דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ב'
ישיבה רפ"א
הישיבה המאתיים-ושמונים-ואחת של הכנסת השמונה-עשרה
יום רביעי, י"ב בחשון התשע"ב (9 בנובמבר 2011)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:01
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות שש-עשרה שנים להירצחו 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
היו"ר ראובן ריבלין: 3
השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון: 6
ציפי לבני (קדימה): 8
שר הביטחון אהוד ברק: 11
שלי יחימוביץ (העבודה): 13
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 18
<ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות שש-עשרה שנים להירצחו>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי השרים, חברי הממשלה, חברי הכנסת וחברות הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במלאות שש-עשרה שנים להירצחו. מזכירת הכנסת, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את כניסת נשיא המדינה בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
נא לשבת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
במלאות 16 שנים להירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, אבקש מחברי הכנסת ומהנוכחים לעמוד דקה לזכרו.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת דורית בייניש, כבוד המשנה לראש הממשלה משה בוגי יעלון, ראש האופוזיציה ציפי לבני, הנשיא החמישי של מדינת ישראל יצחק נבון והגברת נבון, שר הביטחון אהוד ברק ורעייתו, שרי הממשלה בהווה ובעבר, שופטי בית-המשפט העליון, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לכנסת, עורך-הדין איל ינון, מפכ"ל המשטרה, תת-ניצב יוחנן דנינו, חברי הכנסת בעבר ובהווה, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, גברתי מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מבקרת המדינה לשעבר, השופטת בדימוס מרים בן-פורת, משפחותיהם של החיילים הנעדרים גיא חבר ומג'די חלבי ומשפחות רון ארד, צבי פלדמן, יהודה כץ וזכריה באומל, מושל אלסקה מר שון רנדל פארנל ופמלייתו, שר החינוך של בוואריה מר לודוויג פרידריך ופמלייתו, משפחת רבין היקרה, הילדים דליה ויובל וכל בני המשפחה, הנכדים והנינים, אורחים נכבדים, מורותי, מורי ורבותי, 16 שנים חלפו, 16 שנים מאז נשמע הד היריות בכיכר, מאז אותו רגע מר ונמהר, שבו הונפה המאכלת שנית על יצחק, שנעקד על מזבחה המשוקץ של האלימות הפוליטית.
16 שנים מאז פילח אותו קליע ארור את חדרי לבה של החברה הישראלית וחשף אותה חלשה, קרועה ושבורה. 16 שנים כבר עברו. מאז החלפנו חמש ממשלות, המפה הפוליטית זועזעה, נטרפו הקלפים על ימין ושמאל. עברנו שתי מלחמות, כן, וגירוש אחד. עמדנו במשבר כלכלי שטלטל את שוקי העולם. גל של מחאה חברתית שטף את הארץ. השתנינו תרבותית, פוליטית וחברתית, אך בתודעתנו צרובים עדיין מאז שניים: החיוך ההוא, המבחיל, אותה השחצנות הבלתי-נסבלת של הרוע, והפחד; הפחד מהחורבן שאנו במו ידינו נמיט על עצמנו, הפחד ממלחמת אחים.
מכובדי, לאחר הרצח אמר לי רב מוכר מהציונות הדתית-לאומית כי אין ממלכה בישראל. לו היתה ממלכה בישראל, כך אמר, היה אותו מורד במלכות בן-עוולה נידון למוות, לא למוות בסקילה, לא למוות בשרפה, לא בחנק ולא בהרג, אלא למוות בשיסוע האיברים כנגד ארבע רוחות השמים. כך אמר אותו רב.
אותו רב אינו חשוד בתמיכה בעונשי מיתה משונים, ובוודאי לא בכך שהחליף את עורו וחזר בתשובת אוסלו, כביכול, בעקבות הרצח. אותו רב נתן ביטוי מוחשי לזעזוע ולתדהמה מעזות המצח של הרוצח הנתעב. הוא נתן ביטוי לכך שמתנקש פוליטי איננו עוד רוצח שפל, אלא הוא זה שבמסתרים טיכס את תוכניתו השטנית לרצוח, לא רק את מי שנמשח למלך בישראל באותם ימים, אלא גם את הממלכה. הוא זה המנוול, המגלומן שביקש לרצוח את שלטון החוק, את שלטון העם, שביקש להסיט את מהלכה של ההיסטוריה על-ידי רצח של חברה, רצח של תרבות. את חומרת פשעו אנחנו חייבים לזכור בערנות ובחדות גם 16 שנים אחרי.
ואולם, לטרגדיה של רצח רבין יש לקח רחב יותר, לקח שהוא עבורי מורשת היום הזה. אם אנו רוצים למצות באמת את הלקח הדמוקרטי של היום הזה, אל לנו לשכוח את הפרק שהושמט בשם מורשת רבין, את מה שאירע כאן לאחר הרצח. אל לנו לשכוח את הדה-לגיטימציה שנעשתה כאן למחנה שלם בעקבות הרצח, את ההכתמה וההשחרה של המחנה הפוליטי שלא קיבל עליו את עול מלכות אוסלו. עלינו לזכור ולהזכיר כי יגאל עמיר לא היה שֵם של דת וגם לא שֵם של מחנה פוליטי. עלינו לזכור ולהזכיר שבעוון ההכללות הללו ספגה הדמוקרטיה הישראלית פגיעה נוספת, מכה אחר מכה. רבים וטובים חובשי כיפות, מתיישבים חלוצים וימנים, לא עלינו, שהלכו לישון בערב ה-3 בנובמבר 1995 כמתנגדי אוסלו, קמו לבוקר ה-5 בנובמבר כאויבי השלום, כמסיתים, כשותפים לרצח. עלינו לזכור זאת ולא למען ההתנצחות, ולא למען התנצחות קורבנית, אלא מאחר שבימים שלאחר הרצח הושתק הוויכוח הדמוקרטי הלגיטימי בישראל.
