דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ג'
ישיבה רפ"ג
הישיבה המאתיים-ושמונים-ושלוש של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, י"ח בחשוון התשע"ב (15 בנובמבר 2011)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 4
יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 4
נאומים בני דקה 5
דורון אביטל (קדימה): 6
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 6
דני דנון (הליכוד): 8
אורי אורבך (הבית היהודי): 9
נחמן שי (קדימה): 10
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 12
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 12
ניצן הורוביץ (מרצ): 13
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 13
זאב בילסקי (קדימה): 15
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 15
שלמה מולה (קדימה): 16
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 17
עפו אגבאריה (חד"ש): 18
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 19
עינת וילף (העצמאות): 19
דב חנין (חד"ש): 20
הצעות לסדר-היום 21
ציון עשור לחוק הקולנוע הישראלי 21
היו"ר ראובן ריבלין: 21
אורי אורבך (הבית היהודי): 23
דב חנין (חד"ש): 25
זהבה גלאון (מרצ): 28
עינת וילף (העצמאות): 29
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 30
נחמן שי (קדימה): 36
עמיר פרץ (העבודה): 41
שר החינוך גדעון סער: 43
הצעות לסדר-היום 45
ציון היום לשימור והגנה על ים-המלח 45
היו"ר יעקב אדרי: 45
ניצן הורוביץ (מרצ): 46
זבולון אורלב (הבית היהודי): 47
יצחק הרצוג (העבודה): 49
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 51
דב חנין (חד"ש): 52
מגלי והבה (קדימה): 54
משה מטלון (ישראל ביתנו): 56
שר התיירות סטס מיסז'ניקוב: 57
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 66
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 67
הצעה לסדר-היום 67
חשש לעתידם של מדעי הרוח במוסדות להשכלה גבוהה 67
זבולון אורלב (הבית היהודי): 68
שר החינוך גדעון סער: 69
הצעה לסדר-היום 73
שביתת הסגל הזוטר באוניברסיטאות 73
דב חנין (חד"ש): 73
שר החינוך גדעון סער: 74
שאילתות ותשובות 77
1374. הנחיות משרד החינוך בנושא בני-נוער להט"בים 77
ניצן הורוביץ (מרצ): 77
שר החינוך גדעון סער: 78
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, עדיין אין שר, ראש העיר חיפה, אורחנו היקר השר לשעבר מיכה חריש, שנמצאים כאן ביציע האורחים החשובים, היום יום שלישי, י"ח בחשוון תשע"ב, 15 בחודש נובמבר 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 130), התשע"ב–2011, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם יש ליושב-ראש הוועדה הודעה בלי הצבעה, אני יכול לעשות זאת לפני נאומים בני דקה. אם הצבעה – אני חייב לקיים את הנאומים בני הדקה קודם, כי התקנון קובע שבזה יתחיל סדר-היום. הודעה היא מחוץ למסגרת סדר-היום. בבקשה, יושב-ראש הוועדה.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברות וחברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעות חוק ובהצעה לסדר-היום, כדלקמן:
ועדת הכלכלה תדון בהצעת חוק לאיחוד קווי החירום הטלפוניים, התשס"ט–2009, הצעת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב, פ/1586/18; בהצעת חוק לעידוד הנקה ושמירה על אופן הזנת תינוקות, התשע"א–2011, הצעת חבר הכנסת דני דנון, פ/3109/18; בהצעות לסדר-היום בנושא: פיצוץ הגז בנתניה, הצעות חברי הכנסת נחמן שי, דב חנין, יצחק וקנין, רוברט אילטוב, זבולון אורלב ומיכאל בן-ארי.
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בהצעת חוק גיל פרישה (תיקון – גיל הפרישה לנשים), התשע"א–2011, הצעת חברת הכנסת דליה איציק, פ/2975/18; בהצעת חוק גיל פרישה (תיקוני חקיקה), התשס"ט–2009, הצעת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת, פ/531/18; בהצעת חוק גיל פרישה (תיקון – ביטול העלאה אוטומטית של גיל הפרישה), התשע"א–2011, הצעת חברת הכנסת ציפי חוטובלי, פ/3102/18; בהצעת חוק גיל פרישה לאשה (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, הצעת חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת, פ/3168/18.
הוועדה לקידום מעמד האשה תדון בהצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – מוקד חירום טלפוני לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית), התשע"א–2011, הצעת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס וגדעון עזרא, פ/3268/18.
ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת חוק בחירת נציגי לשכת עורכי-הדין לוועדות למינוי נושאי משרה שיפוטית (תיקוני חקיקה), התשע"א–2011, הצעת חבר הכנסת רוברט אילטוב וקבוצת חברי הכנסת, פ/3506/18. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אנחנו עוברים לסדר-היום, ובראש סדר-היום נאומים בני דקה. כל המבקש להשתתף בנאומים, נא להצביע, כדי שייתן לי אפשרות. ראשון הדוברים – חבר הכנסת דורון אביטל. אתה כבר יכול, בלי להצביע, ללכת. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. כשאתה בא בזמן אתה גם מדבר בזמן. בבקשה. חבר הכנסת אביטל, בבקשה.
<דורון אביטל (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה. רציתי לצרף קולי לזעקה על מצבם הקשה של מדעי הרוח בישראל. יותר מאוחר תעלה פה הצעה לסדר-היום בנושא. בשל שינוי לוחות זמנים לא אוכל לדבר בה.
המשבר של מדעי הרוח הוא קשה ואמיתי, הוא איננו משבר סקטוריאלי, אלא נוגע ליסודות של החברה בישראל ולשאלת עיצוב עתידנו. תפקידם של המוסדות להשכלה גבוהה, מעבר להעמדה של כישורים ומיומנויות הנדרשים לחברה ולמשק, הוא גם לדאוג ולשמר, ולהעביר מדור תלמידים אחד למשנהו את הזיכרון ההיסטורי האינטלקטואלי המצטבר של התרבות והחברה. חשוב, לכן, גם להבין שלדרישות השוק המיידיות עשוי פעמים להיות אינטרס מובנה שלקח היסטורי אינטלקטואלי לא יילמד, או יישכח – שהרי איזה אינטרס מובנה היה לכוחות הפיננסיים של לפני המשבר הגדול של 2008 שהציבור יהיה מודע וערני ללקחים של סיפור השפל הגדול של 1929 או לסיפור עגל הזהב התנ"כי?
לחברה יש צורך לא רק במומחים צרי ראייה, אלא באזרחים ושחקנים כלכליים בריאים ואחראיים. חייבים אנו לעגן את השכלתם בתמונת עולם רחבה עם זיכרון היסטורי ארוך-טווח. חשוב שבוגרי האוניברסיטאות שלנו, וגם תלמידי התיכון שלנו, ידעו מהי השעה ההיסטורית שבה אנו חיים, אחרת נחמיץ כולנו את המפגש עם העתיד, או לפחות עם העתיד שראוי שנעצב עבור החברה והעם בישראל.
זו לא קלישאה, לכן, לומר שהנושא הוא בנפשנו, ועלינו – אופוזיציה וקואליציה כאחד – לפעול לתיקון ושיקום של מדעי הרוח בישראל. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת דני דנון.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, אין ספק שההחמרה בשביתת הרופאים והצטרפות המומחים, רופאים מומחים, למתמחים מחייבות את הממשלה, בעיקר את משרד האוצר, לשנות מדיניות, לשנות כיוון ולבוא לקראת המתמחים. הניסיון לבזות את המתמחים ולסרב לדרישותיהם הצודקות פוגע בראש ובראשונה בציבור החולים ובמערכת הבריאות. היחס של הממשלה אל ציבור הרופאים הוא יחס מבזה, משפיל. הם עובדים ימים כלילות, תרתי משמע, עם תורנויות מתמשכות, ובסופו של דבר, התמורה – התמורה היא לא נאותה.
<שר החינוך גדעון סער:>
– – – לילות כימים – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אומרים "לילות כימים".
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
לילות כימים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל לא אצל הרופאים. אצל הרופאים אפשר לומר גם – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אבל אני דיברתי על איך מתחילה תורנות. תורנות מתחילה, אדוני שר החינוך, יכול להיות – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – שאדוני לא יודע – תורנות מתחילה ביום ונמשכת בלילה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לכן, זה אותו – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
אתה מדבר לבן של רופא.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אתה בן של רופא, ובמקרה או שלא במקרה, אני אומנם חבר כנסת, אבל בעיקר רופא.
ולכן, אדוני היושב-ראש, טוב יעשו הממשלה, וראש הממשלה, אם יכריעו, בסופו של דבר, בשביתה הכי צודקת שהיתה לאחרונה במשק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת דני דנון, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך.
<דני דנון (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, היתה פעם תוכנית בערוץ-2, כמדומני, אדוני היושב-ראש, קראו לה "רואים עולם", בהשתתפות איל פלד. היום יש לנו חבר כנסת, חבר הכנסת טיבי, שיש לו גם תוכנית משלו, "רואים עולם". נוסע בשנת 2010, אדוני היושב-ראש, ללוב, לחזק את רוצח ההמונים הדיקטטור לשעבר קדאפי. אחרי זה, התוכנית הבאה שלו, נוסע חבר כנסת טיבי במאי 2011 להשתתף בטקס הפיוס בין ה"פתח" לבין ה"חמאס" בקהיר. הוא היה שם בתמונה. זה לא ראש הממשלה שנכנס לתמונות, אדון טיבי. זה אתה שנמצא שם בתמונות של הטקסים האלו.
בספטמבר 2011 אותו ח"כ טיבי נוסע לניו-יורק כחלק ממשלחת של אבו מאזן, ומייעץ לו כיצד לפעול נגד מדינת ישראל. והרי אני שומע היום בבוקר, הוא מודיע, חבר הכנסת טיבי, שמחר הוא נוסע לעוד טיול – לרמאללה, לקברו של יאסר ערפאת, להלל את המנהיג הדגול.
אני מציע לחבר הכנסת טיבי, אם אתה כל כך דואג לאינטרסים של העם הפלסטיני, אולי תעבור לפרלמנט ברמאללה. שם תיטיב לייצג אותו, ולא את האזרחים שבחרו בך לכנסת ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לדני דנון. אני מזמין – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אני הייתי פה לפניך ואשאר פה אחריך – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת, חבר הכנסת אחמד טיבי, אין קריאות ביניים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
לא, לא. זו אמירה סמלית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
סמלית, בסדר – – –
<אחמד טיבי:>
אנחנו היינו כאן לפניו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גמרנו, לשעה זו גמרנו את הסמלים. נחזור לדון בדברים – חבר הכנסת אורבך, בבקשה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני סגן היושב-ראש חבר הכנסת – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<דני דנון (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, חבר הכנסת טיבי, אי-אפשר להפריע בנאומים בני דקה. רבותי. אורי אורבך, בבקשה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
חבר הכנסת טיבי, לפחות משפחת היושב-ראש היתה פה לפניך ותהיה פה אחריך – אם כבר לדבר על היסטוריה.
אנחנו מכירים את המונח, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה – להגיד על משהו שהוא דבר חמור ביותר. אתמול נולד ביטוי חדש בכנסת, אנחנו חונכים אותו עכשיו: חברי כנסת שדגל שחור מתנוסס על ראשם. חברי הכנסת מקדימה, בהמשך למסע הגימיקים הדו-שבועי, הזמינו כנראה בתחילת הקדנציה קונטיינר גדול מסין של "הכול בדולר". פעם זה מסכות אב"כ, פעם זה שטרות של "מונופול", פעם זה מטהרי אוויר. יש שם הרבה חפצים זולים והם צריכים לגמור אותם לפני שהקדנציה מסתיימת. אתמול חברי הכנסת מקדימה הפכו להיות חברי כנסת שדגל שחור מתנוסס מעליהם. ואני מציע, הגימיק הבא, לשים גם – יש בטח באותו קונטיינר של "הכול בדולר", או בשקל, גם כובעי ליצנים. אז בפעם הבאה לשים את כובע הליצנים באופוזיציה שלנו, לנופף בדגלים שחורים, להוסיף מסכות אב"כ, לשפוך על עצמכם גביע של "קוטג'" עם החולצה המתאימה ולצאת במחול משחקים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה, תודה, תודה. חבר הכנסת נחמן שי, הבא אחרי אורבך, ואחריו – חמד עמאר, ואחריו – שיח' אברהים צרצור. בבקשה, נחמן.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לתת רמקול, בבקשה.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו היינו כרגע בכנס באודיטוריום בנושא "הסרט הישראלי", ועוד נדבר על זה היום. אבל הסרט הישראלי, בין היתר, נשען על ההצלחה ועל הפריחה של הטלוויזיה בישראל. ערוץ-10 נמצא בסכנה והבית הזה צריך – כולו, בלי יוצא מן הכלל – לסייע בעדו, מפני שזה האינטרס הרחב ביותר. אני רואה פה את שר החינוך, אני חושב שגם הוא יבין עד כמה זה חשוב לקיים מגוון של שידורים ושירותים.
כותב לי אחד מן העובדים בערוץ – רבים מהם נמצאים עכשיו בסכנה למקום העבודה – הוא כותב לי: כבר שנה אני עובד על פיתוח סדרה תעשייתית שיצרתי, והסדרה הזאת נמצאת עכשיו בסכנה. אין לנו תקציב יותר. כמוני יש עוד אלפים. כל אחד מאתנו הוא שם ופנים, אזרח משלם מסים, שצריך להאכיל ולגדל את הילדים לתפארת מדינת ישראל. ביום ראשון הבא – כותב ישראל בן-ברוך – ביום ראשון הבא שוב אלבש מדים ואצא לעוד שבוע מילואים, עוד שבעה מבין עשרות הימים שבהם אני מפסיק הכול ויוצא לשרת את המדינה ברגע שהיא קוראת לי, חותם על טופס ההתנדבות ועושה את זה.
בזמן הקרוב תגיע ההכרעה על גורל ערוץ-10 לידיכם. אני מבקש שתחשבו רק על אפשרות אחת – על אלפי האנשים שעומדים מאחורי ערוץ-10. תחשבו שכל מה שהם מבקשים, להמשיך ולעשות מה שהם עושים: לעבוד קשה למחייתם, כדי לחיות במדינה הזאת בכבוד. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מבין את מכתבו, ואולי אפילו תומך בו. רק רוצה לומר לך שחובות ערוץ-10, בין השאר, גם מגיעים בסופו של דבר לקולנוע, וכשהם חייבים כסף הקולנוע נפגע. כי החוק שחברי הכנסת יהב ודדי צוקר העבירו בזמנו, הוא חוק שייחד את התקבולים מזכייני הטלוויזיה לקולנוע. אבל בהחלט אני מבין את מכלול הבעיות. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה. ואחריו – שיח' אברהים צרצור, ולאחריו – חבר הכנסת הורוביץ.
<נחמן שי (קדימה):>
ניישב גם את זה.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השבוע נהרגו בכבישי ישראל תשעה בני-אדם. אני שולח את תנחומי למשפחות. השנה טרם הסתיימה, עוד כחודש וחצי לפנינו, וכבר מניין ההרוגים, נכון להיום, עלה ל-347, לעומת 340 של השנה שעברה.
רק לפני כמה שבועות, אדוני היושב-ראש, ישבו עמי נציגי משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים והסבירו לי את החשיבות בקידום חוק המל"נים – חוק המל"נים זה מרכז ללימודי נהיגה. אמרו עד כמה הדבר יביא לשיפור כושר הנהיגה של הצעירים: למידת נהיגה בלילה, הצבת קריטריונים למלווים ולמידה עיונית מסודרת. ומה אני שומע? שמשרד התחבורה החליט – שמעתי את זה בתקשורת – למשוך את הצעת החוק ולהפסיק לקדם אותה. אני לא מבין מה השתנה, למה החליטו להפסיק, ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, כל נושא לימודי הנהיגה צריך לעבור רפורמה. לכן אני קורא לשר התחבורה לשקול את זה שנית ולקדם את החוק, שאנחנו זקוקים לו. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת שיח' אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת הורוביץ.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, בנסיבות שונות דנו, גם במליאת הכנסת וגם בוועדת הפנים, בסוגיה שנקראת תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים בכלל והאסירים הביטחוניים אזרחי מדינת ישראל בפרט. כל התשובות, דרך אגב, כבוד היושב-ראש, כל התשובות של הממשלה ושל כל הגורמים שהיינו במגע אתם בנושא הזה, אמרו דבר אחד וחד-משמעי: כל עוד החייל גלעד שליט נמצא בשבי של הפלסטינים, אל תצפו מאתנו לעשות הקלות בקטע הזה, אלא ההיפך גמור. מכת העונשים הקולקטיביים שנפלו על ראשי האסירים האלה כרעם ביום בהיר היא הוכחה לקטע הזה.
חשבתי לתומי, כבוד היושב-ראש, שברגע שגלעד שליט ישוחרר ויחזור לחיק משפחתו כל ההליכים האלה ייקטעו, שכל ההליכים האלה והסנקציות האלה ייפסקו. ביקרתי פעמיים בשבועיים האחרונים בכלא, נפגשתי עם אסירות ואסירים, והודיעו לי שאף אחת מהסנקציות האלה שנפלו על ראשיהם לא השתנתה, על אף העובדה שההקלות האלה הן חלק אינטגרלי מההבנות שהושגו בין ישראל ל"חמאס" ובתיווך המצרים.
על מה זה יכול להצביע? אני משאיר את השאלה הזאת ככה, בחלל הריק, כדי שכל אחד מאתנו יחשוב בצורה מעמיקה עליה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חן-חן, חבר הכנסת. אני כבר הכרזתי – חבר הכנסת הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת אלדד. אחריו – חבר הכנסת בילסקי.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, בנות דתיות, כידוע, לא צריכות להתגייס לצה"ל. מספיק שבת אומרת שהיא דתית וכבר היא פטורה משירות. כך שהרוב הגדול של הבנות החיילות הן חילוניות, ולמרות זאת הן מוצאות את עצמן יותר ויותר – ואני מקבל על כך הרבה מאוד תלונות – בכל מיני אירועים וסיטואציות שמעמידים אותן במבוכה עד כדי השפלה: מקרים של הפרדת נשים בצבא, של סמינרים של שטיפת מוח חרדית ושל השפעה שאין לה שום מקום בתוך צבא-ההגנה לישראל.
העניין הזה הוא חלק מתופעה רחבה יותר, שבה גם חיילים שאינם דתיים מוצאים את עצמם כקהל שבוי בסמינרים, בכל מיני מסעות והטפות של חזרה בתשובה, שחלקם – וזה האבסורד הזועק כאן – נעשה על-ידי גורמים שהם בעצמם לא משרתים בצה"ל, ושאפילו מטיפים לאי-שירות ולסרבנות על רקע חרדי.
התופעה הזאת פסולה, היא פוגעת בחיילים רבים והיא מקעקעת את מעמדו של צה"ל כגורם ממלכתי. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חבר הכנסת זאב בילסקי. הכול הולך – צרצור היה, טיבי היה, עכשיו השלישי ברשימה. כולם יגיעו לזמן. אין מוקדם או מאוחר בנאומים בני דקה. חבר הכנסת אריה אלדד – בבקשה, אדוני.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, לפני 12 שנה הייתי קצין רפואה ראשי, ויום אחד בא לבקר אותי קצין הרפואה הראשי של אוקראינה. והוא נתן לי שי צנוע, איזה אלבום תמונות, והזמין אותי לביקור גומלין. פתחתי את האלבום, ומטעמי נימוס שאלתי אותו: מה זה? הוא אמר לי: זאת האנדרטה לגיבור הלאומי שלנו, חמלניצקי. אמרתי לו: חמלניצקי הגיבור הלאומי שלכם? רוצח ההמונים של יהודים? אמר לי: על מה אתה מדבר? מה פתאום הוא רוצח המונים של יהודים? הוא הגיבור הלאומי האוקראיני. אמרתי לו: אתה מבין למה אני לא יכול לבוא לבקר אצלך? כי אם קצין שבא לבקר שם יידרש להניח, נניח, זר על האנדרטה של הגיבור הלאומי שלכם, הוא כבר לא יוכל להיות בצה"ל.
יהודי שמניח זר על קברו של חמלניצקי מוציא את עצמו מכלל ישראל. חבר כנסת שהיה עושה את זה היה מוציא את עצמו מכלל חברי הכנסת, ואם יש חבר כנסת שמתכוון להניח זר על קברו של ערפאת הוא מוציא את עצמו מגדר חברי הכנסת שנאמנים למדינת ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד. חבר הכנסת בילסקי. חבר הכנסת טיבי, תהיה לך הזכות להשיב לשני האנשים שנגעו בך אישית. חבר הכנסת אלדד לא אמר שום דבר.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – – לא נכון.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא לא קרא בשמך.
<זאב בילסקי (קדימה):>
הוא דיבר על חמלניצקי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא דיבר על דבר תיאורטי.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא, חבר הכנסת דנון אמר. חבר הכנסת בילסקי, הבמה לרשותך. בבקשה, אדוני.
<זאב בילסקי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בדרך כלל אני מדבר על תאונות דרכים, אבל הפעם החלטתי לדבר על העיר חיפה, עיר ואם בישראל, שעושה הרבה מאוד כדי לפתח את העיר לטובת כלל תושביה.
כשהייתי בביקור שם ראיתי ש"רכבת ישראל" באמת מפתחת את הרכבת, ופסי הרכבת שיעברו על שפת הים של חיפה יעברו עם חוטי חשמל למעלה. זה פשוט דבר שלא יעלה על הדעת. לכן אני מקווה שאנחנו נצליח, חבר הכנסת הורוביץ, אנוכי ועוד כמה – וגם הנחנו הצעת חוק בנדון – להביא לכך שנמנע את המפגע הקשה מאוד לעיר כל כך יפה, עם אנשים בצמרת העירייה שעובדים באמת יום ולילה. אפילו מהנדס העיר זה אחד שהתמחה ברעננה, אז תאר לך, אדוני, איזה אנשים יש בעירייה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
השמים הם הגבול.
<זאב בילסקי (קדימה):>
השמים הם הגבול.
לכן, אני באמת מקווה ששר התחבורה ושרים אחרים ילכו לקראתנו ויעזרו לכך שחיפה תהיה כל כך יפה כמו שהיא כיום. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת מולה. אחריו – אחרון הדוברים, לפני שמתחילים עם אלה שנרשמו, חבר הכנסת כצל'ה. אתמול דיברת אחרון אז היום אתה מדבר אחרון.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני משתדל כל נאום של דקה להקדיש לגל האלימות ההרסני ששוטף את המגזר הערבי, כדי להזכיר ולהתריע מפני הסכנה הגדולה מהגל הזה. ואיך לא אנאם היום – "ברוך השם", עברנו מזמן מעולם הנשק הקר לנשק החם, אבל לפני שבוע עברנו גם לנשק בלתי קונבנציונלי, והכול יחסית ובפרופורציות.
בכפר ראמה לפני שבוע נורה טיל "לאו" על בית. אז אני אומר: ריבונו של עולם, מה צריך לקרות כדי שהמשטרה תעשה מעשה מול גורמים רצחניים שמשתמשים בנשק כזה? היה צריך שנעבור לעולם המטוסים והטנקים עד שהמשטרה תעשה מעשה. אז להתעורר ולקום. דבר הרסני ומסוכן. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת שלמה מולה, ואחריו – חבר הכנסת יעקב כץ, הלוא הוא כצל'ה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בבית הזה וגם בוועדותיה של הכנסת עסקנו הרבה מאוד בעובדי "פרי הגליל" בחצור-הגלילית, אדוני היושב-ראש. גם הממשלה הבטיחה לעשות מאמץ למצוא פתרון. מה שהתברר לנו למעשה, שהממשלה והבעלים עבדו על העובדים. שני הגופים, הממשלה והבעלים, מתקוטטים על כספים שמגיעים למפעל או לא מגיעים. בצורה כזאת העובדים שעבדו שנים רבות, שהגיעו לגיל 50–60, עומדים להיות מפוטרים. האם זאת באמת מצוות הממשלה, שהיתה צריכה דווקא לתמוך ולסייע ולהושיט יד?
