דברי הכנסת

דברי הכנסת לט / מושב שלישי / ישיבה רס"ח–ר"ע / א'–ד' באב התשע"א / 1–4 באוגוסט 2011 / 39 חוברת ל"ט ישיבה רס"ח הישיבה המאתיים-ושישים-ושמונה של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, א' באב התשע"א (1 באוגוסט 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו של שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד, העבודה ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הזוגות הצעירים, חסרי הדיור, הרופאים, המתמחים, השכבות החלשות ומעמד הביניים; 7 2. המשבר החברתי בישראל; 7 3. כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 7 4. מצוקת האדמות והדיור במגזר הערבי 7 נינו אבסדזה (קדימה): 8 עמיר פרץ (העבודה): 11 אילן גילאון (מרצ): 17 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 21 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 34 שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: 40 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 47 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 47 הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד, העבודה ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 48 1. כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הזוגות הצעירים, חסרי הדיור, הרופאים, המתמחים, השכבות החלשות ומעמד הביניים; 48 2. המשבר החברתי בישראל; 48 3. כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 48 4. מצוקת האדמות והדיור במגזר הערבי 48 דורון אביטל (קדימה): 48 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 50 נסים זאב (ש"ס): 52 דניאל בן-סימון (העבודה): 57 אורי מקלב (יהדות התורה): 58 עינת וילף (העצמאות): 62 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 64 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 68 חנא סוייד (חד"ש): 70 ניצן הורוביץ (מרצ): 77 אורי אורבך (הבית היהודי): 78 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 79 דני דנון (הליכוד): 82 השר זאב בנימין בגין: 86 דברי יושב-ראש הכנסת לרגל חודש הרמדאן 90 היו"ר ראובן ריבלין: 90 הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד, העבודה ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 91 1. כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הזוגות הצעירים, חסרי הדיור, הרופאים, המתמחים, השכבות החלשות ומעמד הביניים; 91 2. המשבר החברתי בישראל; 91 3. כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 91 4. מצוקת האדמות והדיור במגזר הערבי 91 ישיבה מיוחדת לציון יום זאב ז'בוטינסקי 94 היו"ר ראובן ריבלין: 94 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 96 ציפי לבני (קדימה): 101 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 105 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 105 הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51), התשע"א–2011 106 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 107 שר האוצר יובל שטייניץ: 110 הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה), התשע"א–2011 111 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 112 שר האוצר יובל שטייניץ: 125 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 127 הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 37), התשע"א–2011 129 שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון: 129 הצעת ועדת הכלכלה בדבר חלוקת הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (מס' 6), התשע"א–2011 131 כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה): 131 הצעת ועדת החוץ והביטחון בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010 134 זאב בילסקי (בשם ועדת החוץ והביטחון): 134 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 136 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 138 זאב בילסקי (קדימה): 139 חילופי גברי בוועדות הכנסת 142 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 142 הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 142 כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): 142 דב חנין (חד"ש): 149 רוני בר-און (קדימה): 162 זאב בילסקי (קדימה): 173 יואל חסון (קדימה): 185 רונית תירוש (קדימה): 197 שלמה מולה (קדימה): 201 איתן כבל (העבודה): 207 ישראל חסון (קדימה): 211 <מסמכים שהונחו של שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> גבירותי ורבותי, חברות וחברי הכנסת – השר ארדן נמצא כאן במליאה, היום יום שני, א' במנחם-אב התשע"א, 1 באוגוסט 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 20), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3438/18 וכלה בהצעת חוק פ/3472/18 – הצעת חוק חינוך מיוחד (תיקון – תוספת הוראה וסל שירותים מיוחדים לתלמיד משולב), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אורי מקלב, אברהם מיכאלי, רונית תירוש ודב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הירושה (תיקון – חובת ציון מפורשת בנישול יורש שהינו קרוב מדרגה ראשונה), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת כרמל שאמה; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – הגבלת גיל), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, כרמל שאמה, זבולון אורלב ורונית תירוש וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק העונשין (תיקון – התערטלות בפומבי), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – דחיית תשלום אגרת בית-משפט בתביעת עובד לפירוק חברה בה הועסק), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת כרמל שאמה; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (התקשרות עם מתכנן), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת איתן כבל, יצחק וקנין וכרמל שאמה; הצעת חוק הגבלת פעולות אנשי דת בלתי מורשים בצבא-הגנה לישראל ובמשטרת ישראל, התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (תחולת המשפט בערים, במועצות האזוריות ובמועצות המקומיות), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון – הקמת תשתית חיבור לרשת אינטרנט אלחוטית במקלטים ביישובי קו העימות), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – מענק לחיילות בתפקידי לחימה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת ישראל חסון, מירי רגב, איתן כבל, עינת וילף ויריב לוין; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – ביטול השתתפות רשות מקומית ותקציבי מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, אילן גילאון וזהבה גלאון; הצעת חוק מבקר הפרקליטות, התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת מיכאל בן-ארי; הצעת חוק מלווה המדינה (תיקון – ביטול הנפקת איגרות חוב של ארגון הבונדס), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – מימון הריסת מבנה על חשבון המדינה), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חופשת הסתגלות לעובד שמשרת במילואים, התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אברהם דיכטר, שאול מופז, מאיר שטרית, מירי רגב, איתן כבל, רוני בר-און, רוברט אילטוב, ציפי חוטובלי, עינת וילף וחיים כץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הסדרת מקומות רחצה (תיקון – הצבת מצילים בבריכות ובנחלים בגנים לאומיים ושמורות טבע), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת נסים זאב; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (הכנסת בני-זוג), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת מיכאל בן-ארי, ציפי חוטובלי, רונית תירוש, אברהם מיכאלי, משה גפני, יוליה שמאלוב-ברקוביץ ורוברט טיבייב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון – שימוש בהמנון המדינה בידי מוסדות להשכלה גבוהה), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, כרמל שאמה, אריה אלדד וזבולון אורלב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) (תיקון – בקשה לאישור חריג), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת מירי רגב, עינת וילף, זבולון אורלב, זאב בילסקי ומגלי והבה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון – זכאות להשלמת תגמול צורך), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – הפקעה לצורכי דיור בר-השגה), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק חובת סימון מחיר מומלץ לצרכן על גבי מוצרי חלב, התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – איסור תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם למתן שירותי רדיו טלפון נייד), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת כרמל שאמה; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (איסור הסעת נוסעים ברכב ציבורי במספר העולה על כמות המושבים ברכב), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת ישראל אייכלר; הצעת חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם (תיקון – ביטול החוק), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עבודה במסעדות ובבתי-קפה כעבודה מועדפת), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצגת מחירים באמצעות צג אלקטרוני), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת משה מטלון, כרמל שאמה, יואל חסון ויוליה שמאלוב-ברקוביץ; הצעת חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם (תיקון – ביטול החוק), התשע"א–2011, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק העונשין (תיקון – פגיעה בבית-עלמין), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – נאמנות לעקרונות מפלגה), מאת חברי הכנסת יעקב כץ ואורי אריאל; הצעת חוק לעידוד חיזוק בנייה מפני רעידות אדמה (תיקוני חקיקה), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סימון מקום הייצור על גבי טובין), התשע”א–2011, מאת חברת הכנסת זהבה גלאון; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – איסור גביית עמלה בעד ניהול חשבון להשקעה בניירות ערך), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – הגבלת רכיב ההוצאות המשפטיות במחיר), התשע”א–2011, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 7) (תיקון – תחילת סעיף 5ב), התשע”א–2011, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב, דוד רותם, אברהם דיכטר, ציפי חוטובלי, רונית תירוש, אריה אלדד ואורי אורבך. לוח תיקונים להצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע”א–2011, ולוח תיקונים להסתייגויות להצעת החוק. החלטת ועדת האתיקה בעניין התבטאויות הכוללות דימויים מעולם התוכן של השואה. החלטת ועדת החוץ והביטחון בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010. עוד אודיעכם כי ביום שני, ט"ז בסיוון התשע"א, 18 ביולי 2011, הונחו על שולחן הכנסת מסקנות הוועדה לזכויות הילד בנושא: מס חדש במעונות-היום של ויצו ו"נעמת", הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת חנין זועבי, שלמה מולה, אורי מקלב ואורלי לוי אבקסיס. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד, העבודה ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הזוגות הצעירים, חסרי הדיור, הרופאים, המתמחים, השכבות החלשות ומעמד הביניים;> <2. המשבר החברתי בישראל;> <3. כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <4. מצוקת האדמות והדיור במגזר הערבי> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, היום החל העם המוסלמי לחוג את חג הרמדאן, על הצום. אנחנו נייחד דברים למאמינים המוסלמים בעולם כולו, בארץ, ולחברי הכנסת המוסלמים לפני הצבעות האי-אמון, על מנת שנעשה זאת באולם מכובד ומלא בחברי הכנסת. אנחנו עוברים עכשיו להצעות אי-אמון של הסיעות השונות כמקובל ביום הראשון לישיבות הכנסת בשבוע. בפנינו היום ארבע הצעות אי-אמון, אשר על שלוש מהן יענה יחד השר ארדן, והרביעית היא ההצעה שיענה עליה השר אריאל אטיאס. הצעות הסיעות הן הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד, העבודה ומרצ, וכן הצעת אי-האמון של סיעת העבודה ומרצ. בסדר גמור. אז יש לנו רק שלוש. ומה היא הרביעית? אה, מרצ לבד, והעבודה – לבד. תודה רבה. לא הבנתי. ראשונת המנמקים את הצעות האי-אמון היא נציגת סיעת קדימה, חברת הכנסת נינו אבסדזה, אשר תעלה ותבוא על מנת לנמק את נימוקיה להצעת האי-אמון שכותרתה: כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הזוגות הצעירים, חסרי הדיור, הרופאים, המתמחים, השכבות החלשות ומעמד הביניים. <שי חרמש (קדימה):> נאום בכורה באי-אמון. <נינו אבסדזה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, עמיתי חברי הכנסת, מדי שבוע בימי שני, כבר למעלה משנתיים, אנחנו, האופוזיציה, עומדים כאן על הדוכן הזה ומנסים להסביר לממשלה הזו דרך הראש מה שדרך הראש לצערנו הרב היא לא הצליחה להבין, ואולי, אולי, אולי תתחיל להבין עכשיו דרך הרגליים, כי אין לה דרך אחרת. ובכל זאת, ובכל זאת יש שוני קטן ביום הזה, מכיוון שכל מי שנמצא פה, וגם אלה שלצערי הרב לא נמצאים כאן, והכוונה היא לממשלה, מבינים היום, לדעתי, שהיום, ב-1 באוגוסט 2011, והחל מהיום הזה, מדינת ישראל לעולם לא תהיה כפי שהיא היתה קודם. לעולם, אבל לעולם לא יהיו כאן אזרחים שיסבלו בשקט מה שעושה כרגע הממשלה הנוכחית, ולא כרגע, כבר למעלה משנתיים. ממשלה שלא הצליחה להבין שאנשים נולדו, גדלו, התחנכו, שירתו כאן בצבא, עלו לכאן, כמוני, לא כדי לשרת את הממשלה, אלא בדיוק ההיפך הוא נכון – ממשלה קיימת כדי לשרת את האזרחים. אבל לצערי הרב היא שכחה את זה מהיום הראשון, ולא רוצה להיזכר גם היום. ומדינת ישראל לעולם לא תהיה כמו שהיא היתה עד 1 באוגוסט 2011, כי אין יותר אזרחים שמוכנים לסבול בשקט. ואם עדיין לא הבנתם, גבירותי ורבותי סביב שולחן הממשלה, מה שקורה בחוץ זה כבר לא מחאה של "קוטג'", או של הבית, או של דיור או של רופאים. זאת מחאה, זאת מהפכה, של הציבור הישראלי שאומר לא. וכאן עוד שוני של האי-אמון של היום. זה לא אי-אמון של מפלגה אחת או של כמה מפלגות. זה לא אי-אמון של אופוזיציה. זה אי-אמון של עם ישראל נגד הממשלה הנוכחית, נגד עלי ביבי ו-39 שודדי תקוות העם. כי אפשר לקחת כספים, אפשר לקחת מסים; אי-אפשר לקחת תקווה מהעם, וזה מה שעושה ממשלת עלי ביבי ו-39 השודדים שלו. ופה עוד השוני הגדול: אנשים באים ואומרים: הבנו. זה הספיק לנו. די לטריקים. תרדו לעם, תתחילו להבין מה קורה. אבל כדי להבין מה קורה צריכה להיות אוזן קשבת. עכשיו, אני מבינה שאוזן קשבת יכולה להיות רק לממשלה טובה. וממשלה טובה אם וכאשר היתה לנו היתה פשוט מקשיבה מה מדברים ברחובות. ומה מדברים ברחובות – ונורא טועה מי שרוצה להציג את כל הסיפור שם שזה רק הצעירים ורק הסטודנטים. זה לא נכון. כל שכבות האוכלוסייה נמצאות שם. ואומר בן-אדם מבוגר: כל חיי נלחמתי בשביל האדמה הזאת, ועכשיו אני צריך למות בשביל כמה מטרים רבועים, כי אין לי אותם? ואין לי כסף לשלם עליהם. ואומרת לי שם אמא צעירה, אם חד-הורית שיש לה שלושה ילדים; זה לא יכול להיות במאה ה-21 שאם חד-הורית אמרה: ילדתי תינוקת ומסרתי אותה כדי להאכיל את הילדים שיש לי עד עכשיו, ואיכשהו לשלם שכר דירה. וזה קורה לא במדינת עולם שלישי, זה קורה במדינת ישראל. ואוזן קשבת של הממשלה היתה שומעת לפחות מה אומר רב. כן, גם הרבנים נמצאים שם. מה אומר רב שנמצא יום-יום באוהלים? הוא אומר: אם הם לא מבינים, תסבירי בבקשה בירושלים שהאדמה הזו שייכת לעם היהודי ולאזרחי ישראל ולא לממשלה. את זה אומר רב. אבל בסדר, אוזן קשבת יכולה להיות רק לממשלה טובה, אבל גם לממשלה גרועה – כמו שיש לנו – אמורים להיות האינסטינקטים הבסיסיים, לפחות בשביל לשרוד, נכון? אז מה אומר האינסטינקט הבסיסי כדי לשרוד? לפחות להבין מה קורה, להחזיק יד על הדופק. אבל גם את זה לא יודעים לעשות. אגב, מי שלא יודע, יש לי המלצה טובה: תרדו כמה מטרים מפה – מי ששומע מהקואליציה – כמה מטרים מפה יושב ד"ר אידלמן, הוא ילמד אתכם איך צריך להחזיק יד על הדופק, אם אתם לא יודעים. מי שהיה יודע להחזיק יד על הדופק, היה מבין שלא יכול להיות, לדוגמה, אדוני היושב-ראש, זוג צעיר – שני הורים וילד אחד – שניהם מרוויחים משכורת ממוצעת במשק, משכורת אחת כולה, אבל כולה, הולכת על שכירות ועל מעון-יום לילד בן שנה ומשהו; ועוד לא הגענו לטיטולים, לחלב, ל"סימילאק" ולכל מה שצריך. משכורת אחת שלמה. מה עושים למי שאין לו זוג הורים ויש רק הורה אחד, ולמי שלא מרוויח אפילו משכורת ממוצעת במשק? עוד פעם, זו ממשלה שאין לה אפילו אינסטינקטים להחזיק יד על הדופק ולהבין מה קורה שם בחוץ. לממשלה הכי גרועה, אבל הכי גרועה, אמור להיות לפחות היגיון להבין שמשהו השתנה פה בגדול, שלא יכול להיות – וזה אומרים לא רק אנשים בחוץ שרוצים לשנות משהו, אלא אומר הכלכלן הגדול, נגיד בנק ישראל: לא יכול להיות שפותחים כביכול ענף כזה או אחר לתחרות, במקום חברה אחת פתאום יש שלוש חברות והמחירים עולים. הרי זה בניגוד לכל היגיון נורמלי. אבל אלה דברים שאמורים להבין אנשים שבהחלט רוצים לשרת את העם והאזרחים שלהם. הממשלה הנוכחית לא רוצה, מלכתחילה לא לקחה ולא שמה לעצמה את הדגל לשרת את העם. היא עושה בדיוק ההיפך, לקחת ולקחת כמה שאפשר יותר. אין שום סיבה והיגיון שעל הדלק, על המכונית, נשלם 60% מסים, יותר מהמחיר של הדלק עצמו ושל המכונית. אין בזה שום היגיון. אבל מהו ההיגיון? הרי ממשלה רוצה לשרוד, וכדי לשרוד היא לא מוצאת לנכון להקשיב מה העם רוצה. היא מוצאת לנכון – רק אוזן קשבת לקואליציה, שחלילה, חלילה, לא תתפרק. מה עושים בשביל זה? מחפשים אויבים, מתחילים מאירן, מגיעים עד לפה. לא רואים שבחוץ יש חגיגת דמוקרטיה אמיתית. זה לא קשור לא לשמאל ולא לימין, לא לאדום ולא לשחור ולא לירוק. זה קשור אך ורק לדבר אחד: יש חגיגת דמוקרטיה בחוץ ואתם פשוט לא רואים את זה. כי גם על הדמוקרטיה, אתם, כדי לשרוד איפה שאתם נמצאים, הצלחתם, לשמחתי הגדולה לא לגמרי, אבל מנסים להרים את היד. אנשים ברחובות עומדים ואומרים: די, נמאס לנו. ובמה אתם עוסקים? בחוקים כמו חוק החרם? כמו חוקים של ועדות חקירה? זה הדבר הרציני ביותר אפשר לחשוב עליו? אבל זה נורא עוזר, כי כשלאזרחים אין אפשרות אלמנטרית לשלם על דירה, לשלם על הטיטולים לילד, אז מה עושים? מחפשים את אויב העם. וכשלא מוצאים, אחר כך אומרים, בסדר, אז עוד ועוד מאמצים. תשקיעו את המאמצים האלה כדי לעזור לאזרחים. תתחילו מהדברים האלמנטריים. ראש הממשלה שלנו, גדול וגאון בכלכלה, אומר שהשוק החופשי יסדר לנו הכול. מה הוא בדיוק יסדר? הוא מדבר על שוויון הזדמנויות לכולם שלדעתו נותן השוק החופשי. שוויון הזדמנויות מתחיל מגיל אפס. ברגע שמדינה לא יכולה לקחת דבר אלמנטרי כמו חוק חינוך חינם מגיל – לא אפס – שלושה חודשים ועד לקבלת תואר ראשון, זה לא שוויון הזדמנויות, כי שוויון הזדמנויות מתחיל באמת מגיל אפס. מה שאתם עושים זה שיברון הזדמנויות. לשמחתי הגדולה, עם כל הצער על מה שקורה בחוץ, אזרחי ישראל הבינו את זה, ויותר לא ייתנו לכם לשבור את התקווה שאתם רוצים לקחת מהם. אולי הייתם רוצים להחליף את העם. זה לא ילך, העם יחליף אתכם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת אבסדזה. אני מזמין את חבר הכנסת עמיר פרץ לבוא ולנמק את הצעת האי-אמון של סיעת העבודה, שכותרתה: המשבר החברתי בישראל. בבקשה, חבר הכנסת פרץ. רבותי, חבר הכנסת פרץ עולה עכשיו על הבמה. אני מבקש מחברי הכנסת של קדימה לברך את חברת הכנסת אבסדזה על נאומה ולאחר מכן לאפשר לחבר הכנסת עמיר פרץ לומר את דבריו. <קריאה:> – – – <עמיר פרץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש – לא, אל תגזים, אני עשרים שנים ומשהו פה. <קריאה:> – – – השמאלנים האלה. <עמיר פרץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, כל כך הרבה דברים שמענו בשבועות האחרונים, כל כך הרבה מלים, כל כך הרבה ססמאות, והכול נסב סביב אותה תנועת מחאה חברתית שהולכת ומתגברת, הולכת ומתעצמת. יש מי שניסו להדביק לה תוויות – כאלה שמדברים על תוויות פוליטיות, כאלה שמנסים להדביק תוויות עדתיות, כאלה שאומרים שאולי התוויות בכלל מעמדיות, ואולי תוויות אזוריות. יש דבר אחד שכולם מסכימים והוא אינו שנוי במחלוקת: זה בכלל לא משנה מי מחולליה של המחאה. מה שחשוב שהמחאה הזאת נובעת ממקומות עמוקים מאוד, שאי-אפשר לעצור אותה. והשאלה מה גרם להתפרצותה, מה היה הרגע שבו אותו נחשול ענק קם ומציף את המדינה, וסוחף אחריו עוד קהלים ועוד קבוצות ועוד קהלים. זו באמת שאלה שניתן להיסטוריונים לבחון. לי ברור דבר אחד: אם זה לא היה קורה היום, זה היה קורה בעוד כמה חודשים. אם זה לא היה קורה בעוד כמה חודשים, זה היה קורה בתוך שנה, כי אי-אפשר היה להמשיך את המהלכים המאוד-מאוד משמעותיים, שכבר לא מאפשרים לאדם בישראל לחיות בכבוד, להתפרנס בכבוד, להזדקן בכבוד. הקואליציות משתנות. כאן בכנסת היום יש בהחלט קואליציה של מי שהפכו את אותה תפיסת עולם כלכלית לדת, דת של ממש, דת כלכלית קיצונית שלא רוצים להתפשר עליה. אז קודם בנימין נתניהו, כשר האוצר, קיבל פה גיבוי מוחלט מטומי לפיד וחבריו. טומי לפיד, זיכרונו לברכה, היה אחד האנשים שהובילו את התפיסה הזאת יחד עם בנימין נתניהו. היום יש לנו איווט ליברמן שנותן את הגיבוי המוחלט, כי אנחנו לא שומעים את קולו, אף שציבור העולים בישראל הוא מהנאנקים ביותר תחת הנטל הכבד שכל אזרח ואזרח מרגיש. אני רוצה לקבוע רק דבר אחד: ביולי 2011 מתה המהפכה הכלכלית של בנימין נתניהו, והשאלה היחידה שנותרה: האם בנימין נתניהו מסוגל להכריז על כך בעצמו או שהוא יזדקק לאחרים שיאמרו לו זאת? האם בנימין נתניהו יבוא הנה, יתייצב ויאמר באופן הכי אמיץ: כן, נכשלתי. כן, הובלתי את העם למקומות שלא התכוונתי להגיע אליהם. אם הוא לא יאמר זאת, זה ייאמר בדרך אחרת. הרי אתם זוכרים את השמן והרזה. מה שטוב אצל בנימין נתניהו, ואי-אפשר לקחת ממנו את זה, שהוא לוקח דברים מורכבים ומצליח להלביש אותם בסלוגנים. הכול מתואר בצורה ציורית כזאת, סוחף אתו את האנשים. מה קרה לשמן? בואו נבדוק, מי היה השמן? השמן רזָה והפך לכחוש, כחוש מאוד. מה קרה לאותם רזים שבנימין נתניהו כל כך רצה להגן עליהם? הם הפכו לשמנים, הם שמנו ושמנו, והיום ראש הממשלה החליט לצאת נגדם. זה מאוד פופולרי, פתאום ראש הממשלה תוקף את הטייקונים, את עשירי הארץ. מי המציא אותם? הרי, אדוני ראש הממשלה, הטייקונים הם מעשה ידיך, עד לפני כמה חודשים הם היו מעשה ידיך להתפאר. אתה התפארת בהם, אתה שיבחת אותם, אמרת שבלעדיהם – – – <ציפי לבני (קדימה):> עמיר, הוא גם מעשה ידיו של טייקון אחד, שגם – – – <עמיר פרץ (העבודה):> – – – אמרת שאי-אפשר בלעדיהם. מה אמרת כל הזמן? מה הטפת לציבור? אמרת שככל שהעשירים יתעשרו, ככה יישאר מספיק שירד למטה. הפירורים יספיקו לכולם, אל תדאגו, תנו להם להתעשר, אל תפריעו להם, שהממשלה לא תפריע. הממשלה לא תפריע? אז מה צריך לעשות כדי שהממשלה לא תפריע? למכור הכול. להפריט – כל דבר שזז. שום דבר. לא עשו הבחנה – לא בין חברות כלכליות לבין שירותים חברתיים – הכול, הכול עמד למכירה. שימו לב באיזה דרך; אתם זוכרים את ימי המינוף? אתם זוכרים מה שאמרו: ממנפים, אחד ממנף, השני ממנף. איך מינפו? הדוגמה הבולטת ביותר היא איך מכרו את בנק הפועלים. מישהו לקח הלוואה בבנק לאומי, שעבד את המניות של בנק הפועלים תמורת אותה הלוואה, ובן-לילה נהיה בעלים של בנק. אבל זה החלק הכי פחות חמור. החלק החמור באמת זה הדרך חסרת האחריות שבה לקח בנימין נתניהו את כל כספי החיסכון של העם – וכל מי שמביט עלי שיבין טוב: מדובר בכסף שלכם – את כל כספי החיסכון של העם, את קופות הגמל, את קרנות הפנסיה, בן-לילה. בא שר האוצר ואמר: אין יותר איגרות חוב ממשלתיות. אין. במסגרת התפיסה שהממשלה לא מתערבת בכלום – – <אריה ביבי (קדימה):> איפה הכסף? <עמיר פרץ (העבודה):> – – מה עושה מנהל קרן? מגיע אליו המון כסף מאנשים. יושב מנהל קרן, חסר אונים. יום לפני כן הוא היה יכול לקנות איגרת חוב ממשלתית ולהבטיח את עתידו של אותו פנסיונר, ופתאום הוא חסר אונים. מה הוא יעשה עם הכסף? הלכו והמציאו את הפטנט של איגרות החוב הקונצרניות, ובן-רגע, כל מי שרצה להפוך לטייקון, וידע איך, מצא כסף זמין, זול. ואז לצערי, מצאנו תופעות קשות מאוד. כי הרי אם אתה כבר ממציא איגרת חוב כזאת – כאשר יכולים אנשים כמו לב לבייב ותשובה ודנקנר לקחת כספים מהקרנות ולבנות את אותם קונצרנים שבראשם הם עומדים, אבל ביום שהם צריכים להחזיר את האיגרת הם אומרים: אין לי. פתאום: אין לי – – <אריה ביבי (קדימה):> זאת הבעיה. <עמיר פרץ (העבודה):> – – אין דבר חמור מכך. גם איגרת חוב שהיא קצובה, שאמורה לתת ביטחון מזערי. ואז פתאום יש מישהו שדואג לכך שאפשר להגיע אתם לפשרות. אני רוצה לומר לכם – לא באתי היום להטיף על מה זה השוק החופשי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אולי צריך להוציא את הלוביסטים מהכנסת, זה היה עוזר מאוד, כדי שלא יצביעו חברי כנסת לפעמים על דברים קשים ביותר שחבר הכנסת עמיר פרץ מדבר עליהם. <אילן גילאון (מרצ):> צריך להוציא את חברי הכנסת – – – <קריאות:> – – – <ציפי לבני (קדימה):> – – – על חבר הכנסת, אם יש – – – לאוזנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לצערי הרב, אני סומך על חברת הכנסת ראש האופוזיציה. לומר שאני סומך על כל חברי הכנסת? על עצמי אני לא סומך, לוביסטים משפיעים עלי. קשות. <ציפי לבני (קדימה):> ידע הציבור מי פועל לפי הלוחשים באוזנו, ומי פועל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, לצערנו הרב – לצערנו הרב, אנחנו נשפטים על-ידי הציבור גם על מעשינו. <ציפי לבני (קדימה):> הלוואי. הלוואי. <אילן גילאון (מרצ):> הלוואי שהיינו נשפטים רק על מעשינו. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם על מעשינו. <יואל חסון (קדימה):> לפעמים על מעשיהם של אחרים. <עמיר פרץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר לך שאני הייתי גאה לשמוע אותך – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בשביל זה אמרתי: כמה. <עמיר פרץ (העבודה):> אני הייתי גאה לשמוע אותך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד קונסיסטנטי בעניין זה. אני מאוד עקבי. <עמיר פרץ (העבודה):> אני רוצה לומר לחברי הכנסת, לאלה שהם לא מוותיקי הבית – דווקא שני אנשים מהצד הימני ביותר של המפה, כולל רחבעם זאבי, זכרו לברכה, היה אחד האנשים שתמיד התייצב בנושאים הסוציאליים – נגד הפרטות, בתפיסת עולם שמשקפת הכול, וגם יושב-ראש הכנסת. ולמה אני אומר זאת? כי אתמול שמעתי את יושב-ראש הכנסת מדבר על הבנים שלו, שהלכו להפגנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא בגללי הם הלכו, בגלל עצמם. <עמיר פרץ (העבודה):> ואני אומר לך, אדוני יושב-ראש הכנסת, אני בטוח שאם ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי היו חיים היום, הם היו צועדים יחד, יד ביד. בוא נניח, לא ציפינו – לא ציפינו, לא ציפינו – שבנימין נתניהו יגשים את תורתו של ברל. לא סוציאליסט רצינו שתהיה, אבל מה עם המ"מים? מ"מים, מ"מים, מ"מים, רחמנא ליצלן. מה אתם? תהיה ז'בוטינסקי, לא ביקשנו שתהיה כצנלסון. מה עם המ"מים? המ"ם היחיד שהשארת לנו כאן זה מצוקה. מצוקה. המאבק היום הוא שהעם אומר: די. די למדיניות העושק החברתי, אנחנו רוצים מדיניות של צדק חברתי. זאת אמירה גדולה, היא מגלמת בתוכה הרבה מאוד תהליכים, מגלמת בתוכה הרבה מאוד חלומות, הרבה מאוד מאוויים, אבל זאת האמת. העם רוצה מעבר ממדיניות של עושק חברתי למדיניות של צדק חברתי. לפני שנה עמדנו כאן, אדוני היושב-ראש, כאשר אני באתי הנה וביקשתי: תצביעו בעד שכר המינימום. מה בסך הכול ביקשנו? להעלות את שכרם של העובדים החלשים ביותר ל-4,600 שקל. ראש הממשלה בעצמו עבד שעות נוספות – חבר כנסת חבר כנסת – לא ויתר בשום פנים ואופן, כי ככה מתנהג אדם שיש לו דת קיצונית. צריכים להבין זאת. היום, מה יאמר ראש הממשלה? היום הוא מוכן לתת גם כל מיני צ'ופרים לאנשים שמרוויחים 15,000 שקלים. בצדק, כי גם הם לא מצליחים לגמור את החודש. היום הוא מוכן לתת כל מיני תוכניות סיוע. אבל זה לא יעזור, אדוני ראש הממשלה. אתה צריך להבין, כל הניסיונות לבוא ולהסיט את הוויכוח ולקחת זאת למקומות אחרים – הפעם לא יועיל לך. לא יעזור לך הפעם גם אם תבוא ותדבר על מחנות הפליטים בעזה, לא יעזור לך אם תדבר על מחנות הפליטים בלבנון, לא יעזור לך אם תגיד שאנחנו מוכרחים לדון בפליטים הפלסטינים, כי מה שיעמוד על הפרק זה מחנות האוהלים של מדינת ישראל. מה שיעמוד על הפרק זה הפליטים, אותם פליטים שנזרקו מבתיהם, אותם פליטים זוגות צעירים שנשארו חסרי בית, אותם פליטים שנמצאים היום ברחובות ומרגישים שממשלת ישראל פלטה אותם, פלטה אותם מתוך כל תוכנית העבודה שלה. ואני שומע אמירות. אומרים: איך אפשר להתמודד עם כל כך הרבה תביעות? תאמין לי, אדוני היושב-ראש, אתה יודע שאם היה סיפק בידי, הזמן, הייתי מציג לך תוכנית סדורה על כל נושא ונושא – על הבריאות, על החינוך, על השיכון, על איך מקיימים יוקר מחיה שונה – אבל ברור שאני צריך להסתפק בזמני. למה קל לי? כי אני לא צריך לחפש תוכניות. כל מה שאני צריך זה להוציא כל פעם מחדש את מה שאמרתי פעם אחר פעם אחר פעם כאן, בכנסת הזאת. אבל דבר אחד אנחנו צריכים לומר: אל תפחידו אותנו. עוד פעם האוצר מתחיל עם השיטות שלו, בגיבויו של ראש הממשלה. הנה מפיצים מספרים. כל חסרי האחריות יושבים כאן, כל אותם אנשים במאהלים, שהם אלה שהולכים למילואים, עוד מעט יתחיל מהלך של הסתה נגדם. יגידו שהם חסרי אחריות, שהם אלה שרוצים לדחוף את המדינה לגירעונות, להוצאות ענק. אני שומע מספרים – 50 מיליארד, 60 מיליארד – תאמינו לי, אני מכיר את האוצר. לי יש שעות ביבי בכל מה שקשור לנושאים כלכליים יותר מלכל אחד אחר. תלוי באיזה צד של השולחן ביבי נמצא – האם הוא צריך למכור, או לקנות. כשהאוצר מוכר, זה מחיר אחד; כשהוא קונה, זה מחיר אחר. באותו נושא, תמיד באותו נושא. לכן איש לא יבהיל אותנו. אני חושב שהגיע הזמן לעשות מהלך אמיתי, אמיתי בכל התחומים. לא לפסוח על שום תחום. צריך להביא פה תקווה חדשה, שונה לחלוטין. צריך לשנות את תפיסת העולם ששררה כאן בכנסת בעשור האחרון, כי זה הרגע לומר: אם הכנסת לא תאמר את דברה, העם יאמר את דברו. אם הכנסת לא תביע אי-אמון, העם יביע אי-אמון בממשלה הזו, שנכשלה כישלון חרוץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ, בשם סיעת העבודה. סיעת מרצ הגישה השבוע הצעת אי-אמון בנפרד, ואני מזמין את חבר הכנסת אילן גילאון לבוא ולנמק את הצעת האי-אמון מטעם סיעת מרצ, שכותרתה: כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. ישיב על כל שלוש ההצעות השר גלעד ארדן. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, גברתי ואדוני השר, חברי חברי הכנסת, לא צריך להתלהם, המצב הוא עוצמתי וחזק. אלמלא הייתי מפחד, אדוני, מעינא בישא, כדי לא לעשות עין הרע הייתי אומר שקורה דבר בישראל. קורה דבר שאני אישית, ואני חושב שגם חלק מחברי הבית הזה, אולי כבר הרבה מאוד שנים חולמים עליו, שפתאום קם העם, הציבור הישראלי. סוף-סוף יש הרגשה כזאת שיש עם, ובניגוד לסיפור המקראי, אדוני, הם כולם קמים כדי לנתץ את עגל הזהב המטומטם הזה של ההפרטה, בניגוד להנהגה שלהם. ממש בניגוד לסיפור המקראי. קורה כאן דבר, אדוני, בכל הכבוד, שהוא יותר חשוב מהממשלה, יותר חשוב בעיני ממפלגות, ואפילו יותר חשוב ממפלגתי שלי. קורה דבר שהציבור בישראל פוקח את עיניו ומבקש להגיד לעצמו: מספיק זה מספיק, או באנגלית: enough is enough. זה מספיק. יותר מדי פעמים אמרתי לעצמי: לעזאזל, כי אין לי כוח להתמודד עם השיטה, והנה בבת-אחת קמים, כל אחד כפרט וכולם כקולקטיב, ואומרים: רבותי וגבירותי, עד כאן. אנחנו מבקשים להחזיר לעצמנו את המדינה. אנחנו מבקשים לנתץ את עגל הזהב, וכיכר התחריר שלנו במדינה דמוקרטית מתרחשת כל שלוש שנים וחצי עד ארבע שנים. וכיכר התחריר למדינה דמוקרטית איננה מבקשת שייטיבו עוד עם העם. לא צריך את הטובות הללו יותר. היא מבקשת שישתנה סדר העדיפויות הלאומי, ראשית ובראש ובראשונה באחריויות. זה נכון שזה לא כל כך הוגן שזה נפל במשמרתה של ממשלה זו, כי היא איננה האשמה היחידה לבניית התשתית של מצב לעומתי, של בניית חוסר אמון מוחלט, שהולך היום ומתפוצץ בין הציבור לבין ההנהגה שלו, בין המדינה לבין האזרח, בין מדינה שלא אוהבת את אזרחיה, שחושבת שכל אזרח שלא הוכחה חפותו הוא בגדר נאשם, של אזרח שלא מאמין שיש מישהו אחד בקריה בירושלים שחושב בדל מחשבה אחת בשבילו. הממשלה, אם תסכים, ונראה לי – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> בקריה בתל-אביב או בירושלים? <אילן גילאון (מרצ):> בקריה של ירושלים, כן. בקריה של ירושלים, חבר הכנסת גאלב מג'אדלה. אפשר ללכת ולהמשיך בצורה לעומתית ולהיכנס ללחץ ולהתחיל להגיב. אפשר להגיב על כל דבר, ועזות המצח של הממשלה – בעוד אנשים מסתובבים ברחובות ורוצים לנתץ את השיטה הנוכחית – הם מחדירים את העגל הזה של הזהב מחדש בכל מיני מקומות. הנה, למשל, בשבוע הבא יהיה שוב דיון על תוכנית ויסקונסין, אדוני. ומרוב אגו, ראש הממשלה לא יכול להיפגש עם נציגי הרופאים ששובתים כבר כל כך הרבה זמן, והמנהיג שלהם – שבאותה הזדמנות אני רוצה לקרוא לו, לד"ר ליאוניד אידלמן, וגם לאדם דובז'ינסקי, שהוא אחד האנשים במאהלים ששובת רעב: תפסיקו את שביתת הרעב הזאת. לא עשיתם שום דבר רע כדי שאתם תזיקו לעצמכם. ואתה, ראש הממשלה, לך תפגוש אותם. תדבר אתם. זה לא רק עניין של כמה, זה בוודאי גם עניין של איך. לכן, לא צריך להיטיב עם העם. העם היום דורש סדר עדיפויות חדש, כמו חשמלאי שרוצה להחליף פאזות. אם עד עכשיו קומץ שלט בשאור, אם יותר אנשים קיבלו פחות ופחות קיבלו יותר כל הזמן, הנה מתקומם הציבור כולו. המעמד הזה, שאתם קוראים לו מעמד הביניים, ואני קורא לו המעמד הלא-זכיין, המעמד הלא-זכיין – מצווה עליו לכבוש את מדינתו מחדש ולהחזיר אותה לתוכנית המיתאר שעליה היא נבנתה, אדוני. ותוכנית המיתאר של המדינה הציונית היתה שני דברים: האחד, בשום פנים ואופן לא בית-קברות לעם היהודי ששב לארצו; בשום פנים ואופן לא לשבת תחת אנשים ולרשת את הארץ ממישהו שישב בתוכה, בשום פנים ואופן לא להיות דבר אחר מאשר אור לגויים על-פי חזון נביאי ישראל, ישעיהו, ירמיהו ועמוס, על-פי מגדר של צדק צדק תרדוף, ולא תעשוק גר ויתום ואלמנה, לא בחסד ולא ברחמים ולא בחמלה, כי אם בזכות ובביטוח שנותנת חברה שמבקשת להיות אור לגויים. לכן, כאשר אנחנו מסתכלים על שני ילדים, אדוני, במסלול צמיחתם – והרי אין חולקים על כך שהאזרחים צריכים להיות שווים בפני החוק – מה שיגרום לשני ילדים במסלול גדילתם להיות בסופו של דבר שווים בפני החוק, אדוני, זה הדברים הפרוזאיים ביותר. אלה שנקראים כמה אבא ואמא מביאים הביתה, ומה יישאר לקנות עם זה, ואם יש לו פינה לעשות את שיעורי-הבית ומחשב וקלמר פטנטי ומחק עם ריח, ומספיק כדי שיהיה לו גם חוג לאורגנית במתנ"ס. אלה הם הדברים הפשוטים שקובעים. זה בסך הכול מה שהציבור הזה רוצה, לעבוד ולהרוויח בכבוד, ולהתקיים בכבוד, ושיוכל לשאת עיניים אל ילדיו בבוקר. אלה לא דברים כל כך מסובכים. כושר הקנייה של האזרח הישראלי הוא רבע מאשר של האירופים, חמישית מאשר של האמריקנים. אני חושב שאם הממשלה תסכים, היא תלך על אמנה די פשוטה, שהיא מוגדרת היטב. עלעלתי במחברות שלי ומצאתי – תסתכל, אדוני – הזכות לעיסוק מועיל ומתגמל בתעשייה או במסחר או בחקלאות של האומה; הזכות להשתכר מספיק כדי לספק מזון, לבוש ופנאי הולמים; הזכות של כל חקלאי – שים לב, אדוני – לגדל ולמכור את מוצריו במחיר שיספק לו ולמשפחתו פרנסה הוגנת; הזכות של כל איש עסקים, גדול או קטן, לסחור באווירה של חופש מתחרות לא הוגנת ושליטה של מונופולים פנימיים או חיצוניים; הזכות של כל משפחה לדיור הוגן; הזכות לטיפול רפואי הולם וההזדמנות להשגחה ולבריאות טובה; הזכות להגנה הולמת מפחד כלכלי מפני זיקנה, חולי, תאונה וחוסר תעסוקה; הזכות לחינוך טוב. רוזוולט, 1944. כל כך פשוט נאמרו אז הדברים, בשפת לבם, 1944. ולכן, אדוני, אני חושב שנפל דבר בישראל. יש כאלה שיקראו לו: הטיטול ששבר את גב הגמל. אבל זה לא הטיטול וזה לא ה"קוטג'" וזה לא הדיור, אלא זה אנשים שרוצים לבנות מחדש בסיס אמון כדי להאמין באמונתם, כי הם פטריוטים גדולים והם רוצים להפסיק את המצב הלעומתי הזה, שבו הם בטוחים שהביטוח הלאומי לא אוהב את המבוטחים שלו, ומשרד הבריאות לא אוהב את החולים שלו, ומדינת ישראל לא אוהבת את האזרחים שלה, כי הם כל הזמן עול קשה מנשוא על קופת האוצר של המדינה, והיא כל הזמן רוצה לשכלל את עצמה ולהיכנס לתוך הפרטה מטורפת, למכור לכל הממעיט במחיר את כל מה שאפשר למכור. ואמר חברי עמיר פרץ קודם, 15 קבוצות שולטות ב-50% מן העושר, ועוד קרוב ל-30,000 עמותות, ויש מי שמאוד גאה בדבר הזה, אבל העמותות באו במקום האחריות של ממשלת ישראל, והן בית-הקברות של הסולידריות הישראלית, הן המקום שבו מדינה מבקשת להשתחרר מן האחריות שלה. אני, כאמור, בהזדמנות הזאת אומר, חברות וחברים בממשלה: הדברים שקורים ברחוב הישראלי הם הרבה יותר חשובים ממשך כהונתה של הממשלה הזאת, מההרכב העתידי של הקונגלומרט הפוליטי שיגיע. קרה דבר שהוא הכי גדול – במשך שנים אמרנו שגם בהגדה של פסח, ההוא שלא ידע לשאול יצר את כל הבעיה כולה. הוא היה הגרוע מכולם – לא הרשע, ולא התם, וודאי לא החכם. זה שלא ידע לשאול היום קם לשאול; הסטודנט קם לשאול את שאלותיו, והחד-הורית קמה לשאול את שאלותיה, והמשפחה והזוג הצעיר קמו לשאול את שאלותיהם, והזקנים ישאלו את שאלותיהם, והנכים ישאלו את שאלותיהם, והרופאים ישאלו את שאלותיהם, והשוטרים את שאלותיהם, ובסופו של דבר השיטה שמורה תעבוד 25 שנים כדי לקבל משכורת של מנהל בנק בחודש אחד, אדוני, תיפסק, כי היא לא מקובלת. היות שנותרו לי רק 25 שניות, ואני כבר קראתי לשני שובתי הרעב מעל במה זו להפסיק את שביתת הרעב, כי אתם אנשים יקרים ולא עשיתם שום דבר רע כדי שיאונה לכם רע, ואני, בשבועיים האחרונים, הייתי כחולם, ובמוצאי-שבת צעדתי בראש הפגנה גדולה בעירי, העיר אשדוד, שכמותה אני לא זוכר, אדוני, מאז שנות המיתון של 1965, ואני רוצה להקדיש את הבית הזה לאנשים שהחליטו לקחת בחזרה את המדינה שוב לידיהם, ולפתוח מחדש מעגל של 100 שנות תקומה ציונית מכאן והלאה – תקומה של כל אזרחי מדינת ישראל. הציונות הבאה, אדוני, ציונות של תיקון, איננה ציונות לאומית, היא ציונות מעמדית: "ישוב יפרח אז גם עמי, ובארץ יקום דור. ברזל כבליו יוסר מנו, עין בעין יראה אור". זה טשרניחובסקי, אדוני. על ז'בוטינסקי נדבר בעוד שעה קלה, ונדמה לי שגם לדיון ההוא יהיה מה לתרום. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. אני מתכבד להזמין את השר גלעד ארדן כדי שישיב על שלוש הצעות האי-אמון: גם של סיעת קדימה, גם של סיעת העבודה וגם של סיעת מרצ, העוסקות כולן בנושא המצוקות השונות. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אין ספק שבשבועיים האחרונים נפל דבר בישראל – העם יוצא לרחובות, אומר את דברו ומבקש שהממשלה תפעל כדי שיהיה קל יותר להתמודד עם יוקר המחיה, כדי שזוגות צעירים, סטודנטים, אנשים עובדים, וגם כאלו שלא עובדים, יוכלו לסיים את החודש ויוכלו באמת להתמודד עם קשיי היום-יום, אם מדובר על שכר-לימוד, או על תחבורה, או על רכישת מצרכים, בצורה קלה יותר, הוגנת יותר, צודקת יותר. אני חושב שכל מי שדיבר עם המפגינים – ואני ביקרתי פעמיים בשדרות-רוטשילד ונפגשתי עם הסטודנטים, וישבתי שם כמה שעות, ולא רק עם הסטודנטים, כל מי שאני שוחחתי אתו – ושוחחתי עם רבים – דיבר על מלה אחת: הגינות. אפשר לקרוא לזה צדק חברתי, אפשר לקרוא לזה הגינות, אבל רבים מאלו שדיברתי אתם – ואין ספק שיש כמובן, תמיד, בכל מחאה, זה לא משנה אם היא מימין או משמאל – כלכלה ימנית או כלכלה שמאלית, יש גם טרמפיסטים פוליטיים שמה שמעניין אותם זה אך ורק להחליף את השלטון, וגם הפעם יש טרמפיסטים כאלו, אבל אין ספק שהמחאה משקפת תחושה של רבים רבים בציבור הישראלי, וזה לא משנה, ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים, ערבים, יהודים, אין ספק שהתחושה הזאת קיימת, ואין ספק שהממשלה גם צריכה להתמודד אתה. אבל אני חייב לומר לך, אדוני היושב-ראש, ולכם, חברי חברי הכנסת – – – <שלמה מולה (קדימה):> אני מוכרח להגיד לך – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אתה לא מוכרח, דרך אגב. אף אחד לא מכריח אותך. אתה רוצה להגיד לי. אז בבקשה. אם היושב-ראש מאפשר. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – מה שהיה במוצאי-שבת, באמת היו בשולי השוליים כאלה שרצו להחליף את הממשלה. רק למען הסדר הטוב. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> רוב רובם של המפגינים והמפגינות, כשאתה מדבר אתם לעומק, ואם הדיון כאן היה קצת פחות פוליטי, ויותר אחראי, ופחות שטחי – אני בטוח שגם אתם הייתם מודים שזה לא באמת קשור למדיניות של ממשלה כזאת או אחרת או זאת שכרגע שנתיים וארבעה חודשים נמצאת בשלטון. <שלמה מולה (קדימה):> מסכימים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> וגם אלו שמדברים על הכשלים והקשיים והמחדלים שיש בשיטה הקפיטליסטית לא אומרים גם הם שהם רוצים לחזור לסוציאליזם טהור. אין בעיה. עמיר פרץ אומר. אני חוזר בי. <קריאה:> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אמרתי "רוב רובם", או אמרתי "כולם"? <היו"ר ראובן ריבלין:> דרך אגב, במקרה שלושת הנואמים – אפשר לחשוד בהם שהם לא רוצים לחזור – – – <קריאה:> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, אתה יודע, אני פוגש הרבה מאוד – וכולם פוגשים פה – הרבה מאוד עולות ועולים מחבר המדינות ואחרים, אני חושב שגם הם זוכרים שבמדינות שנהגה בהם אותה שיטה, תנאי החיים לא היו יותר קלים, ויכולת הקנייה של האזרחים שם מול אזרחים במדינות המערביות הקפיטליסטיות – לא היתה יותר טובה. <רוברט טיבייב (קדימה):> זה לא הוויכוח. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> זה בדיוק הוויכוח. כי כשמדברים על כך שהשיטה – אני לא יודע מה זה אומר "השיטה" – אני לא זוכר הרבה מנהיגים במדינת ישראל בעשורים האחרונים שפעלו בדרך אחרת. לכן כשמדברים דווקא על ראש הממשלה הספציפי הזה, צריך להיות ישרים והגונים, וזה לא משנה איך הוא מציג את זה ועם איזה עולם דימויים, בסופו של דבר במדינת ישראל בעשורים האחרונים יש עלייה מתמדת ברמת החיים. אי-אפשר לקחת את מדינת ישראל, לבודד אותה מכל מה שקורה בעולם, לקחת כדוגמה, כמו שעשה עמיר פרץ, את כושר הקנייה בארצות-הברית, כי נוח להשוות לזה, אבל לא להשוות למה שקורה ביוון, בספרד, באירלנד. גם בארצות-הברית בשנים האחרונות מאות אלפי אנשים נזרקו מבתיהם מחוסר יכולת לשלם משכנתה; אחוז האבטלה בארצות-הברית הוא פי-שניים כמעט מבמדינת ישראל, שיש בה היום אחוז האבטלה אולי הנמוך ביותר שהיה אי-פעם. ואני לא מתעלם מרמות השכר – – – <קריאה:> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – אני לא מתעלם מרמות השכר הנמוכות יותר, ואני לא מתעלם מהרבה הבדלים אחרים. אבל לקחת איזה גן-עדן, איזו אוטופיה שלא קיימת – בכל מדינה יש היתרונות לכלכלה שלה והחסרונות – ולהפיל את כל מה שקיים היום במדינת ישראל על אדם אחד או על ממשלה אחת, עם כל הכבוד, זאת שטחיות, זה אפילו חוסר אחריות, כולל הדוגמאות שאתה נתת כאן, כאילו הכנסת לא דנה בהן ולא אישרה אותן ולא היו כאן עשרות שעות של דיונים. אתה יודע מה, אתה רוצה לדבר על רפורמת בכר? אני אדבר אתך על רפורמת בכר. אני הייתי חבר בוועדת הכספים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה כמו לומר, חבר הכנסת עמיר פרץ – – – <עמיר פרץ (העבודה):> אני לא אמרתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – שממשלת נתניהו או הכנסת בראשותו של יושב-ראש מסוים החליטה החודש לתת ביגוד לחברי הכנסת. לא 20 שנה מקבלים ביגוד, לפי ועדה חיצונית שקבעה שפעם בשנה יקבל חבר כנסת ביגוד, כדי שבכל זאת, כשהוא נפגש עם אנשים – – – מה? <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אבל אתה מבין, היום אנחנו נאשמנו בכך שאנחנו נתנו לעצמנו ביגוד – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> תוך כדי מחאה, נתנו ביגוד. כן. תוך כדי המחאה. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – חבר הכנסת עמיר פרץ, אתה דיברת על ברל ועל ז'בוטינסקי. <עמיר פרץ (העבודה):> לא, אדוני השר, אני לא אמרתי שראש הממשלה לקח משהו במחטף; הכול בדיונים, הכול נדון. לרגע אחד לא אמרתי שנעשה פה מעשה לא דמוקרטי. לא אמרתי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, מה שאני התכוונתי זה שכשמפילים על אדם ספציפי פגמים בשיטה, צריך להיות גם הגונים ולומר שבבית הזה – אני לא חושב שיש – אולי אתה היחיד, אתה יודע מה? – אין מנהיג מפלגה, לא במפלגת העבודה היום, חוץ ממך, ובטח לא בקדימה, שאמר דברים אחרים. לא שאני חושב שזה כישלון, אני רק קודם כול אומר שאף אחד פה לא אמר או עשה אחרת. שנית, גם כשמדברים, קודם כול, הקרנות והקופות זה לא הפרטה. הבנקים, עם כל הכבוד, הם לא ממשלתיים. שנית, אף אחד לא יודע לנבא אם בזמן המשבר הגדול העולמי ב-2008 היו הקופות והקרנות בידי הבנקים, ואנחנו זוכרים את משבר המניות וזוכרים דברים נוספים, אל תהיה כל כך בטוח שהביצועים שלהם היו יותר טובים ויותר אחראיים כלפי הציבור, מאשר של בתי-ההשקעות שרכשו מהם את אותן קרנות וקופות – זה עיסוק בניחושים ובהגדת עתידות שאני לא בקי בה, אז אני לא חושב שזו תמונה נכונה. הציבור, לשמחתי הרבה, לא מקבל את כל הנתונים רק מהדיונים כאן בכנסת, ולא רק מכלי התקשורת, שמאוד מנסים לסייע לנו בנושא הזה. אותה מהפכת "פייסבוק" ואינטרנט שבאמת הצליחה להוציא סוף-סוף את הצעירים ואת המפגינים לרחובות – ואני כיושב-ראש צעירי הליכוד ופעיל סטודנטים ניסיתי שנים רבות, הייתי מארגן הרבה הפגנות. אני חייב לומר שביחס למה שרואים היום נכשלתי כישלון חרוץ. אין ספק שאני מאוד גאה לראות את הדור הצעיר במדינת ישראל יוצא ומוחה ודורש ומפגין. אבל אותו "פייסבוק" ואותו אינטרנט ואותו "טוויטר" שמאפשר לצעירים היום להעביר את המסרים ולהתארגן, הוא גם זה שיאפשר לנו לנהל אתם דו-שיח ישיר, בלי כל הפילטרים והעיוותים, שכפי שהיושב-ראש תיאר, דרכם עוד הציבור יכול להבין שהיום הכנסת החליטה להעניק לעצמה ביגוד, וזה גם נראה כאילו זה כל חודש התקציב הוא 4,000 שקלים, לא פעם בשנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> היום כדי להראות להפגנות מה אנחנו חושבים עליהם נתנו ביגוד – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אז היום התקשורת מחפשת למכור – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מרוזן-צבי כך נקבע, שפעם בשנה יקבלו ביגוד. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> היום התקשורת מחפשת למכור פרסומות, וכדי למכור פרסומות צריך לעורר רגשות אצל הציבור, והרגש החזק ביותר הוא כמובן זעם או קנאה, וזה הדבר שדרכו התקשורת תמשיך לנסות ולעודד ולעורר את ההמונים. בסדר גמור, זה תפקידה. זה לא בדיוק תפקידה, זה מה שהיא עושה ואנחנו ננסה לאזן את זה באמצעות עובדות ובאמצעות המציאות, ואנחנו סומכים על הציבור שהוא מספיק חכם. <נינו אבסדזה (קדימה):> עוד פעם מאשימים – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, קודם כול אתם אשמים. אני תיכף אסביר. התקשורת לא אשמה בעובדות, אני אזכיר את העובדות והציבור יקבל את זה באופן ישיר דרך האינטרנט ודרך ה"פייסבוק" ודרך ה"טוויטר". לפני שנתיים וארבעה חודשים, חברת הכנסת אבסדזה, שאני מאוד מעריך – ואני ממליץ לסיעתך לשלוח אותך יותר לאי-אמון, כי אני חושב שאת עשית את זה באופן מוצלח מאוד – לפני שנתיים וארבעה חודשים קיבלנו את הגה השלטון ממפלגת קדימה שניהלה את המדינה בשלוש השנים שלפני כן. אמרתי כאן, ואני אמשיך ואומר כל השבוע, שרבות רבות מהתקלות והטעויות שאתם עשיתם, כנראה לא נצליח לתקן בשנה או בשנתיים, וזה ייקח כנראה אפילו את מלוא הקדנציה, ואין ספק שהציבור ישפוט אותנו האם הצלחנו לתקן את כל המחדלים וכל הטעויות וכל חוסר העשייה שלכם בשלוש השנים שניהלתם את המדינה. למשל, כשנכנסנו לתפקידנו באמצע המשבר הכלכלי העולמי היתה כאן צניחה – צניחה בנו"ן, לא במ"ם, לא צמיחה, צניחה בהכנסות המדינה בהיקף של למעלה מ-30 מיליארד שקלים, כי אנשים ראו את ההתמוטטות של הבנקים הגדולים בעולם – "ליהמן ברדרס", "סיטי בנק" ואחרים וחששו להשקיע. לא רק שהם חששו להשקיע ולפתוח עסקים חדשים, הם גם התחילו לחשוב אולי כדאי לצמצם את העסק ולפטר עובדים. האבטלה איימה להגיע גם למדינת ישראל, וכאן נעשו צעדים חסרי תקדים שאתם, הממשלה שלכם – אז היה שר האוצר רוני בר-און – היתה קפואה אל מול המשבר הכלכלי העולמי. הממשלה שלנו דאגה להגיע להסכם חסר תקדים עם ההסתדרות, עם המעסיקים, ליצור תמריצים שחלק מהם היו גם הורדת הריבית על-ידי בנק ישראל, ומובן שיש לזה השפעות שאנחנו מבינים אותן היום בשוק הדיור, אבל אי-אפשר לנתק את זה מכך שלפני שנתיים וחצי צו השעה היה למנוע גלי אבטלה המוניים במדינת ישראל, כי קשה מאוד שאי-אפשר לקנות "קוטג'", או דירה, או מוצרי צריכה, אבל זה הרבה יותר קשה כשאדם מקבל הודעת פיטורין, וגם כבודו נרמס, וגם הוא צריך למצוא לעצמו בכלל מקור פרנסה ומחיה חדש. אז קל מאוד לנפנף ולזלזל בעובדה שמדינת ישראל היום יש לה נתוני צמיחה, שהיא מספקת מקומות עבודה, ויש בה אחוז האבטלה הנמוך ביותר שהיה בה אי-פעם, אבל אנחנו מאוד גאים על כך, ואני חושב שגם הציבור מבין זאת היטב. לפני שנתיים וארבעה חודשים, חברי מקדימה, לא קיבלנו מכם רופאות ורופאים ומתמחות ומתמחים עם שכר גבוה והחלטנו להוריד אותו, גם לא קיבלנו מכם עובדות ועובדים סוציאליים עם שכר גבוה והחלטנו להוריד אותו. תאמינו לי, גם המורות והמורים וגם השוטרות והשוטרים לא הרוויחו המון ויובל שטייניץ החליט להוריד את שכרם – לא. כל הבעיות הללו, שעולה מיליארדים על מיליארדים של שקלים לפתור אותן – וכולנו כאן רוצים לא פחות מכם, כנראה יותר, שהם ירוויחו הרבה יותר, כי אנחנו באמת מאמינים ששוטרים ורופאים ועובדים סוציאליים ומורים ומורות ומרצים כולם צריכים להרוויח הרבה יותר ממה שהם מרוויחים היום. אנחנו מאוד רוצים לתקן את זה, אבל למה זה לא קרה בזמן שאתם הייתם בשלטון? למה זה לא קרה כשמפלגת העבודה היתה בשלטון? למה זה לא קרה כשעמיר פרץ היה שר ביטחון והיתה לו יכולת להשפיע על סדר העדיפויות התקציבי, והיה יכול לומר: אני מוותר על תקציב הביטחון, ואני מקצה את זה לאוצר בתנאי שהוא מעלה את שכר המורות והמורים, הרופאות והרופאים, העובדים הסוציאליים, ואז בטוח היית מונע את השביתה של ליאוניד אידלמן, אם רק היית מוותר כבר אז על תקציב משרד הביטחון. <דורון אביטל (קדימה):> פשוט חוסר מזל, זה קרה במשמרת שלכם. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני לא בורח מהמשמרת שלנו, אנחנו ניתן פתרונות. <עמיר פרץ (העבודה):> שתדע, בחודש הראשון לכהונתי ויתרתי על 500 מיליון לטובת הנושאים החברתיים, רק שתדע. זה הכול. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> בכל אופן, הממשלה הנוכחית עושה ותעשה יותר מכל ממשלה קודמת אחרת, גם בנושא של השקעות בחברה, וגם בנושא – ואני לא אנקוט את הססמה הזאת של מאבק בטייקונים. הטייקונים הם לא פושעים, אבל בהחלט, במדינת ישראל בתהליך של עשרות שנים נוצרה ריכוזיות, נוצר מצב של חוסר בתחרותיות. אתה שואל אותי מי מכר את כל נכסי המדינה? אני מציע לך לבדוק, בשנת 1995 מי מכר את ים-המלח, למשל. מי מכר את ים-המלח, ומי היום צריך להתמודד עם עלויות של מיליארדים בשיקום ים-המלח? לא המפלגה שלי, גם לא קדימה, דרך אגב, במקרה הזה. <עמיר פרץ (העבודה):> אני יחד עם היושב-ראש מעיד כאן, אני נאבקתי בבייגה שוחט – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. אני מוכרח לומר, הטייקונים הם לא פושעים, אבל אנחנו טיפשים, או לפעמים מתאפקים. או לפעמים אנחנו מיטפשים, כאילו אנחנו לא מבינים. <עמיר פרץ (העבודה):> גם אז הייתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, עוד מעט נדבר על – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, אם לא הובן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> וכך אתה חושב גם כיושב-ראש ועדת הכלכלה בדיוק כמוני. אף אחד לא פושע, אף אחד לא בא ושדד את המדינה, אבל אנחנו טיפשים. הם יותר חכמים, פשוט, זה הכול. ולא היתה לנו בעיה להיות חכמים כמוהם, אם לא היינו לפעמים מסתנוורים. <עמיר פרץ (העבודה):> זה רק – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> טוב, הם מאוחדים, המטרה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה בתור יושב-ראש ועדת הכלכלה אמרת בצורה נחושה כלפי כל דבר שהוא היה ניסיון לשדוד את – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא יודע ממה מסתנוורים, תסתכל במקורות תראה מה כתוב מה יסנוור, השמש בוודאי מסנוורת, אבל יש עוד דברים אחרים בוודאי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> יעוור. <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, אני לא אמרתי. אני לא רוצה להשתמש במלה שמייד מתקשרת. הון ושלטון זה דבר חמור ביותר, חברים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, אם לא הובנתי כהלכה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ועוד איך הובנת כהלכה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – באופן אישי אני מאוד מעריך את חבר הכנסת עמיר פרץ, אני חושב שהוא מאוד עקבי בעמדותיו החברתיות הרבה מאוד שנים, אבל השיטה הפרלמנטרית או הדמוקרטית היום בישראל היא שיטה של מפלגות. כשמדברים על מפלגות – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא היה בממשלה כל הזמן, אף שהוא היה נגד. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – אז אני מדבר על מה עשתה מפלגת העבודה, ועל מה עשתה מפלגת קדימה, ועל מה עשתה המפלגה שלי. ולכן, כשמדברים על מכירת נכסי המדינה, וגם הפרטה – בואו לא נהפוך את הדיון לשטחי; כש"בזק" היתה בידי המדינה, המצב – שהאזרחים קיבלו ממנה, והשירות, וכמה זמן חיכית לקו – לא היה יותר טוב ממה שהוא היום; הוא היה הרבה יותר גרוע. אז אני לא אומר שכל נכס של המדינה, חס וחלילה, צריך להפריט אותו. באופן אישי, גם התנגדתי להפרטה של בתי-הסוהר. אבל להגיד כאילו רק בנימין נתניהו הוא היחיד שתמך בזה, עם כל הכבוד, מפלגת העבודה הפריטה נכסי מדינה; יושבת-ראש האופוזיציה, כמנהלת רשות החברות, הצטלמה חדשות לבקרים עם צ'קים, אני זוכר את זה – ב-1966 עד 1999 – היתה מאוד גאה על כך. אני לא זוכר את כל החברות, אבל אני היטב זוכר את התמונות שלה בעיתון עם צ'קים, בגאווה רבה, איך היא הצליחה למכור חברות ממשלתיות. אז היום כולם חכמים בדיעבד, בסדר גמור, ויכול להיות שבדרך היו טעויות, ויכול להיות שבדרך כולנו לא דרשנו מספיק דרישות, אבל אף אחד בעניין הזה לא עשה אחרת ולא אמר אחרת, והממשלה הנוכחית תתקן את הטעויות האלה ותתמודד עם בעיות וליקויים שנוצרו בעקבות ה"שיטה", מה שאתם קוראים, אבל השיטה הזאת, בהחלט יש לה הצלחות גדולות מאוד ביחס להרבה מאוד מדינות בעולם. אני רוצה להזכיר שבממשלה הזאת גם העלינו את השכר של הרבה מאוד סקטורים מהמגזרים העובדים שאותם הזכרתי. אני אתן דוגמאות על קצה המזלג, כי אני לא אתחיל להלאות את החברים עכשיו ברשימת מכולת, אבל השקעות של יותר מ-7 מיליארד שקל בהשכלה הגבוהה שעמדה במצב מאוד מאוד קשה לפני שנתיים וחצי, ולא הצליחה להגיע להסכם כזה עם הממשלה הקודמת, העלאה של שכר המורות והמורים והגעה להסכם אתם, אותו הדבר גם עם העובדים הסוציאליים. בתחום התחבורה – השקעות של עשרות מיליארדי שקלים כדי לחבר את הפריפריה למרכז ולאפשר לדור הצעיר גם כן להתמודד על משרות ומקומות עבודה היכן שבינתיים יש כאלה יותר בשפע. אני אזכיר, הממשלה הקודמת הקפיאה קווי רכבת, אדוני היושב-ראש, כמו עכו–כרמיאל, ואנחנו חידשנו אותם; היא הקפיאה קווי רכבת מהירים לנגב ואנחנו חידשנו אותם, וכך עוד הרבה מאוד דוגמאות. ואתם מדברים על טייקונים – אין ממשלה שמתמודדת על פתיחת המשק לתחרות, ומניעת ריכוזיות, כמו הממשלה הזאת. מי שגיבה ועושה, יחד עם שר התקשורת, למשל, כדי שבתחום התקשורת – למי שייכות בדיוק חברות הסלולר, לאנשים העניים במדינה? שוב, אני לא אוהב ללכת עם הזרם הזה, עם עניין הטייקונים, אבל זאת הממשלה שבנושאים הללו עשתה יותר מכולכם. אנחנו פותחים את שוק הסלולר לתחרות, אנחנו נדרוש את המימון של שיקום ים-המלח, גם כן, מאלו שמרוויחים שם כסף. מי שהקים את הוועדה לבחינת התחרות והריכוזיות במשק הישראלי, שכמו שאתם יודעים תביא את ההמלצות שלה כבר בקרוב, זה בטח לא קדימה, זה לא העבודה, זה לא אף אחד אחר; זה בדיוק אותו בנימין נתניהו שאתם חושבים שאם תחזרו עשרות פעמים על איזה טיעון אז העם יאמין לכם. העם לא יאמין, העם יודע את העובדות, והעם יקבל את כל העובדות שבוע אחר שבוע, גם כאן, וגם בכל הכלים הישירים שבהם אפשר לתת לו את הנתונים בלי אותם פילטרים שמשנים את המציאות. אני רוצה גם להזכיר את ההשקעות שאנחנו עושים בקדנציה הזאת גם בשכבות החלשות ביותר. מס ההכנסה השלילי, שאתם צמצמתם אותו רק לחלקים בארץ, הורחב לכל המדינה, וזה דבר שיהיו בו השקעות של המדינה במיליארדי שקלים, בדיוק באותן אוכלוסיות שלצערנו יוצאות לעבוד ועדיין לא מגיעות לסף המס. ועוד לא הזכרתי כמובן את ועדת-ששינסקי, שבמסגרתה הוחלט לגבות תמלוגים הרבה הרבה יותר משמעותיים על הניצול של משאבי הטבע, והמודל הזה ישמש אותנו בעוד הרבה מאוד תחומים. כמובן, נזכיר גם את הגדלת קצבאות הילדים וקצבאות הקשישים, את הגדלת סל התרופות, את טיפולי השיניים חינם לילדי ישראל, ועוד המון המון צעדים משמעותיים, וכל זה בשנתיים וארבעה חודשים. אדוני יושב-ראש הכנסת, רק תאר לך מה הממשלה הזאת תוכל לתקן ולשפר – באיכות החיים במדינת ישראל – בשנתיים וארבעה חודשים שעוד נותרו לנו, כי אנחנו בדיוק עכשיו באמצע הקדנציה. הרי הקדנציה הזאת היא עד נובמבר 2013, למי שלא יודע, מצופינו, ואנחנו – כל הדברים שאני פירטתי – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – ועוד ידנו נטויה – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – ועוד המון המון תיקונים וצעדים נוספים, חברי חבר הכנסת גילאון, הכול יתבצע, בעזרת השם ובעזרת חברי הכנסת, בחצי השני של הקדנציה. ואני מציע לחברי הכנסת, ובעיקר, באמת, לספסלי האופוזיציה – אם אנחנו מדברים על אחריות, ואם אנחנו מדברים על דיון שהוא לא שטחי, ואני מצטער לומר שוב ושוב, לכם, שהקואליציה היא יציבה, ואם רוצים לעשות תיקונים שלפעמים קשה לעשות אותם בגלל בעיות פוליטיות, אז זה הזמן, באמת, לשקול הצטרפות לממשלה, ולא רק להטיח ביקורת ולנסות להסית את הציבור נגד הממשלה, ולהניף כל מיני שלטים בהפגנה שאני מאוד הייתי גאה בהיקף שלה, אבל ראיתי שם גם הרבה מאוד שלטים בשפה או בסגנון – אני חושב שזה פשוט לא צורה; לא צורה לדבר אל ראש ממשלה שהוא ראש ממשלה של כל העם ברמה ובסגנון הזה. אני חושב שבטח אתם, שהטפתם לנו הרבה שנים – לפעמים אפילו בצדק – על ענייני הסתה – לא מכובד ולא ראוי לדבר בסגנון שאני שומע גם כאן, וגם ברחובות, כלפי ראש הממשלה. אפשר להתווכח פוליטית. אני חושב שזה ראוי מאוד לשקול בעת הזאת גם הצטרפות לממשלה, כי העם הזה, שברחובות, הוא קורא לא רק לשלטון. הוא קורא לכל חברי הכנסת להתעלות מעל השיקולים הפוליטיים, ולבוא ולתקן את כל הדברים שעדיין זקוקים לתיקון בכלכלה הישראלית. ונכון שאין אף אחד מתאים יותר ומוכשר יותר לעשות זאת מבנימין נתניהו, אבל בהחלט בהיבט הפוליטי, אם קדימה והעבודה, או אחת מהן, היו חברות בממשלה, היה קל יותר להוביל את זה בלי מחלוקות, במאוחד, ולשפר את איכות החיים לטובת כל אזרחי מדינת ישראל. ולכן אני מציע לכנסת לדחות את הצעות האי-אמון. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, ואני מוכרח לומר למציעים בשם מפלגותיהם, גם חברת הכנסת אבסדזה, גם חבר הכנסת עמיר פרץ, וגם חבר הכנסת אילן גילאון, שבכל זאת שמענו איזה נימה חדשה ומתחדשת, שהמלה "שוק חופשי" היא לא מילת קודש שצריכים להשתחוות, וגם כאשר מדברים על השוק החופשי במידה לא מעטה אנחנו שומעים מילות אפולוגטיקה מהצד של הממשלה, שמבינה שלפעמים כוחות חופשיים בשוק יכולים להביא לעיוותים חברתיים קשים. תודה רבה למציעים, תודה רבה לשר על תשובתו. ועכשיו אנחנו עוברים להצעת האי-אמון הרביעית, ואני מזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים לבוא ולעלות. אני יודע שהוא אחרי יום צום, ולקראת שבירתו, אנחנו מאחלים לך כמו שנאחל לכל אזרחי ישראל המוסלמים, למוסלמים בעולם ולחברי הכנסת, מייד לפני ההצבעות: רמדאן כרים – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אגב, חברי הכנסת היהודים לא חייבים לצאת כי הוא עולה. אפשר להישאר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת חופשיים לעשות מה שהם רוצים, כי אם אני אחייב מישהו לשבת – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, חבר הכנסת, כל אחד ישמע מה שהוא חושב שראוי מבחינתו לשמוע. הציבור ישפוט. חבר הכנסת מסעוד גנאים יביא את הצעותיהן של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד להבעת אי-אמון בממשלה בנושא: מצוקת האדמות והדיור במגזר הערבי, שעליה ישיב כבוד השר אריאל אטיאס. בבקשה – שר השיכון והבינוי. בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> תודה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, תחילה, אני מודה לך על הברכה בקשר לרמדאן. <היו"ר ראובן ריבלין:> צום קל גם. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> צום קל, אינשאללה, לכולם. רַמַדַאן כַּרִים לִלְגַ'מִיע – בערבית. ובנושא האי-אמון, אדוני היושב-ראש, נכון, הנושא הזה עלה גם בשבוע שעבר. אבל הנושא גם עלה כהצעת אי-אמון. הנושא הוא חשוב מאוד, ובגלל חשיבותו ודחיפותו אני מעלה אותו עוד פעם השבוע. אבל תראה איך פועלת ההיסטוריה. הממשלה הזאת חודשים מכינה את עצמה לספטמבר, ולא דמיינה לעצמה שהיא תקבל את יולי. חודשים וימים מתכוננים – הכרזת מדינה פלסטינית, איום ביטחוני, תמרונים, מה לא עשו, ופתאום, תראה איך ההיסטוריה פועלת. <היו"ר ראובן ריבלין:> על זה אומרים ביידיש: האדם עובד והאלוהים צוחק. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כן. אני מקווה שאלוהים גם ישלים את מלאכתו בקשר לממשלה הנוכחית, ולא נראה אותה עוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל אחד מאתנו, ודאי מברך, רק מתכוון למשהו אחר. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כל אחד ומשאלות הלב שלו. נכון. אז היא לא ציפתה שהיא תקבל – ואני מקווה באמת שזה ימשיך להיות מהפכה לצדק חברתי. ויש סמליות בדבר הזה. הממשלה וקברניטיה וגם הרבה פוליטיקאים בישראל חושבים שישראל חיה רק על הביטחון, הביטחון הצבאי, והזניחו והפקירו את הביטחון החברתי-כלכלי. והנה, העם בישראל אומר להם: לא, אנחנו מכתיבים את סדר העדיפויות. עדיפות ראשונה זה ביטחוננו החברתי-הכלכלי. וסוף-סוף, סוף-סוף יש דבר נורמלי, סוף-סוף כמו כל העמים בכל מדינות העולם הם רוצים את זכויותיהם ואת צורכיהם הבסיסיים: אוכל, דיור וכו', אחר כך את הטנק, אחר כך את ה-F16. אבל תראה, אדוני היושב-ראש, גם את הדמיון. אנחנו לא יכולים להתעלם מהדמיון בין המחאה בישראל של הצעירים, וגם הנושאים, ובין מה שקרה בעולם הערבי, אביב העולם הערבי וכל המהפכות. תראה את הדמיון, וגם את זה קראתי מתוך התשובה של השר ארדן, וכמו שהמנהיגים במדינות ערב הפחידו את המהפכנים שיש דברים יותר חשובים – אתם תובילו לאנרכיה, לאי-יציבות, גם פה משתמע מהתשובה של השר – – – <היו"ר אחמד טיבי:> – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אולי אפשר – – – <היו"ר אחמד טיבי:> להגביר. זה אפקט הצום. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אולי בגלל אפקט הצום אני לא שומע את הקול שלי. <היו"ר אחמד טיבי:> תוספת רמדאן של היושב-ראש – דקה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> תודה. שוכראן. (אומר בשפה הערבית: תוספת הנשיא. דקה אחת תיתן לי תוספת?) <היו"ר אחמד טיבי:> אוקיי. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> טייב. שוכראן. <נסים זאב (ש"ס):> ברמדאן מדברים פחות, לא יותר. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> נכון, אבל באיכות יותר. מדברים באיכות. אז תראה, אדוני היושב-ראש, כבוד השר, גם כאשר בישראל מנסים להשתיק את המהפכה הזאת, הם מביאים אילוצים וסיבות ביטחוניות. לפני יומיים, או אתמול, ראיתי תוכנית בטלוויזיה, אדוני היושב-ראש, בערוץ-1, בערבית, של פרשנים לענייני המזרח התיכון – מה הדמיון בין המהפכה בישראל או המחאה בישראל לבין המהפכות בעולם הערבי. אז אומרים: נכון, יש דמיון, אלה אותם צעירים, אותם אמצעים: אינטרנט, "פייסבוק", אבל אחד הפרשנים אומר: הם יודעים בסוף שמדינת ישראל יש לה מעמד ומצב ביטחוני מיוחד, לכן הם יתחשבו בזה. יעני, בסוף השיקול הביטחוני הוא שיעלה על השיקול החברתי והכלכלי ועל הצדק החברתי. ככה האדון פרשן, ככה רצה להגיד. אדוני היושב-ראש, מחאת הדיור הנוכחית שהולכת ומתחזקת לא עומדת ולא עוצרת בתחומי הדיור. היום היא נגד כל השיטה, משום שהמאבק הוא על פניה של המדינה, על אופיה של המדינה. היא גם החזירה את השאלה המהותית – מהי מדינה. האם המדינה היא מטרה או כלי, האם האזרח משועבד למדינה ובסוף מגיעים לפאשיזם, או שהמדינה היא כלי לרווחתו של האזרח. העם בישראל, יהודים, ערבים וכולם, רוצים שהמדינה תהיה כלי לרווחתו של האזרח. זה מה שהם רוצים ולא רק כמטרה. אדוני היושב-ראש, כפי שאמרתי, אין ספק שמה שקורה בישראל מושפע ממה שקורה בעולם הערבי, אבל אני רוצה לדבר ספציפית על בעיית הדיור ומצוקת האדמות בחברה הערבית וביישובים הערביים. ואני מפה קורא גם לכל האנשים במגזר הערבי ובחברה הערבית להצטרף למחאה הנוכחית, משום שהיא הזדמנות גם לזעוק את זעקתנו ולפרוס את המצוקות שלנו. המצוקה הזאת, אדוני היושב-ראש, היא חמורה ועמוקה בחברה הערבית, ולפי דוחות ומחקרים מרבית המשפחות הערביות בישראל, יותר מ-55%, יזדקקו ליחידת דיור בעשור הקרוב. המצב הוא יותר קשה בחברה הערבית בגלל המחסור באדמות. העניין אצלנו בחברה הערבית, לא שיחידות הדיור הן יקרות, אלא שאין איפה לבנות. הממשלה וממשלות ישראל לדורותיהן, מ-1948, הפקיעו את רוב האדמות. היום בידי הערבים בישראל יש אולי 2%–2.5% מכל האדמות של המדינה, וגם מה שיש להם, הם לא מורשים לבנות פה, ואז המצוקה היא שאין אדמות, וגם מצבם, המצב הסוציו-אקונומי, הוא מאוד נמוך. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שיותר ממחציתה מתחת לקו העוני, והדוגמאות הן רבות, אדוני היושב-ראש. מה שמפריע לי יותר, כבוד השר, שהממשלה, שריה ופרשניה והמוסדות, אין להם בעיה להתחשב באורח החיים – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני קורא אותך לסדר, חבר הכנסת אפללו. בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> הוא לא בצום? <היו"ר אחמד טיבי:> הוא מפריע כל הזמן. <אלי אפללו (קדימה):> לא לרמדאן, בצום. אני לא יודע למה הוא קורא אותי לסדר, עוד לא דיברתי. התכוונתי לדבר. <היו"ר אחמד טיבי:> כל הזמן הפרעת יחד עם חברך, חבר הכנסת ביבי. <אריה ביבי (קדימה):> אתה מתכוון שאתה קורא לו כי הוא בסדר. <היו"ר אחמד טיבי:> אתה צודק. בבקשה. תנו לחבר הכנסת גנאים – – – הרמדאן. תנו לו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> תנו לי לסיים. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, מה שמפריע לי הוא שהממשלה ושריה וכל פרשניה מוכנים להתחשב באורח החיים ובתרבות המיוחדת החרדית, הקיבוצית, היישובית, ואתה יודע, בישראל יש יישובים שהם אידיאולוגיים, לפי האידיאולוגיה שלך אתה מקים יישוב, אבל לא מוכנים להכיר באורח החיים שלנו כערבים, ולא בתרבות שלנו. להיפך, הם תולים בתרבות הבנייה שלנו את כל האשמה של מצוקת הדיור, וזו הבעיה, אדוני היושב-ראש. הנה, אני חושב שאתמול שר הפנים אישר תוכנית להרחבת היישוב חריש, כ-4,700 יחידות דיור, שהוא ייהפך לעיר חרדית על חשבון עארה, ערערה, כפר-קרע, ברטעה וכל היישובים הערביים. שר הפנים מנסה לפתור את בעיית הדיור של החרדים על חשבון היישובים הערביים, ואין לו בעיה עם זה שהוא גורם למשבר אדמות ודיור לכל הכפרים הערביים הסובבים. שם הוא מתחשב באורח החיים החרדי, אבל לא מתחשבים באורח החיים שלנו, ויכריחו אותנו – למה אתם לא בונים לגובה? למה לא בנייה רוויה? ושאלתי, למה אתם לא מתחשבים באורח החיים שלנו, בתרבות הדיור שלנו? אתם מוכנים להתחשב בכולם חוץ מבערבים. אדוני היושב-ראש, הבאתי כמה דוגמאות למצוקות הדיור, מג'ד-אל-כרום שהוא כפר של 14,000, תוכנית המיתאר שלהם – הם בונים ב-1,400 דונם. תוכנית זו היא משנת 1979, כאשר מג'ד-אל-כרום היתה 6,000 תושבים, ועכשיו – 14,000. איך הם יישארו בתוכנית מיתאר שהיא משנת 1979, ריבונו של עולם? זה מהכפרים הצפופים ביותר בישראל. איך פותרים את זה? בסוף מה שמציק לי באמת, שכאשר היינו זועקים את זעקת הפקעת האדמות, אי-הרחבת שטחי השיפוט של כפרים וערים ערביים, אי-אישור, לא מאשרים את תוכניות המיתאר, במגזר היהודי, אם המגזר השלטוני, אם כלי התקשורת, לא היתה אוזן קשבת. להיפך, הם הלכו שולל אחרי כל התעמולה הממשלתית, כאילו זה איום ביטחוני. כאשר העניין נוגע במצוקה של ערבי, זה ביטחוני – דיר באלכ. איום. אבל כאשר יהודי זועק אותה זעקה, על אותה בעיה, הוא לגיטימי. זו מחאה אזרחית. זו הבעיה שלנו. אני רוצה שכל הציבור הערבי יצטרף למחאה, כן, כדי שיראה את עומק המצוקה שאצלנו. אדוני היושב-ראש, בסוף, הייתי לפני כמה ימים בכפר בשם ערב-אל-חוואלד, שם יש שלושה בתים שרוצים לפנות אותם ולהרוס אותם. הלכתי לשם, ראיתי. אמרו לי, פעם ראשונה, לפי תמ"א 8, אנחנו שטח חקלאי, צריכים לפנות. עכשיו, לפי תמ"א 35, אנחנו נמצאים באזור שהוא בעל רגישות נופית סביבתית גבוהה, אז אנחנו מפריעים לסביבה ולטבע. אני לא יודע, רגישות זה רק על ערבים? רק אנחנו, הסביבה והטבע רגישים לנו וצריכים לפנות אותנו? כבוד השר, אדוני היושב-ראש, אני חושב שמצוקת הדיור והאדמות במגזר הערבי היא יותר קשה, וצריכה להיות תוכנית חירום, ותפסיקו להאשים אותנו ותאשימו את התרבות שלנו. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך מאוד, חבר הכנסת מסעוד גנאים. כבוד השר. בבקשה, אדוני השר. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אגע, אכן, בבעיה בכללותה, ואני אכן אתמקד גם בפתרונות הדיור במגזר הערבי, כפי שהוצגו כאן המצוקות. אכן, מצוקת הדיור חוצה את כל המגזרים בחברה, בגלל מחסור בהתחלות בנייה, מחסור בשיווק ותכנון יחידות דיור זמינות לבנייה, כפי שבאו לידי ביטוי בשנים שעד הקמת הממשלה – עשר שנים לפני הקמת הממשלה, באופן הדרגתי, מצטבר, לא שיווקו מספיק יחידות דיור. זה לא מורגש בשנה הראשונה, שלא משווקים מספיק, גם לא בשנייה. בכלל, ענף הנדל"ן מגיב בהיקפים יותר גדולים, אבל בצורה יותר אטית, על תהליכים או דברים שקורים לא נכון. הדבר המרכזי שהממשלה פועלת בו, ואני בתוקף תפקידי כשר הבינוי והשיכון עושה, גם כיו"ר מועצת מקרקעי ישראל, זה להגדיל את היצע הקרקעות, ואכן אנחנו רואים פירות בנושא הזה. הדבר שלאורך זמן ייצב את מחירי הדירות וייתן להם מגמה של ירידה, כפי שאני אציג כאן, גם לפי נתוני הלמ"ס, שפורסמו אתמול, זה הגדלת היצע הקרקעות באופן ברור ובולט לאורך זמן. הגדלת היצע בוודאות מטפלת בעליית המחירים, כי עליית המחירים היא תוצאה, בין היתר, של מחסור בהיצע הקרקעות. אני חייב להתייחס גם לזה שהריבית הנמוכה שהיתה נהוגה במשק, ודאי ב-2009 ו-2010, שפגשה את ההיצע הנמוך, היתה כמו דלק על המחירים והעלתה אותם, אין על זה ויכוח; גם נגיד בנק ישראל, שדיבר על זה היום – אומנם הוא הסביר שהוא היה מחויב להוריד את הריבית, כי זה נתן צמיחה במשק, ונלחם באבטלה שהיתה אמורה להיות אם מפעלים ותעשייה היו נכנסים למשבר בעקבות המשבר העולמי, שפגע באופן דרמטי ביצוא, כי המדינות בעולם יש להן פחות כסף, הן קנו פחות, ואז המפעלים כאן שעובדים בשביל העולם החוצה, היו צריכים את החמצן הזה, אבל זה כבר תורה אחרת. בסוף – מחסור בהיצע, היסטורי, שפגש ריבית נמוכה, היסטורית, שניהם יחד היו התלקחות – על המחירים. אנחנו אכן הגדלנו את היצע הקרקעות בהיקפים הגבוהים ביותר שהיו כאן בעשור האחרון. לפני שנכנסתי לתפקידי היקף התחלות הבנייה הממוצע היה 30,000 יחידות דיור בשנה, כשבישראל צריכים 40,000 התחלות דיור בשנה, לגידול טבעי – ואני מדבר על כלל האוכלוסייה, ואכן אגע גם במגזר הערבי. את שנת 2011 אנחנו, בעזרת השם, נסיים עם לפחות 45,000 התחלות בנייה – זה 5,000 מעל מה שהשוק צורך בגידול טבעי, כלומר הגדלת היצע הקרקעות, כפי שאנחנו מובילים אותה, בצורה נחושה ואינטנסיבית, וזה קשה – זה לפני שהרפורמה במינהל מקרקעי ישראל עברה, זה לפני שהרפורמה בתכנון עברה, זה לפני שמצביעים כאן על חוק הווד"לים – כל הדברים האלה, שמדברים עליהם במשך שנתיים, שזה יקרה, עדיין לא קרו בפועל. למרות זאת, במאמצים כבירים, הצלחנו להגדיל את היצע הקרקעות בהיקפים הגבוהים ביותר שהיו כאן בעשור האחרון, ואכן, היקף התחלות הבנייה, כפי שבא לידי ביטוי במציאות בשטח, הוא כזה שאנו נמצאים בהיקף התחלות הבנייה הגדול ביותר; לראשונה עברנו את ההיצע השנתי שצריך, את הביקושים השנתיים – סליחה – ואף עברנו עליהם. נוסף על כך, נעשו כאן דברים שמתייחסים לכל המגזרים, ואני מדגיש – כל המדיניות שאנחנו עושים אותה מותאמת לכלל המגזרים במדינה. מהשבוע אפשר לממש את החלטת הממשלה בדבר מענקי המקום בפריפריה, כולל בשמונה יישובים ערביים; כל זוג צעיר שקונה דירה ראשונה בחייו, בבנייה רוויה – שזה בנייה על קומות, ארבע יחידות לדונם, ובמגזר הערבי הכנסנו תקנה מיוחדת, שזה כולל בנייה עצמית, זה לאו דווקא אם אתה קונה דירה מקבלן – ארבע יחידות לדונם לפחות – מקבל מענק וסבסוד בהיקף של לפחות 100,000 שקל. באזורי הפריפריה, במקום שהטופוגרפיה בצפון היא מעל 100,000 שקל פיתוח, אנחנו עוברים את ה-100,000 שקל, וזה מיידי, וזה מתחיל עכשיו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> ביצוע הבנייה של ארבע יחידות על דונם, זה מוגבל בזמן או לא? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אם אתה שואל אותי אם אנחנו מתייחסים לתוכנית או לבנייה – אנחנו מתייחסים לבנייה. אנחנו לא רוצים פיקציה; אנחנו רוצים שיבנו בנייה רוויה. יש תוכניות לבנייה צמודת קרקע, הנחות של 31% מערך שמאי, 51% מערך שמאי – זה תוכנית אחרת. אנחנו מדברים עכשיו על מענקי מקום, כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטות הממשלה, שתנועת ש"ס הובילה אותן – צריך להגיד את האמת, היתה גם התנגדות חריפה מאוד, גם באוצר, וגם אנשים שכשזה מגיע לתוכנית אומרים: זה לא יצליח. היום כולם מתגאים בזה – הנה, הממשלה עשתה מענקי מקום. בפועל. חברי חברי הכנסת, זה דבר שכבר מבוצע; זה לא תוכנית שתהיה ותגיע ואולי. זה ממומש מעכשיו, זה עבר בוועדת הכספים, אנחנו סיימנו את התקנות שלנו עם משרד האוצר; כל זוג צעיר, מכל המגזרים, שקונה דירה ראשונה בחייו, בבנייה רוויה בפריפריה, מקבל את מענקי המקום האלה, ב-28 יישובים. דבר נוסף, החלטה מהשבוע שעבר, שהיא בעיני החלטה היסטורית: לראשונה מינהל מקרקעי ישראל לא מחויב לפעול למקסם רווחים. זה דבר שנאבקתי עליו יותר משנתיים. ואני שמח שגם בעקבות – אי-אפשר להתכחש לזה – גם בעקבות מחאת האוהלים, אכן נכנסנו לתוך הפרצה הזאת, ולתוך הרוח הזאת, שצריכים לעשות שינויים, וזה שינוי משמעותי. <אלי אפללו (קדימה):> למה הממשלה לא הסכימה אתך? כל הזמן היית צריך לדחוף את זה. למה כל הזמן היית צריך לדחוף? למה הם נזכרו רק עכשיו? למה הם לא פעלו לפי דרכך? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> חבר הכנסת אפללו, אני מודה לך שאתה תומך בי, אבל האמת היא שככה זה תמיד בממשלות – יש שרים שדוחפים ומצליחים להגיע לשלהם, יש כאלה שלא מצליחים, בסוף זה נרשם על שם הממשלה. זה לא – – – <אלי אפללו (קדימה):> אבל אתה עשית את זה. שלא יגידו שזה הם. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> – – – זה לא חשוב. בסוף הממשלה מקבלת החלטה, ביום רביעי הבא, ב-10 בחודש, אנחנו מביאים למועצת מקרקעי ישראל את ההחלטה הזאת, והיא תתחיל מייד. כפי שאמרתי בשבוע שעבר, איננו נדרשים לחקיקה או להליכים מסורבלים; אנחנו נדרשים להחלטה, וזאת החלטה של מדיניות, שאומרת שאנחנו לא באים למקסם רווחים, אלא אנחנו צריכים לעזור לאזרחים. אנחנו נוציא מכרזי דיור לקרקעות ליחידות דיור בבנייה רוויה בהנחה של 50% מערך השמאי – אנחנו פשוט חותכים את מחיר הקרקע. <היו"ר אחמד טיבי:> אתה יודע שבגלל השמאי – ביישובים הערביים הערכת השמאי הממשלתי היא גבוהה יותר מאשר הממוצע בכל כפר ויישוב, וזה מעלה את מחירי הקרקע ביישובים הערביים, ולכן – אולי אפשר לעשות את חלוקת חלקות האדמה באמצעות הגרלה למשל. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אנחנו אכן גם עשינו הגרלות, יותר מ-1,900 יחידות דיור בהרשמה והגרלה. הרוב המכריע של הרשמה והגרלה ביישובי הצפון זה יישובי מיעוטים. צריך לדעת את זה. זה מסלול אחר לחלוטין. מה שאנחנו עושים כאן במחיר למשתכן זה בבנייה רוויה. הרשמה והגרלה עשינו בצמודי קרקע – – – <אלי אפללו (קדימה):> כמה יחידות לדונם? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> מה, בצמודי קרקע? <אלי אפללו (קדימה):> כן. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> בצמודי קרקע אין פה יחידות לדונם, יש שיטת בנייה. אתה עושה – צמוד קרקע, בדרך כלל זה מגרשים של חצי דונם או 300 מטר, אתה בונה או 164 מטר או 240 מטר או 280 מטר. זה תהליך אחר, אני לא רוצה לבלבל כאן. אנחנו מדברים כאן על בנייה רוויה. בבנייה רוויה לבנות דירה בדימונה ולבנות דירה בתל-אביב עולה אותו הדבר. הפער זה הקרקע. בקרקע אנחנו חותכים. אומרים עכשיו, הקרקע לא תהווה חסם, ואנחנו ככה מכווצים את המחירים. וכדי לוודא שהיזמים לא ייהנו מההטבה הזאת, כי היזמים מוכרים במחירי היצע וביקוש, אנחנו עושים מכרז הפוך – מחיר למשתכן; היזם שמציע את מחיר הדירה הנמוך ביותר – הוא זוכה במכרז. והקרקע – 50%. דרך זה אנחנו מביאים דיור להשכרה, שמחיר הקרקע יהיה 30% מערך השמאי, שזה ויתור על מאות אלפי שקלים בכל יחידת דיור, ואז אנחנו נעשה תחרות בין יזמים, מי שמציע את שכר הדירה הנמוך ביותר לעשר שנים הוא שיזכה במכרז. זאת אומרת, אנחנו מושכים את המחירים כלפי מטה, הקרקע לא מהווה חסם, והמדינה מוותרת על הכנסות רבות, שיכולות להגיע למיליארדים, בקרקעות המדינה. דבר אחרון, שגם הוא מתייחס למצוקת הדיור – אני שמעתי שיש התייחסות רק לסטודנטים: א. גם בסטודנטים צריך לטפל. אבל אתם יודעים שאנחנו היינו גובים, מינהל מקרקעי ישראל היה גובה 36% מערך הקרקע בקרקע חומה, שאי-אפשר לבנות עליה מגורים בכלל; בקרקע חומה בונים מבני ציבור, הוסטלים, מעונות, או בקרקע כתומה – זה קרקעות שאי-אפשר לבנות עליהן יחידות דיור. וכשאנחנו מפנים יחידות דיור שמשכירים אותן לסטודנטים, והם גרים במעונות, אז ודאי שזה גם מסייע. זה לוקח זמן. אמרתי בתחילת המחאה, זה לא "קוטג'", זה לא החלטה על מחיר וזה יורד. יש החלטה על מחיר, שזה יורד בקרקע, ללא צורך בחקיקה, ללא צורך בהליכים ביורוקרטיים. ברור שזה משפיע על השוק, אין לי ספק שאם אנחנו מוציאים אלפי יחידות דיור במחיר 50% קרקע, שזה מאות אלפי שקלים, לא יכולים יזמים למכור באותו פרויקט את אותה דירה במאות אלפי שקלים הבדל. בכל מקרה זה משפיע. <אלי אפללו (קדימה):> בכל עיר בצפון, או רק ב-28 הערים האלה? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> 50% קרקע בכל הארץ, אין מגבלה, רק על תב"עות שהן עד 400,000 שקלים. זה לא קשור ל-28 יישובים, תפריד. ב-28 יישובים אתה מקבל כסף ביד, אתה מקבל 60,000 שקל צ'ק ואתה מקבל הנחה בפיתוח. <אלי אפללו (קדימה):> למה לא עשיתם את זה לכל משתכן? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> זה סיפור אחר. מה שאנחנו עושים עכשיו, ב-50% הנחה בקרקע, זה לא מוגבל בכמות, וזה לא מוגבל באזורים. זה מוגבל בשומה. שומה בקרקע, שהיא עד 400,000, אנחנו חותכים 50%, היקף של עד 150,000 שקל. הרציונל שעומד מאחורי 400,000, חבר הכנסת אפללו, רוב התב"עות שיש לנו, שאפשר לשווק אותן, זה קרקעות באזורים האלה, 300,000 שמאי, 350,000, עד 400,000. זה בראש-העין, זה במודיעין, זה ביבנה. זה לא במרכז תל-אביב, ואין לנו גם קרקעות במרכז תל-אביב. אני רוצה להתייחס עכשיו למגזר הערבי. אתה לא תאהב את מה שאני אומר לך, אבל אני אומר לך רק את האמת, בין שתאהב אותה ובין שלא תאהב אותה. אנחנו משווקים למגזר הערבי בהיקפים נרחבים מאוד. אני מדבר רק על אחוזי הצלחה מול המגזר הכללי, מפה תשפוט אתה למה זה קורה. איננו מנסים לחנך אתכם, ואיננו מנסים להרגיל אתכם איך לגור. יש מצוקת קרקע, ואין מצב שכולם מקבלים רק צמודי קרקע. אין דבר כזה, כי הקרקע היא משאב מוגבל, ויום אחד היא תיגמר. וכל הציבור מתפתח וגדל, וגם הציבור הערבי גדל. ועוד דבר, אתה יודע שלהחזיק – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> בחריש בונים על חשבון היישובים הערביים. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> עוד דקה אני אגע בזה. <אלי אפללו (קדימה):> שב, אל תעשה הצגה. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת אפללו, מותר לחבר הכנסת טלב אלסאנע להשמיע קריאת ביניים. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <אלי אפללו (קדימה):> תקרא פעם שנייה. <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לא רוצה פעם שנייה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> גם בחריש זה בסדר, אבל שיבנו גם בצד השני. <אלי אפללו (קדימה):> בונים כבר, אל תדאג. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לא, לא בונים, הורסים בצד השני. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת אפללו, אתה מבין, זה הבעיה שלכם, אתה לא מצליח לגלות אמפתיה, אתה וחלק מחבריך, למצוקה של הצד האחר, שלנו, יעני. בבקשה, אדוני השר. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אני רוצה להתייחס לנושא של המגזר הערבי. ראשית, מענקי המקום, כפי שקבענו אותם, וכבר יצאו לפועל, ויכולים כבר לממש אותם, כוללים שמונה יישובים מהמגזר הלא-יהודי – מתוך 28. דבר נוסף, אני רוצה לשתף אתכם באחוזי ההצלחה של מכרזים במגזר הכללי, מול אחוזי ההצלחה במגזר הלא-יהודי. אנחנו משווקים. יזמים צריכים לקלוט את הסחורה ולמכור אותה. במגזר היהודי – הכללי, נקרא לזה ככה – בשנת 2009, 2010 ו-2011, ממוצע הצלחות השיווקים, 85%–87% מהמכרזים שאנחנו מוציאים, יש להם ביקוש. במגזר הערבי – גם לפני שנכנסתי לתפקידי, לידיעת חברי הכנסת, 36% הצלחה ב-2006, 29% הצלחה ב-2007, ב-2008 31% הצלחה, ב-2010 32% הצלחה. זאת אומרת, הממוצע הוא מתחת ל-40%. והשיווקים – בכל הממשלות, בכל השיטות, בכל התרגילים – אנחנו משווקים, והציבור לא לוקח מספיק. יש להם כסף, אין להם כסף, אולי עדיף להם גם לבנות – אתם יודעים מה – כשלא עולה כסף. יש גם דבר כזה. הכול קיים, אבל מי שצריך לתת את הדעת זה מי שאכפת לו מהמגזר הערבי. אתם טוענים שאתם הנציגים שלו – תשאלו את עצמכם, מדוע כשאנחנו משווקים במגזר הכללי, בעולם של עליות מחירים, לוקחים את הסחורה ובונים, לא מתלוננים כל הזמן; אנחנו משווקים לכם, לא לוקחים את הסחורה. פחות מ-40% הצלחה זה מפולת. אם אנחנו, במגזר הכללי, יהיה לנו דבר כזה, אנחנו במצב קשה. לכן אני הייתי מציע לכם, חברי חברי הכנסת – אנחנו פתוחים להצעות; אתם בתוכנית המענקים, אתם בתוכנית הסבסוד, אתם מקבלים בהרשמה והגרלה. יותר מ-56% בהרשמה והגרלה בצמודי קרקע שעשינו באזור הצפון היה של בני המיעוטים. דבר אחרון, אני רוצה לומר לכם שאנחנו נמשיך להגדיל את היצע הקרקעות גם במגזר הלא-יהודי, ואנחנו נמשיך לתכנן כדי שתהיה סחורה מתי שכן תרצו אותה. אנחנו מתכננים עכשיו באזור ג'דיידה-מכר 7,500 יחידות דיור בתכנון, וזה עולה הרבה מיליונים. ואנחנו עושים את זה כדי שגם למגזר הלא-יהודי יהיה איפה לגור, ולא תהיה מצוקת קרקעות, וזה אינטרס של כל החברה בישראל. תודה לכם. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לכבוד השר. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אחמד טיבי:> הודעה לסגנית המזכיר. בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 4), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 4), התשע"א–2011, שהחזירה הוועדה המשותפת לוועדת החינוך, התרבות והספורט ולוועדה לקידום מעמד האשה; הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 18), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הכספים. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 64 והוראת שעה) (סדר דין פלילי וראיות), התשע"א–2011; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 37), התשע"א–2011; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 67) (ביטול קובלנה), התשע"א–2011; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 35) (ביצוע פסק-דין לפינוי מושכר), התשע"א–2011; הצעת חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 7), התשע"א–2011; הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקון מס' 12) (שחרור לפי החלטת נשיא המדינה), התשע"א–2011. לוח תיקונים להצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 50), התשע"א–2011. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך. <הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד, העבודה ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הזוגות הצעירים, חסרי הדיור, הרופאים, המתמחים, השכבות החלשות ומעמד הביניים;> <2. המשבר החברתי בישראל;> <3. כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <4. מצוקת האדמות והדיור במגזר הערבי> <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים לדוברים. קדימה – חבר הכנסת דורון אביטל. שלוש דקות. חבר הכנסת אלי אפללו, אני שומע אותך מכאן. <דורון אביטל (קדימה):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר מתן, ממשלת ישראל הנוכחית שוגה כבר זמן רב בקריאת תמונת המצב – אם של החיים הכלכליים-החברתיים פנימה, ואם של הסביבה המדינית-הביטחונית החוצה. כשם שהיא שוגה בקריאת התמונה, כך גם שוגה היא בדרך הפעולה. היא מניחה כבר זמן רב מדי רגל גסה וכבדה במיוחד על דוושת הברקס של הרכב, שהוא המדינה והחברה הישראלית. עוצמת המחאה המתרחבת והולכת ברחובות ובערים אינה עדות למחדל טכני בודד, אלא עדות להתרסקות של מודל ותפיסה כלכלית-חברתית שלמה. במרכז התקלה של המודל הישן נמצא בלבול ספקולנטי בין המושג ערך כלכלי ממשי לשורת רווח פיננסי מדיד וקצר-טווח שהינו עיוור למחירים תשתיתיים ולמחירים עתידיים. האתוס המכונן של מקסום-מקסום – כאילו ימקסם היחיד את רווחיו בתחומו ואז כבמטה קסם תושרה אופטימיזציה למשאבי החברה והכלכלה כולה – האתוס הזה מייצג תקלה תפיסתית מסוכנת שממנה עלינו להשתחרר. איך אומרים החבר'ה באוהלים? – אנשים, לא רווחים. על המודל הישן לפנות את מקומו למודל חדש, מודל כלכלי חברתי ואזרחי חדש. מחד, לא היגיון של קולחוז, לא פתרונות בולשביקיים ממוחזרים, ומאידך, לא הכשל של מקסום שורת רווח על פני יצירת ערך ממשי, תשתיתי, חי וארוך-טווח לטובת ההתפתחות הבריאה של החברה כולה על כל חלקיה. רק כדוגמה, לא מזמן האוצר הציע לנסות להעמיד את גיל הפרישה של נשים על גיל 67. אחת הנשים במחאת העגלות תיארה את סד האילוצים הבלתי-אפשרי של זוג צעיר המגדל ילד – מחופשת לידה, לטעמי קצרה מדי, ועד מחירי חיתולים ותשלומים לגן-הילדים. והנה, אומרת האם הצעירה: חלק מאתנו בני מזל, יש להם סבתות שיכולות לתמוך בשמירה ובגידול הילדים. אבל אז נזכרתי, הרי זה משרד האוצר שהסביר לנו שחישוביו מראים כי גיל הפרישה חייב לגדול בחמש שנים תמימות. כעת תצטרך האם הצעירה לחכות עוד חמש שנים, אם רק הם היו מצליחים, אם משרד האוצר היה מצליח, עד שהאמא שלה תוגדר כסבתא פנויה וכשירה לעזור לבתה. כך הצטמצמו השוליים, האזרח נלכד בסד אילוצים לא סביר, צומצם מרחב התמרון שלו, הלחץ התגבר, הקיום נעשה בלתי אפשרי. או אז החלו האזרחים להבין שהם אינם לבד, שהבעיה לא אצלם, מחסום הבושה נפרץ. אין הם חסרי כשרון, מפונקים או עצלנים. הבעיה היא לא אצלם, הבעיה היא במדיניות הבלתי-אפשרית של הנהגת המשק והמדינה. המחאה היא גם עדות לקולם של הישראלים המתעוררים וקוראים: ישראלים אנו. הממשלה הנוכחית והרוח שהיא הציפה בה את הארץ המעיטה בכוחם וחשיבותם של הישראלים, כאילו המושג הזה שייך לדור של אנשים שאיבדו את החוט ההיסטורי המקשר בינם ובין האתוס של הקמת הארץ הזו. ההיפך הוא הנכון. כשעמדתי במוצאי-שבת בכיכר מוזיאון תל-אביב עם בני הצעיר על כתפי, חשתי מחדש תחושת גאווה גדולה מהסוג שחשתי כששבנו ממבצע צבאי מוצלח במיוחד או במלחמה; גאווה על כך שבני הארץ הזו יכולים להיות מחדשים, חלוצים ומובילים, גם בחתירה לצדק חברתי, וגם בחתירה לחיי חברה וכלכלה הוגנים החפים מניצול. הדור הצעיר והלא-צעיר שאני פוגש במחאה הזו מזכיר לי דור של ישראלים מזמנים אחרים. דור שאולי גמגם את מילות ההמנון וזייף את הלחן, אבל לא זייף בשדה הקרב, ולא במבחן הסולידריות החברתי. דור, שתסלחו לי, לא הבין מה זה חינוך לערכים ובטח היה מנפנף בציניות את השטויות הדביקות האלו, אבל זה דור שכל פעולה שלו במלחמה או בחיים הכלכליים החברתיים היה הדגמת אמת של הערכים שהביאו לחברה הישראלית את הישגיה הגדולים ביותר. הישראלים הללו מתעוררים כעת בכיכרות והם ידרשו במוקדם או במאוחר את ההחלפה של ההנהגה הנוכחית של המדינה לטובת שינוי מן היסוד בחשיבה ובהתנהלות שלנו בכל תחומי החיים. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> שוכראן. חבר הכנסת אילטוב, ישראל ביתנו. שלוש דקות. חבר הכנסת טלב אלסאנע, מסעוד גנאים, מוחמד ברכה, עפו אגבאריה – אני קורא אתכם לסדר. (אומר בשפה הערבית: זו ההזדמנות האחרונה שלי בהיסטוריה להוציא אתכם כשאני יושב-ראש.) בבקשה. <קריאות:> – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו – – – <עינת וילף (העצמאות):> אפשר תרגום? <היו"ר אחמד טיבי:> אמרתי: אני מת להוציא את כולכם ולהיכנס להיסטוריה, יחד. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, אתה תוסיף לי זמן? <היו"ר אחמד טיבי:> היא מתה שאני אעשה את זה, אנא בבקשה. אני אפצה אותך בזמן. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> תודה. כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו עדים בשבועות האחרונים למחאה ציבורית שיש בה הרבה מן הצדק, שהמעמד הבינוני נושא על כתפיו את רוב החובות של הציבור הישראלי, שכרו נשחק, מעמדו נשחק, המצב הוא לא פשוט. אבל יחד עם זה אני מבקש מכל חברי הכנסת, הפוליטיקאים, לקחת אחריות לכך שבעצם כולנו ביחד נתנו לזה יד במשך הרבה מאוד זמן ובמשך הרבה דורות. הדבר הזה לא קרה אתמול ולא קרה שלשום, והוא לא קרה לפני שנה. הוא קרה לפני הרבה הרבה מאוד זמן. הציבור הזה ממשיך לשאת את כל הקשיים על כתפיו, ואני הייתי מבקש מכל החברים מהקואליציה והאופוזיציה להיכנס לפרופורציות, להיות פחות דמגוגיים, ובאמת, אנחנו כחברי כנסת יכולים להוביל פה שינויים ואנחנו נעשה זאת. האחריות היא קולקטיבית. היא לא אחריות של ממשל ספציפי זה, כרגע, או אחר שהיה, ומפילים האחד על השני את הכדור. צריך באמת לקחת ולנתח את המערכת הבעייתית הזו, לבדוק איפה הבעיות. הדבר הזה צריך להיעשות בקור רוח. בכלכלה אסור לשחק; אסור לשחק מסיבה אחת פשוטה: ברגע שהדבר הזה יקרוס, למדינת ישראל לא יהיה פתרון, לא למעמד הביניים, לא למצבים סוציאליים, לא לאנשים מסכנים, לא יהיה פתרון לאף אחד. לכן אני קורא לראש הממשלה לגשת למערכת הזאת, הבעייתית, בקור רוח, לנתח אותה לעומק, לבדוק את כל הבעיות ובאמת למצוא את הפתרונות. ניתן להילחם במערכת הזו, ניתן להילחם בביורוקרטיה, ניתן לשנות את הדברים. הדברים האלה ייקחו זמן. הם לא יקרו מחר בבוקר. אי-אפשר לבנות דירה, לא ביום, לא ביומיים ולא בשנה או שנה וחצי. התהליכים הם די ארוכים. יש התנגדויות, יש בתי-משפט, אנחנו לא מדינה שוויונית שקוראים לה צפון-קוריאה, ששם כולם שווים ושם לא צריך לשאול לא את בית-המשפט ולא את אף אחד, פשוט באים ועושים. אנחנו עובדים במערכת שהיא מערכת מסורבלת, מערכת לא פשוטה. אנחנו גאים במערכת הזאת, שכל אחד יכול לבוא, להתנגד, להגיד שזה מפריע לו וההוא מפריע לו, באים ודנים ובוחנים, ומגיעים בסוף לפתרון. לכן, המחאה בדמוקרטיה צריכה להיות. פישוט תהליכים בתכנון ובנייה חייב להיות. ניתן למצוא את הפתרונות, זה לוקח זמן, זה לוקח סבלנות, אבל לבוא ולזעזע את המערכת הכלכלית, את האיתנות הפיננסית של השוק הישראלי – זה מסוכן מדי. אני מבקש להיות פחות דמגוגיים, באמת – להתכנס ולעשות סדר, אם בחקיקה, אם בהתנהלות. אני מודה לכם ואני מבקש לדחות את הצעות האי-אמון. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת אילטוב. חבר הכנסת מש"ס, נסים זאב. אתה רוצה בסוף? <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חודש טוב, חברי חברי הכנסת, הנביא ישעיהו אומר: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו; ישראל לא ידע, עמי לא יתבונן. מה ההבדל? מי יותר אינטליגנט – החמור או השור? השור. למה? <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> לא. תיכף נראה מי החמור, בעצם. השור מכיר את בעליו מרגע שהוא קונה אותו, יודע מי הבוס שלו. החמור – רק את זה שמביא לו את האבוס. הוא לא יודע מי קונה אותו, הוא לא יודע מי הבעלים שלו. לפעמים הוא חושב שהבעלים שלו זה האוכל, זה האבוס עצמו. מורי ורבותי, אדוני היושב-ראש, זה פשוט לא ייאמן, כמה אפשר להתעלם מכל האמירות, מכל מה שקורה בכנסת במהלך החודשים האחרונים על-ידי ראש הממשלה והממשלה הזאת. קורים דברים בלי שום קשר להפגנה הזאת. הרי אתם יודעים שהצעת החוק שש"ס נאבקה עליה, שיהיה מענק של 100,000 שקלים – זה היה עוד לפני כל ההפגנות האלה. <אלי אפללו (קדימה):> אבל למה לא נתנו – – – <נסים זאב (ש"ס):> נכון או לא? <אלי אפללו (קדימה):> אבל למה – – – <נסים זאב (ש"ס):> נותנים אותה, נתנו אותה, אבל אתם רוצים לראות דברים בשטח – – – <אלי אפללו (קדימה):> – – – השר הסכים ואמר: לא נתנו לי. ורק עם האוהלים, ההפגנות, הסכימו לדבר על זה. <נסים זאב (ש"ס):> זה עזר לו. אבל החוק עבר? עבר. <אלי אפללו (קדימה):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> בסדר, אז הציבור גם צריך את החלק שלו לקחת. <היו"ר אחמד טיבי:> אני קורא אותך לסדר פעם שנייה, חבר הכנסת אפללו. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אגב, ראש הממשלה הבטיח עוד הבטחות – – – <אלי אפללו (קדימה):> – – – זה לא עוד הפגנות. <נסים זאב (ש"ס):> עוד הפגנות. אני אומר לך, עוד הפגנות – – – <אלי אפללו (קדימה):> כל הכבוד – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אתה רוצה שאני אוציא אותך? אני יודע שנושא השיכון בוער בדמך, אבל אנא, תן לו להמשיך. <נסים זאב (ש"ס):> לא, לא השיכון, אולי השיקום. הפחתת המע"מ בין 2% ל-3% – ראש הממשלה הבטיח; הגדלת שכר הנטו למשתכרים בין 14,000 ל-19,000 שקלים; הקלות במיסוי על דירה ראשונה; השינוי בהורדת המיסוי על יבוא מוצרי חשמל. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אני בדקתי, ברוב המדינות בעולם, כל מדינה קובעת לעצמה איזה מוצרים היא מסבסדת. יש מדינות שכל מוצרי היסוד מבחינתן מסובסדים, ובוודאי שאין מע"מ על אותם מוצרים. אני חושב שהגיע הזמן שהממשלה הזאת גם תחליט, לפחות על מוצרי היסוד, כי אי-אפשר לעשות כל יום איזו מחאה, פעם על ה"קוטג'" ופעם על העגלות – בעגלא ובזמן קריב. צריך לקבל החלטה אסטרטגית על כל הרשימה הזאת. <אלי אפללו (קדימה):> אתה באופוזיציה או בקואליציה? <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת אפללו, אתה ממשיך להפריע באופן עקבי. <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר לך, חבר הכנסת אלי אפללו, קצת סבלנות, יש הצעת חוק של משרד השיכון ומשרד הפנים, שמונחת במשרד המשפטים, ואני אומר לך, כשמדברים על דיור, אתה תראה שכל הנושא של הווד"לים – – – <אלי אפללו (קדימה):> "אטבחו". <היו"ר אחמד טיבי:> אני אוציא אותך. <נסים זאב (ש"ס):> מה זה, אתם מתואמים ביניכם להפריע אחד לשני? לא הבנתי. <היו"ר אחמד טיבי:> הוא מפריע לך. הוא אמר לך "אטבחו". אתה רוצה, אז "תטבַּחו". <אלי אפללו (קדימה):> הם שוחטים לכם את החוק הזה. זה חוק – לא ייתנו לכם. <נסים זאב (ש"ס):> תראה, כבר גמרתי את שלוש הדקות, וכל הכבוד ליושב-ראש שנותן לי לומר עוד משפט אחד. <היו"ר אחמד טיבי:> יש לך עוד חצי דקה, כי הוא הפריע לך. <נסים זאב (ש"ס):> עוד חצי דקה. אני רק רוצה להגיב – הנה, נכנס חבר הכנסת טלב אלסאנע. טלב אמר וזעק על חריש. אני רוצה לומר לך שברוך השם, הבדואים אין להם חריש אחד, חורשים את כל המדינה. עשרות אלפי דירות בונים. הם לא צריכים – לא את חוק הווד"לים; הם לא צריכים הקצאת שטחים, הם לא צריכים שום דבר. הם קובעים לעצמם את האגַ'נדה, הם קובעים לעצם את סדר-היום, הם קובעים לעצמם איפה לבנות ואיך לבנות, כמה קומות – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – הם מצפצפים על המדינה. כשמדברים על הסיירת הירוקה, מזמן היא נעלמה מהעולם. יש רק סיירת שחורה אחת, שלא עושה שום דבר. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. למדנו מלה חדשה: "אגַ'נדה". א-גַ'-נ-דה. זה חדש. אגַ'נדה זה האג'נדה של ש"ס, או של נסים זאב. חבר הכנסת יצחק הרצוג – במקומו חבר הכנסת דניאל בן-סימון, מסיעת העבודה. <איתן כבל (העבודה):> יש לנו הרבה מחליפים, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> אני אקפיד על הזמנים, בגלל הארוחה המפסקת צום. חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא אותך לסדר. <נסים זאב (ש"ס):> תפסיק לצעוק עלינו כל היום. <היו"ר אחמד טיבי:> אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה וחצי. <איתן כבל (העבודה):> אני מבקש לא להתחיל את הזמנים ממנו. <היו"ר אחמד טיבי:> אני אתחיל את הזמנים מדניאל בן-סימון. מה לעשות, טעיתי עם הקודם. בבקשה, אדוני. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את הזמן שיש לי כדי לברך את האנשים שיושבים ביציע, שבאו לציין את יום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, כשהיה בן 60. אני רואה הרבה פנים מוכרות, במיוחד יוסי אחימאיר, שיושב מולי, והייתי מנסה לעשות תרגיל, מעט אינטלקטואלי, ולשאול מה היה אומר ז'בוטינסקי אילו עמד כאן; מה היה אומר על מדינת ישראל היום, על השביתה שמתרחשת שם, על המאהלים; מה היה אומר על הצדק החברתי של ישראל היום; מה היה אומר – יוסי, אני מבקש שתשמע – מה היה אומר על הפערים האלה, שיצרנו בתוך 60 שנה, שאין להם אח ורע בעולם; מה היה אומר האיש הזה, אינטלקטואל של בית"ר, האיש שיצר את הרוויזיוניזם הזה, שהשאיר מורשת כאן, שהיא מזויפת לחלוטין, שיצרה קפיטליזם ללא גבולות, שגרמה לאנשים ללכת לאוהלים, שגרמה לאנשים פה לשבת ולהיות עדים כל שבוע למסכת של חוקים קלריקליים שהופכים אותנו מדמוקרטיה לתיאוקרטיה. מה היה אומר זאב ז'בוטינסקי אילו עמד פה היום – ויצר את התנועה הזאת, האם הוא היה גאה בה? <דני דנון (הליכוד):> היה גאה מאוד. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני אומר שהוא היה מתבייש בה, כי היא מפירה את המורשת שלו, לפחות לגבי השוויון בחברה הישראלית. עשינו הכול כדי לפגוע במורשת שלו. אני מדבר עליו דווקא, כי זה היום שלו. אני חושב שאם הוא היה בא לכאן ורואה איך החברה הישראלית, במקום סולידריות, מתפלגת למגזרים שכל מגזר מושך לעצמו כאילו שהיה אוטונומיה בפני עצמה, כאילו אין מדינה, כאילו אין ממלכתיות, כל אחד לעצמו; אתה יודע, יוסי – ואני פונה אליך כמי שמכיר אותך, כמי שישב כאן – הכנסת הזאת, במקום לייצג את הממלכתיות הישראלית, הפכה להיות מרכז אינטרסים שכל אחד מושך את השטיח מתחת לכולנו. בסוף נמצא את עצמנו פדרציה של מגזרים, שבעצם המכנה המשותף בינינו הולך ונעלם. במיוחד בעניין של המחאה היום – זה נכון, זו מחאה פוליטית; זו מחאה על תקווה שהלכה, תקווה של הרבה מאוד ישראלים, שדווקא המפלגה שלכם תמשיך את דרכו של מנחם בגין ותביא תקווה בשלום כלשהו. הוא עשה שלום עם מצרים, ציפינו שבנימין נתניהו ייתן תקווה נוספת לגבי השלום עם השכנים שלנו. התקווה הזאת נגדעה באבה. עכשיו, בכהונה השנייה שלו, הוא גם גודע את התקווה הזאת, את החלום לישראל שוויונית, לישראל לא שוויונית, אלא שחותרת לשוויון, ששואפת לצדק חברתי. לכן – שני היסודות האלה, שעליהם קיימת החברה הישראלית, הולכים ומתפוגגים, ולכן המחאה הזאת היא פוליטית, על עצם קיומה ודמותה של המדינה. אני אסיים ואומר שאילו עמד כאן, הוא היה מוקיע את הממשלה הזאת על כך שהיא פועלת נגד המורשת שלו. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת בן-סימון. תמיד יש לך נקודה מעניינת. חבר הכנסת אורי מקלב. <אריה ביבי (קדימה):> אני לא יודע מה הוא היה אומר, אבל הוא מתהפך. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אנחנו אומרים בתפילה – שלוש פעמים ביום, תפילה על השופטים – "והשיבה שופטינו" – אנחנו אומרים: "ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה". כמו שתשמע ליועצים הראשונים ותסיר ממנו יגון ואנחה. <היו"ר אחמד טיבי:> תסביר לו, תסביר לו. <אורי מקלב (יהדות התורה):> הוא יודע, ברוך השם, הוא גם יכול לעזור לי בעניין הזה. ודאי האשכנזים אומרים את זה, אולי לעדות המזרח יש ניסוח קצת אחר. בכל אופן, עד היום ידעתי שזה שני דברים, שתי משאלות, שתי תפילות: תפילה אחת, תן לנו את היועצים הראשונים; תפילה שנייה, "והסר ממנו יגון ואנחה", שלא יהיו לנו יגון ואנחה. מה שמתברר לי היום, מה שקורה היום, שזו בעצם תפילה אחת; זו תפילה למנהיג, שהיגון והאנחה שלו זה משום שהוא לא שמע ליועצים כבראשונה, כי הוא שומע ליועצים אחרים, לא שמע ליועצים האמיתיים שלו, שהם כאן. כאן באנו ואמרנו שהציבור לא יכול להתמודד חודש-חודש עם ההכנסות שלו. ההכנסות שלו לא מתאימות להוצאות. אנשים לא יודעים – אנשים במעמד הבינוני נשאבים למעמד הנמוך, מגזירה לגזירה, מעלייה לעלייה, לציבור – יותר ויותר קשה לו. אז באים ואומרים לראש הממשלה, היועצים, הפקידות – שהיא הקובעת והיא קובעת גם מדיניות – באים לראש הממשלה: מה זה 17 אגורות על ליטר דלק, זה לא הרבה, זה לא שום דבר. ואחרי זה הוא מקבל את הכול, ואם הוא היה יודע את האמת, היו אומרים לו את האמת מה המשמעות של 17 אגורות, הוא צריך היה אחרי זה להתחרט – – – <אלי אפללו (קדימה):> עוד גזירה ועוד גזירה ועוד גזירה – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> וכן הלאה, ומציגים לו את הדברים האלה בצורה מעוותת, בצורה שהם רוצים להציג אותה, ואחרי זה ראש הממשלה צריך להתמודד עם כאלה דברים שפה אנחנו חזרנו ואמרנו – אנשים יצאו לרחוב, אנשים יגורו באוהלים, לא יכולים ככה להמשיך, וילכו ויצעקו על המעונות וכן על דברים אחרים. צריך לדעת את זה ולדעת מי הקובע כאן – האם הפקידות היא גם קובעת המדיניות או שיש כאן מי שקובע מדיניות. מה שנוצר כאן בתקופה האחרונה – והיום זה בא לידי ביטוי בכל מה שקורה היום ברחוב – זה החונטה הפקידותית ששולטת פה. יש חונטה צבאית ויש חונטה פקידותית, שהיא שולטת והיא קובעת את סדר-היום הציבורי, ולאחרים אין מה לומר. וכשזה לא הולך כפי שרוצים, אז מתפטרים. לרגע אחד זה לא התאים, אז לא נעים לעמוד בכל ההפגנות האלה, בכל המחאות האלה, אז מתפטרים, ואחרי זה צריך להתמודד לבד. או שבדיוק זה לא מתאים לעמדה של השר או לעמדה של יושב-ראש ועדת הכספים, שלא התאים לו חוק מס שבח כפי שהאוצר רצה – – – <אלי אפללו (קדימה):> לא, אדוני, היושב-ראש מפריע לי, אני לא יכול לשמוע. <היו"ר אחמד טיבי:> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אם לפקידות במשרד האוצר לא מתאימה התנהלותו של יושב-ראש ועדת הכספים, שהחליט לא להביא את כל הרפורמה במס שבח כשבאים לעזור בנושא נקודתי של דיור, והוא מביא את זה בצורה מצומצמת יותר, מדליפים לעיתון – הנה הוא מתכוון לחרדים; שר השיכון רוצה להביא מחיר למשתכן במחיר יותר זול, אומרים: הוא מתכוון לחרדים. אין שום בעיה, כל הכלים עומדים לרשותם. אנחנו באמת חושבים שהנושאים האלה, שכל אחד עושה שבת לעצמו וכל פקיד קובע עמדה, כאן הבעיה שאנחנו חוזרים ואומרים אותה – חייבים, את ההחלטות והמדיניות צריכים לקבוע אחרים, לא אלה שנמצאים על ה"שיבר" והם הקובעים. הם יכולים לתת נתונים לא נכונים. אני בעצמי הייתי נוכח איך פקידות בכירה מהאוצר אומרת לראש הממשלה: אנחנו לא יכולים לתת את – – – <אלי אפללו (קדימה):> הם מנהלים את המדינה, אתה לא מבין את זה? <היו"ר אחמד טיבי:> תפסיק להפריע, חבר הכנסת אלי אפללו. <אורי מקלב (יהדות התורה):> עכשיו אתה יודע איזה מדינה, הם לא מנהלים את המדינה. כשרוצים לנהל את המדינה הם בורחים. <אלי אפללו (קדימה):> לא, הם מנהלים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> באים ואומרים – אדוני חבר הכנסת אפללו – באים ואומרים: אנחנו לא ניתן – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תגיד, למה קדימה לא נתנה לך זכות לדבר? נתנה למישהו אחר. <אלי אפללו (קדימה):> כי יש לי זכות פה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני בזה אסיים. אומרים לראש הממשלה: אנחנו לא ניתן משכנתאות ועזרה ליד שנייה מכיוון שלא יכול להיות – – – <היו"ר אחמד טיבי:> משפט סיום. <אורי מקלב (יהדות התורה):> יד שנייה, הדירות הן הרבה יותר זולות מהתחלות בנייה. בסוף מתברר שבעיר אחת בכל הארץ דירות יד שנייה יותר זולות מהתחלת בנייה, שזה ערד. את זה מביאים לדוגמה ועל סמך דברים כאלה, נתונים כאלה, לאחרים קובעים מדיניות. תודה רבה, אדוני. <אלי אפללו (קדימה):> יישר כוח, מקלב. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת מקלב. חברת הכנסת עינת וילף, שמחכה בסבלנות. <קריאה:> – – – רשימת דוברים. <היו"ר אחמד טיבי:> העברתי את הטרוניה שלך, והנושא בטיפול. יש תקלה. <עינת וילף (העצמאות):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה, השרה וחברי חברי הכנסת, אני רוצה להזכיר, אנחנו מדברים בשבועיים האחרונים הרבה על מה אין, וטבעו של הטבע האנושי שהוא שוכח את המובן מאליו. אז עוד כמה דברים שלא היו לנו, ואין. אין מלחמות ואין התקפות טרור רצחניות ואין מתקפות טילים מתמשכות ואין כלכלה מתרסקת ואין אבטלה גואה, והאופציה לעזוב לחוץ-לארץ – כפי שמראות ההפגנות שם – כבר הרבה פחות אטרקטיבית – – <אלי אפללו (קדימה):> – – – יש גם שמש. <עינת וילף (העצמאות):> – – אז סוף-סוף נפתח המרחב הציבורי לדיון על סדרי העדיפויות, וצריך להזכיר גם את זה. וחלק מהמחאה, יש בה מרכיבים נוסטלגיים למדינה שהיתה פעם, ומי כמוני אוהבת לדבר על מפא"י ועל בן-גוריון, אבל אני זוכרת או לפחות גם שמעתי על הבעיות שהיו אז. על אנשים מוכשרים שהכשרון שלהם לא בא לידי ביטוי, בכלכלה שנשלטה על-ידי אנשי שלומנו, ואיש לא רוצה לחזור לשם. ולכן עדיין הדרך הטובה ביותר להביא לידי ביטוי את כל הכשרון שיש במדינת ישראל, והוא רב, זה משק פתוח, תחרותי, שיאפשר להוריד מחירים, וליזמים קטנים ולעסקים בינוניים לבוא לידי ביטוי. אבל המשק הזה צריך להיות באמת תחרותי, שזה אומר להיאבק בריכוזיות, וסוף-סוף עם הממשלה הזאת דווקא יש סיכוי לעשות זאת, והמחאה תורמת לכך שאולי נצליח. גם מי שמאמין במשק תחרותי, כמוני, יודע שיש תחומים שאסור להם להיות מופרטים ואסור להם להיות בתחרות – חינוך ובריאות. ובחינוך נעשה הרבה, להביא כספים למורים, להשכלה הגבוהה, ועכשיו המשימה הבאה היא להגיע לכך שיהיה חינוך חינם לגיל הרך, לאמהות עובדות, ובוודאי למשפחות ששני ההורים עובדים, וזו המטרה. והרפואה – עכשיו מתנהל מאבק על הרפואה הציבורית, וגם יינתנו התקציבים בסופו של דבר. וההשקעה בתחבורה הציבורית וההגנה על נכסי הטבע, ואי-אפשר להתעלם מהדברים שהממשלה עשתה בתחומים האלה. יש לנו עכשיו הזדמנות בזכות המחאה להרחיב את הבסיס, לחלק את הנטל טוב יותר, כך שיותר אנשים במדינת ישראל יעבדו, המסים יתחלקו נכון ויותר ויהיה שירות צבאי ואזרחי לכול. ולכן, מה שנדרש מאתנו זה לא כלכלה קפיטליסטית ולא כלכלה סוציאליסטית אלא כלכלה ציונית הממצה באופן הטוב ביותר את הכשרון הרב שיש במדינה הזאת. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חברת הכנסת עינת וילף. חבר הכנסת אורי אריאל. אנחנו דילגנו על חבר הכנסת טיבי, דילגנו מעל חבר הכנסת טיבי – – – <דני דנון (הליכוד):> – – – להתרגל לזה. <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לא, רק דילגנו באופן זמני, אדוני. <אלי אפללו (קדימה):> מקבלים את המענקים ביהודה ושומרון? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> תשאל אותי, אני אענה לך. <אלי אפללו (קדימה):> למה בנצרת – – – <היו"ר אחמד טיבי:> שלוש דקות, בבקשה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שיהיה חודש טוב, חודש מנחם-אב שבו קרו לנו צרות גדולות, ובעזרת השם, החודש הזה יהיה לנו תקנה גדולה, ייבנה בית-המקדש ויחזור עם ישראל לארצו. <אלי אפללו (קדימה):> אמן. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> יש כלל, רבותי השרים שאינם פה – לא יודע, היושב-ראש אישר שיהיה פה דיון בלי שרים – ממשלה קטנה אז צריך להתחשב בהם, אבל אולי אם תוכל לקרוא למישהו לדובר הבא. איך שתחליט – – <אלי אפללו (קדימה):> הם מעטים, הם מעטים מדי, צריך להתחשב – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – או שאתה נותן לי לדבר. <היו"ר אחמד טיבי:> דבר, דבר, דבר ונטפל בזה. תמשיך. <אלי אפללו (קדימה):> – – – אין מספיק שרים, זה בסדר, לא נורא – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני מודה לחבר הכנסת אלי אפללו, ידידי, על העזרה. <אלי אפללו (קדימה):> אין מספיק שרים. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> על גודל הממשלה – עוד מעט אתה תעלה לדבר, תרחיב בזה. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, אתה לא צודק, יש 39 שרים וסגני שרים. <אלי אפללו (קדימה):> אבל זה לא מספיק, אין להם זמן. <אריה ביבי (קדימה):> מסתבר שזה לא מספיק. <היו"ר אחמד טיבי:> ואני מקווה שיקראו לאחד מהשרים כדי – בבקשה, אדוני. <שלמה מולה (קדימה):> הם הלכו לרחוב רוטשילד לבקר – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מכובדי ראש הממשלה, יש כלל ידוע – או שאתה מצליח או – – <היו"ר אחמד טיבי:> שאתה מסביר. בבקשה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – שאתה מסביר. גם חבר הכנסת טיבי מכיר, זה כלל עולמי. בעת האחרונה הממשלה הזו, העומד בראשה, כל הזמן מסבירים. הם על תקן של פרשנים. בכלל, תיכף הם ישדרו לנו איזה משחק כדורגל – זה מסר לזה וזה לזה. גולים הם לא יודעים להבקיע. מסבירים – יהיה ככה, נעשה ככה, אולי יהיה כך. מה העניין, מה קרה פה? מסתבר שראש הממשלה, שטוען – ויש שמעידים שזה גם נכון – שהוא זיהה את הבעיה בתחילת כהונתו, לא עשה עם זה שום דבר. <אלי אפללו (קדימה):> ה”סופר-טנקר" לא הגיע בזמן, זה לוקח זמן. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני מבקש הגנה מיוחדת מפני ידידי, שזה דבר מיוחד. בדרך כלל לא הייתי מבקש את זה, אבל – – – <אלי אפללו (קדימה):> אני אתך, אני אתך, דווקא אתך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> המציאות שראש הממשלה מזהה בעיה, ובמשך שנתיים איננו עושה כמעט דבר, ורק כשהכול מתפוצץ הוא עומד להסביר – גם עכשיו הוא לא עושה – הוא מסביר שהווד"לים והוונדליזם וכל השמות הללו, בעוד ארבע-חמש שנים יהיו דירות. טוב, ראש הממשלה, נניח – לא יהיו. לפי איך שאתה מנהל את זה, לא יהיו, ומה יהיה עד אז? מה אמורים לעשות כל הזוגות הצעירים והעולים? מה, הם צריכים להתפלל לעוד חמש שנים? <אלי אפללו (קדימה):> "סופר-טנקר" חדש. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> יש תשובה לבעיה, ואני רוצה להגיד גם את התשובה ולא להישאר רק עם סימני השאלה. תשובה ראשונה היא לבנות לכולם. אין הבדל במצוקה בין יהודים לכאלה שאינם יהודים, בין צעירים יותר לצעירים פחות, הבעיה היא של כל שכבות העם במדינת ישראל, ועומד פה שר הבינוי והשיכון, מסביר שבונים לערבים, אני אומר לכם באחריות לאחר בדיקה – לא בונים. <היו"ר דני דנון:> נא לסיים. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> ומה תהיה התשובה, מה אתם חושבים? אני מסיים, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, האם ידוע לך אם בונים בירושלים? <היו"ר דני דנון:> לא מספיק. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לא, לא בונים, לא שלא מספיק. יש הוראה של ראש הממשלה, שמסביר לכולם איך ייפתרו כל הבעיות, לא לבנות בעיר הקודש, לא לבנות בעיר הבירה. זה הישג שלא היה כדוגמתו. אפילו אולמרט לא הגיע להישג הזה. אפילו אולמרט לא הגיע לזה. איך הגיע בנימין נתניהו למצב שבירושלים לא בונים? יש אפשרות לבנות ביהודה ושומרון עכשיו, היום ומחר, 15,000 יחידות דיור. מי שעוצר זאת הוא ראש הממשלה נתניהו, בגדר זה שדוחף את אמא שלו במדרגות, ולא עלינו היא נפטרת, ואז הוא מבקש רחמים, כי הוא יתום. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי אריאל. כל הדוברים מציינים את מורשתו של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, כל אחד לפי שיטתו. נמצאים אתנו באולם גם תלמידיו ומשפחתו. בהמשך היום אנחנו נציין באופן רשמי. אני מזמין את הדובר הבא, חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה – מסיעת רע"ם-תע"ל. לרשותך שלוש דקות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך, רבותי חברי הכנסת, כאשר מעמד הביניים קם, סימן שמשהו רעוע בממלכה, סימן שהמלך לא מושל, או שמוליך את העניינים בדרך קלוקלת. <אלי אפללו (קדימה):> שניהם יחד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כאשר מעמד הביניים, באמצעות הפגנת האוהלים הזאת ברוטשילד, שגררה אחריה הפגנות מחאה בכל היישובים בארץ – – <היו"ר דני דנון:> יש היום בני מגזר המיעוטים גם, ברוטשילד? <אלי אפללו (קדימה):> בטח. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני אתייחס לנקודה החשובה הזאת שאדוני העלה. – – ולמרות העובדה שהתנועה הזאת קמה עם דרישות השונות מעט מהדרישות של מי שמוחה ביישובים הערביים, כי ביישובים הערביים המחאה היא לא על עליית מחירי הדירות או דמי השכירות, כי פשוט לא בונים לערבים – המחאה היא על היעדר בנייה, על הפקעות, על הרס, על היעדר תוכניות מיתאר, על חלוקה לא צודקת של קרקע, על אי-חלוקה של קרקע לאזרחים הערבים, על תוכניות חנק, על היעדר ערבים בתוכניות המיתאר והתכנון והבנייה בארץ, כי תכנון ובנייה בארץ – בישראל – הם משהו אידיאולוגי. התנועה הזאת, שאני קורא לה תנועת ה-14 ביולי – – <היו"ר דני דנון:> זה בצרפת אני חשבתי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – 14 ביולי, כי היא התחילה ב-14 ביולי, יכולה להוביל למהפכת ה-14 ביולי, ואני מקווה שהיא תצליח ותנצח. אני לא בטוח, כי רבים קמים עליה כדי לסכל את הצלחתה ואת התביעות הצודקות, וגם אם נראה שכאילו זה משהו שמייחד מפגינים יהודים ברוטשילד – לא, למרות השוני בדרישות, אני דווקא, לא רק שאני מאחל הצלחה, אני רוצה שהציבור שלנו ישתלב בהפגנות, או בתוך היישובים הערביים, או יחד, גם בתל-אביב, גם בבאר-שבע, גם בחיפה, במקומות אחרים, או שניהם גם יחד, כי מדובר בזעקה חברתית שמוכיחה שהממשלה הזאת היא ממשלה אטומה, לא רק מבחינה מדינית, כפי שאמרנו תמיד, אלא בעיקר מבחינה כלכלית-חברתית, והיא בוגדת בציבור ששלח אותה לשלטון. האגף הזה נשלח לשלטון על-ידי אנשי ימין, אלה האנשים שנפגעים, גם בפריפריה, בצורה הקשה ביותר, על-ידי ההזנחה. אני רוצה לספר לכם, ברשותך, אדוני היושב-ראש, מה היה בוועדת הכספים לפני כמה חודשים. אני אתכנס לסיום. לפני כמה חודשים, בוועדת כספים, הביאו לנו הצעה – העברה תקציבית, כל כך טריוויאלי, אדוני השר פלד – – <היו"ר דני דנון:> חבר הכנסת טיבי, אני אבקש משפט סיום. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – העברה של 450 מיליון שקל ממשרד למשרד הביטחון. עודף, אמרו לנו. <אלי אפללו (קדימה):> עודפים – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> והיה רוב אוטומטי. אני זוכר – איפה אורי אריאל? אני זוכר – חבר הכנסת אורי אריאל, אנוכי, שלי יחימוביץ ועוד כמה, אני מצטער אם אני לא מזכיר אנשים, והם גייסו רוב אוטומטי וניצחו אותנו – שישה נגד חמישה, והכסף הזה הועבר למשרד הביטחון. 450 מיליון שקל לא היו יכולים לפתור בעיות ומצוקות דיור של אנשים בפריפריה, ביישובים הערביים, או של משפחת זוהר בבית-שאן, שרק עיתונאי אחד הלך לבקר אותה – כבר כמה שבועות באוהלים? ולכן, צריך להקשיב למצוקה גם של בעלי הבתים בטייבה, גם למצוקה במג'ד-אל-כרום, בבאקה-אל-ע'רביה, באל-עראקיב – באותו זמן שהיתה שם הפגנה אני הייתי באל-עראקיב, ש-20 פעם, יותר מ-20 פעם, נהרס. זכות הקיום וזכות הבית והמשכן היא זכות יסוד לכולם, חבר הכנסת רותם, לכולם. והגיע הזמן להפיל את הממשלה שאתם חלק מהכישלון המונומנטלי שלה, בעיקר בתחום החברתי. אגב, ביקשו להאריך את העבודה ולבטל את הפגרה. חבר הכנסת דנון, סגן היושב-ראש, ואני ואחרים התנגדנו, אגב. כל יום שהכנסת זאת פועלת זה סכנה לדמוקרטיה, ולכן טוב להשאיר את המצב כפי שהוא. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> אני מודה לחבר הכנסת טיבי. הדובר הבא חבר הכנסת חנא סוייד מסיעת חד"ש. בבקשה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אנחנו נשאיר את המצב כמות שהוא, אל תדאג. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הכול זמני. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, בשבוע זה אנחנו מציינים – הכוונה לתושבי העיר שפרעם, האזרחים הערבים, כל אזרח דמוקרט במדינת ישראל – אנחנו מציינים שש שנים לרצח הנתעב שביצע הרוצח נתן זאדה בשפרעם. אדם קנאי, קיצוני, שטוף מוח בתיאוריה גזענית פאשיסטית שנכנס לשפרעם באוטובוס, פתח ביריות והרג ופצע אזרחים חפים מפשע בעיר. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> ואז מה עשו לו? <חנא סוייד (חד"ש):> ב-22 ביולי ביצע מטורף בשם רג'יק, רוויק, לא יודע, מנורבגיה, גם הוא אדם קנאי, אנטי-מוסלמי, "זינופוב" – שונא זרים – הוא ביצע טבח נורא בעיר אוסלו, כאשר פוצץ רכב תופת, מכונת תופת, וצלף בצעירים של מפלגת השלטון כאילו שהוא מצליף בחיות בר. הוא שמח מאוד, תחת החקירה, כשהוא שאל: כמה אנשים אני הרגתי, אמרו לו 77, והוא שמח. אני חייב להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אתה זימנת כאן לכנסת שדרן בשם גלן בק, עוד קנאי אמריקני כזה, וכשהוא דיבר על העניין הזה, אתה יודע מה הוא אמר? הוא דימה את הצעירים שנטבחו כאנשים – כנוער של היטלר. זה שבא כאן לכנסת לדבר על צביעות. אז אני לפחות רוצה להזהיר, שלא כל דבר זוהר הוא אור, הוא יכול להיות אש שורפת כמו המשוגע הזה, שנקרא גם גלן בק. אני רוצה כאן להזהיר, בשם כל דמוקרט, מפני קנאים גזענים, פאשיסטים וקיצונים, שעלולים לרצוח אנשים חפים מפשע. מכל הדתות, מכל האומות, מכל המדינות ללא יוצא מן הכלל. מי שמרים יד על אנשים חפים מפשע הוא פושע, והוא קנאי, וצריך להעניש אותו. <יעקב אדרי (קדימה):> כולל סוריה. אתם לא מדברים – אף מלה לא שומע מכם. <חנא סוייד (חד"ש):> כולל בכל מקום. בגלל – תראה – – – <יעקב אדרי (קדימה):> זה מעניין. אף מלה אני לא שומע מכם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל גם על הרוצח מאוסלו – – – <יעקב אדרי (קדימה):> אני לא שומע על מה שקורה – – – <קריאות:> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה לא רוצה לשמוע שזה – – – אז אתה לא שומע. אתה לא רוצה לשמוע – – – החברים שלו – – – <אלי אפללו (קדימה):> הם לא – – – <יעקב אדרי (קדימה):> אבל מה קורה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – אתה לא רוצה לשמוע – – – <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. הוא שמע את שאלתך, חבר הכנסת חנא סוייד. <אלי אפללו (קדימה):> הוא לא שומע – – – אומר על סוריה. <היו"ר דני דנון:> חבר הכנסת אפללו. תודה רבה. <אלי אפללו (קדימה):> זה לא – – – שלך – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> רק – – – חברים שלו. <אלי אפללו (קדימה):> זה האחים שלך. <היו"ר דני דנון:> חבר הכנסת אפללו. <אלי אפללו (קדימה):> זה לא האחים שלך? <עפו אגבאריה (חד"ש):> גם בסוריה חברים שלו. <אלי אפללו (קדימה):> זה האחים שלך, למה אתה לא אומר כלום? <עפו אגבאריה (חד"ש):> אחים שלי – – – <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. חבר הכנסת אפללו, אתה שאלת שאלה. <חנא סוייד (חד"ש):> חבר הכנסת אפללו, אתה היפר-אקטיבי היום. <היו"ר דני דנון:> הוא רוצה לענות לך. <חנא סוייד (חד"ש):> אתה היפר-אקטיבי היום. מה קורה? <היו"ר דני דנון:> אני עכשיו, בגלל הערת הביניים, נאלץ להוסיף דקה לחבר הכנסת סוייד. אז אני מבקש, מכיוון שזה הערת ביניים, אנא תנו לו להשיב על הנושא. <חנא סוייד (חד"ש):> חברי חבר הכנסת אדרי, כשאני מדבר אז אני מניח שאתה תופס אותי כבן-אדם ישר, הגון – – <יעקב אדרי (קדימה):> נכון, מכבד אותך מאוד גם. <חנא סוייד (חד"ש):> – – שיודע בדיוק מה זה עקרונות האנושות וההומניזם, ולכן אני לא צריך להוכיח לך את זה כל פעם שאני מדבר. <יעקב אדרי (קדימה):> לא להוכיח אבל – – – <חנא סוייד (חד"ש):> כשאני מדבר ואני אומר ואני מוקיע כל גזענות, אז אני מתכוון לזה. <יעקב אדרי (קדימה):> אתה מגנה את זה, ואת זה אתה לא מגנה. <חנא סוייד (חד"ש):> לא חשוב אם זה מדמשק ואם זה בחאמה ואם זה בשפרעם – – <יעקב אדרי (קדימה):> אתה לא צריך להוכיח. <חנא סוייד (חד"ש):> – – ואם זה בכל מקום. אתה צריך להבין את זה. אתה צריך לעבור כבר, לעלות כיתה. כשאני מדבר, תבין שזה בן-אדם שמדבר, שאיש עם עקרונות הומניים מדבר. ולכן אני רוצה גם להזכיר, שצעירים משפרעם עומדים למשפט בגלל המקרה הזה שאני תיארתי. בגלל הטבח הזה, עומדים צעירים משפרעם למשפט. <היו"ר דני דנון:> רגע, אתה מגנה את זה שהם עומדים למשפט? <חנא סוייד (חד"ש):> ולכן אני רוצה להגיד, אדוני היושב-ראש, הצעירים האלו צריכים להיות הקטגוריה, הם צריכים להיות התובעים, ולא האנשים שעומדים למשפט. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. <אלי אפללו (קדימה):> אלו שרוצחים? <היו"ר דני דנון:> אני מודה לחבר הכנסת חנא סוייד. אנחנו בהחלט מגנים כל מפגע באשר הוא, וכמובן גם את הרוצחים. <אלי אפללו (קדימה):> הם הודו שהם – – – <חנא סוייד (חד"ש):> לא. <אלי אפללו (קדימה):> הם הודו. <חנא סוייד (חד"ש):> מאיפה אתה יודע? <אלי אפללו (קדימה):> אבל הם אמרו. שמעתי את זה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה, חבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת אפללו, אני אשמח אם תאיר את עיניו של חבר הכנסת סוייד לגבי אותם רוצחים, ואני אומר זאת לאדוני חבר הכנסת. גם הם רוצחים, וגם הרוצח שביצע את המעשה הנתעב, הוא גם רוצח. ולכן אם אתה קורא לגינוי אלימות בנורבגיה, בוא נתחיל בגינוי אלימות אצלנו בבית, גם בשפרעם. הדובר הבא – חבר הכנסת ניצן הורוביץ מסיעת מרצ. לרשותך שלוש דקות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני, תודה רבה. מה הייחוד של המחאה שמטלטלת אותנו ומשמחת אותנו כל כך? הייחוד הוא שהיא מדברת בשפה חדשה, ומתנהלת לפי כללי משחק חדשים, שאותם גם לתקשורת קשה להבין וגם למערכת הפוליטית. בתחילת הדרך באו אל ראשי המחאה הזאת באוהלים ואמרו להם: מדוע אינכם מציגים דרישות קונקרטיות, כך וכך תביעות, כך וכך כסף? וכשהם אמרו בהתחלה שהם לא מדברים על דברים קונקרטיים, מה שנקרא תכל'ס של כאן ועכשיו של תיקונים, אלא שהם מדברים על שינוי ערכי, אז אמרו להם: אתם לא רציניים, אתם הזויים, אתם תלושים, אתם מנותקים. ודווקא הדרישה הזאת שלהם, להישאר ברמה של דרישות ערכיות, לדבר על חברה טובה יותר, לדבר במושגים של צדק, של "ואהבת לרעך כמוך", של עזרה הדדית, של סולידריות – דווקא הדברים האלה – תדעו לכם, אני מלווה אותם מדי יום – הם שמחזיקים את המחאה הזאת והם שנותנים לה את הכוח. כי מה שמיוחד במחאה הזאת הוא בדיוק שהיא לא מתנהלת לפי השטנץ הקיים, שבאה איזו קבוצת אינטרס ואומרת: אני רוצה עוד חצי נקודת זיכוי במס הכנסה. זו לא המחאה הזאת. אלה אנשים צעירים, ערכיים, אידיאולוגיים, שרוצים שינוי כללי. אני מודה, גם בהתחלה ובימים הראשונים שאני באתי אליהם, ושאלתי את החבר'ה האלה: מה אתם רוצים? ואחד אמר לי: צדק. אני אמרתי: מה צדק? תגיד ספציפית מה אתה רוצה. הוא אמר: אני לא רוצה להגיד ספציפית, אני רוצה לדבר במושגים של צדק. ואפשר, אתם יכולים לזלזל בזה, אבל המציאות טופחת על פניכם. והלכתי לאחד אחר ואמרתי לו: מה אתה רוצה? והוא אמר: אני רוצה אהבה. אני רוצה אהבה. אני מודה, גם לי כחבר כנסת, כאיש פוליטי, המושגים האלה מאנשים של תנועת מחאה נראו לי קצת מוזרים. גם לי, אני מודה, אפילו לי בהתחלה זה נראה קצת תלוש. אבל ככל שהלכתי אתם בהפגנות וככל שראיתי את הצעירים שמצטרפים, הבנתי שדווקא המישור הערכי הזה שהם כל כך מקפידים עליו הוא שמחזק אותם והוא שנותן להם כוח. ולכן כשבא שר כזה או אחר וניסה לדבר אתם, מה שנקרא, בסגנון שלו, בתכל'ס, היו כאן שני עולמות שהתנגשו, והיו כאן שתי השקפות עולם שהתנגשו. הם מדברים על ערכים, על חברה טובה יותר, חברה צודקת, ומנסים להוריד אותם כל הזמן לרמה של איזה סקטור שידרוש דרישות כאלה או אחרות. לכן אני מכאן מחזק אותם ומחבק אותם, ואומר לכם: כל הכבוד שאתם נשארים ברמה ערכית. ועוד משפט אחד לסיום, אדוני. אני בטוח שגם יושב-ראש הכנסת ישמח לשמוע. מצטטים כאן, ועוד יצטטו, את ז'בוטינסקי לגבי הרבה דברים. אני לא אגיד חמשת המ"מים, אבל אני אגיד שז'בוטינסקי דגל בהפרדת הדת מהמדינה, וראה במדינה דתית, ואני אצטט אותו – סוף כל הקסם. ובנו ערי, שהיה כאן חבר כנסת, היה ממייסדי הליגה נגד כפייה דתית. ובכל ים המלל שעוד מעט יישמע כאן על ז'בוטינסקי, אני מבקש שלא לשכוח את היסוד החשוב הזה במשנתו. הוא רצה במדינה יהודית ודמוקרטית, לא במדינת הלכה ולא במדינה דתית. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. מכיוון שחבר כנסת ממרצ מצטט את דבריו של ז'בוטינסקי, לא הגבלתי אותך בדבריך, חבר הכנסת הורוביץ, ואני אשמח – מתי שתרצה לצטט מדבריו של ז'בוטינסקי, אנחנו נשמח. אני מזמין את הדובר הבא, חבר הכנסת אורי אורבך מהבית היהודי – מפד"ל החדשה, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הימים האלה מחייבים אותנו להתמודד עם הערך של אהבת ישראל ואהבת האדם, ולראות את מעלות חברינו. ואני בהחלט מתגבר ורואה את מעלתם של המפגינים ושל המוחים, אחינו עצמנו ובשרנו. על מה אני מתגבר? על הנטיות, שחלקן צודקות וחלקן קטנוניות, והרבה פעמים הצדק והקטנוניות הולכים ביחד. זה צמד-חמד, צדק וקטנוניות. ואני יודע שמאחורי זה, או על חלק מזה, עומדים גם אינטרסים זרים, כך זה בכל מחאה. ואני יודע שחלק רוצים בעיקר להפיל את הממשלה ולהעביר דירה את ראש הממשלה, ולא למצוא דירה לאזרחים, ועוד כהנה וכהנה טענות שיש לי כלפי אחדים מן המוחים. אבל כשאני מתעלם מהדברים הללו, הצודקים והנכונים כל אחד ואחד בפני עצמו, אני רואה בכל זאת את תוכנה של המחאה הזו, וזו מחאה צודקת, והיא מחאה ערכית. אנשים רוצים חברה צודקת. אפשר להתווכח עד זוב דם – לא כולל, כמובן, זוב דם – מהי חברה צודקת. אפשר לריב על העניין הזה. זה ויכוח. אבל אנשים יוצאים מהבתים שלהם כדי לדרוש חברה צודקת? הלוא דבר הוא. האוטומטיות שיש בישראל של המחנות – אני לא מדבר על המחנה שלנו, אבל זה נכון לגבי המחנות האחרים – קודם כול להסתכל מי שלח אותך, לא מה אתה אומר. אה, למה אתה מתכוון? אני בהפגנה הזאת – לא מצטרף אליה. לבית-הכנסת הזה – שם אני לא מתפלל. לכן דתיים לאומיים לא יפגינו בהפגנת שבת של חרדים, וחרדים וחילונים ימניים לא יפגינו בהפגנה של מתנחלים, גם אם הם חושבים אותו דבר. בטח אנחנו הדתיים לא נלך להפגנה של שלום, כי אנחנו עוד עלולים להיראות יחד עם אלה. זה דבר שהמחאה הזאת נותנת לנו הזדמנות להתגבר בכל זאת ולא לפשפש בציציותיהם, בעיקר כשלרובם אין – של המפגינים – אלא להקשיב מה הם אומרים. רבותי, מה שהצעירים והצעירות האלה אומרים, זה מה שנאמר פה במליאה כבר שנתיים וחצי בסוגיית הדיור. אנחנו אומרים את זה בקואליציה לממשלה. אנחנו לפעמים מצביעים כך, לפעמים מצביעים אחרת. בדרך כלל, אגב, אחרת. אבל אלו הדברים שנזעקים כאן שעה-שעה ויום-יום, שצריך לחשוב כיצד אנחנו מחלקים את משאבי המדינה, ולא רק במובן הטכני של למי נותנים כמה כסף, אלא באמצעות התקציב, באמצעות הכסף אנחנו אומרים מהם הערכים שלנו ומה העדיפויות שלנו. אני, למשל, משוכנע שצריך לבנות כמה שיותר בתים ביהודה ושומרון, וגם זה חלק מפתרון מצוקת הדיור, אם כי זאת לא הסיבה. אבל זה ויכוח אחר – קשור, לא קשור. אבל סוף-סוף מדברים פה על דברים שנוגעים בכל הציבור בישראל, בוודאי במעמד הביניים, בוודאי אנשים ימניים, דתיים ומתנחלים – – <היו"ר דני דנון:> נא לסיים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – ודאי שהם לב לבו של מעמד הביניים. הם שולחים ילדים למוסדות טובים, יש להם משפחות יותר גדולות מהממוצע של מעמד הביניים, אותן עלויות, אותן בעיות. להיות אוטומטי – רק מפני שהם שמאלנים או חשודים כשמאלנים, אני חושב שזאת טעות. אנחנו אוהבים את המדינה, תומכים במחאה, שותפים בממשלה. צריך לתמרן במשולש לא שווה הצלעות הזה ולעודד את המוחים הרוצים שינוי ערכי במדינה. לזה גם אנחנו שותפים עם שותפותינו בממשלה הזו. <היו"ר דני דנון:> תודה. תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. הדובר הבא – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מסיעת בל"ד. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, עשרות פעמים עליתי לדוכן הזה ותקפתי את מדיניות הממשלה בכל הנוגע לעקשנותה וסירובה להגיע להסדר עם סוריה, ולרדת מהגולן. ואני חושב שהממשלה הזאת היא ממשלה פושעת בעניין הזה, שהיא כובשת אדמה לא לה, וממשיכה להוות מכשול להסדר. מה שקורה בסוריה בחודשים האחרונים, ובמיוחד בימים האחרונים, הוא דבר נורא. אנחנו לא עומדים כאן למבחן, ואני מפנה את דברי לציבור היהודי והערבי, לא לחברי כנסת שמנסים לקנטר ולהעמיד אותנו במבחן שהם – איך אומרים? המשפט הכי קל שאפשר להגיד להם: טול קורה מבין עיניך. אנחנו הוכחנו תמיד שעמדותינו המתנגדות לאלימות כלפי הפגנות לא אלימות חוצות גבולות בכל מקום בעולם, והגנתנו על זכויות האדם היא בכל מקום, כולל בסוריה. ועל כן, אנחנו מגנים את רצח המפגינים הלא-חמושים בסוריה. אנחנו תומכים ללא סייג בדרישות העם הסורי לדמוקרטיה אמיתית, לזכויות אדם ולצדק חברתי, בלי אבל. התמיכה שלנו בעניין הזה היא אבסולוטית. אנחנו מגנים את האלימות ואת רצח המפגינים, אנחנו תומכים בדרישות העם הסורי. אנחנו מזהירים ומתנגדים להפיכת המהפכה הסורית למהפכה אלימה. אנחנו קוראים לעם הסורי להמשיך במהפכה לא חמושה. אנחנו מתנגדים להתערבות זרה כלשהי בענייניה הפנימיים של סוריה. אלה ימים לא קלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש לך עוד דקה מפני שאני החלפתי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אבל עמדתנו העקרונית – אני חושב שחשוב שהציבור הערבי והציבור היהודי ישמעו אותה. אנחנו תמכנו בדרישתה של סוריה לסיום הכיבוש של הגולן, אנחנו תמכנו בעמדתה של סוריה להתנגדות להגמוניה אמריקנית באזור. אנחנו מעולם לא תמכנו במדיניות הפנים של הנשיא בשאר אל-אסד. אנחנו – – – <דני דנון (הליכוד):> נסעת ללוב, נסעת ללוב. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בחייך, אתה – איך אומרים? אל תביע את גמדותך כל פעם. אתה גמד קטן. <דני דנון (הליכוד):> נסעת ללוב. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – וההערות שלך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בשביל מה? בשביל מה עכשיו? חבר הכנסת דנון, אם יש דבר שהוא עשה לא בסדר, תתלונן ליועץ המשפטי לממשלה. <דני דנון (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אתה לא מגלה פה איזה דבר שהוא לא ידוע ליועץ המשפטי לממשלה. אם היועץ המשפטי לממשלה היה חושב שהוא עבר עבירה, ודאי היה מעמיד אותו לדין. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לכן, אני קורא לכל חברי הכנסת שדברי לא כוונו אליהם, להפסיק את – איך אומרים? את המעשה הנלוז הזה שכל פעם שעובר חבר כנסת ערבי: ומה עם סוריה? קודם כול, אנחנו בפרלמנט בארץ. מדברים על דיור בישראל, לא על סוריה. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ולכן, העמדה שלנו היא כפי שאמרתי אותה. לבסוף, כבוד היושב-ראש, אני רוצה להגיד משפט אחד על עמך בישראל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, לא, תודה רבה. אני נתתי לך דקה נוספת. משפט אחרון, בבקשה. אל תתחיל לי עכשיו – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הפתגם בערבית אומר: אַנְתַּ לַא תַגְ'נִי מִן אל-שּוכּ אל-עֵנַבּ. – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הפתגם בערבית – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – אי-אפשר לעשות בציר ענבים מקוצים. זו ממשלה של קוצים, אי-אפשר לקבל ממנה ענבים. את הקוצים צריך לסלק מהשדה – זהו. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, הואיל ואני יודע ערבית אני אומר לך. אומרים: מֻחְ'תַצֵר מֻפִיד – כמה שאתה מדבר יותר קצר, כך יותר קולע. חוץ מזה, אין פה איזה דבר שאתה צריך לדבר, והזמן עומד לרשותך. אז אל תבהיל אותי בערבית, אני מאוד מכבד את השפה ואת המסורת, וגם את התרבות. חבר הכנסת דני דנון – בבקשה, אדוני. הנה יש לך הזדמנות עכשיו לומר מה שאתה רוצה בעניינים כאלה ואחרים, מסוריה ועד לוב. השר בגין יסכם את הדיון בשם הממשלה. נא לצלצל על מנת להסביר לממשלה שצריכים להגיע. <דני דנון (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, לא תכננתי לדבר על לוב בכלל. זה לא הנושא של האי-אמון. אבל כשחבר הכנסת זחאלקה מדבר על סוריה, הוא שכח שהוא עצמו יחד עם חבר הכנסת טיבי, אם אני לא טועה, וברכה, אם אני לא טועה, נסעו במשלחת של 11 חברי כנסת לבקר את המנהיג הערבי הגדול מועמר קדאפי. הצטלמו אתו ועם גלימתו, ועכשיו כשאנחנו רואים את נושא זכויות האדם, הם מתנערים. לכן, אני בא ואומר לחברי חברי הכנסת, תדאגו לציבור שבחר בכם, לפערים החברתיים. אדוני היושב-ראש, אנחנו מציינים היום במליאה יום חשוב. כולנו מוקירים את זכרו של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי. אתמול חלקנו גם עלינו לקברו של ראש בית"ר, והיום במהלך האי-אמון רבים השתמשו במורשתו. אני לא הייתי באולם, אבל שמעתי שגם חבר הכנסת שאול מופז דיבר על מורשתו של זאב ז'בוטינסקי, וכולם מצטטים את חמשת המ"מים. <היו"ר ראובן ריבלין:> עמיר פרץ, עמיר פרץ. <דני דנון (הליכוד):> עמיר פרץ ואחרים מצטטים את חמשת המ"מים של ראש בית"ר. הוא דיבר על מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. <קריאה:> – – – <דני דנון (הליכוד):> אבל, חברי מקדימה, שכחתם אולי את חמשת המ"מים שלכם. אני קורא בעיתונות על מה שקורה בסיעת קדימה, על המוניות, על המזכירות, על המכוניות, על המינויים בתוך הסיעה שלכם, מדברים שיצאו מתוך ישיבתכם, אז אל תבואו ותלמדונו מהי מורשתו של זאב ז'בוטינסקי. היום, בשבוע האחרון – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> זה חמשת המ"מים – – – <קריאה:> אתה התבלבלת. <דני דנון (הליכוד):> זה חמשת המ"מים של קדימה, חבר הכנסת אורבך: המינויים, המזכירות, המוניות, כל הדברים שנחשפנו אליהם בשבועות האחרונים. ואני אומר לכם, אל תנסו לתפוס טרמפ על המחאה. ראיתי את חברת הכנסת ציפי לבני קופצת על הצעדה של הרופאים, ראיתי את חברי הכנסת מקדימה מנסים לתפוס טרמפ – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לא להפריע. נא לא להפריע, חבר הכנסת מולה. אני אוסיף לו זמן. נא לא להפריע. חבר הכנסת מולה, נא לא להפריע. <רחל אדטו (קדימה):> – – – <דני דנון (הליכוד):> ראיתי את חברת הכנסת ציפי לבני מנסה לתפוס טרמפ על מצוקת הרופאים שצריך לסיים אותה. ראיתי את חברי הכנסת – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, אני אקרא אותך לסדר, לא כדאי. לא בזבוז? <דני דנון (הליכוד):> – – מנסים לתפוס טרמפ על המצוקה האמיתית. ויש בעיה אמיתית, וראש הממשלה מתכוון לשנות את סדרי העדיפויות. <רחל אדטו (קדימה):> אולי שיפגוש את הרופאים? <דני דנון (הליכוד):> אבל תקשיבו לציבור. הציבור לא בא ואומר: אנחנו רוצים הנהגה אחרת, רוצים את ציפי לבני. הוא לא אומר זאת. הוא אומר: אנחנו רוצים שינוי סדרי עדיפויות – – <רחל אדטו (קדימה):> למה ראש הממשלה – – – <דני דנון (הליכוד):> – – ואתם מנסים לתפוס פה טרמפ פוליטי, וזה לא יעלה בידכם. אני לפני הנאום, אדוני היושב-ראש, נכנסתי למחשב, וחיפשתי ב"גוגל". אתה מכיר, אדוני היושב-ראש, את "גוגל"? כלי חשוב מאוד. אמרתי – ציפי לבני היתה שרת הבינוי והשיכון, אמרתי – בוא ננסה. יש לכם היום אמצעים אלקטרוניים, תנסו אפילו עכשיו, או מי שרואה בבית. תכתבו: ציפי לבני שרת הבינוי והשיכון – החלטות. בשנת 2004 היא כיהנה כשרת הבינוי והשיכון. <קריאות:> – – – <מגלי והבה (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברים, חברים, כשאתם עולים אתם ממש מדברים דברים עדינים על ראש הממשלה, על שרים. גם אתם לא חוסכים את שבטכם. הוא, מותר לו. מותר לו. רבותי, כל זמן הוא לא עובר את המותר הפרלמנטרי, נא לא להפריע. <דני דנון (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אני אבקש להוסיף – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי, ודאי, נוסיף לך כבר מעכשיו דקה. <דני דנון (הליכוד):> תודה. מי שעושה את החיפוש הזה ב"גוגל" יהיה לו קשה מאוד למצוא ערכים בחיפוש, מכיוון ששרת הבינוי והשיכון השרה ציפי לבני לא רצתה לקבל החלטות. וכשעושים חיפוש אחר, אולי "צפורה לבני" – גם לא עוזר. בסופו של דבר הצלחתי למצוא, אדוני היושב-ראש, ריאיון של השרה ציפי לבני בשנת 2004 בעיתון "גלובס", כשרת הבינוי והשיכון. וכשקוראים בריאיון את התוכניות שלה, שום דבר היא לא עשתה, אבל הציטוט המשמעותי ביותר שאפשר לומר לזכותה של הגברת לבני – ואני מצטט מעיתון "גלובס" מדצמבר 2004: "אני בכלל מקווה לקבל מינוי של קבע דווקא כשרת משפטים". זה מה שהיא אומרת בסופו של הריאיון הזה. ואם מנתחים כל החלטה וכל בעיה, ויש בעיות, אז אל תבואו ותאשימו את שר השיכון אטיאס, היום, או את שר האוצר או את ראש הממשלה. הבעיות שייכות לכולנו, והבן-אדם הנכון – והממשלה הנכונה לתקן זאת זה ממשלה בראשות הליכוד, שתשנה את סדרי העדיפויות, תיתן מענה אחראי, מענה אמיתי, לצרכים האמיתיים של הציבור בישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מאוד מודה לסגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת דני דנון. אני מזמין את השר זאב בנימין בגין לעלות ולסכם בשם הממשלה. יעלה ויבוא ויגיע ויישמע. גם ייראה. יירצה – לפי השומע. השר מרידור, תעשה לי טובה, אל תפריע לשר בגין להישמע להוראות היושב-ראש, כי הוא הזמין אותו, אחרת היושב-ראש עלול להיעלב. <השר זאב בנימין בגין:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קודם כול, הדיון מעניין, התקופה איננה משעממת, הבעיות אינן פשוטות, חלקן, לפחות, אמיתיות, יותר עמוקות, חלקן אחרות. אבל כאשר אני רואה שהצעת האי-אמון הראשונה מוגשת על-ידי סיעת האופוזיציה הראשית, הלוא היא קדימה, ומדברים על כישלון הממשלה הזאת, תהיתי שמא המחסור בדירות בישראל נולד אתמול, שמא שלשום, שמא ב-1 בינואר 2010, ב-1 באפריל 2009? אנחנו יודעים שזה כעשור מסתמן, אכן, מחסור אמיתי בדירות בישראל. לא רק – הבעיה איננה רק מספרן, אלא גם גודלן; מחסור אמיתי גובר בדירות קטנות מארבעה חדרים. מסיבות שונות – לא יהיה לי פנאי לעמוד עליהן ולא אטען שאני מומחה בתחום הזה, אבל אני זוכר את המספרים כפי שפורסמו לאחר שהתעניינתי בהם לפני חודשים אחדים: כ-85% מהדירות הנבנות בישראל הן דירות בנות ארבעה חדרים ויותר. זה כמובן מקשה מאוד. הפלא ופלא – לכל אלה יש ביקוש, ולא רק על-ידי העשירון העליון או השני. צריך גם את זאת להביא בחשבון. באירועים, ההפגנות, החל מתוניס, דרך כיכר תחריר, בחריין, סוריה, ועתה שדרות-רוטשילד בתל-אביב, טבעי הוא – אך טבעי הוא, חברינו באופוזיציה, שיהיה להם גם מרכיב פוליטי. ואפילו לא הייתי בא בטענות לו היה מרכיב כזה. אבל לא טבעי הניסיון להסוות את העובדה הזאת, להסתיר את העובדה הזאת, להעמיד פנים כאילו הכול, הכול, ספונטני, ואין עזרה, ואין כותבי נאומים, ואין משיאי עצות, ביניהם בוודאי גם אנשים שיש להם עניין פוליטי מובהק, המכוון קודם כול לאישיותו ולמעמדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הבעיות האלה, בתחום הדיור, לא נולדו אתמול, לא ייפתרו מחר. עובדה היא שראש הממשלה, עוד בטרם נכנס לתפקידו, הנחה את צוות 100 הימים בראשותו של שר האוצר זה שנתיים, העושה עבודה מצוינת – אגע בזאת עוד דקה או שתיים – השר יובל שטייניץ, לנסות להביא הצעות לפתרון בעיית הדיור, להסרת חסמים, להגדלת מספר הדירות הנבנה בכל שנה ושנה. כשמדברים אתנו בממשלה הזאת על שינוי סדרי עדיפויות, צריך גם את זאת לזכור: הממשלה הזאת, בשונה מקודמותיה, עשתה מעשים גדולים רבים, בתחום חברתי מובהק, למשל תוכנית רב-שנתית, לשמונה שנים, מתוקצבת ב-7 מיליארד שקל – לא היתה כמוה שנים רבות – לעידוד החינוך הגבוה, להנגשת יתר של החינוך הגבוה לשכבות רחבות יותר. זה שנים לא השתנו כך סדרי העדיפויות. בתוך כל זאת, בתוך ההצעות הרבות שאנחנו שומעים, אתכבד, אדוני היושב-ראש, להציע כי עלינו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר אהרונוביץ, השר לנדאו, פשוט, אתם מפריעים מעט לשר בגין. <השר זאב בנימין בגין:> – – – כי עלינו, בוודאי בממשלה, לגלות אחריות, משמעת – משמעת בתקציב. אני חושב שאפשר לצפות להתנהגות כזאת גם מחברינו באופוזיציה, בוודאי החברים בסיעת קדימה, אשר לפני שנים אחדות בלבד היו מפלגת השלטון הראשית. כשאני מדבר על אחריות אני מבקש להפנות את תשומת לבם של החברים לססמאות המושמעות גם בימים אלה על סוציאליזם בימינו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שר החינוך. אי-אפשר לעמוד עם הגב. אדוני, יושב-ראש ועדת הכלכלה. השר לנדאו. כבוד שר החוץ. רבותי, נא לשבת. בתום דבריו של השר בגין אנחנו עוברים להצבעה. <השר זאב בנימין בגין:> לא, אין לי בעיה כזאת, אני מכיר בייחוד של תפקידי בדקות אלה, אז – לא נתרגש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני בכל זאת מקפיד על כבודך. <השר זאב בנימין בגין:> – – זה תפקידו של המסכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר בגין, אני מקפיד על כבודך באופן עצמאי. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עצמוני לא, עצמאי. עצמוני זה בנשימה. הנשימה היא עצמונית. גם בעניין הזה אני עצמוני? השר איתן, אני באופן עצמוני מגן עליך. <נסים זאב (ש"ס):> – – – האיש שמחל על כבודו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם הוא שכנע אותך תעיר לו שכבר השתכנעת. <השר זאב בנימין בגין:> אני יכול, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל זמן שהוא מדבר לעניין, הוא יעמוד וידבר. <השר זאב בנימין בגין:> – – למלא את תפקידי המיוחד בדקות אלה גם אם אין הקשבה מלאה באולם המליאה. אני מבקש לציין, אדוני היושב-ראש, שכאשר מדברים, מבחינות רבות בוודאי מנימוקים טובים, על מצוקות המושמעות – חלקן נראות – בחיי היום-יום של מה שקרוי "מעמד הביניים", ומבקשים להפנות תשומת לב מיוחדת לתיקון בתחום זה, לא נשכח כי יש אנשים שעל-פי הכנסתם משויכים לעשירון הראשון התחתון, והשני, והשלישי – אינם נחשבים בהגדרה למעמד הביניים – צרותיהם גדולות. כאשר מוסרים על זוגות – שני בני-הזוג עובדים, והם טוענים שהם לא יכולים לגמור את החודש, לא נשכח שיש גם כאלה שאפילו משכורת אחת מסודרת לא נכנסת הביתה, לא מבן-זוג זה ולא מבן-זוג זה. וכאשר מפנים אותנו לשיטות סוציאליסטיות, אפנה את תשומת הלב של החברים לעובדה שבספרד שולטת בשנים אלה ממשלה סוציאליסטית; אחוז האבטלה בספרד כ-20% בממוצע, כלומר, דווקא בשכבת הצעירים האבטלה גדולה אף יותר. צריך כמובן לשים לב לחלק מן הטענות שיש בהן משום תרתי דסתרי – גם רוצים דיור מהר, גם רוצים דיור חינם, ובלבד שלא תהיה בנייה לגובה, ובלבד שלא יוסרו חסמים על-פי הצעות הממשלה, ובלבד שלא תהיה מכירה של קרקעות על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, והטענות האלה, הסתירות הפנימיות, מזכירות לי זה שבוע-שבועיים את אמירתו של וודי אלן על המשפחה היהודית הנופשת באחד ממקומות הנופש האופייניים ליהודים בארצות-הברית, ושואלים אותם: איך שם? והם אומרים: האוכל זוועתי, והמנות נורא קטנות. בתנאים אלה אני מציע לקחת ברצינות את הדברים, לא להתפתות, ואנחנו בממשלה נמשיך לקיים את אחריותנו, למלא את תפקידנו, וכבר השבוע אני מקווה שייפתחו, על-ידי המליאה בכנסת, בהצבעת רוב, חלק מן החסמים האלה, שיובילו במשך שנים אחדות, אולי כבר תחילה בחודשים אחדים, לא מוקדם יותר, לתחילתו של פתרון מסתמן לגבי שאלת הדיור. אסיים, אדוני היושב-ראש, בהערה הבאה: כאשר אנחנו מנסים לפתור את הבעיות היום, עלינו לשים לב בזהירות רבה לכך שלא נפתור את בעיות הדור היום על חשבון הדור של דוחפי עגלות הילדים בעוד עשר או 20 שנה. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר זאב בנימין בגין. רבותי, נא לשבת. נא לשבת. <דברי יושב-ראש הכנסת לרגל חודש הרמדאן> <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני ראש הממשלה, גברתי ראש האופוזיציה, חברי הכנסת המוסלמים, מכובדי כולם, היום לפנות בוקר החלו מאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם את צום חודש הרמדאן, ובתוכם אזרחי מדינת ישראל המוסלמים. חודש הרמדאן, אשר כתרגומו של אבי מורי "הורד בו הקוראן אורח מישרים לבני-אדם", מוקדש מדי שנה על-ידי המוסלמים להתבוננות פנימית הבאה לידי ביטוי בצניעות ואיפוק ובעשיית מעשי חסד וצדקה. המסורת המוסלמית מספרת לנו בשמו של הנביא מוחמד שהרמדאן תחילתו רחמים, אמצעיתו סליחה וסופו חירות. הצום מחנך לסובלנות, להזדהות עם מצוקת האחר ולערבות הדדית. בימים אלה של סערה חברתית וציבורית, המשותפת ליהודים וערבים, החברה הישראלית כולה יכולה להרוויח מהלקח המוסרי העולה ממנהגי חודש הרמדאן. מי ייתן וכולנו, ערבים כיהודים, לא נקשיח את לבנו ונהיה רחומים יותר. יהי רצון שצאצאיו של אברהם, בני הארץ הזאת, יפתחו את לבם ואת ביתם וייתנו דוגמה לדו-קיום מתוך כבוד והערכה. בשמי ובשם כנסת ישראל, הרשו לי לאחל לכם צום קל ומועיל. לכבוד יהיה לי לחלוק עמכם, עמיתי וחברי חברי הכנסת המוסלמים, סעודת אפטאר ביום רביעי הקרוב, עם צאת הצום. רמדאן כרים, כול עאם ואנתום בח'יר. תודה רבה. <הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד, העבודה ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הזוגות הצעירים, חסרי הדיור, הרופאים, המתמחים, השכבות החלשות ומעמד הביניים;> <2. המשבר החברתי בישראל;> <3. כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <4. מצוקת האדמות והדיור במגזר הערבי> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו עוברים להצעות האי-אמון, אשר הוגשו לנו כמדי שבוע, כאשר סיעות האופוזיציה מבקשות לעשות כן, והן ארבע היום; הראשונה של סיעת קדימה, אשר נומקה על-ידי חברת הכנסת נינו אבסדזה וכותרתה: כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה למצוקת הזוגות הצעירים חסרי הדיור, הרופאים, המתמחים, השכבות החלשות ומעמד הביניים. רבותי חברי הכנסת, מי בעד הצעת האי-אמון ומי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 42 נגד – 59 נמנעים – 1 הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 42 בעד, מתנגדים 59, אחד נמנע. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה, שנומקה על-ידי חברת הכנסת נינו אבסדזה, לא נתקבלה. אני עובר להצעתה של סיעת העבודה, שנומקה על-ידי חבר הכנסת עמיר פרץ וכותרתה: המשבר החברתי בישראל. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד הצעת האי-אמון של סיעת העבודה? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 61 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 38 בעד, 61 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת העבודה לא נתקבלה. <נינו אבסדזה (קדימה):> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> רע"ם-תע"ל. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מתנצל, טעיתי. רבותי חברי הכנסת, כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי, הצעת אי-אמון של סיעת מרצ, שנומקה על-ידי חבר הכנסת אילן גילאון – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 62 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 38 בעד, 62 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת מרצ, שנומקה על-ידי אילן גילאון, לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד, שנומקה על-ידי חבר הכנסת מסעוד גנאים, בנושא: מצוקת האדמות והדיור במגזר הערבי. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 31 נגד – 64 נמנעים – אין הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 31 בעד, 64 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד לא נתקבלה. <ישיבה מיוחדת לציון יום זאב ז'בוטינסקי> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום ועוברים לציון יום ז'בוטינסקי. אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה ציפי לבני, שרים, חברי כנסת בהווה ובעבר, זאב וענת ז'בוטינסקי וכל בני המשפחה – רבותי, באמת, מי שלא רוצה להימצא; השר כחלון, אנחנו מנסים לציין את יום ז'בוטינסקי, מן הראוי שכל מי שלא רוצה יצא מן האולם – זאב וענת ז'בוטינסקי וכל בני המשפחה; מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, חבר הכנסת לשעבר יוסי אחימאיר ומוזמני המכון; היושב-ראש החדש והנבחר של מכון ז'בוטינסקי במקומו של פלג תמיר, זיכרונו לברכה, שהלך לעולמו, מר מרדכי שריג, ייבדל לחיים ארוכים; מוזמני בית אורי צבי גרינברג; יושב-ראש מרכז מנחם בגין הרצל, הרצי, מקוב ומוזמני המרכז; רכזת המועצה להנצחת אישים במשרד ראש הממשלה שרה לזר ומוזמני המועצה; מורותי, גבירותי, רבותי, קהל נכבד – ד"ר קרני ז'בוטינסקי – אני מתנצל, ד"ר קרני ז'בוטינסקי-רובין וכל בני המשפחה – התנצלותי רבה על כך שלא ציינו, קרני – יקרה את לנו. קול המחאה נשמע בארצנו. מימין ומשמאל, מהמרכז ומהפריפריה, רוחשת הארץ כמרקחה. סטודנטים ורופאים, חרדים וחילונים, בני מעמדות ומגזרים שונים התקבצו יחד בקול אחד. המאבק המתחולל ברחובות איננו רק עוד מאבק כלכלי. הוא אינו מתמצה במצוקת הדיור, במצבה של מערכת הבריאות הציבורית או בנטל המחיה. מהרחובות ומהכיכרות נשמעת היום זעקה, זעקה של שבר רוחני-חברתי, זעקה על אובדן דרך אידיאולוגי. הסערה ברחובות, ההתגייסות ההמונית, ההתעוררות והלהט הם המעידים על כך. רק הרוח יכולה להוציא רבבות אנשים מאדישות יומם, כשבפיהם דרישה לשינוי. מכובדי, בקיץ 1940, לפני 71 שנים, נדם לבו של זאב ז'בוטינסקי. וכך אמר מנחם בגין מורי, וגדול תלמידיו של ז'בוטינסקי, לזכרו: "נעצמו העיניים – שהיטיבו לראות מעיני כל בני דורנו; עמד הלב – שכולו אהבה לעם הדווי, ושותק המוח, שהעמיק חשוב יותר מכל בני תקופתנו". ז'בוטינסקי לא היה סוציאליסט, על כך אין ויכוח. הוא היה ממתנגדיה המובהקים של הציונות הסוציאליסטית ושל שיטתה הכלכלית. ואולם, כמי שחזר והכריז ש"כל יחיד הוא מלך", תהיה זו טעות לחשוב שהתנגדותו נבעה מגישה המפקירה את היחיד לשיניו של בעל ההון ולחסדיו של השוק החופשי. בל נטעה, משנתו הכלכלית-חברתית של ז'בוטינסקי היא לא זאת שנוסחה מאוחר יותר על-ידי מילטון פרידמן. משנתו של ז'בוטינסקי היא זאת שהקדימה והיטיבה לסרטט את דמותה של מדינת הרווחה, הרבה לפני שהיה זה מושג שגור בפי כול. בעולם שהיטלטל בין משטרים טוטליטריים רצחניים, הנאציזם מזה והקומוניזם מזה, משנתו הכלכלית-חברתית של ז'בוטינסקי היתה מגדלור של שפיות וקדמה. ככל שחולף הזמן הולך ומתברר כוחו הנבואי של ז'בוטינסקי, אשר ידע להבחין כבר אז בין ליברליזם סוציאלי לקפיטליזם דורסני. ז'בוטינסקי הבין שאותו היחיד, שעליו הוא הגן בחירוף נפש, עשוי להידרס בתחרות הפרועה של השוק החופשי. בבסיס החזון הכלכלי-חברתי שלו הוא הציב את היסוד הערכי של חמשת המ"מים; אותם חמישה מ"מים המתנופפים היום על דגלי המחאה: הזכות למעון, הזכות למזון, הזכות למרפא, הזכות למורה והזכות למלבוש. ז'בוטינסקי ראה בזכויות האלה את חובתה היסודית של המדינה כלפי אזרחיה. חמשת המ"מים הם לב-לבה של המורשת החברתית הרוויזיוניסטית. הם מצפן חברתי-מוסרי, והם תנאי ליכולתו של הפרט לממש את חירותו. מכובדי, המחאה החברתית הנוכחית היא הזעקה לחמשת המ"מים. היא מחאה שהימין הנאמן למורשתו של ז'בוטינסקי מבין אותה ומאמץ אותה אל לבו. היא מבטאת את התביעה להשיב את דמותה של החברה הישראלית כמדינת רווחה, כחברה צודקת. וכך כתב זאב ז'בוטינסקי: "אין כישראל באומות העולם שעד לתחתית תהומות מצפונו, הנה הוא חדור אותו הצמא ליושר חברתי". המחאה הנוכחית, רבותי, היא תשוקה ליושר חברתי. מכובדי, בעשורים האחרונים נראה שאיבדנו את דרכנו. זנחנו את היסודות האידיאולוגיים שמהם ינקנו את השראתנו. ניהולה של הכלכלה הישראלית ברמת המקרו נעשה ביד רמה, והצעיד את ישראל לשיעורי צמיחה יוצאי דופן ולשיעור אבטלה מהנמוכים בתולדותיה. בעוד מדינות רבות ספגו פגיעה אנושה במשבר הכלכלי האחרון, ביניהן יוון, ספרד, אירלנד ואף ארצות-הברית, מדינת ישראל, בזכות העומדים בראשה בקדנציה הזאת ובקדנציה הקודמת, צלחה את המשבר ביציבות מעוררת השתאות. ואולם, נדמה שמרוב שיקולי מקרו לא הבחנו כיצד הפלנו חללים במיקרו. ממשלות ישראל, מימין וגם משמאל, לא המליכו עליהן את היחיד כמלך, ואולי אף ראו בו מכשול לצמיחה. חטאנו למשנתו של ז'בוטינסקי ולמורשת היהודית, שאותה הוא נשא בגאווה. ברור כי המצוקות החברתיות לא נולדו בקדנציה הנוכחית, הן פרי באושים, הזנחה של שנים. כך עם מעמדו המידרדר של המגזר הציבורי, כך עם בועת הנדל"ן, כך עם פני החינוך וכך עם מחירי הצריכה. ואולם, לפתחן של הממשלה הזאת והכנסת הזאת מונחת הזדמנות לתקן את הדרוש תיקון ולהביא את המשברים הנוכחיים לידי פתרון. עלינו לאפשר לממשלה הנוכחית להמשיך בעבודתה המאומצת והנמרצת למען רווחתו של הציבור כולו. ולפני סיום, אבקש לומר, אני חושש היום ממה שאני מזהה כניצנים של אנרכיה. עלינו לזכור כי לצד הזכות הקדושה של המחאה, למשחק הדמוקרטי כללים קדושים משלו. אוי ואבוי לנו אם המחאה הנוכחית תגלוש לפסים של הרס וחורבן, אם האנרכיה תחליף חלילה את הדמוקרטיה. תלמידיו של ז'בוטינסקי, הממלאים היום את שורות הבית הזה מהקואליציה ועד האופוזיציה, אינם צריכים לצאת מעורם כדי להיענות לאתגר הנכון להם, אלא לשוב הביתה לבית-מדרשו של ז'בוטינסקי. אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לומר דברים ביום זה. אדוני ראש הממשלה. ולאחריו תישא דברים ראש האופוזיציה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, בני משפחת ז'בוטינסקי, זאב וענת, משפחת רובין, קרני, ילדים, נכדים, יוסי אחימאיר, מרדכי שריג, הרצי מקוב, אנשי מרכז בגין שהיה תלמידו המובהק של זאב ז'בוטינסקי, ידידי, לפני שבוע התרגשתי. מכון ז'בוטינסקי הביא לי את כרך איגרות ז'בוטינסקי משנת 1936, שיצא זה עתה לאור, והספר ריגש אותי לא רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית, כי הוא מכיל מכתב אישי של זאב ז'בוטינסקי מ-1936 אל אבי, שהיה אז בן 26, והוא מדבר במלים נרגשות, אפילו פיוטיות, על סבי ז"ל. שלוש שנים לאחר שהוא שלח את המכתב הזה, ב-1939, הזמין ז'בוטינסקי את אבי, שהיה אז בן 29, למקום מושבו בלונדון. ז'בוטינסקי היה אז בלונדון כי האמין, בין השאר, שעל-ידי ריכוז מאמץ אל מול דעת הקהל הבריטית וממשלת בריטניה ניתן יהיה להתמודד עם האסון המתקרב של העם היהודי, שאותו הוא ראה בבהירות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שנה בלבד לפני מותו, בגיל 60, הוא הבין שהשמדתה של יהדות אירופה – שעליה התריע במשך שנים, שכה חשש ממנה – שההשמדה הזאת מתקרבת בצעדי ענק. באותה עת כיסתה עלטה את התנועה הציונית ומפעלה. הספר הלבן הבריטי הגביל את העלייה היהודית בארץ למספר מגוחך של 75,000 יהודים, ואילו המאגר האנושי של מיליוני יהודים שאמור היה לאכלס את הארץ ובכך להציל את עצמו, המאגר הזה היה לכוד באירופה. אבי, בנציון נתניהו, ראה את הבעיה באופן דומה לז'בוטינסקי, אבל הוא האמין שהכוח הבין-לאומי שיסייע לתנועה הציונית ולעם היהודי נמצא במקום אחר, לא בבריטניה אלא בארצות-הברית. ארצות-הברית, הוא סבר, תהיה בעתיד הקרוב הכוח החזק בעולם, כוח שיוכל לתמוך ברעיון של מדינה יהודית ולסייע במימושו. ז'בוטינסקי שמע על הרעיונות האלה, והוא הזמין את אבי ללונדון. אבי מספר על הפגישה אתו, הוא ראה אותו בפעם הראשונה והוא עשה עליו רושם עצום – ז'בוטינסקי עשה על אבי רושם עצום, כשהוא ראה אותו פה, בארמון הנציב, מתריס בפני הנציב הבריטי, הנציג של המעצמה הגדולה בעולם. אבי אמר לי כיצד הוא השתומם מהתעוזה שלו, מהעוצמה שלו. אבל למיטב ידיעתי, זה היה המפגש הראשון שהם ישבו ודיברו בו. וגם זה עשה רושם עז על אבי. הוא אמר שהוא התרשם קודם כול מהענייניות שלו, מהתבונה החודרת, שקטה מאוד, שאל שאלות חדות שחודרות לעומק העניין, בלי שום התנשאות, בלי שום מנייריזם, שאלות הגיוניות, פשוטות, חדות, מעמיקות. בכל אופן, ז'בוטינסקי ראה טעם בדבריו של אבי והוא החליט להעתיק את פעולתו לארצות-הברית. אבי כמובן הצטרף אליו, עבר, יחד עמו, לארצות-הברית כחבר המשלחת הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי לקח נציגים מכל המדינות שבהן היתה התנועה הקיימת, ואבי היה הנציג הארץ-ישראלי. וחיש מהר הם הכינו לו תוכנית של הופעות ברחבי היבשת האמריקנית. הראשונה שבהן היתה אספה גדולה במנהטן סנטר בניו-יורק. באספה הזאת ז'בוטינסקי נשא נאום בלתי נשכח, נאום כביר, וחבריו למשלחת לא העלו אז בדעתם שהם זכו לשמוע את מנהיגם בנאומו האחרון. ימים אחדים אחר כך, בכ"ט בתמוז, 4 באוגוסט 1940, בבוקרו של היום שבו היה אמור ז'בוטינסקי לשאת נאום נוסף, פשטה הבשורה המרה על מותו. אבי זכה להיות בין נושאי ארונו של ז'בוטינסקי, שלא זכה לראות את הקמת המדינה היהודית שעליה הוא חלם, התנבא ופעל, והיא אכן הוקמה. והשראתו של ז'בוטינסקי מרחפת עליה עד היום. מדינת ישראל קמה תוך כדי מאבק קשה עם אויבינו, מאבק שנמשך בדרך זו או אחרת עד עצם הימים האלה, תוך שהצלחנו להשיג שלום עם ירדן ומצרים, ואנחנו נמשיך לחתור להשיג שלום בר-קיימא עם כל שכנינו שרוצים בשלום. אבל חרף המאבק, ישראל היא מדינה משגשגת. בשנת 1948, עם הקמתה, רמת החיים כאן לא היתה שונה בהרבה מזו של המדינות השכנות. היום מצבנו טוב עשרות מונים, אנחנו נהנים מצמיחה גדולה ומתמשכת ורמת האבטלה היא הנמוכה מזה קרוב ל-30 שנה. בשני העשורים האחרונים ישראל הפכה למעצמה טכנולוגית, וזה בעידן שבו הטכנולוגיה היא מרכיב חשוב ביותר לצמיחתן של המדינות והכלכלות המפותחות. אבל בצדק אמרת, אדוני היושב-ראש, וזה נכון לגבי כל מדינה, בד בבד עם השגשוג התעוררו בעיות חברתיות וכלכליות שעל המדינה לתת להן מענה. ז'בוטינסקי ומשנתו חובקת העולם – התייחס לאותן שאלות באין-ספור מאמרים. זה נכון שהיעד הראשון שלו היה "קיר הברזל". כלומר, הוא אמר, הקיום מותנה קודם כול ביכולת להדוף, להרתיע את האויבים ובמקרה הצורך להדוף את האויבים. הוא היה משוכנע שכשהם ישתכנעו שאין להם תוחלת להשמיד אותנו, יתפייסו בסופו של דבר ויעשו עמנו שלום. אבל כדי שיהיה קיר ברזל, צריך גם לבנות אותו וזה עולה כסף. ברזל עולה הרבה כסף. לבנות קיר ברזל עולה הרבה כסף. הוא ידע היטב שהביטחון נשען על הכלכלה והוא דיבר הרבה על הכלכלה. באשר לסדר החברתי, הוא העמיד בראש סדר העדיפויות את מיגור העוני, את מיגור הרעב, היה מאוד חד בעניין הזה. והוא טען שמדינת היהודים, לכשתקום, חייבת לדאוג לחמשת המ"מים הידועים לנו, חייבת לתת רשת ביטחון בסיסית לכל האזרחים. הוא הבין שיהיו שינויים מעבר לרשת הביטחון הבסיסית הזאת. השוני הזה קיים, הוא גם לא ביטל אותו, הוא גם לא רצה לבטל אותו, אבל זה היה היעד הראשון, למנוע רעב, עוני. לצד המלחמה בעוני ולצד הצורך להבטיח לאזרחים את הצרכים הבסיסיים ביותר, הוא התייחס לכלכלה. הוא אמר שהקניין – אני מצטט – הוא משהו שטבוע באורח אורגני בעצם הרעיון של החופש האזרחי. ולכן מעבר לחובה של המדינה לדאוג לצרכים הבסיסיים של אזרחיה, ז'בוטינסקי כתב במפורש – אני מצטט: על הכלכלה להיות חופשית, המדינה לוחמת בעוני אבל אין זה מעניינה ללחום בהצלחה או בעושר, שהוא פרי ההצלחה. מאבק – אני ממשיך לצטט – תוך שאפתנות – שאפתנות, הוא מתכוון ליזמות – מאמץ שהוא פרי כשרון הפרט, תחרות בכל שטח. אלה הם גילויי מלח החיים ובלעדיהם אין החיים ראויים שנחיה אותם. ז'בוטינסקי האמין בשוק תחרותי. כלומר, הוא האמין שלא רק שהתחרות רצויה מבחינה כלכלית, אלא שהיא גם צודקת, שכן זהו חלק מחופש הפעולה של האדם. ומעל הכול דגל ז'בוטינסקי בחופש הפרט, שאותו הוא כינה בן מלך. והאמת היא ששווקים תחרותיים תרמו להוצאת אנשים ממעגל העוני ולהעלאת רמת חייהם יותר מכל שיטה כלכלית אחרת בהיסטוריה האנושית. בשני העשורים האחרונים יצאו כמיליארד בני-אדם ממעגל של עוני כרוני שנמשך אלפי שנים. אני מדבר על אסיה, כמובן. כרוני. הוחזקו שם על-ידי מדינות ומשטרים – חלקם דגלו בצדק חברתי, ובשוויון חברתי, וכולם היו אכן שוויוניים – בעוני שוויוני. במצוקה איומה. ורק כשפתחו את השווקים לתחרות, בעצם העלו כמיליארד בני-אדם – בקרוב, לדעתי, יצטרף לזה מיליארד נוסף – הוציאו אותם מהעוני. אבל עם זאת חשוב להגדיר מהו שוק תחרותי, כי בכלכלה פתוחה יכול להיווצר, מתוך מצב של תחרות, מצב של היעדר תחרות; מה שמתחיל כשוק תחרותי נסגר אחר כך על-ידי מונופולים או על-ידי קרטלים. במצב כזה הממשלה חייבת לעודד תחרות. לעודד תחרות – אני מתכוון בראש ובראשונה של המגזר הפרטי, שנושא את כל השאר; שלא נטעה, הוא מייצר את עיקר הערך המוסף. הפירמות, נשות ואנשי העסקים – חלק אינטגרלי של הכלכלה שלנו. הם מפרנסים את הביטחון, הם מפרנסים את כל המ"מים. הממשלה לא מייצרת כסף, היא צורכת כסף, והערך המוסף העיקרי בא מהסקטור הפרטי. אנחנו רוצים להבטיח שהוא יפעל מתוך תחרותיות, ולא בהיעדר תחרותיות. ולכן הממשלה חייבת לעודד תחרות, אבל אין צורך ואין היגיון בהגבלת היוזמה והתחרות של הפרט. להיפך, אם יש בכלל צורך, הוא הצורך להיאבק באלה שמנסים בדרכים שונות להגביל בצורה בלתי צודקת את התחרות. והגבלת התחרות כמעט תמיד באה על חשבון האזרח – במחירים גבוהים יותר, במחסורים, בשירות קלוקל. ואנחנו מחויבים, אדוני היושב-ראש, לפעול לתקן את העיוותים האלה בכלכלה שהיא ביסודה בריאה. אני גם לא רוצה שנטעה וניסחף לכיוון אחר. ביסודה, הכלכלה בריאה, כלכלה שמבוססת על סקטור פרטי תוסס, יצרני. אנחנו מחויבים לתקן את העיוותים האלה בצורה מדודה ואחראית, כדי שלא נכרות את העץ שממנו אנחנו קוטפים את הפרי. ובהתייחסות למשבר הנוכחי, ז'בוטינסקי אמר משהו שלדעתי ישים בצורה נפלאה. הוא אמר: "בכוחו של המשטר הבורגני" – כך הגדירו באותם ימים משטר דמוקרטי ליברלי – "בכוחו של משטר זה לא רק לסבול זעזועים בלי להתערב, אלא אף לכלול אותם בתוך שיטתו". והוא מוסיף: "וכן להבטיח לעצמו אפשרויות אין-ספור של השתכללויות. אני מאמין ביציבותה של שיטה זו". כלומר, הוא האמין שמשטרים דמוקרטיים חופשיים מסוגלים לתקן את עצמם, וזה מה שאנחנו עושים עכשיו. אנחנו נתקן עיוותים, לפעמים גם עוולות של שנים, והגישה של ז'בוטינסקי היא נכונה. הוא הבין שלא רק שצדק חברתי אינו מנוגד לשוק החופשי; הוא הבין שצדק חברתי תלוי בשוק החופשי. אנחנו רואים מה קרה בחלקים מסוימים של הגוש המזרחי, או בגוש המזרחי כולו, שדיבר על צדק חברתי שמנוגד לשוק החופשי, ואנחנו רואים מה קורה בחלקים אחרים בעולם, אבל אנחנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות. יש לנו תיקונים שאנחנו צריכים לעשות. בכל אותם חמשת המ"מים. בראש ובראשונה במ"ם הכבד ביותר, שהוא המעון. שם אין קרטל של השוק הפרטי. שם יש קרטל עוד יותר גרוע. שם יש קרטל ממשלתי. ואת זה אנחנו מתקנים. אני לא ארחיב, אבל אתם יודעים שאנחנו מנסים להקל בביורוקרטיה הנוראה הזאת, שחונקת – – – <רוני בר-און (קדימה):> מונופול, לא קרטל. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא, זה קרטל, משום שאני כולל לא רק את מינהל מקרקעי ישראל, אני כולל גם את הוועדות המחוזיות. אני חושב שיחד זה קרטל. אבל אם תרצה – אולי חבר הכנסת בר-און צודק – אם נדייק זה מונופול. מונופול ממשלתי. לוקחים את אחת המדינות הקטנות בעולם, לוקחים 90% ומעלה משטחה, מכניסים אותו למונופול ממשלתי ושמים שם שני ברזים עם פלומבות. אנחנו רוצים לפתוח את הפלומבות האלה. המ"ם השני שאזרחי ישראל סובלים ממנו – המזון, גם הוא מוחזק בקרטלים שהיו היסטוריים, בשליטת הממשלה או חצי בשליטת הממשלה, ואנחנו מנסים לשנות זאת. התחלנו במשק החלב, ונצטרך לטפל בזה גם בהמשך. העובדה שיש לנו כלכלה חופשית מאפשרת לנו לטפל במ"מים האחרים. במורה – כשיש כסף בקופה אפשר לתת מיליארדים להשכלה גבוהה, ועכשיו ברפורמות אחרות, כי אין אפשרות לתת צדק חברתי – אין אפשרות לתת את הטיפול הנדרש – בלי שתהיה אותה צמיחה, בלי שהעץ יצמיח את הפירות. אם רק קוטפים וקוטפים, בסופו של דבר, ולא עודרים ולא משקים, מדי פעם גוזמים את העץ, הוא לא יכול להניב פירות. ומהר מאוד – כל אחד יכול לקטוף אבל מוכרחים לגדל במקביל גם את העץ. העובדה שיש לנו עץ כלכלי צומח מאפשרת לנו לעשות גם את הטיפול הדרוש במערכת ההוראה, מערכת החינוך. אני לא מדבר על מלבוש, כי אחד הדברים שקרו, ודן מרידור הרבה פעמים מזכיר את זה, זה שפתיחת השווקים לייבוא ולתחרות הורידה את מחירי הלבוש. הרי איננו מייצרים כאן יותר טקסטיל או בגדים. אנחנו קונים את זה במחיר תחרותי למדי, כי זה פתוח לתחרות. והמ"ם האחרון – המרפא, גם בו אנחנו צריכים לטפל, והבעיה הזאת תיפתר, כי יש בכוחנו היום, יש לנו המשאבים. הבעיה הזאת יכולה להיפתר, והיא תיפתר, כי יש לנו המשאבים לתת את המענה. עושים את זה כבר, חלקית, ברפואת שיניים חינם, בתוספת תקנים, אבל יש עוד עבודה, וזה מתכנס, לדעתי, לפתרון, אני מקווה, בקרוב. ז'בוטינסקי היה מאמין גדול בערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה: בחופש, בזכויות הפרט, בשוויון הזדמנויות אמיתי. הוא נפטר לפני 71 שנים, אבל משנתו החברתית והמדינית והביטחונית, ששורשיה נטועים עמוק בתנ"ך ובמורשת עמנו, פועמת בשאיפתנו לבסס את ישראל כחברה חופשית, משגשגת וצודקת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין כאחרונת הדוברים את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. בבקשה. <ציפי לבני (קדימה):> מכובדי, אדוני היושב-ראש, משפחת ז'בוטינסקי, חברי חברי הכנסת, אני רוצה קודם כול להודות לחבר הכנסת רוני בר-און, שבזכות יוזמתו אנחנו מציינים את היום הזה בכנסת, כי במשך הרבה שנים משנתו של ז'בוטינסקי היתה לא ברורה מחוץ לכותלי – אולי – תנועה מסוימת, או מפלגה מסוימת, ובמשך שנים גם עיוותו את משנתו; לקחו מתוך תורה שלמה, מעמיקה, מורכבת, חובקת כל נושא, רק את אותה זווית שהיה אפשר להשתמש בה ככלי ניגוח פוליטי של ממשיכי דרכו, בין שקראו להם "צמאי דם", "פאשיסטים", "רודפי מלחמה ולא שלום", "לא חברתיים", "נגד העובדים" ועוד כהנה וכהנה, ובמשך שנים צריך היה להילחם בדימוי הזה, שאין רחוק ממנו מן האמת ומן התורה של ז'בוטינסקי כולה. ולכן ההזדמנות הזאת כאן בכנסת היא הזדמנות חשובה מאין כמוה, במיוחד היום, כי גם יש הרבה פעמים מקרים שבהם אומרים אחרי הרבה שנים, אחרי מותו של מנהיג או הוגה דעות: זה מרתק בהיבט ההיסטורי, זה מעניין ברמה הפילוסופית, אבל זה לא רלוונטי להיום, כי העולם השתנה. ודווקא היום, כשחוזרים וקוראים את תורת ז'בוטינסקי, הדבר המדהים הוא – כפי שגם אמר יושב-ראש הכנסת – שכל ההמונים האלה, אם אלה שנמצאים בכיכר, אם אלה שמזדהים אתם בבתים, אם הרופאים שמבקשים – בעצם כולם מבקשים את אותו הדבר. "צדק חברתי", לאלה שלא יודעים לנסח אותו בסופו של יום ולהגיש אותו כדבר שרוצים לבצע, מתפרס על פני הרבה מאוד עמודים, הרבה מאוד נאומים, הרבה מאוד כתבים של זאב ז'בוטינסקי, שנתן תוכן אמיתי ומעשי, וגם אחרי הרבה מאוד שנים, עם כל השינויים שעבר העולם, נתן לזה תוכן שניתן וצריך ליישם אותו ולא צריך רק לקחת פיסה אחת ממנו, אלא ליישם את משנתו כולה. חשוב לומר את זה היום, בין היתר כי בתוך עולם הדימויים הזה של ימין ושמאל, יש שמנסים לטעון שגם המחאה החברתית הזאת הרי זה עניינו של השמאל נגד הימין. ואני רוצה לטעון שדווקא בעולם הדימויים הזה, ככל שמשנתו מזוהה עם תפיסת הימין, הרי היא צריכה להיות מזוהה עם צדק חברתי, וצדק חברתי איננו מונופול – ותיכף נדבר על עוד מונופולים – של השמאל, כפי שהתפיסה של זכויות האזרח, והאדם והיחיד היא תפיסה מהותית, שהיא בעצם חוט השדרה שממנו הוא גוזר את כל השקפת עולמו. וכך הוא הגדיר – נאמר כבר ואנחנו אומרים "כל יחיד מלך" – אני רוצה לקרוא את הקטע שבו הוא מתייחס לזה, כי אני מאמינה שמהמלים האלה הוא גוזר את כל משנתו, בכל התחומים. וכך נאמר: "לו בירכני יוצרי בחוכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מייסד ובונה את כל שיטתי: בראשית ברא אלוהים את היחיד. כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. והרע 'מלך' גם הוא; טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד. לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להיפך. והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח, הוא גן-עדן של היחיד. והחברה אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו". כשזאב ז'בוטינסקי מדבר על היחיד, הוא מדבר על התפיסה הזאת כתפיסה מוסרית שממנה הוא גוזר את כל עמדותיו בכל תחום שהוא. והתפיסה הזאת עוסקת גם ביחסים שבין ציבורים שונים במדינת ישראל. בתפיסה הזאת, אם אני ממשיכה, והוא מדבר על העובדה שכל יחיד מלך וכל בן-אדם הינהו מלך. הוא מדבר על כל בן-אדם, הוא לא מדבר דווקא על יהודי. להיפך, הוא מדגיש ואומר: "התכוונתי לכל אדם, יווני או באנטו, או צפוני או אסקימו". דהיינו הוא מתייחס לבני-האדם ככאלה. ולכן השוויון האזרחי הנובע מכוח היותך בן-אדם לא שייך לעובדה מהי דתך ואם אתה רוב או מיעוט במדינת ישראל. זאת התפיסה המהותית, וזה חוט השדרה המוסרי שמלווה אותו בכל החלטותיו. מהתפיסה הזאת הוא גם גוזר את משנתו הכלכלית והחברתית. זו תפיסה שעוסקת בזכות של האדם, וגם חמשת המ"מים הם בגדר זכות ולא בגדר טיפול בעוני או במסכנים. זו הזכות של כל אדם, חלק מהכבוד המגיע לכל אדם, הוא לא מותנה בשאלה אם אתה רוב או מיעוט, הוא לא מותנה בשאלה מהן עמדותיך, הוא גם לא מותנה בשאלה אם אתה עני או עשיר. זכותך ואחריותה של המדינה לספק לך את זה. והתחרות, שגם עליה הוא מדבר, היא רק האמצעי לייצר מצב שבתפיסתו הליברלית כל יחיד הוא מלך. התחרות היא לא אידיאולוגיה בפני עצמה. זכותו של הפרט במדינה לחיות בכבוד היא האידיאולוגיה הזאת. ואם התחרות לא פועלת, מחובתה של מדינה, מחובתה של ממשלה, להתערב. ממשלה לא מתנערת מאחריותה מהרגע שנוצרת תחרות, אם התחרות לא השיגה את יעדה. אם נתייחס גם לחמשת המ"מים ברמת פירוט יותר עמוקה, הרי כשאנחנו מדברים על מורה, אז כשיש היום דרישה לחינוך מהגיל הרך, זה לא רק עניין לאמהות עובדות, זה חלק מהתפיסה של שוויון ההזדמנויות של היחיד שנולד כאן לקבל את הכלים ולקבל את ההזדמנות לעתיד, שכל אזרח מקבל מהמדינה את היכולת לממש את הפוטנציאל שיש בו, שלא יהיה תלוי רק במה שמשפחתו מעניקה לו, לאיזה הורים נולד, מה הרשות המקומית – אם אני מעבירה את זה לימינו אלה – יכולה לתת לו, אלא זו מחויבות של המדינה כחלק מהתפיסה של שוויון ההזדמנויות שצריך כל אדם לקבל. ואם אנחנו מדברים על מעון, אז שמעתי את ראש הממשלה מדבר על המונופול, ומינהל מקרקעי ישראל זה מונופול. אבל הרעיון שבו בתפיסה הלאומית של המדינה היהודית, של הבית הלאומי, כשיש כבר מונופול כזה, תחרות היא לא חזות הכול. נכון שתחרות יכולה להוות זווית מסוימת לטיפול בביורוקרטיה קיימת, אבל קח היום את המונופול הזה שבידך והשתמש בקרקע הלאום ליעדים לאומיים. היעד הלאומי אינו רק הפרטה. היעד הלאומי הוא לקחת את הקרקעות האלה ולייצר מהן מעון לאזרחי מדינת ישראל כולם. ולא ניכנס עכשיו לדרכים שבהן אפשר להפוך את המעון לבר-השגה לכל אחד. שמחתי לשמוע שכשמדברים על המרפא ועל הבריאות, יש אמצעים, יש משאבים, אמר ראש הממשלה. מדינה שבה תוחלת החיים של אדם שגר בפריפריה נמוכה מתוחלת החיים של אדם שגר במרכז, איננה בגדר חזונו של ז'בוטינסקי, היא הפוכה לחזונו. אז אם יש משאבים, למה צריכים לחכות אותם רופאים בחוץ, כולל אחד שמונע מעצמו מזון עד שייפגש אתו ראש הממשלה. ולכן השוק החופשי הוא לא תחליף לאחריות הממשלה כלפי אזרחיה. תחרות היא רק אמצעי, היא לא האידיאולוגיה והיא לא התחליף. התחרות צריכה להיות לטובת האדם. ואם אנחנו מדברים על ליברליות, ועל זכות ועל שוויון, ומאחר שאני מאמינה בתפיסה של ז'בוטינסקי כולה, הוא האמין בזכותו של אדם לומר את דעתו, והרוב לא יכול לסתום לו את הפה. ומה שראינו קורה כאן בכנסת הזאת היה מנוגד, הפוך ומתנגש עם תורתו של ז'בוטינסקי. הוא עצמו, שמתנגד מעומק נשמתו לפאשיזם, אומר: זה המצב הרע שבו "פעולתו של כל יחיד מקרב הציבור משועבדת שעבוד של אונס למדינה. ובראש המדינה עצמה עומד מנהיג יחיד שבידו האמצעים לכפות ולענוש". החקיקה הזאת שהכנסת הזאת ראתה מנוגדת לתפיסה הליברלית, בעלת העוצמה, שמציג ז'בוטינסקי. וכשהוא מדבר על רוב – והתשובה "יש רוב ולכן אנחנו יכולים להעביר את הכול", גם היא מתנגשת. וכך הוא אומר: "לו קיבלנו בבחירות האחרונות רוב מכריע למפלגתי שלי, הייתי בא אל חברי המנצחים בהתראה זו: אל נא תעשו כאשר עשו אלה לפני שנתיים" – הוא מתייחס לאירוע ספציפי – "כי אם יראה המיעוט שאין לו השפעה על מהלך העניינים ואין תקווה להשפעה, ושההחלטות בעניינים העיקריים תנוסחנה מבלי שימת לב לדעתו, לא כפשרה בין שני זרמים אלא כמעשה כפייה מצד הרוב המבטל את המיעוט, אז סוף הדבר יהיה פירוד, זאת אומרת יציאת המיעוט מהארגון המשותף" – הוא כמובן לא מדבר במונחים של כנסת ופרלמנט – "אבל אז זה הדבר המרכזי". אבל אז – זה הדבר המרכזי – אז, הוא מדבר על הרוב, "סר כוחו המוסרי". ולכן, ההתנהלות של הקואליציה הזאת, הדורסנית, צריכה להביא בחשבון גם את ההיבט המוסרי שיש בהתנהלות רוב ובהתנהלות של ממשלה. וכך גם ביחס לדת ולתרגום של המדינה היהודית. אז נכון שהוא מדבר – וכולנו מזדהים עם השרשת קודשי האומה כחלק מההבנה של הקיום של הבית הלאומי לעם היהודי, אבל הוא מדבר גם על זה שכל אדם צריך לבחור לו עד כמה הוא רוצה לממש את הדת. הוא קורא להכיר בזרמים נוספים ביהדות, שמסתכלים עלינו מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל ורואים רק תהליך של ניכור והתנכרות. וכשאנחנו מדברים גם על "קיר הברזל", ועל אימוץ תפיסתו המדינית, אני מאמינה שאימוץ תפיסתו מוביל לאחת משתיים ברמה המדינית: או מדינה אחת, כפי שרובי ריבלין אומר, שהולך עם עצמו עד הסוף, שוויון במסגרת גבולותיה של אותה מדינה, כי זאת המהות האמיתית של התפיסה של זכויותיו של הפרט, עם זכויות כאלה או אחרות למיעוט לאומי, אני מניחה, על-פי הפרקים האחרים שבו, או שתי מדינות. ו"קיר הברזל", יש לו המשך; "קיר הברזל" הוא אותה חומת התרעה, שבה יודעים אויבינו שאנחנו כאן כדי להישאר. כדאי לעבור לקרוא גם מה הוא כותב בשורה אחר כך – וכשהם יודעים שאנחנו כאן כדי להישאר, אנחנו נכנסים אתם לחדר המשא-ומתן ומנהלים משא-ומתן כדי להגיע להסדר. ואי-אפשר רק לדבר על קיר הברזל בלי לנסות לשאול את עצמנו האם ישראל עדיין מדינה חלשה, או האם ישראל חזקה מספיק – אחרי כל כך הרבה שנים לא רק מפטירתו של ז'בוטינסקי, אלא מאז הקמתה – כדי לבוא ולומר: הקמנו את קיר הברזל; בזכות כוחנו הקמנו אותו, יש לנו החוסן הלאומי ועוצמתנו כדי לעבור אותו ולהיכנס מתוך עוצמה לחדר המשא-ומתן. אבל בכלל, אני מאמינה שאם היינו מאמצים את תורתו, אזרחי ישראל כולם – באמת, על כל הזוויות שלה – היו מרגישים מלכים, הם היו מרגישים חופשיים, הם לא היו ברחובות היום, וכדי שלא תהיה אנרכיה צריך קודם כול, אדוני היושב-ראש, לכבד את הדמוקרטיה הקיימת ואת הערכים שעליהם אנחנו מדברים. ואם דיברת על "חטאנו", אז – גם כשאנחנו מדברים או מכים בצעקת "אבינו מלכנו" ו"חטאנו", יש בזה בקשת מחילה, אבל יש בזה גם מחשבה של מה צריך לקיים בעתיד, וזה התיקון שנדרש. ואני מתחייבת – אנחנו מתחייבים – לקיים את כל המשנה כולה. אבל לצעירים האלה שבחוץ אני רוצה להקריא – הייתי לא מזמן בחדרו של בית"רי צעיר, חבר קדימה, ועל הקיר יש אצלו "תביעתי" של ז'בוטינסקי, שאומר כך: ”כאשר בא אלינו יהודי, בפרט יהודי צעיר, הוא קם ומכריז בפני העולם כולו: אני תובע משפט וצדק בעבורי, ואם לא אקבלהו ייהפך כל העולם למדבר שממה. במקום בו אני מלך בין מלכים אחרים – שם תהיה הקדמה שרירה וקיימת". אני מדלגת: "אין גאולה לעולם אם אין חלקי בה. בראשית ברא אלוהים את תביעתי". ואז הוא מוסיף: "זאת היא עמדה, ולא חשוב אם היא תנעם לחך או לא. עמדה היא, שכדאי להילחם בעבורה, לסבול למענה ולהקדיש למענה את החיים". זאת המחאה שבחוץ, גם אם היא נעימה לחך הממשלה, הם מוכנים לסבול עבורה, אבל הם לא צריכים לסבול עבורה לו רק תקוים משנתו של ז'בוטינסקי כולה, והוא לא יישאר רק פסל בכניסה לתנועה שהרכיבה היום את הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, ובצוהר שאנחנו מסתכלים בו מתוך "קיר הברזל" לא תמיד אנחנו רואים את אותו דבר. רבותי חברי הכנסת, תם הקטע הזה בסדר-היום. אני מכריז על הפסקה לדקה כדי – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מייד, מייד אנחנו באים, אני נותן דקה, פשוט כדי לעשות את האתנחתא המחייבת לזכרו של ז'בוטינסקי. תודה רבה למשפחת ז'בוטינסקי, למכון ז'בוטינסקי, למרכז מנחם בגין, למרכז אורי צבי גרינברג ולכל האורחים הנכבדים אשר היו כאן היום. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, אנחנו ממשיכים בסדר-היום, רבותי. הכרזה למזכירת הכנסת. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק הגברת האכיפה בשוק ההון (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 20), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 31), התשע"א–2011, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. על-פי בקשתם של יושבי-ראש הוועדות, אשר תופנה למזכירות הכנסת, נעלה את הדברים האלה על סדר-יומה של הכנסת לפני יציאתה לפגרה. אני מבקש מראשי הוועדות אשר העלו את החוקים לקריאה שנייה ושלישית שיפנו למזכירת הכנסת כדי שהיא תשבצם במועד המתאים לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51), התשע"א–2011> [מס' מ/605; "דברי הכנסת", חוב' ל"ז, עמ' 21328; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לעלות ולהציג את הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51) לקריאה שנייה ושלישית. החוק הונח, נכון? החוק אשר אנחנו מעלים עכשיו, הוא ודאי – – – <קריאה:> ודאי. <היו"ר ראובן ריבלין:> כתוב לי פה: "בכפוף ל – – –". זה שהוא הונח כרגע אני בטוח. בבקשה, רבותי. מייד לאחר הצגתו – אין הסתייגויות, נכון? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> מייד לאחר הצגתו אנחנו עוברים להצבעות בקריאה שנייה, ואם יהיה צורך, גם בקריאה שלישית. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51), שהגישה הממשלה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. תיקון מס' 7 לחוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך–1960, שמכוחו הוקמה רשות מקרקעי ישראל, קובע את הסמכויות שיועברו לידי הרשות החדשה, אולם רשות זו לא תחל לפעול בטרם ייחתם הסכם קיבוצי המסדיר את זכויותיהם של עובדי מינהל מקרקעי ישראל שקדם לה. בהתאם לכך נחתמו ביום 18 במאי 2011 שני הסכמים קיבוציים מיוחדים בין המדינה לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסכם המסדיר את מכלול תנאי העבודה ברשות מקרקעי ישראל והסכם בדבר סיום העבודה במינהל מקרקעי ישראל. הצעת חוק זו מהווה את ההשלמה הנדרשת להסכמים האמורים וכן מהווה תנאי לכניסת ההסכמים לתוקף, ולפיכך גם לפעולת הרשות. הצעת החוק המונחת בפניכם קובעת הוראות מיוחדות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, תנו הזדמנות ליושב-ראש הוועדה להביא את פרי מרכולת ועדתו בצורה מסודרת. מי שלא רוצה יצא החוצה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> לא לא, שייכנסו פנימה, שלא יעשו לנו תרגילים. הצעת החוק המונחת בפניכם קובעת הוראות מיוחדות לחישוב משכורתם הקובעת של עובדי הרשות הזכאים לפנסיה תקציבית. קביעה מיוחדת זו נדרשת לנוכח מבנה שכר מיוחד שיחול ברשות, שלפיו כל עובדי הרשות יהיו מדורגים בדירוג מיוחד – דירוג רשות מקרקעי ישראל, שיותאמו לו תוספות ומענקים מיוחדים. לאור מבנה השכר המיוחד שיחול על העובדים שייקלטו ברשות, מוצע כי הבסיס לחישוב המשכורת הקובעת לעניין הפנסיה התקציבית יהיה המשכורת הבסיסית של העובד ערב תחילת שירותו ברשות. לגבי משכורת בסיסית זו נקבעו הוראות עדכון מפורטות להבטחת התפתחותה כמשכורת רעיונית. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות שדנה בהצעת החוק עמדה על כך שיובטח כי תנאי התפתחות המשכורת הבסיסית לא ייפגעו עקב קביעת תקרת שכר במיוחד במצב שבו שכרו בפועל של עובד ברשות נשאר קבוע שנים מספר ורק לאחריהן יש עלייה בשכר, שהתפתחות המשכורת הבסיסית אינה מדביקה אותה. כתוצאה מכך הוספה להצעת החוק המונחת בפניכם הוראת סעיף 63יד(י), היוצרת חישוב של משכורת בעדכון מצטבר של מדד בתוספת 2% בשנה, שאינה כפופה בעצמה לתקרת השכר, ואשר נקבע כי המשכורת המעודכנת והמשכורת ערב הפרישה אינן נופלות ממנה, גם אם מוגבלות בתקרת השכר בפועל. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין גומיות על ההשקעה? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תיכף אספר לך. יצוין עוד כי לוועדה הובהר בעת הדיונים כי לגבי ההפרש שבו עולה השכר בפועל של עובדי הרשות על המשכורת הבסיסית המתפתחת רעיונית, יופרשו סכומים לפנסיה צוברת. הצעת החוק כוללת התייחסות גם לעובד שפרש משירות המדינה בהתאם לתוכנית פרישה של מקרקעי ישראל אחרי 10 באוגוסט 2010, או בהתאם להסכם סיום העבודה במינהל. כמו כן הצעת החוק קובעת כללים גם לגבי מקרה שבו עובד שהפך לעובד הרשות עובר לאחר מכן למשרה אחרת בשירות המדינה. אדוני היושב-ראש, מאחר ששאלת אותי על גומיות – מאחר שנחתמים הסכמים במשק, ובמידה שנחתמים הסכמים בין גופים שונים בינם לבין ההסתדרות כארגון יציג, שיחתמו מה שהם רוצים. כאשר מביאים הסכמים קיבוציים לחקיקה, יש חשש להשלכות רוחב עתידיות על כלל המגזרים האחרים. פה בהסכם הזה יש שילוב של פנסיה תקציבית ופנסיה צוברת כשהשכר עולה מעל 2% ריאלית בשנה. היה חשוב מאוד להכניס פה את התקנון האחיד של קרנות הפנסיה הצוברות, ולמנוע תקרת שכר שיכולה מחר לבלום את כל זחילת השכר במגזר הציבורי. היינו יכולים למצוא את עצמנו כסדק בקיר לבלימת כל עליית השכר, והיה חשוב לעגן את זכויות העובדים, אלה שלא כלולים אפילו בהסכם. שלא יהיה – פה יש לנו חקיקה והסכמי עבודה שיהיו להם השלכות רוחב. אכן, ישבנו כ-15 שעות על החוק הזה, רק בנקודות ספציפיות. אני חושב שחוקק חוק טוב לעובדי הרשות החדשים ולכלל הציבור. אני חייב להודות ליועצת המשפטית של הוועדה נועה בן-שבת על עבודה מקיפה, ארוכה בהנחת החוק; כמו כן למנהלת הוועדה וילמה מאור, לבנות – ענת, מעיין ואתי, בוודאי לעוזרים הפרלמנטריים שלי, איילת השחר, שזה שבוע עבודתה האחרון כמעט בכנסת ישראל, היא תצא לדרך חדשה, לאילן מרסיאנו וללי. מאחר שלהצעת החוק הזאת אין הסתייגויות, אני אבקש מכם לאשר אותה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אם לא ברור לכל באי הבית, הישיבה היום תסתיים בשעה 23:00, לא יאוחר מהשעה 24:00 אם יהיו עדיין מסתייגים בבניין. מחר אנחנו מתחילים את הישיבה בשעה 11:00, בהמשך ההסתייגויות לחוק הידוע בשמו חוק הווד"ל. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51), בקריאה שנייה, שכן אין הסתייגות. נא להצביע בקריאה שנייה על החוק. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד סעיפים 1–3 – 46 נגד – 5 נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, חמישה נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51), עברה בקריאה שנייה. אדוני יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות מבקש להצביע בקריאה שלישית. ובכן, אנחנו עוברים להצביע בקריאה שלישית על הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51). נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בקריאה שלישית. תודה. יעלה כבר שר האוצר על מנת לברך על המוגמר. אני אכריז על התוצאות אם יהיה מוגמר. הצבעה מס' 6 בעד החוק – 46 נגד – 3 נמנעים – אין חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, שלושה מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 51) עברה בקריאה שלישית. תודה רבה ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה והבריאות, המביא פרי נוסף של עבודתו הנאמנה בקדנציה זאת. שר האוצר מבקש לומר דברים בגין העברתו של חוק זה. בבקשה, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, החוק הזה הוא בראש ובראשונה שלך. חשבת עליו, תכננת אותו, חלמת עליו כבר לפני שנים, עוד בהיותך שר אוצר, הטלת עלי להכין סקיצה לחוק עוד כראש צוות 100 הימים, והיום אתה משלים את החוק החשוב הזה שיתרום לפתרון מצוקת הדיור בישראל, שישכלל את המינהל, ושיוציא מאות אלפי אזרחי ישראל ועשרות אלפי בעלי עסקים בישראל משעבוד ביורוקרטי לחירות. צריך להודות גם לשר השיכון אריאל אטיאס, בלעדיו זה היה בלתי אפשרי לקדם את החוק הזה, וגם ליושב-ראש מינהל מקרקעי ישראל היוצא ירון ביבי שתרם רבות. יש לו זכויות, מה שמגיע מגיע. תודה מיוחדת לחיים כץ, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, על העברה מהירה, חלקה, יעילה של החוק, בתיאום אתנו, עניינית. שכלל את החוק, שיפר עניינית, בתיאום עם הממשלה. תודה לך, חיים, שעשית את זה מהר ולעניין. אדוני היושב-ראש, אני חושב שאנחנו חייבים תודה מיוחדת כאן לעופר עיני, יושב-ראש ההסתדרות. יש לו מניה, מניית זהב, ברפורמה הזו שיוצאת לדרך, לו וליושב-ראש האיגוד המקצועי אבי ניסנקורן. הם תרמו לחוק, לרפורמה אמיתית שנותנת גמישות, כושר ניהול, חדשנות ביחסי עבודה. בלעדי ההתגייסות של עופר עיני, ההסתדרות ואבי ניסנקורן לא היינו פה היום. צריך להגיד את האמת, הם תרמו כאן לייעול המגזר הציבורי. צריך להגיד תודה מיוחדת לשני אנשי אוצר, לרבים, אבל בעיקר לד"ר אודי ניסן, יושב-ראש אגף התקציבים היוצא, ויושב-ראש אגף השכר אילן לוין. הם תרמו ימים כלילות, גם בלעדיהם לא היינו פה ברגע הזה. תודה רבה לשניהם. אחרון חביב, למוטי אהרוני מנציבות שירות המדינה. יבואו כולם על הברכה. כנסת נכבדה, חוק מצוין, רפורמה חשובה, מאבק אמיתי וקונסטרוקטיבי בביורוקרטיה – טוב לדיור, טוב לפתרונות, טוב להקטנת הביורוקרטיה שממנה סבלו מאות אלפי אזרחים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לשר האוצר יובל שטייניץ. <הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה), התשע"א–2011> [מס' מ/603; "דברי הכנסת", חוב' ל"ז, עמ' 21333, וחוב' ל"ח, עמ' 21678; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני ממשיך בסדר-היום: הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה), שיציג אותה יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת גפני. לחוק זה יש הסתייגויות. השר שטייניץ, אתה עומד על הסתייגותך? <שר האוצר יובל שטייניץ:> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז רק יש הסתייגות אחת של השר שטייניץ, ואני מבין שהרוב פה בכנסת יקבל אותה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> מתואמת עם יושב-ראש הוועדה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם יושב-ראש ועדת הכספים והשר ביקשו להציג הסתייגות, מדוע הם לא קיבלו אותה בוועדה? אני מכיר גם את יושב-ראש הוועדה וגם את השר, הייתם באים אלי, הייתי מסדר לכם על הרגע שזה ייגמר. סטס ואני עשינו את זה בוועדת כספים. בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפני הכנסת את הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה), התשע"א–2011; הצעת חוק שנדונה בכנסת בקריאה הראשונה ביום ט"ז בתמוז התשע"א, 18 ביולי 2011, והועברה לוועדת הכספים של הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לא להפריע. לא לעמוד בזמן – מי שרוצה לעמוד, יצא בחוץ. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש, אדוני היושב-ראש, להסביר את הצעת החוק, ולהסביר איך הגענו להסתייגות הזאת ולמה לא החזרנו את זה לוועדה. הכול היה אפשר להיעשות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אתה כבר תנמק. תסביר גם את החוק, ותנמק גם את ההסתייגות. השר יצטרף אליך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר גמור. אני מבקש לומר, הצעת החוק הזאת באה לעודד אנשים שמחזיקים דירות, והדירות הללו הוסבו לעסקים, לכל מיני נושאים אחרים שהם אינם דירות מגורים – חלקן דירות שעומדות ריקות, אפילו לא מושכרות. ובמסגרת הרצון של הממשלה ושל הכנסת, בגלל מצוקת הדיור, להוציא כמה שיותר דירות לשוק, הובאו מספר הצעות חוק לוועדת הכספים. אנחנו אישרנו לא מכבר הצעת חוק שבאה לעודד מי שיש לו דירה שנייה, פטרנו אותו ממס שבח, ומי שרוכש דירה ראשונה הוספנו בוועדת הכספים – אגב, בשיתוף פעולה מלא עם שר האוצר, אף שהממשלה לא החליטה על כך – פטרנו את מי שרוכש את הדירה הראשונה ממס רכישה. זה היה בהסכמה בין שר האוצר לביני. אף שהממשלה לא חשבה על זה, בוועדת הכספים חשבנו בכל זאת, ובהתייעצות עם השר הוספנו גם את זה. ועכשיו הביאה הממשלה את הצעת החוק הזאת, שהיא הצעת חוק מאוד חשובה. היא תעודד אנשים להוציא דירות שלא נמצאות למגורים, אלא משתמשים בהן לצרכים אחרים. יש מגדלי משרדים. היום יש, ברוך השם, מספיק מקומות שבהם יש מקומות שמיועדים למשרדים ולא לדירות מגורים, שיעברו לשם. במסגרת הצעת החוק שהגיעה לוועדת הכספים, כמו שקורה הרבה פעמים, הכניסו מאגף התקציבים רפורמה גדולה במס שבח. ואני עשיתי את החשבון: שר האוצר יופיע בערב בטלוויזיה, והוא יצטרך לנמק רפורמה במס שבח, ולשכת עורכי-הדין תצעק נגד. הם היו נגד. ולשכת רואי-החשבון תצעק נגד, וכל הגופים שהופיעו בוועדת הכספים יצעקו נגד, והרפורמה במס איננה קשורה לעידוד אנשים להוציא את הדירות שלהם למגורים. מה החלטנו? החלטנו שנפצל את החוק, והכנסת אישרה לנו את זה. החלטנו שאנחנו לוקחים את שני המרכיבים העיקריים, שזה ליבת החוק: מי שימכור את הדירה הזאת, שהיא היום בעסקים, בתוך שנתיים, יהיה לו פטור ממס שבח. נותנים לו את הגזר. והיה אם כעבור שנתיים הוא לא עשה את זה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נגיד שאני קונה את זה ממנו וממשיך להפעיל עסק? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אוה, תיכף נגיע לזה. זה ההסתייגות, תיכף נדבר עליה. ואז כעבור שנתיים, אם הוא לא מכר את זה למגורים, תיכף נדבר מה קורה אם הוא לא מוכר את זה למגורים, אז מגדילים את הנושא של מס שבח. אם היום יש פטור של מס שבח אחת לארבע שנים, אנחנו מגדילים את זה לאחת לשמונה שנים. המשמעות של העניין, יש המקל והגזר, והתוצאה תהיה כזאת שבה יהיה כדאי לכל אחד למכור את הדירה למגורים. היו דיונים בין חברי הוועדה לבין משרד האוצר, נעשו כמה שינויים. החזרתי את זה ברוויזיה לוועדה, מפני שהזמן בער לנו מאוד, רצינו לגמור את זה לפני תום המושב. החזרנו את זה לוועדה, עשינו את התיקונים, הבאנו את זה למליאת הכנסת. באו במשרד האוצר וטענו טענה, לאחר שהיתה הרוויזיה והם אמרו מה ששאלת, אדוני היושב-ראש: מה יקרה? אני מוכר את הדירה שלי, שהיא של עסקים, למגורים, וזה שנכנס לדירה הזאת ממשיך הלאה עסק. אמרנו שאז יכולה להיות תוצאה, והתוצאה תהיה שאנחנו נותנים לו פטור ממס שבח, שזה המון כסף במקרים רבים, והוא מנצל את זה לרעה. אין דירת מגורים, והוא קיבל את הפטור. המדינה כאילו מימנה אותו עכשיו בהרבה כסף. קבענו מה שהאוצר ביקש, באגף התקציבים. הם ביקשו שהפטור ממס שבח יהיה תלוי ועומד במשך שנתיים. טענו בוועדה: אם יהיה לו פטור תלוי ועומד, וזה יהיה תלוי בעצם בקונה, מה הוא עושה עם הדירה הזאת, בן-אדם לא ימכור. הוא יודע מה יהיה בתוך שנתיים? את הפטור הוא לא מקבל. הוא יודע מה שהקונה יעשה? טענו בוועדת הכספים, שזה לא יכול לחול על המוכר, מכיוון שזה הכול תלוי בקונה, ולכן הקנס צריך לחול על הקונה. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה נוגד את חוק חופש הקניין. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא, לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קונה ואני הולך לעולמי, ובני יורש את זה. הוא בא ושואל אותך: על מה אתה מגביל אותי? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני הולך לומר. אדם מוכר את הדירה שלו, שמיועדת לעסקים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אפשר לקבל רשיון לעסקים? אם בדירת מגורים אסור לעשות עסק, אתה תצווה על העירייה לא לאפשר לו ולא לתת לו רשיון עסק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא מצווה שום דבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, החוק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני אגיד לך מה אני עושה. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני רשות המסים. אני מקבל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא היתה הערה מהלשכה המשפטית לעניין זה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אין בעיה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין בעיה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אין בעיה. לא, אבל אני רוצה את הטכניקה. אני רשות המסים. אם אני מקבל חוזה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אין בעיה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, כן, זה בסדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין לי בעיה, זאת אומרת, לעשות עסק שם, את אומרת. אין לי בעיה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני אסביר, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש מוכר, הוא פטור ממס שבח. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא פטור. יש תנאי. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, החוק מאפשר לו – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> החוק מאפשר בתנאי אחד. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – לקבל הנחה גדולה במס שבח. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא. הוא מקבל פטור ממס שבח בתנאי אחד – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בתנאי אחד, שהוא מוכר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – שהוא מראה לרשות המסים שכתוב שהדירה הזאת מיועדת למגורים, היא נמכרה אך ורק למגורים. <היו"ר ראובן ריבלין:> יפה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הוא קיבל פטור ממס שבח. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קניתי אותה ב-x, ומחרתיים אני מוכר אותה ב-x פלוס שקל אחד, על השקל אני משלם לך מס שבח. אני יכול למכור אותה למי שאני רוצה, שיעשה בה מה שהוא רוצה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר גמור. אבל אתה רוצה, הרי, את הפטור ממס שבח. כדי לקבל עכשיו, בשנתיים האלה, את הפטור ממס שבח, אתה צריך להציג חוזה שמכרת את זה למגורים. אין בעיה מבחינה משפטית. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין בעיה. אם לא אמרו היועצים המשפטיים, מה לי לענות את נפשי? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יפה. ואז אני קיימתי דיון עם שר האוצר, ואמרתי לשר האוצר, מה ששאלת קודם, אדוני היושב-ראש: אם אכן הוא לוקח את הדירה הזאת וממשיך להשתמש בה לעסקים, המוכר עשה את שלו. זה החוזה, הקונה מפר את החוזה. ואז קבענו שהוא ישלם מס רכישה, ומס הרכישה הוא בשווי של 7%. אמרו במשרד האוצר: זה צריך לחול על המוכר. אמרנו: לא בא בחשבון, זה יחול על הקונה. דיברתי עם שר האוצר, שר האוצר קיבל את הסברה שלנו, וזה אכן חל על הקונה, מפני שהוא עכשיו גר בדירה. אבל אמר לי שר האוצר, וקיבלתי את עמדתו; הוא אומר: אם אנחנו מדברים על פטור ממס שבח, שזה הרבה מאוד כסף, ומס הרכישה הוא בשווי של 7%, זה יכול להיות שהם יכולים לעשות בעצם מין עסקה כזאת, שהם ירוויחו הרבה כסף, והקנס יהיה מאוד נמוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ואז באנו למסקנה, גם שר האוצר, ואני הצטרפתי אליו, שצריך להגדיל את מס הרכישה למשך שנתיים, שזה זמן מספיק שבן-אדם גר בדירת המגורים הזאת, שאם הוא אכן עושה מעשה שנוגד את החוזה ונוגד את מה שהמדינה עשתה בעניין הזה, הוא לא ישלם 7%, אלא 15%. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ה-15% האלה זה ההסתייגות של שר האוצר ושלי. כבר לא רצינו להחזיר את זה לוועדה, מפני שרוויזיה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה כבר חל על הקונה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – מפני שרוויזיה כבר היתה. הקונה קיבל את זה, הוא מקבל את זה גם במחיר מוזל, מכיוון שהמוכר לא משלם מס שבח. הוא פטור, והוא צריך לעמוד בתנאים האלה. והיעד שלנו הוא יעד מאוד ברור: כמה שיותר דירות יצאו למגורים. לפי דעתי החוק הזה הוא מאוד חשוב, והוא יצא למגורים. אני מבקש להשלים, אדוני היושב-ראש. אני הרגשתי מאוד לא נוח עם המצב הזה, למה? מפני שאני מסכם עם שר האוצר על ליבת החוק, ואני מקבל התקפות מאגף התקציבים שאני מסרס את החוק. אני מקבל כותרת למחרת, אחרי שאני יושב אצל שר האוצר. בכיר באוצר: ועדת הכספים סירסה את התוכנית של שטייניץ לשוק הדיור. זה נכון שפקידי האוצר צריכים להציג בפני השר את כל מכלול השיקולים, מה צריך להיות בחוק, מה טובת העניין, מה מותר מבחינה משפטית, מה אסור מבחינה תקציבית, עד הקו האדום. ובקו האדום, שיושב-ראש ועדת הכספים מסכם עם משרד האוצר מהו החוק ומה טובת העניין – ובאמת הגעתי להסכמה עם לשכת עורכי-הדין ולשכת רואי-חשבון ועם כולם, כולם תומכים בחוק הזה, כולם אומרים: האופוזיציה תמכה בזה, כולם, בניגוד לחוק המקורי, שהיתה לו התנגדות גורפת. ולנו היה חשוב, גם מבחינה ציבורית, שהנושא הזה יעבור, ויעבור בשקט. אז אני מקבל את הכותרת הזאת – בכיר באוצר: ועדת הכספים סירסה את התוכנית של שטייניץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא להראות את זה. לא להראות את זה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני לא מראה. זה סתם. סליחה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> והדבר הזה, באמת, אני חושב שזה חציית קו אדום. אנחנו מבינים בכלכלה ובציבוריות הישראלית לא פחות מאותו פקיד באוצר, שאני כמובן לא אומר את שמו. אני יודע מי זה. שר האוצר מבין. הוא משקיע את כל-כולו במשברים הללו. הוא יודע מה טוב, ומה רע. הוא יודע מה אפשר לעשות, מה אי-אפשר לעשות. הוא יודע מה קליט, מה לא קליט. עם כל הכבוד, אני יושב אצל שר האוצר, בכירים ברשות המסים, במשרד האוצר, אומרים שזה החוק הנכון ביותר. משרד המשפטים אומר שהחוק שהבאנו הוא הנכון ביותר מבחינה משפטית, הוא הטוב ביותר. אז אני מקבל כותרת כזאת. הבעיה שלי שאני כבר הרבה שנים בכנסת, ולא מתרגש מזה. אבל מי שמתרגש מזה צריך לחנך את הפקידים האלה. אני מבקש את התמיכה של מליאת הכנסת בחוק החשוב הזה ובהסתייגות של שר האוצר ושלי. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת גפני, אני מבקש בתור חבר לשעבר בוועדת הכספים תחת שרביטם של סטס מיסז'ניקוב, השר היום, ושר הבריאות ליצמן, אני רוצה פשוט להסביר מה הבנתי על-פי העצה שקיבלתי מהיועצת המשפטית של הוועדה, שלפי הצעת החוק – גפני, אני מקריא את זה כדי שיירשם – לפי הצעת החוק הקונה חייב להתגורר, על-פי הצעת חוק זו, בדירת המגורים במשך שנתיים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> וזה חייב להופיע – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <שר האוצר יובל שטייניץ:> או להשכיר – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> או להשכיר למגורים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר. או להשכיר למגורים – בסדר. לא התגורר הקונה שנתיים, או לא הושכרה הדירה למגורים לשנתיים, ישלם הקונה מס רכישה מוגדל. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> החשש היה שאם המוכר ימתין שנתיים לקבלת הפטור, כפי שהיטיב השר לומר, הוא יהסס אם בכלל למכור את המשרד – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – ומטרת החוק להוציא הרבה דירות לשוק תסוכל. עכשיו אנחנו מבינים את זה ברמה המשפטית, ואנחנו מודים לך, ואנחנו נצביע על כל הדברים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רשמנו את מחאתך כלפי הפקידים המסורים של משרד האוצר, ואני מוכרח לומר זאת. אל תזלזלו באגף תקציבים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ממש לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> הם בשיניהם מנסים שלא נשתגע ונעבור את תקרת ההוצאה, שכן כל הדברים שאנחנו מחויבים בהם, ממשלה צריכה לבוא ולקבוע את סדרי העדיפויות. אם אנחנו נשבור את הכלל שאנחנו פוגעים ופורצים את תקרת ההוצאה, אוי לה למדינתנו, ואוי לה לכלכלתנו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> צריך כמובן את סדרי העדיפויות לשנות, וצריך אולי לשים יותר כסף לאותם דברים שאנחנו היום עדים לכשל שהתמשך שנים ופורץ היום. טוב, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על שם החוק. שם החוק, כי אנחנו צריכים להצביע על הסתייגות בסעיף 1. אז לשם החוק אין הסתייגויות, נא להצביע. מי בעד הצעת החוק, שם החוק כהצעת הוועדה – יצביע. אני מדבר כמובן על הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה). הצבעה מס' 7 בעד שם החוק – 46 נגד – 1 נמנעים – אין שם החוק נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, אחד נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת הוועדה לשם החוק נתקבלה. אנחנו עוברים לסעיף 1, ובסעיף 1 הסתייגותם של שר האוצר ושל יושב-ראש ועדת הכספים משה גפני. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 48 נגד – אין נמנעים – אין ההסתייגות של שר האוצר ושל חבר הכנסת משה גפני לסעיף 1 נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד ההסתייגות לסעיף 1 – 48, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות נתקבלה. רבותי, אני מצביע עכשיו על סעיף 1, כולל ההסתייגות שנתקבלה. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, הסתייגותך התקבלה. האם אתה רוצה למשוך את החוק מפני – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אה, אתה לא רוצה. טוב, אוקיי. אז אנחנו מצביעים על סעיף 1, כולל ההסתייגות. נא להצביע – סעיף 1, כולל ההסתייגות, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 9 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה – 49 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 49 בעד, אין נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 1 נתקבל, כולל ההסתייגות שנתקבלה לסעיף 1. לסעיף 2 אין הסתייגויות. לכן, אני מצביע על סעיף 2 כהצעת הוועדה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד סעיף 2 – 48 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 2 נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 2 נתקבל כהצעת הוועדה. אדוני יושב-ראש הוועדה, האם להצביע בקריאה שלישית? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מצביע את כל החוק בקריאה שלישית לפי בקשת יושב-ראש ועדת הכספים. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בקריאה שלישית. שר האוצר רוצה גם לומר דברים. בבקשה. הצבעה מס' 11 בעד החוק – 51 נגד – 1 נמנעים – אין חוק מיסוי מקרקעין (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה), התשע"א–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 51 בעד, אחד מתנגד, אין נמנעים. אני קובע שחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 71) – פיצול – התקבל בקריאה שלישית, וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אדוני שר האוצר, בבקשה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד תודה. קודם כול, תודה לסגני, סגן שר האוצר איציק כהן. הרעיון המקורי היה שלו. הוא בא אלי לפני ארבעה-חמישה חודשים, אמר לי: יובל, יש 60,000–70,000 דירות שמשתמשים בהן למשרדים. אולי ניתן איזה עידוד, איזה תמריץ, להפוך חלק מהן למגורים. זה דירות שכבר קיימות, לא צריך לבנות אותן. המשרדים, יש להם לאן לעבור. מי שרוכש אותן יכול להיכנס בתוך כמה חודשים, ולא בתוך שלוש שנים. ואכן, הרעיון קרם עור וגידים. איציק, תודה רבה לך. בזכות החוק הזה – החוק הזה הוא מיידי, הוא משפיע כבר מאתמול על שוק הדירות, ביתר עוצמה בחודשים הקרובים. בזכות החוק הזה, אני יכול להגיד ברמת סמך גבוהה, שאנחנו נראה התמתנות, עצירה, וכנראה אפילו ירידה מסוימת במחירי הדירות בתוך חצי השנה הקרובה, לקראת סוף 2011, או תחילת 2012. תודה על הרעיון ועל הסיוע. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. כדי להסיר כל – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> רגע, שנייה שנייה. עוד שנייה בבקשה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני צריך להגיד תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים הרב גפני על השכל הישר, על תיקון של כמה דברים. הגרסה שהוצאנו בסוף טובה בכמה פרמטרים מהגרסה המקורית שהגשתי לך. תודה על שיתוף הפעולה לך, לוועדת הכספים, ולשגית היועצת המעולה שלך, היועצת המשפטית. אחרונים חביבים – אני רוצה להגיד תודה, תקשיב טוב, גפני, לפקידי האוצר, לאנשי אגף התקציבים, לד"ר אודי ניסן ולראובן קוגן על סיוע אדיר בכל הנושא הזה ובחוק. לאנשי רשות המסים, יהודה נסרדישי וערן ואחרים. תודה לסגן השר איציק כהן, תודה לוועדת הכספים וליושב-ראש גפני, ותודה לפקידים המסורים של משרד האוצר. אדוני היושב-ראש, בימים אלה מרבים לתקוף את האוצר שלא בצדק – פקידים מסורים, מקצועיים. בזכותם במידה רבה כלכלת ישראל נמצאת במקום טוב והאבטלה נמוכה והצמיחה גבוהה, ויש הקצאות לחברה ולחינוך ולרפורמות; במידה רבה בזכות הפקידים המסורים של משרד האוצר. גם בימים כאלה צריך לזכור – כל התלהמות נגד אנשי האוצר, פקידי האוצר, זה עוול מוסרי, זה חוסר צדק היסטורי וזה פגיעה בכלכלת ישראל. מותר להתווכח, אבל צריך לכבד אנשים שעושים עבודה טובה ומסורה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת גפני רוצה גם להודות. בבקשה, אדוני. האם יש מישהו – חבר כנסת יושב-ראש ועדת העבודה, יש לך גם – מביא רווחה, החוק. רוצה להודות גם? <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני יושב-ראש הכנסת, אנשים מקבלים כאן את החוק בסופו של דבר לחמש דקות להצבעה, וזה בסדר. אבל שידעו שהצוות של הוועדה עושה עבודה יום ולילה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי. אתה בירכת אותם קודם. לא בירכת? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> אה, חייב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> היועצת המשפטית של הוועדה שגית אפיק, והצוות הלא גדול שנמצא בוועדה: טמיר כהן מנהל הוועדה וצוות הוועדה. הונחו שני חוקים נוספים גדולים שעובדים על זה יום ולילה. הם יובאו להצבעה בעזרת השם ביום – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בעזרת השם, חוק הפיצוי – פינוי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה שביקשת, אדוני יושב-ראש הכנסת, רצינו לסיים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> צריך להביא לסיום את עניין – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – – את החוק, החוק האחרון של מפוני גוש-קטיף. <היו"ר ראובן ריבלין:> חייבים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אנחנו עובדים על זה גם עכשיו, ואני מקווה שזה יבוא ביום רביעי. ואני מצאתי לחובה על אף שאין – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו נמשיך את המושב עד שיאושר חוק זה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יאושר, יאושר, יאושר. אתה יודע שוועדת הכספים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הגיע העת שמגורשי גוש-קטיף יגיעו לסיום סבלם. הדבר הזה הוא – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> סיימנו את החוק ביום – – – בלילה, והוא יובא בעזרת השם ביום רביעי להצבעה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברוך השם. תודה רבה לאדוני. אני מאוד מודה לאדוני. רבותי, אנחנו ממשיכים. אני מזמין את שר הרווחה לבוא ולעלות על דוכן הכנסת. רציתי לומר קודם, כדי להסיר כל ספק – החוק שעבר ושעליו גמרנו את ההלל הוא הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקוני חקיקה) (הוראת שעה) – זה השם שייחסתי לחוק מיסוי מקרקעין שנקרא כאן, משום מה, במוניטור: הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה). צריך לומר הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקוני חקיקה) (הוראת שעה), התשע"א–2011. <הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 37), התשע"א–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/614).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני שר הרווחה, כבר אמרתי ליושב-ראש ועדת הכנסת לעלות קודם, אבל בינתיים שכחתי והעליתי, ולא מורידים מהדוכן. <שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה בפתח דברי להודות לחבר הכנסת דב חנין, כנציג מהאופוזיציה, ולחברת הכנסת דליה איציק, וכמובן לקואליציה, שהסכימו שנעלה את הצעת החוק החשובה הזאת, ולא יהיו גם דוברים, כדי לקצר, ואני באמת אעמוד בזה. אני רק אומר שהצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 37) מדברת על הכפלת סכום הכסף שקשישים מקבלי הבטחת הכנסה באזורים הקרים בארץ, מקבלים עבור חימום בחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר. מדובר באנשים – מקבלי הבטחת הכנסה ללא הכנסות נוספות, שגרים באזורים קרים בארץ. אני מבקש את תמיכת חברי הכנסת. אני מבקש להעביר את הצעת החוק – אדוני היושב-ראש, אני מבקש להעביר את זה לוועדת העבודה והרווחה ולעשות כל מאמץ – אני מאמין שיושב-ראש הוועדה חבר הכנסת חיים כץ מבין את החשיבות. כולנו רוצים שכבר בחורף הזה הקשישים יקבלו דמי חימום סבירים ומכובדים, כך שעד יום רביעי נוכל להעביר את זה, בעזרת השם, בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר הרווחה והשירותים החברתיים. לדיון בקריאה הראשונה בהצעת החוק לא נרשם אף מתדיין. לכן אנחנו עוברים להצבעה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא העברת – – – הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 24 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 37), התשע"א–2011, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 24 – ככה אני מוסיף גם את היושב-ראש, שאני הצבעתי במקומו. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> שלי אני מוסיף, ואנחנו ככה נהיה 25 בעד. אם כך, הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 37), התשע"א–2011, עברה בקריאה ראשונה, ותעבור להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <הצעת ועדת הכלכלה בדבר חלוקת הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (מס' 6), התשע"א–2011> [נספחות.] <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: החלטת ועדת הכלכלה, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, בדבר חלוקת הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (מס' 6), התשע"א–2011 (מ/563). יושב-ראש ועדת הכלכלה, שכבר נמצא על הדוכן, יציג לנו את ההחלטה כמובן, ולאחר מכן נעבור להצבעה. בבקשה. <כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, על-פי הצעת ועדת הכלכלה הכנסת מחליטה, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, להרשות לוועדת הכלכלה להביא בשלב זה את הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (מס' 6), התשע"א–2011, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית ללא הסעיפים – או חלקים מסעיפים – הנוגעים בנושא כרטיס חכם ובנושא העיצומים הכספיים – חלק מסעיף 1(2); סעיף 1(3), (4) ו-(6); בסעיף 30 – חלק מסעיף 46י(ד)(4), (5) ו-(6) המוצע; סעיף 35(2)(ג) ו-(4), וכן סימן י"ב לפרק ד'1 המוצע. הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (מס' 6), התשע"א–2011, נדונה בכנסת בקריאה ראשונה ביום ג' באדר א' תשע"א, 7 בפברואר 2011, והועברה לדיון בוועדת הכלכלה. הצעת החוק נועדה בעיקרה לקבוע הסדרים מפורטים הנדרשים להפעלתה של רכבת מקומית – הרכבת הקלה – שהיא אמצעי תחבורה חדש בישראל, הצפוי לפעול בשלב ראשון בירושלים. הסדרים אלה כוללים בין היתר הוראות בדבר הסדרת התנועה והשתלבות הרכבת המקומית בדרך, היתר הפעלה הנדרש לשם הפעלת רכבת מקומית, רישוי בעלי תפקידים שבעל היתר הפעלה יחויב להעסיק, חקירת אירוע בטיחותי, הסדרי תשלום בעד נסיעה ברכבת מקומית, לרבות הוראות לעניין השימוש בכרטיס חכם, וכן סמכויות פיקוח ואמצעי אכיפה, ובכלל זה עיצום כספי. נוסף על כך, אדוני היושב-ראש, כוללת הצעת החוק תיקונים שונים בפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשל"ב–1972, הנוגעים גם ברכבת הנעה על מסילת ברזל ארצית. כאמור, קביעת הסדר חקיקתי מפורט לגבי רכבת מקומית נדרש, בשלב זה, לשם תחילת ההפעלה המסחרית של הרכבת המקומית בירושלים, הצפויה במהלך חודש אוגוסט 2011, כלומר במהלך החודש הזה. כדי להימנע מעיכוב בקבלת הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, וככל שמדובר בהוראות הנדרשות לשם הנחת תשתית משפטית ראויה להפעלת הרכבת המקומית בירושלים, החליטה ועדת הכלכלה, בהתאם להוראות סעיף 121 לתקנון הכנסת, לפצל מהצעת החוק את ההוראות הנוגעות בכרטיס חכם ובעיצום כספי, שאינן הכרחיות לצורך תחילת ההפעלה של הרכבת המקומית בירושלים, ומעלות שאלות משפטיות הדורשות בחינה ודיון שאינם אפשריים בלוח הזמנים הנתון, ולדון בהן בנפרד. אדוני היושב-ראש, ועדת הכלכלה קיימה סיור בתוואי הרכבת הקלה, ובעיקר במרכז העיר בירושלים – – – <היו"ר מגלי והבה:> לא נסעתם ברכבת? <כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):> לא. <היו"ר מגלי והבה:> בפעם הבאה. <כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):> הלכנו לפגוש את הסוחרים שזועקים זעקת כאב, פשוט – חייהם אינם חיים מסחריים. <היו"ר מגלי והבה:> מסכים. <כרמל שאמה (יו"ר ועדת הכלכלה):> לכן ראינו צורך לפצל את הצעת החוק, כדי שלא לעכב או לתת תירוץ נוסף למי שאמור להתחיל בהפעלת הרכבת הקלה, כדי שהרכבת באמת תוכל להתחיל לנסוע, ואנשים יוכלו להתפרנס כמו שהתפרנסו בעבר. ראינו עסקים קורסים, ראינו בעלי עסקים דומעים ממש, מולנו; פשוט נכפה עליהם מצב שהוא בלתי אפשרי. לכן אנחנו מביאים לפניכם את הבקשה הזאת. הכנסת מתבקשת לאשר את ההחלטה. אלה הטעמים לפיצול, ואני מקווה – פה-אחד. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה. חברי חברי הכנסת, על הצעת ההחלטה הזאת אנחנו מצביעים. לאחר מכן יתקיים דיון – אלה שנרשמו. <היו"ר ראובן ריבלין:> שוב לא העברת – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> שוב לא הפעלת? <נסים זאב (ש"ס):> זה בדיוק כמו הרכבת הקלה; תמיד תקועה. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה – 25 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכלכלה בדבר חלוקת הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (מס' 6), התשע"א–2011, נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 25, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כך, החלטת ועדת הכלכלה לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת בדבר חלוקת הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (מס' 6), התשע"א-2011, נתקבלה. <הצעת ועדת החוץ והביטחון בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010> [נספחות.] <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: החלטת ועדת החוץ והביטחון, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010 – 537. אני מזמין את חבר הכנסת זאב בילסקי, בשם יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, להציג לנו את ההחלטה. לאחר מכן יהיה דיון – אלה שנרשמו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <זאב בילסקי (בשם ועדת החוץ והביטחון):> אדוני היושב-ראש, תודה, ועדת החוץ והביטחון, למעשה ועדת המשנה להגנת העורף בראשותי, דנה בלקחים של מלחמת לבנון השנייה. אז ראינו את הרשויות המקומיות ואת ארגוני המתנדבים פועלים ללא לאות. כדי להסדיר את כל הנושאים האלה בחוק, כדי שאותם מתנדבים ידעו שהם מכוסים, הרשויות המקומיות תפעלנה ותמשכנה לשאת בנטל גם במלחמה הבאה, שאנחנו מקווים שלא תהיה. לכן אנחנו החלטנו – החוק הזה הוא חוק ארוך מאוד, חוק קרקעי – שאנחנו עובדים במנות; אנחנו הבאנו לכנסת לפני כמה שבועות – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת מיכאלי ומי חבר הכנסת שנותן לנו את הגב? יושב-ראש הקואליציה. אז תעיר לו בבקשה. <זאב בילסקי (קדימה):> אלקין, אלקין. <היו"ר מגלי והבה:> שב. אל תיתן לנו את הגב שלך. תודה. <זאב בילסקי (בשם ועדת החוץ והביטחון):> ולכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו החלטנו לפצל את זה לאחר שהעברנו חלק ראשון ב-21 ביולי, ועכשיו אנחנו רוצים להביא הצעת חוק שכוללת סוגיות שונות. הוועדה החליטה לדון בכל נושא בנפרד ולהביא לאישור הכנסת את הצעת החוק פרק אחר פרק. לכן הבאנו ב-30 במרס – סליחה, לא, ביולי – את החלק הראשון, ועכשיו אנחנו רוצים להביא חלק נוסף, שדן בנושאים כמו סמכויות של חברי הג"א, תפקידי ארגוני העזר, סמכויותיהם, חובותיהם, זכויותיהם של חברי ארגוני העזר, שירות הסעה לצורך הצלה ותחולת פרק המקלטים על המדינה. לכן אני מבקש שהכנסת תרשה לוועדת החוץ והביטחון לחלק את הצעת החוק ולהביא בפניה בשלב זה רק את חלק ההצעה שאינו כולל את סעיפים 2, 3, 8, 12, 14, 16, 19, 29 ו-31, ואני בטוח שכל חברי הכנסת היושבים כאן ייענו לבקשתי ויצביעו בעד הפיצול. תודה, אדוני. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> יש דיון לפני הצבעה. כך נהוג בחלק מהפרלמנטים. <היו"ר מגלי והבה:> העירו לתשומת לבי שנרשמו שני דוברים להתדיין בהחלטה הזאת: חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. לאחר מכן נעבור להצבעה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק טוב אולי, אבל הוא משול למי שמנסה לבנות את הקומה ה-12 לפני שבנה את היסודות של הבניין – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – בשיטת הקפיטריה בטבריה, נכון. אני מציע להסב את שמו ל"חוק הקפיטריה בטבריה". שנים לא ידעתי מה משמעות הביטוי לצור על פי צלוחית, עד שפעם אחת הגעתי לזיכרון-יעקב, לבית-סמסונוב, ושם ראיתי את הגברת מלכה סמסונוב, סוכנת ביתה של הגברת רבקה אהרונסון, מכינה מרקחת, שמה אותה בצלוחית, ולוקחת נייר, שמה אותו על צלוחית הריבה, שלא יבואו זבובים, קושרת אותו בגומייה, וזה לצור על פי צלוחית. חברי הכנסת, זה הדבר היחיד שאפשר לעשות עם החוק שהנחתם בפנינו היום – לצור על פי צלוחית, משום שמרוב רצון לתקן, קלקלו, ומשום שמרוב רצון לרצות את חברי הפרגמנט – השבר של סיעת העבודה, שהתפלגה והוקמה קדימה, נתנו לשר מתן וילנאי, שהיה סגן שר חשוב מאוד לענייני העורף במשרד הביטחון – – – <שלמה מולה (קדימה):> לא הוקמה קדימה, התכוונת לעצמאות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> עצמאות. עצמאות. סליחה. סליחה. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אין הבדל גדול. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אין הבדל גדול, נכון. תיקנו אותי שאין הבדל גדול. תיקנו בצדק. אבל מה שקרה, שהשר מתן וילנאי, השר להגנת העורף, שיש לו כל האחריות, אין לו שום סמכות. כשהוא היה סגן שר במשרד הביטחון היתה לו סמכות. הוא יכול היה, מתוקף הסמכויות שהואצלו בחוק למשרד הביטחון, לטפל בענייני העורף, והג"א, וכל מה שקשור להכנת העורף האזרחי של מדינת ישראל. הוא יכול היה לעשות את זה מכוח מה שהחוק נתן לשר הביטחון. היום הקימו משרד מיוחד, נתנו לו את רשות החירום הלאומית, והוא יכול, אם חלילה תהיה מלחמה מחר, לדבר, כדבר המשל הקדמוני – לדבר עם הלוסטרה. הוא לא מוסמך לתת הוראה לשום משרד. רק משרד הביטחון יכול, מתוקף הסמכויות שהואצלו לו בחוק, ולפיכך יש לנו חוק הג"א. אנחנו רוצים לפצל אותו, לתקן אותו, אבל השר שהופקד על הטיפול בעורף, אין לו שום סמכות. הנושא הועלה בפני ראש הממשלה, והוא אמר לנו היום – היום אמר לנו שהוא סבור היה שצריך להיות שר לענייני עורף בתוך משרד הביטחון, אבל המשפטנים אמרו לו שאי-אפשר. אז מה קרה? מינו ועדה, ועדת האלוף במילואים זאב ליבנה, שמכיר היטב את פיקוד העורף ומכיר את כל ענייני העורף, והוא בא לפנינו ואמר שהמשרד החדש, שנקבע עם השר המכובד מתן וילנאי, נטול כל סמכויות. הוא מקווה שיהיה לו מנכ"ל, ושהמנכ"ל יוכל, יחד עם מנכ"ל משרד הביטחון, לשלוט בגופים משותפים, למשל האגף לנכסים במשרד הביטחון. אמר לנו מנכ"ל משרד הביטחון: אפילו מהדק משרדי הוא לא יקבל אצלי. מרוב שרצינו לתקן, קלקלנו. אינני רוצה בהזדמנות הזאת לחוות דעה אם יש צורך במשרד מיוחד להגנת העורף או לא, אבל אם יש צורך, צריך לתת לו סמכויות, ואם אין צורך, שיהיה שר במשרד הביטחון, ובא לעורף של ציון גואל. אני מציע להתנגד לחוק כהצבעת מחאה, כדי שהממשלה לא תמציא משרד ולא תיתן לו סמכויות. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת בילסקי שמביא לפה הצעת חוק של התגוננות אזרחית, אני רוצה לדבר אתך על התגוננות אזרחית. אתמול, אדוני היושב-ראש, העברתי את הלשכה שלי בתל-אביב, בשכונת-התקווה, כמה מטרים לגן-התקווה. גן-התקווה זה חוויות הילדות שלי כמדריך ב"צופים", בשבט "חורב", במרחק כמה מטרים משם. עם החבר'ה בשבת אחרי-הצהריים, כשהייתי מעביר פעולות, הייתי בא לגן-התקווה. אני מגיע לגן-התקווה – אגב, ב"וודסטוק" ברוטשילד, עוד לא יצא לי לפגוש שם את המפונקים, אלה שעד גיל 30 מטיילים בנפאל, בתאילנד, בדרום-אמריקה, ובגיל 35 אומרים: תן לי דירה. כל אחד רוצה דירה, אין בעיה. מצוקות אמיתיות, אדוני היושב-ראש, יש בשכונת-התקווה. אני מגיע לשם, מגיע בחור עם חולצה כחולה של "הנוער העובד והלומד", עם שרוך אדום, אומר לי: חבר הכנסת בן-ארי, מה אתה עושה פה? שאלתי אותו: סליחה, מה אתה עושה פה? הוא אומר לי: אני פה כבר שבוע. אמרתי לו: סליחה, ילד טוב, אני לא פה שבוע, אני נולדתי פה, אני גדלתי פה, בית-ספר תיכון – – – <היו"ר מגלי והבה:> ועוד היית מדריך ב"צופים". איזה צופים יצאו לנו. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> איזה צופים? "הצופים הדתיים". אנחנו היינו בעדת "הצופים". שם זה מה שהיה לנו, זאת היתה הפעילות שלנו כבני-נוער שם, בשכונת-התקווה. ומעבר לזה, שמונה חודשים אני פה מקבל קהל, שבוע אחרי שבוע, ושוב לפעמים באמצע השבוע לפי הצרכים, אבל הטרמפיסטים האלה – שאלתי אותו: תגיד לי, זה אתה גם כן פה מאלה שמקבלים את הסודנים? אז הוא אומר לי: כן. אמרתי לו: אה, על זה נאמר: לעשות מעשה זמרי ולבקש דירה כפנחס. אתם אלה שהבאתם לפה את הצרה שאנשים נזרקים מהבתים שלהם. היתה לי שם אשה שאמרה – הסיפורים שם נוראים – הבת שלי התחתנה עם מישהו נרקומן, גרה בדירה, עלה לה 2,000 שקל, עכשיו את אותה דירה משכירים לסודנים ב-3,500 שקל. היא עם שני ילדים גרה אצלי. עכשיו כולנו באנו לגור בתוך אוהל, למה לי בעצמי יש בבית עוד שמונה ילדים חוץ ממנה ואני לא יכולה, אנחנו לא יכולים לחיות ככה. יש מצוקות אמיתיות, אבל באים הטרמפיסטים המפונקים האלה, שעשו "וודסטוק" ברוטשילד, שעד גיל 30, כמו שאמרתי, טיילו בכל העולם, עישנו נרגילה, טיילו בפאבים, עשו יענו תואר ראשון במדעי הרוח והדשא, ועכשיו: הב לי הב, תן לי. יש מצוקות במדינת ישראל. איך אמר פעם הרב ליאור? מספר הרב ליאור, הרב של קריית-ארבע, בא אליו מישהו ואמר לו: אני מתחתן ואין לי דירה; שייתן לו צדקה. שאל אותו הרב ליאור: איפה אין לך דירה? אומר לו: אין לי דירה בירושלים. אומר לו הרב ליאור: גם לי אין דירה בירושלים. רבותי, יש במדינת ישראל מספיק מקומות לגור, וממשלת ישראל לא עשתה כלום. לצערי הרב, ראש הממשלה התגאה לפני אנגלה מרקל לפני שלושה-ארבעה חודשים: אני ראש הממשלה שבנה הכי פחות, ועכשיו זה בא לו בפנים, מה שנקרא. הוא בנה הכי פחות, ובאמת יש מצוקת דיור. צריך לבנות. הוא זה שחנק 1,500 יחידות דיור פה בירושלים, במרכז ירושלים – רמת-שלמה. יש מצוקת דיור. הטרמפיסטים מרוטשילד, ואלה עם החולצות הכחולות שפתאום נהיו חברתיים, יענו, את אלה אנחנו צריכים לשים בצד, ולפתור את הבעיות האמיתיות. שואל אותי, מה אני עושה פה? אני גדלתי בשכונת-התקווה, והם הטרמפיסטים שבאים כביכול למחאה חברתית, כדי לסכן את מדינת ישראל ולהחריב אותה. צריך לשים דברים במקום. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. כמובן, חבר הכנסת זאב בילסקי, יש לו הזכות להשיב למתדיינים שהיו כאן. בבקשה. <זאב בילסקי (קדימה):> ידידי חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בין האנשים שיושבים שם באוהלים יש אנשים שנושאים את המדינה הזאת על כתפיהם, משלמים מסים, הולכים למילואים – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גם אנחנו. <זאב בילסקי (קדימה):> – – ולכן לא כדאי להכליל, ולהגיד לאנשים, מי מעשן ככה, מי מעשן אחרת. דבר שני, אני חייב פה לעמוד ולהגן על השר להגנת העורף מתן וילנאי. השר מתן וילנאי, אני רואה שחבר הכנסת אלדד יצא מכאן – אה, כן, אז אתה כאן. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> רק אמרתי – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> חבר הכנסת אלדד לא מתקיף אף אחד אף פעם. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אלא אם ממש מגיע. <זאב בילסקי (קדימה):> לכן המשרד הזה הוקם. אני חושב שיש חשיבות רבה בעת הזאת להקים משרד, שכל-כולו מטפל בעורף, חושב עורף. דיברנו על זה היום עם ראש הממשלה בוועדת חוץ וביטחון. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> מה אמר ראש הממשלה? <זאב בילסקי (קדימה):> ראש הממשלה אמר גם לך וגם לי שהנושא הזה מטופל על-ידו, ולכן אני חושב שלעת הזאת, אף-על-פי שיש לנו בעיה שהעלינו אותה, אני הייתי מבקש ממך, חבר הכנסת אלדד, ומשאר חברי הכנסת, לאשר את הצעת החוק שטרחתי ועבדתי עליה כל כך. אני מודה לחבר הכנסת אלדד שבא לקריאתי, לעזור לי כדי להעביר את הצעת החוק הזאת, לא לעשות חשבונות אחרים אלא פשוט להצביע בעד, להעביר את ההצעה הזאת. זה לטובת הגנת העורף במדינת ישראל, וכל שאר הדברים שצריך לסדר, אני בטוח שיסודרו, ואם לא יסודרו, אנחנו נשיב בוועדה ונוודא שהם יסודרו. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על החלטת ועדת החוץ והביטחון, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010 – מ/537. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה – 22 נגד – 3 נמנעים – אין הצעת ועדת החוץ והביטחון בדבר חלוקת הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון מס' 16), התש"ע–2010, נתקבלה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, הצבעתי בעד ויצא נגד – עולם הפוך. ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת נסים זאב, סליחה – הצבעת נגד, לפי התוצאה. 22 בעד, שלושה נגד. אם כך, אני קובע שההחלטה התקבלה. <נסים זאב (ש"ס):> אני מאוד רציני. תתקן את זה. <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו מעבירים את זה, כמובן. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <היו"ר מגלי והבה:> הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת, ולאחר מכן נמשיך בסדר-היום. בבקשה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, חברי הכנסת, אני מודיע בזאת על חילופי אישים בוועדת המדע והטכנולוגיה: מטעם סיעת קדימה – במקום חבר הכנסת רוברט טיבייב תכהן חברת הכנסת רונית תירוש; בוועדת החוץ והביטחון: במקום הפנוי לסיעת קדימה יכהן חבר הכנסת מאיר שטרית. <היו"ר מגלי והבה:> טוב. <הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011> [מס' מ/598; "דברי הכנסת", חוב' ל"ה, עמ' 20801.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מגלי והבה:> אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה. הוא קצת ממהר, אז אני אקריא עכשיו על מה הוא הולך לדבר. חשבת שהשעון יברח לנו? יש לנו זמן. הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג לנו את הצעת החוק יושב-ראש הוועדה המשותפת – פנים והגנת הסביבה והכלכלה, כמובן, חבר הכנסת כרמל שאמה, בבקשה. הוועדה המשותפת היתה בנושא חוק הליכי תכנון ובנייה. <כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, הידוע בשפת התקשורת, בשפת העם, חוק הווד"לים. זה בעצם החוק שאני מתכבד להביא בפניכם, אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת. הצעת חוק זו – לפני שאקריא את הנאום שהכינו לי, אני חייב להתייחס בכמה נקודות. יש הרבה מיתוסים סביב הצעת החוק הזאת: 1. זאת לא הצעת חוק שנולדה בעקבות המחאה; זאת הצעת חוק שכבר עבדו עליה כמה חודשים בממשלה, היא רק הבשילה כעת. היא לא המענה הבלעדי למחאה, אבל אם המחאה, בסיסה הוא מחירי הדיור – הצעת החוק הזו מטפלת על דרך ההיצע בהורדת מחירי הדיור, בהחלט, אבל לא זה המענה של הממשלה, היחיד והסופי, למחאה הצודקת היום ברחוב הישראלי. 2. אמרו: זה החוק של הקבלנים. צריך להבהיר באופן הכי ברור שבעולם – הוועדה דאגה לסגור את שער הווד"לים, הוועדות המיוחדות להאצת הבנייה, בפני קבלנים. מי שיוכל להגיש תוכניות בניין עיר לוועדות הדיור הלאומיות, לווד"לים, זה רק גורמים רשמיים ממלכתיים, קרי רשויות מקומיות, משרדים ממשלתיים, מינהל מקרקעי ישראל וועדות התכנון והבנייה בעצמן. לכן, אדוני היושב-ראש, הקבלנים – החוק רואה אותם שקופים בעניין הזה; אין לו שום השפעה עליהם בשום מצב. הם באים ורוכשים את המוצר המוגמר, בונים אותו ומשווקים לעם ישראל, כפי שכולנו רוצים. <שלמה מולה (קדימה):> לא כולם. <כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת):> מי שלא מסכים אתי, יצביע ביום רביעי נגד. זו הדמוקרטיה בהתגלמותה, חבר הכנסת מולה. באים הירוקים, אומרים: חוק שיפגע בסביבה. ברור שכל חוק תכנון ובנייה במידה מסוימת גורם פגיעה סביבתית – זה המחיר של החיים המודרניים. אבל אנחנו עשינו כל מאמץ למזער את הפגיעה הזו, את הסיכון של פגיעה כזו – יותר נכון, מדובר בסיכון של פגיעה, והוועדה, בניגוד להצעת החוק הממשלתית, עמדה על כך שנציג המשרד להגנת הסביבה יהיה חבר בוועדה, וכך יישמר גם האינטרס הסביבתי. ולכן, אדוני היושב-ראש, כשיש 150,000 איש ברחובות, ורואים שלטים נגד חוק הווד"לים – זה בעיקר קבוצה מאוד מצומצמת, שמצד אחד רוצה ירידה במחירי הדיור, רוצה הגדלת ההיצע, רוצה דירות בשכירות מסובסדת לצעירים, רוצה דיור בהישג יד במחיר מסובסד. אי-אפשר להגיע לדירות האלה, אדוני היושב-ראש, אם לא תהיה קרקע מתוכננת. ומאחר שאנחנו במצב חירום בשוק הדיור, אנחנו צריכים קרקע מתוכננת לא בעוד שלוש שנים או ארבע שנים או חמש שנים, כפי שלוקח בצנרת הרגילה של התכנון והבנייה; אנחנו רוצים קרקעות מתוכננות לבנייה ומהר, וכמה שיותר מהר, והכול תוך האיזונים הנדרשים. אני מבין, אבל, באופן ברור את הארגונים הירוקים, שמתנגדים לחוק. מהזווית הצרה שלהם הם עושים את העבודה שלהם, ועשו עבודה טובה בדיוני הוועדה, והגענו לכמה שינויים בעניין – זה מובן לי. אני לא מבין, אבל, את מי שנושא שלטים ומארגן עצרות וזועק ברחובות וזועק בתקשורת, ואומר: אני רוצה קורת גג במחיר סביר, ועדיין מתנגד להצעת החוק הזו. זו התנגדות לשם התנגדות, זו התנגדות למען אופוזיציה, לכל פעולה של הממשלה, ואולי הם מפחדים מהצלחת הממשלה דרך החוק הזה. <היו"ר מגלי והבה:> בסדר, אבל, אדוני, היינו שנינו כשדנו בחוק – היו גם הסתייגויות שלא קיבלתם אותן. <כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת):> ברור. <היו"ר מגלי והבה:> אז מי שיצביע נגד, לא קיבלת את ההסתייגויות שלו. מי שיצביע בעד, סימן שהוא מסכים לרוח החוק. <כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת):> דיברתי על המישור שהחוק הזה, בסופו של יום, יכולים להתווכח אתו על לוחות הזמנים, אבל מה שהוא עושה – פותח מסלול ירוק ומהיר להליכי התכנון והבנייה לצד המערכת הקלאסית של התכנון והבנייה, כדי להגדיל את ההיצע בכמה שפחות זמן, ועדיין מדובר בטווחים לא של ימים ולא של שבועות; התוכנית הכי מהירה, אם היא תעבור באופן חלק את כל התחנות בדרך, תיקח שמונה חודשים. אז אנחנו, כשאנחנו באים לציבור, ואומרים להם, בואו תהיו סבלנים, אנחנו נביא או 50,000 או 100,000 דירות בעוד שנתיים או שלוש שנים, יגידו לנו: איזה מין פתרון זה? למה אתם שולחים אותנו – עוד שנתיים או שלוש שנים? לציבור חשוב גם הזמן. זה שנביא לו דירות בעוד חמש שנים, לאנשים אין זמן, כי אנשים כבר גרים באוהלים. לכן, אדוני היושב-ראש, הצעת חוק זו, אשר יזם ראש הממשלה – זה חוק אחרי שבע או שמונה שנים, שראש הממשלה מביא בעצמו ומציג אותו לכנסת, לכן אפשר ללמוד א. את החשיבות של החוק; ב. את החשיבות שראש הממשלה, מתוך האחריות שלו כראש המערכת, מייחס למצוקת הדיור. זו הוראת שעה אשר באה לתת מענה למשבר הקיים בשוק הדיור. לא מדובר בחוק קבוע – כל עוד יש מצב חירום. נתנו תוקף של שנה וחצי להוראת השעה הזאת, כלומר, גם בציפייה, ודרך המשקפיים של הממשלה – אנחנו צופים שהמשבר יסתיים בקרוב. להערכתי, מחירי הדיור ירדו עוד לפני שהוועדות האלה ממש יתחילו לאשר את התוכניות הראשונות. כי כבר כל האפקט משפיע מאוד, גם המחאה ברחוב, וכל המעורבים בשוק הנדל"ן – קבלנים, בנקים, מממנים, עורכי-דין, משקיעים – מבינים היטב. אם העם לא מבין, אותם מקצוענים מבינים היטב את המשמעות של החוק הזה ברגע שיאושר ביום רביעי בכנסת. יחד עם זה, המסר של הרחוב הישראלי, שאומר: לא מוכנים יותר שיעשקו אותנו דרך מחירי הדיור. כבר היום אתה יכול לראות דיווחים של מתווכים, של אנשי מקצוע בשוק הנדל"ן; אנחנו מדברים על ירידה של כמעט מחצית בעסקאות. זה אומר ששוק הנדל"ן, הבועה הזאת, יש מי שיגיד שהתפוצצה ויש מי שיגיד שמתחילה להתכווץ באופן מהיר. בכל מקרה, הכיוון הוא למטה. השוק הופך להיות שוק בסימן מינוס ולא בסימן פלוס. ההצעה מבקשת לזרז את הליכי התכנון וליצור מלאי תכנוני שיאפשר בנייה למגורים. מוצע כי מלאי זה יוסדר בקרקע שעיקרה מקרקעי ישראל – וזו ההוראה שבאה ואומרת: אף אחד מאנשי ההון, אלה שמחזיקים בקרקעות פרטיות, קבלנים, משקיעים, לא ייהנו מהשבחה דרך החוק הזה. ירצו להשביח את הקרקעות שלהם, לשנות את הייעוד, ילכו דרך מערכת התכנון והבנייה הקלאסית. אין פה בכלל שאלה וסכנה. אם בהגנת הסביבה עוד אמרנו שבגלל ההליכים המהירים אולי הגברנו את הסיכון, אולי הגברנו את הסיכון של פגיעה סביבתית, בנושא של מינהל תקין, בנושא של חלוקת הון, הטבה עם בעלי הון, החוק הזה לא מיטיב אתם ולו במאומה – על מנת לאפשר למדינה לפעול לזירוז הבנייה בפועל. אם כך יקרה, הרי שהיצע הדירות צפוי לגדול, ובמקביל מחיר הדירות צפוי לרדת, ובגדול. החוק המוצע הוא חוק פרוצדורלי, הוא מציע מנגנון, הכולל מוסדות תכנון ייעודיים והליכי תכנון מקוצרים משמעותית. עם זאת, הפרוצדורה מכוונת למטרה חשובה אחת, שים לב, אדוני היושב-ראש: אישור תוכניות לבניית 200 יחידות דיור ויותר בדחיפות הנדרשת בתקופה זו. כלומר, כדי לא ליצור נתיב מהיר ושהוא ייסתם בפקק של כל מיני תוכניות מרפסת או של מישהו שרוצה לשנות צפיפות או כל מיני דברים כאלה, מדובר רק על תוכניות גדולות, שמביאות בשורה לזוגות הצעירים, למשפרי הדיור, לחיילים המשוחררים – – – <היו"ר מגלי והבה:> פחות מ-200 דירות – – – <כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת):> ואז בא התיקון, בזכות חברי הכנסת שמייצגים פה בבית מיעוטים שונים, שהעירו את תשומת לבנו. אמרו: תשמע, כבוד יושב-ראש הוועדה, אתה קובע פה מינימום של 200 יחידות דיור, מתוך היגיון, שאנחנו מסכימים אתו, למגזר העירוני היהודי. ליישובי המיעוטים – ערבים, דרוזים, צ'רקסים – א. היישובים מאוד קטנים, והתוכניות, גם באופן פרופורציונלי, קטנות יותר. אבל הכי גרוע, מדובר שם בקרקעות פרטיות שעוטפות את היישובים האלה. אם אתה חוסם את הקרקעות הפרטיות כדי שלא לאפשר לקבלנים לספסר בקרקע או לבעלי הון להתעשר באופן מהיר על חשבון האינטרס הציבורי, אתה בעצם מונע מאותם יישובים, מאותם מיעוטים, שגם אצלם מצויה מצוקה לא פחות גדולה, ליהנות מהכלי המבורך הזה. ולכן באנו והקדשנו סעיף ספציפי, שאמר: ביישובי מיעוטים קרקעות פרטיות כן יוכלו לבוא בשערי הווד"לים. יותר מכך, הורדנו את המינימום של 200 יחידות ל-100 יחידות. זה אומר שהחוק, מבחינת יישובי המיעוטים, הרבה יותר מרוכך ואפילו קצת שינה את פניו. הכול כדי להקל ולאפשר לאותם יישובים לשגשג, להקצות מגורים גם לצעירי המיעוטים, גם הם זכאים לכך. הזכות למגורים, מבחינתי היא זכות יסוד, היא טבועה ונגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ודבר בסיסי כמו קורת גג – אדם ללא קורת גג הוא אדם שמאבד חלק ניכר מכבודו. תוכניות אלו, אדוני היושב-ראש, מיועדות לתת מענה לצורכי הדיור של כלל האוכלוסייה. מכיוון שכך, קובע החוק כי תוכנית דיור לאומי תקבע הוראות לעניין היחס בין דירות קטנות וגדולות. כלומר, פעם ראשונה באנו ואמרנו שבכל תוכנית שתיכנס לוועדות הדיור הלאומיות יהיו חייבים להתייחס לתמהיל של דירות קטנות וגדולות. יותר מזה, כדי שלא יהיו התחכמויות – כי אנחנו יודעים מה המצב היום: ראשי רשויות, אותם ראשי רשויות שתוקפים את הממשלה וקופצים על העגלה האופוזיציונית, חלק מהבעיה נולדה בבית-מדרשם; כל עיר רוצה דירות גדולות בתחומה, חמישה חדרים, שישה חדרים, להביא אוכלוסייה חזקה. ארבעה חדרים זה כבר נהיה דירות סטודיו במדיניות של ראשי הערים היום. יוצא כך, שדווקא האוכלוסיות, צעירים שצריכים דירות קטנות, זוגות צעירים בתחילת דרכם, לא יכולים לרכוש בכלל, ולא רק הדירות מתייקרות אלא גם הנפח שלהן גדל. אז זו מכה על מכה. לכן באנו וקבענו הוראה, זה שינוי שהוועדה הכניסה: אחד, לקבוע תמהיל בין דירות קטנות לגדולות. ודירה קטנה תיחשב רק דירה שגודלה, כולל הממ"ד, הוא 75 מטרים רבועים, לא יותר מכך. אלה דירות שכמעט שלא נבנות היום, למעט בפרויקטים ספציפיים ומיוחדים לסטודנטים, מעונות כאלה ואחרים. אין כמעט היום דירות בשוק החופשי, אלא אם כן אולי דירות מלונאות על קו הים, בגדלים האלה. וזוהי עוד בשורה לצעירים ולחסרי הדיור. עוד ייעוד שקבענו, לדעתי פעם ראשונה בתולדות המדינה: בתוכנית וד"לית יכול שייקבע ייעוד לקרקע להשכרה ודיור בהישג יד להשכרה. קבענו שדיור כזה, השכרה זה לא משהו שהשארנו פתוח לוועדות, אלא מינימום שכירות של עשר שנים. סוף-סוף אפשר יהיה ליצור במדינת ישראל שכירות לטווח ארוך, שברגע שאדם נכנס כדייר לדירה, הוא יכול לדעת שיש לו אותה לפחות לעשר שנים, הוא יודע שגם אם השוק ישתולל מחר, יש לו חוזה שהמחיר בו הוא קבוע. כל הדברים האלה משרתים את האינטרס ואת הביטחון של האנשים שהיום זועקים את זעקתם. <רוני בר-און (קדימה):> כמה דפים יש לך עוד? <כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת):> לא ספרתי, אדוני חבר הכנסת רוני בר-און. אבל אין הצבעה, אתה יכול ללכת הביתה. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אבל חבר הכנסת בר-און רוצה לשכנע אותנו, אולי נשתכנע. <כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת):> אני בטוח שיהיו כמה דברים שישכנעו. כאמור, אדוני היושב-ראש, החוק מאפשר מתן מענה מזורז גם לצרכיה של האוכלוסייה הלא-יהודית, כפי שהצגנו לפני כן. יחד עם זאת, אין בחוק ויתור על עקרונות תכנון יסודיים, זה מה שחשוב להדגיש. כך, למשל, מבטיח החוק כי התכנון יבוצע בהתאם לתוכניות מיתאר ארציות, וככל שנדרש גם בהתאם לתכנון המחוזי. החוק גם מבטיח שקיפות הליכי התכנון וזכות ההתנגדות. מאחר שמדובר בהליכים מזורזים, באנו ודרשנו מהממשלה לשפר את הוראות השקיפות שהיא הכניסה בחוק. לדוגמה, אתם מכירים את השלטים שמפרסמים עבור תוכניות – מציבים על הקרקע האמורה כדי שהעוברים ושבים, שכנים, יוכלו לדעת ולהגיש התנגדות. הכפלנו את זה לשני שלטים. במקום שני עיתונים דרשנו חמישה עיתונים, לרבות בשפה הערבית, השפה הרוסית, ומתוכם לפחות שני עיתונים – – – <היו"ר מגלי והבה:> אבל פה אתם מכבידים, אדוני, לא מקלים. <כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת):> לא, אנחנו רוצים שאנשים ייחשפו לזה שהרגולטור מתכנן שם תוכנית, כדי שלא יהיה מחטף, שלא ישנו פארק שלא לצורך למטרת מגורים, שלא יגדילו פתאום צפיפות באיזו שכונה והיא תהפוך את החיים שם להרבה פחות נוחים ואיכותיים. <רוני בר-און (קדימה):> היכולת שלך להשפיע על חברי הכנסת היא בסיכום. <כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת):> זה חוק חשוב. <היו"ר מגלי והבה:> בהחלט. במיוחד כשאתה מציג אותו. <כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת):> לסיום אבהיר, אדוני היושב-ראש, כי המסלול המהיר שמציע החוק אינו בא להחליף את התכנון הקיים. הוא גם לא בא לקבוע דפוסי תכנון קבועים. מדובר בחוק לתוכניות מסוימות ולתקופה קצובה, שבא לתת מענה למצוקה הקיימת היום, וזאת ביעילות המרבית. יש לקוות כי חוק זה, בשילוב עם אמצעים אחרים, ייתן מענה למצוקת הדיור בהקדם האפשרי. הצעת חוק זו מוגשת עם הסתייגויות רבות. הסתייגויות אלו נדונו בוועדה ונדחו על-ידה. אני מבקש מחברי הכנסת לשוב ולדחות את ההסתייגויות ולתמוך בהצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. אדוני היושב-ראש, רק אוסיף ואומר: כפי שהצגתי, זה חוק ממשלתי. ייחודו בכך שהוא חוק שהוצג ונתמך ונדחף על-ידי ראש הממשלה. אפשר לבוא ולומר הרבה דברים, אלה התשובות האמיתיות. אלה התשובות האמיתיות, לא שלטים ולא הפגנות יוסיפו בלוק אחד ברחבי ישראל, ולא יוסיפו מטר רבוע אחד. זאת תופעה אזרחית מבורכת, אבל מבחנה של הממשלה ותשובתה במענה לזעקת הציבור זה, בצורת – גם החוק הזה, חוק הווד"לים. היו ובאו וזעקו ואמרו לגבי דיור בר-השגה. הוועדה, ברגע האחרון, וזה אחרי לחץ לא פשוט מול הממשלה, באה והכניסה גם את השינוי לגבי דיור בר-השגה. ופעם ראשונה נכנס בחוק, בחקיקה ראשית, בחוק תכנוני, הנושא, המונח של דיור בהישג-יד להשכרה. זה אומר שבכל אותם המתחמים תצטרך המדינה – אולי לא בכולם, אבל לפחות בחלקם, היא לא תוכל להתעלם מכך – להקצות דיור להשכרה במחיר מסובסד, בדיוק בהתאם או בדומה למה שראש הממשלה הצהיר במסיבת העיתונאים שלו. המדינה אומרת למינהל מקרקעי ישראל: אני מפסיקה את המדיניות של למקסם הכנסות דרך הקרקע, זה לא הייעוד שאנחנו רואים כרגע בקרקע, הייעוד הוא יותר חברתי, ומוותרת מראש על 50% מההכנסה, על 90% מההכנסה, תלוי באזור, כדי להוזיל את הדירות, כך שהקבלנים יתחרו, לא על מחיר מקסימום לקרקע אלא על מחיר מינימום לדירה. אני מאמין שיתפתח פה דיון ארוך – היום לתוך הלילה, מחר לתוך הלילה, וביום רביעי ניפגש פה, אחרי שכולם השכילו, אחרי כל דברי הטעם וההערות שיציגו פה חברי הכנסת השונים, ונכריע, כפי שמכריעים בכנסת ישראל, בהצבעה. היתרון שבחוק הזה, שתוצאותיו והצורך בו והיעילות שבו ייבחנו עוד בקדנציה הזו. זה לא חוק או רפורמה שאומר – בא ראש הממשלה, או הממשלה, ואומרת: תבחנו אותנו ב-2020. זה לא הרפורמות היפות האלה והמעורפלות. זו רפורמה שהצלחתה או כישלונה עוד בימי הממשלה הזו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת כרמל שאמה. אנחנו פותחים דיון על הצעת החוק. ראשון המתדיינים – חבר הכנסת דב חנין; יש לו 30 דקות. אחריו – חבר הכנסת רוני בר-און, שיש לו גם 30 דקות. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את המסע הארוך של הסתייגויות האופוזיציה לחוק הווד"לים, חוק בעייתי, מסוכן, מוטעה, שצריך להתנגד לו. אנחנו נציג פה לאורך היממות הקרובות שורה ארוכה של הסתייגויות, בחלקן משפטיות, בחלקן טכניות. אני אנסה, במסגרת הפתיחה הזאת, להציג את הבעיות העקרוניות, המהותיות, וחברי באופוזיציה ישלימו במהלך היממות הקרובות את הצדדים הנוספים ואת ההסתייגויות הנקודתיות. עמיתי חברי הכנסת, מצוקת הדיור בישראל היא מצוקה קשה ומצוקה אמיתית. המצוקה הזו מחייבת פעולה נחרצת של הממשלה. אבל הממשלה הזו לא עושה ולא מתכוונת לעשות שום דבר. הממשלה הזו נסוגה מכל אחריות לאזרחיה. זה נכון בתחום הדיור, זה נכון בתחום המחירים, זה נכון בתחום הבריאות, זה נכון בתחום שירותי הרווחה וזה נכון גם בתחום החינוך. <רוני בר-און (קדימה):> מה עם השלום והביטחון? <דב חנין (חד"ש):> שלא לדבר על השלום שאיננו ועל הביטחון שגם הוא איננו ולא יהיה. הממשלה הזו מאמינה בשלטון השוק, בהפרטה של כל דבר שזז, אבל גם של כל דבר שעומד. הממשלה הזאת ריסקה את הדיור הציבורי, ריסקה את הדיור הציבורי. לא בונה דיור ציבורי, לא מעוניינת לבנות דיור ציבורי, לא בונה דיור ציבורי לאורך שנים. הממשלה הזו לא בונה דירות. הממשלה הזו לא בונה דירות, ומדינת ישראל בעבר ידעה לבנות דירות. בשנות ה-50 וה-60 מדינת ישראל בנתה עשרות אלפי, אם לא מאות אלפי דירות בארץ הזו. ממשלת נתניהו לא מתכוונת לבנות כלום. כאשר ראש הממשלה נתניהו אמר במסיבת העיתונאים שלו: אנחנו נבנה – הוא לא התכוון למדינה. הוא התכוון ליזמים, הוא התכוון לקבלנים. אתם יודעים מה, עמיתי חברי הכנסת? זה היה רגע מיוחד של כנות בנאומו של ראש הממשלה. בשבילו, ה"אנחנו" זה "הם", הקבלנים, היזמים. ההזדהות שלו היא כל כך אמיתית, שבאמת, בנאום מלא ספינים והבטחות שווא היה רגע של כנות, וזה היה אותו רגע, שהוא אמר: אנחנו נבנה. <נסים זאב (ש"ס):> זה – – – <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, בחוק הזה יש כשלים איומים. החוק הזה הורס את מערכת התכנון, מייצר החלטות תכנוניות בקצב רצחני, ולכן, נכון לקרוא לו חוק האצת התכנון; חוק האצת התכנון לקצב בלתי אפשרי. אבל בניגוד לכותרת של החוק, אין בחוק הזה שום האצה של הבנייה, כי מרגע שהיזם מקבל את הקרקע המאושרת, תכנונית, שום דבר לא מחייב אותו לבנות. מה שהקבלן צריך להראות בתוך שנתיים וחצי אחרי קבלת התוכניות המאושרות זה בסך הכול 25% של התחלת עבודות תשתית. 25% של התחלת עבודות תשתית. מספיק – עבודות יישור קרקע. וגם אם הוא לא עושה 25% של התחלת עבודות התשתית האלה, לא קורה לו שום דבר. התוכניות הווד"ליות האלה שהוא קיבל אותן, לא מתבטלות. הוא לא מקבל שום קנס, הוא לא נענש בשום דרך. החוק הזה מייצר מלאי גדול נוסף של תוכניות מאושרות ליזמים ולקבלנים אבל הוא לא באמת מייצר דירות. וכמובן, עמיתי חברי הכנסת, בחוק הזה אין דיור בר-השגה. זה נכון שבלחץ המחאה ראש הממשלה נכנע ונאלץ להכניס את המלים "דיור בהישג יד" לחוק. אבל אין שם מנגנונים של דיור בהישג יד, אין שם הגדרות של דיור בהישג יד, אין שם חובה שבכל תוכנית שמאושרת במסלול המהיר, הווד"לי, ייכלל דיור בהישג יד. עמיתי חברי הכנסת, בנימין נתניהו מתכוון לדיור בהישג יד בדיוק כמו שהוא מתכוון לשתי מדינות לשני עמים. לשני הדברים הוא לא מתכוון. עמיתי חברי הכנסת, שיטת הבלופים של נתניהו בפוליטיקה מורידה את הפוליטיקה לשפל שלא היה כמוהו. הממשלה הזו היא ממשלה מנותקת. הם לא שומעים את הקולות ברחוב, הם לא שומעים את המחאה, הם לא שומעים את ההתנגדות. הם לא שמעו את מנהיגי ההפגנות, שפנו לראש הממשלה ואמרו לו: אנחנו מוכנים להידבר, תקפיא את החוק הדורסני הזה, תקפיא את החוק המוטעה הזה, תוכיח רצון טוב, תיכנס אתנו להידברות אמיתית. אבל הממשלה הזו מנותקת. אני שמעתי איך מסבירים היום בישיבת סיעת הליכוד שסתם משקרים פה, כולם – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> היית שם? <דב חנין (חד"ש):> לא. קראתי בתקשורת ומאוד התפעלתי מהדיון העסיסי שהיה בסיעת הליכוד. איך אמרו שם? כולם יושבים עם נרגילות וסושי. נרגילות וסושי – כנראה יושבים בסיעת הליכוד. אני לא ראיתי נרגילות וסושי באוהלים, לא בתל-אביב, לא בירושלים, לא בבאר-שבע, לא באשדוד. <יואל חסון (קדימה):> וגם אם כן, מה, זה מחוץ לחוק? למה, הם לא אוכלים סושי? <דב חנין (חד"ש):> הם אוכלים סושי, זה בטוח. <יואל חסון (קדימה):> הם יכולים ללמד אותך איך לעשות סושי. <דב חנין (חד"ש):> ובכלל שמעתי שבסיעת הליכוד הסבירו גם שלא היו הפגנות ענק. אני מצטט: בסך הכול ראינו בודדים פה ושם. יש להם כנראה בעיות ראייה רציניות. <רוני בר-און (קדימה):> זה 150,000 בודדים. <דב חנין (חד"ש):> 150,000 בודדים בלבד, צריך לציין. 150,000 בודדים בלבד, שהם הצליחו לראות. עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, אטומים למחאה, אטומים לציבור, מנותקים מהעם בישראל. העם הזה כבר לא מעניין אותם. אבל החדשה הטובה, עמיתי חברי הכנסת, היא שהעם מתחיל להבין את זה, והוא עוד יאמר לנתניהו ולחבריו בסיעת הליכוד ללכת הביתה. עמיתי חברי הכנסת, אמרתי בתחילת דברי שיש בישראל משבר קשה בתחום הדיור. המשבר הזה מחייב את פעולת הממשלה, אבל היא לא עושה את הפעולה הזאת. היא לא בונה דיור ציבורי, היא משאירה את הנושא לשוק החופשי, על-פי האידיאולוגיה המוכרת והמוטעית שראש הממשלה מחזיק בה, והוא חזר עליה גם היום: שוק חופשי ותחרות זה המפתח לכול. יש בעיות במערכת, למשל בתחום הרישוי יש צוואר בקבוק, אבל לא מטפלים בבעיות בתחום הרישוי אלא מנסים לנצל את משבר הדיור כדי לפרק, להרוס, להמשיך לדרוס את מערכות התכנון בישראל. למה בכלל צריך תכנון? צריך תכנון כדי למנוע שגיאות; צריך תכנון כדי להגן על החברה, כדי להגן עלינו, על האזרחים, כדי להגן על האינטרס הכללי, כדי להגן על הבריאות. עמיתי חברי הכנסת, אין לנו ארץ אחרת, ועל הארץ הזאת אנחנו צריכים להגן ולשמור, לעצמנו ולילדינו. מה שמנסים לעשות בהצעת החוק הזאת זה לעשות פה ניסוי בקנה מידה גדול מאוד, והארץ קטנה וצפופה. ניסוי בחברה ובבני-אדם. אבל ניסוי כזה, כבר מראש, עמיתי חברי הכנסת, צריך ואפשר לומר שהוא יעלה במחירים קשים ולא יוביל לשום תועלת. ואני אוכיח את מה שאני אומר. הכותרת היא: חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים. זו הטעיה. החוק לא עוסק בהאצת הבנייה למגורים, החוק עוסק בתכנון מהיר, שהוא גם תכנון לקוי, ואני אראה למה הוא תכנון לקוי. הוא לא האצה של בנייה למגורים, קודם כול מכיוון שהנתונים שהיו בפני הוועדה, שהבאתי בפני הוועדה, מראים שכבר היום יש בישראל 160,000 דירות – אלה נתונים של מינהל מקרקעי ישראל מחודש מאי 2010 – מלאי תכנוני מאושר, ללא קרקעות פרטיות. 160,000 יחידות דיור מאושרות לבנייה. למה לא בונים אותן? למה לא בונים 160,000 יחידות דיור שמאושרות תכנונית, קיימות במלאי? למה לא מתקדמים? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> איפה מאושרות, באיזה אזורים? <דב חנין (חד"ש):> בכל אזורי הארץ. אז מה הסיבות שלא בונים? קודם כול, סיבה אחת מרכזית היא היזמים. לפעמים היזמים מחכים שהמחירים יעלו ולכן הם לא משווקים את התוכניות שיש להם. לפעמים ליזם כדאי לקדם תוכנית אחת שיש לו ולא כדאי לקדם תוכניות נוספות. זה חסם. חסם כזה, כדי להתמודד אתו, צריך להשתחרר מהאידיאולוגיה של ראש הממשלה שאומרת שהיזמים הם קדושים ואי-אפשר להתערב בשיקול הדעת שלהם. מה שצריך לעשות, זה לקבוע בדיוק ההיפך: אם יזם לא מממש תוכנית מאושרת שיש לו, צריך ליזום מהלכים שיחייבו אותו לעשות את זה – או שהתוכנית תתבטל או שנייצר מנגנונים של קנסות כלכליים. אבל לא מוכנים לעשות את זה, לא רוצים לעשות את זה, כי לא רוצים להתערב בשוק החופשי, כי זו האידיאולוגיה. היכן הם רוצים להתערב? רוצים להתערב בפגיעה במערכת התכנון. זה נכון, עמיתי חברי הכנסת, שיש תוכניות שלא ממומשות כי חסרים פתרונות תחבורתיים, וחשוב לייצר אותם. אז בואו נייצר פתרונות תחבורתיים. תוכניות מאושרות לפעמים לא ממומשות כי יש בעיות רישוי, ביורוקרטיה מיותרת. אז בואו נטפל במקום הזה שצריך לטפל בו. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת חנין, איך זה מאושרות ואין להן שוק? <דב חנין (חד"ש):> מאושרות תכנונית, לא מאושרות – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – זה במקומות שבהם אין ביקוש – – – ומהרגע שאין ביקוש לא שווה ליזם לבנות את זה, אף אחד לא יקנה את זה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> זה נימוק נכון. <רוני בר-און (קדימה):> זה בדיוק המצב שהיה לפני שלוש וארבע שנים, שהיו 40,000 דירות ואף אחד לא רצה לרכוש אותן. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כי חבר הכנסת אמר "מאושרות", אבל אין – – – <דב חנין (חד"ש):> זה בדיוק מה שאני אומר, שליזמים לפעמים לא כדאי לשווק אותן, כמו שהסביר חבר הכנסת בר-און. הווד"לים, אותו מנגנון חדש שהצעת החוק מציעה, זה בעצם מיחזור של רעיון ישן. היה לנו כבר ניסוי כזה, היה ניסוי מאוד לא מוצלח – הוול"לים. בנו יחידות דיור. יש לנו מחקרים היום שמראים אילו תוכניות אושרו על-ידי הוול"לים, איך אנשים חיים בתוך תוכניות שאושרו על-ידי הוול"לים. לא יצרו תשתיות, לא יצרו תשתיות חברתיות, תשתיות תחבורתיות. אחד המחקרים המעניינים – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – <דב חנין (חד"ש):> לא על חשבון הזמן שלי, אתה תוסיף את הדקות האלה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה תקבל את הזמן. <דב חנין (חד"ש):> – – – לא הקימו אפילו בתי-כנסת, לא גני-ילדים מספיקים, לא בתי-ספר. אבל מה לעשות, בני-אדם צריכים לא רק מגורים, הם צריכים גם מקורות תעסוקה, הם צריכים גם כבישים שיובילו אותם למקומות אחרים, הם צריכים בתי-ספר, בתי-כנסת. זה חלק מרקמה אנושית. אתה לא יכול לבנות רק למגורים. הווד"לים האלה הרי בעצם מנסים לייצר פתרונות מגורים שמנותקים לגמרי מהרקמה התכנונית, הם לא כוללים שום מנגנון שמחייב ומייצר מבני ציבור. לא יהיו מבני ציבור בתוכניות הווד"ליות האלה. אחת הבעיות הקשות בהצעת החוק הזאת זה היכולת של הווד"לים להתגבר ולשנות את תוכניות המיתאר המחוזיות. תוכניות המיתאר המחוזיות הן מאגר של ידע מקצועי שהצטבר לאורך שנים, שלב אחרי שלב – אגב, היו דיונים אין-סופיים עד שהתוכניות האלה אושרו, מה מותר ומה לא מותר. והיום מציעים לנו מנגנון שבעצם מתגבר לחלוטין על כל תוכניות המיתאר המחוזיות. כל הידע המקצועי העצום הזה שנערך ושהושקעו בו הרבה מחשבה, והרבה איזונים והרבה התלבטות, כל הידע המקצועי הזה, ההגנות שיש בידע המקצועי הזה על הציבור, על הבריאות, על הסביבה, על האינטרסים של כולנו, הכול נזרק במחי יד אחת לפח, כולל תוכניות מחוזיות אחרונות, מהדור השלישי, מעודכנות, שהן הכי משכללות, ומשקללות את כל השיקולים, אין בהן שום דבר אנכרוניסטי ושום דבר מיותר. כל הדברים האלה נזרקים לפח. אבל לא רק שהתוכניות שמאושרות בווד"לים מתגברות על התוכניות המחוזיות, גם העררים עליהן מוגבלים ומצומצמים. נכנסים פה למסלול מאוד מהיר, קטלני, קיצוני. אז אני יודע, אמרו לי גם בוועדה: מה אתה רוצה, יש בתי-משפט בישראל, בסוף אפשר להגיע לבג"ץ. נכון, אפשר להגיע לבג"ץ, אבל זו מערכת מוטעית, שהפתרון שהיא מציעה הוא פתרון לצאת החוצה וללכת לבג"ץ. זה חלק מאידיאולוגיה שמעמיסה הרבה בעיות על בג"ץ, ובסוף, אדוני השר מרידור, גם תבטל את בג"ץ, כי הרי הוא יותר מתערב בהחלטות שלנו. אבל זה הכול חלק מאותו תהליך הרסני שהממשלה הזאת מקדמת. <זאב בילסקי (קדימה):> מה אתה רוצה ממרידור? <דב חנין (חד"ש):> אני רוצה ממרידור שישמיע את קולו במקומות שצריך להשמיע, כולל בחוק הווד"לים. <זאב בילסקי (קדימה):> הוא היחידי שמשמיע את קולו. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> בעניין בג"ץ אתה יודע את עמדתי. לא יקרה – – – <דב חנין (חד"ש):> בעניין בג"ץ אני יודע את עמדתך, ואני מקווה שאני אשמע גם את עמדתך בעניין וד"ל. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> כשאני פה זה לא יקרה. <דב חנין (חד"ש):> בכל מקרה, לא רק שהעררים מצומצמים, אלא הוועדה מחויבת להליך החלטה מאוד מאוד קטלני, אין לי מלה אחרת לתאר את זה. יש בחוק מנגנון שבנושאים מסוימים הוועדה מחויבת להחליט בתוך ישיבה אחת. לא משנה כמה זה מסובך. התכנסנו, נשב, ואנחנו חייבים לקבל החלטה. החלטה טובה, החלטה רעה, לא משנה. תלכו לבג"ץ. ההרכב של אותן ועדות משנה שאמורות לעשות את ההליך הקטלני והמהיר הזה בישיבה אחת, להחליט עם מסלולי ערר לקויים ומצומצמים – הוועדה הזאת היא ועדה מוטה. אלה גופים לא מאוזנים, אין בהם ייצוג אמיתי של מכלול האינטרסים שהוועדה צריכה לשקול. הם כוללים הרבה מאוד נציגים של גופים מוטי פיתוח, אבל ייצוג חלש, חסר, של הצד הסביבתי, של האינטרס הבריאותי. כל אלה לא חשובים שם. החוק הזה מבטל מנגנוני בקרה חשובים. אי-אפשר להביא תוכנית שנדונה בוועדה הווד"לית למליאת הוועדה במועצה הארצית, בוועדה המחוזית. אנחנו יוצרים פה מצב מוזר ברמה המשפטית, שמוסדות שהם מוסדות קבינטיים מסוגלים להתגבר על ההחלטות של האורגן היותר רחב. עמיתי חברי הכנסת, כפי שמתאים כל כך לממשלת נתניהו, בחוק הזה יש מהלכים קיצוניים של הפרטה. אחד הדברים המדהימים שהממשלה מציעה בחוק הזה זו הפרטה קיצונית של הייעוץ המקצועי. זה מהלך מהפכני – את כל המערך של הייעוץ לווד"לים מפריטים החוצה. היועצים של הווד"לים, נאמר בחוק, לא יהיו עובדי מדינה, יש אי-אמון בעובדי המדינה. לכן, יועץ תחבורה, יועץ סביבתי, יועץ כלכלי, את כולם ניקח מהשוק החופשי, השוק החופשי הנפלא. למה לנו עובדי המדינה, הביורוקרטים האלה, שאינם יודעים לעבוד ואינם יודעים לייצג ואינם יודעים להגן על האינטרסים. עמיתי חברי הכנסת, זו כמובן טענה שהפוכה לחלוטין למציאות. הדגם הזה הוא דגם שמזמין שחיתות. כשאתה לוקח יועץ חיצוני, היועץ החיצוני הזה, יש לו עוד דברים להתפרנס מהם, הוא עובד לא רק אצלנו. היום הוא נותן ייעוץ לווד"ל, מחר הוא יעבוד אצל יזם, ואין שום בעיה, כי בסך הכול הוא לא עובד מדינה, אין עליו שום חבויות. אבל כשאנחנו לוקחים יועצים מהסוג הזה, זו בדיוק תהיה הצורה של הייעוץ שאנחנו מקבלים. זה ממש לפתוח פתח לשחיתות מובנית. לא שחיתות מקרית של איזה מקרה יוצא דופן, אלא באופן מובנה לייצר מערכת של ניגוד אינטרסים ושל קלקול מאוד קשה במערכת. אחת הבעיות הקשות בחוק הזה זה אותו עיקרון שאומר שלא עובדים לפי התוכן של ההחלטה אלא עובדים לפי לוחות זמנים. אני בעד דיונים מהירים. אני בעד דיונים מהירים, אבל מה לעשות שלפעמים צריך לבדוק וצריך לבחון וצריך להכיר וצריך ללמוד, אבל פה כל הדברים האלה לא קיימים. לא התוכן של ההחלטה קובע אלא לוחות הזמנים, ההליך המהיר. עמיתי חברי הכנסת, מספין אחד של בנימין נתניהו סוף-סוף השתחררנו. אתם זוכרים את גברת ישראלי והמרפסת? כמה פעמים הוא בא אלינו בשמה של גברת ישראלי והמרפסת. בחוק הזה הוא אומר לנו לראשונה באופן אמיתי שגברת ישראלי לא מעניינת אותו. גברת ישראלי תישאר מצדו תקועה בהליכים התכנוניים הבעייתיים, שהוא טוען שהם ביורוקרטיים. החוק הזה הוא לא בשבילה, החוק הזה הוא בשביל יזמים גדולים. 200 יחידות בנייה – קבלנים גדולים, יזמים גדולים, נדל"ניסטים גדולים, ושגברת ישראלי תשבור את הראש, היא כבר הפסיקה לעניין את נתניהו. יש בחוק הזה הרבה מאוד בעיות קונסטיטוציוניות. אחת הבעיות הקשות זה היחס למשרד הפנים. בהתחלה בכלל הוציאו החוצה את משרד הפנים, אני מבין שזו אולי היתה תגובה לקביעתו של שר הפנים שקרא לרפורמה הזאת, בעברית רהוטה, "רפורמת חארטה ברטה" – כל הזכויות רשומות לשר הפנים אלי ישי. אני חייב לומר שזה די נדיר ששר פנים יתבטא בצורה כל כך חריפה על רפורמה בתחום משרדו שהממשלה מקדמת, אבל עדיין הוא שר הפנים. אם ראש הממשלה לא מרוצה משר הפנים הוא יכול לפטר אותו ולקחת שר פנים אחר, אבל מה שראש הממשלה עשה בחוק הזה זה מהלך מאוד מאוד מיוחד. הוא בהתחלה הוציא אותו לגמרי מהחוק – ראש הממשלה ממונה על החוק, ראש הממשלה יקבע פה, יקבע שם. כשאנחנו, חברי האופוזיציה, צעקנו על השיבוש המבני הזה, אני מבין שש"ס הצליחה ברגע האחרון להכניס את שר הפנים כשחקן-משנה, והדברים ייעשו, תודה לאל, לפחות בהתייעצות אתו ובהסכמה אתו. אני באמת מאוד מאוד מעריך את הדבר הזה – – <נסים זאב (ש"ס):> הכול בזכות – – – <דב חנין (חד"ש):> – – אבל למשרד ראש הממשלה אין מנגנונים תכנוניים. המנגנון התכנוני נמצא במשרד הפנים ואי-אפשר לעקוף את משרד הפנים כפי שנעשה כאן בחוק הזה. אני אתאר עוד בעיה אחת עקרונית של מינויים. אין הגדרה של כישורים ליושב-ראש הוועדה, וזה פתח מאוד מטריד למינויים פוליטיים, אבל את מי זה מטריד ואת מי זה מעניין ולמי זה אכפת. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת חנין, אין בחוק הבטחה של ניגוד עניינים בין הייעוץ המקצועי החיצוני לבין המערכת? <דב חנין (חד"ש):> מה שמתואר שם כמנגנון שמונע ניגוד עניינים לא מסוגל לתת פתרון לבעיה המבנית הזו מכיוון שאם יועץ חיצוני מייעץ היום לווד"ל, אין שום מניעה שמחר בבוקר הוא ייעץ ליזם פרטי. וכשהוא מייעץ לווד"ל – הוא יועץ פרטי, הוא לא עובד מדינה, האופק שלו הוא תמיד השוק הפרטי כי שם הוא עובד ושם הוא צריך לתת ייעוץ. החוק הזה הוא האידיאל של הנדל"ניסטים והקומבינטורים בתחום הנדל"ן. אמרתי: 160,000 יחידות דיור נמצאות בישראל ולא עושים אתן שום דבר. עכשיו ייתנו לנדל"ניסטים ולקומבינטורים עוד אלפים רבים של דירות מאושרות שיהיו להם במלאי ושהם ישווקו אותן או לא ישווקו אותן לפי האינטרסים שלהם, כי אף אחד לא מחייב אותם להאיץ בנייה. להאיץ בנייה זה סתם שקר, הרי לא מתכוונים להאיץ בנייה. מתכוונים לתת לנדל"ניסטים עוד כוחות ועוד כלים. עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה לא מקדם שום פתרון של דיור, ואני אומר: אפילו פתרון של דיור הוא לא מקדם, לא צריך לומר שהוא לא מקדם את כל התשתית הסובבת לדיור – פתרונות תחבורה, תשתית חברתית, בתי-ספר. כל הרעיון הרב-ממדי של תכנון לא נמצא בחוק הזה. אין הסתכלות על העובדה הפשוטה שכשאתה רוצה שאנשים יגורו, אתה רוצה שיהיה להם גם מקום לעבוד ולילדים שלהם יהיה מקום ללמוד, בית-ספר, ושהם יוכלו להגיע ממקום למקום בתחבורה – כל הדברים האלה לא נמצאים. אבל, עמיתי חברי הכנסת, אחת הבעיות הקשות בחוק הזה – וזו בעיה עקרונית – היא העובדה שהחוק איננו מתייחס לעובדה ששוק הדיור, מעצם טבעו, הוא שוק מפולח. במסגרת החוק הזה אפשר לבנות, אפשר לאשר תוכנית – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כבוד השר לשעבר, שר האוצר הבכיר. <רוני בר-און (קדימה):> אני יוצא. סליחה. <דב חנין (חד"ש):> במסגרת החוק הזה אפשר לאשר תוכנית, והיא תהיה בסדר גמור, של 200 וילות בקיסריה או בכפר-שמריהו, אפשר לקחת שמורת טבע ולבנות עליה 200 וילות חדשות – זה בסדר גמור מבחינת החוק – אבל, עמיתי חברי הכנסת, אין לזה שום רלוונטיות לשוק הדיור, כי שוק הדיור, הווילות בקיסריה לא רלוונטיות ל-99% מהציבור בישראל. שוק הדיור הוא שוק מפולח. החוק לא מחייב – לא מחייב – לבנות במסגרת המסלול המהיר את הדירות הקטנות, את הדירות שהציבור באמת צריך. החוק לא מחייב לבנות דווקא בנייה רוויה. החוק לא מחייב לבנות בנייה עם תמהיל של דירות, כולל דיור בר-השגה. ואני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, להקדיש כמה מלים לנושא הזה של דיור בר-השגה. אני דרשתי במסגרת הוועדה והגשתי הצעות מאוד מפורטות: אם כבר מחוקקים חוק כזה, להכניס בתוכו פרק של דיור בר-השגה; אם כבר אנחנו משלמים את המחיר הכבד של ההרס התכנוני ושל החורבן הסביבתי, לפחות שנעשה את זה בשביל דיור בר-השגה. אם כבר אותו יזם מקבל הליך מקוצר והליך מהיר ופטור מהתוכניות המחוזיות ומכל מיני דברים אחרים, הוא צריך לפחות להיות מחויב להבטיח מאסה מאוד משמעותית של דיור בר-השגה, חלק משמעותי של דיור זול להשכרה ולרכישה – לזוגות צעירים, לאנשים שאין להם אמצעים – וכל זה צריך להיות במסגרת של תמהיל חברתי כולל, כדי שלא נייצר פה מצד אחד דיור לעשירים ומצד שני דיור לעניים שהוא גם דיור עני והוא חסר את עירוב האוכלוסיות ועירוב השימושים, שהופך את הדיור לדיור נכון וטוב. עמיתי חברי הכנסת, בעולם יש כל כך הרבה דוגמאות של דיור בר-השגה. בבריטניה יש דוגמאות – דוגמאות שעובדות נהדר; בסינגפור, חברת הדיור הציבורי מעורבת בכל שוק הדיור, ניתנת זכאות לדיור ציבורי לפי הכנסות ולפי מבחנים נוספים; בשבדיה אסור לקבוע שכר דירה שהוא גבוה משמעותית מהממוצע בשוק, חברות עירוניות מעניקות סובסידיות לשוכרי דירות, יש בתי-דין מיוחדים שדנים בתלונות דיירים על שכר דירה מופקע; באמסטרדם, 48% מהדירות נמצאות בידי אגודות שאינן למטרות רווח המשכירות אותן במחירים נמוכים, מחיר מקסימלי לשכירות נקבע גם בנכסים פרטים באמצעות שיטת ניקוד המתבססת על גודל הדירה, יש ועדות לפיקוח על מחירי השכירות שמסייעות לשוכרים שקופחו על-ידי המשכירים; בגרמניה יש פיקוח על מחירי השכירות, יש סיוע בשכר דירה למעוטי הכנסה, יש הגבלה של היכולת להעלות את שכר הדירה; בניו-יורק, הקפיטליסטית הגדולה, אדוני השר מרידור, 64% מהדירות בעצם לא נמצאות בשוק החופשי כי הן כפופות לפיקוח על שכר דירה, שמגביל את העלייה במחיר השכירות. יש שם עידוד של פרויקטים להשכרה. גם במדינת ישראל בעבר היה חוק הגנת הדייר עם דיירים מוגנים, שהיתה עליהם הגנה. היו בחוק הזה קשיים, היו בעיות, אבל הדרך הנכונה לא היתה להמית אותו לחלוטין ולחסל אותו ולהפוך אותו למנגנון ארכאי. הדרך הנכונה היתה לייצר בו תיקונים ולהפוך את הגנת הדייר לנורמה ולא ליוצא מן הכלל בשוק השכירות. עמיתי חברי הכנסת – – – <רוני בר-און (קדימה):> אתה יודע כמה אנשים מהמעמד הבינוני התרסקו בגלל חוק הגנת הדייר, כי אין להם – – – <דב חנין (חד"ש):> אני אומר, אדוני השר לשעבר בר-און, בחוק הגנת הדייר היו ליקויים והיו בעיות, אני לא מקדש את החוק כפי שהוא היה. אבל מנגנונים של הגנת דייר, מנגנונים של הגנת דייר שהיו בחוק הזה הם מנגנונים שאפשר היה ללמוד מהם, אפשר היה לחדש אותם ואפשר היה להפוך אותם לבסיס של צורת שכירות אחרת בחברה הישראלית. אדוני היושב-ראש, שולחים את הציבור מבקש השכירות לפריפריה, שמעתי על זה. אבל בפריפריה אין פתרונות. אני הסתובבתי בשבועיים האחרונים בהרבה מאוד מקומות בפריפריה – במאהלים ומחוץ למאהלים. המצוקה שם היא מצוקה אמיתית, אין פתרונות, אין דיור, אין תעסוקה, אין שירותי תרבות, יש פער קיצוני בתרבות, אין תחבורה ציבורית סבירה למרכז. נותנים לסטודנטים הנחות בתחבורה ציבורית שבקושי עובדת. ויש אנשים, כן, יש אנשים שרוצים לחיות בעיר גדולה ותוססת, ולא בפרברי שינה. יש אנשים שרוצים להגיע לעבודה ברגל, או באופניים, בלי לבזבז זמן יקר בפקקים ובלי לזהם, ולחיות ברחובות תוססים שמשקפים גיוון אנושי ותרבותי, וזה מה שיכולות להציע מטרופולינים, הערים הגדולות, ולכן יש גם זכות לחיות בהן. אבל הממשלה הזאת לא מעודדת את הערים הגדולות ולא מעודדת אנשים לחיות בערים הגדולות. היא ממשיכה להעדיף את הבנייה הפרברית, ההומוגנית, את המקומות המתים שאנשים, בצדק, לא כל כך רוצים לגור בהם. עמיתי חברי הכנסת, בחוק הזה אין שום התייחסות לאוכלוסייה הערבית. אני יודע שבלחץ הביקורת הציבורית ראש הממשלה אמר: אני אאפשר באוכלוסייה הערבית תוכניות וד"ליות גם במקומות שבהם – לא 200 יחידות דיור ביחד בפרויקט אחד, אלא 100 יחידות דיור במקום אחד. מעטים, מעטים המקומות האלה. ההסתייגות שלי, אדוני היושב-ראש, שאמרה שביישובים ערביים, אם כבר, שייתנו כשיש 30 יחידות דיור ביחד – גם זה לא כל כך קיים ביישובים ערביים שבהם הקרקע מפוצלת, ובעיקרה קרקע פרטית. לא נותנים פתרונות לאוכלוסייה הערבית, שגם היא במצוקת דיור רצינית, קשה. הצורה של מצוקת הדיור באוכלוסייה הערבית שונה מאשר בציבורים אחרים, אבל היא לא פחות חריפה, לא פחות חמורה. אבל החוק הזה לא רואה את הערבים, כמו שהוא לא רואה את הפריפריה, כמו שהוא לא רואה את תושבי תל-אביב, כמו שהוא לא רואה את הצעירים, כמו שהוא לא רואה את המבוגרים. עמיתי חברי הכנסת, כאשר הממשלה בוחרת, למרות גל המחאה והדרישה הציבורית העצומה לעצור את החוק המזיק הזה ולהיכנס עם הציבור להידברות אמיתית, להידברות פתוחה לפתרונות רציניים, לפתרונות אמיתיים; כאשר הממשלה דוחה את היד המושטת של מנהיגי המחאה הציבורית ואומרת להם: אנחנו נמשיך בדרכנו, אתם לא מעניינם אותנו, אתם אוכלים סושי, אתם לא קיימים, לא ראינו אתכם גם בטלוויזיה ולא שמענו את קולותיכם, כי אתם בסך הכול בודדים פה ושם – הממשלה הזאת אומרת דבר חמור ומסוכן. הממשלה הזאת אומרת: אנחנו מצפצפים עליכם. כשהממשלה מצפצפת על העם, העם צריך להגיד לממשלה ללכת. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת רוני בר-און, בבקשה. לרשותך 30 דקות. <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי הכנסת, אין לי הרבה מהמשותף בענייני השקפת עולם עם חבר הכנסת חברי הטוב דב חנין, אבל אני רואה בחלק גדול מהדברים שהוא אמר כאן דברים נכוחים, חשובים להתבוננות ולהסתכלות. אם אני אגע בחלק מהדברים, אני אגע בדברים שאני חולק עליו. סך הכול אני די מצטרף לדעתו שהחוק המונח כאן היום הוא חוק רע, הוא חוק לא שלם, חוק שמוגש בלחץ של ממשלה שלא יודעת להתמודד עם בעיות, לא מזהה אותן נכון, לא מזהה אותן בזמן, ומתחילה בהיסטריה, בפניקה, לייצר פתרונות שאין בהם די אפילו כדי להשביע את האריות שמחכים לטרוף את הממשלה; אני לא מדבר על הפוליטיקאים, אני מדבר על הקהל שבתזמון די מפתיע יצא לרחובות בחודש האחרון. אלה תולדות הפניקה של הממשלה בענייני פתרון בעיות הדיור: שנתיים לקח לממשלת נתניהו לזהות את מקור הבעיה. היא היתה סבורה כל העת, אדוני היושב-ראש, שבעיות הדיור מונחות על דרך הביקוש. אמרו: מה זה המחירים עולים, למה אנשים קונים? שואלים למה אנשים קונים, למה יש בועת נדל"ן, לא מבינים את הבעיה. חושבים שאנשים קונים ומחיר הדירות עולה והבעיה מונחת בביקוש. במשך שנתיים ראינו פה אקרובטיקה שלמה איך מדכאים את הביקוש. מסים כאלה, מסים אחרים, מס רכישה ומס מכירה ומס שבח, והכול מלחמה, אבל נגד האויב הלא-נכון – לטפל בבעיית הביקוש. וראה זה פלא, כשאתה נלחם את המלחמה הלא-נכונה, אז לא זו בלבד שאתה לא עוצר את התופעה שאתה מבקש למנוע דרך המלחמה, אלא התופעה הזאת מתעצמת. לקח שנתיים, הגיעו למסקנה שהבעיה מונחת בצד ההיצע: זה לא שיש יותר מדי דירות וקונים אותן, אלא אין דירות, ולכן המחירים מאמירים. לכן כל ממזר מלך, וכל אחד בשביל החדר שלו, שני החדרים שלו, שניים וחצי החדרים שלו, יכול לתבוע כל מחיר בעולם. העניין הזה של היצע וביקוש בדיור הוא עניין שלא הומצא היום, ומשך התהליך, שנודד בין משבר של ביקוש למשבר של היצע, והיכולת לסדר למשבר פתרונות הוא תהליך שיש לו תשומות זמן קשות. זה לא "קוטג'". "קוטג'", אם עושים לך חרם צרכני, אתה מתכנת את המכונה ובמקום להוציא מיליון גביעי "קוטג'" ביום, מוציאים רק חצי מיליון, ואם נגמרת המחאה, ואתה מוריד את המחיר של ה"קוטג'", ואתה עוד פעם רוצה למכור מיליון גביעים ביום, אתה מתכנת את המכונה, היא מוציאה לך מיליון גביעים ביום. בדיור אין פתרונות קצרי מועד. כששוק הדיור מת, כפי שהיה לפני ארבע, חמש, שש שנים, וכשקבלנים עומדים עם סטוקים של 10,000 ו-20,000 דירות שאף אחד לא רוצה לקנות, הם עוצרים את הבנייה. הקבלנים, היזמים, הם לא פראיירים; זה כסף שלהם, הם לא מוכנים לשכב עם מאות מיליונים של שקלים בסחורה שהם לא יכולים למכור. בדרך כלל הם גם ממונפים, זה לא כסף שהם קיבלו בירושה, אז על כל שקל כזה הם משלמים 2%, 3%, 4%, 5% ריבית בשנה; שנתיים הם לא מוכרים את הסחורה, זו פשיטת רגל. אז הם עוצרים. ואז מתחלפת התופעה, כי אנשים, כשהם מרוויחים בשוק ההון כמו שהיה ב-2005, 2006 ותחילת 2007, לא מחזיקים את הכסף בנדל"ן; למה להחזיק כסף בנדל"ן כשהתשואה השנתית עליו, נגיד אם אתה משכיר אותו, ואתה משכיר אותו טוב, בדירה 4% זה פנטסטי, במשרד, נכס מניב משרדים, תעשייה – 7%, 8%, נראה נפלא, כשבבורסה אתה מרוויח 30%, 40% בשנה? אנשים הלכו לבורסה במקום להשקיע בנדל"ן. פתאום שוק ההון התחיל לקרוס. אנשים, במקום להפסיד את הכסף שלהם בבורסה, באו, לקחו את הנדל"ן שהיה פנוי. בתוך זמן קצר כבר לא היה נדל"ן. כשבאים אלה שרוצים לקנות דירה ראשונה או לשפר דיור, הם באים לשוק, אין דירות. אין כפתור פלא שאתה לוחץ על המכונה, מוציא 20,000 דירות יותר באותו חודש. אלה תהליכים. אלה תהליכים של תכנון, אלה תהליכים של יזמות, אלה תהליכים של קניית קרקע. הבנייה עצמה לוקחת זמן. אין פה בנייה מהיום להיום. את כל זה לא ראתה הממשלה. ואז, כשהתחילה המהומה, התחילה שורה של רפורמות. כל רפורמה – אני אצייר לכם את התמונה: חדר מסיבות העיתונאים במשרד ראש הממשלה, הרקע תכלת, שולחן, ארבעה כיסאות קבועים, פעם זה שטייניץ, נתניהו, אטיאס וגמליאל, ופעם זה גמליאל, אטיאס, נתניהו ושטייניץ. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> התחלפו בתפקידים. <רוני בר-און (קדימה):> כולם נכנסים, כולם יושבים. בא יועץ התקשורת של ראש הממשלה ומזמין את המשיח לבוא לדבר אל העם. ואז מדבר ראש הממשלה, שערו עשוי בקפידה, פניו מאופרות כדבעי, והוא כולו נחת, מעצמו בעיקר, אבל גם מחבריו לשולחן הנשיאות, והשקפים עולים באוויר, והידיים מתעופפות לכל כיוון. ה"סופר-טנקרים" מימין, וה"אוטוסטרדות" משמאל, ואם החלפתי בין ימין לשמאל זה לא בכדי. בוא נמנה את הרפורמות, אדוני היושב-ראש. רפורמת המרפסות, זוכרים? יש ספר כזה, כל אחד צריך מרפסת, או לכל אחד יש מרפסת. הו, איזה מהומה היתה על המרפסות. אדוני, זה לפני כמעט שנתיים. זה בספטמבר 2009. הוא אמר: בתוך 45 יום, כל מי שרוצה לסגור מרפסת, כל מי שרוצה לשפר את הדיור שלו, הכול טס. מה קרה מאז? כלום. לא זז. חוץ ממסיבת העיתונאים, אין כלום. ואז באה רפורמת התכנון המפורסמת: אני אפרק – איך הוא עושה? אני אפרק, אני אפתח את הברזים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה אומר שאנשים הלכו לישון, בתקווה שמחר בבוקר אפשר לבנות את המרפסת. <רוני בר-און (קדימה):> תשמע, אני איש מאוד נאיבי, אני מאמין לראש הממשלה, ואני רציתי לסגור מרפסת. יום, יומיים, שלושה, כלום לא קורה. באה רפורמת התכנון המהוללת. הוא ישנה, הוא יעשה, הוא טה-טה-טה-טה. מה קרה? כלום. רפורמת המינהל. עומד ראש הממשלה – באמת, המינהל הוא צרה שגילה כגיל המדינה כמעט, וכולנו אשמים במחדלים של המינהל. כל מי שאי-פעם הושבע כאן כשר ולא טיפל בענייני המינהל, האחריות היא גם עליו. אבל אתה ראש הממשלה. אז מה הטענה שלו? זה מונופול. אבל של מי המונופול? המונופול של הממשלה. תפרק את המונופול. עשה רפורמה במינהל. מה קרה? שכח לשאול את עופר עיני. שכח לשאול את עופר עיני על ההסכם – דרישות של אלה, דור ב' של אלה. היה תקוע שנתיים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> התבטל – – – <רוני בר-און (קדימה):> אחר כך באה הצפת הקרקעות; אנחנו נציף את המדינה בקרקעות. אתם יודעים מה? יש לי סוד בשבילכם. יש יותר קרקעות שיוצאות מן המינהל. אני אומר לכם ביושר, אף אחד לא שומע, נעים לי בחברתכם: הכול הולך לחרדים, הכול סקטוריאלי. מה הבעיה? הקרקעות יוצאות, אבל המחירים עולים. אז בשביל מה אתה מציף, שעוד פעם יעלו המחירים? אחר כך עמדה פה גברת גמליאל, סגנית השר לענייני צעירים, סטודנטים וחיילים, חברת הכנסת סגנית השר גילה גמליאל. אתם זוכרים? – קרקע לכל חייל בחינם. כל חייל משוחרר יקבל קרקע בחינם. אני זוכר, הלכנו אז לסיור בצבא, כל החיילים הסתובבו כבעלי בתים. איפה קיבלת? אני, יש לי פה. כמה דונם קיבלת? אני, יש לי פה. אתם יודעים ממתי החינם לחיילים? מתחילת 2010. עברה שנה וחצי, תראו לי חייל אחד שקיבל שקית של חול. לא יחידת קרקע, שקית של חול. מאיזה סוג? חמרה, זיפזיף, חול ים, מה שאתם רוצים. כלום לא קרה. אחר כך בא שר האוצר שלנו, ועולם הדימויים של בוב הבנאי: הוא ייתן להם פטיש חמישה קילו בראש. הוא אמר: פטיש חמש קילו, נמחל לו על העברית הקלוקלת, פטיש חמישה קילו. אבל הרעיון יפה. שר אוצר, פטישים. איזה השפעה? שום השפעה. מה, כלום לא קרה. אחר כך, הם ייתנו מענקים; מענקי דיור לאלה, לאלה. עזבו רגע את הקריטריונים. ברגע שמתחילים עם הקריטריונים, אני מוכיח לכם שזה הולך רק לכיסא הזה, שנמצא מולי, לכיסא של שר השיכון. הם שכחו להתייעץ עם האוצר, אדוני. הם קבעו שהם ייתנו מענקים, האוצר לא מתקצב את זה. אין כסף, אין מענקים. סובסידיות למשכנתה – שר השיכון, רוצה; ראש הממשלה, אנחנו לא יודעים; שר האוצר, לא רוצה. אבל מסיבת עיתונאים היתה. זאת אומרת, שש, שבע, שמונה מסיבות עיתונאים, והתחלה של פתרון, סוג של קצה אור, קרן אור, לא רואים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> יעני, היה כלאם פאד'י. <רוני בר-און (קדימה):> כן. כלאם פאד'י זה כבר ביטוי שחוק בשביל זה. אתם צריכים למצוא משהו חדש לכלאם פאד'י. כל המדינה, כל הדברים זה בסוף כלאם פאד'י, אבל זה כלאם פאד'י אבו-אבוה של כלאם פאד'י. עכשיו ממציאים לנו את חוק הווד"לים – – – <יואל חסון (קדימה):> "סופר-טנקר" של – – – <רוני בר-און (קדימה):> כן, זה "סופר-טנקר". דיברנו. אתה עסוק בלכתוב את הנאום שלך, אז כנראה זה פרח לך. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כבר עברנו את זה מזמן. <רוני בר-און (קדימה):> עכשיו יש לנו חוק וד"לים. עכשיו, תקשיבו: דיברו פה על דברים, בדרך אגב הזכירו את העניין של הבנייה במגזר הלא-יהודי. אז באמת, אני אומר לך, זה חוק מתחשב. תשמע, אדוני השר מרידור, שהשקפת עולמך היא ליכודית, הלאומית הליברלית האמיתית, על השוויון ועל "בן ערב, בן נצרת ובני": הבעיה של הבנייה במגזר הערבי היא בעיה שאני אומר לך שאני, כשר פנים יהודי ישראלי, התביישתי. ניסיתי לפתור אותה בקדנציה הלא-ארוכה שלי במשרד הפנים, חילקתי את משאבי התכנון בהתאם לגודלה של האוכלוסייה הלא-יהודית בכלל אוכלוסיית מדינת ישראל, 20%–22%. החלטתי שאני מתבלבל במספרים, אמרתי: בתמ"אות, בתב"עות, 70% למגזר הלא-יהודי, 30% למגזר היהודי. יש בעיה. לצד הדרישה שלנו, הזכות שלנו, לתבוע את המלחמה בבנייה הבלתי-חוקית, אנחנו חייבים לאפשר לאנשים האלה להתגורר. קשה, עם הרעיון שהמגזר הלא-יהודי מבקש, מקדמת דנא, מבחינת תפיסת העולם, התפיסה החברתית, לגור בצמודי קרקע, לגור בבית המשפחה – לכל היותר אב בונה, משאיר קומה לבנו – ללכת אתם לבנייה רוויה, אבל דיברנו על "קו כחול" יותר נרחב ולאט-לאט לתת את הדברים האלה. חוק הווד"לים ממש מתחשב, באמת, באוכלוסייה הערבית. אני מודה שהתפעמתי נוכח הטולרנטיות הגדולה של ראש הממשלה ושל חבר הכנסת כרמל שאמה, שהוביל את החוק הזה. עכשיו אני אגלה לך את הסוד: הבנייה, או הווד"ל, יחול על חטיבות בנייה שמתחילות במינימום 500 יחידות. אם יש לך פרויקט של 500 יחידות, אתה יכול להיכנס לווד"ל. ומה יהיה עם הערבים? אמרו: אה, הערבים זה קצת יותר קשה, נעשה להם מינימום 200 יחידות. רק הם שוכחים שכל הקרקעות, איפה שהערבים רוצים לבנות, זה קרקעות פרטיות. אתה מכיר קרקע פרטית ש"אוכלת" 200 יחידות פרטיות במינימום? אני אומר לך, לא יבנו אבן על אבן במגזר הלא-יהודי, רק בגלל דרישת המינימום של ה-200. אין קרקע פרטית ש"אוכלת" 200 יחידות דיור במגזר הלא-יהודי. זה מס שפתיים. אבל מכיוון שחבר הכנסת חנין דיבר על זה, לא ראיתי את עצמי פטור מלדון בעניין הזה. חוק הווד"לים – דיבר על זה חבר הכנסת חנין, אני לא רוצה לדבר על זה – זה באמת חוק שרומס את עקרונות התכנון, את הזכויות, את זכויות האדם, זכויות האזרח שיש לו לקבל תכנון ראוי. אבל, לפעמים צריך לעשות מה שנקרא איזונים. אם יש צורך להתגורר, מול הצורך לשמור על איכות הסביבה, אני מוכן לקבל שבמקרים מסוימים הצורך בקורת גג יכול לגבור על הצרכים האחרים. אבל, פה זה נעשה באופן ברוטלי. אני אומר לכם גם – השר מרידור, אתה גם איש משפט – כל הדברים האלה אולי ירוצו במוסדות התכנון, בווד"לים – ספק ספיקא; אבל הם ייתקעו בעתירות המינהליות בבתי-משפט. כל תוכנית כזאת שתעבור – תרשום את זה, אדוני היושב-ראש, זה מופיע בכתובים, ישמע את זה ראש הממשלה, ישמע את זה חבר הכנסת כרמל שאמה – כל זכות מהסוג של הזכויות התכנוניות שתידרס בווד"ל תיבחן בבית-משפט. עכשיו, אני אומר לך מידיעה אישית: אני מכיר את הפקקים בהליכי התכנון ואני מכיר את הפקקים בהליכים המשפטיים. הפקקים בהליכים המשפטיים הם יותר ארוכים מהפקקים בהליכי התכנון. זה ילך לבית-משפט, לעתירה מינהלית, ואחר כך יבקשו רשות ערעור לבית-המשפט הגבוה לצדק, ולך תספר אחר כך לכל האזרחים האלה: ניסינו וד"לים אבל תקעו אותנו בבתי-משפט. אז מה יעשו אז? חוק וד"לים לשאלות משפטיות? יקיימו משפטים בלי לדון לפי כללי הפרוצדורה, לפי דיני הראיות, לפי דיני הצדק הטבעי? אפשר לעשות וד"ל גם על בית-המשפט. כיוון שניתנה לוונדל רשות להשחית, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. עכשיו, את חוק הווד"לים – את הליכי התכנון, אני אומר לך מידיעה אישית, אפשר לפתור בלי חוק. לא צריך לעבור בכנסת. הייתי שר פנים, בחנתי את הנושא הזה. יושב פה זאביק בילסקי, ראש עיריית רעננה, אם ועיר בישראל; מופת לעיר שנוהלה נכון, צמחה נכון, התפתחה נכון, לתפארת מדינת ישראל. השנייה בעולם ביופיה לירושלים – אני לא אמרתי בניקיונה, אמרתי ביופיה. וכשראינו את הבעיה הזאת, בחנו את הנושא הזה ודיברנו על העצמת עיריות, וביקשתי מראש מינהל התכנון הממשלתי דאז שמאי אסיף, שהוא לא היה איש קל מבחינת עקרונות התכנון, זה לא איש שיכולת לסובב אותו, ולהגיד לו: תעשה לי הנחות פה; ועדה ארצית לתכנון ולבנייה היתה באמת כור היתוך מאוד רציני. אמרתי לו: איך אני מתגבר על כל הדברים האלה? הוא אמר: בוא נעשה סקר של כל הרשויות. עשינו סקר של כל הרשויות. כל רשות מקומית שההרכב האנושי של הרשות מבחינת ועדת התכנון והבנייה נשא חן בעינינו – הייעוץ המשפטי היה מקצועי ורציני, מינהל התכנון וההנדסה, קרי, מהנדס העיר, נראה לנו איש מקצוע – בחנו את האפשרות להעצים אותה ולתת לה אפשרות לעבוד בלי הצורך להיזקק לוועדה מחוזית. עכשיו, אם אתם חושבים שאני מספר לכם סיפורים – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מפורטות. <רוני בר-און (קדימה):> כן, תלכו לעפולה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> ואני בתור ראש ועדת הפנים עזרתי. <רוני בר-און (קדימה):> נכון. אבי אלקבץ, ראש עיריית עפולה מזה שש שנים, לא יודע מה זה ועדה מחוזית, וגיל התכנון בתב"ע ירד מחמש-שש שנים לשבעה-שמונה חודשים. אז תעשה את הסקר הזה. במקום לבזבז את הזמן, במקום לשגע את הכנסת, במקום לעשות מסיבת עיתונאים. תעשה, באקט מינהלי של שר הפנים. אבל תשאל את שר הפנים אם הוא מעוניין בזה. מה פתאום? מה פתאום? ועדות מחוזיות אנחנו יודעים מי ממנה, ואת מי ממנים, ואיזה מנופים אפשר לקבל מהוועדה המחוזית. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> ואני יכול לתת לך חיזוק אישי שהשכונה שלי, שבה בניתי ב-2000, נעשתה בה מפורטת ענ/361. 