטרך לשלם עבור אותם שיעורים במרכז.
לגבי עמדות מידע ממוחשבות, אני רואה בזה דבר חשוב. עם כניסתי פעלתי לעודד פרויקט, שתוכנן מזמן אבל לא בוצע טרם כניסתי. ביצענו פיילוט, שהצליח, ובמהלך החודש הקרוב צפוי להתפרסם מכרז לעמדות שירות ממוחשבות בפריסה ארצית למתן שירותי רישוי רכב ונהגים. בשלב השני העמדות יספקו לציבור הרחב מידע בנושא רישוי רכב ונהגים המצוי במאגרי משרד התחבורה. אני מייחס לזה חשיבות רבה מאוד. זה יהיה מחוץ למשרדי הרישוי, בכל השעות יוכלו לגשת – מי שצריך באופן דחוף רשיון נהיגה, רשיון רכב, ולאט לאט יותר ויותר שירותים שנותן להם המשרד – לאותן עמדות שירות. כמובן, הן יוצבו במקומות שאין בהם משרדי רישוי, בקניונים או במרכזי אוכלוסייה או בפריפריות, על מנת לייעל ולשפר את הנגישות של כלל האזרחים לשירותי משרד התחבורה.
אני רק חייב לציין לזכות עובדי המשרד. בשנתיים האחרונות, בניגוד לעבר, משרד התחבורה דורג בכל הבדיקות שהיו במקום הראשון מבחינת מתן השירות, ביחס לדברים שהיו בעבר. אבל העמדות האלה זה נדבך נוסף. חלק מלוח הזמנים נבע מצורך במשא-ומתן עם העובדים על מנת לקבל את הסכמתם, כי ברגע שאתה מציב עמדות, מטבע הדברים אתה נותן פחות שירות במקומות העבודה הרגילים. נמצאו הסדרים לדברים האלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני מודה. שאלה נוספת חבר הכנסת אורי מקלב.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אני מתנצל שאני מכביד עם שאלה נוספת. מחיר הטסט לא נקבע ולא נצמד לפרויקט המל"ל. כבר שנה שלמה שעונים את התשובה הזאת שמחיר הטסט מחכה לשינוי והחקיקה במל"ל. אין שום הצדקה. בינתיים אלפים – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אתה מדבר על העמדת הרכב או על טסט?
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
העמדת הרכב לטסט. מדובר על 20 דקות, ומורה נהיגה מקבל 400 שקל. ב-40 דקות שני מבחני טסט, זה 800 שקלים, כששיעור זה כ-100 שקלים. בינתיים אלפי בני-נוער ואנשים רגילים שעוברים טסט משלמים מחיר יקר. חבל להתלות זה בזה כשאין קשר בין זה לזה.
אני גם מקשר את זה לשאלה השנייה בנושא של המידע. אם אדוני השר – התועלת הגדולה שהוא עשה בהכרח הזה שבטסט השנתי רושמים את הקילומטרז', שזה עשה באמת שקיפות גדולה מאוד ומניעה של עושק של נהגים וקוני רכב יד שנייה, כיוון שהיום יודעים על הרישום של הקילומטרז'. כפי שהיה ידוע, עד התקנה שאתה תיקנת לפני כשנה לא היה רישום כזה אלא כל אחד יכול היה להגיד ולקבוע מה הקילומטרז' שהרכב עשה ובפעולה פשוטה מאוד להחזיר את זה אחורנית. היום זה הרבה יותר קשה.
גם הנושא של מידע, אפשר להרחיב את המידע הרבה יותר. המידע הזה, שגם כיום, כשאתה אמור להעמיד את העמדות האלה, עדיין הן לא נותנות את כל המידע. אם אדוני השר באמת ירחיב את המידע שכלול, זה יכול לתת תועלת גדולה. הדבר הכי חשוב במידע הזה, למשל, רכב שהוכרז כאובדן, כהלכה זה רכב שעבר 40% או 50% של פגיעה מהכביש. הוא לא יורד מהכביש, הוא לא total loss, אלא הוא חוזר למוסכים ואז הוא חוזר למוסכים לא רשמיים. הוא חוזר לכביש. 20,000 רכבים כאלה בשנה, וזה ממש מהווה סכנה לנוהגים ברכב הזה וגם לנהגים אחרים. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אורי מקלב.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
לגבי הסיפא של השאלה השנייה, אני אמרתי כבר, על דעת הסמנכ"ל הבכיר לתנועה, אגף הרישוי: הכוונה היא שברגע שיוצבו עמדות בהמשך להרחיב את המידע לכלל מאגר המידע שמצוי בידי משרד התחבורה. כל מידע שמצוי יוכל להינתן כמובן למי שהשתמש בעמדות השירות, כדי שיוכל להיעזר בזה.
מה היה החלק הראשון שהעיר כבודו? הנושא של המחירים. השירות הזה הוצא מפיקוח. מה שאדוני חבר הכנסת מציע זה בעצם להחזיר את זה לפיקוח. נכון שפורמלית זה לא קשור, אבל יש היגיון לקשור את המהלכים ביחד. מאחר שמורי הנהיגה הם אלה שצריכים להפעיל את מרכזי הלימוד ולגבות כספים, אז ההנחה עבור הגבייה תהיה על-ידי שהם יסכימו מרצון – וזאת ההידברות שהיתה אתם – לכך שייקבע מחיר הרבה יותר נמוך להעמדת הרכב, כדי לאזן, אדוני היושב-ראש, את מה שאותו אחד יצטרך לשלם על הלימוד הנוסף. מבחינה מעשית זה די קשור. נקווה שהחקיקה כאן תתקדם בקצב משביע רצון, על מנת שיאוחדו בעצם שני התהליכים האלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני מודה לכל חברי הכנסת השואלים. אני מודה לשר התחבורה, השר ישראל כץ, שהשיב בצורה מפורטת על כל השאלות. תודה, אדוני השר.
<הצעות לסדר-היום>
<מצוקת הדיור>
<היו"ר יצחק וקנין:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום – הצעות לסדר-היום בנושא: מצוקת הדיור, של חברי הכנסת, מס' 6179, 6205, 6216, 6218, 6223, 6230 ו-6231. רבותי, אני מבקש ששר הבינוי והשיכון יגיע על מנת – הוא נכנס עוד דקה? בכל מקרה, ראשונת המציעים – חברת הכנסת מירי רגב. עד שתגיעי לדוכן השר ייכנס. אדוני השר, אנחנו מתחילים בהצעה לסדר-היום: מצוקת הדיור. חברת הכנסת מירי רגב, בבקשה. לרשותך שלוש דקות.
<מירי רגב (הליכוד):>
כבוד השר, אני אשמח אם תשב.
כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
כן, בבקשה, חברת הכנסת מירי רגב.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – אשר יגורנו בא לנו. שנתיים וחצי אני קוראת מעל כל במה אפשרית שיוקמו ערי אוהלים, נכון, כבוד השר אטיאס? שר השיכון, לזכותך ייאמר, היית בכל הדיונים, ענית על כל השאלות, הגעת לכל הפגישות. גיחכת קצת על ערי אוהלים. היום אני שמחה שהפסקנו לגחך ולחייך.
אני בהחלט מברכת את ראש הממשלה על מסיבת העיתונאים היום. אין ספק כי הכיוון הוא נכון, אבל הוא רחוק מלהיות מספיק. חבל שאנחנו מגיבים למחאה ולא יוזמים פתרונות. הרי זה לא סוד כי הקרטל הגדול במדינה הוא מינהל מקרקעי ישראל, שמנוהל על-ידי משרד האוצר. מינהל מקרקעי ישראל נקרא "מינהל מספסרי ישראל", אבל הוא בעצם השלוחה הארוכה של משרד האוצר. הפתרונות של הווד"לים ושל ממ"י הם, חשובים אבל הם לא נותנים פתרון מיידי.
באשר למחיר למשתכן, אני מאוד שמחה שלאחר שקיימנו דיון יחד עם מנכ"לי החברות הכלכליות, וכבוד השר היה שם והוא הבטיח שהוא יבחן את העניין של 50% מערך הקרקע – כמובן, מי שהתנגד זה האוצר – הצליח ראש הממשלה לכפות את נושא מחיר למשתכן.
השאלה היא, כבוד השר, על איזה קריטריונים אנחנו מדברים? האם הקריטריונים יהיו של חמישה ילדים? מי משלם עליהן את הארנונה, על הדירות שקונים אלה שהם בעלי חמישה ילדים? האם זה יגיע גם למעמד הביניים החילוני, המסורתי, שמשלם את המסים ועושה מילואים והולך לצבא? האם גם האוכלוסייה הזאת תזכה בדיור ראשוני של מספר חדרים קטן, בחדר קטן, האם גם הם יזכו במחיר למשתכן?
באשר לבנייה לטובת השכירות, מצוין. אשמח לדעת, כבוד השר, היכן התוכניות לבנייה שאמרתם היום, 10,000 דירות לסטודנטים – האם התב"ע כבר מאושרת? האם כר יש תכנון לעניין הזה? אני מצפה שיבנו מגדלים לצעירים. כבוד השר, זה המאבק הבא מול האוצר. אתה יודע, אפשר לבנות מגדלים בשיטת ה-BOT. תשאל את כבוד שר התחבורה, בנו כך את כביש 6. הולכים ככה לבנות את עיר הבה"דים. בשיטת ה-BOT האוצר לא מוציא שקל, ואחרי 30 שנה 50% מהדירות יכולות להיות שלנו, של הממשלה, ו-50% לקבלן. אפשר לבנות מגדלים לצעירים בשכירות בכל הארץ בפריפריה של הערים. השאלה היא רק הרצון, ועד כמה אנחנו מבינים שהבעיה כאן היא אקוטית.
הרעיון של ביטול מס שבח, כבוד השר, מקטין את כמות הדירות להשכרה. אתה יודע את זה. אותו בעל דירה זוכה פעמיים. הוא זוכה בזה שמבוטל לו מס השבח – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
עוד דקה אני מוסיף לך.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – – בוטל לו מס השבח, והוא גם מוכר את הדירה בערך של 2 מיליון והלאה. אז מה עשינו בזה? אנחנו יודעים שיש חוסר במלאי דירות. שוב נעלה את מחיר שכר הדירה?
אדוני ראש הממשלה, אין לי ספק שהכיוונים שהצעת היום במסיבת העיתונאים – ללא התערבותך לא היו קורים. עם זאת, ראש הממשלה, כפי שגם אתה יודע, חסרות 100,000 יחידות דיור ולא 40,000 יחידות דיור. אנחנו חייבים להתייחס לבעיית הדיור כבעיית חירום לאומית. כן, מה לעשות, היום משרד השיכון הוא המשרד החשוב ביותר לטיפול בבעיה החברתית של דיור לזוגות צעירים. אי-אפשר לתת "אקמול" לחולה שהולך למות. הילדים של קיץ 2011 יזכרו היטב את ימי הקיץ החמים, לא בים, אלא בים של יזע ודמעות. הדמעות של הילדים וההורים שחולמים על בית, גרים באוהלים, גרים במחסנים, גרים במרתפים, ישנים בבית אצל ההורים על מזרנים. לאן הגענו? לאן הגענו?
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<מירי רגב (הליכוד):>
אני קוראת לראש הממשלה ולשר השיכון – אני בטוחה שישנת טוב הלילה, אחרים לא ישנו טוב הלילה – תיקחו ותאמצו את חוק הפיקוח על שכר דירה לשנתיים הקרובות בצו חירום. כי עד שייבנו הדירות – ייקח שנתיים. גם אם כל המהלכים שהחלטתם עליהם יקרו היום בבוקר, יעברו שנתיים עד שייבנו כאן דירות. תפקחו על שכר הדירה, כדי למנוע את החזירות שהיום אנשים לוקחים שכר דירה בין 6,000 ל-8,000 שקל. זה גם לא עולה לאוצר שקל, אבל בזה אנחנו מראים שאנחנו קשובים, שאנחנו קשובים למה שהציבור אומר. מה קרה לנו? מה קרה לנו?
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<מירי רגב (הליכוד):>
שנתיים אנחנו מדברים על המחאה הזאת שתבוא. מה נגיד בעוד שנתיים – לא שמענו? לא ראינו? לא ידענו? בואו נתעורר. בואו נתעורר, כי נבין שהבעיה היא לא רק דיור אלא יוקר המחירים וזה שהפכנו את מעמד הביניים לפרה החולבת של הממשלה הזאת.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת מירי רגב. יעלה חבר הכנסת אמנון כהן. אני רק רוצה להגיד משהו. כל מה שאמרה חברת הכנסת מירי רגב הוצע כבר לפני שנה וחצי על-ידי השר. רק מה, לצערנו הרב את הזעקות שלה גם אני זעקתי.
<אמנון כהן (ש"ס):>
שר השיכון.
<היו"ר יצחק וקנין:>
שר הבינוי והשיכון. אני ישבתי בכל הדיונים, אבל אנחנו יודעים בדיוק מאיפה באה ההתנגדות.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
ממשרד האוצר, לצערנו.
<אמנון כהן (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, כבוד שר השיכון, חברי חברי הכנסת, אכן הנושא כאוב, הנושא נמצא על שולחנה של הכנסת ובדיונים של ועדות הכנסת, ובמשרדי הממשלה הרלוונטיים, בעיקר במשרד השיכון ומשרד הפנים בנושא תכנון, וגם ראש הממשלה התעסק בנושאים האלה.
