דברי הכנסת
דברי הכנסת
א / מושב רביעי / ישיבות רע"ה–רע"ז /
ג'–ה' בחשוון התשע"ב / 31 באוקטובר – 2 בנובמבר 2011 / 1
חוברת א'
ישיבה רע"ה
הישיבה המאתיים-ושבעים-וחמש של הכנסת השמונה-עשרה
יום שני, ג' בחשוון התשע"ב (31 באוקטובר 2011)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
דברי יושב-ראש הכנסת בפתיחת המושב הרביעי 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
היו"ר ראובן ריבלין: 4
דברי נשיא המדינה בפתיחת המושב הרביעי 8
נשיא המדינה שמעון פרס: 8
הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב 14
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 15
ציפי לבני (קדימה): 48
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 67
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 68
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 68
הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד, העבודה והאיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה בשל: 73
1. כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה על מצוקת הדיור של אזרחי ישראל; 73
2. כישלון הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 73
3. כישלון ממשלת נתניהו בצמצום הפערים החברתיים והכלכליים; 73
4. מדיניות הריסת בתים של אזרחי המדינה המתגוררים ביהודה ושומרון 73
יוחנן פלסנר (קדימה): 73
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: 79
מוחמד ברכה (חד"ש): 92
שלי יחימוביץ (העבודה): 97
השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 102
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 106
שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 115
אורית זוארץ (קדימה): 130
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 133
נסים זאב (ש"ס): 136
בנימין בן-אליעזר (העבודה): 139
יעקב ליצמן (יהדות התורה): 142
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 143
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 144
זהבה גלאון (מרצ): 146
דב חנין (חד"ש): 148
זבולון אורלב (הבית היהודי): 150
אופיר אקוניס (הליכוד): 152
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין: 163
הצעת חוק הרשות לפיתוח ירושלים (תיקון מס' 6), התשע"ב–2011 170
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל: 171
נסים זאב (ש"ס): 173
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 175
זבולון אורלב (הבית היהודי): 177
אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 178
חילופי גברי בוועדות הכנסת 182
יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 182
<דברי יושב-ראש הכנסת בפתיחת המושב הרביעי>
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
חברי הכנסת והקהל מתבקשים לכבד את כניסת נשיא המדינה בקימה. בבקשה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
בבקשה לשבת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היום יום שני, ג' בחשוון התשע"ב, 31 בחודש אוקטובר 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת ואת ישיבת המושב הרביעי של הכנסת השמונה-עשרה.
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, כבוד הנשיא החמישי מר יצחק נבון ורעייתו, אלמנת הנשיא השישי הגברת אורה הרצוג, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה נתניהו, גברתי ראש האופוזיציה ציפי לבני, שרי הממשלה, חברי הכנסת בהווה ובעבר, יושב-ראש הכנסת השלוש-עשרה שבח וייס, יושב-ראש הכנסת הארבע-עשרה חבר הכנסת דן תיכון ורעייתו לודמילה, יושבת-ראש הכנסת השבע-עשרה חברת הכנסת דליה איציק, שופט בית-המשפט העליון יצחק עמית, מבקר המדינה השופט מיכה לינדנשטראוס, היועץ המשפטי לממשלה עורך-הדין יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לכנסת עורך-הדין איל ינון, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת דן לנדאו, משפחותיהם של החיילים הנעדרים מג'די חלבי – שהוריו נמצאים כאן עמנו – ומשפחות רון ארד, גיא חבר, יהודה כץ, זכריה באומל וצבי פלדמן, ראשי הנציגויות הזרות בישראל, שגרירים ושגרירות נכבדים, ראשי העדות הדתיות בישראל, דורותי, קרנית, ענת ושאר משפחת נח פלוג, זיכרונו לברכה, שהלך לעולמו בפגרת הקיץ והיה יושב-ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומיוזמי הקמת העמותה הפרלמנטרית לזכר השואה, אורחים נכבדים, מכובדי אשר יבואו אחרי פטורים מלומר את כל שמות המכובדים שאותם קראתי, וקראתי זאת על דעתכם ובשמכם גם כן.
מכובדי כולם, בחודשים האחרונים זכתה החברה בישראל לרגעים נדירים של התרוממות רוח, לרגעים נדירים שבהם אומה חופשית ועצמאית נושמת יחד כגוף אחד. בימים האלה קם הריבון ממיטת חוליו ושטף את הרחובות והכיכרות בתביעה לשינוי. בימים האלה קם העם על רגליו כשבפיו הבשורה ש"מעתה זה אנחנו ולא רק אני".
בימים האלה שב בן אובד לחיק אמו, שב בן אובד לחיק עמו. שובך, גלעד, נתפס עבור רבים בתוכנו כנס שאירע לנו בבחינת אדם אשר הצליח לשוב מן המתים. עם שובך לחיק משפחתך ולחיק עמך אנו מתפללים כי "מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה" לאורך ימים ושנים.
אכן, החודשים האחרונים הפיחו בנו רוח חדשה. בעורקינו זרם רגש ציוני גאה, רגש עמוק של ערבות הדדית שעיניים זרות לא יתפסוה. הם השליכו מאתנו שכבות של ציניות מעושה, שכבות של עייפות ואדישות. והדבר קרה רגע לפני שכבר השלמנו בעצב עם הבינוניות וחוסר ההשראה, רגע לפני שההשלמה הגלויה עם חוסר הצדק כבר השתלטה על השיח הציבורי שלנו. תחת מסך הערפל של הסכסוך המדיני לא הבחנו עד כמה הפכנו למסוכסכים עם עצמנו. אבל בקיץ הזה עסקנו בסכסוך שהעמיק בינינו לבין עצמנו – בין אזרחי ישראל לבין נבחריהם, בין הישראלים לבין דמותה של החברה הישראלית.
הקיץ הזה יירשם בתולדותינו כקיץ שבו נאבקה החברה הישראלית על דמותה ועל נשמתה. החודשים האחרונים מפריכים את ההנחה שפשטה בנו שמא הגענו לעידן של קץ האידיאולוגיות. הם מוכיחים כי לא גוועה בנו החתירה לצדק. הם מוכיחים כי לא ויתרנו על הצורך לחלום ועל הצורך בחזון.
וכן, מותר לעזוב לרגע את הציניות, מותר להניח לחשדנות הפוליטית, לחיפוש הקדחתני אחר אינטרסים ואחר המושכים בחוטים. בשעתה היפה של מדינת ישראל מותר להתרגש, כדאי להתרגש.
חברי הכנסת, לצד ההתרגשות קשה היום שלא להבחין כי המחאה החברתית חשפה את הכנסת במערומיה. הדרישה לסדר-יום חברתי חדש לא יצאה מהכנסת השמונה-עשרה, לא במושב הראשון ולא בשני. חלופות לסדר-יום חדש לא נוסחו בכנסת הזאת, לא במושב השני וגם לא בשלישי. ספק רב אם לקולות המחאה יש נציגות ברורה כאן, בכנסת, גם בפתח המושב הרביעי – – –
<מרינה סולודקין (קדימה):>
אתה לא צודק.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אתם עצרתם כל יוזמת חקיקה.
<יואל חסון (קדימה):>
זה באשמת הליכוד.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
אתה לא צודק.
<זהבה גלאון (מרצ):>
למה – – – של חברי הכנסת?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הואיל ואינני יכול להגן על עצמי אבקש את סבלנותכם. היכולת להתאפק גם כששומעים דברים שאתם לא מסכימים להם, היא היכולת שלנו לקיים פרלמנט. תודה רבה.
ואם כך, מה הפלא שכיכר השוק או שדרות-רוטשילד החליפו את הכנסת? המחאה החברתית תפסה את הכנסת לא מוכנה, ולא במקרה. הכנסת נתפסה לא מוכנה משום שהיא עדיין תקועה בוויכוח העקר והמלאכותי על אודות "הקו הירוק". הכנסת נתפסה לא מוכנה משום שהמפלגות הגדולות בה, בקואליציה ובאופוזיציה, הן בפועל חלק ממפלגת מרכז אחת גדולה. היא נתפסה לא מוכנה משום שהדיון של הרחוב הישראלי – זה החברתי, זה הערכי – נמצא שנות אור לפניה. אם נודה על האמת, הוויכוח בין הקואליציה והאופוזיציה בנושא המדיני-ביטחוני כבר נגמר מזמן, בעוד שהוויכוח בנושא הכלכלי-חברתי עדיין לא התחיל. הבית הזה, אשר בדיון ובוויכוח יסודו, סובל מהיעדר קווי מחלוקת מהותיים, קווי המחלוקת המבחינים בין אופוזיציה וקואליציה, ובפרט בכל הנוגע למדיניות חברתית ואזרחית. מציאות פוליטית כזאת של היעדר ויכוח, של היעדר חלופות בנושאים המעסיקים את הציבור, היא מסוכנת, היא חוטאת לדמוקרטיה, היא חוטאת לתפקידי הכנסת, ובעיקר חוטאת לבוחר הנאלץ לבחור במה לא ואת מי לא; או בכלל לא.
רבותי, המחאה החברתית אינה דורשת מאתנו רק לבחור צד, אלא בראש ובראשונה ליצור צדדים שונים לוויכוח. המחאה החברתית אינה דורשת מאתנו לערוך חשבון-נפש אישי, כפי שהיא מכריחה אותנו לחשבון-נפש מפלגתי, ובפרט של המפלגות הגדולות. המוחים אינם דורשים את ראשו של פוליטיקאי כזה או אחר, הם דורשים את זהותה המגובשת של כל מפלגה ומפלגה. הם דורשים שכל מפלגה תואיל בטובה להתפנות ולגבש לה אג'נדה עקבית וברורה. בעיניו של הישראלי החדש כבר לא ניתן לזרות חול מדיני-ביטחוני. הישראלי החדש מתוחכם יותר, מבין יותר וחש אחריות יותר מבעבר גם לגורל החברה כולה. במושב הקרוב ידרוש הישראלי החדש ממפלגות הבית הזה עמדה ברורה בנוגע לעמדותיהן בתחומי חינוך ורווחה, בתחומי הבריאות והתעסוקה, בנוגע לחוב הלאומי ולמסגרת התקציב, בנוגע למערכת המס ולטיפול בריכוזיות המשק, בנוגע לדיור וליוקר המחיה וביחס לטיפול בחסרי הישע בתוך חברתנו; לעסוק בכל אותם נושאים בוערים, שהוזנחו בידי המפלגות הגדולות בשם התמכרות לוויכוחים קוסמטיים בסוגיה המדינית-ביטחונית.
מכובדי, אני מאמין כי תפקידו של השלטון הוא לנווט את בוחריו, ואולם הקיץ הזה המחיש כי לעתים העם הוא שנדרש לנווט את נבחריו. אך בל נטעה, דמוקרטיה ישירה, כזו המתיימרת להחליף את הכנסת בכיכר השוק, איננה מתכון להצלחה לאורך זמן. היא אולי מתכון לשינוי מבורך בהלכי רוח, אבל לא לשינוי מעמיק במדיניות. עלינו לזכור כי צדק חברתי לא ייכון אלא באמצעות הבית הזה. התביעה לצדק חברתי תובעת מהריבון, מהעם, גם אחריות פוליטית. היא תובעת ממנו את החתירה למערכת פוליטית בוגרת וגושית. היא תובעת ממנו את הצורך לקחת חלק, להתפקד ולעצב במו ידיו את הרכב המפלגות הגדולות. האחריות לסדר-היום החדש של מדינת ישראל איננה רק בעוד מפגן כוח אזרחי, כי אם בערבות ממשית לאיכותה של המערכת הפוליטית ולמידת האמון בה.
לצערי, עם אלה שיצאו לרחובות נמנים רבים שבחרו להדיר את רגליהם מהזירה הפוליטית, מהמפלגות, מהקלפיות. אל לנו לשכוח כי החוזה בין הציבור לבין נבחריו במערכת הדמוקרטית הוא בעל שני צדדים. כאשר פני הכנסת אינם כפני העם, אין העם רשאי להתנער מאחריותו לכך. כאשר התחושה היא כי החוזה הזה בין הכנסת לציבור מופר, אין הציבור פטור מלשאול את עצמו מה חלקו בכך – האם בחר בכובד ראש את נציגיו? האם נתן את קולו למפלגה בעלת אג'נדה ברורה ושקופה? יוזמות חברתיות, כדוגמת הצעת חוק-יסוד: זכויות חברתיות, שחבר הכנסת לשעבר והשר לשעבר חיים אורון, הלוא הוא ג'ומס, הגישה אחת לשישה חודשים כריטואל לכנסת זו, ובכולן נדחתה, כבר עלו בכנסת בעבר – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
הממשלה שלכם דחתה את החוק הזה כל פעם מחדש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – אך לא היו מפלגות גדולות וחזקות שידברו בשמן.
<קריאה:>
מי דחה אותה?
<זהבה גלאון (מרצ):>
אחר כך אתה מאשים את חברי הכנסת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
על הציבור הישראלי לזכור כי ללא מפלגות גדולות וחזקות, שבכוחן להגדיר ולהוציא לפועל סדר-יום חדש, לא יהיה סדר-יום חדש.
חברי הכנסת, לצערי הציבור כבר מספיד את הכנסת הנוכחית ואינו רואה בה עוד מנוף לשינוי חברתי. ואולם בכך הציבור טועה. שינוי בסדר-היום החברתי יתחיל מכאן, ממליאת הכנסת, מוועדות הכנסת וממפלגות הבית הזה; מכאן, ורק מכאן. אני מקווה שנוכחותם של ראשי המחאה כאן באולם נעוצה בהבנה הזאת. רק כך נוכל להבטיח שהרוח החדשה של הישראלים החדשים לא תהפוך, חלילה, לרוח עכורה של החמצה. רק בשילוב ידיים של העם והכנסת, רק בחשבון-נפש אמיתי של המפלגות כולן, והמפלגות הגדולות בעיקר – רק כך נוכל להבטיח סדר-יום חברתי חדש.
<דברי נשיא המדינה בפתיחת המושב הרביעי>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מתכבד בכבוד רב להזמין את נשיא מדינת ישראל לומר את דבריו לקראת המושב הרביעי של הכנסת השמונה-עשרה. אדוני הנשיא, בבקשה.
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
תודה.
אדוני יושב-ראש הכנסת והגברת ריבלין, ראש הממשלה והגברת נתניהו, יושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני, כנסת נכבדה, חברי הכנסת, אני מבקש לשגר את תנחומי הכנים, גם בשמכם, למשפחת משה עמי מאשקלון על האסון הנורא – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אתה אמרת שלא יהיה "קטיושות". אמרת שלא יהיו "קטיושות".
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
– – זו פעם שנייה שפקד אותם.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אמרת שלא יהיו "קטיושות".
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בן-ארי.
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
אני מבקש לשגר איחולי החלמה מהירה לכל הפצועים.
כנשיא המדינה אני חש הערכה עמוקה לתושבי העורף בדרום, ששהו בימים האחרונים במרחבים המוגנים בשקט, באיפוק, ואפשרו לצה"ל ולמקבלי ההחלטות לבצע משימותיהם.
"חמאס" נטל בכוח את השלטון בעזה. האחריות הישירה מוטלת עליו. הכתובת על הקיר. הם יישאו בתוצאות מעשיהם ומחדליהם. ל"חמאס" אין תקווה ול"חמאס" אין עתיד.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, זכות היא לי לפתוח את המושב השלישי של הכנסת השמונה-עשרה, לברך את יושב-ראש הכנסת על עמידתו הנאמנה על משמר הדמוקרטיה, על כיבוד ערכי היסוד הדמוקרטיים בחקיקה ועל הגנה על החברה הישראלית, על מגוון מגזריה. מברך אני את כולכם בכניסתכם לתקופה רבת משמעות. ברוך שובכם לירושלים. תשרה הברכה על דבריכם ומעשיכם, כשטובת המדינה ויושביה לנגד עיניכם.
אלפי שנות היסטוריה, אזרחי ישראל, יהודי התפוצות צופים בכם ועוקבים אחרי פעילותכם וההכרעות שלכם. כולי תקווה שישפטו את מעשיכם בצדק ובחן, בחסד ובהזדהות.
מאז קמנו והיינו לעם, "כל ישראל ערבים זה לזה" היה לחם חוקנו, סמלנו בקרב אומות העולם. ומאז, וחרף חילוקי דעות קוטביים, בבוא מבחן אנחנו עם אחד. דורות של חיילי צה"ל התחנכו על ערך זה ומסרו נפשם למענו.
גלעד שליט חזר הביתה, והארץ נשמה לרווחה. העם התלכד בהתרגשות. נפש הילדים ולב ההורים התעלו למראה הבן שנפדה משביו. הממשלה וראשה זכו בהוקרת האומה, ובצדק. משפחות השכול שילמו מחיר כואב פעמיים. הן פגשו בכאב את שחרורם מהכלא של רוצחי יקיריהן, יקירי העם כולו. מלים אין בכוחן להקהות כאב וסבל כזה. העם מאמץ ללבו משפחות אלה באהבה, מול תמונה מרעידה, מוכרת לנו בתולדותינו, כאשר דמעות שכול נמהלות בדמעות שמחה.
חברי הכנסת, רוחות עזות נושבות בעולם ומנשבות באזורנו, ובראשן הרוח הסוערת של מה שנקרא "האביב הערבי". ישראל עברה קיץ חברתי – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה להוציא את חבר הכנסת לשעבר צ'רלי ביטון. בבקשה להוציא. רבותי, לא – – –
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
ישראל עברה קיץ חברתי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ביטון, אני מבקש להישמע לסדרנים.
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
מאות אלפי צעירים בחרו להרחיב מעבר לבעיות המשק והביטחון הקשות ולהיאבק בעוולות חברתיות המכרסמות בתוכנו כבר שנות דור.
הצדק החברתי אינו רק עניין של הפגנה. הוא מקפל בתוכו תביעה חוזרת ונשנית שהצדק יביא שינוי בסדר העדיפויות הלאומי שלנו: בחינוך, בבריאות, בדיור, בגידול הילדים; שתהא חלוקה צודקת של הכסף הקיים, שייווצרו מקומות עבודה נוספים להגדלת ההכנסות, שמעגל העבודה יכלול את כל המגזרים.
האבטלה בישראל ירדה ל-5.5%. זה שיעור האבטלה הנמוך ביותר מזה 30 שנה. זה הישג שהרבה עמים היו מתכבדים בו. הוא מראה שהמשק פתוח לקלוט עובדים חדשים. ארצנו קטנה ועל כן כל אדם צריך לעבוד בה, להיות שותף למאמץ הכללי להגדיל יכולתה. התורה מצווה לכבד את מנוחת השבת; היא גם מצווה על עבודה בימי החול. אני יודע שהרבה חרדים יצאו לעבוד מרצונם. סטודנטיות וסטודנטים חרדים נקלטו בעבודה. רבים מהם נמצאים בשלבי הכשרה באקדמיה. אני קורא לאנשי המגזר החרדי להרחיב השתתפותם במערכות העבודה של ישראל. אני פונה למעסיקים בישראל שיפתחו שערם לחרדים, שינהגו בכבוד במנהגיהם ובצורכיהם. אנחנו רוצים להיות עם אחד, ואם לא נדע לכבד את המגוונים החברתיים כולם נישאר מנוכרים איש לרעהו. החברה תפסיד אחדות, המדינה תפסיד כשרונות. יש לעבוד ולהשקיע יותר בענפי המדע והטכנולוגיה, כי מה שחסר באדמה מצוי באדם היוצר.
התנהלות המחאה, אהדת הציבור היוו מפגן דמוקרטי מכובד. ללא אלימות, תוך קשב הדדי, עם תקווה לשינוי של ממש. הממשלה אימצה את דוח-טרכטנברג, דוח מכובד לכל הדעות, גם לדעת אלה שאינם שלמים עם כל מסקנותיו. עתה הוא מונח על שולחנכם, שולחן הנבחרים. אסור שהתובנות והמסקנות שלו יישארו רק על הנייר, כי גורלו ייקבע על-פי תוצאותיו.
חברי הכנסת, הצדק החברתי נועד לכל מגזרי החיים: דתיים, חילונים, יהודים, ערבים. על-פי המורשת, על-פי מגילת העצמאות, ישראל מחויבת לשוויון מלא כלפי כל אזרחיה. אין היתר לקיפוח או אפליה.
אני יודע שקיימת תחושת קיפוח בלב רבים מאזרחינו הערבים. תחושה זו נובעת, לדעתי, גם מהבדלי ההכנסה שבין היישובים היהודיים ליישובים הערביים. הקמת פארקי היי-טק ביישובים ערביים, כניסת עובדים למעגלי היי-טק קיימים יעלו את ההכנסות, יגבירו שוויון. ישנה התחלה. צריך למנפה. לאחרונה פורסם דוח-גולדברג בנושא הבדואים. מבחנו של הדוח הזה שוב יהיה בביצועו ובהקדם, לא באחרית הימים. אני מחזק את ידי מערכת החינוך העושה מאמצים לתיקון הזנחות שהיו גם בתחום החינוך הערבי. ישראל משכילה יותר תהא ישראל מאוחדת יותר וצודקת יותר.
חברי הכנסת, על כל שנה מ-63 שנות קיומה של מדינת ישראל נהגנו לומר שהיא גורלית, שהיא מכרעת, שהיא היסטורית. במבט לאחור אני מוכרח להגיד שצדקנו. היו אלה באמת שנים גורליות. דילגנו בין השנים, התמודדנו עם קשיים גדולים כשאנו בונים מדינה, יוצרים עם, לשון, אומה, למרות העימותים ומול האיומים. חברי הכנסת, הפעם אני חש שאנחנו נכנסים למבחן היסטורי חסר תקדים באמת. השנה הבאה תהא שנה גורלית בהיקף רחב מאוד, היקף אזורי שלא ידענו כמוהו. תשע"ב פוגשת אותנו בצומת רגיש מאוד. התהליכים העוברים על אזורנו גדולים. הם מחייבים אותנו למתוח את מפרשי הספינה שלנו כדי לתפוס רוחות נושבות לטובתנו, להיזהר מסחף הרוחות הנגדיות. סביבנו בוערת אש. היא מאכלת שליטים, היא מערערת תבניות שלטון שנשענו על עריצות, רודנות, דורסנות. הן העמיקו עוני, כלאו חירות. הכול הותר כדי לשרוד בשלטון.
לנגד עינינו בימים אלה נהרס והולך עולם ישן. פני העולם החדש עדיין לוטים בערפל. את יציבותם של שליטי ומשטרי העבר כבר ערער האביב הערבי – עוד בטרם נקבע מה יעלה בגורלו הוא. התעוררות אביבית רק החלה וכבר נתקלה בחמת זעם, אפילו בירי של אש חיה. הבחירות אינן ערובה שהאביב ינצח ושתיבנה אומנם חברה חדשה, צודקת יותר, דורסנית פחות, ששעריה פתוחים לשלום. תקוותנו היא כתקוות הצעירים במזרח התיכון, שהם למעלה מ-120 מיליון – מתוך 380 – גילאי 19–26, בדבר עתיד שייטיב עם כל עמי המזרח התיכון. שיזכו לבחירות חופשיות, אבל גם בחֵירוּת של כל ימות השנה גם לאחר הבחירות.
אין ספק שטובת האזור כולו, כולל ישראל, היא שהיערכות חדשה תגיע; שיקום מזרח תיכון שיהיה בו מזון לאכול וחירות לנשום. המאבק הוא באִבו. אין לשופטו לפי המערכה הראשונה או לפי מערכה אחת. ישנן מדינות ערביות השואפות להגמוניה על כל האזור. ישנן אחרות שפניהן לשלום, שהיום פניו חיוורים מאוד. עלינו להיות מוכנים לפגוש הקצנה דתית, ועלינו להיות גם מוכנים לשלום. אין מקום להפתעות. כבר פעמיים הופתענו וטעינו. הופתענו ביום הכיפורים ב-73', הופתענו לרעה. בביקור סאדאת בירושלים הופתענו לטובה. כאשר סאדאת התמנה במקום נאצר, מיעטנו בדמותו. לא עמדנו על סגולותיו כמנהיג, וודאי שלא כמנהיג יוצא דופן.
המזרח התיכון הוא עתיק יומין אבל הוא אינו חסין בפני שינויים. הוא משתנה גם עתה, לנגד עינינו. הגילאים הצעירים משכילים יותר, פתוחים יותר, מודרניים יותר. לרשותם אמצעי ראייה מעבר לאופק, ואמצעי תקשורת חוצה גבולות, והם מסוגלים לגבור על צנזורה. ביכולתם להזעיק עולם ומלואו. משנפקחו עיניהם הם זועזעו מהדיכוי והעוני בביתם לעומת חירות וצמיחה בארצות אחרות. ההתעוררות לא החלה הפעם בשרפת דגלי ישראל. המחאה כוונה למנהיגים שלהם. פחות למנהיגי ארצות אחרות. זו היתה התעוררות חברתית יותר מאשר התלהמות דתית. אבל ספק אם ישיגו מבוקשם בזינוק אחד. ייתכן שבסיבוב הראשון יזכו דווקא "האחים המוסלמים" ודומיהם. אלא שניצחון בבחירות חסר מענה לבעיות האמיתיות, לא יהיה ניצחון בבחירות בלבד. הרעב יכריע ניצחון כזה. ואם העוני והדיכוי יימשכו, הצעירים לא יוכלו להירגע.
"האחים המוסלמים" יחדשו שוב את ההסתה נגד ישראל. היא דרושה להם ככיסוי להיעדר תוכנית להצלה אמיתית. היא דרושה להם כהצדקה להישרדותם בשלטון. עלינו לפעול כדי לחדש את המשא-ומתן עם הפלסטינים ולהגיע לקץ הסכסוך – אז תוסר העילה להסתה ולהקצנה של הקנאים הקיצוניים.
בפתחו של משא-ומתן נשמעים תמיד תרועות ואיומים. אלה יצטרכו לפנות מקומם למשא-ומתן רציני, מאופק, דיסקרטי, כדי למצוא מכנה משותף. כולם מבינים שבבוא היום נצטרך לקבוע גבולות מדיניים וביטחוניים למדינת ישראל ולא להשאירה מוקפת סימני שאלה; גבולות שיענו על צורכי הביטחון של ישראל ויאפשרו את יישום פתרון שתי המדינות לשני העמים, כלומר ביטחון לישראל ועצמאות הפלסטינים, לפי נאומו של ראש הממשלה באוניברסיטה של בר-אילן. לא הכול תלוי בנו, אך גם מה שתלוי בנו הוא הרבה, הרבה מאוד.
שלום מתחיל מספקות; מנהלים אותו אנשים קיימים, גם אם הם אינם מושלמים. כיום, לצערנו, הרבה תריסים ערביים הוגפו בפנינו. אם התריס הפלסטיני ייסגר אף הוא, ספק אם יהיה עם מי לדבר או יהיה על מה לדבר.
הרשות הפלסטינית, שנשיאה אבו מאזן וראש ממשלתה פיאד, שלא בכול מסכימים אתנו, אבל הם שוללים אלימות ושוחרים הסדר עם ישראל, ואילו ה"חמאס" הוא כליל השלילה, הוא מחויב לטרור, הוא שולל שלום. כמוהו כ"חיזבאללה", כאירן – הוא אוגר נשק ויוצר איומים. הזמן אוזל. איני מאמין שמישהו זולתנו יעשה את מלאכתנו במקומנו. עם זקוק לשלום, וכשהמחוג הגדול, מחוג הרגעים, עוסק בבעיות היום-יום, המחוג הקטן, הקובע, מחוג השעות, מסמל את החזון. חזונה של ישראל מקורו בחזון נביאיה, נביאי החברה ונביאי השלום. ישראל החדשה צריכה להיות עתיקה כמורשתה וחדשנית כעתידה. בהיסטוריה אין מהלכים לאחור, ועל ישראל לנוע בקרונות העתיד. הכנסת – אתם, חברי הכנסת, מסוגלים וצריכים להיות המנוע למסע הזה.
פני הכנסת צריכות להיות מופנות לעתיד ולהסתכל בו בגובה העיניים. חברי הכנסת, אתם מייצגים את העם, מעצבים את עתידו. העם נושא עיניו אליכם. כשסוער, אמר בן-גוריון, אני שקט. סערות נפגוש בשקט, חזון נפגוש באמונה. זו שעת אמונה. זו שעת חזון. ברכתי נתונה לכם. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לכבוד נשיא המדינה.
<הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם
ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מתכבד להזמין את ראש הממשלה בנימין נתניהו לשאת את דברו לכנסת בפתיחת המושב הרביעי.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
מכובדי כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, מכובדי הנשיא לשעבר יצחק נבון, רעייתו, רעיית הנשיא לשעבר אורה הרצוג, מכובדי יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין, שרים, חברי הכנסת בעבר ובהווה, יושבי-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון ושבח וייס, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס והיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, משפחות חיילינו הנעדרים, ראשי העדות והדתות, שגרירים מכובדים, אזרחי מדינת ישראל, ידידי, הכנסת שבה למושב החורף על רקע אירועים אזוריים שהם מן הדרמטיים ביותר בדורנו: הרחוב הערבי התעורר, משטרים ישנים נפלו, משטרים נוספים מתנדנדים ומשטרים חדשים מתחילים לקום. איש אינו יכול לערוב לטיבם או ליציבותם של משטרים חדשים אלה, ואיש גם אינו יכול לערוב ליחסם כלפי ישראל.
אני חייב להגיד שיחס זה מלכתחילה לא היה מזהיר. לצערי, הוא לא צפוי להשתפר אצל חלקם – רובם – של המשטרים החדשים, לפחות לא בטווח הנראה לעין. המשטרים החדשים תלויים בהמון הסוער, שרבים בו הורעלו והולעטו באופן שיטתי בתעמולה אנטי-ציונית, בתעמולה אנטישמית, התססה שהתחילה עוד לפני הקמת המדינה ונמשכת בעוצמה גם בימים אלה. אם תוצאות הבחירות לפני ימים אחדים בתוניסיה משמשות סימן לבאות, סביר שנראה בעלייתם של משטרים נוספים עם מרכיב אסלאמיסטי דומיננטי. ברוב המדינות סביבנו התנועות האסלאמיסטיות הן הכוח המאורגן והחזק ביותר, ואילו הכוחות הליברליים, ששואפים לחירות ולקדמה, כפי שאנו מפרשים את המושגים הללו – הכוחות הללו מפוצלים וחלשים. אם הקיצוניות הדתית לא תמתן את תפיסת עולמה, ספק אם התקוות הגדולות שפרחו עם פריחתו של האביב הערבי יתממשו; ייתכן שמימושן של תקוות אלו יידחה – יידחה לשנות דור, עד שיעבור הגל הנוכחי, ועד שתינתן לכוחות הקדמה הזדמנות להוביל את העולם הערבי בדרך חדשה.
ידידי, אילו הייתי צריך לתמצת את מה שצפוי לנו באזור, הייתי משתמש בשני מונחים: אי-יציבות ואי-ודאות. קריסת שלטון קדאפי בלוב, אירועי הדמים בסוריה, יציאת הכוחות האמריקניים מעירק, הממשלה החדשה בתוניסיה, הבחירות הקרובות במצרים, ועוד ועוד אירועים, כל אלה מבטאים את השינויים העצומים שמתחוללים סביבנו. שינויים אלה יכולים להגביר את האי-יציבות בתוך המדינות, וגם את האי-יציבות בין המדינות. ישנן מעצמות אזוריות שחובקות את המזרח התיכון, ואלה ינסו להגדיל את השפעתן על המשטרים החדשים, ובלשון המעטה, השפעה זו לא תהיה תמיד לטובתנו ותמיד בעדנו. אחד מהכוחות האזוריים הללו הוא אירן, שממשיכה במאמציה להתחמש בנשק גרעיני. אירן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו.
מול האי-ודאות והאי-יציבות שלפנינו אנו זקוקים לשני דברים: עוצמה ואחריות. עוצמה בכל התחומים: בביטחון, בכלכלה, בחברה – בכול; ואחריות בניווט ספינת מדינתנו בים הסוער שבו אנו מצויים.
<דב חנין (חד"ש):>
אחריות זה קודם כול לא הרפתקאות צבאיות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
תפסיקו לירות טילים עלינו. תפסיקו לירות טילים עלינו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני מבקש לא להפריע בישיבה מיוחדת זו.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
עלינו להמשיך לבנות את כוחה של מדינת ישראל בכל תחומי הביטחון כדי לתת מענה לאתגרים ולאיומים החדשים שעומדים בפנינו.
רק בימים האחרונים נוכחנו שוב שאחד מהאתגרים הללו הוא ההתמודדות עם עשרות אלפי טילים ורקטות שנמצאים בידי אויבינו ומכוונים לערינו. סוללות "כיפת ברזל" ומערכות ההגנה האחרות נגד טילים ורקטות נותנות לכך פתרון חלקי. הן בהחלט מגבירות את ההגנה על תושבי הדרום, ובכוונתנו לפרוס מערכות נוספות במקומות אחרים בארץ, אבל תפיסת הביטחון איננה יכולה להישען על הגנה בלבד. היא חייבת לכלול גם יכולת תקיפה, שהיא אבן היסוד של ההרתעה.
אנחנו פועלים, ונמשיך לפעול, בעוצמה ובנחישות מול אלה שמאיימים על ביטחון ישראל ואזרחיה.
<שלמה מולה (קדימה):>
בינתיים אתה מחזק את ה"חמאס", אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
שני עקרונות מנחים את המדיניות שלנו: האחד – הקם להורגך השכם להורגו, והשני – מי שפוגע בנו, דמו בראשו.
<יואל חסון (קדימה):>
למה אתה רודף אחרי הפסקות אש כל הזמן?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון.
<יואל חסון (קדימה):>
אתה לא נלחם בכלל ב"חמאס".
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת נסים זאב, אני באמת התפלאתי שעד עכשיו לא קראת.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
זה נאום המלחמה הבאה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. עכשיו לא מפריעים. רבותי חברי הכנסת, ראש הממשלה נושא את דבריו בהתאם למצווה עליו על-פי חוק, וכולכם תשמעו. לאחר מכן תוכלו לדון, כל אחד ואחד על-פי דעתו. נא לא להפריע.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
במשך אלפיים שנה עמנו לא יכול היה לממש את שני העקרונות הבסיסיים הללו כדי להגן על עצמו – אלה שני עקרונות הבסיס להגנה, והעם היהודי שילם את המחיר הנורא ביותר בתולדות העמים בגלל חוסר יכולתו זו. כל זה השתנה עם הקמתה של מדינת ישראל והקמתו של צבא-הגנה לישראל. ממשלות ישראל פעלו בהתאם לעקרונות הללו – הן נלחמו באלה שאיימו עלינו והן תקפו את אלה שפגעו בנו.
מאז כניסתי לתפקיד ראש הממשלה הנחיתי את צה"ל ואת כוחות הביטחון לפעול באופן שיטתי ותקיף נגד ראשי הטרור ומבצעיו. כך פעלנו מול חוליית הטרור מסיני לפני כחודשיים – מי שיזם וארגן את הפיגוע הזה חוסל שעות ספורות לאחר מכן. כך גם פעלנו בסוף השבוע האחרון. וזהו המקום להודות שוב לחיילי צה"ל, לאנשי כוחות הביטחון, לאנשי זרועות המודיעין, שפועלים ללא לאות סביב השעון, בוקר–לילה בוקר–לילה, כדי להגן על המדינה שלנו, כדי להגן על כולנו.
אנחנו נמשיך לפעול במלוא העוצמה כדי להגן על עצמנו, ונמשיך להתנהל במלוא האחריות מול המציאות המורכבת באזורנו.
<אורית זוארץ (קדימה):>
למה אתה לא עושה כלום בעזה?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
ביטוי מוחשי למורכבות הזאת ראינו לפני חודשים – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
האם קדימה רוצה מלחמה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אחמד טיבי, רבותי, אתה תדבר עם קדימה – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
הם רוצים מלחמה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת טיבי.
<יואל חסון (קדימה):>
מה זה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת יואל חסון, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. חבר הכנסת טיבי, אם יש לך עניין עם קדימה תדבר אתם אחרי כן, בהפסקה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
הם מסיתים כל הזמן למלחמה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, אתה לא תפריע לראש הממשלה לדבר.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אני לא מפריע.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. רבותי, מכסת קריאות הביניים אצל רבים מכם תמה. בבקשה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אנחנו רוצים – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
איך – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. חבר הכנסת נסים זאב.
<נסים זאב (ש"ס):>
איך הוא מתנהג?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני קורא את חבר הכנסת נסים זאב לסדר. פעם טרומית הפעם.
<זהבה גלאון (מרצ):>
ראינו כשהייתם בעזה במלחמה לאן הבאתם אותנו. זה מה שאתם רוצים?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי. חברת הכנסת זהבה גלאון, מותר לך להפריע לי, אבל לא לראש הממשלה.
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני מבקש להפסיק. רבותי, אני אקרא בכל שמות חברי הכנסת לאחר מכן, כדי שכולם יהיו מודעים לכך שהייתם פה. עכשיו ראש הממשלה מדבר. תודה רבה. תודה רבה.
<יואל חסון (קדימה):>
העיקר שיודעים שאתה פה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת. תודה רבה לך, חבר הכנסת חסון.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
ייתכן שכמה מחברי הכנסת לא שמו לב שאנחנו חיים במציאות מאוד מורכבת, וביטוי מוחשי למורכבות הזאת ראינו לפני חודשיים, כשהמון משולהב תקף את שגרירות ישראל בקהיר, המון משולהב שלא עניין אותו אם יש לנו הסכם או אין לנו הסכם. כוונותיו היו ברורות, המסר שלו היה ברור. אלה היו רגעים מאוד מתוחים ומאוד מורכבים, ואני רוצה להודות לשר הביטחון ברק ולשר החוץ ליברמן – פעלנו יחד בשיתוף פעולה עם הממשל האמריקני וממשלת מצרים, והבאנו את האירוע הזה לסיומו המוצלח בהחזרת הנצורים אל משפחותיהם הביתה.
המציאות המשתנה במהירות מול עינינו מציבה הרבה מכשולים לפנינו, מעת לעת היא גם מציבה בפנינו הזדמנויות, שלא רואים אותן.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אתה רואה?
<יואל חסון (קדימה):>
אולי תראה לנו הזדמנות אחת.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
בעולם המשתנה – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תמו קריאות הביניים שלך.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ישראל הופכת במהירות לכוח מוביל בתחום הסייבר, מה שקרוי "מלחמת המחשבים", והיכולות המיוחדות שלנו בתחום הזה – – –
<קריאות:>
– – –
<דב חנין (חד"ש):>
מה זה צריך להיות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה. חבר הכנסת מולה, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. חבר הכנסת חנין, מיצית את קריאות הביניים שלך. תודה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
היכולות המיוחדות של ישראל בתחום הזה מביאות מדינות גדולות וחשובות לרצות לשתף עמנו פעולה. הדבר הזה נותן לנו הזדמנות לכונן שותפויות חדשות, שלא היו קיימות בעבר, ואני צופה שבשנים הקרובות הדבר הזה יהפוך לגורם חשוב מאוד במישור הבין-לאומי. כדי לחזק את היכולות שלנו בתחום זה הקמתי לאחרונה מטה סייבר לאומי. זהו העתיד – –
<רונית תירוש (קדימה):>
אחרי ה"סופר-טנקר".