לכן אני אומר, רבותי, כי ליום הזיכרון הזה יש מורשת, מורשת של לקח דמוקרטי כפול: ראשית, ביום הזה אנו נזכרים כי עלינו לגלות אפס סובלנות כלפי כל ניסיון של שוליים קיצוניים מטורפים להכתיב לנו את סדר-היום באמצעות שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים, באמצעות רמיסת שלטון החוק, באמצעות טרור. שנית, ובאותה נשימה ובאותה עוצמה, אסור שבשם עקירת האלימות תונהג כאן דמוקרטיה סלקטיבית, כזאת שעורכת הכללות מסוכנות, שפוגעות בוויכוח הדמוקרטי ומעמידות אותנו במדרון תלול של סתימת פיות.
חברי הכנסת, במרוצת 16 השנים שעברו, היכולת שלנו ליישם את הלקח הדמוקרטי הכפול הזה עמדה ועומדת למבחן בלתי פוסק. כך בשנים האחרונות אנו עדים למקרים קשים של פגיעה ברכוש, בבתי-תפילה ובנפש, של פלסטינים, ישראלים ולא ישראלים. התופעה שמכונה "תג מחיר" היא אולי המבחן המובהק ביותר ליכולת שלנו ליישם את הלקח הדמוקרטי הכפול הזה.
ראשית, יש לומר, זהו לא "תג" ולא "מחיר"; זהו טרור. אם אומנם הפושעים המנוולים ששלחו ידם במסגד, בשדות ובמרעה הפלסטינים, בבתים וברכוש, ובגופם של פלסטינים, אם אומנם הם יהודים, הרי שזהו טרור יהודי, ואין לכנותו בשם אחר. הטרור הזה, כמו ההתנקשות ההיא, מזכיר לי את אותה השחצנות הבלתי-נסבלת, של אלה הבזים לחוק ולחברה שחוקקה אותו; ואת אותו הפחד, מפני חורבן שבמו ידינו אנו עלולים להמיט על עצמנו.
אני מאמין באמונה שלמה שציון כולה שלנו – חברון כתל-אביב; ירושלים כנצרת. זאת אמונתי האישית. דווקא משום כך אני אומר היום לכל אלה המבקשים לקדם פעמי משיח בנבואות שקר, בריצת רגליים להרע: אחי, זהו האיום הגדול ביותר על החזון הציוני. מי שטועה לחשוב שבאמצעות מעשים אלה שוב מצדה לא תיפול, שידע שבידיו שלו הוא שורף שוב את מצדה, ואת כולנו בתוכה.
רבותי, לקחו האחד של היום הזה מזכיר לנו כי גם התעלמות, גם הבנה שבקריצה, במקום שראויה בו הוקעה וענישה – סופן בשפיכות דמים, סופן ברצח ראש ממשלה, סופן במלחמת דת, סופן במלחמת אחים, בחורבן ציון והציונות.
בצד הגינוי המוחלט של מעשים נפשעים אלה, בל נשכח את הלקח הנוסף של היום הזה. זה המזכיר לנו כי לא רק התרת דם של ערבים היא מסוכנת, גם התרת דמם של יהודים, גם השחרת מחנה שלם כתוצאה מהכללות רשלניות, גם היא מסכנת.
ואולם את הלקח הזה עדיין לא הפנמנו: כמה פעמים שמענו את הטענה המכפישה שלפיה "תקרית נוספת של 'תג מחיר' בוצעה על-ידי מתנחלים"? כמה פעמים תואר מי שיושב בצד הלא-נכון של "הקו הירוק" כפושע, כמי שמצוי מחוץ לגבולותיו הלגיטימיים של הוויכוח הציבורי? ובכן, רבותי, כפי שרצח יצחק רבין אינו שם קוד למתנגדי אוסלו, כך גם "תג מחיר" אינו שם קוד לציבור המתנחלים; "תג מחיר" איננו בשום אופן שמו של מפעל התיישבותי חלוצי מפואר, ונאמן למדינת ישראל ולחוקיה. באופן זה גם החרדי במדינת ישראל נענש. הוא נענש תדמיתית, תעסוקתית, חברתית, בשל שולים חרדיים קיצוניים הזוכים לרוח גבית, תקשורתית ופוליטית, כאילו היו הרוב, והם אפילו לא מיעוט.
ההכללות המסוכנות הללו מאפשרות לכל העשבים השוטים בחצר החברה הישראלית להכתיב לנו את סדר-היום ולחגוג על חשבוננו כחברה. הדמוניזציה של ציבור שלם – חרדי, שמאלני, מתנחלי, או ערבי, בעוון שוליים חבלניים, אינה מחזקת את הדמוקרטיה, אינה מחזקת את חישוקיה של החברה הישראלית ואינה מרחיקה את סכנת האלימות. להיפך. היא מחזירה אותנו לאותם ימים רעים שבהם, בשם עקירת האלימות לכאורה, הושתק הוויכוח הדמוקרטי ונרמסו זכויותיו של כל מי שהחזיק בדעה ה"לא-נכונה".
מלבד הפגיעה בוויכוח הדמוקרטי, ההכללות הללו מביאות להחמצת ההזדמנות הנדירה שלנו כחברה להתאחד כולנו סביב גינוי האלימות, ולומר מה לא; להגדיר יחד, ימין ושמאל, יהודים וערבים, מה נמצא מחוץ לגבולותיו של המשחק הדמוקרטי ומה נמצא בתוכו; מהו ויכוח ציבורי לגיטימי, חריף ובוטה ככל שיהיה, ומהו פשע; מהי מחלוקת מרה ונוקבת ומהו טרור.
מכובדי, הלקח הדמוקרטי הכפול הזה, של 4 בנובמבר 1995, 4 בנובמבר האיום, מהדהד בשדרותיה של החברה הישראלית כבר 16 שנים כתמרור אזהרה. הוא היה נחוץ לנו אז, הוא ודאי נחוץ לנו היום, והוא יהיה נחוץ לנו לדורות.
יהי זכרו של יצחק ברוך.
רבותי חברי הכנסת, הבוקר הלך לעולמו שמואל בן-ארצי, אביה של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, והוא בן 97 שנים במותו. לכן נבצר מראש הממשלה להשתתף בישיבה זו. יישא דברים בשם הממשלה המשנה לראש הממשלה, משה בוגי יעלון. בבקשה, אדוני.
<השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:>
כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס, כבוד יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת רובי ריבלין, נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, מר יצחק נבון ורעייתו, שרי הממשלה בהווה ובעבר, היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין יהודה וינשטיין, מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב יוחנן דנינו, חברי הכנסת בעבר ובהווה, חברי הסגל הדיפלומטי, חיילים, שוטרים, חניכי תנועות הנוער, משפחת רבין היקרה ומוקירי זכרו של יצחק רבין, זיכרונו לברכה.
רצח ראש הממשלה יצחק רבין הוא מהימים הנוראיים שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. הרצח הנתעב תובע מאתנו לזכור ולא לשכוח. לזכור את חובת כולנו לאחדות העם גם ברגעים של מחלוקת. רק עם ישראל מאוחד יוכל לכל האתגרים הגדולים שעוד נכונו לנו. הרצח הנתעב צריך ללמדנו שגם כאשר יש חילוקי דעות בינינו, אסור לנו להרים יד איש על רעהו. לכן עלינו לגנות שוב ושוב, ולהפעיל את כל אמצעי אכיפת החוק העומדים לרשותנו, כדי לעקור מקרבנו תופעות של טרור, הפחדה וחבלה כנגד בעלי דעות אחרות או כנגד שכנינו תוך רמיסת שלטון החוק.
וביום הזיכרון הזה, במלאות 16 שנים לרצח רבין, אנחנו יכולים לומר בוודאות – אף-על-פי כן ולמרות הכול העם שלנו מאוחד; מאוחד ברצונו העז לשלום, מאוחד ברצונו העז לשכון כאן לבטח. שלום, מבלי לוותר על זכותנו לחיות בארץ הזאת; שלום, מבלי לוותר על זכותנו להגן על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. העם הזה מאוחד גם באמונתו לשמר את ירושלים כבירת ישראל המאוחדת, כפי שהאמין ואמר מעל במה זו יצחק רבין בנאומו האחרון באוקטובר 1995, האיש שפיקד על חטיבת הראל, פורץ את הדרך לבירה הנצורה במלחמת הקוממיות, האיש שפיקד על צה"ל, משחרר הר-הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים.
כאות הוקרה ליצחק ובמלאות 16 שנים לרצח, אישרה הממשלה השבוע את פיתוח הקסטל כאתר לאומי במבואות העיר ירושלים כחלק מפארק רבין. אנחנו עושים זאת, ממשלת ישראל יחד עם קרן היסוד, מתוך הוקרה עמוקה לדור תש"ח ולמורשתו של יצחק רבין והערכה לתפקיד המרכזי שמילא במאבק להסרת המצור על ירושלים הנצורה.
מורשתו של יצחק כקצין צעיר בשדות הקרב שבהם לחם בפלמ"ח ועד אחרון ימיו כראש הממשלה התרכזה בנטילת אחריות אישית ולקיחת האחריות על גורלנו בידינו. לקיחת אחריות של הפרט למען הכלל, כפי שעשה באופן אישי כאשר העדיף, בהיותו בן 18, לצאת להכשרה במקום לממש מלגת לימודים מפתה בארצות-הברית, כפי שמימש בשירותו בפלמ"ח ובצה"ל, כפי שבחר בשליחות ציבורית והנהגה מדינית על פני אפשרויות מפתות אחרות.
רבין האמין באחריות המוטלת על המפקד, על המנהיג. הוא אמר, בטקס סיום קורס פיקוד ומטה של צה"ל ב-1992, שם הציג את ה"אני מאמין" שלו: "מה אני רואה לעצמי זכות וחובה לתבוע מכם? בראש ובראשונה, אחריות. נותנים בידיכם גורל חיי אחרים – אין לכם אל מי להביט מאחוריכם. האחריות נעצרת אצלכם". אמר ועשה, דרש וקיים. זכורה לרבים מאתנו הופעתו בפני הציבור לאחר כישלון ניסיון החילוץ של החייל נחשון וקסמן ז"ל. הוא, כראש ממשלה ושר ביטחון, הפריך את התזה של "הכישלון הוא יתום". הוא התייצב בפני האומה ואמר: "אני אחראי". לא הסתכל ימינה, לא שמאלה, ובוודאי לא למטה. האחריות המנהיגותית הזאת מוטלת עלינו, עלינו כממשלת ישראל כמו על חברי הכנסת, כל אחת ואחד בבית הזה: האחריות לשמור על אחדות העם, האחריות לחתור לשלום, אחריות לשמור מכל משמר את ביטחון העם והארץ.
בתו, דליה רבין, סיפרה היום, ליד חלקת הקבר, על הגעגוע – על הגעגוע לאבא, לאמא. בטקס שנערך היום בצהריים בלשכת ראש הממשלה עם בני המשפחה, עם עובדי משרד ראש הממשלה בעבר ובהווה, עם אלה ששירתו במחיצתו של רבין, דיברתי גם כן על הגעגועים – הגעגועים של אלה שזכו להכיר את רבין מקרוב. זכיתי בכך. הגעגועים לרבין האיש, הגעגועים לרבין המפקד, הגעגועים לרבין המנהיג; הגעגועים ליושרו, לניסיונו, לחוכמתו, להליכותיו. יהיו כל אלה זיכרון ומופת לכולנו.
יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה למשנה לראש הממשלה משה בוגי יעלון. אני מזמין את ראש האופוזיציה, ציפי לבני, לשאת דברים.
<ציפי לבני (קדימה):>
מכובדי, כבוד נשיא מדינת ישראל מר שמעון פרס, יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, נשיאת בית-המשפט העליון דורית בייניש ושופטי ישראל, הנשיא החמישי יצחק נבון ורעייתו, חברי הכנסת בהווה ובעבר, משפחות החיילים הנעדרים, משפחת רבין, ביום שאנחנו מציינים את הרצח, ביום שאנחנו מבכים את האדם שנרצח, ביום שאנחנו דנים במורשת רבין, אנחנו חייבים לעצמנו גם כמה החלטות, ובעיני החלטות שהן כמעט מתחייבות ביום הזיכרון לראש ממשלת ישראל, כי רבין לימד אותנו שאפשר אחרת, והרצח לימד אותנו שצריך להסתכל פנימה אל התהליכים בחברה הישראלית ולהסיק מסקנות מבעוד מועד.