אני שואל את השאלה הזאת: האם כשהעובדים האלה יהיו מובטלים המדינה תחסוך? אני מציע לממשלה, במקום להתקוטט עם הבעלים, למצוא פתרון הולם שיאפשר לאותם עובדים להמשיך לעבוד עד שיגיעו לגיל פרישה, כמו שהיה מקובל. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
האם היה דיון היום בוועדת הכספים על הנושא? אנחנו אישרנו בנשיאות דיון מהיר.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עדיין לא הגיע אליהם. חבר הכנסת יעקב כץ, הלוא הוא כצל'ה, מכובדי.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לחזור על דבר שדשנו ודיברנו בו רבות, אבל הממדים הגיעו לממדים כאלה גדולים, אדוני היושב-ראש, שפשוט אני חושב שזאת הבעיה הלאומית מספר אחת שלנו היום, וצריך לדבר בה: כמות האנשים שמסתננת מסיני מדי חודש בחודשו מגיעה למספרים אבסורדיים. הכמות שנכנסה עד כה במהלך נובמבר – אנחנו מדברים על מחצית נובמבר – למעלה מ-2,500 מסתננים כבר נכנסו לישראל. זאת אומרת שכל אפריקה עומדת בתור להיכנס למדינת ישראל. מדובר על 5,000 בחודש, זאת אומרת שאנחנו מדברים על כמות של 60,000 בשנה.
אני רוצה להסביר משהו, שיהיה ברור פה לכנסת. יש כבר היום, כאלה שנכנסו רשומים – רשומים, אדוני היושב-ראש – 50,000; רובם, כ-90% מהם, בתל-אביב. כשנכנסים כל חודש 5,000 איש, מתוכם נניח 4,000 מגיעים לתל-אביב, מוציאים אזרחים בריאים וטבעיים של המקום מהבתים שלהם ומכניסים עשרות אנשים לדירה. בדרך הזאת תל-אביב מתרוקנת מתושביה הטבעיים.
אני קורא פה ליושב-ראש: אני חושב שזאת הבעיה הנוראה ביותר שיש. רק לפני כמה שנים חגגנו – אני רוצה לסיים בזה, משום שזאת בעיה קשה. תן לי עוד שנייה אחת. אנחנו חגגנו 100 שנים לתל-אביב, העיר העברית הראשונה. אני מדבר ברצינות, אני אמרתי את זה לפני שנים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ברור שאתה מדבר ברצינות, נאום בן דקה הוא בן דקה.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
כן, אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, צריך לזעוק על זה זעקה גדולה ומרה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מבין, אני מבין.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אם לא נעצור את הדבר הזה ולא תקרא לראש הממשלה – שאתה חבר סיעתו ואתה נכנס ויוצא אליו באופן קבוע ורגיל; אותך הוא שומע, אותי הוא לא שומע – לא יקימו את העיר ולא יקימו את הפתרונות, אנחנו נגיע למצב שתל-אביב תהפוך בתוך חמש עד עשר שנים לעיר אפריקנית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. בפעם הבאה תשתדל לומר את זה בדקה, יקירי. אני יודע, אתה זועק מתוך – חבר הכנסת עפו אגבאריה, אחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – חברת הכנסת עינת וילף. אם ירצה, גם חבר הכנסת דב חנין, עדיין בתחום הזמן, ויוכל לדבר. בבקשה, חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להודיע לחבר הכנסת אורבך שאני גם כן מאלה שהולכים עם הדגל השחור, מה שהוא דיבר עליו. לא רק מקדימה, יש גם הרבה סיעות אחרות, ואולי יש הרבה קבוצות מהעם, שהולכים וילכו עם הדגל השחור של החקיקה ה"פייגלינית" שהובילו פה חברי הכנסת. לתומי חשבתי שאתה אולי תתנגד לחקיקה הזאת, שבסופו של דבר פוגעת גם באוכלוסיות אחרות.
רציתי גם להגיד שלא רק אני, יכול להיות שיש עוד איזו שכבה מסוימת בעם שבאמת עושה עבודה נפלאה, נהדרת – זאת אוכלוסיית הרופאים ששובתים, והיום הצטרפו אליהם גם המומחים, ואף אחד לא מזיז כלום. לא ראש הממשלה וגם לא חברי הכנסת מהקואליציה, שכאילו חרתו על דגלם את העניין החברתי, לא מרימים קול נגד זה. העניין שלהם הוא איך להביא איזה שופט לבית-המשפט העליון כדי שיוכלו לסדר את מה שהם רוצים לסדר.
אבל זה שהעם הולך וכנראה שיהיו תוצאות מרחיקות לכת מהשביתה הזאת, זה נורא. אז אני גם רוצה להציע למתמחים שילכו בחלוקים שחורים, ולא רק בדגלים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אתה יכול לומר שהם ילכו עם חלוקים שחורים וגם לומר שאתה מרגיש עם דגל שחור, אבל אתה מספיק מכובד כדי להבין שבאולם הכנסת לא עושים הפגנות. יש בשורה הראשונה של הקבוצה כאן, שהיא לא תעז להרים דגל שחור, כי היא לא רוצה להראות שהיא מבזה את חוקי הכנסת עצמם, אז היא נותנת לספסלים האחוריים להרים את הדגל השחור. אתה אומר שיש דברים שהם בעיניך דגל שחור, אבל לעולם לא תרים דגל שחור מכיוון שאתה מכבד את המקום שאתה נמצא בו ומכבד את הדמוקרטיה הישראלית. חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבות מדברים על אבטלה ועל עוני. אבטלה ועוני זה דבר שאיננו גזירה משמים. אני אתן לכם דוגמה איך נוצרת אבטלה ומה גורם לעוני: יישובים בנגב שאין בהם אזורי תעסוקה, מסחר. כל הזמן הבטיחו להם שהולכים לפתח אזור מסחר ותעסוקה משותף, שנקרא "אזור תעסוקה צומת שוקת", שאמור לשרת את היישובים חורה, לקיה, מיתר, המועצה האזורית בני-שמעון וגם עומר, שזה אחד היישובים העשירים. זה 11 שנה מקדמים את התוכניות. לפני כמה חודשים תוקעים את הפרויקט הזה בגלל שמשרד האוצר לא מוכן להעביר סכום קטן מאוד, כאשר מדובר על פרויקט של 4,500 דונם, שייצר מקומות עבודה ותעסוקה ל-100,000 עובדים.
זה אמור להיות מנוף כלכלי למען החברה ולמען הנגב כולו. במקום לעזור, במקום לתת מענקים למפעלים, מאות מיליונים, 50 מיליון שקלים זה הסכום הדרוש כדי לפתח ולקדם פרויקט ענק, להתמודד עם אבטלה ועוני. הדבר הזה לא נעשה, ולכן מי שמייצר את האבטלה ומי שמייצר את העוני זה הממשלה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. צריך לפתור את כל הבעיה של הנגב. יחד, יחד, את הכול יחד לפתור. חברת הכנסת עינת וילף, בבקשה. כבוד השר, אם אתה רוצה להתייחס לאחד הדברים שנאמרו פה אתה יכול לעלות על הבמה ולהתייחס. רק אם אדוני רוצה. חברת הכנסת עינת וילף, בבקשה.
<עינת וילף (העצמאות):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך בדקה את תעשיית המים בישראל, שעשתה בדיוק השבוע כנס גדול שהגיעו אליו 50 נציגים מכל העולם. 30 שרים. ה-BBC באופן חריג עשה כתבה על תעשיית המים במדינת ישראל, וציין שישראל בדרך להפוך לעמק הסיליקון של תעשיית המים, ושהדבר מסייע לשיפור המצב במקומות הקשים ביותר בעולם. זאת היתה כתבה מאוד חיובית על מדינת ישראל ב-BBC. לכן אני רוצה לברך את התעשייה ואת כל העושים במלאכה, גם על כך שהם בונים תעשייה חדשה ומפוארת לישראל, גם על כך שהם מסייעים לתדמית שלנו בעולם, ובעיקר – שהם מסייעים לפתור בעיות קשות שיעמדו על סדר-היום של האנושות בעשרות השנים הבאות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נברך גם את הקדוש-ברוך-הוא על משיב הרוח ומוריד הגשם – שמביא לנו גם גשם משמים, ברוך השם. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין, אחרון הדוברים.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לפתוח בברכה שאתה בירכת עכשיו. אכן, גשמי ברכה, וכולנו שמחים עליהם חוץ מחסרי הדיור במאהלים. אני מדבר על שלוש קבוצות בעיקר: מאהל של שכונת-התקווה, מאהל של ג'סי-כהן ומאהל של בת-ים. אני מכיר היטב את שלוש הקבוצות האלה. אלה לא מאהלי מחאה, אלה מאהלים של – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה בתי מגורים של אנשים שאין להם, חסרי דיור.
<דב חנין (חד"ש):>
בדיוק. בתי מגורים של חסרי דיור. ואנחנו חייבים למצוא, אדוני, כאשר הגשמים בפתח – אנחנו חייבים למצוא פתרון לבעיות האנשים האלה. לא מדובר, אגב, במספרים עצומים. אנחנו מדברים על קבוצה של כמה עשרות בכל מקום, אבל הם אנשים שנמצאים במצב נואש. אין להם פתרונות אחרים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הם בין זכאי הדיור, דרך אגב?
<דב חנין (חד"ש):>
חלקם זכאי דיור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לאלה שהם זכאי דיור צריך למצוא מייד, כפי שאמר שר השיכון, ואתה צודק – –
<דב חנין (חד"ש):>
אכן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – והממשלה גם נכונה לבוא ולתת להם את שכר הדירה, וצריך באמת – – –
<דב חנין (חד"ש):>
הלוואי שזה יקרה. הלוואי שזה יקרה, כי האנשים האלה הם זכאי דיור, אבל הם ממתינים בתור אחרי שנקבעת הזכאות במשך שנים. לכן, זה מחייב התגייסות של כל הגורמים, גם אצלנו בכנסת, וקודם כול בממשלה, כדי למצוא פתרונות. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מאוד מודה לך. הוספתי את השניות, אבל אתה לא ניצלת אותן. אני מאוד מודה לחברי הכנסת שהשתתפו בנאומים בני דקה. האם השר רוצה להתייחס לאיזה דבר? לא רוצה. תודה רבה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון עשור לחוק הקולנוע הישראלי>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון עשור לחוק הקולנוע הישראלי, הצעות מס' 6448, 6458, 6488, 6513, 6517, 6518 ו-6526.
אדוני השר, חברי הכנסת, השר לשעבר, יושב-ראש מועצת הקולנוע השלישית ויוזם האירוע, השר וחבר הכנסת מיכה חריש, יוזמי חוק הקולנוע – חבר הכנסת לשעבר וראש העיר דהיום וכנראה לימים רבים יונה יהב, יושב-ראש מועצת הקולנוע המכהן, פרופסור דוד אלכסנדר, יוצרים, במאים, שחקנים, רבותי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום עשור לחוק הקולנוע.
לפני כעשור עמדנו כתף אל כתף, יונה יהב, דדי צוקר ואנוכי, יחד עם אמנים ואוהבי קולנוע, כאן, באולם הזה, ובשיתוף פעולה נדיר קידמנו וחוקקנו את חוק הקולנוע ההיסטורי. זכור לי שאשת ראש הממשלה דאז, שרה נתניהו, היושבת היום באבלה, ישבה ליד גילה אלמגור ודיווחה שבן-זוגה, בעלה, חבר הכנסת ושר האוצר וראש הממשלה בנימין נתניהו יצביע, נכון, עבור חוק זה.
תהינו אז יחד כיצד יוכלו המחוקקים לתמוך באמנות אך במקביל להעניק לה את החופש ההכרחי ליצירה וליצירתה. הפתרון נמצא בדמות הבטחה תקציבית קבועה למימונו של הקולנוע הישראלי. הבנו אז שללא תמיכה ציבורית הקולנוע הישראלי לא יוכל לפרוס את כנפיו ולהשמיע את קולה הייחודי של החברה בישראל. הבנו אז שעלינו להתייחס לקולנוע כערך לאומי, כאמנות, ולא כתעשייה.
החוק קבע, הלכה למעשה, תמיכה ציבורית, ממשלתית, בטיפוחו של קולנוע כחול-לבן, ואת גובה התמלוגים שיעברו. זהו חוק שמשקף הסכמה רחבה על תפקידו המיוחד של הקולנוע בעידן המודרני. יושב כאן אתנו חבר הכנסת דהיום ודאז, נדמה לי, מנכ"ל הקולנוע, חבר הכנסת נחמן שי.
<נחמן שי (קדימה):>
מנכ"ל המשרד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מנכ"ל המשרד, משרד התרבות. זהו חוק המכיר בתרומתו הייחודית של הקולנוע להיסטוריה ולעשייה התרבותית בישראל.
לא מעט מאבקים ליוו את החוק הזה, לא רק טרם היוולדו אלא גם לאחר מכן. רק לפני שנתיים, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, גברתי השרה – הנמצאת חולה בביתה ואנחנו מאחלים לה הבראה מהירה, השרה לימור לבנת, אשר היום מופקדת על חוק הקולנוע כשרת התרבות – רק לפני שנתיים, שר החינוך היקר, נאלצנו לצאת שוב למערכה על מנת לשמור על הקולנוע מפני חשבונות מפלגתיים ופוליטיים. אני מאמין שיצאנו מחוזקים ממאבק זה, והיום אנו צועדים על קרקע בטוחה יותר. ואולם, איננו פטורים מלשמור על עין פקוחה ומעמידה על המשמר לבל ינסה איש להחזיר את הקולנוע לקרן זווית.
מכובדי, עם העברת החוק פניתי ליוצרים ואמרתי להם כאן, מעל במה זו: אנחנו עשינו את שלנו עם חקיקת חוק הקולנוע. עכשיו – אמרתי להם אז – תורכם לעשות את שלכם. חוק הקולנוע הוכיח את עצמו מעל ומעבר. כיום יש דור של יוצרים צעירים המסריטים את הסיפור הישראלי מזוויות שונות ומציגים אותו ברחבי העולם כשגריר הנאמן ביותר של מדינת ישראל ושל החוויה הישראלית. די אם נזכיר את הסרטים מהשנים האחרונות "כנפיים שבורות", "בופור", "אושפיזין", "הערת שוליים" ו"סוף העולם שמאלה", ועוד סרטים רבים נוספים שיצאו לאקרנים בעשור האחרון. מאז – כן, היתה אז מהפכה, מהפכת קולנוע אמיתית. היום מהווים סרטים אלה נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. הם מעוררים גאווה לאומית בזכות קולנוע חי ויוצר, פורה ומאתגר. היבול התרבותי הנפלא הזה מהווה כשלעצמו הצדקה לנחיצותו ויעילותו של חוק הקולנוע.
תודה לכל העושים במלאכה, תודה למכובדים, תודה לחברי הכנסת לשעבר יונה יהב ודדי צוקר, תודה לכל העוסקים במלאכה היום.
אני פותח את הדיון המיוחד על יום חוק הקולנוע ומזמין את חבר הכנסת אורי אורבך להיות ראשון הדוברים, ואחריו – דב חנין, עינת וילף, מיכאל בן-ארי, נחמן שי, זהבה גלאון, וישיב לכולם כבוד שר החינוך והתרבות, בשמו כשר החינוך ובשם שרת התרבות, לעניין החוק והיום המיוחד הזה. חבר הכנסת אורבך, בבקשה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אורחים נכבדים ובהם האחראים, היוזמים של חוק הקולנוע הישראלי – אפשר לקרוא לו בהחלט כך.
אם להמחיש את השינוי שעבר הקולנוע רק בקטע צר, מסוים, של החברה הישראלית, הייתי מביא לכם דוגמה דווקא מהחברה הדתית שעמה אני נמנה. הסרטים שאליהם ברחנו מהישיבה התיכונית לפני 20–30 שנה – ובגלל הבריחה מהפנימייה ובגלל תוכן הסרטים האלה גירשו אותנו מהישיבה – הבן שלי כבר נבחן עליהם בבגרות באותה ישיבה תיכונית. היחס לקולנוע, בהשאלה ובהרחבה מהמגזר הדתי לכלל הציבור, השתנה באופן דרמטי בעשורים האחרונים – לקולנוע בכלל בעולם, וגם אצלנו כאן בישראל.
הכנסת השכילה לפני כעשור להבין שבקולנוע, בניגוד לאמנויות ומוצרי תרבות רבים אחרים, ובראשם הספרות – זה לא מספיק לחכות להשראה ולרוח קלילה שתנשב בחלון. צריך כסף. זו תעשייה יקרה. צריך שותפות של אנשים רבים, גם אם בראש פירמידת היצירה עומד אדם אחד, במאי. "אם אין קמח אין תורה", נאמר על ספרי תורה, אז עם להבדיל ובלי להבדיל, "אם אין קמח אין קולנוע". קולנוע טוב, איכותי, שמדבר את השפה של הדור, הפסקול של התקופה – אי-אפשר בלי קמח ובלי כסף, ובמדינה קטנה ודוברת עברית כמו ישראל, צריך כסף ציבורי. ואני מסתכל על הכסף הציבורי שצריך לא רק ככורח, אלא כזכות למדינה, לחברה – באמצעות הכנסת, הממשלה – לתת כלים ליצירה ישראלית מקורית בלי להתערב בתוכן.
זה דורש מהכנסת, מאתנו המחוקקים, איפוק אין-קץ. יש נטייה לפרלמנטרים, לאנשים, לחשוב שאם הם נותנים כסף – הרי זה הכסף שלהם, ובעל המאה הוא בעל הדעה, ולכן אם אתה יכול, קצת – הסרט הזה הוא לא מספיק, זה פוגע לנו ברגשות. בכלל, הרגשות זה האיבר הכי גדול בגופו של היהודי. כל הזמן זה נפגע, לאן שאתה לא זז.
וחברי כנסת ומחוקקים ושרים, מדי פעם בא להם להיות עיתונאים – אני יודע, אני עברתי מהעיתונות לכנסת – אבל אני אומר לכם, חברי כנסת רוצים להיות עיתונאים. הם רוצים לקבוע מה יכתבו בספרים, איזו אמנות אנחנו נציג בחוץ-לארץ, כי אנחנו אחראים לשמה הטוב של ישראל.
אני קורא לעצמנו לאיפוק, למרות שכאזרחים לא הכול מוצא חן בעינינו ולא הכול נראה לנו. הכסף שאנחנו נותנים הוא לא כסף שלנו, הוא כסף של האזרחים, ולכן אנחנו לא נותנים אותו, אנחנו בסך הכול המוסמכים לחלק אותו בצורה נכונה על פני כל הצרכים.
ויש צורך בתרבות, ובתוך התרבות – קולנוע. זה דורש מאנשים מעל גיל 40, 50, איזה מהפך נפשי מסוים לחשוב שקולנוע זה לא רק בידור, שזאת השפה החדשה. אנחנו מבינים שעגנון וטשרניחובסקי וביאליק מהתקופות האלה, ובתקופה של היום עמוס עוז ודוד גרוסמן ומאיר שלו והרב סבתו. ספר – אנחנו יודעים מה זה, איך זה מתחיל, איפה זה נגמר; אין פרסומות, זה לא עולה כסף, כאילו. אבל קולנוע – יש לנו זיכרונות או של שובבות או של מים גנובים ימתקו. ספרים, תקראו ספרים, אמרו לנו המורים תמיד. ספרים זה טוב, ספרים זה חשוב, זה יפתח – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ראינו את הסרט.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – זה יפתח לכם את הקריאה. קראנו שטויות, קראנו ביל קרטר, סליחה, קראנו כל מיני חוברות כאלה שכתבו עיתונאים בשמות בדויים כדי להרוויח עוד כמה – העיקר לקרוא זה מפתח, ולקולנוע היינו צריכים לברוח. וצריך לעבור איזה שינוי. אין זאת אומרת שאין סרטים של זבל, ואל תלכו לשם, ונעיף אותך מהישיבה או מבית-הספר, אבל יש יצירות מופת. קולנוע זה שפה של דור, זה אסוציאציות, זה כל ההקשרים. זה תרבות, זה ישראלי שפוגש ישראלי במקום אחר. סרט שהם ראו יחד זה הסרט המשותף שלהם.
ולכן, כשהכנסת מתעלה מעל היום-יום ומתאחדת ומצליחה להעביר חוק שנותן את הכלים ולא נכנסת לתוכן, הכנסת עשתה ועושה מעשה גדול. ורואים את זה במספרים, כל מי שמסתכל על ההתקדמות של הקולנוע הישראלי – במספרים, לא בתכנים, אם כי כמובן יש קשר; הרבה ישראלים באים, כי הסרטים טובים. למעלה ממיליון ישראלים הלכו בשנה החולפת, בשנת 2010; מיליון ו-200,000 הלכו לסרטים ישראליים, זאת אומרת קנו כרטיסים. יש פה הצלחות ישראליות נפלאות בעולם כולו, שאנשים רואים את ישראל לא רק עם גמלים, פיתות וטרור – ואני לא מזלזל באף אחד מהדברים הללו, אבל רואים את ישראל כחברה תוססת, מודרנית, מגוונת; אנחנו רואים את הפריחה בבתי-הספר לקולנוע.
כשיש כסף בתעשייה זה משפיע לא רק על המוצר הסופי; זה משפיע אחורה על היוצרים, על עולמם, על הרצון שלהם בכלל שתהיה מגמת קולנוע בתיכון. ועל כן, הכסף הזה – שהוא לא רב ותמיד אפשר יותר – הוא בעל משמעות אדירה לתרבות הישראלית. ולכן אני חושב שראוי בעשור לחוק הקולנוע לברך את הכנסת, את יוזמי החוק ואת הכנסת כולה – על כך שתראו שאפשר.
זה נכון גם לגבי עולם הטלוויזיה. כשלא מוצאת חן בעינינו איזו תוכנית – הוא אמר ככה ולמה זה לא מה שציפינו – אז באמצעים כלכליים, באמצעות הכלים, מנסים לחנוק לפעמים. אנחנו רק אחראים, אנחנו רק השוטרים כאילו, אבל יש תעשיות קולנוע וטלוויזיה ועוד כמה, שללא כסף הן לא תהיינה, ולכן תפקידה העיקרי של הכנסת, אחרי שהיא חוקקה את החוק הזה ועוד מעט חוקים דומים, זה קודם כול להתאפק, לדעת את מקומנו; לדעת שאנחנו שליחי ציבור כדי שגם התרבות תיהנה מהמשאבים שהאזרחים נותנים למדינה בשלמם מסים וממקורות אחרים.
ואם נסתפק בזה שיהיה לנו איפוק ונדע את מקומנו ונדע שתפקידנו להגדיל יצירה ולהאדירה, זה יהיה הרווח הגדול ביותר, גם של הקולנוע, גם של היצירה ובמידה רבה גם של הכנסת הזאת. אז ברכות, ושהסרט הזה ימשיך לפרוח ולעולם לא לעלות על שרטון.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין לבוא ולהרצות את דבריו. אני מבקש מסגן יושב-ראש הכנסת יעקב אדרי לבוא ולהחליף אותי.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אורחים יקרים, הקולנוע הישראלי מעורר גאווה. יש לו הישגים עצומים, יש לנו במה להתפאר, יש לנו במה להתגאות, וכן, יש לנו ממה ליהנות, ממה להתרגש. כל הכבוד לקולנוע.