11 חודש, התחלנו לקבל היתרי בנייה, היחידים בכל הסביבה. <רוני בר-און (קדימה):> בבקשה, בבקשה. עכשיו – אני רוצה עוד להגדיר. תראו, אני שמעתי את הטענות של חבר הכנסת דב חנין על הוול"לים, ומכיוון שזה לא כל כך עתיק, ואני עוד זוכר את זה – נכון, היו טענות. היו טענות, אבל זה האיזונים והבלמים. השר מרידור, ב-1991, כששר השיכון היה אריאל שרון, הגיעו מיליון עולים בשנה ארצה. נכון שבהתחלה הם גרו בקרוונים – – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> לא בשנה אחת – – – <רוני בר-און (קדימה):> בסדר. אבל, כולם קיבלו בסוף קורת גג. הם לא גרו באוהלים. בהתחלה בקרוונים, ובתוך זמן קצר בדירות. אז אולי נעשו שגיאות תכנוניות. אבל זה ההבדל בין לפטפט ללבצע. זה הנהגה. זאת לא הנהגה מפטפטת, זאת הנהגה מבצעת – עם שגיאות, עם סטיות. זה הכול בלמים ואיזונים. הצורך לשכן למעלה ממיליון עולים לפעמים גובר על העניין שיש לך בעיה תכנונית. אני מסכים, אני מקבל, לא הכול שלם. אבל אלוהים ישמור אם היה קורה לנו ה"אסון" הזה והיו מגיעים עכשיו מיליון עולים. מה היה קורה פה עם הממשלה הזאת? הם היו חוזרים כולם. היו לוקחים אתם עוד את המיליון שעלו ב-1991. עכשיו, אני שומע את ראש הממשלה: אנחנו אשמים. הכול אנחנו אשמים. כל דבר קדימה אשמה. עזבו, זה כבר טיעון שהוא נשמע לי על גבול הילדותי. באמת, אני, יש לי הערכה גדולה לראש הממשלה. אני מצפה ממנו לטיעונים יותר מוחצים. עד מתי ייקחו את האחריות אלינו? הסברתי – הקטעים בין משבר של היצע למשבר של ביקוש הם קטעים שעולים ויורדים ככה, אבל בגרף הזמן הם ארוכים ככה, וצריך לדעת להיערך. עכשיו – כששואלים אותם מה האשמה המרכזית: אתם העברתם בממשלת אולמרט החלטה על הקפאת בנייה במרכז. כן, אני אשם, mea culpa. איך הוא עמד פה, ראש הממשלה, לפני שבועיים? אני אחראי לחוק החרם, אני אשם. אם אני לא הייתי רוצה, לא היה קורה. אנחנו הקפאנו את הבנייה במחנה צריפין, של למעלה מ-4,000 יחידות דיור שמשותפות לבאר-יעקב, לרמלה ולראשון-לציון. אבל זה לא היה במנותק כי קמתי בבוקר ואמרתי: עכשיו מקפיאים בנייה; אנחנו רצינו להסיט את האנשים לפריפריה, וההקפאה הזאת היתה חלק מתוכנית הפריפריה שלנו. תוכנית הפריפריה שלנו – אתה היית חבר בממשלה – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> ב-2008. <רוני בר-און (קדימה):> ב-12 באוגוסט 2008 העברנו בממשלה תוכנית פריפריה. פעם ראשונה בתולדות המדינה שהפטרון של חוק הפריפריה היה אגף התקציבים. הרי יש לך קשר לאגף התקציבים, גם היית שר אוצר, וגם יש לך איזה שיח ושיג עם האגף הזה. תשאל. זה שינוי היסטורי, כי אגף התקציבים היה תמיד נגד כל התוכניות האלה, וכל פעם שהיתה עוברת תוכנית היה מוצא סיבה למה לא לדחות אותה בשנתיים או בשלוש שנים. והפעם הוא בא ואמר: אני מוביל. ידענו שאין כסף. זאת אומרת, כסף אקסוגני, אפשר להביא x מיליארדים; אי-אפשר לסדר את הכול. אז אמרנו: ניקח את הכסף מהמרכז וניתן לפריפריה. והתוכנית היתה הוליסטית כי אם אתה תבנה בפריפריה, אף אחד לא יבוא לגור, כי לא יהיה לו שמה בית-ספר ראוי לילדים שלו, ואם אתה תבנה בית-ספר, ותבנה לו את הבית, הוא לא יבוא לגור, כי הוא לא יכול להתפרנס מה שהוא – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אין תעסוקה. <רוני בר-און (קדימה):> מה? לא, יש תעסוקה. אבל, ב-7,000 שקל. הוא רגיל לעבוד ב-15,000 שקל. ואם יהיה לו גם את זה וגם את זה הוא יגיד: אבל לאשתי יש אלרגיה, אז היא לא יכולה לקבל טיפול רפואי טוב כי אין שם בתי-חולים, אז אתה צריך לתת לו גם בריאות, וכן הלאה וכן הלאה. נתנו תוכנית הוליסטית, שמנו את זה על השולחן. ההקפאה היתה חלק מהתוכנית הזאת, שלא יספרו לכם סיפורים. אם התוכנית היתה עוברת, ההקפאה היתה עושה את הפעולה – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> ואגף התקציבים שלך אפילו הציג את זה בפני הממשלה. <רוני בר-און (קדימה):> נכון, והעביר את זה. עבר חוק ההסדרים 2009 בממשלה. באתי לכנסת, כבר הקואליציה שלנו התפרקה. כבר ש"ס היתה בברית עם הליכוד, הכול היה בסדר, והסיכויים שהליכוד ייקח את השלטון כבר היו די ברורים. ביקשתי, התחננתי לליכוד. אמרתי: בואו נעביר את חוק ההסדרים הזה, את תוכנית הפריפריה הזאת, קריאה ראשונה לתקציב. אחר כך תקבלו, תחסכו לכם את הזמן. הרי מרגע שאתם נבחרים, אתם צריכים להעביר תקציב. בתוך 45 יום יש לכם כבר קריאה ראשונה. תעשו את כל השינויים בשנייה ובשלישית. רובי ריבלין הלך לנתניהו, ג'ומס הלך לנתניהו. שניים מהאופוזיציה אמרו לו: תעביר את זה, זה טוב. אמר: אני לא אתן הישג לממשלת אולמרט. מה היה עוד בחוק ההסדרים הזה? זוכרים את חוק הדיור הציבורי של רן כהן? אתה בטח זוכר. נדמה לי שזה היה – כבר לא היית שר אוצר בממשלת נתניהו, אבל זה שהחליף אותך ופוטר גם הוא, או התפטר גם הוא, והשלישי החליף אותו, עוד זוכר את זה. 1998 – חוק הדיור הציבורי. חוק נורא פשוט. יש דירות "עמיגור", "עמידר", איך זה נקרא בחיפה? "שקמונה", "חלמיש" – כל החברות האלה, ומתגוררים שם באמת המסכנים הכי גדולים של העולם. אלה דירות מטות לנפול שלא שוות שום דבר בשוק החופשי. אף פעם אתה לא יכול לקחת אותן חזרה, אתה לא יכול לגבות שכר דירה כי אין הוצאה לפועל נגד המסכנים האלה. תמכרו להם את זה ב-10%, ב-15%. תיקחו את הכסף הזה, שימו אותו באיזו בריכה, ובכסף הזה תבנו מחדש דיור ציבורי. עשר שנים, מ-1998 עד 2008, שישה שרי אוצר – החוק עבר שלוש קריאות בכנסת, שלא תבין לא נכון, אדוני היושב-ראש, של רן כהן – כל חוק הסדרים זורקים אותו: תחולה בעוד שנתיים, תחולה בעוד שנתיים. מה לי ולרן כהן מבחינת השקפת עולם? הבנתי את הפרינציפ ואמרתי לו: לא זו בלבד שאני מעביר לך את החוק ומפסיק את העצירות שלו באמצעות חוק ההסדרים, אני אגיד לך יותר מזה: מכיוון שאני מזהה פה בעיה, אני עושה "מצ'ינג" – שקל על שקל נגד הכסף מהדיור הציבורי. פשוט אתה אוסף בקופה כזאת בהשלמה בין 4 ל-5 מיליארד, אתה שם עוד 4–5 מיליארד של הכסף האקסוגני של האוצר, ויש לך בריכה של 7, 8, 9 מיליארד שקל. זה עושה בדיור ציבורי, דיור קטן, give and take, בין 60,000, 70,000, 80,000 דירות. את זה אתה משכיר או משכן בשכר דירה לא ריאלי. מזה אתה עוד פעם מקבל כסף; מהכסף שאתה מקבל עוד פעם אתה בונה כל שנה עוד 500–1,000 דירות. אתה מבין את התנועה הזאת, אדוני היושב-ראש? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אני מבין. <רוני בר-און (קדימה):> זה מייצר פתרון. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מי שביטל את החוק לא מבין. <רוני בר-און (קדימה):> מה קרה? בא נתניהו לממשלה. את מה שאני הסכמתי להתחיל ב-1 בינואר 2010, כבר היינו שנה וחצי בתוך הכסף, בתוך בנייה, בתוך מכירה, זרק את זה – ב-2014. היה עוד חוק שעבר בממשלה שלנו, חוק בנייה והשכרה, 2007. שאלו למה לא הפעלנו את זה אז; אמרתי לכם: היה מצב אחר בשוק ההיצע והביקוש של הנדל"ן. זה חוק שעבר שלוש קריאות. תורידו מהמדף, תיישמו. אני אומר לכם בצורה הברורה ביותר. קודם שאלת, אדוני היושב-ראש, את חבר הכנסת דב חנין בעניין 160,000 הדירות; יש תכנון מפורט ברמת היתרי בנייה מהיום למחר של 160,000 יחידות דיור. אנשים לא רוצים לבנות. אתה יודע למה? הנה החלוקה על-פי המחוזות: מחוז המרכז, בסך-הכול, שזה לכאורה המקום האטרקטיבי – יש בערך 10,000 יחידות לתכנון שלא מוצעות לבנייה. אבל לעומת זאת אם אתה מחבר את מחוזות דרום, צפון, חיפה – לא, סליחה: מחוז מרכז, 10,000, ותל-אביב 3,000. פר-קפיטה זה מספרים מצחיקים. והכול מנתונים רשמיים: מחוז דרום, מחוז צפון ומחוז חיפה – למעלה מ-70,000. עכשיו אתם מבינים שזה הפריפריה? אתם מבינים שכל מה שייעשה זה או לדחות את הבעיה לעוד שנה או לעוד שנתיים או לעוד שלוש, בהינתן שבאמת כל העסק הזה יעבור ולא יהיו כל העיכובים שאני מדבר עליהם? הפקק זז מצומת לצומת, מצומת לצומת. אם לא תיפתר בעיית הפריפריה – ואף אחד לא יכול להישמע בטענה: אני רוצה לגור בתל-אביב. למה? כי ככה בא לי. למה? כי ככה בא לי – סליחה, אתה לא תקבל את הפתרון מהממשלה. ואני אתייצב להגן על הממשלה גם אם זאת תהיה הממשלה הזאת. אתה לא יכול לקנות מכספך בתל-אביב, אתה תלך לפריפריה. אתה תלך לפריפריה על-תנאי: שהממשלה תיתן לך שם חינוך טוב לילדים שלך ובריאות לבני המשפחה שלך ומגורים הולמים ותעסוקה הולמת ותרבות הולמת, ותקבל את אותה הזדמנות שמקבל הילד שלי בירושלים והילד של בילסקי או הנכד של בילסקי ברעננה, והרשקוביץ בחיפה ויואל חסון בתל-אביב. אחרת אין לממשלה רשות וסמכות לגרום למישהו תקלה על זה שהוא לא מוכן לעבור לפריפריה. פעם אחת שמבחן ההזדמנות באופקים ובנתיבות יהיה שווה למבחן ההזדמנות בירושלים ובתל-אביב – כל יתר הטענות מסתתמות. ואנחנו הצענו באותו חוק ההסדרים – ככל שאני מדבר עליו אני נזכר בו בערגה – התמיכה הדיפרנציאלית לחינוך; אדוני השר מרידור, אתה יודע כמה מקבל תלמיד מהקופה הציבורית, לא הפרטית, בתל-אביב בהשוואה לאופקים? אני לא יודע להגיד היום, אני בטוח שהמספרים יותר גדולים. אני מדבר אתך לסוף תקופתי – באופקים מקבל 3,000–3,500, אני לא זוכר את המספר – – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> סוף תקופתך. סוף תקופתי עוד לא הגיעה. <רוני בר-און (קדימה):> נכון. התחלת תקופתי עוד לא הגיעה. אתה רוצה להיות מדויק. סוף תקופתי כשר אוצר. לא נגיד: תחילת תקופתו של מי שהחליף אותי, בסדר? על זה לא נדבר היום. לעומת זאת, בתל-אביב הוא מקבל יותר מפי-שלושה. עכשיו, תסביר לי – באמת, הילדים שלנו קיבלו חינוך מצוין. אני כמעט בטוח שבאותם בתי-ספר, בעצם. ובאמת, החינוך בשפיץ העליון של רמת החינוך במדינת ישראל, לא רק שלא צריך להתבייש, הוא יכול להיות גאה בהשוואה לכל העולם. אבל הפערים בחינוך, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> עוד יותר. <רוני בר-און (קדימה):> – – – הפערים בחינוך בין הילד שלי, שקיבל חינוך בבית-הספר התיכון "ליד האוניברסיטה", לבין אלה שמקבלים חינוך, סליחה שאני אומר, בסקטור הלא-יהודי – בג'סר-א-זרקא ובמקומות אחרים – איך אפשר לבנות חברה הומוגנית שיכולה לחיות בשלום, שיכולים בה בכלל לדבר האחד עם השני, בפערי חינוך כאלה? ועוד לא דיברנו על כל הפערים האחרים. אבל מכיוון שעוד נכונו לנו פה לילה ארוך ויום שלמחרת ועוד לילה ועוד יום – נדבר גם על דברים אחרים. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לאדוני חבר הכנסת רוני בר-און. חבר הכנסת זאב בילסקי מקדימה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יואל חסון. לרשותך 30 דקות. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, קודם כול היה שווה לשבת פה חצי שעה ולחכות רק לשמוע את נאומך, רוני בר-און. האמן לי – משהו. באמת, יישר כוח. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> היה נאום והצגה, לא רק נאום. נאום מלווה בהצגה. <זאב בילסקי (קדימה):> כן. <רוני בר-און (קדימה):> אני מצטער, אדוני חבר הכנסת בילסקי, אני אקרא את הנאום שלך מחר בפרוטוקול. <זאב בילסקי (קדימה):> אני אשלח לך את הסטנוגרמה. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להגיד קודם כול כמה מלים על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אני מכיר את ראש הממשלה הרבה מאוד שנים, יש לנו ילדות משותפת בירושלים, אני נולדתי בירושלים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> יש לך מצב לא קל, קשה לך להתחרות עם רוני בר-און על ראש הממשלה. <זאב בילסקי (קדימה):> זה נכון, זה נכון. הוא גם עשה סטנד-אפ, שזה תופס את מקומי, אבל אתה יודע מה – בסדר, הלך לו היום. אבל אני רוצה לדבר על ראש הממשלה. הוא אדם מוכשר. הוא מאוד מוכשר. כולנו יודעים, בייחוד אנשים שיושבים פה בכנסת – לא קל להגיע להיות ראש ממשלה במדינת ישראל. ולהגיע פעמיים להיות ראש ממשלה, אדוני היושב-ראש, זה באמת שיא. לא כל כך מהר אנשים מגיעים פעמיים להיות ראש ממשלה. והוא הגיע. והוא מנסה לעמוד על הנקודות שצריך לתקן אותן, והוא רוצה לתקן אותן. יש לי תחושה בלב שהוא באמת רוצה. גם בתחום המדיני, גם בתחום החברתי, בטח בתחום הכלכלי, שהוא מבין אותו בהיותו שר אוצר לשעבר, והוא רוצה לתקן אותן. והוא מביא הרבה פעמים רפורמות לכנסת, ובזכותו הרבה פעמים – אמר פה רוני בר-און, שר האוצר לשעבר, שאשמנו: הרבה מאתנו לא עשו מה שהיינו צריכים לעשות. לדוגמה המינהל: כולם ידעו שזו רעה חולה, ואף אחד לא עשה שום דבר. ראש הממשלה עושה. הוא מנסה. אנחנו הצבענו לפני כשעה על פנסיה ל-250 עובדים, שזאת תחילתה של רפורמה במינהל. ככה שהוא מבין, הוא יודע, ואני מאמין שהוא גם רוצה. עכשיו, הוא הגיע לכאן עם חוק הווד"לים. ואני לא מומחה בהרבה תחומים, אדוני היושב-ראש. אבל יש תחומים מעטים שאני קצת מבין בהם. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> במקרה הזה. <זאב בילסקי (קדימה):> במקרה הזה. אז כשאני שומע בכנסת משהו שאני קצת מבין, אני ישר נדרך. ואמרתי: בילסקי, תשמע, יש לך אחריות. בכל אופן אתה איש ציבור, כיהנת בתפקידים – אני לא אופוזיציה למדינה; אני אופוזיציה לממשלה, אבל לא למדינה. המדינה היא שלי בדיוק כמו שלו. ואז אמרתי לעצמי: זאביק, תשמע, תלך תדבר אתו. תגיד לו. והוא שמח. ובאתי אליו וסיפרתי לו מה שאני הולך לספר לכם עכשיו, ידידי הנכבדים פה בכנסת. וכל כך צר לי שמכל מה שאמרתי נולד משהו עקום שלא יצא ממנו כלום. ומה אמרתי לראש הממשלה? סיפרתי לו על הוועדה המחוזית – מחוז מרכז. אני מכיר אותה. רעננה – מחוז מרכז. היתה לי גם הזכות להיות חבר בוועדה המחוזית במשך חמש שנים, אז גם ישבתי שם וגם הייתי לקוח. עכשיו אני אספר לכם על מחוז מרכז. במשך עשרה חודשים אין שם מתכנן מחוז. לא מצאו. אין – ההוא הלך, זה לא הגיע, אין מתכנן מחוז. מחוז מרכז, שזה מגדרה עד חדרה, כמעט רוב הבנייה במדינת ישראל נמצאת במחוז מרכז, יש להם יועצת משפטית אחת. היא יושבת במליאה, היא יושבת בוועדת ההתנגדויות והיא – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מתי היא עובדת? <זאב בילסקי (קדימה):> והיא גם יושבת בוועדת משנה. כלומר, שלוש ועדות – אחת שצריכה לרוץ ביניהן. הוועדה מתכנסת אחת לחודש. אם יש חגים, בטח זה נדחה ואז אחת לחודשיים. ועוד אני אספר לך, אדוני היושב-ראש, ואתה לא תאמין. נניח שכבר עברת את הכול ואישרו לך להדפיס את הפרוטוקול – מי היה מאמין, להדפיס את הפרוטוקול לפעמים לוקח שלושה חודשים. להדפיס את הפרוטוקול. תגיד: בילסקי, לא יכול להיות, מה, תיק-תיק-תיק, מדפיסים. לא. היועצת המשפטית צריכה לעבור, היועץ ההוא צריך לעבור, היועץ הזה. כל אחד לוקח את הזמן שלו. עכשיו, אם הפרוטוקול לא מודפס, הוא לא חתום, אם הוא לא חתום, לא עשית כלום. אני ישבתי בוועדה כשיזמים היו מגיעים לשם, מגישים תוכנית – מסכנים, עוברות חמש שנים עד שסוף-סוף הגיע היום הגואל, היושב-ראש אומר: ואנחנו מאשרים את תוכנית 361א' – איך קראת לתוכנית שלך? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> ענ/360. <זאב בילסקי (קדימה):> ענ/360 – מאשרים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בשעה טובה. <זאב בילסקי (קדימה):> בשעה טובה. היזם כל כך מבסוט – הנה, יש פה מישהו שמבין אותי קצת – היזם כל כך מבסוט, הוא לא שומע שהיושב-ראש בקול קטן אומר: כפוף לחוות דעת של משרד התחבורה והמשרד לאיכות הסביבה. שתי חוות דעת קטנות. הוא לא שומע, כי מרוב שמחה תמיד הוא אומר: אישרו, אישרו, אישרו, אחרי חמש שנים, סוף-סוף אישרו, אני מתחיל לבנות מחר. חוות דעת – בטח בתוך שבוע תהיה חוות דעת. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> והנה, הוא נופל עם – – – <זאב בילסקי (קדימה):> שנתיים פה, שנתיים פה. אתה לא מסוגל לזוז. ובאתי וסיפרתי לראש הממשלה. אמרתי לו: אדוני ראש הממשלה, יש לי הצעה בשבילך. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אני חייב להגיד לך שאתה מתחיל לעבור את רוני בר-און בהצגה. <זאב בילסקי (קדימה):> אני מודה לך. אני מודה לך. ואני באתי וסיפרתי לו את זה, ואמרתי לו: יש לי הצעה. בוא ניקח את הוועדות האלה, נשים שם את האנשים הטובים ביותר, עוד עשרה יועצים משפטיים, עוד עשרה קוראי תוכניות, עוד שלושה מתכנני מחוז, במקום פעם בחודש, פעם בשבוע. אדוני ראש הממשלה יקרא, פעם בשבועיים יבואו אליו, מכל הוועדות, לדיווח – כמה יחידות עברו. ככה מנהלים עסק, ככה רצים, ואז אתה מרפא את המקום שצריך לרפא. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אגב, אדוני חבר הכנסת בילסקי, כל העלויות האלה של אנשי המקצוע שמנית אותם, הם מכוסים על-ידי תוכנית אחת מאושרת מבחינת הכנסות. <זאב בילסקי (קדימה):> בוודאי. אתה יודע, לפעמים – אתה מזכיר לי, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> עכשיו אני אומר לך את זה בתור יושב-ראש ועדת הפנים. <זאב בילסקי (קדימה):> אתה צודק. הייתי יושב לפעמים – אתה יודע, מחוז מרכז, מחוז כבד – הייתי יושב לפעמים והתוכניות ארוכות, אתה יודע, אתה קצת משתעמם, אז הייתי עושה חשבון כמו – אתה יודע, יהודים ישר עושים חשבון: תגיד לי, בילסקי, היום כמה יצא לוועדה מכל היום? אתה יודע, הייתי מכיר, עושה חשבון: כמה זה – פה 300 יחידות דיור, פה 10,000 מטר רבוע שטחי מסחר, פה זה שטחי תעשייה, הייתי עושה חשבון כמה יוצא. יום שדוף, אתה יודע מה, 60–70 מיליון שקל. לכן אתה כל כך צודק. ביום אחד אתה מכסה את כל היועצים לכל עשר השנים. אז במקום ללכת ולרפא את החולה בקלות – כי זה לא המינהל, לא צריך פה יותר מדי – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> שכחת את ועדות הערר של המתנדבים. <זאב בילסקי (קדימה):> בוודאי. לא, שם דווקא עשו, פעם עשו שמקבלים כסף. איך שקיבלו מייד התחילו, אתה יודע. שמה זה דווקא הלך טוב, אבל פה העסק – – – <ישראל חסון (קדימה):> אני אשמע אותך שם. בסדר? <זאב בילסקי (קדימה):> ישראל חסון, שתהיה לי בריא, יש לך זכויות במדינה, אז – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> זה לא אותו דבר. <זאב בילסקי (קדימה):> במקום לרפא את אותן ועדות מחוזיות ולהתחיל להוציא סחורה – כל הזמן נכנס-יוצא, נכנסות תוכניות, יוצאות. עכשיו, ניסיתי גם להסביר – וסיפרתי לו על רעננה: ברעננה, אם היו באים יזמים והייתי יודע שהם צריכים את העסק מהר, הייתי מבקש מיושב-ראש הוועדה המקומית, הייתי מרים לו טלפון, אומר לו: נתי, תעשה לי טובה, מחר ב-21:00 תעשה ישיבה. לא, זאביק, לא יבואו. אמרתי לו: אל תדאג, אני אביא לך. מצלצל טלפון, עוזי כהן, אללה ירחמו, משה, תבוא לוועדה, תהיה שמה, חמש דקות, צריכים לאשר, יש משהו חשוב, קדימה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> יש פרנסה לעירייה. <זאב בילסקי (קדימה):> בוודאי, אני מרוויח מזה. ממה ראש עיר חי? מההשבחה, מההיטלים, מהאגרות. אני רוצה לבנות. תן לי, תעזור לי. במקום ללכת לרפא את החולה, ומייד להוציא תוצרת, מיידית, על המקום, מקימים דבר חדש. אדוני היושב-ראש. אתה יודע מה זה להקים דבר חדש פה? עד שההוא יאשר לך את היושב-ראש ועד שזה ייתן לך את המזכירה, והאוטו שהבטחת לו בכלל לא מגיע. תשאל, אתה יודע, שרים שהקימו משרדים חדשים כמה זה – אדוני זוכר, משרד חדש, כמה קשה עד שאתה מסדר, עד שמקבל את הדירה, את המקום. הולך לזה, מבקש מזה. ידידי השר הרשקוביץ – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> השר הרשקוביץ הוא שר חדש עם לשכה חדשה. <זאב בילסקי (קדימה):> – – כל מי שיושב על משרד חדש יודע. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הוא יכול לספר לך. <זאב בילסקי (קדימה):> כן מנכ"ל, לא מנכ"ל, תביא מנכ"ל אחר, אל תביא את זה, תביא פה, תביא שם – ככה יחיו הווד"לים. למה, הווד"לים זה חוצנים? זה עולם אחר? עכשיו, אתה יודע מה, נלך הלאה: באתי והצעתי לשר השיכון – דיברתי אתו, הוא המופקד. אמרתי לו: אדוני שר השיכון, יש לי רעיון בשבילך; וגם גיביתי אותו בהצעת חוק. יש לי חבר טוב, הוא סגן ראש עיריית רעננה, קוראים לו איתן גינזבורג. האיש הוא יושב-ראש הוועדה המקומית שם, אדם מוכשר בצורה בלתי רגילה. הוא סיפר, הוא אומר לי: זאביק, תשמע, השטחים החומים. אמרתי לו: אתה צודק. ברעננה, בכל עיר, יש שטחים ציבוריים שהפקיעו אותם לפני 40 שנה ולא היה בהם שימוש. היום הפסיקה של בית-המשפט אומרת שאתה צריך להחזיר לבן-אדם, אז הוא בא, תובע, מקבל חזרה. אמרתי: במקום להחזיר למישהו שלא מגיע לו לקבל חזרה, בוא נבנה שם דיור ציבורי. מחיר הקרקע אפס. אפס. יש לך קרקע בתוך העיר. שום דבר אחר לא הולך שמה, כי אם אתה בא לבנות שמה בית-ספר, השכנים מתנגדים; גן ציבורי, השכנים – ככה אתה אומר, אותו דבר: יש שמה ארבע קומות, אני אבנה גם ארבע קומות. זוגות צעירים, ניתן עדיפות לתושבי המקום. מה מסובך פה? מחר אתה יכול לבנות עם קרקע אפס בכל הארץ, מכפלה של שטחים ציבוריים שלא נעשה בהם שימוש, שאי-אפשר לעשות בהם שימוש אחר. במקום להחזיר אותם, קח תעשה את זה. אדוני היושב-ראש, שר השיכון פעמיים הבטיח לי, הוא אומר לי: בילסקי, כן, אני אדבר עם זה, אני אדבר עם אלקין, נעלה את זה פה, נעלה את זה שם. ועדת השרים לא אישרה את ההצעה, ועד היום הם לא מצאו, הצעה שבה אדם שיש לו קצת ניסיון הסביר להם איך לעשות. לכן, אדוני היושב-ראש, צר לי מאוד שהפתרון שמצאה הממשלה הוא פתרון שייקח לנו הרבה מאוד זמן. גם אם הוא יצליח, זה ייצור שתי מערכות תכנון: מערכת אחת תהיה הוועדה המחוזית הרגילה, מערכת שנייה תהיה הווד"לים. לא יהיה אחד שרואה את התמונה כולה, כל אחד יעבוד במסלול שלו, אנחנו נהיה פה בכאוס תכנוני. למה לעשות את זה? למה לא להקשיב לאנשים שכבר יש להם צלקות על הגוף בגלל שהם עברו את זה? אבל נניח שכל זה לא; לא רוצים לעשות בשטחים חומים ציבוריים, לא רוצים לתקן את הוועדות המחוזיות ולעזור להן, רוצים להקים דבר חדש. לפחות חיפשתי שם את הדיור הבר-קיימא. הלוא למי אתה רוצה לעזור? אתה רוצה לעזור לזוגות צעירים, לאנשים שנמצאים היום באוהלים, אנשים שלא מסוגלים. אם ההורים שלהם לא יכולים לעזור להם, אין להם שום סיכוי להגיע לדירה. להם אתה רוצה לעזור. זה נקרא דיור בר-קיימא. חיפשתי, אדוני היושב-ראש, בכל הווד"לים לא כתוב שום דבר על דיור בר-קיימא. התפלאתי מאיפה זה בא, וגם כן הבנתי, ואני חוזר לידידי ראש הממשלה – כחוט השני התפיסה שלא צריך להתערב יותר מדי, השוק יעשה את שלו. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בר-קיימא ובר-השגה. <זאב בילסקי (קדימה):> ובר-קיימא – איך יהיה בר-קיימא? יהיו וד"לים, השוק יוצף, המחירים ירדו, כי ההיצע יעלה. אתה יודע מה, אדוני ראש הממשלה, ואללה, באמת יש בזה משהו. למדתי כלכלה. עושים ביקוש והיצע, שתי עקומות, נפגשים במקום אחר, יהיה זה. אבל אתה ראית כבר שלפעמים גם ממשלה בראשותך צריכה להתערב ולעשות מעשה, כדי שאנשים יהיה להם סיכוי לחיות פה במדינה. לא נעשה גם זה. ואז אני התחלתי לחשוב, איך יכול להיות שאדם כל כך מוכשר, שנבחר פעמיים לראש ממשלה, לא מצליח לעשות את הדבר הנכון? אז אומרים: בילסקי, שמע, היועצים שלו אמרו לו. אולי. הוא הקיף את עצמו בכל כך הרבה שרים, כל כך הרבה יועצים, כל כך הרבה סגנים – יכול להיות שהתפוצה הרחבה הזאת – אתה יודע, אי-אפשר להגיע לרעיון פשוט וטוב שאתו צריך ללכת, וזה צריך לסבך את הכול. יכול להיות שהקואליציה הזאת למעשה לא נותנת לו – הידיים שלו כפותות, הוא לא יכול לעשות שום דבר. יש פה, לצערי הרב, מרכיבות את הקואליציה סיעות סקטוריאליות, שנבחרות על-ידי סקטור מסוים של אנשים, הם עובדים אך ורק בשבילם, הם לא רואים את טובתה של המדינה כולה. ההסכם שלהם עם ראש הממשלה: תשלם – תקבל, לא תשלם – לא תקבל, והם מקפידים יום-יום לעמוד על כך שהוא יצטרך לשלם, והוא משלם, ולכן אתה רואה הרבה פעמים את אותם תקציבים, לאן הם מופנים, וזה חבל. ואני רוצה עכשיו, ברבע שעה שעוד נותרה לי, אדוני היושב-ראש, לאחר שסקרנו את כל מה שקורה פה בענייני הווד"לים ואת כל חוסר ההיגיון בדרך הזאת שאנחנו הולכים, שבסופו של דבר לא תביא את הפתרון המקווה אלא רק תסבך אותנו פה עם עוד מסלולים ועוד ועדות ועוד אנשים, אני בימים האחרונים שומע בבית הזה הרבה מאוד דיבורים, חלקם באים משולחן הממשלה או משולחן הקואליציה, דיבורים מזלזלים באותם צעירים. אני עברתי, ראיתי אותם בתל-אביב, דיברתי עם החבר'ה במאהל ברעננה, דיברתי עם אלה בכפר-סבא, ואני רוצה קצת לדבר, כי אני שומע קצת, איך אמר פה מישהו? מעשנים נרגילה, חבר'ה שהם שום דבר, הם כלום. ואני רוצה להגיד לראש הממשלה שקרה פה דבר. אל תזלזל בזה. גם אם תצליח בסופו של דבר לשבור אותם, גם אם תפריד ביניהם, תנסה לגמור עם הסטודנטים קודם, להשאיר את כולם בצד – קרה פה דבר. יש פה היום אנשים שמוכנים לעזוב את הבית, ללכת לאוהל, לשכב שם באוהל, לעמוד עם שלטים, ולהגיד לראש הממשלה: לא עוד. אם תבחן את האנשים האלה, אתה תראה שהאנשים האלה הם אותם אנשים שעובדים, שמשלמים מסים במדינת ישראל, שנקראים למילואים, שעשו שירות קרבי מאוד מאוד משמעותי בצה"ל, אנשים שאוהבים את המדינה הזאת, אנשים שרואים את עתידם במדינה הזאת, אבל הם לא מוכנים לוותר. בתפקידי כיושב-ראש הסוכנות היהודית הסתובבתי הרבה בארצות-הברית, ובכאב לב ראיתי אולי 700,000, 800,000 ישראלים שחיים שם. אף אחד לא עושה את זה בשמחה. כל אחד שאתה מדבר אתו, אומר: טוב, בילסקי, שנה הבאה אנחנו חוזרים. את הבר-מצווה כבר נעשה, אנחנו – לעשות קצת כסף. כל פעם שהם פותחים טלוויזיה, זה ערוץ-2. כל פעם שקורה משהו בישראל, הם בזה. העיתון, הם רוצים לראות את "ידיעות", "מעריב", "ישראל היום" לצורך העניין – משהו שיקרב אותם הביתה. אבל הם אנשים שבמידה מסוימת קצת ויתרו; אולי בצדק, אולי לא יכלו יותר, אולי הפיתויים מעבר לים – והחליטו ועשו מעשה. קרוב למיליון אנשים. אין בית כמעט, פה בבית הזה, מתוך חברי הכנסת, אין בית שאין לו, או בקרבה ראשונה או בקרבה שנייה, מישהו שחי מחוץ לישראל. אלה אנשים מלח הארץ, אנשים טובים. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, כמה התאמצתי להביא עולים למדינת ישראל? כמה סיפרתי להם על מדינת ישראל, ואמרתי להם: תשמעו, אם היתה מדינה יהודית אחרת, הייתי ממליץ לכם ללכת למדינה האחרת; פה קשה, אבל זאת המדינה היהודית היחידה שיש לנו. פה בנינו את הבית שלנו. פה אדם יודע שהוא נמצא במדינה, שזה הבית שלו. הילדים שלו נאבקים על משהו שזה שלו. יש לזה ערך. תנסו, תבואו. הצלחנו להביא צעירים לארץ. היום, כשמתעלמים מ-150,000 איש שמדם לבם צועקים לראש הממשלה – תתעורר, תשנה סדרי עדיפויות, אל תחשוב כל הזמן רק על הקואליציה, אל תחשוב כל הזמן שאתה צריך לשלם להוא ולהוא את המיליארדים שאנחנו, מהמסים שלנו, משלמים; שאנחנו שומרים על המדינה הזאת במילואים שאנחנו עושים, שאף פעם לא שאלנו, שתמיד התנדבנו, שתמיד היינו שם בשביל המדינה – היום אתה מפנה לנו עורף? היום אתה נותן לנו לשכב באוהל? היום אתה קורא לסטודנטים כדי לנסות לגמור? אתה יודע, יושב-ראש התאחדות הסטודנטים לא האמין מה שקורה לו; שנים הוא נלחם שיבנו מעונות, שיהיו קצת אפשרויות לסטודנטים להתקיים פה. בתוך 24 שעות הוא ראה מה שאישרו לו. הוא לא האמין שזה יכול לקרות לו. הוא סיפר לחברים שלו: חבר'ה, אגיד לכם את האמת – ירד מהשמים. אני חושב שעשית טעות, אדוני ראש הממשלה. לא היית צריך לנסות להפריד. אל תבטיח דברים שאתה לא תקיים. תעמוד מול האנשים, תדבר אמת: מה שאתה יכול לעשות ומה שאתה לא יכול לעשות. אבל יש דבר אחד שאתה יכול לעשות: אתה יכול לשנות את סדרי העדיפויות פה, במדינה הזאת. בכוחך, למרות הקואליציה שלך, יש פה דברים שהם יותר חשובים. יש פה דברים שמבחינים בין עסקן לבין מנהיג, ואם אתה, ידידי ראש הממשלה, רוצה להיכנס לגלריה הזאת של מנהיגים, שביניהם אנחנו סופרים את דוד בן-גוריון, את מנחם בגין, את רבין – אנשים שעשו פה מעשה. אני זוכר איך הצליחו מנהיגים לעשות את מה שהם עשו. תראה את מנחם בגין עם שיקום שכונות, תראה את רבין עם המגזר הערבי. איך בכל זאת הצליח בן-אדם אחד לחבר פה אנשים? כי האמינו לו. אלה דברים שהם חשובים למדינה. אלה מבחינים בין לדבר לבין להיות מנהיג שאנשים מעריכים אותו ומאמינים לו. היום לא מאמינים לראש הממשלה. גם כשהוא בא לסטודנטים ונתן להם כל מה שביקשו פלוס, הלכו צעד אחורנית ואמרו לו: אדוני, אנחנו נשארים באוהלים. וזאת הטרגדיה כאן. ולכן, אדוני ראש הממשלה, אתה ראש הממשלה גם שלי. אתה ראש הממשלה של כל העם הזה. שנינו יודעים באיזו שכונה אנחנו נמצאים. הסיכונים שלנו הם מבחוץ. המצב הקשה שמדינת ישראל נמצאת בו, בחלק ממנו אתה אשם, מפני שאתה חשבת שאתה תיצור פה דברים חדשים וכתוצאה מזה אנחנו היום נמצאים במצב שמדינות העולם מתרחקות מאתנו. אתה חשבת שאתה תצליח ליצור פה מצב שאנחנו נמשיך ונבנה, ונמשיך, וכולם יאהבו אותנו – זה לא קורה ככה. אז תוסיף מה שקורה מבחוץ למה שקורה מבפנים – ככה לא נרשמים בהיסטוריה בתור מנהיגים דגולים. ולכן, יש לך עוד זמן, אדוני ראש הממשלה. תקשיב טוב למה שמדברים במאהלים בכל הארץ. תקשיב טוב לצעירים האלה. אתה יודע מה, אדוני ראש הממשלה, הם תמימים. הם גם חסרי ניסיון. הם אמרו לך: תשמע, אנחנו רוצים לנהל אתך משא-ומתן מול המצלמות. אז המנוסים שבנו אמרו: טוב, הם לא מבינים. מה עשו הצעירים האלה? קמו אחרי כמה שעות ואמרו: אתה יודע מה, טעינו. איפה אני ראיתי פה בבניין הזה מישהו בא ואומר: טעיתי, סליחה, אני משנה את דעתי? אנשים אומרים: טעינו. תקשיב להם טוב, אדוני ראש הממשלה. אלה אנשים הגונים. הם עוד לא למדו מה שאתה פה לימדת את כולם. הם מאמינים באמת שלהם. הם מוכנים להודות כשהם טעו והם ממשיכים את המאבק. אתה לא תוכל לגמור את המאבק הזה בלי לשנות סדרי עדיפויות פה בבית הזה. אולי הם לא מומחים גדולים בסכסוכים, אולי הם לא יודעים איך לגמור דבר כזה, אבל הם יודעים איך להילחם, והמלחמה שלהם אמיתית. תקשיב טוב לקולות שעולים משם, תקשיב טוב לחוסר האמון שלהם בך ובממשלה הגדולה שלך. הם לא מאמינים לך, וכל עוד הם לא מאמינים לך הם לא יצאו מהאוהלים, והם ימשיכו הלאה את אותו מאבק שהם התחילו בו, שזקף את הגב של הרבה מאוד אנשים פה במדינת ישראל – דתיים, חילונים, חרדים, ערבים, יהודים. כל אחד הסתכל, פתאום אומר: ואללה, זה אני, זה אני. רציתי להגיד את זה כבר כל כך הרבה זמן. ואני אספר לך עוד דבר, אדוני ראש הממשלה: זה לא רק הדיור; זה יצא על הדיור, אבל זה מכלול של כל מה שהצטבר אצלם במשך שנים, אדוני ראש הממשלה. זה מה שהביא מאות אלפי אנשים לעזוב את הארץ הזאת. זה מה שמביא את הקושי שלנו היום לקבץ את העם היהודי ולהביא אותו לפה, כי אנשים לא באים לפה. אנחנו הגענו למצב שעולים חדשים כמעט לא מגיעים לפה. ויש יהודים ברחבי העולם – מיליונים, מכירים, יודעים. היום, אדוני ראש הממשלה, הם כל כך מתרחקים מאתנו; למעלה מחצי מיהדות ארצות-הברית לא באים בכלל לבקר בישראל, לא לגור, לא לעלות, לא to come on עלייה – to visit; לגשת לכותל, לגעת בכותל, לראות את הפלא הזה שקוראים לו מדינת ישראל, מה עשינו פה ב-63 שנים. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אין לנו מה להתבייש. כשהסתובבתי בקהילות יהודיות ברחבי העולם, אמרתי להם: תקשיבו טוב, אף אחד לא עשה מה שאנחנו עשינו ב-63 שנים. תבואו, תראו, תסתכלו, תראו איזה מעצמה טכנולוגית, איזה מעצמה חקלאית, לאן התקדמנו. איך יכול להיות שאלה שהניחו את היסודות למדינה הזאת, ששפכו את דמם, תרתי משמע, שעבדו כל כך קשה; כשאתה לוחץ להם את היד – אנשים מבוגרים – יש להם עוד הטורייה, אנשים שנתנו את הכול למדינה – איך יכול להיות, אדוני ראש הממשלה, שהיום 150,000 איש, ברגליים שלהם, מצביעים נגדך ונגד הממשלה שלך? כואב להם. האם אתה תאשים את כל ה-150,000? האם כולם אנשים שלא צריך להקשיב להם? לא, אדוני ראש הממשלה. תקשיב טוב, תשנה פה סדרי עדיפויות במדינת ישראל, תקשיב למה שאומרים לך, גם אם זאב בילסקי, היום חבר כנסת בקדימה ויושב בספסלי האופוזיציה – פעם ראשונה בחיים שלו, גם אליו תקשיב. לא כל העצות שאתה מקבל הן רעות. יכול להיות שדווקא המשבר הזה שעומד לפתחך עכשיו יהיה הברכה הכי גדולה שיכולה לקרות לך, יביא לכך שאתה תשנה את דרכך, שאתה תיצור פה את אותה קואליציה נכונה לעם ישראל; שאתה תביא בשורה חדשה לדור הצעיר של מדינת ישראל ותגיד לו: רבותי, אנחנו הולכים ומתרכזים באותם אנשים שאנחנו חושבים שהם האנשים שצריכים לתת להם היום את תשומת הלב. לא קואליציה. אני אסכן את ממשלתי, יכול להיות שאני אשלם מחיר, אבל כך נכנסים לאותו מקום שמשם יוצאים מנהיגי האומה. תודה רבה. <יואל חסון (קדימה):> אני מבקש את שלוש הדקות שלו. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. אני מזמין את חבר הכנסת יואל חסון, קדימה. 30 דקות לרשות אדוני. בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, לפני שניגע בפרטי פרטים, במעט שנוכל, בנושא חוק הווד"לים, בואו נדבר קצת על מה שקורה ברחוב. בוא נדבר על המחאה הייחודית והמרגשת הזאת של אנשים שקמו ואמרו: עד כאן. כשאתה ממשלה, מוחים נגדך, מתנגדים לך, מפגינים לך, מעירים לך, מבקרים אותך; בוודאי כשאתה עומד בעמדת מנהיגות – ראש ממשלה, שר בממשלה, וגם חבר כנסת. אני חושב שאחד היתרונות, או הכשרון המרכזי של פוליטיקאי, זה לדעת להכיל ביקורת, לדעת להכיל מחאה. זה חלק מהמחיר שצריך לשלם כשאתה מחליט להיות בעמדת מנהיגות. אי-אפשר להתעלם, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, מהדרך שבה הממשלה הזאת מתמודדת עם המוחים ועם המחאה. כמעט עד רמה של אנטי-דמוקרטית. איך התחילה ההתייחסות למחאה הזאת? בימיה הראשונים של המחאה הזאת – ואני מוכן שתבדקו כל מלה שאני אומר – נשלחו אנשים מטעמו של ראש הממשלה ואנשיו כדי לבדוק מי אלו האנשים המוחים. ניסו בכל דרך לאסוף מידע על האנשים האלה, מידע כזה שיפליל אותם פוליטית, שיצבע אותם בצבעים קומוניסטיים אולי כמעט, אנרכיסטיים, אנטי מדינת ישראל. בדקו, חפרו, ניסו לדעת מאיפה האנשים האלה באים, מי מניע אותם, מי משלם להם. וגילו: כלום. גילו שמה לעשות? כמה שחפרו – כי אם הם היו מגלים, תאמינו לי, לא היה נחסך מאתנו המידע הזה. אבל לא גילו. אחר כך עברו לשלב הבא. ככה מנהיגות, אדוני היושב-ראש, מטפלת במחאות. ככה מתמודדים עם מחאות בדמוקרטיה במדינת ישראל. אחר כך עבר ממשל נתניהו לשלב הבא, ואמרו: בוודאי אותם אנשים הם שלוחי קדימה; קדימה מממנת, קדימה מחזקת, קדימה עושה, הם אנשי קדימה. בדקו, חקרו, בדקו ברשימות המתפקדים של קדימה, בדקו בכל מיני מקומות וגילו שלא, אי-אפשר להאשים את אנשי המחאה האלו בחיבור ישיר לקדימה. טוב שלא הלכו וחפרו בקלפיות שלהם מה הם הצביעו, אני לא יודע. לא הצליחו. ניסו בכל כוח, ראש הממשלה ואנשיו, לצבוע את המחאה הזאת כמחאה פוליטית, ולא כמחאה אותנטית ואמיתית של אנשים שקשה להם. לא הצליחו כל המהלכים הללו והמחאה הלכה והתגברה. היא הולכת ומתגברת, הולכת ומתרחבת והופכת יותר ויותר למחאה שנתמכת באמת על-ידי רוב רובו של הציבור. ואז יום אחד התעורר ראש הממשלה וגילה, שבסקר על המחאה הזאת, הכי נמוך, תומכים לפחות 74% מאזרחי מדינת ישראל. ואז ראש ממשלתנו, שיותר משהוא מנהיג הוא קורא ספרים, אמר: אוה, משהו קורה כאן; זה משהו שאני צריך להתייחס אליו. ואז הוא כינס מסיבת עיתונאים. כינס מסיבת עיתונאים, ובמסיבת העיתונאים הזאת, מה שניסה לעשות ראש הממשלה זה דבר אחד פשוט: הפרד ומשול. הכין חבילה אמורפית, וירטואלית, שאין לה בכלל לוח זמנים, לסטודנטים. ואמר: אם אני אפרק את הסטודנטים מהמחאה הזאת, המחאה הזאת תמות. בינתיים, ראש הממשלה, כשהוא רואה ש-74% מהציבור לפחות תומכים במחאה, אמר במלים גדולות ובפומפוזיה המקובלת אצל נתניהו, כמה הוא חושב שהמחאה הזאת מוצדקת ויש לה מקום. הוא לא חשב ככה יומיים לפני זה, אבל עכשיו הוא אמר, כי הוא חייב שהציבור יקשיב. ואז הוא עשה את ההפרד ומשול. למזלנו, למזלה של מדינת ישראל, למזלו של הדור הצעיר במדינה הזאת, בראש אגודת הסטודנטים הארצית עומד אדם אמיץ, חכם – איציק שמולי – שלא קנה את הבטחות נתניהו; הבין מה נתניהו מנסה לעשות ולא קיבל את ההצעה – הווירטואלית בעיני, שאני בטוח שלא תתקיים, אבל בשביל מנהיג סטודנטים היא די מפתה. ואז המחאה הזאת הפכה להיות מחאה שעברה בכל בית, וראינו אותה ביום שבת האחרון במלוא הדרה. אנשים שמעולם, מעולם לפני זה, כף רגלם לא דרכה באיזו הפגנה, מעולם, והנה, פעם ראשונה עשו מעשה, באו להפגין; באו להפגין את עמדתם. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הם לא היו רבים, רק 150,000. <יואל חסון (קדימה):> הם היו רק 150,000. במושגים של נתניהו ואנשיו אלה בודדים. איך אמר חברי רוני בר-און? 150,000 בודדים. אבל הם לא באמת בודדים, בגלל התמיכה שהם קיבלו מהבתים, מאנשים שישבו כל אחד בבית שלו, אם יש לו בית, בסלון שלו, והיו מרותקים למסך הטלוויזיה לראות את העוצמה הדמוקרטית הדרמטית הנדירה שיש היום במחוזותינו, ברחובותינו, במדינת ישראל. ומה אתה שומע היום בסיעת הליכוד? סיעת הליכוד ישבה היום כמעט חמש שעות – סליחה, הגזמתי, עד 17:00, ישבו כשלוש שעות. וכל האווירה שהיתה שם, שהציפה את ראש הממשלה בחנופה, באהבה אין קץ, ואמרו לראש הממשלה משפטים כמו: אלה אנשים מעשני נרגילות, אוכלי סושי; לא היו 150,000, זה שקר של התקשורת; זאת לא מחאה אמיתית, אלו שמאלנים, אלה עוכרי ישראל, אלה ככה, אלה אחרת. ככה מגיבים למחאה בשלטון נתניהו. דמוקרטיה בתפארתה. ככה חושב נתניהו ואנשיו שהם יצליחו להתגבר על קולות אמיתיים שבאים מן הציבור ואומרים: די, מספיק. עכשיו, נתניהו נהנה מזה. ראינו היום בכניסה וביציאה שלו לסיעת הליכוד. ראית את נתניהו, שבדרך כלל נכנס בשקט ויוצא בשקט, במסלול הכי קצר, רק לא להתחכך. כך זה נתניהו, כך הוא מתנהג. היום? ראית את נתניהו נכנס ברוגע, עובר את כל ראשי הערים, את כל הצ'פחות, לחיצות הידיים, וגם כשהוא מסיים הוא לוקח את הזמן, משוחח עם כולם, ככה – אוגר, אוגר לתוכו את החנופה ואת האהבה הזאת, שהוא כל כך כמה אליה, שהוא לא מקבל מהרחוב בימים הללו, מהציבור הישראלי בימים האלה. ונתניהו, באותה מסיבת עיתונאים, בא באמת והציג את התוכניות הווירטואליות שלו, ההיסטריות שלו. והוא אמר משפט שאי-אפשר להתעלם ממנו. הוא אמר: אני זיהיתי את הבעיה כבר לפני למעלה משלוש שנים. זיהיתי את הבעיה לפני למעלה משלוש שנים. גאון, תשמע. אני יכול להגיד הרבה דברים על בנימין נתניהו. אני כן חושב שבכלכלה הוא מבין. יש לו תפיסות אידיאולוגיות מאוד ברורות, חד-משמעיות, ואני אתייחס אליהן בהמשך. חלק מהסיבה למצב שהגענו אליו היום זה התפיסות האידיאולוגיות החד-משמעיות של נתניהו. אבל ראש הממשלה אומר לנו, אומר לציבור הישראלי: זיהיתי את הבעיה לפני שלוש שנים. נתניהו היום הוא ראש ממשלה שנתיים וארבעה חודשים. בדיוק. ממש בדיוק. היום 1 באוגוסט? ממשלתו של נתניהו הושבעה באפריל 2009. שנתיים וארבעה חודשים נתניהו ראש ממשלה, והיו צריכים לצאת 150,000 אנשים החוצה לרחובות כדי שהוא יגיד שהוא זיהה ולא עשה שום דבר. איפה היית שנתיים וארבעה חודשים? איפה היית, נתניהו? איפה היית, אדוני ראש הממשלה, שנתיים וארבעה חודשים, אם זיהית את הבעיה? אבל מנתניהו הכול זה בלחץ, הכול זה בכוח, הכול זה בהיסטריה, והכול זה כלום, בסופו של דבר. אני מצטער לומר – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הוא זיהה את הבעיה אבל לא מצא את הפתרון. <יואל חסון (קדימה):> הוא לא עשה שום דבר. אתה יודע למה הוא לא עשה שום דבר? כי הוא לא מאמין בזה. כי נתניהו הוא קפיטליסט מושלם. הוא דיבר פה על חמשת המ"מים? אותו ראש ממשלה שבכלל לא היה בבית"ר? היה ב"צופים". והוא מדבר אתנו על חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי? אם הוא היה מבצע את התפיסה המינימליסטית החברתית של ז'בוטינסקי, לא היו 150,000 איש ביום שבת. לא היו. אבל נתניהו – ורוני בר-און חברנו ציין את זה, ודיבר בצורה ברורה וחדה – ביטל את תוכנית הפריפריה של קדימה; תוכנית אדירה, משמעותית, לא נתן לבצע. נתניהו גם לא מבצע ולא ביצע חוק שמוכן, עבר קריאה שנייה ושלישית, מחכה להתנעה, של עידוד הבנייה להשכרה, דירות להשכרה. גם את זה נתניהו לא עשה. עכשיו אתם אומרים: הוא זיהה את הבעיה. למה הוא לא עשה? למה היו צריכים לצאת 150,000 איש לרחובות? וגם עדיין הוא לא עושה והוא מתחכם. למה? כי הוא לא מאמין בזה. נתניהו לא מאמין בדברים שהיום נדרשים ממנו. הוא לא מאמין בדרך הזאת. האדם שהוליד את הטייקונים היום יוצא נגד הטייקונים. מדהים. האדם שהפריט את הכול במדינה הזאת לטובת הטייקונים – ככה הוא קורא להם היום – הוא שהיום רוצה להילחם בהם. ומה שנורא ביותר, אדוני השר – ואני מציע לך להקשיב לזה, זה יותר מעניין מהאייפון, תאמין לי, אני מכיר את האייפון על כל חלקיו. אני אומר לך, אדוני השר: הנורא מכול בסיפור הזה, שכבר מזמן אני חושב שראש הממשלה הזה בתחום המדיני אין לו שום אידיאלים. הוא כבר התנתק לגמרי מהתפיסות הבסיסיות שלו והוא מדבר על דברים שהוא לא מאמין בהם, אבל הוא גם לא מבצע אותם. זה מילא. אבל בתחום הכלכלי לנתניהו בהחלט יש משנה סדורה. ואתה רואה את נתניהו היום מוכן לוותר, והוא יתקפל והוא יוותר, בדרך הקשה, על התפיסות הכלכליות האידיאולוגיות הבסיסיות שלו כדי להישאר עוד כמה חודשים בשלטון; כדי לנסות להרגיע את האווירה הזאת בעם כלפיו. אבל נתניהו ראש ממשלה שנתיים וארבעה חודשים. הוא לא זיהה את הבעיה – הוא זיהה אותה אבל בהחלט לא טיפל בה, ומה שלא טיפלת עד עכשיו לא תטפל גם בעתיד. בצדק, הקשב של הציבור כלפי נתניהו הוא מאוד מאוד נמוך, שלא נדבר על האמון, שתמיד היה בסימן שאלה ומוגבל. לכן, מה שראש הממשלה יעשה עכשיו – אין כבר אמון. אף אחד כבר לא מאמין שהוא יעשה את הדברים הללו, ואני אגיד לכם יותר מזה, אדוני השר. גם אם תמלאו את ימיכם בממשלה הזאת, את כל התוכניות שלכם לא תספיקו ליישם. היו לכם שנתיים וארבעה חודשים, ולא עשיתם שום דבר. בשנתיים במקרה הטוב שנשארו לכם בוודאי לא תספיקו לעשות שום דבר, אתם יודעים את זה היטב. וחוק הווד"לים – לבוא היום ולקשור את חוק הווד"לים לאיזו בשורה מיידית למחאה הזאת היום ברחובות זה לעג לרש, זה זלזול באינטליגנציה של הציבור הישראלי. הוא נותן היום פתרון לדיור בר-השגה? אני הייתי בוועדה, אני ראיתי. אני ראיתי, אדוני היושב-ראש, איך הם הכניסו ברגע האחרון את המשפט הזה, "דיור בר השגה" – בלי בשר, בלי הגדרה; ככותרת. תבדקו אותי, החוק על השולחן שלכם. בלי בשר, ככותרת. כדי להרגיע את ההמונים. זה הרי מה שצריך עכשיו – להרגיע את ההמונים, להרגיע את מצביעי הליכוד. אז נשים דיור בר-השגה, נגיד שיש דיור בר-השגה. איזה דיור בר-השגה? איפה זה קיים בכלל? מה יש שם, חברת הכנסת מיכאלי? אין שם כלום, ואת יודעת את זה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> מה שאני יודעת אני יודעת. תשאיר לי להחליט אם אני יודעת מה שאתה יודע. <יואל חסון (קדימה):> זה נשמע קצת מורכב בשבילי, אבל בסדר. <ישראל חסון (קדימה):> יואל, זה לא חוק וד"לים, זה חוק ונדלים. <יואל חסון (קדימה):> זה בעיקר איזה ונדל אחד גדול במערכת, זה בטוח. אגב, יש שיר גדול, "הוונדל", של ארקדי דוכין. אני אומר לחברת הכנסת מיכאלי, בהערכה גדולה, כמי שיושבת אתי בוועדה לענייני ביקורת המדינה ומכירה את המערכות ויודעת איך הדברים עובדים – יש בווד"לים הללו איזו בשורה של דיור בר-השגה באמת? איך אפשר להשלות את הציבור ככה? לשמחתי, באמת לשמחתי, אני ממש מתרגש מזה, החבר'ה הצעירים – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> רואים שאתה מתרגש. <יואל חסון (קדימה):> אני מתרגש, אדוני, כן, מתרגש מהם. החבר'ה הצעירים שיושבים עכשיו בחום המעיק של תל-אביב, של באר-שבע, של ירושלים, של חיפה, של עיירות נוספות וערים נוספות, לא קנו את זה. <ישראל חסון (קדימה):> באר-שבע. <יואל חסון (קדימה):> אמרתי באר-שבע. <ישראל חסון (קדימה):> דימונה. <יואל חסון (קדימה):> דימונה. <ישראל חסון (קדימה):> גם טבעון. <יואל חסון (קדימה):> יש בטבעון? אתה לא מדבר על האוהל שיש אצלך בבית. <ישראל חסון (קדימה):> לא, לא, לא. תשמע, בטבעון יש אוכלוסייה מכל החתכים. יש שם מאהל מאוד רציני, שאני מודה ומתוודה שהציבור מאוד מזדהה אתו, משום שבאופן מפתיע – כדאי שתדע, יואל, שהיום מדינת ישראל משווקת בטבעון חצי דונם בקרוב ל-400,000 דולר. לא בכפר-שמריהו, בטבעון. דרך אגב, אם טבעון לא מספיקה לך, אז שמעת על מושב שנקרא מדרך-עוז? אנשים מהמוצא פלוס-מינוס שאתה מדבר עליו, תימנים קשי-יום. היום משווקים שם מגרשים לבנייה – זה ליד יוקנעם, אני לא מדבר אתך על רשפון – ב-350,000 דולר לחצי דונם לבנייה. אני משוכנע, אדוני היושב-ראש – – – <יואל חסון (קדימה):> אבל יש קונים. <ישראל חסון (קדימה):> הם לא מצליחים לשווק את הכול. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא מצליחים? <ישראל חסון (קדימה):> לא. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מי יקנה את זה? <ישראל חסון (קדימה):> יפה. אדוני היושב-ראש, ככה נוצר המחסור. <יואל חסון (קדימה):> לשמחתי, אותם אנשים שיושבים באוהלים שציינתי, כולל בטבעון, לשמחתי לא קנו את מצג השווא הזה. פשוט לא קנו את זה. הם הבינו שהחוק הזה היום נועד בעיקר למטרותיו הקפיטליסטיות, החזיריות, של נתניהו, ולא יותר; לקדם פרויקטים עירוניים יוקרתיים שלא יקדמו באמת דיור בר-השגה. אין לזה מענה אמיתי. וזה לא באמת ישנה עכשיו ויקל בהינף יד את כמות הקרקעות המשווקות, ויוריד מחיר ויהפוך את זה למחירים הוגנים יותר ונורמליים יותר. אגב, הלחץ הזה שכולם פועלים בו – הרי ידחפו ישר בנייה לא מתוכננת במרכז הארץ, ושוב יזנחו את הפריפריה, ושוב לא יעשו את הדברים הנכונים שצריך לעשות ולא יחברו אותנו למדינה אחת גדולה, שאין שום היגיון שתהיה בה פריפריה. ואם מדברים באמת על מצוקת הדיור, אני חושב שהמענה האמיתי לנושא הדיור במדינת ישראל זה תשתית תחבורתית. פשוט תשתית תחבורתית יעילה ואמיתית שתקצר פה את הטווחים, שתאפשר פה מגורים במרחב הרחב יותר של המדינה הזאת. במקומות שבהם יש תשתית תחבורתית טובה ויעילה, בשנייה זורמת לשם אוכלוסייה. דיברת על מדרך-עוז. תראה מה קורה ביוקנעם מאז חובר אליה כביש 6. כל יוקנעם השתנתה מקצה לקצה. אנשים גרים ביוקנעם, עברו ממקומות מרכזיים ליוקנעם, כי קל מאוד היום להגיע מיוקנעם לתל-אביב, להרצלייה, לחיפה, לכל המקומות. קל הרבה יותר להגיע. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לזיכרון. <יואל חסון (קדימה):> לזיכרון, לכל המקומות, בוודאי למקומות שיש בהם מרכזי תעסוקה. ולכן, הפתרון הוא תחבורתי אמיתי. אגב, קדימה – שר התחבורה שלה שאול מופז קידם באמת הרבה מהסרטים שחותכים היום, שגוזרים היום. אלה פרויקטים תכנוניים של תקופת קדימה. מחלף לא מתכננים בשנה ולא בשנתיים, כמו שאתה יודע, אדוני היושב-ראש. אבל בסדר, זה לטובת המדינה שיגזרו סרטים. נחמד אם היו מזמינים גם את מופז, בכל זאת הוא תכנן. אבל אין, לא מחלקים קרדיט בממשלה הזאת, אין פה יתרות של קרדיט וטוב לב. יש פה בעיקר – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> דווקא לשר התחבורה יש לב רחב. <רונית תירוש (קדימה):> גוף רחב. <יואל חסון (קדימה):> כן. בכל אופן, חברי חברי הכנסת, לסיכום, אני רוצה לומר לכם, שבעיני החוק הזה לא נותן את המענה. ינסו לשווק שהוא ייתן מענה, אבל הציבור לא קונה את זה, כי הוא לא נותן מענה. הציבור כבר הבין את זה. אנחנו נסביר את זה לציבור. אין בחוק הזה שום בשורה אמיתית. ואני מציע לראש הממשלה דבר מאוד מאוד פשוט: לעשות כמה צעדים מאוד מאוד פשוטים שישנו כאן את המציאות בתחום הדיור. קודם כול, לצערי, לפני כמה חודשים הממשלה הזאת הפילה את הצעת החוק שלי על פטור ממע"מ לדירה ראשונה. הצעתי פה בכנסת לפטור ממע"מ את מי שקונה את דירתו הראשונה עד 1.2–1.3 מיליון; לפטור אותו ממע"מ. אמרתי שהפטור לא יהיה במקום, כי אם הוא יהיה במקום – הקבלנים יעלו את המחיר. המע"מ ישולם, אבל יוחזר ישירות לנישום, למשלם המס. הצעתי את ההצעה הזאת, הצעה שיכולה לתת דחיפה משמעותית לענף הנדל"ן, אבל לצערי לא קיבלו אותה. לא קיבלו אותה כמו שלא מקבלים הצעות אחרות. את ההצעות המיידיות, אלה שיוצרות שינוי, לא באמת עושים, ולא באמת משפרים ולא נוגעים. יש כמובן הצעות נוספות, אני לא רוצה להלאות את החברים, דנו בזה מכל הכיוונים, וגם זמני הולך ומתקצר, אבל אני באמת אומר שיש פתרונות, פתרונות אמיתיים, שיכולים לתת סדר עדיפויות חדש לאנשים צעירים במדינת ישראל, להגיע לדירה בצורה הרבה יותר סבירה ובמחירים יותר הוגנים. לסיכום, אדוני היושב-ראש, אני חייב להתייחס לעובדה – אני אומר לכם את זה בכאב אמיתי ובצער – שביום רביעי ייסגרו השערים על משכן הכנסת; טעות פטאלית של מי שקיבלו את ההחלטה הזאת לצאת לפגרה. דווקא בזמן שבו לכנסת יש הזדמנות אמיתית לבטא כאן, בבית הזה, במעשים, ולהביא לידי ביטוי את רחשי הלב בציבור, דווקא ברגע הזה שהציבור מצפה שהכנסת תכיל את המחאה הזאת, תכיל את האמירות הללו, תכיל את כל האנרגיה הזאת אליה פנימה, מצפה לשינוי, למעשה – דווקא בעת הזאת התקבלה החלטה לסגור את שערי הכנסת. עצוב, עצוב, אדוני היושב-ראש. אני אומר לך, אני לא מבין את זה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הכנסת יכולה להתכנס מתי שאנחנו רוצים. 