דברי הכנסת

דברי הכנסת יח / מושב ראשון / ישיבות מ"ז–מ"ח / כ"א–כ"ג בתמוז התשס"ט / 13–15 ביולי 2009 / 18 חוברת י"ח ישיבה מ"ז הישיבה הארבעים-ושבע של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, כ"א בתמוז התשס"ט (13 ביולי 2009) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 7 מזכיר הכנסת איל ינון: 7 הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והאיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה בשל: 8 1. מדיניותו הכושלת של ראש הממשלה בתחום הכלכלי הפוגעת באוכלוסייה החלשה בישראל; 8 2. הריסת הבתים בוואדי-עארה וההתבטאויות הגזעניות של השר אטיאס; 8 3. הכרזת ראש הממשלה כי יש הסכמה לאומית לפתרון שתי מדינות לשני עמים והתחייבות שר הביטחון לפנות 23 יישובים תוך שבועות עד חודשים 8 מאיר שטרית (קדימה): 10 שי חרמש (קדימה): 15 סגן שר האוצר יצחק כהן: 25 עפו אגבאריה (חד"ש): 32 שר הפנים אליהו ישי: 36 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 43 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 47 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 51 סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 51 הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והאיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה בשל: 51 1. מדיניותו הכושלת של ראש הממשלה בתחום הכלכלי הפוגעת באוכלוסייה החלשה בישראל; 52 2. הריסת הבתים בוואדי-עארה וההתבטאויות הגזעניות של השר אטיאס; 52 3. הכרזת ראש הממשלה כי יש הסכמה לאומית לפתרון שתי מדינות לשני עמים והתחייבות שר הביטחון לפנות 23 יישובים תוך שבועות עד חודשים 52 אריה ביבי (קדימה): 52 פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו): 54 דניאל בן-סימון (העבודה): 55 נסים זאב (ש"ס): 57 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 59 חנא סוייד (חד"ש): 61 אילן גילאון (מרצ): 62 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 64 אורי אורבך (הבית היהודי): 66 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 67 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 69 סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 69 הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והאיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה בשל: 69 1. מדיניותו הכושלת של ראש הממשלה בתחום הכלכלי הפוגעת באוכלוסייה החלשה בישראל; 69 2. הריסת הבתים בוואדי-עארה וההתבטאויות הגזעניות של השר אטיאס; 69 3. הכרזת ראש הממשלה כי יש הסכמה לאומית לפתרון שתי מדינות לשני עמים והתחייבות שר הביטחון לפנות 23 יישובים תוך שבועות עד חודשים 69 אופיר אקוניס (הליכוד): 70 הודעת ועדת החוץ והביטחון על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק 78 צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 79 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170), התשס"ט–2009 79 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 79 אורית זוארץ (קדימה): 84 שלי יחימוביץ (העבודה): 86 חיים אורון (מרצ): 89 רונית תירוש (קדימה): 91 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 95 אילן גילאון (מרצ): 98 שר האוצר יובל שטייניץ: 100 ציפי חוטובלי (הליכוד): 101 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 103 הצעת חוק הקולנוע (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009 105 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 105 דב חנין (חד"ש): 108 אילן גילאון (מרצ): 109 ניצן הורוביץ (מרצ): 110 דליה איציק (קדימה): 111 נחמן שי (קדימה): 113 מתן וילנאי (העבודה): 115 יואל חסון (קדימה): 117 נסים זאב (ש"ס): 118 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 120 הודעת הוועדה לקידום מעמד האשה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק 124 ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה): 124 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009 125 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 125 אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה): 140 חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 143 דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת לנשיא הרפובליקה הדומיניקנית לאונל פרננדז רניה 148 היו"ר ראובן ריבלין: 149 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 150 סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 150 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009 151 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 151 אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 156 זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 161 מרינה סולודקין (קדימה): 166 דניאל בן-סימון (העבודה): 168 רוני בר-און (קדימה): 173 אמנון כהן (ש"ס): 174 אורי מקלב (יהדות התורה): 180 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 185 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 193 מוחמד ברכה (חד"ש): 195 אורי אורבך (הבית היהודי): 200 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 206 חיים אורון (מרצ): 212 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 218 אופיר פינס-פז (העבודה): 221 גדעון עזרא (קדימה): 226 דוד אזולאי (ש"ס): 234 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 239 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 249 חנא סוייד (חד"ש): 257 שלי יחימוביץ (העבודה): 263 ניצן הורוביץ (מרצ): 268 חנין זועבי (בל"ד): 271 רונית תירוש (קדימה): 279 זאב בוים (קדימה): 283 איתן כבל (העבודה): 285 אברהם מיכאלי (ש"ס): 290 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 293 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 308 דב חנין (חד"ש): 315 אילן גילאון (מרצ): 323 רחל אדטו (קדימה): 328 מגלי והבה (קדימה): 334 נסים זאב (ש"ס): 338 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 347 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 351 עפו אגבאריה (חד"ש): 361 חיים אורון (מרצ): 367 שי חרמש (קדימה): 374 יולי תמיר (העבודה): 396 יואל חסון (קדימה): 405 זאב בילסקי (קדימה): 421 נחמן שי (קדימה): 440 שלמה מולה (קדימה): 450 יוחנן פלסנר (קדימה): 456 ישראל חסון (קדימה): 464 אריה ביבי (קדימה): 476 עתניאל שנלר (קדימה): 484 אורית זוארץ (קדימה): 492 זאב בוים (קדימה): 499 אברהם דיכטר (קדימה): 503 זאב בילסקי (קדימה): 510 נחמן שי (קדימה): 516 שלמה מולה (קדימה): 522 רחל אדטו (קדימה): 529 אברהם דיכטר (קדימה): 541 יוחנן פלסנר (קדימה): 546 ישראל חסון (קדימה): 551 אריה ביבי (קדימה): 553 עתניאל שנלר (קדימה): 555 מגלי והבה (קדימה): 559 רוחמה אברהם-בלילא (קדימה): 562 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 568 עמיר פרץ (העבודה): 570 אורית זוארץ (קדימה): 574 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 576 סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 576 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009 577 שר האוצר יובל שטייניץ: 577 חיים אורון (מרצ): 580 מאיר שטרית (קדימה): 585 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 594 סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 594 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009 595 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 595 מזכיר הכנסת איל ינון: 636 חיים אורון (מרצ): 675 דליה איציק (קדימה): 676 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 679 מזכיר הכנסת איל ינון: 679 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009 679 חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 680 רוני בר-און (קדימה): 680 מזכיר הכנסת איל ינון: 693 מזכיר הכנסת איל ינון: 723 מאיר שטרית (קדימה): 747 מזכיר הכנסת איל ינון: 749 מזכיר הכנסת איל ינון: 792 מזכיר הכנסת איל ינון: 814 מזכיר הכנסת איל ינון: 821 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 829 מזכיר הכנסת איל ינון: 829 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, בהעדר שרים, היום, יום שני, כ"א תמוז התשס"ט, 13 ביולי 2009 למניינם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1407/18 וכלה בהצעת חוק פ/1427/18 – הצעת חוק לתיקון פקודת היערות (פטור מארנונה), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת איתן כבל; הצעת חוק מוזיאון הכנסת, התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – אי-תיקון ליקויים), התשס"ט–2009, מאת חברי הכנסת אופיר פינס-פז ויואל חסון; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – תנאים למתן אשרה ורשיון לעובד זר), התשס"ט–2009, מאת חברי הכנסת יעקב כץ ושי חרמש; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון – הרוב הדרוש להעברת סגן ראש רשות מתפקידו או שלילת סמכויותיו), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון – רישום מחודש), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – הגבלת גיל כהונת רב עיר ורב שכונה), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת עתניאל שנלר; הצעת חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה) (תיקון – הארכת תקופת החכירה), התשס"ט–2009, מאת חברי הכנסת שלמה מולה, נחמן שי ומגלי והבה; הצעת חוק שימוש בכספי ציבור, התשס"ט–2009, מאת חברי הכנסת אילן גילאון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (שקיפות תרומות), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק הפיקוח על הכשרות, התשס"ט–2009, מאת חברי הכנסת חיים אמסלם ואברהם מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק העונשין (תיקון – פיצוי נפגע עבירה), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שפות רשמיות, התשס"ט–2009, מאת חברי הכנסת יריב לוין, משה מטלון ואברהם מיכאלי; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – איסור כהונת חבר הכנסת מסיעה שהתפלגה כשר או כסגנו), מאת חברי הכנסת שלמה מולה ומגלי והבה; הצעת חוק פיקוח על בתי-ספר (תיקון – הרחבת תחולה), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת אורי מקלב; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – הרכב הוועדה לבחירת שופטים), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת יעקב אדרי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (תיקון – פרסום טופס מבחן בעברית ובערבית), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת מסעוד גנאים וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק תמריצים לסטודנטים בשירות מילואים ממושך, התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת דני דנון; הצעת חוק המוסד העליון ללשון העברית (תיקון – פטור ממסים), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת אורי אורבך; הצעת חוק בתי-הדין דרוזיים (תיקון – הרכב ועדת המינויים), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת זאב אלקין; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – הגבלת כהונתו ותפקידו של מתכנן מחוז), התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית. כמו כן, בהתאם להוראות סעיף 142ב(ב) לתקנון הכנסת, אבקש להודיע כי חבר הכנסת אלי אפללו ביקש לשוב ולהיות מציע של הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (שירותי מסרון), התשס"ז–2007 – פ/2009/17. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכיר הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והאיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. מדיניותו הכושלת של ראש הממשלה בתחום הכלכלי הפוגעת באוכלוסייה החלשה בישראל;> <2. הריסת הבתים בוואדי-עארה וההתבטאויות הגזעניות של השר אטיאס;> <3. הכרזת ראש הממשלה כי יש הסכמה לאומית לפתרון שתי מדינות לשני עמים והתחייבות שר הביטחון לפנות 23 יישובים תוך שבועות עד חודשים> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אני מוחה פעם נוספת על כך שנציג הממשלה לא יודע שישיבת הכנסת נפתחת בשעה היעודה. בכל פעם אנחנו מכריזים מתי ישיבת הכנסת הבאה כדי למנוע הפתעות, אנחנו גם פותחים אותה בדיוק בזמן הנקוב. אף פעם לא מאחרים דקה, גם לא מקדימים דקה, חבר הכנסת שטרית. <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו מוכנים להצביע אי-אמון עכשיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה לא יעזור, הוא לא אפקטיבי. <מאיר שטרית (קדימה):> אבל יש לנו רוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> מוכנותכם אינה מספקת אותי, אדוני השר לשעבר חבר הכנסת מאיר שטרית, כי אני דורש שהנהוג בכנסת יקוים. לכן, חבר הכנסת בר-און – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אולי נחדש את הישיבה כשיהיה נציג הממשלה? גם לזה יש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אודיע לממשלה שהחוקים שהיא מבקשת להעלות בהמשך היום, ייתכן שאנחנו נדחה אותם עד יום שישי, ואז בוודאי הם יגיעו בזמן. הדברים האלה לא מתקבלים על הדעת, כמובן, אם כי אני מוכרח לומר שבדרך כלל ההתנהגות היא ראויה. חבר הכנסת מאיר שטרית, אדוני יוכל לעלות ולדבר, ואני לא אפעיל את השעון עד אשר יגיע נציג הממשלה. <מאיר שטרית (קדימה):> נציג הממשלה הגיע. <היו"ר ראובן ריבלין:> הואיל והוא הגיע, אז גם אתה תעלה. כבוד השר הנכבד והיקר, ואחד – מתקוותיה של מדינת ישראל, אנחנו מתחילים את ישיבת הכנסת בשעה היעודה, והיום במקום ב-16:00 – ב-11:00, בגלל בקשת הממשלה להקדים את הדיונים בכנסת, כדי לאשר את התקציב עד יום חמישי ב-24:00, ואני מתאר לעצמי שכך ייעשה. בבקשה, חבר הכנסת שטרית, בשם סיעת קדימה, בנושא: מדיניותו הכושלת של ראש הממשלה בתחום הכלכלי הפוגעת באוכלוסייה החלשה בישראל. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, היום מתחילה הכנסת בדיוני התקציב ובדיונים בחוק ההסדרים, חוקים שמבחינתנו הם חוקים אכזריים, מרושעים כלפי החלשים, ונותנים צ'ופרים לחזקים במשק. אנחנו לא מסוגלים להבין את הממשלה הזאת ואת התנהלותה הכלכלית. אדוני היושב-ראש, אני מספיק שנים בכנסת כדי לומר שעוד לא ראיתי התנהלות כל כך חפיפית בהכנת תקציב מדינה, כל כך לא אחראית, כל כך מזגזגת, כל כך בלי כיוון, אלא כניעה ללחצי הציבור, בלי ידיעה מראש למה הולכים, לאן הולכים. אתה פשוט שואל את עצמך מי מנהל את ענייני המדינה. אני יכול למנות רק חלק מהדברים, כי יש לנו זמן להאריך בדיונים על חוק ההסדרים, אבל בזמן שיש לי לדבר על האי-אמון אני יכול למנות רק על קצה המזלג את הדברים העיקריים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר, האם אתה משיב? אז אתה מדבר עד שיגיע השר שצריך לשמוע. אני לא מפעיל את השעון, אתה רואה. <נחמן שי (קדימה):> לפעמים זה עונש. <מאיר שטרית (קדימה):> נתחיל מכוונות הממשלה. הכוונה הבסיסית הראשונה של הממשלה היתה פגיעה חזקה מאוד בחלשים והגדלה של ההטבות לעשירים. לפני התיקון שהממשלה עשתה בגין הלחץ הציבורי – אדוני היושב-ראש, אני רוצה שייאמר לכנסת מה היתה הכוונה המקורית של הממשלה בחוק ההסדרים הזה. הכוונה שלהם היתה שבמהלך שש השנים הקרובות – המדינה ויתרה על הכנסות ממס הכנסה בהיקף של 70 מיליארד שקל בשש שנים. מי מקבל את הטבות המס האלה? רק קבוצות האוכלוסייה החזקות יותר. מי שמרוויח מ-8,000 שקל ומטה לא רואה גרוש הטבה מהכסף הזה. ההטבות הן מ-8,000 שקל ומעלה, כאשר ככל שהמשכורת של אדם גבוהה יותר ההטבה שלו גדולה יותר. הוויתורים על מס הכנסה הם לא רק ליחידים אלא גם לחברות. כלומר, מוותרים במשך שנים על 70 מיליארד שקל בתקופה שיש משבר במשק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בתור מומחה, בוודאי האזרחים שואלים בבית, נדמה לי שאחת מהטענות היתה – גם שר האוצר לשעבר בר-און היה אומר – שהפחתת המסים גורמת להגברת ההכנסות. אתה אומר שאם היו גובים את אותו שיעור מס כפי שגבו היו עוד 70 מיליארד, אבל ייתכן שהיה עודף הכנסה על שנה קודמת באיזה 20 מיליארד. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אם חבר הכנסת שטרית היה פעם, נניח, שר במשרד האוצר, אולי הוא היה יכול להשפיע על אחוזי גביית המסים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר ארדן, זאת קריאת ביניים מתונה. לי מותר לשאול אותו משום שהצופים שואלים אותי, כדי לשאול אותו, והוא יענה בוודאי. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מתכוון להתייחס לזה – – – <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני שומע פעם אחר פעם את השר המקשר בין הממשלה לכנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גם השר להגנת הסביבה, שזה משרד חשוב ביותר. <רוני בר-און (קדימה):> בכוונה הפרדתי בין קודש לחול, כי מה שהוא עושה במשרד להגנת הסביבה אני יודע להעריך והוא יקבל את הקרדיט – – – אבל לבוא כל פעם ולהגיד: נדהמנו לגלות, חוסר של 70 מיליארד בגביית מסים – אני ספרתי, ופניתי לפחות 40 פעם בהופעות ציבוריות שבהן הזהרתי את ראש הממשלה, לפני שנבחר לתפקיד ראש הממשלה, שלא ידבר על המסים, כי יש בעיה עם גביית המסים בגלל ההאטה הכלכלית. אבל השר המקשר נדהם כל פעם מחדש: 70 מיליארד. הוא כבר כולל גם את החוסר ב-2010, שזה כבר שנה וחצי אחרי שהוא מנהל את המדינה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל גם כבוד שר האוצר בר-און ראה לברכה בהפחתת המסים את הגדלת ההכנסות. <מאיר שטרית (קדימה):> כשיש עודף כסף. <היו"ר ראובן ריבלין:> כשיש עודף, נכון. <רוני בר-און (קדימה):> לא כתעלול בחירות. כאסטרטגיה כלכלית זה בסדר, לא כתעלול בחירות. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תראה, כמובן, לא התכוונתי להתעלם מהעובדה הזאת ולהסביר אותה, ואני אסביר אותה היטב, כפי שתראה. בתקופה שיש משבר במשק, שממילא יש פער גדול מאוד בהכנסות המדינה – לא באשמת אף אחד, גם לא באשמת הגובים; אני לא מייחס, חלילה, לאנשי מס הכנסה שהם עושים עבודה גרועה ולכן לא גובים מסים. הדברים נורא פשוטים. כשחברות הפסידו כסף, הן משלמות פחות מס הכנסה. כששוק ההון נפל – הרי כל רווחי מס ההון, שהם 20%, על שוק ההון – ששנה קודם הכניסו מיליארדים למדינה – זה נפל. השר ארדן, זה לא באשמת מישהו שלא גבה את הכסף, כי יש נפילה גדולה בשוק. לכן לא פלא הוא, אדוני היושב-ראש, שאין כלכלן אחד במשק שתומך בעמדתו של נתניהו שבתקופה כזאת צריך להפחית מס הכנסה. נגיד בנק ישראל התנגד, כל האנליסטים התנגדו. זה צעד עקום בהשוואה לצורך. אדוני היושב-ראש, תדע לך, אין שום מחקר שמראה ש-x הורדת מס הכנסה יוצרת y צמיחה. אין דבר כזה. צמיחה תלויה בהרבה מאוד גורמים; מס הכנסה הוא אחד מהם. עכשיו אני רוצה לומר עוד דבר אחד. מתי אתה מוריד מס הכנסה? כשאתה חושב שהמס הישיר אצלך במדינה הוא גבוה. אם תבדוק, אדוני, תראה שבהשוואה למדינות המערב מדינת ישראל נמצאת בעשירייה התחתונה במיסוי הישיר, זאת אומרת שהיטל המיסוי הישיר על אזרחים במדינת ישראל הוא מהנמוכים במדינות המפותחות במערב. האוצר אומר שהוא מוותר על 70 מיליארד הכנסה למרות המשבר, אף-על-פי שכבר יש פער גדול בהכנסה ממסים, ובנשימה אחת, באותה הזדמנות, הוא גם מעלה מסים. העלו את מס הכנסה ב-1%. רצו להעלות מס ערך מוסף על פירות וירקות; נבהלו וחזרו. העלו את המס על הדלק, את המס על סיגריות, על מים. העלו מחירים בצורה דרמטית. מי משלם? מס ערך מוסף, אדוני היושב-ראש, זה אנטיתזה לצמיחה במצב הנוכחי. מס ערך מוסף זה מס מעוות, זה מס רגרסיבי. מדוע? מכיוון שאזרח משלם את המס בלי קשר להכנסתו. הוא משלם את אותו אחוז מס. אדם שמרוויח 3,000 שקל לחודש משלם 16.5% מס ערך מוסף על כל מה שהוא קונה. גם אדם שמרוויח 100,000 שקל משלם 16.5% מס. אדם שמרוויח 3,000 שקל או 4,000 שקל צורך את כל משכורתו ביום-יום, לכן הוא משלם 16.5% מס נטו ממשכורתו. לעומת זאת, אדם בעל הכנסה גבוהה לא צורך את כל משכורתו, לכן הוא משלם מס רק על חלק קטן. מחקרים, אדוני היושב-ראש, מראים שבעשירון התחתון תשלום מסים עקיפים הוא 43% מההכנסה נטו. בעשירון העליון המסים העקיפים הם רק 14% מההכנסה נטו. זה אומר הכול. זה אומר לך, אדוני, שכשאתה מעלה מס ערך מוסף אתה פשוט מקפח, גורם לפגיעה חמורה ביותר באנשים החלשים ונותן הטבה לאנשים חזקים. ממה נפשך, אדוני היושב-ראש? אתה רוצה להפחית מסים? נלך לשיטתו של מר נתניהו שרוצה להפחית מסים. תפחית את מס ערך מוסף, תפחית את המסים העקיפים – שבהם, אגב, בהשוואה למדינות אירופה ולמדינות המפותחות בעולם ישראל נמצאת בעשירייה העליונה, זאת אומרת היטל המס העקיף על אזרחי ישראל הוא בין הגבוהים ביותר בעולם. אם אתה רוצה ליצור צריכה במשק, מה יותר הגיוני מאשר להקטין את המסים העקיפים ולתת לאנשים אפשרות לצרוך? אין כלכלן שיגיד לך – או שלא יגיד לך – שהיום, בתקופה הזאת, העלאת מס ערך מוסף תפגע בצריכה כי אנשים יש להם פחות כסף נטו, ולכן יקנו פחות; מה שלא תעשה הם יקנו פחות. לכן, אדוני היושב-ראש, אם אני לוקח רק את עניין המסים, אתה רואה שיש פה דבר מדהים, שהממשלה בעצם רוצה לתת הטבה ענקית של מיליארדים לעשירים ולגרום לכך שהחלשים ישלמו. מכל 1% מס ערך מוסף חמשת העשירונים התחתונים משלמים חצי כל שנה. זה לא חד-פעמי, זה כל שנה. אני שמח, אגב, שראש הממשלה ביטל את המע"מ על פירות וירקות. זה היה מלכתחילה דבר לא הגיוני. אני שואל אותך, אדוני היושב-ראש, ככה מנהלים תקציב? מאחורי גבו של שר האוצר? הוא נשאר במסדרון ומאחורי גבו מחליטים ומבטלים. ההתנהלות של הממשלה בהכנת התקציב הזה היתה שערורייה. אני לא מבין למה שר האוצר נשאר בממשלה הזאת. כל שר אוצר אחר היה מתפטר בו-במקום ומחזיר את המפתחות. אתם לא מבינים את ההתנהלות הזאת – מביאים יועץ חיצוני שיושב מאחורי גבו של שר האוצר, משאירים את שר האוצר ואת אנשי האוצר במסדרון ומסכמים עסקת חליבה עם ההסתדרות. ההסתדרות חלבה את הממשלה עד הסוף. אני קורא בזעזוע את החוקים שעברו בחוק ההסדרים הבלתי-יאומן הזה, חוק ההסדרים הכי גדול שאני זוכר בכנסת – עסקת החליבה שבה הופכים כמעט כל מעסיק לפושע פלילי. זה פשוט לא יאומן. מטילים עונשים פליליים. <נחמן שי (קדימה):> חליבה או חבילה? <מאיר שטרית (קדימה):> חליבה. אני אומר בכוונה חליבה. <רוני בר-און (קדימה):> תוריד את היו"ד, יצא לך יותר טוב – יצא לך חבלה. <מאיר שטרית (קדימה):> אני שמח שסגן השר יצחק כהן הגיע אלינו, בעיקר כשהוא מסכים עם כל מלה שאני אומר פה. הוא לא יכול שלא להסכים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אפילו שהוא לא שמע. <מאיר שטרית (קדימה):> אפילו שהוא לא שמע. אני מכיר את יצחק הרבה שנים. היינו ביחד בממשלה הרבה שנים. <נחמן שי (קדימה):> אל תערבב את זה עם השר. <מאיר שטרית (קדימה):> אני בטוח שיצחק כהן איננו מסכים שיעלו מס ערך מוסף לעניים ולמסכנים וייתנו צ'ופרים של 70 מיליארד שקל לעשירים ולחזקים. אין לי שום ספק בזה. מפלגת ש"ס אמרה שהיא נכנסת לממשלה כדי להגן על החלשים. מפלגת ש"ס דאגה מבחינתה לאינטרסים שהיא רצתה, והיא אכן קיבלה. שיסביר לי אדוני היושב-ראש, מה עושה בממשלה הזאת מפלגת העבודה, מפלגה סוציאליסטית שתפקידה לדאוג לשוויון? <שי חרמש (קדימה):> סוציאל-דמוקרטית. <מאיר שטרית (קדימה):> זאת פשוט בדיחה. הם יושבים מהסיבה שהם רוצים להיות חלק מהממשלה הלא-מוצלחת הזאת, בעיקר בתחום הכלכלי. מי מנהל את המדינה כששר האוצר נשאר מחוץ למסגרת ופקידי האוצר לא שותפים לסיכומים? מה, מחר ימנו מועצה כלכלית וימנו על המועצה הכלכלית קבוצת חברים שתייעץ למועצה הכלכלית? החבורה הזאת אמורה לנהל מחר את משק המדינה? תגיד לי למה שמישהו יפנה אל שר האוצר. אם יש בעיה יפנו ישר ליועץ חיצוני או לראש הממשלה. אולי שירכוש שעות ייעוץ כדי לקבל ולקדם דברים באוצר. מי מנהל את המדינה הזאת? פעם אמר בנימין נתניהו שהוא אזרח מודאג. אני חבר כנסת מודאג מאופן הניהול הזה, כיוון שבצורת הניהול הזאת של תקציב המדינה אני לא בטוח מה יקרה מחר. אין שום ערובה בידנו שהניהול הזה לא ימשיך גם הלאה, אין ערובה לכך שמי שינהל את ענייני התקציב של המדינה והכלכלה של המדינה לא יהיו יועצים חיצוניים שכל אחד נגוע באיזה דבר אחר. אדוני, אני לא מאשים את פקידי האוצר במאומה. תמיד נוטים להטיל את האשם על פקידי האוצר. פקידי האוצר עושים עבודתם נאמנה. תפקידם – והם רואים את תפקידם ברצינות – להגן על האינטרסים של המדינה מבחינה כלכלית. הרי לא לחינם עזב יושב-ראש – תגיד לי, מתי שמעת שבמדינת ישראל ראש אגף תקציבים מתפטר? קם ואומר שהוא עוזב כי מה שהממשלה עושה גובל בשוחד? ככה אמר רם – – – <רוני בר-און (קדימה):> הממונה על התקציבים. <מאיר שטרית (קדימה):> הממונה על התקציבים. הוא אמר שהוא עוזב כי מה שעושה הממשלה עם ההסתדרות גובל ממש בשוחד. מתי פקיד ברמה הזאת, ברמה של מנכ"ל באוצר, קם והתפטר בצורה כזאת? לדעתי זה לא קרה בתולדות המדינה. בעקבותיו עוזב עכשיו מנכ"ל האוצר. לדעתי לא לחינם. אגף שוק ההון עוזב לא לחינם. בורחים מהספינה הטובעת. אני אומר שבצדק. הראשון שהיה צריך ללכת הביתה זה שר האוצר. הוא בחור מבריק, הוא בסדר גמור. הוא עושה טעות איומה. בדיוק כמו שפרץ עשה בביטחון הוא עושה באוצר. הוא לא צריך היה להיכנס לשם, כי זה לא התחום שהוא התעסק בו. הוא יכול היה לנהל כל משרד אחר ברמה יוצאת מן הכלל. הוא נכנס למקום שעשו ממנו – תסלח לי – סמרטוט. אמר חבר הכנסת גדעון סער על חברי העבודה שהם סמרטוטים. אני מוכרח לומר שעכשיו הוא יושב טוב מאוד עם הסמרטוטים האלה. אולי גם הוא יסמרטט בעצמו, כיוון שהוא תומך בכל שורת הגזירות הנוראה הזאת על אנשים חלשים. אדוני היושב-ראש, דיברתי על מסים. אני אומר לך, יש עוד שורה של גזירות. מעבר לנושא של המסים – דיור ציבורי. תגיד לי אתה, כמה נלחמנו פה? אתה נלחמת אתי יחד עם נתניהו על חוק הדיור הציבורי. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם עם רן כהן. <מאיר שטרית (קדימה):> גם עם רן כהן, בהחלט. עכשיו במחי יד הממשלה מבטלת את זכותו של דייר ממשיך להישאר בדירה של ההורים שלו. למה זה צודק? מאז שעשיתי את חוק הדיור הציבורי ב-1999 ועד היום דיירי הדיור הציבורי שגרו אתם בני משפחה ארבע שנים ברציפות – יכלו להמשיך להיכנס לנעליהם. היום בחוק ההסדרים הממשלה מבטלת את זה. נגד מה זה? נגד החזקים? את מי זה ידפוק? רק את החלשים, את אלה שאין להם. מה אומרים בחוק? <רוני בר-און (קדימה):> הממשלה הקודמת האריכה את זה. <מאיר שטרית (קדימה):> נכון. אדוני היושב-ראש, מרגיז גם העטיפה של זה. חבר הכנסת בר-און, איך מציגים את זה בחוק ההסדרים? זה לא שמבטלים. אומרים שאת האדם שגר אצל ההורים שלו ארבע שנים ומעלה – יבדקו את הזכאות שלו, ובהתאם הוא יקבל או לא יקבל דירה. מאחר שהייתי שר השיכון אני יכול לומר לך שמחכים בתור לדירה בדיור הציבורי אלפי אנשים. עד שיגיע תורו של המסכן הוא יצטרך לפנות. כתוב פה בחוק שהאיש צריך לפנות את הדירה שלו בתוך תשעה חודשים מיום מעבר החוק. <רוני בר-און (קדימה):> זה לא יעבור. אנחנו נפיל את זה יחד עם ש"ס. <מאיר שטרית (קדימה):> הלוואי. אני מקווה. <רוני בר-און (קדימה):> ש"ס יצביעו נגד זה. <מאיר שטרית (קדימה):> מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית, וש"ס, נראה שיצביעו אתנו. על זה נעשה הצבעה שמית, ונראה אם זה יעבור או לא יעבור. אני חושב שזו פשוט שערורייה. הנה, דוגמה נוספת, אדוני היושב-ראש – כל הסיפור של הפרטת קרקעות של המינהל. אנחנו לא נגד עשיית סדר במינהל, ואדוני היושב-ראש, מה שמציעה הרפורמה הזו במינהל – אני מבקש שתבדוק אותי, הייתי אחראי על המינהל כשר השיכון – כל מה שמציעה הרפורמה הזו במינהל, בתוך הנוהל של המינהל, כבר בוצע בעבר. זה רק מכירה של דבר שנעשה. אדוני, את ההיוון לדירות עירוניות כבר עשינו. לקחתי אז, אני זוכר, 25 עורכי-דין מבחוץ שיעשו את החוזים, בהסכמה של האוצר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טיבייב, אני פשוט נאלץ להגן על חבר הכנסת שטרית. אני לא רוצה להוציא את העוזרים שלך. <מאיר שטרית (קדימה):> 200,000 איש כבר היוונו את הבתים שלהם, את הקרקעות שלהם, בהנחה, הם שילמו 4% וקיבלו בעלות על הנכס שלהם. נשארו 70,000 איש שלא היוונו, אדוני היושב-ראש, פטרנו אותם. גם בלי הסכמתם, העברנו על שמם בעלות. אז החלק הזה ברפורמה בוצע. מבנה המינהל – תבדוק אותי, אדוני. אני ישבתי אישית, עבדך הנאמן ישב אישית עם ועד העובדים של המינהל על הקמת שלוש החטיבות של המינהל: חטיבה עסקית, חטיבה לשמירת הקרקע וחטיבת פיתוח. זאת אומרת, הרפורמה שמנסים לעשות כבר בוצעה, נכתבה מזמן, אין פה שום רפורמה. מה הדבר האמיתי שמתחבא ברפורמה הזאת? זה הפרטת הקרקעות, זה שהמינהל יוכל מחר למכור כל קרקע פנויה, לא מתוכננת, לכל אדם, במכרז. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שזאת שערורייה. מדוע? כי מי יקנה את הקרקעות האלה? מה, המסכנים יקנו אותן? יקנו את הקרקעות האלה נדל"ניסטים, חברות עם כסף. הם יחזיקו את המשאב הקרקעי בידיהם. מישהו מאמין – תגיד לי אתה, אדוני היושב-ראש, האם אתה מאמין, אם אלה מחזיקים את הקרקעות בידיהם, רק בידי קבוצה קטנה ועשירה, האם מחיר הדירות יעלה או ירד? לא צריך להיות חכם גדול או כלכלן גדול להבין שכאשר אתה לוקח מצרך – – – <ציפי לבני (קדימה):> והתשתיות ירדו, איכות החיים תפחת. <מאיר שטרית (קדימה):> כן. כשאתה לוקח מצרך ואתה מנטרל, אתה שומר את המצרך – נגיד שמישהו היה לוקח את כל הזהב בעולם אליו ליד; מחיר הזהב היה מטפס לשמים. רק כשיש היצע קרקעות של המדינה, להתחרות מול האנשים הפרטיים שמחזיקים קרקעות, אפשר לשלוט במחיר הקרקע. זה – – – הפוך. וגם מחליטים ברפורמה הזאת – גם כן, אני פשוט לא מאמין לטיפשות – מחליטים לבטל את אגף התכנון במינהל ולהעביר את התכנון לרשויות המקומיות ולמשרד השיכון. אני שואל אותך, אדוני היושב-ראש – אתה מכיר רשויות מקומיות; תאמין לי, יושב פה שר הפנים אתנו. הרי הרשויות המקומיות, במצב הנוכחי היום, רובן אין להן כסף לשלם משכורת, לחלק מהן. הם חיים, בקושי עוברים את היום, מעבר לגזירות שהטילו עליהם בתקציב הזה. הם, יש להם כסף לתכנן? רק רשויות עשירות ביותר, כמו תל-אביב, וחיפה אולי קצת, ירושלים – גם היא, אין לה כסף לתכנן – הן אולי מצליחות לתכנן משהו. אחרים, אין להם כסף לתכנן. <רוני בר-און (קדימה):> לא מדאיג אותך מה שיכול לקרות שם מתחת – – –? <מאיר שטרית (קדימה):> חכה, עוד לא אמרתי. עוד לא גמרתי. ועם כל הכבוד, כשעירייה מתכננת, היא מתכננת לפי אינטרסים מקומיים, לא לפי איזו ראיית עולם תכנונית רחבה של הסתכלות על האופק, שמירת שטחים פתוחים וכל האלטרנטיבות. <רוני בר-און (קדימה):> יושב-ראש ועדת תכנון נבחר ב-200 קולות, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שטרית, אני חשבתי, אולי כמוך, שהדיון בחוק זה צריך להיות נפרד מכל השפעה של סכנה של פירוק הכנסת – – <מאיר שטרית (קדימה):> אני מסכים. <נחמן שי (קדימה):> זה היה בנפרד – – – <מאיר שטרית (קדימה):> הם עשו פיצול וירטואלי. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – ואני מתאר לעצמי שיהיה לנו עוד דיון ארוך. <רוני בר-און (קדימה):> למרבה הצער, הוא פה כל כך מז'ורי, וייבלע פה – – – <נחמן שי (קדימה):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה לא מסכים עם כל מה שאומר חבר הכנסת – – – <נחמן שי (קדימה):> הרכבת לירושלים נוסעת יותר לאט – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני במידה רבה יותר קרוב אליו ממך בעניין זה, אבל יש בעיה וצריך לדון עליה בכובד ראש. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מוטרד בעניין הזה של הרפורמה המוצעת במינהל, שהיא מוחבאת, למען האמת, הרפורמה האמיתית מוחבאת. ואני אומר לך שהתוצאה תהיה גרועה מאוד, שוב, לאוכלוסיות החלשות. דברים נוספים. מקימים קופת-חולים חמישית – אני שמח שהיא ירדה מהפרק, הבנתי – קופת-חולים חמישית לסקטור הפרטי למטרת רווח, שברור שהיא תיצור דיפרנציאציה בשירותים. <היו"ר ראובן ריבלין:> וגם היא תידון בנפרד. <מאיר שטרית (קדימה):> נכון. הגדלת תשלומים לבריאות לאלה ששכרם נמוך: קבעו פתאום רף מינימלי של 90 שקל, של התשלומים המינימליים ביותר. שוב, גם כאן ניסו לעטוף את זה – זה הרי תשלום בר-הפחתה. יעני, קופות-החולים יעשו תחרות ביניהן כדי להפחית את כבשת הרש הזאת. מה ההיגיון בזה? זה כמו, פשוט לעשות הכוונה, כיוון חץ, נגד החלשים. אדוני היושב-ראש, מעבירים את האחריות לטיפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים לקופות-החולים. אני מזמין את הציבור לבדוק מתי לדעתם הטיפול יותר טוב – כשחברת הביטוח מכסה את ההוצאות ונפגע תאונת הדרכים יכול לבחור את הרופא, את הטיפול, את המקום שבו יקבל טיפול, או כשישלחו אותו לקופת-חולים אצלו בשכונה. אין שום ספק שההבדל בטיפול יהיה של שמים וארץ. ולמה? אנשים משלמים ביטוח. למה שחברות הביטוח לא ישלמו את הטיפול הרפואי כמו שצריך? זאת הרי פגיעה בחלשים. <היו"ר ראובן ריבלין:> לאדוני יש עוד נימוקים מדוע צריך להביע אי-אמון? <מאיר שטרית (קדימה):> כן. אני מסיים, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <מאיר שטרית (קדימה):> העלו את המס על מים, על דלק, על סיגריות. אני בכלל לא מדבר על השערורייה של המים – 20 שקל קנס למי שיתקלח יותר מחמש פעמים בחודש. באמת, ריבונו של עולם. אני לא מבין את זה. אתה ממלא אמבטיה, זה חצי קוב. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתם הצבעתם בעד. <מאיר שטרית (קדימה):> הצבענו בעד, באמת? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורי אריאל, הדובר לא יודע שהוא כבר על הבמה – – <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו עוד לא הצבענו. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – 25 דקות, ומהן עשר דקות שהיה פה סגן שר. <מאיר שטרית (קדימה):> אני אסיים, אדוני. שלטון מקומי – אני למדתי, השלטון המקומי עשה הפגנות, רצה לסגור את הכבישים, פתאום יצאו בהודעה שמבטלים את כל ההפגנות – קיבלו 2.4 מיליארדי שקל מענק האיזון. אני רוצה להגיד לך – היושב-ראש צוחק – זה פשוט באמת מצחיק. זה בדיחה. אדוני היושב-ראש, תקציב 2009 – יושב פה שר האוצר לשעבר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> קיבלו תוספת. תוספת. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, יושב פה שר האוצר לשעבר ושר הפנים לשעבר. אני מודיע לך – – – <רוני בר-און (קדימה):> גם שר הפנים – – – <מאיר שטרית (קדימה):> כן, בתפקידים הקודמים. שר אוצר ושר הפנים לשעבר. אני מודיע לך שבתקציב 2009, מענק האיזון של השלטון המקומי היה בהסכמה בין האוצר לביני – וזה מוסמך בכתב – לא 2.4, אלא 2.6 מיליארדי שקל, זאת אומרת הם קיבלו תוספת של מינוס 200 מיליון שקל. <היו"ר ראובן ריבלין:> ועדת הכספים עזרה לך מול שר האוצר. <מאיר שטרית (קדימה):> ובנוסף לזה, אדוני היושב-ראש – בנוסף לזה, אתה יודע, ביטלו את הסבסוד של הרשויות המקומיות לגבי הקשישים. זה שערורייה. זה לדפוק עוד פעם את הקשישים. ואחרון-אחרון בשלטון המקומי, מעבר לעניין הזה – הרי גם ביטלו את הרפורמה שהצענו בשלטון המקומי, שבה העיריות הגדולות – הממשלה לא תשלם ארנונה לעיריות אלא למשרד הפנים, כדי שהכסף הזה יחולק על-ידי משרד הפנים בין הרשויות החלשות. כי מה ההיגיון שכל משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות יושבים בערים החזקות, ומשלמים להן מאות מיליונים ארנונה, כשלאחרים אין בכלל ממה להתקיים? לצערי, הכנסת ביטלה את זה, ביטלו את זה בחוק ההסדרים. זאת אומרת, מה שהיה נכון לחלשים – בוטל. אם כן, אדוני היושב-ראש, אני מסכם ואומר – – <היו"ר ראובן ריבלין:> על כל אלה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – שהתקציב הזה אכזרי כלפי חלשים, מיטיב אולי עם העשירים. אני מצטער לומר שגם בעבר חלוקת ההכנסות במשק היתה מעוותת, וזה תורם להמשך הגדלת הפער והאי-שוויון במשק, ואני מצר על כך. ועוד לא דיברתי על הקיצוץ flat בכל משרדי הממשלה – כמובן בחינוך, ברווחה, בבריאות – בכולם יש קיצוץ flat נוסף – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יהיו לך כל היום וכל הלילה לדבר. <מאיר שטרית (קדימה):> – – שמי ייפגע ממנו? רק החלשים. לכן, אדוני היושב-ראש, אין מקום להצביע אמון בממשלה הזאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> יהיו לך היום, כל היום וכל הלילה, לדבר על זה. <מאיר שטרית (קדימה):> כן, יש בשבוע הזה פעמיים אי-אמון: הפעם אי-אמון, והתקציב הוא גם אי-אמון. תודה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר שטרית על הדברים שאמר ועל בקיאותו, וכמובן, יש כאלה שמסכימים, כאלה שלא מסכימים – כבוד סגן השר ודאי, יש חלקים גדולים שהוא לא מסכים. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> השר כהן, הגענו פעם שעברה למלכים ג'. מה עכשיו? <רוני בר-און (קדימה):> בטעם עליון קוראים את עשרת הדיברות. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי. אל תפריע לסגן השר לעלות, על מנת להרצות את דבר הממשלה בדבר רצונה לדחות את האי-אמון. בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> אני לא יכול לראות עבירה על עשרת הדיברות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למה? פרקים לפחות שאתה אישרת. חלק גדול מהתקציב זה פרקים שאתה אישרת. <רוני בר-און (קדימה):> אני לא יכול לראות איך פוגעים בעשרת הדיברות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, כל קריאת ביניים – רק בישיבה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כבודו זוכר, יותר מ-30% דברים שבשיא כשרונותיו של שר האוצר לשעבר מונחים בתוך הספר הזה. <רוני בר-און (קדימה):> הטובים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הכול טוב, במיוחד הטובים. אבל תרשו לי, אני אתחיל ב"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים; הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל; מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש; דור הולך ודור בא והארץ לעולם עמדת; וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם" – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל הנחלים – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – "הולך אל דרום וסובב אל צפון. סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח; כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת; כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמע; מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". מה שאני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, שאופוזיציה תמיד תהיה אופוזיציה, וקואליציה תמיד תהיה קואליציה. לפני לא הרבה חודשים ישבו בצד הזה, והם הגנו בחירוף נפש על פרקים שלמים בתוך התקציב; היום – בצד הזה, והם תוקפים אותו. זה פשוט, כפי שאומר קהלת, אין חדש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תחת השמש. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – תחת השמש. אבל, לגופו של עניין, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בכל זאת צריך להציג משהו, הרי תוקפים את הממשלה שהיא ממשלה לא חברתית. <נחמן שי (קדימה):> זה לא מפחית מעוצמת הטיעונים. זה נכון, אבל צריך לענות לגופם של דברים; קורים דברים בבית הזה שטעונים הסבר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אם חבר כנסת כל כך חשוב כמו ידידי, נחמן שי, מודה – הטענות שטעונות הסבר, ניגש ונסביר אותן אחת לאחת. אז ככה. ברשותכם, אני מבקש להציג מקצת מהישגיה של הממשלה הזאת בתקופה של 100 הימים בסך הכול – סך הכול 100 הימים הראשונים לכהונתה. כידוע לכם, אמש אישרה ועדת הכספים של הכנסת את המתווה שהציע משרד האוצר, בשיתוף הכנסת, שלפיו יוכפל סכום התמיכה באמהות עובדות. מתווה זה אושר בישיבה משותפת של חברי הוועדה לקידום מעמד האשה וחברי ועדת הכספים, כמעט פה אחד – עם שני נמנעים – לאחר מאמצי גישור והצעות שונות שהועלו במטרה לסייע ככל שניתן בעידוד אמהות לילדים קטנים לצאת לעבודה. לא מיותר להכביר מלים בחשיבות ההעלאה של שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה בישראל – – – <נחמן שי (קדימה):> כבוד השר, ברגעים אלה כבר מתנהל דיון בוועדה על בקשה שלנו לרוויזיה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה לא נכון, גם פה מטעים אותך. הרי אתה אדם ישר ואני מכיר אותך הרבה שנים. גם פה מטעים אותך ואנחנו נוריד את הרוויזיה. אבל תרשה לי כמה דקות. לא מיותר להכביר מלים בחשיבות העלאת שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה בישראל. התקדמות עצומה נעשתה בתחום זה במשך השנים. שיעור הייצוג של הנשים בכוח העבודה האזרחי מתקרב ל-50%. הנשים הן כ-60% ממקבלי התואר הראשון במוסדות האקדמיה בישראל. הן משולבות במגוון רחב של מקצועות וענפים, והן מהוות כוח משמעותי גם מחוץ למקצועות הנשיים המסורתיים. בעזרת השם בכוונתנו לפעול כדי לסייע בקידומה של מגמה מבורכת זו. עם זאת, ראוי לזכור כי שכרן הממוצע של הנשים העובדות בישראל נמוך משכר הגברים. 60% מאלו המשתכרים שכר מינימום הם נשים, ו-65% ממקבלי השלמת הכנסה הם נשים. לתוצאה זו סיבות רבות, אולם עלינו להתמודד עם השלכותיה. ההצעה שאישרה אמש ועדת הכספים, כמעט פה אחד, מהווה נדבך נוסף בהתמודדות עם מצב דברים זה, והיא אף מאזנת בין פסיקת בית-המשפט העליון, שמיטיבה עם נשים בעלות הכנסה גבוהה, ובין המדיניות החברתית שמובילה הממשלה – לסייע לשכבות החלשות ולמעמד הביניים. אני לא יודע, זה טוב שהם לא מקשיבים או שזה לא טוב? <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד חבר הכנסת שטרית, אדוני השר, השר מנסה להשיב לך אחרי שהוא שמע כל מלה שאתה אמרת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני לא יודע אם זה טוב או לא טוב שאתה לא מקשיב, אבל בכל זאת, תקשיב. <היו"ר ראובן ריבלין:> הם לא מחויבים, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> שאלו – יקבלו תשובה. שאלת חכם, חצי תשובה. בהתאם למתווה שהוצע, תקצה הממשלה 75 מיליון ש"ח בגין השנים 2009 ו-2010 לטובת מס הכנסה שלילי לאמהות עובדות. נוסף על כך, 50 מיליון ש"ח יוקצו בשנת 2010 לטובת הקמת מעונות-יום, לפי מיפוי שנעשה במקומות שחסר, ואילו לקראת שנת הלימודים שתחל בספטמבר 2010 יוקצה סכום ענק של 320 מיליון ש"ח לטובת הרחבת מעונות-יום, משפחתונים וצהרונים – הרחבת הזכאויות. כמו כן, מ-2012 ההצעה שגיבשנו נותנת מענה לנשים עובדות שמשתכרות מעל סף המס על-ידי הוספת נקודת זיכוי בעבור ילד עד גיל חמש, בעלות תקציבית של 280 מיליון ש"ח – שימו לב, רבותי – כך שבסך הכול תקצה הממשלה סכום של 600 מיליון ש"ח תוספת שנתית קבועה להוצאות הטיפול בילדים. אני סבור כי בדרך זו יוכלו גם נשים המשתכרות ברמות השכר הנמוכות והבינוניות ליהנות מצעדי הממשלה לקידום ולהעלאה של שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה, שכן הפתרון שגובש יש בו כדי לצמצם את הנטל הכלכלי הכרוך בהוצאות הטיפול בילדים לטובת יציאה לעבודה. כמו כן, פעלנו בשיתוף ועדת הכספים לאישור הגדלה של קצבאות הילדים – לפי ההסכם הקואליציוני עם תנועת ש"ס – לכל משפחה בישראל. זהו מהלך הדרגתי שהובלנו, בעלות תקציבית של 1.4 מיליארד ש"ח לשנה לשנים 2009–2010, שצפוי שיתרום סכום נוסף עבור כל ילד מהילד השני ועד לילד הרביעי בכל משפחה. נוסף על כך פעלנו בשיתוף ועדת הכספים לאישור הגדלה של קצבאות הילדים לכל משפחה בישראל. עוד אישרנו גידול מדורג של קצבאות הזיקנה כבר מהשנה הנוכחית ועד ל-2011 בעלות תקציבית של 1.3 מיליארד ש"ח, וגם תוספות תקציביות מבורכות לטובת הגדלת סל השירותים הניתנים לניצולי השואה. חברי חברי הכנסת, זה לא סוד שהמשבר הכלכלי החריף נותן את אותותיו גם במשק הישראלי בכללותו. הכנסות המדינה ממסים ברבעון הראשון של 2009 הסתכמו ב-42 מיליארד ש"ח, לעומת 49 מיליארד ברבעון המקביל אשתקד. זו ירידה של 15% מהשנה החולפת. אנו מתכוננים לכך שהשנה הנוכחית תציב בפנינו אתגרים לא פשוטים להתמודדות, אולם כדי לצאת מחוזקים מן המשבר הנוכחי, נמשיך לפעול לקידום יעדים אסטרטגיים ויעדים חברתיים בשנים הבאות. הקצנו מאות מיליוני שקלים למערכת החינוך לטובת קידום רפורמת "אופק חדש" והתוכנית לשיפור ההישגים ואיכות ההוראה במערכת החינוך. הוספנו שעות לימוד בעלות של 140 מיליון ש"ח וייעדנו 625 מיליון ש"ח נוספים לטובת צמצום מספר התלמידים בכיתות ושיפוצם המקיף של עשרות מבני חינוך בישראל, תוך מתן עדיפות לאזורי הפריפריה. אני מאמין כי, בעזרת השם, הצעדים שנקטנו, בשיקול הדעת ובזהירות המתחייבת, הם לטובת כלכלת המשק בכלל ולשיפור מצבן של האוכלוסיות החלשות בפרט. לפיכך, חברי, אני מבקש מהבית לדחות את הצעת האי-אמון. ברשותכם, בצורה טלגרפית, אפרט את הסעיפים – תוספות תקציביות עיקריות בתחומים חברתיים בהתאם להחלטות הממשלה במסגרת תקציב 2009–2010: הכשרה והסבה מקצועית – 100 מיליון ש"ח; תוספת למעונות יום וצהרונים לעידוד תעסוקה – 200 מיליון ש"ח ועוד 600 מיליון ש"ח שהצגתי, בהחלטה של אתמול; קרן סיוע לעמותות חברתיות – 100 מיליון ש"ח ב-2009 ו-100 מיליון ש"ח ב-2010; הגדלת סל השירותים לניצולי השואה – 100 מיליון ש"ח; תוספת ללשכה לשיקום נכים שמטפלת בניצולי השואה – 500 מיליון ש"ח; הגדלת סל השירותים לניצולי השואה – עוד 14 מיליון ש"ח; תוספת לקצבאות הזיקנה – 1.3 מיליארד ש"ח בפריסה לארבע שנים; תוספת לקצבאות הילדים – 1.5 מיליארד ש"ח בפריסה לשלוש שנים; עידוד העסקת עובדים ישראלים בתחום הסיעוד – 180 מיליון ש"ח; הגדלת התקרה לפיצוי עובדים בפשיטת רגל – 10 מיליוני ש"ח; הקלות בזכאות לדמי אבטלה – קיצור משך תקופת האכשרה – 80 מיליון ש"ח; תוכנית לאומית לילדים ונוער בסיכון – 85 מיליון ש"ח ב-2009 ו-60 מיליון ש"ח ב-2010; קרן לסיוע למפעלים לשימור כוח העבודה ומניעת פיטורים – חמ"ת – חופשה מוסכמת בתשלום – 150 מיליון ש"ח; תמיכה בפעולות לקליטת עלייה – 182 מיליון ש"ח; תוכנית לעידוד עלייה – 65 מיליון ש"ח; שכירות ארוכת טווח לעולים – 16 מיליון ש"ח; רפורמת "אופק חדש" בחינוך, כפי שפירטתי בנאום, בניכוי הפחתות רוחביות – 735 מיליון ש"ח; תוכנית לשיפור הישגים ואיכות ההוראה במערכת החינוך – 370 מיליון ש"ח; הקטנת מספר התלמידים בכיתות – 250 מיליון ש"ח; תוספת שעות למערכת החינוך – 140 מיליון ש"ח; תוספת עבור פיצול כיתות א' וב' – 96 מיליון ש"ח; שיפוץ מבני חינוך, בעדיפות לפריפריה – 357 מיליון ש"ח; תוספת לסל הבריאות – 475 מיליון ש"ח. התוכנית של אתמול – 600 מיליון ש"ח. אדוני, בסך הכול, 7 מיליארדים ו-165 מיליון ש"ח ועוד 600 מיליון ש"ח. אני חושב שזאת ממשלה סופר-חברתית, זה תקציב חברתי, עם כל הקשיים ועם כל האתגרים, ובעזרת השם נעשה ונצליח. תודה רבה לכם. חבל שחברי מהאופוזיציה, שנתנו נאומים חוצבי להבות, לא נשארו לשמוע את התשובות. ממש חבל. תעבירו להם את הפרוטוקול, כמו שעושים בשאילתא כשלא נוכחים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל הנחלים שבו אל הים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא לשכוח, שאופוזיציה תישאר אופוזיציה, קואליציה תישאר קואליציה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברוב המקרים אנחנו נשארים בצד הנכון, חבר הכנסת כהן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> עוד ברשותך, אדוני היושב-ראש, הבהרה לגבי חוק המטפלות. בניגוד לפרסומים, לא נפלה כל טעות בנתונים שפורסמו על-ידי משרד האוצר בעניין חוק המטפלות שעבר אתמול בוועדת הכספים. חברי היקר נחמן שי, זה בשבילך, אני אחזור על המשפט הראשון: בניגוד לפרסומים, לא נפלה כל טעות בנתונים שפורסמו על-ידי משרד האוצר בעניין חוק המטפלות שעבר אתמול בוועדת הכספים. בטבלאות שהתפרסמו טרם הדיון בוועדה נערכה השוואה בין שתי שיטות של התחשבנות בהוצאות ההשגחה והטיפול בילדים. בשיטה הראשונה נערך חישוב של זיכוי, שהמשמעות שלו היא הפחתת חבות המס. בשיטה השנייה, הוצג מצב שבו הוצאה חודשית של 1,800 ש"ח – עלות מעון-יום – תהיה מותרת בניכוי לצורכי מס, כלומר מההכנסה החייבת של העובדת תופחת ההוצאה למעון-היום. ההשוואה מלמדת כי שיטת ההכרה בהוצאה נותנת הטבה הולכת וגדלה לבעלות השכר הגבוה בהשוואה לזיכוי. זאת ועוד. המתווה שעליו הוסכם אתמול כולל, מעבר לנקודות הזיכוי – בהיקף של 280 מיליון ש"ח משנת 2012 – גם את ההטבות האלה: בגין השנים 2009–2010 יוקצו 75 מיליון ש"ח מס הכנסה שלילי לאמהות עובדות. בשנת 2010 – 50 מיליון ש"ח יוקצו לבינוי מעונות-יום. היינו עושים את זה, אגב, ב-2009, אבל לא היו מספיקים עם כל המכרזים וכל התוכניות וכל ההיתרים. אתה יודע מה החסמים. ב-2010 יוכלו לעשות את זה, אני מקווה, בשופי, ולנצל את כל ה-50 מיליון. משנת הלימודים תשע"א ואילך, ספטמבר 2010, יוקצו 320 מיליון ש"ח להרחבת מעונות-יום, משפחתונים וצהרונים. בסך הכול, התוספת השנתית הקבועה של 600 מיליון ש"ח להוצאות טיפול בילדים. מהטבות אלה ייהנו מרבית האמהות העובדות לילדים בגיל עד חמש. ההצעה מאזנת בין פסיקת בית-המשפט העליון, שמיטיבה עם נשים בשיעורי הכנסה גבוהים, ובין המדיניות החברתית של הממשלה – לסייע לשכבות החלשות ולמעמד הביניים. אני מקווה שעניתי לך. הרוויזיה תוסר ב- 11:30. תודה לכם – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מודה לשר יצחק כהן, אני מאוד מודה לו – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – וכל טוב, ואל תשכחו מה שאמר קהלת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין להצגת הנושא של הבעת אי-אמון מטעם סיעות חד"ש, רע"ם–תע"ל ובל"ד את חבר הכנסת עפו אגבאריה, על מנת שיבוא וינמק את הצעתו להצביע אי-אמון בממשלה. אדוני המזכיר, להודיע לסגן ראש הממשלה – אלי ישי נמצא, נא לקרוא לו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת האי-אמון היא על ההתבטאויות הגזעניות שאנחנו עדים להן מאז תחילת הכהונה של הממשלה הזו. מאז הקמת הממשלה אנו עדים לתחרות פרועה בין שרי הממשלה על התבטאויות גזעניות, שאפשר לכנותה "גזען נולד". עד עכשיו התמודדו בתחרות הזו, בהצלחה יתירה יש לציין – קודם כול שר החוץ, או הממונה על ענייני חוץ, השר אביגדור ליברמן, שאני לא יודע אם הוא באמת שר חוץ או הוא ממונה על ענייני חוץ, כי אנחנו עדים לזה שיש שר חוץ שמתאם עם הערבים, מצרים, ושר חוץ אחר שמתאם עם האמריקנים – אז מה השר חוץ הזה, פרט לזה שהוא מככב בערוצי הכנסת, עדיין עם האמרות הגזעניות שלו. העניין גם לא פסח על הסנצ'ו פנצ'ו שלו, כך אני מכנה אותו, השר לביטחון הפנים, אהרונוביץ, שגם כן התבטא באופן מאוד גזעני כשאמר לבלש סמוי: אתה נראה כמו ערבוש אמיתי. אבל לזכותו של השר, הוא התנצל. אומנם ההתנצלות לא היתה באמת כנה, אבל – מקובל. אבל עדיין, השר ליברמן ממשיך באותו מסע. בימים האחרונים אנחנו רואים שהצטרף טוען לכתר חדש, מתמודד חדש בתחרות, שהוא השר לבינוי ושיכון אריאל אטיאס, שבנאום בפני לשכת עורכי-הדין אמר כי יש לעצור את התפשטות הערבים בגליל, בין השאר על-ידי הרחבת היישוב חריש. היישוב חריש נמצא במשולש ולא בגליל. היישוב חריש, מה שהוא טוען הוא שהוא צריך להיות עיר לחרדים, שתכלול מעל 100,000–150,000 יחידות דיור – או אנשים; לא יחידות דיור, אנשים. מי שראה את הגבולות של ההצעה של העיר הזו – הוא רואה איך הגבולות של העיר הזו נכנסים ממש לפאתי הכפרים מסביב – באקה, מסר, ברטעה, וכל הכפרים, ערערה וכפר-קרע. אז תארו לעצמכם שהוא רוצה לשים את המחסומים ממש בכניסות לערים האלה. השר אטיאס מציע, תוך שהוא גם מגלגל את עיניו לשמים, הקצאת אדמות גם לערבים. אבל השר אטיאס שכח שהאדמות האלה נלקחו מערבים. ואני רוצה לשאול אותו, האם באמת הוקצתה אי-פעם, במשך 60 השנה שחלפו, אדמה להקמת איזשהו יישוב ערבי? אנחנו רואים כמה יישובים וכמה התיישבויות יהודיות בתוך מדינת ישראל – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> התשובה היא, כמובן – כן. אתה יודע, לבדואים בנגב הוקמו יישובים חדשים. אתה יודע את זה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הבדואים – אתם נישלתם אותם מכל האדמות שלהם. כמה כפרים שהם לא – בלתי מוכרים ומנושלי אדמות, ואתם שמים אותם במקומות כאלה שאתה אומר שזה פיתוח. אז אני רוצה לראות שיכירו ביישובים הבלתי-מוכרים בנגב, שהאוכלוסייה שלהם גם כן גדלה. וגם האוכלוסייה הערבית גדלה, והריבוי הטבעי הוא לא רק במגזר היהודי, הריבוי הטבעי הוא גם במגזר הערבי. ולא רק בהתנחלויות, הוא גם בתוך מדינת ישראל. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מכובדי, חורה, זה לא – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני לא ראיתי, עד עכשיו, שהרחיבו פעם את תוכנית המיתאר במידה שבאמת היא עונה על הצרכים של כפר, של עיר, של יישוב ערבי כמו שצריך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> רהט זה יישוב יהודי? <עפו אגבאריה (חד"ש):> תמיד יש בעיה עם הרחבת תוכניות המיתאר, וכך אנחנו מואשמים שאנחנו פורעי חוק, שאנחנו בונים ללא היתרים, ואז באים – והדחפורים של משרד הפנים ושל הוועדות לתכנון באים והורסים. אז אני חושב שהעניין הזה, כל המדיניות הגזענית של לבוא וקודם כול לא לאשר, להרוס, אז מה יעשו האנשים, איך יתפרנסו? ומה שבאמת מקומם זה תשובתו של השר אטיאס, פה, בכנסת, מעל לדוכן הזה. הוא מדבר על המשוואה הקלוקלת שבמרכזה הקביעה כי נפרד יכול להיות שווה. אז הוא בעד זה להפריד יישובים. להפריד – קודם כול, הוא אמר את זה פה, שהוא בעד להפריד את החרדים, שהם יבנו את עצמם ויגורו בלי שום קשר עם הסביבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אמר – זה לא לפי לאומים; הוא אמר, לפי תרבויות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> כן. אבל תמיד הפרדה – זה בדרך כלל מתכון לאפרטהייד. אז קודם כול הוא רוצה להפריד את הערבים, וזה ברור. זה שהוא שם את העיר חריש במקום הזה, אז הוא רוצה להפריד בכלל בין הכפרים האלה, ולשים איזשהו גוש גדול, שימנע אפילו התחברות בין האנשים, ואם זה דתיים – אז סגירת כבישים, סגירת רחובות; אוקיי. על זה בזמנו נדבר. אבל זה מתכון לאפרטהייד. קודם כול מפרידים ערבים. אחר כך מפרידים חרדים, אחר כך מפרידים אשכנזים מספרדים, ואחר כך זה יגיע גם לאתיופים, יגיע למרוקאים, יגיע לכל מיני. <מרינה סולודקין (קדימה):> גם רוסים, רוסים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> ואנחנו עדים, אפילו עכשיו, מה שעולה מבית-המשפט, על הבחורה האתיופית שנדרסה על-ידי אברך. אני מקווה שהצדק ייקח את מקומו. אני רק רוצה לציין, למשל, באוזני השר את פסיקתו של בית-המשפט העליון האמריקני בפרשת בראון. פרשת בראון בשנת 1954, מישהו – על ההפרדה, שהיתה גם שם באוטובוסים, ואולי אנחנו גם נגיע לזה לפי התיאוריה הזו, שגם באוטובוסים תהיה הפרדה. אז בשנת 1954 היתה פסיקה שקבעה דה יורה כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי הינה בלתי חוקית. ותמיד אוהבים להשוות את מדינת ישראל והנאורות שלה עם ארצות-הברית ולא עם מדינות אחרות, אבל כשרוצים, על עניינים של איך לפגוע במיעוט, אז מותר להשוות את מדינת ישראל עם מדינות שהן פחות מתקדמות. אבל בדברים נאורים – אז אפשר להשוות לארצות-הברית. אז אם פסק-הדין הזה ביטל את הדוקטרינה של נפרד אבל שווה – מה שאמרו שם, שזה separate but equal – זה לא נכון. שם זה בוטל, אז מדוע פה שר מכהן בממשלה, שאמור להיות של כל אזרחי המדינה ולהתייחס שווה לכל אזרחי המדינה, יבוא ויגיד את הדברים האלה על הפרדה? אז עובדה, הפרדה היא דבר לא שווה, וזה לא נכון. להצהרה הלוחמנית והגזענית של השר אטיאס ושל חבריו לשולחן הממשלה מתלווים גם מעשים, ולפחות בתחום זה הממשלה לא רק מדברת אלא גם עושה. אנחנו עדים שבשבועיים האחרונים היתה מתקפה של הריסות במגזר הערבי, ובמיוחד ראינו באום-אל-פחם, בכפר-קרע, במועאוויה, ואני יודע גם על כמה מקומות שמועדים להריסה. אז תארו לעצמם מה הרסו. אין לנו אזורי תעשייה, אז בכניסה לכפרים האלה או שזה שוק או שזה מחסן חקלאי או שזה איזו איזבושקה – זה ברוסית, איזבושקה – שיכול להיות שמשתמשים בה בגלל החום כדי לשבת על האדמה שלהם. אין תוכניות מיתאר, אמרנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> איזבושקה זה סככה? <מרינה סולודקין (קדימה):> זה בית קטן מעץ. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא, זה דאצ'ה. דאצ'ורקה. אין אזורי תעשייה, אז מה עושים? יש קצת מקום למסחר, אז עושים שוק. אז אפילו את מקום המסחר באים והורסים. ממה יתפרנסו האנשים? קודם כול, הדיכוי הוא מבחינת תוכניות המיתאר. הדיכוי השני גם מבחינת מקור הפרנסה. אין לנו אפשרות אחרת אלא להתפרנס ממשהו, אז כשבאים ורוצים להתפרנס ממשהו – גם את זה הורסים. אז איך הם יסתכלו? האנשים נהיים יותר עניים. איך השכן הרעב יסתכל על השכן השבע, שיש לו את כל האפשרויות גם מבחינת פיתוח, גם מבחינת מים, גם מבחינת תשתיות, גם מבחינת חינוך, בתי-ספר? איך אתה רוצה שיהיו האנשים האלה? זה מביא למחשבה שיקום הרעב ויגיד "לא" לתוכניות האלה, שמפלות אותו לרעה. אני רק רוצה להזכיר שהיו דברים מעולם. גם במאורעות של אל-רוחה, באירועי אוקטובר 2000, אנשים התנגשו עם המשטרה מתוך זה שאין להם ברירה, שדחפו אותם לפינה כזאת שאי-אפשר כבר. בברוטליות הזאת שעשו "עליהום", אני חושב שבדבר הזה יכול להיות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כמה זמן אתה עוד צריך? כי הזמן נגמר. הואיל והפריעו לך, אני נותן לך שתי דקות מלאות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> טוב, תודה. אני חושב שהממשלה הזאת, לא רק ביחס שלה לאוכלוסייה הערבית – אני רואה שגם במישור הפוליטי הבין-לאומי היא מנסה לתכמן, גם את הפלסטינים וגם את האמריקנים, בכל מיני תחבולות כאלה שלא לשבת באמת לדיון. אני חושב שהממשלה הזאת, עם 100 הימים האלה שלה, לא ראויה להמשיך, ואני מביע אי-אמון בה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה ומבקש מכבוד שר הפנים לעלות. כבוד שר הפנים ישיב על הצעת האי-אמון. <שר הפנים אליהו ישי:> אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מכובדי סגן ראש הממשלה. <שר הפנים אליהו ישי:> – – אני מוכרח לומר שהבנייה הבלתי-חוקית ברחבי הארץ – אני מצטער לומר שעל-פי נתונים שיש בידי, שבאוכלוסיית בני המיעוטים היא בהיקפים עצומים בהשוואה למגזר היהודי. היא בלתי הגיונית, בלתי סבירה ולא מתקבלת על הדעת, ואי-אפשר במדינת חוק לעבור על זה לסדר-היום. אם אנחנו מדברים על ואדי-עארה, שם נבנו מאות מבנים על שטחים חקלאיים במקומות שונים ללא היתר. מדובר במאות מבנים. אם אקח את כל האוכלוסייה זה יכול להגיע לאלפים ואולי גם לעשרות אלפים. עד היום הרסו אולי, כמדומני, על-פי הנתונים שיש לי פה, שניים, שלושה, ארבעה, בודדים – של מרכזי עסקים, לא של בתים. בתי מגורים שנבנו שלא כדין עוד לא הרסו. רק מבנים של תעשייה שנבנים בניגוד לחוק, בכלל ללא היתר, בוודאי בניגוד לחוק. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זו סככה גדולה של ירקות. מבנה עסקים? אפשר לחשוב שזה עזריאלי. <שר הפנים אליהו ישי:> חבר הכנסת ברכה, אני רוצה לומר דברים מדויקים, אמיתיים, ברורים, נתונים ברורים שעליהם אין חולק. אל תיתמם לי בדבר הזה, לפחות. על-פי חוק זה לא משנה אם זו סככה או פרגולה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> השר אלי ישי, הנתונים שלך לא נכונים. הבנייה הבלתי-חוקית במגזר היהודי היא יותר גדולה. <שר הפנים אליהו ישי:> תבדוק את כל מה שאני אומר לך, אחד-אחד. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברכה, קודם נשמע את הנתונים, אחר כך תוכל להשיב לו. <שר הפנים אליהו ישי:> הבנייה הבלתי-חוקית בוואדי-עארה היא מן החמורות שיש במדינה. מדובר באלפי מבנים שנבנו בעבר ללא היתרים, וכיום נבנים מאות מבנים על שטחים חקלאיים ובמקומות שונים ללא היתר בנייה כחוק – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברכה. <שר הפנים אליהו ישי:> – – וללא נקיטת אמצעים משמעותיים לבלימתם על-ידי הוועדה המקומית העירונית. אי-מיצוי החוק כנגד הבונים הביאה להידרדרות חמורה ביותר בבנייה הבלתי-חוקית בחמש השנים האחרונות. בחודש האחרון נהרסו בוואדי-עארה על-ידי הפיקוח הארצי שני מבנים בלבד – שני מבנים בלבד, ולא מבנים פרטיים: מבנה מסחרי בצומת אום-אל-פחם, שנבנה ללא היתר, תוך הפרת צווים שיפוטיים והתרסה כנגד שלטון החוק והמדינה בכך שמייד עם גמר ההריסה החלה בנייה מחודשת במתחם, בעידוד ההנהגה המקומית; הריסת תשתית לגן אירועים, שנבנה מחוץ לתחום, סמוך לכביש-6, באזור כפר-קרע. ההריסה בוצעה בצו שעבר את כל הערכאות, כולל בית-המשפט העליון. כפי שאמרתי, לא נהרס שום מבנה מגורים לאוכלוסייה על-ידי המדינה בשנים האחרונות, בניגוד להריסה במגזר היהודי. אני מציג לכם פה נתונים – אני שר הפנים שלושה-ארבעה חודשים – במסגרת הנתונים של הממשלה הקודמת, שר הפנים הקודם. הנתונים פה מדברים בעד עצמם. בהשוואה למגזר הערבי, במגזר היהודי – עבירות בנייה יש בכל המקומות, ביחסים באמת הרבה יותר קטנים – מדיניות האכיפה וההריסה היא בהיקפים מאוד גדולים. ואני קורא לכם: בשנים האחרונות הרס הפיקוח הארצי ארבעה מבנים בוואדי-עארה, כפי שאמרתי, שאינם מבני מגורים. שלושה מתוכם לא היו מאוכלסים. באותה תקופה הרסה היחידה הארצית שבעה מבני מגורים במגזר היהודי. כולם היו מאוכלסים, ובחלקם אף נאלצו לפנות משפחות בכוח. זה לא קרה במגזר בני המיעוטים. כמות ההריסה במגזר היהודי היא רבה ביותר, וזאת בהתחשב בכך שאין כל פרופורציה מבחינת מספר המבנים והתעוזה של הבנייה הבלתי-חוקית בין המגזר היהודי למגזר הערבי. לסיכום, על-פי הנתונים הקיימים, היקף ההריסות בוואדי-עארה אל מול היקף עבריינות הבנייה הוא טיפה מן הים, אדוני היושב-ראש, טיפה מן הים, ואי-ביצוע ההריסות רק מעודד את המשך הבנייה הבלתי-חוקית. ברצוני לציין את הפעילות הענפה שמקיים משרד הפנים ביישובים הערביים כדי לקדם את התכנון במגזר הזה. כ-70% מיישובי המגזר הערבי – 90 יישובים – כלולים בפרויקט התכנון המיתארי, לא כולל ערים מעורבות. בסך הכול התוכניות מתייחסות לאוכלוסייה של 780,000 נפש במגזר הערבי. חברים, שיהיה ברור, אם יש שיתוף פעולה עם ההנהגה המקומית וגם עם ההנהגה הארצית בכנסת – האמינו לי, אני בעד. אני בעד להכין תוכנית מיתאר ולאפשר לבנות באופן חוקי, צודק, לכל האוכלוסיות, ללא הבדל, וגם במגזר הערבי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> יש לך מושג – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברכה, אני אשאל אותו אם הוא מוכן להשיב על שאלה. <שר הפנים אליהו ישי:> 70% מיישובי המגזר הערבי – 90 יישובים – כלולים בפרויקט התכנון המיתארי, אף-על-פי שתפקיד התכנון הוא בידי הרשות המקומית, ומשרד הפנים מממן 60 מיליון שקל, וזה לא כולל את התקציב בערים המעורבות למען האוכלוסייה הערבית. חברים, אם אנחנו רוצים, ואם אתם תבחרו בדרך של לתקוף ולאפשר ולאשר ולגבות ולתת לגיטימציה לבנייה בלתי חוקית, אתם פוגעים בראש ובראשונה בעצמכם ובאוכלוסייה שאתם מייצגים. אני לא מסתיר את דעתי, אני בעד לקדם לכם תוכנית מיתאר, לפתח ולבנות בצורה מסודרת, ולא בצורה בלתי חוקית. אני גם אצטרך להתייחס לאי-אמון על דבריו של השר אטיאס. דיברתי עם השר אטיאס לפני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני, לפני כן, חבר הכנסת ברכה ביקש לשאול שאלה ואני לא אפשרתי לו. האם אדוני מסכים? <שר הפנים אליהו ישי:> כן, אני מסכים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תודה, היושב-ראש; תודה, אדוני השר. השאלה היא, האם אדוני השר יודע כמה זמן בממוצע נמצאת תוכנית מיתאר מוצעת במגירות של משרד הפנים? האם שר הפנים יודע? הבנייה הבלתי-חוקית ברחוב היהודי – האם היא לצורך מגורים, או – אני אומר לך – שהיא לצורך מסחר? האם היא על אדמה פרטית? היא לא על אדמה פרטית. האם יש בעיה של תכנון ברחוב היהודי? אין בעיה של תכנון ברחוב היהודי. אלה ארבע סוגיות שהן הקריטיות. אם אתה רוצה אמירה ממני שאני נגד בנייה בלתי חוקית, אני נגד בנייה בלתי חוקית. אבל אני בעד החיים, ואנשים צריכים לחיות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <שר הפנים אליהו ישי:> תודה רבה. אם תעזור לנו בזה, תאמין לי, נוכל יותר לעזור לחיים השוטפים. לשאלתך לגבי המגזר היהודי והלא-יהודי, תאמין לי, מוחמד ברכה, אני אתן לך את הנתונים, לא רק שלא תאמר מלה, תגיד: אתה יודע מה, אני שותק. הפערים הם עצומים בבנייה הבלתי-חוקית בין המגזר היהודי למגזר הלא-יהודי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הדוחות במשרד שלך. <שר הפנים אליהו ישי:> אני אביא לך את כל הדוחות, לא אסתיר שום דוח. ההליך הביורוקרטי והליכי התכנון – אמרתי את זה פה כמה פעמים, ואני לא מסתיר את דעתי. אני בדעה לשנות, ואני כרגע נמצא בתהליך של שינוי חקיקה בכל תהליכי התכנון, ללא הבדל בין מגזר כזה לאחר. אני חושב שבסוף, העיכובים בתהליכי התכנון – אני מוכרח להסתייג פה הסתייגות קלה – לא תמיד באשמת משרד הפנים. אבל אני לא אנקה אותם משום אחריות. במשרד שאני עומד בראשו, אנחנו לא ננקה את עצמנו משום אחריות. יש, כמובן, תהליכים ביורוקרטיים במשרדים השונים, כמו הגנת הסביבה והתחבורה והשיכון והמינהל והביטחון והפנים. ואני אומר בראש ובראשונה בפנים, משום שבסוף משרד הפנים אמור להנפיק את הרשיון, את התוכנית, והוא חותם. אז כל הטענות הן על משרד הפנים. אני לא אהיה שר כזה שיבוא ויאמר: משרד הפנים נקי מכל אשמה – או מכל האחריות, נכון יותר, לא מכל אשמה. חייבים לתקן את חוק התכנון והבנייה, לפשט תהליכים, להביא למצב שבתוך תקופה קצרה, במינימום שאפשר, כמו בכל מדינה מתוקנת אחרת בעולם, יהיה אפשר להוציא תוכנית מיתאר ותמ"א ותב"ע וכו' וכו'. זה קטסטרופה, מה שקורה, ואני שמח שראש הממשלה מוביל שינוי ברפורמה בתכנון ובנייה. בממשלה דיברנו על זה, וכשזה יבוא, זה יחול על כולם, אין אפליה. אבל אני אומר לך, יש אפליה לרעה של המגזר היהודי, בצורה ברורה – אני אומר לך מה הנתונים, אני מוכן לתת לך נתונים ברורים – בהריסה: בבתים, במבני ציבור, גם במבני דת; אני נלחם שלא יהרסו מבני דת, ולצערי הרב לא עוזר לי, אני לא בדיוק מצליח, עד נכון לעכשיו. רק היום דיברתי עם היועץ המשפטי לממשלה על מבני דת שהולכים להרוס. ובאופן כללי, תוכניות המיתאר שהמדינה עשתה – ואני רוצה פה לשבח את מאיר שטרית, שלא נמצא פה, ואני לא מתקשט בנוצות שהן באמת לא שלי – שעשה והשקיע הרבה כסף בתוכניות מיתאר, ודיברתי על זה כמה פעמים פה, ועוד היד נטויה. אבל במקביל לתוכניות המיתאר וליישובים, כמו בפזורה, שהוקמו ופותחו ותוכניות המיתאר שאושרו, עדיין הבנייה הבלתי-חוקית היא כזאת שהיא לא עומדת בכלל בשום סטנדרטים הגיוניים. ולגבי השוויון אני אומר לך, אם יהיה שוויון במגזר – וכך צריך להיות, אגב, שוויון. מדיניות האכיפה חייבת להיות שוויונית, לא איפה ואיפה. היום המדיניות היא לא שוויונית. במגזר היהודי הורסים בהיקפים הרבה יותר גדולים, אף-על-פי שהיקפי עבירות הבנייה פחותים בהרבה מאשר במגזר הלא-יהודי. זו מציאות, לצערי הרב, מה לעשות. ושם הורסים הרבה יותר, וגם מבני מגורים, לא רק מבנים של תעשייה. הנושא של מבני תעשייה או גנים ופארקים תעשייתיים במגזר היהודי – האכיפה שם היא תקיפה וחריפה הרבה יותר. לגבי ההתבטאויות של השר אטיאס, שר השיכון. דיברתי אתו. <היו"ר ראובן ריבלין:> השר היה פה, גם על הבמה. <שר הפנים אליהו ישי:> והוא אמר את דברו. אז אפשר לקחת את הפרוטוקול, חבל לחזור על הדברים. הוא גם אמר לי: תשאל אותם אם הם מוכנים שיהיה מבנה מגורים של יהודים בתוך המגזר הזה. המגזר הזה גם לא יסכים. גם המגזר הערבי יכול לדבר שהוא רוצה את המעורבות, אבל אתה לא תסכים שמחר תיבנה שכונה יהודית בתוך אחד מהכפרים שאתה מייצג אותם או חרד לגורלם או מדבר עליהם. אז הוא אמר את הדברים האמיתיים, איך שזה בסוף מתהווה, אוכלוסיות אוהבות לגור במסגרות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא רוצה לקלקל לחבר הכנסת עפו אגבאריה, אבל נדמה לי – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> יש הפרדה כמכשיר לאפליה, ויש מושג שונים ושווים. <שר הפנים אליהו ישי:> האוכלוסיות השונות והמגוונות מתהוות או שואפות ומכוונות את דרכן להתגורר כל אחד בחיי הקהילה שלו. אתה לא היית רוצה לגור באופן אישי בתוך מרקם של עיר יהודית, אתה היית בוחר לגור במקום שאתה גר, ועובדה שאתה גר איפה שאתה גר. כנ"ל לא היית רוצה שיבנו לך עכשיו דירות מגורים באחד מהכפרים הערביים, אתה היית רוצה לגור לבד. לדעתי השר אמר דברים מאוד מאוד ברורים, שכל אחד רוצה את ההפרדה הזאת. אי-אפשר לדבר בשם הגזענות על הפרדה כשאתם רוצים לגור ולחיות באופן נפרד לחלוטין. לכן גם ההאשמות נגדו – הוא הביע את דעתו פה – הן חסרות שחר, לא נכונות. הוא גם אמר את דברו, ואני חוזר ואומר את הדברים או חלק מהדברים שנאמרו על-ידו. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לסגן ראש הממשלה ושר הפנים. אני מזמין את חבר הכנסת אורי אריאל לעלות ולהרצות את טענותיו ואת נימוקיו להצעת אי-אמון בממשלה בנושא: הכרזת ראש הממשלה כי יש הסכמה לאומית לפתרון שתי המדינות לשני העמים והתחייבות שר הביטחון לפנות 23 יישובים תוך שבועות עד חודשים. כבוד חבר הכנסת אורי אריאל, בבקשה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פרשת השבוע היא פרשת מטות, והיא פותחת בעניין התרת נדרים. אני פונה לראש הממשלה: אדוני ראש הממשלה, מר נתניהו, האם התרת את הנדר שלא יהיו שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן? אני שואל את השר גלעד ארדן, השר המקשר עם הכנסת: האם יש החלטה בסיעת הליכוד שיהיו שתי מדינות לשני עמים? אני שואל את חבר הכנסת ידידי אורי אורבך: האם אין מקום, לפחות למחאה על דברי ראש הממשלה בפרלמנט, בממשלה, לא רק פה, מעל הבמה, בדברים? אני שואל את חבר הכנסת ידידי ציון פיניאן: האם הוחלט בסיעתכם, בישיבה האחרונה או בקודמתה, לשנות את מה שכתוב במצע הליכוד, שממערב לירדן תהיה רק מדינה אחת? אני שואל את יושב-ראש הישיבה, ממלא-מקום יושב-ראש הכנסת: האם אתה זוכר או יכול להזכיר לנו, אם אתה זוכר, את השינוי במדיניות בסיעת הליכוד? <היו"ר דני דנון:> לא היתה החלטה כזאת. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אין לכם יכולת להזכיר, כי זה לא היה, כמובן. האם סיעת ש"ס אין לה מה להגיד על העניין הזה, על "לא תחונם" או דבר אחר, או שכולכם נאלמתם דום כי ראש הממשלה אמר? איך אומרים בערבית? האט ער געזאגט. אז הוא אמר. <נסים זאב (ש"ס):> "ההוא אמר ולא יעשה, ודבר ולא יקימנה". <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתם, כמונו, סומכים על הקדוש-ברוך-הוא, ולכן אתם פטורים מלהגיב על דבריו של ראש הממשלה. אבל אני אשאל את מכובדי, ידידי חבר הכנסת נסים זאב: האם אתם יכולים לשתוק על כך שזוגות צעירים שלכם, מבית-ספרכם, מבית-מדרשכם, גרים במוסכים במקום לבנות דירות בביתר-עילית? האם אתה יכול להסתכל בעיניים של הזוגות שמתחתנים אצלכם ומחלקים את המרפסת של החותנת פעם רביעית, כי לא בונים בקריית-ספר? עד מתי תחרישו? עד מתי תיתנו לעלוב בארץ-ישראל? עד מתי? עד מתי תקנו את המלים, או אפשר לומר את השקרים, של ראש הממשלה בנושא הזה? טוב, שבוע אחד, ועוד שבוע, ארץ-ישראל בשיממונה. הגדיל לעשות ראש הממשלה ופגע במה שכל אחד מאתנו בוודאי אמר פעם אחת לפחות, בחתונתו: אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. והשר ארדן הוציא הוראה לעצור מכרזים בירושלים. לא על-ידי מלאך הוא עשה את זה, לא על-ידי שרף – הוא ולא אחר; בכבודו. ראש הממשלה, שהסביר איך פרס יחלק את ירושלים, איך אולמרט מחלק את ירושלים – הוא אישית עוצר מכרזים בירושלים. גם ירושלים כבר היתה למשיסה? גם ירושלים תהיה לרמיסה? אבל אתם שותקים. שתיקת הכבשים קוראים לזה, יש מושג כזה. אין כבוד לירושלים? "תדבק לשוני לחכי" – זה לא אומר לכם שום דבר? הכול אפשרי? אפשר לשנות, זה לא מקרה אבוד. אני חושב שאתם גם יכולים וגם חייבים לשנות. לא היתה על זה החלטה בשום מוסד ממוסדות הליכוד או ש"ס או הממשלה או הפרלמנט או כל מוסד אחר. איש אחד, חשוב ככל שיהיה, ראש הממשלה, מפר את הבטחתו, את הבטחתנו לירושלים. לא רק זאת, הוא גם מתנגד לרציפות בחוק משאל העם, מכובדי השר. מדוע תשתקו על זה? הרי אתם חתומים על החוק הזה. לא רק אתם חתומים על זה, גם מר נתניהו, ראש הממשלה, חתום על החוק הזה. ומדוע תאמרו לנו עוד פעם ועוד פעם: מה שלא רואים מפה לא רואים משם, או מה שרואים משם לא רואים מפה? דברי ההבל האלה אין להם שחר, אין להם תוחלת. מה קרה בסיעת הליכוד? מאיפה השקט הזה? כבר אמר מישהו: שקט הוא רפש. ואתם לעת הזאת כל אחד רץ, מתעסק בענייניו החשובים באמת. אני לא אומר את זה בציניות, שר זה מתעסק בזה, זה מתעסק בההוא – מצוין. וירושלים, מה יהא עליה? והר-הבית שחרב, מה יהא עליו? שועלים הילכו בו. לכו תעלו להר-הבית – הרי לא הייתם שם רובכם הרבה שנים – ותראו שועלים משחקים שם בכדורגל על מקום מקדשנו, על הר קודשנו, המקום הקדוש ביותר לעם ישראל. אבל אתם – אתם מחרישים. אין לכם את האומץ ולו להתמודד בתוך הבית. בסדר, לא פה, לא כמוני – בתוך הבית, בתוך הליכוד, בתוך ש"ס – נערך על זה דיון? למיטב ידיעתי לא. לא. אתם מחרישים נוכח העוול הגדול הזה, הפגיעה, כמו גם הפגיעה – בסוגריים – בחלשים בתקציב. אתם מחרישים. עמד פה השר יעלון בתשובה על דבריו של ידידי חבר הכנסת אלדד, ואמר: מה חשובות המלים? באמת, נו אז אמרו שתי מדינות לשני העמים. מכובדי השר, חיים ומוות ביד הלשון, ומי שלא מבין את זה – סליחה על הביטוי הקשה – לא מבין איפה הוא חי. המלים האלה – כמה הן חשובות, כמה עמל עליהן ראש הממשלה. הן חרוטות לא על הקרח, הן חצובות בסלע האמריקני ובעולם כולו. ואתה, כמו אחרים, כמו ראש הממשלה, יודע שלא יסלחו לנו ולא יוותרו לנו. על זה אמרו חכמים: סייג לחוכמה שתיקה. ואמרו נוסף על כך: מלה בסלע – ההמשך יותר חשוב – שתיקה בתרי. לא התכוונו לשקט שלכם, חברי חברי הכנסת מהקואליציה. התכוונו לשקט אחר. נכון לעכשיו, 100 ימים אחרי כינון הממשלה, אדוני השר, טרם אושרה יחידת דיור אחת ביהודה ושומרון. אני לא טועה בדברי. אני אומר עוד פעם לידידי חברי הכנסת, חברי הכנסת לוין, אורבך ואחרים, נכון להיום 100 ימים עברו, לא אושרה יחידת דיור אחת, אחת, ואתם מחרישים. <יריב לוין (הליכוד):> חבר הכנסת אריאל, אתה יודע שאנחנו לא מחרישים. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> הציבור לא יודע. <יריב לוין (הליכוד):> הציבור יודע וגם אתה יודע. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אז אני חולק על ידידי חבר הכנסת לוין. הציבור לא יודע, ולא מאושר לבנות גן-ילדים ברחלים, אף-על-פי שמהנדס קבע שגן-הילדים מסוכן ליושבים בו – – <יריב לוין (הליכוד):> נכון. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – ואתם מחרישים. <יריב לוין (הליכוד):> לא מחרישים, לא נכון. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> וברק עושה את רצונו של ראש הממשלה נתניהו בדעה צלולה. זו לא תקלה, זו לא תאונה, זו לא אי-הבנה. זו מדיניות שדנים בה, מכוונים אותה, מובילים אותה ועושים אותה. על כל אלה מוסיף שר הביטחון, בידיעתו ועל דעתו של ראש הממשלה, שהוא יגרש יהודים מ-23 יישובים שהממשלה בנתה, ואתם מכירים את העובדות, כי רובכם ככולכם הייתם שם וראיתם. אבל שקט, הס מלזעוק, כי עוסקים בדברים חשובים, כמו חוק מינהל מקרקעי ישראל, שימכור את כל אדמות המדינה, ונא לא להפריע, כי עכשיו מעבירים תקציב. ועומד שר הביטחון של מדינת ישראל, שמכיר את הפרטים לאשורם – אמר על זה אחד מבכירי משרד הביטחון ככה, ואני מצטט: יש שמועות עקשניות שלפני חמישה חודשים נערכו בחירות בישראל. וממשיך ואומר הבכיר במשרד הביטחון – כדי להגדיר את זה הוא במגדל מקומה 10 ומעלה, מאזור הבכירים: יש גם שמועות עקשניות שהימין ניצח, אלא שאחרי חמישה חודשים השמועות העקשניות הללו לא הגיעו למגדל בתל-אביב. ואתם שותקים. המציאות הזאת, שמתרחשת מול עיניכם כמו מול עינינו, ללא הבדל – אתם מכירים את כל העובדות, את כל הפרטים, ואתם מעדיפים לאפשר לראש הממשלה חופש מוחלט כמעט בצד המדיני, עם מציאות בלתי נסבלת. אפשר לתקן. זה לא מצב אבוד. זה מצב – הייתי מגדיר אותו כמתקרב לקשה. זה מצב רחוק מלהיות טוב. האם אפשר לשנות? כן. בידכם הדבר לעשותו. יש לכם גם את הכוח, גם הרוב, ומי שישלים עם המדיניות הפרטית של ראש הממשלה נושא באחריות בדיוק כמוהו. מכיוון שאין כרגע שינוי, הממשלה הזאת ראויה לאי-אמון. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה, חבר הכנסת אורי אריאל. הזכרת בדבריך את המלים "שקט הוא רפש". בשבוע הבא אנחנו מציינים את האזכרה של זאב ז'בוטינסקי, שטבע את המושג הזה, בכ"ט בתמוז, לפני 69 שנים. גם בכנסת נציין את זה, וגם נעלה להר הרצל. אני מתכבד להזמין את השר המקשר גלעד ארדן להשיב בשם הממשלה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר דני דנון:> אתה תהיה מוזמן במליאה. יהיה דיון מרתק, ואני בטוח שתיקח בו חלק. <יריב לוין (הליכוד):> דווקא יש לך הרבה נקודות הסכמה אתו. <היו"ר דני דנון:> השר גלעד ארדן, בבקשה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בסוף דבריו של ידידי, חבר הכנסת אריאל, היתה סתירה לכל הצעת האי-אמון, כי הצעת האי-אמון בעצם מבקשת להפיל את הממשלה ולהחליף אותה אולי במישהי שחבר הכנסת אריאל מעדיף שתוביל את הממשלה, אבל בסוף דבריו של חבר הכנסת אריאל הוא אמר שעדיין לא הכול אבוד וניתן לשנות. אם ניתן לשנות, אולי תמשוך את האי-אמון ולאחר שחברי הכנסת ייענו לקריאותיך להפסיק ולשתוק תינתן תקופה נוספת לממשלה לראות שהכיוון משתנה? למה להצביע אי-אמון? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – אם השר וחברי הכנסת יגידו שמהיום הם ישנו מקצה לקצה, כמו שמצעם אומר, כמו שהבטחתם בבחירות, לא יותר מזה, אני אשקול בצורה מאוד רצינית למשוך את הצעת האי-אמון. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מכיוון שאני לא מוסמך בשם כל חברי סיעת הליכוד להתחייב על שינוי ההתנהלות, כנראה שניאלץ להצביע על הצעת האי-אמון. אני אנסה להתייחס עניינית לדברים שאמרת, כי דווקא לי באופן אישי לא פשוט להשיב על אי-אמון כזה, אבל אני אנסה בכל זאת. אני רוצה להזכיר לך, חבר הכנסת אריאל, כי אתה הצגת את הדברים באמת בממד הכי הכי צר ומובהק שלהם, ואני מסכים אתך על האמירה שאסור לקבל את הממרה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, ממש לא, אבל גם כדי להשיג יעדים או לקדם אידיאולוגיה מסוימת יכולות להיות דרכים שונות. הדרך לקדם אידיאולוגיה מסוימת לא בהכרח זהה תמיד, ולא משנה באיזו פוזיציה אתה נמצא. בכל זאת, כשאתה נמצא בפוזיציה של ראש ממשלה, עם כל האחריות, גם אם אתה עדיין מאמין באותן אמונות, אתה צריך לכלכל את צעדיך בצורה שתשמור על האחריות שלך. גם ז'בוטינסקי, שציטטת אותו פעם אחת לכיוון שקט ורפש ופעם שנייה אמרת שתיקה בתרי, שהם שני דברים קצת סותרים, ונניח שאני מקבל את מה שאמרת, ששקט הוא רפש, ז'בוטינסקי בעצמו היתה לו מחלוקת קשה עם בגין על העניין הזה, וגם בגין בסוף קיבל את עמדתו של ז'בוטינסקי – לא אמר את התפיסה המקדמית-תנ"כית, שלצערי לא רלוונטית להיום, של עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ז'בוטינסקי לא אחז בגישה הזאת, בגין חלק עליו, ולאחר מכן גם בגין, שהיה ראש ממשלה, התנהג, כידוע לכולנו, מאוד אחרת. גם ראש הממשלה נתניהו אין לו שום כוונה לנהוג בצורה שמתעלמת לחלוטין מכל מה שקיים בקהילה הבין-לאומית, מכל ההתחייבויות שקיבלו על עצמן ממשלות קודמות. האם זה אומר שראש הממשלה יקדם מדיניות שפוגעת בביטחון המדינה או באמונות שלנו? התשובה היא לא, הוא לא יעשה את זה, אבל גם כאשר נדברים או מקיימים יחסים בין-לאומיים, צריך להציג את הדברים בצורה שלוקחת בחשבון גם את העמדות של הקהילה הבין-לאומית. אני אסביר למה אני מתכוון. לאורך כל השנים מאז הסכם השלום עם מצרים, הדעה השלטת של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין דיברה על אוטונומיה שאנחנו נציע לפלסטינים, ואני מניח שגם הפלסטינים וגם היהודים היו מאוד שמחים שהבעיות ייפתרו מאליהן ובמצב אוטופי אחד משני העמים לא יפריע יותר לשני ולא יהיו מעורבבים אחד בשני ויסכימו כולם על הגבולות והיכן הם יעברו. אבל בינתיים זה לא קורה. גם מי שמאמין בבורא עולם כמוך וגם כמוני – בינתיים זה לא קורה. לכן אנחנו כן צריכים להתחשב ולנסות למצוא פתרונות לקיומה של האוכלוסייה הפלסטינית פה במרחב שאנחנו חיים בו. צריך לומר ביושר שפעמים רבות הוויכוח הוא סמנטי, הוא ויכוח על טרמינולוגיה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> רק רגע, אני אגיע גם לפרקטיקה, חברי חבר הכנסת אריאל. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> הורדת מחסומים ביהודה ושומרון כנגד דעתו של פיקוד מרכז וצה"ל זה עניין שאינו גובל בהפקרות ביטחונית? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אם זה כפי שאתה מתאר, זה גובל בהפקרות ביטחונית. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> זה בדיוק כך. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני לא יודע, אני לא מכיר את העובדות. זה לא נדון בשום פורום שאני לוקח בו חלק, ואני אשמח מאוד לראות את זה כדי להביע את עמדתי. אם יש מחסומים שהוסרו בניגוד לעמדת הדרג הצבאי, לדעתי זה דבר חמור ביותר ובהחלט ראוי שאנחנו נעלה אותו לדיון בכל פורום אפשרי. אני עדיין מנסה להסביר את נאומו של ראש הממשלה בתוקף תפקידי כשר המקשר בין הממשלה לכנסת, ואני סבור שכאשר ראש הממשלה בא ומדבר על מדינה פלסטינית מפורזת, שתהיה בסוף תהליך שמחייב מנהיגות פלסטינית שנאבקת בטרור, הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, פתרון לפליטים מחוץ לגבולות מדינת ישראל וכל הצרכים הביטחוניים והערבויות הבין-לאומיות לפירוזה של המדינה הפלסטינית, וכמובן שלא יהיו לה צבא ושליטה במרחב האווירי, אני סבור – זה תרגום שלי, ראש הממשלה לא הסמיך אותי לומר את זה בשמו, אבל אתה הפנית חלק מהאי-אמון גם אלינו, למה אנחנו לא מקימים קול זעקה ונלחמים, מבחינת התרגום וההבנה שלי למודל כזה של ישות – בעיני זה לא שונה במאומה מהאוטונומיה שעליה דיבר ראש הממשלה המנוח מנחם בגין. אני לא רוצה להרחיק לכת למה שאמר חבר הכנסת נסים זאב וציטט מפרשת השבוע, האם מדינה פלסטינית כזאת, מינוס או לא מינוס, תקרום עור וגידים בשנים הקרובות או לא. אני לא רוצה לצטט ממה שהוא אמר, אבל אני חושב שההערכה של רוב חברי בליכוד, וגם שלי, היא שהמכשול להתקדמות מדינית הוא לא בצד של מדינת ישראל והמכשול הזה גם לא אמור להיות מוסר בשנים הקרובות. לכן, אני לא חושב שלקבל את הצעת האי-אמון הזאת, אפילו בעיניים של מפלגה שנמצאת מימין לליכוד, וללכת אולי לאלטרנטיבות שקיימות בפוליטיקה הישראלית, זה משהו שיתרום להשגת הדברים שאתה סבור שצריכים להיות מושגים, ואני לא רואה את זה רחוק ממך. לגבי הבנייה ביהודה ושומרון, אני מסכים אתך לחלוטין. בהנחה שמאז כינונה של הממשלה לא אושרה ולו יחידת דיור אחת ביהודה ושומרון, זאת עובדה חמורה ביותר שמחייבת אותי, את חברי בממשלה, את ראש הממשלה ואת חברי בסיעה להעלות את הנושא הזה בכל הזדמנות. אנחנו מעלים את זה, יכול להיות שלא מספיק, ואנחנו צריכים אולי גם לדרוש מעצמנו לוח זמנים להפסיק את המחדל הזה. אם אפילו סיעת קדימה מתהדרת בכך שבמצע שלה יש תמיכה בבנייה ביישובי הקבע הקיימים שהוקמו כחוק, ויש להם כל הזכויות המוסריות והחוקיות לחיות, להתקיים, לגדל את ילדיהם ולבנות עבורם יחידות דיור, אני בהחלט רואה את זה כחובתי האישית יחד עם חובת הליכוד להעלות את זה, לתבוע את זה מראש הממשלה ומשר הביטחון ולא להסתפק בתשובות כאלה ואחרות. אני לא חושב כמוך שהעובדה שבשלושה חודשים נעשים כל כך הרבה מעשים חשובים, כגון להעביר תקציב דו-שנתי כדי להתמודד עם הרבה מאוד אתגרים, להתניע רפורמות, להעלות את הטיפול בנושא האירני לראש סדר-היום, דבר שלא היה בראש סדר-היום כל הזמן בממשלה הקודמת, אני לא חושב שאלה עניינים של מה בכך. יכול להיות שהם גם מקשים על הטיפול בחשיבות מספקת בבנייה ביהודה ושומרון, אבל בעניין הזה אני בהחלט מקבל את ההערה והאמירה שלך, בדיוק כפי שאני מקבל את עמדתך ואני מאמין שגם ראש הממשלה יקבל אותה, שדוח המאחזים של טליה ששון הוא לא כזה ראה וקדש. בעיני היה צריך להשליך אותו לפח הזבל של ההיסטוריה, מכיוון שהוא נכתב ממניעים פוליטיים, וודאי שאי-אפשר לעשות הכללות כאלה. אני מסביר את זה, מכיוון שאתה אומנם לא דיברת הרבה על המאחזים, אבל כתבת את זה בהצעת האי-אמון. בכל מקרה, גם בנושא פינוי המאחזים הלא-מורשים שהוקמו אחרי מרס 2001 נעמוד על כך שתחילה תהיה הידברות ויהיו ניסיונות אמיתיים וכנים מצד משרד הביטחון ושר הביטחון להגיע גם להסכמות. שר הביטחון אומנם גם אומר את הדברים האלה, ואני לא חושב שזאת צריכה להיות אמירה מן השפה ולחוץ. בעניין הזה בהחלט ראוי שתשתפו אתנו פעולה כדי להביא לידיעתנו את הנתונים ואת העובדות בזמן אמת, כדי שגם חברי סיעת הליכוד והממשלה יוכלו ליזום ולהעלות את הדיונים הללו לסדר-היום. בכל מקרה, אלו הדברים, ואני אומר שוב שראש הממשלה והממשלה מחויבים למדיניות שהם הציגו לציבור לפני הבחירות. ככל שקיימים פערים, הם בעיקר סמנטיים, או פערים שנוצרו בגלל – נוותר על ההסבר הזה. אתה יודע מה? החלטתי לוותר על ההסבר הזה כי הוא לא יישמע טוב לאוזני המאזין. אני סבור שלא קיימים פערים מהותיים בין מה שראש הממשלה אמר לפני הבחירות לבין מה שהוא אמר אחריהן. הפערים הם בעיקר סמנטיים, ומכל הסיבות האחרות שאמרתי אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעת האי-אמון. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לשר גלעד ארדן. אני מזכיר לחבר הכנסת אורי אריאל ולשר שדוח המאחזים של טליה ששון הוא דוח זמני, דוח ביניים, ועדיין לא פורסם דוח סופי ומלא בנושא המאחזים. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר דני דנון:> הודעה של המזכירות, בבקשה. <סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, שהחזירו ועדת הכספים, ועדת הפנים והגנת הסביבה, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת הכלכלה, ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החינוך, התרבות והספורט. כמו-כן הונחו, בהתאם לסעיף 55(א) לחוק הכנסת, התשנ"ד–1994, המלצות של הוועדה הציבורית לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת בנושאים הבאים: 1. לשכה פרלמנטרית וציוד הנרכש לשימוש בה; 2. עוזר פרלמנטרי נוסף ליושבי-ראש ועדות הכנסת הקבועות; 3. סיוע לחבר כנסת המוגבל בניידות. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. <הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והאיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. מדיניותו הכושלת של ראש הממשלה בתחום הכלכלי הפוגעת באוכלוסייה החלשה בישראל;> <2. הריסת הבתים בוואדי-עארה וההתבטאויות הגזעניות של השר אטיאס;> <3. הכרזת ראש הממשלה כי יש הסכמה לאומית לפתרון שתי מדינות לשני עמים והתחייבות שר הביטחון לפנות 23 יישובים תוך שבועות עד חודשים> <היו"ר דני דנון:> אנחנו ממשיכים בדיון. אני מזמין את חבר הכנסת אריה ביבי לדיון סיעתי. לרשות כל דובר שלוש דקות. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בפתיחת הישיבה דיבר סגן השר יצחק כהן. הוא דיבר על דברים מאוד ורודים, דיבר על סרט שמתחיל יפה, עם הרבה שמש, עם הרבה תקווה, והוא סיים אותו עם כזאת תקווה ואמר: מה שהיה הוא שיהיה. אני חושב שאנחנו נמצאים בכלל בסרט אחר. <היו"ר דני דנון:> יש לנו את חוק הקולנוע בסדר-היום. <אריה ביבי (קדימה):> אם אתה מקשר את זה לזה, אני חושב שגם אתה לא יורד לסוף דעתי. סגן השר ואני היינו כל אחד בסרט אחר. הסרט שאני רואה הוא בכלל סרט אחר. כשאני חושב שיושבת-ראש המפלגה דיברה על פוליטיקה מזן אחר, בהתחלה לא תפסתי את המשמעות. היום אני אכן תופס את המשמעות – פוליטיקה באמת מזן אחר, זה מה שאתם לא עושים. מה אתם עושים? אתם עושים פוליטיקה קטנה, פוליטיקה מזגזגת, פוליטיקה שפוגעת בחלשים, פוליטיקה שאין בה חזון, פוליטיקה שכולה וכל היוזמות שלה וכל ההערכות שלה וכל הדעות שלה הן שליפות מהמותן. <היו"ר דני דנון:> חבר הכנסת טיבי, אנחנו שמחים שהצטרפת לדיון, אבל נא לא להפריע לחבר הכנסת אריה ביבי. <אריה ביבי (קדימה):> אתה מפריע לי, מר טיבי. אני דווקא אתך. אני מבקש להוסיף לי עוד שתי דקות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מבקש להוסיף לו עוד שלוש דקות. <אריה ביבי (קדימה):> מי נפגע בעצם? במי אתם פוגעים? אתם פוגעים בחלשים, במגזר הכי חלש. שם אתם פוגעים ושם אתם מזגזגים ומכניסים את כל ה-press שלכם עם כל הכוח, עם כל התאווה הזאת לשלטון. שם אתם מכניסים. אני הייתי מציע לך, אדוני היושב-ראש, מכל מאות הסעיפים של התקציב תבחר אתה, שים לי נקודה על אחד ועליו אני אדבר. אתה תראה שאין בכל מאות סעיפי התקציב ולו סעיף אחד שאין בו עוולה, שאין בו – יצירת חסד למסכנות של האנשים. אני אתן לך דוגמה. <היו"ר דני דנון:> דוגמה אחרונה כי הזמן תם. <אריה ביבי (קדימה):> לא, יש לי עוד שתי דקות. אני אתן לך דוגמה מהרשויות המקומיות, שהוצאתם מהן את כל נושא האיזון התקציבי. הנה, יש שביתה של רשויות של דרוזים, הן שובתות כאן. אני יכול לתת לך עוד עשרות דוגמאות מכל סעיפי התקציב, אבל אני רוצה לומר לכל אנשי הקואליציה – אתם הבנתם? מה הבנתם? תאמינו לי שלא הבנתם. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת אריה ביבי. אני מזמין את חברת הכנסת פניה קירשנבאום מסיעת ישראל ביתנו. יהיה לנו לילה ארוך, חבר הכנסת ביבי, להתעמק בכל הסוגיות וההסתייגויות שהעלית. הלילה יהיה ארוך, אני בטוח. <אריה ביבי (קדימה):> גם היום, גם מחר וגם מחרתיים יהיו ימים לבנים. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לקראת דיוני האי-אמון בדקתי וחיפשתי מדיניות כלכלית כושלת של ממשלת ישראל, כזו שפוגעת בשכבות החלשות במידה כזאת שתצדיק את המלים הקשות של האי-אמון שהגישה סיעת קדימה. גזירות קשות על השכבות החלשות לא מצאתי. מה שמצאתי הוא תקציב אחראי ומאוזן, שבו העשירון העליון משלם יותר והעשירון התחתון דווקא מקבל יותר. המצב הכלכלי קשה. תקציב מדינת ישראל אינו מעוצב בחלל ריק. הוא מעוצב ומוכרע במציאות של משבר כלכלי, ולמרות חוסנה ועמידתה המרשימה במשבר, עדיין לא ניתן לומר שהרעות החולות שלו – האבטלה, המיתון ומשבר האשראי – נמצאות מאחורינו. תקציב זה עוצב על מנת להתמודד עם הרעות האלה. בתחילת הדרך הכיל תקציב המדינה גזירות קשות על הציבור, חלקן עזים, כמו שקראנו להן, שהוכנסו על מנת להוציאן, וחלקן קיצוצים קשים ומכבידים. עם זאת, הצעת חוק התקציב לשנים 2009–2010 היא הצעת חוק מאוזנת יותר, שקולה ואחראית יותר, הבאה לקראת השכבות החלשות. מפלגת ישראל ביתנו, במסגרת דיוני התקציב בוועדות השונות, דאגה לעמוד על דרישותיה ועל הבטחותיה במצע הבחירות, ובמסגרת כך דאגה להפחתת הפגיעה בשכבות החלשות. ואכן, ניתן לראות כי גזירות משמעותיות שפגעו קשות בשכבות החלשות הוצאו מחוק ההסדרים – יחד עם כל סיעות הבית וסיעות הקואליציה, כמובן – כגון מע"מ על פירות וירקות, מס בריאות, ואפילו הגזירה הקשה והמטרידה ביותר בעיני כמזכ"לית מפלגת ישראל ביתנו, הקיצוץ הקשה והכואב במענקי האיזון ובתקציבי הרשויות המקומיות, שהביא למשבר בשלטון המקומי, נפתר, כאשר מענקי האיזון חזרו כמעט לרמה הקודמת שלהם. וגם נמצא תקציב לשיקום ולשיפור של השירות לאזרח. אל מול כל זאת, התקציב המונח על שולחן הכנסת מציג כלים כלכליים לעידוד הצמיחה במשק הישראלי בהתמודדותו עם שתי הבעיות הקשות ביותר: המיתון והאבטלה. בהתמודדות עם המיתון ומשבר האשראי הזרימה המדינה כספי ערבויות לעסקים קטנים כדי למנוע פשיטת רגל שלהם. נוסף על כך, הוחלט במסגרת התקציב על צמצום מספר העובדים הזרים בישראל כדי לצמצם את האבטלה. נוסף על כך, ההוצאה של ביטול הפטור ממע"מ על תיירות נכנסת מחוק ההסדרים תהווה אף היא מנוע צמיחה משמעותי ליציאה מהמיתון. לענף התיירות הישראלי פוטנציאל צמיחה אדיר, ומכה אנושה זו היתה עלולה לקחת את הענף כולו אחורה במקום להצעיד אותו קדימה. ממקום זה אני רוצה להודות לראש הממשלה ולשר האוצר על כך שהוציאו את הגזירה הקשה הזאת מחוק ההסדרים. ועל כן, אני מבקשת מכל סיעות הבית להצביע נגד הצעת האי-אמון. הממשלה הזאת תמשיך לפעול באחריות ותמצה ימיה עד תום. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחברת הכנסת פניה קירשנבאום. אני מזמין את חבר הכנסת דניאל בן-סימון מסיעת העבודה, בבקשה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קשה לדבר על כלכלה בישראל, על הבדלים כלכליים בין המפלגות, בגלל שבישראל אין שמאל כלכלי. השמאל פה הוא מדיני, והימין הוא מדיני, וכל המפלגות בעצם עסוקות – כל המחלוקת אצלנו היא סביב השטחים, לבנות או לא לבנות, מדינה פלסטינית או לא מדינה פלסטינית. לכן, להגיש הצעת אי-אמון כלכלית נגד הממשלה הזאת זה בעצם להגיש הצעת אי-אמון נגד אלה שמציעים. התפיסה היא אותה תפיסה. <חיים אורון (מרצ):> חבר הכנסת דניאל בן-סימון, אני רואה את עצמי כשמאל חברתי, ופועל כך כל הזמן בכנסת, עם כל חברי. יכול להיות שנשארנו קצת לבד – – – אבל הקביעה הזאת – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> רציתי לייחד אותך, גנבת לי את המשפט, וגם את דב חנין. רציתי לייחד את שניכם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בוועדות הכנסת היינו לבד בימים האחרונים. הסתכלנו סביבנו ולא היה אף אחד. <היו"ר דני דנון:> חברי, תהיה לכם הזדמנות מלאה, בזמן של הסיעות שלכם, להציג את העמדות של השמאל החברתי. <דניאל בן-סימון (העבודה):> האמת היא שג'ומס צודק, הוא שמאל כלכלי-חברתי. לצערי, הוא לא קיבל גיבוי ציבורי כראוי לו. אותו הדבר אילן גילאון ודב חנין. אני רק אומר שבחברה הישראלית השמאל הכלכלי-חברתי לא קיים. זה כולה אותה גברת בשינוי אדרת, תלוי מי זה – אתה מסכים אתי, אילן. לכן ריסקנו את מדינת הרווחה, וקיבלנו מוצר קפיטליסטי שבו שותפות כל המפלגות. לכן, לבוא להציע אי-אמון – על מה? הרי ציפי תחתום על כל מלה בתקציב הזה, ואותו הדבר אריאל שרון – אם הוא היה אתנו – ואותו הדבר אהוד ברק, ראש מפלגתי. אין פה ויכוח על איך אנחנו ניראה, האם אנחנו מדינת רווחה. לצערי, מדינת הרווחה הוצאה להורג. לא השתתפנו בהלוויה, כי לא הוזמנו אליה. <אילן גילאון (מרצ):> היא לא מתה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> היא לא מתה? אולי היא בגסיסה. אני אומר שכל התקציב הזה בנוי על בסיס התקציב הקודם, שפוגע בשכבות החלשות, וזה הדבר שהכי מצער אותי. השר ארדן, צריך לדעת דבר אחד. אסור להביא את השכבות החלשות ולהפיל אותן על הרצפה, כי הם ינקמו בסוף. העניים האלה, שמרגישים שמהם נלקח הכסף כדי לממן דברים אחרים – זה הכי פוגע בהם. אני מקווה שבבוא היום, ג'ומס, כשחזון ראש הממשלה של שתי מדינות יתגשם, הוויכוח יהיה סוף-סוף אמיתי, ואז עוד נוכל לדון על דמותנו החברתית-הכלכלית. כרגע כל זהותנו נובעת מאם אני בעד להוריד התנחלויות, להקים מדינה פלסטינית, או בעצם אני בעד ארץ-ישראל השלמה. בבוא היום אני מקווה שנגיע למצב הזה. לכן אין לי מלה. אף-על-פי שהתקציב הזה הוא בעייתי מבחינת השכבות החלשות, הוא משקף את מה שהיה כל השנים, משמעון פרס – כל שם שתזרוק הוא בעצם עם תפיסה כלכלית קפיטליסטית. אני מקווה שבבוא היום נתחלק על-פי העניין הכלכלי-חברתי ופחות על-פי העניין המדיני. לכן, אין לי טעם אישי ולא מפלגתי לתמוך בהצעת האי-אמון הזאת. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת דניאל בן-סימון. אני מזמין את חבר הכנסת נסים זאב מש"ס, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, זה נאום מאוד קצר, ובקושי אפשר להתייחס לשתי נקודות. הייתי רוצה לדבר על ההתבטאויות של השר אטיאס. מעניין, את האמירה החיובית שלו, ואני מצטט אותה: "אני מתכוון לשווק קרקעות בהיקף גדול לציבור הערבי בגליל, על מנת לפתור את בעיותיהם, וכן קרקעות לחילונים וכן לחרדים" – זאת אומרת, הוא התייחס מאוד בכובד ראש ומאוד ברצינות לבעיה, ורואים את הבעיה, וכולם מכירים את הבעיה. אבל הוא אמר דבר נוסף – שהוא רואה את הנושא של הקמת היישוב חריש כמשימה לאומית: "יש לעצור את ההתפשטות מוואדי-עארה", והוא הביע דאגה על כך. אני רוצה לומר לכם, מה זה התפשטות? מה, ערבים מתאדים חלילה וחס? מה, מישהו רוצה ברעתם של ערביי ארץ-ישראל? האם זו הכוונה? אתם מעוותים את הדברים ומנגחים, כאילו יש פה איזה אדם גזען שאומר דברים לא ראויים. הוא מדבר ומתכוון לבנייה הבלתי-חוקית שלכם, שבונים בכל מקום. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הוא לא דיבר על בנייה לא חוקית, הוא דיבר על מגורים משותפים. <נסים זאב (ש"ס):> לא, לא, לא. תראה, שותפים לא יהיו אף פעם, את זה אני ואתה יודעים. בוא תיקח את מזרח-ירושלים – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> עזוב את מזרח-ירושלים. <נסים זאב (ש"ס):> בוא נדבר. יש רבעים מאוד ברורים, מאוד מוגדרים, שכונות מאוד מוגדרות בירושלים, וגם היישובים הערביים. אני חושב שזו טובתם כשהם חיים את אורח החיים שלהם, שחלילה וחס לא יהיה מצב שבת ערבייה תתחתן חס ושלום עם יהודי. הלוא דינה – להורג, אנחנו יודעים את זה. אז אדרבה, השר אטיאס מתכוון לשמור על התרבות על-פי דת האסלאם. במקום שתודו לו, תגידו לו כל הכבוד לך – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> איזו דאגה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה נימוק משכנע. <נסים זאב (ש"ס):> ודאי שזה נימוק. <היו"ר דני דנון:> חבר הכנסת נסים זאב, הם עוד יצביעו אמון בעקבות הדברים שלך. <נסים זאב (ש"ס):> בוודאי, הם צריכים להצביע אמון. אני בא לשכנע אותם שהם טועים בדרכם ושהם צריכים להודות לשר אטיאס, שרואה במבט קצת יותר רחב מה טוב ומה חשוב לאוכלוסייה הערבית – לשמר אותה, לשמר את תרבותם, את אורח החיים שלהם, וגם לבנות להם בתים ודירות, ושלא יחיו כמו בג'ונגל. מה, אנחנו לא מכירים את המציאות? אדוני היושב-ראש, תיסע מבאר-שבע לדימונה והלאה, לירוחם. תגיד לי, כל בדואי תופס 10 או 15 או 20 דונם, שם קרוון פה ושם ארגז שם, וכל השטח שלו. ומחר אתה צריך – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> החוואים בנגב לא תופסים? לפחות הבדואים בנגב – זו האדמה שלהם, עם טאבו. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני, זה רכוש מדינה. אנחנו מדברים על שטח מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל. אדוני, אין דבר כזה שבדואי יבוא ויגיד שיש לו 10,000 דונם כי אבות אבותיו היו רועים עזים שם. תפסיקו עם הבלוף הזה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אבל העובדה היא שאבות אבותיך אפילו עזים לא רעו שם. <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לומר לכם שההיסטוריה של אבותי ואבות אבותי קודמת לזו של ערבי ארץ-ישראל, הרבה הרבה לפניכם. ועוד אני אצטט לכם מהקוראן. מוזכר ארבע פעמים בקוראן שלכם שיהודה ושומרון וארץ-ישראל שייכים לעם ישראל. אתם כופרים בקוראן שלכם. לכן, אדוני היושב-ראש, מכיוון שלא נותר לי הרבה זמן אני מקווה שאוכל להשלים ולשכנע בהמשך. אולי בחוק הקולנוע אמשיך את דברי. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות היום ובלילה. אולי תביא את הציטוט מהקוראן. יהיה חשוב מאוד שתשמיע אותו מעל הדוכן. אני מזמין את חבר הכנסת טלב אלסאנע מסיעת רע"ם-תע"ל. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אין ספק שיש התפתחות ויש תקווה. אנחנו ביקרנו את חבר הכנסת נסים זאב כמומחה להלכה. היום אנחנו יודעים שהוא גם מופתי מוסלמי וגם מומחה לקוראן. ברוך הבא. השאלה, אם אתה מאמין לכל מה שנאמר בקוראן. האם אתה מוכן לקבל כל מה שכתוב שם או רק באופן סלקטיבי? אני רוצה לומר לך שגם הציטוט שלך מהקוראן וגם הדאגה של השר אטיאס לציבור הערבי, אלה דברים שאתה טועה בהם. אמרת לגבי האוכלוסייה הבדואית בנגב שאבות אבותיהם רעו עזים בנגב. לפחות אבות אבותיהם רעו עזים. אבות אבותיך אפילו לא היו שם. אפילו לא עז ולא עזים. יש הבדל מבחינה היסטורית. מספרים שכאשר אברהם אבינו הגיע לנגב הבדואים אירחו אותו. הם היו עוד לפני שהוא הגיע לאזור של הנגב. אין ספק, רבותי, שיש קשר בין ההתבטאויות של השר אטיאס, בין ההתבטאויות של השר אהרונוביץ למדיניות הממשלתית. ההתבטאויות האלו, לצערי הרב, הן הוכחה לאיזו תפיסת עולם אשר שולטת במדיניות וממנה נגזרת המדיניות. כאשר יש תפיסת עולם שלא מוכנה להפנים שהתושב הערבי בוואדי-עארה ובאום-אל-פחם הוא כמו התושב היהודי בקציר או בחריש – כאן שורש הבעיה. אנחנו לא באים, חבר הכנסת נסים זאב, לנגח על מנת לנגח. כאשר השר אטיאס אומר משהו חיובי אנחנו מברכים. כאשר שר מוביל מדיניות חיובית אנחנו משבחים. אנחנו מדברים, למשל, על השר אריה דרעי לא כי הוא ערבי או פלסטיני או מוסלמי, אלא בגלל המדיניות שלו. אנחנו מדברים על יצחק רבין, זיכרונו לברכה, לא כי הוא פלסטיני, אלא בגלל המדיניות האזרחית שלו לגבי השוויון ולגבי השלום. אנחנו שופטים אדם או שר על-פי מעשיו, על-פי המדיניות שהוא מוביל. כאשר יש התבטאויות פסולות וגזעניות ומדיניות פסולה, שני הדברים מאוד מסוכנים. אנחנו יודעים, רבותי, שלא הציבור הערבי אחראי לתכנון. בוועדות התכנון המחוזיות יש ייצוג קטן מאוד. הוא בדרך כלל מהווה איזה קישוט. זה כדי להגיד שיש לנו נציג. אין לו שום יכולת השפעה. התכנון נגזר מתפיסת עולם על הקרקעות והבעלות על הקרקעות של מינהל מקרקעי ישראל. כאשר מתכננים לאוכלוסייה הערבית שמים כמה שיותר ערבים על כמה שפחות שטחים. כאשר מדובר ביישובים יהודיים, אז זה כמה שיותר שטחים על כמה שפחות אנשים. זאת מדיניות קיימת, אי-אפשר להתעלם מקיומה. זאת מדיניות שאפשר להגדיר אותה כגזענית, כאפליה. יש שני עמים שחיים יחד באותה מדינה, באותן אוניברסיטאות, באותם בתי-ספר, באותה כנסת. אם יעשו פרלמנט נפרד, אוניברסיטאות ואוטובוסים נפרדים נגיע לאפרטהייד. תפיסת העולם הזאת מסוכנת. ממנה נגזרת המדיניות. צריך לשנות את תפיסת העולם. צריך להפנים מדיניות אזרחית שווה לכלל האזרחים. אני רוצה, ברשותך, אדוני היושב-ראש, להפנות דברים קולעים שלא אני אמרתי ולא חברי חברי הכנסת הערבים: "ב-50 השנים הראשונות למדינה גדלה האוכלוסייה הערבית פי-שבעה לערך. במקביל נשאר השטח המאפשר בנייה למגורים בעיקרו כמעט ללא שינוי. כתוצאה מכך גדלה הצפיפות ביישובים הערביים במידה ניכרת. מצוקת השטחים לבנייה פגעה קשות בזוגות צעירים שחיפשו להם דיור. יישובים חדשים לא קמו, להוציא את היישובים הבדואיים וקרקעות מינהל שלא שוחררו בדרך כלל לבנייה ביישובים הערביים". אתם יודעים מי אמר את הדברים האלה? מי שאמר אותם זה השופט אור במסגרת הוועדה שלו לאירועי אוקטובר 2000. שופט בית-המשפט העליון אומר שהגיע זמן שהממשלה תעשה חשבון נפש ותשנה את מדיניותה. הריסת בתים איננה פתרון. הריסת בתים, רבותי, היא הבעיה. בית זאת זכות קדושה, זאת זכות יסוד לאדם. אין אפשרות לפגוע בזכות הזאת. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד מחד"ש. בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, חברי לסיעה העלה כאן את הנושא של ואדי-עארה, של נחל-עירון, ואת בעיות התכנון והבנייה והריסת הבתים שהיו במשך השבועות האחרונים. בהקשר הזה הוא הזכיר את ההתבטאות של השר אטיאס בקשר לעיר קציר-חריש. אני, על פני הדברים, אגיד שהשר אטיאס עשה שירות דוב לעיר המתוכננת הזאת. כולם יודעים שיש הכנות להקמת העיר קציר-חריש עם 150,000 תושבים חרדים באזור. אני לא רוצה להיכנס להצדקות, לסיבות ולמה ואיך. זה לא מה שרציתי לדון בו כרגע. ההתבטאויות של השר אטיאס יצרו את הרושם שמדובר בעיר אנטי-ערבית ולא בעיר חרדית. זה שירות דוב שהשר עשה לעיר הזאת. במקום להסביר את הצורך, את מצוקת הדיור אצל הציבור החרדי, את הדרך שבה העיר החדשה הזאת תחיה ותיכנס למרחב הזה של נחל-עירון, את הדרך ליצור את התשתית בכך שייווצרו דו-קיום וחיים משותפים ואחד לא יחיה על-חשבון השני, הוא דווקא השתמש בנימה שאפשר להבין ממנה שהולכים להקים עיר אנטי-ערבית ולא עיר חרדית. הניסיון ההיסטורי בנגב ובהרבה מקומות אחרים מוכיח שאי-אפשר לבנות משהו שהוא בר-קיימא אם זה בנוי על אנטי, אם זה בנוי על קיפוח של הצד האחר. יכול להיות שזה יצליח לעשר שנים, ל-20 שנה, אפילו ל-60, אבל אחר כך לא יהיה אפשר לבנות משהו ולפתח אותו ולהיות בטוחים שזה יימשך לאורך זמן אם הוא בנוי על אנטי. ההתבטאויות של השר אטיאס, אף שהוא עטף אותן בכך שצריך לספק לאוכלוסייה הערבית – בטח שצריך לספק לאוכלוסייה הערבית. מה, הוא עושה טובה לאוכלוסייה הערבית שהוא מספק את הצרכים שלה? הוא מספק את הצרכים של האוכלוסייה הערבית מהכיס שלו? הוא מספק את הצרכים שהוא מתכוון, שהוא מבטיח. לא בטוח שהוא יקיים. אלו אדמות של המדינה. יש צרכים של האוכלוסייה הערבית שצריך לקיים אותם, שצריך לספק אותם. הוא עושה את חובתו. וכפי שאמרתי, הוא עשה שירות דוב לעיר הזו, והוא גם יצר סיבה למריבה – כאילו אנחנו צריכים עוד יותר סיבות למריבה באזור הספציפי הזה של נחל-עירון. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת חנא סוייד. אני מזמין את חבר הכנסת אילן גילאון ממרצ. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מה שלומך? קרה נס בשבוע שעבר, ראית? <היו"ר דני דנון:> כל יום הוא נס, דרך אגב. <אילן גילאון (מרצ):> היה מס על פירות וירקות? "אופס", אין מס על פירות וירקות. זה לא מדהים, אדוני? אתה לא חושב? <היו"ר דני דנון:> אתה מברך על כך, אני מבין, חבר הכנסת גילאון? <אילן גילאון (מרצ):> בוודאי. תשמע, הרי אני לא מוטרד מהפליק-פלאק הזה. אני מוטרד מה"פלאק" הבא. אני מוטרד בעיקר, אדוני, משום שהנימוק היה צריך להיות "קשוב לרחשי הציבור", נכון? גם אני חושב ככה. אבל מה שהדבר הזה מוכיח, אדוני, זה כל מה שאין בתקציב המדינה הזה, ואין בו בכלל. מה שהוא מוכיח, שעדיין התקציב הזה – למרות הנס הגדול שקרה לגבי פירות וירקות, כי זאת היתה עז גדולה שהחזיקו אותה הרבה מאוד זמן – ולאחר מכן, ראש הממשלה התהפך בדעתו. מזל, אני אומר, שלא מדביקים איזה מדבקה כזאת שיכולה להתריע כל אימת שבן-אדם משנה את דעותיו, כי אז אצל ראש הממשלה זה היה מצלצל כל חצי שעה, אבל זה בסדר כאשר הוא משנה את דעותיו לכיוון הזה. אבל מה שקרה, שמיקדנו כביכול, אדוני, את כל התקציב רק בעז הגדולה הזאת, במקום לקחת פעם אחת את תקציב המדינה עם ממשלה חדשה, לפרק אותו לחלופין ולהתחיל את הדיון בו כפי שהיה צריך. ואנחנו, גם בתקציב הזה – שכנראה, ככל הנראה, יעבור די בקלילות כאן, גם על-פי כך שהפיליבסטר הוא תמיד מוקצב פה, אבל גם אם לא היה מוקצב, זה ממש לא היה עוזר. כבר הייתי במעמדים שאתה מדבר עד שמכחילות לך הידיים, ובסופו של דבר מחליטים את אותן החלטות. בסופו של דבר, אנחנו גומרים מציאות שבה יש לחם מופקע, מים כבדים ואוויר שקשה לנשום אותו בסופו של דבר, אדוני. אלה שלושת המרכיבים של המדיניות של התקציב הזה של מדינת ישראל, של אזרח לעומתי שנמצא מול המדינה שלו ואומר לעצמו שמונה עד עשר פעמים ביום – מתוך אי-אמון ומתוך אי-תקווה מוחלטת – שאני אלך לעזאזל. אמר חבר הכנסת בן-סימון – שלא נמצא כאן כרגע – שיש משהו שנקרא שמאל כלכלי, שמאל חברתי. ואני, אדוני, פעם אחת ולתמיד רוצה לקרוע את הווילון מעל החלוקה הזאת. פשוט אין דבר כזה. אין שמאל שאיננו חברתי, ואין שמאל שאיננו שוחר-שלום, ואין שמאל שהוא לא לא חברתי, אלא סוציאליסטי ברמת חלוקת העושר הלאומי במדינת ישראל. וזה לא ניתן לחלוקה, משום שמי שמאמין שהאדם הוא תכלית הכול – וזה המוקד של השמאל, התכלית של השמאל – אף שכל מיני אנשים גם כן אומרים שהם משתייכים לתפיסה הזאת, מי לא יגיד כך, ואולי הם שמאלנים כולם והם לא יודעים – ואולי אם מלחמת ששת הימים לא היתה מתרחשת, בכלל אף אחד לא היה יודע איפה הוא מוגדר. אני אומר שברמת חלוקת העושר הלאומי, אדוני – אני רואה שאני צריך לסיים – יש עוד שאלה אחת: מי מקבל כמה ולמה, ומי משלם כמה ולמה, ובחלוקה הזאת לא רק שלא קרה שום דבר, אדוני, בתקציב הזה, אלא החלוקה הזאת יותר מנציחה את הקומץ שמקבל את הרוב, ואת הרוב שמקבל את הקומץ, וברוב הזה אני לא רוצה לדבר דווקא על השכבות החלשות, אלא על שכבות הביניים – הן הכי נקרעות בתוך המציאות הזאת. ולכן, התרמית הזאת של התקציב, אדוני, משאירה את מדינת ישראל בדיוק באותו מצב לעומתי של מדינה במכרז, של חברה שרוצה להיות חברת אחזקות ולא יותר מהדבר הזה. ואני תמיד מציע: אם צריכים לצאת למכרז, אז בואו נצא למכרז גדול. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת גילאון. <שלי יחימוביץ (העבודה):> יצאנו למכרז על קרקעות המדינה, אתמול נגמרו ההצבעות. <היו"ר דני דנון:> חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, האיחוד הלאומי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> הוציאו את המדינה למכרז. <אילן גילאון (מרצ):> אני פשוט רוצה שאת המכרז ייקח מישהו רציני אבל, אולי מישהו מחוץ-לארץ... <היו"ר דני דנון:> תודה, חבר הכנסת גילאון. לרשותך שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערנו הרב אנחנו קצת יותר מ-100 ימים לממשלת נתניהו, ואנחנו כבר בפעם השלישית מציעים אי-אמון בממשלה בישראל – לא מפני שזו מצוותה של האופוזיציה להגיש אי-אמון; לא מפני שיש לנו איזה מכסה ואנחנו חייבים להשלים אותה; אלא מפני שצריך להתריע, וגם כמי שעומד מן הצד ולפעמים נחשב הילד הקטן, הפוחח, חובה עליו לומר שהמלך – המלך הוא עירום. הממשלה הזאת תיזכר כדגם בבתי-ספר למדיניות, איך הופכים את הפנים ברגע; איך מאכזבים, ואיך מוליכים שולל את תקוות הבוחר. אני לא אשכח את המרוצה של חברי הכנסת של הליכוד ברחבי ארץ-ישראל, בהתיישבות ביהודה ושומרון, בהבטחות מלאות: פלוני יהיה שר הביטחון, אנחנו נפשיר את הבנייה. לא רק גידול טבעי, תהיה התפתחות טבעית, הדגיש וחזר להדגיש ראש הממשלה בכל מקום שהוא היה וגם לאחר מכן. ורבותי, הציפייה הגדולה הזאת לממשלה – ואני רוצה לומר: זה לא רק, ובשום אופן לא רק בעניין של ההתיישבות – זה לא רק שם. זה גם בנקודות אחרות שאנחנו רואים כוונות, שחלקן כוונות טובות, ולאחר מכן מה שנקרא בהתעמלות קרקע פליק-פלאק לאחור, הצבת יעדים ואי-השגתם. רבותי, העם בישראל ציפה שהממשלה הזאת לא תהיה עוד איזה גומייה שכל סרקוזי או אובמה הופך אותה לרכיכה חסרת משמעות. והמציאות טופחת על פנינו. כל התקווה הגדולה וכל הציפייה הגדולה מסתיימות לנו היום במפח-נפש נורא ואיום. עוד שלושה חודשים, אומר ראש הממשלה, אז נדון בזה. והולכים להעביר תקציב, מפלגות הקואליציה. המע"מ על הפירות והירקות אולי הוא חשוב, אולי הוא לא חשוב, אבל התהליך הציוני – אני לא שומע ממנו, ולו כהוא זה. מים על הקרקעות – – – <היו"ר דני דנון:> נא לסיים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני תיכף אסיים. מים – התוספת על המים, אפשר לראות צדדים לכאן ולכאן, אבל ממשלת הימין שנבחרה ומפלגות הימין שנבחרו, לא מממשות בעצם, ולו כהוא זה, את הדבר לשמו הן נבחרו. בדברים האחרים שעושים, גם אלה שיושבים פה מימיני היו יכולים לעשות את אותו הדבר. לא היו עושים את זה שונה. ולצערי הרב, היום באופוזיציה נותרנו מעטים שבאים ואומרים שהממשלה הזאת לא מקיימת את הבטחתה לבוחר. הייתי שמח מאוד לא להצביע אי-אמון בממשלה אלא לתת את אמוני בממשלה – שתמשיך את התהליך הציוני. לצערי הרב, לא רק שזה נעצר אלא היא פועלת נגדו בהשפעתן של אומות העולם, מה שלא ציפינו, ולכן אנחנו נצביע אי-אמון בממשלת נתניהו. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אני מזמין את חבר הכנסת אורי אורבך מהבית היהודי. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, להיות חבר בקואליציה זה להרגיש כל פעם איך אתה מתמודד עם המשפט – כשמדובר על פקיד ממשלה, פעם כשהציעו לו שוחד, ונאמר עליו: יום שלם התמודד עם מצפונו, אך לבסוף ניצח אותו. אנחנו, כחברי קואליציה, צריכים להצביע בעד הרבה דברים שאנחנו מתנגדים להם. אנחנו נאבקים עם מצפוננו, אבל מנצחים אותו, את המצפון. השאלה היא כמה אפשר לנצח את המצפון. בסוף לכל מפלגה ולכל אדם יש איזה דבר שהוא אומר עליו: זה לא יעבור. יש פה כמה דברים שבמהלך הדיונים בהחלט מנסים לתקן, מנסים לשפר. חלק מהגזירות הקשות הורדו, חלק נשארו, ועל חלק אנחנו עוד צריכים לחשוב כיצד אנו נצביע. באחת מהצעות האי-אמון פה, דווקא מטעם האיחוד הלאומי, מחו בצדק נגד המשפט של נתניהו, שיהיו כאן שתי מדינות לשני עמים, או שתהיה מדינה פלסטינית מפורזת, וטען חבר הכנסת אורי אריאל שאנחנו מחשים. אנחנו לא מחשים ולא שותקים. אנחנו הבענו מייד את ההתנגדות שלנו, יחד עם כמה חברים – לא מספר גדול מספיק של חברים בתוך הליכוד – נגד האמירה הזאת, וגם אם ראש הממשלה טוען שיש קונסנזוס לאומי – אם יש קונסנזוס לאומי כזה, אנחנו לא בקונסנזוס הלאומי הזה. אבל אני אומר לאלו שמגישים אי-אמון – במקרה הזה מטעם האיחוד הלאומי: אם הייתם חושבים קצת קדימה – לא על המפלגה קדימה, אלא רואים את המציאות נכוחה, הייתם היום בממשלה. אני כבר לא מדבר על זה שלא הייתם גורמים לפילוג ההרסני, והיום היינו יכולים להיות עשרה חברי כנסת, ואז ראש הממשלה לא היה אומר את המשפט הזה בנאום בר-אילן גם אם הוא לא חושב להקים בסופו של דבר מדינה פלסטינית, ואז לא הייתם צריכים כל שעתיים לבוא עם הצעות אי-אמון על מדיניות ההקפאה והאי-בנייה, כי היה כוח פוליטי יותר משמעותי. יש מפלגות פוליטיות מסוימות שחושבות שהן נבחרו לכנסת כדי להיות בגן-הוורדים מול הכנסת. מדי פעם צריך להפגין מול הכנסת ולהצטרף להפגנה, אבל מפלגה פוליטית, התפקיד שלה והמשימה שלה זה להשפיע על הממשלה מתוך הכנסת, ואם אפשר – מתוך הממשלה. ולא תהיה ממשלה ימנית יותר בזמן הקרוב. לא תהיה ממשלה ימנית יותר מממשלה בראשות נתניהו. אנחנו מתנגדים למדינה פלסטינית, והבהרנו את עמדתנו, והנה אני מבהיר אותה שוב, נגד החזון הזה, או חזון העוועים הזה, אבל לא יהיה ראש ממשלה יותר ימני מנתניהו, ולכן, כאנשים פוליטיים אנחנו צריכים לשחק במשחק הפוליטי בהתחשב בנסיבות, בלי לוותר על הערכים והעקרונות שאנו מאמינים בהם. ולכן אני קורא לחברי מהאיחוד הלאומי להצטרף לממשלה. לקדימה אני לא קורא להצטרף לממשלה – הם יצטרפו גם בלי שאני אקרא להם. <מרינה סולודקין (קדימה):> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> אתם תצטרפו לממשלה במוקדם או במאוחר. אם לא כולכם – חלקכם; החלק היותר "ליכודי" שבכם. אבל אני קורא לחברי מהאיחוד הלאומי בעיקר: בבוא היום תצטרכו להצטרף לממשלה, למרות ההצהרה של נתניהו, כי צריך כוח נאמן לארץ-ישראל חזק יותר בתוך הממשלה. אנחנו לבד, אנחנו שנאמנים לארץ-ישראל, שלושתנו, זה לא מספיק. בואו לממשלה במוקדם או בפחות מוקדם, ונתניהו יהיה קצת יותר ימני ממה שהוא היום. זו המשימה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. אני מניח שיש בממשלה עוד נאמנים לארץ-ישראל מלבד השלושה. אני מזמין את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מבל"ד. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לפני כמה ימים חגגה התקשורת מלאות 100 ימים לממשלת נתניהו. ב-100 הימים האלה הממשלה סיפקה 100 סיבות להביע אי-אמון בה. עברו כמה ימים, אנו יותר מ-100, והסיבות להביע אי-אמון בממשלה הפכו להיות תלת-ספרתיות במספרן. רק הבוקר התבשרנו ששר התחבורה רוצה לשנות את כל השלטים בארץ – להוריד שלטים בערבית, לכתוב את השמות באותיות ערביות אבל בשם העברי. ואני אומר לו: למה רק שלטים? חבר הכנסת גפני, למה רק שלטים? למה למשל לא לשרוף את ספרו של הרמב"ם "דלאלת אלחאירין" – "מורה נבוכים"? אסור שיהיה. רק שלטים? מי שלא רוצה לראות שמות בערבית לא רוצה לראות ערבים בעצם. מטרתו של שלט היא להראות לאדם היכן – מה שם המקום, אם הוא יוכל להגיע אליו. עכשיו נניח שהגיע תייר, רוצה לנסוע לעכו, רואה שלט באנגלית, כתוב: ACCO. עכו. הוא יודע שהוא רוצה להגיע לעכו. עכו באנגלית זה Acre. הוא ימשיך לנסוע. אבל לא זאת הבעיה. הטכנית. הבעיה המהותית – כמה שהוא ינסה, הוא יכול לשנות את כל השמות; הוא לא יכול למחוק את ההיסטוריה של הארץ הזאת. הוא לא יכול להשתלט על הזהות של המקום. והזדקקותו להצעה הזאת מראה שיש כאן שר טיפש. אני מכיר אותו מימי האוניברסיטה. הוא בנה את הקריירה הפוליטית שלו על כך שהסית נגד הסטודנטים הערבים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אפשר למחוק – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זו הצעה טיפשית – אני עומד על שלי. אני אתנסח אחרת, ואני אגיד לך שהשר מעלה מדי פעם, וכבר – איך אומרים – הצעות טיפשיות, אחת אחרי השנייה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> תוסיף את דעתי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מה הוא – אתם תשפטו. <היו"ר דני דנון:> חבר הכנסת אקוניס, זמנו עבר, ואתה רק מוסיף לו זמן דיבור. הוא ניסח את דבריו. נא לסיים. בבקשה, חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> השפה הערבית תישאר כאן כל עוד אנו חיים, כל עוד יש ציבור ערבי בארץ, כל עוד יש עם פלסטיני. אי-אפשר למחוק את ההיסטוריה של הארץ הזאת על-ידי שינוי שלטים. אני קורא לכל אדם הגון לגנות את עצם העלאת הנושא הזה. עכו תישאר עכו, בערבית – עכא, יעשה מה שהוא רוצה. עכא, יפא, לד, ושר יכול לכתוב מה שהוא רוצה. אם הוא יעשה זאת, אנחנו בעצמנו נציב שלטים כדי להראות שהמקום הזה – היו כאן פלסטינים, והם יישארו כאן לעד. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. אני מבקש מכל חברי הכנסת לשבת, גם מהשרים שהגיעו. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר דני דנון:> לפני הדובר האחרון הודעה מהמזכירות. בבקשה. <סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170), התשס"ט–2009, שהחזירה ועדת הכספים. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה. <הצעות סיעות קדימה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והאיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. מדיניותו הכושלת של ראש הממשלה בתחום הכלכלי הפוגעת באוכלוסייה החלשה בישראל;> <2. הריסת הבתים בוואדי-עארה וההתבטאויות הגזעניות של השר אטיאס;> <3. הכרזת ראש הממשלה כי יש הסכמה לאומית לפתרון שתי מדינות לשני עמים> והתחייבות שר הביטחון לפנות 23 יישובים תוך שבועות עד חודשים <היו"ר דני דנון:> אני שוב מבקש לשבת. חבר הכנסת אופיר אקוניס מהליכוד, בבקשה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, לקדימה אין מה להציע. ספק רב אם למפלגת הפליטים הזאת היה אי-פעם דבר אמיתי להציע, אבל באופוזיציה מול נתניהו נעלמה דרכה ונאלם קולה כליל. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> לא אני אומר זאת, חבר הכנסת מולה, חבר הכנסת אדרי, השר לשעבר דיכטר. אני מצטט את העיתונאי גדעון לוי, שהוא – אני לא הייתי אומר; מישהו חושד בו שהוא אי-פעם העלה על דעתו בכלל להיות במחנה הלאומי? וכך כתב אתמול גדעון לוי בעיתון "הארץ". <שלמה מולה (קדימה):> מה הוא כתב על ראש הממשלה? <אופיר אקוניס (הליכוד):> אתה רוצה שאני אחזור על דברי גדעון לוי? אין שום בעיה. לקדימה אין מה להציע. אבל המשפט היותר-טוב: ספק רב אם למפלגת הפליטים הזאת היה אי-פעם דבר להציע. אתם חושבים שהציבור לא זוכר, אתם חושבים שהציבור שכח שאתם שלטתם כאן עד לפני שלושה חודשים וחצי. אתם חושבים שזיכרונו של הציבור בוגד בו כמו שהוא בוגד בכם. לכן אני אומר לכם, חברי קדימה: צבועים, נמאסתם. הרי הצביעות שלכם זועקת, מהדהדת ומאיימת לפורר את קירות הבית; ואני אסביר מדוע. אתם הייתם בשלטון 1,000 ימים, והבאתם, חברי קדימה, אפס הישגים. 1,000 ימים – אפס הישגים. ואת 100 הימים הראשונים של ממשלת קדימה – – – <היו"ר דני דנון:> רק שנייה, חבר הכנסת אקוניס. אני אבקש מחברי הכנסת לשבת. בבקשה. חברי הכנסת שנכנסו למליאה. השר יובל שטייניץ, השרה לימור לבנת, נא לשבת. חבר כנסת מדבר במליאה; אני מבקש שאנשים ישבו. בבקשה. אם רוצים לדבר, אפשר במסדרון. אני מוסיף לך זמן. בבקשה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> תודה רבה. את 100 הימים הראשונים של ממשלתכם אתם זוכרים, או שגם את זה שכחתם? אתמול, אדוני היושב-ראש, ב-12 ביולי, ציינו שלוש שנים למלחמת לבנון השנייה. אני אינני מאשים אף פעם – אף פעם – את ישראל במלחמה בינינו לבין הערבים. היה גם גשם של טילים על תושבי הצפון בואכה חדרה. אלפי רקטות נורו על ראשם של ילדי הדרום. והיה גם אירוע בבסיס צה"ל בכרם-שלום. לכן, יושבת-ראש האופוזיציה וחברי באופוזיציה, מי שהולך עם חמאה על ראשו, שלא יצא לשמש. <היו"ר ראובן ריבלין:> בלי כובע. <יואל חסון (קדימה):> הצעה לסדר, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין הצעות לסדר בזמן שחבר כנסת מדבר. <יואל חסון (קדימה):> סליחה, אדוני היושב-ראש. השעה היתה לפני כמה דקות – – – איך נהיה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הואיל ולא הייתי פה אני לא יכול לבחון. אני לא עושה משפט זוטא עכשיו. <אופיר אקוניס (הליכוד):> זיכרונכם בוגד בכם? אדוני היושב-ראש, אני מבקש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, בואו נסיים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> זיכרונכם בוגד בכם, ואתם חושבים שהציבור קונה את סיפורי הבדיה שלכם, את הספינים של משרדי הפרסום ואת הטקסטים שדובר המפלגה מכתיב לכם, אבל הציבור יותר חכם ממה שאתם חושבים. הוא הרי אמר את דברו בבחירות, ואומר את דברו כל יום, בתמיכה מסיבית, אמיתית, מזוקקת – לא צבועה כמוכם – – <קריאות:> – – – <קריאה:> איפה התמיכה? <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – בראש הממשלה ובממשלה כולה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, רבותי, מספיק עם קריאות ביניים בלתי פוסקות של כולם. אחד אחד. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, לא בכדי הצעתי כאן בשבוע שעבר כלי פרלמנטרי חדש: אי-אמון באופוזיציה. כי מי שמשמשת יושבת-ראש האופוזיציה אינה יכולה להתנהג כמו רשג"דית בצופים; וכך הגברת לבני מתנהלת, מדברת ופועלת – רשג"דית בשבט צופים. אבל מילא אני; מילא אני, חבר הכנסת חסון. תשמע, תשמע מה אומר על יושבת-ראש האופוזיציה מספר שתיים שלה; הוא יושב עכשיו סמוך אליה, הוא יושב מימינה – חבר הכנסת מופז, אני מצטט אותך. חבר הכנסת הנגבי, אתה מפריע לי. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> חבר הכנסת בר-און, אתה מפריע לי. חבר הכנסת בר-און, אתה מפריע לי. אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און. חבר הכנסת בר-און, לא להפריע לו. לא להפריע לו. <אופיר אקוניס (הליכוד):> ובכל זאת אני אשמיע לך, חבר הכנסת בר-און. חבר הכנסת מופז, אני עומד לצטט אותך: "אפשר לשבת אתה ולשתות אתה, אבל אנחנו לא בקלאב. היכולת לקבל החלטות קשות אינה קיימת אצלה". <מגלי והבה (קדימה): > כמה פעמים אתה יכול – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> "זהו מצב טרגי, ואני לא אומר את דברי" – חבר הכנסת מולה, מה אתה מתרגש? אני מצטט את חבר הכנסת מופז. אדוני, חבר הכנסת מופז הוא חבר במפלגתך. הוא חבר בסיעתך. הוא איננו חבר בסיעתי. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, אתה לא יכול לשמוע מישהו אחר מדבר? <אופיר אקוניס (הליכוד):> לא, אני גם מצטט את חברי קדימה, לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה, למה לך לצטט? אתה מצטט – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> למה לא? <היו"ר ראובן ריבלין:> צטט את מי שאתה רוצה, אבל אל תדבר אליהם. דבר לציבור. דבר אלי, אל כל חברי הכנסת. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אני אדבר אל הציבור. הציבור צופה בנו כעת בהמוניו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר גמור. דבר אליהם, אל תפנה אל חברי הכנסת מקדימה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> מאה אחוז. שלא באחריות לאומית, כפי שהיא אוהבת לומר; לא גילתה אחריות לאומית, הגברת לבני, וסירבה להצטרף לממשלת אחדות לאומית שצריכה להתמודד עם אתגרים חסרי תקדים. אחר כך התחילו ה"ברוגז". חרמות. נעלמו מן המליאה, נעלמו מן הוועדות, שביתה איטלקית. וכשחזרו, במקום לדבר, ולנמק, ולצעוק – החלו לזמזם ולשיר – שיר יפה מאוד, אגב: "ארץ-ארץ". ובכך לא בא הקץ על הגימיקים של האופוזיציה. ממש המציאו את מלאכת האופוזיציה. הקריאו מכתבים של סלבריטאים, ידוענים בעברית. רק מפלגה שאין לה השקפת עולם ודרך, נטולת עמדות ותפיסות עולם, משתמשת בסלבריטאים, מוכשרים ככל שיהיו, כדי שיביעו את התפיסות שמעולם לא היו לה. הגדיל לעשות חבר הכנסת יואל חסון, שהקריא את מכתבו של הזמר איל גולן. אדוני היושב-ראש, אני מאוד מעריך את הזמר איל גולן, וגם אוהב מאוד את שיריו. חבר הכנסת חסון, שלא נמצא פה בזה הרגע – – – <קריאה:> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> חבר הכנסת חסון, אתה לא מתבייש? אתה לא מתבייש? אתה מקריא מכתב שעוסק בגלעד שליט? <היו"ר ראובן ריבלין:> למה אתה שואל אותו? למה? בשביל מה לך להזמין את תשובתו? למה לך לשאול אותו אם הוא מתבייש או לא? <אופיר אקוניס (הליכוד):> זה, אדוני היושב-ראש, הדפוס של קדימה. כשהם בממשלה, הם לא מושלים. כשהם באופוזיציה, הם לא מבינים את עבודת האופוזיציה. ואני אומר לכם: תשבו ארבע שנים באופוזיציה, שמונה שנים באופוזיציה, ותלמדו איך לקיים אופוזיציה ראויה, עניינית, ובעיקר ממלכתית. <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, נא לשבת. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אני מתכוון לסיים, ברשותך. 100 ימים לממשלה, וההישגים רבים. הממשלה מייצבת את הספינה הרעועה שהשארתם במשק, בכלכלה הישראלית. יהיה תקציב דו-שנתי וחברתי. במישור המדיני, ידנו מושטת לשלום לעולם הערבי, בראש ובראשונה לפלסטינים. אבל שינינו מן היסוד, חבר הכנסת אפללו, את הדפוס של "מתן ומתן", שהיה מאבני היסוד של ממשלתך. לתת ולתת ולתת ולא לקבל תמורה – כך חשב מר אולמרט, ובאומץ גילה זאת לעיתון "ניוזוויק". מעניין, תקרא את זה. מעניין מאוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אני מסיים, אדוני היושב-ראש. הכדור במגרש הפלסטיני. נדמה לי, על-פי תגובותיהם, שהם כהרגלם יאמרו לא, כי אין אצלם מנהיג בסדר הגודל של סאדאת או של המלך חוסיין, שיאמר "No more war". במישור הביטחוני – ההגה הביטחוני בידיים טובות ומנוסות, וכל אזרח ואזרחית מרגישים שיפור דרמטי במצב הביטחוני. מכל הסיבות הטובות האלה, ובשל התנהגותה הרדודה והמבישה של האופוזיציה, והצלחותיה של הממשלה, אני מבקש מחברי הכנסת להסיר את הצעות האי-אמון מסדר-היום. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חברים דיברו בשם עצמם, והממשלה מסתפקת בכך. ובכן, רבותי, אדוני ראש הממשלה והשרים הנכבדים, חברי הכנסת וחברות הכנסת הנכבדים מאוד, נא לשבת. רבותי, בשבועות הקרובים אנחנו נהיה פעמים רבות בצלצול, ואני מבקש להקפיד, כי בתום חמש דקות מצלצול אנחנו מצביעים, אם הדבר מתאפשר. נא לא ליצור מצבים שבהם אתם מאחרים ואחר כך מבקשים איזה רוויזיות, כי לא תהיינה. רבותי חברי הכנסת, לפנינו שלוש הצעות אי-אמון. הראשונה שבהן היא הצעת אי-אמון מטעם סיעת קדימה בנושא מדיניותו הכושלת של ראש הממשלה בתחום הכלכלי הפוגעת באוכלוסייה החלשה בישראל. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? <נסים זאב (ש"ס):> – – – לא לדבר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב צודק. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 42 נגד – 66 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 42 בעד, ולעומת זאת 66 נגד. אני קובע שהצעת האי-אמון לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של חברי הכנסת מסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד בנושא הריסת בתים בוואדי-עארה וההתבטאויות הגזעניות של השר אטיאס. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 15 נגד – 69 נמנעים – 21 הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן כך: 15 בעד, 69 נגד, 21 נמנעים. אני קובע שהשר ברוורמן הצביע, לחץ, ובמראה של ההצבעות יש כחול כאילו הוא נוכח. אני מצרף את הצבעתו נגד וקובע ש-70 הצביעו נגד. חבר הכנסת זחאלקה, אני אתן לך את האימייל של השר, תוכל לשאול אותו שאלות. רבותי חברי הכנסת, הצעת האי-אמון נדחתה. עוברים להצעת האי-אמון השלישית של סיעת האיחוד הלאומי, השואלת האם הכרזת ראש הממשלה כי יש הסכמה לאומית לפתרון שתי המדינות לשני עמים והתחייבות שר הביטחון לפנות 23 יישובים בתוך שבועות עד חודשים מהווה בסיס לאי-אמון. נא להצביע – מי בעד האי-אמון, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת האיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה – 7 נגד – 67 נמנעים – 32 הצעת סיעת האיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> שבעה בעד, 67 נגד, 32 נמנעים. אני קובע שגם הצעת האי-אמון של האיחוד הלאומי לא נתקבלה. <הודעת ועדת החוץ והביטחון על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק> [מס' כ/250; "דברי הכנסת ה-17, מושב שלישי, חוב' ל"ט, עמ' 19053.] <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש להזמין את יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון על מנת להעלות נושא של החלת דין רציפות, לפי בקשת הוועדה. אדוני היושב-ראש, נא לעלות. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):> אדוני היושב-ראש, מדובר בהצעת חוק השיפוט הצבאי, יש פה החלטה של ועדת החוץ והביטחון, פה-אחד, על פי בקשת הממשלה, לאחר דיון, בסוגיה שעוד תידון במליאה ובוועדה, אבל כאן מדובר רק על החלת דין רציפות, ואנחנו תומכים בהצעת הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. ובכן, רבותי חברי הכנסת, כל סיעה שיש לה התנגדות להחלת דין הרציפות, בתוך 14 יום יכולה להגיש בקשה, גם אם מדובר רק בבקשה לקבל רשות דיבור. אם לא תהיינה בקשות להתנגדות, הרי שהכנסת תצביע על החלת דין רציפות בתום 14 יום. נדמה לי שהדבר יהיה בתום הכנס הזה, תום המושב הראשון של הכנסת השמונה-עשרה. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170), התשס"ט–2009> [מס' מ/437; "דברי הכנסת", חוב' ט"ז, עמ' 2271; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים לסדר-היום. אנחנו דנים בקריאה שנייה ובקריאה שלישית של הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה. להצעת חוק זו יש רק תשע הסתייגויות. אני מזמין את יושב-ראש הוועדה להציג את החוק. הואיל ויש לנו תשע הסתייגויות, תשע הסתייגויות כפול חמש דקות, 45 דקות, ולאחר מכן נצביע על ההסתייגויות ועל החוק. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170), התשס"ט–2009. הצעת החוק המובאת בפניכם עניינה בניכוי הוצאות על-פי פקודת מס הכנסה וכן במתן נקודות זיכוי לאמהות לילדים עד גיל חמש. לפני כארבעה חודשים, במסגרת פסק-הדין בעניינה של עורכת-דין ורד פרי, קבע בית-המשפט העליון כי הוצאות טיפול בילדים הן הוצאות מוכרות לצורכי מס לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה. בית-המשפט התבסס על מבחן הזיקה הממשית והישירה בין ההוצאה לבין ייצור ההכנסה, תוך שהוא קובע כי מבחן האינצידנטליות – קשה להגיד את המלה הזאת, זה היה כל הדיון בוועדה – שהיה נוהג עד אותה העת, אינו משרת את התכלית בהתרת ניכוי הוצאות שהוצאו כולן בייצור הכנסה. בהצעה המובאת בפניכם מוצע לאמץ באופן מפורש ולעגן בחקיקה את המבחן האמור ולקבוע כי לא יותרו בניכוי הוצאות שאינן משתלבות בתהליך הטבעי של הפקת ההכנסה ובמבנהו הטבעי של מקור ההכנסה, לרבות הוצאות הבית, הוצאות פרטיות, הוצאות שהוצאו לשם הגעה למקום ההשתכרות ולשם חזרה ממנו, והוצאות שהוצאו לשם טיפול בילד או השגחה עליו או לטיפול באדם אחר או השגחה עליו. אני רוצה להוסיף לכנסת, שבדיון בוועדה אני שאלתי את אנשי רשות המסים, אנשי משרד האוצר, האם על הדרך, כשמתקנים את הצעת החוק הזאת, האם זה אכן יכול להשליך על נושאים נוספים כמו השתלמות ודברים מהסוג הזה לצורכי ניכוי מס, והם אמרו, גם היועצת המשפטית שלהם וגם אנשי רשות המסים אמרו באופן חד-משמעי, שזה לא פותח את כל הנושאים הנוספים, והתחייבו בפני ועדת הכספים, שאם אכן יקרה שתהיה פסיקת בג"ץ כתוצאה מהחוק הזה או כל החלטה אחרת, יובא חוק ממשלתי כדי להסדיר את המצב הקיים, אף שכרגע לא נראה שהנושא הזה ישתנה. עוד מוצע לקבוע הסדר שלפיו תוענק נקודת זיכוי נוספת לנשים ולהורים במשפחות חד-הוריות, בעד כל ילד, החל משנת המס שלאחר שנת לידתו ועד לשנת המס שבה מלאו לו חמש שנים. על-פי הצעת הממשלה תחילתו של ההסדר האמור נקבעה לשנת 2015, ובשנים 2011–2014 הוצע לקבוע הסדר מדורג של מתן נקודות זיכוי. בנוסח המובא בפניכם היום – אנחנו בוועדת הכספים שינינו את זה – הוקדמה התחולה הכוללת של ההסדר לשנת 2012. בהמשך גם אומר על תרומתה של חברת הכנסת חוטובלי לעניין הזה. בנוסף, כיוון שניצול נקודות זיכוי יכול להיעשות רק למי שמשלם מס הכנסה, ועל מנת שלא לפגוע במי שמשתכר מתחת לסף המס, נקבע בהצעת החוק הסדר שנותן מענק מס הכנסה שלילי לאמהות עד גיל שנתיים, בפריסה כלל ארצית. על-פי הנוסח שהובא בפני הוועדה, תנאי לתשלום המענק היה כי בן-זוגו של הזכאי אינו עובד. במהלך הדיונים החליטה הוועדה להוריד את התנאי כך שתשלום המענק לא יותנה ביציאתו של הבעל לעבודה, כפי שזה קיים בנקודות זיכוי שהאשה זכאית להן, וכך בנוסח שמובא לפניכם לגבי מס הכנסה שלילי – הנוסח הוא שהאשה זכאית לזה גם מבלי שהבעל עובד. נוסף על מתן נקודות הזיכוי והמענק, חברי הוועדה ראו חשיבות מכרעת בהקצאת משאבים לצורך העמקת הסבסוד למעונות-יום, צהרונים ומשפחתונים מטעם משרד התמ"ת וכן לבניית מעונות נוספים. באופן הזה יינתן סיוע נוסף, בדרך של מסגרות חינוך מסובסדות לגיל הרך. לצורך כך התחייב משרד האוצר להקצות בשנת התקציב 2010 30 מיליון ש"ח לבינוי מעונות-יום, מעבר לתקציב המוקצה לנושא זה כיום. כמו כן, עם פתיחת שנת הלימודים התשע"א – ספטמבר 2010 – יקצה משרד האוצר תוספת של 320 מיליון ש"ח להעמקת הסבסוד למעונות-יום ומשפחתונים ולהרחבת מערכת מעונות-היום, המשפחתונים והצהרונים. רבותי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לשבח את חברי האופוזיציה בוועדת הכספים, שנתנו את ידם, בסופו של דבר, לאחר דיון ארוך ולאחר שהגיע מכתב מירום אריאב, מנכ"ל משרד האוצר, שמופנה אלי, והוא כותב כדלהלן: "הריני להעלות על הכתב את עיקרי ההבנות עם חברת הכנסת ציפי חוטובלי בנושא הצעת החוק שבנדון – 1. הצעת החוק שבנדון תאושר בנוסח הממשלתי, בתיקון שסוכם, לפיו יוקדם מועד הענקת נקודות הזיכוי הנוספות לאשה עובדת בעד ילדיה עד גיל חמש, לשנת 2012. עלות מתן נקודות הזיכוי מוערכת בכ-285 מיליון ש"ח. 2. בשנת התקציב 2010 תוקצה תוספת תקציב בסך 30 מיליון ש"ח לבינוי מעונות-יום מעבר לתקציב המוקצה לנושא זה כיום. 3. בשנת התקציב 2011 תוקצה תוספת תקציב בסך 320 מיליון ש"ח לבסיס תקציב האגף למעונות-יום ומשפחתונים במשרד התמ"ת, לשם הרחבת מערכת מעונות-היום, המשפחתונים והצהרונים". בעקבות דיון שקיימנו בוועדה, יחד עם חברי האופוזיציה, הגענו לסיכום עם משרד האוצר, שבסעיף הזה של סבסוד מעונות-היום, המשפחתונים והצהרונים, התקציב יינתן לא כפי שנתון במכתב, בשנת 2011, אלא הוא יוקדם לספטמבר 2010. כתוצאה מהסיכום הזה, שנלוו אליו גם סיכומים נוספים, בין היתר סוכם בניגוד להודעה של משרד התמ"ת שצהרונים אפשר לפתוח רק במקום שיש סמל מוסד – התווסף שלא רק במקום כזה, מה שהיה פוגע בפרנסתן של מאות משפחות, אלא גם במקום שהרשות המקומית נותנת רשיון. כל הנושא הזה הותנה, ולכן גם חברת הכנסת שלי יחימוביץ הסירה את ההסתייגות שלה – כל הנושא הזה הותנה בכך שביום ראשון הקרוב, בעזרת השם, כל הנושאים הללו שעליהם דיברנו יובאו לממשלה לקבלת החלטה בהתאם לסיכום שדיברנו עליו, ובעצם, להוציא שני נמנעים, כל חברי הוועדה הצביעו בעד החוק. קרה, אדוני היושב-ראש, שהתפרסמה הבוקר ידיעה באחד העיתונים שצוין בה שהטבלה שמשרד האוצר הביא – או רשות המסים – איננה נכונה. שוחחתי עם אנשי רשות המסים, עם אנשי משרד האוצר, הם כמובן אומרים באופן חד-משמעי שהטבלה שלהם נכונה. אבל הוויכוח, ובזה אני רוצה לסיים, הוויכוח הוא שונה לחלוטין. אנחנו יודעים שהחלטת בית-המשפט העליון נותנת 2.5 מיליארדי שקלים, והמשמעות של העניין היא חור בתקציב של 2.5 מיליארדי שקלים. השאלה היא, למי הולכים 2.5 מיליארדי השקלים. 2.5 מיליארדי השקלים הולכים ל-20% מהנשים העובדות. 75%, 80% אינם זכאים לאותה הטבה שעליה החליט בית-המשפט העליון. ועם כל הכבוד לבית-המשפט העליון, ויש לי כבוד, את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל חייבות לקבוע הממשלה והכנסת. ובדיון בין לתת 2.5 מיליארדי שקלים ל-20% מהנשים העובדות, לעומת המציאות הזאת שבה 600 מיליון ש"ח, וזה באמת הרבה פחות בכסף – אבל ממוקד לנשים העובדות שהן דווקא מהמעמד הגבוה או מהמעמד הבינוני הגבוה – – – <רונית תירוש (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זכות הבעת הדעה ניתן לך אותה במלואה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ה-600 מיליון ש"ח בערך, כל מה שמניתי כאן, בסבסוד הצהרונים, בסבסוד מעונות-היום, אני לא מדבר על נקודת הזיכוי שבנקודת הזיכוי אנחנו מדברים על חלק מהכסף – – – <רונית תירוש (קדימה):> אפס. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסבסוד המשפחתונים, הצהרונים, מעונות-היום, בבניית מעונות-היום, מההטבה הזאת יזכו כל מי שהיא אשה עובדת. אנחנו בתהליך של סבסוד ילדים בגיל הרך באופן מדורג כזה שבתוך שנה וחצי אנחנו מתקדמים צעד גדול קדימה. שמחתי שהצלחתי להגיע להסכמה. בוועדה, לצערי, היתה היום התפתחות שלא שינתה במהות שום דבר. ידענו גם אתמול, החלטת בית-המשפט זה 2.5 מיליארדי השקלים, החלטת הוועדה אחרי השיפורים של מה שהביא משרד האוצר, שבתחילה היתה הצעת חוק ממשלתית שלא נתנה כלום, חברת הכנסת חוטובלי ניהלה משא-ומתן, אני הייתי שותף לעניין הזה, גם חברי הוועדה בסופו של הדיון או בתהליך הדיון היו שותפים לשיפורים שנעשו בעניין. זה משפר את מצבן של הנשים העובדות במדינת ישראל. אני מקווה שזה ימשיך להשתפר. אפשרתי אתמול להגיש הסתייגויות שהן הסתייגויות דיבור. לא נוכל להצביע על ההסתייגויות האלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יש הסתייגות אחת שהיא הסתייגות מהותית של חבר הכנסת אורון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל זו הסתייגות דיבור. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, יש לו גם הסתייגות מהותית. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הסיכום היה שההסתייגות – – – <חיים אורון (מרצ):> מה היה הסיכום? שאני אבין. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורון, אני מגן עליך, למה לך להבין? אני הבנתי, למה אתה צריך להבין? <חיים אורון (מרצ):> תגיד 600 מיליון ש"ח בכמה שנים? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אמרתי, פירטתי באריכות. <חיים אורון (מרצ):> אני יודע. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא אחזור על זה, אין צורך. אני מבקש מהכנסת לאשר את הצעת החוק הזאת כפי שאושרה בוועדת הכספים ולדחות את כל ההסתייגויות. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה ליושב-ראש ועדת הכספים, וכבר בשלב זה אני מבקש לברך את הוועדה, את חברי הוועדה, תהיה דעתם אשר תהיה, ובעיקר את העובדים המסורים של ועדת הכספים, מנהל הוועדה, היועצות המשפטיות והיועצים המשפטיים וכל העוסקים במלאכה שעשו לילות כימים והביאו לידי מצב שבו הכנסת לפחות תוכל להצביע על החוק שהוגש על-ידי שר האוצר הנכבד ואשר הוא כל כך משווע לראותו קורם עור וגידים. לכן הוא מוותר על זכות הדיבור העומדת לו כמובן, והוא מבקש שנתחיל לדון בהסתייגויות. ראשון המסתייגים, חבר הכנסת שלמה מולה – אינו נוכח. חברת הכנסת אורית זוארץ, בבקשה. חמש דקות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אני אברך את הצוות של הוועדה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, מי שלא יהיה באולם זכותו חולפת מן הישיבה ולא תועבר לישיבה אחרת. <אורית זוארץ (קדימה):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי, אתמול הועלתה הצעת החוק בדיון בוועדת הכספים שהשתתפתי בו, ואכן אחרי שיחה שהתקיימה בינינו, בין חברי סיעת קדימה לבין יושב-ראש הוועדה, הצבענו בעד ותמכנו בהצעת החוק, כי אנחנו רואים חשיבות רבה בשינוי המציאות החברתית בישראל. חשוב מאוד לסבסד את מעונות-היום, חשוב מאוד לסבסד ולהרחיב את הצהרונים ולתת מענה לכמה שיותר נשים עובדות ואת היכולת הבסיסית של כל אשה בישראל לממש את הפוטנציאל התעסוקתי שלה ולהתפרנס בכבוד, ועל כך אני מברכת. בנוסף לכך הוגדל התקציב לבינוי. זה ייושם רק בשנת 2010, אבל בכל זאת, גם זה הישג מבחינתנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הנימוק של האוצר היה שהוא היה מוציא את זה כבר השנה, אלא שהוא צריך את כל ההכנות למכרזים. <אורית זוארץ (קדימה):> הוא צריך את כל ההכנות כדי לממן עוד תשעה סגני שרים ועוד 30 שרים מיותרים, ולכן סדר העדיפויות שלו שונה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא אמר על סדר עדיפויות. <אורית זוארץ (קדימה):> עמד כאן שר האוצר ואמר שזה עניין של סדר עדיפויות. סדר עדיפויות זה first first last last. נשים בישראל נדחקות בדרך כלל לסוף התור והמאבקים שלנו מדברים בעד עצמם. אחרת לא היינו נאבקות 20 שנה כדי להגיע לנקודה הזו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. <אורית זוארץ (קדימה):> אבל עדיין אני רוצה לחדד שמצבן של נשים עובדות במדינת ישראל השתפר ממש במעט. נקודת הזיכוי לא ממש תיתן מענה לנשים שלא מגיעות לסף המס. הן לא תוכלנה ליהנות מזה, והמהלך שהתרחש אתמול בוועדת כספים, אני רואה בו טעם לפגם. מכיוון שהיתה מצגת של משרד האוצר שלא הוצגה בסופו של דבר, היו נתונים שמשרד האוצר הציג, ורק הבוקר הוצגו על שולחננו הנתונים שהועברו לוועדה. קיבלנו אותם רק הבוקר. חברתי רונית תירוש העלתה אתמול בדיון את הסוגיה שבעצם נקודות הזיכוי לא משנות את מצבן של נשים עד גובה הכנסה מסוים. האמירה היתה שהן כן תיהנינה מההטבה הזו, ומה שבפועל אנחנו מוצאים שהן לא תיהנינה. נשים שמשתכרות עד 7,000 ש"ח לא תיהנינה מנקודת הזיכוי הזו, מהטבת המס, זה לא ישפיע עליהן, ואלה בדיוק הנשים שנמצאות במעמד הביניים או מעמד ה"באין אונים", שמגדלות ילדים צעירים; בדרך כלל זה נשים צעירות שהן בתחילת הקריירה שלהן, שהשכר שלהן הוא לא כל כך גבוה וההוצאות המאוד גבוהות על טיפול בילדים מוטלות עליהן, ובסופו של דבר בשורה התחתונה נקודות הזיכוי לא יטיבו אתן בכלום. אנחנו עוד חשבנו שמדובר ב-250 ש"ח ולכן גם הצבענו בעד. בסופו של יום, מהנתונים שהוצגו בפנינו היום אנחנו רואות שהן לא נהנות מנקודת הזיכוי הזו ולא תהיה שם שום הטבה כי ממילא הן לא מגיעות לסף המס. לגבי סבסוד מעונות, בדיוק באותו מקום הן נופלות בין הכיסאות, כי הן מרוויחות מעל 5,000 ש"ח ועוברות את סף המדרג בתמ"ת ועדיין השכר שלהן הוא לא מספיק גבוה כדי לממן את כל ההוצאות האלה. לכן, הן נפגעות פעמיים. פעם אחת בזה שהן לא מצליחות ליהנות מנקודת הזיכוי הזו, ובפעם השנייה – שהן בכלל לא מגיעות למדרג של התמ"ת. כי אשה שמשתכרת מעל 5,000 ברוטו, מה לעשות, נחשבת כאשה אמידה. היא לא נהנית משום הטבה ושום הנחה מההנחות שמוקצות ומהסבסוד בתמ"ת שהולך באמת לשכבות החלשות. אין כאן טענה. איפה כל אותן נשים שאנחנו כן רוצים לעודד אותן לחזור למעגל העבודה, לחזור ולהשתלב ולהיות חלק יצרני? אין ספק שהיצרנות של נשים והתפוקה שלהן מעלות את התפוקה של כלל המשק. בכל פעם שאנחנו מעלות את הסוגיה הזאת, הטיעונים של האוצר הם שהעלות לאוצר מאוד מאוד גבוהה. אני רוצה להזכיר לכם שהעלות לאוצר מאוד גבוהה כשמנהל בכיר קונה רכב. כבוד היושב-ראש, אל תגיד לי שגם לנשים יש את הזכות הזאת. אני לא מכירה הרבה מנהלות עסקים שקונות רכבים יוקרתיים, כיסאות מעור צבי ובגדי יוקרה ועטים מהודרים וכל מיני אביזרים וגאדג'טים למשרד. הם ימשיכו ליהנות מההטבות האלה, וההטבות האלה מיותרות. צריך לעשות פה חשיבה מעמיקה, ולכן נסתייג ולא נוכל לתמוך בהצעת החוק הזאת, בעיקר לאור העובדה שאלה שאנחנו באמת רוצות לקדם ולסייע להן נופלות בין הכיסאות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מאוד מודה לך על הרצאתך המנומקת. חברת הכנסת שלי יחימוביץ – בבקשה, גברתי. תורך הגיע לנמק את הסתייגותך. אחריה – חבר הכנסת אדרי, ואם לא יהיה – חבר הכנסת אורון, שלו יש שתי הסתייגויות. לרשותו יועמדו עשר דקות. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שתי אסכולות רווחות באשר לסיוע לאמהות לילדים שיוצאות לעבודה. אחת היא האסכולה שמדברת על הטבות במס והאחרת מדברת על העמקת הסבסוד למשפחתונים עד כדי חינוך חינם לגיל הרך. אני מאמינה גדולה בחינוך חינם לגיל הרך; זאת לא פנטזיה, זאת לא המצאה ישראלית. היא לא קיימת בישראל, לצערי, היא קיימת במדינות רבות באירופה, והיא מוכחת שוב ושוב כפתרון הטוב ביותר לא רק לילדים שמקבלים את החינוך בשנים הקריטיות לגידולם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> איזה גיל זה גיל רך? <שלי יחימוביץ (העבודה):> גיל רך – מגיל חצי שנה ואילך, למשל. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה פעוטונים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אנחנו מדברים על פעוטונים, על פעוטות, לא על ילדי הגן. אגב, לגבי ילדי הגן יש חוק חינוך חינם לגילאי שלוש-ארבע, שעליו אנחנו מתבקשים כבר בפעם העשירית, זאת השנה העשירית בחוק ההסדרים, לדחות את יישומו. בסופו של דבר הוא ייושם בקצב הזה על-פי החישובים שלנו 27 שנים אחרי חיקוקו. <היו"ר ראובן ריבלין:> כשיבוא המשיח. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אבל עכשיו אני מדברת על פעוטות. כפי שאמרתי, יש שתי אסכולות, אסכולת ההכרה במס ואסכולת סבסוד המשפחתונים. אני חייבת להגיד שאני די חצויה בעניין הזה, כי אני חושבת שאשה שיוצאת לעבודה ושוכרת שירותי מטפלת או משתמשת בשירותי משפחתון משלמת כסף, וזאת הוצאה לצורך ייצור הכנסה. לכן, מבחינה מיסויית אני חושבת שהחלטת בית-המשפט מוצדקת ומגיע לה החזר, אבל לא יכול להיות שזאת תהיה חזות הכול. למה לא יכול להיות שזאת תהיה חזות הכול? כי רק 25% מהנשים העובדות שיש להן ילדים מגיעות בכלל לסף המס. כל ה-75% הנותרים לא נהנים בכלל מהמסלול המיסויי, אז אנחנו נחשוב רק על 25% שהן בצלמנו ובדמותנו? הן נשים כמונו, כמוני, כמו חברת הכנסת ציפי חוטובלי, כמו כל חברות הכנסת שיושבות כאן. הן בצלמנו ובדמותנו, אבל האם אנחנו אמורות לדאוג לקבוצה שממנה אנחנו באות או שיש לנו אחריות כלפי כל הציבור בישראל? לכן אני אומרת שאני חצויה כאן. מצד אחד, אני מאוד מזדהה עם הנשים האלה, שהן בנות מעמד הביניים ומעלה, שעובדות מאוד קשה. להיות אשה שמשתכרת אפילו, רחמנא ליצלן, 15,000 שקלים לחודש ונמצאת כל חייה בג'גלינג המטורף שנכפה על נשים בין המשפחה ובין העבודה, גם אשה כזאת זקוקה לתמיכה שלנו, לעזרה שלנו ולסיוע שלנו כדי שהיא תוכל לפרנס בכבוד את משפחתה, אבל, כאמור, אנחנו לא יכולים להזניח את כל היתר. על כן, בשעתו כשהוגשה הצעת החוק ובראש המגישים עמד חבר הכנסת גדעון סער – היום שר החינוך – להכרה בהוצאות המטפלת, סירבתי לחתום על הצעת החוק עד שהוכנס בה סעיף שאמר גם מס הכנסה שלילי לנשים שלא מגיעות לסף המס, כי זאת האחריות שלנו. היא אחריות כוללת לכלל הנשים בישראל. כשסיפרה לי יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברתי חברת הכנסת ציפי חוטובלי, על הצעת האוצר, אמרתי לה מייד שההצעה טובה. ההצעה טובה במתווה שלה, בעיקרון שלה, באידיאולוגיה שלה. היא לא היתה מספיק טובה לטעמי, מכיוון שלא היה בה מספיק כסף, מכיוון שלא היה בה מספיק עיגון לשנים הבאות, מכיוון שהיא דיברה בפועל על תחילת ההשתתפות של האוצר בהעמקת הסבסוד למשפחתונים רק ב-2011, כשב-2010 מדובר עדיין באותם 200 מיליון שהשיג עופר עיני במשא-ומתן הקואליציוני עם מפלגת העבודה, ואני לא אוהבת שמוכרים את אותו כסף פעמיים. אבל במהלך המשא-ומתן השתכללה ההצעה, ואני רוצה לשבח את חברת הכנסת חוטובלי על האופן שבו היא ניהלה את המשא-ומתן מול האוצר והגיעה להצעה סבירה מאוד, שיש בה גם תחילת המסלול ב-2010, גם הכסף התוספתי של האוצר ל-2011, בסך 320 מיליון שקלים – מתחיל להתבצע כבר בספטמבר 2010, גם הקדמת נקודת הזיכוי לנשים עובדות, דבר שהוא רלוונטי לכל הנשים, גם לנשות מעמד הביניים וגם לנשים שמרוויחות טוב, ועוד כהנה וכהנה שיפורים שעשו את ההצעה הזאת הצעה שאינה מושלמת – מה לעשות, אנחנו לא חיים בעולם מושלם. אבל הצעה שבנסיבות הקיימות היא הצעה טובה, שאפילו אני, שלא ידועה במיוחד בתמיכתי בהצעות של האוצר, נאלצתי בהסכמה להצביע בשבילה. אני חייבת לומר שעשיתי זאת בלב שלם, למרות שההצעה אינה שלמה. ההצעה הזאת, כפי שהיא מוגשת, ועל כך מגיעות גם לך ברכות, אדוני שר האוצר, היא הצעה בהחלט סבירה. היא מטפלת באותה דו-מסלוליות של נשים שזקוקות לתמיכה ולסיוע שלנו מכיוון שהן מוחלשות, וגם לנשים שזקוקות להעצמה שלנו למרות שהן מועצמות והן פעילות בשוק העבודה. אנחנו, כמובן, כמחוקקים, ניקח את ההצעה הזאת וננסה עוד לשפר אותה כהנה וכהנה. בוודאי לא ניתן לאוצר לסגת מהתחייבויותיו, ואנחנו נזכיר לו שוב ושוב את ההתחייבויות האלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לסגת ולא להשהות. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא לסגת ולא להשהות ולעמוד בכל המחויבויות. עוד לפני שהגענו לזיכוי בנקודת המס אנחנו מגיעים כבר ל-230 מיליון ועוד 320 מיליון – בחשבון אני לא טובה, תעשו לי את החישוב. אנחנו מגיעים לסכום נאה, וזאת בנוסף לנקודת הזיכוי. אני חושבת שנכון שזה נתון להשקפת עולם ויש כאלה שהשקפת עולמם שונה משלי והם חושבים שהמסלול המיסויי הוא המסלול ואין בלתו, אבל אני חושבת שנכון שכולנו נתלכד סביב ההצעה הזאת ונצביע עבורה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. אדוני שר האוצר, זכית, וזה לא פשוט. <שר האוצר יובל שטייניץ:> נדיר. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא פשוט. אני קורא לחבר הכנסת יעקב אדרי – אינו נוכח. חבר הכנסת חיים אורון, לרשותו עשר דקות. אחריו – חברת הכנסת רונית תירוש. חבר הכנסת הורוביץ הסיר את בקשתו. יפה. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לכאורה היה אירוע. לא אירוע הבוקר, שבו שני עיתונים רבים מי פרסם יותר נכון. אבל אני לא מציע שנתבלבל בעניין הזה, בהחלט, 600 מיליון שקל בשלוש שנים הם בהחלט לא מעט כסף, אבל זה גם לא המון כסף. ראיתי סכומים שזזו פה, אדוני יושב-ראש הוועדה, הרבה יותר. בימים אלה, כל הכבוד על כל שקל שאתה מצליח לקבל, אבל בואו נראה לרגע מה הבעיה בכל זאת. הנושא הזה לא עולה עכשיו בפעם הראשונה, והוא גם לא עלה בפעם הראשונה בעקבות בג"ץ. הכותרת האמיתית, לפי דעתי, של הדיון הזה היא לא הזיכויים במס הכנסה עבור אשה עובדת, אלא חוק חינוך חובה ומאיזה גיל, למי ובאיזה קצב. כל מנגנון אחר הוא מעוות, וגם מנגנון נקודות הזיכוי הוא מעוות, דבר שנאמר כבר יותר מפעם אחת. לגבי חלק גדול מהציבור המנגנון הזה לא עובד, אולי הציבור שהכי זקוק לו. מבחינה זאת, מס הכנסה עובד באופן מאוד רגרסיבי. לא חגגתי כל כך עם חלק מחברי וחברותי, וגם זכיתי בלא מעט ביקורת על כך שלא חשבתי שזה המנגנון הנכון לטפל בעניין הזה, שככל שהשכר גבוה יותר שיעור ההטבה גבוה יותר, וככל שהוא נמוך יותר שיעור ההטבה נמוך יותר, ובשיעורים הנמוכים – ולענייננו השיעורים הנמוכים הם 60%–70% מציבור הנשים העובדות – שלא עובד בכלל, ומאידך עלותו גדולה מאוד. אבל גם המשהו המאולץ שמופיע פה איננו פותר את הבעיה. לא אחת הצענו מנגנונים משולבים, שיש בהם גם מרכיב של הטבת מס בשיעור הרבה יותר נמוך. יש בהם קודם כול המרכיב המרכזי של סבסוד הגנים עד גיל חמש, סבסוד שהולך וגדל עם השנים, סבסוד שהולך וגדל, עם החתכים הסוציו-אקונומיים בשיעורים יותר גדולים מכפי שהוא קיים. אבל לא רק בקטע הזה, ואני לא ממציא פה שום דבר חדש, חבר הכנסת גפני, יושב-ראש הוועדה. למשל, היתה הצעה כזאת – גם סבסוד למעסיקים שמקיימים בתוך מקום העבודה שלהם פעוטון לילדים, מה שעל-פי הרבה מאוד מבחנים, אולי זו הדרך היותר-נכונה. לא שיש לי טענות כלפי המשפחתונים או המנגנונים האחרים, ובטח שלא כלפי "נעמת" וויצ"ו, שעושים עבודת קודש. אגב, זה גם יכול להיות בהפעלה של "נעמת" וויצ"ו – בזה לא קבעתי מי יפעיל אותם. וכן, מקום עבודה שמנסה להתמודד עם הקושי הזה, ורוצה להפוך למקום עבודה לנשים יותר מאשר מקום עבודה אחר – אני לא ממציא פה, זה כבר קיים בחלק מהמקומות – יציע פעוטון – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני שוקל בכנסת עכשיו. <חיים אורון (מרצ):> – – והפעוטון הוא אולי הכלי שנוח ביותר לסבסד אותו. אם היתה מופעלת תוכנית כזאת, שהיה בה גם הממד התקציבי, כפי שמופיע פה – אגב, הבינוי פה הוא לא כל כך גדול, כי חלק לא קטן מהמקומות הללו, הוצאות הבנייה שבהם הן לא המרכיב המרכזי, לעומת בתי-ספר או גנים למשל. אדוני היושב-ראש, כמה פעמים וכמה שנים אמרו מעל הדוכן הזה חברים וחברות רבים: בואו נתקדם לכיוון הזה. בג"ץ היה צריך לכפות על הממשלה לעשות מעקף שהוא פרובלמטי בפני עצמו, במקום ליזום – ואני לא מדבר רק על הממשלה האחרונה – מהלך שיהיה לו לוח-זמנים, ולא לדחות משנה לשנה, בחוק הסדרים, את מה שהכנסת באחת הפעמים כן הצליחה לחוקק. אדוני היושב-ראש, האירוע הזה הוא דוגמה להתנהלות בשורה ארוכה של נושאים. הוא בעצם דוגמה לכל התקציב הזה, שהוא בסופו של דבר אוסף של לחצים מכל מיני כיוונים. אספו את כל הלחצים לערימה, ועכשיו מביאים אותם לכנסת להצבעה. עיני לא צרה בהישגים של חברים וחברי כנסת וחברות כנסת בנקודה כזאת או אחרת, אבל, אדוני היושב-ראש, אני אגיד את זה מאוד בזהירות – התפתח מודל בכמה ועדות בימים האחרונים. בוועדה אחת, אדוני שר האוצר, בשביל לסתום את הפה למישהו נתנו לו 40 מיליון שקל קרן מיוחדת. בוועדה אחרת נתנו סכום אחר לעוד קרן מיוחדת. בוועדה אחרת נתנו עוד "קניפעל", לעוד נושא אחר, והתהליך הזה הולך ומתפתח. הוא לא לבריאות החקיקה, הוא לא לבריאות הכנסת, ואני לא חושב שזה המודל שבו צריך ללכת. אנחנו נימנע בהצבעה על הצעת החוק הזאת. היא ללא ספק יותר טובה מהמצב הקיים. היא – היתה הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת, והיו בה האלמנטים הנוספים שדיברתי עליהם קודם, והיא לא הצליחה לעבור. אנחנו נמשיך להיאבק על מתכונת שבסופו של דבר נמצאת תחת הכותרת "חינוך חינם עד גיל חמש". תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אדוני, האם הוא חוזר בו מהנושא של במקום "לרבות הוצאות הבית" – "הוצאות פרטיות"? אדוני מסיר? <חיים אורון (מרצ):> יש כל כך הרבה הסתייגויות מחר ומחרתיים, שלא נוותר על אף אחת מהן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אורון. חברת הכנסת רונית תירוש. אדוני שר האוצר, אחריה, אם לא יהיו פה נוכחים, חבר הכנסת גילאון וחבר הכנסת אחמד טיבי. אדוני יעלה כדי לקבל את זכותו להתערב בדיון. יסכם, כמובן, יושב-ראש הוועדה, כי החוק הוא כבר לא של שר האוצר; הוא של הוועדה. <רונית תירוש (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר האוצר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנסות להסביר – בעיקר לציבור הרחב, לאלה שצופים בנו כרגע – להבין על מה המהומה. החוק הזה, יש לו שלושה נדבכים. שניים מהם מאוד רצויים, ולכן היתה לנו התחבטות אם להצביע בעדו או נגדו. נדבך אחד, בעיני, הוא מאוד לא נכון, ובהמשך אני אסביר מדוע. שלושת הנדבכים מדברים – האחד על הרחבת מעונות-היום לטובת ילדים בגילים רכים, וזה דבר מבורך; נדבך אחר מדבר על החלת מס הכנסה שלילי, וגם זה דבר מבורך, משום שהוא מיטיב את מצבם של נשים וגברים, כמובן, כל אלה שלא מצליחים להגיע לסף המס וליהנות בסופו של דבר מהטבה כזו או אחרת, לכן גם זה מבורך. אלא מאי? הנדבך השלישי, שמדבר על נקודות זיכוי, נועד בעצם להחליף את מה שפסיקת בג"ץ היתה, בגין התביעה של ורד פרי, וגם זה בא להחליף את הצעת החוק שאני שותפה לה עוד מהקדנציה הקודמת, ואני נותרתי היחידה שצריכה להוביל אותה בקדנציה הזאת, במסגרת דין רציפות, שמדברת על כך שכל הוצאה על מטפלת תוכר לצורך ניכוי מס. אני לא נכנסת לעלויות, ויכול מאוד להיות שהעלויות מאוד כבדות על הממשלה בימים אלה, אבל אני רוצה לדבר רגע ברמת העיקרון, וכבר הזכירה קודם לכן חברתי חברת הכנסת זוארץ, שהיום במס הכנסה מכירים בהמון הטבות שניתנות לעוסקים, לעובדים, שבעיני הן תמוהות. למשל היא הזכירה כיסא מעור, נסיעה לחו"ל, רכישת רכב מסוג מסוים, מפואר, אפילו ארוחה עסקית, ארוחת גורמה, סושי – זה מוכר. אבל שאני אוכל לשים את ילדי אצל מטפלת ולצאת לעבודה – לא מכירים לי בהוצאה הזאת לצורכי עבודה, ולכן לא מנכים את זה מההכנסה הכללית שלי. אז יוצא שההכנסה שלי, שהיא ממילא נמוכה, ובעיקר בימי כשהייתי מורה – את כל הכנסתי אני משלמת למטפלת. ולמה בזמנו התעקשתי לצאת לעבוד אף-על-פי שבעצם לא יצאתי נשכרת? <היו"ר ראובן ריבלין:> על זה נאמר: יוצא הפסדו בשכרו. <רונית תירוש (קדימה):> נכון. אבל מבחינת התדמית שלי, תחושת הביטחון העצמי, תחושת הערך העצמי, שאני שווה משהו, שאני אדם מן השורה, שאני מייצרת משהו, שאני משפיעה – יצאתי לעבוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> מסכים במאה אחוז. <רונית תירוש (קדימה):> והאמן לי, שלושה ילדים, השארתי אותם עם מטפלת, ולא כיסיתי את עלות המטפלת בגין השכר הפעוט, שאז היה משהו כמו 2,800 שקלים למורה. היום, בגלל שכר המינימום, זה עולה ל-4,000. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר בגין, אני מבקש ממך לא להפריע לרשמות הפרלמנטריות בעבודתן, כי הדבר עלול לשבש את דברי הימים של הכנסת. <השר זאב בנימין בגין:> זה פיתוי שקשה לעמוד בו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני יהיה מחויב לעמוד בו. <השר זאב בנימין בגין:> אני אסביר ליושב-ראש. באופן חד-פעמי ויוצא מן הכלל, שתי הרושמות בתקופות מסוימות היו שכנות שלי באותו בית – בשני בתים נפרדים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אשמח לקיים מפגש משותף ומחודש בלשכתי, אבל לא כאשר הן עובדות. תודה רבה לשר בגין. בבקשה, גברתי. <רונית תירוש (קדימה):> אני רוצה רק להרחיב ולומר – ואדוני השר יצא ואני מצטערת שהוא לא שומע את דברי, שאני מאמינה שיש בהם טעם – גם כשמדובר על השגחה על אדם מבוגר, ואני משגיחה עליו ואני רוצה לצאת לעבודה, ראוי שיכירו בהוצאה הזאת, ולא כך הוא. מביאים נקודות זיכוי. אתמול בדיון טענו כנגד ההצעה המקורית של הכרה בהוצאות על מטפלת, שבעצם זה לא מיטיב עם בעלות השכר הנמוך, משום שהן לא מגיעות לסף המס ולכן הן לא נהנות מההטבה שתינתן בחוק הזה. ואז הביאו כחלופה את נקודות הזיכוי, אבל לא סיפרו לנו, וזה התגלה הבוקר, שגם מנקודות זיכוי הן לא תיהנינה, משום שממילא הן לא מגיעות לאותו סף מס. אז מה הפתרון? מס הכנסה שלילי. אבל אותו פתרון עומד גם לטובת ההצעה המקורית. כלומר, הונו אותנו. כשאתמול חברות כנסת, בעיקר, בוועדת כספים דיברו על הנשים שמשתכרות שכר נמוך, אמרו: רבותי, בואו נלך עם ההצעה החדשה של האוצר, כי זה יעזור לאותה אוכלוסייה – בהיקף, אגב, של 75% אמרו – שלא תיהנה מההצעה המקורית, בואו נעזור להן, כי בהצעה של האוצר הן כן תיהנינה. וראה זה פלא, הבוקר אנחנו מגלים שהתוספת היא אפס שקלים. כלומר, הן לא תקבלנה אפילו אגורה שחוקה אחת. אז בזה הונו אותנו, ולכן ביקשתי גם רוויזיה על-מנת שיאפשרו לנו לקיים דיון מושכל, שנקבל נתונים מדויקים, ועל-פיהם נחליט איך להצביע. הרי אנחנו לא רובוטים כמו הקואליציה, שמצביעה כי כך אומרים לה בקואליציה. אני חושבת שהאוצר לא באמת רוצה שנשים תצאנה לעבודה. פה אני חייבת לציין: אילו רצה האוצר לסייע לנשים לצאת לעבודה, היה מיישם את החוק שחוקק כבר לפני 25 שנה בדבר חינוך חינם לגילאי שלוש. עצרו אחרי למ"ס 1 ו-2, כלומר רק אוכלוסיות שנמצאות בלמ"ס 1 ו-2 נהנות, ודחו את יישום החוק המלא עד 2010. חברת הכנסת חוטובלי, 35 שנה דחייה ביישום חוק שנועד לסייע לאמהות לצאת לעבודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> כמה זמן את עוד צריכה? <רונית תירוש (קדימה):> שתי דקות, ברשותך, אדוני היושב-ראש. דקה וחצי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני נותן לך דקה וחצי. בבקשה. <רונית תירוש (קדימה):> אני טוענת שאת ההסכם שהביא האוצר אתמול מכרו פעמיים: מכרו לוועדת הכספים אתמול, ומכרו את זה בהתחלה, או קיבלו בהתחלה, כהנחיה של עופר עיני, שאגב עושה עבודה נפלאה. לעופר עיני הבטיחו לתת מעונות, ולכן הבטיחו תוספת תקציב בגין הרחבת המעונות. את אותה תוספת הביאו אתמול כהסכם לחלופה להצעת החוק על מטפלות. בהמשך לדיון שהתנהל אתמול אמרתי שאגיש 90 הסתייגויות. מאחר שהם חששו שזה יביא אותנו אל תוך הלילה ולא רצו בכך, אמרו: טוב, בואו נלך לקראתכם, נקדים את התוספת למעונות ממה שהובטח לעופר עיני, מ-2011 ל-2010. זה היה ההישג היחיד שאני יכולה להגיד שעוד השגנו שם, הקדמה. אבל למהות לא סייעו לנו. לסיום אני רוצה לומר, שבסופו של יום, גם בשיטה החדשה שהאוצר מביא, הנשים שמשתכרות שכר נמוך לא תיהנינה מתוספת כלשהי, והוויכוח היום בין העיתונים או בין האוצר לעיתונים היה, שהאוצר אמר: גלובלית נשים תרווחנה 394 שקלים, או 255 שקלים. בפועל הם לא סיפרו, שהתוספת שהם מביאים זה בסך הכול 98 שקלים שנכללים כבר ב-255. מה שאני רוצה לומר לסיכום – הונו אותנו, לא הראו לנו את מלוא הנתונים, ולכן אנחנו היום בסיעת קדימה נימנע בהצבעה. לא נכשיל את ההצבעה, כי שני-שלישים ממנה הם הצעה טובה. בשליש שהוא אינו טוב נמשיך להילחם, ונבקש דין רציפות על הצעת החוק להכרה בהוצאות על מטפלת. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת תירוש. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. חמש דקות, והפעם אני חייב להקפיד על הזמן. ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת אילן גילאון. אחריו השר ושני יושבי-ראש הוועדות. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני יכולה לציין במידה מסוימת של שביעות רצון עצמית, שאתמול בישיבת ועדת הכספים היו שני חברי כנסת שלא תמכו בהצעה שהובאה. <זאב אלקין (הליכוד):> הם גם לא התנגדו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תיכף. נמנעו. חבר הכנסת חיים אורון ואנוכי. היה מין סחף תוך כדי דיונים, לתמוך בשל העובדה, כמו שאמרה חברת הכנסת תירוש, שהוקדמו תשלומי העמקת הסובסידיה למעונות-יום ומשפחתונים ל-2010. אבל תוך כדי הצגת הדברים התברר בדיעבד שהצגת הנתונים לא היתה מדויקת. סך כל התוספת הוא 98 שקלים ולא 255 שקלים. כלומר, נחסם חוק אחר על-פי רוח פסיקת בית-המשפט העליון, של הכרה בהוצאה למטפלת לנשים עובדות, והוא נחסם באמצעות הוועדה למעמד האשה שבראשה עומדת חברת הכנסת חוטובלי. אני חושב שיש טעם לפגם בדבר הזה. מילא לעשות את מה שפקידי האוצר רוצים, אבל למה להציג את זה כהישג יום הדין? למה לזרות חול בעיני הציבור? למה להטעות? וכל זה על גב הנשים העובדות. לכן טוב, אדוני ראש הממשלה, שהיתה רוויזיה היום, אבל היה מחזה משונה ברוויזיה היום. רוויזיה, הצבעה, היו פקידי האוצר שרצו להסביר, חבר הכנסת גפני, והדבר נבצר מהם משום מה, אדוני יושב-ראש הוועדה. האמת היא, אנחנו לא רוצים להזכיר, שני פקידים עמדו שם ורצו להסביר מה קרה, ואז צץ לפתע אחד מעוזריו של שר האוצר ואמר: אל תסביר. לא בנוכחות התקשורת. תגיד, בוועדת הכספים מפחדים מתקשורת? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני לא יודע. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יש חברי כנסת שלא אוהבים תקשורת? שלא רוצים תקשורת פתאום? מה קרה? למה החשש הזה והפחד מהתקשורת? כי כנראה היה משהו מביך ומישהו לא רצה שזה יצטלם. על המשהו המביך הזה אנחנו הסתייגנו. לכן לא רק שלא היה הישג אתמול, ההחלטה היתה מצערת, אפשר היה להשיג יותר, וטוב שהיו שני חברי כנסת. למען ההגינות אני אומר, חברת הכנסת רונית תירוש – – – <רונית תירוש (קדימה):> אני לא הייתי שם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתם מקדימה תמכתם, מה אני אעשה, אני חייב להגיד את זה. יכול להיות שהציבור לא יודע. אתם תמכתם. רק מרצ ואנחנו לא תמכנו. <אורית זוארץ (קדימה):> אנחנו לומדות כל יום שמול האוצר צריך להתנהל – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לפחות היום שיניתם, חזרתם. <רונית תירוש (קדימה):> היום נצטרף אליכם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בדיוק. וטוב שכך. אבל חבל שהרוויזיה היתה כל כך אוטומטית, כל כך מהירה, ואין ספק שמי שהציג את הנושא הזה אתמול כהישג תוך כדי כך, אדוני סגן שר האוצר, שמזכירים את המלה אינצידנטלי חמש פעמים בכל משפט – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אתה מבין בקונצרטינות, אתה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ואז אמרנו: רבותי, אנחנו מבינים בקונצרטינות, לא באינצידנטלי. לא היה פסיק שלא אמרו את המלה אינצידנטלי, אינצידנטלי, אינצידנטלי. שלושת-רבעי חברי ועדת הכספים לא ידעו במה מדובר. <היו"ר ראובן ריבלין:> רק שהם לא חשבו שהם אינצידנטלים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כן. ולכן יכול להיות שזו סיבת התמיכה המסיבית. היתה תמיכה אינצידנטלית, חבר הכנסת זאב. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אחרון הדוברים, חבר הכנסת אילן גילאון – אחרון המסתייגים – בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני תמיד שמח לפגוש אותך פה בדוכן. רק תיקון לגבי מה שנאמר קודם, חברים וחברות, חברת הכנסת תירוש, סושי, שושי, זה לא גורמה. פעם ראשונה שנתנו לי דבר כזה הוצאתי קודם את האיזולירבנד מסביב, כי חשבתי שזה קשור לחשמל. זה לא משהו. אחר כך אני אגיד לך איזה דברים הם גורמה. שמע, קורה לי משהו שאני לא מאמין, אדוני היושב-ראש, בקשר לחוק הזה. מצד אחד זה בעייתי, זה מכסה אולי רק 25% ממי שזכאי כדי להשתתף בחלוקה הזאת; ואתה יודע, אני בעד חלוקה של כמה שיותר ליותר. מאוד פשוטים החיים שלי, כי אני יודע שבמציאות פחות אנשים מקבלים יותר ויותר אנשים מקבלים פחות, אני בעד להפוך קודם כול את היוצרות, בלי להסתכל, מה שנקרא flat, אני ככה אומר את הדברים האלה. ותראה מה החוק הזה עושה לי, אדוני. אתה בטח יודע את המצב הזה בטריבונה בכדורגל – בצד שמאל של הטריבונה, שים לב, תמיד יש איזה אהבל אחד שלא רואה טוב את המשחק ואז הוא מתחיל ככה להתרומם לאט-לאט ומתחיל להסתיר לאלה שמאחור. אז כולם אומרים לו שב, יא טמבל, תשב. והוא לא יושב, ומה שקורה, אדוני, שאתה רואה תוך חצי דקה איך כל הטריבונה עומדת כדי לראות את אותו משחק גרוע שהיא היתה יכולה לראות בישיבה. ולמה אני אומר את הדברים הללו? משום שזה משל לכל מה שאנחנו עושים כאן. בשנת 2009, אדוני, די לנו מממשלות שכל מה שהם לא עושים זה כמו חתול שאיך שאתה לא זורק אותו הוא נופל על הראש תמיד. תמיד זה צריך להיות מכוער, תמיד זה צריך להיות אחרי אילוץ, תמיד זה צריך להיות אחרי בית-משפט, תמיד זה צריך להיות אחרי מאבק, ושום החלטה לא יכולה להתקבל בהגינות, מתוך כך שממשלה צריכה לשרת את אזרחיה, ובמקרה הזה את אזרחיותיה. ולכן, אדוני, מצד אחד אני לא יכול להתנגד לחוק הזה, כי אמרתי שיש בו חלוקה ליותר אנשים; יותר, במקצת. אבל כאשר אני מסתכל מהי הפארסה שנעשתה אחרי הפסיקה של בית-המשפט בעניינה של פרי, לאן הגענו בחלוקה הזאת, אתה מביא אותי למצב, אדוני – אתה יודע, במליאת הכנסת יש 360 כפתורים – יש 120 כפתורים אדומים, נגיד זה "הפועל", אנחנו מצביעים נגד; יש 120 כפתורים ירוקים, נגיד "מכבי חיפה", אנחנו מצביעים בעד; יש כפתור שאני לא נוטה להשתמש בו, זה הצהוב. זה מיותר הכפתור הזה, אבל בירושלים אני לא מספר את הבדיחה הזאת, מפאת, אתה יודע. והנה היום אני אצטרך ללחוץ על הצהוב. למה כל כך חבל שעל כל דבר צריך לנהל מאבקים, דברים שכבר מראש ממשלה היתה צריכה לדאוג בחלוקה שלה. אבל הממשלה הזאת – אני מוכרח לומר, צריכים להיות ישרים אינטלקטואלית עד הסוף – לא המציאה את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבג"ץ העיר את ההערה הזאת לכל ממשלות ישראל, מיום חקיקת חוק מס הכנסה. <אילן גילאון (מרצ):> וכל ממשלות ישראל – בהאצה, בכניסה לטורבו מסוים – עסקו בחלוקה שהיא תמיד מצמצמת אצל הרבים ומרחיבה אצל המעטים. כל פעם אני אומר שאני מוטרד בעיקר משכבות הביניים, כי זוהי השדרה של הכלכלה הישראלית, אדוני. זאת השדרה של הכלכלה הישראלית. על כן, במקרה הזה של המטפלות אנחנו נימנע בהצבעה הזאת. אבל שלא יובן לא נכון, אני חושב שזוהי פארסה. בסופו של דבר כל דיון שיהיה על התקציב אני אומר שהמציאות – סיכום במשפט אחד של התקציב הזה – היא שהלחם מופקע, והמים כבדים, והאוויר לא נקי מאוד. איך אני יודע שהוא לא נקי? כי אילו האוויר היה נקי, אדוני, בטח היו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גילאון, זה חוק נפרד מהתקציב. <אילן גילאון (מרצ):> לא, לא, לא משנה. אדוני, קודם כול, הכול אישי והכול קשור, אין שום דבר נפרד בעניין הזה. הכול אישי והכול קשור. לכן רציתי ליידע אותך – גם בכדורגל שים לב למה שאמרתי לך, וגם לממשלה הזאת, אני לא מבין, איך שהיא לא נופלת, כמו חתול שאיך שאתה לא זורק אותו הוא נופל על הראש, תמיד. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גילאון, מה אני אעשה שכל ההסתייגויות הן בצהוב. תודה רבה לחבר הכנסת גילאון. כבוד שר האוצר, בבקשה, אדוני רצה להעיר הערות. אני נותן ליושבי-ראש הוועדות בסוף. אדוני, אתה יכול להתערב כל זמן שמתקיים דיון, יושבי-ראש הוועדות מסכמים את הדיון. לכן, חברת הכנסת חוטובלי, כדי שתדברי, הוא צריך קודם לדבר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני אהיה מאוד קצר ולעניין, דיברו לפני. מדובר בחוק חשוב, בחוק שהוא גם נכון במסגרת מגבלות התקציב הקשות לשנים 2009 ו-2010, והוא גם נכון כי הוא מסמן כיוון מאוד ברור של תמיכה של האוצר, של הממשלה, של הכנסת, ועידוד לאמהות צעירות לצאת לעבודה, להישאר בעבודה, להישאר במשרה מלאה. ולא רק של נשים צעירות מהמעמד הגבוה, אלא גם של נשים בעלות הכנסה נמוכה או ממעמד הביניים. <רונית תירוש (קדימה):> הן מקבלות אפס שקלים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני רוצה לברך כאן, אדוני היושב-ראש, שלושה אנשים שאחראים להישג הזה, לכך שהושג בהסכמה מלאה ובתמיכת האוצר. הושגה הסכמה על חוק נכון, על גרסה נכונה ששומרת על עקרונות התקציב וכלכלת המדינה מחד גיסא, ומתחילה עכשיו ומסמנת מתווה וכיוון ברור של מדינת ישראל שתומכת באמהות צעירות שיוצאות לעבודה או נשארות במעגל העבודה מאידך גיסא. ראשית אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת הרב משה גפני, שעושה עבודת קודש בכלל בוועדה ועשה עבודה נהדרת בנושא הזה, בעידוד נשים ליציאה לעבודה. יישר כוח. שנית, אני רוצה להודות לסגני איציק כהן, שניהל את רוב המגעים בשמי, בשם האוצר, ובהצלחה כל כך רבה – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – הצלחה אינצידנטלית. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – והוא באמת-באמת, בשקט רב, עושה עבודה מופלאה באוצר ובכנסת. תודה, איציק. ואחרונה חביבה – – – <אורית זוארץ (קדימה):> ולשר עופר עיני, ראש הממשלה בפועל. <שר האוצר יובל שטייניץ:> ואחרונה חביבה, אני רוצה להודות לחברתי לסיעה, יושבת-ראש הוועדה למעמד האשה ציפי חוטובלי, שבשכל רב, בלי התלהמות, בצורה מאוד הוגנת וידידותית, הובילה את המהלך הזה לפשרה נכונה ולקראת סיומו המוצלח. ציפי, המהלך הזה יירשם במידה רבה לזכותך. יש לך כאן חלק בהישג היסטורי בעידוד נשים בישראל לצאת לעבודה, וזה יירשם כהישג היסטורי. יש כאן שני חברי כנסת – חבר כנסת וסגן שר – חרדים, וחברת הכנסת ציפי חוטובלי, גם היא שומרת דת ומסורת, ששלושתם יחדיו מובילים חיזוק משמעותי למעמד הנשים ולמעמד האשה העובדת בישראל. יישר כוח לכולכם. אני מבקש מהכנסת כולה לתמוך בפשרה המצוינת הזאת ובחוק הנכון הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר האוצר. תעלה חברת הכנסת ציפי חוטובלי, כיושבת-ראש הוועדה למעמד האשה, שהיה לה חלק. יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת הכספים. אין צורך להאריך בדברים, כי הדברים ברורים לחלוטין. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התגלגלה בפני הוועדה לקידום מעמד האשה זכות היסטורית לקחת חלק במהלך שהכנסת הזאת מנסה לקדם במשך למעלה מ-20 שנה. שנה אחרי שנה העלו חברים בכנסת הזאת, כולל חברים בסיעת הליכוד – אני אציין את חברת הכנסת, השרה היום, לימור לבנת; חבר הכנסת, השר היום, גדעון סער, ועוד חברים רבים וטובים, כולל שר האוצר אפילו, שהיה חתום על הצעת החוק המקורית – בקשה להכיר בהוצאות טיפול בילדים. ושנה אחרי שנה ההצעה הזו נדחתה. הפעם אנו מביאים הישג ובשורה לציבור הנשים בישראל, והדרך התחילה מבית-המשפט העליון. בית-המשפט העליון, בפסיקה תקדימית באותו פסק-דין ורד פרי המפורסם, קבע עיקרון שאומר: המציאות השתנתה. לפסק-הדין לא היתה רק בשורה נקודתית לגברת ורד פרי, אלא היתה אמירה עקרונית לכלל ציבור הנשים בישראל. בית-המשפט העליון אמר: בעידן שבו נשים הן חלק משוק העבודה, אסור להמשיך לחשוב בצורה פטריארכלית, בצורה שוביניסטית שרואה את הנשים כאמהות שמגדלות את הילדים בלבד, אלא צריך לתת את הדעת על הנקודה שטיפול בילדים עולה כסף, והרבה מאוד כסף. פסק בית-המשפט העליון את מה שפסק, אך נותר בלבו של בית-המשפט ספק חברתי עמוק, ואני רוצה לקרוא דברים שאמרו השופטים בפסק-הדין. כך אמרו השופטים: לא אכחד – כך אמרה השופטת שנתנה את פסק-הדין – כי הוטרדתי מהפן החברתי של הפסיקה, מהשאלה שעלתה כי אין בהכרה בניכוי משום מתן הנאה לשכבות החלשות, אלא יש בה משום הכרה שעוזרת לשכבות המבוססות יותר. ולכן פתרון שמציע כיום בית-המשפט אינו מספק פתרון לכלל ציבור הנשים. ומה הפתרון המועדף, לדעתו של בית-המשפט? הפתרון המועדף הוא חינוך חינם לגיל הרך. וכך אומרת השופטת: אני מצטרפת בכל לב להמלצה שלפיה תיבחן האפשרות להרחיב את חינוך החינם הניתן במדינה לילדים בגיל הרך. פתרון כזה, אם יימצא שהוא ישים, יהיה לטובת כלל ילדי ישראל והוריהם, ואפשר שירחיב את מעגל היוצאים והיוצאות לעבודה. חברים וחברות, מה רוצות האמהות בישראל? האמהות בישראל, לא מעניין אותן המנגנון. מעניינת אותן התוצאה. מעניין אותן שבסופו של יום הוצאות הטיפול בילדים יהיו קטנות יותר, שכשבאים לשלוח ילד למעון או לכל הסדר טיפולי אחר, אפשר יהיה לעמוד בנטל; שכשזוג צעיר רוצה לשים את ילדתו הקטנה במעון לטיפול בילדים, הוא לא יצטרך להוציא ולכלות את כל משכורתו על העניין הזה. זה מה שההסדר הזה עם האוצר משיג, ולכן אני גאה להציג בפניכם את ההסכם הזה; ההסכם שחתום על-ידי שר האוצר, על-ידי מנכ"ל משרד האוצר, שהיו שותפים לו שר האוצר וסגן שר האוצר. אני מברכת אתכם על הרגישות הזו, להבין שבעידן המודרני אי-אפשר להתעלם מהעובדה שאם אנו רוצים נשים בשוק העבודה, ואנו רוצים נשים בשוק העבודה, חייבים לאפשר להן ולסבסד את מקומות החינוך האלה. ומי תיהנה מזה? תיהנה מזה בעיקר אותה שכבה חברתית שהיא באמת נמצאת בדילמת המטפלת, אותה שכבה חברתית שאם לא יהיה לה הסבסוד הזה למעונות, תיאלצנה אותן נשים מאותה שכבה חברתית להישאר בבית. לכן אני חושבת שבאמת, בכוחות משולבים של שר האוצר, סגן שר האוצר, ארגוני הנשים – חברים, ארגוני הנשים תמכו בהסדר הזה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, חברתי הטובה שהיתה לי לעזר רב במסגרת המשא-ומתן, נתנה את תמיכתה וברכתה. הדברים האלה חשובים, יש לנו היום הסכם שעומדות מאחוריו רוב הנשים בישראל, וההסכם הזה גם ייטיב עם רוב ציבור הנשים בישראל. 600 מיליון שקלים זה הסכום, אבל זו רק ההתחלה. העיקרון נקבע היום בכנסת הזאת, העיקרון שאומר: הוצאות טיפול בילדים – זו חובתה של המדינה לממן ולסבסד, בעיקר לשכבות החלשות ולמעמד הביניים בישראל, וזו הבשורה לציבור הנשים בישראל. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה. יסכם יושב-ראש ועדת הכספים. אני מוכרח לומר שהדיון היה ממצה, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים. כולם מבינים על מה מדובר, מהם ההישגים, מהם עדיין הדברים הממתינים, לכן אפשר באמת בהחלט לקצר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אני רק רוצה – במשפט אחד. אתה צדקת, הדיון היה דיון ממצה, הדיון גם היה ממצה בוועדה. אני שמח על ההחלטה של סיעת קדימה שלא להצביע נגד החוק. המתווה הוא מתווה נכון – לראשונה מדינת ישראל קובעת מתווה לאפשר לנשים לצאת לעבודה. אני רוצה להודות, ואני אודה לצוות הוועדה, ליועצים המשפטיים בחוק ההסדרים, מכיוון שעשו כאן עבודה מאוד קשה. לא כולם מכירים את העבודה הזו, לא כולם יודעים את הצורך באנשים הנפלאים הללו, שעושים את העבודה. אני מבקש מהכנסת לתמוך בהצעת החוק הזו ולהסיר את כל ההסתייגויות. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי המסתייגים, אני פונה אליכם. חבר הכנסת אורון, אדוני מחק את הסתייגויותיו. חבר הכנסת מולה – אינו נוכח. חברת הכנסת זוארץ, לא להצביע על ההסתייגויות? <רונית תירוש (קדימה):> להצביע. <היו"ר ראובן ריבלין:> במקום "כרוכות ושלובות", "שלובות וכרוכות"? אתם באמת רוצים שיצביעו על ההסתייגות שלך? חברת הכנסת זוארץ, אני רוצה רק להפנות תשומת לבך, שההסתייגות שלך היא הסתייגות דיבור, שכן במקום "כרוכות ושלובות" את מבקשת שיבוא "שלובות וכרוכות". <חיים אורון (מרצ):> זה הבדל מהותי מאוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע שזה מהותי, השאלה אם היא רוצה להצביע על זה. תודה. חברת הכנסת זוארץ רוצה להצביע? לא. חבר הכנסת שנלר, אני מאוד מעריך את דעתך, אבל אני שאלתי את חברת הכנסת זוארץ. להצביע או לא? לא. תודה רבה. חברת הכנסת יחימוביץ הסירה את הסתייגותה. חבר הכנסת יעקב אדרי – הסרת את הסתייגותך. חבר הכנסת ניצן הורוביץ הסיר, חברת הכנסת רונית תירוש הסירה, חבר הכנסת אחמד טיבי הסיר, חבר הכנסת אילן גילאון הסיר, כי אמר שהוא נמנע. תודה רבה. אם כן, רבותי חברי הכנסת, אין כאן כל הסתייגות. לכן אנו מצביעים על החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170), העוסק בנשים עובדות. אנו מצביעים במקשה אחת בקריאה שנייה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–5 – 58 נגד – 1 נמנעים – 23 סעיפים 1–5 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 58 בעד, אחד נגד, 23 נמנעים. אני קובע שהכנסת אישרה את הצעת החוק לפי הצעת הוועדה. ועכשיו, לפי הצעת הוועדה – האם להצביע בקריאה שלישית, אדוני, יושב-ראש ועדת הכספים? תודה רבה. ובכן, על-פי הצעת הוועדה, קריאה שלישית, נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 5 בעד החוק – 62 נגד – 1 נמנעים – 24 חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170), התשס"ט–2009, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 62 בעד, אחד נגד, 24 נמנעים. אני קובע שהצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170), התשס"ט–2009, שהיא ראשית צמיחת גאולת האמהות – לא מספיקה, אבל ראשית צמיחה, עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים. אני מברך את כל העוסקים במלאכה, ומקווה שיהיה המשך גם לחוק זה. <הצעת חוק הקולנוע (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/443).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנו עוברים, גברתי שרת התרבות, לקריאה ראשונה בהצעת חוק הקולנוע (הוראת שעה) (תיקון מס' 2). נא לעלות. רבותי חברי הכנסת, נרשמו תשעה חברים, הרשימה סגורה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי השרים, שרת התרבות מביאה חוק חשוב ביותר בפעם השנייה בימים האחרונים, והוא חוק הקולנוע, המקציב 69 מיליון שקלים לקולנוע בישראל. אני חושב שחוק זה הוא חוק שאנו צריכים להיות קשובים אליו. מי שלא רוצה לשמוע ויודע שהוא יצביע בעד, יכול לצאת החוצה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לצערי הרב זאת הפעם השנייה שאני מביאה את חוק הקולנוע לקריאה ראשונה. הפעם הראשונה היתה בשבוע שעבר, ואז, משום מה, סיעת קדימה החליטה להפיל אותו. היום אני שוב מביאה את חוק הקולנוע לקריאה ראשונה. אני רוצה להסביר לחברי הכנסת במה מדובר. מדובר בחוק הקולנוע שנחקק בשנת 1999 ביוזמתם של כמה חברי כנסת. קודם כול אני אזכיר את חבר הכנסת יורי שטרן זיכרונו לברכה, יושב-ראש הכנסת – ייבדל לחיים ארוכים – רובי ריבלין, ועוד שורה של חברי כנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת דדי צוקר, חבר הכנסת יונה יהב שהיום הוא ראש העיר חיפה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ועוד שורה של חברי כנסת שיזמו את חוק הקולנוע ב-1999. חוק הקולנוע, כפי שנחקק, אילו היה מתקיים היום, היה נותן לתעשיית הקולנוע השנה בין 30 ל-35 מיליון שקלים. במהלך השנים חוק הקולנוע הביא למהפך אדיר בכל נושא הקולנוע – תעשיית הקולנוע הישראלית. המהפך שאני מדברת עליו הביא לכך שסרטים כמו "אור", "לקחת לך אשה", "אביבה אהובתי", "ללכת על המים", "סוף העולם שמאלה", "נודל", "ביקור התזמורת", וכמובן הסרט "בופור", שהיה מועמד לאוסקר האמריקני, לפרס הסרט הטוב ביותר – הסרט הזר הטוב ביותר, לאחר 23 שנים, ובשנים האחרונות לא רק תושבי ישראל, אלא תושבי מדינות זרות – בפריס, ברומא, בציריך, בניו-יורק, בלונדון – בכל מקום היה אפשר לראות את הסרטים הישראליים. מעבר לכך, במהלך שמונה השנים לאחר חקיקת חוק הקולנוע הושקעו 350 מיליון שקלים בהפקת סרטים בתחומים העלילתיים: 180 סרטי עלילה ו-250 סרטי תעודה. בשנים האלה היו השקעות נוספות, ממקורות אחרים – פרטיים בדרך כלל – של 680 מיליון שקלים. אדוני היושב-ראש, במהלך שמונה השנים האלה יצרו ההשקעות האלה מיליון ימי עבודה בכל רחבי הארץ לבמאים, מפיקים, תסריטאים, שחקנים, ניצבים, צוותים, טכנאים, תפאורנים, אורחים, מוזיקאים ואנשי הפקה. כל אלה הועסקו באותן שנים. רק בשנת 2008 משרד התרבות תמך ב-30 גופים בתחום הקולנוע. מי שלא הספיק – עדיין יכול להספיק; בימים אלה מתקיים פסטיבל הקולנוע בסינמטק בירושלים. יש כאלה שזה לא מעניין אותם, אדוני היושב-ראש. איכשהו זה מרתק למה יש בכנסת כאלה שזה ממש לא מעניין אותם, והם ממשיכים להפריע גם עכשיו. <חיים אורון (מרצ):> אותי מרתק איך הקואליציה לא נמצאת בשום ועדה... <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> חבר הכנסת אורון, אני ממליצה מאוד גם לחברי קיבוצים לבקר בירושלים, בפסטיבל המרתק שמתקיים בסינמטק. יש בו 180 סרטים, מהם 90 סרטים ישראליים עלילתיים, סרטי תעודה, סרטי סטודנטים וצעירים. כמחצית מתוכנית הפסטיבל היא סרטים ישראליים. את הסרטים הישראליים יצרו כ-1,200 יוצרים, במאים, עורכים, מפיקים, צלמים. בסך הכול יצפו בסרטי הפסטיבל לפחות 15,000 איש. זו שנת שיא של השתתפות סרטים ישראליים בפסטיבל הקולנוע בירושלים. גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, בשנים 2004–2008 נחתם הסכם בין תעשיית הקולנוע לבין המדינה – משרד האוצר, משרד התרבות – שעל-פיו הוענקו 58 מיליון שקלים מדי שנה לתעשיית הקולנוע. הכסף הזה, שהובטח וניתן, יצר שקט תעשייתי בלתי רגיל. הוא אפשר פריחה ושגשוג של תעשיית הקולנוע. והנה, ההסכם תם, ונחתם הסכם חדש, עוד על-ידי שר האוצר הקודם, רוני בר-און מקדימה. ההסכם הזה הוא למעשה בתוקף מ-2009 עד 2013. הוא יאפשר שקט תעשייתי שיוכל להמשיך להפריח את תעשיית הקולנוע מ-2009 עד 2013, בסכום שנתי של 67 מיליון שקלים. החוק, אילו היו מתקיים עכשיו ככתבו וכלשונו, היה מעניק רק 30–35 מיליון שקלים. מדובר כאן בהכפלת הסכום. זה אותו הסכם שעליו מדובר כאן. כדי שההסכם יוכל להתבצע הכנסת צריכה להצביע היום בקריאה ראשונה בעד החוק; מובן שלאחר מכן, עוד לפני הפגרה, גם בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, כדי שיהיה אפשר לקיים את ההסכם שעליו אני מדברת כרגע. מדובר על דחיית תחילת ההסכם עד 2013. גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, יכולתי עכשיו לעמוד כאן ולהתנגח עם האופוזיציה ועם סיעת קדימה על מה שאירע כאן בשבוע שעבר. אני מעדיפה לא לעשות כן. אני מעדיפה להציג – מה שעשיתי כרגע – את הישגי תעשיית הקולנוע הישראלי. אני מעדיפה לעשות את מה שנכון. אני מעדיפה להציג את ההישגים הבלתי-רגילים, את הפריחה האדירה הזאת. אני מעדיפה שלא להתנגח עם סיעת קדימה. אני חושבת שנעשתה כאן שגיאה חמורה בשבוע שעבר. אני מאוד מקווה שהיא תתוקן היום. אני מאוד מקווה שסיעת קדימה תדע לעשות את מה שצריך ותצביע היום לתעשיית הקולנוע הישראלי ותאמר לה: עלו, הצליחו, המשיכו. אני מבקשת ממליאת הכנסת להצביע היום בקריאה ראשונה בעד חוק הקולנוע הישראלי – בעד הקולנוע הישראלי. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה, גברתי. ראשון הדוברים, חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <מגלי והבה (קדימה):> אנחנו לא נגד החוק. אנחנו נגד הקואליציה. רצינו להכשיל אתכם. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, אכן, ענף הקולנוע בישראל ראוי לכל שבח. הוא מקור של גאווה. הוא ראוי לכל תמיכה. חוק הקולנוע ההיסטורי שהכנסת חוקקה ב-1999 היה דוגמה של התערבות נכונה של מחוקק שבאה להגן על ענף שיש לו תרומה איכותית גדולה לחיים שלנו, לתרבות שלנו. ולכן, גברתי היושבת-ראש, אני חושב שכולנו בבית הזה יכולים להתאחד ברצון לתמוך בענף הקולנוע ולסייע לו. עמיתי חברי הכנסת, אני חייב לומר לכם שהדרך הנכונה, לדעתי, לתת את התמיכה הזאת בענף הקולנוע היא בהתייחסות נכונה לחוק שהכנסת חוקקה. המהלך הזה, של דחיית חוק בדרך של הוראת שעה, הוא מהלך לא טוב, לא רצוי, ועדיף היה שאנחנו את אותו הסכם מבורך, גברתי השרה, שתיארת לפנינו, נעגן במסגרת חקיקה ראשית. אני חושב שזאת דרך המלך. יחד עם זאת, בימים האחרונים שוחחתי עם רבים מאנשי ענף הקולנוע. אני חייב לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שנתקלתי באחדות מאוד מרשימה של כל העוסקים בתחום הקולנוע. כולם הגיעו למסקנה שבנסיבות הזמנים האלה הדבר הנכון ביותר לעשות למען ענף הקולנוע הוא ללכת לאותו מהלך, שברמה העקרונית הוא מהלך לא רצוי, של לדחות חוק בחקיקה ראשית כדי לאפשר הסכם שנועד לסייע לענף הקולנוע כפי שצריך וראוי לעשות. עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שכולנו מחויבים להקשיב קשב רב לאנשים שכולנו גם מעריכים אותם, לא רק ברמה המקצועית, אלא אנחנו יודעים שהם האנשים של הענף ושל התחום, שהם מתעסקים בו לא כמה ימים בשנה – כמונו, כשמגיעים נושאים של קולנוע לשולחן הכנסת – אלא עבורם הנושאים האלה הם עניינים של יום-יום, זוהי מלחמת החיים והקיום שלהם. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, למרות כל הספקות הקונסטיטוציוניים שיכולים להיות לנו בנושא הזה, אני חושב שראוי שאנחנו נתמוך בהצעת החוק הזאת כדי לאפשר להסכם להיכנס לתוקף. ונקווה שבעתיד, הדרך שבה הוא ייושם באמת תעוגן כפי שצריך בחקיקה ראשית. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה לך, חבר הכנסת חנין. הדובר הבא, חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה, ולאחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. לרשותך, אדוני, שלוש דקות. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> שלוש; תודה, זה אפילו די והותר. גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, בטח מישהו יבוא ויגיד: מה, יש לכם עוד חשק לסרטים במצב כזה? אני חושב שאנחנו חיים בסרטים בכל אופן בסופו של דבר, וכן צריך לממש אולי את מה שמאו אמר. פעם שאלו אותו: אם יהיו לך שתי פרוטות, למה תיתן? אז הוא אמר: אחת ללחם כדי שאני אוכל להתקיים, והשנייה לפרח כדי שתהיה לי סיבה להתקיים. ולא זו בלבד שהקולנוע, ובכלל האמנות והתרבות הן כאלה, ואנחנו לעתים לא מעמידים אותן במקום הנכון – אני דווקא שייך לאלה שגיבורי תרבות הם גיבורים אמיתיים במדינה שלי. ולכן, אני לא יודע אם הסכום הזה הוא סכום מספיק. אני חושב שהוא בכיוון הנכון. עד כמה שאני הבנתי, מדובר ב-68 – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> 67. <אילן גילאון (מרצ):> 67 מיליון שקלים. ואני בשמחה רבה הפעם – את רואה מה קורה לי, בפעם הקודמת הייתי צריך להימנע, ואני לא עקבי פשוט – אבל בהחלט צריך לתמוך בדבר הזה. לא זו בלבד, אני גם בהחלט רואה את זה כמקום שמעסיק הרבה מאוד אנשים, ומבחינתי, אני חושב שמדינה צריכה לקנות קודם כול מקומות עבודה. לפני הכול, לפני שהיא מבררת מה, היא צריכה לקנות מקומות עבודה. גם אם יש סיבה אמיתית שמקום העבודה הזה יתקיים, אז בוודאי טוב שהוא יכול להעסיק כל מיני אנשים שאינם מאורגנים מספיק ואינם מוגנים מספיק. תמיד זה נראה שזה משהו שהוא "אקסטרה". הנושא הזה הוא איננו "אקסטרה" לגמרי. הוא ממש ביסודות, הוא בבסיס, ואני באתי כאן, א. כדי לברך אותך. אני אצביע בעד החוק הזה, בוודאי. בפעם הקודמת לא נמצאנו כאן, לצערי, וקרתה איזו תקלה – כנראה גם לא מובנת למי שניסה להתקיל, לא נראה לי שזה הנושא – ונצא לדרך. והלוואי שמ-67 יהיה בפעם הבאה כפליים, ואתם רואים גם שהקולנוע הישראלי באמת קוצר תשואות בכל מקום בעולם ומביא לנו הרבה מאוד גאווה. אנחנו לא מעמידים את זה בזווית ובנפח הנכונים שאנחנו צריכים להביא את זה. ואנחנו מקווים, גברתי השרה, שנשפר את הסרט שלנו. ובעיקר אני אוהב סרטים עם heppy end – ככה, מה לעשות, זה קצת בנאלי, אבל שייגמר טוב, שייגמר טוב. אז אני מקווה שגם הסיבוב הזה ייגמר טוב, וגם הסרטים שלנו יתקדמו וייגמרו קצת יותר טוב. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה לחבר הכנסת גילאון. הדובר הבא – חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ולאחריו – חברת הכנסת דליה איציק. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הנה אבי ביטר. <אילן גילאון (מרצ):> אני אבי ביטר? <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לרשותך שלוש דקות, בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> גברתי, תודה רבה, חברי וחברותי חברי הכנסת, חוק הקולנוע והקרן הכספית שהוא מייצג, מוכיחים את הקשר ההדוק בין תרבות לבין תקציב. אומרים שאם אין קמח אין תורה, ובלי תקציב ראוי אין תרבות ראויה. ותקציב התרבות בישראל הוא קצת יותר מפרומיל מתקציב המדינה, והוא איננו תקציב ראוי, בוודאי בהשוואה להיקף היצירה התרבותית בישראל. הקולנוע זכה לתעדוף, ותראו את הפריחה של הקולנוע – באמת פריחה מדהימה שמביאה לכולנו כבוד – ואני שואל בהקשר הזה, מה עם התיאטרון, המוזיקה, האמנות הפלסטית, המחול, הספרות, השירה. התרבות היא הביטוי החשוב ביותר של הרוח הישראלית. ללא תרבות, ללא יצירה ישראלית, אין טעם ואין ריח לכל חיינו כאן, וכדי להגן בהקשר הזה למשל על אחד מתחומי היצירה החשובים ביותר – הספרות, הסופרים – אני מקדם עכשיו את החוק להגנת הסופרים והספרות הישראלית, כשההיגיון הוא אותו היגיון כמו בחוק הקולנוע, זאת אומרת תמיכה ביוצרים וביצירה המקורית – היצירה המקורית שלנו, היצירה הישראלית. כי צריך להבין – כשאנחנו מדברים על תקציבי תרבות, אנחנו לא באנגליה ולא בצרפת ולא בספרד. כאן, לתרבות, לתרבות העברית יש שוק כל כך קטן, מספר הקוראים, קוראי העברית, מספר אלה שצופים בסרטים בעברית, שהולכים לתיאטרון בעברית, הוא כל כך מצומצם. אם אנחנו לא נתמוך ביוצרים שפועלים כאן בארץ, לא תהיה להם הזדמנות רבה ולא תהיה להם אפשרות רבה למכור ולעבוד ולהרוויח בחוץ-לארץ, והיצירה שלנו, החיים שלנו, יצאו נפגעים כתוצאה מכך. חייבים להבין שתרבות לא מודדים רק במכירות של כרטיסים או של ספרים או של הצגות בתיאטרון. סרט הוא לא רק דיסק של די.וי.די. באיזו עטיפה, כפי שספר הוא לא רק אוסף של דפים בכריכה צבעונית. מדובר ביצירות תרבות – יצירות תרבות שלנו, כמדינה, יש אינטרס לעודד. ואני אומר ביום הזה, אנחנו נתמוך בחוק הקולנוע משום שיש בו עוד כסף ותוספת תקציב ועידוד ליוצרים בענף הקולנוע ובהפקה. אני אומר גם, עם זאת, גברתי שרת התרבות, שאנחנו צריכים להשקיע הרבה יותר משאבים בתמיכה בתרבות. אני יודע שאת שותפה לזה, ואנחנו נעזור ככל יכולתנו בשדולת התרבות בכנסת. יותר כסף, יותר משאבים ליצירה הישראלית, פירושו של דבר תמיכה ברוח הישראלית, שהתרבות היא בעצם נשמת-אפה, ואני מקווה שכולנו נתגייס לסיוע לענפי תרבות נוספים – שגם הם צריכים, חייבים, לזכות בחיזוקים האלה. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, אדוני. הדוברת הבאה, חברת הכנסת דליה איציק, בבקשה. לרשותך שלוש דקות. <דליה איציק (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, יש לי הרבה כבוד אלייך, אבל משום מה יש פה איזו דמוקרטיה הפוכה. אני לא יודעת, גם אני הייתי שרה, וכשהבאתי הצעת חוק – חשובה ככל שתהיה, והצעת החוק שלך היתה חשובה מאוד – דאגתי שיהיו פה אנשים. אני לא מבינה את העניין הזה, בכל הכבוד – מה הטרוניה הזאת? הגעת לכאן, לא היה אף חבר כנסת אחד כי כולם עסוקים בלהיות שרים וסגני שרים; לא דאגת לשום רוב שיהיה כאן, אבל אני גם שואלת אותך יותר מזה – זה מין דמוקרטיה משונה כזאת. בכלל, אצלנו קודם בוחרים, אחר כך שואלים במי ובמה. אחר כך מנסים לייצר קואליציה שהיא איננה, וסומכים על האופוזיציה. אחר כך רוצים גם להפיל את האופוזיציה במקום להפיל את הממשלה. משהו פה נורא משובש. לעצם העניין אני רוצה להגיד לך משהו. אני גם יודעת שהתאמצת, ואני יודעת שזה חשוב לך, אבל אני רוצה שתאמיני שזה חשוב לך ולנו, לא פחות מאשר זה חשוב לך. איך אני יודעת שזה חשוב לך? כי הבאת את הצעת החוק. איך אני יודעת שלא מספיק היה מאמץ? כי יכולת לגייס אותנו לדבר הזה. אנחנו מציעים הצעת חוק של חבר הכנסת יואל חסון שמדברת על 100 מיליון. אילו לא נתנו לסקטורים כסף, דיינו; אילו הכיס לא היה פתוח ומפזרים פה מיליונים על גבי מיליונים, גם דיינו; אילו היד היתה מצמצמת מאוד את הכספים – היינו שותקים, מנמיכים ראש ואומרים: השיגה הישג ענק, בואו נסייע לה. אז אני רוצה גם להגיד לך – באמת, אני אומרת לך את זה בהרבה כבוד ובהרבה חברות – זה ממש לא מרשים אותי שאמרו ככה ואמרו אחרת. להסית אפשר, כל הזמן אפשר להסית, ושלנו לא יטיפו מוסר, בטח לא על היצירה הישראלית, על חשיבותה. ברוך השם, גם אנחנו מבינים בזה וגם אנחנו סייענו, וכידוע לך גם אנחנו שותפים לחוק הזה. ולכן, אנחנו רצינו להעביר לך מסר – רצינו להעביר לך מסר ואנחנו מעבירים לך אותו גם היום. אנחנו נתמוך בחוק הזה, אבל אנחנו רוצים לראות אותך כראש של לובי, כמי שממונה על הדבר הזה, ואחר כך, כשאנחנו נביא את הצעת החוק שלנו, לראות אותך תומכת בזה. ותומכת בזה בתוך ועדת השרים, ותומכת בזה בקואליציה, ואז אנחנו נראה מי בעד הקולנוע, מי בעד היוצרים הישראלים, מי בעד יצירת מקומות עבודה ומי בעד האנשים המוכשרים הללו. וגם אני אומרת להם את זה בחברות גדולה – שלא יטיפו לנו מוסר. אנחנו עמלנו פה הרבה מאוד שנים על חוק הקולנוע, כשאתם הייתם מאוד נגד; אני מוכרחה לומר על החלוקה הדיכוטומית הזאת, אני זוכרת את זה מצוין, לא את באופן אישי. לכן – את שרת התרבות והספורט, ואנחנו מציעים לך את העזרה שלנו, והיא תבוא בדמותה של הצעת חוק של חבר הכנסת יואל חסון, וכמו שאמרתי לך בזמן ההצבעה, אני אומרת לך גם עכשיו: אנחנו רוצים לראות אתכם מפנים קצת כספים לאותם אנשים שנאנקו הרבה מאוד שנים, ואת יודעת את זה בדיוק כמוני – היית שרת החינוך, את מכירה את הנושא על בוריו. לכן, הטפת מוסר – בבקשה לא. עזרה אנחנו מציעים לך, ואני מברכת אותך על עצם הצעת החוק. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, גברתי. הדובר הבא, חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. לרשותך שלוש דקות. <נחמן שי (קדימה):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, עניין ההצבעה בשבוע שעבר השאיר איזו תחושה לא נוחה, כאילו יש מישהו בעד הקולנוע הישראלי ומישהו שהוא נגד הקולנוע הישראלי, וזה לא כך. נדמה לי שהבית הזה, אולי להוציא פה ושם חריגים, כולו בעד הקולנוע הישראלי ובעד התרומה התרבותית החשובה שלו. לכן אני חושב שצריך להשאיר את מה שקרה בשבוע שעבר במקומו, ולהסתכל קדימה, ולחשוב איך אפשר לסייע לקולנוע. לפני עשר שנים, יחד עם – כיום סגן שר ואז שר המדע, התרבות והספורט – מתן וילנאי, היינו מאוד מאוד מעורבים בהפעלת חוק הקולנוע כשהוא יצא לדרך. השר מינה את יושב-ראש מועצת הקולנוע הראשון, עורך-הדין אלי זוהר, ניתנו הכללים ונקבעה השיטה. אני חושב שמאז הקולנוע הישראלי יצא למרחב והוכיח שהוא אחד הנכסים התרבותיים החשובים ביותר שלנו. אנחנו חיים בעולם גלובלי, בעולם של מעבר מהיר ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, והקולנוע היה לנושא הבשורה של ישראל בקלות שמפתיעה כל אחד, כי בסך הכול ההשקעה בקולנוע הישראלי היא קטנה; ההשקעה הממשלתית היא קטנה. היא ממנפת, אגב, עוד סכומי כסף חיצוניים, גם מישראל וגם מחוץ לה, ובסך הכול נוצרה פה תעשייה של מאות מיליונים; מאוד מרשימה ומאוד חשובה. אני מדבר על כך שהיא הפכה לשגרירת רצון טוב של ישראל בפסטיבלים בין-לאומיים, בתחרויות פרסים בין-לאומיים. אפשר לשמוע – לראות את הסרטים הישראליים ולהרגיש מאוד טוב אתם. מאוד חשוב בעיני גם שהמועצה, שמקצה את הסכומים השונים למרחב הנושאים שקשורים בקולנוע, איננה מתערבת בתכנים, זאת אומרת שזה מתנהל מתוך חופש אמנותי מוחלט, וגם זאת בעיני נקודה חשובה. אפשר בהחלט להביע דעה על סרט ישראלי כזה או אחר, ועל המסרים היוצאים ממנו, ויחד עם זאת מועצת הקולנוע, לדורותיה, הוכיחה, וגם השרים, ממתן וילנאי והלאה, שהם לא מתערבים בשיקולים של מועצת הקולנוע ולא מתערבים בתכנים, וזה מודל מאוד מאוד יפה בעיני. לכן אני חושב שכולנו נלך מפה קדימה. אם, כפי שהציעו חברת הכנסת דליה איציק וחברי יואל חסון, נוכל להגדיל את ההקצבה לקולנוע, זה יהיה מעשה נפלא. אני חושב שהקולנוע הישראלי יהיה אסיר תודה לבית הזה כולו. גם אם זה יישאר בסכום הזה, זה עדיין – בשנה הזאת, הקשה – סכום מאוד מאוד חשוב. אם הוא יימשך בשנים הקרובות, ולא יבטלו אותו, הוא ישמש מנוף אדיר לקידום – גם התרבות הישראלית וגם מעמדה של ישראל בעולם. אלה שני דברים מאוד חשובים ומאוד יקרים לי. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה, אדוני. הדובר הבא, סגן שר הביטחון חבר הכנסת מתן וילנאי, בבקשה. לרשותך, אדוני, שלוש דקות. <מתן וילנאי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, בשנת 1999 עבר חוק הקולנוע במליאה הזאת. הוא היה חוק מאוד מעניין. האופוזיציה תמיד היתה בעדו, הקואליציה תמיד היתה נגדו, ולכן לא היה לו אף פעם סיכוי לעבור. מפלגה מסוימת באופוזיציה היא בעד, היא עוברת לשלטון – היא נגד, ולא מאפשרת להעביר את החוק הזה. בשנת 1999, בהיותי שר התרבות, העברתי את החוק בסיוע מסיבי של יורי שטרן, זיכרונו לברכה – צריך תמיד להזכיר אותו כשמזכירים את חוק הקולנוע – יושב-ראש הבית חבר הכנסת ריבלין, אז הוא היה חבר כנסת, וחברים נוספים; לא ממפלגתי, מהליכוד בדרך כלל. לדעתי גם השרה לימור לבנת היתה שם. והעברנו את החוק, בניגוד לעמדתה של הממשלה שהייתי שר בה, בניגוד לעמדתו של שר האוצר שהיה חבר הסיעה שלי, שר האוצר לשעבר בייגה שוחט. העברנו את החוק. והחוק הזה – אמרתי אז כאן, על הפודיום הזה – והיה והקולנוע הישראלי לא יפרח עקב חקיקת החוק הזה, יהיה צריך לשלול אותו. אין לו זכות קיום. אבל הקולנוע הישראלי מאז פורח בצורה מדהימה, מייצג אותנו – אני הרי רגיל לדבר פה תמיד בשנים האחרונות על ענייני ביטחון – מייצג אותנו מעבר לביטחון, בכל פינה ומקום בעולם. אנחנו מגיעים לפרסים בפסטיבלים שרגלנו לא דרכה שם בכלל. הקהל הישראלי זוכה לקולנוע מקורי, ישראלי, שמביא לידי ביטוי את כל המורכבות של החברה הישראלית; והיא מורכבת, כולנו יודעים את זה היטב. ומעבר לזה, זה מאות מקומות עבודה, וזה מקום לאמנים להביא את עצמם לידי ביטוי שאין שני לו. בתי-הספר לקולנוע בארץ והפקולטות מלאים בסטודנטים מוכשרים מאין כמותם, שהחוק הזה נתן להם אפשרות לפרוח ולפרוץ קדימה. כל מה שאני מבקש – ולכן ביקשתי לדבר – זה דבר אחד. האוצר, דרך אגב, היה תמיד נגד. עוד תקופה ארוכה לאחר מכן – הוריד את התמלוגים, כל מיני תרגילים, רק כדי לצמצם. לשמחתי, אני מבין שבשנים האחרונות היתה הידברות בין האוצר לבין משרד התרבות, במגמה לייצב סכום ראוי לקולנוע הישראלי, שפורח, כפי שאמרתי לפני רגע. כל מה שאני מבקש – אמרתי את זה גם לשרה לבנת. צריך, עכשיו – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת שי חרמש. <מתן וילנאי (העבודה):> – – לחוקק, לייצב חוק קולנוע חזק, שיהיה מעבר למשחק הפוליטי. הוא הפך לשעשוע. רוצים – מצביעים בעד. רוצים – מצביעים נגד. באיזה חוקים יש דברים כאלה? <יואל חסון (קדימה):> איפה אתה היית ביום שלישי – – – <מתן וילנאי (העבודה):> הייתי – תמיד, חבר הכנסת חסון – הייתי תמיד במקומות הראויים, בניגוד לך. תמיד במקומות הראויים. <יואל חסון (קדימה):> אה, ואני לא. <מתן וילנאי (העבודה):> כן, כן, כן, לכן – לאט לאט. תמיד הייתי במקום שבו צריך להיות. גם נפגעתי בגלל זה יותר מפעם אחת. אתה יודע את זה היטב. לכן – תמצא לך מישהו אחר, ולא את זה שעמד כאן ונלחם בשרי ממשלתו ובראש ממשלתו כדי להעביר את החוק הזה. לא היה פשוט אז, כמו שזה לא פשוט היום, להצביע על משהו בניגוד לסיעתך. אז לאט לאט. אתה קופץ כנראה כשעל ראש הגנב בוער הכובע. כנראה פגעתי בול בעניין. בדיוק על זה אני מדבר, חבר הכנסת חסון. להוציא אותו מהמשחק הפוליטי השגרתי. זו תעשייה. יש בה עולם ומלואו. לתת להם לפרוח. זה מה שנדרש, ואני מקווה שהמליאה כך תצביע גם על החוק הזה, ברגע הזה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה לסגן השר. יעלה ויבוא חבר הכנסת יואל חסון. בבקשה. <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי, פשוט – שלא כנהוג, שלא מעל לבמה אני צריך לפגוש את נשיא הרפובליקה הדומיניקנית, ולא אוכל להיות באולם. אני רוצה לצרף מראש את קולי – רק הוא לא יצורף; אני רק רוצה לרשום את זה בפרוטוקול. הדבר השני – אני מודיע שוועדות הכנסת לא תתכנסנה יותר, כל עוד הדיון בתקציב המדינה יתקיים. לא יכול להיות שיהיו חברי כנסת שיהיו עסוקים במליאה ולא יוכלו להשתתף בוועדה; עד אתמול קיבלו הוועדות רשות. כל זמן שיתקיים דיון על התקציב לא תתקיימנה ועדות. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, אדוני, על העדכון. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. לרשותך שלוש דקות. <יואל חסון (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, השרה, השרה לבנת, זה לא עניין של התנגשות או התנגחות, זה עניין של אחריות. זה עניין של אחריות, ומי שלא לקחה כאן אחריות זו את, ואת צריכה להודות בזה. גם לא לקחת אחריות, גברתי השרה – אני, אגב, חושב שראוי שתהיה שרת תרבות ושרת ספורט בישראל, בניגוד לתיקים המיותרים שיש בממשלה שלך, אבל את לא לקחת אחריות. גם לא דאגת להצבעה וגם לא דאגת לנוכחות, וציפית שכמו שאת עושה את העבודה בשבילנו – תיכף אפרט את זה, גברתי השרה – אנחנו נעשה את העבודה עבורך. אז קודם כול, חוק הקולנוע הוא חוק שלנו; הוא נחתם על-ידי שר האוצר דאז, רוני בר-און, ולא רק שהוא חוק שלנו – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ההסדר. <יואל חסון (קדימה):> ההסדר, כן. ההסכם. תודה, אני מודה לך על התיקון. התכוונתי להסדר, ואת לא תרמת שום דבר לזה. הרי אתם פה מדברים גבוהה גבוהה על זה שאת כל מעשיה של ממשלת קדימה צריך לתקן, ולשפר, ולשנות, ולהציל את ישראל מממשלת קדימה. דווקא את זה לא תיקנתם? דווקא את זה לקחת כפי שזה, ופשוט שמת את החותמת שלך. הרי יכולת להביא משהו משלך. יכולת לתקן. יכולת להגיד – קדימה אמרה 67 מיליון, אני אתן 69. אני אתן 75. שום דבר. שום דבר. את והממשלה שלך לא חידשתם לקולנוע הישראלי. אז קודם כול, שיהיה ברור, לא הוספתם שום דבר לקולנוע הישראלי, ואין פה שום בשורה לקולנוע הישראלי. הבשורה היחידה היא מה שאנחנו עשינו, ממשלת קדימה. חילקתם פה – ואת, גברתי השרה, בממשלה תמכת בזה – חילקתם פה מיליארדים. מה, לא מצאת עוד 10 מיליון, 20 מיליון? היינו עוזרים לך, באמת שהיינו עוזרים לך. אז קודם כול, שיהיה ברור: הממשלה הזאת לא עשתה שום שינוי לטובת הקולנוע הישראלי. מה שהכנסת תעביר עכשיו בהצבעתנו ובהצבעת הקואליציה זה מה שסיעת קדימה – ממשלת קדימה – קידמה, ולא הממשלה הזאת. ואני מוכן, גברתי השרה, לחלוק אתך את הקרדיט הזה; אני מוכן שתהיי יחד אתי בהצעת החוק שהנחתי, והמבחן שלך, כשרת התרבות והספורט, הוא בוועדת השרים לתמוך בהצעת החוק שאנחנו הנחנו, של 100 מיליון שקלים לקולנוע הישראלי. וזה פה, וזה ניתן להשגה, וזה ממש מעט. גברתי השרה, זה ממש מעט לעומת המיליארדים שאתם מחלקים וחילקתם לכל סקטור ולכל מגזר שמאבטח ומתחזק את הישרדות הממשלה הזאת. חבל באמת שהקולנוע הישראלי לא נדרש להישרדות של נתניהו. אם הקולנוע הישראלי היה נדרש להישרדות של נתניהו, היית מעבירה היום לא 67 מיליון; היית מעבירה 250 מיליון שקל. אז אנחנו 100 מיליון נביא, ואת 67 המיליונים של קדימה נאשר בהצבעה היום. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה, חבר הכנסת חסון. אחרון הדוברים, חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, לפני כעשרה ימים הועלתה הצעת החוק הזאת, והאופוזיציה ראתה לנכון להוריד אותה מהסיבות ששמורות עמה. אני מבין שבאופוזיציה עושים עבודה – צריך אופוזיציה לוחמת, וצריך להילחם נגד כל דבר, אפילו אם זה חלק מהתרבות שאכפת להם ממנה וזה ציבור שצריך לגבות אותו. בכל מקרה, אני נמנעתי, לא הצבעתי בעד או נגד, ובלאו הכי גם לא היה רוב. אבל אני רוצה לדבר על נושא שכל כך חשוב לכולנו. יש בטלוויזיה סדרה כזאת, סדרה אחרת – למשל, יש סדרה "מסודרים", מי שמכיר את התוכנית הזאת – אף הורה לא יכול לשבת עם ילדיו ולראות את מראות הנגעים שיש שם – – – <יואל חסון (קדימה):> אתה כל היום רואה טלוויזיה. <אריה ביבי (קדימה):> "סקס והעיר הגדולה" אתה רואה? <נסים זאב (ש"ס):> יש הסדרה "פולישוק" – חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה מככב שם, אומרים בערבית "יא ניאלכ" יש לך הזכות. שם הסדרה מלאה בניבולי פה. "מועדון לילה", מאז שאמרתי איזה משפט, שצריך לשנות קצת את הרמה ואת הסגנון התרבותי שיש שם, הם לא מפסיקים להתלוצץ. אני רוצה לומר ששלמה המלך אומר: אל תוכח לץ פן ישנאך; וכן: במושב לצים לא ישב. ביקשו ממנו לבוא ולהסביר להם, שאולי בכל זאת אוכל לשכנע אותם במה הם צריכים להשתנות, אולי אוכל להשפיע עליהם. ראיתם? יש בדיחה יותר גדולה או ליצנות יותר מזאת? אני פונה להורים היקרים שיש להם ילדים שמתבוננים בתוכניות האלה, שצריכים לשמור מאוד, אלה תוכניות שמשחיתות את בני הנוער שלנו. יש שני סוגי ליצנים: יש לץ שהוא עם הארץ, והוא פשוט לועג או מתלוצץ כי הוא לא מבין עניין; אבל יש לץ שזה התפקיד שלו – להתלוצץ זה התפקיד שלו, הוא מקבל שכר על כך שכל דבר שיש בו ערכים וחינוך, הוא מתלוצץ – באותם נושאים שהם חשובים לכלל הציבור ולחינוך ילדינו. הנוער יושב לראות את אותם ליצנים, את האלימות המילולית ואת ניבול הפה. אני רוצה לומר לכם, כל אלימות מתחילה דווקא בפה, באלימות המילולית, ואחר כך היא גולשת הלאה. צריך לעצור את זה קודם כול בפה. אני חושב שבתוכניות האלה, כאשר מגחכים על קודשי ישראל, כל התוכניות האלה אינן תורמות דבר וחצי דבר, ואם אנחנו רוצים לשפר ולייעל – אגב, זה לא קשור לחוק הקולנוע, אבל לשרת התרבות ודאי יש הרבה מה לומר בעניין הזה, ואיך לשפר גם תוכניות שלא קשורות לקולנוע. את ממונה על כך, וחשוב שתתבונני באותן תוכניות ותציעי מה לשפר ומה לייעל. אני חושב שהגיע הזמן שידברו גם על ערכים וגם על יהדות, דבר שיכול להוסיף לשורשים של העם היהודי. <יואל חסון (קדימה):> אתה האיש הכי מפורסם בערוץ-2? כל היום אתה בפרומואים. אתה יודע מה אתה עושה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. גברתי השרה מעוניינת להשיב? שרת התרבות והספורט חברת הכנסת לימור לבנת, בבקשה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, למען האמת, כשעליתי קודם להציג את הצעת חוק הקולנוע, התלבטתי. התלבטתי אם להציג את הצעת החוק, כמו שעשיתי, בלי פוליטיקה, בלי להתחשבן עם קדימה על הדרך שבה היא נהגה בשבוע שעבר, או להתחשבן אתם, לומר מה דעתי, לספר – אולי לחברי הכנסת שאינם יודעים, או אולי לציבור הצופים, שאינו יודע – איך הגיבה כל תעשיית הקולנוע – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת אופיר אקוניס, אתה מפריע לשרה להסביר. חבר הכנסת זאב בוים, סגן השר דני אילון, אתם מפריעים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – אולי לספר לקהל הצופים שלנו איך הגיבה תעשיית הקולנוע – בזעם ובכעס – על התנהגותה של קדימה. אבל החלטתי להיות הכי עניינית שאפשר – – <רונית תירוש (קדימה):> ומה עם חברי הליכוד שלא היו? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – להציג את תעשיית הקולנוע, להציג את ההישגים שלה, ולא לומר מלה וחצי מלה על מה שהיה כאן – על התגובה הקשה, על המשמעות הקשה. התעלמתי מכל אלה, והצגתי בצורה הכי עניינית את חוק הקולנוע. אבל מה לעשות – עלו לכאן חברי כנסת מסיעת קדימה, גם חברת הכנסת דליה איציק, שבאופן אישי אני מאוד מכבדת ואפילו מיודדת אתה, וגם חבר הכנסת יואל חסון. חשבתי שאולי יאמרו: טעינו, קורה. טעינו, טועים, כמאמר "הגשש החיוור". ולא היא. במקום להגיד: טעינו, הצבענו בשבוע שעבר בטעות, פוליטיקה, הם עשו דבר אחר לגמרי; במקום כל אלה הם החליטו לעשות פוליטיקה על גבם של אנשי תעשיית הקולנוע, על גב הבמאים והמפיקים והתסריטאים והשחקנים והניצבים והצוותים הטכניים והתפאורנים והעורכים והמוזיקאים ואנשי ההפקה, <יואל חסון (קדימה):> זה את שעשית את זה, זה את, היית פה לבד. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> על גב תעשיית הקולנוע שבמהלך שמונה השנים האחרונות הפיקה מאות סרטים, 180 סרטי עלילה, 250 סרטי תעודה, בהשקעות אדירות של 350 מיליון שקל ועוד 680 מיליון מהכסף הפרטי של מפיקים. על גב כל אלה הם החליטו פשוט לעשות פוליטיקה קטנה, קטנונית, עלובה. <יואל חסון (קדימה):> זו את, תיקחי אחריות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כל זה כאן במליאה, את כל זה הם החליטו לעשות פה. <יואל חסון (קדימה):> זה מה שיש לך להגיד? את לא עושה פוליטיקה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני רוצה להגיד לכם, ידידי, שמעתי אתכם, גם את הדמגוגיה, על תיקים מיותרים, לא רק עכשיו אגב, גם בפעמים קודמות, שמעתי. למה אתם לא מספרים לציבור, לא מזכירים לו למשל שיושבת-ראש סיעת קדימה ויושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, היתה כמעט שנתיים שרה ללא תיק ושרה לפיתוח אזורי, או כמו שאתם קוראים לזה, שרה לענייני שום דבר, שרה לענייני כלום, כך אתם קוראים לזה? היא היתה עם לשכה, עם עוזרים, עם מכונית, עם נהג. כמה זה עולה? מיליון וחצי? 2 מיליונים? 2.5 מיליונים? אני פשוט לא זוכרת אבל היא היתה שרה לענייני שום דבר. אם אתם עושים פוליטיקה על גב תעשיית הקולנוע. אם אתם עולים לכאן ומדברים על זה, אם אתם מדברים על בזבוז כספים, אני רוצה להזכיר לכם, את כל זה לא אמרתם לציבור. את כל זה לא גיליתם. אני אשיב לכם באותה מטבע. לא רציתי לעשות את זה. <יואל חסון (קדימה):> זה מה שיש לך להגיד? את לא עושה פוליטיקה? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> עליתי לכאן לדוכן, אמרתי דברים ענייניים רק על תעשיית הקולנוע, לא אמרתי מלה אחת של פוליטיקה, אבל אתם עליתם לכאן, אתם באתם לפה, אתם אמרתם את הדברים כאן, ולכן אין ברירה אלא לומר כאן דברים כהווייתם. ידידי חברי הכנסת, גברתי היושבת-ראש, שמעתי את חברת הכנסת דליה איציק אומרת כאן עכשיו – כך אמרת, אני מצטטת: עמלנו על חוק הקולנוע כשהייתם נגד. ידידתי חברת הכנסת איציק, עם כל הכבוד, באמת בכל הכבוד, ויש לי – מי שעמלו על חוק הקולנוע היו חבר הכנסת יורי שטרן, זיכרונו לברכה, אז מישראל בעלייה, מי שהיה חבר הכנסת, ייבדל לחיים ארוכים, רובי ריבלין, יושב-ראש הכנסת, וחבר הכנסת דאז דדי צוקר. לא להגיד: עמלנו על חוק הקולנוע ואתם הייתם נגד. זו אמירה שאין לה שום שחר ושום בסיס; בייגה שוחט היה שר האוצר והוא התנגד. אני מציעה שתחזרי בך מהדברים אפילו לצורך הפרוטוקול. הם חסרי בסיס, הם חסרי שחר, הם אינם נכונים. <יואל חסון (קדימה):> מה את עשית בשביל הקולנוע? מה עשית? <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חבר הכנסת חסון – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, שמעתי גם את ההתרסה, את האתגרים, את כל הדברים – נראה אותך עכשיו; מטילים עלי אחריות, מטילים עלי תפקידים. הם יגישו הצעת חוק על ככה, 100 מיליון שקל, כבר שמעתי 250 מיליון שקל; למה לא חצי מיליארד שקל? שמעתי הכול, שמעתי את כל הדברים. אני רוצה רק לקרוא פסקה אחת מתוך מה שכתבו. אי-אפשר להשאיר את הדברים האלה ללא תגובה. בישיבת חירום לאחר ההצבעה בשבוע שעבר, שבה השתתפו כל נציגי ענף הקולנוע, הם אומרים כך – אמר, אגב, חבר הכנסת דב חנין קודם, הוא דיבר לפחות עם עשרה אנשים מהענף. הם אומרים כך: הגדלת תקציב הקולנוע, שהוצגה כעילה להצדקת הפלת חוק הקולנוע, אינה רלוונטית. יש לקיים ולכבד הסכמים שנחתמו. הם עצמם, כל הנציגים של מטה מאבק היוצרים, איגוד המפיקים, הבמאים, התסריטאים – אני קוראת – איגוד שחקני המסך, איגוד עובדים בקולנוע ובטלוויזיה, איגוד עורכי הקול, פורום היוצרים הדוקומנטריים, קרן הקולנוע, קרן רבינוביץ, הקרן החדשה, קרן מקור, קרן גשר – כולם חתמו על ההסכם, הם דורשים לקיים אותו ככתבו וכלשונו. אל תבואו אלי עם דמגוגיה – 100 מיליון, 250 מיליון. ידידי, אני מבקשת להצביע עבור החוק. אני מציעה שקדימה – אופוזיציה זה בסדר, אבל לפחות תבואו ותגידו: טעינו בשבוע שעבר, נצביע נכון עכשיו. לא נורא, קורה, טועים. עכשיו תצביעו נכון. גברתי היושבת-ראש, אני מבקשת לעבור להצבעה. אני מודה לך מאוד. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, גברתי השרה. אנחנו עוברים להצבעה. בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 60 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הקולנוע (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בעד הצביעו 60, ואני מוסיפה לתוצאות ההצבעה בעד את קולו של יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת ראובן ריבלין ואת קולה של השרה לימור לבנת, ולפיכך יהיו 62 חברי כנסת – – – <קריאות:> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני לא משנה את התוצאה. אני מודיעה לפרוטוקול שהם תומכים. יש מתנגד אחד, ואין נמנעים. לפיכך, אני קובעת שהצעת החוק עוברת לוועדת החינוך, התרבות והספורט להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. <הודעת הוועדה לקידום מעמד האשה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק> [מס' כ/254; "דברי הכנסת" ה-17, מושב שלישי, חוב' מ', עמ' 19696.] <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא שעל סדר-היום: בקשתה של הוועדה לקידום מעמד האשה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170) (הכרה בהוצאות טיפול בילדים), התשס"ח-2008, שעבר בקריאה ראשונה. תציג את הבקשה יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי. בבקשה. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הוועדה לקידום מעמד האשה הגישה בקשה להחלת רציפות על הצעת החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170) ( הכרה בהוצאות טיפול בילדים). ההצעה הזאת התקבלה בכנסת השבע-עשרה בקריאה ראשונה ביום כ"ז בתמוז התשס"ח. בהתאם להוראות חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, החליטה הוועדה לקידום מעמד האשה ביום ראש חודש תמוז, 23 ביוני 2009, כי ברצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק האמורה. חשוב לציין כי החלת דין הרציפות קידמה באופן משמעותי את ההסכם שהושג עם האוצר, ואני מברכת את כל חברי הוועדה שתמכו בהחלת דין רציפות על הצעת החוק הזאת. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, גברתי. <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009> [מס' מ/436; "דברי הכנסת", חוב' י"ד, עמ' 1974; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום: הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציגו את הצעת החוק יושבי-ראש ועדות הכנסת שטיפלו בהצעת החוק. עשר דקות לכל יושב-ראש ועדה לפי הסדר הבא: ראשון הדוברים – יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. אחריו – יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס, ואחריו – יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אדוני ראש הממשלה, אדוני שר האוצר, רבותי השרים, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הסעיפים בהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט- 2009, שהועברו לטיפולה של ועדת הכספים. אבקש לציין כי מגבלת הזמן שעמד לרשות הוועדה השנה היתה קשה ביותר, גם לנוכח ריבוי הנושאים שהועברו לדיון בוועדה. למרות זאת הוועדה הקפידה בדיוניה לשמוע את כלל הגורמים הנוגעים בדבר ואף ערכה דיונים מקדימים בנושאים שונים. אני מבקש להגיד לחברי הכנסת, אין כמעט סעיף בחוק ההתייעלות הכלכלית שהגיע לוועדה ולא שונה בה. שונה בוועדה – אני רוצה גם לשבח את אנשי משרד האוצר, אדוני השר, שגילו פתיחות ונכונות גם בדברים שהיו לנו אתם חילוקי דעות קשים בהם. רוב הסעיפים, כפי שאמרתי, שונו בוועדה. לא פרצנו את מסגרת התקציב, נשארנו באותה מסגרת, ואני מבקש, גברתי היושבת-ראש, לפרט חלק מהנושאים. במסגרת פרק כ"ז שעניינו מסים – הוועדה ניהלה מאבק עיקש על מנת לשנות את פרק המיסוי ואת ההוראות שהובאו במסגרתו. בסופו של יום החליטה הוועדה כמה החלטות חשובות ביותר וביניהן דחיית בקשת הממשלה לבטל את הפטור ממע"מ על פירות וירקות, זאת תוך הבנה כי מדובר בביטול פטור שעלול לפגוע באופן קשה בשכבות חלשות בחברה. כמו כן, הוועדה ראתה לנגד עיניה את החשיבות המכרעת שיש לענף התיירות בארץ והחליטה שלא לקבל את הצעת הממשלה לבטל את הפטור ממע"מ שקיים כיום לשירותי תיירות פנים. בנוסף, כוונת הממשלה להפחית את נקודת הזיכוי שמוענקת היום לבוגרי תואר ראשון לחצי נקודת זיכוי נדחתה אף היא על-ידי הוועדה והוסרה מהצעת החוק. במקביל, ועל מנת לאפשר לממשלה לעמוד ביעדי התקציב, החליטה הוועדה לפרוס את הפחתת המס ליחידים ולחברות באופן מדורג יותר, כך שבשנות המס הקרובות יופחתו שיעורי המס בשיעור נמוך יותר ממה שהציעה הממשלה. אני מבקש להדגיש ולומר שהתוכנית של הפחתת המס היא תוכנית נכונה. הממשלה עושה נכון בכך שהיא הולכת למתווה של הפחתות מס, אבל העת הזאת, כאשר המצב הכלכלי הוא כל כך קשה, אנחנו סברנו, וכך גם התקבלה החלטה, שצריך לעשות את זה באופן מדורג, שונה ממה שהציעה הממשלה. בדיון שהיה בוועדה לגבי הנושא של הכנסות המדינה דיברה מנהלת מינהל הכנסות המדינה בפועל והתברר שבמסגרת או בין מדינות ה-OECD מדינת ישראל נמצאת במצב מצוין מבחינת גובה המס שהיא גובה מאזרחיה, ולכן סברנו שאפשר לדחות את התוכנית הזאת, לא לבטל אותה אבל לדחות את חלקה ולהפוך אותה למדורגת יותר, כדי שנוכל לבטל מסים עקיפים שהיו פוגעים בשכבות החלשות. עוד יצוין כי במסגרת הצעת החוק הובאה בפני חברי הוועדה רפורמה מקיפה וחשובה בכל הנוגע לשיטת הדיווח והתשלום למע"מ. מטרתה של הרפורמה המוצעת היא להילחם בתופעת החשבוניות הפיקטיביות. עם זאת ועל מנת שלא לפגוע יתר על המידה בעוסקים ובעיקר בעוסקים קטנים, הוחלט לדחות את תחילת הוראות הרפורמה לשנת 2012. בנוסף, הוראות השעה שיחולו על עסקים גדולים יחלו בשנת 2010. כמו כן, בנוסח המובא לפניכם הושמטו הסעיפים שביקשו לשנות את התשלום ממע"מ משיטה של שומה עצמית הנוהגת כיום לשיטה של שומה על-ידי פקיד שומה. ביקשתי להכניס לחוק סעיף – והוא נכנס – שלפיו מי שאין לו אינטרנט, פקיד השומה יעמיד לרשותו עמדה שבה הוא יוכל לעשות את זה שלא באמצעות האינטרנט. במסגרת פרק ד' שעניינו הרשויות המקומיות החליטה הוועדה לקבל את הצעת הממשלה לשנות את אופן חישוב סכומי הארנונה המרביים שיכולה להטיל מועצה על מפעל לייצור נשק. בנוסף, אישרה הוועדה את הצעת הממשלה שלפיה יבוטל השיפוי המוענק לרשויות המקומיות למימון ההנחה בתשלומי הארנונה הניתנת לאזרחים ותיקים. הוספנו כאן, ויש התחייבות של האוצר, שרשויות שמקבלות מענקי איזון יוסיפו להן את מענקי האיזון במסגרת מה שהורידו מהרשויות המקומיות בנושא של ההנחה בתשלומי הארנונה הניתנת לאזרחים ותיקים. במסגרת פרק ו' שעניינו עובדים זרים ביקשה הממשלה להכפיל את האגרות המוטלות על המעסיקים עובדים זרים ולהכפיל את היטל המעסיקים שהוטל בחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל לשנים 2003 ו-2004. תחום הסיעוד וענף החקלאות הוחרגו מהצעת הממשלה. לגבי תחום הסיעוד, המצב הקיים היום שבו קיימים בתקנות פטורים ממרבית התשלומים יישאר בעינו. הוועדה החליטה להחריג גם את ענף המסעדות האתניות, וגם את ענף הבנייה, שאותו החרגנו בהמשך מתחולת האגרות וההיטלים הקבועים בשיעורים שונים. לגבי ענף המסעדות האתניות, הסכומים יחולו בהדרגה באופן מופחת בשנים 2010 ו-2011. אני רוצה להעיר את תשומת לב חברי הכנסת שיש בפרק הזה הסתייגות שלי שכוללת לא רק את ענף הבנייה, וזה בהסכמה עם האוצר, אלא גם את התעשיינים, ואבקש במסגרת ההצבעות להצביע בעד ההסתייגות הזאת. אגב, נושא הסיעוד נמחק בכלל מהחוק, ואין שם תשלום לגבי הנושא של אגרות בסיעוד, להוציא את אגרת הרשיון. במסגרת פרק ט' שעניינו העברת האחריות לטיפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים לקופות-החולים הציעה הממשלה להעביר את האחריות לטיפול בנזקי גוף של נפגעי תאונות דרכים וחברות הביטוח לקופות-החולים, לגבי מבוטחים הזכאים לשירותים על-פי חוק ביטוח בריאות, ורק לגבי השירותים שלהם הם זכאים מקופות-החולים. במסגרת פרק י' שעניינו חינוך הציעה הממשלה לדחות את יישומו של תיקון מס' 16 לחוק חינוך חובה הקובע חינוך חינם חובה לגילאי שלוש-ארבע. אגב, אני לא יודע למה זה הגיע בכלל לוועדת הכספים, אבל יכול להיות שיש כאלה שסבורים שבוועדת הכספים זה עובר מהר. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> החיים יותר קלים אולי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יכול להיות, ולכן הרבה גזירות היו אצלנו בוועדה. הממשלה ביקשה לדחות את זה בעשר שנים נוספות. יצוין כי מדובר בדחייה השמינית שהממשלה מבקשת לבצע בקשר לתחילת יישומו של חוק זה. ועדת הכספים החליטה שלא לאשר דחייה של עשר שנים אלא להגביל ולקבוע כי יישום החוק ייעשה בתוך שש שנים בלבד. גברתי היושבת ראש, אני אקצר, יש לי פה הרבה. במסגרת פרק ט"ז שעניינו עידוד השקעות הון קיבלה הוועדה את בקשת הממשלה בתחום הקמת מינהלת להשקעות בתיירות. דווקא פה לא שינינו כמעט דבר, קיבלנו את עמדת הממשלה. במסגרת פרק י"ז שעניינו הגדלת קצבאות הילדים והתנייתן, כאן נעשו שינויים. הממשלה הציעה להגדיל את קצבאות הילדים המשתלמות בעד הילדים השני, השלישי והרביעי שנולדו לאחר שנת 2003, כך שהחל מ-1 באפריל 2012 יהיה שיעורה 259 שקלים. אגב, הסעיף הזה הוכנס על-פי בקשתה ועל-פי ההסכם הקואליציוני שבין סיעת יהדות התורה וסיעת ש"ס עם סיעת הליכוד. האוצר משתמש בזה ובצדק, מבחינתו, להגיד שיש כאן פיצוי למשפחות עם ילדים לאור הגזירות שיש, שאומנם צומצמו ומוזערו אבל יש בזה תוספת. הוועדה שינתה כמה דברים. קודם כול, על-פי ההסכם הקואליציוני עם יהדות התורה מדובר גם על ילדים שנולדו לפני שנת 2003 – תינתן להם תוספת דומה. הנושא של מתי זה ייכנס לתוקפו, זה ייכנס ב-1 ביולי על-פי ההסכם עם יהדות התורה, ואני מדגיש עם יהדות התורה, זה לא נמצא בהסכם עם ש"ס, ולכן ברגע שיאושרו כאן חוק התקציב וחוק ההתייעלות הכלכלית ההורים יהיו כבר זכאים לתוספת, מייד לאחר אישור התקציב. תיקנו גם שב-2012 זה לא יהיה ביולי, כפי שהיתה הצעת הממשלה, אלא באפריל. הוועדה פיצלה, ואנחנו נבקש גם את אישור מליאת הכנסת, את ההתניה לעניין רישום לבית-ספר ונוכחות בבית-ספר מנוסח הצעת החוק. זה יוצא מהצעת החוק. אין התניה בנושא של קצבאות הילדים עם לימוד בבית-הספר. בנושא השיכון, הממשלה הציעה לתקן את זכות הדייר הממשיך בדיור הציבורי. שינינו את זה וקבענו שמדובר רק על מי שגר כדייר ממשיך עם הוריו, או לא חשוב, דייר ממשיך ארבע שנים, אם הוא גר ארבע שנים – החוק לא חל לגביו. מי שזה כן חל לגביו ויצטרכו לפנות אותו, בניגוד למה שהממשלה ביקשה בתחילה שזה יהיה שלושה חודשים, סברנו שזה זמן קצר מדי. המציאות הזאת יכולה להביא לבעיות חברתיות קשות שיביאו את מי שזכאי ויוציאו את מי שאיננו זכאי, ולכן קבענו שזה יהיה תשעה חודשים. אני מדלג, גברתי היושבת-ראש, על דברים רבים נוספים אבל אני חושב שיש חשיבות שחברי הכנסת שמצביעים ידעו את הדברים העיקריים. בפרק כ' שעניינו מים וביוב – – – <חיים אורון (מרצ):> פתאום יש חשיבות לדעת לפני ההצבעה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן. <חיים אורון (מרצ):> לפי דעתי צריך – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> פרק כ' שעניינו מים וביוב מהווה המשך לרפורמה במשק המים שהחלה בשנת 2006 עם הקמת הרשות הממשלתית למים וביוב. התיקונים המוצעים נועדו להעביר סמכויות הנוגעות למשק המים והביוב העירוני לידי רשות המים ולהסמיך את רשות המים לקבוע כללים ואמות מידה לעניין תעריפי המים והביוב, וכן לעניין הרמה, הטיב וכו'. לא אפשרנו לפגוע בתאגידים הקיימים, כמו השפד"ן ואחרים. חברי הוועדה התנגדו להצעה להוציא את התאגידים ולהעביר את הכול לרשות המים ולכן התאגידים יישארו במסגרת החוק וימשיכו לפעול. פרק כ"א הוא למעשה הגזירה הקשה ביותר שתושבי מדינת ישראל ירגישו. בדברים האחרים נעשו באמת שינויים שממזערים את הנזקים שהשכבות החלשות או מעמד הביניים ייפגעו מהם. פרק כ"א יפגע בתושבי המדינה. אני אומר את זה, ושנדע, עם הפנים מול הציבור, להגיד שזה מה שהולך לקרות. הצעת החוק נועדה להתמודד עם המשבר החמור במשק המים באמצעות הטלת היטל על צריכת מים עודפת, כהוראת שעה, בסוף שנת 2010. בהתאם למוצע – מדובר על הוראת שעה – יוטל על צרכני המים היטל בסך 20 ש"ח לכל מטר מעוקב מים, בשל צריכת מים בכמויות ובתקופות כמפורט בהצעת החוק. הרבה ביקורת היתה על הצעת החוק הזאת. טענו נגד הממשלות – לא הממשלה הנוכחית, אלא ממשלות קודמות; הרי באמת מדובר על מחסור חמור במים, ואנחנו עלולים חלילה להגיע למצב שבו לא יהיו מים בברזים, ואני לא אומר את זה כפראזה, אלא באמת – יש בעיה אמיתית עם העניין הזה. אלא שהטענה היתה: למה אתן, הממשלות – כל הממשלות – עכשיו באות ומטילות את זה על הצרכנים, כשהיתה לכם אפשרות להתפיל מים? יש ועדת חקירה לעניין הזה. אבל, אני יכול להגיד, מתוקף תפקידי כיושב-ראש ועדת הכספים, ויכול להגיד את זה גם שר האוצר – זאת המציאות שהוא קיבל. הוא קיבל בצורת, הוא קיבל בצורת במים, וצריך למנוע את הדבר הזה. בהצעת החוק שהובאה – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אבל גם כאן – אפשר להחליט שיוצאים לקראת הקמת מפעלי התפלה נוספים, ללא שום קשר למצב הנוכחי, שהוא קשה מאוד. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון, צריך להחליט את זה, ולהערכתי – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא רק להחליט; זה כבר הוחלט לא רק על-ידי הממשלה הזאת, אלא על-ידי קודמותיה וקודמות קודמותיה, וזה כבר בהקמה. ב-2013 רוב מי השתייה של ישראל יהיו מותפלים. מזרזים את זה כדי לקדם את זה כמה שאפשר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יפה, אדוני השר. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני רק מזכירה לך – אם יש לך עוד הרבה – שזמנך מזמן עבר. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני יודעת שזה חשוב, ולכן כיושב-ראש הוועדה שבאמת הכינה את מרבית החוק – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא רוצה פיליבסטר, אני רק רוצה לסיים את הדברים החשובים. אני מודה לך. אקדים ואומר כי בהצעת החוק המונחת לפניכם, הגם שהיא שונה באופן משמעותי מההצעה המקורית שהניחה הממשלה על שולחן הוועדה, כלולות הוראות שיש בהן כדי להכביד על ציבור צרכני המים. עם זאת, חשוב לציין כי הוועדה בראשותי – באמצעות צוות חברי הכנסת שמיניתי לעניין הזה: חבר הכנסת אמנון כהן, חבר הכנסת אורי מקלב, חבר הכנסת ציון פיניאן, חבר הכנסת שי חרמש ואחרים ישבו ימים ולילות, עשו עבודה מקצועית בעניין הזה, במטרה להביא להסדר מידתי וסביר, שלא יכביד יתר על המידה על הציבור הרחב, ובפרט על השכבות החלשות. כשהיו הצבעות ביום שלישי בוועדה, בערב, בערך בשעה 19:00 הפסקתי את הדיונים, מכיוון שאמרו לי שעדיין לא הגיעו להסדר. במשרד האוצר כעסו עלי, יושב-ראש הקואליציה כעס עלי – בכלל, אני יוצא עם הרבה כעסים מהעניין – אבל החלטתי שאני לא אביא את זה להצבעה עד שלא נגיע לפתרון, ובאמת ישבו בלשכתי באותו לילה גם מנכ"ל משרד האוצר, גם שר התשתיות וגם מנהל רשות המים. ראשית, החלטנו להגדיל את המכסה לנפש, שהיא הבסיס לחישוב סכום ההיטל. כמו כן, קבענו הוראות מיוחדות לעניין יישובים חמים מאוד, שבהם צריכת המים רבה יותר עקב תנאי מזג האוויר – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – למכסה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> 7.5 קוב, באילת למשל. <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אתה יודע מה? אני לא אקרא מהדף שהכינו לי. אני אגיד לך בעל-פה – מה שהחלטנו זה ככה: קודם כול, זה לא מ-1 ביולי, כי הרגיזו אותנו המודעות בעיתונים, כאילו כבר אין כנסת. ההחלטה היא שהחוק ייכנס לתוקף רק לאחר אישור מליאת הכנסת בקריאה שלישית. אם אנחנו נאשר את זה ב-15 ביולי, שלושה חודשים וחצי המכסה תהיה 4.2 קוב לנפש, כאשר המכסה למשפחה – וחבר הכנסת מקלב, תקן אותי אם אני טועה – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> 16 קוב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> 16 קוב. <מאיר שטרית (קדימה):> ארבע נפשות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, עד ארבע נפשות, אבל מעבר לזה 4.2 לנפש. נובמבר, דצמבר זה עולה ל-5 קוב – – – <מאיר שטרית (קדימה):> בחורף. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> וכמכסה למשפחה זה עולה ל-18 קוב לחודש. בשנת 2010 זה הולך לפי מספר הנפשות. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מה יהיה בשנה מרובת גשמים? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אשתי אומרת שאתה חוזר על הדברים פעם שלישית. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> למה? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> לא יודע למה. <מאיר שטרית (קדימה):> מה יקרה כשיש גשם? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא שומע מה שאת אומרת – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> יושב-ראש ועדת הכספים, נא לסיים. בבקשה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא, אבל יש פה שאלה שלי. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בסדר, אבל זה לא שאלות ותשובות. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אבל מבחינת קדימה, מותר להם לשאול שאלות. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אף אחד לא שאל שאלה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. תודה. אם אתה רוצה להשיב לה, נא להשיב – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אם מדובר על משפחה ברוכת ילדים – חברת הכנסת אורלי לוי, משפחה ברוכת ילדים ככל הנראה לא תיפגע, או תיפגע באופן מזערי, מכיוון שמעבר למה שהיא מקבלת כמכסה למשפחה, היא מקבלת ברוב התקופה תוספת של 5 קוב לנפש. אם כל אחד יבדוק בחשבון המים שלו – אני מסתכל לציבור בעיניים, ואני אומר שיהיו תשלומים שיהיו תשלומים עודפים, אבל בסופו של דבר משפחה עם הרבה ילדים, או משפחה ברוכת ילדים, ככל הנראה לא תיפגע, או תיפגע באופן מזערי. לא ייפגעו נכים. נכים צורכים מים. כשאנחנו הוספנו את זה, והם אמורים להשתמש יותר מאדם רגיל במים, נכים יקבלו תוספת של 100% למכסה, ונכים קשים תוספת של 150%. <קריאה:> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> חברת הכנסת, את רשומה ברשימת הדוברים, ומן הראוי שאת תעלי את זה. בסוף הדיון, אם הוא ימצא לנכון, הוא ישיב לך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אם לא, אני בטוחה שכאשר הוא ירד, את תמצאי – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> סליחה, זה לא שאלות ותשובות, ואת כנראה לא מכירה עדיין את הכללים של הבית הזה, אני מבינה את זה, אבל עם כל הכבוד, אם יש לך שאלה, את מוזמנת לשאול אותו כשתרצי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – תיהני מזה, תיהני... <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, אם שר האוצר – ואני מייד חוזר לגשם – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – העיקר על האזרח הטילו – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אם שר האוצר, או אם הממשלה תרצה להאריך את הוראת השעה בניגוד להצעה המקורית, היא תהיה חייבת לקבל את אישור ועדת הכספים. והיה אם ירד גשם – וכולנו מתפללים שירד גשם, כי אנחנו צריכים את הגשם כאוויר לנשימה – בכל מקרה, לא בגלל הכסף, אלא משום שאנחנו צריכים את המים, אנחנו צריכים גשם, ואנחנו מתפללים לגשם – החוק ישונה. זאת היתה הבטחה, ואנחנו גם נעמוד על כך. אני מתכוון להתפלל הרבה על המים, ואני מבקש מכל אחד שיעשה את זה, כי המים הם דבר חיוני מאוד גם בשביל הכלכלה, אבל חיוני כי המפתחות של הגשמים ניתנו בידי הקדוש-ברוך-הוא, ואנחנו צריכים להתפלל לזה. לגבי הנושא של תיקונים לחוק האפוטרופוס הכללי, אנחנו הפכנו את זה להוראת שעה, שזה לא יהיה חוק קבוע. בחוק העוסק בקליטת חיילים משוחררים יש התחייבות של משרד האוצר – דרשנו אותה – שבמידה שהקרן שעוסקת בחוק קליטת חיילים משוחררים תגיע לצרכים כאלה שצריך את הכסף הזה, משרד האוצר יתחייב שהוא נותן את הכסף גם השנה. אם אכן זה ינוצל, יעשו את זה במסגרת עד 35 מיליון שקל, שזה עומד במסגרת התקציב של הקרן לקליטת חיילים משוחררים. לגבי הנושא של הביטוח הלאומי – לקחו מענף הילדים והעבירו לענף אבטלה, עד שנת 2014. ראינו בזה דבר שאסור לעשות; אי-אפשר להשאיר את הביטוח הלאומי בחוב אקטוארי כזה ולקחת מענף לענף. אין בזה הצדקה. הסכמנו שהוראת השעה הקיימת תוארך, אבל לא עד 2014, אלא עד 2011. אני מדלג, גברתי היושבת-ראש. אני רואה שכבר אין לך סבלנות אלי. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> יש לי הרבה סבלנות, רק שוועדת הכנסת החליטה שהיא מקצה עשר דקות לכל יושב-ראש ועדה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מודה לך על טוב לבך. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> כרגע אמרתי למזכירת הישיבה שמן הראוי היה להקדיש לכך יותר, מכיוון שאתם עשיתם את רוב העבודה, אבל – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> חבר הכנסת כץ – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אתה בכוח רוצה שאני אומר שחבר הכנסת כץ מנהל שיחות טלפון בפלאפון במליאה, בניגוד לתקנון. חבר הכנסת כץ הוא חבר שלך לסיעה – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אתה עושה לי סכסוך משפחתי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא עושים סכסוך משפחתי. גברתי היושבת-ראש, אני לקראת סיום. ברשותך, הפעם הראשונה שוועדת הכספים אישרה את חוק אזורי עדיפות לאומית. ועדות הכספים לדורותיהן והממשלות לדורותיהן ניסו להעביר את החוק הזה ולא הצליחו. אני אמרתי שחייבים להעביר את החוק, בכל מקרה ובכל מחיר, וצריך לעשות את זה טוב. אני חייב לציין שהוועדה אישרה את חוק אזורי עדיפות לאומית, וקבעה שלא רק הריחוק הגיאוגרפי ממרכז הארץ הוא הקריטריון. הקריטריון הביטחוני הוא קריטריון, הקריטריון הסוציו-אקונומי הוא קריטריון – אני לא אכנס לכל הקריטריונים, אבל היה דיון שאני תכננתי אותו לשעה וחצי, והוא נמשך ארבע שעות וחצי. לא קמתי מהכיסא עד שהחוק אושר. החוק הוא מחויב המציאות. צריך אותו, מכיוון ששוב בג"ץ התערב פה, ואמרתי כבר היום, ואני חוזר על זה פעם נוספת, עם כל הכבוד לבג"ץ, ויש לי כבוד, מי שצריך לנהל את המדינה זה הממשלה והכנסת, ולכן החוק הזה אושר ואושר במסגרת חוק ההסדרים. בהתחלה חשבתי להעביר אותו בחוק רגיל, אבל בגלל קוצר הזמן הוא יהיה כאן במליאה לשם אישור, גם החוק הזה. אני רוצה לומר שאנחנו שינינו אפילו ולקחנו את כל מה שהבאתם לנו מהממשלה לתשומת לבנו. הוצאתי ממטרת החוק את המלים "מטרת החוק לבטל חוקים". אין מטרה כזאת. המטרה היא התייעלות כלכלית, המטרה היא חיסכון, המטרה היא לעשות פרויקטים בעלי עדיפות לאומית – נכון. "לבטל חוקים" הוצאנו מהחוק, זה לא קיים. הפחתת הגירעון – קבענו את מה שהממשלה ביקשה. לגבי המציאות הזאת שאנחנו מדברים על שתי שנות תקציב, אני שיניתי ממה שהממשלה ביקשה. מכיוון שאנחנו מדברים לראשונה על תקציב דו-שנתי, לא רציתי שבמעברים מ-2009 ו-2010 – והרי יהיו מעברים, אנחנו יודעים – בניגוד למה שחל בשנה רגילה, כל מעבר כזה יצריך את האישור של ועדת הכספים. האוצר גם הסכים לזה, וגם אם הוא לא היה מסכים, הייתי מעביר את זה, מכיוון שבסופו של דבר צריך פיקוח פרלמנטרי. תודה, אדוני שר האוצר, שוועדת הכספים היא ועדה יעילה, וכשאתם מבקשים משהו אנחנו דנים לגופו של עניין ומהר ומקבלים החלטות טובות, שגם אתם, הממשלה, יוצאים מזה בסדר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> מודה בהכנעה ובתודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תצטרך לומר את זה מעל לדוכן. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מסיים. גברתי היושבת-ראש, אנחנו פיצלנו את המס הלא-צודק – מס הבריאות של 90 שקלים. היה לי על זה ויכוח עם אנשי משרד האוצר, ואמרתי להם: לא יהיה מס כזה, כשזה מס רק על בעלי הכנסות נמוכות. להערכתי, זה לא התקבל בהחלטה בממשלה באופן שדנו בזה בכובד ראש. כשדיברתי עם שר האוצר, אני לא רוצה להגיד – לפי הנהוני הראש שלו, אני חושב שהוא אפילו מסכים אתי, אבל אני לא אומר את זה. אני לא אומר, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. הוועדה מצאה לנכון את זה לא לאשר. בסופו של תהליך, אני הבטחתי בתחילת הדרך שוועדת הכספים – החוק יצא ממנה, לא תיפרץ מסגרת התקציב, תוכנית ההתייעלות שהביא שר האוצר תצא לדרך, אבל היא לא תצא כמו שהיא נכנסה. היא פשוט לא יצאה כפי שהיא נכנסה. התוודעתי לראשונה, ובזה אני מסיים, גברתי היושבת-ראש, לעבודה יוצאת מן הכלל. חלק מהדברים לא הבאתי, אבל אולי במסגרת הסיכום של הדיון אני אומר את זה – התוודעתי לעבודה יוצאת מן הכלל שעושה צוות הוועדה והיועצים המשפטיים, וברשותך, אני מקריא את שמותיהם. ראשית, מנהל הוועדה טמיר כהן שעושה עבודה יוצאת מן הכלל; צוות הוועדה – רחל סמואל, ליאת קרפטי, אורית ארז, רעות מזרחי; ירח טוקר, דובר הוועדה; צוות היועצים המשפטיים של ועדת הכספים, שבאמת עשו עבודה נפלאה וקיצרו כשביקשתי – עורך-דין עידו עשת, עורכת-דין ענת מימון והמתמחה הילה כהן, באמת עשו עבודה יוצאת מן הכלל. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם מה זה לשבת לנסח משפטית – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תן לנו לעלות להודות גם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אתם לא יכולים לתאר לעצמכם – אתם, ראשי הוועדות, יודעים, אבל בוועדת הכספים על אחת כמה וכמה, לנסח בזמן כזה קצר. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר:> אנחנו יושבים פה שעות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מודה, גברתי היושבת-ראש, לצוות היועצים המשפטיים שליוו את החוק, עורכי-הדין איתי עצמון, שמרית גיטלין-שקד, נועה בן-שבת, אייל לב-ארי, נירה לאמעי-רכלבסקי, תומר רוזנר, ורד קירו-זילברמן ודפנה ברנאי, ולעמי צדיק, שהוא מצוות היחידה לפיקוח תקציבי במרכז המחקר. אני מודה לאגף התקציבים במשרד האוצר, ששיתף פעולה גם עם השינויים ועם המציאות הפתוחה. אני כמובן מודה לעוזרי משה שיפמן ולצוות העוזרים שלי. אני מודה לכם על ההקשבה ועל הסבלנות. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה לך, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים. יעלה ויבוא יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס. בבקשה, לרשותך עשר דקות. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> גברתי היושבת-ראש, תודה, כנסת נכבדה, חבר הכנסת גפני בוודאי מכיר את המערכון הידוע של "הגשש החיוור", "אני רוצה להודות לטכנאים" – תודה, תודה, אני מודה, אז אני מודה גם כן בתחילת הדברים לצוות הוועדה, למנהלת, ליועצת המשפטית ולכל הצוות שעזר לנו לקיים את המוטל עלינו במסגרת הצעות חוק ההתייעלות הכלכלית. גברתי היושבת-ראש, הנושא הראשון בוועדת הכלכלה – אני הולך לפי סדר הסעיפים – הוא התיקון לחוק שמירת הניקיון. הסעיף דן בהרחבת אפשרויות השימוש בכספים המתקבלים בקרן לשמירת ניקיון, כתוצאה מגביית היטל הטמנת פסולת. בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק שמירת הניקיון כנוסחו היום, ניתן להשתמש בכספי היטל הטמנת הפסולת למטרות פיתוח, הקמה, ייעול ומציאת אמצעים חלופיים להטמנת פסולת שפגיעתם בסביבה פחותה מזו של ההטמנה ולעידוד השימוש בהם. במצב הנוכחי, שבו אמורה הנהלת הקרן לשמירת הניקיון לתת סיוע מכספי הקרן לרשויות המקומיות ולמגזר הפרטי, תלוי המשרד להגנת הסביבה בשיתוף פעולה מצדם, וכתוצאה מכך נצברים בקרן כספים רבים, השוכבים בה כאבן שאין לה הופכין. גברתי, על מנת לסבר את האוזן, עד לסוף שנת 2009 צפויים להתקבל בקרן תשלומים בהיקף של כ-120 מיליון שקל. יתירה מכך, סכומים אלה אף צפויים לעלות, ומשנת 2011 ואילך, הציפייה היא כי יתקבלו בה תשלומים בהיקף של כ-200 מיליון שקל. יחד עם זאת, קיים פער גדול בין סכומים אלה לבין הסכומים המנוצלים. עד לסוף שנת 2008 הוצאו על-ידי המשרד להגנת הסביבה התחייבויות לרשויות המקומיות בהיקף של 40 מיליון שקל, אולם בפועל שולמו 100,000 שקל בלבד. בסופו של דבר, צפויה בקרן בסוף שנת 2009 רזרבה של 37.4 מיליון. מנתונים אלה עולה, כי יש מקום להרחבת המטרות שלשמן ניתן לעשות שימוש בכספי הקרן. יש לזכור, כי במקביל לכך שלא נעשה בכספים אלה שימוש מלא, פזורים בארץ כ-100 אתרי פסולת שנסגרו, שרובם גורמים לבעיות סביבתיות שונות, כגון זיהום אוויר ומים, שניתן לטפל בהן. כמו כן, באזור הגליל המערבי, בעיקר בעיר נהרייה, בשטחים ציבוריים ופרטיים, הושלכה פסולת אזבסט, שהאוכלוסייה נחשפת אליה. בנוסח המונח לפניכם, השונה מהנוסח שהוצע מלכתחילה בהצעת החוק, מוצע כי הכספים המתקבלים בקרן ישמשו בראש ובראשונה, כמו היום, לפיתוח, הקמה וייעול של אמצעים חלופיים להטמנת פסולת שפגיעתם בסביבה פחותה מזו של אתרי ההטמנה. ואולם, ככל שכספים אלה לא נוצלו במלואם, מוצע כי היתרה הנצברת בקרן תשמש לשיקום אתרי פסולת שנסגרו לפני 1 ביולי 2009. כן מוצע כי יתרה זו תשמש לפעולות חינוך והסברה בנושא שמירה על איכות נאותה של הסביבה. על מנת לשמור על איזון ראוי בין מטרות הקרן הקיימות כיום לבין המטרות המוצעות, מוצע כי הסכום שבו ייעשה שימוש בכספי הקרן למטרות החדשות לא יעלה על 25% מכספי היטל ההטמנה שהתקבלו באותה שנה. אני מדגיש בהקשר זה כי הצעת החוק אינה חלה על כספים המתקבלים מכוח חוק הפיקדון למכלי משקה. נושא אחר שוועדת הכלכלה בו נוגע למשק החשמל, פרק י"ב סעיף 54. משק החשמל בישראל מאופיין כיום בחסמי כניסה, ובהם חסמי קרקע ותכנון וחסמים הנובעים משליטה של גורם אחד על כלל הפעילויות במשק החשמל. התיקון המוצע בחוק משק החשמל, התשנ"ו–1996, נועד להסיר את אחד החסמים האמורים בנוגע להעברת תשלומים מחברת החשמל ליצרני החשמל הפרטיים. בהתאם לכך, מוצע לשנות את הגדרת "תעריפים" בחוק, ולכלול בה גם תשלומים שמשלמת חברת החשמל לבעלי רשיונות אחרים במערכת החשמל, ובכלל זה יצרני חשמל פרטיים, וכן תשלומים לצרכנים בעד ייצור עצמי של חשמל. התיקון המוצע יביא להגברת הפיקוח על תשלומים אלה, שכן הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל מוסמכת לקבוע תעריפים לתשלומים לפי החוק. תיקון נוסף המוצע במסגרת פרק זה נועד להבטיח ביצוע תשלומים מחברת החשמל לבעלי רשיונות אחרים במשק החשמל. בהתאם לכך, מוצע להסמיך את רשות החשמל לבטל את הרשיונות של חברת החשמל במקרה של אי-ביצוע תשלומים. בנושא זה, אבקש לציין כי ההצעה המקורית שהניחה הממשלה על שולחן הוועדה ביקשה לקבוע כי אי-ביצוע תשלומים כאמור יהיה תנאי לתוקפם של הרשיונות שבידי חברת החשמל. בעקבות הערותיהם של כמה חברי כנסת, שטענו כי הצעה זו לא תשיג את מטרתה ועלולה לפגוע בהספקת החשמל לציבור, החליטה הוועדה לקבוע כי הרשות תבטל את הרשיונות שבידי חברת החשמל אם נוכחה כי לא בוצעו תשלומים המגיעים ממנה לבעל רשיון אחר, ובלבד שהתרתה בה בטרם ביטול הרשיונות כאמור. אני סבור כי התיקון שעליו הוחלט בוועדה מבטא הסדר ראוי יותר, המאזן בין הצורך לקדם את התחרות במשק החשמל לבין הצורך להבטיח הספקת חשמל סדירה. תיקון נוסף, פתיחת שוק הטלפוניה הסלולרית לתחרות – סעיף 55. כידוע, תחום הטלפוניה הסלולרית הוא תחום מרכזי בשוק התקשורת, הן מבחינת היקף הפעילות והן מבחינת גובה ההוצאה השנתית הממוצעת למשק בית. למרות חשיבותו, התחום מתאפיין בתחרות בין בעלי רשיונות מעטים – היום קיימים ארבעה מפעילים בלבד. הסיבה לכך היא שקיימים בתחום זה חסמי כניסה משמעותיים למפעילים חדשים, הנובעים בין השאר מהעלות הגבוהה הכרוכה בהקמת תשתית, מהדרישה לפריסה ארצית של התשתית ומהגבלות סביבתיות ותכנוניות על הקמת אתרי שידור. מתן אפשרות למפעילים נוספים להיכנס לתחום, תוך שימוש בתשתית של מפעילים קיימים – מה שמכונה "מפעילים וירטואליים" – תמסור לאשתך שזה מייד מסתיים – תסיר את חסמי הכניסה, תעודד כניסה של מפעילים חדשים לתחום ותגביר את התחרות, מה שעשוי להוביל להוזלת מחירים ולשיפור השירות לצרכן. לעניין זה אזכיר כי קיימים היום יותר מ-9 מיליוני מנויים בישראל. בסעיף האמור מוצע לתקן את חוק התקשורת ולעגן בו את הסדרת פעילותם של מפעילים וירטואליים. מוצע לתת רשיונות למפעילים וירטואליים על-פי תנאים שיקבע שר התקשורת בתקנות עד 1 באוקטובר שנה זו. עוד מוצע לקבוע כי יראו רשיון וירטואלי כרשיון כללי, ואת בעל הרשיון כבעל רשיון כללי לעניין הוראות החוק, קביעה שתחייב בין היתר מתן שירות אוניברסלי גם על-ידי מפעילים אלה. לעניין קביעת תנאי השימוש של מפעיל וירטואלי במתקן בזק של בעל רשיון אחר – מוצע להשאירם לידי כוחות השוק, תוך עידוד משא-ומתן של מפעילים וירטואליים עם מפעילים בעלי תשתית. אולם אם פנייתו של מפעיל וירטואלי למפעיל בעל תשתית בדבר שימוש בתשתיתו לא צלחה בתום שישה חודשים, ואם בעקבות פנייתו של המפעיל הווירטואלי לשר האוצר ולשר התקשורת נוכחו השרים כי תנאי השימוש שדרש המפעיל אינם סבירים, מוצע לקבוע כי שר התקשורת יחייב את המפעיל בעל התשתית לאפשר למפעיל הווירטואלי לעשות שימוש בתשתיתו, ויקבע את המחיר ואת התנאים לשימוש האמור, בתוך תשעה חודשים מפניית המפעיל הווירטואלי למפעיל בעל התשתית, או בתוך 90 ימים מפניית המפעיל הווירטואלי לשרים – המאוחר בשניהם. הנושא האחרון מתוך חוק ההתייעלות הכלכלית שבו דנה ועדת הכלכלה – מדובר בפרק י"ד: תחבורה, סעיפים 56 ו-57 להצעת החוק. כידוע, כביש אגרה מנהרות הכרמל, המחבר את טירת-כרמל דרך הגרנד-קניון בחיפה עם אזור צומת הצ'ק-פוסט, נמצא בשלבי הקמה מתקדמים ועתיד להיפתח סוף-סוף במהלך שנת 2010. אני זוכר שהניחו את אבן הפינה, אם אינני טועה ב-1996 או אפילו לפני כן. חוק כבישי אגרה, שנחקק בשנת 1995, מאפשר גבייה רק בשיטה שהיתה ידועה עת נחקק החוק: גביית תשלום בכניסה לכביש. ברור שהותרת שיטת זו כשיטת הגבייה היחידה עלולה ליצור עומסי תנועה בכניסות לכביש ותפגע בשירות לנוסע. בהצעת החוק מוצע לאפשר לזכיין להפעיל בכביש גם אמצעי גבייה נוספים, שיאפשרו גביית תשלום לאחר הנסיעה, בשימוש ב בגביה ום מתקדמים ני שיותקן ברכבו אליו. אישור רשות ממונה לניוד טכנולוגיות חדישות, בדומה לקיים בחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה–1995. בהצעת החוק הוראות נוספות, שעיקרן מתן אפשרות למבקש זאת להתקשר עם הזכיין בהסכם שימוש שיסדיר מראש את אופן חיובו באגרה ובחיובים אחרים לפי הוראות החוק, הסמכת הזכיין לדרוש פיצוי והחזר הוצאות מאדם שלא שילם חיוב, שיצא מהכביש ביציאה שלא מיועדת לו, שפגע במערכת הזיהוי או הגבייה או שעוכבה יציאתו או פונה רכבו מהכביש לפי הוראות החוק. כדי להבטיח לבעל הזיכיון רמת ודאות גבוהה ביחס ליכולתו לגבות תשלומים המגיעים לו מהמשתמשים, מוצע לקבוע לעניין סרבני תשלום – אגב, הסעיף הזה בכלל לא היה אמור להתקיים אם מלכתחילה מי שמשתמש בכביש אגרה פשוט משלם את מה שהוא צריך לשלם. זה דבר מאוד פשוט. אגב, גם בכביש 6 וגם במנהרות הכרמל – ובכן, הצענו לקבוע, לעניין סרבני התשלום, כי אי-תשלום חמישה חיובים שונים ימנע העברת בעלות ברכב שאליו החיובים מתייחסים, ואם סכום החיובים המצטבר גדול מ-1,000 שקלים – אגב, 1,000 שקלים זה הרבה מאוד עשרות נסיעות – ומתקיימים תנאים נוספים, יימנע גם חידוש רשיון הרכב. עוד מוצע לקבוע מנגנוני ערר וקבילות ראויים שיסייעו להכריע במחלוקות הקשורות בהפעלת כביש מנהרות הכרמל ובגביית אגרה בעד הנסיעה בו. צפוי כי מחד התיקון המוצע יבטיח לזכיין ודאות בגבייה, ומאידך יעלה את רמת השירות לנוסע וימנע עומסי תנועה בכניסות לכביש. אדוני שר האוצר, בנושא כבישי אגרה אנחנו גם הסרנו מסדר-יומה של ועדת הכלכלה את הצעת האוצר לגבות אגרה על קטעים 19 ו-20, הקטעים הדרומיים של כביש חוצה-ישראל. אני חושב שבזמן של משבר כלכלי, גם תושבי הדרום זכאים להמשיך את נסיעתם החינמית למרכז הארץ, וגם התושבים מהמרכז לדרום. הדבר הזה מקצר – תרתי משמע – את המרחק מהפריפריה בדרום למרכז הארץ, וזה סעיף שהוסר – כידוע לך, שר האוצר – מסדר-היום. אני מבקש, חברי הכנסת, כשנגיע מחר בבוקר, בעזרת השם, להצבעה, לדחות את כל ההסתייגויות לסעיפים שהצגתי, ולקבלם בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח שאישרה הוועדה. היושב-ראש, אשתו של חבר הכנסת כץ כבר בטח כעוסה עלינו וצופה בערוץ-99, ששם המצלמה מכוונת אלינו. אני מאוד מודה לכם. <היו"ר אלכס מילר:> תודה לחבר הכנסת אקוניס, יושב-ראש ועדת הכלכלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. <חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כמעט חשבתי שאני הולך לדבר ובכנסת יהיו רק שני שרים, רק שר האוצר ושר התמ"ת, אבל הנה חבר כנסת אחד יצא, אז תהיו כמעט – יש לכם רוב של שני-שלישים. אנחנו לפני ההצבעה על תקציב המדינה וחוק ההסדרים הדו-שנתיים. כיושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות אני יכול להגיד בבטחה שחלפו הימים שבהם אמרו שנותנים לחברי הכנסת ספר תקציב והם מצביעים אפילו שהם לא יודעים על מה. בכל הקשור לחברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, אני יכול לומר בבטחה שידענו בדיוק על מה אנחנו מצביעים, וידענו בדיוק אילו סעיפים אישרנו, שינינו וביטלנו, ולעתים רבות פה-אחד וללא הסתייגויות. שר התמ"ת יכול להעיד על כך. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות פעלה באופן אינטנסיבי, במסגרת זמן מצומצמת, כדי להביא לפני הכנסת את סעיפי חוק ההסדרים לשנים 2009 ו-2010 שהועברו לטיפולה, תוך שמירה על מעמדן של השכבות החלשות ושיפור מעמד העובדים. חרף הזמן הקצר שעמד לרשות הוועדה קוימו דיונים רבים ואינטנסיביים – בוועדה ומחוץ לה – כדי שהצעת החוק תחוקק בצורה המיטבית. להלן תמצית עיקרי התיקונים שנדונו בוועדה. בתחום הבריאות: מתן תכשיר מרשם בידי אח או אחות מוסמכים – מוצע לאפשר לאח או אחות מוסמכים לחתום על מרשמים לפי הוראות שיקבע מנכ"ל משרד הבריאות. הוועדה הוסיפה תנאים למתן ההרשאה האישית לאח או אחות המוסמכים לחתום על המרשם, שיבטיחו את בריאות הציבור, ובהם תנאים לעניין ותק בעבודה, מתן מרשם רק במסגרת טיפול המתבסס על מרשם קודם שנתן רופא, צמצום האפשרויות של מתן מרשם לסוגי תכשירים שיקבע מנכ"ל משרד הבריאות, ותנאים נוספים המפורטים בהצעת החוק. מעבר בין קופות-החולים – מוצע לאפשר מעבר בין קופות-החולים פעמיים בשנה, בארבעה מועדים, במקום פעם אחת בשני מועדים. תאגידים, פירוק וכינוס – מוצע להגדיל את סכום שכר העבודה שיש לו מעמד של דין קדימה בעת פירוק חברה או פשיטת רגל לסך 21,000 שקלים. הגדלת הסכומים כאמור נועדה להרחיב את ההגנה על העובד ועל שכר עבודתו בהגדלת חלקו בעת חלוקת כספים מקופת פירוק. גמלאות – מוצע כי הקצבה של עובדים שפרשו לפנסיה תקציבית לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) תתעדכן בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן, ולא בהתאם לעדכונים במשכורת הקובעת של עובד פעיל, כפי שהיה עד כה. מאחר שאנחנו ידענו שמאז שנת 2000, להוציא שנת 2003, שבה היה חוק עידוד הצמיחה במשק והורידו לאנשים כסף, אין עדכונים. הוראה זו אינה חלה על שוטרים, על סוהרים ועל עובדי שירותי הביטחון, ולגביהם המצב נשאר כפי שהיה. בד בבד קיבלו עובדים בדירוגים האחרים מקרב עובדי המדינה, וכן עובדי הוראה ורופאים שפרשו בעבר או יפרשו בזמן הקרוב, תוספות משמעותיות לפנסיה הנוכחית. הוועדה החליטה כי דירוגים אחרים, שלגביהם לא נקבעו התוספות האמורות, ושר האוצר לא קבע בתוך שנה בצו את התוספות שיינתנו להם, יהיו זכאים לאותן תוספות שניתנות לעובדים בשירות המדינה. קופות גמל – מוצע להאריך את המועד לאישור הקמת קופת גמל מרכזית לקצבה לעובדי חברות הנמל וחברת ניהול הנכסים של רשות הספנות והנמלים. כמו כן אישרה הוועדה מהלך שיחייב את החברות המנהלות קופות גמל לנהל רק קופת גמל אחת מכל סוג ברשימה הקבועה בהצעת החוק, כדי שתהיה התמקצעות, ולא שחברה תנהל 70 קופות ותבחר את הקופה עם התשואה הכי טובה ותציין אותה – מין סוג של שרלטנות. אני חושב שהאוצר – ושוק ההון של האוצר – שקל נכון ועשה את זה נכון. סיוע לעסקים במצוקה – הוועדה אישרה גביית סכום של יום עבודה של עובד, שחציו ייגבה מהמעביד וחציו השני מהעובד, לשם מימון קרן סיוע לעסקים במצוקה, שעל הקמתה החליטה הממשלה. בנוסף, יועברו לקרן זו מחצית מדמי ההבראה, עד תקרה של 191.5 שקלים. דמי ההבראה שהוגבלו בסכום לא הוגבלו בתקרת הימים. אני רוצה לציין שנושא העובדים בהסכם הזה זכה ללכת מאות צעדים קדימה. מה שייחלנו לו הרבה מאוד זמן, אז בברכת האוצר ושר האוצר, תוך תיאום מלא עם ההסתדרות, המעסיקים והממשלה, קיבלו את הראייה שלנו לגבי הצורך בשיפוי ובארגון העובדים והושיטו לנו יד. אני מודה לך, שר האוצר, על זה שלא היינו צריכים לשנות כל כך הרבה, כמו שאמר גפני, שתיקן הכול. אנחנו הלכנו עם האוצר שגילה רגישות והלך לקראת העובדים ולקראת ההסתדרות, וקידמתם לא מעט חוקים ומנעתם פגיעה וגרימת עוולה לעובדי קבלן, עובדים בדירוגים הנמוכים. אפשרתם לאגד אותם, לארגן אותם. גם לארגן את העובדים, גם לאגד אותם, והלכתם צעד גדול – גם ליצור להם הסכמים קיבוציים. צעדים גדולים נעשו גם בתחום הביטוח הלאומי, שוב באישור האוצר. אני מודה לכם על שהסכמתם להגדיל את קצבאות הזיקנה והסכמתם להגדיל את קצבאות מעוטי היכולת, ויחד עם הוועדה הסכמתם להתפשרות שחלק מקצבת הזיקנה תרד ולאנשים מעוטי יכולת קצבת השלמת ההכנסה תעלה כמעט ב-8%. זה כמעט כמו הסכם במשק, וזה גם היה הישג אדיר – הנכונות של האוצר. עשינו צעד קדימה בדמי אבטלה לעצמאים. שכיר מובטל שרוצה לפתוח עסק, הקפאתם את התקופה שהוא יכול לקבל דמי אבטלה ודמי האבטלה שלו לא נפגעים. אני חושב שהוועדה גם בזה – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אם הוא נכשל בפתיחת העסק – – – <חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הוא לא נכשל, אלא אם הוא סוגר את העסק. הוא חושב שהוא בכל זאת רוצה להיות שכיר. הימים שעומדים לזכותו – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> הוא לא מאבד את זכותו. <חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הוא לא מאבד את זכותו לדמי אבטלה. העידוד הזה של יציאה לעבודה היה יכול להיות מושלם אם היינו עומדים קצת על נושא שפיצלנו. פיצלנו שני נושאים מחוק ההסדרים: 1. היתה עבודה ברוכה, גם של משרד האוצר וגם של משרד התמ"ת, בנושא תוכנית ויסקונסין. אני חושב שזה מהלך לא קל. המהלך הזה דורש יותר מדי חשיבה. אמר שר התמ"ת, חברי המלומד ובעל היכולות, שלקח לו ללמוד 60 שעות והוא עדיין צריך ללמוד. את מה שהוא אמר לקחתי ללבי, ואמרתי שאם לפואד עם הניסיון שלו, והיכולות שלו, והעבר שלו, צריך לקחת 60 שעות, מי אני שאחליט בשעה אחת. לא סביר. אני חושב שהאנשים האלה צריכים יותר השקעה, יותר מאמץ. דיברנו על הרגישות של האוצר, ואנחנו צריכים את זה. אנחנו צריכים את הקטע של רגישות חברתית – שעשינו סדק, ויש טיפה רגישות חברתית – יחד עם הניסיון של התמ"ת, ומאחר שאתם רוצים להתחיל את זה בעוד שנה בפריסה ארצית ולהשקיע הרבה מאוד כסף, אנחנו חושבים שבתקציב הזה אנחנו מצמצמים בכסף. אנחנו צריכים לשקול השקעה של כל אגורה ולתת את זה במקומות המתאימים לאנשים המתאימים, ואסור לנו חלילה לפגוע באף אחד ולתת לכל אחד לנסות להתמקצע ולראות, ואז – הוועדה הזאת היא ועדה חושבת, ועדה רגישה – היא תקבל ותעשה על מנת לעודד את העובדים והעבודה במדינת ישראל. גם אנחנו מבינים שכל אחד רוצה לקום בבוקר, ללכת לעבוד, לחזור הביתה אחרי יום עבודה, להביא את הפרנסה לביתו. אף אחד לא רוצה להיות מובטל. אף אחד. אנשים רוצים לבוא לעבוד, אתם תיתנו לנו מנדט ליצור – מה אתה מנענע בראש, כבוד השר? אתם תיתנו לנו מנדט לעזור לכם להביא את התוכנית הזאת בעתיד, אם ירצה השם במועדה, ליישום, אבל באופן שונה. דבר נוסף ואחרון שפיצלנו מחוק ההסדרים, זה נושא הביטוח הלאומי, מה שנקרא "רמאויות בביטוח הלאומי". גם אנחנו לא רוצים שאף אחד יגנוב, אבל מפה ההכללה הגדולה שקודם כול כולם גנבים, זה לא עובד. ואללה, בן אדם נמצא במוסד גריאטרי, לא מבין כדי לקרוא כל כך טוב, בתוך 30 יום הוא צריך לערער על הנושא. ואם הוא לא מערער בתוך 30 יום הוא מקבל רפורט והופך כבר להיות עבריין. ואם מישהו חלילה נוסע לחו"ל לארבעה חודשים, הוא עבריין. אם הוא רוצה אחר כך לקבל תעודת יושר במשטרה, אומרים לו: על מה אתה מדבר, אתה ברחת מהארץ. אנחנו נגד זה שירמו את הביטוח הלאומי, אבל כל דבר במידה. מה שלא במידה זה לא טוב. יותר מדי מתוק זה לא טוב, ויותר מדי מלוח זה לא טוב, וגם יותר מדי יפה זה לא טוב. הכול במידה. השתדלנו בצורה מעמיקה לנסות ולשנות, תוך כדי תיאום, את כל מה שהצעתם לנו. עבדנו בצורה מסודרת ועברנו על כל הסעיפים ועשינו דיונים על הכול. על הכול. אני חושב שלשני הסעיפים האלה, בעתיד, בעתיד הקרוב – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אלה סעיפים מאוד חשובים, אדוני היושב-ראש. <חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> ברור לי. אתם לא הייתם מגישים לחוק ההסדרים שום דבר שהוא לא חשוב. הכול ברור, אתם תגישו רק דברים חשובים. אם לא היה חשוב, לא הייתם מגישים. אין ספק בעניין, ולכן גם התייחסנו לכול בחשיבות וברצינות, וגם לשני הסעיפים האלה, מה שמוגדר "ויסקונסין", שנכשל בוויסקונסין, אבל אולי יצליח במדינת ישראל. חוק הביטוח הלאומי – דיברתי היום עם שר הרווחה. אין שר עבודה, אבל דיברתי עם שר הרווחה ואמרתי לו שיגיש את הצעתו המתוקנת, וגם השר מסכים שהיתה פה הרחבה מפליגה בפנטזיות של מישהו, שאני לא יודע למה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר בן-אליעזר הוא שר העבודה, אתה לא יודע? <חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> שר התמ"ת. אתה גם שר העבודה? <היו"ר ראובן ריבלין:> גם וגם, בוודאי. <חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אז אני מתנצל. אני מתנצל. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר:> תלמד, תלמד. תלמד לאט-לאט. <חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אני אלמד עם הזמן. לך לקח 60 שעות. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר:> – – – <חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אי לכך אני מודה לחברי הוועדה על הזמן, על הסבלנות והסובלנות. אם אנחנו במסגרת של תודות, אני מודה ליועצות המשפטיות של הוועדה, לעובדי הוועדה, למגישים בוועדה, לזה שדאגו לנו לסנדוויצ'ים בוועדה, לתנאים של חברי הכנסת. זו הוועדה היחידה שדאגה לתנאי חברי הכנסת והסובבים. אני מקווה שחברי הכנסת, אחרי מה שהשקענו, יאשרו מחר את חוק ההסדרים וביום רביעי את חוק יסודות התקציב. זו הפעם הראשונה שאני יכול להגיד שלבי שלם, כמעט, עם התקציב הזה. תודה רבה לכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת לנשיא הרפובליקה הדומיניקנית לאונל פרננדז רניה <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, אדוני נשיא הרפובליקה הדומיניקנית, ד"ר לאונל פרננדז רניה, שרי הרפובליקה הדומיניקנית וחברי הפמליה המכובדת כולה, שגריר הרפובליקה הדומיניקנית בישראל מר אלכסנדר דה-לה-רוסה, שגריר ישראל ברפובליקה הדומיניקנית מר עמוס רדיאן, שרים, חברי כנסת, חברות כנסת, אורחים יקרים, כבוד הוא לנו כאן לארח היום את נשיא הרפובליקה הדומיניקנית, ד"ר לאונל אנטוניו פרננדז, ואת פמלייתו. אישי הנשיא, Mr. president, חברי המשלחת, אורחים יקרים, אני שמח לקדם את פניכם. ברוכים הבאים לישראל ולירושלים בירתה, ולכנסת, לב הדמוקרטיה הישראלית. חברי הכנסת, כשנבחר אורחנו לנשיאות ארצו לפני 13 שנים, הוא היה לנשיא הצעיר ביותר באמריקה הלטינית. זו תקופת הכהונה השלישית שלו, אם כי לא ברציפות, כנשיא מדינתו. הנשיא פרננדז, בעל תואר שלישי במשפטים, פרסם כמה ספרים בתחומי המשפט, ההיסטוריה והיחסים הבין-לאומיים. אורחינו היקרים, אני מבקש לספר לכם כי מיומה הראשון מדינת ישראל מקיימת חברה דמוקרטית ופתוחה, עם חופש ביטוי וחופש עיתונות – הזרים כל כך לרבות ממדינות האזור. הכנסת משקפת את החברה הישראלית לגווניה ולעדותיה, ובין חבריה תמצאו יהודים וערבים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים. בין ארצך, אדוני הנשיא, לבין ישראל מפריד מרחב גיאוגרפי גדול. אתם שוכנים על אי מוקף באוקיינוס, וגם אנחנו חשים לא אחת כאילו אנחנו יושבים על אי בודד; פעמים בהרגשה שהוא מוקף אויבים. אם תרצו, יש קווים משיקים לנו ולעם הדומיניקני: שני העמים שוחרי ידידות ושלום עם שכניהם. אתם הבאתם לייצוב היחסים עם שכנתכם, האיטי. העם הישראלי הקטן עדיין מתפלל ומייחל שאויביו ישלימו עם קיומו ושכניו יהפכו להיות חבריו. לצערנו, עד כה רק שתי מדינות ערביות, מצרים וירדן, פנו לנתיב הזה, שהביא גם להן שגשוג וברכה, כפי שהביא לנו. אני מבקש לציין את הרצון הטוב שגילתה ארצך בכך שניאותה לקלוט פליטים יהודים מגרמניה הנאצית, ערב מלחמת העולם השנייה. העמדתם לרשות הפליטים היהודים 100,000 אשרות, ורק 1,000 מהם ניצלו אותן. לצערנו מספר הניצולים היה מועט, ומנה רק את אותן מאות אחדות. אדוני הנשיא, מיום היווסדה, ועד עצם הרגע הזה, מדינת ישראל עסוקה בניסיונות לשים קץ לסכסוך הדמים בינה לבין שכנותיה. בביקורך אצלנו תפגוש עם המוכן למאמץ אדיר כדי להביא קץ לשפיכות הדמים. אנחנו מקווים כי המציאות של שנאה ועוינות, שבה אנו נתקלים, תחלוף במהרה, לרווחת עמי המזרח התיכון כולם. כאדם מאמין אתה יודע כי אמונות מתגשמות. באת, אדוני הנשיא, ללמוד מקרוב על הנעשה באזורנו, להביט טוב יותר במתרחש ולהבינו. אני מאחל לך ביקור פורה ומועיל, שיתרום, ללא ספק, להידוק הקשרים בין שתי המדינות. תודה רבה לך ולחברי משלחתך. ברוכים אתם בבואכם, וברוכים תהיו בצאתכם. Welcome Mr. President, Welcome all your ministers. (מחיאות כפיים) <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לנשיא. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הכרזה לסגנית מזכיר הכנסת. <סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה, אדוני. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון מס' 20) (אישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לשינוי התקנון האחיד), התשס"ט–2009, של חבר הכנסת חיים כץ. לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 3), התשס"ט–2009, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 59), התשס"ט–2009, שהחזירה ועדת החוץ והביטחון; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 7 והוראת שעה) (שירות במשטרה ושירות מוכר) (תיקון מס' 10), התשס"ט–2009, שהחזירה ועדת החוץ והביטחון. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, גברתי. <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אלכס מילר:> אני מזמין את יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת דוד אזולאי. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, שרים נכבדים, עמיתי חברי הכנסת, ועדת הכנסת החליטה להעביר לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה שלל נושאים מתוך הצעת חוק ההתייעלות. הוועדה קיימה דיונים בכל אחד מנושאים אלו. במהלך הדיונים הגיעה הוועדה למסקנה כי חלק מהנושאים, כמו למשל הרפורמה בנושא רישוי עסקים והטלת מסי פיתוח חדשים על תושבי הרשויות המקומיות, אינם ראויים לדיון בזק במסגרת חוק ההתייעלות, וכי יש לפצלם ולדון בהם בנפרד, אם בשל מורכבותם והשינויים המהותיים שהם נועדו להחיל, ואם בשל חוסר זיקה תקציבית ישירה. מליאת הכנסת קיבלה את הצעת הוועדה ואפשרה להפריד נושאים אלה מהחוק. ברשותכם, אדוני השר, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפרט את הנושאים שלא הופרדו ומובאים היום כחלק מחוק ההסדרים. הראשון שבהם הוא תקופת כהונתן של ועדות קרואות ברשויות המקומיות. סעיפים 146 לפקודת העיריות ו-39 לפקודת המועצות המקומיות קובעים כי מועצה או ועדה שמונו בידי שר הפנים בנסיבות שבהן מועצת העירייה או העומד בראשה אינם מתפקדים – קרי ועדה קרואה – תכהן עד המועד הקרוב שבו יתקיימו בחירות לרשויות המקומיות, וכי תקופת הכהונה של ועדה קרואה לא תפחת, כאמור, משנתיים. מאחר שמדובר, באופן טיפוסי, במינוי שנעשה ברשויות מקומיות הנמצאות במצב של חדלות פירעון ומתאפיינות בכשל ניהולי חמור, כדי לשקמן לטווח ארוך, לייצבן מבחינה כלכלית ולהנחיל בהן נורמות ניהול חדשות, נדרשת תקופה ארוכה דיה, אשר תאפשר לגורמי המקצוע, הממונים בידי שר הפנים, לבצע טיפול יסודי ומעמיק בטרם חזרה לשלטון נבחר. בהתאם לכך, מוצע לתקן את הסעיפים הנ"ל ולהאריך את התקופה המינימלית של פעילות ועדות קרואות לשלוש שנים, במקום שנתיים כפי שהיה עד כאן. הוועדה דחתה את ההצעה לשנות את ההסדר הקיים בכל הקשור לקיצור או הארכה של תקופת כהונת ועדה קרואה, וקבעה כי ההסדר הקיים, שלפיו הסמכות נתונה בידי שר הפנים בהתייעצות עם הוועדה, הוא ראוי ואין צורך לשנותו. כמו כן החליטה הוועדה כי הארכת התקופה המינימלית כאמור תחול רק על ועדות שימונו אחרי תחילתו של חוק זה, ולא רצינו לעשות את זה רטרואקטיבית. נושא שני, אדוני השר – העברת תשלומים מהמדינה לרשויות המקומיות. חוק הרשויות המקומיות (העברת תשלומים מהמדינה), התשנ"ה–1995, קובע את המועדים שבהם נדרשת המדינה להעביר את התשלומים – לרבות מענקים – שהיא מעבירה לרשות מקומית. בהצעת חוק ההתייעלות הוצע לבטל חוק זה, בטענה כי שלילת שיקול הדעת של המדינה לגבי המועדים עלול במקרים מסוימים למנוע מהרשויות המקומיות את היכולת לעשות שימוש בכספים, כמו למשל במקרים שבהם קיימים עיקולים על חשבונות הרשות. מטעמים אלה אף נדחה יישומו של החוק כמה פעמים בעבר, ובפעם האחרונה עד 1 ביולי 2009. עקב מחלוקות רבות שהתעוררו בעניין הצורך בחוק, בישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא, החליטה הוועדה לדחות בשנה בלבד את מועד כניסת החוק לתוקף, ובמקביל הורתה על הקמת צוות מעקב של משרד הפנים, משרד האוצר ומרכז השלטון המקומי, אשר יבדוק במהלך שנה זו את הטענות שהועלו. בהתאם לממצאי צוות זה תחליט הוועדה בשנה הבאה כיצד לנהוג בחוק זה. אני חושב שגם זה חידוש, שהוועדה תעקוב אחר פעולתם של אותם משרדים, ואנחנו נהיה שותפים גם אחר כך – גם לגבי ההחלטות. הנושא השלישי הוא סמכויות הממונה על ביקורת הגבולות. חוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952, מעניק לממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים סמכויות בכל הקשור לטיפול בשוהים בלתי חוקיים, ובהן הסמכות להוציא צו משמורת, סמכות החזקה במשמורת, סמכות שחרור בערובה וכיוצא באלה. אולם סמכותו של הממונה אינה חלה על הרחקה מישראל של תושב אזור יהודה והשומרון או תושב שטחי המועצה הפלסטינית שאינם תושבי ישראל, וסמכות זו מסורה לקצין משטרה בדרגת פקד ומעלה בלבד. כדי לייעל את הטיפול בהרחקת שוהים בלתי חוקיים, הנקראים שב"חים, מוצע לאפשר לממונה על ביקורת הגבולות לטפל גם בהרחקה מישראל של תושב אזור יהודה והשומרון או תושב שטחי המועצה הפלסטינית שאינם תושבי ישראל, ולהעניק גם לו את הסמכויות הנתונות כיום לקצין משטרה בלבד. בעת דיוני ועדת הפנים והגנת הסביבה התברר כי לממונים אלה, שכאמור מוענקות להם סמכויות רחבות ביותר, אין בחוק חובת הכשרה בתחום הסמכויות המוקנות להם, ואף לא תנאי כשירות מינימליים. אי לכך החליטה הוועדה להוסיף סעיף המתנה את הפעלת הסמכויות החדשות המוקנות לממונים בעמידה בתוכנית הכשרה שיקבע שר הפנים, בהתייעצות עם הוועדה, ובכך שהמשטרה לא תתנגד להפעלת הסמכויות מטעמים של ביטחון הציבור. נושא מיחזור פסולת בניין – לפי הנתונים של המשרד להגנת הסביבה, בישראל נוצרת פסולת בניין בכמות כוללת של כ-3 מיליוני טונות לשנה, ורק 20% ממנה מטופלים באתרים מוסדרים; השאר מושלך בשטחים פתוחים ויוצר מפגע בריאותי וסביבתי חמור. במצב הקיים היום, זול יותר להשליך את פסולת הבנייה מאשר להטמינה באתרי סילוק פסולת מוסדרים. מוצע להטיל על העוסקים בחציבת חומרי בנייה המשמשים לבנייה חובה למחזר פסולת בניין בשיעורים ובאופן שיקבע השר להגנת הסביבה, בהסכמת שר התשתיות הלאומיות ובאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. השר להגנת הסביבה הוא שיקבע את סוגי המחצבות שיחויבו ואת השיעורים, בהתחשב בגורמים השונים. אולם אם יתאפשר הדבר, יורשה לבעל מחצבה לבצע את המיחזור בשטח המחצבה, ואפשרות זו לא תדרוש הסכמה נוספת של מינהל מקרקעי ישראל. לצורך הבטחת ביצוע הוראות הסעיף, מוצע להסמיך ממונה ומפקחים במשרד להגנת הסביבה, שיפקחו על ביצוע הוראות החוק. עוד מוצע להטיל עיצומים כספיים על כל המפר את הוראות החוק ולקבוע שהפרת החובה למחזר פסולת בניין בשיעור או באופן שנקבע, תהיה עבירה פלילית. בנסיבות שנוצרו, לא עלה בידי הוועדה להתעמק בהסדר המוצע ובמידת האיזון הקיים בו בין זכויות היסוד העלולות להיפגע עקב יישומו. לצערי, לא הוצגה בפני הוועדה תשתית עובדתית מספקת בהקשר זה, אולם בשל חשיבות העניין ומתוך תקווה כי העניינים הטעונים הבהרה יתלבנו בעת שיוגשו תקנות לאישור הוועדה, הוחלט להביא את ההצעה בפני הכנסת, אך להציע כי תחילת ההסדר תידחה לתחילת שנת 2011. סמכויות הוועדה לתשתיות לאומיות – סימן א'1 לחוק התכנון והבנייה קובע את המבנה ומסגרת הפעולה של הוועדה לתשתיות לאומיות. ועדה זו נוספה לחוק במסגרת תיקון משנת 2002 ומטרתה היתה להאיץ את הליכי התכנון והאישור של תוכניות שעניינן תשתיות לאומית ולמנוע עיכובים באישורן. מוצע לתקן את חוק התכנון והבנייה באופן שבו יוספו מתקני גז וגז טבעי נוזלי ואתרי כרייה וחציבה להגדרת "תשתיות לאומיות", וככאלו תוכל הוועדה לתשתיות לאומיות לדון בתוכניות הנוגעות להם לפי החוק האמור. יש לציין כי ביקורת רבה נמתחה על המבנה הלא-מאוזן ועל משכי הזמן הקצרים המאפיינים את ההליכים – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> ביקשתי שתשתיות תיירות ייכנסו. זה לא נכנס בסוף? <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> לא. אני מצטער להגיד לך, אדוני, אבל זו הפעם הראשונה שאני שומע את זה. אני יכול להגיד לך מה אנחנו ביקשנו. אנחנו ביקשנו להכניס לכך תוספת של בניית עד 750 יחידות דיור שייכנסו להסדר הזה, ואז כמובן שמינהל התכנון במשרד הפנים ואנשי משרד האוצר התנגדו בכל תוקף, אבל הובטח לנו שיימצא פתרון לאותם מקרים של בנייה מסיבית של מינימום 750 יחידות דיור. <שר האוצר יובל שטייניץ:> ביקשתי תשתיות תיירות, אבל כנראה לא נכנס. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אני לא יודע אם כרגע לא פספסנו את המועד, אבל אני אשמח לשמוע, ואם יש מה לתקן – אז בהחלט נשמח לשמוע. הנושא לא הגיע – לא על-ידיך ולא על-ידי אנשי משרד התיירות. <שר האוצר יובל שטייניץ:> הבנתי. תודה. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תודה רבה לך. בכל אופן, אני חושב שגם הנושא הזה חשוב, כי המטרה היתה להקל, ואכן הוועדה נתנה את ידה לכך. לסיכום, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, לכל אחד מהנושאים הללו הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש לדחות את ההסתייגויות האלה ולהצביע בעד הנוסח המוצע על-ידי הוועדה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, אדוני השר, ולהגיד: יש לנו הרבה פעמים, לנו, חברי הכנסת, ביקורת על כפי שמכנים אותם "נערי האוצר" – ואני מודה, גם אני בין אלה שתוקפים אותם – אבל כשאתה עובד עם האנשים האלה יד ביד, אני חושב שמותר גם להגיד להם מלה טובה, שהם עושים עבודה טובה והם דואגים לשמור על הקופה הציבורית. לא תמיד אנחנו מסכימים אתם בדרך שלהם, אבל בסך הכול אתה לפעמים עומד ומשתאה ואתה אומר: שמע, מה מניע את החבר'ה האלה לשמור על הקופה הזאת בכל מחיר, לדאוג לכל מיני תיקונים, לכל מיני תקנות. אתה יודע מה, צריך להגיד להם גם כל הכבוד, ואני חושב שזה הרגע הכי מתאים להגיד להם את זה. ואני חושב, אדוני השר, שגם לך, כי איך אומרים – החיילים הכי טובים, בלי רמטכ"ל טוב לא יכולים להוביל שום מהלך; ואני מאמין, למרות הביקורת הקשה שנשמעת, אני חושב שאדוני עושה עבודה יוצאת מן הכלל. לבוא ולהגיד קבל עם ועדה – זהו רצונו של ראש הממשלה, ואני מכבד את רצונו ולא טורק דלת – אני חושב שעל כך אתה ראוי לשבח. בכל זאת יש כאלה שלא מסוגלים לקבל מרות. וכאן רואים לא רק מרות, אלא כבוד הדדי של השר כלפי ראש ממשלה, שמוביל מדיניות מסוימת, ואתה מסכים אתה, ואני חושב שעל כך צריך לברך ולהודות לך על כך. אדוני, נוסף לכך אני רוצה לנצל גם את ההזדמנות הזאת להודות גם לצוות של הוועדה, שבאמת עושים עבודה נפלאה – החל במנהלת הוועדה גברת יפה שפירא; מזכירת הוועדה שוש אזולאי; צוות המשפטנים: מירי פרנקל-שור, עורך-דין תומר רוזנר, ורד קירו-זילברמן, גלעד קרן; וכמובן נציגי האוצר שעבדו אתנו בשיתוף פעולה לאורך הדרך: קרן, ראובן, שרון גמבשו, אלעזר, ועוד. אני חושב שמגיעה להם מלה, כמובן לכל צוות הכנסת שבאמת עושים עבודה, ואני משתדל להזכיר את זה בכל הזדמנות – אנשים שעושים עבודה נפלאה, במסירות, בנאמנות ובמקצועיות. תודה רבה, אדוני. <היו"ר אלכס מילר:> תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בשם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. <קריאה:> – – – יובל. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר:> כל הכבוד לך. במפלגה שלו לא מחמיאים לו ככה. <אמנון כהן (ש"ס):> מה שמגיע – מגיע, אדוני. עשה עבודה מצוינת. <היו"ר אלכס מילר:> יש לך עשר דקות, אדוני. <אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> עשר דקות – יש לי הרבה חוקים. <היו"ר אלכס מילר:> אני בטוח שתוכל לנצל את זמנך לטובת הצגת הדברים. <אברהם מיכאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט אני מתכבד להביא בפניכם את סעיפים 27–28 בפרק ז' להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, בעניין חברה מפירה. הרקע לתיקון – במסגרת הוראות סימן ב' לפרק הרביעי בחלק התשיעי בחוק החברות, התשנ"ט–1999, בסעיפים 363–364, הוסמך רשם החברות להטיל עיצומים כספיים על חברות ועל דירקטורים, בנסיבות מסוימות, בשל הפרות שונות של הוראות חוק החברות – בעיקר הפרת חובות הנוגעות לעניין אמינות ועדכון נתוני המרשם, וכמו כן הפרת החובה לתשלום אגרה שנתית לרשם החברות, העומדת היום על סך של כ-1,300 שקלים. סמכות הרשם להטיל עיצומים כספיים על חברות המפירות הוראות הקבועות בחוק החברות לא יושמה, ככלל, מאז כניסת חוק החברות לתוקף בשנת 2000, בשל אי-הקצאת משאבים ליחידת אכיפה ברשם החברות. עיקרי התיקון המוצע: התיקון הוא ליצור סטטוס חדש לרישומה של חברה ברשם החברות, רישום חברה כחברה מפירה, שיביא להגבלות על פעילות החברה עד שתסדיר דיווחים כנדרש ותשלום האגרה השנתית שהיא חייבת. הוועדה בדיוניה קבעה תנאים לעניין זה על מנת שלא לפגוע בזכויות צדדים שלישיים. רישום התראה בטרם סנקציה – חברה או חברת-חוץ שלא שילמה אגרת רישום, אגרה שנתית, או אגרות ותשלומים אחרים שהשר קבע שיש לשלמם, או הפירה חובה להגיש דין-וחשבון שנתי לפי הוראות סעיפים 141 או 348 לחוק, רשאי הרשם לרשום אותה כהתראה לפני רישום כחברה מפירה. על רישום כהתראה יישלח גם מכתב למען הרשום של החברה, ואם בתום 30 ימים לא תוקנה ההפרה, ירשום הרשם את החברה כחברה מפירה. הרישום מטרתו גם להתרות כלפי צד שלישי, שבעוד 30 ימים תירשם החברה כמפירה ולהזהירו מפני עסקה הכוללת רישום שעבוד. המרשם פתוח וההתראה תירשם בחלק הנגיש לציבור, בחינם. ההתראה תכלול תאריך על מנת שצד ג' ידע מתי חולפים 30 הימים והחברה תירשם כמפירה. הסנקציות הצפויות כלפי החברה המפירה לפי הצעת החוק הן בעיקרן מסוג כאלה שדורשות רישום – כלומר, שירות של רשם החברות: 1. מניעת שינוי ברישום שם החברה ומטרותיה וכן מניעת שינוי בתקנון החברה שבעקבותיו הופכת החברה לחברה לתועלת הציבור; מובהר כי שינויים אלו הם שינויים שאינם נכנסים לתוקף אלא רק לאחר רישומים ברשם החברות, ולכן אי-רישומם לא יפגע באמינות המרשם; 2. מניעת רישום שעבודים של החברה ולטובת החברה. המשמעות של פריט זה והבא אחריו היא קשיים במתן הלוואות ובקבלתן לצורך פעילות החברה; 3. רישום משכון לטובת החברה המפירה; 4. מניעת רישום של חברה חדשה שהחברה המפירה צפויה להיות בעלת מניות בה. בנוסף, מוצע להטיל סנקציות גם על בעלי שליטה ודירקטורים בחברה, כדלקמן: מי שרשום כמחזיק בלמעלה מ-50% ממניות החברה המפירה לא יוכל להירשם כבעל מניות בחברה חדשה. דירקטור בחברה המפירה, שלא שילם עיצום כספי שהוא נדרש לשלמו לפי סעיף 360 בשל הפרת החובה שבשלה נרשמה החברה כחברה מפירה, לא יוכל להירשם כבעל מניות בחברה חדשה. הסדרת הדוחות והאגרות תביא למחיקת הרישום ולהסרת הסנקציות. אדוני היושב-ראש, לסעיפים אלו אין הסתייגויות, ואני אבקש מהכנסת לאשרם כנוסח הוועדה. הנושא השני שנדון בוועדת החוקה, חוק ומשפט הוא סעיפים 30 ו-29 בפרק ז' להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), בעניין דירקטורים מטעם העובדים. זה בעצם תיקון שנדרש בחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975. חוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975, קובע, בין היתר, את ההסדרים הנוגעים לפעילותו של דירקטוריון חברה ממשלתית ולדרכי בחירתו. דירקטור מתמנה על-ידי השרים, שר האוצר יחד עם השר שנקבע לפי חוק זה כאחראי לענייני החברה, לאחר התייעצות עם הוועדה לבדיקת מינויים, ובחברות שבהן לפחות 100 עובדים ימונו שני דירקטורים מקרב ציבור העובדים לדירקטוריון החברה. התוכן של התיקון הוא: ההסדר המוצע בתיקון, עניינו בסדר הזמנים למינויו של דירקטור מקרב עובדי החברה, ולהבדיל מכל דירקטור אחר, מדובר בעניין – כך לטענת ההסתדרות – שיש בו כשלים בהליך ועיכובים לא מוצדקים, בגלל עיכוב במינויים של הנציגים על-ידי השרים, שצריכים למנות את הנציגים הנבחרים. גם נציגים נבחרים שבדיקתם המקצועית הסתיימה לא מתמנים חודשים ארוכים, ולעתים קיימות גם מחלוקות בין השרים – שכן המינוי נעשה בידי שר האוצר והשר הייעודי – המעכבות את המינוי מעבר לכל זמן סביר. הצעת החוק שלהלן מציעה לקבוע פרקי זמן שבהם יתבצעו הבדיקה והמינוי על-ידי השרים. מוצע כי: 1. השרים, לאחר שקיבלו את תוצאות הבחירות, קיבלו את כל המידע הרלוונטי לגבי הנציגים שנבחרו, ובחנו אותו, יעבירו את עניינו של מועמד או מועמדים מטעמם לכהונת דירקטור מקרב העובדים, בתוך 60 ימים מהמועד שבו נתקבל כל המידע הנדרש, לוועדה לבדיקת מינויים לצורך אישור מועמדותו; 2. אם אישרה הוועדה לבדיקת מינויים את המועמדות כאמור, יקבלו השרים החלטה על המינוי בתוך 30 ימים ממועד מתן האישור. אם התקבל מידע חדש במהלך הליך הבדיקה של הוועדה או לאחר החלטתה, יימנו 30 הימים מעת קבלת אותו מידע; 3. אם לא אישרה הוועדה לבדיקת מינויים את המועמדות כאמור, או אם מצאו השרים כי אין למנות את המועמד מטעם אחר, יביאו לפני הוועדה לבדיקת מינויים את עניינו של מועמד אחר מקרב העובדים בתוך 30 ימים ממועד החלטת הוועדה או החלטתם שלהם. ההנחה שביסוד השינוי היא כי קביעת מועדים מפורטים תחזק את יישום החובה למינוים של הדירקטורים מקרב העובדים, ותקבע כללים לביצוע בתוך זמן סביר. זאת, בין היתר, מאחר שהמועדים הקבועים יאפשרו להגדיר באופן ברור את הפרתה של החובה, אם וכאשר זו תתבצע. ועדת החוקה כללה בתיקון גם הוראת מעבר אשר תיישר קו לגבי כל המינויים התלויים ועומדים, והתקופות תתחלנה להיספר מיום תחילתו של החוק. לסעיף 29 להצעת החוק, אדוני היושב-ראש, רשומות הסתייגויות של חברי האופוזיציה. אני מבקש בשם הוועדה לדחותן. בכל מקרה הן רק מרעות עם העובדים במקום להיטיב עמם, כי הן קובעות פרקי זמן ארוכים יותר ממה שנקבע בהצעת החוק. הנושא השלישי, אדוני היושב-ראש, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, פרק ג' להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, העוסק בעורכי-דין זרים. הפרק האמור מבקש לפתוח את שוק עריכת-הדין בישראל לעורכי-דין ממדינות זרות, באופן שיאפשר לעורכי-דין מחוץ לישראל להעניק שירותים משפטיים בישראל בנוגע לדין הזר שבו הוכשרו והוסמכו. יודגש, הצעת החוק אינה מאפשרת לעורכי-הדין הזרים להעניק שירות משפטי בנוגע לדין הישראלי, וגם אם יתקבל התיקון המוצע שירות משפטי בדין הישראלי יינתן אך ורק בידי עורכי-דין החברים בלשכת עורכי-הדין בישראל. הצעת החוק באה לתת מענה לסוגיות שונות המתעוררות עקב פתיחת השוק. ההצעה קובעת את תנאי הכשירות שיידרשו עורכי-הדין מחוץ לישראל לעמוד בהם כדי לקבל היתר לתת שירות משפטי בעניין הדין הזר בישראל, ובכלל זה הצורך בהכשרה, בניסיון ובעמידה בבחינות. כמו כן מעניקה ההצעה ללשכת עורכי-הדין בישראל כלים שונים כדי לוודא שעורכי-הדין הזרים שיפעלו בישראל אומנם עמדו בדרישות מינימליות בטרם הוסמכו כעורכי-דין, ושלעורך-הדין הזר המבקש לפעול בישראל אין עבר פלילי או משמעתי. הצעת החוק קובעת כי עורכי-הדין הזרים יהיו רשומים במרשם שתנהל לשכת עורכי-הדין בישראל. ההצעה מסדירה את אופן הרישום במרשם, את העילות למחיקה או להתליה של רישומו של עורך-דין זר במרשם, ומחייבת את עורך-הדין הזר לדווח ללשכה על כל שינוי במצבו. על-פי המוצע, על עורכי-הדין הזרים יחולו – בנוסף לדין המשמעתי החל עליהם במדינה שבה הוסמכו – גם כללי האתיקה והדין המשמעתי החל על עורכי-הדין בישראל. כך יתאפשר לפקח על עורכי-הדין הזרים בצורה יעילה ולהקנות הגנה טובה יותר ללקוחות. ההצעה מכילה הוראות נוספות שיבטיחו הגנה לצרכני השירות המשפטי בישראל, ובכלל זה הטלת חובות גילוי על עורך-הדין הזר, החובה לציין את תוארו בכל הקשר מקצועי, והעיקר, חיובם של עורכי-הדין הזרים בבטוחה כלשהי שתעניק הגנה ללקוחות – ביטוח אחריות מקצועית, עירבון או פיקדון. כמו כן, ההצעה מאפשרת למשרדי עורכי-דין זרים לפתוח שלוחות בישראל וליצור שיתופי פעולה עם עורכי-דין ישראלים בכל אופן שהוא – שותפות, חברות או שכירות, וזאת תוך יצירת מנגנון שימנע מעורכי-דין ישראלים את האפשרות לעקוף את ההוראות החלות עליהם בישראל באמצעות שיתוף פעולה כאמור. בנוסף, הצעת החוק מסמיכה את הלשכה לקבוע כללים שונים, באישור שר המשפטים, ליישום פרטני של עקרונות שנקבעו בהצעת החוק. להצעת החוק מצורפות הסתייגויות. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את פרק ג' להצעת חוק ההתייעלות בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוגש על-ידי הוועדה. הנושא הרביעי, אדוני היושב-ראש, שוועדת החוקה דנה בו ואישרה אותו, הוא פרק ט"ו להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, העוסק במרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. הפרק האמור מבקש לקבוע שתי הגדרות נוספות למונח "חוב" שבסעיף 1 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, ובכך להוסיף סוגים נוספים של חובות לרשימת החובות הנגבים על-ידי המרכז. ההגדרה הראשונה עוסקת בחובות שפקודת המסים (גבייה) חלה עליהם. על-פי המוצע, חובות אלה, שכיום נגבים על-ידי יחידות גבייה במשרדי הממשלה, יועברו לגבייה מרוכזת באמצעות המרכז לגביית קנסות. העברה כאמור תתאפשר רק לאחר ששר המשפטים והשר של המשרד הנוגע בדבר יאשרו את ההעברה, וזאת על-פי הצעת מנהל המרכז לגביית קנסות וחשב המשרד הממשלתי הנוגע בדבר. כדי למנוע יצירת מערכות גבייה כפולות, מוצע לקבוע כי חוב שהועבר לגבייה באמצעות המרכז לא ייגבה יותר על-פי פקודת המסים (גבייה). ההגדרה השנייה מהווה סעיף סל, שיאפשר להוסיף סוגים נוספים של חובות להגדרת המונח "חוב", כגון מסים, אגרות, היטלים או תשלומי חובה אחרים שיש לשלמם למדינה לפי דין ופקודת המסים (גבייה) אינה חלה עליהם, כדי שאלו ייגבו על-ידי המרכז. קביעת תשלומי חובה כאמור כ"חוב" תיעשה באמצעות צו שיוציא שר המשפטים, בהסכמת השר הנוגע בדבר ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ולאחר ששר המשפטים והשר הנוגע בדבר יאשרו לגבותו באמצעות המרכז לפי הצעת מנהל המרכז לגביית קנסות וחשב המשרד הממשלתי הנוגע בדבר. להצעת החוק מצורפות הסתייגויות. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את פרק ט"ו להצעת חוק ההתייעלות בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוגש על-ידי הוועדה. אלה החוקים שנדונו ואושרו, אדוני היושב-ראש, בוועדת החוקה, חוק ומשפט. אני באמת רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה, שאינו נמצא פה, שבאמת פינה את כל הזמן של הוועדה כדי שהחוקים האלה יקודמו, וכמובן, ליועצים המשפטיים של הוועדה: עורכת-הדין סיגל קוגוט, עורך-הדין אלעזר שטרן ועורכת-הדין נעמה מנחמי; כמובן, למנהלת הוועדה דורית ואג, למזכירות הוועדה תמי ברנע, נטלי שלף, חופית עלפי. אני באמת חושב שיש חוקים שאפילו שהם עוברים אולי במהירות, אדוני היושב-ראש, כשעובדים על זה בצורה רצינית, ברצף, אפשר להגיע עדיין לתוצאות. <היו"ר אלכס מילר:> תודה רבה. אני מזמין את יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חבר הכנסת זבולון אורלב. <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, ועדת החינוך, התרבות והספורט הכינה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את סעיפים 43–46 להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית לשנים 2009 ו-2010, והנני מתכבד להביאם לפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. סעיפים 43 ו-44 באים לתקן את חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה, וכן את חוק ארוחה יומית לתלמיד, ולהתאימם לתוכנית "אופק חדש". כידוע, תוכנית "אופק חדש" היא הרפורמה שנחתמה בקדנציה הקודמת, ובאה להעשיר את הלימודים בבתי-הספר היסודיים, בחטיבות הביניים. בחינוך העל-יסודי טרם נחתם הסכם. הסכם "אופק חדש" הוא הסכם עם הסתדרות המורים. אז כאמור, צריכים להתאים בין יום חינוך ארוך לבין "אופק חדש", כי גם "אופק חדש" מאריכה את יום הלימודים ויש כאן סתירות פנימיות. בקיצור, להתאים את תוכנית "אופק חדש" כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי בין מדינת ישראל לבין הסתדרות המורים בישראל. במסגרת תוכנית זו של "אופק חדש" נקבעו שעות לימוד שבהן נערכים הלימודים בקבוצות קטנות של עד חמישה תלמידים, ונקבע בה כי סך כל שעות העבודה של המורים הנכללים בה לא יעלה על 8.5 שעות בימי אמצע השבוע. כמו כן, לפי הנחיות משרד החינוך יש לקיים את השעות הפרטניות בסוף יום הלימודים, או על-ידי חלוקת הכיתות, ונוסף על השיעורים הפרונטליים הניתנים לכל הכיתה במשותף. מאחר שחוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה, שחבר הכנסת מאיר שטרית היה מהמובילים או מהיוזמים שלו – נדמה לי שזאת גם הצעת חוק פרטית שלך, נכון? <מאיר שטרית (קדימה):> נכון. <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> אני זוכר, זכור לטובה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> זכור לטובה. מאחר שחוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה קובע כי ארבעה ימים בשבוע יילמדו שמונה שעות לימוד פרונטליות, התעורר הצורך להתאים את החוק להוראות ההסכם הקיבוצי ולהנחיות לגבי יישום. היינו צריכים להחליט מה מוביל, האם "אופק חדש" או יום חינוך ארוך. ההחלטה היא ש"אופק חדש" היא יותר חדשנית, יותר מעודכנת, ולכן נתאים את חוק יום חינוך ארוך וחוק ארוחה יומית לתוכנית "אופק חדש". התעורר הצורך להתאים את החוק להוראות ההסכם הקיבוצי ולהנחיות לגבי יישום התוכנית, ולפיכך מוצע כי במוסדות חינוך שבהם מונהג יום חינוך ארוך ומופעלת בהם תוכנית "אופק חדש" – יש הרבה מאוד בתי-ספר כאלה, כמה מאות בתי-ספר – יילמדו במשך ארבע ימים בשבוע שבע שעות לימוד פרונטליות לפחות, במקום שמונה, ואחריהן באות השעות הפרטניות. כן מוצע, על מנת לשמור על גמישות מסוימת ואפשרות להתאמה לצרכים הייחודיים של מוסד חינוך – למשל, רוצים ללמוד רק חמישה ימים בשבוע ולא שישה ימים בשבוע, יהיה אפשרי שמנהל המוסד החינוכי, במקרים חריגים ובאישור מנכ"ל המשרד, יהיה רשאי לקבוע מספר שעות אחר בכל יום, ובלבד שסך כל השעות השבועיות יהיה כקבוע בחוק או לפחות לא יפחת ממנו. מאחר שחוק ארוחה יומית לתלמיד חל במוסדות מסוימים שבהם חל יום חינוך ארוך, גם אותו – יש צורך לערוך התאמה גם של חוק זה לתוכנית "אופק חדש", במקביל לתיקון שנערך באותו חוק. <מאיר שטרית (קדימה):> ועכשיו תנחש, יהיו פחות או יותר ארוחות? <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> אני מעריך שלא יהיה שום שינוי, כי זה בא רק במקרה של חפיפה. לחוק הזה אין הסתייגויות; אין הסתייגויות מהותיות, יכול להיות שיש הסתייגויות לדיבור. עכשיו הסעיף הנוסף – סעיף 45 להצעת החוק עוסק בתיקון מס' 28 לחוק לימוד חובה, אשר נחקק ביוזמתה של חברת הכנסת רונית תירוש, וקבע כי במסגרת לימוד מיומנויות היסוד – קריאה, כתיבה וחשבון – בכיתות א'-ב', יצומצם מספר התלמידים – – – <מאיר שטרית (קדימה):> דוחים את זה בעשור. <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> לא, יש חידושים בשבילך. – – – יצומצם מספר התלמידים ולא יעלה על 20 תלמידים בלפחות עשר משעות הלימוד השבועיות. <מאיר שטרית (קדימה):> זה מה שאומר החוק, דוחים את הביצוע שלו בעשר שנים. <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> לא, יש לך טעות. <מאיר שטרית (קדימה):> למה? <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> תדע לך שבחוק הזה הגענו – לחברת הכנסת רונית תירוש אפילו אין הסתייגות, עד כדי כך הצלחנו. אנחנו עובדים קצת בוועדת החינוך, לא מקבלים את כל מה שהאוצר אומר לנו. <מאיר שטרית (קדימה):> למתי דחיתם? <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> לשנה אחת, רק שנה אחת. <מאיר שטרית (קדימה):> כלומר, 2010 או 2011? <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> לא, 2009. בשנה הקרובה, בתש"ע משאירים את חמש השעות שניתנו בתשס"ט, לא מבטלים, לא מוסיפים, ומתשע"א, כלומר, בתקציב שנצביע עליו ביום רביעי, כבר מוסיפים כל שנה וכל שנה עוקבת בלי רווחים, חמש שעות, עד שיושלמו ל-20 שעות. בסדר? קודם משלימים לכיתה א', שיהיו עשר שעות, לאחר מכן מתחילים עם כיתה ב' – חמש שעות. <מאיר שטרית (קדימה):> קודם כול, תבואו על הברכה. אבל זאת אומרת, במקום שהחוק יושלם עד תשע"א, הוא יושלם עד תשע"ט. <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> הוא היה צריך להיות תשס"ט, תשע"א-תשע"ב, הוא יושלם בתשע"ג. זה הכול. <זאב בילסקי (קדימה):> זה גם מחייב את היושב-ראש להישאר עכשיו, בטוח לפחות עד – – – <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> אני מודה לך על שאתה מאחל לי שאני אשאר חבר כנסת ולא אהיה שר, הבנתי את הרמז. לצורך הפרוטוקול אני מוכרח לקרוא. כאמור, החוק קבע שבמסגרות לימודי מיומנויות היסוד – קריאה, כתיבה וחשבון – בכיתות א'-ב', יצומצם מספר התלמידים ולא יעלה על 20 תלמדים בלפחות עשר משעות הלימוד השבועיות. החלת ההסדר אמורה היתה להתפרס על פני ארבע שנים ולהסתיים בתחילת שנת הלימודים התשע"ב. בהצעת חוק ההתייעלות ביקשה הממשלה להרחיב את הפריסה האמורה, בהפסקות, עד לשנת הלימודים התשע"ה. זה מה שביקשה הממשלה. במהלך הדיון בהצעת החוק עמדו חברי ועדת החינוך על כך שהחוק ייושם באופן רציף ועל כך שהיישום לא יידחה בשנים רבות. ואכן הצלחנו בכך ובהסכמת הממשלה ובתמיכה של שר החינוך, ואני מודה לו על כך. בעקבות הדיון, הצליחה הוועדה להגיע להסדר, בהסכמת הממשלה, שעל-פיו ייושם החוק באופן רציף, וסיום תחולתו יידחה בשנה אחת בלבד, דהיינו בתשע"ב. סעיף נוסף, סעיף 46 לחוק המוצע, עוסק בתיקון מס' 29 לחוק לימוד חובה, התש"ט–1949, אשר היה לי הכבוד לחוקקו יחד עם חבר הכנסת לשעבר מיכאל מלכיאור, חברת הכנסת רונית תירוש וחברי כנסת נוספים. תיקון זה הרחיב את חובת הלימוד עד לכיתה י"ב. <מאיר שטרית (קדימה):> עד לכיתה י"ב, והממשלה הציעה לבטל אותו. <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> נכון. ומטרתו להעניק הזדמנות שווה ולחייב את מערכת החינוך למצוא פתרונות לכל נער ונערה, פתרונות חינוכיים ולימודיים, עד כיתה י"ב, ולמנוע תופעות של הרחקה לצמיתות ונשירה הקיימות במערכת החינוכית. דהיינו, אתה עולה כיתה אבל לא בבית-ספרנו וגם לא בבית-ספר אחר. בהצעת חוק ההתייעלות ביקשה הממשלה לבטל את החובה להחיל את החוק בשיעורים שווים וכן לפרוס את תחולתו על פני ארבע שנים נוספות, במקום עד לשנת הלימודים התשע"ג – עד לשנת הלימודים התשע"ז. דהיינו, שנת יבוא המשיח. גם בנושא זה, חבר הכנסת מאיר שטרית ידידי, לאחר דיונים ומאמצים רבים, הגענו להסכמה עם הממשלה, על דעת כלל חברי הוועדה – איש לא הצביע נגד – כי סיום תחולתו של החוק יידחה, לא עד תשע"ז אלא בשנתיים בלבד, דהיינו עד לשנת הלימודים התשע"ה, וכי בחוק ייקבעו שיעורים ברורים להחלתו. בחוק נוקבים את האחוזים בכל שנה ושנה, ממשלה לא רשאית לשנות את האחוזים – החל מ-10% מכלל תלמידי י"א-י"ב בשנתיים הקרובות, והאחוזים יעלו בכל שנה עד ל-25% בשנה האחרונה להחלתו. דהיינו, חבר הכנסת שטרית, אין אף שנה שמדלגים, בכל שנה יש תוספת עד ל-25% בשנה האחרונה להחלתו, זאת על מנת להבטיח החלה רצופה וקבועה, בשיעורים קבועים, של החוק עד לביצועו המלא. כאמור, גם לחוק הזה, כמו בחוק הקודם, לא היו התנגדויות. אציין כי נושא נוסף שהועבר לוועדה במסגרת הצעת חוק ההתייעלות – תקשיב, חבר הכנסת שטרית – ביטול תיקון לחוק צער בעלי-חיים, שלפיו יוקצה סך של 4.5 מיליוני שקלים חדשים בשנה לצורך צמצום התרבות של בעלי-חיים משוטטים, היינו חתולים וכלבים. זה מה שמצאה הממשלה לנכון להכניס בחוק ההסדרים, לא היו דברים יותר חשובים. פנינו לממשלה ואמרנו: רבותי, באמת, אנחנו עוסקים כאן בדברים רציניים, במאות מיליונים, אתם באים אלינו עם 4.5 מיליונים – לא ראוי, לא מתאים. הוועדה סברה כי הסעיף האמור אינו ראוי הן מההיבט המהותי, והן מן הסיבה שמדובר בחוק אשר חוקק לפני זמן קצר בהסכמת הממשלה, ולכן אין מקום לבטלו במסגרת חוק ההסדרים. לפיכך, סעיף זה אינו נכלל בהצעת החוק המונחת לפניכם. <מאיר שטרית (קדימה):> ישמחו החתולים. <זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> אני מבקש מחברי הבית לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הסעיפים בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תמיד אומרים, הממשלה מכתיבה, הממשלה מכתיבה. אני חושב שבכל הקשור בחוקי החינוך, ויושב כאן היושב-ראש, שהוא חבר נאמן ומשתתף קבוע בדיונים בוועדת החינוך והתרבות, חבר הכנסת אלכס מילר – זאת הוכחה שיש לכנסת השפעה מאוד מהותית על ההתנהלות של חוק ההסדרים, ובלבד שנאבקים ומשכנעים. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> אני מודה לך, אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חבר הכנסת זבולון אורלב. אני מזמין את חברת הכנסת מרינה סולודקין. עשר דקות, גברתי. <מרינה סולודקין (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בראשית דברי אני רוצה לברך את כנסת ישראל ואת חברי הכנסת על כך שהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית והצעת תקציב המדינה לשנים 2009–2010 שהוצגו להצבעה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית שונות מאוד מההצעות שאושרו על-ידי הכנסת בקריאה הראשונה לפני כחודש. זוהי הוכחה לעוצמתן וליעילותן של הכנסת ושל הדמוקרטיה הישראלית. הקונספציה שעמדה בבסיס התקציב ובבסיס הצעת החוק להתייעלות הכלכלית היתה קונספציה ניאו-ליברלית קיצונית עד כדי שיגעון. נוצר הרושם שמתכנני התקציב לא מודעים לקריסתה של הקונספציה הזאת בעולם כולו במהלך השנה האחרונה. מדובר כאן לא רק בקריסת הבנקים, חברות האשראי, קונצרנים ענקיים, אלא בקריסתן של מדינות שלמות ובהחלשתן של מעצמות כלכליות כגון ארצות-הברית, גרמניה ואנגליה, שהמדיניות הכלכלית שלהן התבססה על הקונספציה הניאו-ליברלית במשך שנים רבות. השוק החופשי והעדר רגולציה כלכלית לא הצילו את המדינות הללו מההשלכות ההרסניות של המשבר העולמי. לכן, כשראיתי בהצעת החוק להתייעלות כלכלית הגדלת מסים עקיפים, כגון הטלת מע"מ על פירות וירקות, במקביל להקטנתם של המסים הישירים, הבנתי שמתכנני הצעת חוק זאת לא למדו דבר מהמשבר הנוכחי. בעיקר מקוממת העובדה שהקטנת המסים הישירים נוגעת אך ורק למעמד הגבוה, כלומר לאזרחים המרוויחים 240,000 שקלים לשנה ויותר. ברור לכל מי שמבין בכלכלה שהקטנת המיסוי הישיר על אנשים עם הכנסות ברמה כזאת אינה תורמת להרחבת הביקוש בשוק המוצרים המקומי. אולי היא תתרום להרחבת הביקוש לנסיעות לחו"ל מצד האזרחים האלה ולרכישת מותרות בחו"ל על חשבון סיוע לכלכלת ישראל. לצערי הרב, זאת חזרה לכלכלה המעמדית של הקפיטליזם הפרוע ולא של הקפיטליזם הנאור. את המשבר הנוכחי משווים לשפל הגדול של שנות ה-30 במאה הקודמת. אז הכלכלות המתקדמות בעולם המערבי, ארצות-הברית למשל, הצליחו להתגבר על המשבר ולחזור למסלול הצמיחה על-ידי הכנסת מרכיבים של תכנון ארוך טווח, התערבות ממשלתית ובניית פרויקטים לאומיים, מדיניות חכמה של כלכלת שוק, כגון סיוע למובטלים ולשכבות החלשות. על זה התבססה מדיניות ה"ניו דיל" של הנשיא רוזוולט. למרות זאת, הדרג הפוליטי ופקידי האוצר בישראל יחד עם שר האוצר, שאולי אינו מכיר מושגים בסיסיים במבוא לכלכלה, ממשיכים כמו תוכים לחלל את התיאוריות של פרידמן והייק ואת השם ג'ון מיינרד קיינס הם מעדיפים לשכוח. לכן חשוב מאוד שחברי הכנסת מהאופוזיציה יחד עם חברי כנסת מהקואליציה פעלו ביחד הן בוועדות הכנסת והן מאחורי הקלעים והכריחו את פקידי האוצר לשנות את הצעת החוק להתייעלות הכלכלית ואת הצעת חוק תקציב המדינה. כתוצאה מכך בוטל הסעיף על הטלת מע"מ על פירות וירקות, פוצלו הסעיפים בהרחבת תוכנית "אורות לתעסוקה" – "ויסקונסין 2" – על כלל שטחי המדינה וסעיפים בעייתיים אחרים. אני רוצה להדגיש שהחלטת ראש הממשלה על ביטול המע"מ על פירות וירקות היתה מאוד חשובה. ברצוני לציין בהקשר זה, שכבר יותר מ-20 שנה כולם מבקרים את הנוהל של הצמדת חוק ההסדרים המיוחד לתקציב המדינה. חייבים להבין שחוק ההסדרים הינו תוצאה של חוסר מקצועיות. בהצעת חוק התקציב במדינה דמוקרטית חייבים להיכלל רק סעיפים הקשורים באופן ישיר בניהול הפיננסי של המדינה, כגון מיסוי ישיר ועקיף, מאזן התשלומים, גודל הגירעון, גודל החוב הפנימי והחיצוני, תחזית האינפלציה וכדומה. משרד האוצר לא צריך וגם לא מסוגל לנהל באופן ישיר משרדים מקצועיים אחרים. בישיבת הוועדה לביקורת המדינה שהתקיימה היום, אני וחברי חברי הכנסת שמענו שמשרד החוץ לא היה מסוגל במשך יותר מחמש שנים להעביר קורס צוערים ולכן נוצרה בעיה קשה של משאבי אנוש בשירות הדיפלומטי של ישראל. הדור הקודם של השגרירים והקונסולים פורש בהדרגה ואין מי שיחליף אותו. לכן נאלץ משרד החוץ לפעמים להציב אנשים שלא עברו הכשרה מתאימה בתפקידים בכירים ובעמדות קריטיות. כתוצאה מכך נפגעים האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל בחו"ל ולפעמים פרצופה של ישראל בחלק ממדינות העולם נראה מכוער עד מאוד. דווקא הנוהל של חוק ההסדרים וקיצוצים בתקציבי החינוך בין השנים 2003 ו-2006 גרמו לנפילה בשיעור הניגשים לבחינות הבגרות ובשיעור המקבלים תעודת בגרות ברמה המאפשרת ללמוד באוניברסיטה. גם זה היה התערבות של משרד האוצר בעניינים של משרד החינוך. חוקים שאושרו על-ידי הכנסת לאחר דיונים ארוכים ומעמיקים בוועדות הכנסת ובהצבעות בשלוש קריאות מתבטלים ומוקפאים באמצעות חוק ההסדרים, וכל זה נעשה בשם המקצועיות לכאורה. מציגים תמונה מעוותת של "מאבק המקצוענים ממשרד האוצר" מול "ח"כים דמגוגיים ופופוליסטיים". הטיעונים הללו חוזרים על עצמם פעם אחרי פעם, גם כשמדובר על החלת חוק חינוך חובה על כיתות י"א וי"ב ועל ילדים בני שלוש-ארבע, וכן על הרחבת יום לימודים ארוך על כלל שטחי המדינה. יש לנו חוק התקציב ויש לנו חוק ההסדרים, אבל בגלל מאבקים מיותרים בין הכנסת, הממשלה ומשרד האוצר ובגלל שלא כל הסעיפים החיוניים תוקנו, למשל, הפחתת מימון תוכנית למדענים עולים במשרד הקליטה – קמ"ע, אני אישית לא יכולה להצביע בעד חוק ההסדרים וחוק התקציב. תודה רבה לכם. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, גברתי. חבר הכנסת דניאל בן-סימון, אתה מוזמן לעלות. 12 דקות לרשותך, אדוני. <דניאל בן-סימון (העבודה):> 12 דקות? זה הזמן הכי ארוך שקיבלתי אי-פעם. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חיכיתי בסבלנות לתור שלי וכמעט פספסתי אותו. למה? כי שאלתי, ואני אומר בכנות, מה משפט הפתיחה. <היו"ר אלכס מילר:> אומרים שזמן עובר מהר כשנהנים. <דניאל בן-סימון (העבודה):> משפט הפתיחה של אנה קרנינה של טולסטוי, על כך שכל העשירים בעצם מרגישים אותו הדבר, אבל כל משפחה ענייה, ענייה בצורה שלה. יש משהו דומה? <היו"ר אלכס מילר:> התקופה היתה אחרת. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני תוהה. אני צודק? תודה רבה. אני נוסע בכבישים ואני מאזין לרדיו ואני חייב לומר שיש זעם יוצא דופן כלפינו, כלפי הפוליטיקאים. אין כמעט תוכנית שהם לא רוצים לתלות אותנו. זה פשוט לא יתואר. כמה כעס שגובל בשנאה כלפי אותם חברי כנסת פרזיטים שעושים לעצמם, ואתה תוהה למה, מאיפה זה בא? ואני לפחות, בארבעת החודשים שאני פה – זאב בילסקי, תקן אותי, אנחנו עובדים קשה, לא? אנחנו עובדים קשה ואנחנו מנסים להוציא דברים טובים. יש לי תחושה שהציבור מצפה מאתנו לא רק להיות חברי כנסת טובים, אלא לתקן חברה, להיות אנשים שיתקנו את העוולות, והתקציב הוא ההזדמנות הטובה ביותר כדי לתקן את מה שלא טוב בחברה. ולפעמים אנחנו מפספסים, ויש תחושה שאני שומע בתוכניות הרדיו האלה שאנשים פונים, יש תחושה שאנחנו תמיד עוזרים לעשירים ודופקים את העניים. ואני לא יודע מאיפה זה בא. יכול להיות, הנה במקרה נכנס שר האוצר לשעבר, תחושה שאולי לא נכונה, יש תחושה שמה שאנחנו לא עושים אנחנו לא מרימים את האנשים מהתחתית. יש הכעס הזה שרובץ עלי כל הזמן גם מצד התקשורת. לפעמים הוא פרוע, לא מוצדק. אבל הכעס – שאתם בעצם קבוצה שמחזקת את החזקים והעשירים ופוגעת בעניים. ובתקציב האחרון היו כמה סעיפים שחיזקו את הדימוי הזה, שהכנסת בעצם לא משקפת את רצון העם, את העם ששוכן בפריפריה, בערים הקטנות, בשכונות, שאנחנו דואגים לאלה שגרים בבניינים הגבוהים בתל-אביב, וזה דימוי שחייבים להתנער ממנו. כי אני חושב שלאדם – כמו אצל טולסטוי, העשיר לא זקוק לממשלה, העני ותושב הפריפריה, התושב הערבי בכפר הערבי ובעיר הערבית שאין בה תשתית והחרדי והדתי, כל אלה זקוקים לממשלה כדי שתעזור להם. אני חושב שהמאיון והאלפיון העליון לא זקוקים לנו. הם אנשים בין-לאומיים, עוד מעט יהיה להם מסלול המראה משלהם, מסלול נחיתה משלהם. ולכן אם יש שירות לאיש ציבור כמונו, זה דווקא לתת תחושה שהמדינה נמצאת כאן בבוא העת, אם חלילה אתה נופל, אתה מובטל, אתה מאבד את מה שיש לך. אתה חייב להרגיש שהמדינה מאחוריך במצב של ייאוש ושל עצבות כזו. ויש תחושה, שמתחזקת יותר ויותר, שבשעת מצוקה המדינה כבר לא פה. רשת הרווחה, הרשת החברתית, רשת ההגנה הזאת שהיתה לפני כמה שנים, אולי מהטובות בעולם, הרשת החברתית של ישראל, רשת ההגנה הולכת ומתפוררת. זאת התחושה שמביאה את האיש הפשוט לחשוב שבשעת מצוקה, כשהוא ינקוש בדלת, לא יהיה מי שיענה. המדינה לא תהיה כאן. וחייבים, כדי לשמור על תחושת אחדות, כדי לשמור על סולידריות, לתת תחושה של קול אחד. וזה קיים באירופה. ואני שואל, אדוני שר האוצר לשעבר בר-און, יש 27 מדינות באיחוד האירופי, ב-25 מהן שולטת ממשלה ימנית שמאמינה בשוק חופשי. דווקא לאור המשבר שקרה בשנה האחרונה אתה מצפה לתגובה. עכשיו נשארו שבדיה וספרד. בריטניה מאבדת עכשיו את השלטון, בגרמניה יש בחירות בעוד חודשיים, הימין נשאר, וגם אצלנו הימין הכלכלי בעצם ניצח בבחירות אחרי המשבר. ואני לא מבין למה זה בא ומה מצפים אנשים כשהם בוחרים. דווקא הימין זוכה – ראיתי את תוצאות הבחירות האחרונות – במקומות הכי חלשים בארץ. <רוני בר-און (קדימה):> ברשותך, אפשר להגיב? <דניאל בן-סימון (העבודה):> בהחלט. <רוני בר-און (קדימה):> הניתוח שלך מרתק, הוא בא מהדיסציפלינה החברתית שהיתה מרכז חייך עד לפני חצי שנה במשך, נגיד, 25 שנה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. <רוני בר-און (קדימה):> אבל התשובה מונחת בעצם במה שהפך למרכז חייך בחצי השנה האחרונה. את ההנצחה של שלטון הימין הכלכלי במדינת ישראל דווקא לעת הזאת, אפרופו הדיון שאתה פותח עכשיו, הבטיחה בעצם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. אני עוד זוכר, רואה את זה מול העיניים, את הדיון ערב כריתת הסכם קואליציוני בין העבודה לבין הליכוד שנתן את השלטון לימין הקיצוני במדינת ישראל, גם הכלכלי וגם הפוליטי; את הנאומים החזקים, אני אומר בלי ציניות, של החברים שלך למפלגה על הצורך להביא הישג לסוציאל-דמוקרטיזם, דרך ביבי. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אתה מכניס אותי לפינה בעייתית. <רוני בר-און (קדימה):> השאלה היתה רטורית. להבדיל מחבר כנסת שפעם אמר: אני שואל שאלה רטורית ודורש תשובה במקום, אני לא דורש תשובה על השאלה הרטורית. <דניאל בן-סימון (העבודה):> לא ייחלתי לברית הזאת. <רוני בר-און (קדימה):> תמשיך בשלך. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אנחנו יושבים בנושא תקציב הביטחון. יש לי בעיה עם סדרי עדיפויות. יש לי בעיה, אני אומר לך, אישית, עם מדינה שאין לה יכולת לתת הגנה לכל האזרחים שלה, לספק לצבא את כל מה שהוא רוצה. יש לי בעיה עם זה. במצב שבו אנחנו נמצאים אני חושב שתקציב הביטחון היה צריך להיות יותר צנוע ושר הביטחון היה צריך גם להיות יותר צנוע, במפלגה שלי, דווקא בנושא הזה. <רוני בר-און (קדימה):> פה עיוותו את המשוואה של חוסן חברתי. זה גם צורך ביטחוני של מדינת ישראל – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> החוסן הלאומי-החברתי הוא חלק מהמשוואה הזאת. <רוני בר-און (קדימה):> בתקציב שהנחנו בממשלה ב-2008 שמנו לממשלה לקבוע סדרי עדיפויות – חינוך, רווחה, חברה, בריאות או ביטחון. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אתה רוצה לעמוד לידי פה? אתה תיקח לי את הזמן. ועוד תופעה אחת, ותרשו לי שאני רואה את זה מהצד. אני רואה אותה בוועדת הכספים. נהפכנו למדינה של מגזרים, ואתה שואל, איפה טובת המדינה כאן? כל מגזר לוקח לעצמו כאילו הוא חי במדינה משלו, והמפלגה הזאת והמפלגה האחרת, וכל אחד סוגר עניינים. ואני חייב לומר שזה לא החלום הציוני במובן הזה שיש טובת הכלל, טובת המדינה ואחר כך טובת הקבוצות. טובת הקבוצות השתלטה פה על טובת הכלל, ולא תמיד האינטרס של ש"ס הולם את האינטרס של טובת המדינה, ולא תמיד האינטרס של ישראל ביתנו הולם. כל אחד לוקח לעצמו – – – <אמנון כהן (ש"ס):> – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני מעריץ גדול של ש"ס, אבל זה שאתם בונים פה עיירה יהודית בתוך מדינה זה לא טוב. אנחנו ניקרע אחד מהשני בסוף. אבל כל אחד קורע קצת מהמדינה, ואנחנו בונים איזו פדרציה של מגזרים שבסוף לא יהיה מכנה משותף בינינו, לא בשפה, לא בחינוך, לא בשום דבר. ולכן אני אומר, כשבונים תקציב מדינה, צריכים להסתכל גם על טובת הכלל. ונדמה לי שבתקציב הזה, מה שגיליתי, שכל אחד מושך לעצמו כאילו הוא חי באוטונומיה משלו. ואני חרד. אני חרד, שוב, הצבא כרגע הוא הנקודה שבה כולם נפגשים, אבל גם לצבא כבר לא מתגייסים. העברית היא כבר לא שפת חובה. רוצים להכניס עכשיו שפות חדשות. ואני אומר לכם, אני מוטרד – היתה אזכרה להרצל – מהסיפור הזה של מה שז'אן ז'אק רוסו דיבר על האינטרס הכללי. מהו האינטרס הכללי שלנו? לא בטוח שהוא קיים. כל אחד דואג לעצמו וכל אחד מקבל קידום פוליטי על סמך מה שהוא דאג לעצמו. ולכן אני אומר, גיליתי פה תופעות שקיוויתי שלא אראה אותן, ואנחנו צריכים לחשוב שיש פה טובת הכלל, טובת המדינה, ונדמה לי שבתקציב הזה נשברו כמה כללים. ואני מביא דוגמה. שוב, אני מאוד טולרנטי כלפי החרדים, כלפי המיעוטים, ועסקתי בזה כל חיי. אבל החוק הזה שנותן למגזר החרדי איזו הקצבה כלכלית של עשרות מיליוני שקלים כדי להתקיים כקבוצה נפרדת, יפגע בסופו של דבר במדינה. גיליתי עוד תופעה, שר האוצר לשעבר בר-און, שמשום מה כיוון שתקציב הביטחון לא נחתך – ניסו לקחת מכל דבר קטן כדי לחפות על זה. לקחו ממי? מאלה שבקושי נוגעים ברמת החיים המינימלית. למה תמיד ללכת לקבוצות החלשות? למה לקחת 90 שקלים ממשפחות שיש להן הכנסה עד 2,000 שקל? בשביל מה לקחת מס בריאות כזה? בשביל מה מע"מ על פירות וירקות? בשביל מה? <רוני בר-און (קדימה):> בשביל "אאודי 8A" ממוגנת ב-3.5 מיליוני שקלים. <דניאל בן-סימון (העבודה):> רוני, לכן כשאני נוסע ואני שומע רדיו ואני קורא את העיתונות, השנאה לפוליטיקאים מפחידה אותי. בסוף לא יישמעו לנו בכלל. אתה תיתן הוראה לצאת למלחמה או לעשות שלום, יגידו: מי אתה בכלל? וזו הסכנה בזה שהתקציב לא תמיד נותן – ושוב, תקציב בעיני הוא הדבר החשוב ביותר של כל המדיניות, הוא משקף את רצון העם. פה אתה שומע, אתה קורא ואתה נדהם. מאיפה השנאה הזאת? לכן אני אומר שהתקציב הזה יעבור, וראוי שיעבור, וכל הגזירות הגדולות – ויושב פה הרפרנט של הרווחה באוצר, שביקש ממני להיות נחמד אליו, דב בארי, כי הם עשו עבודה יפה; אני עושה את זה עכשיו מעל דוכן הכנסת. אני חושב – כאזרח שרואה את המדינה שלו, אני רק מייחל שבשנה, בשנתיים, בשלוש השנים הבאות, לא נהפוך למדינה של קבוצות, שכל קבוצה תיקח לחשבונה, ולא יראו את טובת הכלל. זה כל מה שהיה לי להגיד ב-12 דקות, הזמן הכי ארוך שקיבלתי אי-פעם. אני חושב שהגעתי ל-20 שניות. רוני, תודה רבה שמילאת קצת מהפער הזה, ובילסקי, שתמיד נמצא פה כדי – אני פשוט אקח עד לשנייה האחרונה – שתמיד נמצא פה כדי לעודד אותי, ואלי אפללו, כמובן, שתמיד נמצא לצדי, ואנשי ש"ס, שלמרות הביקורת אני בכל זאת מרגיש איזו סולידריות, לפחות במוצא, וזהו פחות או יותר. תודה רבה לכם. <זאב בילסקי (קדימה):> עליך נאמר: מכל מלמדי השכלתי. הנאומים שלך תמיד שזורים בכל כך הרבה דברים, שאני פשוט נהנה לשבת פה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> תודה, זאב. נתת לי עוד 20 שניות. תודה רבה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אבל למה אתה בקואליציה? <היו"ר אלכס מילר:> אנחנו עוברים לנואם הבא. אני מזמין את חבר הכנסת אמנון כהן. אדוני, 12 דקות. <אמנון כהן (ש"ס):> השר יעקב מרגי נמצא? אני רוצה שישמע אותי. שיגיב. כבוד השר, אני צריך אותך פה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה, ראשית, להתייחס לדברים שאמר כאן חבר הכנסת בן-סימון בנושא של מגזרים ופלחים בבית הזה. כידוע, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, והבית הזה מורכב מסיעות, וכל אחד בא עם דברים שהוא אמר והבטיח לקבוצות ששלחו אותו לבית הזה. בגדול, לפעמים אתה לא יכול בבית-המחוקקים לטפל בנישה או בבעיה אחת. אם אתה מחוקק חוק, זה תופס על כלל אזרחי המדינה, ואם אתה מבטל חוק קשה, שיכול להביא גזירות על הציבור הרחב, למעשה החלת את זה על כל הציבור, כולל המגזר שאתה מייצג, וזה היפה, שאתה עושה פה דברים בשיתוף פעולה. כמו שאמרת, זה נכון, בסופו של דבר אתה נבחר על-ידי אותם אנשים ששלחו אותך לבית הזה, והם מצפים ממך להישגים, וצריך להביא את ההישגים למקומות האלה. כך זה בנוי. כל הפוליטיקה בנויה כך. בנושא חוק ההסדרים, אני חושב שאט-אט, כמדינה, אנחנו צריכים לבטל לגמרי את חוק ההסדרים. <רוני בר-און (קדימה):> אנחנו בדרך. בכיוון הנכון. <אמנון כהן (ש"ס):> כן, גם אתה הבאת לא פחות מזה כשהיית שר האוצר, אז אל תתהדר. <חיים אורון (מרצ):> רבע הוא הביא. <אמנון כהן (ש"ס):> זה לשנתיים. <חיים אורון (מרצ):> לשנתיים – למה אתם צריכים להגן על זה ככה? <אמנון כהן (ש"ס):> אנחנו לא מגינים. <חיים אורון (מרצ):> אתם כן. <אמנון כהן (ש"ס):> אני אומר: חוק ההסדרים צריך לעבור מן העולם, ואנחנו עושים את זה, ונעשה בעזרת השם. <רוני בר-און (קדימה):> בשביל שכר הטרחה שהם קיבלו הם יכולים להיות עורכי-דין טובים. <אמנון כהן (ש"ס):> גם אתה היית שר האוצר, גם אתה נתת למי שצריך לתת. תאמין לי, היית בסדר גמור. <רוני בר-און (קדימה):> למי שצריך – כן. <אמנון כהן (ש"ס):> כן, בוודאי, גם עכשיו קיבלו מי שצריך. <רוני בר-און (קדימה):> רק למי שצריך. <אמנון כהן (ש"ס):> השר בר-און, אנחנו עבדנו בשיתוף פעולה גם קודם וגם עכשיו, ואתה תעבוד בשיתוף פעולה. גם בעתיד עוד תעבוד. אנחנו לא מייצרים משהו חדש. אלה דברים שקיימים בבית הזה. אבל אני אומר: בכוחות משותפים, אם נשאף ונגיע למצב של לבטל לגמרי את חוק ההסדרים, והשרים בטובם יבואו ויביאו את הרפורמות שלהם במהלך השנה לוועדות הרלוונטיות שצריכות להעביר את הרפורמות האלה בדיונים מעמיקים, בתקופת זמן ראויה, לשמוע את כל הגופים, את כל המשלחות, להוציא חוקים לא בהינף יד בחוק ההסדרים – בעיקר רפורמות – כמובן, נשמח כולנו. התחושה הזאת, שהאוצר אומר שרק דרך חוק ההסדרים הוא יכול להעביר את הרפורמה, היא לא נכונה. לכן אנחנו, חברי הכנסת, חברי הוועדות, צריכים להגיד לאוצר: אם יש לכם כרגע, לאחר התקציב, רפורמות שפוצלו, בואו נשב, נקדם אותן עד חופשת התקציב הזאת, במהלך התקציב הבא. אנחנו צריכים ללמוד את הדברים האלה ולהראות שרפורמות אפשר לעשות לא רק בחוק ההסדרים, אלא בדיונים בתהליכים רגילים, חקיקתיים. <רוני בר-און (קדימה):> אפשר להעיר משהו? <אמנון כהן (ש"ס):> לא, תן לי לדבר ברצף. אחר כך. אני מבין שזה כלי טוב לשר האוצר, שברפורמה כזאת או אחרת, חוקים שקשורים לתקציב, חוקים שלא קשורים לתקציב, הוא מעביר כחבילה אחת; הוא רוצה שיצביעו כחבילה אחת. אף פעם לא אותו חוק שהתקבל כאן בקריאה ראשונה להכנה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית – אנחנו פיצלנו המון חוקים; אלה בעיקר חוקים שצריך להשקיע בהם המון זמן, וגם חוקים שאין להם שום השפעה תקציבית על תקציב המדינה. ואני, ברוך השם, יכול להגיד שגם הפעם, למרות כל העובי שהראית כרגע, חבר הכנסת בר-און, פיצלנו מתוכו המון חוקים. הוא היה יותר עבה. אני חושב שבכוחות משותפים, עם סיעות האופוזיציה, עם חברי הכנסת מהאופוזיציה, בדיונים מרתוניים בוועדת הכספים ובוועדת הכלכלה, בסופו של דבר יצאו חוקים טובים. אתמול ועדת הכלכלה ישבה עד 02:00 בנושא שפוצל למעשה – הרפורמה במינהל. גם הסיעה שלך, גם סיעות אחרות ישבו והציגו הסתייגויות, שלכל אחת מהן היה משקל רב. עד 02:00 ישבנו ובדקנו מה אפשר להכניס, איך אפשר להקל על האזרחים, שיצא חוק טוב – בתיאום עם יועצים משפטיים, עם אנשים שישבו שם, מכל מיני גופים, עד מאוחר בלילה. ודאי שהיה יותר טוב אם היינו עושים את זה בתהליך רגיל, אבל אף-על-פי שהחוק הזה פוצל, אתמול ישבו ורצו לסיים אותו, אז עשינו את העבודה. גם בנושא הפיצולים שאני מדבר עליהם, הנושא של הקמת קופת-חולים חמישית, בבעלות פרטית, העמדה שלי היא שזה לא נכון, שזה היה מוקם במרכז הארץ, ואנחנו יודעים מי היה זוכה לטיפול בקופת-החולים הזאת. אני חושב שצריך לבחון את הסוגיה הזאת, לבחון את הדברים, שזה באמת ייתן מענה לכלל אזרחי מדינת ישראל, ולא לאזור המרכז, ושם למעשה גם לאוכלוסייה מיוחדת שהיתה יכולה לקבל את הטיפול הזה. הנושא שחברי כנסת דיברו עליו כאן, תשלום קבוע מקסימלי של מס בריאות – אנשים שמשתכרים בסך הכול 2,700 שקל היו צריכים לשלם 90 שקל. אני חושב שזה חוק לא טוב, חוק לא ראוי, ולכן אנחנו, בוועדת הכספים, בתיאום עם סגן שר הבריאות, וגם לבקשתו כמובן, פיצלנו את החוק הזה. דרך אגב, אנחנו, כחברים בקואליציה, גם עוסקים בשאלה מאיפה נביא את הכסף, כי זה גורם לגירעון של 150 מיליון שקל; היו כמה חלופות שהצענו למשרד האוצר, ובסופו של דבר הגזירה התבטלה, וגם את החלופות לא היינו צריכים להביא; כי הכנו גם חלופות למקרה שהיו מתעקשים על התקציב הזה. כל הנושא של הרחבת תוכנית ויסקונסין – ואני חושב ששר התמ"ת לשעבר, השר אליהו ישי, היטיב עם החוק הזה, כי החוק הזה הוא דרקוני. היו קריאות מהבית לבטל את חוק ויסקונסין, אבל זה היה פיילוט. רצינו באמת לראות, מצד אחד, כי המדינה השקיעה בזה. ראינו את הדברים האלה ושינינו, וגם שינינו את שמו של החוק; שמו היה פרויקט "אורות לתעסוקה", וניסינו טיפה לשפר אותו. אבל זה חוק קשה, שמנע הבטחת הכנסה מאנשים נכים, מאנשים שהיו במעגל שקיבל הבטחת הכנסה. אולי הרעיון – כרעיון – הוא טוב, להוציא אנשים שלמעשה התרגלו לא לעבוד, הוציא אותם לעבוד, אבל מצד שני גרמנו לכך שאנשים הפסידו את התקציבים שלהם ולא היו יכולים לקיים את התא המשפחתי. מדובר באוכלוסיות הכי חלשות בחברה הישראלית. אני חושב שנושא הפיילוט שלהם עדיין לא הסתיים, צריך לבחון את הסוגיה הזאת לעומק, לראות את הדברים, לכן אני מברך את ועדת העבודה והרווחה שפיצלה את החוק הזה. צריך לעשות דיון מעמיק בנושא הזה לפני שמרחיבים אותו. <רוני בר-און (קדימה):> כמה שנים זה צריך לקחת? חמש שנים לא מספיק? <אמנון כהן (ש"ס):> בסוף, אדוני. תן לי ללכת ברצף. אנחנו לא עושים פה כרגע משא-ומתן. אני לא שר האוצר. אני מברך את ראש הממשלה, אני מברך את שר האוצר, שבחשיבה עמוקה, שמעו את רחשי לבם של האזרחים, את רחשי לבם של השותפים בקואליציה, וביטלו את הנושא של הטלת מע"מ על פירות וירקות. אני מברך סיעת את ישראל ביתנו, שהורידה את נושא המע"מ על תיירות נכנסת. אני חושב שזאת העבודה המשותפת שעושים פה בבית הזה. כל אחד בא בנישה מסוימת, ואומר: הנושא הזה מאוד כאוב לנו. הוא יכול לפגוע בכלכלה. <היו"ר אלכס מילר:> אל תשכח – סטודנטים. <אמנון כהן (ש"ס):> כן. אני משאיר לך; אתה גם צריך לדבר. זה הישג שלך. <מגלי והבה (קדימה):> תגיד כמה הם קיבלו וכמה אתם קיבלתם, והאזרח יעשה השוואה. <אמנון כהן (ש"ס):> הנושא האחרון שרציתי לדבר עליו הוא הנושא של הטלת מס בצורת. אני רוצה לברך כאן את הרב גפני, יושב-ראש ועדת הכספים. החוק היה דרקוני, חוק קשה ביותר. אני רוצה לברך כאן גם את חבר הכנסת אורי מקלב, שבשיתוף פעולה עם יושב-ראש הוועדה הקים צוות של חברי הכנסת מול האוצר, בשביל לא לבזבז את כל הזמן של ועדת הכספים. אנחנו באמת – לא כוועדת משנה, אלא כצוות – עשינו עבודה מעמיקה. ישבנו עם הארגונים וקיבלנו פניות מאזרחים. החוק היה מאוד דרקוני. אני טיפה רוצה להרחיב על החוק הזה, להסביר אותו, כי יש אי-ודאות או אי-הבנה גדולה בין האזרחים, שלא יודעים במה מדובר. קודם כול, שנדע כולנו שמצב המים במדינת ישראל הוא קשה ביותר השנה, ואני חושב שאלה מחדלים של מדינת ישראל, שלא השכילו לקדם את הנושא של התפלת מים כשהיו שנים גשומות. היו החלטות ממשלה עוד בשנת 2000, והן לא יצאו לפועל. ברגע שהיתה שנה גשומה, אמרו: לא צריך, נעביר את הכסף הזה למקום אחר. זה מצריך כסף, כמובן, כל הנושא של מתקני ההתפלה. עקב כך חסרים היום מים, ולכן מטילים כרגע מס בצורת על האזרחים. תמיד הסתכלתי אם זה באמת לחסוך במים, או שהאוצר רוצה לקחת כסף מהציבור. בדיונים שישבתי בחנתי את הסוגיה כל הזמן – ומצד אחד יש מצב אמיתי של חוסר במים, ומצד שני רוצים לגבות מס נוסף מאזרחי מדינת ישראל. לכן נכנסו בעובי הקורה של החוק הזה. בסופו של דבר מיתנו את החוק גם מבחינה כמותית – שכל משקי הבית או כל משפחה גרעינית תקבל כמות מסוימת, עד ארבעה נפשות, ועל כל נפש נוספת יקבלו כמויות נוספות, שבאמת לא יהיה מצב שנפגע בבריאות של המשפחות, בבריאות של הילדים. שיתקלחו בזמן, ויעשו את כל מה שצריך כמו שהיה, גם בנושא של כביסות, של ניקיון בבית. מובן שרצינו שיחסכו – כל אחד שיתקלח בזמן מסוים, שיצרוך פחות, ועל-ידי כך הוא יחסוך. מי שייכנס למשמעת של חיסכון במים, אני בטוח שכמעט לא ישלם את היטל הבצורת. אני לא מדבר על אזורים שיש בהם דשא ורוצים להשקות. הם רוצים לשלם, שישלמו. משפחה ממוצעת, אני חושב שמזערנו ככל האפשר את הגזירה הקשה הזאת, ואני חושב שבסופו של דבר יצא חוק טוב. הנושא של התאריך, שנכנס עוד לפני שהחוק ייכנס לתוקף. למעשה רק מחר או מחרתיים נצביע על חוק התקציב, על חוק ההסדרים, והם רצו להחיל את זה רטרואקטיבית מ-1 ביולי. לא הסכמנו, אמרנו שאין פה חוקים רטרואקטיביים, והסכימו אתנו לפחות שעד אותו יום שהכנסת תצביע על החוק, רק מאותו יום הוא יוכל להיכנס לתוקף ורק מאז יוכלו לגבות את אותו מס בצורת. יש פה עוד נושאים רבים שהייתי רוצה לדבר עליהם, אבל אני רואה שהזמן שלי הסתיים. בנושא המים אני רוצה לפנות אל אזרחי מדינת ישראל ולבקש שבאמת יחסכו במים בתקופה הזאת, ויהי רצון שנתפלל ומייד אחרי החגים – שתהיה שנה גשומה. בחוק יש סעיף שאומר, שאם בעזרת השם תהיה שנה גשומה, יכולים למשוך את מס הבצורת – שר האוצר בתיאום עם שר התשתיות, כי המס הזה מותנה בזה שאין מים. ברגע שהקדוש-ברוך-הוא ייתן לנו את הברכה, בעזרת השם אנחנו נבטל את הגזירה הזו גם. אני רוצה שוב להודות לשר האוצר, ולראש הממשלה, על העבודה, על הנחישות. אני חושב שיש לנו בסופו של דבר חוק ראוי וטוב. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה רבה, חבר הכנסת אמנון כהן. אני מזמין את חבר הכנסת אורי מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין חולק על כך שחוק ההסדרים שמונח פה הוא לא חוק ההסדרים שהיה מונח לפנינו לפני הקריאה הראשונה. זה לא אותו החוק, ודאי לא אותו חוק שהיתה כוונה להביא. <רוני בר-און (קדימה):> הרבה יותר גרוע. הוצאתם ממנו רק את המקורות, השארתם רק את השימושים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> הוציאו דברים רבים ושינו דברים רבים. <רוני בר-און (קדימה):> זה לא עניין של הכנסה. זה חוק מופקר. <אורי מקלב (יהדות התורה):> הוציאו יותר מחצי מהדברים. את הדברים העיקריים והחשובים הוציאו, ודנים עליהם בנפרד. דרך אגב, אני חושב שהקרדיט מגיע לכולם; זה מגיע ליושב-ראש הכנסת, שעשה את העבודה שלו גם במחיר שהוא שילם על כך, זה מגיע גם לראש הממשלה, זה מגיע ליושבי-ראש הוועדות, וליושב-ראש ועדת הכספים במיוחד. כל יושבי-ראש הוועדות לא הוציאו את מה שהם קיבלו. חברי הכנסת מהקואליציה עמדו בפרץ בנושאים שונים, וגם חברי כנסת מהאופוזיציה עשו את העבודה שלהם, וגם על זה אין חולק; הם צריכים לקבל את מה שמגיע. ומכיוון שכולם יחד עשו עבודה, מה שאנחנו רואים היום הוא לא מה שהוגש לפנינו. אני חושב שזה גם נכון לפרק את החוק. ראינו שגם מה שעמד לפנינו – יש פרטים רבים בכל חוק וחוק, בכל נושא ונושא. יש נושאים ופרטים רבים שצריך לרדת לעומקם, וקשה לעשות את זה בשבועיים, בזמן קצר. גם מה שעשו ומה שהביאו לפנינו, בדברים מסוימים הצליחו לעשות את זה ובדברים מסוימים זה אושר כמו שהוא. ואנחנו יודעים שיכול להיות שבסיכומו של דבר זה יהיה בעוכרינו – דברים רבים לא קיבלו את האינפוט, ואת החשיבה, ואת הנקודות, ואת הדיונים הרבים שהיו צריכים לדון בנקודות ובהשלכות הרבות. נכון שאי-אפשר לקחת חוקים שלמים וגדולים – שכל פרק בחוק וכל חוק בפני עצמו הוא גדול ומורכב, ולדון אתו בדברים אחרים ולאשר אותו. אבל ראינו שבסופו של דבר ברוב החוקים ההשלכות העיקריות היו הפגיעה בשכבות החלשות, באוכלוסייה הקשה יותר, בשכירים, במשפחות ברוכות הילדים, ברשויות המקומיות. אנחנו יכולים לחוקק חוקים, וכשאנחנו דנים בהיטל השבחה שומעים את הרשויות המקומיות, ושומעים שזה עולם מלא, ולא שמים לב לפרט זה ולעניין זה, ואנחנו מחוקקים חוקים. לא זו אף זו, כמעט אין נושא בחוק ההסדרים שלא נגע בצורה כזו או בצורה אחרת – אם זה דמי ההבראה, או מע"מ על הירקות בגלגולו הראשון, או הנושא של נקודות הזיכוי על מטפלות, מיסוי. גם בנושא מיסוי העובדים הזרים, איפה ההשלכות? ההשלכות הן על הדיור: ייקור הדיור. איפה ההשלכות בדיור? שוב, מי שלא יוכל לעמוד בזה זה השכבות החלשות. ואנחנו עוד לא מדברים על מה שצפוי לציבור החלש, על ההתייקרויות שיהיו במשק. וכשיהיו התייקרויות במשק, התחבורה הציבורית תתייקר, ויהיו התייקרויות במצרכים, ומי שאין לו לא יוכל לשלם – אבל הוא בסופו של דבר ישלם את המחיר. דיברו קודמי, לדוגמה, על מס הבצורת, ואמר יושב-ראש ועדת הכספים, שהחוק העיקרי שהוא רואה שיורגש במיוחד, מייד, אצל הציבור זה חוק הבצורת, מס הבצורת, מס המחסור. כמו שאמר קודמי חבר הכנסת אמנון כהן, שהשקיע רבות בשיפור החוק, אין ספק שהחוק שהגיע הוא לא חוק שהיום יוצא ומחוקק, והיום נאשר אותו, אם נאשר אותו. זה משהו אחר לגמרי. זה אומר שצריכים להיכנס למשטר של מים, לחיסכון במים, אבל זה לא אומר שגם מי שיחסוך במים ישלם על המים. אנשים ישתמשו במשורה, באופן מושכל, ויוכלו לעמוד בזה. רוב רובם יוכלו לעמוד בזה. רבים רואים על כמה נקודות דנו, אולי ב-20 סעיפים, אם לא יותר, שדנו לעומק. רואים מה זה חוק אחד שדנים בו ובהשלכות שלו, ואם דנים בו מהר, אי-אפשר לדון בו בכובד ראש ובאופן אמיתי. זה רק מלמד מה קורה כשמביאים חוקים רבים ורוצים שאת כולם יאשרו בתוך שבועיים, כשההשלכות הן גדולות מאוד, נרחבות מאוד ומשמעותיות ביותר על הציבור, ולפעמים גם על רשויות ועל גופים כאלה ואחרים ועל המשק כולו. לכן קודם כול צריך לברך על כך שצמצמו את החוק, וצריך לראות, גם המסר שכמה שפחות לדון בחוק – זאת צריכה להיות אבן דרך וזה צריך להיות לנגד עינינו תמיד. מה שנעשה זה טוב ולא מספיק. הדבר המיוחד שבלט בנושא הזה זה שיושבים פקידים באוצר ודנים, וכשרואים על מה מתבססים הדברים – מתבססים על-פי רוב בדברים שהם בארבע האמות של הדנים שם. ההיבט הציבורי היה חסר, ובנושאים מסוימים, נושאים רבים, מי שהשתתף בוועדות וראה שדנו בחוקים, ראה שכשפתחו את הישיבה ובאו אנשים שונים וגופים ומייצגים שונים, ובאו וגילו את אוזננו, ותקפו את העירייה, ובאו אנשים וגופים שונים ומייצגים שונים וגילו ופקחו את עינינו, וראו שבנקודות האלה והאחרות לא דנו, אלא הפקידים דנים במה שהם רואים, בהסתכלות שלהם ולא בהסתכלות הרחבה. זה מביא אותנו לאחריות כבדה ולאחריות גדולה. זה נכון, אי-אפשר להחמיא לעצמנו, אבל זה נכון שבוועדות השונות שבהן ישבו ודנו בפרטי פרטים ופירקו את הסעיפים – מהקואליציה ומהאופוזיציה, באחריות ציבורית ואישית, אנשים, חברי כנסת וחברים נלחמו על נושאים, מכיוון שהאמינו בהם והאמינו בשינוי, וכך צריך להיות, ווזה לא נעשה בכדי, אלא זה נעשה תוך השקעה גדולה, בלימוד עמוק של כל עניין ועניין. אבל בסופו של דבר, נכון שאנחנו מגישים חוק תקציב וחוק הסדרים, אבל עדיין יש פגיעות מאוד קשות בחינוך. המשאבים שמשקיעים בחינוך הם לא משאבים מספיקים, ולא המשאבים בשיכון. הפרדנו את הרפורמה, אבל הרפורמה זה חלק קטן. לא לכולם תהיה כאן גם ההזדמנות לדון ולדבר בדיון על התקציב עצמו, אבל אין ספק שאנחנו מדברים על חסר גדול מאוד ועל מחסור ועל מצב כלכלי מאוד מאוד קשה שאנחנו אמורים להיות בו ועל ההשלכות הרבות שיהיו לו. עם זה אנחנו נצטרך להתמודד, וההתמודדות תהיה לא קלה. אבל גם ברור שהמשחק, ישחקו אותו כפי שהיה קודם. כולנו היינו במשחק הזה. יש אופוזיציה ויש קואליציה, והאופוזיציה בזמן שיהיה לה, וזה בטח יהיה כל הלילה, אולי רק האופוזיציה תשמיע את קולה – לפי לוח הזמנים שראיתי – וודאי שיבואו כולם ויצעקו: איך פוגעים בזה ואיך פוגעים באחרים. אף אחד לא יאמר מה היה קורה אם הוא היה צריך להגיש תקציב. למישהו זה נוח לקצץ? לאף אחד זה לא נוח, לאף אחד זה לא טוב, כולם רואים את ההשלכות, אבל יש הכרח ויש אחריות, והאחריות מחייבת. לבוא ולצעוק ולהכריז, לדוגמה, על מע"מ על פירות וירקות. כמה מלים נשפכו על האחריות שצריכים ראש הממשלה ושר האוצר לקחת על עצמם ולא להטיל את הגזירה הזאת; ודנו ודיברו והתראיינו. ומה ביקשו? זאת לא בושה לחזור, זה אפשרי לחזור. לא נורא, אפשר להגיד "טעינו". וכשבא ראש הממשלה ואומר: אני מחזיר, אז שוב ההתקפות הקשות, ושוב מגלגלים עיניים ושוב מזגזגים ואומרים: איך עושים דבר כזה? איזו חולשה, איך ככה עושים לאוצר ואיך עושים לפקידי האוצר ואיך עושים לשר האוצר. זה לא רציני. זה לא רציני. אנחנו יודעים שקשה להתמודד עם זה. בסופו של דבר, הרושם נשאר. אמר חבר הכנסת בן-סימון, שיש רושם שכל הזמן יש פגיעה בשכבות החלשות, וזה נכון, אבל יש רושם כל הזמן שיש למי שמגיש תקציב אי-אכפתיות כלפי השכבות החלשות וכלפי ההשלכות שיש לזה, וזה לא נכון. יש אחריות ויש אכפתיות, אבל כל אחד צריך לדעת שזה מה שיש, וכשיש – יש דברים שצריך לעשות. לכן לבוא ולהגיד ולצעוק פעם אחת: למה עושים ככה ולמה מטילים ככה ואיך לא מתחשבים, ובסוף כשעושים את זה ומשנים לא אומרים: כן, נעשתה כאן עבודה – זה חוסר האחריות וזה חוסר הרצינות. כפי שאני אומר כאן מעל במה זו, אני חושב שגם נעשתה בעבודת התקציב הזו עבודה על-ידי האופוזיציה, כולם כאחד – בחלק הרציני, בחלק העמוק, בחלק של אלה שהיה אכפת להם, וראו את זה. כפי שהוא הזכיר, אני הייתי שותף בחוק הבצורת. חברי אופוזיציה וחברי קואליציה ישבו ודנו והפכו והביאו מניסיונם העשיר וישבו עם כל המגזרים – אם נכים, אם הערים שנמצאות באזורים החמים – מעל 40 מעלות ומעל 38 מעלות – ואם מגזרים אלה ומגזרים אחרים; אם חברות התאגידים וספקי המים, גם אותם לא הזניחו. אם החוק לא היטיב אתם, אם החוק היה דרקוני כלפיהם, עם היטלי מאסר כאלה וקנסות כאלה ואחרים, שינו את זה, ושינו את זה בשיתוף פעולה ועם אוזן קשבת. אבל זה לא היה, והדבר הזה היה תמיד בהיסטוריה וימשיך להיות אצלנו, ומההיסטוריה אנחנו יודעים גם – יש מדרש מאוד ידוע שמספרים אותו ודנים בו, על קורח שהצליח לשכנע את החכמים הגדולים של עם ישראל. אומרים שלא היתה כזאת מחלוקת קוטבית בין קורח לבין משה לבין בני ישראל, שאחד צדק במאה אחוז והשני לא צדק בכלל, לא היה שום צדק בדברים. ועמד קורח והצליח לשכנע את העם; ולא רק את העם, לפני זה הוא הצליח לשכנע את כל המנהיגים של העם, שהם כולם היו אנשים חכמים והם כולם היו אנשים בעלי ניסיון ואנשים עשירים, שלא יכולים היו לפתות אותם בנושא כספי כזה או בנושא כספי אחר. ועם כל זה, מה היה הכוח שלו שהוא הצליח לשכנע? הוא התחיל בשאלות שהוא שאל את הציבור, את העם, בשאלה של מה יהיה דין בית שמלא ספרי תורה – מזוזות. הוא שאל שאלות שונות, אולי התשובות יהיו מגוחכות, אבל זה לא שכנע. בסוף הוא הצליח לשכנע עם סיפור. הוא סיפר סיפור על אלמנה ושתי בנותיה, שכל מה שנשאר להן בירושה וכל מה שהצליחו אחרי כל העזרה זה לקנות פיסת קרקע ולגדל שם גידולים שונים, ומזה לאכול את לחמן. הוא מספר על הקשיים הרבים שהיו להן. אם הן רצו לחרוש, אמרו להן: לא, אתן לא יכולות לחרוש בכלאיים, בחמור ובשור ביחד, זה אסור. הן רצו לזרוע זרעים, ואמרו להם: אי-אפשר, יש זרעי כלאיים שאי-אפשר ביחד. הן רצו לאסוף את התבואה, אמרו להן: לא לא לא, לא כל דבר אפשר, מה שנפל לכן אתן לא יכולות להרים, מה שהשארתן בפינה אתן לא יכולות לקצור, מה ששכחתן אתן לא יכולות לקחת. באו וצעקו: תראו איזו אכזריות, מה הן רוצות בסך הכול? הן רוצות את פת לחמן, וככה מתאכזרים אליהן? אז המירו את העומרים, אז אמרו: תנו מעשרות וכן הלאה וכן הלאה, והציגו באופן מיוחד ומאוד דמגוגי, איך מתאכזרים – אותו משה רבנו, המנהיג של עם ישראל, הרחמן על עם ישראל, שכל כולו רחמנות, איך הוא מתאכזר לאלמנה ולשתי בנותיה. לא היתה להן ברירה, הן מכרו את השדה, ואמרו: אם ככה מתנהגים, אין לנו ברירה, נמכור את השדה ונקנה אולי כבשים. קנו כבשים, והסיפור התחיל מחדש. רצו לגזוז את הגיזה, את הצמר, ואמרו: לא, אתם צריכים לתת תרומה מהצמר. לא עזר הצמר, הכבשים ילדו טלאים, ואמרו: גם מזה צריך מעשר, והראשון צריך ללכת לכוהן. הלכו ומכרו ושחטו ואמרו: טוב, עכשיו גם את זה אי-אפשר, אבל נשחט אותן – אני לא רוצה להאריך, בסוף אמרו: גם בשחיטה צריך לתת לכוהן את הזרוע, את הלחיים ואת הקיבה, וכן הלאה וכן הלאה, ובסוף החרימו, ואמרו: תראו את האכזריות של משה. אבל אף אחד לא קם, מכל הציבור, ואמר: אתה, קורח, כשאתה מספר סיפור על אלמנה קיימת, אתה שהיית עשיר מופלג, ש-300 פרדות היו צריכים בשביל להחזיק את המפתחות של אוצרות הזהב שהיו לו; עושר שאנחנו לא יכולים לתאר, רק בשביל להחזיק את המפתחות של האוצרות היו צריכים 300 פרדות, ורק המפתחות – קל וחומר מה שהיה לו. לא באו ואמרו לו: אתה כל כך מדבר עליהן, למה לא נתת להן? למה לא תרמת להן? אף אחד לא שאל, אף אחד לא דיבר. הציבור כולו הלך אחרי זה. מדוע? שמעו: אלמנה, יתומים, כבשת הרש, נלחמים, מתאכזרים – אף אחד לא חשב מה האמת. כולם הלכו עם זה. אפשר להאריך בזה. אפשר להאריך בזה ולהגיד, הרי הכול הכול היה רחמנות. כל מה שנותנים – הרי זה לא שיעור תורני פה – אבל כל מה שנותנים, לקט, שכחה ופאה, את כל זה נותנים כדי שהעניים יוכלו לאכול. כל מלכות ישראל, מלכות דוד, התקיימה בזכות כמה שיבולים שהיו בשדה והצליחו להרים אותן – כי לא הרימו. אבל על זה אף אחד לא דיבר. כולם שמעו שיש דבר כזה, שצועקים שיש כבשות גזולות, יש עושק, יש אכזריות, וכולם הלכו עם זה. גם אנחנו נהיה בסיטואציה הזאת. אני נמניתי עם הדוברים הראשונים, ואני בטוח שבמשך 20 השעות הבאות ידברו על כך, ויהיה קשה להדוף את זה. אבל אנחנו צריכים לדעת דבר אחד: האמת מנצחת בסוף. אמת מנצחת, הפירוש הוא שצריך אחריות, וכשמגישים כזה דבר – מגישים תקציב – צריך להביא הכול בחשבון; צריך להתנהל גם בחשיבה, גם ברחמנות, אבל גם במקצועיות. להגיש תקציב למדינה, במיוחד כאשר מדובר על תקציב לשנתיים, את כל זה צריך להביא בחשבון. אנחנו בטוחים שעם עבודה נכונה ועם שיתוף פעולה אפשר גם לצעוד קדימה. אמרתי שאני אשתדל לא לגמור את כל הזמן, אולי כמסר – שאם לאדם יש מספיק זמן, לראות לפעמים לקצר, ולא לחרוג מהזמן, ולכן קיצרתי בשלב הזה. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חבר הכנסת צרצור, גם לך יש 18 דקות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני שאני אגע בנושא חוק ההסדרים במשק, חוק ההתייעלות הכלכלית, ברצוני להתייחס לשתי אמירות, לשני דברים. הדבר הראשון הוא החלטת שר התחבורה לשנות את השמות הערביים של הכפרים, של הערים, של ירושלים, כך שהשמות יהיו באותיות ערביות, אכן כך, אבל המלים יהיו מלים עבריות. נוסף על כך שההחלטה הזאת היא פגיעה קשה מאוד בשארית הדו-קיום שיש היום בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית, פגיעה מוחצת אפילו ברקמת היחסים העדינה, הרעועה, בין הרוב היהודי למיעוט היהודי, החלטה כזאת מתחברת גם לנושא התקציב. מקצצים בכל דרך אפשרית, בכל תחום אפשרי, אבל הנה, פתאום, שר התחבורה רוצה למרוח את כל השלטים בכל מדינת ישראל, מהצפון עד הדרום, מהמזרח ועד המערב, בצבע השחור של האידיאולוגיה ההזויה, הטיפשית והגזענית שלו – בלי להשקיע כספים. אין שום ספק, כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, שפרויקט ענק כזה מחייב כסף. אז איפה ימצא שר התחבורה את התקציבים האלה, שבהם יעשה את המהפכה האידיאולוגית הזאת במדינת ישראל, שלפי דעתו תמחק את הזהות הערבית של המקום – של הגיאוגרפיה? אני אומר פה בצורה חד-משמעית, שהניסיון שלו לא יצלח; ייכשל בצורה נחרצת. המתקפה שלו לא תצליח להשיג את המטרות שלה. הוא יובס בצורה בולטת ומוחצת. אבל אין ספק שכשהוא מקבל את ההחלטה הזאת הוא ימצא את התקציבים, את הכספים, את מאות מיליוני השקלים כדי להחליף את כל השלטים בכל מדינת ישראל, כדי לשנות את האמת, את העובדות הקיימות במשך 61 שנים במדינת ישראל. זה הדבר המינימלי. אני אתן לכם דוגמה כמה מסוכנת ההחלטה של שר התחבורה. אולי נגיע לשלב שבו אני, ששמי אברהים, אגיע למשרד הפנים, למינהל לרישום אוכלוסין, ושם יגידו לי: עם כל הכבוד לך, אכן השם שלך אברהים, אבל אנחנו נצטרך לרשום את השם הזה "אברהם". זה מה ששר התחבורה רוצה היום, כשהוא מתכוון להחליף את השמות הערביים של הכפרים ושל הערים הערביות במדינת ישראל. דרך אגב, זה אולי יגיע לשלב מתקדם, אבל זה התחיל לפני כמה שבועות. בדרך כלל כשעוברים לאורך כל כביש חוצה-ישראל, כביש מס' 6 – גם שם ראיתי תופעה מוזרה מאוד, שלא היתה קודם. מאז שהכביש הזה נבנה שמו שלטים באזורי הוואדיות, וקראו למקומות האלה, לוואדיות האלה, בשמותיהם הערביים, נוסף על השם העברי. מתחת לשם העברי הם כתבו את השם הערבי של המקום, של הוואדי. אבל פתאום, לפני כמה שבועות, עוברים לאורך הכביש ורואים שלטים חדשים, שמשנים את השמות הערביים של המקומות. אכן, כותבים את השמות באותיות ערביות, אבל המובן של המלה הוא פשוט השם העברי של המקום. אני חושב שההחלטה הזאת היא החלטה מוזרה שאין הדעת מקבלת ואין לעבור עליה לסדר-היום. אני דורש שמישהו בממשלת ישראל – אולי כבוד שר הדתות, שהוא מאוד רגיש לנושאים האלה, באמת יגיד כמה מלים לאוזניו של ראש הממשלה, שיורה לבולדוזר הזה, שנקרא שר התחבורה, ויגיד לו: עד כאן; תפסיק עם השטויות האלה. בלאו הכי המצב גרוע, בלאו הכי המצב בהידרדרות נמשכת, מתמדת. לא צריך לשפוך עוד בנזין על המדורה הקיימת, הבוערת היום במדינת ישראל ובכל האזור. אני מאוד מקווה שהקריאה הזאת שלנו תמצא אוזן קשבת, ויימצא אדם בתוך ממשלת ישראל או מחוץ לה שיגיד לשר התחבורה: תתעסק בהפסקת הקטל בדרכים; תתעסק בהפסקת תאונות הדרכים היומיומיות, שקוצרות עשרות ומאות, ואולי אלפים, של נפשות חיות, של בני-אדם, של אנשים שחרב עליהם עולמם. ההערה השנייה היא על קואליציה, אופוזיציה וערבים. אני רואה, אני עד להתנגשות החזיתית, לא חזיתית, בין הקואליציה לאופוזיציה, אבל צריך להגיד לכם, רבותי, כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, אני חייב להגיד לכם: יש מי שדואג לקואליציה, גם לחברי הקואליציה, גם למפלגות המקיימות את הקואליציה הזאת. יש גם מי שדואג לאופוזיציה. הסכסוך הקיים היום בין האופוזיציה לקואליציה הוא לא על עניינים מהותיים. היינו בסרט הזה. לפני כמה חודשים האופוזיציה היתה בשלטון והם עשו את אותם הדברים. הם הגישו לכנסת את אותו תקציב, הגישו את אותו חוק הסדרים במשק, בשינויים קטנים פה ושם. הם ניהלו את המדינה, הם הנהיגו את המדינה, הם התחילו את הקדנציה שלהם במלחמה עקובה מדם בצפון, וסיימו את הקדנציה – – – <היו"ר מגלי והבה:> אדוני, תגיד, תגיד מי הם. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כולנו יודעים מי הם, מי היו בממשלת ישראל. כן, בראשות קדימה, מפלגת העבודה ואחרים. אז מה שאני רוצה להגיד הוא שרק הערבים, אין בכנסת ישראל מי שדואג להם. יש פתגם בערבית שאומר – – <היו"ר מגלי והבה:> תגיד אותו בערבית. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – "כאלאיתאם עלא מואיד אלליאם", כמו יתומים על שולחנות, מה? מה זה ליאם? ליאם, לאים. <היו"ר מגלי והבה:> אה, בטח. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אנשים שאין להם מוסר. כשתראה את היתומים האלה באים לשולחנות של אלה שאין להם מוסר, אין בלבבות שלהם רחמים כלפי יתומים וחלשים – – – <היו"ר מגלי והבה:> אכזריים. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל)<:> אכזריים. אתה תוכל לדמיין לעצמך מה מצבם של היתומים האלה באמת. הם יחזרו עם לב שבור, אין שום ספק. אנחנו, הערבים בתוך הכנסת, אין מי שדואג לנו, ולכן אם נסתכל לעומק – ותאמינו לי, הגיעו אלינו, למחשבים שלנו, עשרות מחקרים שבדקו לעומק את חוק ההסדרים במשק, שניסו, שניסתה הממשלה הזאת לייפות את פניו המכוערות על-ידי המצאת שם חדש, חוק ההתייעלות הכלכלית, שהוא חוק ההסדרים במשק. לייפות, יש לנו גם פתגם בערבית – שקשה לרשום בפרוטוקול: "והאל יוצלחו אלמטאר מא אפסדא אלדאהרו". זה שעוסק בקוסמטיקה – איך קוראים לזה, מי שעוסק בקוסמטיקה? <קריאה:> קוסמטיקאי. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> האם יכול המאפר באמת לייפות את הפנים המכוערות, שחרש בהן הזמן לאורך הרבה שנים? קשה מאוד לעשות את זה. ולכן, גם לקרוא לחוק ההסדרים במשק, חוק ההתייעלות הכלכלית, זה לא יעזור בשום פנים ואופן. מהמחקרים – ותאמינו לי, אני לא כלכלן ולא מומחה בכלכלה – אבל מלמידה מעמיקה של כל המחקרים שהגיעו אלינו, ותאמינו לי, עשרות מחקרים הגיעו למחשבים שלנו – מלמידה שטחית או מעמיקה, אנחנו יכולים להגיע למסקנה חד-משמעית. הערבים לא קיימים שם, האוכלוסייה הערבית לא קיימת שם. ואני חושב שחוק ההסדרים שהרבה ועדות דנו בו לפרטיו, ניסו לייפות את הפנים של כמה סעיפים בחוק ההסדרים במשק, אבל בסופו של דבר החוק הזה נשאר כפי שהיה, נשאר דוקרני, דורסני, ונשאר דרקוני, שלא מיטיב כהוא-זה עם האוכלוסיות החלשות, שבראשן, לצערי הרב, עומדת האוכלוסייה הערבית. ברוך השם, הדתיים מצאו להם בתוך הממשלה, בתוך הכנסת, מי שידאג להם. אני מאוד מקווה, מאוד מקווה שגם הערבים ימצאו להם בתוך הכנסת, בתוך הממשלה, מי שידאג להם. בסופו של דבר, אנחנו מהווים 20% מהאוכלוסייה במדינת ישראל. אבל אי-אפשר באמת להיות אופטימי כשאנחנו רואים את התופעה הזאת, זאת שדיברתי עליה בהתחלה – שר תחבורה רוצה לשנות אפילו את השמות של הכפרים והערים, כאילו השלט הזה הפך לפצצה מתקתקת. הוא הפך, גם הוא, גם השלט, גם המלה בערבית – הפכו גם לסכנה אסטרטגית מוחשית שמסכנת את קיומה של מדינת ישראל, וזה באמת דבר שאי-אפשר להעלות על הדעת. אני עכשיו הולך להגיד כמה מלים בנושא של חוק ההסדרים, אבל מזווית ראייה של הגדרות. הרי כשמדברים על חוקים, מתחילים עם ההגדרות. כולנו, כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, כולנו רוצים לחיות בחברה שוויונית וצודקת, שבה לכל ילדה וילד יש האפשרות להתחנך, ללמוד, להתפתח ולממש את עצמם בצורה הטובה ביותר. כולנו רוצים חברה שבה לכל אדם יש בית, אוכל, מים נקיים, ביגוד, גישה לשירותי בריאות, אוויר נקי, חינוך, רווחה וסביבה נאותים; חברה שבה כל אדם זוכה לאפשרות לעבוד ולהתפרנס בכבוד למחייתו, ולכל קבוצה יש ההזדמנות לביטוי תרבותי ולאומי. המדינה, כבוד היושב-ראש, היא שאחראית לדאוג למימושן של זכויות אלו, ולהבטיח צדק ושוויון, אפשרויות לכל אדם. אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשותה – אני מתכוון לרשות הממשלה בישראל – הוא התקציב של המדינה, כולל גם חוק ההסדרים במשק. הממשלה חייבת להבטיח שיהיה זה תקציב ראוי והוגן. ואני אמנה עכשיו את המאפיינים הבולטים של מה שנקרא תקציב ראוי והוגן, כפי שזה בא לידי ביטוי באיזה מחקר. תקציב ראוי, כבוד היושב-ראש, הוא תקציב שפועל למימוש ולהבטחת זכויות אדם וצדק חברתי, דבר ראשון. תקציב ראוי כולל יעדים חברתיים ברורים לטווח קצר ולטווח ארוך, צמצום ממדי העוני והאבטלה וצמצום פערים חברתיים וכלכליים. תקציב ראוי הוא זה המאפשר את שיתוף הציבור בתהליך גיבושו וקביעתו, ובכלל זאת שיתוף של ארגונים לשינוי חברתי. תקציב ראוי בוחן את הצרכים האמיתיים של התושבים והאזרחים ושואף לתת מענה הוגן לכלל הציבור ולדורות הבאים. תקציב ראוי אינו מקדש את מטרת הצמיחה הכלכלית, שהפכה לעגל זהב שסוגדים לו; תקציב ראוי אינו מקדש את מטרת הצמיחה הכלכלית, אלא רואה אותה כאמצעי לקידום החברה. תקציב ראוי משקף את סדרי העדיפויות האמיתיים של כל משרדי הממשלה, ולא רק של משרד האוצר. תקציב ראוי מבטא סולידריות וערבות הדדית. תקציב ראוי משרת את החברה ולא את בעלי ההון. ולבסוף, תקציב ראוי משמר ומטפח את משאבי המדינה, ולא מצמצם אותם ומעביר אותם לידיים פרטיות באופן לא שוויוני. אלה הכלים, אלה אמות המידה, שלגביהם אני חושב אין חילוקי דעות. השאלה שנשאלת עכשיו, האם אמות המידה האלה עומדות באופן יציב, באופן איתן, כשבאים לנתח את חוק ההסדרים במשק או את תקציב המדינה. לצערי הרב, מניתוח אובייקטיבי מאוד של התקציב ושל חוק ההסדרים אין מתקיימת אפילו אחת מאמות המידה האלה. אין התקציב, אין חוק ההסדרים במשק מנסה אפילו להגשים או ליישם אחד מהעקרונות האלה שלגביהם אין חילוקי דעות. ואני אמנה – מבלי להיכנס לעומק. ידוע לכולנו שכוחו של חוק ההסדרים במשק טמון בעובדה הזאת: העדר היכולת לדעת מה כתוב בו בשל בהילות הדיון הנכפית על השרים ולאחר מכן על חברי הכנסת בכוח המכבש הקואליציוני. מאות חוקים שנדחקו בשטחיות מקוממת, שאינם נחקקים באופן חוקתי, לעתים קרובות הם הזויים, משובשים ומסבים נזקים קשים לציבור כולו. <היו"ר מגלי והבה:> אתה צריך לשמוח, אדוני, שחוקים כאלה – כן, אנחנו מוחקים אותם, וכמה שיותר מהר. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> מחוקקים אותם כמה שיותר מהר? <היו"ר מגלי והבה:> לא. מוחקים אותם. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> מוחקים אותם. נו, אני מאוד מקווה. עדיין – – – <היו"ר מגלי והבה:> בחוק ההסדרים. זה מה שעשינו כל הזמן, זה מה שהשתדלנו, ואני שמח שהספר הגדול, הצלחנו – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לצמצם, עד כמה שאפשר. <היו"ר מגלי והבה:> לצמצם, ויום אחד מקווה שלא יהיה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אני אומר לך במלוא הכנות: אני גם שמעתי את יושבי-ראש הוועדות השונות, שדיברו על שינויים מהותיים שהוכנסו גם בסעיפים שהיו באמת בלתי נסבלים. אבל עדיין, עדיין, חוק ההסדרים במשק, עם הכמות שנשארה בו – היא כמות אדירה מאוד, פוגענית מאוד וגם מסכנת את החוסן הכלכלי והחברתי של האוכלוסייה במדינת ישראל, במיוחד האוכלוסיות החלשות, ובראשן, כפי שאמרתי, האוכלוסייה הערבית. לצערי הרב, החוק הוא בבחינת הזדמנות פז להשליט בכוח שינויים מבניים אשר להם השלכות הרות-גורל, מבלי שהשלכות אלה ייבדקו לעומקן, אף שמה שנאמר פה – יש סעיפים שנבדקו לעומק ונכנסו בהם שינויים, ויש כאלה שגם נדחקו הרחק עד כמה שאפשר מחוק ההסדרים במשק. אני אמנה עכשיו בכמה דקות שנשארו לי כמה סעיפים בחוק ההסדרים. <היו"ר מגלי והבה:> לא הרבה דקות, דקה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> נשארה לי דקה עכשיו? יא אללה. <היו"ר מגלי והבה:> הזמן רץ. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> הזמן באמת רץ. <מאיר שטרית (קדימה):> יש לנו זמן עד הבוקר. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לא, אני מסיים תוך דקה, תאמינו לי. אני אתן רק דוגמה אחת בנושא של הארכת התקופה המינימלית לכהונה של ועדות ממונות לשלוש שנים, של שר הפנים לשעבר – חבר הכנסת שטרית אולי יכעס עכשיו, כשאני מדבר על הנושא הזה. אני מכיר את עמדתך בסוגיות האלה. אבל בכל זאת, למרות התיקון שהוכנס לסעיף הזה, שלא דיבר על חמש שנים, כאשר הסעיף המקורי באמת דיבר על כך, אבל הוא אכן אישר תקופה של שלוש שנים. אני מאוד מקווה שבעתיד גם ועדת הפנים והגנת הסביבה, גם כנסת ישראל וגם כל הנוגעים בדבר יגיעו – – – <היו"ר מגלי והבה:> בוא אני אעזור לך. אם יש יושב-ראש ועדה קרואה שהוא טוב, שיישאר. אבל אם לא טוב, נכשל, צריך מהר מאוד להתפטר ממנו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אם הוא טוב, אז הוא סיים את עבודתו וצריך לתת לאנשים לבחור. אם הוא לא טוב, צריך להחזיר אותו הביתה ולתת לאנשים לבחור. ככה זה. <היו"ר מגלי והבה:> גם זה נכון. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לצערי הרב, מבקר המדינה לא חסך ביקורת נוקבת על הוועדות הקרואות. אולי באמת הוא לא מצא אפילו ועדה אחת או שתיים שמתפקדות בצורה נורמלית. על רוב הוועדות, זה מה שנאמר. <מאיר שטרית (קדימה):> הוא לא בדק. יש כאלו שעשו עבודות יוצאות מן הכלל, ויש לא מוצלחות, גם זה קורה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יפה מאוד. אני קראתי את ארבעת פסקי-הדין של בג"ץ על ארבעה מקומות שבהם מתפקדות ועדות קרואות: בטייבה, בערערה בנגב, בעילבון ובדבורייה. קראתי את פסקי-הדין של בג"ץ לעומק, תאמינו לי. <היו"ר מגלי והבה:> אתה מתכוון לטורעאן. בעילבון אין ועדה קרואה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אעבלין. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> נכון. תאמינו לי, אני קראתי את ארבעת פסקי-הדין האלה לעומק. לא מצאתי אף פסק-דין שבו צוות השופטים שישב שם בבג"ץ, אמר: כן, יש מה שנקרא הצדקה להקמת ועדות קרואות. אף פסק-דין לא הצביע על כך שיש הצדקה להמשך קיומה של ועדה קרואה יותר משנתיים. עובדה היא שפסקי-הדין האלה, לצערי הרב, לא אמרו שבתום שנתיים על משרד הפנים לערוך בחירות. הוא השאיר את הפתח הזה לשיקול דעתו של שר הפנים, אבל אין שום ספק ששר הפנים לא צריך להשתמש בכלי הזה כדי להשחית את השלטון המקומי. דווקא צריכים להשתמש בכלי הדמוקרטי, כדי להביא לתיקון המצב כולו במערכת השלטון המקומית. תודה לך, כבוד היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. אני מזמין את חבר הכנסת יעקב כץ. חבר הכנסת כץ, יש לך 18 דקות, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה, גם כן 18 דקות. זה לפי מה שרשום לפני. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להביא קצת גמרות בעניינינו, ענייני התקציב. יש מי שאומר שהכסף הוא ראש המדברים. הגמרא בשבת ל"ב, בתענית ט', מכות כ"ג, על הפסוק במלאכי ג': "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די". שואלת הגמרא: מאי עד בלי די? עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. זאת הבטחה אלוקית, שאומה הפועלת מתוך שייכות אל בית-המקדש העתידי, אל ההקדש, בלבה של בירתנו ירושלים, והיודעת לעשר מעשר, תתעשר, ויבלו שפתותיה של האומה מלומר די. ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. הרעיון של נתינת המעשר מתחיל בחלומו ומחלומו של יעקב אבינו בעיר הקודש בית-אל, תיבנה ותיכונן. שאחרי שראה מלאכי אלוקים עולים ויורדים, הבטיח לבורא עולם: כשאשוב בשלום אל בית אבי, כל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך. עשר – כדי שתתעשר. לומר לך, שכל הרעיון של תקציב ציבורי, הבנוי על הנתינה הציבורית, אז הוא בנוי על המעשר הציבורי, ובמיוחד זה הקשור לציבוריות הישראלית בביטויה המעשי היום בכנסת ישראל ובמדינת ישראל, צריך שיהיה שייך ומיוסד על המקוריות והשורשיות שממנה צמח ושאב את כוחו. לא יעלה על הדעת שדווקא בית-אל, עירי, שהיא היסוד לחלום ולמעשר, כבוד היושב-ראש, עירנו המקראית, והיא רק דוגמה להתיישבות גדולה של 350,000 יהודים ביהודה ושומרון ובירושלים שבה יש 650,000 יהודים – אגב, בפתיחת המעונות החדשים בשנה הקרובה, תתברך, בעזרת השם, בית-אל, כבוד השר לשעבר שטרית, ב-170 ילדים חדשים במעונות בשנה אחת. ב-170 ילדים רק בכיתה החדשה, ב-170 ילדים חדשים. לא יעלה על הדעת שיהיו היא ואחיותיה מופלות לרעה. על-ידי מי? על-ידי ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, האחראי הראשי על התקציב הנוכחי, כפי שראינו, שהוא בעצם שר האוצר האמיתי. לצערי הרב, בתוך התקציב המוגש היום, הצליח ראש הממשלה הנוכחי במה שלא הצליחו ראשי ממשלה קודמים שייצגו את השמאל הקיצוני, או ראשי ממשלה שמעלו בבוחריהם ואימצו את מדיניות המשטר הבריטי הזכור לשמצה, מדיניות הספר הלבן שתוכנה גירוש והרס. כפי שאמרתי, עולה על כולם הוא ראש הממשלה הנוכחי, שרק לפני זמן קצר נבחר לראשות ממשלת ישראל על מצע של ארץ-ישראל השייכת לעם ישראל ולעם ישראל בלבד. הוא זה שעוצר היום את הבנייה ביהודה ושומרון ובירושלים באופן טוטלי. על מי אסורה הבנייה? על יהודים בלבד. על מי אסורה הבנייה? על יהודים בלבד. תצילנה האוזניים שכך שומעות. אנו לא בגלות אירופה, אנו לא בספרד של 1492 – גירוש ספרד, לא באוסטריה של 1630 – גירוש אוסטריה, ולא בצרפת של 1270 – גירוש צרפת. אנו היהודים בארץ-ישראל, במדינת ישראל הריבונית, עם כ-6 מיליוני יהודים, שמתוכם כ-650,000 יהודים ביש"ע ובירושלים המזרחית. עלינו, היהודים בלבד, נגזרת הגזירה להיות מוקפאים. אין בתקציב הנוכחי של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ כספים ליהודה ושומרון, לא לבנייה, לא להתפתחות טבעית ושאיננה טבעית, לא למעונות-יום, לא לבתי-ספר, לא לכבישים, לא לפיתוח כלכלי ותעשייתי. תקציב שמחרים יהודים רק בגלל יהדותם. אתה שומע, כבוד ראש הממשלה? אני חוזר על זה: תקציב שמחרים יהודים בארץ-ישראל רק בגלל יהדותם. אילו היינו ערבים, אילו היינו מוסלמים, לא היתה לנו בעיה. גם אם היינו דרוזים ביהודה ושומרון לא היתה בעיה. אבל יהודים, בגלל יהדותנו, ראש הממשלה מחרימנו. <מאיר שטרית (קדימה):> אולי תביאו דרוזים להתיישב שם? <היו"ר מגלי והבה:> לא, קודם שמענו את חבר הכנסת אברהים צרצור, היתה לו טענה הפוכה. זה מעניין. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> תשמע איך זה הולך. אני אנצל פחות מהזמן שלי. אנו, בכנסת ישראל, במדינה שאמורה לפעול למען אחיה היהודים – אחרי כל כך הרבה שנים שהיינו בגלות, 2,000 שנה – בין היתר, גם לאחיה היהודים. ראש הממשלה הנוכחי מתנהג בצורה המפלה ביותר כלפינו היהודים. התרגלנו – היום שמענו את בית-המשפט העליון בפסק ההלכה שלו. התרגלנו שבית-המשפט העליון, בצורה חולנית ואובססיבית מתעסק, בהנחיית "שלום עכשיו", אך ורק בהרס בתי קצינים, חולמים ולוחמים ביש"ע. בית-המשפט העליון לא מסתיר את סלידתו מציבור המתיישבים ביש"ע, דתיים וחרדים. אבל ראש הממשלה נתניהו? רק אתמול נבחרת. אין ערך למלה? אין ערך להבטחה? אין ערך לחלומות של אלפי שנים? אין ערך לכבודה של מדינת ישראל? ראש ממשלה מתנהג בחולשה, ממיט על כולנו ביזיון וחרפה. אבל עם ישראל, אני רוצה לומר לך, ראש הממשלה, הוא יותר חזק ממך. הוא לא יישבר, הוא ימשיך ללדת ילדים, הוא יגדל, הוא ימצא את הדרכים לבנות, לצמוח ולגדול ולהקים יישובים חדשים בכל מרחבי ארצנו, ובמיוחד ביהודה ושומרון. והוא יאמר לאובמה הגוזר ולנתניהו מגשים הגזירות: עברנו את פרעה, נעבור גם אתכם. בעזרת השם נעשה ונצליח. עוד מלה אחת – על גרמניה; הכותרות האחרונות מדברות על המשפט של דמיאניוק בגרמניה. כיוון שגם שר החוץ שלהם וגם הקנצלר השמיעו הערות על מה מותר ליהודים לבנות בארץ-ישראל, זה אחרי שהם היו עסוקים אלף שנה או בגירוש יהודים או ברצח יהודים, והגדילו לפני 70 שנה ברוצחם שישה מיליוני יהודים, אז עדיף שמנהיגי גרמניה יתעסקו בסיוע משפטי לרוצחי עמנו ולא יתעסקו בגירוש עם ישראל מארצו. צריכה מדינת ישראל וצריכים ראשיה להגיב בגבורה ובעוצמה ולענות למלעיזים: הרפו, ועדיפה לכם שתיקה. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת יעקב כץ. אני מזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, אין מנוס מלהתחיל במה שצריך להתחיל, אבל הוא המובן מאליו, והוא שאין מקום בפרלמנט דמוקרטי לדבר הזה שנקרא חוק ההסדרים. כשיושבים בשורות שמחוץ לשורות הקדמיות, כולם אומרים "כן". כשמתכנסים לתוך שולחן הממשלה, אלה שאמרו אתמול "כן" יגידו היום "לא", ואלה שאמרו אתמול "לא" אומרים היום "כן". תלוי איפה יושבים. כולל המפלגה שלך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> כולל היושב-ראש. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אין ספק שחוק ההסדרים נוח לשלטון, לכל שלטון, כי הוא מבטל חקיקה, הוא עושה מיפוי של התמונה החברתית, ואפילו מעבר לזה – החברתית-כלכלית – אפילו מעבר לזה, בלי שהממשלה תטרח לנהל דיונים מעמיקים במליאה ובוועדות ובציבור, ועם מומחים, בהיבטים השונים של בעיה זאת או אחרת. אלא באים, מביאים את הספר הזה, וכל שנה הוא עבה יותר, הספר של חוק ההסדרים, ומכניסים שם מה שאפשר להכניס ומה שאי-אפשר להכניס. זה חוק – אני מרגיש שאני מדקלם את עצמי – זה חוק עוקף דמוקרטיה. אדוני היושב-ראש, זה חוק עוקף מינהל תקין. זה חוק שבא לקעקע את יסודות הפרלמנטריזם ואת הדמוקרטיה. חברי הכנסת מציעים חוק, והכנסת מאשרת או דוחה, אבל כשהיא מאשרת – חובה על הממשלה, לפי החלטות הכנסת. אתה זוכר, אדוני היושב-ראש, מה השבועה של שר כשהוא מתמנה? אתה זוכר, השר מרגי? אתה זוכר את שלוש המלים האחרונות בשבועה שלך? "ולקיים את החלטות הכנסת". "ולקיים את החלטות הכנסת". החוק הזה הוא הפרה של שבועת האמונים של שרי הממשלה ושל ראש הממשלה כלפי הכנסת. אחר כך יש נוהג נפסד עוד יותר, מה שקרוי העזים, שמכניסים ומוציאים וכל הדברים האלה. אני לא חושב שיש מקום להשפיל את החיות, גם לא את העזים. זה מעשה נבלה של בני-אדם. הייתי אומר, זה מנהג הנוכלות של השלטון, כדי לייצר מראית עין של רגישות, אבל בעצם אותו שלטון, אותה ממשלה שמציעה את אותם דברים, היא קהת חושים. הרי אין דבר שאפשר להשוות אותו להתנכלות מכוונת לאנשים חלשים. העניין של מע"מ על פירות וירקות – העסיקו אותנו שבועות על גבי שבועות, וכל אחד ידע מראש שזה ייכנס וזה יצא. ואז הסיחו את הדעת, כביכול, משאר הדברים, וש"ס יוצאת מפלגה נשכרת – עם העובדה שהצליחה לכופף את ידו של האוצר בהוצאת המע"מ. על מי אתם – השר מרגי – על מי אתם צוחקים? באמת. השר מרגי, באמת, אני מעריך אותך, ואתה יודע – אתה אדם אינטליגנטי. על מי אתם עובדים? אתם עובדים על הציבור שלכם. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – – תאמין לי, זה גם היה עובר. גם אם זה היה עז, זה היה עובר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא, אתה ידעת מראש שזה נכנס – שהכניסו כדי שיוציאו. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה שיצא מזה זה שאתם, כביכול, בפוזה של מנצחים, ומה שיצא זה ששר האוצר הפך לסמרטוט שמנגבים בו בכניסה לכנסת, מנגבים בו את הרגליים. זה מה שיצא. האיש הושפל עד עפר. בסדר, אתם גזרתם את הקופון. אפילו ביבי, ראש הממשלה, לא יצא נשכר מזה. אבל, בעצם, גם בלי מעשה המרמה הזה, חוק ההסדרים מלא במכות ומטלות שמכוונות נגד האנשים החלשים. נושא הרפורמה בקרקעות – מדינת ישראל נשלטה במשך שנים על-ידי ממשלות שקראו לעצמן ממשלות סוציאליסטיות, או ממשלות של מפלגות פועלים. היתה כאילו מראית עין שיש טיפוח של מדינת רווחה, ושל הקניין הכללי, שבאה לידי ביטוי בשיטה בשליטת המדינה על הקרקע. שליטת המדינה על הקרקע, מבחינה היסטורית, היתה אקט של נישול הערבים מאדמתם. היות שהמדינה לא יכולה להפקיע ולתת לשוק הפרטי, אלא היא מפקיעה לטובת הכלל, מי שאמון על טובת הכלל זה המדינה. המדינה, אחרי שהיא פשטה את העור של כאילו סוציאל-דמוקרטיה וכאילו סוציאליזם, והלכה לתהליכים מואצים של הפרטה ושל קפיטליזם חזירי, נשארה אותה מדינה שעושה הפרטה של הכול, ונשארה היא בעלת הקניין על הקרקע. זאת אומרת, בכל דבר היא ממשלה קפיטליסטית, מדינה קפיטליסטית. בעניין של הקרקע, כביכול, זה דימוי של מדינה סוציאליסטית, שהמשאב העיקרי הזה של הקרקע הוא ברשות המדינה. אנחנו יודעים שאין לסוציאליזם שום נגיעה באותה בעלות של המדינה על הקרקע. זה קשור לאותה גזענות שהובילה להפקעת האדמות מהאוכלוסייה הערבית, שב-1948 היה לה קרוב ל-80% משטח המדינה, והיום יש לה 3.5% משטח המדינה. מתוכם, 2.5% זה מה שקרוי שטחי שיפוט של יישובים ערביים, ו-1% הוא בבעלות ערבית, אבל הוא נמצא תחת שיפוט על מועצות אזוריות או של מועצות מקומיות יהודיות. ואז אפשר באמת להתרשם שאולי מישהו התפכח ודווקא המשאב הזה של הקרקע יהווה בסיס או כלי בידי המדינה על מנת להשתמש בו לעשות משהו לטובת כולם. זה לא קרה לציבור הערבי שממנו הופקו הקרקעות, וזה גם לא קרה לאחרים. עכשיו באים ורוצים להפריט את הקרקע הזאת, לתת אותה למי שהשתמש בה במשך עשרות שנים בחינם, לתת לו את האדמה בחינם אף שזה משאב לאומי כביכול, כך קוראים לזה, אדמת הלאום. ואדמות שהופקעו בזמנן מהאזרחים הערבים, לטובת הכלל, לטובת הציבור – כך זה נקרא – הם לא נחשבו בכל 60 השנים האחרונות כחלק מהציבור שהמדינה הפקיעה את האדמות ממנו לטובתו, עכשיו הוא יוצא בלי כלום. אז לפחות הצדק המינימלי צריך להיעשות כאן. את המדינה, את נציגת הריבונות של מדינת ישראל, לקחת אדמה מאזרח פלוני ביישוב מסוים, נצרת, שפרעם, טורעאן, טירה, בית-ג'ן, ירכא; באיזו סמכות, באיזו רשות, איזו מוסריות מאפשרת לכם לבוא ולמכור את זה או להעניק את זה לאחרים? החלטה כזאת, אדוני השר, עם השלכות מרחיקות לכת, החלטה כזאת או בעצם רפורמה, קוראים לזה רפורמה, רפורמה כזאת צריכה להתקבל לאחר דיון מעמיק, אחרי בירור משפטי, אחרי בירורים מוסריים, אחרי בירורים על אודות תפקידה של המדינה בכל הקשור למשאב הקרקע, האדמה, שהוא לטובת כולם. מבלי לעשות שום דבר, דבר, הרי אסון כזה נכנס לתוך חוק ההסדרים. מה אפשר לקרוא לדבר הזה? ציניות – קטן עליכם. נוכלות – קטן עליכם. רמאות – קטן עליכם. נבזות – קטן עליכם. אני לא איש השפה העברית לעומקה שאוכל לדלות מושגים, זה כל מה שיש לי, אבל זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות. גם אם אתם רוצים ללכת להחלטה מרחיקה לכת כזאת, לפחות תאפשרו דיון ציבורי, משפטי, ערכי, בסוגיה הזאת. לא, כל כך אצה הדרך לממשלה שהיא מכניסה את זה לתוך חוק ההסדרים. בזמנה, הכנסת חוקקה חוק, וזה היה ביוזמת סיעת חד"ש – בעצם מי שהובילה את העניין היתה חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי – חוק חינוך חינם לגילאי שלוש-ארבע. נדמה לי שזה היה ב-2001 או 2002, אני לא זוכר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> זה לא יכול להיות, משום שכבר עשר פעמים הכנסת ביקשה לדחות את תחילת החוק. השנה ביקשו מאתנו פעם עשירית לדחות את תחולת החוק הזה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> חוק כל כך צודק, כל כך אנושי. מדברים על פערים, זה תורם לסגירת פערים, זה מאפשר נקודת זינוק סבירה לכל הילדים, זה מאפשר לאנשים ללכת לעבוד, להעשיר את כוח העבודה, להעשיר את האופק של האנשים, של המשפחות, לחזק את המשפחות העניות, שיהיו בהן שני מפרנסים, שהילדים יתחילו התחלה טובה יותר. זאת השקעה. אם היו מיישמים את זה כשזה חוקק, יכול להיות שהיום או בעוד ארבע-חמש שנים היינו מתחילים לקטוף את הפירות של החוק הזה לגבי החברה כולה. ואז אמרו: אנחנו דוחים בשנה. אחר כך אמרו: זה יחול על אשכולות מס' 1 ו-2. אחר כך – אזורי פיתוח, אחר כך – לא אזורי פיתוח, ועשו שמיניות באוויר. זה חוק ההסדרים – חוק ההתאכזרות והנוכלות. בעניין קצבאות הילדים – הממשלות הקודמות ביטלו או צמצמו באופן דרסטי את קצבאות הילדים. עכשיו רוצים להגדיל. מה הקשר של קצבת הילדים לחוק חינוך חובה? קצבאות ילדים צריכות לעזור לילד ללמוד. <היו"ר אלכס מילר:> לא, נושא של התניות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא, אני מדבר על הראש של הממשלה. על הראש של הממשלה וראש הממשלה, איך פועל הראש הזה. אני לא מבין את הדרך המעוותת, איך חושבים בעניינים האלה. זאת אומרת, אם ילד חי בכפר בלתי מוכר, שאין שם בית-ספר, הסיכוי שלו להיות במסגרת חינוך חובה הוא נמוך יותר. יכו בפטיש על הראש שלו שהוא יהיה עמוק יותר באדמה, ואז אומרים לו: אין קצבאות ילדים. והראש הזה הוא ששולט בחשיבה התקציבית. זה לגבי חוק התקציב, אני אדבר על זה מחר. למשל, היום התקיימה ישיבה עם השר אהרונוביץ בוועדה למלחמה בנגע הסמים, שאני עומד בראשה. בחוק התקציב יש קרוב ל-10.5 מיליוני שקלים תקציב של הרשות למלחמה בסמים. בשנה שעברה, בשנת 2008, התקציב היה 34 מיליון. בשנת 1988 התקציב היה 52 מיליון. השנה זה 10.5 מיליוני שקלים, כאשר ההגדרה של הרשות שונתה בשנים האחרונות מרשות למלחמה בנגע הסמים לרשות למלחמה בנגע הסמים ובאלכוהול. זאת אומרת, הוסיפו את האלכוהול הזה אבל קיצצו את התקציב לכמעט שליש. אז השר בישר לנו היום, שבמסגרת ההסכם הקואליציוני הוסיפו עוד 15 מיליון, זה חזר להיות 25 מיליון, אבל זה עדיין פחות 10 מיליונים ממה שהיה בשנה שעברה, כשמספר המשתמשים עולה. אני לא מדבר עכשיו על ההיבט המוסרי, אדוני היושב-ראש, לא מדבר על ההיבט החברתי שבעצם העניין. אני לא מדבר על משפחות שנהרסות, על אנשים שמאבדים צלם אדם. בוא נתייחס לזה כאל עסק, כביזנס. המשק מפסיד מדי שנה, בגלל השימוש בסמים, באופן ישיר ובאופן עקיף, אם על-ידי טיפול באותם נרקומנים, אם על-ידי מלחמה בהברחות, אם על-ידי העלמות מס, אם ואם ואם, כל מה שמתלווה לזה, המדינה מפסידה כל שנה 7 מיליארדי שקל כתוצאה משימוש בסמים. תתייחסו לדבר הזה כעסק. במקום לשלם 7 מיליארדים, תשקיעו במקום 10 מיליונים, 30–40–50, ואם זה 100 מיליון, אני לא אומר ש-7 מיליארדים יהפכו לאפס, אבל אין ספק שאפשר שיהיו 3.5 מיליארדים, 2 מיליארדים, 5 מיליארדים. בכל מקרה זה משתלם. אני לא מבין את משרד האוצר. האם אני צריך להסיק מסקנה, כשאני מחשב מי מרוויח מסחר בסמים, להתחיל לחשוד שיש גורמים ממלכתיים שרואים את עצמם כנשכרים מסחר בסמים? להגיע לידי מסקנה כזאת? אחרת מה ההיגיון? אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, שאפשר לעשות סקירה של חוק ההסדרים ולהגיע למסקנה פשוטה: המדינה והמשק של המדינה יתנהלו יותר טוב בלי החוק הזה, האזרחים יחיו יותר טוב בלי החוק הזה, הכלכלה תפרח בלי החוק הזה. אני מתפלא על אותם אנשים שאומרים: זה לטובת הכלכלה, כאילו הכלכלה היא ישות נפרדת, שאין לה קשר עם בני-אדם. אין טובת כלכלה שהיא לא טובת האזרחים. טובת האזרחים היא טובת הכלכלה, ולא שמישהו מאמץ סט של ערכים, סט של נתונים, וצריך לשעבד את האזרחים לאמירה הזאת או לאותו סט ערכים. האזרח לא צריך לסגוד לערכי השוק, אלא צריך להכפיף ולהתאים את ערכי השוק ואת ערכי הכלכלה לטובת האזרחים. כל עוד התפיסה של הממשלה אינה תפיסה ששמה את האדם בראש סדר-היום, היא תהיה ממשלת עבדים להון הגדול, ממשלת עבדים לקפיטליזם החזירי. אני חושב שאם היה היגיון מינימלי בבית הזה, לפחות אם הייתי אוסף את אלה – תקשיב לי טוב, אדוני היושב-ראש; התקציב של 2009 הוכן על-ידי הממשלה הקודמת – אם הייתי אוסף את אלה שתמכו בתקציב 2009 בממשלה הקודמת, ואת אלה שתומכים בתקציב של 2009 בקואליציה הזאת, אם הייתי מחבר את אלה שהתנגדו לתקציב בממשלה הקודמת, שזה החלק הזה, ואת אלה שמתנגדים עכשיו לתקציב, שזה החלק הזה, אם הייתי מחבר אותם יחד – – <היו"ר אלכס מילר:> נראה לי שהיית עובר 120. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא. – – היינו שולחים את חוק ההסדרים לכל הרוחות. תודה רבה, אדוני. <היו"ר אלכס מילר:> תודה לחבר הכנסת ברכה. אני מזמין את חבר הכנסת אורבך. 12 דקות לרשותך, אדוני. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אמרתי, ואני חוזר ואומר, שאם תורתנו הקדושה – עשרת הדיברות – היה לה חוק הסדרים צמוד, היה כתוב מתחת לכל דיבר, נגיד: לא תגנוב, מ-2015; לא תרצח – מ-2011. לא תנאף – לא, זה לא היה בחוק ההסדרים. מזל שרבותינו היו להם רק פירושים, ולא הסדרים, וההסברים שהם נתנו לחוק ההסדרים היו כאלה שיקיימו את האמירה "וחי בהם", שאפשר יהיה לחיות עם התורה הקדושה, ולא למות בה. והחוק, חוק ההסדרים, שאני מבין שהוא עובר פה מדור לדור בירושה, מממשלת קדימה לממשלת ליכוד, ואני מקווה שלא בחזרה – הוא חוק לביטול חוקים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> מפלגת העבודה המציאה אותו ב-1985. <אורי אורבך (הבית היהודי):> כל דבר שיש בו המלה "הסדר", מפלגת העבודה המציאה באיזושהי תקופה, באיזושהי שכבת שלטון במהלך השנים. הסדר, סידור, הסתדרות. <היו"ר אלכס מילר:> גברתי, יש דברים שלא כדאי להזכיר אותם. <אורי אורבך (הבית היהודי):> גם את המלה "איחוד" ו"אחדות". בכל פעם שהיה פילוג במפא"י, קראו לזה "אחדות העבודה", "יחד". אצלנו, בבית היהודי – מפד"ל, לקחו את המורשת הזאת, וכשיש פילוג בבית-ספר או ביישוב, מוסיפים לזה את המלה "יחד", או "אחדות", וככה אנחנו יודעים שהיה שם פילוג. גם חוק ההסדרים עצמו הוא מלה כזאת – שזה מסדר. מה זה מסדר? זה מסדר את זה שהחוקים שחברי הכנסת טרחו עליהם במהלך השנה, או במהלך השנים, מבוטלים. זה חוק שאם אפשר היה לתמצת אותו בשתי מלים – ואפשר – זה חוק "או שלא". כלומר, קחו כל חוק שיש לו משמעות תקציבית במהלך השנה, ותוסיפו לו בסוף את המלים "או שלא", ויהיה לכם החוק. לפני שאני אדבר על כמה דברים ספציפיים בחוקים ובחוק ההסדרים, אני אומר שהפעולה המרכזית שהכנסת צריכה לעשות בשנה הבאה ובשנים הבאות – ואני כבר מודיע לכם שהיא לא תעשה את הפעולה הזאת – היא ביטול המכשיר היעיל הזה, מאוד, בידי הממשלה, שנקרא חוק ההסדרים. זה חוק שהוא הפוגע הגדול ביותר במוטיבציה של חבר כנסת סביר לחוקק פה חוק שיש לו משמעות תקציבית. לקראת סוף השנה – או לקראת סוף השנתיים, אם נמשיך לאשר חוקים תקציביים דו-שנתיים – כל העמל והטרחה יבוטלו, כי אין כסף לזה. בעצם כמעט הייתי אומר שהחוק הזה מבטל חלק גדול מעבודתה של הכנסת ומעמלם של חברי הכנסת. טוב שלפחות בוועדות עצמן, בוועדת הכספים ובוועדות אחרות, מקיימים מאבקים שמצמצמים את נזקו והיקפו של החוק לביטול החוקים, הוא חוק ההסדרים. בגופם של חוקים והסדרים שונים במסגרת חוק ההסדרים יש כמה נקודות שהייתי רוצה לדבר עליהן בקצרה, ממה שראיתי פה במליאה ובוועדת הכספים, בדיונים הארוכים אך הקצרים. הדיונים היו ארוכים, אבל מכיוון שיש כל כך הרבה נושאים, אי-אפשר באמת להתמקד ולהעמיק בכל נושא, שהוא חשוב בפני עצמו. חלק גדול מהנושאים, אולי אפילו הייתי אומר שכל הנושאים, גם הקטנים והכאילו-כלכליים ביותר, והקטנוניים ביותר, הם בעצם תולדה ותוצאה של איזו השקפת עולם. יש דברים שהם פחות השקפת עולם, אבל הם הפכו לסמלים. הנה, לדוגמה, המע"מ על הפירות. זה כוכב השביט בשמי התקציב הזה, שהפך להיות הנושא המרכזי ביותר – המאבק הפוליטי אולי הסוער ביותר רגע לפני המאבק על הקרקעות שסיומו העצוב מחכה לנו בשבוע הבא. המע"מ על הפירות – יש דברים בעייתיים יותר בתקציב הזה מאשר המע"מ על הפירות, אבל הוא הפך להיות הסמל, כי זה העניים – העניים אוכלים ירקות ופירות, כאילו שהעשירים לא. הפגיעה פה, כך נאמר, תהיה הקשה ביותר, כשגם אלו שחושבים שהפגיעה תהיה הקשה ביותר יודעים שמדובר על 60–100 שקלים. זה הרבה כסף, אבל יש פגיעות בתקציב שבשקט בשקט הן יותר גדולות. אני חושב שהיטלי הבצורת למיניהם בכסף הם יותר מהמע"מ על הפירות, אבל זה מצטלם טוב – השוק תמיד צבעוני, יש אנשים שאפילו קושרים בין אנשים שמוכרים בשוק או קשורים לשוק לבין האלקטורט של מפלגות השלטון שמרכיבות את הקואליציה. יש אנשים – אני לא מאלה, אבל יש אנשים שקושרים, ואיכשהו, זעקת העם בעניין הזה היתה יותר כואבת ויותר בוטה, גם אם הרעיון הזה לא היה העוול הגדול ביותר בתקציב הזה. בעיית הקרקעות – פה בכלל יש משהו מוזר. היהודים מפחדים שיבואו ערבים עשירים ויקנו מהם את כל הקרקע, ואני רואה שהערבים מפחדים שזה עוד אמצעי שבעזרתו היהודים ייקחו להם את הקרקע, או שהקרקע שכבר לקחו, עכשיו יאבד הסיכוי שמנקר אולי במוחו של מישהו שיום אחד האדמה הזאת תחזור למי שהחזיק בה לפני שנת 1948. אבל גם הבעיות בקרקע, מעבר לבעיה ההלכתית והתורנית שיש כאן, הן חלק מתהליך שהחברה שלנו עוברת בצורה מואצת מדי כבר כמה עשרות שנים, מחברה – לא נגיד שוויונית, אבל חברה סוציאליסטית, עם הבעיות הקשות שיש בסוציאליזם, בסגנון שזה המיט עלינו – לחברה קפיטליסטית, אבל רק את הדברים הרעים מהקפיטליזם, בלי האיזונים. אנחנו אוהבים מאוד את התרבות האמריקנית, של החופש, שלכל אחד יש רכוש, התחרות מקודשת והמסחר וחופש המסחר הם דברים מאוד חשובים, אבל תוך שניות אנחנו עוברים מחברה מסחרית לחברה ממוסחרת. זה בולט במיוחד בעולם הטלוויזיה, ששם, בשם זה שיש חופש דיבור, ואם אתה לא רוצה אתה יכול לכבות את הטלוויזיה, זכיינים ושדרנים מרשים לעצמם הכול. אבל זה רק משל לשורה שלמה של דברים, שחופש הקניין הופך להיות החופש העיקרי מכל החופשים כולם. זה הופך להיות הערך המקודש ביותר. וכך, גם דברים כמו אדמה הופכים להיות עוד איזה נדל"ן בלבד ולא קרקע, אדמה, תשתית. אני מניח שבעוד כמה שנים גם יהיה איזה זכיין של המים; לא של המים המינרליים, של המים. יהיה פה חוק ההסדרים שנת 2014, הוא יגיד שהמים של המדינה, כמובן יהיה רגולטור, המים יימכרו על-ידי אנשים שייגשו למכרז כחוק, יהיו התניות שיהיו רק 49% שליטה לאפשרות לאנשים מבחוץ ו-51% יהיו לאנשים made in Israel, כלומר אנשים עשירים מפה, ויגידו: המדינה מכרה את הזיכיון. והשוק הפרטי יטפל במים הרבה יותר טוב מחברת "מקורות", מהשוק הציבורי. אני לא יודע מה יהיה מצב האוויר בשנת 2020 אבל יכול להיות שגם עם האוויר, אם יהיו אמצעי השליטה על האוויר, יכול להיות שגם פה תהיה איזו טכנולוגיה שתיתן לנו אוויר למכירה או לפחות אוויר משופר, אוויר מינרלי, אוויר משובח יותר ממה שמקובל בחלק גדול מהמקומות, ששם האוויר לא יהיה טוב כי על המפעלים שמזהמים את האוויר, עליהם כבר בשנת 2000 וב-1990, כבר זכיין אחר, אותו זכיין שימכור לנו אוויר משובח, הוא כבר השתלט על זה שמקלקל לנו את האוויר הרגיל שלנו. העניין שעליו היתה מחלוקת גדולה בוועדת הכספים והוא בעיני חשוב מאוד – לדעתי, לא היה עליו מאבק מספיק – זה ההתניות בנושא הביטוח הלאומי. תחילה ההתניות יצאו לדרכן עם שלוש התניות מרכזיות. <היו"ר אלכס מילר:> אתה מתכוון לקצבאות. <אורי אורבך (הבית היהודי):> התניית קצבאות הילדים, אם כי מתחת לשורות ומתחת לאפינו לא היינו מופתעים אם פתאום היה מסתבר שמדובר בהתניה של קצבאות בכלל. כלומר, אפשר גם להתנות בעתיד קצבאות זיקנה וקצבאות אחרות. ההתניות שיצאו לדרכן, ההתניה הראשונה היתה שאדם שלא מגדל את ילדיו לא יזכה לקצבת ילדים. זה הוסר מהר, נדמה לי בהתערבותו של שר העבודה והרווחה. ההתניה הזאת, אגב, היא הכי פחות בעייתית לעומת ההתניות האחרות. התניה אחרת היתה שהורים שלא שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך לא יזכו בקצבת ילדים – 100 שקלים לילדים עד 300 שקלים למשפחה. וההתניה השלישית – ההתניה הזאת הוסרה, אגב, לאחר קרב דמים, התניית החינוך. טוב שיש הרבה נציגים חרדים בכנסת. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> חלק מהחרדים הבינו שההתניות בנושא החינוך עלולות לפגוע גם בהם כי חלק מהילדים לומדים במוסדות אבל לא רשומים בצורה שמקובלת אצל רוב האוכלוסייה. מה שחברי החרדים לא הבינו הוא שהחיסונים, שזאת ההתניה היחידה שנשארה בסופו של דבר – זו רעה שתפגע גם בחלק מהאוכלוסייה החרדית. מי שלא מחסן את ילדיו – – – <היו"ר אלכס מילר:> גם זה נדחה. הביצוע של העניין הזה – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> הביצוע נדחה או לא נדחה, זה משהו בסוף 2010 – – – <היו"ר אלכס מילר:> לפני ההכנה של תקציב 2011. <אורי אורבך (הבית היהודי):> הצבענו על זה עכשיו. <היו"ר אלכס מילר:> אתה מודע לכך שכאשר מדובר על תחילה של חוק בדצמבר 2010, זה רגע לפני ההכנה של הצעת תקציב של 2011. אז אני מאמין שזה עוד סיבה למאבק בוועדת הכספים לקראת תקציב 2011. <אורי אורבך (הבית היהודי):> ההתנגדות שלי היא כפולה. היא התנגדות קודם כול לעניין עצמו של התניה של חיסונים והתניה של החינוך. אבל ההתניות בכלל, אנחנו לא יודעים לאן זה מוביל. זאת אומרת, כמו שאני מתנגד, להבדיל, לדבריו של ראש הממשלה נתניהו שהוא בעד שתי מדינות לשני העמים. גם אני לא חושב שזה יהיה לפני סוף 2011 וגם לא ב-2015, אז למה אני מתנגד בכל זאת? כי יש דברים שלא אומרים אפילו בצחוק. ובטח ובטח התניה שנכנסת לספר החוקים. נכון שכנראה זה לא ייושם כל כך בקרוב, אבל אני מבטיח לך שלקראת סוף שנת התקציב 2010 האוצר יבוא עם הצעות חדשות. הנה, למשל, התניה שנראית לי הגיונית בערך כמו התניית החיסונים – תקשיבו, חברי החרדים, כי זה קשור לחלק מאוכלוסייה שאתם מייצגים; אגב, בהצלחה מאוד גדולה. בהתניה הבאה יהיה כתוב כך: הורים שלא עובדים לא יזכו בקצבת ילדים באותם תנאים של החיסונים. הרציונל יהיה שהורה שלא עושה את המינימום של ללכת לעבודה ולפרנס את ילדיו, למה המדינה צריכה לעזור לו כשהוא לא עוזר לעצמו? הרי זה בעצם הרציונל של ההתניות הנוכחיות ששתיים מהן הוסרו ואחת נשארה. הם לא עושים, יפיצו מחלות, הילדים שלהם ימותו. אנחנו נתנו לו קצבת ילדים, כדי שהוא יחסן את הילדים וישלח אותם לבית-הספר. הוא לא עושה את זה, אנחנו צריכים לשלם לו? כאילו המדינה בכלל בחסדה ובטובה מעניקה מכספה, מהכסף הפרטי של המדינה. דיבר פה קודם חבר הכנסת ברכה על הכלכלה שזה כאילו משהו חיצוני לעניין. המדינה זה מישהו אחר. היא נותנת לבדואים ולחרדים. היא נותנת את הכסף שלה. זה לא הכסף שלה, זה הכסף שלנו האזרחים, וקצבאות ילדים, אם יש דברים קדושים בתקציב, קצבאות ילדים – אם יש, אני לא בטוח – קצבאות ילדים זה הדבר, לא הייתי אומר קדוש אבל הוא צריך להיות מקודש. מקודש בידי בני-אדם, זה ההבדל בין קדוש למקודש. זאת חובת הריבון. חובת הריבון לתת קצבאות לאנשים כדי שהם יוכלו לגדל את ילדיהם. זה אומר שזאת מדינת רווחה מתקדמת. ואני יודע שיש מחקרים על מדינות, שוב, כמו שאמרתי קודם שאנחנו לוקחים מאמריקה את הדברים הרעים, אז יש מחקרים – גיליתי כבר בימי העיתונאיים, שלכל דבר יש מחקר. בדרך כלל זה מופיע בעמוד האחרון של העיתון: מחקר חדש מגלה – אסור לאכול שקדים, זה מחזק את היציבה או מחליש אותה; לכל דבר יש מחקר. ומסתבר שגם יש מדינות שבהן הם עשו התניה והזה הצליח מצוין, יופי. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> מי שיאכל שקדים לא יקבל קצבת ילדים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> יכול להיות, יש דברים שפה, אמרתי קודם, לא אומרים בצחוק. אסיים במשהו שכן אמרו בצחוק. מספרים על שר האוצר המנוח יהושע רבינוביץ, שזכה אגב לעיקר ההערכה שלו כשר אוצר הרבה אחרי שהוא הפסיק להיות שר אוצר – אני מאחל לכולם אריכות ימים גם פה. פעם הוא ישב ליד חוף הים בתל-אביב – הוא גם היה ראש עיריית תל-אביב – ובא אליו מישהו ואמר: אדוני השר, אני חושב שאני יודע על מה אתה חושב. על מה אני חושב? בוא נתערב שאני יודע. התערבו על 10 לירות. אז עוד היו פה לירות. אתה חושב להטיל מס על הרחצה בים. הוציא רבינוביץ 10 לירות ונתן לאיש. נכון חשבת. שאל אותו האיש כמנהג היהודים: נו, אתה רואה שידעתי שחשבת על זה. אמר לו רבינוביץ: לא חשבתי על זה, אבל נתת לי רעיון טוב. בשנה הבאה יהיו עוד רעיונות טובים. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, גם חוק ההסדרים וגם התקציב באים תחת הכותרת של משבר כלכלי. כלומר כל ההיגיון של התקציב ושל הצעת חוק ההסדרים הוא שיש משבר כלכלי וצריך לטפל במשבר הכלכלי ולצמצם עד למינימום את הנזקים לתקציב ולכלכלה ולאזרחים. זה ההיגיון. לפי היגיון זה הממשלה היתה צריכה להביא תקציב וחקיקה שימנעו את הפגיעה באנשים שנפגעים באמת מהמשבר הכלכלי, להביא הצעות לצמצם במידת האפשר את הפגיעה במספר הגדול ביותר האפשרי של אנשים שנפגעים מהמשבר הכלכלי. שכבות הביניים והשכבות החלשות או המוחלשות מהוות אולי 70%, 80% מהציבור; הרוב המכריע בציבור משתייך להן ולא לעשירים ולבעלי ההון, שמספרם מצומצם ביותר. חוק ההסדרים – ההיגיון אומר שהממשלה היתה באה ומביאה חוקים שלוקחים מהעשירים ונותנים לעניים. למשל, יעלו מס הכנסה לעשירים כדי לגייס כסף ולצמצם את הפגיעה בשכבות החלשות בעת משבר כלכלי. יביאו חקיקה שתצמצם ותקטין מסים רגרסיביים, מסים ישירים, כי אותם משלמים בעיקר האנשים העניים ורוב רובו של הציבור. מה עשתה הממשלה, חברת הכנסת יחימוביץ? בדיוק ההיפך. לא את, אני יודע שזאת הדעה שלך. הממשלה עשתה ההיפך הגמור. ההיגיון של טיפול במשבר כלכלי הוא למנוע פגיעה באלה שנפגעים באמת מהמשבר הכלכלי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני יודע, אני פונה אלייך כדי שהוא ישמע. הממשלה עשתה את ההיפך, ובמקום לטפל בבעיה, הממשלה החליטה שאסור שהעשירים ייפגעו ובעת משבר כלכלי צריך להגן על העשירים. מורידים מס הכנסה ומעלים את המע"מ. דווקא בעת משבר כלכלי, וכשהממשלה צריכה להגן על אלה שנפגעים ואלה שהמשבר הכלכלי יכול להיות בשבילם חורבן, היא בחרה להכביד עליהם, להגדיל את המע"מ, להטיל עוד מסים על דלק, על סיגריות, להטיל את הדבר המשונה הזה שנקרא מס בצורת ולהביא התניות לקצבאות ילדים. דווקא לאנשים שנמצאים במצב הכי קשה, אולי. אנחנו יודעים שילדים שלא הולכים לבתי-ספר ולא מקבלים חיסונים נמצאים במצב הכי קשה. הם בשולי החברה, אלה מצבים בעייתיים ביותר, ודווקא בהם פוגעים. הממשלה החליטה לדחוף את ידה אל כיסו של האזרח העני, לקחת משם כסף ולהעביר לעשירים. חס וחלילה, שלא ייפגעו העשירים. איך מסבירים את זה? הרי לכל רשעות יש תירוץ, ואין אדם שעושה מעשה מרושע בלי לתת הסבר למעשהו. התירוץ של ביבי נתניהו הוא שצריך לעודד את העשירים כדי שישקיעו, כדי שיניעו את גלגלי הכלכלה, ובסוף, בחזון אחרית הימים לדעתי, זה יהיה לטובת כלל הציבור. לכן אסור לפגוע בהם. הכסף שלהם מקודש. איזה היגיון יש בלהוריד מס הכנסה לעשירים? איזה היגיון יש בלהטיל מסים על העניים? אנחנו צריכים להתייחס גם להצעות שהממשלה הביאה ולא הצליחה להעביר, כי זאת הצהרת כוונות, השר שמחון. נכון שלא הצליחו, אבל אני בטוח שיביאו את זה בצורה אחרת. למשל, החברים בקואליציה עשו חגיגה – אני לא יודע מה הם שתו בחגיגה הזאת – על ביטול המע"מ, אבל הממשלה ויתרה? כולם בכנסת יודעים שהממשלה תעשה קיצוץ רוחבי. היא תקצץ בתקציב החקלאות, היא תקצץ בתקציב החינוך, היא תקצץ בתקציב הרווחה, היא תקצץ בתקציב התשתיות, התחבורה ובכל דבר. יהיה קיצוץ רוחבי, כדי לפצות על ההפסד של ביטול הגזירה שרצו להטיל, של המע"מ. בסופו של דבר האזרח ישלם. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> מה אתה מעדיף? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני מעדיף שיעלו מס לעשירים. בעת משבר הם נפגעים הכי פחות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> תקפת קודם את ביטול המע"מ. תחליט מה אתה רוצה, זה היה נכון לבטל את המע"מ או לא נכון? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה היה נכון לבטל את המע"מ, אבל אתה בא אחר כך עם קיצוץ רוחבי – אתה עושה מאתנו צחוק? זאת עבודה בעיניים. זאת עבודה בעיניים. ביטלו את המע"מ ויעשו קיצוץ רוחבי. בסופו של דבר החינוך של הבן שלי ושל הבת שלך ושל כולנו ייפגע. <שלי יחימוביץ (העבודה):> את המע"מ ביטלו, וכנגד קיצצו ברפורמה במס. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ויעשו קיצוץ רוחבי. אני רוצה להתערב אתך, חברת הכנסת יחימוביץ, שאנחנו נקבל קיצוץ רוחבי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> זה בטוח, אבל זה לא קשור למע"מ. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה קשור לביטול דברים אחרים, בין השאר למע"מ, כי את הרווח שהם ציפו לו מהגדלת המע"מ הם הגדילו בצורה כל כך גדולה, יותר ממה שבאמת היו גובים, ודחיית ההנחות במס הכנסה לא יפצו על זה. יגידו: צריך קיצוץ רוחבי. מי שלא חושב שיהיה קיצוץ רוחבי, שיעלה לכאן ונשמע אותו. אבל למה לנו לעשות זה מול זה? בסוף יהיה גם קיצוץ רוחבי ועוד פגיעה בחינוך, עוד פגיעה בתשתיות, עוד פגיעה בתעסוקה. זה חוק ההסדרים, אבל צריך לדבר גם על הכוונות של הממשלה, על הדברים שהממשלה לא הצליחה להעביר אבל היא תעביר אותם בדרך אחרת. צריך להבין, בהבחנה או בהערכה או בהבנה את דרכה של הממשלה הזאת, לא את מה שראש הממשלה ושר האוצר נאלצים להתחשב בו משיקולים קואליציוניים ומשיקולים אחרים אלא את ה-core, הגרעין של האידיאולוגיה הכלכלית-חברתית שלו. הכוונה, והיא תבוא בסופו של דבר לידי ביטוי, היא להטיל יותר מסים רגרסיביים ולהקטין מסים פרוגרסיביים. זאת הכוונה. אם לא ישיגו זאת בגלל ההתנגדות בכנסת, זה לא אומר שהם מוותרים. הם יעשו את זה בדרך אחרת, כי ראש הממשלה ושר האוצר שלו מאמינים שהדרך היחידה, היחידה – כך זה נראה בתקציב וכך אני קורא את זה גם בחוק ההסדרים – היא לעזור לעשירים כדי שהם יניעו את גלגלי הכלכלה. אין בחקיקה שמובאת לכאן שום רמז לכך שצריך להגדיל את מספר מקומות התעסוקה ולהשקיע בתשתיות כדי שרבבות ואולי מאות אלפי אנשים תהיה להם עבודה, יהיה להם כוח קנייה והם יניעו את גלגלי המשק. זאת אלטרנטיבה שלא בחרו בה, בחרו באלטרנטיבה השנייה – סיוע לעשירים. כך נראה חוק ההסדרים. זה שמפצלים חוק בחוק ההסדרים לא אומר כלום. פיצלו את חוק מינהל מקרקעי ישראל מחוק ההסדרים. יושב-ראש ועדת הכלכלה אמר בתחילת הישיבה שזה פיצול וירטואלי. דנו בחוק בדיוק כמו שדנים בחוק ההסדרים, בקצב מרתוני רצחני ובלי שיהיה דיון מעמיק. מספר שעות הדיונים לא אומר כלום. לא היו כנסים בנושא. אני יכול להעיד על עצמי שלא היה לי מספיק זמן להביא את המומחים ולעשות קצת מחקרים בנושא הזה, לבדוק את השפעתו על הציבור הערבי וגם על דברים אחרים. יום-יום התקיים דיון. מה החוק הזה אומר? החוק הזה בא להפריט. החוק הזה בא ואומר שהקרקעות שהן לא קרקעות חקלאיות יימכרו ונכסים שהם לא נכסים חקלאיים יימכרו. החוק אומר את זה בצורה כזאת או אחרת. זאת המעטפת הכללית של החוק הזה. זה פוגע פגיעה ישירה בזכותה של האוכלוסייה הערבית לדרוש אדמות שהופקעו ממנה ולא נעשה בהן שימוש. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> יצא המרצע מן השק. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא המרצע, אני אומר את זה כל הזמן. זאת זכותנו, זאת אדמה שלנו. לא גנבנו אותה, היא נגנבה מאתנו. מגיע לנו לקבל אותה בחזרה. להשיב את הגנבה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> הנה המרצע. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה לא מרצע. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> נראה לך הגיוני שחצי דונם בתמרה עולה חצי מיליון דולר? זה נראה לך שפוי? תגיד לי, אתה דואג לאוכלוסייה שלך? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא נותנים לנו קרקעות. אתה אשם, הממשלה שלך אשמה. אם היתה תוכנית מיתאר רצינית – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> תתחיל להיאבק על הדבר הזה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה מאשים אותי בזה שאתה חונק אותי? חנקתם אותנו. אתם חנקתם אותנו וגנבתם את הקרקע שלנו ואתה בא אלי בתלונות? בא ללמד אותי? יש גבול לכל תעלול. יש גבול לכל תעלול. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אתה תיאבק במה שאתה צריך להיאבק. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> יש גבול לכל תעלול, השר שמחון. אני חושב שאתה צריך להתבייש במה שאתה אומר לי. אתה גונב ממני את הקרקע ואתה אומר לי שאני לא דואג לאוכלוסייה שלי? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אתה לא דואג, אתה לא דואג. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני לא דואג? אתם גונבים את האדמה שלנו, אתם חונקים אותנו ובאים אלינו בטענות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אתה לא דואג לאוכלוסייה שלך ואתה יודע את האמת. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש שתגן עלי מפני השר המתקיף. אני רוצה להשיב לו: הציבור הערבי, 80% מהקרקעות שלו הופקעו. מי שהפקיע זה ממשלת ישראל, שאתה שר בה. אני נאבק נגד הפקעת קרקעות ואתה המפקיע. עשרות שנים אנחנו רוצים תוכניות מיתאר מורחבות, הרחבת תחום השיפוט, והממשלה שלך חונקת אותנו. אתה האשם, אתה היית חבר בכל הממשלות שחנקו את הציבור הערבי, ואתה בא ואומר לי: למה מחיר הקרקעות בתמרה כל כך גבוה? כי אתם גנבתם את האדמות של תמרה, כי אתם חונקים את תמרה. זו הסיבה. קצת בושה. אין גבול, אין גבול. זה המקום היחיד בעולם שבו חוצפה זה דבר חיובי. עובדה, אומרים: בירה "מכבי", חוצפה ישראלית. זה דבר טוב, חוצפה. מה הוא אומר? בא אליך גנב הביתה, אתה בא אליו בטענות, והוא אומר לך: אתה אשם כי הרשית לי לגנוב ממך. אנחנו נאבקים נגד המדיניות של הממשלה הזאת, נגד זה שיש אפליה, נגד זה שלוקחים לנו את הקרקעות שלנו. הפצע שלנו פתוח, ואנחנו עושים את זה בצורה הכי מעודנת שיכולה להיות. באים אלינו עוד בטענות. אין גבול. אנחנו רוצים בחזרה את כל הקרקעות שלנו שהופקעו. זאת זכותנו. אנחנו לא גנבנו אדמה מאיש. האדמה נשדדה מאתנו, ועוד באים אלינו בטענות על מחירי הקרקע, למה אנחנו לא נאבקים, מה אנחנו עושים בכנסת. האם כבודו הקשיב לנו? האם כבודו ניסה לעזור לנו? אנחנו מביאים הצעות חוק כל שבוע כדי לתקן עוולות ואתם מצביעים נגד זה. אתם רוצים עוולות ואתם רוצים אפליה. אתם מתנהגים כאילו שאתם האדונים ואנחנו העבדים. אנחנו זוקפים את קומתנו כבני הארץ הזאת, כבעלי האדמה הזאת. לא ילמד אותי מי שגנב את הקרקע ממני ועומד מולי, מה זה ערכים אנושיים, מה זה דמוקרטיה. אני אלמד אותו, כי בכנסת הזאת מי שמגן על הערכים האנושיים, בראש ובראשונה זה חברי הכנסת הערבים. אנחנו נאבקים בדיכוי ויש כאלה שעושים את הדיכוי והופכים אותו לחוק. את זעקתנו לא רוצים לשמוע כי הם לא חושבים שאנחנו בני-אדם. הם חושבים שהם פוצעים אותנו ולא כואב לנו וזורקים מלח בעיניים שלנו ולא קורה שום דבר לעיניים שלנו וגונבים מאתנו את אדמותינו וזה לא מפריע לנו. הם מנסים ללמד אותנו היסטוריה שהיא נגד מה שאנחנו מאמינים בו. הם מנסים להפוך אותנו להיסטוריה ציונית ובאים אלינו בטענות. אנחנו מוכנים לוותר, אדוני כבוד היושב-ראש, ולהתייחס ליהודים בארץ הזאת בשוויון. זה גדלות מצדנו. <היו"ר אלכס מילר:> השר שמחון, חבר הכנסת זחאלקה רואה שזמנו תם והוא כבר במשפט סיום. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אנחנו מציעים לכם את החיים ביחד, בשוויון. יש מקום לכולם במעגל הניצחון, אבל אתם רוצים לזרוק אותנו החוצה מפה. לא ניתן לכם. <היו"ר אלכס מילר:> תודה לחבר הכנסת זחאלקה. אני מזמין את חבר הכנסת אורון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה בא אלי בטענות, מה אני עושה בכנסת הזאת? <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת זחאלקה, אני מבקש שתעשו את זה בשקט. חבר הכנסת אורון, יש לך 15 דקות. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, מה שמתחיל עכשיו כאן הוא סיום של תהליך שנמשך במשך כ-20 יום, של דיון משולב על חוק ההסדרים ועל חוק התקציב. אני רוצה להקדיש כמה מלים לתהליך ואת עיקר דברי לתוכן. אני יודע ששר האוצר מאוד מתגאה בכך שהוא הצליח להגיש בתקופה כל כך קצרה תקציב לשנתיים, עם כל כך הרבה רפורמות. אני מנסה לחפש את ההישג הגדול, ואני מודה, אני לא מוצא אותו. נתחיל מהשאלה למה היה צריך לחכות עד אמצע יולי כדי שלמדינה יהיה תקציב. מה מנע – לא אחרי 45 יום, משום שהיה פסח והיו חגים, אלא אחרי 60 יום, להגיש תקציב לשנה אחת ולהיות היום במצב שבו אנחנו פועלים כבר חודשיים בשנת תקציב. יתרון אחד מאוד ברור: תקציב לשנה וחצי חוסך מהממשלה את מה שקרה פה בימים האחרונים. היתרון הזה מאוד ברור. האם באמת, אדוני היושב-ראש, מישהו פה יכול לקום ולומר: אני יודע מה יהיו הפרמטרים הכלכליים בשנה וחצי הקרובות שעל בסיסם בנינו תקציב? אנחנו רואים נתונים כל בוקר. נתונים של פיטורים, נתונים של ירידה באחוזי גבייה, שמשמעותם גידול בגירעון, נתונים על קבוצות נוספות שנמצאות במצוקות גדולות. אבל יש לנו ממשלה עם שר אוצר ועם שר-על כלכלי, שיש להם ראייה ארוכת טווח. בראייה ארוכת הטווח הזאת הם יודעים לקלוע מעבר לאופק. בסדר, אני מבין שכל הפעולה הזאת היתה – הביאו לממשלה הצעת תקציב וחוק הסדרים, הגיעה הערימה הזאת לממשלה ופורקה לגמרי; לא נשאר ממנה זכר. חלק – שר הביטחון אמר: לא נוגעים בתקציב הביטחון. נעל את זה מצד אחד. ראש הממשלה אמר: לי יש מדיניות משלי, אני מוריד מסים ישירים, כך תהיה צמיחה ישירה במשק. נעל את זה מכיוון שני. ואחר כך עשו עסקת חבילה, שיש בה מרכיבים חיוביים, אבל בעיקרה עשתה מהערימה הזאת ערימה אחת שאין בה שום היגיון פנימי, ונוצר כאילו גידול בהוצאה, מה שהיה נחשב פעם בכלל לקודש הקודשים – שהתקציב לא יגדל מ-1.4, 1.7 – הוא יכול לגדול ל-3, והוסיפו עוד 1.3, 1.3 וחצי, ולא הוסיפו את זה כשבאו ואמרו: תראו, אנחנו יודעים להגדיל את התקציב ב-3–4 מיליארדי שקל, ומהתוספת הזאת אנחנו מייעדים ל-1, 2, 3, 4. היתה ערימה. תהליך דומה, אדוני היושב-ראש, קרה כשהתקציב הגיע לכנסת. משכו מפה, משכו משם, משכו מפה, משכו משם, ועכשיו יש לנו חוק הסדרים חדש ותקציב חדש. הישג גדול, ואני תומך בהישג הזה. בוטל המע"מ על ירקות ופירות. מה עשו? הקטינו את ההפחתות במס הכנסה בשנה אחת. לא ירדו ממסלול, לא שינו כיוון, אלא אמרו: אנחנו דוחים את זה עכשיו בשנה אחת, כי נוצר חור של כמעט 2.8 – יש ויכוח על המספרים – כמעט 3 מיליארדי ש"ח. ואני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, המחלוקת הגדולה היא על הכיוון הזה, משום שהכיוון הזה התמשך, והתקציב הנוכחי הוא לא שינוי של הכיוון הזה. זה התקציב שבו הולכת ונוצרת מדי שנה בשנה תמונת חברה ישראלית מקוטבת, שהפערים בה הולכים וגדלים. הולכת ונוצרת משנה לשנה תמונה של תקציבים שהולכים ויורדים פר-נפש, פר-קפיטה. הולכת ונוצרת מציאות, שבה, בהשוואות בין-לאומיות, אדוני היושב-ראש, אנחנו מוצאים את עצמנו כל פעם מחדש בנקודות הנמוכות ביותר כאשר מדובר בפערים בהישגים בלימודים, בפער בין המרכז לפריפריה – שם אנחנו בשיא עולמי, באי-שוויון אנחנו בשיאים מערביים עולמיים. ובא ראש הממשלה, ובא שר האוצר, ומסבירים לנו – לנו יש תפיסה; אנחנו בעצם צריכים ממשלה שההוצאה שלה תהיה יותר קטנה. באים ואומרים להם היום כבר כל המומחים – מהאקדמיה, מהכלכלה, רוב המומחים: הממשלה הישראלית הגיעה לשיעור שדומה לממוצע שקיים בארצות שאנחנו רוצים להידמות להן. אומרים: לא, אנחנו נועלים גם בחוק ההסדרים הזה, אדוני השר, את התקציב של השנה הבאה, עוד הפעם בגידול של 1.7, כשהמשמעות שלו צמצום תקציבי, כי האוכלוסייה גדלה בשיעור דומה לזה, והאוכלוסייה מתבגרת בשיעור גבוה יותר. ואם תהיה במדינת ישראל צמיחה לא גדולה, של 3%, המשמעות היא שההוצאה התקציבית תקטן ביחס לתוצר, מגמה שאין שום הצדקה לקיים אותה, אלא אם כן גם בשנים הבאות ימצאו פטנטים – פעם קוראים לזה "קופסה", פעם קוראים לזה "הוצאה חד-פעמית", פעם קוראים לזה בכל מיני פטנטים, אבל אין בהם היגיון. אין בהם מדיניות. ואז, אדוני היושב-ראש, מתקבלת הוצאה שהולכת ומחריפה משנה לשנה. אני אתן רק שני נתונים: ההוצאה החברתית כאחוז מההוצאה הממשלתית הכוללת ב-2008 היתה 35%, ב-2002 – 38%; ההוצאה החברתית בממוצע לנפש ב-2002 היתה 15,000, ב-2008 – 14,000. פר-נפש. זאת אומרת, כל נפש במדינת ישראל, החלק של ההוצאה הציבורית בתקציב לגביה יורד ב-1,000 שקלים, וזה לא מתחלק באופן אחיד אצל כולם, והפערים הללו קיימים, והפערים הללו בתקציב הנוכחי ילכו ויחמירו, משום שאין שום מהלכים מהותיים שמשנים את הכיוון שבו אנחנו הולכים בשנים האחרונות, כשמשנה לשנה מעצימים את ההוצאה הזאת. אדוני היושב-ראש, אני יודע שבדיונים מהסוג הזה אני בדרך כלל – ולא רק אני – מדברים כלכלה ומדיניות חברתית. אבל, אדוני היושב-ראש, סגן שר החוץ לשעבר, אני רוצה הפעם פה, בהתחלת הדיון הזה, בכל זאת ליצור קשר בין הנושא המדיני לבין הנושא הכלכלי. הוא לא נמצא בתוך סעיפי התקציב – הוא נמצא בסעיפי התקציב, בהוצאה שגדולה עלינו בהוצאות הביטחון. מה המשמעות של המדיניות הבלתי-אחראית של הממשלה הזאת בנושא הפלסטיני, בנושא הסורי, והשלכותיה על המחיר הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל? זה כאילו לא בתוך השיח, אלה שני נושאים נפרדים, הם לא קשורים אחד לשני. הם מאוד מאוד קשורים אחד לשני, אדוני שר האוצר לשעבר. מי כמוך יודע, כמו שרבים מאתנו יודעים, מהי המשמעות של כל אפילו התחלה של תזוזה, שינוי במצב רוח, שינוי באווירה, לכיוון שאולי הולכים לקראת משהו ומה המשמעות הקשה-מאוד כאשר האותות מכוונים בכיוון הפוך. וכרגע האותות שעולים מתוך הממשלה הזאת הם בכיוון הפוך. מחפשים תרגילים, איך נאמר לסורים "לא", איך נאמר לפלסטינים "לא", ואני לא צריך, עם כל הכבוד וההערכה לאביו של ראש הממשלה, שיאריך ימים ושנים, אותו בשביל להבין שכשהוא אומר "כן" הוא בעצם מתכוון ל"לא". והוא כל יום מחדש עוטף את ה"כן" שלו בכל כך הרבה "אולי", ו"אם", ו"מה יהיה", שברור לכולם שזה "לא". וה"לא" הזה מתחבר באופן מאוד מאוד ישיר למה שקורה בתקציב המדינה, למה שקורה ביכולת שלנו להתמודד עם המצוקות הגדולות שהכלכלה והחברה הישראלית נתונות בתוכן. ומבחינה זו, אדוני היושב-ראש, אני מעולם לא ראיתי, ובטח לא בשנים האלה, פער בין היכולת של הממשלה לפעול בתחום השלום ובמאמץ להוציא אותנו מהסכסוך שנמשך כבר 100 שנה, ובין המשמעות הכלכלית-חברתית של המהלך הזה. <רוני בר-און (קדימה):> – – – הקשר הזה הוא היום סוג של מלכודת, כיוון שאנחנו זוכרים את האשליות המדיניות שהביאה ממשלת ברק ב-1999, את הגאות הכלכלית חסרת הבסיס שהיתה פה ב-2000, ואחר כך את החורבן הכלכלי כשכל הבועה הזאת התנפצה ב-2001, 2002, 2003. את זה צריך לזכור. אם הולכים על זה, הולכים על זה ברצינות, ולא בבועות. <חיים אורון (מרצ):> או. וזאת הנקודה, ידידי חבר הכנסת בר-און, של מידת הרצינות. אפשר את הסקאלה שתיארת עכשיו לעשות על הציר של המציאות הכלכלית, ואפשר את הסקאלה שאתה תיארת עכשיו לעשות על הציר של המדיניות שאצלנו קוראים לה המדיניות הפוליטית. כי פוליטיקה זה פלסטינים, כלכלה זה לא פוליטיקה. בעיני גם כלכלה זה פוליטיקה. אבל אני אומר: נכון, ממשלות ישראל, לבטח לאחר התקופה שאתה תיארת, לצערי גם בסוף התקופה שאתה תיארת, של ממשלת ברק, אבל לבטח אחריה, עסקו באופן מודע – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> היית חבר בממשלת ברק. <חיים אורון (מרצ):> אני הייתי חבר בממשלת ברק, אבל בשלב שאנחנו מדברים, למרות שמאוד מאוד תמכנו, גם כשהיינו בחוץ, בממשלת ברק – אם כבר העלית את הנושא הזה, השר שמחון, לברק יש תרומה מכרעת, שאף אחד לא יתחרה בה, בשכנוע הציבור הישראלי שאין פרטנר. ומה שאני מאוד פוחד, שהוא עצמו ממשיך להיות משוכנע בזה גם עכשיו. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> הוא דיבר על משהו אחר. <חיים אורון (מרצ):> הוא דיבר על מה שקרה אחרי המהלך הזה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> הוא דיבר על הכלכלה שהיתה ב-2000. <רוני בר-און (קדימה):> הוא העלה את הציפיות שלא היה להן בסיס, כי איש לא התכוון למה שהוא אמר ודיבר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> נכון לרגע זה, על-פי הנתונים היבשים, הצריכה ב-2000 היתה הכי גבוהה בעשור האחרון. <חיים אורון (מרצ):> אני ממשיך את מה שאתה אומר. אנחנו אומרים שלושתנו, לפי דעתי, אותו הדבר. אני שמח שלפחות שניים מתוך השלושה אומרים אותו הדבר. אני, אגב, לא מסתיר. אני חושב שמה שעשה ברק אחרי הקדנציה שלו היה אסון למחנה שלנו. האסון הזה חוזק – מאין כמוהו – על-ידי ממשלת ימין שקיבלה על עצמה תפיסה עקרונית לא לאפשר לתהליך שהתחיל בקמפ-דייוויד להשלים. <רוני בר-און (קדימה):> מה שקרה באפריל 2009 זה ממשלת ימין עם חיזוק של ברק. <חיים אורון (מרצ):> אני, אגב, שמח שהגענו לפינה הזאת. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> לצערי, אתה וחבר הכנסת חברי בר-און נשאבים למצג השווא שהיושבת-ראש שאתה די מעדיף לשתף אתה פעולה מאשר לשתף פעולה עם המחנה שאתה משתייך אליו מציגה בתקופה האחרונה. <רוני בר-און (קדימה):> עוד פעם זה בא לפוליטיקה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> מה לעשות, אבל הוא אמר: הגענו לפינה הפוליטית. <היו"ר מגלי והבה:> טוב, חברים. <חיים אורון (מרצ):> הפריעו לי. אבל אני שמח על ההפרעה. אדוני השר, הפטנט הזה של מפלגת העבודה כועסת על קדימה למה היא לא נכנסה למקום שאתם נכנסתם בהתנדבות – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> הבעיה שאתה כבר עשר שנים כועס על ברק. <חיים אורון (מרצ):> אני לא כועס על ברק. שלום שמחון, בוא לא נספר סיפורים מתוך החדר. אני לא כועס על ברק. אני כועס על ברק? גם כשאני נורא כועס על ברק, אני לא מתחרה עם אופיר פינס, אני לא מתחרה עם איתן כבל. גם כשאני מוציא מתוכי את כל מה שיש בי, אני לא מגיע לשיעורים האלה. אז עזוב אותי מהכעסים שלי על ברק. תאמין לי, אני בטוח שברק יגיד לך הערב, שהוא מוכן את הכעסים שלי – פי-שמונה על כעסים של חלק מחבריו. אז עזוב אותי מהסיפור הזה. הבעיה שלי, אני לא מצליח להבין – אם אתה העלית את הנושא הזה, אבל אתה בחרת להעלות אותו – את התפקיד המשונה של – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> הרמת לי להנחתה. <חיים אורון (מרצ):> לא, אתה הרמת לי להנחתה. <היו"ר מגלי והבה:> השר שמחון, תהיה לו הזדמנות, או לך תהיה הזדמנות, להרחיב בנושא. <חיים אורון (מרצ):> אבל אני רוצה לסיים את המעגל הזה, ובזה אני ארד. מה שקורה עכשיו במעבר מ-2008 ל-2009, לפי דעתי יהיה מאוד מאוד דומה למה שקרה במעבר מ-2000 ל-2001 ו-2002, גם בכלכלה וגם במדיניות. נדרש הרבה זמן לרפא את מה שקרה – אני מקווה שלא עוד אינתיפאדה, אני מקווה שלא מלחמה – יידרש הרבה זמן לחזור מהלופ הנורא שאתם שותפים לו, גם במדיניות וגם בכלכלה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אורון. אנחנו ממשיכים. אני מזמין את חבר הכנסת אלכס מילר. אחריו יהיה חבר הכנסת אופיר פינס-פז, ואחריו יהיה חבר הכנסת גדעון עזרא. בבקשה, חבר הכנסת מילר. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> תודה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת ג'ומס, אתה בין חברי הכנסת הוותיקים כאן. אני אשאל אותך שאלה: האם זכור לך פעם בהיסטוריה של מדינתנו הקטנה, שמישהו באמת הגיע ואמר מהדוכן הזה: וואו, איזה תקציב יש לנו, הכול מושלם? הרי אנחנו יודעים שאנחנו לא נגיע למצב כזה. אנחנו גם יודעים שכל שנה שמגיע התקציב, במיוחד באותן שנים שהתחילו עם הדבר הזה שנקרא בשם חוק ההסדרים, אנחנו יודעים שתמיד יש בעיות שחברי כנסת מנסים לפתור, לטפל בהן בזמן הדיונים על חוק ההסדרים בוועדות הכנסת. אבל כאשר אנחנו מסתכלים על התנועה הכללית וכאשר אנחנו מסתכלים על היום, כאשר כל העולם, כולל ישראל, נמצאים במשבר כלכלי עצום, ואנחנו נמצאים במצב חריג – כאשר נמצאים במצב חריג צריך לעשות צעדים חריגים. אני מאמין שאותו צעד שהלך אליו שר האוצר, שהלכה אליו ממשלת ישראל, להביא אלינו תקציב דו-שנתי – אני חושב שזה תקדים עולמי; אם אני לא טועה, אדוני היושב-ראש, אני חושב שזה תקדים עולמי שמעבירים תקציב דו-שנתי, ואני חושב שזה תקדים שאפשר ליישם אותו גם לעתיד. ואם יש לנו כבר אפשרות כשאנחנו נמצאים במשבר להביא תקציב דו-שנתי, אני מאמין שבסופו של דבר אנחנו גם נוכל להתנהל כאן במדינה עם תקציב רב-שנתי. אבל, אנחנו צריכים לקחת בחשבון את אותן הוצאות, שאין מה לעשות, מדינת ישראל חייבת להוציא אותן, כמו נושא הביטחון. אני מזכיר לכם, חברי חברי הכנסת, אנחנו אחרי שתי מערכות, גם בלבנון, גם בעזה – הוצאה עצומה של כספים למימון אותן מערכות צבאיות, ואין מה לעשות, צריך מאיפה שהוא להביא את הכסף הזה. אדוני היושב-ראש, אני חבר ועדת הכספים ואני גם חבר ועדת החינוך. בשתי הוועדות האלו דנו על חלק מחוק ההסדרים. אני גם רוצה לנצל את הבמה ולברך את ממשלת ישראל, לברך את שר האוצר, שהצליחו לאזן ולעצב את הכלכלה בישראל ולהתמודד עם אותו משבר שאנחנו נמצאים בו. יש לנו הרבה מאוד בעיות, מאבטלה עד התמיכה בשכבות החלשות, השכלה גבוהה, חינוך, כל אותם דברים שאנחנו מדברים עליהם מדי שנה בשנה ומנסים למצוא פתרונות יצירתיים כדי לצאת מהמשברים. מערכת החינוך בקריסה, וראינו את התוצאות של הבגרויות. כל שנה אנחנו יורדים בממוצע מהשנה הקודמת. אני מאמין שבעזרתנו, כמובן, בעזרת חברי הכנסת, בעזרת חברי ועדת החינוך, שר החינוך החדש, לפחות בשלב הזה, יוכל להציל אותנו מהמצב הזה, כי אין מה לעשות, המשאב העיקרי של מדינת ישראל הוא המשאב האנושי, וחייבים למצוא דרך להשקיע ולשפר את המצב שאליו הגענו עכשיו. אני גם רוצה להתייחס לחלק מהדברים בחוק ההסדרים, אדוני היושב-ראש, שבעיני לא נראו ממש הגיוניים. אני יכול גם להתייחס לעניין הזה של ביטול חקיקה – חוק שלי, שאני חוקקתי אותו יחד עם חברי הכנסת סילבן שלום ואחרים בכנסת השבע-עשרה, חוק זכויות הסטודנט, שאחד מהסעיפים בו הוא תוספת נקודת זכות במס הכנסת לבוגרי תואר ראשון. מ-2007, מי שמסיים תואר ראשון, מגיעה לו נקודת זכות במס הכנסה. המטרה של התוספת הזאת היתה להתמודד עם המשבר של בריחת מוחות. הרי כולנו יודעים שמדינת ישראל אינה יכולה להתחרות עם שאר העולם; אני מתכוון לארצות-הברית, אני מתכוון לאירופה, מקומות שבהם המשכורות שמשלמים לאנשי אקדמיה מאוד גבוהות. אין מה לעשות, אנחנו חייבים להתמודד עם המצב בכלים שיש לנו, ואחד מהכלים הוא כמובן שלאלה שמסיימים תואר ראשון לפחות תהיה איזו הטבה, כדי להחזיר את אותן הלוואות שהם לוקחים בזמן שהם לומדים במערכת ההשכלה הגבוהה, כי אנחנו רוצים לעודד – אנחנו רוצים שיותר ויותר צעירים ייכנסו למערכת הזאת. אנחנו רוצים שתהיה יותר השכלה. אני חושב שכל כלכלן יגיד את זה – שהגורם החשוב ביותר לצמיחה כלכלית הוא השכלה, ההשכלה של אותם אנשים, אותם אזרחים, שחיים במדינה. כאשר ראיתי שרוצים לבטל את החוק, פשוט רציתי פעם אחת לשמוע, אדוני היושב-ראש, סיבה אחת הגיונית – למה. <היו"ר מגלי והבה:> אני זוכר, אדוני, כמה נלחמת בשביל החוק הזה. היינו יחד בוועדת הכספים. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> נכון. ואף אחד לא הצליח להסביר לי למה. אומנם אני לא יכול להגיד שאני מסכים, אבל אני יכול לבוא, להקשיב ולשמוע, כי היה הסבר לנושא של מע"מ על ירקות ופירות. אבל כאשר אנחנו מגיעים לדברים שאין להם הסבר, ואומרים, ככה זה, כי אין מה לעשות – את זה אני לא יכול לקבל. גם כאשר אנחנו מדברים, אדוני היושב-ראש, על ההכנסות של המדינה, שיש לה חוסר של משאבים טבעיים והיא מחפשת משאבים אחרים כדי להכניס כסף לקופת המדינה – אז אחד מהמשאבים, בין החשובים, הוא תיירות. עכשיו, איפה ההיגיון בהטלת מע"מ על התיירות? הרי למה זה היה גורם? זה היה גורם לדבר מאוד פשוט – שאותם תיירים שאנחנו רוצים שיגיעו לישראל במקום לשאר המקומות בעולם, וישקיעו את הכסף שלהם בכל מה שקשור לענף התיירות בישראל, הרי במסגרת של הטלת מע"מ מה היה קורה? דבר מאוד פשוט: הם לא היו מגיעים לכאן, כי זה היה עולה להם יותר. אנחנו כן יודעים שהמחירים בישראל לא הכי נמוכים שבעולם, ויש לנו תחרות עצומה באזור. אני חושב שגם ראש הממשלה וגם שר האוצר עשו נכון שהוציאו את זה מחוק ההסדרים. נושא המע"מ על פירות וירקות – אדוני היושב-ראש, כאשר מגיעים לוועדת הכספים ואומרים שאנחנו נמצא נוסחה שתיקח את הכסף מאלה שאמורים לשלם ולא משלמים, והשכבות החלשות לא ייפגעו – לא ראיתי שום נוסחה, אדוני היושב-ראש, שנותנת מענה. דיברתי גם עם אנשי האוצר ואמרתי להם: חברים, תביאו, תביאו, בואו נראה. כמעט בכל דיון שהיה בוועדת הכספים ההערות שלנו נשמעו, ותוקנו חלק מאותם סעיפים שהיו בכל חוק וחוק שהיה בחוק ההסדרים. <היו"ר מגלי והבה:> אז אתה אומר שזה לא היה עז. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> זה לא עניין של עז. תשמע, כאשר באים אליך ואומרים לך: זה הפתרון שלנו, קבלו אותו, תנסו לתקן אותו, אבל בסופו של דבר זאת התוצאה – התוצאה היא שמכניסים כסף לקופת המדינה כדי להוציא לדברים אחרים, לתמוך בשכבות החלשות, לתמוך בהשכלה, לתמוך בחינוך. אבל לא היתה נוסחה. לא היתה נוסחה הגיונית. את שאר הדברים כן קיבלנו. גם העניין של ההתניות – דיברו כאן לא מעט חברי כנסת על נושא הקצבאות. לא הגיוני. כמו שאמרתי קודם, יש דברים שהם הגיוניים, ובמצב של משבר אין מה לעשות, צריך לקבל החלטות וצריך להכריע, אבל יש דברים שהם פשוט לא הגיוניים. צר לי על כך, ואני מקווה מאוד, אדוני היושב-ראש, שכאשר נגיע לתקציב של 2011, אנחנו באמת נראה הצעת תקציב ללא אותם סעיפים שבסופו של דבר כל הכנסת תילחם בשביל להוציא אותם, אלא באמת נשב, וניקח את הזמן שלנו לטובת שיפור ותיקון של סעיפים הגיוניים בתוך החוק, ולא נילחם כולנו להוציא אותם מהחוק, כי זה לא הגיוני, ובזה התעסקנו. לדוגמה, נושא ויסקונסין – כל ועדת הרווחה נלחמה להוציא את זה. נושא הירקות – כל ועדת הכספים נלחמה להוציא את זה. נושא התיירות – כל ועדת הכספים נלחמה להוציא את זה. אבל זה בזבוז של זמן, והרי בסופו של דבר ידענו שזה לא יישאר בחוק ההסדרים. אדוני היושב-ראש, משפט אחרון – אני מברך את ממשלת ישראל על תקציב המדינה, ואני מציע שכשנגיע לתקציב 2011 נקבל תקציב הרבה יותר הגיוני מזה שקיבלנו הפעם. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אלכס מילר. אני מזמין את חבר הכנסת אופיר פינס-פז, ואחריו – לפי הרשימה, חבר הכנסת גדעון עזרא. <אופיר פינס-פז (העבודה):> כמה דקות יש לי? <היו"ר מגלי והבה:> יש לך 12 דקות. <אופיר פינס-פז (העבודה):> תודה, אדוני היושב-ראש – – – <חיים אורון (מרצ):> עוד פעם דפקו אותך במפלגה. 12 דקות. <אופיר פינס-פז (העבודה):> כן, זה מעל ומעבר. אין לי שום תלונה, ג'ומס, מה אתה אומר על זה? אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתחיל במלה טובה, כדי שאני לא אשכח בסוף. אז המלה הטובה שיש לי היא על כך שנעשתה עסקת חבילה בין הממשלה ובין ההסתדרות ובין המעסיקים. אני חושב שזה תנאי הכרחי ליציאה מהמשבר הכלכלי. אני חושב שהדבר הזה חשוב מאין כמותו. אני לא רוצה להיכנס עכשיו למה המרכיבים של עסקת החבילה ואם היו יכולים להיות מרכיבים אחרים – אלה דברים חשובים, אבל מה שחשוב יותר מכול הוא המסגרת שמייצרת שקט תעשייתי שיכול לתת למשק הישראלי את הקרקע הנכונה כדי לצאת מהמשבר. עד כאן המלים הטובות, ועכשיו נעבור לשלב הביקורת. חוק ההסדרים שאנחנו דנים בו היום, שהוגש לכנסת, הוא שערורייתי ברמות שקשה לדמיין. מעולם לא ראיתי חוק הסדרים כל כך מנופח, מאות סעיפי חוק, דברים מזעזעים וקשים. נכון שהכנסת החליטה לפצל חלק גדול מהסעיפים האלה לדיון בוועדות אחרות, אבל עדיין – לוח הזמנים לא השתנה, ואף אחד לא יכול לשכנע אותי שאפשר לקיים תהליך חקיקה רציני בסד זמנים כזה. אני אומר לכם, אני ראיתי נתונים שהאוצר הביא לגבי סעיפים רבים בהצעת חוק ההסדרים, נתונים שמצוצים מהאצבע, שנאספו ברשלנות. הבסיס לדיון על רבים מסעיפי החוק היה בסיס עובדתי לא נכון; מטעה. אני אומר לכם שחוק ההסדרים הזה, אם יאושר מחר בכנסת, יהיו בו הרבה מאוד תקלות. אני כבר לא מדבר במובן התפיסתי-עקרוני-אידיאולוגי; יהיו בו תקלות קשות, ויצטרכו לשוב ולתקן אותו, ולחוקק אותו, כי נעשתה כאן חקיקה חפוזה, רשלנית, עם הרבה מאוד טעויות, שהעם בישראל – הציבור הישראלי – יצטרך לשלם עליהם מחיר מאוד מאוד יקר. אני זוכר שבתהליך הכלכלי שראש הממשלה הוביל דובר על ניסיון לצאת מהמשבר הכלכלי העולמי והישראלי, בנגזרת הישראלית שלו. אני זוכר את ראש הממשלה ואת שר האוצר יושבים ומסבירים ליד שקפים איזו תוכנית כלכלית שקראו לה "בלימה ותנופה". אתה זוכר את זה – בלימה ותנופה? <היו"ר מגלי והבה:> עם תנועת הידיים. <אופיר פינס-פז (העבודה):> את הבלימה ראינו והרגשנו חזק. את התנופה – נו, לא ממש. כשאני מסתכל על בנימין נתניהו – והיה לי הכבוד לעבוד אתו באותה ממשלה כשהוא היה שר האוצר ואני הייתי שר הפנים – אני לא מצליח להבין אותו. אני לא מזהה אותו. זה כאילו כפיל, כאילו צל שלו, זה לא הוא. בתהליך הזה הוא התפרק מכל העקרונות שלו, מכל העמדות שלו, מכל התפיסות הכלכליות שלו. כל הדברים שבזמנו הביאו לו את כל הנכסים הפוליטיים שהוא ניכס לעצמו כשר אוצר בזמנו, הוא התפרק מכולם. הוא דיבר על איזושהי תוכנית מסים למשל – שגויה בעיני – של הפחתת מס הכנסה, כשיש לנו כזו ירידה בהכנסות המדינה, ושל העלאת המסים העקיפים: מס ערך מוסף וכדומה. בסופו של דבר, התוכנית התהפכה לו לגמרי, השתנתה לו מכל הכיוונים – לכיוון שאני חושב שהוא עדיף, אבל כשאני מסתכל עליו, בסופו של דבר לא אני מנווט את כלכלת ישראל אלא הוא, גם ראש הממשלה וגם שר-על לכלכלה. וכשאתה מסתכל על ההתנהלות של נתניהו – ואתה יודע שכלכלה היא לא רק מתמטיקה אלא יש בה הרבה מאוד פסיכולוגיה, וכושר הובלה, ומנהיגות – אתה לא מזהה מנהיגות כלכלית למדינת ישראל, שאמורה וצריכה לצאת מהמשבר הכלכלי. אתה רואה התנהלות מזגזגת, התנהלות מהססת, התנהלות שנענית לכל לחץ, שבינה ובין תפיסה כלכלית אין דבר וחצי דבר, הכול זה תגובות לדרישות ולסחטנות פוליטית, ואני חושב שהדבר הזה לא ממש יוצר אווירה של ביטחון בציבור הישראלי שיש מי שיוביל את מדינת ישראל לחוף מבטחים. ואת זה לא רק אני אומר. אני שומע את כל המגזר העסקי מותח ביקורת נוקבת על התנהלות הממשלה; אני שומע את הסקטור האקדמי, את הפרופסורים לכלכלה באוניברסיטאות השונות, שמתארים בדברי ביקורת חריפה את התנהלות הממשלה בעניין הגיבוש של התפיסה הכלכלית – אם זה בחוק התקציב, אם זה בחוק ההסדרים, אם זה בדברים האחרים – ואי-אפשר לחשוב שבאמת הדבר הזה מייצר איזושהי אווירה נכונה למדינה שרוצה להתמודד באופן רציני עם המציאות הכלכלית. הדבר התחיל קודם כול מבניית הממשלה. כשראשי המדינה מדברים גבוהה-גבוהה על משבר כלכלי, אתה מצפה מהם קודם כול להידוק החגורה, קודם כול לדוגמה אישית, קודם כול להצנע לכת. ובמקום זה מה קיבלנו? בציניות שאין כדוגמתה נבנתה כאן הממשלה הגדולה בתולדות ישראל, הבזבזנית בתולדות ישראל, עם אין-סוף שרים – שרים עם תיק, שרים ללא תיק, סגני שרים, משרדים שממציאים. מוסיפים עשרות תקנים. האיש שדיבר על האיש הרזה שנושא את האיש השמן – מי שזוכר – ללא מצמוץ, כשהיה צריך, הוסיף עשרות תקנים לכאן ועשרות תקנים לשם, כשהוא ידע שאין בהם שום צורך, רק כדי לייצר לו את הבסיס הפוליטי הלא-ענייני כדי לקיים את הממשלה הזו. ואני אומר לכם: "הקפיטליזם החזירי" – המשפט שאנחנו מכירים אותו – אל "הקפיטליזם החזירי" התווסף "האופורטוניזם החזירי", והשילוב של "קפיטליזם חזירי" ו"אופורטוניזם חזירי" הוא שילוב מסוכן. הכול כאן כשר כדי לשרוד, הכול. מוכנים לעשות הכול. יושב-ראש ועדת הכספים, ידידי חבר הכנסת גפני, מביא הצעת חוק שמשנה סדרי בראשית בכל מה שקשור לחינוך הממלכתי, לחינוך הממלכתי-דתי, לחינוך החרדי, אבל הוא יושב-ראש ועדת הכספים, מישהו יכול להתווכח אתו? מייד הכול מתהפך, מייד מוזרמים, מייד הצעת החוק הזאת מקודמת בלוח זמנים רצחני, הכסף זורם, המפלגות החרדיות והדתיות חוגגות. בסדר, הן חלק מהקואליציה, זה נכון, אבל צריך לחגוג בשביל זה? צריך לשאת בעול המשותף בצורה אחראית ולהבין שקופת המדינה חסרה עשרות מיליארדים, הכנסות המדינה בירידה, יש קושי אדיר ליצואנים לייצא, יש נפילה גדולה מאוד, יש אבטלה, עשרות אלפים מאבדים את מקורות פרנסתם –והפוליטיקה מנותקת, הפוליטיקה אטומה. כולם חוגגים. יש את מדינת ישראל – שנאנקת תחת עול המשבר הכלכלי – ויש את הפוליטיקה הישראלית, שחוגגת; כאילו שום דבר לא מזיז לה, כאילו הכול עובר לידה, כאילו לא מדובר על מדינת ישראל. אין דין, אין דיין, אין אחריות, אין ראייה ארוכת-טווח, יש כאן ועכשיו. הישרדות בכל מחיר. ואת המחיר לא משלמים מהקופה האישית של כל אחד מחברי הכנסת או השרים. משלמים מקופת המדינה. זה הפקר. הפקר מוחלט. בזה מותר לעשות כל שימוש, וכשמישהו מפריע או עומד על דעתו, כמו ראש אגף התקציבים הקודם, מזיזים אותו. תראו מה עשו למשרד האוצר בתהליך הזה – ואני לא בא לדבר בשם משרד האוצר, אבל אני חושב שלרמוס ולדרוס את פקידי האוצר, בדרך שהממשלה הזו עשתה, זו בכייה לדורות. תמיד ידענו להתווכח אתם, תמיד השתדלנו לשכנע אותם – לפעמים הם שכנעו אותנו, לפעמים כעסנו עליהם, אבל אף פעם לא דרסנו אותם. לדרוס אותם זה חוסר אחריות, כי אתה מאבד את הבלמים ואת האיזונים. כי אז הפוליטיקה עוברת בכל הכוח עם שיקולים לא ענייניים. ומי ישלם את המחיר, אתם חושבים? הציבור בישראל, המשק הישראלי, העתיד של ילדינו, כי אנחנו נכנסים לגירעונות אדירים ולצמיחה שלילית ולפיטורי עובדים. ולכן, זו תמונת המצב העגומה שאנחנו צריכים להתמודד אתה בימים האלה. וכשהממשלה מתנהלת בדרך שבה היא מתנהלת, היא גם לא יכולה לדרוש מאחרים. יש כבר לא מעט מדינות קפיטליסטיות, לכאורה יותר מאתנו – אני אומר לכאורה, כי אני כבר לא בטוח שיש מדינות קפיטליסטיות יותר מאתנו. ג'ומס אומר שאין. אין. <חיים אורון (מרצ):> אמריקה. <אופיר פינס-פז (העבודה):> ארצות-הברית הגדולה של אמריקה, גרמניה, בריטניה – לא מדינות סוציאליסטיות, כן? טיפלו בנושא הבונוסים, טיפלו בנושא משכורות העתק, טיפלו בנושא מצנחי הזהב, אמרו לסקטור העסקי: סליחה, ההשתוללות נגמרה, יש משבר. בישראל, שום דבר. גם שם, למרות הביצועים הכושלים, למרות ההפסדים האדירים – כולם נהנים, כולם מרוויחים, כולם משתכרים, כולם עושים סיבובים. ישב, נהיה מנכ"ל שלוש שנים באיזה מקום, יוצא כאילו זהו, הוא יותר לא צריך לעבוד לעולם בחייו. הוא מסודר, ילדיו מסודרים. מה קרה? סליחה, מה קרה? ואתה רואה במאזנים הפסדים. אבל למה הממשלה לא יכולה להגיד מלה? משום שהיא עצמה לא מהדקת את החגורה; משום שהיא עצמה משדרת מסר של בזבזנות ושל חוסר אכפתיות ושל הפקרות, אז מה היא יכולה לדרוש מהמגזר העסקי ומהחברות הציבוריות? היא לא יכולה לדרוש, אין לה פנים לדרוש. ובסוף, עם ישראל הוא לא המאיון העליון. עם ישראל זה מיליוני בני-אדם שנאבקים יום-יום, חודש-חודש, על לפרנס את משפחתם בכבוד, על חינוך לילדים שלהם כדי שלילדים שלהם יהיה עתיד. זה אנשים שמשתכרים שכר מינימום או 6,000 או 7,000 שקלים, לא הרבה יותר מזה. עברתי את הזמן? <היו"ר מגלי והבה:> כן. <אופיר פינס-פז (העבודה):> אז אני מסיים, כי אני בוודאי לא רוצה – אחרי שהטפתי לאחרים. <היו"ר מגלי והבה:> בבקשה. <אופיר פינס-פז (העבודה):> ולכן, אדוני היושב-ראש – – – <חיים אורון (מרצ):> אני אפריע לך, תקבל עוד זמן. <אופיר פינס-פז (העבודה):> לא, לא. אדוני היושב-ראש, חוק ההסדרים הזה הוא חוק של קומבינציות, של רפורמות, של סיפורי מעשיות. תאמינו לי, הרפורמות האלה זה הכול טוב לכותרות בעיתונים. בביצוע בשטח, אלה הפרטות ופיטורי עובדים ומעבר של נכסים ממשלתיים להון ולגורמים כאלה ואחרים. עם ישראל לא ייוושע מחוק ההסדרים הזה. הגיע הזמן שנתייחס לעצמנו ברצינות ובכבוד ולא נאפשר יותר לממשלת ישראל להביא חוקים בהיקפים כאלה, בלוחות זמנים כאלה, שהתוצאה שלהם היא "ברוך" חקיקתי. תודה. <היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר כנסת אופיר פינס-פז. אני מזמין את חבר הכנסת גדעון עזרא. אחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי. יש לך, אדוני, עשר דקות. <גדעון עזרא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך על פתיחתה של ה"מכבייה". מכאן אני רוצה לומר, ב-20:30 נפתחים משחקי ה"מכבייה". ספורטאים יהודים מגיעים מכל העולם – ודווקא בנושא שאני לא מקבל אותו, המשיכו את הפטור לספורטאים זרים בישראל. אני יכול להגיד בצורה חד-משמעית, שאם היה דבר שהיה יכול לתרום לספורט בישראל, זה לא לתת פטור לספורטאים זרים. לפי דעתי זאת שגיאה. אני מוכרח לומר שאני מאוד מקווה ששרת הספורט, שרוצה לעודד ספורט ישראלי, תתייחס לנושא הזה בעתיד. אני רוצה לפתוח ולומר שחוק ההסדרים מורכב משני חלקים עיקריים. חוקים שעלו במהלך השנה ולא הגיעו לכלל חקיקה, הצעות של הממשלה, ואני אתן דוגמאות והצעות שעלו על-ידי הממשל החדש שנבחר והתחיל את השירות שלו ב-1 באפריל. אם תשאלו אותי – חלק גדול מהחוקים, למשל בחוקים שנוגעים להגנת הסביבה ומופיעים בחוק ההסדרים, יש שני חוקים שאני לגמרי מסכים אתם. אחד זה בנושא ההטמנה – להשתמש בכספי הטמנה גם לנושאים אחרים מעבר לאלה שהיו עד היום. הדבר השני, לחייב את בעלי המחצבות למחזר 10% מהחומר שהם מוציאים. שני החוקים הללו היו יכולים לעלות שלא במסגרת חוק ההסדרים. למה הם עלו במסגרת חוק ההסדרים? קודם כול, לא היתה ממשלה תקופה די ארוכה ולא היתה כנסת במשך תקופה. לפי דעתי, צריך לאפשר שהכנסת תחוקק כל השנה כפי שחוקקה בימים האחרונים. יושב פה יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. הדרך שבה הוא עבד בימים האחרונים אינה מאפיינת את דרך עבודת הוועדות והכנסת במהלך כל השנה. <נסים זאב (ש"ס):> אתמול ישבתי עד 02:00. <גדעון עזרא (קדימה):> אני לא אומר שצריך לשבת עד 02:00, אבל אני יודע שאנחנו פה בכנסת, במליאה, מבזבזים שעות על גבי שעות בדברים שלא נוגעים לחקיקה, בדברים שלא נוגעים לשום דבר. במקום שנעסוק בחקיקה – אני מוכרח להגיד, אף שאני מהאופוזיציה ובסיעת קדימה, נושא האי-אמון לוקח שעות על גבי שעות, כמעט הורג את יום שני. הצעות לסדר-היום, שמהן לא יוצא כמעט שום דבר; אני לא רוצה לומר שום דבר. שאילתות בעל-פה, שאילתות. בסוף לא נשאר בכלל זמן לחקיקה. לפי דעתי, הכנסת צריכה לתת לנושא החקיקה מקום גבוה יותר בסדר העדיפויות ואז ממילא חוק ההסדרים יהיה יותר קטן. אני מוכרח להגיד את הדברים הללו. כיצד נולד חוק? כי החוקים האלו שהזכרתי קשורים למשרד להגנת הסביבה. משרד האוצר ירד למשרד להגנת הסביבה, ירד למשרד המשפטים, הגיע כמעט לסיומן של החקיקות האלה. לא היה צריך חוק הסדרים בכלל. אז יש לי ביקורת כלפי הממשלה שאני הייתי חבר בה, שהתהליכים הבין-משרדיים לוקחים הרבה מאוד זמן. חילוקי דעות בין שני משרדים, קשה מאוד לפתור אותם. אני הצעתי גם לראש הממשלה הנוכחי, שבכל מקרה של ויכוח בין שני משרדים – אי-אפשר להגיע לראש הממשלה. צריך שיהיה מישהו מתוך 30 השרים הללו שנמצאים בממשלה, מישהו שתהיה לו סמכות, שר בכיר, שבכל מקרה של חילוקי דעות – היו לי חילוקי דעות עם השר שמחון, למשל; חילוקי דעות שחלקם לא נפתרו עד היום הזה. אם היה מישהו, השר שמחון, יושב בנושא חילוקי הדעות המעטים שהיו בינינו והיה פוסק, היינו מריצים את החוק בצורה הרבה יותר טובה והרבה יותר מהירה. אני מוכרח להגיד שאם יש גורם אחד ששיתף פעולה במשך כל השנה, זה היה דווקא משרד האוצר. כן מסכים, לא מסכים, בסופו של דבר – ולפי דעתי משרד האוצר נפגע כתוצאה מההמצאות של הממשלה שהתחילה את שירותה ב-1 באפריל וכבר הביאה רפורמות, ורכבות לאילת, ורכבות לפה ורכבות לשם. מישהו חושב באמת באמת באמת, שמה שחסרה לנו עכשיו זאת רכבת לאילת? האם את כל הבעיות האחרות שלנו כבר פתרנו ורק רכבת לאילת אין לנו? אני מוכרח לומר שבנושא הזה כדאי לעם ישראל לזכור שכל הבזבוז הזה שיקרה עכשיו, אנחנו נצטרך בסופו של דבר לשלם אותו. לצערי, כל ממשלה בראשית דרכה מתלהבת. אומרת: אני אעבור את השנה הזאת, אני אעשה דברים טובים למדינה, זה יעזור לי אחר כך לשרוד הלאה. אנחנו צריכים לשלם את המחיר, והמחיר הזה מחיר כבד. מנגד ישנם דברים שהממשלה, לפי דעתי, יכלה לקצץ בהם. אני לא מדבר על גודל הממשלה ואני לא מדבר על התקנים שייתנו לממשלה. אני מדבר, למשל, בנושא שעלה במהלך השנה ולא עשו אתו שום דבר, נושא אבטחת השרים. רבותי, תדעו לכם, מדינת ישראל החליטה על אבטחת שרים אחרי המקרה הנורא שקרה עם השר גנדי, זיכרונו לברכה. אבל מאז עברו כמה שנים, מצב הביטחון השתנה. אנחנו נשארים באותו מצב כל הזמן? יכול להיות, ואולי אני טועה, שמחר יכול להיות מצב ביטחוני חריף עוד יותר ונצטרך לחדש את הדברים. האם אנחנו צריכים להתמיד בזה עד אין-סוף? ומתי לא נותנים אבטחה לשר, לרוב השרים? כשהם נוסעים לחוץ-לארץ. דווקא כשהם בחוץ-לארץ הסכנה יותר גדולה, אז הם נוסעים בלי מאבטחים. והדברים האלה פשוט לא מובנים, לא ברורים, וצריך לחפש כל דרך איך לקצץ בתקציב. אני מוכרח להגיד – דובר על מס הבצורת. אני אומר לכם, אני אישית חושב שאין לנו ברירה אחרת, מתוך היכרותי עם הדברים. מס הבצורת הזה הוא לצערי מס הכרחי. כן עשינו מתקני התפלה, לא עשינו מתקני התפלה, נכון להיום, חבל על כל טיפה. חבל על כל טיפה והפתרון שניתן, מס בצורת – לפי דעתי, מאז הדיבורים על מס הבצורת, נדמה לי שהאזרחים במדינה עם היד על הברז בצורה הרבה יותר חזקה מאשר היה פעם. נחיה ונראה אם זה יעזור או לא יעזור. לא בטוח שזה יעזור, לא יהיה מספיק. יש ענישה פלילית במסגרת חוק ההסדרים. אני לא יודע מה הקשר. אני חושב שהקשר לחוק ההסדרים זה היה מזכיר ההסתדרות. כיצד רוצים ענישה פלילית למעסיקים? ענישה פלילית למעסיקים, זה יגרום לכך שמעסיקים יחשבו פעמיים לפני שהם ייקחו עובדים כאלה ואחרים. אם וכאשר מישהו ייתקל בנושא כזה, יכול להיות שבכלל הוא יסגור את העסק שלו. אין בכך שום עידוד לשום דבר. אני מאוד מקווה שהצעד הזה, בסופו של דבר בחוק ההסדרים הבא אולי יבטלו אותו, אני לא יודע. אני מוכרח להגיד על הקיצוץ ברשויות המקומיות, המצב ברשויות המקומיות – אני לא מדבר על 15 הגדולות, אני מדבר על מרבית הרשויות הקטנות. המצב הוא קשה ביותר, ואם אני צריך לבוא ולהגיד מה תפקידו של תקציב המדינה – תקציב המדינה צריך להתאים לצורכי המדינה, קרי בביטחון ובכלכלה, וצריך לדאוג לאזרח ובעיקר לאזרח הקטן. ברשויות הקטנות, לא בכפר-שמריהו ולא בסביון נמצאים האזרחים הקטנים הללו. מי דואג להם? האם אנחנו בתקציב הזה דואגים או לא דואגים לאזרחים הללו? התשובה שלי היא שאנחנו לא דואגים מספיק. לא דואגים מספיק וצריך לדאוג יותר. יש הנושא של גילאי שלוש-ארבע. נדמה לי שמדינת ישראל חייבת להגיע למצב שגילאי שלוש-ארבע יקבלו חינוך חינם, החל מגיל שלוש. רמת החינוך שלנו תעלה. יותר אנשים יוכלו לצאת לעבודה ולא לשלם מס, כסף אדיר שצריך לממן מטפלות. נדמה לי שאת הדבר הזה כדאי לעשות. > אני מוכרח להגיד שיש עוד דבר אחד שבוטל בחוק ההסדרים. הייתי בעבר גם שר התיירות – כל אדם שמתכוון לצאת לטיול בעולם מסתכל על המחירים שהוא צריך לשלם. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> לפני שאתה מסיים אני רוצה לשאול שאלה. <גדעון עזרא (קדימה):> בסדר. כל אדם עושה את החשבון – כדאי לנסוע לא כדאי לנסוע? כמה עולה לנסוע לפה, כמה עולה לנסוע לשם? מדינת ישראל רוצה לעודד תיירות, בעיקר מרוסיה. בוודאי הם בודקים את מחירי הנסיעות. לבוא היום ולרצות לבטל, סליחה, לא לבטל את הפטור לתיירות ולהטיל גזירות על התיירות, זה פשוט דבר לא חכם וטוב שבוטל. <היו"ר מגלי והבה:> אתה מדבר על המע"מ, אדוני? <גדעון עזרא (קדימה):> על התיירים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> דיברת קודם על מס הבצורת. אני חייב לומר לך שבאופן אישי אני לא אוהב את המס הזה. <גדעון עזרא (קדימה):> גם אני לא. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> רגע, אני רוצה לשאול אותך שאלה. נניח שהייתי עומד על הדוכן במקומך. מה המטרה של הכסף שגובים מהאזרחים ממס הבצורת? נניח שהם לא חסכו, מה עם הכסף? צריך לשאול את השאלה הזאת. <גדעון עזרא (קדימה):> הכסף צריך להיות מיועד לשני דברים: למתקני טיהור שפכים ולמאגרים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> למה? <גדעון עזרא (קדימה):> על מנת שנוכל – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> נגיד שאני מתחלף אתך לרגע. מה אתה אומר עכשיו? בגלל שאתה ואני כשהיינו בממשלה לא תפקדנו ולא דאגנו שיתקינו מתקני התפלה – לא אתה ואני באופן אישי, אל תיקח את זה אישי. בגלל שאנחנו לא תפקדנו, לא הקימו מתקני התפלה, לא עסקו במיחזור של מים, אז האזרח צריך לשלם היום את המחיר? למה? הוא כבר שילם את המחיר. אתה הגדרת את זה כמס צודק. <גדעון עזרא (קדימה):> אני אומר לך, איזה דרך אחרת יש לך לסגור את הברז? איזה דרך? <היו"ר מגלי והבה:> אני הבנתי ממנו שזה לחסוך במים יותר מאשר המס. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אם מישהו היה קובע את מס הבצורת הזה לא מתוך כוונה לממן כישלונות של ממשלה, והיה אומר: את הכסף שאני מקבל עבור החריגה הזאת אני נותן לדברים אחרים. <גדעון עזרא (קדימה):> למה אתה נותן? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד לך. מה אתה אומר? הממשלה נכשלה וניקח כסף מהאזרח. <גדעון עזרא (קדימה):> שנייה, אני רוצה לומר לך דבר אחד. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> הצבעתי בעד בממשלה, כי מצביעים על הכול ביחד. <גדעון עזרא (קדימה):> סליחה, היו שני נושאים גדולים בתקופה שהיינו שרים. אחד היה השדות הסולריים, והשני היה הנושא של ההתפלה. ממשלת ישראל החליטה להגדיל את כמות המים המותפלים, החליטה כבר לפני שנים. זה לא בוצע. גם על אשלים – קראתי רק היום. עד היום הזה – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> מה שאני מנסה להגיד לך, גדעון, שאתה לא צריך להגן על המס הזה. אם הכסף הזה היה הולך לחינוך – – – <גדעון עזרא (קדימה):> אני אומר לך איפה צריך להשקיע אותו. קראתי היום בעיתון שרבע מהמים שלכאורה הם מים שפירים שאנחנו שותים, הם מי ביוב; כתוב היום. מדוע? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אתה מעניש את האזרח בגלל שהממשלה כשלה. <גדעון עזרא (קדימה):> אני לא מאשים את האזרח. אני צריך לחסוך מים מפני שאין מים. איך אתה גורם לכך – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> בסדר, התפקיד שלך כאופוזיציה – אני מנסה לעזור לך. התפקיד שלך כאופוזיציה – – – <גדעון עזרא (קדימה):> אל תעזור לי, אני יודע מה שאני אומר. <היו"ר מגלי והבה:> גדעון עזרא מספיק הגון להגיד מה הדברים הטובים. להבדיל, אני כבר יושב פה הרבה זמן. <גדעון עזרא (קדימה):> אני לא יודע. זה רע, מה האלטרנטיבה? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> מס בצורת הוא נכון אם הכסף שלו לא היה הולך לטפל בכישלונות של הממשלה. אם הכסף שלו היה הולך למטרות הומניות, הייתי אומר שזה נכון. אם הוא נועד לטפל בכישלונות של ממשלה, שאתה ישבת בה ואני ואחרים – דווקא הממשלה הקודמת עשתה הרבה בתחום. אני מציע לך דרך לתקוף את זה, זה הכול. <גדעון עזרא (קדימה):> אני אומר לך שלפי דעתי זה לשירות הציבור אם יעשו עוד מתקני טיהור שפכים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> למה? אני רוצה להבין, אם לא היו עושים מס בצורת, אז הממשלה לא היתה צריכה להקים עוד מתקנים למיחזור מים? <גדעון עזרא (קדימה):> אתה יודע מה המצב, יש היום מתקני טיהור שפכים שעולים על גדותיהם. אני יודע מה שאני מדבר, אני גם מבין אותך. על כל פנים, אדוני היושב-ראש, זה בשביל הפתיחה, המשך יבוא. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת גדעון עזרא. באמת, ישבתי פה ושמעתי הרבה נאומים. הוא אמר את הדברים הטובים. אבל אני הבנתי ממנו כאזרח שהוא רוצה שנחסוך במים. אני מסכים אתך ומזדהה עם כל מלה שהמס הזה מכביד על האוכלוסייה החלשה במיוחד. אני מקבל את מה שאתה אומר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אני רוצה להגיד לו שאין סיבה להעניש את האזרח אם הממשלה כשלה. <היו"ר מגלי והבה:> כל מלה בסלע, אדוני השר, יישר כוח. אני מזמין את חבר הכנסת אזולאי. באמת נתנו להאריך את הזמן כי לשר, בכל זאת, יש אפשרות לשאול וגם לשמוע תשובה. אחר כך – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> טוב שיש חברים ממפלגות אחרות – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> למה? אנחנו זוכרים – תמיד הנימוס מחייב. שר נמצא פה, מקדיש מזמנו, מן הראוי להתייחס אליו. עמיתי חברי הכנסת, אדוני השר, אדוני היושב-ראש, אני כל פעם פה בדיונים על חוק ההסדרים. אני מודה שכל פעם אני שואל את השאלה. כל כך הרבה זמן יקר וכל כך הרבה משאבים מבזבזים בזמני הדיון על חוק ההסדרים. כפי שאנחנו רואים, זה התחיל היום, יימשך מחר, ואחר כך ביום רביעי, אם ירצה השם, נגיע להצבעות על חוק התקציב שהוא העיקר. הפעם אני אחרוג קצת ממנהגי. למה? מפני שנפל בחלקי הפעם, במסגרת חוק ההסדרים, שאני מכהן כיושב-ראש ועדת הפנים. זאת פעם ראשונה שחלק מסעיפי חוק ההסדרים, או חוק ההתייעלות, כפי שהוא נקרא על-ידי הממשלה, הגיע לוועדת הפנים וקיימנו שם דיונים. תמיד כשמדברים על חוק ההסדרים, על החיפזון, על המחטפים על הבהילות לקיים דיונים ולהספיק מהר, אני מודה, לא תמיד ידעתי. אבל הפעם, לא רק שידעתי, גם הרגשתי. <היו"ר מגלי והבה:> גם אדוני דחה גם דיונים אחרים. <דוד אזולאי (ש"ס):> אמרתי, הרגשתי. אבל לשמחתי הרבה אני יכול להגיד את זה – אני לא יודע מה נעשה במקומות אחרים, אני יכול להעיד מה נעשה אצלי. אנחנו קיבלנו כמעט 20 סעיפים מחוק ההסדרים לוועדה, שזה באמת תקדים ואני מברך על כך. מתוכם עשרה היינו אמורים לסיים עד לשבוע שעבר. התחלתי לקיים דיונים מתוך כוונה אכן לקיים ולהגיע להצבעות. אני מודיע לכם שמתוך עשרה סעיפים, אך ורק חמישה סעיפים, שקיימנו עליהם דיונים ממצים – הזכיר כאן חבר הכנסת גדעון עזרא את אחד החוקים. בקיצור, מה שאני רוצה להגיד, לא נתתי – אני אומר את זה, וזה לא רק אני, אני מודה שגם חברי מהקואליציה ומהאופוזיציה, עשינו הכול על מנת לקיים דיונים ממצים. אני רק אתן כדוגמה. אחד הדברים שדיברו עליהם – רישוי עסקים. רפורמה רצינית ראויה וחשובה בכל מה שקשור ברישוי עסקים. מי שיודע היום מה זה לקבל רשיון עסק, זה לעבור שבעה מדורי גיהינום, פשוטו כמשמעו. פשוט אדם צריך להיות כזה חזק עד שהוא מגיע לרשיון העסק – או שהוא פשוט עבריין, מפעיל את העסק ללא רשיון. אלה האופציות העומדות בפניו. ובאמת יש רפורמה ראויה, זה מסלול ירוק לקדם תהליך, לזרז אותו. והחוק ייכנס לתוקפו בעוד חצי שנה. ריבונו של עולם, אז מה החיפזון? למה? למה אי-אפשר לקיים דיון בניחותא, להביא מומחים, לשמוע, לראות, לדעת? ולשמחתי הרבה, פיצלתי אותו מחוק ההסדרים, והתחייבתי, ואני אעמוד בהבטחה שלי, שבתוך שלושה חודשים אנחנו נגמור את החוק הזה, ונביא אותו להצבעה, עם כל ההסתייגויות, עם כל מה שצריך. נושא שני – איגודי ערים תעשייתיים. דובר על איגודי ערים לתעשייה, שבעצם באים להרים את ראשן של עיירות הפיתוח, של ערי הפריפריה, שזה דבר מאוד חשוב, ובאמת, ראיתי בזה דבר חשוב. אמרתי, למה לא לקדם את זה? אבל על מה זה נפל? על ויכוח סמכויות בין שרי הממשלה השונים. כאשר ביקשנו שעוד שרים יהיו מעורבים בקבלת ההחלטות – דוגמה: למה רק שר האוצר צריך לאשר את כל הנושא של איגודי ערים תעשייתיים? מה רע ששר הפנים, שהוא ממונה על התחום המוניציפלי, על תכנון ובנייה, שגם הוא יהיה שותף לאותו אישור של איגודי ערים לתעשייה? על זה נפל דבר, ועל זה לא קיימנו הצבעה, ודחינו את זה. או למשל – מצב המשטרה, לצערי הרב, הוא קטסטרופה. המשטרה טוענת שאין לה כוח-אדם. אני לא מקבל את זה. אני טוען שבמשטרה יש מספיק כוח-אדם לא מנוצל, וכולנו עדים לתופעה – לא פעם אנחנו רואים שעל איזה אירוע קטן יש כל כך הרבה ניידות, כל כך הרבה שוטרים, ואתה שואל את עצמך, מי אמר שאין כוח-אדם במשטרה? איפה הם? למה הם לא נמצאים? פתאום אתה רואה אותם בהמוניהם. באחד הדיונים נתבקשנו לתת סמכויות יתר לפקחי הרשות המקומית, כלומר לתת לפקח העירוני סמכות כמעט של שוטר. אתה יודע מה – זה נשמע הגיוני, זה נשמע טוב. שאלתי, אמרתי, רק רגע, מה זה סמכות? עד היכן מגיעה הסמכות שלו? ככה גררתי את היועצים המשפטיים בשאלות, עד שקיבלתי תשובה. רבותי חברי הכנסת, כדאי שתאזינו לדברים: כשדובר על סמכויות לפקחים של הרשות המקומית, זה הגיע עד כדי כך שלפקח העירוני ניתנה הסמכות לאזוק אדם שמסרב להזדהות. אמרתי: ידי לא במעל הזה. אני אלך ואתן את ידי לכך שפקח עירוני, עם כל הכבוד, כמה שיהיה מוכשר, הוא עדיין לא הגיע לרמה של שוטר, הוא עדיין לא עבר הכשרה של שוטר – אנחנו נלך וניתן לו סמכות לאזוק אזרח? עד כאן. רבותי, היה ויכוח קשה בוועדה בעניין כספי המינהל; ויכוח חשוב, ויכוח עקרוני. כאשר הרשויות הגדולות מקבלות כ-10% מכספי המינהל – קרקעות מדינה. באנו והצענו רעיון; הרעיון היה להקים קרן מ-5% – קרן לטובת הפריפריה. הייתם צריכים לראות איך הערים הגדולות, באיזו עוצמה, באיזה להט נלחמו. אמרתי: תסתכלו איפה הכוח נמצא. בסך הכול מה רצינו? לקחת חלק מהמיליונים מאותן קרקעות שהמדינה הקצתה לאותה רשות מקומית, לקחת מעט מאוד, 5%, לתקופה של שנתיים, כדי לאשר לאותן עיירות פיתוח, לאותן עיירות פריפריה, קצת כסף, שינשמו, מכל הקיצוצים האלה. אני כאן עוד יכול למנות – תקציבי הפיתוח, אבל, אדוני – – – <היו"ר מגלי והבה:> יש לך זמן. השאלה היא מה נגמר. זה מעניין. <דוד אזולאי (ש"ס):> אני אגיד לך מה נגמר. קודם כול נגמר שמפצלים את זה, והרשויות המקומיות הגדולות התחייבו שבתוך שלושה חודשים ייתנו את תשובתן לכך. אני מקווה מאוד – זה יכסה, ולו במעט, על מצבן הקשה של הרשויות בפריפריה. עוד דוגמה – למשל מסי פיתוח. דיברו כאן על הורדת המע"מ מפירות וירקות. אני שמח שזה סוף כל סוף ירד, אבל, רבותי, אם הנושא של מסי פיתוח היה עובר כפי שכתוב בחוק ההסדרים, זה היה אומר שכל אזרח במדינת ישראל שיש לו נכס היה צריך לשלם עשרות אלפי שקלים, ולזה לא נתתי את ידי בוועדה, מפני שאני חושב שלפני שמכניסים את ידו של האוצר לכיס האזרח, אנחנו צריכים למצות הכול. נכון שהמצב הכלכלי קשה, נכון שחס וחלילה אף אחד מאתנו לא מעוניין להגיע לקטסטרופה כלכלית, אבל חובתנו לעשות הכול כדי לא לפגוע באזרח שרכש במיטב הונו ואונו את הנכס שלו, וברגע אחד באים וגובים ממנו סכומי עתק, הכול כדי לשחרר את הממשלה – הכסף הזה היה מיועד להיות ברשות המקומית כקרן פיתוח, קרן לבניית מבני ציבור ברשות המקומית. זה אומר שבעצם הרשות המקומית היא שתבנה מבני ציבור, ואנחנו לאט לאט נשחרר את הממשלה מהעשייה והבנייה של מבני ציבור, ואסור לנו לתת יד לכך. לסיום, אדוני היושב-ראש, אני לא יכול שלא לדבר על המס שנקרא מס בצורת. אני אגיד לכם את האמת: אני יהודי מאמין, אנחנו מתפללים, ואנחנו מקווים, בעזרת השם, שהשנה הבאה תהיה שנה גשומה, וירדו גשמי ברכה, ולא נצטרך להטיל מס בצורת, ולא נצטרך להטיל את הגזירה הזאת, שהיא גזירה קשה. מי שיש לו ילדים יודע את המשמעויות. לא מדברים פה על גינה, שזה לוקסוס. אני מדבר על מים לצורכי היום-יום – שימוש, מקלחת, שתייה, כלים, כביסה, הכול. ואנחנו נידרש לשלם הרבה מאוד כסף. ומשפחות ברוכות ילדים הן שישלמו את המחיר היקר, מפני שמי שאין לו ילדים, זה כבר לא משנה – עוד 100, עוד 200 שקלים, זה לא מה שישנה לו. אבל משפחה ברוכת ילדים, שתצטרך לשלם אפילו 100 שקלים, ההוצאה היא כבדה. <היו"ר מגלי והבה:> אז מה הועילו חכמים, אדוני? התוספת שאתם נלחמתם עליה לאותן משפחות, לאותן משפחות מרובות ילדים, הכסף הולך בחזרה דרך המים. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, יסלח לי כבודו. אני לא רוצה להתווכח כרגע. <היו"ר מגלי והבה:> לא, אני תומך בך. <דוד אזולאי (ש"ס):> אני אומר, הנושא הזה, לצערי הרב, הוא נושא כואב אצל כולם. <היו"ר מגלי והבה:> אני אתך. <דוד אזולאי (ש"ס):> אבל מה שמטריד אותי בקטע הזה – באמת צריך להדק את החגורה; צריך לעשות הכול כדי שלא יבזבזו מים. אבל אני שואל, מה עם אותם גורמים שהיו אמורים לפעול להתפלת מי ים? ובכלל, כל מיני פעולות מינימליות שהיו צריכים לעשות. בונים בית חדש, תמורת 1,000 דולר היה אפשר להתקין מתקן שיאפשר לנצל את המים של המקלחת לניאגרה. הדברים האלה לא נעשו. מי ייתן את הדין על כך? האם מישהו שילם בראשו על כך? האם מישהו פוטר מתפקידו? אף אחד. הכי קל לבוא עם חקיקה, להטיל גזירה על הציבור, ולהגיד לציבור: אתם תשלמו על המחדלים של ממשלות ישראל לדורותיהן. מחסור המים לא נולד ביום אחד, לא נולד בשנת בצורת אחת. מחסור המים, לצערי הרב, נוצר ממחדל של שנים רבות, של ממשלות ישראל לדורותיהן, שלא עשו מעשה כדי לחסוך, להתייעל, כדי שאם נגיע לרגעים האלה, לא רק ניקח כסף מהאזרחים, אלא נפעל לתיקון המעוות. אני שואל, איפה מפעלי התעשייה? איפה החקלאות? למה רק האזרח בבית הפרטי שלו צריך לשלם? איפה מוסדות הציבור? למה שגם הם לא ישתתפו במאמץ? מישהו חשב על זה? ויותר מכול, לאן ילך הכסף? <היו"ר כרמל שאמה:> זאת השאלה. <דוד אזולאי (ש"ס):> הכסף ילך לרשות המקומית? הוא יהיה בבית-ג'ן? הוא יהיה בירכא? אלה שחסר להם כסף פתאום יזרום להם כסף? הם לא יפתחו את משק המים מפני שאם לראש הרשות המקומית יש כסף מזומן, תזרים מזומנים, והוא צריך לשלם את הכסף למשכורת או למים, אדוני היושב-ראש, אנחנו יודעים בדיוק מה תהיה החלטתו של אותו ראש רשות מקומית. הוא יעדיף לשלם משכורת ולא לתקן ולטפל בבעיית המים. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לסיים בנימה אופטימית. אנחנו מתפללים פעם אחת בשנה, בסוכות, את ברכת הגשם. <מאיר שטרית (קדימה):> "לשוני כוננת". <דוד אזולאי (ש"ס):> איך אתה אומר? "לשוני כוננת". ואנחנו מקווים, בעזרת השם – אל תגרה אותי, זה נשמע טוב – שאנחנו הולכים לקראת שנה חדשה, לא שנת תקציב אלא שנה שמתחילה בראש השנה, השנה שבאה עלינו לטובה. הקדוש-ברוך-הוא יגזור עלינו גזירות טובות, ונזכה, בעזרת השם, בשנה הבאה לגשמי ברכה כאלה גדולים ומרובים עד כדי כך שהממשלה תיתן כסף לאזרחים, כדי שיצרכו עוד מים. תודה רבה. <מאיר שטרית (קדימה):> חבר הכנסת אזולאי, במדינות הכי עניות לא פוגעים במים. זאת הגזירה הכי קשה בתקציב הזה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת דוד אזולאי – עם הסיום האופטימי. אני מזמין את חבר הכנסת אורי אריאל, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת אורי אריאל, לממשלה אין מספיק שרים ואין מספיק סגני שרים. אם אתה רוצה לדבר לממשלה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אין טעם לדבר לממשלה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מכובדי סגן יושב-ראש הכנסת, באמת אומר את זה בשקט בלי שכולם ישמעו, הבעיה, נדמה לי, היא בשולחן הנשיאות. אם אתם תודיעו לממשלה שעל כל שעה איחור תהיה שעה איחור בהגשת חוקים של הממשלה, הם יבינו. הרי זה בסך הכול גובל בביזיון בית-הנבחרים. <היו"ר מגלי והבה:> אני מסכים אתך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> זה עולה פעם אחרי פעם, ובידכם הדבר לעשותו ולתקן. אני מציע שאכן תתקנו אותו ותפסיקו את הדיון. הדיון יתקיים מחר, למה צריך לדון עכשיו – בלי הממשלה? <היו"ר מגלי והבה:> אם לא יהיה נציג ממשלה, אנחנו בהחלט – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני מוכן לרדת ולדבר מחר. אני לא רוצה לדבר. אתה יודע מה? חבר הכנסת שטרית, מאיר, מאיר שטרית, מאיר שטרית, אני מבקש את עזרתך לרגע בתור מנוסה. אני רוצה לבקש מהיושב-ראש לא לשאת דברים נוכח שולחן הממשלה הריק ולדבר מחר. תודה רבה. אם אני לא אוכל מחר, במקום לקנוס אותי – – – <היו"ר מגלי והבה:> הממשלה הגיעה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אם אתה בא עם הקפה, אולי תביא לכולם? <היו"ר מגלי והבה:> אדוני השר, אתה לא יכול לבוא עם השתייה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> נכון שהייתי פה כל הזמן? <היו"ר מגלי והבה:> כן, אני עד, אבל אתה לא יכול לבוא עם השתייה לפה. אני ארשה לך בפינה שם. שב בתא היועצים ותשתה את הקפה שלך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר החקלאות, מאחר שנציג הממשלה הגיע אפשר להמשיך. <היו"ר מגלי והבה:> יש לך 18 דקות, חבר הכנסת אורי אריאל, ועכשיו נתחיל לחשב לך את הזמן. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> ברשות השר נעלה ראשית את ירושלים על ראש שמחתנו. נשאל את השר, אולי הוא יודע – האם השנה נתתם מענק בירה לירושלים, מכובדי השר? כל שנה נותנים לירושלים מה שנקרא מענק הבירה. האם השנה נתתם לה את מה שמגיע לה? התשובה, למיטב ידיעתי, היא לא. בטח אחד השרים יתייחס אחר כך לדברים שעולים פה ויסביר איך סייעתם לעיר הבירה בהתמודדות המיוחדת שיש לה נוכח כל הקשיים שהיא עומדת בפניהם. אני מציע לכם לקחת את עיר הבירה ולהתייחס אליה אחרת מכפי שאתם נוהגים. בינתיים, מכובדי השר, עד שאנחנו מדברים איך תעזרו לירושלים, ראש הממשלה עוצר מכרזים לבנייה בירושלים. בעברית פשוטה, גם אתה, כנושא באחריות כוללת בממשלה, משתתף בחלוקת ירושלים. אתה בחברה נהדרת. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> בשביל היושר הציבורי צריך להגיד את האמת. בתקופת הממשלה הקודמת, שגם הייתי חבר בה, יצאה הנחיה של ראש הממשלה הקודם שכל בנייה דורשת אישור – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני מדבר על ירושלים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> בירושלים אין הנחיה של שר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> היתה הנחיה של ראש הממשלה הקודם. אנחנו יכולים להתווכח על העיקרון ואתה לא חייב – – – כל דבר. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אין שום בעיה. ברשותך, אני אחזור בקצרה על הדברים, כדי שגם אחרים ישמעו. מה שאומר שר החקלאות הוא, שמניסיונו גם בממשלה הקודמת, בראשות ראש הממשלה מר אהוד אולמרט – הוא זה שפתח בנוהג הזה שגם בירושלים עיר הבירה צריך אישור של ראש ממשלה לצאת למכרז. הוא אומר לי ופונה אלי: למה אני טופל הכול על ראש הממשלה הנוכחי נתניהו? אני באמת לא מייחס לו זכות יוצרים. זכות היוצרים היא של אהוד אולמרט, ואיך אמרת? אתה היית גם בממשלה הקודמת. ממשיך אותה לאחר כבוד גם ראש הממשלה הנוכחי נתניהו, שהאשים אחרים בחלוקת ירושלים. הוא לא אמר על עצמו את זה. עכשיו אתה שותף לממשלה זו, שמחלקת את ירושלים גם כן. אכן כי כן. עד שאנחנו מדברים על מענק מיוחד לעיר הבירה אולי תואילו להוריד את הפגיעה הישירה שאתם פוגעים בירושלים בעיכוב הליכי תכנון ובנייה. לא רק זאת, אלא שאתם מטילים קנס על הציבור בנושא המים. דיבר על זה קודמי, ידידי חבר הכנסת דוד אזולאי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> בזה אני תומך בך באופן מלא. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> תודה רבה – השאלה מה אתה עושה עם זה. מה זה עוזר ששר החקלאות תומך עכשיו בי? בוא נראה מה אתה עושה עם זה. צריך לחסוך במים – לית מאן דפליג, אין מחלוקת. העלאת מחיר המים לצרכן מקוב מסוים והלאה תוביל לחסכון. כן. אמרתי: קחו את הכסף הזה, שמוערך ב-700 מיליון שקל עד 900 מיליון שקל, ותשקיעו את כולו או את רובו, 80% או 90%, בפיתוח מפעלי מים, בפיתוח מפעלי קולחין וטיהור. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> זאת הטעות שלך כאופוזיציה. אתה מעניש את האזרח בכישלונות של הממשלה. אתה מעניש את האזרח. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לא, אני לא מעניש. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אני מסביר לך. כולכם נופלים באותה מלכודת, סלח לי, של המס ה– – – הזה, שאני תמכתי בו כי בממשלה אתה מצביע על הכול. אתה מצביע על הכול ביחד. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> הייתם יכולים להגיש הסתייגות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> תקשיב, זאת בדיוק הטעות של כולכם ואתם נופלים למלכודת. מה אתה אומר, אורי? אתה אומר שבגלל שהממשלה נכשלה, האזרח צריך לשלם. אם היית אומר שאת הכסף הזה אתה רוצה להשקיע במה שחשוב לך – לי חשוב חינוך, שישימו את הכסף בחינוך. לך חשובה הבנייה בירושלים? שישימו את הכסף בבנייה בירושלים. האזרח לא צריך לשלם על כישלונות הממשלה. הוא צריך לשלם מס בצורת כדי לחסוך במים, אבל את מתקני ההתפלה ואת ההשקעות במים תעשה הממשלה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני מסכים שהממשלה תעשה, אין לי התנגדות, אבל שוב אני אומר שאתה היית בממשלה הקודמת, אתה גם בממשלה הנוכחית ואתה מסביר שאנחנו טועים במס המוטל על המים שהולך לצרכים ולמקומות הלא-נכונים. אני מסכים אתך, אבל השאלה היא, מה הממשלה או מה אתה אישית עושה עם זה? זה נהדר שאנחנו מסכימים, ועדיין לא מביאים בזה ברכה ותועלת לאזרחים ולמדינת ישראל. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אתה רוצה שאני אגיד לך משהו? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> הכול ברשות היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> אדוני השר, יש לו זמן קצוב ויש הרבה נושאים שהוא רוצה להעלות בנאום הזה, אני מניח. אני מוכן שאם אדוני השר רוצה אחר כך לדבר ולהתייחס, בשמחה. בבקשה, חבר הכנסת אורי אריאל. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> יש נושא שהוא בתחום אחריותך, אדוני השר, והוא החטיבה להתיישבות. בהחלטות פוליטיות – שגם הן לא התחילו עכשיו, זה נכון, התחילו כבר שנים קודם על-ידי אולמרט, ברק ואחרים – במקום לסייע להתיישבות בבקעת-הירדן, בהר-חברון, בגוש-עציון, בשומרון, היא מביאה את מצב העניינים למצבים שהם לא אנושיים, הם לא יהודיים, הם לא אחראיים והם לא התיישבות. הכול הפוך בדיוק. למה אתם כמפלגת העבודה צריכים לייבש את בקעת-הירדן? רק אתם יודעים. אני יודע, כן – ודאי שלא. אתה רוצה דוגמאות, נכון? האם אתם, למשל, מסייעים בברוש, שזה מקום בבקעת-הירדן? האם אתם נותנים מספיק תקציב לאתרים אחרים בבקעת-הירדן? התשובה היא לא. התשובה היא שאתם מפריעים, בראשות שר הביטחון, יושב-ראש מפלגת העבודה, מפריעים לכל התפתחות בכל מקום ביהודה ושומרון, כולל בקעת-הירדן. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> איזה אבסורד – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> הפכתם את ההתיישבות לפוליטיקה מסוג הכי גרוע. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> חבר הכנסת כבל תוקף את שר הביטחון על זה שהוא מגדיל את ההתנחלויות, ואתה תוקף את שר הביטחון – – – שר הביטחון נסע פעמיים לארצות-הברית – – – איך אתה יכול בכלל להעז להגיד את הדבר הזה? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני אחזור על זה כדי שתראה שאני יכול להעז ואני אומר את העובדות. העובדות הן ששר הביטחון, בהחלטה שלו יחד עם הממשלה, בגיבוי ראש הממשלה הקודם ובגיבוי ראש הממשלה הנוכחי נתניהו, מעכב ומקפיא את כל ההתיישבות ביהודה ושומרון כולל בקעת-הירדן. ואני עומד מאחורי דברי ומוכן להביא לך דוגמאות אחת לאחת. לא רק שהוא מקפיא, עכשיו יש הצעה של המינהל האזרחי, שכפוף לשר הביטחון, להוריד שטח מהיישוב תומר כדי להלבין כפר ערבי בלתי חוקי שנבנה על קרקעות היישוב תומר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> חבל על הזמן שלך. אתה מה זה טועה. אין שום הקפאה של שום יישוב בבקעת-הירדן. היישובים שאתה מדבר עליהם, כולל האחרון שהזכרת, כולל תומר, מתרחבים מאוד בשלוש השנים האחרונות, הילדים חוזרים הביתה – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אעביר לך בכתב – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אין שום מקום בפצאל – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אביא לך דוגמאות בכתב להתייחסותך, ואשמח לראות שאין שום עיכוב בבקעת-הירדן, שלא לדבר – ודאי שיש עיכובים שהם בגדר רשעות ממש ביהודה ושומרון, שהדברים מוכרים, לפי דעתי גם לך – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אתה ואני הולכים ביחד לסיור במועצה האזורית בקעת-הירדן. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אבל זו כבר הבטחה ישנה שאתה לא עומד בה. אבל זה לא חיסול חשבונות עכשיו, אשמח לכל תאריך שתקבע – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אם יהיה יישוב אחד בבקעת-הירדן שמישהו עצר אותו מלקלוט את בניו, להרחיב – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> בבקשה תקבע, אדוני השר, אני מקבל את האתגר, תקבע סיור. מכובדי שר החקלאות, יש נושא שבו גם אתה מסכים אתי, אבל השאלה לאן זה מוביל אותנו. הנושא הוא הטיפול במגורשי גוש-קטיף. אתה ביושרך הוצאת מכתב לראש הממשלה הקודם, כמו גם לזה, נדמה לי, שהפיצוי לחקלאים, שזה בתחום אחריותך, הוא לא מספק, וההפרשים הם בהיקף, אם זיכרוני אינו בוגד בי, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> יותר. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתה אומר יותר, בסדר. לא אומר סכום כי אני לא זוכר עכשיו. האם הדבר יבוא על תיקונו בשנת התקציב הזה, בתקציב הזה? נכון לשלשום, אני יכול לעדכן אותך, בישיבה עם פקיד בכיר מאוד במשרד ראש הממשלה, מה שאני יכולתי להבין, זה לא נאמר מפורשות, מה שיכולתי להבין – שבעת הזאת אין כסף למשימה. אלא מה? כשאני כמוך יושב פה וכל שעתיים בערך זזים מפה לשם 200 מיליון שקלים – אני כבר לא מדבר על הורדת מס ערך מוסף ועל דברים בסדר-גודל כזה. פה צריך לצ'פר את זה, פה צריך לסדר את זה, לתקן שם, זה הסכומים שנעים פה. עכשיו – חלקם בצדק, לפי דעתי, חלקם לא בצדק. אבל מדוע ייגרע חלקם של אותם יהודים שגורשו מגוש-קטיף? מדוע הממשלה שאתה חבר בה לא יכולה לשים סוף פסוק לפצע הזה? מה הם אשמים? הם פגעו במישהו? עשו רע למישהו? זה דבר שאין בו ימין ושמאל, לפי דעתי כולם מתייחסים לעניין ברמה האנושית שלו, ההומנית שלו. מה, זה ייגרר עוד שש שנים? אני פונה אליך עכשיו, פונה לראש הממשלה, פונה לממשלה, תשימו קץ לדבר הזה. אני לא רוצה להגיד התעללות כי אין פה דבר מכוון, אבל עצם חוסר הפתרון הוא דבר חמור ביותר, ממש חמור ביותר. הדבר הזה ראוי ואפשרי לתיקון כי הוא לא חייב להיות בחוק התקציב כהחלטה, כי זה מסוג הדברים שמה שמחליטים לעשות על-ידי ועדת השרים או הממשלה, האוצר מתקצב. ואתה בתחום שלך, ואחרים, כל אחד בתחום שלו, יכולים לשנות את המציאות הזאת. עכשיו יושבת ועדת חקירה. אינני יודע מה יהיו תוצאותיה, אבל אני יודע מה עובר על האנשים, ואני חושב שגם אתה יודע כי אתה מתעניין ואתה שומע ומדברים אתך. זה לא צריך להימשך כך. אפשר לעשות את זה גם אחרת. אני מדבר רק על הצד האנושי עכשיו, אתם יכולים לתקן את הדבר. אני עובר לנושא אחר לגמרי. אתמול הייתי עם חברי במקלט לנשים מוכות פה בירושלים. מה שאומרות מנהלות המעון – במקרה הזה זה מקלט לנשים מוכות דתיות אבל אין הבדל – זה שיש הידרדרות חמורה ביותר בחברה הישראלית בתחום הזה. הנשים רובן ככולן, מדובר על כ-1,000 נשים מתנדבות, שעושות מלאכת קודש בניסיון להציל ולעזור לאותן נשים או לאותם ילדים או לאותם גברים גם-כן, ויש גם גברים שנמצאים בתחום החמור הזה. מדינת ישראל מעמידה לרשותם כשליש מהתקציב, כ-4 מיליוני שקלים. החברה נמדדת בעזרתה וברגישותה לחלשים, אבל לא נמדדת -איך יורידו את מס החברות לאלה שיש להם. ולא שלא צריך לעזור גם להם, אבל החברה שלנו נמדדת ואנחנו כחברי כנסת שמאשרים את התקציב נמדדים בעזרה לחלשים. ולפי דעתי, גם אם יש, ויש כמה תחומים שהממשלה עוזרת יותר, הסכום ששם חסר, סכום של כ-7 מיליוני שקלים, הוא סכום שהממשלה הזאת יכולה וחייבת להתמודד אתו, וראוי שתתקן את המצב ותיתן למקלטים לנשים מוכות שמתעסקים כבר בתחומים הרבה יותר רחבים, סיוע גדול בעניין. בעת הזאת מתרחשת עלינו הרעה גם בחוק מינהל מקרקעי ישראל; חוק שיש בו היבטים נכונים בתחום חיסול הביורוקרטיה, אבל הוא פוגע פגיעה אנושה בצד הציוני של מדינת ישראל. וגם פה אני מוכרח לומר לך, אדוני שר החקלאות, שקולכם, מפלגת העבודה, איננו נשמע. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אני פשוט נדהם, תאמין לי, איך אתה וזחאלקה מתחברים לאותו דבר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> גם אני, אגב. אתה יכול להוסיף אותי לרשימה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מכובדי השר, תסלח לי שאני משתמש במלה הזאת, שאני לא נוהג להשתמש בה – זו דמגוגיה. כי אתה יודע שאני שותף עם שלי יחימוביץ ועם עשרות מחבריך, גם במפלגה שלך, גם בקואליציה. ואם אתה רוצה לצרף אותי לזחאלקה, זה עניינך. הציבור ישפוט. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> זה לא ענייני. הוא עמד פה על הדוכן לפני שעה בערך והוא הסביר למה לא צריך את הרפורמה הזאת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> נו, אז מה? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני אומר שצריך את הרפורמה. אתה לא מקשיב. אני אומר שצריך את הרפורמה בצד הביורוקרטי שלה, המינהלי שלה. ואני נגד בצד הציוני, ולפי דעתי זחאלקה ידוע כציוני נלהב, אבל לא בדיוק יחד אתי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> השאלה אם אתה יודע – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתה טועה וגם מטעה עכשיו, כי אין לנו בעניין הזה – אולי בדברים אחרים הוא מסכים אתי – בעניין הזה אין לו הסכמה אתי. להיפך, הוא תוקף אותי. הרי אתה יודע שאני הגשתי את חוק קק"ל, ואתה יודע שהגשתי את חוק המרעה, ואתה יודע את כל הדברים האלה. והדמגוגיה הזאת, לשים אותי יחד עם זחאלקה באותו עניין, היא דמגוגיה, לא יותר וגם לא פחות. תסלח לי שאני מעיר לך. עד עכשיו היו הערות ענייניות ויכולנו להסכים או לא. בעניין הזה, בהערה הזאת, זה רק עניינך. הנגישות למה שרוצה לעשות ראש הממשלה ושיתוף הפעולה שלכם, בתחום של הציונות, וגם, בהחלט, מבחינתי גם של התורה – כתוב "והארץ לא תימכר לצמיתות" וכדומה – זה איננו נכון, איננו צודק ופוגע בצורה קשה במדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> איך אתה מסביר שפוסק הדור, ששלח את שר השיכון – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> תן לי רק לסיים. הדבר האחרון שאני רוצה לגעת בו, אני רוצה לציין דבר אחד טוב שעשתה הממשלה, וזה שהיא הכניסה לבסיס התקציב את תקציב הישיבות. שנים רבות לא כך היה הדבר, והיה מיקח וממכר, ואף-על-פי שכולם ידעו שבסוף זה יסתדר, יצא לזה שם של סחטנות וכדומה. בעקבות תביעתנו, של האיחוד הלאומי מול משרד האוצר, סוכם, וכך אני מקווה שיהיה, שתקציב הישיבות יהיה בבסיס התקציב. ראוי לתקן את זה גם בנושא של בנות שירות לאומי, גם בנושא של גרעינים תורניים וכן הלאה וכן הלאה. השיטה של דברים שבעצם מוסכם שיקרו, רק צריך לשחק אתם כדי להכניס עזים ולהוציא עזים, איננה מכבדת לא את האוצר, לא את ממשלת ישראל ולא את כנסת ישראל. אנחנו נצביע נגד התקציב הזה, שרבות בו העוולות, ונקווה לימים טובים יותר. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אורי אריאל. אנחנו ממשיכים בסדר הערב. חבר הכנסת אחמד טיבי. אחריו, אם יהיה כאן – חבר הכנסת חנא סוייד, ואם לא יהיה כאן – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה, 18 דקות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני כבר חבר כנסת זה עשר שנים. עברתי הרבה הצבעות תקציב, הסדרים וכיוצא בזה. אבל פארסה כזאת עוד לא היתה. גיחוך כזה עוד לא היה. ריסוק של הפרלמנטריזם במידה כזאת של דורסנות טרם היה. מדובר בממשלה מפוחדת, הנוקטת צעדים דרקוניים. העוול הראשון היה תקציב דו-שנתי, כדי שהעוול יהיה כפול ומכופל, למשך שנתיים, לא רק לשנה אחת; כדי שהאיוולת של חוק ההסדרים תהיה 400 עמודים, לא 170. מתגאים אחדים מחברי הכנסת: הוצאנו פה סעיף, שם סעיף. חוק ההסדרים הזה ממשיך להיות אות קין על מצחה של הכנסת, על מצחם של אלה שיזמו אותו ואלה שכמו עדר, עדר קואליציוני, הרימו את ידם, אפילו לעתים נגד דברים שהם ניגוד מוחלט למה שהם מאמינים. הם אומרים לך, לוחשים, אומרים: הקואליציה, סיעה, קואליציה, סיעה, מושב, משמעת, פריימריס, ביבי, ציפי, עוד ציפי. מה לא. <היו"ר מגלי והבה:> אולי יפרט אדוני. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> המבין יבין. די לחכימא ברמיזא. ולא לשכוח את מירי. יצאה טוב. מירי יצאה טוב. ולכן, אדוני היושב-ראש, הכנסת הזאת חייבת להתעורר. <נסים זאב (ש"ס):> ציפי וטיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ברוך הבא, חבר הכנסת נסים זאב. הזאב החמישי בכנסת. אתם יודעים שיש חמישה זאבים. <נסים זאב (ש"ס):> אתה תפסיק להשמיץ אותנו פה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> חמישה זאבים יש בכנסת. <נסים זאב (ש"ס):> אתה לא איזה אפנדי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> חמישה זאבים יש בכנסת: בילסקי, בוים, אלקין, בנימין זאב בגין ונסים זאב. הזאב האחרון תמיד בסדר הנואמים. אדוני היושב-ראש, האמת, היום העירו אותי בבוקר מ"אל-ג'זירה", ראיינו אותי על תשדיר של חברת "סלקום". למה? כי ב"וושינגטון פוסט", בעמוד הפותח, היה ציטוט שלי על דעתי על התשדיר הזה. מה התשדיר הזה? למי שכבר ראה, מדובר בקבוצה של חיילים מגיעים בג'יפ, חיילי משמר הגבול, משחקים בכדור, זורקים את הכדור מעבר לגדר ההפרדה, לחומה, והכדור חוזר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> צוין בתשדיר שזה לא חיילים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> זה שחקנים. בסדר, לא, אני מדבר על הקונספט. אחר כך זורקים עוד פעם, ושוב הכדור, לבד, חוזר. א. לא רואים את דמותו של הפלסטיני. ב. מדובר בחיילים כל כך חמודים, חבר'המנים כאלה, ליד הגדר, משחקים בכדורגל ואז מתחילים לשיר "אחלה בחלה". בנאליזציה של הסבל. הם לא יודעים שמאחורי החומה הזאת חי עם, גם ילדים, גם זקנים, גם טף, חלקם מנויי "סלקום" אגב, שסובלים יום-יום. חלקם לא יכולים להגיע לבית-ספר, לא למרפאה, לא לבקר את ההורים או את המשפחה. אי-שם יש להם דמות אמורפית כזאת. אפילו דמות אין. והם משחקים בכדור עם הילד הפלסטיני שמחזיר את הכדור, אולי זאת אשה, אולי זה זקן שקיבל סטירה פעם במחסום. <נסים זאב (ש"ס):> לא, רק לא אשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> האמת היא שאומנם חיילים כאלה משחקים בדרך כלל כדורגל, אבל לא עם הילדים האלה. עם הילדים האלה הם משחקים בכדורים אחרים, לא בכדורגל. ולכן טוב תעשה חברת "סלקום", שיש לה גם לקוחות ערבים בישראל וגם לקוחות מעבר ל"קו הירוק", אבל בעיקר יש לה גם לקוחות יהודים, שאומרים שזה גורם להם לגועל נפש. יש קבוצה כבר ב"פייסבוק" שמבקשת להוריד את זה. התגובה של "סלקום" מביכה ומבישה. ככה מקדמים קשר בין אנשים. קשר. fun, דאחקות. זה היה הדבר הראשון שהעיר אותי בבוקר. הדבר השני הוא השר ישראל כץ. השר ישראל כץ מודאג מהצהרות לאחרונה, שאריאל אטיאס, שר השיכון, הכניס לערבים בקטנה, אמר שערבים מאיימים, זכה בכותרות. לפניו השר לביטחון פנים, "ערבושים". מה, הוא ישאיר את המגרש לשני אלה? תגיד, מה, עשו אותו באצבע? אז הוא החליט להוריד את "אל-נצרא", וירושלים, "אלקודס", מהמפה. יש לו סמכות, הוא היה שר, שר תחבורה. אז מהיום והלאה הורה השר – לא פולישוק, לא זה, השר – שמהיום והלאה, א. מורידים את כל השלטים. זה עולה כסף. אבל כשמדובר בנושא לאומי, חבר'ה, מה זה כסף? שופכים, בצינור 10 מטר רוחב. המלה Jerusalem באנגלית, תימחק. המלה "אלקודס" תימחק. המלה "אורשלים אלקודס" בערבית תימחק. והתעתיק יהיה בערבית "ירושלים", גם באנגלית. וואי, איזה גבר ישראל כץ, גבר-גבר. איך שחרר את ירושלים הכבושה מידי הערבים במחי שלט. איזה גיבור. מה, מרכז הליכוד ייתן לזה לעבור ככה? מגיע לו מחיאות כפיים. אל-נצרא. אל-נצרא היתה קיימת הרבה לפני מדינת ישראל. מזמן. אז הוא מוריד את המלה "אל-נצרא", ובערבית ייכתב "נצרת" בערבית. אגב, גם באנגלית, לא Nazareth, "נצרת". מוחקים את ההיסטוריה. שר ההיסטוריה החדש, שר השמות החדש, ישראל כץ. אבל למה להשאיר את המגרש לישראל כץ. אולי שר הפנים גם יקום ויטיל על הערבים חובה לשנות את השמות הפרטיים שלהם. מה, להשאיר את הערבים עם שמות של ערבים? מה, הוא נפל על הראש? לא יקום ולא יהיה. בכל זאת מדינה יהודית, לא? האמת היא, כמה אנחנו יכולים לשאת, אדוני היושב-ראש? גם לא נותנים לנו איחוד משפחות, מתייחסים אל הנישואים של ערבי וערבייה כאל קונספירציה נגד הרעיון הציוני, קעקוע יסודות המדינה. <נסים זאב (ש"ס):> אתה הקוזק הנגזל, אתה. אתה הקוזק הנגזל, אתה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> קעקוע יסודות המדינה. גבר ואשה פלסטינים שמתחתנים משני עברי "הקו הירוק", אסור. שיתחתנו במקום אחר, לא במדינה היהודית. אחר כך אסור לאלה להביע צער על מה שהתרחש פעם, לפני 60 שנה. על דברים שהרסו חיים, פירקו משפחות ועמים. <נסים זאב (ש"ס):> למה אתם לא מסתפקים באשה אחת, למה אתם מביאים ארבע נשים מעזה? מה זה, כבשים? עזים? מה זה הדבר הזה? <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. כי גם כשצריך להעיר הערות כאלה – – – <נסים זאב (ש"ס):> אחמד טיבי נשוי רק עם אשה אחת. הוא לא אכפת לו – – – <היו"ר מגלי והבה:> אדוני, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לכן יש הרגשה שדוחקים את הציבור הערבי לפינה. יש אווירה אנטי-ערבית במדינה הזאת. לאחרונה יש אווירה, היא גואה. היא גדולה מאי-פעם בעבר. הגזענות עברה מהרחוב לממשלה. כל גזען מלך. כל גזען שר או סגן ראש ממשלה. גזענות משתלמת לאחרונה, גם פה וגם ברחוב, גם ברחוב וגם כאן. לכן ישראל כץ לא יהיה האחרון שייכנס לנשמות שלנו. האיש נכנס לנשמה שלנו, הוא רוצה שנוציא את השמות הערביים, לכסח את השמות, למחוק את השמות, למחוק את הזיכרון, לבטל את הנרטיב. האמת היא, אדוני היושב-ראש, ישראל כץ בא, ישראל כץ הולך. נצרת, אל-נצרא, תישאר לעד. אלקודס לעולם לא תימחק. אפילו לא ישראל כץ יכול למחוק אותה. אדוני היושב-ראש, אפשר להגיד שקצה נפשנו ברגשות האנטי-ערביים. אתה מצפה מאנשים שנמצאים בשלטון שיגלו מידה של איפוק בפחות הבעת רגשי שנאה. כשאתה נכנס לאדם לתוך הנשמה, אתה יודע שאתה תובע ממנו להגיב, להתקומם, לכעוס, להביע רגשות נגד. מי כמו העם היהודי צריך להבין לסבלם של קורבנות, קורבן הגזענות, קורבן הקורבן? אדוני היושב-ראש, זה המקום לקרוא את שירו של מחמוד דרוויש. (נושא דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: אתם העוברים בינות המלים החולפות/ שאו שמותיכם והסתלקו/ טלו שעוניכם מזמננו והסתלקו/ גנבו כחפצכם מתכול הים ומחולות הזיכרון/ צלמו כחפצכם, שתדעו שלעולם לא תדעו/ כיצד בונה אבן מאדמתנו את גג השמים.) <נסים זאב (ש"ס):> הכול הסתה ובלע. אתה צריך להיות – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת נסים זאב, אתה הבנת מה שהוא קרא? <נסים זאב (ש"ס):> בטח שהבנתי. <היו"ר מגלי והבה:> אז אני גם הבנתי, ואין בזה שום הסתה. הוא מדבר על הרגשות שלו. <נסים זאב (ש"ס):> אולי שיתרגם. <היו"ר מגלי והבה:> אפילו יש תרגום שם, יכול להיות שהוא יקרא לך. <נסים זאב (ש"ס):> בוא נראה. אולי טעיתי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> (נושא דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: אתם העוברים בינות המלים החולפות/ לנו אין מה שישביע רצונכם פה – / לנו העתיד, ולנו מעשינו באדמתנו.) <נסים זאב (ש"ס):> יש בעיה לקלדנית לכתוב את זה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> (נושא דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: לנו העבר פה/ לנו קול החיים הראשון/ לנו ההווה, הווה ועתיד/ צאו מאדמתנו, מיבשתנו, מימנו, מחיטתנו, ממלחנו, מפצעינו,/ מכול דבר,/ וצאו, מזיכרונות הזיכרון/ אתם העוברים בינות המלים החולפות!) <נסים זאב (ש"ס):> ממש דמעות. אני ממש בוכה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הכיבוש לא יכול לשלוט באנשים. הכיבוש לא יכול לשלוט. שני העמים האלה לא יחיו אף פעם כסוס ורוכבו, כובש ונכבש. כמו שלישראל יש זכות להגדרה עצמית, גם לפלסטינים זכות להגדרה עצמית. ולכן על ישראל לצאת מהאדמות הפלסטיניות, לצאת מהרוח הפלסטינית, לצאת מבית-הספר הפלסטיני, מהבית ההרוס, לסלק את המחסומים, להפסיק את הרעלות הבארות של הכיבוש, בארות המחשבה, שחושבת שכל מי שיש לו רובה או טנק או מטוס הוא עליון. זה הזמן לומר: בוז לכיבוש ובוז לכובשים. בוז לאלה שמעלים על נס את הכוח ואת הכוחנות. <נסים זאב (ש"ס):> בוז למי שיושב בכנסת ישראל ומבזה אותה. בוז לך, אדוני, אחמד טיבי. בושה וחרפה לאדם כמוך, שמשרת בכנסת ומבזה את עם ישראל מעל הבמה הזאת. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת זאב, יש לך 20 דקות לדבר אחר כך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ובוז לפאשיסטים, ובעיקר לפאשיסטים הקטנים. אלה שלא ראויים לתגובה. בוז לאלה שלא יכולים להתעלות לרמה של סבל האחרים. הגדרה של בוז מלווה אותי בכל פעם שאני חש ברוח קרירה של התנשאות, של כוחנות של אנשים, שבנתונים שווים במקומות אחרים בעולם היו עומדים בסוף התור. בסוף התור היית עומד, נסים זאב, כי אתה אדם חסר ערכים הומניים, אתה לא מקשיב לאחרים, לא מקשיב לסבלם, בניגוד לכל חברי הכנסת הערבים, שמעולם לא תמכו ברצח ילד או בהרג או בפציעת אזרח אחד, בניגוד לך ולחבריך, שאתם רוקדים על הדם. אתה והחברים שלך רקדתם, בזמן המלחמה, על הדם. <נסים זאב (ש"ס):> דברי ההסתה שלכם – – – על עם ישראל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בוז, בוז גדול לאסכולה שרוצה למחוק כפרים. אתה וחבריך רציתם למחוק כפרים שלמים. <נסים זאב (ש"ס):> – – – כל עזה טרוריסטים, רוצים לרצוח ילדים שלנו. בושה וכלימה, לך לערפאת, תשרת אותו. אתה היית יועץ של ערפאת – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני גאה בזה. אתה לא יודע עד כמה אני גאה בזה. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת זאב, שמענו אותך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> על הכיבוש להעמיס את שמותיו ולהסתלק – כפי שאמר מחמוד דרוויש לכובשים: שלפו את שעותיכם מזמננו והסתלקו, וקחו לכם תמונות נוף כרצונכם, למען תדעו, כי לא תדעו לעולם איך תבן אבן מאדמתנו את רקיע השמים. מה שמותר לך, מותר גם לפלסטינים בשכם, ולעולם, אבל לעולם, לא תחיו בשקט כאשר אשה יולדת במחסום או זקן מקבל סטירה באותו מחסום על-ידי מיטב בניכם. בושו לכם. <נסים זאב (ש"ס):> זה בוז לנו – – – <היו"ר מגלי והבה :> סלח לי, יש לך 15 דקות אחר כך. <נסים זאב (ש"ס):> אני מתבייש מהאיש הזה, שיושב לידי. <היו"ר מגלי והבה :> חבר הכנסת זאב, יש לך 15 דקות. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. כשאתה עולה לכאן – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – דרוויש, אללה ירחמו, מי צריך אותו עכשיו פה? <היו"ר מגלי והבה:> אתה יכול לעלות ולהגיד מה שאתה רוצה בתור שלך. זאת הדמוקרטיה. אנחנו ממשיכים, חברי חברי הכנסת. אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד, ולאחר מכן – את חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, רבותי חברי הכנסת, אני מרגיש, בדיונים על התקציב שהתנהלו עד כה, לרבות בחוק ההסדרים, או כפי שהוא נקרא השנה, חוק ההתייעלות, אני מרגיש באיזו אמת וירטואלית, או אמת מדומה, שהדברים העיקריים והכבדים כמעט לא הוזכרו כאן, כמעט לא מדברים עליהם. נתח ניכר מתקציב המדינה, שזה תקציב הביטחון, תקציב ההתחמשות, מטוסים ב-200 מיליון דולר – 200 מיליון דולר מחיר של מטוס, מה שמתכננים עכשיו לקנות, 200 מיליון דולר בזמנים טובים זה בערך מיליארד שקל. אנחנו מקיימים פה כל מיני דיונים, ויכוחים וצעקות על נושאים ששווים לפעמים מיליון שקל, לפעמים 5, גם אם הם 100, אבל אם ניקח את הפרופורציה הזאת, בין מיליארד שקל למטוס לבין נושאים חברתיים חשובים ביותר, שאנחנו פה כל כך מתווכחים עליהם, אפשר לחשוב שאנחנו חיים בעולם וירטואלי, מדומה. אבל זו השיטה הנוהגת, וכמובן כל אחד צריך לחשוב לעצמו מה בסופו של דבר הכנסת עושה כאן, באיזו מידה בית-הנבחרים, בית העם, באמת שולט, באמת מפקח ובאמת מנהל מדיניות ומפקח על מדיניות של רשויות המדינה השונות ויש לו יכולת להשפיע עליהן. אני חושב – מההתנסות שלי, לרבות בנושאים הביטחוניים שדיברתי עליהם, אבל גם בנושאים חברתיים וכלכליים גרידא – אני חושב שמידת ההשפעה של הכנסת – וכשאני מדבר על הכנסת אני לא מדבר על הקואליציה, שיש לה הרוב המשומן, אנשים שבאים לישיבות בנושאים מאוד חשובים, לא יודעים על מה הם מצביעים ומרימים ידיים, כי ה-whip, כי המנהיג, או הרכז של הקואליציה, אומר להם: תרימו ידיים. הם מרימים ידיים באופן אוטומטי, בלי לדעת על מה הם מצביעים ואיזה השלכות יש להצבעה שלהם. הדבר הזה מתבלט בעיקר בחוק ההסדרים – חוק ההתייעלות הכלכלית, כפי שהוא נקרא בשנה הנוכחית. בנושא הזה יש לי ביקורת לא רק על הקואליציה הנוכחית. הקואליציה הנוכחית עושה בדיוק מה שהקואליציה לשעבר עשתה, ומה שעשו לפניה. חוק ההסדרים הוא הקלה כמעט במחיר אפס לקואליציה להביא לכאן מגוון של חוקים, של הצעות חוק, כמעט לא לדון בהם, כמעט לא לנתח אותם, כמעט בלי ללמוד מה ההשלכות שלהם, ופשוט להעביר אותם בכוח – בכוח של הקואליציה. לכן, כשאני שומע מקדימה או ממפלגות אחרות ביקורת על הממשלה הנוכחית בעניין חוק ההסדרים, אני לא כל כך שמח, ואני לא כל כך מצדיק את הביקורת הזאת מנקודת הזווית הזאת. אני כמובן מבקר את החוק הזה, את השיטה הזאת, ואני חושב שלא ראוי למשטר פרלמנטרי לאמץ שיטה כזאת, שיש בה חוק הסדרים שהולך ותופח מדי שנה. כל ממשלה באה עם הפטנטים שלה ועם השיגעונות שלה, ודוחסת את הכול לתוך חוק ההסדרים, ובסופו של דבר כופה את החוק הזה, על כל מרכיביו כמעט, על הכנסת. לכן אני חושב שמן הראוי שכל אחד מכל המפלגות בבית הזה ירים את קולו נגד השיטה הזאת. חוק ההסדרים, אם הוא 2-3 עמודים – ממש דברים שהם בשיא הבהילות, שהמשק, בלי אותם סעיפים, אולי ממש מתמוטט – אין מקום לסעיפים האלה בחוק ההסדרים. האווירה הכוללת שבה התנהל הוויכוח על חוק ההסדרים, וגם על התקציב באופן כללי, היא בעצם קונפליקט בין קצוות. הממשלה, מצד אחד, מעוניינת ביעילות – יעילות, יעילות כלכלית, הכוונה של זה היא שדרך קבלת ההחלטות תהיה מיידית, אגרסיבית, בניגוד לכל כללי השיתוף, בניגוד לכל כללי הדמוקרטיה והשקיפות. זה אחד הקונפליקטים שאתה יכול למצוא כמעט בכל סעיף מהסעיפים של חוק ההסדרים. יש גם קונפליקט בין צמיחה מצד אחד לבין סגירת פערים – נגיד העניין של מס הכנסה והפחתת מס הכנסה. הממשלה אומרת: הפחתת מס הכנסה זה מנוע לצמיחה הכלכלית. גם אם היא יודעת ורואה שזה גורם להגדלת פערים חברתיים, לא אכפת לה, כי היא מאמינה שהקטנת והפחתת מסים גורמת לצמיחה, דבר שלא הוכח בשום תיאוריה כלכלית, והיא בכלל לא מוכנה להבין ולדון על כך שהפחתת מסים היא בעצם דבר שפוגע בעניים ומעשיר את העשירים עוד יותר. לא מוכנים לשמוע – זה עוד קונפליקט בחוק ההסדרים, בתקציב ובפילוסופיה שמאחורי התקציב שאנחנו רואים. גם המגמה של הפרטה – הפרטת כמעט כל דבר. ההפרטה מגיעה לדרגה שבה הממשלה לא רק מפריטה עסקים או שירותים; היא מפריטה גם את הסמכויות שלה, ואת החובות שלה. כלומר, אם עד כה הממשלה היתה חייבת לבנות מבני ציבור ביישובים, עכשיו היא מפריטה את זה. איך? היא מטילה מס, מס פיתוח, על הרשויות המקומיות, שהרשויות המקומיות – במקום שהמדינה תממן הקמת מבני ציבור, אז אוקיי, מפריטים את זה. כבר מפריטים את האחריות הפורמלית של הממשלה. הממשלה, כפי שאמרתי, מפריטה את החובה שלה ומעבירה אותה כעול נוסף על האזרחים. ועוד כהנה וכהנה קונפליקטים, ועוד כהנה וכהנה מגמות שהן בכלל לא בריאות, שהן בכלל השתמטות של הממשלה מלקיים את חובותיה. אני ראיתי לנכון, במסגרת הזמן שניתן לי, לדבר על כמה נושאים שנותנים הדגמה לקונפליקטים ולנושאים הכלליים ולפילוסופיה הכוללת שעוטפת ואופפת את חוק ההסדרים ואת התקציב לשנה הזו. אני אייחד את הדברים שלי לכמה נושאים, בעיקר נושאים מוניציפליים, כפי שאמרתי, שבהם אנחנו רואים שעל החלשים מטילים עוד מטלות, פוגעים במצב שלהם, ולאיתנים ולחזקים ולעשירים – לא פוגעים בהם, והם גם מאיימים על הממשלה, ואתן כמה דוגמאות. אחת הדוגמאות הבולטות שהיו בתקציב הזה זה העניין של ארנונה ממשלתית. כידוע, הממשלה מחזיקה בהרבה בניינים ובהרבה מוסדות הפזורים ברחבי הארץ, אבל לא בכל רחבי הארץ – בעיקר במרכז המדינה, בערים הגדולות, תל-אביב, גוש-דן, בערים במרכזי הפריפריה, נגיד עפולה, נצרת-עילית, צפת, באר-שבע. אלו מרכזי פריפריה. יש למדינה הרבה מוסדות, והמדינה משלמת על המוסדות האלה ארנונה. המיקום של המוסדות האלו נקבע בגלל ריכוז אוכלוסייה באותם מרכזים, אם זה במרכז הארץ או במרכזים הפריפריאליים, והרבה הרבה יישובים נשכחו. לא מכיוון שהם לא טובים, לא מכיוון שהם לא גדולים, לא מכיוון שלא ראוי ולא טוב למקם בהם מוסדות ציבור, אלא בעצם זו הפריסה של מוסדות ציבור שאנחנו מקבלים במדינה לאחר עשרות שנים של התפתחות. הממשלה משלמת על המוסדות האלה ארנונה לרשויות המקומיות – לפי סקר, או לפי מחקר שמרכז המחקר והמידע עשה, 1.2 מיליארד שקל. זה לא כולל הרבה מוסדות אחרים, שלא נכללו במחקר הזה. אני מעריך שזה מגיע ל-1.5 מיליארד שקל לשנה. הממשלה משלמת ארנונה על אותם מוסדות שהיא הקימה, והיא בחרה איפה להקים. הרשויות הערביות, ויש גם רשויות יהודיות בפריפריה שנגזרה עליהן אותה גזירה, מקבלות מכל ה-1.5 מיליארד שקל האלה 2 מיליוני שקלים. 2 מיליונים לעומת 1.5 מיליארד שקל. כלומר, משהו שהוא בערך 0.1%, זאת אומרת פחות מ-1 פרומיל. אחד ל-10,000 כמעט. אני מעריך את היוזמה של השר שטרית, בקדנציה הקודמת, שראה את המצב הזה, לאור הזעקה, לאור הקריאות שלנו שזה מצב לא שוויוני, בסופו של דבר זה כסף ממשלתי שהולך לרשויות המקומיות. אז הוא הכין הצעת חוק, ואני הייתי חותם עליה מייד, ללא כל ויכוח. הממשלה הנוכחית גם כללה את הצעת החוק בחוק ההתייעלות לשנה הזו, אבל בסופו של דבר מה קרה? קמו המועצות האיתנות, מה שנקרא, הרשויות החזקות, אלו שיש להן כוח, ואיימו – אלו מלים שאני שמעתי מחבר כנסת שהוא בסוד העניינים – ואיימו על הממשלה: דבר כזה לא יקום ולא יהיה. והממשלה, מה עשתה? היא משכה את הפרק הזה מחוק ההתייעלות הכלכלית. זאת אומרת, אילו היה אפשר להצביע בתקציב הזה על משהו שסוגר פערים, שעוזר לשכבות החלשות, לרשויות החלשות, שכולנו יודעים – ואני מדבר כרגע על המצב של הרשויות הערביות, לרבות הרשויות הדרוזיות, שסובלות כל כך הרבה – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת סוייד, שמעתי גרסה מעניינת – אתה יושב פה, אז אתה שומע – שהנושא יצא, או פיצלו אותו, על מנת שיהיה זמן לדון עליו. ואתה מגלה לנו את האמת על הצעת החוק – על מנת שלרשויות החזקות לא יהיו הצ'אנס או האפשרות לסייע באיזשהו שלב מהקרן שתוקם לאותן רשויות חלשות. <חנא סוייד (חד"ש):> המקור שלי הוא מאוד מהימן, זה דבר ראשון. הוא אחד האנשים שקיבל טלפונים שיורידו את העניין. <היו"ר מגלי והבה:> חשבתי שאתה מפרט את זה. <חנא סוייד (חד"ש):> לא, אני לא רוצה להביך אותו. <היו"ר מגלי והבה:> אני מתכוון שאתה מציג לנו את הדברים כהווייתם. <חנא סוייד (חד"ש):> נכון. אני לא רוצה להביך אותו. אבל יכול להיות, מצד שני, שיגידו לך: בכל זאת אנחנו הגדלנו את מענקי האיזון לרשויות המקומיות. אבל מענקי האיזון מתחלקים לכל הרשויות, וזה לא מפצה בשום פנים ואופן את הרשויות החלשות, ובשום פנים ואופן אין לזה כל קשר ל-1.5 מיליארד שקל שהממשלה מחלקת לאותן רשויות מקומיות שהן רשויות איתנות והן לא צריכות את הממשלה בשום פנים ואופן. יש להן מספיק אזורי תעשייה, יש להן מספיק headquarters של בנקים ושל מוסדות פיננסיים שיכולים לקיים מדינה ולא רק עיר אחת. זו אחת הדוגמאות, שאילו היה שבריר של תקווה שמדיניות הממשלה תסגור איזשהו פער, הממשלה נסוגה בבושת פנים, והיא בעצם ביטלה או משכה את המרכיב הזה מחוק ההתייעלות. אותו דבר לגבי חלוקת היטלי השבחה, אותו דבר – מהערים, איפה שיש הרבה הכנסה מהיטלי השבחה, איפה שיש הכנסות, שמינהל מקרקעי ישראל משלם הרבה כסף לרשויות, דווקא האיתנות והחזקות, והיתה הצעה גם קצת לפזר את הכסף, לפזר את העושר הזה לאנשים שנורא צריכים את הכסף הזה. עוד פעם, ראיתי והשתתפתי בישיבה של ועדת הפנים בכנסת, כשראשי פורום ה-15, אי-אפשר כבר לספור אותם במדויק, איך הם התנפלו על הוועדה ואיימו שאם דבר כזה יאושר תהיה בעיה, ובסופו של דבר זה נמשך. מס הבצורת, שהוא מס ללא רחמים, במיוחד נגד משפחות מרובות ילדים, נגד משפחות עניות, שהמשמעות שלו היא הוצאה עוד יותר גדולה של משפחות כאלה. ולמה? כי הממשלות לא דאגו אף פעם, כאילו אין להן תחזיות, כאילו הם לא יודעים מה יקרה עם משק המים במדינה, והם הגיעו לנקודה שהפתרון היחידי זה להטיל גזירות על הציבור בשביל שהציבור לא יצרוך מים, עם כל ההשלכות הסביבתיות והבריאותיות והתברואתיות של הדבר הזה. בממשלה אני לא ראיתי ולא שמעתי שאפילו אחד נשאל או נחקר או נדרש לנושא הזה, בשום פנים ואופן. זה חוסר אחריות מוחלט של ממשלות ישראל להביא את הדברים למצב הזה, שבו מטילים מס קשה, ללא רחמנות, על האוכלוסייה ועל המשפחות החלשות. איך אפשר גם שלא לדבר על הרפורמה הקרקעית שממשלת ישראל הציעה במסגרת חוק ההתייעלות? אומנם בטריק אמרו שהם מושכים את זה, מפצלים את זה. אלה סיפורים בשבילי. אני לא מבין בדיוק את הרטוריקה הזו ואת הסיפורים האלו. זה חוק שפוצל, לכאורה, מחוק ההסדרים, אבל הנוקשות בקידומו, חוסר הרצון לשמוע, חוסר הרצון לדון, חוסר הרצון אפילו לחשוב ולנתח כל מיני הצעות שבאו ממומחים, מאנשים שיש להם מה להגיד בנושאים האלו – כאילו שאתה מדבר לקיר. זהו, זה מה שיש, תצביעו בעד או נגד. אתם הרי פה פרלמנטרים, חברי כנסת, יש לכם את כל הזכות להגיד לא, אבל בסופו של דבר זה יעבור על אפכם ועל חמתכם ובקצב שהממשלה קובעת. מעבר לנושא איך התהליך עצמו, התוצאה היא שאנחנו מקבלים חוק גרוע ביותר, חוק שיש לו הרבה השלכות חברתיות וסביבתיות. אומנם זו ביקורת קשה שיש לי על הגופים הסביבתיים במדינת ישראל, שהיו צריכים לעמוד איתן במאבק נגד הרפורמה הזאת, שאיכשהו סידרו אותם עם איזו קרן ערטילאית של 40 מיליון שקל. ואז בדיון על הנושא הזה לא נשמע קולם בסוף התהליך, אף-על-פי שבתחילת התהליך, בוויכוח על הרפורמה, הם היו הכי צעקניים. בסופו של דבר הם יישאו באחריות לנושא הזה. בוויכוח ובדיון על הרפורמה הקרקעית שאלנו איך אפשר שמדינת ישראל תשתמש בחוקים ותפקיע אדמות וקרקעות תחת המסווה של צורכי ציבור ומטרות ציבוריות, ותעשה בסופו של דבר איזושהי עסקה סיבובית, שבמקום שהאדמות האלה יישארו בידי המדינה ועל שם המדינה או בבעלות המדינה, הן יימכרו בכסף לאנשים אחרים. בכסף או בלי כסף, אני לא יודע מה יותר גרוע – שנותנים לאנשים, מחלקים בלי כסף, חינם אין כסף, או שאנשים נדרשים לשלם איזשהו סכום מסוים בעד קרקע כזאת. זה בעצם הניגוד המוחלט לחובת ההגינות, חובת הנאמנות לציבור. ממשלה ורשות ציבורית צריכה לכבד את עצמה, היא נאמן של הציבור. היא צריכה לפעול לפי כללי ההגינות. הגינות זה לא לקחת, זה לא לנשל מישהו, ובסופו של דבר את השלל הזה – לתת אותו למישהו אחר. זו לא ממשלה, זו אולי שיטה של גנבים, אולי שיטה של אנשים לא מתורבתים, של דיקטטורים, אבל בשום פנים ואופן לא יאה לממשלה. ולכן, בסופו של תהליך קיבלנו רפורמה קרקעית שאנחנו עוד נחיה עם ההשלכות השליליות וההרסניות שלה עוד זמן רב. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת חנא סוייד. אני מזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני יכול להגיד שאת מצילה את כל האגף הזה, שאת המאזינה הקבועה, ועכשיו השכנים שלך יאזינו לך. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אחרוג ואקרא חלק מדברי מן הכתב, ממסמך הפתיחה לחוברת שאנחנו מפרסמים זאת השנה הרביעית, ובה ניתוח אלטרנטיבי של חוק ההסדרים. אנחנו – זה עוזרי הפרלמנטרי עמית בן-צור, שהוא כלכלן ואיש חינוך, יד ימיני ושותפי לדרך. הפעם חבר אליו גם עודד דינר, מתמחה במשרד, ואנוכי כמובן. בפתח אותו מסמך מפורט, שאנחנו נוהגים בעיקשות להכין אותו כאלטרנטיבה לחוק ההסדרים הקיים, אני עומדת על תופעה אחת מאוד-מאוד מעניינת. מצד אחד, בכל מה שקשור בחוק ההסדרים המצב הולך ומשתפר, הציבור יודע מה זה חוק ההסדרים, הוא מודע לנזקיו, הוא ער אליו, יש שיח תקשורתי וציבורי, יש כנסים אין-סוף סביב חוק ההסדרים. מרכז המחקר של הכנסת – שבאמת ראוי לכל שבח – נערך השנה במהירות שיא כדי לנתח את כל הסעיפים של חוק ההסדרים ולעשות את זה על הצד הטוב ביותר. גם הנגישות לחומרים של חוק ההסדרים נעשתה קלה הרבה יותר. בכל שנה אני מפרסמת באתר שלי, עוד לפני הפרסומים הרשמיים, את הטיוטות של חוק ההסדרים, עוד לפני שהן מגיעות אל השרים. אני עושה את זה הרבה לפני שהאוצר היה רוצה שעין הציבור תשזוף אותן. אני רואה בפרסום הזה שירות ראשון במעלה לציבור, שכן חלק הארי בכוחו של חוק ההסדרים הוא העדר היכולת לדעת מה כתוב בו, בגלל הבהילות, בגלל בהילות הדיון שנכפית על השרים ואחר כך על חברי הכנסת, בכוח המכבש הקואליציוני שחברי היטיבו לתאר כאן. השנה היה לי הרבה יותר קל לקבל את החומר. בשנים קודמות זה היה בסודיות ובחשאיות ובמאמצים. עכשיו מכל משרדי הממשלה פונים אלי פקידים בכל מיני דרגים ומעבירים לי באופן חופשי, אומנם בחשאיות, כן, אבל מעבירים לי את הטיוטות. וטיוטת חוק ההסדרים הגיעה אלי בשלמותה הרבה יותר מוקדם מהרגיל. שיתוף פעולה מוחלט ואוהד של המערכת בכל מה שקשור בדיון בחוק ההסדרים. נוכח התיאור הזה של התופעה הנפלאה של מודעות היתר לחוק ההסדרים, היינו אמורים בכלל לחוות עידן חדש, להיות בעיצומו של המסע לארץ המובטחת, שבה אין חוק הסדרים, והחקיקה מתנהלת ברצינות ובעמקות בכל ימות השנה והשרים וחברי הכנסת מסרבים בתוקף להרים אצבע ממושמעת בעד חבילה של מאות חוקים שהם לא מבינים, ששורבטו באותה שטחיות מקוממת, שאינם נחקקים באופן חוקתי ואשר לעתים קרובות הם הזויים, משובשים ומסבים נזקים קשים לציבור ששלח אותנו לכנסת לייצגו. אלא שהמצב לצערי הוא הפוך, משום שמצד שני, במקביל לאותה מודעות, הכלבים נובחים והשיירה עוברת, ואני לא רוצה להעליב אף אחד מאתנו, כמובן. חוק ההסדרים לשנים 2009 ו-2010 הוא מפלצת רב-ראשית, חסרת תקדים בגודלה ובהיקפה, ואף-על-פי שבפרץ יצירתיות אופייני החליט שר-העל לאסטרטגיה כלכלית, ראש הממשלה בנימין נתניהו, להחליף את שמו מחוק ההסדרים לחוק ההתייעלות הכלכלית במשק, הוא אותו חוק הסדרים, אבל במתכונת מבהילה ומזיקה הרבה יותר. הטענה כאילו הסיבה לכך שהחוק גדול פי שניים מגודלו הרגיל נובעת מזה שהתקציב הוא דו-שנתי, היא חסרת שחר לחלוטין. סעיפים דו-שנתיים ממילא כתובים כסעיף אחד, הם לא כתובים כסעיף אחד ל-2009 וסעיף אחד ל-2010, ורוב סעיפי החוק ממילא לא נוגעים לתקציב והם בבחינת הזדמנות להשליט בכוח שינויים מבניים אשר יש להם השלכות הרות גורל, מבלי שההשלכות האלה ייבדקו. בפועל ממשלת נתניהו אימצה בחום את חוק ההסדרים שכתבה הממשלה הקודמת ובלעה אותו אל תוך חוק ההסדרים של עצמה, וכך נולדה המפלצת השמנה החדשה. מתברר שיש ויש בישראל רצף שלטוני ויש דבקות במדיניות של ממשלות קודמות, אבל רק כשהדבר מגיע לחוק ההסדרים. אז יש רצף שלטוני אמיתי וכבוד גדול להחלטותיה של הממשלה הקודמת. גם הטענה כי עסקת החבילה עם ההסתדרות והמעסיקים היא שעיבתה את החוק נטולת כל יסוד. 12 חוקי עבודה מתקדמים וחשובים, אחרי שנים של יובש בחקיקת עבודה ממשלתית ואחרי הידרדרות קשה בזכויות עובדים, בתנאי העסקתם ובביטחונם התעסוקתי, הם בבחינת קרן אור באפלה. ובכל מקרה, חוקי העבודה שכלולים בחוק ההסדרים משתרעים על פני 20 עמודים בלבד מתוך 380 העמודים של החוק. לזה תוסיפו את העובדה שבמהלך המשא-ומתן הקואליציוני ההסתדרות השתמשה בכוח השפעתה כדי לדלל מראש את חוק ההסדרים מעשרות סעיפים פוגעניים שהיו אמורים להיות בו ושירדו, כמו מניעת הסגירה של המכונים להכשרה מקצועית בתמ"ת – אותו סעיף שחוזר כל שנה – כמו בלימת ההפרטה של המעונות למפגרים, כמו מניעת הסגירה של הטלוויזיה החינוכית ועוד ועוד. ואם כבר אנחנו מדברים על ההסתדרות, אז ראוי לציין בהקשר זה גם את ההישגים של לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בראשות שרגא ברוש, שהביאה בין היתר להגדלת התקציב של המדען הראשי בהיקף של 900 מיליון שקלים; 900 מיליון שקלים לעידוד השקעות הון; 400 מיליון שקלים לשיפוץ מוסדות חינוך ברחבי הארץ ו-250 מיליון שקלים לעידוד התיירות בישראל. החוק הזה מורכב מכל מיני סגמנטים. יש סעיפים בחוק שנורא קל להסביר אותם ואת החומרה שלהם לציבור, כמו המע"מ על פירות וירקות. זה דבר נורא מוחשי, רואים עגבנייה, רואים מלפפון, מבינים שהם יעלו יותר. נורא-נורא קל להסביר את זה. גם הטלת תשלום נוסף לקופת-חולים על העובדים העניים, גם זה דבר שקל יחסית להסביר. גם הפגיעה האנושה בדרי הדיור הציבורי, שלא הצלחנו לעצור אותה, היא מובנת, אפשר להסביר אותה. אי-אפשר לעצור אותה, אבל היא מובנת. או פגיעה בסטודנטים או פגיעה בחיילים משוחררים. אתה רואה גוף צבוע, אתה יודע שהוא נפגע ואתה יכול להזדהות עם זה. אבל יש סוג אחר של סעיפים שהוא הרבה יותר בעייתי, ויש הרבה כאלה שמסתתרים בתמימות מזויפת מאחורי כל מיני ניסוחים מקצועיים, במירכאות. קשה לזהות אותם מייד, עוד יותר קשה להסביר אותם. וככה, למשל, נולד סעיף של מתנה יפה ומיותרת לגמרי לבעלי אמצעים, בדמות הנחה של יותר מ-50% במס הכנסה על משיכת דיבידנד מחברה פרטית שבבעלות אדם פרטי. סעיף תמים, בקושי עלינו עליו. עכשיו בעלים של חברה פרטית ירצה לממש דיבידנד – במקום לשלם 25% מס על הדיבידנד, הוא ישלם 12%. מתנה שכזאת, במסגרת המדיניות של הענקת מתנות למי שיש להם. זה מנוסח נורא מקצועי, נורא קשה לעלות על מה שכתוב שם, אבל כשמבינים – מבינים. ויש כמובן הרוטינה החוזרת ונשנית של ביטול במחי-יד של חוקים שנחקקו באמת בעמל רב, עברו כאן ברוב גורף. הזכיר כאן חבר הכנסת ברכה את אותו חוק נפלא של חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי על חינוך חינם לבני שלוש-ארבע. השנה אנחנו התבקשנו לדחות בפעם העשירית את היישום של החוק הזה – בפעם העשירית, בשנה העשירית – וכרגע, לפי החישוב, היישום שלו יהיה בעוד 27 שנים. אז יושלם היישום של אותו חוק מצוין שחוקקה – – – <היו"ר מגלי והבה:> נסתכל עליהם מהפנסיה, באיזשהו מקום. <שלי יחימוביץ (העבודה):> כן, כן. אולי, אולי בזיקנתנו נוכל לראות את החוק הזה מיושם. <מאיר שטרית (קדימה):> טחנות הכנסת טוחנות לאט. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אבל עיקר הנזק וההרס שטמונים בחוק, לפחות על-פי השקפתי, הוא לא דווקא במה שצורם ובולט לעין, או מה שצודק ולא צודק, או מה שמזיק ולא מזיק, אלא בשינויים מבניים מרחיקי-לכת, שיש להם השלכות נרחבות על כל תחומי החיים של המדינה ושל אזרחיה, והחלטות כאלה מתקבלות לעתים תוך דקות, בלי שום דיון, בלי שמיעת חלופות, בלי להכיר את החומר, בלי בדיקה ולו שטחית של תוצאות ההחלטה, ובחוסר אחריות פושע, שגורם לנו למעול באמונו של הציבור. למשל, סעיף קטן, קטנטן, כמו העברת 2 מיליארדי שקלים מענף ילדים לענף אבטלה, בתוך הביטוח הלאומי. פרוצדורה. מי מתעסק בזה בכלל? מעבירים מענף לענף בתוך הביטוח הלאומי. <היו"ר מגלי והבה:> נדמה לי, עד 2012, גברתי? התקנה, האריכו אותה, יש להם זמן. <שלי יחימוביץ (העבודה):> כן, כן. נלחמנו, נאבקנו וקבענו שזה יהיה רק עד סוף 2012. מאבקנו הוכתר בהצלחה, ו-2 מיליארדי שקלים עוברים מענף ילדים לענף אבטלה, וזה נורא לא ברור, אבל זה הרסני וקטלני, כי על-פי החוק, מימון ענף אבטלה צריך לבוא מקופת המדינה, ובעצם המדינה לווה מקופת הביטוח הלאומי 2 מיליארדי שקלים כדי לשלם לביטוח הלאומי 2 מיליארדי שקלים – שזאת הלוואה על הקרח, כאילו בבוא היום הכסף יוחזר לקופת הביטוח הלאומי, וכולם יודעים שבמונחים בנקאיים מדובר בחוב אבוד, שפוגע אנושות במאזן האקטוארי של הביטוח הלאומי. ואם מצרפים את הסעיף הזה – שעובר בקלילות בכלל, כמעט בלי דיון – למגמת המיטוט המתמשך של הביטוח הלאומי, מגלים שאנחנו מחסלים בפועל את המוסד שמופקד על הביטחון הסוציאלי של כל אזרחי מדינת ישראל. אנחנו מעלים באש את העתיד הביטוחי של הילדים שלנו, גם את שלנו, ממוטטים את היסוד החשוב ביותר של מדינת רווחה. אלא שבדיונים בהולים מהסוג הזה, עם השוט הקואליציוני, אין לנו זמן להישיר מבט באמת אל המציאות הקשה שאנחנו יוצרים במחי האצבעות שלנו, שמורמות באופן אוטומטי. <היו"ר מגלי והבה:> את מתחילה לסכם? <שלי יחימוביץ (העבודה):> כן, אני חותרת לסיום. <היו"ר מגלי והבה:> בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> באמת, שיאים רבים של שטחיות וכוחנות ופגיעה בדמוקרטיה נשברו בחוק ההסדרים הזה, אבל את טביעת הרגל הגסה ביותר – באמת, דיברו על זה גם חברי – מטביע הטיפול ברפורמה במינהל מקרקעי ישראל. זה חוק שמחופש לרפורמה מינהלית וביורוקרטית, והוא צופן בתוכו מהלך היסטורי בתולדות מדינת ישראל, את אם כל ההפרטות – הפרטת אדמות המדינה. למהלך הזה יש הרבה מאוד היבטים. השר שמחון קודם הביע השתאות על כך שחבר הכנסת אורי אריאל וחבר הכנסת זחאלקה חולקים התנגדות לאותה רפורמה, ואני חושבת שדווקא העובדה שכל חלקי הבית חולקים התנגדות כל כך עזה לאותה רפורמה מראה באילו נימים עמוקים הרפורמה הזאת פוגעת ואילו אמונות יסוד היא מזעזעת. יש לזה היבטים לאומיים וציוניים וחברתיים וכלכליים וסביבתיים, והיבטים של צדק חברתי, וההיבטים של הרפורמה הזאת יכו גלים במשך דורות. היא פוצלה מחוק ההסדרים בגלל ההתערבות המבורכת של יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, אבל מייד, במעשה עורמה, היא הוחזרה לנוהל של חוק הסדרים, על כל הפסול שכרוך בכך, והועברה במהירות של אלף קמ"ש, כשכל תולדות המדינה והערכים שלה מועברים לנגד עינינו ב-fast forward – מהר מהר מהר מהר, כדי להספיק להעביר את הדבר הזה, להביא לאישור מהלך שהעיקרים שלו משורבטים ברשלנות, כלאחר יד – מלא חורים כמו גבינה שוויצרית, מלווה בשקרים. השקר כאילו הגענו לאיזו פשרה מבורכת אתמול בלילה – איזו פשרה? 800,000 דונם של קרקע עירונית, היקרה ביותר במרכז הארץ, הולכים להימכר לכל המרבה במחיר ולהישאר לדורי-דורות בידי אנשים מאוד עשירים שיכולים להרשות לעצמם את הרכישה הזאת. <היו"ר מגלי והבה:> תודה, גברתי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לסיום, אדוני, ברשותך, עוד מלה אחת. <היו"ר מגלי והבה:> בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> דיברתי בהתחלה על הסתירה בין שני התהליכים: מצד אחד, המודעות הגוברת והולכת לחוק ההסדרים, ומצד שני, היותו מפלצת הולכת ומשמינה. ויכול להיות שכמו שלתהליך מדיני משמעותי דרוש לפעמים מנהיג נועז ואמיץ, שמתעלה מעל קריאות כאלה ואחרות של חברי כנסת, או חקיקה מבורכת כזאת ואחרת של חברי כנסת, או פעילות של שרים – מנהיג אחד, שבא ועושה מהלך ענק, כמו מהלך מדיני – יכול להיות שגם לסילוק של החוק ההרסני הזה דרוש אומץ לב מנהיגותי של ראש ממשלה, שיודיע בפשטות על שחר של יום חדש שבו חוק ההסדרים פשוט חדל מלהתקיים. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מזמין את חברת הכנסת חנין זועבי, ולאחר – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> סליחה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ובצדק, שבע דקות. אחר כך – חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חברת הכנסת רונית תירוש. בטעות סימנתי. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אין בעיה. <היו"ר מגלי והבה:> בבקשה, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> יהיו לנו עוד הזדמנויות במהלך הלילה. <היו"ר מגלי והבה:> יש לך שבע דקות, בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> תודה רבה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני אתחיל מהנקודה שסיימה חברתי, חברת הכנסת יחימוביץ, בנוגע לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. דובר בזה רבות בימים האחרונים, אבל אני חושב שאזרחי ישראל לא מודעים לעומק הבעיה בחוק הזה. אני לא אתייחס עכשיו לרשלנות הממש-מעליבה שחוק כל כך יסודי זוכה לה כאן בכנסת, חוק שהוא אולי אחד החוקים החשובים ביותר שקדנציה בכנסת יכולה להעביר. ולהעביר חוק כזה כפי שהוא עבר זאת פשוט בושה לדמוקרטיה ובושה לאזרחי ישראל. לא מגיע לנו חוק כזה ולא מגיע לנו חוק שעבר בדרך כזאת. אבל אני רוצה להגיד מלה לגבי תוכן החוק והרפורמה המוצעת. למעשה, כשמפריטים את אדמות המדינה ומאפשרים לבעלי הון לרכוש קרקע שהיא בחלקה קרקע לא מתוכננת, המשמעות היא כבדה ביותר. מוציאים מידי הממשלה, מידי הציבור, מידי העם והמדינה, את אחד המכשירים המרכזיים של תכנון שהוא צופה פני עתיד. תראו מה עבר עלינו ב-20 שנה האחרונות: גל עלייה גדול ממדינות ברית-המועצות, פינוי התנחלויות, שינוי כלכלי, משברים כלכליים, משברים סביבתיים. ללא שליטה על הקרקעות במדינת ישראל, אין למעשה למדינה אפשרות תכנון נכונה, אין אפשרות להתמודד עם מפגעים סביבתיים, אין אפשרות להתמודד עם שינויים בהרכב האוכלוסייה, אין אפשרות לתת פתרונות דיור – פשוט מפקירים את אחד המשאבים הבסיסיים ביותר לידי מה שהם קוראים כוחות השוק, ומי שסובל זה הרוב הגדול של האזרחים. קרקע זה משאב חיוני בדיוק כמו אוויר ומים. לאנשים שלא מבינים את עומק המשבר מבחינת הקרקעות ומה שעלול לקרות כתוצאה מהחוק הזה, אני תמיד נותן את הדוגמה של אוויר או מים. תארו לכם שאנחנו נעמיד את האוויר במדינת ישראל או את המים במדינת ישראל למכירה לכל המרבה במחיר, ואחר כך אותו בעל שליטה במים או באוויר יעשה בהם כראות עיניו. ירצה – ימכור לנו, לא ירצה – לא ימכור לנו. הוא יקבע את המחיר על-פי היצע וביקוש. תדעו לכם שהקרקע בארץ מבוקשת מאוד ומחירה יקר מאוד; ואנחנו אחר כך נצטרך ללכת להתחנן לאותו בעל שליטה במים או באוויר שימכור לנו קצת, שיקצה לנו קצת. זה בדיוק מה שקורה עם חוק הקרקעות. מי שחושב שאני מגזים מוטב שיראה מה הולך לקרות, מה יקרה בשנים הקרובות בארץ, וייווכח במו עיניו. כמעט בכל מדינה בעולם יש שליטה ופיקוח מרכזיים על מכירת קרקעות. לחשוב שאנחנו במדינת ישראל – אחת המדינות הצפופות בעולם המערבי, מדינה שבה משאב הקרקע הוא משאב במחסור קשה ויש לחצים נדל"ניים ולחצים סביבתיים – שאנחנו מפקירים את המשאב הזה, זאת פשוט שערורייה. ייחדתי את תחילת דברי לנושא הזה כי הוא בעיני סמל לכל הצורה והתוכן של התקציב המבזה הזה. תקציב הוא בעצם המכשיר המרכזי לתכנון. הוא המכשיר המרכזי לטיפול בבעיות חברתיות, להכוונת המדינה לכיוון מסוים. אם מישהו מחברי הכנסת או משרי הממשלה יוכל להסביר לי ברצינות, מה הכיוון שיש בתקציב הזה? נאמר כיוון אידיאולוגי כלשהי, ימין, שמאל, לא משנה, אבל כיוון? כיוון תכנוני כלשהו, של התמודדות עם צרכים שקיימים כאן במדינה – אני באמת אולי אבוא על סיפוקי, ואני אגיד: אוקיי, יפה. אני קראתי את החומר. אני כבר חודש ימים חושב על זה, אני מדבר עם אנשים ואני לא מצליח למצוא שום כיוון בתקציב הזה. זה פשוט דבר מדהים. יש לנו בעיות יסוד במדינה שדורשות פתרון. יש לנו, למשל, עלייה גדולה בתוחלת החיים ואוכלוסייה בוגרת שהולכת ומתרבה. חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה שלנו הוא מעל גיל 60 ומעל גיל 65. האם יש בתקציב משהו כלפי העתיד, כלפי השנים הקרובות, שמתמודד עם הבעיה הזאת? שאומר איך אנחנו מתמודדים עם אוכלוסייה מבוגרת? אני לא מצאתי שום דבר. יש, למשל, משבר מים מאוד חריף במדינה. אז התקציב הולך לנקודה הכי קלה, הכי פשוטה, שולח יד לכיס של האנשים ומטיל מס בצורת. האם בתקציב, בתכנון, יש איזו מחשבה לגבי חיסכון אמיתי במים? לגבי תכנון של מים? שום דבר. יש לנו, למשל, בעיות תחבורה איומות, שגורמות לנטל אדיר על המשק, לתאונות דרכים, לזיהום אוויר, לפקקים הולכים וגדלים, לבריחה מהערים. באמת, בעיית יסוד. פה, באמת, אני לא מדבר כאיש שמאל או כאיש אופוזיציה. אלה בעיות שמטרידות את כל אזרחי המדינה. האם בתקציב יש איזו מחשבה רעננה, איזה ניסיון להתמודד עם בעיות התחבורה האלה, שמעיקות על כל אזרח במדינת ישראל? שום דבר. יש לנו בעיות חברתיות מאוד קשות. יש לנו בעיה של פער חברתי שהוא הולך וגדל במדינת ישראל. היה איזה ניסיון נואל בתקציב הזה – שהוצא ממנו בימים האחרונים – לאיזה סוג של הטלות מסים כאלה ואחרות, להעלות מע"מ, להוריד מס הכנסה. זה ירד, אבל האם יש איזו התמודדות עם, למשל, עם סוגיה של חינוך? אנחנו רואים בכל המדדים הבין-לאומיים שרמת החינוך בארץ יורדת. אנחנו, למשל, רואים שיש פערים עצומים במספר הזכאים לבגרות בין אוכלוסיות שונות, למשל, בין ערבים ויהודים, בין פריפריה למרכז וכו'. אלה באמת בעיות יסוד של החברה הישראלית. האם התקציב מתמודד אתן באיזו צורה? ואני אפילו לא אומר באיזו צורה – מבחינה קפיטליסטית, מבחינה סוציאליסטית, מבחינה כלשהי, איזשהו סוג של התמודדות. העם רוצה תשובות. העם בחר בממשלה הזאת. ראש הממשלה הוא נבחר הציבור. אבל זה לא קורה. יש בעיות שבאמת אנחנו מתמודדים אתן בצורה מאוד רעועה. למשל, נושא של תרבות במדינת ישראל. תקציב התרבות במדינת ישראל הוא פשוט מגוחך, הוא פרומיל מתקציב המדינה. בשום מדינה מערבית אין תקציב מעליב כזה ליצירה תרבותית. היו"ר מגלי והבה: נא לסכם, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן. אני, אדוני היושב-ראש, כשאני מסכם את הסאגה הזאת – ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות – הייתי מצפה שתקציב, ובטח תקציב לשנתיים שמוגש לכנסת הזאת, לנבחרי ציבור, לפחות יתייחס אלינו בצורה רצינית, יתייחס לציבור בצורה רצינית. אבל האוסף הזה של סעיפים שלוקטו מפה ומשם, חוק הסדרים כל כך עלוב, האופן שבו אנחנו דנים בכל החוקים האלה, זה לא רציני. לא זה מה שמגיע לאזרחי ישראל, לא זה מה שמגיע למדינת ישראל, וצר לי שזה מה שהממשלה הזאת מביאה לפתחנו. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. אני מזמין את חברת הכנסת חנין זועבי. אחריה – חברת הכנסת רונית תירוש. אם היא לא תהיה כאן – נמצא כאן חבר הכנסת זאב בוים. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, התקופה של אישור תקציב המדינה היא אולי אחת התקופות שהכי משקפות את נורמות העבודה הכלליות ששוררות בבית-המחוקקים והיא התקופה שהכי משקפת גם את הערכים האינדיבידואליים של כל חבר מאתנו, וגם את נורמות העבודה של כל אחד מאתנו. בתקופה הזאת אנו, ואני, יכולה ללמוד עד כמה חברי הכנסת מאמינים ביכולת ההשפעה שלהם, עד כמה הם נאמנים לערכים שלהם, להשקפות העולם שלהם; עד כמה הם מוכנים לטרוח ולחפש מידע על הנושאים שמובאים בפניהם, עד כמה הם מוכנים להתעמת עם הממשלה ועד כמה הם מתייחסים באחריות למעמד שלהם. לא כל כך מעודד לחבר כנסת חדש להתחיל את העבודה שלו בתקופת התקציב, שהיא תקופה שחושפת יותר מדי, תקופה שקופה יותר מדי. חברי הכנסת לא יכולים להסתיר את ההתעניינות שלהם או את אי-ההתעניינות שלהם בנושאי הדיון; לא יכולים להסתיר את סדרי העדיפויות שלהם. התקופה הזאת, יותר מכל תקופה אחרת, חושפת נורמות של עבודה, ונורמות של עבודה הן לפעמים בעלות השפעה לא פחות עמוקה מאשר אידיאולוגיה וערכים. ליתר דיוק, אידיאולוגיה יכולה לפעול במסווה של נורמות עבודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בדמוקרטיה מתייחסים לחוקים כאל כלי מרכזי של עיצוב חיי החברה והעתיד של כולנו. מתייחסים אליהם כאל כלי לשמירה על החברה ולא כלי לשמירה על הממשלה. הממשלה הזאת, בדומה לקודמותיה, הפכה את הפוליטיקה לפוליטיקה של אמון, לפוליטיקה של אמון בממשלה, כך שאין שיקול דעת לחבר כנסת של הקואליציה כאשר הוא בא להצביע. כל ההצבעות בכנסת נהפכו להצבעות של אמון בממשלה. הן הצבעות לגופה של ממשלה ולא לגופו של חוק. אין מקום בכנסת לעמדות של כל חבר וחבר ביחס לנושאים שמעלים או ביחס לחוקים שמציעים. החשש הוא תמיד שלא ייפול חוק ממשלתי, גם אם החוק לא טוב בעיני חבר הכנסת מהקואליציה. כל הדילמות המורכבות שמתעוררות בכנסת מתגמדות לעומת חוזקה של הממשלה. חברי הקואליציה מצביעים לפי נורמות הצבעה ולא לפי טובת האזרח. אני כמעט מוצאת את עצמי מוותרת לרגעים על כנסת דמוקרטית. אבל בואו לפחות נדבר על כנסת רציונלית, על חברי כנסת רציונלים. בואו לפחות, ובתור התחלה, נשמור על שיקול רציונלי, שמבדיל בין חוק אידיאולוגי פוליטי לבין חוק טכני. לפחות את זה. חוק הרפורמה במקרקעי ישראל הוצג בהתחלה כחלק מחוק ההסדרים. גם אם הוא יצא בצורה פורמלית מתוך חוק ההסדרים, הוא עודנו חלק מהתקציב. הרבה פעמים דיברו במליאה הזאת על היהירות, הפזיזות והשטחיות של הדיון בהצעת חוק התקציב. אבל אני רוצה לטעון שאף פעם לא התייחסו לחוק בזלזול שבו מתייחסים עכשיו להצעת חוק לתיקון חוק מינהל מקרקעי ישראל. ההצעה, שהוצגה בהתחלה, כמו שאמרתי, כחלק מחוק ההסדרים, הוצאה ממנו על מנת להעמיק את הדיון בה, על מנת להתייחס אליה בפחות פזיזות משאר חלקי התקציב. אולם כל מי שעקב אחרי הדיונים בהצעת החוק יכול להעיד עד כמה הדיונים התנהלו בצורה פוליטית, בצורה לא רציונלית, בצורה כל כך שטחית. הדיון היה מין פרקסיס של הבעה עצמית. חמישה-שישה חברי כנסת מהאופוזיציה שהציגו את העמדה שלהם, תוך היעדרות כמעט מלאה של חברי הקואליציה. הם ניסו לפתח דיון אידיאולוגי בתוך הוועדה אולם הם לא נתקלו בשום נימוקים או ויכוחים אידיאולוגיים מהצד השני. הם רק נתקלו בהצבעה אוטומטית של חברי הוועדה. אבל יותר חשוב מזה. במקרה שבפנינו לא הכנסת היא המבזה את החוק ואת תהליך החקיקה, אלא החוק עצמו הוא שמבזה את עצמו. הצורה שבה חוק המקרקעין מציג את עצמו, כחוק אדמיניסטרטיבי, היא מוקד הבעייתיות של אופי הדיון בחוק, ולא רק נורמות העבודה. אדרבה, הדרך שבה החוק מציג את עצמו, הדרך שבה הוא מגדיר את מטרתו, היא דרך שהכתיבה בצורה מסוימת את אופן הדיון בחוק. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, במדינה הזאת, במציאות שלנו, יש כמה מושגים שכאשר משתמשים בהם, מייד יכולים לנחש את האווירה ואת המטרות ואת הקונוטציות הפוליטיות של המושגים האלה. עכשיו תגידו לי – שאלה של ידע כללי: כאשר במציאות שלנו נתקלים במושגים כמו אדמה, אדמות, קרקע – אנחנו יכולים להיתקל במושגים האלה בלי שיהיו צמודים למלים סכסוך, מאבק, פלסטינים, איום דמוגרפי? באמת תגידו, בתור אזרחים, בתור פקידי ממשלה, בתור עיתונאים, בתור חברי כנסת, האם פעם השתמשתם במושג של אדמה מחוץ למסגרת של ציונות וסכסוך ופלסטינים? זאת הפעם הראשונה שמשתמשים במושגים האלה כמושגים טכניים. וכאילו דנים בחוק אדמיניסטרטיבי. זאת הפעם הראשונה זה 60 שנה שאנחנו מדברים על חוק שמשנה בצורה מהותית את היחס בין המדינה לבין האזרחים לבין הקרקעות. פתאום מפסיקים להשתמש בשיח של ציונות, פלסטינים וסכסוך, ובמקומם מדברים על ביורוקרטיה, ייעול ואדמיניסטרציה. כמעט כל חברי הכנסת מהקואליציה, חוץ מאחד, או אחת, כולם מתייחסים אל החוק הזה בתור חוק טכני. פזיזות ושטחיות ודיון בלי רקע אינפורמטיבי – יכולים להבין; אבל הפיכת חוק שהוא אחד החוקים המעטים שהחשיבות שלו מקנה לו בעצם מעמד של חוקה, הפיכת חוק כזה לחוק טכני, היא דבר שקשה לעכל אותו, במקום שהוא רווי אידיאולוגיה כמו המקום שלנו. הרי אנחנו חיים במדינה שהופכת את הכול לאידיאולוגיה. אתם הופכים את הזכויות שלי להתחתן לחלק מהאידיאולוגיה. אתם הופכים את הזכות שלי להביע את העצב שלי ב"נכבה" לחלק מהאידיאולוגיה. אז כאשר בא חוק אידיאולוגי מהדרגה הראשונה, חוק שהופך עולמות בעניין קרקעות ואדמה, אתם רוצים להתייחס אליו בתור חוק טכני? אתם כן בעד רגולציה בנוגע לחיים הפרטיים שלי ובנוגע לרגשות שלי, ואתם רוצים להסתיר את המהות האידיאולוגית של חוק שקשור לאלמנט הכי עיקרי בסכסוך הערבי-ישראלי, האדמות שעליהם אנחנו חיים. מדובר בחוק שקורא לעצמו רפורמה, ושהוא בגדר מהפכה ולא רפורמה. מהפכה שבאה להסדיר – "את סוגיית הבעלות על הקרקעות". וגם אם החוק לא התכוון לכך, הוא בעצם לא מסדיר את הסוגיה אלא הוא חוסם כל אפשרות של הסדר עתידי צודק בין הערבים לבין שלטונות המדינה. החוק מאפשר מכירת קרקעות שנמצאות ברשות המדינה ליחידים, כאשר אחוז גדול מקרקעות אלה הן קרקעות שהופקעו מהאזרחים הערבים, ולא נעשה בהן שימוש ציבורי כלשהו, או קרקעות שהופקעו ונחכרו ועכשיו מוכרים אותן לצד רביעי, לגוף רביעי, או נכסי נפקדים של הפליטים הפלסטינים. עניין הקרקעות, בעיית המחסור בקרקע, הפקעות אדמות של הערבים, אי-מתן אישורי בנייה, אי-אישור תוכניות מיתאר, הם חלק ממדיניות השליטה, לא רק בקרקעות אלא בערבים עצמם, במרחב הערבי, בהתפתחות הכללית של האוכלוסייה הערבית – בהתפתחות הקולקטיבית וגם האינדיבידואלית, שזה כולל שליטה בקרקע, בתכנון, בתעשייה ובמסחר. מאז 1948 המדינה הפקיעה 80% מהאדמות של הערבים. רק 3% מהאדמות נשארו בידינו. מאז 1948 המדינה בנתה כמעט 600 עיר ויישוב יהודיים ואף עיר או יישוב ערבי. לא הרחיבה שטחי שיפוט אלא דווקא הפקיעה מ-50% עד 90% משטחי השיפוט של הכפרים הערביים. היום שטח השיפוט של הערים הערביות הוא 2.5%, אף-על-פי שאחוז הצפיפות בהן עלה 12 פעם. אחוז הערבים בגליל הוא 72%; שטח השיפוט שלהם הוא 16%. זאת סוגיית חיים ומוות בשבילנו. זאת אינה רק סוגיה של קרקע ואדמות וכפרים – שעכשיו שר התחבורה רוצה גם לשנות את השם שלהם. נלחמים במרחב ונלחמים בהיסטוריה. למי אתם רוצים להוכיח שלא היה פה פעם עם פלסטיני ושלא נשאר פה עם פלסטיני? אתם רוצים להוכיח לעצמכם? גם אתם עצמכם לא תשתכנעו, תאמינו לי. על אותה סוגיה בדיוק אמר לפני שנתיים, שלוש שנים חבר הכנסת מיכאל איתן, אז יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, במהלך הדיון על חוקה חדשה, את הדברים הבאים: "אנחנו פותחים היום את הישיבה על נושא המקרקעין וההתיישבות, וזה בהחלט אחד הנושאים הטעונים ביותר בכל מה שקשור ליחס שבין הרוב היהודי במדינת ישראל למיעוט הערבי. אומנם לא רק, כי שאלת הבעלות והמשטר ומשטר הקרקעות יכולה היתה בהחלט להיות שאלה שנויה במחלוקת בתוך הציבור היהודי או הערבי – כל אחד בתוך עצמו, בלי קשר לוויכוח או אפילו לעימות, הייתי אומר, בין היהודים לערבים באשר לשליטה על האדמות. במהלך הזה של הכנת הצעת החוקה הייתי אומר שיש ניסיון, שאני לא רוצה להגזים בערכו ובהיקפו, אבל אני חושב שחשיבותו היא שזה אולי ניסיון ראשון מסוגו, באיזשהו מוסד רשמי בישראל, להסתכל אל הבעיות. לא יצאנו לדרך מתוך רצון להסתכל אל הבעיות הקשות האלה, אנחנו יצאנו לדרך על מנת להגיש הצעה לחוקה. אבל כשהלכנו לחפש ולנסות לבדוק איך אפשר להכין הצעה לחוקה, למדינה שתהיה גם יהודית וגם דמוקרטית, התברר לנו שבדרך אנחנו מרימים אבנים שמתחתן, נגיד, רוחשת פעילות של בעיות ובעיות ובעיות, שהנטייה הכי טבעית היא ראשית כול להחזיר את האבן למקומה ולומר: טוב, בואו נעזוב את זה ונלך הלאה". על אותה סוגיה היום השר מיכאל איתן יצביע בעד החוק, אפילו בלי דיון. לא בתוך האוכלוסייה הערבית, לא בתוך האוכלוסייה היהודית ולא ביניהן. הרפורמה הזאת אינה בגדר רפורמה ואינה בגדר חוק אפילו, היא בגדר חוקה. אנחנו מדברים על אותה סוגיה בדיוק, והחוק הזה בא עם פתרון משלו, למכור את הקרקע. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, במשך השבועיים האחרונים עסקו מעט מדי חברי כנסת בהצעת החוק. חבר הכנסת אקוניס הופתע שיש אדמות שהופקעו ולא נעשה בהן כל שימוש – מידע בסיסי וחיוני לחברי הכנסת שרוצים לחרוץ גורלות, לאקוניס. הוא הופתע שיש אדמות שהופקעו ולא נעשה בהן שום שימוש. וזה מידע בסיסי וחיוני לכל חבר כנסת שרוצה לחרוץ גורל של בעלי האדמות. ואני פה רוצה להזכיר שני מקרים, אף-על-פי שחבר הכנסת אקוניס לא נמצא. המקרה של 200 דונם שהופקעו מהכפר העקור אל-לג'ון, ליד מגידו, השייכים לכ-300 משפחות מאום-אל-פחם – האדמות הופקעו בשנת 1953 בפקודת שר האוצר, לצורכי התיישבות ופיתוח חיוניים. ואולם מאז לא נעשה בהן שום שימוש. אז איך מדברים על חוק אדמיניסטרטיבי שבא רק להקל ביורוקרטיה, אדוני היושב-ראש, כאשר מדובר באדמות של כפר שהיה קיים לפני קום המדינה? השטח הופקע על-פי הודעה שהוציא שר האוצר דאז לוי אשכול, וכיום קיים בשטח מתקן קטן של "מקורות". כמו שאמרתי, מדובר באדמות שלא נעשה בהן שום שימוש במשך יותר מ-50 שנה. מקרה אחר, חברת "מבטחים" מחליטה למכור, על-ידי מכרז, חלקת קרקע שהופקעה מאז 1958 והועברה אליה על-ידי המדינה. אז למה לא להחזיר את הקרקע הזאת, ששטחה 10 דונמים, לבעלותם של האזרחים, כאשר היא אפילו לא שימשה למטרות שלמענן היא הופקעה? איך מעניקים בעלות פרטית על אדמות שהופקעו מבעלות פרטית לשם שימוש ציבורי, ולא נעשה בהן שום שימוש? אנחנו מכירים רק שתי דרכים לשינוי מבעלות פרטית לבעלות פרטית אחרת: או על-ידי מכירה או על-ידי שוד, או על-ידי זה שגונבים את האדמה. <נסים זאב (ש"ס):> מי גונב? <חנין זועבי (בל"ד):> מה הייתם אומרים על מדינה שמפקיעה אדמות מאזרחים, לא משתמשת בהן, ואחר כך מוכרת אותן לאזרחים אחרים? איך הייתם מגדירים את הפעולה הזאת? איך הייתם מגדירים את המדיניות הזאת? רק תיתנו לנו הגדרה פה. זה לא שוד? אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ערכים לא מלאימים. אין צדק יהודי. אין מושג צדק יהודי. כמו כן, אין מושג של דמוקרטיה יהודית או דמוקרטיה ליהודים. דמוקרטיה ליהודים היא גזענות טהורה. דמוקרטיה ליהודים זה מושג ששווה לגזענות. <היו"ר כרמל שאמה:> מה זאת אומרת דמוקרטיה ליהודים? <חנין זועבי (בל"ד):> מדינת היהודים היא דמוקרטיה ליהודים, היא הגדרה אחרת של דמוקרטיה ליהודים. יש צורה אחת לדמוקרטיה – שוויון, שוויון מלא. יש צורה אחת לזכויות אדם, שכוללות זכויות היסטוריות. <היו"ר כרמל שאמה:> מדינת ישראל היא לא מדינה שוויונית? <חנין זועבי (בל"ד):> לא, בכלל לא. היא מדינה יהודית; או שהיא תהיה מדינה יהודית, או שהיא תהיה מדינה שוויונית. בכלל לא. זה מושג גזעני, מדינה יהודית. ועם כל האינטליגנציה וההישגים הטכנולוגיים והמדעיים, אתם לא יכולים ליצור הגדרה – – – <נסים זאב (ש"ס):> מדינה מוסלמית זה גזענות? <חנין זועבי (בל"ד):> אתם לא יכולים ליצור הגדרה חדשה של דמוקרטיה. אתם לא יכולים. <היו"ר כרמל שאמה:> לפי ההגדרה שלך, גם ערב-הסעודית היא מדינה גזענית. <חנין זועבי (בל"ד):> יש סוגים, היא מדינה אנטי-דמוקרטית, ואני לא אזרחית בסעודיה, אני אזרחית פה, זו המדינה שלי. אילו נולדתי בסעודיה, אז המאבק שלי היה שם, המאבק על הדמוקרטיה שם. אני פה, זו המולדת שלי. המאבק שלי הוא פה, מולך, לא מול מלך סעודיה. <נסים זאב (ש"ס):> אירן, היא מוסלמית, היא גזענית? <חנין זועבי (בל"ד):> יש סוגים של דמוקרטיה, נכון, יש סוגים שונים של משטרים דמוקרטיים, אבל אין צורות שונות של הגדרה של שוויון. <נסים זאב (ש"ס):> את עובדת פה ויש לך זכויות מעל ומעבר פה. המיעוט שולט ברוב, זאת המדינה היחידה. לא ראיתי דבר כזה בכל העולם, המיעוט שולט ברוב, זה אתם. <היו"ר כרמל שאמה:> שופטי בג"ץ לא כל כך מסכימים אתך. <חנין זועבי (בל"ד):> הם כן מסכימים אתי, והם גם חלק מהמערכת. תלך לחוקים בין-לאומיים ותראה מה כותבים על זכות קבוצת הילידים על האדמות שלהם – או שיש שוויון או שאין שוויון. <היו"ר כרמל שאמה:> לפי עקרון השוויון, כדי לשמור על מכסת זמנו של כל אחד, זמנך הסתיים, חברת הכנסת זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> אבל – – – <היו"ר כרמל שאמה:> אנחנו מבקשים שוויון. <חנין זועבי (בל"ד):> אני מסיימת. או שיש שוויון או שאין שוויון. עכשיו, אם אין שוויון, או שיש אפליה או שיש משהו שהוא אפילו יותר מאפליה. זה יכול להיות אפרטהייד, זה יכול להיות השמדת עם וזה יכול להיות חיסול קיומו והתפתחותו הטבעית של עם. ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדברת. את הצעת החוק הזאת צריכים להפיל – – – <היו"ר כרמל שאמה:> על איזה הצעה מדובר, הצטרפתי קודם – – – <חנין זועבי (בל"ד):> רפורמה במקרקעי ישראל. <היו"ר כרמל שאמה:> עכשיו הדיון על הרפורמה? <רונית תירוש (קדימה):> 18 דקות היא מדברת. <חנין זועבי (בל"ד):> זה חלק מחוק ההסדרים, זה חלק מהתקציב. <היו"ר כרמל שאמה:> בכל מקרה, הרפורמה עוד תידון כאן, ואני מניח שתישאי את דברייך – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אתה עכשיו משנה את כל הניהול של הישיבה – – – <היו"ר כרמל שאמה:> לא משנה, נגמר הזמן. <רונית תירוש (קדימה):> לא משנה, 18 דקות דיברת, אני מחכה לדבר. <חנין זועבי (בל"ד):> אוקיי, אני מסיימת. יש לי משפט אחרון שאני רוצה להגיד אותו ואני אגיד אותו. עם חוק כזה, של מינהל מקרקעי ישראל, אין שום סיכוי לחיים נורמליים, לא רק לערבים אלא גם ליהודים. תודה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. אני מבין שחבר הכנסת אלי אפללו, שהוא הבא בתור – – – <רונית תירוש (קדימה):> לא, אני הבאה בתור. <היו"ר כרמל שאמה:> אז הרשימה שלי לא מעודכנת. חברת הכנסת רונית תירוש, בבקשה. <רונית תירוש (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לילה טוב לכם, אני רוצה לפתוח, למי שעוד צופה בנו מאזרחי המדינה, ולומר משהו על חוק ההסדרים. אני חיפשתי באופן הכי יצירתי איך לקרוא לחוק. התסדיר. למה תסדיר? על משקל התקציב ונושא ההסדרים. זה כאילו אומר לכל יושב-ראש ועדה: תסדיר את העניין. נותנים לכל ועדה לטפל, כמובן מרבית הוועדות של הקואליציה – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מי שלא הסדיר? <רונית תירוש (קדימה):> מחליפים אותו. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> יש לי חדשות בשבילך. <רונית תירוש (קדימה):> כל יושב-ראש ועדה מחויב להעביר במסגרת חוק ההסדרים את מה שניתן לו, ואז יש כל מיני דילים. ואז מתברר כך: שמתוך 90 תיקוני חקיקה שהובאו במסגרת חוק ההסדרים, רק 48 נושאים עולים להצבעה. 19 נושאים הועברו למסלול חקיקה רגיל, דהיינו לא דוחסים את זה בטווח של שבועיים ימים, ועוד 19 חוקים או כ-20 חוקים לא טופלו בכלל, משום שבאמת רחמנות על הוועדות, על חברי הכנסת ועל יושבי-ראש הוועדות, לא ניתן היה להגיע לכל הנושאים ולטפל בהם, ולכן 20 נושאים לא טופלו. מה זה מוכיח? קודם כול זה מוכיח שבקלות רבה אפשר לוותר על מחצית מחוקי ההסדרים שניתנו שם, מהחוקים שניתנו במסגרת החוק, שהרי מתוך 90, רק 48 עולים. כלומר, מתוך 400 עמודים, אפשר היה להסתפק ב-200, גם זה too much, גם זה יותר מדי. אבל זה היה מסוג הדברים שניסו גם להכניס עזים ולתת תחושה לנו ולציבור שהנה, הצלחנו במשהו. היושב-ראש שלנו, חבר הכנסת רובי ריבלין, החליט ביוזמתו שלו להוציא שלוש רפורמות גדולות מתוך חוק ההסדרים, וטוב שעשה כך. הוא העביר את הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל לוועדת הכלכלה, ונדמה לי שהיושב-ראש נתמנה ליושב-ראש ועדת משנה לנושא הזה ובכך אפשר דיון מעמיק, ארוך ככל שנזדקק לו, על מנת שנקבל שם החלטות נבונות. הרפורמה בטלוויזיה המסחרית להפעלת ערוצי הרשת השנייה ברשיונות במקום במכרזים, לזכיינים, גם זוהי רפורמה שהועברה למסלול חקיקה רגיל. וכמובן, הנושא של הקמת קופת-חולים חמישית, שהיתה לנו מין תחושה שהיא נועדה לבעלי אמצעים, אף-על-פי שדובר על כך שהיא תגביר את התחרות בשירותי הבריאות בישראל. מעבר לכך, ראש הממשלה, לאחר מהומות רבות בשווקים ובקרב הציבור הרחב, החליט ממש בדקה התשעים לבטל את המע"מ. אגב, לא ברור לי איפה הוא היה עד לאותה עת, מדוע הוא המתין שכל אחד יתפוס כותרת על הנושא, שבעלי הדוכנים בשוק יגיעו לכאן וישטחו בפנינו את כל טענותיהם. הוא יכול היה לחסוך את זה מאתנו. הוא יכול היה לומר: אני בכלל לא מתכוון להעלות את המע"מ על פירות וירקות; למדתי, הבנתי, התחרטתי. לא ברור לי. אמרו שזו היתה מין קונספירציה, שהוא רצה להוכיח שהוא רובין הוד של המסכנים והחלשים והוא שיציל אותם ברגע האחרון, אחרי שכולם רטנו והטיחו האשמות באוצר, באנשי האוצר ובעיקר בשר האוצר, שהתעקש לפעול על-פי המתווה. לא ברור לי מה קרה שם. איך אומרים? למחרת שניהם ישבו במזנון ונראה שהיחסים ביניהם טובים. לא ברור לי מה קרה. הטלת מס בריאות בסיסי מוגדל בהיקף של 90 שקלים – אני חייבת לספר לכם. אני קונה ירקות באחד הדוכנים ואמר לי בעל הדוכן – אני כל כך אוהבת לשמוע את החוכמה של האנשים הללו – הוא אמר לי: אני לא מבין, אנחנו הולכים לבית-מלון שמבקשים מאתנו מס? אדם הולך להתאשפז, גם אז הוא יצטרך לשלם מס? הוא בחר בזה? הוא נהנה מזה? צריך להכות בו פעמיים? שאלות במקומן. הקפאת חוק התקנת מכשירים מצילי חיים במקומות ציבוריים – גם זה דבר שהוסר מסדר-היום. לא ברור לי בכלל איך מעזים אנשי האוצר להחיל במסגרת חוק ההסדרים הקפאה של חוק שכזה, שהוא חוק מציל חיים. על מה מדובר? להתקין במקומות ציבוריים מכשירים מיוחדים, שאפשר לעשות אתם החייאה. כמה כסף זה? מזה המדינה תיוושע? וגם אם כן, לא שווה לנו להציל חיים? לא ברור. בכלל, נדמה לי שחוק ההסדרים איבד את המשמעות שלו מבחינה זו שהוא לא נועד באמת לכלול חוקים שמזעזעים את תקציב המדינה וגורעים מהתקציב המועט שיש לנו נתח כזה שהמדינה לא תוכל לתפקד. אני אתן לכם דוגמה פשוטה. יש הצעת חוק שלי שעברה, ועברה אחרי קשיים, בנושא בעלי-חיים. ביקשתי בה, וזה גם חוקק בסוף, שמדי שנה יוקצו 4.5 מיליוני שקלים בלבד כדי לאפשר לשירותים הווטרינריים לעקר ולסרס בעלי-חיים משוטטים. המטרה היתה למנוע התרבות שלהם, משום שבעלי-החיים הללו, חתולים וכלבים בדרך כלל, משוטטים ונידונים לעתים למעשים נוראיים של ילדים, בני נוער, כתות, "כת השטן". לא חסרים מטורפים בינינו שפשוט מתעללים בבעלי-החיים הללו. בעלי-החיים שלא מתעללים בהם גוועים משום שהם משוטטים ואין מי שיאכיל אותם באופן מסודר וישקה אותם באופן מסודר. לכן, צריך לעצור את ההתפשטות הזאת ולמנוע אותה, וזה חלק מהמאבק בעניין. כמובן, 4.5 מיליוני השקלים נועדו גם להתקנת פחים מיוחדים, כדי שאותם בעלי-חיים לא יוכלו להיכנס ולהפוך את הפח, וכשאנחנו קמים בבוקר אנחנו רואים שהרחוב כולו מטונף ומלוכלך. הסכום מיועד גם להסברה בבתי-הספר כנגד מעשי התעללות של בני-נוער. 4.5 מיליוני שקלים, ולא תאמינו, החוק הזה, שחוקק אחרי הרבה מאוד תלאות, כי היו פה הרבה מאוד דיונים – בסוף הוא נכנס לחוק ההסדרים. 4.5 מיליוני שקלים יצילו את המדינה, יצילו את תקציב המדינה. זה היה כל כך מקומם וכל כך מרתיח, שלשמחתי יושב-ראש ועדת החינוך, שטיפל בנושא, כי זה הובא לשולחן הוועדה – והייתי בה – אמר: אני על הנושא הזה מתעקש. אנחנו לא נזוז כהוא זה, ואני מבקש להסיר את זה מחוק ההסדרים ולהניח לחוק הזה להתנהל ולהיות מיושם עד תום. אני בהחלט מודה לו. עם זאת, יושב-ראש ועדת החינוך שיתף פעולה עם האוצר, במידה מסוימת של צדק, לפחות מבחינה זו שהחוקים הבאים שאני אזכיר הם בהחלט חוקים קצת כבדים מבחינה תקציבית, אבל יש גם שכל, צריך להיות גם שכל במדינה הזאת. על מה אני מדברת? יש חוק שעבר ונוגע לפיצול כיתות א' וב' לקבוצות של עד 20 תלמידים במשך עשר שעות שבועיות. הרעיון בבסיס החוק הזה הוא שתלמידים יוכלו לקבל יחס יותר אישי, יותר צמוד, של מורה בכיתה, כלומר הכיתה תפוצל ויהיו שתי מורות. כל מורה כזאת תוכל בזמן אמת לבדוק ולראות מי מהתלמידים מתקשה, למי יש לקויות, מי צריך טיפול, ותסייע לו. אין כמו הגיל הקריטי הזה, כיתות א' וב', כיתות היסוד, כדי לרכוש את בסיסי השפה – הן השפה הכתובה, הן הקריאה והן החשבון – כדי לתפקד אחר כך כראוי בהמשך שנותיהם כתלמידים. אלא מאי? האוצר החליט שהוא עוצר את התהליך. אגב, כדי שהחוק ייושם ויעבור בהצלחה פה בהצבעה הסכמתי לדרג אותו, כלומר לעשות אותו בשלבים במשך ארבע שנים כך שכל שנה קבוצה מסוימת נכנסת. אכן התחלנו ויש לזה הדים יוצאים מן הכלל, אבל מה קרה? בחוק ההסדרים החליטו לדחות את זה בעוד כמה שנים. כמובן, לאחר דין-ודברים צמצמנו את טווח הדחייה – לא הצלחנו לגמרי לבטל את הדחייה אבל צמצמנו את הטווח. אותם תלמידים שלא יקבלו את בסיסי השפה יגדלו עם פערים, והמדינה תשקיע בהם אחר כך במה שנקרא צמצום פערים, שזה מאות מיליוני שקלים. מי שיינצל יינצל ואצל מי שזה לא יצלח – כי לעתים קשה מאוד לסגור פערים כשאתה כבר בגיל מתקדם. התלמידים הללו הם תלמידים לא טובים, בדרך כלל הם מונשרים לרחוב, חלקם הופכים להיות עבריינים, ואז המדינה משלמת כדי לשקם את העבריינים. זה הרבה מאוד כסף שהולך לחינם. פעם אחת תעשה טוב המדינה אם היא תחשוב ותתכנן אסטרטגית מבעוד מועד מה צריך לעשות כטיפול מונע, מה צריך כדי להביא לצמיחה של דור בריא ותקין מכל בחינה שהיא, ולא לעצור תהליך שהוא נכון לכל הדעות, זכה לכל השבחים, לכל שביעות הרצון המקצועית הקיימת, ופתאום הוא בחוק ההסדרים. יש עוד הרבה מאוד חוקים, אבל אני לא רוצה להאריך בדיבור אל תוך הלילה הארוך הזה. אני חושבת שראוי שממשלות ישראל לדורותיהן – אני לא מאשימה רק את הממשלה הזאת, זה קיים בכל ממשלה – הגיע הזמן שחוק ההסדרים יפוג מן העולם, אלא אם כן מצאו חוק אחד, שניים או שלושה גג, שבאמת משבשים את תקציב המדינה, ואותם יביאו לדיון במסגרת חוק הסדרים מאוד מוגבל, מאוד מצומצם אבל מאוד רלוונטי. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה לחברת הכנסת תירוש. הדובר הבא הוא חבר הכנסת זאב בוים. בבקשה, אדוני. <זאב בוים (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אחרי ששמעתי את דבריה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בניגוד למה שתכננתי קודם החלטתי שאני אפתח במערכת היחסים שהתפתחה בין הממשלה לבין ההסתדרות, וצריך לומר שגם לבין נציגי התעשיינים. ג'ומס, אתה תיכף תשמע בדיוק. <היו"ר כרמל שאמה:> ג'ומס, נעלמת לנו אתמול. <זאב בוים (קדימה):> אדוני היושב-ראש, שמענו מפיה של חברת הכנסת יחימוביץ שיר הלל על ההסתדרות והעומד בראשה, על ההישגים הגדולים למען העובדים. בוודאי יש כאלה שבאים לידי ביטוי בכמה וכמה חוקים, חוקי עבודה. אין ספק בעניין, וזה כשלעצמו לא רע – לא כל החוקים, אבל בוודאי חלקם. אני גם יכול להניח, וגם חברים אחרים, מהיכן באה פציחת שירת ההלל לעיני דווקא מפיה של יחימוביץ, אבל זה לא העניין. יש שיגידו שזה הישג מאוד חשוב למדינה ולמשק, כי הנה נעשתה פה עסקת חבילה בין הממשלה לבין התעשיינים וההסתדרות, ואין כמו שקט תעשייתי כדי לחזק משק, ובמיוחד כדי לחזק משק בתקופת משבר. אלא שמה שחזינו בו פה היה סוג של עסקה שהיא עסקה לא מאוזנת. יש פה התקפלות של נתניהו, השר האסטרטגי, או שר-העל לתחומים של כלכלה אסטרטגית, וההתקפלות הזאת יסודה בכך שעל-פי המציאות של החור הגדול שנפער בהכנסות המדינה כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי, כדי לטפל בעניין הזה באופן יסודי בעצם היה נדרש קיצוץ בשירות הציבורי – בשכר בשירות הציבורי. זה מה שהיה צריך לעשות. זה גם נעשה בעבר. צריכים פה לקחת החלטה מנהיגותית. במקום זה בעסקה, הממשלה – ולכן העסקה הזאת לא מאוזנת – מקבלת עצם, סוג של פירורים בדמות ויתור על מחצית דמי ההבראה שמגיעים לעובדים. זה פירור וזה עצם בהשוואה – זה אולי 10% ממה שאפשר היה לקבל מקיצוץ לא פשוט, אבל שהיה נדרש, בשכר בשירות הציבורי. והקיצוץ הזה, אגב – צריך להגיד את זה לעיני, שהוא מנהיג פועלים ראוי, בעל הישגים, אבל צריך לומר שבקיצוץ הזה, אם מדובר על עובדים יותר חזקים ופחות חזקים, היה ראוי שהקיצוץ הזה לא יהיה שוויוני. אם דואגים לחלשים, חברת הכנסת יחימוביץ – והיא אבירת הדואגים לחלשים – היה צריך לעשות את הקיצוץ הזה בצורה דיפרנציאלית כך שאלה שמשתכרים פחות יקצצו להם פחות באופן מוחלט, לא באופן יחסי. אם כן, פה חל בעצם קיצוץ רוחבי של 50%, מחצית מדמי ההבראה של העובדים. אני גם לא רוצה להיכנס עכשיו לעניין של איך הדבר הזה נעשה מאחורי גבו של שר האוצר יובל שטייניץ. בכלל, מה שקרה עם שר האוצר, מה שקרה עם האוצר בתהליך הרכבת התקציב או גיבוש התקציב לשנתיים הבאות, זה סיפור בפני עצמו, ואולי בהזדמנות, אולי בבוקר, עוד נדון בעניין. אם כן, אמרנו שהיתה פה עסקה, עסקה שהיתה בלתי מאוזנת, שבה הממשלה נכנעה לאורך כל הדרך לברית הקדושה – או הבלתי-קדושה אם אתם רוצים – בין התעשיינים, שאותם מייצג שרגא ברוש, לבין יושב-ראש ההסתדרות החדשה עופר עיני. אני כבר רוצה לומר שלעופר עיני אין לי טענות, למעט ההערה שהיתה לגבי דמי ההבראה. הטענות הן כלפי בנימין נתניהו. פה יש דאגה, וצריך שהדבר ידאיג מאוד כל איש בישראל, כי מדובר בנתניהו, שהוא ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה של כולנו. כשמדובר על ההסדר הזה צריך לראות מה הן עמדותיו היסודיות של נתניהו ביחס למקומה של ההסתדרות. כי מי שייצג יותר מכל אדם אחר מבחינת השקפת עולם, מבחינת עולם המושגים שלו, מבחינת עולם הערכים החברתי-כלכלי שלו, את סוגיית המשק הפרטי, את סוגיית המשק החופשי, את הליברליזם, את האי-התערבות, את ה"לסה פר"; האיש שמדבר על מנועי הצמיחה שמצריכים שחרור של חסמים, לתת לכוחות השוק לעבוד – זהו נתניהו. לא מהיום, לא מאתמול; במשך שנים. כך הוא, והוא יודע הרבה יותר מהרבה אחרים בחברה שלנו, במדינה שלנו, להביע את הדברים האלה, וכך הוא עושה לאורך כל הדרך, עד לעת הזאת. אני רוצה להזכיר, למשל, שבשנת 2003, בריאיון ל"מעריב", נתניהו שר האוצר דאז, עם גיבוי של ראש הממשלה החזק אריאל שרון, נתניהו בדרך של מנהיג כלכלי עושה מהלכים קשים, נדרשים למשק. ואז הוא אומר בריאיון: "ברל כצנלסון ובן-גוריון עשו את הטעות הגדולה של הקמת מדינה סוציאליסטית, ואנחנו צריכים לעמול שנים על שנים כדי לצאת מהמבנה השגוי הזה". ומ-2003 לימינו אנו. רק לאחרונה, בעיתון "דה מרקר", אמר נתניהו: "אם יש מישהו שמנסה לעכב כיום את שינוי פני הכלכלה זו ההסתדרות". תיקון, הוא אמר את זה לעיתון "הארץ" בשנת 2004, שנה לאחר הציטוט הקודם שהזכרתי. בשנת 2004 אומר נתניהו: "אם יש מישהו שמנסה לעכב כיום את שינוי פני הכלכלה זו ההסתדרות". בעת שיושב-ראש ההסתדרות, צריך להזכיר, היה עמיר פרץ, אומר נתניהו, המשך ציטוט: "זו קבוצה של גנגסטרים שדופקת את העובדים ומבריחה מפעלים. מי יבוא למדינה של מסים גבוהים? מי יבוא למדינה של ביורוקרטיה מטורפת וארגוני עובדים מנופחים? מי יבוא למדינה כזו? מה הם חושבים שם? שיחזירו אותנו למדינת פקידוסטן, הסתדרוסטן, קצבאסטן?" – סוף ציטוט משנת 2004. בנימין נתניהו נאמן לדרכו, לתפיסת עולמו וגם למורשתו. שמעתי לאחרונה ריאיון עם אבא של ראש הממשלה, פרופסור בנציון נתניהו. כששאלו אותו איך הוא רואה את העניין הזה שנתניהו מדבר על מדינה פלסטינית, אז הוא אמר – זה לא ציטוט אבל זה רוח הדברים: אני מכיר את בני, אכן אמר אבל הוא לא מתכוון לדבר הזה. נראה שגם האבא יודע, וגם אנחנו מתרשמים שהאמירה הזאת היא אמירה לצרכים טקטיים. עם זה, במאמר מוסגר, מנקודת השקפתי, זו התקדמות ואיזה סימן לבאות של שתי מדינות לשני עמים, וכך גם התבטא, בסופו של דבר, נתניהו. אבל האבא אומר: זה לא תפיסת עולמו, וכנראה הוא יודע. האמת היא שנתניהו, כפי שאמרתי – ובזה אסיים – הוא בעצם ביסודו, בחינוכו, מחזיק במורשת של משק חופשי, של ליברליזם כלכלי. אולי בצורה דרמטית ביותר, היסטורית, ביטא את הדבר הזה מנהיג הרוויזיוניסטים זאב ז'בוטינסקי, שבשנות ה-30, בעימותים חריפים שהיו כאן בארץ על יום עבודה – ההסתדרות אז שולטת בחברה הישראלית טרום הקמת המדינה – כשפגעו בבית"רים ביום העבודה, הוא אמר בגרמנית "יא, ברעכען!" כלומר, "כן, לשבור!" – זה התרגום – והכוונה כן לשבור את ההסתדרות. נתניהו ודור שלם, כמוני וכמו הרבה אחרים, גדלו על תפיסת העולם הזאת מול עולם סוציאליסטי – עולם חופשי, ליברלי, של אי-התערבות, של כוחות שוק חופשיים שמניעים את המשק. מה שמדאיג מאוד, וצריך להדאיג בהקשר הרבה יותר רחב, זה שלא רק בתחום הכלכלי אלא גם בתחומים אחרים נתניהו מאבד את הכיוון הערכי, הרעיוני, את השקפת העולם. הוא משעבד אותה לצרכים מיידיים. ביטויים כמו – זה סוג של חיפושי דרך, או מה שאנחנו קוראים זיגזגים, גם בתחום הכלכלי-חברתי, כמו שאנחנו רואים פה, וגם בתחום המדיני. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה. חבר הכנסת איתן כבל, אחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע וחברי הכנסת אריה אלדד, דב חנין, אילן גילאון וסעיד נפאע. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, יש לי 12 דקות לדבר הערב. 12 דקות, חברי חברי הכנסת, זה עולם ומלואו, זה המון זמן לדבר על תקציב חברתי של הממשלה. 12 דקות, חברי חברי הכנסת, זה פחות או יותר הזמן שלוקח לרוב האמהות להביא את הילדים שלהם לבית-הספר, לגן או למעון. השנה יש להן בשורה בתקציב, הן יקבלו כמה עשרות שקלים מהמדינה. תקציב חברתי. 12 דקות זה פחות או יותר, אדוני היושב-ראש, הזמן שלוקח לאחד מ-230,000 המובטלים לעבור על עמוד אחד בעיתון הדרושים ולגלות שאין עבודה, כי הממשלה יצרה תקציב שדואג לחלשים. 12 דקות זה הזמן שחיכה ידידי – באמת ידידי, ואני מתנצל בפני שר האוצר, ומי שסבר שקראתי לו סמרטוט, חס וחלילה, אני אמרתי רק שראש הממשלה מתייחס אליו ככזה. אני אומר את זה בצער. אני חוזר ואומר ש-12 דקות זה הזמן שחיכה שר האוצר יובל שטייניץ באולפן הטלוויזיה לפני הריאיון שבו עמד בכל כוחו על המע"מ לפירות וירקות, רק כדי לגלות למחרת שראש הממשלה עשה לו זובור וביטל את המס, כי גם מבחינה חברותית זאת לא ממשלה חברתית. 12 דקות זה פחות או יותר הזמן שלוקח לפנות פצוע באמבולנס אם מדובר בתושב אחת הערים הגדולות. בעיירות הפיתוח זה יכול לקחת גם שעתיים. אין שם אמבולנסים, כי הממשלה יצרה תקציב חברתי. 12 דקות זה הזמן שלקח לסגור דיל עם ראש הממשלה נתניהו, להביא לזחילת העבודה על גחונה לממשלת ביבי-ליברמן. בעצם, אם נוריד את לחיצת היד והברכות, לקח שתי דקות לסגור את העסקה הזאת. 12 דקות זה מחצית זמן הנסיעה התיאורטי בין ירושלים למודיעין בקו הרכבת המהיר שלא ייבנה גם השנה, כי התקציב הוא לא רק חברתי, הוא גם תחבורתי. 12 דקות זה פחות או יותר זמן הקשב של ילד שלומד בכיתה עמוסה מדי, עם מורים שמרוויחים מעט מדי, בתוך שעת לימוד, שהיא למעשה 45 דקות. תקציב חינוכי כמו שהוא חברתי. 12 דקות, אדוני היושב-ראש, זה הזמן שלוקח אולי לבנות פחון באיזה "פיסטין" סחוף רוחות במאחז בגדה. התקציב הזה הולך לממן את הפחון הזה דרך משרד השיכון ומשרד הביטחון, גם באים בעקיפין. זה לא רק תקציב חברתי, זה תקציב חתרני, אדוני היושב-ראש. 12 דקות זה המון זמן. הכנסת עומדת לאשר בעוד כמה שעות תקציב שאומנם הוצאו ממנו חלק מהעזים, אך הוא עדיין בגדר שור נגח. חברי חברי הכנסת, אני אצביע נגד חוק ההסדרים, ואני אומר זאת גם אם יש בתוכו כמה וכמה נושאים נכונים וחשובים. אף אחד, גם בכנסת הזאת, לא יוכל לכפור בכך שחוק ההסדרים – אין לו יותר מקום בכנסת ישראל. כך אמרה האופוזיציה כשהיתה קואליציה, וכך אמרה הקואליציה כשהיתה אופוזיציה, כל אחד במקום שבו הוא עומד. יש קונסנזוס, מקיר אל קיר, וזה מבזה פעם אחר פעם. כשהאופוזיציה חוזרת ונהיית קואליציה היא שוכחת את כל הדברים, כי יותר ויותר אנחנו מוצאים את עצמנו במקום שאין ערך למלה, אדוני השר יעלון, אין משמעות. מה זה משנה מה אמרתי, מה זה חשוב? ואז אומרים את המשפט שאין עליו: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אפשר לחשוב שבנימין נתניהו גדל במבחנה שבקעה ונהיה ראש ממשלה רק לפני כמה חודשים. אני רוצה להזכיר לכם שבנימין נתניהו היה ראש ממשלה – אומנם כושל, אבל הציבור נתן לו צ'אנס, ומותר לציבור לתת לו סיכוי – היה שר אוצר, היה יושב-ראש אופוזיציה. אין כמעט דבר במערכת הכלכלית או הביטחונית שיושב-ראש האופוזיציה על-פי דין לא יודע כמעט בזמן אמת. הוא התחייב התחייבויות כשהוא יודע מראש שאין לו היכולת ולא תהיה לו היכולת לעמוד בהן – התחייבויות מכאן ועד להודעה חדשה על נטל המסים, והכול עורבא פרח. אני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, לא היתה תקופה – לפחות על-פי זיכרוני – שבה הציבור היה ערוך, מוכן, להיות שותף בנשיאת הנטל, והיה מוכן לקבל על עצמו, כי היום יותר מתמיד אנחנו מדינה פתוחה ויודעת ומכירה את אשר קורה בעולם. אבל למה, למה שהציבור יהיה זה שמוכן לשאת בנטל – ואני אומר לך, השר יעלון, בכאב – כשמקימים ממשלה של 30 שרים, מתוכם שמונה או תשעה סגני שרים, ועוד שמונה שרים בלי תיק, כשאנחנו מתווכחים לעתים על מאות אלפי שקלים? אז אני יודע שאומרים על גודל ממשלה שהיא רק שליש פרומיל מהתקציב, אבל עלות לשכה כזאת היא 10 מיליוני ש"ח. לכמה עניינים יכולנו לתת פתרון ב-10 מיליוני ש"ח? ואינני רואה באמירה שלי דמגוגיה. זו אמירת אמת. כשאנחנו מתווכחים על מיליון לכאן מיליון לשם – חבר הכנסת חנין, אני מתנצל שאני מפריע. חשוב לי שתשמע אותי, יחד עם חבר הכנסת אלדד. אם אפשר להוריד את שכר הלימוד, אם אפשר להתמודד עם אותה בקשה של נשים שמבקשות לצאת לעבודה – אבל אני חוזר ואומר, הדבר הקשה והבעייתי שמתקיים בתקציב הזה הוא שחיקה כמעט מוחלטת של מעמד הביניים בחברה הישראלית, של אותה חברה חילונית, אפשר לומר מסורתית בחלקה, שהמדינה לא נותנת לה שום אינסנטיב, שום מעמד. והחמור מכול, השר יעלון – והממשלות הקודמות חטאו בזה, אבל גם הממשלה הזאת: אין שום נקודת מבט איך המדינה הזאת תיראה בעוד 30 שנה. 30 שנה, אני זוכר אותן כאילו היו אתמול, כשעמדתי בבקו"ם והתגייסתי. וזה חלף מהר מאוד, אדוני. אתה יודע את זה. כל אחד מאתנו יודע את זה. זה עובר כהרף עין. לאן המדינה הזו הולכת? וגם ראש הממשלה הזה, במועד ב' שקיבל, במקום להתמודד עם השאלות האמיתיות של החברה הישראלית, ולפרק אותן ולהתמודד אתן – בשביל זה גם, דרך אגב, הוא קיבל כבונוס את מפלגת העבודה, כדי להתמודד עם השאלות האמיתיות. לא להיות עוד ממשלה. עוד ממשלה – מי צריך אותו? מי מקבל מועד ב' כדי להיות עוד ממשלה, עוד ראש ממשלה? בשביל שתהיה כזה גדול, ותגיע ותעשה – בשביל מה? בשביל שיקראו בבוא העת, כשכל אחד מגיע לדרכו, שם של רחוב? בסופו של עניין אתה מצפה מראש הממשלה שלך לקבל הכרעות ולקבל החלטות, גם אם תהיינה קשות. אז יופי, אז אומנם לא עניין כלכלי, אבל, אדוני היושב-ראש, היה לראש הממשלה – יש עכשיו תקופת רטרו. הוא פתאום נזכר שיש שתי מדינות לשני עמים. פעם היינו אומרים: היתה הארה. ואבא שלו שמע גם הוא על ההארה, והוא מכחיש אותה. כלומר, זה עניין אחר לגמרי. אומרים שילדים אומרים את מה שהם שומעים בבית. פה אומרים הפוך – האבא אומר את מה ששומעים בבית. זה על דבריו של האב, שבנימין נתניהו לא מתכוון לשום מלה שהוא אמר. אבל אני רואה שבכל זאת 12 הדקות עומדות לחלוף להן, ואני שומע את אלה שבעורפי – – – <היו"ר כרמל שאמה:> אתה רשאי לבקש ארכה, אם אתה צריך. <איתן כבל (העבודה):> לא אבקש, אדוני, ואני רוצה לומר לכם, שאנחנו פה, כמצוות אנשים מלומדה, עומדים ועולים, והחזרנו – וזה יפה מאוד – את מוסד "אל תוך הלילה". אותם נאומים – – – <היו"ר כרמל שאמה:> זה עדיף מלברוח מהמליאה. <איתן כבל (העבודה):> נכון, זה בסדר גמור, זה מאתגר מאוד לעמוד מול המליאה כשיש פה פחות חברי כנסת מהאצבעות שיש לי בידיים, אבל זה בסדר גמור. זה נותן תחושת עשייה, תחושה שהעם יושב עכשיו וצופה בנו ואומר: וואו, באמת דואגים לנו. זה לא בדיוק כך. ואם יש דבר שהוא מאוד מקומם, זה מצוות אנשים מלומדה, שאתה עושה את זה כי צריך לעשות, צריך לקום ולהגיד, וכל אחד מאתנו קם בתורו, כשהתוצאות ידועות. אני אומר לגנותה של הכנסת, לפחות במושב הראשון שלה, שברוב המקרים בוועדות השונות ידענו – אני אומר במירכאות – חברי הכנסת ידעו "לגנוב", כלומר לייצר את אותו משחק, שבכל ועדה ידעו כל חברי הכנסת מכל סיעות הבית להתאחד ולעמוד מול הממשלה ולומר: בנושא זה וזה עד פה. זה כמעט לא קרה הפעם, גם כי רוב הוותיקים הם שרים או סגני שרים או שרים בלי תיק, כך שכמעט לא נשארו חברי כנסת ותיקים לעשות את זה. <חיים אורון (מרצ):> וגם הוותיקים זה כבר לא מה שהיה פעם. <איתן כבל (העבודה):> בסדר, אני מרגיש את זה על עצמי. <היו"ר כרמל שאמה:> גם החדשים זה לא החדשים של פעם. <איתן כבל (העבודה):> זכרנו את השומים ואת הבצלים שאכלנו במצרים, כך כתוב. אבל זה בסדר. לכן, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לסיים, כי גם זמני תם. ובאמת, אני אומר את זה – אני לא יודע אם אפשר לדבר על התקציב הזה כתקציב של תקווה, אבל באמת, היתה לי תקווה אמיתית, גם אם לא תמכתי בכניסת חברי לממשלה, ואני אומר את זה מכל הלב, כי בסוף ולפני הכול אני אזרח במדינת ישראל, וציפיתי שהתקציב – וחוק ההסדרים – יהיה יותר הגון, פחות חזירי, יותר שוויוני, יותר עושה שיתוף ותקווה. זה לא מה שקיבלנו. תודה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה לחבר הכנסת כבל. רק הערה קצרה לשם העמדת דברים על דיוקם: הקו המהיר של הרכבת לירושלים לא מתעכב בגלל תקציב. התקציב מוכן ומחכה, חבר הכנסת כבל, לנושא התכנוני. זה מה שאמרת על הדוכן. אני חיכיתי בסבלנות שתסיים את דבריך, לא רציתי לקטוע אותך, אבל כמי שעבר על התוואי, כמי שהשתתף בסיור של הרכבת בחודשים הקצרים שלי פה במליאה, אני יכול – – – <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני מבטיח לבדוק את זה. אני לא בטוח שתהיה הצודק מבין שנינו, אבל אם אתה צודק, אומר את זה. <היו"ר כרמל שאמה:> ואם אתה צודק, אני אודה שאתה צודק. יכול להיות שאני מעודכן אחרון. זה לא עניין של חוכמה. ועדת הכלכלה קיימה סיור, ועדיין אני אומר שיכול להיות שאני טועה, כי כולנו בני-אדם. <חיים אורון (מרצ):> בתל-אביב זה תקוע על כסף. <היו"ר כרמל שאמה:> על סגירה פיננסית. בירושלים עוד לא יודעים על מה זה תקוע. הדובר הבא, חבר הכנסת מיכאלי, בבקשה. לרשותך 12 דקות. האמת שהדיון פחות משעמם ממה שחשבתי. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אני מבקש למחוק את זה מהפרוטוקול. <היו"ר כרמל שאמה:> אתה מתנגד להגדרה? <איתן כבל (העבודה):> עד לפני האמירה הזאת הוא הצטער שהוא הגיע לפה. משעמם לו. <היו"ר כרמל שאמה:> לא, לא הצטערתי שאני מגיע לפה. אני רק מצטער שלא הספקתי לישון מאתמול. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנו באמת בדיון שהוא אולי טוב ויפה לכנסת, שמראה שהיא נכנסת לדיוני לילה, דיון שהוא בעצם ריטואל קבוע בדיוני התקציב. אתה מצד אחד צריך לעלות ולדבר בשבחו או בגנותו של תקציב המדינה שמונח בפני הכנסת – תלוי באיזה צד של השולחן פה אתה יושב, והזכירו פה כמה חברי כנסת, שמה שרואים מפה לא רואים משם. אין ספק שאם נרד לרמה הביקורתית, העניינית, על התקציב שמונח לפנינו – יותר נכון על חוק ההסדרים או על חוק ההתייעלות שמונח בפנינו – כל אדם, יש לו זכות להביע את הביקורת על צורת ההנחה של החוקים האלה ועל הדברים שבעצם עורבבו אחד בתוך השני כדי שהממשלה תוכל לאשר חוקים מסוימים בצורה מהירה יותר ממה שהיא, כנראה, לא זוכה לעשות במהלך השוטף של העבודה. אני רוצה לומר קצת איפכא מסתברא על כמה חוקים שכן הספיקו לאשר בדיוני המרתוניים האלה של השבועיים האחרונים, ואני יכול להעיד על אותן ועדות שאני הייתי שותף בהן, וראיתי חוקים חשובים מאוד, שאם הוועדות מחליטות לתת לזה מקום בסדר העדיפויות וימים רצופים, חוקים חשובים מאוד – אפשר לגמור אותם ביומיים-שלושה. יש פה זעקה וצעקה: איך יכול להיות? מביאים חוק שלא קשור בתקציב ובחוק ההסדרים או בחוק ההתייעלות. מה המטרה של הממשלה? אני לא מעודד את זה ולא אומר שהממשלה צריכה לעשות זאת, אבל כנראה יש דברים שאולי במסגרת לחץ הזמנים שנוצר בוועדות – הוועדות מפנות את סדר-היום שלהן לחוקים שונים, או יושבי-ראש ועדה מחליטים, דנים הרבה יותר ביעילות באותם חוקים, מגיעים לתוצאות, ומגיעים לתוצאות טובות ומעולות. ואני יכול להעיד את זה על כמה חוקים שאני לפחות השתתפתי בהם. אם אותם חוקים היו מגיעים אלינו בדיונים רגילים, זה היה נמרח עוד ישיבה ועוד ישיבה ועוד ישיבה, ולפעמים חוקים פה בכנסת לוקחים חודשים, לא בגלל שזה חוק מורכב ומסובך, אלא בגלל סדר העדיפויות של יושב-ראש הוועדה. ואילו פה הממשלה באה ומבקשת ומדרבנת את יושבי-ראש הוועדות לדון בחוקים מסוימים שהם לתועלת הציבור, לתועלת החברה, אין שום פסול בזה – איפכא מסתברא לחוק ההסדרים. אבל אין ספק שהמאמץ הממשלתי הפעם היה – זה לא להביא באמת רק את אותם חוקים שהם לתועלת החברה. היה פה מאמץ ממשלתי להעביר כל מיני חוקים בלחץ קואליציוני כזה או אחר, ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שזה לא בדיוק כפי שצוטט פה, שיושבי-ראש הוועדות היו יושבי-ראש מסדירים או תסדירים – כך קראו להם – כי מי שלא עמד בציפיות של הממשלה, הוא בעצם הוחלף או משהו כזה. אני יודע על כמה ועדות שיושבי-ראש לקחו על עצמם מלכתחילה לטפל בהם, ואחרי כמה ימים הגיעו למסקנה, שבאופן הכי ענייני אי-אפשר יהיה לטפל בחוקים האלה, ופיצלו אותם, אולי על אפה וחמתה של הממשלה ולמרות הלחצים הכבדים שהיו על אותם יושבי-ראש. החוקים האלה לא הובאו כיום במסגרת חוק ההסדרים, והחוקים האלה יידונו, כנראה, תקופה כזאת או אחרת במהלך דיוני הכנסת. לכן, מצד אחד להיות בקואליציה זה לא להיות "יס-מן", ולהיות בקואליציה זה לא צריך להיות בושה לבוא ולתמוך בממשלה. ואם אנו מדברים פה על לחץ מסיבי שכן היה בשבועיים האלה לקדם חוקים מסוימים או נושאים מסוימים, אנחנו ראינו שבאמת בעמידה כזאת או אחרת, הממשלה בסוף הבינה שהקואליציה לא תומכת בדיוק בכל דבר שהממשלה מביאה. נכון שאנו דורשים מהקואליציה להיות יציבה ולתמוך בממשלה, במשילות שלה. אנו דורשים מהממשלה כדי שהממשלה תוכל להחזיק מעמד, ולא בגלל פוליטיקה או הידבקות לכיסאות. אבל לא יכול להיות שחודשיים אחרי שנכנסים פה לכנסת החדשה, שוב מדברים פה על פיזור הכנסת ועל בחירות וכו'. עם זאת, ראש הממשלה ושר האוצר הבינו – עם מאבק ענייני על כל אחד מהנושאים שכל אחד האמין בהם, שהם עקרוניים וחשובים לו, שהנושאים האלה לא יעברו בכנסת, והנושאים האלה, אם יגיעו לפה או יגיעו לוועדות בצורה שהגיעו, לא נוכל לדון בהם. ולכן, באמת הממשלה החליטה למשוך חוקים מסוימים או נושאים מסוימים, ואני לא רוצה כרגע לפרט אותם פה, כדי שלא יחשבו שאנו מתגאים בחוק כזה או אחר שנמשך, אבל אין ספק שהממשלה לא קיבלה הפעם את מה שהיא רצתה. אין ספק שהקואליציה, עם היציבות שלה ועם הגודל שלה, עדיין בסוף היתה מחלוקת בתוך הקואליציה, ולכן נושאים מסוימים הורדו, ואת זה כן אפשר לומר לשבחה של הקואליציה, עם כל הביקורת עליה. עם זאת, אדוני היושב-ראש, אנו כחברי הכנסת לא יכולים לברוח מהנושא המהותי שאנו כחברי הכנסת מתמודדים אתו בדיונים האלה שאנו מקיימים פה לקראת התקציב. הכנסת בעצם מתפקדת בוועדות, עיקר העבודה שלה זה בוועדות. פשוט מאוד הכוח של חברי הכנסת שנותרו כעת, אחרי שבאמת, מה לעשות, יש היום כ-40 שרים וסגני שרים בממשלה – הוועדות לא מצליחות לתפקד בקצב הראוי ולא מצליחות לקדם את החוקים שצריך לקדם באופן הכי יעיל והכי ענייני. ויש בעיה, יש משבר כלכלי היום בעולם, ואנו חלק מהמשבר הכלכלי העולמי, ובעצם מדינת ישראל צריכה היום עזרה וסיוע בכל מיני חוקים שחלקם הם רפורמה וחלקם באמת תיקוני עוולות שנוצרו במשך הרבה מאוד שנים. אנו מגיעים למצב שמצד אחד הממשלה אומרת: אני רוצה להתייעל, אני רוצה לעזור לחברה. אם מסכימים לנושא או לא מסכימים לנושא – זה ויכוח נפרד. אבל אחרי שמסכימים כבר שהנושא הזה כן צריך להגיע לדיון, הוועדות לא מצליחות לעמוד פה בקצב של העבודה בחסר של חברי הכנסת, שלא נמצאים היום בכנסת במובן שאי-אפשר להתחלק לארבע ועדות. מישהו קרא לזה היום הילד ההולנדי שרץ מוועדה לוועדה כדי לסתום חור, וגם שם הוא לא מצליח לעשות את זה. הכנסת צריכה להידרש לבעיה הזאת במסגרת כזאת או אחרת של דיונים, ששוב – אנו בחוק ההסדרים מגיעים פה לבעיה האחרת של תפקוד הכנסת, או דרישות הממשלה כלפי הכנסת, אבל אם בסוף הוועדות לא יתפקדו בצורה ראויה עם הכלים הנכונים שיהיו לחברי הכנסת להתמודד עם הרבה מאוד חוקים שמובאים בלחץ – וגם הממשלה זכאית לקבל חוקים מסוימים מהכנסת – או חוקים פרטיים שחברי כנסת מקדמים אותם, אנחנו בסוף ככנסת לא נראים טוב בעיני הציבור. הציבור מצפה מאתנו לא רק להעלות ולהציף בעיות. אנחנו יכולים בהרבה מאוד ססמאות לבוא ולומר: תחום כזה, תחום אחר, הוא לא בסדר. אם אנו יכולים היום להצביע על כמה ענפים במשק שיכולים להיות מנועי צמיחה, שיכולים להוות קטליזטור להיפוך המצב של המשבר הכלכלי לטובה, אנו צריכים על כל זה לשבת ולדון באופן הרבה יותר ענייני מאשר לדון בזה בחטף, בדיון אחד פעם בחודש או בדיון אחד פעם בחודשיים, לפי מספר החוקים שמונחים בפני רוב הוועדות, ואז להגיע לתוצרת הרבה יותר חיובית. ואז הציבור לא ישמע רק ססמאות כל הזמן, שזה לא בסדר, וזה חסר, והבעיה הזאת קיימת, אלא הציבור מצפה מאתנו גם לתשובות. אם הכנסת תעשה את זה בצורה ראויה, אז יכולים אנחנו לבוא ולומר שלא רק לקראת חוק התקציב אנחנו יושבים פה בשעות המאוחרות של הלילה ומדברים על זה, אלא עושים את זה גם במהלך ימים השוטפים בוועדות השונות. ואם צריך לעשות שינויים דרסטיים בעבודת הכנסת, אנחנו כחברי הכנסת אמורים לא רק ליזום את זה אלא גם לתמוך בזה, כדי שהכנסת תיראה הרבה יותר טוב. לכן, אדוני היושב-ראש, עם העבודה שנעשתה בחודש האחרון על חוקים מסוימים, אנחנו לא הגענו לתוצאה הכי טובה. אני חושב שעדיין שום דבר לא מאוחר, ונצטרך לעשות תיקונים במהלך עבודת הוועדות, עבודת הכנסת, ולהביא את התיקונים האלה באופן ראוי בהמשך. תודה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה, חבר הכנסת מיכאלי. הדובר הבא – חבר הכנסת טלב אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כאשר אנחנו מתייחסים לכנסת, אז אומרים שהכנסת היא הריבון, היא משקפת את רצון העם. מאחר שאי-אפשר לאסוף את העם ולשאול אותו בכל נושא – אחרת כולם יהיו מובטלים, ואנשים רוצים להמשיך להתנהל – אז אנשים משתתפים בבחירות ובוחרים את הנציגים שלהם, אבל רצון הכנסת הוא רצון העם, ולכן זה השלטון של הריבון, זה שלטון של העם. האומנם כך הדברים מתנהלים? האומנם הכנסת היא קובעת, היא הריבון, או שבעצם הממשלה, שהיא הרשות המבצעת, היא אשר שולטת בכנסת, היא אשר מכתיבה את סדר-היום של הכנסת, וגם את הדבר החשוב ביותר, הוא חקיקת החוקים? ואם אנו רוצים לראות את ההשתלטות הבוטה של הממשלה על הכנסת, אין, רבותי, דוגמה טובה יותר מחוק ההסדרים: הכנסת פועלת, ובשבוע אחד או שבועיים פקידי האוצר, שלא נבחרו, יכולים לבטל חוקים, לשנות חקיקה, להפוך דבר על פניו ולהביא אותו לאישור בפרק זמן שהוא שיא – שבועיים; משנים חוקים, דוחים אותם שלא ייכנסו לתוקף או אפילו מבטלים אותם. למשל חוק לשכת עורכי-דין לגבי עורכי-דין זרים. מה קשור הדבר הזה הדבר הזה לעניין של תקציב המדינה? הרבה חוקים שאין להם שום קשר או זיקה, אלא הרצון להוכיח שאנחנו השולטים, אנחנו הקובעים, אנחנו המנווטים, המנתבים, המחליטים, והכנסת בסופו של דבר תיישר קו, כי אם לא, אז אין תקציב, אין ממשלה. ואם אנחנו רוצים לומר שהממשלה שולטת בכנסת, הרי היא שולטת גם ברשות השופטת, וזה דבר שמוכיח שכל הנושא של הפרדת רשויות, שיש רשות מבצעת, יש רשות שופטת, יש רשות מחוקקת – הוא לא קיים בפועל, כאשר הממשלה שולטת בוועדה למינוי שופטים, קובעת מי ייבחר, מי יהיה שופט בית-המשפט העליון, כדי ליישר קו עם הרצון שלה. בתוך הכנסת מנסים לתת שלטון של הרוב – מה שרוצה הרוב, בכל צורה, בכל מצב, זה מה שיהיה. זה מה שיהיה. לכן, רבותי, לדעתי הממשלה הזאת, בהתנהלותה, אם כלפי הכנסת ואם כלפי הרשות השופטת, מפירה ופוגעת ורומסת ברגל גסה את הדברים הבסיסיים שמהווים את המשענת לכל משטר דמוקרטי. אבל זה לא רק מבחינת החוק עצמו, אלא גם מבחינת התוכן. אנחנו רואים שבאים ומטילים מס על הבצורת, מס בצורת, כאילו שהאזרחים הפשוטים אשמים שיש בצורת. הם צריכים לשלם את המחיר, במקום שהממשלה היתה אמורה לדאוג מהעובדה שאין מים, לחשוב איך לפתור את הבעיה על-ידי התפלת מים או ייבוא. אבל בסופו של דבר האזרח הוא הבעיה. במקום להתמודד עם העוני ולראות את העוני במדינה כבעיה, הם רואים בעניים את הבעיה. העניים הם הבעיה. צריך להתעלל בהם, להעניש אותם, למה הם עניים? עוני זה אשמה, עוני זה פשע, וצריך לשלם על זה שאתה עני. והשאלה הנשאלת היא, מה בעצם הקשר? האם המדינה באה לשרת את האזרח, או האזרח אמור לשרת את המדינה ולהיות בורג קטן בתוך המרכבה הזאת? מה שאומרת לנו הממשלה זה שהמדינה היא המטרה, והאזרח – הוא אמור לשרת אותה. כל מה שיש לו, הוא צריך להעמיד לרשותה, במקום שהיא צריכה לדאוג לרווחתו, לשירותו, וזה המבחן שלה. החוק הזה, רבותי, אי-אפשר לומר שזה סתם חוק. לדעתי, הבעיה במדינה כאן ובהתנהלות הממשלה – לא הזאת, כל הממשלות – איננה בעיה של תקציב, היא בעיה של תפיסה. אם אנחנו רוצים לבחון את זה, נתייחס לסוגיה של היחס של המדינה או הממשלות כלפי הציבור הערבי, או ניקח את היחס שלהן בסוגיית הקרקעות. אני שמעתי חבר הכנסת שעלה לדוכן ונאם כאן ואמר שהרפורמה, או הניסיון להעביר את האדמות של המינהל לידיים פרטיות, הוא לא ציוני. אדוני היושב-ראש, מה זה בעצם ציוני? האם למשל להעביר אדמות לתושבים הערבים זה ציוני או לא ציוני? <היו"ר כרמל שאמה:> אין קשר לציונות. ציונות זה לא דרך האדמה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לא, אני שואל אותך, האם להעביר אדמות להקמת יישוב ערבי זה ציוני או לא ציוני? האם להסיר התנחלויות לצורך שלום זה ציוני או לא ציוני? <היו"ר כרמל שאמה:> מה שטוב לעם ישראל זה ציוני. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> האם להקים קיבוצים לערבים כמו שמקימים ליהודים זה ציוני או לא ציוני? מה זאת בעצם ציונות? האם מה שטוב ליהודים צריך להיות רע לערבים – זאת הציונות? אם צריך לדכא, להיכנס ולכסח, זאת הציונות? האם להיות קיצוני ולתפוס במנטליות של כוחנות – זאת הציונות? האם לשלול את הזכויות של האחר בגלל שהוא האחר – זאת ציונות? האם להגיד שליהודים מותר הכול בזכויות יתר – זאת הציונות? מה זאת בעצם הציונות? מה זה המושג הזה? איך המדינה יכולה, חבר הכנסת נסים זאב – – – <נסים זאב (ש"ס):> ציונות זאת אהבת הזולת. <היו"ר כרמל שאמה:> הוא עונה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אתה לא ציוני, אתה צריך להיות מהחרדים – – <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת זאב, אתה לא ציוני? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – שרוצים מדינת הלכה, אבל בגלל שהתקלקלת, אתה צריך להיות ציוני יותר מציוני. אני רוצה להגיד לך, חברי חבר הכנסת נסים זאב, דווקא היהודים יוצאי מדינות ערב היו אמורים להיות הגשר בין מדינת ישראל לבין המרחב הערבי המזרח-תיכוני, כי אנחנו יודעים שאתם היהודים כאן מיעוט; 5% בתוך 300 מיליון ערבים זה 5 מיליון, 6 מיליון – 5% אתם בסך הכול. ולכן, הייתי מצפה שאתם תהיו הגשר, אתם באים עם התרבות, הייתם עם הערבים. אבל בעיה כלשהי, שהיא יותר פסיכולוגית, של רגשי נחיתות – אתם הפכתם להיות יותר ציונים מאשכנזים, אתם רוצים להוכיח להם שאתם הכי ציונים, ומה הדרך הקלה להוכיח את הציונות שלכם? דרך השנאה לערבים. אתם אכולי שנאה עצמית. כל דבר שמזכיר לכם את העבר שלכם, אתם שונאים אותו. יש כאלה שיודעים את השפה הערבית – לא, אנחנו לא יודעים ערבית, זו בושה, אנחנו לא אוהבים את המוזיקה הערבית. למה השנאה העצמית התהומית הזאת? למה רגשי הנחיתות האלה? אתם צריכים להתפאר בהיסטוריה המשותפת, בעבר המשותף, בחיים המשותפים, שצריכים ללמוד מהם, מהעבר, כדי לבסס עתיד משותף יותר, אבל אתם הפכתם להיות הכי קיצוניים במדינה – – <נסים זאב (ש"ס):> אבל אז – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – הכי קיצוניים. מה זה צריך להיות? אתם צריכים להיות הכי מתונים במדינה. אתם הולכים ומבקרים במרוקו – שם העבר שלנו, שם קברי הצדיקים שלנו, אנחנו רוצים להשתטח על קברי צדיקים במצרים – וכאן אתם הופכים להיות מובילים של הקצנה. מה קרה? למה? מה יש? תראה, היהודים נרדפו בגרמניה, נרדפו בספרד. נרדפו במרוקו? אז צריך לאט-לאט לחזור לשפיות. <היו"ר כרמל שאמה:> אתה באמת מאמין שיש קשר למוצא – שהאנשים היהודים הגיעו מארץ המוצא – לדעות? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני שם לב שהרוב של היהודים הספרדים – באילו מפלגות הם נמצאים. אני שם לב לאן הם מובילים. אני רואה את תפיסת העולם שלהם. במקום לדבר על הדבר המשותף – הרי מי שחי באירופה הוא זר למזרח התיכון, הוא חי על סטריאוטיפים, על דעות קדומות. יש אחד שעשה מחקר על ספרות הילדים היהודים. הרי הילד מגבש את השקפת עולמו בגיל קטן, בשנים הראשונות לחייו. מישהו ערך מחקר על ספרות הילדים, איך הספרות הזאת מציירת את הערבי, איך רואים את הערבי בספרים של הילדים היהודים. תראו, אתם יודעים מה היתה התוצאה? שברוב הספרות הזאת מציגים את הערבי או שהוא שודד, או שהוא גנב, או שהוא מחזיק סכין כדי לתקוע אותה בגבו של היהודי; ואם הוא רכוב על חמור – החמור שלו צולע, ואם יש לו כלב – הכלב עיוור. <היו"ר כרמל שאמה:> אני לא למדתי מספרים כאלה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זאת דמוניזציה. ואז בא הילד היהודי, הוא לא מכיר אף ערבי, אבל הוא כבר גיבש דעה על סמך מה שהוא למד, ואז הוא מכיר את עפו אגבאריה, והוא רואה אדם נחמד מאוד. הוא אומר לו: אתה ערבי טוב, אתה שונה מהערבים, כאילו הוא מכיר את כל הערבים בעולם. הוא לא מכיר אף אחד, הוא מכיר את עפו, אבל עפו לא מתאים לסטריאוטיפים שלו, אז איך הוא מוציא אותו? אתה טוב, אבל האחרים, הם רעים, בגלל שהוא למד. לכן, רבותי, אתם חיים כאן, אבל אתם זרים לכאן; אתם חיים כאן, אבל אתם לא שייכים לכאן מבחינת התפיסה, מבחינת המנטליות. אני שמעתי, הרי אנחנו למדנו, חברי חבר הכנסת אגבאריה, למדנו את ההיסטוריה של היהודים – חשמונאים, בר-כוכבא, מצדה – יותר ממה שלמדנו את ההיסטוריה של העם הפלסטיני; את ביאליק ואת טשרניחובסקי יותר מאשר מחמוד דרוויש וסמיח אלקאסם. אנחנו מכירים אתכם, אתם לא מכירים אותנו. אני למדתי. זה צריך להיות עם הסגולה. זה צריך להיות אור לגויים. איזה אור, איזה עמאיאת, איזה בטיח. הרי אתם שותפים לכל המהלכים, בתמיכה במשטר האפרטהייד בדרום-אפריקה, בפינושה, בקרטל הסמים בקולומביה. בכל מקום רע אתם נותנים יד. אתם צריכים לשאול את עצמכם: למה? איפה הערכים? איזו מדינה אתם רוצים? מדינת הכיבוש היחידה בעולם זה כאן, אין מדינה אחרת. תנו לי כיבוש אחר, איפה יש? <נסים זאב (ש"ס):> איפה שיש מוסלמים, יש טרור. תראה מה קורה בסין. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מה קורה בסין? <נסים זאב (ש"ס):> אתה לא יודע מה קורה? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> יש ויכוח, יש מלחמה, ואני מגנה, חבר הכנסת נסים זאב. <היו"ר כרמל שאמה:> איפה שיש אסלאם קיצוני, יש טרור. <נסים זאב (ש"ס):> בכל העולם. בכל מקום הם עושים טבח. בכל מקום שיש מוסלמים, הם עושים טרור. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אתה בכל העולם מצאת. אתה רוצה להגיד לי שאתה תומך במשטר של סין, חבר הכנסת נסים זאב? אתה אוהד גדול של המשטר בסין, הדמוקרטים הליברלים? <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה ללמד אותך את העובדות. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מה אתה הלכת ובחרת? כדי להצדיק את מעשיך כאן, אתה רוצה ללכת לסין? עד כדי כך הרחקת? לשם? הספקת להגיע לסין? אל תלך לסין, חבר הכנסת נסים זאב, לך לשכם, לך לחברון. אל תרחיק לכת עד שם. <נסים זאב (ש"ס):> אבל פה הטרור, בעיר שלי, בירושלים, והטרוריסטים הם משכם ומקלקיליה. <היו"ר כרמל שאמה:> ומירושלים. <נסים זאב (ש"ס):> ומירושלים, החברים ממזרח-ירושלים הם הטרוריסטים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> הפלסטינים לא כובשים את תל-אביב, אבל אתה שם לב, יש בעיה שיש כאן מדינת ישראל – לעם היהודי יש מדינה. לפלסטינים אין מדינה משלהם, אתה שולט בהם, אתה מדכא אותם, באיזו זכות? מי נתן לך את הזכות לשלוט בעם הפלסטיני, לנשל אותו מזכותו לעצמאות ולחירות, לשלול מהילד הפלסטיני לגדול באקלים אחר, בעצמאות, בחירות, רחוק מהכיבוש הישראלי? ואחר כך אתה בא אליו בטענות? הרי הכיבוש זה הטרור הכי קשה שיכול אדם להעלות על דעתו. תראה לי עם אחר, עם אחד בהיסטוריה, שהיה נתון תחת כיבוש והוא חילק פרחים לכובש. העם הפלסטיני לא היה הראשון שחילק פרחים לכובש. ולכן הבעיה כאן היא הכיבוש הישראלי. ברגע שזה יסתיים, המאבק יסתיים. אין סכסוך גנטי בין שני העמים. שני העמים אומרים: אנחנו – אברהם אבינו הוא אב משותף לשנינו. שני העמים הם שני עמים שמיים ושני העמים מאמינים באל אחד ולשני העמים יש המון משותף. לאורך כל ההיסטוריה היהודים היו כאן ולאורך כל ההיסטוריה הערבים היו כאן, והם חיו יחד והם ימשיכו לחיות יחד. אבל במקום שאנחנו נתייחס לסכסוך כסכסוך על קרקעות, שאפשר לפתור אותו, אנחנו מתייחסים לערבים בתור ערבים כאויב. האומנם כך? כמה יהודים נהרגו לאורך ההיסטוריה בידי המערב או המדינות הנאורות – אתם אומרים – המדינות הנאורות? יש כאן מלחמה, יש כאן סכסוך, והפתרון הוא לא להקדים ולרצוח ולספור את הגופות, אלא לנסות ולתת חיים לאחר, לא לתת מוות לאחר; לתת עצמאות לאחר; לתת כבוד לאחר – דבר שהוא לא קיים. אנחנו חיים פה, האזרחים הערבים, שהם כמעט 20% מאזרחי המדינה, ולדעתי צריך לתת להם צל"ש על ההתנהלות וההתנהגות המופתית שלהם. אף-על-פי שהם גורשו – 90% מהם גורשו – ואף-על-פי שהיו תחת משטר צבאי עד 1966, ואף-על-פי שהעם שלהם חי תחת הכיבוש הישראלי בגדה ובעזה, הם שומרים על החוק, הם מכבדי חוק. הם מפגינים, הם מוחים, אבל הכול על-פי החוק. מצד שני, באים ואומרים: ערבושים, וצריך לשנות את השם של היישובים. <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת אלסאנע. חבר הכנסת אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> משפט אחרון. <היו"ר כרמל שאמה:> אני רוצה לשאול אותך שאלה, אני לא רוצה שתרד. אלה שביצעו את הפיגוע ב"מגדלי התאומים" – אלה היו סטודנטים מהמבורג. מי כבש אותם? איפה כבשו אותם? אזרחים סעודים, סטודנטים שלומדים באוניברסיטה בהמבורג. מה הביא אותם לעלות על מטוסים, להיכנס בבנייני משרדים בלב ניו-יורק? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני לא רוצה להגן על הטרוריסטים האלה. היו מקרים באוקלהומה-סיטי, והיו בטוקיו שחילקו חומרים רעילים ברכבת התחתית והיו כל מיני אירועים כאלה. אבל אני רוצה להגיד לך, שמי שטיפח את בן-לאדן ואת הטרוריסטים האלה היה דווקא האמריקנים, במאבק נגד ברית-המועצות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה מה שנקרא: הגולם קם על יוצרו. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> בברית-המועצות, כשפלשו לאפגניסטן – אז הוא הפך להיות מוביל האסלאם. מי שהוביל את האסלאם זה ארצות-הברית במאבק נגד הקומוניסטים, והם טיפחו את בן-לאדן. אחר כך קם הגולם על יוצרו. זה מה שהתרחש שם. אבל אנחנו נשאיר את האמריקנים עם הבעיות שלהם ונתמודד עם הבעיות שלנו. כאן אזרחים ערבים – איך אומרים? נאה דורש נאה מקיים. דבר ששנוא עליך אל תעשה לאחר. בא שר יהודי, רבותי, עם ערכים יהודיים – אני מדבר כמוכם, ערכים של היהודים, כאילו היהודים יש להם ערכים אחרים ולשאר בני-האדם אין ערכים – ואומר על אזרחי המדינה, שהוא מופקד עליהם: ערבוש אמיתי. יש ערבוש שהוא לא אמיתי? מה זאת אומרת? ואף אחד לא נוזף בו. ראש הממשלה לא נוזף בו, הכנסת – רק הערבים מתקוממים. זו בושה וחרפה שאנחנו הקבוצה הערכית היחידה בתוך המדינה הזאת. אם מישהו אחר היה אומר את זה על יהודים, אתם הייתם מקימים צעקה: אנטישמי, צריך להעיף אותו קיבינימט. למה הצביעות הזאת? למה? תתביישו לכם. <היו"ר כרמל שאמה:> למען ההגינות חשוב לציין שהוא התנצל, נכון? אם אינני טועה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה לא מעניין אותי שהתנצל. <היו"ר כרמל שאמה:> זה לא מנקה אותו מהאמירה? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה מראה את עולמו הפנימי. זה צבוע. הוא יכול להתנצל, הוא יכול להגיד בקול מה שאתם רוצים. <היו"ר כרמל שאמה:> הוא התנצל, והדברים נאמרו בהקשר מאוד מסוים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אבל אסור לנו לשתוק על זה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה ביקרת אותו? <היו"ר כרמל שאמה:> לא, לא ביקרתי אותו. האיש התנצל, האיש אמר את ההקשר שבו נאמרו הדברים. אני בטוח שהוא לא רצה לפגוע בציבור הערבי. כמו שאני מכיר את אהרונוביץ, הוא לא גזען. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אנחנו לא רוצים לחלק ציונים. אנחנו מתייחסים למה שהוא אמר. <היו"ר כרמל שאמה:> כמו שאתם לא ביקרתם את שיח' ראאד סלאח, שאמר שאם לא יהיה שינוי ערביי ישראל יהיו שהידים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> או, אתה רואה את הדרך? במקום להתמודד עם דבר, אתה מנסה לתרץ – שיח' ראאד סלאח, לא שיח' ראאד סלאח. בוא נגנה את כל התופעה. בוא נפעל יחד לטהר את האווירה. <היו"ר כרמל שאמה:> הוא שואל אותי למה לא ביקרתי את אהרונוביץ. איזו אמירה היא יותר קיצונית ומסוכנת, האמירה של אהרונוביץ או האמירה של שיח' ראאד סלאח, שאם לא יהיה שינוי במדינת ישראל ערביי ישראל – לא הערבים הכבושים לדבריכם – יהפכו להיות שהידים?אתם רואים לאן אנחנו הולכים, לאן לוקחים אותנו? <עפו אגבאריה (חד"ש):> את ראאד סלאח אתה ביקרת והעמדת לדין. <היו"ר כרמל שאמה:> אני לא מעמיד לדין. בסך הכול העמדתי דברים על דיוקם, שהאיש התנצל. אני לא מברך על מה שהוא אמר, אני לא מציע לו להגיד את זה פעם שנייה ואני לא חושב שזה מה שהוא חושב. אני לא חושב שהוא רצה לפגוע במי מהציבור הערבי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אבל למה אתה הופך להיות סניגור שלו? אני לא מבין. <היו"ר כרמל שאמה:> עד היום אני לא דיברתי על זה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> למה, בגלל שהוא יהודי? <היו"ר כרמל שאמה:> אבל ברגע שאתה תקפת אותו והוא לא פה, בסך הכול אמרתי לך להעמיד את הדברים על דיוקם, שהאיש התנצל. האיש אמר: טעיתי, לא התכוונתי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אתה יודע מה הבעיה? אתם לא מוכנים, אפילו כשטועים, להודות בטעות. <היו"ר כרמל שאמה:> השיח' ראאד סלאח לא אמר שהוא טעה, דרך אגב, עד היום. <עפו אגבאריה (חד"ש):> העמידו אותו לדין. <היו"ר כרמל שאמה:> מי העמיד אותו לדין? אני התביעה? <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר כרמל שאמה:> אף אחד גם לא מחא לו כפיים כמו שמחאו הסטודנטים לשיח' ראאד סלאח באוניברסיטת חיפה. אף אחד לא מחא כפיים לאהרונוביץ. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> על מה מחאו לו? השיח' ראאד סלאח באוניברסיטה לא בא להגיד, הוא מביע עמדה, דעה – – <היו"ר כרמל שאמה:> הוא לא מנהיג של ציבור? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – שאתה יכול להסכים אתה, לחלוק עליה. אבל הוא לא אמר על היהודים "יהודונים מלוכלכים". <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא לא שר. <היו"ר כרמל שאמה:> הוא יותר משר אצל האוכלוסייה הערבית. שר אצלנו, לצערי, הוא דבר זמני. השיח' ראאד סלאח, שיהיה בריא, הוא כנראה להרבה זמן. <עפו אגבאריה (חד"ש):> שר מייצג את כל האוכלוסייה. <אברהם דיכטר (קדימה):> תאמין לי, הוא הרבה יותר זמני ממה שנדמה. הוא כבר לא מה שהיה. <היו"ר כרמל שאמה:> אוקיי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> א. גם הוא לא נבחר ציבור; ב. הוא לא ממלא תפקיד ממלכתי; וג. הוא מבטא את דעתו ועמדתו. כאן יש שר שמופקד על האוכלוסייה הערבית. אם היה מישהו ברחוב, אם היה מישהו במגרש טדי קורא קריאות, אז אף אחד לא היה בא אליו בטענות. אבל זה שר בממשלה, וראש הממשלה לא קורא אותו לסדר? הדבר השני – שר התחבורה. רבותי, השם שפרעם זה לא בגלל השלט המוצב בכניסה ליישוב; לא השלט הזה הוא שנתן ליישוב את השם שלו. היישוב קיים לפני השלט, והשם הזה זה חלק מההיסטוריה שלו, חלק מהזהות שלו. השר ישראל כץ חושב שברגע שהוא משנה את השם, הוא משנה את ההיסטוריה של היישוב, הוא כבר מייהד אותו, הוא כבר מגייר אותו, הוא כבר לא קיים. איזו שטות. שר התחבורה, שידאג לתשתית הפיזית של הכבישים, שידאג לתחבורה פתוחה יותר. אבל שלא יתעסק בשאלה איך אנחנו קוראים ליישוב הזה. בעברית שיקרא לו איך שהוא רוצה, בערבית אנחנו נקרא לו איך שאנחנו רוצים. ולכן, צריך לכבד את הרצון של התושבים – – <היו"ר כרמל שאמה:> זה לא מדויק. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – לכבד את הזהות שלהם, לכבד את ההיסטוריה, כי כל שם יש לו את ההיסטוריה שלו. <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת אלסאנע, סבתא שלי לא קוראת עברית, היא קוראת רק ערבית. כשהיא נוסעת לירושלים – – – <חיים אורון (מרצ):> לקואליציה אין רשות דיבור בלילה. <היו"ר כרמל שאמה:> סליחה? זה על חשבון הזמן של הקואליציה. הזמן שלו נגמר. חבר הכנסת אלסאנע, סליחה, קיבלתי את הערתו של חבר הכנסת אורון, חברך לאופוזיציה. זמנך הסתיים. אני מבקש ממך לסיים את דבריך. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני רוצה את כל הזמן שהפרעת, לקחת אותו עכשיו. <חיים אורון (מרצ):> אתה מהקואליציה. אריה אלדד הוא מהאופוזיציה, אבל לא היה לו נעים להגיד לך את זה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> היושב-ראש עושה פיליבסטר הלילה. <היו"ר כרמל שאמה:> אל תדאגו, הכול בסדר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> משפט אחרון. אני רוצה לומר, שבתקופה האחרונה זה מתיישב עם האווירה הכללית של הדרישה מהפלסטינים להכיר במדינה יהודית. מה שקורה בעצם, שאפילו לא דורשים מפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – רק מדינה יהודית. אפילו מסירים את ההגדרה דמוקרטית. לא אומרים: תכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; אומרים רק יהודית. מה זאת אומרת? ואם אנחנו 20% שאנחנו לא יהודים, אז איפה המדינה שלנו? ואם אנחנו לא שייכים לכאן, אז איך אנחנו יכולים להיות אזרחים במדינה שהיא לא המדינה שלנו? מה משמעות האזרחות הזאת במקרה כזה? ואם זו מדינת היהודים, אז איך יכול להיות שזו מדינת היהודים כשרוב היהודים נמצאים מחוץ למדינה שלהם? או שכל היהודים אמורים לבוא לכאן? פשוט מאוד, כל עוד המצב הוא שיש מדינה אחת – אין שתי מדינות, אין מדינה לעם הפלסטיני – וכל עוד אין חוקה שתבטיח את הזכויות של הציבור הערבי בתוך המדינה, לבוא ולהגיד שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, לדעתי זו דרישה של מי שלא רוצה לקדם שלום באזור. <היו"ר כרמל שאמה:> או שמישהו רוצה שתי מדינות לעם אחד. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אתם יוצרים בעצם שתי מדינות. שיא החוצפה, רבותי. שיא החוצפה. <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת טלב אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> בגלל שאתה הערת, אני אענה לך. <היו"ר כרמל שאמה:> לא, לא. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> הוא מדבר 37 דקות. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> שיא החוצפה, שמדינת ישראל, במקום שתסיר את הכיבוש שלה מהגדה, חבר הכנסת אריה אלדד אומר: לא רק שאנחנו לא מסירים את ההתנחלויות שלנו מהגדה, אנחנו רוצים שארצות-הברית תכיר בזכותנו לבנות בגדה. הרי עצם הקיום שם הוא לא חוקי. אתה רוצה אישור לבנות לאלה שנמצאים בצורה לא חוקית. <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת אלסאנע, אתה עומד וטוען פה לדמוקרטיה. אחד מהכללים של הדמוקרטיה זה לעמוד בזמנים ובתקנון של הכנסת. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני חושב שאני עמדתי בלוח הזמנים, הכול ברשותך. לא עשיתי שום דבר ללא רשות שלך. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לך. הדובר הבא – אה, עכשיו אני מבין למה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> למה אני מחכה? בדרך כלל אני לא יושב ומקשיב לו. <היו"ר כרמל שאמה:> לא הבנתי למה קמה לך זכות הצעקה. חבר הכנסת אלדד – הדובר הבא. כבודו רוצה פיצוי בזמן? <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אני אסתדר, אני חושב. תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, תמיד משעשע לדבר אחרי חבר הכנסת טלב אלסאנע. אני בטוח – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני משאיר לך את הבמה, קח את הזמן שלך. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – אני בטוח שיהיה לך יותר נוח בחוץ עכשיו. לפני שאני מתחיל לדבר על התקציב – שתי הערות קצרות לחבר הכנסת אלסאנע. אחת, הוא שאל בתימהון גדול איך זה שדווקא חברי הכנסת מעדות המזרח לא היוו גשר לערביי ארץ-ישראל. הלוא הם גדלו בתוך התרבות הזאת, הם ידעו איך האסלאם התייחס ליהודים כאל דימים, כאל אזרחים סוג ב'; הטילו עליהם מס גולגולת, עשו עלילת דם בדמשק. איך זה שהם לא היוו גשר כל השנים האלה? התשובה, כמו שאומרים, טמונה בשאלה: הם הכירו אותם. הנקודה השנייה שאמר חבר הכנסת טלב אלסאנע, וזה היה מאוד משעשע – הוא סיפר שהם למדו את ההיסטוריה של היהודים יותר ממה שהם למדו את ההיסטוריה של העם הפלסטיני. באמת, תמיהה גדולה – עד שעשיתי חשבון שללמוד היסטוריה של 4,000 שנה לוקח יותר זמן מאשר ללמוד היסטוריה של 40 שנה. ככה זה. זה סוג כזה של מתמטיקה. שמענו את חבר הכנסת לשעבר, עזמי בשארה, מעיד מול מצלמות טלוויזיה: אין עם פלסטיני. אין ומעולם לא היה, זה המצאה קולוניאלית. יש עם ערבי. כה אמר עזמי בשארה, ונעלם מהארץ. אבל, אני כאן בשביל לדבר על – – – <חיים אורון (מרצ):> בנושא הזה אתה מסכים אתו. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> במקרה הזה אני מסכים עם עזמי בשארה. תשמע, אין אדם שהוא כולו רע. תמיד אתה יכול למצוא לו איזה צד אחד של זכות, אז מצאתי. <חיים אורון (מרצ):> איך אתה מצליח תמיד להתחבר אל הרוע שבמישהו? <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> למה זה הרוע שלו? <היו"ר כרמל שאמה:> למה, מה יש בזה רוע? איזה רוע יש בזה? <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> הוא דיבר עם ירון לונדון. ירון לונדון נדהם מאוד – האישונים שלו גדלו בבת-אחת מול המצלמות – הוא באמת לא ידע עם מי הוא מדבר, אבל ראוי להקשיב גם לעניין הזה. על כל פנים, אנחנו פה בגלל חוק ההתייעלות. אף-על-פי שאני באופוזיציה, איך בן-אדם יכול להיות נגד התייעלות? לא יודע, כולם בעד התייעלות. התייעלות זה דבר טוב. אבל בדרך כלל התייעלות זה מכבסת מלים לפיטורים. זה כמו פחות או יותר תוכנית הבראה. כשעושים לאיזה מפעל תוכנית הבראה, זה בדרך כלל אומר שהרבה אנשים הולכים להיות מאוד חולים. אולי בסוף החברה תהיה יותר בריאה, אולי המפעל יבריא, אבל הרבה מאוד אנשים יפוטרו בשם ההתייעלות. לכאורה, אפשר היה לחשוב שבחוברת העבה הזאת של חוק ההתייעלות יהיו המון פיטורים בגלל השם הזה, ומה מסתבר? מסתבר שאחד הסעיפים הראשונים בחוק הזה הוא לא רק שלא מפטרים, אלא מוסיפים. מוסיפים בעלי מקצוע נדרש מסוים אחד. אתם ודאי תחשבו מה חסר בארץ הכי הרבה. רופאים מרדימים? אחיות טיפול נמרץ? מהנדסי טילים? אנשים ישרים? לא יודע, מה חסר? מצאו. עורכי-דין חסר בארץ. אז אם חסרים עורכי-דין בארץ, חסרים עורכי-דין, אז מכיוון שזה ממש מצב מצוקה, אז מביאים עורכי-דין מחוץ-לארץ ומסדרים שעורכי-דין זרים ומשרדי עורכי-דין זרים יוכלו לעבוד, ואני חושב שההתייעלות פה באה על פתרונה, ובא לציון גואל, בעניין הזה לפחות, של עורכי-דין זרים – אחד הסעיפים היותר-חשובים בספר ההתייעלות הזאת. מה עוד יש לנו בהתייעלות? תיקון פקודת הרוקחים. תיקון פקודת הרוקחים – שהוא שייך להתייעלות באופן רופף מאוד, אם אני במצב-רוח טוב באותו רגע, הוא באמת לא שייך – אומר שגם אחיות ואחים יוכלו לרשום מרשמים, לחדש מרשמים לחולים במחלות כרוניות, לתרופות נגד כאבים לחולים סופניים. אני באמת לא נגד התייעלות, כי לכאורה, למה שחולה כרוני ימתין בתור לרופא – ודיברנו על כך שחסרים רופאים – ימתין בתור לרופא כדי שהוא עוד פעם ירשום לו אותה תרופה שוב ושוב ושוב? הוא כבר 20 שנה מקבל תרופות נגד לחץ דם, למה הוא צריך עוד פעם לבוא לרופא? מה רע בזה שאחות תרשום לו תרופה נגד לחץ דם? ואתם יודעים מה, למה צריך אחות? השכנה מקומה ג', גם היא יודעת מה הוא צריך, כי גם הבעל שלה יש לו לחץ דם – במקרה בדיוק אותו לחץ דם. אז אני מציע שבחוק ההתייעלות הבא יהיה כתוב: תיקון לחוק הרוקחים, תרופות מהסוג הזה יכולה לרשום אחות מוסמכת והשכנה מקומה ג', כי היא יודעת. זה גם טוב. ד"ר אגבאריה אולי יסכים אתי שבאמת, בחלק גדול מהמקרים, אנחנו – ופה אני מתייחס לד"ר אגבאריה ולעצמי כאל בני אותו מקצוע, או בעלי אותו מקצוע, כאל רופאים – ברוב המקרים, לחולה כרוני אנחנו מחדשים את אותו מרשם. אבל בחלק מהמקרים אנחנו משנים אותו, ודווקא אלה המקרים המסוכנים או הבעייתיים, כי אם אפשר היה לשים את החולה על "טייס אוטומטי" וכל הזמן לחדש לו מרשמים, באמת לא היה צריך גם אחות, אפשר היה לחדש אותו באוטומט או במשיבון סלולרי. אני לא נגד התייעלות בעניין הזה, ואני גם חושב שיש תרופות שבהחלט אחיות יכולות, במעקב נכון, לעשות עבודה מצוינת ולחדש אותן. אני נגד ההלבשה של העניין הזה על חוק ההסדרים, או חוק ההתייעלות, כי נשמת אפו של הסעיף הזה היא אילו תרופות הולכים להעביר מידיהם של הרופאים לידי האחיות. ודווקא פה, החוק העבה והנרחב הזה מאוד לקוני, והוא אומר: מנכ"ל משרד הבריאות יקבע. הבעיה שלנו היא שכאשר הולכים לשנות חוק משמעותי מאוד כזה, ועושים את זה בטרמפ על חוק ההסדרים, על חוק ההתייעלות – אנחנו באמת לא מסוגלים לקיים דיון אמיתי בחוק. אני מניח שאם זה היה חוק שהיה עומד לעצמו ונדון בקריאה ראשונה, ואחר כך יורדים אתו לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, וכותשים אותו מכל הכיוונים, והיה בא מנכ"ל משרד הבריאות ומציג את הרשימה שלו, ואפשר היה להיכנס לפרטים וללמוד, היינו מוציאים – – – <רחל אדטו (קדימה):> אז אפילו אני לא הייתי מתנגדת. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – – היינו מוציאים חוק יותר טוב מתחת ידינו. אני לא חושב שאני, אישית, הייתי רוצה להיכנס למלחמות בין הגילדה של הרופאים לגילדה של האחיות, כי יש פה לא רק האינטרס של החולים אלא גם המלחמות של הגילדות, ולא הן שמעניינות אותי. באמת, צריכה לעניין אותנו כאן טובת החולה, וטובת החולה יכולה להתברר ביתר דיוק אם חוק כזה היה נדון כחוק שעומד בזכות עצמו, ולא בטרמפ על חוק ההסדרים. אני יודע שזה מאוד מפתיע, גם לי יש איזו אי-נוחות כללית, אבל יש שני דברים שאני רוצה לברך את הממשלה עליהם בנוגע לחוק ההסדרים. אני מבטיח להיות קצר בעניין הזה, לא להאריך בברכות. האחד הוא מתחום הזואולוגיה. היו הרבה עזים בחוק, זה תמיד ככה בחוק ההסדרים, וכשזה חוק התייעלות אז בטח יש יותר עזים – מכניסים אותן, מוציאים אותן. היו עזים גדולות, עזים מאוד שמנות שהיו בחוק, ויצאו ממנו. אגב, זו תופעה מדהימה. כשבנאום בר-אילן נתניהו אמר שתי מדינות לשני עמים, כל נאמני ארץ-ישראל בליכוד נשארו על הכיסא, אף אחד לא נפל. אבל כשניסו להעלות את המע"מ על הכוסברה נעו אמות הספים, כי זה דבר שכולם מבינים בו. שתי מדינות לשני עמים – זה יקרה, זה לא יקרה, הערבים לא יצליחו לעשות את זה, יהיה טוב. <חיים אורון (מרצ):> אריה, כוסברה זה הסתייגות שלי מלפני ארבע שנים. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אני זוכר אותה, אחרת לא הייתי מעלה את הירק הזה הנה. זה, נדמה לי, אחת ההסתייגויות שלך שהיו עליהן כמה הצבעות כפולות מהאגף ההוא, אבל זו פרשה אחרת. לילה קשה עבר על כוחותינו באותו לילה. על כל פנים, כשמעלים את המע"מ, בזה כולם מבינים ועל זה לכולם יוצא הקצף, ואת העז הזאת מוציאים מספר התקציב. העניין הזה של כל העזים שיוצאות ממנו ובסוף מה נשאר בספר התקציב, זה באמת סיפור של אבא שלי, עליו השלום, שסיפר על יהודי אחד מעיירה שחי בדוחק ולא היה לו ממה לחיות. אז הוא השאיר את אמו בעיירה ונסע לארצות-הברית למצוא את פרנסתו. היה לו נורא קשה והוא כותב הביתה מכתב על הקשיים הנוראיים. הוא עובד שם בגיהוץ, בתפירה, בסדנאות האלה שעובדים בהן 14 שעות ביום. והוא כותב לה: תשמעי, עבודה נוראה, תנאים נוראיים, אין איפה לחיות, אבל כשאני מגיע בכל יום הביתה אני נכנס לבית-הכנסת הקטן לידנו ואני שופך את מרי שיחי לפני הקדוש-ברוך-הוא ומתפלל וזוכר את אבינו שבשמים ואני זוכר את המשפחה. לפחות מוקל לי הצער על הלב. כעבור שנה היא מקבלת ממנו מכתב שאומר: אמא יקרה, המצב קצת השתפר, עברתי לשכונה אחרת. פתחתי עסק קטן משלי. הבעיה, שבאמת זה קצת רחוק מבית-הכנסת, אז אני לא יכול להגיע בכל ערב לבית-הכנסת, אבל אני מקפיד – ביום השנה של אבא אני בא ואומר קדיש ובחגים אני תמיד שם. כעבור שנה היא מקבלת ממנו עוד מכתב, והפעם עם קצת כסף שהוא מצליח לשלוח לה. הוא כותב לה שברוך השם המצב השתפר, יש לו כבר שתי חנויות שלו, הוא עבר לשכונה אחרת. ממש אי-אפשר להגיע לבית-הכנסת, אבל ביום כיפור, לא משנה אם מזג אוויר טוב או רע, הוא נוסע לבית-הכנסת, כי הוא בכל זאת הוא יהודי. אמא שלו שולחת לו מכתב: געוואלד, מה נשאר מהיידישקייט שלך? הוא עונה לה: אני עוד מפחד מכלבים. כלומר, בעניין הזה נשאר בכל זאת משהו בספר התקציב, לא הכול הלך. לא כל העזים יצאו. יש עוד משהו שנשאר. מה נשאר? נשאר המים. מה עם המים? המים זה העניין של הקנס על צריכה עודפת. האם 4 קוב לנפש לחודש זה מספיק או לא? כנראה זה עניין אישי. אם אתה רוצה טיפה להשקות את הגינה, ואם אתה רוצה להתרחץ הרבה – אני לא רוצה להיכנס לכל אחד ללבנים שלו. אבל כולם יודעים שאין הרבה מים, כולם יודעים שחסרים מים. נדמה לי שהכי טוב יודעים את זה עכשיו תושבי דאלית-אל-כרמל, שבשבוע האחרון ניסו ללמד אותם לחיות בלי מים בכלל. יכול להיות שהם למדו, אני לא עקבתי אחר הידיעות האלה עד הסוף. אבל עכשיו, מעבר ל-4 קוב מים לנפש לחודש זה יעלה להם 28 שקלים. אני לא יודע אם האוצר רוצה לחסוך מים או לקבל 700 מיליון שקל, כי מישהו עשה חשבון שמהקנסות על הצריכה העודפת – אלה יהיו הכנסות האוצר, 700 מיליון שקל לשנה, והאוצר בונה על זה. שמעתי על יהודי אחד, אני לא זוכר מה שמו, הוא עלה באחת מתוכניות הדיבורים האלה, אולי בתוכנית "יש עם מי לדבר" ב"גלי צה"ל", לפני כמה ימים עלה ואמר: לא אכפת לי לשלם 28 שקלים, לא אכפת לי לשלם גם פי-שניים. אני רק רוצה לדעת שאת הכסף הזה לוקחים ושמים אותו בקופה שהייעוד היחיד שלה זה להתפיל מים. אל תיקחו לי את הכסף הזה שאתם מטילים עלי כקנס כי אני שותה יותר מדי מים. ברור שאנחנו לא אשמים בזה שאין מים. אם יש מישהו שאשם, זה ממשלות ישראל קודמות, שלא השקיעו בזמן את הכסף בהתפלה. אפשר להתפיל מים, אפשר לייצר ולגשר על מחסור במים, אבל כל פעם אומרים לנו אין כסף. בבקשה – אומר היהודי ברדיו – תיקחו את כל הכסף הזה, את ה-700 מיליון האלה שמתכננים לקבל מהקנסות על צריכה עודפת של מים, ותשקיעו אותם בהתפלה. לכסף אין ריח אבל שלכסף הזה יהיה צבע, והוא יהיה כסף צבוע להתפלה. נשמעו לי הדברים הגיוניים. עוד עז אחת שנשארה בספר התקציב זה העניין של הדיור הציבורי וזכאי הדיור הציבורי. <מאיר שטרית (קדימה):> שביטלו לממשיך את הזכאות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> לא, הזכאי זכאי, אבל אם הוא נפטר? לא עליכם ולא עלינו ולא על שום אדם – נפטר הזכאי, הממשיך לא זכאי. אלה שגרים בדיור ציבורי, ככה סיפרו לי, הם בדרך כלל לא אנשים נורא עשירים. בדרך כלל אין להם כסף לחיות מי יודע מה ברמה גבוהה, ולכן אני מבין שהממשלה ביטלה להם את הזכאות הזאת מתוך התחשבות. עשו חשבון שאם הוא ימשיך לגור בדיור הציבורי, הוא בטח יבזבז מים. מאיפה יהיו לו 28 שקלים לקוב מים עכשיו? אז מתוך התחשבות שלא יהיה לו ממה לשלם ועכשיו יתבעו אותו ויטילו עליו עוד קנסות ופיגורים, אמרו לו: תצא החוצה. אולי יתרחץ על המדשאה. <מאיר שטרית (קדימה):> אולי הוא יבוא להתקלח בכנסת, פה אין קנסות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> בכנסת, על המדשאה. לפחות לא יחייבו אותו בהוצאות מים יקרות. <היו"ר כרמל שאמה:> לא הגבילו את חברי הכנסת בקובים? אולי יודעים שלא משתמשים במקלחות האלה. <מאיר שטרית (קדימה):> גם לא הגבילו בתי-מלון ולא חברות, רק את האזרח המסכן. במדינות הכי עניות בעולם נותנים מים חופשי לאנשים. זה בלתי נסבל. <היו"ר כרמל שאמה:> יש משהו בדבריך. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> עוד הערה אחת לסיום. ראיתי בספר ההתייעלות הגדול גם סעיפים העוסקים באזורי עדיפות לאומית. יש שם קריטריונים, קריטריונים הגיוניים. אני מוכרח לומר שקראתי, אני לא זוכר את כולם, אבל היו כמה שם שצדו את עיני. למשל, הממשלה, כשהיא באה לקבוע אזורי עדיפות לאומית, תתחשב במצב הביטחוני – המצב הביטחוני תמיד רע, תמיד – בשאלה אם היישוב נמצא בפריפריה או קרוב למרכז ובמצב הסוציו-אקונומי של היישובים. זה נשמע לי מאוד הגיוני. דברים שנכון להתחשב בהם ולשקול אותם כדי להחליט לאילו אזורים יינתן מעמד של אזורי עדיפות לאומית. אני הייתי רק מציע עוד קריטריון אחד כדי להבהיר את התמונה לגמרי: מה שהאמריקנים מרשים. כי אם נתחשב רק בשלושת הקריטריונים הראשונים – המצב הביטחוני, יישובי פריפריה והמצב הסוציו-אקונומי, רחמנא ליצלן – רוב היישובים ביהודה ושומרון עלולים לקבל מעמד של אזורי עדיפות לאומית. לכן, אני מציע עוד קריטריון אחד: מה שהאמריקנים מרשים. כלומר, אם היישוב עונה על כל הקריטריונים אבל האמריקנים לא מרשים שייתנו לו הגדרה של אזור עדיפות לאומית, אז לא ייתנו לו, ובא לציון גואל. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחבר הכנסת אלדד. <נסים זאב (ש"ס):> יש לך עוד דקה. <היו"ר כרמל שאמה:> לא, לא, אין פה הלוואות ואין תרומות. הדובר הבא, חבר הכנסת דב חנין – גם לרשותך לא מעט זמן. <דב חנין (חד"ש):> אדוני, בכל זאת אשמח לקבל הלוואות. <היו"ר כרמל שאמה:> קיבלת. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מקשיב לדיון היום ואני באמת שומע את חברי הכנסת – אגב, כמעט כולם מהאופוזיציה, כי נראה שלקואליציה אין תשובות טובות – – <חיים אורון (מרצ):> זה הסידור. <דב חנין (חד"ש):> כן, בסדר גמור. – – עולים על הדוכן הזה ובעצם קורעים לגזרים את חוק ההסדרים, חוק ההתייעלות, חוק המוזרויות, ומוכיחים מוזרות אחרי מוזרות, פרכה אחרי פרכה, בעייתיות אחרי בעייתיות ועוול אחרי עוול – את הרשימה הארוכה של דברים שהיו בחוק ההסדרים ויצאו ממנו, והיו בחוק ההסדרים ונותרו בו. כיוון שבשעת ערב מוקדמת זו אני בכל זאת רוצה, אדוני היושב-ראש, קצת לחדש, חשבתי שאני דווקא לא אדבר על הפרכות ועל המוזרויות ועל העוולות שבחוק ההסדרים, אלא אדבר דווקא על ההסדרים שאותם אנחנו צריכים ואנחנו לא מקבלים. אילו הסדרים כלכליים וחברתיים מדינת ישראל היום צריכה? אנחנו נמצאים במשבר כלכלי, חברתי. מה היינו צריכים? אדוני היושב-ראש, אני רוצה לעבור תחום אחרי תחום ולתאר לפניכם, עמיתי חברי הכנסת, אדוני השר, את האלטרנטיבה שהחברה הישראלית ראויה לה. נתחיל, כמובן, מעבודה. לכל אחד זכות לעבודה, אבל כדי שהזכות הזאת תמומש במסגרת התקציב, התקציב וחוק ההסדרים היו צריכים לכלול כמה צעדים. בואו נתחיל באכיפת חוקי עבודה. 92% מהמעסיקים במדינת ישראל מפירים את חוקי העבודה. לפי בדיקה של משרד התמ"ת, 14% מהעובדים לא מקבלים שכר מינימום. לכן, צריך להגביר את הפעולות לאכיפת זכויות של עובדים, גם של עובדים במפעלים מוגנים, להוסיף מפקחים של משרד התמ"ת, להגיש כתבי אישום במקרים של הפרת זכויות עובדים, לקדם חקיקה שמסייעת לעובדים עצמם לאכוף את זכויותיהם. נקודה ראשונה. נקודה שנייה – העלאת שכר המינימום. כך אנחנו נאפשר לעובדים קיום בכבוד. במצב היום, אדוני היושב-ראש, יותר מ-35% מהעובדים משתכרים ברמה של שכר מינימום או אפילו פחות מכך. זה סכום שממש איננו מאפשר קיום אנושי בכבוד, לא לעובדים עצמם ולא למשפחות שלהם. עידוד התארגנויות של עובדים – מעבר לאותו סיכום של עופר עיני עם הממשלה, אני חושב שצריך לחייב את המעסיקים לא רק לנהל משא-ומתן עם העובדים שלהם, אלא גם לחתום על הסכם קיבוצי לתקופה של שנתיים לפחות. אפשר לבחון גם את קיומה של התארגנות עובדים אותנטית במקום העבודה כשיקול במסגרת ההחלטה אם לתת מענקים או סיוע ממשלתי למפעל שאותו בודקים. הבטחת יציבות בתעסוקה – למשל בהתניית סיוע ממשלתי למפעלים בכך שהם יימנעו מפיטורי עובדים. הבטחת זכויות של עובדים דרך קבלני שירותים והשוואת התנאים שלהם לעובדים אחרים באותו מקום עבודה. אלה הן דוגמאות מעטות של דברים שהיה צריך לעשות בתחום העבודה. מה עושה הממשלה? הולכת בכיוון ההפוך. שורה ארוכה של שינויים מבניים והפרטות, שבסופו של דבר כרוכות בפיטורי עובדים או בסכנה של פיטורי עובדים. מפריטים קווי יצור במשרד הביטחון, בחברת הדואר, במעונות לאנשים עם מוגבלות וכדומה. מחליטים על צמצום המגזר הציבורי. המשמעות בפועל – הגדלה של מספר עובדי הקבלן. בדיוק ההיפך ממה שהיינו צריכים. כשאנחנו מדברים על עבודה ועל הזכות לעבודה, אנחנו מדברים גם על מאבק באבטלה. מאבק באבטלה, אדוני היושב-ראש, ולא מאבק במובטלים. איך נאבקים באבטלה? נאבקים באבטלה במגוון דרכים: משקיעים תקציבים ביצירת אזורי תעשייה ומסחר ובמקומות עבודה איכותיים; משקיעים בפיתוח הכשרה מקצועית. איפה הדברים האלה בתקציב המדינה? מסירים חסמים המונעים שילוב בשוק התעסוקה, כגון פיתוח תחבורה ציבורית ליישובים בפריפריה, במיוחד ליישובים ערביים, התאמת שעות התחבורה לאמהות עובדות, הקמת מעונות-יום ומשפחתונים נוספים כדי שגם אמהות תוכלנה לצאת לעבודה, הגמשת התנאים לקבלת דמי אבטלה, הארכת תקופת הזכאות – היום רק כ-20% מהמובטלים זכאים לדמי אבטלה, ורבים מהעובדים המוחלשים לא זכאים לדמי אבטלה בגלל תנאי הזכאות המחמירים שנקבעו בשנים האחרונות. דווקא בתקופת משבר חובת המדינה לדאוג לאותם רבים שנקלעו למצב של אבטלה ולאפשר לכל המובטלים לקבל דמי אבטלה לתקופה שתאפשר להם למצוא עבודה. עוד צעד שהיה צריך לנקוט – הקמת קרן הלוואות קטנות, מה שקרוי Micro Credit, עבור עצמאים ובלי עסקים זעירים. הבטחת דמי אבטלה גם לעצמאים. כל הדברים האלה הם דרך להתמודדות עם בעיית האבטלה כפי שאנו מכירים אותה כרגע בחברה הישראלית. הזכות לבריאות – גם פה, היינו מצפים מהממשלה לנקוט שורה ארוכה של צעדים, כמו לעדכן אוטומטית את עלות סל התרופות בשיעור 2% בשנה, כמו שהציעו חבר הכנסת חיים אורון וקבוצת חברי הכנסת, אבל הממשלה עדיין מתנגדת לכך. ביטול כל ההשתתפות העצמית של חולים, שמונעת בעצם טיפול רפואי ותרופתי מאנשים שזקוקים לו. הכנסת שירותי הבריאות הנוספים החיוניים לסל הבריאות הממלכתי, השקעה ברפואה מונעת, בחינוך לבריאות, הכנסת רפואת השיניים, הסיעוד ובריאות הנפש לסל הבריאות – במקום הרפורמה העקומה בבריאות הנפש שהממשלה רוצה להמשיך לקדם. רפואה מונעת – כן. טיפות-חלב, שירותי הבריאות לתלמיד – באחריות המדינה, עם אחיות שעובדות בתנאי עבודה ושכר ראויים, ולא במסגרת הפרטה של השירותים החיוניים האלה, שבעצם הורסת אותם. הזכות לדיור – זכות שרבים מאזרחי ישראל עדיין לא נהנים ממנה. מה צריך לעשות? צריך להגדיל את מעגל הדירות בדיור הציבורי באמצעות חידוש מהלך בנייה של דירות כאלה. שיפוץ דירות קיימות כדי שיהיו ראויות למגורים, הגדלת הסיוע בשכר דירה – הסיוע הזה קוצץ בשנים האחרונות ב-50%. הגדלת הסיוע בשכר דירה, כדי שיוכל לכסות את העלויות של שכירת דירה. המדינה צריכה לקבוע קריטריונים שוויוניים לזכאות, קריטריונים שיהיו מעוגנים בחקיקה ראשית, במקום המצב הקיים, שבו מאומצים תנאים שרירותיים, שלעתים הם גם תנאים מפלים, שבעצם גורמים למצב ששוכרים רבים אינם מסוגלים לעמוד בקריטריונים. תוכניות של דיור בר-השגה – המדינה יכולה לחייב קבלנים שבכל פרויקט יהיו גם דירות קטנות יותר, שיאפשרו קנייה ושכירות למשפחות ממעמד הביניים, לצעירים ולמשפחות מעוטות הכנסה. תכנון והשקעה בתשתיות בפריפריה, ביישובים ערביים, ביישובים בדואיים – בשנים האחרונות כמעט לא אושרו התחלות בנייה, הרחבות ושכונות חדשות ביישובים האלה, למרות הריבוי הטבעי, שאנחנו מדברים עליו, משום מה, רק כאשר מדובר בהתנחלויות. זה מה שמייצר את התופעה הרחבה של בנייה ללא היתר ביישובים ערביים ובדואיים, עם כל ההשלכות של הדבר הזה על התשתיות. <היו"ר כרמל שאמה:> זה מה שמייצר את התופעה? <דב חנין (חד"ש):> בוודאי. כן, כן, זה מה שמייצר את התופעה, אדוני. <היו"ר כרמל שאמה:> חוסר אכיפה. <דב חנין (חד"ש):> אני מזמין אותך, אדוני היושב-ראש, לבוא אתי – בדרך כלל יושב-ראש לא קורא קריאות ביניים – – – <היו"ר כרמל שאמה:> בדיוני התקציב אפשר. סיפרו לי שבדיוני תקציב אפשר. <דב חנין (חד"ש):> אני שמח לשמוע. מובן שזה לא על חשבון זמני, אבל אני מזמין אותך, אדוני היושב-ראש, לבוא אתי לאום-אל-פחם, למשל, ולוואדי-עארה, ואתה תראה כמוני את אותם אנשים שרוצים לבנות ברשיון, שרוצים לבנות כדין ולא יכולים לבנות כדין. <היו"ר כרמל שאמה:> הם רוצים לזלול קרקע פי-ארבעה משאר אזרחי ישראל. <דב חנין (חד"ש):> ממש לא. <היו"ר כרמל שאמה:> את זה מסמכי הכנסת מוכיחים. <דב חנין (חד"ש):> לא, מסמכי הכנסת לא מוכיחים את זה. <היו"ר כרמל שאמה:> אני אראה לך את המחקר הזה. <דב חנין (חד"ש):> אתה תראה לי את המחקר ואתה תבוא אתי גם לסיור. <היו"ר כרמל שאמה:> אם הם יהיו מוכנים לבנות בצפיפות – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> תבוא אלי ואני אוכיח לך את זה בשטח, ולא סתם על ניירות. <היו"ר כרמל שאמה:> לא, הונח על שולחן הוועדה השבוע מסמך של הממ"מ. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אנחנו עושים עסקת חבילה: אני מסכים לשבת אתך על המסמכים, ואתה מסכים לבוא אתי לשטח. נבקר יחד את חבר הכנסת אגבאריה באום-אל-פחם, ואתה תראה את המציאות שם. <היו"ר כרמל שאמה:> אני אשמח. <דב חנין (חד"ש):> אני ממשיך בתחום הדיור, אדוני היושב-ראש. רפורמה במשכנתאות, הגדלת הסבסוד של משכנתאות, מתן סיוע והקלות לרוכשי דירה, אשר בגלל השינוי במצב הכלכלי מתקשים לעתים בהחזר המשכנתה. לפי הנתונים שבידי, אדוני היושב-ראש, יותר מ-1,000 איש מפונים מדירותיהם מדי שנה בגלל פיגור בתשלומי המשכנתה. מה הממשלה מציעה? מהלכים בכיוון ההפוך. רפורמה במינהל מקרקעי ישראל, שאותה, אדוני היושב-ראש, אתה מכיר היטב – – <היו"ר כרמל שאמה:> כן, עכשיו אני צריך להתיישב ולהקשיב לך. <דב חנין (חד"ש):> אני בכוונה מדבר אליך, כי אני רוצה לעניין אותך. – – שבסופו של דבר מחלקת את משאבי הציבור באופן לא שוויוני ולא הוגן, וזה משאב הציבור מספר אחת – הקרקעות. ואחד הדברים האיומים שקורים בחוק ההסדרים הזה, אותה פגיעה בזכויות של דיירים ממשיכים בדיור הציבורי, אותה הצעה שלא לאפשר לדיירים ממשיכים שהם קרובי משפחה של דיירי הדיור הציבורי להמשיך לחיות בדירות או לרכוש אותן. תחום החינוך – אדוני היושב-ראש, הזכות לחינוך היא זכות חיונית, וחינוך הוא תחום בסיסי ביותר בכל חברה, ודאי בחברה שרוצה להיות מתקדמת ומפותחת. מה צריך לעשות? צריך לקבוע סל בסיסי לתלמיד, שישקף תיקון משמעותי של פערים סוציו-אקונומיים שקיימים בחברה. צריך להגן בחקיקה על הסל שייקבע. צריך לקבוע סל משלים לשירותי החינוך, על-פי מפתח חברתי כלכלי. צריך ליישם את החקיקה של חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, הקובעת חינוך חובה מגיל שלוש. צריך להחיל יום לימודים ארוך על-פי מדדים חברתיים. צריך להתייחס לחינוך כאל פרויקט חברתי, תוך הצבת יעדים שאינם רק מספריים, אלא יעדים שהמשמעות שלהם היא באמת קידום החינוך. מה קורה במדיניות הממשלה הנוכחית? מהלכים בכיוון ההפוך. קודם כול, תקציב החינוך מצטמצם. אזורי הרישום נפתחים ובעצם האוכלוסיות המוחלשות יכולות להשתלב רק בהגרלה ובמכסה מוגבלת. מתרחבת האפשרות לחינוך פרטי, לחינוך אפור, לבתי-ספר פרטיים. רווחה – אדוני היושב-ראש, בתחום הזה היינו צריכים בחינה מחדש של הקצבאות, כדי שתיווצר לנו מחדש רשת ביטחון סוציאלי בישראל. ההשקעה של ישראל בקצבאות ביחס לתוצר היא מהנמוכות במדינות ה-OECD – פחות מ-10%. מן הראוי לערוך בחינה מחדש של האוכלוסיות המוחלשות, כדי שהקצבאות אכן תאפשרנה קיום בכבוד לאוכלוסיות האלה. ביישובים שבהם יש ריכוז גדול של אוכלוסיות מוחלשות, חשוב מאוד לחזק את מחלקות הרווחה, להוסיף תקציבים, להוסיף כוח-אדם. צריך לעגן בחקיקה סל שירותים לאוכלוסיות שונות, כמו ילדים בסיכון ומשפחות במצוקה. אני מבין שחוק ההסדרים הזה לא כולל הארכה, למשל, של הקרן לילדים ונוער בסיכון – עוד אחת מהבעיות שיש בחוק הזה. הפסקת מדיניות ההפרטה של אספקת שירותי הרווחה האישיים. סביבה – סביבה זה לא מותרות. סביבה זה בריאות, סביבה זה חיים, סביבה זה החיים שלנו. מה צריך לעשות? קודם כול, צריך לאמץ תוכנית מקיפה להתייעלות אנרגטית. אפילו ה-8G, אדוני היושב-ראש, החליטו לקצץ 80% בפליטת גזי החממה עד שנת 2050, אחת המהפכות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית. הממשלה הזאת לא עושה שום דבר בעניין, לא הפחתה של 80%, לא הפחתה של 50% וגם לא הפחתה של 5%. לא הפחתה בכלל. הממשלה הזאת לא מקדמת שום תפיסה של כלכלה מקיימת. מכל התוכניות הכלכליות שאני מכיר בעולם המערבי – ארצות-הברית, בריטניה, גרמניה – ההתמודדות עם המשבר כוללת מרכיב סביבתי מרכזי, ורק כאן זה לא נמצא. שום דבר. אנחנו נמצאים בכוכב אחר, לא שמענו על קיימות, לא מתעניינים בזה, זה לא רלוונטי לנו ולעתידנו. עוד – צריך להפוך את התחבורה הציבורית לאמצעי נסיעה עיקרי, לעודד את התחבורה הציבורית קודם כול במטרופולינים, בערים הגדולות. צריך לפתח את משק המים שלנו, לבנות תוכנית-אב למשק המים בשיתוף כל הגורמים המעורבים. צריך לעודד צריכת מים עירונית יעילה ומקיימת, אמצעים לחיסכון במים – לא רק בשיטות של מקל ושל קנסות, אלא לעודד פתרונות שמאפשרים לאנשים לחסוך במים. צריך להגן על איכות מקורות המים שלנו, שאנחנו ממשיכים לזהם. צריך למנוע את ההשחתה ואת הזיהום של מקורות המים שלנו. צריך לשמור על השטחים הפתוחים, לנהל את הקרקעות שלנו בצורה מקיימת, לרכז את הפיתוח בערים, לשמור על רצף של שטחים פתוחים. אבל מה עושה הממשלה? הולכת בדיוק בכיוון ההפוך. הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל מייצרת תמריץ אדיר לנדלו"ן השטחים הפתוחים במדינה, שהפכה להיות המדינה הצפופה בעולם המערבי, והיקף השטח הפתוח בה קטן בהרבה מהסטנדרטים הבין-לאומיים הקיימים. מה עושה הממשלה? מציעה להרחיב את סמכויות הוועדה לתכנון ובנייה של תשתיות לאומיות, ועדה שעוקפת הליכי תכנון. זאת ועדה לא נכונה מבחינת ההליך, מבחינת השיתוף, מבחינת הכנסת כל הגורמים המעורבים לתוך הדיון. הממשלה ממשיכה לקצץ בתקציבים סביבתיים – חומרים מסוכנים, למשל. אחרי מלחמת לבנון השנייה הייתי בטוח שלפחות בנושא חומרים מסוכנים אנחנו נתקדם. איפה? בשנת 2008 הוקצו לתחום הזה 7 מיליוני שקל, והתקציב הזה כולו נעלם עכשיו, לא קיים. אנרגיה – כולם עכשיו ירוקים, ובואו נראה מה הממשלה מציעה. יעילות השימוש באנרגיה – בשנה הקודמת הוצאו 3.3 מיליוני שקלים. לאן התקדמנו? ל-1.3 מיליון שקלים. 3.3 מיליוני שקלים ליעילות השימוש באנרגיה זה כלום, אבל כשמקצצים את זה לפחות מחצי, זה אומר שאנחנו הולכים אחורה בזמן שכל העולם הולך קדימה. אנרגיה חלופית – בשנת 2008 הוצאו בתחום הזה 4.8 מיליוני שקל. לאן התקדמנו? לפחות ממיליון, פחות מרבע מהמעט שהיה קודם. הממשלה הזאת לא רק שהיא לא ירוקה; היא, למרבה הצער, שחורה משחור בתחום הסביבתי. גברתי היושבת-ראש, הרשימה של האלטרנטיבות ארוכה. אני יכול אפילו לקחת את התחום שקרוב ללבי, נגישות למשפט, ולדבר על תוכניות ליידוע אוכלוסיות מוחלשות על הזכויות שלהן, על האפשרות לקבל סיוע משפטי, על הרחבת הזכאות לסיוע משפטי מטעם המדינה. זה מקדם אותנו למקום יותר נכון, יותר צודק, יותר ראוי, יותר חברתי. אבל מה הממשלה מציעה? אגרה על הליכי ביניים בבתי-משפט, שפוגעת ביכולת של אוכלוסיות מוחלשות לנהל הליך משפטי; קיצור תקופת ההתיישנות, כך שאוכלוסיות מוחלשות תיפגענה, כי לא תמיד הן מצליחות לפנות במועד להליכים משפטיים. הזכות לתרבות – צריך לקדם את הזכות הזאת באמצעות הקצבת תקציבים מתאימים. בישראל הממשלה מממנת רק 3.6% מההוצאה הלאומית לתרבות. את התקציבים שיש, גברתי היושבת-ראש, צריך להקצות בצורה שוויונית יותר, כך שכל הקבוצות בחברה הישראלית תוכלנה ליהנות ממנה – ערבים, מזרחים, קבוצות מוחלשות ומקופחות אחרות. יש כסף, יש הרבה כסף. אפשר להפחית את הפחתת המסים למיליונרים ולחברות, אפשר לבטל חלק מהפחתות המס שבוצעו בשנים האחרונות, אפשר להטיל מס על פעולות שפוגעות בסביבה, להטיל מס על פליטת CO2, אפשר להטיל מס על תחבורה לפי מידת הזיהום הנפלט מהרכב, אפשר להעלות את המס על רווחים בבורסה, אפשר להחזיר את החיסכון הפנסיוני לשליטה הציבורית ולהשתמש בקרנות האלה כדי להשקיע בישראל בהשקעות שקבוצות ההון לא פונות אליהן. אפשר לשנות את סדר העדיפויות – לא להשקיע בהתנחלויות, לא להשקיע במלחמות, אלא להשקיע בחברה. כל הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, הם דברים שאנחנו יכולים וצריכים לעשות. כל הדברים האלה הם דברים שהחברה הישראלית ראויה להם. החברה הישראלית ראויה לתקציב שיש בו יעדים חברתיים ברורים לטווח קצר ולטווח ארוך. החברה הישראלית ראויה לתקציב שמשתף את הציבור בתהליך גיבושו וקביעתו, ולא בהליכים מזורזים כמו שראינו כאן. החברה הישראלית ראויה לשיתוף של הארגונים הסביבתיים, הארגונים החברתיים. אנחנו צריכים את הארגונים האלה, אנחנו צריכים להיות פתוחים אליהם, לדיונים שלהם, להערות שלהם, למחשבות שלהם. החברה הישראלית צריכה תקציב שיראה את הצרכים האמיתיים של התושבים והאזרחים וייתן מענה אמיתי לציבור היום ולדורות הבאים. אנחנו צריכים תקציב שישקף את סדר העדיפויות האמיתי שהחברה הישראלית צריכה. אנחנו צריכים תקציב שישקף סולידריות, ערבות הדדית, תקציב שישקף את החברה, שישרת את החברה ולא רק את בעלי ההון. אנחנו צריכים תקציב שישמור על משאבי המדינה ולא יצמצם אותם ויעביר אותם לידיים פרטיות באופן לא שוויוני. גברתי היושבת-ראש, לסיכום, התקציב הזה הוא תקציב שלוקח את ישראל למקומות רעים. אני נעזרתי בדברים שלי בחומרים רבים שהכינו ארגונים חברתיים וסביבתיים ממגוון הקשת. זו רק דוגמה ליכולות שיש בחברה שלנו. "חברה אחרת אפשרית" זה שם של התארגנות ארגונים חברתיים וסביבתיים שהציעו אלטרנטיבה, אבל זה לא רק שם של התארגנות ארגונים, אלא גם שם של מה שאנחנו באמת צריכים. אנחנו צריכים חברה אחרת, חברה אחרת אפשרית. תודה רבה. <היו"ר יולי תמיר:> תודה רבה לך. חבר הכנסת אילן גילאון ממרצ. יש לך שבע דקות. בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, אני דווקא שמח לדבר אחרי הנאום הפרוגרמטי של חבר הכנסת דב חנין. אני רוצה לדבר על חוק ההסדרים כמשל, גברתי, לתקציב המדינה, ועל תקציב המדינה כמשל לחיים עצמם ועל החיים כמשל למה שאנחנו היינו ראויים להרבה יותר טוב ממנו. אני רוצה לראות כמה זמן יש. <היו"ר יולי תמיר:> אנחנו ניתן לך התראה, אל תדאג. אתה תדבר ואנחנו גם נאזין וגם – – – <אילן גילאון (מרצ):> אם לא תיתני לי התראה אני עלול לדבר שנים וזה לא בסדר, כי יש לי הרבה מה להגיד. מה מסמל חברה יותר ממחיר הלחם שלה? מחיר המים שלה? מחיר המים שלה ומציאות הבצורת שלנו. לא מס בצורת צריך להיות אלא שר בצורת צריך להיות, גברתי. כל מיני תהליכים קרו, אם נאמר את האמת, באחריות ממשלתית חוצת מפלגות במשך שנים, ויכול להיות שבכל מדינה אחרת אנשים שדרדרו את משק המים למה שהוא היום, ומבלי שאמרתי שום דבר על התפלה – אגב, כולם קופצים על התפלה, אבל יש לי רושם שנעשו פשעים לגבי מי התהום שלנו, גברתי, אקוויפר החוף, אקוויפר ההר. אומרים שהמקום היחיד שאנחנו יכולים למצוא בו נפט במדינת ישראל זה מתחת לבתי-הזיקוק. נעשו כל מיני פשעים שנובעים במשל הזה מתוך קלות דעת, מתוך חלטורה, מתוך אי-תכנון, מתוך רצון לסיים מהר ולרוץ לספר לחבר'ה, לא לתכנן שום דבר לטווח קצת יותר מדי ארוך. כך אנחנו מפתחים חוק הסדרים ותקציב ובסופו של דבר חברה שהיא קלת דעת וקלת הגה וקלת להב ועצבנית, ויותר מכל דבר אחר, גברתי, חברה חפיפית. השאלה המרכזית היא, האם זאת האפשרות היחידה שיש כאן? התפיסה הזאת, שהולכת ומעמיקה וחושבת שצריך להפריט לדעת כל דבר ולא להתערב בשום דבר, אותה תפיסה מוגזמת של ה"לסה פר", שאם הייתי צריך להדגים אותה וליצור משל אחר הייתי אומר: בואו נגיד שאנחנו יוצרים מצב של "לסה פר" בין, נניח, שר התמ"ת וסגניתו. שהם ילכו למלחמה חופשית בלי להתערב ונראה מי ינצח, או בין חבר הכנסת אלי אפללו לבין חברת הכנסת רונית תירוש. שילכו מכות ונראה מי ינצח. היותר חזק הוא שינצח. אני לא יודע לקבוע באמת אם האדם הוא טוב מנעוריו או רע מנעוריו. אני תמיד חושב שאדם הוא ביטוחי מנעוריו, אחרת לא יכלה להיות שום אבולוציה. החברה לא היתה מתפתחת אלמלא היינו חיים באיזושהי רשת שהיא ביטוח, כך הייתי קורא לה. לסוציאליזם אני תמיד קורא ביטוח כדי שיהיה יותר קל להבין את הדברים. אני אומר שבשיטה הזאת, שהיא שיטה הפוכה לגמרי ממה שמדובר בו היום, שכל אדם לנפשו וכל אדם בסוף הנפילה צריך לדעת שאם היום לא יהיה לו מספיק כסף לתרופה, גברתי, הוא שם את עצמו בסכנה קשה מאוד. בעצם, חוק ההסדרים הנוכחי הוא עם פחות בושה מאשר חוקי ההסדרים הקודמים. הוא יותר עבה. בבסיס התקציב באמת לא נגעו כבר הרבה מאוד שנים, ואולי זה בדיוק הזמן, עכשיו, להתחיל לבנות תקציב. לקחת את התקציב, לפרק אותו למשך שנה, לעשות אינוונטר שלם, לראות מה הם הצרכים, מה הם היעדים הלאומיים – וצדק מי שאמר שאין פה בעצם שום כיוון, לא לכאן ולא לכאן. כלומר, שום raison d’être לתקציב הזה. קשה לי מאוד להבין אותו. מה שבטוח אפשר להבין, גברתי, זה שאנחנו מייצרים במדינת ישראל מצב של שני מעמדות, ממש. מעמד אחד שהוא מעמד זכיין, הייתי קורא לו, הוא הצמרת. משרתות אותו ממשלות אחת אחרי השנייה. איך שאתה לא הופך את זה, אני לא מכיר כלכלה אחרת שבנויה על יותר משלושה מרכיבים – קודם כול תשתיות, הדבר השני זה מסים ותשלומי העברה. אלה בלמי האיזונים, וכשמדברים על רגולציה מתכוונים לשימוש בכלים האלה. אני לא מכיר דברים אחרים, למעט נושא אחד, שאני קורא לו משאב מרכזי של מדינת ישראל, שהוא תהליך, תהליך מדיני. כאשר אנחנו מדברים על צמיחה, המרכיב העיקרי בצמיחה, דבר שהוכח גם בעבר ובאופן היסטורי אפשר להראות שכאשר יש תהליך, זה יוצר צמיחה בפני עצמו. הבעיה הראשונה היא איך מצמיחים משק, והבעיה השנייה, שהיא לא פחות חשובה, היא איך מחלקים את פירותיו בהוגנות. אני לא נמנה עם אלה שמדברים על איזשהו שוויון כפוי או מכני. בחברה דמוקרטית מקובל עלי עקרון כלכלת השוק, מאוד מקובל, אבל לא מקובל עלי עקרון חברת השוק. לא מקובל עלי עיקרון שבו כל מה שחלש, כל מה שזקן, כל מה שנכה – כמעט הייתי אומר: אין נכים, אין עיכובים; אין זקנים, אין בזבוזים וכו'. מדינה במכרז. באופן רציף, גברתי, מה שעבר בין כל הדיונים כחוט השני באותה ועדת עבודה ורווחה ובוועדות השונות שהייתי בהן, זה הנושא של המדינה במכרז, מדינה שמבקשת להשתחרר מאחריויותיה, אדוני השר, אפילו מאחריויותיה הבסיסיות. אני תמיד נוהג לחזור לז'בוטינסקי ולומר: מרפא, מלבוש, מעון, מזון, מורה. נגיד גם מלאכה. אפילו מן הדברים הללו. כל הזמן השאלה שמרחפת באוויר היא איפה מוצאים קבלן יותר טוב כדי שיבצע את הדברים, משום שהדברים דחופים. הדברים דחופים בכל המקרים, ואף פעם אי-אפשר לאזן בשנה אחת 20 שנה אחורה וודאי לא 60 שנה אחורה. כאשר מדברים על המגזר הערבי, למשל, 20% מאזרחי מדינת ישראל שהם ערבים, אחרי 20 שנות קיומה של מדינת ישראל ודאי אמרו שאי-אפשר לאזן את הפער של 20 שנה בשנה אחת. היום אומרים שאי-אפשר לאזן בשנה אחת את הפער שלא איזנו במשך 60 שנה. העיקרון של חברה כעסק הולך ופושט בכל מקום. אני תמיד מציע לאלה שחושבים שחברה היא עסק ומדינה היא עסק, שימכרו את המפעל במחיר שהושקע בו. אם הם יצליחו להשיג את המחיר הזה, סימן שהם צודקים, ואם הם לא יצליחו למכור אותו במחיר הזה, לפי ההנחה שלי, סימן שכנראה אני צודק והם לא צודקים. אבל הדבר הזה, באופן מאוד ציני, גברתי, מלווה במדיניות של הפרד ומשול. למדינת ישראל מאוד נוח להיות בלתי ממלכתית ולהיות סקטוריאלית. מתי יותר קל למשול מאשר כאשר אתה מפריד ומושל? ההפרדות האלה בין ציבורים שונים, בין עדות שונות, הן מגיעות לפעמים לרזולוציות כל כך ציניות. אפילו במו עיני ראיתי איך מפרידים בין חולי CP לבין חולי פוליו, והפוליו מוביל כרגע. זה הטרנד של הפוליו. מבחינת הנכים, הפוליו זה הייקים של הנכים, הם האליטה, הקבוצה הזאת. קל לי לומר את הדברים, ואני מרשה לעצמי משום שיש לי איזו קרבה לנושא. בתוך כל המדיניות הזאת, גברתי, מה שנשאר בסופו של דבר זה המצב הלעומתי בין האזרח למדינתו. בין אזרח, שבסופו של דבר לא מאמין שליד השולחן הזה – ולפעמים הוא גם חושד בנו – אין אדם אחד שחושב איך יהיה לו יותר בטוח, איך יהיה לו יותר קל. לכן, ובזה אני רוצה לסיים בשלב זה, כי אני עוד אחזור אל הדוכן ויש לי עוד הרבה נושאים לדבר עליהם, אני רוצה להפריך לפחות אגדה אחת. האגדה היא שתמיד אנחנו בקוצר יד ושאין לנו מספיק כסף כי אנחנו במלחמה ויש לנו איום אירני וצריך להשקיע במטוסים וחסר לנו כסף לתרופות. אני לא מקבל בשום פרמטר שהוא את החלוקה הזאת, בשום מקרה. אני חושב שאת המציאות הזאת אפשר לשנות באלטרנטיבה שנוגעת לשאלה מי מקבל כמה ומי משלם כמה, שהיא בעצם השאלה היחידה שנשאלת, אדוני השר, בכל הדיסציפלינות שאנחנו מכירים, ואין לה גבולות של מדיני וחברתי. מאז שהמשאבים בעולם הזה מוגבלים, זאת השאלה היחידה שנשאלת בכל דיסציפלינה. לפי דעתי, התשובה כאן היא כל דבר אחר חוץ מאשר תשובה של הגינות. בסיבוב הבא אני ארצה לדבר קצת על ההגינות. תודה. <היו"ר יולי תמיר:> תודה רבה לך, חבר הכנסת גילאון. נחכה בקשב רב. חבר הכנסת סעיד נפאע, בבקשה. יש לך שש דקות. הוא לא נמצא, ואנחנו עוברים לחברת הכנסת דליה איציק. <מאיר שטרית (קדימה):> אני אדבר במקומה. <חיים אורון (מרצ):> לא לא, מי אחריה? <היו"ר יולי תמיר:> חברת הכנסת אדטו. בבקשה. 15 דקות לרשותך. אחריה – חבר הכנסת מוץ מטלון. אני מקבלת רשימה חדשה, ותיכף נתעדכן. עדיין רשום לי כך: חברת הכנסת רחל אדטו, אחריה חבר הכנסת מוץ מטלון, אחריו חבר הכנסת מגלי והבה ואחריו חבר הכנסת חיים אמסלם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא זה מה שכתוב פה. <היו"ר יולי תמיר:> זאת הרשימה של מזכיר הכנסת, ואני קוראת אותה לפי הסדר שניתן לי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל ברשימה פה זה אחרת. <מזכיר הכנסת איל ינון:> נכון, זה כל הזמן משתנה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מה זה "כל הזמן משתנה"? צריך לדעת מתי. <היו"ר יולי תמיר:> הרי יש חברי כנסת בבניין שאינם באולם, והם מסתכלים לראות את הרשימה. אנא, אותה רשימה שהוגשה לי שתעודכן כדי שהם יוכלו לדעת וגם להגיע לאולם. בכל אופן, רשימת הדוברים כרגע היא זאת: חברת הכנסת רחל אדטו – 15 דקות. אחריה – חבר הכנסת מוץ מטלון; עשר דקות. ואחריו – חבר הכנסת מגלי והבה; 15 דקות. אם יש למישהו בקשה לשנות, אנא דברו עם – – – <מאיר שטרית (קדימה): > גברתי היושבת-ראש, ההסכמה היא שמאחר שחברי הקואליציה לא נמצאים פה – הם לא יהיו באולם, אנחנו מחליפים אותם באנשים אחרים באופוזיציה, ומותר לנו להחליף דובר בדובר. <חיים אורון (מרצ):> אבל לא במקום כאלה שיושבים פה. <היו"ר יולי תמיר:> חבר הכנסת מוץ מטלון, עד לפני כמה דקות ראיתי אותו. אם הוא לא יהיה – אם הוא לא יגיע, מישהו אחר יבוא במקומו. חלקו של איש מאלה שנמצאים כאן לא יקופח. אנחנו נחזיר לך את 15 הדקות שלך, חברת הכנסת אדטו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לפחות אפשר לעדכן את הרשימה? <חיים אורון (מרצ):> הסדר השתבש פה עכשיו. <היו"ר יולי תמיר:> אני שוב קוראת את הרשימה הקרובה: חברת הכנסת רחל אדטו, חבר הכנסת מוץ מטלון, אם הוא יהיה כאן – אם לא, הבא אחריו הוא חבר הכנסת מגלי והבה, אחריו חבר הכנסת נסים זאב, אחריו חבר הכנסת מסעוד גנאים, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, חברי הכנסת עפו אגבאריה, חיים אורון וסעיד נפאע. זאת הרשימה כרגע, ואם יהיו לי תיקונים נוספים, אחרי חברת הכנסת אדטו אני אעדכן שוב את הרשימה. תודה רבה לכם. חברת הכנסת אדטו, הבמה שלך. בבקשה, חברת הכנסת אדטו. <רחל אדטו (קדימה):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, רוב האנשים שיושבים כאן באולם עברו כבר את הסאגה של חוק ההסדרים. עד עכשיו ראיתי את זה מבחוץ, וזאת הפעם הראשונה שאני שותפה לעניין. כל השנים, כשראיתי את זה מבחוץ, התמרדתי נגד חוק ההסדרים. קל וחומר עכשיו, כאשר אני בפנים ואני רואה את חוק ההסדרים, שמבחינתי – – – <היו"ר יולי תמיר:> סליחה. חבר הכנסת זאב, אני בטוחה שאתה רוצה להאזין לחברת הכנסת אדטו. מי שנשאר פה בשעה הזאת רוצה גם לדבר – וגם שישמעו אותו. <רחל אדטו (קדימה):> מבחינתי, כמי שחווה את זה מבפנים בפעם הראשונה, זה אחד הדברים האנטי-דמוקרטיים, אחד הדברים הדורסניים, אחד הדברים הרעים ביותר שחוויתי לפחות בחצי השנה האחרונה. זהו חוק ההסדרים הגדול ביותר שהונח אי-פעם, ועל-פי עמדת היועצת המשפטית לכנסת, 80% מהנושאים הכלולים בו לא היו ראויים להיכלל בו, שכן אין בינם לבין התקציב ולא כלום. זהו חוק עוקף-כנסת, שמביא להחלשה ולפגיעה במעמדה ובכוחה של הכנסת. כולנו שמענו את הדברים האלה, כולנו אמרנו את זה, וכולנו יודעים את זה. יש יחס הפוך – חד-משמעי – בין גודל החוק לבין זמן הדיון בסעיפיו. בשבועיים האחרונים ישבתי בוועדת העבודה, בדיונים בכל הנושאים שהגיעו לשולחנה. כל ההסתייגויות שלי באותה תקופה החלו במשפט אחד: בין הסעיף שבו אנחנו דנים במסגרת הוועדה, לבין חוק ההסדרים, לבין התקציב, אין ולא כלום. אנחנו דנים בדברים מקצועיים באופן ברור מאוד, ובסופו של דבר הדיון מוכרע באצבעות של קואליציה ואופוזיציה. הזמן, כמו שאמרתי, לא מאפשר למצות שום דיון מקצועי. נוח לי מאוד כרגע להתייחס לדוגמה של מערכת הבריאות, במסגרת החוק, כדוגמה לחוסר קשר, למחטף, לרמיסה, לכוחנות ולחוסר הבנה של חוק ההסדרים. נוח לי גם כי הנושא קרוב אלי, ונוח לי כי זה נושא שוועדת העבודה באמת דנה בו לא פעם. עמד כאן קודמי אריה אלדד ודיבר על החוק לתיקון פקודת הרוקחים, שינוי פקודת הרוקחים, האחיות – בעיתון "הארץ" הבוקר מכתירה הכותרת את נושא מרשם האחיות במלים: "האחות החדשה ומאבק האגו". רבותי, מרשם האחיות לא היה מאבק אגו. מרשם האחיות היה דוגמה לנושא שהוא מקצועי סופר, שאין בינו לבין תקציב שום דבר ושום קשר, שאין לו שום זכות להיכנס למסגרת חוק ההסדרים, ובכל אופן הוא נכנס בדלת האחורית והתקבל. לא משנה עכשיו תוצאת ההצבעה, אבל משנה הדרך ומשנה המהות, ומשנה שבסופו של דבר מעמידים את זה על אגו. אני התנגדתי בצורה מאוד נחרצת לכל נושא המרשם, בעיקר כי לא היה צריך להביא את זה בדרך שבה זה הובא. אמר קודם חבר הכנסת אריה אלדד שאולי יש לזה מקום. אני מסכימה; יכול להיות שאם זה היה מגיע בחקיקה רגילה, בדרך רגילה, בדיונים מקצועיים שהיו מוזמנים אליהם כל האנשים שנוגעים בדבר, כל הגורמים המקצועיים – הסתדרות האחיות, ההסתדרות הרפואית, מנהלי בתי-החולים ועוד ועוד – היו מגיעים לדיונים מקצועיים. זה לא היה לוקח כמה שעות, אלא כמה ישיבות, אז מה? אבל אז היינו מוציאים חוק שהוא חוק נכון. היינו מוציאים חוק שהיה עונה על כל הלקונות שיש בחוק הנוכחי. דוגמה קטנה לחוק הזה – אני לא ארחיב עליו, כי אריה אלדד עסק בו בצורה מאוד רחבה ואין לי שום הסתייגות מכל מה שהוא אמר – אבל יש נקודה שנשארה פתוחה בכל החוק הזה: מי אחראי; על מי נופלת האחריות המקצועית ומי מבטח בסופו של דבר את הטעות. אמרתי על עצמי גם אז, ואני אומרת עכשיו: אחרי 13 שנה בבית-ספר לרפואה, והתמחות, עם לילות ארוכים כמו אלה, ועם הרבה מתח ודאגה, למדתי לרשום מרשם בצורה מאוד ברורה. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים במערכת, עדיין אני מתייחסת מאוד בכבוד לכל מרשם. אחרי שהוצאתי את המרשם מידי והעברתי אותו למטופל/למטופלת, אני לוקחת את האחריות למרשם הזה. על-פי החוק הזה, שלושה חודשים אחר כך, האחות, שלמדה שלוש או ארבע שנים, תוכל לקחת את המרשם הזה ולעשות ממנו מרשם המשך. לצורך העניין לא משנה אם זה לטיפול בכאב או לטיפול בחולה כרוני וכדומה. את המרשם שאני רשמתי כרופאה מקצועית, האחות תחדש. מי יהיה אחראי לתוצאות? האחות שרשמה את המרשם, או אני, שהוצאתי את המרשם? מי מקבל את האחריות אם תהיינה תופעות לוואי? השאלה הזאת נשארה פתוחה, והיום, בעידן של רשלנות מקצועית, תביעות ותביעות סרק וכדומה, מי אחראי לשלומו של המבוטח? החוק, כפי שהוא מופיע, לא מתייחס לנקודה הזאת, וזאת לקונה מאוד גדולה בחוק. התקנות של משרד הבריאות לא תמלאנה אותו, וזאת דוגמה למעורבות של פקידי האוצר, שלצורכי העניין יודעים הכול; אין מה ללמד אותם. הם מבינים ברפואה, ומבינים בהגנת הסביבה, ומבינים בחקלאות, ומבינים בהפרטת הקרקעות – הכול ידוע להם, וגם במקרה הזה, ידוע להם שאחיות יכולות לתת מרשמים. השאלה הקטנה שלי עכשיו – מי יגן על הציבור, ומי יגן בסופו של דבר על אותה אחות – נשארה שאלה פתוחה. זו רק דוגמה איך החוק הזה הוא חוק דורסני, העבודה בו היא לא מקצועית, ואסור היה שתיעשה כך. אם נחזור למערכת הבריאות, יש לי עוד כמה דוגמאות שיכולות להראות איך החוק הזה נכנס בצורה הדורסנית שלו, בלי להיכנס לתפיסה ולהרחבה של כל הלקונות הקיימות. ניקח את נושא העברת האחריות לתאונות דרכים מחברות הביטוח לקופות-החולים. לכאורה זה סעיף תקציבי. לכאורה יש פה שאלה של כסף – כסף שעובר מחברות הביטוח לקופות-החולים, מי מממן את הטיפול בנפגעי תאונות דרכים. בהצבעה בוועדת הכספים כמובן – בעצם זה לא כמובן, כי היו כמה דברים שוועדת הכספים לא העבירה, אבל בהצבעה בוועדת הכספים הנושא הועבר מחברות הביטוח לאחריות קופות-החולים. גם פה לא היתה התייחסות לשאלות מאוד גדולות ומאוד מהותיות. אני רוצה להביא כאן שתי נקודות – איך החוק הזה הולך לפגוע במטופלים באופן מאוד ברור. היום, כאשר מישהו נפגע בתאונת דרכים ומגיע לבית-החולים שקרוב למקום התאונה, לא שואלים אותו על חברות בקופה, לא שואלים שום דבר. הוא נכנס, מטופל, ובסוף בית-החולים מעביר את החשבון לחברת הביטוח. בהמשך, אם הוא צריך לעבור טיפולים נוספים, פיזיותרפיה, ניתוחים נוספים, בעיקר שיקום וכדומה, הביטוח מכסה הכול. לפי החוק החדש, ברגע שהוא יעבור מחשבון הביטוח לחשבון קופת-החולים יחולו עליו הכללים הנוקשים של קופת-החולים. כולנו עדים וכולנו מכירים את הקושי, במקרים מאוד רבים, להתמודד מול הכללים הנוקשים של קופת-החולים. לדוגמה, היום אנחנו יודעים שהכלל הוא שיש עשרה טיפולי פיזיותרפיה לשנה למטופל או למבוטח. כאשר מישהו נפגע בתאונת דרכים, עשרה טיפולי פיזיותרפיה במסגרת שיקום, לא תמיד יספיקו לו. ואז מה הוא יעשה? הוא ירוץ לקופת-חולים, בקופת-חולים יגידו לו: חביבי, גמרת את העשרה טיפולים, לפי סל הבריאות המקובל, לפי הכללים, אין לך יותר מעשרה טיפולים. אז מה הוא יעשה? הוא יגיד: אני נפגע תאונת דרכים? אני צריך לקבל יותר מעשרה? מה הוא יעשה אז? <היו"ר יולי תמיר:> חברת הכנסת אדטו, יש לי שאלה, משום שאת מאוד בקיאה בתחום. מה היה קורה עד עכשיו אם הוא היה צריך 20 טיפולים? <רחל אדטו (קדימה):> שום דבר, לא היתה לו שום בעיה. מה שהוא היה צריך, הוא היה ממשיך ומקבל מחברת הביטוח והחשבון היה מגיע לחברת הביטוח, ולא היתה שום בעיה בזה, כי ברגע שמישהו נפגע תאונת דרכים, חברת הביטוח משלמת את כל מה שצריך וכל מה שכרוך בתאונה. <היו"ר יולי תמיר:> זה הרווח של חברת הביטוח? <רחל אדטו (קדימה):> ההוצאות שלהם? ממה שהבנתי, חברות הביטוח הן די אדישות לעניין הזה מבחינת ההוצאה, כי בסך הכול הם לא עשו רווחים גדולים על כל הנושא הזה של טיפול רפואי. מה שיקרה כרגע, וזה ברור לגמרי, ברגע שיגיעו לקופה, עם הכללים של הקופה – והכללים של הקופה הם נוקשים, הן מבחינת תרופות והן מבחינת טיפולים וכדומה, כל הדברים האלה – הם יתחילו את ההתמודדות המאוד מסובכת של מטופל מול קופת-החולים, וכולנו מכירים את הקשיים כשצריכים להתמודד מול הקופה. <היו"ר יולי תמיר:> שלא נדבר על זה שאם יש לו ביטוח "עדיף" או ביטוח "מושלם" הוא יקבל יותר. זאת אומרת, יהיו גם פערים חברתיים. <רחל אדטו (קדימה):> כרגיל. נכון, כי במקרים האלה באמת אפשר יהיה להפעיל את האקסטרה. נכון, בקופת-החולים הוא יוכל לקבל עשרה טיפולים פיזיותרפיים. אם יש לו "מגן זהב" או "מגן פלטינום", או משהו מהביטוחים היותר טובים, הוא יוכל לקבל עוד עשרה טיפולים. אז הוא יצא יותר טוב מאשר מישהו אחר שאין לו את זה. זאת אומרת שכל הנושא הזה של ההתייחסות לאיכות הטיפול באותו מבוטח, באותו רגע לרעת המבוטחים, חד-משמעי, ולא ניתן לזה כרגע מספיק את הדעת. מי עוד יוצא מפסיד מהסיפור הזה? מי שעוד יוצא מפסיד בגדול זה בתי-החולים. בתי-החולים הציבוריים, שצורת ההתחשבנות שלהם עם קופות-החולים היא שקופת-החולים – בסוף השנה יש התחשבנות, כלומר, התעריף לבית-החולים שמקבלים עבור יום אשפוז הוא לא המחיר שרשום בספר, או לא רשום המחיר המלא, כי יש התחשבנות לפי היקף הפעילות בבית-החולים. כלומר, בסופו של דבר בית-החולים מקבל כ-50% ממחיר המחירון. עבור נפגעי תאונות דרכים, עד היום קיבלו 100% מחיר המחירון. מה יקרה עכשיו? כאשר המטופלים האלה יגיעו לבית-חולים תחת מסווה של – לא תחת, תחת השם של חולה קופת-חולים ולא ביטוח, בתי-החולים יקבלו פחות כסף על אותם נפגעי תאונת דרכים. אני, במסגרת ההסתייגויות, העליתי את ההסתייגות הזאת. אני לא יודעת אם זה ישנה, ההסתייגות הזאת התקבלה או לא התקבלה. אם היא התקבלה – טוב, אם לא – בתי-החולים הציבוריים יצאו גם הם מופסדים. לא רק החולים יצאו מופסדים, גם בתי-החולים הציבוריים. יש בתי-חולים שהיום מתמחים בשיקום, כגון בית-החולים "רעות" בתל-אביב, שהוא בית-חולים פרטי למעשה, והוא מתמחה בשיקום, ובעיקר גם בשיקום של נפגעי תאונות דרכים. בית-החולים הזה דינו נחרץ, פחות או יותר, בכל מה שקשור לתאונות דרכים. כי היום, כשזה יהיה בשליטת הקופות, הקופות תחלטנה לאיפה להעביר את זה. מי שחבר בקופת-חולים ילך למוסדות של קופות-החולים, כגון "בית לוינשטיין" וכדומה. "רעות", שהוא בית-חולים מצוין והתמחה עד היום בכל נושא השיקום, מבחינה זאת, הסיכוי שהוא יקבל מטופלים שהם חברי קופת-חולים קטן במיוחד. זאת אומרת שאנחנו רואים שהחוק הזה לא רק פוגע במבוטח, לא רק במבוטח שהוא נפגע תאונת דרכים, אלא גם בבתי-החולים הציבוריים, שממילא מצבם הכספי הוא גרוע. לכן הבאתי את זה כדוגמה נוספת, איך נעשית פה חקיקה באופן מהיר, בהרמת ידיים, בלי להתייחס לכל הדברים האלה שהם מקצועיים סופר. או שפקידי האוצר בכוונה לא התייחסו לנושא הזה ולא התייחסו לנושא תקצוב בתי-חולים, או שזה נעשה, שוב, מחוסר תשומת לב מתוך תפיסת העולם שהם כמובן יודעים הכול. במסגרת הדקה וחצי שנותרה לי, יש עוד שתי דוגמאות שגם הן הטרידו אותי מאוד בכל מה שקשור לרמיסה ולחוסר המקצועיות הזאת של חוק ההסדרים. מה שרציתי לספר עוד זה איך לקחו את חוק ההסדרים והפכו את זה לנושא: בוא נלך לתחרות בין הקופות. תחרות בין הקופות תהיה לטובת האזרח או לטובת המבוטח. ואיך נעשה תחרות בין הקופות? נקים קופת-חולים חמישית. ברוך השם, הנושא של קופת-חולים חמישית ירד כי הבינו גם – בסופו של דבר היה קל לשכנע שקופת-חולים חמישית, למרות שזה עולה כל שנה מחדש, שקופת-חולים חמישית היא רק קופת-חולים לעשירים. כולנו יודעים שכשמקימים קופת-חולים חמישית, שמטרתה – לצורכי רווח, הרי בסופו של דבר היא תעשה בחירה של חולים, העדפה של חולים. לא חולים, אלא אנשים צעירים, בריאים ועשירים. וגם הפעם, פעם חמישית או פעם שישית שמעלים את זה מחדש וגם הפעם זה ירד. אבל נשארנו בשני דברים, שלדעתי גם בינם לבין חוק ההסדרים אין ולא כלום. אחד, זה נושא שגם הוא, לשמחתי, ירד על-ידי הצבעה בוועדת הכספים. זה היה תוספת של מס בריאות של 90 שקל. ניסיתי להבין את ההיגיון שעמד מאחורי הנושא כאשר משרד האוצר הציג את זה בדרך של הגברת התחרות בין הקופות. מה שהם לא אמרו זה שה-90 שקל האלו יביאו הכנסות של 300 מיליון שקל למשרד האוצר. את זה הם לא אמרו, אבל הם אמרו: נטיל מס. נטיל את ה-90 שקל האלה כמס בריאות. למה זה יגביר את התחרות בין הקופות? כי הקופות תוכלנה, באותו מס 90 שקל, לתמרן. איך הן יתמרנו? קופת-חולים x תגיד: אצלי אתם לא תשלמו 90 שקל אלא 88 שקל. קופת-חולים y תגיד: אצלו משלמים 85 שקלים ולא 90 שקלים. כלומר, תהיה להן אפשרות לשחק על אותם 90 שקל. בדרך הזאת אנשים יעברו בין הקופות, כי הם תמיד יעשו סקר שוק ויראו איפה יותר זול להם. רבותי, אנשים לא עושים את זה, אנשים לא קוראים את השורות הקטנות, אנשים לא מתמקצעים בזה. צריך המון זמן והמון הבנה לקרוא את השורות הקטנות האלה. לכן הדרך של מצג השווא הזה, להעמיד 90 שקל מס בריאות בדרך של תחרות בין הקופות, זה שוב פעם לזרות מלח בעיניים או לזרות בוץ בעיניים. זאת שוב פעם התייחסות דורסנית, התייחסות מתנשאת, התייחסות שמגלה טפח ומכסה טפחיים. גם זה דבר שהוא מקצועי. בסופו של דבר זה תקציבי, כי חשבו לקבל כך 300 מיליון שקל. אני שמחתי ש-90 השקל האלה, שבסופו של דבר היו נופלים רק על השכבות החלשות – שה-90 שקל האלה לא עברו בוועדת הכספים. מה כן נשאר לנו במסגרת התחרות בין הקופות? נשאר לנו בסופו של דבר רק סעיף אחד שכן התקבל, וגם עליו אני משיגה, זה הנושא הזה של אנשים שיכולים לעבור בין הקופות מספר פעמים בשנה, גם זה במסגרת התחרות. אני חושבת שכבר דיברתי על זה פעם אחת מעל בימת הכנסת. אני חושבת שהדבר הזה, בינו לבין תחרות אין ולא כלום. שוב פעם, מהטעם הפשוט שאנחנו יודעים שרק 1% מהמבוטחים במדינת ישראל עוברים מקופה לקופה. זאת אומרת, שלא קיים צורך אמיתי של אנשים לעבור בין הקופות. אנשים לא עושים את זה כי זה מסובך לעבור מקופה לקופה. אנשים הולכים באופן מסורתי, ילדים הולכים בדרך כלל לקופה שההורים שלהם הלכו אליה. אנשים נשארים בקופה שלהם, כי בדרך כלל הם לא צריכים את הצעד הדרסטי הזה של ללכת ולהעביר תיק רפואי ולעבור רופא ולהתחיל את כל הסיפור הזה מחדש. זאת אומרת, שהצורך להוסיף עוד את האפשרויות האלה לעבור בין הקופות, לא היה צורך אמיתי במסגרת החוק הזה. מה זה כן יעשה בסופו של דבר? בסופו של דבר זה יעלה את תקציב השיווק של קופות-החולים. למה? כי קופות-החולים שהיום מוציאות x, ברגע שיש להן אפשרות לעודד עוד אנשים לעבור לקופות שלהם, הם יציעו x פלוס אחד או x פלוס שניים, זה לא משנה כמה, אבל תקציב השיווק של הקופות יעלה. במקום לקחת את הכסף הזה ולהשקיע – לטייב את התשתיות של הקופות, לטייב את איכות השירות לחולה, הם ישקיעו אותו בשיווק. מכל הדברים שאמרתי, אני חושבת שעולה דבר אחד: חוק ההסדרים לא צריך להתעסק במשרדים שהם מקצועיים. חוק ההסדרים לא צריך להיכנס לתוך מערכת הבריאות. חוק ההסדרים לא צריך להיכנס לתוך מערכת המשפט. חוק ההסדרים לא צריך להיכנס למשרד המשפטים. חוק ההסדרים צריך בכלל להיעלם מהעולם. הוא בכלל לא היה צריך להיוולד, וקל וחומר שהוא צריך למות. כל אחד אומר את זה, ושום דבר לא נעשה. חוק ההסדרים הוא חוק לא חוקי, לא חוקתי, אסור שהוא יהיה. קל וחומר – אסור לו לגעת בנישות מקצועיות פרופר. הדוגמאות שהבאתי עד עכשיו היו של איך אני רואה את הרמיסה של הדבר הזה והחדירה לדברים שהם מקצועיים אמיתיים. תודה רבה. <היו"ר יולי תמיר:> תודה רבה. דברייך באמת מרתקים, אני למדתי מהם הרבה. חבר הכנסת מגלי והבה – 15 דקות. בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אפשר לעדכן את הרשימה? <היו"ר יולי תמיר:> כך ייעשה. אני מוכנה להקריא את הרשימה כפי שהיא אצלי עכשיו. חבר הכנסת מגלי והבה, חבר הכנסת נסים זאב, חבר הכנסת מסעוד גנאים, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אלה הדוברים הבאים. אני אמשיך לעדכן, ככל שהרשימה תהיה בידי. <מגלי והבה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, השר בגין, חברי חברי הכנסת, אני שמח שנתנו לנו קודם כול זמן לדבר. <היו"ר יולי תמיר:> זאת לא הבעיה שלכם. הערב אתם יכולים לדבר הרבה. <מגלי והבה (קדימה):> לא, חשבתי שההתלהבות של הקואליציה תהיה כל כך – שהם הולכים על תוכנית כלכלית מוצלחת, בעלת הישגים, חשבתי שיהיו פה, ידברו, יתייחסו, אבל הם כנראה יכולים לישון בשקט. אני זוכר, גברתי, ב-2003, כשבאנו לממשלה חדשה בקואליציה, שר האוצר היה בנימין נתניהו. חשבנו שהוא הכין תוכנית כלכלית. אז הוא היה שר האוצר וקיבל את הגיבוי של הממשלה. כל הקואליציה עמדה מאחוריו. אבל מתברר שכנראה באותה תקופה לא היתה לו הזדמנות לסגת או לזוז הצדה, כי היה שם ראש ממשלה שאמר: אני אתן לך את הגיבוי, אבל אתה תעמוד בתוכניות הכלכליות ששמת לפנינו. ובאמת כך היה. אני לא רוצה להיכנס כרגע להצלחות של התוכנית הזאת. לתומי חשבתי, הנה מגיעה ממשלה חדשה, מגיע ראש ממשלה, מסדר לו קואליציה רחבה, והנה הוא מכין תוכנית חירום כלכלית. ותוכנית החירום הכלכלית שלו נועדה להציל את המשק. הרי בכו כל הזמן – איפה הישגי הממשלה הקודמת. אני שמח שמאיר שטרית היה שר האוצר וליווה את הממשלות השונות. משבר כלכלי עולמי מאוגוסט עד מאי. ואמרנו – ראש ממשלה שמכין תוכנית כלכלית, שר-העל הכלכלי, וכולם זוכרים את ההגדרה שלו: ממיתון לתנופה. אני לא יודע איזו תנועה ואיזו יד בשעות כאלה של הלילה. אחרי פרק זמן לא ארוך אנחנו שומעים על עוד תוכנית חירום כלכלית, או – בתוכנית הזאת אתם שמעתם על השם "מה שתגיד, עיני", ופתאום יש לנו, כשאנחנו מדברים על חוק ההסדרים – רק כשראינו את הספר שהניחו פה – וכאחד שיכול לעשות השוואות, העברנו כמה תקציבים בכנסת הזאת, אני זוכר את המלחמות של כל סיעות הבית איך להרוג את החוק הזה – אבל כשראינו את הספר הבנו מה ראש הממשלה מכין לנו. ראש הממשלה מאוד כעס כמובן, מאוד נכנס ללחץ כששמע: 100 ימים – אפס מעשה. נכנס ללחץ. כי בהתחלה באמת חשבנו שהוא עושה מעשה נכון, מכין תוכנית כלכלית, תוכנית חירום שתציל את המשק, שתילחם בעוני, שתגן על השכבות החלשות. לצערי הרב, כולם בלי יוצא מן הכלל, ש"ס וישראל ביתנו, כל אחד ריפד את עצמו בכסף שקיבל – לא כפי שרצה, אבל פחות או יותר – והשכבות החלשות כבר לא מעניינות אותו. ובחוק ההסדרים הזה אנחנו מגיעים למצב שפתאום העזים למיניהן – המע"מ על פירות וירקות – איזה מלחמות, פתאום הממשלה הזאת מתקפלת. ראש הממשלה, שלימד אותנו בתיאוריות הכלכליות שלו – ואני מקריא לכם, כך אמר נתניהו: הדבר החשוב ביותר הוא הפחתת המסים המשמעותית, ארוכת הטווח, שתיכנס לביצוע מיידי. זה מעודד צריכה מצד האזרחים, זה יוצר רווחיות לחברות, זה מעודד משקיעים, זה פועל על כל המרכיבים של הצמיחה הכלכלית. זה היה ב-9 בדצמבר 2008, עוד כשהיה בשיא שפיותו – הוא רץ לבחירות. ב-22 בינואר 2009, גברתי היושבת-ראש, הוא אומר: הצמיחה תחזור, כי אנחנו נעשה צעד נוסף – הפחתה דרמטית של נטל המס. את מס ההכנסה נפחית בטווח של ארבע שנים מהרמה הנוכחית – הוא דיבר על מ-46% ל-35%. מס החברות ירד מ-27% ל-18%. איזה הבטחות. ופתאום הוא גילה, גברתי היושבת-ראש, שיש לו חור תקציבי של 8 מיליארדי ש"ח. הוא אמר: אוקיי, מקצצים 3 מיליארדים בתקציב הביטחון, עוד 5 מיליארדים גזירות ששמענו עליהן, ופתאום אנחנו רואים שכל בעלי העניין מתחילים להפעיל לחץ. כל ההבטחות שראינו, של ראש הממשלה, אחת לאחת, כולן נופלות – לא עומדות במבחן המציאות. אני לא מדבר על התשלומים ששילם ועל ההבטחות שהבטיח עוד לפני הבחירות לאותם מרכיבי קואליציה, אלה שדואגים לשכבות החלשות – אלה שדואגים לשכבות העם החלשות, וכשאנחנו מסתכלים, איך ימלאו את החור? איך אני אפתור את הבעיות? כך הוא כל הזמן שאל את עצמו. יש לי תוכניות, אני אראה לכם. יש כאלה שאומרים, ביבי נתניהו, בשביל להיות ראש הממשלה, התכונן עשר שנים למהלך הזה. אתם יודעים מה זה להתכונן עשר שנים? צריך להיות סופר ראש ממשלה. אבל מתברר שמה שהיה – כך יהיה, עם גזירות כלכליות אכזריות על השכבות החלשות. רק היום שמעתי את יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה בוכה על כך שלמשפחות החרדיות יש הרבה ילדים, אז צריכת המים גדלה בהתאם. ברגע שהקצו לכל נפש 4 מטרים מעוקבים מים, וכל חריגה – 28 שקלים, הרב זאב יגיד לי כמה המשפחות האלה ישלמו. כל ההטבות האלה שנתנו להם, ייקחו אותן בדרך אחרת. באמת אפשר לדבר על הרבה דברים בגזירות הרעות של הממשלה הזאת; הממשלה הכי גדולה במזרח התיכון. רק עשו חישוב כמה עולה באמת להחזיק ממשלה כזאת בשנה, קרוב ל-200 מיליון שקלים. אלה התוספות – אני לא מדבר על המשרדים הרגילים – לשרים שעד היום הזה חלקם לא יודע מה הוא עושה – העיקר שאני יושב סביב שולחן הממשלה. וראינו אחת לאחת את הגזירות הכלכליות מצטמצמות, נופלות; פעם בלחץ של מירי רגב, פעם בלחץ של ש"ס, פעם בלחץ של ליברמן. תאמינו לי שראש הממשלה הזה לחיץ, סחיט. אני לא רוצה להתייחס לנושא המדיני, רק אוי לממשלה הזאת – אוי לעם הזה, שיש לו ראש ממשלה כזה. אני שומע כבר את הרחשים – אומר משהו ועושה משהו אחר, והכול כמנהגו נוהג. גברתי, כשאני רואה כמה הוא לחיץ, הגיבור הגדול שלנו, ראש הממשלה, וכמה הוא משנה החלטות במיליארדי שקלים, דבר אחד לא הצליח – מבחינתי הוא נשאר גבר גדול, בעל יכולות – אתם יודעים על מי? על העדה הדרוזית. על הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות ששובתות 28 יום. הוא ישב אתן. אני זוכר, שר הפנים לשעבר, מאיר שטרית, שישבת עם ראשי הרשויות יותר מפעם אחת, ויצאנו עם פתרונות, וכל אחד הלך לעבודה שלו ולמועצה שלו – עם כל הקיצוצים שהיו, עם כל הקשיים שהיו, עם כל תוכניות ההבראה שהיו, ועוד אמרת מניסיונך: ככה תעשו. ככה תתקדמו. ואף פעם לא שבתו מול המשרד שלך. 28 יום ראש ממשלת ישראל מושיב אותם סביב שולחן, ולא פותר את הבעיה. לא מתייחס אליהם. הוא אומר להם: טוב, תקבלו מענקי איזון משופרים – 65 מיליון. שר האוצר אומר: אני יודע מה שהסגן סגר? ואתה חושב שאתה נמצא בממשלה שלא יודעת מה הדרך שלה ולאן היא הולכת. ועם מי? עם העדות הכי נאמנות למדינת ישראל. אזרחים שמגיע להם לא בחסד, אלא בזכות. מה שמטריד אותי – ביום רביעי הולכת להיות הפגנה גדולה כאן מול בניין הכנסת. יבואו אלפים מהעדה הדרוזית ומהעדה הצ'רקסית. אנחנו יודעים איך הפגנות כאלה מתחילות, אנחנו לא יודעים איך הן מסתיימות. שלחתי שני מכתבים לראש הממשלה. עבדתי – דרך אגב, גברתי היושבת-ראש, הייתי עוזר של אריק שרון גם כשהיה שר, במשך שנים רבות. מעולם לא פנה אליו אזרח – מכל הארץ; לא משנה מאיזו מפלגה – הוא דאג והקפיד שייתנו לכל אחד מכתב תשובה. סגן יושב-ראש הכנסת במדינת ישראל שולח מכתב לראש הממשלה, מוודא שישימו לו על השולחן פעמיים – שאני אשמע התייחסות, שאני אשמע תגובה – לייעץ לו: אל תשרוף את הקשרים והגשרים עם העדות האלה. שום דבר לא מזיז לו. נכון, אני לא ש"ס, אני לא מירי רגב, אני לא ליברמן. אני מתחיל לשאול את עצמי – לפעמים אני מסתובב, הולך לייצג את מדינת ישראל בכל מיני מדינות בעולם, באיחוד האירופי, ב"יורומד", פעם היה אתי חברי אורון. אני מייצג את ישראל, מדינה לבד. אני רואה שם – הפרלמנטרים הלאומיים מתכנסים וסוגרים עניין. מדינות האיחוד האירופי סוגרות עניין. מדינות אגן הים התיכון הערביות סוגרות עניין. מי נשארת לבד? ישראל. נלחמים ומצליחים לעמוד. כך אני מרגיש בכנסת הזאת. נכון, אני שייך לאופוזיציה, אבל ראש הממשלה, שיש לו אחריות לכל אזרחי מדינת ישראל, לא מתייחס לאוכלוסייה הזאת, שכולה 120,000 תושבים. אמרו, אולי יש בעיה של גביית ארנונה. בג'וליס יש – גברתי, כל הארנונה בשנה 7.5 מיליוני ש"ח. נכון לעכשיו ראש המועצה גבה 5 מיליונים. זאת אומרת שעוד לא נגמרה שנה והוא כבר עבר את ה-70%. הוא אומר: אם אני אגבה 110%, מה אתם רוצים? איפה מקורות ההכנסה שלי? איפה אזורי התעשייה? ופה אני מטיל את האחריות על כל ממשלות ישראל, שלא עשו אזורי תעשייה, שלא פיתחו לנו מקורות הכנסה, שלא נתנו לנו להתקדם ולהגיע. השבוע היה יום החייל הדרוזי. הייתי המום – 84% מהצעירים הדרוזים מתגייסים, לעומת 72% מהמגזר היהודי. 59% מהם הולכים ליחידות הקרביות והמובחרות. לאיזה תסכול אתם רוצים, אדוני ראש הממשלה – אמרתי לך, השר בגין, אני מקווה שהעברת את המסר לראש הממשלה – לאיזה תסכול אתם רוצים להביא את האנשים האלה? לוחמים שמגיעים לסוף-שבוע ואין להם מים להתרחץ, אין להם שום דבר שמאפשר להם להגיד: ואללה, אני אזרח; אני מגן על המדינה שלי – המדינה שלי מטפלת בי. תאמינו לי, ההפגנה של יום רביעי תוכיח שהגענו לקצה הגבול. הגענו לפינה, והממשלה האטומה הזאת – חבל שאני מדבר לכיסא ריק, אבל יש פה מספיק חברים עם מצפון, שיגידו לו: די. אין לנו 12 מנדטים, אין לנו מפלגה סקטוריאלית. זה מה שאנחנו – שותפים של המדינה הזאת. אבל כנראה שותפים רק על הנייר. מזמן ציפיתי שאם ראש הממשלה רציני – הבאתי דוגמאות של מאיר שטרית, אני יכול להישבע על כך ולהגיד את זה מניסיוני. ארבע פעמים או חמש פעמים, מאיר שטרית, שר הפנים – ישבת עם הפורום. היו לו בעיות מפה ועד הודעה חדשה. יצאנו מאצלך עם פתרונות, עם תוכניות, וכל דבר בוצע. להיפך, אף פעם לא שבתו בצורה כזאת – 28 יום אנשים שובתים מול משרד ראש הממשלה. ישב אתם ראש הממשלה, אבל כנראה הבטחות לחוד ומעשים לחוד. ובדיוק זאת השיטה. שמעתי את חבר הכנסת אורון מדבר היום על השיטה, על הקונספציה של אותם אנשים שהם מקבלי ההחלטות ומתיימרים לנהל את המדינה ולעמוד באתגרים שיש לה. אז אני מקווה, בשעת לילה מאוחרת זו – הנה מצטרף גם המשנה לראש הממשלה. אני מקווה – גם דן מרידור שמע אותי, אבל יותר בני בגין – אני מקווה שהדברים יועברו לראש הממשלה, ויפה שעה אחת קודם, כדי שלא נגיע למצבים שלא אתם ולא אנחנו רוצים להגיע אליהם. תודה רבה, גברתי. <היו"ר יולי תמיר:> אני מודה לך. חבר הכנסת נסים זאב. אני רוצה לומר לך שאני מאוד מעריכה את זה – אתה חבר הכנסת היחיד מהקואליציה שדבק במטרה ותמיד נשאר פה באולם. 12 דקות, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים; הוא איננו באולם, אני מקווה שהוא ייכנס. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – אם הוא יהיה פה. חבר הכנסת עפו אגבאריה – אם הוא יהיה פה. אחר כך – חבר הכנסת אורון. אחר כך – חבר הכנסת שי חרמש. כל מי שנמצא כאן, ידבר. חבר כנסת זאב, כל הכבוד לך שאתה כאן ומדבר. 40 דקות מופלאות צפויות לנו יחד. <נסים זאב (ש"ס):> תודה. גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, אני שמעתי פה, במהלך השעות שהייתי פה, את כל הביקורות שיכולות להיות על הממשלה הזאת. איזו ממשלה רעה – – – <חיים אורון (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני חושב שיש מה לבקר וזה טוב לבקר. אבל כל מי שמבקר לא אומר איפה הפתרונות, מאיפה לוקחים בסופו של דבר את הכסף. "תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אמרים לנו עשו והנה עבדיך מכים וחטאת עמך" – זאת אומרת, גם מכים אותם, גם אומרים להם תביאו תבן. מכל הכיוונים יש צרות. אבל חשבתי לומר שאולי חוק ההתייעלות הזה הוא לפי שיטת הרמב"ם. אני אגיד לכם מה הרמב"ם כותב. לפני שאני אומר דברי הרמב"ם, אני אומר לכם מה שמעתי ביום שישי. אחר החדשות של השעה 13:00 היתה איזו תוכנית על הבריאות. את הדוגמה הביאו דווקא מהקופים, שהורידו להם בתזונה. אמרו שעשו מחקר ולפי אותו מחקר האכילו אותם כמעט רבע או שליש פחות ממה שקופים אחרים אוכלים. והנה, אותם הקופים זכו לחיים אחרים. מאוד מעניין. <היו"ר יולי תמיר:> אני מקווה שאתה לא מציע את זה כמדיניות תזונה. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אני רק אומר – למה ששמעתי אני עוד אגיע בהמשך. אמרו שאותם קופים – – – <היו"ר יולי תמיר:> אולי נתחיל עם חברי הכנסת, נראה כמה הם יכולים לאכול פחות ונראה אם זה יועיל לאיכות נאומיהם. <נסים זאב (ש"ס):> הם אמרו שהם אכלו בין 25% ל-30% פחות. לא היה סוכר, לא היה כולסטרול, ודאי לא מחלות סרטניות. איזו בריאות, זה פשוט מהמם. אמרו שהמשפחה הקרובה ביותר למשפחת הקופים היא בני-האדם. טוב, מה אפשר לעשות? ולכן, הציעו שגם בני-האדם יאכלו פחות כדי שיחיו הרבה יותר, יזכו לאורך ימים ושנים. אתם מבינים? אז תאכל פחות ותחיה יותר. <היו"ר יולי תמיר:> השר מרידור, תעביר את זה לשר האוצר בבקשה, אני בטוחה שהוא ישמח. <נסים זאב (ש"ס):> חשבתי, מה, כל המחקר הזה הוא דבר חדש? אז אני רוצה לקרוא לכם את הרמב"ם. הרמב"ם, בהלכות דעות, פרק ד', אומר – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> תקרא את המקור. המקור הוא בערבית, לא בעברית. <נסים זאב (ש"ס):> לא, לא, את הרמב"ם בעברית אני קורא. <היו"ר יולי תמיר:> חבר הכנסת עפו אגבאריה, תרצה להקריא את הרמב"ם בערבית – נאזין בקשב. <נסים זאב (ש"ס):> כתוב: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי-אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה" – אדם שחולה לא יכול גם להבין, כי אדם שסובל ייסורים, גם לחשוב נכון הוא לא יכול. אז מה הוא צריך לעשות? "לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים ואלו הם: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא. ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד". אחרי זה כתוב: "לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יפחות כמו רביע משובעתו ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ימזוג ביין". תראו, זאת אומרת, תמיד צריך לאכול רבע פחות. זה בדיוק לפי המחקר שעשו כל כך הרבה מאות שנים אחרי תקופת הרמב"ם. הרמב"ם כותב שאדם יאכל רבע פחות ממה שהוא צריך לאכול ולא ישתה מים. <מאיר שטרית (קדימה):> זה אחרי שהוא יתחיל לשלם 20 שקל לקוב. <נסים זאב (ש"ס):> אז גם חוסכים – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> יש טקסט מהמסורת בעל-פה של הנביא מוחמד שאומר בדיוק את מה שאמרת. <נסים זאב (ש"ס):> בוא תראה, אני ממשיך, אני עוד לא הגעתי. <מאיר שטרית (קדימה):> למה אומרים לא לשתות מים? כי אם אתה שותה אתה מדלל את מיצי הקיבה, שאמורים לעכל את האוכל בקיבה שלך. לכן אומרים שתשתה מים אחרי שאתה גומר לאכול, פסק זמן – – – <נסים זאב (ש"ס):> אז כתוב: "כשיתחיל המזון להתעכל במעיו שותה מה שהוא צריך לשתות. אבל גם לא ירבה לשתות מים ואפילו כשיתעכל המזון". אז הנה לפניכם התוכנית של חיסכון במים, רבותי. לא צריך אפילו את התוכנית של ההתייעלות. בואו ננהג לפי הרמב"ם. והוא ממשיך ואומר: "ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות". אדם שאוכל עד שהוא מתפוצץ – אומרים "סם אל-מות", בערבית, לא? "והוא עיקר לכל החוליים ורוב החוליים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה". אפילו אם הוא אוכל מאכלים הכי טובים, הרמב"ם אומר שזה מזיק לו. <מאיר שטרית (קדימה):> בגלל זה מעלים את המע"מ, שיאכלו פחות. <נסים זאב (ש"ס):> תיכף, אני אגיע למע"מ. <היו"ר יולי תמיר:> גם את קצבאות הילדים אפשר להוריד לפי השיטה הזאת. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אנחנו אפילו במינימום, אפילו מתחת לזה. ועל זה הוא אומר, מה שאמר שלמה בחוכמתו: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו". מה הכוונה שומר את פיו? מלאכול מאכל רע או אכילה גסה וגם את הלשון שלו מלדבר בצרכיו. יש אנשים שכל הזמן מדברים על האוכל – מה הוא יאכל בארוחה הבאה. כל היום הראש שלו עסוק באכילה. הוא רוצה למלא את התאווה שלו. רבותי, על זה שלמה המלך אומר "שומר מצרות נפשו". אז לכן, יכול להיות שהממשלה הזאת באמת כיוונה לדעת הרמב"ם, קיבלה את דעת גדולים, ואני מברך על כך. עכשיו אני רוצה לגעת בכמה נקודות. למה לראות את ראש הממשלה כמו נמושה, אדם שמתקפל, אדם לחיץ? למה לא להסתכל בעין נכונה? למה לראות אותו בעין השמאלית שלנו? למה לא בעין הימנית שלנו – לראות כמה הוא רגיש, כמה הוא שומע את לחשי לב הציבור? נכון, היה ויכוח. אז כל דבר שהממשלה חזרה בה – אמרו שהכניסו עזים. אז מה, יצאו חמורים? לא הבנתי. היתה הצעה של האוצר, שראש הממשלה רצה לאמץ אותה, כי בסופו של דבר אי-אפשר להתעלם, אדוני השר, מזה ש-42 מיליארד שקלים – יש פחות הכנסה למדינת ישראל. אנחנו רוצים להישאר באותו מעגל. מאיפה? זה בדיוק מה שאמרתי – תבן אין ניתן ולבנים אומרים לנו עשו. איך אפשר לתת את אותו תקציב, בסעיפים השונים, כאשר ההכנסות הן בעשרות מיליארדים פחות? וכולם צועקים געוואלד. לכן, אני חושב שהיתה פה הרבה רגישות מצד ראש הממשלה. אני אומר לכם, אנחנו לא מדברים הרבה על המע"מ, כי אני יודע שראש הממשלה, מבחינתו, היה לו מאוד קשה לחזור בו מהנקודה של המע"מ, כי זאת היתה הכנסה של כמעט 2 מיליארדי שקלים. וכשראש הממשלה ויתר – לא בגלל שהוא לחיץ או מישהו לוחץ, בגלל שהוא שמע את רחשי לב הציבור והוא הגיע למסקנה – – – <שי חרמש (קדימה):> סוף מעשה במחשבה תחילה, נסים. <נסים זאב (ש"ס):> בסדר. מה המחשבה היתה לפני עשר שנים? הרי אנחנו תוך כדי דיון. אנחנו בדיון של חודש בסך הכול. העלו הצעות, דנו בנושאים, הגיעו למסקנות. בשביל זה ירדנו לוועדות. ישבתי אתמול עד 02:00 כדי לקיים את הדיון בנושאים שונים. הייתי בוועדת הכספים, הייתי בוועדת הכלכלה. ישבנו ודנו בסעיפים. אני רוצה לומר לך שזה לא אותו תקציב וזה לא אותם – הייתי אומר, חוק ההסדרים, כשהוא נכנס והודפס, ראינו שעשרות סעיפים – – – <שי חרמש (קדימה):> היית אומר אותו הדבר אם הוא לא היה מבטל את המע"מ על פירות וירקות? הוא קיבל את דעתכם כי כופפתם אותו. <נסים זאב (ש"ס):> מה זה כופפנו אותו? אנחנו עובדים יחד. זה כמו שאתה אומר: אני מכופף את הרגל שלי. זה חלק מהגוף שלי. כשאנחנו בקואליציה, מותר לנו להתווכח; מותר לך להתווכח עם אשתך ולהגיע בסופו של דבר למהלך משותף. <היו"ר יולי תמיר:> זאת היתה הערה לא במקומה, אתה לא מכיר את אשתו. <שי חרמש (קדימה):> נסים, אני לא מתווכח אתה, תדע לך. מה שהיא אומרת אני עושה. <נסים זאב (ש"ס):> לא ברמה האישית. אני אומר, כל אדם – לא תמיד – אעשה לו עזר כנגדו. מה זה עזר כנגדו? או עזר או נגדו. אבל בגלל שהיא נגדו היא עזר. בגלל שהיא לא חושבת כמוהו – זה עזר. כי אם שניהם חושבים אותו דבר אז לפעמים זה בעיה. למה? כי אין אפילו דיאלוג, איזה מצב של ויכוח. לפעמים, כשאתה מתעמת אתי ואתה מתווכח אתי, אנחנו מגיעים לתוצאה יותר נכונה. זה מה שקורה בקואליציה. אז אנחנו מסיעה אחרת, אנחנו בקואליציה משותפת, אבל בסופו של דבר מגיעים לאיזו מסקנה ולתוכנית שהיא באמת, הייתי אומר – במצב הכלכלי, העגום ביותר שלנו, הייתי אומר, בתולדות המדינה – אנחנו יודעים שבארצות-הברית לא היה עשרות שנים המצב הכלכלי כל כך ירוד, אז זה משהו גלובלי, זה לא משהו שקשור אולי במדיניות הקלוקלת של מדינת ישראל או של ראש הממשלה, שצריך לתת את הפטיש על ראשו ובכל מה שקורה הוא אשם. יש גבול לציניות. אני רוצה לדבר על נושא שקצת הפריע לי. כשמדובר על הדיור הציבורי, אז שמעתי, למשל, את דב חנין. אני רוצה לומר לכם, כולם פה פופוליסטים וכולם צועקים חמס על אותן משפחות שלא מקבלות את הדירות של משרד השיכון. אני רוצה לומר לכם, אני דיברתי על זה עשרות פעמים, אדוני השר. מישהו יודע באמת לאן הולכות הדירות האלה? הרי בסופו של דבר הילדים, המשפחות, קונים את זה ב-20% כמעט – 15% – והילדים מחלקים ביניהם את הירושה בחיים, משאירים את זה על שם האמא, ואין לנו באמת פתרונות לזוגות ולבעלי משפחות. <שי חרמש (קדימה):> נסים, זה 200 דירות בכל המדינה בשנה. בוא נדע על מה אנחנו מדברים. <נסים זאב (ש"ס):> אתה לא יודע כמה. אתה לא יודע. מדובר באלפי יחידות דיור. <שי חרמש (קדימה):> אני מכרתי את הדירות האלה, וגם מאיר שטרית מכר אותן. <נסים זאב (ש"ס):> אתה מכרת. אני אומר לך, אני דיברתי עם נציגי משרד השיכון. <שי חרמש (קדימה):> 200 דירות. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא יודע, אולי כל שנה. אני אומר לך, במהלך השנים – תגיד לי, אתה יודע שיותר מ-1,000 אנשים מפונים מדירותיהם בגלל שאין להם יכולת לשלם? למה? בגלל שהם לקחו הלוואות, משכנתאות, והם אינם יכולים לעמוד בהחזרים. אני רוצה לומר לך, הקריטריונים היום מאוד קשיחים רק בגלל שאין דירות למשרד השיכון. <שי חרמש (קדימה):> למה אין דירות? <נסים זאב (ש"ס):> כי הם לא קנו דירות. <שי חרמש (קדימה):> קח את התקציב לדיור הציבורי. <נסים זאב (ש"ס):> אז היום הממשלה מנסה לשנות, ברפורמה של מינהל מקרקעי ישראל, ובאמת להפשיר קרקעות ולתת פתרונות – גם לערבים, גם לחרדים, גם לבעלי משפחות. <מאיר שטרית (קדימה):> חבר הכנסת זאב, אל תהיה תמים. שמע, אתה לא תמים. בוא אני אסביר לך. כשממשלה רוצה למכור את הקרקעות, מה שמוחבא ברפורמה הזאת – כל הרפורמה הזאת זה בלוף. דבר אחד ברור, שהממשלה רוצה למכור קרקעות לא מתוכננות באופן פרטי במכרז. כתוצאה מזה, מי יקנה את הקרקעות? קבוצת אנשים חזקים. <נסים זאב (ש"ס):> אבל יש מגבלה. יש מגבלה, הגבלנו את זה בחוק, תסלח לי. אנחנו הגבלנו את זה גם כדי שזרים לא יבואו לקנות. אני דיברתי עם השר אטיאס. הוא שם דגש בעניין הזה. אני מדבר גם על זרים – לי זה מפריע שיבואו זרים לקנות קרקעות. אבל גם אלה שרוצים לרכוש קרקעות, זה לא יהיה משהו מן ההפקר, כל אחד מה שהוא רוצה כמה שהוא רוצה. זה יהיה מוגבל, גם בקיבוצים, גם ביישובים. אני חושב שבסופו של דבר יינתנו פתרונות. אני יכול לומר לך רק דבר אחד. אני, יש לי הסתייגות. דיברתי עם השר אטיאס ודיברתי אתך, ידידי חבר הכנסת שטרית. אני בעד ש-99% יהיה בבעלות, יהיה דמי היוון, אבל 1% יישאר על שם מינהל מקרקעי ישראל, בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. אבל ב-1% הזה לא יעשו שימוש – רק לעתים ממש נדירות וקיצוניות. אפשר לחסוך את כל הביורוקרטיה הזאת – כדי לבוא לסגור מרפסת או להוסיף חדר צריך לעבור את התהליך הזה. במקרה יש לי מושג. אני גם קניתי ממינהל מקרקעי ישראל בחצי מיליון דולר, עוד לפני 25 שנה. אני רוצה לומר לך, את הגיהינום שאנחנו עוברים כל פעם – להגיש תוכניות, קודם כול למינהל; אחרכך לתכנון; אחרי התכנון זה חוזר למינהל. בכל פעם זה תקוע חודשים וכל דבר קטן עוד פעם המינהל צריך לאשר. אני חושב שהגיע הזמן להשתחרר מזה. זאת היתה המטרה: לשנות את המדיניות הזאת. אני חושב שצריכים לברך על כך. יש לי עוד הרבה נושאים לדבר עליהם. <היו"ר יולי תמיר:> אני בטוחה שתחזור אלינו במהלך הערב. <נסים זאב (ש"ס):> אני מקווה. אני חושב שצריכים גם לישון הערב, אבל יש פה אופוזיציה לוחמת שאני מאמין שהם יישארו כל הלילה ערים ולוחמים. לפחות יסבירו את עצמם טוב. <שי חרמש (קדימה):> בשם האופוזיציה אני רוצה להודות לך. <היו"ר יולי תמיר:> חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. יש לך 19 דקות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> גברתי היושבת-ראש – לא, אדוני היושב-ראש. אני באתי בתקופת מעבר, מגברתי לאדוני. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני ראיתי שחבר הכנסת נסים זאב, בדיאלוג שלו עם חבר הכנסת חרמש, מושפע מהרוח הפילוסופית שמנסה שר האוצר להפיח על התקציב, כי קראתי לפני כמה ימים ששר האוצר אומר שכדי להבין או לנתח את התקציב, אנחנו צריכים להיות ספקנים, ביקורתיים, והוא אמר משהו על הדיאלקטיקה, משהו כזה. רציתי רק לומר כמה הערות. אני מוכרח להיעזר בכמה ספרים, משום שחוק ההסדרים הוא חוק כל כך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם אתה מקריא מהם, זה בסדר. אם אתה רוצה להציג אותם, זה לא בסדר. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> לא, למה להציג אותם? <היו"ר ראובן ריבלין:> זה בסדר גמור. לקרוא ולהקריא. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אלה של אנשים מלפני מאות שנים, למשל "מוקדמת אבן ח'לדון" זה הקדמות למדע ההיסטוריה; זה מהמאה ה-14, אז אנחנו לא משווקים ספר של מישהו. בקשר לרמב"ם, חבר הכנסת נסים זאב, אל תשכח שהוא היה הרופא של צלאח א-דין אל-איובי והוא חי במדינות האסלאם, במדינות ערב, והושפע מהתרבות הערבית והמוסלמית. בקשר למים ולאוכל, באמת זה אותו דבר – דומה – המסורת בעל-פה של הנביא מוחמד, עליו השלום, שהוא גם אמר, למשל: "אנחנו אומה שאנחנו אוכלים רק כשאנחנו רעבים, ואם אנחנו נאכל, אנחנו לא נשבע, לא נהיה שבעים, לא נמלא את הקיבה". גם הוא אמר: "תסתפקו במועט מהאוכל, ואם אתם רוצים לאכול" – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כמו שנאמר, אכלנו ושבענו והותרנו. זאת אומרת, לא לאכול הכול, להשאיר. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> תיכף, הוא גם חילק את זה. הנביא חילק את זה בצורה – – – <קריאה:> והותרת ובירכת את השם. <היו"ר ראובן ריבלין:> צריך תמיד להשאיר משהו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> יופי. אז אומר, אם בכל זאת אתה רוצה לאכול, אז שליש לאוכל, שליש למים, זה בקיבה, ושליש לאוויר. תשאיר משהו כדי שלא להיות שבע. הוא גם אמר: "הכלי הכי רע שאתה ממלא אותו, זה הקיבה שלך, שלא צריך למלא". אז, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם בהשראת שר האוצר שהוא גם פילוסוף ומרצה לפילוסופיה – למדתי באוניברסיטת חיפה והייתי בתקופה שבה הוא גם היה מרצה שם. הוא לא לימד אותי, כי אני הייתי בחוג להיסטוריה, אבל הוא לימד בזמנו פילוסופיה. אז יש פילוסוף יווני בשם דיוגנס, שהיה הולך ביום לאור השמש עם נר ביד. כששאלו אותו: למה אתה צריך ללכת עם נר באור היום? הוא אמר: אני מחפש את האדם. <היו"ר ראובן ריבלין:> קודם לו במיתולוגיה אצל היוונים, שחיפש את הצדק. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כמו שר האוצר, כפי שהזכרתי, ואני לא פילוסוף ולא יווני, ניסיתי לחפש את ההיגיון ולחפש את טובת האזרח בין דפי ספר חוק ההסדרים עב הכרס, אבל עדיין לא מצאתי. אז אני חייב להמשיך מחר, כדי לנסות ולמצוא. אני רוצה להיות צמוד לבקשתו של שר האוצר שטייניץ, ולנתח את התקציב במושגים פילוסופיים. מאחר שאני מכבד את המרצה והמומחה לפילוסופיה, השר יובל שטייניץ, אני רוצה להיות גם ביקורתי וספקן ולא להסתפק, כפי שאמרו כמה היסטוריונים היום – אם קראתם על זה, כמה היסטוריונים בישראל מתחו ביקורת על שאלות הבגרות בהיסטוריה, שהן כל כך רדודות ולא עמוקות. אז הם אמרו ככה, על מבחני הבגרות בהיסטוריה, שהם רדודים, כי כל השאלות מתחילות ב: הסבר, תאר, הצג. ואלה שאלות של מה קרה, ולא שאלות הלמה – למה קרה? החוכמה והניתוח הנכון הוא בלמה ולא במה. כך, לפי דעתי, צריכים לשאול בקשר לתקציב ולחוק ההסדרים. אולי גם בגלל הרקע הפילוסופי של שר האוצר קראו לכל הסעיפים של חוק ההסדרים, חוקי התייעלות. אולי גם בגלל זה? אז אני, כחבר כנסת חדש, למדתי שיעור מזורז וקורס מזורז באופן החקיקה והעשייה הפרלמנטרית. כי אני שואל את עצמי: אתה משקיע ועושה מאמץ גדול כדי להביא איזו הצעת חוק. אחר כך משקיע בגיוס תמיכה, בכתיבה. ואם עברה ההצעה בכנסת, זה גם לוקח זמן, אבל כל מה שעשית יכול לרדת לטמיון כי הוא מחוסל באמצעות הגיליוטינה, הייתי אומר, של האוצר. יכול להיות גם מחוסל עם הרמתה של חרב הנקם של האוצר, ששמה חוק ההסדרים. חרב זו יש לה רשיון לפעול בכל המישורים ולא לעמוד על גדרות האוצר אלא להתערב בחינוך, בחברה ובכל פינה מפינות חיינו. גם אני התפלאתי על דבר מוזר: בחינוך, חוק ההסדרים נוגע בכל פינה ובכל נקודה מנקודות חיינו. הגיליוטינה הזאת מבטלת את חייו של כל חוק או תקנה שלא מוצאים חן בעיני ראש הממשלה. אני אומר ראש הממשלה, כי הוא היום שר-העל לענייני אוצר, או הייתי אומר שר ביטחון או אוצר. זה חוק שדרכו נוקמים אנשי האוצר בכל חוק שהוא, שלא נראה להם או לא מוצא חן בעיניהם. חוק ההסדרים, כינה אותו אחד משופטי בית-המשפט העליון בדימוס, השופט חשין, חוק לא חוקתי. זה חוק לא דמוקרטי, ובמתכונת שלו בישראל הוא הכי גרוע והכי לא דמוקרטי, ואין לו דומה בעולם. החוק הוא יותר חוק אידיאולוגי שמבטא את העמדה הקפיטליסטית, הניאו-ליברלית, שפשטה רגל בארצות-הברית וגרמה למשבר הכלכלי. בעצם מאז העברת חוק-היסוד – 2009–2010 – לפני חודשיים, הממשלה טשטשה את כל עקרון הפרדת הרשויות וניסתה לעשות מהרשות המחוקקת זרוע מזרועותיה של הרשות המבצעת. זה דבר שמבטל את עקרון הפרדת הרשויות והוא מסוכן לדמוקרטיה. גברתי היושבת-ראש, חוק ההסדרים הוא הרחב ביותר, כפי שיודעים. גם שולבה בו עסקת חבילה עם ההסתדרות, וגם משרדי ממשלה שיתפו פעולה עם האוצר בזה. חוק ההסדרים והאופן שבו גובש התקציב שינו לפי דעתי את כללי הדמוקרטיה ופגעו, כפי שאמרתי, בעקרון הפרדת הרשויות. אני רוצה לחזור קצת להיות פילוסופי. אני חושב, וקצת עמוק ולא רדוד, צריכים להגיד שתקציב זה לא רק סכומי כסף שמחלקים למשרדים או לתחומים השונים. תקציב הוא בעיקר ההיגיון שעומד מאחורי האחוזים המופיעים בסעיפים השונים. התקציב וחלוקתו מצביעים על המחשבה ועל המנטליות שעומדות מאחורי חלוקת סכומי הכסף. ממה שאני מבין, העיקרון הוא לא השוויון אלא כמה אתה שווה. גברתי היושבת-ראש, יש ספר – יש בן-אדם מלומד, ואיש רוח ואינטלקטואל חשוב מאוד, שחי במאה ה-14, בשם אבן ח'לדון. הוא כתב ספר בשם "אל-מוקדמה", דהיינו הקדמה, לספר ההיסטוריה שלו, והוא הראשון שניסה לנתח את מהלכי ההיסטוריה בצורה סוציולוגית-חברתית. הוא נחשב לראשון. אז אני התפלאתי כמה דמיון בניתוח שלו – בשעתו הוא ליבן מה שקרה לממשלה; אפילו השם ליכוד מוזכר פה, אני לא יודע למה. אז אבן ח'לדון, מה הוא אומר? הוא מדבר על עלייתן של השושלות ועל ירידתן וכל הדברים האלה. אני מצטט כמה דברים. פרק 39, הטלת מכסים באחרית ימי השושלת. נכון, הממשלה היא חדשה אבל לפי מה שהיא מתנהלת – היא מתנהלת בשעת שקיעה. הוא אומר ככה: אז מתרבות הוצאותיהם של אנשי השושלת. בייחוד גדלות הוצאותיו של השליט במידה ניכרת, כי עליו להוציא הרבה על פמלייתו, ולהגדיל את הקצבאות. לכן, לכך לא מספיקות עוד ההכנסות מהגבייה, ועל כן נאלצת הממשלה להוסיף על הגבייה, כדי שתוכל לשלם את הקצבאות של אנשי המשמר ולכסות את הוצאותיו של השליט. קואליציה, שליט – פמלייתו זה הקואליציה. זה הניפוח של שרים וסגני שרים. אני לא יודע, אבן ח'לדון ידע את זה? אז הוא ממשיך: תחילה מגדיל השליט את שיעורי המס והשומה, כפי שכבר אמרתי, אבל ההוצאה והצרכים גדלים והולכים בהדרגה, עם התפתחות מנהגי המותרות ועם גידול הקצבאות לאנשי המשמר. אנשי המשמר זה הצבא. אני חושב שאבן ח'לדון רומז שבמקום להשקיע בצבא או בנשק כדאי להשקיע בחברה ובשכבות החלשות. "אז באה על השושלת חולשת הזיקנה" – פה הוא מזכיר את הליכוד, כבוד השר מרידור – "ובמידת הליכוד המופחתת של המדינה שוב אין הממשלה אוצרת כוח לגבות כספים מן המחוזות. עם זה מתרבים מנהגי המותרות, ועם ריבוין גדלות משכורותיהם וקצבאותיהם של אנשי הצבא. לפיכך נאלץ השליט להמציא סוגים חדשים של היטלי גבייה" – המע"מ על הירקות והפירות ירד, לצערי הרב. רציתי להגיד שהוא רומז, אבן ח'לדון, למע"מ על הפירות. <היו"ר יולי תמיר:> לא לצערך, אף-על-פי שזה קלקל לך את הציטוט. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> לא לצערי. בטח. רציתי להגיד שזה המע"מ על הירקות ועל הפירות. "שהוא מטיל על המסחר. הוא קובע מס בשיעור מסוים על מחירי הסחורות הנמכרות בשווקים, וכן על סוגי הסחורות המוכנסות דרך שערי העיר. השליט נאלץ לעשות כן, מפני שהמותרות שבהן נוהגים האנשים מחייבות להגדיל את הקצבאות. באותה שעה מספר האנשים שבצבא ובחיל המשמר גדל והולך. היטלים נוספים אלה מגיעים לפעמים, באחרית ימי השושלת, לממדים ניכרים, עד כדי כך שבא שפל על השווקים בגלל קלקול סיכויי הרווח. דבר זה מבשר את התערערות היישוב, וחוזר ומשפיע לרעה על השושלת. תהליך זה נמשך וגובר עד שהשושלת מתפוררת." אז לפי דעתי התהליך והאופן שבו מתנהלת הממשלה, אם זה בגיבוש התקציב או בכל הדברים האלה, מעידים על התפוררות מוקדמת. אני נאלץ גם להיעזר בסיפור מסוים, ובזה אני מסיים, גברתי היושבת-ראש. יש סיפור בשם "נעל המלך". הסיפור אומר כך: היה מלך ששלט בממלכה גדולה מאוד. באחד הימים ערך המלך סיור באחד היערות של ממלכתו, ובדרכו חזרה לארמונו התנפחו כפות רגליו בגלל הליכתו ביער. לכן הוציא המלך צו לכסות את כל דרכי הממלכה בעור. אך לפני שביצעו את ההוראה פנה אל המלך אחד מיועציו והציע לו פתרון זול וטוב יותר לבעיה: במקום לכסות את דרכי הממלכה בעור, מוטב לכסות את כפות רגלי המלך בפיסת עור, שתגן עליהן מהדרכים. וזאת היתה למעשה ראשית השימוש בנעליים. אז מה המסקנה? אם ברצונך לחיות באושר בעולם, אל תנסה לשנות את כל סדריו. מוטב שתעשה את השינוי אצלך, ורק לאחר מכן תנסה לשנות ככל שאתה יכול. תודה רבה. <היו"ר יולי תמיר:> תודה רבה לך. החכמנו רבות. שעת הלילה המאוחרת מצדיקה את עצמה, כי אפשר לשמוע דברים של טעם מן הדוכן. תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. 