חוק הקולנוע שהכנסת חוקקה לפני עשור הוא תרומה לדבר הזה, וצריך להכיר תודה לאלה שיזמו את החוק שנמצאים אתנו, ולאלה שקידמו את החוק והובילו לקבלתו.
החוק עסק בחוליה קריטית. הוא הבין שללא הבטחת מימון ממלכתי-ציבורי, לא יהיה קולנוע, לא יהיה ענף קולנוע, לא תהיה תרבות קולנוע, לא יהיה עתיד לעשייה הקולנועית בישראל. ומבחינה זו יש לנו מנגנון שבמעט מאוד כסף – מעט מאוד כסף – משיג הרבה מאוד תוצאות.
הקולנוע הישראלי בעשור האחרון עשה רבות: סרטי עלילה, סרטים דוקומנטריים; מגוון מאוד גדול של יוצרים – יהודים, ערבים, אנשי שמאל, דתיים; מגון גדול של יצירות מסוגים שונים – תרומה משמעותית, גדולה, אמיתית, לתרבות בארץ הזאת.
עמיתי חברי הכנסת, התקציב והמימון הממלכתי וההתגייסות התקציבית הממלכתית הם כמובן תנאי מוקדם, אבל לא תנאי מספיק. כדי שתרבות תשגשג, כדי שתרבות הקולנוע תשגשג, חייבים להתקיים תנאים נוספים, וראש וראשון בהם הוא כמובן מרחב הביטוי הדמוקרטי, מרחב היצירה, ההתפתחות, הדמיון, העשייה הקולנועית. וביום הזה, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו צריכים לומר לעצמנו באופן כן שהמרחב הזה רחוק מלהיות מובטח, וגם בתחום הקולנוע הוא אוים בשנים האחרונות.
הרי כמו שאמר בזמנו נשיא בית-המשפט העליון, השופט ברק, מבחנו של חופש הביטוי הוא אף פעם לא במצבים שבהם כולם מסכימים; הוא במצבים שבהם יש מחלוקת חריפה ורגשית ועמדות הפוכות וכעס והתנגדות והתקוממות. אלה הם הרגעים שבהם נבחן חופש הביטוי ואלה הם הרגעים שבהם נבחן וייבחן יחסנו האמיתי אל הקולנוע הישראלי, הרגעים שבהם נידרש להתעסק עם יצירה קולנועית ביקורתית, חריפה, כואבת, מקוממת, לא מקובלת. אלה הם רגעי המבחן.
ובמבחן הזה, עמיתי חברי הכנסת, כמעט נכשלנו. אני זוכר את הסאגה הארוכה שליוותה את סרטו של מוחמד בכרי, שחקן קולנוע מהטובים שיש בנו ובמאי קולנוע, כשהיצירה שלו עוררה ויכוח קשה ונוקב, וסערת רגשות, והליכים משפטיים. סוג של הפעלת מנגנונים כלפי יוצר שהם מנגנונים מאוד מדאיגים, אנחנו קוראים לזה slap בז'רגון המשפטי – תביעות לשון הרע שהמטרה שלהן היא הרתעה. וגם הוא היה יעד לתביעה שכזו, ואני שמח שבסוף הדרך בית-המשפט העליון עצר את התהליך הזה.
אני לא בטוח שאני הייתי עוצר את התהליך מאותה הנמקה שבית-המשפט העליון עצר אותו, אבל במבחן התוצאה, בית-המשפט העליון עמד והציל, לא רק את השחקן מוחמד בכרי, את האמן מוחמד בכרי, את הבמאי מוחמד בכרי, אלא את התחום של העשייה הקולנועית, מסוג של סכנה וסוג של איום שהיה יכול לפגוע בו מאוד קשות.
אז עמדנו במבחן ההוא בסופו של דבר, עם מחירים כבדים, אבל המבחן הזה הוא לא המבחן האחרון, ואנחנו עוד נידרש, במציאות הקשה, המתוחה, המסובכת, של הוויכוחים הערכיים והפוליטיים שמאפיינים את החברה הישראלית – אנחנו עוד נידרש למצבים כאלה גם בעתיד. ואני מקווה שאנחנו בכנסת נדע, בעתיד, להתייצב – גם ברגעים הקשים ההם, כשיהיו – יחד, למען חופש היצירה האמנותית, התרבותית, הקולנועית, גם כאשר היא מעוררת מחלוקת, גם כאשר הדברים שנאמרים מנוגדים ב-180 מעלות להשקפת עולמי או להשקפת עולמו של מישהו אחר.
עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להביא גאולה לעולם ולצטט דברים חכמים שכתב היום במאי הקולנוע אורי רוזנווקס, אני לא אביא את הדברים במלואם, כי הם ארוכים, אבל אני אתחיל מהנקודה שבה מזכיר הבמאי רוזנווקס את ימי החקיקה של חוק הקולנוע, כשהוא הסתובב במסדרונות הכנסת ושוחח עם יושבי הבית משמאל וימין וניסה לשכנע אותם לתמוך בהצעה. והוא מספר על התפעלותו מחבר הכנסת יורי שטרן, זיכרונו לברכה. אני אומר בהקשר זה, ידידי המנוח יורי שטרן, אדם שבהשקפת עולמו הפוליטית והרעיונית היה, אני חושב, הכי רחוק ממני שאפשר להעלות על הדעת, ובכל זאת הערכתי אותו הערכה גדולה ואהבתי אותו אהבה גדולה. ולצערנו, עקב מחלה קשה איבדנו אותו בכנסת. ואורי מזכיר איך, באמת, חבר הכנסת שטרן, שהיה איש ימין מובהק, הוא ידע שהדעות הפוליטיות של רבים מאנשי הקולנוע שעמם שיתף פעולה בכתיבת החוק רחוקות מאוד מדעותיו שלו, אבל נראה שעובדה זו לא הפריעה לו בכלל.
"לצערנו" – כותב מר רוזנווקס – "אותה גדלות נפש הולכת ונעלמת ממסדרונות הבית. מטח של הצעות חוק הקוראות תיגר על חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכויות המיעוט בישראל, ממלא את סדר-יומו של בית-המחוקקים". הוא מזכיר את הגרסה של חוק לשון הרע, שתהיה כאבן ריחיים על צוואר העיתונות, הסיכול הממוקד של ערוץ-10 בוועדת הכלכלה, בדק הבית שנעשה ברשות השידור בהשראת לשכת ראש הממשלה. ואז הוא מסכם ואומר כך: "אל הזירה המדאיגה הזאת באה תעשיית הקולנוע הישראלית לחוג את חגה. חשוב לי לומר לבמאים, למפיקים ולתסריטאים, אחי ואחיותי למשפחת הקולנוע הישראלי, חובה עלינו, כאמנים וכיוצרים, להקים קול זעקה. דאגות התקציב והחלום על הסרט הבא מוכרחים לפנות את מקומם לאמירה ערכית מפורשת נגד הכיוון שאליו הספינה שטה – מחוזות חשוכים, הרחוקים מעיקרי מגילת העצמאות ועיקרי הדמוקרטיה. אם נחריש, נהיה משולים לצוות הווי על סיפון ה'טיטניק', ואף גרוע מכך. צריך ללכת לכנסת, להרים כוסית לכבוד הצלחות העבר ולזעוק זעקה גדולה למען העתיד." תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון לשאת דברים. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהצטרף לכל הברכות שנאמרו כאן לציון עשור לחוק הקולנוע הישראלי. ידידי יונה יהב, ראש עיריית חיפה, השר לשעבר.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים ויקרים ביציע האורחים שנמצאים כאן לציון יום הקולנוע, שותפים לחקיקתו של חוק הקולנוע – אני מודה שאני נרגשת לברך אתכם כאן. היה אירוע מרגש באודיטוריום, ראינו סרטים, ואני, כפריקית של סרטים, אם אני יכולה לומר את זה באופן הזה – של סרטים בכלל וסרטים ישראליים בפרט – רוצה לספר לכם שבכלל התחלתי את הקריירה הפוליטית שלי במאבק לפתיחת קולנוע "היכל" בלילות שבת בפתח-תקווה. אני גרה שם גם היום. במשך חצי שנה הפגנתי, או יזמתי את ההפגנות לפתיחת קולנוע "היכל", כדי שלנו, אלה שגרים בפתח-תקווה – זה היה אז, לפני 25 שנה – יהיה לאן ללכת בלילות שבת ולראות סרטים ולצפות בקולנוע.
חברי חברי הכנסת, היצירה הקולנועית הישראלית לא התחילה בחוק הקולנוע, אבל גם לא היתה מגיעה לאן שהגיעה בלי חוק הקולנוע. וההישגים האדירים של התעשייה המקומית הקטנה הם ממש דבר כמעט בלתי נתפס. אין-ספור מועמדויות, וזכיות בפרסים בין-לאומיים, ומספר הצופים ההולך וגדל בישראל ובחו"ל – אנחנו קודם שמענו את הנתונים שעורך-דין אלי זוהר הציג באודיטוריום – באמת, והאיכות הקולנועית המדהימה, אין מלים.
אבל בעיני זה בעיקר היכולת והרצון לטפל בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, להישיר אליהם מבט ולהציף אותם בפני הציבור הישראלי. זוהי משימה נעלה וחשובה מאין כמותה, בפרט כשאנחנו נמצאים בעולם של תקשורת חד-ממדית, צר ומוטה כמו זה שהתעצב כאן בישראל בשנים האחרונות, שחוסם כמעט כל אפשרות לסיקורים ושיקופי מציאות של מגזרים שונים. מול כל זה צמחה לנגד עינינו תעשיית קולנוע עצמאית, משגשגת ונושכת, שהערך החברתי שלה חשוב לא פחות מהערך האמנותי שלה.
אני שמחה שיש לנו כאן היום הזדמנות, חברי חברי הכנסת, להודות לכם, למי שהיה שותף לחקיקת החוק, ובכלל, במשך השנים פעל כאן, על התרומה לתרבות הישראלית, ואני מודה: גם להנאה הפרטית שלי.
אבל, חברי חברי הכנסת, חשוב לי גם לנצל את ההזדמנות הזאת ולדבר על נושאים שהם פחות חגיגה היום והם יותר נושא לדאגה. אולי זה מפתיע, ואולי זה לא, אבל התרבות בכלל והיצירה הקולנועית בפרט הצליחו להידחק מסדר-היום של הממשלה בעקבות המחאה החברתית. ועדת-טרכטנברג לא דיברה על התקצוב של יצירה עצמאית וביקורתית, ואני חושבת שזה לא במקרה. אנחנו נמצאים בפני הלך רוח ציבורי שמקדש שטחיות וצרות אופקים, שאינו מוכן להיפתח ולשמוע את האחר, שאינו מוכן לאתגר את חשיבתו הדוגמטית על המציאות ועל הערכים שהוא מחזיק בהם. אנחנו מקובעים באיזושהי תפיסה פחדנית ומסתגרת, והניסיונות לפגוע בעולם האמנות והיצירה הישראלי ובתעשיית הקולנוע בפרט – תיאר את זה קודם חברי דב חנין – הם ביטוי אחד מני רבים לדברים האלו. וחברי חברי הכנסת, אורחים יקרים, הדברים האלה מתחילים מלמעלה.
אני גם רוצה להגיד לכם שהישיבה הזאת היום כאן בכנסת מתקיימת בהקשר מסוים, אחרי ימים קשים שאנחנו עוברים כאן לאחרונה. אני אומרת לכם, חברים, שהכנסת הזאת, כנסת 2011, לא היתה מחוקקת את חוק הקולנוע שנחקק לפני עשור. היא היתה מחוקקת אולי איזשהו חוק קולנוע תועמלני, היא היתה אולי מחוקקת את חוק עידוד הקולנוע בשטחים, אבל בוודאי לא את חוק הקולנוע שנועד לעודד יצירה חופשית, פתוחה, דמוקרטית וביקורתית.
חברי חברי הכנסת, פעם היינו מזדעזעים. שנים ניסו לצנזר את הקולנוע. אתם זוכרים את התקופה הזאת? היום, חברי חברי הכנסת, היינו עדים לזה אתמול, מנסים לצנזר את הכנסת, את בית-המשפט העליון ואת החברה האזרחית. ממשלה שרוצה לצנזר את המציאות ולהשתיק ביקורת לא צריכה קולנוע, היא כבר חיה בסרט. היא חיה בסרט, היא עושה ככל העולה על רוחה ומנצלת בשיכרון כוח את עריצות הרוב כדי לחוקק חוקים שיפגעו בחופש הביטוי, בחופש ההתארגנות, בעצמאות השפיטה.
אני מודאגת, חברים, כי לכיסא הזה, שהדמוקרטיה נשענת עליו, יש ארבע רגליים. הראשונה היא מערכת משפט עצמאית – בה כבר מטפלים, עצמאית היא לא תהיה, היא תהיה פוליטית. השנייה היא עיתונות חופשית – בה כבר פוגעים, בצנזורה, בהתערבות, בלחצים ובחוק לשון הרע. השלישית היא חברה אזרחית שוקקת – אותה כבר מחסלים בחוקים נגד הארגונים. אתם, היוצרים, אנשי הרוח, היצירה, האקדמיה והאמנות, אתם הרגל הרביעית, ואתם על הכוונת. שלא יהיה לכם ספק, אתם המטרה הבאה בתור. אם תשבו ותחכו עד שיגיעו אליכם, זה יהיה מאוחר מדי.
אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, ולנצל את הבמה, שאני עומדת כאן היום, ולפנות אליכם ולומר: זו השעה להתגייס למאבק על הדמוקרטיה הישראלית. יש לכם כוח ויש לכם השפעה, ואם לא תנצלו אותם עכשיו, אני מאוד חוששת, חברי חברי הכנסת, שבעוד עשור לא נציין 20 שנה לחוק הקולנוע. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת עינת וילף, בבקשה.
<עינת וילף (העצמאות):>
היושב-ראש, תודה רבה לך, השר וחברי חברי הכנסת, בסופו של דבר באנו היום כדי לציין דבר טוב, כדי לחגוג הצלחה. אנחנו לא עושים את זה הרבה, כי כמו שאתם רואים, גם כאן, בכנסת, כמו הקולנוע הישראלי, הנטייה היא, גם כשיש הצלחות, גם כשיש הישגים, גם כשקורים דברים טובים, להתעמק בביקורת, ברע, במה שאינו טוב. וזהו הסימן של חברה בריאה ודמוקרטית, ששואפת כל הזמן להשתפר ומבקרת את עצמה לא מתוך ייאוש אלא מתוך אמונה שאפשר כל העת לתקן. אנחנו מבקרים רק מתוך האמונה בעצמנו, וגם זה טוב.
ההצלחה שאנחנו מציינים היום, ההצלחה שאנחנו מסמנים כאן, היא בעצם הצלחה של התערבות ממשלתית, התערבות חקיקתית בתהליך לכאורה כלכלי לטובת הישגים שהם לטובת הציבור כולו. זה בדיוק המודל שאנחנו צריכים לבחון בדיוק בתקופה הזאת שבה אנחנו מנסים לגבש שיטה כלכלית חדשה לישראל.
אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה מאוד חשובה, שבה סוף סוף אנחנו אומרים: אנחנו מפסיקים להעתיק. אנחנו לא מבקשים להעתיק את השיטה האמריקנית, גם לא מבקשים להעתיק את השיטה השבדית. אנחנו מבקשים להחליט מהי הכלכלה הציונית הראויה, מהי השיטה החברתית הכלכלית המתאימה למדינת ישראל, לעם ריבון בארצו, מה נכון לנו. אנחנו לא הולכים דוגמטית לאף כיוון. אנחנו צריכים לשאול מה עובד, מתי עובד לקדש את השוק החופשי, התחרות, הכלכלה הפתוחה, ומתי נכון להתערב ואיך נכון להתערב בצורה שמקדמת את החברה ולא חונקת אותה. חוק הקולנוע והיישום שלו – ואני רוצה גם לציין כאן את חבר סיעתי, השר מתן וילנאי, שעמד כחומה בצורה כדי להגן על החוק ועל יישומו – החוק הזה הוא דוגמה למפגש שבין התערבות לבין כלכלה כדי לייצר ערך חברתי תרבותי חינוכי לכולנו.
כעת, כשאנחנו נמצאים בתקופה הזו שבה אנחנו בוחנים איך ליצור כלכלה ציונית, מתי להתערב, מתי לא להתערב, איך אנחנו יוצרים את החברה הטובה ביותר, עלינו להסתכל על חוק הקולנוע כדוגמה של משהו שעובד, כדרך שבה הממשלה, הכנסת, החקיקה, לוקחת דברים כלכליים, עובדת עם המגזר הפרטי וביחד יוצרת ערך הרבה יותר גבוה לכולנו. אז גם עם כל הביקורת תמיד צריך לזכור, ולשם כך נועד היום, לציין את ההצלחות וכיצד ללמוד מההצלחות. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחברת הכנסת עינת וילף. אני מזמין את חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, חוק הקולנוע. הקולנוע, לפי התפיסה שלי, הוא כלי, כמו שיש כלים רבים שאדם יכול לבוא בהם לידי ביטוי, היוצר יכול לבוא בהם לידי ביטוי. כמו כל כלי, צריך לעסוק לא פעם בשאלה במה ממלאים את הכלי המדובר. אני חושב שזו אווילות להילחם בכלים. זו אווילות לפסול כלים. אנחנו צריכים ליצור כלים. ליצור כלים שיהיו כלי ביטוי. ליצור כלים שיודעים להביא ציורים כאלה ואחרים, וכשאני מדבר על ציורים אז אני מדבר על ערכים, על דעות, מגוונות, יש לומר.
אין ספק שהקולנוע הוא כלי מודרני. אחד הכלים היותר עתיקים שהביא לידי ביטוי את היצירה של האדם היה הספרות. הכלי הזה, שאדם לוקח את הקולמוס בידו ומצליח להביא אותנו אל חוויות שלו, מצליח להביא אותנו להתמודדויות מוסריות, ערכיות, זהו הכלי הספרותי שאנחנו מכירים מקדמת דנא. העידן המודרני מצא לו כמה מתחרים. איך אומרים החבר'ה: מיכאל, אל תכתוב מאמרים, הכול היום ב-YouTube. אנשים לא קוראים, רק רואים סרטים.
אני לא יכול בהקשר הזה, כנספח, שלא להצטער, ביחד עם אחרים, על הדברים שהשבוע קיבלו תוקף רשמי, שמדעי הרוח במדינת ישראל סובלים מירידה, מחוסר ערך.
<עמיר פרץ (העבודה):>
זה הנושא הבא בסדר-היום.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אה, זה לא היום? זה הנושא הבא? לא שמתי לב, אני מצטער. אבל תרשה לי, כיוון שאני לא רשום להצעה הבאה, ואני חושב שהדברים – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
חוק הקולנוע, עשור לחוק הקולנוע הישראלי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
הדברים כרוכים זה בזה, ברשותך, אדוני היושב-ראש, יש לי עוד שלוש, ארבע דקות. אני מודה לך.
<עמיר פרץ (העבודה):>
במדינת ישראל זה הכול סרט אחד גדול.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אתה מזכיר לי. אחד הדברים שאני מצטער עליהם שאני חבר כנסת – עד שהייתי חבר כנסת הייתי מורה של תלמידים, של סטודנטים. מהתלמידים למדתי הרבה סלנג. אחד הדברים, כל הזמן אמרו "חיבס", "חיבס". עד שלמדתי מה זה "חיבס" – חי בסרט. אז אנחנו צריכים קצת לצאת מהסרט, לצאת מהסרט הזה.
בכל זאת, אני רוצה להתייחס עניינית לעניין הזה של חוק הקולנוע ולומר את המסר שאני רוצה להעביר לכנסת, לציבור. כפי שאמרתי, הקולנוע הוא כלי, הספרות היא כלי, ואני ארצה להקריא, ברשותכם, שתיים, שלוש שורות מדברים שכתב מרן, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל, מרן הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ממה שנקרא אצלו ההקדמה לשיר השירים.
לפני שאני אקרא, אומר במשפט אחד: הוא אומר ששיר השירים, שהוא שיר האהבה הגדול, שרבי עקיבא אומר עליו שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים, מצייר את האהבה ואת הקשר שבין עם ישראל לאלוקיו, הן בימים הגדולים והכבירים, הן בימים של "הכוּני פצעוני", של רדיפות, שהאהבה הזאת, על אף כל משבריה, היא אהבת נצח, היא אהבה ללא פשרות, והוא לוקח את זה לכיוון הזה, על-פי חז"ל וכו'.
אבל הוא כותב בתחילת הדברים, הוא אומר: "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית, וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת, שלא יצא אל הפועל" – זאת אומרת, אם יש איזה עולם רגשי מסוים, עולם של ערכים מסוים, אירוע היסטורי שחוו שלא בא לידי ביטוי, כמו שהוא אומר, בביטוי הספרותי, יש תפקיד – "עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו", אבל כמובן, למי שיש לו הכשרון. הוא כותב, אבל, בהמשך: "מובן הדבר מעצמו שרק אלה האוצרות, שבהתפתחותם הם מבסמים את אוויר המציאות טוב ויפה לפתח".
הוא היה סוג, הרב קוק, של מישהו שיודע לעשות צנזורה. לא כל מה שיש לי בלב, לא כל מחשבה, לא כל רעיון שעולה, יש צורך להביא אותו לידי ביטוי. הוא אומר: לפעמים יש צורך לקחת את היתד, שזה העץ, ולשים אותו במקום שסותם, או במקום של האוזניים, את היתד על אזניך, כדי לסתום – הן מלשמוע, הן מלצייר. יש מקומות מסוימים שבהם אדם צריך לדעת את הגבולות. לא הכול אומרים. לא כל מה שבא לי, לא כל מה שיוצא לי – ובשם האמנות, ובשם החופש והליברליות וכן הלאה. יש דברים, הוא אומר, שמעלים באשה, יש דברים שהם מעלים צחנה.
שמעתי את חברת הכנסת שדיברה קודם, והיא אמרה: הקולנוע צריך להיות נשכני. אני לא חושב שהקולנוע צריך להיות נשכני, אני חושב שהקולנוע צריך להיות ערכי, אני חושב שבאמת יש הרבה ציורים שעדיין לא באו לידי ביטוי – סליחה.
<עמיר פרץ (העבודה):>
אין מגבלת זמן?
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני, סבלנות. זה קשה לשמוע אותי, אני יודע, ידידי עמיר. ידידי עמיר, אני יודע שזה קשה לשמוע אותי.
<היו"ר יעקב אדרי:>
חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ביקשת שלוש דקות.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
הנה, תנו לי, אני אסיים את דברי. ברשותכם, יש לי עוד – – –
<נחמן שי (קדימה):>
דברי חכמים בנחת נשמעים.
<זהבה גלאון (מרצ):>
הגזמת קצת. חכמים בהקשר הזה?
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
שתי דקות. שתי דקות.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
הוא רוצה מגבלת תוכן, אז הוא אומר מגבלת זמן.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אני מכיר שזה קשה לשמוע אותי, אבל מה לעשות, אני חבר כנסת כמעט שווה זכויות, כמעט שווה זכויות לאחרים.
<עמיר פרץ (העבודה):>
אני רק רציתי לדעת.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
טוב, בוא באמת, עמיר, אני לא אאריך יתר על המידה. אני לא אאריך יותר. ברשותכם, אני רוצה לסיים. אני רוצה לסיים את דברי.