עובדה היא שעל שולחני בוועדת הפנים והגנת הסביבה מקודמת רפורמה שהביאה הממשלה ורפורמה שעבדו עליה הרבה מאוד זמן, וגם אנחנו בוועדת הפנים כבר מעל שנה דנים בחוק החשוב הזה, אבל זה חוק וזו רפורמה, זה הולך לשנות את ההליכים שלא נגעו בהם כ-60 שנה.
אבל אנחנו מדברים היום על מצוקה אמיתית, ודברים שלא הצלחנו לעשות במהלך שנה, שנה וחצי, זה כבר עולה וגועש, ודברים שלא עשינו ולא בנינו מספיק – ואני, כיושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה עוד ב-2003 התרעתי שהממשלה מקבלת החלטה שיהיו התחלות בנייה, 40,000–45,000 התחלות בנייה, ובפועל בנו, כבר אז, 50% מהחלטת הממשלה. ואני פתחתי את הפרוטוקול של הדיונים שהייתי בהם אז, ואני שואל את השר – השר האחראי על המינהל היה אז ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ואני שואל אותו: המדיניות של הממשלה היא 45,000 יחידות דיור, למה בפועל בונים רק מחצית? הרי במהלך השנים יהיה חוסר, והמחירים יעלו. ואז הוא מתפתל ואומר שלא צריך והשוק רווי והמחירים לא יעלו. אנחנו ראינו שמאותה תקופה, כל שנה היתה חסרה מחצית ממה שהחליטה הממשלה, ולכן הגענו למצב שהיום חסרות לפחות 200,000 יחידות דיור, שזה למעשה הקפיץ את המחירים וזה הביא את המדינה למקום שאליו הגענו.
אני מברך על ההחלטות שקיבל ראש הממשלה, אבל אני חושב שזה לא מספיק. אני חושב, כבוד השר – כבוד השר, אני צריך את ההקשבה שלך. אתם בממשלה תדברו, כבוד שר התחבורה. אנחנו רוצים שהוא ייתן לנו תשובות, גם לאזרחי המדינה. כולם קשובים, רוצים לשמוע. אני חושב שההחלטות שקיבלתם – והיתה מסיבת עיתונאים היום – הן בסדר. אולי מאוחר מדי, כי כבוד השר זעק על זה כבר לפני שנתיים, אבל אני אומר שהיום ומחר בבוקר אפשר להביא בשורות נוספות בנוגע למעורבות של המדינה בנושא שכר דירה.
אחד הדברים שאפשר לעשות – פיקוח, לקבוע נהלים כאלה או אחרים לגבי שווי הנכס וכמה אחוז משווי הנכס אפשר יהיה להשכיר. דבר שני, למדינה יש עוד אופציה, היא יכולה לתת סבסוד לאותם זוגות צעירים או לסטודנטים במהלך התקופה הזאת, עד שיצא החוק לפועל ו-50,000 יחידות הדיור האלה יעמדו ואפשר יהיה להשכיר אותן. אבל בינתיים אפשר לתת השתתפות בשכר דירה, כי המחירים גבוהים מאוד מאוד, בעיקר באזורים של אוניברסיטאות. הסטודנטים ממש קורסים, לא יודעים אם ללמוד, לעמוד במבחנים, או ללכת לעבוד, לשטוף את הבניינים או לעבוד במלצרות כדי להשלים את שכר הדירה, שמגיע ל-4,000–5,000 שקל לדירה של 40–50 מטר. לכן אולי בתקופה הזאת כה חשובה השתתפות בשכר דירה, 1,000–1,500 שקל. תבנו קריטריונים לזכאים, כאלה שבתקופה מסוימת לא יכולים לרכוש דירה, או שעדיין המדינה לא בנתה דירות זולות.
אני חושב שצריך לחשוב על נושא – כבוד השר, דיברנו אתמול גם בסיעה על נושא מע"מ דיפרנציאלי, לגבי נושאים נוספים, גם במוצרי צריכה, לא חייבים לתת 16% מע"מ על כל המוצרים. לתקופה של שנה, הוראת שעה, לגבי מוצרי יסוד למשפחות בממוצע בינוני ומטה – ניתן להם בנושאים מסוימים, במוצרים מסוימים, 4%–5% מע"מ. גם בנושא הדיור אפשר להגיד שבשנה, שנתיים הקרובות אנחנו ניתן מע"מ דיפרנציאלי ונקבע שלדירה ראשונה לזוג צעיר המע"מ יהיה נגיד 4%, 5%. על כל הדברים האלה אפשר לקבל החלטות היום. לא צריך שאנחנו נביא, חברי כנסת, חקיקות בדברים כאלה. ממשלה יכולה בהחלטת ממשלה אחת. כמו שישבתם ודיברתם והגעתם היום להבנות, גם בנושאים הללו אפשר להביא הישגים והנחות – לתקופה קצובה, שנה, שנתיים, עד שיימצא פתרון הולם לשלל הדברים שעומדים על הפרק. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה לחבר הכנסת אמנון כהן. חבר הכנסת סעיד נפאע, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. בבקשה, אדוני.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
אדוני כבוד היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, גבירותי ורבותי, אם זה המצב במגזר היהודי, בואו נתאר לעצמנו מה המצב ואיזו מצוקה ישנה במגזר הערבי. בכל אופן, אני מבקש באמת לחזק את ידיהם של מחוסרי הדיור ולאחל להם הצלחה במאבק שפתחו, כי בסופו של דבר קורת גג היא זכות יסוד.
אם יש על מה להצטער במקרה הזה, הוא שאנחנו רואים מאבק שכאילו הוא "על טהרת" היהודים. הלוואי שהיינו יכולים לראות במאבק הזה שיתוף פעולה עמוק ורציני גם כאשר הורסים בתים במגזר הערבי וגם כאשר קמה צעקה על מצוקת הדיור, שהיא אמיתית, במגזר היהודי.
אני מבקש להביא בפני כבוד השר שעל-פי מחקר, שהוא של גוף רציני, 46.8% מהערבים לא יצליחו לקנות בית בעשור הקרוב. אומנם תוכניות המיתאר הן לא באחריות כבודו, אבל הא בהא תליא, איך שאומרים – חלוקת המגרשים היא כן באחריות כבודו.
בשבוע שעבר ניסיתי להשחיל איזושהי שאלה תוך כדי השאילתות הדחופות לכבוד השר ולא זכיתי למענה. הבאתי בתור דוגמה – והנה, יושב פה לימיני חבר הכנסת מגלי והבה, אנחנו בני אותו כפר – ואם, כבוד השר, בכפר כמו בית-ג'ן החל משנת 2000 עד עצם היום הזה לא חולק ולו מגרש אחד לבנייה, אז תאר לעצמך באיזו מצוקת בנייה בכלל נמצא המגזר והכפר הזה.
היום גם שמענו, תוך כדי הנאומים בני דקה, עוד דבר – ואני תקווה שהשר יוכל לבשר לנו משהו בנושא הזה – שלמעשה כל נושא הווד"לים בכלל מידר את המגזר הערבי. האם זה נכון? קודם כול, ומה ניתן לעשות גם במקרה הזה? כי בסופו של דבר המצוקה היא של כולם.
אגב, יש מי שחושב שאין השלכות – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
– – –
<סעיד נפאע (בל"ד):>
רק חצי דקה. אלה בעיות שכרוכות אחת בשנייה. הרי מה עושים היום מחוסרי הדיור הערבים? הם גרים בכרמיאל והם גרים בנצרת-עילית – בנצרת-עילית היום יש שני חברי מועצה – והם גרים במעלות. אז הדברים קשורים אחד בשני. אני תקווה שדברי יזכו להתייחסות. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחבר הכנסת סעיד נפאע. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת מגלי והבה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, שמענו היום את מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה נתניהו וצוותו, ואני רוצה לומר לכם: אנחנו ממש לא מצטרפים למסע האלונקות שלו. אנחנו די נדהמנו, למען האמת, כששמענו על התוכנית שמבקשת לעשות הפרד ומשול בין קבוצות שונות. אני ממש לא מבינה איך הממשלה לא הפנימה עד היום שלא מדובר במאבק סקטוריאלי. זה לא מאבק סקטוריאלי – לחוד צעירים, לחוד סטודנטים, לחוד יוצאי צבא. יש כאן מאבק חברתי כולל. לא מדובר רק על מאבק לדיור וזה לא רק מאבק של המורות על החינוך ושל העובדות הסוציאליות על הרווחה ולא רק של הרופאים על הבריאות. זה מאבק נגד תפיסת העולם הניאו-ליברלית שמוביל ראש הממשלה, שהיום כולנו משלמים את המחיר שלה.
אני חייבת לומר ולהיות הגונה: זה לא התחיל בשנתיים האחרונות, זה התחיל גם בממשלה הקודמת. אבל היו כאן ניסיונות בשנתיים האחרונות לקדם תוכניות לדיור בר-השגה, והממשלה הזו הקפיאה והפילה כל תוכנית. לכן, אנחנו לא ממש קונים את ההזיות של השוק החופשי, של רפורמת ה"סופר-טנקר" שראש הממשלה מבקש לקדם. ראש הממשלה מנסה לפתור את הבעיה באמצעות הבעיה עצמה.
הווד"לים – התוכנית הזו שקיבלנו עכשיו כאן, על שולחננו, שתוגש לכנסת בשבוע הבא – הווד"לים הם שורש הרע, וההתעקשות של ראש הממשלה לרסק את מוסדות התכנון ולהפריט את הקרקעות בצורה עיוורת, כי היום הוא אמר: זה יוביל ל-50,000 דירות חדשות, זה יאפשר בנייה מוזלת לשכירות.
אנחנו ממש לא קונים את הניסיון הזה, של ההפרד ומשול, להסביר שיש כאן 50,000 דירות פוטנציאליות ומתן הטבות נקודתיות לזוגות צעירים. אני חוזרת: סטודנטים, יוצאי צבא. למה? למה לא לעשות דיור בר-השגה לכולם? הרי זו זכות בסיסית, שהמדינה צריכה לאפשר לצעירים לרכוש בתים. למה מבקשים לתת הטבות נקודתיות?
צריך, חברי חברי הכנסת, לדרוש מהממשלה הזו דיור לכולם. וכשראש הממשלה מדבר על יוזמות שהן לא יוזמות חקיקה ואין להן תקציב שאמור לקדם אותן, אז זה הכול תוכניות על הקרח. הרי כל מה שראש הממשלה ניסה לעשות עכשיו זה לדכא את המחאה, לדכא את המשבר. הציגו הצעות שאף אחד לא קונה אותן. האנשים שיושבים כבר שבועיים באוהלי המחאה לא קונים אותן. ובכלל, אני חושבת שכבר הגיע הזמן שראש הממשלה ידע שאת משבר הדיור לא ניתן לפתור בהבל פה ואין בהצעות האלה שלו שום פתרון. זאת לא מנהיגות.
בראש ובראשונה, חברי חברי הכנסת, צריך להצביע נגד חוק הווד"לים וכל התוכניות האלה, שמבקשות לקצר הליכים, לפתור בעיות ביורוקרטיות. אני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת: אל תסכימו להפשרת קרקעות ליזמים אם אין התחייבות מצדם של אותם יזמים שהם יבנו דיור בר-השגה לצעירים, דיור ציבורי.
ובכלל, כדאי לדרוש מהממשלה הזו להתייחס לשני דברים שלא עלו היום במסיבת העיתונים. לא דיברו על דיור ציבורי, לא דיברו על סבסוד של שכר דירה. דיברו בגדול על הפשרת קרקעות ומתן הטבות. זה לא פתרון, זה ממש לא מענה. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת מגלי והבה, סגן יושב-ראש הכנסת – אחרון הדוברים.
<מגלי והבה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, שר השיכון, חברי חברי הכנסת, אם אנחנו באמת צריכים לדבר על המצגת שראינו היום, היא מצגת יפה, טובה, אבל יש הבדל בין מצגת והצגות לבין פתרון המשבר בפועל.
אדוני היושב-ראש, שנינו זוכרים שכששר השיכון בא להציג לנו את התקציב הדו-שנתי של משרד השיכון, הוא ציין את הבעיות של החוסר בתקציב על מנת שיוכל להשלים את התוכניות שלו, הן בבנייה והן במתן סיוע לאותם מקומות שצריכים לקבל קרקע או בנייה. נכון שהוא עכשיו עסוק עם שר הבריאות, אבל חשוב שהוא יקשיב, שר השיכון.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
תאמין לי שאני מקשיב.
<מגלי והבה (קדימה):>
אתה יש לך כל הכשרונות, עד כדי כך – – –
<יעקב ליצמן (יהדות התורה):>
– – – שהבריאות – – –
<מגלי והבה (קדימה):>
אני מאמין לו. בסדר, נתתי לו את הקרדיט. מה שאני רוצה להגיד לאדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת, כל תוכנית שמבוססת על פתרון לשלוש השנים הבאות זה לזרות מלח וחול בעיני השובתים. אל לנו להאמין לממשלה הזאת. ניתן לתת פתרונות, ועכשיו. לא צריך הרבה חוכמות, אנחנו יודעים שאם הממשלה רוצה היא יכולה לבטל את המע"מ על הדירות לזוג הצעיר, לחיילים המשוחררים, ולעשות את זה במיידי. הפטור הזה, יש בו – אנחנו יודעים, אדוני היושב-ראש, מה המחירים של הדירות היום. אפשר על-ידי ביטול המע"מ לתת סיוע לכל זוג לדירה ראשונה, בסכומים שיכולים להיות עד 150,000 ו-200,000 שקלים, וזה סיוע. זו כוונה אמיתית לבוא לעזור לזוגות הצעירים במשבר.