רבין לימד אותנו שאפשר אחרת – שישראל יכולה להיות אחרת. ישראל יכולה להיות מדינה שסדרי העדיפויות שלה משנים סדרי עולם גם אם היו קיימים קודם, מדינה שלא מפקירה את החינוך אלא משקיעה בו, מדינה שנותנת מענה לצרכים החברתיים והביטחוניים – כן, לשניהם – כמכלול אחד, מתוך הבנה שמדובר בחלקים בלתי נפרדים מאותו השלם שהוא החוסן הלאומי, כי רבין הוכיח, יותר מכל אדם אחר, שלא צריך לבחור בין ביטחון לבין שלום, לא רק בתקציבים, אלא בכלל, וביטחון אמיתי מושג גם דרך יוזמה מדינית.
רבין הוביל דרך שהרחיבה את המושג "ביטחון", הוציאה אותו מתחומי הצבא והעבירה אותו גם למגרש המדיני. יצחק רבין הבין היטב את היתרון שמקנה היוזמה המדינית במלחמה הנדרשת, לצערנו, עדיין, עם הגורמים הקיצוניים באזור. הוא הוכיח שלא צריך לבחור בין שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל לבין יחסי אמון עם העולם החופשי. להיפך, רק יחסים של הערכה למנהיגות ישראלית, גם בוויכוחים הקשים ביותר, יכולים לרתום את העולם לטובת ישראל.
יצחק רבין הוכיח שכוח, מנהיגות וקשיחות נדרשים ממנהיג כדי לצאת למלחמה ולנצח בה. אבל הוא גם הוכיח שאלה התכונות הנדרשות גם כדי לעשות שלום.
ויצחק רבין הוסיף לכוח, למנהיגות ולקשיחות גם מרכיב נוסף שנדרש גם בימים אלה – יושרה ותבונה. ישראל זקוקה היום למנהיגות שהעולם מכבד ועליה הוא סומך ושתדע להעיד על כך בפומבי וגם שלא בפומבי. רבין הוכיח שכשיש מנהיגות עם יושרה, היא יוצרת אמון עם מנהיגי העולם ויכולה בדרך הזאת לייצר לישראל תמיכה בעת מאבק, כמו גם לתמוך באינטרסים הישראליים בדרך להסדר שלום; אותו הסדר שיגאל עמיר ניסה להרוג יחד עם ראש ממשלת ישראל, ואני, שלא תמכתי ברבין ולא הייתי אז בכיכר, חשבתי אז, כמו היום, שצריך לסיים את הסכסוך ולא להתקדם בשלבים, כפי שהציע אוסלו, גם עולמי חרב עלי באותו לילה.
עברנו מאז הרבה. עברנו כחברה כמה שלבים. היה השוק הראשוני של כולם. וכן, היה גם הכעס של אוהביו ומאמיניו על המחנה השני שבו הייתי גם אני. היתה ההתכנסות של מחנה איש איש לאוהליו בהתגוננות ואחר כך שוב בכעס. רבותי, עברנו הרבה, אבל לא למדנו מספיק.
כן, כולם מדברים על שלום ועל שתי מדינות, אבל כשנדמה שהנה מה שפעם נחשב כבגידה וראש ממשלה שילם עליו בחייו הרי הוא עכשיו דבר הרוב, שוב חוזר לאט-לאט השיח המוכר שמנסה לחייב את הציבור לבחור שוב בין הביטחון, המייצג את האינטרס הישראלי, לשלום, שמנסים כאלה לומר שזה הרצון לתת למישהו משהו על חשבון האינטרס הישראלי והמדינה היהודית. פתאום אנחנו חוזרים ושומעים את הקולות של אלה שמשתדלים להוכיח שאין סיכוי ואין פרטנר, ואם יש אז הוא חלש, והשיח שונה, ואולי לא מדברים היום על בגידה אבל המטרה היא אותה מטרה: להמשיך ולחנוק כל תקווה לשלום, גם אם לא ביריות אלא דרך הייאוש, כי אוסלו יצר תקווה בלב רבים והפחיד רבים אחרים.
הכאב בוויתור על חלקי מולדת – וכן, גם אני מאמינה בזכות ההיסטורית המוסרית והתנ"כית של העם היהודי על כל חלקי הארץ הזאת, כפי שהאמין רבין אז – הכאב בוויתור הזה הצטרף לחשש מסיכון ביטחוני, ואני יכולה בוודאי להבין את הזעקה ואת המאבק, אבל לעולם לא אבין או אקבל או אסלח לרצח ההוא.
אבל היום אנחנו חייבים להבין את מה שרבין הבין אז – שרק הסדר שלום הוא הדרך היחידה לשמור על ישראל יהודית, דמוקרטית ובטוחה. ויש אמת שצריכה להיאמר גם היום, שהסכסוך הנמשך עם הפלסטינים גובה מאתנו קורבנות – לא רק קורבנות בנפש אלא גם בערכים. וכל עוד לא נכריע הכרעה אמיתית של מעשה, ולא רק של דיבור, נמשיך לשלם מחירים, והמחיר כבר כאן. עכשיו שוב אנחנו רואים תופעות, שאולי לפני הרצח יכולנו לומר שמדובר בעשבים שוטים, בבודדים. אולי אז חשבנו, היה מי שיכול לומר שאנחנו לא אחראים. עכשיו כבר איננו יכולים לעצום את העיניים ולומר: הדברים האלה לא קורים. והגיע הזמן שנוציא מהלקסיקון את המלה המכובסת לפשעי שנאה אידיאולוגיים, הקרויה "תג מחיר". וגם אם יגאל עמיר היה אדם אחד, אין לי ספק שאם היתה לו עוד דקה אחת לפני שתפסו אותו, הרי הוא היה מרסס שם בכיכר את המלה "תג מחיר". הגיע הזמן שאנחנו נגבה מאותם גורמים את המחיר על מה שהם מנסים לעשות לחברה הישראלית. אנחנו לא יכולים לחכות עוד.