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ואנחנו כבר שם.
<קריאות:>
– – –
<דב חנין (חד"ש):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, לא להפריע. חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת חנין, זו פעם ראשונה שיקראו אותך לסדר פעם ראשונה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – – ב"פייסבוק".
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, מיצית. רבותי, ראש האופוזיציה מייד תעלה אחרי ראש הממשלה. אני מבקש לשמור על השקט.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אל תעזרו.
<יואל חסון (קדימה):>
תספר את זה לתושבי הדרום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת יואל חסון, אני מבקש ממך לעזוב את האולם. תודה רבה. אני מבקש ממך – הוא יירגע ויחזור. תודה רבה. בבקשה.
<מירי רגב (הליכוד):>
ישתה מים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי. רבותי. לא יפריעו לראש ממשלה כאשר הוא מחויב כלפי הכנסת – את הודעתו ביום זה.
(חבר הכנסת יואל חסון יוצא מאולם המליאה.)
<אילן גילאון (מרצ):>
ראינו באסון לפני – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת. אתם רוצים – אני מבקש.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
טיפוח העוצמה והאחריות הדרושות לביצור ביטחון ישראל הוא גם המפתח בחתירה לשלום. במזרח התיכון שלום עושים עם החזק, ולא עם החלש. ככל שישראל תהיה חזקה יותר, השלום יהיה קרוב יותר.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
גם זה זמני.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
העם בישראל מאוחד ברצון לשלום, אבל אנו מחפשים שלום-אמת, שלום שמושתת על ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, שלום שמבוסס על ביטחון. אנו מוכנים לפשרות, אבל איננו מוכנים להפקרות ביטחונית. עוד לפני רעידת האדמה שפקדה את אזורנו עמדתי בתוקף על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, קל וחומר היום. אני מבטיח לכם שבמשא-ומתן לשלום נמשיך לעמוד על האינטרסים הלאומיים שלנו, ובראשם הביטחון.
נאמר עלי בסוף השבוע שאני נושא ונותן קשה. לא, אני יודע שהדברים נאמרו בביקורת, אבל אני רואה אותם כמחמאה. ובכן, אני רוצה לומר – – –
<קריאה:>
בינתיים – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ליושב-ראש הרשות הפלסטינית – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
שר החוץ שלך – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת עפו אגבאריה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. חבר הכנסת מולה.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
יושב בבריסל ולא – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מבקש מחברת הכנסת רגב לא להפריע לראש הממשלה. רבותי, זה לא קל פה כשנמצאים יותר מ-100 חברי כנסת. אני מבקש לגלות התאפקות ורצינות בדיוני הכנסת. תודה.
<שלמה מולה (קדימה):>
רק שר החוץ שלו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.
<שלמה מולה (קדימה):>
רק שר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה.
<שלמה מולה (קדימה):>
שר החוץ שלו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. נא להוציא את חבר הכנסת מולה. נא להוציא את חבר הכנסת מולה.
(חבר הכנסת שלמה מולה יוצא מאולם המליאה.)
לא תפריעו לראש הממשלה, כפי שלא תפריעו לראש האופוזיציה – לשאת את דברם ביום זה, אשר בו אין כאן בקשה, אלא דרישה של הכנסת, להביא לפני העם את המשא ואת התוכנית של הממשלה לשנה הבאה. תודה רבה, אדוני. תודה רבה.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אין יותר סובלנות. אין יותר סובלנות.
<אילן גילאון (מרצ):>
זה קשה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה רוצה שאני אקרא אותך לסדר?
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – מתקשה, ולא קשה. מתקשה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני רוצה לומר ליושב-ראש הרשות הפלסטינית, הנשיא עבאס: אינני קשוח ביחס לשלום. אני קשוח ביחס לביטחון מדינת ישראל ואזרחיה, ואני אמשיך כך, כי זו חובתי העליונה וזאת חובתי הבסיסית כראש ממשלת ישראל.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אתה מתואם עם שר החוץ? אתה מתואם עם שר החוץ?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני מוכן לעשות שלום-אמת עם שכנינו, אבל אינני מוכן לסכן את ביטחוננו ועתידנו.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
שר החוץ מדבר עכשיו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת פלסנר.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כל הסכם חייב להיות מלווה בסידורי ביטחון איתנים בשטח. אחרת הוא פשוט לא יחזיק מעמד. כדי שהמשא-ומתן יגיע לסיומו צריך להתחיל אותו.
<נחמן שי (קדימה):>
בבקשה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
קראתי להנהגה הפלסטינית פעם אחר פעם להיכנס למשא-ומתן ישיר ללא דיחוי. קראתי להם לעשות זאת בנאומי באוניברסיטת בר-אילן, קראתי להם לעשות זאת בנאומי כאן, בכנסת, קראתי להם לעשות זאת בנאומי בקונגרס האמריקני וקראתי להם לעשות בנאומי האחרון באו"ם, וביניהם עשרות נאומים.
<זהבה גלאון (מרצ):>
הכול דיבורים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
נעניתי בחיוב גם להצעת הקוורטט למשא-ומתן ישיר עם הפלסטינים ללא תנאים מוקדמים. אני חייב לומר, למרבה הצער, שהפלסטינים ממשיכים בסירובם לנהל משא-ומתן ישיר אתנו. במקום לשבת סביב שולחן המשא-ומתן הם בחרו לכרות ברית עם ה"חמאס" ולנקוט צעדים חד-צדדיים באו"ם, כולל היום. אנחנו לא נשב בחיבוק ידיים מול הצעדים הללו, שפוגעים בישראל ומפירים בצורה בוטה את ההתחייבות הבסיסית ביותר שהצדדים לקחו על עצמם בתהליך השלום: לפתור את הסכסוך בינינו רק דרך משא-ומתן ישיר.
לצערי, בשעה שאנחנו תומכים בהקמת מדינה פלסטינית במסגרת הסכם שלום, הפלסטינים חותרים למדינה פלסטינית בלי הסכם שלום. זה הזיקוק של המציאות, וכל אחד שעיניו בראשו וחוש הגינות בתוכו יודע את זה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אתה – – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אתה מאפשר להם את זה. אתה מאפשר להם את זה.
<ציפי לבני (קדימה):>
מי אחראי לזה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת פלסנר. תודה רבה. חבר הכנסת – אין ויכוח. קריאת ביניים – אין ויכוח. בבקשה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
לזה אני לא מתכוון להסכים – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא לא, חבר הכנסת ברכה. חבר הכנסת ברכה – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ושום מנהיג אחראי לא היה מסכים לכך.
ידידתנו ארצות-הברית עומדת איתנה לצדנו בהתנגדות למהלך החד-צדדי של הפלסטינים באו"ם, ואנו מעריכים זאת מאוד. אני יודע שהיו כאלה שפקפקו ביחסי ישראל–ארצות-הברית – –
<מרינה סולודקין (קדימה):>
מה עם פולארד?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – אבל הברית בינינו היא עמוקה ומוצקה. שיתוף הפעולה בין ארצות-הברית וישראל חובק תחומים רבים וחשובים. הברית הזאת מבוססת – – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – – פראייר.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
הברית הזאת מבוססת על תמיכה עמוקה של העם האמריקני בישראל, על ערכים משותפים, על מטרות משותפות, ותמיכה זו הולכת ומתחזקת בשנים האחרונות.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
אבל מה עם פולארד?
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
ציפי תוציא אותו.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
תמתיני.
<רוני בר-און (קדימה):>
הכול בסייבר.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
ארצות-הברית רואה, כמונו, חשיבות רבה בשמירת הסכמי השלום שלנו עם מצרים והממלכה ההאשמית בירדן. ההסכמים הללו מהווים עוגן ליציבות באזור, ושימורם הוא אינטרס ישראלי מובהק.
בשנה שעברה אנחנו חיזקנו את שיתוף הפעולה עם שורה של מדינות באזור, מיוון ועד קפריסין – אדוני הנשיא, אני יודע שאתה הולך לשם – רומניה, בולגריה.
ואשר לטורקיה, ראינו שגם כשיש חילוקי דעות בינינו – –
<נחמן שי (קדימה):>
עכשיו הוא משתמש בקרוונים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – אנו מסייעים זה לזה בעתות של צרה עקב אסונות טבע.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כך נהגה טורקיה בזמן השרפה בכרמל, וכך נהגנו אנו אחרי רעידת האדמה שפקדה אותה בשבוע שעבר. אני מקווה שנמצא בהמשך את הדרך לשפר את היחסים בין שתי המדינות.
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
– – – כדי לשפר את היחסים עם טורקיה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
עוצמה ואחריות הן הכוח המניע והמצפן של פעולתנו בתחום הביטחוני והמדיני, ואותם כלים דרושים גם להתמודדות מוצלחת עם האתגרים הגדולים שלפנינו גם בתחום הכלכלי והחברתי.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
בגלל זה אתה לא עושה כלום.
<אורית זוארץ (קדימה):>
דווקא היום בוועדת כספים, עם כל הרעיונות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מספיק. אי-אפשר להעיר לכל אחד כל רגע. את לא יכולה. זה בלתי אפשרי.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
בשנים האחרונות עברה כלכלת העולם טלטלה אדירה, שעדיין לא הסתיימה. המים סוערים גם שם. מדינות מערביות מרכזיות שלא נהגו באחריות, לא שמו לב לסכנה, עסקו בלהג, בכל אופן לא עשו את הדברים הדרושים – המדינות האלה מוצאות את עצמן על סף פשיטת רגל; זה לא רק שדירוג האשראי שלהן ירד, המונים המונים מובטלים שם. עד עתה פסחה הסופה הכלכלית על ישראל, ואין ספק שהדרך האחראית שבה פעלה ישראל בעשור האחרון סייעה לכך רבות.
מכובדי, יש כלל בסיסי אחד שכל אחד מכיר במשק-הבית שלו: לאורך זמן, מי שמוציא יותר כסף ממה שהוא מכניס מגיע לפשיטת רגל. האוברדרפט מתפתח, ואתה קורס.
<רונית תירוש (קדימה):>
זה מה שקורה לציבור.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כלל זה שנכון למשפחה נכון גם למדינה.
<רונית תירוש (קדימה):>
– – – לרמת מחיה ממוצעת.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
יש מדינות ששכחו כלל זה – –
<רונית תירוש (קדימה):>
תקציב חברתי.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ועכשיו הן משלמות על כך ביוקר.
<אורית זוארץ (קדימה):>
ומי יושב באוהלים?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
ישראל פעלה אחרת. היא פעלה באחריות.
<אורית זוארץ (קדימה):>
מי יושב באוהלים?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
ישראל פעלה אחרת. היא נהגה באחריות. כך אני פעלתי כשר האוצר, כך פעלו שרי האוצר שבאו אחרי, וכך אנחנו פועלים היום.
אבל אי-אפשר לייצר צמיחה, צמיחה שהיא חיונית לייצור מקומות עבודה, צמיחה שהיא חיונית למשאבים, לחינוך, לחברה, לבריאות – אי-אפשר לייצר צמיחה רק על-ידי שמירה אחראית על התקציב.
<רונית תירוש (קדימה):>
אז תפתח אותו.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כדי להצמיח את המשק חייבים לטפח את התחרות. לא קרטלים, לא מונופולים – תחרות הוגנת ומבוקרת לטובת הצרכן. התחרות איננה אויב של הצרכן, נהפוך הוא, היא הידיד הגדול ביותר שלו; היא מוזילה את המחירים, היא משפרת את השירותים, היא מצמצמת פערים והיא מעלה את רמת החיים. היעדר התחרות בישראל הוא אחד הגורמים הקשים ביותר לעליית יוקר המחיה. לכן לפני שנה, אדוני היושב-ראש, לפני שנה – לא עכשיו, לא לפני חודשיים או שלושה – הקמנו את ועדת הריכוזיות, ולכן אנחנו מקדמים בהמלצות ועדת-טרכטנברג את הפרק שמדבר על הגדלת התחרות במשק, ולא בכדי אתמול בישיבת הממשלה בצפת העברנו את המלצות הוועדה שעוסקות במיסוי, ביטלנו את העליות המתוכננות במס על הדלק, דבר שמסייע לכל אזרח בישראל – –
<רונית תירוש (קדימה):>
מה עם דיור ציבורי?
<נחמן שי (קדימה):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – הורדנו מסי קנייה ומכסים על מוצרי צריכה, נתנו נקודות זיכוי נוספות לאבות לילדים עד גיל שלוש, דבר שעוזר מאוד לזוגות צעירים. אבל אלה רק צעדים ראשונים.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
למה רק שלוש?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני שמח שחברי הכנסת כולם רוצים לעזור. תהיה לכם הזדמנות, כי בכוונתנו להביא שורה של החלטות בכנסת, במושב הזה, כדי להקל על האזרח באחריות. חינוך הילדים בגיל הרך יעלה פחות, המסים יעיקו פחות והדיור יהיה זמין יותר.
אני מודע למצוקות האמיתיות שדיברת עליהן, אדוני היושב-ראש. אני מחויב לפתור אותן, לרבות באמצעות החלטות שנעביר בכנסת במושב הנוכחי – אני מקווה שגם בעזרת האופוזיציה.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
גם הדיור הציבורי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. שמעו כולם. חשוב.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
חברת הכנסת, אני הבטחתי לך תשובה. אנחנו מחויבים לפעול במלוא הרגישות החברתית כדי לשנות את סדר העדיפויות. אך, חברי הכנסת, אינני מקבל את הטענה שהשיטה של השוק החופשי פשטה את הרגל, שצריך לחזור לכלכלה ריכוזית שנשלטת על-ידי פקידים; כלכלה שבה הממשלה צריכה להיות מעורבת ושולטת בכל דבר; כלכלה שבה האזרח צריך להתרוצץ במסדרונות משרדי הממשלה ולהתחנן בפני הביורוקרטיה.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
היינו שם, ולא נחזור לשם.
<נינו אבסדזה (קדימה):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כי ככה לא בונים כלכלה, ככה הורסים כלכלה.
<נינו אבסדזה (קדימה):>
– – – זה יותר טוב?
<אילן גילאון (מרצ):>
כלכלה חזקה ואזרחים חלשים זה חברת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
האם אתה רוצה לסיים את קריאות הביניים או שאתה מחכה שאני אומר? רבותי.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה רוצה להמשיך עם זה? אז אני אבקש ממך לצאת החוצה.
<אילן גילאון (מרצ):>
אצא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אז צא. אם אתה לא יכול להאזין – אתה לא יכול להפריע לכל מליאת הכנסת כי אתה לא יכול להחזיק את קריאות הביניים.
<אילן גילאון (מרצ):>
אני בקושי מפריע פעם במושב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני יודע. לכן קשה לי מאוד, אבל אם אתה לא יכול – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת גילאון, אתה יכול להתאפק? תודה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
חבר הכנסת גילאון דואג לצרכים החברתיים, והוא באמת דואג להם. אבל אי-אפשר לדאוג להם אם לא מייצרים את המשאבים, ואת המשאבים לא מייצרת הממשלה – מייצרת הכלכלה הפתוחה והחופשית. לכן צריך לאזן בין צורכי צמיחת הכלכלה והצרכים החברתיים, וזה בדיוק מה שאנחנו – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
לפני שאתה פותח – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – עושים ועומדים לעשות – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – – הרסת את – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – כדי להשקיע בבריאות, בתשתיות, בחינוך – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – – מה עם – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת יחימוביץ, את לא נואמת. קריאת ביניים היא לא נאום.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – וגם להשקיע בפריפריה.
אתמול חנכנו בצפת בית-ספר חדש לרפואה – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת יחימוביץ, איאלץ לקרוא לך לסדר.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
פעם שנייה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני לא אמרתי "פעם שנייה", אמרתי: "איאלץ לקרוא לך". עוד לא קראתי. תודה רבה. אתם לא רואים שזה דבר שהוא כאש מתפתחת – ברגע שאני מגיב בצורה מתונה לגבי אחד, מייד – יש אנשים שמדברים כל הזמן. אין מלה שאומר מישהו, והם לא מגיבים. אבל אי-אפשר. תודה רבה. מרגע זה אנחנו נמשיך.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אבל איך אפשר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת יחימוביץ, זה לא שעת שאלות לראש הממשלה. ראש הממשלה אומר את ה"אני מאמין" שלו. אחר כך תרצי, תצביעי נגדו.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת יחימוביץ, את לא מבינה מה אני מדבר אתך?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אתמול חנכנו בצפת, יחד אתך, אדוני נשיא המדינה, בית-ספר חדש לרפואה. זוהי בשורה גדולה מאוד לגליל – –
<רונית תירוש (קדימה):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ובקרוב, אחר עשור של הבטחות, אנחנו נתחיל להוריד את בסיסי צה"ל לדרום – וזוהי בשורה גדולה מאוד לנגב.
<קריאות:>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אנחנו ממשלה שעושה – לא מבטיחה; ממשלה שמקיימת, ולא רק מדברת. אנחנו בונים כבישים מהירים, מחלפים, גשרים, רכבות, וסוף-סוף מוציאים את המדינה מהפקק של חדרה–גדרה.
<רחל אדטו (קדימה):>
איפה מערכת הבריאות? איפה היא תשעה חודשים, אתם לא – – –
<קריאה:>
אתם משהו.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אתמול סיפרתי בצפת שלפני 91 שנים הגיעו לשם סבי ואבי. הם באו מיפו או מנווה-צדק – זה מה שהיה אז בתל-אביב. הם נסעו ברכבת העמק, הם הגיעו לצמח. שם עלו על סירה ושטו לטבריה. ים סוער. משם עלו בדרך. שאלתי את אבי לפני שהלכתי לצפת – הוא אמר, דרך רעה וקשה. כך הוא הגדיר אותה – "דרך". לעלות לראש-פינה, והחליפו סוסים עם דיליז'נסים. והטיול הזה לקח – הנסיעה הזאת, מסע – לקח שלושה ימים לפני 91 שנה. לפני כמה שנים זה לקח שלוש שעות. שאלתי את ראש עיריית חצור-הגלילית, סויסה, כמה זמן לוקח לו עכשיו – הוא אמר, שעה ו-40. אמרתי לו, זה עומד לרדת – לא רק בגלל המחלף של צומת המוביל שפתח את הגליל, עוד מעט המחלף בצומת גולני והמחלף בצומת עמיעד. בחזון שלנו, בין השאר, יהיה כביש רב-מסלולי ללא רמזורים ממטולה עד אילת. זה לא דבר נשגב. אבל לא עשו את זה – אנחנו עושים את זה.
<רונית תירוש (קדימה):>
למה אתה מתעלם – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת תירוש. חברת הכנסת תירוש, פשוט לא יכול להיות.
<רונית תירוש (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת תירוש, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<רונית תירוש (קדימה):>
למה הוא לא מדבר על המחאה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת תירוש, אני קורא לך לסדר פעם שנייה.
<רונית תירוש (קדימה):>
על צדק חברתי הוא לא מדבר. על המחאה הוא לא מדבר. איך אפשר?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת תירוש, אני מבקש ממך בעצמך לעזוב את האולם.
<זאב בילסקי (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה תשמור עליה? אם היא תקרא עוד פעם היא תצא בעצמה. אוקיי, בסדר.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת תירוש, כי את עם חולצת מחאה. נא לצאת מהאולם. נא לצאת מהאולם ולא לחזור כשתירגעי, אלא כאשר תחליפי את – אתם מפירים את כל כללי הכנסת לדורותיה. את כל כללי הכנסת לדורותיה. אבל עד – – –
<רונית תירוש (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – – את הפכת להיות חברת כנסת, מה לנו להלין? תודה רבה. נא להוציא אותה מייד.
(חברת הכנסת רונית תירוש יוצאת מאולם המליאה.)
אדוני השר, אל תפריע לי. זה לא קל עם 100 חברי כנסת, ועוד מעט תעלה ראש האופוזיציה, ואני אצטרך להפנות את הכיסא שלי לשם. לא פשוט. בבקשה.
<נינו אבסדזה (קדימה):>
– – – כל המדינה במחאה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת אבסדזה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. אם את לא מבינה, בכנסת ישראל בתוך המערכת שבה מקבלים הכרעות לא עושים הפגנות.
<איתן כבל (העבודה):>
למה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת איתן כבל, אל תשאל אותי שאלות. אין שאלות.
<איתן כבל (העבודה):>
תפסיקו להפתיע ברשימת הפינוקים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, חבר הכנסת כבל.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
היעד שלנו הוא לחזק את הפריפריה, או לקרבה למרכז. אבל בסופו של דבר כשזמן הנסיעה לרוב חלקי הארץ יהיה כל כך קצר אנחנו נוכל לבטל כליל את המושג "פריפריה". אני רוצה להגיד לכם, המדינה שלנו היא גדולה – ברוח, בעשייה. העם שלנו מוכשר. אבל המדינה פיזית היא קטנטנה, ואין שום סיבה שבמדינה כל כך קטנה יהיו חלקים מנותקים, מופרדים, מרוחקים. לכן נוסף על הכבישים והרכבות והמחלפים והגשרים – וכל העם רואה, אם רוצים להודות בכך או לא – את העשייה הכבירה שאנחנו עושים בהשקעה עצומה. אנחנו מפתחים במרץ את שני האזורים הגדולים במדינה, הגליל והנגב. ככה נוציא אנשים מגוש-דן, וכך נשפר את חייהם ונשדרג את רמת חייהם של כל תושבי הגליל והנגב, יהודים ולא-יהודים כאחד. זהו צעד חברתי חשוב מאין כמוהו.
אבל המהפכה החברתית הגדולה ביותר שאנחנו מחוללים היא המהפכה בחינוך. אחרי שנים רבות של צלילה – ומדדנו את זה, זה נמדד – במבחני הקריאה של צה"ל, במבחני המיצ"ב, במבחנים בין-לאומיים – הפעם הראשונה, כתוצאה מהרפורמות שהונהגו, יושמו, ועכשיו מצטרפים אליהן דברים חדשים, אנחנו רואים כבר שינוי במגמה. אנחנו רואים שיפור בתוצאות המבחנים של ילדי ישראל – –
<קריאה:>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ואחרי עשור אבוד יזמנו את הצלת ההשכלה הגבוהה. לפני שנתיים כלת פרס נובל, פרופסור עדה יונת, הזהירה שבלי השקעה בחינוך ובהשכלה הגבוהה היא חוששת שלא יהיו פה עוד זוכי פרס נובל – –
<דב חנין (חד"ש):>
הצהרות כאלה – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ואנחנו לקחנו – אני לקחתי – את דבריה ברצינות, ופרופסור טרכטנברג, שאנחנו מכירים עכשיו, נרתם לסייע לחולל מהפכה בהשכלה הגבוהה. השקענו כאן – התחלנו להשקיע – יותר מ-7 מיליארד שקל, בתוכנית רב-שנתית, ולכן שמחתי לשמוע מחתן פרס נובל הטרי, פרופסור דני שכטמן, שהוא מזהה שינוי כיוון שמנהיגה הממשלה שלנו, והוא צודק, כי בתווך, בין הזכייה של כלת פרס נובל והזכייה של חתן פרס נובל, השקנו את אותה תוכנית להצלת ההשכלה הגבוהה. ולכן אני רוצה להבטיח לכם – אנחנו נמשיך להשקיע, ויהיו עוד פרסי נובל לישראל.
<רחל אדטו (קדימה):>
מה עם מערכת הבריאות של מדינת ישראל? שישה חודשים לא – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
חברי הכנסת, אני דיברתי היום – אני חייב להגיד, לא בהצלחה יתירה תמיד, מולכם – על עוצמה ועל אחריות – –
<גדעון עזרא (קדימה):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ואני רוצה לדבר גם על משהו שמחבר את שתיהן: האחדות. לפני שבועיים החזרנו הביתה את חיילנו השבוי גלעד שליט, אחרי יותר מחמש שנים שהיה בשבי ה"חמאס". כמו כל העם, גם אני מאוד התרגשתי כשראיתי את גלעד יורד מהמסוק. במשך כמה ימים עמדה המדינה כולה מאוחדת, מלוכדת, נרגשת, סביב חייל אחד בודד שהחזרנו הביתה.
בשבוע שעבר שחררנו, בתיאום עם מצרים, ובעזרת ממשלת ארצות-הברית, את אילן גרפל.
<ציפי לבני (קדימה):>
וישראל חסון מקדימה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
וישראל חסון מקדימה, ועוד איך, תוספת חשובה. תודה, ישראל.
<מירי רגב (הליכוד):>
גלעד – זה היה בלי ציפי – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, רבותי, העירה ראש האופוזיציה הערה, וראש הממשלה קיבל אותה, מה צריך – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת רגב.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
בשבוע שעבר שחררנו את אילן גרפל, שעלה לבדו מארצות-הברית, התגייס לצנחנים ונפצע במלחמת לבנון השנייה. אנחנו נמשיך לפעול לשחרורו של עודה תראבין, שכלוא 11 שנים בכלא המצרי. ואני מבקש, חברת הכנסת סולודקין, לומר לך ולכל עם ישראל: אינני שוכח אף לרגע את יונתן פולארד, שיושב בכלא בארצות-הברית כמעט 26 שנים. אנחנו נמשיך לפעול ככל שביכולתנו להביאו לישראל; ולא נפסיק לברר מה עלה בגורל חיילינו הנעדרים.
ידידי חברי הכנסת, האחדות שמביאה אותנו לפעול למען חייל בודד אחד מוכיחה את יכולתו של עמנו להתלכד ברגעי מבחן. היא ביטוי לעוצמה שלנו, לאחריות שלנו, לערבות ההדדית בינינו. אני מאמין בכוחה של אחדות זו גם ברגעי מבחן בכנסת. אני מאמין שעל אף חילוקי הדעות בינינו נדע, ברגעי מבחן אלה, להתעלות ולפעול יחד למען המטרות החשובות והמשותפות לכולנו. אלה הדברים שלאורם נלך – עוצמה, אחריות ואחדות. יש לנו מדינה אחת, יחד נשמור עליה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לראש הממשלה.
<דב חנין (חד"ש):>
מה עם מצוקת הדיור? מה עם המתמחים? מה עם – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת דב חנין, מייד לאחר – חברים, ראש הממשלה מוזמן, הוא חייב לדבר, הוא לא חייב לתת – – –
<דב חנין (חד"ש):>
מה עם משבר – – – מה עם העוני?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
את כל השאלות האלה שלך תשאל לאחר מכן במסיבת עיתונאים שתתקיים.
רבותי, אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. גברתי.
<דב חנין (חד"ש):>
– – – בישראל? מצוקה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חנין – – –
<דב חנין (חד"ש):>
יש משבר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חנין, חבר הכנסת חנין, אתה רוצה שאני – תודה רבה. ברגע זה ראש האופוזיציה מדברת, ואין הפרעות. בבקשה.
<ציפי לבני (קדימה):>
מכובדי, כבוד נשיא מדינת ישראל מר שמעון פרס, נשיאי ישראל בעבר, שופטי ישראל, מבקר המדינה, יושב-ראש הכנסת, המכובדים שביציע, ובהם גם ראשי המחאה החברתית בישראל, זהו מושב חגיגי, אבל מטבע הדברים לא אוכל להסתפק רק בחגיגיות.
מכובדי, יושב-ראש הכנסת, שרי הממשלה, חברי הכנסת, בפתח מושב החורף הזה, מושב הכנסת הרביעי לממשלת נתניהו השנייה, ישראל נמצאת בבידוד עמוק, רגע לפני שהאביב הערבי מוריד עלינו גשמי זעף.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
את נמצאת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אקוניס.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת רגב.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
לבני – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אקוניס, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<ציפי לבני (קדימה):>
ישראל נמצאת רגע לפני שהפרטנר היחיד להסדר ייעלם. ישראל נמצאת אחרי שה"חמאס" התחזק ומקבל לגיטימיות מהעולם, ורגע לפני שהוא משתלט על יהודה ושומרון. ישראל נמצאת קצת לפני שרעיון שתי המדינות נזנח לטובת קמפיין למדינה אחת שאיננה ולא תהיה מדינה יהודית.
ישראל נמצאת אחרי שציבור שלם, שמייצג את מעמד הביניים התורם, הציוני, קם ומחה, רגע לפני שהוא שובר את הכלים ולפני שהצעירים, חס וחלילה, עוזבים. ישראל נמצאת רגע לפני שנהפוך למדינה אחת של שבטים שונים, שבה כל שבט קובע לעצמו את מקורות הסמכות, או החוק או ההלכה, וההתנגשות הזאת נמצאת מתחת לפני השטח, והיא תצוץ ברגעים הקשים ביותר.
נכון שלעתים הדברים נראים מעל פני השטח בסדר. כשאין טרור הרשות הפלסטינית נראית לחלק מהאזרחים כמו מרחק אלפי שנות אור. וכשנדמית יציבות ממשלתית, הרי חלק מהציבור נראה לממשלה, במיוחד הזאת, מרחק אלפי שנות אור. אבל מגיע לנו יותר; מגיע לנו יותר בכל תחום – מדיני-ביטחוני, וגם כלכלי-חברתי. מגיע לנו להתגאות בישראל, ובצדק. לא מגיע לנו לראות את מדינת ישראל מבודדת שלא לצורך, וישראל מבודדת היום.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
את מבודדת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אקוניס, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.
<נחמן שי (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מציע לך להירגע בחוץ.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
הוא רוצה שיוציאו אותו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין בעיה.
<ציפי לבני (קדימה):>
אני מאמינה שצריך להגיע להסדר המבוסס על עקרון שתי מדינות הלאום, כי זאת הדרך היחידה, היחידה שאין בלתה, לשמור על הערכים של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי ועל היותה מדינה דמוקרטית.
אבל עכשיו, כשגם הליכוד אומר שתי מדינות לאום ומוכן לחלוקת הארץ, אני שומעת שאי-אפשר להתקדם, והפעם בגלל הביטחון, אז בוא נדבר על ביטחון, אדוני ראש הממשלה – –
<מירי רגב (הליכוד):>
בואי, יאללה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה, תודה, תודה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת מירי רגב.
<ציפי לבני (קדימה):>
– – כי מגיע לנו יותר גם בביטחון. הרי כולנו מודעים לזה שהאביב הערבי יכול להיות תחילתו של חורף אסלאמי קיצוני וקר. אסור לנו לעצום עיניים, אדוני ראש הממשלה, אבל מה אתה עושה בעניין הזה חוץ מלהזהיר את הציבור?
<קריאה:>
מה את עשית – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
אל תתמצת מה צפוי לנו באזור. אתה לא יכול להיות רק בעמדת משקיף. יש לנו כבר שר ביטחון כזה. תתחיל לעשות משהו. ומה שמדינת ישראל עושה ותעשה – למסר שאנחנו מעבירים לעולם יש משמעות. וההבדל, מבחינת עתידה של מדינת ישראל, הוא ההבדל בין אסון לבין תקווה, לא פחות.
חברי הכנסת, מאז ומעולם מדינת ישראל כרתה והנהיגה את ברית המתונים באזור. המדינות האחרות בברית התחלפו מדי כמה שנים על-פי תהפוכות פוליטיות, אבל הבסיס תמיד נשאר יציב כעוגן מול הקיצונים – השלום עם מצרים ועם ירדן, הברית שלנו עם טורקיה, מרוקו, מדינות המפרץ, ועם כל מדינה או גוף באזור שנמנע מטרור ותומך בדרך המדינית, כמו הרשות הפלסטינית – הרשות הפלסטינית, לא ה"חמאס".
אבל נכון שרוח רעה נושבת היום באזור. אבל רוח רעה לא פחות, לצערי, נושבת גם בירושלים, כלפי אותם שותפים. אלה השותפים הטבעיים של ישראל, אדוני ראש הממשלה. אולי לא השותפים הטבעיים שלך, אבל אלה השותפים הטבעיים של מדינת ישראל. ואני מודה שהושבת השגריר הטורקי על כיסא נמוך לי לא הסבה גאווה לאומית. אני לא מבינה מה המטרה בהעלבה ובדחיקה של אבו מאזן. זאת אומרת, מישהו מרגיש מזה יותר חזק – מזה שהוא דוחק את אבו מאזן החוצה? המטרה היא לגרום לזה שלא יהיה פרטנר כדי שתוכלו אחר כך להגיד: אין פרטנר בצד השני?
אומרים בממשלה הזאת שיש לבטל את הרשות הפלסטינית כי הם נלחמים בנו באו"ם. אני מתנגדת לפנייה של אבו מאזן לאו"ם, ויש להילחם בה בכל האמצעים הדיפלומטיים, ונכון עשה ראש הממשלה שיצא לאו"ם ונאם בעצרת הכללית, ורע מאוד לישראל שהם התקבלו היום לאונסק"ו. אבל, אתם מבינים, דברים ממשיכים לקרות לנו; כשישראל לא יוזמת ככה זה ימשיך, והאם באמת מישהו מתנחם בזה שארצות-הברית כן תעביר או לא תעביר תקציבים לאונסק"ו אחר כך? וכשישבתי כאן והקשבתי לנאום ראש הממשלה כבר ראיתי על הצג הזה, שמעדכן את החדשות, שעכשיו גם – משרד החוץ שוקל להפסיק את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו. אנחנו מבודדים את עצמנו עד כלות.
<קריאה:>
– – –
<ציפי לבני (קדימה):>
וכל זה קורה לנו, וכשאתה מדבר על אחריות תשאל את עצמך – אתה לא מוכרח לעשות את זה בפומבי – בשקט תשאל את עצמך, אם יש לך ככה, קצת, אחריות למה שקורה למדינת ישראל.
<קריאה:>
– – –
<ציפי לבני (קדימה):>
אנחנו צריכים לזכור שהמשא-ומתן עדיף על המאבק הדיפלומטי, והמאבקים הדיפלומטיים שגורלם, לצערי, נגזר מראש, עדיפים גם הם על פני מאבק אלים של טרור ומלחמה. אבל בינתיים מי שמתחזק ומי שמקבל את המסר שהטרור כדאי זה ה"חמאס". מאז הקמת הממשלה הזאת ה"חמאס" חזק יותר, וזאת האמת שאתה צריך להתמודד. ה"חמאס" לגיטימי יותר, הסגר נפתח, מנהלים אתו שוב – אולי עם "הג'יהאד" – משא-ומתן על הפסקת אש, בישראל כבר התחילו לקרוא לארכי-טרוריסט ג'עברי "רמטכ"ל ה'חמאס'", כאילו מדובר באיזה צבא מסודר. והאמת הכואבת, באמת כואבת, היא שבעיני הציבור הפלסטיני ובעולם הערבי ישראל מתכופפת בפני מי שמפעיל נגדה טרור, ומדברת נגד אלה שרוצים להגיע אתה להסדר.
ואז התוצאה תהיה שה"חמאס" ישתלט בעתיד על שטחי יהודה ושומרון, ואז לעולם לא יהיה פרטנר, כי עם ה"חמאס" אין סיכוי להגיע להסדר – –
<דני דנון (הליכוד):>
– – –
<ציפי לבני (קדימה):>
– – ולא רק שתוכרז מדינה פלסטינית באו"ם, אלא שבגלל שיתוק וחולשה – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
– – – בחירות, ואז – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת רגב, חברת הכנסת רגב.
<מירי רגב (הליכוד):>
לא, היא לא ענתה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת רגב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<ציפי לבני (קדימה):>
צה"ל הוא צבא חזק, אבל כושר הפעולה שלו נפגע, וידיו קשורות מאחורי הגב, בגלל התנהלות לקויה ולא אחראית של ראש הממשלה. ראש הממשלה שפעם תעמולת הבחירות שלו היתה "חזק על ה'חמאס'" – חזק על ה"חמאס"? אתה? נתניהו? היום? צה"ל חזק על ה"חמאס". אני רק מדמיינת מה תהיה תעמולת הבחירות שלהם, שם, ברשות הפלסטינית, כשככה אנחנו מתנהגים; מה יעשו אומות העולם מול "חמאס", "חיזבאללה" ואירן, כי הממשלה הזאת עובדת הפוך: במקום להכות את הקיצונים, לבודד אותם, לפעול נגדם ולגייס את העולם נגדם, אנחנו מחזקים – הממשלה הזאת מחזקת את הקיצונים ומחלישה את המתונים.
אתה נושא ונותן קשוח? אתה לא נושא ונותן. אין משא-ומתן, וזה לא בגלל קשיחות או בגלל שמירה על עקרונות הביטחון של מדינת ישראל, כי כל יום שעובר ישראל נחלשת, עקרונות הביטחון שלה נשחקים לדק.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
את נחלשת, קדימה נחלשת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אופיר אקוניס, נא לצאת החוצה ולהירגע.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני רגוע – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לבקש מחבר הכנסת אקוניס לצאת. חבר הכנסת אקוניס, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. הוא יוצא. הוא יוצא. הוא יוצא. תודה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
נחלשת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה לא יכול לקרוא קריאת ביניים אחרי שאתה כבר לא באולם.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני באולם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא לא, אתה לא באולם. אתה רק לא יודע שאתה לא באולם.
(חבר הכנסת אופיר אקוניס יוצא מאולם המליאה.)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי. חבר הכנסת טיבי, נא לא להפריע. בבקשה.
<ציפי לבני (קדימה):>
יש אפשרות לתקן, עוד לא מאוחר מדי.
אנחנו נמצאים אחרי העסקה שהחזירה את החייל שנחטף בתקופת הממשלה הקודמת, גלעד שליט, ובצד השמחה, ההתרגשות, הדמעות והאחדות סביב הערבות ההדדית, והשמחה שהיתה משותפת לכולנו, הרי ברור שה"חמאס" גם יתחזק. לא רק בגלל זה. אבל עכשיו, תיקון אחד שאתה יכול לעשות, אדוני ראש הממשלה – יש עוד אסירים לשחרר, אל תיתן אותם ל"חמאס". תתאם את הרשימה הזאת עם המצרים שיתאמו את זה עם הרשות הפלסטינית, עם אבו מאזן.
<קריאה:>
– – –
<יריב לוין (הליכוד):>
כפרס על זה – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
הפרס – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת יריב לוין, אני מנסה לשמור על סדר הבית לפי הנחיותיך. תודה.
<ציפי לבני (קדימה):>
אם אני צריכה להעדיף את מי שפועל באמצעים דיפלומטיים שאנחנו לא אוהבים לבין מי שיורה עלינו ופועל בטרור, אני מעדיפה את האחד. אבל הדבר הגדול, האמיתי, הנכון, שמוכרחים אחת ולתמיד להבין שזה לא רק איזה גחמה של השמאל, וזה לא רק איזה עניין של חולשה – הדבר הנכון, האמיתי והיחיד שיוכל להוציא אותנו מהמצב שבו אנחנו נמצאים, הדבר היחידי שיכול לספק גם ביטחון למדינת ישראל, הדבר היחידי שיכול להוציא את ישראל מהבידוד שהכנסת אותה אליו, מה שיוריד את ישראל ואת הסכסוך מסדר-היום של הקיצונים שרצים גם ברחובות בקהיר ובכל מקום אחר בעולם – ממשלת ישראל צריכה לחדש את ברית המתונים, לפתוח במשא-ומתן עם אבו מאזן והרשות הפלסטינית. זהו אינטרס ישראלי עליון, שמטרתו לבלום את ה"חמאס" ואת ארגוני הטרור בדרך מדינית, ואת זה נשיג מייד עם פתיחתו של משא-ומתן בטווח הקצר, ואני מקווה שגם נוכל להגיע להסדר – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שר האוצר.