אני אומר שיש עולם שלם של ערכים, של הישגים, של דברים שאנחנו יכולים באמת להראות דרך – הן ציורים ספרותיים, הן תיאטרון, הן כל מיני דברים אחרים. הבעיה היא, ואני חושב שהתחושה שאני אומר עכשיו היא לא רק תחושה שלי, שעל העולם, או יותר נכון, על הכלי הנהדר הזה, הכלי המקסים הזה, יש איזו השתלטות של קבוצה מאוד מסוימת. אני לא רוצה להביא דוגמאות, כי אני לא באתי היום פה לעימות, אני רק רוצה להעלות את זה. באמת לא באתי לעימות, לא באתי להתעמת, להגיד: הכנסת ככה, הכנסת ככה, אלה ככה, אלה ככה. אבל אני, ברשותכם, אנשי הקולנוע, רוצה לבקש בקשה, ובזה אני אסיים. אולי עמיר יסכים אתי בנקודה הזאת ואולי לא.
<מגלי והבה (קדימה):>
אתה רוצה להיות שחקן?
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אני בזמן האחרון – אני, אגב, גיליתי קודם שיש פה כמה חברי כנסת שזה בזבוז לעולם הקולנוע ולתיאטרון בכלל. שהיה אפשר לגייס אותם, בהחלט היו יכולים לתרום מאוד לעולם הקולנוע – אני לא יודע אם בתכנים, אבל בכישורים.
ומכל מקום, הייתי מצפה – יש עולמות שלמים שבהם יש הדרה, לצערנו הרב, של מזרחים, אם זה בבית-המשפט העליון, אם זה אקדמיה. הייתי מצפה שלפחות בעולם הזה של הקולנוע – אני רוצה להגיד לכם שעד שהגעתי לפה ידעתי בכל מקום, גדלתי בחברה שבה לא היתה הדרה של מזרחים, הפוך. לחלוטין לא. למדתי אצל הרב נריה בכפר-הרא"ה, שהמלחמה שלו היתה על הטרוגניות, על קיבוץ גלויות, בצורה הכי נוקבת שיכולה להיות. אבל כשאני יוצא לעולם הגדול, הליברלי, פתאום אני מגלה הדרה של מזרחים. אקדמיה – 91% מהסגל באוניברסיטאות ממוצא אשכנזי. אני מתבייש שאני אומר את זה. אני מתבייש שאני מוציא את המלים האלה מהפה. בית-המשפט העליון – שום דבר.
<נחמן שי (קדימה):>
מה?
<היו"ר יעקב אדרי:>
מיכאל, זה לא קשור לנושא.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
לא, לא, אז אני אומר, בקולנוע – זאת ההזדמנות לשלב גם אנשים נוספים. בבקשה, זאת הזדמנות, ושלא נקבל רק שמות מסוימים אלא גם אחרים.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
ותאמינו לי, יש כשרונות דרמטיים גם בקרב יוצאי עירק, יוצאי לוב, יוצאי אירן ויוצאי צפון-אפריקה. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ, אחרון הדוברים.
<נחמן שי (קדימה):>
עוד פעם העדתיות הזאת?
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
מה קרה? לא מוצא חן בעיניך? אלה העובדות. הבאתי עובדות.
<היו"ר יעקב אדרי:>
חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, דיברת מספיק.
<נחמן שי (קדימה):>
דיברת נהדר.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדיון הזה הוא מיוחד, הוא עוסק בענייני תרבות, שהבית הזה כל כך ממעט להגיע אליהם. אני שמח ששר החינוך והתרבות יושב אתנו. אני יודע שהשרה – – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
הוא רק שר חינוך.
<היו"ר יעקב אדרי:>
הוא שר החינוך. הוא יענה היום גם בשם שר התרבות.
<נחמן שי (קדימה):>
לא, לא, אני יודע. רגע, מה טעיתי עכשיו?
<שר החינוך גדעון סער:>
אמרת: שר החינוך והתרבות.
<נחמן שי (קדימה):>
והתרבות? לא, לא, אני לוקח את התרבות ומעביר אותה לשרה לימור לבנת שנבצר ממנה להשתתף, יחד עם הספורט. ואת המדע השארתם בפינה אחרת.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
כשמחלקים ל-30 זה יוצא.
<שר החינוך גדעון סער:>
כשיהיה זמן אני אספר לבית הזה – כי אני ניהלתי את המשא-ומתן הקואליציוני – איך זה הגיע למצב הדברים הזה.
<קריאה:>
אל תתחיל, אל תתחיל.
<נחמן שי (קדימה):>
אתה מעדיף לקבל את התרבות חזרה.
<שר החינוך גדעון סער:>
אל תכריח אותי להגיד משהו שאם הייתי מתבטא בחופשיות זה היה בגדר צנעת הפרט.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – –
<נחמן שי (קדימה):>
אין דבר, שר החינוך זה די בעיני. חינוך לתרבות הוא לא פחות חשוב מהתרבות עצמה.
אז קודם כול, זו נקודה ראשונה. אני רוצה לברך את חברי ביציע שעסקו ועוסקים בקולנוע בישראל, בחוק הקולנוע. אחדים מהם יזמו את החוק הזה, אחדים ניהלו את מועצת הקולנוע והם מלווים את התרבות בישראל, ואני מודה להם על כך. קודם היה מפגש מקיף יותר באודיטוריום, וזה יום חשוב לכנסת הזאת. אני רואה גם את המנכ"לית של המשרד.
הזדמן לי, בשתי נקודות ב-20 השנים האחרונות, לסייע לקולנוע הישראלי. הראשונה היתה כשהקמנו את הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, והיינו צריכים להכין את המכרזים לזיכיונות. נקטנו קו שאמר שחלק מהמחויבויות של זכייני הטלוויזיה בישראל יהיה בהפקת סרטים. הם לא התלהבו, כמובן, מהמטלה הזאת, מפני שהיא נתנה להם מעט מאוד זמן אוויר, ולעומת זאת דרשה מהם משאבים כבדים, והיינו צריכים להגמיש את הכללים שלנו על מנת שייווצר עניין אצל אותם זכיינים, בכל זאת לתמוך בתעשייה הזאת. וכך הם עשו, ואני חושב שזה היה אחד האדנים החשובים שעליהם קמה אחר כך תעשיית הקולנוע בישראל בעידן החדש שלה.
יתר על כן, אני בהחלט משוכנע שהעובדה שטלוויזיה חדשה קמה בישראל, ושמאות, אם לא אלפים של אנשים מצאו בה את פרנסתם, נתנה גם מקום לכשרונות חדשים שסוף-סוף יכלו להתחיל ולהפיק סדרות וסרטים קצרים, וסרטים קצרים שהלכו והתארכו, עד שהגענו באמת ליכולות המקצועיות המעולות כל כך של יוצרי הקולנוע בישראל.
עשר שנים אחר כך, כשמתן וילנאי היה שר המדע, התרבות והספורט – גם פרק כזה היה בהיסטוריה של המשרדים האלה, אדוני השר – שימשתי כמנכ"ל משרדו. החוק יצא לדרך, ואז התנענו את מועצת הקולנוע בראשותו של עורך-דין אלי זוהר, והיתר הוא באמת היסטוריה, כי מאז הדברים התנהלו, וגם אחרים ניהלו את המועצה הזאת, בתיאום עם המשרד. בהחלט שילוב ראוי ונכון.
הייתי אומר שההישג הגדול ביותר הוא בצד, לכאורה התדמיתי. מה שפעם היה כמעט שם גנאי, סרט ישראלי – שהדבר האחרון שאנשים רצו לראות זה סרט ישראלי, זה היה מין שם כולל – התהפך, והיום כל אחד יודע שסרט ישראלי הוא שם נרדף להפקה, לדרמה או לסרט תעודה או למשהו שהוא מרתק, הוא מסקרן, הוא מושך קהל, הוא אפילו, במקרים רבים, נושא את עצמו כלכלית, ובעיקר ומעל לכול – אני אומר את זה לך, חבר הכנסת בן-ארי – הוא ישראלי. יש לנו בתעשייה הזאת באמת ייצוג מאוד מורכב ומכובד של החברה הישראלית על כל גווניה, על כל גווניה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אתה בדקת את זה?
<נחמן שי (קדימה):>
אני משוכנע בזה. אני לא רוצה להזכיר שמות – – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
בוא נבדוק את זה ביחד, בוא נבדוק. לא פוליטי, לא פוליטי.
<נחמן שי (קדימה):>
אני אומר לך, אנחנו נעבור ביחד, נעבור ביחד. נבקש מיושב-ראש מועצת הקולנוע שישנו פה וממנכ"לית המשרד לתת לנו רשימות פרטים, נראה מה נושאי הסרטים. אף פעם לא התערבנו. נראה מי עושה את הסרטים האלה. אני לא רוצה להזכיר שמות, כי בעיני זה דבר מכוער, אזכור השמות, מה שהיה כאן אתמול בכנסת. מכוער, מכוער.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
גם בעיני – – –
<נחמן שי (קדימה):>
אני לא רוצה לחזור לזה, ובטח לא רוצה להתרגז כמו שהתרגזתי אתמול. אני אומר לך, אני עוקב אחרי הנושא הזה. תאמין לי, לשם שינוי, תאמין לי, זו תעשייה מגוונת ויש בה ייצוג לכל פניה של החברה הישראלית. ויש בה גם דבר שבעיני לא פחות חשוב – יצאנו מהז'אנר הזה של סרטי מלחמה וסרטי קרב, שכולנו פה מנצחים, אחד זה את הערבים ואחד את היהודים, והולכים לכיוון כזה, וטרור, ויצאנו לסרטים אנושיים, לדרמות אנושיות, שיכולות אכן לדבר לכל קהל בכל פינה של העולם. ומצאנו דרך להקרין לעולם – זה קצת הגדרה כוללת – את פניה האחרות, היפות, המעניינות, המרתקות, של מדינת ישראל.
היו לנו פה בהחלט שתי הצלחות. גם הצלחה כלכלית – העובדה שמועצת הקולנוע יכולה לתמוך במספר רב של סרטים. התקציב שעומד לרשותה הוא תקציב מכובד. ואמרה לי השרה לימור לבנת, ומגיע לה קרדיט על כך – היא הצליחה להילחם ולנצח את משרד האוצר ולזכות באמת לתקציב לתקופה ארוכה, ואני סומך עליה שהיא גם תדע להגדיל את התקציב הזה בעתיד כדי לתת יותר אמצעים.
אני שומע ממועצת הקולנוע שפחות מ-10% מהפונים לעזרה ולסיוע בהפקת סרטים יכולים להיענות. אין סיבה שזה יהיה כך, כי באמת יש לנו פה אחד מהמכשירים התרבותיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. החשובים ביותר. זוהי התרבות הנפוצה ביותר, הפופולרית ביותר במאה שלנו – גם במאה הקודמת – ואין סיבה שלא נציג על במת העולם במקום 25 סרטים 50 סרטים בשנה, והאיכות שלהם תהיה בדיוק אותו דבר. זה הכול עניין של משאבים ושל יכולות קטנות שבסופו של דבר הופכות לממנף כוח ולמכפיל כוח שאי-אפשר להתעלם ממנו.
הסרטים האלה גם יוצרים בתוך החברה הישראלית מעין דבק או חיבורים חברתיים, והם גם יוצאים החוצה והופכים להיות השגרירים של מדינת ישראל. אני לא יודע אם השגרירים הכי טובים של מדינת ישראל – יושב פה אחד מהשגרירים שלנו, הוא יכול להגיד לי – אבל הם שגרירים, שגרירים של תרבות, והם יודעים לחצות יבשות ולחצות תרבויות ולחבר אלינו אנשים בכל מיני פינות של העולם ולהראות משהו אחר עלינו.
אני מאוד מקווה שהדיון הזה היום ישמש לא רק לסיכום של מה שהיה, לעבר, אלא גם בבחינת הבטחה לעתיד. אני מקווה שהכנסת תוכל – אמר לי את זה קודם חברי יונה יהב: צריך לעשות למען התקציב גם בעתיד ולהגדיל אותו. אני מקווה שהמשרד יתגייס לכך. אנחנו מבחינתנו – אני מבחינתי וחברי בקדימה נעמוד לרשותכם. יכול להיות שגם צריך להשקיע יותר באמצעים לייצא את הסרטים ולהפיץ אותם בעולם. יש מדינות שיש להן מנופים וגופים מיוחדים שעוסקים רק בייצוא. בקיצור, כל אגורה שהולכת לתחום הזה היא אגורה שמחזירה את עצמה, ובגדול, ואנחנו צריכים להיות גאים על כך. אני רוצה להודות לכם, ובאמצעותכם – לכל מי שעוסק בסרטים במדינת ישראל. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. אני מזמין את חבר הכנסת עמיר פרץ לשאת דברים.
<עמיר פרץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד שר החינוך, אני מאוד שמח לומר דברים על הדרך שבה הגיע החוק לעולם, כאן במליאת הכנסת, כי יש לי יתרון גדול על כל היושבים כאן בכנסת. אני יכול להיות הזיכרון הארגוני. אני הייתי חבר כנסת גם עם מיכה חריש וגם עם יונה יהב. לא רק עם יונה יהב – גם עם מיכה וגם עם יונה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
זה היתרון היחיד – – –
<קריאה:>
מה אתה רומז?
<עמיר פרץ (העבודה):>
קודם כול זה יתרון עובדתי. נראה, אולי יהיו עוד כמה, אני יודע? אני בהחלט חושב שצריך היום להודות לכל החברים שעוסקים בעניין. אני חושב שיונה יהב – אתה יודע שיכולים להאשים אותך בניגוד אינטרסים. עוד מישהו יכול לומר שכשהיית מעורב בחקיקת חוק הקולנוע, ידעת שתהיה ראש עיריית חיפה, וידעת שתעשה את פסטיבל הסרטים בחיפה, וידעת שזה יהפוך לאחד הימים האטרקטיביים ביותר שיש אצלך בעיר. אבל אני חושב שזה רק מצביע על כך שאתה בהחלט צמוד לנושא והולך אתו לכל מקום שאתה נמצא בו. כי אנשים ניכרים לא רק בעמדות שלהם. יש אנשי ציבור שזה בכלל לא משנה מה העמדה, מה הפוזיציה, מה התפקיד – לכל מקום שהם יגיעו הם ידעו להשפיע ולהביא לידי ביטוי את ההעדפות שלהם ואת הנושאים שהם מוכנים להתמסר להם.
כמי שיש לו ניסיון אישי בבית – הבת שלי, כפי שאתם יודעים, היא שחקנית. היתה שחקנית תיאטרון עד לא מזמן באנגליה, וחזרה הביתה עכשיו כי היא הביאה לנו נכד למשפחה, אז הנכד החזיר אותה הביתה ואנחנו שמחים על כך – אני יודע כמה קשים חייו של שחקן, לפחות בתחילת הדרך; עד כמה הנושא הוא תובעני, עד כמה אנשים מוכנים להשקיע ולתת.
אני חושב שחוק הקולנוע גם פתח הזדמנות להרבה מאוד צעירים לבוא לידי ביטוי בהפקה, בכתיבה, ביצירה, במשחק, וגם נתן הזדמנות להרבה מאוד יישובים להביא לידי ביטוי איזשהם יתרונות. אז חיפה היא חיפה, היא עיר גדולה, היא עיר שמחבקת סביבה את כולם, אבל גם בשדרות. פסטיבל הסרטים בשדרות, פסטיבל דרום, הפך אולי לאחד המפגשים האטרקטיביים ביותר, ובאמת שם באה לידי ביטוי יצירה מאוד מאוד מעניינת. אני מקפיד ללכת לשם. יש כמה יוצרים מתוך שדרות, בגלל העובדה שהאווירה הזאת נותנת לך תחושה שהנה, זה לידי, אולי גם אני יכול, אולי גם אני מנסה, ופתאום אתה רואה שזה קורה, שזה לא דבר ששייך רק לקבוצה מסוימת.
אני בהחלט מסכים אתך שאפשר לתת הזדמנות בזה שהנגישות תהיה יותר גדולה, בזה שכשמגיעות בקשות למועצת הקולנוע, שההעדפה של אזורי פריפריה תהיה יותר גדולה, ומטבע הדברים זה גם ייצור את העדיפות המתקנת שעליה דיברת.
אני בהחלט חושב שצריך להביע הערכה גדולה. אני גם רוצה להזכיר שדווקא בתקופתו של השר גאלב מג'אדלה, שהגיע למשרד והיה לו קשה מאוד לפלס את דרכו בין כל אותן קבוצות שבתחילת הדרך פחות למדו להתחכך אתו – הוא היה אחד השרים שנלחם על תקציבים, גם לתרבות. נדמה לי, מיכה, שהוא שהציע לך לבוא ולעמוד בראש מועצת הקולנוע, ואני חושב שזה דבר ראוי בפני עצמו. רציתי פשוט להדגיש: הנה, אתם רואים עוד אינטגרציה. דווקא שר מהמגזר הערבי והמגזר שהוא מגזר שמבחינתנו מחפשים הוכחות – להביא לידי ביטוי.
אני הרי אחד המתנגדים הכי גדולים למושגים האלו שהיו בעבר של "ערביסטים". בעבר היה מין מצב שכל יהודי שקצת הכיר יותר משני חבר'ה ממגזר המיעוטים, כבר הגדיר את עצמו מומחה. אני נגד. אני אומר שאם יהודי יכול לקבל תפקיד שבו הוא מטפל בכל המגזרים, אז אני נגד זה שערבי או דרוזי יגידו לו: אתה אחראי לענייני דרוזים או לענייני ערבים. אין דבר כזה. יש נושא. אתה אחראי לקולנוע לכולם, אתה אחראי לתרבות לכולם. גדעון סער אחראי לחינוך לכולם – חרדים, ערבים, יהודים. ובעניין הזה הקולנוע לא מבחין. לקולנוע יש יתרון גדול, הוא לא מבחין. איפה שיש איכות, איפה שיש יצירה, רק בסוף מגלים מה המוצא ומאיפה הוא הגיע.
אני אספר לכם סיפור. אומנם הוא קשור לבת שלי, אבל אני אספר לכם סיפור מדהים. הלכתי לאחת ההופעות שלה באנגליה. אמרתי שאני אפתיע אותה, אגיע לתיאטרון שם. היא שיחקה בהצגה על אנה פרנק; כן, באנגליה, במקום שהכי קשה להיכנס עם הצגה שיש בה גם מסר – והלכו למכללות, לתיאטראות במכללות. ופתאום ראיתי משהו קצת מוזר. בסוף ההצגה עולה – יש שם רגע מאוד דרמטי, יש בחורה בשם אִיוָה, שהיתה חברה של אנה פרנק, והיא שרדה. היא בחיים. בתום כל הצגה היא היתה מופיעה כדי לדבר עם הקהל. זה היה מרגש מאוד. אבל מה הכי מרגש? אדוני השר, אתה שומע? הבמאי מוסלמי. זה היה מדהים. הכירו לי אותו. לא הצלחתי לתפוס עד כמה זה דבר כל כך דרמטי, כמה יצירה וכמה נושאים יכולים לעשות הרבה יותר בהפלת חומות – יותר מאשר כל ניסיון של לפעמים חבורות שלמות של אנשי ציבור.
לכן, אני חושב שהקולנוע, מבחינתנו, הוא מקום שנותן הזדמנות גם ליצירה, גם לדעות, וגם לעתים הוא יצירה מתריסה שיוצרת ויכוח, שיוצרת דיון – גם זה חלק מהתפקיד של הקולנוע.
אני מברך אתכם, ואני מקווה שאני אהיה פה וגם אתם תהיו בעשור הבא. ניפגש ביום ציון 20 שנה ליום הקולנוע. אז בהצלחה לכולכם.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. ישיב ויסכם, בשם שרת התרבות והספורט, שר החינוך, חבר הכנסת גדעון סער. בבקשה.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
מוסלמי – – –
<עמיר פרץ (העבודה):>
מוסלמי.
<שר החינוך גדעון סער:>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר לשעבר מיכה חריש, ראש העיר חיפה יונה יהב, כנסת נכבדה, לפני כעשור היו כאן במשכן הזה קבוצה של חברי כנסת, חלקם גם דיברו כאן היום מהדוכן, יחד עם שרים ויחד עם אמנים, שחברו יחד מתוך נקודת מבט שראתה בעיניים כלות את השקיעה, או את הנסיגה, של אחד מענפי התרבות והיצירה החשובים ביותר, וזה ענף הקולנוע. עם פחות משליש האחוז צופים, ומספר הפקות בשנה שניתן לספור על יד אחת, היה נראה כאילו הרומן בין הקולנוע לבין הצופה הישראלי הגיע לסיומו; והבעיות הרבות, הביורוקרטיה, בעיות התקציב, חברו יחד והתוו עד אותה העת עתיד שנראה לנו שחור.
היום, מקץ עשר שנים, פניו של הקולנוע הישראלי שונות לחלוטין, שונו ללא הכר. מאותה נקודת שפל חסרת תקדים שתיארתי, הקולנוע הישראלי פרץ קדימה, הכפיל ושילש את מספר הסרטים היוצאים לאקרנים מדי שנה, והפך לשם נרדף בעולם לאיכות קולנועית יוצאת דופן, לחדשנות ולאמירה חברתית נוקבת. לא פחות מ-600 סרטים עלילתיים ותיעודיים יצאו לאקרנים בישראל בתוך עשור, על-פי המידע שנמסר לי – מספר כפול מכלל הסרטים שהופקו עד אז בתעשיית הקולנוע הישראלית. הסרטים הישראליים הוזמנו להשתתף בלמעלה מ-600 פסטיבלים ברחבי העולם, וזכו בלמעלה מ-900 פרסים בין-לאומיים. 20 הסרטים העלילתיים שיוצאים בשנה בישראל מתמודדים בכל שנה מול היצע של כ-250 סרטים זרים משאר מדינות העולם. אין שום תחום תרבות נוסף שמתמודד עם היצע ותחרות כה עזה כמו תחום הקולנוע, והתחרות הזאת רק מעצימה את מידת ההצלחה של הקולנוע הישראלי. הקולנוע הישראלי מצליח לגעת, להשפיע ולרגש קהל של מאות אלפים ברחבי העולם. אהבת הקהל היא שהחזירה את הקולנוע הישראלי אחרי גלות של 23 שנה אל פרסי האוסקר, והפעם למשך שלוש שנים רצופות, עם "בופור", "ואלס עם בשיר" ו"עג'מי".
המהפך המופלא הזה הוא דוגמה מאלפת ומדהימה לכוחה של היצירה המקומית שמשקיעים בה את התקציבים הראויים. הגיבורים האמיתיים של המהפכה הזאת הם התסריטאים, השחקנים, הבמאים, המפיקים וכל אלה שעוסקים בתעשיית הקולנוע הישראלית, ששמרו לקולנוע הישראלי חסד נעורים, ולמרות שנות הבצורת הקשות המשיכו ליצור ולפתח את תעשיית הקולנוע בישראל.
חברי הכנסת, במובן הזה, אנחנו מציינים היום עשור שהוא מעין סגירת מעגל. אני חושב שהקולנוע הישראלי הוא שגריר טוב של ישראל, גם כאשר הוא משקף אמירות ביקורתיות או שנויות במחלוקת על החברה הישראלית או על מדיניות. הוא משקף את פניה של החברה הישראלית. מועצת הקולנוע, בראשות פרופסור אלכסנדר, עורכת בימים האלה שינויים במבחני התמיכה במטרה ליצור תנאים טובים יותר לצמיחה של יצירה קולנועית במחוזות הפחות מרכזיים של החברה הישראלית, ולעודד צריכה של קולנוע ישראלי בקרב קהלים שאינם בדרך כלל מבאי אולמות ההקרנה. שילוב מלא של הפריפריה בקולנוע הישראלי יטיב, יעשיר וישבח את האיכות של הקולנוע הישראלי, ויהיה צעד נוסף וחשוב בדרכו לפסגות נוספות.