שמעתי את דברי יושב-ראש הכנסת, והייתי רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, שאכן מדובר בתופעות שהן תופעות מקריות, שכולנו מגנים אותן, וגינית אותן מעל הדוכן, ואני בהחלט מסכימה שאסור לנו להכליל ציבור שלם, לא בגין לאומיותו ולא בגין דתו ולא בשאלה איפה הוא גר ולא בגלל האידיאולוגיה שלו. אבל יש עוד אמת אחת שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנה ביום הזה. יש ויכוח אמיתי ונוקב, יש מאבק שעוסק במקור הסמכות של החיים שלנו כאן, האם מקור הסמכות הוא החוק או החוקה, או שזאת ההלכה והתורה. האם הפרשן זה השופט או הרב.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
זה ספר התורה. הוא מקור הסמכות הבלעדי של עם ישראל.
<ציפי לבני (קדימה):>
והוויכוח הזה הוא ויכוח שלעתים נמצא מתחת לפני השטח, ולעתים הוא מרים את ראשו ברגעים הקשים ביותר לנו. ואני מודה, לא חשבתי לומר את זה היום, אבל אני מרגישה שבעת הזאת, וביום הזה במיוחד, אנחנו חייבים לומר גם את הדברים האלה גם כשלא נוח. כי למדנו שכשאנחנו לא אומרים דברים בגלל שלא נוח, בסוף כולנו משלמים את המחיר.
והדבר שמצער אותי במיוחד כשאני מסתכלת על הציבור בישראל, הציבור שנאבק, הציבור שמוחה, הציבור שמוכן לצאת לרחוב – כי אנשים יצאו לרחוב, והיה מדהים לראות את כולם נאבקים, ובצדק, בשביל הצדק ובשביל המחירים, ואנשים יצאו לרחוב בשביל הורדתם, בשביל גלעד שליט ושחרורו, והגיע הזמן לצאת שוב לרחוב למען אותם ערכים ולמען השלום. ואנחנו צריכים להוביל – אנחנו, כאן – כי כשהם מסתכלים הנה, הם רואים חלק ששבויים בידי קיצונים בתוך המפלגות עצמן, הם רואים קיצוניות לשם רווח פוליטי, הם רואים הימנעות מהכרעה מחשש להפסד פוליטי, ומגיעה להם מנהיגות פוליטית ראויה. והרי גם רבין הבין את זה, כי גם הוא יכול לפרוש כרמטכ"ל עתיר זכויות, לכתוב זיכרונות, והוא בחר לבוא לבית הזה, ללכת לפוליטיקה שלא אהב במיוחד, כדי להוביל ולנווט את העם בסערות שמסביב.
עברנו כחברה כמה שלבים, השוק הראשוני והכעס וההתכנסות, ועכשיו זה הזמן שבו המחנה הציוני כולו צריך להיאבק על ערכיו.
פתחתי הבוקר רדיו ושמעתי שיר עברי, מסוג שירי יום הזיכרון, ולרגע לא זכרתי ואז נזכרתי. מדברים על הגעגוע, ונדמה לי שרבין הוא הגעגוע לא רק של אלה שהכירו אותו, לאדם, אלא כמו אותם שירים, זה מסוג הגעגוע לישראל שהיתה, ישראל שיכולה להיות. והיום צריך שכל המאמינים ששתי מדינות לאום הן הדרך היחידה לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית, שהערכים שלה שלובים זה בזה ולא מתנגשים; כל אלה שמאמינים שמקור הסמכות הוא החוק, והפרשן הוא בית-המשפט; כל אלה שלא מוכנים לקבל הדרת נשים באוטובוס וברחוב; כל אלה שמבינים שמדינה יהודית ודמוקרטית זה לא ססמה, אלא מערכת ערכים שלובים, שיש בה כבוד ושוויון לאחר מכוח היותנו מדינה יהודית, כמו גם מכוח היותנו מדינה דמוקרטית; כל אלה שיודעים לקבל גם את הדעות שאנחנו לא אוהבים, כי את אלה שאנחנו אוהבים הרי קל לקבל; כל אלה שיודעים בסתר לבם שאת מחיר אי-העשייה, את מחיר המחדל הזה ישלמו הילדים והנכדים שלנו בריבית דריבית – כולנו צריכים לקום ולעשות מעשה, החל בגינוי תופעות, עבור דרך עצירת חוקים שמונחים חדשות לבקרים על שולחן הבית הזה וכלה בתמיכה בהחלטות הדרמטיות שנדרשות בשביל להגיע סוף-סוף להסדר.
משפחת רבין, לא הכרתי את רבין באופן אישי. ראיתי אותו, כמו כל אחד מאזרחי מדינת ישראל, דרך המסך, ראיתי אותו כועס לעתים בקוצר רוח, מחייך לעתים במבוכה, מקבל החלטות שאת חלקן אהבתי ואת חלקן לא. אבל אין לי ספק שיצחק רבין כאדם ביטא את כל הערכים האלה שעליהם דיברתי היום ועליהם אנחנו צריכים להיאבק, לא בשבילו, לא למען זכרו, לא למען מורשתו, אלא למעננו.
יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. אני מתכבד להזמין את שר הביטחון אהוד ברק לומר דברים.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב-ראש, משפחת רבין לדורותיה, כנסת נכבדה – סלחו לי שאני לא חוזר פעם רביעית על הרשימה של היושב-ראש, אני מאמץ אותה – מכובדי כולם, 16 שנים חלפו מאותו ערב ארור. 16 שנים בלעדיך, יצחק, והפער הזה, החלל שנוצר עם לכתך, דווקא מתחדד ומעמיק בפרספקטיבה של זמן ולנוכח האתגרים המונחים לפתחה של מדינת ישראל.
דומה כי דבריו של יצחק רבין בטקס סיום פו"ם ב-1992, שהזכיר כבר בוגי, צלולים, בהירים ורלוונטיים מאוד גם היום. וכך אמר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה, זהו צירוף שתי המלים 'יהיה בסדר'. צירוף המלים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המלים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר".