<ציפי לבני (קדימה):>
– – שמסיים את הסכסוך ושומר על מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. ובכל פעולה כזאת תמצא אותנו, בקדימה, תומכים, עוזרים, מאפשרים כל מה שניתן, לו רק תרצה, לממש את אותו פסוק של בקש שלום ורודפהו בצורה האמיתית והכנה ביותר; כי אם כך תרצה לעשות, אני יכולה להבטיח לך שגם יפתחו אתך משא-ומתן – כי אין לך מושג כמה, כראש אופוזיציה, לא נעים גם לי לשמוע שלא מאמינים לראש ממשלת ישראל, ומדינה עם גאווה לאומית לא מפחדת לרצות בשלום ויכולה לרדוף אחריו גם מתוך תחושה של עוצמה.
אבל יכול להיות שקריאתי נופלת על אוזניים ערלות – –
<דני דנון (הליכוד):>
– – – פריימריס.
<ציפי לבני (קדימה):>
– – אז אל תקשיב לי, אדוני ראש הממשלה, תקשיב לראשי מערכת הביטחון של מדינת ישראל, ותקשיב להם בכל תחום. תקשיב, אדוני ראש הממשלה, למה שראשי מערכת הביטחון – – –
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
את היית בעד עסקת שליט – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ארדן, אני קורא לסדר רק חברי כנסת.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ארדן, אתה רוצה שאקרא אותך לסדר?
<קריאה:>
השר ארדן, תלוי איזה – – – לא כולם.
<מירי רגב (הליכוד):>
הקשבנו להם.
<ציפי לבני (קדימה):>
תקשיב – – –
<יואל חסון (קדימה):>
לא הקשבת לכולם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה רוצה לענות לה? חברת הכנסת רגב, סיימת את מכסת קריאות הביניים.
<ציפי לבני (קדימה):>
תקשיב, אדוני ראש הממשלה, למה שראשי מערכת הביטחון אומרים, ותקשיב להם בכל התחומים; תקשיב להם בנושא הפלסטיני, תפתח משא-ומתן למען ביטחון ישראל – –
<קריאה:>
– – –
<ציפי לבני (קדימה):>
– – תקשיב להם בנושא הטורקי ותיישר את ההדורים עם טורקיה, וגם אתה יודע שמלים כאן לא מספיקות, וקיימת הנוסחה שיכולה להחזיר את היחסים לקדמותם, ותקשיב לראשי מערכת הביטחון, אדוני ראש הממשלה, גם בנושא האירני.
אני מאמינה בכל לבי שאסטרטגיה משולבת של תהליך אמת להסדר עם הפרגמטיים ומכות צבאיות בטרור היא הנכונה, היא קריטית לעתידנו. תהליך כזה ישפיע גם על הכלכלה ועל איכות החיים כאן.
ולא, אדוני היושב-ראש, אל תשתמש במחאה כדי להגיד שהדיון הזה הוא דיון של פעם, ש"הקו הירוק" הוא כבר פאסה. אי-אפשר לדבר על צדק חברתי כשהוא נעצר ונעלם באיזה קו שקיים הרבה מאוד עשרות שנים ומאחוריו אין צדק, והקו הזה לא מוסכם על החברה בישראל, והדיון הזה הוא חלק מאותו דיון שכולנו צריכים לקיים.
חברי הכנסת, נכון שהקדשתי לנושא המדיני את כל מאמצי, בשבילו נכנסתי לפוליטיקה, אבל גם אני, כמו רבים אחרים, התעוררתי לקול המחאה החברתית, לקולם של הצעירים שיצאו לרחובות – –
<מירי רגב (הליכוד):>
התעוררת אחרי – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
– – ולצעקת מעמד הביניים הנשחק.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת מירי רגב, אולי תלכי לשתות קפה – – –
<קריאה:>
מים, מים.
<קריאות:>
– – –
<רוני בר-און (קדימה):>
עלייך כבר שפכו כוס מים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא להירגע כמה דקות ולחזור.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היא יוצאת, היא יוצאת.
<ציפי לבני (קדימה):>
נפתחנו כולנו לקושי היומיומי של צעירים טובים ומוכשרים – צעירים כמו הילדים שלי, כמו הילדים שלנו, והחברים שלהם, ומאות אלפי צעירים כמותם – ואני רוצה לומר לכם היום: תודה; תודה שהכרחתם את כולנו לשים על השולחן את השקפת עולמנו הברורה גם בנושאים האלה, ולא להסתפק עוד רק בדיון המדיני-ביטחוני.
השקפת עולמנו קיימת, אנחנו לא צריכים להמציא אותה מחדש, אבל הגיעה העת לקבל הכרעות גם בתחומים האלה, ומגיע לנו יותר גם בתחום הכלכלי-חברתי. הרי בישראל ובכל העולם יצאו צעירים ואנשי המעמד הבינוני ודרשו שינוי של השיטה הכלכלית, החלפת דיסקט.
"הקפיטליזם החזירי" פשט את הרגל, הריכוזיות פוגעת בתחרות, והמעמד הבינוני לא מקבל מהמדינה את הדברים הבסיסיים ביותר: חינוך, חינוך ציבורי, ממלכתי, כמו שצריך, לילדים שלנו; יכולת לרכוש דירה ולחיות כאן בכבוד.
ולכן אנחנו חייבים לשנות את השיטה הכלכלית, אבל אסור לנו, בזמן שאנחנו עושים את השינוי, לשפוך את התינוק עם המים המלוכלכים. ולא, אדוני היושב-ראש, גם בנושאים האלה, לא כולם אותו דבר. שתי התורות שכבר התנסינו בהן גרועות. הסוציאליזם, שהרס את היוזמה החופשית, והתנסינו בו – אין כוונה לחזור לשם, לנו לא לפחות; והיד הנעלמת, היד הנעלמה של נתניהו, שהפקירה את הציבור וגרמה לו לפשוט יד, צריכה עכשיו להיעלם.
יותר מכל ממשלה אחרת לפניה, ממשלת נתניהו, בהתאם להשקפת עולמו של ראש הממשלה, התנערה מאחריותה כלפי האזרחים. המגזר הציבורי "השמן", שנתניהו בז לו כל כך ותיאר אותו כמי שרוכב על "הרזה", שזה המגזר הפרטי, נשאר שמן, אבל כל השירותים החברתיים והציבוריים נעלמו.
אני צמחתי במגזר הפרטי, וחשבתי תמיד שבכשרון, יוזמה ועבודה קשה יכול אדם להגיע רחוק.
<שר החינוך גדעון סער:>
– – – רשות חברות ממשלתיות – –
<ציפי לבני (קדימה):>
אני מאמינה גם בשוויון הזדמנויות – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
– – אז היית לא רעה ב– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
השר וחבר הכנסת גדעון סער – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
אמרתי לה שהיא היתה מנהלת רשות החברות בממשלה הראשונה של נתניהו – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת סער – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
– – והיא הפריטה לא רע.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת סער, אני מזכיר לך שאתה גם שר החינוך, אתה לא יכול לקרוא קריאות ביניים, אתה יושב גם בישיבת הממשלה – –
<שר החינוך גדעון סער:>
פעם ראשונה אני יכול.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – אולי אתה מתגעגע להיות חבר כנסת – –
<שר החינוך גדעון סער:>
פעם ראשונה אני יכול.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – אבל אנחנו רוצים אותך כשר. בבקשה.
<קריאות:>
– – –
<ציפי לבני (קדימה):>
אני מאמינה גם בשוויון הזדמנויות ובמחויבות של המדינה כלפי אזרחיה, לאפשר לכל אחד מהם חיים של כבוד. לא מדובר בצדקה, אלא בצדק. אני ליברלית, נכון, אני מאמינה בשוק חופשי, וגם אם מפריטים, לא מפריטים מונופולים ממשלתיים ולא מסירים את האחריות מעל כתפי הממשלה. ליברליזם הוא לא חד-ממדי, תחרות לא אמורה להיות אכזרית, ושוק חופשי הוא לא ג'ונגל פרוע. המשבר הכלכלי העולמי לימד אותנו שלא די בכלכלה משגשגת ובטכנולוגיה מפותחת, אפילו לא בצמיחה מרשימה. כשאי-שוויון פוגע ביותר מדי בני-אדם, פוגע בהם אנושות, החברה בסכנה. ללא מעורבות אחראית של המדינה עלולים ההישגים היפים ביותר – ולנו יש רבים כאלה – לרדת לטמיון.
יש תחומים שאי-אפשר להשאיר לשוק, ולא לתחרות. יש תחומים שהמדינה חייבת להתערב בהם, לפקח, להפגין אחריות. גם אם ידיים פרטיות מבצעות את העבודה – את סלילת הכביש, את בדיקת המעבדה, את הטיפול בקשיש – הממשלה חייבת לפקח ולהכתיב את המדיניות.
ומדיניות, אדוני ראש הממשלה, זה לא אותה התנהלות מול ראשי ערים – של מי משלנו ומי שלא, מי שיקבל ומי שלא – אותה פוליטרוקיות של פעם, שהציבור מאס בה.
<דני דנון (הליכוד):>
היא לא קוראת עיתונים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת דנון.
<דני דנון (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת דנון, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<דני דנון (הליכוד):>
– – – במעצר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת דנון.
<דני דנון (הליכוד):>
מדובר במעצר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת דנון, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.
<דני דנון (הליכוד):>
– – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אני שומר עליו.
<ציפי לבני (קדימה):>
בחודשים האחרונים מדברים אצלנו הרבה על סולידריות. כליברלית, שמאמינה אמונה עזה בחירות האדם, אני מאמינה שסולידריות לא יכולה להיות מוכתבת, לא מלמעלה ולא מלמטה. סולידריות לא צומחת במקום שבו השלטון מפקיר את אזרחיו. להיפך, היא מתפרקת שם, מתפוררת ונפרטת לחשדנות ולשנאה. סולידריות משגשגת רק במקום שבו האזרחים בטוחים שיש חוזה בלתי כתוב – אך ברור כשמש בצהריים – של מחויבות כלפיהם, מצד המנהיג שהם בחרו בו ומצד המדינה.
ועל הבית הזה להקשיב לקולות שעלו מהחוץ, ברחובות, מן המעמד הבינוני, מהצעירים – השיטה הפוליטית גרמה לייצוג עודף של סקטורים וחלקים בחברה הישראלית, והממשלה הזאת מצטיינת בתשלומים לסקטורים, ונראה שהמעמד הבינוני, שהוא הקבוצה הכי גדולה באוכלוסייה, נשכח, הוזנח, במיוחד על-ידי הממשלה הזאת. אנחנו בקדימה רואים את עצמנו אחראים לכולם, אבל מייצגים, בהגדרה, את המעמד הבינוני. וכדי להחזיר את האמון של הישראלים למערכת הפוליטית צריך לבטל את הסיבות שגרמו לשבר הזה.
חברי הכנסת, שינוי אמיתי יתקיים רק אם יוגש תקציב חברתי חדש עם סדרי עדיפויות חדשים. הניסיון להימנע מתקציב כזה, לשים עוד טלאי על טלאי בוועדת הכספים ולהימנע מהכנסת הדברים שצריך להכניס אותם לטווח הארוך בבסיס התקציב, מעיד על זה שכוונותיך אינן רציניות, אדוני ראש הממשלה. ומהסיבה הזאת קדימה הניחה על שולחן הכנסת דרישה לתקציב עם סדרי עדיפויות חדשים.
אל תפחד, אדוני ראש הממשלה, לנהל את הדיון הזה בכנסת. אל תפחד מזה שהשותפים הקואליציוניים שלך יסחטו אותך. אנחנו בקדימה נחבור לכל יוזמה שתקבע פעם אחת ולתמיד סדרי עדיפות נכונים למדינת ישראל. החולשה שלך במשאים-ומתנים הקואליציוניים לא יכולה לגרום לזה שהכנסת הזאת, אחרי הקיץ האחרון, לא תדון בתקציב חדש שקובע סדרי עדיפויות חדשים ואחרים לגמרי מסדרי העדיפויות הלקויים, שבזכותם, רק בזכותם, אתה יושב עכשיו על הכיסא הזה.
במושב הזה קדימה תתחיל את המהפכה. נגיש מחדש חוקים שהגשנו בעבר, אבל נגיש אותם מחדש. בתחום החינוך – שוויון הזדמנויות מתחיל בחינוך – המדינה לא יכולה להעביר את הסמכות והאחריות לידיים פרטיות, ואנחנו מאמינים בחינוך חינם לגיל הרך ולפעוטות, וכך נוכל לעזור גם לישראלים הטובים, העובדים עד כלות ולא מצליחים לחיות, כשכל מעון הוא 3,000 שקל – – –
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
את מייצגת את הישראלים הרעים. מה זה "ישראלים טובים"?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אייכלר, נא לשבת כשקוראים קריאות ביניים. לא לעמוד באיום.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
מה זה "ישראלים טובים"? – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אייכלר, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
היא מייצגת את הישראלים העובדים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, את רוצה שאני – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
העובדים. העובדים את עצמם לדעת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, את מפריעה לראש האופוזיציה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
לא, אי-אפשר לשתוק על דבר כזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אז את לא רוצה שהיא תדבר.
<ציפי לבני (קדימה):>
בתחום הדיור – הרי מחאת הקיץ האחרון התחילה בגלל משבר הדיור. הממשלה הבטיחה, אבל המובן מאליו לא נעשה. אנחנו נוביל ונוציא מהמקפיא את חוק הדיור הציבורי שהפשרנו בממשלה הקודמת, כשרוני בר-און היה שר אוצר, ואתם מייד החזרתם למקפיא – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
נמאס – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
– – ואנחנו נקדם דיור בר-השגה בכל פרויקט עבור זוגות צעירים, ומיצוי כושר ההשתכרות יילקח על-ידינו בחשבון.
בנוסף, נחייב את הממשלה להוריד את מחירי המים ומוצרי היסוד דרך ביטול המע"מ, ולא צריך לקדש את העיקרון שאי-אפשר לבטל מע"מ רק על מוצרים מסוימים.
חברים, זאת ההתחלה, רק ההתחלה. אין בכוונתנו להסתפק בכך. צדק חברתי, בעיני, הוא יותר ממה שהוצג כאן, ואין צדק חברתי אם אין שוויון בנטל. ערבות הדדית משמעה שכולם, כולם תורמים לחברה. אני מאמינה בשיתוף, אני מאמינה שכל אזרח בישראל צריך ויכול לתרום לחברה ולמדינה, ומי שאינו משרת בצבא צריך להקדיש שנה או שנתיים מחייו לשירות אזרחי בקהילתו או בקהילות אחרות. לא מדובר בנשיאה בנטל כתנאי לקבלת זכויות מהמדינה. הרי שוויון הוא חלק מהערכים שלנו. אבל כן מדובר בחלק מביטוי לאותה ערבות הדדית שכולנו כל כך רוצים להתגאות בה, שכולנו כל כך מדברים בה בימים האחרונים. ואז, אדוני נשיא המדינה, אז גם יוכל להיפתח הפתח האמיתי והגדול להשתתפות גדולה יותר של חרדים וערבים בשוק העבודה. כי אתה מבין, אדוני הנשיא, אני לא יכולה לוותר על הצדק הזה שבו כל אזרח גם תורם לחברה שבה הוא חי.
לכן מפלגת קדימה תביא במושב הקרוב ותדחף להעברת החוק שיגדיר גם שירות אזרחי ולאומי לכל אזרחי המדינה. וגם, זה הזמן לפעול באומץ נגד תופעת ההשתמטות, גם על-ידי אלה שמבקשים לעצמם להתחיל את החיים בגיל 18, בלי לעבור את אותה מחויבות, שבעיני היא רק תורמת לך כאדם כשאתה עושה אותה.
אני רוצה לומר גם דבר-מה למפגינים היום, מעבר לדברים שאמרתי עכשיו. שמעתי שהיו ויכוחים אם להניף את הדגל או לשיר את "התקווה", וזה מצער אותי. במקום לוותר על סמליה של מדינת ישראל, בואו ניצוק להם תוכן ביחד. בואו נקבע את ערכיה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי ומדינה דמוקרטית, כשהערכים האלה שלובים זה בזה. בית לאומי לעם היהודי לא במובן הלאומני שפוגע בשוויון ודורס את המיעוטים, ולא במובן החרדי שבו מקור הסמכות הוא ההלכה ולא החוק. בואו נעגן את הערכים של מדינת ישראל, ולא רק הסמלים, וצדק חברתי הוא הרי גם חלק מהערכים של מדינת ישראל, גם ערכיה היהודיים וגם ערכיה הדמוקרטיים.
המגן-דוד שלי הוא לא המגן-דוד שמסורטט ליד פשעי השנאה החדשים, שמכנים אותם מתוך נימוס "תג מחיר", וה"נפש יהודי" שלי ב"התקווה" לא באה על חשבון האחר, אלא מבטאת את אותה תקווה שניתנת למימוש, שכל אחד ואחד מאזרחי המדינה יוכל להזדהות אתה.
חברים, בואו לא נסתפק במאבק להורדת מחירים. בואו נילחם ביחד על פניה של החברה. בואו נילחם ביחד, כדי שפעם אחת ולתמיד יתקבלו ההחלטות הנדרשות בכל התחומים, קשות ככל שיהיו, אולי למרות הממשלה הזאת, אבל לטובת הציבור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. תם פרק זה, אבל לא נשלם סדר-היום. רבותי, לא לקום. גברתי מזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
חברי הכנסת והקהל מתבקשים לכבד את כבוד נשיא המדינה. נא לקום. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שתי דקות הפסקה.
(הישיבה נפסקה בשעה 17:47 ונתחדשה בשעה 17:49.)
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, אני מחדש את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 13), התשע”ב–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 35), התשע”ב–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 16), התשע”ב–2011, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק ממשל תאגידי למנהלי קרנות ולמנהלי תיקים (תיקוני חקיקה), התשע”ב–2011, שהחזירה ועדת הכספים.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 33), התשע”ב–2011; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 41) (תעסוקת אסירים), התשע”ב–2011; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 18) (תקופה בלתי נמנית לעצור ולנעדר מן השירות שלא ברשות), התשע”ב–2011; הצעת חוק רשות העתיקות (תיקון מס' 5), התשע”ב–2011; הצעת חוק הרשות לפיתוח ירושלים (תיקון מס' 6), התשע”ב–2011.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק בתי-משפט (תיקון מס' 66) (תקופת כהונה מזערית כתנאי לבחירת נשיא בית-המשפט העליון), התשע”ב–2011, של חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 4), התשע”ב–2011, של חברי הכנסת כרמל שאמה ושלי יחימוביץ; הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע”ב–2011, של חבר הכנסת אחמד טיבי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 8) (ביטול שלילת תשלום עקב יציאה מהארץ), התשע”ב–2011, של חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 9) (ביטול שלילת תשלום עקב יציאה מהארץ), התשע”ב–2011, של חברת הכנסת פניה קירשנבאום וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 10) (הרחבת סעדים), התשע”ב–2011, של חבר הכנסת מאיר שטרית וקבוצת חברי הכנסת.
לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3542/18 וכלה בהצעת חוק פ/3616/18 – הצעת חוק בית-המשפט לענייני משפחה (תיקון – בני-זוג מאותו מין), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, אילן גילאון, זהבה גלאון ודב חנין; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – איסור התקשרות בגין פערי שכר), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת איתן כבל, כרמל שאמה ורוברט אילטוב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – הרחבת תחולה), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת משה גפני; הצעת חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם (תיקון – ביטול החוק), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – זכאי שבות), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי; הצעת חוק המפלגות (תיקון – הודעת מועמד שנבחר בידי גוף מצומצם), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ופניה קירשנבאום; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – שיעור ניכוי ממי שהגיע לגיל פרישה ומקבל קצבה מכוח דיני חוץ), התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, אילן גילאון, דב חנין וזהבה גלאון; הצעת חוק החברות (תיקון – איסור חברות בדירקטוריון של בנק ושל חברה ציבוריות נוספת), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק שיקים ללא כיסוי (תיקון – הודעת בנק לבעל החשבון), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ליה שמטוב, פניה קירשנבאום ורוברט אילטוב; הצעת חוק פיצויי פיטורים (תיקון – התפטרות בשל התנדבות לשנת שירות), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת נחמן שי, איתן כבל ומירי רגב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תשלום דמי ביטוח לאומי מופחתים לסטודנט ללימודי רפואה במוסד להשכלה גבוהה מחוץ לישראל), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת עפו אגבאריה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תשלום דמי ביטוח לאומי מופחתים לסטודנט במוסד להשכלה גבוהה מחוץ לישראל), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת עפו אגבאריה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק החברות (תיקון – הקמת מאגר דירקטורים חיצוניים בחברות ציבוריות), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת נחמן שי, שלמה מולה, ניצן הורוביץ ומירי רגב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון – הפליה מחמת מראה והתניית רשיון עסק באיסור הפליה), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, אילן גילאון ודב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (פטור והנחה לקטינים בתשלום דמי הנסיעה בתחבורה הציבורית), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ ודב חנין; הצעת חוק עידוד מיזמים לפינוי-בינוי (תיקוני חקיקה), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת גיל לקבלת רשיון נהיגה), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת חמד עמאר; הצעת חוק החברות (תיקון – הסדר נושים בפיקוח בית-המשפט), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון ויצחק וקנין; הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – הפחתת תמלוגים לבעל זיכיון לשידורי רדיו), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת נחמן שי, כרמל שאמה, שלמה מולה, יואל חסון ואורית זוארץ; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת יידוע תוכן פוגעני), התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת רחל אדטו; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הגבלת תשלום בעד שיחה ממתינה), התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (שלילת רשיון נהיגה לקטין שהורשע בעבירת סמים), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת דני דנון; הצעת חוק דיור סוציאלי, התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק הנישואין והגירושין, התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, זהבה גלאון ואילן גילאון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – מענק עבודה מועדפת לבוגרי ישיבות הסדר), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת אורי אורבך, זבולון אורלב, אורי אריאל ויעקב כץ; הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון – ועדת סיוע לעולים חדשים), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, איתן כבל, עמיר פרץ, יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן, בנימין בן-אליעזר, דניאל בן-סימון וגאלב מג'אדלה; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – ייצוג עסקים קטנים ובינוניים במכרז), התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק לייצוג הולם של יהודים בני המגזר החרדי בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב, שלמה מולה, אמנון כהן, זבולון אורלב, אורי אריאל, ציון פיניאן, דוד רותם, ישראל אייכלר, גאלב מג'אדלה ויריב לוין; הצעת חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם (תיקון – ביטול החוק), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת בנייה למגורים (הוראת שעה) (ביטול), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, זהבה גלאון ואילן גילאון; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – תסקיר עובד סוציאלי), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (צילום רכב), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אילן גילאון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – מועד להשלמת חובות בעל הזיכיון), התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת נינו אבסדזה; הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (העלאת אופניים לרכבת), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ ודב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – פטור בעת קניית דירה ראשונה לזוגות צעירים), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת פניה קירשנבאום, זאב אלקין, איתן כבל ועינת וילף וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – צווי הגבלה נוספים), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ציפי חוטובלי, דוד רותם, זבולון אורלב, זהבה גלאון ואורית זוארץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מס עיזבון, התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (הגבלת תשלום בעד שליחת מסרון), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק העלאת שיעור מס החברות וביטול מתווה ההפחתה (תיקוני חקיקה), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק המאבק בתופעת משקאות משכרים מזויפים, התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת פניה קירשנבאום, יריב לוין, איתן כבל, רוברט אילטוב ואברהם מיכאלי; הצעת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון – התארגנות עסקית בתחום הנשלט על-ידי מספר קטן של מזמינים), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, אמנון כהן ודוד רותם; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – פטור ממס על עיתונים וספרים), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, זהבה גלאון ואילן גילאון; הצעת חוק הבלו על הדלק (תיקון – הגבלת מיסוי), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הפעלת תחבורה ציבורית ביום המנוחה השבועי, התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, אילן גילאון ודב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות) (תיקון – עדכון המשכורת הקובעת), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת חיים כץ, רוברט אילטוב, אורי אריאל ודוד אזולאי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תקופת אכשרה לעובדים בעבודה מחזורית), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס וחיים כץ; הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 7) (תיקון – תחילה), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – חובת מודעה וסימון מצרכים בפיקוח), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת רוברט טיבייב, דוד רותם, זבולון אורלב, ניצן הורוביץ, איתן כבל, דורון אביטל, כרמל שאמה, עינת וילף, משה גפני, דב חנין, עפו אגבאריה, רוברט אילטוב, נסים זאב, אריה אלדד, אברהים צרצור ומוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגנת ושיקום ים-המלח, התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת דב חנין, משה גפני, אמנון כהן, ניצן הורוביץ, איתן כבל, דוד רותם, אורלי לוי אבקסיס, זבולון אורלב, זהבה גלאון, אורית זוארץ, אברהים צרצור ואורי מקלב; הצעת חוק הגברת האכיפה בטיפול בפסולת זיהומית (תיקוני חקיקה), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (איסור שימוש בטלפון ציבורי לביצוע דבר עבירה), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אריה ביבי; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מתנדבים בשירות בתי-הסוהר), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אריה ביבי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חיבור מבנים בדאלית-אל-כרמל ועוספיא לרשת החשמל) (הוראת שעה), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת חמד עמאר ויריב לוין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – ביטול תשלומי השתתפות), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק הגבלות על מנפיקי כרטיסי חיוב (תיקוני חקיקה – עידוד התחרות ושמירת זכויות הלקוח), התשע''ב–2011, מאת חברי הכנסת פניה קירשנבאום, ציון פיניאן, מירי רגב וכרמל שאמה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – תוספת שנתית לסל שירותי הבריאות), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, זהבה גלאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תוספת דחיית קצבה לזכאי לקצבת זיקנה), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אריה ביבי; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון – היעדרות בשל אשפוז פג), התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת זהבה גלאון; הצעת חוק שירות חברתי למבוגרים, התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, זהבה גלאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק איסור הפליה של תלמידים במערכת החינוך (תיקוני חקיקה), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, זהבה גלאון ואילן גילאון; הצעת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון – תשלום עד גיל 22), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב, זהבה גלאון, אורי אורבך, זאב בילסקי, אורית זוארץ ואיתן כבל; הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – תיקון פרק ב'), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ ואריה אלדד וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מס עיזבון, התשע”ב–2011, מאת חברות הכנסת מרינה סולודקין ושלי יחימוביץ; הצעת חוק אכיפת הסדרי ראייה, התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ; הצעת חוק עסקאות חילופי אסירים ביטחוניים ותנאי כליאתם, התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק לימודי יסוד במערכת החינוך, התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – חינוך חינם לפעוטות), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, אילן גילאון וזהבה גלאון; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ניכויים שאין להתירם), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, ניצן הורוביץ ואילן גילאון; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – ניידות מספרים לתקופה מוגבלת), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת כרמל שאמה, נחמן שי, שלי יחימוביץ ואבישי ברוורמן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור נקיבת מחירים שלא ניתן לשלמם במעות שבמחזור), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ציפי חוטובלי, זבולון אורלב ואורי אריאל; הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנת 2012, מאת חברי הכנסת דליה איציק, ציפי לבני, שאול מופז, רוחמה אברהם-בלילא, אברהם דיכטר, מרינה סולודקין, יואל חסון, גדעון עזרא, יעקב אדרי, אלי אפללו, רונית תירוש, נחמן שי, שלמה מולה, רוברט טיבייב, מגלי והבה, רחל אדטו, יוחנן פלסנר, שי חרמש, ישראל חסון, אריה ביבי, אורית זוארץ, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, נינו אבסדזה ודורון אביטל; הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנת 2012, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, ניצן הורוביץ ואילן גילאון.
החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011.
נוסח מתוקן של הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי; פ/3541/18.
דוח הוועדה הציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים.
בנוסף, אבקש להודיעכם כי הונחו על שולחן הכנסת ההסכמים הבאים: הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של פלאו בדבר פטור מאשרה למחזיקים בדרכונים דיפלומטיים, דרכוני שירות ודרכונים לאומיים; הסכם הובלה אווירית בין המשרד הכלכלי והתרבותי של ישראל בטייפיי – טייוואן – לבין המשרד הכלכלי והתרבותי של טייפיי בתל-אביב; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של קזחסטן בדבר שיתוף פעולה בתחום חקר החלל והניצול של החלל החיצון למטרות שלום; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת אוקראינה לקידום השקעות והגנה הדדית עליהן; הסכם בדבר שיתוף פעולה בתחום שירותי הדואר בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של קפריסין; מזכר הבנה בין ממשלת מדינת ישראל לבין המועצה הלאומית לפיתוח ולרפורמה של הרפובליקה העממית של סין בדבר הגברת שיתוף הפעולה לתעשיות היי-טק; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת קנדה בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח תעשייתי במגזר הפרטי; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ממלכת טונגה בדבר פטור מאשרה למחזיקים בדרכונים דיפלומטיים, דרכוני שירות ודרכונים לאומיים; הסכם בדבר הצטרפות מדינת ישראל לאמנת אונסק"ו נגד שימוש בסמים בספורט; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת מחוז ג'יאנגסו של הרפובליקה העממית של סין בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח תעשייתי. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד, העבודה והאיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה על מצוקת הדיור של אזרחי ישראל;>
<2. כישלון הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;>
<3. כישלון ממשלת נתניהו בצמצום הפערים החברתיים והכלכליים;>
<4. מדיניות הריסת בתים של אזרחי המדינה המתגוררים ביהודה ושומרון>
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום – הצעות אי-אמון בממשלה: כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה על מצוקת הדיור של אזרחי ישראל, של סיעת קדימה. המועמדת להרכיב את הממשלה הינה חברת הכנסת ציפי לבני. ינמק את ההצעה חבר הכנסת יוחנן פלסנר. שר הבינוי והשיכון צריך להשיב על הצעת האי-אמון והוא איננו.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
הוא התפטר? אולי הוא הולך – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
מי שצריך להשיב צריך לפחות לשמוע על מה הוא משיב. אם אדוני ירצה להתחיל לדבר, אני לא אקח לך את זה מהזמן.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
לאיזה שר אנחנו ממתינים? שר הבינוי והשיכון.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אפשר להתחיל.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
התחלנו את המושב, הכול בסדר.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אם כך, אז נתייחס בדברי לנושא הדיור, אדוני השר.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו פותחים עכשיו את מושב החורף. תראו, זו התחלת מושב, חיכינו שלושה חודשים – האמת, אני חייב להגיד שציפיתי שחברי הכנסת שלא היו כאן שלושה חודשים יהיו קצת יותר פעילים וייקחו חלק יותר אקטיבי בדיונים של הכנסת, יכבדו אותם יותר, אבל כנראה שאת זה לא נצליח לשנות. אבל דווקא השקעתי מחשבה באופן שבו ראוי לפתוח את מושב הכנסת ולהציג את הצעת האי-אמון הראשונה של קדימה במושב הזה. אתמול – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
סליחה, רבותי, אתם מפריעים לדובר.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אתמול, אדוני היושב-ראש, פגשתי אב שכול. האמת שזו לא היתה פגישה מתוכננת, אבל פגשתי אותו בהקשר אחר. שמו פרופסור אלי ורטמן. הוא פרופסור, רופא, מהטובים שבמדינת ישראל, והוא אבא של דגן ורטמן, שחלק מהאנשים כאן – אני חושב שעתני שנלר לפחות, אבל גם אחרים – הכירו אותו ברמה האישית. באמת, מ"פ שהיה מופת, לוחם, אוהב את הארץ, אוהב את עמו, אוהב את חבריו, מכיר כל חלק מחלקיה של הארץ הזאת ושל העם הזה. דיבר אתי אבא שלו, והאבא שלו, כפי שאפשר לצפות, עבר משבר מאוד גדול כשבנו נפל. הוא ביקש ממני רק דבר אחד. הוא אמר לי: אולי תנסה להשפיע שיפסיקו עם הציניות הזאת, שיפסיקו עם הסקטוריאליות. זה בסדר להתווכח, זה בסדר לתת ביקורת, זה בסדר לראות את הדברים כל אחד מזווית אחרת, אבל בואו נעשה את זה בצורה כזאת שבאמת נראה שאכפת לנו ממדינת ישראל, שאנחנו מכבדים אחד את השני, שיש כאן סולידריות, שאנחנו אוהבים את עם ישראל, שאנחנו עושים את זה ממקום שאנחנו רוצים לשפר, ובואו נקרין את זה. אמרתי לו: תשמע, כל כך קשה להשפיע על השיח כאן, אבל אני מתחייב לנסות.
הדברים האלה נגעו לי ללב, ואני חושב שדווקא כאן, כשאנחנו מתחילים מושב, שכולם אומרים, מושב סוער, מושב של חצי שנה, מושב שיש בו הסתברות לא קטנה – ואנחנו נפעל לכך – שבו נקבע תאריך לבחירות כדי להחליף את הממשלה הזאת, ואנחנו מתחילים בתהליך הזה כבר עכשיו; אני חושב שנכון שנתחיל את כל התהליך הזה מהמקום שמכבד את אלה שהקריבו את עצמם למען המדינה, את אלה שמוכנים להקריב את עצמם למען המדינה, את אלה שבשבילם המדינה הזאת זה לא איזה מין מקום שמנהלים סביבו איזה ויכוח ציני, כל אחד בשביל לשפר עמדות, אלא באמת מקום שאנחנו מכירים בעובדה שמדובר בנס אמיתי אחרי אלפיים שנים, ואנחנו מחויבים לחזק אותו, לקיים אותו. זו היתה ההבטחה שלי לאותו אב שכול, וברוח זו אני רוצה גם להציג את הצעת האי-אמון שלנו.
התייחסה יושבת-ראש האופוזיציה לפני לתחום המדיני-הביטחוני, ויש לנו באמת מחלוקת אמיתית עם הממשלה ועם ראש הממשלה בתחום המדיני-ביטחוני. היום אנחנו רואים בדרום הארץ את מחיר הקיפאון המדיני. ושלא יהיה ספק, לא לתושבי הדרום, לא לאנשים אחרים במדינת ישראל: הקיפאון המדיני, חלק מהמחיר הוא העובדה שנשחקה ההרתעה. נשחקה ההרתעה, ורואים את זה האירנים, ושלוחיהם – "הג'יהאד האסלאמי" וה"חמאס" – מבינים שהידיים שלנו קשורות, שצה"ל לא יכול להגיב בעוצמה הרבה שיש לו. מכיוון שהזירה הבין-לאומית השתנתה, לא יאפשרו לנו לעשות את אותם הדברים שיכולנו לעשות בראשית 2009, שיכולנו לעשות ב-2006. יש כאן כלים שלובים – קיפאון מדיני מביא לקשירת ידיים ביטחונית, ולהיפך. זה מה שאנחנו מנסים להסביר לציבור. זו האמת שאנחנו נגיד גם למיליון אזרחי ישראל כשהם יושבים עכשיו כמעט בתדירות של פעם בחודשיים במקלטים. יש קשר בין העניין המדיני ובין העובדה שעכשיו כבר לא סופרים אותנו.
<דליה איציק (קדימה):>
– – – ראש ממשלה חזק.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
ראש הממשלה טוען שהוא חזק. ראש הממשלה עומד כאן, והוא באמת חזק ברטוריקה, והוא חזק במלים.
<רוני בר-און (קדימה):>
הוא לא אמר "חזק", הוא אמר: "בעוצמה".
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
עוצמה. אז הוא משתמש באמת במלים נכונות, ואת ההיכרות שלו עם מילון אבן-שושן אף אחד לא יוכל לקחת ממנו, אבל בשורה התחתונה אזרחי ישראל מתחילים להבין ולהרגיש שהעוצמה של מדינת ישראל נשחקת, וגם נאום רהוט באו"ם לא יכול לבלום את העובדה שהפלסטינים עכשיו, הזרוע השנייה שלהם, פועלת לבינאום הסכסוך. אז מה אם הצלחנו לבלום את ההצבעה בעצרת הביטחון באמצעות הווטו האמריקני? הפלסטינים יכולים בהינף יד לקבל הכרה ולזכות במעמד של מדינה משקיפה בעצרת האו"ם. היום הם התקבלו לאונסק"ו, לפני כחודש הם התקבלו למועצת אירופה, והם פועלים להצר את צעדינו ולצמצם את מרחב התמרון של מדינת ישראל, וחברי חברי הכנסת, הם מצליחים. וגם זה מחיר הקיפאון המדיני.
ומה התשובה של ראש הממשלה? כיצד הוא מציע להתניע את התהליך המדיני? חוץ מהרטוריקה, וכל הדברים שהוא דיבר כאן על מדינת לאום וכן הלאה – איך הוא מציע להתניע את התהליך המדיני? הוא מדבר עם הקוורטט. בזמן שהוא מדבר עם הקוורטט, ומתיימר לנסות להתניע את התהליך המדיני, ובמובן הזה מוליך שולל את אזרחי ישראל, מה עושה שר החוץ שלו? שר החוץ שלו אומר את האמת על מדיניות הממשלה; שר החוץ – והוא אמר את זה רק בשבוע שעבר – אומר: אבו מאזן הוא המכשול האמיתי למשא-ומתן. האיום של אבו מאזן להחזיר את המפתחות הוא לא איום, זו ברכה, הלוואי שיעשה את זה בסוף. מי שלא יבוא במקומו יהיה יותר טוב כרגע.
אז יש לנו ראש ממשלה שמדבר, ומדבר ומדבר, ויש לנו שר חוץ שמטרפד את המדיניות שלו, וזה התפקיד שלנו כאן, במושב הקרוב – להחזיר את התקווה, להבהיר לאזרחי ישראל שיש דרך אחרת. אפשר להציע אלטרנטיבה מדינית. יש חזון מדיני אחר. אפשר גם להכות ב"חמאס" וגם להיות מקובלים בעולם. אפשר גם לעשות תהליך מדיני וגם לאיים על "חיזבאללה" ואירן. אפשר לשקם את העוצמה, אבל בשביל לשקם את העוצמה לא צריך לדבר על זה, צריך מדיניות נכונה. לא צריך הסברה נכונה; לא צריך להיות מסבירן מצוין – וראש ממשלה הוא מסבירן מצוין – צריך להיות מדינאי אחראי ושקול, וראש הממשלה הוא לא כזה.