אבל לעשות את החלוקה הסקטוריאלית, כשאנחנו רואים איך הוא מנסה לפתות את הסטודנטים – הוא חשב שהסטודנטים לא מבינים בהקצאת תקציבים. חברת הכנסת גלאון מנידה בראש כי אנחנו יודעים – אם אין בבסיס התקציב סעיף תקציבי לנושא, הכול דיבורים. יש תוכנית כזאת, והממשלה הזאת מצטרפת לתוכנית הזאת. כי אם הוא רוצה לתת הנחות לסטודנטים, מי מונע בעדו להביא את ההצעה, להעביר סעיף תקציבי, וכולנו נתמוך בזה בוועדת הכספים.
אי-אפשר לרמות את העם כל הזמן. אפשר לרמות אותו פעם אחת, אבל לא יכול להיות שכל הזמן ראש הממשלה הזה – וראינו, דרך אגב, קודם דוגמה של שר התחבורה, שעושה את הפרויקטים שהוא אמון עליהם. אבל כשיש התעלמות מוחלטת מבעיות הדיור – קודם דיבר חבר הכנסת נפאע וציין מה שקורה במגזר הלא-יהודי, אצלנו, שאפילו בחוק הווד"לים המוצע, אדוני היושב-ראש, אנחנו מרגישים שאנחנו במדינה שהגזענות בה מחוקקת. לא רק שאתה מדבר על אי-שוויון, כשמחוקקים חוק ומתעלמים מאוכלוסייה שלמה – איך זה יכול להיות?
אז כל המצגות וכל ההצגות האלה, זה אומר שראש הממשלה הזה ממשיך לעבוד על אנשים, וצריך להחליף אותו מהר, אחרת אותם שובתים – אני מניח – ואנחנו מברכים אותם מכאן, לא יעזבו את הכיכרות, לא בצפון, לא בדרום, לא במרכז, עד שישיגו את היעד שלהם. והיעד, אדוני, גם במגזר שלך הוא ברור – שתהיה לאותם אנשים דירה, שיוכלו לבחור, אפילו דירה של 70 מטר, ו-120 מטר. והממשלה הזאת אטומה, ומי שעומד בראשה הוא הראשון. תודה, אדוני.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחבר הכנסת מגלי והבה. השר לא שמע אותך – מילא. אבל היכן הוא כדי שישיב לחברי סיעתו שהעלו את הנושא וחברים אחרים?
<מגלי והבה (קדימה):>
האמת כואבת. הוא שמע את האמת אז – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
יכול להיות. אני מקווה שזו הסיבה, או אולי הסיבה היא שהוא מציג איזה מצגת. אם כך, אנחנו נעבור, ברשות החברים – – –
<קריאה:>
אולי אני אדבר כמה – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
אין לי שום בעיה, על שביתת הרופאים.
<קריאה:>
– – – וגם יש לך תשובות, סגן שר הבריאות.
<אמנון כהן (ש"ס):>
יצא שנייה, כן.
<היו"ר אורי מקלב:>
עם כל הכבוד, אנחנו – – –
<קריאה:>
יש עוד דוברים?
<היו"ר אורי מקלב:>
לא, אנחנו כבר עם אחרון – – –
<אמנון כהן (ש"ס):>
– – –
<היו"ר אורי מקלב:>
נכון. נתתי לך זמן יתר. אדוני, ככוהן נתתי לך זמן יתר, וגם מעל שלוש דקות.
<קריאה:>
כן, אני שמתי לב. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר אורי מקלב:>
הדוברים סיימו את דבריהם. אבל זה קורה כשלא נמצאים כשחברי כנסת מדברים, ואז עבירה גוררת עבירה.
<קריאה:>
היה דיון דחוף.
<קריאה:>
לא, בשירותים. מה הבעיה? הלך לשירותים, עם כל הכבוד, בן אדם.
<היו"ר אורי מקלב:>
רבותי, אנחנו יכולים גם להחליט שהנושא יעבור לדיון במליאה. ממילא, אנחנו נוכל שוב פעם – – –
<אמנון כהן (ש"ס):>
אפשר לעבור לנושא הבא. אדוני היושב-ראש, יש הנושא הבא – משהו קטן, חוק קטן. אפשר להתחיל, והוא יבוא, הוא יענה.
<היו"ר אורי מקלב:>
אני לא יכול להפסיק באמצע. אני לא יכול להפסיק באמצע דיון, אני לא יכול להפסיק באמצע דיון.
<קריאה:>
אי-אפשר.
<אמנון כהן (ש"ס):>
אפשר, עקרונית אפשר.
<קריאה:>
– – – תראה לי את – – –
<קריאה:>
– – – היושב-ראש מחליט.
<אלי אפללו (קדימה):>
הוא לא יכול, זה לא בסמכותו.
<היו"ר אורי מקלב:>
אנחנו מעמידים להצבעה את ההצעה לסדר-היום. השר ירצה לדבר אחר כך – יוכל גם לדבר אחרי ההצבעה.
<אמנון כהן (ש"ס):>
– – –
<קריאה:>
– – –
<קריאה:>
למה אי-אפשר הצעה אחרת?
<היו"ר אורי מקלב:>
אנחנו נעמיד להצבעה. השר ירצה גם לענות אחר כך, אנחנו תמיד נשמח לשמוע אותו.
<אלי אפללו (קדימה):>
בואו נעשה הפסקה. רבותי, עושים הפסקה – – – מי השר? מי השר?
<קריאה:>
אני רוצה להציע להסיר – – – למה אין לי – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
אתה רוצה? בבקשה, לפני ההצבעה. באין תשובת ממשלה אתה יכול – – –
<קריאה:>
הנה הוא, מה אתם דואגים?
<היו"ר אורי מקלב:>
יותר לאט, למה כל כך מהר? אין שום לחץ. אנחנו רואים שגם בדירות אין לחץ, גם בזה אין לחץ. שום דבר – – –
<קריאות:>
– – – אנחנו בשביתת רעב.
<היו"ר אורי מקלב:>
כן, שום דבר לא מלחיץ. להיות בחוץ זה נעים.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
אדוני השר, אני לא יודע אם תוכל לענות לכל אלה שהיו פה. חלק לא שמעת. אבל כולם דיברו ב– – –
<קריאה:>
הוא שמע.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
האמת שמליאת הכנסת עוסקת בזה מעל שנתיים, ואכן זה מציק לכולם, וזה מציק לזוגות הצעירים, בעיקר, שנאנקים תחת עול המשכנתאות, אני התייחסתי לזה. אני כבר לא יכול לספור כמה פעמים דיברתי מעל הדוכן הזה על אותו נושא, על אותם פתרונות. ואני לא אחזור על דברים שנאמרו בעבר, אני אמקד את מה שקרה היום, לעמדתי, ומה זה עושה, ולמה זה כל כך חשוב.
אני לא צריך להסביר לבאי הבית שלבנות דירה זה לא מחיר של "קוטג'" שאפשר להחליט שאם חותכים את המחיר שלו בשקל, הכול יסתדר. או כפי שהיה כאן מאבק אמיתי על העלאת גיל הפרישה לנשים – אז החליטו שמחזירים את זה ל-62 בחוק, וזה נגמר.
אנחנו מדברים על מחסור בהיצע קרקעות על פני עשור שנים, על הצטברות של 60,000–70,000 יחידות דיור במחסור שפגש ריבית נמוכה היסטורית ב-2009, שהיתה 0.5% ריבית, שגורמת להתלקחות של המחירים. הרי לא קרה ב-2009 שפתאום הגיעו גלי עלייה של מאות אלפי ישראלים, כפי שהיה בשנות ה-90. זה אותו גידול טבעי שהוא חשוב ומבורך שצריכים 40,000 יחידות דיור חדשות בשנה על גידול של משקי בית, ונבנו רק 30,000. ואז היתה הצטברות שפגשה ריבית נמוכה, והכול התלקח.
אז אנחנו יודעים שהפתרון המרכזי הגדול לאורך זמן – הגדלת היצע הקרקעות. אבל זה לוקח זמן ויש תוצאות יפות. אנחנו נמצאים היום ב-45,000 התחלות בנייה, כשב-2009, בתחילת 2009, היינו ב-30,000. זאת אומרת שלראשונה בעשור האחרון ההיצע פגש את הביקושים ואף עלה עליהם ב-5,000 כדי להחזיר את הפיגורים, וצריך להמשיך עם זה ולהמשיך להגדיל את זה. אבל במקביל, כפי שעמדתי כאן על הדוכן עשרות פעמים, אם לא יותר, וכפי שחברי הכנסת שנמצאים כאן נאבקו יחד אתי על משרד האוצר – נקרא לזה ככה בשפה הכי פשוטה – בוועדת הכלכלה – – –
<אלי אפללו (קדימה):>
אבל לא קיבלת את התקציב. אתה עושה את העבודה הנכונה, אתה נאבק, אתה עושה הכול. אבל זה לא מתוקצב. אז מה? אתה ממשיך לעשות את כל המלחמה הדרושה והנכונה, ואתה עושה את זה, ויישר כוח. אבל האוצר לא מתקצב לך את זה. אז מה זה הפתרונות האלה?
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה, חבר הכנסת אפללו.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
עוד שנייה אני אגע בזה, ותראה את הסיפור. מה שאנחנו צריכים לעשות זה צעדים משלימים נוספים, כי כשיש לנו היצע גמיש לחלוטין לא צריכים מסלולים, ויש היצע גמיש לדיור ולהשכרה – הכול בסדר. השוק יודע לסדר את עצמו כשיש היצע שעולה על הביקושים. הבעיה כשיש מחסור בהיצע, צריך לטפל באוכלוסיות ולהיות ממוקד. וכאן, מעל הדוכן הזה, ביקשתי והזהרתי, ונאבקתי, ואני שמח שהאוהלים עזרו לנו להביא את זה, שאנחנו נשנה את ההגדרות של מינהל מקרקעי ישראל. מינהל מקרקעי ישראל, אין תפקידו למקסם רווחים בקרקע. וזה מה שהוא עשה מיום הקמתו. זה לא מהממשלה הזאת, אל תטעו; זה הקודמת, והקודמת של הקודמת. זה תפיסת העולם. הקרקע היא משאב מוגבל, אי-אפשר לייצר אותה יותר, אז ככל שיש משאב מוגבל מחלקים אותו לכל המרבה במחיר. בעולם של היצע גמיש – ניחא. בסוף זה לא גורם לעלייה משמעותית כשיש מתחרים, ויש מספיק היצע קרקעות.
אני חייב להדגיש שהבעיה בהיצע היא בעיקר חדרה–גדרה, באזורי הביקוש. יש היצע גמיש לחלוטין בפריפריה, צריך להגיד את האמת. יש מכרזים שהוצאנו ב-2010 למרות שיש עליית מחירים ב-2010, שהם מכרזים חוזרים. וכדי לעודד זוגות צעירים להגיע למקומות האלה עשינו את תוכנית המענקים שנכנסה לפועל ב-10/7, והיום היא היתה בוועדת הכספים – להעביר את הכסף.
<קריאה:>
– – –
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
ואני משוכנע שביום הראשון הקרוב, כשאנחנו מפרסמים את כל התקנות לבנקים, יוכלו הזוגות הצעירים בישראל ללכת לבנק ולהוכיח שזו דירה ראשונה בחייהם, ולקבל צ'ק מזומן של 60,000 שקל, והנחה בפיתוח שיכולה להגיע ל-40,000 ו-50,000 וגם 60,000 שקל בפיתוח – במקומות שבגלל הטופוגרפיה זה מעל 100,000 שקל.
<אלי אפללו (קדימה):>
יפה. אבל אם אתה נותן היום את הפיתוח, ומענק, תגדיל את הסכום הזה ל-100,000 שקל לזוגות צעירים. הרי בסופו של דבר – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
זאת היתה הכוונה הראשונית – – –
<אלי אפללו (קדימה):>
זאת היתה הכוונה הראשונית, ואני – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
חבר הכנסת אפללו.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אז אני עכשיו מציג את הדברים שבוצעו. אני לא מציג תוכניות וחוקים ודברים שיהיו עם הוועדה, אני מדבר על ביצוע. 45,000 יחידות, התחלות בנייה – בוצע, והוא ימשיך להיות מבוצע.
<קריאה:>
– – –
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
מענקי מקום – 100,000 שקל, יכול להיות גם יותר, בוצע. הזוגות הצעירים בישראל יכולים ללכת בשבוע הבא – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
איזה בנק? עם איזה בנק?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
כל הבנקים, זה outsourcing. לא צריך לבנק מסוים. הולכים לבנק, מוכיחים. לא צריך הרבה, זה דרך המחשבים מול משרד הבינוי והשיכון. הבנק יודע לעשות את זה ככה. בתוך 24–48 שעות הוא יודע האם הזוג הצעיר, יש או היתה ברשותו או בבעלותו דירה, והוא מקבל את הסיוע – מאוד משמעותי. וצריך לזכור שבמקומות האלה זה שווה בממוצע ל-20% מערך הדירה. באזורים האלה דירה עולה 600,000 שקל, 550,000 שקל – אלה המחירים. אני לא מדבר לא על צמודי קרקע, ולא דירות שמעל 100 מטר. זה דברים שמבוצעים.