להוותנו, המציאות אינה מתעצבת לפי משאלות לבנו הכמוסות. חובתנו לפעול ולעצב את המציאות הרצויה, ולא רק לחלום שהיא תיווצר מעצמה, ש"יהיה בסדר". תפקיד המנהיג הוא אכן לחלום להציב רף שאיפות גבוה, אך בה בעת עליו לפעול בפיקחון, עם המבט קדימה, וכשרגליו נטועות עמוק באדמה.
אנו חיים בתקופה שבה המזרח התיכון כולו חווה תמורות ושינויים. אלה מולידים אתגרים והזדמנויות, שמהם חיוביים ומהם מדאיגים ומאיימים. לקראת סיומה של שנת 2011 אנו מצויים בלבה של סערה רב-ממדית, המטלטלת את האזור ואת העולם כולו. "אביב העמים" הערבי מפיל ארצה שליטים ורודנים, ביטוי לרצון הרוב, אך יש בו גם פתח מסוכן לקבוצות מוסלמיות קיצוניות, העלולות לאחוז בכוח הפוליטי באופן שיסכן את יציבות האזור כולו. מנגד נמתחים בישראל חישוקי החברה בדרישה לצדק חברתי, וברקע מיתון עולמי קשה המלחך כבר את חופינו.
כמנהיגים המחויבים למורשת רבין עלינו לפעול כעת, יותר מתמיד, כדי להילחם בתופעת ה"יהיה בסדר". עלינו להביט במציאות הזו נכוחה ולהישאר ממוקדי עשייה. עלינו לפעול לניצול ההזדמנויות ולנטרול האיומים, מבלי לאבד קשר עין עם המציאות, מבלי לכופף או לייפות את העובדות, גם אם הן קשות ומטרידות. ברוח מורשתו של יצחק עלינו להניף בו-זמנית שלושה דגלים: את דגל הביטחון, את דגל החתירה לשלום ואת דגל חברת המופת.
מחד, עלינו לוודא כי אנו בונים תשובה שקולה ואחראית לאיומים שבעין ולאלה המתהווים לנגד עינינו, קרובים ורחוקים. תשובה בכשירות ואימונים; תשובה במעטפת משאבים; תשובה בכושר קבלת החלטות – ברמה הלאומית, פוליטית וביצועית – אם וכאשר תידרשנה החלטות.
במקביל עלינו לפעול לכינונו מחדש של תהליך מדיני ממשי עם הפלסטינים, עם כל סידורי הביטחון הנדרשים, אבל בחתירת אמת לפתרון שתי מדינות לשני עמים, גם אם יישומו יתברר כאפשרי רק דרך שלבי ביניים, מוסכמים ככל שניתן. זהו אינטרס ישראלי מובהק. הסכסוך עם הפלסטינים איננו סיבת האביב הערבי, אך פעולה ממשית לפתרונו, בכוחה לפוגג חלק מהמתחים עם שכנינו, להרחיב משמעותית את חופש התמרון הישראלי, הן מדינית והן ביטחונית, ולהתמודד עם המאמץ המתרחב לדה-לגיטימציה של ישראל. נכונותה המהותית של ישראל לסיים את שליטתה בעם אחר, תוך שמירה קפדנית על אינטרסי הביטחון, תשנה מהיסוד את מצבנו המדיני והביטחוני ותמנע הידרדרות לאלטרנטיבות קשות יותר.
ואסור לנו להוריד לרגע את דגל חברת המופת. בכיכר הנושאת את שמו של יצחק רבין וברחובות ישראל ראינו הקיץ התעוררות מרגשת של עמוד השדרה של החברה הישראלית. צעירות וצעירים המוכנים להטות כתף ודורשים, בצדק, שינוי סדר העדיפויות, חלוקת הנטל והתחדשות חברתית ופוליטית, התחדשות שתחזיר את ישראל אל מה שחלמה ואל מה שנועדה להיות.
אני קורא לכולנו כאן – ומאמין שיצחק, לו זכה לכך, היה עושה אותו דבר – להושיט יד, לתת כתף, להיכנס אל מתחת לאלונקה כדי לפעול למימוש החזון, החלום והמשאלה של הצעירים הללו: חברת מופת סולידרית של ערבות הדדית, הנותנת הזדמנות לכל יחיד ודורשת ממנו ומכל קבוצה וקהילה לקיחת אחריות. כמאמר חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה".
כל אלו ייבחנו במעשים, לא בדיבורים רמים מעל הפודיום. לכך דרושים משאבים. זה בידינו. ואני קורא לכולנו שוב לצאת מהקופסה ולפעול לכך שחברת המופת, התהליך המדיני וביטחון ישראל לא יתנגשו, אלא להיפך, ישלימו זה את זה. אם נרצה, אין זו אגדה.
מורשתו של יצחק, כלוחם וחולם צעיר של תקומת ישראל בארצו, כמפקד מזהיר בצה"ל, כאיש מעשה מובהק הנאבק בעד השלום ונגד האלימות הפוליטית, היא מורשת מגוונת בתכניה, וחותמה על כל הווייתנו. אבל הנתונים, ברובם, השתנו מאז. גתה כתב: "בראשית היה הדיבֵּר? לא. בראשית היה המעשה". ובפרקי אבות אנחנו קוראים: "לא המדרש עיקר אלא המעשה". תמציתה של המורשת העל-זמנית של יצחק רבין הינה, בעיני, אינטגריטי לאין קץ, אחריות, פיקחון אכזרי ומוחלט, והעיקר – לא הדיבור, המעשה.
יהי זכרך, יצחק, ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לשר הביטחון, אהוד ברק. אחרונת הדוברים – שלי יחימוביץ, יושבת-ראש מפלגת העבודה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, משפחת רבין היקרה, מכובדי כולם, ערב מלחמת השחרור קיבל יצחק רבין בן ה-19 מלגה ללימודי הנדסת מים בברקלי. הוא ויתר על המלגה כדי להתגייס לפלמ"ח, חד וחלק. בחירה צלולה וחד-משמעית בין שתי דרכים: מסלול אישי, הישגי ומבטיח של קריירה לעצמך, בשבילך, או מסלול קשה ומסוכן, בחירה בנתיב של חזון מכונן, משותף, קולקטיבי, לאומי – לעשות לביתך או לעשות למען הכלל.