אני אעבור, אדוני היושב-ראש, ברשותך, לתחום החברתי-כלכלי. אני חושב שלממשלה הזאת, בתחום החברתי-כלכלי מגיעה מלה טובה מאתנו בנושא האחריות התקציבית. אין ספק שאנחנו במשבר כלכלי, גם במובן של המתווה שהמשק נמצא עליו, המתווה לטווח ארוך של הגדלת הפער בפריון העבודה. שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה נמוכים, פערים של אי-שוויון, פערים בצמיחה, כל הדברים האלה הולכים ומרחיקים אותנו מהעולם המערבי, והולכים ומייצרים למשק הישראלי מאפיינים של מדינת העולם השלישי. אבל אל מול כל המגמות הבעייתיות האלה, ואל מול הבעיות בחינוך, והבעיות בבריאות, והבעיות ברווחה, והעובדה שאזרחי ישראל רבים לא יודעים איך לגמור את החודש, ורבים אחרים לא יודעים איך להתחיל את החודש – אל מול כל הדברים האלה – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת מולה, אתה מפריע לחבר שלך.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
– – המענה, אדוני היושב-ראש, הוא לא להגדיל את התקציב, כמו שחלק מחברי הכנסת – כמו שחלק מהנציגים מדברים – להגדיל את התקציב בעשרות מיליארדים; זה פופוליזם. במצב שבו המשק העולמי נכנס למיתון, חוסר ודאות אדיר גם בארצות-הברית, גם באירופה, לבוא ולהציע למוחים ולהגיד: אנחנו נשלם, ונשלם ונשלם, בלי להסביר מאיפה לוקחים את הכסף, זה לא פתרון.
אנחנו אופוזיציה אחראית, אנחנו אלטרנטיבה אחראית, ולכן אנחנו לא מציעים להגדיל את התקציב בצורה בלתי מבוקרת. אבל אנחנו כן אומרים שצריך לשנות את סדרי העדיפויות, ובשביל זה צריך לפתוח את תקציב המדינה, והפארסה הזאת, של התקציב הדו-שנתי – צריך לחדול אתה. אומנם לקחנו דוגמה מבחריין; אומנם בבחריין הציגו תקציב דו-שנתי, ולא בשום מדינה אחרת, אבל כל מה שאמרנו על התקציב הדו-שנתי, כל מה שיגורנו, אכן קרה. אמרנו: איך תדעו מה יהיו נתוני הצמיחה בשנת 2012? איך תדעו אם לא יהיו התפתחויות כלכליות? איך תדעו מה יהיה, מה יהיו הצרכים? את כל הדברים האלה העלינו, אפילו הגשנו עתירה לבג"ץ בעניין; רוני בר-און עשה את זה בשם קדימה. אבל הממשלה התעקשה, ושר האוצר התגאה בזה – זה ההישג הגדול שלו. עכשיו אנחנו מבינים, חברי חברי הכנסת, שהתקציב הדו-שנתי היה כישלון קולוסלי, ואנחנו תובעים – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
יוחנן, אני מוסיף לך עוד שתי דקות. תתחיל לסיים.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אנחנו תובעים, ונתבע במושב הזה, לפתוח את התקציב הדו-שנתי ולהציג תקציב חדש. אבל הצגת תקציב חדש לא מספיקה, אדוני היושב-ראש. אנחנו צריכים לתת טיפול שורש, לא הלבנת שיניים, לא איזשהו טיפול קוסמטי – טיפול שורש לבעיות היסוד של המשק, ואת זה הממשלה לא מציעה.
היא מציעה לנו את טרכטנברג, ובדוח-טרכטנברג – צריך להגיד ביושר – יש דברים טובים, אבל מישהו חושב שאת כל הדברים הטובים שנמצאים בדוח-טרכטנברג ראש הממשלה מתכוון להעביר וליישם? תקשיבו לגפני, תקשיבו לחברים האחרים בקואליציה – לא יהיה דוח-טרכטנברג. אתם חושבים שהוא יאפשר להציג קריטריון של מיצוי כושר השתכרות כקריטריון לקבלת משכנתאות? מה פתאום. הוא יאפשר הכנסת לימודי ליבה? מה פתאום. יש דברים מאוד יפים בדוח-טרכטנברג, אבל ראש הממשלה אימץ אותו רק ברמה העקרונית, ויביא כמה פרקים. זה תרגיל יחצני מדהים.
אבל גם דוח-טרכטנברג בשלמותו, וגם את זה צריך להגיד, לא פותר את בעיות העומק של החברה הישראלית, ובראש ובראשונה הוא לא פותר את בעיית הדיור. ונמצא כאן השר אטיאס, שאמר את זה במילותיו: "המלצות הוועדה" – ואני מצטט אותך, אדוני השר – "בנושא הדיור הציבורי זו בושה וחרפה. לקחו את החלשים ביותר וזרקו אותם בצדי הדרך". אני מצטט אותך, אדוני השר: "אגף התקציבים כנראה השתלט על טרכטנברג". ועוד הוסיף השר בהזדמנות אחרת ואמר: "המדינה התחייבה לפני עשר שנים למשפחות האלה שיקבלו דירות, והם עדיין מחכים, וכנראה הם יחכו עוד הרבה שנים". וראינו בוועדת הכספים היום את הגברת ויקי וענונו, והיא נתנה דוגמה אישית וייצגה רבים אחרים שמבינים שאין שום תקווה בתחום החברתי למדיניות של הממשלה במושב הזה.
אנחנו מתכוונים להציע אלטרנטיבה. אנחנו נציע הצעות בתחום הדיור הציבורי. אנחנו נציע הצעות בתחום של חיזוק או שיפור מערכת החינוך. אומנם שפכו קצת כספים במערכת החינוך, אבל לא עשו שום רפורמה אמיתית במערכת החינוך – ושם נמצאים המיליארדים – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
יוחנן, משפט. הוספתי לך שתי דקות. תגיד משפט אחרון.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, אני צריך לסיים את הנאום שלו, אז אל תנצלו את – – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אני אסיים בכך: גילוי אחריות בנושא התקציבי זה לא מנהיגות. מנהיגות זה להביא רפורמות בתחום של קירוב הפריפריה, ולא לגנוז את תוכנית קדימה לקירוב הפריפריה. גילוי מנהיגות זה להביא רפורמה אמיתית, שתצרף עשרות, אם לא מאות אלפים לשוק העבודה, וכך תגדיל את התקציב הזמין בעשרות מיליארדים, ולא להראות לנו איזה מיליארד או שניים מתקציב הביטחון ולקרוא לזה רפורמה.
אלה השינויים הנדרשים. חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. אלה הדברים שנדרוש במהלך המושב הזה, ואם לא נקבל אותם, אנחנו נדרוש בחירות, ואני מקווה שיהיו לפחות כמה חברים הגונים בקואליציה שיאפשרו לנו להציע לעם ישראל תקווה אחרת, גם בתחום החברתי וגם בתחום המדיני. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת יוחנן פלסנר. ישיב שר הבינוי והשיכון, חבר הכנסת אריאל אטיאס.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
בטח אתם רוצים לשמוע תשובות, לא? החבר'ה של קדימה. או פלסנר מעדכן אתכם אחרי זה מה אני אומר לבד? בסדר. מה עם הצמרת? חוץ ממופז כולם הלכו.
<נחמן שי (קדימה):>
אל תדרג אותנו. אנחנו פה.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שמח שפתיחת מושב החורף מתחילה שוב בנושא הדיור, ואני שמח גם שזה מציף את נושא הדיור הציבורי, כי זה הדבר הבא שאנחנו הולכים לטפל בו. במהלך השנתיים וחצי האחרונות – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
אפשר לשאול שאלה?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
תן לי להתחיל, ואז תשאל.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – – העברנו את חוק הדיור הציבורי לפני עשר שנים, קבענו תחילה בינואר 2010. חוק קיים, מונח על השולחן.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
שאלה טובה, תקבל תשובה.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, חבר הכנסת רוני בר-און, אני אפשרתי לך בנחת, וגם לך, יוחנן.
<רוני בר-און (קדימה):>
היה בנחת.
<היו"ר יצחק וקנין:>
בסדר, אבל אל תפריעו לשר. אתם מפריעים לו.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אני שמח שפתיחת המושב מתחילה בנושא הכי חשוב ומרכזי, והוא חשוב ומרכזי, ולכן תנועת ש"ס לקחה את התיקים הרלוונטיים של התכנון והבנייה, בשביל לטפל בנושא הכי חשוב ומרכזי. אכן מצוקת הדיור הגדולה נוצרה כתוצאה – כפי שאמרתי פה הרבה פעמים; והתוצאות, רואים אותן עכשיו גם בשלבים הנוכחיים – כתוצאה ממחסור בהיצע הקרקעות – פעם אחת, שפגש ריבית נמוכה – פעם שנייה, היסטורית, וגרמו להתלקחות של המחירים. בישראל צריכים כ-40,000 יחידות דיור בשנה – התחלות בנייה – לגידול טבעי. קיבלנו רק 30,000 עד הקמת הממשלה הנוכחית, כולל הממשלה הקודמת והקודמת של הקודמת. כל הממשלות לדורותיהן בעשור וקצת האחרון לא לקחו את הנושא של הדיור, כי אומרים, מה הצרכים, ולפי זה נשווק, אפילו קצת יותר מזה, כדי לא לגרום לעליית מחירים; כלל בסיסי – כשיש מחסור בהיצע, המחירים עולים.
מה קרה ב-2009, כשפתאום נהייתה כזאת התלקחות – אותו מחסור בהיצע פגש ריבית נמוכה היסטורית של 0.5%. הריבית הנמוכה הזאת גרמה להכפלה של המשקיעים פנימה, וזה גרם לעליות המחירים, והאלטרנטיבות להשקעה, והכול נכון. רק צריך לטפל בשני הדברים בנפרד – קודם כול, להגדיל את ההיצע. זה מאוד קשה ביום אחד – זה לא מאפיית לחם אחרי פסח, שעושים כמה משמרות ופותרים את הבעיה; תכנון ובנייה – אני כבר לא מדבר על הביורוקרטיה, שזה עוד נושא – לוקח זמן, וגם לוקח זמן עד שזה מחלחל בתוך השווקים. במחאת ה"קוטג'" החליטו להוריד מחיר – ירד מחיר; יש בעיה בסלולר, יש החלטה – לוקח זמן, מאבקים – זה נגמר באותה דקה. בשוק הדיור יש 120,000 עסקאות בשנה, מתוכן 78,000 או 82,000 – תלוי בשנים שהיו – בכלל עסקאות פרטיות, שלא קשורות לקבלנים, ודירות יד שנייה. לדברים האלה לוקח זמן, עד שזה מחלחל.
להלן מחצית הקדנציה בתקופה שלי – מה קרה עד עכשיו. התחלות הבנייה, ברוך השם, בעקבות השיווקים האגרסיביים שעשינו – גם מינהל מקרקעי ישראל, גם משרד הבינוי והשיכון – גדלו ל-45,000 התחלות בנייה; נתוני למ"ס. זה הדבר המשפיע ביותר על מחירי הדירות; כמו שהדבר המשפיע ביותר להעלאת המחירים היה מחסור בהיצע. היום יש לנו כבר גידול משמעותי בהיצע – 45,000 התחלות בנייה שלא באו ככה, וזה ילך ויגדל, כי כשאנחנו משווקים היום, בעוד שנה זה התחלת בנייה. בממוצע, לצערי, ממוצע ארצי, לוקח כמעט שנה להוציא היתר בנייה, ואלה רפורמות נוספות – אני לא רוצה להיכנס אליהן – רפורמות במינהל – – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
ב-2011?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אתה יכול לבדוק את זה – נתוני למ"ס – 45,000 התחלות בנייה. זה, כמובן, כל ההיבטים. ב-2010 שיווקנו 35,000 יחידות דיור, לעומת 22,000 בשנה הקודמת. זה מאוד קשה, זה לוקח זמן. צריך יותר, ואנחנו נמשיך לעשות יותר גם בשנה הקרובה.
שני פרמטרים שמשלימים את הגדלת היצע הקרקעות – קודם כול, לחתוך את מחירי הקרקע. את זה החלטנו בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל באוגוסט 2008 – שהקרקע לא משמשת רק למטרת הרווחים, אלא גם משרתת את האזרחים. כשאנחנו רוצים להוציא מכרז – בדרך כלל במכרזים, כל המרבה במחיר, ידו על העליונה, והוא מקבל את הקרקע. כשההטבה הזו הולכת ליזמים, ודאי שזו הדרך המיטבית – הקרקע היא משאב מוגבל, אין ברירה – עושים מכרז. אבל כשאנחנו רוצים שההטבה תגיע לזוגות הצעירים, שזו דירה ראשונה שלהם, מה שנקרא בשפה שלנו מחיר למשתכן, שזה מכרז הפוך, שבו היזם שמציע את מחיר מטר הבנייה הזול ביותר לדירה, הוא שזוכה. הקרקע, אין עליה תחרות. אבל מה קרה? מינהל מקרקעי ישראל, בהנחיית ובהוראת ובחובת משרד האוצר, לא הסכים שנעשה הנחה בקרקעות האלה. השמאי אמר 200,000 – 200,000; 300,000 – 300,000. 100% ערך שמאי. אז בעצם כל התחרות היתה על רווח יזמי.
צריך לזכור דבר מאוד בסיסי, שלבנות דירה בפריפריה הרחוקה – במצפה-רמון, בדימונה, לא חשוב – ובמרכז הארץ, זה אותה עלות בנייה; הפער הגדול ביניהם זה בקרקע. הקרקע, ככל שהמדינה יכולה להשפיע, היא עשתה את זה. העברנו החלטה במועצת מקרקעי ישראל, במכרזי מחיר למשתכן, שבהם בוודאות ההטבה מגיעה לצרכן – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
ההקלות בקרקע, זה לא הלך ישירות למשתכן אלא לקבלן.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אתה כנראה לא מקשיב למה שאני אומר. אני אומר – מכרזי מחיר למשתכן, שבהם היזם שמתחייב למחיר הנמוך ביותר, זה הפרמטר לזכייה, ולא שמי שמציע את מחיר הקרקע הגבוה ביותר זוכה. ואני מדגיש: מחיר דירה לפי מטר, פיקס, כולל מע"מ – הוא מתחייב על 5,000 מטר, על 6,000, על 7,000 – מי שהציע את המחיר הנמוך ביותר, זכה. זה מושך את המחיר כלפי מטה. המדינה מתערבת בזה שאיכות הבנייה מפוקחת על-ידי משרד השיכון, כבר 16 שנה, זה לא המצאה חדשה – יש סטנדרט קבוע, אנחנו מפקחים על זה – – –
<נחמן שי (קדימה):>
מה עם איכות הבנייה?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אין עם זה בעיה, זה הוכיח את עצמו מצוין. אנחנו רוצים לתת את התרומה של המדינה לעניין הזה. אנחנו חותכים את מחירי הקרקעות ב-50%, ואז יש בכל קרקע – זו החלטת מועצת מקרקעי ישראל, שעברה כבר, ומבוצעת, וכבר יצאו מכרזים כאלה, וימשיכו לצאת; ערך השמאי של הקרקע הוא עד 400,000 שקל – אנחנו לא רוצים לתת הטבה לקרקעות שעולות 800,000 ו-700,000; אנחנו רוצים ללכת בעיקר בתב"עות, במרכזי הערים, איפה שיש פוטנציאל לצעירים – קרקע ששווה עד 400,000 שקל, 50% מערך שמאי, ומשם עושים את המכרז הזה. המדינה מפסידה מזה הכנסה מאוד גבוהה, ואני שמח שעשינו את זה, וכן את מענקי המקום, שפועלים בפועל מאוגוסט. אזרחי ישראל לוקחים – יש לנו נתונים של אנשים שלקחו – בפריפריה ב-28 יישובים, כולל ביישובי המיעוטים, לוקחים מענקים וסבסוד פיתוח בהיקף ממוצע של 100,000 שקל לכל זוג צעיר שקונה דירה ראשונה חדשה בבנייה רוויה. כדי שנבין את היקף ההטבה הממוצע, לפי הריביות היום, משכנתה של 100,000 שקל שווה להחזר חודשי של 680 שקל בחודש ב-20 שנה – זה שווי ההטבה של 100,000 שקל.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
מה יהיו הקריטריונים לדיור למשתכן?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
זה טרכטנברג – תן לו, נדבר על זה עוד. אתה עוד תדבר על זה הרבה מהדוכן.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אני אתן לו. אתה תיתן לו?
<אורית זוארץ (קדימה):>
עלה לנו 700,000 שקל הטרכטנברג הזה. לא חבל על הכסף?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
זאת הבעיה? השאלה היא מהי התמורה, לא כמה זה עלה. בוא נדבר על הדיור הציבורי.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אתה תקבל את הקריטריונים של טרכטנברג?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אנחנו דנים בזה, הכול יהיה בסדר. אל תדאג.
הדבר החשוב ביותר, שכשהמדינה נותנת כסף בדיור ציבורי, נותנת החזר שכר דירה – היום אנחנו נותנים היקף של מיליארד ו-300 בשנה ל-137,000 משפחות. מקבלים ממשרד השיכון צ'ק ביד כל חודש דרך הבנק, לסייע להם בשכר דירה – שם יש קריטריונים ברורים של מיצוי כושר ההשתכרות, כי המדינה נותנת לך כסף. היא אומרת לך: אתה מקבל כסף, תתאמץ. בדיור ציבורי המדינה נותנת לך דירה בבעלותה לנצח, לא מוציאים אותך – תתאמץ. אין שינוי בדבר הזה.
אכן אמרתי, ואני עומד מאחורי מה שאני אומר, שוועדת-טרכטנברג רצתה או ניסתה לטפל במעמד הביניים, שעובד קשה ולא גומר את החודש, אבל היא שכחה בצדי הדרך את האנשים שלא יודעים להתחיל את החודש, ואלה דיירי הדיור הציבורי. פרק הדיור הציבורי בדוח-טרכטנברג הוא לא איזה המצאה, רוב הדברים שכתובים שם מבוצעים הלכה למעשה: הגידול בהתחלות בנייה – מבוצע; 50% הנחות בקרקע – מבוצע; דיור להשכרה – מבוצע; מהרבע הראשון של 2010 אנחנו מוציאים מכרזי דיור להשכרה.
<רוני בר-און (קדימה):>
מה עם חוק?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
עוד דקה, אני אתייחס לזה. מה לא מבוצע, ומה דוח-טרכטנברג לא התייחס אליו? נפגשתי אתו יותר מפעם אחת, הוא לא התנגד לזה, בעיקרון, אבל הוא אמר שמשרד האוצר מתנגד בכלל להגדלת מלאי הדיור הציבורי, ובשביל זה אנחנו פה. אנחנו ניאבק על זה ואנחנו נגדיל. איך אנחנו נגדיל? אני רוצה להגיד את השיטה. היום יש לנו 70,000 יחידות דיור בדיור הציבורי – דירות ישנות, מוזנחות, קשה לטפל בהן.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
זה מה שנשאר.
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, תשתדלו לא להפריע.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
זה מה שנשאר לנו. אנחנו רוצים להגדיל את המלאי. יש שני פרמטרים: יש 2,200 משפחות שממתינות. בדוח-טרכטנברג מופיע 2,640 משפחות – – –
<מרינה סולודקין (קדימה):>
זה רק במשרד שלך. במשרד שלך – 60,000.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
נכון, נכון, נכון. חברת הכנסת סולודקין, תני לי, אני יודע. אנחנו מכירים את הדעה, ואת צודקת ברוב מה שאת אומרת בעניין הזה. אני רוצה לגעת במשהו, ואם תרצי, אחרי זה אני אתייחס.
יש לנו, לפי דוח-טרכטנברג, 2,640 משפחות, לפי המספרים שלנו זה 2,200, כי הוא מתייחס לכאלה שרוצים לעבור ממקום למקום – 2,200 משפחות שממתינות בתור, חלקן עשר שנים, יש להן פתק מהמדינה: מגיעה לך דירה בדיור ציבורי, תמתין בתור, נקרא לך, תקבל. חלקן מחכות עשר שנים בהמתנה בתור הזה. זה תור שלפעמים הוא פיקציה, כי מתי מתפנית דירה? דירות חדשות לא קונים – לא ישנות, לא חדשות – לא מגדילים את המלאי; כשאדם, לא עלינו, הולך לעולמו, מתפנית דירה. זה התור, וזה באזורי הביקוש, חדרה–גדרה. בפריפריה הרחוקה יש לנו עודף דירות, חלקן עומדות ריקות ואנחנו משלמים על שומרים כדי שלא יפלשו למקומות האלה; במקומות הרחוקים, מצפה-רמון למשל. ואני לא חושב שנכון לקחת ולדחוף את החלשים לפריפריה. להיפך, צריך לפזר אותם בתמהיל. כדי שנוכל לפזר אותם בתמהיל, אנחנו מנהלים מגעים עכשיו, משא-ומתן, עם משרד האוצר; ככל שהם יבשילו – בסדר, לא יבשילו – נגיש הצעת חוק בנושא הזה.
אנחנו רוצים שבמכרזי מינהל מקרקעי ישראל ו/או משרד הבינוי והשיכון, במקומות שזה מתאים, לא במגדלי יוקרה ולא בצמודי קרקע, אנחנו נשאיר – חלק ממטלות הפיתוח שיהיו ליזם – כמו שהוא משלם 100,000 שקל עלויות פיתוח, ואומרים לו: אתה צריך לבנות עכשיו את המתנ"ס המקומי ואת הכבישים – לא הוא בונה, אנחנו בונים, אבל הוא משלם, זה חלק מהעלויות שבסוף מתגלגלות על הקבלן, והוא מגלגל את זה על הקרקע של המדינה – הוא לא תורם והוא לא בעל חסד – שישאיר 5% מהדירות בדיור הציבורי. מה זה עושה, השיטה הזאת?
<מרינה סולודקין (קדימה):>
זה חוק שלי.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
יש לך חוקים כאלה, אני שמח.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
פעמיים היית נגד.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
ה-5% דירות בדיור הציבורי עושים את הדבר הכי חכם, צודק, חברתי, וגם הגיוני. אנחנו יודעים שדיירי הדיור הציבורי סובלים משני דברים: האחד, אין להם תקווה, ודבר נוסף, ריכזו קבוצה של חלשים בתוך ה"רכבות" האלה, כמו שאנחנו מכירים אותן. כשלוקחים קבוצה חלשה ומכניסים אותה לתוך בלוקים שלמים, אני חושב שזה מחליש אותה, לא נותן לה תקווה ולא עושה צדק חברתי. להיפך, עושה עוול חברתי. כשאתה בא ואומר: אנחנו לוקחים 5%, זה בממוצע יוצא בין דירה לשתי דירות בבניין, לא יותר, אתה מפזר אותם בתמהיל נכון, אתה מפסיק את הסלאמס הזה, והכי חשוב, זה לא עולה כסף חדש לתקציב המדינה – לא צריך להוציא מתקציב הביטחון ולא צריך להגדיל את ההוצאה. זה מניעת – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אני עונה לך, נשמה.
<רוני בר-און (קדימה):>
כמה דירות זה מייצר?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אני עונה לך. אני אגיד לך, כמה שאנחנו רוצים – 500 בשנה, 700 בשנה.
<רוני בר-און (קדימה):>
אין סרט כזה.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אין סרט כזה?
<רוני בר-און (קדימה):>
ב-40,000 התחלות בנייה שלא כולן שלכם, 5% זה 200 דירות. אתה עושה צחוק?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אני אומר לך, אנחנו יודעים בתב"עות שלנו – אני לא רוצה להגיד ערים עכשיו, כי אני נכנס עכשיו למניפולציות עם חלק מראשי הערים שבוודאי יגידו שהם לא רוצים את זה אצלם, גם את זה אנחנו מכירים.
<רוני בר-און (קדימה):>
תכריח אותם.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
בסדר, זה עוד נושא, קודם כול שנגמור עם האוצר. להכריח אותם זה כבר איך לבצע את זה.
אני אומר שאנחנו רוצים להגיע לסיטואציה שאנחנו לא צריכים להביא כסף ולקנות דירות. קודם כול, 2,200 האלה שממתינים, יש להם פתרון עכשיו, מחר בבוקר. כל אחד כזה יקבל 3,000 שקל שכר דירה בלי לצאת מהתור. אני מדגיש את המלים "בלי לצאת מהתור", כי בדוח-טרכטנברג כתוב שאנחנו ניתן להם חוזה שכירות ארוך טווח. בשורה הקטנה הזאת מקופל הדבר הזה שאומר: תקבל 3,000 שקל, תצא מהתור לחמש שנים ונדבר אתך בעוד חמש שנים, ולזה אנחנו לא נסכים. אנחנו רוצים שהאנשים האלה, שממתינים כבר עשר שנים, מחר בבוקר אין להם תור, הם מקבלים 3,000 שקל שכר דירה – זה ממוצע בכל המקומות האלה שממתינים בהם – יכולים לשכור דירה איפה שהם רוצים. זה עולה לנו 30 מיליון שקל בשנה. זה כסף קטן בדוח-טרכטנברג, וזה כסף גדול בשביל אותן משפחות. זה מה שזה עולה לנו. אנחנו מציעים לתת להם את הסכום הממוצע הזה באופן מיידי, ואז הם לא ממתינים בתור. במקביל, אותם אנשים שחיכו יגיעו דרך המכרזים שלנו להגדלת הסיכוי שלהם לקבל דירה. זה ייקח עוד שנה, עוד שנתיים, כמה זמן שזה לוקח. אנחנו – פעם אחת – מגדילים את מלאי הדירות, פעם שנייה – אנחנו לא שמים אותם בסלאמס, ופעם שלישית – המדינה לא מסירה את אחריותה מהדבר הזה.
חבר הכנסת פלסנר, אנחנו מנהלים על זה משא-ומתן עם האוצר. אני משוכנע שעם המנופים שאנחנו נפעיל זה יצליח. אם זה לא יצליח זה יבוא לפה במושב החורף בכנסת, ואני משוכנע שאתה תתמוך בזה. תודה לך.
<רוני בר-און (קדימה):>
מה עם חוק הדיור הציבורי?
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
סליחה. אני חייב לך תשובה. אני יכול?
<היו"ר יצחק וקנין:>
כן, כן, ודאי.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
החוק שאתה מדבר עליו – אתה מדבר על החוק ההוא. החוק הזה בעצם זה חוק ירושה, אני קורא לו. למה? מה הוא עושה? החוק הזה בעצם לא מגדיל את מלאי הדיור הציבורי – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
ודאי שכן.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
לא, תקשיב. אני אגיד לך מה אני חושב, אחרי זה אתה תענה. בסדר?
<רוני בר-און (קדימה):>
אני אסביר לך למה אתה טועה.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
רגע, אתה כבר אומר שאני טועה, עוד לא שמעת מה אני אומר. אני חושב שהוא לא מגדיל את המלאי, ואני אגיד לך למה. ממוצע דירה שעומדת למכירה במקומות האלה – ברוב הטובים כבר מכרו אותן – מה שעומד היום למכירה שווה בערך 230,000 שקל – אני אתן לך נתון סטטיסטי שלנו – לדירה.
<רוני בר-און (קדימה):>
כמה יש?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
למכירה? כמה רוצים לקנות. כמה אנשים רוצים לקנות דירה בדימונה בדיור ציבורי? לא יודע.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כמה? לא חסר.
<רוני בר-און (קדימה):>
כמה יש כאלה, אתה יודע?
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
דקה, דקה. תן לי – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – – סטודנטים.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
– – אני באמצע לענות רצוף, חברים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, תאפשרו לשר.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אני אענה לכם רצוף, ואחרי זה תגיד את ההערה שלך. עזוב כמה יש. כמה אנחנו יודעים לקבל מזה? יש דירות שאנשים – חלק רוצים לקנות, חלק לא רוצים לקנות – הם יקבלו הנחה של 80%. כמה כסף אנחנו נקבל מכל דירה, 30,000 שקל?
<רוני בר-און (קדימה):>
50,000 שקל.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
50,000 שקל. מה אנחנו יודעים לקנות ב-50,000 שקל? לא יודעים לקנות כלום. אז מה אנחנו עושים?
<רוני בר-און (קדימה):>
לא, אתה סתם מתווכח.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
דקה. אנחנו מחסלים את המלאי, כמו שמשרד האוצר תמך בזה לאורך תקופה מסוימת – מוכרים, מוכרים, מוכרים. מוות אטי לדיור הציבורי. לא מגדילים את המלאי בצד השני. אז אנחנו עצרנו את הדבר הזה עד שלא נגדיל את המלאי.
<רוני בר-און (קדימה):>
באותן הדירות שאתה קונה, גם אחרי שבעל הדירה – – – ירושה, אף אחד לא ילך לגור שם. אם אתה אומר שתמורת 80% הנחה הדירה בבעלותך, הוא מתפתה לקנות אותה. כל הדירות האלה, יש כבר בקופה כיום יותר – – –
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
מה לעשות בכסף הזה?
<רוני בר-און (קדימה):>
רגע. תבנה עוד דיור ציבורי.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
ב-50,000 שקל?
<רוני בר-און (קדימה):>
אתה לא שומע. יש לך כבר 2.5 מיליארד.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
אין 2.5 מיליארד. עשיתם הסכם עם הסוכנות – לא אתם. ב-1999 עשו הסכם עם הסוכנות שמחזירים להם כסף.
<רוני בר-און (קדימה):>
אני מודיע לך שנכון ליום שבו אני עזבתי את התפקיד יש 2.5 מיליארד שקל, באמבטיה הזאת, כשאתה מוסיף לתוך הדבר הזה בערך עוד 20,000 דירות מה-50,000 שקל שאתה אומר שתקבל מהדבר הזה, ומביא מהאוצר, ויש הסכמה – אנחנו הסכמנו לדבר הזה בממשלה שלך, כשאתה היית שר התקשורת הצבעת בעד זה – עם "מצ'ינג" שקל לשקל אתה מסדר פתאום קופה של 5 מיליארד שקל. בכסף הזה אתה בונה דיור ציבורי, לוקח עליו שכר דירה סמלי, בכסף שאתה מקבל מהשכר דירה הסמלי בונה עוד דירות, וזה גלגל שכל הזמן מזין את עצמו.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אוקיי, רבותי.
<רוני בר-און (קדימה):>
זה מונח על השולחן.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
הבנו. חבר הכנסת בר-און, בוא נעשה סדר. א. אני אשמח לשבת אתך, ואני אשמח לטעות כשאני אומר לך שאין 2.5 מיליארד שקל. מזמן אין המספר הזה – –
<רוני בר-און (קדימה):>
יכול להיות שגנבו את הכסף.
<שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:>
– – המספר הזה מזמן לא קיים, הלוואי שהיה. אכן, חידשנו את קניית הדירות משנת 2009, בעיקר לנכים רתוקים ולמקרים מורכבים כאלה ואחרים, ואני חושב שבמושב הזה אנחנו ניתן דגש על הדיור הציבורי, שנוכל להגדיל את המלאי ולסייע למשפחות האלה, כפי שאמרתי, שהגיעו למצב שהן לא יכולות להתחיל את החודש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לשר הבינוי והשיכון השר אריאל אטיאס. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת האי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד: כישלון הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. ינמק את ההצעה חבר הכנסת מוחמד ברכה. ישיב במשולב גם על האי-אמון של סיעת העבודה – השר גלעד ארדן.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אין שר.
<היו"ר יצחק וקנין:>
הוא פה, פה. ראיתי אותו.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אבל הוא יצא.
<היו"ר יצחק וקנין:>
האם אפשר לדאוג שהשר גלעד ארדן ייכנס, הסדרנים?
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום התקיימה במועצת ארגון יונסק"ו הצבעה על קבלתה של פלסטין כחברה מלאה בארגון התרבות והחינוך של האו"ם.
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
אונסק"ו.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כן. ההצעה התקבלה ברוב גדול ביותר: 107 מדינות הצביעו בעד, 14 מדינות הצביעו נגד. בין אלה שהצביעו בעד היתה צרפת, ובין אלה שנמנעו היו גם מדינות חשובות. אני חושב שזו בשורה טובה לעם הפלסטיני ולכל שוחרי השלום, גם בישראל, ואני מוצא לנכון לנצל את ההזדמנות לשלוח ברכה מכאן לנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, על קבלתה של פלסטין לארגון החשוב הזה, ומאחל ומקווה שמדינת פלסטין תתקבל כחברה מלאה באו"ם על אף האיומים בווטו אמריקני.
אני לא יכול להבין את עמדת הממשלה, ממשלת ישראל, שרוצה להשליך את העם הפלסטיני מחוץ למשפחת העמים. מה האינטרס הישראלי – אני לא יכול להבין, אלא אם כן הממשלה רוצה לקבע מצב, שיתקיימו כביכול שיחות, או דיבורים על שיחות, והם עצמם, השיחות והדיבורים על שיחות, יהיו המטרה, בלי שנגיע לשום תוצאה, והם רוצים להימנע אפילו ממה שראש הממשלה כביכול התחייב בנאומו בבר-אילן, לגבי שתי מדינות – הוא בעצם לא מכיר במדינת פלסטין. אני חושב שזו בכייה לדורות, שזה ניסיון לדחוף את העימות ואת הסכסוך למבוי סתום.
ואם היינו צריכים הוכחות בעניין הזה, היה לנו נאום ראש הממשלה לפני שעה קלה מעל הדוכן הזה, שהבשורה היחידה בו היתה דיבורים על התעצמות ודיבורים על כוח, ואיומים, ישירים ומרומזים, כלפי כל העולם, כל האזור, כלפי האביב הערבי ומה יכול להיות ומה לא יכול להיות, כלפי אירן, כמובן, כלפי ההנהגה הפלסטינית, כלפי עזה. בעצם זה התסריט היחיד, זו האג'נדה היחידה שיש לממשלה זאת – איך לייצר את העימות ולכלכל אותו כך שהוא יישאר לנצח. יכול להיות שראש הממשלה חושב שזו שעת כושר של ממשלתו, בהיעדר עמדה נורמלית של הממשל האמריקני, ובעקבות התיישרות הממשל האמריקני עם ממשלת ישראל, הוא חושב שזו שעת כושר, אבל זו בעצם בכייה לדורות, כי השלום הוא לא מתנה שמעניקים הישראלים לפלסטינים; השלום הוא מתנה שממשלת ישראל חייבת לעם בישראל, והשלום הוא מתנה שההנהגה הפלסטינית חייבת לעם הפלסטיני, והשלום הוא מתנה ליציבות באזור – של כל העמים.
לכן אל לו, לראש הממשלה, להשתעשע באשליות, לעמוד על הדוכן כאילו הוא מושל האזור שמפריח איומים ועושה שרירים מעל דוכן הכנסת, וכאילו האמת כולה אצלו. היום בהצבעה באונסק"ו ראינו בבירור, בצורה חד-משמעית, מי שייך לעולם ומי מתנהל מחוץ לעולם, מי שייך ללגיטימציה שמוכרת על-ידי הרוב המכריע של האנושות ומי מנהל מדיניות שהיא מחוץ לציוויליזציה ומחוץ להיסטוריה העכשווית, מדיניות של כיבוש, מדיניות של התנחלויות, מדיניות של התקפות על עזה, מדיניות שרוצה לייצר מצב קבוע של סכסוך, אבל כשגובה האש, כביכול, יהיה בשליטת ממשלת נתניהו. הדבר הזה לא יכול להימשך. זה משחק באש, בסופו של דבר, גם אם הלהבות נמוכות וגם אם הלהבות גבוהות.
ראש הממשלה מוביל – והממשלה שלו, הקיצונית ביותר, הימנית ביותר, מובילים לאסון. ואני באמת ובתמים מאחל לכולנו שהנבואה הזאת לא תתגשם, אלא דווקא הנבואה השנייה, שאני קורא לה ללכת למשא-ומתן אמיתי שיביא לפתרון של שתי מדינות ויביא לפתרון של סוגיות הקבע, כולל ירושלים, התנחלויות, הפליטים וכו'.
ראש הממשלה עמד על הדוכן הזה, והוא כביכול אומר וחוזר שהוא קורא להנהגה הפלסטינית ולנשיא אבו מאזן לבוא למשא-ומתן, והוא קרא את הקריאה הזאת בקונגרס ובנאום בר-אילן וגם כאן וכו' וכו'. ריבונו של עולם, אתה קורא לו לנהל משא-ומתן על מה? על אדמה שאתה נוגס בה מדי יום. הרי על מה יהיה המשא-ומתן אם לא על הקמת מדינה פלסטינית? אבל השטח שעליו אמורה לקום המדינה הפלסטינית הוא שטח שנוגסים אותו מדי יום בהתנחלויות ובהכשרת קני צרעות, ואפילו עכשיו מדברים על לתת מעמד חוקי למאחזים, מאחזים שעל-פי הכלל הישראלי והכלל הבין-לאומי – על-פי הכלל הבין-לאומי כל ההתנחלויות הן לא לגיטימיות, אבל גם הלגיטימיות של הממשלה, שכאילו היא החליטה, ומה שלא החליטה אי-אפשר שיהיה לגיטימי, גם מה שלא החליטה הם רוצים לתת לו תעודת הכשר.
עם זה אתה רוצה לנהל משא-ומתן? עם מי? מי יסכים לנהל אתך משא-ומתן לא על מדינה ולא על עתיד, אלא על עוגה, כשאתה אומר מראש: אני אוכל את העוגה עד סופה, אבל אנחנו נמשיך לדבר ולנהל משא-ומתן כמה מגיע לך וכמה לא מגיע לך? בסופו של דבר קורה מה שקורה בשטחים הכבושים, בגדה המערבית בעיקר, של התנחלויות מואצות, גם בירושלים המזרחית הכבושה וגם במקומות אחרים, ופורחים ארגונים מועדים לפורענות שכבר מזמן הפסיקו לצמצם את פעולתם רק לתחומי השטחים הכבושים. הם עברו למסגד בטובא-זנגרייה, והיום למסעדה ביפו, ואלה פועלים לא על אפה – של הממשלה, אלא בחסותה של הממשלה. הממשלה היא נותנת החסות לבריונים הפאשיסטים שעושים את מעשיהם בכותרת של "תג מחיר".
<היו"ר יצחק וקנין:>
לא. מוחמד ברכה, אתה אומר דבר שהוא לא פשוט. הממשלה נותנת לגיטימיות?
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כן.
<היו"ר יצחק וקנין:>
זה לא – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
תשמע, האנשים האלה ידועים ומוכרים, וידוע מאיפה הם יוצאים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני מבטיח לך שהמוסדות החוקיים של המדינה וכוחות הביטחון עושים כל מאמץ לתפוס, כי אני לא פחות חרד למהלכים כאלה – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש, אני ואחרים היינו עדים לפעולות של אותם אנשים נגד מוסקי זיתים פלסטינים. זית – איך קוראים לזה?
<קריאה:>
מסיק זיתים.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
תחת עיניהם הפקוחות של חיילי הצבא הם פועלים ומתנכלים. איך יכול לקרות שבבית-צפאפא, באמצע ירושלים, עשרות עצי זית נעקרים? מה, אף אחד לא ראה? אף אחד לא שמע? איפה נשמע דבר כזה? שמע, הכוונות שלך טובות, אני באמת רוצה – אני מכבד את הכוונות האלה, אבל מדינה צריכה לנהוג כמדינה. איך כשהמצב הפוך, אם מישהו עושה פשע או עושה מעשה מהצד הפלסטיני – ראש הממשלה התגאה רק לפני רגע כאן שאחרי אותה פעולה באילת, אחרי כמה שעות חיסלו את מי שאחראים. הרי הם יודעים. הם יכולים לדעת מי האחראי בעזה, ואיפה הוא יושב באותו רגע, ולא יודעים ולא מכירים את אלה שעקרו וכרתו עצי זית?