אני מוצא לנכון לסיים את הדברים, לאחר ששמעתי את הדוברים השונים, אולי בשתיים, שלוש הערות קצרות: 1. אני מסכים לדברים שאמר חבר הכנסת אורבך לגבי האיפוק שראוי לנקוט בכל מה שנוגע לתכנים במדינה דמוקרטית; 2. אני חושב שאנחנו, כחברה – אומנם היה שיפור מסוים בתקציב התרבות בקדנציה הזאת, אבל הוא רחוק מלהיות מספיק. הוא רחוק מלהיות מה שאנחנו היינו מצפים במדינה שתרבות היא נדבך והיא טעם החיים בה. הוא דבר חשוב מאוד; הוא לא מותרות. אני הצגתי את העמדה הזאת גם בישיבות הממשלה וגם בישיבות הממשלה שעסקו בתקציב המדינה, ואני מקווה שהעתיד יהיה טוב יותר.
אני, כמובן, אומר את הדברים גם על דעת שרת התרבות והספורט, שאני יודע שהנושא חשוב ללבה, אבל מפאת מחלה לא הצליחה להגיע לדיון הזה, וכולנו ודאי מאחלים לה רפואה שלמה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לשר החינוך, חבר הכנסת גדעון סער. אנחנו מסתפקים בדברי הסיכום, כמובן, של שר החינוך. לכם אני מאחל הצלחה בהמשך הדרך, ונתראה באמת בעשור הבא.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון היום לשימור והגנה על ים-המלח>
<היו"ר יעקב אדרי:>
ברשותכם, נעבור לנושא הבא: ציון היום לשימור והגנה על ים-המלח – הצעות לסדר-היום מס' 6365, 6366, 6368, 6420, 6431, 6520 ו-6523. לפני שאתן את רשות הדיבור לראשון הדוברים, אשא דברים בנושא הזה.
חברי הכנסת, מאז עד היום, ועד אחרית הימים, מלווה וילווה ים-המלח את ההיסטוריה היהודית. יוצאי מצרים, מורדים יהודים, כתות קומראן ואנשי בר-כוכבא, כמו גם אלעזר בן יאיר ואנשי מצדה, כולם פעלו בסביבותיו של ים-המלח, שסביבתו הגיאוגרפית הייחודית העניקה להם מחסה ומסתור.
חברי הכנסת, ידענו להשתמש בים-המלח, והוא נתן לנו, מתוך אמונה, את עצמו. הסתתרנו במערותיו, כרינו בו, עבדנו אותו, ניצלנו אותו, חלקנו אותו ואף ייבשנו אותו. השתמשנו בים-המלח בכל דרך אפשרית, וכעת התאכזבנו שהוא לא עשה את כל הדרך להיות מיזם תיירותי מהמעלה הראשונה. ים-המלח ימשיך להיות אחד מפלאי תבל, גם אם מסיבות אלו או אחרות הוא לא זכה ברייטינג הדרוש.
אך אין להתעלם מכך שהוא נמצא בסכנה להפוך ל"ים המוות", פשוטו כמשמעו. אין לנו אלא להלין על עצמנו, ואולי להחליט ביום זה על בחינה מחדש של מכלול השאלות העומדות לנוכח פיתוחו ושיקומו מחדש של ים-המלח. הבה לא נמתין לאחרית הימים, וכבר היום נקצה את המשאבים הדרושים להצלתו. עדיין לא מאוחר.
אני מזמין את הדובר הראשון, חבר הכנסת ניצן הורוביץ; בבקשה.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, אני שמח על ההזדמנות לדבר בנושא ים-המלח, גם כראש השדולה כאן בכנסת שעוסקת בהצלת ים-המלח וגם כמי שבאופן אישי הרבה שנים מבקר במקום הזה, אוהב אותו ועושה הכול כדי שהנכס המופלא הזה ילווה אותנו עוד הרבה שנים קדימה.
אדוני היושב-ראש, אתה אמרת שים-המלח יהיה אתנו עד אחרית הימים. אבל זו בדיוק הבעיה: החשש הגדול הוא שים-המלח לא רק שלא יהיה אתנו עד אחרית הימים אלא שהוא עומד בפני סכנה ממשית לקיומו מכל הבחינות שהן. ים-המלח, למרות שלא זכה באירוויזיון הבין-לאומי הזה, הוא נכס טבע בלתי רגיל, ועכשיו אנחנו, אחרי שעברנו את כל המהומה הגדולה, ניצבים בפרשת דרכים. אנחנו יכולים, אדוני, להמשיך ולהתנהל בים-המלח כפי שהתנהלנו עד עכשיו – לדחות עוד ועוד את ההחלטות ולא לגשת לביצוע של הדברים הגדולים והדחופים – או שאנחנו יכולים לנצל את המודעות לים-המלח בארץ ובעולם כדי ללכת בדרך חדשה.
ובדרך החדשה הזו – וצריך להגיד את הדברים האלה כאן במליאת הכנסת – צריך לעסוק גם באופן הפעילות של "מפעלי ים-המלח". באופן הפעילות הזה אני מתייחס גם למפעל בישראל וגם למפעל הירדני. שתי המדינות שמחזיקות בשתי הגדות של ים-המלח מייבשות אותו, מייבשות אותו, מזהמות אותו, מזרימות אליו שפכים ולא שומרות על החופים.
וכשאנחנו מדברים על הבעיה הגדולה מאוד של ירידת המפלס באגן הצפוני, משהו כמו 1.5 מטר בשנה של ירידת מפלס, זאת אומרת, נסיגה של קו החוף של עשרות מטרים בשנה – הרי היום, אדוני, כשאתה נוסע, אתה זוכר את התקופה שהיו נוסעים בכביש, והמים היו ממש קרובים. היום כשאתה נוסע בכביש, נגיד אתה עוצר את האוטו, אתה מנסה להגיע למים, אתה צריך ללכת. גם אי-אפשר ללכת. יש שמה בורות, בולענים מה שנקרא. זה בלתי עביר. הגישה לחוף עצמו היא כמעט בלתי אפשרית. החוף שהתיירים מכירים באגן הדרומי זה הרי בריכה תעשייתית, זה בריכת אידוי. זה לא ים-המלח.
והדבר הזה הוא, קודם כול, בידינו. אם אנחנו מתמודדים עם הנתון ש-40% מירידת המפלס באגן הצפוני – זאת אומרת, יותר מ-0.5 מטר – נגרמת מהשאיבה של המפעל הירדני והמפעל הישראלי, כבר בזה אנחנו יכולים לטפל. ואני יודע שזו סוגיה מסובכת, ואני יודע שזו סוגיה קשה. אבל אני רוצה להגיד לך, אדוני, שני המפעלים השונים התחילו לפעול במה שנקרא שנות ה-30 של המאה שעברה, וטכנולוגיות שהיו אז, היום כבר יש טכנולוגיות אחרות, ואפשר לבחון את הדברים האלה ברצינות, מה שעד עכשיו לא נעשה.
ואנחנו, בשדולת ים-המלח כאן בכנסת, מדברים, במסגרת הצעת חוק, גם, שעומדת עכשיו בפני ועדת השרים לחקיקה, על פיקוח על פעילות המפעלים, על שימור ים-המלח, על הקמת קרן מהתמלוגים.
חשוב להבין, אדוני וחברי הכנסת, שים-המלח היום מנוצל על-ידי חברה פרטית ששייכת למשפחה מסוימת, אבל הנכס הזה שייך לכולנו, ממש כמו בענייני ששינסקי והגז. ים-המלח זה ששינסקי ב'. וחשוב שנבין: רווחים זה יפה מאוד, ואף אחד לא – – –
<משה מטלון (ישראל ביתנו):>
אולי זה ששינסקי – – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
יכול אפילו להיות. החברה תרוויח, העובדים ימשיכו לעבוד, אבל חלק הרבה יותר גדול מהתמלוגים, מהרווחים, מנכס טבע ששייך לכולנו, חייב לחזור אלינו. ובכסף הזה, שהוא כסף זמין, אמיתי, אפשר להשתמש, אדוני היושב-ראש, לשיקום ים-המלח, והים הזה דורש שיקום.
היום, במצב הדברים הנוכחי בים-המלח, מוציאים מהים הזה מאות מיליוני שקלים של רווחים מדי שנה, וזה בסדר גמור. אני טוען, אדוני היושב-ראש, שאם ננצל נכון, ונטפל נכון בים-המלח, אפשר יהיה להוציא פי – הרבה יותר. יש מחלות בעולם שעצם השהות בים-המלח מרפאה אותן. מיליוני אנשים היו באים לדבר הזה. זה לא קיים בשום מקום, בין היתר בגלל העובדה שזהו המקום הנמוך ביותר בעולם ואז יש סינון של קרינת השמש, למשל במחלות עור מסוימות. ואדוני, אני רק אומר לך שתיירות, תיירות מרפא, ושמירה על המקום הזה כנכס טבע לא רק יביאו לנו רווח בהנאה ובחוויה שלנו ובשמירת המקום על-פי הערכים הסביבתיים, אלא גם יביאו לנו משאבים עצומים הרבה יותר ממה שאנחנו מפיקים עכשיו מייבוש הים. תודה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת זבולון אורלב, בבקשה. יש לך חמש דקות. והדובר אחריו – חבר הכנסת בוז'י הרצוג.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי היקר, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, ים-המלח הוא כפי הגדרתנו נכס הטבע החשוב ביותר שיש לנו. עובדה שהגענו להסכמה לאומית רחבה שכולנו מתגייסים על מנת שהוא יהיה אחד משבעת פלאי עולם. ואין ספק שבבחינה אובייקטיבית בוודאי הוא נכס טבע חשוב שאין לו אח ורע בעולם, גם במיקומו, גם במהותו.
והנה, דווקא נכס הטבע החשוב ביותר שלנו, דווקא הוא מוזנח ואיננו מקבל את הטיפול הראוי. כשאני אומר "נכס טבע", אני מתכוון לכל המובנים, גם המובנים שדיבר עליהם חברי חבר הכנסת ניצן הורוביץ, אבל גם כמקור תעסוקה חשוב מאוד, שמעסיק אלפי-אלפי אנשים, בין בתעשיית "מפעלי ים-המלח", בין בתעשיית המלונאות ובין בתעשיות אחרות. והנה, דווקא נכס הטבע הזה סופג את המכות הקשות, המכות הקשות ביותר דווקא מידי אדם. זהו, אם אינני טועה, אחד המקומות, אולי המקום היחיד בעולם, שקיבל את מחלת הבולענים. בגלל נסיגת מי ים-המלח וירידת מפלס המים החלה להתפתח תופעת בולענים, כשאיש איננו יכול לדעת ולצפות היכן הבולען הבא יכול חס וחלילה להפיל כביש, בית, או חס וחלילה מקום שעומדים בו אנשים רבים.
כלומר, תופעת הבולענים, בעיני, היא אחד הסימפטומים להבנה מדוע אנחנו פוגעים בים-המלח באופן כה אנוש. עד היום אני זוכר, בהיותי חניך ב"בני עקיבא", במסעות, כשהיינו מגיעים ועומדים על רכס המצדה וצופים מזרחה, היינו רואים את ים-המלח כולו בתפארתו, מדרום ועד צפון, והלשון המפורסמת שבאה ממזרח הגיעה בקושי עד מחצית רוחבו של ים-המלח, ותו לא. היום אתה עומד על הר המצדה וצופה ואומר: תשמע, חצי מים-המלח לא קיים. רק החצי הצפוני קיים, החצי הדרומי הוא כבר לא ים. הוא בריכת אידוי אחת גדולה, תעשייתית. ואני לא יודע אם זאת בעיה תרבותית שלנו, אני לא יודע אם זה כשל ניהולי. אבל זאת עובדה שאנחנו, במו ידינו, לא מידי שמים אלא בידי אדם, לקחנו את נכס הטבע, כמו שאמרתי, החשוב ביותר, ובעצם גרמנו לנזקים שייקח שנים, עם השקעות של הרבה מאוד כספים, לשקם אותו מפגיעתם.
בהיותי יושב-ראש ועדת ביקורת המדינה בקדנציה הקודמת טיפלנו רבות והבענו מחאות רבות על כך שהממשלה מתרשלת בקבלת החלטה איך להתמודד עם הקשיים של החלק הדרומי: האם לקצור את המלח או להזיז את המלונות. אני מבין, אדוני השר, שהתקבלה החלטה שהאופציה של קצירת המלח היא האופציה הנכונה. אגב, אני מברך אותך, קודם כול, על עצם קבלת ההחלטה, כי זכית לקבל החלטה אחרי, כמדומני, כעשר שנים שהבעיה הזאת התגלגלה לפתחם של שרים בממשלה והחלטה לא התקבלה. אבל המבחן עכשיו הוא בביצוע. המבחן הוא בביצוע. אני הבנתי את תנועת ראשך, אדוני היושב-ראש. אני מייד מסיים, משפט אחרון.
המבחן, בסופו של דבר, הוא המבחן של הביצוע. תשמע, מדינת ישראל העניקה לך את הטיפול בנכס החשוב ביותר של העם היהודי היושב בציון, ואנחנו בוודאי נתגייס כולנו לעזור לך כדי שתוכל לחדש ימינו כקדם. ימינו – גם במובן של ים, לא רק במובן של ימים. אז חדש את ים-המלח כקדם. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. יישא דברים חבר הכנסת בוז'י הרצוג. בבקשה. יצחק הרצוג, יש לך חמש דקות.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, מכובדי שר התיירות, אני מצטרף לדבריו של קודמי, זבולון אורלב. אני רוצה לומר לך, אדוני שר התיירות, שאני חושב שהקמפיין שהובלת בתקופה האחרונה בנושא ים-המלח היה מאוד מוצלח, מאוד ראוי, ונתן איזשהו מיתוג יפה לים-המלח בתודעה הלאומית.
גם אני כמוך, כשר התיירות לשעבר, ראיתי מקרוב את המתקנים ואת התשתיות, וגם אני סבור שהמתקנים והתשתיות התיירותיים באזור הזה הם לא מהמשובחים. זו בעצם טרגדיה. כלומר, המדינה החליטה בשנות ה-70 להקים אתר מלונות דווקא בדרום, כשהאזור היותר מוצלח אולי להקמת המלונות היה בצפון, צפון ים-המלח. שם עד עכשיו, כמו שאתה יודע, הגאות קיימת, ואין נסיגה של החוף בצורה – – – הבעיה היא – – –
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
לא. דאז, אני מסכים. קליה – במקור המלון בקליה הוקם היסטורית עוד לפני מלחמת העצמאות, וכמובן שהנושא של הצפון הוא נושא של אזור שנוי במחלוקת, בהיותו מעבר ל"קו הירוק". על כך אין עוררין.
אני, אגב, סבור שהמועצות האזוריות באזור הזה הן מועצות אזוריות מצוינות – גם תמר, גם מגילות וגם בקעת-הירדן. ובכל זאת, כשאתה מסתכל על כל המכלול כולו, יש לך כאן גם אתגר מדיני עם שכנה בהסכם שלום, שפיתחה בצורה מרהיבה ומרשימה את החוף הזה בצד שלה; יש הסוגיות הגיאולוגיות המורכבות של הבולענים ונסיגת המים מקו החוף; ויש, כמובן, הסוגיה של קציר המלח, שהיא חלק מהפתרון וחלק מהבעיה, ועובר לסוגיית המלונות והחרבתם ובנייתם מחדש – סוגיה מורכבת, שכולם יודעים לדבר עליה אבל לא יודעים לתת עליה את המענה הפיננסי והכלכלי.
הייתי גם אומר שהעסקים והמלונות מרגישים שהם ייקחו סיכון, ומי יודע אם מדינת ישראל אי-פעם תעמוד בהתחייבויות שלה. כלומר, הבעיה היא בעיה של מי יעמוד בהתחייבויות. גם אם אדוני השר יגיד מאה פעם: אנחנו נממן את קציר המלח ואת הפתרון המועדף – עדיין אתה רואה שכבר כמעט שנה מאז הדוח שלך ושל השר ארדן, או קצת פחות, וכלום לא קרה, כי האוצר לא נותן לך את המימון.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
ממאי.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
ממאי. מבחינתי, זה כמעט שנה. אז חצי שנה. עדיין, אתה יודע גם שאין לך פתרון באופק. יש לך החלטת ממשלה? יש לך החלטת ראש ממשלה? שר האוצר נותן לך את הכסף? כלומר, יש פה בעיה אמיתית, שעם ישראל זנח את ים-המלח, שהוא באמת מתת אל, אזור ייחודי ונדיר מסוגו, אזור מופלא מכל בחינה, מבחינת הטבע והנוף. יש ספר נהדר של תמונות של צלמים, שאתה רואה את יפי הבריאה כשאתה רואה את ים-המלח, את ההיסטוריה שסביבו, את אזור מצדה, עין-גדי וכל כיוצא בזה. וכמובן, הפוטנציאל האדיר שגנוז בו, החל ממינרלים ועובר לסוגיה של בריאות, טבע ותיירות. אני סבור שהאתגר הזה הוא אתגר שלצערי אף ממשלה לא הסכינה לבוא ולומר: עד כאן, אנחנו לוקחים אותו כאתגר לאומי.
וכאן עולה שאלת המים. אני מודע להצעת החוק של חברי דב חנין. ובכל זאת, אני סבור שבהינתן היובש והייבוש של הירדן, שאיבת המים המוגברת בכינרת וכל הפתרונות בתחום משק המים, שהלכו וייבשו את ים-המלח – לרבות, דרך אגב, האגירה של מי מעיינות עין-גדי, והצד הירדני גם כן, הארנון והיבוק המפורסם וכו' – לא נותר לנו אלא לחשוב ברצינות על תעלת הימים. אני חושב שתעלת הימים, לא מים-סוף – זה לא יעזור, זה לא ילך – אלא תעלת הימים מהים התיכון, בגלל הבדלי הגבהים, בגלל היכולת לייצר חשמל ובגלל שלדעתי יש לכך היתכנות הרבה יותר גדולה. אני קורא לך, אדוני השר, אולי ליזום מהלך של ועדת שרים מיוחדת להכרעה אם לעשות את זה מהים האדום או מהים התיכון. אני מאמין שהפתרון יבוא בסופו של דבר מן הים התיכון.
נשיא המדינה חלם על הפתרון מהים האדום, אבל הפתרון הזה מחייב – א. תשתיות הרבה יותר רחבות; ב. עדיין האינטראקציה עם הירדנים היא מורכבת ומסובכת. לא הצליחו להעביר חקיקה, לא אצלנו ולא אצלם. סוגיית הגבהים והשיפועים היא מורכבת, ואני עדיין חושב שבסופו של דבר, אם הפתרון יבוא מכיוון מדינת ישראל, הוא יהיה הפתרון הנכון. אני מצפה שבדברי הסיכום שלך – האם תוכל להתייחס לאפשרות שהצלת ים-המלח תבוא באמצעות תעלת הימים מן הים התיכון.
כאן אני רק אסכם בהערה שאמרה שתמהיל המים מהים התיכון, בגלל מליחותו השונה, עלול ליצור תרחיפים וגושי מלח שיצופו על ים-המלח. כל הדברים האלה צריכים להיבדק אחת ולתמיד. העולם עבר דור שלם מאז הרעיון המקורי, ואולי הגיעה העת לעשות בדיקת היתכנות אקדמית-מדעית סופית, ולהחליט על המסלול הנכון מים אל ים. זו הדרך היחידה למלא את ים-המלח מחדש, להציל אותו ולשמר את מורשתו ותכונותיו הנפלאות. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. חבר הכנסת אריה אלדד, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אכן, אדוני שר התיירות, הקמפיין שהובלתם לים-המלח היה קמפיין מצוין, להבנתי. יש לי רק הסבר אחד למה בסופו של דבר ים-המלח לא נבחר להיות פלא עולמי, וזה – אנטישמיות. כלומר, הרי ברור שהוא פלא: הוא הכי נמוך, ההחלטות הכי מטומטמות במדינה קשורות אליו, אולי ההחלטות הכי מושחתות במדינה קשורות אליו; איך הוא לא פלא עולמי? ממש קשה להבין.
ביקרתי במקום כאורח "כימיקלים לישראל" ולמדתי שההכנסות השנתיות הן בשיעור של 4 מיליארד שקל. נתון מרשים מאוד. כשבאים ומבקשים מהמפעלים – לא על-פי תנאי המכרז ולא על-פי תנאי הזיכיון שלהם – לשים את היד בכיס ולהציל את המלונות, אנחנו שומעים איומים שאם ההוצאות הללו יושתו עליהם – 6 מיליארד שקל בעשר שנים, כמדומני – אז 30,000 איש יפוטרו בנגב ובדרום. חברה שזה מתח ההכנסות השנתי שלה, שמאיימת, עם אקדח מול הרקה של מדינת ישראל, שאם יאלצו אותם להקטין את הרווחים – לא הפסדים, חלילה, להקטין את הרווחים – אז 30,000 יפוטרו בדרום, צריכה לדעת: א. לא מדברים ככה עם מדינה; ב. אין סיכוי שמדינה שפויה תרצה לחדש את הזיכיון, וגם 2030 יגיע יום אחד, על-פי הניסיון ההיסטורי.
אבל כיוון שכבר הוכחנו שמאבק ציבורי יודע לשנות תנאים של זיכיונות בנושא תמלוגים על אוצרות טבע לאומיים, אז אולי צריך שהמדינה תכוון אקדח נגדי ותבוא ותאמר: אם לא תתנדבו לקצור את המלח על חשבונכם, אז הכנסת תלך למהלך של חקיקה שתשנה את תנאי הזיכיון ותגבה יותר תמלוגים. חבר הכנסת הורוביץ דיבר על זה – שאם נגבה יותר תמלוגים לא נצטרך טובות מאף אחד, המדינה באמת תממן את הקציר בעצמה.
אני מציע להניח את האקדחים בצד, להבין שחברה כמו "כימיקלים לישראל" לא יכולה לאיים על המדינה ולא רצוי שהמדינה תאיים עליהם. אבל רצוי שחברה שקיבלה באיזה מין הסכם חסר תקדים חלק עצום משטח מדינת ישראל כאיזה מין לטיפונדיה עם זכויות שאין להן מקבילה בשום תחום אחר במדינת ישראל, תבין שיש לה גם אחריות ציונית ואחריות חברתית ואחריות כלפי אוצרות הטבע של המדינה, ותיקח עליה את הצלת מפעלי התיירות של ים-המלח. זה לא סותר, כמובן, את העניין שחלק גדול מהמלונות האלה ראויים להקמה מחדש ולשיפור דרמטי. מי שביקר במלונות ים-המלח בצד הירדני יכול רק לקנא. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. יש לך חמש דקות.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו ביום חשוב. יש לנו אחריות גדולה מאוד. ים-המלח הוא אכן אחד מפלאי העולם, גם אם הוא לא זכה בארוויזיון. ים-המלח הוא נכס נפלא, מיוחד, שנמצא בידינו ובאחריותנו, והוא יכול להיות משאב נפלא לתעשייה, לתיירות, לבילוי, לנופש, לנו ולילדינו, אם נדע לשמור עליו, אם נדע להגן עליו, ויש הרבה מה לעשות.
עמיתי חברי הכנסת, חברי הכנסת שהקדימו אותי בדיון דיברו בהרחבה על הבעיות. אני מסכים עם הניתוחים, המצב קשה. המפלס הצפוני הולך ושוקע, המפלס הדרומי הולך ועולה ומאיים על המלונות, תופעה של בולענים בחופים, שורה של בעיות מורכבות וקשות. מקור הבעיה הוא פעילות אנושית. העובדה שאנחנו משתמשים במים גורמת לזה שמגיעים פחות מים לים, מגיעים פחות מים לירדן, מגיעים פחות מים לנחלים אחרים, ומשתמשים במים בצורה מאוד מסיבית.