מה שעשינו היום זה לשנות את המדיניות של מינהל מקרקעי ישראל, ודרך השינוי הזה מסתובבת כל התוכנית. אנחנו אמרנו דבר פשוט: הקרקע היא לא משאב לעשות כסף. לפני שנכנסתי לתפקידי, המינהל העביר למשרד האוצר פחות מ-4 מיליארד שקל בשנה – 3.8. ב-2010 – יותר מ-6 מיליארד משיווק קרקעות בגלל הגידול המשמעותי ועליית המחירים. אם יגבו פחות מיליארד – זה של הזוגות הצעירים. אז שאלת אותי, חבר הכנסת אפללו: לא מביאים לך כסף? אני לא צריך כסף. אני צריך שיוותרו על הכנסה, לא רוצה כסף שיזרימו. תרוויחו פחות, זה כל הסיפור, וזה מה שקורה.
כולם מכירים את ההצעה הזאת, היא היתה בדיון שעשתה חברת הכנסת מירי רגב, זה היה בוועדת הכלכלה, ישבתי על זה עם חבר הכנסת הרב ליצמן ועם חברי הכנסת של ש"ס ועם הרב גפני – כולם מכירים את הדבר הזה. פה, מעל דוכן הכנסת, הצעה פשוטה וקליטה. אנחנו אומרים את הדבר הבא: השמאי הממשלתי, הוא עושה את עבודתו, הוא אומר כמה זה עולה. אבל הוא לא מחייב אותנו לגבות כמה שזה עולה. אנחנו נחתוך את הקרקע בחצי, 50% מערך הקרקע, אבל כדי שזה לא יגיע ליזם ויגיע לצרכן, אנחנו עושים מכרז הפוך: היזם שמציע את מחיר הדירה הנמוך ביותר הוא שזוכה. אני חייב להגיד שבמכרזים – – –
<אלי אפללו (קדימה):>
זה הדרך.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
זה הדרך, כי אז ההטבה מגיעה לצרכן, ושאף אחד לא יפחד איך אנחנו נפקח, כי אנחנו עושים את זה היום, ואני אני לא אקח על זה זכויות יוצרים – זה היה שר הבינוי והשיכון בעבר פואד בממשלת רבין, פואד בן-אליעזר, כשהתחילו עם השיטה הזאת. אבל מה החיסרון בה? שהיא היתה 100% ערך הקרקע. בא האוצר, אמר: תראו, מה שאומר השמאי זה המחיר, 100%, עכשיו תתחרה. אז מה היתרון? רק רווח יזמי. כמה זה? מה הפער שיזם מסוגל לוותר עליו? במקום 10% להרוויח 7%? יש תחרות? שתדעו שיזמים בגדול לא מאוד אוהבים מחיר למשתכן, כי זה כאב ראש: זה מפוקח, זה שוק רק של חסרי דיור, ולא משפרי דיור. זה רק במקומות שהוא בטוח משחרר את הסחורה מהר. אני חייב להגיד לכם שבמכרזים שעשינו בהם מחיר למשתכן בפריפריה, המכרזים חזרו ברוב המקומות, כי זה לא עובר לסוחר. באזורי הביקוש זה הולך ככה. אבל יש מקומות שהוצאנו מחיר למשתכן, גם באזורי הביקוש, ואף אחד לא לקח. בגלל שהם פחדו, כי זה היה יקר מדי.
<מירי רגב (הליכוד):>
בראש-העין 1.5 מיליון שקל, למה?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
לכן, הדבר שנעשה, זה – מפסיקים עם השיטה הזאת. אנחנו נותנים 50% מערך קרקע, ועושים מכרז הפוך, וראש הממשלה הסכים לזה שאנחנו לא נהיה מוגבלים במספרים: רצו 2,000, רצו 3,000, רצו כך. ברגע שמשנים פה את התפיסה, שמינהל מקרקעי ישראל לא אמור למקסם רווחים, איננו מוגבלים במספרים. אנחנו לא נעשה את זה לדירות של 150 מטר, זה מיועד לזוגות צעירים ולחסרי דיור. ההגדרה היא שלושה וארבעה חדרים – 100 מטר, 110 מטר. בתמהיל – לא יהיו שכונות של מחיר למשתכן, אנחנו רוצים לבנות תמהיל נכון, קוטג'ים טוריים, דירה גדולה ודירות קטנות, מכל הסוגים.
לגבי הקריטריונים, למי שחשש. מעולם לא היו קריטריונים שהם רק לחרדים. מה שהיה בממשלת רבין נשאר עד 2010, ואני שיניתי אותם. עד 2010, מאחר שזה מיועד לזוגות צעירים, אמרו: אם יש מספר מצומצם, בואו ניתן למי שהכי זקוק. תפיסת העולם היתה שלמי שיש יותר ילדים ועדיין אין לו דירה, הוא כנראה יותר במצוקה; את זה עשתה ממשלת רבין, את זה עשה פואד. אבל אז דנו לגופה של הצעה ולא לגופו של מציע. היום כבר דנים לגופו של מציע. אני רגיל לזה, היה לי את זה גם כשהייתי שר התקשורת, וזה בסדר. פנו אלי ראשי רשויות דתיים וחילונים ואמרו לי: תשמע, זה מפלה. בגלל שיש מצוקה כל כך גדולה, יש הרבה משפחות שאין להם ילדים, והם סובלים. אמרתי, בואו נשנה. ביקשתי מהצוות המקצועי במשרד הבינוי והשיכון לתת לי המלצות, והגישו לי המלצות וקיבלתי אותן, ואני אשנה אותן עוד הפעם. ההמלצות שיתקבלו – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
– – – השינויים, כרגע המחיר למשתכן – חמישה ילדים – – –
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אני ממליץ לך להקשיב לי, בדרך כלל אני לא מפספס במה שאני אומר לך, כי אני ברוך השם מכיר את הפרטים. להלן הקריטריונים שהיו, ועוד מעט אגיד לכם מה יהיו. מה שהיה ב-2010, ששונה ממה שהיה 16 שנה – כל שרי השיכון שהיו לפני, עשינו שריונים: 20% מהפרויקט, מהמאסה של המחיר למשתכן, זה לזוגות ללא ילדים; 20% זה אחד–שלושה; 30% זה ארבעה–שישה ו-30% שישה ומעלה. והפלא ופלא, עשינו מכרזים ל-4,000 יחידות דיור במחיר למשתכן, בכל הארץ, באזורי הביקוש, ולא היה פרויקט אחד בשכונה חילונית שלקחו אותו חרדים, אחד לא. אתם יודעים למה? חרדים אינם מחפשים לגור בשכונות החילוניות. הם רוצים לגור בנפרד ולחיות את חייהם עם כבישים סגורים בשבת ועם מוסדות ציבור, והם לא ישקיעו את מיטב כספם ואת החובות שלהם כדי לגור בשכונה חילונית. למען האמת, גם הציבור החילוני לא מעוניין לגור עם החרדים, כי הוא רוצה לחיות את חייו, וזה בסדר גמור. כל אחד יחיה את חייו. מתוך 4,000 יחידות דיור למחיר למשתכן – ואם תרצי, חברת הכנסת מירי רגב, להרגיע את דאגתך, אני אעביר לך את כל הנתונים בכתב, את תוכלי לבדוק אותם – –
<מירי רגב (הליכוד):>
אני אשמח.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
– – רק 670 יחידות, שהיו מתוכננות לאזורים שיש בהם חרדים, נקלטו, וכל השאר לא נקלטו. הנה, למשל, בעיר ראש-העין, שמדברים עליה כל כך הרבה פעמים מעל דוכן הכנסת, 690 יחידות דיור הוצאנו במחיר למשתכן. בגלל השיטה העקומה והמעוותת, שהשתנתה היום, שמבקשים 100% ערך שמאי, לא ניגש יזם אחד. אתם יודעים, לכסף אין צבע, יזם שרוצה למכור את הסחורה, אם הוא יודע שיקנו אותה, מה זה אכפת לו, חרדי לא חרדי. הוא קונה, נגמר. ידעו היזמים שהמחיר גבוה מדי, ו-260,000 שקל רצו על קרקע לפני פיתוח בראש-העין, ויש מכרזים שהם לא מחיר למשתכן, שזכו בהם יזמים בפחות ממחיר למשתכן, זה האבסורד. ואף אחד לא לקח את זה וזה חזר. הוצאנו מכרזים בנתיבות, מחיר למשתכן, וחזר, כי זה גם לא מתאים לפריפריה, וכן על זה הדרך.
<מירי רגב (הליכוד):>
זה לא חזר.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
ואני הגעתי להסכמות, והצעתי בעקבות הסירוב של משרד האוצר, העקבי, ללכת למחיר למשתכן 50% ערך קרקע – ואז התחילו הדלפות שזה הכול לחרדים. אתם יודעים, זה חלק מהשיטה.
<אלי אפללו (קדימה):>
זאת השיטה.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
זה השיטה ואני לא מתרגש ממנה, חבר הכנסת אפללו, כך עשו במענקים. כשהתחלנו עם המענקים – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<אלי אפללו (קדימה):>
זה לא צריך לעניין אותך.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
חברים יקרים, כשהתחלנו במענקים וראו שהלחץ מתגבר ומתגבשת גם קואליציה וסגרנו את הפינות עם קדימה ועם ליברמן ועם כולם, ועם יהדות התורה, ואו-טו-טו יש הצבעה, יאללה, התחילו הדלפות של הסתה – כל המענקים זה לחרדים בכלל.
<היו"ר אורי מקלב:>
אני מדייק בדבריך: לא הסתה, הדלפות של הסתה. הדלפות מגיעות ממקומות ממשלתיים.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
נו, אני אומר, זה מגיע מאגפים מסוימים במשרד האוצר. מה זה מקומות ממשלתיים? על השולחן, זה הסיפור. אמרנו שאין דבר כזה, והנה, הבאנו את היישובים.
<אלי אפללו (קדימה):>
אני בדקתי, באחריות, זה לא נכון.
<יעקב ליצמן (יהדות התורה):>
– – – אתה לא יודע כמה הוא צודק.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
28 יישובים, שמונה מתוכם ערביים, אין שום יישובים חרדיים. וזה לא מתועדף, אבל השיטה הזאת לא תפחיד אותנו. זה לא מעניין אותנו, שידליפו מה שהם רוצים, ויעוותו – עובדה שניצחנו עוד הפעם. ניסו גם הפעם לעשות את זה, וזה לא עזר להם. אתם יודעים מה אמרתי להם? אני עכשיו מציע קריטריון, חברת הכנסת מירי רגב, שיהיה ניקוד ועדיפות ליוצאי צבא.
<מירי רגב (הליכוד):>
צודק.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
עכשיו תפרקו את הקרקע, ייגמרו לכם התירוצים. תהיה עדיפות ליוצאי צבא.
<מירי רגב (הליכוד):>
מעולה, טוב מאוד.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
ולא תינתן עדיפות למסלולים למי שיש להם משפחות גדולות, למה מה? אין דבר כזה, העיקרון נשבר. מה קרה כשהעיקרון נשבר?
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – – למה? הקריטריונים צריכים להיות אוניברסליים, לא עדיפות לזה ולא עדיפות לזה.
<קריאות:>
– – –
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
האנשים שירתו את המדינה, תני להם עדיפות.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – – לא צריך לקבל עדיפות. אבל מי – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
אני מבקש לאפשר לשר להמשיך את דבריו. עוד מעט. ברגע שכולם שואלים, קשה לי.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
חברים, אני מסיים. מה שעשה העיקרון שמחיר הקרקע הוא לא למקסם רווחים, הוא עשה עוד שני טקטים. אחד, סטודנטים – אספר לכם מה היה עד היום, עד ההחלטה היום. פנו אלי מאגודת הסטודנטים לפני שנה, אמרו לי: תשמע, מעונות – עולה יקר, הכול צפוף. מה אנחנו עושים, הולכים שוכרים דירות.
<יעקב ליצמן (יהדות התורה):>
תסביר מה זה מעונות.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
מעונות סטודנטים זה כמו פנימייה לישיבה, אבל משוכללת. קוראים לזה "מעונות" במקום לקרוא לזה "פנימייה", זה הרעיון. חדרים קטנים, שוכרים אותם מרוהטים, מטבחונים קטנים, ממוצע 45 יחידות לדונם, זו בערך הצפיפות, שירותים ציבוריים כאלה ואחרים, וזה מושכר. מאחר שאין מספיק, הממוצע – לא באזורי הביקוש, הממוצע – זה 600 שקל לסטודנט לחודש לא כולל חשמל ומים וכאלה. זה לא בדיוק כמו בישיבה. אתה יודע, בישיבה ישנים וזהו, שם זה קצת שונה.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – – אני אוספת את הדמעות עליכם.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
600 שקל. באזורי הביקוש, כאילו בר-אילן, או תל-אביב וכאלה זה יכול לעבור את ה-1,200 את ה-1,300, אני מדבר לסטודנט. מה זה עושה שחסרים להם מעונות? הולכים לשכור דירות. שוכרים דירות, מתחילים להעלות את המחיר. משפחות שרוצות לשכור את הדירות, אין להן מאיפה לשכור.