מי שכורת עצי זית לא רק מתנכל לפלסטינים, הוא מתנכל להיסטוריה של הארץ הזאת, הוא מתנכל להוויה ולחוויה של הארץ הזאת. הוא פושע גם בעניין הלאומי האנטי-פלסטיני, והוא גם פושע בעניין של ההתנכלות לארץ ולהווייתה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, ממשלת ישראל לא רק שאינה עושה מה שצריך לקדם שלום עם העם הפלסטיני, שהוא לטובת שני העמים, היא גם פוגעת בשכבות החלשות ובמעמד הביניים כאן במדינת ישראל, ואין מנוס, שלא יחפשו שום פתרונות במקומות אחרים, אין מנוס מלבטל את התקציב של 2012 שאושר לפני שנה, ולחבר ולבנות תקציב אחר; תקציב אחר, שבנוי על צדק חברתי אמיתי. ראש הממשלה דיבר על כלכלת השוק ועל תחרות, שהוא לא רוצה ריכוזיות בסגנון הקודם, הסוציאליסטי, אבל הוא יצר ריכוזיות, שכל הכלכלה השתעבדה בידיהם של אנשי הון – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה רבה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
– – שהם שוחרי טובתו של ראש הממשלה; הם אלה שישבו בעת השבעת הממשלה על הכיסאות האלה ממול, כדי להזכיר לו שהוא צריך לפרוע את השטר. והוא יום-יום פורע את השטרות להון הגדול על חשבון האדם הפשוט. לכן אנחנו לא רוצים – והעם לא צריך – את האקמול של נתניהו ואת הדמגוגיה הזולה, אלא מה שנדרש הוא בניית תקציב אלטרנטיבי לכל התפיסה של הממשלה הזאת ולתפיסה של העומד בראשה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. כפי שאמרתי, הדיון הוא משולב, ואנחנו עוברים להצעת האי-אמון של מפלגת העבודה: כישלון ממשלת נתניהו בצמצום הפערים החברתיים והכלכליים. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. תנמק את ההצעה חברת הכנסת יושבת-ראש מפלגת העבודה שלי יחימוביץ.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. יש לי הרגשה שאתה נהנה להגיד את זה.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
תמתיני לקדנציה הבאה, שלי.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אני מסכימה לכך.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני חושב – זה כבר ביני לבין שלי. יש דברים שאי-אפשר לספר אותם.
<קריאה:>
הופה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
והמבין יבין.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תראו, רבותי, זה מה שהדמוקרטיה רצתה.
<קריאה:>
לא צריך להתנצל – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
לא, אין לי מה להתנצל, רבותי.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
ביני לבין היושב-ראש יש חברות עמוקה, ואנחנו אפילו רואים הרבה פעמים את הדברים עין בעין.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני הכול, תנחומי למשפחתו של משה עמי מאשקלון, ולבנו עם תושבי הדרום, שגם חייהם וגם שגרת חייהם מאוימים. הפתרונות למצב הם מורכבים, אבל אנא, אל תישמעו למתלהמים שמבקשים להסלים את המצב וכבר מחרחרים מלחמה.
שמעתי ברוב קשב את נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמעתי ולא האמנתי: עוצמה בכל התחומים, הוא אמר – ביטחון, כלכלה, חברה. איך זה משתלב עם ההחלטה שהתקבלה אתמול להוריד את המכסים ב-50% בזמן הקרוב? איך זה משתלב? מה המשמעות של הצעד הזה? המשמעות היא פתיחת גבולות המדינה להיצף של יבוא חסר בקרה. ולא שעכשיו אנחנו משק סגור, לא – אנחנו מקיימים יחסי סחר עם העולם, חתומים על כל הסכמי הסחר, מייבאים יותר מכל מדינה אירופית, יותר מארצות-הברית. אבל לפתוח עוד, עוד, עוד – למה? האם אף אחד לא מבין את המשמעות של הדבר הזה? את העובדה שהיצף של יבוא גוזר מוות על תעשיית כחול-לבן? מביא לחיסולם של מפעלים ישראליים? יגרום לפיטוריהם של עשרות אלפי עובדים? ממה נובעת הצמיחה, מיבוא של מוצרים זולים מסין? לא, מייצור ישראלי. אז אותו רוצים לגמוז? זה "עוצמה בכל התחומים – ביטחון, כלכלה, חברה"? זאת העוצמה? הרי זה אבסורד. זו לא תרופה, זה עוד מאותה מחלה.
"איני מקבל את ההנחה שהשוק החופשי פשט את הרגל", אמר ראש הממשלה. מי אמר שהשוק החופשי פשט את הרגל? למה להביא את הדברים לידי אבסורד? זה או קובה או משהו נאור ומופלא? מי טען לשנייה אחת שהשוק החופשי פשט את הרגל? על מה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על איזון בין שוק חופשי לבין מדינה חזקה ואחראית לאזרחיה, שגם מחזיקה בידיה אחריות לתחומים רבים של החיים, והיא גם רגולטור על השוק החופשי. "איני מקבל את ההנחה שהשוק החופשי פשט את הרגל" – כמה חברי כנסת יש כאן שחושבים שהשוק החופשי פשט את הרגל? זה פשוט דיון רדוד שנועד להקצין את הטיעונים של מי שמבקשים לכונן כאן מדינה סוציאל-דמוקרטית נאורה, נורמלית.
"חיזקנו את הפריפריה", אמר ראש הממשלה בנאומו. אני לא אכנס לפרטים, אני רק רוצה להזכיר דבר אחד – את הברכה הנואלת ששלח ראש הממשלה בשבוע שעבר לנוחי דנקנר על כך שדנקנר השלים את עסקת "מכתשים אגן". על מה הוא מברך אותו, על הקמת מפעל חדש בישראל? לא, על מכירתו של מפעל שקיים מראשית שנות ה-50 ופרנס 2,000 משפחות והמציא דברים ושגשג – על מכירתו של המפעל הזה לסינים, לחברת "כימצ'יינה" הסינית. על זה שולח ראש הממשלה ברכה לבעל הון? זה לא שאי-אפשר לשלוח לדנקנר ברכות לפעמים, יש לו גם תעשיית אמת, לא רק כלכלה ספקולטיבית. אבל על זה? משהו כאן ממש משובש לחלוטין.
אבל אני חייבת להגיד, הדאגה העמוקה ביותר השתררה בלבי כששמעתי את כל הדיבורים של ראש הממשלה סביב נושא אירן גרעינית. התגנב ללבי חשש – וראיתי פה באולם שאני לא לבד – שהדברים נשמעים כמו הכנת הקרקע להרפתקה מופקרת ומגלומנית. כמובן שלא אכנס לפרטים, אם כי הדיון הזה כולו כבר בחוץ. מראש אנחנו מתרים בך, אדוני ראש הממשלה, וגם בך, שר הביטחון אהוד ברק: היזהרו. ואם יש לכם עודף ביטחון עצמי, ותשוקה אדירה לשנות את פניו של המזרח התיכון, השקיעו את האנרגיה הזאת בהבקעה מדינית. נראה לי שזה אפיק יותר הגיוני.
אנחנו נמצאים בעיצומו של שינוי תפיסתי, חברתי וכלכלי; אנחנו נמצאים בעיצומה של יצירת חברה צודקת ושוויונית. נכון שזה נשמע אוטופי ורחוק, אבל אנחנו כן נמצאים בעידן של הבקעה תודעתית שהיא תנאי ראשוני לשינוי. חברה שבה ממשלות לא יכולות יותר לקנות את המשך קיומן באותו מלל שאין מאחוריו מעש על ימין ושמאל מדיני. הציבור לא מסתפק בזה יותר, לא מסתפק בקלישאות חבוטות שאין מאחוריהן מעשה. לא מסתפק בדיון הזה – הבלבדי – שהוא לעתים כל כך קרובות רדוד. לא, הציבור תובע מממשלתו אחריות לכל רכיבי חייו, כפי שממשלה צריכה לספק לציבור: לפרנסה בכבוד, לקורת גג, לבריאות – בריאות ציבורית שוויונית – לחינוך ראוי, למשפט צדק. ובאיזו מהירות הם כבר בזים למחאה שעד לפני רגע התחנפו אליה וניסו לרצות את מוביליה, ומחכים לחולשתה, וכבר עושים לה דה-לגיטימציה כאילו רק ארבו בפינה, מקווים בסתר לבם שאולי במקום 200,000 יבואו 60,000, ומייד אורבים, ומייד עושים דה-לגיטימציה.
ותראו את ההחלטות אתמול בממשלה, חוץ מההחלטה על פתיחת השווקים להיצף של יבוא – שום שינוי מהותי במדיניות המסים, ממשיכים להיטיב עם העשירים. הרפורמה במס אפילו לא הוקפאה, אלא – "יישקל מתווה שינויים במס הכנסה ובמס חברות עד שנת 2014". כבר שנתיים, שלוש צועקים כולם לראש הממשלה: תקפיא את הרפורמה במס, תקפיא אותה, אנחנו צריכים את הכסף להכנסות המדינה, היא מיטיבה רק עם עשירים. ולא אומרים את זה הסוציאליסטים הדמיוניים של ראש הממשלה ש"אינם מאמינים בשוק החופשי". לא, אומרים את זה ה-OECD, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר: תקפיא את הרפורמה; ואתמול הוא מחליט, בעקבות טרכטנברג, "לשקול את מתווה השינויים במס ההכנסה".
עכשיו, זה בכלל מתקזז – העלו את מס ההכנסה על בעלי ההכנסה הגבוהה מ-44% ל-48%, אבל זה מייד מתקזז עם הורדות תקרת הביטוח הלאומי לפי-חמישה השכר הממוצע, אחרי שקודם זה כבר עלה לפי-תשעה. כלומר, יש כאן משחק סכום אפס. מי שיש לו הרבה, שערה משערות ראשו לא תיפול. זה השינוי הדרמטי שאתם עושים?
אין תיקון אמיתי לפערים הקשים ולהתרסקות מעמד הביניים באמצעות כמה סוכריות זניחות כמו נקודות זיכוי לגבר, או ביטול העלאת הבלו, שנתניהו בעצמו קידם, בלי להחזיר את מערכת המס לייעודה האמיתי: לשמש מערכת לחלוקה הוגנת של משאבים.
אלא שהנאום של נתניהו היה לפחות קוהרנטי. אנחנו מכירים את נתניהו, מכירים אותו, מכירים את השקפותיו. זה אותו נתניהו – קפיטליסט, תאצ'ריסט. אבל אני חייבת להודות שנאומה של ציפי לבני, יושבת-ראש האופוזיציה, הפתיע אותי באופן מיוחד. ממש סוציאל-דמוקרטית. עוד שנייה היא מתחילה לשיר את ה"אינטרנציונל" פה על הדוכן. מדברת על חינוך חובה מגיל שלוש. אתם אלה שהקפאתם את חינוך חובה מגיל שלוש בחוק ההסדרים. מה, חשבתם ששכחנו? דיור ציבורי, שעכשיו אני גם שומעת מלבני שקדימה כביכול בכלל שחררה אותו מחוק ההסדרים – גם כאן סומכים על הזיכרון הקצר שלנו. איזה שחררה, נתנה מכתב עלוב ביד בשעתו לרן כהן וליורם מרציאנו, שמתישהו אחר כך החוק יוצא מחוק ההסדרים – זה השחרור מחוק ההסדרים. כאילו היא לא ישבה בממשלה.
התחפושת הזאת. באמת, למה להתחפש? תהיו קוהרנטיים עם השקפת עולמכם, נקיים דיון אידיאולוגי. אבל מה זה נשף התחפושות הזה? הפרטתם והפרטתם והפרטתם. קדימה התנגדה אפילו לכלל הפיסקלי שהביא שטייניץ כשר האוצר, כי הכלל הפיסקלי מאפשר העלאה של בסיס התקציב באפס פסיק משהו אחוזים, והביקורת שלהם – ההסתייגויות לתקציב היו שמדובר בפריצת מסגרת התקציב ובחוסר אחריות. שימו לב: הביקורת של קדימה – על הליכוד – מצד ימין כלכלי. אז עכשיו הם מזדהים עם דרישות המחאה? נו, באמת, כמה אפשר לזלזל באינטליגנציה? חשפו שיניים מול חלוקה מחודשת של רווחי הגז הטבעי. עמדו כאן בזה אחר זה ונאמו את כל הקלישאות על רטרואקטיביות. אחר כך הבינו שזה נורא פופולרי בציבור, אז שינו את דעתם.
בתקציב 2007 – ואני לא אשכח את זה, במבוא לתקציב 2007 ממשלת קדימה, אולמרט ראש הממשלה, הירשזון שר האוצר, כתוב: נישאר נאמנים לקווי התוכנית הכלכלית של 2003–2004, כלומר נמשיך להשתחוות לכללים שקבע נתניהו. סוציאל-דמוקרטים הם נהיו.
השקפת עולם זאת אמונה עמוקה, מנומקת, זה לא טרנד, ואנחנו נמשיך ונדאג לכך שהמחאה החברתית – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
הגעתי באמת לאחרון. אנחנו נדאג לכך שהמחאה החברתית לא תישאר בגדר טרנד, כי היא לא טרנד, היא ביטוי לזרמים עמוקים ואמיתיים בחברה הישראלית שהוחנקו והושתקו כל הזמן. אנחנו נראה שצדק חברתי, מלים שכשחלק מהחברים כאן הוגים אותן נשמעות כמו איזה שם של מותג חדש שלא יודעים בדיוק איך לבטא אותו – צדק חברתי, זה נשמע אופנתי – אנחנו נדאג שהן יהיו מה שהן צריכות להיות, אידיאולוגית ומעשית. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ, יושבת-ראש מפלגת העבודה. ישיב במשולב על שתי ההצעות, הן של סיעת בל"ד והן של סיעת העבודה, השר גלעד ארדן.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
אדוני היושב-ראש, תודה, אני רוצה להצטרף לברכות שלך ליושבת-ראש מפלגת העבודה החדשה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שאין ספק, גם אם יש בינינו חילוקי דעות, היא ראויה לכל שבח, ואני מזדהה עם חלק נכבד מהדברים שהיא אמרה לגבי העקביות שלה בקידום השקפת העולם שלה. לפעמים אנחנו גם מוצאים את עצמנו מסכימים על חלק מהנושאים, אם כי לא בכל דבר, אבל בהחלט – אין ספק שהיא נאמנה לאידיאולוגיה שלה, וכפי שיושב-ראש הכנסת אומר, הציבור ישפוט והציבור יבחר בין השקפות העולם.
בראשית דברי אני אתייחס להצעת האי-אמון של חבר הכנסת ברכה, ואין לי כוונה להרחיב, לא בנושא המדיני ולא בנושא הכלכלי-חברתי, כיוון שראש הממשלה הסביר באריכות את מדיניות הממשלה, ואין צורך לחזור על הדברים. בקליפת אגוז אציין שראש הממשלה והממשלה הזאת מובילים לאורך כל הדרך, מאז תחילת כהונתנו, מדיניות ברורה, שמצד אחד מושיטה יד לשלום – ראש הממשלה קורא בכל הזדמנות לנשיא הרשות הפלסטינית לחזור לשולחן המשא-ומתן, ואני חושב שראש הממשלה, וזה ברור לכולנו, עשה שינויים מרחיקי לכת, לפעמים על אף התנגדות חלקים נרחבים בליכוד, בתוכם אני, גם בנאום בר-אילן, גם בהקפאת ההתיישבות ביהודה ושומרון; שוב, בלי לנקוט כרגע עמדה ולהתחיל להסביר, אלה שינויים מרחיקי לכת שנועדו לבנות אמון ולהחזיר את הפלסטינים לשולחן המשא-ומתן.
ולצערנו, במקום שהאופוזיציה בראשות קדימה תנהג באחריות ובממלכתיות ותציג בפני העולם את הסרבנות הפלסטינית, הגברת לבני, יושבת-ראש האופוזיציה, נוקטת גישה חסרת אחריות שמסייעת בעצם לניסיונות הדה-לגיטימציה שמדינות ערביות מנסות לבצע נגד מדינת ישראל, ושמענו את זה שוב בנאומה היום. היא ממשיכה להטיל את האחריות לכך שאין משא-ומתן על ממשלת ישראל ועל העומד בראשה, במקום – נכון שכמס שפתיים היא מותחת ביקורת, גם על הרשות הפלסטינית ועל המהלכים החד-צדדיים שהיא מובילה, ומהר עוברת הלאה. אבל כשהיא מדברת על בידוד עולמי, או בידוד בין-לאומי, היא שוב בונה – וכך, שוב, אני מסכים עם מה שאמרה יושבת-ראש מפלגת העבודה – היא בונה על זיכרונו הלכאורה-קצר של הציבור. אבל כפי שראינו בסקרים האחרונים, נראה שהזיכרון לא כל כך קצר, כי המספר 9% תמיכה הוא מספר שאמור היה לגרום גם לה לחשוב קצת על אמירותיה ועל מדיניותה, ככל שהיא קיימת.
הציבור לא שכח שצו המעצר הראשון, דרך אגב, שהוצא על-ידי בית-דין מחוץ למדינת ישראל נגד פוליטיקאי ישראלי היה נגד הגברת לבני. אז עם כל הכבוד – ולא הייתי מזכיר זאת אם לא היתה מאשימה את ממשלת ישראל בבידוד, כאילו אפשר גם להכות ב"חמאס" וגם לנהל משא-ומתן ולקבל לגיטימציה בין-לאומית. לא שכחנו את שתי המלחמות שנוהלו על-ידי ממשלת קדימה, לא שכחנו שהגברת לבני שימשה אז ממלאת-מקום ראש ממשלה ושרת החוץ, שתי המלחמות הללו, שאנחנו דרך אגב באופן אחראי וממלכתי גיבינו את הממשלה כאשר היא ניהלה אותן, הסתיימו במצב שבו ה"חיזבאללה" לא רק שלא נחלש, אלא התעצם, והוא מאיים היום עם הרבה יותר טילים על שטחה של מדינת ישראל.
<יעקב אדרי (קדימה):>
אבל לא נורתה אף ירייה מאז – – –
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
אני מציע שלא נתהדר בכך שלא נורתה אף ירייה, כי אנחנו לא קובעים; מלחמת לבנון השנייה לא נסתיימה בכך שלנו יש איזה יכולת לקבוע מתי "חיזבאללה" יירה, וחלק מהדברים שנאמרו כאן, דרך אגב, בנושא האירני – ולטעמי אין טעם כבר לדבר עליהם – הם בין היתר גם בגלל איומים של שלוחות אירניות שנמצאות על גבולנו הצפוני ועל גבולנו הדרומי.
ולא נשכח לגברת לבני שמדברת – וכמה זה מגוחך לשמוע את זה דווקא ממנה – על התעצמות ה"חמאס" כאילו זה באיזושהי אחריות של ראש ממשלת ישראל. אותה גברת לבני שכשרת החוץ תמכה, בניגוד להסכמי אוסלו, בהשתתפות ה"חמאס" בבחירות ברשות הפלסטינית. ה"חמאס", כארגון טרור שלא יכול היה, על-פי הסכמי אוסלו, להשתתף בבחירות ברשות הפלסטינית, והגברת לבני, תחת לחץ אמריקני, הצביעה בעד השתתפותו – פעילי "חמאס" הצביעו בסניפי דואר ישראל כאן, במזרח-ירושלים. אותה גברת לבני שניהלה קמפיין לנסיגת צה"ל ולגירוש ההתיישבות היהודית מגוש-קטיף – דבר שאפשר כמובן את השתלטות ה"חמאס" – היא מדברת על חיזוק ה"חמאס"? מה מחזק את ה"חמאס" יותר מאשר שכאשר הוא פועל ויוזם פעולות טרור צה"ל וממשלת ישראל מפנים את ההתיישבות היהודית מגוש-קטיף? אז אני חושב, שוב, שלא במקרה הציבור מביע את דעתו על חוסר המנהיגות ועל חוסר העקביות בעמדות של הגברת לבני.
על הנושא הכלכלי-חברתי באמת אין טעם, פשוט, להתייחס לדברים שאמרה הגברת לבני, כי הציבור יודע, הציבור מכיר את העמדות של קדימה, או את חוסר העמדות. אני יכול להתווכח בהחלט עם יושבת-ראש מפלגת העבודה, אני יכול להתווכח – שוב, אני לא אחזור על כל דבריו של ראש הממשלה, אבל הדברים הם לא כל כך פשוטים ופשטניים כפי שהוצגו כאן על-ידי יושבת-ראש מפלגת העבודה. דרך אגב, עם חלק מהדברים אני גם יכול להסכים.
אני גם לא ממש הבנתי, אולי – אולי כשר להגנת הסביבה מפעל "אגן כימיקלים" לא הסב לי תמיד נחת, אבל בהחלט כשאין כרגע שום הבטחה, למיטב ידיעתי, לכמה שנים הוא יישאר בישראל, או כמה עובדים הוא יעסיק, אני בהחלט יכול להיות שותף לדאגות שהביעה חברת הכנסת יחימוביץ.
אבל, בכל הכבוד, אני גם זוכר את הביקורת שהובעה כאן על התוכניות שראש הממשלה קידם כאשר היה שר האוצר, וכאשר אנשים שהם בכירים היום במפלגת העבודה הגיעו לאותם מקומות, חבר הכנסת עמיר פרץ כשהגיע להיות שר הביטחון, ואחרים, אני לא זוכר שפתאום כשצריך למצוא את הכסף כדי לעשות את הצעדים הנדרשים כדי לצמצם את הפערים החברתיים שכולנו רוצים לצמצם, לא ראיתי שכולם מיהרו לקצץ את תקציב הביטחון או לעשות כל מיני צעדים.
מצד אחד מסבירה לנו חברת הכנסת יחימוביץ שצריך לדאוג למקומות תעסוקה – בצדק, וכאשר מפחיתים מכסים יש חשש שהתעסוקה בישראל תצטמצם. צריך לזכור שהיום רמת התעסוקה במדינת ישראל היא הטובה ביותר – עמד על כך גם נשיא המדינה – הטובה ביותר ב-30 השנים האחרונות. אז כנראה מישהו פה בכל זאת יודע מה הוא עושה, והאחריות התקציבית שהממשלה נוקטת יש בה גם הישגים, כי היא נותנת ודאות לבעלי הון ולמשקיעים, כאשר הם באים להשקיע בכלכלת ישראל או לאפשר כאן פתיחה של עסקים חדשים.
אבל אי-אפשר מצד אחד להגיד: אנחנו מתכוונים – אנחנו דואגים מאוד מהפחתת מכסים, שהיא תביא לפגיעה בתעסוקה במדינת ישראל, ומצד שני, ועם כל הכבוד, זה קצת דמגוגי לדבר על אחוזי מס שהם אחוזי מס שכבר היום הם מאוד גבוהים – אני לא אומר שהם הכי גבוהים, אבל מאוד גבוהים ביחס למדינות המערב, ולצפות שככל שאנחנו נלך ונגדיל אותם יבואו לכאן אנשים מצליחים וירצו לשים את השקעותיהם ולפתוח כאן מקומות עבודה חדשים שייצרו מקומות תעסוקה.
אני חושב שהממשלה מובילה גם בנושא הכלכלי מדיניות זהירה, מדיניות אחראית. אין ספק שהמחאה החברתית – ואנחנו ממש לא מזלזלים בה, וגם אם יש פה ושם אנשים שעושים טעויות בהתבטאויות שלהם כלפי המחאה, זה בוודאי לא מייצג את מדיניות הממשלה ולא את עמדתו של ראש הממשלה. כולם כאן יודעים שראש הממשלה כן עשה שינויים בעמדותיו בתחום הכלכלי, בין אם זה עצירת מתווה הפחתת המסים, ושינויים רבים אחרים – הוא יכול היה להתחפר בעמדותיו, שעל חלק מהן גם אני חלקתי, אבל הוא לא עשה כך; הוא הקים ועדת מומחים, הוא לא שלט אפילו במי יהיה באותה ועדת מומחים, הוא נתן לה מנדט מלא להציג את המסקנות שהיא חושבת – נכון, פרט לנושא של פתיחת מסגרת התקציב, כי אנחנו חושבים שפתיחת מסגרת התקציב עלולות להיות לה השלכות הרות אסון גם על התעסוקה הישראלית וגם על הגדלת הפערים החברתיים, ואנחנו רואים מה קורה במדינות שלא קיימו ולא ניהלו מסגרת תקציבית אחראית.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אבל שינוי סדר העדיפויות במסגרת – – –
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
חברת הכנסת זוארץ, אני חושב שהעתקה – אלוקציה בעברית – של 60 מיליארד שקלים בתוך התקציב, חלק על-ידי שינויים בתמהיל המסים, דבר שאושר אתמול בממשלה, וחלק אחר על-ידי, למשל, הקצאה של 18 מיליארד שקלים בחמש השנים הקרובות להורדת יוקר המחיה לזוגות צעירים שמגדלים ילדים קטנים – ואני מכיר היטב כמה זה עולה למצוא מסגרות לשעות הצהריים ואחר-הצהריים לילדים, כמובן לא רק לשכבות החלשות, גם ממעמד הביניים. אז נכון שאולי עוד לא עשו מספיק יחסי ציבור לוועדת-טרכטנברג ולהמלצות שלה, כי זה דוח ארוך ומורכב, אז עדיין הציבור לא מודע לכל השינויים שיש בו, ואני לא חושב שהדוח הזה מתקן כבר את כל החוליים שיש בכלכלה הישראלית; בטח לא, דרך אגב, גם בתחום הסביבתי, שבעיני יש לו השלכות חברתיות מאוד מאוד משמעותיות. אבל בזמן הקצר שניתן לוועדה הזאת, ובציפיות האדירות והמוצדקות שיש לציבור הישראלי לראות תוצאות – ושוב, התוצאות האמיתיות והמבחן האמיתי הם בבחירות. אי-אפשר להחליף, ואני חושב שלקראת הבחירות הבאות – וזה אולי ההישג החשוב ביותר של תנועת המחאה – הציבור, אני מאמין, ילמד הרבה יותר לעומק, ויהיה קשוב היטב היטב לכל – ובכך צדק יושב-ראש הכנסת – לעמדות של כל אחת מהמפלגות לפני שהוא יטיל את הפתק.
אני סבור שהמפלגה שלי והממשלה שאני מייצג יש להן הישגים חשובים מאוד בתחומים החברתיים, בתחומים הכלכליים. שוב, אני לא מתכוון עכשיו לעשות סקירה בין-לאומית ומה המצב במדינות רבות שנחשבו כלכלות מצליחות. ואין בעיה, תמיד יהיה מי שיקרא קריאת ביניים וינסה להשוות לסקנדינביה, ואני אגיב ואסביר לו שכשסקנדינביה תצטרך להוציא בתקציב הביטחון שלה את סדר הגודל שאנחנו מוציאים, וכשסקנדינביה תתמודד עם גידול באוכלוסייה כפי שאנחנו מתמודדים, ועם מורכבות כפי שיש כאן בנושא הציבור החרדי והציבור הערבי, אז נדבר.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – –
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
אבל אלו טענות דמגוגיות משני הצדדים, ואני חושב שהציבור הישראלי כבר עשה כברת דרך, והוא ילמד היטב היטב את כל הטיעונים, והוא יודע מה אפשר לעשות ומה אי-אפשר, ואם אפשר לעשות את הדברים ב"זבנג וגמרנו", או שחלק מהנושאים הם תהליכים שייקח שנים רבות לתקן אותם, ולכולנו יש אחריות למחדלים; העובדה שממשלות ישראל לאורך שנים רבות יצרו ריכוזיות ומכרו גרעיני שליטה – ומכרו גרעיני שליטה – זה לא אחריות של נתניהו כשר האוצר.
נתניהו, לדוגמה, לא מכר את "מפעלי ים-המלח". בייגה שוחט מכר את "מפעלי ים-המלח" לגרעין השליטה דאז של משפחת אייזנברג. ואני יכול לתת עוד דוגמאות. אז עם כל הכבוד, שוב אני אומר – חלק מהביקורת היא גם מוצדקת – עלינו, אבל הריכוזיות, תמהיל המסים, הרבה דברים שצריך לשפר או לתקן, וגם הדברים שאפשר לשפר או לתקן – לא תמיד אפשר לעשות את זה, לפעמים יש שנים קשות יותר ולפעמים – אנחנו היום – היום זה יופי שאנחנו יכולים להתווכח למי לתת ולאן לתת, אבל בכך צודק ראש הממשלה: בלי שתהיה צמיחה ובלי שיהיה גידול בהכנסות המדינה נוכל לדבר פה עד מחר, אבל לא יהיה מאיפה להגדיל את תקציב התרופות ולא יהיה מאיפה לתת טיפולי שיניים חינם לילדים, דברים שלדוגמה הממשלה הנוכחית עשתה.
ולכן אני סבור שהמושב הקרוב בהחלט – אני מקווה, מאחל לכולנו שהוא יעמיק את הדיונים שמתקיימים כאן, בכנסת, ובפרט בתחום החברתי והכלכלי נוכל להעמיק את הדיונים, ובסופו של דבר הציבור ישפוט. אני חושב שהממשלה הזאת היא אחת הממשלות החברתיות ביותר שכיהנו במדינת ישראל, ולכן אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעות האי-אמון. תודה רבה.
<רחל אדטו (קדימה):>
אני רוצה לתקן אותך, הממשלה הזאת נתנה את התקציב הכי נמוך לסל התרופות שהיה בשש השנים האחרונות – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לשר גלעד ארדן. אני מזמין את חבר הכנסת יעקב כץ לבוא ולנמק את הצעת האי-אמון האחרונה להיום: מדיניות הריסת בתים של אזרחי המדינה המתגוררים ביהודה ושומרון, של האיחוד הלאומי; המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת יעקב כץ. בבקשה, יש לך עשר דקות.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
ברשות היושב-ראש, אדוני השר, גם אני רוצה לאחל לך, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שזכית ונבחרת להיות יושב-ראש מפלגת העבודה – אני לא הייתי רוצה שיהיו לך הרבה מנדטים, אבל אם זה בא על חשבון קדימה אני אשמח מאוד.
על כל פנים – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
אתם כל כך מוטרדים מקדימה, אתם לא – – – ולא לצמצם אותה – – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
גם למפקדי פואד, אני שמח לראותו בריא ושלם.
<היו"ר יעקב אדרי:>
חבל על הזמן, חבר הכנסת יעקב כץ.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
רגע, מה אכפת לך, יש לי עשר דקות. דקה אחת אני יכול לבזבז על המפקד שלי.
<היו"ר יעקב אדרי:>
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לברך גם את שלי. מצטרף לברכות.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אני חושב שאנחנו היום מצביעים על אי-אמון בכבוד השר ארדן, בממשלת ישראל, בראש הממשלה ובדרך שממשלת ישראל התנהגה ומתנהגת בשנתיים וחצי האחרונות. אנחנו חושבים שכבוד ישראל נרמס, ואני אפרט למה אני מתכוון כשאני אומר "כבוד ישראל נרמס".
ידידי פואד, אני רוצה שתשמע, מפקדי – חבל על כל מלה – – –
<אריה ביבי (קדימה):>
תצטרף אלינו.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
כבוד ישראל נרמס כאשר ראש הממשלה צריך לקום ולומר – ואנחנו רוחשים לו כבוד, כי הוא ראש ממשלתנו, ראש הממשלה של כולנו; אבל כשהוא אומר שצריך היה מנהיגות, והוא מודיע קבל עם ועולם שהוא מנהיג – מנהיג לא צריך להגיד על עצמו שהוא מנהיג, רואים עליו אם הוא מנהיג.
ואם בגלל המנהיגות שלו מדינת ישראל – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
רבותי. חבר הכנסת בן-סימון.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
מילא אתה מפריע לאחרים, אבל לי? לחבר הכי טוב שלך?
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אל תגיד את זה בקול רם. אל תגיד את זה בקול רם.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
היום התחבקנו. התחבקנו, היינו המחובקים הראשיים.
<היו"ר יעקב אדרי:>
אתה עכשיו מחזיר לו.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי.
על כל פנים, אחרי שמדינת ישראל, עמה סומם, אחרי שסוממנו במשך חמש שנים על-ידי התקשורת והושקינו בכמויות אדירות של וודקה, לא פלא שיכול לקום ראש ממשלה ולהביא עלינו, לדעתי, בושה – יכול להיות שמחה גדולה למשפחת שליט, זו שמחה לעם היושב בציון בבואו של החייל גלעד שליט הביתה, אבל אני חושב שהעמים היושבים מסביב לא מכבדים אותנו, וכבוד ישראל נרמס.
אין שום דבר שמרתיע אותם, ואנחנו רואים את התוצאות היום: טילים שמתעופפים הלוך ושוב על כל חלקי ארץ-ישראל; גם היום, גם בשעה האחרונה, גם בשעות האחרונות, על באר-שבע, ועל שדרות, וכך הלאה וכך הלאה.
זה סימן שהרתעה אין, הסובבים לא מעריכים ולא מכבדים, וכמו שאמרתי, כבוד ישראל נרמס – גם בעסקת אילן גרפל, גם בעניין המסתננים, שבלי עין הרע, רציתי שתדע – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
2,000 איש.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – חבר הכנסת בן-סימון, שהיום, בלי עין הרע, הכמות המתווספת למסתנני ישראל – פואד, שתדע; אם יש לך דירה בתל-אביב, תמכור אותה מהר, כי מחירי הנדל"ן בתל-אביב ירדו, משום שבסוף דצמבר, בסוף דצמבר 2011, יהיו, לדעת – הנתונים המתפרסמים על-ידי משרד הפנים וצה"ל – כ-50,000 – חברת הכנסת שלי יחימוביץ, תקשיבי – 50,000 מסתננים נכנסו מ-2005. גם השנה הזאת אנחנו זוכים ביותר מ-15,000 – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
2,000 החודש.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
כל חודש 2,000. 2,100 הגיעו עד אתמול, זאת אומרת 50,000 מסתננים, ואני לא נכנס כרגע – יש לנו עכשיו יושב-ראש חדש לוועדת העובדים הזרים, אנחנו מברכים אותו, את חבר הכנסת ניצן הורוביץ, וכולם, לא היינו רוצים; בונים את הגדר, אבל כשאני אמרתי פה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, את ישבת עוד שם בחלק של הקואליציה, היית מהתומכות הגדולות של ראש הממשלה נתניהו, ואני אמרתי – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
לא לא לא לא. זה לא היה מעולם. זה לא היה מעולם.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
לא משנה, אבל ישבת שם.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
מעולם.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אבל ישבת שם, בחלק של ה"יס".
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
ישבתי שם כי הכריחו אותי לשבת שם.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
בחלק של ה"יֵי", לא בחלק של ה"נֵיי".
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אילצו אותי לשבת שם, אני התנגדתי.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
לא משנה, אבל כשאני אמרתי אז, לפני שנתיים וחצי, שמדינת ישראל, נכנסים אליה מסתננים – נכון, אתה זוכר את זה וכולכם זוכרים – ואני אמרתי, אנחנו נגיע ל-50,000, והגברת שלי יחימוביץ, חברת הכנסת, יושב-ראש המפלגה, בשנה הבאה אנחנו מגיעים, חבר הכנסת דניאל בן-סימון, ל-70,000 באזור תל-אביב ול-100,000 ול-150,000, בלי עין הרע, כן ירבו – –
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
אולי אפשר – – – אותם.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – והעיר תל-אביב, העיר העברית הראשונה, הופכת להיות אחת מהערים האפריקניות האחרונות.
ואמרתי, מפקדי פואד, אתה עזרת לי לבנות את יהודה ושומרון, יש לנו היום 700,000 מתנחלים ביהודה ושומרון, אבל לא בנינו מספיק בתים לפליטים היהודים של תל-אביב, ואיפה נשים אותך, שלי? לא בנינו בתים ביש"ע כדי לקלוט את כל הפליטים היהודים של תל-אביב, כשכל תל-אביב תהפוך להיות אריתריאה קטנה, סודן גדולה, ניגריה קטנה – תיהנו.
<איתן כבל (העבודה):>
כצל'ה – – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
תרבחו ותסעדו, וזה הצלחה – – –
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
אולי נפנה את המסתננים ליו"ש?
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אני אמרתי רק – פואד, מפקדי, אהובי, מחמדי – שאנחנו זכינו בשלוש שנים האחרונות של הממשלה – חבר הכנסת ארדן, השר ארדן. השר ארדן.
<אורית זוארץ (קדימה):>
זה לא הממשלה של ארדן עדיין.
<היו"ר יעקב אדרי:>
השר ארדן. גלעד.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
השר גלעד, ידידי, אהובי, בשלוש שנים האחרונות של הממשלה שאתה חבר בה, נכנסים לישראל כ-40,000 מסתננים – הצלחה של ממשלת ישראל – –
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
בוא – – – אותם.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – וזה עם הגדר ולמרות הגדר, בלי עין הרע.
<אריה ביבי (קדימה):>
נעביר אותם לגדה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
זה לא מצחיק, רבותי.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
ולכן אני רוצה לומר שעוד פעם, כבוד ישראל נרמס. ועכשיו, ידידי מפקדי פואד – – –
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
עכשיו בונים את הגדר, אני מקווה – – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
יש לנו יישובים ביהודה ושומרון – – –
<אריה ביבי (קדימה):>
רק פואד המפקד שלך? אני לא?
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
גם אתה, נכון. יש לנו ביהודה ושומרון, בלי עין הרע, כ-400,000 מתנחלים, אתם יודעים שאלה מספרים נכונים.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אמרת 700,000.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
700,000 זה כולל יהודי ירושלים, בשכונות של ירושלים.
<אורית זוארץ (קדימה):>
יהודי ירושלים מתנחלים?
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
כן כן, ואתם יודעים שהצמיחה ביהודה ושומרון היא קרוב ל-6% בשנה. אנחנו מגיעים למיליון אנשים בתוך חמש עד שבע שנים. דניאל בן-סימון, גם יש לו כבר חמישה ילדים, הוא עובד יפה מאוד עם הילדים, הוא מצליח, יעבור לגור ביהודה ושומרון, נגיע מהר מאוד למיליון תושבים.
<אריה ביבי (קדימה):>
הוא יכול עם החיבוקים האלה להגיע לעשרה ילדים.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
דניאל הוא בסדר – אבל מאותה אשה, אנחנו לא רוצים שיתחתן עם עוד מישהי, רוצים עם אותה אשה.