"מפעלי ים-המלח" פועלים, אדוני שר התיירות, בשיטה שהיא השיטה הכי זולה מבחינה כלכלית, בשיטת הייבוש. אגב, היא לא האופציה היחידה. קראתי מאמר מרתק שהתפרסם לאחרונה בכתב עת מדעי על שיטות אחרות של הפקת אשלג, לא חייבים לייבש. לייבש זה ההליך הזול ביותר, ולכן "מפעלי ים-המלח" בוחרים בו.
אפשר לדבר רבות על ההיסטוריה של "מפעלי ים-המלח" ועל איך ניתן הזיכיון ואיך מדינת ישראל, אדוני שר התיירות, קבעה שעל עשר השנים הראשונות של הזיכיון ישולמו לה 10 לירות. 10 לירות עבור חכירה של כל השטח לעשר שנים. אבל יש כוכבית בשולי ההוראה של 10 הלירות, וכתוב ש-10 הלירות ייגבו עבור כל השטח רק אם מדינת ישראל תדרוש אותן בכתב. אני שאלתי את שר האוצר בכנסת הזאת: האם מדינת ישראל זכרה לדרוש בכתב את 10 הלירות, אולי עוד חייבים לנו 10 לירות עם ריבית קצת והצמדה? מסתבר ששר האוצר לא יודע. הוא הפנה את השאילתא למינהל מקרקעי ישראל. אני מציע שאולי נברר מה קרה עם 10 הלירות, אולי יסתבר שיש לנו איזו קרן קטנה באיזה מקום.
כמובן, שאלת התמלוגים – – –
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אולי זה בכתב חרטומים.
<דב חנין (חד"ש):>
מאה אחוז. וכמובן, שאלת התמלוגים ומי משלם ועל מה משלמים – שאלות גדולות נוגעות ל"מפעלי ים-המלח", ואני אומר את הדברים כמישהו שמעוניין בהמשך קיומם של המפעלים. אני מעוניין בהמשך קיומם של המפעלים, אני מעוניין שיהיו להם רווחים, אבל אני חושב שברווחים האלה יש חלק לציבור והחלק הזה צריך להינתן ולהינתן בצורה רצינית.
אבל אני, עמיתי חברי הכנסת, באתי להתמקד בעיקר בהצעת החוק, אדוני השר, שעומדת להחלטתה של ועדת השרים לענייני חקיקה ביום ראשון הקרוב. זאת הצעה מקיפה ומרשימה במיוחד, שנעשתה בה עבודה מקצועית גדולה על-ידי צוות מקצועי של אנשי "אדם טבע ודין". אנחנו שורה ארוכה של יוזמים בכנסת של הצעת החוק הזאת. אני, חברי משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת אמנון כהן, יושב-ראש ועדת הפנים, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, יושב-ראש השדולה להגנת ים-המלח, חבר הכנסת איתן כבל, חבר הכנסת דוד רותם, יושב-ראש ועדת החוקה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, חבר הכנסת זבולון אורלב, שדיבר לפני, חברת הכנסת זהבה גלאון, חברת הכנסת אורית זוארץ, חבר הכנסת אברהים צרצור, חבר הכנסת אורי מקלב. שורה ארוכה של יוזמים. כולנו התאחדנו סביב ההבנה שזה הרגע לקבל את ההחלטות. ההחלטה הזאת היום נמצאת על שולחנכם. קל לבקש מהציבור לסמס, הרבה יותר קשה לקבל את ההחלטות שצריך לקבל. אני מקווה שביום ראשון הקרוב אכן תקבלו אותן.
אני אסקור את הדברים העקרוניים העיקריים שאנחנו עוסקים בהם בהצעת החוק הזאת. ראשית, הגנה על האגן הצפוני של ים-המלח ושיקומו, תוכנית להשבת מים לאגן הצפוני של ים-המלח. אגב, אדוני השר, אנחנו הורדנו את המספרים כדי להשאיר גמישות לגורמי המקצוע לקבוע כמה אפשר וכמה לא אפשר. יש גורמי מקצוע, לא אנחנו בחקיקה צריכים לקבוע את הכמות. לכן, בהבדל מהנוסח הראשוני, אנחנו הודענו לממשלה שאנחנו מורידים את הכמויות, כדי באמת לאפשר לגורמי המקצוע לעשות את זה. בנושא ההגנה על האגן הצפוני של ים-המלח אנחנו גם מציעים מנגנון של שיתוף פעולה אזורי, שיקודם, כמובן, בהובלת השר לשיתוף פעולה אזורי. אנחנו מציעים לקבוע מסגרת להיקף שאיבת המים מהאגן הצפוני של ים-המלח – שתיקבע, שוב, על-ידי גורמים מקצועיים, משרדי ממשלה, גורמי המקצוע, שישקלו גם את הצרכים של המפעלים אבל גם את הצרכים הסביבתיים.
אנחנו מציעים לקבוע מנגנונים שיבחנו איזה תשתיות מותר ואיזה תשתיות אסור להקים על-ידי בעל הזיכיון. אנחנו מציעים מנגנונים של הגנה על הלב השמור של ים-המלח. אנחנו מציעים איסור על כרייה וחציבה באזורים רגישים במיוחד. אנחנו מציעים מנגנוני הגנה על האגן הדרומי של ים-המלח, ובמרכזם, כמובן, הרעיון של קציר מלח. אנחנו מציעים רעיון של היטל שנתי בגין פגיעה בים-המלח, שישולם לטובת הקרן לשיקום ים-המלח. אנחנו מציעים לקבוע תנאים לחידוש הרשיון והזיכיון, תנאים סביבתיים, ואנחנו מציעים מנגנונים של שקיפות, מידע לציבור וכדומה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני שר התיירות, אני יודע שאתה לקחת עליך את הובלת נושא ים-המלח. אני מקווה ומצפה ממך להמשיך את העבודה הגדולה והרבה שנעשתה כאן בבית הזה בנושא ים-המלח ולהביא אותה להשלמה בחקיקה.
אני רק רוצה לסיים בהזכרת שמו של ידידי, חבר הכנסת לשעבר ואיש מפלגתך, חבר הכנסת יורי שטרן, שכחבר כנסת פעל פה בכנסת למען ים-המלח. לא היתה לו אז הזכות לגבש הצעת חוק כל כך רחבה ומקיפה, אבל אני זוכר את השיחות שהיו לנו בדיוק בנושא של הצורך בחקיקה כזאת.
אני מקווה שהמפעל הזה של הגנה חוקית, משפטית, ראויה על ים-המלח, יושלם בימינו, ולך תהיה, אדוני השר, הזכות לתרום לתהליך הזה. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מגלי והבה, בבקשה.
<מגלי והבה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, שר התיירות, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך על הדיון הזה ביום הזה, ואין לי כוונה, היושב-ראש, לחזור על דברי חברי. אבל אני רוצה להתחבר לנושא הזה בפן אחר שהייתי שותף לו, עת התוודעתי לפרויקט הזה שנקרא ים-המלח, או יותר נכון, הפרויקט שנקרא Dead-Red, או תעלת הימים, ים-סוף לים-המלח, כשהייתי עוזרו של אריק שרון, שר התשתיות הלאומיות, ולאחר מכן כמנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי.
למה אני מברך על היום הזה, בנוסף לחשיבותו ולפסטיבל שדיברו עליו? כיוון שאני חושב שיום כזה צריך לאחד את כל אלה שיש להם את המידע הדרוש כיצד לפעול יחדיו כדי להציל את ים-המלח. על הפרויקט הזה של תעלת הימים, מים-סוף לים-המלח, בהתחלה כשהתחלנו לדבר – וכאן הביורוקרטיה שיחקה תפקיד חשוב – כל אחד התחיל להגיד מאיפה התקציב יגיע. הגענו למצב שאמרנו, כמובן בהסכמה של מדינות, במיוחד ארצות-הברית ומדינות אירופה, שהמימון יתחיל מהבנק העולמי. אני יכול להגיד לך, אדוני היושב-ראש, שמוניתי מטעם מדינת ישראל להיות חבר הצוות הזה. מהצד הירדני היה זאפר אל-עאלם, שהוא היה שר המים גם כן, והתחלנו לפעול יחד על מנת שנשיג תקציב ל-feasibility study של האפשרות לחבר בין ים-סוף לים-המלח, כולל כל הפרויקטים. כשאנחנו מדברים על פרויקט תעלת הימים להצלת ים-המלח ישנם הרבה פרויקטים בדרך, כולל ניצול הגבהים לייצור חשמל. לשמחתנו, באותה תקופה, בשנות האלפיים, השגנו, אדוני היושב-ראש, 10 מיליון שקל ל-feasibility study, כאשר מדענים משני הצדדים התחילו לערבב מי ים-סוף עם מי ים-המלח ולראות את התוצאות.
ושוב הביורוקרטיה, או התחלפות הממשלות, ואז נכנס העניין הפוליטי והמשך הרצון של שני הצדדים, גם של ירדן גם של ישראל, לעסוק בפרויקט הזה. דרך אגב, אנחנו, מדינת ישראל, אדוני שר התיירות, מבחינתנו היתה דאגה שאין לנו מימון לפרויקט מסוג זה שיכול להציל את ים-המלח, ואמרנו שנסייע בידי ממשלת ירדן להשיג את המימון הזה. ואז, כמובן, דובר על 700 מיליון דולר, שיתרמו הבנק העולמי ועוד מדינות אחרות. לאחר מכן התחילו המלחמות גם בצד שלנו, כשהתחלפו שרי תשתיות, וכל אחד היתה לו מדיניות אחרת. גם הנשיא פרס היה מעורב בזמנו בסוגיה הזו, וכאן אני טוען: יש רצון לשר התיירות לשווק ולהציל את ים-המלח ואת כל המפעל התיירותי שמסביבו. לא צריך לשכוח את התוכניות שקיימות. ה-feasibility study – אני מדבר בזמנו על 10 מיליון דולר, כשהתחילו לפעול בין שתי הממשלות ולראות כיצד להניע את התהליך, כאשר אנחנו, מבחינתנו, באמת, הלכנו לקראת הצד השני. כמובן, היו עיכובים, וצריך להגיד זאת על השולחן, כאן, במסגרת המשא-ומתן – כי הרי הרשות הפלסטינית טוענת שבחלק הצפוני של ים-המלח יש לה זכויות. ובכל זאת התגברנו על כל הקשיים האלה, שיהיה שיתוף פעולה בין ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית להצלת ים-המלח. אנחנו מדברים על פרויקט שהשקעתו ועלותו כ-1.5 מיליארד דולר, כאשר המדינות התורמות – כשהיה תהליך שלום החיים היו יותר קלים. היום אנחנו רואים באיזה מצב אנחנו נמצאים, אז הכול נעצר.
ולכן, אדוני שר התיירות, אני מקווה שהחומר נמצא כרגע במשרד התשתיות הלאומיות, והוא שר מהמפלגה שלך, אפשר לראות את הפרויקטים האלה, אפשר לראות כיצד בשיתוף פעולה שלנו ושל ירדן אפשר להציל את ים-המלח. בפרויקט שדיבר עליו יצחק הרצוג, השר לשעבר, תעלת הימים – גם כן היו כל מיני תוכניות, שחלקן נפסלו עוד באבן, אבל התוכנית הזו, ה-feasibility study שלה במימון הבנק העולמי, צריך לנצל אותה, ולנצל – כיצד אפשר, בשיתופי פעולה וחזרה לתהליך השלום, להציל את ים-המלח. תודה, אדוני.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת מגלי והבה, אני מזמין את אחרון הדוברים, חבר הכנסת משה מטלון. בבקשה.
<משה מטלון (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, נכבדי שר התיירות, חברי חברי הכנסת, יום מיוחד היום, שבו מייחדת הכנסת את עבודתה לדיון בפיתוחו של ים-המלח, של אזור ים-המלח, שלצערי, צערם של כולנו, לא נבחר להיות אחד משבעת פלאי עולם. לטעמי הוא אחד משבעת פלאי עולם. אני אגלה לך, אדוני השר, כמי ששירת באזור הזה, וקצת עשינו מרדפים ומארבים באזור הזה, אהבתנו לים-המלח היא גדולה. והוא השתנה ברבות השנים, הוא באמת השתנה, לצערי הרב. כולנו מדברים על הצורך ההכרחי והדחוף לטפל בבעיות הסביבתיות שנוצרו סביב ים-המלח, בין היתר עליית מפלס המים באגן הדרומי שלו, המשמש ברובו להפקת מינרלים על-ידי "מפעלי ים-המלח".
אך מעבר לדיבורים הללו, אדוני השר, אני חושב שצריך להתעסק באופן הפעולה של הממשלה בעניין. אני יודע שאתה והשר להגנת הסביבה הובלתם הצעת מחליטים לניצול פרויקט ההגנות על ים-המלח, ובינתיים, כפי שאני מבין, ההצעה הזו צוברת אבק ולא מתקדמת, ויש פה התמהמהות, לצערי הרב, של מדינת ישראל באימוצה של ההצעה הזו והיישום המלא שלה.
הפרויקט הזה, שנעשה תוך שיתוף פעולה שלך, אדוני השר, ושל השר ארדן, הוא מנוע וקטר שעשויים באמת להוביל את הטיפול באזור ים-המלח, וכך גם להחזירו להיות פנינה תיירותית, סביבתית, תעשייתית, של כולנו, והוא נכס של כולנו. צדק בנתונים חבר הכנסת אלדד, על הרווחים הגדולים מאוד שמפיקים שם הזכיינים, ואני מבין שכל נושא ההתדיינות מולם ואקדחים, ואקדחים מעשנים, לא אמורים ולא צריכים להפחיד מדינה. וכבר הוכחנו את זה גם במקרים אחרים רק לאחרונה. בכלל, בכל האווירה הזו שהנכסים האלה הם נכסים של עם ישראל, של מדינת ישראל, הגיע הזמן שבאמת הם יהיו על סדר-היום, אדוני היושב-ראש, ובאמת העם יאמר את דברו ולאו דווקא באוהלים בשדרות-רוטשילד, אלא דווקא מכאן, בכנסת ישראל, שאנחנו בעצם הריבון ונציגי העם.
גם אסור לחפש פה אשמים ביום הזה. אני פשוט חושב שצריכים בהחלט לקבל החלטות שמן הראוי אולי ש"מפעלי ים-המלח", המפיקים את המינרלים וכך הלאה מן האגם, הם אלו אשר יישאו בעלויות של מניעת עליית המפלס, מצב אשר ייצב את האזור כולו.
אני לא רוצה להאריך, אדוני השר, אבל אני רוצה לומר: גרירת הרגליים מצד משרד האוצר וכי"ל, חברת הכימיקלים, תחלץ אותנו, את חברי הכנסת, לעזרתכם, לעזרת הממשלה ולעזרתו של ים-המלח, ונסייע לכם לקדם את האג'נדה הלאומית של שימור ים-המלח ופיתוח הנכס הלאומי הזה. אני גיבשתי שתי הצעות חוק, אדוני השר, בנושא תגמולים ובנושא הקציר, ובמידה שהממשלה לא תזדרז לקדם ולקבל החלטות אני אניח את ההצעות לפתחה של ועדת שרים לחקיקה, בתקווה שהן תעבורנה, וכך נוכל לקדם את הצלתו של ים-המלח. אני מודה לך, אדוני השר, ולשר להגנת הסביבה על היוזמה הברוכה שלכם. תודה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת משה מטלון. ישיב ויסכם שר התיירות, חבר הכנסת סטס מיסז'ניקוב, שעושה עבודה מצוינת בנושא ים-המלח ובכלל, וזו הזדמנות לברך אותך.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני באמת שמח שנושא כל כך חשוב, הכנסת ייעדה לו פרק זמן נכבד – להצעות לסדר-היום, וגם להצעות חוק שאני מניח שחלקן יועלו בשבוע הבא.
אנחנו במשרד התיירות ניסינו וגם הצלחנו לעשות קמפיין חובק עולם במשך שנתיים ימים על מנת למנף את הגימיק התקשורתי של קרן פרטית שמסונפת לאו"ם, שכבר פעם שנייה הכריזה על תחרות פלאי עולם. לפני שלוש שנים זו היתה תחרות שבעת פלאי עולם מעשה ידי אדם, ואז שכנתנו פטרה זכתה באחד משבעת המקומות, ואנחנו ראינו איזה פלא קרה לאותה פטרה שהוכרזה כפלא עולם. רק בעקבות ההכרזה המיידית על כך שהיא נכללת בין שבעת פלאי עולם, הדלתא התיירותית המיידית הסתכמה ב-400,000 תיירים – שזה כולל כמובן הכנסות למדינה, יצירת מקומות תעסוקה, וכך הלאה וכך הלאה.
לפני כשנתיים הוכרזה התחרות הזאת, שבעת פלאי עולם מעשה ידי הטבע, ואנחנו הצלחנו יותר מאשר לפני שנתיים להכליל את ים-המלח שלנו בין 440 האתרים שהגישו את מועמדותם, וזה לא היה קל. אצלנו תמיד הכול קשה. גם כשיש לנו באמת פלא שנמצא במדינת ישראל, עדיין מאוד מאוד קשה אפילו להירשם לתחרות. יודע חברי שר התיירות לשעבר, חבר הכנסת יצחק הרצוג, שלצורך רישום של ים-המלח לתחרות נדרשו עוד שתי חתימות – של הירדנים ושל הפלסטינים.
אני לא זוכר בשנים האחרונות, לצערי, הרבה מאוד מיזמים משותפים בינינו לבין הפלסטינים. גם כשזה הוביל לתועלת כלכלית של הפלסטינים, הם עדיין סירבו לשתף אתנו פעולה. אני חייב להגיד שבסיורים הרבים שאני עושה ברחבי העולם אני מציין את הרישום המשותף של ים-המלח לתחרות כהצלחה אדירה בתחום של שיתוף פעולה בינינו לבין הפלסטינים. אני לא אומר את זה בציניות, למרות שבציניות אפשר להגיד שחבל שזה אחד המקרים הבודדים בשנים האחרונות, אבל עדיין זאת היתה הצלחה.
ככה הצלחנו להיכנס ל-440 האתרים שהתמודדו בתחרות שבעת פלאי עולם, ובהדרגה במהלך השנתיים האלה אנחנו נכללנו בין 28 המקומות הסופיים שהתמודדו במשך השנתיים האלה בתחרות שבעת פלאי עולם.
הקמפיין שהובלנו במשרד התיירות, עם כל הצניעות, באמת היה יפהפה, ואני מאוד מאוד מודה על התשבחות ששמעתי פה מחברי הכנסת, וגם מהציבור הרחב. הקמפיין היה ממצה, הקמפיין היה רחב. אנחנו השתמשנו בכל הפלטפורמה השיווקית שלנו ברחבי העולם כדי למנף את העניין של ים-המלח – בכל התערוכות הבין-לאומיות, בכל הפרסומות שלנו, גם בפרינט, גם במדיה אלקטרונית, בכל ההזדמנויות של הסיורים שלי, במסיבות עיתונאים, בכך שהזמנו אלפי אנשים שיגיעו ויצטלמו בים-המלח – ה-VIP, האח"מים, בכל התחומים: מכוכבי רוק ועד כוכבי ספורט, מסנטורים ועד מושלים של המחוזות, פוליטיקאים מובילים, זמרים. בקיצור, כל מי שיכול היה לעזור בכך שאנחנו נשווק את הפלא שלנו, עשינו זאת. אנחנו גרמנו לכך שיותר ממיליארד איש במהלך השנתיים האלה ברחבי העולם נכנסו לאתר של הקרן הזאת, נחשפו לים-המלח, ובמישרין נחשפו למדינת ישראל. אנחנו זכינו, כמו שאני אומר, מהגימיק התקשורתי הזה של קרן פרטית לחשיפה פוזיטיבית שלא זכור לי בשנתיים האחרונות או בשנים האחרונות שמדינת ישראל זכתה לה בכלל, בגרוש וחצי של כסף. אני באמת אומר לכם, גרוש וחצי של כסף.
<שר החינוך גדעון סער:>
צריך לברך את משרד התיירות.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
– – –
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
בסדר, פה בירכו, אדוני שר החינוך. פה בירכו, ואני גם הודיתי לחברי הכנסת על הברכות. גם האזרחים בירכו. הקמפיין מאוד הצליח. בחצי השנה האחרונה אנחנו הצלחנו לעשות איגום משאבים יחד עם משרד ראש הממשלה, וראש הממשלה התגייס בכל כוחו לקמפיין הזה, ומשרדי הממשלה התגייסו גם כן. אני יודע שמשרד החינוך עשה יום הצבעות מיוחד לתלמידי בתי-הספר, ואני מודה לך, אדוני שר החינוך, אם אני כבר רואה אותך ויכול להודות לך באופן אישי, למרות שים-המלח זה לא עניין אישי שלי, זה עניין לאומי של כולנו. אבל באמת, רק בשבועיים האחרונים – אני מדבר על התוצאות שהגיעו אלי – רק בשבועיים האחרונים היו יותר ממיליון הצבעות של מדינת ישראל.
לא זכינו באחד משבעת המקומות, ואני אומר לכם, כאדם מאוד תחרותי וכמישהו שעסק הרבה שנים בספורט, אותי לימדו שבסופו של דבר מה שחשוב זה התוצאה הסופית ומבחן התוצאה, ולא התהליך, ובמבחן התוצאה לא הצלחנו. ובגלל שזה לא אירוויזיון, למרות שכמה מכם הגדירו את זה כאירוויזיון – בגלל שזה לא אירוויזיון אז אני פה לא מתבכיין ולא אומר שלא הצלחנו בגלל ש–; לא הצלחנו כי היו חסרים לנו קולות. זהו, נקודה. לא אגרנו מספיק קולות.
אגב, בניגוד לאירוויזיון, ששם האזרחים של אותה מדינה שמשתתפת לא יכולים להצביע לה, וככה משווים את התנאים – פה אנחנו התמודדנו עם סין, ששם על האתר שלהם יכלו להצביע מיליארד איש, ואצלנו רק 7.5 מיליון בפוטנציאל, מה שנקרא. ועדיין, נכנסנו ל-14 פלאי העולם הראשונים, ולכן באמת זו גאווה לאומית של כולנו. יחד עם התהודה העולמית אנחנו יצרנו גם "באז" ציבורי בתוך מדינת ישראל, וזה מאוד חשוב. תיכף אני גם אסביר, ואתם מבינים למה זה מאוד חשוב.
ים-המלח לא ירד מהכותרות במשך חודשים, גם על-ידי קמפיין מסיבי שעשינו עם ראש הממשלה במדינת ישראל, והציבור גם מצפה לראות עכשיו אם זה היה גימיק עבורנו, או שיש המשכיות לכך שמינפנו את ים-המלח, שמינפנו את השם הזה "שבעת פלאי עולם" בהקשר של ים-המלח, ואם אנחנו באמת מתכוונים לעשות משהו באזור המופלא הזה.
אני מזכיר לכם שלפני שש, שבע שנים, לצורך התמודדות עם פתרון, לפחות בחלק הדרומי של ים-המלח, נוצרה החברה להגנת ים-המלח, שסונפה למשרד התיירות, ועל שר התיירות הונחת – או אתם יודעים מה, אם תרצו – שר התיירות של אז, וגם בהמשך, קיבל זכות להציע פתרון לבעיה של עליית המפלס בחלק הדרומי של ים-המלח. אני רואה בזה זכות גדולה שנפלה דווקא במשמרת שלי – הזכות לטפל בבעיה הזאת אחת ולתמיד. לצערי, בשש השנים האחרונות, למרות שהבעיה של המפלס היתה כבר obvious, כל כך רשומה על הקיר, עדיין ממשלות ישראל גלגלו עיניים, גלגלו אחריות אחד לשני, עד שזה הגיע לפתחנו, וכבר אין למי להעביר את זה, כי זה כבר פה. זה כבר פה.