<מירי רגב (הליכוד):>
למה – – –
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
תנו לנו להגיע – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<היו"ר אורי מקלב:>
חברת הכנסת רגב.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אני מאוד אעריך את זה, חברת הכנסת מירי רגב, אם אני אסיים ואז תשאלי את השאלות.
<אלי אפללו (קדימה):>
זאת הממשלה שלך.
<מירי רגב (הליכוד):>
הוא, הוא.
<אלי אפללו (קדימה):>
זה לא הוא. זה לא הוא.
<מירי רגב (הליכוד):>
הוא היה בוועדת שרים. הוא הפיל הצעת חוק שנועדה לפתור חלק מהבעיה – –
<אלי אפללו (קדימה):>
זה לא נכון. הוא חלק מהממשלה שלך.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – פיקוח על שכר דירה.
<אלי אפללו (קדימה):>
את, תגידי את האמת. איפה שר האוצר שלך? איפה ראש הממשלה?
<מירי רגב (הליכוד):>
גם את זה אני אומרת.
<היו"ר אורי מקלב:>
חברת הכנסת רגב.
<אלי אפללו (קדימה):>
תגידו את האמת.
<היו"ר אורי מקלב:>
יש דברים – חברת הכנסת רגב. חבר הכנסת אפללו.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<אלי אפללו (קדימה):>
לא להאשים אותו, תאשימי את הממשלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
חבר הכנסת אפללו, אתה לא חייב להשיב לה.
<אלי אפללו (קדימה):>
– – – קואליציה.
<היו"ר אורי מקלב:>
חבר הכנסת אפללו, חברת הכנסת רגב, אני מציע – – –
<אלי אפללו (קדימה):>
כאילו רק הם אשמים.
<מירי רגב (הליכוד):>
אני רוצה לשאול את – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
לא, לא, את לא צריכה לשאול. אני מציע שחלק מהדברים תגידי בישיבת סיעה, שם תוכלי לקבל תשובות יותר מדויקות.
<מירי רגב (הליכוד):>
אני אומרת. תאמין לי שאני אומרת.
<היו"ר אורי מקלב:>
לא הכול לשאול אותו. יש דברים שרק בישיבת סיעה אצלך תוכלי לקבל את התשובות.
<מירי רגב (הליכוד):>
למליאה יש – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
השר לא יכול לענות על הכול.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אני יכול לסיים?
<היו"ר אורי מקלב:>
אפשר לאפשר לשר להמשיך את דברו. הוא יסיים את דבריו.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
פנינו למי שקובע בעולם הכסף ואמרנו, מדוע בקרקע חומה – למי שלא יודע מה המשמעות, בקרקע חומה אי-אפשר לבנות מגורים. זה לא שאם נבנה פה מעונות זה במקום דירות. קרקע חומה – רק מבני ציבור: הוסטלים, מתנ"סים, ואפשר לבנות גם מעונות בתב"עות. רוצים 36% מערך הקרקע, עושים הנחה. כמה זה שווה? באזורי הביקוש זה שווה 100,000–150,000 שקל ליחידה, יחידת מגורים. מה זה אומר? שלא משתלם ליזמים להתחייב ל-20 שנה השכרה, כי זה לא למכירה הדבר הזה. לא שווה להם. עשו מכרזים, חלקם נכשלו או שיצא יקר.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<היו"ר אורי מקלב:>
חברת הכנסת רגב, באמת.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
ולכן ההצעה עכשיו, כפי שהציג אותה ראש הממשלה, כמו שהוא אמר "אפס", לא צריך כסף, קרקע אפס. בקרקע חומה, שאיננה מיועדת למגורים, או באוניברסיטאות בתוך האזורים שלהם, או ביישובים סמוכים. בלוד למשל, מה רע שיוקמו מעונות לסטודנטים ויחזקו את העיר לוד? קרוב מאוד לתל-אביב. מר רע שיקומו ברמלה? קרקע אפס, עולה פיתוח, ממוצע שווה בערך – הפיתוח קצת יותר יקר, בגלל שזה הרבה תשתיות – קצת יותר מ-5,000 שקל למטר, שזה קצת יותר מבנייה רגילה, כי צריך הרבה יותר מטבחים. אני לא אכניס אתכם לפרטים, אלה פרטים תכנוניים.
<מירי רגב (הליכוד):>
אם החברה הכלכלית תעשה את זה, לא יהיה רווח יזמי?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
גם זו אפשרות.
<היו"ר אורי מקלב:>
את העצות אפשר לתת לשר לא כשהוא נמצא פה.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
הדבר הזה נדרש כתוצאה, או יכול לקרות כתוצאה מזה שוויתרנו על עיקרון שממקסמים את הרווח בקרקע.
דיור להשכרה – בזה אני מסיים. עשינו מכרזי דיור להשכרה ב-2010, אחרי החלטת מועצה שהעברתי לראשונה שאין מחיר מינימום בקרקע בדיור להשכרה. אין מחיר מינימום, זה אומר שכל מספר זוכה. עשינו 50% מכירה, 50% השכרה. אני חושב שלא נכון לבנות שיכונים להשכרה, המדינה עדיין לא בנויה לדבר הזה, רוב אזרחי ישראל רוצים דירה בבעלותם, ולכן צריך לבנות תמהיל של דיור להשכרה ולקנייה ביחד. עשינו מכרזים כאלה בירושלים, באשדוד, והם הצליחו. אבל לא נתנו לנו לנגוע בקרקע יותר מדי. אתם יודעים על מה היה הוויכוח? רציתי להכניס שורה במכרז שחלק מהתנאים למכרז זה מי שמציע את שכר הדירה הנמוך ביותר. מה זה עושה? זה מושך את מחירי הקרקע למטה, ואז מרוויחים פחות כסף – לא מסכימים; תן לשוק. עכשיו הסכימו בגלל שברגע שהשיטה היא שלא חייבים למקסם את הרווח, כל השיטות טובות, ואז אפשר לעשות תנאים שמי שמציע את שכר הדירה הנמוך ביותר לעשר שנים זוכה. מאיפה הוא ירוויח? למה היזם יסכים? בגלל שהוא יכול למכור 40 דירות. 40% מהפרויקט הוא יכול למכור, 60% הוא צריך להשכיר, ואז הוא יודע לממן את זה דרך זה. הוא מציע שכר נמוך, הקרקע תקבל 30% מערך השמאי באזורי הביקוש.
איננו מוגבלים במספרים, אנחנו מוגבלים בגודל דירות, כי זה חכם, ואנחנו נעשה את זה בתמהיל רחב מאוד. המקומות הראשונים – שנתחיל בהם – הם ראש-העין ומודיעין, יש לנו שם תב"עות. זה יתחיל ב-2011, עכשיו אנחנו נתחיל עם זה. זה ייקח זמן, זה לא מרגע לרגע, אבל יש בזה מסר ליזמים: אין דבר כזה שאתם תמכרו במודיעין דירה ב-1.2 מיליון, ב-1.3 מיליון, וליד תהיה דירה ב-800,000 או ב-700,000. זה לא יכול לעבוד, זה תמיד משפיע.
<מירי רגב (הליכוד):>
ומה עם אלה שכבר קנו קרקעות?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
ואני מצפה, חברת הכנסת מירי רגב, שבמקום רק מה עם זה ומה עם זה ומה עם זה, תגידי מה את אומרת על זה.
<מירי רגב (הליכוד):>
אני שואלת.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
זה בסדר או לא בסדר?
<מירי רגב (הליכוד):>
מצוין, אני מברכת אותך על זה.
<היו"ר אורי מקלב:>
לא. אל תשאל אותה, בגלל שאני לא מתכונן לתת לה רשות להגיד מה היא חושבת.
<מירי רגב (הליכוד):>
כבוד השר, אתה יודע שאני – –
<היו"ר אורי מקלב:>
היא תשאל את השאלות וגם תדבר. אין לה סמכות גם לבקש ממך לענות.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – אני שואלת רק דבר אחד.
<היו"ר אורי מקלב:>
חברת הכנסת רגב, זו לא שעת שאלות לשר השיכון.
<מירי רגב (הליכוד):>
למה לא – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
חברת הכנסת רגב, לא בכוח אפשר לשאול שאלות. זה לא יכול להיות, עם כל הכבוד.
<אלי אפללו (קדימה):>
מה קורה לבן-אדם שבתוכנית של 100,000 שקל, הוא קיבל 60,000 שקל – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
למה לו – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
הוא קיבל רשות לשאול את השאלה קודם. הוא הפסיק כשהוא ביקש לשאול.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אתה רוצה מהמזומן.
<היו"ר אורי מקלב:>
שאלה אחת הוא ביקש. הוא קיבל רשות לשאול את השאלה.
<מירי רגב (הליכוד):>
אז גם אני מבקשת – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
עכשיו כבר לא.
<אלי אפללו (קדימה):>
לא. יש יזמים שהם לבד קנו את הקרקע, הם עושים את הפיתוח, הם לא צריכים לעשות – שייתנו גם לזוגות הצעירים אפשרות לקנות אצל הקבלנים האלה.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אנחנו לא מגבילים את ה-60,000 שקל – – –
<אלי אפללו (קדימה):>
לא, את ה-100,000.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
– – לקרקע מדינה או קרקע פרטית.
<אלי אפללו (קדימה):>
למה לא את ה-100,000?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
את ה-40,000, כי המדינה – אתה לא רוצה שקבלנים יעשו סיבוב על זה.
<אלי אפללו (קדימה):>
לא צריך, להיפך.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
חבר הכנסת אפללו, אנחנו צריכים לוודא שהכסף הולך לצרכנים.
<אלי אפללו (קדימה):>
אבל הצרכנים – בכך שאתה נותן להם 100,000, לפעמים זה יותר זול.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אני ארחיב אתך אחר כך.
<היו"ר אורי מקלב:>
אני מציע שתסתפק במה שאמר השר.
<מירי רגב (הליכוד):>
אני מבקשת לשאול שאלה אחת.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
נו, יאללה, שאלה אחרונה וזהו.
<היו"ר אורי מקלב:>
לא, יש עוד אנשים.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
תפילת ערבית כבר. נו.
<מירי רגב (הליכוד):>
אני מבקשת שאלה אחת. כבוד השר, הרי הבאתם לכאן – – – מצוינים, ואני שמחה שהצלחת לכופף את האוצר – – –
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
מה עם הפיקוח על השכרה?
<אלי אפללו (קדימה):>
אדוני השר, יישר כוח.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
תודה.
<מירי רגב (הליכוד):>
הפתרון המיידי היום הוא פיקוח על שכר הדירה. מדוע אתה היית בין אלה שהפילו את הצעת החוק הזאת שלי, שהבאתי אותה לפני חודש לוועדת השרים?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
תגידי, את מדברת אתי או עם הטלוויזיה?
<מירי רגב (הליכוד):>
אתך, רק אתך.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אז שאלת אותי לפני זה את השאלה, ועניתי לך תשובה.
<מירי רגב (הליכוד):>
אני רוצה שאנשים ישמעו – – –
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
את רוצה לדבר עם הטלוויזיה עכשיו?
<מירי רגב (הליכוד):>
אני רוצה שאנשים ישמעו מה היתה התשובה שלך.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אז אני אומר לך שוב, אם אנחנו באיזה תיאטרון, אז תעדכני אותי קודם.
<מירי רגב (הליכוד):>
אני רוצה שאנשים ישמעו מה התשובה שלך.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אז אני אגיד לך מה שאמרתי שם: איננו מתנגדים לזה. תשכנעי את משרד המשפטים ואת האוצר כמובן. את צריכה לשכנע שני משרדים: אוצר ומשפטים. אנחנו לא התנגדנו לזה.
<היו"ר אורי מקלב:>
מה מציע אדוני בהצעה לסדר-היום זו, להסתפק בתשובתך, לדון במליאה?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אני חושב שאפשר להסתפק בתשובה הזאת. זו בשורה גדולה מאוד לזוגות צעירים, מה שעשינו היום. זה דבר שיכול להשפיע. אגב, צריך להדגיש את זה, לא צריך חקיקה לדבר הזה. אנחנו נביא החלטת מועצת מקרקעי ישראל, בזה זה יסתיים. תודה לכם.
<מירי רגב (הליכוד):>
ועדת כספים.
<מגלי והבה (קדימה):>
ועדת הכספים.
<אמנון כהן (ש"ס):>
ועדת הפנים.
<מירי רגב (הליכוד):>
ועדת כספים. – – – נו, זה מיסוי ועניינים.
<היו"ר אורי מקלב:>
לשר אין התנגדות שזה יהיה ועדה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אמנון כהן, יש לך כל כך הרבה מסים בוועדה שלך.
<מירי רגב (הליכוד):>
ועדת כספים.
<אמנון כהן (ש"ס):>
תכנון. בנייה.
<מגלי והבה (קדימה):>
אתה חבר ועדת הכספים.