זו לא היתה בחירה מובנת מאליה. בתודעה נצרב זיכרונו של הדור הזה כדור עז לב שבנה ולחם והקריב וחי חיים ספרטניים. והכול נכון, שאלמלא כן לא היה האתוס הציוני מיתרגם אז לבניינה של מדינה משגשגת, דמוקרטית ומושתת על יסודות של אחריות חברתית. אבל גם אז בתי-הקפה והמועדונים של תל-אביב המו אדם, וצעירים רבים בחרו ללמוד ולבלות. גם אז נדרשה בחירה, והיא שבה ונדרשת מאתנו בכל פעם מחדש. לא תמיד כה חותכת כפי שעמדה לפני יצחק רבין, אבל תמיד שם – האם לפעול למען הקריירה, האושר, ההגשמה העצמית, הסיפוק האישיים, או האם לרתום את הכשרונות ואת כוחות הנפש ואת המסירות לטובת ה"אנחנו"? יצחק רבין עשה את הבחירה הצלולה הזאת בגיל צעיר מאוד, ומהבחירה הזאת נגזרו קורות חייו וקורות חיי משפחתו, קורות המדינה, וגם הרצח שלו – רצח פוליטי, רצח בשל מהלכי השלום שעשה כמנהיג נבחר – היה התוצאה המרה והמזעזעת של הבחירה שבחר אז, כשהיה בן 19.
הבחירה של רבין הצעיר ב"אנחנו" היא בחירה מכוננת, ובחלוף השנים היא הלכה והתמעטה. ה"אני" ניצח את ה"אנחנו". הסולידריות נפרמה ודורות חדשים בחרו ב"אני", עצמי ואנוכי, מקדשים את האינדיבידואליזם ואת הרווחה האישית על פני טובת הכלל. זה נורמלי, זה אנושי, אבל זה היה מוגזם והיה מלווה ומגובה בתופעות קשות אחרות: התנערות ממשלות מאחריות לאזרחיהן, הלך רוח של סגידה לממון ולכוחות השוק על חשבונה של סולידריות חברתית ושל חלוקה הוגנת של משאביה של הארץ הזאת. נזנח כמעט כליל הדיון הערכי והפוליטי על תכלית חיינו כאן ועל מהותם, וכאשר התקיים דיון הוא נסב אך ורק על סוגיות של ימין ושמאל מדיני. כאילו קורת גג, בריאות טובה, השכלה, תרבות, חוק וסדר, משפט צדק, פרנסה בכבוד, האדמה, האוויר, המים – כאילו כל אלה אינם מרכיבים את חיינו כאן.
והנה, דווקא על הרקע הזה, בא יצחק רבין, חייל ומפקד מהולל בצבא-הגנה לישראל, ביטחוניסט, האיש שלא מתוך איזו פנטזיה אלא מתוך תפיסה ביטחונית-היסטורית מפוכחת וכואבת, על סיכוניה, בחר לתת סיכוי להפוך את השדה המר של הסכסוך והמלחמות לשדה של שלום ושל תקווה. האיש שהביטחון והמלחמה והשלום כאחד כל כך מזוהים עמו, דווקא האיש הזה, בעת קבלת פרס נובל לשלום, שנה לפני הירצחו, בוחר לומר את הדברים האלה: "תינוק", אומר יצחק רבין, "נולד לעולם בלתי דמוקרטי לחלוטין. לא הוא בחר את אביו ולא את אמו, לא הוא בחר את מינו ולא את צבעו, לא את דתו, לא את עמו ולא את ארצו, לא הוא שבחר לחיות בטירת פאר או בבקתה עלובה, במשטר רודני או במשטר דמוקרטי. מרגע שיצא אל אוויר העולם קפוץ אגרופים, נתון גורלו ברבות השנים במידה רבה בידי מנהיגי ארצו – נשיאים וראשי ממשלות; הם שיקבעו אם יחיה בדלות או בעושר או באימה מפני החרב." דברי רבין.
המלים האלה של יצחק רבין חוזרות אלינו עכשיו ומצליפות בנו, והן מהוות תזכורת חריפה באשר לתפקידם של מנהיגים; תזכורת חריפה לממשלות אשר התנערו מהאחריות העמוקה למכלול החיים של אזרחיהן. ובאחריות הכוללת הזאת הכיר באופן כה חד דווקא מי שהביטחון היה בראש מעייניו כל חייו, והשלום היה למשאת נפשו בעת כהונתו האחרונה כראש הממשלה. המסר הזה שב ועולה גם כאן, בנאומיו כאן, במליאה. כמו בנאום הזה: "ביטחון", הוא אמר, "איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם, האדם. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא בית-הספר, הוא הרחוב, השכונה שלו, והוא החברה שבתוכה צמח, והביטחון הוא גם התקווה של האדם. הביטחון הוא שלוות הנפש ואמצעי הקיום של העולה מלנינגרד, הוא קורת הגג לעולה מגונדר שבאתיופיה, הוא בית-החרושת והתעסוקה לבן הארץ הזאת, לחייל המשוחרר, הוא השתלבות בהווי ובתרבות שלנו. גם זה ביטחון".
נוער הנרות שספד לרבין בכאב וביכה אותו ניסה למלא את הדמעות בתוכן, אבל נדמה שהשנה, בפעם הראשונה, נטען אזכורו של רבין בתוכן חדש, וצעירים בני גילו בעת שוויתר על ברקלי ובחר בפלמ"ח, נישאים בגל נגד לאינדיבידואליזם הקיצוני, וכמו רבין הצעיר בשעתו, הם מביטים לא רק פנימה, אל האני והעצמי שלהם; החוצה הם מביטים, אל החברה, אל המדינה.
