דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ד' ישיבה רפ"ו הישיבה המאתיים-ושמונים-ושש של הכנסת השמונה-עשרה יום שלישי, כ"ה בחשוון התשע"ב (22 בנובמבר 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:01 תוכן העניינים נאומים בני דקה 4 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 5 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 6 איתן כבל (העבודה): 6 סעיד נפאע (בל"ד): 7 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 8 אבישי ברוורמן (העבודה): 9 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 10 עמיר פרץ (העבודה): 10 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 11 מירי רגב (הליכוד): 11 דורון אביטל (קדימה): 12 עינת וילף (העצמאות): 12 גאלב מג'אדלה (העבודה): 13 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 13 עפו אגבאריה (חד"ש): 14 זאב בילסקי (קדימה): 15 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 16 יוחנן פלסנר (קדימה): 17 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 17 זהבה גלאון (מרצ): 18 שלמה מולה (קדימה): 20 חנין זועבי (בל"ד): 20 דב חנין (חד"ש): 21 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 21 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 22 דברי יושב-ראש הכנסת לציון תרומתם של הארגונים הנוצריים האוונגליסטיים למען פליטי וניצולי השואה 22 היו"ר ראובן ריבלין: 22 הצעות לסדר-היום 23 ציון תרומתם של הארגונים הנוצריים האוונגליסטיים למען פליטי וניצולי השואה 23 ליה שמטוב (ישראל ביתנו): 24 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 25 זאב בילסקי (קדימה): 26 עינת וילף (העצמאות): 28 סגנית השר לאזרחים ותיקים לאה נס: 29 ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים 31 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 31 היו"ר שלמה מולה: 34 הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – הארכת תקופת ההתיישנות), התש"ע–2010 35 ציפי חוטובלי (הליכוד): 36 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 38 הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 39) (זכאות לגמלה בתקופת שהייה במקלט לשנים מוכות), התשע"ב–2011 40 דב חנין (חד"ש): 40 זהבה גלאון (מרצ): 43 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 46 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 49 מגלי והבה (קדימה): 49 זאב בילסקי (קדימה): 51 נסים זאב (ש"ס): 53 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 55 עינת וילף (העצמאות): 55 הצעות לסדר-היום 58 ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים 58 ציפי חוטובלי (הליכוד): 58 שלי יחימוביץ (העבודה): 61 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 64 חנין זועבי (בל"ד): 67 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 70 זהבה גלאון (מרצ): 72 נסים זאב (ש"ס): 74 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 74 הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 31) (דיווח על חשבונות המפלגות), התשע"ב–2011 75 אורי מקלב (יהדות התורה): 75 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 78 הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב–2011 79 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 80 אורי מקלב (יהדות התורה): 83 <נאומים בני דקה> <היו"ר ראובן ריבלין:> חברותי וחברי חברי הכנסת, באין שר עדיין – היום יום שלישי, כ"ה בחשוון התשע"ב, 22 בחודש נובמבר 2011 למניינם. אני פותח את ישיבת הכנסת ליום זה. על-פי התקנון, מתחילים בנאומים בני דקה. מי שרוצה להשתתף – נא להצביע. ראשון הדוברים הוא כצל'ה. <עמיר פרץ (העבודה):> הוא הצביע לפני? <קריאה:> מהירות הקול. <היו"ר ראובן ריבלין:> מי שרוצה, שיצביע. אחר כך אני מוסיף. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, הם חדשים, אז אנחנו מסבירים להם. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. לימדת אותם, אז זה בסדר. חדשים, אבל למדו, והכול בסדר. רבותי, מרגע זה אנחנו מתחילים את הנאומים בני הדקה. עוד רגע יתחילו להגיע כל אלה שמאחרים. כצל'ה ראשון, ואחריו – חבר הכנסת גנאים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רציתי רק לומר, בעקבות המהומות בכיכר החירות במצרים, שאנחנו רואים שמצרים גם כנראה הולכת ונהפכת למדינה מוסלמית קיצונית, כמו אחיותיה לוב ותוניס, כמו אחיותיה ממערב – ה"חמאס". <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – הבקיאות. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> יכול להיות. אני לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. לא מפריעים בנאומים בני דקה. לא מפריעים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אני רק מתאר מה שאני קורא. בעקבות ההסכם שהולך ומתגבש בין הרשות לבין ה"חמאס", ושהממשלה הפלסטינית כנראה תשב בעזה, ובעקבות דבריו של מפקדי לשעבר בסיירת שקד, פואד בן-אליעזר, שהסכנה הגדולה ביותר היום היא ממצרים, ובעקבות דבריו של הרמטכ"ל, שאמר שצה"ל עומד להיכנס או-טו-טו לעזה ושזו רק שאלה של זמן, אני מבקש מנשיא מדינת ישראל, הנשיא פרס, שהוציא אותנו מעזה, שהאמין באביב הערבי וקיבל את האסלאם הערבי, לבוא לעם ישראל, אולי בכנסת ישראל, ולהגיד לעם ישראל: חטאתי, עוויתי, פשעתי, אני מבקש סליחה. זה לא שלום, זה לא חלומות; זו מלחמה, וצריך להיערך, וטעיתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ובעדין – חבר הכנסת איתן כבל. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ובעדין? <היו"ר ראובן ריבלין:> חכה, לאט-לאט. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בבוקר היינו בוועדת החינוך ודנו שם במצב בית-הספר אל-עזאזמה בכפר הלא-מוכר ואדי-אל-נעם. המצב שם, אני לא רוצה להגיד תת-אנושי – לא מתאים בכלל לבני-אדם. יש מחסור בכל הדברים. אבל היה שם הוויכוח הבסיסי, שגם כאשר נציגי משרד החינוך רוצים להכניס מבנים חדשים, יבילים, המנהלת את פיתוח הרשות לא נותנת להם. אז אמרנו שם, ואני אומר עכשיו: למרות שבכל העולם אין מושג כזה "כפר בלתי-מוכר", השאלה היא אם האי-הכרה במקום נותנת לגיטימיות לאי-הכרה בזכותו הבסיסית לחינוך. זו השאלה, לדעתי, שצריכה הממשלה הזאת לשאול את עצמה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת סעיד נפאע. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני רוצה לעסוק במה שחבר הכנסת כצל'ה, יעקב כץ, בדיוק התייחס אליו. אנחנו יושבים כאן בכנסת ישראל, וחלק מאתנו מתחילים לשים את עצמם סביב תופים ולתופף בתופי הטם-טם. זאת אומרת, אני שומע את כצל'ה – אני מחפש את הקסדה. <היו"ר ראובן ריבלין:> פואד התחיל עם זה. <איתן כבל (העבודה):> תן לי. תן לי. רציתי להגיד – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> גם הוא היה בסיירת שקד. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אתה לקחת לי את הפאנץ'. <היו"ר ראובן ריבלין:> החזרתי לך את הזמן. <איתן כבל (העבודה):> כן. אני אומר את זה. אני אומר את זה. זו הרי אותה יחידה שבאה מאותו אזור. יש בהם געגועים לזמנים שכבר חלפו להם. הם חושבים שאם ידברו על זה, הם יהיו יותר צעירים, מהתקופה שהם רצו במדבר. אני מציע לכולנו – כי אני שמעתי גם את חברי, חבר סיעתי, השר לשעבר בנימין בן-אליעזר. שמעתי אותו כשהייתי בנסיעה, ובאמת, אני אומר את זה בסוג של בדיחות הדעת – חיפשתי את המסכה, את מסכת האב"כ. אני מאוד מזהיר אותנו, את כולנו: אני לא הייתי מוכן לוותר על יום אחד של שלום קר או לא קר שהיה לנו עם המצרים. לא מבינים שאמירות כאלה לפעמים מייצרות מצב שאחר כך, לך תרדוף אחרי הרוח. כל אחד עלול להבין לא נכון אמירות שכאלה, ובטח ובטח בימים כאלה. לכן, אני מציע לכולנו לקוות שבאמת המשטר שם יתייצב, יהיו בחירות, ולאחל את הכי טוב לעם המצרי, כי להם יהיה טוב – בעזרת השם גם לנו יהיה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתמול, ב-34 שנים לביקור סאדאת, אני גם דיברתי על הדברים, בדיוק כפי שאתה אומר אותם היום. זה אינטרס הדדי של כולנו, וודאי של העולם ושל המזרח התיכון. רבותי חברי הכנסת, סעיד נפאע – בבקשה, אדוני. אחריך – חבר הכנסת אריה אלדד. <סעיד נפאע (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, עד עצם היום הזה מונחת על סדר-יומה של הכנסת הצעה לסדר-היום של דב חנין ושלי בעניין מדד הדמוקרטיה בישראל לשנת 2010, והנה, יש בידינו מדד הדמוקרטיה של 2011. אני אצטט משהו שיסבר את אוזני היושב-ראש: "יש אומרים כי אי-אפשר לנו לתת שיווי זכויות מלא לאזרחים הערבים של המדינה, משום שאין חל עליהם שיווי חובות מלא. אף זאת טענה מוזרה. נכון, אנחנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערבים, בניגוד לדרוזים, בשירות בצבא. אבל כך החלטנו מרצוננו החופשי. ואני סובר שהנימוק המוסרי הוא בר-תוקף. והיה כי תקראנה מלחמה, איננו רוצים שאזרח ערבי אחד יעמוד לפני הניסיון האנושי החמור הזה, בו עמדו בני עמנו במשך דורות". הדברים האלה הם של מנחם בגין. אז, כבוד היושב-ראש, לפי המדד הזה, 77% מאזרחי מדינת ישראל היהודים מבקשים להדיר את הערבים בכל התחומים. זה המדד נכון להיום. כנראה שכשלתם, וכשלתם בגדול. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת סעיד נפאע. חבר הכנסת אריה אלדד – קודם אני קורא את אלה שהצביעו; ואחריו – חבר הכנסת ברוורמן. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אינני מבין מה אנחנו רוצים מבנות-היענה. בחיים שלי לא ראיתי בת-יענה טומנת את ראשה בחול. לעומת זאת, בני-אדם, כל הזמן, אנחנו רואים, עושים את זה. הגיע הזמן להפסיק להעליל עלילות על בנות-היענה. גם אם נטמון את ראשינו בחול הרבה שנים קדימה, זה לא יפריע לתופי הטם-טם לרעום בסביבותינו. מה שקורה במצרים – אי-אפשר להתעלם ממנו, ומה שקורה בסוריה – אי-אפשר להתעלם ממנו. אתמול שמעתי שהמלך עבדאללה ביקר את אבו מאזן ברמאללה. שניהם לא מתעלמים ממה שקורה סביבנו. להבנתי, הדבר היחידי שיכול להציל את המלך עבדאללה מגורלם של שכניו הוא שיכריז על ירדן כמלוכה קונסטיטוציונית ושיהיה מלכם של הפלסטינים ושירדן תהיה פלסטין, אבל הוא לא מקשיב לי. אולי הוא יקשיב לנציגי ממשלת ישראל שיגידו לו את אותם דברים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד. חבר הכנסת ברוורמן, ואחריו – חבר הכנסת זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ, ואז אנחנו מסיימים – – – <עינת וילף (העצמאות):> עד מתי? <היו"ר ראובן ריבלין:> עד מתי? אחרי שאתם נרשמתם, כולכם תהיו בבוא העת. כולם פה נרשמו אחרי הזמן. גם אתה – רשמתי אותךָ. כשנכנסת רשמתי אותךָ. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני גם רשום. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה גם רשום. אתה גם רשום. חבר הכנסת בן-ארי, נכון. אני נתתי לך בפעם הקודמת בראשית הרשימה. חבר הכנסת ברוורמן, בבקשה. נכון, גם בן-ארי רשום. נכון. בבקשה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, גם אני רוצה להתייחס לארץ גושן, למצרים, אבל בהקשר אחר. אני שמחתי לשמוע היום שהיועץ המשפטי לממשלה פנה בתביעה לגבי הרב שלמה אליהו, לפי בקשתי שהיתה פה בעבר – שמואל אליהו, סליחה. אני מאמין בכוח האהבה, אני מאמין בדרך שבה כולנו בני אלוהים, כולנו צריכים לחיות פה ביחד. אבל כשאני רואה את גל ההסתה הגזענית, גם של יהודים, לעתים גם של ערבים, כואב לי. ואז פניתי למקורות, פניתי לספר ויקרא י"ט, ושם נאמר בצורה ברורה, בוויקרא י"ט, וחברי יודעים את זה על בוריו: "ואהבת לו כמוך" – "לו" – למ"ד, וי"ו – "כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלהיכם"; ואהבת לו – לגר. "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא; "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אמר רבי הלל; ויקרא י"ט: "ואהבת לו כמוך". ולכן צריך להיאבק לגבי אנשים שעוברים על החוק, אבל אני מצפה ממורי דרך: מוסר, דרך ארץ, וללכת בדרך ויקרא. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני רוצה להזכיר לחברים שנאומים בני דקה נמשכים דקה וקצת, אבל לא יותר. מי אמרתי עכשיו? חבר הכנסת ברוורמן. חבר הכנסת זחאלקה – בבקשה, אדוני. חבר הכנסת עמיר פרץ, חבר הכנסת בן-ארי, ואחריהם – חברת הכנסת מירי רגב. גם עינת וילף תהיה, וגם חמד עמאר, וגם כל אלה שנרשמו. בבקשה, חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אדוני היושבב-ראש, חברי הכנסת, היום מציינים את היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים. כל שנה מאז נכנסתי לכנסת אני מדבר מעל הבמה. היום תדבר עמיתתי חנין זועבי, אז אני מנצל את זכותי לדבר ולהגיד כמה מלים בנושא הזה ולהעלות נקודה אחת, והיא מבחן הפחד וההרתעה. אנחנו ראינו בשנים האחרונות שיש שיפור בטיפול המשטרה באלימות נגד נשים, אבל עדיין זה לא עובר את מבחן ההפחדה וההרתעה. אני יודע שבמדינות שונות בעולם שומעים שאנשים מאוד מאוד מאוד מפחדים להשתמש באלימות מפחד הטיפול המשטרתי הקשה. בארץ זה עדיין לא קיים. בארץ עדיין מגיעות למשטרה תלונות, והם מנסים לפתור את הבעיה במקום להעניש את האיש האלים; מנסים, איך אומרים, לעשות "סולחה", במיוחד במגזר הערבי. אני מבקש, כבוד היושב-ראש, להפחיד, להרתיע את עברייני האלימות נגד נשים, ולא לעשות "סולחה" אתם. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת עמיר פרץ, ואחריו – בן-ארי. <עמיר פרץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אתמול השתתפתי בישיבת ועדת חוץ וביטחון, יחד עם שר האוצר, והיום בוועדת משנה בראשותה של חברתי מירי רגב. יש נושא שמאוד מקומם אותי. כל הדיון סביב ההתייעלות, ההתכנסות של משרד הביטחון ותקציביו – עולה בקלי קלות הפתרון שהולכים לצמצם 5% מהיקף אנשי הקבע בישראל. תראו, ניהלנו מאבק יוצא מן הכלל, שזו סולידריות של כל החברים כאן, כדי להציל 50 מקומות עבודה ב"פרי