<היו"ר אורי מקלב:>
אדוני השר, לך אין התנגדות שזה יועבר לוועדה? אדוני השר, לך אין התנגדות שזה יעבור לוועדה?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
הוא רוצה פנים, אז תעביר את זה לוועדת פנים.
<היו"ר אורי מקלב:>
בסדר, ועדת הכנסת תחליט.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר אורי מקלב:>
מי שבעד – אתם כולם ועדת כספים. מי מבקש ועדת הפנים, יושב-ראש הוועדה?
<אמנון כהן (ש"ס):>
ועדת הפנים, זאת האכסניה של זה.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<היו"ר אורי מקלב:>
בלי שאלות, זה רק דברים משלך. אתה יודע אפשר לשלב גם דיור להשכרה וגם בסופו של דבר זה יכול להפוך לבעלות.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
שכחתי להגיד לכם משהו מרכזי שאנחנו גם הצגנו אותו היום, והוא מאוד חשוב. היו ויכוחים ובעיות מאוד מרכזיות עם ראשי רשויות, שבצדק רוצים לייחד פרויקטים לדיור בר-השגה בקרקע פרטית או בקרקע מדינה; כתנאי לאישור תוכניות, להקצות מספר יחידות דיור לדיור בר-השגה. ואנחנו ישבנו עם משרד המשפטים שבפועל פסל את כל התוכניות האלה מאחר שלא היו קריטריונים מסודרים, שוויוניים – מי יקבל את הדיור בר-ההשגה הזה; מה רמת ההכנסה שלו; מה הקריטריונים; האם היקף ההטבה במרכז תל-אביב יהיה כמו היקף ההטבה באור-יהודה; האם לאפשר לראשי הרשויות לייחד לבני המקום; האם זה שאדם שפר מזלו והוא נולד להורים שגרים בעיר יקרה יקבל את ההטבה, בהיקף שלפעמים יכול להגיע למאות אלפים, חצי מיליון ולפעמים מיליון שקל, כמו מישהו שלא שפר עליו גורלו – כל הדברים האלה עלו. אני יודע שהכניסו איזו שורה כזאת לווד"לים, אבל זו שורה בלי קריטריון, ולכן המשמעות שלה שיהיו רק באמת יחידות דיור קטנות, אבל זה לא מטפל בבר-השגה.
אנחנו, בשיתוף משרד המשפטים – יש אצלם את כל הטיוטות של החוק; זו תהיה חקיקה רחבה. משרדי הפנים והשיכון יעבירו בשבועות הקרובים לממשלה, אחרי שנפיץ את הטיוטות בינינו, חוק שיסדיר אחת ולתמיד במדינת ישראל את המושג של דיור בר-השגה, את הקריטריונים שלו, שוויוני לחלוטין, הן בקרקע פרטית, הן בקרקע המדינה. הדבר הזה חשוב להסדרת הנושא. יהיה דיור בר-השגה להשכרה ולמגורים, וחבר הכנסת אמנון כהן, לדיור ציבורי, כפי שגם אתה ביקשת. תודה לכם.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לך, אדוני השר. אנחנו, אם כך, מודים לך על התשובות המפורטות. אנחנו באמת זוכרים את כל הדברים שאמרת במשך חודשים רבים, מתחילת הכהונה של הכנסת הזאת. חבל שרק הרחוב הוא זה שמדבר, וכשכאן מעלים את הנושאים, הדברים לא נופלים על אוזניים קשובות.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. מי שבעד – בעד דיון בוועדה, מי שנגד – זה הסרה מסדר-היום.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 11, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעות לסדר היום בנושא מצוקת הדיור תועברנה לוועדה. מכיוון שנשמעו שתי הצעות, גם לוועדת הכספים וגם לוועדת הפנים, אנחנו נעביר את זה לוועדת הכנסת. אפשר להוסיף את הצבעתה של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, שלא נקלטה, ואנחנו לא נשנה את ההצבעה.
<הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 5) (מועד ביטול פוליסה), התשע"א–2011>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/397).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר אורי מקלב:>
אם כך, נעבור לנושא הבא שעל סדר-היום. הנושא הבא הוא הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 5) (מועד ביטול פוליסה), התשע"א–2011, של חבר הכנסת אמנון כהן – לקריאה ראשונה. בבקשה, אדוני חבר הכנסת אמנון כהן, יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה – בבקשה, אדוני.
<אמנון כהן (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (תיקון מס' 5) (מועד ביטול פוליסה) באה לתקן את העיוות הקיים בשוק הביטוח ולהשיב למבוטח תשלומים שנגבים ממנו לאחר ועל אף בקשתו לבטל את הפוליסה.
כיום נוהגות חברות הביטוח להוסיף סעיף המחייב את המבוטח המעוניין בביטול הפוליסה להודיע על כך למבטח בדואר רשום כמה ימים לפני תאריך הביטול בפועל. כך הן גובות תשלום עבור התקופה בין הודעת הביטול ובין הביטול עצמו. כשמדובר בהרבה מאוד מבוטחים, לפעמים מיליונים, הסכומים האלה מצטברים לרווח ענק. לכן אנחנו חייבים לתקן את הסעיף הזה, כדי שהציבור יקבל את כספו ברגע שהוא מבטל את הביטוח.
כמו כן, חברות הביטוח אינן מזכות את המבוטח במלוא ההחזר שלו הוא זכאי על התקופה בין הביטול לבין התאריך המקורי של סיום הפוליסה.
רבותי חברי הכנסת, הצעת החוק נועדה למנוע חיובים מיותרים, לחסוך למבוטחים סכומי כסף משמעותיים. הצעת החוק היא צרכנית ביותר, ולכן אני מבקש את תמיכת החברים בהצעת החוק. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה למציע, חבר הכנסת אמנון כהן. באין דוברים מהרשימה הנמצאת לפני, נוכל לעבור ישירות להצבעה.
נעבור להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 5) (מועד ביטול הפוליסה), התשע"א–2011.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 6
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 5) (מועד ביטול הפוליסה), התשע"א–2011, לוועדת הכספים נתקבלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 6, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת החוק הזו התקבלה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת הכספים להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית. תודה רבה לך, אדוני.
<הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 187) (נקודות זיכוי למסיים תואר אקדמי בתחום עיסוק שנדרשת בו התמחות), התשע"א–2011>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/403).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר אורי מקלב:>
הצעת החוק הבאה היא הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 187) (נקודות זיכוי למסיים תואר אקדמי בתחום עיסוק שנדרשת בו התמחות), התשע"א–2011, של חברת הכנסת ליה שמטוב – לקריאה ראשונה. בבקשה, חברת הכנסת ליה שמטוב.
<ליה שמטוב (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני מבקשת שתתמכו היום בהצעת חוק מועד החלת נקודת זיכוי למסיים תואר אקדמי שנדרשת בו תקופת התמחות. אני אסביר: התיקון לפקודת מס הכנסה מבקש לתקן עיוות שפוגע בסטודנטים שצריכים לבצע התמחות על מנת לעסוק במקצוע. איזה מקצועות? למשל רפואה, עריכת-דין, ראיית-חשבון וכו'. הם לא נהנים מנקודת זיכוי במס כמו שנהנים בוגרי תואר ראשון. הסטודנטים, שעל מנת לעסוק במקצועם צריכים תקופת התמחות, מקבלים בתקופה הזו משכורת כל כך נמוכה, שהיא מתחת לרף הזיכוי במס.
אני רוצה בהזדמנות זו, עדיין זו רק קריאה ראשונה, אבל בכל זאת אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת הכספים הרב גפני שעוזר לי לקדם את הצעת החוק, ולקדם אותה במהירות. וכמו שהבטחתי, הצעת החוק נערכת בתיאום מלא מול נציגי משרד המשפטים ורשות המסים. וגם אני רוצה להדגיש שההצעה לא תקציבית.
אני מבקשת מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לך, חברת כנסת ליה שמטוב.
אנחנו, אם כך, נעבור להצבעה על הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 187) (נקודות זיכוי למסיים תואר אקדמי בתחום עיסוק שנדרשת בו התמחות), התשע"א–2011. קריאה ראשונה. חברים, הצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 5
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 187) (נקודות זיכוי למסיים תואר אקדמי בתחום עיסוק שנדרשת בו התמחות), התשע"א–2011, לוועדת הכספים נתקבלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 5, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק זו עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת הכספים להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית.
<הצעת חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (הארכת תוקף הטבות מס), התשע"א–2011>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/405).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר אורי מקלב:>
נעבור להצעת החוק האחרונה שעל סדר-היום, הצעת חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (הארכת תוקף הטבות מס), התשע"א–2011, של חבר הכנסת שי חרמש – לקריאה ראשונה. בבקשה.
<שי חרמש (קדימה):>
מכובדי היושב-ראש, אנסטסיה מיכאלי ונסים זאב, עשיתם מאמץ, אני צריך להודות לכל אחד שבשמונה בערב מוכן לשמוע את הצרות שלנו, זה בסדר. הצעת החוק הזו באה לתקן הצעת חוק שחוקקנו במשותף יורי שטרן, זיכרונו לברכה, סטס מיסז'ניקוב בהיותו חבר כנסת ואנוכי בכנסת הקודמת, ובאה לתת מענה למציאות הביטחונית הקשה שעברה, ועדיין, לדאבוני – אומנם בעצימות נמוכה יותר – עוברת היום על שדרות, עקב מתקפת ה"קסאמים" והטרור שהתנהל סביב גדר רצועת-עזה עוד לפני פעולת "עופרת יצוקה".
היה ברור שמעבר לפעולות המגן של צבא-הגנה לישראל צריך לחזק את היכולת של התושבים להתמודד עם המצוקות הכלכליות שבהן הם נמצאים, והצעת החוק הזו כללה כמה מרכיבים, אחד מהם היה מרכיב מס ההכנסה.
וכשאני נשאלתי אז: למה מס הכנסה. מה, אתה בא לעזור לעשירים? התשובה היתה: במציאות ביטחונית קשה כזו, הגופים הראשונים או החלקים הראשונים שמחפשים כתובות אחרות ומקומות מגורים אחרים הם אלה שיש להם הברירה והיכולת לבחור, ולצד העזרה שצריכה להינתן גם לאוכלוסיות חלשות, צריך למצוא פתרון שגם אוכלוסיות בעלות יכולת ימשיכו להישאר באזור ואפילו יותר מזה – אוכלוסיות בעלות יכולת ופוטנציאל יסכימו גם לבוא ולהגיע לאזור.
היה ויכוח ארוך, קשה ומתיש, יורי שטרן כבר לא היה אתנו וסטס ואני התעמתנו שעות ארוכות וימים ולילות במשרד האוצר, ברשות המסים. זכינו בנקודות מסוימות, ויתרנו בנקודות אחרות, ובלית ברירה נאלצנו להסכים על מה שנקרא אז הוראת שעה.
הוראת השעה הזו עברה שנה אחת, ונאלצתי להיאבק קשות כדי לחדש אותה לשנה נוספת, ובדרך כבר קיצצו בהטבה, זה כבר לא 25% הטבת מס וזה רק 20%. לקטע הקשה, לומר את האמת, הגעתי בשנה, חבר הכנסת זאב – מייד אחרי "עופרת יצוקה", כשמטחי ה"קסאמים" לרגע קצת נרגעו, ומצאתי את עצמי מתדיין עם פקיד אוצר שאומר: תגיד לי, על מה אתה מדבר? כבר לא יורים. ואני צריך להסביר לו שגם כשלא יורים אנשים עוד חיים באזור שהוא תחת סכנה.
אבל את ההבנה שלא קיבלתי מהאוצר, קיבלתי מהצד השני – הנייה כנראה הקשיב לדיאלוג ביני לבין פקיד האוצר ובאמת שבועיים אחרי זה חידש את מטח ה"קסאמים". כשחזרתי פעם שנייה לאוצר, אמרו לי: תביט, עכשיו זה בסדר, יורים. הגענו למסקנה שבמציאות כזאת – השר, אתה צוחק; עכשיו אתה מבין בדיוק מה שחשנו. עלתה דרישה שלא נוכל לחזור למציאות שבה כל שנה צריך ברגע האחרון, בדצמבר, לקבוע אם יורים או לא יורים. לשמחתי גם משרד האוצר נענה לעניין והגענו להסכמה שמסלול מהיר, המלצה של שר האוצר באישור של ועדת הכספים, די בה כדי לחדש את החוק הזה באופן בלתי מוגבל, לפרקי זמן שלא יעלו על שנתיים.
הצעת החוק הזאת כרגע באה לשנות את הוראת השעה להוראת הקבע, להסמיך את שר האוצר להמליץ על זה לוועדת הכספים, וההמלצות האלה יהיו לתקופה של שנתיים.
חשובה מאוד, אני רוצה להגיד לך, היושב-ראש, הפרספקטיבה – מי כמוך שמכיר מציאות מוניציפלית: תושב שבא לאזור כזה או תושב שגר באזור הזה, ואותה אוכלוסייה שאתה רוצה שתגיע צריכה לראות פרספקטיבה קדימה. כלומר, שלא יודיעו לה בדיעבד שמחזירים לה צ'ק או שיודיעו יום לפני תום השנה: מצטערים, זמנכם עבר. החוק הזה מיועד לתת פרספקטיבה לעניין.