19 דקות. בבקשה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת החרוצים, בשעת הלילה הזאת, שעת לילה מאוחרת –כאבא לילדים קטנים אני מכיר את השעה הזאת כמעט מדי לילה. <קריאה:> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אם אני לא קם אז הילדים מעירים אותי, כפי שאתה מבין. זו השעה שהילדים נמים את שנתם. לא רק בבית שלנו. בבתים רבים. זו שעה שאבות ואמהות לא מעטים עוברים בין חדרי הילדים – זה מתעורר, בוכה וצריך "מטרנה", השני ברח לו, ולא נעים להגיד כאן מה. אתה מסתובב בין חדרי הילדים, את זה אתה מכסה ולשני אתה מחזיר את הרגל למקום. אל תוך הלב בשעות האלה מתגנבת תמיד המחשבה, או הדאגה לשלומם ולטובתם של הילדים. כפי שאנחנו יודעים, להיות אב ואם זה אחריות כבדה שמדירה שינה מן העיניים. אנחנו צריכים להסכים שהאוצר העיקרי שאנו מעניקים לילדים שלנו הוא לא רק הדאגה הפיזית לאותם סיפוקים חשובים ויסודיים כשלעצמם שמחויבים בהם האב לבנו והאם לבנה, אותם חיובים של שירותים של לינה ואכילה ושתייה, ללא שום ספק. אבל יש, לצערנו, ונפגשתי בזה לא פעם בעבודתי החינוכית, הורים שחושבים שהם ספקי מזון. יש הורים שברבות השנים מגלים לפתע שהם הפכו להיות – וכך הם מכנים את זה בעצמם בלשון שתיכף אומר – אומרים: הפכנו להיות סוג של כספומט. הילד התרגל שההורים מספקים לו את כל הצרכים שלו, בדרך כלל עם אפס ציפיות. ולצערנו, לא רק עם אפס ציפיות – לא תובעים מן הילד שום דבר, כי הוא התרגל כבר מגיל אפס שהוא רק מקבל – אלא גם עם אפס התייחסות של האב ושל האם לילד. לפני כמה זמן היה איזה סקר שלפיו הורים מקדישים לשיחה עם הילד שלהם, בממוצע, שבע דקות בשבוע. רבותי, זה שבר עצום במיקרו, באותו תא משפחתי. זה חוסר הבנה בסיסי מה אנחנו מחויבים כלפי הילדים שלנו. פתאום אנחנו מגלים שהילד גדל להיות פרא. לא ציפינו ממנו לשום דבר, לא הצבנו גבולות, לא הצבנו יעדים, והאבא הופך להיות הגורם התקציבי של כל הגחמות שעולות על לבו של הילד. "אבא טוב" לא מונע מהילד שלו את כל צרכיו. הוא משתדל מאוד. עובד קשה יותר ועוד שעות, דוחק את עצמו לתת לילד עוד ועוד כדי שהילד יהיה מאושר. אך הילד שמעולם לא נתבע ממנו שום דבר, שלא מצפים ממנו לשום דבר, ששום יעד לא מוצב לו בחיים בשם הרבה כל מיני "איזמים" כאלה הפושים בתרבות הפוסט-מודרניזם שלנו, הילד הזה לעולם-לעולם לא יהיה מאושר. היה לי מנהג כרב וכמחנך: לפני שסיימו כיתה י"ב הייתי עושה עם התלמידים סדנה – ואני משער שאני לא המורה היחיד שנהג כך – וקורא להם סיפור מדהים שכתב ש' סילברסטיין שנקרא The giving tree, ובעברית מתורגם ל"העץ הנדיב"; השם באנגלית מוצלח קצת יותר: "העץ הנותן". זה סיפור שבאיזה מקום מספר את הווייתה של החברה שלנו, לצערי הרב, כחברה, גם במיקרו וגם במקרו. אקרא קטעים ממנו למי שמכיר ולמי שלא מכיר. "פעם אחת היה עץ והוא אהב ילד קטן אחד. וכל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על הגזע ומתנדנד לו על הענפים ואוכל תפוחי-עץ. והם" – העץ והילד – "היו משחקים במחבואים. וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצלו של העץ. והילד אהב את העץ מאוד מאוד. והעץ היה מאושר." יחסי גומלין נהדרים. "אך הזמן חלף, והילד הלך וגדל. ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו." היתה ציפייה מתי יבוא הילד. "ואז הילד בא יום אחד אל העץ, והעץ אמר: 'בוא ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים ותאכל תפוחים ותשחק בצלי ותהיה מאושר'. 'אני יותר מדי גדול בשביל לטפס ולשחק', אמר הילד. 'אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. אני רוצה קצת כסף. אתה יכול לתת לי קצת כסף?' 'אני מצטער', אמר העץ, 'אבל אין לי כסף . יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי, ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר'. ואז הילד טיפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם אתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן ... והעץ היה עצוב ... ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה" – מי שלא מכיר את הסיפור הזה, עם הקריקטורות המצוינות של הקריקטוריסט הנפלא הזה – – – <שי חרמש (קדימה):> כל אחד בתורו סיפר את זה לילדיו. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני משער שכך. מי שלא, חייב לראות. הסיפור מדהים. זה ספר שנמצא אצלנו במדף ספרי הילדים, אבל מדי פעם שלפתי אותו כדי לעסוק בו עם ילדים שיוצאים לקראת החיים. "אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן ... והעץ היה עצוב ... ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: 'בוא ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר'." אבל הילד כבר גדול. זה לא אותה מציאות. "'אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים', אמר הילד. 'אני רוצה בית, שיהיה לי חם', הוא אמר. 'אני רוצה אשה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?' 'אבל אין לי בית', אמר העץ, 'היער הוא ביתי. אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית. אז תהיה מאושר'. הילד קיצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם אתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן ... וכשהוא חזר העץ היה כל כך מאושר" – הוא כבר בלי תפוחים ובלי עלים ובלי ענפים, רק גזע. "כל כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. 'בוא ילד', הוא לחש, 'בוא תשחק'." הוא כבר מזמן לא ילד. "'אני יותר מדי זקן ועצוב בשביל לשחק', אמר הילד. 'אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה?' 'כרות את הגזע שלי ותעשה לך סירה', אמר העץ. 'כך תוכל להפליג למרחקים ותהיה מאושר'. הילד כרת לעץ את הגזע ובנה לו סירה והפליג למרחקים. והעץ" – שכבר אפילו גזע לא נותר ממנו – "היה מאושר ... אבל לא מאושר ממש. "ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב. 'אני מצטער, ילד', אמר העץ, 'אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך, הלוואי שיכולתי לתת לך משהו, אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער' ... 'אני לא צריך הרבה עכשיו', אמר הילד," – שהוא בעצמו כבר זקן עכשיו – 'רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאוד'." מי שמכיר את התמונה שמופיעה באותו ספר, של איש זקן, נטול שורשים, נטול תקווה, נטול חיות, שיושב על גדם של גזע – זה מביא אותנו למציאות שאני רוצה לצייר עכשיו, לצערנו הרב. רבותי, הילד שלא נתבע ממנו שום דבר לא יגיע לשום מקום. אני מעיין בספר התקציב, אני מסתכל בחוק ההסדרים של תקציב המדינה היקרה שלי, האהובה שלי, היחידה שלי, שאין לה תחליף. אם אפצע כאן פצעים – רבותי, אלה פצעי אוהב. שמעתי כאן את כל הדיון. אני יושב בצד וצוחק לעצמי. הרי זה יכול היה להיות בדיוק ההיפך: קדימה היו מגישים את אותו תקציב, את אותו חוק הסדרים, ואנשי הליכוד היו באים עם אותם טיעונים ואותם דברים. כל העולם במה. כל העולם משחק. רבותי, אני רואה בתוך הספר פרטי פרטים, ויש ניסיון, אני משוכנע, ניסיון כן – מלשון כנות – לתת מענה לשאלות השונות. אבל, רבותי, אני שואל, מה הכיוון? לאן אנחנו מוליכים את המדינה שלנו? מה הם הערכים הבסיסיים שעליהם נילחם ונשמור מכל משמר? רבותי, ודאי שאנו נמצאים בסוג של עולם ערכים, אבל לדאבוננו זה עולם ערכים שיונק מעולם אוניברסלי מאוד, כזה שמטביע אותנו וסוחף אותנו לתרבות כללית מאוד, של מערביזציה שאוכלת בנו, ואני אפרט. רבותי, איבדנו את הייעוד היהודי שלנו, ואנחנו משלמים על זה מחיר כבד. היום, ולא רק היום, כנראה, הייתי היחיד שהצביע כאן כנגד 60 חברי כנסת – 60 חברי כנסת הצביעו בעד, והמוזר הזה מן הפינה הצביע נגד. <היו"ר יולי תמיר:> באמת בכל התקשורת שאלו מי הצביע נגד הקולנוע. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אז הנה, עכשיו כולם יודעים מי המוזר הזה שהצביע נגד הקולנוע. קצת היססתי, כי אני יודע שהתקציבים – לבית-ספר "מעלה" לקולנוע ולמקומות אחרים שעוסקים בקצת ערכים אחרים, הכספים של הקולנוע משום מה לא מגיעים, אבל חשבתי שזו תרבות. אני לא נגד תרבות, בשום אופן לא. אבל כאשר שמעתי את האווילות, שעמדו כאן חברי הכנסת מעל הבמה ואחד אחר השני דיברו: איזה כבוד זה עושה לנו בעולם, הסרט "בופור" – אז נדלקו לי כל הפיוזים. אני חייב לומר שאין לי תרבות של צפייה בסרטים. אני צריך להתאמץ כדי לראות סרט. לא גדלתי על זה. <קריאה: > ניסית? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> כן, כמה פעמים. זה משעמם אותי תמיד, די בהתחלה. מה לעשות, אני כזה. <קריאה:> יולי, צריך לחנך אותו. <היו"ר יולי תמיר:> איש-איש וטעמו עמו. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> איש-איש וטעמו. תן לי לקרוא מחקר טוב, אני שוקע בזה בלי בעיה. כל אחד ועולמו, כל אחד והדברים שמרתקים אותו. אבל במקרה אני זוכר משהו מן הסרט הזה, מה הוא שידר ומה הוא הנחיל או מה הוא ביקש לומר, בעצם. הסרט הזה הציג אותנו בעולם די בערוותנו. <שי חרמש (קדימה):> כבני-אדם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> כמובן כבני-אדם. כמפוחדים, כצמאי דם שלא מבינים את תפקידם. אנחנו אשמים בסופו של דבר. בקיצור, אנחנו מוחאים כפיים ומתעטרים בזה. היה הסרט "ואלס עם באשיר", שהתחלתי לקרוא קצת ביקורות עליו, לראות לאן אנחנו מביאים את הצופים, הקולנוע הישראלי המתוקצב. רבותי, תיכף אבאר את הדברים. זה בבחינת פצעי אוהב. אני לא נגד המדינה שלי, אני חוזר ואומר. האהבה שלי למדינה שלי גדולה. זה סוג של בן-אדם אוהב, "לאומני כזה" אמרו עלי פעם. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש גם אחרים שאוהבים את המדינה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> יכול להיות. אבל כאשר אני מעביר ביקורת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אולי אתה מקלקל את אהבתם? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מכיר את הביקורת שלך, אדוני יושב-ראש הכנסת. אני מודה לך על כך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יושב פה כמו כל חבר הכנסת. אני לא יושב-ראש. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מודה לך על הביקורת שלך. אני מקלקל את אהבתם. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, חס וחלילה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זה הרגע מה ששמעתי ממך. לא שמעתי משהו אחר. <היו"ר יולי תמיר:> אין ספק שההסבר מדוע הוא הצביע נגד האיר באור חיובי את הצבעתם בעד של כל שאר חברי הכנסת. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> בוודאי, זאת גישתך, גברתי היושבת-ראש, גברת תמיר. אני יודע מה גישתך. אני מציג משהו אחר וכרגע אני נמצא על הדוכן ומציג את דעתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההבדל ביני ובינך, שאני לא מפחד מן הדעות של חברת הכנסת יולי תמיר. יש לה דעות. אני מתנגד להן, אבל לא מפחד מהן. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> שמעת ממני מלה של פחד? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא מלה של פחד. יש לך חשש שאחרים יכולים להציץ בפרדס ולהיפגע. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> חבל על הזמן שלי כרגע, אבל אני לא חושש מן הגברת תמיר. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, חס וחלילה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני אפילו מכבד אותה. זה ממש לא נושא הדיון שלנו כרגע. הפולמוס הזה לא במקומו. רבותי, אני רוצה לשאול את עצמי ממה נובעת אותה התכונה ההרסנית שאנו נמצאים בתוכה ושאוכלת אותנו – לשיטתי, אך כנראה לא לשיטתם של אנשים אחרים שיושבים כאן; שוב, אמרתי: מוזר הייתי לאחי ונוכרי לבני אמי, בהצבעתי. רבותי, בחברה שלנו יש נגעים קשים, אותם נגעים קשים של חברה מערבית מתפוררת, של אגוצנטריות, של חיים למען שום דבר. איך כינה את זה הרב כהנא: הקמנו את תנועת הנוער הגדולה בעולם, תנועת הנוער למען שום דבר. או איך שר פעם המשורר, המלחין, כותב השירים – למען האמת זה לא שיר שלו; כתב את זה, נדמה לי, יענק'לה רוטבליט ושר את זה אריאל זילבר: "אין שום דבר אשר כדאי למות למענו" – ולפעמים גם אין שום דבר שכדאי לחיות למענו. אנחנו חברה שנערים עוזבים בה את הבית ביום חמישי ושבים ביום ראשון, כאשר בין לבין הם מבלים במסיבות נטולות רסן ותוכן. אנו חברה שעוסקת בפרסום של "אם שותים לא נוהגים", ושוכחים שעצם השתייה היא ביטוי של מרירות, של מי ששם את יהבו בכוס. מה זה "אם שותים לא נוהגים"? למה שותים בכלל? שמחה מזויפת שאנחנו שמים בתוך הכוס. חברה המבקשת לברוח מחוסר התכלית שלה על-ידי אותה הטבעה של יגון בטיפה המרה. חברה שאין בה חפץ חיים, שגיל הנישואים עולה בה משנה לשנה, ששיעור הגירושים עולה מעלה-מעלה ושיעור הלידות, לדאבוננו, יורד מטה-מטה. חיים שאין בהם חפץ. רבותי, זה לא בעיה כלכלית ולא בעיה של תקציב ולא בעיה של חוק ההסדרים. זה שקר. רשעות מחשבתית לומר שהבעיות הכלכליות מביאות את זה. זה חוסר התוחלת, חוסר הכיוון, זה העדר הייעוד. ההורים שלנו, עליהם השלום, והורים אחרים, חיו והשתכרו מעט-מעט והיו מאושרים הרבה, גידלו אותנו כאילו בצמצום – היום היו רואים את זה: איזה צמצום. אבל חיינו ברווחה מלאה, כי הם ידעו מנין הם באים ולאן הם הולכים. היה לאן להגיע. בשבוע, בשנה, בתכלית החיים היה לאן להגיע. הם לא היו "הראשון בבידור". "הראשון בבידור" – זוועה. השם הוא זוועה. הכיוון הוא זוועה. הם לא היו "כוכב נולד". יום אחד קראתי בעיתון שהיתה איזו תוכנית שמביאים ילדים לאיזה סוג של פסטיגל או פסטיבל. עמדו הורים במאותיהם כדי שהילד שלהם יהיה כוכב. הם לא עמדו עם הילדים במאותיהם כדי שיעשו חסד, שיתעסקו בחמלה. הם התעסקו בדברים אחרים, בלהעמיד את עצמנו במרכז. ההורים שלנו לא עסקו בהחצנה אין-סופית שאין לה תוך, שמעידה על חיים חלולים, חסרי חן, נטולי חסד, נטולי חשקת החיים האמיתיים של שמחה. רבותי, שוב אני מביא את הדוגמה של "הראשון בבידור", לצערי. אני לא אוהב להתעסק באנשים פרטיים ולהעליב, דבר שאני נשמר ממנו מכל משמר, אבל זה משום שזה כל כך מסמל את המקום שבו החברה שלנו נמצאת. מי שמנתח את המציאות העגומה הזאת הוא לא אחר מאשר הרב קוק, שהיה שייך בכל לבו ומאודו למפעל השיבה של עם ישראל לארצו. הוא היה רבה הראשון של ארץ-ישראל. הוא עלה לארץ בשנת תרס"ד. בתרס"ג הוא כתב באחד מן השירים שלו, שיר שנקרא "סבו ציון והקיפוה": "הלאומיות האסופה מאוויר ארץ העמים קלוטה, זמורת זר" – לקחנו את כל העניין הלאומי מהפולנים שביקשו עצמאות, מאלה שביקשו עצמאות – "תוכל עמוד בנו רק תקופה מעוטה. אחריתה שתלך תמס ברושם מר" – היא תתמוסס. אותה ציונות גדולה, אותם דגלים גדולים, אותה שירה גדולה, אותה עשייה גדולה לצערנו הולכת ומתמוססת בימינו באותו "רושם מר". לכן הוא אומר: "לכן שובו אחים, שובו ציונים יקרים אל לאומיותנו הטהורה לציון המצוינת. עזבו שדה אחרים, חדלו מכרמי זרים, שקנה הרצוץ המה למשענת". על מה אתם נשענים? מאין אתם יונקים? במקום אחר הרב, הראי"ה, מנתח את התהליך שמביא להרס העצמי של חברה באשר היא, במאמר שלו, מאמר מבריק, שנקרא "למהלך האידיאות בישראל". זה נושא שלימדתי תלמידים במשך תקופות ארוכות. זה נושא שלא אוכל להגדיר אותו ממש, אבל אוכל לנסות בדקות הספורות שיש לי להסביר את הרעיון שמבטא הרב, דברים שמחוללים בעצם את התנועות בעולם. הרב מסביר שיש שתי תנועות שמחוללות את החברה: האידיאה האלוקית והאידיאה הלאומית. אם אני רוצה למוסס את זה, בלשון שלו קודם, או להוריד את זה למטה, אז האידיאה האלוקית – זה הרעיון, ואילו האידיאה הלאומית – זו היצירה, בסופו של דבר, כיצד החברה מממשת את הרעיון בפועל בחיי המעשה. יש רעיון גדול. כרגע אתן כדוגמה את הגנת הסביבה. ממש אין לי שום דבר נגד השר להגנת הסביבה, אבל אציג את זה כדוגמה. יש רעיון גדול לחיים עם איכות סביבה ברמה גבוהה יותר, מה שאנו מכנים היום "ירוקים". הרעיון גדול, אבל רעיונות גדולים וכבירים, גם אם נשיר עליהם שירים ונכתוב עליהם מאמרים, זה לא מספיק. צריך שהדברים האלה יבואו לידי ביטוי בפועל. והדבר הכי גבוה זה למנות שר להגנת הסביבה, ולשר להגנת הסביבה יהיו בקרי זיהום אוויר ואחרים שימחזרו נייר, ואחרים שיעשו את כל הדברים שקשורים בעניין הזה, אגפים על אגפים שיעסקו בזה יומם ולילה. אבל הסדר הוא כזה, שהרעיון הוא ששולט בסופו של דבר בחיי המעשה. הרב מסביר שלפעמים נוצר מצב מהופך, שהעובדים בעצם שוכחים את המקור. מה שמעניין אותם זה ההטבות שלהם בסוף השנה, זה החופשות, זה מסיבות ועד העובדים וכן הלאה, עד ששוכחים בכלל מה היה הייעוד, מנין הם ינקו בעצם את כל הקיום שלהם. זה מה שהרב מגדיר "אידיאה אלוקית" ו"אידיאה לאומית". יש רעיון גדול – – – <היו"ר יולי תמיר:> זמנך תם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מבקש עוד שתי דקות. גזלו לי זמן. אני פשוט רוצה להשלים את דברי. <היו"ר יולי תמיר:> יש לנו סבלנות בשעה הזאת של הלילה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מודה לך, הגברת תמיר, היושבת-ראש. רציתי לקרוא קטעים, אך אדלג. אקרא אולי רק שורה אחת מתוך דבריו כדי להמחיש את הדברים האלה. אני מבטיח לסיים בתוך שתי דקות. הרב מגדיר את המציאות שבה אנו מצויים עכשיו, של התנתקות, של הינזרות מהמקור ומן הדבר שמניע אותנו, מן הרעיון שמניע אותנו. הוא מגדיר את זה בלשונו הציורית בצורה מדהימה. הוא אומר: "יש אשר החיים המעשיים כבר ישתכללו בהווייתם, התכונות החברתיות, המוסריות והחומריות, כולן התקשרו בקשר אמיץ ומסודר", אבל הם עוזבים את הרעיון. העובדים כבר לא צריכים את הרעיון, ובסופו של דבר הם שוכחים את מקור הווייתם היסודית. בסופו של דבר אומר הרב: "החברה הלאומית כשבאה במשעול צר זה, שנדמה לה שהיא מוכרחת להינזר ממקור ראשית צמיחת חייה", מאותה ציונות, מאותם רעיונות גדולים שבשמם הגענו לכאן, שבשמם אבותינו הגיעו לכאן, "תחל לחוש את מכאוביה בזמן קרוב. החומריות תימצא לה אז, לחברה הנחנקת" – החומריות זה השכרות, הנסיעה בפראות, הסמים, זה מה שאתם רוצים – "הנחנקת תחת סבל משא החיים מחוסרי המטרה, הטעם והתוכן, להחיש לה רפאות תעלה", לנסות לתת איזה חיים, איזו שמחה. אבל אלה חיים "שאין בהם נחת וחמדת לב טהור, כל אלה יחגרו שארית כוחם לפרנס את הלב ואת המוח, מרכזי החיים של היחידים, בהתאמצות להקים מן השברים הללו איזה מוסד טכני". אך הוא אומר: "המוות השחור, הדומם והקר, לא יוכל להחיות". אני מסיים בדבריו של הרב: "לכן שובו אחים, שובו לציון המצוינת". חוק ההסדרים – או בשמו המתחסד, ההתייעלות – הוא לא הבעיה. הוא התוצאה המרה של ההינזרות, של ההיצמדות שלנו אל האנוכיות, אל אותו כישלון-רוח שבניין האומה שלנו הולך ונהרס בגללו. כדי לבנות אותו מחדש אנחנו צריכים להגדיר את היעדים, ואז לא חוק ההסדרים יועיל או יוריד, אלא הוא יוליך אותנו כולנו לצמיחה, לפריחה, לאהבת חסד ואמת. תודה רבה. <היו"ר יולי תמיר:> תודה רבה לך. חבר הכנסת עפו אגבאריה, 19 דקות. אני מקווה שגם לך יש איזה סיפור לקרוא לנו בשעת לילה זו. <שי חרמש (קדימה):> זה ערב מספרי סיפורים? <היו"ר יולי תמיר:> שעת סיפור. <עפו אגבאריה (חד"ש):> התרגלתי לתורנויות לילה, לעבודה קשה בלילה, ולא לסיפורים. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אתחיל את דברי בדבר אחד שהיום ריגש אותי במיוחד – חזרתה של הספורטאית יסמין פיינגולד. בזמנו, כאשר קרה לה המקרה הנורא, הוא נגע מאוד ללבי, היות שבמהלך העבודה שלי נתקלתי במקרה דומה כאשר עבדתי בטיפול נמרץ. לכן זה נגע מאוד ללבי ואיחלתי לה שהיא תצליח. וכנראה – איפה הדתיים? – הקדוש-ברוך-הוא שמע את התפילות והיא הבריאה. אני שמח מאוד על כך. <היו"ר יולי תמיר:> כולנו שמחים על כך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הדבר השני שברצוני לציין, גם הוא נוגע לבחורה – בחורה אחרת, בשם נוגה זוראיש, בחורה אתיופית שגם מטעמים מסוימים נורא הזדהיתי אתה, וזה בגלל אותם דברים שכמה פעמים התרעתי מפניהם, שמתחילה גזענות נגד ערבים אבל לא יודעים לאן היא ממשיכה. זה באמת המשך, ואני חושב שזה לא המקרה הראשון, היו גם מקרים בעבר, אבל היום לפחות קמה זעקה כלשהי והצדק יצא לאור. הדבר השלישי שאני רוצה לציין – זאת הפעם הראשונה שאסכים עם חבר הכנסת אלדד – בעניין האחיות והפגיעה הגסה והרומסת ברופאים, בכך שרצו להכשיר את האחיות לתת מרשמים. לפחות בדבר הזה הסכמתי אתו. אני חושב שזה היה דבר מעליב מאוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש עוד הרבה דברים שאפשר להסכים עליהם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מקווה מאוד שבעתיד אפשר יהיה להסכים. העניין הרפואי הוא חוצה עמים, חוצה שכבות וחוצה גזעים. זה דבר שכנראה צריך לעניין את כולם. כולנו צריכים לטפל בעניין הזה בצורה הטובה ביותר. מכאן אני עובר לעניין הרפואי שעליו אני רוצה לדבר, לדוח של עמותת "רופאים לזכויות אדם", שאני חבר בה. פעלתי בכמה מקומות שבהם העמותה הזאת הגישה סיוע רפואי נכבד, גם בשטחים וגם בעזה. הם כתבו את הדוח הזה יחד עם המועצה האזורית לכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, בנושא שירותי הבריאות בכפרים הבלתי-מוכרים. הדוח הזה צריך להעמיד אותנו בפני הצורך לבחון אם חוק ההסדרים או החוקים שמתקבלים בממשלה הזאת, וגם בממשלות שלפניה, באמת ייטיבו עם האנשים האלה. אקרא חלק מן הדוח ואחר כך נעבור לנושאים אחרים. בסתירה לאמנות הבין-לאומיות ובסתירה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, עקרון אי-האפליה אינו מיושם בכל הקשור לקבלת שירות רפואי בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. לא זו בלבד שזמינות המתקנים ומרכזי הבריאות בכפרים נמוכה – 12 מרפאות בלבד ליותר מ-83,000 תושבים – תתארו לעצמכם. אלה הכפרים הבלתי-מוכרים, אנשים שהם אזרחי מדינת ישראל, כ-80,000 תושבים שהם בלתי מוכרים, על כל המשתמע מכך. המרפאות האלה איכותן ירודה מאוד בהשוואה לשירותים דומים שניתנים במקומות אחרים בארץ. שירותי הבריאות הקיימים לא מסופקים ברמה נאותה על-ידי קופות-החולים, שנותנות שירותים ברמת נגישות וזמינות נמוכה. בנוסף לכך, המדינה מונעת אספקת תשתיות ושירותים חיוניים ומשתמשת באי-אספקת שירותי בריאות נוספים כאמצעי לחץ שמטרתו אילוץ התושבים לעבור לעיירות הקבע ולוותר על בעלותם על האדמה. כשנכנסים לקרביו של הדוח, מתגלים נתונים מדאיגים הרבה יותר: רוב המרפאות בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב פועלות בתוך מבנים ארעיים ליד בתי-הספר. המרפאות מחוברות אומנם לרשת המים הארצית, אך החשמל מסופק על-ידי גנרטור. כל הרופאים שמועסקים במרפאות אלו הם רופאים מומחים או מתמחים ברפואת משפחה, או רופאים בלי כל התמחות, ואין אף רופא מומחה ברפואת ילדים או נשים. ב-34 כפרים אין כיום שירותי רפואה כלל, ביניהם אל-פורעה, המונה 3,885 תושבים, אל-זערורה, המונה 2,894 תושבים, ותל-אלמלח, המונה 1,250 תושבים. לשם השוואה, ביישובים יהודיים שבהם מספר התושבים נמוך ממה שתואר, יש מרפאה ראשונית. לדוגמה: בקיבוץ שדה-בוקר, המונה 360 תושבים בלבד, במדרשת שדה-בוקר, המונה 650 תושבים, ובקיבוץ רביבים, המונה 900 תושבים. ביישובים להבים, שמונה כ-5,600 תושבים, יש שלוש מרפאות ובהן רופא משפחה, רופא ילדים וביקורים קבועים של רופאים מומחים, זאת בנוסף לבית-מרקחת אחד, בעוד שבכל הכפרים הבלתי-מוכרים אין ולו בית-מרקחת אחד. <היו"ר יולי תמיר:> איפה רוכשים את התרופות? <עפו אגבאריה (חד"ש):> ביישובים הסמוכים. הם צריכים לנסוע כמה קילומטרים. <חיים אורון (מרצ):> לא. יש מרפאות בחלק מהם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> היא שואלת על בתי-מרקחת. אחד המשתנים לזמינות השירותים הרפואיים הינו היחס שבין מספר התושבים לבין מספר הרופאים. היחס המקובל בישראל הוא רופא אחד לכל 1,200–1,400 בני-אדם בקהילה. מהנתונים שנאספו בדוח עולה כי בכפרים הלא-מוכרים, ממוצע רופא לקהילה עומד על רופא אחד לכל 3,116.7 תושבים. בכל הקשור לאחים ולאחיות, המצב חמור עוד יותר. מהדוח עולה כי בכפרים הלא-מוכרים יש אחות אחת בממוצע לכל 3,751 תושבים, לעומת ממוצע של אחות לכל 657 תושבים ביישובים היהודיים. בעיה נוספת במרפאות בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב היא הבעיה של חוסר תקשורת בין הצוות הרפואי ובין קהל החולים והמטופלים. מדוח עמותת "רופאים לזכויות אדם" עולה, כי כמחצית הרופאים במרפאות בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב אינם דוברי ערבית, או שהם בעלי ידע בסיסי בלבד בערבית. בנוסף, שלטים המורים על ימי ושעות העבודה כתובים בעברית ברוב המרפאות, אף שאין אף מבוטח במרפאות אלו ששפת אמו היא עברית. כתוצאה מכל האמור לעיל, למצבם הקשה של שירותי הבריאות בכפרים הבלתי-מוכרים יש השלכות קשות על בריאות תושבי הנגב. הנתונים הזועקים לשמים מדברים בעד עצמם, ובראש ובראשונה בתחום תמותת התינוקות. שיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה הערבית-בדואית הוא הגבוה ביותר בארץ. בשנת 2005 עמד השיעור בכפרים הבלתי-מוכרים על 14.7 לידות לכל 1,000, בעוד שבקרב יהודים-ישראלים השיעור עמד על 3.9 לידות לכל 1,000. על רקע נתונים קשים אלו חייבת המדינה להתייחס לדוח הזה בתשומת לב, ובמיוחד לדרישות המופיעות בו. מוסר ההשכל מכל הדוח הזה הוא שבאמת, מכיוון שלא ניתן הטיפול הנאות והנכון בתושבים הללו, אז גם התחלואה רבה מאוד. יוצא שהאנשים חולים יותר, ואז, במקום להשקיע בתשתיות, אחר כך משקיעים בטיפולים בחולים, וזה גורם להוצאות רבות עוד יותר מתקציב המדינה. מדוע לא להשקיע עוד כסף בתשתיות הבריאות? כך גם המצב במגזר הערבי כולו – אין בו השקעה, לא רק בבריאות אלא גם בחינוך, גם בתשתיות, גם בכל מיני תוכניות שיכולות להקל על התושבים. אנו עדים בזמן האחרון לתופעה – כולנו חווינו את האירועים הללו של ההרס באזור ואדי-עארה. כולם דיברו על כך. ואדי-עארה, לאורכו עובר כביש 65, שמחבר בין חדרה לטבריה. הקטע המורחב של הכביש הוא בין חדרה לעפולה בלבד, והשאר עדיין צר מאוד, בעייתי מאוד, ויש בו הרבה מאוד תאונות דרכים. אנו רואים איך מתייחסים בקטעים האלה לבנייה שהיא כאילו בלתי חוקית בשני צדי הכביש. לדוגמה, בגן-שמואל נבנה אתר מסחרי לא רחוק מכביש 65, ממש צמוד לכביש 65, וגם הוא היה בלתי חוקי, ואותו דבר באום-אל-פחם, באותו מרחק מן הכביש. יש שם כביש שירות וגם פה יש כביש שירות; יש פה מתקנים מסחריים וגם שם יש מתקנים מסחריים. רק מה, בגן-שמואל נתנו אישורים, בגן-שמואל הדרך למתן האישורים סלולה וקיימת. אבל באום-אל-פחם או במקומות אחרים זה לא קיים, ואז באים והורסים מבנים. כאשר הורסים מבנה נוצר עימות. מצד אחד, לא מאשרים תוכניות מיתאר. מצד שני, הורסים מבנים. ואז אומרים: למה אתם בונים בלי רשיון? בכל הוויכוחים, בכל הרשויות המקומיות – עשרות שנים מונחות תוכניות המיתאר במגירות של הממשלות, לאורך עשרות שנים, ועד עכשיו לא מפשירים ולא מאפשרים לאנשים. הרי יש ריבוי טבעי. חוץ מהריבוי הטבעי – עכשיו זה באופנה לדבר על זה שהריבוי הטבעי קיים רק אצל המתנחלים, אבל גם לכל אוכלוסייה בעולם יש ריבוי טבעי. ופה, משום מה, הריבוי הטבעי הוא בלתי חוקי. ומה עוד? גם האפשרות לתת לאנשים להתפרנס בכבוד – אז מצד אחד תוכניות המיתאר לא מאפשרות אזורי תעשייה, ומצד שני אפילו אם אתה מקים מרכז מסחרי להתפרנס ממנו – גם את זה אתה לא יכול לעשות כי הוא בלתי חוקי ואז באים והורסים. תארו לעצמכם כמה עולה למדינה להרוס את הדבר הזה. קודם כול, באים בלילה עם איזה 1,000 שוטרים, ואני לא מגזים. 1,000 שוטרים. אם אז היתה האבטחה של מרזל, כאשר רצה לבוא לאום-אל-פחם, כ-3,000 שוטרים, אז פה, ב-02:00 באו איזה 1,000 שוטרים. עכשיו גם שמעתי שמרזל רוצה ללכת לרהט, וגם שם יביאו 3,000 שוטרים. כמה זה עולה למדינה בשביל שהזוי אחד יגיד: אני הרמתי דגל פה ושם, שיאבטחו אותו בכל כך הרבה כספים ובכל כך הרבה הוצאות? אני חושב שאת הדברים האלה היה עדיף לבוא ולעשות לכפרים האלה – לתת להם את האפשרות, לתת להם את תוכניות המיתאר, ולא לבוא ולהגיד: אתם בונים בבנייה בלתי חוקית, לכן אנחנו הולכים להצר את צעדיהם כדי שלא תוכלו לבנות בלי רשיונות, ואז יבואו גם להרוס. אותו דבר הכביש הזה שגובה כל כך הרבה חיי אדם. בשבילי זה מאוד רגיש – חיי אדם. עכשיו, במקומות מסוימים, אפילו רוצים לחסום את היציאה של הכפרים. למשל בכפר מושרייפה רוצים לחסום את היציאה ואת הכניסה מהכפר, שיהיו רק בצד אחד, במקום להתקין רמזור. הדברים האלה באמת נורא נורא – – – <היו"ר יולי תמיר:> חברי הכנסת של סיעת קדימה, אני מעריכה את הרעב שלכם אבל לא נהוג לאכול במליאה. לא נהוג לאכול במליאה. הרעבים שביניכם מוזמנים לצאת לחדר האחורי. <יואל חסון (קדימה):> בדיון חירום כמו זה אולי אפשר לחרוג. <שי חרמש (קדימה):> כדאי שהיושבת-ראש תדאג לארוחת לילה. <היו"ר יולי תמיר:> גם היושבת-ראש רעבה, אף אחד לא הציע לי לאכול. אבל אתם מתבקשים לאכול מחוץ למליאה. <יואל חסון (קדימה):> גברתי, גם בצבא נותנים אפשרות לאכול בשמירה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני חושב שהממשלה כאילו רצתה להדגים בזמן האחרון את מה שכינו פעם יכולת ההרתעה של מדינת ישראל – מה שלא הושג, או מה שכאילו התבזבז או ירד במלחמת לבנון ואחר כך בעזה. אז עכשיו רוצים להדגים את היד הקשה על האוכלוסייה, על אנשים שלא יכולים להתנגד באותו אופן כשהם יורדים עליהם בצורה מאוד מאוד ברוטלית. ואם היה מישהו בא ורואה איך היס"מ באים אל האנשים האלה – אתה לא יכול לדמיין לעצמך שאתה נמצא במדינה שצריכה לתת לך ולדאוג לך ולשפר את מצבך. אני חושב שההתייעלות הכלכלית, או חוק ההסדרים, לא נתן למגזר הערבי איזו אפשרות לתקן את המצב שלו. אנו רואים רק את הגזירות, גם הרפואיות וגם מה שאמרתי על האחיות וכל הדברים שהיו צריכים כל כך הרבה זמן לדבר עליהם – בסופו של דבר גם אז לא תצא מזה שום תועלת. הדבר האחרון שרציתי לדבר עליו הוא העניין הפוליטי. אני חושב שבעניין הפוליטי יש דבר – מה ששר התחבורה רצה לעשות היום, אני חושב שזה דבר בלתי ייאמן. במקום לשנות את שמות הערים ולכתוב אותם בעברית, אני הייתי מציע לו משהו אחר. אני הייתי מציע שמישהו יגיד: חבר'ה, אנחנו יושבים פה. מדינת ישראל נמצאת במזרח התיכון. המזרח התיכון – הרוב ערבי. מן הראוי שהאוכלוסייה היהודית תלמד ערבית. כי איפה הם רוצים להשתלב? עם מי הם רוצים לחיות? מי השכנים של המדינה? הם הערבים. אז עדיף שהם ילמדו ערבית, ושהשפה הערבית, היות שהיא שפה רשמית במדינת ישראל – לטפח את העניין הזה, ואז לא תהיה איזושהי בעיה ליהודי לקרוא את השם של הכפר הערבי. את זה אי-אפשר לשנות. אפילו אם משנים את הכתיבה, לא ישנו את האופי. לכן, בשביל ליצור את האווירה שאנחנו, כולם חותרים אליה – ואני מקווה שיש הרבה אנשים שחותרים לזה שמדינת ישראל תשתלב במזרח התיכון; היא לא תשתלב, לא באירופה, בסופו של דבר, וגם לא באמריקה. הערובה היחידה לכך שמדינת ישראל תחיה בשלום, זה לחיות בשלום עם השכנים ולעשות את השלום עם השכנים. בזה שמדינת ישראל תשכיל ללמד את האנשים, לעשות את התוכנית הזאת – ללמד את העם היהודי את התרבות הערבית, את השפה הערבית – אני חושב שזה אחד הדברים העקרוניים, שיבטיח את ההמשך. ולא בצורה הזאת, ששר התחבורה רוצה לשנות דברים, שרק יביאו לניכור, יביאו לאיזושהי סלידה ולהקצנה בין שתי האוכלוסיות. <היו"ר יולי תמיר:> תודה רבה. התחלנו כבר הערב, כששמענו את אבן ח'לדון. חבר הכנסת חיים אורון. עשר דקות. בבקשה. <חיים אורון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, אדוני היושב-ראש, כבוד השר, יש לא מעט חסרונות לריטואל הזה שחוזר בלילות, אבל יש גם יתרון מסוים ביכולת, לפעמים דווקא בדיון כזה, להציג נושא במשך 10–12 דקות, כשבדיון הרגיל של הכנסת במעט מאוד מקרים יש לך את משך הזמן הזה, וגם השקט, ואולי גם העייפות של חלק מן המאזינים, כדי להציג אותו. מהשיוט שהיה פה בפילוסופיה ובשירה ובכל מיני מחוזות אחרים, אני רוצה לחזור לכמה נושאים שקשורים בנושא התקציב וחוק ההסדרים, ואתחיל בנקודה שנצביע עליה מחר – אני לא בטוח שחברי הכנסת יודעים על כך. בחוק ההסדרים מופיע מסלול שעוסק במה שאנחנו קוראים גודל הממשלה, או היקף ההוצאה, שזו בעצם מלה אחרת לגודל הממשלה – השנה, בשנה הבאה ובהמשך. אל תנסו לשאול אותי אם אני בטוח שמה שכתוב שם יתבצע, אבל כרגע כתוב שהשנה, כתוצאה מכל מיני עסקאות, התקציב יגדל ב-3.05% לעומת השנה שעברה, ובשנה הבאה יגדל עוד פעם רק ב-1.7%, ובהמשך – ב-1%. זה פותח ויכוח שהתקיים כאן בשנים האחרונות, והתקיים בעולם כולו, על גודלה של הממשלה. מה לא נאמר על הנושא הזה? שנים בוועדת הכספים היה הציור המפורסם של הקריקטוריסט הידוע, הרי הוא שר האוצר דאז בנימין נתניהו, על השמן והרזה. לא הצלחנו למחוק את זה אף פעם מן הלוח כי כתבו את זה בסוג כזה של טוש שלא נמחק מן הלוח, עד שהחליפו את הלוח. את הלוח אפשר להחליף, אבל כנראה אי-אפשר להחליף דיסקט אצל אנשים מסוימים, וחוזרים עוד פעם לסיפור הזה. דווקא בכנס קיסריה, שהתקיים לפני שבועיים באילת, היה פרק שלם שעסק בשאלה הזאת של גודל הממשלה, נטל המס, גודל הגירעון וגודל החוב. אלה בעצם ארבעת הפרמטרים. וכשאתה משחק אתם – זהו, העניין נסגר. או שאתה מעלה חוב, או שאתה מעלה גירעון, שהוא תוצאה של החוב, או שאתה מקטין הוצאה, או שאתה מממן את זה באמצעות מס. וראה זה פלא – למשל, מה לא אמרו לנו חלק מן האנשים על גודלה של הממשלה במדינת ישראל? אדוני השר לעניינים אסטרטגיים, סגן ראש הממשלה, אתה מכיר קצת את הפורום הזה – נוצרה פתאום הסכמה בין האקדמיה ואנשי העסקים שהיו שם ואחרים, שגודל ממשלת ישראל הנוכחית הוא פחות או יותר בתוך הנורמה. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> חבר הכנסת ג'ומס אורון, אני חושב שהממשלה היתה גדולה מדי. בשנים האחרונות היא הגיעה לגודל סביר ואין צורך להקטין אותה. <חיים אורון (מרצ):> אבל – – – בכלל על הקטנתה. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> זה לא קשור. <חיים אורון (מרצ):> זה כן קשור. אם אנחנו יורדים למתווה של 1.7 – 1 – והתוצר יגדל, אני מקווה, בלפחות 3 – – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> זה כתוב שם. <חיים אורון (מרצ):> לא כתוב שם. אם היתה הצעה אחרת – – – <היו"ר יולי תמיר:> לא היתה התניה. <חיים אורון (מרצ):> אדוני השר, אם היתה הצעה אחרת שהיתה אומרת – היתה לי פעם הצעת תיקון כזאת לחוק ההסדרים: ההוצאה תגדל ביחס לצמיחה. אם הצמיחה היא עד 1.7 – אנחנו עומדים במקום; אם היא עד 3 – אנחנו גדלים ב-x. גם פרופסור טרכטנברג הציע בהצעות שלו איזשהו מסלול – – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> בצורה מסודרת יותר, אבל באותו כיוון. <חיים אורון (מרצ):> אבל באותו כיוון. מה שיש פה, הולכים אחורה. אדוני השר, אני בטוח שאתה יודע, וגם יושב-ראש הכנסת יודע: אנחנו הולכים למשבר ידוע ב-2011. זה שמכרו היום לאמהות 600 מיליון שקל ב-2011, כי ב-2010 כבר גמרנו את התקציב – כל מי שמכיר קצת את המספרים יודע שב-2011 אנחנו נמצאים כבר היום בגירעון גדול מאוד-מאוד-מאוד. אבל לא זה הוויכוח שאני רוצה לדבר בו. אני רוצה לומר: מי שממשיך את המגמה הזאת, ואני מחזיק את המספרים פה, והזמן מתקצר – אנו נמצאים בסביבה סבירה, אבל מה שיותר חשוב לומר: אין שום מאפיין כלכלי שמוכיח את היתרון של יותר קטן או יותר גדול. המאפיין הוא תפיסה אידיאולוגית – צריך לשים אותה על השולחן – בין ממשלות שרוצות לספק רשתות ביטחון חזקות יותר, רמת שירותים גבוהה יותר, ובין ממשלות שאומרות: פחות. אבל כל הניסיון לגייס את מדע הכלכלה לוויכוח הזה – כולו הונאה. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> חבר הכנסת אורון, שני הדברים נכונים. גודל הממשלה האבסולוטי או היחסי חשוב. תסכים אתי שממשלה שהיא 80% מן התוצר, זה רע מאוד. ממשלה של 30% מן התוצר לא מתאימה לנו. הסביבות של 40%–42% שאנו נמצאים בהן היום סבירות מאוד, בעיקר בהתחשב בהוצאה הביטחונית, שהיא גדולה יותר מאשר בכל הארצות המקבילות לנו. לכן, אפשר לדייק באחוז או שניים – זה גודל סביר מאוד. גם המסים שאנחנו גובים הם בגודל סביר פחות או יותר, אבל צריך לזכור שאנחנו במצב טוב היום, כי במשך שנים חשבנו אחרת מהאופוזיציה והגענו לתקציב מאוזן כמה שנים. אם לא היינו פה, יכול להיות שהמשבר היה גדול יותר. <חיים אורון (מרצ):> אדוני השר המכובד, הוויכוח על תקציב מאוזן הוא לא הוויכוח הזה. חברי, אתם טיפה מפריעים. היו"ר יולי תמיר: כן. כינוס קדימה. <חיים אורון (מרצ):> גם פה יש מידה של אי-דיוק, ואני לא רוצה להגיד משפט אחר. אפשר להיות מאוזן ב-48%, ויש דוגמאות, אפשר להיות מאוזן ב-42%, ויש דוגמאות, ואפשר להיות לא מאוזן בכל המספרים האחרים. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> להיות מאוזן ב-80% זה רע מאוד. <חיים אורון (מרצ):> נכון. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> זאת רמה גבוהה מדי של הוצאה. ירדנו לרמה סבירה והגענו גם מעבר. נכון שלהמשיך לרדת בהוצאה, הפירוש הוא מדיניות סוציאלית אחרת ולא טובה. <חיים אורון (מרצ):> וזה מה שנחליט עליו מחר. אדוני השר, מחר יש מתווה שמופיע בתוך החוק, והמשמעות של המתווה הזה היא מתווה מחודש של הקטנת הממשלה. מעבר לדיון האקדמי שאנחנו מנהלים עכשיו, הדיון קשור גם במה שפה. הוויכוח הוא לא ויכוח אקדמי. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אם תהיה צמיחה נדע אם אתה צודק או לא. <היו"ר יולי תמיר:> השר מרידור, מה שאומר חבר הכנסת אורון הוא שאתה לא מצביע מחר על התניה, אלא מצביע על עובדה. לצערי הרב, אתה יורד עוד מתחת לרמת הגידול הטבעי. כאשר אתה יורד ל-1 – אתה מתחת לרמת הגידול הטבעי. אתה לא צומח אפילו בקצב שיאפשר לך להישאר במקום, לדרוך במקום. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> בלי לדייק אפשר לומר שמכיוון שבשנה הזאת אנחנו נכנסים לגירעון גדול מאוד ומוצדק – מוצדק מן הטעם שבאמת הירידה בהכנסות היתה דרמטית מאוד ולא צריך להוריד את ההוצאות מעבר לכך – ועם זה אנחנו לא יודעים עדיין – – – למשוך גירעון כזה כמה שנים זה סכנה גדולה למשק. <חיים אורון (מרצ):> היא הנותנת. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> יכול להיות שבעוד שנה אפשר יהיה להרחיב. בינתיים צריך לפעול בצורה זהירה. <חיים אורון (מרצ):> אבל, אדוני השר, היא הנותנת. יש כאן עוד אלטרנטיבה, שגם בה בחרנו בדרך הלא-נכונה. אני מסכים אתך שגודל החוב הוא מרכיב מסוכן מאוד בכלכלה העולמית בכלל, ובכלכלה הישראלית הגלובלית בתוכו, וגם כשירדנו ל-78% תוצר יש סכנה שבגלל הגירעון של השנה נעלה מחדש – תלוי בצמיחה – ל-80%-81% וכו'. אבל מה אנו עושים? כבר נעלנו את עצמנו במסלול יורד של המס. השאלה אם אנחנו גובים מס לא רק בשביל לכסות הוצאה אלא גם בשביל להקטין חוב, או שאנחנו מורידים מס ובאופן מודע מגדילים חוב. אני מקווה שבעוד כמה שנים לא נבוא – ואני מקווה שאלה שנוקטים את המדיניות הזאת לא יבואו בעוד כמה שנים – אבל לו יתואר שיש להם אחריות ממושכת יותר – – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אל תסמוך על זה. <חיים אורון (מרצ):> אתה יודע מה, אני כבר לא סומך על זה, לכן אני דואג היום. במציאות הזאת הם עוד יהיו פה. ואז מה הם יגידו לנו? תשמעו, חזרנו מחדש ל-85% חוב. חייבים להקטין בהוצאות, משום שאחרת החוב מעיק והוצאות הריבית גבוהות. עוד פעם, אדוני השר ואדוני יושב-ראש הכנסת, זה לא ויכוח תיאורטי. כשראש הממשלה הנוכחי ושר האוצר דאז בא לוועדת הכספים ואמר: אני עושה את המדרגה, שעדיין השנה אנחנו משלמים עליה 3.5–4 מיליארדי שקל מהשלב הקודם, ואמרנו בוועדת הכספים: אל תוריד מס, או לא בשיעור הזה, תקטין חוב – אמר את זה הנגיד, אמרו את זה כלכלנים – אמר אז מר נתניהו: לא, הורדת המס היא המנוע העיקרי. הוא אמר את זה גם השבוע. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> גם בממשלה יש דעות שונות. <חיים אורון (מרצ):> אבל מה לעשות, עם דעות אנחנו הולכים למכולת. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> גם בממשלה היו דעות שונות בעניין הזה. <חיים אורון (מרצ):> נכון, אבל עוד לפני עשרה ימים באילת שמעתי ברצף משלושה דוברים – שר האוצר, ראש הממשלה ומנכ"ל משרד ראש הממשלה החדש – את כל התיאוריה המיושנת הזאת, שבאמריקה כבר לא קיימת ובאנגליה לא קיימת ובאירופה לא קיימת, את הנאום על הורדת נטל המס, כאשר כל הנתונים מראים – וכולם מתבססים על הכנסות המדינה, אין נתון אחר, מעבדים את ההכנסות שלהם – שאנחנו בנטל מס ישיר מהנמוכים ביותר. מורידים נטל מס ישיר. וגם בממוצע המס כולו אנחנו נמוכים יותר מהממוצע של הארצות שאליהן אנו רוצים להשתוות. נכון, יש ארצות כמו ארצות-הברית ויפן, שהן לא המודל החברתי שלנו, ואני מקווה שאף אחד מאתנו לא רוצה להידמות למודל שלהן. הדיון עכשיו, ב-02:30, הוא כאילו איזה מין דיון כזה: מה באת עם זה עכשיו? אבל בעצם זה הדיון הכי מהותי בתקציב. כל הדברים האחרים הם נגזרת של זה. בשולי התמרון של כל ממשלה, אחרי שהיא קיבלה את ההחלטות הללו – בדרך כלל את זה מקבלים באוגוסט כשהשרים עוד לא יודעים מה קורה במשרדים שלהם ואז הם בקלות מחליטים את ההחלטה הזאת, ואחר כך בא שר האוצר ואומר: מה אתם רוצים? כך אומר שר האוצר בדרך כלל, ושר האוצר הנוכחי – גם את זה שברו לו. שברו לו את גודל ההוצאה, שברו לו את גודל הגירעון, הכול נשבר שם, כי הממשלה באה בהתחלה, בתקציב הראשוני, עם 1.7%. הוא צמח תוך כדי הדיונים ל-3.05%, והגירעון לא היה 6% בהתחלה. אני לא אומר שהגירעון הזה הוא אשמת הממשלה. אני לא מציע להגדיל אותו. בעבר הצעתי להגדיל אותו, אתה מכיר את זה, אבל לא כך אני מציע כעת. אני חושב שזה לא אחראי ב-2009 להציע גירעון מעל 6%, אבל באותה מידה בלתי אחראי – כי זה אותו פרמטר – להציע הפחתת מס שהמשמעות שלה היא הגדלת גירעון בשנה הבאה. אין לזה מנגנון אחר. אני יודע שהדיון הזה בכנסת, דיון מקרו, שכאילו לא עוסק בדיוק בשאלה של התרופה – ואני כמובן לא מזלזל בדברים הללו – הוא בסופו של דבר קובע את המגמות הגדולות. לצערי הרב, בפרמטרים האלה המגמות הגדולות של התקציב הנוכחי הן לרעה, כי הן יגדילו פערים, כי הן יגדילו את הגירעון בעתיד. יוצרים היום מלכודת שהממשלה או שתפרוץ אותה כלפי מעלה על-ידי הגדלת ההוצאה, או שתפרוץ אותה כלפי מטה על-ידי הגדלת הגירעון. התשובה השנייה היא מאוד לא חיובית. זה נקבע עכשיו. על זה יכריעו חברי הכנסת מחר, מעבר לאלף ההסתייגויות שהגשנו על כל מיני סעיפים אחרים. זה מופיע כאילו כאחת ההסתייגויות מתוך אלף, אבל בעצם הן קובעות את הפרמטרים. תודה על הסבלנות. <היו"ר יולי תמיר:> תודה על דבריך. תמיד אני לומדת מהם רבות. חבר הכנסת שי חרמש – 40 דקות תמימות. את זה עוד לא יצא לי לעשות – 40 דקות. פעם ראשונה. <שי חרמש (קדימה):> מיקי איתן עשה את זה 14 שעות. יושב-ראש הכנסת, היושבת-ראש, מכובדי סגן ראש הממשלה, הייתי מתחיל את הפתיח באמירה שאנו בעצם נמצאים בליל הסדרים, על משקל ליל שימורים. דן, לך בוודאי לא צריך להסביר מאיפה בא השם ליל שימורים, גם לא לפרופסור תמיר, ואני בטוח שגם לא לרובי ריבלין. למי שצופה ולא יודע – כי פרט לארבעתנו מי שרואה את זה הוא אולי מי שלא ישן טוב הלילה – ליל שימורים נגזר – חברי בקדימה, למה אתם עושים לי את זה? <היו"ר יולי תמיר:> חבר הכנסת פלסנר, חבר הכנסת יואל חסון, אנא, אתם מפריעים לחברכם. נתתם לו 40 דקות לדבר, אנא הקשיבו לו. הבטחנו לו אינטימיות אבל לפחות שלושה מקשיבים. <שי חרמש (קדימה):> יואל ויוחנן, קצת תורה. ליל שימורים, יש הטוענים שהוא בחזקת עונש ולקח לעם ישראל על כך שבליל מתן תורה ירד משה רבנו מהר-סיני, העם היה עייף טיכו מן המדבר, מן הברחשים, מן החום, מן החול, מן העייפות, והמנהיג ירד עם שני לוחות הברית והעם היה כולו רדום וישן. אז פסקו, כזיכרון לאותו אירוע טראומטי, שבערב מתן תורה בכל שנה אנחנו לדורותינו נדרשים להיות ערים כל הלילה ולתקן את אותו תיקון על האירוע המעט-מביש שאירע במעמד הר-סיני. יש לי קצת תחושה של דז'ה-וו בעניין הזה, שליל תיקון ההסדרים בא לתקן תרדמת שנפלה על כולנו בשלושת, ארבעת השבועות האחרונים בדיוני הכנסת. למה אני מתכוון? אני יכול להעיד מניסיוני האישי, שליוויתי את דיוני חוק ההסדרים בוועדת הכספים מהישיבה הראשונה ועד הישיבה האחרונה, ומדובר בעשרות ומאות שעות של ישיבות של דיונים מעמיקים. אלא, למרבה הפלא, עסקנו לאורך כל התקופה הזאת בחוק ההסדרים ולא עסקנו כהוא זה בעצם בדבר העיקרי, פרופסור תמיר, והוא חוק התקציב. יש לי איזו הרגשה שכאן אני צריך לעבור למיתולוגיה היוונית, וזה מחייב ערב ארוך שבו אפשר לדבר בניחותא. נדמה לי שחוק ההסדרים הוא הסוס הטרויאני שדרכו מנסים להעביר את חוק התקציב בלי שרואים מה כתוב בו. אני מוכן להודות שבעוונותי הרבים, כמי שמתיימר לעסוק בכלכלה ואולי גם קצת להבין בכלכלה, בוודאי ללמוד כלכלה, לא הספקתי ולא זכיתי לפתוח את אותו קרטון עב-כרס ולנבור בקרביו ולהבין בכלל מה כתוב ב-24 החוברות הכחולות, כי כל-כולי הייתי עסוק בלמידת מה שקראתי לו "סידור התפילה של חוק ההסדרים" – 326 עמודים שאני יכול להעיד שאני לפחות מכיר את כל עמודיהם, מלה למלה. אבל הקדשת הזמן לחוק ההסדרים גזלה כל כך הרבה, שלא היה בכלל זמן לעסוק במהות העיקרית, ב-326 מיליארד שקל, שאני בטוח שאם היינו משקיעים בהם את הזמן שהשקענו בחוק ההסדרים, סגן ראש הממשלה דן מרידור, היינו מוצאים פתרונות לחלק גדול מן הגירעון המובנה שחברי חיים אורון כל כך תומך בו. בעניין הזה אני מוכרח לומר שאני חלוק על ג'ומס בכל ישיבה בוועדת הכספים. ג'ומס הוא האיש שבכנסת הקודמת זעק וקרא להגדלת הגירעון, להגדלת תקרת ההוצאה. היו ויכוחים קשים עם פרופסור ברוורמן ואתו, ואני מעיד שעמדתי, אלפי הדל במנשה, מול פרופסור ברוורמן ומול חיים אורון המנוסה והוותיק וקראתי קריאות זעקה: אל תגדילו את החוב ואל תגרמו לכך שבנינו ונכדינו יצטרכו להחזיר את אותם – איך אומרים: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". דן, אני בטוח שבעניין הזה אני קולע לגישתך, לפחות הכלכלית – ואני מכיר אותה – שחוב איננו מזור ואיננו פתרון, ברמה הכלכלית, לשום מצוקה. הגדלת חוב איננה פתרון, בוודאי לא בפריצה כזאת, שיוצרת הוצאה ציבורית ענקית, ופה תיכף ניגש לצד המקצועי בעניין. היתרון הגדול, פרופסור תמיר, בערב הזה, הוא שיש זמן לדבר, שאף אחד לא מפריע לנו, שרק בודדים מקשיבים, אז אלה שמקשיבים לפחות מקשיבים. <היו"ר יולי תמיר:> בפעם הבאה אזמין אותך לבית-קפה, ואז נקשיב – אני, ודן ואתה – זאת הצעה מצוינת לכוס קפה שקטה על 40 דקות זמן. <שי חרמש (קדימה):> אני מחכה גם להזמנה מדן. עם שאול ביליתי עשרות שעות. הנושא הבא – הזכרנו כבר את הסוס הטרויאני – אני מוכרח לומר מלה טובה על חוק ההסדרים במתכונתו הנוכחית. ופה, בשעת ערב מאוחרת, איזו בדיחה קלה; יוחנן פלסנר, אל תפריע לנו. העבריין של העיירה השיב את נשמתו, והכול יוצאים להלוויה בעיירה. הגבאי של העיירה עומד נבוך ואומר: מה אני יכול לומר לשבחו של העבריין הבועל, המועל, הבוזז, השודד בשעה קשה זו, שהרי אחרי מות קדושים – צריך לומר משהו טוב. ואז הוא אומר: מוישל, הרי כולנו יודעים מי אתה – דבר טוב אחד אני יכול להגיד עליך. כל העיירה משתאה – מה כבר אפשר להגיד? והוא אומר: אחיך עוד יותר גרוע ממך. חבר'ה, מהדורת חוק ההסדרים החדשה לאין שיעור טובה ממהדורת חוק ההסדרים המקורית, שקיבלנו לפני חודש. רובי יצא, יש לו תרומה גדולה לעניין. לוועדת הכנסת יש תרומה לעניין. חלק מהדברים האיומים והנוראים שחיכו לפתחנו שם, לשמחתי הרבה לא נמצאים. חלקם הגדול, אין להם דבר וחצי דבר עם שום דבר שקשור לתקציב, אלא לניסיונות – ראיתי כאן איזה דבר מוזר שאפילו לא שמתי לב אליו, שלמשל היה בחוק ההסדרים, איך צריך לקנוס מישהו שעולה לאוטובוס ולא משלם כרטיס. מה לזה – רובי, חבל, החמצת מחמאה שקיבלת כרגע. כאשר אתה מגיע לשאלה איך גובים תשלום ממי שעלה לאוטובוס ולא שילם, וזה נמצא בחוק ההסדרים, אז באמת – השמים הם הגבול. אני רוצה להתחיל דווקא ממטרת חוק ההסדרים, ולומר שחוק ההסדרים בא להציע – וכאן תקלה קטנה, שלא קראתי את הספר המקורי – כמה יעדים, שהראשון שבהם בא לדבר בעצם על הקטנת הגירעון. ההשגה היחידה המהותית שאני השגתי, ומופיעה כאן – אני מציע, מחוק ההסדרים, רובי, להוריד את המטרה של הקטנת הגירעון, כי באמת, אי-אפשר להטיח ולזרוק חול בעיניים. מצד אחד באים ואומרים: אנחנו מגדילים את תקרת ההוצאה מ-1.7 ל-3.05, אנחנו מגדילים את הגירעון ל-6% מהגירעון, ובואו נאמר, אליבא דחיים אורון, שהוא חברך וחברי, באמת חבר טוב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שנינו בקדנציה הקודמת התנגדנו – – <שי חרמש (קדימה):> גם עכשיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אתה כנציג הממשלה ואני כנציג האופוזיציה – – – <שי חרמש (קדימה):> זה לשבחך ייאמר, רובי. היית אז עקבי, ואמרת: אני אופוזיציה אחראית. אגב, למדתי ממך הרבה דברים, אתה יודע את זה. גם אני אופוזיציה אחראית. אגב, בחלק מן הדברים בוועדת הכספים, לתדהמתם של חלק מאנשי האופוזיציה תמכתי בכם, כולל זה שהובלתי בכוח את המאבק על תשלום מס המים, כי אמרתי: אם לא יהיה מס גם לא יהיו מים, וכאשר לא יהיו מים מה יעזור המס? זה עדות אישית בתוך המשפחה. דן יכול לאשר. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> באופוזיציה יותר קל לשבת מאשר בקואליציה. <שי חרמש (קדימה):> – – – ועשיתי את זה ברמה הפרקטית. איך אמרתי למתנגדים – כשבוקר אחד תקומו, תפתחו את הברז ולא יהיו מים, אל תשאלו למה לא שילמתם, כי אז כבר גם זה לא יעזור. <היו"ר יולי תמיר:> תשאל למה אנחנו לא משקיעים עכשיו בכך שיהיו מים – – – <שי חרמש (קדימה):> סליחה, אני רוצה להגן על הממשלה. קשה לי. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> – – – <שי חרמש (קדימה):> יש 900 מיליון שקל לפיתוח מקורות מים. אני מאחל רק דבר אחד, שמגבלות מינהל מקרקעי ישראל וכל המכרזים – יש מכרזים – יאפשרו לפחות להוציא את 900 מיליון השקלים. גם בזה דיינו. כסף יש, ואגב, אף פעם לא היתה בעיה של כסף. הבעיות היו אחרות. אבל בואו נגיע לרגע לחוק ההסדרים. הגענו בחוק ההסדרים לדקלרציה – למטרות החוק, שאומרת – החוק בא לצמצם את הגירעון. ואתה בא ואומר: איך אפשר לצמצם את הגירעון כשמגדילים את הגירעון ומגדילים את תקרת ההוצאה ומראש אומרים גירעון של 6%? אני מכפיל את זה ב-720 מיליארד שקל, התוצר הלאומי, ואומר, אנחנו מגיעים כרגע באופן מובנה, ב-17 החודשים הקרובים, להגדלת גירעון ב-80–85 מיליארד שקל, וממבט בעיניו הטרוטות של אחד האנשים היקרים בשירות הציבורי, יהודה נסרדישי, אני מודיע לכם: אני לא שקט שזה ייגמר ב-80 מיליארד שקל. הוא נראה כאילו הוא הולך לסחוב על הגב 100 מיליארד שקל. הוא איש הגון, מסור, נאמן ומקצועי, שצמח מרצפת הייצור – האיש נראה יותר מדי מודאג מכדי להאמין שזה רק 80 מיליארד שקל. <זאב בילסקי (קדימה):> סליחה שאני מפריע לך. פשוט מישהו שלח לי אס.אם.אס וביקש להעיר לך שליל שימורים זה בפסח ולא בשבועות. <שי חרמש (קדימה):> אני מבקש לתקן לצופה. התכוונתי לתיקון לליל שבועות. <היו"ר יולי תמיר:> גם חבר הכנסת אייכלר מוסר שנפלה תקלה בדבריך. <שי חרמש (קדימה):> אני מתקן. אייכלר, תודה רבה שאתה צופה – תיקון ליל שבועות. אגב, עם ישראל נרדם במעמד הר-סיני – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> עם ישראל צופה בך. <שי חרמש (קדימה):> – – הוא לא נרדם כשאמרו לו: קדימה, בואו נתחיל לצאת אל עבר סיני. <יואל חסון (קדימה):> דע לך שהרייטינג הכי גבוה של ערוץ הכנסת הוא בשעות האלה. אותם אלה שלא נרדמים – אנחנו מרדימים אותם היטב. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אנחנו הערוצים הפעילים בשעה הזאת, ערוץ הכנסת ועוד ערוץ אחד. <שי חרמש (קדימה):> אני רוצה לומר כמה תובנות קטנות למי שיוצא לדרך עם הגירעון שג'ומס כל כך מכבד אותו ומצפה לו, של 6% גירעון ו-3.05 העלאת תקרת ההוצאה הציבורית. אנחנו עומדים ב-17 החודשים הקרובים למחזר 120 מיליארד שקל חוב של איגרות חוב. שר האוצר בשנת 2002, ביבי נתניהו, מכורח נסיבות כלכליות קשות ביותר הנפיק איגרות חוב, ומה לעשות, יולי תמיר, הגיע עת הפירעון השנה – חמש שנים עברו, וצריך לשלם. מעבר לזה, החשב הכללי צריך להסתובב היום בארץ ובעולם ולגייס מקורות נוספים של 80 מיליארד שקל. כאשר הוא מסתובב היום בעולם הוא מוצא את נגידי הבנקים, האמריקני והאנגלי – והבריטי, והגרמני, והרוסי, וכל מדינה שהיום מחפשת כסף, כי כולם נמצאים ב"ברוך" הכספי הזה. הוא לא לבד בזירה הזאת. כאשר הוא בא היום ואומר: לא אגייס בעולם הגדול, אגייס בארץ, הוא הולך היום לשתות מאותה באר שמשק הבית שותה ממנה, מאותה באר שהתעשיין והיזם שותים ממנה. הוא גורם למצוקת אשראי, הוא גורם להעלאת עלות ההון, הריבית, הוא גורם לזה שמשכנתאות יתייקרו, הוא גורם לזה שהאוברדרפט יתייקר, הוא גורם לזה שמי שחייב בבנק היום יהיה חייב יותר. זאת אומרת, הוא לא משחק לבד על המגרש; הוא משחק על מגרש של עוד שחקנים, והבעיה הקשה היא שהוא השחקן החזק ביותר, כי הוא בא הראשון. זאת אומרת, מי שבא היום ואומר: אני הולך היום למחזר ולגייס 200 מיליארד שקל ב-17 החודשים הבאים – מדבר על סיכון דירוג האשראי של מדינת ישראל, עלות מימון, סקטור ציבורי שמשתלט על המקורות הכספיים, מגזר עסקי שנמצא בקשיים, עלות האשראי לבית האב, בסופו של דבר משכנתאות יקרות, פחות דירות לזוגות צעירים, ובסופו של דבר פגיעה בסקטור העסקי, הקטנת הצמיחה, ומה לעשות – בסופה של השרשרת גם הגדלת האבטלה. אז צריך לדעת על מה מדברים, לא רק חיים אורון. חיים אורון פחות מדאיג אותי. הוא יושב באופוזיציה. מדאיג אותי שקברניטי מקבלי ההחלטות צריכים להבין דבר אחד – כשיצאתם למסע כזה תדעו גם מה הסיכונים. ואחרי הגיוס הזה אתה שואל מה עושים בעצם בהוצאה הציבורית הגדולה הזאת. אז חלק מהגדלת הגירעון – מטילים בדרך של מסים רגרסיביים. בעניין הזה אני מסכים עם חיים אורון. אנחנו המדינה ב-OECD עם המסים העקיפים בשיעור הגבוה ביותר שישנו, ועוד הכבדנו את היד, כי הטלנו 1% מע"מ – זה 4 מיליארדים. אלוהים עזר – אני אומר "אלוהים עזר" כי ש"ס הביאה את זה, לא אף אחד אחר – תפילתם התרצתה ברחוב הקבלן 28, ואין מע"מ על ירקות ופירות. זאב בילסקי יושב אתי בוועדת הכספים ויכול להעיד בנקיטת חפץ שהישועה באה מיד שמים. היא לא באה לא ממירי רגב ולא מאף אחד אחר. יד שמים – הרב הורה ובזה נגמר העניין. <יואל חסון (קדימה):> שלא תטעה: ראש הממשלה לא הסכים מיראת שמים, אלא רק מיראת הישרדות, מחשש שהוא ייפול. <שי חרמש (קדימה):> זה התרגום של יראת שמים. יראת שמים אמרה לו שאם זה לא, אז הוא ייפול. לכן בואו נאמר כך: ניצלנו מן המע"מ, מצאנו את עצמנו עם הסיגריות. גמרנו עם הסיגריות, הגענו לדלק. גמרנו את הדלק – ופה, מה לעשות, בעניין הזה גם בחטאי אני מודה, דן, הטלנו גם את מס הבצורת. ממס הבצורת אני רוצה לנקות את הממשלה הנוכחית, סגן ראש הממשלה. זה חטאי ממשלות ישראל לדורותיהן. זה לא נולד בממשלה הזאת. אני מצפה רק לדבר אחד, שתשכילו להבין את הלקח ממה שאנו נמצאים בו כרגע, ושמס הבצורת יהיה ענישה לעם ישראל ל-17 החודשים הבאים ושב-1 בינואר 2011 ניחלץ מן העניין הזה, ולא רק כי גשם יורד מן השמים. בדרך כלל קורה כך: דנים על התפלה בחורף, ואז אם יורד גשם, לא צריך מים. כל הנטל הזה בא מ-14 מיליארד שקל מסים עקיפים, ולמרבית הפלא מהורדה של 4 מיליארדי שקלים במסים ישירים. מאיפה ירד המס? בואו לא נתבלבל. הוא לא בא בריווח מדרגות המס. כלומר, הוא לא בא ואמר: אני היום הולך להזיז את ההכנסה מ-12,000–14,000 במס ל-18,000–20,000, אלא הוא בא ואומר: בשוליים למעלה. אגב, כל הקליינטורה שעובדת בבניין הזה נמצאת בתוכו, היא נמצאת על 46% מס. לכם, רבותי, כל כך קשה בחיים – נוריד לכם ל-44%. אם אתם בעלי חברות ואתם מרוויחים, למה לשלם 26% מס חברות? תשלמו 24%. למה לא? כשמחלקים כולם מרוויחים. אבל החטא הגדול ביותר הוא החטא שנסתר מן העין, וכדי להבין אותו צריך לחדור לעומק כוונת התהליכים הכלכליים. יש סעיף 168 – מס על רווחי דיבידנדים. אני לא יודע איך זה עבר בדממה דקה, אף עיתונאי לא עלה על זה, לא עשו על זה כותרות, לדעתי – שיא הציניות שיכולה להיות. רשות המסים נמצאת בחוסר כספי קטסטרופלי. אני לא מקנא בהם. כשאמרתי שה-80 מיליארד עשויים להגיע ל-100 מיליארד, כאן לפתח רובץ חטאת. כאן הסכנה הגדולה. בצר לה, הלכה מדינת ישראל לדבר שנקרא "ניכוי שטרות", מה שעושים בשוק האפור. אין הגדרה אחרת. מה הם עשו? אמרו: רבותי, אנחנו צריכים כסף, אבל מה, שיהיה כרגע. איך עושים כסף כרגע? בחברות צבורים רווחים. הוצאת רווח דיבידנד, על-פי חוקי מס הכנסה, היא 25%, וזה קיים, זה לא השתנה. אבל כרגע יש מבצע, מכירת חיסול, מבצע ההזדמנות האחרונה, תפוס ככל יכולתך. מי שמוכן כרגע להוציא את הרווחים מן החברות שלו, ובלבד שיעשה את זה בשנה הזאת, מקבל הנחה במס: במקום 25% – 12%. מדינת ישראל במודע מוותרת על חצי מן המס בחברות, מוותרת במודע. מר דהן, אתה עדיין לא חבר כנסת. <זאב בילסקי (קדימה):> זה אני. זאת אשמתי. <שי חרמש (קדימה):> אז אני כלפיך מסיר את הכובע, כי עבדתי אצלך. <זאב בילסקי (קדימה):> על זה אומרים: מודה ועוזב, ירוחם. <שי חרמש (קדימה):> אבל עבדתי אצלך. באה מדינת ישראל ואומרת: אם תביאו כסף כרגע, מייד כרגע – חצי מחיר. אני מודיע לכם, שכל מי שמחזיק היום מניות בחברה ורווחים צבורים לא יצטרך לספור עד עשר, כי הזדמנויות כאלה לא קורות פעמיים. אבל המדינה ויתרה – אני כבר לא יודע על כמה, נחכה ונראה לפי גל משחררי הכספים – על כסף שמגיע לנו. אמרה: לא צריך, רק תביאו מייד כרגע, ובחצי מחיר, אגב. זה ניכיון שטרות כי זה בחצי מחיר. כל ההנחות האלה לא באות לחלשים או למעמד הביניים, שהוא הפלטפורמה שעליה נוסעת הכלכלה, אלא זה בא למי שיש לו, ויש לו הרבה, ויש לו הרבה מאוד, ויהיה לו עכשיו עוד יותר ממה שיש. אבל חבר'ה, אני חייב להיות גם הגון עם הממשלה, דן. על הקליינטורה הזאת גם הכבידו את היד, כי יש הכבדה במיסוי כבד ביותר על רכבי ה"האמרים". מי שיושב על "האמר" – יעלה לו יותר. אני אומר: יש איזונים. <היו"ר יולי תמיר:> זו באמת טרגדיה. <שי חרמש (קדימה):> יש מי שמשלם 1% על המע"מ על מצרכי היסוד, ויש מי שמשלם תוספת מס על "האמרים". האם זה מתאזן אחד עם שני? נדמה לי שגם בשעת לילה זאת, 02:45, בבוקר, לא מתבלבלים. זה לא דומה. עכשיו אני מוכרח להגיד לפחות מלה טובה על הממשלה. כפי שאמרנו קודם על אותה לוויה ידועה בעיירה, לפחות ראש הממשלה התעשת באיזה רגע, ויואל יגיד לי שהוא לא התעשת אבל הכריע, והוריד מעלינו את מארת המע"מ על ירקות ופירות, אבל גם האט במידה מסוימת את ירידת מדרגות המס. ופה כבר דובר, ואם יישאר זמן – אני מקווה שכן – נדבר גם על הבוקר המופלא, השחר שנקום אליו ב-1 בינואר 2011, זה 1.1.11. זה כנראה יום נפלא, שבו יתרחשו כל הנסים, משום שאת הכול מסיעים לשם – באותו בוקר הכול יסתדר. אבל לזה, איך אומרים, יש לנו עוד 21 דקות. נגיע גם לזה. נעבור לדבר הבא. <יוחנן פלסנר (קדימה):> תצטרך עוד הארכה. <שי חרמש (קדימה):> ביקשתי לדבר ארבע שעות, לימור נתנה לי 40 דקות. אני לא יודע למה מצאה לקפח אותי. אתם יודעים שישבתי בוועדת הכספים מן ההתחלה ועד הסוף, מגיע לי. יעד נוסף שעליו לא מפסיקים לדבר, גם בכנסת הקודמת וגם עכשיו, והוא יעד נכון – הגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה במשק. שיעור ההשתתפות במדינת ישראל נמוך יחסית לכל פרמטר ב-OECD. הוא נובע בעיקר משתי אוכלוסיות, שבהן הקושי גדול: אוכלוסיית המיעוטים ואוכלוסיית החרדים. שם טמון פוטנציאל של גורמים שיכולים להיכנס לשוק העבודה ויכולים להעלות את התפוקה הלאומית. אין שום ויכוח שיש קשר ישיר, רובי ריבלין, בין שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ובין התפוקה הלאומית, והבעיה שלנו היום היא להעלות את התוצר. עשינו הכול בתקציב הזה שזה יקרה בדיוק הפוך. הפוך לאורך כל הדרך. הפוך, באותו רגע שנתנו את קצבאות הילדים ובאו ובעצם אמרו להורים: אין צורך לצאת לעבודה, שבו בבית ונשלם לכם, לא 159 שקל על ילד – 259 שקל; לא 700 מיליון כמו שדיברו – 1.5 מיליארד. אומנם ב"טקטית", לא בבת אחת, ייקח יומיים–שלושה–ארבעה. על זה אני תמיד אומר, זה שהחוב הוא חוב – הוא חוב. קיבלנו אותו בתנאי תשלום. זה כל השוני. ההתחייבות היא התחייבות, ואגב, היא התחייבות בבסיס התקציב. אני לא רואה שב-2016 מישהו בא ואומר: החגיגה הזאת, הבוננזה נגמרה, ועכשיו חוזרים ל-159 שקלים. ולא חלילה ההצעה, שבאנו ואמרנו – אנשי האופוזיציה בוועדת הכספים, רובי, באנו ואמרנו: אתם יודעים מה, אם מעלים מ-159 ל-259 כנראה צריך את זה. אז אם צריך את זה, למה לא מהילד הראשון? למה מהילד השלישי? זה נראה תפור למשהו. זה נראה לא לכלל עם ישראל. זה נראה כאומר: אני בא לתת לסקטור מסוים ולא לאחר. כי מה קרה? זוג צעיר עם משכנתה, בשלבי השקעות וצמיחה וגידול, מגדל את הילד הראשון. הילד הראשון שלו עולה לו פחות מהילד הרביעי במשפחה עם ארבעה ילדים? איפה נשמע דבר כזה? <היו"ר יולי תמיר:> עולה יותר. <שי חרמש (קדימה):> יותר – מיטה, עגלה, חדר, הרחבה, חדר ילדים. אז הילד הראשון הוא "ילד זול", הוא 159. ילד שלישי קופץ ל-259. הפלא ופלא, כלכלה שאני לא שמעתי מאיפה היא באה. אז קודם כול באים לאמהות ואומרים: אל תלכו לעבוד, קחו עוד 1.5 מיליארד שקל ושבו בבית. אחרי זה באים ואומרים: רגע, יש פסיקת בג"ץ על הכרה בהוצאות מטפלת. אני לא מבין למה כשאני נוסע לעבודה, או בעל מפעל יוצא לעבודה, הרכב מוכר, ההוצאות מוכרות, הכול מוכר, וכאשר אם צריכה לצאת לעבודה, האמצעים כדי שהיא תצא לעבודה לא מוכרים. אני קטונתי. יש בג"ץ. בג"ץ פסק. הלכה ממשלת ישראל, בתרגילים כאלה ואחרים, שאת סיומם ראינו פה היום, כשבלית ברירה גם האופוזיציה הצביעה בעד – כי אמרה: אתם יודעים מה, מול אפס, 620 מיליון זה יותר מאפס. אז אם זאת הברירה, לא נשאיר את האמהות בלי. שייקחו. אבל, רבותי, גם את ה-620 מיליון, למרבית הפלא, נותנים בתנאי תשלום. ומתי מתחיל התשלום? <היו"ר יולי תמיר:> ב-2011. <שי חרמש (קדימה):> ב-1 בינואר 2011. עד אז, קודם כול שיתפגרו, שיחכו, שייחנקו. <היו"ר יולי תמיר:> או שיעבירו חוק הסדרים חדש, ויידחו את זה ל-2019. <שי חרמש (קדימה):> חכי. עוד לא גמרנו. ואז באנו ואמרנו: אתם יודעים מה, בואו נקל על האם העובדת. יש חוק חינוך חובה לגילאי שלוש-ארבע. גברתי היתה שרת החינוך. <היו"ר יולי תמיר:> נכון. <שי חרמש (קדימה):> לא דחו אותו סתם. את זה, למרבית הפלא, לא דחו ל-2011. אמרו: את זה נדחה ל-2016. אז אני לא יודע אם לממשלה הזאת יש אורך חיים כזה, אורח חיים כזה, אספירציות לשרוד עד אז, אבל זה יבוא רק ב-2016. זאת אומרת, אפשר לבוא היום לאמהות ולהגיד: אתן יודעות מה, עושים חוק חינוך חובה לגילאי שלוש-ארבע, לכו לעבוד – בגיל שלוש. אבל אמרו להן היום: אל תלכו לעבוד בגיל שלוש, תחזיקו את הילדים בגיל שלוש, תחזיקו בגיל ארבע. בגיל חובה, גיל חמש, נדבר אתכן. וגם את אותן הטבות למעונות-היום, שהגאווה היתה כל כך גדולה על 620 מיליון שקל: 320 למעונות-יום מתי באים? צדקתם: ב-2011. זאת אומרת, עד אז נחכה. כל מה שהיה פה הבוקר זה פארסה אחת גדולה, שאומרת דבר פשוט: שכל האמהות יחכו. אגב, היו יכולים גם להקפיא את הגיל של הילדים – אני לא יודע איך עושים את זה – כדי לא להגדיל את הזכויות. כי הילדים בגיל שלוש, בעוד שנתיים – חמש, הלך עליהם הכסף. <היו"ר יולי תמיר:> אז ידחו להם את חינוך חובה ל-2016, אז הם ימתינו. <שי חרמש (קדימה):> לכן אם מישהו רצה להגיע למצב שיהיה עידוד ליציאה, להשתתפות בכוח העבודה, כל מה שנעשה כאן הוא הפוך על הפוך על הפוך על הפוך. חבל, חבל, חבל, כי כאן אפשר היה לעשות בהחלט דברים טובים. בחוק ההסדרים מופיע, במטרות החוק, פיתוח הפריפריה. תסלחו לי שאני פשוט מוביל אתכם אל מטרות החוק, אני לא ממציא שום דבר. כל מה שאמרתי כרגע אלה מטרות החוק, מופיע בארבע שורות בפתיח. מופיע: פיתוח הפריפריה. לטובת פיתוח הפריפריה ממשלת ישראל העבירה בוועדת הכספים את חוק אזורי עדיפות לאומית. חוק אזורי עדיפות לאומית ב-40–50 שנה היה חוק גיאוגרפי. כל הראייה היתה נגב, גליל, דרומה לקו, צפונה לקו. היו פריצות – כאן הזיזו לפה, כאן תקעו מפה, כאן משכו מפה, כאן הזיזו מכל הכיוונים – אבל בעיקרון היה קו רוחב דרומי, קו רוחב צפוני. מי שצפונה ומי שדרומה – בפנים, מי שלא – לא. <היו"ר יולי תמיר:> תרשה לי להעיר לך שזה לא ממש מדויק. <שי חרמש (קדימה):> היו פריצות. אמרתי. <היו"ר יולי תמיר:> לא רק זה, אלא שהבחינה של בג"ץ את אזורי העדיפות הלאומית – ולכן באמת נפסלה המפה הקודמת – הראתה שהיישובים הערביים, גם אם היו גיאוגרפית בתוך התחום, לא זכו לאותן הטבות. לכן היה צורך לעשות מפה חדשה. <שי חרמש (קדימה):> טוב שאמרת, כי העילה לחוק היא עתירה לבג"ץ של "עדאלה", נדמה לי – – <היו"ר יולי תמיר:> נכון. <שי חרמש (קדימה):> – – כתוצאה מזה שבמשך עשרות שנים לא טיפלנו בהגינות בחלק מן הקליינטורה שלנו. <היו"ר יולי תמיר:> ועכשיו נראה אם הוועדה החדשה – הרי אתה לא מצביע על הרשימה. אתה מצביע על העיקרון איך תיקבע הרשימה. <שי חרמש (קדימה):> עכשיו קובעים את העקרונות. <היו"ר יולי תמיר:> והרשימה הזאת, בוא נראה אם היא תכלול את יהודה ושומרון, אם תכלול את היישובים הערביים. נראה מה יהיה. <שי חרמש (קדימה):> עכשיו אני בא לעקרונות. שימו לב מה בעיקרון. העיקרון בעבר היה גיאוגרפי, ועל רקע העיקרון הגיאוגרפי פנתה "עדאלה" לבג"ץ ואמרה שלא יכול להיות שביר-אל-מכסור לא נמצאת באזור עדיפות לאומית כאשר מעלות כן. פסק בג"ץ: תביאו קריטריונים אוניברסליים. הביאה הממשלה קריטריונים אוניברסליים. היא לא הביאה אחד, היא הגדילה לעשות – היא לא הביאה שניים, לא שלושה, לא ארבעה, לא חמישה, לא שישה – שבעה קריטריונים. ומה הקריטריון האחרון? שיקולים נוספים של הממשלה שייקבעו בבוא העת. אמרתי באותו רגע: עג'מי ביפו, ואדי-ניסנאס בחיפה, וזאביק, אני לא יודע אם יש שכונת מצוקה ברעננה, אבל תחשוב על העניין – יסדרו לך. הכול אפשרי. יעד שמופיע בחוק ההסדרים, פיתוח הפריפריה – איזו פריפריה תתפתח אם נכנסים בתוכו עיר קולטת עולים, פערים חברתיים, צרכים מיוחדים? כל דבר שנע בשטח יכול להיכנס לסל הזה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> חוץ מכפר-עזה. <שי חרמש (קדימה):> אין בעיה עם קו העימות. אגב, אני מוכרח לומר דבר אחד, לא נדון בקווי העימות. היות שצריך להצהיר על ניגוד אינטרסים, אז היות שאני גר בקו העימות – אין בעיה עם קו העימות. הנושא הזה מסתדר. אין שום בעיה. זאת אותה צרה שאומרת: מפתחים את הפריפריה. אם זה פיתוח הפריפריה, ושדרות וירוחם צריכות להתמודד מול בעיות חברתיות בלוד, ואני לא מקל ראש בבעיות בלוד – שכונת הארגזים ושכונת הרכבת ושכונת הפחים – אבל חבר'ה, המכשיר של חוק אזורי עדיפות לאומית מדבר על פרמטר מאוד – – –. יש מכשירים מספיק, דרך חינוך לטפל נקודתית בלוד, דרך רווחה לטפל בעג'מי. יש מספיק מכשירים. אבל למה חוק שנועד לטפל באזורי הפריפריה הופך היום בעצם לחוק שאתו אפשר לעשות כל דבר. והדבר החמור, יולי, וזה מה שאמרת כרגע, שמחר יתאימו את זה לצרכים הפוליטיים, וזה יהיה פרמטר אוניברסלי, כי כתוב שמותר לו להתאים לכל דבר שהוא שהממשלה מחליטה. אגב, במאבק עז של ועדת הכספים הגענו, זאביק, להסדר אדיר, שמחייב את אישור ועדת הכספים. כאילו לרגע לממשלה אין רוב בוועדת הכספים. הרי ברור לגמרי שמה שיבוא לוועדת הכספים מן הממשלה יעבור בוועדת הכספים, אבל היוצא דופן אמר: לא נוותר על זה שלא רק הממשלה תפעל משיקולים פוליטיים, אלא גם ועדת הכספים תפעל משיקולים פוליטיים, ולא קשה להאמין מה יהיו אותם השיקולים. <היו"ר יולי תמיר:> ולפחות נדע את הרשימה. הרעיון, שזה יבוא לוועדת הכספים ושהרשימה תהיה – – – <שי חרמש (קדימה):> ואז נדע את הרשימה. בואו נראה מה עוד עשו כדי להקטין היום את הרצון לעשות יותר ולעבוד יותר. תוכנית ויסקונסין, שהיתה צריכה להיות בפריסה ארצית כבר השנה – ואגב, היא תוכנית שעברה סדרה שלמה של לקחים ושינויים והתאמות; ליוויתי את זה עוד בכנסת הקודמת בוועדת הכספים. היו בה חוליים רבים. היום היא תוכנית שכנראה תרומתה ויכולתה לפתח יכולות של אוכלוסיות נוספות להיכנס לשוק העבודה, מוכחות. תוכנית ויסקונסין היתה צריכה להיכנס לפריסה ארצית מלאה ב-2009–2010. היא נדחתה לאן? 2011. מס הכנסה שלילי – חוק שהכנסת הצביעה עליו פה אחד, יוזמה של סילבן שלום כאיש אופוזיציה. חוק מס הכנסה שלילי, שהוא האמא של האמא של החוקים של להוציא אנשים לעבוד, מכיוון שברגע שיוצרים הנחות מס – ודן, היית שר האוצר – מי שלא מגיע לתקרה לא נהנה. מס הכנסה שלילי אומר: לך לעבוד, אני משלם לך. זה עולה כסף, בטח זה עולה כסף. אז במקום להגיד: אנחנו עושים היום את חוק מס הכנסה שלילי בפריסה ארצית מיידית – כי המכשירים קיימים, אמרו: זה יחכה. לאן? ל-2011. על צמצום "אופק חדש" כבר דיברנו. ויסקונסין – אמרנו. בג"ץ מטפלות – סרקנו. בניית מעונות יום ב-2012 וכו' וכו' וכו'. אני רואה פה את הדברים האלה ואין לי אלא לסרוק עוד כמה נושאים נוספים שנפלו פה בדרך, ועברו פה בין לבין. אולי הראשון שבהם הוא סיפור העלאת התקרה על הביטוח הלאומי. אגב, זאת פריווילגיה רק של היושב-ראש לקבל מים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. <שי חרמש (קדימה):> סיפור הביטוח הלאומי. רובי, אתה ותיק בוועדת הכספים היית, ומה שאספר כרגע לא יפיל עליך את השמים. הועלתה תקרת הביטוח הלאומי, ואמרו: זה ייצור הכנסות נוספות. לא עוד תקרה בגובה 40,000, אלא תקרה – פי חמישה. רק מישהו לא בדק שההעלאה הזאת – ויושב כאן שר האוצר לשעבר – עושה דבר פשוט מאוד: כל מי שצריך להעלות בפי כמה יותר פשוט מעביר את עצמו להקמת חברה, ולא רק שלא משלם את התוספת אלא גם לא משלם את מה ששילם קודם. היום רשות המסים אומרת: למה עשיתם את זה? במקום להביא לי עוד כסף מביאים לי פחות. יותר מזה: דנו בעניין הביטוח הלאומי בסעיף אבטלה. בסעיף דמי אבטלה יש גירעון. רובי, את כל הבקיאות הזאת למדתי בשיטה שאתה לימדת אותי לעבוד בוועדת הכספים. בעניין הזה אתה אחראי. חלק גדול מן הביקורת היום היא בגללך, כי ישבתי והקשבתי שלוש שנים. איך אמרת פעם: כשאני ובני בגין הגענו לכנסת אמרנו: שנה אנחנו לא מדברים. <היו"ר ראובן ריבלין:> ככה הורה לנו שר המשפטים דאז. אמר: לא מדברים. חצי שנה לומדים מה הולך בכנסת ועד אז לא נואמים. <שי חרמש (קדימה):> אני מוכן להעיד שנאום של 40 דקות על חוק התקציב לא הייתי מעלה על דעתי לעשות בכנסת הקודמת, אבל אחרי שלמדתי שלוש שנים ממך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעתי אותך בוועדת הכספים. יכולת גם בקדנציה הקודמת. <שי חרמש (קדימה):> רק לא הייתי מרגיש חופשי בעניין. <היו"ר ראובן ריבלין:> היית גזבר הסוכנות עוד לפני שבילסקי היה. יחד הייתם? <יוחנן פלסנר (קדימה):> מי היה מאמין, לאן הנער יגיע. <היו"ר ראובן ריבלין:> גזבר הסוכנות הוא לא קוטל קנים בעניינים כלכליים. <זאב בילסקי (קדימה):> הוא קיבל אותי לסוכנות. <שי חרמש (קדימה):> אני פרשתי לפי הגיל. <זאב בילסקי (קדימה):> והוא גם תמך בי. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה דבר שצריך לפקפק ולראות מה קרה שם. <זאב בילסקי (קדימה):> יש עדויות. <שי חרמש (קדימה):> יקירי, בואו נעבור לרגע לביטוח הלאומי. יושבת הגברת מנכ"לית הביטוח הלאומי ואומרת, בחולשת כוחה, שהיא לא עומדת מול האוצר. אנחנו הסכמנו על זה, אבל בתנאי שזה יהיה – עד מתי? עד 2011. זאת אומרת, בשנתיים הקרובות – דן ורובי, אני מדבר אליכם כאנשי הקואליציה פה – זו משמעותו: הזרמה לתקציב המדינה של 4 מיליארדי שקל בשנה. זאת אומרת, 8 מיליארדים שנגבה היום כדמי ביטוח לאומי לאבטלה, שצריכים היו היום להישאר בביטוח הלאומי, בעצם יהיו לאוצר לכל הצרכים הנוספים, שהצגנו קודם עד כמה הם סבוכים ועד כמה הם בעייתיים. יש פה עוד דברים, שכבר נראים לי פחות משמעותיים, אבל גם בהם יש בעיה. הקמת מינהלה לעידוד השקעות הון בתיירות – יש היום מינהלה לעידוד השקעות במשרד המסחר והתעשייה, היא עובדת 50 שנה. כל מי שישב שם – שפתיים יישק. אני מדבר כמי שיצא לו ליהנות מזה, כמי שעסק בנושא התעשייה בפריפריה. מגחמה – אולי פוליטית, אולי אחרת – של שר התיירות, שרוצה עוד צעצוע אצלו, קיבלנו בוועדת הכספים החלטה שאנחנו מפרידים את מינהלת התיירות מהמינהל – – – מה קרה? זה לא עבד טוב? זה היה רע? מי שרצה להקים מלון לא נתנו לו? מי שרצה כסף, לא עבר? מערכת מחשוב – השקיעו בה 24 מיליון שקל – שהיום עונה על כל החתכים, בכל הפילוגים, בכל ההצלבות. אומרים אנשי מינהלת ההשקעות: אנחנו בלי כוח-אדם מטפלים לכם בתיירות. באה התיירות ואומרת: תנו לנו את זה, נעשה אנחנו, בלי כוח-אדם. מה תעשה בלי כוח-אדם? אין לך את המנגנון לזה. למה זה? רק כי זה צורך פוליטי? נדרתי נדר שאני עולה פה לבמה ולא מדבר – לא אם ביבי טוב או ביבי רע, אם הוא כזה או אם הוא אחר, ממשלה כזאת. הדברים האלה לא ב-level, לא ברמה שאני להתמודד אתה. אני רוצה להתמודד ב-40 דקות – אוי, החמצתי את מיקי. <השר מיכאל איתן:> אני החמצתי אותך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל תראה את ותיקי בית"ר, איזה דיוק. <השר מיכאל איתן:> ישנתי, פתאום חלמתי ששי חרמש נושא נאום נלהב בכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא על כך שאתה צריך להחליף את השר – – – <שי חרמש (קדימה):> מיקי, אמרו החבר'ה שאני הולך לדבר עכשיו 40 דקות. אמרתי: את השיא של 14 שעות של מיקי אני לא יכול לשבור. אומר בנושא הזה, שאלה הן מין פרפראות קטנות בתוך כל הסאגה הזאת, שנותנים, עוזרים ונענים, אבל לא לכל דבר צריך היה להגיד כן, והדבר הזה הוא מיותר לחלוטין. היו פה עוד דברים, בגדר של כמעט אכזריות. דיבר לפני – אני לא יודע מי דיבר – על נושא דייר ממשיך בדיור הציבורי. חבר הכנסת נסים זאב דיבר על חוק הדיור הציבורי. חוק הדיור הציבורי – אני מכיר אותו ובילסקי מכיר אותו, כי אנחנו שותפים לו. ב"עמיגור" היינו שנינו בתפקיד הקודם. יש יורשים, ייתכן שהם לא עניים הכי מרודים שבעולם, הם בוודאי לא גרים לא בארסוף, לא בהרצלייה-פיתוח ואפילו לא בעיר רעננה. אבל הם גדלו בדירה של "עמיגור" בשכונת ניר-עם, והוריהם, לא עלינו, בדרך כל בשר עברו מן העולם, או הלכו לבית-אבות, או שהם בבית-חולים סיעודי ולא יחזרו. הילד גדל בבית הזה, יצא לצבא וחזר לשדרות – אני עושה את זה נורא פתטי – וחי שמונה שנים תחת ה"קסאמים" בניר-עם וחטף את זה על הראש, בלי חדרי ביטחון בדירות האלה של "עמיגור". והיום אומרים לו: אדוני, אתה בכלל כבר משתכר 7,000 שקל בחודש – אני לא מדבר על 20,000 – קום וצא מהבית. זה הבית שהוא נולד בו, זו השכונה שהוא גדל בה, זו ההוויה החברתית – זה המיליה שלו. שאלתי בוועדה: חבר'ה, אתם יודעים מה? אין דירות לנזקקים. אם תגיד לי שזה – – – דן, לילה טוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה בגלל הסכם של הממשלה עם הסוכנות, שאמר שצריכים – – – <שי חרמש (קדימה):> זאביק, ידעתי שהם יזרקו את זה עלינו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הנה, היה השר דן מרידור אז – – – הסכם של הממשלה עם הסוכנות, שאנחנו צריכים לפצות את הסוכנות על – – – <שי חרמש (קדימה):> אני מוכן עוד 40 דקות, אם תיתן לי לדבר על ההסכם. <זאב בילסקי (קדימה):> זה כסף שהולך למטרות ציוניות טובות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל בינתיים מוציאים אנשים מהבתים, אתה מבין? <זאב בילסקי (קדימה):> הממשלה מוציאה. <שי חרמש (קדימה):> בואו נגמור עם הקטע הזה, כי זה דבר מהותי. אם היו אומרים לי: שמע, צריך לפנות אותם מהבתים כי זה משחרר 2,000 דירות בשנה, הייתי אומר: אתה יודע מה? אכזריות, אבל זה אכזרי לאחד, ומשפחה עם ארבעה ילדים נהנית. כולו – בעברית בלתי תקנית – מדובר על 200 דירות. 200 דירות. ב-40,000 דולר מכרנו דירות, נכון? 8 מיליוני דולר. אי-אפשר ב-300 מיליארד למצוא 8 מיליוני דולר? תבנו עוד 200 דירות, תעזבו אותם לנפשם. אתם צריך להתעסק? עם סטודנטים? <יוחנן פלסנר (קדימה):> זה הבטחה של – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חרמש, אם אכן אדם שגר בדירה הוא ממשיך שגר כל החיים בדירה הזאת, על-פי כל חוקי מדינת ישראל הוא דייר מוגן, גם אצל הוריו. אתה צריך לזכור שיש אנשים אשר נכנסים ופולשים לבתים שבהם היו ההורים גרים ומבקשים חזקה שתקנה להם בעלות. על כך, אולי, הממשלה רוגנת. אני בהחלט מסכים שכל דבר צריך להיבדק לגופו של עניין, כי לא מתקנים עוול על-ידי עשיית עוול אחר. אבל, בסך הכול, אתה אומר שבתוך 200 היחידות יש כאלה שהם באמת דור ממשיך או אנשים שגרו שם, וצריכים לתת להם את ההזדמנות – להם עצמם – לראות איך קובעים אתם את התנאים שבהם הם יוכלו להמשיך. <שי חרמש (קדימה):> רובי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לכן, אני אומר. אתה יודע, יש מקרים שהם הרוב, שחלילה אנשים באים ואומרים: עכשיו אנחנו לא רוצים להחזיר את הדירה לממשלה, אף-על-פי שלא מגיע לנו, אבל אנחנו מנצלים את העובדה שאנחנו יכולים לטעון שהיינו כך, וזה דבר שהפנה את תשומת לב הממשלה. הייתי שר בממשלה באותו זמן כשדנו בנושא זה. אני אומר לא לשים אדם רשע לפני שהרשעת אותו. אבל יש גישה כזאת ויש גישה אחרת, ובהחלט הדברים צריכים להיבדק כל אחד לגופו של עניין. <שי חרמש (קדימה):> היות שהזמן עבר, ועבר יותר מהר ממה שחשבתי, והיות שהבטיחו לי מחר 25 דקות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יש לך זמן עד 11:00. רק ב-11:00 נתחיל את – – – <שי חרמש (קדימה):> הבטיחו לי מחר 25 דקות. אני מודיע כבר שמחר אני אספר לכם מה קורה ב-1 בינואר 2011. <השר מיכאל איתן:> באיזו שעה? <שי חרמש (קדימה):> ב-09:50, אמרו לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל תתפנה מחר, כדי שלא תאחר הפעם. <יוחנן פלסנר (קדימה):> כל המוסיף גורע. <שי חרמש (קדימה):> אני מודה לסבלנים שסבלו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> האם אדוני מבקש שנכריז מדי פעם בפעם ונזכיר לכולם שמחר ב-09:50 אתה תנאם? <שי חרמש (קדימה):> אני מבקש להגיע. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בילסקי, אני מבקש שאתה תאזכר את העניין הזה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני לקחתי את השמיכה של חבר הכנסת חרמש, ועכשיו, אם הוא סיים לנאום, אני מקווה שהוא לא יבקש אותה חזרה. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה בשיטת המיטה החמה. חברת הכנסת יולי תמיר – בבקשה, גברתי. לרשות חברת הכנסת תמיר 12 דקות, ככל שיידרש. <יולי תמיר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה בדברי לעמוד על שלוש תופעות מדאיגות בנושאים העומדים לדיון כאן היום. במהלך הדיון נאמרו באמת הרבה מאוד דברים חשובים, וגם אני אומר, שכמו חבר הכנסת שי חרמש, ראיתי לתדהמתי שהחוק הזה הוא חוק שיש בו תאריך קסמים: 1 בינואר 2011. שאלתי את עצמי, מדוע בא דווקא התאריך הזה כתאריך קסמים? ונזכרתי, שלקראת 2011 יהיה חוק הסדרים חדש, וכידוע, חוק הסדרים חדש דוחה חוק הסדרים ישן, וכך מתגלגלים הדברים. ומה שהבטחנו עכשיו, אפשר לומר שבמידה מסוימת של – אם לא ודאות אז חשש – אנחנו עלולים למצוא את עצמנו ב-2010 דוחים את מה שהבטחנו ל-2011. הלוא אם כבר עשינו תקציב לשנתיים, יכולנו לפחות לתת חלק מההטבות ב-2010. אבל לא, שמנו את רוב הדגש על 2011, מתוך תקווה שהדברים הללו יידחו. יש בתהליך הזה, אולי, איתות מדאיג על האופן שבו חוק ההסדרים פועל. צריך להביע את תודת הכנסת ליושב-ראש הכנסת על כך שהוא פעל באמת רבות לצמצם את חוק ההסדרים. אכן החוק שאנחנו מצביעים עליו מחר טוב יותר מהחוק שהונח על שולחן הכנסת. אבל צריך לומר דבר נוסף: גם הדברים הטובים שבחוק ההסדרים, ויש דברים מצוינים בחוק ההסדרים – יש בחוק ההסדרים הנוכחי פרק מאוד חשוב על זכויות עובדים; פרק שאני תומכת בו בכל לבי. בכל זאת אני אצביע נגד חוק ההסדרים, ואני אומר לכם למה; כי אני חושבת שכאן נפל מכשול חמור, דרך אגב, בעיקר בקרב חברי סיעתי, חברי מפלגתי. מדוע? בא לו לאדם רגע של כושר, והוא יכול להעביר דבר חיובי בחוק שהוא תמיד אמר שהוא שלילי, כי הוא בעצם שם בכפיפה אחת את מה שחיוני להעביר בחוק ההסדרים. ואני מאלה שחושבים שחוק הסדרים הוא דבר חיוני, אי-אפשר להעביר תקציב בלי חוק הסדרים. <היו"ר ראובן ריבלין:> או הכול או כלום. <יולי תמיר (העבודה):> אבל הפעם, כשיש לך קואליציה רחבה, למשל בכנסת הנוכחית, מסיבות שאני מאוד בעדן, למען זכויות עובדים – למה, לשם שמים לשים את זה בחוק ההסדרים? אנחנו יכולנו לעשות תהליך חקיקה רגיל, מסודר, הצעת חוק ממשלתית – אותה תמיכה רחבה שתהיה לחוק במסגרת חוק ההסדרים תהיה גם בחקיקה המסודרת, אבל לא היינו מכשירים את התהליך. כי אם בעוד שנתיים יבוא לכאן מישהו וירצה בחוק ההסדרים לגזול את זכויות העובדים, מה יגידו כל אלה שבהתלהבות רבה הכניסו עכשיו את זכויות העובדים לחוק ההסדרים? הם יגידו: לא יעלה על הדעת, בחוק ההסדרים פוגעים בזכויות עובדים? ואז יבוא מישהו ויגיד להם, סליחה, לפני שנתיים זה עלה על הדעת שבחוק ההסדרים היטיבו עם זכויות העובדים. למה בחוק ההסדרים?חוק ההסדרים הפך להיות באמת איזשהו מצבור של מהלכים שאין להם דבר וחצי דבר עם התקציב. <היו"ר ראובן ריבלין:> יאמרו ראשי מפלגתך, חברת הכנסת תמיר והשרה לשעבר, שחוק זה לא היה מתקבל בכנסת זאת, אלא אם כן הוא היה תוצר של הסכמה ושל מפגש רצונות. כאשר אתם תומכים בחלק מהחוקים שאינם לרוחכם בדיוק, אתם מקבלים את התמיכה של הקואליציה בחוקים שאינם לרוחו של השר מרידור, למשל. סתם נתתי דוגמה. <יולי תמיר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, רק בממשלה שיש חוסר אמון קיצוני בין חבריה לא יתאפשר להפריד בין הדברים ולומר, אנחנו נקבל את חוק ההסדרים בשלב א' באותם דברים שהם חיוניים, ובשלב ב' אתם תעבירו יחד אתנו חקיקה ממשלתית. זה אולי מעיד יותר על חוסר אמון בתוך הממשלה מכל דבר אחר. <היו"ר ראובן ריבלין:> שוללים את שיקול הדעת של חבר הכנסת ברגע שיש משמעת סיעתית; יש פעמים שצריך לקבל הכרעה. ברגע ששוללים את שיקול הדעת מחבר כנסת בכך שאומרים לו, אם אתה לא מצביע בעד חוק מסוים אתה מתפזר, זאת אומרת, השיקול שלו הופך להיות שיקול זר לדעתו על החוק, ויש בכך משום דבר שמהווה איזושהי שאלה שעליה ודאי השר איתן יענה כאשר הוא ידבר על הנושאים שהם אושיות הדמוקרטיה. <השר מיכאל איתן:> חוק הסדרים לא נעשה, זה תמיד היה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לצערנו הרב, מהיום הראשון – – <השר מיכאל איתן:> זאת היתה כוונתו. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – שחל, בלי לומר – – – <יולי תמיר (העבודה):> לא היתה כוונתו, אבל כך הוא התגלגל, ואני מודה ומתוודה, זאת לא ממשלה כזו או אחרת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השרה לשעבר, שחל שהיה יושב בכיסא של בילסקי, והיה גם שר וישב פעמים רבות ליד שולחן הממשלה, הוא אשר היה בין הוגי חוק ההסדרים, בא כדי להציל את המדינה מקטסטרופה גדולה בשנת 1985; מיקי איתן היה כבר שנה חבר כנסת. הוא המציא את חוק ההסדרים שבא לעבות ולתת חישוקים לחוק התקציב. אז הוא היה שר האנרגיה, והוא אמר: בהזדמנות זאת נעביר את חוק האנרגיה גם בחוק ההסדרים הראשון. זאת אומרת, כמו שאומר חבר הכנסת איתן, הוא גם לא מתבייש בכך, השר לשעבר שחל, חברנו הטוב. הוא בא ואמר: אני מייד הבנתי את היכולת של חוק ההסדרים לבוא ולהפעיל את רצונה של הממשלה ולכפות את רצונה של הממשלה בחוק שבו לכנסת אין כמעט שיקול דעת לשקול אם החוק טוב או לא טוב. <יולי תמיר (העבודה):> ומאז כולנו מצרים על העניין הזה ומנסים לתקן אותו. אני בעיקר חושבת שצריך לתת את הדעת לרגע הפיתוי. מהו רגע הפיתוי? שאתה חושב שהנה אני יכול להעביר דבר טוב באמצעי רע. יש רגע ששואל את עצמו הפרלמנטר, האם אני אשתמש באמצעי הרע על מנת להעביר דבר טוב, ואפתח בכך פתח שבאותו כלי בפעם הבאה יעבירו משהו שאני חושב שהוא רע מאוד, ואז ממני תישלל הזכות לבוא ולמחות על כך. אני חושבת שבכלל, אחד הדברים שצריכים להדאיג אותנו, והטשטוש בדרך שבה אנחנו מקבלים את ההחלטות בכנסת – מה נכנס לחוק ההסדרים, מה נכנס לחקיקה רגילה, איך העבודה של הוועדות מתנהלת – ואני מצרה על כך מאוד. לכן אני חושבת שאנחנו עושים טעות חמורה דווקא בדברים הנכונים שנכנסים לחוק שלא לצורך התקציב. זאת טעות שאנחנו נשלם עליה מחיר רב. הדבר השני שאני מצרה עליו מאוד הוא העניין של התקציב הדו-שנתי. אומנם כבר החלטנו על כך, אבל צריך להבין מה קרה לנו בשנתיים האלה. אלה מאתנו שהיו שרים יודעים את זה היטב – יודעים שמשרדים ממשלתיים בשנה הנוכחית, ב-2009, לא יוכלו לעמוד בכך שהם יוציאו את רוב תקציבם. אני מכירה את משרד החינוך, אנשים אחרים מכירים משרדים אחרים. הלוא מה יקרה לכל אותם גופים שנתמכים על-ידי משרד החינוך? עד עכשיו הם לא יכולים לקבל את הכספים שמגיעים להם, כי התקציב לא אושר. בצדק אומר השר – אין לי תלונה על השר, הוא אומר, אני לא יכול, כי אני לא יודע מה יהיה תקציבי. אבל הגופים האלה שסמוכים על שולחנה של המדינה, החליטה המדינה לתמוך – זה יכול להיות ברווחה, זה יכול להיות בחינוך, זה יכול להיות בבריאות – הגופים האלה מחכים, ומה יקרה ברגע האחרון? הם יקבלו את הכסף מאוד מאוחר, הם יצטרכו, כמובן, להוכיח שהם הוציאו את כולו עד תום שנת התקציב, אי לכך הם יוציאו אותו בחיפזון רב, בחלק מהמקרים באופן לא יעיל, בחלק מהמקרים לא יצליחו להוציא, ואז יבואו בשנה הבאה ויגידו: מה רציתם את הכסף? הלוא לא הצלחתם להוציא את הכסף. כך חסך האוצר, אנחנו עוד נראה כמה, כי כל שנה שבה עובר תקציב מאוחר, האוצר חוסך. כל החודשים האלה שאמרו לנו, זה תקציב דו-שנתי, לכן צריך עוד זמן לחשוב – בינתיים קופה קטנה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עוד שלושה חודשים עברו. <יולי תמיר (העבודה):> – – כל מה שלא הוציאו עד עכשיו יחזור לאוצר בשלב כזה או אחר, ואנחנו נראה את זה בסוף שנת התקציב בשאלת ניצול המשרדים את תקציביהם. זה דבר שמאוד מטריד אותי, ולכן הנושא של תקציב דו-שנתי הוא בעוכרינו. אבל יש עוד בעיה אחת, ועמד עליה גם חבר הכנסת אורון: כאשר אתה עושה תקציב דו-שנתי, ואתה מתחייב לא רק לשנתיים הקרובות, אלא אתה מתחייב כמה שנים קדימה למתווה שאין לו שום שייכות למצב העתידי במשק – או לפחות אין שום ודאות שתהיה שייכות למצב המשק העתידי – אתה בעצם יוצר דחיסה של הוצאות הממשלה כלפי מטה, ומתחייב לכך בחוק. אני הייתי אומרת, ואולי גם הייתי שוקלת להצביע בעד החוק אם החוק היה אומר שכל זה בתנאי שמתווה הצמיחה של המשק יהיה בעל אפיונים מסוימים. כולנו פה אנשים אחראיים, ואף אחד לא רוצה להציע הצעות בלתי סבירות ברגעים של משבר. אבל יש איתותים, בואו נאמר, שאף אחד לא יודע – למדנו עד כמה מדע הכלכלה הוא מדע בלתי מדויק בשנתיים האחרונות. אז יש איתותים חיוביים. יתממשו, לא יתממשו. אבל אם אנחנו מסתכלים ארבע שנים קדימה היינו צריכים להניח לנו איזשהו מתווה שבו אם המשק יתאושש יותר מהר או אולי בקצב סביר, אנחנו גם נוכל להגדיל את ההוצאות. הלכנו הפוך. התקווה של כולנו שתהיה התאוששות, אבל העתיד מראה על צמצום בהוצאות הממשלה. עכשיו, מה יקרה? ואני שוב נותנת את הדוגמה ממשרד החינוך, כי אני פשוט מכירה אותם. הגידול הטבעי במדינת ישראל הוא 1.7. אם אנחנו לא מעלים את התקציב בסדר גודל של הגידול הטבעי, אנחנו אפילו את רמת השירותים הקיימת לא נותנים. אנחנו בעצם מורידים את רמת השירותים. היו פה כמה דוברים לפני שהמליצו על קיצוץ באכילה כסוג של אסטרטגיה לאומית. למי שמתבונן בי בתמיהה, אז חבר הכנסת נסים זאב הקריא לנו טקסטים של הרמב"ם על כך שבריא לו לאדם לאכול פחות. כנראה משום כך אנחנו צריכים להניח שבריא לה לממשלה להוציא פחות, וכל אדם יצמצם בתזונתו וכך נחסוך כולנו יחד. אבל אני אומרת לכם שבמשרד החינוך, משרד האוצר מפסיק לשלם את הגידול הטבעי. מה, הילד החדש שנולד עכשיו הוא יותר זול מהילד הקודם, שנולד לפני ארבע שנים? אז מה קורה למערכת בעצם? לכאורה, זה לא קיצוץ. אף אחד לא סופר את זה בקיצוצי המערכת. זה אחד הקיצוצים הסמויים הכי חמורים שהוטלו על משרד החינוך, ששר החינוך לא הצליח למנוע. ירידה בגידול הטבעי היא קיצוץ בשירות. עכשיו, יש שנים שאין ברירה. אבל להתחייב עכשיו ארבע שנים קדימה, שגם אם המצב ישתפר אנחנו לא נגדיל את ההוצאה? זאת הרי איוולת. אנחנו יודעים שלהרחיב את ההוצאה זה מאבק הרבה יותר קשה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רוצה לומר לך דבר הרבה יותר חמור, כי יש לי ניסיון, כמו לשר איתן. אני יודע על ממשלה מסוימת שבה ביקשו מהממונה על הכנסות המדינה – לא הממונה על הכנסות המדינה, אז אולי הוא היה מרשות המסים – לבוא ולשנות את התצפית לגבי הכנסות. במקום שההכנסות יהיו 80 מיליארד – אמרו – תאמרו 100 מיליארד. על-ידי כך מצמצמים את הגירעון. אני לא אומר, חלילה, שזה קרה הפעם. אני לא יכול לחשוד – – – <יולי תמיר (העבודה):> יש כאן דוגמאות אחרות, לצערי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אלה הם דברים שאיך אפשר להתבסס עליהם. <יולי תמיר (העבודה):> נכון. דרך אגב, אני ביקשתי פעם, בעת ישיבתי בממשלה, לראות את הפער בין ההערכה של גביית המסים לגביית המסים במדינת ישראל על רצף של זמן. <היו"ר ראובן ריבלין:> זאת השיטה הנכונה. אומר לך חרמש שהיום אי-אפשר לדעת מה יקרה בשנה הבאה. <יולי תמיר (העבודה):> זה נכון, אבל אני אומרת שהשנה הבאה, כבודה במקומה מונח, אבל למה ארבע שנים קדימה? מי הגאון האסטרטגי שינבא לנו ארבע שנים קדימה? כיוון שהסתיים זמני אומר עוד מלה אחת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני גזלתי לך, אני אתן לך עוד שלוש דקות לפחות. <יולי תמיר (העבודה):> דבר מאוד קצר. בסופו של דבר, היום בעולם המערבי כולו האסטרטגיה הבסיסית לצאת מהמשבר היא השקעה בתשתיות. נדמה לי שהתקציב הנוכחי, בתשתית הכי מרכזית שהוא אמור היה להשקיע בה, בסדרי גודל הרבה יותר גדולים, בתשתית החינוכית, הוא לא עושה זאת. ההשקעות של הממשלה הקודמת בחינוך היו גדולות לאין-ערוך מההשקעות שהממשלה הזאת מייעדת, אף-על-פי שראש הממשלה נשא נאומים חשובים וגדולים, כמה החינוך חשוב. אתן לכם דוגמה מאוד פשוטה. בכמה וכמה מדינות באירופה ההחלטה האסטרטגית הראשונה היתה בניית בתי-ספר, דבר שמניע את המשק באופן מיידי. בממשלה הקודמת אני הגשתי תוכנית על 800 מיליון. זה ירד ל-400 מיליון. נדמה לי שעכשיו זה עומד – אמרו לי שלשנה הבאה יש 120 מיליון. מתי זה יגדל? 1 בינואר 2011. מתי יונע המשק? ב-1 בינואר 2012, אם בכלל העניין יהיה רלוונטי. לכן, נראה לי שהתקציב הזה – באמת יש שורה ארוכה של דברים שאפשר לדבר עליהם; התקציב הזה, ספק רב אם הוא יניע את המשק. הוא כובל את ידינו קדימה להרבה מאוד שנים, והוא מביא לנו חוק הסדרים שלא נפטר מהרעות החולות שמאפיינות את חוק ההסדרים, ובהרבה מקרים לשווא, בגלל חוסר אמון בתוך הממשלה, בגלל חוסר יכולת לעבור בתהליך המייגע, אבל הצודק והנכון. אני חושבת שחברת הכנסת רחל אדטו נתנה פה – אני השכלתי מאוד מדבריה – דברים שאפשר לשמוע מאשת מקצוע – לגבי ההשפעה של החוק – על העובדה שנפגעי תאונות דרכים, עכשיו הטיפול בהם יעבור לקופות-החולים. נאום מאוד מאוד חשוב. הדברים האלה, כל אחד מהמקצועיות שלו, עם שיקול הדעת שלו, צריכים לבוא בפנינו. כשאנחנו מצביעים בחיפזון עלולה לבוא טעות מתחת ידנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אולי תעזרי לנו כשרת החינוך לשעבר. היום יש הרבה מאוד בתי-ספר שנסגרים והבניין עומד פיזית. למה הם נסגרים? משום שהשכונה הזדקנה, אין יותר נוער. בכל מיני מקומות בארץ. מה עושים עם המבנים האלה? הרי אנחנו משוועים למבנים, רוצים לבנות עוד 900 כיתות, עוד 800 כיתות. מה עושים? האם המדינה מוכרת את המבנים האלה? אני יודע על בתי-ספר שהם פשוט סגורים משום שהשכונה הזדקנה. <יולי תמיר (העבודה):> בדרך כלל, כיוון שההנחה היא שבתי-הספר היסודיים בעיקר הם בשכונה. למשל, ברעננה יש אזורים שהידלדלו מבחינת הצעירים שלהם, ויש צורך לבנות בתי-ספר חדשים. בדרך כלל עושים שיפוי. יותר קל לעשות את זה ברעננה, כשלראש העיר קל לקחת את בית-הספר ולעשות בו משהו אחר. במקומות פריפריאליים יותר, לפעמים אומר לנו ראש העיר: ומה אעשה בבניין הזה? עומד הבניין ריק. מנסים לתת אותו אז – דרך אגב, יותר שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה היה יכול להוביל לכך שזה יהפוך למרכז לקשישים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אפשר לממש נכס, לקחת את הכסף במשק סגור, ולבנות כיתות אחרות. <יואל חסון (קדימה):> שאלה מעניינת ליושב-ראש. מי באמת הבעלים של בית-הספר? <יולי תמיר (העבודה):> המדינה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. פעמים רבות זאת העירייה. <יולי תמיר (העבודה):> המדינה בונה את בית-הספר. כמו הרבה דברים אחרים, המדינה בונה את בית-הספר ונותנת אותו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הקרקע היא עירונית. <יולי תמיר (העבודה):> נכון. <זאב בילסקי (קדימה):> יש פה נקודה מאוד חשובה, ויכול להיות שדווקא מהשיחה הזאת יכול לצאת משהו. מה הבעיה בדברים האלה? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא שומעים אותך בציבור. הציבור מתעניין לדעת. <זאב בילסקי (קדימה):> אם אדוני שומע אותי זה כבר מספיק. הקרקע שעליה נמצא מבנה של בית-ספר היא נחשבת לקרקע חומה, מה שנקרא. זאת קרקע ציבורית. אי-אפשר לעשות מזה שום עסק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה שינוי תב"ע. <זאב בילסקי (קדימה):> עכשיו, זה דבר שלוקח עוד יותר מאשר בכנסת. לכן יכול להיות שפה אנחנו צריכים לחשוב על דינמיקה, שאפשר לעשות את הדבר הזה מהר. <יולי תמיר (העבודה):> חבר הכנסת בילסקי, אתה הרי יודע טוב מכולנו. אפשר היה גם בקרקע ציבורית להעביר את זה ממשרד למשרד. אם זה לא יהיה בית-ספר, זה יהיה מעון לקשישים. אבל גם הפרוצדורה הזאת היא כל כך מסובכת שאתה נתקע עם הבניין. על יד זה מקימים מעון קשישים. אולי זה רעיון לחקיקה שהיושב-ראש יתמוך בה, על היכולת להמיר מבני ציבור לשירות ציבורי מיד אחת ליד שנייה ביתר קלות. הנה, יש לנו רעיון לעבודה. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. חבר הכנסת אחמד טיבי, ברוך הבא. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לך על הרצאתך המעניינת. לא הסכמתי עם הכול, אבל זה היה מעניין מאוד. היושב-ראש טיבי יחליף אותי, אני מאוד מודה לאדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לאדוני. תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי מהאופוזיציה, אני מצדיע לכם, כל הכבוד לכם. <זאב בילסקי (קדימה):> היושב-ראש, אנחנו גאים בזה שהיית אתנו כל הלילה. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל הכבוד לכם. <זאב בילסקי (קדימה):> אנחנו מודים לך. <היו"ר אחמד טיבי:> היה מעניין מטייבה לפה, בדרך. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני חייב לומר קודם כול בהתייחסות כללית. הדיון הזה, או אפשר לומר הימים הקרובים, או הימים שאנחנו עוברים כרגע, מצד אחד ממלאים אותי בתחושה של שמחה גדולה מאוד, כי זה מופע דמוקרטי ראוי. באמת, אני חייב לומר שימים כאלה, ואפילו שעות כאלה ולילות כאלה, ממלאים אותי בשמחה ובגאווה על תפקודה ופעולתה של הדמוקרטיה הישראלית. אני חושב שזה דבר שיכול לתת תקווה גם לאזרחי ישראל שישנים בשעה הזאת, אבל גם למי שצופה. אני חושב שהעובדה שיש אופוזיציה בישראל – יש גם שרים שנמצאים כאן וממלאים את התורנות שלהם, ויש כאן דיון, ויחסית ניתן מספיק זמן לחברי הכנסת להביע ולהתייחס. אבל, מצד שני עצוב לי. אדוני היושב-ראש, אני רוצה שתדע שעצוב לי. <השר מיכאל איתן:> אתה יכול לעשות משהו בנדון? <יואל חסון (קדימה):> על העצבות שלי? הוא ישמע, אז אולי הוא יצליח. נראה לי שהיושב-ראש, אם היה יכול, היה עושה. היושב-ראש מסכים אתי, אני משער, על רוב הדברים שאני אומר כעת. מה שעצוב, אדוני השר, זה שהונח על שולחננו חוק ההסדרים הגדול ביותר שהונח כאן אי-פעם. אגב, הראשון, אדוני השר – ואתה מוותיקי הבית הזה – הראשון שהוא כל כך גדול ועבה שנדרשה לו כריכה קשה. הראשון שנדרשה לו כריכה קשה. זה אות קלון, כי אני חושב שאנחנו היינו צריכים ללכת קדימה מבחינת חוק ההסדרים, לצמצם אותו ולפעול עד למצב שבו נעלים אותו מן העולם. זה לא קל, גם לנו לא היה קל להעלים אותו מן העולם, אבל יכולנו ללכת קדימה ולצמצם אותו, אבל הלכנו כל כך אחורה. הלכנו כל כך אחורה, והממשלה הזאת הובילה אותנו בעניין חוק ההסדרים כל כך אחורה, שזה באמת ממלא אותי עצבות. ראיתם כאן, אדוני השר, אדוני היושב-ראש, את הימים האחרונים בכנסת, את השבועיים האחרונים בכנסת: רצים חברי כנסת – לא נעים לי לומר את זה, אבל כמעט כמו עכברים מסוממים. אני לא יודע אם זאת אמירה פרלמנטרית מספיק. <היו"ר אחמד טיבי:> מותר להגיד את זה. <יואל חסון (קדימה):> עכברים מסוממים, שרצים מוועדה לוועדה, מדיון לדיון, לא מבינים על מה הם מצביעים, לא יודעים ולא יורדים לעומק הדברים. כי מי יכול? מי יכול באמת להתעמק בחוקים הכל-כך משמעותיים האלה, כאשר יושב-ראש מקצה לדיון בהם 40 דקות, 50 דקות? מילא חברי הכנסת, אני לא מדבר על ציבור האנשים שמושפע מהחקיקה הזאת. איזה זמן היה להם? מה היה להם באמת לעשות כאן? בסופו של דבר, אנחנו הולכים על חקיקת בזק, ואין לי ספק שהיא תבוא לפתחנו ותבוא לפתחנו בצורה הרעה ביותר. בכל ועדה שהייתי בה ובכל הזדמנות אמרתי, גם לגורמי הממשלה שדיברו שם וגם לחלק מחברי הכנסת של הקואליציה, שאני מזהיר אותם. אני מזהיר אותם, כי הרבה דברים שהם עושים היום עלולים בקרוב להגיע לוועדה לביקורת המדינה, שאני עומד בראשה. <היו"ר אחמד טיבי:> אתה עומד בראשה, אדוני. <יואל חסון (קדימה):> כשזה יגיע לדיון בוועדה לביקורת המדינה, אני מעריך שמישהו מספסלי הקואליציה ישב שם. הוא יצטרך להסביר מה הוא עשה ואיך הוא נתן יד למחדלים כאלה. למה זה התחיל? זה התחיל קודם כול ברעיון ההזוי הזה – בתקופה שבה לא מבינים ולא יודעים לאן אנחנו הולכים מבחינה כלכלית, להכין תקציב לשנתיים? אדוני היושב-ראש, תקציב לשנתיים? מישהו יודע בכלל מה יהיה בכלכלה העולמית בעוד שלושה חודשים? בעוד חצי שנה? מכינים פה תקציב לשנתיים. זה לא בא מתוך תזה כלכלית מפורטת שהיתה מאחוריה חשיבה. אדוני היושב-ראש, רק הישרדות תלויה בדבר הזה. ראש הממשלה נתניהו ידע שאם הוא יצטרך להביא שוב תקציב ל-2010 – הוא כבר לא יודע איזו ממשלה תהיה לו, וכידוע לך, תקציבים מפילים ממשלות. <היו"ר אחמד טיבי:> בהחלט. <יואל חסון (קדימה):> הוא ידע את זה ואמר: עדיף לי עכשיו, כשכולם עוד שבעים, כי חילקתי להם תפקידים וג'ובים ועניינים, עדיף לי עכשיו להעביר לשנתיים. לא כי הוא חשב על כלכלת ישראל. לא כי הוא חשב שזה הדבר הנכון ביותר. אתם יודעים מה אמרו המומחים, כולל נגיד בנק ישראל, על התקציב הזה. שלא לדבר על התשלומים הקואליציוניים. לשנתיים? קודם כול, אני רוצה להבטיח לכם, אדוני השר, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת שנמצא כאן, שהתקציב הזה בסופו של דבר הולך להיות מופע של טלאי על טלאי על טלאי. הממשלה עוד תבוא עם תיקונים על תיקונים, עם תוספות ועדכונים, עם קיצוצים. זה יבוא כי אין ברירה. זה יבוא כי אין ברירה, כי אין היגיון להעביר בתקופה הזאת, בעת הזאת ובצורה הזאת, תקציב לשנתיים. אגב, זאת המצאה ישראלית, המצאה של נתניהו. הדבר הזה מתחיל מעצם הקמת הממשלה הגדולה והיקרה ביותר שהיתה אי-פעם. משם זה מתחיל. הרי גם לזה צריך כסף. משם הדבר הזה מתחיל. מדהים לראות שאף אחד לא קם. <היו"ר אחמד טיבי:> אף אחד לא קם. <יואל חסון (קדימה):> אף אחד לא קם, אף אחד לא בא ואומר: לא, זה לא מתאים לאמות המוסר שלי. לא מתאים, זה לא אני. אף אחד לא קם. ראינו את מופע הכוכבים של הליכוד. נתניהו הציג אותם, כזכור לך. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת בילסקי, כדי להעלות את מספר חברי הכנסת, מלבד השרים, מאפס לאין-סוף, אני מבקש ממך לשבת במושבך. <יואל חסון (קדימה):> אתה מוכן להרשות גם לשמוליק דהן, דובר קדימה, לשבת לידו? אם השר יאשר. <זאב בילסקי (קדימה):> בקשתך נדונה ונענתה בחיוב. <יואל חסון (קדימה):> חבר הכנסת בילסקי מכיר את הפרטים. הוא בא משוכנע מהבית. אתה ראית את זה, אדוני היושב-ראש, וכולנו ראינו את מצעד הכוכבים. אני אומר לך, אני החסרתי פעימה, באמת. נתניהו אמר: אלו האנשים, אלו האנשים שירכיבו את ההנהגה ואת הממשלה שלי בתפקידים הבכירים ביותר. הבכירים ביותר, אדוני היושב-ראש. <השר מיכאל איתן:> לא כל אחד יכול לגייס כוכבים כמו בקדימה, אבל מה שנשאר. <יואל חסון (קדימה):> אני אתייחס לכוכבים של קדימה, אדוני. אגב, אני חייב להגיד לך, באופן אישי, שאתה בקלות יכולת להיות אחד מהכוכבים האלה. זאת רק איזושהי טעות היסטורית שאתה לא שם. עזוב, בוא לא נדבר על זה. אני אומר לך שאותם כוכבים – אני מסתכל על דן מרידור; דן מרידור עזב משרד מצליח, ויתר על הכנסות כנראה מאוד גדולות ומאוד מרשימות. הוא בא, עזב את הכול, ואני הייתי בטוח שזה כדי להשפיע, לבוא לקבל תפקיד אמיתי. ביבי אמר: אתה תהיה חלק מההנהגה. אני נשבע לכם, אני אומר לכם שאם היינו עושים עכשיו סקר, אפילו פה, אף אחד לא זוכר את ההגדרה המדויקת של תפקידו של דן מרידור. זה אסטרטגי או טקטי? אני לא זוכר. אסטרטגי, טקטי, מודיעיני. לא יודע, אולי הוא ראש עיריית מודיעין בכלל. אני באמת לא זוכר. אני לא זוכר, אני לא יודע במה מדובר. <היו"ר אחמד טיבי:> אסטרטגי זה הוא או יעלון? <יואל חסון (קדימה):> אני לא יודע. <היו"ר אחמד טיבי:> כי נדמה לי שהוא השר לענייני מודיעין. <יואל חסון (קדימה):> מישהו מוכן לעשות "גוגל", אולי, כדי לדעת? <היו"ר אחמד טיבי:> נא לברר במזכירות מה התארים של שני השרים יעלון ומרידור. <יואל חסון (קדימה):> אני לא יודע איפה המצלמה שלי, יש פה הרבה, אבל אני פונה לציבור שצופה בנו. אם מישהו יודע מה התפקיד של בוגי יעלון, דן מרידור ובני בגין, שיסמס לנו בבקשה. אתה רוצה לתת את הסלולר שלך שיסמס? <היו"ר אחמד טיבי:> הם כבר יודעים. רוב הציבור יודע. <השר מיכאל איתן:> זה אסור על-פי התקנון. כשאני נתתי זה היה עוד מותר. אחרי שנתתי זה נאסר. <היו"ר אחמד טיבי:> תוקן התקנון. תודה לח"כ שמוליק. בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> אתה הורס את כל הכיף, אתה רואה? <השר מיכאל איתן:> אז התברר לי כמה אנשים סובלים מכאבי גב, כי כשצלצלו בשתיים בלילה לטלפון שהנחתי פה, שאלתי את האנשים: אתם לא ישנים? אמרו לי: כואב לי הגב. <יואל חסון (קדימה):> אני אמרתי קודם, אדוני השר, שלדעתי בשעות האלה יש הרייטינג הכי גבוה לערוץ הכנסת, שתדע לך. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, בארצות-הברית צופים בערוץ הכנסת דרך האינטרנט, ואלה השעות שבהן הצפייה היא בשיאה בערוץ הכנסת. <יואל חסון (קדימה):> לכן, אדוני היושב-ראש, אני שואל אם מישהו יודע מה אותם שרים עושים. וזאת הבשורה. איזו בשורה זאת? אותה בשורה של אנשים כמו בוגי יעלון, בני בגין, אבישי ברוורמן, כל מיני שרים לענייני כלום. <היו"ר אחמד טיבי:> אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל הם תורנים פה לפעמים. <יואל חסון (קדימה):> אתה אומר שזאת המשימה, אבל זה כל כך יקר. <היו"ר אחמד טיבי:> זה מתחלק באופן שוויוני בין כולם. <יואל חסון (קדימה):> אדוני, אני חושב שזאת התורנות היקרה ביותר בעולם. אם מחשבים את פר השכר לתורנות שהם עושים כאן, השכר שלהם הוא הגבוה ביותר. <השר מיכאל איתן:> בהתחשב באלטרנטיבה זה לא נורא. <יואל חסון (קדימה):> אני לא יודע איזו אלטרנטיבה. <היו"ר אחמד טיבי:> רבותי, תוך כדי כך שני אס.אם.אסים בגללך כבר התקבלו. אני לא מאמין, שניהם מעיתונאים. <יואל חסון (קדימה):> מה התפקיד שלהם? הם עלו על התפקיד שלהם? מה הם אומרים? אתה רוצה לדווח לעם? <היו"ר אחמד טיבי:> בני בגין בלי תיק, מרידור שר לענייני מודיעין, בוגי שר לעניינים אסטרטגיים. אני צדקתי. <יואל חסון (קדימה):> יפה מאוד. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה, צביקה. <יואל חסון (קדימה):> תודיע לו שהוא זכה. האזרח זרחיה? צביקה ברוט? <היו"ר אחמד טיבי:> ברוט, כן. <יואל חסון (קדימה):> צביקה ברוט, זכית בתחרות שעשינו כאן, כל הכבוד לך. <היו"ר אחמד טיבי:> כל הכבוד, צביקה, שאתה עוקב אחרי דיוני הכנסת. זה נקרא כתב פרלמנטרי חרוץ. <יואל חסון (קדימה):> אני מקווה שתוסיף לי זמן, כי אני לא רואה שמספיקות לי 19 דקות. אדוני היושב-ראש, אתה יושב בדיונים השונים בוועדות, ואתה רואה שבאמת דנים על עוד מיליון, פחות מיליון, מקצצים 5 מיליונים, מקצצים 6 מיליונים, וכל קיצוץ כזה עולה בדם, כואב. מעונות למפגרים שמקבלים פחות, עמותות, תנועות הנוער, החינוך הבלתי פורמלי, המתנ"סים. כל 3–4 מיליונים הם עולם ומלואו. ומה אתה מגלה, אדוני היושב-ראש? כמה עולה שר אחד? אתה רוצה שנוציא עוד שאלה לציבור? <היו"ר אחמד טיבי:> עוד עיתונאי: בוגי אסטרטגיה, מרידור מודיעין, בגין בלי תיק, ברוורמן – שר לעניינך. <יואל חסון (קדימה):> אתה רואה, בגללך היה צריך שר. תראה מה קורה פה, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה, יעקב. <יואל חסון (קדימה):> בגללך היה צריך שר. אז תראה מה קורה פה, אדוני. אני אומר לך, השאלה הבאה לציבור וכדאי שהציבור ידע: כמה עולה שר בלי תיק במדינת ישראל. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, תודיע לציבור. <יואל חסון (קדימה):> שר בלי תיק עולה לכם, הציבור הישראלי, ולנו – אנחנו משלמים מסים כמו כולם – 9 מיליוני שקלים. 9 מיליוני שקלים. מה אפשר לעשות ב-9 מיליוני שקלים, אדוני? סתם שתדע – 750,000 מנות בבית-תמחוי, לדוגמה. 50,000 בדיקות מוח עצם, 23,000 סלי מזון בסיסיים לפסח, 1,500 שכפ"צים קרמיים. שימו לב – 16 כיתות לימוד; ב-9 מיליון, 16 כיתות לימוד. 2,250 מחשבים. אני אומר לכם, היד עוד נטויה בממשלה היקרה ביותר, ואף אחד אפילו לא אומר מלה. <היו"ר אחמד טיבי:> אולי השירות כמיניסטר או כשר הוא ציפור הנפש של האנשים האלה? למה אתה מקל ראש? <יואל חסון (קדימה):> אני אומר לך משהו, אדוני היושב-ראש: אם היתה זו ממשלה אמיצה ואמיתית וממשלת אחדות אמיתית, אתה יודע מה? בשביל אחדות אמיתית – שווה. בשביל ללכת קדימה בתהליך השלום – שווה. בשביל ללכת לתוכנית אמיתית חברתית-כלכלית – שווה. בשביל לעשות שינוי שיטת ממשל, אמיתי – שווה. אתה יודע מה? עוד חמישה שרים בלי תיק. זאת ממשלה רחבה, אבל הכי צרת אופקים. <היו"ר אחמד טיבי:> אתה לא מכיר בעובדה שזאת ציפור הנפש של האנשים האלה? <יואל חסון (קדימה):> תקשיב לי טוב, זה לא עניין של ציפור הנפש. <היו"ר אחמד טיבי:> רוב הציבור מקשיב לך ברגע זה. <יואל חסון (קדימה):> ציפור הנפש היחידה פה היא ציפור הנפש של האיש שיושב בכיסא הריק הזה, של ראש הממשלה נתניהו, שפועל רק משיקולי הישרדות. אתה יודע למה הוא פועל משיקולי הישרדות? כי הוא יודע שהוא לא ניצח בבחירות האלה. הוא יודע שהממשלה שלו היא ממשלת קומבינה, היא ממשלת אינטרסנטים, היא ממשלה שחבר בה רוב, רוב לגיטימי, אני מקבל את הרוב הזה, אבל חבר בה רוב של אינטרסים. אגב, לא שותפים טבעיים, לא שותפים טבעיים אלא חיבורים אינטרסנטיים שבנויים על הסכמים של טרום-בחירות. אגב, באותם הסכמים, אדוני היושב-ראש, סוכם עם אחת המפלגות כך: לא משנה כמה מנדטים תקבלו, אנחנו נתייחס אליכם כאילו קיבלתם 12 מנדטים. קובעים את תוצאות הבחירות מראש, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, קיבלתי עוד אס.אם.אס ששואל מה מקור השם והביטוי ציפור הנפש. אדוני, אתה יודע? אני אגיד לכם. מקורו בתלמוד הבבלי. ציפור הנפש זה הגרגרת, כלומר היה כתוב שם: הכוהו על שוקו ועל ציפור נפשו. זה הדבר הרגיש ביותר, ואם אתה מכה מישהו שם, אתה יכול לגרום למוות. לכן זה ציפור נפש, מלבד העובדה שזה דבר חשוב ביותר לך, עקרוני ביותר. פיזית, ציפור הנפש זה הדבר הרגיש, החשוב ביותר. מכאן מקור השם בתלמוד הבבלי. <יואל חסון (קדימה):> תודה רבה על השיעור. אתה רואה, מי שצופה בנו לומד המון. <השר מיכאל איתן:> – – – דרך אגב, ציפור הנפש זה במקרה ציפורה. <יואל חסון (קדימה):> חברי, אדוני השר, הרי נתניהו מחזיק מעצמו, וגם אני החזקתי ממנו, עד שראיתי אותו מתפקד בעניין הזה, כאדם שמבין בכלכלה. באמת, הוא העלה את הנושאים האלה כנושאים מרכזיים במערכת הבחירות. הוא אמר, לדוגמה, שמנוע הצמיחה החזק ביותר הוא הפחתת המסים. זה מנוע סילון, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. את זה הוא אמר ב-4 באפריל 2009, משהו כזה, או 2004. מה קרה? לאן נעלם החזון? לאן נעלמה האמונה בדרך? איפה? איזה סילון? זה בקושי מנוע "פייפר". איזה סילון? הרי לא הפחיתו כאן מסים, אלא להיפך, העלו כאן מסים ומעלים כאן מסים ולא הולכים לכיוון של הפחתת מסים. אם התפיסה של נתניהו היתה סוג של תבנית, והיית רוצה או היית משער שהתקציב שנתניהו מעביר אמור להתאים בול לעקרונות הכלכליים שלו – זה לא היה נכנס, זה לא מתחבר. הוא העלה מסים בדלק, במים, את המע"מ, וגם את אותה הורדת מסים שהוא תכנן – הוא הפך אותה להורדות מסים שהן כל כך לא משמעותיות – 1%, 1.5%. זה אותו עידוד צמיחה שהוא דיבר עליו? דיבר נתניהו גבוהה-גבוהה על הצורך לעודד חברות, להקים את הבסיסים שלהן פה ולצאת לדרך מפה. תסתכלו מה קורה בעולם. כשאתה רוצה לעודד חברות להקים את המטות שלהם במדינה מסוימת, אתה מקצץ במס החברות באופן משמעותי, דרסטי. אגב, זה מה שאני מאמין בו בכל לבי, בכל לבי. גם נתניהו מאמין בזה בכל לב, אבל כנראה לא כל כך. מה לעשות. צריך לשלם מיליארדים כדי לקיים את הממשלה הענקית הזאת. מיליארדים. וגם את ההסכמים הקואליציוניים. המע"מ על הפירות והירקות – קודם כול, שיהיה ברור שאני מאוד מעריך ומכבד את מירי רגב, אבל לא היא היתה הבעיה. ברגע שנתניהו חשש – לא משנה שש"ס אמרה אחר כך בכל הזדמנות: אנחנו לא היינו מפילים ממשלה על הדבר הזה בחיים – אבל הוא חשש שיתערער לו הכיסא, שהרב עובדיה לא מרוצה. <היו"ר אחמד טיבי:> המיריפוביה של החשש ממירי והחשש מאובדן הכיסא – שניהם אלמנטים ששיחקו. <יואל חסון (קדימה):> אני אומר לך עוד פעם שאני אוהב את מירי ואני לא נותן לה את הקרדיט הזה. מירי לבד לא היתה מספיקה. <היו"ר אחמד טיבי:> הרשה לי להגן על מירי בשעה כזאת של הבוקר. <יואל חסון (קדימה):> מירי לא היתה מספיקה פה. הרי נתניהו האמין בכל לבו שצריך להטיל מע"מ על הפירות והירקות. מלכתחילה אמרה לו כאן אותה ציפי, שאתה מכיר, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> ציפור נפשו ממש. <יואל חסון (קדימה):> ציפור נפשנו כולנו. אמרה לו: עזוב, מה אתה הולך עם זה? תתקפל עכשיו, תהיה גבר. היא לא אמרה לו: תתקפל בעתיד. היא אמרה לו: הרי אתה תתקפל בסוף, אז תרד מזה עכשיו, אבל הוא השפיל את – מה שמו של שר האוצר? <היו"ר אחמד טיבי:> השר יובל שטייניץ. <יואל חסון (קדימה):> יובל שטייניץ, אני שכחתי. שר האוצר הולך באותו היום, אחרי שהוא משוחח עם נתניהו, הולך במסדרון ואומר לכתבים: המס יהיה ויקום ויהיה. בינתיים נתניהו באיזו מסיבת עיתונאים בהולה ולחוצה חוזר בו. <היו"ר אחמד טיבי:> זה היה נכס צאן ברזל של מדיניותו הכלכלית, הפירות והירקות. <יואל חסון (קדימה):> אני באמת מופתע מנתניהו, כי אני יודע כמה נתניהו מדבר על כך שצריך לפתוח את שערי המדינה, לעשות אותה פתוחה לתיירות, כמה הוא תפס את נושא התיירות, ומכל המסים שבעולם, שוב, מכל המסים שבעולם – דווקא מס על התיירות הנכנסת. כל המדינות, זה בדיוק המס שהן מבטלות ומורידות, אם עוד היה להן כזה. כל מדינה קטנה – ואני לא מדבר על מדינות אירופה, שעמוסות בתיירות, מבינות את הרעיון, מעודדות תיירות פנימה, נותנות החזרי מס בנדיבות: רק תבואו ותקנו, אלא על המדינות החדשות, המדינות שמתפתחות עכשיו. אחד הדברים הראשונים שהן עושות כדי לשקם את הכלכלה שלהן הוא תיירות. הן מפחיתות מסים, מבטלות מסי נמל, עושות הכול כדי שתיירים יבואו. פה מה עושים? כולם מדברים על תיירות, אומרים כמה התיירות חשובה. ראש הממשלה נתניהו מסביר באדיקות כמה זה חשוב וקורא לזה מנוע צמיחה. רגע, מנוע מנוע, אבל אם המנוע שובר לי את הרגליים של שולחן הממשלה שלי והכיסא שלי מתחיל להתנדנד כי ישראל ביתנו מאיימת, הוא יורד מזה. הוא מבטל את זה. אומר, מבטיח, עומד על העקרונות, רואה איום ומתקפל. זה מזכיר את התנופה–בלימה, אתה זוכר את התנועות האלה? <היו"ר אחמד טיבי:> נסיקה. <יואל חסון (קדימה):> איך זה התחיל, אתה זוכר? זה מתחיל עם תנופה? נסיקה, לא? <היו"ר אחמד טיבי:> תנופה, בלימה. <זאב בילסקי (קדימה):> בלימה ותנופה. <היו"ר אחמד טיבי:> היה משהו כזה. <יואל חסון (קדימה):> מה זה חשוב? זה לא עבד, זה מה שאנחנו יודעים. זה לא עבד, חבר הכנסת בילסקי. אפשר לעשות תנועות עם הידיים מהבוקר עד הבוקר הקרוב, אבל זה לא עבד. זה ראש הממשלה? זה ראש הממשלה שמנהל היום את הכלכלה? את מדיניות החוץ? זה הבן-אדם שאנחנו אמורים לסמוך עליו? שלא לדבר על ההתייחסות של נתניהו למשרד האוצר. אגב, אני לא מאלה שחושבים שכל מה שפקיד אומר זה כזה ראה וקדש. אני לא אומר, ממש לא, אבל אני כן מאמין שכשאתה נבחר, יש צורך להתייעץ עם גורמי המקצוע. יש צורך לשמוע. יש כאלה שיש להם זיכרון ארגוני, יש כאלה שמבינים בדברים שאתה לא מבין באופן טבעי. כשאתה מנהיג ואתה שר או ראש ממשלה אתה לא אמור להבין בכל דבר. אני חשבתי תמיד שלא תמיד עמדת פקידי האוצר היא הדבר הנכון, אבל לרמוס ככה? לרמוס ככה? ככה להתייחס? להעביר תקציב מדינה מעל הראש של כל הגורמים הבכירים המקצועיים באוצר, כולל שר האוצר, שמנסה בקצה להרוויח איזה פירור קרדיט? אין דבר כזה, אין דבר כזה. זה לא עובד, זה לא עובד בשום מקום שצריך לעשות בו ניהול תקין. אבל זה ראש הממשלה, זה לא מעניין אותו, הוא באמת חושב והוא באמת מאמין שכל מה שחשוב זה הישרדות. כל מה שחשוב זה הישרדות. אני יכול להגיד לראש הממשלה הזה שהוא צריך ללמוד מאדם שהיתה לי הזכות לעבוד אתו כמעט חמש שנים, אריאל שרון. אריאל שרון, כשהיה עומד על הדוכן היכן שאני עומד או כשהיה יושב שם, בכיסא של ראש הממשלה, לא היה מסתכל מסביב. הוא גם לא היה מסתכל לפה. אפילו על היושב-ראש הוא לא היה מסתכל. הוא היה מסתכל החוצה. הוא היה מסתכל החוצה והיה חושב: מה אני צריך לעשות כדי שהציבור הישראלי יקבל ויאמין בדרך שלי? הוא דיבר לציבור ולא חשב אם יהיה לו קול אחד פחות או קול אחד יותר. ההישרדות לא עניינה אותו, ואתם יודעים למה? כי הוא האמין והרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון. וכשאתה מרגיש ויודע שאתה עושה את הדבר הנכון, הציבור בא אחריך. עובדה, זה היה כך. אם לאריאל שרון לא היה קורה מה שקרה לו, כל ההיסטוריה הפוליטית היתה נראית אחרת. <השר מיכאל איתן:> בערב אחד הוא מינה שבעה או שמונה סגנים. בערב אחד. <יואל חסון (קדימה):> אבל לא היו לו תשעה שרים בלי תיק. <השר מיכאל איתן:> שבעה סגנים ביום אחד, כאן בכנסת הזאת. <יואל חסון (קדימה):> נכון, ולא היו תשעה שרים בלי תיק. אצלנו, בממשלת קדימה, לא היה סגן שר אחד חוץ מסגן שר הביטחון וסגן שר החוץ. שרים בלי תיק לא היו, בטח לא תשעה. הדבר הנורא פה הוא שזה ראש ממשלה שחי רק בבית הזה. הוא צריך לזכור שהבית הזה בסוף מסתכל גם החוצה. יום אחד, גם אלה שמספקים לו היום את אותה תחושת ביטחון הישרדותית, כשהם יבינו שהם עוברים את הגבול, כשהם יבינו שהציבור הזה כבר לא עומד מאחורי הממשלה הזאת, הם יסובבו לראש הממשלה הזה את הגב. כי כשאתה פועל רק משיקולי הישרדות אתה לא מחזיק, זה לא עובד לאורך זמן, ואתה נחשף. אתה נחשף בעיקר כשיש כזה פער בין מה שהבטחת לבין מה שאתה עושה באמת. אתה לא יכול להיות עד כדי כך ציני. אמר אריאל שרון: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. וזה נכון. גם אני, לא כשר ולא כראש ממשלה, גם לא כחבר כנסת, כשהגעתי לעבוד במשרד ראש הממשלה, למדתי דברים שלא ידעתי קודם. אז בוודאי כך ראש ממשלה. אבל עדיין, לא יכול להיות פער כזה קיצוני בין האמונות הבסיסיות שלך, שאותן הצגת לציבור, לבין מה שאתה מביא היום בפני הציבור. והציבור רואה, והציבור שומע, והציבור מפנים. וצריך ללכת ברחוב ולשמוע את האנשים, ולשמוע את אותם אנשים שהצביעו נתניהו. היתה להם אותה תקווה, אותה תקווה שהוא השתנה, אותה תקווה שהוא יתנהל אחרת. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, מה הדבר שכל אדם סביר, נורמלי, לא אוהב שאומרים לו? "אמרנו לך". אני מצטער לומר לך, אדוני היושב-ראש, ולומר לציבור: אמרנו לכם. אמרנו לכם שביבי נתניהו הוא אותו הביבי, הוא אותו נתניהו, הוא אותו בן-אדם. אתה יודע מה, בגרותו אפילו מביישת את צעירותו. אפילו כראש ממשלה צעיר הוא לא הספיק לעשות כל כך הרבה טעויות בשלושה-ארבעה חודשים. ב-100 ימים ראש הממשלה הזה עשה כל כך הרבה טעויות, כל כך הרבה פליק-פלאק, סיבובים באוויר, שינויי עמדות מהקצה אל הקצה. כלום לא השתנה חוץ מזה שהוסיפו כאן עוד שולחן. <היו"ר אחמד טיבי:> עור. <יואל חסון (קדימה):> אות קלון, שמוכיח ומראה לנו כל יום כמה הממשלה הזאת גדולה, כמה ראש הממשלה הזה לא עומד מאחורי דבריו, לא באמת, ובסופו של דבר לא עומד מאחורי מה שהבטיח לציבור. ולכן, לסיכום, התחלתי ואמרתי שהיום הזה מבחינה דמוקרטית הוא יום משמח, כי הדמוקרטיה הישראלית התגלתה כאן בתפארתה. אבל הוא גם יום עצוב. זה יום עצוב, כי לצערי הכנסת הזאת, סביר להניח – זה אולי עוד ישתנה – תעביר מחר חוק הסדרים גדול, עבה, בעייתי, אפילו מסוכן. אפילו מסוכן. מצד שני, אני יכול לומר לציבור שצופה בנו עכשיו – מישהו רואה כאן את חברי האופוזיציה, באמת החרוצים, שיושבים כאן – שאנחנו מתכוונים להיות כאן. זאת הזירה שלנו, אין לנו מקום אחר. אין לנו מקום אחר לדבר בו, אנחנו נהיה כאן. אנחנו נהיה האלטרנטיבה. אנחנו בקדימה נהיה האלטרנטיבה השפויה לממשלה הזאת. כדאי שידעו כולם: יש אופוזיציה בישראל, יש אלטרנטיבה. וכשאנחנו, בעזרת השם, נרכיב את הממשלה הבאה, במהרה בימינו, נוכיח עד כמה אתה גם יכול לומר לציבור את האמת, וגם אחר כך אתה יכול לקיים את זה ממקום מושבך, גם בראשות הממשלה וגם בתפקידי שרים. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון, חן-חן. חבר הכנסת זאב בילסקי, בבקשה. חבר הכנסת דוד רותם – לא נמצא. שוב אני נשאל על ביטוי שהשתמשתי בו – עוד אס.אם.אס, אנשים עוקבים – מאיפה הגיע הביטוי "נכסי צאן ברזל". האמת היא שמקור הביטוי – מישהו מנסה לעזור לי, האמת היא שאני יודע מה התשובה – הוא במשנה. כאשר אשה היתה נישאת, היא היתה מביאה אתה נכסים. בהתחלה היא היתה מביאה ממש צאן, חבר הכנסת בילסקי. צאן ברזל, כלומר צאן שהוא נכס שלה, ושלה בלבד. היה מותר להשתמש בו, מבחינת הבעל, אבל זה עדיין נשאר שלה. עם הזמן זה התפתח – – – <השר מיכאל איתן:> לומדים את זה בלימודי חובה בבית-ספר. <היו"ר אחמד טיבי:> זה התפתח למיטלטלים ונכסים אחרים וכדומה, אבל זה נשאר שלה. מכאן בא הביטוי "נכסי צאן ברזל". <זאב בילסקי (קדימה):> יישר כוח, אדוני היושב-ראש. אני חושב שבאחד הגלגולים הקודמים קראו לך יענק'ל טובייס, משהו כזה. <השר מיכאל איתן:> אני מציע, לצד כל ביטוי או אמירה שלקוחה מהמקורות היהודיים, תביא גם אחת מהמקורות הערביים. אז אנחנו – – – מה הביטוי המקביל ל"נכסי צאן ברזל". <היו"ר אחמד טיבי:> חמור הנושא ספרים. <השר מיכאל איתן:> מה המקביל? <היו"ר אחמד טיבי:> אה, המקביל. לא תמיד יש ביטויים מקבילים. חשבתי שאתה רוצה ביטויים מהערבית. <השר מיכאל איתן:> אני חושב שגם בתרבות הערבית, ברגע שיש נישואים, האשה מביאה אתה את כל מה שהיא אולי יכולה לקחת אחר כך חזרה. <היו"ר אחמד טיבי:> ג'האז אלערוס. <זאב בילסקי (קדימה):> מכל מלמדי השכלתי. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, זה נכון, התכשיטים נשארים שלה. <זאב בילסקי (קדימה):> כבוד השר, כנסת נכבדה, צופים יקרים, האמת שאני נזכר בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, שאז הוזמנתי כראש עיר צעיר לתל-אביב. חפרו שם את תחילת הרכבת התחתית של תל-אביב. אתה זוכר? <השר מיכאל איתן:> אתה עוד תזכיר לי את "תעלת בלאומליך". <זאב בילסקי (קדימה):> תאמין לי, אותו דבר. האמת היא שבאתי מרעננה, הגעתי לשם, ושמו כזה מחפר עגול, כזה שנכנס למטה, והיה ראש העיר, והיה ראש הממשלה, והנה חופרים. ואני, אתה יודע, ראיתי את ראש הממשלה – עכשיו הייתם בבאר-שבע, נסעתם – והיו שם מפות, ודיבורים, וכבר ראיתי את הרכבת רצה לאילת וחוזרת, ושני פסים וכו'. ואמרתי לעצמי: אתה יודע מה, למה צריך כל כך הרבה לדבר ולעשות – איך אומרים החבר'ה? – פוזות. בואו נתרכז בעשייה, אולי פשוטה. אתה יודע, החיים לימדו אותי, בייחוד בתפקיד של ראש עיר, אתה מצטיין אם אתה עושה את הדברים הקטנים טוב. עזוב את הדברים הגדולים. תמיד היו אומרים לי: זאביק, עזוב, אתה מדבר על חזון, לא מתאים לך לטפל בעמוד חשמל, לא מתאים לך לטפל בעץ. אתה צריך אסטרטגיה, תוכניות גדולות. הייתי אומר: כן, כן, כן, וחוזר לעמודי החשמל וחוזר לעצים. כי בסך הכול, התזמורת עובדת כשכל נגן עושה את עבודתו טובה. עכשיו, אני ראיתי את התקציב הזה, אדוני היושב-ראש, ואני הסתכלתי וככה חיפשתי. אמרתי: אתה יודע מה, בכל תקציב צריכה להיות איזושהי בשורה. אדם שמתכנן תקציב מראה גם את סדר העדיפויות שלו. ויכולות להיות הרבה בשורות בתקציב. למשל, חינוך. היו ראשי ממשלה שעשו פה מהפך בחינוך. השקיעו פה הרבה מאוד והחליטו שהחינוך, כמו שאמרה קודם נכון השרה לשעבר יולי תמיר – תשתית חינוכית זו בהחלט השקעה ראויה. היו ממשלות שלקחו 18 מיליארד, או 24, לכבישים או לרכבות. החלטה אסטרטגית של ממשלה, שאתה הולך ואומר: בואו נרשת את הארץ בכבישים וברכבות. הסתכלתי פה, אדוני השר, על התקציב הזה, וחיפשתי איזושהי בשורה. עכשיו, הבשורה היחידה שאני מוצא פה – ואני אומר לך את האמת, אני באמת מודאג, אני באמת אזרח מודאג היום. דיבר קודם חבר הכנסת שי חרמש וסיפר שיש גירעון בביטוח הלאומי של 100 מיליארד שקל. יש לנו גירעון שנובע מההאטה הכלכלית בגביית המסים. ולכן אני בטוח שראש הממשלה לא התכוון שזה מה שיצא בסופו של דבר, אבל ברגע שאתה צריך להיכנע לכל האילוצים אתה מגיע למצב שיכול להיות – המדינה נמצאת במצב קשה מאוד; יכול להיות שאם חס וחלילה המצב עוד ילך ויהיה גרוע, ועוד פחות מפעלים, ופחות משלמים מסים, ואתה גובה פחות מע"מ – אומנם אתה מעלה את המע"מ, אתה מצפה. אני ראיתי בוועדת הכספים את ראשי מערכת המסים. הם לא נראים טוב. לא כי חלילה מצב בריאותם לא טוב, אבל הם מסתכלים כל חודש ורואים מה נכנס. כל פעם אומרים לי: תראה בארצות-הברית, שופכים כסף, מגדילים. הלוואי שנהיה ארצות-הברית. אנחנו לא ארצות-הברית. ארצות-הברית יכולה להציל את "ג'נרל מוטורס", 50 מיליארד – – – <השר מיכאל איתן:> בארצות-הברית אחוז החוב מהתוצר הוא עדיין הרבה יותר נמוך מאשר בישראל. אנחנו, בעקבות הגירעונות שאתה מדבר עליהם, נגיע כנראה בשנה הבאה או בעוד שנתיים לקרוב ל-100% חוב תוצר. במצבים כאלה אתה עלול גם להסתכן בשינוי הדירוג שלך, ואז אתה משלם ריביות הרבה יותר גדולות. <זאב בילסקי (קדימה):> בוודאי. אני מאוד מודאג, ואני אומר לך, השר מיקי איתן, ידידי הטוב משכבר הימים, אני באמת מודאג. אני שומע אנשים פה אומרים: תגדיל את הגירעון, תיקח עוד, תעשה עוד. אני מתקומם בתוכי. אני שואל: מאיפה אתם לוקחים? במשק הבית אתה קצת מצטמצם, אז אתה חוסך. למה שתחשוב שמדינת ישראל זה אחרת? לכן, אני חושב שהתוצאה של הגירעון הזה – אולי זה לא פופולרי, אולי יותר פופולרי להגיד: תרחיב, תרחיב, תעשה, מנועי צמיחה. אני שומע פה כל כך הרבה מנועי צמיחה, מיקי איתן, מה אני אגיד לך, המנועים עובדים, רק תשפוך כסף והכול יהיה בסדר. תשפוך, אל תדאג, זה יהיה בסדר. אני מאוד מודאג. הייתי רוצה לדבר על נושא שמאוד מאוד קרוב לי ומאוד כואב לי, וזה הנושא של השלטון המקומי. באיזשהו מקום, אדוני היושב-ראש, ידעתי את זה, אבל לא הבנתי את זה. רק כשהגעתי לפה התחלתי להבין מה בדיוק השלטון המרכזי חושב על השלטון המקומי. ואני רואה כל יום שבאיזשהו מקום אנשים שיושבים סביב השולחן הזה חושבים שכל התבונה ניתנה להם ואלה שבשלטון המקומי לא מבינים, לא יכולים. אתה יודע, השר, אתה מכיר אותי כל כך הרבה שנים, אתה יודע בדיוק איך עבדתי, איך עשיתי את זה, ואף אחד אף פעם לא ערער על כך שאני, לפחות בתחום המקום שלי אני יודע מה אני עושה. פה, פתאום, אני מתחיל לראות לא רק חקיקה, אלא גם התייחסות ממשלתית שהשלטון המקומי לא מבין מה שצריך לעשות, אנחנו נסביר לו מה צריך לעשות. אני רואה את זה בהצעות חוק ואני רואה את זה ביחס של השרים. <השר מיכאל איתן:> בגלגול הוצאות. <זאב בילסקי (קדימה):> בגלגול הוצאות. בכל פעם, אתה יודע, לאט-לאט, הסוס – ניתן לו לאכול פחות, עוד קצת פחות, בואו ננסה ונראה. אתה באמת חושב שהסוס הזה יחזיק מעמד? ראיתי את ידידי הדרוזים, באמת, באו לפה ראשי הרשויות והקימו אוהל. הלוא מה קורה? כמעט כולם חדשים, נבחרו חדשים, עם רצון טוב, ורוצים לשפר. מה שהם ירשו – הם לא מסוגלים לעבוד, אין לו שום סיכוי לעבוד. ברעננה יכולתי להפשיל שרוולים, להביא היי-טק, לעשות. להם אין את האפשרויות האלה. אז הממשלה צריכה לבוא ולעזור להם. אני מסתכל ואני רואה את הגישה. כל הזמן השר מחזיק אותם כאילו שיצא לו משהו מזה. ואז אתה מביא למצב שסוגרים את המים. עשרות אלפי אנשים, סוגרים להם את המים. חשבתי על זה, מה הרעיון בסגירת מים? זה בדיוק "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". הלוא מה קורה? נניח שאיזה ראש רשות לא התנהל טוב, התנאים לא היו בסדר, אבל רוב התושבים משלמים את חשבון המים שלהם – אתה מעניש אותו. מה ההיגיון להעניש אדם ששילם את חשבון המים שלו? <השר מיכאל איתן:> סגור לו את המים אצלו בבית. <זאב בילסקי (קדימה):> אבל זה ששילם – אני כבר לא מדבר על זה שלא שילם. אני אומר שזה ששילם, סגרו לו את המים. <היו"ר אחמד טיבי:> שזה רוב הציבור. <זאב בילסקי (קדימה):> שזה רוב הציבור, והוא ציבור טוב. <השר מיכאל איתן:> סגור לו את המים בבית, לראש הרשות. <זאב בילסקי (קדימה):> אז עכשיו, אתה מבין מה קורה? יושב השלטון המרכזי – ניסיתי לדבר אתם; אמרתי לו: שמע, יש לי רעיון בשבילך. למה אתה סוגר, מעניש את כל הציבור על חטא שהוא בכלל לא אשם בו? למה לא תמצא פתרון אחר? לדוגמה, תעשה המחאת זכות – מגיע לו, מגיע לו כסף, קח את הכסף, תעביר ל"מקורות". תחליט, אני יודע מה? חשמל למבני ציבור ומים לתושבים, זה הדבר הכי חשוב. הם לא מוכנים לעשות להם את זה. מה אתה עושה? אתה יוצר משבר, כולם רצים לראש הממשלה, ראש הממשלה קורא למנכ"ל, אומר: תעשה לי טובה, תסגור את העניין, ואז יוצאת בשורה – סוגרים את העניין. משטרה עירונית – אתה יודע, נער הייתי, לא זקנתי, בגרתי – איך שנבחרתי בפעם הראשונה לראשות העיר, ראיתי שאני יכול לעשות הכול; חינוך, גינון, תרבות – הכול בידיים שלי. משטרה – לא יכול. באים, גונבים מכוניות "עלא טול" – על המקום, בלי עין הרע, כל לילה באים אנשים, ואתה יודע, זה דבר נורא, השוטרים, קציני המשטרה, כבר טחו עיניהם – אתה יוצא עם המפתחות בבוקר, סבבה – אין אוטו. אז אתה חושב, אולי הזדקנת כל כך שאתה לא זוכר איפה הוא. אתה הולך קצת לפה, אולי זה פה – אין אוטו. הלך. <היו"ר אחמד טיבי:> הלך האוטו. <זאב בילסקי (קדימה):> הלך האוטו. ומה אתה עושה? אתה חוזר הביתה, מצלצל מייד למשטרה, עונה לך ככה: "משטרה" – אתה יודע, כזה קול של – עייף. אומר: "גברתי, שלום, גנבו לי את האוטו". "טוב, תבוא אלינו". "אבל, גברתי, איך אבוא? אין לי אוטו". "אדוני, זה לא מעניין אותנו. תבוא אלינו". חקרתי את העניין הזה, ורציתי ברעננה לעשות שירות, והתחלתי לעשות אותו, עד שהמשטרה הסכימה – הגעה לבית המתלונן. הניידת תבוא, הרי במילא את האוטו לא יביאו. <היו"ר אחמד טיבי:> לא שיפרת את המענה הטלפוני קודם? <זאב בילסקי (קדימה):> אתה מבין, הלוא במילא את האוטו לא יביאו. האוטו הלך. עוד לא ראיתי אוטו חוזר. האוטו הלך. <היו"ר אחמד טיבי:> האוטו של אורי בר-לב לפני שבוע חזר. <זאב בילסקי (קדימה):> בטח בלי הזה ובלי ההוא. <היו"ר אחמד טיבי:> לא, כי הוא ניצב, אז משקיעים מאמץ. <זאב בילסקי (קדימה):> התחשבו בו. <היו"ר אחמד טיבי:> לא, המשטרה השקיעה מאמץ והחזירה את האוטו. אגב, אם המשטרה רוצה להחזיר אוטו גנוב, הוא מוחזר. נקודה. אבל היא צריכה להשקיע מאמץ מיוחד בכל רכב. <זאב בילסקי (קדימה):> תבין, במדינת ישראל יש 27,432 שוטרים. <היו"ר אחמד טיבי:> ואלפי גנבות רכב. <זאב בילסקי (קדימה):> במדינת ישראל נגנבות 20,000–40,000 מכוניות בשנה. אני התחלתי לחקור את העניין, הלכתי למפכ"ל וניסיתי לבדוק את עניין גנבות הרכב. ואז למדתי – השר איתן, לא תאמין – אמרתי: גנבות, גנבות, גנבות, ואז אני שומע שהם עונים לי בשפה אחרת. חשבתי, אולי הם דוברי אנגלית – לא הבנתי מה הם אומרים. אני שומע אותם אומרים: כן, בילסקי, תראה, זה שבל"ר. שבל"ר. שבל"ר. אמרתי: רגע, גנבו את האוטו, מה זה שבל"ר? אומרים לי, בילסקי, אתה צריך להבין; אם אתה רוצה להתעסק בענייני משטרה, אתה צריך להבין – המונח המשטרתי לגנבת אוטו זה שבל"ר. אמרתי: טוב. סליחה, אדוני, שאני שואל – לא נעים לי להראות שאני אהבל, לא מבין. אתה צריך להראות שאתה חכם. שאלתי קצין בצד, בשקט, שלא ישמעו שאני לא יודע, שאלתי אותו: מה זה שבל"ר? הוא אומר: שבל"ר זה ראשי תיבות – תקשיב טוב, אדוני היושב-ראש, כי אתה אוהב את הדברים האלה – שימוש ברכב ללא רשות. יעני, הבן-אדם בא, נטל את האוטו, הוא התכוון להחזיר, רק לא יצא לו. ככה המשטרה קוראת לגנבות רכב. שבל"ר – שימוש ברכב ללא רשות. <היו"ר אחמד טיבי:> זה אשתו לקחה לו. <זאב בילסקי (קדימה):> אתה מבין – שבל"ר. אמרתי לו: אדוני, אם אתה קורא לזה ככה, איך תחזיר את האוטו? ואז – אני מציע לך, בוא תעשה משטרה עירונית. אה, בילסקי, אנחנו לא יכולים, השערים, ניתן להם עוד משטרה? אמרתי לו, לא משטרה צווארון לבן, משהו קטן, איכות חיים, תן לנו לכוון תנועה. אתה יודע כמה אהבתי לכוון תנועה? עד שאמרו לי שזה לא חוקי. עשיתי קורס של המשטרה. אגב, מדברים כל הזמן על חוק ההתייעלות, חוק ההסדרים, מה שהממשלה קוראת התייעלות – אומרים שזה לא טוב. להגיד לך את האמת, אני לא יודע. ראיתי כמה זמן לוקח פה בדרך האחרת, אז אני כבר לא יודע מה טוב. אבל נשאיר את זה בצד. לכוון תנועה לקח לי שבע שנים פה שישנו תקנה, שפקחי העירייה יכולים לכוון תנועה. אני חשבתי לתומי – הכוונת תנועה – בהתחלה עשיתי את זה. אמרו לי: בילסקי, אנחנו שומרים חוק, אתה לא יכול. אמרתי: למה אני לא יכול? תראה איך אני עושה את זה, ככה יפה. אומרים לי: אתה לא יכול. רק שוטר יכול לכוון תנועה. אמרתי: בסדר, איפה הם לומדים? גם אני אלמד – אולי בייל, אולי בהרווארד? אדוני למד רפואה, אולי גם שם לומדים. אלך לשם. אמרו לי: בילסקי, לא, רק שוטר יכול. שבע שנים נלחמתי, בסוף שינו סעיף קטן והחליטו שפקחים יכולים לכוון תנועה. עשו קורס – – – <השר מיכאל איתן:> איפה הם לומדים? <זאב בילסקי (קדימה):> או, לא ידעו, כי זאת היתה הפעם הראשונה, ביקשו מאתנו את "יד לבנים" ברעננה, שלחו את פקד ג'יבלי שיעשה קורס לפקחי העירייה, שלושה ימים. יום ראשון עיוני בכיתה, יום שני מעשי בכביש, יום שלישי מבחן. אני ביום הראשון באתי, פקד ג'יבלי היה בטוח שאני בא כמו ראשי הערים, בא לברך והולך. אני – בא לברך ונשאר. הוא לא ידע מה לעשות. 34 שומע? הקודקוד נשאר, מה לעשות, להשאיר אותו? אומר: חכה, נבדוק עם היועצת המשפטית. כל היום הלכו להשאיר את היועצת המשפטית, להשאיר את הקודקוד, לא להשאיר – בינתיים נשארתי בכיתה, וגם הייתי פעיל, השתתפתי. ביום השני התרגלו שאני בפנים. ירדתי לכביש, תאמין לי, הכוונתי תנועה, אדוני היושב-ראש, עלא כיפאק. יום שלישי – מבחן; גמרתי בהצטיינות יתירה. אגב, אני היחיד בכנסת שרשאי, לפי החוק – הם טעו, הם נתנו לי תעודה לא מוגבלת בזמן ולא במקום. אז אני, גם בכנסת, היחיד שיכול לכוון תנועה. אפילו שר המשטרה לא יכול לכוון תנועה. <היו"ר אחמד טיבי:> השאלה היא, האם מותר לפי החוק גם לכוון תנועה וגם להיות חבר הכנסת? השאלה היא אם יש ניגוד עניינים בין שני הדברים. <זאב בילסקי (קדימה):> רק שאדוני לא יעלה את זה, כי אני כבר רואה את הדיונים איך להוריד אותי מהעניין. אז תשאיר לי את זה ככה. <השר מיכאל איתן:> לא, אין שום כוונה להוריד אותך מכיוון התנועה. רק מהכנסת. <זאב בילסקי (קדימה):> גם על זה טרחתי ועבדתי קשה, אז תשאירו אותי בשניהם. בקיצור, תראה, אם יש פקק, תקראו לי. אני היחיד שלפי החוק יכול לכוון תנועה. עכשיו אני מסתכל ורואה את הוויכוח בין שר האוצר ובין השר לביטחון פנים על משטרה עירונית, ואני אומר להם – הלוא מה אומר השר לביטחון פנים – אגב, איש נהדר. באמת, אני מכיר אותו, היה קצין משטרה טוב, איש טוב – אומר: לא יקום ולא יהיה. אמרתי לו, אחי, איציק, למה תגיד לא יקום ולא יהיה? למה מה? מה יכול להיות? תעשה ניסוי, קח עיר אחת, תן לה שיכוונו תנועה, תן להם שאם ילדים עושים רעש באחת בלילה ורק שוטר יכול להפסיק את הרעש, יבוא השוטר העירוני לעשות את זה. בתל-אביב יש נת"צים – נתיבי תחבורה ציבורית – שרק היא תיסע, הרי יש יותר תחבורה לא ציבורית מתחבורה ציבורית. זאת ישראל – אתה יודע, תמרורים זה רק המלצה אצלנו. אז בא ראש העיר, מבקש שהמשטרה תיתן – איפה, למשטרה יש זמן לנת"צים? אז תן משטרה עירונית שתטפל בנת"צים. אדוני יודע שהאוטובוס – אתה יודע, לפעמים האוטובוסים הגדולים – לא רוצה להיכנס למפרץ. אתה יודע למה? כי לא מנומסים פה. הוא יודע: אם הוא נכנס, הוא לא יצא. אז הוא נעמד באמצע הכביש, עוצר את כולם, כולם עולים לאוטובוס והוא ממשיך הלאה. זאת עבירה. אתה ראית פעם שוטר נותן דוח? אתה יודע, אנחנו מקום ראשון בארץ במספר ההרוגים הולכי רגל בתאונות דרכים. הולך רגל לא מוגן. <השר מיכאל איתן:> מקום ראשון בעולם. <זאב בילסקי (קדימה):> בעולם, סליחה. צודק השר. לא רק זה, 10% מההרוגים הולכי הרגל נהרגים בדרכים בין-עירוניות בכלל. איך הוא הגיע לבין-עירוני? אני בא ואומר לו: תשמע, בוא תן מישהו שיהיה אחראי. המשטרה לא רוצה להתעסק בזה. אני לא ראיתי שוטר שעומד במעבר חצייה ורושם דוח למי שעבר באור אדום. הוא לא יסכן את נפשו. הלוא הנהגים פה, מי יודע איך הם נוהגים. ולכן אני בא וזועק את זעקת השלטון המקומי. <השר מיכאל איתן:> איך זה מתקשר לעניין גנבות הרכב, שם התחלת? <זאב בילסקי (קדימה):> מה עשיתי ברעננה? אמרתי, אני רוצה לעשות הגעה לבית המתלונן. מה זאת אומרת? אותו אחד שמצלצל למשטרה: אדוני, תבוא, אין לי אוטו – במקום זה, אנחנו באנו אליו הביתה. עשינו ניידת משותפת, יושב שוטר של המשטרה, פקח שלנו עם אוטו, ומפטרלים. ברגע שמישהו גנבו לו אוטו, הוא מצלצל למשטרה, המשטרה מודיעה למוקד העירוני, 34, ניידת מגיעה, אומרים לו: אדוני, אנחנו בדרך. באים אליו, אומרים לו: אדוני, מצטערים שגנבו לך את האוטו, אתה צריך להבין, בלילה גנבו כבר 14 רכבים. תמיד תגיד לו שיש עוד, אתה יודע, צרת רבים חצי נחמה. <היו"ר אחמד טיבי:> דווקא בלילה הזה. <זאב בילסקי (קדימה):> שירגיש טוב, שהוא לא לבד בעסק הזה. ואז הוא נותן לו טופס לביטוח, וגמרנו. <השר מיכאל איתן:> אבל אז צריכים לבוא שניים, אחד מהמשטרה ואחד – – – <זאב בילסקי (קדימה):> כי לא הסכימו לתת לי משטרה עירונית. הם הסכימו לתת לנו ניידת משותפת בתנאי שאנחנו נשים את הניידת, נשים פקח, והשוטר עם הסמכות, כי רק שוטר יכול לתת לו טופס לביטוח. אז אני צריך אחד שיסיע אותו, כי אחרת הם לא מוכנים לעשות את זה. עכשיו, מה יותר פשוט? באמת, השר איתן, אתה עכשיו חושב על שירות לאזרח. אני אומר לך, תזמין אותי, תיתן לי כמה שעות, יהיו לי רעיונות בשבילך לתת שירות, אחלה שירות. 40,000 איש שגנבו להם את האוטו – עכשיו קצת פחות, 20,000 איש – במקום שילכו למשטרה, המשטרה באה אליהם. ראש רשות יעשה את זה כי הוא רוצה שהתושבים יהיו מרוצים ממנו. קצין המשטרה מתקדם – מקדמים רק שניים-שלושה, שניים-שלושה מקדמים עד שנהיה מפכ"ל. אצלנו לא, אנחנו צריכים 80,000 איש שיבחרו בנו. <השר מיכאל איתן:> אגב, המשטרה היא אחד הגופים שבא במגע, בחיכוך, עם האזרחים, יותר מכל גוף אחר. תחשוב בכיוון המגע בין אזרח לעובד מדינה – המשטרה היא בהחלט במקומות הראשונים. <זאב בילסקי (קדימה):> זה נכון, אבל למשטרה אין את היצר שיש לנו. אנחנו רוצים שהציבור יהיה מרוצה מאתנו. <השר מיכאל איתן:> אני מצדיק את מה שאתה אומר. לא הבנת אותי – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אני מבין. <השר מיכאל איתן:> אני מצדיק את מה שאתה אומר, גם פונים למשטרה בכל דבר ועניין. הלך לו המפתח לאיבוד – הוא פונה לשוטר; הוא רוצה לדעת כתובת לאן להגיע – הוא פונה לשוטר; סתם יש בעיה עם חתול – הוא פונה לשוטר. <זאב בילסקי (קדימה):> נכון. <השר מיכאל איתן:> אם זה בעירייה, מעין שוטר כזה רב-סמכויות מוניציפליות ושיטור, בהחלט – – – <זאב בילסקי (קדימה):> נכון. ואז ראש העיר רוצה – אתה יודע, הרי אני צריך להיבחר על-ידי התושבים, לא מקדמים אותי שניים בקומבינה ביניהם. אני צריך 80,000 איש שיהיו מרוצים. <השר מיכאל איתן:> הבעיה היא שמפחדים שמשטרה עירונית תטפל גרוע מאוד באלה שלא בחרו את ראש העיר. <זאב בילסקי (קדימה):> שמעתי כבר. אמרו, ראשי ערים מהימין – אז יעצרו את אלה מהימין או ירשמו דוח תנועה לאלה מהשמאל. באמת. אומרים ראשי ערים, הם לא מוציאים את המלה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> זה לא חשד בלתי סביר לחלוטין, מה שאמר השר. <זאב בילסקי (קדימה):> אמרתי, תעשו ניסוי. אתה יודע, אני זוכר שפעם קמתי בבוקר והודיעו לי שפתחו תחנה חדשה לרישום לבתי-ספר ברעננה. אמרתי, יפה. באתי, לקחו גן-ילדים ישן וכל הילדים שרוצים להירשם לכיתה א' באים לשם, מביאים תעודת זהות, מביאים תעודה, בחורות רושמות, יש מים מינרליים, יש ז'ורנלים, שלא ישעמם, כמו אצל הגינקולוג, שלא ישעמם להם. בסוף הסיור אומרים: נו, זאביק, איך היה? אמרתי: חבר'ה, בשביל מה אנשים צריכים לבוא לרשום את הילדים שלהם לבית-ספר? מה, המבנה לא בסדר? המים המינרליים לא טובים? הז'ורנלים לא בסדר? אמרתי: לא, בסדר, מצוין, אבל למה צריך להביא אותם? בואו נרשום אותם מהבית, נשב בבית ונרשום. הרי אני מכיר את הילד שלו יותר טוב ממנו, אני יודע בן כמה הילד, הכול אני יודע, אני העירייה – כמה נפשות, מתי נולד, יש לי תאריכים, אני יכול לרשום אותו לבד. אלה התביישו – לא התביישו – התביישו בגלל שרצו להראות לי את המבנה החדש ואני קלקלתי את כל העניין. זה קורה לי הרבה פעמים. אתה יודע, אדם צריך לדעת, מראים לך משהו – תגיד יפה. ואז אמרו לי: זאביק, אי-אפשר. הם שמחו, יעני לימדו אותי לקח, אתה לא מבין בחינוך. למה אי-אפשר? הראו לי את החוק שאומר שלרשום לבית-ספר, אתה חייב בהגעה אישית לרישום. יעני, אחמד ג'יבריל אולי ירצה לרשום את הילד שלו ברעננה, אתה צריך לבדוק, כל אחד צריך לבוא אישית. אמרתי, ואללה, בסדר, בואו נראה מה לעשות. מאיפה החוק הזה? מסתבר שמהעות'מאנים. העות'מאנים חוקקו, הבריטים שכללו והישראלים ממשיכים הלאה. הלכתי למשרד החינוך, אמרתי לשר: ברעננה אני רוצה רישום מהבית. אז התחיל עידן האינטרנט. אמרתי: ישבו ב-24:00, יירשמו, סבבה, אני כבר יודע איך לעשות את זה. אמרו: לא, אי-אפשר לשנות. הלכתי לדורית, היועצת המשפטית של משרד החינוך – לא עזר לי; הלכתי לשר – לא עזר לי. נורא, נורא, נורא. הייתי מיואש. צחקו עלי, אמרו: הנה בילסקי עם הרעיונות שלו, לא מבין אפילו שהעות'מאנים חוקקו חוק. איך אני יוצא מזה? פתאום בא לי רעיון מבריק, ירדתי לאיציק כהן, שהוא סמנכ"ל במשרד החינוך. הוא אומר: זאביק, למה אתה ככה מבואס? אמרתי לו: תראה, העות'מאנים חוקקו, הבריטים זה הנציב הבריטי, אני לא יכול לרשום ילדים לבית-ספר. הוא אומר: זאביק, יש לי פתרון. אמרתי לו: אחי, איזה פתרון? הוא אמר: אני אחראי לניסויים, נעשה ניסוי. אמרתי לו "אבוס עינאכ", חיבקתי אותו, נישקתי אותו, רצתי לרעננה, אמרתי: יש ניסוי. מאז כבר 106 רשויות בתוך הניסוי – יושבים בבית, נרשמים לבית-ספר, סבבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אבל החוק עדיין לא השתנה. <זאב בילסקי (קדימה):> לא השתנה, למה שישתנה? אבל בסדר, כולם בניסוי. <השר מיכאל איתן:> אתה עכשיו המחוקק, אתה יכול לשנות את החוק. <זאב בילסקי (קדימה):> אני ראיתי מה הולך פה – לשנות חוק. תאמין לי, אני לא יודע אם כדאי להתחיל בזה; שלא יחבלו בניסוי, אולי יותר טוב לשתוק. אתה יודע, יום אחד באתי לקחת את הבן שלי מחטיבת "רימון". באתי בשעה 12:40, הוא בדיוק מסיים ב-12:40, אבל מה, כמוני יש 200 תושבי רעננה, כולם באים לקחת את הילדים שלהם, והרמזור לא יודע שב-12:40 מסיימים וכולם באים, אז הרמזור אדום, לא מתפקד טוב, ויש תור של מכוניות. צלצלתי למנכ"ל העירייה, אמרתי לו: אורי, יש את הקופסה, תעשה לי טובה, תיכנס, תעשה ככה, תיתן לנו עוד 20 שניות, תוריד עשר שניות מדרום, עשר משם, תוסיף לצפון. הוא אומר לי: זאביק, זה יפה מאוד מה שאתה אומר, אבל אני לא יכול. אני אומר לו: למה, אורי? תלך לקופסה, תפתח, תעשה תכנות. הוא אומר: זאביק, לפי החוק, רק שר התחבורה יכול לשנות רמזורים. יעני, אנחנו, ראשי הערים, אין לנו סמכויות; רק שר התחבורה. אבל מה, שר התחבורה אז היה חבר שלי, שאול יהלום. צלצלתי לשאול, אמרתי לו: שאול אחי, יש לי בעיה. הרמזור ליד חטיבת "רימון", ברחוב משה דיין פינת אחוזה – אני צריך 20 שניות צפון–דרום, קח עשר מזה, עשר מזה, אשלח לך פקס, תחתום לי שזה בסדר ואני הולך לקופסה. אומר לי: בילסקי, אגיד לך את האמת, אתה באמת אדם מאוד נחמד ואני מעריך מאוד את הפעילות שלך, אבל אף פעם לא פנו. תפנה למנכ"ל. אמרתי: בסדר. אני מצלצל לנחום לנגנטל – אדוני זוכר את נחום לנגנטל? <היו"ר אחמד טיבי:> אחד המחוקקים הטובים שהיו לנו. <זאב בילסקי (קדימה):> היותר טובים שהיו לנו. נחום אחי, מה נשמע? תראה, יש פה חוק, אמרו שרק השר יכול, השר הפנה אותי אליך. אני צריך 20 שניות, תן לי 20 שניות צפון-דרום, עשר ממזרח, עשר ממערב, אני שולח לך פקס. הוא אומר: זאביק, אני לא יודע, אף פעם לא פנו אלי, תן לי לבדוק. טוב, בודק, אחרי חודש אני מתקשר: נו, נחום, מה עם הפקס? כל יום שישי אני מתייבש שם בצומת. אומר לי: זאביק, בדקתי, באמת, העות'מאנים חוקקו את זה, הנציב הבריטי אימץ את זה, ואי-אפשר, המשטרה לא מוכנה, משרד התחבורה לא מוכן, אבל מה, תפנה למתיה עינב. מתיה עינב היא המפקחת על התעבורה במחוז מרכז, היא בטח תסדר לך. <השר מיכאל איתן:> אשתו של רוני. <זאב בילסקי (קדימה):> יפה. אני אומר לה: מתיה, תעשי לי טובה, 20 שניות צפון-דרום, עשר מפה, עשר משם, תשלחי לי פקס. אומרת לי: זאביק, אני לא יודעת, אני צריכה לשלוח מהנדס תנועה, אני צריכה לבדוק. למה אני מספר לכם את כל הסיפורים האלה בערבו של יום? למה לא תסמכו עלי? למה לא: "אחוי", תבוא תגיד לראש העיר – נותן לך לכוון. אבל אז הבנתי שהם אמרו ככה – כמו שאתה גם חשבת, אדוני היושב-ראש: ראשי הערים של הימין ייתנו את הרמזורים כל הזמן לכיוון ימין, ראשי הערים של השמאל ייתנו לשמאל, אז לא צריך לתת להם. אלוהים אדירים, למה לא תיתן לי לכוון רמזורים? נלחמתי שלוש שנים. אתה יודע, אני לא מוותר. אחרי שלוש שנים – – – <היו"ר אחמד טיבי:> שבע שנים הלכו על מלחמה לכיוון תנועה. שלוש שנים מחייו על מלחמה לכוון רמזורים. <זאב בילסקי (קדימה):> לכן כמעט 17 שנה אני ביליתי שם. כי כל מלחמה לוקחת הרבה זמן. <היו"ר אחמד טיבי:> מלחמות ציבוריות. <זאב בילסקי (קדימה):> באמת נלחמתי על הדבר הזה. ואז משרד התחבורה ראה באמת למה צריך, והוא אמר: אוקיי, ניתן לרשויות המקומיות לכוון רמזורים, אבל לא ברחובות ראשיים. ברעננה יש 34 רמזורים – 33 ברחובות ראשיים ואחד באזור התעשייה. אז מה עשיתי, כל היום כיוונתי את ההוא באזור התעשייה, העברתי את הזמן. נתנו לי סמכות, לפחות שאשתמש בה. אדוני היושב-ראש, אני באמת מקווה שיגיע הזמן שיבינו, שככל שתיתן לאנשים יותר אחריות הם ייכנסו בתוך האחריות הזאת, הם יוכיחו את עצמם. תעשה ניסוי, אל תפחד. יש עיריות היום שאתה יכול לסמוך עליהן. רק עכשיו היו בחירות אזוריות. אדוני היושב-ראש, אני יושב ורואה את התפקוד ורואה את התקציב ורואה את מה שקורה כאן. אני מודאג מאוד, כפי שאמרתי בהתחלה. אני באמת לא יודע איך הנושא הזה יסתדר. אני מאמין שראש הממשלה מתכוון לטוב. אני מאמין שכוונתו טובה. הוא בא כבר פעם שנייה, למוד ניסיון, ורוצה לעשות טוב. אבל משום מה זה פשוט לא יוצא. אני מודאג מאוד. ראיתי את ההתייחסות בנושא המע"מ על פירות וירקות. אני גם לא יודע איך פתאום המע"מ הזה נהיה הדבר הכי חשוב בתקציב, שהוא לא. <היו"ר אחמד טיבי:> ציפור הנפש. <זאב בילסקי (קדימה):> אבל ציפור הנפש, כפי שאדוני – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הגרגרת, בעברית. <זאב בילסקי (קדימה):> הגרגרת. היושב-ראש הסביר. פתאום הדבר הזה הפך – ואני לא מדבר על התוצאה הסופית. אני מדבר על ההתנהלות. ההתנהלות הזאת. אני זוכר באמת את יושבת-ראש האופוזיציה עומדת פה ופונה לראש הממשלה. יכול להיות שהיא ראתה את מה שהוא עדיין לא ראה. אז גם להקשיב לאנשים זה דבר מאוד משמעותי. תמיד כדאי להקשיב לאנשים. כל החיים שלי אני מקשיב לאנשים. כשהיו אוספים את האשפה הייתי הולך ומסתובב יחד אתם, שומע מה הם אומרים, ושיפרתי דברים. כי הוא יודע יותר טוב מכל אחד אחר איך צריך לפנות אשפה, איך לעשות את זה עם השכל, איך לחסוך. אבל לצערי הרב הוא לא מוכן לשמוע, ולכן הביא את כל הסיפור הזה של המע"מ, שבסופו של דבר פגע באיש יקר, שר האוצר. הוא באמת אדם יקר, איש טוב, איש שבאמונה הולך עם ראש הממשלה. הרבה פעמים אני מסתכל עליו ורואה – מאיפה הוא שואב את הכוחות האלה להפנים בתוך הבטן בפנים? זה מוכח, נכון? אדוני רופא ויודע שלדברים יש פיזיולוגיה. לא יכול להיות שאדם – אבל בכל זאת נשאר נאמן והולך ביחד אתו. בסופו של דבר אתה רואה משרד שהוא החשוב ביותר – תמיד שרי האוצר היו האנשים שקבעו – היום מרוקן מכל תוכן. אני באמת מודאג. עם כל מה שלא אהבנו בהתערבות של הפקידים, ולפעמים שרירות-לב ולפעמים זה, לפחות ידעת שיש לך שומר הקופה הציבורית. היום אנחנו יודעים שהקופה הציבורית כולה התפזרה בין כמה אנשים שקובעים לנו מה יהיה ומה לא יהיה. מכיוון שאני מכיר את ראש הממשלה ויודע שהוא באמת מאמין בדברים שהוא התכוון לעשות – הוא התכוון שצריך להוריד מסים וזה דבר נכון, הוא התכוון שצריך להטיל מע"מ על פירות וירקות. אבל בסופו של דבר, אף-על-פי שיש לו ממשלת חלומות – כי זאת ממשלה שכל ראש ממשלה היה רוצה, שיהיה לו רוב כזה – תראה מה עושים לנו פה, משנים חוק-יסוד. אני רוצה להאריך בדיבור, כי אחרת אצטרך ללכת לישון כאן על הספסל. בפעם שעברה – עד עכשיו כואב לי הגב מזה שישנתי על הספסל כששינו את חוק-היסוד בלילה אחד. <היו"ר אחמד טיבי:> אני זוכר את זה. <זאב בילסקי (קדימה):> רמזור – לקח לי שלוש שנים, ופה בלילה אחד שינו חוק-יסוד. זאת ממשלה שכל ראש הממשלה רק חולם על דבר כזה. יש לו אפילו אחת השותפות, הוא שילם לה כמו על מפלגה שלמה אבל קיבל רק חצי. <היו"ר אחמד טיבי:> והחצי הזה לא בטוח שיישאר חצי. <זאב בילסקי (קדימה):> אתה מבין? אז תאר לך עד כמה הוא זחוח, כי גם דבר כזה, שראש ממשלה רגיל היה מפחד ממנו, הוא לא מפחד ויכול להרשות לעצמו. <היו"ר אחמד טיבי:> אדוני סיים את דבריו, אבל יש הדרן של דקה – הדרן לזאב בילסקי. <זאב בילסקי (קדימה):> אני יכול לספר משהו על האפיפיור? <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, זה תמיד מעניין. <זאב בילסקי (קדימה):> האפיפיור – לא זה, הקודם – אהב לנסוע בכל העולם. אתה זוכר. יום אחד האפיפיור מגיע לניו-יורק. <היו"ר אחמד טיבי:> עם הנהג? תמשיך, בדיחה טובה. <זאב בילסקי (קדימה):> מיקי איתן, אני אספר לך סיפור. היושב-ראש מכיר. <השר מיכאל איתן:> הבדיחות של ראש עיריית רעננה היו ללא תחרות בכלל, אני בטוח. אבל אני אקשיב. <זאב בילסקי (קדימה):> האפיפיור הגיע לניו-יורק, ירד שם בשדה-התעופה, ניגש לנהג מונית ואמר לו: תשמע, אדוני, אני חייב להיות בתוך 20 דקות במרכז מנהטן. אתה יכול לקחת אותי? אומר לו: תראה, אדוני, אני יכול, אבל צריך לנסוע 160 – והשוטרים פה, אתה יודע, זה לא ישראל, פה על המקום. אז האפיפיור אומר לו: אכפת לך שאני אנהג? אומר לו: בבקשה, תנהג. נותן לו את המפתחות, הולך אחורנית והאפיפיור נוהג, מרביץ 160. כעבור חמש דקות ניידת משטרה עוצרת. שוטר אמריקני, ככה, בא, מסתכל ורואה מישהו באוטו. לוקח את מכשיר הקשר ואומר: 34, האם שומע? תפסתי מישהו על ה-highway על 160. הוא אומר לו: הפרוצדורה הרגילה. הוא אומר לו: המפקד, איש חשוב מאוד. שואל אותו: תפסת את ראש העיר? <השר מיכאל איתן:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אל תקלקל. תמשיך, בשביל הצופים. <זאב בילסקי (קדימה):> אומר לו: תשמע, חשוב יותר מראש העיר. שואל: את מי תפסת, את המושל? אומר לו: אדוני, הוא יותר חשוב מהמושל. אומר לו: תגיד לי, אתה שיכור? את מי תפסת? את נשיא ארצות-הברית? אומר לו: יותר חשוב מנשיא ארצות-הברית. אומר לו: תגיד לי כבר את מי תפסת. אומר לו: אגיד לך את האמת, אני באמת לא יודע. דבר אחד אני יכול להגיד לך – האפיפיור זה הנהג שלו. תודה רבה לכם. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת בילסקי. <השר מיכאל איתן:> נתת פה היום סטנד-אפ. כל המשטרה וזה, וסיפורים. איפה שמוליק? אתה חייב לדאוג שייתנו לו מערוץ הכנסת את הקטע הזה. <זאב בילסקי (קדימה):> יש להם אותי חי. זה בסדר. <השר מיכאל איתן:> לא, לא. זה גדול. את הקטע על המשטרה והסיפור עם גנבות רכב, זה טוב לאתר. אני שם את זה אצלי באתר. רק תביא לי את זה, אשים את זה שם. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת נחמן שי. עשר דקות. השר איתן, תהיה סמוך ובטוח שהקטע של זאב בילסקי על המשטרה והכוונת התנועה ייכנס לתוכנית של אייכלר. משם אתה יכול לקחת את זה. זה מתאים לתוכנית של אייכלר. בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (קדימה):> בוקר טוב, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> בוקר טוב, מכובדי. <נחמן שי (קדימה):> בוקר טוב, גברתי, בוקר טוב לך, אדוני השר, בוקר טוב לך, חבר הכנסת בילסקי, בוקר טוב לך, גברתי, בוקר טוב לכם, חברים. אני חושב שהעובדה שאתם נוכחים כאן כולכם הבוקר מחייבת אותי לברך כל אחד מכם בנפרד. כמובן, העובדה שאדוני יושב עכשיו בראש הישיבה יכולה לתת תחושה מוצדקת נוספת של קיפוח המיעוט הערבי במדינת ישראל. זאת אומרת, שוב אתה יכול לומר שהמלה שמתחילה באות דל"ת, משקפת את תחושתך האישית. <היו"ר אחמד טיבי:> האמת היא, אדוני, היות שהקביעה שאני מנהל את הישיבה בין 03:00 ל-06:00 בוצעה באמצעות הגרלה, זה מרוקן את הטענה המוצדקת כביכול שלך. <נחמן שי (קדימה):> קודם כול, אדוני יודע שגם הגרלות הן – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לא יעלה על הדעת שבמדינה יהודית ודמוקרטית הגרלה תהיה הגרלה יהודית בלבד, כי הגרלה צריכה להיות גם דמוקרטית. <נחמן שי (קדימה):> וגם ידידי חבר הכנסת שלמה מולה, שיבוא אחרי, גם הוא יכול לטעון שזו עוד הוכחה לקיפוח של העדה האתיופית. <היו"ר אחמד טיבי:> בהחלט. <נחמן שי (קדימה):> זאת אומרת, אני מוצא את עצמי ממש בזירה נוחה. שלום, אדוני השר. בשעות האחרונות התלבטתי על מה לדבר, כי באמת אני לא בטוח שיש לנו הרבה מאזינים או צופים בשעה הזאת. <היו"ר אחמד טיבי:> יש הרבה צופים, והם צופים איכותיים. <נחמן שי (קדימה):> ברור, נכון. <השר מיכאל איתן:> הסברתי את זה כבר קודם. <נחמן שי (קדימה):> כבר מזמן בחיי גיליתי שיש הרבה יותר משמעות – אתה רוצה להגיד שהלכו לי כבר שתי דקות ככה? <היו"ר אחמד טיבי:> אדוני גם יקבל הדרן. תלוי בביצועים שלו. לך בדרכו של זאב בילסקי. <נחמן שי (קדימה):> לכן אני רוצה קודם כול להודות לצופי הבודדים, לששת צופי הבודדים. אני מזמין אותם להתקשר אלי באמצעות מכשיר הטלפון, לשלוח לי אס.אם.אס – 050-5232 – – – <היו"ר אחמד טיבי:> זה בניגוד לתקנון. <נחמן שי (קדימה):> אוקיי, אז הם ימצאו אותי. אדוני, אני האחרון שירצה לעבור על התקנון, ומי כמוך מתמצא בו. בכל מקרה, אנא העבירו לנו אישור על צפייה, ואנחנו נודה לכם; אני אודה לכם, בכל מקרה, באופן אישי מקרב לב על שנשארתם לבלות אתי את הלילה כולו. <השר מיכאל איתן:> יש כ-7 מיליוני תושבים בארץ. תאמין שיש 1% או 0.5% שסובלים ממיחושים, בעיות וכו'. זה כבר עשרות אלפים. הם לא ישנים, מתגלגלים. עכשיו אין להם מה לעשות, נדודי שינה. הם רואים את נחמן שי וכך, לאט לאט, יעבור הזמן. דרך אגב, אחרי שראו את בילסקי הם לא יירדמו כבר עד הבוקר. הם עוד מתגלגלים מצחוק. <נחמן שי (קדימה):> אדוני יודע שמקצועי הוא תקשורת, ולכן אני כבר עשיתי את החישוב הזה. אני אומר שחברי הכנסת, אלה שנעדרים כרגע מן המליאה, לא יודעים שכל חוג בית שהם נוכחים בו, או אפילו עשרה חוגי בית, לא מתקרבים לממדי הצפייה. <היו"ר אחמד טיבי:> חד-משמעית. <נחמן שי (קדימה):> כלומר יש לזה בהחלט חשיפה. חשבתי לדבר בכל זאת בכמה מלים על הרפורמה האומללה במינהל מקרקעי ישראל. <השר מיכאל איתן:> אומללה? <נחמן שי (קדימה):> כן. אני חושב שהיא אומללה. בעיקרון החוק הזה הוא חוק רע, כבר כולנו יודעים. מישהו כיבס את המלים, עשה מהן מלים יפות, קרא לזה "התייעלות כלכלית" וחשב שאולי נצליח להעביר את זה השנה. זאת הכנסת הראשונה שלי. ההתרגשות והפעלתנות שאופפת את החוק הזה, שלא מאפיינת כנראה את עבודת הכנסת בכלל אלא זה מין high time כזה, לא מאפשרת בעצם לטפל בעשרות הנושאים. מישהו סיכם את זה וגילה שהיו 90 תיקוני חקיקה ורק 48 בסופו של דבר הגיעו לבית הזה כרגע בהקשר הזה. 19 נושאים לא דחופים וללא זיקה לתקציב פוצלו והועברו למסלול החקיקה, ו-20 לא טופלו מחוסר זמן. זאת אומרת שהיתה כוונה עוד להוסיף. אבל גם כך נוצרה תחושה של דחיסות איומה שמנעה דיון ענייני. גם חוש ההומור המשובח של ידידי היושב-ראש לא יכול להמתיק את הגלולה המרה הזאת, לא יכול. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מאשר. היא מרה. <נחמן שי (קדימה):> ואתה מתמחה בגלולות, אני יודע. אבל זה באמת לא יכול. וכתוצאה מכך הדיונים היו קצרים מאוד. הייתי שותף לדרמה שקרויה הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. היתה לדעתי איזו כוונה טובה ביסוד העניין אבל היא הלכה והתעוותה. <היו"ר אחמד טיבי:> אתה מתכוון למרפסת. <נחמן שי (קדימה):> מרפסת מול מרפסת. מעולם לא הוקדשה כל כך הרבה שימת לב למרפסת. עבד כאן תהליך ידוע: כולם הסתכלו על המרפסת אבל בינתיים הדברים התחוללו במקום אחר. גם זה שיטה. אתה אומר להם: שימו לב מה קורה על המרפסת, שימו לב מה קורה על המרפסת. בזמן שכולם מסתכלים על המרפסת מישהו מכייס אותך או מישהו לוקח ממך משהו. כך קרה. הסיפור האמיתי לא היה על המרפסת. הסיפור האמיתי היה שרצו בעצם לקחת את אדמות מדינת ישראל ולהפריט אותן, כפי שנהגו לגבי תחומים אחרים בחיינו הציבוריים. וחבל, חבל מאוד על כך. אני באמת ובתמים, גם כשיש לי קהל קטן פה ואולי קהל קטן בבית, רוצה להשמיע את קולי בעוצמה הכי גדולה שלו. לא נכון למכור את קרקעות מדינת ישראל. והראיה, מכל הסוגיות שעלו אני כאבתי במיוחד את העובדה שדרך החוק המכוער הזה צפה ועלתה שאלת הדו-קיום במדינת ישראל, שאני חרד לה מאוד. לא במקרה אנחנו פרצנו בשיר – אולי צריך להתנצל על כך, אבל אני עדיין חושב שעשינו בסדר – על אהבתנו הגדולה לארץ-ישראל. פרץ ידידי היושב-ראש בשיר בשפה הערבית, השפה הרשמית השנייה, ופרץ במלים "בילאדי, בילאדי", שזה אם אני מבין נכון "אדמתי, אדמתי". זאת אומרת שיש לאדמה הזאת – – – <היו"ר אחמד טיבי:> "ארצי, ארצי". <נחמן שי (קדימה):> "ארצי, ארצי", "הו ארצי מולדתי". זה ממש אותו הקשר. זה מוכיח שלפחות לאדמה הזאת יש כרגע שני תובעים שמאמינים שהאדמה הזאת שייכת להם והם רבים עליה. בעזרת השם יום אחד יבוא שלום, אבל בינתיים, נו, יש לנו כאן ויכוח גדול מאוד, ויכוח דמים, ויכוח שגרם הרבה כאב להרבה אנשים לאורך היסטוריה ארוכה. ומי היה צריך להעלות את העניין הזה על סדר-היום עכשיו? מי? ופתאום צפה ועלתה שאלת הפליטים, והאדמה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נוכחים-נפקדים. <נחמן שי (קדימה):> והנוכחים-נפקדים. הם אתנו? הם לא אתנו? מה יהיה אתם? הם יחזרו? <היו"ר אחמד טיבי:> להחזיר את הקרקעות המופקעות. <נחמן שי (קדימה):> ברור. זאת אומרת, צריך מוח שטני בשביל להעלות את הנושא הזה עכשיו על סדר-היום. בשביל מה? העובדה שיש ביורוקרטיה גרועה, ויושב כאן השר שממונה על שיפור השירות לאזרח – יפה. אז קחו את מינהל מקרקעי ישראל, תשברו אותו לרסיסים ותרכיבו אותו מחדש באופן שייטיב את השירות לציבור. סחתיין, בבקשה, אני אומר בסדר גמור. מגיע לציבור שהשירות ישתפר, ואפשר. הוכח שבמדינת ישראל במקומות מסוימים כן שיפרו את השירות. יש בזה הרבה רוע לב. אבל בשביל הסיפור של שירות לציבור צריך להפוך את כל המערכת הזאת על פניה? כל החיים שלנו בארץ זה קרב על האדמה. נולדנו כאן או שבאנו לכאן בשביל להיות על האדמה הזאת. קבענו את גבולות מדינת ישראל במקום שהיו יישובים, במקום שהחזקנו את הקרקע פיזית בידינו. התמונות הכי מרגשות של ההיסטוריה היהודית הן כאשר מחזיקים את האדמה בידיים. המשפטים הכי היסטוריים בהיסטוריה של עם ישראל, אותו משפט של טרומפלדור, שאולי לא אמר אותו: "טוב למות בעד ארצנו". זה הכול היה משהו של קשר עם האדמה. אז למה לוקחים את האדמה הזאת? אפשר למצוא דרכים אחרות. <השר מיכאל איתן:> לאן לוקחים אותה? <נחמן שי (קדימה):> מוכרים אותה ומאותו רגע היא כבר לא רכוש של המדינה. <השר מיכאל איתן:> מי לוקח? <נחמן שי (קדימה):> לא לוקחים אותה. נותנים אותה בתשלום וזה יפתח אולי איזו הכנסה, שזה כאילו קודש הקודשים ההכנסה, אבל בעיני זה לא הכול. בעיני הכסף הוא לא תמצית הכול. יש דבר חשוב יותר מכסף. מוכרים אותה, מוכרים את האדמה. אם ההסדרים הקיימים לא טובים – נשפר אותם. נשאיר את המשאב הזה לכולנו לעתיד ולא ניגע בו. הוא יקר מדי. הוא תמצית החלום הציוני, ואני מכבד את ידידי היושב-ראש, הוא גם תמצית החלום שלו ושל עמו. אולי בעוד 50 שנה, אולי בעוד 100 שנה – – – <השר מיכאל איתן:> כעת התבלבלתי כבר לגמרי. <נחמן שי (קדימה):> אני אומר: לא למכור. <השר מיכאל איתן:> כעת כבר התבלבלתי לגמרי. אם באמת המדינה היא מדינה ויש אדמה, ברור שאף אחד לא יכול לקחת את האדמה לשום מקום אחר. <נחמן שי (קדימה):> לא לוקחים אותה. <השר מיכאל איתן:> האדמה שייכת לאזרחי המדינה, לאנשים שקונים כאן על-פי חוקי המדינה, והמדינה יכולה להסדיר הכול. אתה מעלה את האדמה לאיזה מיתוס של משהו קדושתי ואז אתה פתאום מסביר לי שזה קדוש לי וקדוש לו. כאן אתה מבלבל אותי לגמרי. אני כבר לא מבין כלום. אני חושב שאנחנו יכולים לחיות במדינה שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית, ולכל אחד תהיה זכות לרכוש את האדמות ולבנות לו בתים ולעשות. זה העניין. איזה מיתוס יש כאן כעת שאתה הופך אותו למשהו שבלעדיו המדינה לא יכולה להתקיים? <נחמן שי (קדימה):> לא אמרתי שהמדינה לא יכולה להתקיים. <השר מיכאל איתן:> לא ייקחו את האדמות לשום מקום. ייקחו אותן לסעודיה? לאמריקה? הן פה. אנחנו הפרלמנט. יבואו הנה נגיד, רחמנא ליצלן, משקיעים וישקיעו מיליארדים ויקנו את כל האדמות של מדינת ישראל. אתה יודע מה נעשה? אז נלאים את האדמות מחדש בחוק, המיליארדים כבר פה ויהיה לנו עוד פעם מינהל מקרקעי ישראל. <נחמן שי (קדימה):> אסביר. תודה על הערתך החשובה. <היו"ר אחמד טיבי:> הסברך יהיה בדקה ה-12, אבל תסביר. <השר מיכאל איתן:> לקחתי לו זמן. <נחמן שי (קדימה):> אין דבר. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מוסיף לו. בלאו הכי הבטחתי לו שתי דקות. <נחמן שי (קדימה):> מה שהממשלה לוקחת היא לעולם לא מחזירה, כך אבא שלי לימד אותי. אבל אין דבר, אני אקבל את הזמן בחזרה. להיפך – אני שמח על ההערה שלך – אני לא מקדש את האדמה. אני מקדש את החיים. אני חושב שהחיים שלנו חשובים יותר מן האדמה. לצערנו, האדמה עלתה גם בחיים בהיסטוריה שלנו. לכן אני אומר, בגלל שהיא תופסת מקום כל כך מרכזי בחיינו, נזיז את זה הצדה, לא נעלה על סדר-היום נושאים וסוגיות שעכשיו ממש לא תורמים למה שאני מאמין שהוא ערך בפני עצמו, לחיים במדינת ישראל. אני מחזיק פה ערימה של מאות על מאות מכתבים שקיבלתי; מאות מכתבים אמיתיים. אם תרצה, חבר הכנסת איתן, אשלח אליך. אני לא רוצה לחסום לך את הדואר. כולם כותבים בדם לבם, כולם מביעים את צערם ודאגתם. אני אומר לך, זה מחזה מדהים בעיני, התגובה הציבורית הכל-כך גדולה, שאנשים טורחים וכותבים. זה לא כל כך פשוט, אפילו לא בדואר אלקטרוני. לא כל כך פשוט. זאת אומרת שזה באמת באמת היה אכפת להם. לכן אני אומר – הרגשתי שזה נוגע במשהו, בנימים מאוד מאוד עדינים. אני לא מדבר על ההיבטים הכלכליים. אני מדבר על ההיבט ההיסטורי החשוב, שאנשים מספרים את ההיסטוריה המשפחתית שלהם – שההורים הגיעו מהשואה, כמה חשוב להם העניין הזה, והם מבקשים בלשון יפה מאוד, מבקשים: עזבו את זה עכשיו. אל תטפלו עכשיו – מכל הנושאים שיש במדינת ישראל, אל תטפלו בנושא הזה. מאחר שתיכף היושב-ראש יהדוף אותי בחזרה למקומי, אני רוצה בכל זאת לנצל את הדקה הזאת, שעומדת לרשותי, ולהקדיש את סיום דברי למשורר חיים נחמן ביאליק, שהוא ללא ספק המשורר הלאומי שלנו, של העם היהודי, ואני בטוח שגם כבודו למד מדי פעם את שיריו. <היו"ר אחמד טיבי:> ודאי. <נחמן שי (קדימה):> עכשיו בדיוק מלאו 75 שנים למותו. יש לו שירים נפלאים, שאני לא יכול להביא את כולם, אבל רציתי להביא שיר שהוא כתב ב-1891, שנקרא "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". זה שיר על מנהיגות. אני רוצה להקדיש את השיר הזה לכיסאו הריק של ראש הממשלה ולרוב חברי הממשלה, שאינם פה היום – למנהיגות של עמנו במדינת ישראל. אני רוצה לקרוא את המלים האחרונות, כי זה מתמצת לדעתי את הרעיון של כשל המנהיגות במדינת ישראל, שהוליך אותנו לנקודה הזאת. הוא כותב כך: "ואם אוזלת יד כולכם גם יחד מהושיע לנפשכם / האין איש ביהודה, האין אחד בכל מערכותיכם / גבר חיל, מושל בעוז, גדל רוח ונגיד עם / תקיף ובר-לבב, שבט ברזל ותבונות כפיים עמו / אשר יאחזכם בציצית ראשכם וינערכם בחוזק יד / כנער שיכור הלום סבאו ומתבוסס בקיאו / למען השב רוחכם וכוחכם אליכם ולמען הקימכם? .../ איכה דלתם פתאום, איכה חדלתם ישע! איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה! – ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה". זאת קריאה של ביאליק ב-1891, תרצ"א, למנהיגות, והקריאה הזאת, כמו שהדהדה אז, מהדהדת היום גם בבית הזה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת נחמן שי. היום צוטטו לפחות שני משוררים על הדוכן: חיים נחמן ביאליק על-ידי נחמן שי, ומחמוד דרוויש על-ידי. בבקשה, חבר הכנסת שלמה מולה. ולשניהם אפשר לקרוא "המשורר הלאומי". <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר אחמד טיבי:> מכובדי. <שלמה מולה (קדימה):> – – כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אנו עוסקים בדמוקרטיה הישראלית בזכות שניתנה לנו, לפני העברת התקציב, לדון על חוק ההסדרים. בעיני, אדוני היושב-ראש וכבוד השר – אני יודע להגיד שכבוד השר הוא, אולי, אחד האנשים החשובים בבית הזה שדוחף לכונן חוקה בישראל. אני יודע גם שאתה, כיושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט – אומנם זה לא היה בתקופה שאני חבר הכנסת – פעלת בכיוון הזה. אני יודע שאנחנו קרובים מאוד להגיע לכינון חוקה, אם אפשר באמת להגיע להסכמות ולהבנות עם כל חלקי הבית. יכול להיות שאם היתה לנו חוקה, אדוני היושב-ראש, לא היינו צריכים את חוק ההסדרים. חוק ההסדרים הוא אחד החוקים הדרקוניים, בעיני, ומרוקן את כנסת ישראל מתוכן. היהודים המציאו הרבה מאוד דברים. היהודים המציאו קדמה וגם טכנולוגיה. הם תרמו לעולם כולו בהמצאות. הנה לך עוד המצאה יהודית: חוק ההסדרים – חוק עוקף כנסת. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, אני לא בטוח שזאת המצאה יהודית. נכון, אדוני השר? היא קיימת בפרלמנטים אחרים. <השר מיכאל איתן:> מודעי – – – <שלמה מולה (קדימה):> מה שהמציאו, השרישו. זאת אומרת, אם חוק ההסדרים היה חיוני בתקופה שבה היה משבר כלכלי עמוק, בראשית שנות ה-80, יכול להיות שזה היה נכון לעת ההיא, אבל המנהג שבא מאז מדי שנה בשנה, בתואנה שהמשק צריך את חוק ההסדרים – אני חושב שזה דבר רע מאוד, אדוני היושב-ראש. זה לא קשור לממשלה כזאת או לאחרת, לקודמותיה או לאלה שיבואו אחריה. בעניין חוק ההסדרים אנחנו צריכים להיות קטליזטור אמיתי של הבית הזה, ולהגיד שהחל בשנה מסוימת, בהסכמה בין כל חלקי הבית, מאותה שנה לא יהיה יותר חוק ההסדרים. כל הממשלות, וגם פקידי האוצר, יתכוננו, ימצאו חלופה תקציבית, ישנו את סדרי התקציב בעוגה הקיימת. לכן אני סבור שגם החברים בקואליציה – שיבואו – ידעו שאין חוק הסדרים, וגם התביעות שלהם יהיו בהתאם. לכן ראש הממשלה לא יצטרך להיות סחיט, לא יצטרך להיות לחיץ. כאשר החברים בקואליציה יבואו אליו ויגידו: אדוני, אנחנו רוצים עוד כסף, הוא יגיד להם: זאת היתה הכרעה לאומית. אנחנו לא יכולים. אם הוא יאמר להם, ויראה מנהיגות – האמן לי, יכול להיות שאנחנו עושים עוד צעד חשוב, אולי עוד מילימטר בכיוון של שינוי חקיקה אמיתי ומשמעותי. אדוני היושב-ראש, העדר חוקה, או שינוי חוקי-יסוד תוך כדי מהלכים במשטר הדמוקרטי שלנו, פוגעים שוב בכנסת ישראל. אבל, אדוני היושב-ראש, אם כבר עסקינן בחוק ההסדרים, גם במסגרת חוק ההסדרים, בהצעות שהממשלה הזאת מנסה להעביר, לא רק שהיא מנציחה את חוק ההסדרים הרע והלא-דמוקרטי, אלא היא נותנת לו גיבנת נוספת. עוד הרחבה בהליכים. הכנסת קיבלה זמן מצומצם מאוד לדון בחוק ההסדרים, במיוחד בוועדות הכנסת. אפשר אולי להתנחם בכנסת הקודמת, כאשר חברת הכנסת רוחמה אברהם הצליחה לפצל את חוק ההסדרים ולהעביר לכמה ועדות, במקום שיידון כולו בוועדת הכספים. למרות כל זה, אדוני היושב-ראש וכבוד השר, אני חושב שהכנסת לא נתנה את דעתה לעומק המשמעויות של חוק ההסדרים, על כל מה שכרוך בעניין הזה. לכן אנחנו יכולים רק להצטער על כך שהממשלה הביאה חוק הסדרים מנופח, ובעיקר, אדוני היושב-ראש, חוק הסדרים שפוגע קשה מאוד באוכלוסיות החלשות. אענה לך. מי שיודע – שותף להסכמים הקואליציוניים, מפלגה כמו ש"ס, שהיא מפלגה סקטוריאלית, מצליחה לסחוט מראש הממשלה מיליארדי שקלים, וכאשר הוא נסחט ונותן עוד מיליארדי שקלים לסקטורים, ה-mainstream, המרכז – אין מי שידאג לו. אנחנו יודעים להגיד את המטאפורה הזאת, בעיקר המפלגות ה-so called חברתיות. כשהן באות לבחירות הן אומרות: אנחנו מפלגה חברתית, אבל למחרת יום הבחירות הן הופכות להיות סקטורים. כל מה שמעניין אותן זה אם הן יקבלו לסקטור שלהן או לא. הנה לכם, אם אנחנו כבר מדברים על העלאת מסים, על היטלים על האוכלוסיות החלשות – רק בחודש האחרון ראינו שמחירי הלחם עלו, מחירי הדלק עלו, המוצרים הבסיסיים מחיריהם הוכפלו, והנה אנחנו לא שומעים את מפלגת העבודה – מפלגה כאילו סוציאל-דמוקרטית, אדוני היושב-ראש, ואנחנו יודעים שהיום העומד בראשה הוא דווקא המלבין הידוע של ההתנחלות, וגם את ש"ס לא שמענו כשמחירי הדלק עלו. אדוני היושב-ראש, גם במסגרת חוק ההסדרים שהביאו לנו, וגם במסגרת חוק התקציב, הנה לכם, הממשלה הקודמת הורידה את המע"מ מ-17% ל-15%, וכעת, ביודעין, המפלגות החברתיות באו, שסחטו את הממשלה במסגרת ההסכם הקואליציוני, אמרו: אנחנו רוצות עכשיו שהמע"מ יעלה. מי נפגע בהעלאת המע"מ? כל כלכלן יגיד, אדוני היושב-ראש וחברי הכנסת – מי שנפגע זה אותם אנשים קשי יום. לפני שבוע, אדוני היושב-ראש, פגש אותי אזרח מראשון-לציון, אדם שתרם למדינה הזאת את כל חייו, אדם בשנות ה-70 לחייו. הוא אמר לי: איך אתם יכולים לתת יד להעלאת המע"מ? איך אתם נותנים לזה יד? הוא אמר: הרי אני הנפגע שחי מקצבאות. שאלתי אותו: אתה יכול אולי להסביר לי? הוא אמר: תראה, אני ואותו אדם בעל הון בעשירון העליון, שנינו הולכים למכולת לעשות קניות. הרי אני והוא משלמים אותו מס. אני קונה מוצר בסיסי, לוקח במרכול ב-200 שקל. אותו אדם בעשירון העליון גם קונה ב-200 שקל. שנינו משלמים אותו מס. איפה הצדק החברתי, אדוני היושב-ראש? כדי לממן את ההסכמים הקואליציוניים או לממן את הממשלה המנופחת, למה לא, אפשר גם לעשות קיצוץ flat בכל המשרדים, בעיקר במשרדים החברתיים. אז מי שם נפגע עוד פעם? עוד פעם נפגעות האוכלוסיות החלשות. למען האמת, אני לא מבין את ההיגיון הכלכלי של הממשלה הזאת. אדוני היושב-ראש, בסך הכול כשאנחנו רוצים לחלק את העוגה הקיימת הזאת בצורה שוויונית וצודקת, אולי כחברה ששואפת להיות שוויונית לכל אזרחיה, אף שאנחנו רחוקים מאוד מלהיות שוויוניים, אבל לפחות כמדינה בתהליך התקדמות היינו מצפים שהממשלות יקבעו את סדרי העדיפויות שלהן. איזה סדר עדיפויות חוץ מתהליכים של עשיית מאמץ כדי לשרוד? העיקר להיות ראש ממשלה ולשבת בכיסא. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לציין דווקא כחלק מן הרפורמות, או so called הרפורמה – איך אמר לנו שר האוצר שאיננו שר האוצר, בסך הכול הוא כאילו שר האוצר, שהתקציב הזה הוא תקציב חברתי. אני רוצה לתת רק שתי דוגמאות, והרי על כל התנהלותם של שר האוצר ושל ראש הממשלה, על הזיגזג הכלכלי שלהם נאמר כבר הרבה. אני רוצה להגיד, ייקור הביטוח הלאומי – מי בסך הכול מקבל עזרה או סיוע מן הביטוח הלאומי? האוכלוסיות החלשות. הם אומרים שכל מי שבא לקבל סיוע מן הביטוח הלאומי יצטרך לשלם מס. אם אנחנו לוקחים מס בריאות – אבל הרי יש חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אם יש חוק ביטוח בריאות ממלכתי, למה האזרח צריך לשלם עוד כסף ועוד כסף ועוד כסף? איפה סדר העדיפויות? האמת, הגענו לשערורייה שאין כדוגמתה בכלל. היום אדוני היושב-ראש, כשאתה שותה מים מן הכוס, אם שתית יותר משתי כוסות מים תצטרך לשלם מס. לביזיון הזה אין גבול. אדוני היושב-ראש, דיבר חבר הכנסת נחמן שי על הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. אני חושב שהרפורמה הזאת היא רפורמת קוסמטיקה. הרי ראש הממשלה הבטיח כנראה לחלק מחבריו שהוא יעשה רפורמה במינהל מקרקעי ישראל, יאפשר להם לקחת את אדמת ישראל, יאפשר להם לקנות, ואותם עשירים יוכלו לבנות מגדלים כמו מגדלי עזריאלי. אבל מה נשאיר לדורות הבאים? <השר מיכאל איתן:> מגדלי עזריאלי זה אחד הדברים הכי יפים שיש. <שלמה מולה (קדימה):> אין לי בעיה עם זה שיבנו מגדלי עזריאלי מכאן ולכאן, אדוני היושב-ראש, אבל האדמה הזאת, למה לשנות את חוקי-היסוד של אדמת ישראל? למה? למה לאפשר לעשירים לקנות את אותן אדמות? מה נשאיר לדורות הבאים שלנו? בשום מדינה בעולם שיש בה בעיית אדמות לא מוציאים את האדמות לנדל"ן, אדוני היושב-ראש. אין לנו בעיה – – – <השר מיכאל איתן:> למה אתה מבלבל בין בעלות ובין חוקי התכנון והבנייה? אתה יכול לתכנן מה שאתה רוצה: שיבנו כך, שיבנו אחרת. זה לא קשור כרגע לעניין הבעלות על הקרקע. אתה יכול לקבוע שבאתרי נוף תהיה אדמה רק לתיירות, רק לנוף, רק לשעות פנאי, ושבמקומות אחרים לא תהיה בנייה בכלל ושבמקומות אחרים – אתה מייעד את הקרקע. מה שאנשים אחר כך עושים אתה, מעבירים לזה ולזה ולזה, לא נותן להם זכות. זה לא נותן להם זכות לבנות מה שהם רוצים. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני השר, הבעיה שלנו, אני אומר לך, כאזרחים במדינה הזאת, מתן אדמות לבעלי הון, לנדל"ניסטים – – – <השר מיכאל איתן:> אף אחד לא נותן. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני השר, הרפורמה שהיינו ערים בה, בדיונים שהיו בה – נכון שהממשלה נסוגה במידה רבה לפני שלושה ימים. היא החליטה, כדי להעביר את הרפורמה הזאת, שרק 4% מאדמות המדינה יינתנו, נכון לעכשיו, יימכרו ליזמים פרטיים. הבעיה שלנו – זה כמו קופסת מלפפונים. אם יש לך מלפפונים בקופסה, כאשר אתה פותח את קופסת המלפפונים אתה מוציא אחד – – – <נחמן שי (קדימה):> אי-אפשר להחזיר אותם אחר כך. <שלמה מולה (קדימה):> אתה לא יכול להחזיר את זה אחר כך. או שאתה צריך לזרוק את כל הקופסה. לכן הבעיה שלנו היא בדיוק אותה הבעיה. <השר מיכאל איתן:> זה לא נכון. <שלמה מולה (קדימה):> אתה לא יכול להגיד: אני מתחיל ב-4%. אתה מתחיל ב-4% ותסיים ב-100%. לכן הבעיה שלנו, אדוני השר, הרפורמה הזאת לא ציונית, לא מסייעת לאזרחים בישראל. לכן, אדוני היושב-ראש, הרפורמה הזאת היא רפורמה רעה. אילו, אדוני השר, היו באים ואומרים: בואו נקצר את המהלכים הביורוקרטיים של מינהל מקרקעי ישראל – זה בסדר, אדרבה ואדרבה. אפשר היה לעשות את זה. אבל זאת לא הרפורמה. העצם שהכניסו בתוך הרפורמה הזאת בעייתית מאוד, אדוני השר. אני רוצה להגיד, אדוני, אולי בחלק האחרון של הנאום שלי, הסיפור הזה של אי-הכרה בהוצאות על מטפלות – – – <השר מיכאל איתן:> אפשר לשאול אותך שאלה? <שלמה מולה (קדימה):> בבקשה. <היו"ר אחמד טיבי:> בהסכמת היושב-ראש. <יוחנן פלסנר (קדימה):> בתיאום עם. <השר מיכאל איתן:> אתה מדבר עכשיו על שינוי בחוקים, בנספח. אחד הדברים שהממשלה הזאת עשתה ושאני מאוד כעסתי עליו, לא קיבלתי אותו, זה הצעת חוק שבאה לשנות את כללי המשחק בנושא של פרישה מסיעות. אמרתי שאני חושב שההצעה לא טובה. אבל גם אם היא טובה, לא משנים אותה באותה קדנציה, אלא לקדנציה הבאה. והנה היום אני מסתכל על רשימת הצעות החוק שמניחים, ואתה בעצמך מציע הצעת חוק לשנות את כללי המשחק בקדנציה הזאת. איזה היגיון יש בזה? אתה מציע לשנות כללי משחק, כאשר הנשק הכי חזק שיש לך נגד הממשלה זה שהם לא ישנו את כללי המשחק בזמן המשחק. למה אתה מציע אותו דבר עכשיו מהצד שלך, כאשר אתה במיעוט, כאשר אין לך במילא סיכוי להעביר את זה? אתה נותן הכשר לרוב לעשות אותו דבר שאתה מציע. <שלמה מולה (קדימה):> אנחנו מקווים שהממשלה הזאת לא תביא את חוקי ההישרדות, או המשילות, תוך כדי המשחק. תהיה לנו עם זה בעיה. כל חקיקה שהיא קונסטיטוציונית-חוקתית, אנחנו כאופוזיציה מבקשים שתחול מהקדנציה הבאה, לא מהקדנציה הזאת. כשאנחנו ניגשים – לכן אני פתחתי – – – <השר מיכאל איתן:> אני שואל – – – <שלמה מולה (קדימה):> ההצעה שלי מתייחסת לכנסות הבאות. דרך אגב, שתדע שאני בעד העלאת אחוז החסימה בבחירות. אני חושב שאנחנו צריכים לצמצם את המפלגות. יצירת רסיסי מפלגות ופרישות וכן הלאה, זה לא מכבד אותנו ולא יוצר אמון בציבור כלפי הפוליטיקה הישראלית. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <שלמה מולה (קדימה):> כל נושא שקשור לחוקי-יסוד, עדיף שיחול רק מהכנסות הבאות. לקיים דיון מעמיק בכל סוגיה וסוגיה. אני מקווה שהממשלה הזאת וראש הממשלה לא יביאו את אותם חוקי המשילות so called – אנחנו קוראים להם חוקי הישרדות. שיאפשרו לנו לקיים עליהם דיון מעמיק, כל נושא לגופו. רק עוד משפט אחד, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר אחמד טיבי:> משפט סיום. <שלמה מולה (קדימה):> – – באשר לאי-הכרה בהוצאות על מטפלות. גם בעניין הזה הממשלה נוהגת ונהגה לא בהגינות ולא ביושר, כאשר במקום לקיים את פסיקת בית-המשפט העליון ככתבה וכלשונה – והם הלכו רחוק מאוד, באו ואמרו: מה לעשות, יש 50% אזרחיות במדינת ישראל; הן לא חשובות? אלא האוצר הביא לנו קוסמטיקה בטיפול בנושא, ולא הצליחו להביא לנו דבר שיש עליו קונסנזוס. במקום לאפשר לנשים לצאת לעולם העבודה, לסייע להן, להכיר בהוצאות, הממשלה הזאת מביאה לנו טיפול דרקוני בנושא, אדוני היושב-ראש. על כן אנחנו נמשיך להיאבק בממשלה הזאת ונעשה כל שאנו יכולים לעשות במסגרת האפשרות הפרלמנטרית הקיימת. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לאדוני. חבר הכנסת יוחנן פלסנר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, רבותי וגבירותי, כל חברי הכנסת שנמצאים כאן – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אתה יכול להזכיר את השמות שלהם כדי לתת קרדיט. <יוחנן פלסנר (קדימה):> בסדר, אקבל את עצת היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> מה עוד שכולם, פרט לאחד, מסיעת קדימה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אדוני חבר הכנסת ישראל חסון, חבר הכנסת אריה ביבי, חבר הכנסת נחמן שי, חבר הכנסת שלמה מולה, השר מיקי איתן ורבים-רבים אחרים, שקצרה היריעה מלהזכיר את שמם. אבל המכנה המשותף באמת לכל חברי הכנסת שנוכחים כאן – – – <ישראל חסון (קדימה):> אני חושב שמגיעה מלה טובה לשירה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> נכון, גם לשירה. <היו"ר אחמד טיבי:> שמתחזקת את חברי הכנסת. <יוחנן פלסנר (קדימה):> שירה שמתחזקת ומשמרת ומחזקת ומאפשרת את כל הדיון הזה. <היו"ר אחמד טיבי:> תגיד, הישיבה הזאת מתנהלת לבדה, בלי יושב-ראש? <יוחנן פלסנר (קדימה):> ברור שגם היושב-ראש. ראיתי אותך עוד מן החדר. אבל מי שחושב שהדיון מתנהל כאן בקבוצה סגורה בד' אמות, טועה. <היו"ר אחמד טיבי:> לא. אנחנו מקבלים אס.אם.אסים רבים. <יוחנן פלסנר (קדימה):> רבים צופים בנו ורבים מסתכלים. אדוני היושב-ראש, ראיתי את ההערות שלך בנושא המשוררים הלאומיים – – <היו"ר אחמד טיבי:> כן, בהחלט. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – והיו לי הערות על הנושא הזה. <היו"ר אחמד טיבי:> אתה רשאי להעיר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אבל מכיוון שקצרה היריעה והנושאים שאנחנו הולכים לדבר עליהם הם כל כך חשובים, אני רוצה לגשת לעניין עצמו. אדוני היושב-ראש, אנחנו מדברים כאן על חוק ההסדרים, ויש לו איזה רציונל אחד. מה ההיגיון של חוק ההסדרים? אומרים: אוקיי, הממשלה צריכה כלי שיאפשר לה, אדוני השר, לעשות סדר, לעשות רציונליזציה של המערכת. כל השנה נותנים לחברי הכנסת לעשות כאן בלגן ולשחק את המשחק הפרלמנטרי. פעם בשנה תבוא הממשלה, תאמץ ראייה מערכתית, תסתכל על כל הצרכים של המשק ותעשה רציונליזציה ונורמליזציה ותאפס את החוקים הפרטיים הפופוליסטיים, ואם צריך להביא רפורמות משמעותיות, הממשלה תביא אותן. האמת, בתמימותי, אני חייב להגיד, זה התקציב השני שאני, כחבר כנסת, יש לי ההזדמנות לקחת חלק ולהעביר אותו, ובתקציב הראשון, גם כחבר קואליציה וגם מכיוון שהייתי חבר כנסת חדש, לא הייתי חלק מן התהליך האינטימי של העברת התקציב כמו בפעם הזאת. והייתי שבוי בקונספציה שיש איזה היגיון בסיסי, מעבר לכל הטענות, שיש איזה היגיון בסיסי לחוק ההסדרים, אדוני היושב-ראש. אבל מה גיליתי הפעם? שתי הסיבות: אחת, אותה הראייה המערכתית שעושה באמת סדר בכל המערכת, התבררה כלא קיימת. <היו"ר אחמד טיבי:> אדוני השר ואדוני חבר הכנסת. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אדוני השר, לכאורה יש כאן איזו ראייה מערכתית שעומדת מאחורי החוק הזה, שאומרת: אוקיי, הממשלה עכשיו עושה כאן סדר, ויש לנו צורך בממשלה שתאמץ איזושהי מדיניות, אסטרטגיה רחבה, והנה בגלל זה יש צורך בחוק ההסדרים. מה גיליתי? לא ממשלה, לא ראייה מערכתית, לא סדר, לא מערכתי ולא פרטני. כמי שישב בוועדת החוקה – מביאים הצעת חוק בנושא ההסדרה של מינוי דירקטורים בחברות ממשלתיות. האם מביאים את הנושא של מינוי כל הדירקטורים? מחייבים מינוי בתוך פרק זמן מסוים? לא. האם מביאים דירקטורים לפי איזה קריטריונים? גם לא. דירקטורים מקרב העובדים, רק בגלל לחצים פוליטיים שנבעו מסקטור מסוים, שרוצה עכשיו להסדיר את בעיית אי-המינוי של נציגיו. זה הצורך הגדול? לשם מה בעצם השתמשו בו בחוק ההסדרים? השתמשו בו כדי לסגור חשבון פוליטי ולא שום דבר אחר. זו דוגמה אחת לשם מה צריך חוק הסדרים. הבנתי – פוליטיקה ולסגור חשבונות פוליטיים. אחרי זה מביאים נושא נוסף לוועדת החוקה, נושא הסדרת הקנסות והאגרות. אמרתי: אוקיי, הממשלה צריכה בסופו של דבר, כדי לממן את כל הדברים – את התשלומים הפוליטיים ואת כל המשרדים המנופחים וגם את הצרכים האמיתיים של הממשלה – הממשלה צריכה מקורות הכנסה, לכן רוצים להסדיר את נושא גביית הקנסות והאגרות. כאן הביקורת שלי אחרת, אדוני היושב-ראש. הביקורת שלי היא לא שמדובר כאן בסך הכול באיזו מוטיבציה פוליטית, באיזה אינטרס פוליטי קטן, אלא רצו להסדיר כאן איזו רפורמה. אז באים לאפשר הקמה של – – – <היו"ר אחמד טיבי:> מי אדוני? <קריאה:> אני נציג משרד האוצר. <היו"ר אחמד טיבי:> אסור לך לעבור כאן. היית צריך לעבור בפרוזדור. <השר מיכאל איתן:> אדוני היושב-ראש, לפי התקנון בין השעות 04:00–06:00, בבוקר, התנועה מותרת. <היו"ר אחמד טיבי:> שינו את התקנון בלי ליידע אותי, אבל לא נורא. <יוחנן פלסנר (קדימה):> מה היה מעניין באותה חקיקה שהביאו לשם הסדרת הפעילות של המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות? שהממשלה מגיעה לחלוטין לא מוכנה. זה הפתיע אותי, אדוני היושב-ראש. אמרתי: זה כבר לא עניין פוליטי. לא הביאו כאן איזו חקיקה פוליטית שמטרתה באמת לאפשר את המשך הישרדות ראש הממשלה. הבנתי, בזה ראש הממשלה הוא מקצוען. בכל הקשור לצרכים הפוליטיים שלו הוא דואג להשתמש בכל כלי – אם זה חוק ההסדרים, ואם זה לשנות חוקי-יסוד, ואם זה לשנות את תקנון הכנסת, את הכול הוא יעשה. בזה הוא מצטיין. אבל זה – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, גם כאן אתה רוצה להביא שינוי. מגיעים אנשי משרד האוצר ולא יודעים להגיד לפי אילו קריטריונים יועברו – אילו סוגי קנסות ייגבו על-ידי המרכז. רוצים להעביר מה שיותר קנסות כדי שייגבו על-ידי המרכז הזה. שואלים אותם: לפי איזה קריטריון? גודל החוב? נשמע הגיוני. חוקים מגודל מסוים? לא, אדוני היושב-ראש. סוג המשרד? סוג החוב? איזה קריטריון כזה שקוף? גם לא, אדוני היושב-ראש. מה הקריטריון? הם אומרים: תאפשרו לנו לטפל בכל מיני חובות ואנחנו כבר נלך בצורה רנדומלית, לפי האל"ף-בי"ת של האזרחים החייבים, נלך מאל"ף ועד גימ"ל או עד נו"ן, לפי מה שנוכל לטפל. זאת אומרת, מקימים מרכז. הם בעצמם יושבים בישיבה ואומרים: חברים, דבר ראשון כשאני בא לעשות שינוי מערכתי, דבר ראשון אבוא לכנסת ואשיג את החקיקה. מה אכפת לי. זה פשוט. דוחפים את זה במסגרת חוק ההסדרים. אף אחד לא שואל שאלות, כי אין זמן, כי הניחו לנו את ספר החוק, את הצעת החקיקה, המוצעת, הניחו בכנסת – כמה זמן היה לנו לדון בכל הספר הזה? מעט מאוד. <היו"ר אחמד טיבי:> זמן מוגבל מאוד. <יוחנן פלסנר (קדימה):> כמה ימים. חברי הכנסת לא הספיקו לשאול שאלות. נניח את השוט של הקדמת בחירות אם הם לא יעבירו את זה, ומה אכפת לנו. לא נעשה עבודת מטה, לא נשאל את השאלות. נקים. נאפשר. נחוקק. וזה מה שחמור, אדוני היושב-ראש. ברגע שאתה מתרגל במשך 25 שנים, מאז שנת 1985, שיש לך הכלי הזה, אתה כבר בעצמך לא שואל את השאלות. זה מה שהפתיע אותי. כאן גיליתי ממשלה – ואת זה אני אומר באמת לחובתי, אני האמנתי שיש לנו ממשלה, ופקידות, הרבה יותר רצינית. ומה שגיליתי בתהליך הזה שעברנו הוא שוועדת הכנסת, שחברי הכנסת וועדות הכנסת הרבה יותר רציניים. בהיבט הזה עלינו לשאול את עצמנו – ועכשיו אני הרבה יותר סקפטי לגבי חוקים שמביאים לנו. יש יכולת לעשות עבודת מטה אבל היא לא נעשית, כי כבר למדו שיותר קל, הולכים לפי ערוץ ההתנגדות המינימלי. בלעז אומרים path of least resistance. הכי קל לי להעביר דבר ראשון משהו בכנסת. אעביר אותו. ואז מעבירים מרכז כזה בלי לשאול את כל השאלות, ומקבלים מערכת ממשלתית שהיא שעטנז, של עוד הצעה ועוד חקיקה, ואם לא יעבור הפעם נעביר את זה בחוק ההסדרים הבא, וכן הלאה. בהקשר הזה, אדוני היושב-ראש, וזה הדבר החמור באמת, אני רואה את הסעיף בחוק ההסדרים שמדבר על סמכויות פיקוח של מפקחי הגנת הסביבה. מבקשים להרחיב סמכויות למפקחי הגנת הסביבה. אני בעד. אני אפילו חייב לציין כאן למען גילוי נאות, חברי חברי הכנסת, שאני בעצמי הצעתי הצעת חוק שתרחיב סמכויות של פקחים במשטרה הירוקה שמטרתה לאכוף חוקים סביבתיים, 12–14 חוקים סביבתיים. יש מצוקה אמיתית של סמכויות לאותם השוטרים. הקמנו משטרה ירוקה. יש חוקים שחייבים לאכוף אותם, ומה שקורה בפועל, שאין להם יכולת הרתעה, אין להם את הכלים המינימליים הדרושים כדי לבצע את הסמכות שלהם. וזה לא שמישהו אחר עושה את העבודה הזאת. אם המשטרה הירוקה לא אוכפת את החוקים הסביבתיים הם פשוט לא נאכפים, אדוני היושב-ראש. עכשיו נשאלת השאלה מדוע. הוספתם כבר חוקים. אז באמת פרק ב', עמוד 5, סעיף 7 של חוק ההסדרים המוצע, אדוני היושב-ראש, מדבר על הרחבת סמכויות בכל הנוגע לטיפול בעבירות שקשורות למִיחזור פסולת בניין. מדוע רק טיפול בפסולת בניין? המשטרה הירוקה פועלת לאכיפה של חוקים סביבתיים נוספים: חוק המים, החוק למניעת מפגעים, חוק הדרכים שמטפל בסוגיות של שילוט, פקודת בריאות הציבור, החוק למניעת זיהום הים, חוק שמירת הניקיון, חוק איסוף ופינוי פסולת למִיחזור, חוק החומרים המסוכנים, חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים. בכל החוקים הללו המשטרה הירוקה, שהוקמה במקור כהרחבה של הסיירת הירוקה, פועלת לאכיפה של אותם החוקים. מתוך היכרות בשטח, מתוך מפגשים וסיורים עם אנשי המשטרה הירוקה, יש כאן צורך בהרחבת סמכויות כדי לטפל בכלל החוקים הללו, כדי לשפר את מצב האכיפה הסביבתית במדינת ישראל. אנחנו יודעים היום, שדווקא כאשר אתה מסתכל על הנושאים הסביבתיים, יש התקדמות רבה בנושא החקיקה הסביבתית. יש כאן כמה חברי כנסת, יש שדולה סביבתית, וגם הממשלה פועלת בכיוון של חקיקה סביבתית. אבל מה הבעיה? מה המשמעות של החקיקה הסביבתית אם אין אכיפה? ראינו מה קרה לחוק העישון, כאשר בבארים, במסבאות אם נשתמש בעברית תקנית, זה לא נאכף. ראינו מה קרה בשבוע הראשון, כאשר נכנסת למקום היתה היסטריה. בכל מדינת ישראל דיברו על כך שלא מעשנים במקומות ציבוריים ואנשים חששו והקימו קבוצות ב"פייסבוק", ומה לא עשו. אבל אז הבינו את הפטנט: אז מה אם יש חוק? כאן יושב הניצב בדימוס אריה ביבי. אני צודק בדרגה? ראש השב"ס זה יותר מניצב? <היו"ר אחמד טיבי:> רב-גונדר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אז הרב-גונדר אריה ביבי. <אריה ביבי (קדימה):> צריך לעמוד כשאתה מזכיר את השם שלי? <יוחנן פלסנר (קדימה):> חוקים במדינת ישראל לא נאכפים. אנשים הבינו את זה. יש חוק עישון, אין חוק עישון – מה זה משנה בכלל? אף אחד לא טורח לאכוף את זה. ואותו דבר לגבי החוקים הסביבתיים. אז כבר החלטתם, אדוני היושב-ראש, אדוני הרב-גונדר, אדוני חבר הכנסת, שאתם מביאים חוק שמאפשר אכיפה של החוקים הסביבתיים. אז דנת מדוע רק לגבי החוק הזה? אתה יודע שצריך גם לגבי החוקים האחרים? חשבת על זה? אבל זה חוזר לאותה בעיה: מביאים חוק הסדרים שלכאורה אמור לייצג את אותה תפיסה מערכתית, אותה תפיסה כוללת. אין מערכת, אין גישה כוללת. יש בסך הכול צבר של יוזמות פרטניות, יוזמות פרטיקולריות, יוזמות של פקיד, שגם כיוזמות פרטיקולריות הן לא עומדות על הרגליים, גם כיוזמות מערכתיות הן לא עומדות על הרגליים. ההיגיון היחיד שיודע להסביר חלק מן החוקים, אפילו לא את כולם, הוא ההיגיון הפוליטי, ההיגיון של הצורך הפוליטי. ההיגיון האחר הוא פשוט ההיגיון של אותו פקיד או אותו משרד שכבר, סלחו לי על הביטוי, דחפו משהו אל תוך החוק. נתתי כמה דוגמאות של חקיקה שלא עומדת בסטנדרטים, לא של מקצועיות ולא של מקצוענות. החקיקה הזאת, ההישארות או ההימצאות במי האפסיים האלה של ממשלה שמביאה חוק הסדרים כל כך גדול וכל כך מסיבי, חוק כל כך גדול עם כל כך מעט חזון, עם כל כך מעט דרך, עם כל כך מעט כיוון. זה האינדיקציה המשמעותית ביותר, אדוני היושב-ראש, להעדר מנהיגות. זה בדיוק התפקיד של מנהיגות, להגיד לטובת מה אני משתמש בכלי המשמעותי הזה, בכלי עוקף כנסת, בכלי עוקף דמוקרטיה, כדי להביא איזה שינוי משמעותי, איזו בשורה שבשבילה אני מוכן להפר את כל הכללים. הבשורה היחידה שבשבילה מוכנים כאן להפר כללים, שבשבילה מוכנים כאן לשנות את הקיים, היא רק הבשורה הפוליטית, הבשורה של ההישרדות הפוליטית של הדבר הענק הזה, המנופח הזה שנקרא ממשלת ישראל. על כך, אדוני היושב-ראש, על כך אני מצר ולשם כך באתי לדבר כאן בארבע בבוקר. <היו"ר אחמד טיבי:> מול הציבור הרחב. <יוחנן פלסנר (קדימה):> גם מול הציבור שבוחר להאזין, ומול הציבור שאולי בעתיד יקרא את הנאום הזה ויגיד שלפחות היו כמה אנשים הגיוניים באופוזיציה שביכו את המגמות האלה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת פלסנר. אני נאלץ להפסיק את שתיית הקפה של חבר הכנסת ישראל חסון ולהזמין אותו לשאת דברים מול פני האומה. <ישראל חסון (קדימה):> בוקר טוב, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> בוקר טוב. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני השר, חברי חברי הכנסת – – – <היו"ר אחמד טיבי:> ברגע זה נמצאים באולם – זה המנהג – חבר הכנסת ישראל חסון הדובר, חבר הכנסת יוחנן פלסנר, חבר הכנסת אריה ביבי, חבר הכנסת שלמה מולה, השר מיכאל איתן, חבר הכנסת נחמן שי, סגנית המזכיר ואנשי המשמר. <ישראל חסון (קדימה):> ומנהל הישיבה, שבלעדיו שום דבר – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> מה עם הקצרניות? <היו"ר אחמד טיבי:> והקצרנית – הרשמת הפרלמנטרית קוראים לזה. ואנשי המשמר. בבקשה, אדוני. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, ביקשו שנישא כאן נאומים על חוק ההתייעלות הכלכלית. אני שיתפתי את חברי השר בזה שלפני שבוע סיימתי לקרוא ספר מרתק, מאוד-מאוד קשה, שהשם שלו "סיפורו של האפס" – סיפורה של הספרה אפס, איך היא נולדה – – <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, מעניין. <ישראל חסון (קדימה):> – – ומה פתאום הספרה הזאת, איזו משמעות נתנו לה, שהיא בעצם נותנת את הייחוס לשאר המספרים. היא בעצם הספרה שכאשר מגדירים, כאשר אומרים למישהו "אפס" אנחנו בעצם לא מבינים איזו משמעות מלאה ושלמה אנחנו נותנים ליתר הדברים. לי היה חשוב, לא בשביל לספר לך. אביא לך את הספר הזה על מנת שתקרא אותו. אני בטוח שאתה תבין אותו טוב יותר ממני כי אני ומתמטיקה, כמו שאומרים, המורה בכיתה ה' שלחה אותי להביא גיר ועד היום לא חזרתי. אבל אביא לך את הספר הזה, תקרא. <השר מיכאל איתן:> לא בפוליטיקה, כי בפוליטיקה אחד ועוד אחד זה תמיד שלושה. <ישראל חסון (קדימה):> זה נכון. אני באמת רוצה לשתף אותך במשהו שחוויתי בחוק ההסדרים הזה, וחוויתי אותו בכאב, באמת. השר איתן, אני חושב שלהסביר לך, או לנסות להסביר לך את חשיבותו של תהליך החקיקה זה בערך כמו להרצות לנח על המבול. גם אתה וגם היושב-ראש ותיקים כאן במשכן מכולנו, אתם מבינים מה החשיבות של תהליך החקיקה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> כמו להרצות לנח על בניית תיבות. <ישראל חסון (קדימה):> כן. אני אומר לך שמה שקרה לנו, לפחות מהזווית שאני התחככתי עם חוק ההתייעלות, בעיני זה היה, הגדרתי את זה – ואני לא אדם בוטה – כחרפה שאני לא אספר עליה לנכדים שלי; הילדים יודעים כבר לראות לבד. דיברת קודם עם חבר הכנסת מולה על הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. אני חושב שהרפורמה הזאת היא אחד הדברים החשובים. אבל קיימנו תהליך שהוא בעצם דיון על מדיניות והשלכות. אני מצטער שמי שצריך להחליף אותך, אריאל אטיאס, לא היה באותו דיון, אבל חברי היושב-ראש היה בדיון. אני הקפדתי להגיע לכל דיון בעניין הזה. אני מעריך מאוד את יושב-ראש מינהל מקרקעי ישראל, מאוד. אני חושב שהוא לא יסטה ימינה ושמאלה ממשהו שלא נראה לו כאינטרס צרוף של מדינת ישראל. אבל במדיניות אין לו סמכות, הוא לא נבחר ציבור. ארבע, חמש ישיבות ביקשתי שמאחר שאנחנו עוסקים במדיניות, שיגיע השר. אדוני היושב-ראש, אני חושב שתתמוך בי במה שאני מספר לו, שכאשר הוא הגיע לישיבה האחרונה הוא אמר: אוקיי, חבר'ה – וזה אחרי שישבנו לפי דעתי במצטבר – – – <היו"ר אחמד טיבי:> היושב-ראש, שזה אני, שאל אותו מה מטרת נוכחותו של השר באולם, ואז הוא ענה את מה שאתה הולך להגיד. <ישראל חסון (קדימה):> "אני באתי לעשר דקות". <היו"ר אחמד טיבי:> "לענות לכולכם – עשר דקות". <ישראל חסון (קדימה):> "לענות לכולכם בעשר דקות. בבקשה תשאלו". אמרתי לו: "מפאת כבודך, ולא משום שאני ירא ממך, אלא מפאת כבודך אני לא מתכוון לשאול אותך אף שאלה". <היו"ר אחמד טיבי:> נכון. <ישראל חסון (קדימה):> אתה לא תגיד לי על חוק כזה "יש לי עשר דקות לכל חברי הוועדה". אעביר אותך לסיפור אחר על רשות השידור. <יוחנן פלסנר (קדימה):> מי האדם? <ישראל חסון (קדימה):> שר השיכון. הוא בא לעשר דקות. היינו בדיון על רשות השידור – נושא שאפשר לדון עליו, ולפי דעתי גם צריך לדון עליו. <היו"ר אחמד טיבי:> נדמה לי שהוא אמור להיות תורן במקומו של השר איתן והוא בושש לבוא. <ישראל חסון (קדימה):> רשות השידור – נושא באמת חשוב. <השר מיכאל איתן:> אולי הוא יבוא רק לעשר דקות גם כן... <היו"ר אחמד טיבי:> לקראת השעה 09:00, ועד אז אתה תישאר פה. <ישראל חסון (קדימה):> רשות השידור – נושא חשוב כשלעצמו. בדיון על חדשות מקומיות או לא חדשות מקומיות, אם יעבירו להם קצת כסף, האם יקיימו אותם, בדיון על היצירה המקורית – נושאים שבאמת אתה יושב ושואל את עצמך – ואחרי זה אקשר את זה לחשיבותו של האפס. אתה יושב, מקיימים דיון. אני שואל איפה השר. זה נושא של מדיניות, של policy. איפה השר? אני לא צריך אותו בכל דיון. כאשר דנים על סעיפים וכו', לא. אבל בדיון הזה – איפה השר? מצביעים לי על איזה אדם, שאני מודה ומתוודה שלא יצאתי מגדרי, וגם בישיבה ביטאתי את העובדה שאני לא רוחש לו כבוד מיוחד. אמרו לי: הוא נציג השר. תראו, רבותי, מדברים כאן על השידור הציבורי, מדברים כאן על יוצרים ועל סכומים גדולים ביצירה. לא השר הזה ולא השרה הזאת מכבדים אותנו בדיון. לא ניגוח, מיקי, אלא דיון. אני רוצה תשובות באמת, למלא את חובתי בתהליך הזה, ואין זמן לא לשר הזה ולא לשרה הזאת בחקיקה כל כך משמעותית בתחומים שלהם. ואני יכול להמשיך אתך גם על הדיון על משק החשמל. אוקיי, דיברנו ואמרנו ואמרנו את כל מה שאנחנו יכולים להגיד על חוק ההסדרים. כולנו אנשים אינטליגנטים ואנחנו מבינים מה היתרונות ומה החסרונות של הדבר הזה. אם כולנו באילוץ הזה, בואו נכבד את האילוץ הזה. אבל אם ב-core business של הממשלה, של השרים הפרטניים, הם לא יודעים לקבוע סדר עדיפות ולהשקיע בזה את הזמן הנדרש, אני אומר לך, לטעמי כולנו מועלים בתפקידנו כלפי הציבור, מועלים בהיגיון של תהליך החקיקה. אתן לך דוגמה קטנטנה – – – <השר מיכאל איתן:> אני מסכים אתך. על כל מלה שאמרת עד עכשיו אני חותם. <ישראל חסון (קדימה):> תודה. אני אומר לך, הטענה השנייה שהיתה – עזוב שהם נעדרו – – – <השר מיכאל איתן:> אני מסכים לכל מה שאתה אומר. הבעיה היחידה היא שאני מוצא את עצמי במשך השנים, כל האופוזיציות נגד חוק ההסדרים וכל הממשלות בעד חוק ההסדרים. זה בהגדרה. ואנחנו מתחלפים – פעם אנחנו באופוזיציה ופעם אנחנו בממשלה. לכן כל דבר נשמע כל כך כן, כל כך מרגש, כל כך נכון ואני חותם עליו, אבל אחר כך אני פוגש את אותו נואם, או את עצמי, צריך להצביע פעם בעד חוק ההסדרים, ואחר כך אני נואם פה נאום חוצב להבות נגד – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> אדוני השר, אין איזון כזה. תשווה רק את הגודל של החוק. יש לזה משמעות. <השר מיכאל איתן:> עזוב. עכשיו כבר מתחילים: אתה הבאת 30 עמודים, אתה הבאת 40 עמודים, אתה הבאת זה. אפשר בעמוד אחד לעשות חוק הכי גרוע שיכול להיות. הבעיה בחוק ההסדרים זה הקומבינות שישנן בפנים, שמנטרלות בכלל את הכנסת ואת שיקול הדעת של הכנסת ומונעות דיון. לא משנה כרגע הגודל. ככל שגדול יותר, גרוע יותר. אבל מה זה משנה? אז אתה נותן הצדקה לשיטה, או הבעיה היא רק בגודל? <ישראל חסון (קדימה):> אני רוצה לומר לך שניסיון החיים הקצר שלי, אדוני השר, אומר שהאויב של הטוב הוא הטוב מאוד. <השר מיכאל איתן:> זה לא מה שאמרתי. <ישראל חסון (קדימה):> אני אומר. האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. אני חושב שהתהליך שהתחלנו לפני שלוש שנים, של צמצום וחישוק, כשאני אומר לך, ביושר אני אומר לך שהמגמה שהיתה בשנת 2007, של צמצום החוק תוך התחייבות של האוצר שלתקציב 2009 הם לא יציגו בחוק ההסדרים כמעט שום חוק. זאת היתה המגמה, והמגמה הזאת עברה מהפך. אני לא יודע לומר לך ביושר מי מעורב בבניית חוק ההסדרים הזה ועד כמה יש מעורבות של מי שהיה לפני או מי שהוא היום. אני חושב שאנחנו כמגמה שברנו בחזרה את המגמה לאחור ועשינו שימוש ציני למדי בעניין הזה. אבל אני חוזר עכשיו. אוקיי, אנחנו חוטאים כבר בחטא הזה. אדוני השר, אני רוצה לספר לך שאני עמדתי פה על הבמה תוך כדי הדיון ואמרתי שאחד הדברים החמורים ביותר בעיני – ואתה יודע מה, במידה מסוימת אפילו מעליבים, לא ברמה האישית אלא עלבון בהתנהלות, ואני חושב שזה גם עלבון לציבור, ואני חושב שבזה אנחנו תורמים גם תרומה מכרעת לדימוי שלנו ולמידת האמון שהציבור רוחש לנו – זה העדר הדיון. אתן לך דוגמה. לא היה דיון אחד, אחד, שבו נציגי הבית התווכחו על התוכן, ואני מדבר על הישיבות שבהן ישבתי, על התוכן של החוק, אלא פוזיציות פוליטיות, נקודה. נחזור לרפורמה. ברפורמה של מינהל מקרקעי ישראל יש תהליך מינוי ראש הרשות, הרשות החדשה שתוקם עכשיו. יקראו לה רשות. <היו"ר אחמד טיבי:> רשות המקרקעין. <ישראל חסון (קדימה):> רשות המקרקעין. שאלתי למה אנחנו לא מעגנים בחקיקה חובה של ועדת איתור, חובה של אורך קדנציה, חובה של מינוי סגן מתוך הרשות בשביל לשמור על הזיכרון הארגוני. אתה ממנה את ראש הרשות. למה אנחנו לא לוקחים את כל המסקנות שלנו מרשות המים, למה אנחנו לא לוקחים את המסקנות שלנו מחוק המל"ל – המועצה לביטחון לאומי? למה אנחנו לא לוקחים את המסקנות שלנו אפילו מחוק המוסד והשב"כ? יש איזה היגיון בקביעת קדנציה, יש איזה היגיון בבניית ריסונים ודברים כאלה. הסתכלו ויושב-ראש הוועדה אמר: אוקיי, אז אנחנו מצביעים. אמרתי: חבר'ה, בואו. זה לא במהות. בואו נקבע. לא. למה לא? כי ככה לא. בכוונה אני נותן את הדוגמה הפשוטה ביותר. למה לא? כי ככה לא. כי יש מה שנקרא ביטול דעת ואין דיון ולא מתקיים דיון. אם לא הייתי קורא את הספר הזה, "סיפורו של האפס", הייתי חושב שדיבורים באפס לא שווים כלום. אז חלק חלחל, חלק לא חלחל, אבל האופן שבו הדברים האלה התנהלו, אין לי מלה עדינה יותר מלהגדיר את זה פשוט כחרפה. פשוט חרפה. אי-אפשר לקחת את הנושאים האלה ולנהל בצורה הזאת. דרך אגב, היה זמן לנהל את הדיונים. <השר מיכאל איתן:> יש כאן היבט נוסף שלא מרבים לדבר ולגעת בו, שכאשר הממשלה מביאה את חוק ההסדרים, הממשלה עצמה לא מקיימת דיון, או מקיימת דיון שטחי לגמרי, כמעט כלום. כשזה עובר בכנסת, הכנסת לא מקיימת דיון כמעט בכלל. התוצאה שהביורוקרטים, שהם אנשים טובים – – <ישראל חסון (קדימה):> נפלאים. <השר מיכאל איתן:> – – אבל הם מביאים דבר שהיה צריך לעבור בקרה ציבורית, וזה איננו, הם מקבלים עוצמות כשהם הופכים להיות גם המחוקקים וגם אלה שמכינים וגם אלה שמבצעים. זה יותר מדי. <יוחנן פלסנר (קדימה):> ואף אחד לא יודע מיהם בכלל. הם אפילו לא שקופים. הם לא נותנים דין-וחשבון לציבור ואף אחד לא יודע מיהם. <השר מיכאל איתן:> נכון. <ישראל חסון (קדימה):> דרך אגב, היושב-ראש שאל באותה ישיבה. <השר מיכאל איתן:> אמרתי: יש קואליציה. שחברי הקואליציה ידונו בכל הנושאים. אבל לא. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לאפשר לחבר הכנסת חסון. בבקשה, אדוני. <ישראל חסון (קדימה):> אתה בישיבה שאלת את השר כמה זמן דנתם בנושא הזה. <היו"ר אחמד טיבי:> ומי השתתף בדיונים וכו'. <ישראל חסון (קדימה):> ומי השתתף בדיונים. למיטב זיכרוני, וזיכרוני בזמן האחרון לא כל כך טוב, לדעתי לא קיבלת תשובה. <היו"ר אחמד טיבי:> לא קיבלתי תשובה מספקת. <ישראל חסון (קדימה):> בדיוק בנקודה שבה אתה נגעת. <יוחנן פלסנר (קדימה):> לצטט את היושב-ראש זה תמיד דרך טובה להשיג הארכת זמן. <היו"ר אחמד טיבי:> לא. הבטחתי לו. <ישראל חסון (קדימה):> אני מוכן לעצור פה בשביל לא לפגוע בחברי בהמשך הדיון. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אנחנו נהנים מן הדברים. <ישראל חסון (קדימה):> התחושה בסופו של דבר – – – <נחמן שי (קדימה):> אפשר לפתוח את הדיון. <היו"ר אחמד טיבי:> האמת היא, אני רוצה לגלות סודות: אנחנו מתקרבים לשעה 06:00. ערן פוליצר הגיע ורבים מחברי הכנסת פוזלים לעברו, כי עוד מעט הוא יעבור לשידור ישיר ברשת ב'. <ישראל חסון (קדימה):> אולי אפשר להכיר אותו, אדוני? <היו"ר אחמד טיבי:> ערן פוליצר הוא האיש הנחמד שיושב שם. הוא הכתב הכלכלי. בדרך כלל הוא מכסה את ועדת הכספים. הוא עושה את זה בצורה פעילה מאוד ומקצועית. היום הוא מכסה את התקציב וחוק ההסדרים. <השר מיכאל איתן:> פעם ב-06:00 היתה "התעמלות בוקר" עם מיכאל בן-חנן. <היו"ר אחמד טיבי:> היום זה התעמלות בוקר עם שישה חברי כנסת מקדימה, שהם 20% מהסיעה, חבר כנסת אחד מרע"ם-תע"ל, שהוא 25% מהסיעה, ושר אחד מתוך 30, שזה 3% מהממשלה. אבל אין ספק ששתי הסיעות הבכירות באופוזיציה, קדימה, שהיא הסיעה הגדולה ביותר, ורע"ם-תע"ל, שהיא הסיעה השנייה בגודלה באופוזיציה, הן היחידות המיוצגות כאן. <יוחנן פלסנר (קדימה):> באופן מסיבי. <היו"ר אחמד טיבי:> כן. גם מבחינת איכות. <ישראל חסון (קדימה):> מה עם האחוזים של מזכירות הכנסת שנמצאת כאן? 50% כמעט. <היו"ר אחמד טיבי:> 33%. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תמיד נעים לי לעמוד ולדבר אתך ולשבת ולדבר אתך. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <ישראל חסון (קדימה):> אני חושב שאפנה את הדוכן. אני מודה לכם מאוד. תודה. <השר מיכאל איתן:> רק הסיפור על האפס. <היו"ר אחמד טיבי:> הוא אמר שהוא יעניק לך את הספר. <ישראל חסון (קדימה):> אשאיל לך את הספר, היום תקבל אותו ממני, אבל תתחייב להחזיר לי אותו. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אפשר רק מעל הדוכן במשפט אחד לספר מה התזה של הספר? במשפט אחד. כל הזמן מדברים סביב הספר ואני כבר במתח. הציבור זכאי לדעת את הסיפור עם האפס. <ישראל חסון (קדימה):> אמרתי שהספרה אפס – שדרך אגב הומצאה לא לפני הרבה מאוד שנים, השיטה. אתה יודע, השיטה העשרונית קיימת הרבה מאוד שנים. איך אומרים 80 בצרפתית? ארבע פעמים 20. זאת אומרת, השיטה העשרונית היתה קיימת הרבה מאוד שנים. אבל האפס, לכאורה כאילו נקודת ייחוס – להגיד שיש גם ספרה כזאת, שבעצם אין לה ערך אבל היא נותנת את הערך באין-ערך שלה לכל הדברים האחרים. חוק ההסדרים בעיני, באופן שהוא נוהל, היה האפס, שלכאורה נתן את הערך לכל הדברים האחרים וביטל את כל הערכים האחרים. אני אומר לך, מה שהפריע לי זה הביטול הזה, ההתבטלות הזאת. אני – קטונתי. תודה. <קריאה:> אתה יכול להמשיך. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת אריה ביבי, בבקשה. מיקומו של האפס חשוב יותר, אם בצד ימין או בצד שמאל. <ישראל חסון (קדימה):> דרך אגב, זה אולי חשוב לך נומינלית, אבל מתמטית, זה לא חשוב. זו אותה חשיבות. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, אדוני, חבר הכנסת אריה ביבי. חמש דקות. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, מליאת הכנסת הנכבדה, כבוד השר, אני גם אמנה, כמו כולם, את השמות? אתה יודע, אם אתחיל למנות אגמור את חמש הדקות שלי. <נחמן שי (קדימה):> יש זמן. <היו"ר אחמד טיבי:> הזכרתי את השמות, אז גש לדבריך. אריה ביבי (קדימה): או שאתחיל עם האפס, להרחיב את מה שחבר הכנסת חסון אמר, כי לאפס יש הרבה משמעויות. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. בואו נדבר על משמעות האפס. <אריה ביבי (קדימה):> למשל, אתן לך דוגמה: 100 ימים ואפס מעשה. חשבת על זה, ישראל? <ישראל חסון (קדימה):> למען האמת, לא. <אריה ביבי (קדימה):> לא חשבת על זה. אפשר לקבל את הספר שלך בהשאלה, או שאתה נותן רק לשרים? <יוחנן פלסנר (קדימה):> זה כבר אצלו, אצל השר. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני חשב גם כן על סגני שרים, שכמה מהם בהיריון, או לא? כי אני יודע מה המקצוע שלך. <היו"ר אחמד טיבי:> אני בכנסת הזאת גם לעתות חירום. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, פעם קראו לזה חוק ההסדרים. חוק ההסדרים נולד בשנות ה-80. היום קוראים לזה "חוק ההתייעלויות" או "חוק ההתייעלות". כשעשו את החוק הזה, ניסו כל פעם להכניס לתוך החוק של התקציב כל מיני עזים כאלה ואחרות. <היו"ר אחמד טיבי:> בהחלט. <אריה ביבי (קדימה):> ובין העזים הכניסו גם דברים חשובים. היום החוק הזה הפך לעשיית כל מיני רפורמות. אני לא רוצה לחזור על הרפורמה שדיבר עליה קודמי, חבר הכנסת ישראל חסון, הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, ומה הרפורמה הזאת תעשה למדינה, לאזרחי המדינה ובמיוחד לצעירים שרוצים לרכוש דירות, מה יקרה להם. הרי מחירי כל הדירות יעלו, כי כל כבדי הנדל"ן יעוטו על הקרקעות ומחירי הדירות יעלו. אבל אדבר על משהו פשוט וקטן, וזה אחות בבית-ספר. אדוני יודע שעל כל 50 בתי-ספר יש אחות אחת, שרצה מבית-ספר לבית-ספר בשעה מסוימת? אני לא רוצה לומר לאדוני, שהוא דוקטור, מה קורה כשהיא רוצה לתת זריקת חיסון לילדים. היא צריכה לבצע 50–60 זריקות בשעה. ומה קורה לילדים שפוחדים, שצריכים לתפוס אותם? על זה גם כן עשו הפרטה, הפרטה של אחות בבית-ספר. ומה קורה לאחות בית-הספר? היא באה, עושה את העבודה שלה בקבלנות ורצה לקבל את השכר דרך מעסיק, שזה תת-תנאים. הייתי רוצה לדבר אתך, אדוני, או מכובדי, גם על הרשויות המקומיות. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. <אריה ביבי (קדימה):> מה קורה לרשויות המקומיות היום. הייתי יושב-ראש ועדה קרואה. כשאתה מגיע לוועדה קרואה, במקום למחוק לך חובות ולהכניס אותך בישורת, כי אתה ועדה קרואה והממשלה מינתה אותך, משאירים לך את כל החובות של העיר ואומרים: לך תשחה. כשאתה בא לעשות משהו, אומרים לך: רק רגע, ראש העיר הקודם חתם כבר עם ההסתדרות שאתה לא יכול לעשות כלום, ההסתדרות חתמה עם הוועד, הוועד חתם עם משרד הפנים, ומה שקורה בעיר הוא בעצם מה שקרה לפני שאתה הגעת. אנחנו רואים ראשי רשויות שהם ממש מסכנים. ראש רשות שיש לו על הגב 40 או 80 או 100 מיליון שקל חובות, איך הוא בעצם יכול להסתדר? אנחנו רואים בחוק התקציב, שנקרא היום גם "חוק ההתייעלות", שהולכים להטיל עכשיו את כל מבני הציבור באותה עיר או מועצה על גבי האזרחים. זה אומר שאם לאדוני יבנו מסגד בכפר, ולא משנה איפה, אפילו לא ליד הבית, או יבנו מדרכה ברחוב רחוק ממך בקילומטר, או מתנ"ס, או בית-כנסת, או מקווה, אתה תחויב כאזרח העיר, כי לוקחים את הכול ועושים חלוקה ואתה תחויב. זה מס שעדיין אינני יודע איך קוראים לו, עדיין לא מצאו שם למס הזה. יש הרבה מאוד עיוותים בתוך חוק ההסדרים, חוק ההתייעלות הזה. אבל מעל הכול, אני חושב באמת שחבר הכנסת ישראל חסון ביטא את זה הכי יפה. הוא הביא לנו את הספר שבו מסופר על האפס, ואז אנחנו רואים בדיוק שאפס שרים נמצאים כאן. אני צודק? <יוחנן פלסנר (קדימה):> הוא הלך לשתות קפה. <אריה ביבי (קדימה):> אפילו סגן שר בהיריון לא שמו פה, תשימו לב. אני מכיר לפחות סגן שר אחד בהיריון. אפילו אותה לא שמו פה. אז לא היא. אפס שרים. <יוחנן פלסנר (קדימה):> יש שרים שנראים כאילו הם בהיריון. <אריה ביבי (קדימה):> דרך אגב, אם יש אפס שרים, אני בעצם יכול לדבר כמה שאני רוצה. <היו"ר אחמד טיבי:> אין סעיף כזה בתקנון. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני, אני מבקש ממך, עכשיו תגיד לי את הסטטיסטיקה כפי שאמרת קודם, כמה חברי כנסת יש מכל סיעה. <היו"ר אחמד טיבי:> יש עלייה חדה בנוכחות של קדימה, משישה עלו לשמונה. היה פה זאב בוים ויצא, אז היו שמונה כי גם נחמן שי פה. זאת עלייה. <אריה ביבי (קדימה):> אני מוכן שתעשה את הסטטיסטיקה על שבעה. <היו"ר אחמד טיבי:> הם עלו מ-21% ל-28%. עלייה מטאורית. <אריה ביבי (קדימה):> וחברי הכנסת מתע"ל-בל"ד? <היו"ר אחמד טיבי:> רע"ם-תע"ל עומדים על 25%. השיעור לא השתנה. בכל זאת מדובר בשתי הסיעות הבכירות באופוזיציה, עם שיעורים יפים דווקא. אבל יש ירידה חדה בנוכחות הממשלה מ-3% לאפס. <אריה ביבי (קדימה):> אפס אחוז מתוך כמה? ישראל, אתה לא שם לב. אני שואל את כבוד היושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני אומר לו שיש ירידה דרסטית בנוכחות הממשלה, מ-3% לאפס אחוז. הוא שואל: אפס אחוז מתוך כמה? <אריה ביבי (קדימה):> זאת שאלה שאמורה להישאל, לא? <יוחנן פלסנר (קדימה):> זאת שאלה שחשוב שאף היא תישאל. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, אני זוכר חבר כנסת או חברת כנסת באחת הכנסות הקודמות, אומר: זאת שאלה רטורית שאני דורש עליה תשובה. <ישראל חסון (קדימה):> זה כמו האפס שיוצא מתוך עצמו. <אריה ביבי (קדימה):> כשאני עליתי לדוכן היו לי כ-15 תשובות שאני מחפש עליהן שאלות. <היו"ר אחמד טיבי:> אתה מכיר את מי שמצא את המפתח וצריך רק למצוא את הבית. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני, אני פה. יש לי זמן. <היו"ר אחמד טיבי:> אדוני, סיימת מזמן את זמנך. <אריה ביבי (קדימה):> אבל אמרו לי, אלא אם אני לא מבין בזה. סליחה, שמוליק, אתה מבין בזה? שאם אין שר – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת אריה ביבי, אדוני אולי לא יודע, אבל הסמכות הראשונה והאחרונה בישיבה הזאת היא של היושב-ראש, עם כל הכבוד לשמוליק, שממלא תפקיד חשוב בלילה הזה. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כמה זמן נשאר לי? <היו"ר אחמד טיבי:> למען האמת, זמנך, זמן הנאומים שלך תם, אבל מרגע זה יש לך הדרן של דקה. שוב עולה שיעור ההשתתפות של קדימה לשמונה. אתם עולים לשמונה בשעה 05:55. יפה לפי כל קנה מידה. דבר שהוא יוצא דופן. <אריה ביבי (קדימה):> אני מנצל את ההדרן שלי – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, אתה יודע מה מקור השם "יוצא דופן"? מאין בא הביטוי? <אריה ביבי (קדימה):> רק רגע, זה הדרן שלי או שלך? <עתניאל שנלר (קדימה):> מניתוח קיסרי. <אריה ביבי (קדימה):> אני רוצה להבין, הוא נתן לי הדרן. זה הדרן שלי או שלו? <היו"ר אחמד טיבי:> לא כולם שמעו. יוצא דופן – הכוונה: יוצא את דופן הבטן, זה מישהו שנולד בניתוח קיסרי, שזה דבר חריג. אבל מאין בא הביטוי ניתוח קיסרי, caesarean section? הסברה אומרת שיוליוס קיסר נולד בניתוח קיסרי. לעניות לדעתי ולדעת רבים, הסברה הזאת לא נכונה, כי יש דיווחים שאמא שלו חיה כמה שנים לאחר מכן. סביר להניח שהיא לא עברה ניתוח אז, כי אם היתה עוברת ניתוח היתה מתה. יש שתי סברות אחרות. אחת אומרת שהקיסר קבע חוק שכל אשה מתה, חייבים לנתח אותה ולהוציא את הוולד חי, ואז קראו לזה ניתוח קיסרי. או יש סברה אחרת, ש-caesus בלטינית זה לחתוך, ולכן זה בא משם. אלה תולדות הביטויים יוצא דופן וניתוח קיסרי. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני, אנחנו החכמנו מאוד. אבל איך הוא אמר, לתת הדרן. <היו"ר אחמד טיבי:> הדרן. בבקשה. <אריה ביבי (קדימה):> יש איזה זמר בטלוויזיה שהפך היום לפרסומאי. הוא אומר: "הבנתם. מה הבנתם?" אם הבינו היה צריך להיות כאן שר. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, אדוני חבר הכנסת אריה ביבי. <ישראל חסון (קדימה):> "הגשש החיוור" היה אומר: "אם הבנתי אותך נכון אז לא הבנתי כלום". <אריה ביבי (קדימה):> ואחרי זה: "הבנת? מה הבנת? לא הבנת". אתה מכיר את זה, כן? <זאב בוים (קדימה):> "אתה הבנת את זה, ברוך?" <אריה ביבי (קדימה):> כן, אבל תראה מה אתם עושים לי. כל פעם אתם מתקילים אותי. <היו"ר אחמד טיבי:> בשעתיים האחרונות "הגשש החיוור" צוטט כאן לפחות שלוש, ארבע פעמים. <זאב בוים (קדימה):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> "היה אוטו?" <יוחנן פלסנר (קדימה):> יותר מאלתרמן. <היו"ר אחמד טיבי:> בהחלט. חבר הכנסת שנלר, מהצד של ה"יש מנוע", בבקשה. <עתניאל שנלר (קדימה):> בוקר טוב. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חוק ההסדרים הוא באמת חוק יוצא דופן. הוא נולד באופן מוזר, צריכים לעשות ניתוח בשביל שהוא יצא חי, ולפי השנים, כשהיו עושים ניתוח קיסרי – – – <היו"ר אחמד טיבי:> באופן חריג ולמען ההגינות, סוף-סוף יש נציגות לאחת מסיעות הקואליציה. מדובר בסיעה השנייה בגודלה בקואליציה. <זאב בוים (קדימה):> ישראל ביתנו שלחה אותו לסיביר. <היו"ר אחמד טיבי:> יש נציגות של אחד מתוך 15 חברי הכנסת מסיעת ישראל ביתנו. נא להמשיך. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני רוצה להוסיף ולומר: נציגות מכובדת ואיכותית. <היו"ר אחמד טיבי: מדובר גם בסגן היושב-ראש. > <עתניאל שנלר (קדימה):> לא רק זה. אני רוצה לומר לך שאפילו השר הגיע עכשיו. <אריה ביבי (קדימה):> תסלח לי, חבר הכנסת, אני יכול לחזור עוד פעם? הרבה דברים הוא לא שמע. או שהקצרנית תעביר לו את מה שאמרתי. <ישראל חסון (קדימה):> היא לא קצרנית. <עתניאל שנלר (קדימה):> כפי שאמר היושב-ראש, בשעתו היה קשה לצאת חי מניתוח קיסרי, וההתפתחות המודרנית יצרה מצב שבו היה אפשר לעשות ניתוח קיסרי אחד, ואחר כך כבר היה מסוכן מאוד לעשות את השני. עם השנים הדברים התפתחו, וניתוח קיסרי הפך להיות כמעט לנורמה. דבר שגרתי. היום אפשר לעשות ניתוחים קיסריים כמעט ללא הגבלה, והכול בסדר. אני חושב שזה בעצם מה שקרה לחוק ההסדרים. חוק ההסדרים נולד לא בחטא, אבל באיזה ניתוח קיסרי כזה, כי רצו להיות יעילים, וכפי שאמר חבר הכנסת ישראל חסון, היו החלטות מאוד ברורות להימנע מהניתוח הזה. מי שיודע, יש שתי שיטות לניתוח קיסרי: פתיחה רוחבית ופתיחה אורכית. אם עושים פתיחה אורכית, זה יותר מסובך. פתיחה רוחבית, שהפכה את זה לדבר יותר נורמלי, היא פחות מסוכנת, יותר יעילה, ואפשר לעשות עוד ועוד. כל שנה אנחנו עושים כאן ניתוח רוחבי נוסף, ומוציאים פעם אחת חוק אחד ופעמים אחרות תאומים, שלשות ושישיות. כדאי לחזור ללידה טבעית של תקציב, ובהמשך היום אני אומר איך כל מבנה תפיסת העולם של דיוני תקציב, שאינם בכנסת ישראל, צריך להיות. אין דיוני תקציב בכנסת ישראל. יש כל מיני דיונים, אבל לא על התקציב. אני רוצה לדבר על נושא אחד שהוא מהותי בעיני. ראיתי בחוק התקציב את חוק שירותי דת, וראיתי עוד כל מיני חוקים שאינני מבין מה בינם לבין חוק ההסדרים. ממש לא הבנתי את הקשר ביניהם, אבל אני רוצה לצאת מכאן ליחסי החברה הישראלית – המערכת היהודית בחברה הישראלית. צריך לדעת – חלק גדול מהחברה הישראלית אינו יהודי, אבל אני רוצה להתמקד דווקא בחברה היהודית שבחברה הישראלית. אני רוצה לומר שהחברה הישראלית הופכת להיות כיתות; במקום חברה אחת היא הופכת להיות כיתות, וכל כת מנסה לשמר את האפיון שלה, להסתגר ולהתכנס בפינתה. ועל זה נאמר – נטורי קרתא. אתם יודעים מה זה נטורי קרתא? נטורי קרתא זה שומרי העיר. תרצו – שומרי החומות. אלה שנכנסים ומתבצרים. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, "נטורי" בעברית – המקבילה שלה בערבית היא "נטור". שומר. <עתניאל שנלר (קדימה):> שומר – גם בעברית. שמירה – נטירה. <היו"ר אחמד טיבי:> השר מיכאל איתן ביקש הקבלות. <עתניאל שנלר (קדימה):> ודאי, ודאי, נטורי קרתא הם שומרי החומות, שומרי העיר. נוטר זה שומר. כשאתה רואה את עצמך במדינה עם כל כך הרבה גישות, אתה שואל: איך אפשר לייצר הבנה שהחברה הישראלית היא חברה אחת ולא כיתות כיתות? אני עומד כאן מול הספסלים הריקים של חלק מחברי המכובדים, ואני רואה ששם יש כת. קוראים לכת הזאת דגל התורה. לידה יש עוד כת, שקוראים לה ש"ס. אני מכבד אותם, אני לא חושב שהם לא בסדר, אבל הם כת. אני מסתכל על כצל'ה, שהוא סופר-כת. איך אני יודע שכצל'ה הוא כת יחד עם אורי ושאר חברי הכנסת המכובדים? קיבלתי בשבת – בשבת מחלקים בבתי-הכנסת כל מיני חומרים על פרשת השבוע – – <היו"ר אחמד טיבי:> אסור להראות. <עתניאל שנלר (קדימה):> אסור להראות. סליחה. – – ואנחנו קוראים את החומרים. אז גם הם חילקו חומר, ואני אקרא את הכותרות של החומרים של השבת שהם הוציאו. <היו"ר אחמד טיבי:> מותר לצטט. אסור להראות. הוא יצטט. <עתניאל שנלר (קדימה):> לא התכוונתי לנפנף, רק שיראו שאני מדבר מתוך משהו. <השר מיכאל איתן:> הוא אמר להיפך – שמותר לך לצטט. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני אצטט. בשביל להכניס אותנו לקונטקסט אני אומר מראש שהשבת קראנו על פרשת פנחס. מי שלא יודע, הסיפור של פנחס – פנחס בן אלעזר הכוהן "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". מדוע? משום שבני ישראל זנו עם הגויות, בא פנחס ועם החנית דקר והרג והפסיק את המגפה. זה האירוע, פחות או יותר, והיה כאן מהלך של קנאות. הרי אסור להרוג. אסור לרצוח. הוא רצח בשביל לעצור את המגפה. שואלים כולם: מה זאת אומרת רצח, מותר לרצוח? אמרו: זאת היתה קנאות שבגינה נעצרה המגפה, והוא הציל את בני ישראל. קנאות מותרת, אבל אין מורים כן. רק במקרים מאוד מאוד חריגים, של דברים מאוד מאוד חריגים ויוצאים מן הכלל, הלכה ואין מורים כן. אני סברתי שעלינו להיות לא קנאים. פשוט לא להיות קנאים. כשראיתי את הכת הזאת, ראיתי את הכותרות הבאות – אני לא אזכיר שמות של הרבנים שכתבו, משום שאני משתדל לא לעבור על לשון הרע ורכילות – אני רק אשתמש בכותרת: "קנאות מחזירה את העם למוטב". שומו שמים והאזיני ארץ. כותרת שנייה: "להמשיך את דרכו של פנחס". מה זה "להמשיך את דרכו של פנחס" – מי שרואים אותו עם אשת איש, להרוג אותו? מה זה "להמשיך את דרכו של פנחס"? כותרת שלישית: "בלי קנאות אין חזון". ובכן, אני רוצה לומר לכצל'ה ולחבריו: יש לי חזונות הרבה. מעולם לא הייתי קנאי, ובעזרת השם לעולם לא אהיה קנאי. מהכת הזאת אני הולך לכת אחרת, של ידידי זבולון אורלב, ולכת אחרת של מפלגת העבודה, כל אחד בכת שלו, וטומי לפיד, זיכרונו לברכה, בכת שלו – האנטי. כל אחד והכת שלו. אני חושב שעלינו, ככנסת, לנסות לשבור את הכיתות האלה. אם אני מצפה למשהו מחוק ההסדרים, זה שיהיו חוקים שיוכלו לשנות מהות. <השר מיכאל איתן:> לא הבנתי, למה בעצם אין מקום לכיתות בהגדרות שלך? זה בדיוק המקום של כיתות, של מפלגות שונות. המלה "מפלגה" יכולה להיות בקונוטציה שלילית, לפי כת, כמו שאתה מתאר, אבל ברגע ששומרים על כללים מסוימים, יש מקום שכל אחד ייצג, אפילו בקנאות – במובן החיובי של המלה – את העמדות שלו. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני עונה על השאלה. קודם כול, אני לא יודע מה זה קנאות בהיבט החיובי. אם תגיד לי שאדם רוצה לשמור על דעותיו ולהילחם על עקרונותיו – ודאי. המלה "קנאות" פירושה לצאת מהמסגרת, ואני אומר שאנחנו צריכים להתכנס ולהישאר בתוך המסגרת. הבדל זה בסדר, אבל מה מייחד כת מקבוצת ייחוס? העיקרון המוביל בכת הוא שהיא סוגרת את עצמה, שהיא לא פתוחה, שהיא מסתגרת; ולכן התחלתי עם נטורי קרתא, עם הכת הסוגרת את עצמה. אני אומר שכנסת ישראל גדולה – שבעים פנים לתורה, אבל כשם שפרצופיהם של אנשים לא שווים, כך אנשים לא שווים ודעותיהם אינן שוות. אני רוצה להיפך – אני רוצה לחפש את הבסיס המשותף, ולא את המפריד, כי את המפריד קל להראות. מה הדבר הכי קל? להראות את השחור והלבן. זה הדבר הכי קל, אבל דרך זה אתה לא מגיע לשום מערכת שמשלבת את היכולות של הכלל, אלא כל פרט, עם היכולות שלו, מתקדם. לא הכלל מתקדם. <<לנו יש מדינה, אחת, ואנחנו צריכים לקדם את החברה הישראלית כולה. אני אתן דוגמה לרפורמה שהייתי מצפה לראות כאן, רפורמה שאני רוצה לראות כאן – רפורמה בשירותי הדת, כמו שהופיעה, אלא שלא בכיוון הנכון. אני אתן לכם דוגמה: למשל, נישואים. במדינת ישראל החליט המחוקק שאתה, אדוני השר, תוכל להירשם לנישואים רק במקום שבו אתה רשום בתעודת הזהות. למה? אני יודע את התשובה. אני אשאל עוד שאלה – כתוב בחוק שגם אם התגיירת, את הנישואים אתה תעשה אצל הרב במקום מושבך, ואם הרב הזה מחמיר גיור ולא רוצה להכיר בגיור שלך כי התגיירת אצל הרב דרוקמן, לעולם לא תתחתן. אתה פסול-גיור. <השר מיכאל איתן:> לעומת זאת, בקלי קלות כאן מחליפים כתובת, תוך שנייה וחצי, בתעודת הזהות. <עתניאל שנלר (קדימה):> אז עכשיו אתה צריך לעשות, מה שנקרא לעבוד על המערכת. <השר מיכאל איתן:> עכשיו אני מבין למה קל להחליף את הכתובת. <עתניאל שנלר (קדימה):> אתה מבין את המחוקק? אתה מבין? צריך לעשות קומבינה, "כאילו", כמו שאומרים הגשש. כאילו אני גר כאן, לא? כשאתה בא ואומר לרבנות הראשית שאתה רוצה להציג חוק שאומר שתוכל להירשם בכל מקום שאתה רוצה, על מנת לגרום למצב שלא יפסלו את הגיור שלך, על מנת ליצור מצב שיהיה שירות טוב יותר לציבור, על מנת ליצור מצב שלא ייקחו בניגוד לחוק כסף מתחת לחופה – כי אסור לקחת כסף עבור עריכת חופה וקידושין – יש התנגדות. אתם יודעים למה יש התנגדות? אני אגיד לכם למה. כי יש קואליציה. השר, עשיתם הסכם קואליציוני שאומר שלא יהיה שום שינוי ביחסי דת ומדינה. שום שינוי. עשיתם עסקה שיהיו ריב ומתח תמידי, למשל, בין בתי-הדין הרבניים לבתי-המשפט. ואני שואל, למה? למה הדת הופכת להיות מערכת משפטית שונה ממערכת המשפט הרגילה של מדינת ישראל? אנחנו נמצאים במדינה שיש בה מערכת משפט אחת, מערכת משפט אחת של המשפט הישראלי. חלק מהמשפט הישראלי שואב את כוחו מהמשפט הבין-לאומי וחלק מהמשפט האנגלי וחלק ממה שבית-המחוקקים המכובד הזה חוקק וחלק מהמשפט העברי, והכול תחת אותה מטרייה. וכי מדוע לעשות תחרות בין בתי-המשפט לבתי-הדין? מדוע לא לכבד את זה ואת זה תחת אותה מטרייה? אתם יודעים למה? כי רוצים לשמר את הכיתות, כי רוצים לשמר את אותם הסכמים שלא לעשות שינוי. אני זוכר, למשל, שהשר עסק הרבה בשאלת הוועדות למינוי שופטים ועסק לא מעט בשאלה הזאת. אני לא טועה, נכון, השר? עסקת הרבה בשאלת שופטים, מינוי שופטים וכו'. אני אתן לך רעיון, ואולי תעזור לי לקדם אותו דרך חקיקה ממשלתית ולא דרך חקיקה פרטית. בוועדה למינוי שופטים אין ייצוג של מערכת מאוד חשובה של מערכת המשפט, ואני רוצה לראות בוועדה למינוי שופטים דיין בבית-הדין הגדול הרבני, שייבחר על-ידי נשיאת בית-המשפט העליון ובהסכמת הרב הראשי הראשון לציון, נשיא בית-הדין הגדול הרבני, שיהיה חלק מההבנה של מערכת המשפט האזרחית. <השר מיכאל איתן:> בוועדה? <עתניאל שנלר (קדימה):> כן, כן, בוועדה למינוי שופטים. אני רוצה שיהיה גם הפוך – שבוועדה למינוי דיינים יהיה שופט בית-המשפט העליון, שייבחר על-ידי נשיא בית-הדין הגדול בהסכמת נשיאת בית-המשפט העליון, על מנת שבבתי-הדין יבינו את הצורך, את אמות המידה, את הלוגיקה, את החשיבות של המשפט הישראלי במסגרת בתי-הדין. מדוע לא תהיה, למשל, בוועדה לבחירת דיינים, טוענת רבנית? יש נציג לשכת עורכי-הדין? אדרבה, תהיה טוענת. אני אומר דווקא טוענת, לא טוען. טוענת רבנית. תראו איזה מצב מדהים יהיה. יהיה מצב שבו הוועדה לבחירת שופטים הולכת לבחור את שופטיה, ופתאום במדינה היהודית, במסגרת הבוחרים, בסך הכול יש גם דיין – כי הרי בסופו של דבר בדיני גירושים ונישואים הסמכויות נעות תמיד בין הגט לאיזון המשאבים, בין הצד ההלכתי לצד האזרחי, בין הצד הכספי לצד של הגטין. הרי ממילא יש כל הזמן ממשק, והכול ייפתח. ייווצר מצב שבו יש מערכת משפט אחת, שיח בין נשיא בית-הדין הגדול הרבני לנשיאת בית-המשפט העליון, שיח בין גברים לנשים, בין עורכי-דין לטוענים רבניים, ומירוץ הסמכויות יהיה הרבה יותר נמוך. יכבדו איש את רעהו. אני מציע, אדוני השר, שתרשום את זה לפניך. זה חלק מקיצור הביורוקרטיה. <השר מיכאל איתן:> אם מותר לי להעיר, מאחר שהייתי חבר בוועדה ומאחר שאני סוקר את פעילותה במשך שנים רבות, ואני אומר קביעה שאני קובע על סמך ההתרשמות שלי – שהוועדה הזאת היתה מעורבת בהרבה מאוד סקנדלים ואינטריגות. <עתניאל שנלר (קדימה):> איזו מהן? <השר מיכאל איתן:> הוועדה למינוי שופטים. המון יצרים, בכל פרשת מינוי השופטים. אני לא חושב שלא דיין ולא שופטים צריכים לשבת בפוליטיקה המכוערת הזאת. צריכים לשבת גופים אחרים שיבחרו, אבל דווקא את השופטים לא הייתי מערב בסחר-מכר הזה – שהוא טבעי במקום שיש מינויים ורצון להרכיב הרכבים, כמו שאנחנו מכירים בפוליטיקה. לכן אני לא בטוח שצריך להביא לשם אנשים שצריכים להיות מעל לפוליטיקות של המינויים. בכל העולם, בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם, אין אח ורע לשיטת מינוי שבה השופטים הם הגורם הדומיננטי, כמו בישראל. > <היו"ר אלכס מילר:> תודה, השר איתן. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני רק אענה וארד מהבמה. לא התכוונתי כלל ועיקר לדבר על הוועדות עצמן ועל מהותן, משום שזה נושא רגיש ואני לא רוצה להיכנס לזה. אני משתדל לכבד מאוד מאוד את מערכת בתי-המשפט על שני היבטיה, גם הדיינים וגם בית-המשפט הרגיל. אני לא אומר כאן מלה על מערכת בתי-המשפט, אבל ניסיתי לומר שצריך לראות שיש מערכת משפט אחת במדינה נורמלית. צריך ליצור זיקה בין הגישות השונות, בין תפיסות העולם המשפטיות השונות, ושיח ביניהן, כי ככלות הכול, פרשנות החוק צריכה להיעשות על-ידי אותה מערכת מפרשת חוק ומבצעת חוק. אני אומר את זה מתוך כבוד ומתוך רצון שיהיה עוד כלי שיטשטש בין הכיתות ובין הגישות. לא שלא לכל אחד תהיה הגישה שלו, אבל החשיבות היא לגשר ביניהן. <השר מיכאל איתן:> אחד האמצעים הוא בשילוב מושגים מהמשפט העברי בחקיקה המודרנית שלנו, שאנחנו יכולים להסתמך על הכושר העצום של המשפט העברי. זה יביא לאינטגרציה, ללימוד ולחזרה – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> אתה יודע, אני אציע לך ולחברי חברי הכנסת. בכל הצעות החוק החדשות שהגשתי בחודש האחרון, שכתבתי אותן, פניתי לאחד מחברי הרבנים – ואני קורא לכם להשתתף במבצע הזה – ואני מבקש בדברי ההסבר לכלול את התייחסות המשפט העברי לאותו חוק. לקחתי, ראשית, את החוקים הקשורים בנושאים הסוציאליים, התקציביים, איכות סביבה; דווקא לא דת ומדינה, אלא נושאים אחרים לגמרי. יש עושר רוחני ענק, ואם אנחנו, בית-המחוקקים, נסגל לעצמנו שבדברי ההסבר בחקיקה יהיו עוד שתי שורות, שלוש שורות – – <השר מיכאל איתן:> גם במושגים. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – בנושא המשפט העברי, אני חושב שהחקיקה תהיה מוצלחת יותר. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה רבה לחבר הכנסת שנלר. אני מזמין את חברת הכנסת אורית זוארץ. רבע שעה, גברתי. <אורית זוארץ (קדימה):> בוקר טוב לכבוד היושב-ראש, חברי, בוקר חדש במדינת ישראל. אמרתי "בוקר טוב", והשאלה היא אם הבוקר הזה הולך להיות בוקר טוב עם רשימת המכות. לפעמים נדמה לי שאנחנו בערב ליל-הסדר, כשקוראים את המכות שניחתו על עם ישראל, מכה אחרי מכה אחרי מכה אחרי מכה. לפעמים יש לי תחושה שאנחנו חוזרים על אותן מכות בכל פעם בוורסיה אחרת. > לצערי הרב, הפעם המכה הוא אדם מקרבנו, ראש הממשלה, חברי הממשלה, חברי הכנסת שחברו אליהם בקואליציה, ואנחנו ראינו את רשימת ה"סיילים" שהיתה כאן ברשימת ההמתנה, בכניסה לקואליציה, עם מכירת חיסול של מדינת ישראל על אזרחיה. אז אני לא יודעת אם הבוקר הזה הולך להיות בוקר כל כך טוב. הבוקר הזה הוא פתיחה לשנה וחצי מאוד מאוד קשות, ואזרחי מדינת ישראל יצטרכו להתמודד עם השורה התחתונה ועם העלויות המאוד גבוהות שכולנו כאזרחים במדינה הזאת נצטרך לשלם, על עלויות הממשלה הזאת, עלויות השרים המיותרים, עלויות סגני השרים שאין להם שום תכלית, אין להם שום יעד, אין להם שום מטרה; כפל תפקידים, פיזור תפקידים, כשמאחורי כותרת אין שום סמכויות, שום סמכויות לביצוע ובעצם שום תועלת למדינת ישראל. אז אני הייתי מצפה שחוק ההסדרים ותהליך ההתייעלות יתחילו מבפנים. לפני כניסתי לכנסת, כל הזמן בשיחות, עלה הנושא הזה של הדוגמה האישית והמודל שלנו כנבחרים ואיך אנחנו צריכים לעמוד ולהוביל את העם. אני עומדת כאן הבוקר ואומרת: נאה דורש, נאה מקיים. הבעיה המרכזית היא שבממשלה הזאת זה רק נאה דורש. נאה דורש מאחרים, נאה דורש מהפריפריה, נאה דורש מנשים, נאה דורש מילדים בסיכון, נאה דורש מנוער – שאין מענה ואין יכולת לתת מענה לצרכים שלו, נאה דורש מתלמידי בתי-הספר, נאה דורש מסטודנטים, מחיילים, מחיילים משוחררים, מאזרחים צעירים שיוצאים לדרכם אחרי הלימודים באקדמיה ולא יכולים לממש את הפוטנציאל שלהם במדינת ישראל, בעיקר בגלל מה שהממשלה הזאת מייצגת, בגלל הפוגענות של ממשלת ישראל. ממשלה שקמה עם הרבה בלונים, סיפורים, הבטחות, הצהרות, הצהרות ריקות מתוכן, הצהרות שאין מאחוריהן שום דבר. מלה, אין לה שום משמעות ואין לה שום ערך. היום המלה הזאת נאמרת. יש כאן מערכת הבטחות, למחרת הופכים את הקערה על פיה, משנים את הכול. שלא לדבר על הנושא המדיני, שגם שם הממשלה, ראש הממשלה מר נתניהו, הוביל קמפיין בחירות ולאורך כל הקמפיין הוא הצהיר הצהרות, הוא הבטיח הבטחות, הוא דיבר על דרך, על מדיניות, ואופס, בוקר אחד לאחר הבחירה, אין מדיניות, אין דרך, אין כיוון, בלבול, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. ראש הממשלה מדבר בטון אחד, שר החוץ מדבר בטון אחר. שר הביטחון, שבינתיים הפך להיות המשנה לשר החוץ, כפי הנראה, מדבר בקול שלישי. יש כאן מקהלה שלמה, יש שם עוד כמה שרים, שהופכים להיות הליווי בכל אותה מקהלה, שכל אחד מדבר על משהו אחר. הבלבול הזה יצר לנו נזק תדמיתי בלתי הפיך. נזק קשה מאוד. נכון להיום עומדים מנהיגי העולם ומרשים לעצמם להתבטא כפי שמתבטאים. כי כשיש ואקום וכשיש כאוס וכשיש בלבול וחוסר ארגון ואין דרך ואין כיוון, אז יש הרבה פטרונים שקמים עלינו ומרשים לעצמם להגיד את מה שהם אומרים, ולהציע לנו הצעות. זה על הנושא המדיני; אנחנו עדיין לא רואים את הדרך, אני מאוד שמחה שמר נתניהו התעשת והצליח לומר את המלים "שתי מדינות לשני עמים", מה שהיה כל כך קשה – – – <שלמה מולה (קדימה):> הוא אמר את זה כי הוא בלחץ, לא כי הוא מאמין בזה. <אורית זוארץ (קדימה):> כי הוא בלחץ, צר לי, זאת לא הציפייה שלי מראש ממשלה. ראש ממשלה אמור להוביל. ראש ממשלה אמור להראות לנו את הדרך. אבל אנחנו משוטטים באפלה, אנחנו מגששים באפלה. וברמה הבין-לאומית, אנחנו די מידרדרים במערכות היחסים שלנו בכל בוקר עם מדינה אחרת. בכל בוקר אנחנו קמים ומישהו אחר מרשה לעצמו לומר משהו אחר, כי כאן אין דרך. כפי שנאמר, שוב אני חוזרת, אין ואקום בטבע, וכשראש ממשלה לא מסוגל לקחת את הסמכות והאחריות שהוטלה עליו, אז אנשים אחרים לוקחים את זה. אנשים אחרים, שחשוב להם האזור, חשובה להם גם מדינת ישראל, במידה מסוימת, לוקחים את זה על עצמם. לצערי הרב, זה לא נעשה מקרב אנשי הקואליציה, זה לא נעשה מקרב אנשי הממשלה. זה היה הנושא המדיני. גם בנושא הביטחוני, אין דרך, אין כיוון. בכל פעם אנחנו שומעים אמירות אחרות גם על הנושא הזה. יש לנו איום מדרום, איום מצפון, איום מהמזרח, שהוא לא כל כך רחוק מאתנו, מאירן, וגם שם, אין אמירה ברורה. <השר מיכאל איתן:> יש לי שאלה אלייך. המצב הביטחוני שלנו, יש המון איומים מכל הכיוונים שאמרת – למה הממשלה הקודמת לא עשתה משהו שנתחיל את הקדנציה שלנו בלי איומים? איפה היתה הממשלה הקודמת? <אורית זוארץ (קדימה):> הממשלה הקודמת פעלה בנחישות רבה כנגד האיום בדרום. <השר מיכאל איתן:> אז למה יש איומים? יש איומים נוספים מדרום, ממזרח וממערב. <אורית זוארץ (קדימה):> מבצע "עופרת יצוקה" היה מענה לאיום, אבל נכון להיום אנחנו לא רואים את הדרך של ראש הממשלה בנושאים האלה. <השר מיכאל איתן:> תחליטי, תסבירי לי. <אורית זוארץ (קדימה):> האיום הזה טופל. <השר מיכאל איתן:> אני נורא רוצה להבין, תסבירי לי. את מסבירה לי שיש איומים – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אם הגברת ציפי לבני, יושבת-ראש קדימה, היתה מצליחה או היתה מרכיבה את הממשלה, היינו ממשיכים לטפל באותם איומים. <השר מיכאל איתן:> את אומרת שיש איומים. <אורית זוארץ (קדימה):> נכון, יש איומים, אבל אין טיפול. <השר מיכאל איתן:> למה הממשלה של קדימה הביאה את ישראל – – – <אורית זוארץ (קדימה):> היא טיפלה בהם. ממשלת קדימה לא הביאה את ישראל, עם כל הכבוד – – – <היו"ר אלכס מילר:> השר איתן, בוא נאפשר לחברת הכנסת זוארץ. <השר מיכאל איתן:> אז היו איומים או לא? כל האיומים התחילו לפני חודשיים? <אורית זוארץ (קדימה):> האיומים האלה התעצמו, בוודאי, האיומים האלה התעצמו. אחמדינג'אד מרשה לעצמו לעשות את מה שהוא עושה – – – <היו"ר אלכס מילר:> השר איתן, אני מזכיר לך שחברי ממשלה אינם יכולים להעיר לחברי כנסת בזמן נאומים. <השר מיכאל איתן:> האירנים עובדים יותר מהר על הנשק הגרעיני משום שנתניהו עלה לשלטון? <אורית זוארץ (קדימה):> בוודאי, איזו שאלה. מנהיגי המזרח התיכון לא פועלים בוואקום. אולי מר נתניהו פועל בתוך חלל שהוא עוטף בו את עצמו, אבל מנהיגי העולם נחשפים להתנהלות שלו וגם מרשים לעצמם. איזו שאלה, בוודאי, האיומים התעצמו. גם בממשלת אולמרט, וגם ציפי לבני כשרת החוץ, טיפלו – – – <השר מיכאל איתן:> לא היו איומים, פתאום יש איומים. <אורית זוארץ (קדימה):> האיומים התעצמו, זה מה שאני אומרת, ואין מענה ברור. כשראש הממשלה אומר דבר אחד ושר החוץ אומר דבר אחר, נוצר בלבול, צר לי. זאת הפרשנות של אזרחי ישראל וזאת פרשנות של מנהיגי העולם. עכשיו אנחנו מגיעים לנושא הכלכלי. בנושא הכלכלי, עם כל הכבוד להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית – אני חיה ביישוב מאוחד, שהוא פגוע ההתייעלות הכלכלית מהגלגול הקודם של מר נתניהו, ואנחנו יודעים בדיוק איך הוא מתנהל. אז אתן לכם כמה דוגמאות להתייעלות כלכלית, והמסר הזה שנתניהו טוב לעשירים ומחזק את העשירים, הולך ומתחדד בתוך הצעת החוק של ההתייעלות הכלכלית, במירכאות. <השר מיכאל איתן:> מאיזה יישוב את באה? <אורית זוארץ (קדימה):> מקדימה-צורן. עד היום אין הסדר מול משרד החינוך, משרד הפנים, משרד הדתות. אין לנו בית-כנסת, כבוד השר איתן. אני אתן לך דוגמה אחת, בבתי-הספר – כי ילדי צורן לומדים בבית-ספר אחד, ילדי קדימה לומדים בבית-ספר אחר. כשפנינו למשרד החינוך נאמר לנו בפירוש: אנחנו לא היינו שותפים להחלטות האלה, אלה החלטות של האוצר, של משרד הפנים. אנחנו הולכים וממשיכים את ההידרדרות שמר נתניהו החליט עליה בקדנציה הקודמת שלו כשר האוצר, ואנחנו רואים החרפה והקצנה בעמדות, בתפיסות ובגזירות כלפי העם. ואני שמחה שבאמת היו שם כמה אנשים שנשאר להם קצת מצפון. למשל, כל הנושא של פירות וירקות, בתקופה כל כך קשה להעלות את הנושא הזה על הפרק, לנסות לדון בו כאיזושהי חלופה לטיפול בכל המצב הכלכלי ובמשבר הכלכלי, בעיני זאת התעמרות. זאת התעמרות באזרחי מדינת ישראל. אני שמחה שההצעה הזאת הוסרה. אנחנו מדברים על הקמת קופת-חולים חמישית – אני אמנה את רשימת הגזירות – לבעלי אמצעים, להגברת התחרות בשירותי הבריאות. כל אותם אזרחים שחיים בפריפריה ובשכונות, לא יוכלו להרשות זאת לעצמם, ידם אינה משגת. אנחנו מדברים בכלל על הגדלת המסגרת התקציבית והגירעון. גם ככה המדינה נמצאת במשבר, משבר שלא הליכוד הביא עלינו, אבל יש דרך לטפל במשבר. גם במשק-הבית, כשאנחנו נמצאים במשבר, אנחנו מתייעלים. אנחנו מקצצים בשמנת, כבוד השר, כבוד היושב-ראש. היטלים על צריכה עודפת של מים – אנחנו נמצאים במשבר מים, אבל שוב, מגלגלים את האחריות לפתחם של האזרחים ולפתחן של הרשויות המקומיות. ראשי הרשויות, שגם ככה בקושי מצליחים לגבות ארנונה – אני לא מדברת על היישובים בחתך הסוציו-אקונומי הגבוה, שגם שם יש הבעיות והמורכבויות; אני מדברת על היישובים שנמצאים בקריסה, בהתמוטטות, אני מדברת על היישובים הדרוזיים, הצ'רקסיים, המוסלמיים, על עיירות קטנה בפריפריה, על יישובים שגוררים גירעון מקדמת דנא, עוד מהקדנציה הקודמת של מר נתניהו, כשהוא חתך ופגע בשלטון המקומי וקיצץ את מענקי האיזון, קיצץ באופן רוחבי בכל משרדי הממשלה ופגע בכל חלקה טובה בשלטון המקומי. אז היום אנחנו ממשיכים להקריב את השלטון המקומי כקורבן. מר נתניהו ממשיך במדיניות שלו, בהתעמרות שלו כלפי השלטון המקומי, שהוא בעצם הזרוע הביצועית שלו. זה ממש תמוה בעיני, איך ראש ממשלה כורת אצבע אחרי אצבע מהזרוע הביצועית שלו ופוגע באותם ראשי רשויות – אגב, חלקם תמכו בו והם מצטערים על כך – והוא לא מניד עפעף. אבל זה לא חשוב, כשיש תשעה סגני שרים שצריך לממן ו-30 שרים שצריך לממן, עם לשכות, עם כל ההוצאות, אז אפשר לוותר על כספים מקרן הסיוע לחיילים המשוחררים ולהחזיר אותם לאוצר. אפשר לדחות את הפריסה הארצית של חוק מס הכנסה שלילי ולפגוע גם באזרחים שהיו אמורים ליהנות מההטבה הזאת. העברת האחריות לטיפול בנפגעי תאונות דרכים מחברות הביטוח לקופות-החולים: אנחנו יודעים בדיוק מה יקרה לכל אותם אזרחים שלא יכולים לעמוד על זכויותיהם, גם לא מול קופת-החולים, ובבית-החולים הם קיבלו שירות באופן אוטומטי. אנחנו מדברים על פחות הנחות בארנונה, פחות הנחות בארנונה של כל אותם אזרחים שחיים בפריפריה ובחרו, לצערם הרב, במר נתניהו, והיום הם מצרים על כך. אנחנו מדברים על ביטול השיפוי הממשלתי לרשויות המקומיות על הנחות בארנונה לאזרחים ותיקים. מה יעשו ראשי רשויות? הם יבטלו את ההנחות האלה, הם לא ייתנו את ההנחות האלה. זה מה שיקרה. הוא פוגע בגמלאים, הוא פוגע בחיילים המשוחררים. אנחנו מדברים על הארכת הכהונה המינימלית של ועדות ומועצות ממונות, מעל שנתיים. יופי, עוד ג'ובים לחברים, עוד ג'ובים לראשי רשויות שיושבים, שר פנים מפזר מועצה בהינף יד וממנה את החברים שלו. ככה זה נראה. אנחנו מדברים על ביטול המועדים הקבועים להעברת תשלומי המדינה לרשויות המקומיות. מה זה אומר? שהממשלה תעביר את הכספים כשהיא רוצה וראש הרשות לא יוכל לבצע. למשל בחינוך, למשל ברווחה. אנחנו מדברים על שלילת הזכאות האוטומטית להמשך מגורים בדיור הציבורי. פגיעה קשה באוכלוסיות החלשות. אנחנו מדברים על דיור ציבורי שבו חיות משפחות – וכמי שכיהנה כסגנית ראש מועצה אני מכירה את זה מקרוב – משפחה עם מצוקה רב-דורית, שההורים במצוקה והילדים במצוקה וגם הנכדים נמצאים בסיכון; משפחות רב-בעייתיות – קוראים להן משפחות מאתגרות, נתנו להן שמות מרהיבים. אבל ברגע שאב המשפחה או האם נפטרים, הילדים לא יכולים להמשיך להתגורר בדירת ה-50 מטר האומללה בשיכון המתפורר, ושוללים מהם את הזכאות. למה לא לאפשר להם לחיות שם? למה לא לאפשר להם להמשיך להתגורר באותו בית? ולכן אני אומרת, חוק ההסדרים הוא חוק ההסדרים לחבר'ה של ראש הממשלה. זה החוק והוא מסדר יופי את כל אותם אנשים ואזרחים שידם משגת, ופוגע פגיעה אנשים בכל אותם אזרחים שידם אינה משגת. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, גברתי. אני מזמין את חבר הכנסת זאב בוים. גם כן רבע שעה, אדוני. <זאב בוים (קדימה):> אדוני היושב-ראש, בוקר טוב, אדוני השר מיקי איתן, בוקר טוב, חברי הכנסת, חבר הכנסת מולה, בוקר טוב. נדמה לי שחברת הכנסת אורית זוארץ, שזה עתה ירדה מהדוכן, דיברה על מכות התקציב, מכות מצרים אפשר לומר. מכות מצרים בתקופה של בין-המצרים, תקופה שבה אנחנו מציינים גזירות קשות ופורענויות קשות מההיסטוריה של עם ישראל. מסתבר שיש לנו כאלה שאנחנו גם מביאים אותן על עצמנו ובמו ידינו. אדוני היושב-ראש, עד שהגעת לכאן ישב כאן בראש הישיבה חבר הכנסת טיבי, שהוא כידוע רופא, גינקולוג, הוא התערב כשחבר הכנסת ביבי דיבר פה והזכיר את המושג "יוצא דופן". אז בשעות האלה של אשמורת אחרונה ובהנץ החמה, השחר, הוא הרשה לעצמו להפליג ולשאול על מקור השם הזה "יוצא דופן" והגיע עד יוליוס קיסר – ניתוח קיסרי, יוצא דופן, יוצא הוולד מדופן בטן אמו ועושים ניתוח קיסרי. אחת הסברות היא שהמושג ניתוח קיסרי בא מכך שאמו של יוליוס קיסר, הקיסר הרומי הגדול, ילדה בניתוח קיסרי. אחרי זה חשבנו שזה לא מתקבל כל כך על הדעת, שכבר אז ניתחו בניתוח קיסרי, אבל זה מעניין. אני חשבתי על זה, שאם יוליוס קיסר היה למשל היום יוצא לאוויר העולם, אז הוא לא היה אומר "וני, וידי, ויצ'י" – באתי, ראיתי, ניצחתי. הוא היה אומר, באתי, ראיתי, והיה נכנס חזרה לבטן, כשהיה רואה את הגזירות האלה שמוטלות פה על עם ישראל ועל החברה בישראל, גזירות התקציב שמונח לפנינו כאן. אגב, אדוני היושב-ראש, הוותיקים שבינינו, ודאי השר מיקי איתן, יודעים וזוכרים – מה שגם ירדנה בטח יודעת בוודאי היטב – את הסיפור הנהדר הזה, האמיתי, שהתרחש בכנסת בשנות ה-50, כשמי שישב בראש היה יושב-ראש הכנסת הראשון של מדינת ישראל, שפרינצק. הסיפור הולך והוא קשור ליוליוס קיסר "וני, וידי, ויצ'י", בעצם יש גרסה מאוד ברורה, ויש ויכוח עד היום: ה-C בלטינית, האם מבטאים "ויצ'י", או "ויקי": "וני, וידי, ויקי". אז הסיפור, האמיתי, הוא שיום אחד עלה לדוכן חבר הכנסת מנחם בגין, אז יושב-ראש האופוזיציה – אף-על-פי שאז לא היה תואר כזה עם כל הכיבודים הגדולים של יושב-ראש אופוזיציה – והוא מדבר שם, והוא היה אורטור גדול, כידוע, מנחם בגין, והוא מצטט משהו מדבריו של האורטור הגדול, הנואם הגדול הסנטור הרומי קיקרו. והוא מדבר ואומר: ציצרו אמר ככה וככה. ציצרו אמר. השתמש ב-C כ-צ', אחת הגרסאות לביטוי בשפה הלטינית, ציצרו. יושב-ראש הכנסת, מר יוסף שפרינצק, מתקן את בגין ואומר: סליחה, אדוני, מר בגין, לא אומרים ציצרו, אומרים קיקרו. עונה לו בגין: תודה רבה לך, מר שפרינקק. זה היה המקום, לא פה, אלא בבית-פרומין, הבית הקודם של הכנסת, אבל במעמד כזה, עם יושב-ראש. מכיוון שאתה יושב-ראש צעיר ובדור אחר, חשבתי שנכון להזכיר את זה, כי דיברנו על הניתוח הקיסרי הזה ומה היה אומר יוליוס קיסר אם היה היום יוצא מבטן אמו. בוודאי היה נכנס חזרה למראה הגזירות האלה, מכות מצרים בתקופת בין המצרים. בוקר טוב לעם ישראל, בוקר טוב לתושבי אילת. תושבי אילת, העיר הנהדרת הזאת, בקצה הדרומי של מדינת ישראל, עיר בעלת חשיבות אסטרטגית שמרוב החשיבות האסטרטגית, האילתים כבר אמרו לי – יש לי קשר קרוב אל הרבה מהם – שיפסיקו לדבר אתם על האסטרטגיה של העיר הזאת ומקומה האסטרטגי וכו', ובמקום לדבר על החשיבות האסטרטגית, שיעשו אי-אלו מעשים. אז הנה בא ראש הממשלה נתניהו והולך לעשות מעשה שהוא בהחלט מעשה אסטרטגי, זה להקים מסילת ברזל, למתוח מסילת ברזל ממרכז הארץ, מבירת הנגב באר-שבע דרומה, בואכה אילת. הי דרומה לאילת, ברכבת ישראל. אני לא רוצה להישמע ציני, אני חושב שהרעיון עצמו הוא רעיון נכון; הוא לא חדש, דרך אגב. השאלה היא בדיוק מה שכבר נשאל פה, נדמה לי על-ידי חבר הכנסת גדעון עזרא: האם זה בדיוק הזמן להשקיע כל כך הרבה כסף במסילת ברזל לאילת? יש אומרים שכן. אגב, אני חושב שזה פעולה אסטרטגית בעלת משמעויות רחבות גם לתושבי אילת, גם לפוטנציאל לפיתוחה, לשגשוגה. הרעיון של רכבת ישראל חורג מההשפעה הכלכלית המיידית שרכבת מביאה למקום מסוים. יש איזו אמירה, היגד אסטרטגי. מהבחינה הזאת זה בהחלט דבר נכון, שגם אם נתניהו לא המציא אותו – והוא לא המציא אותו, הרעיון הזה עולה מאז שנוסדה אילת שלנו, מתחילת קום המדינה – פה הולכת איזו תוכנית כנראה לביצוע, ביצוע שיתפרס, הוא עולה הרבה כסף, מיליארדים, על פני כמה שנים. בסדר גמור. ובכל זאת, מותר לשאול שאלה. האם לעת הזאת, כאשר אין קשר – הלוא מה מבטא כל התקציב הזה? הוא מבטא בעיה מאוד גדולה של חור שחור, של העדר הכנסות מדינה, כתוצאה ממשבר – צריך להגיד עוד פעם: משבר כלכלי שאנחנו נקלענו אליו ובמידה רבה בגלל המבנה המיוחד של המשק העולמי שהתפתח בשנים האחרונות. אנחנו אומרים שאנחנו יוצאים בזול ממנו – קודם כול, אני מקווה שאנחנו נצא ממנו. אבל אנחנו נמצאים במצב, שבהשוואה למדינות המפותחות האחרות, בכל זאת, זה לא החמור ביותר, אבל משבר. ואנחנו מחפשים מהגורן ומהיקב – וזה מה שעושה התקציב – איך ממלאים את החור הזה, איך מגשרים ואיך אפשר לצאת ממנו לעתיד טוב יותר. כיוון שכך, לא בטוח שהחזון, הרעיון האסטרטגי הזה של מסילת ברזל לאילת דווקא עכשיו, זה הדבר הנכון ביותר לעשות, ואם יש כסף להשקיע בראייה ארוכת טווח במטרה אסטרטגית, צריך היה לחשוב על משהו שמטרה כזאת תושג בזמן יותר קצר ובמכוון אל אילת. <השר מיכאל איתן:> אני לא בטוח – אני לא נכנס לשאלה אם הפרויקט של הרכבת טוב או רע לאילת, אני רק רוצה להתייחס להערה שאתה הערת. תביא בחשבון שההוצאות הגדולות של הפרויקט הזה יבואו בשלבים הרבה יותר מאוחרים. אנחנו מקווים שבתוך שנתיים נצא מהמשבר והמשאבים יהיו יותר קלים לגיוס, ואז נהיה אולי במצב, במקרה הטוב ביותר, של התחלת ההוצאות היותר גדולות. בינתיים זה החלטות ראשוניות. אפילו אם יהיה לך כסף, לא תוכל להוציא אותו, כי זה דורש עבודות תכנון, עבודות אדמיניסטרציה וביורוקרטיה של קבלת החלטות, שהן פחות כסף אבל יותר זמן. <זאב בוים (קדימה):> השר מיקי איתן, אני מודה לך על ההערה, זה נכון, אבל כולנו מקווים, אנחנו גם מאמינים, שהרי בסופו של דבר לא ירחק היום ונצא מהמשבר. ובכל זאת, זה עניין של הוצאות מול תוצאות. פה, אנחנו עכשיו צריכים לכוון, אני אומר במיוחד לאילת – על החשיבות של אילת, על משמעותה של אילת אין צורך להכביר מלים, אבל כן צריך עכשיו להכביר מלים על המצב הלא-פשוט של אילת, ולתרגם למעשים. המצב הוא לא פשוט, במיוחד למי שבא היום לאילת ומתבונן ימינה ושמאלה, מערבה ומזרחה, והוא רואה בעין בלתי מזוינת בטווחים האלה – מצד אחד את טאבה, שזה כבר לא חדש, ואת טאבה כמשל למה שמתרחש באורך חופי סיני עד שארם-א-שיח'; מצד שני, הוא מתבונן בעקבה, עיירה ירדנית מאובקת, הרבה שנים במתכונת של עיירה קטנה, נידחת, שמקבלת תנופה בלתי רגילה, ורואים אותה על פני השטח, תנופת בנייה, תנופה של בניית בתים, של בתי-מלון, השקעות של מיליארדים. יש אומרים שרק משפחת חרירי, באמצעות כסף של המשפחה פלוס משקיעים סעודים, משקיעים שם 20 מיליארד שקל בתקופה הקרובה, והדבר ניכר על פני השטח. אם היה לנו מצב של מערכת יחסים – דרך אגב, יש שלום עם מצרים, יש שלום עם ירדן – יותר חמה ואם השלום היה באמת שלום כזה שיש לו ביטויים כלכליים של שיתוף פעולה, אז גם תושבי אילת היו יכולים ליהנות מהפריחה הזאת. לצערנו זה לא המצב. אפילו עם ירדן, שהשלום – אנחנו חשים ומרגישים שהוא יותר חם מאשר השלום עם מצרים – עדיין בכל מה שקשור לסוג כזה של מערכת יחסים, שממש מתבקשת באזור הזה, ועל רקע האוצרות, במיוחד האוצרות שהאזור הזה מציע לתיירים, אפשר היה לחולל נסים ונפלאות, אבל זה לא המצב. מה כן המצב? המצב הוא שממשלת ישראל, אדוני השר, יורדת על תושבי אילת. אני לא מדבר על זה שכל פעם מכניסים את העז, בכל הממשלות האחרונות, ושולפים אותו החוצה – מאיימים להוציא את ההטבה הזאת של אילת, של המיסוי וכדומה. אבל בוא נדבר למשל על עניין המים. יש מס בצורת. מס הבצורת, מה שנקרא, בעצם עיקרו – וזו המטרה של הממשלה – לגרום לכך שהציבור בישראל יחסוך מים. למה הוא צריך לחסוך מים? הדברים ברורים. מקורות המים של מדינת ישראל, הכינרת וכל מה שסביבה, וכל המערכת הזאת, היא מערכת שתלויה בחסדי שמים, וחסדי שמים – אנחנו בשבע שנים שהן אולי שנים רעות בתחום הזה. בסדר, אבל למה תושבי אילת? זאת אומרת, יכול להיות ויכוח אם כדי לחסוך במים צריך להטיל מס בצורת. זה ויכוח. יש כאלה שיאמרו: תחנך את הילדים, תחנך את הדור הצעיר, תשקיע יותר. לא שלא עושים, עושים, אבל צריך הרבה יותר. שמעתי שבאיזו מדינה בכל בית, חוץ מהחסכמים וכל הדברים האלה, יש גם שעון חול קטן של ארבע דקות ששמים במקלחת. זה איכשהו מביא לתודעה של יתר חיסכון. אגב, אני חושב שהציבור כן נכנס לעניין הזה של חיסכון. אני יכול למדוד את זה, ונדמה לי שכל אחד במשק ביתו יכול למדוד, ויש יותר מודעות לבעייתיות. אבל אני חוזר לאילת. מה הקשר בין אילת ובין הצורך לחסוך במים מנקודת ראות של מקורות המים בישראל? אילת לא לוקחת מים. קוב אחד של מים היא לא לוקחת ממקורות המים של ישראל; לא מהכינרת, לא מהמוביל הארצי, לא מקו ירקון-נגב, לא משום צינור שמגיע מצפון לדרום. הצינור שמגיע מצפון לדרום ממקורות המים מגיע דרומה, הוא מגיע לבאר-שבע, הוא מגיע לנגב המערבי, והוא נגמר במקום כלשהו בקו ההתיישבות של מרכז הנגב. יישובי הערבה ואילת, העיר הדרומית של ישראל, נשענים על מערכת מים שמיוצרת – חבל שלא בכל מדינת ישראל, היום מדברים על זה, על ההתפלה וכו' – במתקן זרחין, אותו מהנדס מים מהולל שפיתח את המתקן הזה עוד בשנות ה-50. עליו חיה, אוכלת ובעיקר שותה אילת, וכל יישובי הערבה כמוה. עם כמה קידוחים יש גם מים בערבה. למה להטיל מס בצורת על אילת? זאת השאלה. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת בוים, לפי מה שאני יודע בתור חבר ועדת הכספים, הנושא של אילת עלה ויש שם גם החרגה. <זאב בוים (קדימה):> כן, אני יודע. יש החלטה לתת, וזה בסדר. זה עלה בוועדת הכספים. תודה לאל שיש כנסת ישראל, תודה לאל שיש מערכת פרלמנטרית שמבקרת ומפקחת את פעולות הממשלה. זה מה שאנחנו עושים עכשיו עם התקציב. בהחלט חלק מהדברים אינם רק בבחינת דיבורים, אלא יש יכולת לשנות ולתקן. אני רק מדבר על איפה סוף המעשה במחשבה תחילה של הממשלה, ואני נותן את הדוגמה הזאת. יש הרבה דוגמאות אחרות בתקציב, ומכיוון שסיימנו, נסתפק הפעם בזה. נשתדל לעמוד בזמן, כי יש לנו עוד המון נושאים שבהם אנחנו צריכים לבקר את הממשלה כדי לנסות ולהשפיע, גם בשלב הזה, האחרון, לפני התקציב. אני מבטיחך, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, שהאופוזיציה הזאת פה, בהנהגתה של קדימה, תיאבק גם בשעות האחרונות עד לאישור התקציב. אנחנו נראה, בהסתייגויות שלנו יהיו כמה דברים מעניינים – לנו, לבית הזה, לממשלה ולעם ישראל. תודה רבה. <זאב בילסקי (קדימה):> אולי נצליח גם נצליח לשכנע את חברי הכנסת פה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה לחבר הכנסת בוים. אני מזמין את חבר הכנסת אבי דיכטר. <שלמה מולה (קדימה):> חבר כנסת אחד ושר אחד, אולי נעשה מהפכה. <היו"ר אלכס מילר:> בוקר טוב, חבר הכנסת מולה. <אברהם דיכטר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, השר איתן, חברי הכנסת, בוקר טוב. בכנסת כבר שעות היחידים שנמצאים הם חברי הכנסת של קדימה. <אורית זוארץ (קדימה):> והשר איתן. <אברהם דיכטר (קדימה):> אני מודה שגם השר איתן זכור לי כחבר כנסת מתמיד ושקדן, ואני הרי צעיר בכנסת, ואני זוכר את עצמי בלא מעט נאומים מעל הדוכן הזה כשר, כשחבר הכנסת איתן הוא מהנציגים הבודדים, לעתים הבודד, מהאופוזיציה. אני לא בטוח שהוא נמצא כאן רק בתוקף אחריותו כתורן הממשלה, אלא אני חושב שלשר איתן יש קבלות על זה. <השר מיכאל איתן:> למען האמת, התורן הכי רציני. אני עשיתי את המשמרת שלי עד 05:00. לצערי, מי שהיה צריך להחליף אותי לא הגיע, ואיך אומרים? אנחנו לא שוברים שמירה. <זאב בוים (קדימה):> חשבתי שתגיד שאתה נשארת במיוחד לשמוע את דבריו של חבר הכנסת, ידידך, זאב בוים. <אברהם דיכטר (קדימה):> הייתי כאן אחרי חצות לשעה קלה לשמוע את הנואמים, ועדיין היו איים של נציגי מפלגות אחרות, אבל עם הזמן הגלים מתגברים וחברי הכנסת נוטשים, ובסוף נשארים חברי הכנסת של קדימה. <השר מיכאל איתן:> אני כאן מ-03:00 וכשבאתי היו רק קדימה, וגם עכשיו יש רק קדימה. <אברהם דיכטר (קדימה):> אני מסכים אתך, השר איתן, ואם בקדימה עסקינן, אז לא רק חבר הכנסת מולה פה וחברת הכנסת אורית, וחבר הכנסת בילסקי, וחבר הכנסת בוים – – – <השר מיכאל איתן:> הוא כיכב פה, חבר הכנסת בילסקי. <אברהם דיכטר (קדימה):> מתגבר אותנו גם חבר הכנסת נחמן שי. אני באמת חושב שככל שהזמן חולף – ואמרתי קודם "הגלים מתגברים", אז כמו שנהוג לומר בעגה הצבאית: כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. כן, נחמן שי, תרשום את זה: כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. וחבר הכנסת שטרית מגיע. רוב מוחץ של קדימה, למעשה חברי הכנסת היחידים באולם. <מאיר שטרית (קדימה):> אפשר להצביע על התקציב, יאללה. <אברהם דיכטר (קדימה):> והאמת היא שזה לא רק עניין אריתמטי, אדוני היושב-ראש. אני חושב שזה באמת עניין מהותי, מפני שבקדימה, זה לא סוד שכשראו את ספר – כמעט, הייתי אומר, אנציקלופדיה – של מה שנקרא "חוק ההתייעלות", זה נראה משהו שחשבנו שכבר חלף מן העולם. בכנסת הקודמת הייתי גאה, בשנה שעברה, כשהוגשו הצעות החוק במסגרת חוק ההתייעלות, ובלחץ של אנשי קדימה על עצמם, בתוך הקואליציה, הוא עבר דיאטה חריפה מאוד, לשמחת כולנו. אני חושב שזה היה מעשה נכון להיעשות אז, והייתי בטוח שהממשלה הנוכחית באמת תיקח את השלב שהממשלה בראשות אולמרט, בראשות קדימה, הביאה את הספר דאז אליו ותמשיך את המגמה הזאת של הפחתה משמעותית מאוד של סעיפים באותו ספר של הצעת חוק ההתייעלות. כפי שכולנו זוכרים, קיבלנו את החוברת של השנה שעברה בספר בכריכה עבה, או כמו שאומרים החבר'ה: קיבלנו את הספר של השנה שעברה באבו-אבואה. אומנם היה ברור שהוא יעבור קיצוצים, אבל עדיין, אתה עובר עליו, ועובר בו, וקורא בו, ולפעמים אתה לא מאמין. אני מבין את הרצון של הממשלה להשיג משאבים, וספר הצעת חוק ההתייעלות הוא המחלבה הכי גדולה שראיתי אי-פעם בארץ. זוהי מחלבה שיש לה בקצה לא שש פטמות כדי להתחבר לעטינים, כדי לחלוב את מה שניתן, אלא זה מרבה-פטמות. אדוני היושב-ראש, מרבה פטמות, מרבה דאגה. כשאתה רואה את הדבר הזה יורד מלמעלה למטה, עם אין-ספור פטמות, שבוואקום עתידות לשאוב כספים, לא תמיד אתה מבין את תכלית הכספים שנשאבים, אבל אתה מבין מאוד מאיפה הם באים. ואני לא אלאה אתכם בשעת בוקר זו בכל הדברים, בכל הסעיפים. אני בחרתי להתמקד, אדוני היושב-ראש, בפרק ל"ג של חוק ההתייעלות. עסקו בזה לפני מזווית אחת. חברת הכנסת אורית זוארץ עסקה בזה בנושא הזקנים. כמובן בחוק הם מופיעים כוותיקים; זה נשמע יותר טוב, זה נשמע מרענן יותר, משהו התיישבותי, קיבוצי, מושג כזה של הוותיקים, אנחנו יודעים בדיוק, שיכון ותיקים בקיבוץ. <אורית זוארץ (קדימה):> זה אות הוקרה לוותיקים. <אברהם דיכטר (קדימה):> כן, אות הוקרה בשטח העירוני. אבל אנחנו יודעים בדיוק למי הכוונה. ואז לוקחים את אוכלוסיית הוותיקים ברשויות המקומיות ומודיעים להם שהשיפוי שהמדינה נתנה עד היום לרשויות המקומיות כדי שיוכלו לתת הנחות בארנונה – חוק ההתייעלות מחליף, אדוני היושב-ראש, רק אות אחת בלבד במושג הזה הנחות לוותיקים: הוא לקח את המונח הנחות לוותיקים והפך אותו למונח אנחות לוותיקים. אני פגשתי ראשי רשויות ופנו אלי ראשי רשויות רבים. פנו אלי ואמרו לי: חבר הכנסת דיכטר, עזור לנו, אין עם מי לדבר. ואני אומר לך, השר איתן, כאחד שמכיר היטב את הרשויות המקומיות – אני אומר את זה לגביך ואני אומר את זה לגבי ואני אומר את זה לגבי חברי הכנסת שכאן, ויש שני ראשי רשויות לשעבר, סגנית ראש רשות לשעבר – כולנו מבינים היטב שרוב הרשויות המקומיות בישראל, אם החוק הזה חלילה יעבור והמדינה תפסיק לשפות רשויות בגין ההנחות האלה, אנחנו נעסוק כאן, בבית הזה, בחקיקת חוקים שיצטרכו לתמוך בזקנים בדרכים אחרות, אבל בעלויות כפולות ומכופלות. אדוני השר איתן, אני אומר לך שהפטמה הזאת של חליבת כספים על גבם של הזקנים – הפטמה הזאת לא תביא חלב. היא תביא פצעים, היא תביא מוגלה, היא תביא מורסה; היא לא תביא חלב, לא לממשלה, לא למדינה. ואנחנו נמצא את עצמנו כאן עוסקים – – – <השר מיכאל איתן:> אני מתלבט כל הזמן מה הרבים של פטמה. <אברהם דיכטר (קדימה):> פטמות. <השר מיכאל איתן:> אני חשבתי פטמות – בחיריק. <אברהם דיכטר (קדימה):> לא, פטמות זה בסמיכות. <נחמן שי (קדימה):> לא, אבל יש נושאים יותר מעניינים לדבר עליהם בשעה כזאת. <השר מיכאל איתן:> אני לא יודע להחליט, אני כל הזמן מתלבט. <אברהם דיכטר (קדימה):> חבר הכנסת איתן, אני אומר לך לא מידע שלי בדקדוק. על כל טעות בדקדוק – יש לי בבית מורה לדקדוק, שמה שאני עברתי בגין טעויות בדקדוק, אני לא מאחל לממשלה הזאת לעבור אל מול האופוזיציה. <נחמן שי (קדימה):> פטמה זה כמו שמלה. פטמה – פטמות, שמלה– שמלות. זה בסדר. <אברהם דיכטר (קדימה):> אני רואה שגם חבר הכנסת נחמן שי עובר את אותה סאגה שאני עובר בבית. <השר מיכאל איתן:> אני מניח שזה לא נקבע לפי הצבעת רוב ומיעוט. <נחמן שי (קדימה):> אפשר. לא, נחיל על זה מייד את חוק ההסדרים. <אברהם דיכטר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש ששיעור הדקדוק של הבוקר, שעת הדקדוק, לא תתחלף בזמן הנאום. <היו"ר אלכס מילר:> אבל יהיה מבחן אחר כך. <אברהם דיכטר (קדימה):> אני רוצה לומר לך, השר איתן, אני באמת מודאג. כשאני שואל את עצמי אם באמת הממשלה הזאת הגיעה לפת לחם לפי האופן שהיא מתכוונת להפחית, אולי לבטל, את הנחת הארנונה לזקנים – ואז שוועתם תעלה עד לירושלים, ונצטרך לשבת כאן ולהחליט איך מתקנים את הטעות המרה שבהצעת החוק הזאת, אם חלילה תעבור. אני יודע שההצבעות באופק, ואני שואל את עצמי האם הממשלה הזאת מסוגלת להתעשת ברגע האחרון בדברים הטריוויאליים. אבל אני רוצה ללכת לצד השני של הסקאלה, ובצד השני של הסקאלה, אחרי הזקנים, נמצאים הילדים. אני מודה שקראתי בפרק ל"ג ושפשפתי את עיני. בהתחלה שפשפתי את שתי העיניים, כי ראיתי שלילדים מתכוונים לתת מצד אחד את ההגדלה בקצבאות הילדים, אבל מצד שני בנו התניה. התניה אחת שהממשלה הבינה, או שהסבירו לה, שהיא התניה בלתי סבירה, היא ההתניה של הרשמה לבית-ספר כתנאי לקבלת קצבת הילדים. אותם 259 שקלים שמתכוונים לתת כהגדלה לילד מהילד השלישי, הרביעי והחמישי – הקצבה הזאת תינתן רק אם הילד רשום במוסד לימודים. את זה, לשמחתי, ביטלתם. אבל השארתם את ההתניה השנייה – חיסונים. ואני מודה שלא הצלחתי להבין, אדוני השר איתן, את ההיגיון. ילד נדרש לקבל חיסון. אנחנו חברה עם תרבות בריאות מאוד מאוד משופרת, שנבנתה בעמל רב הרבה מאוד שנים, ובצדק. חיסון לילדים מבטיח עצירה של מגפות, חלילה, בתחומים מסוימים. וראה זה פלא, רוב האוכלוסייה מחוסנת; על-פי משרד הבריאות וגורמים נוספים זה סביב ה-95%, פלוס מינוס. 5% זה עדיין מספר גדול. אז באיזו דרך בחרתם לטפל בצורך לחסן? בהתניית הקצבה. ההורים לא יחסנו את הילדים – הילדים לא יקבלו את הקצבה, כי הרי היא באה דרך ההורים אל הילדים. זאת אומרת, הילדים לא יקבלו את מה שהם נדרשים לקבל וייענשו פעמיים. כמעט המשפט ההפוך ל"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". פה אנחנו הופכים את הסדר: הילדים לא קיבלו חיסון, האבות לא יקבלו קצבה והילדים לא ייהנו מהקצבה שמקבלים ההורים. ואתה תוהה ושואל את עצמך: מה, זה באמת מה שהממשלה הזאת מציעה בחוק ההתייעלות? איפה בדיוק ההתייעלות כאן? אני לא מדבר על הסעיף שאומר שהורה שיוצא לחו"ל מעבר לארבעה חודשים לא יקבל את הקצבה. זאת אומרת, מורידים את הרף לארבעה חודשים, מציבים אותו ומודיעים: ארבעה חודשים בחו"ל – הילד לא יקבל קצבה. מה בדיוק הוא עושה בחו"ל? אם, חלילה, הוא נדרש להיות בחו"ל בגין סיוע לאמו הקשישה על ערש דווי, או טיפול רפואי, או עסקים במשבר שיש להם השלכה על מה שקורה בארץ? זה לא מעניין. נסעת לארבעה חודשים לחו"ל, הביטוח הלאומי עוצר את הקצבה. אבל אני חוזר לנושא החיסונים, אדוני השר איתן. אני תוהה אם באמת אתם מתכוונים להעביר את הצעת החוק הזאת. ברוב שיש לקואליציה בדרך כלל, ברוב הזה אתם עוד עלולים להעביר את זה. אני אומר לך הבוקר הזה: קחו חיסון לעצמכם, תבטלו את החוק – סליחה על הבוטות – את החוק הבלתי-הגיוני הזה. <היו"ר אלכס מילר:> התחילה של החוק נדחתה. <אברהם דיכטר (קדימה):> היא נדחתה מספטמבר לדצמבר. <היו"ר אלכס מילר:> 2010. <אברהם דיכטר (קדימה):> הוא היה אמור להיות בספטמבר 2010, ודחו אותו לדצמבר 2010. אני מקווה שזה לא הרשים אותך, אדוני היושב-ראש, יותר מדי, כי דחייה בשלושה חודשים בשנת 2010 – זה חסר משמעות. זה אפילו חסר משמעות לגבי הכתיבה, קל וחומר לגבי היישום. ואני תוהה מה החלטתם להיות, חסונים על החיסונים? מה בדיוק הרציונל של הדבר הזה? אני מביא את זה רק כדוגמה אחת, וידידי מקדימה וגם חברי כנסת אחרים שדיברו כאן קודם לכן, איש-איש הביא את הדוגמאות האבסורדיות שלו. והרי הצעות החוק לא נוגעות בכלל בנושא המדיני ולא נוגעות בכלל בנושא של לאן הספינה הלאומית הזאת שטה. ואתה תוהה ואומר לעצמך: ריבונו של עולם, בסופו של דבר כלל ברזל אומר: מדינה נושאת על גבה שלוש אוכלוסיות – ילדים, זקנים ונכים. אלה שלוש האוכלוסיות שמתקשות לדאוג לעצמן, או לא מסוגלות לדאוג לעצמן, ומדינה נושאת את האוכלוסיות האלה על כפיים או על גבה. אז מה מצפים שנחשוב לגבי הזקנים? מה, אנחנו רוצים להיות באמת על-פי התרבות האסקימואית, שמוציאים את הזקנים לשלג מגיל מסוים, לתת להם למות בשלג? מה בדיוק מצפים שהחוק הזה של הפסקת התשלום להנחות לארנונה יעשה לזקנים? הוא יעשה אותם צעירים יותר? הרי הוא יעשה אותם זקנים, עניים מרודים יותר. אני מופתע מאוד. לפחות כשהממשלה היתה באופוזיציה שמענו הרבה משפטים חברתיים מאוד מרשימים. אבל מסתבר שכשהקופה הלאומית הופקדה בידיהם, המשפטים נעלמו. אני יודע שהמשאבים בחסר, ודיברו כאן קודמי על הנושא של המסילה לאילת, ואמר השר איתן: אין כרגע משאבים, כשיהיו המשאבים – ממילא הם יידרשו בשלבים מאוחרים יותר. אדוני השר איתן, אני רוצה לומר לך, יש משפט ברזל שאומר: כשהמשאבים נמצאים, הממציאים נשאבים – נשאבים לתוך הפרויקטים האלה. המשאבים הם לא רק לעשיית דברים, אלא לנביעת דברים חדשים. אני חושב שבנושא הזה זה לא רק המסילה לאילת. הרי השיטה היא לא לבנות הכול בתקציב של מדינת ישראל. הכסף החופשי שמסתובב היום בשוק אצל אנשים פרטיים הוא בלא מעט מקרים הרבה מעבר להוצאות התקציביות על פרויקטים גדולים של מדינות. למזלנו, זה מצב שגם בישראל אנחנו נהנים ממנו, ואני לא רוצה להרחיב בכיוון הזה בנאום הבוקר הזה, אבל אני באמת רוצה לחזור לדברים שאמרתי קודם לגבי אותן אוכלוסיות חלשות, מסכנות, שממילא קשה להן, ואנחנו פתאום רואים בחוק ההתייעלות סעיפים שאמורים לפגוע באוכלוסיות האלה. אני שואל את עצמי מה עושות האוכלוסיות האלה כשהן מביטות כלפי מעלה, לירושלים, לעבר המשכן הזה, ושואלות כמה באמת ייחסך בנושא החיסונים. אז 5% מהילדים לא קיבלו חיסון, זה יהיה מספר הקצבאות שייחתך וייחסך על-ידי הממשלה. והרי הם מסתכלים לכאן, לעבר הפרסה הזאת של שולחן הממשלה, שהיא פרסה עם שסע באמצע של פרסה נוספת, והם שואלים את עצמם: מה, זה באמת סביר? את עשרות המיליונים שיחסכו על גבנו מהחיסונים יוציאו על שולחן שרק חלקו מיוצג כאן, כי הסגנים הרי לא מופיעים בשולחן הממשלה. זו דוגמה אחת, ונישאל את השאלה הזאת כולנו. אבל האחריות היום היא עליכם, ולכן אני קורא לכם בהצעת חוק ההתייעלות הזאת: תנו לעצמכם את הצ'אנס האחרון לתקן כמה עוולות בלתי סבירות. ממילא את הנזק של הספר עב הכרס לא תצליחו למחוק, אבל את הסעיפים המבישים האלה יש לכם הזדמנות, ממש הזדמנות אחרונה, כדי שלא תוקעו אל עמוד הקלון על פגיעה בזקנים, על פגיעה בילדים, ואת הנכים הפעם הזאת אני חוסך מכם. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. אני מזמין את חבר הכנסת בילסקי. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר איתן, חזרתי. מה שלומו? אתה עוד פה, כל הכבוד. <השר מיכאל איתן:> אני נשאר פה רק בתנאי אחד. אני מוכן לשמוע מהתחלה עוד פעם, לטובתם, את כל הסיפור על המשטרה. המשטרה העירונית תיכנס לקלסיקה של נאומי הפיליבסטר לדורותיהם. <זאב בילסקי (קדימה):> לקבל מחמאה ממיסטר פיליבסטר זה דבר גדול. אני מודה לך מאוד. זה פשוט בלתי אפשרי. <אברהם דיכטר (קדימה):> השר איתן הוא פיליבסטרולוג ותיק. <זאב בילסקי (קדימה):> זה היה נאום של 03:00, וככזה הרשיתי לעצמי. אבל עכשיו אני פשוט רוצה להתחיל אתך, השר איתן, לא רק בגלל הידידות רבת השנים שבינינו וההערכה הרבה שיש לי לשר, אלא אני מתקומם. אני פשוט מתקומם. אני חושב שזה ממש – איך אומרים החבר'ה? – זה לא פייר. אני הייתי פה ב-03:00, אתה כבר היית פה. עכשיו כבר 07:15, אתה עדיין פה. איך יכול להיות? מילא אם היתה ממשלה צרה, נניח, אז באמת אי-אפשר להתחלק, אתה מבין. נכון, אדוני היושב-ראש? איך יכול להיות, אדוני היושב-ראש? והנה, הוא מחייך. אני חושב שגם ליושבי-ראש יש איזו הסכמה. למשל, כשאני הייתי פה קודם היה אחמד טיבי, ועכשיו אתה בא. אתה מבין? יש איזה היגיון בעניין. היושב-ראש נראה חייכני. <נחמן שי (קדימה):> רענן. <היו"ר אלכס מילר:> המשכים הממשלתי לא התעורר. <זאב בילסקי (קדימה):> חבר הכנסת טיבי היה. כמה שעות אפשר לשבת? והשר איתן – מילא אם היו 12 שרים, אז אני מבין. <היו"ר אלכס מילר:> אבל הוא נהנה. <זאב בילסקי (קדימה):> הוא נהנה, זה נכון, אבל הוא צריך לשבת, הוא צריך להיות נחמד כלפינו, הוא צריך לגלות אורך רוח, הוא צריך לשמוע דברים כל כך נכונים. באמת, שמעתי עכשיו את השר לשעבר דיכטר. אתה יכול להגיד שזה לא נכון מה שהוא אומר? <היו"ר אלכס מילר:> זה ניתן לוויכוח. <זאב בילסקי (קדימה):> ודאי שזה לא ניתן לוויכוח. <היו"ר אלכס מילר:> בטוח אני לא אביא את עמדתי כאן. <אורית זוארץ (קדימה):> אין מה להתווכח פה. אתם פוגעים בזקנים. אתם פוגעים בזקנים, מה יש לדבר. <זאב בילסקי (קדימה):> וחברת הכנסת זוארץ שדיברה. הרי את האמת אנחנו יודעים. דבר אחד אני יכול להעיד על עצמי, שהנושא המוניציפלי קצת מוכר לי, וברור לך שכאשר העיריות קורסות – ואני דיברתי ב-03:00 באריכות רבה על הנושא המוניציפלי, לא אכנס אליו שוב – זה באמת לא הגון להפיל על אותם אנשים שלא יוכלו לעזור את כל הנושא של הקשישים פה במדינת ישראל. אבל אגיד לך את האמת, אדוני היושב-ראש, אני החלטתי עכשיו קצת לצאת מהנושא המוניציפלי, שתמיד אני חוזר אליו – אתה יודע, בכל מקום, בוועדות כשאתה רואה אותי. זה פשוט בנפשי, קשה לי להיגמל. פטמות המוניציפלי – עדיין אני יונק משם. לכן, אשתדל לעבור לנושא אחר. אני רוצה לחזור לדבריו של ראש הממשלה ב"גלי צה"ל", תחנה מאוד מוערכת. ראש הממשלה דיבר אז על התוכנית של קדימה. אומר ראש הממשלה של היום כך: התוכנית של קדימה היא לא תוכנית מדינית, זה פשוט ללכת עם הראש בקיר ולשבור את הראש. 29 בינואר 2009, ב"גלי צה"ל". לא נלך לוויתורים ההזויים האלה. אני לא אחזור על האיוולת הזאת. אני אלך בדרך אחרת, של ביטחון ושלום כלכלי והסכמים מדיניים ולא נסיגות רבתי, וכל מי שיהיה מוכן – שילך אתי. כשנוהל המשא-ומתן, אתה יודע, היה לי קשר עם יושבת-ראש המפלגה שלנו, ציפי לבני, וכל יום: נו, ציפי, מה נשמע? מה חדש? שמענו שהיה אצלך בלילה, הגיעו הפיצות. אתה יודע, אווירה טובה, הוא בא עם שרה, היה נפתלי. אמרתי: בכל אופן, עשיתי כמה משאים-ומתנים קואליציוניים בחיים שלי, וכשיש אווירה כזאת, זה בטח הולך לדבר טוב. ואז אומרת יושבת-ראש המפלגה: זאביק, תשמע, הוא לא מוכן להגיד שתי מדינות לשני עמים. אמרתי לה: לא יכול להיות – זה דבר שעוד לפני הפיצה – לא יכול להיות שהוא לא יכול להגיד את זה. באמת, הסתבר, ואני באמת מאמין שהוא חשב שלא נכון להגיד את זה, הוא לא היה מסוגל להגיד. אני זוכר שאז הזמינו אותי הרבה להתראיין, גם לרשתות זרות וגם ל-IBA באנגלית. אתה יודע, אנגלית הולך לי טוב בגלל אשתי, הולך בסדר. התראיינתי באנגלית, ופתאום אני מוצא את עצמי אומר כל הזמן Two State Solution, Two State Solution. בלילה אני חולם Two State Solution. כל הזמן שואלים אותי: Why can`t he say Two State Solution? אני כל הזמן מסביר להם ואומר להם: אני באמת לא יודע. אני באמת לא יודע למה דבר שכבר מוסכם על כל העולם הוא לא יכול להגיד. אגיד לך את האמת, אמרתי: הוא לא מאמין. הוא הולך בדרך אחרת? זכותו. הוא יביא לנו שלום כלכלי? יביא. לא יפנה אף התנחלות? בסדר. אחותי הצעירה היתה מהראשונים שהתיישבו בבית-אל. בקרוונים הראשונים ששמו בבית-אל היתה אחותי. יש לי קשר לאנשים, אני אוהב את האנשים, הסתובבתי שם הרבה, ואגיד לך את האמת, אמרתי לעצמי: אם יש ראש ממשלה שיכול לספק שלום כלכלי, לא אומרTwo State Solution, לא מוריד אף התנחלות, אולי זה יכול ללכת. לא עברו שלושה חודשים, 100 ימים לממשלתו, ואני יושב ושומע את הנאום שלו בבר-אילן ומתחיל לחשוב לאילו תחנות הלכתי כדי לחזור אליהן ולהגיד: אמר Two State Solution – אומנם מפורזת. I don`t know how to say מפורזת in English, אבל הוא יודע. מפורזת, יעני, אנחנו אמרנו Two State Solution לא מפורז, אתה מבין? טנקים עומדים. אבל הוא אומר מפורזת ויהודית. הם צריכים להכיר בנו כמדינה יהודית – דבר שעד עכשיו התמודדנו אתו בקושי רב כדי להסביר לעולם שזאת מדינה יהודית ודמוקרטית. ממש היה קשה, אבל, ברוך השם, עכשיו הוא אומר. <אברהם דיכטר (קדימה):> לא היו צריכים להסביר, האו"ם קבע. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני בא ומסתכל על אדם שבאופן אישי אני מעריך. אני חושב שאדם שעשה את הדרך שהוא עשה, מגיע לו יישר כוח. כולנו יודעים כמה קשה להגיע לפה, אבל כולנו יודעים כמה עוד יותר קשה להגיע לפה. ולהגיע פעמיים לפה? שאפו. באמת, צריך להסיר את הכובע לפניו. יש לי רשימה שלמה של ציטוטים שהביאו אותו לפה. אתה מבין, יש לנו פה דוברות נהדרת, שכתבה בדיוק את כל מה שאמר האדם שבא לפה. למשל, איך הוא בא לפה? תקשיב, חבר הכנסת אבי דיכטר, זה מאוד מעניין. תשעה ימים לפני הבחירות הוא אומר ככה: הפחתת המסים תאיץ את המשק – עכשיו אני רוצה שתקשיב טוב, אדוני היושב-ראש, למילות המפתח. כל משפט בנוי. <היו"ר אלכס מילר:> כולי אוזן. <זאב בילסקי (קדימה):> אין כמו ראש הממשלה שלנו שיודע לבנות משפטים. הוא גם מסדר את זה. כשהיו צועקים עליו במרכז הליכוד, עוזי כהן, זיכרונו לברכה, היה נותן לי בעיטה ואומר: זאביק, תראה איך הוא מדבר. אמרתי: נכון, באמת אין כמוהו. <היו"ר אלכס מילר:> רק קומפלימנטים אני שומע ממך. <זאב בילסקי (קדימה):> מה שמגיע לו, מגיע לו. <אורית זוארץ (קדימה):> לדבר הוא יודע, בזה אין ספק. <זאב בילסקי (קדימה):> אז אומר ידידי הטוב, ראש הממשלה: הפחתת מסים תאיץ את המשק – אדוני היושב-ראש, אני רוצה שתהיה דרוך ותקשיב, כי זה באמת משפט שכל הלילה חשבתי איך אני עומד פה ומספר לעם ישראל – תאיץ את המשק כמו דלק סילוני. אההה, איזה משפט. דלק סילוני. כל הזמן אני שומע פה על מנועי צמיחה, אבל איפה מנועי צמיחה? מנוע זה דבר קטן, אבל דלק סילוני זה F-15. <נחמן שי (קדימה):> כמה אוקטן זה דלק סילוני? <זאב בילסקי (קדימה):> אוקטן 100, דלק סילוני. ועוד הוא אומר, מתוך הכתבה: אני מעדיף להכניס את הכסף לכיסים של אזרחי ישראל. מה אני אגיד לך? הטוב והמיטיב. להם הוא נותן שלום כלכלי ולנו הוא נותן להכניס כסף לכיסים שלנו כדי שהאזרחים שלנו – לא אלה שהוא נותן להם שלום כלכלי – יחליטו את ההחלטות הכלכליות, ולא שלושה פקידים בממשלה. עכשיו נשארו שניים כי השלישי התפטר והלך הביתה אחרי שראה את הדלק הסילוני. נשארו שניים. עוד אומר ראש הממשלה: אני לא מכיר שום דבר – אל תשכח, אדוני היושב-ראש, זה תשעה ימים לפני הבחירות – אני לא מכיר שום דבר שמעודד יותר את הצמיחה. הפחתת מסים היא כמו דלק סילוני. היה לי הוויכוח הזה עם הרבה אנשים כשהייתי שר האוצר וראינו את התוצאות. אדוני היושב-ראש, אני בוגר האוניברסיטה העברית בכלכלה ואני רוצה להגיד לך שאם יש מס שהוא רגרסיבי ושהוא מוציא כסף מכיסי התושבים שראש הממשלה כל כך אוהב אותם, זה מס ערך מוסף. אני רוצה להגיד לך שאם ראש הממשלה בסופו של הדלק הסילוני העלה את מס ערך מוסף, הוא הטיל על אותן שכבות חלשות מס נוסף. אני לא יודע אם זה דלק סילוני. אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אני יושב פה כבר כמה חודשים, ויש פה אנשים באמת חרוצים, שמשתדלים בבית הזה, אבל אני ראיתי שבסופו של דבר הדרך שבה הולכת הממשלה לוקחת אתה הרבה מאוד אנשים טובים, שבאמת מתכוונים לטוב. מדברים פחות ועושים יותר – למשל, השר איתן הוא דוגמה טובה. אני עוד זוכר שכאשר עוד לא ידענו מה זה אינטרנט, השר איתן כבר דיבר על אינטרנט ואמר שיום אחד יהיה אינטרנט בבתי-הספר. לא הבנו על מה הוא בכלל מדבר. היום הוא מכריח את משרדי הממשלה להתייעל, לתת את השירות. אני באמת מקווה שאולי ישכיל ראש הממשלה קודם כול לא לדבר לפני כן, כדי שלא נצטרך לקרוא אחר כך את הדלק הסילוני ואיך הוא לוקח ושם יותר כספים בכיסים של האזרחים, כשבסך הכול הוא הולך ומוציא אותם מהם, ואם הוא לא מוציא אותם במס ערך מוסף, הוא יוציא אותם ב-90 שקלים למס בריאות, ויהיו עוד הרבה מאוד הצעות שתבואנה מהממשלה. אדוני היושב-ראש נלחם כמונו באותן גזירות ומשתדל איכשהו לעדן אותן כדי שנוכל להסתכל קדימה על האזרחים, אבל לא תמיד גם אדוני מצליח, מכיוון שבסופו של דבר צריך למלא את הקופה. אני רוצה לסיים במה שהתחלתי בו ב-03:00, לפנות בוקר, ולהגיד שאני מודאג מאוד, אדוני היושב-ראש. אני מודאג מהיקף הגירעון. אומנם כולם אמרו: נשפוך, מנועי צמיחה וכו', אבל אם תסתכל על חוסר ההכנסות שלנו מכיוון שהפעילות הכלכלית מואטת, אם נסתכל על החובות שלנו – השר איתן הסכים אתי ב-03:00 שעוד חלילה זה עלול להוריד את הדירוג שלנו. אני חושב שכל אדם יודע מה פירוש הדבר אם, חס וחלילה, מדינת ישראל יורדת בדירוג. מורידים אותך בדירוג, זה עולה לך עוד יותר, ומצבך מחמיר עוד יותר. אנחנו מאוד מקווים שנצליח לשמור על המדינה שלנו, למרות אותו מסלול שראש הממשלה מוליך אותנו בו, לטובת בנינו ונכדינו. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת שי, אני משאיר לך את הזמן העודף שהשאיר לך חבר הכנסת בילסקי. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, בוקר טוב, גברתי ירדנה מלר, בוקר טוב, אדוני השר, בוקר טוב. אני מכבד אותו על כך שהוא ישב אתנו שעות ארוכות. בוקר טוב לחברי הכנסת מקדימה, וכמובן לידידי בילסקי, שתמיד מביא עמו רוח רעננה אל הדוכן הזה. אנחנו חיים במדינת כאילו-לנד. מה זו מדינת כאילו-לנד? מדינת כאילו-לנד זה שעושים הכול כאילו, זאת אומרת עושים אבל לא מתכוונים לעשות, או מתכוונים אבל לא עושים. אני אתן לכם דוגמה למדינת כאילו-לנד ואחר כך אני אקיש ממנה לכמה נושאים אחרים. במדינת כאילו-לנד הציעו הטבות כאילו לנשים כדי שתצאנה לעבודה. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אם אפשר הערה לסדר. אני מאוד מצטער לראות את ההתנהגות של הקואליציה, שמחזיקים פה את השר מיקי איתן כבן-ערובה. תחשוב לרגע שאתה בצבא, יש לך שמירה ואף אחד לא בא להחליף אותך. עם כל הכבוד, מה זה מחזיקים שר בעל כורחו? <היו"ר אלכס מילר:> השר איתן מודה לך על דאגתך. אני בטוח שבממשלה ימצאו דרך לפתור את זה. <נחמן שי (קדימה):> הייתי אומר שאנחנו עומדים פה במצב שבו השר איתן הופקר ועכשיו לא נותר לנו, ליחידה המיוחדת, אלא – – <אורית זוארץ (קדימה):> מדינת ישראל הופקרה. <נחמן שי (קדימה):> – – אני מסתכל על ידידי, חבר הכנסת דיכטר – לעשות פה חילוץ. <אברהם דיכטר (קדימה):> קודם כול, אני מוחה. השר איתן לא יופקר כל עוד אנחנו פה. קדימה תגן עליו. <נחמן שי (קדימה):> עד אחרון חבריה. <מאיר שטרית (קדימה):> זה לא יפה. זה לא קולגיאלי ולא יפה. ההתנהלות של הקואליציה מצביעה על דרך ההתנהלות וזה פשוט לא יפה. אפשר להעיר את אחד השרים שיבוא במקומו, מה קרה? <נחמן שי (קדימה):> שנתם ערבה. אולי הם עוסקים בפיתוח נוסף של חוק ההתייעלות הכלכלית. מה זה כאילו-לנד? זה כאילו מציעים לנשים הטבות כדי שתצאנה לעבודה, שזה בעיני ערך חשוב. אתמול פגשתי את ידידי, היושב-ראש אלכס מילר, ודיברנו בנושא הזה, כי הוא באמת בוער בעצמותי. אני מאוד מעוניין שנשים צעירות, אמהות לילדים, תצאנה לעבוד, מפני שלא נצליח אף פעם לשבור את תקרת הזכוכית שמונעת מנשים להתקדם במדינת ישראל אלא אם הן תעבודנה. באיזה גיל רוצים שהן תעבודנה? בגיל 40? בגיל 50? באיזה גיל? אם הן לא תצאנה לעבודה עכשיו ותשתלבנה ותוכלנה לתפוס תפקידים, ללכת אתם קדימה ולהגיע לעמדות ניהול והנהגה, הן לא תגענה. נטל הבית ונטל הילדים נופל עליהן. גברים עוזרים מדי פעם, אבל בסוף זה הנשים. הגיעו עד בג"ץ וניתנה הקלה מאוד משמעותית של החזר ההוצאות על מטפלת. נכון שההוצאה גבוהה, אבל אני אומר לכם שהיא לא יותר גבוהה מקצבאות הילדים, שהמדינה העלתה בהתלהבות גדולה. אבל זה הולך לסקטור אחר, והסקטור הזה עושה בדיוק את ההיפך: הוא מייצר ילדים אבל הנשים לא הולכות לעבוד. הן לא הולכות לעבוד כי מייצרים ילדים כדי שהן תישארנה בבית לטפל בהם. העיוות צועק לשמים, הוא צועק לשמים משום שבחברה שלנו, בחברה שטוענת להיות שוויונית, כאילו שוויונית, אנחנו חייבים לתת גם לנשים הזדמנות שווה כדי להתקדם. אתמול התעוררנו בבוקר והתברר לנו שכל המיצג שמשרד האוצר הכין בפני הוועדה לקידום מעמד האשה וועדת הכספים היה מצג שווא. הוא לא נתן להן את ההקלות האמיתיות, המתוקנות. גם הן לא היו. גם הן לא היו והתוצאה מגוחכת. אין הקלה אמיתית לנשים בשכבת הכנסה נמוכה – כי שם הן נמצאות בראשית הדרך – כדי לצאת לעבודה. אם זה כך, למה שתצאנה לעבודה? ואם הן לא יוצאות לעבודה, כפי שאמרתי קודם, הן לעולם לא תגענה להישגים משמעותיים בחברה הישראלית. עמדו שתי חברות כנסת מכובדות והטיחו זו בזו דברים. גם זה לא כל כך לכבוד הבית, אבל השורה התחתונה היא שקובעת – משרד האוצר סגר את הבסטה. זה בסדר, עברנו את הפרק הזה, לא תהיה הקלה בהוצאות על מטפלת ואנחנו ממשיכים בדרכנו. <מאיר שטרית (קדימה):> בעוד שלוש שנים הן יקבלו נקודת זיכוי. <נחמן שי (קדימה):> תודה לידידי. <מאיר שטרית (קדימה):> עד אז הממשלה הזאת לא תהיה, ואפשר יהיה לשנות את הכול. <נחמן שי (קדימה):> בסוף נותנים. שום הקלה לא ניתנת עכשיו, בניגוד לקצבאות הילדים, שם השעון מתקתק; כאן ההקלה תינתן בעוד שנה, שנתיים, ובינתיים כבר אפשר יהיה לשנות ואפשר יהיה לערוך את זה מחדש ואפשר יהיה להגיד שזאת לא ההזדמנות ואפשר יהיה להגיד שהמצב הכלכלי קשה. בשורה התחתונה נשים לא תקבלנה שום הטבה אם הן רוצות לצאת ולעבוד. מדינת כאילו-לנד הזאת היא לא רק בתחום הזה, היא גם בתחומים אחרים. היא נוגעת גם לתחום המדיני. מדינת ישראל אמורה לכאורה לעסוק בפיתוח הדיאלוג בינה לבין מדינות העולם, ובעיקר, כמובן, עם הפלסטינים. אמר ראש הממשלה בנאום בר-אילן: אנחנו מוכנים לשתי מדינות לשני עמים. הוא הלך בשני שלבים, אבל הוא הכיר בסוף בשני החלקים והוא הציע לפלסטינים – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, סליחה, אני מצטער, הצעה לסדר. אנחנו באמת רואים את העובדה שמיקי הופקר פה ואנחנו משחררים אותו. <השר מיכאל איתן:> איווט מגיע בתוך שתי דקות. הוא יגיע עם יונת דואר. <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו נשחרר אותו – – – <השר מיכאל איתן:> תוך שתי דקות – – – אטיאס הבריז. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת שטרית, תודה. <מאיר שטרית (קדימה):> זה כמו שמפקירים שמירה. <אברהם דיכטר (קדימה):> עכשיו 07:35, בואו נראה כמה זה שתי דקות. <השר מיכאל איתן:> אני מאמין, איווט הוא רציני. <נחמן שי (קדימה):> בינתיים מגיעה חברת הכנסת אדטו. בוקר טוב לך, ידידתי. <השר מיכאל איתן:> את החמצת את הקומפלימנטים שקיבלת פה על הנאומים, על הדברים שאמרת. <היו"ר אלכס מילר:> חברי חברי הכנסת. חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (קדימה):> אפשר להמשיך, אדוני? <היו"ר אלכס מילר:> אני לא יודע למה עצרת. <נחמן שי (קדימה):> היתה פה הפרעה קלה. אני ממשיך בזמני. ראש הממשלה הציע שתי מדינות לשני עמים. לכאורה, פריצת דרך. בא יועצו המדיני הבכיר, עוזי ארד, ואומר בריאיון ל"הארץ" בסוף השבוע הזה: "ייתכן שיבוא מישהו ויאמר: אני רוצה הפקה". הפקה זה כאילו, זה פרודקשן. "אני מהנדס אירועים, לא מעניין אותי העומק. אני הולך לעשות איוונט ותוך שלוש שנים ארבע צ'יק-צ'ק ארבע אנאפוליס, שתי התנתקויות, פירוטכניקה עולמית, ואז פתאום ב-2015 יש מדינה פלסטינית – בולים, מצעדים, קרנבל. הדבר הזה יכול להיות. מבנה שברירי, ערימה של קלפים, הסדר הבנוי כולו על כרעי תרנגולת". כך רואה יועצו המדיני הבכיר של ראש הממשלה את המדינה הפלסטינית. לו אני פלסטיני אני אומר לעצמי: הישראלים האלה כאילו אמרו לי שהם מתכוונים. הם באמת לא מתכוונים, לא מתכוונים. כמה שורות אחר כך הוא פונה אל הפלסטינים ואומר להם: "יש כשל מנהיגות פלסטיני, אין סאדאת פלסטיני, אין מנדלה פלסטיני. אבו מאזן לא וולגרי כמו ערפאת ולא מתלהם וקיצוני כמו 'חמאס', יכולים להיות גרועים ממנו, אבל גם אצלו אני לא מזהה עניין ורצון להגיע לקץ הסכסוך עם ישראל". נגיד, כאילו, נגיד שהיה הפלסטיני אומר שיש כשל מנהיגות ישראלי, שאין בגין ישראלי, שאין רבין ישראלי, שאומנם נתניהו לא וולגרי כמו x ולא מתלהם כמוהו – יכולים להיות גרועים ממנו – אבל אצלו אני לא מזהה עניין ורצון להגיע לקץ הסכסוך עם הפלסטינים. בסך הכול החלפתי את השמות האלה עם השמות האחרים. תאר לך שפלסטיני היה אומר את זה, מה היינו אומרים עליו? היינו יורים בו? לא, אנחנו לא יורים, היינו מגרשים אותו משולחן המשא-ומתן ואומרים: הוא לא פרטנר בשבילנו. אני אומר לכם שיש פה איזה דפוס התנהגות שבו למלים אין ערך, להצעות אין משקל, הכול הוא כאילו. בואו נעשה משהו שכאילו ייראה כך, אבל אין בו אמת. לכן אנחנו נמצאים היום בבידוד בין-לאומי הולך וגובר. אנחנו לא רוצים לראות את זה, זה לא נוח לנו, אנחנו מתעלמים ממנו, אנחנו מתעלמים ממה שאירופה אומרת לנו, כולל צרפת, אנחנו מתעלמים ממה שהעולם הערבי אומר לנו – העולם הערבי שמובילה אותו מצרים. אנחנו מתעלמים, עוצמים עיניים מלראות את מה שארצות-הברית מטילה עלינו עכשיו בהדרגה. בהדרגה, בצורה מתוכננת ובנויה היטב היא מגבילה אותנו. אנחנו הולכים לאמץ את הקפאת ההתנחלויות, זה ברור, זה עומד על סדר-היום. עכשיו אובמה כבר מברך אותנו. סימן שכבר במקום כלשהו במשא-ומתן נפלה הסכמה. אנגליה, אתמול ראינו, הטילה עלינו אמברגו על נשק, דבר שלא במגזר הזה – ב-40 השנים האחרונות לא היה אמברגו על משלוחי נשק או חלפים או כל אמצעי לחימה שהוא לישראל. אנחנו נמצאים בהידרדרות עצובה של מעמדנו הבין-לאומי. אנחנו מסרבים להכיר בכך מפני שאנחנו חושבים שגם העולם הוא כאילו, הוא בעצם לא מתכוון. אז אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לכם, חברי הכנסת שכאן, כמובן, אני רוצה לומר את זה גם לך, ידידי השר איתן, ולהביע את הכרתי ואת הוקרתי הרבה על זה שאתה בכל זאת עושה אתנו את השעות האחרונות. אגב, הן כולן היו מהנות. אני מוכרח לציין. בהחלט לעונג לנו להיות. <השר מיכאל איתן:> וגם מעניין. <נחמן שי (קדימה):> וגם מעניינות. והרב שיח, הדו-שיח הזה הוא לטובתנו. הכאילו הזה עובד רק בבית. בעולם רוצים לראות אותנו מדינה שאומרת אמת, מתכוונת למה שהיא אומרת וגם הולכת לעשות את זה. הכאילו הזה לא יחזיק מעמד. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. אני מזמין את חבר הכנסת שלמה מולה. רבע שעה, אדוני. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, האמת היא, בדקות הראשונות שלי אני לא רוצה לדבר על חוק ההסדרים. אני דווקא רוצה לדבר על הנורמות החברתיות החוקתיות שלנו בחברה הישראלית; אני דווקא רוצה לדבר על חקיקת חוק להרחבת סמכויות בתי-הדין הרבניים, אדוני היושב-ראש, שהממשלה יוזמת וברוב אדיבותה נכנעת לש"ס. אני רוצה דווקא לתת דוגמה להליכי החקיקה שלנו, לסמכויות בתי-הדין הרבניים והשיקולים שנכנסים בהליך, להתערבות הבוטה של שרים בהליכי משפט. אני רוצה דווקא לדבר, אדוני היושב-ראש, על מחזה מעניין שהיה לי אתמול בבית-המשפט העליון, כאשר השופט דרורי – השופט דרורי הוא שופט בית-המשפט המחוזי שהוא המומלץ של חבר הכנסת דודו רותם, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, והוא מומלצו של חבר הכנסת אורי אריאל, להיות שופט בבית-המשפט העליון. נדהמנו כולנו לגלות את תפיסת עולמו של השופט דרורי. בעצם שופט בית-המשפט מחוזי בכיר, שראה במו עיניו בחורה יוצאת אתיופיה, קופאית בסופרמרקט, שדרשה מאברך לשלם כסף. והוא במקום לשלם את כספו דרס אותה, העלה אותה על רכבו, על מכסה המנוע שלו, וזרק אותה בצדי הכביש והלך. בסופו של דבר הבחור נתפס, הביאו אותו לחקירה. אף-על-פי שבמשפט התגלה שיש קלטת שמתעדת את המצב – הנה לכם בהליך המשפט מה קרה. השופט דרורי מזכה את הבחור, לא מרשיע אותו, בגלל שהוא קיבל מכתב מהשר אלי ישי לא להרשיע אותו כי הבחור מועמד להיות דיין בבית-הדין הרבני. הרב עמאר, הרב הראשי בישראל בכבודו ובעצמו, שולח מכתב לשופט דרורי לא להרשיע את האברך, כי אבא שלו הוא רב מכובד בישראל. האמת היא, אני הייתי מופתע בכלל שיכול להיות מהלך כזה אצלנו בחברה, בבית-המשפט. השופט יושב בבית-המשפט, מקבל מכתב ולא רושם לו רישום פלילי. ולא רק שהוא לא רושם לו פלילי – מתברר בכלל שהבחור הוא עבריין, הוא גנב בעבר. ולא רק זה, גם אחרי שהורשע שללו ממנו את הרשיון לתקופה, לזמן מה, והבחור המשיך לנהוג, וגם נתפס כעבור כמה ימים. אני שואל את עצמי, האם שיקולים זרים צריכים באמת להיכנס אל בין כותלי בית-המשפט, כאשר מביאים את האדם לדין בגלל עבירה שלו? אני שואל שאלה: איך יכול להיות שופט כזה בבית-המשפט העליון? הוא יהיה שופט בבית-המשפט העליון? איך הוא יכול להיות מומלץ על-ידי יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט דודו רותם? אפילו כאשר נתגלו לו פסקי-הדין הרבים של אותו שופט. ראוי באמת לציין לשבח את השר גלעד ארדן, שבא ואמר: שופט כזה שכותב על מקרה כזה מעל 340 עמודים, הוא לא יכול להיות שופט בבית-המשפט העליון. אבל נדהמתי לגלות שני חברי כנסת, הנציגים של הכנסת, שממשיכים לתמוך במועמדותו של שופט שכזה להיות שופט בבית-המשפט העליון. אבל, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו מדברים על הרחבת סמכויות בתי-הדין הרבניים. בואו ניקח את אותו מקרה של הבחור, שלכאורה הוא מועמד להיות דיין בבית-דין הרבני, לכן לא נרשום לו רישום פלילי. אני שבא להתדיין בבית-דין לענייני משפחה, האם זה נכון להסתיר את הרקע של אותו דיין, מאיפה הוא בא, מה תפיסת עולמו? אני חושב, אדוני היושב-ראש, מירוץ הסמכויות, מתן סמכויות יתר לבתי-הדין הרבניים, זה מפר את האיזון הקיים בין היותנו מדינה נאורה ובין חוקי הכנסת. בעצם אולי הכנסת היא הגוף היחידי שיכול עדיין לעצור את התהליך הרע הזה שנקרא סמכויות בתי-הדין הרבניים. אדוני היושב-ראש, אם אנחנו נלך מכאן – מאחר שיושב-ראש ישראל ביתנו, שר החוץ, סגן ראש הממשלה נמצא כאן, בוא נדבר על הנושא של הגיור. יש פה אלפי עולים שהגיעו אלינו הביתה לארץ-ישראל, להיות שייכים אלינו, להיות שייכים לביתו של העם היהודי כאן. היה רצון של הרב דרוקמן להקל בגיורם של אלפי אזרחים בישראל; להקל עליהם לבוא להיות שייכים לעם ישראל – בקלות יותר. מה קורה? מגיעה ההשתלטות של ש"ס ואגודת ישראל גם על הרבנות הראשית. מתקבלים פסקי-דין ששוללים את גיורם של אותם אלפי אנשים בגלל שהם התגיירו בגיורו של בית-הדין המיוחד שהרב דרוקמן הקים. איפה אתם? במיוחד נציגי ישראל ביתנו. במקום לבוא ולהגיד: לסאגה הזאת – אנחנו לא ניתן. מי שהתגייר כדין וכדת ועמד מול שלושה דיינים, נהיה יהודי – הוא יהודי לכל דבר. במקום לעצור את הסאגה הזאת אתם ממשיכים לתת גושפנקה לש"ס, גושפנקה לאגודת ישראל. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> למה לך להתחיל עם ישראל ביתנו? אתה הרי יודע טוב מאוד שישראל ביתנו תפתור את הבעיה. לא כמו שאתה עושה עם חוקים פופוליסטיים. אתה יודע טוב מאוד שהבעיה הזאת תיפתר. אלא שאתה מנסה, על חשבון אותם עולים, להרוויח קרדיט, ואתה גורם להם נזק שלא יעלה על הדעת. אז תעזוב. יש דברים שתשאיר אותם לאלה שמתעסקים בהם בצורה מסודרת. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני, מאחר שאתה באת עכשיו, מאחר שדיברתי עליך, אתה ממליצו של השופט דרורי, בבוקר הזה אתה, כחבר כנסת ויושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, אתה פשוט צריך לשתוק. אתה צריך לראות את הביזיון שהיה אתמול בבית-המשפט העליון. אתה המלצת על השופט דרורי להיות שופט בית-משפט עליון. אני במקומך הייתי שותק. הייתי מתבייש אפילו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> אני מפנה אותך לפרוטוקול של בית-המשפט העליון מאתמול. לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שעניין גיורם של העולים זה לא עניין של ישראל ביתנו. הרי אתם שכחתם לייצג את העולים. ברוך השם, יש הרבה מאוד מפלגות שמייצגות את העולים, אבל אתם לא מייצגים אותם באמת; לא רק בענייני גיורם, גם בענייני תקציב לעולים. כשאנחנו נדבר על תקציב משרד הקליטה אנחנו נוכיח לכם כמה אתם שכחתם את העולים – בגלל הקופסאות, בגלל הכופתאות, בגלל ה"וולבו", בגלל הכיסאות. הרי אתם מכרתם את האידיאולוגיה שלכם בכלל. על מה הלכתם לבוחר? הלכתם להגן על זכויות העולים. במקום זה אתם היום יוצרים ברית עם ש"ס, ואתם פוגעים יום-יום בזכויות העולים. ואתם עוד יכולים להצטדק? אדוני היושב-ראש, אנחנו עוסקים בנושא נישואים אזרחיים – הנה לכם עוד דוגמה. הרי הפלתם את החוק לנישואים אזרחיים כדי להגן על העולים – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> תגיד, מאיפה – – – אני עמדתי על הדוכן פה והקראתי לכם – – – <שלמה מולה (קדימה):> מה אתם עשיתם בעניין הזה? אמרתם: אתם תקבלו, אמרתם: תהיה לכם ועדה. הוועדה קמה? אתם דנים? הבאתם פתרונות? אבל העולים, אלפי אנשים שרוצים – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת מולה, אתה צריך להגיד את האמת – – <שלמה מולה (קדימה):> – – להתחתן, להקים – – – מחכים לכם – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – הרי אתה יודע טוב מאוד שתזכיר הצעת החוק עבר, ואתה יודע טוב מאוד – – – <שלמה מולה (קדימה):> אתם עוד פעם מועלים בבוחרים שלכם. דודו רותם, אתה יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט – אתה צריך להגן על האזרחים, לא לשבת על הכיסא שלך – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – כל הזמן להצטדק – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה עושה תרגיל פופוליסטי, כשאתה יודע שהמפלגה שלך הפילה את החוק הזה שלוש פעמים. אתה פופוליסט, שמנסה על חשבון העולים להתקדם. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת רותם. חבר הכנסת רותם, תודה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זה לא יעזור לך, הציבור לא מטומטם. הציבור יודע שאתה – – – רק כדי לנגח ולא כדי – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת רותם. חבר הכנסת רותם, תודה. <שלמה מולה (קדימה):> אתה, כל מה שאתה עושה, אתה מועל בציבור הבוחרים ששלח אותך – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – אתה תראה מה יהיה לכם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא, אני אפתור את הבעיה, רק אני לא אעשה את זה באופן פופוליסטי, כמו שאתה מנסה לעשות. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני – אני יכול לדבר, אדוני היושב-ראש? <היו"ר אלכס מילר:> כן, דבר. מותר לו להעיר. אתם עושים את זה כל הזמן. <שר החוץ אביגדור ליברמן:> אם הוא לא יעיר, אנחנו נירדם פה. <שלמה מולה (קדימה):> מאחר שכבוד השר הגיע לא מזמן, ערני, אני לא חושב שהוא יירדם. יכול להיות שקשה לו לשמוע שברית הזוגיות התרחקה, נושא הגיור – – – <שר החוץ אביגדור ליברמן:> לא, קשה לי לשמוע בלי כוס קפה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> נתחיל בסוגיות שאתם הפלתם. <שלמה מולה (קדימה):> קשה לכם אולי לשמוע, אז יכול להיות – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתם הפלתם. ציפי לבני הצביעה נגד, רוני בר-און הצביע נגד – כולכם הצבעתם נגד. כשיכלו להעביר את זה התנגדתם. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת רותם, תן לחבר הכנסת מולה להמשיך בנאומו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> רק צריך לדייק בעובדות. <שלמה מולה (קדימה):> אנחנו, כשבאים לעסוק בחוק ההסדרים, כדאי לא רק לעסוק בחוק ההסדרים לגופו. כמובן, דנו כל הלילה, ואני מניח שיש לנו עוד שעות ארוכות לעסוק בחוק ההסדרים. אנחנו גם דיברנו על חוקי המשילות וכן הלאה. אבל אנחנו צריכים לא לשכוח גם את הערכים, את ההבטחות שלנו. חבר הכנסת דודו רותם, לא תמיד את ההבטחות צריך לזרוק בשביל להיות שר או סגן שר או להיות יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט. הרי במה אנחנו עוסקים? אנחנו עוסקים בשירות הציבור. הציבור שלח אותנו על סמך הבטחות שאנחנו הבטחנו לקיים. מה שקורה כאן, אתם פשוט לא מקיימים את ההבטחות, אתם מקיימים רק את הישיבה בכיסאות. זה הדבר העצוב ביותר. אדוני היושב-ראש, אם מכאן אנחנו מתקדמים הלאה באיוולת של הממשלה הזאת בתחום הכלכלי, בתחום החברתי – אני דווקא רוצה לדבר על התחום האזרחי, על השוויון בין האזרחים, שהוא באמת אולי סלע קיומנו כאזרחים. אני ניסיתי לראות בחוק התקציב המוצע, גם במסגרת חוק ההסדרים, אולי בכל זאת הממשלה שכחה לסייע במשהו לאוכלוסיות החלשות – שבזה היא יכולה להצטיין בהם. היא יכולה לבוא ולהגיד: את זה ואת זה עשינו בתחום האזרחי. אדוני היושב-ראש, כל מי שראה את חוק ההסדרים יודע כמה תקציבים – כמה עזים נכנסו בחוקים שקשורים לביטוח הלאומי, לעבודה ורווחה, לחוקי העבודה. אפילו מובטלים, שעבדו קשה, יש להם זכות לקבל אבטלה – גם את זה אפילו מקשיחים עליהם. שלא נדבר על הרפורמה ששכחתם, רפורמת החינוך לגיל הרך. אבל לתת אתנן להסכמים קואליציוניים ולסקטורים יש כסף. אדוני היושב-ראש, אבל האיוולת האחרונה של הממשלה הזאת זה חוק גפני. החוק הזה, שבא פשוט להשלים את האתנן לחרדים עוד פעם על חשבון הרשויות המקומיות – הרשויות המקומיות, שגם ככה מקצצים להן את תקציבי האיזון. מחוקקים חוק עוקף ממשלה כדי לחייב את הרשויות המקומיות לתת מיליוני שקלים לחינוך המיוחד של החרדים. דווקא אלה בתי-הספר ומוסדות חינוך שלא מקבלים את כל הילדים. למשל, הבת שלי לא יכולה להתקבל ל"מעיין החינוך התורני" של ש"ס; לא שאני מת לשלוח את הבת שלי לשם, אבל כדוגמה. יש אלפי ילדים עולים שלא מתקבלים לאותם מוסדות. אבל פה, כדי לקנות את הרב גפני, שיעביר את חוק התקציב, אפשר כן לתת לו אתנן פוליטי, לתת לו עוד פעם תקציבים על חשבון תקציב הרשויות המקומיות. אדוני היושב-ראש, האיוולת של הממשלה הזאת זה דבר שלא ייסלח. כמה עוד אפשר לספוג? <היו"ר אלכס מילר:> נא לסיים, חבר הכנסת מולה. <שלמה מולה (קדימה):> כמה אזרחי ישראל יכולים לספוג? לכן, אדוני היושב-ראש, נכון שאין לנו אמון בממשלה הזאת – זה ידוע וברור – ואנחנו מקווים שדווקא חברי הקואליציה יתעשתו, ואולי חלק מהגזירות בחוק ההסדרים יבוטלו. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חברת הכנסת רחל אדטו. רבע שעה, גברתי. <רחל אדטו (קדימה):> אדוני היושב-ראש, בוקר טוב, חברי חברי הכנסת, אני לא אתחיל את הפתיח שהתחלתי אתמול בנושא חוק ההסדרים, שהורתו בחטא, לידתו בחטא, והוא חייב למות, לעבור מהעולם הזה. כבר אמרתי את זה אתמול, לא אחזור. אבל אני כן אגיד משהו שעוד לא נאמר כאן. אני רוצה לשתף אתכם בחוק שאיכשהו עברו לסדר-היום מבלי שאף אחד בכלל הרים גבה על החוק הלא-חוקתי הזה. חוק שבמסגרת ועדת העבודה והרווחה אמרה היועצת המשפטית עליו: חוק לא חוקתי – ולמרות הכול הרימו אצבע והצביעו עליו, כי החוק הזה נולד במסגרת ההסכמים הקואליציוניים שאפשרו לממשלה הזאת לקום ולהיות ממשלה כמו שהיא היום. החוק הוא בפרק י"א: סיוע לעסקים במצוקה, סעיף 47. אני רוצה להקריא לכם את לשון החוק: החלטת הממשלה מיום 12 במאי 2009, שלפיה "על המנהל הכללי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה והממונה על התקציבים והחשב הכללי במשרד האוצר, להקים קרן שתפעל למתן סיוע כלכלי לעסקים שנקלעו למצוקה בשל המצב הכלכלי". עד כאן הכול נפלא. סוף-סוף נחלצת הממשלה לעזור לעסקים במצוקה. אבל מה? אם אנחנו נקרא יותר בבירור וננסה להבין קצת יותר בבירור למה החוק הזה מתכוון, אנחנו רואים שהחוק הזה, קיימים בו כל כך הרבה ליקויים חמורים, עד כדי כך שניתן לראות בו חוק לא חוקתי ופתח אפשרי לשחיתות ציבורית. במה הדברים אמורים, כשאני אומרת את הדברים החמורים האלה? הכסף שהולך להיגבות עבור הקרן הזאת יהיה כסף שהמגזר הציבורי בלבד נושא על גבו. למה? כי הכסף שילך לקרן יהיה הכסף שהמעבידים במגזר הציבורי ינכו מהשכר החודשי של העובדים, סכום ששווה למחצית משווי יום חופשתם. חבר כנסת דודי רותם, דווקא הייתי מאוד שמחה שתשמע, כי דווקא באוזניים שלך זה היה טוב – בחוק הלא-חוקתי. אני דווקא שמחתי מאוד לראות אותך נכנס, כי אמרתי: הנה, מישהו שמבין עניין. אולי דרכך החוק הזה לא יעבור. אולי אתה תהיה המושיע של החוק. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> גברתי יודעת כשיועצים משפטיים אומרים שהחוק לא חוקתי זה עוד לא אומר שהחוק לא חוקתי. <רחל אדטו (קדימה):> לכן שמחתי לראות שאתה כאן, כי אמרתי, אולי כשזה יגיע לוועדה שלך, אתה גם כן, בעיניים שלך, כמחוקק ותיק וכאיש חוק ותיק, תראה את הבעיות שקיימות פה. <אורית זוארץ (קדימה):> סליחה, היה שר ואין כאן שר. <רחל אדטו (קדימה):> הוא ישנו. <היו"ר אלכס מילר:> קודם כול, השר נמצא פה. <רחל אדטו (קדימה):> השר ביקש קפה והוא יושב ושומע והוא שותה קפה. ראיתי שהוא שומע. <היו"ר אלכס מילר:> בוקר טוב, חברת הכנסת זוארץ. <אורית זוארץ (קדימה):> בוקר אור. אני רוצה לראות בעיניים. <רחל אדטו (קדימה):> השר ישנו, וחבר הכנסת דודי רותם נמצא. אני רוצה להמשיך הלאה, ואני אגיד לכם מה כל כך מפריע לי בחוק הזה. לכן אני אומרת, דבר ראשון, רק המגזר הציבורי נושא על כתפיו את העניין הזה של סיוע לעסקים במצוקה. כלומר, המעבידים במגזר הציבורי, כאמור, יצטרכו להעביר – דרך הביטוח הלאומי – מכל השכר החודשי של העובדים, סכום השווה למחצית משווי יום חופשתם של העובדים. כלומר, העובדים במגזרים אחרים לא משתתפים בסיוע לעסקים במצוקה, אף-על-פי שיכול להיות שעסקים במצוקה לא שייכים למגזר הציבורי. הביטוח הלאומי, לאחר שהוא יגבה את הסכום הזה – הם יעבירו לקרן את הסכומים שנגבו, אבל הם גם ינכו 0.5% דמי עמלה לביטוח הלאומי. כלומר, באופן עקיף, העובדים מעבירים לביטוח לאומי כסף שיישאר בקופת הביטוח הלאומי על הטרדה והטרחה שהוא עושה בזה שהוא מעביר את הכספים. עד כאן זה לגבי הכסף. החוק הזה לא הסדיר סוגיות מאוד מהותיות, ואלה הדברים שמטרידים במיוחד. מי יהיה זכאי לסיוע הקרן? האם מעסיק ששיחק עם כספי המפעל שלו, שיחק בבורסה, נסע ללאס-וגאס, איבד את כספו שם, איבד את כספו בבורסה – האם המעסיק הזה, שבגין ההתנהלות הזאת המפעל שלו הפך למפעל כושל, האם הוא יזכה עדיין לתמיכה ולסיוע באמצעות הקרן? כי הרי אין הגדרה. אז מי זה המפעל הכושל? כלומר, החוק הזה אומר: אוקיי, נעביר כספים דרך הקרן. הקרן תנוהל על-ידי ההסתדרות, המעסיקים ומשרד האוצר, ואנחנו, בלי הגדרות, נחליט שלמעסיק כזה נעביר כסף, למעסיק כזה לא נעביר כסף. כלומר, הלקונה הגדולה והעיקרית בחוק הזה – מי בכלל זכאי לסיוע הקרן? כיצד הקרן הזאת תנוהל? מי ינהל את הקרן הזאת? ההסתדרות היא המנהלת, המעסיקים, הביטוח הלאומי, משרד האוצר? אנחנו מדברים על הרבה הרבה כסף, למעשה זאת קופה קטנה, אולי, של משרד האוצר – אני לא יודעת בדיוק של מי – אבל אין קריטריונים מי הולך לנהל את הקרן הזאת. אילו אמות מידה בכלל ישמשו לקביעת הזכאות? מי יגיד מהו מפעל כושל? מי יגדיר מהו מפעל כושל? מי יגדיר מהם הקריטריונים שעל-פיהם המפעל אכן הולך להיות כושל? מה עם הכסף? נניח שהמפעל קיבל את הכסף. הכסף הזה הופך להיות כסף שהוא הלוואה? הכסף הזה, האם הוא מענק? האם צריך יהיה להחזיר את הכסף הזה בשלב כזה או אחר? גם לזה אין פה תשובה, כי הרי לא נקבע שייקבעו פה תקנות, ואין תקנות שמלוות את החוק המהיר הזה, שנחטף במהירות הבזק, וכאמור היה חלק מההסכמים הקואליציוניים. גם אחרי שאותו מפעל קיבל את הכסף בצורת הלוואה, מענק או כל דרך שהיא, הוא צריך להחזיר את זה? לא ברור. ואם הוא יקבל את הכסף, הוא יהפוך אז להיות מפעל הסתדרותי? הוא ימשיך להיות מפעל פרטי? הוא ישנה את הבעלות שלו? גם לזה אין תשובה. שאלה, עוד יותר – מה היעד פה? האם היעד הוא לסייע לעובדים, לסייע למעסיקים, לסייע למפעל? האם מדובר במפעל בפריפריה, מדובר במפעל במרכז? אין שום דבר שמדבר על אחריות אישית של הבעלים, שום דבר שמדבר על מהות המצוקה. כלומר, בואו ניקח כסף מהעובדים, בואו ניקח כסף מהמגזר הציבורי. קל להיכנס לכיס של העובדים במגזר הציבורי. פגיעה בזכות הקניין של המגזר הציבורי, ושום התייחסות לגבי העזרה שהקרן הזאת אמורה להיות. עוד דבר שאין בחוק הזה: מה גורל הכספים שייגבו במידה שלא יעשו בהם שימוש? הקרן תגדל, הקרן תתפח, ההסתדרות תנהל יחד עם המעסיקים את הקרן, ואולי בשלב כזה או אחר יחליטו שזאת הקופה הקטנה של משרד האוצר או הקופה הקטנה של הביטוח הלאומי וניתן יהיה, באיזו העברת חקיקה מהירה, לקחת את הכסף הזה ולהשתמש בו למטרות אחרות מהמטרות שלהן מלכתחילה הוא ניתן. לכן, החוק הזה, בעיני, הוא חוק שאסור לו – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> קודם כול, החלטת הממשלה אומרת שהקרן תמומן יחד עם ההסתדרות הכללית וארגוני המעסיקים. <רחל אדטו (קדימה):> זה חלק מעסקת החבילה קודם להקמת הממשלה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זאת אומרת שיש לנו כאן גוף שמנוהל על-ידי כל הגופים שקיימים במשק, אז למה זה פסול? למה לוקחים את הכסף הזה מהעובדים הציבוריים? מפני שעל-פי הסכם עם נציגי העובדים – נציגי המגזר הציבורי ויתרו על יום חופשה בשנת 2009. זה – נציגיהם, שזאת ההסתדרות, הגיעו להסכמה. את יכולה לבוא בטענות אל נציגי ההסתדרות למה הם הסכימו. אבל ברגע שהם הסכימו, והם אלה שמייצגים את העובדים, הם דואגים לזכויות העובדים מצד אחד ולחובות העובדים, הרי מרגע שהם הגיעו להסכמה כזאת, זה די סביר שייקחו מהם. <רחל אדטו (קדימה):> דודי רותם, אני אגיד לך תשובה. התשובה היא מאוד ברורה ואני בטוחה שהיא גם ברורה לך. אתה כרגע, מאחר שאתה מייצג את הצד של הממשלה, אתה לא יכול להגיד את זה בריש גלי אבל אני כן יכולה להגיד בריש גלי: הרי ההסכם הזה הוא עוד אחד מההסכמים הקואליציוניים שעופר עיני תפר במסגרת הקמת הממשלה. ברור לגמרי. זה ששרגא ברוש הסכים לו והאוצר בוודאי הסכים לו, זה עוד אחד מההסכמים הקואליציוניים. הרי ישבנו וראינו – גם אתה תראה את זה אצלך בוועדת חוקה – כל מיני הסכמים שפוגעים במעסיקים ומטילים עליהם קנסות בלתי אפשריים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אבל אין סוף לדברים, חברת הכנסת אדטו, אנשי ההסתדרות, כנציגת העובדים במשק, כאשר ארגוני המעסיקים, שהם נציגי – – – <רחל אדטו (קדימה):> זה ניגודי העניינים, זה בדיוק ניגודי העניינים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אבל הם מייצגים אותם. <רחל אדטו (קדימה):> אבל זה בדיוק מה שקרה עם ניגודי העניינים, כאשר עופר עיני וההסתדרות – אני לוקחת את עופר עיני כי הוא ניהל את המשא-ומתן; כאשר ההסתדרות נכנסה לתפור את ההסכמים הקואליציוניים ליצירת הממשלה הזאת, עופר עיני מבחינה זאת איבד את הקטע שלו ללכת נגד הממשלה, כי מצד אחד הוא תמך ובנה את ההסכמים הקואליציוניים ומצד שני הוא משמש נציג ארגון העובדים, ויש לו פה ניגוד אינטרסים בקטע הזה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אז הטענה היא נגד עופר עיני או נגד ההסתדרות או נגד מפלגת העבודה אבל לא נגד הממשלה. הממשלה בצדק עשתה עסקת חבילה במשק, וזה דבר לגיטימי ביותר. הלוואי שכל השנים יהיו לנו הסכמים – – – <רחל אדטו (קדימה):> ויש פה ניגודי עניינים מובנים מעצם כניסת ההסתדרות לנהל את ההסכמים הקואליציוניים. <מגלי והבה (קדימה):> חבר הכנסת רותם, אני מתפלא עליך שאתה מצדיק את הממשלה, אתה יכול להצדיק את ישראל ביתנו. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת והבה, אתה עולה בעוד כמה דקות לדבר. <מגלי והבה (קדימה):> – – – <רחל אדטו (קדימה):> זה חלק מהדברים הבעייתיים. לא יכול להיות שההסתדרות תהיה שותפה בצורה כל כך בוטה, ונכנסת כל כך עמוק להקמת ממשלה. לא יכול להיות, כי פה בדיוק ניגוד העניינים שאתה הצבעת עליו מצד אחד, ואני מצביעה עליו. זה בדיוק הקטע, כי זה מה שנבנה בהסכם המשולש של התעשיינים, ההסתדרות ומשרד האוצר. לכאן זה מוביל. זה מוביל בדיוק לנקודות האלה, ואתה אומר בצדק: כן, ההסתדרות היתה שותפה. ודאי שההסתדרות היתה שותפה. היא היתה שותפה לזה, ובתמורה היא היתה שותפה לדברים אחרים, וכך נבנה ההסכם. ולכן ההסכם הזה, יש לו בעיה, אלו בדיוק ניגודי העניינים שאני מצביעה עליהם, ועלית בדיוק על הנקודה הנכונה. לכן אמרתי לך שאני שמחה שאתה יושב פה, כי כשהחוק הזה יגיע אליך לוועדה אני מקווה, ביושרה שלך – כל הדברים שהעליתי כאן אתה תעביר את זה גם במסגרת הוועדה שלך. ואשמח להביא לך גם את המכתב שכתבתי אתמול ליועץ המשפטי לממשלה, שמצביע על כל הליקויים האלה, כי אני חושבת שזה דבר שאסור שייעשה ככה. לא יכול להיות שהמגזר הציבורי הוא המגזר היחיד שנושא על כתפיו – להציל את המפעלים במצוקה, כשעדיין לא הוגדר מהם מפעלים במצוקה. לסיכום, אני רוצה לומר שהחוק הזה, כמו שאני מציגה אותו כרגע, זה חוק שאסור להעביר אותו, כי החוק הזה לא כולל את ההסדרים המפורטים, הוא לא מחייב קביעת תקנות, הוא משאיר אותו פתוח, ללא פיקוח, ובאופן הזה קיימת גם פגיעה לא מידתית בזכות הקניין של העובדים. לכן אני חושבת שזאת דוגמה נוספת לחקיקה מהירה, למחטפים שחוק ההסדרים הזה – וזאת עוד אחת מהדוגמאות, מעבר לדוגמאות שפירטתי אתמול בערב, בלילה פירטתי, לפגיעה המאוד עמוקה במערכת הבריאות; אבל זאת דוגמה מפן אחר. איפה שנוגעים בספר הזה, בכל דבר שנוגעים, מוצאים איך נחקקו חוקים שהיו מחייבים חשיבה עמוקה. הרי החוק הזה היה צריך לעבור אחרי שנקבעו לו התקנות. אבל לא היה זמן לתקנות. אז בואו נעביר את החוק ואחר כך נמציא את התקנות לחוק הזה, שיתאימו לנו לחוק. מה צריך להיות מסודר? היה צריך להביא מסודר את החוק שבא לעזור למפעלים במצוקה, ואני כמובן תומכת בלעזור למפעלים במצוקה ולא אכפת לי שהמשק כולו יתרום משהו למפעלים במצוקה. אבל אני מוחה על העברת חוק בלי שום תקנות, כשהתקנות ייקבעו אחר כך. ולכן זו עוד דוגמה לעוד חוק שעבר בחוק ההסדרים – יעבור בעוד כמה שעות בחוק ההסדרים – והוא לא היה צריך להיות כאן היום. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, גברתי, חבר הכנסת מגלי והבה, בבקשה. חבר הכנסת מאיר שטרית. אדוני, אתה יושב עם הגב לחברי סיעתך כשהם מנסים לשכנע את חברי ישראל ביתנו היחידים שנמצאים כאן להצביע נגד חוק ההסדרים. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – כיסאות מסתובבים, שאפשר – – – <היו"ר אלכס מילר:> אם לחבר הכנסת מגלי אין בעיה שתשב אליו עם הגב, יכול להיות. אני מציע, או שתדברו בצד או שתיתנו כבוד לחברי הכנסת. תודה. <זאב בילסקי (קדימה):> – – – זאת היתה הסתובבות רגעית בלבד לצורך הסבר ממצה וקצר בשאלה – – – <היו"ר אלכס מילר:> שכנע אותך, חבר הכנסת בילסקי? יופי. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, בוקר טוב, אדוני שר החוץ, בוקר טוב, חברי חברי הכנסת, יצא לי לדבר אתמול על חוק ההסדרים, השעה היתה מאוחרת, היה 00:40, נדמה לי. אמרתי: אולי זו שעה מאוחרת, אולי חברי הקואליציה כולם עייפים, אבל לצערי הרב, אתמול כולם לא היו פה, והבוקר אותם אנשים שהיו פה עדיין ממשיכים להיות פה. למה? כי בעצם, אדוני שר החוץ, כל אחד לקח את הפק"ל שלו, לקח את החבילה שלו, ועם ישראל והשכבות החלשות – כולם מסודרים, ממש, אנחנו בעידן שלא תאמינו, שמספר העניים הולך וגדל. דיברנו אתמול על תהליך קבלת ההחלטות. אני אחד שעבר כמה תקציבים. חשבתי לתומי לרגע: אולי יש לנו ראש ממשלה אחר, ביבי אחר – ישר שמענו על תוכנית חירום כלכלית. אני שמח, מאיר שטרית, שאתה כל הזמן פה, כי היית עד להרבה רפורמות ולהולדתן, גם היית שר אוצר של הרבה תקציבים, ואני זוכר, ב-2003, שהלכנו לרפורמה כלכלית וראינו את התוצאות שלה. אבל היה שם אז מנהיג שקראו לו אריאל שרון, שאמר לשר האוצר שלו: אתה תבצע, אנחנו אחריך, ויש תוצאות. אחרי פחות מ-100 ימים שמענו על תוכנית חירום כלכלית, אדוני היושב-ראש, שבאה עם גזירות חדשות, ובאה להציל את המשק – הרי הפחידו אותנו מהצונאמי הכלכלי בעולם – ואחד לאחד, כל תוכנית החירום מתחילה להתפורר. דיבר ראש הממשלה על הורדת מסים ב-2%, ואם אצטט מה שהוא אמר, לא תאמינו. איזו נחישות. אתם זוכרים את התוכנית הכלכלית של בלימה, מיתון ותנופה. <זאב בילסקי (קדימה):> בלימה ותנופה. <מגלי והבה (קדימה):> אני שמח שלימדת אותי את התנועה. תנופה. איזו תנופה, אדוני? <היו"ר אלכס מילר:> במהירות של דלק סילון. <זאב בילסקי (קדימה):> היושב-ראש הזכיר לי: הפחתת מסים תאיץ את המשק כמו דלק סילוני. <מגלי והבה (קדימה):> יפה מאוד. ומה קרה בעצם? ש"ס לקחה את החבילה שלה, ישראל ביתנו לקחה את החבילה שלה. מי הסובלים ביותר – ואני יודע בבוקר שהרבה אנשים בפריפריה עכשיו מסתכלים עלינו ואומרים: אנחנו הצבענו לליכוד, הצבענו ביבי נתניהו. מה הוא נתן לנו? רק הטיל מסים ומסים ומסים, בצורה עקיפה, וכל ההבטחות שהוא התחייב לעשות אותן פשוט מאוד נעלמו. זו דרך של מנהיגות. אני שמח, יצא לנו במזל, אדוני שר החוץ, שאתה נמצא פה, כי מנהיג שיש לו עקרונות צריך לעמוד עליהם, מנהיג שאומר דברים צריך לעמוד מאחוריהם, לא רק לזרוק ססמאות. ולראש הממשלה היה מספיק זמן להתכונן. עשר שנים הוא רצה לחזור להיות ראש ממשלה, חשבנו שנבוא לבית-ספר אחר, ולצערי התאכזבנו, כי כל תוכנית החירום הכלכלית הלכה כלא היתה. האוצר, שהוא זה ששומר על הבלמים והאיזונים – יכול להיות שהיתה ביקורת על דרך כזאת או אחרת של התנהלות, אבל למחוק אותם? מי יפקח על המאזן? מי יפקח על כך שהגירעון לא יגיע לממדים שהוא ישאיר את החורבות אחריו וילך? אנחנו מאמינים שהוא לא יישאר הרבה זמן, תזכרו מה שאני אומר, והעם לא ישכח לו את זה, כי כדי לנהל ממשלה ומדיניות ומדינה צריך לעשות את זה, ולא כן-ולא, ולהסתובב ולשנות כל הזמן. שמעתי את כל הגזירות הכלכליות והצטערתי על כך במיוחד. דיברו אתי אנשים הבוקר, אלה שלא שותים מים ומשתמשים במים לצרכים לא חשובים, משפחות מרובות ילדים. מה יעשו עם 4 מטר קוב מים לנפש? ומי שיש לו עשרה ילדים ושמונה ילדים – וראינו את זה במשפחות מרובות הילדים, מה עכשיו? כל הכסף שדאגו לו לתוספת לילדים או לתוספת כזאת או אחרת, הוא ילך לבזבז אותה ממה שאין לו לתשלום עבור המים? זה מס עקיף אכזרי. זאת תוכנית כלכלית אכזרית. שמעתי את הגזירות השונות גם בתחום הרפואה; שמענו גם שהגירעון המצטבר של הממשלה הזאת – היא לווה מהביטוח הלאומי. 2 מיליארדי שקל מהביטוח הלאומי. אנחנו יודעים לאן המלווים האלה הולכים אחר כך; האם מישהו יחזיר אותם לביטוח הלאומי או ליעדים שלמענם הם קיימים? אבל אני באמת לא רוצה להתעכב על הנושא – על הגזירות. אני שמח שהשר ליברמן פה, ואני רוצה להתייחס לנושא שביתת הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות. כשאני שומע את שר הפנים – לפני שנחזור לראש הממשלה, המנהיג הדגול, שכל החלטה שלו בסלע – הוא אומר: אתם צודקים, ראשי הרשויות. כל מה שהצגתם פה – מגיע לכם. הבעיה היא לא רק לגבות את הארנונה ואת הכספים שמגיעים. הבעיה היא מקורות ההכנסה. מענקי האיזון המצומקים שנתנו לאותן רשויות לא יכולים לתת לרשות לתפקד ביום-יום. ראינו 28 – כבר עוד מעט חודש שהרשויות האלה שובתות. הרשויות האלה שובתות בצדק, על בעיות שהצטברו במשך השנים, אבל הגיעו למצב שהן לא יכולות לתפקד ביום-יום. בא ראש הממשלה – כמו שהיה בעבר, דרך אגב – ראש ממשלה קורא לראשי הרשויות, יושב אתם, מבטיח להם; משתמש בביטוי שממש מעורר בי התרגשות: "אתם לא כאחים שלי, אתם אחים שלי". הדברים ריגשו את כל אלה שהיו נוכחים שם, וחשבו שלמחרת ראשי הרשויות יפרקו את האוהל, יחזרו לצפון, יקבלו מה שמגיע להם בזכות. מה יצא מאז? נשארה הבטחה על הקרח. לא שר האוצר, לא שר הפנים, אף אחד לא פתר את הבעיה. עדיין אותם ראשי רשויות שובתים. ובאמת, כשאני רואה את הגירעונות של הרשויות האלה – שלמשרד הפנים חלק רב בהם, אבל אני לא בא כרגע בטענות, אלא לראש הממשלה. כשקדימה היתה בשלטון לא היה יום אחד שהרשויות שבתו. יום אחד לא היה. כי כל פעם כשהיתה בעיה ישבנו עם מקבלי ההחלטות, קיבלו החלטות, נתנו מענה, נתנו תוכניות. אני מכאן פונה אליך, השר ליברמן – לא בהיותי חבר המפלגה שלך, אלא בהיותי שייך לאותן עדות שנתנו לך בבחירות האלה יותר מאשר לליכוד. כמו שידעת לעמוד על שלך בנושא המפלגה שלך, אני ציפיתי שאותם בוחרים למפלגה של ליברמן מתוך אמונה שאולי תהיה תקווה שהוא יקום ויגיד לראש הממשלה: עד כאן. זאת אוכלוסייה שלא רק נותנת קולות, הם לא קבלני קולות, אלא אוכלוסייה שמגיע לה, ואני לא אתן לך להעביר תקציב עד שתפתור את הבעיה. ראינו בהכנת התקציב בוועדת הכספים, חברי זאב בילסקי, 200 מיליון שזזו לפה ו-200 מיליון שזזו לשם – – – <שר החוץ אביגדור ליברמן:> – – – מעודכן, אבל גם אתמול בערב וגם היום בלילה ישראל ביתנו ישבה עם כולם על נושא המועצות הדרוזיות, כולל הנציג הבכיר שלנו – – <מגלי והבה (קדימה):> אני לא מזלזל. <שר החוץ אביגדור ליברמן:> – – ואני מבטיח לך שעד מחר אנחנו – – – <מגלי והבה (קדימה):> אני אהיה יותר משמח. אתה יודע שאני עמדתי ופרגנתי לשר החוץ – – – <שר החוץ אביגדור ליברמן:> – – – סגן ראש ממשלה, עם שר האוצר, עם ראש הממשלה ועם שר הפנים. <מגלי והבה (קדימה):> אני שמח. אני אהיה יותר משמח, והראשון שיבוא להצדיע לך – כאיש צבא, שיודע להצדיע – לכל מי שיעזור לעדה ששנים רבות סבלה ורשויות לא נתנו לה מה שמגיע לה. אבל מדיבורים אנחנו כבר שבעים. <שר החוץ אביגדור ליברמן:> אין לנו יותר מדי זמן לחכות. אני מבטיח לך שעד מחר אנחנו פותרים את הבעיה. <מגלי והבה (קדימה):> אני לוקח את הדברים שלך ברצינות. דיברנו על מנהיגות, ואלה שעומדים מאחורי הדברים שלהם, שבדרך כלל בין "אמר" ל"עשה", אתה יודע את התוצאה. אני שמח – אם אתה אומר שאתם מסוגלים ותפתרו את הבעיה, אני אודה לך מאוד. חברי חברי הכנסת, אנחנו באמת לא דורשים דברים שהם מעבר ליכולת של משרד האוצר. אנחנו דורשים שהתקציבים שמגיעים לרשויות האלה לניהול חיי היום-יום שלהן, למתן שירותים מינימליים לאוכלוסייה, יתקבלו ויגיעו אליהן. אדוני, אני שמח שאתה אומר את הדברים כאן, כי הכול נרשם בפרוטוקול הכנסת, ואם יהיה פתרון, אחרי העברת התקציב אני אבוא ואודה לך באופן אישי בשם כל אלה שסובלים כבר חודש ימים משביתה ארוכה ללא תוצאות בנושאים שצריכים להיות מובנים ופתורים מאליהם. אנחנו חוזרים לגזירות הכלכליות השונות; ראיתי הרבה מהמפלגות, איך כל אחד לוקח על עצמו – הצלחנו להוריד גזירה כזאת – למשל המע"מ על פירות וירקות. אוקיי, אבל בדקתם כמה גזירות מוסתרות באותו חוק ההסדרים הגדול ביותר? אתמול שמעתי אותך, אדוני היושב-ראש, מדבר על הגזירות הרבות ועל אי-יישום חוקים אפילו. אחד החוקים – אנחנו זוכרים היטב כמה נלחמת עליו: נושא נקודת זכות לחיילים – – – <היו"ר אלכס מילר:> סטודנטים. <מגלי והבה (קדימה):> סטודנטים, סליחה. כשדיברנו, אמרו: אוקיי, נעשה את זה בשנה הבאה. היום כשהולכים להקפיא את הזכויות האלה זה ממש מראה כמה אנחנו דואגים לאותו דור צעיר כשאנחנו רואים את המצב הכלכלי – רואים מה מסוגלים וכמה אותם סטודנטים יכולים להמשיך לתלות בנו תקוות, כי החקיקה אומנם קיימת, אבל תיושם אני לא יודע מתי. יש המון חקיקה. חוק חינוך חינם בגני-ילדים מגיל שלוש. הייתי המום כששמעתי אתמול שכבר דוחים את זה אולי יותר מעשר שנים, כל שנה מחדש. הפעם אמרו, אוקיי, אנחנו המפלגות שדואגות שהחוק הזה ייכנס. אני לא מתכחש לבעיות הכלכליות, אבל יש הבדל בין פתרון לאותן בעיות כלכליות בצורת רפורמה נכונה – כי אם אנחנו מדברים, דרך אגב, הדבר הכי פשוט שמצפים מממשלה הוא להקים ממשלה מצומצמת שתענה על הצרכים, ולא ממשלה של 40 שרים שרק עשו את החישוב של אותם שרים וסגני שרים שעד היום אין להם מה לעשות. אחזקת אותם משרדים היא מאות מיליוני שקלים, יותר מ-200 מיליון שקל. אז מי שרוצה להיות דוגמה ולהגיד: אנחנו מהדקים את החגורה – הכול נפרץ, הכול נפתח. הגזירות הכלכליות שאנחנו מדברים עליהן, מי שיישא בהן זה אותן שכבות חלשות. המתנות הגדולות ביותר הן לבעלי ההכנסות הגבוהות ביותר. כאשר רק ניסו לפגוע קצת בפטורים למיניהם, ראינו איזו זעקה קמה. כל אחד חשב שאם הוא יקבל מה שמגיע לו וירפד את הסקטור שלו, ככה הוא יפתור את בעיות המשק הישראלי. כשרק באו אלינו בטענות מאוגוסט עד מאי – המשבר הכלכלי העולמי באוגוסט 2008, שהתחילו להשמיץ – למה לא עושים, איך עושים – הודות לכלכלה הנכונה שהנהגנו הגענו למצב שיש לנו צמיחה במשק לאורך כל הזמן, ועודפים. פתאום כל ההישג הזה הולך עכשיו, כי אנחנו יודעים שהגירעון התקציבי – שמי שרואה מול העיניים לא שם לעצמו גבול לאיזה גירעון זה יכול להגיע. אותן שכבות חלשות, שניתנו להן הבטחות כאלה ואחרות, ישלמו את כל מה שקיבלו במסלול העקיף; אותן שכבות חלשות שאמורים להגן עליהן יהיו אלה שישלמו את המחיר. לכן, לסיום, אדוני היושב-ראש, אנחנו כאופוזיציה הוכחנו שאנחנו אחראיים, גם בהצבעות שלנו בוועדת הכספים וגם בוועדות אחרות. אנחנו הבענו את מורת רוחנו מכל מה שקורה ומכל ההתנהלות הזאת. צר לי שהקואליציה, מה שמעניין אותה זה הכיסאות והריפודים שהם קיבלו. לא ראינו אותם, ואני מקווה שנמשיך לא לראות אותם, אלא כשיחזרו לאופוזיציה. תודה, אדוני. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, ואנחנו עוברים הלאה. חבר הכנסת אברהם דיכטר. יש גם לך רבע שעה, אדוני. <אברהם דיכטר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, סגן ראש הממשלה ושר החוץ, חברי הכנסת – – – <שר החוץ אביגדור ליברמן:> הרבים. <אברהם דיכטר (קדימה):> יחסית למה שהיה כאן קודם, הם באמת רבים, והם מפוזרים קצת שונה ממה שהיה עד לפני שעה, השר ליברמן. עד לפני שעה היה אגף אחד בלבד מאוכלס בבניין הזה, במליאה הזאת, וזה היה האגף של קדימה, לאורך הרבה שעות. השר איתן היה כאן תקוע – הייתי אומר בוודאות, בניגוד לרצונו – והפיזיולוגיה עשתה את שלה. אני לא יודע אם אתה ער לכך, השר ליברמן, אבל פשוט גאלת את השר איתן מייסוריו, והאמן לי, הייסורים ניכרו על פניו לאורך שעות רבות. <היו"ר אלכס מילר:> אתה לא יכול להגיד שהוא לא נהנה. <אברהם דיכטר (קדימה):> בשלב מסוים אני חושב שהוא עבר מנהנה לנענה, והעינוי היה לא פשוט עבורו. אני יודע שהשר ליברמן בעצם הוזעק כדי לפתור בעיה. אבל לא על הבעיה הזו של הקואליציה והממשלה אני מתכוון לדבר, אלא באמת, בהמשך לדברים שאמרתי בבוקר, שעסקו בנושא של הפגיעה בילדים ובזקנים במסגרת מה שמכונה חוק ההתייעלות, והניסיון להשיג משאבים על בסיס פגיעה בשתי אוכלוסיות אלה – מה שתיארתי, חסונים על חיסונים, אותה הצעת חוק אומללה שעתידה לפגוע גם באותם 5% מהילדים שלא קיבלו חיסונים מכל סיבה שהיא. נניח שהוריהם החליטו לא לחסן אותם, אז עכשיו הם גם לא יוכלו לתת להם משהו מהקצבה שהם אמורים לקבל. והסעיף השני, שעסק בפגיעה ברשויות המקומיות, שבהעדר משאבים לא יקבלו את השיפוי שניתן לרשויות מקומיות כדי לסייע לזקנים – מה שמופיע בחוק ההתייעלות כ"ותיקים", אבל אנחנו יודעים בדיוק שהכוונה לזקנים – לאותם אנשים שההנחה בארנונה בעבורם היא הצלת חיים, פשוטו כמשמעו, אבל המשאב הזה יילקח מהם. בכלל, החיפוש אחרי המשאבים הכלכליים הוא לב לבה של הצעת חוק ההתייעלות שמונחת היום כאן, על שולחננו. אתה שואל: האם אנחנו באמת ערים – האם הממשלה הזו ערה לעובדה שמשאבים כלכליים מחוברים היטב למשאבים לאומיים, למשאבים מדיניים, למשאבים ביטחוניים, ובסופו של דבר הא בהא תליא? לכן, כשקדימה עסקה בנושא של "הישגים – אפס" היא לא דיברה, חס וחלילה, על האנשים שמכהנים כשרים בממשלה, אלא על הכיוונים, על התוצאות – אף-על-פי שאת התוצאות עדיין מוקדם לבדוק, אבל הכיוונים באמת מדאיגים. אני לא יודע, אדוני היושב-ראש, אם אתה ער לעובדה – איך בעצם מגיעים לספרה 0, מהו סוד קסמה של הספרה 0? הרי בכל ספרה יש מספר הפינות או הזיזים שאתה יכול להיאחז בהם, ולכן 2 הוא יותר מ-1, מפני שב-1 יש פינה אחת, יש זיז אחד שאתה יכול לתלות עליו את האנקול ולהיאחז בפינה הזו של 1; ב-2 יש לך כבר שני זיזים, אתה יכול להיאחז בשני זיזים; ב-3 יש כבר שלוש פינות, וב-4 – ארבע פינות, וכך אתה עולה עד הספרה 9. ובכל ספרה יש לך יותר פינות להיאחז – באופן שבו כתבו פעם את הספרות. ואז אתה מגיע לספרה 0. היא עגולה, אין במה להיאחז, אין לך זיז שאתה יכול לתלות בו אנקול ולמשוך, והחבל נמתח. לכן כשאנחנו מסתכלים על הכיוונים, ואתה שואל את עצמך לגבי המשאבים הלאומיים, שחלק מהם הם המשאבים הכלכליים, יש סיבה לדאגה. דיברו כאן קודמי על הלידה הקשה של אותה הצהרה בנאום בר-אילן – של שתי מדינות לשני עמים. אגב, "מפורזת" היא סוגיה ישנה, למי שיקרא את הסכמי אוסלו, שהם נכון להיום ההסכמים האחרונים הקובעים את מערכת היחסים בינינו לבין הפלסטינים, עם התוספות שהיו לאחר מכן ב"וואי פלנטיישן" – הסכם חברון – שנחתמו כשנתניהו היה ראש הממשלה. בסופו של דבר, המלה "מפורזת", או המשמעות של "מפורזת", היא: מי שעובר על גיליון השוטרים וכלי-הנשק והאמצעים האחרים שאמורים להיות בידי הרשות הפלסטינית, יש שם פירוט עד לרמת הכלי הבודד. לכן המלה "מפורזת" היא לא מלה חדשה. ההכרזה, או ליתר דיוק אי-ההכרזה, עד לאותו נאום בר-אילן, עד לאותו שלב שבו ראש הממשלה פשוט נדחק לפינה בגין קלקולציה לא נכונה, שלא לומר לא נבונה, של מהלכים מדיניים אל מול ידידות – בין אם זה ארצות-הברית או מדינות אירופה. ואז אתה שואל את עצמך, ועברנו את זה – לקח זמן, היו לחצים, היה נאום קהיר של נשיא ארצות-הברית, שמי שלא הבין עד נאום קהיר, הבין היטב בנאום קהיר איך רואים אותנו ואיך מפרשים את העמידה ואת האמירות – או ליתר דיוק אי-האמירות – של ראש הממשלה בנושא הזה. ואז הונח בפנינו נאום בר-אילן. אבל הגרוע מכול, פתאום מצאנו את עצמנו עוסקים – הסוגיה המרכזית בשיח הבין-לאומי בין מדינת ישראל לבין ארצות-הברית ובין מדינת ישראל לבין אירופה היא סביב נושא ההתנחלויות. איך קרה לנו, מדינת ישראל, שאנחנו פתאום מותקפים על נושא ההתנחלויות? אנחנו? איך אפשר לתקוף את מדינת ישראל בנושא ההתנחלויות, אחרי שלפני ארבע שנים מדינת ישראל הוכיחה לעצמה קבל עם ועולם שכשהיא מחליטה – אדוני היושב-ראש, אני חושב שיש כאן חידושים בפרוצדורות, שהן שיחות טלפון במהלך הישיבה. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת אלסאנע, אתה מפריע. אתה מדבר בטלפון. או שתעשה את זה בחוץ או שתסגור את הטלפון. תודה. <אברהם דיכטר (קדימה):> איך קרה לנו שאנחנו מוצאים על השולחן הלאומי שלנו נושא אחד בלבד שבו מותקפת מדינת ישראל מדי יום, והנושא הזה הוא נושא ההתנחלויות? לא שהוא לא נושא כבד, ולא שהוא לא נושא חשוב, אבל איך קרה שהוא הנושא היחיד שבו עוסקים מולנו? איך קרה לנו שלא שמנו ולו זיז אחד על השולחן שבו וסביבו יעסקו גם ארצות-הברית, גם מדינות מערביות ואפילו מדינות ערביות, הייתי אומר. אבל איך קרה לנו שהטובים שבידידינו נאחזים בזיז ההתנחלויות? אדוני היושב-ראש, אדוני השר, התשובה היא פשוטה: לא שמנו על השולחן שום דבר אחר. ואנחנו, שלפני ארבע שנים פינינו כמעט 10,000 איש מכ-20 יישובים, לא רק בעזה, גם בשומרון – – – <שר החוץ אביגדור ליברמן:> 24. <אברהם דיכטר (קדימה):> 24 יישובים. תודה, אדוני השר. אגב, כולם יישובים חוקיים, לא מאחזים בלתי חוקיים. והרסנו – לא בתי קרטון ופח ומה שנקרא בשפה העממית "זינגו", ואוהלים; מדינת ישראל, במו ידיה, באמצעות כוחות הביטחון, הרסו בתים לתפארה, בתי-כנסת, פינו בתי-קברות. לפני ארבע שנים, לא במאה הקודמת. אז אותנו באים ללמד בנושא התנחלויות ופינויים? אבל איך קרה לנו שאנחנו אפשרנו לעולם להיאחז בזיז הזה? התשובה היא פשוטה: לא שמנו שום כיוון אמיתי, לא שמנו שום כיוון רציני, ואמרתי שוב, שכשאתה לא משאיר שום זיז אתה בעצם יוצר את הספרה 0. וכשאתה יוצר את הספרה 0, אחרים מכתיבים לנו במה אנחנו נעסוק. היוזמה לעסוק בהתנחלויות והנסיעות חדשות לבקרים והפגישות כדי לטפל בהתנחלויות זה מפני שלא שמנו על השולחן שום דבר אחר. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – שלא ביצענו את מה שהתחייבנו לעשות. כי אילו היינו מצליחים לממש את מה שהיה אינטרס שלנו לעשות, לפנות את המאחזים הלא-חוקיים, העולם לא היה מתעסק אתנו. <אברהם דיכטר (קדימה):> חבר הכנסת שנלר, ידידי, אני אפילו לא מגיע לשלב הזה של הדיון. אני אומר: איך קרה לנו שבשלב הזה, כשנשיא חדש מגיע לארצות-הברית עם אג'נדה חדשה, שונה – אנחנו מבינים שאי-אפשר לעבור עוד 60 שנה בהמתנה לאיזשהו פתרון; איך קרה לנו שאנחנו לא שמים על השולחן, ואפילו לא מנסים לשים על השולחן משהו שסביבו יהיה שיח אחר? איך קרה שגררו אותנו לשיח הישן על היאחזויות? מה ביצענו – 22 היאחזויות, 23 – כל אחד והמספר שהוא יודע לנקוב בו. איך קרה שאנחנו בפינה ההיא? הסיבה פשוטה: כשאתה לא שם שום דבר, כשאין שום זיז להיאחז בו, אתה מייצר את הספרה 0, וכשאתה מייצר את הספרה 0 אחרים מתחילים לשים לך ספרות אחרות. ואתה שואל את עצמך איך קרה לנו שלראש הממשלה לוקח פרק זמן בלתי סביר, כשברור לחלוטין שההכרזה על שתי מדינות לשני עמים היא הכרזה שבוא תבוא, ולא חשוב אם זה ראש הממשלה נתניהו או ראש ממשלה אחר. הרי באלימינציה פשוטה אתה מגיע לשתי מדינות לשני עמים. יש מדינה אחת לשני עמים, שתי מדינות או שלוש מדינות לשני עמים. שלוש מדינות זו המציאות היום, של עזה כישות עצמאית, איו"ש כישות עצמאית. לצערי, עזה היא ישות עצמאית ת"פ אירן; איו"ש היא ישות עצמאית של מחמוד עבאס וסלאם פיאד, שלא רואים עצמם אחראים למה שקורה בעזה – לאחרונה ביקרו שם לפני למעלה משנתיים וחצי – וכמובן, מדינת ישראל. זו סיטואציה בלתי סבירה מבחינתנו. מדינה אחת לשני עמים זה בין הירדן לבין הים – 45% ערבים היום. אף אחד מאתנו לא מתכוון לחיות במדינה כזו. אז נשארת רק חלופה אחת – שתי מדינות לשני עמים. את זה ידע נתניהו ביומו הראשון כראש ממשלה, וכמובן, גם לפני כן. איך קרה שהמשפט הזה לא נאמר, וגררו אותנו לומר את המשפט הזה אחרי שבאמת גררו אותנו, במלוא מובן המלה, בעקבות נאום קהיר? ועכשיו אתה אומר, אוקיי, טעינו את הטעות הראשונה, מה הלאה? מה צופן לנו העתיד? אם אנחנו מבינים את הכיוון או את האין-כיוון שאנחנו נמצאים בו כרגע, אז אנחנו מבינים לאן אנחנו הולכים. אנחנו מתחילים לקבל לחצים ואמירות. אמירות בדרך כלל מתורגמות למעשים, ואז מסתבר לנו שגם המשאבים הכלכליים, שמחוברים למשאבים המדיניים, יתחילו להיפגע. והרי כל הצעת חוק ההתייעלות הזאת נשענת על משאבים שיהיו אחרי שהמשבר הכלכלי העמוק בעולם ובארץ יחלוף או יתחיל לדעוך. ואז מה? ואז נמצא את עצמנו במשבר מדיני שגורר משבר כלכלי, מפני שאנחנו מכירים את מדינות העולם; כשהן יבינו שבמדינת ישראל לא קורה כלום בכל מה שקשור לטרנד העולמי של פתרון סכסוכים, אנחנו נתחיל לשמוע זמירות כפי שבמדינות העולם יודעים לעשות. ואיפה כאן "סוף מעשה במחשבה תחילה"? איפה כאן הממשלה וראש הממשלה מבצעים באמת את ההכרחי של מי שמבין ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ומסמנים כיוון שאנחנו חושבים אותו ככיוון נכון? אני המלצתי אישית לראש הממשלה לקחת את יוזמת השלום הערבית ולבחון אותה בחינה רצינית, מעמיקה. מפני שהרי אם אנחנו לא נצא עם כיוון שלנו – ויוזמת השלום הערבית היא לא כיוון שלנו, מפני שלו היתה כזו היתה נזרקת לפח, אבל יש בה משהו שכדאי ורצוי וצריך לבדוק אותו: יש בה הזדמנות לפתור סדרה של בעיות, כולל את הבעיה הפלסטינית. לצערי, הרשות הפלסטינית לא יודעת לפתור היום את בעיית עזה, וכל אחד מאתנו מבין שהבעיה הזאת תיפתר או על-ידינו או על-ידי יוזמת השלום הערבית, אם היא תתורגם ל-action items בעתיד. אבל נאדה, שום דבר לא קורה. מדשדשים, דוחים, סותמים חור. יפתרו, מן הסתם. בסוף יגיעו לאיזושהי הבנה לחודש-חודשיים לגבי היאחזויות בלתי חוקיות, והחודשיים או שלושת החודשים יחלפו, וכל הפתרונות שאנחנו שומעים על פגישות ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שפותר או מנסה לפתור חלק מהבעיות כאילו הוא שר לענייני פינוי מאחזים – שלושה חודשים עברנו. אדוני היושב-ראש, בעוד שלושה חודשים הכנסת הזאת עדיין תהיה הכנסת. ומה אז? נשב ונדון בסנקציות לא בקול רם. המדינות יודעות להטיל סנקציות בצורה, לצערי, מתוחכמת ובעייתית מאוד מבחינתנו. לכן אני שואל את עצמי, כשאתה לוקח את מה שנקרא "חוק ההתייעלות" הזה, ופורט אותו לפרוטות ומפרק אותו לפרקים, אתה אומר: איך קרה לנו שממשלה חדשה בישראל מגיעה למצב שאין לך אנקול אחד לתלות עליו משהו, לתלות עליו תקווה כלשהי? ואתה הולך למדיני, והוא איננו, ומזה אתה יורד למטה לכלכלי – אז מה הפלא שבסופו של דבר לוקחים את הילדים המסכנים, את אותם 5% שלא קיבלו חיסונים – לא יודע כרגע לומר מאיזו סיבה: אחריות שלהם, אחריות של ההורים – אבל על ה-5% האלה בונים תלי תלים של חיסכון תקציבי. אני אומר לכם, בושה. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חבר הכנסת יוחנן פלסנר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> תודה רבה. לצערי אני לפני הקפה, אבל אנחנו מדגימים עקרונות של חיסכון במים. אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני סגן ראש הממשלה, רבותי חברי הכנסת, מכיוון שנמצאים כאן חברי הכנסת אבי דיכטר, מגלי והבה ועתניאל שנלר, אני אנקוב גם בשמותיכם. <שר החוץ אביגדור ליברמן:> שתי סיעות בלבד. <יוחנן פלסנר (קדימה):> נכון. סגן יושב-ראש הכנסת מישראל ביתנו, הוא מקדימה וחברת הכנסת אדטו – שבעה חברי כנסת, אדוני היושב-ראש, משתי סיעות. <עתניאל שנלר (קדימה):> ביהדות שבעה זה מספר של שלם. <יוחנן פלסנר (קדימה):> יש שינוי מהמצב שהיה בבוקר סביב חמש. בעת נאומי הקודם היה מספר חברי כנסת דומה, אבל משתי סיעות אחרות. הסיעה הגדולה באופוזיציה – – <היו"ר אלכס מילר:> אתה נראה ערני ובמצב רוח קרבי. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – סיעת קדימה, והסיעה – לטענתו של סגן יושב-ראש הכנסת, הקולגה שלך, אחמד טיבי – הסיעה השנייה בגודלה באופוזיציה, הלוא היא רע"ם-תע"ל. עכשיו התחלפו אנשי רע"ם-תע"ל באנשי ישראל ביתנו, וזה השינוי שחל בנוכחות כאן. <היו"ר אלכס מילר:> ולחוק ההסדרים – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> ולחוק ההסדרים. אדוני היושב-ראש, בדברים הקודמים שלי כאן, שאני בטוח שזכו לקשב ולריכוז רב, התייחסתי ספציפית לפרקים השונים של החוק, לבעייתיות ולהעדר גישה מערכתית שבא לידי ביטוי בהיבטים השונים של החוק. אני רוצה עכשיו לקחת צעד אחד אחורה. אנחנו מגיעים היום לקצה של תהליך, תהליך החקיקה של תקציב המדינה וחוק ההסדרים, שזה בעצם מעשה המדיניות הממשלתי ומעשה החקיקה החשובים ביותר שהכנסת והממשלה מעבירות. הרי התקציב בסופו של דבר מביא לידי ביטוי את המדיניות, או את סדרי המדיניות הממשלתיים, בצורה המובהקת ביותר. עכשיו נשאלת השאלה, מהם סדרי העדיפויות של הממשלה, כפי שהם באים לידי ביטוי בתקציב הזה. הרי בין עמודי התקציב והמספרים של התקציב בעצם אומרים לנו מה הממשלה הזאת רוצה. הסתכלתי גם על חוק ההסדרים וגם על תקציב המדינה, ואני שואל את השאלה הפשוטה – אני חושב שהתפקיד שלנו, כנבחרי הציבור, ככנסת ישראל, הוא לשאול – מה הממשלה רוצה? לאיזה כיוון היא רוצה להוביל אותנו? מה בעצם החוק הזה – איזה סדרי עדיפויות החוק הזה מביא לידי ביטוי? אני חושב שאם שואלים את השאלה הזאת ביושר ובהגינות ובוחנים את התהליך כולו, את תהליך חקיקת החוק, אני חושב שאפשר להגיע למסקנה – אולי אחת; ואני באמת מנסה להיות כאן הגון. החוק הזה, אדוני היושב-ראש, אדוני סגן ראש הממשלה, מביא לידי ביטוי אולי רק דבר אחד: את מד הלחץ של נתניהו. מי שלחץ על נתניהו יותר בכל אחת מנקודות הזמן בחודשים האחרונים, קיבל הישג. מה אנחנו בעצם רואים כאן? הרי היה נושא גישת המקרו – מה צריך להיות גודל התקציב. נתניהו דיבר על כך שהתקציב צריך לגדול ב-1.7, וזה התקציב הראשוני שהוא הגיש, והוא הסביר – היתה רציונליזציה שלמה מדוע 1.7, ולא רוצים להגדיל את הגירעון, ואנחנו חשבנו שיש כאן היגיון מקרו-כלכלי, וכל ההיגיון הזה התהפך בן-לילה כאשר נתניהו לא עמד בלחץ שהופעל עליו. אני רואה עכשיו שאפילו הנציגות הנכבדת של ישראל ביתנו קוצצה ב-50% ברגע זה, ונציגות הממשלה קוצצה ב-100%. <היו"ר אלכס מילר:> לזמן קצר ביותר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אני אסמוך עליך כגורם מוסמך. היה לנו שינוי מקרו של – כל גישת המקרו של התקציב הזה, איזו גישת מקרו הוא מנסה להביא לידי ביטוי? ברגע אחד של לחץ עשו את אותה עסקת חבילה, שינוי של 180 מעלות בגישת המקרו של התקציב. גישת מקרו אחרת של נתניהו היתה עוד לפני הבחירות: אני אוריד מסים, כי זה מנוע סילוני שיגביר את הצמיחה. מה ראינו? העלאת מסים נטו, כמו שכבר דובר, בעיקר מסים עקיפים. נתניהו דיבר על העיקרון שאם כבר משנים את המיסוי, צריך להוריד מסים ישירים. במקום זה העלה את המסים העקיפים. כמעט בכל נושא אנחנו רואים שיש כאן שינוי מהתוואי – לא המקורי, האידיאולוגי, שנתניהו דיבר עליו ב-2003, אלא שינוי במהלך החודשים האחרונים; אין כמעט מקום אחד שבו אנחנו רואים עקביות בתהליך החקיקה של החוק. ואחר כך, כשאנחנו יורדים לחוקים ספציפיים או תחומים ספציפיים, אנחנו רואים גזירות כמעט בכל תחום – גזירות שהתהפכו. שינוי טוטלי של החקיקה בתחום יחסי העבודה – מה קרה, מר נתניהו? השתנתה לחלוטין גישתך בתחום יחסי העבודה? הפכת עכשיו לסוציאליסט בשלושת החודשים האחרונים? ממצב של נתניהו שמסביר, ואני מצטט: לא נהפוך את מדינת ישראל – אני מצטט מהזיכרון – לא נהפוך את מדינת ישראל ל"הסתדרותיסטן", ואידיאולוגיה שלמה, והסברים, ומה קרה? הכול התהפך, שינוי טוטלי של מערכת יחסי העבודה. אני לא בטוח שהשינוי הזה מביא לידי ביטוי את האידיאולוגיה של מר נתניהו, ואני גם לא חושב שאת האידיאולוגיה של ישראל ביתנו. אבל זה מה שקורה בפועל, ועל התקציב הזה אתם מצביעים; על שינוי של מערכת התעסוקה ועל שינוי של שיווי המשקל מהמעסיקים לכיוון של העובדים, עד כדי שתחומים שלמים ביחסי עבודה הופכים להיות כפופים למשפט הפלילי. עד כדי כך – ועל זה אתה הולך להצביע, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת. אם נשב כאן על כוס קפה אחרי הדיון הזה – והקפה אכן נדרש, לא ברור לי אם אתה הולך להצדיק את זה. השורה התחתונה של מה שאני אומר – ויש עוד הרבה דוגמאות – היא: מה התפקיד של מנהיגות? התפקיד של מנהיגות הוא לקחת את כל התקציב הזה, שבנוי מאלפי פריטים ופרטים, עשרות תוכניות, עשרות רפורמות, עשרות גישות, לקחת את כל הדברים האלה ולקבוע סדר עדיפות. להגיד: אוקיי, אני מוותר פה, ומעביר לכאן. אני עכשיו פותר שתיים-שלוש בעיות יסודיות. זו מנהיגות. זה התפקיד של מנהיגות. מה אנחנו רואים בתקציב הזה? התקציב הזה הוא מין תוצאה של פשרה, מי אפסיים של קצת לחץ מפה, קצת של קבוצת לחץ כזאת, קצת של המפלגה הזאת, של הסקטור הזה, של הקבוצה ההיא – תוצאה של שרשרת פשרות בלי חזון, בלי דרך, בלי כיוון, ובשורה התחתונה, אדוני סגן ראש הממשלה, בלי מנהיגות. בלי מנהיגות. וזה התפקיד של ראש הממשלה. התפקיד של ראש הממשלה הוא ליצור תקציב שיש בו בשורה, שאפשר להגיד לאן מדינת ישראל הולכת. כשהחליטו לקצץ – איך החליטו לקצץ? עשו את הדבר שהכי קל לעשות, קיצוץ flat 6%, להוריד את הרגליים – וכאן אני מצטט אותך, אני חושב, חבר הכנסת דיכטר – לקצץ את כפות הרגליים של כולם, כדי שכולנו לא נוכל ללכת. בסופו של דבר לפגוע קצת בכל המשרדים, לפגוע קצת בכל התחומים, זאת מנהיגות? מנהיגות זה להגיד: אני לוקח מהתחום הזה, שעכשיו הוא לא בליבת האינטרס הלאומי, ומעביר לתחום הזה. זו מנהיגות. זה להגיד: עכשיו אנחנו רוצים להשקיע בחינוך, בתקציב שהבשורה שלו היא ביטחונית וחינוכית, ולמקד ולרכז את המשאבים בשני התחומים הללו; או להגיד שרוצים להשקיע בחינוך ובתשתיות, ולהקפיץ את מדינת ישראל. להשתמש במשבר הזה ולהפוך אותו להזדמנות אמיתית להשקיע בתשתיות, גם האנושיות וגם הפיזיות. אבל בשביל זה, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, אנחנו צריכים אומץ. בשביל זה אנחנו צריכים לבוא לאיש השמן ולהגיד לו: אדוני, האיש השמן, אני צריך לקחת ממך פרוסת לחם, ולא מהאיש הרזה. אבל נתניהו פוחד מהאיש השמן; הוא פוחד שהוא יצעק עליו, הוא פוחד שהוא יאיים עליו, הוא פוחד מהאיש השמן, אז הוא מעדיף לא להכריע, לבצע קיצוץ פרווה, בלי כיוון, בלי דרך, קיצוץ בהכול, בלי סדרי עדיפויות. עכשיו נשאלת השאלה, חברים, למה זה כל כך חשוב? הגענו לפשרה, וכולם קצת לא מרוצים וקצת מרוצים, והולך להיות תקציב מדינה. למה זה כל כך בעייתי? עשינו קצת flat, ריצינו את הסקטור הזה וריצינו את הסקטור ההוא, וריצינו את בעל האינטרס הזה, ושילמנו 8 מיליארד של כספים פוליטיים ותחזקנו את הישיבות. הרי מה הסיפור הגדול בתקציב הזה? כל בעל אינטרס שיושב על איזשהו שיבר ציבורי יצא מרוצה. אז מה הבעיה? אם ש"ס יצאה מרוצה, ויש גידול בקצבאות הילדים וגידול בתקציבי האברכים, וההסתדרות מרוצה, וכל אחד מהמשרדים קצת לא מרוצה וקצת מרוצה, אז מה הבעיה הגדולה? הנה, מלאכת מחשבת פוליטית בתקציב הזה – לקחת את כל בעלי האינטרס שיכולים לפגוע בהישרדותו הפוליטית של ראש הממשלה ולתת להם משהו. לכאורה, להסיר את הכובע; כל אחד הגן על החלקה שלו. אבל נשאלת השאלה, בלי קנטרנות ובלי ראייה פוליטית: מי דואג לאינטרס של הציבור הרחב? מי דואג לאינטרס של מדינת ישראל? אני רוצה להציג אולי שלוש מגמות, מדוע זה חשוב שמישהו כן ידאג. מדוע העובדה שאנחנו מפספסים כאן הזדמנות היא קריטית ודרמטית מבחינתה של מדינת ישראל. אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, נמצא בידי מחקר של מרכז טאוב לחקר המדיניות הכלכלית והחברתית במדינת ישראל. ד"ר דן בן-דוד מצביע על שלוש מגמות. מגמה ארוכת טווח של צמיחה כלכלית, שהווקטור שהיינו בו עד שנת 1972 היה כזה שמדינת ישראל עד שנת 1972 הלכה וסגרה את הפער עם המדינות המובילות במערב, ומאז שנת 1973 לא רק שאנחנו לא סוגרים את הפער, אלא רמת החיים במדינת ישראל הולכת ונסוגה בעקביות, במונחים יחסיים, לעומת המדינות המובילות במערב. המגמה הזאת היא מגמה שלאורך זמן מביאה לא למשיכת מוחות אלא לבריחת מוחות. היא מגמה שהופכת אותנו לאורך זמן ממדינה שהיתה בדרך להפוך לא למדינת עולם ראשון אלא למדינה מובילה בעולם הראשון – אבל אם אנחנו ממשיכים במסלול הקיים אנחנו בדרך להפיכה למדינת עולם שלישי. זו המשמעות, זה תוואי הצמיחה הכלכלית של מדינת ישראל. כאן נדרשת מנהיגות, להבין על איזה תוואי אנחנו הולכים, לאיזה כיוון אנחנו מתקדמים ומה הולך לקרות אם לא ננקוט מנהיגות. מה המגמה השנייה? המגמה השנייה היא ממדי העוני במדינת ישראל. בשנת 1979 העוני במדינת ישראל, על-פי חלוקת ההכנסות ברוטו, לפני העברת תשלומי העברה – רבע מכלל המשפחות במדינת ישראל היו מתחת לקו העוני, 26%. היום אנחנו במצב של שליש; שליש מכלל המשפחות במדינת ישראל. השר מרגי רלוונטי לנושאים הללו, מכיוון שהמדיניות שהמפלגה שלו מייצגת, אדוני השר, היא כזו שלא רק שלא עוזרת לנו לצאת מהמומנטום, הכיוון השלילי שאנחנו נמצאים בו, אלא רק מעמיקה אותו עכשיו. מגמה של צמיחה כלכלית שהכיוון שאנחנו נמצאים בו, גברתי היושבת-ראש, הוא כיוון של הפיכה למדינת עולם שלישי. הגידול בעוני, ממצב שבשנת 1979 רבע מכלל המשפחות בישראל, למצב שבו שליש, היום, מכלל המשפחות בישראל הן מתחת לקו העוני, על-פי הכנסות ברוטו. כשמחלקים את ההכנסות אחרי תשלומי העברה אז באמת מדובר רק ב-20%, אבל מה המשמעות, שחלק יותר ויותר משמעותי מתקציב המדינה עכשיו הולך לתשלומי העברה, כדי לנסות לגשר על הפערים ההולכים ומתרחבים. מה המשמעות? יש פחות צמיחה, פחות משאבים למדינה, ואותם פחות משאבים יותר מחולקים לכיוון של תשלומי העברה. מה המשמעות, גברתי היושבת-ראש – ובכך אסכם את דברי? שהכיוון שבו מדינת ישראל מתקדמת עכשיו הוא כיוון של התקדמות לקראת היותנו מדינת עולם שלישי. ומה היתה ההזדמנות עכשיו? הזדמנות של תקציב – תקציב שמרחיב ומכניס אותנו לגירעון יותר משמעותי בגלל המשבר – ההזדמנות המשמעותית היתה לגלות מנהיגות ולהתחיל לשנות את הכיוון, לשנות את הגרף, להגדיל את הצמיחה, להשקיע בתשתיות. במקום זה, מה אנחנו רואים? תקציב פחדני, תקציב בלי כיוון, בלי חזון, תקציב שרק מושפע מבעלי אינטרסים, או פוליטיים או אחרים, שלוחצים על ראש הממשלה, ובמובן הזה אנחנו מאבדים שנים חיוניות, שנים שאני מקווה שנוכל להחזיר אבל אני לא בטוח. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת יוחנן פלסנר. הדובר הבא – חבר הכנסת ישראל חסון. בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> בוקר טוב, גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת. בשעה 04:00, כשנאמנו פה, היושב-ראש, ד"ר טיבי, עשה חשבון: הוא מצא שמקדימה היו 30% מהסיעה, משהו כזה, מרע"ם-תע"ל – 25% מהסיעה, כי הוא ישב פה, ומהממשלה היו 3%. אנחנו כרגע כנראה באותם אחוזים – 3%. השר מרגי לא כל כך שומע. אני לא כל כך רוצה לבזבז את הזמן שניתן לי – – – <אמנון כהן (ש"ס):> כשאני דיברתי היה 0%. <ישראל חסון (קדימה):> נכון. נתנו סקירה על ספר שסיימתי לקרוא, על סיפורו של האפס, המצאת האפס במתמטיקה. זה ספר מדהים, שמאוד רלוונטי לדיון הזה, אבל אנחנו לא חוזרים עליו. אני רוצה, גברתי היושבת בראש, להגיד לך שמה שקורה לנו עכשיו הוא לכאורה פתטי, אבל הוא די משקף את מה שקרה. הוא פתטי, משום שאת פעלת באמת, כיושבת-ראש ועדת הכנסת, לצמצום חוק ההסדרים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> פעם ראשונה מאז 1985 שזה קרה. <ישראל חסון (קדימה):> הוצאת התחייבות מהאוצר שהחוק הזה יהיה מצומצם, אם בכלל. הגענו ל-280 סעיפים שלו. אני אומר לך שניסינו לקיים דיון, ניסינו לקיים דו-שיח על הדבר הזה, ברמה העקרונית, בישיבת ועדת הכנסת שמזכיר הכנסת נכח בה. חשבו שאנחנו עושים פיליבסטר. ניסינו באמת לקיים דו-שיח. התשובה שתמיד קיבלנו היא: למה? ככה. הילדים שלי מגיל אפס יודעים ש"ככה" זאת לא תשובה. למה? ככה – זאת לא תשובה. מאותו רגע אנחנו מקיימים חד-שיח. אני אומר לך שהתופעה שהדהימה אותי בכל הדיונים – והשתתפתי בכל הדיונים בוועדת הכלכלה – הדהימה אותי רמת הביטול העצמי של חברים – שאני מאוד מעריך אותם. חברי כנסת. ביטול עצמי – ביטלו את שיקול הדעת, ביטלו את ההתייחסות שלהם, ואפשר לעמוד עכשיו ולנאום מה עשו בסעיף הזה ומה עשו בסעיף אחר. בשום סעיף לא היתה התייחסות עניינית, ניסיון לקיים דו-שיח, לדרוש דו-שיח עם הממשלה. שום דבר, פשוט, לא התקיים. יתירה מכך; שאלנו בדיונים בוועדת הכלכלה – ברפורמה של מינהל מקרקעי ישראל דרשתי במשך ארבעה דיונים שלא ישב רק ראש המינהל. שיבוא השר, משום שהדיון הוא על מדיניות. השר הגיע לישיבה האחרונה, אחרי שהשקענו בנושא הזה יותר מ-40 שעות דיון, ואמר: יש לי עשר דקות בשבילכם, לשאלות. בדיון על רשות השידור לא הגיע השר, יולי אדלשטיין, ואני לא מתבייש לומר – הוא שלח את אחד הפקידים הזוטרים שלו. לא הגיעה באותו דיון – שהיה על היצירה הישראלית – גם השרה לימור לבנת. לא הגיעו. שאלנו את השר אריאל אטיאס, שהגיע – כמה שעות השקעת וכמה שעות הממשלה השקיעה בדיון על הרפורמה הזאת? את התשובה תמצאי בפרוטוקול. אני אומר לך רק דבר אחד: אם זה היה דיון על החנייה של האופניים של הילדים של השר אטיאס, היו משקיעים יותר זמן בדיון, ויותר קשב. ככה הדברים עברו, וככה הדברים עוברים, ואנחנו ממשיכים לקיים את החד-שיח הזה. פעם אמרו שההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה זה שבדיקטטורה כשאתה מדבר מעמידים אותך לקיר, ושם יורים בך, ובדמוקרטיה אתה מדבר לקיר. לצערי זה מה שקורה לנו נכון לעכשיו. אני עד היום – על אף שאלה שנשאלה, והשאלות היו ענייניות, לא פוליטיות מתגרות – לדוגמה: ממנים ראש רשות למינהל מקרקעי ישראל. שאלתי: למה בחוק לא מגבילים את אורך הקדנציה? למה בחוק לא קובעים שהסגן חייב להיות מבפנים? למה לא קובעים שתהיה ועדת איתור אלא רק מינוי של ראש הממשלה והשר הממונה? למה לא קובעים את כל הגורמים המרסנים האלה? התשובה שקיבלתי היא קצת ארוכה – אני לא רוצה להלאות אתכם בה; התשובה שקיבלתי היא: ככה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> מאוד ארוכה... <ישראל חסון (קדימה):> הרימו את הידיים. <עתניאל שנלר (קדימה):> אמרת את זה לפני שעתיים, ואז התשובה היתה טיפה אחרת. <ישראל חסון (קדימה):> אבל "ככה" זאת לא תשובה, וגם זו לא דרך. אני מצר מאוד על כך שלפי דעתי, הדבר שאנחנו עושים בעיקר בחוק ההסדרים – אנחנו עושים את מלאכתנו רמייה. זה לא בסדר, זה לא תקין. אני חושב שההתנהלות של הקואליציה ושל הממשלה היתה ברוטלית. פשוט ברוטלית. ביטול של כל ערך ושל כל דרך, ולדברים האלה יש מחיר. אני מצר על כך, כי את המחיר בסוף לא אנחנו נשלם, אלא אלה ששלחו אותנו ואנחנו אמורים לשרת אותם. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך. <ישראל חסון (קדימה):> תודה רבה לכם, ונקווה שאני טועה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה לחבר הכנסת ישראל חסון. הדובר הבא – חבר הכנסת אריה ביבי. בבקשה. אחריו – חבר הכנסת עתניאל שנלר. <אריה ביבי (קדימה):> בוקר טוב, גברתי, יושבת-ראש הכנסת לעתיד, חברי חברי הכנסת, אדוני השר. גברתי, ישראל דיבר בשעה 05:00 וקצת כאן במליאה, כשהיתה המליאה מלאה באנשי קדימה והיו אפס שרים. אז הוא דיבר על האפס. את יודעת, האפס, היתה לו תרומה גדולה מאוד כשגילו אותו לפני כ-800 שנה. אבל האפס היום, מסתבר שאין לו כזאת תרומה, כי אם תיקחי 100 ימים עם אפס מעשה, זאת לא תרומה. גברתי שיושבת פה, שהיא רופאה, חברת הכנסת רחל אדטו, יודעת שגם ברפואה אין דבר כזה סטטי – או משתפר או הולך לכיוון רע. אז אני הייתי רוצה לשאול את שתיכן, מה קורה באמת עם האפס, עם אפס מעשה. אז אני אגיד לכם מה קורה עם האפס מעשה. האפס מעשה מביא לגזירות, וגזירות בעם, עם כל ההבטחות שקיבלנו כאן מחברי, שהם שרים, שאני מכיר אותם, הם דיברו לפני הבחירות בצורה אחת והם זיגזגו אחרי הבחירות בצורה מאוד שונה. אני באמת מעריך היום, יותר מתמיד, את מה שאמרה יושבת-ראש הסיעה שלי, גברת לבני. היא אמרה שהיא רוצה להביא פוליטיקה אחרת. אני חשבתי: מה זאת אומרת פוליטיקה אחרת? האם הפוליטיקה שלנו היא לא בסדר? כשהגעתי לכנסת – עכשיו אני יודע כמה יושבת-ראש הסיעה שלנו צדקה כאשר אמרה שהיא רוצה פוליטיקה אחרת. אכן, אנחנו מה רואים כאן? רואים, יושבים בלילה, קמים בבוקר שומעים על גזירה. רואים זיגזוג מפה ועד הודעה חדשה, על כל דבר ועניין. לפני דיברו על מינהל מקרקעי ישראל. אני רוצה לומר לכם שרפורמות זה דבר טוב, זה דבר מצוין, אבל לא בכל מחיר. לא במחיר של למכור את אדמות מדינת ישראל לענקי נדל"ן. לא במחיר של סחבת. לא במחיר שאת כל – לא נעים להגיד, אבל את כל המשאבים לשים על כף יד אחת ולתת לאדם אחד שינהל את זה. רפורמות עושים כשיש חולי במשהו, ואכן יש חולי במינהל מקרקעי ישראל. יש סחבת, יש מאכערים, יש "שמור לי ואשמור לך" ויש מפה ועד הודעה חדשה דברים שצריכים לתקן. צריכים לתקן אותם ברפורמה, רק כשעושים רפורמה עושים גם דיון על רפורמה. דיון שיכול למצות, דיון של אנשים מומחים, דיון של אנשים מבינים. לא דיון של ועדת כנסת שיושבת שעתיים-שלוש ופתאום מוציאה החלטה: אכן, אנחנו הולכים לעשות רפורמה ותתמכו ברפורמה. זה לא דיון רציני. אני זוכר גם, כשהיינו בצבא לימדנו על דברים פשוטים. אז גם כן לקח איזה שבוע-שבועיים. ומה קורה היום? היום מעבירים דיון ברפורמות על מינהל מקרקעי ישראל, שאלה בעצם האדמות הכי יקרות לעם היהודי. ומה עושים אתן? שום דבר. נותנים אותן, נותנים את כל הכוח למאכערים, לאנשים שאני לא יודע מה היכולת שלהם בניהול, שהם יתעסקו בזה. גברתי, היות שהיה לנו לילה לבן, אני אסתפק בזה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, אדוני, על דבריך. הדובר הבא – חבר הכנסת עתניאל שנלר, ולאחריו – חבר הכנסת מגלי והבה. <עתניאל שנלר (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, בוקר טוב – בוקר טוב אחרי לילה ארוך, שבו ניסינו להציג חלק מרעיונותינו, הסתייגויותינו מהתקציב, מחוק ההתייעלות. אגב, שינוי השם מחוק ההסדרים לחוק ההתייעלות, אני חושב שזה באמת שינוי ראוי. אבל מה לא ראוי? לא ראוי שלא היה דיון על התקציב. לא ראוי שלא היה דיון על חוק ההתייעלות, כמעט שלא היו דיונים. הדיונים היו בוועדות באופן כזה או אחר. הרי כאן אין דיון, כי ברגע זה אנחנו דנים פחות או יותר עם עצמנו. טוב, אולי גם את זה צריך לעשות. תראו. הדבר שמטריד בסופו של יום: איך ליצור איזון בין הרוב, שהוא נדרש להנהיג, וטוב שכך, לבין האופוזיציה, האמורה ליצור את האיזונים. שהיא אומרת למנהיג: אתה רוצה x, בוא נראה את חצי הכוס הריקה וניצור את האיזונים. כך דרכה של דמוקרטיה, כי כלכלה משמעותה, במידה מסוימת, אמנות האיזון בין דעות, אינטרסים, אידיאות, עם אילוצים חיצוניים, שחלקם בלתי נשלטים, כי איש לא יודע איך תיראה הכלכלה בעוד זמן כזה או אחר. אפשר רק לחשוב. כאן יש גם ויכוח גדול. גברתי היושבת-ראש, אני אפנה אלייך כי אין לי הרבה למי לפנות, אז אני אחזור כמה פעמים. אנחנו נמצאים בבית הזה באיזון בין תפיסות עולם, והכול נכון, כל תפיסת עולם היא נכונה. הנה, יושב כאן חבר הכנסת חיים אורון. למשל, חיים אורון מייצג תפיסת עולם כלכלית שאני גדלתי על ברכיה, התפיסה השיתופית, התפיסה הסוציאליסטית, שאני רואה בה נכס אידיאי עצום. גדלתי, אני, בקיבוץ, כך גדלתי, ואני מאמין בכל לבי שיש כאן מסר חינוכי עצום לגבי הדאגה לפרט והאחריות לכלל באמצעות הפרט. אבל יושבים באולם הזה גם – לא בדיוק עכשיו; אני יודע, היו אמורים לשבת כאן – אנשים שתפיסתם היא דווקא תפיסה קפיטליסטית, ויש בה ההיגיון שלה. התפיסה הקפיטליסטית, בעצם – למשל, הליכוד בעיקר, אני חושב שראש הממשלה מבטא את התפיסה הזאת – היא בעצם מבקשת לייצר צמיחה באמצעות בעלי הון, בעלי שליטה, שדרך ההצלחה שלהם הפרט ייהנה. תפקיד קדימה כמפלגת מרכז – גם בתחום הזה יש לה תפקיד חשוב ביותר. תפקיד קדימה במערכת הזאת, במתח בין הקפיטליזם – או נקרא לזה, צד אחד הסוציאליזם, שהפרט הוא המחולל, והצד שנקרא לזה הפרטה, הכלכלה המודרנית, מה שנקרא, שבה הפרט העשיר, בעל ההון, הוא המחולל – נדמה לי שהתפקיד של קדימה למצוא את האיזון ולהגיד: כן, אנחנו רוצים לקדם התייעלות, ולכן טוב עושים בחוק ההתייעלות בנושא מינהל מקרקעי ישראל לסילוק הביורוקרטיה, אבל אי-אפשר להפקיר את הפרט, אי-אפשר להפקיר את הזכויות של הפרט ולשכוח את מצוות רבותינו על ערבות הדדית, שהיא נכונה גם בתקציב. איך הכנסת אמורה לדון על חוק התקציב? כאן אני מתכוון, גברתי היושבת-ראש, להציג במושב הבא תיקון לחוק, לסדרי ניהול דיונים על תקציב המדינה. אני הייתי רוצה להציג היום את העקרונות שיובילו לחוק שאני אנסה לקדם, שתקציב המדינה יאושר בשלושה שלבים באישורי חוקי הכלכלה והתקציב. אפרט את השלבים. השלב הראשון – אדוני השר, אני מאוד אשמח; מילא, אתה החלטת להצטרף אלינו, לספסלים האחוריים, ועוד לאופוזיציה, אבל אני עכשיו רוצה להציע שאולי את ההצעה שאני אציע הממשלה תציע. כי אתה יודע, קבעתם בממשלה הזאת שלא מאשרים הצעות של אופוזיציה וחברי כנסת. אז אולי זה יבוא מהממשלה, אני אתמוך. ההצעה לשינוי שיטת הדיונים בתקציב, אני רוצה להציע שלושה שלבים. השלב הראשון, הממשלה הרי דנה בחודשים אוגוסט–ספטמבר על מסגרות התקציב והיא קובעת גם את המסגרת, יעדי הגירעון, יעדי צמיחה. היא קובעת בעצם את היסודות שעל בסיסם בונים את התקציב. הלא כן? זה מה שעושה הממשלה. וכשהיא בונה את מסגרת התקציב ומחליטה מה יהיה הגירעון ומה יעדי הצמיחה וכו', על זה היא מלבישה את חוקי ההתייעלות ואת התקציב, כי זאת המסגרת לתכנון. אבל דומה שאם הממשלה היתה מביאה מדי שנה – עד לאמצע ספטמבר, גמר החגים, תחילת כנס החורף, כל שנה, את המסגרת שהיא עצמה אישרה – את יעדי הגירעון, את יעדי הצמיחה – לאישור הכנסת, יהיה דיון עקרוני, בלי להיכנס לאף משרד, בלי להיכנס לשום תהליך פנים-משרדי, פנים-תקציבי או חוק התייעלות, אלא להבין את מסגרת המקרו-תקציבית. מה היתרון הגדול? יבואו בדיון הזה לידי ביטוי התפיסות, האידיאות לגבי יעדי גירעון, סדרי עדיפויות, מבלי להיכנס לדבר קונקרטי של אינטרסים קונקרטיים ברגע נתון. אבל אישור המסגרת הזאת על-ידי הכנסת יחסל את הדיונים והשאלות, עוד פעם לגבי המסגרת, כי את זה הכנסת כבר אישרה, זה כבר חוק, זה עבר כחוק לשנה הבאה, זאת המסגרת. ואז החוק יצטמצם לשני נושאים קונקרטיים. אחד, חוק ההתייעלות במהותו וחוק התקציב במהותו, בלי להיכנס לשאלת המסגרת. הכנסת אישרה את זה, מאמצע ספטמבר עד נגיד 1 באוקטובר, ונותרו לנו שלושה חודשים לאשר את שני הדברים גם יחד, חוק ההתייעלות וחוק התקציב. ואז נעבור לשלב ב'. שלב ב' יהיה דיון מרוכז של חודש עד חודש וחצי, אדוני השר, רק על חוק ההתייעלות. כי אם אתה מצליח בחוק ההתייעלות, זה גוזר מייד על תקציבי המשרדים. גם קשה לך מאוד לתכנן תקציב למשרד כשאתה לא יודע אם חוק ההתייעלות הנוגע באותו עניין יעבור או לא יעבור. הרי יש נפקא מינה גדולה מאוד אם חוק התייעלות עובר או לא. למשל, הממשלה עכשיו דיברה על תקציב בהקשר של בנייה ושיכון. בואו נאמר שהרפורמה במינהל מקרקעי ישראל לא תעבור. הרי כל התקציב שבנה השר הרלוונטי – כלא היה. הוא צריך לעשות שינוי פנימי. אבל כבר אישרו את התקציב של הממשלה. זאת אומרת, ההתליה של חוק ההסדרים עם התקציב, מעקרת, בהגדרה, את היכולת לדון בכלל בכנסת דיון של אמת. ואז הרוב האוטומטי בעצם כופה את התקציב, גם אם הוא לוקה בחסר. כמו שאמר חבר הכנסת חסון, גם אם הוא שכנע בוועדת הכלכלה את השר אטיאס בנושא מינהל מקרקעי ישראל, לא היתה שום יכולת לעשות שינוי, כי הוא יודע שאם הוא ישנה את הרפורמה אולי זה יפגע בתקציבו, אולי יוסיף לתקציבו, ישנה את תקציבו. הוא ממילא לא יכול לעשות שום דבר עם העניין. לכן חשוב לקחת חודש ימים ולדון בוועדות המקצועיות בכנסת בחוק ההתייעלות, לא תקציב – את המסגרת כבר אישרנו – רק בחוקי ההתייעלות. והכנסת תקבל החלטה, לא בסוף דצמבר. הכנסת תתרכז סביב ה-15 בנובמבר ותעשה דיון רציני רק בנושא ההתייעלות ותאשר או לא תאשר, עם השינויים, עם החריגות. ואז, אחרינו, אחרי שדנו באופן רציני, גם במליאה במסגרת התקציב, וגם בוועדות השונות על החוקים השונים בנושא ההתייעלות, הכנסת תאשר את חוקי ההתייעלות. עכשיו נשאר לנו לאשר את התקציב, שהוא ממילא נובע משתי החלטות שכבר התקבלו, שאין מה לפתוח אותן עוד פעם. הדיון על התקציב עכשיו יהיה פרופר תקציב, כשיודעים מה המסגרת, יודעים מה המשחק הכלכלי של חוק ההתייעלות. נשארים עכשיו, באמת, המספרים, וזה קביעת סדרי עדיפויות. גם כשמגיעים לדיון על תקציב אני רוצה להציע שינוי מסוים. חבל שיושב-ראש ועדת הכספים לא נמצא עכשיו, כי השינוי שאני רוצה להציע עכשיו קשור לוועדות הכספים. לו יצויר שיהיו בכנסת, בוועדות, שני סוגי דיונים בתקציב: דיון עומק משרדי ודיון לאישור מסגרת תקציב. מהו דיון עומק? האם באמת, חברי חברי הכנסת, אפשר לעשות דיונים אמיתיים בוועדת הכספים, בלי שחברי הוועדות שעוסקים באותם משרדים לאורך כל השנה שותפים באמת? הרי זאת פיקציה. אתה פעם אחת יושב ועושה דיוני עומק כל השנה, נאמר בוועדת החינוך של הכנסת על מערכת החינוך; באיזה יום מפקיעים ממך את היכולות להשפיע, מעבירים את הכול לוועדת הכספים. ועדת הכספים מחליטה על החינוך, עושה את הרפורמות בחינוך. והוועדות המקצועיות, אין להן בעצם יכולות להשפיע. פשוט אין להן יכולות להשפיע. לכן הצעתי תהיה – ואולי כדאי, עוד פעם אני אומר, שזאת תהיה הצעת חוק של הממשלה – שיהיה פעם בשנתיים, בכל משרד, דיון עומק. דיון עומק, זה אומר שאת התקציב של המשרד מאשרים בוועדה משותפת, המורכבת מנציגי ועדת הכספים וחברי אותה ועדה. כך, למשל, אם בשנה ראשונה דנים, כמשל, במשרד החינוך, משרד הפנים, משרד הבריאות ומשרד המשפטים דיוני עומק, כשבכל אחד מהמשרדים עושים ועדה משותפת של ועדת הכספים ואותן ועדות, ודנים חודש וחצי על התקציב במשותף; ומשרדים אחרים, למשל, תרבות וספורט, תחבורה, רווחה, תעשייה, באותה שנה עושים דיונים כמו היום, דיוני תקציב בוועדות הכספים – או אז, פעם בשנתיים יהיה שיח בין הוועדה המקצועית, הדנה כל השנה, עם ועדת הכספים, באישור תוכניות אמיתיות של אותו משרד. זה גם ייצור תוכניות דו-שנתיות, אף שמאשרים תקציב כל שנה, כי הכלכלה צריכה אישור, ועדכון, כל שנה. אבל לפחות ידונו דיוני עומק בתקציב כל משרד. ואילו בשנה השנייה יהיו רק דיונים כמו עכשיו. למעט שתי ועדות, שבהן חייבים לדון כל שנה דיוני עומק. זה כיום בוועדת חוץ וביטחון – ואני אציע גם בתקציב החוץ ולא רק תקציב הביטחון. אנחנו חושבים שהחוץ זה איזה מין משרד ליחסי ציבור, שמשרד החוץ זה משרד של אירוחים ונסיעות. לא, כל הכרעה אסטרטגית של מלחמה, של שלום, של התמודדות כלכלית עולמית, הכול עובר דרך ציר חשוב מאוד של משרד החוץ. זה משרד שיכול לחולל הצלחה או כישלון, כל כך חשוב – נדון תקציבו במין רוטינה כזאת. אני חושב שיש לנו כאן באולם עכשיו סגן שר החוץ לשעבר, איש שירות החוץ, אחד מהיותר בקיאים. אני בטוח שסגן יושב-ראש הכנסת מגלי והבה יסכים אתי שכל העימותים של ישראל בנושא הביטחוני היו יכולים להסתיים אחרת אילו היו לישראל כלים רבים יותר בנושא ההסברה. אי-אפשר לתת כלים רבים יותר כשמקצצים את תקציב ההסברה. אי-אפשר להגיד שהטנק הוא חשוב ומכריע, אבל בסוף ועדת חקירה של האו"ם קובעת איך אנחנו נעבוד בעזה מול ארגוני טרור. למה? כי אנחנו לא מבינים את החשיבות של הנושא האסטרטגי של החוץ. לכן אני אומר שאת הדיון היסודי התוכני לעומק צריך לעשות גם בביטחון וגם בחוץ. היוצא מן הכלל הנוסף הוא כמובן כל מערכות משרד האוצר, שיידונו בוועדת הכספים, כפי שזה קיים היום. אם אני אסכם את דברי, כי זמני תם בקרוב, ניסיתי הפעם לא לתת נאום של אופוזיציה אלא לתת נאום ולהציע הצעה פשוט לייעול, שיהיה דיון תקציבי אמיתי. הצעתי שלושה שלבים. שלב ראשון, הצעתי שהכנסת תאשר בספטמבר את מסגרת התקציב, את יעדי הגירעון והצמיחה. השלב השני, הצעתי שחודש או חודש וחצי הכנסת תדון רק בחוק ההתייעלות בוועדות לעומק, עם דיון רציני באמצע חודש נובמבר על חוק ההתייעלות ומסגרתו העמוקה והאמיתית. אז ייוותר חודש וחצי לדיון על התקציב. החודש וחצי הזה ינוצל לדיוני עומק, פעם בשנתיים בכל משרד. דיון עומק, פירושו של דבר ועדה משותפת – ועדת הכספים והוועדה הייעודית בכנסת. נתתי חריגה לשלושה משרדים: ביטחון, חוץ, וכמובן משרד האוצר ב-channel שלו. אילו יצויר שהדבר הזה יהיה, נדמה לי שכבודה של הכנסת בנושא התקציב קצת יחזור אליה. נדמה לי שאז הביטוי המאזן של התקציב – כתקציב של אינטרס של מדינת ישראל ולא של הפרטים היושבים בבית הזה; תקציב שמאזן מה האינטרס הלאומי ולא מה האינטרס המפלגתי; תקציב שמבטא מה היעדים האמיתיים ולא מה היעדים האינטרסנטיים – נדמה לי שכך ראוי שהבית הזה ידון על תקציב המדינה. כי תמיד נזכור, אין לנו ארץ אחרת, רק הארץ הזאת. היא שלנו, בין אם אנחנו בקואליציה ובין אם אנחנו באופוזיציה. לכן, גברתי היושבת-ראש, אהבתנו כולנו למדינה היחידה בעולם של העם היהודי, הכל-כך יקרה, דורשת מאתנו לקיים דיון תקציבי הרבה יותר אמיתי ואולי ברוח הדברים שהצגתי. תודה רבה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, אדוני. יעלה ויבוא סגן יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת מגלי והבה. בבקשה. לרשותך עשר דקות. <מגלי והבה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, השר לענייני דתות, חברי חברי הכנסת, זאת הפעם השלישית שאני מדבר כאן באישור חוק ההסדרים או ההתייעלות הכלכלית. אבל, גברתי, יצא לנו יחד, בוועדת הכספים, לאורך הכנסות שאנחנו מכהנים בהן, לעבוד ולעבור משברים כלכליים שונים. באמת, היה לנו אפילו הידוק חגורה שגרם נטל גדול על האוכלוסייה, ב-2003, וראינו את התוצאות. התחלנו מצמיחה שלילית במשק, של מינוס 1.5, והגענו עד לצמיחה של 5.5%, כאשר כל הגזירות לפעמים הקשו מאוד על האוכלוסייה, אבל היה בהן כדי לאושש את המשק ולראות את השינוי בו. פתאום באה הממשלה – בא ראש הממשלה, שהוא איש כלכלי – רק גיליתי בעצם: הוא יכול להיות איש כלכלי טוב רק אם יש מישהו ששומר עליו. כשהיה ראש ממשלה בדמות אריק שרון, שנתן לו את כל הגיבוי, העסק עבד. פתאום, כראש הממשלה, יש לו תוכנית כלכלית, והוא מדבר עליה, ואנחנו מכירים את התנועות השונות של ראש הממשלה: תוכנית חירום כלכלית שהאוצר הכין, שהוא תמך בה – לאט לאט התוכנית הזאת מתפוררת. במקום להדק את החגורה ולעשות את הצעדים הנכונים, הוא מטיל מסים עקיפים. והרשימה של המסים העקיפים, גברתי היושבת-ראש – כדי לכסות את 14 מיליארד שקל הגירעון התקציבי שנוצר – אנחנו יודעים על הקיצוצים; רצונו לקצץ במשרד הביטחון, במשרדים אחרים, איך הוא נכנע ללחצים הקואליציוניים וביטל; איך התעמר בכל פקידות האוצר, שתפקידה לשמור על האיזונים, ולאט לאט התקציב הזה – ודרך הפעולה כדי להשיג תקציב שיוציא את המשק – רואים הרבה מסים עקיפים, שמטרתם להכביד על האוכלוסייה. אני שמח שנמצא כאן השר לענייני דתות – כי הוא בא מהשכבות החלשות – שבא להגן על האנשים קשי היום. מכל התקציב הזה – נכון, היו הבטחות, וקיבלתם מה שביקשתם, פחות או יותר, בנושאי הישיבות, בנושאים אחרים, שטובים לקהילה, אבל לא לאזרח הפשוט, שהוא הרגיש את המסים העקיפים בכל ההתנהלות שלו. כאשר אנחנו מדברים על מסים עקיפים, גברתי היושבת-ראש, כשאנחנו מוסיפים 1% למע"מ, הרי היעלה על הדעת, אחרי הוספת ה-1% הזה למע"מ, שלא יעלו את המחירים במשק בכל התחומים? ואותו בעל הכנסה קטנה, מאיפה יש לו הכסף? מעלים לו את המחירים, אז השוק בהקפאה, וחוזרים למיתון יותר קשה. יש פה – חברי, חבר הכנסת אורון, יש לו ניסיון כלכלי אדיר. הוא מבין מה ההשלכות, ולימד אותנו. דרך אגב, אורון, אני גאה בזה שאנחנו לומדים ממך כל הזמן, בגלל הניסיון שלך, איך אנחנו מגיעים למיתון במשק. מי שאין לו – אין לו. וכאשר מטילים מסים עקיפים – הרשימה היא ארוכה. הטלת המסים האלה, והורדה – שישדרו על כך שיש יציבות, ורוצים להשיג את הפער בתקציבים, או בעוגה התקציבית, או בתקציב המדינה, אנחנו רואים איך השכבות החלשות האלה משלמות את המחיר. זה גורם לכך שבמקום שתהיה תנופה במשק, ושינוי, שהאוכלוסייה החלשה – שהמדינה תתאושש, שנראה צמיחה – אנחנו רואים אינפלציה שתגדל, כי אנחנו רואים את החריגה שתהיה בתקציב, הגירעון הגדול הזה, ואנחנו רואים את ההשלכות שלו. באמת היום רצו להוריד את מס הכנסה, כפי שאמרתי, לפי התוכנית של ראש הממשלה – עדיף היה בעצם לא להוריד מסים, אבל מצד שני לא להטיל מסים עקיפים. כשאנחנו רואים את כל התמונה, רואים שבסופו של דבר המטלות הן גדולות, והמטלות – אי-אפשר היום, כשאנחנו מדברים עליהן, שהן לא ישפיעו על המשק ועל העלאות המחירים במשק. זה דבר שאנחנו רואים אותו, והשלכותיו הן רבות, כפי שאמרתי, על השכבות החלשות. שערי בנפשך, גברתי – והיינו פעם עובדי המדינה, והיינו עובדים בינוניים במשכורות, שאדם שמחכה כל השנה, כשמגיעים חודשי הקיץ, והוא צריך לקבל את דמי ההבראה, באים ואומרים לו: אדוני, חיכית לכסף הזה, אתה לא תקבל אותו במלואו, אתה תקבל 50%. אנחנו יודעים את מצב אותם עובדים, שלפעמים אפילו לא יודעים מה זה בית-מלון, או לא יודעים מה זה כל מה שקשור לרווחה חברתית. ואז מצליחים להוריד את זה, ובהסכמה. נכון שהיו הישגים להסתדרות, לטענת עיני – כבקשתך, אבל יש לזה השלכה על אותם אנשים מעוטי יכולת. וכשנחנו חוזרים לרשימת המסים העקיפים, כדי למלא את הגירעון הזה, שדיברתי עליו, אנחנו רואים בעצם שהשכבות החלשות הן אלה שישלמו את המחיר. כי בעלי הממון – נכון שהיום, כשאנחנו מדברים בביטוח לאומי, העלאת תקרת התשלומים של דמי הביטוח הלאומי לשכר חודשי של עד 70,000 שקלים, זה אומנם יכניס למשק, אבל זה לא ישנה לאלה שיש להם משכורות כאלה גבוהות. אז יהיה עוד מס. אבל לשכבות החלשות, שאין להן מה שהם צריכים ליום-יום – והמס האכזרי ביותר זה חוק הבצורת, גברתי. דיברנו על כך, ותמיד, אני רואה, אלה שאמורים לדאוג למשפחות מרובות הילדים – על כל חריגה של הקצאה שנקבעה, הוא יצטרך לשלם, ולשלם הרבה כספים. מאיפה? שער בנפשך, אדוני, ואתה יודע – משפחות שיש להן שישה ושבעה ילדים, ו-4 מטר קוב לחודש. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – – <מגלי והבה (קדימה):> אני יודע, אבל עדיף – למה אני ואתה צריכים לשלם את הכישלונות של כל הממשלות שלא עשו מספיק בנושא ההתפלה? אבל כשאתה בא ומנתח את הדברים, אתה רואה, אדוני השר, כיצד במקום להתפיל מים, במקום לדאוג שיהיה לנו, אנחנו מטילים מסים. זה מס עקיף אכזרי. הרי היום יש אנשים – שער בנפשך, אם היה נשאר מע"מ על פירות וירקות מה היה המצב. אבל זה היה עז שהכניסו. אבל כשאנחנו מדברים על מס על המים – דרך אגב, בוא נגיד שתהיה עכשיו שנה ברוכת גשמים, אתה חושב שלא ימשיכו לקחת את המס בשביל לאסוף ולסגור את הגירעונות? לכן אני אומר – כשאנחנו מסתכלים – ואתה מרכיב חשוב בקואליציה – בין מה שדרשתם, היה אפשר – אני לא מדבר רק עליך; ראש הממשלה, במקום ממשלה של 40, היה יכול לצמצם את זה ל-18, לצמצם את זה לסגני השרים הנחוצים במשרדים הנחוצים, שחייב להיות בהם סגן שר – אז חוסכים עוד 200 מיליון שקלים לאותם משרדים. אני יודע היום על שרים וסגני שרים שמסתובבים ולא יודעים – שואלים אותי: היית סגן שר החוץ – אז אני מסביר להם שבמשרדים כמו משרד הביטחון, משרד החוץ, יש, גברתי היושבת-ראש, לתפקיד משמעות. אבל כשאנחנו רואים שרים ואנשים מכובדים, אנשים שעשו בקריירה שלהם – איך קראו להם בתקופת הבחירות? אלה הכוכבים שאנחנו הבאנו לנבחרת – מה הכוכבים האלה עושים? וכשאנחנו רואים ארבעה או חמישה שרים על אותה הגדרה בשינוי ההגדרה, שר לענייני מודיעין, שר לאסטרטגיה, שר לביטחון – וזה בנושאים חשובים. וכל הדברים האלה נעשו פעם על-ידי שר אחד, שהוא שר הביטחון. אבל במקום להדק את החגורה, במקום לצמצם, העיקר שהכיסא שלי הריק, אדוני ראש הממשלה – יש לי ממשלה. אבל בסופו של דבר אני רואה שהממשלה הכושלת הזאת, שמטילה על השכבות העניות ועל הפועלים, וכל המס העקיף הזה, שישליך – ראיתי את חבר הכנסת פרץ, ידידי, כמה נאבקת כדי שלא יטילו מסים עקיפים וישירים על השכבות החלשות. אנחנו מכבידים ומכבידים. כשאני רואה את הרשימה, שעל חלקה דיברתי, וחלקה כל אחד ראה, אני חושב שאנחנו הולכים לאבדון בנושא הזה, שהשכבות החלשות ישלמו את המחיר, והעיקר – הממשלה המהוללת הזאת, עם 40 השרים וסגני השרים, תמשיך לחגוג על חשבון השכבות החלשות. תודה רבה, גברתי. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לך, אדוני, ואני אודה לך עוד יותר אם תחליף אותי, כי אני אמורה לנאום. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תרשי לי לכבד אותך, גברתי, שהיה לך ניסיון גם כחברת ועדת הכספים וגם כשרה – אני מזמין אותך, והבמה היא שלך. מה שרק רציתי להגיד לך – אנחנו היינו פה ברוב שעות – – – א. אני זוכר גם כיושבת-ראש ועדת הכנסת איזה מלחמות היו לך, ולכולנו, איך אנחנו נצמצם, לא נראה את הספר הזה. אפילו היתה עבודה מקיפה של חודש ימים לפני התקציב, כיצד אנחנו נלחמים, והצלחנו; לשמחתי הצלחת, יחד עם החברים, לצמצם את זה. אנחנו רואים, השנה קיבלנו ספר – ידידי מרגי, אני מרשה לעצמי להגיד את זה – האוצר והממשלה הביאו לנו ספר, שאם אתה תפיל אותו על ראש של ילד, זה יכול לסכן את חייו. אז הבמה שלך, גברתי, חברת הכנסת רוחמה אברהם. רוחמה אברהם-בלילא (קדימה): אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני שר הדתות ידידי יעקב מרגי, בוקר טוב, חברי חברי הכנסת, הזכרתם את הנושא של חוק ההסדרים. נכון שמ-1985, כאשר הוא חוקק בהוראת שעה – אני מזכירה לכם, המשק היה אז בכ-400% אינפלציה, הממשלה אמרה שצריך להוביל מהלך של התייצבות כלכלית, ואז התקינו הוראת שעה, שקראו לה "חוק ההסדרים". מאז ועד 2006, כמדומני, היושב-ראש – או 2005; קרוב ל-20 שנה – ממשלות נופלות, ממשלות קמות, והדבר הכי יציב, שקם בהוראת שעה, נשאר. לא רק שהוא נשאר, אדוני היושב-ראש, אלא שהוא הלך ותפח בפרק הזמן של 20 השנה. התמזל מזלי להיות יושבת-ראש ועדת הכנסת, ובאמת, במאבק עיקש, לראשונה, בכנסת הקודמת, החלטנו ש-די. צריך שיהיה סוף לאוטובוס של אותן עזים שהובילו כל שרי האוצר והממשלה. הובלנו מאבק עיקש. הבאנו לכאן ועשינו יום עיון עם כל שרי האוצר לשעבר, מנכ"לי האוצר לשעבר, שאמרו שהגיע הזמן שיהיה סוף לחוק ההסדרים. ואכן, בשלוש השנים האחרונות, כולל השנה האחרונה – בתקציב 2009 – כאשר אני כבר שרה בממשלת ישראל, הבאנו למצב של צמצום חוק ההסדרים באופן כמעט מוחלט. היו כמדומני כ-80 סעיפים – אך ורק – בחוק ההסדרים, וזה עוד לפני שהוא הגיע לכנסת. וראה זה פלא, קמה ממשלה חדשה בישראל – יש פסוק בתנ"ך שאומר: ויקום מלך חדש בישראל – ויקום מלך חדש, שלא ידע את עצמו, ואני אוסיף, אדוני היושב-ראש – המלך החדש הזה, מסתבר שהוא גם לא יודע את עצמו. הוא לא יודע את ממשלתו. מדהים לראות איך בפרק זמן כל כך קצר, כל כך קצר – אני חושבת שזה אחד השיאים. היו"ר מגלי והבה: לגברתי יש היכולת להבחין, כי עבדת במחיצתו פרק זמן לא קטן. רוחמה אברהם-בלילא (קדימה): עבדתי במחציתם של שלושה ראשי ממשלה, בהם הוא וראש ממשלתו, ולאחר מכן אריאל שרון ואהוד אולמרט. אני אומר – בהגדרה – לאבד את עצמך כל כך מהר; אני לא שיוויתי ולא שיערתי לנפשי שזה יהיה כל כך מהר. 100 ימים, אפס עשייה. אבל באמת, אדוני השר, אתה יודע? אנחנו חלקנו קואליציה קודמת. אני חושבת שהקואליציה הקודמת, הממשלה הקודמת – הממשלה ה-31 של מדינת ישראל הביאה הישגים רבים – הבאתי את החוברת: עיקרי מדיניות תכנון וביצוע של הממשלה ה-31. מכיוון שיש לי הרבה זמן בחרתי גם לומר אותם קבל עם ועולם, כדי להזכיר לבית הזה, לאותם חברים שהיום חברים בקואליציה הנוכחית, שהם היו חלק גדול מאוד בעשייה גדולה מאוד בפרק הזמן של שלוש השנים האחרונות. אני חושבת שמה שקרה – הממשלה הזאת, מתוך לחץ של אמירות בומבסטיות של לפני הבחירות, מתוך, אולי, איזו נטיעת תקווה בלב של אזרחים רבים, שמדינת ישראל הולכת לקראת מהלך כלכלי גדול מאוד, וזאת הרפורמה הגדולה במסים, אף-על-פי שאנחנו נמצאים במשבר כלכלי. בתקופה של מערכת הבחירות לא היה איזה מצב שבו ראש הממשלה, שר האוצר, שמכיר, באמת – אי-אפשר לקחת לו את ההישגים כאשר הוא היה שר האוצר – אתה מכיר את כל תורת המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל; מכיר את כל סוגיות התקציב, את כל המהלכים, את כל הרפורמות הגדולות שעשה – שברגע אחד הוא מאבד את זיכרונו. הוא הגדיל אפילו לעשות, כאשר – לפני מערכת הבחירות הוא הרי הכין את עצמו בפרק זמן של קרוב לעשר שנים. הוא הכין את עצמו, ואז הוא כתב ספר, שהיה אמור להיות אחת מגולות הכותרת שלו כראש הממשלה: "הנמר הישראלי". אבל מה קרה לאותו נמר ישראלי? בן-רגע, אדוני היושב-ראש, בן-רגע אותו נמר ישראלי הפך למה? לנמר של נייר. אני לא אדבר על התוכנית של צוות 100 הימים – שישב ושקד והכין תוכנית שהיא באמת – יכול מאוד להיות שהיא היתה יכולה להיות תוכנית טובה מאוד. גם היא הועברה במהירות לאותם מדפים שמי יודע אם פעם יחזרו ויסתכלו בהם. אני חושבת שלמעט הסוגיה הזאת, ש-100 ימים עוברים ואנחנו כבר עוסקים – ויש כאן תחושה בבית הזה, גם בקרב חברי הקואליציה וגם בקרב חברי כנסת רבים, ואני אומר אפילו אזרחים, והתחושה היא שעבר הרבה יותר זמן מ-100 ימים. יש לנו כאן תחושה, במסדרונות, שהממשלה הזאת מגיעה בפרק זמן של 100 ימים לסוף דרכה. מכיוון שכך, ראש הממשלה הנוכחי בוחר לעשות הכול – הכול – כדי לשרוד. הכול כדי לשרוד – בין אם זה שמירי רגב עושה סיור בשווקים, מכנסת לו את חברי המרכז, והופ, למחרת הוא מתקפל. אני הייתי נגד הטלת מע"מ על פירות וירקות, אבל להתקפל כל כך מהר? לקחת את משרד האוצר – את אותם פקידים מוכשרים, את שר האוצר, שממילא לא מבין מה קורה במשרד האוצר, אבל עד שהוא התחיל להבין – הוא לקח את הסוגיה הזאת, ואמר לו: אני החלטתי. אני ראש הממשלה. אני שר-העל הכלכלי של מדינת ישראל, ושם אותו כעוד אחד; כעלה נידף ברוח. שמעתי אתמול בערב גם את יושב-ראש ועדת הכלכלה ואת יושב-ראש ועדת הכספים. הם דיברו על ההישגים הגדולים שהם השיגו במהלך הדיונים בוועדות. אני מודה שאני עוד לא יודעת, ואני עוד מחפשת, אדוני היושב-ראש, את אותם הישגים. אני מחפשת הישג אחד גדול – אחד, ואני לא מוצאת. ההישגים שהממשלה הזאת, שיושבי-ראש הוועדות מתפארים בהם, הם בסך הכול – וראוי שהציבור ישמע זאת – סעיפים קטנטנים. מבחינתי זה תיקון שהוא בבחינת לעג לרש. אין לי ספק שזאת דמגוגיה עלובה, כי אין בתקציב הזה שום בשורה אמיתית. חבר הכנסת אופיר אקוניס, זה שאומר שיש לו חידוש – לדעתי הוא עוד לא התנער מעובדה שהוא היה דוברו של. היום הוא חבר הכנסת, והוא עדיין דוברו של. אבל הוא רוצה להוביל מהלך – אדוני השר, אני לא יודעת אם שמעת אותו, אבל בעשרת הימים האחרונים הוא צריך בכל אי-אמון, שזה אחד מהכלים שלנו, כאופוזיציה, לבוא ולטעון את טענותינו, הוא בא ואומר שצריך לתקן את התקנון, אתה יודע למה? שמעת אותו? הוא אומר שצריך לתקן את התקנון כדי להביע אי-אמון באופוזיציה. בדיחת השנה. זאת בדיחת השנה. אתה יודע, אצלם הכול בסדר, הממשלה פועלת בסדר, הממשלה הזאת היא עם בשורות, עם תקוות, אבל צריך לסתום את הפיות לגמרי ולנשל את האופוזיציה מתפקידה. אבל, הוא גם אומר, ואני מצטטת: הממשלה הזאת עשתה בשלושה חודשים את מה שהם לא עשו בשלוש שנים. אתה מבין? אתם עשיתם בשלושה חודשים את מה שאנחנו, אותם שותפים לממשלה הקודמת, לא הצלחנו לעשות בשלוש שנים. אז אני אומר שבעיני שום דבר לא מזכיר את מה שאתם עשיתם בשלושת החודשים, למעט אותו הישג – ראש הממשלה אמר: לממשלה הזאת יש הישג אחד גדול, שהוא הביא להכרה ולאיחוד כל הקצוות של הליכה מדינית לקראת הסוגיה של שתי מדינות לשני עמים. בוקר טוב, ראש ממשלת ישראל, התעוררת לאחר שלושה חודשים – 100 ימים. אבל אני אומר – מכיוון שהבאתי את החוברת הזאת, ואתה יודע – אני חושבת שאתה, כשר בממשלה הזאת, וחבר בכיר מאוד בקואליציה הקודמת, כדאי מאוד שקודם כול אני אעביר לך את החוברת, ותעביר אותה לכל אותם שרים, שירעננו את זיכרונם – מה צריך לעשות ואיך צריך להמשיך לתפקד, כי השארנו פה דברים מדהימים. אני חושבת שכדאי להאיר את דרכם של אותם חברי כנסת שאיבדו את עצמם, משום שכאשר הם היו חברים בקואליציה הקודמת הם הגנו על הממשלה. היום עולים חברי כנסת שמכירים את הכנסת הקודמת – מילא אם היה מדובר בחברי כנסת שלא הכירו את הכנסת הקודמת, אני מקבלת את זה, אבל חלק שהיו שותפים לעשייה, ולא מודעים לכל מה שקורה – כדאי לרענן את זיכרונם. אני אתחיל דווקא כאשה, ודווקא בסוגיה הזאת, שקדימה, יש לה מרבית הנשים – תשע מתוך 19 הנשים שמכהנות בכנסת – פעלה הרבה מאוד בכל מה שקשור למעמד האשה בישראל. אני אומר שהרשות לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה קידמה את השוויון בין המינים בישראל ותיאמה בין הגופים העוסקים בקידום מעמד האשה בישראל. במהלך השנים האחרונות היא פעלה למימוש קווי היסוד של הממשלה בתחומיה, וזה ייצוג נשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, זה קידום חקיקה לעידוד העסקת נשים, זה שילוב נשים במגזר המיעוטים במעגל העבודה. אני מדברת גם על אותה תוכנית בין-משרדית לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, להוצאת נשים ממעגל הזנות. אני אומר שבינואר 2007 הכריז ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, בוועדה לקידום מעמד האשה, על שתי תוכניות בין-משרדיות בהיקף של 10 מיליוני שקלים כל אחת; הראשונה לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, והשנייה להוצאת נשים ממעגל הזנות. 10 מיליוני ש"ח במהלך 2007. ב-2008 הוכנו שתי דירות חירום לנשים העוסקות בזנות בחיפה ובתל-אביב, ונפתחו מרכז יום והוסטל. הגיעו לשם אנשי מקצוע שטיפלו – ומטפלים – במיומנות רבה. אני לא אדבר על העצמת התחנות לאם ולילד וכל מה שקשור לטיפות-חלב בשנים שבהן אנחנו כיהנו. על התוכנית לילדים ולנוער בסיכון. אני רוצה להזכיר, בסוגיית החינוך, את אותה רפורמה מדוברת, "אופק חדש", במערכת החינוך, ולומר שבממשלה ה-31, באופן חסר תקדים, החליטה הממשלה להשקיע 5 מיליארדי ש"ח במערכת החינוך, במסגרת רפורמה מקיפה שהובילה שרת החינוך, פרופסור יולי תמיר. זה היה בשיתוף מלא עם הסתדרות המורים. "אופק חדש", להזכיר, היא תוכנית לרפורמה במערכת החינוך, המקצה מאות אלפי שעות לימוד פרטניות שמאפשרות הוראה בקבוצה של אחד עד חמישה ילדים. במסגרת הזאת המורים יכולים להעניק סיוע לתלמידים מתקשים, לפתח קבוצות למידה ייחודיות, לתת ביטוי לתחומי העניין שלהם ולפתח את הלמידה. אנחנו הלכנו לקראת מצב של בניית 8,000 כיתות לימוד במערכת החינוך. בשנים 2007–2011 אמורות להתווסף כ-8,000 כיתות לימוד, אדוני היושב-ראש. אני מזכירה לך שאנחנו בשנת 2009. לך אני אומרת, אדוני השר, שראוי מאוד שתעקוב שבאמת בסביבות 2011 בניית 8,000 כיתות לימוד תושלם. <היו"ר מגלי והבה:> הלוואי. אנחנו רואים כמה קיצוצים. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> של 2010 – אנחנו מעבירים אותו עכשיו. הממשלה הזאת, לראשונה, הלכה לקראת בחינת התקציב של מערכת הביטחון והגדלתו. תקציב דו-שנתי. הממשלה הזאת העניקה מענקים כספיים לחיילי המילואים. הממשלה הזאת, בין היתר – תראה על כמה דפים אני מדלגת – הכניסה את ישראל למהלך של השתתפות ב-OECD, ואתמול שר האוצר דיבר על זה, ואמר שבחודשים הקרובים מדינת ישראל אומנם תצטרף ל-OECD, וזה בזכות הממשלה ה-31, שכל אחד מחברי הכנסת אשר עולה – בא ומשמיץ אותה. אני לא אדבר על שדרוג היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, שהיה חשוב מאוד, וכהרף עין, בפרק זמן של 100 ימים, הממשלה הזאת הגיעה למצב של כמעט סנקציות מארצות-הברית, והיא עוד תגיע לזה. שלא לדבר על עצם העובדה של ביטול ביקורו של ראש הממשלה באיחוד האירופי; כולנו מבינים גם למה. אני רוצה להזכיר את הקמת גרעיני האיכות להתיישבות חלוצית, על חיזוק הצפון, הגליל וחיפה. אני אזכיר את חיזוק העיר שדרות ויישובי עוטף-עזה, שבהם החליטה הממשלה להקציב למיגון ולסיוע אזרחי כ-2.5 מיליארדי ש"ח, ורוב התקציבים הללו היו בתקופת כהונתה של הממשלה ה-31. אני אזכיר את כל הנושא של עידוד ייצור חשמל ירוק, תחום שבו הממשלה החליטה לעודד ייצור חשמל ממקורות מתחדשים. ב-21 בינואר 2009 התקבלה החלטה מס' 4450, שלפיה יהיו יעד מנחה וגיבוש כללים לקידום אנרגיות מתחדשות, בפרט באזור הנגב. גם אחרי זה אני מציעה לך לעקוב, אדוני השר. התפלת מי ים. אתה, אדוני היושב-ראש, הזכרת את אותו היטל שכל אזרחי מדינת ישראל עומדים לשאת בו בקרוב. גם פה – הממשלה ה-31 פעלה להגדלה ניכרת של כמות מי הים המותפלים, וכיום מותפלים 140 מיליון מ"ק באשקלון ובפלמחים, ובשנת 2009 הצטרף מתקן התפלה בחדרה. אני אומר שגם מהבחינה הזאת היתה לממשלה הקודמת ראייה ארוכת טווח, וחשוב מאוד שהממשלה הנוכחית תאמץ את זה. אני רוצה להזכיר את הייצוג ההולם לבני האוכלוסייה הערבית והדרוזית – הממשלה הזאת חוקקה חוק בעניין הזה. גיבוש פתרון להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, שאף ממשלה לא נתנה דעתה על עניינו. כל הנושא שחשוב לי באופן אישי – כי לקחתי את הסוגיה לטיפול – חיזוק היחסים בין הממשלה והחברה האזרחית והמגזר העסקי. פעם ראשונה, מאז שהמדינה קיימת, הוחלט על קיום שולחן עגול של הידברות בין הגורמים הפילנתרופיים, וראינו את תוצאות העשייה הנהדרת שלהם במהלך מלחמת לבנון השנייה ובמהלך "עופרת יצוקה". גם פה, אדוני השר, חשוב, וראוי, ונכון, וצריך היום – יותר מבכל זמן אחר – להמשיך לקיים את השולחנות העגולים הללו. אני לא אדבר על המאבק בפשיעה – הוספנו תקנים של 1,000 שוטרים; על הגדלת תקציבי התמיכה בתרבות – אתמול עבר חוק הקולנוע – אני אומר שעם כינונה של הממשלה הקודמת הביא ראש הממשלה החלטה לאישורה, בדבר עיגון הגדלת תקציבי התרבות לשנים 2006–2010, ובשנת 2006 הוגדלו תקציבי התרבות ב-131 מיליון שקלים, לסך כולל של 430 מיליון שקלים. בשנים 2007 ו-2008 המשיכו תקציבי התרבות להיות 430 מיליון שקלים ו-445 מיליון שקלים בהתאמה. הוחלט – בסוגיה של פנאי וספורט – לתקצב שני פרויקטים, של כ-85 מיליון שקלים, להקמת שבילי אופנים ברחבי הארץ. אדוני היושב-ראש, זה רק חלק – חלק קטן מהישגי הממשלה הקודמת, הממשלה ה-31 בראשות קדימה. כן, אני גאה לומר את זה – בראשות קדימה. אני אומר שלאחר כינון הממשלה הנוכחית לקח רק שלושה חודשים כדי להביא למצב של קריסה מוחלטת כמעט בכל התחומים. 100 ימים – אפס הישגים. אני אסיים בציטוט מנאומו הכמעט-אחרון של ראש הממשלה הקודם. הוא אמר כך: "אני מקווה שכל מי שישב במקום שאני זכיתי לשרת בו בשלוש שנים האחרונות יבין את גודל האתגר הזה ואת גודל ההזדמנות הזאת, ויפעל בכיוון הזה, ואני מאחל לו שיצליח, כי ההצלחה שלו, בסופו של דבר, תהיה גם ההישג של כולנו". כל מה שנותר לי זה להיזכר באותה תקווה. כל מה שנותר לי זה להמשיך לקוות שהממשלה הזאת תסיים את ימיה כמה שיותר מהר. כל מה שנותר לי לומר זה שתפקידה של קדימה באופוזיציה הוא להמשיך להיות אלטרנטיבה שלטונית, כדי להמשיך את הדרך שבה אנחנו התחלנו ועשינו רבות למען מדינת ישראל, למען אזרחי ישראל, בשלוש השנים האחרונות. אדוני השר, אני מעניקה לך את החוברת הזאת באופן אישי, ואני יודעת שאתה תעקוב אחר כל ההישגים ואחר כל אותם פרויקטים שהם מחויבי המציאות. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לגברתי היושבת-ראש. את יכולה להמשיך את הישיבה. אני אזמין את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. בבקשה. < ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לרשותך שש דקות, אפילו יותר. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, בחבילה הזאת של חוק ההסדרים, התקציב והחוקים הנלווים – כך צריך להגיד; יש עכשיו חידוש פרלמנטרי, חבר הכנסת פרץ, לא רק שיש לנו תקציב וחוק הסדרים, יש חוקים נלווים. אי-אפשר להתייחס אחרת לסדרה של חוקים שלא היו רשמית בחוק ההסדרים עצמו, או הוצאו ממנו, אבל טופלו בצורה כזאת שבעצם אני קורא להם "חוקים נלווים". הם טופלו כמו חוקים בחוק ההסדרים לכל דבר, כך שאי-אפשר להתייחס רק לחוברת שאנחנו נצביע עליה היום. צריך להתייחס לחוקים הנלווים, וגם להסכמים הנלווים. החבילה הזאת מכילה לא רק תקציב לחוק ההסדרים, אלא חוקים נלווים והסכמים נלווים. איך אנחנו נתייחס, למשל, להסכם השערורייתי בין ההסתדרות לבין הממשלה, שהוא חלק בלתי נפרד מהחבילה הזאת, כאשר ברור שההסכם הזה לא בא להגן על העובדים שההסתדרות מייצגת אלא על הממסד של ההסתדרות ועל אינטרסים שלה? חלקם נראים לעין וחלקם חבויים מן העין. הוזכר – אולי על-ידי חבר הכנסת מגלי והבה – הזכרתם את העניין של דמי הבראה. ביטול חד-צדדי. ממתי ההסתדרות באה ומוותרת על הישג? אני מתאר לעצמי שחבר הכנסת פרץ היה מעדיף להתפטר מראשות ההסתדרות ולא לוותר על דמי הבראה, או להרשות לפגוע בהם – כי זה דבר עקרוני. מדובר בפגיעה בעובדים, היום, אבל מדובר בעניין מאוד עקרוני, שאפשר לגעת גם בדבר שהעובדים נאבקו עשרות שנים כדי להשיג אותו, ועכשיו אומרים שאפשר לחלק אותו. בפעם הבאה אפשר לבטל אותו, פעם אחרת אפשר להתנות אותו. זה הסכם שערורייתי, והזכרתי רק סעיף אחד ממנו, שהוא חלק בלתי נפרד מהחבילה הזאת. הסכם שערורייתי אחר שהוא חלק בלתי נפרד מהחבילה הזאת הוא הסכם בין המינהל לבין קרן קיימת לישראל. 70,000 דונם נותנים להם ללא מכרז. המדינה מוותרת על נכסים, ואלה הופכים לנכס של גוף פרטי שמנהל אותו כראות עיניו, לפי אינטרסים שלו, ולא לפי האינטרסים של כלל האזרחים. אלה שתי דוגמאות. איך אפשר להתייחס לחוק הקרקעות, לחוק המינהל? הוא חלק בלתי נפרד מהחבילה הזאת. סדרת החוקים שהועברו אתמול, לפני או אחרי הצבעת האי-אמון, גם הם חלק בלתי נפרד מהחבילה הזאת, והם טופלו בצורה כזאת. חוק ההסדרים הוא פגיעה בכנסת, בפרלמנט. הוא הפרה בוטה של האיזון בין הרשויות, ואם אנחנו מצרפים לזה את הכוונות המוצהרות של פגיעה במעמדו של בית-המשפט העליון, בצמצום סמכויותיו – ומה הכוונה? שבסוף נהפוך אותו לבית-משפט יותר נוח לממשלה. רוצים כנסת יותר נוחה לממשלה. האיזון בין הרשויות מופר בצורה מאוד בוטה, וצריך לשים לב. עצם הדבר הזה, שבאה הממשלה עם חוק הסדרים כל כך גדול, כל כך ענק, עם רפורמות גדולות מאוד, וחוקים שמשנים סדרי עולם, זה מראה על כוונות הממשלה. בחבילה הזאת אי-אפשר להתייחס רק לתוכנית העבודה שתצא לפועל, בסופו של דבר, עם שינוי כאן והוצאה כאן. צריך לראות גם מה כוונות הממשלה. הממשלה, שבאה עם חוק כל כך גדול, אומרת: אתם בכנסת חותמת גומי למה שאנחנו רוצים. זה שהוציאו – הממשלה לא הצליחה, מסיבה זאת או אחרת, אבל הם יחזרו לעשות את זה בעתיד. אם אני רוצה לקרוא את כל החבילה הזאת – עולה ממנה ריח של קשר בין הון לשלטון. חבר הכנסת אורון יודע טוב מאוד שזה לא חייב להיות קשר פלילי, הקשר בין הון ושלטון. אפילו יכול להיות קשר מאוד חוקי, וחוקתי, ומסודר, ושם עוברים הדברים הגדולים. התקשורת נטפלת לדברים השערורייתיים שבשוליים, אבל הקשר האמיתי הוא הקשר הזה, שמתבטא בתקציב ובחוק ההסדרים, שבו הממשלה מביאה חוק הסדרים ותקציב שמגן על בעלי ההון על חשבון השכבות החלשות. זה הקשר הגדול, וזו הקטסטרופה הכלכלית-חברתית בעתיד. יכול להיות שלפי תוכניותיו של נתניהו, בעוד שנתיים שלוש יצילו את הכלכלה, אבל ימיטו חורבן על החברה. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה לחבר הכנסת זחאלקה. יעלה ויבוא חבר הכנסת עמיר פרץ. בבקשה. אחריו – חבר הכנסת חיים אורון. <עמיר פרץ (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, ממשלה נכבדה – אני מודה לשר הדתות, שהוא נמצא בסביבה, ואין ספק שהיינו מצפים בדיון התקציב, תקציב לשנתיים, שר האוצר היא צריך להיות כאן, קשוב, עם כל הכבוד הראוי, ואני מאוד מכבד את שר האוצר כאדם, כאיש פתוח. יש בינינו חילוקי דעות על תפיסת עולמו, אך יחד עם זאת הוא שר אוצר חדש, והוא היה צריך להיות כאן, לשמוע את הדברים. בכל זאת, מדובר באחד המהלכים שלא היו בעבר בכנסת. לצערי, שר האוצר ממשיך להציג את ההישג הזה, של תקציב לשנתיים, כהישג המרכזי. נו, בסדר, אז יש תקציב לשנתיים. דיברנו על הפגיעה הבסיסית במעמדה של הכנסת, ובחוקי הדמוקרטיה, ובהבחנה שבין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. הדברים האלה, לצערנו הרב, נרמסים באופן מאוד קליל, ולא גורמים לשערוריות ענק ולזעקות שבר מכל צד. יחד עם זאת, להפוך את העניין של תקציב – דבר שיהיה חשוב ככל שיהיה – חשוב מאוד לדבר על המהות, ומה עומד בפנינו. אני בהחלט חושב שלא ניתן לבחון את התקציב בלי לדבר על ההיבטים הכלליים, על ההשלכות. אי-אפשר לנתק את חוק התקציב מחוק ההסדרים. אי-אפשר לנתק את חוק ההסדרים מתהליכים אחרים – תהליכים מדיניים, תהליכים דמוקרטיים. כל אלה כרוכים אחד בשני, האחד משפיע על השני. ההתנהלות הדמוקרטית סביב תקציב גם יוצרת בסופו של דבר את התרבות הזאת, שיכולה להפוך לחרב פיפיות, של פגיעה חד-משמעית במעמדה של הכנסת וביכולתה לקיים את תפקידה כרשות המפקחת. נכון, ספר התקציב וחוק ההסדרים אינם יכולים להיבחן על-פי גודלם. אומרים שספר חוק ההסדרים הוא גדול, הוא שמן, הוא כבד. חוק התקציב בוודאי. אני לא שייך לאלה שמתכוונים לבחון את משקלו של חוק ההסדרים. אני רוצה לבחון את משקלו בשאלות כמו על מה הוא משפיע, כיצד הוא משנה. אבל גם אני, שמנסה בכל כוחי להימנע מלקחת את העניין של גודל הספר הזה, לא יכול להתעלם מכך שבמקרה הזה לגודל יש משמעות, והגודל, לצערי הרב, גברתי היושבת-ראש, במקרה שעומד לפנינו, בהחלט משפיע. אני חושב שגודלו של חוק ההסדרים נובע אולי, בין היתר – ואנחנו חייבים לשים לב לנקודה הזאת – מהעובדה שקבעו תהליך של תקציב לשנתיים. יכול להיות שנזעקו להם ראשי האוצר, כל אלה שאנחנו יודעים ששומרים לעצמם במדפי המדפים גחמות רבות וחלומות רבים, שהם חלומות שלהם; לעתים הם יכולים להפוך לחלומות בלהה לחלק גדול מהציבור הישראלי. אבל הנה, הם אומרים לעצמם, שנתיים? מה יהיה בשנה הבאה? מה יעשו בשנה הבאה? איך יחגגו, לאן יביאו את כל אותן מטרות שלהם? לכן מיהרו להכניס כמעט כל נושא שעד היום היה לצערנו חבוי לו, ודאגנו לכך שלא יהיו האומץ והקלות הזאת להוציא את זה מהמגירות ולהכניס את זה לתהליך החקיקה. אבל לא רק גודלו של התקציב עומד לפנינו; ודאי גם השאלה של גודלה של הממשלה – השרים, סגני השרים – זה נושא שאי-אפשר להתעלם ממנו. זהו נושא שאי-אפשר להתעלם ממנו. אני לא שייך לאלו שבאים ואומרים: התקציב הבלתי-אפשרי שעולה לנו, כל שר ושר, הוא יכריע את גורלה של המדינה, את גורלה של הכלכלה. העלות היא לא הדבר המרכזי; מה שצריך לשים לב אליו זה התחושה הקשה של הציבור, שבאו והעמיסו עליו ממשלה כל כך גדולה בתקופת משבר, שכל ראשי המשק מתארים אותו כאחד המשברים הקשים ביותר שפקדו את המשק הישראלי. התחושה היא, אדוני ראש הממשלה שאינו כאן, שדיבר על השמן והרזה – אז השמן והרזה היו באמת מיתוסים שאיש לא יכול לבחון אותם או לממש אותם. אדוני ראש הממשלה, הממשלה השמנה שלך היא לא שאלה של נטל תקציבי, היא נטל של מועקה כבדה של ציבור שמרגיש שאתה לא סופר אותו, מצפצף עליו, לא מתחשב בו. כי איך ייתכן לבוא ולדבר על משבר כלכלי כל כך עמוק ולקיים מין דיון כזה על שינוי חוק כדי להבטיח חוקי משילות כל כך לא ראויים? אני חושב שהבעיה שלנו היא שאנחנו לא יודעים עד כמה ההחלטה הזאת תהיה חרב פיפיות. מי יוכל לבוא בעתיד בטענות לראש ממשלה שיבוא ויקים ממשלה גדולה יותר? גם הוא יגיד: הקואליציה מחייבת, כדי למשול אנחנו מחויבים לתת הכול. אבל יש גבול, יש גבול. בכל דבר יש מינון. איך ייתכן שממשלה מגיעה למצב שהיא מבקשת שסגני שרים יצביעו בוועדות? הרי זה מצביע על הכשל. אם מישהו היה צריך עדות למה הקמת הממשלה הזאת, על כל מרכיביה, היא כישלון חרוץ, הרי הבקשה של הממשלה מעידה על כך שלא נשארו להם חברי כנסת שיתפקדו בקואליציה – שיתפקדו בוועדות. הדבר מעמיד אותנו, לצערי הרב, בפני תרבות חדשה, ואני מוכרח להודות שלא ציפיתי שראש הממשלה בנימין נתניהו יעשה זאת; הרי רוב הקדנציה שלו כראש האופוזיציה היתה מלווה באמירות על הצורך להקים בעתיד ממשלות עם 18 שרים, לחוקק זאת, לעגן זאת, לא לאפשר אחרת, לכפות זאת על כל ראש ממשלה בעתיד. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שונה לחלוטין. אני מוכרח להודות שיש דברים שבהם אני רוצה לציין לחיוב את ראש הממשלה. אני מוכרח להודות שראש הממשלה בנימין נתניהו, אפשר לומר, התקדם קצת בכמה נושאים חשובים ומרכזיים. ראש הממשלה בנימין נתניהו התקדם קצת בתפיסות הדמוקרטיות שלו. ראש הממשלה אפילו התקדם קצת בלהיות איש שלום. ראש הממשלה אפילו התקדם קצת בלהיות אולי איזה סוציאליסט חדש, או סוציאל-דמוקרט. אלא מה? הבעיה היא שבכל הנושאים האלה, כשראש הממשלה ניסה להתקדם, הוא הציב תנאים ומסמרות, והציב כל כך הרבה סייגים, שבעצם הפכו את ההתקדמות שלו לחסרת ערך. מראש הממשלה שרוצה להנהיג כללים דמוקרטיים, להקים משרד שיאפשר לאזרח הבודד – לטפל בנושאים הקשורים בשירות לאזרח, שהם נושאים חשובים, ומצד שני לחוקק חוקי משילות בדרך כל כך בלתי ראויה – אין הדברים יכולים להשתלב אחד עם השני. ראש מממשלה שעבר את הסף של אותה הכרה בכך שטובתה של מדינת ישראל היא להכיר בנוסחה של שתי מדינות לשני עמים, אך יחד עם זאת – כבר הלכת צעד כזה, כבר הלכת צעד חשוב מאוד ביצירת אותו מכנה משותף לשינוי משמעותי במדיניותה של מדינת ישראל – אבל לבוא ולהציב כל כך הרבה תנאים, כל כך הרבה סייגים, כל כך הרבה מסמרות, המשמעות היא שבתוך תוכך אתה אומר לעצמך – אתה בעצם מקווה, או תעשה הכול, שהנוסחה תישאר בבחינת נוסחה, אבל לעולם לא תבוא לידי ביצוע, לעולם לא תבוא לידי דיון אמיתי. העובדה היא שראש הממשלה לא עבר את הרוביקון האמיתי, והרוביקון האמיתי הוא שאזרחי מדינת ישראל – חלקם הגדול לשמחתנו כבר עברו אותו – יודעים שהקמת מדינה פלסטינית היא דבר קשה, היא תהליך לא פשוט, אבל המהלך הזה הוא אינטרס ישראלי. מי שמגדיר זאת אחרת בעצם יוצר מצב שהוא מדבר על כוונות ומטרות, אבל אין לו שום כוונה לבצע אותן באמת. ראש הממשלה נהיה גם קצת סוציאליסט – באמת, אפשר לומר – ראש הממשלה הגיע לעסקת חבילה – אני מברך על עסקת החבילה; ראש הממשלה הסכים לשנות מעט מתפיסת עולמו, הוא נסוג קצת בשאלה הזאת של – להמשיך במנוע שמפחית מסים ומקדם את הצמיחה. המנוע קצת, מה שנקרא, הוריד הילוך. ראש הממשלה נתן את ברכתו – או כפה את ההחלטה הזאת – לבטל את אותו מע"מ על פירות וירקות שהתכוונו להטיל; ואני מברך על כל זה. אלא מה? יש בעיה מאוד קשה. אני יודע ששופטים את ראש הממשלה על ההתנהלות שלו; תאמינו לי שההתנהלות של ראש הממשלה פחות מדאיגה אותי. אני לא רוצה לשפוט התנהלות. אני הייתי רוצה החלטות נכונות בהתנהלות עקומה במקום החלטות עקומות בהתנהלות נכונה. אני מעדיף זאת. אז יבואו ויגידו: הכול היה לפי הספר, הפקידים התכנסו, היה דיון מקדים, היו יועצים, הביאו אינפורמציה, ובסוף החליטו החלטה שהיא לא טובה למדינת ישראל. אני סלחן בנושא ההתנהלות; ההתנהלות היא לא הדבר המרכזי. הבעיה המרכזית היא אותם תכנים. עם זה אנחנו צריכים להתמודד. לצערי הרב, כל אלה שתיארו את המשבר הכלכלי העולמי כאיזה צונאמי שמתקרב למדינת ישראל שמחים שהצונאמי נעצר בפתחה של מדינת ישראל. הוא לא שטף אותנו לגמרי. אז מה? זה שצונאמי פספס ונשב בחופים אחרים זה פוטר אותנו מלהסיק את המסקנות ולהביא להחלטות שפקדו אותנו בעת החרדות הגדולות רק לפני חודשיים-שלושה? זה פוטר אותנו מלשאול את עצמנו כיצד מתמודדים עם משבר האבטלה? משבר האבטלה לא רק במספרים; משבר האבטלה בהתאמת המקצועות לבני-אדם, משבר האבטלה בשאלת מה ההכנסה של כל אדם ואדם. עובדה אחת פשוטה – מאז סוף 2007 שכר המינימום נשאר במתכונתו. אני אומר לכם, כל עוד אני אהיה בכנסת אני אחזור על זה, כי אני חושב שאם יש נושא מחולל אמיתי בשינויים חברתיים משמעותיים, זה רק טיפול בשכר המינימום. לצערי הרב, פרט לאותה שנה, 2007-2006, שבה הצלחנו בצורה דרמטית להעלות את שכר המינימום כמעט ב-25% – ומאז הוא נעצר מחדש – אני לא רואה אפילו סימן בחוקי התקציב, בחוקי ההסדרים, לכך שזה הולך להפוך לאחד הנושאים המרכזיים. מדובר בשכבה של 1 מיליון, 1.2 מיליון איש, שהם חלק ממנועי המשק. הנושא השני הוא נושא החסכונות. אני מסיים. לא ייתכן שרק לפני שלושה חודשים, אין חבר כנסת כאן שלא אמר שהרגולציה, ששיטת ההשקעות, שהטיפול בכספם היקר ביותר של בני-האדם בישראל, החיסכון שהם צוברים בעמל רב – לא מובטח. פתאום אנחנו כאילו לא קרה שום דבר. אני אומר לכם, חברי הכנסת, זו טעות. זו טעות. כמו שבטיפול במים היתה תקופה – בכל פעם אמרו: הגענו לקו האדום, לקו השחור, לקו האדום, לקו השחור, פתאום ירד קצת גשם וכולם נרגעו, נגמר העניין, אין יותר משבר, לא צריך התפלה ולא צריך כלום. עכשיו הגענו לשיא המשבר, וגם אם ירד גשם זלעפות הוא לא יפתור את הבעיה. בדיוק אותו הדבר לגבי חסכונותיהם של אזרחי ישראל; אנחנו נמצאים במצב של קו אדום. נכון שירד קצת גשם, ורואים שהבורסה קצת מתאוששת, ומישהו מקבל קצת סימנים חיוביים למצב החשבון שלו, אבל דעו לכם: המשבר הזה לפתחנו, והעובדה היא שהממשלה הזאת לא עסקה בכך, לא טיפלה בכך, גם אם הציגה זאת כאחד הנושאים המרכזיים. אני חושב שזה אחד הכשלים החמורים ביותר שטמונים בחוק ההסדרים שמונח לפנינו, ולכן אני אצביע נגד חוק ההסדרים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה, אדוני. תעלה ותבוא חברת הכנסת אורית זוארץ. בבקשה. אחריה – חבר הכנסת חיים אורון. <אורית זוארץ (קדימה):> כבוד היושבת-ראש, בוקר טוב, כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אמרתי את זה לפני כמה שעות – בוקר טוב לכם, אבל למדינת ישראל זה לא בוקר כל כך טוב. אני לא אחזור על דברי, חבל שלא היו כאן אנשי הקואליציה לשמוע את הדברים שנאמרו כאן במשך כל הלילה, את הניתוח, את ההתייחסות. <חיים אורון (מרצ):> זכית ושר האוצר שומע אותך. <אורית זוארץ (קדימה):> אני מאוד שמחה ששר האוצר הגיע, אולי לפינאלה, אולי ישמע את ה-bottom line, הוא יבין, הוא יפנים, הוא יחנון את אזרחי מדינת ישראל מרוע הגזירות והמכות שאתם מטילים עליהם, לצערנו הרב. אני רוצה להודות לאזרחים, אזרחי מדינת ישראל, שמתקשרים אלינו במשך כל הלילה והבוקר, שולחים לנו הודעות ומודים לנו בעיקר על האחריות הציבורית שלנו, לעמוד כאן אחרי שבועות של דיונים מפרכים בוועדות, והישגים שהשגנו – גם בעבודה משותפת עם חברי קואליציה אחראיים בוועדות, שהשכילו בסופו של דבר לשנות את רוע הגזירה בחלק מהנושאים. הטלפונים האלה מאוד מחזקים אותנו בדרך הזאת, כי רוב אזרחי מדינת ישראל לא קיבלו עותק מהספר עב הכרס של הצעת החוק להתייעלות כלכלית, ורוב אזרחי מדינת ישראל לא שמעו – לא השתתפו בדיונים בוועדות, והגזירות שנגזרו הובאו לידיעתם דרך אמצעי התקשורת – דרך העיתונים, דרך הטלוויזיה, דרך הרדיו. לכן, כל חבר שעמד כאן במשך השעות המרובות העלה ושיקף בפני אזרחי מדינת ישראל את המציאות הכלכלית האיומה שהולכת להתחולל כאן בשנתיים הקרובות, מכיוון שברוב החוצפה, מעבר לגזירות הכלכליות היתה כאן נעילת התקציב על-ידי הקואליציה לשנתיים, להבטיח את השרידות שלה, ומצד שני להבטיח ששום חבר לא ינוע ימינה או שמאלה אחרי שהגזירות האלה יאושרו על-ידי רוב דורסני ופוגע, כשהקורבן שעומד על השולחן הוא האזרח, האזרחית, הילד, הנער, הקשיש והקשישה במדינת ישראל. כבוד שר האוצר – אני שמחה שאתה כאן – בדיונים להכרה בהוצאות הטיפול בילד הצענו חלופות לשינוי במערך המיסוי במדינת ישראל, לחשיבה קצת אחרת, להגבלה של הכרה בהוצאות אחרות, ששנינו יודעים שהן מיותרות, ולפעמים מוגזמות ומנופחות, שבעלי עסקים ומנהלים בכירים נוטים להכניס כהוצאה מוכרת לצורכי מס. כאשר ארוחת צהריים עסקית אחת במסעדה יוקרתית בתל-אביב – אני לא אציין את שמה, כי יש רבות, ולמיטב ידיעתי גם חברי הכנסת, גם שרים וגם אנשי עסקים בכירים נוטים לפקוד את המסעדות האלה – ארוחת צהריים אחת עולה כמו חודש מעון של ילד. ארוחת צהריים אחת. אז בואו נחשוב כמה ארוחות צהריים כל אותם אנשי עסקים יושבים ואוכלים יחד עם חבריהם, לוקחים את החשבונית הזאת בלי להניד עפעף ומכניסים אותה להוצאות, והכול כשר. אשה צעירה בתחילת דרכה המקצועית, שמשתכרת בין 5,000 ל-7,000 ש"ח – היא יכולה להיות עורכת-דין, היא יכולה להיות רואת-חשבון, יכולה להיות מורה, או כל דבר שבעולם, גם אשת עסקים בתחילת דרכה – לא יכולה להכניס את ההוצאה הזאת, של טיפול בילד – ואנחנו יודעים שטיפול בילד הוא אחריות משפחתית, ולא אחריות אישית של נשים – אבל היא לא יכולה להתקזז על זה והיא לא יכולה להזדכות על זה. גם נקודת הזיכוי האומללה שאושרה בסופו של דבר תגיע רק בשנת 2012, רק לנשים שמשתכרות מעל גובה מסוים. אנחנו יודעים שאותן נשים לא תוכלנה לקבל, או ליהנות מהטבת הסבסוד, הטבה שתקצבתם, והיא חשובה מאוד, אבל לא נותנת מענה לכל אותן אמהות צעירות שנמצאות בתחילת דרכן המקצועית, והן לא תוכלנה לממש את הפוטנציאל התעסוקתי שלהן במשרה מלאה. כבוד השר, יש לי כמה רעיונות. הבוקר פורסמה ב"הארץ" יוזמה להתקין מכשיר במכוניות ליסינג לגבי דיווח נסיעות עסקיות. למה לא לאמץ את זה? האוצר התקפל. תחת הכותרת "מיתון יוקרתי" – בשוק מכוניות היוקרה נרשמה עלייה במכירות לעומת השנה שעברה. אנחנו רואים הלכה למעשה שאותו מיתון פוגע שוב ושוב בכל אותם אזרחים שידם אינה משגת, שכל אותם אזרחים שידם משגת המיתון לא פוגע בהם, הם רק ייהנו מזה, כי הם עוברים מ"לקסוס" לרכב יוקרתי יותר, או ממכונית כזו לג'יפ מפואר יותר. הכול כשר, הכול מותר, ואתם מסתכלים לנו בעיניים ואומרים: אין לנו מקורות תקציביים, אין לנו מאיפה לממן את זה, אנחנו לא יכולים להקצות יותר משאבים לנושא החינוך, אנחנו לא יכולים להקשות יותר משאבים לתעסוקת נשים, אנחנו לא יכולים להקצות יותר משאבים לסבסוד ההנחות לקשישים. זו פגיעה אנושה, גם כך הרשויות המקומיות מתקשות לממן ולאפשר הנחות בארנונה, כי שנינו יודעים מה המצב ברשויות המקומיות. גם ברשויות המקומיות שמצבן הכלכלי טוב יותר. אבל ברשויות המקומיות שמצבן קשה וגרוע – הן מתפרקות ומתמוטטות – להטיל מכה כזו שתפגע באופן ישיר בקשישים, בזקנים במדינת ישראל? אז תסתכלו לאזרחי מדינת ישראל בעיניים. אני מאוד מאוד מקווה שעד שעת ההצבעה תתעשתו, ולו בסעיפים המבזים והפוגעניים האלה, שבאמת פוגעים במרקם הכי עדין של החברה הישראלית. אנחנו מדברים על האזרחים הבוגרים. אנחנו צריכים להודות להם יום יום, בוקר בוקר על כך שהקימו את המדינה, על כך שעבדו, פעלו ותרמו למדינה בכל תחומי החיים. היום, לעת זיקנה, קם מר נתניהו, קם משרד האוצר בראשותך, קמים השרים ואומרים, במקום "אל תשליכני לעת זיקנה" – אנחנו משליכים אתכם לעת זיקנה, אנחנו מגלגלים את האחריות לראשי הרשויות, שגם הם לא יוכלו לתת מענה. נושא נוסף, רעיון נוסף שיש לי לתת לך, זה הקיצוץ המבורך בשכר השרים שאישרתם בצהלה והילולה ופרסומות בעיתונים וכותרות. קיבלתם כותרות, שאפו. מה עם נאה דורש נאה מקיים? התשובה של האוצר היתה: ההחלטה לקצץ בשכר השרים תוגש לכנסת לאחר שיסתיימו בכנסת דיוני התקציב. למה לא בדיוני התקציב? למה לא להניח את זה עכשיו על השולחן ולהגיד: אוקיי, מקצצים? בואו נראה לאן אנחנו מעבירים את הכסף. אני חוזרת: נאה דורש, נאה מקיים. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> תודה רבה לחברת הכנסת אורית זוארץ. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> לפני שר האוצר – הודעה למזכיר הכנסת, ומייד יעלה ויבוא שר האוצר, אולי תהיה לו בשורה לעם ישראל בבוקר הזה. <סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו אתמול, יום שני, כ"א בתמוז התשס"ט, 13 ביולי 2009, על שולחן הכנסת - לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 3), התשס"ט–2009; הצעת חוק הסכמים קיבוציים (תיקון מס' 7), התשס"ט–2009 – שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה למזכיר. <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> בבקשה, שר האוצר. הבמה שלך. <שר האוצר יובל שטייניץ:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה. לפני שאקרא את ההסתייגות, בכל זאת כדי לכבד את המעמד, אומר רק שתי מלים: באמת, נפלאות דרכי הפרלמנט – אופוזיציה וקואליציה – ואני יושב פה ומשתומם. אבל, מילאת את חובתך. למשל, דיברת על פגיעה בשכבות החלשות, או כל מיני צעדים שלא נעשו, שהאוצר מתעקש, שאתם הצעתם. בואי נזכיר לציבור שעד לפני שלושה חודשים היו שלושה שרי אוצר של קדימה, אחד אחרי השני: מר אולמרט, מר הירשזון ומר בר-און. אף אחד מהצעדים היפים שהצעת לשר האוצר החדש, הם משום מה לא מימשו. צריך להזכיר לציבור – – – <אורית זוארץ (קדימה):> גם – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> בואי נזכיר גם לציבור: דיברת על אנשים מבוגרים וקשישים. <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> שלוש שנים הייתם באוצר ולא עשיתם דבר, ואנחנו מוסיפים בתקציב הזה – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – תוספת מאוד משמעותית לקצבאות הזיקנה – – <אורית זוארץ (קדימה):> נכון. לפי המתווה של רוני בר-און. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – שאתם לא הוספתם ולא עשיתם. <מאיר שטרית (קדימה):> זה לא נכון. <אורית זוארץ (קדימה):> בפעם הקודמת עמדת פה ואמרת – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> רגע, לא הפרעתי לך. באמת, קצת נימוס, תקשיבי לי בריכוז. <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> צריך להגיד את האמת. <מאיר שטרית (קדימה):> ממשלת אולמרט הוסיפה לקצבאות הזיקנה הרבה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> האמת היא פשוטה: את מדברת על המשבר הכלכלי שאזרחי המדינה סובלים ויסבלו ממנו? את צודקת. אני קיבלתי את משרד האוצר לפני 102 ימים – מכם; רק לפני 102 ימים – עם ירידה בהכנסות המדינה של 70 מיליארד שקל לשנתיים, עם צמיחה שלילית, עם גידול עצום באבטלה. אוקיי, זה תוצאה של המשבר העולמי, לא רק באשמתכם. אבל בלי תקציב מדינה, ובלי – בכלל – תוכנית כלכלית מקיפה וכוללת. עכשיו יש תקציב, יש תוכנית, ואתם מדברים? העברתם לנו את המדינה במצב כלכלי כל כך קשה רק לפני שלושה חודשים, וכשאנחנו באים לפתור את זה אתם אומרים: המצב קשה, אזרחי המדינה סובלים? טלו קורה מבין עיניכם. לגבי קיצוץ בשכר השרים וסגני השרים, אני רוצה לבשר לך – אולי מישהו הטעה אותך – הפנייה הזאת כבר על שולחן הכנסת. אני חתמתי עליה, והיא כבר נמצאת על שולחן ועדת הכספים, וכנראה בגלל סדר-היום בוועדת הכספים החליטו לדון בה אחרי התקציב. עכשיו, גברתי היושבת-ראש, אני באתי לכאן כדי לקרוא הסתייגות של האוצר, שהיא הסתייגות טכנית – אנחנו רוצים לתקן – ואני אקריא אותה: הסתייגות שר האוצר בפרק י"א: העברת האחריות לטיפול בנפגעי תאונות הדרכים לקופות-החולים: "צו ההתחשבנות בין קופות-החולים לבין בתי-החולים נקבע על-ידי שרי האוצר והבריאות. בעקבות תיקון החוק והעברת האחריות לטיפול בנפגעי תאונות הדרכים מחברות הביטוח לקופות-החולים יידרש תיקון בצו, כאמור, באופן שיכלול גם את הוצאות בתי-החולים על טיפול בנפגעי תאונות הדרכים. התיקון צריך להיות מאושר על-ידי שרי הבריאות והאוצר באופן שבו הצו הרגיל מאושר ללא צורך באישור ועדת הכספים של הכנסת, ועל כן הסתייגותי לביטול הצורך באישור ועדת הכספים בצו האמור". זה תיקון טכני, ואני מקווה שהכנסת תאשר אותו באישור ועדת הכספים. אנחנו נשתדל לתאם את זה גם עם היושב-ראש. תודה רבה, גברתי. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לשר האוצר. יעלה ויבוא חבר הכנסת חיים אורון. <חיים אורון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, אדוני שר האוצר, אני מודה שיש לי כבר תפיסה בצוואר מלעקוב אחרי הפינג-פונג שבין שר האוצר לבין קדימה בשאלה מי אשם. בכלל, הפטנט הזה – והוא, שר האוצר, כבר יצא; אגב, גם זה איזה מודל חדש שהולך ומתפתח בכנסת – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <חיים אורון (מרצ):> אין בכלל. שר האוצר היה בהתחלת דיון אחד בוועדת הכספים. הוא כל כך מצוי בנושא, הוא כל כך מבין בו, שבכלל הוא לא צריך – אז כל פעם שהוא מופיע זה משהו בין שיעור למתחילים בפילוסופיה – – <אורית זוארץ (קדימה):> פילוסוף. <חיים אורון (מרצ):> – – לשיעור למתחילים פחות בכלכלה, והכול באיזה אמירות כאלה כאילו אנחנו עכשיו שומעים – פשוט יש לו בשלט-רחוק, כמו באינטרנט, קשר, אדוני מרגי, שר הדתות, עם איזה כוח עליון, והוא פשוט מעביר לנו אמירות שמימיות. <מאיר שטרית (קדימה):> צפצוף על הכנסת. פשוט. <חיים אורון (מרצ):> למשל, אומר שר האוצר – ואני מרגיש שהוא כבר סופר את הימים. אתה יודע איפה סופרים את הימים – 102? 103? אני זוכר שבטירונות עשינו את זה ככה. אז אני מבין איפה הוא נמצא, שר האוצר. הוא היה בלי תקציב. זה כבר נאמר פה פעם במליאת הכנסת, כשיושב-ראש הישיבה היה יושב-ראש הכנסת. ערב פיזור הכנסת בא שר האוצר דאז, רוני בר-און, חבר קדימה, אלי ואל חבר הכנסת רובי ריבלין, ואמר: תגידו, אני מבקש להעביר את התקציב בקריאה ראשונה as is, כמו שהוא. תנו לי להעביר אותו בקריאה ראשונה. אני לא יודע מי תהיה הממשלה הבאה. מותר לגלות? הוא אפילו אמר: אני לא בטוח שאני אהיה שר האוצר. אבל כבר אז ידענו את לוח הזמנים של הכנסת. יהיה תקציב שעבר קריאה ראשונה, יהיה אפשר מייד – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <חיים אורון (מרצ):> – – להתחיל להעביר אותו לשנייה ולשלישית, יהיו 45 יום – – <מאיר שטרית (קדימה):> תשחרר את המשק. <חיים אורון (מרצ):> – – ונצא לדרך. אני רואה את עצמי קצת יותר אופוזיציה לקדימה והליכוד מאשר ביבי נתניהו. ככה, בכל זאת, הם היו יחד עד לפני כמה שנים. אני לא. ואני אמרתי לשר האוצר: תשמע, אם הליכוד יגיד "כן" – לנו זה לא קל, כי אנחנו מאוד נגד התקציב הזה – אבל אני מוכן להביא את זה לסיעתי לדיון. חזר אלי ידידי רובי ריבלין, יושב-ראש הכנסת, ואמר: ביבי אמר "נייט" מוחלט. אין על מה לדבר. <אורית זוארץ (קדימה):> באמת? <חיים אורון (מרצ):> עכשיו הוא חוזר, וראש הממשלה חוזר ואומר: קיבלתי משק. איפה הייתם? לא ידעו בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2008 שיש משבר כלכלי? לא ידעו שיש צונאמי? לא ידעו שתהיינה בחירות ואחריהן יצטרכו לעשות תקציב? כל הסיפור הוא גלגולי אחריות. אני קיוויתי בכל זאת ששר האוצר יהיה פה וישמע, אבל אני רוצה לתאר איך זה מתנהג פחות או יותר, בעיקר על-ידי שר האוצר הזה. הוא מביא לממשלה הצעת תקציב וחוק הסדרים, אדוני שר הדתות, שאין טוב ממנו ולא היה טוב ממנו מעולם. הכי קצר, הכי מהר, הכי רחב, הכי טוב, שאין טוב ממנו בעולם. באה הממשלה אחרי ארבעה שבועות ומפרקת את זה מכול וכול. שר האוצר, כמו הבובה הזאת מהפלסטיק עם חתיכת גבס למטה, נחום-תקום, הוא לא מתבלבל, וגם כאשר זה יוצא מהממשלה: מעולם לא הוגש תקציב טוב מזה לכנסת בתקופה כל כך קצרה לשנתיים. אלוהים אדירים. מתי התקציב היה כל כך טוב? ארבעה שבועות קודם, כשזה היה תקציב לגמרי אחר, או ארבעה שבועות אחר כך, כשכבר מרטו אותו מכל הכיוונים? שר הביטחון מפה, ושר הפנים מפה, ועופר עיני ושרגא ברוש משם, והוא אומר – זה התקציב. ואחר כך, אדוני שר האוצר, מגיעים לכנסת, ופה, מחוק ההסדרים את זה מעיפים, את זה זורקים, את זה שמה, וחוזרים ואומרים: מעולם לא היה תקציב כזה, ואנחנו הוספנו לקצבאות ילדים. נכון, אגב, אני בעד. אני זוכר את הנאומים של ראש הממשלה לשעבר – סליחה, ראש הממשלה עכשיו – כמה קילומטרז' הוא עשה על קצבאות ילדים יחד עם טומי לפיד זיכרונו לברכה. כמה סיפורים הוא סיפר לנו על זה. ואמרנו: רב-גזלנים. אתם מטורפים, מה שאתם עושים. ביבי אמר: לא, חזרתי מאירלנד, חזרתי – תמיד חזרו מאיזה מקום – ככה צריך לעשות. עכשיו בכלל זאת הבשורה. אז עם כל הכבוד, אדוני שר האוצר, מתי אתם לא אומרים לנו את האמת? כאשר אתם אומרים: מע"מ ירקות ופירות זה עוגן שאין בלתו, או כאשר אתם ככה מוותרים? <מאיר שטרית (קדימה):> שר האוצר לא ויתר. <חיים אורון (מרצ):> לא, לא. <מאיר שטרית (קדימה):> לא שאלו אותו. <חיים אורון (מרצ):> זה הסעיף השני שלי. בכלל, יש פה איזה פטנט גם בכנסת וגם בממשלה – שר האוצר לא ויתר, ראש הממשלה ויתר. לא שר האוצר ויתר על ויסקונסין, זה יושב-ראש ועדת כספים, ועדת העבודה והרווחה. <מרינה סולודקין (קדימה):> יחד עם חברי הכנסת. <חיים אורון (מרצ):> אני רוצה להגיד לך, חברת הכנסת סולודקין, אני לא מכיר את הפטנט הזה. אני גם לא מכיר את הפטנט שחברת כנסת מהקואליציה עושה סיבובים בכל השווקים ובכל מרכזי המפלגות. היא לא אחראית, סליחה. אתם אחראים לתקציב הדפוק הזה, גם אם אתם תגידו מהבוקר עד הערב שלא, וגם אם בתוך מפלגתך יבואו אנשים ויגידו: זה לא אני. אתם אחראים. ואתם אחראים לתקציב שבסופו של דבר שר האוצר לא מצמצם בו פערים, כי זה לא בסדר-היום שלכם. העלאתם את קצבאות הילדים, אבל לקחתם סכום דומה בהעלאת המע"מ – לא על ירקות ופירות, ב-1% על המע"מ, ובבלו על הסיגריות, ובבלו על הדלק, ובהיטל הבצורת על המים – גם דברים שאני תומך בהם לגופם. אי-אפשר לא לעשות את החשבון הכולל מה קורה למשפחה הזאת, מה נפל עליה בחודשיים האחרונים – עוד 30 שקלים, עוד 100 שקלים, עוד 50 שקלים, עוד 100 שקלים. זה הכול מתוך התקציב הטוב הזה. ואני עוד לא מדבר, אדוני השר, על קיצוצי ה-flat, שהם מביאים על-פי אנשי האוצר שלך. הפקידים האלה, שבעבר מאוד היו שמחים לעשות קיצוצי flat, אומרים: בחלק מהמשרדים כבר הגיעו לעצם – אני מצטט פקיד אוצר בכיר מאוד שמצוי בפרטים. הוא אומר לי: ג'ומס, אין מה לקצץ פה יותר. מה שמקצצים עכשיו זה בעצם של המשרד שיש לו תקציב ממילא מצומצם, באותו חלק שאתו אפשר לעשות עוד משהו. במשרד החינוך 300 מיליון – – – <מאיר שטרית (קדימה):> יש משרד אחד שלא קוצץ – הביטחון. <חיים אורון (מרצ):> הרי מה שקרה, אדוני השר, התקציב הזה נכנס למלכודת מההתחלה בין שלושה כוחות, ואתה לא היית בתוכם: הווטו של שר הביטחון על תקציב הביטחון, ההסכם עופר עיני – שרגא ברוש, שאתה לא היית בתוכו, והאידיאולוגיה של ראש הממשלה, שאתה כן היית בתוכה, להורדת מס. שלושת הפקטורים האלה, שלושת הווקטורים האלה, כלאו את התקציב למציאות של חוסר ברירה, ולכן גם יצרו תקציב שאין בו היגיון פנימי. מה אתם מקצצים מסים – מקצצים ב-2009, ב-2010 וב-2011 מקצצים גם כן – כשאתה יודע שהגירעון יגיע לשיעורים שלא יעמדו בהם? אומרים לך את זה פקידי האוצר; הם אומרים לי את זה. כי נשארתם נאמנים לאידיאולוגיה. חייבים לקצץ. אז השנה אי-אפשר היה כי לקחו לכם את הצעצוע של מע"מ על ירקות ופירות. בשנה הבאה יורידו מסים. אתה ישבת יחד אתי באילת בכנס קיסריה. הרוב הגדול של אנשי המקצוע – לא רוצה להגיד כולם – על-פי השוואות בין-לאומיות, על-פי נתוני המשק הישראלי, על-פי מה שאומר נגיד בנק ישראל, על-פי מה שאומרים אנשים שבעבר הם היו חלק מהדת הזאת, אומרים: אל תמשיכו במסלול הזה של הורדת מסים, כי אתם מביאים ליצירתה של ממשלה קטנה מכדי שתוכל לעמוד במטלות המינימליות – לא המקסימליות על-פי השקפתי – המינימליות של החברה והמשק הישראלי. ואתם הולכים כאילו בכלל אין מחר, כאילו בכלל אפשר להעלות מחדש את החוב כשמרכיב הורדת המסים בגירעון הקיים הוא גם כבר פקטור – השנה פחות, בשנה הבאה הוא יהיה יותר. כי אם לא גובים אז הגירעון גדל, אין מקורות אחרים. ואתם הולכים בכיוון הזה, וממשיכים ללכת בכיוון הזה, ובסופו של דבר מגיעים לתקציב שהוא איזה סוג של מיש-מש שאין בו כיוון – שאני מתנגד לו, אבל היה בו כיוון מסוים – שאין בו תכלית, ובעיקר, אדוני השר, של איבוד שליטה. אני לא מאלה שחוגגים את איבוד השליטה של האוצר, אף-על-פי שלאורך כל ימי בכנסת הזאת, אתה יודע את זה, אני הייתי אולי – לא רוצה להגיד הכי – מגדולי המבקרים של הקו של האוצר – – <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> נא לסיים. <חיים אורון (מרצ):> אני מסיים. – – אבל אוצר חלש ופקידי אוצר שמרגישים שאין להם משקל, ופקידי אוצר שמרגישים שהם רק כתובת להתקפות שרוצים לתקוף, ואין להם גיבוי, הם קושי גדול מאוד למדינת ישראל. אני לא יודע איך תצאו מהסיפור הזה. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אני מודה לחבר הכנסת חיים אורון. אחרון הדוברים, חבר הכנסת השר לשעבר מאיר שטרית, בבקשה. לרשותך, אדוני, 20 דקות. <מאיר שטרית (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, זו הפעם הראשונה שאני מדבר בדיון מאתמול, אף-על-פי שישבתי פה כל הלילה. רציתי שאחרים ידברו. תפקידה של האופוזיציה – אני גאה לשרת את הציבור גם דרך האופוזיציה. קדימה בחרה להישאר באופוזיציה. יכולנו להיות חלק מהממשלה הזאת, ובחרנו להישאר באופוזיציה מסיבות שלנו. אנחנו גם מראים שאפשר לשרת את הציבור דרך אופוזיציה. אנחנו לא יכולים להצביע במקום הממשלה, אנחנו יכולים להעיר בפני הציבור – וזה מה שעשינו אתמול כל הלילה – על הכשלים של הממשלה בתקציב הזה. אני אומר לך, אדוני שר האוצר, אני שמח שאתה יושב פה בסוף הדיון. אני מוכרח להגיד לך, אתה יודע שאני אוהב אותך, אני מודה בזה. אבל צר לי עליך על המתכונת שאתה נכנסת אליה. זה מצב שהוא בלתי נסבל בשביל שר אוצר. אני רגיל ששרי אוצר מקבלים גיבוי מלא של ראש הממשלה לפעולה שלהם, כי ברור לכולנו שבלי גיבוי של ראש ממשלה זה לא מצליח. אבל גיבוי זה לא התערבות ועבודה במקומו, ובוודאי לא באמצעות יועצים חיצוניים מאחורי גבך. זה דבר בלתי נסבל בעליל, ואני במקומך – ואמרתי את זה גם מעל דוכן הכנסת – הייתי מזמן מניח את המפתחות. יש דברים, אדוני שר האוצר, שאסור לך לוותר בהם. מה שעשו למשרד האוצר בתהליך של הכנת התקציב הזה, זה במידה רבה פגיעה חמורה ביותר בעובדי המשרד; גם הבכירים, גם הזוטרים. כי אם מישהו אחר מחליט מאחורי גבו של שר האוצר, לא צריך לבוא לשר האוצר. ילכו ישר לאותו יועץ או לראש הממשלה וידברו אתו. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא היה ולא נברא. אתה עכשיו פוגע בעובדי האוצר, אבל – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אני לא פוגע. מאחר שאני מכיר, כידוע לך, את עובדי האוצר היטב, אני גם יודע מה מהלך העניינים. לא סתם הם נוטשים. ראש אגף התקציבים התפטר בטענה שמה שהממשלה עשתה גובל בשוחד, זה מה שהוא אמר. רם בלינקוב, מנכ"ל האוצר, עוזב, ראש אגף ההון עוזב. אני לא רואה את ההתלהבות הגדולה של אנשים חדשים להיכנס. ואני אומר לך, אתה לא אשם בזה, אני לא מאשים – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> רם בלינקוב, נגמרה הכהונה שלו? רם בלינקוב לא נגמרה הכהונה שלו. <היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:> אדוני השר, אם תרצה להגיב לאחר דבריו אתה מוזמן, אבל שר לא קורא קריאת ביניים. אם אתה רוצה יש לך את כל הזכות המלאה לעלות אחריו. <מאיר שטרית (קדימה):> שר האוצר, אני אומר את הדברים מתוך גיבוי לאנשי האוצר ולא הפוך, כי הייתי שר אוצר ואני חושב שהאוצר צריך להיות הגורם שמנהל את המערכת הכלכלית במדינת ישראל, לא מישהו אחר. לא יועצים חיצוניים, לא ההסתדרות, גם לא ראש הממשלה, עם כל הכבוד. לראש הממשלה יש תפקידים אחרים ותפקידו לתת גיבוי לשר האוצר. אני רוצה לומר לך, אני מכיר אותך די הרבה שנים, כמו שאתה יודע, בכובעים שונים. אני חושב שמה שמציגה הממשלה בתקציב הזה, ואי-אפשר להחביא את זה, זה פגיעה אכזרית באוכלוסיות חלשות ומתן הטבות מפליגות לאוכלוסיות החזקות. אני חוזר, מאחר שלא היית פה בדיונים קודמים, ואומר לך מחדש: כל המדיניות של הפחתת מס הכנסה היא טיפשות, טיפשות כלכלית וטיפשות חברתית, אין לי מלה אחרת לומר את זה. אם אתם רוצים להפחית מסים, תפחיתו מע"מ. ישראל נמצאת בעשירייה התחתונה בעולם המערבי ברמת מס הכנסה במס הישיר. לעומת זאת היא בעשירייה העליונה בעולם המערבי ברמת המס העקיף. זה הרי דופק את החלשים, מס עקיף, ואתם מוסיפים עליו גזירות על גזירות על גזירות – וגברתי היושבת-ראש יודעת שעליתי לדבר, ומאחר ששר האוצר פה הזכרתי בכמה מלים את תחום אגף המסים. אתה מוותר על הכנסה של למעלה מ-50 מיליארד שקל בהטבות מס של הורדת מס חברות והורדת מס על יחידים בשש השנים הבאות, ואתה מעלה את המס – העלית את מס ערך מוסף ב-1%, פירות וירקות לא הלך, אז ביטלו את זה, מס על דלק, מס על סיגריות, מס על אחרים. אתה מעלה את המס העקיף על אוכלוסיות חלשות, שמשלמות את זה ממש נטו מכיסן. זה הרי מס רגרסיבי – מס ערך מוסף ומסים עקיפים. אבל אני עליתי, אדוני, גברתי היושבת-ראש, כדי לתת דוגמה אחת עד כמה החוקים שהממשלה הזו מציעה – תסלחי לי שאומר לך, הם פשוט כל כך קיצוניים, לא הגיוניים. לקחתי חוק אחד, ואני מבקש לשתף את הכנסת בכמה דברים שכתובים בו כי אני חושב שהרבה אנשים פה לא יודעים מה כתוב בחוק. החוק הכי – בעיני אגב – שמפגין בצורה הכי הקשה את העניין זה חוק ההיטל על צריכה עודפת של מים. הממשלה הכינה פה חוק בחוק ההסדרים, שאורכו, גברתי, ספרתי את העמודים, 26 עמודים. זה לא איזה חוק לתיקון זמני של היטל מים. 26 עמודים. והחוק מכיל גזירות שפשוט לא יאומנו. מעבר לעניין שאומרים שכל משפחה יש לה 4 קוב לנפש, ואם היא עוברת את 4 הקוב לנפש היא צריכה לשלם היטל בהיקף של 20 שקל לקוב נוספים. אדוני היושב-ראש, אני רוצה יום אחד שתראה מה כתוב בחוק. עברה משפחה את הגבול של הקובים המותרים לה – מטילים עליה היטל, ואם הטילו עליה היטל, כתוב פה, ספק המים יגבה מהחייב – אותו אדם שעבר את הקובים המותרים, אם הוא התרחץ עוד פעמיים – היטל של 20 שקל לקוב. כאשר הסעיף הזה, פה הכול מפורט לפרטי פרטים, יחול על-פי החוק – היטל מפקודת המסים (גבייה), זאת אומרת שמי שירצה – יוכל אותו ספק מים להיכנס לחשבון הבנק שלו, לעקל את הרכב שלו, לעקל את המשכורת שלו, לעקל את הרכוש בבית שלו כי הוא חייב על מים. ולא רק זאת, אלא על ההיטל הזה, אם הוא לא משולם בזמן, תשולם, אדוני היושב-ראש, ריבית של חשב כללי בגובה של 4% שנתיים והצמדה למדד עד ליום התשלום. עוד לא ראיתי, אגב, שהממשלה, אדוני היושב-ראש, כל כך חרוצה בגביית חובותיה מאנשים שונים בשיטה שמציעים פה. ואגב, הרשות המקומית, או תאגיד המים שאמור לגבות את ההיטל, אם הוא לא מעביר את ההיטל בזמן, מטילים אחריות פלילית על נושא המשרה, של חצי שנת מאסר ועיצום כספי של 100,000 ש"ח ועוד 50,000 ש"ח אם עברו 30 יום והוא עוד לא העביר, נגיד, דיווח בזמן. וגם על ההוראות האלה חלה חובת פקודת המסים (גבייה). זאת אומרת, יכולים לעקל את הרכוש הפרטי שלו, את המכונית שלו, את הבית שלו. מי מטורף שיספק מים לתושבים? אם הייתי היום ספק מים הייתי אומר: חברים, לא רוצה לספק מים, שהממשלה תספק ישירות. אתם פשוט מטורפים. תסלחו לי שאני אומר לכם, מטורפים, תרדו מהעץ. החוק הזה פשוט מטורף. אדוני היושב-ראש, תראה מה עוד כתוב פה. כתוב פה – אני מצטט מתוך החוק, אני לא מגזים. הנה, סעיף 91: לא הפקיד ספק המים במועד ההפקדה את כספי ההיטל נטו במלואם בחשבון נפרד או לא העביר במועד ההעברה את כספי ההיטל נטו במלואם לחשבון המדינה – תיווסף לכספים כאמור ריבית פיגורים של החשב הכללי בחישוב יומי ממועד ההפקדה או ממועד ההעברה, לפי העניין, עד מועד ההפקדה בפועל או מועד ההעברה בפועל. דין הריבית, כאמור, ריבית פיגורים החשב הכללי, כמשמעותה בהודעה בדבר שינוי ריבית החשב הכללי, כפי שהיא מתעדכנת מזמן לזמן ומפורסמת ברשומות. בסעיף 93 כתוב: הסכום הכולל של ההיטל שגבה ספק המים מצרכניו לפי סימן ב', יתרת החוב הכוללת של צרכניו של ספק המים בעד ההיטל, ואם הורה על כך על מנהל רשות המים או החשב הכללי מספק המים – גם פירוט של כל חוב של כל אחד מצרכניו. זאת אומרת, אדוני היושב-ראש, שהחשב הכללי או רשות המים יכולים לבקש מתאגיד מים להעביר להם את הפרטים של כל אדם ביישוב שלא שילם את ההיטל או שחייב כסף והם רשאים לפרסם את זה ולפעול נגדו ולעקל את חשבונו. אדוני, אני עוד לא ראיתי סמכויות כאלה אפילו בבתי-משפט. המעניין הוא גם שכתוב בחוק שגם פנייה לבית-משפט מינהלי לא תעכב את הגבייה של הכסף הזה. אז אני שואל, מה, אתם השתגעתם לגמרי? על זה בנוי תקציב המדינה? על היטל מים, שבכל מדינה, ותהיה המדינה הענייה ביותר בעולם, שם נותנים לאנשים מים חופשי? יש פתרונות אחרים למים. ואגב, אדוני היושב-ראש וחברי הכנסת, אני רוצה שתדעו, החוק נותן סמכות לשר האוצר עם שר התשתיות להאריך את החוק כל פעם בשנה נוספת. החוק נותן סמכות לנציב המים, בהסכמת שר האוצר, להגדיל את ההיטל כל שנה. הוא יכול להגדיל בלי להסביר, צריך רק לבוא לוועדת הכספים לקבל אישור, אבל הוא יכול להגדיל את ההיטל. אני שואל, מה, אתם השתגעתם? אתם עושים פה חוק דרקוני, בלתי נסבל. ואדוני היושב-ראש, אני מודיע לך, כחבר כנסת, החוק הראשון שאניח על שולחן הכנסת אחרי התקציב הרע והאכזרי הזה יהיה חוק לביטול החוק הזה של היטל המים, שהוא חוק מטורף, לא פחות מזה. ואני מתפלא שחברי הכנסת נותנים ידם לחוק הזה, כי החוק הזה הולך לאחוז כל אדם בארץ בצווארו וכמובן גם כל ספק מים או רשות מקומית. ואני שואל, אדוני היושב-ראש, תגיד לי אתה: היום אנשים שלוקחים מים מהרשות המקומית ואין להם כסף לשלם, יש רבים כאלה, אני אומר לך כשר פנים – חובות המים ברשויות המקומיות מגיעים לעשרות מיליונים רבים, מאנשים שאומרים: אין לי כסף לשלם גם על המים; אני חי מקצבת זיקנה, יש לי חמישה ילדים, אני בקושי מתפרנס, אני לא משלם. הוא לא משלם ארנונה ולא מים. מחר אותו אדם, שגם היום לא יכול לשלם מים, כמובן לא יכול לשלם את המים ולא את ההיטל. אז על-פי החוק הזה יטילו עליו עיצומים כספיים. יבואו אליו הביתה, ייקחו את הרכוש שלו מהבית, יעקלו את הקצבה שלו. לפי החוק לדעתי היא מוגנת, לא יוכלו לעקל אותה, אבל יוכלו לעקל כל רכוש שלו בבית, את הציוד האישי שלו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יש דבר יותר חמור, אדוני שר הפנים לשעבר, וזה העובדה שיש אזרחים משלמי כל האגרות, המסים, שנמצאים ביישובים הערביים המשלמים את המים שלהם באופן קולקטיבי ל"מקורות", והנה עוצרים להם את המים לכל היישוב, ואנה אנו באים? <מאיר שטרית (קדימה):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> הרי יש אנשים שומרי חוק והם למעלה מ-30%–40% בכל יישוב ויישוב, והם צריכים לשאת בעונש קולקטיבי, בלתי מתקבל על הדעת, בעיקר בימי החום של יולי–אוגוסט של ארץ-ישראל. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני צודק במאה אחוז, ועכשיו החוק הזה מחריף את זה עוד יותר ואסביר מדוע. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמשרד הפנים יוריד מהרשויות וישלם באופן ישיר ל"מקורות" ויפחית ממענקי האיזון דברים כאלה. <מאיר שטרית (קדימה):> רק ש"מקורות" לא מוכנה לקחת את האחריות. עם חוק כזה, מי מטומטם להיות ספק מים? אדוני היושב-ראש, תראה, לא רק שאתה צודק, אלא המצב יחריף עוד יותר. רבותי חברי הכנסת, אדוני שר התשתיות, אני רוצה שתדע שעל-פי החוק הזה – – – <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר:> אין תשתיות. אין תשתיות. <מאיר שטרית (קדימה):> טוב, לשעבר. אני רוצה שתדע מה עושים, ושר החקלאות – אדם, רשות מקומית, שגם היום אין לה כסף לשלם מים ל"מקורות", אמר היושב-ראש שמנתקים מים לרשויות שלמות כי לא משלמים על המים בזמן, מנתקים את המים לכל היישוב. על-פי החוק – ביישובים רבים עוד אין תאגיד מים, גם לא יהיה בזמן הקרוב – זאת אומרת, ספק המים הוא הרשות המקומית. כתוב פה בחוק שאם צרכן ביתי צרך יותר קובים ממה שמותר, ולא שילם, חובתה של הרשות לגבות את הכסף. הרשות גבתה כסף ולא העבירה אותו לרשות המים, ראש הרשות ונושא המשרה ברשות יטילו עליו עיצום כספי של 100,000 שקל, ועוד 1 חלקי 50 על כל יום הפרה נוספת, ועל הפרה נוספת 200,000 שקל, ואם זה לא מספיק, גם שנה מאסר, קנס. אני שואל: רבותי, מה, אתם השתגעתם? נראה לכם? רשות מקומית, נגיד שהממשלה לא מעבירה את הכסף בזמן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> צריכים לבנות בתי-סוהר. <מאיר שטרית (קדימה):> אז אני שואל: מה, אתם השתגעתם? הכול על קו של המים? אפשר לחשוב שמדינת ישראל מחר מתה מצמא. רבותי, אתם השתגעתם לגמרי, ואני אומר לכם: תרדו מהעץ. אני אומר לחברי הכנסת: חברים, תצביעו נגד החוק הזה היום בחוק ההסדרים. אל תעבירו את החוק הרע הזה. יש פתרונות יותר אנושיים, יותר הגיוניים. זה חוק מטורף של מישהו שמפחיד את המדינה כולה, ומחר ירד גשם – הוא ייראה אידיוט, כי אם מחר ירד גשם, כל הדבר הזה ייראה מטומטם. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אז למה הצבעת בעד – – – <מאיר שטרית (קדימה):> לא הצבענו בעד זה, תסלחי לי. יש הצבעה עוד מעט, נצביע נגד. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא. למה הצבעת בשנים קודמות בעד חוק ההסדרים? <מאיר שטרית (קדימה):> אני לא יודע מי הצביע – בטח בניגוד גמור לדעתי. זה חוק מטופש, ואני אומר לך – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> מה הצבעת בשנים קודמות? <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו לא הצבענו, עם כל הכבוד, בעד החוק הזה. <השר אבישי ברוורמן:> שליש מחוק ההסדרים זה חוק של קדימה, מהממשלה הקודמת. <מאיר שטרית (קדימה):> היטל המים היה בקדימה? <השר אבישי ברוורמן:> שליש – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אבישי, תסלח לי. אבישי, מה אתה מקשקש, תסלח לי. אבישי, חוק היטל המים – – – <השר אבישי ברוורמן:> חוק ההסדרים זה חוק של קדימה. <מאיר שטרית (קדימה):> אבישי, אל תתחבא. אל תתחבא. אתם שיניתם. כל דבר שקדימה עשתה לטובה שיניתם לרעה, ובחוק הזה, היטל מים לא היה, מה אתה ממציא המצאות. זה חוק מטורף, שבחיים לא היה עובר בממשלה שלנו. מה אתה מדבר. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, בבקשה. מה קורה פה? מה קורה? השר ברוורמן. <מאיר שטרית (קדימה):> בתקופת הממשלה הקודמת לא הצליחו להעביר בממשלה את החוק הזה. ניסו, גם נציב המים ניסה, לא הצליח, כי היה איזשהו היגיון אצל אנשים. מה, אתם השתגעתם לגמרי? הולכים לרדוף אחרי כל אזרח בארץ ולעקל לו את רכושו כי הוא לא יכול לשלם מים? אולי שלא ישתה, לא יתרחץ, יישאר מלוכלך, כדי לחסוך עוד כמה קובים מים? מה, אתם השתגעתם לגמרי? ואגב, אדוני היושב-ראש, תראה את האבסורד. בית-מלון, אין לו מגבלה. זה לא חוק מים, זה חוק מקלחות. אולי נזמין את הציבור להתקלח בכנסת – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – חוק ההסדרים – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – לכנסת אין מגבלה, אנחנו נזמין את הציבור להתקלח בכנסת, שלא יעבור את המכסה. מה, אתם השתגעתם לגמרי? אין מכסה לבתי-מלון, אין מכסה לעסקים, אין מכסה לחברות, אין מכסה למשרדים. המכסה היחידה – לצרכן הבית. מי מת? מה קרה? ואני אומר לכם, חברים, ואני אומר גם לחברי ש"ס – שמחזיקים את הממשלה הזו בשתי ידיים – אתם תיתנו יד לחוק מטורף כזה? אתם תפגעו בנשים שלכם פגיעה שלא תיסלח – – <יצחק כהן (ש"ס):> אנחנו זוכרים את 2003. כל הזמן אנחנו זוכרים את 2003. <מאיר שטרית (קדימה):> – – ואני אומר למפלגת העבודה אותו דבר. אותו דבר, לשר אבישי ברוורמן – מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שנותנת יד לחוק שמגדיל פערים חברתיים, אי-שוויוני, חוק התקציב החפיפי ביותר שראיתי בכנסת מאז 1981. אתם נותנים יד למהלכים כאלה? <יצחק כהן (ש"ס):> 2003. <מאיר שטרית (קדימה):> אמר שר החינוך דהיום, גדעון סער, לחברי מפלגת העבודה שהם סמרטוטים. אתה צדקת במאה אחוז. אני מגבה את דבריך, ואני מצטער שאתה צריך לשבת היום גם עם סמרטוטים כאלה; לא רק הם, עוד אחרים שנותנים יד אוטומטית לכל מהלך כזה. אתה צדקת במאה אחוז, גדעון. תקפו אותך אז, ואתה צודק במאה אחוז. לכן, אדוני היושב-ראש, אני מציע לכנסת – – <השר אבישי ברוורמן:> – – – 2003 – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברוורמן. השר ברוורמן, אין קריאות ביניים בעמידה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – לפחות תצביעו – לפחות נגד החוק הרע הזה של המים. אני אומר לחברי הכנסת, קואליציה ואופוזיציה: בואו נפיל את החוק הרע הזה, כי אתם מתנכלים לאזרחי ישראל. ממש מתנכלים בכלים הקיצוניים ביותר שראיתי אי-פעם בחקיקה נגד אזרחים. לא היה כדבר הזה, והחוק הראשון שאניח על שולחן הכנסת אחרי התקציב הזה – אם הוא יעבור – זה לבטל את החוק המטורף והמטופש הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר שטרית. רבותי, אנחנו בעוד שעה קלה עוברים לסדרת ההצבעות על חוק ההתייעלות במשק. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היה ברור לי. לכן אני מבקש מכולכם להתחיל להתבסס בכיסאותיכם, כי הישיבה תהיה ארוכה, וההצבעות רבות, ואנחנו נאמר את כל אותן הנחיות שיחייבו את כולם לגבי ההצבעות העתידות לבוא. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> קודם לכן, הודעה לסגן מזכיר הכנסת על איזושהי הנחה של לוח תיקונים. בבקשה, אדוני. <סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לוח תיקונים להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009; לוח תיקונים להסתייגויות להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נא לשבת. <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, רבותי השרים, אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכספים להשיב על כל טענות המסתייגים אשר נשמעו כאן הלילה ברוב קול ורעם, ואני מברך את כל אותם אלה אשר היו שותפים לחגיגת הדמוקרטיה. חבר הכנסת נחמן שי, מרגע זה לא יכולים לטלפן אליך עוד דרך מזכירתך. יושב-ראש ועדת הכספים, בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בראשית דברי אני מבקש לומר מלה טובה לשר האוצר. שר האוצר נכנס לתפקידו כאשר – – – <יצחק כהן (ש"ס):> לא שומע – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> תקשיב, אז תשמע, אדוני סגן שר האוצר. <אלי אפללו (קדימה):> מלה טובה אחת? – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אפללו. רבותי, תתחילו להתרגל שעוד רגע אנחנו נכנסים לשעות ההצבעה, ואז ההפרעות תצטרכנה להיות מצומצמות יותר. חברים, נא לשבת. מי שמבקש לדבר יכול לעשות זאת בחוץ. כבוד השרים. שר החינוך והשר לענייני דתות. כבוד שר השיכון, יתכבד וישב. בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש לומר מלה טובה לשר האוצר, שהותקף מאוד בתקשורת בשבועות האחרונים. אני מבקש שלא נשכח ששר האוצר קיבל קופה שהיה בה חסר של הכנסות בסביבות 80 מיליארד שקל, כאשר המצב הכלכלי והמשק העולמי נמצאים כמעט בקריסה, ולצערנו הרב זה לא פסח על מדינת ישראל. שר האוצר קיבל את המשק ללא תקציב – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר מרידור, זה מאוד קשה לדובר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – את משרד האוצר ללא תקציב, ללא יכולת לפעול עם איזושהי תוכנית כלכלית – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שאמה. אינך יכול להיכנס, אלא לדבר עם שר התחבורה רק מהצד האחר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – ובלי יכולת להתמודד – מבחינת החוק, להתמודד עם הקשיים הכלכליים שפקדו את כל העולם, אבל פקדו גם את מדינת ישראל. אני חייב לציין, כי בניגוד למדינות המערב – ארצות-הברית, אירופה ואחרים – שם המערכת הבנקאית קרסה, המערכת הבנקאית בישראל, ברוך השם, נשארה יציבה, ואנחנו רק יכולים לתאר לעצמנו מה היה קורה אילולא היו מחזיקים את המערכת הזאת בשיניים, עד שיאושר תקציב, עד שתאושר תוכנית התייעלות כלכלית, ואני מקווה שהיא תאושר ביומיים הקרובים – היום חוק ההסדרים, או חוק ההתייעלות הכלכלית, ומחר חוק התקציב. אני מברך אותך, אדוני שר האוצר, ואני מקווה שהפעילות הזאת תישא פרי ואנחנו נוכל לברך על מצב שבו גם יהיה ניתן להתמודד עם האבטלה הקשה שקיימת היום בישראל, גם עם המצב הקשה במשק. אני מברך אותך, אדוני השר, ואני מברך את אנשיך, שתמיד יש עליהם ביקורת, וגם לי יש עליהם ביקורת, אבל הם עשו עבודה שהיא חייבת להיות מובאת כאן בפני חברי הכנסת. אני מבקש להשיב בקצרה לדוברים; בעיקר, חבר הכנסת שטרית, על הנושא של היטל המים. אני מוכרח לומר שהיטל המים, שמכונה היטל הבצורת, הוכן בזמן הממשלה הקודמת. רשות המים הכינה את התוכנית הזאת יחד עם משרד האוצר בקדנציה של הממשלה הקודמת, ואני לא מעביר על זה ביקורת. <מאיר שטרית (קדימה):> זה לא עבר בממשלה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה לא עבר בממשלה. זה נכון. זה היה עובר בממשלה, מכיוון שאין ברירה. זה שממשלות ישראל – ואני מסכים אתך לחלוטין – לא עשו את מה שהן היו מחויבות לעשות בנושא התפלת המים, לא להגיע למצב כזה של סכנת אין-מים בברזים – זה אשמת כל ממשלות ישראל. <אלי אפללו (קדימה):> אז מה לעשות עם הכסף? מאיפה לקחת את המים, ממסים? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לוקח את ההאשמה הזאת, אבל אני אומר: צריך לפזר את ההאשמה בין כל הממשלות. <אלי אפללו (קדימה):> כן, אבל מי ייקח את הכסף? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אה, את הכסף לוקח משרד האוצר, כמו תמיד. בכלל לא משנה מי בשלטון. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אפללו, אלה קריאות הביניים האחרונות, אז אני מרשה לך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש לומר כמה הערות, ואעשה את זה בקצרה. קודם כול, התפרסם בעיתונים שקצבאות הילדים מתחילות ב-1 באוגוסט, ולא היא. זה לא נכון, מה שנכתב היום בעיתונים. הנושא של קצבאות הילדים נכנס ב-1 ביולי, ולא ב-1 באוגוסט, כפי שפורסם היום – ולא בצדק ולא נכון. אני גם אמרתי את זה אתמול. לגבי הנושא של היטל הבצורת אני רוצה לציין כמה דברים שאנחנו שינינו. הדבר הראשון – אמרתי את זה אתמול, וגם זה התפרסם היום לא נכון: החוק ייכנס לתוקף רק לאחר אישור החוק במליאה. הוא לא ייכנס ב-1 ביולי. כפי שאמרתי אתמול, בשנת 2009, משפחה גרעינית – זאת אומרת, המכסה שניתנת למשפחה של ארבע נפשות – עד אוקטובר זה 16 קוב, תעריף לנפש 4.2. מנובמבר המכסה גדלה ל-18 קוב, התעריף לנפש גדל גם הוא, ל-5 קוב. הכפלה לנכים מעל 100%. המכסה שתינתן לנכה במים תהיה יותר מ-100%. לנכה גפיים ההכפלה תהיה ל-150%. כל מי שמתגורר בדירה – הוא לא חייב להיות בן המשפחה; ברגע שהם כולם תחת אותו שעון, כל נפש נחשבת כנפש, היא מוכפלת על-פי הצריכה ומתווסף לה בין 4.2 קוב ל-5 קוב, לפי החלוקה שמניתי. <מאיר שטרית (קדימה):> אבל אם אתה מארח בבית עשרה אנשים לחג? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מארח – מארח. אבל מה שהיה עד היום, שרק בני המשפחה נחשבים המשפחה הגרעינית – על-פי החוק שינינו, וכל מי שמתגורר בדירה – הוא איננו בן משפחה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו נדון בחוק הזה אחרי שאתה תגיש את הצעת החוק הפרטית לביטול. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – – וכל מי שאיננו בן משפחה, אבל מתגורר בדירה, נחשב נפש נוספת. עד אוקטובר – אני אומר לאזרחי ישראל – אפשר לשנות רטרואקטיבית את מספר הנפשות. אפשר לבוא לספק המים – לעירייה או לתאגיד המים – לספק המים, ולשנות את מספר הנפשות בדירה, רטרואקטיבית. לבוא ולומר: אנחנו לא שתי נפשות או שלוש נפשות, אלא אנחנו יותר. צריך תצהיר לעניין הזה, וזה חייב להיות באופן מסודר. פישוט הליכים שלא היה בחוק – ברגע שגבו כסף מעל מה שקובע החוק. פישוט הליכים בחזרה של הכסף. עמלת הגבייה לספק המים תהיה 13% במקום 5%, מה שהיה גורם לספק המים כמעט חוסר יכולת לגבות את המים, ושזה כמובן כולל מע"מ. הקלות לעונשים לתאגידים. היו עונשים דרקוניים בחוק המקורי; זה שונה, ואין מאסר על אי-גבייה. שישה ימי עבודה שבהם הרשות או התאגיד צריכים להעביר את ההיטל לרשות המים, ולא 48 שעות, שגם זה היה דרקוני. שינוי באפשרות ערעור של התאגיד כנגד רשות המים. אפשרות להוריד את התעריף למחיר א' במקרה של נזילה סמויה, אם יש נזילה סמויה בבית, שזה כמובן מעלה את הצריכה של המים ויכול להביא לידי קנסות – אפשרות להוריד את התעריף בנזילה סמויה. שינוי בתעריפים לקיבוצים, לאזורים החמים כמו אילת והיישובים הדומים לה. אני רוצה לומר: אנחנו לא מאפשרים לשר או לממשלה לשנות את התעריפים או להמשיך את הוראת השעה, אלא באישור ועדת הכספים. אין אפשרות לעשות את זה כפי שהיה בהצעה. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם שר האוצר חזר בו מהסתייגותו? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עכשיו אני מגיע להסתייגות של שר האוצר, שלא קשורה לנושא של היטל המים. יש הסתייגות של שר האוצר לגבי הנושא של העברת האחריות לנפגעי תאונות דרכים לקופות-החולים. אנחנו קבענו שזה ייעשה באישור ועדת הכספים, בנושא שהוא בעצם ה-cap, שזה נושא מקצועי, ואמרו לי אנשי משרד האוצר שחייבים לבטל את אישור ועדת הכספים. שוחחתי עם שר האוצר, אמרתי לו שלא מדובר בדבר עקרוני, והאמת היא שזאת החלטה מקצועית שעושים אנשי המקצוע. אבל מכיוון שיש מחלוקת לגבי החוק הזה, אם זה נכון להעביר את האחריות לנפגעי תאונות דרכים לקופות-החולים, או להשאיר את זה בחברות הביטוח – אני ביקשתי משר האוצר, והוא נעתר לבקשתי להסיר את ההסתייגות שלו בעניין הזה. אני אומר: התהליך הזה של אישור ועדת הכספים יהיה רק למשך שנה. בתום השנה, בעזרת השם, נבדוק את הנושא, ואם החוק אכן מתנהל כפי שאנשי משרד האוצר סבורים, שהוא יעיל, אנחנו נסיר את זה מהחוק, נגיש חוק של הוועדה, נבטל את האישור של ועדת הכספים. אבל צריך – ואני חושב שכך ראוי שייעשה כשיש כזאת מחלוקת לגבי החוק עצמו – את אישור ועדת הכספים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני שמח, אדוני השר, ואני מודה לך. ההסתייגות של שר האוצר מוסרת. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר בן-אליעזר, אין יושב-ראש ועדה מוגבל בדבריו. כמוהו כשר, הוא יכול לדבר ולהשיב על כל ההסתייגויות שנשמעו כל הלילה, לתפארת האופוזיציה – כל הלילה, בלי הפסקה של שנייה אחת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אני מסיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה יכול לדבר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא רוצה לקחת את זמנם של חברי הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> השר בן-אליעזר רוצה שתסיים. אני לא רוצה. כל נימוק הסתייגות – ראוי שתשיב עליו. רק אם תסיים בסוף, אנחנו נתחיל בהצבעות כמובן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חבר הכנסת אפללו, אני לא אחזור על כל הדברים. אמרתי שהחוק שנכנס לוועדה לא יוצא ממנה באותה מתכונת. היא שונתה, או כל המערכת שונתה, באופן משמעותי. יש סעיפים בחוק שפוצלו ולא מובאים בכלל להצבעה. רוב הסעיפים שונו, חלקם באופן משמעותי. <אורית זוארץ (קדימה):> תבשר לנו את הבשורה על הרשויות המקומיות. <שלמה מולה (קדימה):> ארנונה לקשישים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה האזרחים הוותיקים; אמרתי אתמול. האזרחים הוותיקים – ברשויות שמקבלות מענק מהמדינה – ממשרד הפנים – יש התחייבות של משרד האוצר שהרשויות האלה יקבלו בגובה הארנונה הזאת, שעליה מדובר, על אזרחים ותיקים, תוספת מעבר למה שמגיע להם במענק האיזון; בגובה הארנונה הזאת, של האזרחים הוותיקים, הם יקבלו תוספת למענק האיזון. הרשויות החזקות, שהן נטולות מענק, לא יקבלו. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> שמענו על ההתחייבות של האוצר. <אלי אפללו (קדימה):> זה משהו חדש. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, זה לא דיון מחודש. הוא משיב. מי שלא מסכים אתו מצביע נגד, זה הכול. אין חידוש דיון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אני מסכים לחלוטין עם האופוזיציה. חברת הכנסת רוחמה אברהם וחבר הכנסת מאיר שטרית, וחבר הכנסת אפללו, אני מסכים – – <אלי אפללו (קדימה):> – – – קומיסר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אני מסכים אתכם לחלוטין, אבל תאמינו לי ששונו דברים, ואתם יודעים את זה. מה שלא היה משתנה בקדנציה הקודמת. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את החוקים כמו שהם, לדחות את כל ההסתייגויות להוציא הסתייגות אחת, שמכלילה את התעשיינים בהפחתת הקנסות כפי שמקובל, כפי ששינינו בוועדה לגבי הקבלנים. מעבר לכך, אני מבקש לאשר את חוק ההתייעלות הכלכלית – – – <חיים אורון (מרצ):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אף אחד. <חיים אורון (מרצ):> תגיד לכנסת שהממשלה הגישה חוק שהתרוקן לגמרי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, נו, מה אתה רוצה שאני אגיד? – – – את חוק ההתייעלות הכלכלית, כפי שמובא על-ידי ועדת הכספים; לדחות את כל ההסתייגויות, להוציא את ההסתייגות על התעשיינים בעמוד 11. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו עוברים עכשיו לפחות לשש שעות של הצבעות. ההצבעות תתקיימנה, עד כמה שהדבר יתאפשר, ברציפות. למרות הפער בין החברים בקואליציה לעומת האופוזיציה, מה שקובע הוא ההצבעה עצמה, שכן איש אינו יודע מי תומך ומי מתנגד להסתייגויות כאלה או אחרות. לכן, אני מבקש להזהיר את כולם להיות קשובים למערכת ניהול ההצבעות. לפניכם נמצא ספר התקציב וספר ההתייעלות. בתום ספר ההתייעלות נמצאים הדפים הצהובים. מי שמבקש לעקוב אחרי ההצבעות הקשורות בהתייעלות, ילך לסוף החוברת, ינתק ממנה את הדפים הצהובים ויעקוב אחריהם, כפוף ללוח שינויים ותיקונים שהונחו על שולחן הכנסת והוכרז עליהם. אני מבקש להעיר עוד כמה הערות היום. רבותי, לא לטעות בהצבעה, לא להודיע לי או לחברים שינהלו את הישיבה כי טעו בהצבעה. יש לכם זמן מספיק. את הישיבה עד השעה 18:00 ינהלו שלושה: יושב-ראש הכנסת, שזה אנוכי, ושניים מסגני היושב-ראש, שהם חבר הכנסת אחמד טיבי וחבר הכנסת יצחק וקנין. אנחנו נשתדל לקיים את ההצבעות כך שההצבעות ישקפו באמת את רצון הכנסת ורצון כל אחד מחבריה באופן נפרד, בהתאם להתפלגות התמיכה בהסתייגויות או הדחייה שלהן. יש שלושה סוגים של הצבעות: הצבעה אחת היא הצבעה אלקטרונית. הצבעה שנייה היא הצבעה שהיושב-ראש יכול לבקש לקיים אותה אם אין דרישה להצבעה אלקטרונית. היא יכולה להיות הצבעה ידנית – כדי שלא לדבר על הרמת יד ולא על הנפת יד חלילה. מובן שחברי הכנסת יכולים מייד לדרוש הצבעה אלקטרונית, שכן אם הם יבקשו הצבעה ידנית שתהיה על-ידי ספירה, מובן שנוח לנו יותר לקיים את ההצבעה האלקטרונית. ולבסוף קבענו שגם לגבי חוק ההתייעלות במשק, שהוא חוק ההסדרים, וגם לגבי חוק התקציב, לאופוזיציה תינתן האפשרות לדרוש בכל אחת ממערכות ההצבעה עד שבע הצבעות שמיות. לכן, רבותי, אנחנו גם צריכים להיערך – מה קורה כאשר יש הצבעות שמיות. בדרך כלל, מניסיוננו אנחנו יודעים שכשיש הצבעה שמית, חברי הכנסת עוזבים את מקומותיהם ומתחילים להתפזר בבניין, משום שהם יודעים שיש זמן רב עד אשר תתקיים ההצבעה הבאה. זמן רב הוא זמן של 20 דקות לערך. לכן, מייד לאחר כל הצבעה שמית המזכירות תצלצל בפעמון, ובתום שלוש דקות מצלצול הפעמון נוכל, המנהלים את הישיבה, להמשיך ולקיים את ההצבעות. לכן, אני מבקש ממצליפי הקואליציה והאופוזיציה להיות ערים לנושא זה. על אחריותם להביא את כל החברים לאולם המליאה, שכן ההצבעה שתתקבל היא ההצבעה שתהיה באותו הרגע באולם המליאה. לבסוף, רבותי חברי הכנסת, אני יודע שרבים מחברי הכנסת, אגב דיונים בהסתייגויות ובוועדות, הגישו הסתייגויות כאלה או אחרות. מי מחברי הכנסת אשר מבקש לחזור בו מכל הסתייגויותיו, נא להודיע לי ברגע זה. כבוד שר האוצר, אדוני חזר בו מכל ההסתייגויות? <שר האוצר יובל שטייניץ:> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> שר האוצר חוזר בו מכל הסתייגויותיו. חבר הכנסת מיכאלי? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> סיעת ש"ס הסירה את כל הסתייגויותיה. כך אנחנו נוכל שלא להתבלבל במהלך ההצבעה. האם יש עוד מישהו המבקש להסיר את הסתייגויותיו? חבר הכנסת שאמה הסיר את הסתייגויותיו. חבר הכנסת אילטוב, בשם כל חברי סיעת ישראל ביתנו? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל חברי סיעת ישראל ביתנו נמצאים כאן. מי שלא מסכים – יאמר זאת מייד, אחרת אני מקבל את הצהרתו של ראש סיעת ישראל ביתנו, אילטוב, אשר קובע בצורה מפורשת שכל הסתייגויות חברי הכנסת של ישראל ביתנו הוסרו. חבר הכנסת אלקין, כל חברי סיעת הליכוד באשר הם מסירים את כל הסתייגויותיהם לענייניהם בחוק ההתייעלות במשק. <קריאה:> הבית היהודי מסיר את כל הסתייגויותיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורון, אני מבין שסיעת מרצ מחזיקה בכל הסתייגויותיה. <חיים אורון (מרצ):> לגמרי. <היו"ר ראובן ריבלין:> לגמרי, אדוני אומר. <חיים אורון (מרצ):> תוסיף עוד כמה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שטרית, האם סיעת קדימה מסירה את הסתייגויותיה? <מאיר שטרית (קדימה):> לא, לא, אדוני היושב-ראש. נצביע על כולן. <היו"ר ראובן ריבלין:> סיעת יהדות התורה מודיעה שהיא מסירה את כל הסתייגויותיה, למעט הסתייגות יושב-ראש ועדת הכספים בעמוד 11, שאנחנו נגיע אליה. תודה רבה. אם כך, יש לנו רק את הסתייגויות חברי האופוזיציה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, האם אתה הוכרזת כסיעה נפרדת? חבר הכנסת טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, בשל הענן והחשד שהתעורר בלבי ובלבות רבים מחברי הכנסת, אחרי שסיעת ש"ס הסירה את כל ההסתייגויות שלה בבת-אחת בצורה מפתיעה, בניגוד לציפיות, מתעוררת השאלה אם יש הסכם בין ראש הממשלה לבין סיעת ש"ס שלא הובא לידיעת הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מבקש כרגע – השר המקשר או ראש הממשלה. כבוד ראש הממשלה, האם יש איזו הצהרה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שלילי. <היו"ר ראובן ריבלין:> ראש הממשלה מודיע שאין שום הסכמים הקשורים בהצבעתה של סיעת ש"ס אשר הם בבחינת הסכם המחויב גילוי. תודה רבה לחבר הכנסת טיבי. אנחנו מתחילים, בשעה טובה, בסדרת ההצבעות, לאחר ליל שימורים שבו, ללא הפסקה, עלו והסתייגו כל חברי הכנסת אשר ביקשו להסתייג ולנמק את הסתייגויותיהם. חלק מהנאומים פה היו נאומים מרתקים בהחלט, ואני מודה לכל העושים במלאכה בלילה, ובעיקר לסדרני הכנסת ומזכירות הכנסת, שכן תפקידם של השרים וחברי הכנסת למלא את תפקידם כשליחי ציבור. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל אותם העושים במלאכה אשר שירתו אותנו, למעט השרים וחברי הכנסת, שזה מתפקידם כמובן. רבותי, אנחנו עוברים לשם החוק. לשם החוק יש הסתייגויות רבות. אני מקריא בפעם הראשונה את כל השמות, ולאחר מכן רק את אותו כינוי שאני נותן לקבוצת חברי כנסת. לשם החוק – הסתייגויות של חברי הכנסת חיים אורון, אילן גילאון וניצן הורוביץ – להלן: קבוצת מרצ; של חברי הכנסת ציפי לבני, שאול מופז, דליה איציק, צחי הנגבי, רוני בר-און, זאב בוים, מאיר שטרית, רוחמה אברהם-בלילא, אבי דיכטר, מרינה סולודקין, יואל חסון, גדעון עזרא, יעקב אדרי, אלי אפללו, זאב בילסקי, רונית תירוש, נחמן שי, שלמה מולה, רוברט טיבייב, מגלי והבה, רחל אדטו, יוחנן פלסנר, שי חרמש, ישראל חסון, אריה ביבי, עתניאל שנלר, אורית זוארץ – להלן: קבוצת קדימה; חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה – להלן: קבוצת חד"ש; חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, סעיד נפאע וחנין זועבי – להלן: קבוצת בל"ד; חברי הכנסת אברהים צרצור, אחמד טיבי, טלב אלסאנע, מסעוד גנאים – להלן: קבוצת רע"ם-תע"ל; חברי הכנסת יעקב כץ, אורי אריאל, אריה אלדד ומיכאל בן-ארי – להלן: קבוצת האיחוד הלאומי. על הסתייגותם זו אני מצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 46 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לשם החוק לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, 67 נגד. שר הביטחון חבר הכנסת אהוד ברק מודיע שהוא איחר. אני מקבל את הודעתו, ולא משנה את ההצבעה. לקחתי אותך כדוגמה – לא משנה את ההצבעה. מי שלא ישב במקומו, לא נשנה את ההצבעה. כבוד שר הביטחון, אם הממשלה תשחרר אותך ואחד מחברי האופוזיציה יסכים לקזז אותך – אין לי בעיה. אנחנו צריכים לבצע את תפקידנו. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. בהצבעה שמית תוכל לעשות זאת היטב. למה כל ההערות האלה? ההסתייגות לשם החוק לא התקבלה. הצבעה מס' 8 בוטלה. הסתייגות אותן קבוצות לחלופין – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין הראשונה של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לשם החוק לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 49 בעד, 67 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם ההסתייגות לחלופין לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות לחלופין השנייה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 68 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין השנייה של קבוצות סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לשם החוק לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 49 בעד, 68 נגד. אני קובע שגם ההסתייגות לחלופין לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגותה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ לשם החוק. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 68 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ לשם החוק לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד, 68 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגותה של חברת הכנסת יחימוביץ לא נתקבלה. אנחנו עוברים לעמוד 2 בהסתייגויות. סליחה, אנחנו מצביעים על שם החוק, כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 12 בעד שם החוק, כהצעת הוועדה – 68 נגד – 49 נמנעים – אין שם החוק, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 68 בעד, 49 נגד, אין נמנעים. אני קובע ששם החוק נתקבל על-פי הצעת הוועדה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים למטרת החוק. קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי, ההסתייגות הראשונה לסעיף 1. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 50 נגד – 68 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 50 בעד, 68 נגד. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. יש הסתייגות לחלופין של אותן קבוצות לסעיף 1. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין הראשונה של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 49 בעד, 67 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם ההסתייגות לחלופין לא נתקבלה. יש הסתייגות נוספת לחלופין, נא להצביע עליה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 15 בעד ההסתייגות – 50 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין השנייה של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 50 בעד, 67 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם ההצעה לחלופין של כל הקבוצות לא נתקבלה. יש הסתייגות לחלופין נוספת, של קבוצת חד"ש. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 68 נמנעים – 1 ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד, אולם 68 נגד, אחד נמנע. אני קובע שגם הסתייגותה של סיעת חד"ש לא נתקבלה. גם לחבר הכנסת חיים אורון יש הסתייגות לחלופין. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 50 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת חיים אורון לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 50 בעד, 67 נגד. לכן הסתייגותו של חבר הכנסת חיים אורון לא נתקבלה. יש לי הצעה נוספת להסתייגות, של חבר הכנסת שי חרמש. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 46 נגד – 67 נמנעים – 1 ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת שי חרמש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, 67 נגד, אחד נמנע. גם הסתייגותו של חבר הכנסת חרמש לא נתקבלה. רבותי, ההסתייגויות על סעיף 1 לא נתקבלו, לכן אנחנו מצביעים על סעיף 1 לפי הצעת הוועדה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 19 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 69 נגד – 48 נמנעים – 1 סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 69 בעד, 48 נגד, אחד נמנע. הצעת הוועדה לסעיף 1 אושרה. חבר הכנסת כץ טעה בהצבעתו, ואני לא משנה את ההצבעה, אבל אני מכריז שהוא הצביע בעד כאשר רצה להצביע נגד. אני לא משנה את ההצבעה. רבותי, צריך לשים לב ולהיות ערים. הפעם לא היתה בעיה, אבל חלילה, אם יהיה שוויון, שאנשים יצביעו בעד מה שהם רוצים, שלא יטעו. תודה רבה. סעיף 1, בשעה טובה, אושר. אנחנו עוברים לסעיף 2 – הגנת הסביבה – ואנחנו יודעים שקבוצת קדימה, קבוצת מרצ, קבוצת חד"ש וקבוצת האיחוד הלאומי מציעות כמה הסתייגויות, שאנחנו נצביע עליהן אחת-אחת, והן כתובות בעמוד 3 לחוברת המצורפת. <קריאה:> בהרמת יד. <חיים אורון (מרצ):> אם זה יהיה בהרמת יד נשב פה עוד יומיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד המשנה לראש הממשלה, לי יש חשש שהרמת יד היא דבר שיעכב את ההצבעה ולכן לא אשתמש בה, אלא בחוק התקציב עצמו. שם מדובר בעשרות או מאות סעיפים, וגם זמננו מוגבל כי אנחנו מחויבים לסיים את ההצבעה עד 24:00 ביום חמישי. ואם אראה שיש כאן דבר שיכול מהותית לשנות את פניה של הכנסת – לא אסכים. רבותי, אני מקבל הרבה טלפונים מאנשים שצופים בנו, והם אומרים שחברי הכנסת מדברים בטלפון. הואיל וחברי הכנסת יהיו מרותקים לכיסאותיהם לפחות עד השעה 18:00, אני מאפשר לחברי הכנסת לדבר בטלפון בזמן המליאה. תודה. רק לא בקול רם. לסעיף 121 – הסתייגות 1, סעיף 2. אנחנו מצביעים על ההסתייגות הראשונה בסעיף 2. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות 1 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 49 בעד, 67 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות 2, לגבי סעיף 123 – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 21 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות 2 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד, 67 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. לגבי סעיף 123(ב), הסתייגות 3 – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 22 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות 3 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 49 בעד, 67 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות 4, לסעיף 123 – נא להצביע, רבותי חברי הכנסת. מי בעד. מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 23 בעד ההסתייגות – 47 נגד – 67 נמנעים – 1 ההסתייגות 4 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 47 בעד, 67 נגד, נמנע אחד. ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות 5 לגבי סעיף 125. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 47 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות 5 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 47 בעד, 64 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. עוברים להסתייגות 6 לגבי סעיף 125(ג). נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 25 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות 6 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 49 בעד, 64 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות 7, לגבי סעיף 130 המוצע. רבותי חברי הכנסת, מי בעד הסתייגות 7? נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 26 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות 7 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד, 64 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות 8, לסעיף 132 – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 27 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות 8 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד, 64 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות 9, לסעיף 133(ב)(1). נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 28 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות 9 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד, 67 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות 10, לסעיף 134. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 29 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות 10 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 49 בעד, 63 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות 11, לסעיף 137 – נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 30 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות 11 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד, 67 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות 12, לסעיף 139(א). נא להצביע – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 31 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות 12 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד, 64 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות 13, לגבי סעיף 140 – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 32 בעד ההסתייגות – 45 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות 13 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד, 65 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות 14, לסעיף 142(א) – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 33 בעד ההסתייגות – 45 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות 14 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד, 65 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות 15, לסעיף 143 – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 34 בעד ההסתייגות – 46 נגד – 66 נמנעים – אין ההסתייגות 15 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, 66 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגות זאת לא נתקבלה, כמו גם כל ההסתייגויות לסעיף 2. לכן, חברות וחברי הכנסת, אנחנו מצביעים לפי נוסח הוועדה על סעיף 2. נא להצביע. הצבעה מס' 35 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 66 נגד – 48 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 66 בעד, 48 נגד, אין נמנעים. סעיף 2 אושר לפי הצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 3. קבוצת קדימה, קבוצת מרצ, קבוצת חד"ש וקבוצת האיחוד הלאומי מציעות את ההסתייגות לסעיף 3. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 36 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 3 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד, 63 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לסעיף 3 לא נתקבלה. רבותי, לסעיפים 4 ו-5 אין הסתייגויות. לכן נצביע על סעיפים 3, 4 ו-5 ועד בכלל, לפי הצעת הוועדה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 37 בעד סעיפים 3–5, כהצעת הוועדה – 66 נגד – 46 נמנעים – 1 סעיפים 3–5, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 66 תומכים בהצעת הוועדה, 46 מתנגדים, אחד נמנע. אני קובע שסעיפים 3, 4 ו- 5 אושרו לפי הצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 6. סעיף 6 עוסק בעורכי-דין זרים ומשרדי עורכי-דין זרים. קבוצת קדימה, קבוצת רע"ם-תע"ל, קבוצת האיחוד הלאומי, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד וקבוצת מרצ מציעות הסתייגות שלפיה יימחק הסעיף. נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 38 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד ההסתייגות, 65 נגדה. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה; כי גם אין נמנעים. רבותי חברי הכנסת, לסעיף 6(13) יש מספר רב של הסתייגויות. אנחנו עוברים לסעיף 6(13). אנחנו מדברים בהסתייגויות נפרדות, שמספרן לא מועט. אנחנו עוברים להסתייגות הראשונה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 39 בעד ההסתייגות – 47 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (1) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 47 בעד, 62 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות הראשונה, בסעיף 98א, לא נתקבלה. הסתייגות שנייה, בסעיף 98ב(ג)(2) – נא להצביע. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 40 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (2) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 48 בעד ההסתייגות, 62 נגד. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות שלישית, לסעיף 98ד – נא להצביע. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 41 בעד ההסתייגות – 47 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (3) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 47 בעד, 60 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות (3) לא נתקבלה. הסתייגות (4), לגבי סעיף 198(א) – נא להצביע. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 42 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (4) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 44 בעד, 65 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות זו לא נתקבלה. הסתייגות (5) לסעיף 198(א)(3) – נא להצביע. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 43 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (5) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> המדובר בסעיף 98ו, ולא 198, אבל אנחנו מדברים על הסתייגות (5). בעד – 48, נגד – 65, אין נמנעים. אני קובע שגם הסתייגות זו לא נתקבלה. בבקשה, חבר הכנסת בר-און. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא שומע. <חיים אורון (מרצ):> הוא אומר שאם זה הסעיף הזה, אולי הוא יצביע בעד. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי. אתה רוצה להצביע פעם שנייה? יש לנו זמן רב. לקואליציה, עד כמה שהסבירו לי, יש סבלנות רבה. הם לא רוצים לעייף אותך, חבר הכנסת בר-און, אבל הם מוכנים להיעתר לכל דרישה שלך. אני מאוד מודה לאדוני. הסתייגויות (6) – נא להצביע. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? ברגע שתהיו מוכנים להצבעה ידנית תודיעו לי. מבלי סופרים. הצבעה מס' 44 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 66 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (6) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 44 בעד ההסתייגות, נגד – 66, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות (7). נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 45 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 66 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (7) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 44 בעד, 66 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות זו לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות (8). נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 46 בעד ההסתייגות – 45 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (8) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד, 65 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות (9) – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 47 בעד ההסתייגות – 46 נגד – 66 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (9) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, 66 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות (10) – רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 48 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (10) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 44 בעד, 64 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. להסתייגות (10) יש כמה הסתייגויות לחלופין. חלופין (10א), הראשונה, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 49 בעד ההסתייגות – 46 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (10א) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, נגד 64, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות הראשונה לחלופין לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, בהתאם לייעוץ המשפטי שקיבלתי, כל החלופין יכולים להיות מוצבעים בהצבעה אחת. לכן אני מצביע את כל החלופין – (10א), (10ב), (10ג), (10ד), (10ה) – אף על פי ש-10א כבר נדחתה – בהצבעה אחת. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 50 בעד ההסתייגויות – 45 נגד – 66 נמנעים – אין ההסתייגויות לחלופין (10א)–(10ה) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 6(13) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד, 66 נגד, אין נמנעים. אני קובע שכל ההסתייגויות לחלופין לא נתקבלו. ובכן, רבותי חברי הכנסת, בסעיף 6 נדחו כל ההסתייגויות, ולכן אני מצביע על נוסח סעיף 6 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד. הצבעה מס' 51 בעד סעיף 6, כהצעת הוועדה – 66 נגד – 47 נמנעים – אין סעיף 6, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 66 בעד נוסח הוועדה, 47 נגד. אני קובע שסעיף 6 אושר לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 7. קבוצת קדימה, קבוצת רע"ם-תע"ל, קבוצת האיחוד הלאומי, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד וקבוצת מרצ מציעות הסתייגות שלפיה הסעיף יימחק. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 52 בעד ההסתייגות – 45 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 7 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד, 65 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. להסתייגות זאת יש הסתייגות לחלופין. אני מצביע על ההסתייגות לחלופין. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 53 בעד ההסתייגות – 46 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין לסעיף 7 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, 65 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. חבר הכנסת אופיר פינס, אדוני מבקש להסיר את ההסתייגות. אורי מקלב הסיר. חבר הכנסת סוייד, האם אדוני מבקש להצביע את ההסתייגות? <חנא סוייד (חד"ש):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נא להצביע על הסתייגותו של חבר הכנסת חנא סוייד. הצבעה מס' 54 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 65 נמנעים – 1 ההסתייגות של חבר הכנסת חנא סוייד לסעיף 7 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 44 בעד ההסתייגות, 65 נגד, אחד נמנע. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. בכך תמו ההסתייגויות לסעיף 7. אני מצביע את סעיף 7 לפי נוסח הוועדה. הצבעה מס' 55 בעד סעיף 7, כהצעת הוועדה – 69 נגד – 43 נמנעים – 1 סעיף 7, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 69, נגד – 43, נמנע אחד. אני קובע שהסעיף אושר לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 8, פרק ד': רשויות מקומיות. קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש וקבוצת האיחוד הלאומי מבקשות להסתייג. נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 56 בעד ההסתייגות – 45 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 8(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד, 64 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. קבוצת בל"ד מציעה – נא להצביע מי בעד הסתייגותה של קבוצת בל"ד. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? מדובר על ההסתייגות. הצבעה מס' 57 בעד ההסתייגות – 45 נגד – 66 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת בל"ד לסעיף 8(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד, 66 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגות קבוצת בל"ד לא נתקבלה. סעיף 8(2) – קבוצת קדימה וקבוצת חד"ש מציעות. נא להצביע – מי בעד הסתייגותן, מי נגד? הצבעה מס' 58 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 66 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 8(2)לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 44 בעד ההסתייגות, 66 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא התקבלה. הסתייגותו לחלופין של חבר הכנסת חרמש – נא להצביע. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 59 בעד ההסתייגות – 47 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת שי חרמש לסעיף 8(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 47 בעד, אולם 65 נגד. אין נמנעים. אני קובע שהסתייגותו של חבר הכנסת שי חרמש על כל מרכיביה לא נתקבלה. הואיל וכל ההסתייגויות נדחו, אני מצביע על סעיף 8 על-פי הצעת הוועדה. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 60 בעד סעיף 8, כהצעת הוועדה – 64 נגד – 44 נמנעים – אין סעיף 8, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 64 בעד נוסח הוועדה, 44 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסעיף אושר לפי נוסח הוועדה. עכשיו יש הסתייגות של סיעות קדימה, חד"ש, בל"ד, מרצ, רע"ם-תע"ל, האיחוד הלאומי, שהיא הסתייגות תקציבית ולכן היא דורשת שני תנאים. האחד, שיהיה לה רוב והשני שהרוב יהיה לפחות של 50 חברי כנסת. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות, מי נגד? הצבעה מס' 61 בעד ההסתייגות – 47 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי אחרי סעיף 8 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 47 בעד, 62 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגויות לא נתקבלו. הואיל וכך, אנחנו עוברים לסעיף 9. קבוצת בל"ד מציעה הסתייגות. נא להצביע – מי בעד מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 62 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד לסעיף 9 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 42 בעד, 67 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות של קבוצת בל"ד לא נתקבלה. לסעיף 9 אין הסתייגויות, ולעומת זאת גם לסעיף 10 אין הסתייגויות. אנחנו נצביע על סעיף 9 ו-10 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 63 בעד סעיפים 9–10, כהצעת הוועדה – 66 נגד – 44 נמנעים – אין סעיפים 9–10, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 65 בעד, בתוספת קולה של סגנית השר אורית נוקד אשר אצלה המחשב התקלקל ואני מוסיף את קולה; נגד – 44; אין נמנעים. אני קובע שסעיפים 9 ו-10 אושרו לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 11. קבוצת מרצ וקבוצת חד"ש מציעות – נא להצביע. מי בעד מחיקת הסעיף על-פי ההסתייגות, מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 64 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 65 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 11 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד הסתייגות קבוצת מרצ וקבוצת חד"ש, 65 נגד. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לכן, אנחנו נצביע על סעיף 11 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע, רבותי חברי הכנסת. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 65 בעד סעיף 11, כהצעת הוועדה – 64 נגד – 40 נמנעים – אין סעיף 11, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 64 בעד, בתוספת קולה של אורית נוקד; נגד – 40, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 11 אושר לפי נוסח הוועדה. לסעיף 12 הסתייגות של קבוצת מרצ וקבוצת חד"ש המבקשות למחוק את הסעיף. נא להצביע – מי בעד, מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 66 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 12 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 41 בעד ההסתייגויות, 62 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לסעיף 12 לא נתקבלה. אני גם מצביע עכשיו על סעיף 12 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 67 בעד סעיף 12, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 40 נמנעים – אין סעיף 12, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 60 בעד, בתוספת קולה של חברת הכנסת אורית נוקד, 61 בעד, 40 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 12 אושר לפי נוסח הוועדה. רבותי, לסעיף 13 יש הסתייגות של קבוצות קדימה, מרצ, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל, האיחוד הלאומי וחברי הכנסת עמיר פרץ, איתן כבל, אופיר פינס, יולי תמיר ושלי יחימוביץ. אנחנו נתבקשנו, על-פי דרישת למעלה מ-20 חברי הכנסת לבצע הצבעה שמית. המזכיר, נא להצביע. בתום ההצבעה השמית יישמע צלצול. שלוש דקות לאחר הצלצול נתחיל את ההצבעות השוטפות מחדש. לחזור ולהיות במקום כדי שלא יהיה מצב שבו לא נשקף את עמדת הבית לגבי ההסתייגויות. מדובר בתיקון לחוק האזרחים הוותיקים שעניינו הנחה לאזרחים ותיקים בתשלום ארנונה. הרשויות המקומיות עצמן יישאו בהנחות הארנונה, ללא שיפוי ממשלתי. על כך אנחנו מצביעים. נא לבצע את ההצבעה השמית. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) רוחמה אברהם-בלילא – בעד עפו אגבאריה – בעד רחל אדטו – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד יעקב אדרי – בעד יצחק אהרונוביץ – נגד אורי אורבך – נגד חיים אורון – בעד זבולון אורלב – נגד דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – אינו נוכח דניאל אילון – נגד רוברט אילטוב – נגד דליה איציק – בעד מיכאל איתן – נגד אריה אלדד – בעד טלב אלסאנע – בעד זאב אלקין – נגד חיים אמסלם – נגד אלי אפללו – אינו נוכח אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – נגד זאב בוים – בעד אריה ביבי – בעד זאב בילסקי – בעד בנימין בן-אליעזר – אינו נוכח מיכאל בן-ארי – בעד דניאל בן-סימון – אינו נוכח רוני בר-און – בעד אבישי ברוורמן – אינו נוכח מוחמד ברכה – בעד אהוד ברק – אינו נוכח אילן גילאון – בעד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד אברהם דיכטר – בעד דני דנון – נגד ניצן הורוביץ – אינו נוכח צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – אינו נוכח דניאל הרשקוביץ – נגד מגלי והבה – אינו נוכח מתן וילנאי – אינו נוכח יצחק וקנין – נגד נסים זאב – נגד אורית זוארץ – בעד חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח ציפי חוטובלי – אינה נוכחת דב חנין – אינו נוכח יואל חסון – בעד ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח רוברט טיבייב – בעד שלי יחימוביץ – בעד משה יעלון – אינו נוכח אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – בעד אמנון כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – נגד יעקב כץ – בעד ישראל כץ – אינו נוכח ציפי לבני – בעד לימור לבנת – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – נגד עוזי לנדאו – נגד סופה לנדבר – נגד מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח שלמה מולה – בעד שאול מופז – אינו נוכח משה מטלון – נגד אברהם מיכאל – אינו נוכח אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת אלכס מילר – נגד סטס מיסז'ניקוב – אינו נוכח אורי מקלב – אינו נוכח יעקב מרגי – נגד דן מרידור – אינו נוכח משולם נהרי – אינו נוכח אורית נוקד – אינה נוכחת לאה נס – אינה נוכחת סעיד נפאע – אינו נוכח בנימין נתניהו – נגד חנא סוייד – אינו נוכח מרינה סולודקין – אינה נוכחת גדעון סער – נגד גדעון עזרא – בעד חמד עמאר – אינו נוכח ציון פיניאן – אינו נוכח אופיר פינס-פז – בעד יוסי פלד – אינו נוכח יוחנן פלסנר – בעד מאיר פרוש – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח פניה קירשנבאום – אינה נוכחת איוב קרא – נגד מירי רגב – אינה נוכחת דוד רותם – אינו נוכח ראובן ריבלין – נגד כרמל שאמה – אינו נוכח יובל שטייניץ – אינו נוכח מאיר שטרית – בעד נחמן שי – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח יוליה שמאלוב-ברקוביץ – אינה נוכחת שלום שמחון – נגד ליה שמטוב – נגד עתניאל שנלר – בעד רונית תירוש – בעד יולי תמיר – בעד אשוב וקרא בשמות חברי הכנסת שלא נכחו בסיבוב הראשון. אריאל אטיאס – נגד אלי אפללו – בעד בנימין בן-אליעזר – אינו נוכח <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אחר כך אני אשאל את מי שלא קראו לו. מי שלא יהיה נוכח, לא תירשם הצבעתו. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) דניאל בן-סימון – נגד אבישי ברוורמן – נגד אהוד ברק – נגד גילה גמליאל – אינה נוכחת ניצן הורוביץ – אינו נוכח יצחק הרצוג – נגד מגלי והבה – בעד מתן וילנאי – נגד ג'מאל זחאלקה – בעד ציפי חוטובלי – נגד דב חנין – בעד ישראל חסון – אינו נוכח אחמד טיבי – בעד משה יעלון – נגד אליהו ישי – נגד יצחק כהן – נגד משה כחלון – נגד ישראל כץ – נגד לימור לבנת – נגד אורלי לוי אבקסיס – נגד אביגדור ליברמן – נגד שאול מופז – בעד אברהם מיכאלי – נגד אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת סטס מיסז'ניקוב – נגד אורי מקלב – נגד דן מרידור – נגד משולם נהרי – נגד אורית נוקד – אינה נוכחת לאה נס – נגד סעיד נפאע – אינו נוכח חנא סוייד – בעד מרינה סולודקין – בעד חמד עמאר – נגד ציון פיניאן – נגד יוסי פלד – נגד מאיר פרוש – נגד עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח פניה קירשנבאום – נגד מירי רגב – נגד דוד רותם – נגד כרמל שאמה – נגד יובל שטייניץ – נגד נחמן שי – אינו נוכח סילבן שלום – נגד יוליה שמאלוב-ברקוביץ – בעד <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, יש מספר מועט של חברי כנסת שלא הצביעו. האם יש מישהו באולם שלא הצביע? בבקשה. סעיד נפאע מודיע שהוא רוצה להצביע. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) סעיד נפאע – בעד גילה גמליאל – נגד <היו"ר ראובן ריבלין:> האם חוץ מסעיד נפאע וגילה גמליאל יש עוד אשר נמצאים באולם ולא הצביעו? תודה רבה. ההצבעה הסתיימה. נא להביא לי את תוצאות ההצבעה, ולאחר שאקרא אותם אצלצל על מנת לחדש את ההצבעות, שלוש דקות מרגע הישמע הצלצול. חבר הכנסת נחמן שי, אתה איחרת, אני מצטער. סיימתי את ההצבעה. אני ממש מצטער, אבל אם אני אתן לך זה יגרום אחר כך לשיבוש. ביקשתי מכולם להיות פה בזמן ההצבעות. אפשר להתחיל לצלצל. חבר הכנסת טיבי, אני אבקש שתחליף אותי בשעה 13:00 לחצי שעה, ואחרי זה אני אהיה עוד שעה. <זאב אלקין (הליכוד):> מתי הפסקת צהריים? <היו"ר ראובן ריבלין:> אין הפסקות צהריים. עשיתי הנחה גדולה בעניין ההצבעות השמיות. <חיים אורון (מרצ):> אדוני, אתה נגד תנאי עבודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם אתם מבקשים הפסקת צהריים? <קריאות:> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין שום בעיה. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אלקין שאל אותי. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעתי. אני אומר שאלקין שאל אותי. <חיים כץ (הליכוד):> תעשה קיזוזים. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, לא, אין קיזוזים. התחלנו בשעה 11:00 אחרי כל הלילה – אין שום בעיה לעשות הפסקה לחצי שעה. אני אודיע לכם מתי. אני מפחד שתהיו רעבים ב-17:00, אז אני אסדר שתהיו בדיוק – לא בראנץ', אלא לאנץ'. זאת אומרת ב-13:30–14:00 אנחנו נדבר על הפסקה של חצי שעה. <השר מיכאל איתן:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא להגזים. ובכן, תוצאות ההצבעה: בעד ההסתייגות – 46 חברים; נגד ההסתייגות – 65 חברים. ההסתייגות לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, בעוד שתי דקות אנחנו נתחיל בהצבעות. אנחנו נצביע אז על ההצעה לחלופין של קבוצת קדימה וקבוצת חד"ש. אבל הואיל ועדיין לא תם מועד שלוש הדקות אני אתחיל בעוד דקה. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הקראתי: 46 בעד, 65 נגד. תשעה חברי כנסת לא היו. חברי הכנסת, נא לשבת. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא ב-13:00, אבל אנחנו נעשה הפסקה ונאפשר לחברי הכנסת לשתות ולסעוד את לבם, בקיצור, זאת אומרת. אנחנו ניתן חצי שעה הפסקה. לא עכשיו. אני מבקש להמשיך בהצבעות. קבוצת קדימה וקבוצת חד"ש מציעות הסתייגות לחלופין לסעיף 13. נא להצביע. מי בעד ההסתייגות לחלופין של קבוצת קדימה וקבוצת חד"ש? מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 68 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת קדימה וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 13 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 36 בעד, 56 נגד. אני קובע שההסתייגות לחלופין לא נתקבלה. הואיל וכך, אין יותר הסתייגויות לסעיף 13. הצבעה. הצבעה מס' 69 בעד סעיף 13, כהצעת הוועדה – 56 נגד – 32 נמנעים – אין סעיף 13, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 56 בעד, נגד – 32, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 13 עבר כהצעת הוועדה. רבותי, כדי שלא תהיה מבוכה, אני מבקש מכולם להיות קשובים. אנחנו עוברים לסעיף 14. בסעיף 14 אנחנו מצביעים על הסתייגותה של חברת הכנסת רחל אדטו. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 70 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 14 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 36 בעד, 56 נגד. אני קובע שהסתייגותה של חברת הכנסת אדטו לא נתקבלה. חברת הכנסת אדטו אומרת שהיא הצביעה והצבעתה לא נקלטה. הצבעתך נקלטה – לא, נכון. לא נקלטה. אני שומע את מה שהיא אמרה ולא משנה את ההצבעה. אם בפעם הבאה יתברר שאכן משהו מקולקל בעמדת ההצבעה, אני אחשב גם את הצבעתך לעניין זה. אנחנו נראה בפעם הבאה. בהצבעה הבאה נראה. יש אנשים שלא רוצים להצביע בעד הסתייגותם, שמעת על זה? יש אנשים. קרה, קרו דברים מעולם. <רחל אדטו (קדימה):> לא במקרה הזה. ממש לא במקרה הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ידוע לי, ואני אפילו לא מפקפק. שמעתי אותך בקשב רב בלילה, ואני יודע שאת מתכוונת לכל מלה ולכל דבר שאמרת. אנחנו נצביע על לחלופין של חברת הכנסת אדטו. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 71 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של חברת הכנסת רחל אדטו לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 40 בעד, 56 נגד. הצבעתה של חברת הכנסת אדטו נקלטה, ולכן אינני משנה את ההצבעה הקודמת. אני קובע שגם הצעה זו לא נתקבלה. הואיל וכל ההסתייגויות לסעיף 14 נפלו, אנחנו נצביע על סעיף 14 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נוסח הוועדה. הצבעה מס' 72 בעד סעיף 14, כהצעת הוועדה – 56 נגד – 47 נמנעים – אין סעיף 14, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 56 בעד, 47 נגד. אני קובע שסעיף 14 התקבל לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 15. חבר הכנסת אילן גילאון – הסתייגות לסעיף 15. נא להצביע על הסתייגותו של חבר הכנסת אילן גילאון. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 73 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת אילן גילאון לסעיף 15 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 41 בעד, 61 נגד, אין נמנעים. 41 בעד, 62 נגד, בהוספת קולה של סגנית השר אורית נוקד. אנחנו קובעים שההסתייגות לא נתקבלה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ וחברת הכנסת אדטו מסתייגות. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 74 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 59 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ וחברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 15 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 44 בעד ההסתייגות, 59 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 15(2) אין הסתייגויות. לכן, אני מצביע על סעיף 15 כולו לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 75 בעד סעיף 15, כהצעת הוועדה – 59 נגד – 43 נמנעים – אין סעיף 15, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 59 בעד, 43 נגד. אני קובע שהסעיף אושר לפי נוסח הוועדה. רבותי, אנחנו מתקדמים. עוברים לעובדים זרים, ואנחנו מדברים על סעיף 16. קבוצת מרצ וקבוצת חד"ש מציעות שהסעיף יימחק. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 76 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 60 נמנעים – 1 ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 16 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 41 בעד, 60 נגד, אחד נמנע. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> האם אני יכול להיות מעודכן מה קרה? – – – איזה סבא או משהו? תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, יש הסתייגות לחלופין של מרצ ושל חד"ש. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 77 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 62 נמנעים – 1 ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 16 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 42 בעד, 62 נגד, אחד נמנע. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אני מתכוון להצביע על סעיף 16 לפי נוסח הוועדה. חברי הכנסת, נא להצביע – נוסח הוועדה לסעיף 16. הצבעה מס' 78 בעד סעיף 16, כהצעת הוועדה – 59 נגד – 44 נמנעים – אין סעיף 16, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 59 בעד, 44 נגד. אני קובע שהסעיף אושר לפי נוסח הוועדה. השר הרצוג בטעות הצביע נגד, כמו גם השר אהרונוביץ, ואני לא משנה את ההצבעה. אני לא משנה את ההצבעה. אני רק מוסיף את חברת הכנסת אורית נוקד, סגנית השר, אשר הצביעה והצבעתה לא נקלטה. לכן, 60 בעד, 44 נגד. אני קובע שהסעיף עבר לפי נוסח הוועדה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף 17. קבוצת קדימה, קבוצת מרצ, קבוצת רע"ם-תע"ל, קבוצת בל"ד, קבוצת חד"ש וקבוצת האיחוד הלאומי וחברי הכנסת עמיר פרץ, איתן כבל, אופיר פינס ויולי תמיר, מציעים שהסעיף יימחק. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 79 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 59 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וחברי הכנסת עמיר פרץ, איתן כבל, אופיר פינס-פז, ויולי תמיר לסעיף 17 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד, 59 נגד. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. הואיל והסתייגות זו היתה ההסתייגות היחידה לסעיף 17, רבותי חברי הכנסת, נצביע על סעיף 17 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? מי בעד נוסח הוועדה? הצבעה מס' 80 בעד סעיף 17, כהצעת הוועדה – 60 נגד – 44 נמנעים – אין סעיף 17, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 60 בעד, 44 נגד. סליחה, 61 בעד, בצירוף קולה של אורית נוקד, 44 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 17 עבר לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 18. קבוצת קדימה, קבוצת מרצ, קבוצת רע"ם-תע"ל, קבוצת בל"ד, קבוצת חד"ש וקבוצת האיחוד הלאומי מציעות כי הסעיף יימחק. נא להצביע על ההסתייגות. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 81 בעד ההסתייגות – 47 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 18 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 47 בעד, 58 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לכן, חברים, אנחנו נעבור להצביע על סעיף 18 על-פי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 82 בעד סעיף 18, כהצעת הוועדה – 62 נגד – 45 נמנעים – אין סעיף 18, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 62 – בצירוף קולה של אורית נוקד – בעד, 45 נגד. אני קובע שסעיף 18 אושר, לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 19, ולסעיף 19(1) יש לנו הסתייגות של קבוצת בל"ד. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 83 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 61 נמנעים – 1 ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד לסעיף 19(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 42 בעד, 61 נגד, אחד נמנע. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגותו של גפני הוסרה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא, לא. אני מבקש להצביע. <היו"ר ראובן ריבלין:> הסתייגותו של חבר הכנסת גפני לא הוסרה. כדי להיות ברור בעניין, בפסקה (א) ו-(ב), בכל מקום, במקום "בענף הבניין" יבוא "בענף הבניין או בענף התעשייה". מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 84 בעד ההסתייגות – 102 נגד – 4 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת משה גפני לסעיף 19(1) נתקבלה. <<היו"ר ראובן ריבלין:> 102 בעד, לעומת זאת ארבעה נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגותו של חבר הכנסת גפני נתקבלה. חבר הכנסת ברכה, חבר הכנסת זחאלקה, חבר הכנסת אורון וחבר הכנסת בר-און, לא שמעתי שאני מחויב על-פי התקנון, אבל אם זה גורם לכם הנאה, למה שאמנע מכם הנאה? בכל פעם שארבעה יצביעו נגד 100, אזכיר את שמם. בבקשה, הסתייגותה של קבוצת קדימה – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 85 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 19(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד, נגד 63, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, קבוצת מרצ מציעה – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 86 בעד ההסתייגות – 45 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 19(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד, 56 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 19(2), קבוצת קדימה, קבוצת מרצ, קבוצת רע"ם-תע"ל, קבוצת חד"ש וקבוצת האיחוד הלאומי מציעות – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 87 בעד ההסתייגות – 46 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 19(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 הצביעו בעד, 57 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. קבוצת בל"ד מציעה – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 88 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד לסעיף 19(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 39 בעד, 64 נגד – בצירוף קולה של אורית נוקד – אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 19(3), קבוצת קדימה, קבוצת מרצ, קבוצת רע"ם-תע"ל, קבוצת חד"ש וקבוצת האיחוד הלאומי מציעות כי הסעיף יימחק. נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 89 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 19(3) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 34 בעד, 56 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. ובכן, תמו ההסתייגויות לגבי סעיף 19. הסתייגות אחת נתקבלה, של חבר הכנסת גפני. האם להצביע לפי הצעת הוועדה? אני מצביע על סעיף 19, בתיקון ההסתייגות שנתקבלה, של חבר הכנסת גפני. מי בעד נוסח הוועדה, בצירוף הסתייגות גפני? נא להצביע. הצבעה מס' 90 בעד סעיף 19 – 62 נגד – 44 נמנעים – אין סעיף 19, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 62 בעד, 44 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 19, בתוספת ההסתייגות של חבר הכנסת גפני, אושר. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף 20. קבוצת בל"ד מציעה שהסעיף, יהיה לו שינוי. נא להצביע. מי בעד הסתייגות בל"ד? מי נגד? הצבעה מס' 91 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד לסעיף 20 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 44 בעד, 62 נגד – בצירוף קולה של אורית נוקד. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה, ומציע לחברי הכנסת להצביע לפי הצעת הוועדה על סעיף 20. נא להצביע. מי בעד אישור סעיף 20 לפי הצעת הוועדה? מי נגד? הצבעה מס' 92 בעד סעיף 20, כהצעת הוועדה – 65 נגד – 41 נמנעים – אין סעיף 20, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 66 בעד – בצירוף קולה של אורית נוקד – 41 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסעיף אושר, על-פי הצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 21. קבוצת קדימה, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי מציעות – נא להצביע. מי בעד הצעתם להסתייגות? הצבעה מס' 93 בעד ההסתייגות – 45 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 21 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד, 61 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. בנוסף, מציעה סיעת קדימה הסתייגות נוספת. נא להצביע. מי בעד ההסתייגות הנוספת של סיעת קדימה? הצבעה מס' 94 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 20 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד, אולם 60 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגות קדימה השנייה לא נתקבלה. קבוצת חד"ש מציעה – נא להצביע. מי בעד האישור של הסתייגות קבוצת חד"ש? הצבעה מס' 95 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 21 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 43, 61 נגד. אני קובע שהסתייגות חד"ש לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, יש לנו הסתייגות נוספת, הכתובה בלוח התיקונים המונח בפניכם, לסעיף 20, עמוד 12. זו הסתייגותו של חבר הכנסת גפני המבקש שבמקום – אחרי "ובענף המסעדות האתניות" יבוא "ובענף התעשייה". הצבעה מס' 96 בעד ההסתייגות – 70 נגד – 33 נמנעים – 1 ההסתייגות של חבר הכנסת משה גפני לסעיף 21 נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> > אדוני חבר הכנסת יושב-ראש ועדת הכספים, האם אדוני מבקש להצביע על נוסח הוועדה בצירוף ההסתייגות שנתקבלה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. אני מצביע עכשיו על סעיף 21 לפי נוסח הוועדה והתיקון שנתקבל על-פי הסתייגותו של חבר הכנסת גפני. נא להצביע על סעיף 21. הצבעה מס' 97 בעד סעיף 21, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה – 62 נגד – 40 נמנעים – 2 סעיף 21, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 62, בצירוף קולה של אורית נוקד; נגד – 40; שני נמנעים. אני קובע שנוסח הוועדה בצירוף ההסתייגות אושר לגבי סעיף 21. מה רצית, חבר הכנסת מולה? <שלמה מולה (קדימה):> הצבעתי בטעות במקומו של חבר הכנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> התחלפתם במקומות? אני מבטיח לכם, אני לא מתכוון להזמין משטרה על זה. תודה רבה. ההסתייגות הבאה היא הסתייגות לסעיף 22 של קבוצת קדימה, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי. בטעות לא נרשמו המלים שהסעיף יימחק והן מופיעות בעמוד הצהוב שהוא לוח התיקונים. אנחנו מצביעים על הסתייגות קדימה, רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 98 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 22 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 42 בעד, 55 נגד בצירוף קולה של אורית נוקד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות של קדימה לסעיף 22 הוסרה. לכן נצביע על סעיף 22 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 99 בעד סעיף 22, כהצעת הוועדה – 57 נגד – 38 נמנעים – אין סעיף 22, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 57 בעד נוסח הוועדה לגבי סעיף 22, 38 נגד, אין נמנעים. סגן יושב-ראש הכנסת אחמד טיבי יחליף אותי. בשעה 13:45 נצא להפסקת צהריים עד 14:30. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 23, תאגידים פירוק וכינוס. לסעיף 23, קבוצת קדימה, קבוצת מרצ, קבוצת האיחוד הלאומי וקבוצת חד"ש – אנחנו מצביעים על ההסתייגות. נא להצביע. הצבעה מס' 100 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 23 לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 37, נגד – 60. ההסתייגות לא התקבלה. לכן אנחנו מצביעים על סעיף 23 כנוסח הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 101 בעד סעיף 23, כהצעת הוועדה – 65 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 23, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> 65 בעד, 34 נגד. הצעת הסעיף נתקבלה כנוסח הוועדה. עוברים לסעיף 24. חברי הכנסת, הסתייגות פרץ, כבל, פינס-פז ויולי תמיר – – – <אופיר פינס-פז (העבודה):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הקבוצה מסירה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 24 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 102 בעד סעיף 24 – 62 נגד – 39 נמנעים – אין סעיף 24 נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 62, נגד – 39, לרבות אורית נוקד. סעיף 24 כנוסח הוועדה התקבל. עוברים להצבעה על סעיף 25. הסתייגות של קדימה, מרצ, האיחוד הלאומי וחד"ש – נא להצביע. הצבעה מס' 103 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 25 לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> 37 בעד, 60 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 25 כהצעת הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 104 בעד סעיף 25, כהצעת הוועדה – 58 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 25, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> 58 בעד, 36 נגד. סעיף 25 התקבל כהצעת הוועדה. לסעיף 26 הסתייגות של פרץ, איתן כבל, אופיר פינס-פז ויולי תמיר – מסירים. אנחנו עוברים ישר ל-26, 27, 28, כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 105 בעד סעיפים 26–28 – 61 נגד – 37 נמנעים – אין סעיפים 26–28 נתקבלו. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 61, נגד – 37. התקבלו שלושת הסעיפים כנוסח הוועדה. לסעיף 29 הסתייגות של קדימה וקבוצת האיחוד הלאומי – נא להצביע. הצבעה מס' 106 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 29 לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 36, נגד – 63, לרבות אורית נוקד שיושבת ליד היושב-ראש. לכן ההסתייגות לא התקבלה. לחלופין – אנחנו מצביעים על ההסתייגות לחלופין. בבקשה. הצבעה מס' 107 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת קדימה וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 29 לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 37, 60 מתנגדים. ההסתייגות לא התקבלה. קבוצת חד"ש – הסתייגות. הצבעה. הצבעה מס' 108 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 29 לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 37, נגד – 62. ההסתייגות לא התקבלה. הצבעה על סעיף 29 ו-30 ביחד, ששם אין הסתייגות, כנוסח הוועדה; שניהם. הצבעה מס' 109 בעד סעיפים 29–30, כהצעת הוועדה – 63 נגד – 34 נמנעים – אין סעיפים 29–30, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 63, נגד – 34. סעיפים 29 ו-30 התקבלו כנוסח הוועדה. פרק ח': גמלאות וקופות גמל. לסעיף 31(1) אין הסתייגות. לסעיף 31(2) אין הסתייגויות. לסעיף 31(3) יש הסתייגות. אנחנו מצביעים על ההסתייגות הזאת – מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי. הצבעה מס' 110 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 31(3) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 40, נגד – 61. ההסתייגות לא התקבלה. לחלופין – נא להצביע. הצבעה מס' 111 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 31(3) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 40, נגד – 63. ההסתייגות לא התקבלה. לסעיף 31(4) יש הסתייגות. נא להצביע. הצבעה מס' 112 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 31(4) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 40, 62 מתנגדים. ההסתייגות לא התקבלה. לסעיף 31(5) אין הסתייגות. לסעיף 31(6) יש הסתייגות. נא להצביע. מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי – כולם יחד מסתייגים באותה הסתייגות. הצבעה מס' 113 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 31(6) לא נתקבלה. <קריאה:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני אקח את זה לתשומת לבי. 38 בעד, 61 נגד. ההסתייגות הזאת של קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי, לא התקבלה. לסעיף 31(7) אין הסתייגות. לסעיף 31(8) – הסתייגות של אותה קבוצה. <קריאה:> איזו קבוצה? <היו"ר אחמד טיבי:> מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי. הצבעה מס' 114 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 31(8) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 35, נגד – 62. ההסתייגות הזאת לא התקבלה. לסעיף 31(9) אין הסתייגות. לסעיף 31(10) יש הסתייגות של קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. נא להצביע. הצבעה מס' 115 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 31(10) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 38, נגד – 63. ההסתייגות לא התקבלה. לסעיפים 31(11) ו-(12) אין הסתייגויות. לעומת זאת, לסעיף 31(13) יש הסתייגות של קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי. נא להצביע. הצבעה מס' 116 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 31(13) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 39, נגד – 63. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים לסעיפים 31(14) ו-(15), שאין להם הסתייגויות, ולאחר מכן לסעיף 31(16), כולל לוח תיקונים – קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי; הסתייגות – נא להצביע. הצבעה מס' 117 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 31(16) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> ההסתייגות לא התקבלה. 37 נגד 61. ולכן אנחנו עוברים להצבעה על כל סעיף 31, לרבות לוח התיקונים, כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 118 בעד סעיף 31, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 40 נמנעים – אין סעיף 31, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 61, נגד – 40. ולכן הסעיף התקבל כהצעת הוועדה. לסעיף 32 – מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. <רוני בר-און (קדימה):> מה אתן? <היו"ר אחמד טיבי:> הן מסתייגות מהסעיף הזה, ונא להצביע על ההסתייגות שלהן, חבר הכנסת רוני בר-און. הצבעה מס' 119 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 32 לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> ההסתייגות לא התקבלה. 39 נגד 58. הואיל וכך, אנחנו מצביעים על סעיף 32 כהצעת הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 120 בעד סעיף 32, כהצעת הוועדה – 64 נגד – 38 נמנעים – אין סעיף 32, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 64, 38 מתנגדים. סעיף 32 התקבל כהצעת הוועדה. לסעיף 33 יש, לעומת זאת, קבוצת מסתייגים: מרצ, קדימה, חד"ש והאיחוד הלאומי. נא להצביע על ההסתייגות. הצבעה מס' 121 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 33 לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 39, נגד – 60. כלומר ההסתייגות לא התקבלה. לכן אנחנו עוברים לסעיף 33 – כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 122 בעד סעיף 33, כהצעת הוועדה – 62 נגד – 37 נמנעים – 1 סעיף 33, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 62, נגד – 37. סעיף 33 התקבל כהצעת הוועדה. <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תוסיף את הצבעתך. אתה עסוק בניהול הישיבה. מה שחשוב – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נדמה לי שהצבעתי. <רוני בר-און (קדימה):> הנה הלוח, אתה אפור לגמרי. <היו"ר אחמד טיבי:> לשם שינוי, לא היתה לי עמדה בסעיף הזה. לא היתה לי עמדה, ולכן ההצבעה תתקבל. לסעיף 34(1). <רוני בר-און (קדימה):> אנחנו נבחר את עמדותינו בהסתייגות שלך. <היו"ר אחמד טיבי:> לסעיף 34(1) – קבוצת מרצ, קדימה, חד"ש והאיחוד הלאומי; הסתייגות – נא להצביע. הצבעה מס' 123 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 34(1) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 38, נגד – 61. ולכן ההסתייגות לא התקבלה. 34(2) – הסתייגות של מרצ, קדימה, חד"ש והאיחוד הלאומי. נא להצביע. הצבעה מס' 124 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 34(2) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 36, 61 מתנגדים. ההסתייגות לא התקבלה. עכשיו אנחנו מצביעים על סעיף 34 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 125 בעד סעיף 34, כהצעת הוועדה – 60 נגד – 42 נמנעים – אין סעיף 34, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 60, 42 מתנגדים. ולכן סעיף 34 התקבל כהצעת הוועדה. הסתייגות לסעיף 35(1) של מרצ, קדימה, חד"ש והאיחוד הלאומי. אתם מוזמנים להצביע, רבותי. הצבעה מס' 126 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 35(1) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> 39 בעד, 60 נגד, תוך כדי פספוס הצבעת נגד אחת של השר ברוורמן, ולכן ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות לסעיף 35(2). בבקשה. הצבעה מס' 127 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 35(2) לא נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 36, 60 מתנגדים. ולכן ההסתייגות לא נתקבלה. עכשיו אנחנו מצביעים על סעיף 35 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 128 בעד סעיף 35, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 40 נמנעים – אין סעיף 35, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 61, 40 מתנגדים. הסעיף התקבל כהצעת הוועדה. רבותי, אנחנו עוברים להסתייגות קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש וקבוצת האיחוד הלאומי לסעיף 36. נא להצביע. הצבעה מס' 129 בעד ההסתייגות – 60 נגד – 26 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 36 נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> זאת היתה הסתייגות, רבותי. דברי היו ברורים וחד-משמעיים. מי שהטעה אתכם הוא יושב-ראש הקואליציה. אמרתי כבר בתחילת הכהונה שלי כיושב-ראש, מי שבעד – מצביע בעד, מי שנגד – מצביע נגד. יש יותר קל מזה? <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת גפני, האם אתה רוצה למשוך את הצעת החוק בעקבות קבלת ההסתייגות או את הסעיף בלבד? סעיף 36, רק סעיף 36 מחכה לתשובתו של יושב-ראש הוועדה. <חיים כץ (הליכוד):> אני מושך את זה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מבקש להצביע על בקשתו של יושב-ראש ועדת הכספים למשוך את סעיף 36. <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא להירגע, רבותי. אני מבקש מהשרים לשבת. חבר הכנסת חיים כץ, נא לגשת למיקרופון בצד. אני מאחל לך החלמה מבעיות הגב שלך. בבקשה, אדוני. <קריאה:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הבקשה שלך היא בקשה אדיבה, אבל היא לא על-פי התקנון. <חיים כץ (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש למשוך את הסעיף. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. חבר הכנסת חיים אורון, בבקשה, כנציג האופוזיציה. <חיים אורון (מרצ):> מדובר בסעיף תחולה של כל הפרק, צריך למשוך את כל הפרק, כי בלי סעיף תחולה לפרק, אין לו משמעות. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים אורון. השר ארדן, תשכנע את יושב-ראש ועדת העבודה שיאמץ את עמדתך. הוא ביקש בקשה אחרת. אני מכריז על הפסקה של דקה וחצי להתייעצויות. <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אתם מושכים את הסעיף. אני מבקש להצביע על בקשתו – רבותי, נא לחזור למקומות, בכל זאת נלחמתם עבור המושבים האלה. נא לחזור. השר אהרונוביץ, חברי הכנסת אילטוב, מיכאלי, הורוביץ, איציק, טיבייב, נא לחזור למקומות. רבותי, אנחנו נצביע על בקשתו של יושב-ראש ועדת העבודה למשוך את סעיף 36, לפי סעיף 127 לתקנון. נא להצביע, רבותי. מי שבעד למשוך, הוא בעד. מי שנגד – הוא נגד. לעתים שואלים למה אתה אומר את זה. הצבעה מס' 130 בעד ההצעה להחזיר את סעיף 36 לוועדה – 86 נגד – 4 נמנעים – אין ההצעה להחזיר את סעיף 36 להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 86, ארבעה מתנגדים, אין נמנעים. לכן ההפסקה תהיה עכשיו – – – <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש – – – שלושת רבעי שעה, הרי כולנו יורדים עכשיו לוועדה, לכל אחד יש מה להגיד בדיון – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני בא לקראתך, אדוני. ההפסקה תהיה מ-13:30 עד 14:30. הם רשאים להתכנס עכשיו בוועדת העבודה. תודה רבה לכם. <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הוא רשאי לכנס את הוועדה מתי שהוא רוצה. <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני הודעתי על פיזור הישיבה. <דליה איציק (קדימה):> סליחה, אדוני היושב-ראש, האם אפשר דקה? יש פה החלטה שלך שיוצאים לאכול. מצד אחר, האנשים רוצים עכשיו להופיע בוועדת העבודה והרווחה ולהביע את עמדתם. לכן זה לא מסתדר. מה שאני רוצה להציע לך, אדוני – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני לא יכול להתערב מתי יושב-ראש הוועדה מכנס את ועדת העבודה שלו. <דליה איציק (קדימה):> בוודאי שאתה יכול. <היו"ר אחמד טיבי:> אני לא יכול להתערב. <דליה איציק (קדימה):> בוודאי שאתה יכול. אתה יושב-ראש הישיבה, אתה קובע מתי הוועדות מתכנסות. <היו"ר אחמד טיבי:> לא אני. <דליה איציק (קדימה):> בוודאי שכן. <היו"ר אחמד טיבי:> יש הפסקה והוא יכול עכשיו והוא יכול אחר כך, מתי שהוא רוצה. <דליה איציק (קדימה):> זה לא נכון, אבל אתה מונע מאתנו להופיע שם עכשיו. <היו"ר אחמד טיבי:> חברת הכנסת איציק, במקום הפסקה של 45 דקות, באתי לקראת התביעות הלגיטימיות, אבל שלא עולות על-פי התקנון, והעליתי את ההפסקה ל-60 דקות. <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני בדעה שכל הדיונים על ההסדרים לא היו דיונים. אם היה עניין גסטרונומי, הוא יספק. (הישיבה נפסקה בשעה 13:30 ונתחדשה בשעה 14:34.) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מחדש את הישיבה, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברות וחברי הכנסת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, האם הודחתי? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, חס וחלילה. אני מאוד מודה לך על ניהול ישיבה לעילא ולעילא. הטעות לא היתה שלך, ואין איש יכול לבוא בטענות אליך. כך אומר זאת יושב-ראש הקואליציה בכבודו ובעצמו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – למה טעות? <היו"ר ראובן ריבלין:> הטעות היתה של יושב-ראש הקואליציה, שהורה לחבריו בקואליציה להצביע בעד הסתייגות. הדברים קורים. חברים, היו דברים מעולם. חוקי המשחק. אנחנו כולנו חכמים וכולנו נבונים, ובכל זאת בכל פעם אנחנו מספרים ביציאת מצרים ובטעויות של כאלה או אחרים אשר קורות חדשות לבקרים. זה היופי בדמוקרטיה. הואיל וועדת העבודה והרווחה, הועבר אליה פרק זה בחוק ההתייעלות במשק לפי סעיף 121 – לכן החוק כולו שייך לוועדת העבודה והרווחה. אני מזמין את יושב-ראש הוועדה, שעומד על הבמה, להציג את הדברים שנתקבלו בוועדה לגבי סעיף 130. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> כדי שהכול יהיה חוקי, קודם הודעה למזכיר הכנסת. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיע, כי הונח היום על שולחן חברי הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, סעיף 36 להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. חבר הכנסת בר-און, נא לשבת. אחרי זה, אם ירצה מישהו לדבר, ניתן לו לדבר. אין שום בעיה, והזמן ברשותנו. <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני יושב-ראש הוועדה, נא להציג את הנושא. לאחר מכן – חבר הכנסת בר-און ביקש להודיע הודעה. בבקשה. <חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הסעיף המדובר נמשך לוועדה. בוועדה העליתי הצעה לקבוע תאריך חדש. שאלתי בוועדה אם למישהו יש תאריך אחר. מאחר שאף אחד לא הגיש בקשה לתאריך אחר, העליתי את התאריך להצבעה. ההצבה התקבלה, ואכן, אנחנו חוזרים. עשינו גם רוויזיה על ההחלטה, והתאריך התקבל. התאריך שנקבע הוא 1 בינואר 2011. אני מקווה שאכן המליאה תאשר את התאריך, ונמשיך לדון בחוק ההתייעלות הכלכלית. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם הוגשה הסתייגות להחלטת הוועדה? <חייים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מאוד מודה. חבר הכנסת בר-און, בבקשה, מן הצד. <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש שאתה תדע ושהבית ידע איך נראה הדיון – המלה דיון צריכה להיות במירכאות כפולות – בוועדת העבודה והרווחה שעליו דיווח עכשיו יושב-ראש הוועדה. ירדנו למטה, והיושב-ראש ישב על שולחן הוועדה ואכל ארוחת צהריים ולא התחיל את הדיון. קראו לרושם הפרוטוקולים ואמרו שהוא התחייב להביא סנדוויצ'ים, ואתה גם שמעת את זה בעצמך, והיה דיון מחוץ לפרוטוקול. אף אחד לא דיבר. כשהיושב-ראש גמר את ארוחת הצהריים שלו, הוא הודיע על התאריך, על פתיחת הדיון, ואמר: זה היה התאריך שנפל בהסתייגות. אני מציע תאריך אחר. מי בעד? מי נגד? אני ביקשתי להביע את דעתי, והוא לא נתן ואמר: אנחנו מצביעים. ההצבעה עברה. מישהו צעק: רוויזיה, והוא אמר: מי בעד רוויזיה? היה לו רוב והוא נעל את הדיון. הוא לא שאל על הסתייגויות. הוא לא נתן לקיים דיון, וזאת היתה ההצבעה. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – – <רוני בר-און (קדימה):> אני מבין, ואני יכול לומר שפניתי אל היועצת המשפטית של הוועדה, והיא הביטה בי במבט אין אונים ואמרה: אתה יודע מי מנהל את הוועדה הזאת, ואמרתי: כן, אני יודע. אלה הם פני הדברים. אם אדוני חושב שכאשר עוברת הסתייגות והוועדה שאחראית לפרק צריכה להוריד את זה לדיון לוועדה וכך מתמצה הדיון – אני אומר ביושר שישבו אנשים וחיכו לדיון. אנשים נמצאים פה, אפשר לשאול אותם, כולל ממפלגתו של יושב-ראש הוועדה – מעלים להצבעה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, הבנתי את טענתך. רבותי חברי הכנסת, הואיל ומדובר בתאריך, למזלנו נפלה טעות שיכולה לקרות אצל טובי בנינו בכנסת, בכל הדורות, מהכנסת הראשונה ועד השמונה-עשרה. היה מדובר בתאריך. חבר הכנסת אורון טען טענה מאוד חכמה, האומרת שכתוצאה מכך שזה תאריך כניסה לתוקף, כל הפרק נפל. הטענה היתה מאוד מעניינת – שאז היו צריכים לדון בכל הפרק. הייעוץ המשפטי קבע שמדובר רק בתאריך. הואיל וזה רק תאריך, אני חושב שיושב-ראש הוועדה פעל כמו יושבי-ראש הוועדה לדורותיהם, אפילו המעולים ביותר מהם, כמו יושבי-ראש ועדה שלאחר מכן היו לשרים וניהלו ביד רמה. לכן, שמעתי, וכמובן הדבר נכתב בפרוטוקול. דרך אגב, מי שמנהל את הוועדה זה יושב-ראש הוועדה. לכנסת יש אמון מלא בה. אם יש לך איזושהי תלונה, כמובן, התלונה פתוחה, נמצאת פה ועדת האתיקה. ונדמה לי שכאשר מדובר בתאריך, אנחנו מדברים בעניין פורמלי, ונהג נכון יושב-ראש הוועדה. לגבי ארוחת הצהריים שלו, אינני גסטרונום, כך שאינני יכול לאשר או להכחיש. תודה רבה. אני מאוד מודה לחבר הכנסת בר-און על הערתו, היא חשובה. כבר בעבר ראינו דברים, אבל באמת מדובר כאן בנושא שהוא פורמלי לחלוטין. רבותי חברי הכנסת, צלצלנו לפני שתי דקות ויש עוד דקה. אני מבקש מכולם לשבת. רבותי, הואיל ומצלצלים ופעמים לוקח זמן, אני נותן עוד דקה על מנת שלא יהיה מצב שבו שנצטרך – – – אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני מתכוון תוך דקה לחדש את הדיונים ולהצביע על ההצעה לפי הצעת הוועדה, כפי שהוצגה על-ידי יושב-ראש הוועדה. האם אדוני מוכן? נחכה עוד חצי דקה. נא לשבת. רבותי חברי הכנסת, אנחנו חוזרים לסעיף 36. הואיל ולסעיף 36 אין הסתייגות, אנחנו מצביעים על סעיף 36 כהצעת הוועדה. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע – מי בעד הצעת הוועדה, ומי נגד. נא להצביע. הצבעה מס' 131 בעד סעיף 36, כהצעת הוועדה – 54 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 36, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 54, נגד – 34, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 36 אושר כהצעת הוועדה. כדי להתעדכן ולהיות בפוקוס, אנחנו אוחזים בעמודי ההסתייגויות בעמוד 17. אנחנו עוברים כרגע לפרק ט': העברת האחריות לטיפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים לקופות-חולים. לסעיף 37 כולו, קבוצות קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל, האיחוד הלאומי – מציעות כל הקבוצות למחוק את הסעיף, וזאת ההסתייגות. רבותי חברי הכנסת, מי בעד ההסתייגות, מי נגד – נא להצביע. הצבעה מס' 132 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 37 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 36 בעד ההסתייגות, אולם 58 נגד ואין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. יש גם לסעיף 37 פסקה (1) – הסתייגותה של חברת הכנסת אדטו. מי בעד הסתייגותה ומי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 133 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 37(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד הסתייגות אדטו, 58 נגד. ההסתייגות לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, רשומה אצלכם הסתייגותו של שר האוצר, הסתייגות זאת הוסרה, ואנחנו עוברים לעמוד 18. חברת הכנסת רחל אדטו מציעה גם בעניין זה הסתייגות. נא להצביע. מי בעד הסתייגותה של אדטו ומי נגד? הצבעה מס' 134 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 37(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אומר במפורש, חבר הכנסת נסים זאב, שאם אני מבין מה שאני אומר, כל חבר כנסת מבין. מי בעד ההסתייגות, מי נגד, מי בעד הסעיף ומי נגד. כך עשה גם חבר הכנסת טיבי, כאשר הוא ניהל את הישיבה. היתה טעות, ועל טעות משלמים בזמן. חברי הכנסת, 38 בעד הסתייגותך, חברת הכנסת אדטו, 53 נגד, ולכן הסתייגותך לא נתקבלה, אבל אתם מצמצמים את הפער. אני מבקש להצביע על סעיף 37, לפי הצעת הוועדה, שכן כל ההסתייגויות הוסרו. הצבעה מס' 135 בעד סעיף 37, כהצעת הוועדה – 58 נגד – 42 נמנעים – אין סעיף 37, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 58 בעד, 42 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 37 התקבל כהצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 38. קבוצות קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מציעות שהסעיף יימחק. מי בעד ההסתייגות – יצביע, מי נגד – יצביע, מי נמנע – גם הוא יכול להצביע. הצבעה מס' 136 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 59 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 38 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 36 בעד ההסתייגות, 59 נגד, נמנעים אין. אני קובע שההסתייגות לא התקבלה. הסתייגות לחלופין, הצעתה של חברת הכנסת אדטו – מי בעד, מי נגד, מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 137 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 38 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד, 58 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגותה של רחל אדטו לא נתקבלה, ולכן אין הסתייגויות יותר על סעיף 38. אני מצביע על סעיף 38 לפי הצעת הוועדה. הצבעה מס' 138 בעד סעיף 38, כהצעת הוועדה – 60 נגד – 42 נמנעים – אין סעיף 38, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 60 בעד, 42 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 38 עבר, לפי הצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 39. קבוצות קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מציעות כי הסעיף יימחק. זו הסתייגות. מי בעד ההסתייגות, מי נגד – נא להצביע. הצבעה מס' 139 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי לסעיף 39 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 41 בעד, 62 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 39(1) יש הסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו. אנחנו מצביעים על הסתייגותה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 140 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 59 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 39(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 41 בעד, 59 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות של חברת הכנסת אדטו לא התקבלה. לסעיף 39(2) – חברת הכנסת אדטו מסתייגת. נא להצביע – מי בעד הסתייגותה, מי נגד. הצבעה מס' 141 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 39(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד, 60 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם הסתייגותה זו של חברת הכנסת רחל אדטו לא התקבלה. רבותי, לסעיף 39 לא נותרו הסתייגויות בתוקף, לכן אנחנו נצביע על סעיף 39 כנוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד. הצבעה מס' 142 בעד סעיף 39, כהצעת הוועדה – 59 נגד – 43 נמנעים – אין סעיף 39, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 59 בעד, 43 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 39 אושר לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 40. קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי מציעות כי הסעיף יימחק. זו הסתייגות. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? הצבעה מס' 143 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 40 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד ההסתייגות, 58 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אני עובר להצביע על סעיף 40 לפי נוסח הוועדה. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 144 בעד סעיף 40, כהצעת הוועדה – 59 נגד – 43 נמנעים – אין סעיף 40, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 59 בעד, 43 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 40 אושר לפי נוסח הוועדה. רבותי, לסעיף 41 קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי מגישות הסתייגות בבקשה למחוק את הסעיף. מי בעד ההסתייגות, מי נגד? הצבעה מס' 145 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 59 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 41 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 41 בעד, 59 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. ולפיכך אני הולך להצביע על סעיף 41 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 146 בעד סעיף 41, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 40 נמנעים – אין סעיף 41, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 61 בעד, 40 נגד. אני קובע שסעיף 41 אושר כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים לפרק י' – פרק החינוך, סעיף 42. חבר הכנסת אופיר פינס-פז, קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי מציעים שסעיף זה יימחק. אני מצביע על ההסתייגות הזאת. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות, מי נגד? הצבעה מס' 147 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת אופיר פינס-פז, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 42 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד ההסתייגות, 58 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לסעיף 42 לא נתקבלה. יש הסתייגות לחלופין של קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות השנייה, מי נגד? הצבעה מס' 148 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 42 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד, 58 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אני מצביע על סעיף 42 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד ומי נגד סעיף 42. הצבעה מס' 149 בעד סעיף 42, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 42 נמנעים – אין סעיף 42, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 55 בעד, 42 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 42 אושר לפי נוסח הוועדה. אנחנו ממשיכים לסעיף 43. קבוצת מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מציעות כי הסעיף יבוטל. זו הסתייגות. נא להצביע מי בעד ההסתייגות, מי נגד. הצבעה מס' 150 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 43 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 43 בעד ההסתייגות, 57 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אני עובר להצביע על הסעיף כנוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד הסעיף ומי נגד. הצבעה מס' 151 בעד סעיף 43, כהצעת הוועדה – 60 נגד – 44 נמנעים – אין סעיף 43, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 60 בעד, 44 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 43 נתקבל לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 44. קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי מציעות כי הסעיף יימחק. מדובר בהסתייגות. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות, מי נגד. הצבעה מס' 152 בעד ההסתייגות – 45 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 44 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 45 בעד ההסתייגות, 58 נגד, אין נמנעים. למרות שהפער צומצם, עדיין לא התקבלה ההסתייגות. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצביע על סעיף 44 כנוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד נוסח הוועדה. הצבעה מס' 153 בעד סעיף 44, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 44 נמנעים – 1 סעיף 44, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 55 בעד, 44 נגד, נמנע אחד. אני קובע שסעיף 44 אושר לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 45. קבוצת מרצ וקבוצת האיחוד הלאומי מציעות שהסעיף יימחק. זאת הסתייגות. נא להצביע – מי בעד, מי נגד. הצבעה מס' 154 בעד ההסתייגות – 46 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 45 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 46 בעד, 56 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אני עובר להצביע על סעיף 45 לפי נוסח הוועדה. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. הצבעה מס' 155 בעד סעיף 45, כהצעת הוועדה – 60 נגד – 44 נמנעים – אין סעיף 45, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 60 בעד, 44 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם סעיף 45 עבר לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים להסתייגות לסעיף 46 – הסתייגות של חברי הכנסת ממרצ ושל חברי הכנסת דב חנין וג'מאל זחאלקה. בסעיף זה נתבקשה הצבעה שמית. אדוני המזכיר, נא לבצע הצבעה שמית. רבותי, כדי להבהיר, מדובר בתיקון לחוק לימוד חובה – החלה מיידית של לימוד חובה על כיתות י"א-י"ב. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) רוחמה אברהם-בלילא – בעד עפו אגבאריה – בעד רחל אדטו – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד יעקב אדרי – בעד יצחק אהרונוביץ – נגד אורי אורבך – נגד חיים אורון – בעד זבולון אורלב – נגד דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – אינו נוכח דניאל אילון – נגד רוברט אילטוב – נגד דליה איציק – בעד מיכאל איתן – נגד אריה אלדד – אינו נוכח טלב אלסאנע – בעד זאב אלקין – נגד חיים אמסלם – נגד אלי אפללו – בעד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – נגד זאב בוים – בעד אריה ביבי – בעד זאב בילסקי – בעד בנימין בן-אליעזר – נגד מיכאל בן-ארי – אינו נוכח דניאל בן-סימון – נגד רוני בר-און – בעד אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – בעד אהוד ברק – נגד אילן גילאון – בעד גילה גמליאל – נגד מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד אברהם דיכטר – בעד דני דנון – נגד ניצן הורוביץ – בעד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד דניאל הרשקוביץ – נגד מגלי והבה – בעד מתן וילנאי – נגד יצחק וקנין – נגד נסים זאב – נגד אורית זוארץ – בעד חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – בעד ציפי חוטובלי – אינה נוכחת דב חנין – בעד יואל חסון – בעד ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח רוברט טיבייב – בעד שלי יחימוביץ – בעד משה יעלון – נגד אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – בעד אמנון כהן – אינו נוכח יצחק כהן – נגד משה כחלון – נגד חיים כץ – נגד יעקב כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד ציפי לבני – בעד לימור לבנת – נגד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – נגד יעקב ליצמן – אינו נוכח עוזי לנדאו – נגד סופה לנדבר – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד שלמה מולה – בעד שאול מופז – בעד משה מטלון – נגד אברהם מיכאלי – אינו נוכח אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת אלכס מילר – נגד סטס מיסז'ניקוב – אינו נוכח אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – אינו נוכח דן מרידור – נגד משולם נהרי – נגד אורית נוקד – נגד לאה נס – נגד סעיד נפאע – בעד בנימין נתניהו – נגד חנא סוייד – אינו נוכח מרינה סולודקין – בעד גדעון סער – נגד גדעון עזרא – בעד חמד עמאר – נגד ציון פיניאן – נגד אופיר פינס-פז – בעד יוסי פלד – נגד יוחנן פלסנר – אינו נוכח מאיר פרוש – נגד עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח פניה קירשנבאום – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – אינה נוכחת דוד רותם – נגד ראובן ריבלין – נגד כרמל שאמה – נגד יובל שטייניץ – נגד מאיר שטרית – אינו נוכח נחמן שי – בעד סילבן שלום – נגד יוליה שמאלוב-ברקוביץ – בעד שלום שמחון – נגד ליה שמטוב – נגד עתניאל שנלר – בעד רונית תירוש – בעד יולי תמיר – אינה נוכחת אקרא שוב בשמות חברי הכנסת שלא נכחו בסיבוב הראשון: אריאל אטיאס – אינו נוכח אריה אלדד – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח מיכאל בן-ארי – בעד ציפי חוטובלי – נגד ישראל חסון – בעד שי חרמש – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח אליהו ישי – נגד אמנון כהן – נגד יעקב כץ – אינו נוכח אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת יעקב ליצמן – נגד אברהם מיכאלי – נגד אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת סטס מיסז'ניקוב – אינו נוכח יעקב מרגי – נגד חנא סוייד – אינו נוכח יוחנן פלסנר – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח מירי רגב – נגד מאיר שטרית – אינו נוכח יולי תמיר – אינה נוכחת <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, רבותי חברי הכנסת, מי מהנוכחים באולם לא הצביע? ההצבעה הסתיימה. נא להביא בפני את התוצאה ולצלצל, על מנת שבעוד שלוש דקות נוכל להתחיל בסבב ההצבעות הבא. תודה רבה, חבר הכנסת שטרית, ההצבעה נסתיימה. ההצבעה נסתיימה, חבר הכנסת פרץ. אומנם חברים כל כך טובים, אבל ההצבעה נסתיימה. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני הבנתי, אבל אין סוף הרי. רבותי, בעד – 41, נגד – 65. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו נמשיך בהצבעה על הסעיף עצמו, כנוסח הוועדה, כאשר יחלפו שלוש דקות מרגע השמעת הצלצול. נא לשבת, השרים, חברי הכנסת. אנחנו ממשיכים בהצבעה, שכן מאז השמעת הצלצול חלפו לפחות שלוש דקות. סעיף 46 הוא הסעיף שעליו הצבענו בהצבעה שמית על הסתייגותם של חברי קבוצת מרצ וחברי הכנסת דב חנין וג'מאל זחאלקה. הואיל וההסתייגות נפלה, אנחנו מצביעים על סעיף 46 לפי הצעת הוועדה. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע – מי בעד הצעת הוועדה? מי נגד? הצבעה מס' 156 בעד סעיף 46, כהצעת הוועדה – 52 נגד – 31 נמנעים – אין סעיף 46, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 52 בעד, 31 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 46, לפי נוסח הוועדה, קיבל את אישור הכנסת. אנחנו עוברים לפרק י"א: סיוע לעסקים במצוקה (הוראת שעה). לסעיף 47, קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי הגישו הסתייגות. מי בעד הסתייגותן של הקבוצות שהקראתי? נא להצביע. הצבעה מס' 157 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 47 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 33 בעד, 60 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו נצביע עכשיו על סעיף 47 לפי נוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד נוסח הוועדה? נא להצביע. הצבעה מס' 158 בעד סעיף 47, כהצעת הוועדה – 60 נגד – 35 נמנעים – אין סעיף 47, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 60 בעד, 35 נגד, אין נמנעים. סעיף 47 עבר, לפי נוסח הוועדה. סעיף 48 – קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מבקשות להסתייג לסעיף זה. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 159 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 48 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 35 בעד ההסתייגות, 60 נגד, אין נמנעים. לכן אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. חברי הכנסת, גם אם טעיתם והצבעתם בניגוד לרצונכם אתם יכולים לתקן בתוך עשר השניות. אם קבעתם "בעד" ואתם רוצים "נגד", אתם יכולים ללחוץ על "נגד" וזה יתחלף. לא להיכנס לפניקה ולהסתכל על היושב-ראש כאילו היה משה רבנו שהוציא את ישראל ממצרים ועמד לפני המים. זה שום דבר, סך הכול לוחצים עוד פעם. אנחנו נעבור להצבעה על סעיף 48 כהצעת הוועדה. נא להצביע. מי בעד הצעת הוועדה? מי נגד? הצבעה מס' 160 בעד סעיף 48, כהצעת הוועדה – 64 נגד – 38 נמנעים – אין סעיף 48, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 64 בעד, 38 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 48 עבר כהצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 49, וגם כאן קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מבקשות להסתייג לסעיף זה. מי בעד ההסתייגות, ומי נגד? נא להצביע בעד ההסתייגות או נגדה. הצבעה מס' 161 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 49 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד, 61 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לסעיף 49 לא נתקבלה. ולכן, אנחנו נצביע עכשיו גם על סעיף 50 שלגביו אין הסתייגות, ואנחנו נצביע כהצעת הוועדה על סעיף 49 וסעיף 50. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 162 בעד סעיפים 49–50, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 36 נמנעים – אין סעיפים 49–50, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 61 בעד, 36 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיפים 49 ו-50 אושרו כהצעת הוועדה. לסעיף 51, חברי הכנסת, קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי, כולן מבקשות להסתייג. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. אנחנו מצביעים על ההסתייגות. הצבעה מס' 163 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 51 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, 36 בעד, 60 נגד, אין נמנעים. כבוד המשנה לראש הממשלה, האם אדוני מבקש הפסקה? המשנה לראש הממשלה, אני מבקש מאוד. חבר הכנסת בר-און, אני מבקש מאוד לא להפריע בזמן ההצבעה. לסעיף 52 אין הסתייגות, ולכן אנחנו נצביע על סעיפים 51 ו-52 לפי הצעת הוועדה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד הצעת הוועדה? הצבעה מס' 164 בעד סעיפים 51–52, כהצעת הוועדה – 62 נגד – 36 נמנעים – אין סעיפים 51–52, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 62 בעד, 36 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיפים 51 ו-52 התקבלו כנוסח הוועדה. לסעיף 53, חברים, קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מסתייגות. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 165 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 53 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 32, 61 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. להצעת הוועדה. הואיל ואין הסתייגות, אני פונה אל חברי הכנסת לקבל אישורם או דחייתם לסעיף 53 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 166 בעד סעיף 53, כהצעת הוועדה – 62 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 53, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 62, 36 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 53 עבר לפי נוסח הוועדה. אנחנו עוברים לפרק י"ב, הוא פרק החשמל. אנחנו נמצאים, רבותי חברי הכנסת, בעמוד 22 לחוברת. לפרק כולו מבקשות קבוצות קדימה, חד"ש, האיחוד הלאומי ומרצ – שהפרק כולו יימחק. להסתייגות זו אני מבקש את הצבעתכם. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 167 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת סיעת מרצ לפרק י"ב: חשמל לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 36 בעד ההסתייגות. אולם 60 נגדה. אין נמנעים. אני קובע כי ההסתייגות לפרק כולו לא נתקבלה. לסעיף 54(1) בפרק קבוצת בל"ד מסתייגת. מי שמבקש לאשר את הסתייגות בל"ד יצביע בעד. מי שנגד – יצביע נגד. הצבעה מס' 168 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד לסעיף 54(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד, 60 נגד. ההסתייגות של בל"ד לא נתקבלה, חבר הכנסת זחאלקה. לסעיף 54(2) אין הסתייגות. סעיף 54(3) – חבר הכנסת עמיר פרץ אינו נוכח. הסתייגותו לא מוצבעת. מוצבעת או לא? לא מוצבעת. חבר הכנסת חייב להיות במליאה כאשר מצביעים על הסתייגותו. חבר הכנסת עמיר פרץ אינו נוכח. האם יש מישהו שחושב שצריך להצביע על הסתייגותו? <קריאות:> לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. ההסתייגות בוטלה. זאת אומרת, ההסתייגות לא תוצבע. לפיכך, לסעיף 54 אין לנו הסתייגויות, ולכן אנחנו נצביע על סעיף 54 לפי נוסח הוועדה. מי בעד נוסח הוועדה לסעיף 54? מי נגד? נא להצביע. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, בסדר. אנחנו לא מצביעים על פרקים, רק על ההסתייגויות לפרקים. הצבעה מס' 169 בעד סעיף 54, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 35 נמנעים – 1 סעיף 54, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 61, 35 נגד, אחד נמנע. אני קובע שסעיף 54 עבר כהצעת הוועדה. אנחנו עוברים לפרק י"ג, שהוא פרק הבזק. לסעיף 55 אין הסתייגויות, לכן אנו נצביע על סעיף 55 – – – <מאיר שטרית (קדימה):> לא, אדוני. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לך, יושב-ראש הוועדה, שהפנית את תשומת לבי. לסעיף 55(2) יש הסתייגות, והיא הסתייגותם של קבוצות קדימה, חד"ש, האיחוד הלאומי ומרצ. מי בעד ההסתייגות ומי נגד? נא להצביע. אנחנו מצביעים לעת עתה על ההסתייגות הראשונה. הצבעה מס' 170 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות 1 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 55(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 31 בעד ההסתייגות, 60 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות הראשונה לא נתקבלה, שכן כל הסתייגות הוגשה על-ידי המסתייגים בנפרד. הסתייגות 2 לסעיף 55(2) – נא להצביע. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 171 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 59 נמנעים – אין ההסתייגות 2 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 55(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 29 בעד ההסתייגות, 59 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגות 2 לא נתקבלה. הסתייגות 3 ל-55(2) – נא להצביע. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 172 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 60 נמנעים – אין ההסתייגות 3 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 55(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 33 בעד, 60 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף זה הסתייגות נוספת, הסתייגות מס' 4. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 173 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות 4 של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 55(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 33 בעד, 61 נגד, אין נמנעים. אני קובע שכל ההסתייגויות נדחו, כי גם הסתייגות זו נדחתה. ולכן, חברי הכנסת, אנחנו נצביע על סעיף 55 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד נוסח הוועדה לסעיף 55? מי נגד? הצבעה מס' 174 בעד סעיף 55, כהצעת הוועדה – 59 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 55, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 59 בעד, 34 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 55 על כל מרכיביו אושר לפי הצעת הוועדה. אנחנו עוברים לפרק י"ד: תחבורה. לסעיף 56(1) קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מסתייגות, ומבקשות את אישורכם להסתייגות זו. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 175 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 56(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 36 בעד, 54 נגד. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. וכן – אין נמנעים. לסעיף 56(2) אין הסתייגות. לסעיף 56(3) – קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מבקשות למחוק את הסעיף הזה. זו הסתייגות. נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 176 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 56(3) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 38 בעד ההסתייגות, 53 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 56(4) – קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי מבקשות כי סעיף זה יימחק. זו הסתייגות. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 177 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 49 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 56(4) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 32 בעד, 49 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להסתייגות לחלופין לסעיף 56(4). נא להצביע. מי בעד ההסתייגות לחלופין? מי נגד? הצבעה מס' 178 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 56(4) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 33 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו רואים שיש כאן הסתייגות נוספת, של חברי הכנסת עמיר פרץ – אינו נוכח, איתן כבל – נוכח, אופיר פינס – נוכח, יולי תמיר – אינה נוכחת כרגע, קבוצת קדימה, חד"ש והאיחוד הלאומי. כולם מבקשים להצביע על הסתייגותם. חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 179 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של חברי הכנסת עמיר פרץ, איתן כבל, אופיר פינס-פז ויולי תמיר וקבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 56(4) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 40 בעד ההסתייגות, 55 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגות זאת, גם היא לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת שאמה הסיר את הסתייגותו, אבל קבוצת קדימה מבקשת להסתייג. נא להצביע על הסתייגותה של קבוצת קדימה. הצבעה מס' 180 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 56(4) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 38 בעד ההסתייגות, 56 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגות קדימה לא נתקבלה. לגבי סעיף 56(5) – מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מבקשים למחוק סעיף זה. זוהי הסתייגות. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 181 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 56(5) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד ההסתייגות, אבל 55 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 56(6) – קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מבקשות למחוק את הסעיף . מי בעד הסתייגות זאת? נא להצביע. הצבעה מס' 182 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 56(6) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 35 בעד, 54 נגד. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה, ואני מודיע שהפער מצטמצם והולך. רבותי חברי הכנסת, לחלופין – לסעיף 56(6) יש הסתייגות לחלופין. שתי הסתייגויות שכל אחת מוצבעת בנפרד. ההסתייגות הראשונה – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 183 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (1) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 56(6) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 33 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם ההסתייגות הזו לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצביע על ההסתייגות השנייה בקבוצת הסתייגויות זו. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 184 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (2) של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 56(6) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד ההסתייגות, 50 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם הסתייגות זו לא נתקבלה. לכן, כל ההסתייגויות לסעיף 56 הוסרו ולא נתקבלו, וגם לסעיף 57 אין הסתייגויות. לכן נצביע על סעיף 56 ו-57 יחד, על-פי הצעת הוועדה. רבותי, מי בעד הצעת הוועדה? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 185 בעד סעיפים 56–57, כהצעת הוועדה – 53 נגד – 36 נמנעים – אין סעיפים 56–57, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 53 בעד, 36 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיפים 56 ו-57 אושרו, לפי הצעת הוועדה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לפרק ט"ו: המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. לסעיף 58(1) – קבוצות קדימה, מרצ, חד"ש והאיחוד הלאומי מציעות למחוק את הסעיף. נא להצביע כהסתייגות. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 186 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 58(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 35 בעד, 57 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 58(1) יש גם הסתייגות לחלופין, ולכן נצביע עליה. מי בעד ההסתייגות לחלופין? מי נגד? הצבעה מס' 187 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 58(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 33 בעד ההסתייגות, 53 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. יש הסתייגות לחלופין נוספת, של חבר הכנסת עתניאל שנלר. אני מצביע על הצעתו של חבר הכנסת עתניאל שנלר כהסתייגות. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 188 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 52 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת עתניאל שנלר לסעיף 58(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד, 52 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. חברי הכנסת, יש לנושא זה בפסקה (14) הסתייגות נוספת, של קבוצות קדימה, מרצ, האיחוד הלאומי וחד"ש. נא להצביע. מי בעד הסתייגות זו? מי נגדה? הצבעה מס' 189 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 58(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 35 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא נתקבלה. יש להסתייגות זאת הסתייגות לחלופין. נא להצביע. מי בעד ההסתייגות לחלופין? מי נגדה? הצבעה מס' 190 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 58(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 32 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. חברת הכנסת זוארץ, אנחנו נבחן. אם בפעם הבאה זה יסתדר אז לא נתחשב בהצבעתך הפעם. לעומת זאת, אם זה לא יסתדר, נחשיב את הצבעתך וגם נוסיף אותה לקולות השוללים. קבוצות קדימה, מרצ, איחוד לאומי וחד"ש מציעות – הצעה זו נפלה. אנחנו מצביעים על הצעתו של חבר הכנסת שנלר לחלופין. נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 191 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 52 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת עתניאל שנלר לסעיף 58(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 35 בעד, 52 נגד, אין נמנעים. אנחנו קובעים שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 58(2) – חבר הכנסת עתניאל שנלר; נא להצביע על הסתייגותו לסעיף זה. מי בעד ההסתייגות, מי נגד? הצבעה מס' 192 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת עתניאל שנלר לסעיף 58(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 36 בעד, 57 נגד, ההסתייגות לא נתקבלה. נצביע על סעיף 58 כהצעת הוועדה, שכן כל ההסתייגויות נפלו. מי בעד סעיף 58 כהצעת הוועדה? נא להצביע. הצבעה מס' 193 בעד סעיף 58, כהצעת הוועדה – 58 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 58, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 58 בעד, 34 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 58 עבר לפי הצעת הוועדה. נעבור לסעיף 59. <חיים אורון (מרצ):> בסעיף הזה נצביע על המחיקה ורק על ההסתייגות של אחמד טיבי – חוק זה פוגע בפואד ומיטיב עם ליברמן. את השאר תמחק. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. כולם שמעו את הכרזתו של חבר הכנסת אורון, היא על דעת כל סיעות האופוזיציה? אם יש מישהו שמתנגד יגיד לי. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שטרית, אין שום בעיה. הואיל וההסתייגויות הועברו אלי מוועדת הכנסת, אני לא צנזורה על ועדת הכנסת. הנושא נמצא פה, פואד פה. <שר החינוך גדעון סער:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הנושא גובר על הנשוא. חבר הכנסת מאיר שטרית אמר שהוא לא מסכים, בזה נגמר העניין. אנחנו מצביעים על הסתייגות קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי המבקשת כי הסעיף יימחק. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 194 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 59 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד ההסתייגות, 56 נגד. לפיכך הסעיף לא יימחק כי ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים לארבע הסתייגויות לחלופין וכל אחת מוצבעת בנפרד. נצביע על ההסתייגות הראשונה מבין הארבע. מי בעד ההסתייגות, מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 195 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (1) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 59 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 34 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. הסעיף השני להסתייגות לחלופין – נא להצביע. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 196 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (2) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 59 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 35, נגד – 55, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. ההסתייגות השלישית לחלופין – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 197 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (3) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 59 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> להסתייגות השלישית – 36 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אבל להסתייגות שלישית זו יש הסתייגות לחלופין. אנחנו מבקשים להצביע על ההסתייגות לחלופין – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 198 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין להסתייגות לחלופין (3) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 59 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 38 בעד, 50 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לחלופין לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות הרביעית. מי בעד ההסתייגות הרביעית בקבוצת ההסתייגויות ומי נגד? הצבעה מס' 199 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (4) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 59 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 35, נגד – 55, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. הואיל וחבר הכנסת אחמד טיבי חזר לאולם, ההסתייגות שלו שרירה וקיימת ואנחנו נצביע עליה. אין לך זכות להסביר אותה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא כולם מבינים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אביא אותה לכבוד השר בן-אליעזר – ההסתייגות אומרת: במקום המובא בו יבוא "חוק זה פוגע בפואד ומיטיב עם ליברמן". מי בעד ההסתייגות של אחמד טיבי? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 200 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 56 נמנעים – 1 ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת אחמד טיבי לסעיף 59 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 31 חברי כנסת תומכים בפואד אבל לעומת זאת 56 תומכים בליברמן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> גם פואד תומך בליברמן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חברי הכנסת, זה היה רגע לבדיחות דעת, ואנו חוזרים להצביע כהצעת הוועדה על סעיף 59. הואיל וההסתייגות לא התקבלה, אין צורך יותר בדיון עליה. סעיף 59 לפי הצעת הוועדה – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 201 בעד סעיף 59 – 57 נגד – 40 נמנעים – אין סעיף 59, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 57, 40 נגד, אין נמנעים. אנחנו קובעים כי הכנסת אישרה את סעיף 59 לפי הצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 60. לסעיף 60 קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מבקשות שהסעיף יימחק. זוהי הסתייגות. נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 202 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 60 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 36 בעד, 61 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות נמחקה. אבל יש הסתייגות לחלופין המורכבת משתי הסתייגויות משנה. אנחנו מצביעים על ההסתייגות הראשונה בהסתייגות לחלופין. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 203 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (1) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 60 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 33 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות הראשונה לא נתקבלה. ההסתייגות לחלופין השנייה – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 204 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (2) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 60 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 35, 58 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לפיכך, רבותי, לסעיף 60 אין הסתייגויות, ולכן אני מצביע על הסעיף בהתאם לנוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד נוסח הוועדה לסעיף 60 ומי נגד. הצבעה מס' 205 בעד סעיף 60, כהצעת הוועדה – 60 נגד – 39 נמנעים – אין סעיף 60, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 60 בעד, 39 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 60 עבר, לפי נוסח הוועדה. לסעיף 61(1) אין הסתייגויות, אולם לסעיף 61(2) יש הסתייגות של חבר הכנסת חיים אורון, הלוא הוא ג'ומס, והסתייגות זו מבקשת האופוזיציה להצביע עליה בהצבעה שמית. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא, לא זאת. <קריאות:> – – – <חיים אורון (מרצ):> "פסקה (ד)". <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, אנחנו מצביעים הצבעה אלקטרונית על ההסתייגות של חבר הכנסת אורון לסעיף 61(2). נא להצביע – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 206 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת חיים אורון לסעיף 61(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 38 בעד, 53 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> עכשיו שמית. <היו"ר ראובן ריבלין:> עכשיו יש הסתייגות נוספת לעניין זה, שהיא הסתייגותם של חברת הכנסת שלי יחימוביץ, חבר הכנסת חיים אורון וחבר הכנסת אחמד טיבי, והם מציעים כי "פסקה (ד) – תימחק". מדובר בהתניית קצבאות ילדים בחיסונים. רבותי, אנחנו מצביעים על זה הצבעה שמית. אדוני המזכיר, נא לבצע את ההצבעה. זאת ההצבעה השמית השלישית, נכון? <קריאה:> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) רוחמה אברהם-בלילא – בעד עפו אגבאריה – בעד רחל אדטו – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד יעקב אדרי – אינו נוכח יצחק אהרונוביץ – נגד אורי אורבך – אינו נוכח חיים אורון – בעד זבולון אורלב – נגד דוד אזולאי – אינו נוכח אריאל אטיאס – נגד דניאל אילון – נגד רוברט אילטוב – נגד דליה איציק – בעד מיכאל איתן – נגד אריה אלדד – בעד טלב אלסאנע – אינו נוכח זאב אלקין – נגד חיים אמסלם – נגד אלי אפללו – אינו נוכח אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – נגד זאב בוים – בעד אריה ביבי – בעד זאב בילסקי – בעד בנימין בן-אליעזר – נגד מיכאל בן-ארי – אינו נוכח דניאל בן-סימון – נגד רוני בר-און – בעד אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – בעד אהוד ברק – אינו נוכח אילן גילאון – בעד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד אברהם דיכטר – בעד דני דנון – נגד ניצן הורוביץ – בעד צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – נגד דניאל הרשקוביץ – נגד מגלי והבה – בעד מתן וילנאי – נגד יצחק וקנין – אינו נוכח נסים זאב – נגד אורית זוארץ – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – בעד ציפי חוטובלי – אינה נוכחת דב חנין – בעד יואל חסון – בעד ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – אינו נוכח אחמד טיבי – בעד רוברט טיבייב – בעד שלי יחימוביץ – בעד משה יעלון – נגד אליהו ישי – נגד איתן כבל – בעד אמנון כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח משה כחלון – נגד חיים כץ – נגד יעקב כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד ציפי לבני – אינה נוכחת <היו"ר ראובן ריבלין:> מי זאת? מי זו שרצה כאן בתוך המליאה? מי זו שרצה כאן בתוך המליאה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> רק ישראל ביתנו מסוגלים לעשות את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מה זה הדבר הזה? רבותי חברי הכנסת, נא להסביר לעוזרים שלכם שלמליאה יכולים להיכנס רק חברי הכנסת. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) לימור לבנת – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת יריב לוין – אינו נוכח אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – אינו נוכח עוזי לנדאו – נגד סופה לנדבר – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד שלמה מולה – בעד שאול מופז – בעד משה מטלון – אינו נוכח אברהם מיכאלי – נגד אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת אלכס מילר – נגד סטס מיסז'ניקוב – אינו נוכח אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד דן מרידור – אינו נוכח משולם נהרי – אינו נוכח אורית נוקד – נגד לאה נס – נגד סעיד נפאע – אינו נוכח בנימין נתניהו – נגד חנא סוייד – בעד מרינה סולודקין – בעד גדעון סער – נגד גדעון עזרא – בעד חמד עמאר – נגד ציון פיניאן – נגד אופיר פינס-פז – אינו נוכח יוסי פלד – אינו נוכח יוחנן פלסנר – בעד מאיר פרוש – נגד עמיר פרץ – בעד אברהים צרצור – אינו נוכח פניה קירשנבאום – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד דוד רותם – אינו נוכח ראובן ריבלין – נגד כרמל שאמה – נגד יובל שטייניץ – נגד מאיר שטרית – בעד נחמן שי – בעד סילבן שלום – נגד יוליה שמאלוב-ברקוביץ – בעד שלום שמחון – נגד ליה שמטוב – נגד עתניאל שנלר – אינו נוכח רונית תירוש – אינה נוכחת יולי תמיר – אינה נוכחת אשוב ואקרא בשמות חברי הכנסת שלא נכחו בסיבוב הראשון. יעקב אדרי – אינו נוכח אורי אורבך – אינו נוכח דוד אזולאי – נגד טלב אלסאנע – בעד אלי אפללו – אינו נוכח מיכאל בן-ארי – אינו נוכח אהוד ברק – נגד גילה גמליאל – אינה נוכחת צחי הנגבי – בעד יצחק וקנין – נגד חנין זועבי – בעד ציפי חוטובלי – אינה נוכחת ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – נגד יצחק כהן – אינו נוכח יעקב כץ – אינו נוכח ציפי לבני – בעד לימור לבנת – נגד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת יריב לוין – אינו נוכח אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – אינו נוכח משה מטלון – נגד אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת סטס מיסז'ניקוב – נגד דן מרידור – נגד משולם נהרי – נגד סעיד נפאע – אינו נוכח אופיר פינס-פז – נגד יוסי פלד – נגד אברהים צרצור – אינו נוכח דוד רותם – אינו נוכח עתניאל שנלר – אינו נוכח רונית תירוש – בעד יולי תמיר – אינה נוכחת <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, יש עוד חבר כנסת שלא הצביע? <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) יצחק כהן – נגד <היו"ר יצחק וקנין:> נסתיימה ההצבעה. רבותי, מייד עם הקראת התוצאות נחזור להמשך ההצבעות. רבותי, אני מכריז על התוצאות: הסתייגותם של חברי הכנסת שלי יחימוביץ, חיים אורון ואחמד טיבי – 40 בעד, 62 נגד. אם כן, ההסתייגות לא נתקבלה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יום שחור לכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו נמתין, על-פי ההסכמה של היושב-ראש, שלוש דקות, כרגע נותרו שתי דקות. חברי הכנסת, אני מבקש לשבת, אנחנו ממשיכים בהצבעות. חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בהצבעות. אדוני מרכז הקואליציה, תדאג שחברי הכנסת יהיו במקומם. חברי הכנסת, נא לשבת, אנחנו ממשיכים בהצבעות האלקטרוניות. רבותי, אני מתחיל בהצבעות. <יואל חסון (קדימה):> אז תתחיל, אל תאיים. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת בוים, שטרית, נא לשבת, אני ממשיך בהצבעות. רבותי, ממשיכים בהצבעות האלקטרוניות. חבר הכנסת גפני, נא לשבת. אני עובר להסתייגותו של חבר הכנסת אחמד טיבי. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 207 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 41 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת אחמד טיבי לסעיף 61(2) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 32, נגד – 41. ההסתייגות לא נתקבלה. חבר הכנסת אחמד טיבי, נא לא להפריע לי בזמן ההצבעה. לסעיף 61(3) אין הסתייגויות. לסעיף 61(4) יש הסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ וקבוצת מרצ, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 208 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 46 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ וקבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 61(4) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 32, נגד – 46. ההסתייגות לא נתקבלה. עוברים לסעיף 61(5). יש הסתייגות של חברת כנסת שלי יחימוביץ וקבוצת מרצ, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. בלוח התיקונים כתוב שהסעיף יימחק. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 209 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ וקבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 61(5) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 33, נגד –51. אם כן, ההסתייגות לא נתקבלה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 61 כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 210 בעד סעיף 61, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 33 נמנעים – 1 סעיף 61, כהצעת הוועדה, נתקבל. <שר האוצר יובל שטייניץ:> פואד, בוא תצביע. מה קורה? אתה מצביע רק – – –? <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 51, נגד – 33. אם כן, הסעיף מאושר כהצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 62. יש הסתייגות של קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? רבותי, הצבעה. הצבעה מס' 211 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 62 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 34, נגד – 51. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות של חברי הכנסת חיים אורון ואחמד טיבי – מי בעד ומי נגד ההסתייגות? רבותי, הצבעה. הצבעה מס' 212 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של חברי הכנסת חיים אורון ואחמד טיבי לסעיף 62 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 36, נגד – 51. ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 62 כהצעת הוועדה, כולל לוח התיקונים. מי בעד ומי נגד, כהצעת הוועדה? רבותי, הצבעה. הצבעה מס' 213 בעד סעיף 62, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 38 נמנעים – אין סעיף 62, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 55, נגד – 38. הסעיף מאושר כהצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 63 ולהסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ. מי בעד? מי נגד? רבותי, הצבעה. הצבעה מס' 214 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ לסעיף 63 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 37, נגד – 50. ההסתייגות לא נתקבלה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה, כהצעת הוועדה, כנוסח הוועדה, על סעיף 63 וגם על סעיפים 64 ו-65 כי אין הסתייגויות. מי בעד, כהצעת הוועדה? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 215 בעד סעיפים 63–65, כהצעת הוועדה – 52 נגד – 40 נמנעים – אין סעיפים 63–65, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 52, נגד – 40. הסעיפים אושרו כהצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 66. יש הסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ וקבוצת מרצ, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? רבותי, הצבעה. הצבעה מס' 216 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ וקבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 66 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 37, נגד – 56. ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים לסעיף 66 כהצעת הוועדה וכולל לוח התיקונים. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 217 בעד סעיף 66, כהצעת הוועדה – 54 נגד – 37 נמנעים – אין סעיף 66, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 54, נגד – 37. הסעיף מאושר כהצעת הוועדה, כולל לוח התיקונים. רבותי, אנחנו עוברים לסעיף 67. יש הסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ וקבוצת מרצ, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. הצבעה מס' 218 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 58 נמנעים – 2 ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ וקבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 67 לא נתקבלה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> נגד – – – את הימין – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 34, נגד – 58. אם כן, ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 67 כנוסח הוועדה. מי בעד הסעיף כנוסח הוועדה? מי נגד? חבר הכנסת נסים זאב, לא להפריע לי באמצע ההצבעות. <נסים זאב (ש"ס):> לא שומעים אותי. הצבעה מס' 219 בעד סעיף 67, כהצעת הוועדה – 56 נגד – 38 נמנעים – אין סעיף 67, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 56, נגד – 38. אם כן, סעיף 67 מאושר כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים לפרק י"ח: תכנון ובנייה. לסעיף 68 יש הסתייגות של קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש וקבוצת האיחוד הלאומי – שמציעות. רבותי, מי בעד ההסתייגות? מי נגד? רבותי, הצבעה. הצבעה מס' 220 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 68 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 37, נגד – 56. אם כן, ההסתייגות לא מאושרת. רבותי, יש הסתייגויות לחלופין. אנחנו נצביע על לחלופין – ההסתייגות הראשונה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אוהו. <קריאות:> אוהו. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בילסקי, באמצע ההצבעות. מה קורה בקדימה? סיעת קדימה, מה קורה לכם? <קריאה:> אפללו הגיע. <קריאה:> שיירשם בפרוטוקול שאפללו בא. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו מצביעים על סעיף 68 – על ההסתייגות לחלופין מסעיף (1) עד סעיף (6). כלומר, רבותי, על כל הסעיפים מצביעים עכשיו. הצבעה מס' 221 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין הראשונה של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 68 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 40, נגד – 56. אם כן, ההסתייגות לחלופין מסעיף (1) עד סעיף (6) לא מאושרת. עוברים לחלופין הבא. רבותי, מי בעד הסתייגות שנייה לחלופין? הצבעה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 222 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין השנייה לסעיף 68 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 41, נגד – 54. ההסתייגות לחלופין מס' 2 לא מאושרת. אנחנו עוברים לחלופין מס' 3, רבותי. מי בעד הסתייגות לחלופין? מי נגד? הצבעה. הצבעה מס' 223 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין השלישית לסעיף 68 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 41, נגד – 55, אין נמנעים. ההסתייגות לחלופין לא מאושרת. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 68 כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 224 בעד סעיף 68, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 42 נמנעים – אין סעיף 68, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 55, נגד – 42. אם כן, הסעיף מאושר כהצעת הוועדה. פרק י"ט: שיכון. לסעיף 69 כולו, הסתייגות של חברי הכנסת שלי יחימוביץ – יצחק וקנין הורדנו – ודניאל בן-סימון, קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה. הצבעה מס' 225 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ, חבר הכנסת דניאל בן-סימון, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 69 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 43, נגד – 54. אם כן, ההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 69(1) אין הסתייגות. עוברים לסעיף 69(2) לחלופין. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 226 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 69(2) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 41 בעד, נגד – 55. אם כן, ההסתייגות לחלופין לא נתקבלה. עוברים להצבעה על סעיף 69 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה. הצבעה מס' 227 בעד סעיף 69, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 42 נמנעים – אין סעיף 69, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 55, נגד – 42. סעיף 69 מאושר כנוסח הוועדה. רבותי, אנחנו עוברים לסעיף 70. הסתייגות של קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 228 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 70 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 39, נגד – 55. ההסתייגות לא נתקבלה. רבותי, עוברים להצבעה על סעיף 70 כנוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 229 בעד סעיף 70, כהצעת הוועדה – 54 נגד – 41 נמנעים – אין סעיף 70, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 54, נגד – 41. אם כן, סעיף 70 מאושר כנוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים. פרק כ: מים וביוב. רבותי, לסעיף 71 אין הסתייגויות. לסעיף 72 – רבותי, לשמור מעט על השקט. <מאיר שטרית (קדימה):> אני מציע שיגבירו את המיקרופון. צר לי עליך. <היו"ר יצחק וקנין:> זה לא בעיה של המיקרופון, יש פה רעש של חברי הכנסת. רבותי, אנחנו מצביעים על סעיף 71 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 230 בעד סעיף 71 – 53 נגד – 38 נמנעים – אין סעיף 71 נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 53, נגד – 38. אם כן, הסעיף מאושר כנוסח הוועדה. עוברים לסעיף 72. הסתייגות של קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי – מי בעד? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 231 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 72 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 40, נגד – 50. ההסתייגות לא נתקבלה. עוברים להצבעה על סעיף 72, כנוסח הוועדה. ל-73 ו-74 אין הסתייגויות. אנחנו מצביעים על שלושת הסעיפים כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 232 בעד סעיפים 72–74, כהצעת הוועדה – 54 נגד – 39 נמנעים – אין סעיפים 72–74, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 54, נגד – 39. סעיפים 72–74 נתקבלו כנוסח הוועדה. עוברים לסעיף 75. הסתייגות קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. מי בעד?מי נגד? הצבעה. הצבעה מס' 233 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 75 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 41, נגד – 51. ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיפים 75–77 כהצעת הוועדה. אין הסתייגויות. מצביעים על שלושת הסעיפים כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 234 בעד סעיפים 75–77, כהצעת הוועדה – 52 נגד – 40 נמנעים – אין סעיפים 75–77, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 52, נגד – 40. אם כן, הסעיפים מתקבלים כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים, רבותי, לסעיף לסעיף 78(1). הסתייגות של קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי – מי בעד ההסתייגות? מי נגד הצבעה מס' 235 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 78(1) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 40, נגד – 55. ההסתייגות לא נתקבלה. עוברים, רבותי, לסעיף 78(2) – הסתייגות של קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה, רבותי. הצבעה מס' 236 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 78(2) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 34, נגד – 53. ההסתייגות לא נתקבלה. עוברים, רבותי, להצבעה על סעיפים 78(1), 78(2), כנוסח הוועדה. כל הסעיפים 78, 78(1), 78(2) כנוסח הוועדה. מי בעד? על סעיף 78 כנוסח הוועדה. הצבעה, רבותי. הצבעה מס' 237 בעד סעיף 78, כהצעת הוועדה – 56 נגד – 40 נמנעים – אין סעיף 78, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 56, נגד – 40. אם כן, סעיף 78 מתקבל כנוסח הוועדה. פרק כ"א: היטל בשל צריכת מים עודפת – הוראת שעה. <מאיר שטרית (קדימה):> זה היטל המים המטורף. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת שטרית, בבקשה לא באמצע ההצבעה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <<היו"ר יצחק וקנין:>> אדוני שר האוצר, נא לא לנהל דין ודברים. <אלי אפללו (קדימה):> אתה הבאת את זה לפה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אפללו – – – <אלי אפללו (קדימה):> אתה צריך להעיר לו, הוא שר, אסור לו להעיר באמצע הדברים. כל הדברים האלה שאתם עושים. תמשיכו, נראה מה יגיד העם. <היו"ר יצחק וקנין:> גם אליו פניתי. אני מבקש לא לנהל משא-ומתן באמצע ההצבעות. <אלי אפללו (קדימה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אפללו, הערתי לך, פעם אחת מספיק. רבותי, אנחנו עוברים לפרק כ"א: היטל בשל צריכת מים עודפת – הוראת שעה. מאחר שבדפים שחולקו לכם יש טעות, ומופיע "לסעיפים 80 עד 88", אז אנחנו מתקנים את זה – "סעיפים 79 עד 88". רבותי, לסעיפים 79 – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אני לא יכול להמשיך לנהל את הדיון כך. <רוני בר-און (קדימה):> צריך להדפיס את זה מחדש. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לא. ידידי היקר, חבר הכנסת בר-און. לסעיף 79 לא הוגשו הסתייגויות ולכן הוא לא נרשם. <רוני בר-און (קדימה):> החוק צריך להיות מונח ככתבו וכלשונו 48 שעות לפני ההצבעה. צריך להדפיס מחדש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ידידי היקר, אני מדבר עברית, אין הסתייגויות לחוק. רבותי, לסעיפים 79–88 אין הסתייגויות. <רוני בר-און (קדימה):> זאת שאלה חוקתית. החוק צריך להיות מונח. <היו"ר יצחק וקנין:> החוק הונח. מה לא הונח פה? ידידי, אני עכשיו מקיים הצבעה. אני לא מאפשר. <דליה איציק (קדימה):> אבל יש פה בעיה. זאת בעיה טכנית. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אני עובר להצבעה על סעיפים 79 עד 88, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 238 בעד סעיפים 79–88 – 58 נגד – 24 נמנעים – אין סעיפים 79–88 נתקבלו. <אלי אפללו (קדימה):> אתה לא יכול לעשות את זה. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש רשות דיבור. <אלי אפללו (קדימה):> אתם גונבים פה, לפחות תשמעו. <היו"ר יצחק וקנין:> אפללו, אני לא מתכוון לנהל אתך דין ודברים. אם תמשיך אני אוציא אותך. <אלי אפללו (קדימה):> אתה יכול להוציא את כולם. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מנהל את הדיון. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש. תראה, אני מבקש פשוט להעיר לך לסדר. אתה מערבב את סעיף 79, שהוא הסעיף האחרון בפרק של חוק המים והביוב. בסעיף 80 מתחיל פרק אחר של היטל בשל צריכת מים עודפת, שזה חוק אחר לגמרי. אני חושב שאי-אפשר להצביע על הסעיפים האלה יחד. אם אתה רוצה להצביע על 79, צריך להצביע עליו בנפרד, אם מותר. עולה, כמובן, השאלה האם מותר להצביע על סעיף שאיננו מופיע בחוק ההסדרים למרות שלא כתוב בפרק ההסתייגויות שאין עליו הסתייגויות. כי ביתר הסעיפים כתוב. למשל בסעיפים 80–88 כתוב שאין הסתייגויות, ובכל זאת מצביעים. אם מותר לך להצביע, תצביע, אבל תצביע בנפרד. אל תערבב בין שני הפרקים. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא מערבב. לא ערבבתי ולכן אמרתי. הרי זאת לא פעם ראשונה, רבותי, שאנחנו מצביעים על סעיפים. כשאין הסתייגות לסעיף מסוים אנחנו כוללים גם את אותם סעיפים שאין להם הסתייגות. לכן כללתי אותם. <אלי אפללו (קדימה):> זה חוק אחר. <היו"ר יצחק וקנין:> ידידי אפללו, מאחר שסעיף 79 נמצא בנוסח בפרק כ', ל"א וכ"א ולא הוגשו לו הסתייגות, לכן אמרתי פעמיים, רק אתם מפריעים ולא נותנים לנהל את הדיון. <שלי יחימוביץ (העבודה):> תצביע רק על סעיף אחד – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אבל לא היתה הסתייגות בכלל. <השר מיכאל איתן:> – – – גם קראת שמות של סעיפים. <היו"ר יצחק וקנין:> נכון, זה מה שאמרתי. אני קראתי סעיפים, לא אמרתי פרקים. רבותי, מאחר שהצבעתי אני ממשיך הלאה. <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ידידי חסון, אל תפריע לי להמשך הדיון. אל תפריע לי להמשך הדיון. תאמין לי שניהלתי את זה בדיוק לפי התקנון, מה שצריך להיות. אני עובר לסעיף 88. לאחרי סעיף 88 – הסתייגות של חבר הכנסת אורי אריאל. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה, רבותי. הצבעה מס' 239 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת אורי אריאל אחרי סעיף 88 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 35, נגד – 54. אם כן, ההסתייגות לא נתקבלה לסעיף זה. <אלי אפללו (קדימה):> שמית, שמית. <היו"ר יצחק וקנין:> על סעיף 88? אתה רוצה על כל הסעיף, מאיר? <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אפללו, זה מפריע. איזה סעיף? <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, יש בקשה להצבעה שמית על סעיף 88א של חברת הכנסת שלי יחימוביץ, איתן כבל, יולי תמיר, אופיר פינס-פז, עמיר פרץ ואורי אריאל. אנחנו נבצע הצבעה שמית. אדוני המזכיר, בבקשה. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) רוחמה אברהם-בלילא – בעד עפו אגבאריה – בעד רחל אדטו – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד יעקב אדרי – אינו נוכח יצחק אהרונוביץ – נגד אורי אורבך – נגד חיים אורון – בעד זבולון אורלב – נגד דוד אזולאי – נגד אריאל א טיאס – נגד דניאל אילון – נגד רוברט אילטוב – נגד דליה איציק – בעד מיכאל איתן – נגד אריה אלדד – בעד טלב אלסאנע – בעד זאב אלקין – נגד חיים אמסלם – נגד אלי אפללו – בעד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – נגד זאב בוים – בעד אריה ביבי – בעד זאב בילסקי – בעד בנימין בן-אליעזר – נגד מיכאל בן-ארי – אינו נוכח דניאל בן-סימון – נגד רוני בר-און – בעד אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – בעד אהוד ברק – נגד אילן גילאון – בעד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד אברהם דיכטר – בעד דני דנון – נגד ניצן הורוביץ – אינו נוכח צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד דניאל הרשקוביץ – נגד מגלי והבה – בעד מתן וילנאי – נגד יצחק וקנין – נגד נסים זאב – נגד אורית זוארץ – אינה נוכחת חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – בעד ציפי חוטובלי – נגד דב חנין – בעד יואל חסון – בעד ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח רוברט טיבייב – בעד שלי יחימוביץ – בעד משה יעלון – נגד אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח אמנון כהן – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח משה כחלון – נגד חיים כץ – נגד יעקב כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד ציפי לבני – בעד לימור לבנת – נגד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – נגד יעקב ליצמן – נגד עוזי לנדאו – אינו נוכח סופה לנדבר – נגד מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח שלמה מולה – אינו נוכח שאול מופז – בעד משה מטלון – נגד אברהם מיכאלי – נגד אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת אלכס מילר – נגד סטס מיסז'ניקוב – נגד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד דן מרידור – נגד משולם נהרי – אינו נוכח אורית נוקד – נגד לאה נס – נגד סעיד נפאע – בעד בנימין נתניהו – נגד חנא סוייד – אינו נוכח מרינה סולודקין – בעד גדעון סער – נגד גדעון עזרא – בעד חמד עמאר – נגד ציון פיניאן – נגד אופיר פינס-פז – אינו נוכח יוסי פלד – נגד יוחנן פלסנר – בעד מאיר פרוש – נגד עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח פניה קירשנבאום – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד דוד רותם – נגד ראובן ריבלין – נגד כרמל שאמה – אינו נוכח יובל שטייניץ – נגד מאיר שטרית – בעד נחמן שי – בעד סילבן שלום – נגד יוליה שמאלוב-ברקוביץ – אינה נוכחת שלום שמחון – נגד ליה שמטוב – נגד עתניאל שנלר – בעד רונית תירוש – בעד יולי תמיר – בעד אשוב ואקרא בשמות חברי הכנסת שלא נכחו בסיבוב הראשון. יעקב אדרי – אינו נוכח אופיר אקוניס – נגד מיכאל בן-ארי – בעד גילה גמליאל – אינה נוכחת ניצן הורוביץ – אינו נוכח אורית זוארץ – בעד ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – נגד אחמד טיבי – בעד אליהו ישי – נגד איתן כבל – אינו נוכח אמנון כהן – אינו נוכח יצחק כהן – נגד יעקב כץ – אינו נוכח אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת עוזי לנדאו – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח שלמה מולה – בעד אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת משולם נהרי – נגד חנא סוייד – בעד אופיר פינס-פז – בעד עמיר פרץ – בעד אברהים צרצור – אינו נוכח כרמל שאמה – נגד יוליה שמאלוב-ברקוביץ – בעד <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, יש מישהו באולם שעדיין רוצה להצביע? <אמנון כהן (ש"ס):> כן. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) אמנון כהן – נגד <היו"ר יצחק וקנין:> יש עוד חברי כנסת שלא הצביעו ורוצים להצביע? אני מודיע שההצבעה נסתיימה. רבותי, להלן התוצאות של ההצבעה על ההסתייגות של חברי הכנסת שלי יחימוביץ, איתן כבל, יולי תמיר, אופיר פינס-פז, עמיר פרץ ואורי אריאל: 44 בעד, 64 נגד. אם כן, ההסתייגות לא נתקבלה. רבותי, אנחנו צלצלנו. בעוד שתי דקות אנחנו ממשיכים בהצבעות. אני מבקש מחברי הכנסת לתפוס את מקומם. <יעקב אדרי (קדימה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני שאלתי פעמיים, חבר הכנסת אדרי, לא פעם אחת. להיפך, היה חבר כנסת שכן הצביע אחרי ששאלתי. בעוד כחצי דקה נמשיך בהצבעות, נא לשבת. בקצב הזה אנחנו נסיים ב-02:00. נא לגשת למקומות, ממשיכים בהצבעה. הצבעה על סעיפים 89–124, כולל לוח התיקונים – אין הסתייגויות. אנחנו מצביעים, רבותי, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 240 בעד סעיפים 89–124 – 48 נגד – 25 נמנעים – אין סעיפים 89–124 נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 48, נגד – 25. סעיפים 89–124 מאושרים כנוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים. אנחנו עוברים לפרק כ"ב: האפוטרופוס הכללי. לסעיף 125 כולו יש הסתייגויות של קבוצת מרצ, קבוצת קדימה, קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד, קבוצת רע"ם-תע"ל וקבוצת האיחוד הלאומי. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה, רבותי. הצבעה מס' 241 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 125 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 29, נגד – 51. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות לחלופין לסעיף 125(3) של קבוצת קדימה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 242 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 52 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 125(3) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 32, נגד – 52. ההסתייגות לחלופין לא נתקבלה. הסתייגות לחלופין לסעיף 125(4) של קבוצת קדימה. מאחר שיש ארבע הסתייגויות נפרדות, אנחנו מצביעים על כל הסתייגות בנפרד. הסתייגות מס' 1 – מי בעד? מי נגד? להצביע, רבותי. הצבעה מס' 243 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (1) של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 125(4) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 34 – בעד, 54 – נגד. ההסתייגות לא נתקבלה. עוברים להסתייגות מס' 2, רבותי. מי בעד? מי נגד? הצבעה. הצבעה מס' 244 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (2) של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 125(4) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 34, נגד – 53. ההסתייגות לא נתקבלה. עוברים להסתייגות מס' 3 – מי בעד? מי נגד? הצבעה, רבותי. הצבעה מס' 245 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (3) של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 125(4) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 32 – בעד, 54 – נגד. ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות מס' 4 – מי בעד? מי נגד? הצבעה, רבותי. הצבעה מס' 246 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 52 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (4) של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 125(4) לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 34 – בעד, 52 – נגד. ההסתייגות לא נתקבלה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על סעיפים 125, 126 ו-127 כהצעת הוועדה. מאחר שאין לסעיפים 126 ו-127 הסתייגויות, מצביעים על שלושת הסעיפים כהצעת הוועדה. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 247 בעד סעיפים 125–127, כהצעת הוועדה – 56 נגד – 34 נמנעים – 1 סעיפים 125–127, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <<היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, בעד – 56, 34 נגד, אחד נמנע. אני קובע שסעיפים 125, 126, 127, נתקבלו כנוסח הוועדה. רבותי, אנחנו עוברים לסעיף 128. ולסעיף 128 – קבוצות מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל והאיחוד הלאומי מבקשות למחוק את הסעיף. לכן, נצביע על זאת כהסתייגות. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע.> הצבעה מס' 248 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 54 נמנעים – 1 ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 128 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 34 בעד, 54 נגד, אחד נמנע. ההסתייגות לא נתקבלה. לכן אין הסתייגויות לסעיף 128, ואנחנו נצביע על הסעיף לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד נוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים? נא להצביע – כולל לוח התיקונים. הצבעה מס' 249 בעד סעיף 128, כהצעת הוועדה – 53 נגד – 36 נמנעים – 1 סעיף 128, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 53 בעד, 36 נגד, אחד נמנע. אני קובע שסעיף 128 עבר כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים לפרק כ"ג: קליטת חיילים משוחררים. לסעיף 129 – חברי הכנסת שלי יחימוביץ, עמיר פרץ, איתן כבל, אופיר פינס-פז – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני, אנחנו מסכימים שלא תקרא את שמות הקבוצות. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם זה על דעת – כל ההסתייגויות? <מאיר שטרית (קדימה):> כן. <קריאה:> התשובה היא כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. אוקיי. לסעיף 129 הסתייגות קבוצות שונות – שמבקשות למחוק את הסעיף. אנחנו נצביע על ההסתייגות. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 250 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת הארבעה לסעיף 129 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 – בעד, 51 – נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו נצביע על סעיף 129 על-פי הצעת הוועדה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 251 בעד סעיף 129, כהצעת הוועדה – 53 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 129, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 53 בעד, נגד – 36. נמנעו – אפס. אני קובע שסעיף 129 נתקבל כנוסח הוועדה. לסעיף 130 הסתייגות של קבוצות שונות, ברצון שהסעיף יימחק. זו ההסתייגות שעליה נצביע. מי בעד ההסתייגות ל-130? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 252 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל, קבוצת סיעת האיחוד הלאומי וקבוצת הארבעה לסעיף 130 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 38, נגד – 50, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אני מצביע על סעיף 130 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד סעיף 130 לפי נוסח הוועדה. הצבעה מס' 253 בעד סעיף 130, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 130, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 51 – בעד, 36 – נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 130 נתקבל לפי נוסח הוועדה. לסעיף 131 יש הסתייגות של חברת הכנסת אדטו. היא לא קבוצה אז אני מזכיר את שמה. מי בעד ההסתייגות – נא להצביע. מי נגד – נא להצביע. הצבעה מס' 254 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 131 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 53 – נגד, 33 – בעד. ולכן ההסתייגות לא מתקבלת. שר האוצר מחק את הסתייגותו, ולכן אין עוד הסתייגויות ל-131. אני מצביע על הסעיף לפי הצעת הוועדה. נא להצביע לפי הצעת הוועדה – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. הצבעה מס' 255 בעד סעיף 131, כהצעת הוועדה – 54 נגד – 33 נמנעים – אין סעיף 131, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 54 בעד, 33 נגד, אין נמנעים. אני קובע ש-131 עבר לפי נוסח הוועדה. לסעיף 132 יש הסתייגות של קבוצות שונות. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות, מי נגד ההסתייגות; מי בעד ומי נגד. הצבעה מס' 256 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 132 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 35 בעד ההסתייגות, בעוד 57 נגד. אין נמנעים. ההסתייגות ל-132 לא עברה. ואני מצביע את סעיף 132 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד. הצבעה מס' 257 בעד סעיף 132, כהצעת הוועדה – 54 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 132, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 54 בעד, 34 נגד. אני קובע שסעיף 132 עבר לפי נוסח הוועדה. לסעיף 133(1) – – – <קריאה:> – – – המחשב. <קריאה:> צנח לו זלזל. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה כנראה מפעיל כוח, אתה מעביר לחץ בלתי סביר. אני מציע לחבר הכנסת דיכטר להשגיח. חבר הכנסת דיכטר, מאחוריך מפעילים כוח בלתי סביר. האם אתה לא יכול להצביע יותר? איש המחשבים שלנו, מותר להיכנס לתוך המליאה. אנחנו עוברים לסעיף 133(1) – הקבוצות השונות מבקשות להסתייג. נא להצביע על הסתייגות ל-133(1) – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. חבר הכנסת שי, האם הוא הצביע? הצביע. אוקיי. הצבעה מס' 258 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 133(1) לא נתקבלה. היו"ר ראובן ריבלין: 34 בעד, אך 53 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. ל-133(2) ו-(3) אין הסתייגות, לכן אנחנו נצביע על 133 כהצעת הוועדה. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע – מי בעד, מי נגד הצעת הוועדה. הצבעה מס' 259 בעד סעיף 133, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 133, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 55 – בעד, 34 – נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 133 עבר בנוסח הוועדה. לסעיף 134 הסתייגות של הקבוצות השונות. נא להצביע בעד ההסתייגות או נגדה. נא להצביע. הצבעה מס' 260 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 134 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד ההסתייגות, 53 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא עברה. הואיל וכך, אני מצביע על סעיף 134 כנוסח הוועדה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 261 בעד סעיף 134, כהצעת הוועדה – 52 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 134, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 52 בעד, 34 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 134 עבר לפי נוסח הוועדה. לסעיף 135(1) יש הסתייגות של חברת הכנסת אדטו, המבקשת שהסעיף יימחק. נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 262 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 53 נמנעים – 1 ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 135(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 35 בעד אבל 53 נגד. אחד נמנע. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לחברת הכנסת אדטו יש גם הסתייגות לחלופין, לכן אנו נצביע על ההסתייגות לחלופין. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 263 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 135(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 34 בעד, 53 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם ההסתייגות לחלופין לא עברה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ מציעה – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני מסירה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מסירה את ההסתייגות. חבר הכנסת אילן גילאון מבקש להצביע על הסתייגותו לסעיף קטן (ב)(3). נא להצביע על ההסתייגות. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 264 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 52 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת אילן גילאון לסעיף 135(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד, 52 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגותו של חבר הכנסת גילאון לא עברה. כבוד השר בן-אליעזר, אדוני צריך איזו עזרה? נשמח. כי שאלת באיזה עמוד אנחנו. בסדר גמור. רבותי חברי הכנסת, גם לאריה ביבי יש הסתייגות, ואנחנו נצביע עליה. מי בעד הסתייגותו של ביבי? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 265 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 51 נמנעים – 1 ההסתייגות של חבר הכנסת אריה ביבי לסעיף 135(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם הסתייגותו של ביבי, ברוב של 33 אבל 51 נגד, לא עברה, אף שהיה אחד שנמנע. אני קובע שאנחנו נצביע על הסתייגות הקבוצות השונות לסעיף קטן (ב)(5). רבותי חברי הכנסת, מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 266 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 52 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 135(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 34 בעד, 52 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם הסתייגות הקבוצות לא נתקבלה. לסעיף 135(2) הקבוצות השונות מבקשות להסתייג. נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 267 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 135(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 35 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. ההסתייגויות לא נתקבלו. רבותי, כל ההסתייגויות לסעיף 135, על כל מרכיביו, לא עברו, ולכן אני מצביע על סעיף 135 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע. מי בעד נוסח הוועדה? מי נגד? הצבעה מס' 268 בעד סעיף 135, כהצעת הוועדה– 57 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 135, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 57, 34 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 135 עבר לפי נוסח הוועדה. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מציע שעל סעיפים 136 עד 140 יהיו הצבעות ידניות. <היו"ר ראובן ריבלין:> בלי מונים. תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עכשיו נבצע הצבעות ידניות. לסעיף 136 כולו – הסתייגותה של חברת הכנסת אדטו. מי בעד? מי נגד? הצבעה ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 136 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. ההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 136(1), חברי הכנסת חיים כץ ושלי יחימוביץ – מסירים. תודה רבה. סעיף 136(2), הצעות הסיעות השונות, הסתייגות קבוצתית – מי בעד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 136(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות לחלופין של קבוצות קדימה, חד"ש ובל"ד. הצבעה ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת בל"ד לסעיף 136(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, ההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 136(3) – הקבוצות השונות מבקשות שהסעיף יימחק. מי בעד? מי נגד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 136(3) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות לחלופין – מי בעד? מי נגד? הצבעה ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת בל"ד לסעיף 136(3) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, ההסתייגות לא נתקבלה. חבר הכנסת אילן גילאון – מי בעד? מי נגד? הצבעה ההסתייגות של חבר הכנסת אילן גילאון לסעיף 136(3) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. ההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 136(4) אין הסתייגויות. סעיף 136(5), ההסתייגות של הקבוצות השונות, שהסעיף יימחק – מי בעד? מי נגד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 136(5) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. הסתייגות נוספת של קבוצות – מי בעד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 136(6) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. ההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 136(6) אין הסתייגות. לסעיף 136(7) יש הסתייגות של קבוצות שונות – שהסעיף יימחק. מי בעד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 136(7) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. ההסתייגות לא נתקבלה. חבר הכנסת אילן גילאון, יחד עם קבוצות שונות, מדבר על התוספת השנייה המוצעת. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת אילן גילאון, קבוצת סיעת קדימה וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 136(7) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. בוודאות, ההסתייגות לא נתקבלה. סעיף 136 על כל מרכיביו – לא נתקבלה ולו הסתייגות אחת, ולכן אני מצביע על הסעיף לפי נוסח הוועדה, אלקטרונית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 269 בעד סעיף 136, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 38 נמנעים – אין סעיף 136, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 55 בעד, 38 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 136, על כל מרכיביו, עבר כנוסח הוועדה. תודה. רבותי, אנחנו עוברים לסעיף 137. קבוצות שונות מבקשות שהסעיף יימחק. מי שבעד – ירים את היד. תודה רבה. מי נגד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 137 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. יש הסתייגות לחלופין. מי בעד ההסתייגות לחלופין? מי נגד? הצבעה ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת בל"ד לסעיף 137 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. ההסתייגות לא נתקבלה. רבותי, הואיל ואין הסתייגויות לסעיף 137, אני מצביע על סעיף 137 לפי נוסח הוועדה – הצבעה אלקטרונית. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 270 בעד סעיף 137, כהצעת הוועדה – 57 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 37, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 57 בעד, 36 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 137 עבר לפי הצעת הוועדה. לסעיף 138 יש הסתייגות של הקבוצות השונות. מי בעד ההסתייגות? נא להוריד. מי נגד ההסתייגות? נא להוריד. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 138 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לכן, רבותי, נצביע על סעיף 138 לפי נוסח הוועדה – הצבעה אלקטרונית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 271 בעד סעיף 138, כהצעת הוועדה – 57 נגד – 35 נמנעים – אין סעיף 138, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 57 בעד, 35 נגד, נמנעים – אין. אני קובע שסעיף 138 עבר כהצעת הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 139(1) – הסתייגות של הקבוצות השונות, המבקשות שהסעיף יימחק. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד – ירים את ידו. תודה. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(1) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 139(2) יש הסתייגות של חברי כנסת שונים והקבוצות השונות מרצון שהסעיף יימחק. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד – ירים את ידו. תודה. הצבעה ההסתייגות של חברי הכנסת שלי יחימוביץ ושי חרמש, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. ההסתייגות לא נתקבלה. יש הסתייגות לחלופין. מי בעד ההסתייגות לחלופין – ירים את ידו. מי נגד – ירים את ידו. תודה. הצבעה ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לחלופין לא נתקבלה. לחלופי חלופין – עוד הצעה של הסיעות השונות. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד – ירים את ידו, הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 139(2) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 139(3) – קבוצות שונות וחברי כנסת מבקשים שהסעיף יימחק. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד – ירים את ידו. תודה. הצבעה ההסתייגות של חברי הכנסת שלי יחימוביץ ושי חרמש, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(3) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. לחבר הכנסת חיים אורון יש הסתייגות. וקנין הסיר. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד – ירים את ידו. תודה. הצבעה ההסתייגות של חבר הכנסת חיים אורון לסעיף 139(3) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הסתייגותו של חיים אורון לא נתקבלה. לסעיף 139(4)–(6) אין הסתייגות. ל-139(7) – הקבוצות השונות מבקשות שסעיף זה יימחק. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד – ירים את ידו. תודה. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(7) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 139(8) אין הסתייגות. 139(9) – הקבוצות השונות מבקשות שהסעיף יימחק. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(9) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 139(10)–(13) אין הסתייגות. אנחנו עוברים ל-139(14) – קבוצת מרצ. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 139(14) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. יש הסתייגות נוספת של הקבוצות השונות. מי בעד – נא להרים את היד. מי נגד? רבותי, אם אין לכם כוח להרים נגד – אני לא ראיתי שיש פה רוב – אני עושה הצבעה אלקטרונית על הסתייגות זו של הקבוצות השונות. נא להצביע. הצבעה מס' 272 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 56 נמנעים – 1 ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(14) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 40 בעד, 56 נגד, אחד נמנע. אני קובע שהסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 139(15) – קבוצות שונות. מי בעד – ירים את ידו. תודה. מי נגד? עכשיו אני רואה. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(15) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. ל-139(16) – חברת הכנסת אדטו. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה. הצבעה ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 139(16) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. ל-139(17) – של חברת הכנסת אדטו. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה. הצבעה ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 139(17) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. ל-139(18) – של חברת הכנסת אדטו. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? הצבעה ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 139(18) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. ל-139(19) – של חברת הכנסת אדטו. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה. הצבעה ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 139(19) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. ל-139(20) יש הסתייגות של חברי כנסת והקבוצות השונות. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה. הצבעה ההסתייגות של חברי הכנסת שלי יחימוביץ ושי חרמש, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(20) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. חבר הכנסת חיים אורון מבקש הסתייגות – יחד עם וקנין, שביטל. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה. הצבעה ההסתייגות של חבר הכנסת חיים אורון לסעיף 139(20) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. ל-139(21) – הקבוצות השונות מבקשות שהסעיף יימחק. מי בעד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(21) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. ל-139(22) אין הסתייגויות. ל-139(23) – הקבוצות השונות, שהסעיף יימחק. מי בעד? מי נגד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(23) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 139(24) – של הקבוצות השונות המבקשות שהסעיף יימחק. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 139(24) לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. סעיף 139 על כל מרכיביו, לא נתקבלה הסתייגות, ולכן אני מצביע את סעיף 139 כהצעת הוועדה. ההצבעה אלקטרונית. הצבעה מס' 273 בעד סעיף 139, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 38 נמנעים – אין סעיף 139, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 55 בעד, 38 נגד, אין נמנעים. סעיף 139 כהצעת הוועדה אושר. אנחנו עוברים לסעיף 140, ומכאן אנחנו עוברים בחזרה להצבעות האלקטרוניות. הקבוצות השונות מבקשות שהסעיף יימחק. נא להצביע אלקטרונית – מי בעד? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 274 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 140 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לכן אנו נצביע על סעיף 140 לפי הצעת הוועדה. נא להצביע – מי בעד הצעת הוועדה? מי נגד? הצבעה מס' 275 בעד סעיף 140, כהצעת הוועדה – 54 נגד – 36 נמנעים – אין סעיף 140, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 54 בעד, 36 נגד. אני קובע שסעיף 140 אושר כהצעת הוועדה. סעיף 141 – יש לנו ארבע הסתייגויות נפרדות. נא להצביע על ההסתייגות הראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 276 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות 1 של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 141 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לסעיפים קטנים (א) ו-(ב) לא נתקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות לסעיף (ד), שהיא ההסתייגות השנייה. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 277 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 58 נמנעים – אין ההסתייגות 2 של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 141 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 36 בעד, 58 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. ההסתייגות השלישית היא לסעיף קטן (ט). נא להצביע – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 278 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 53 נמנעים – 1 ההסתייגות 3 של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 141 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד ההסתייגות – 37, נגד – 53, נמנע אחד. אני קובע שגם הסתייגות זו לא נתקבלה. יש גם הסתייגות לסעיף קטן (יא). מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 279 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות 4 של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 141 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות זו לא נתקבלה. לחברת הכנסת אדטו יש הסתייגות לסעיף קטן (ח). נא להצביע – מי בעד? מי נגד הסתייגותה של אדטו? הצבעה מס' 280 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 141 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 54 נגד, 39 בעד. אני קובע שההסתייגות גם היא לא נתקבלה. נעבור להצביע על סעיף 141 לפי הצעת הוועדה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 281 בעד סעיף 141, כהצעת הוועדה – 56 נגד – 38 נמנעים – אין סעיף 141, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 56 בעד, 38 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 141 אושר כנוסח הוועדה. לסעיף 142, כל הקבוצות מציעות שסעיף קטן (א) יימחק. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות, מי נגד. נא להצביע. הצבעה מס' 282 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 142 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 40 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. רבותי, יש לחברת הכנסת רחל אדטו שתי הסתייגויות. האם הן אחת, אפשר להצביע אותן יחד? כל אחת בנפרד. לגבי סעיף קטן (ב) – נא להצביע. מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 283 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות 1 של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 142 לא נתקבלה. <קריאה:> אפשר ללכת לארוחת ערב? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יכול להבטיח לך שאתה תאכל ארוחת ערב בבית. 40 בעד, 51 נגד. אני קובע שההסתייגות הראשונה לא נתקבלה. יש לה הסתייגות נוספת – לגבי סעיף קטן (ג). נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע על הסתייגותה של אדטו. הצבעה מס' 284 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות 2 של חברת הכנסת רחל אדטו לסעיף 142 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 39, 50 נגד ואין נמנעים. אני קובע שהסתייגויותייך, חברת הכנסת אדטו, לא נתקבלו גם הפעם, אבל אנחנו נצביע על סעיף 142, לפי הצעת הוועדה. חברי הכנסת, נא להצביע – כהצעת הוועדה, סעיף 142. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? הצבעה מס' 285 בעד סעיף 142, כהצעת הוועדה – 54 נגד – 37 נמנעים – אין סעיף 142, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 54 בעד, 37 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהכנסת אישרה את סעיף 142, לפי נוסח הוועדה. לסעיף 143 יש לנו הסתייגות של הקבוצות השונות. רבותי, נא להצביע על ההסתייגות. מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 286 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 52 נמנעים – 1 ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 143 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 28 בעד, 52 נגד, אחד נמנע. ההסתייגות לא נתקבלה. יש לנו שתי הסתייגויות נוספות של חברת הכנסת אדטו. <רחל אדטו (קדימה):> אני מוכנה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לגבי סעיף קטן (ב) – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש – – – מורידים משם ועד 149. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם אתה מוותר גם על הסתייגות אדטו? להצביע אותה או לא? <רחל אדטו (קדימה):> היא רוצה בונוס שהסתייגות אחת תתקבל, ואז היא מוותרת על כולן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יכול רק לתת לך ציון לשבח. לקבל את ההסתייגויות שלך הכנסת צריכה. <רחל אדטו (קדימה):> תקבל אחת, אני מוותרת על השאר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא יכול לתת לך פרס תנחומים, מה אני יכול לעשות. אני אמליץ בפני הנהלת ה"מכבייה" לעשות את זה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> ועדת האתיקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת. חבר הכנסת שטרית, להצביע? <מאיר שטרית (קדימה):> בעמוד 43 – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל עמוד 43, חברת הכנסת אדטו. מה אתה מבקש? מסירים אותן. <מאיר שטרית (קדימה):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, כך. לסעיף 143 – – – <רוני בר-און (קדימה):> בתנאי שהן מתקבלות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אמרת את זה ברצינות או בצחוק? <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ברצינות, אה? טוב מאוד, את הצחוק הזה אנחנו לא אוהבים. תודה רבה. סעיף 143, אני מצביע כנוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 287 בעד סעיף 143, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 38 נמנעים – 1 סעיף 143, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 55 בעד, 38 נגד, אחד נמנע. אני קובע שסעיף 143 עבר לפי נוסח הוועדה. לסעיפים 144, 145, 146, 147, 148, 149 אין הסתייגויות, ולכן אני מצביע על סעיפים 144 עד 149, ועד בכלל, כנוסח הוועדה. מי בעד – נא להצביע. מי נגד? הצבעה מס' 288 בעד סעיפים 144–149 – 55 נגד – 38 נמנעים – אין סעיפים 144–149 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 55 בעד, 38 נגד, אין נמנעים. כדי להסיר כל ספק מלב – אם קיים כזה – הודיעו לי כל המסתייגים, כי אף אחד לא אמר שמה שאמר חבר הכנסת שטרית, הוא מסתייג ממנו, שבעמוד 43 כל ההסתייגויות הוסרו, ולכן הצבעתי כנוסח הוועדה. אין הסתייגויות ולכן יכולתי לעשות זאת. אני קובע שסעיפים 144 עד 149, ועד בכלל, עברו כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים לפרק הבא: אזורי עדיפות לאומית. לפרק כולו, חבר הכנסת חיים אורון מסתייג. מי בעד הסתייגותו, מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 289 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת חיים אורון לפרק כ"ו: אזורי עדיפות לאומית לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 34 בעד, 57 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לפרק כולו לא נתקבלה. על כל פנים, יש לנו סעיפים והסתייגויות שונות לסעיף 150. חברת הכנסת יחימוביץ מסתייגת ומבקשת להצביע. נא להצביע, חברי הכנסת – מי בעד, מי נגד, מי נמנע. נא להצביע. הצבעה מס' 290 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ לסעיף 150 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 37, 56 נגד, אין נמנעים. לכן, הקריטריונים המיוחדים לא ייקבעו כפי שדרשה חברת הכנסת יחימוביץ. קבוצות שונות מבקשות להסתייג גם הן על סעיף זה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 291 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 150 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 34 בעד, נגד – 55, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות של הקבוצות השונות לא נתקבלה. <שי חרמש (קדימה):> דילגת על שלי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אומר חבר הכנסת שי חרמש שקיימת הסתייגות שלו שלא רשומה אצלי. האם הדבר אפשרי? היא לא קיימת ולא רשומה. חבר הכנסת חרמש, אולי אתה אמרת, אבל לא בדקת. <שי חרמש (קדימה):> – – – היתה אי-הבנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חרמש, אני לא רגיל לראות אותך נרדם. עוד לא הגיעו לשם. רבותי, לסעיף 150 אין הסתייגויות, ולכן אני מצביע את סעיף 150, כנוסח הוועדה. נא להצביע – מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 292 בעד סעיף 150, כהצעת הוועדה – 60 נגד – 33 נמנעים – אין סעיף 150, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 60 בעד, 33 נגד, אין נמנעים. סעיף 150 נתקבל, כנוסח הוועדה. לסעיף 151 – הקבוצות השונות מבקשות שהסעיף יימחק. על ההסתייגות לסעיף 151 תתקיים הצבעה שמית. נושאה הוא: סמכות הממשלה להחליט על אזור עדיפות לאומית. ההצבעה תהיה הצבעה שמית. מזכיר הכנסת, נא לקיים את ההצבעה. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) רוחמה אברהם-בלילא – בעד עפו אגבאריה – אינו נוכח רחל אדטו – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד יעקב אדרי – אינו נוכח יצחק אהרונוביץ – נגד אורי אורבך – נגד חיים אורון – בעד זבולון אורלב – נגד דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – אינו נוכח דניאל אילון – נגד רוברט אילטוב – נגד דליה איציק – בעד מיכאל איתן – נגד אריה אלדד – נגד טלב אלסאנע – אינו נוכח זאב אלקין – נגד חיים אמסלם – נגד אלי אפללו – בעד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – נגד זאב בוים – בעד אריה ביבי – בעד זאב בילסקי – בעד בנימין בן-אליעזר – נגד מיכאל בן-ארי – אינו נוכח דניאל בן-סימון – נגד רוני בר-און – אינו נוכח אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – בעד אהוד ברק – נגד אילן גילאון – בעד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח משה גפני – נגד אברהם דיכטר – בעד דני דנון – אינו נוכח ניצן הורוביץ – בעד צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – נגד דניאל הרשקוביץ – נגד מגלי והבה – בעד מתן וילנאי – נגד יצחק וקנין – נגד נסים זאב – נגד אורית זוארץ – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – בעד ציפי חוטובלי – אינה נוכחת דב חנין – בעד יואל חסון – בעד ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח רוברט טיבייב – אינו נוכח שלי יחימוביץ – נגד משה יעלון – נגד אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח אמנון כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח משה כחלון – נגד חיים כץ – נגד יעקב כץ – נגד ישראל כץ – אינו נוכח ציפי לבני – בעד לימור לבנת – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – נגד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – אינו נוכח עוזי לנדאו – נגד סופה לנדבר – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד שלמה מולה – בעד שאול מופז – בעד משה מטלון – אינו נוכח אברהם מיכאלי – נגד אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת אלכס מילר – אינו נוכח סטס מיסז'ניקוב – אינו נוכח אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד דן מרידור – נגד משולם נהרי – אינו נוכח אורית נוקד – אינה נוכחת לאה נס – נגד סעיד נפאע – בעד בנימין נתניהו – נגד חנא סוייד – אינו נוכח מרינה סולודקין – בעד גדעון סער – אינו נוכח גדעון עזרא – אינו נוכח חמד עמאר – נגד ציון פיניאן – נגד אופיר פינס-פז – אינו נוכח יוסי פלד – אינו נוכח יוחנן פלסנר – בעד מאיר פרוש – נגד עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – בעד פניה קירשנבאום – נגד איוב קרא – אינו נוכח מירי רגב – אינה נוכחת דוד רותם – נגד ראובן ריבלין – נגד כרמל שאמה – אינו נוכח יובל שטייניץ – נגד מאיר שטרית – אינו נוכח נחמן שי – בעד סילבן שלום – אינו נוכח יוליה שמאלוב-ברקוביץ – בעד שלום שמחון – אינו נוכח ליה שמטוב – נגד עתניאל שנלר – אינו נוכח רונית תירוש – בעד יולי תמיר – אינה נוכחת אשוב ואקרא בשמות חברי הכנסת שלא נכחו בסיבוב הראשון. עפו אגבאריה – אינו נוכח יעקב אדרי – בעד אריאל אטיאס – אינו נוכח טלב אלסאנע – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח מיכאל בן-ארי – אינו נוכח רוני בר-און – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – בעד דני דנון – אינו נוכח צחי הנגבי – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ציפי חוטובלי – נגד ישראל חסון – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח רוברט טיבייב – אינו נוכח אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח ישראל כץ – נגד לימור לבנת – נגד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – נגד משה מטלון – נגד אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת אלכס מילר – נגד סטס מיסז'ניקוב – נגד משולם נהרי – נגד אורית נוקד – אינה נוכחת חנא סוייד – בעד גדעון סער – נגד גדעון עזרא – בעד אופיר פינס-פז – בעד יוסי פלד – נגד עמיר פרץ – בעד איוב קרא – אינו נוכח מירי רגב – נגד דוד רותם <היו"ר ראובן ריבלין:> אינו נוכח. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) סליחה. חבר הכנסת דוד רותם הצביע כבר. כרמל שאמה – נגד מאיר שטרית – בעד סילבן שלום – אינו נוכח שלום שמחון – נגד עתניאל שנלר – בעד יולי תמיר – בעד <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, יש מי שנמצא באולם ולא הצביע? השר ליברמן? <קריאה:> נגד. <היו"ר ראובן ריבלין:> ליברמן – נגד. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) אביגדור ליברמן – נגד <היו"ר ראובן ריבלין:> סגן יושב-ראש הכנסת אחמד טיבי – בעד. השר ליברמן, אביגדור ליברמן – נגד. אחמד טיבי – בעד. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) אחמד טיבי – בעד <היו"ר ראובן ריבלין:> יש מישהו באולם שמבקש להצביע ולא הצביע? ובכן, תמה ההצבעה. להביא לי את התוצאות. נא לצלצל. בעוד שלוש דקות אנחנו נמשיך את הישיבה. חבר הכנסת זאב, איך אף פעם לא שמים לב אליך? רבותי חברי הכנסת, חברי הממשלה, בעד ההסתייגות – 38, ונגד ההסתייגות – 63. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. <רוני בר-און (קדימה):> אפשר להוסיף את קולי? <היו"ר ראובן ריבלין:> היתה לכם הזדמנות. קראתי וקראתי. <רוני בר-און (קדימה):> אם אפשר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מצטער מאוד. עם כל הבנתי לכך שאתה מאוד רוצה להצביע, אני לא יכול לאפשר. גם, בצדק, אתה לא היית מאפשר. רבותי חברי הכנסת, בעוד כמה רגעים נמשיך בהצבעות על ההסתייגויות השונות כמו גם על אישור הסעיפים השונים. <מאיר שטרית (קדימה):> אתה יכול להמשיך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש להודיע כי סיעת האיחוד הלאומי ביקשה להסיר את הסתייגויותיה בהסתייגויות החלופין לסעיף 151, וטעמיה, כמובן, עמה. <מאיר שטרית (קדימה):> קיבלה? יש הסכם או משהו? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שטרית, האם אתם, חברי הכנסת, מבקשים לקבל את ההסתייגויות על חוק התקציב – עכשיו להניח על השולחן, או שהדבר יכול לשבש את הניירות על השולחן? איך שאתם רוצים. <מאיר שטרית (קדימה):> אפשר להניח וזה לא מפריע. אתם יכולים להניח. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא מפריע – אני יודע. השאלה היא מה אתם מעדיפים. חיים, אתם רוצים את ספר התקציב, ההסתייגויות, לפניכם עכשיו או מחר? זה של מחר, של התקציב. <מאיר שטרית (קדימה):> אפשר עכשיו. אפשר היום. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, התקציב מוכן כאן. מי שרוצה לקחת הביתה לעיון, יוכל לקבל מהמזכירות. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני, זה פתרון טוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. אני שמח שכיוונתי לדעתך, שהיא בכלל דעת גדולים. <חיים אורון (מרצ):> כן. אני צריך לשלוח ל-CIA אחד כזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנו ניתן לכל אחד שצריך משאית. רבותי חברי הכנסת, יושב-ראש הקואליציה, אתה אולי לא יודע, אבל בעוד חצי דקה עד דקה יעבור הזמן מאז הושמע קול הפעמון. <מאיר שטרית (קדימה):> מבחינתנו, אתה יכול להתחיל להצביע. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם אנחנו ממשיכים בהצבעות אלקטרוניות? <קריאה:> לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב. אני מודיע פעם נוספת שאני מבין מדוע האיחוד הלאומי הוריד את הסתייגויותיו לחלופין של סעיף 151. כנראה בהיסח הדעת הם הסכימו להסתייגויות האלה. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, האם נערך בגין זה הסכם בין הממשלה לבין האיחוד הלאומי? <היו"ר ראובן ריבלין:> בהחלט אנחנו נשאל מייד את ראש הממשלה או את אחד משריו. מייד אני אשאל. <מאיר שטרית (קדימה):> זה מעניין. אדוני היושב-ראש, אתה יכול לעבור להצבעה ידנית עד להודעה חדשה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. חבר הכנסת שטרית, כשאני קראתי את ההסתייגויות, לא הבנתי איך האיחוד הלאומי הצטרף להסתייגות הזאת. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> כי הם לא ציונים. רק משחקים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, לא צריך להרחיב את הדיבור. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר המקשר, השר גלעד ארדן, שאלו שאלה שאתה מחויב בתשובה עליה: האם נעשה איזה הסכם עם האיחוד הלאומי שביקש לרדת מהסתייגויות שהוא כנראה הבין שהוא לא היה צריך מראש להגיש אותן? <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא ידוע לי. לא נעשה, בקיצור. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם לא ידוע, זה – – –. אני רוצה לדעת: כן או לא. זה הכול. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, לכן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאות אני יכול לומר לך שהאיחוד הלאומי לא היה מבקש שום בקשה כדי לא להסתייג. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא נעשה הסכם – – – אני אומר בצער רב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, אני לא מדבר עכשיו על שמחות. חבר הכנסת רותם, אין צורך. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא. נעשה הסכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אלדד קרא את ההסתייגויות, ואז המה לבו והוא אמר מייד: אני לא יכול לקיים הסתייגות כזו שאני שותף לה. בזה נגמר העניין, וזה ברור. רבותי חברי הכנסת, מרגע זה אנחנו עוברים פעם נוספת, עד להודעה חדשה, להצבעה ידנית – בהרמת יד. לכן, אני מבקש לשבת, על מנת שאוכל לראות שהרוב – מיהו, המצביע נגד או בעד. רבותי חברי הכנסת, יש לנו ההסתייגות לחלופין, הסתייגויות נפרדות, כשהאיחוד הלאומי הסיר את הסתייגויותיו. כלומר, הסיר אותן כ-null and void, מה שנקרא, הסיר אותן מלכתחילה. ובכן, מי בעד ההסתייגות לחלופין שרשומה בסעיף 1 – ירים את ידו? אני מודה. מי נגד? תודה רבה. הצבעה ההסתייגות לחלופין (1) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לסעיף 151 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. ההסתייגות בסעיף 2: מי בעד – ירים את ידו. אני מודה מאוד. מי נגד? הצבעה ההסתייגות לחלופין (2) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לסעיף 151 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא נתקבלה. בסעיף 3: מי בעד – ירים את ידו. תודה רבה. מי נגד? הצבעה ההסתייגות לחלופין (3) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לסעיף 151 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הסתייגותם של חברי הכנסת שלי יחימוביץ וחיים אורון: מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? הצבעה ההסתייגות של חברי הכנסת שלי יחימוביץ וחיים אורון לסעיף 151 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא נתקבל. הסתייגותו של חבר הכנסת שי חרמש: מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה רבה. הצבעה ההסתייגות של חבר הכנסת שי חרמש לסעיף 151 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא נתקבלה. הסתייגות חברי הכנסת שלי יחימוביץ, חיים אורון, שי חרמש ורונית תירוש: מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה. הצבעה ההסתייגות של חברי הכנסת שלי יחימוביץ, חיים אורון, שי חרמש ורונית תירוש לסעיף 151 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא נתקבל. ובכן, רבותי חברי הכנסת, חיים אורון מציע שלוש הסתייגויות. הראשונה שבהן: מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה. הצבעה ההסתייגות 1 של חבר הכנסת חיים אורון לסעיף 151 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף קטן (ב): מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? תודה. הצבעה ההסתייגות 2 של חבר הכנסת חיים אורון לסעיף 151 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. לסעיף 3 – בסעיף קטן (ב) בפסקה (6): מי בעד – ירים את ידו. הצבעה ההסתייגות 3 של חבר הכנסת חיים אורון לסעיף 151 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו מצביעים על סעיף 151 כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע אלקטרונית. הצבעה מס' 293 בעד סעיף 151, כהצעת הוועדה – 48 נגד – 29 נמנעים – אין סעיף 151, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 48, נגד – 29, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 151 עבר כהצעת הוועדה. רבותי, אנחנו עוברים ל-152 – הסעיף יימחק על-פי בקשת קבוצות שונות. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 152 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. יש הצעה לחלופין. מי בעד – ירים את ידו. הצבעה ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 152 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לחלופין לא התקבלה. יש הצעה לחלופין של חבר הכנסת חיים אורון. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? הצבעה ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת חיים אורון לסעיף 152 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לחלופין של חבר הכנסת חיים אורון לא נתקבלה. לפי הצעת הוועדה, אני מביא אליכם את סעיף 152 לאישור או לדחייה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד – לפי הצעת הוועדה? הצבעה אלקטרונית. הצבעה מס' 294 בעד סעיף 152, כהצעת הוועדה – 50 נגד – 25 נמנעים – אין סעיף 152, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 50 בעד, 25 נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 152 עבר כהצעת הוועדה. אנחנו בסעיף 153. מי בעד ההסתייגות של הקבוצות השונות, המבקשות למחוק את הסעיף – ירים את ידו. מי נגד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 153 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. מי בעד ההסתייגות לחלופין – ירים את ידו. הצבעה ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 153 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. אנחנו נצביע על סעיף 153 כהצעת הוועדה, כי אין הסתייגויות. גם לסעיף 154 אין הסתייגות, ולכן נצביע על שניהם כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 295 בעד סעיפים 153–154, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 29 נמנעים – אין סעיפים 153–154, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב. אני רציתי שיהיה בפרוטוקול, אבל אין מניעה, עד אשר יאמרו לי לא. אני קובע ש-51 בעד, 29 נגד. סעיפים 153–154 עברו כהצעת הוועדה. לסעיף 155 יש הסתייגות של הקבוצות השונות – במקום "אחת לשנה" יבוא "אחת לחודשיים". מי בעד? מי נגד? הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 155 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. יש הסתייגות לחלופין. מי בעד? מי נגד? הצבעה ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 155 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לחלופין לא נתקבלה. ובכן, רבותי, לסעיף 155 נפלו ההסתייגויות. לסעיפים 156–158 אין הסתייגויות. לכן, אני מצביע כהצעת הוועדה על סעיפים 155–158 ועד בכלל. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? הצבעה בעד סעיפים 155–158, כהצעת הוועדה – מיעוט נגד – רוב נמנעים – אין סעיפים 155–158, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קובע שסעיפים 155–158 ועד בכלל עברו כהצעת הוועדה. לסעיף 159 – הצעת הסיעות השונות שהסעיף יימחק. מי בעד ההסתייגויות? נא להצביע. הצבעה ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לסעיף 159 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. יש לחלופין. מי בעד? מי נגד – ירים את ידו. הצבעה ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת קדימה, קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד, קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל וקבוצת סיעת האיחוד הלאומי לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לחלופין לא נתקבלה. הצעתה של חברת הכנסת יחימוביץ – מי בעד? מי נגד? הצבעה ההסתייגות של חברת הכנסת שלי יחימוביץ לסעיף 159 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. רבותי, לסעיף 159 ולסעיפים 160–161 אין הסתייגויות, ולכן נצביע על סעיפים 159–161 ועד בכלל כהצעת הוועדה. מי בעד – ירים את ידו. מי נגד? הצבעה בעד סעיפים 159–161, כהצעת הוועדה – רוב נגד – מיעוט נמנעים – אין סעיפים 159–161, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קובע שסעיפים 159-161 נתקבלו כהצעת הוועדה. <חיים אורון (מרצ):> שהממשלה תדע שחברי הקואליציה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חיים אורון, מפאת כבודי אליך אפשרתי לך, כי חשבתי שאתה יודע שאסור להפריע כאשר עוד לא הכרזתי. <חיים אורון (מרצ):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קובע שסעיפים 159–161 ועד בכלל אושרו כהחלטת הוועדה. עכשיו אתה בהחלט מוזמן לקיים בחדר ההרצאות סמינריון לממשלה ותסביר להם מה הם הציעו או לא, אם אתה חושב שהם לא יודעים. הם כנראה יודעים על מה הם הצביעו. <חיים אורון (מרצ):> מה אתה חושב? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני הפסקתי לחשוב. לסעיף 162 יש הסתייגות. מי בעד? מי נגד? הצבעה ההסתייגות של חבר הכנסת חיים אורון לסעיף 162 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ההסתייגות לא נתקבלה. מי בעד 162 כהצעת הוועדה – ירים את ידו. מי נגד? הצבעה בעד סעיף 162, כהצעת הוועדה – רוב נגד – מיעוט נמנעים – אין סעיף 162, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קובע שסעיף 162 עבר כהצעת הוועדה. אנחנו עוברים לפרק כ"ז: מסים; סימן א': מס הכנסה שלילי. לסעיף 163 כולו – הצעות הסיעות השונות. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> בפרק כ"ז מורידים את כל ההסתייגויות. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל ההסתייגויות לפרק כ"ז – חבר הכנסת ברכה, חבר הכנסת גנאים, אתם מבטלים כולם? <קריאות:> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני לא רוצה להיות מופתע, לכן אני אומר בצורה ברורה שאין עוד הסתייגויות עד סוף חוק ההתייעלות הכלכלית. לכן אני מצביע – – – <חיים אורון (מרצ):> לא, רק בפרק כ"ז. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי, רק בפרק כ"ז. הואיל ואני יודע איפה אני חי, פרק כ"ז הוא הפרק המשתרע מעמוד 47 עד עמוד 58. אז עכשיו תאמר לי בדיוק – – – <מאיר שטרית (קדימה):> מעמוד 50 בסעיף 165(10). <היו"ר ראובן ריבלין:> עכשיו הבנתי. ל-163 עד 165 מוסרות כל ההסתייגויות. <מאיר שטרית (קדימה):> 165 – הצבעה שמית. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מודיע שההסתייגויות לסעיפים 163 עד 165 הוסרו. לכן אני מצביע על סעיפים 163 ועד 164 ועד בכלל כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה בעד סעיפים 163–164 – רוב נגד – מיעוט נמנעים – אין סעיפים 163–164 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קובע שסעיפים 163–164 עברו כנוסח הוועדה. עכשיו הגענו לסעיף 165. <מאיר שטרית (קדימה):> זה הורדת מס הכנסה לחברות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תיקון פקודת מס הכנסה. לסעיף 165 סעיפי משנה רבים. לכל הסעיפים הוסרו ההסתייגויות למעט ההסתייגות לסעיף 165(10). להסתייגות זו נתבקשה הצבעה אישית. הנושא הוא מס חברות. על נושא מס החברות מבקשת האופוזיציה על כל מרכיביה לקיים הצבעה אישית. המזכיר, נא לקיים את ההצבעה. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) רוחמה אברהם-בלילא – בעד עפו אגבאריה – בעד רחל אדטו – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד יעקב אדרי – בעד יצחק אהרונוביץ – נגד אורי אורבך – אינו נוכח חיים אורון – בעד זבולון אורלב – נגד דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – אינו נוכח דניאל אילון – נגד רוברט אילטוב – נגד דליה איציק – בעד מיכאל איתן – נגד אריה אלדד – בעד טלב אלסאנע – אינו נוכח זאב אלקין – נגד חיים אמסלם – נגד אלי אפללו – בעד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – נגד זאב בוים – בעד אריה ביבי – בעד זאב בילסקי – בעד בנימין בן-אליעזר – נגד מיכאל בן-ארי – אינו נוכח דניאל בן-סימון – נגד רוני בר-און – בעד אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – בעד אהוד ברק – אינו נוכח אילן גילאון – בעד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד אברהם דיכטר – בעד דני דנון – אינו נוכח ניצן הורו ביץ – בעד צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – נגד דניאל הרשקוביץ – נגד מגלי והבה – אינו נוכח מתן וילנאי – נגד יצחק וקנין – נגד נסים זאב – נגד אורית זוארץ – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – בעד ציפי חוטובלי – נגד דב חנין – בעד יואל חסון – בעד ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח רוברט טיבייב – אינו נוכח שלי יחימוביץ – בעד משה יעלון – נגד אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח אמנון כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח משה כחלון – נגד חיים כץ – נגד יעקב כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד ציפי לבני – בעד לימור לבנת – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – נגד יעקב ליצמן – נגד עוזי לנדאו – נגד סופה לנדבר – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד שלמה מולה – בעד שאול מופז – בעד משה מטלון – נגד אברהם מיכאלי – נגד אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת אלכס מילר – נגד סטס מיסז'ניקוב – אינו נוכח אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד דן מרידור – נגד משולם נהרי – נגד אורית נוקד – אינה נוכחת לאה נס – נגד סעיד נפאע – בעד בנימין נתניהו – נגד חנא סוייד – אינו נוכח מרינה סולודקין – בעד גדעון סער – אינו נוכח גדעון עזרא – בעד חמד עמאר – נגד ציון פיניאן – נגד אופיר פינס-פז – אינו נוכח יוסי פלד – נגד יוחנן פלסנר – אינו נוכח מאיר פרוש – נגד עמיר פרץ – בעד אברהים צרצור – אינו נוכח פניה קירשנבאום – נגד איוב קרא – אינו נוכח מירי רגב – נגד דוד רותם – אינו נוכח ראובן ריבלין – נגד כרמל שאמה – נגד יובל שטייניץ – נגד מאיר שטרית – בעד נחמן שי – אינו נוכח סילבן שלום – נגד יוליה שמאלוב-ברקוביץ – בעד שלום שמחון – נגד ליה שמטוב – נגד עתניאל שנלר – בעד רונית תירוש – בעד יולי תמיר – בעד אשוב ואקרא בשמות חברי הכנסת שלא נכחו בסיבוב הראשון. אורי אורבך – נגד אריאל אטיאס – אינו נוכח טלב אלסאנע – אינו נוכח אופיר אקוניס – נגד אורי אריאל – אינו נוכח מיכאל בן-ארי – אינו נוכח אהוד ברק – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת דני דנון – אינו נוכח צחי הנגבי – אינו נוכח מגלי והבה – אינו נוכח חנין זועבי – בעד ישראל חסון – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח רוברט טיבייב – אינו נוכח אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח יעקב כץ – אינו נוכח לימור לבנת – נגד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת סטס מיסז'ניקוב – נגד אורית נוקד – אינה נוכחת חנא סוייד – בעד גדעון סער – אינו נוכח אופיר פינס-פז – בעד יוחנן פלסנר – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח איוב קרא – אינו נוכח דוד רותם – אינו נוכח נחמן שי – בעד <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, רבותי, האם יש באולם חבר הכנסת שלא הצביע? נא להביא לי את תוצאות הצבעה ולצלצל, כי בעוד שלוש דקות אנחנו נמשיך בהצבעות. ובכן, רבותי חברי הכנסת, 39 בעד ההסתייגות, 57 נגד. אני קובע שההסתייגות לא התקבלה. הואיל וההסתייגות לא התקבלה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו מורידים את ההסתייגויות עד 171. אפשר להצביע על כל הסעיפים עד סעיף 171 ולא עד בכלל. <היו"ר ראובן ריבלין:> מצליפי הסיעות, בעוד דקה אנחנו ממשיכים את ההצבעות. אולי אתם לא קולטים, אולי יש חברים שחושבים – – – רבותי, אולי אתם לא ערים לעניין אבל אני הולך להצביע. האם יושב-ראש הקואליציה והמצליף מהאופוזיציה – – – טוב, ראו, רבותי, אדוני שר האוצר, בעוד דקה אני ממשיך להצביע. אם דעתכם נחה מזה שיש לכם פה רוב, אני מאוד מרוצה, רק אני לא בטוח. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> צלצלנו כבר. צלצלנו, צלצלנו. המבחן הוא לא מבחן סובייקטיבי – מי שמע את הצלצול, אלא המבחן אובייקטיבי – האם הפעמון צולצל. נא לשבת. אף אחד לא רוצה לחטוף פה הצבעות אבל אי-אפשר גם להתייחס בשוויון נפש. לחבר הכנסת שטרית, בעד – 39, 57 נגד. ההסתייגות לא נתקבלה. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אולי יש פה שוויון נפש. אחר כך נרוץ לוועדות. <מאיר שטרית (קדימה):> אפשר להצביע על כל הסעיפים עקרונית עד 171. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. רבותי. חבר הכנסת אלקין, אולי אתם לא מבינים את חומרת העניין, אבל אני הולך להמשיך להצביע, כי אני לא יכול לעשות הפסקה. <קריאה:> – – – באים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מה זה באים? <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעתי, שמעתי. הם אמרו שלא שמעו את הצלצולים. תודה, אני שמעתי. נא לשבת, רבותי. ההסתייגות לא התקבלה והאופוזיציה הודיעה שהיא מסירה את כל הסתייגויותיה עד סעיף 171 ולא עד בכלל. זאת אומרת אני אצביע עכשיו על סעיפים 165–170 ועד בכלל בהצבעה אלקטרונית אחת כנוסח הוועדה. רבותי, חברי הכנסת, נא לשבת. אני מצביע. מי בעד? מי נגד? כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 296 בעד סעיפים 165–170, כהצעת הוועדה – 52 נגד – 33 נמנעים – אין סעיפים 165–170, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 52 בעד, 33 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסעיפים 165–170 ועד בכלל קיבלו את אישור הכנסת, כנוסח הוועדה. לסעיף 171 – זו ההצבעה השמית האחרונה. חבר הכנסת שטרית, לסעיף 171 לאיזו הסתייגות? <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, 171(1) זה הטלת מע"מ על פירות וירקות על-פי הצעתי. אני אצביע נגד, אבל אני רוצה מאוד לראות גם את ראש הממשלה ושר האוצר מצביעים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. לסעיף 171(1) תהיה הצבעה שמית. הנושא שלה הוא נושא מע"מ על פירות וירקות. זו ההצבעה השמית האחרונה. המזכיר, בבקשה. אני מציע לכולם להישאר במקומם ונוכל לסיים ברוח טובה. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) רוחמה אברהם-בלילא – נגד עפו אגבאריה – נגד רחל אדטו – נגד יולי יואל אדלשטיין – נגד יעקב אדרי – נגד יצחק אהרונוביץ – נגד אורי אורבך – נגד חיים אורון – נגד זבולון אורלב – נגד דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – אינו נוכח דניאל אילון – נגד רוברט אילטוב – נגד דליה איציק – נגד מיכאל איתן – נגד אריה אלדד – בעד טלב אלסאנע – אינו נוכח זאב אלקין – נגד חיים אמסלם – נגד אלי אפללו – נגד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – נגד זאב בוים – נגד אריה ביבי – נגד זאב בילסקי – נגד בנימין בן-אליעזר – נגד מיכאל בן-ארי – נמנע דניאל בן-סימון – נגד רוני בר-און – בעד אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – נגד אהוד ברק – אינו נוכח אילן גילאון – נגד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – נגד משה גפני – נגד אברהם דיכטר – נגד דני דנון – נגד ניצן הורוביץ – נגד צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – נגד דניאל הרשקוביץ – נגד מגלי והבה – בעד <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מגלי והבה משנה את הצבעתו לנגד. מותר לו. הוא טעה, הוא לא עשה זאת תחת לחץ. שמעתי ואישרתי את הצבעתך ואין לי שום בעיה. <מגלי והבה (קדימה):> חשבת שאני אצביע לממשלה העקומה הזאת? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת והבה, יש פה תרגיל יפה של חבר הכנסת חיים אורון. הבנתי את הצבעתך, הצבעת נגד. בבקשה להמשיך. <מזכיר הכנסת איל ינון:> (קורא בשמות חברי הכנסת) מתן וילנאי – נגד יצחק וקנין – נגד נסים זאב – נגד אורית זוארץ – נגד חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – נגד ציפי חוטובלי – אינה נוכחת דב חנין – נגד יואל חסון – אינו נוכח ישראל חסון – אינו נוכח שי חרמש – נגד אחמד טיבי – אינו נוכח רוברט טיבייב – אינו נוכח שלי יחימוביץ – נגד משה יעלון – נגד אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח אמנון כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח משה כחלון – נגד חיים כץ – נגד יעקב כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד ציפי לבני – נגד לימור לבנת – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – נגד עוזי לנדאו – נגד סופה לנדבר – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד שלמה מולה – נגד שאול מופז – נגד משה מטלון – נגד אברהם מיכאלי – נגד אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת אלכס מילר – אינו נוכח סטס מיסז'ניקוב – אינו נוכח אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד דן מרידור – נגד משולם נהרי – נגד אורית נוקד – נגד לאה נס – נגד סעיד נפאע – נגד בנימין נתניהו – נגד <אלי אפללו (קדימה):> גבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא להפריע בזמן הצבעה. מזכיר הכנסת איל ינון: (קורא בשמות חברי הכנסת) חנא סוייד – אינו נוכח מרינה סולודקין – נגד גדעון סער – אינו נוכח גדעון עזרא – נגד חמד עמאר – נגד ציון פיניאן – נגד אופיר פינס-פז – נגד יוסי פלד – נגד יוחנן פלסנר – נגד מאיר פרוש – נגד עמיר פרץ – נגד אברהים צרצור – אינו נוכח פניה קירשנבאום – נגד איוב קרא – אינו נוכח מירי רגב – נגד דוד רותם – אינו נוכח ראובן ריבלין – נגד כרמל שאמה – נגד יובל שטייניץ – נגד היו"ר ראובן ריבלין: רבותי, לא להפריע בזמן ההצבעות. אני לא יכול להוציא איש בזמן ההצבעה, תאפשרו לי לא להוציא. מזכיר הכנסת איל ינון: (קורא בשמות חברי הכנסת) מאיר שטרית – נגד נחמן שי – נגד סילבן שלום – נגד יוליה שמאלוב-ברקוביץ – נגד שלום שמחון – נגד ליה שמטוב – נגד עתניאל שנלר – נגד רונית תירוש – נגד יולי תמיר – אינה נוכחת אקרא שוב בשמות חברי הכנסת שלא נכחו בסיבוב הראשון. אריאל אטיאס – אינו נוכח טלב אלסאנע – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח אהוד ברק – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת צחי הנגבי – אינו נוכח ציפי חוטובלי – נגד יואל חסון – נגד ישראל חסון – נגד אחמד טיבי – אינו נוכח רוברט טיבייב – נגד אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח יעקב כץ – אינו נוכח לימור לבנת – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – נגד אביגדור ליברמן – אינו נוכח אנסטסיה מיכאלי – אינה נוכחת אלכס מילר – נגד סטס מיסז'ניקוב – נגד חנא סוייד – נגד גדעון סער – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח איוב קרא – אינו נוכח דוד רותם – אינו נוכח יולי תמיר – נגד היו"ר ראובן ריבלין: האם יש באולם חבר כנסת אשר לא הצביע, יבוא ויאמר זאת עכשיו. יש מישהו באולם שנמצא ולא הצביע? תודה. נא להעביר אלי את תוצאות ההצבעה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> האם יש באולם חבר כנסת שהצביע לפי רצונו? <היו"ר ראובן ריבלין:> אינני בוחן כליות ולב. <חיים אורון (מרצ):> זו ההצבעה הכי מאוחדת בכל התקציב. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: אדוני היושב-ראש, אני מבקשת להצביע. היו"ר ראובן ריבלין: אי-אפשר להצביע אחרי שאני מסיים את ההצבעה, אני מצטער, אבל בעניין זה, אף-על-פי שהתוצאות מאוד צמודות – האם אנחנו ממשיכים אחרי 171(1)? ובכן, הודעתה של האופוזיציה היא שהם יורדים מכל ההסתייגויות ומבקשים להצביע בקריאה שנייה על כל הסעיפים, עד סוף החוק, ולאחר מכן לעבור לקריאה שלישית. רבותי, אנחנו עומדים לפני שתי ההצבעות האחרונות. לכן כדאי שכולם ייכנסו על מנת לתת מעמד ראוי להעברת החוק. אני יודע שכולם אחוזי מתח. בעד ההסתייגות של חבר הכנסת אורון, אשר הוא עצמו לא הצביע בעדה – 2, נגד – 99, נמנעים – 1. לא מוחאים כפיים. אני קובע, חבר הכנסת אורון, שהצעתך לא נתקבלה. <חיים אורון (מרצ):> אני יכול לעשות רוויזיה? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, חברי הכנסת. הואיל והסתייגות 171(1) לא נתקבלה וההסתייגויות – מ-171(1) עד סוף החוק, דהיינו עד הסעיף האחרון, 185, כולל לוח התיקונים, אין הסתייגויות, שכן כולן הוסרו, אני מצביע הצבעה אלקטרונית על כל הסעיפים, מסעיף 171 עד סעיף 185, כולל לוח התיקונים, כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 297 בעד סעיפים 171–185, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 42 נמנעים – אין סעיפים 171–185, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, רבותי, 61 בעד הסעיפים, לפי הצעת הוועדה. 42 נגד. אני קובע שכל הסעיפים, מ-171 עד סוף החוק, סעיף 185 ועד בכלל, כולל לוח התיקונים, כולם עברו את אישורה של הכנסת בקריאה שנייה. אדוני יושב-ראש הוועדה, האם אדוני מאפשר לנו להצביע בקריאה שלישית, שכן התקבלו הסתייגויות? אדוני, זכור שהתקבלו שתי הסתייגויות של חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש להצביע בקריאה שלישית. <היו"ר ראובן ריבלין: > ובכן, רבותי, אני מצביע על חוק ההתייעלות הכלכלית, על-פי נוסח הוועדה, וכפוף לשתי ההסתייגויות שנתקבלו, שהיו של חבר הכנסת גפני, יושב-ראש הוועדה. אני מצביע על החוק בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 298 בעד החוק – 63 נגד – 45 נמנעים – אין חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 63 בעד, 45 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק ההתייעלות עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל – הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה למזכיר הכנסת. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2009 ו-2010, התשס"ט–2009, שהחזירה ועדת הכספים. כן הונחו הסתייגויות לתקציב לשנת הכספים 2009 ו-2010; לוח תיקונים מס' 1 להסתייגויות לתקציב לשנות הכספים 2009 ו-2010, התשס"ט–2009; לוח תיקונים להצעת התקציב לשנים 2009 ו-2010, וכן דפים המחליפים את עמודים 8–21 בחוברת ב' – נשיא המדינה ולשכתו והכנסת, שהוגשו בהצעת התקציב לכנסת השמונה-עשרה בחודש סיוון תשס"ט, יוני 2009. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכיר הכנסת, תודה לכל העושים במלאכה. תם ולא נשלם. אנחנו נמשיך מחר את הדיונים בהסתייגויות על חוק התקציב ל-2009 ו-2010. התחלת הדיונים בשעה 09:00 מחר. אני מודה לכל חברי הכנסת, מהאופוזיציה ומהקואליציה, על כך שעמלו וטרחו, כל אחד על-פי גישתו, ונלחמו את מלחמתה של הדמוקרטיה. אני מודה לכל החברים, לחבר הכנסת אורון ולחבר הכנסת שטרית מטעם האופוזיציה, ולכל סיעות האופוזיציה ולכל חברי הכנסת מהקואליציה. אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני מברך אותך על החגיגה הדמוקרטית. אני מודה לסגני יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יצחק וקנין וחבר הכנסת אחמד טיבי, שעזרו על ידי. ישיבת הכנסת הבאה – מחר, יום רביעי, כ"ג בתמוז התשס"ט, 15 בחודש יולי 2009 למניינם בשעה 09:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 18:46.