האגן הדרומי של ים-המלח מוצף, הוא מציף לא רק בתי-מלון בעין-בוקק ובחמי-זוהר, אלא גם תשתיות קבועות של כביש-90, תשתיות של חשמל. בגלל שהחלק הדרומי גם הציף והחלק הצפוני – שם הים נסוג, אז נוצרו גם בולענים. בקיצור, הבעיה סבוכה.
המנדט שלי הוא לטפל בחלק הדרומי, למרות שאני מסכים עם חברי כנסת שאומרים שהבעיה היא כוללנית וצריך לחפש פתרונות כוללניים לדבר הזה.
אני רוצה להגיד לכם שזו החלטה כבדת משקל, כי יש פה עניין תקציבי, יש פה עניין גיאולוגי, יש פה עניין סביבתי, יש פה עניין תיירותי-כלכלי. לכן, אחרי שהחברה להגנת ים-המלח סיימה את עבודתה, אני לקחתי לעצמי פרק זמן של חצי שנה על מנת לדון ולהתדיין שוב ושוב גם עם כל הגורמים שפועלים בשטח של ים-המלח, גם עם הגורמים שיש להם say – עם כל הגורמים הירוקים, עם המשרדים הרלוונטיים, עם בתי-המלון, עם "מפעלי ים-המלח", עם משרד האוצר כמובן – עם כל הגורמים שיש להם יד ורגל בעניין הזה. ולקח לי, ואפילו האשימו אותי חלק מהאנשים – לא בבית הזה אבל חלק מהארגונים – שלוקח לי יותר מדי זמן; עיתונאים בעיקר, עיתונאים. אבל בסופו של דבר, כשהבינו את הרציונל למה אני לוקח את הזמן כדי למצות את הדיונים ולמצות את המשאים-ומתנים, אז הבינו למה ההחלטה הזאת לא יכולה להתקבל ב"שלוף".
חשוב לי גם להגיד לכם פה, יכול להיות שזאת הפעם הראשונה שנתתי גם זמן למשרד האוצר, כבר אז, תוך כדי הדיונים שלי עם כל הגורמים, למצות את כל המשאים-ומתנים שהם ניהלו – כביכול – עם "מפעלי ים-המלח" על הפיצויים על אותה פסולת תעשייתית שהצטברה על הקרקעית של הבריכה התעשייתית בחלק הדרומי של ים-המלח. מה שהסתבר לי, שלא היה שום משא-ומתן, אלא כמו תמיד זה גרירת רגליים. אבל נתתי לראש אגף התקציבים דאז את הזמן למצות – מה שהוא ביקש ממני – למצות את התהליך של משא-ומתן.
ולכן ההכרזה על הפתרון היחידי שמתקבל על הדעת ופותר את כל הבעיה הכוללנית של האזור הזה, שזה קציר מלח, נעשתה על-ידי ועל-ידי ידידי ושותפי למהלך הזה, השר להגנת הסביבה, רק במאי, במסיבת עיתונאים שכולכם זוכרים אותה. אנחנו הכרזנו שהפתרון היחיד זה קציר מלח מהקרקעית של הבריכה התעשייתית. ובצד השני של המשוואה – הקמת קרן מתוקצבת לפיתוח כלכלי ותיירותי של האזור הזה. כי בלי זה, זה שאנחנו נשקם את האזור הזה, בזה שאנחנו נמנע מהמפלס לעלות כל שנה ב-20 ס"מ ונציל את התשתיות ונציל את בתי-המלון, עדיין לא פתרנו את הבעיה של האזור שמבוזבז.
בשני משפטים, אדוני היושב-ראש, אסקור בפניך למה האזור הזה מבוזבז. מי מגיע היום לים-המלח? הרי מתגאים שבתי-המלון בתפוסה מלאה. למה בתי-המלון בים-המלח בתפוסה מלאה? כי מה לעשות, שנת 2010 היתה שנת שיא למדינת ישראל מבחינה תיירותית. הגיעו 3.5 מיליון תיירים, לא היה לזה אח ורע מאז ומעולם. היו צריכים להשתכן איפשהו. אנשים שרצו לגור בירושלים נשלחו לאשקלון רק כי בירושלים היה מחסור בחדרי מלון. אז מה הפלא שהיתה תפוסה כל כך מלאה גם בבתי-המלון מסביב לים-המלח? מה הפלא, אם אפילו במקומות מרוחקים יותר מירושלים היתה תפוסה כל כך מלאה? אבל בדרך כלל, ב"פּארֶטוֹ", מי שמגיע לים-המלח זה או תיירים שמחפשים תיירות מרפא, למחלות עור, מחלות נשימה, ברונכיטיס, אסתמה, פסוריאזיס וכן הלאה; או אחרי המשבר עם טורקיה שקרה בשנה שעברה, בקיץ של השנה שעברה, הוועדים הגדולים של מדינת ישראל – ופה באמת צריך להוריד את הכובע בפני עופר עיני – החליטו לא להטיס את הוועדים לנופש בבורגס או בכרתים או בקפריסין, אלא להעדיף כחול-לבן, למרות שלפעמים זה יקר יותר, אבל להעדיף כחול-לבן.
דרך אגב, משרד התיירות אז, בקיץ 2010, יצא בקריאה: דווקא עכשיו כחול-לבן, בגלל המשבר שלנו עם טורקיה, בגלל שיש לנו גם גאווה לאומית. חוץ מארבע ארוחות ביום, הכול כלול, יש לנו גם גאווה לאומית. והוועדים הגדולים הרימו את הכפפה ומילאו בהמוניהם את בתי-המלון בים-המלח.
אבל מה לעשות, מה לעשות שבאזור המופלא הזה, שופע טבע, שופע היסטוריה, תרבות, מינרלים, אוויר, אין אטרקציות, אין מה לעשות. אין מה לעשות למשל כשאתה מגיע לשם. זה יפה לצוף על המים, אבל כמה אתה יכול לצוף? אתה מחפש גם משהו אחר, אתה מחפש אטרקציות, כבר היית במפל בעין-גדי – בלי לזלזל, מקום מקסים, ואני הייתי שם מאות פעמים – צפת, אתה רוצה עוד משהו. והאטרקציות היחידות שהציעו לנו בערב זה "ארומה", שנסגר ב-21:00, ו"מקדונלד'ס", שנסגר ב-21:30 או 21:15, אל תתפסו אותי במלה. בזכותי, דרך אגב, בזכות האמירות החוזרות והנשנות בתקשורת על "מקדונל'ס" וכן הלאה, נודע שיש "מקדונלד'ס" ו"ארומה" בים-המלח. אני יכול להיות פרזנטור של המסעדות האלה.
ב-1985 – הפעם האחרונה שהיה פיתוח מואץ של אזור ים-המלח מבחינה כלכלית ומבחינה תיירותית. ראש הממשלה דאז שמעון פרס, ושר האוצר, לדעתי מודעי, הם אלה שהחליטו לתת מענקים, להגדיר את האזור הזה כאזור עדיפות לאומית, לתת מענקים מוגדלים של 38% למלונאים, ליזמים, ואז התחילו לבנות שם בתי-מלון ואז האזור באמת קיבל תנופה גדולה מאוד. ראש העיר של ערד היה אז בייגה שוחט, הוא גם השתתף בזה. מאז שום דבר לא נעשה כדי לפתח את האזור הזה. גם היום, תארו לעצמכם שהאזור הזה לא מקבל הגדרה של אזור עדיפות לאומית מבחינה תיירותית, ואני, במשרד שלי, לא יכול לתת קרן להקמה של בתי-מלון, להקמה של אטרקציות תיירותיות, לא יכול לתגמל את היזמים שיבואו לשם. לא יכול. מה האינסנטיב של היזמים לבוא לשם אם משרד התיירות לא יכול לתת להם 20%, מה שאני נותן במקומות אחרים שמוגדרים כאזורי עדיפות לאומית? אם אין שם מסחר, אם אין שם קניונים, אם אין שם אטרקציות, מה האינסנטיב?
ואז זה המעגל הסגור הזה, שגורם לאזור מופלא, לפלא הלאומי שלנו, להישאר שומם. שומם. וכואב הלב, כי זה בדיוק מה שאנחנו מורישים לדורות הבאים.
אני חושב שבדיוק ברגע הזה, זו ההזדמנות שלנו, שנקרית פעם בדור ואולי אפילו פעם בכמה דורות, להרים את האזור, לפתח את האזור הזה, לפרוץ את המעגל הקסום הזה – הקסום מבחינה שלילית.
לכן, הצעת מחליטים, שאני ניסחתי יחד עם השר להגנת הסביבה גלעד ארדן, מדברת בשני הכובעים: א. שיקום האזור, קרי, קציר מלח; ב. הקמת קרן לעידוד תשתיות תיירותיות, להגדרת האזור הזה כאזור עדיפות לאומית, למתן מענקים ליזמים שיבואו, ועל-ידי כך למשוך את היזמים בתחום המסחר, בתחום הקניונים וכך הלאה וכך הלאה. זה יפתור את הבעיה. זה יפתור את הבעיה, לא מיידית, זה ייקח שנה, שנתיים, אבל צריך להתחיל ממשהו.
הצעת המחליטים הזאת נוסחה כבר ביוני, מאז היא לא הונחה על שולחן הממשלה, כי לא מניחים. עכשיו, ראש הממשלה התגייס גם בקטע הזה, ואני הצלחתי להביא אותו לים-המלח, יחד עם חמישה שרים. שם ראש הממשלה אימץ את הצעתנו לעשות קציר מלח, זאת אומרת, חלופה של קציר מלח, והטיל על משרד האוצר, על ראש אגף התקציבים דאז, 21 יום, בתחילת יוני, לסיים את כל הסאגה הזאת של משא-ומתן מול "מפעלי ים-המלח", את העניין הכספי. נכון, קציר מלח זה לא עניין זול, זה 6 מיליארד שקל לפי חישובים ממוצעים, יש שאומרים פחות, יש אומרים יותר, אבל: א. זה מתפרס על הרבה מאוד שנים, לפחות 15 שנה; ב. מתישהו צריך לעשות את זה, כי אם אנחנו אוספים אצלנו זבל בדירה, אם אנחנו לא מורידים אותו, אז מתישהו הדירה שלנו – א. מתחילה להסריח; ב. אנחנו כבר טובעים בתוך הזבל. זה בדיוק מה שקורה בים-המלח, אוגרים, אוגרים, אוגרים את הפסולת התעשייתית, זהו, זה מה שקרה.
אנחנו מטילים – יחד עם השר להגנת הסביבה, אני חושב שגם כל הבית הזה מתחבר לכך – את רוב האחריות לפסולת התעשייתית, קרי, מלח, על המפעלים שיצרו את רוב הרווח מהפקת האשלג.
אני אומר לכם, הצעת החוק של חבר הכנסת דב חנין, של ניצן הורוביץ ואחרים, היא קצת קיצונית; קצת, בלשון המעטה. כי "מפעלי ים-המלח" באזור הזה, בכלל, "מפעלי ים-המלח" ממלאים תפקיד חיוני ביותר בכלכלת מדינת ישראל, בתעסוקה, בצמיחה, בפיתוח האזור. אין ספק. אבל מצד שני של המשוואה הם הנהנים העיקריים מהפקת האשלג לאורך שנים, אחרי שקיבלו בלירה, או ב-10 לירות, כמו שאמר פה אני כבר לא זוכר מי – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
דב חנין.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
דב חנין. – – את הזיכיון בשנות ה-50. לפי החישוב שלי, לפי מה שאני יודע, יש להם רווח נקי של מיליארד ו-200 מיליון שקל כל שנה מהפקת האשלג. אני מניח שהמשא-ומתן, אם היה מתנהל אתם בצורה מואצת ורצינית – הם היו מבינים שעדיף להם להמשיך ולהפיק את הרווחים הגדולים האלה, לשלם על קציר המלח ולסיים את הסאגה הזאת, כמו שדרך אגב עשה הצד הירדני.
עצם זה שהם לא עשו את זה רק אומר שהמשא-ומתן אתם התנהל בעצלתיים. גם היום הוא מתנהל בעצלתיים. אני רואה כל מיני ספינים שמפריח משרד האוצר על כך שאולי יש כלי אחר מאשר קציר מלח. יכול להיות שצריך להמציא עוד איזה כלי, אחרי שהומצאה החברה להגנת ים-המלח.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
רק כשהים יהיה יבש הם ייזכרו.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
בסדר. אבל פתאום, אחרי שהאופניים כבר הומצאו, מתחילים להמציא את הגלגל לאותם אופניים. אז בשביל מה המצאנו את החברה להגנת ים-המלח לפני שש, שבע שנים? בשביל מה עשינו את העבודה הגיאולוגית, הסביבתית, ההנדסית והתיירותית וכך הלאה? מה, לזרוק עכשיו את כל הכסף הזה לים, כמו שזרקנו את מה שאמר פה חבר הכנסת מגלי על עבודה אחרת עם הירדנים? ככה אנחנו מתייחסים לעבודות? עכשיו פתאום נזכרים שאולי יש אלטרנטיבות אחרות. אין אלטרנטיבות אחרות. נעשתה עבודה, יש פתרון, תאמצו אותו, תתחילו לעבוד.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
אם לא, בוא נלך לחקיקה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
בסדר, שמענו פה כמה יוזמות פרטיות של חברי כנסת. אני, כחבר ממשלה וכשר אחראי, חושב שזה קלוקל שהכנסת תוביל את ההצלה של אזור שהוא נכס לאומי שלנו. אני חושב שאם יש הצעת מחליטים שכבר גיבשו השרים האחרים, גם אני וגם שותפי, השר ארדן, אנחנו חייבים לפחות לדון על זה בממשלה, ולא להקפיא את זה למשך זמן לא סביר. משרד האוצר קיבל 21 יום; מאז עברו לפחות חמישה חודשים. אני חושב שהגיע הזמן שההצעה הזו תידון. כל מה שאני אומר – – –
<משה מטלון (ישראל ביתנו):>
– – – אולי ההצעה הזאת גם לא תידון, זה אמצעי לחץ.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני, מעל הבמה הזאת, אדוני היושב-ראש, קורא לראש ממשלה, שגם הוא אימץ את ההצעה שלנו כבר ביוני, בסיור שהוא עשה בים-המלח; אני קורא לו לשים את הצעת המחליטים על סדר-היום של הממשלה כבר ביום ראשון הקרוב. אנחנו יכולים לקבל את זה דווקא עכשיו, אחרי שהשתתפנו בתחרות, אחרי שהשם של ים-המלח שגור בפי כולם, גם בעולם וגם במדינת ישראל. זה הזמן להתחיל לטפל בים-המלח בצורה רצינית; לפתח את האזור הזה למען הדורות הבאים, למען זה שלא נתעורר אחר כך ונגיד: איזה פספוס של המקום, שיכול היה להיות פלא אדיר, לא רק בפוטנציאל אלא גם במעשה.
אני מקווה מאוד שלא נזדקק לכנסת, שרוב רובה בעד הצלת ים-המלח, פיתוח כלכלי, תיירותי וסביבתי של האזור הזה. אני מקווה מאוד שלא נצטרך להתמודד עם הצעות חוק פרטיות, כי אני בטוח שהן יעברו, אבל אני בטוח שלא נצטרך אותן ונעמיד את הצעת המחליטים על סדר-היום ונקבל אותה. תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לשר התיירות, וכמובן אנו מצטרפים לקריאה שלך. אנחנו מקווים שהנושא הזה יובא במהרה בימינו, כבר ביום ראשון הקרוב, על-ידי ראש הממשלה. לפני שנעבור לנושא הבא – הודעות לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי – – –
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, לא החלטנו מה עושים בנושא. אנחנו מוכנים גם לוועדה, אבל אם לא, אז שיהיה במליאה.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
במליאה זה אף פעם לא יהיה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
חבר הכנסת דב חנין, אנחנו רשמנו בפנינו את דבריו של שר התיירות.
<דב חנין (חד"ש):>
– – – אנחנו חושבים שחשוב להמשיך לעקוב אחרי זה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
אתה לא מסתפק בדברי השר, שאני חושב שהיו – – –
<דב חנין (חד"ש):>
דברי השר חשובים מאוד ואני בהחלט מעריך אותם, ואני חושב שחשוב שהכנסת תמשיך לעקוב.
<היו"ר יעקב אדרי:>
מה אדוני מציע?
<דב חנין (חד"ש):>
הדבר הכי הגיוני יהיה להמשיך לעקוב בוועדה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
בבקשה. חבר הכנסת דב חנין, איזו ועדה אתה מציע?
<דב חנין (חד"ש):>
ועדת הפנים והגנת הסביבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
זה מקובל על כולם? השר, מקובל עליך? אין בעיה, על דעת כולם. תודה לחבר הכנסת, לא צריך הצבעה.
<קריאה:>
צריך להצביע. תצביע.
<היו"ר יעקב אדרי:>
בבקשה. הצבעה ידנית. מי בעד הצעתו של חבר הכנסת חנין להעביר לוועדת הפנים?
הצבעה
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
פה אחד. תודה לכולם.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יעקב אדרי:>
מזכיר הכנסת, בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיונים מהירים בנושאים: גריעת נקודות זכות שנצטברו בכרטיסי האשראי, של חברת הכנסת רונית תירוש; סכנת סגירת מפעלים בעקבות הורדת מכסים, של חברת הכנסת פניה קירשנבאום. תודה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לסגן מזכירת הכנסת.
<הצעה לסדר-היום>
<חשש לעתידם של מדעי הרוח במוסדות להשכלה גבוהה>
<היו"ר יעקב אדרי:>
אנחנו עוברים לנושא הבא – הצעות דחופות לסדר-היום בנושא: חשש לעתידם של מדעי הרוח במוסדות להשכלה גבוהה, הצעות מס' 6494, 6497 ו-6510. ראשון הדוברים, חבר הכנסת זבולון אורלב, בבקשה. יש לך חמש דקות. שלוש דקות.
<שר החינוך גדעון סער:>
– – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
הנושא חשוב, זה בסדר. זה בסדר, הנושא הוא חשוב.
<שר החינוך גדעון סער:>
אבל תקנון הכנסת – עם כל הכבוד אני מעיר ליושב-ראש, כי אני לא נוהג לעשות את זה – איננו עושה הייררכיה בין נושאים חשובים, אלא הוא מקפיד דיבור. ואני חושב – אני שהיתי פה במשך הדיון הקודם – שאי-אפשר לומר שתקנון הכנסת נשמר בקפידה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אדוני, אתה מסכים שאין איסור בתקנון הכנסת על היושב-ראש לתת עוד קצת – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
אין איסור, אבל ברגע שזה דבר שהוא בגדר חוקי, זה כבר כאילו אנחנו פועלים בלי תקנון.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
הבנתי את הרמז, אדוני השר.
<היו"ר יעקב אדרי:>
בבקשה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני ביקשתי מהנשיאות, ואני שמח שהיא אישרה, להביא לדיון דחוף את הידיעות המטרידות מאוד, המדאיגות – שהן לא ידיעות המופיעות בפעם הראשונה, צריך לומר, הן חוזרות ונשנות בשנים האחרונות – על כך שסטודנטים שלנו לא הולכים ללמוד במדעי הרוח, ויש מחלקות לא מעטות במדעי הרוח, כמו מקצועות היהדות, ספרות, היסטוריה וכדומה, שעומדות בפני סגירה בגלל מיעוט תלמידים; לא רק בתואר הראשון, גם בתואר השני יש היום סמינריונים עם שני תלמידים, שלושה תלמידים וכדומה.
צריך לומר שמדעי הרוח הם הנשמה של ההשכלה הגבוהה. הם בעצם הבסיס שאין בלתו לקיומה של השכלה גבוהה. השכלה גבוהה איננה בנויה על מדעי הטבע, היא קודם כול בנויה על מדעי הרוח. בעיני, בלעדיהם, בלעדי מדעי הרוח, השכלה גבוהה היא בעצם כגוף ללא נשמה, וכולנו יודעים שגוף ללא נשמה הוא גוף מת.
לצערנו, המירוץ אחר הישגים חומריים והישגים כספיים גורם לכך שסטודנטים זורמים עם העדיפויות הליברליות החדשות ומעדיפים תחומי דעת שיש בהם תועלת חומרית במרכזם, כמו מקצועות של מינהל עסקים – לא רוצה להזכיר מקצועות נוספים, שהם חשובים – כמו כלכלה וכדומה. הם מעדיפים ללכת למקצועות שמבטיחים עתיד כלכלי עם משכורות גבוהות, אולי גם השתלבות בשוק העסקים, על פני תחומי הדעת שקשורים במדעי הרוח. לכן, סכנה רובצת לפתחם של מקצועות מדעי הרוח באוניברסיטאות.
אני חושב שהחברה בישראל והעם היהודי היושב בציון לא יכולים להרשות לעצמם להתנתק מהרוח היהודית, מההיסטוריה היהודית, מתחומי הדעת שמהווים את התשתית האנושית שלנו כעם וחברה.
מורי ורבותי, אדוני היושב-ראש, לא מדובר במכת גורל, ואני מאמין שאפשר להתמודד. מערכת ההשכלה ומערכת החינוך הן לא מערכות שנגררות והן לא זנב של חברה; יש להן גם תפקיד מנהיגותי להוביל.
אדוני שר החינוך גדעון סער, אני חושב שראוי לציין שרשמת לזכותך הישגים רבים ומרשימים בתחום החינוך וההשכלה הגבוהה. מאחר שהקצבת לי רק שלוש דקות, אז אני לא יכול – – –
<קריאה:>
– – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
ניסיתי לרמוז לך, אבל לא הבנת את הרמז שלי. ההישגים באמת רבים ומרשימים, לענייננו גם בהשכלה הגבוהה, שאחרי עשור אבוד של קיצוצים עד כדי 22%–23%, לא רק צמצמת את הפער אלא גם הוספת. אבל דווקא מפני כך, אדוני השר, אני חושב שמוטב שתהיה לנו ציפייה ממך שתתמודד עם הבעיה. אני חושב שהדרכים ידועות. אתה איש עם ערכים והבנה עמוקה שהחוכמה במדעי הרוח היא השורשים והיסודות. יתר המדעים, החשובים, הם אולי הצמרת והענפים, אבל בלי שורשים. וכל רוח מצויה מפילה, מעיפה, עוקרת את העץ ממקומו אם אין לו שורשים. הבה ונטפל בשורשים, במדעי הרוח.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. אין דוברים נוספים. ישיב שר החינוך, בבקשה. שתי הדקות היו דברי ברכה לשר החינוך.
<שר החינוך גדעון סער:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שיעורם היחסי של הסטודנטים במדעי הרוח ירד במידה ניכרת במהלך העשור האחרון, למרבה הצער. זוהי, אגב, בעיה שמשותפת לרוב, לפחות – אני לא רוצה להגיד לכל – לרוב המדינות המערביות, שביסודה נובעת מרצונם של הסטודנטים ללמוד תחומים "מעשיים", והדבר משפיע על ירידת הביקוש בתחומי מדעי הרוח.
הנתונים הנמצאים בידי המועצה להשכלה גבוהה מעידים כי בעשור הקודם, בין 1999 ל-2009, ירד שיעורם של הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון במדעי הרוח במוסדות להשכלה גבוהה מ-14.2% ל-8.3% בלבד. במספרים מוחלטים מדובר בירידה של כ-3,100 סטודנטים, מ-17,107 ל-14,235, דהיינו ירידה בהחלט משמעותית. למען האמת, המגמה הזאת החלה עוד קודם לכן. כבר בין השנים 1997 ו-1999 ניתן היה לראות ירידה ניכרת במספר הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון במדעי הרוח. רק בשנתיים הללו חלה ירידה של כ-1,000 סטודנטים. לצערי אנו רואים המשך למגמה, הגם שבאופן מתון יותר, גם בשנתיים האחרונות, בין תשס"ט לתשע"א. בשנים אלה חלה ירידה של 0.8% בשיעור הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון במדעי הרוח, ובמספרים – 426 סטודנטים.