על כל פנים, אנחנו ביהודה ושומרון – פואד, ביהודה ושומרון יש לנו יישובים שקיימים 12 שנה – פואד, תקשיב – יישובים של 12 ו-13 שנה, כמו גבעת-אסף, מגרון, עמונה, עם מאות ילדים, עם עשרות משפחות – מדובר על מאות משפחות. אני עברתי על הפרוטוקול של הדיונים בבית-המשפט העליון, שהפרקליטות מבקשת להרוס בתים. היא מעולם לא ביקשה להרוס שכונות ביישובים ערביים, היא מעולם לא ביקשה להרוס שכונות של בדואים, של שנה או שנתיים, אבל יישובים יהודיים – דין אחר, כי אנחנו יהודים. לא מצאתי בפרוטוקול שמי מהשופטים או מי מהפרקליטים שואל כמה מניקות יש שם, איפה תגורנה המשפחות אחרי שיסולקו מהבתים, כמה ילדים יש שם, איך הם קנו את הבתים, איך הם עלו לבתים – איזשהו דיון נשמתי של איזה סבתא בייניש, של איזה אמא פרקליטה ששואלת כמו איזו סבתא שיש לה נכדים: ומה עם הילדים שגרים שם? למשל, בגבעת-אסף 150 ילד; בגבעת-האולפנה 200 ילדים, מניקות, אנשים שילמו וקיבלו משכנתאות, קיבלו תמריצים מברק, ראש הממשלה שלך – הוא נתן תמריצים לגור בגבעת-האולפנה, בתים שנרכשו מערבים. אבל אין שאלה אישית, נשמתית, פנימית, בפרוטוקול של הדיון בבית-המשפט העליון. בית-המשפט העליון, כבוד השר ארדן, שאלה קטנה: יש שם נשים? יש שם תינוקות? איפה הם יגורו אחר כך, אחרי שיהרסו להם את הבתים? שאלות כאלה לגבי יהודים במדינת ישראל לא נשאלות בבית-המשפט.
לכן אני מבקש, גם על הנושא של הרס השכונות – ולצערנו הרב היום בבת-עין הרסו בתים – גם בנושא המסתננים, גם בנושא הבנייה – אגב, תדעו לכם שבירושלים עיר הקודש, שלכולי עלמא היא עיר הקודש, יותר מ-2,500 יחידות דיור יכולות להיבנות מחר, ואני הייתי זה שדיברתי – וגם על זה שלי תעיד – על בנייה תקציבית, שדרשתי שיבנו כמו שבנינו כשהייתי עם אריק שרון, שבנינו יותר מ-120,000 יחידות דיור. אבל לא בונים, לא עושים, לא יוצרים.
כבודה של מדינת ישראל מתבזה, ועל זה ראויה הממשלה לאי-אמון, וכשאנחנו, בעזרת השם, ננהל את המדינה, אז בעזרת השם הכול ייראה אחרת.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת יעקב כץ. תשיב השרה לימור לבנת במקום שר הביטחון.
<אורית זוארץ (קדימה):>
מה יהיה גורלנו-אנו, היהודים?
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
הם עוברים ליש"ע.
<אורית זוארץ (קדימה):>
ואתה תשאיר אותם – – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
הם עוברים ליש"ע – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אדוני היושב-ראש, שלום לך, חברי חברי הכנסת, אני מתכבדת לענות על הצעת האי-אמון של האיחוד הלאומי, ואני רוצה להקדים ולומר שממשלת ישראל, אנחנו היום, במהלך ישיבת סיעת הליכוד, גם קיימנו דיון מקיף יחד עם ראש הממשלה בסוגיה שעלתה כאן עכשיו על הפרק. אין צורך לחזור ולומר, אבל אם יש צורך אז אני אחזור ואומר כאן שההתיישבות ביהודה ושומרון יקרה מאוד ללבו של הליכוד, שהוא המרכיב העיקרי והמרכזי בממשלה, ושרי הליכוד, חברי הכנסת של הליכוד, ובראש ובראשונה ראש הממשלה בנימין נתניהו, בוודאי לא רק מברכים, אלא רואים חשיבות רבה מאוד בהתיישבות ביהודה ושומרון, ואנחנו מרגישים וחשים לא רק חלק מההתיישבות ביש"ע, אלא מחויבים לחלוטין לתושבים ביהודה ושומרון ולהתיישבות כולה.
החטא הקדמון – הייתי אומרת את זה אולי כך – החטא הקדמון היה כאשר אריאל שרון מינה את הגברת טליה ששון להכין דוח על – איך זה נקרא? המאחזים הבלתי-חוקיים, כך זה נקרא אז; המאחזים הבלתי-מורשים – קראו לזה בכל מיני שמות ובכל מיני כינויים, בקיצור קראו לו "דוח טליה ששון". הגברת טליה ששון, למי ששכח או מי שאולי לא ידע – יש רבים שלא יודעים, לא הכול יודעים – הגברת טליה ששון, כאשר מונתה על-ידי אריאל שרון, ראש הממשלה אז, שאני הייתי חברה בממשלתו, הגברת טליה ששון כבר לא היתה בפרקליטות המדינה בשעה שמונתה על-ידי אריאל שרון לבחון את כל השאלה הזאת, שמייד אני אתייחס אליה כדי לעורר קצת זיכרונות בלב חברי הכנסת ובלב הצופים שלנו בבית. היא למעשה כבר פרשה מתפקידה בפרקליטות אז, אבל כנראה אז לא נראה לאף אחד שזה הליך מוזר או לא תקין או לא סביר שמביאים את מי שפרשה מהפרקליטות – לא שאלו: אז מה, אין מספיק בפרקליטות? הפרקליטות לא מספיק טובה? מה זה, אנחנו נזקקים למישהו אחר? אלא דווקא ראו בזה דבר מצוין. כנראה כבר אז היו מי שחזו שבבוא העת טליה ששון תרוץ לכנסת ברשימת מרצ. אולי לא חזו, אולי העריכו. אולי לא העריכו, אבל הכירו את דעותיה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
לא העריכו שתרוץ – – – לכנסת.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
למשל. אולי לא העריכו שתרוץ לכנסת כלל ועיקר, אבל הכירו את עמדותיה, נאמר זאת כך.
<שלמה מולה (קדימה):>
אבל מה הבעיה עם זה? כל אזרח במדינה יכול לרוץ.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
ודאי – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
כמובן, כמובן, אבל דא עקא שעורכת-הדין טליה ששון, שללא ספק היא מוכשרת, כל עוד היא היתה בפרקליטות, מובן שהיא היתה לגמרי אובייקטיבית, וכאשר היא פרשה מהפרקליטות היא פתאום מונתה לטפל בעניין, ואז איש לא שאל למה לא לקחת מישהו מתוך הפרקליטות – מה פתאום לוקחים אנשים מבחוץ בכלל? הרי יש פרקליטות למדינה, הרי הפרקליטות היא הגוף שמייצג את הממשלה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
היית בממשלה?
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
היא הגוף – לא רק שהייתי – טוב ששאלת אותי, חברת הכנסת זוארץ, אני כל כך מודה לך. את ממש שאלת אותי שאלה ראויה ומתאימה, כי אני קוראת עכשיו מתוך Ynet אז – אני התנגדתי. ואני מודה לך ששאלת אותי.
<אורית זוארץ (קדימה):>
מזל שיש Ynet.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
בדיוק. מזל ששאלת אותי גם, כי אחרת אולי הייתי שוכחת לספר, אבל מכיוון ששאלת, אני חייבת כבר לספר לציבור, וגם לחברי הכנסת. אני התנגדתי בכלל. אני אמרתי אז – אני דרשתי אז ואמרתי: אני דורשת לא לדון במאחזים הישנים. כי הרי אנחנו לא מדברים על מה שיהיה, וגם כרגע לא מדובר על אותם בתים או שכונות או יישובים שיקומו לעתיד לבוא, בעזרת השם, אלא מדובר על אלה שכבר כרגע יושבים, קמים, גרים בהם, שחלקם הוקמו על-ידי ממשלות ישראל, שהוקמו על-ידי ממשלת ישראל, שניתנו להם שירותים, שבחלקם קיבלו מענקים ממשרד השיכון, שיש בהם משפחות שקיבלו מענקים וחתמו על כך שבמשך 15 שנה לא יעזבו את המקום וימשיכו לגור שם, משום שקיבלו מענק, אבל חלפו רק עשר שנים.
מה יהיה? חלקם הוקמו לפני 15 ו-16 שנה ו-12 שנה, והם קיבלו בינתיים את כל השירותים מהמדינה. הם קיבלו מים, וחשמל, וחינוך, ותקשורת, כל היתר. והוקמו שם החל מבתי-ספר ודרך מקוואות וכל יתר מבני הציבור. על-ידי המדינה, על-ידי הממשלה. מה, בעצמם הם הקימו את זה? לא ולא. הם הקימו את זה במחתרת? לא ולא. הוקמו על-ידי ממשלת ישראל. אפשר להעלות על הדעת שפתאום יבואו עכשיו ויהרסו את זה? הרי זה דבר לא סביר לחלוטין.
מה קורה כאשר יש בעיות – ומתעוררות בעיות לפעמים? אני לא מנסה לומר שאין בעיות כאלה ואחרות, שמתברר שאולי קרקע מסוימת היא קרקע שמישהו בא וטוען שהיא היתה שלו – יכול לקרות, יכול להיות. אגב, יש סוגים שונים של קרקעות – אני לא אכנס לזה עכשיו. כשמדובר בקרקעות מדינה, אז בכלל אין מה לדבר. כשמדובר בקרקעות נפקדים – מדובר על התיישבות שחלקה הוקמה לאורך שנים רבות, בכל הממשלות, כולל בממשלות של מפלגת העבודה, בממשלות שקדימה – שבכלל היא מורכבת הרי מכל מיני מפלגות. אז חלקכם הייתם – לא את – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
או הליכוד.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
רגע, דקה. לא, הליכוד לא. הליכוד לא היה בכל מיני מפלגות.
<אורית זוארץ (קדימה):>
שטייניץ, מאיפה הגיע? שטייניץ הגיע ממרצ, אני מזכירה לכם.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
קודם כול, שטייניץ לא הגיע ממרצ, הוא לא היה בשום מפלגה. הוא היה ב"שלום עכשיו", וזה היה לפני שנים ארוכות מאוד, חברת הכנסת זוארץ. הליכוד לא הגיע מכל מיני מפלגות. קדימה מורכבת – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
פייגלין הגיע מהליכוד? הפייגלינים הגיעו מהליכוד?
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
מה זה פייגלינים? מה שייך פייגלין? יש פה חברי כנסת, חברת הכנסת זוארץ – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
תראי, חברת הכנסת זוארץ, אני יודעת, זה לא נעים כל כך לשמוע, זה נכון, אבל בכל זאת, העובדות הן עובדות. קדימה מורכבת מכל מיני מפלגות. בסדר, זה לא נורא. עוד מעט יהיו פחות. עוד מעט יהיו פחות, הרבה פחות. הרבה פחות. לפקוח עיניים.
<קריאות:>
– – –
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
באמת, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, וכו' וכו'. בואו, בכל זאת, לא, תראו, אני באמת מוכנה – אין לי בעיה, תראו, לוח הזמנים שלי – –
<אריה ביבי (קדימה):>
– – – האמת היא שגם הליכוד מורכב מכמה מפלגות. שלומציון נכנסו לליכוד.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
– – לוח הזמנים שלי לא מוגבל, על הדוכן, אתם יודעים, אבל בהבדל מזה – – –
<מגלי והבה (קדימה):>
הדברים שלך חשובים. הייתם 12 והגעתם ל-27.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני יודעת. אנחנו לא היינו 12, הגענו להרבה יותר. אבל אנחנו באמת, תראה – אחרי שאריאל שרון פירק את הליכוד – פירק את הליכוד, לקח מנדטים של מי שהצביעו ליכוד, ולקח אותם, הייתי אומרת, באורח מאוד לא דמוקרטי, תוך כדי קדנציה, ולקח אותם והקים את קדימה, שנבנתה והוקמה – מי שניסה לעשות את זה על חורבות הליכוד, אבל זה לא צלח בידו, אבל מנדטים של מי שהצביעו ליכוד ולקחו אותם והקימו מפלגה אחרת – דבר מאוד לא דמוקרטי – –
<מגלי והבה (קדימה):>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
– – אז אחרי שזה קרה – לא, הבוחרים ממש לא עברו אתכם, אחרי שזה קרה – – –
<קריאות:>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אחרי שזה קרה, ואחרי שלקחו כמה מהליכוד, כמה מהעבודה, את כבוד נשיא המדינה היום, עם דליה איציק וחיים רמון, ואחר כך כמה מהליכוד, וכמה מפה, כמה משם, ערבבו, עשו – שיטת השקשוקה – יצא קדימה. בסדר, אוקיי, לא קרה כלום. אבל אחרי כל זה – לא זה מה שרציתי להגיד בכלל, אבל אתם מושכים אותי לזה. אתם סתם גוררים אותי, אבל אני נהנית – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
בואו נעבור למדיניות – – –
<קריאות:>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
– – אני נהנית, אז זה בסדר. בכל אופן, אני מוכנה להמשיך. לא לזה כיוונו – – –
<אריה ביבי (קדימה):>
אנחנו הולדנו את השקשוקה ואתם את הצדק החברתי.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אתם צדק גדול, אין מה לדבר. אבל לא לזה כיוונו דברי, בכל אופן. לא לזה התכוונתי אפילו. התכוונתי רק לומר שאריאל שרון – אמרתי כבר – כיוון שאני התנגדתי לאותו מהלך, והנה כאן, הדברים לפני, היום אנחנו באים ואומרים – אה, התחלתי לומר שהיום יש יישובים שנבנו על אדמות המדינה, רוב היישובים, ויש יישובים שנבנו על אדמות נפקדים. התחלתי ואמרתי – מכאן הגעתי לזה – שהיו כאן ממשלות העבודה, והיו ממשלות של הליכוד, וקדימה הרי מורכבת גם מהעבודה וגם מהליכוד, והיו ממשלות שונות, וכולן כולן בנו את היישובים ואת ההתיישבות ביו"ש. אני עוד זוכרת את כבוד נשיא המדינה, שמעון פרס, כשהוא היה שר וכשהיה ראש הממשלה, וכשהוא הקים – אני זוכרת אותו רוקד עם ספר תורה בקדומים. אני הייתי שם באותו לילה. הייתי שם באותו לילה. ואני זוכרת את יצחק רבין, זיכרונו לברכה, אף הוא, ואני זוכרת אחרים. אני לא אמנה כאן את כל השמות, כי לי לא יספיק כאן כל הלילה.
עכשיו, כל זה אכן קרה. יש אכן – אין ספק שעולות שאלות כאלה ואחרות. למשל, אדמות נפקדים. נו, אז בית-אל, עופרה, בנויות על אדמות נפקדים. לא אנחנו, כרגע, בנינו את עופרה ואת בית-אל. מה נעשה? אז אנחנו נהרוס את בית-אל ועופרה? טוב, יש כאלה שבטח ישמחו מאוד אם זה יקרה, אבל אין שום כוונה כזאת.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
לראש הממשלה שלך יש כוונה כזאת.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אין שום כוונה כזאת, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
אז קורה שבא מישהו, בא, נניח, אדם מסוים ואומר: זו אדמתי הפרטית. טוב, קודם כול – בוא נראה. מה עושים? אם זה קורה בתוך "הקו הירוק", קודם כול צריך אסמכתאות. צריך לבדוק אם אכן זה נכון, ואם זה נכון – מה עושים? מסדירים, מפצים, אם גרים שם אנשים כבר שנים ארוכות. כל דבר כזה דורש את הבדיקה שלו.
ולכן, מכובדי, כיוון שכך, אני אולי אקרא רק כמה מלים מתוך הפתיח של דוח טליה ששון, כפי שהוגש לממשלה, ומזה אולי אני אלמד מה אפשר ומה אי-אפשר, או – הייתי אומרת – מאיזה צד של הצביעות אנחנו מסתכלים, משום שאנחנו – לפחות אני הצעתי לראש הממשלה, ראש הממשלה לשמחתי קיבל את עמדתי – לא הייתי היחידה שהצעתי זאת – להקים צוות של משפטנים, לא צוות מתוך הפרקליטות; צוות של משפטנים, כמו טליה ששון. לא מדובר בהרבה. שניים, אולי שלושה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אין לך אמון בפרקליטות?
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא, לא – בדיוק כמו טליה ששון. היא לא היתה בפרקליטות. אז כמו טליה ששון. צוות של משפטנים שתפקידו יהיה לבחון, רק לבחון, את תמונת המצב
<קריאה:>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
סליחה – והוא יוכל לבדוק כיצד מסדירים בעיות, מהן הבעיות, כיצד מסדירים אותן, ואת כל זה לבוא ולבחון – לא איך הורסים, איך מסדירים. כי מובן שיש כאלה שיש להם כוונה להרוס. זאת לא כוונת הממשלה הזאת. הכוונה היא להסדיר. עכשיו אני רוצה – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
אבל אני חושב – היועץ המשפטי כבר הודיע שהוא מתנגד – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
איך אתה יודע מה היועץ המשפטי הודיע?
<שלמה מולה (קדימה):>
קראתי בעיתון היום.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אה, כל מה שכתוב בעיתון נכון. חבר הכנסת מולה, אני – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
חבר הכנסת שלמה מולה – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני מבינה שאתה יודע בדיוק מה היועץ המשפטי הודיע, כי אתה קראת בעיתון. אני אז אני אומר לך כך – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
חבר הכנסת מולה, תרשה לי. אני הרי אגיע. תרשה לי. אמרתי: זאת היתה הצעתי. לשמחתי ראש הממשלה קיבל את העמדה הזאת שלי, וגם של אחרים שהציעו. אני רוצה לקרוא מה תפקיד הצוות הזה, המשפטי. הנה, מה כתבה טליה ששון. היא כותבת כך: "פתח דבר. ב-8 במרס 2005 הגשתי לראש הממשלה מר שרון חוות דעת בענייני המאחזים הבלתי-מורשים", וכו' וכו'. "בכתב המינוי, מ-29 ביולי 2004", היא כותבת, "ביקש ראש הממשלה כי אמסור פרטים מקיפים על המאחזים הבלתי-מורשים, מספרם ודרכי הקמתם, על מעורבות הרשויות בהקמתם. כן ביקש" – שימו לב – "כי אחווה דעתי" – טליה ששון, יועצת חיצונית, חברת הכנסת זוארץ – "כן ביקש כי אחווה את דעתי בשאלות הנוגעות לאמצעים שניתן לנקוט לשינוי או תיקון הדינים לשם מניעת הקמתם של המאחזים והמשך פעילותם, ולרבות מניעת תמיכה מצד רשויות ציבוריות שונות – שינויים, תיקונים, או תוספות חקיקה, תקנות, צווים או החלטות ממשלה ככל הנדרש להפסקת תופעת המאחזים ופינוים, הליכי אכיפה יעילים יותר למניעת התרחבותם, ועוד כהנה וכהנה. ממצאי חוות הדעת מצביעים על מעורבותו המסיבית" וכו'.
כלומר, אריאל שרון ביקש מטליה ששון את חוות דעתה. מדוע אפוא אסור לראש הממשלה בנימין נתניהו לבקש מצוות משפטנים חיצוני, בדיוק באותה מתכונת, את חוות דעתם כיצד אפשר לא לא להסדיר, אלא להסדיר – הרי זה דבר שלא מתקבל על הדעת. ולכן, חבר הכנסת מולה, קודם כול, היועץ המשפטי לממשלה, עדיין – וראש הממשלה – יושבים ביניהם. אבל הדבר השני שאני רוצה לומר הוא כך: אין זו שאלה משפטית בעיני אם צוות משפטנים ישב או צוות משפטנים לא ישב כדי להציע פתרונות, והממשלה תוכל לפנות לבג"ץ ולבקש פסק זמן שבו צוות משפטנים יוכל לבחון תהליכים לבדיקה, לבחינה, להסדרה, ואם יש צורך גם לפיצוי, כפי שמקובל בתוך "הקו הירוק". זאת לא סוגיה משפטית שלגביה היועץ המשפטי יכול להגיד: רגע, רגע, זה לא חוקי. על מה? אין עוד על מה.
ולכן, ראש הממשלה היום, בישיבת סיעת הליכוד, כאשר אנחנו שוחחנו על כך – שוחחנו פעמים רבות, ולכן, כרגע הדברים עדיין בטיפולו של ראש הממשלה. מחר תוגש תשובת המדינה לבג"ץ. אני סבורה שגם חברי קדימה – גם חברי הכנסת מקדימה – אל לכם לשיש כל כך ואל לכם לצהול כל כך ולצפות כל כך שיבואו ויהרסו בתים. בואו כולנו יחד נשמח – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
אתם עושים את זה – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
– – בוא כולנו יחד נשאף לכך – לא נשמח, נשאף לכך – שבמקומות שבהם יש צורך להסדיר, כי יש בהם אולי – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
חבר הכנסת יעקב כץ, השרה משיבה לך.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
– – – שבמקומות שבהם אנחנו יכולים להסדיר אז אנחנו נסדיר ונפתור, ואם צריך לפצות – גם נפצה. אבל לא נהרוס בתים – – –
<מגלי והבה (קדימה):>
– – – ראש הממשלה על פתרון שתי מדינות לשני העמים.
<אורית זוארץ (קדימה):>
לשני עמים. כן.
<מגלי והבה (קדימה):>
הוא אמר את זה לפני שעתיים פה על הדוכן.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא שמעתי. מה אמרת? סליחה, לא שמעתי.
<מגלי והבה (קדימה):>
אוקיי. ראש הממשלה אמר לפני שעתיים: אני הכרזתי קבל עם ועולם על פתרון שתי מדינות לשני העמים. זאת אומרת – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
מדינה פלסטינית בצרפת.
<מגלי והבה (קדימה):>
– – הוא מדבר על מדיניות, ואת אומרת עכשיו מדיניות אחרת.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
– – –
<מגלי והבה (קדימה):>
את אומרת: אם יהיה הסדר, אנחנו נישאר שם.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא. חבר הכנסת והבה, חבר הכנסת – תרשה לי. קודם כול, אין שום הסדר.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
ביבי מעולם לא קיבל את הסכמת הליכוד.
<מגלי והבה (קדימה):>
– – – יודע.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
חבר הכנסת והבה, אין שום הסדר. מה אתם מציעים עכשיו? שאנחנו נהרוס בתים?
<מגלי והבה (קדימה):>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אין שום הסדר.
<שלמה מולה (קדימה):>
תקיימו את ההסכמים.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לכש– – –
<שלמה מולה (קדימה):>
שמירה על החוק.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני מדברת על שמירה על החוק. הרי מדובר כאן על משהו שהוא לא שמירה על החוק. אני מדברת על הקמת צוות משפטנים.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
מאחזים.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
סליחה.
<שלמה מולה (קדימה):>
הממשלה התחייבה על מפת הדרכים, לפנות – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
טוב. לא. סליחה, אני לא אתחיל עכשיו את כל הדיון מהתחלה. אתם הרי ששים אלי הרס.
<מגלי והבה (קדימה):>
לא. את – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אין כאן – – –
<מגלי והבה (קדימה):>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
סליחה. הרי ברור שאני אגיד, ואתה תגיד את שלך. אין פה שום סתירה. אין שום הסדר. אין שום רצון מצד הרשות הפלסטינית בכלל לנסות להתחיל לשבת לדבר על הסדר, אבל אנחנו מאוד-מאוד מעוניינים קודם כול לכתוש, לאבד, להרוס ולהשמיד. לא אנחנו. מדובר כאן – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
אבל הנה כצל'ה מציע אי-אמון.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
עכשיו את הדוברת של האיחוד הלאומי. זה יפה. זה – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
לא. אני שואלת. – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא, לא. חברת הכנסת זוארץ, כיוון שאת מהחלק היותר שמאלי בתוך קדימה, אז אני לא בדיוק מבינה איך הגעת להיות דוברת של האיחוד הלאומי.
<אורית זוארץ (קדימה):>
זה אי-אמון אחר.
<היו"ר יעקב אדרי:>
השרה משיבה על הצעת האי-אמון.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כבוד השרה, אי-אמון הוצג לפני ראש הממשלה ולא – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
חברת הכנסת זוארץ, את – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
חברת הכנסת אורית זוארץ.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
חברת הכנסת זוארץ, אני מבינה שהפכת לדוברת של האיחוד הלאומי. זה נאה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
לא.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני לא בטוחה שחבר הכנסת כץ וחבריו באיחוד הלאומי, ובן-ארי, ממש רוצים שתהיי הדוברת שלהם.
<אורית זוארץ (קדימה):>
נהיית הדוברת של בן-ארי עכשיו?
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אבל בכל אופן, אני אמרתי את דברי. אני מציעה שכולנו יחד נשאף למצוא הסדרים למשפחות, לבתים, לשכונות וליישובים שקמו על-ידי כל ממשלות ישראל מאז 1967 בסמכות וברשות, וגרות שם משפחות שלמות ולא נשיש אלי הרס. ואנחנו נעשה את המירב שביכולתנו לעשות את זה באופן מסודר וחוקי – לא פחות חוקי מאותו צוות של אשה אחת שרצה ברשימת מרצ לכנסת לאחר מכן, טליה ששון, שכתבה דוח שלם שכל-כולו היה איך להרוס, לאבד ולהשמיד. אדוני היושב-ראש, תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לשרה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני מציעה, כמובן, להוריד את זה מעל סדר-היום. זו בכלל הצעת אי-אמון, אז – תודה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לשרה לימור לבנת. אנחנו עוברים לדיון המשולב בהצעות האי-אמון. אני מזמין את חברת הכנסת אורית זוארץ. בבקשה. יש לך ארבע דקות. נתנו היום תוספת של דקה על מנת לא לסטות מלוח-הזמנים. בבקשה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אעשה כמיטב יכולתי.
כבוד היושב-ראש, שר – אין שר בישראל?
<היו"ר יעקב אדרי:>
יש. הנה, היא פה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
איפה? לא רואה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
השרה לימור – הנה, היא פה.
<אריה ביבי (קדימה):>
הנה, לימור לבנת פה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
סליחה. חשבתי שהיא יצאה.
כבוד השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אנחנו באופוזיציה מעלים הצעות אי-אמון בכל פעם מחדש לאורך השנתיים וחצי האחרונות. בכל יום שני, בכל פעם, אנחנו מעלים סוגיה נוספת על סדר-היום – אם זו סוגיית הדיור, אם אלה סוגיות שקשורות לרווחה, לחינוך, לביטחון שלנו, לתהליך המדיני. בכל שבוע מחדש הקואליציה הדורסנית והמנופחת הזאת מסירה את זה מסדר-היום. אבל לשמחתי הרבה, בקיץ האחרון הצטרפו למחאות שלנו כאופוזיציה אזרחי מדינת ישראל. לראש הממשלה הוציאו כרטיס אדום – המחאה הציבורית והזעקה לצדק חברתי. הפעם זה לא מגיע רק מספסלי האופוזיציה ומהעבודה הסיזיפית שלנו בכל שבוע לחשוף עוד כשלים שראש הממשלה וממשלתו המנופחת אחראים להם. במקרה הזה, הציבור הוציא את הכרטיס האדום, והזעקה היא זעקת אזרחי מדינת ישראל שמהדהדת למרחוק.
המחאה הזאת היא מחאה שונה מהמחאות הכלכליות הקודמות שנחשפנו אליהן. עד כה נחשפנו למחאה של קבוצות מודרות באוכלוסייה ובחברה הישראלית, והיו אלה נכים, חד-הוריות, קשישים וניצולי שואה. היום, לשמחתנו הרבה, באופוזיציה, ובעיני זו השגת יעד משמעותית שלנו, כמי שנלחם כאן וסירב להצטרף לקואליציה המנופחת הזאת, המחאה החברתית מקיפה את כל אזרחי מדינת ישראל. חלקם הלא-מבוטל הם צעירים אקדמאים בעלי מקצועות חופשיים שמשרתים בצבא ונושאים בנטל ומשתתפים בשוק העבודה, ועדיין לא מצליחים לגמור את החודש, שלא לדבר על דיור הולם. 20% ממשקי הבית בישראל מטופלים ברווחה. חלק לא מבוטל מהמשפחות הללו הן משפחות שבהן שני בני-הזוג עובדים. אלה נתוני למ"ס שפורסמו לפני שבוע בדוח העוני.
מר נתניהו, עמדת כאן ודיברת. העם לא רוצה עוצמה. העם לא רוצה תנופה. העם רוצה אחריות. העם רוצה מנהיגות. העם רוצה שינוי בסדר העדיפויות הלאומיות. העם רוצה חלוקה צודקת ואחרת של הכסף של כולנו. אך הממשלה הזאת יותר גרועה מהכבישים. היא אטומה, היא פקוקה, ואם צריך להתחיל בשחרור הפקקים – שחרור הפקקים צריך להיעשות על יד השולחן הזה. לשחרר כמה פקקים מיותרים שיושבים כאן בקרב 39 השרים וסגני השרים, פקקים שלא עושים שום דבר. נאה דורש – נאה מקיים.
הבוקר הציג בפנינו שר האוצר, בוועדת הכספים, את תמונת המצב של המשק בישראל. השר תיאר את חוסנו ועמידותו של המשק בישראל בטלטלות הכלכליות שפקדו את הכפר הגלובלי בשנים האחרונות בכלל ובחודשים האחרונים בפרט. כאן המקום גם להודות לשר האוצר הקודם, רוני בר-און – למרות שאין לכם מלה טובה לומר – שהשאיר כאן יסודות יצוקים וחזקים לכלכלה שבאמת הצליחה לייצב את עצמה. במקרה הזה, הבוקר שר האוצר ציין שהענן האפור מגיע מאירופה ומארצות-הברית – זה היה כמו תחזית מטאורולוגית – מרחף מעל ראשינו, מאיים בפגיעה כלכלית במדינת ישראל. בפיו של השר לא היתה בשורה. כל צוות משרדו הבכיר הקפיד לציין כי תקציב 2012 לא יובא לדיון מחודש. אנחנו דורשים דיון מחודש בתקציב 2012.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אנחנו דורשים לא את פתיחת התקציב ופריצתו, אלא בתוך המסגרת הקיימת שינוי סדר העדיפויות.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
משפט אחרון – מר נתניהו, אין דרך אחרת ואין ברירה. גם אנחנו בכל שבוע באופוזיציה נמשיך להביע את אי-האמון ולהתחבר למקום שבו העם נמצא, על מנת לשנות את המציאות הכלכלית החברתית – אתה התהדרת בנאומך שעלינו לנהוג בעוצמה ובאחריות – להחיל את חובת השירות על כולם, ולא רק השירות כחובה. כל אזרח ואזרחית יתרמו לחברה שבה הם חיים – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – ישתתפו בעולם התעסוקה. כל אחד על-פי אמונתו יחיה, אבל – לקחת אחריות ציבורית. תפתח לדיון מחודש את תקציב 2012. תתכנן תקציב חברתי-כלכלי. שנה את חלוקת המשאבים ואת סדר העדיפויות של הממשלה הזאת. תגלה אומץ לב ואחריות ציבורית, ובעיקר מנהיגות.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אבל את זה כולנו יודעים שאין לך, כי אתה לא מנהיג.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחברת הכנסת אורית זוארץ. מזמן לא נתקלתי במשפט כל כך ארוך. חבר הכנסת רוברט אילטוב, בבקשה.
<קריאה:>
– – – משפטים – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
יכול להיות. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
כבוד היושב-ראש, אני לא רואה פה שר – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
לא, לא. השר פה.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
– – השר יולי אדלשטיין, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אני רוצה לאחל לכל חברי הכנסת מושב פורה. היו פה הרבה מאוד ספקולציות אם יהיו בחירות או לא יהיו בחירות. אני מעריך שלא יהיו בחירות. תתחילו לעבוד. אנחנו נתחיל לעבוד. בסך הכול – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
ההערכה שלך – – – אותה ברצינות.
<היו"ר יעקב אדרי:>
כן. גם לי הוא אמר את זה.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
אני חושב שבאופק – לא יהיו בחירות. כמובן שלנבא זה – אתם יודעים למי ניתנת הנבואה. אבל הדינמיקה בישראל – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
ליברמן.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
אורית זוארץ, גם לך יש לי מה להגיד. המחאה לא התחילה באופוזיציה. המחאה התחילה ברחוב. היו שם כל מיני קבוצות אנשים. היו כאלה שמנצלים – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
אמרה את זה, לא שמעת.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אמרתי את זה. בכל שבוע העלינו יחד עם האופוזיציה, כולנו – – –
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
גם כשאנחנו היינו באופוזיציה העלינו. זה לא אומר שהמחאה התחילה משם.
<אורית זוארץ (קדימה):>
לא אמרתי את זה.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
אז בואו ונעמיד את הדברים במקומם.
חברי חברי הכנסת, יש הרבה מה לעשות, יש דברים צודקים במחאה, יש דברים שהם בלתי ישימים במחאה. אני חושב שבכל נושא כלכלי צריך לגעת בעדינות, זה דבר שיכול לגרום לנזקים – אם אנחנו נשנה דברים מאוד מהר בלי לחשוב לעומק. אני חושב שהדברים שאנחנו, סיעת ישראל ביתנו, הכנסנו לתוך הדוח, כתיקון, ואז תמכנו בדבר הזה, דברים שבאים ועושים צדק – גם בדיור בר-השגה, גם כ-4,000 יחידות דיור למקרים סוציאליים, ובאמת התורים שם ארוכים מאוד, וממשלות ישראל לדורותיהן, כבר הרבה מאוד זמן, כ-20 שנה, לא בונות דיור סוציאלי. יש פה בעיה חריפה. אי-אפשר לבוא ולהאשים את הממשל הזה או את הממשל ההוא. זו בעיה מערכתית שצריכים לטפל בה.
כמובן, הנושא הזה שאנחנו דרשנו וקיבלנו באותו סיכום או הסכם בתמיכה בדוח-טרכטנברג, שחיילים משוחררים ששירתו או משרתים ביחידות קרביות יקבלו מענק כפול, במקום 9,500 שקל יקבלו 20,000 שקל, גם חיילים שמשרתים בכלל, ואנשים שעושים שירות ציבורי יהיו זכאים למענקים נוספים ולהגדלת מענקים.
כמובן דיברנו על נושא הדיור, שיהיה בסטנדרט מבחינת המטרז' יותר נמוך, ואז יהיה אפשר להוזיל את עלות הדירות ולעשות את הדירות האלה בנות-השגה לזוגות צעירים, ועוד הרבה מאוד דברים.
אני מאמין שאנחנו פה, לפנינו יש הרבה מאוד פעילות בדיון הזה על דוח-טרכטנברג, שצריך לבוא לידי ביטוי בחקיקה בסופו של דבר.
נושאים אחרים שאנחנו כסיעה רוצים לקדם הם נושאים של נאמנות-אזרחות. אנחנו ראינו את החגיגות גם ברחוב הפלסטיני וגם ברחוב של הערבים הישראלים, איך קיבלו את פניהם של טרוריסטים. הנושא הזה כואב לנו. אנחנו נמשיך את החקיקה הזאת.
אני שמעתי פה גם את ההתייחסות של ציפי לבני לכל הנושאים שהועלו פה. אנחנו כמובן דוחים מכול וכול את כל הטענות. הממשלה פועלת, הממשלה איתנה, אני שמעתי גם את הנימה, שטוב, תהיה אמיץ, אני אכנס לממשלה. אנחנו מבינים מה הסיבה לאותה בקשה, לכן אנחנו דוחים את הצעות האי-אמון של האופוזיציה.
<שלמה מולה (קדימה):>
מה? מה? שמעת דבר כזה? היתה לך שמיעה סלקטיבית.
<היו"ר יעקב אדרי:>
חבר הכנסת שלמה מולה, תן לחבר הכנסת אילטוב להתייחס – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
לא היתה בקשה – – –
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
אתה מבין? עכשיו, אני צריך להתייחס למה שאמרת. השמיעה שלי היא לא סלקטיבית. כנראה יש בעיות באופוזיציה, ואני מקווה מאוד שאתם תפעלו כאופוזיציה. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת רוברט אילטוב. אני מזמין את חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה. אחריו – חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר.
<מגלי והבה (קדימה):>
נסים, ממתי אתה לפני האחרים? אתה האחרון.
<היו"ר יעקב אדרי:>
חבר הכנסת נסים זאב, יש לך ארבע דקות. כן, הוספנו דקה. היום הוספנו את המע"מ.
<נסים זאב (ש"ס):>
ממש בושה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ועדת טראח-תנ-ברג – למעשה אלה שלוש מלים. טראח – לתת מכה – אומרים: "טראח", ו"תן".
<אריה ביבי (קדימה):>
קודם טראח.
<נסים זאב (ש"ס):>
ו"ברג" זה הר ביידיש. אז – הוועדה הזאת עלתה על איזה מין הר שהייתי אומר שקשה לרדת ממנו, והביאה את המלצותיה.
אני רוצה לומר לכם שאני מאוד התפעלתי שראש הממשלה התחייב, בממשלה הנוכחית, לאמץ את כל המסקנות של אותה ועדה. באמת הרשימה ארוכה מאוד. אני לא יודע מדוע אנחנו מזלזלים כאשר מדובר על 60 מיליארד שקלים בפריסה של חמש שנים. אני רוצה להקריא קצת, וחלק, אולי, מאותה רשימה.
קודם כול, נכון מאוד, כאשר מדובר ביצירת מדרגת מס לכל אלה שמרוויחים יותר מ-40,000 שקל, ולהעלות את המס, אני חושב שבעצם באים פה לאזן בין מצב – שהעשירים שמרוויחים יותר ישלמו קצת מס יותר.
הנושא השני: הטלת מס על הון מעבודה למי שמרוויח יותר ממיליון שקלים בשנה. יש פה צדק. יש פה עניין של הטלת מס על הון בכלל, שזה דבר חשוב. מס החברות, שראש הממשלה עד היום רצה להוריד, וחשב שככל שהוא יוריד – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
הוא שינה את דעתו בעניין הזה. אני חושב שזה הדבר הנכון ביותר, כי גם כאשר מורידים כל שנה, וזאת היתה המדיניות של ראש הממשלה, להוריד ב-1%, הייתי אומר כמעט עד בלי סוף, כל שנה – אני חושב שזאת טעות. לא יכול להיות שכשיש עוני במדינת ישראל, החברות ואותם טייקונים ירוויחו, והעניים יישארו יותר עניים.
אני חושב שראש הממשלה, בסופו של דבר, הפנים את הזעקה של הציבור, הקים את הוועדה הזאת ומיישם את המלצותיה. אני חושב שצריכים לתת הזדמנות לראש הממשלה, באמת, לצעוד בכיוון הנכון.
דבר נוסף שאני רוצה לומר – הדבר המרכזי הוא שכולנו בעצם מספידים את בעיית הדיור הציבורי, ואנחנו שוכחים בעצם מי קיבל את ההחלטה הפופוליסטית, בזמנו, לאפשר לכל אלה שזכאים לרכוש את דירותיהם במחיר אפסי. פשוט, אני זוכר שכשאני התנגדתי פה, בכנסת, אמרו לי: אתה לא יכול להתנגד, זה כלל הציבור, כולם חפצים בחוק הזה. שאלתי שאלה פשוטה: הכספים האלה, ממכירת הדירות, לאן ילכו? אמרו: זה הולך באופן אוטומטי – קונים דירות חדשות לזכאים. זה לא היה ולא נברא.
<היו"ר יעקב אדרי:>
נכון.
<נסים זאב (ש"ס):>
הכסף חזר לאוצר. מדובר פה במאות מיליוני שקלים. איפה הכסף הזה? כמה?
<היו"ר יעקב אדרי:>
3 מיליארד שקל.
<נסים זאב (ש"ס):>
3 מיליארד שקל – הוא אומר אפילו בצורה מדויקת. איפה הכסף הזה? למה לא קנו? למה הממשלה לא קנתה דירות בסכומים האלה? זה צריך להיות פה קול הזעקה.