לו היה רבין בחיים היום, הוא היה רואה שהתנועה שהתחנך בה, "הנוער העובד והלומד", גידלה מתוכה תנועת בוגרים מרהיבה ועצומה שאנשיה משתחררים מהצבא וממשיכים להקדיש את חייהם למען חברה צודקת, וכמוהם "המחנות העולים", ובעקבותיהם עוד ועוד תנועות נוער. הוא היה רואה בני 18 שולפים את העגילים ומתגייסים בנכונות לשירות משמעותי בצה"ל, הוא היה רואה את השינשינים, שמרצון ומאהבה מטעינים על עצמם שנת נתינה נוספת, וטרם גיוסם הולכים לשרת בשדה החברה והחינוך; איך הסטודנטים כבר אינם מפגינים עוד על שכר הלימוד הגבוה, אלא על מראה פניה של החברה כולה, ונאבקים על שכרה של עובדת הקבלן שמנקה את אולם ההרצאות שלהם. בלילות, בט' באב או בתיקון ליל שבועות הוא היה יכול לראות אלפים גודשים אולמות, לדבר על המקורות ועל חיינו כאן. הוא היה רואה שבמכינה הקדם-צבאית על שמו, מכינת רבין, ובעוד מכינות, גדל דור מדהים, למדני, אכפתי, ערכי, קורא תיגר, נכון לפעולה. הוא היה מתבונן בפניה היפים של המחאה החברתית, במאות האלפים שגדשו כיכרות ושינו לבלי הכר את סדר-יומנו, ובלבם יוקדת השאיפה להפוך את ישראל בחזרה למדינת המופת שנועדה להיות.
הכרתי את יצחק רבין ככתבת פוליטית צעירה וכמראיינת. סיקרתי את בחירות 1992, נסעתי אתו ועם לאה כמסקרת לפולין, לבירקנאו, לגטו ורשה. הוא לא היה קדוש והוא לא היה מלך ישראל, ואפשר היה שלא להסכים אתו, אבל מעלותיו הייחודיות גברו על חולשותיו שהיו תמיד גלויות, והיתה לו החוזקה הפנימית של מי שאוהב את המדינה באמת, ומוכן לבלות שנים על ספסלי האופוזיציה אם צריך, ולשבת במשרד קטן בקריה ולא להרפות ולא להתנתק, ולא ללכת לעשות לביתו, כי עוד תגיע השעה שיידרש לעשות לארצו, והיא אכן הגיעה.
הפסוק מספר במדבר, כי אנחנו עם לבדד ישכון, לא היה זר לו, אבל הוא עשה ככל יכולתו להימלט מגזירת הבידוד הבין-לאומי, ולא היה מקובל עליו חציו השני של המשפט – בגויים לא יתחשב. הוא הבין כי אחריותו של מנהיג היא לשבור את מעגל הבדידות והאיבה.
ועוד חוזקה שלו צריכה להיזכר, והיא יושרה ויושר. לא היה לו סבלנות לשקר, להעמיד פנים גם כשהאמת לא החניפה לשומעה ואף הרגיזה. לא פעם שילם מחיר פוליטי בשל יושרו ובשל חדות המלים שלו ופשטותן קצרת הרוח. הוא לא התעסק באיך הוא מצטייר, אולי כי לא היה צריך את זה, כי היה לו סוג של קסם אישי מחוספס ובלתי מתאמץ, שילוב של ביישנות ונוקשות שהיה כובש לב ומעורר אמון.
אחרי הרצח עמדו מפגינים על המדרכה שמול בית המשפחה ברמת-אביב כדי לחזק את לאה. באחת הפעמים היא יצאה אליהם ואמרה: "טוב שבאתם, חבל שלא באתם קודם". זאת לא היתה תלונה, זאת היתה תודה אמיתית שזורה בתוכחה יבשה, והמשפט הפשוט הזה הוא הלקח העיקרי – אל תבואו אחר כך, בואו קודם. אל תניחו לשגרת היום-יום, לסלידה מהמתרחש, לעייפות, לייאוש, להפוך אתכם לאזרחים בלתי פעילים. היו אנשים ערכיים, פוליטיים, קוראי תיגר, יוזמים, משני מציאות. צאו לרחוב, אל תפקירו אותו בידי שוליים קיצוניים.
בשנה שלפני הרצח מלאו הרחובות בכאלה: נושאי הארונות, מניפי תמונתו של רבין במדי אס.אס, מטילי ה"פולסא דנורא" וגוזרי המיתה, וגם מי שבשקט עמל בחדרו על הכנתם של כדורי אקדח קטלניים במיוחד. עכשיו עולה הד לימים האלה בדמות התופעה הבלתי-נסבלת שמכונה "תג מחיר". זהו אותו סוג של כרסום יסודות הדמוקרטיה.
מי שהשתלטו אז על הרחוב, אותו מיעוט קיצוני, לא ייצגו את החברה הישראלית, גם לא את מי שהתנגדו באופן לגיטימי למהלכיו המדיניים של יצחק רבין וביקרו אותם. אבל המנהיגים שלהם לא גינו אותם, והם כבשו את הרחוב ואת האוויר, והם עשו זאת בקלות כי הרחוב הפוליטי הופקר, ואסור שיופקר שוב בשום עניין. האחריות הכוללת היא על המנהיגים, אבל גם לציבור יש אחריות.
והנה זה קורה. דור חדש ומופלא צמח כאן בשנים האחרונות, דור שהחליט שהמדינה שאנו משאירים לו אינה טובה מספיק, והוא שב ולוקח אחריות על המדינה שלנו, הוא מציל אותנו מעצמנו. ילדי ה"פייסבוק" עושים את ההיפך המוחלט ממה שניבאו להם, והם עוזבים בנכונות את מסך המחשב ויודעים גם לכבוש את הרחוב, ולהיות חכמים ונועזים ואכפתיים וערכיים. זה מעורר תקווה גדולה.
וביום האזכור הזה, לצד הכאב, מותר וצריך לחוש תקווה, ומותר וצריך לרקום חלומות על עתיד טוב יותר. חובה על מנהיגים לפעול למען עתיד כזה, ועכשיו כשהרחוב אינו מופקר עוד, יש גם מי שיזכיר להם זאת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ, יושבת-ראש מפלגת העבודה.
רבותי השרים, חברי הכנסת, תמה הישיבה המיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.
מזכירת הכנסת, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את הנשיא בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, י"ז בחשוון תשע"ב, 14 בנובמבר 2014 למניינם, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:57.>