יש כוונה בוועדת הכספים, במהלך בין קריאה ראשונה לשנייה ושלישית להכניס עוד ממד אחד, והוא ממד של שיקום והחלמה, שאומר שגם אם האיום הביטחוני הזה יוסר מעלינו, עדיין יהיה "גרייס" של שנתיים לתת לאזור להרים את הראש ולהשתקם. זה לא מופיע בקריאה הראשונה, אני מקווה שזה יופיע בקריאה השנייה והשלישית, שתעלה ביום שני הבא בוועדת הכספים. אנחנו במירוץ נגד הזמן להגיע ביום רביעי, יום נעילת שערי – לא שערי שמים – שערי חקיקה, שנוכל לחזור לתושבי שדרות ולהגיד שהחוק הזה, ב-2012–2013 יעבור.
אני רוצה עוד מלה אחת של אקטואליה, חרף העובדה שהשעה מאוחרת: אזור עוטף-עזה במגזר הכפרי שלו הוא אזור שעיסוקו מאוד-מאוד עמוק בנושא משק החלב. אני חייב לפרוטוקול, ופה למי שצופה ושומע, בוודאי לך, אורי, שאני יודע שגם הגעת ללובי החקלאי: האיום היום בהורדת מחיר המטרה, האיום היום בפתיחת היבוא באופן גורף, הוא איום קיומי על פרנסתם של תושבים שגרים באזורי הפריפריה, ועוטף-עזה הוא אחת הדוגמאות. רק שלשום הפגנו בצומת סעד בהפגנה רבת-משתתפים. ואני קורא מפה – אני חושב שהקריאה היא לא לעניין, השר כץ, כי אני יודע את עמדתך בעניין, אבל אני זועק לתוך השולחן המרכזי פה: אל תפקירו את המשק שהוא פאר היצירה החקלאית במדינת ישראל, שפרנסתו נתונה ומספקת, ברובה או בעיקרה באזורי הפריפריה וקווי העימות. אין תחליף למשק חלב מפוקח, שמור, מאורגן וטוב, כמו שהוא קיים היום. זה לא שייך להטבות המס, אבל אם לא יהיה משק חלב, אז חלק מהתושבים גם לא יזדקקו להטבות המס, וכאן סגרתי את המעגל.
אז תודה לכם על ההקשבה בשעה מאוחרת הזאת, ותקוותי שלא נזדקק לזה בשנים הבאות. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
יפה שילבת בין הדברים. לפני שאנחנו ניגשים להצבעה, חבר הכנסת נסים זאב מבקש גם כן את זכות הדיבור בהצעת חוק זו. בבקשה, אדוני.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי היא בהחלט ראויה, נכונה, היא במקום, וטוב שזה היה לפני היציאה לפגרה, כי אנחנו יודעים איך זה מתגלגל בסופו של דבר והכול ברגע האחרון. ההטבות פה זה לא משהו בשמים. אני רוצה להזכיר לכולם שבשנת 2000, כאשר ברק היה ראש הממשלה וקריית-שמונה הופגזה, הובטחו לה הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה. היתה הזדהות של הממשלה, היתה ישיבת ממשלה וישיבת כנסת בקריית-שמונה. כולנו נסענו לשם כדי לעודד ולחזק. מה שעברו תושבי הנגב בשנים האחרונות, והאיום המתמיד, היומיומי, גם בזמן שאנחנו רואים שברוך השם אין נפגעים והטילים לא השיגו את יעדם, הרי בסופו של דבר התחושה של לחיות תחת אש, תחת פחד ביום-יום של אותם יישובים – אני חושב שהם תורמים לחיזוקה של מדינת ישראל.
לכן זה המינימום המתבקש. ממשלה שהבטיחה לעזור ולסייע – לא יכול להיות שנחכה עכשיו לספטמבר כדי לראות את ההתפתחויות שיהיו עכשיו מצד ה"חמאס" – ויהיו התפתחויות, כי אני מאמין שההכרזה הזאת, והפלסטינים עומדים בכל כוחם להכריז את ההכרזה, גם אם זה יזיק להם – אנחנו יודעים שהם כל כך נחושים, כי הכבוד הלאומי שלהם לא מרשה להם לסגת מההכרזה הזאת. אני בטוח שביום ההכרזה או למחרת היום ה"חמאס" ינצל את האופוריה הזאת כדי להתסיס את האזור מחדש. ואז אנחנו עלולים לראות שוב שאזור הנגב מאוים תחת טילים. לכן טוב שהצעת החוק באה דווקא בעידן של רגיעה. אני מודה לשי חרמש, באמת נתן שי לתושבי הדרום. יישר כוח.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה על מילות הברכה. אם כך, אנחנו יכולים לעבור להצבעה.
נעבור להצבעה על הצעת חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (הארכת תוקף הטבות מס), התשע"א–2011, קריאה ראשונה. בבקשה.
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 6
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (הארכת תוקף הטבות מס), התשע"א–2011, לוועדת הכספים נתקבלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
בעד – 6, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק זו אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית במהרה.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר אורי מקלב:>
אנחנו עוברים לסעיף האחרון בסדר-היום: שאילתות לשר התחבורה והבטיחות בדרכים. בבקשה, אדוני השר, אם תוכל לעלות לדוכן ואנחנו נוכל לעבור על השאילתות. אדוני השר, אם אתה מוכן, אני אקרא את המספר ואת שם השואל. אדוני השר, שאילתא 1183 של חבר הכנסת יצחק וקנין – אינו נמצא; שאילתא 1323 של חבר הכנסת נחמן שי, בסיכום אתך התשובה תועבר בכתב לשואל; שאילתא 1333 של חבר הכנסת נסים זאב – בבקשה, אדוני חבר הכנסת נסים זאב, אתה מוזמן לקרוא את השאילתא.
<1333. מספר ההרוגים בתאונות דרכים בירושלים>
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני השר, בירושלים מספר ההרוגים הגבוה ביותר בתאונות דרכים. הנתונים מבוססים על דוח "אור ירוק".
רצוני לשאול אותך, אדוני השר:
1. האם המידע נכון?
2. אם כן – מה הוא ההסבר לכך?
3. האם בירושלים מספר הכבישים והצמתים המסוכנים גבוה מבערים אחרות?
4. מה הם הסכומים שמשקיע משרדך בירושלים לשיפור התחבורה?
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אדוני היושב-ראש, בקשר לשאילתא של חבר הכנסת נסים זאב – השאילתא הועברה להתייחסות גורמי המקצוע ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים ולהלן תמצית התשובה שהתקבלה:
מבין חמש הערים הגדולות, ירושלים היא העיר הבטוחה יותר על-פי מדד ההרוגים ל-100,000 תושבים. בירושלים שטח השיפוט גדול משמעותית למול הערים האחרות, ובעיר חיים כיום כ-800,000 תושבים, לעומת העיר השנייה בגודלה, תל-אביב, שבה חיים 394,000 תושבים. כמו כן, שטח השיפוט של העיר ירושלים – כ-123 קילומטר מרובע, לעומת 62 קילומטר מרובע של העיר השנייה בגודלה.
בחמש הערים הגדולות נהרגו 51 בני-אדם בחודשים ינואר 2010 – נובמבר 2010, על-פי החלוקה הבאה: בתל-אביב–יפו – 17 הרוגים; בירושלים – 15; בחיפה – 12; באשדוד – ארבעה ובראשון-לציון – שלושה הרוגים.
את מספר ההרוגים בתאונות דרכים יש לבחון ביחס למספר התושבים המתגוררים בעיר וביחס למספר האנשים המבקרים בה מדי יום. על-פי פרמטרים אלה, ירושלים היא העיר עם מספר הנפגעים היחסיים הנמוך ביותר ביחס לאוכלוסייה הפעילה בה – 11.8 בירושלים לעומת 20 בחיפה ו-13.5 בראשון-לציון.
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים השקיעה בשנת 2010 מיליון וחצי שקלים בפעילויות הקשורות בהסברה ברחבי העיר, תקצוב פעילויות חינוך, פעילות ממוקדת באוכלוסיית סיכון בקהילה ובשיפור תשתיות רכות בסביבות מוסדות חינוך. הרשות תמשיך לבצע, לתמוך וליזום פעילויות להגברת הבטיחות בדרכים גם בשנת 2011. ולפי מיטב ידיעתי, זה לא כולל סכום גבוה של "דרך חיים", "מבצע חיים", שתקצבנו תקציב מיוחד לעיריית ירושלים, כמו לרשויות אחרות, לשיפור תשתיות בטיחות מיידיות גם בתוך העיר.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. שאלה נוספת? אוקיי. בבקשה. תודה רבה לך, אדוני. אנחנו נעבור לשאילתא הבאה, 1342, של חבר הכנסת מסעוד גנאים. התשובה תועבר בכתב, אדוני השר. שאילתא 1345 של חבר הכנסת כרמל שאמה – שלא נמצא. שאילתא 1348 – חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה – שכותרתה: הפיכת רחוב יפו בירושלים למדרחוב.
<1348. הפיכת רחוב יפו בירושלים למדרחוב>
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני השר, פורסם כי לפי החלטת משרדך בשיתוף עיריית ירושלים יהפוך רחוב יפו למדרחוב.
רצוני לשאול אותך, אדוני השר:
1. האם הדבר נכון?
2. אם כן – מדוע ומי החליט כך?
3. האם נלקח בחשבון שהתנועה תזרום לרחובות מקבילים ותגרום לפקקים?
4. האם הסוחרים באזור שותפים להחלטה? תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
בבקשה, אדוני.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
4-1. השאילתא הועברה להתייחסות גורמי המקצוע במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים. להלן מובאת תמצית התשובה שהוכנה על-ידי המשנה למנכ"ל המשרד.
בהמשך להיערכות המדינה ועיריית ירושלים להפעלת הרכבת הקלה, סוכם כי יוסטו כל קווי האוטובוסים מרחוב יפו לרחובות המקבילים לטובת זכיין הרכבת הקלה, כדי שיוכל לבצע את כל ההכנות הנדרשות להפעלת הרכבת הקלה בהקדם האפשרי. הכנות אלו כוללות ביצוע נסיעות מבחן של הרכבות לאורך התוואי, כולל רחוב יפו, באופן שמונע את האפשרות לנסיעת כלי רכב אחרים ברחוב.
ההחלטות על הפיכת רחוב יפו למדרחוב התקבלו כבר לפני שנים על-ידי עיריית ירושלים כחלק מאסטרטגיה תכנונית, של תכנון בר-קיימא להעדפת נגישות בתחבורה הציבורית למרכז העיר, על חשבון הרכב הפרטי.
התהליך התכנוני של הרכבת הקלה בירושלים היה תהליך ארוך, ובמסגרתו יכול היה כל תושב להגיש התנגדות או הערה לתוכנית. בעיקרון עיריית ירושלים היא זו שמייצגת כלפי הממשלה את תושבי העיר והסוחרים, בכל הקשור להחלטות על שינויים בהסדרי תנועה.
באמצע חודש ינואר הוסטו קווי האוטובוסים לרחוב אגריפס, וההסדר פועל באופן סדיר ותקין.
<היו"ר אורי מקלב:>
שאלה נוספת, אדוני.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני השר, אני פשוט מזועזע מהתשובה שלך. פשוט מזועזע. זאת אומרת, הולכים להנציח את הקטסטרופה הזאת ברחוב אגריפס וברחוב הנביאים, ומסבירים לציבור הירושלמי שזה עניין זמני, ותסבלו עוד חודש, עוד חודשיים. הולך להיות איזשהו מהפך בעיר הזאת. ואני אומר לך, אדוני השר, נכון שלא היתה התנגדות, נכון שהציבור נאיבי, נכון שהציבור לא יודע על מה העירייה ומשרד התחבורה תכנן את תוכניותיו העתידיות לפני מספר שנים, ולכן הוא לא התנגד. אבל אני אומר לך, צריכה להיות יוזמה מצד משרד התחבורה לשנות, להסתכל בראייה ובחשיבה נכונה. אי-אפשר להמשיך את הקטסטרופה הזו. אני מבקש ממך לעשות חשיבה מחודשת. האמן לי, עוד יבוא יום שאנחנו נבכה על הרכבת הזאת. אנחנו נצטער עליה, אני אומר לך. כי מה שהיא עושה נזק לציבור בעיר הזו, אין לזה מחילה וכפרה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. השואל היה – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
חבר הכנסת זאב – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
– – סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, אדוני.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
מה?
<היו"ר אורי מקלב:>
השואל, חבר הכנסת נסים זאב, היה סגן ראש עיריית ירושלים שנים רבות.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
בוודאי. אריה דרעי היה העוזר שלו. זו העובדה החשובה, לא זה שהוא היה חבר מועצת עיר.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
הוא היה מייסד הרעיון של ש"ס. בוודאי, יש לו הרבה זכויות גם, והעניין הזה כואב לו הרבה זמן. הוא בהחלט עוסק בזה.