אני רוצה לומר דבר נוסף, שאמרתי אותו גם בעבר. כאילו באו להיטיב עם אותן משפחות. אדוני היושב-ראש, אני אומר לך שאני מכיר את זה מאוד מקרוב. מי שבסופו של דבר קנה את הדירות זה אותם הבנים שעשו קומבינה עם האמא שנשארה לבד בדירה וחילקו את הנכס ביניהם. אז אומרים לי: אז מה? אז האמא גרה כל כך הרבה שנים. אנחנו רוצים לתת נכסים חינם אין כסף? בבקשה, אם יש לנו עודף נכסים, ניתן אותם, אבל כאשר יש זעקה שאפילו נכים לא מקבלים דירות – אנחנו שמענו על עשר שנים של ממתינים וזכאים. שר השיכון אומנם מדבר במספרים קטנים, של 2,700 – אני אומר לך שבירושלים לבד יש יותר מ-2,700 זכאים שמחכים וממתינים. לכן, נושא הזכאות זה דבר – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
אני כבר מסיים. לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שצריכים מצד אחד לתת את ההזדמנות לממשלה לתקן את העיוותים, גם של ממשלות אחרות, והיא עושה את זה עכשיו. מאידך גיסא, אנחנו, כנסת ישראל, חייבים לעקוב ולראות שאכן הדברים מתבצעים הלכה למעשה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת נסים זאב. אני מזמין את חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר. אחריו – סגן השר ליצמן. בבקשה.
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לפתוח את דברי בהבעת הערכה לראש הממשלה על ההחלטה שלו להביא לשחרורו של גלעד שליט. אני חושב שראש הממשלה הוכיח בזה שהוא מסוגל להחליט, שהוא מסוגל לקבל החלטות, והחלטות קשות. לא רק זה, אלא להזכיר לראש הממשלה שבעצם לפני הפגרה האחרונה, למרות האיומים של מפלגה מסוימת, הוא עקף ולא נתן יד למימושם של שני חוקים. משמע, הוא יכול. הוא יכול כאשר הוא מבין שבעצם אין ברירה אחרת וצריך לעשות את זה.
היום אני אומר לך, אדוני ראש הממשלה, שמעולם לא היתה מדינת ישראל מאוימת כמו בעצם הימים האלו. כל חיי ביליתי בצה"ל – מרבית חיי – הייתי שר ביטחון. אני עוקב אחרי המתרחש יום-יום, שעה-שעה. הנרטיב איננו יותר לאומני, הוא כבר מתחיל להיות נרטיב אסלאמי. אנחנו חיים ברעידת אדמה, אף אחד לא יודע מה יהיה במצרים. אני שמתיימר, כלומר, אני קצת מבין במצרים, אני אומר לכם שאני לא בטוח אם אנחנו לא עומדים על ציר הזמן בעימות מול מצרים. דבר אחד ברור, יש לנו חזית חדשה ששמה סיני, חזית שאין שליטה לאף אחד עליה. ובניגוד למה שקורה ברצועת-עזה וברפיח, ששם ההליקופטרים של צה"ל יכולים לעשות סדר, פה אתה לא תוכל לעשות את הדבר הזה. הולכת להיות ממלכת טרור שם, ממלכה של ירי טילים.
חברים יקרים, אנחנו נמצאים בעולם שייקח עוד הרבה שנים עד שהוא יתיישר. השחקן הראשי בעולם הזה, המסובב אותנו היום, הוא ההמון, ואת ההמון הזה אי-אפשר להשתיק, גם לא עם 400 מטוסי הקרב שלנו. אי-אפשר. ונצטרך לתת לו תשובה.
ישראל הולכת וצוברת זרות, נדחקת לפינה. יותר ויותר חברים וידידים שלנו סוגרים לפנינו את הדלתות, ואנחנו מסרבים לקרוא את אשר כתוב שם. אנחנו משום מה מחפשים כל יום סיפורים חדשים, אבל בואו נביט הצדה ונראה מה קורה, מה הולך לקרות על ציר הזמן בסוריה, איך ירדן הולכת להיפגע על ציר הזמן, מה קורה בלבנון שלאט-לאט מתחילה לאבד את ההגמוניה הנוצרית שלה ותהיה מדינה שיעית, מה הולך עם טורקיה. יש איתותים מהצד הטורקי, יכול מאוד להיות שהגיע הזמן להתחיל ללחוץ על הדוושה. לא בושה להתנצל. אני במו עיני ראיתי את המלך חוסיין כאשר מטורף אחד, משוגע אחד בירדן, הרג לנו שם שש, שבע בנות, איך המלך, חוסיין הזה, הגיע לכל משפחה, כרע ברך וביקש סליחה. מלך מבקש סליחה.
<דורון אביטל (קדימה):>
אין מלך בישראל.
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
מלך מבקש סליחה; אנחנו לא יכולים ללכת לבקש סליחה?
<היו"ר יעקב אדרי:>
אני מוסיף לך עוד דקה, חבר הכנסת פואד.
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
מה?
<היו"ר יעקב אדרי:>
מוסיף לך עוד דקה.
<דורון אביטל (קדימה):>
זה מעניין.
<אריה ביבי (קדימה):>
תוסיף לו את הארבע דקות שלי.
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
אני מברך את שר הביטחון – – –
<אריה ביבי (קדימה):>
יעקב, תוסיף לו גם את הארבע דקות שלי.
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
אני מברך את שר הביטחון – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
רבותי, תודה על העזרה.
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
תודה רבה לכם. תודה לכם. אני מברך את שר הביטחון על זה שהוא ביקש סליחה מהמצרים. זה טוב. זו לא בושה כשהיעד שלך הוא קיום הבית שלך.
חברים, מי שהולך לשחק בעתיד הקרוב זה ההמון. ואמרתי: לשם אי-אפשר ללכת, אי-אפשר. שימו לב עוד חודשיים, אדוני היושב-ראש, עוד חודשיים האמריקניים מפנים את עירק, ומאז – חברי ישראל חסון יכול לאמת – מאז ימי כורש עד היום הזה לא היה מצב כזה שמטהרן יוצאת שיירה דרך בצרה, דרך דמשק, ישר לנמל לטקיה. זה הקו השיעי. דבר כזה לא היה. לא היה. ואנחנו משתעשעים – כן רוצים משא-ומתן, לא רוצים משא-ומתן.
אני שמעתי היום את ראש הממשלה בקשב רב מאוד. נחרדתי משני דברים: מכך שהוא חזר וחוזר על זה שהוא רוצה להיכנס למשא-ומתן. ראש הממשלה יחליט משא-ומתן – מחר בבוקר יש משא-ומתן. כל מה שהוא צריך לעשות זה להקפיא את הבנייה, להגיד לאבו מאזן: מחר בבוקר מתחילים לשבת ולדבר על שני דברים – על הגבולות ועל הסדרי ביטחון, וזה יתחיל.
והדבר השני, ראש הממשלה הזה צריך להתחיל לחשוב, לחשוב מה אומרים לו כל יועצי הביטחון, מה אומרים לו המומחים מספר אחת. חברים יקרים, תתייחסו ברצינות לנאום של ראש הממשלה היום. ראש הממשלה היום אמר בכנסת ישראל: אנחנו הולכים לתקוף את אירן. אל תתבלבלו, אל תתבלבלו. אירן זה לא "חיזבאללה", אירן זה לא בשאר אל-אסד, אירן זה גם לא "חמאס". אירן תגיב, ותגיב קשה.
אני מתכוון שכנסת ישראל תמצא לה מספיק זמן, למרות הצרות החברתיות – ואני מצדיע להם; אני אבא לילדים וסבא, אני יודע על מה הם מדברים. אבל אני מקווה שתבינו דבר אחד: החלטה כזאת יכולה גם להביא לחורבן הבית. ואני מקווה שראש הממשלה הזה, במקום כל הדברים האלה יקבל אומץ פעם נוספת, יקבל הכרעה, יעמוד על הדוכן הזה, יקרא לאבו מאזן ויתחיל לעשות משהו נוסף לילדים שלנו ולנכדים שלנו. תודה רבה לך.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת בנימין בן-אליעזר על דבריו המעניינים. סגן השר חבר הכנסת יעקב ליצמן, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת עינת וילף. בבקשה, סגן השר.
<יעקב ליצמן (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול נחנך בית-הספר לרפואה בגליל, ואני רואה בזה סמל וצעד גדול לקראת הטיפול בפריפריה מבחינה רפואית. אני חושב שעצם הדבר שממשלה החליטה ועשתה זו הפעם הראשונה בגליל בית-ספר לרפואה – זה מצטרף לעוד כל מיני דברים שעשינו במשרד הבריאות: MRI לקופות-חולים, חדרי מיון אנחנו עושים, אנחנו גם מתכוונים לעשות ב"זיו" חדר רדיותרפיה, ובעוד כל מיני מקומות לעשות כל מיני דברים. אני חושב שזו ברכה גדולה שאנחנו מקרבים את הפריפריה – גם התחבורה, רכבת, כבישים, הכול טוב.
מה שחסר – ויש לי הערה גם לראש ממשלה – זה הנושא של דיור. הדיור, עם כל הכבוד, עשו כל מיני צעדים טובים, אבל בינתיים צריך זמנית גם לקבל פתרונות. אם הייתי שומע לפחות לפריפריה, נגב, גליל, אפילו מענקים לדירות יד שנייה, אני הייתי רואה בזה צעד נכון מבחינת אכלוס הפריפריה. לצערי זה לא נעשה. עדיין לא מאוחר. אני בהחלט מתכוון שזה יבוא לדיון, שאנחנו נעלה את זה, סיעתי, גם אנוכי, בהחלט מתכוונים להתמקד בדירות. זה הנושא שבוער.
<היו"ר יעקב אדרי:>
בינתיים לא השתנה כלום בנושא הזה של הדיור.
<יעקב ליצמן (יהדות התורה):>
אני לא יודע אם זה כלום, אבל בפועל בשטח כל הצעדים האלה – זה ייקח זמן.
<היו"ר יעקב אדרי:>
בפועל בשטח לא קרה כלום.
<יעקב ליצמן (יהדות התורה):>
אנחנו צריכים לפעול כרגע בכל מיני דברים, ואני חושב שאפשר לעשות את זה. אני אמרתי דבר אחד – יש כל מיני הצעות – הדבר יבוא לדיון בממשלה ובכנסת, אז אנחנו בהחלט נביא כל מיני הצעות.
כרגע – טרכטנברג, בקטע הזה התאכזבתי, חשבתי שהוא יביא יותר פתרון. לא מספיק מה ששמעתי בקטע הזה של טרכטנברג. יש לי עוד כל מיני הערות בנושא של סיעוד, של הרפורמה שאני הולך להביא. אני מקווה שבמשך המושב הנוכחי אנחנו נביא את הרפורמה בסיעוד ונשלים את החוק ברפורמה בבריאות הנפש. אני רואה בזה השלמה של שלוש הרפורמות הגדולות שעשינו: הדבר הראשון לשיניים, שזה, ברוך השם, מצליח מאוד ומאוד פופולרי, ואני מקווה שיצטרפו לזה גם הנושא של סיעוד והנושא של בריאות הנפש. תודה, אדוני.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לסגן השר ליצמן. חברת הכנסת עינת וילף – לא נמצאת. בבקשה, יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה. חבר הכנסת, יש לך ארבע דקות.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום בבוקר שאלו אותי ברדיו על הציפיות שלי ממושב החורף של הכנסת. אמרתי, או שהחורף הפרלמנטרי הזה יביא גשם גופריתי חמוץ מלא בחוקים גזעניים ופאשיסטיים ומלא שנאה לאחרים ולערבים ומחריב כל חלקה יפה של דמוקרטיה וחופש ביטוי, כמו שהיה לצערי בקיץ, או שזה חורף פרלמנטרי שיביא גשמי ברכה – גשמי ברכה שיש בהם מסרים, וחוקים והחלטות שיש בהם לפחות טעם מתוק של צדק, שוויון חברתי והכרה וכיבוד האחר, והרחבת המרחב הדמוקרטי, כי הדמוקרטיה המסכנה הזאת, בשמה מביאים לנו את כל החוקים האנטי-דמוקרטיים. כי בשם או בעילה של דמוקרטיה מתגוננת – אי-אפשר להגן על דמוקרטיה באמצעים לא דמוקרטיים, זה אבסורד. והיום, אחרי ששמעתי את נאומו ואת דבריו של ראש הממשלה – האמת? התאכזבתי. כנראה לא יהיו פה גשמי ברכה, במושב הזה, כי שמענו רק: עוצמה, כוח, איומים ושחורות.
אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה דיבר על עוצמה ואחריות. עוצמה היא לא רק כוח פיזי או צבאי, אלא היא כוח מוסרי, וגם כוח מנהיגותי, שעושה שינוי בכיוון ויודע לעשות את פניית הפרסה הזאת, החזקה, שראש ממשלה והנהגה משנה כיוון מראייה שכולה ביטחוניסטית, מראייה של אוכלוסייה מסוימת, שהיא האוכלוסייה הערבית, כאילו היא איום ביטחוני למדינה – לתושבים ואזרחים שמבקשים צדק ושוויון. ודיבר על אחריות, ואני שואל: איפה האחריות של ראש הממשלה והממשלה הזאת לאזרחיה, ולאזרחיה הערבים בפרט?
דיבר ראש הממשלה על בית-הספר לרפואה – טוב, יפה, דבר מבורך, אבל האם ראש הממשלה לא ידע שיש שם פסקי הלכה שמחרימים את הסטודנטים הערבים? לא שמע שבאותו יום גירשו סטודנטים ערבים וזרקו להם את החפצים שלהם מהדירות שלהם בצפת? למה הוא לא מדבר על האווירה, על האקלים העכור הזה, שצריכים לתקן אותו ושממשלתו אחראית לו?
אדוני היושב-ראש, יש משורר ופילוסוף גרמני, היינה, שאמר: מקום ששורפים בו ספרים, נשרפים בו אנשים. המדינה והמקום שבו כל יום אנחנו קמים לשרפת מסגד, לשרפת עצי זית, ולאחרונה, היום – "תג מחיר" על המסעדה ביפו – אווירה כזאת תביא בסוף לחורבן ולשרפת אנשים. זו האחריות של ראש הממשלה ושל הממשלה, שצריכה לתקן אותה דרך מדיניות של שלום, של צדק ושל שוויון. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לך. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. יש לך ארבע דקות.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה. ברכותי על התפקיד.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
חברי חברי הכנסת, הרבה עוסקים בעניין של צדק חברתי. אני לא רוצה לדבר גדולות, אני לא רוצה לדבר בססמאות, אני רוצה לספר סיפור קטן שהתוודעתי לו אתמול בשבתי בלשכה בתל-אביב – זה היום שאני מקבל קהל בלשכה בשכונת-התקווה בתל-אביב. נכנסו זוג באמצע שנות ה-70 לחייהם. אשה מטופחת, הגבר אדם בעל סבר פנים נעימות, אדם מן השורה, מטופח גם כן, זוג לא מהמסכנים. אני פוגש שם מסכנים, שהשם ירחם לאיזה מצב אנשים יכולים להגיע. התפלאתי, מה יש לאנשים האלה לבקש אצלי, מה יש להם להתלונן. הם עוד לא הצליחו לפתוח את הפה, הזוג הזה, דמעות יורדות מעיניהם, והם מתביישים בדמעות שלהם. יצאו רגע החוצה, חזרו פנימה והתחילו לספר את הסיפור שלהם.
הם גרים ברחוב הראשי, אדוני היושב-ראש, בשכונת-שפירא, בבית – היתה פעם איזה קללה כזאת, שנקראת "דמי מפתח". הקללה הזאת רובצת על מסכנים, שכל מיני – פעם בעלי הדירות של דמי מפתח היו אנשים נחמדים, היום כל מיני עורכי-דין רכשו את הזכויות האלה, ועל-ידי מניפולציות כאלה ואחרות הם מוציאים את נשמתם של המסכנים האלה, שאין להם לאן ללכת, ורוצים לזרוק אותם מהבית ומפסידים את כל רכושם אחרי שנים רבות.
היא אומרת: אני גרתי שם 40 שנה. 40 שנה. ידידי חבר הכנסת אריה ביבי, איך מדכאים אנשים היום בשכונת-שפירא? קודם כול בעל הדירה החליט יום אחד שהוא מחלק את החנות שהיתה למטה – יש שם נגרייה שעבדה במשך היום, עשתה שם שולחנות, כיסאות – עשה שם דיור לעשרות רבות של מסתננים. היא אומרת – 100 מסתננים. עשה שם מקלחות, שירותים, עניינים. הכניס שם, אמר לה, ככה וככה, אל תגידי, כן תגידי. בקיצור, התלוננה. באו, היא אומרת, זה באמת העירייה עשתה – באה והרסה את המקום. ואז פתחו שם החבר'ה המסתננים בית-קפה שבשבת הופך להיות אולם אירועים. היא אומרת, כל שעתיים מתחלפת החתונה; המוזיקה עד חצות הלילה ועד אחרי. אנחנו הולכים ומתחננים, היא אומרת, אני מבוגרת, יש לי סוכרת, אני צריכה קצת שקט, אני צריכה לנוח, אני לא יכולה לנוח רגע אחד. מתקשרת למשטרה – גברת, אם תתקשרי עוד פעם אנחנו נעצור אותך. אגב, תלונה שאני שומע אותה שוב ושוב ושוב – תתקשרי עוד פעם, אנחנו נעצור אותך.
אתה שומע, אדוני, חבר הכנסת אריה ביבי, שיש לך איזה עבר במשטרה פעם? אתה בתקופתך היית מרשה כזה דבר, שיגידו לאזרח: אם תתקשר עוד פעם, אנחנו נעצור אותך? טורקים לה את הטלפון. היא אומרת: אנחנו שומרי שבת, אבל השבת היתה כזאת נוראית, שהיינו חייבים להתקשר בשבת למשטרה. היא מספרת, האשה – ירדתי למטה כדי לבקש מהם: תנמיכו קצת. היא מצביעה על בעלה, ואומרת: דחפו אותו, הפילו אותו על הרצפה, דחפו אותי, מי יכול נגדם? היא אומרת.
וזו תחילתו של הסיפור. היא אומרת: יש לנו שם שעון מים – בפטנט של דמי מפתח בחלוקת הדירות, שעון מים אחד, הצינור עובר בין הבתים, אין צינור שיוצא ממקור אחד לכמה מקומות. היא אומרת: אנחנו מתחלקים במים, אנחנו זוג – מתחלקים בהוצאות המים עם עשרות שנכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים כל יום מהמקלחות, שירותים. היא אומרת: המים דולפים, הברזים שבורים. מתקשרת לעירייה, יש רשיון עסק, אין רשיון עסק. איך נותנים במקום מגורים כזה דבר? ואין לאשה הזאת עזר.
אני משער לעצמי שאם זה היה ברמת-אביב, כבר מזמן בעל העסק הזה היה מוצא את עצמו אני לא יודע איפה, והיו סוגרים לו, ולא היו נותנים לקבוצה כזאת של מסתננים פורעי חוק, לא היו נותנים להם לבוא ולדכא את חייהם של האומללים ושל המסכנים האלה.
רבותי, כשמדברים על צדק חברתי וכל המלים הגדולות האלה, תדעו לכם שמי שפגע באיכות החיים של אנשים, מי שפגע, וזו פגיעה אנושה, וחבל שראש הממשלה לא פה, מתעסק בכל מיני גדולות – אבו מאזן יבוא, אבו מאזן לא יבוא. בינתיים, כמו שאמר לי ידידי חבר הכנסת כץ: 50,000 מסתננים לקחו את מקומות העבודה – וצריך לומר את זה – של המסכנים האלה, שלא יכולים להשתכר, וגם כן, לא נותנים להם לחיות.
הסיפור שסיפרתי לכם, רבותי, הוא סיפור מוחשי, ממשי. אני מתכוון להעסיק עורך-דין בעניין הזה, כדי שיציל את המשפחה הזאת, אבל מה עם האחרים האומללים, שאפילו לא יודעים לפתוח את הפה? תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין, שלא נמצא כאן. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת זבולון אורלב.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חייבת להודות שדי התפלאתי היום כששמעתי את נאומו של יושב-ראש הבית הזה. חבר הכנסת רובי ריבלין – אדם שאני מעריכה מאוד, וגם מוקירה את עמדותיו בדרך כלל ואת ניסיונו להגן על הבית הזה מפני חקיקה אנטי-דמוקרטית – לצערי, יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין נסחף היום אחרי הלך הרוח הפופוליסטי, כששמעתי היום כאן היום בנאום במליאה אומר: המחאה תפסה את הכנסת – אני מצטטת – לא מוכנה בגלל הוויכוח של הכנסת בנושאים המדיניים. כן תהיה כאן מדינה אחת, לא תהיה פה מדינה אחת. הכנסת לא פעלה, אמר חבר הכנסת ריבלין, הכנסת נחשפה במערומיה.
אני ממש מצטערת שיושב-ראש הכנסת נסחף אחרי הלך הרוח הפופוליסטי הזה. אני רוצה לספר לכם, חברי חברי הכנסת, שחברי לסיעת מרצ ואני במשך כל הקדנציה האחרונה ובקדנציות קודמות הגשנו שורה של הצעות חוק חברתיות, שהסיבה היחידה שהן לא עברו היא הקואליציה, שבראשה עומד ראש הממשלה נתניהו ורובי ריבלין הוא יושב-ראש הבית שלה. זו הסיבה היחידה שבגינה החוקים האלה לא עברו – חוקים חברתיים בתחומי הדיור, הרווחה, הבריאות, החינוך, חוקים שמתייחסים לשירותים חברתיים בסיסיים כזכויות יסוד ולא כאיזשהו מצרך שהאדם צריך לרכוש בשווי כספי, ואם אין לו, מה הוא עושה. וכשניסינו לתת מענה לזה, הממשלה הזאת שמה חסמים, שמה בלוקים, ולא אפשרה לחוקים האלה לעבור. אז יושב-ראש הכנסת מסביר לנו שהכנסת נחשפה במערומיה, שחברי הכנסת לא פועלים?
הקואליציה הזו של רובי ריבלין העבירה את התקציב הדו-שנתי, הקואליציה הזו העבירה את חוק ההסדרים, ביטלה את כל החוקים החברתיים בחוק ההסדרים, ואחר כך אומרים שהכנסת נחשפה במערומיה? הקואליציה נחשפה במערומיה.
אני חושבת שהיום היתה אחת החוצפות הגדולות ביותר ששמעתי מיושב-ראש הבית. במקום להגן על חברי הכנסת שפועלים כאן, ועושים כמעט עבודה בלתי אפשרית כשאתה באופוזיציה, אז במקום זה נסחפים להלך הרוח הכללי, ורק המחאה היתה חשובה. נכון, המחאה – אנשים יצאו לרחוב, כי הם התעוררו מהעיוורון הקולקטיבי שאחז בהם במשך כל כך הרבה שנים, ופתאום הם ראו את הפערים, ופתאום הם ראו את אי-השוויון, והם מצפים שהכנסת הזו תהיה זו שפועלת בעניין הזה, והכנסת הזאת תעמוד למבחן, אדוני יושב-ראש הבית, חבר הכנסת רובי ריבלין.
אני מאתגרת אותך. אני מאתגרת את הקואליציה שאתה חבר בה. סיעת מרצ, חברי ואני נניח ביום רביעי הקרוב על שולחן הבית את הצעת חוק-יסוד: זכויות חברתיות. זה יהיה האתגר של יושב-ראש הכנסת. היום הוא הזכיר את הנושא של הזכויות החברתיות בנאום שלו. בכלל כבר לא צריך לדבר על שתי מדינות, כל הדיבור הזה, שרק הדיבור הזה, שכל היום עסקנו בשתי מדינות, מנע בעצם את הדיון על חוקי-יסוד ועל זכויות חברתיות. כל הניסיון הזה לטשטש את הוויכוח, בכלל, אנחנו עכשיו מדברים על מדינה אחת, מדינה דו-לאומית, מציע יושב-ראש הבית, אבל זה לא הרגע – על זה נדבר בהזדמנות אחרת.
אני פונה אליך, אדוני יושב-ראש הבית, חוק-יסוד: זכויות חברתיות מבקש לעגן בחקיקה את כל הזכויות החברתיות שאנחנו מדברים עליהן, ושוב יחזרו אלינו לכאן, כבר היום הממשלה נתנה לנו תשובה, שהיא אינה תומכת בחוק הזה, כי יש לזה מחיר, ויש לזה מחיר גבוה. ואני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת: לזכויות חברתיות יש מחיר, אבל לאי-ההכרה בהן יש מחיר גבוה יותר. אז אחר כך שלא נשמע הטפות מוסר, ואת יושב-ראש הבית מסביר לנו שהכנסת נחשפה במערומיה.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
נכון מאוד.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אני אומרת לכם: אם ביום רביעי הקואליציה הזאת לא תיתן את ידה לחוק-יסוד: זכויות חברתיות, אז הקואליציה הזאת תיחשף במערומיה. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. יעלה ויבוא חבר הכנסת דב חנין, בבקשה – הוא באופן חריג.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, נאום ראש הממשלה היום במליאה היה נאום מאלף. הוא סיפר לנו על המצב – המון איומים וסכנות ביטחוניות, מכל הכיוונים, אבל אמר לנו ראש הממשלה שיש גם הזדמנות – לא רק איומים, לא רק סכנות. ומהי ההזדמנות הגדולה – יש הזדמנות, והממשלה גם ידעה לנצל אותה – היא הקימה מרכז סייבר למלחמה העתידית. מי אמר שהממשלה הזאת אדישה להזדמנויות שיש במצב שאנחנו נמצאים בו?
אמירות ראש הממשלה בנושא האירני היו מסוכנות ומדאיגות. "הקם להורגך השכם להורגו", "דמו בראשו"; באיזו אמירה הוא כבר לא השתמש בנאום הזה? רבותי חברי הכנסת, מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, ידע מה שהוא עושה כשהוא הזהיר מתוכניות ראש הממשלה המסוכן הזה.
הנאום של ראש הממשלה היה נאום ארוך, אבל הרבה דברים חסרו בו. לא היתה בו מצוקת הדיור, לא היה בו משבר הבריאות. הוא, כנראה, לא שמע על התפטרות המתמחים. לא היו בו עובדי הקבלן, לא היו בו העניים החדשים, העובדים, אלה שיוצאים בבוקר למקום העבודה שלהם אבל נשארים בסוף היום מתחת לקו העוני. ראש הממשלה, עמיתי חברי הכנסת, כנראה באמת לא היה בארץ הקיץ. קולות המחאה חלפו לו מעל הראש. הוא לא שמע, הוא לא ראה. העם דורש צדק חברתי – העם יקבל מלחמה אזורית.
התייחסותו הכלכלית של מר נתניהו היתה שמרנית ביותר. משמעת תקציבית, תחרות חופשית, קפיטליזם קיצוני. ולכן, עמיתי, חברי הכנסת, מעל הדוכן הזה צריך לומר בקול ברור: זה לא ייגמר כל עוד הוא יישאר.
עמיתי חברי הכנסת, מה מציעה הממשלה לעשות בענייני הצדק החברתי? עוני – היא לא מציעה התמודדות עם העניים החדשים, אלה שנמצאים מתחת לקו העוני, היא לא מציעה העלאה של שכר המינימום, היא לא מציעה התמודדות אמיתית עם עבדות הקבלן שהולכת ומתפשטת אצלנו. נושא העושר – מצד אחד נותנים הקלות מס מזעריות לעשירים, מצד שני נותנים להם הקלות אדירות בתשלום דמי הביטוח הלאומי. בנושא הדיור שום בשורה, אין דיור ציבורי, אין בנייה ציבורית, עוד מתנות לנדל"ניסטים ולקבלנים, עוד אמונה בשוק אחרי שהשוק פעם אחר פעם, אנחנו רואים, לא מוכיח את עצמו. בנושא הבריאות לגמרי מנותקים מהמציאות, חוסר התמודדות עם המשבר, עם המצוקה, שהם עצמם יצרו, שמר נתניהו עצמו הוביל, עם מדיניות האיש השמן שצריך לעבור דיאטה רצחנית, שזה כל השירותים הציבוריים, אבל בכללם גם מערכת הבריאות. נושא החינוך – ראש הממשלה התהדר פה במהפכת החינוך – איזו בושה, במקום להציע חינוך חינם עם סיום חופשת הלידה, מציעים לנו בדוח-טרכטנברג דחייה נוספת של אותו חוק של חינוך חינם מגיל שלוש, שהיה צריך כבר לחול במציאות כל כך הרבה זמן.
וכמובן מציעים לנו עוד הפרטות: הפרטות של נמלי הים, של התחבורה הציבורית, של הרכבת, פתיחה ליבוא, הסרת הגנות מעל המשק בישראל – עם כל סכנות האבטלה שהדבר הזה מייצר.
עמיתי חברי הכנסת, הדרישה של המחאה החברתית היא דרישה נכונה; אפשר להתחיל להתקדם לחברה של צדק חברתי רק עם תקציב מדינה חדש, תקציב מדינה עם סדרי עדיפויות אחרים, שונים, הפוכים מאלה של הממשלה הנוכחית. כך אפשר להתקדם למדינה שבאמת אחראית לאזרחיה.
עמיתי חברי הכנסת, יש לנו מדינה – ממשלה נוראה ומסוכנת, אבל יש לנו בהחלט מקום לתקווה, כי בקיץ הזה אנחנו ראינו שיש בישראל ציבור גדול, תוסס, חי, פעיל, בועט, שמוכן להיאבק, מוכן להילחם, כדי שהארץ הזאת תהיה מקום שטוב לחיות בו, כדי שהמדינה הזאת תהיה באמת מקום לכולנו. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את חבר הכנסת זבולון אורלב. בבקשה. אחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת אופיר אקוניס. בבקשה, חבר הכנסת זבולון אורלב.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני פה, אני אצלכם, אצל מרינה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
ראיתי, אתה ממוקם טוב.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אופיר, חדרת לשורות האויב?
<היו"ר יעקב אדרי:>
אתה מבין, אנחנו כבר – – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זו הפעם הראשונה שאני מדבר תחתיך כיושב-ראש, אז אני מברך אותך על התפקיד הזה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
חברי חברי הכנסת, המחאה החברתית, גם בעיני, כמו בעיני רבים, צודקת ומשקפת מציאות נכונה. היא ראויה, יש להקשיב ולתת לה את מלוא תשומת הלב.
לא אכחיש, ואומר, שכמי שעסק הרבה מאוד בחקיקה חברתית, וכמי שהיה שר הרווחה – ואני בטוח שיש עוד חברי כנסת חברתיים שהרגישו בשנים האחרונות די בודדים פה, בכנסת, והרגישו את הקשיים הגדולים מאוד לפעול מול הצונאמי של מדיניות ניאו-ליברלית מאוד מאוד קיצונית, וראינו את שיעורי העוני הגדלים והולכים, ואת הפערים הגדלים והולכים, ואנחנו אולי יותר מכולם יכולים להבין היטב את ההצדקה המלאה, באמת, של המחאה החברתית.
אבל צריך לומר שבישראל, כמו בכל מקום, על כל פנים במקום שמתקיימת מדינה דמוקרטית בעולם המערבי, צריך לא לטעות ולא ליפול באשליה של לפעול בשיטה של הכול או לא כלום. גם כשרוצים לתקן, וגם כשרוצים לשנות, וגם כשהדברים צודקים, בחברה דמוקרטית צריך להתפשר, בחברה דמוקרטית צריך להתחשב גם בדעות אחרות, ובדרך כלל מי שנוקט שיטה של הכול או לא כלום נשאר בלי כלום.
ולכן, אני מאלה שרואים בהמלצות הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי שבראשה עמד פרופסור טרכטנברג – אני רואה בהמלצות האלה שינוי מהותי במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של ממשלות ישראל ב-10–20 השנים האחרונות; ממשלות ישראל לדורותיהן, ולא חשוב מי עמד בראשן. בשנים האלה, כאמור, גדלו מאוד שיעורי העוני, לא רק בקרב מובטלים, גם בקרב עובדים, ויש תופעה של עובדים עניים, הפערים החברתיים גדלו, ומעמד הביניים, המעמד הבינוני, הצטמצם מאוד ונאנק תחת קשיי הקיום היומיומי.
אני חושב שהחזון, יחד עם המדיניות, יחד עם הצעדים המעשיים שעליהם המליצה הוועדה בשורה ארוכה של נושאים, משקפים בהחלט שינוי. הם לא המליצו רק על ריסון, על איפוק, על איזה שוליים, אלא הם נגעו בעצבים החשופים ביותר של המדיניות הכלכלית-החברתית. נכון, זה לא שינוי של 180 מעלות. נכון, זה לא כל מה שרצינו, אנחנו אולי היינו כוללים דברים נוספים. נכון, הוועדה לא התייחסה לעוד תחומים שהיו צריכים להתייחס אליהם, כמו למשל בריאות, כמו למשל דיור, ביתר הרחבה, ואלה בעיות שמעיקות, אבל אסור לשכוח שגם למה שהם הציעו שינוי – זה שינוי אמיתי.
הואיל ושר האוצר נכנס, חשוב לומר כי יחד עם הרצון לשנות, אסור לפגוע בהישגים של הממשלה והממשלות הקודמות בכל מה שקשור למדיניות המקרו, שהביאה למדינת ישראל כלכלה יציבה עם שיעורי צמיחה, עם שיעורים נמוכים של אבטלה, ולא כך בעולם הגדול מאז 2008–2009, שהכלכלות שם מתרסקות, ואיננו רוצים להביא לשינוי כלכלי-חברתי שיהרוס את הכלכלה ולא נוכל – גם את מה שצריך לתת לא נוכל לתת. אבל כידוע, כלכלה לא יכולה להסתפק רק במדיניות מקרו, ולכן אני קורא לתנועת המחאה לסייע ולהשתתף ביישום ההמלצות של הוועדה. יש לוועדה הזאת מספיק יריבים בקצה השני של הקשת, של בעלי הממון, ואסור לעשות את מלאכתם.
אני גם רוצה לקרוא לחברי הכנסת, בעיקר חברי הכנסת החברתיים, שאנחנו יודעים – יש לנו הרבה השגות על מה שכתוב שם, אבל מתוך אחריות, אם לא נתאחד להעביר את ההמלצות האלה, אני חושש מאוד – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
לא יהיה כלום.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
– – שבסוף נישאר בלי כלום. הכול או בלי כלום – בסוף נישאר בלי כלום ונצא קירחים מכאן ומכאן.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אני כבר מסיים, אדוני. כאיש חברתי שתומך באופן עקבי במדיניות חברתית הוגנת, אני גם לא מסכים אוטומטית לכל דרישה של אנשי המחאה. אפשר לקיים דיון, אפשר להתווכח, אפשר לנסות להשפיע, אך נראה לי שזה לא חכם לשים רגליים להמלצות, שלדעת רבים מחברי הכנסת החברתיים צריך לבצע אותן.
משפט סיום. זהו המבחן. האם יש כאן מאבק לשינוי המפה הפוליטית והמפלגתית, כולל החלפת הממשלה, או שיש כאן מאבק לשינוי המדיניות הכלכלית-חברתית? אני קורא לכולם לתמוך בשינוי של המדיניות הכלכלית-חברתית ולתת גיבוי למפה הפוליטית הקיימת, לממשלה ולעומד בראשה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת זבולון אורלב. אחרון הדוברים, נציג סיעת הליכוד, חבר הכנסת אופיר אקוניס, יעלה ויבוא, יגיע וייראה. נא לצלצל. לידיעתך, יש לך ארבע דקות בהתאם להחלטת הנשיאות. אחריך – השר אדלשטיין.
<ישראל חסון (קדימה):>
אנחנו מכינים – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
לא צריך.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדיון הערב הוכיח לנו דבר שכולם בישראל כבר יודעים: קדימה הגיעה לסוף דרכה.
<שי חרמש (קדימה):>
מה קרה?
<שלמה מולה (קדימה):>
– – – נביא?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברים, חבר הכנסת אקוניס מודיע הודעה מטעמו, מודיע הודעה. חבר הכנסת חרמש, אתה לא יודע שאסור לקרוא קריאת ביניים בעמידה? כי זה כאילו אתה מאיים על הדובר, והוא אדם כל כך שקט. הוא לעולם לא מפריע למישהו שמדבר. למה אתה דווקא עליו מתנפל? בבקשה.
<קריאה:>
למה שתקת – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
לא ידענו שיש לו כל כך – – –
<קריאה:>
אדוני היושב-ראש, הוא גם קרא קריאות ביניים בוועדת הכספים היום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה כבר, זה מעניינו של יושב-ראש ועדת כספים.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
– – – תמיד מעורר פה את המהומה – משפט אחד, אדוני.
<נחמן שי (קדימה):>
משפט אחד, אבל חיים שלמים.
<קריאה:>
בוא נצביע.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה, בבקשה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
קדימה, אדוני, הגיעה לסוף דרכה.
<רחל אדטו (קדימה):>
אמרת, אמרת – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
מפלגת האופוזיציה הראשית הגיעה, אדוני, לפשיטת רגל מוחלטת – –
<קריאה:>
אני מציע לא – – –
<קריאה:>
– – – בליכוד יבחרו אותך עוד פעם.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
– – פשיטת רגל פוליטית, פשיטת רגל ערכית – –
<שלמה מולה (קדימה):>
אתה תיבחר בפריימריס – – –
<רחל אדטו (קדימה):>
בטח, בטח נתניהו יסדר לו – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
– – פשיטת רגל מוסרית. אתם כל הזמן אומרים, חבר הכנסת מולה, חבר הכנסת שי, אתם כל הזמן אומרים: המדינה קורסת. אבל אני חושב מה שרוב הציבור חושב: קדימה קורסת.
<אריה ביבי (קדימה):>
שריינו אותך בליכוד?
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
קדימה קורסת. מפלגה מסוכסכת. זה כל כך קשה לשמוע את האמת, זה נורא.
<קריאה:>
אנחנו עדיין – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
זה כל כך קשה. זה קשה, אני יודע, זה קשה. מפלגה שאף אחד, אדוני, לא מבין מה היא רוצה, מהן עמדותיה. מצד אחד, לפני כשנה אמר מר מופז: צריך לדבר עם ה"חמאס". כך אמרת, אדוני. מצד שני הגברת לבני אומרת: לא לדבר עם ה"חמאס". מצד אחד אומרת הגברת לבני: העסקה לשחרור שליט חיזקה את "חמאס", ומר מופז כאן על הדוכן הזה – שמעתי, הייתי בנאום שלך, אדוני – אמר בדיוק ההיפך. אבל העובדות הן אחרות לחלוטין. מי שאפשרה את התחזקותו של ה"חמאס" היא מפלגה שהביאה אלינו את ההתנתקות. לאחר מכן אפשרה, ב-2006, ל"חמאס" להתמודד בבחירות לרשות הפלסטינית, וכאשר ה"חמאס" טבח באנשי ה"פתח" ברצועה ב-2007, כאשר – זה היה במשמרת, זה היה במשמרת שלכם, כמובן לא עשיתם כלום.