ננקטו על-ידי המועצה להשכלה גבוהה בראשותי כמה מהלכים לסיוע, או לקידום לימודי מדעי הרוח, ובהם קורסים חדשים להעשרת מדעי הרוח בתואר ראשון, מלגות מקיפות לסטודנטים דוקטורנטים ותוכניות בתחום, והקמה, שאנחנו מתכננים, של מרכזי מצוינות גם בתחומי מדעי הרוח.
תוכנית להעשרת מדעי הרוח בלימודי תואר ראשון מעודדת את פיתוחם וקיומם של לימודי העשרה במסגרת לימודי התואר הראשון במוסדות להשכלה גבוהה מתוקצבים בהיקף שבין 6 נקודות זכות ל-10 נקודות זכות, תוך שימת דגש על פיתוח קורסים ייחודיים בדיסציפלינות השונות שהותאמו לסטודנטים המגיעים מדיסציפלינות אחרות.
בחודש מאי 2011 פורסם קול קורא למוסדות לפיתוח תוכנית ללימודי העשרה במסגרת הלימודים לתואר ראשון בישראל, וכמה מוסדות נענו לקריאה. עד כה הוגשו כ-70 הצעות ללימודי העשרה, שייפתחו במהלך שנת הלימודים הנוכחית, תשע"ב.
להלן כמה דוגמאות לקורסים ייחודיים שפותחו לטובת לימודי העשרה בתחום מדעי הרוח והחלו להילמד באוניברסיטאות: תולדות התפתחות האדם; יהודים ויהדות בתקופת בית שני; אוטופיה, אומה וגזע: שואה ורצח עם במאה ה-20; היסטוריה עולמית; יוון, רומא והולדת תרבות המערב, וכו' וכו'.
התוכנית מתוקצבת בשנים תשע"א ותשע"ב בסך של 6 מיליון שקלים לשנה, סך הכול 12 מיליון שקלים.
מלגות – קרן רוטשילד מחלקת מלגות ומענקי מחקר לפעילות אקדמית בתחום מדעי הרוח, שבנוסף להיותה ברמה הגבוהה ביותר, תורמת לחיזוק ההוראה ומעודדת שיתוף פעולה בין האוניברסיטאות ובתוכן. מקורות הקרן הן תקציב המדינה – תקציב ות"ת, ותרומה של "יד הנדיב", בחלוקה שווה. הקרן החלה את פעילותה בשנת 2009. סך התקציב שהועמד לרשותה הוא 30 מיליון שקלים, ומתוכם חולקו עד כה מענקים בסך 22 מיליון שקלים. בשנת 2011, השנה השלישית להפעלת הקרן, אישרה הקרן מענקים לשש תוכניות בסך 9.4 מיליון שקלים. בימים האלה נבחנת האפשרות, אדוני היושב-ראש, להרחיב את תקציב הקרן.
להלן כמה דוגמאות לתוכניות שהוכרו ויזכו לתמיכה על-ידי הקרן במהלך שנת הלימודים תשע"ב: לימודים לתואר שני בתחום לימודי ספרות היידיש. ההצעה הוגשה על-ידי שלוש אוניברסיטאות: אוניברסיטת בן-גוריון, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל-אביב. לימודים לתואר ראשון בתחום לימודי רוסיה ומזרח-אירופה, הצעה שהוגשה על-ידי חמש אוניברסיטאות: בן-גוריון, העברית, חיפה, בר-אילן ותל-אביב.
נקודה שלישית, מרכזי מצוינות: כיום פועלים כארבעה מרכזי מצוינות מחקריים באוניברסיטאות, ואנו נמצאים לפני הגל השני של הקמת עוד עשרה מרכזי מצוינות, הכול בהתאם להחלטת הממשלה מחודש מרס 2010, שחבר הכנסת אורלב מכיר היטב, כי היא הוצגה גם בפני ועדת החינוך כשהוא עמד בראשה. בתוך כך, בגל הקרוב ייפתחו לפחות מרכז אחד או שניים בתחום מדעי הרוח. הודעה בדבר ההחלטה באשר לתחומים שבהם ייפתחו מרכזי המצוינות צפויה לצאת בחודשים הקרובים.
בשולי הדברים אציין כי קיימת תוכנית מלגות רוטנשטרייך, הפועלת כשני עשורים ומעניקה מלגות מחיה ומחקר לדוקטורנטים מצטיינים במדעי הרוח. בכל מחזור מוענקות, מדי שנה, עד 20 מלגות, שגובהן 80,000 שקלים בשנה.
בנוסף לכך אני רוצה לומר שנעשתה – וגם הועברה אלי – עבודה על-ידי מכון ון-ליר והוצגה ביום ראשון האחרון בכנס שהתקיים בנושא חיזוק מדעי הרוח. אני לא למדתי את העבודה הזאת, אבל בכוונתי לבחון אותה.
השורה התחתונה היא שננקטות פעולות בתחום הזה. חלקן באו גם לעודד ביקוש בלתי ישיר, דהיינו באמצעות לימודי העשרה, על מנת לחזק את החוגים האלה, גם אם לא באמצעות לימוד ישיר. גם בזה אני רואה חשיבות. אני חושב שגם אדם שלומד תחום אחר – תחום מדעי הרוח הוא תשתית טובה מבחינה אינטלקטואלית. אני בעצמי, כשלמדתי לשני תארים אקדמיים, אחד במדעי החברה ואחד משפטים, מאוד אהבתי את הקורסים בתחום מדעי הרוח. אבל עדיין יכול להיות מאוד שיש מקום לצעדים נוספים, ואנחנו נבחן את זה.
הייתי מציע למציע להעביר את הנושא לוועדת החינוך אלמלא ועדת החינוך דנה בו, לפי דעתי, רק לפני שבוע או שבועיים.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
עוד חודשיים.
<שר החינוך גדעון סער:>
אבל לא אכפת לי שהיא תהיה על סדר-יום ועדת החינוך, לכשיתרצה היושב-ראש לקיים דיון נוסף, ואם יש הסכמה לכך – – –
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה. האם אדוני מסכים?
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אני בדרך כלל מסכים לדברי השר.
<היו"ר יעקב אדרי:>
טוב, תודה. יש איזה הצעות נוספות? לוועדת חינוך, בבקשה. אני מציע הצבעה ידנית.
מי בעד להעביר לוועדת חינוך? בבקשה. תודה.
הצבעה
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
צריך לציין שההצעה עוברת לוועדת החינוך.
<היו"ר יעקב אדרי:>
ההצעה עוברת לוועדת החינוך. בבקשה.
<הצעה לסדר-היום>
<שביתת הסגל הזוטר באוניברסיטאות>
<היו"ר יעקב אדרי:>
אנחנו עוברים לנושא הבא, הצעות דחופות לסדר-היום בנושא: שביתת הסגל הזוטר באוניברסיטאות, מס' 6455 ו-6466. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, מכובדי. יש לך שלוש דקות.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, מצבם של המרצים הזוטרים באוניברסיטאות צריך להטריד אותנו. אנחנו מדברים על מספר לא קטן של אנשים. חלקם, אגב, מרצים ותיקים, דוקטורים ותיקים, שבמשך שנים הועסקו כמורים מן החוץ במקום במשרות תקניות באוניברסיטה. יש אחרים שנמצאים במצב אחר. יש מתרגלים. אגב, מתרגלים פוטרו, יש עומס על הנותרים, עומסי הוראה מאוד מאוד גדולים. מערך המלגות אומנם התרחב, אבל אין בו הסדרה. מורים מקצועיים הועסקו לאורך שנים כמורים מן החוץ ובמסלולים לא מתאימים.
הבעיה הגדולה היא שחברי הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטאות עדיין מועסקים במתכונת דומה לזו של עובדי קבלן. אנחנו מדברים על 9,300 חברי סגל אקדמי זוטר באוניברסיטאות בישראל – 10,900 כולל הטכניון – שמלמדים למעלה ממחצית מכלל שעות ההוראה. זאת אומרת, זה חלק משמעותי ומסיבי מהסגל של האוניברסיטאות.
היום הפורום המתאם של ארגוני הסגל הזוטר באוניברסיטאות מנהל סכסוך עבודה, והדרישות שלו, שנראות לי מאוד נכונות ובמקום, הן – א. לחדול לפטר אנשי סגל אקדמי זוטר מדי סמסטר ולעבור למתכונת של העסקה רב-שנתית, תוך יצירת ביטחון תעסוקתי ומסלולי קידום. זו הצעה ראשונה, או דרישה ראשונה.
דרישה שנייה – לטפל במה שקרוי "העשור האבוד", 2000–2009, שבו רבים מחברי הסגל הזוטר הועסקו – אומנם דוקטורים, אבל הועסקו במשך שנים כמורים מן החוץ, ומאז 2008 כעמיתי הוראה, בגלל המחסור בתקנים בתקופת הקיצוצים הקשה הזאת; להעלות את שכרם של המתרגלים עוזרי ההוראה; לשים קץ למסלול העסקה הפוגעני של מורים מן החוץ. הכוונה היא להעסקה של מורים מן החוץ במתכונת של עמיתי הוראה עם שכר של 12 חודשים בשנה במקום מה שקיים היום – שכר של ארבעה עד שמונה חודשים בשנה; להסדיר את מערך מלגות הקיום והמחקר; לשים קץ ל"התייעלות" על חשבון המרצים והמתרגלים. זה אומר, לצמצם גודל כיתות, ולקבוע סרגל מוסכם למתרגלים או מדריכים פרונטליים לחישוב היקף משרה נורמטיבי ביחס למטרות נלוות שאינן פרונטליות, לפי אופי המטלות ומספרן.
בקצרה, אדוני שר החינוך, אנחנו עוסקים פה בסגל גדול שמועסק בתנאים לא ראויים; לא ראויים, לא נכונים. אנחנו לא מדברים על משהו שנמצא בשולי המערכת האוניברסיטאית, אלא, הייתי אומר, בגרעין המערכת האוניברסיטאית. כמי שבא בעצמו מהאוניברסיטה – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש – אני חושב שהאוניברסיטאות עצמן חטאו פה. אני לא מגן על האוניברסיטאות. אני חושב שיש הרבה מקום לביקורת על יחסן של האוניברסיטאות לסגל האקדמי הזוטר.
אדוני שר החינוך, אני יודע שהשקעת הרבה זמן והרבה מאמצים בקידום שינויים ורפורמות באוניברסיטאות, כולל היקפים של 7 מיליארד שקל. אנחנו מדברים פה על סכומים הרבה יותר קטנים שנדרשים לפתרון הבעיות של הסגל האקדמי הזוטר. אני חושב, אדוני השר, שזו משימה חשובה, חיונית, ערכית ומהותית, ואני מקווה שהכפפה הזאת תורם ואנחנו נוכל לקדם פתרון צודק והוגן לסגל האקדמי הזוטר. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. ישיב שר החינוך, חבר הכנסת גדעון סער. בבקשה.
<שר החינוך גדעון סער:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ביום הראשון לתחילת שנת הלימודים, לפני קצת יותר משבועיים, שיבש הסגל הזוטר ליום אחד את הלימודים, ולאחר מכן חזר למשא-ומתן, שבעצם כבר התנהל מאז חודש אוגוסט.
אני רוצה לומר שאנחנו חתמנו באחרונה על שני הסכמים מאוד חשובים במערכת ההשכלה הגבוהה: אחד, ביוני 2011, שבו בפעם הראשונה נחתם הסכם קיבוצי עם הסגל במכללות האקדמיות המתוקצבות, הסכם מאוד חשוב; הסכם נוסף נחתם לפני חודשיים, ערב ראש השנה, עם הסגל הבכיר באוניברסיטאות. שני ההסכמים נחתמו אחרי משא-ומתן רציני, ענייני, ללא שביתות, ללא עיצומים, ללא פגיעה בציבור הסטודנטים. בכלל, אנחנו נמצאים בתקופה – בקדנציה הזאת ברוך השם עד היום לא היו במערכת החינוך ובמערכת ההשכלה הגבוהה שביתות, והצלחנו להתמודד ולפתור הרבה מאוד בעיות, גם עם ארגוני המורים וגם באקדמיה, באמצעות דיונים ענייניים, בלי לפגוע בציבור התלמידים ובציבור הסטודנטים.
מחודש אוגוסט, כפי שאמרתי, מתקיים משא-ומתן אינטנסיבי בין נציגי האוניברסיטאות לסגל הזוטר. את השיחות מלווים גם נציגים של מל"ג-ות"ת, וגם של האוצר במידה מסוימת. מתקיימות פגישות בתדירות גבוהה ביותר, ולאחרונה גם בצוותים מצומצמים, על מנת לייעל ולקדם את התהליך. רק במהלך השבוע שעבר התקיימו שתי פגישות נוספות במסגרת המשא-ומתן בהשתתפות ועד ראשי האוניברסיטאות ונציגי הסגל הזוטר. בישיבות אלה נדונו הבקשות של נציגות הסגל הזוטר, על המורכבויות הקיימות בו. פגישות נוספות עתידות להתקיים, אדוני היושב-ראש, ביום חמישי הקרוב וגם ביום ראשון שאחריו.
בלי להיכנס לתוכן הדברים, אני רק מציין שהסגל הזוטר זה דבר שכולל הרבה מאוד סוגים של העסקה, שיטות שונות של העסקה, סטודנטים לתארים שניים ושלישיים, שברבות הימים הופכים לחלק מהסגל, ומרצים מבחוץ. יש סוגים שונים, זאת אומרת, הכותרת "מרצים זוטרים" היא כותרת, הייתי אומר, שמקפלת מאחוריה מורכבות רבה. מה שאני כן יכול לומר באופן כללי, שבמשך השנים, בעיקר בשנים של המצוקה התקציבית של המערכת, השיטה של העסקת מרצים מבחוץ גדלה למעלה מן הרצוי, והיום אנחנו צריכים לבלום את המשך התופעה הזאת, וגם לראות כיצד מתמודדים עם הרצונות של הסגל הזוטר לשפר את תנאיו. אני מזכיר שרק בשנת 2008 נחתם הסכם עם הסגל הזוטר.
נכון שזה עניין שהוא עניין בין העובדים לאוניברסיטאות, אבל אני הנחתי גם את מנכ"ל מל"ג-ות"ת משה ויגדור וגם את יושב-ראש ות"ת פרופסור טרכטנברג להיות מעורבים במידה ראויה בתהליך, לדחוף את ההתקדמות של המשא-ומתן. אני מאוד מקווה שהמשא-ומתן הזה יתקדם באינטנסיביות, ברצינות, באחריות, מצד כל הצדדים, על מנת להגיע להבנות, וזו המטרה שלנו.
מאחר שאני עומד בפני מליאת הכנסת בנושא של השכלה גבוהה, אני רוצה רק לנצל את ההזדמנות על מנת לעדכן שהיום נחתם גם הסכם בין אוניברסיטת תל-אביב לממונה על השכר באוצר בקשר לסוגיה של שכר הסגל המינהלי. לממונה על השכר היו טענות על חריגות שכר, והוא החליט בשעתו לקצץ 10%. זה העיב, או יצר סכנה לפתיחת שנת הלימודים. בסופו של דבר היא נפתחה כסדרה, ואחרי תקופה מאוד ממושכת של משא-ומתן בין הנהלת האוניברסיטה לממונה על השכר, במעורבות של הסתדרות העובדים, הושג ונחתם היום ההסכם. אני חושב שזה חשוב. אני רוצה לברך גם את הנהלת אוניברסיטת תל-אביב על הנכונות שלה לעשות שינויים שצריך היה לעשות על-פי דרישת הממונה של השכר. אני מזכיר את הדוח הקשה שהיה בקדנציה הקודמת של מבקר המדינה בנושא חריגות שכר במערכת ההשכלה הגבוהה.
לכן הדרך שלנו, חבר הכנסת חנין, היא דרך של ניהול שיחות בצורה הרצינית, בצורה העניינית. היתה לי אפילו שיחה לפני שבוע, כאן בוועדת החינוך, עם נציגת הסגל הזוטר, ואני מקווה שאם כך יפעלו כל הצדדים, נוכל להגיע לסיכום בעניין הזה, ולא בעוד זמן רב מאוד.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה ויישר כוח. מה השר מציע?
<שר החינוך גדעון סער:>
מה רוצה – – –
<דב חנין (חד"ש):>
אם אפשר להעביר להמשך מעקב לוועדת החינוך – אם יהיה צורך, אולי העניין ייפתר.
<שר החינוך גדעון סער:>
אין לי התנגדות, אף שאני לא בטוח שזה רצוי. כלומר, אם המטרה שלנו היא להגיע להסכמות, אני לא בטוח – – –
<דב חנין (חד"ש):>
לא דחוף – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
אין לי בעיה להעביר את זה לוועדת החינוך. אני רק אומר שצריך לאפשר לצדדים למשא-ומתן לנסות להתגבש.
<היו"ר יעקב אדרי:>
מצביעים, בבקשה. מי שבעד – הוא בעד העברה לוועדת החינוך, ומי שהוא נגד – הוא נגד.
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
בעד – 5, נגד – אפס, נמנעים – אפס. הנושא עבר לוועדת החינוך.
<שאילתות ותשובות >
<היו"ר יעקב אדרי:>
אנחנו עוברים לסעיף האחרון: שאילתות לשר החינוך. ראשון השואלים הוא חבר הכנסת ניצן הורוביץ – שאילתא מס' 1374. שר החינוך, בבקשה תעלה לדוכן להשיב. שר החינוך, בבקשה תעלה למעלה. זה בהתאם לתקנון. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה.
<1374. הנחיות משרד החינוך בנושא בני-נוער להט"בים>
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני כבוד השר, אני מתכבד לשאול אותך כאן שאילתא, ואני רק אציין שהגשנו אותה בתחילת פברואר וייתכן שהדברים השתנו מאז. גם בעניין הזה אשמח לשמוע מהשר.
העניין הוא כזה: סמוך לאירוע הרצח ב"בר-נוער" ב-1 באוגוסט 2009 הצהיר שר החינוך כי משרדו יפיץ חוזר מנכ"ל העוסק בבני-נוער להט"בים.
רצוני לשאול:
1. האם פורסם חוזר בנושא?
2. אם כן – מדוע הוא אינו זמין באתר האינטרנט של משרדך?
3. אם לא – מתי יפורסם החוזר?
שוב, אני מדגיש שהשאילתא היא כבר מלפני הרבה זמן. אני אומר את זה לצורך השאלה כאן היום. תודה.
<שר החינוך גדעון סער:>
אני רוצה להשיב לחבר הכנסת הורוביץ:
1–2. משרד החינוך גיבש מדיניות ברורה בנושא להט"בים. מדיניות זו פורסמה באתר המשרד. כמו כן, הופץ מכתב לשטח שנוסחו רצ"ב, המדבר בעד עצמו. אני אתן לניצן את הנוסח לאחר מכן. אולי אני גם אקריא כמה אמירות מתוכו, כי אומנם הן לא נושאות את הכותרת "חוזר מנכ"ל", אבל הן אמירות חשובות ביותר.
בימים אלה נערכים דיונים מקצועיים לקראת פרסום הוראות בחוזר מנכ"ל במהלך שנת הלימודים תשע"ב. אנשי המקצוע באגף שפ"י סבורים כי ראוי לבצע תהליך חינוכי והסברתי של הכשרת לבבות לנושא, כך שההנחיות, כשתתפרסמנה, תפגושנה מציאות שיש בה הבנה רבה יותר לנושא ומוכנות לתהליך שינוי. ההסברה לבתי-הספר שמה במוקד את חשיבות הטיפול הרגיש בבני-נוער המתלבטים בנוגע לזהותם המינית ואת החינוך לכבוד האדם ומניעת הומופוביה ואפליה.
המדיניות שפורסמה כוללת, בין היתר, את הנושאים הבאים: א. הנושא הלהט"בי שולב בתוכנית "כישורי חיים" כבר בכיתה ט'; ב. הומלץ להזמין גורמים מהציבור הלהט"בי, כגון ארגון "חושן", כחלק מההתמודדות עם ההומופוביה והאפליה נגד הומוסקסואלים. במפגש עם נציגי הארגונים השונים משוחחים עם התלמידים על המורכבות של להיות להט"בי בחברה באמצעות סיפורים אישיים; ג. ניתנה המלצה לבתי-הספר להציג מדבקות או פוסטרים של האגודות הלהט"ביות השונות בבתי-הספר; ד. פורסמו הנחיות ליועצות החינוכיות המכוונות לניהול שיח אמפתי ומגן שיעזור לתלמיד להתמודד עם לבטיו, חששותיו וחרדותיו בכל הנוגע לנטייתו המינית ולחשיפת הנושא בפני חבריו ובני ביתו; ה. פורסמו הנחיות ליועצות החינוכיות לניהול שיחה ייעוצית עם תלמיד ש"יצא מן הארון".
3. כאמור, החוזר יפורסם במהלך שנת הלימודים תשע"ב.
אני בכל זאת מוצא לנכון להקריא מתוך מסמך של משרדנו, של המינהל הפדגוגי, שיצא זמן לא רב אחרי הרצח ב"בר-נוער", בי"ט טבת תש"ע, 5 בינואר 2010. אני מקריא ציטוטים שאני חושב שחשוב לציין אותם כאן בדיון: "ההומוסקסואליות נחשבת כיום, במאה ה-21, לסגנון חיים אלטרנטיבי ומקובל שאינו דורש טיפול או שינוי. אנשי מקצועות בריאות הנפש, לאחר שנים של מחקר והתנסות בשטח, קבעו כי מדובר בהתנהגות שאינה מוגדרת כסטייה ואינה פתולוגית. אין בעצם קביעה זו כדי לשנות עמדות הומופוביות מקובלות בקרב הציבור מצד אחד או עמדות שמקורן בתפיסת עולם מצד שני. עמדות כאלה רווחות כיום בחברה הישראלית".
"תהליך של שינוי עמדות הינו תהליך ארוך ומורכב. זהו תהליך שמשרד החינוך רואה כתהליך חשוב והכרחי כדי לשפר את איכות החיים של כל חלקי האוכלוסייה במדינה. כאשר תהליך זה מתחיל בגיל צעיר, במערכת החינוך ובבית, יש סיכוי טוב להתמודד עם הדעות הקדומות והפחדים הקיימים בכולנו מפני השונה, דבר היכול לסייע בפיתוח כישורי סובלנות וקבלה."
אני רואה פה אמירות נוספות חשובות, ואולי יותר נכון שאני אתן את המסמך המלא לידי חבר הכנסת הורוביץ והוא יוכל להתרשם ממנו.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אני אשמח.
<שר החינוך גדעון סער:>
מוזכרים פה גם הארגונים המרכזיים שעוסקים בתחום והעבודה המשותפת שלהם עם משרד החינוך.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תודה לשר החינוך. הוא נותן לו את המסמך. זה בסדר.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
תודה. הוא ייתן לי את המסמך.
<היו"ר יעקב אדרי:>
כן. שמעתי. השאילתא הבאה מספרה 1567, והיא של חבר הכנסת נחמן שי – לא נמצא; השאילתא האחרונה, שמספרה 1648, היא של חבר הכנסת איתן כבל – גם לא נמצא. תודה רבה לשר החינוך שהיה אתנו היום.
<שר החינוך גדעון סער:>
תודה רבה.
<היו"ר יעקב אדרי:>
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, י"ט בחשוון התשע"ב, 16 בנובמבר 2011, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 19:17.>