25 חתימות ואתה מכנס אותה. 40 חתימות – אפשר לכנס אותה. קדימה סיעה גדולה, היא יכולה לכנס אותה מתי שהיא רוצה. <יואל חסון (קדימה):> א. תסמוך עלינו שנעשה את זה – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אנחנו נעזור לכם לכנס. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תקשיב, בוא לא נעבוד על הציבור. בפגרה אי-אפשר לעשות חקיקה; בפגרה אי-אפשר לעשות אי-אמון; בפגרה אי-אפשר לעשות תיקוני חקיקה משמעותיים, אי-אפשר להביא הצעות חוק. אי-אפשר. ועדות הכנסת מוגבלות בפעולות שלהן. אי-אפשר באמת. עזוב. אתה אומנם ותיק ממני – אולי, אני לא זוכר. אני חמש שנים פה, את הכנסת אני מכיר. הייתי יושב-ראש קואליציה, אני יודע איך הכנסת הזאת עובדת. אין פה באמת יכולת לעבוד, וזה לא הגיוני שעשינו את זה. אני לא מבין איך התקבלה החלטה כזאת קשה לסגור את שערי הכנסת בעת הזאת, דווקא בזמן שבו אנחנו צריכים להשיב את האמון – אתה יודע מה, אני לא חושב שאין אמון – לחזק את האמון של הציבור בכנסת. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, הכוונה היתה לצאת לחופשה כדי לאפשר לנו לבוא למאהלים. <ישראל חסון (קדימה):> יואל. <יואל חסון (קדימה):> מה קרה? <ישראל חסון (קדימה):> צריכים להספיק, אין לנו זמן. <רונית תירוש (קדימה):> – – – לדבר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כדי לבוא למאהלים. <יואל חסון (קדימה):> אה, הבנתי. אז אני אסכם במשפט אחרון, שבאמת חשוב לי להגיד בסוף גם לאנשים שמוחים. אני מסכים להרבה דברים שהאנשים שמוחים אומרים ומצהירים ומציגים. דבר אחד אני לא מסכים לו, ואני חושב שהוא טעות ביסוד, וזה האנטי הכללי שיש כלפי פוליטיקאים בעת הזאת. אני רוצה שידעו אנשים בעם ישראל, גם אלה שבאוהלים וגם אלה שיושבים בבית היום – בסוף, השינוי לא קורה ברוטשילד, לא קורה בדימונה, לא קורה בבאר-שבע, לא קורה בכל המקומות הללו. השינוי קורה פה בירושלים, בכנסת, באולם הזה. פה יכול לבוא השינוי. ואת כל הדברים האלה הכנסת והפוליטיקאים צריכים להכיל ולהביא להחלטה ולקבל לכאן או לכאן, אבל זה כאן. ושידעו כולם – וזה לא משנה, היום אני פה, מחר אחר פה, זה לא עניין אישי – הכנסת היא הריבון, הכנסת היא מקום שרק בו כל שינוי יכול לבוא לידי ביטוי. אני מציע את המחאה להניע ולהביא לכיוון של הפעלת הפוליטיקאים ושכנוע הפוליטיקאים. מעל לקואליציה ואופוזיציה – לעשות את השינוי. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. תבוא ותעלה חברת הכנסת רונית תירוש, קדימה, בבקשה. עומדות לרשותך מקסימום 20 דקות. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> המליאה אמורה להסתיים ב-23:00. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אנחנו החלטנו על 24:00. בשבילך. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> לא צריך בשבילי – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> גם בשבילך. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> הבטחות של יושב-ראש הכנסת. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אני בנשיאות, את שכחת? <רונית תירוש (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני אנסה לקצר על מנת לאפשר לחברים האחרים גם לומר את דברם לפני השעה 24:00 – כמו סינדרלה. אני גם אנסה לא להתלהם, ולקוות שראש הממשלה אולי ייקח – אולי הוא, אולי עוזריו – את הקלטות של השיח הזה כאן, של הנאומים כאן, וינסה באמת להפנים מאין נובעות המצוקות, ויפתחו את אוזניהם, לבם וראשיהם על מנת להביא את הפתרונות הנכונים. אני יודעת שאין פתרונות קסם ואני יודעת שכל דבר ייקח את הזמן שלו, אבל חשוב לי שבבסיס העקרונות הללו, הפתרונות הללו, יבינו באיזו מצוקה מדינת ישראל נמצאת היום. מה שצריך היום לעשות נקרא בלעז reshuffle בכל התקציב – לקחת את התקציב ולבנות אותו מחדש, שיהיה תקציב מוטה חברה וכלכלה, ולא תקציב מוטה ביטחון, כפי שאנחנו נוהגים במשך עשרות בשנים. הבעיה שלנו היא שממשלות ישראל, ובוודאי גם הממשלה הזאת, ואפילו ראש הממשלה כשר אוצר – אני זוכרת אותו כשהייתי מנכ"לית משרד החינוך – הביאה סדרה של קיצוצי flat על כל המשרדים, ונהג בהפרטה, עודד הפרטה. הדברים הללו יצרו פערים אדירים ויצרו שני מעמדות במדינה – מעמד של עניים ומעמד של עשירים בעלי הון. יתירה מזו, החליט ראש הממשלה, על-פי האידיאולוגיה שהוא נוקט – האידיאולוגיה הכלכלית – להוריד את המסים הישירים, את מס ההכנסה ואת מס החברות, בנימוק שכך הוא יעודד משקיעים להגיע לכאן ולהשקיע במדינת ישראל – והוא הצליח, הוא הצליח במידה מסוימת, אבל הוא מיצה את הנושא הזה. כדי למלא את החסר שנוצר בקופת המדינה הוא נאלץ להטיל מסים עקיפים, ואלה המסים שפוגעים בכיס של כל אחד מהאזרחים במדינה הזאת, בעיקר של החלשים ושל מעמד הביניים, מה שנקרא מעמד ביניים, אף שהפרופיל הממוצע של אדם עני בישראל הוא דווקא לא של מובטל אלא הפך להיות זה של עובד שכיר ובעל השכלה על-תיכונית. זה פרופיל של אדם עני במדינת ישראל של שנות האלפיים. מה שצריך לעשות זה לקחת בחשבון שהשנתון של כיתות א' בשנה הזאת, וגם הצפי לשנים הבאות, הוא ש-50% מהתלמידים בכיתות א' הם תלמידים שמוגדרים לא ציונים, דהיינו או מהמגזר הערבי או מהמגזר החרדי. הדבר היחיד שמקשה עלינו הוא שאותם 50% הם אנשים שלא נושאים בנטל – חלקם שלא באשמתם, ואני מדברת על המגזר הלא-יהודי, המגזר הערבי – אנשים שלא נושאים בנטל, לא נמצאים במעגל העבודה, משום שמדינת ישראל לא השכילה לספק להם מקומות עבודה, משום שמדינת ישראל במשך שנים גם קיפחה אותם במשאבים לחינוך ראוי על מנת שיקבלו את ההשכלה הראויה ואת הכלים להשתלב בשוק העבודה. מגזר אחר, החרדי, האולטרה-חרדי, אפילו לא מכיר כמעט במדינת ישראל, אבל אלה אנשים שלא נושאים בנטל, למרות שאני חייבת לומר ולציין בברכה את אותם ניצנים שאנחנו רואים לאחרונה, בעיקר של נשים מהמגזר החרדי, שמוצאים להן דרכים לצאת ולהשתלב בשוק העבודה על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. אם ממשלת ישראל לא תשכיל להבין שנגמרה החגיגה, שאותו זרם שלקח על עצמו – וזה המעמד הבינוני – את כל הנטל – גם מבחינה ביטחונית, מבחינת עשיית שירות המילואים, אבל לא על זה אני מדברת כרגע, אלא בעיקר על הנטל הזה שהם השתתפו בשוק העבודה, ומהמסים הרבים שהם שילמו המדינה היתה יכולה לתת קצבאות לאותם אנשים שלא נשאו בנטל, כמו קצבאות אבטלה, קצבאות לילדים, השלמת הכנסה וכו' וכו'. זה נגמר. אותו מעמד ביניים שנשא בנטל לא יכול יותר לשאת בנטל הזה ולא יכול לאפשר למדינה לתת את הקצבאות. ולכן, המדינה חייבת – לא מחר, הלילה – לקבל החלטה שמכניסים את כל המגזרים שהזכרתי לשוק העבודה. אני לא מדברת על כך שתהיה בעיה והם יצטרכו לקבל מס הכנסה שלילי או שכר מינימום, אבל לפחות להתחיל ולהכניס אותם לשוק העבודה, כי נגמרה החגיגה שיש מי שעובד ויש מי שנשען על אלה שעובדים. ואם אני אגע בדיור עצמו, יש פה מין ביצה ותרנגולת. אני מדברת על זכאי משרד השיכון. מה עושים אתם? נותנים להם סיוע נמוך – כמו גם לעולים חדשים, אגב. מה ניתן לעשות במעט כסף? לא הרבה. הם יכולים לקנות בכסף הזה או לשכור בכסף הזה דירה בשכונות עוני או בפריפריה. במקומות הללו אין תעסוקה, אז הם גם לא עובדים, אז שוב הם נזקקים למדינה שתסייע להם. משהו פה עקום בחשיבה, ולכן אני אומרת שצריך לעשות חשיבה מחדש ותקציב מחודש ומדיניות אחרת על מנת שהכול יתהפך. אני לא אופטימית. אני די מתוסכלת, משום שרק היום – ואני אתן לכם דוגמה. אני מדברת על עידוד נשים לצאת לעבודה, ואני אתייחס כרגע לאמהות עובדות. יש לי הצעת חוק שהסטטוס שלה הוא שהיא עברה קריאה ראשונה. ביקשתי להחיל על זה דין רציפות – אני מדברת על הכרה בהוצאות טיפול בילדים לצורכי מס. מה אני רוצה? שיכירו לאמא שיוצאת לעבודה וצריכה לקחת מטפלת – יכירו בהוצאות על המטפלת לצורכי מס; שיורידו את זה מהברוטו שלה וייקחו מס בהתאם. לצערי הרב, יושב-ראש הקואליציה לא אפשר לי להחיל דין רציפות ולא מאפשר לי לקדם את החקיקה הזאת ולהביא אותה לכדי מימוש סופי על מנת לסייע ולעודד נשים לצאת לעבודה. לכן אני לא אופטימית, משום שאין מי שרואה את הנולד, אין מי שמוכן לקחת על עצמו פתרונות, גם אם הכסף הזה יוּצא בסופו של דבר מקופת האוצר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כבוד המזכיר. <רונית תירוש (קדימה):> כשאני מסתכלת על שביתת הרופאים – יותר מ-100 ימים – על העובדה שראש הממשלה אפילו לא פגש ולו אחד מהרופאים או נציגי הרופאים או את יושב-ראש ההסתדרות הרפואית – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת חסון, היא נשארה פה עד מאוחר בשביל שתקשיבו לה. <ישראל חסון (קדימה):> הקשבתי. <רונית תירוש (קדימה):> – – אני מרגישה תסכול היום. אני מרגישה שהממשלה נשארה באטימותה. אין להם שום כוונה לפתור בעיות. יש להם שיטה – הם מתישים את המוחים למיניהם, את המחאות למיניהן, את השובתים למיניהם. הם עשו את זה עם העובדים הסוציאליים, והם הצליחו לא רע. הם בסוף נתנו להם כסף קטן, והם פשוט נואשו אחרי כל כך הרבה ימים. הם עשו את זה למרצים באוניברסיטאות, בהשכלה הגבוהה, הם עשו את זה בשעתם לסטודנטים, הם עושים את זה עכשיו לרופאים, והם יעשו את זה – או הם חושבים לעשות את זה – לכל אנשי המחאה באוהלים. אבל אני אומרת לכם, הפעם כיכר תחריר במצרים תחוויר לעומת מה שיקרה בכיכרות מדינת ישראל, משום שהפעם המחאה הזאת חובקת עולם ומלואו. היא נוגעת לכל כך הרבה אנשים – ואגב, היחידים שעוד לא הצטרפו למחאה, כי קשה להם, ואין להם לובי, וחבר הכנסת ישראל חסון בוודאי ידבר על זה, כי שנינו דיברנו על זה ביוזמתו של חבר הכנסת חסון ישראל, שצריך להיות כאן לובי לקשישים. אותם קשישים שחיים מקצבאות זעומות, אותם אנשים קשישים שמוותרים על תרופות, כי אין להם במה לשלם. אותם קשישים שאינם מקבלים טיפולים רפואיים, מוותרים על טיפולי שיניים. קיבלתי היום נתון ש-50% מהקשישים הם חסרי שיניים. מה, אנחנו מדינת עולם שלישי? אנחנו לא מתביישים לתת לזקנים הללו, לקשישים הללו שבנו את המדינה שלנו, לסיים את ימיהם בצורה כל כך מבישה, כל כך לא מכובדת? אומרים: אל תזניחני לעת זיקנה. מה קרה לנו, איבדנו את הרגישות? איבדנו את החמלה? נעשינו אטומים, כולנו חומריים, חומרניים, מחפשים רק את הכסף ואת ההון ואת ההשקעות? רבותי, אם אנחנו לא נעצור, ונחזיר את השכל, ונחזיר את הרגישות החברתית, אנחנו נאבד את המשמעות שלנו כמדינת העם היהודי. זה לא מתאים לנו. אני מבקשת רק להציע לראש הממשלה לקחת כמה רעיונות מכינוס שאני עשיתי. בשבוע שעבר קיימתי כינוס שהצביע על פער מובנה בין רמת השכר הממוצעת של אזרח ממוצע, של משפחה ממוצעת, של משק-בית ממוצע, לבין רמת יוקר המחיה. ברור לכם שהשכר נשחק במשך עשור ולא עלה, למרות צמיחה של 30%, שממנה נהנים רק קופת האוצר ובעלי ההון במדינת ישראל. אני מציעה לשר האוצר, לראש הממשלה, לממשלה כולה, לעצור באופן מיידי את הורדת המסים הישירים ולהקטין במיידית את המסים העקיפים. אגב, אם מדברים על נשים ועל מעונות – לעצור באופן מיידי את העלאת שכר הלימוד במעונות, כדי שיותר אנשים יוכלו לשים את הילד במעון ולצאת לעבודה; לא להתבייש להגדיל את מס ההכנסה השלילי, לתקצב אותו יותר; להעלות את שכר המינימום, כאחוז מהשכר החציוני ולא מהשכר הממוצע במשק, כדי שבאמת השכר הזה, שכר מינימום, לא יהיה בושה, לא יהיה מס שפתיים, יהיה משהו שאפשר לחיות ממנו בכבוד; לאפשר הגדלת משרה בלי לפגוע בקצבה; לאפשר קצבה גם למי שלומד או מחזיק מכונית. תראו איזה דקויות, איזו קטנוניות יש לאוצר. איפה שהם יכולים להכניס את היד לכיס, הם מכניסים. מצאו שיש לאיזה קשיש רכב משנת אני לא יודעת, או נפח מנוע כזה – ישר לוקחים לו את השלמת ההכנסה שלו. למה? כי יש לו איזה רכב מקרטע – בושה וחרפה – ובודקים לו איזה רכב. איזה מדינה אנחנו? להגדיל את הקצבאות לקשישים, להעניק חינוך חינם – אני לא אומרת מגיל אפס כמו כולם. אני יודעת את העלויות, לפחות תעשו חינוך חינם לגילאי שלוש לכל העשירונים, לפחות עד מה שנקרא בלמ"ס 7, לא לעשירונים האלה שהם מבוססים, אבל אל תעצרו בעשירון הלמ"ס 2, שזה כלום. יש עוד רבים וטובים שמחכים לעזרה הזאת. להגדיל את הסבסוד במעונות; לעודד עסקים קטנים בפריפריה; לתת הכשרה מקצועית. ביטלו את ויסקונסין – לתת הכשרה מקצועית כחלופה. לפרק מונופולים; למנוע קרטלים; להקטין את הריכוזיות במשק; להוריד מסי יבוא וחסמים, ובסופו של דבר לתת את הכול בשקיפות מלאה. שמעתי היום את המוחים, את אנשי האוהלים. הם רוצים לנהל משא-ומתן עם ראש הממשלה לעין המצלמה. אני חושבת שבעניין הזה הם קצת הגזימו. אני מציעה להם לא להתפצל, ללכת יד ביד, יחד עם אגודת הסטודנטים, התאחדות הסטודנטים, כי הביחד הזה – זה מה שעושה את הכוח. הלכידות הזאת – זה מה שיגרום לכם לשרוד הרבה מעבר לציפיות האוצר, כי היום בישיבת סיעה של הליכוד הם כבר התחילו להמר כמה ימים נשארו עד שיישבר להם שם באוהלים, בחום הזה, עד שהם ירימו ידיים, עד שהם יתפרקו, עד שהם יריבו ביניהם. אל תיתנו להם ליהנות מהעובדה שאתם מפוצלים. תתאחדו, תלכו ביחד, ביד אחת, ואנחנו כאן בכנסת עומדים לרשותכם. נסייע לכם, בעיקר האופוזיציה, ואני מקווה גם אלה שיש להם שכל ישר בקואליציה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. סוף-סוף חבר הכנסת שלמה מולה. בבקשה, עומדות לרשותך 20 דקות. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, היה לי העונג הרב להשתתף בדיונים בוועדה שדנה בהצעת החוק הזאת, הצעת חוק הווד"לים. ראש הממשלה התגאה בחוק וסיפר לנו כאן על דוכן הכנסת כמה החוק הזה חיוני כדי להוציא את מדינת ישראל מהמצוקה שבה היא נמצאת בתחום הדיור. האמת היא שיכול להיות שראש ממשלה צודק, אבל צודק רק במלים. כשאנחנו פילחנו את החוק, בסוף הגענו למסקנה: עוד חוק ביורוקרטי; עוד חוק שבעצם, בגלל המבנה שלו, בסופו של דבר כל מי שלא תמצא חן בעיניו החלטת הוועדה יגיע לבית-המשפט. בית-המשפט יהפוך להיות הכתובת לענייני ערעורים, במקום לעסוק בעניינים מינהליים. כל מה שמגיע לבית-המשפט – אנחנו יודעים כמה זמן זה לוקח, והתוצאה היא בעצם תוצאה הפוכה ממה שראש הממשלה קיווה לעשות. האמת היא – נכון, יש מחסור בדירות. אנחנו קיימנו הרבה מאוד דיונים, אדוני היושב-ראש. יש במדינת ישראל יותר מ-160,000 יחידות דיור שאושרו על-ידי ועדות התכנון והבנייה המחוזיות, הארציות, ואני יכול לפרט לך עכשיו באיזה מקומות מדובר. אבל מה, ראש הממשלה, במקום להביא את כל השרים שלו – בעיקר חלק מהשרים. בגללם הרי העניינים תקועים, הדירות לא יוצאות למכרז, ולכן הקבלנים לא בונים, לכן הדירות לא נמכרות – ראש הממשלה מצא לו דרך מילוט הכי פשוטה. הוא בא ואמר: הנה, עכשיו יש לי ועדה, באמצעות ועדה אני אפתור את הבעיה. מה הבעיה לדפוק על השולחן, לחייב את כל המעורבים בעניין לפתוח את החסמים? כשאתה פותח את החסמים, בסופו של דבר מה שכבר אישרת – אתה מפשיר. במקום לעשות הכול עכשיו, תראה מה הולך להתחיל: יהיו ועדות תכנון, הוועדות האלה יאשרו, אחר כך ילכו ויהיה עליהן ערעור, אחר כך ימכרו אותן לקבלנים, הקבלנים יפרסמו, אחרי שיפרסמו הקבלנים יוציאו אותן לבנייה. כל הסיפור הזה בסופו של דבר – אתה חוקקת חוק בהוראת שעה של 18 חודשים. התכלית של החוק – בעצם אתה לא תראה שום תוצאה מהיום עוד שלוש שנים. נו, אז מה עשינו? ואני אומר לו, וגם לחברי הקואליציה: יש לכם 160,000 יחידות דיור שכבר עברו ועדות. מה הבעיה לבוא ולדפוק על השולחן, קודם כול לשחרר אותן דירות שכבר אושרו? בשביל מה עוד ביורוקרטיה? <ישראל חסון (קדימה):> למה הן תקועות היום? אמרו לי שמחזיקים אותן על מנת להעלות ערך, זה נכון? <שלמה מולה (קדימה):> ממש לא. אני יכול להגיד לך שחלק מהדירות, למשל באזור חיפה, וגם במקומות האחרים – רק בחיפה יש 30,000 יחידות דיור כאלה. מה הבעיה לקרוא לראש עיריית נשר, שדיבר בצורה מזוויעה היום נגד השובתים, ולראש עיריית חיפה, לכל מי שנוגע בעניין, לבוא ולהגיד: רבותי, תגידו לי איפה תקוע, אני רוצה לפתור את הבעיה. ואני אומר לך, ידידי הטוב ישראל, כל 160,000 יחידות הדיור שעברו את חוק התכנון והבנייה – הכול מאושר, ניתן לפתור את כל הבעיה. אני אומר לך. אתה יודע מה, לא יכולים את כל ה-160,000 – הם יכולים לתת לך 100,000. נניח ל-60,000 לא הצליחו לפתור את הבעיה, חלקן נניח בהליכים משפטיים בבית-המשפט וכן הלאה. מה הבעיה לשחרר את ה-100,000? תאמין לי, זה לא עניין פוליטי, לא שום דבר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת מולה, קודמך, חבר הכנסת שר האוצר לשעבר רוני בר-און, אמר ש-160,000 בכלל לא ישימות. אין שם תחבורה, אין שם – – – <שלמה מולה (קדימה):> אני אגיע לזה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> הן על הנייר מאושרות. <שלמה מולה (קדימה):> אתה יודע מה? אז בוא אני אגיד לך. אתה יודע מה? יש בעיה של תחבורה, נחבר אותם באמצעות "אגד" – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תעסוקה. <שלמה מולה (קדימה):> – – או כבישים. אתה יודע מה? אני אומר לך, רוב הדירות הן במרכז הארץ, במרכזי אוכלוסין, זה בחיפה, זה במחוז מרכז, זה בתל-אביב, זה באזור באר-שבע וכו' וכו'. אתה יודע מה? לא בנו את הדירות האלה למגזר הערבי, אין שם אפילו אחת. נו, בסדר, לא דיברנו. לא אמרנו באיזה יישוב רחוק. אני אומר לך, מאחר שמדובר בעצם במרכז הארץ, כל הבעיות האלה ניתנות לפתרון. מה הבעיה? יש לך כבר תוכנית מאושרת, ואם אתה צריך לסלול כביש, תסלול כביש. אם אתה רוצה נניח לחבר אותם לביוב מרכזי, לשפד"ן – בבקשה, תעשה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בית-ספר? <שלמה מולה (קדימה):> תשמע, אני רוצה בכל זאת לחזור לחוק הזה. אנחנו דיברנו על דיור בר-השגה. זאת שאלה פשוטה. אתה יודע מה? אמרו לנו למשל במשרד המשפטים: אין הגדרה לדיור בר-השגה. אמרו שאי-אפשר לחוקק חוק לדיור בר-השגה. אני הלכתי, למשל, למקומות אחרים בעולם, שאלתי למה, למשל, בגרמניה, בשבדיה, באנגליה, בארצות-הברית, באוסטרליה – אלה מדינות מפותחות – למה אצלן יש מדיניות של דיור בר-השגה? אני הלכתי לשאול איך בדיוק הן מוגדרות, מה רמת המעורבות של הממשלות, מי הגורמים השותפים להשגת המטרה וכן הלאה. למשל, גרמניה. גרמניה – מה היא עושה? היא מסבסדת לדיירים בדיור ציבורי תקציבים. מתקצבים את הדיור הציבורי בצורה כזאת. ומי הגורם המפעיל בעיקר? בעיקר המגזר הציבורי. זאת אומרת, כמו שלנו יש מה שנקרא דירות "עמידר", דירות "עמיגור", כל הדירות האלה, גרמניה מסבסדת אלפי יחידות דיור, ולכן, בסופו של דבר, מכיוון שיש שיטפון של דירות כאלה, המחירים יורדים. הלכתי לשבדיה. עד שנות ה-90 גם שבדיה ברחה מהעניין של דיור בר-השגה. מה קרה בסוף בשבדיה? הם מסבסדים קצבאות למשקי-בית, הם לא מסבסדים ליזמים. הם באים ואומרים: רבותי, אנחנו נותנים לאדם שעובד. זאת אומרת, אנשים שעובדים, אנחנו רוצים לסבסד להם בעצם את האפשרות. הם אפשרו לחברות, לעיריות למשל, לבנות. אני למדתי מזה, הבאתי את חוק דיור בר-השגה שלי. אני חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות – בעצם לשתף את ראשי הערים בבניית דירות ציבוריות. אתה מפשיר קרקעות ואתה נותן לוועדות התכנון המקומיות. בעצם כל ראש רשות – אתה משתף אותו במציאת פתרון דיור לתושבים שלו, לזוגות צעירים, לחיילים משוחררים, לצעירים וכן הלאה, ואז כל ראש רשות – ברגע שאתה מפקיע קרקעות, אתה נותן לו לתחום השיפוט שלו, אתה גם משתף אותו. זה נכון, צריך להיזהר שהוועדות המקומיות יעבדו בשקיפות, שלא תהיה בהן השחתה ציבורית. אבל בסופו של דבר, כשאתה לוקח כל רשות – בואו נחשוב: בכל רשות ורשות בין 10,000 ל-15,000 יחידות דיור כאלה שיבנו, מה שיקרה בסופו של דבר, ראש הרשות – כמובן, מי שיקבע את הקריטריונים יהיה משרד השיכון, את הזכויות וכן הלאה. בצורה כזאת אתה פשוט פותר את כל הבעיה. המדינה שעושה את זה על הצד הטוב ביותר היא שבדיה. הלכתי לאנגליה. גם באנגליה עד שנות ה-80 היו בעיות. מה הם עשו? הם עשו בדיוק את אותו דבר: הם תקצבו, נתנו זכויות בנייה לקבלנים, אבל לא סבסדו את הקבלנים. מה שהם נתנו – נתנו את הקרקעות חינם, אמרו: אדוני, אתה בונה עכשיו יחידות דיור, כשאתה בונה יחידות דיור בסופו של דבר אתה מוציא את הדירות האלה. תמכור אותן או תיתן רק לזכאי הדיור שהמדינה תקבע. הנה לך. זאת אומרת – מצד אחד אתה משתף את הקבלנים. דרך אגב, לא צריך להמציא שום דבר. גם אצלנו בשנות ה-90, אריק שרון, כשהיה שר השיכון – היו בדיוק תוכניות כאלה. הוא בא ואמר לכל קבלן שבונה דירות: אדוני, אני אומר לך, אתה בונה דירות, 20%–30% מהדירות יהיו דירות לעולים. אם הדירות האלה לא יימכרו, אני ערב לך, אני קונה ממך את הדירות. ומה שקרה הוא שבאמת בעלייה הברוכה הזאת מחבר המדינות ומאתיופיה כל הדירות האלה נמכרו, או נקנו – העולים קנו אותן. זה נכון, נתנו משכנתאות, מענקים, עד שראש הממשלה שלנו היום, שר האוצר אז, ב-2003, ביטל את כל המענקים לעולים – לכל הגוונים, דרך אגב, לחד-הוריות. אפשר היה גם באמצעות מענקים נוספים לקנות דירות, וכתוצאה מזה בשנות ה-90 פתרו, וקלטנו 1.3 מיליון עולים כמעט. זה הפתרון. אדוני, אני הלכתי הרחק, למדינה שאנחנו מנסים להידמות לה, ארצות-הברית. איך באמריקה? הם נותנים תמריצים לכמה יזמים, הם דורשים מהם לקנות דירות מסובסדות, ומי שמפעיל את זה בעיקר אלה חברות פרטיות, אבל במעורבות של המגזר השלישי, עמותות מהמגזר השלישי. ואז בסופו של דבר יש הצפה של דירות, ואתה פותר את הבעיה. הנה לך, יש דוגמאות בעולם. האמת היא, אני לא הבנתי את ההתעקשות שלהם שלא להכניס דיור בר-השגה עם הגדרות ברורות. מה עשו? היתה איזו אמירה פוליטית של יושב-ראש הוועדה המשותפת של ועדת הפנים והכלכלה כרמל שאמה. הוא הוציא בכוח מראש הממשלה באיזה דיון שהתקיים בחצות הלילה, אבל גמרו, כתבו: יש דיור בר-השגה. אבל אנחנו ביקשנו לפרט את זה בפרטי פרטים בכל פרק ופרק, שיאמר בדיוק מה יהיה ומה הדברים שאמורים להיות. הנה לך. התוצאה היא, אדוני היושב-ראש, שבסוף רק נתנו לנו סמנטיקה, ללא שום דבר מעבר לזה. האמת היא שהם הכניסו את המושג "דיור בר-השגה", כדי לרצות את החבר'ה שמוחים. זאת היתה המטרה, אבל הם לא כל כך – תאמין לי, הם הרבה יותר חכמים אפילו מהצוותים של ראש הממשלה. הם זרקו את זה בהינף יד. הם ידעו שהוא מנסה לעבוד עליהם. אפילו הפנייה שלהם היום לעצור את החוק הזה, לשפר אותו ולהכניס בו שינויים, להביא את החוק – אפילו זה לא מתקבל. נו, ראש הממשלה עוסק בנושא של כיפופי ידיים במקום להיות קשוב לדבריהם של אותם צעירים שמוחים. אתה יודע מה? שמעתי גם את הספינים של ראש הממשלה. הם אמרו: אני לא שמעתי, לא ראיתי, רק הממשלה הקודמת אשמה. הוא סיפר לנו שבעצם הוא זיהה את הבעיה ביום הראשון שנכנס ללשכת ראש הממשלה. אמרו לנו: גם הופיע להם בתוכנית 100 הימים של הממשלה. בסדר. אתה יודע מה? נניח, ספגנו, הממשלה הקודמת אשמה. אני הלכתי לשאול מה ראש הממשלה אישר לנו היום. כשהיה שר האוצר, ב-2003, ב-2004, ב-2005, מה הוא עשה בנושא הזה? הרי כשל שוק שהתגלה – אמרו לנו שזה רק ב-15 השנים האחרונות. אני הלכתי לבדוק אותו. תראו כמה התחלות בנייה היו באותן שנים. בתקופת נתניהו כשר האוצר ב-2003 היו 24,159 יחידות דיור בבנייה פרטית, והיו 7,703 בדיור ציבורי. זה מה ששר האוצר אמר לנו. זאת אומרת, בסך הכול הוא תקצב לנו 7,000 יחידות דיור לזכאים. כמה אלפי זכאים נמצאים בקנה? יותר מ-95,000 זכאי דיור ציבורי. מה אתה, שר האוצר, רואה – יש לך יותר מ-90,000. אלפים ממתינים בתור – קשישים, עולים, חד-הוריות. מה אתה בונה רק 7,000? אתה מתקצב רק 7,000? ועכשיו אתה בא ואומר לנו היום: אני גיליתי את הבעיה רק היום. אתה יודע מה? הלכתי ל-2005, רציתי לראות את הביצועים של ראש הממשלה היום, שר האוצר אז, מה הוא נתן לנו. ב-2005 הוא עשה טובה, נתן 5,920. זאת אומרת, מה, אתה עושה צחוק? אבל אתה שר האוצר, אתה מתקצב בהתאם את הזכאים. אז אני אומר לראש הממשלה, וגם לנו: אל תעבוד עלינו. אדוני, תתעורר, ותגיד – האמת היא, למען ההגינות, גם בממשלה שבאה אחרי זה, המצב לא השתפר. לא השתפר. צריך גם לומר את האמת. לא השתפר בצורה דרמטית. זה נכון – התחלות בנייה, וכן הלאה. אם אני לוקח למשל את 2009 – היא תוצאה של 2008 – יש 30,244 התחלות בנייה, אבל בתחום הדיור הציבורי זה דווקא ירד – רק 4,000. זאת אומרת, בשורה התחתונה – אבל אם אני הולך לשנת 2000, דרך אגב, היו 15,000 דירות ציבוריות, זאת אומרת, שקנו, רכשו אותן. זאת אומרת, התהליך הזה הוא תהליך שנמשך. אני מציע לראש הממשלה לא להפיל, לפחות לא על הממשלה האחרונה בלבד. גם הוא צריך לקחת את האחריות. בעצם, אדוני, מחירי הדירות – באמת, דובר על זה הרבה. אני לא רוצה להרחיב, אני לא רוצה להוסיף. אבל, אי-אפשר – אבל רק רציתי לתת נתון אחד שהוא מבהיל בעיני מבחינת ההתייחסות של המדינה למדיניות הרווחה, במיוחד בתחום הדיור הציבורי. תראו, בשנת 2003, אדוני היושב-ראש, במדינת ישראל, הסיוע בשכר דירה היה 1,700 שקל למשפחה גדולה. 1,700 שקל למשפחה בת חמש נפשות, ארבע נפשות, שש נפשות; מה שהיה ב-2004 אחר כך, כתוצאה מהקיצוצים זה ירד ל-1,300 שקל לשכר דירה. נניח לא השתפר המצב. אני הלכתי, שאלתי: מה עשו ב-2009? – קפצתי – 1,300 שקל. זאת אומרת שדבר לא השתנה. אבל בינתיים מחירי השכירות בעצם עלו פי-שניים – השכירות היא פי-שניים. זאת אומרת, אתה בא ואומר לאנשים זכאים, אתה מודיע להם שהם זכאים. אבל אתה משתתף אתם רק ב-1,300 שקל. בינתיים שכר הדירה עלה פי-שלושה כמעט. מה שיכולת לשכור בשנת 2003 נניח ב-1,800 שקל או 2,000 שקל, היום זה כמעט 4,000 שקלים, באזורי הביקוש במיוחד. זאת אומרת, גם כשאתה יודע שיש בעיה – התוצאה הסופית של ההתייחסות של מדיניות הרווחה היא פשיטת רגל טוטלית. מה אנחנו באים ואומרים? אדוני, אתה מבין. אתה אומר: הם זכאים. אתה מודיע להם, מנפיק להם תעודת זכאות. אבל כשהם הולכים לממש זה בעצם כמעט לא קיים. מכאן אני רוצה לקפוץ להחלטה או לחקיקה שהיתה בעצם ב-2007, לבנות דירות לשכירות לטווח ארוך, של מאיר שטרית. עבד, משרד האוצר – היו התנגדויות וכן הלאה. מאיר שטרית כשר השיכון התחיל להוציא מכרזים. באה הממשלה הזאת ואמרה ב-2008 – כמובן כולם יודעים שזו היתה שנת בחירות – הם תקעו את הכול, הפסיקו את הכול. דחו את זה ל-2013 בחוק ההסדרים. אותו דבר, את כל המענקים שהיה אפשר לתת לזכאי הדיור, במיוחד מענקי הדיור, להגיע לדיור – גם אותם דחו. עכשיו, אם אנחנו באים ואומרים – גם אותו חוק שרוני בר-און דיבר עליו, שהפשירו אותו ב-2008, הרי בחוק הדיור הציבורי יש 2.5 מיליארד שקל; רצו להוסיף עוד 2.5 מיליארד שקל, בסך הכול 5 מיליארד שקל. אז אתה קונה דירות נ"ר. מה זה דירות נ"ר? דירות נרכשות שאתה מייעד אותן למלאי של הדיור הציבורי כדי להקל. גם זה לא קרה. לסיכום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לבוא ולהגיד: מצוקת הדיור היא אמיתית, אף אחד לא מתכחש לה. אבל החוק הזה שאנחנו דנים בו, אין בו שום דבר. אין בו שום בשורה. ואני אומר לך, אנחנו עכשיו מתדיינים באמצע הלילה. אבל באמת, כשאנחנו מפלחים את החוק – ואני אומר לך, לא היה חוק שהתעמקתי בו כמו החוק הזה, כי זה מאוד עניין אותי – מבחינה מהותית, כשאתה מפרק את הכול, בסופו של דבר, האם האדם הזכאי לדיור ציבורי, או האם אותו סטודנט, אותה משפחה חרדית, או אותה משפחת עולים, או אותה משפחה ערבית שגרה בלוד ומחכה לדיור ציבורי, האם הם יכולים לבוא ולהגיד באמצעות החוק הזה: אני התקדמתי קצת? לאכזבתי, אני אומר להם: רבותי, תמשיכו לחלום על דירה. תאהבו את המדינה, אבל בשורה בחוק הזה אין ואין. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לאדוני. יבוא ויעלה חברי לסיעה חבר הכנסת איתן כבל. ותשכיל אותנו, בבקשה. עשר דקות לאדוני. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי השר דניאל הרשקוביץ, חברי חברי הכנסת, ידעתי שאני לא אנאם בשעה 22:00 כפי שהיה מתוכנן, אז חילקתי את הנאום שלי: היום עשר דקות ומחר עשר דקות. התלבטתי איך – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> זה פטנט חדש. <איתן כבל (העבודה):> לא, מותר. <ישראל חסון (קדימה):> איתן, אז תסיים את הנאום ב"המשך יבוא". <איתן כבל (העבודה):> אוקיי. חיפשתי בעצם איזה נאום לנאום הערב, או איזה דברים לומר. אני מוכרח לומר לכם שהמסר המרכזי שלי לבנימין נתניהו, ראש הממשלה, אני בעצם אומר לו – הוא לא מבין על מה הכעס. הרי הוא בא ונותן לכאורה פתרונות לכל הבעיות, והוא לא מבין שזה לא עניין של מה הוא מניח לפתחנו, אלא שמדובר כאן בקרב של תפיסות עולם. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני אנאם לכם את הנאום שאני חושב שראש הממשלה היה צריך לנאום, ואולי אין בו בשורה של הנה, מחר בבוקר, אבל יש בו מחשבה אחרת, שאני חושב שאילו הוא היה מביא אותה, זה היה נכנס אל הלבבות הרבה יותר מכל מסיבות העיתונאים שהוא עושה. אני רוצה לקרוא בפניכם את נאום חשבון הנפש, אדוני השר, אם יורשה לי. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אדוני השר רושם. בקשב רב. <איתן כבל (העבודה):> אזרחי ישראל, אני עומד מולכם היום בדחילו ורחימו ואומר: טעיתי. כבר 15 שנים שאני משרת אתכם בתפקידים בכירים, מראש ממשלה בשתי קדנציות ועד שר אוצר. השפעתי על מדיניותה הכלכלית של ישראל. השפעתי על מדיניותה הכלכלית של ישראל היתה מכרעת. ולכן, אין לי הזכות לגלגל את האחריות למצב הקשה לפתחם של אחרים – לא אל ממשלות אחרות, לא אל הטייקונים, שבסך הכול לקחו את מה שאני אפשרתי להם לקחת, לא אל פקידי האוצר, ובוודאי שלא אל הציבור. כוונותי היו טובות, חברי חברי הכנסת. ניסיתי להנהיג בישראל שוק חופשי שייצור תחרות בריאה ויטיב עם הציבור. שעטתי קדימה אל הגשמת החזון הכלכלי שלי, אבל שכחתי לעצור, להסתכל על הדרך, ובעיקר על האנשים הצועדים עליה. התאהבתי במספרים המחמיאים, התבשמתי מריחם המשכר, התמכרתי אליהם, אבל בעיוורוני כי רב הפסקתי לראות את האנשים העומדים מאחוריהם. גם האיש השמן והאיש הרזה שבהם השתמשתי על מנת להסביר לכם את ההיגיון מאחורי מדיניותי הם בסופו של דבר אנשים; ואת העובדה הבסיסית הזאת לא הצלחתי להפנים לאורך השנים. טעיתי, כי בין כל המצגות והשקפים, אדוני השר הרשקוביץ, לא הצלחתי להבין שבמדינת ישראל אי-אפשר להתקיים ללא חמלה בסיסית וערבות הדדית. כבנו של היסטוריון הייתי צריך להתחשב הרבה יותר בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, שהוכיחה פעם אחר פעם שמה ששמר אותנו כאן מאוחדים, חבר הכנסת מולה, זה הסולידריות שבין המדינה לאזרחיה ושבין איש לרעהו. אני מודה, יש לי לא מעט חברים הנמנים עם האלפיון העליון בישראל. אין בכך שום פסול, אדוני היושב-ראש, אך כאיש ציבור הייתי חייב לשמור על קשר גם עם 999 האחרים. הם הציבור האמיתי, ואותו זנחתי, וברגע שזנחתי את המעמד הבינוני ואת האוכלוסיות החלשות, הפרתי את הברית הקדושה והבלתי-כתובה שכרתה ישראל עם אזרחיה לפני 63 שנה, הברית שלפיה כל אדם בישראל שמוכן לעבוד קשה, לתרום לחברה ולשלם מסים, יקבל בתמורה רשת הגנה חברתית שתאפשר לו לחיות בכבוד. סמכתי על כך שבמקום שבו מתעוררת מצוקה תחליף היד הנעלמה את הממשלה ותפתור את הבעיה. זוהי התורה הכלכלית שעליה התחנכתי, אך לצערי, חברי חברי הכנסת, במקום יד נעלמה קיבלתי מעמד שלם של אנשים שכמעט נעלם תחת הנטל הכבד שהפלתי על כתפיו. במקום לדבוק בתורתה של מרגרט תאצ'ר, הייתי צריך לחזור אל חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, שרק היום נאמנו כאן לזכרו: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. אך לא עשיתי זאת, ועכשיו עלי לשלם את המחיר. מוחים יקרים, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להודות לכם. מחאתכם האדירה השוטפת את הארץ הצליחה להחזיר גם אלי את הערכים ששכחתי לאורך השנים. עם ישראל המתגלה עכשיו במלוא תפארתו הוא השעון המעורר שלי. הרחקתי לכת. בגדתי בשליחותי האמיתית, ועכשיו הגיע הזמן לתקן. וכשאני אומר "לתקן", אדוני היושב-ראש, אינני מתכוון לעוד שליפה מהמותן, לעוד מסיבת עיתונאים חלולה; אני מתכוון לשינוי תפיסתי עמוק ומהותי שחייב לבוא לידי ביטוי במדיניות כלכלית המשלבת תחרות אמיתית עם חמלה חברתית. עלי להיות כן. השינוי לא יתרחש בתוך יום וגם לא בתוך שנה. אך מרגע שהתודעה משתנה, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, השינוי בשטח בוא יבוא. ישראל זקוקה ל"ניו דיל", ואני מבקש מכם, אזרחים יקרים, את ההזדמנות הזאת לעשות זאת. תודה לכם. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה, אדוני, חבר הכנסת איתן כבל. יעלה ויבוא חברי חבר הכנסת ישראל חסון, ואם הוא איננו, אנחנו נועלים את הישיבה. ישנו? <איתן כבל (העבודה):> היו לי עוד שתי דקות. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה רוצה להשתמש בהן? <איתן כבל (העבודה):> לא, רק שאני לא בסדר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> בבקשה, חברי חבר הכנסת ישראל חסון, קדימה. בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אני חושב שזה המקום והזמן לאחל לאחינו המוסלמים רמדאן כרים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. <ישראל חסון (קדימה):> מחכה לכם חודש לא פשוט, ואני מקווה שתצלחו אותו עם כל המהומות שיש מסביב. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אינשאללה. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני השר, אני הפעם מפנה את זה אליך, ואני בטוח שאני אמצא אצלך אוזן קשבת, שתעביר את זה לראש הממשלה, כי הוא לא יקבל את זה מאף אחד אחר. אני חושב שמה שעובר עלינו כרגע זה שמרוב עצים אנחנו לא רואים את היער. אנחנו הפסקנו לחשוב בראייה תהליכית מה קורה לנו, ואני שואל את עצמי: מה עבר עלינו? מפעל מפואר בן 63 שנים, שאין לו אח ורע, לטעמי, בתולדות האנושות המתחדשת, ותראה לאן הגענו ומה קורה לנו. אני שואל את עצמי: לאן פנתה הגאווה, הגאווה הזאת, הישראלית? לאן הלכה הרעות, הסולידריות, הערבות ההדדית? ולפי דעתי, אחד הדברים החשובים זה – איפה התקווה והאמונה? אני חושב שמה שקרה לנו בתהליך הזה זה שהפוליטיקה הרעה – אני קורא לזה ה"כיסאולוגיה" – טרפה אותה, ולא נודע כי בא אל קרבה. איזה הישגים יש לנו? כמעט בכל דבר ועניין. אגב, בכל המגזרים. כמה שאנחנו לא צועקים וכועסים ורבים ותולשים, כמעט אין אח ורע בהשוואה למה שמתפתח פה בכל מגזר במדינה הזאת. בעבר הרוב נשא בנטל הזה, ואפילו עם כל האיומים וכל הסכנות, המלחמות, הקורבנות, הטרור, הסכסוכים הפנימיים, הרעות והערבות ההדדית היו נר לרגלינו; הם פיצו ושמרו לנו על התקווה והאמונה. עד שהתחילה הפוליטיקה לנגוס בכל חלקה טובה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> פרופסור הרשקוביץ, כבוד השר, אומר: גם התורה שמרה עליך. <ישראל חסון (קדימה):> בוודאי, אין לזה קשר. כל אחד הביא את זה ממקום כלשהו. יש אחד שנשען על התורה ואחד שנשען על סוציאליזם ואחד שנשען על רוויזיוניזם. זה לא משנה. אבל היתה לכידות, והיה משהו שהסתכלנו עליו ביחד וחיפשנו אותו ביחד. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, גם בדיון הפנימי הקשה של המיעוט הלא-יהודי בארץ-ישראל, במדינת ישראל, אני חושב שאנשים שהשקיעו – וכשאתה מסתכל על החברה הערבית – מגזרים שלמים שהשקיעו בחינוך, חינוך ועוד פעם חינוך, והשקיעו בדברים הללו, זכו להישגים שאין להם אח ורע. ואם מסתכלים על זה – זכו. אפשר היה יותר, אפשר היה פחות. מה שטרף לנו את הקלפים, גם בדיון הזה, זה הפוליטיקה הרעה, של מי ששיקר, אחד ששיקר לשני. ואני אומר לכם, הפוליטיקה הזאת ידעה לעשות דבר אחד – היא שחקה כל מרכיב של יחד, היא פיצלה אותנו לשבטים, לקבוצות לחץ ולתתי-קבוצות. וכשאני יושב פה בבניין הזה ומסתכל, אני רואה את תתי-הקבוצות הללו, וברור לי לחלוטין – ואני חושב, אדוני השר, שאתה יודע לצטט את זה יותר טוב ממני – באין חזון ייפרע עם. אנחנו זקוקים לחזון, ולא לפנטזיה, כי התהליך שהפסקנו להסתכל עליו, שהחברה הזאת נמצאת בו, הוא תהליך הרסני, ואני לא מחלק את זה כרגע לקואליציה–אופוזיציה; התהליך הזה הוא תהליך הרסני. ואני אתן דוגמה קטנה. כמה שנים ניהלנו את משק המים שלנו ב"שיטת הטוטו" של מה יהיה מפלס הכינרת, כאילו לא ידענו שכמות המים היא נתונה, והצריכה תלך ותעלה. ולאן הגענו? באשמת כולנו, אין פה אחד שחף מהאשמה הזאת. לאן הגענו? הגענו למצב שהיום כולנו נאנקים תחת כישלון המדיניות שהפסיקה לראות תהליך, שהפסיקה להתייחס לתהליך. אני אומר לכם שהמחאה של היום, שמציפה המון טרדות – בעיני כולנו כאן מתייחסים לטרדות, כולנו כאן מתייחסים לעצים, אנחנו לא רואים את היער. אוזנינו טחו כבר מלשמוע ועינינו מלראות את התהליך הזה. אני אומר לכם, הגרעין שנושא על כתפיו את משא המדינה הזאת, המחאה הזאת, בעיני, אומר לנו בעצם: תנו לנו ערכים, תנו לנו סדר אזרחי חדש, תנו לנו את הגאווה, תנו לנו את הערבות, תנו לנו את הרעות, ובעיקר – את התקווה. זה מה שהם אומרים. הם אומרים את זה בדיור, הם אומרים את זה ב"קוטג'", הם אומרים את זה בעשרות דברים, אבל מה המסר שעומד מאחורי כל הדבר הזה? יש פה מסר שהם לא אומרים אותו. אנחנו צריכים לשמוע אותו, לראות אותו, להבין אותו וללכת אתו, אחרת אנחנו בתהליך ההרסני הזה. אני חושב שכל מי שמתווכח אתם על הפרטים, טועה. הם מדברים על אובדן הדרך. רבותי, הם מדברים על אובדן הדרך. על זה הם מדברים. גם אם הם לא יודעים לומר את זה כפי שאני אומר את זה כרגע, על זה הם מדברים. אדוני השר, אנחנו היום, שנה שמינית ברציפות – בוא נראה מה התהליך – בספטמבר הזה, שנה שמינית ש-52% מכיתות א' שנפתחות הן בחינוך הלא-ציוני. מה עושים עם זה? מי אמור להתייחס לזה? אנחנו אמורים לפגוש את זה כמו את בעיית המים, בעוד ארבע, חמש, שש שנים, במצב של שבר? על מי נשית את זה? 40% – – – <שר המדע והטכנולוגיה דניאל הרשקוביץ:> נקטין את הילודה? <ישראל חסון (קדימה):> לא, סליחה. אני מדבר על סדר אזרחי חדש. אני מדבר על טרמינולוגיה חדשה. אני מדבר על ערכים חדשים. ותיכף אני אקשר את זה לחוק הווד"לים, אני לא מתכוון להתחמק מזה. תיכף, אני מייד מגיע לזה. כש-40% מהבנות החילוניות משתמטות משירות – זה לא כולל את החרדיות, זה לא כולל את הציונות הדתית, זה לא כולל את אלה – 40% משתמטות מטעמי דת, מה הממשלה הזאת עושה עם זה? לערבות ההדדית הזאת – מה היא עושה עם זה? מה היא עושה עם הנתון הזה? היא מחכה שזה יהיה 60%? מה האחוז? <שר המדע והטכנולוגיה דניאל הרשקוביץ:> זה לא אותו דבר, כי משתמטים עוברים על החוק. אבל כשדיברת על 52% מהילדים שבכיתות א' – שהם לא נשארים, אתה מתכוון כמובן למיעוטים ולחרדים, נכון? <ישראל חסון (קדימה):> כן. <שר המדע והטכנולוגיה דניאל הרשקוביץ:> יפה. עכשיו, זו דמוגרפיה. מה, תהפוך את החרדים לציונים? <ישראל חסון (קדימה):> לא. אדוני השר, אגיד לך מה, אני חושב שהשיח שלנו צריך להשתנות. אנחנו צריכים לשבת ולראות מהם אותם מרכיבים בשיח שאנחנו צריכים לשנות כדי להביא ליכולת קיום של האורגן הזה שנקרא מדינת ישראל, עם הרכב האוכלוסייה הזה, ב-20–30 השנים הקרובות. אני אחכה לשבר? אני חייב לקיים את הדיון הזה. אם אני לא אקיים את הדיון הזה, אז הילדים והנכדים של אדוני היושב-ראש פה לא ידעו איך לשבת ולעשות את זה יחד אתי, ואני רוצה לעשות את זה יחד אתם. לא ידעו. אני אחכה לשבר? זה בדיוק הראייה התהליכית, שאתה רואה לאן אתה הולך, אתה מבין מה אתה עתיד לפגוש, ואנחנו מתעסקים עם הפרטים. במה אנחנו מתעסקים, עם ועדות חקירה? במה אנחנו מתעסקים, עם חוק הנכבה? זו הבעיה? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נאמנות ואזרחות. <ישראל חסון (קדימה):> נאמנות ואזרחות. כשאני שואל מה זה נאמנות – שיעמדו אלה שמדברים על נאמנות ויספרו לי מה הנאמנות שלהם. אני מצטער שאנסטסיה כרגע איננה, היא עומדת פה ומרצה לנו שאנחנו צריכים להיות פטריוטים. אני פשוט לא מבין את הדיון הזה. אני לא מבין מה הפוליטיקה הזאת, לאן היא אמורה לקחת אותנו, לפיצול הרב הזה? ואני אמשיך. כמה אנשים משלמי מס – לא מס אמת – יש במדינה? מה האחוז? אני לא מדבר על מס אמת. מה עשינו? השתנו מסים עקיפים. למה השתנו מסים עקיפים? כדי להשית את המס, לכאורה, על כל האזרחים. אבל את המס העקיף הערמנו על הגב של אלה שמשלמים מס, של אלה שסוחבים. זה מה שעשינו בתהליך. לאן הבאנו אותם? אבי ייסר אתכם בשוטים, אני אייסר אתכם בעקרבים. זה התהליך. אני רוצה לתת דוגמה – את מחאת ה"קוטג'". בואו ניתן דוגמה קטנה, את מחאת ה"קוטג'", בכוונה כחלק מהקונספט, מהתהליך. אתה יודע, יש בערבית פתגם שאומר שמי שלא מסוגל להתגבר על הגמל, נושך את הרסן שלו. נכון? אִלְלִי מַא בִּיקְדַר עַלְ-גַ'מַל בִּיעִצְ' אלבַּרְדַעַה. נכון? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כן. <ישראל חסון (קדימה):> לקחנו את הרפתנים, את החקלאים, לקחנו אותם – דרך אגב, לפני שלושה חודשים, כשגמרנו לחוקק, שר המסחר והתעשייה, שהיה אז שר החקלאות, נלחם בחירוף נפש לא להגדיל לרפתות הקטנות את המכסות; נלחם בחירוף נפש נגד יבוא. היום הוא מוביל את ההצעה להגדיל את המכסות. אחרי חמש שנות דיונים על חוק – בתוך שלושה חודשים התהפך, התהפכה המדיניות. מי יהיו היבואנים החדשים, מי יהיו – הרפתנים? לא. אותן רשתות, אותם גורמים שיוצרים את המרווח הגדול הזה. מה אני בא לרפתן ואומר לו? אומר לו את הדבר הבא: מי זה הרפתנים החקלאיים? הם יום-יום, לילה-לילה, קיץ, חורף, 365 יום אין להם יום אחד מנוחה, דואגים לדבר הזה. פתחו מפעל שהוא המוביל בעולם, עמל של 70 שנה. לוקחים, באים אליהם, אל טובי בנינו. הם משלמים מס אמת. הבנים שלהם, לפי כל פילוח, הם מתנדבים ולא משתמטים, במקומות הכי מפוארים שיש. אנחנו באים אליהם ואומרים: רבותי, בואו, אנחנו הולכים לשחוט עוד ערך, אנחנו הולכים לחסל עוד נדבך מפואר שבנינו בעמל רב. מה זה יתרום? איזה מסר זה בתהליך? לאן זה לוקח אותנו, הדבר הזה? אני אומר לכם – אנחנו, לאן אנחנו מוליכים? אנחנו מוליכים את זה קורבן למולך של הפוליטיקה הרעה, הקטנה, המפצלת. זה מה שאנחנו עושים. כשמסתכלים על זה בתהליך, זה תהליך הרסני של פוליטיקה רעה, שאני אומר לך, כולנו צריכים להתעורר ממנה, אבל בפרט מי שהיום היה צריך לשבת פה. הפוליטיקה הזאת לוקחת את האנשים שנושאים בנטל כמובן מאליו, והיא יודעת שהיא יכולה לשים עליהם ולשים עליהם. הפוליטיקה הזאת מקבלת כמובן מאליו שהאנשים האלה ישמרו על הערכים של הרעות, של הערבות, של התרומה ושימור התקווה. זה מה שהיא עושה. ואני אומר לך, זו בעיני הזעקה של משתכני האוהלים; זו בעיני הזעקה של המילואימניקים; זו בעיני הזעקה של הרופאים. זו הזעקה: תנו לנו להמשיך לשאת בנטל, שמרו על הגאווה, שמרו על הערבות, ותנו לנו להמשיך לטפח את התקווה לכולכם. מי לא זועק? אדוני השר, מי לא זועק? שמת לב מי לא זועק בכל המחאה הזאת? אלה האנשים שיושבים על האלונקה, לא האנשים שנושאים את האלונקה. אלה שיושבים על האלונקה, בכל המחאה הזאת לא שומעים אותם. ומה יהיה לנו עכשיו עם חוק הוונדליזם? לא וד"ליזם, זה ונדליזם החוק הזה. הוא ישחרר את הסתימות ויאיץ את האתנן שאנחנו נשלם לאנשים שיושבים על האלונקה, כי אף אחד פה לא מתייחס ל-52%, כי אף אחד פה לא מוכן להתייחס ל-40% משתמטים, כי אף אחד לא מוכן להתייחס לרמת המיסוי המטורפת, אף אחד. אנחנו מחכים שזה יפגוש אותנו במכה. זה התהליך, ואף אחד לא מתייחס לתהליך. אתה יודע, אדוני השר, אני בתחילת המחאה הזאת אמרתי שיש 100,000 איש במדינה הזאת שלא יכולים להגיע לאוהלים, אבל אם הם היו יכולים להגיע לאוהלים, הם היו ישנים שם. 100,000 קשישים במדינה הזאת חיים מ-2,800 שקל לחודש – לא נתונים שלי, נתונים שקיבלתי. 100,000 קשישים – 2,800 שקל לחודש. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מה אפשר לעשות בזה? <ישראל חסון (קדימה):> מה אפשר לעשות בזה? חלוקה שונה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, איך הוא יכול להתקיים מ-2,800? <ישראל חסון (קדימה):> דרך אגב, למה אנחנו לא שואלים? כי הוא לא יכול להגיע לאוהל, כי הקשיש לא יכול להגיע לאוהל, אז על מי הוא נופל כנטל בזיקנתו במקום לשבת בגאווה ובכבוד? על מי? על בניו, על ילדיו, עליהם הוא נופל; על נכדיו, שלא יכולים בכל התהליך הזה לסחוב. <שלמה מולה (קדימה):> אתה יודע מה הדבר הכי עצוב? כשאתה שואל את השאלה – זאת המדינה שאני בניתי? – – – <ישראל חסון (קדימה):> אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו. אני אומר לך: גם את זה הוא יכול להגיד, אבל בעיני, גם כשיגיע עולה חדש קשיש, מגיע לו לקבל מהמדינה הזאת, שבנינו אותה כדי שנוכל לתת את הדבר הזה. ואף אחד לא שואל את השאלה. דרך אגב, אני שאלתי את השאלה מישהו – אני לא רוצה לומר כרגע מי, את אחד השרים – והוא ענה: בסדר, תשמע, אנחנו נותנים להם הנחה באגרות, אנחנו נותנים להם הנחה בנסיעות, גם זה שווה ערך כספי. נותנים לך 2,800 שקל, אומרים לך: תחיה עם זה ותזמין פעם בחודש את הילדים שלך לארוחה, את הילדים והנכדים. מותר לאדם מבוגר להזמין את ילדיו ואת נכדיו לארוחת יום שישי? אתה מסוגל לעמוד בזה? אני אומר לך, אדוני השר – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> סלח לי אם אני אקלקל לך, אני לא בטוח שהם ימצאו מי שיזמין אותם לארוחה. אנחנו יודעים גם כמה אנשים, כמה עשרות אלפים כאלה – אין אפילו מי שידברו אתם, לצערנו. <ישראל חסון (קדימה):> יכול להיות, יכול להיות, יכול להיות, אבל דבר אחד ברור, אדוני השר: אנחנו לא יכולים להמשיך לחלק את המשאבים שלנו באופן שאנחנו מחלקים, דרך התהליך של הפוליטיקה הרעה הזאת. אי-אפשר, אי-אפשר יותר. אלה שיושבים על האלונקות מתרבים ונהנים בשל פוליטיקה רעה, ונושאי האלונקות – אין להם ייצוג, הם לא באים לידי ביטוי. אין אמון, יש משבר אמון, ואני אומר לך שהעובדה שאף אחד מאתנו לא יכול ללכת לאותם מקומות ולייצר דו-שיח – זה משבר אמון שאי-אפשר לעבור על-ידו, אסור לעבור לידו, וחייבים לטפל בו. אבל מה שנדרש בעת הזאת זה גדלות רוח, זה איזה – אני זוכר מאמר פנטסטי של ברל כצנלסון, "בזכות המבוכה ובגנות הטיוח". על זה בנינו מדינה; דרך אמירה כזאת הצלחנו לבנות מדינה, לא דרך מריחה, לא דרך טיוח. האם דיון כזה מתקיים? לא, ממש לא. למה הוא לא מתקיים? בזכות הפוליטיקה המכוערת הזאת. ואני אומר לך, אם אנחנו לא נתעורר מהר, עכשיו – ובגלל זה לטעמי לא היה צריך להוציא את הכנסת לפגרה, והיה צריך לקיים את הדיונים האלה, משום שאם אנחנו לא נקיים אותם עכשיו, אנחנו נפגוש בשלושת החודשים, ארבעת החודשים הקרובים, בשנים הקרובות, מציאות שמחיר התיקון שלה יהיה עצום. והכי גרועה זו השאלה לאן אנחנו מובילים את החרפה הזאת, ואני מצטער שככה אני מסכם את הדיון הלילי הזה. אני מקווה שזה יגיע לאוזניו של ראש הממשלה. תודה לך. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לחבר הכנסת ישראל חסון. תם סדר-היום, הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, ב' באב התשע"א, 2 באוגוסט 2011, בשעה 11:00. הישיבה נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 00:06.>