<שלמה מולה (קדימה):>
תזכיר מי שחרר את יאסין. תזכיר לי, מי שחרר את יאסין?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה, אני אוסיף לו. כל הפרעה אני אוסיף לו זמן.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עכשיו, כל הפרעה אני מוסיף לו זמן.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – – מחבלים – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה רוצה שאני אקרא לך לסדר גם על אקוניס?
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
מצד אחד, אדוני – – –
<אריה ביבי (קדימה):>
יש לציין שיש לו מורה חזק בדיבורים.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
גם במעשים, חבר הכנסת ביבי, גם במעשים. מצד אחד, אדוני, מדובר במפלגה שתומכת בכלכלת שוק קיצונית, פרוצה ללא גבולות. הרי המפריטה הלאומית, המפריטה הכי גדולה, היא היום יושבת-ראש קדימה. היא הפריטה הכי הרבה. ומצד שני מנסים באיזושהי צורה מלאכותית, מנסים להתחבר – – –
<נינו אבסדזה (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, מה זה? רבותי, מה זה? יש לו ארבע דקות והוא רשאי לדבר. הוא לא צריך לשמוע כל הזמן קריאות ביניים.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
מנסים, אדוני – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תנו לו לסיים. יש לו עוד שתי דקות. אני כבר מוסיף לו דקה על הבלגן, והנה, יש לו עכשיו שלוש דקות.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
מנסים להתחבר – – –
<נינו אבסדזה (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מספיק, חברת הכנסת אבסדזה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
המפריטה הכי גדולה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש מלחמה גדולה בכנסת עכשיו בתוך המפלגות עצמן. אנחנו לא יכולים לשמוע כל כך הרבה קריאות ביניים. בבקשה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
מצד שני, אדוני, מנסים בצורה מלאכותית, וכמובן לא מוצלחת, להתחבר לראשי המחאה, ולדבר על צדק חברתי. אבל איפה הרגישות החברתית שלכם היתה כאשר שלוש שנים הייתם בשלטון? מה עשיתם למען חברה טובה יותר, למען חברה שוויונית יותר, צודקת יותר? איפה היתה החקיקה החברתית שלכם? שום דבר. אחזתם בתפקידים ולא עשיתם כלום.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
ניצולי שואה, ניצולי שואה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אם קידמתם, גברתי, את עניין ניצולי השואה, אני מסיר את הכובע, ואני חושב שזה דבר חשוב ביותר. אבל אתם תיבחנו, גברתי, במושב הזה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הירשזון, הירשזון כשר אוצר באמת נתן את דעתו.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
מצוין. אבל, חברת הכנסת סולודקין, אם אתם רוצים לדבר על צדק חברתי, אתם תיבחנו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני לא מדבר על דברים אחרים, אני – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אתם תיבחנו, גברתי, במושב הזה – אם אתם באמת תומכים בצדק חברתי, איך תיבחנו? כאשר יגיע, אדוני שר האוצר, דוח-טרכטנברג לוועדת כספים ולוועדות האחרות – הוא דוח חברתי מן המעלה הראשונה.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
אנחנו תומכים, תומכים.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אנחנו שמחים לשמוע.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מספיק, מספיק, מספיק.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
שמעתי, שמעתי את יושבת-ראש העבודה, הגברת יחימוביץ, מדברת על כך שהוא איננו חברתי. הוא בדיוק הדבר הכי חברתי. אנחנו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אקוניס, כשאתה אומר: "הגברת לבני", "הגברת יחימוביץ", יש בזה איזושהי קונוטציה שהיא לא טובה. הן שתיהן – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
יושבות-ראש מפלגה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שתיהן, כמוך, חברות כנסת.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
חברת הכנסת לבני וחברת הכנסת יחימוביץ, כאשר מדברים על אי-צדק חברתי או על צדק חברתי, מוטב לקרוא את דוח-טרכטנברג, משום שכאשר מעלים מסים לעשירים ביותר ומפחיתים מסים, מורידים מסים, מפחיתים מכסים על המעמד הבינוני, זה צדק חברתי. כאשר מביאים – – –
<קריאות:>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
מצוין. כאשר מביאים, כאשר מביאים חוק חינוך חינם – – –
<נינו אבסדזה (קדימה):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
למה לא עשיתם את זה כשהייתם בממשלה, גברתי? למה לא, חברת הכנסת אבסדזה? למה לא עשיתם את זה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת אבסדזה, אני אהיה צריך לתת לו דקה. בבקשה.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
זה כבר הרבה יותר מדקה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עזוב, אתה כבר – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
זה כבר הרבה יותר מדקה, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תאמין לי שאתה יותר משש דקות. תאמר עכשיו את המכות ברצף, ניתן לאדלשטיין לדבר, ונלך להצבעות.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
מאה אחוז. וכאשר מביאים חוק חינוך חינם מגיל שלוש, זה חברתי, זה סופר-חברתי. ואני נסעתי, אדוני, בתחילת השבוע שעבר לנתיבות, וראיתי את גשר הרכבת שנבנה בין שדרות לנתיבות – גשר רכבת. זה כבר לא אמירה, זה רכבת שנבנית ונסללת. כשנותנים לאנשים הללו את ההזדמנות שאתם לא נתתם – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
– – להגיע במהירות מהפריפריה למרכז, זה צדק חברתי אמיתי. לא דיבורים, מעשים. הציבור רוצה לראות מעשים, הוא לא רוצה לראות דיבורים. ואם אני שומע כאן שתהיה תמיכה, אדוני שר האוצר, של קדימה בדוח-טרכטנברג, זה יהיה דבר לאומי וממלכתי, ואני מברך אתכם על כך, אם תעשו את זה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ולסיום.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
לסיום, אדוני – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לסיום, לסיום.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
– – יושבת-ראש האופוזיציה, וחברי קדימה – – –
<קריאה:>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אני אשמח, חבר הכנסת שי. אדוני, יושבת-ראש קדימה וחברי קדימה אומרים: ישראל נחלשת, ישראל מבודדת בעולם. לעתים נדמה שזה מה שאתם רוצים, שזאת השאיפה שלכם. גם ניסיתם לזרוע פניקה בציבור לקראת ספטמבר. לא הלך לכם. צלחנו את ספטמבר. אדוני. הדבר היחיד שנחלש, והדבר היחיד שמבודד – זאת מפלגת האופוזיציה הראשית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אופיר אקוניס, סגן יושב-ראש הכנסת, שעמד בזמנים.
<מגלי והבה (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מגלי – – –
<מגלי והבה (קדימה):>
לא, אני נתתי לו מחמאה.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא עמד בלוח הזמנים ולא נבהל מהפרעות. אני מזמין את נציג הממשלה, השר אדלשטיין, לעלות ולסכם את ארבע הצעות אי-האמון על מנת לגשת להצבעה. אני כמובן אאפשר לך לדבר בלי זמן, אבל אתה תדבר רק לעניין. אני מבקש לצלצל ולהפנות את תשומת לבו של יושב-ראש הקואליציה שאנחנו לא נאפשר לשר להוציא את קולו, אלא הוא ידבר לעניין ואז אנחנו נלך להצבעה – לגייס את כל כוחותיכם משני הצדדים. בבקשה.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, חברי השרים, אני אשתדל, אדוני, כמצוות התקנון, ודאי לדבר לגופו של עניין.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כל זמן שאתה מדבר לעניין אין לנו שום בעיה.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
כן, אני מאוד מאוד אשתדל, ואני גם באמת מקווה – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, אני בטוח שתדבר.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
– – שבינתיים, בינתיים, כוחותינו יגיעו.
תראה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני בדיון כזה תמיד קצת בדילמה כי אני מסתכל – מכיוון שאני רוצה לדבר לעניין – אני מסתכל תמיד על הכותרות. אני גם שמעתי חלק גדול מן הנאומים כאן בעת הצגת הצעות האי-אמון: כישלון הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי. כלומר, זאת הצעה כזאת ממצה, נכשלנו בכל התחומים.
ואני לא רוצה, אדוני היושב-ראש, לחזור על נאומו של ראש הממשלה, שבו הוא ודאי, מטבע הדברים, וזה לא רק לגיטימי אלא מתחייב, פירט את ההישגים של הממשלה בתחומים שונים. אבל יחד עם זה, על כמה דברים – אני, דרך אגב, דפדפתי בחלק מן העיתונים היום, ואפילו לא ראיתי אזכור לנושא הזה. אם אנחנו ניזכר, אדוני היושב-ראש, רק בישיבת הממשלה אתמול בצפת. תראה, זה נכון שלכאורה ממשלה, אם היא תתחיל לנסוע מעיר לעיר ולעשות שם ישיבות, אין לזה שום משמעות. אבל זאת לא התמונה. התמונה היא, הסיבה היא, שהישיבה בצפת התקיימה מסיבה, אני חושב, ראויה לציון, לא רק בנאום הזה, אלא אולי גם בכותרת בעיתון. פקולטה לרפואה בצפת זה לא עניין שקורה כל יום. אתם יודעים מה? אני אפילו אגלה לכם ש-63 שנה משום מה זה לא קרה בצפת. והגיעה הממשלה, לא על מנת להבטיח: בעודx שנים, שמי-יודע-מי ישב אז בממשלה ומי יהיה ראש ממשלה, אנחנו אולי נקים. לא, אנחנו כבר ישבנו בתוך הבניינים שנועדו לנושא. אנחנו כבר ישבנו עם כל הגורמים שעוסקים בנושא. כבר יש, מה שנקרא, תרשים זרימה, וכבר יש מרצים ורופאים, וידועים התחומים. זה לא שאנחנו באנו ואמרנו: הנה, היום אנחנו נצטלם ובעוד שנים רבות משהו יקרה. אז זה רק באמת נושא אחד לציון, אבל אני חושב שיש נושאים רבים אחרים לציין.
ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, בנימה אישית אני אגיד – דיברו גם היום, אפילו היה כאן ויכוח, גם אתך, "אין אבסנטיה" מה שנקרא. כמה מחברי הכנסת אמרו: כן, איך אתה אומר, אנחנו עבדנו על הנושאים האלה, זה לא רק המחאה החברתית. אז אני לא רוצה להכריע בוויכוחים האלה, אבל אני רק רוצה לומר שחלק מן הנושאים שהועלו, עכשיו, כשאתה מטפל בהם, אומרים: אתם רואים, עד שקמה לה המחאה החברתית לא עשיתם, והממשלה היתה ממשלה אטומה ולא רצתה לעשות. הרי מי כמוך יודע, עם הניסיון הפרלמנטרי שלך, אדוני היושב-ראש, וגם הממשלתי, שעל מנת שנביא איזושהי הצעת חוק שמטפלת בנושא זה או אחר לקריאה שלישית, הווי אומר שזה לא לפני שלושה או ארבעה חודשים מישהו התחיל לעבוד על הצעת חוק כזאת.
ואני ודאי מדבר על הצעות חוק שמטפלות בנושא דיור, אפרופו "כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה על מצוקת הדיור". ודאי, הכי קל לומר: למה עדיין לא בניתם 100,000 יחידות? קל לומר, אבל מה לעשות? יש כאלה שכבר התנסו בנושא הזה, כולל במתן פתרונות דיור, ואני, עם כל הצניעות המתבקשת, אגיד שגם אני התנסיתי בנושא הזה של מתן פתרונות דיור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מאז 1974 בערך אין מפלגה סוציאל-דמוקרטית בארץ.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מאז 1974 אין מפלגה סוציאל-דמוקרטית.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
פחות או יותר, כן, מאז, וודאי – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני הייתי פה, אני פשוט הייתי פה.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש – – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מזכיר הממשלה אז היה – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לפני, לפני.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
אני רק רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שוודאי שהטיפול בנושא הקרקעות ושיווק הקרקעות – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גולדה היתה אחרונה. כאילו. כאילו.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
– – הטיפול בחסמים ביורוקרטיים, הטיפול באלף ואחד דברים שהם-הם המרכיבים של מחיר הדיור, מחיר הדירה, מחיר הבית, הם-הם אלה שלא מאפשרים באמת לזוג צעיר, למשפחה צעירה – וודאי שאנחנו מודעים לכך – לרכוש דירה במחירים סבירים. הטיפול בהם התחיל מזמן, הרבה לפני המחאות והרבה לפני שמישהו באופוזיציה חשב להגיש הצעת חוק זו או אחרת. זה שעדיין, כפי שאמרתי, עוד לא קמו 100,000 יחידות דיור, ודאי שהתהליך הוא תהליך קצת יותר ארוך, אבל כבר רואים התחלות בנייה וכבר רואים מתן פתרונות גם בתחום הזה.
הייתי ממשיך ואומר, אדוני היושב-ראש, משהו, אפילו הייתי אומר על דרך השלילה. לפעמים, כשאני שומע את רצף הדרישות כבר ביום הראשון של מושב החורף, אני תוהה אם באמת לאנשים יש טלוויזיה בבית, אם מישהו מהם שם לב מה קורה מסביבנו, מה קורה בעולם. אתם לא ראיתם לפני כמה ימים את הדיון הלילי של כל ראשי המדינות באירופה ושרי האוצר שלהן? אני לא יודע על איזה נושא כלכלי-חברתי צריך לדון על מנת שיבשת שלמה תהיה מרותקת למסכי הטלוויזיה, וכמעין בשורה תקבל – אני לא זוכר, היה בשלוש או בארבע לפנות בוקר – את – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – –
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
אתה יודע, אדוני היושב-ראש, ב-99.9% מהמקרים אני סר למרותך, אבל יש אותה עשירית אחוז – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מבין את הסליחה, ונדמה לי שאתה עדיין מדבר לעניין, אבל אני חושב שאתה כבר ממצה את דבריך.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
אני אשתדל מאוד, אדוני היושב-ראש, אבל אתה ודאי מבין שהנושא של גוש היורו והנושא של אירופה ישפיע ישירות על כל מה שקורה מסביבנו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ודאי.
<שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:>
ולכן, אדוני היושב-ראש, אני אומר: במקום באמת רק לבוא ולהסביר מהם הכישלונות הרבים של הממשלה, צריך לראות שבמצב הסבוך הזה הממשלה מצליחה, והממשלה תמשיך לתת פתרונות בתחומים שונים, והממשלה תמשיך למשול כאן במדינת ישראל גם לאחר מושב החורף של הכנסת. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מאוד מודה לשר אדלשטיין, אשר הואיל בטובו לסכם את הדיון בשם הממשלה. נא לשבת, רבותי השרים, חברי הכנסת, כל אחד בעמדתו, כל אחד במקומו, שמא פגרת הקיץ השכיחה מאנשים היכן הם צריכים להצביע. נא להקפיד שכל אחד יושב במקום מושבו, כדי שלא נצטרך לשנות אחר כך מהודעות כאלה או אחרות.
אנחנו עכשיו עוברים לסדרת ההצבעות. אנחנו היום נצביע חמש הצבעות, והראשונה שבהן היא הצבעה על הודעת ראש הממשלה כפי שנמסרה לכנסת עם פתיחתו של המושב הרביעי של הכנסת השמונה-עשרה. ההצבעה תיעשה בדרך זו: מי שבעד הודעתו של ראש הממשלה, מצביע בעד; מי שנגד הודעתו של ראש הממשלה, מצביע נגד. ולכן, השאלה שאשאל, רבותי חברי הכנסת: הודעת ראש הממשלה, מי בעד הודעת ראש הממשלה ומי נגד? נא להצביע.
<דליה איציק (קדימה):>
איפה שלי יחימוביץ?
<איתן כבל (העבודה):>
היא קיבלה ממני אישור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא להפריע בזמן ההצבעה, רבותי.
הצבעה מס' 1
בעד הודעת ראש הממשלה – 44
נגד – 29
נמנעים – 1
הודעת ראש הממשלה נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
44 בעד הודעת ראש הממשלה, בעוד ש-29 נגד, אחד נמנע.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני רואה, אוקיי. אכן, התוצאות הן נכונות, איתרתי את הנמנע.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על ארבע הצעות אי-אמון. ההצעה הראשונה שעליה נצביע היא הצעת אי-אמון מטעם סיעת קדימה בנושא: כישלון ממשלת נתניהו במתן מענה על מצוקת הדיור של אזרחי ישראל, שנומקה על-ידי חבר הכנסת פלסנר. נא להצביע: מי בעד האי-אמון? מי נגד? נא להצביע.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
מי בעד דיור ציבורי?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא להפריע. המצליפים יאמרו בעד או נגד. לא להפריע.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 29
נגד – 45
נמנעים – 1
הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד האי-אמון – 29, נגדו – 45, אחד נמנע. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה לא נתקבלה.
רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת אי-אמון מטעם סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד בנושא: כישלון הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי, שנומקה על-ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה. מי בעד האי-אמון? מי נגדו? נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 20
נגד – 47
נמנעים – 1
הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
20 בעד, 47 נגד, אחד נמנע. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד לא נתקבלה.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת אי-האמון השלישית, שהיא הצעת אי-אמון של סיעת העבודה – של העבודה לבד – שנומקה על-ידי חברת הכנסת שלי יחימוביץ. ובכן, אנחנו מצביעים על הצעת אי-האמון של סיעת העבודה. נא להצביע: מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 4
בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 12
נגד – 45
נמנעים – אין
הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
12 בעד, 45 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת העבודה לא נתקבלה.
אנחנו עוברים להצעת האי-אמון האחרונה, של סיעת האיחוד הלאומי, שנומקה על-ידי יושב-ראש הסיעה, חבר הכנסת כצל'ה. נא להצביע: מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 5
בעד הצעת סיעת האיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה – 4
נגד – 47
נמנעים – 18
הצעת סיעת האיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ארבעה בעד, 47 נגד, 18 נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון מטעם סיעת האיחוד הלאומי בנושא: מדיניות הריסת הבתים של אזרחי מדינת ישראל המתגוררים ביהודה ושומרון, שנומקה על-ידי חבר הכנסת יעקב כץ, הלוא הוא כצל'ה, לא נתקבלה.
<הצעת חוק הרשות לפיתוח ירושלים (תיקון מס' 6), התשע"ב–2011>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/624).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אני מזמין את השרה גילה גמליאל לעלות ולהציג את הצעת החוק, שעליה קיבלנו גם את הסכמת ועדת הכנסת לשחרור מחובת הנחה – הצעת חוק הרשות לפיתוח ירושלים, המדברת על סטודנטים בירושלים ומתן הקלות ללימודיהם. הקדמת הדיון התקבלה על דעתי ועל דעת הנשיאות, שכן האמא והשרה גילה גמליאל עומדת ללדת את בנה השני – – –
<סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:>
בתה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
את בתה השנייה. נא להציג את החוק, גברתי.
<סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:>
אדוני ראש הממשלה, שרים, שרות, חברות וחברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, אנו נמצאים כאן היום, מציינים בחגיגיות את פתיחת מושב החורף של הכנסת, בד בבד עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית. מוכרחים לזכור גם כי בדרום הארץ הלימודים האקדמיים טרם החלו, ובהזדמנות זו אני מבקשת לחזק מעל בימת הכנסת את תושבי הדרום ותושבות הדרום, שעומדים בגבורה בימים לא פשוטים אלה.
ביום זה, עם פתיחת מושב החורף, אני שמחה ומתכבדת להניח על שולחן הכנסת, בשם ממשלת ישראל, את ההצעה לתיקון חוק הרשות לפיתוח ירושלים – עידוד חיילים משוחררים. מטרת התיקון לחוק: מימון שנת לימודים אקדמית ראשונה במוסדות להשכלה גבוהה בבירת ישראל, ירושלים, עבור כל בוגרת ובוגר שירות צבאי, אזרחי ולאומי.
התיקון לחוק מרחיב למעשה את אזורי הסיוע שנקבעו בחוק קליטת חיילים משוחררים, אשר העניק שנת לימודים חינם במוסדות להשכלה גבוהה בנגב, בגליל, באשקלון וביהודה ושומרון, שאותו יזמתי ואותו אישרה כנסת ישראל בחודש פברואר 2011.
<שי חרמש (קדימה):>
מגיעה לך על זה ברכה.
<סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:>
החוק מוקיר ומעריך בפועל, במעשים ובנתינה, את אלה התורמים למדינה מזמנם, מכוחם ומשנותיהם הטובות ביותר ומעודד את השירות הצבאי, הלאומי והאזרחי.
זהו שלב נוסף בדרך למהלך נרחב, שבו יזכו כלל המשוחררים לשנת לימודים חינם בכל מוסדות החינוך בישראל. מהלך זה, כך אני משוכנעת, ולשם כך אני מקדישה את רוב מרצי ומאמצי, יוביל במהרה להרחבתו דה-פקטו של חוק חינוך חינם מגיל שלושה חודשים ועד לאחר סיום התואר הראשון בעתיד לבוא.
החוק הוא חלק מתוכנית אסטרטגית לקידום צעירים שאותה הצגתי לראש הממשלה, ולפיה אוכלוסיית הצעירים במדינת ישראל מהווה משאב לאומי ולא הוצאה לאומית. מדובר בהשקעה ולא בהוצאה, מתוך מטרה למצות את הפוטנציאל האדיר הגלום בצעירים ובצעירות בישראל.
אני מאמינה כי באמצעות קידום ההשכלה הגבוהה נוכל לצמצם באופן משמעותי את הפערים בחברה הישראלית, לקרב את הפריפריה החברתית למרכז, לבנות חברה יצרנית ולא נתמכת, ובכך לבנות ישראל חזקה ומשגשגת.
אני משוכנעת כי תיקון החוק יביא לחיזוק בירתנו ירושלים והמערכת האקדמית בה, למשיכת אוכלוסייה צעירה ואיכותית לעיר, ולא פחות חשוב מכך – יאפשר להפוך את ההשכלה הגבוהה לנגישה יותר לכל צעיר וצעירה שיחפצו לבוא וללמוד בבירתנו ירושלים.
המוסדות הנכללים בהצעה לתיקון החוק הינם מכללות המוכרות ומתוקצבות על-ידי המועצה להשכלה גבוהה: מכללת "הדסה"; המכללה האקדמית להנדסה ירושלים; "בצלאל", האקדמיה לאמנות ירושלים; האקדמיה למוזיקה ולמחול ירושלים; "מכון לב" – בית-הספר הגבוה לטכנולוגיה; מכללות להוראה: המכללה האקדמית לחינוך על-שם דוד ילין; "מכללה ירושלים" – בית-וגן; מכללת "ליפשיץ" – מכללה אקדמית לחינוך; מכללת "אמונה" – המכללה האקדמית לחינוך ולאמנויות; "אפרתה" – המכללה האקדמית לחינוך, וכל המכללות שהן מכללות מתוקצבות ומוכרות על-ידי המועצה להשכלה גבוהה.
אני רוצה לבקש מחברי וחברות הכנסת לאשר היום את הצעת החוק. אני חושבת שזו בשורה מאוד-מאוד טובה לכל הצעירים והצעירות ולמי שתורמים למדינה. תודה רבה.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה רבה לך, סגנית השר גילה גמליאל, ובאמת בהצלחה עם זה עד סיום החקיקה. להצעת החוק הזאת יש כמה דוברים, אני אציין את שמותיהם: נסים זאב, מיכאל בן-ארי, זבולון אורלב ואורי אריאל, ופה אני חותמת את הרשימה. הראשון ברשימת הדוברים, חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. בבקשה, חבר הכנסת זאב, לרשותך שלוש דקות.
<נסים זאב (ש"ס):>
גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, אני תומך בהחלט בהצעת החוק. שם הצעת החוק הוא שם שלא קשור לטקסט הפנימי שלו, כי "חוק פיתוח ירושלים" משמעותו על הצד הפיזי שבו, ואנחנו מדברים פה על סטודנטים. לכן אני חושב שצריך למצוא את המונח הנכון בטקסט.
כשמדברים על העדפה של סטודנטים ששירתו בשירות לאומי או צבאי, כאילו נראה שבזה אנחנו נביא את גאולת ירושלים, אנחנו נשנה את המצב הדמוגרפי בירושלים בזכות החוק הזה. זה ישראבלוף, אני אומר לך. המצב הדמוגרפי ישתנה רק בזכות החרדים שנמצאים פה בעיר הזאת. שיהיה לכם ברור, האוכלוסייה החרדית היא פה מכרעת בסוגיה הדמוגרפית בירושלים. יכול להיות שאפשר להביא עוד 1,000 סטודנטים, עוד 2,000 סטודנטים, אבל לבוא ולומר שאנחנו נתמודד עם המצב הדמוגרפי בזכות הצעת החוק? באמת, זה חוכא ואטלולא.
עכשיו אני רוצה לומר לך למה אני כל כך כועס; בדרך כלל אני רגוע. אני לא יכול לסבול את הצביעות הזאת. כאשר הובאה היום לוועדת שרים הצעת חוק שלי שמעמד בחינות מקבילות לבחינות הבגרות, שזה מבחני סאלד – ואני רוצה לומר לכם, מבחני סאלד במגזר החרדי עד 2004, ואני רוצה שאת תשמעי, סניורה גילה גמליאל, ואני רוצה שתעזרי לי בעניין הזה, זה היה זהה ושווה למבחני בגרות. מה לעשות, החרדים עושים מבחני סאלד. מבחינת התכנים זה קצת שונה, אבל זה לא מצב שאפשר לומר לבת ישראל שלומדת ארבע שנים, וגם הבת שלי לומדת – ואני אומר לך, בבית-ספר שלי, שאני ייסדתי, "נוות ישראל", תשאלי במשרד החינוך אם יש רמה יותר גבוהה בכל מדינת ישראל בביולוגיה. ואני אומר לך שביקשו שנעשה שלוש יחידות ולא יחידה אחת, כפי שזה מקובל. אצלנו אין אטומים ואטומות. ברוך השם, המגזר החרדי פתוח. אז פה מטיפים לנו מוסר השכם והערב: לכו השכימו לעבוד, אל תהיו בטלנים, אל תהיו פרזיטים. אני אומר לכם, יש פה מדיניות של לחסום את הציבור החרדי בכל דרך. זו אחת הדרכים שלכם, איך לא להכיר במבחני סאלד. אני רוצה לומר לכם, אם הממשלה לא תכיר במבחני סאלד – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
אנחנו נפרוש מהקואליציה.
<נסים זאב (ש"ס):>
זה גם כן, צריך לקחת את זה בחשבון, אבל יחד אתכם. נפרוש ביחד.
<משה גפני (יהדות התורה):>
ביחד.
<נסים זאב (ש"ס):>
עלא כיפאק.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אנחנו מגישים ערעור.
<נסים זאב (ש"ס):>
בוא נקים מועצת חכמי התורה – – –
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
רגע, אתם לא רוצים שיסבסדו את "מכון לב" למשל? יש המון חרדים ב"מכון לב".
<נסים זאב (ש"ס):>
אחת ולתמיד, אנחנו לא הפקרות של הקואליציה ולא באנו לכסות בשר ערווה של הממשלה הזאת.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת נסים זאב.
<נסים זאב (ש"ס):>
אנחנו חלק מהקואליציה, אנחנו נעמוד על הזכויות שלנו, ואם אתם לא מכירים בזכויות שלנו אז שמצדי הממשלה הזאת תתפרק כמה שיותר מהר.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת נסים זאב. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. עד שיגיע חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, נמסר לי על-ידי סגנית השר גילה גמליאל שהוועדה המיועדת לדון בהצעת החוק הזאת היא ועדת העבודה והרווחה.
<קריאה:>
ועדת החינוך.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי, לרשותך שלוש דקות.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי את הצעת החוק, גברתי סגנית השר, ואנחנו כולנו מברכים אותך שבעזרת השם יהיה בשעה טובה ומוצלחת ובבריאות.
<נסים זאב (ש"ס):>
מבקש לגמור את הנאום, היא עלולה ללדת כל דקה. אל תאריך.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
יש רופא, יש רופא, הכול בסדר.
טוב, רבותי, בואו נהיה קצת ענייניים. אני לא יכול שלא לברך על החוק. כל דבר שאנחנו עושים למען חיזוקה של ירושלים, אפשר לברך עליו. אבל אני רוצה לשאול שאלת תם: נאמר שהחוק הזה יביא עוד 1,000 סטודנטים לירושלים; את יכולה לספר לי איפה הם יגורו?
<קריאה:>
במבשרת.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אה, את יכולה לספר לי – עזבו רגע את העניין הפוליטי של איפה הם יגורו – כמה זמן ייקח להם להגיע בבוקר מהדירה שלהם למכללה שלהם? ירושלים פקוקה בצורה אכזרית. המציאות כאן היא מציאות בלתי נסבלת לחלוטין. זו פרשה אחת. אבל ראש הממשלה שלך, שהבטיח לי במו הבל פיו: אתה תראה איך שאני אבנה את ירושלים, תוקע את ירושלים בוועדות התכנון והבנייה. אז איפה הם יגורו?
לכן, הצעת החוק הזאת היתה צריכה להיות משולבת, גברתי היושבת-ראש, עם פיזור האוכלוסייה לירושלים רבתי. ירושלים רבתי.
<חיים כץ (הליכוד):>
מגרון. במגרון.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
יפה. לדוגמה. ירושלים רבתי, הווי אומר – להקיף את ירושלים לפחות עד גוש-עציון באזור היותר דרומי-מזרחי, לכיוון בית-אל ועופרה ולכיוון מעלה-אדומים וכפר-אדומים. יש שם מקום נרחב כדי שזוגות צעירים יוכלו לגור.
ואני אומר להם היום, אני קורא היום להתיישבות ביהודה ושומרון להפסיק לחלוטין את הבנייה צמודת הקרקע. רק בנייה רוויה. רק בנייה רוויה ביהודה ושומרון, כדי לתת אפשרות לזוגות הצעירים, לסטודנטים האלה, ובתוך כך, אם באמת רוצים לחזק את ירושלים, אזורי תעשייה רציניים. כי אם אנחנו ניתן פה עוד 1,000 מקומות, ניתן עוד 1,000 מלגות, נתמוך במכללות ולא יהיה להם איפה לגור, ולא יהיו להם מקומות עבודה – ותסלחי לי, גם דבר נוסף: עם בעיות התחבורה של ירושלים, עם כל הניסיון הזה של הרכבת הקלה וכל ההיקשים שהקישו לה, לרכבת הקלה הזאת, אנחנו לא רואים את המוצא בירושלים. ביום חמישי האחרון נסעתי מפינה אחת של ירושלים לפינה השנייה. כמעט שעתיים וחצי. הדבר הוא בלתי נסבל לחלוטין. לכן, גם על זה הממשלה צריכה לתת את הדעת – על עיר הבירה שלה, ועל התנועה בתוכה, ועל המגורים לזוגות הצעירים. תודה רבה.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה רבה לחבר הכנסת בן-ארי. הבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת זבולון אורלב. בבקשה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אני רוצה לברך את הממשלה ואת סגנית השר גילה גמליאל, שזה תחום אחריותה, על הצעת החוק שהובאה היום, ואני מקווה שהכנסת תאשר אותה פה אחד, שכן אני גם מברך, הואיל והממשלה התחייבה על כך בעת הצגת חוק קליטת חיילים משוחררים – שהובא גם אז בזמנו על-ידי סגנית השר, וגם הוא חוק מאוד מבורך, שאפשר, הסדיר, לימודי חינם לסטודנטים במכללות בפריפריה בצפון ובדרום, וכבר אז ביקשנו לכלול את ירושלים, כיוון שהיה יכול להיווצר מצב אבסורדי שצעירי ירושלים, כדי ללמוד חינם, היו צריכים לעזוב את ירושלים.
החוק הזה – אני מנסה להרגיע את חבר הכנסת בן-ארי ואת חבר הכנסת נסים זאב – לא מחזק את ירושלים. לפחות הוא משווה את מצבה של ירושלים, הוא מונע החלשה של ירושלים, כי אחרת הסטודנטים היו נאלצים – והיו עוזבים.
ואני מברך גם שהחוק הזה יחול רטרואקטיבית משנת הלימודים הנוכחית, כך שיוכלו ליהנות מזה כבר בשנת הלימודים הנוכחית. המוסדות מצפים ומחכים לחוק הזה.
אני מנצל את ההזדמנות שיושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, חבר הכנסת חיים כץ, שידוע ביכולתו ובכושר מנהיגותו להוביל חוקים באופן מהיר – להתחשב במצבה של סגנית השר גילה גמליאל, שרוצה – אומנם החוק הזה, עשיתי עכשיו חשבון, אם החוק המקורי עבר בפברואר 2011 אנחנו כמעט תשעה ירחי לידה עד שהגענו לחוק הזה. כמעט תשעה ירחי לידה. אבל אנחנו רוצים שלידת החוק תהיה קודמת ללידת בתה, בשעה טובה ומוצלחת, של גילה גמליאל, לבית משפחת דמרי. אז אנחנו רוצים לברך גם על הלידה הזאת וגם על הלידה הזאת. כיוון שיש ציפייה, אנחנו מאוד מקווים, מאוד מקווים שהלידה תהיה מוכנה.
אני חושב שהסוגיה הזאת שהעלו כאן, הסוגיה של הדיור של הסטודנטים בירושלים, היא סוגיה מאוד נכונה. זה לא בפריפריה. היכן שפועל החוק בעיות הדיור הן פחותות מאשר בירושלים, כי יש יותר חלופות, ובוודאי חזקה על עיריית ירושלים – אני יודע שראש העיר ירושלים בירך על החוק הזה, וכולם מחכים, והוא יצטרך לתת את הדעת ובוודאי יצטרך לחשוב גם על חקיקה שתביא ותסדיר את סוגיית הדיור של הסטודנטים בירושלים, כיוון שבמכללות שאליהן מכוון החוק, ברובן אין פנימיות צמודות. אין פנימיות צמודות. ולכן נצטרך לתת פתרון, ואני מקווה שבעת הקרובה ביותר נוכל להעביר, ותבורכי.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורלב. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת אורי אריאל. זה הדובר האחרון.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, ברשותך, אולי נתחיל בברכה למציעה, לסגנית השר, והחוק הוא חוק – – –
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
תצטרף לברכות ללידה קלה.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
זה, בסדר. אני מצטרף לברכות ללידה קלה ולהריונות המשכיים וכל הדברים הטובים, אבל בכל זאת אני מרשה לעצמי לשאול ברגע היפה הזה את סגנית השר, כמו גם את השר: אולי תביאו חוק שיחייב את ראש הממשלה לבנות בירושלים? אם אתם מוכנים. כי פתאום הסתבר – סליחה, לא פתאום; כבר שנתיים ימים, כל יחידת דיור שרוצים לבנות בירושלים, ראש הממשלה צריך לאשר. יושב-ראש הליכוד, ראש הממשלה. אבל הוא לא מאשר. זאת אומרת, אם היה צריך אישור והוא היה מאשר, אז זה לא נעים, אבל זה לא נורא. בכל שנה מואיל ראש הממשלה לאשר מאות יחידות, כאשר בירושלים צריך 5,000–6,000 יחידות, זה המינימום.
עכשיו, יושב אתנו המשנה. אני שואל: אולי יש לך מרפא למחלה הזאת? עיר בירה, עיר הקודש, יש לה כ-70 שמות – – –
<קריאה:>
– – –
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
יפה-נוף – תובב"א, אומר המשנה לראש הממשלה: תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן. אבל ראש הממשלה עובד בדיוק ברוורס, הפוך. ואתם שותקים. כל תוכנית שצריכה להגיע לאיזו ועדה מחוזית לדיון, צריך אישור של לשכת ראש הממשלה. לא קוראים לזה ראש הממשלה – לשכת ראש הממשלה. לעתים, הוא מאשר; לעתים, הוא לא מאשר. ואתם שותקים.
אז אפשר לעמוד פה ולדבר על ריבונות, על ירושלים ועל ארץ-ישראל, ובאותו זמן – לנסר את הענף, את עיר הבירה. למה אתם שותקים? זה הדבר היחיד שאני לא מבין. האם היה על זה דיון במרכז הליכוד? האם היתה החלטה על זה בסיעת הליכוד? האם היה על זה דיון שרי הליכוד? מי החליט על הדבר הזה? איך יכול להיות שאנשים כמוכם – אני מסתכל, אני רואה פה חבורה שאומרת שהיא לאומית. אני יכול להתווכח על זה? מי אני שאני אתן ציונים? איך אתם שותקים? חבר הכנסת פיניאן, איך אתה שותק?
<ציון פיניאן (הליכוד):>
לא שותקים.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אתם שותקים, אני לא שומע את קולכם – חבר הכנסת לוין, חבר הכנסת אקוניס.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אף אחד לא שתק.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
איך אתם שותקים? איך לא בונים בירושלים? נכון, יש סטודנטים בירושלים. איפה הם יגורו? הסטודנטים האלה צריכים דירות.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לסיים.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אתם, במקום להתווכח אתי, במחילה, תרשו לי לומר לכם – בלי מוסר ובלי כלום, אבל תרשו לי להגיד לכם בתור חברים – – –
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
משפט אחרון.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אני מסיים. תרשו לי, בתור חברים, להגיד לכם: אל תשתקו על עוול שעושים לעיר הקודש ירושלים. תודה.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת אורי אריאל.
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הרשות לפיתוח ירושלים (תיקון מס' 6), התשע"ב–2011, בקריאה ראשונה. אנחנו מצביעים.
הצבעה מס' 6
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 23
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הרשות לפיתוח ירושלים (תיקון מס' 6), התשע"ב–2011,
לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תוצאות ההצבעה: בעד – 23, אפס מתנגדים ואפס נמנעים. אני קובעת – – –
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
– – –
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ מבקשת לטעון שהצבעתה לא נקלטה. זה נרשם בפרוטוקול.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<איתן כבל (העבודה):>
– – –
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
גם חבר הכנסת מולה וגם חבר הכנסת איתן כבל. אני מבינה שאתם בעד. אנחנו לא נתקן את ההצבעה, אבל נודיע לפרוטוקול.
אני קובעת שהצעת חוק הרשות לפיתוח ירושלים (תיקון מס' 6), התשע"ב–2011, עברה בקריאה ראשונה, ועוברת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת להמשך חקיקה לקראת קריאה שנייה וקריאה שלישית.
תודה רבה, ושיהיה בהצלחה ובשעה טובה, ושיהיה בבריאות שלמה וגם בשורות טובות בהמשך.
<נחמן שי (קדימה):>
גילה רוצה להגיד תודה רבה.
<סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:>
דליה, תודה רבה.
<דליה איציק (קדימה):>
– – – מה זה "תודה רבה"?
<נחמן שי (קדימה):>
שיהיה בהצלחה.
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת – הודעה שאינה מחייבת הצבעה. אני קוראת ליושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, כבוד המשנה לראש הממשלה, אני מודיע בזאת על חלופי אישים בוועדות הבאות מטעם סיעת רע"ם-תע"ל: בוועדת הכספים – במקום חבר הכנסת אחמד טיבי יכהן חבר הכנסת טלב אלסאנע, ובוועדת החוקה, חוק ומשפט – במקום חבר הכנסת טלב אלסאנע יכהן חבר הכנסת אחמד טיבי.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת יריב לוין.
אני קובעת שתם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, ד' בחשוון התשע"ב, 1 בנובמבר 2011, בשעה 16:00 בדיוק. הישיבה נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 21:22.>