כמו שהדגשתי כאן, ההחלטה של עיריית ירושלים להפוך את רחוב יפו למדרחוב היא החלטה אסטרטגית שהעירייה קיבלה כבר לפני שנים, במסגרת מניעת כניסת רכבים פרטיים למרכז העיר.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
הרכבת הקלה זו ירושה שהתקבלה. הדבר הגרוע זה להשאיר את המצב הנוכחי. לכן חייבים כבר להביא לכך שתתחיל לפעול. אגב, היא תתחיל לפעול עוד בלי עדיפות ברמזורים, ברוב הרמזורים, כי הזכיינים לא עמדו במשימה שהם התחייבו לה. אבל בין האפשרות שזה לא יתחיל לפעול וזה ייגרר הלאה ויתבעו את המדינה במאות מיליונים, כמו שעשו, לבין להתחיל להפעיל את זה ולשפר תוך כדי – אנחנו הכרענו בעד להתחיל להפעיל, וב-19 באוגוסט למניינם, בעזרת השם, הרכבת הקלה תתחיל בפעילות מסחרית. לא לפי המתכון העתידי המלא. שני דברים עוד לא יהיו. אחד, לא תהיה עדיפות בחלק גדול של הרמזורים, דבר שני, אנחנו לא נבצע את הרפורמה בקווי האוטובוסים שאמורה להשלים את קווי ההזנה לתוך הרכבת בחלק המשלים, אלא נמתין תקופה מסוימת עד שתוסדר העדיפות ברמזורים. גם כאן הולכת להיות רפורמה בתחבורה. אני לא יודע בדיוק באיזה רחוב, אני לא יודע אם זה מפנה מאגריפס או איך הדברים יהיו, אבל כל התחבורה הציבורית תתאים את עצמה לרכבת הקלה, כדי שיהיה מִתאם, וגם האוטובוסים הגדולים שנוסעים כבר היום בנתיבים המהירים, הם גם יתגברו, והכוונה בעתיד לתת גם להם עדיפות ברמזורים.
בירושלים יש כוונה לתת עדיפות לתחבורה הציבורית. גם העירייה לאורך שנים עושה את זה, בכניסה למרכז העיר, וגם הממשלה ומשרד התחבורה. זו עיר שצורכת הרבה תחבורה ציבורית, ולכן רוצים לעשות. אני מקווה שחבלי הלידה האלה ימתקו ברגע שהרכבת תעבוד כבר במתכון העתידי, ואם לא בשלב הראשון אז בשלב השני, והציבור יוכל ליהנות, להשתמש בכלי שאמור להיות מהיר, יעיל, בטוח. אני מקווה שאדוני, חבר הכנסת זאב, יוכל לעלות על הדוכן הזה בעוד לא מספר רב של חודשים ולומר: נו, היה שווה, ותראה את הסוחרים ברחוב יפו מאושרים ומרבים בהכנסות.
ככה זה עובד בעולם, אגב. ככה זה עובד בעולם. לא המצאנו כאן. אנחנו קיבלנו והובלנו את ספר הספרים, המצאנו הרבה דברים בתולדות האנושות. אנחנו לא המצאנו את הרכבות, לא את הרכבות הקלות, לא את התחבורה הציבורית. יש הרבה מדינות שהרבה יותר מתקדמות מאתנו. חשבו מי שחשבו שצריך רכבות קלות. יש מקומות שעשו רכבת תחתית, שזה עוד יותר טוב. כאן זו רכבת קלה, בוודאי שזה דבר נדרש. בהיקפי השימוש בתחבורה ציבורית, הנוכחיים והעתידיים, רכבת קלה היא כלי מאוד חשוב, ותפקידי לוודא שמה שהוחלט יצא לפועל, כי במצב שזה לא פועל והרחובות חסומים, זה הכי גרוע. לכן בוא נוודא לפחות שזה יצא לדרך, ואני מקווה שהתחזיות יתגשמו וזה ישחרר את העומס ברחובות האחרים ויאפשר לאנשים לנוע כאן, במקום בכלי תחבורה אחרים.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לך, אדוני. אדוני בוודאי שם לב שהוא נדרש כבר לרחוב אגריפס בירושלים כמה וכמה פעמים – אני שמעתי אותך מדבר ברחוב הזה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אבל אני שם לב שבהתחלה הגעתם ממש ב-SOS על רחוב אגריפס, ולאחרונה זה די נרגע. כלומר, עשו שם איזשהן התאמות, כנראה, שהן פחות או יותר זורמות כרגע. בהתחלה היו ממש בעיות.
<היו"ר אורי מקלב:>
אני יודע שחבר הכנסת זאב – לפני כמה ימים שמעתי אותו באחת הוועדות כאן בכנסת, אני כבר לא זוכר באיזו ועדה, שהוא סיפר שהיה במוצאי שבעה-עשר בתמוז, היית בשוק מחנה-יהודה, רצית לקנות אבטיח – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
בהצעה לסדר-היום.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
לא, אבל רחוב אגריפס עצמו – בהתחלה היתה בעיה ממש בתנועה שם.
<היו"ר אורי מקלב:>
גם כיום. הוא דיבר לפני שבוע, במוצאי צום שבעה-עשר בתמוז. אני זוכר מה שאמרת פה. הוא סיפר על אשה עם עגלה, עם עוד ילד נוסף, שלא הצליחה בשום אופן לעבור את הרחוב.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אדוני היושב-ראש, אני קראתי את זה, קראתי את משל החמור והכרכרה, את כל הדברים. אבל אני כבר רואה ימים שאנשים יבואו לירושלים ברכבת הרגילה שאנחנו נעשה ב-28 דקות מתל-אביב, זה יהיה חלק מהמערכת הארצית, ויעלו שם, ב"בנייני האומה", בתחנה שתרכז גם את הרכבת הכבדה וגם הקלה וגם את האוטובוסים, יעלו לרכבת הקלה וייסעו לשוק במיוחד ברכבת הקלה לעשות את הקניות, והסוחרים ירוו רוב אושר ונחת. זה גם יכול להיות, בהחלט, שדרך הרכבת הקלה, הפעילות של הלקוחות בשוק תגבר מאוד.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני מרגיש את פעמי המשיח, אדוני השר, אחרי שסיימת לדבר.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה, אדוני, ואם כך אנחנו נעבור לשאילתא הבאה והיא שאילתא 1364, של חבר הכנסת איתן כבל, כביש מס' 38. כביש מס' 38 זה כביש מכביש 1 עד בית-שמש ועמק האלה – שאנשים ידעו על מה מדובר.
<1364. כביש מס' 38>
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, לפני כשנה וחצי השבת על שאילתא בנושא זה, ועדיין אין תוצאות בשטח.
רצוני לשאול:
1. מה נעשה עד כה על מנת לקדם את הטיפול בנושא?
2. מתי להערכתך יסתיים שיפוץ הכביש, לרבות הרחבתו, הפיכתו לדו-מסלולי והקמת מעקה הפרדה?
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
בקשר לכביש 38, זה כביש שמטריד הרבה אנשים, ואותי בראש ובראשונה – כביש אדום, מסוכן, עם הרבה נפגעים, שגם מהווה צינור החמצן של העיר בית-שמש, עיר מתפתחת וגדלה, בעצם בחיבור לירושלים ולשפלה, הציר המרכזי.
1. אני קיימתי דיון עם שר השיכון בתחילת כהונתי, עם ראש העיר בית-שמש, והתברר לי שהקפיאו את קידום התכנון, לא קידמו את התכנון של הכביש. הוריתי מייד לחברה הלאומית לדרכים לקדם בצורה אגרסיבית את התכנון, ביקרתי גם עם שר הפנים בבית-שמש, שגם כן נרתם להאיץ את הנושא.
כיום, כביש 38, לפי החלטתי ולפי התוכנית שסוכמה, נכלל בקטע שמבית-שמש ועד שער-הגיא, הוא נכלל בתוכנית הרב-שנתית של החברה הלאומית לדרכים, של מע"צ, ואושר לביצוע, כולל תקצוב. הכביש מתוכנן ככביש דו-מסלולי, כולל הפרדות מפלסיות ללא צמתים.
2. הכביש מחולק לשני מקטעים: קטע בית-שמש–נחם: הפרדה מפלסית עם מסילת הרכבת, מאושר סטטוטורית ומתוכנן למכרז במהלך הרבעון השני של שנת 2012; קטע נחם–שער-הגיא: התוכנית אושרה להפקדה ביום 31 בדצמבר 2010. עם סיום ההליכים הסטטוטוריים יושלמו גם הליכי ההפקעה, ובהמשך יצא המכרז המתוכנן, על-פי ההערכות במהלך שנת 2012.
אני רואה חשיבות רבה בביצוע הכביש הזה, כמו שאמרתי, מסיבות של חיי העיר, של בטיחות והצלת חיים.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. שאלה נוספת.
<איתן כבל (העבודה):>
לא.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. ואם כך, אנחנו עוברים לשאילתא הבאה, 1392, של חברת הכנסת ליה שמטוב – שלא נמצאת. אנחנו נעבור לשאילתא הבאה, 1394, של חבר הכנסת שלמה מולה; השאילתא הבאה, 1402, של חבר הכנסת טלב אלסאנע. השאילתא הבאה, 1423, של חבר הכנסת איתן כבל – כביש מס' 90.
<1423. כביש מס' 90>
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, קטע הדמים שבין טבריה לצומת מחולה בכביש 90 גבה רק לאחרונה – כמובן, אני רוצה להזכיר שהשאילתא הוגשה ב-23 בפברואר – את חייהם של שבעה קורבנות.
רצוני לשאול:
1. מתי ישופץ הכביש?
2. מה ייעשה לתיקון המצב?
3. מה הם לוחות הזמנים לביצוע פעולות אלו?
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
השאילתא הועברה להתייחסות גורמי המקצוע בחברה הלאומית לדרכים. להלן מובאת תמצית תשובת החברה:
בקטע שבין מחולה לכניסה הדרומית לטבריה, על כביש 90, בוצעו ומתוכננות כמה עבודות הכוללות: בין קילומטר 370 ועד 372 מתוכננות ארבע כיכרות – אחת, אומרים?
<היו"ר אורי מקלב:>
כיכר גדולה, כן, אחת. ארבע כיכרות.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
ארבע כיכרות. כי צומת זה זכר, אבל כיכר אחת. ארבע כיכרות: שדי-תרומות, רוויה, ביכורה ורחוב. כל הכיכרות נמצאות בשלבי תכנון מפורט.
בקילומטר 371, בעיקול רוויה, בוצעו עבודות תאורה, החיבור לחשמל יבוצע על-ידי חברת החשמל עד ליום 14 ביולי 2011 – זאת אומרת בעצם כבר היה אמור להיות מבוצע; באזור חמדיה, בין קילומטר 381 ל-382, מתוכנן שיפור בטיחותי במסגרת מוקד סיכון – נמצא בסוף הליך התכנון המפורט; בקילומטרים 386–389, בין ירדנה לבית-יוסף, בוצעו עבודות תאורה, החיבור לחשמל יבוצע על-ידי חברת החשמל עד ליום 14 ביולי 2011 – כנ"ל; בגשר נהריים, קילומטר 398, בוצע שיקום גשר בעלות של 4.2 מיליון שקלים. בקילומטר 406, בית-ירח, נבנית כיכר. השלמת הכיכר צפויה בחודש אוגוסט, בכפוף לעיכובי רשות העתיקות; בכמה קטעים בוצעה התקנת מעקות בטיחות; הקמת מעגל תנועה בצומת האכסניה, לרבות שיפור עקומות אופקיות ותאורה לאורך הציר – הפרויקט מוכן ליציאה למכרז; הקמת מעגל תנועה בכניסה לבית-העלמין כינרת, בקילומטר 406 – בעקבות ביצוע שינויים ועדכון התכנון, היציאה למכרז תתעכב עד לסוף השנה; הקמת מעגל תנועה בצומת המושבה כינרת – נמצא בשלבי תכנון מפורט. סיום התכנון צפוי בתוך כחודשיים; בשנת 2010 בוצעו ריבודים לאורך כ-10 קילומטרים, ובשנה זו בוצעו ויבוצעו ריבודים לאורך של כ-7 קילומטרים נוספים.
אם מדובר כבר על כביש 90, הוא כולל גם את כביש הערבה. אנחנו מוציאים לדרך, בתיאום עם שר האוצר, את ביצוע כל כביש הערבה, מצומת הערבה ועד לטאבה. בתווך יש קטעים שכבר בוצעו ובתהליכי ביצוע. זה 183 קילומטרים של כביש שהוא מהמסוכנים בארץ, מהארוכים, ואנחנו הולכים את כל הכביש הזה לבצע בסטנדרט של כביש יותר מהיר, עם ארבעה מסלולים, עם מפרדות וכל שאר הדברים.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה, אדוני. שאלה נוספת.
<איתן כבל (העבודה):>
לא.
<היו"ר אורי מקלב:>
אם כך, אנחנו נעבור לשאילתא הבאה, שהיא 1443, של חבר הכנסת משה גפני – פגיעה באזרחים בעקבות הרפורמה בתחבורה הציבורית – התשובה תועבר אליו; שאילתא 1459, של חבר הכנסת נחמן שי, גם כן תועבר בכתב; שאילתא 1460, של חבר הכנסת יריב לוין, גם כן תועבר בכתב; שאילתא 1497, של חבר הכנסת טלב אלסאנע; ושאילתא אחרונה, 1509, של חבר הכנסת מאיר שטרית, גם כן תועבר בכתב. אנחנו מאוד מודים לך, אדוני השר.
אם כך, אנחנו עוברים לסוף סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, מחר, יום רביעי, כ"ה בתמוז התשע"א, 27 ביולי 2011, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 20:28.>