הגליל". אני לא מבין למה היחס הזה לאנשי הקבע, כאילו מדובר באנשים שקופים שאין להם משפחות, שהם לא מפרנסים, שהם לא גרים בפריפריה, שהם לא חלק מהעם הזה. אני מבקש שכנסת ישראל והממשלה יתחילו להתייחס לעניין הזה לא כאל איזה סעיף. הם אנשים שראויים לכל הגיבוי שלנו. אני רוצה לומר לכם שמה שאתה פוגש לאחרונה בצה"ל זאת בושה וחרפה. אתה פוגש קצינים צעירים, נגדים צעירים, שמרוויחים 5,000 שקל, 4,000 שקל. אתה עושה חישוב של שעות העבודה שלהם אל מול השכר – הם אפילו לא מקבלים שכר סטודנט. אז הגיע הזמן שנתייחס אליהם כאל בני-אדם ואל כאלה שמפרנסים והם חלק מהעם הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פרשת תולדות, פרשת הברכות שמברך יצחק אבינו את בנו בטרם מותו, ובראשונה הוא חושב שהוא מברך את עשו, אבל הוא מברך את יעקב. ובברכה שלו אומר: "ויתן לך ה' מטל השמים ומשמני הארץ ורֹב דגן ותירֹש" וכו', אבל עדיין לא מבטיח לו את הדבר העיקרי, את ברכת אברהם – להעביר אליו את ברכת אברהם. ומה היא ברכת אברהם? את הברכה הזאת הוא מברך אחרי שברור לו מיהו הבן הממשיך, ואז הוא אומר לו, במלים האלה: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן ה' לאברהם". את ברכת הארץ, את נחלת הארץ, הוא נותן אחרי שברור בדיוק מיהו הבן הממשיך – יצחק ולא עשו. בשבת הקרובה בני יוצאי אתיופיה יחגגו את ה"סיגד", חג ההשתחוויה, חג הכמיהה לארץ ישראל, שהחזיק אותם במשך אלפי שנים עד שהביאו אותם ארצה. אז נברך אותם ואותנו בסוג של "חג שמח", חג ההשתחוויה, הכמיהה לארץ ולציון ולירושלים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת בן-ארי. עכשיו אנחנו מתחילים עם חברת הכנסת מירי רגב, ואחריה – דורון אביטל, ואחריו – עינת וילף, ואחר כך נמשיך. כולם יגיע תורם. מי שרוצה להקדים, יבוא ויצביע, אז הוא יהיה בראש הרשימה. חברת הכנסת מירי רגב. <מירי רגב (הליכוד):> תודה רבה לך. כבוד היושב-ראש, חברי, חברי חבר הכנסת עמיר פרץ, העלית את הנושא החשוב הזה של פיטורים של 5% מכלל אנשי הקבע. לצערי, אין להם יושב-ראש ועד אמיתי, כמו שאתה יודע, לייצג אנשים, ועד שיבוא ויגיד: אנשי הקבע הם לא שקופים, הם אנשים שצריך לייצג אותם בכבוד. בזכות הנושא הזה שהעלית, אנחנו נקיים דיון בנושא הזה. הנושא החשוב לא פחות, שדנו בו היום בוועדה, הנושא של הדרת נשים, שירת נשים בבסיסי צה"ל – אני רוצה להגיד משהו דווקא בעניין של אלימות נגד נשים. הגיע הזמן שיבינו: אנחנו בעד גיוס של חרדים ודתיים, וכל גורם אחר, לצבא-הגנה לישראל – לא על חשבון הנשים. נשים צריכות לקבל את הביטוי ההולם ואת השוויון הראוי, לא רק בצה"ל, אלא בכל ארגון במדינת ישראל. ואסור שאמירות כמו אמירות של אחד הרבנים היום, שאמר: עדיף להיהרג מאשר לשמוע שירת נשים – אמירות כאלה בסוף מביאות למצב שהכנסת, בראשותך, מקיימת יום עיון למנוע אלימות נגד נשים. לא נחזיר את הנשים למקומן בעבר. מי שרוצה לבחור, תבחר לבטא את עצמה ולהביא את היכולות והכישורים שלה בכל תפקיד, גם בצה"ל וגם באזרחות. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת מירי רגב. חבר הכנסת דורון אביטל, ואחריו – חברת הכנסת עינת וילף. <דורון אביטל (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רציתי מילת הבהרה לגבי סוגיית המגזר השלישי, החברה האזרחית, או העמותות, כפי שהן נקראות. יש לי הרגשה לפעמים שאנחנו לא מבינים שיש פה אלמנט חדש שמרכיב את מה שאנחנו קוראים לו המבנה של החברה, או הדמוקרטיה הליברלית החדשה. אני מדבר מחוץ להקשר של חוק העמותות. הרבה פעמים אני שומע גם בשמאל וגם בימין דיבורים כמו: אוקיי, יש פה איזה קוצר יד של המדינה. בקוצר היד הזה, או ברווח הזה, נכנסת החברה האזרחית, אבל העתיד, או המצב הנורמלי, הוא מצב שאין חברה אזרחית. זוהי צלע שלישית הכרחית במבנה של הדמוקרטיה הליברלית במאה ה-21. פעמים, כשאנחנו פונים לפלסטינים וחושבים שהם לא בשלים, אנחנו אומרים שהחברה האזרחית שלהם לא בשלה, המוסדות של החברה האזרחית. החברה האזרחית היא פה להישאר. צריך להסדיר את יחסי העבודה שלה עם המגזר הפרטי והציבורי. דמוקרטיה ליברלית במאה ה-21, יש לה שלוש צלעות. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לדורון אביטל. חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חבר הכנסת מג'אדלה. <עינת וילף (העצמאות):> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, קודם כול, לגמרי לגמרי לתמוך בדבריה של חברתי חברת הכנסת מירי רגב. מאוד חשוב. אני רוצה לנצל את הדקה היום כדי לציין את אלי הורביץ, שנפטר לאחר מחלה קשה. הוא היה יושב-ראש ומנכ"ל "טבע" במשך שנים ארוכות. הוא הפך אותה מחברה קטנה לחברה בין-לאומית מובילה, ובעיקר הראה לעולם את מה שבהתחלה לא האמינו – שישראל יכולה לגדל חברות גדולות, בין-לאומיות, מצליחות, שתורמות לעולם, שיש להן חשיבה אסטרטגית, ושבאמת מייצרות ערך למשק הישראלי, לכלכלה הישראלית. חשוב לי שכאן בכנסת נציין אותו ואת תרומתו הגדולה, גם כזוכה פרס ישראל. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. הלווייתו רק ביום חמישי, אז אין מספידים אותו. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, ואחריו – חמד עמאר. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, עמיתי חברי הכנסת, בעיתון "הארץ" אתמול התפרסם פרויקט חדש של פעילי הימין הקיצוני: מיפוי חנויות המעסיקות ערבים בירושלים. מסתובבים מתנחלים – מיצהר, כמובן, ומרמת-קדרון לשעבר – ומסמנים את החנויות בירושלים שמעסיקות עובדים ערבים, ולאחר מכן, כמובן, יבוא הטיפול. זה, אדוני היושב-ראש, מזכיר לך ולכולנו ימים אחרים, ימים לא טובים, אווירה שכולנו רצינו לשכוח אותה, מהעבר. אני חושב שהציבור היהודי צריך לעשות יותר כדי שדברים כאלה לא ייכתבו בעמוד הראשון של עיתון ראוי כמו עיתון "הארץ". <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת מג'אדלה. חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – עפו אגבאריה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, מתחילת השבוע נהרגו בכבישי ישראל ארבעה בני-אדם. מתחילת השנה 350 בני-אדם קיפחו את חייהם בכבישי ישראל. הנתונים שהציג השבוע בישיבת הממשלה השר לביטחון פנים משקפים מציאות שבה אם התקציב המושקע במאבק בתאונות דרכים עולה – מספר ההרוגים בשנה יורד. כך, למשל, כאשר בשנת 2007 התקציב עמד על 78 מיליון, נהרגו בכבישי ישראל 433 בני-אדם; בשנת 2008 עלה התקציב ל-106 מיליון, ומספר ההרוגים בשנה העוקבת ירד ל-356; ואילו כאשר התקציב בשנת 2009 ירד ל-100 מיליון, מספר ההרוגים עלה שוב ל-390. לכן אני קורא לממשלה להגדיל את התקציב למאבק בתאונות הדרכים. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת בילסקי, ואחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע או טיבי. שניכם – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הוא יושב-ראש סיעה, הוא לפני. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא גם בא לפניך. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני מבקש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל הוא מטייבה ואתה מהדרום. חבר הכנסת עפו אגבאריה, אום-אל-פחם, לפני כולכם. בבקשה, תפאדל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רציתי לדבר על אלימות נגד נשים, אבל אני כנראה אדבר על אלימות נגד עמים. מה שקורה באזור, שבאמת יש אלימות נגד עמים – מה שקרה בלוב, ומה שקורה בבחריין, בתימן, בסוריה, וכנראה מה שעכשיו קורה במצרים. לדעתי, מה שהיה צריך לעשות זה לכרות שלום עם עמים, ולא עם שליטים. וזה מה שקרה לשלום – מה שאתה והימין בכנסת הזאת מתופפים בתופי הטם-טם; על זה דיברנו. כאשר ראש הרשות הפלסטינית – שלדעת כולם הוא אולי הכי מתון בין המנהיגים הפלסטינים – נהיה לבלתי רלוונטי אצל הימין הישראלי. לכן, עצם העובדה שמדברים כל כך הרבה, הימין הישראלי, על מלחמה ועל תופי מלחמה, כנראה זו הסחורה היחידה שהם יודעים למכור, ובגלל זה תהיה אלימות נגד העמים, עמים של כל האזור. לכן, אני פונה לכל עם ישראל שיתפכחו ויראו לאן הימין גורר את אזרחי מדינת ישראל ואת כל האזור – למלחמה בלתי רצויה. <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי, חבר הכנסת, שראש הממשלה מנחם בגין היה, לכל הדעות, ימין. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מתכוון לימין הקיצוני. שמעת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל השלום הוא האינטרס של כולנו, וגם הימין אומר את זה. כשכולם יבינו שזה האינטרס, אז – בבקשה, חבר הכנסת בילסקי. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש לדבר על אתמול בלילה, קרוב לשעה אחת בלילה. אנחנו ישבנו פה, קומץ של אמיצים, והעברנו חוקים. לא יודע, מישהו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שתים-עשרה וחצי בלילה. אחרי זה ישבתם במזנון אולי. <זאב בילסקי (קדימה):> כלומר, אדוני עקב אחרי מה שקרה פה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בהחלט. <זאב בילסקי (קדימה):> ואנחנו העברנו הצעת חוק בקריאה ראשונה שנקראת הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה במקרה של פגע וברח, מה שהחבר'ה קוראים "הפקרה". אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אני חושב שהכנסת עשתה אתמול צעד חשוב מאוד כדי לכלול את אותם אנשים שנפגעו בתאונות של פגע וברח, כאשר אנשים מרשים לעצמם לנהוג, לפגוע ולהפקיר את אותו נפגע מתבוסס בדמו על הכביש ולהסתלק מהמקום. אתמול אנחנו העברנו בקריאה ראשונה, והצעת החוק תחזור לוועדת החוקה, חוק ומשפט, בראשותו של דודו רותם, ואני מקווה שאנחנו מהר מאוד נגיע לפה לקריאה שנייה ושלישית, ובכך נשים סוף לסאגה העצובה הזאת, של אותם אנשים שנפגעים ולמעשה אף אחד לא פונה אליהם, עושים עסקות טיעון מעל הראש שלהם. כל זה יגיע לידי סיום. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת בילסקי. בהחלט, כל מי שלא יכול היה להמשיך להירדם מסערת הלילה ראה איך אתה מעביר את החוק. חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – חבר הכנסת פלסנר. אחרי כן – אחמד טיבי. בבקשה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בשנת 2004 הוקמה המועצה האזורית אבו-בסמה והתמנה עמרם קלעג'י לראש המועצה. אחרי ארבע שנים הסתיימה הכהונה, וועדת הפנים האריכה לשנה חמישית. מאחר שאחרי השנה החמישית היו אמורות להתקיים בחירות, תוקן החוק על מנת לאפשר כהונה נוספת, לשש שנים, אפילו ללא הגבלה. אלא מה? לפני כמה חודשים נתמנה עמרם קלעג'י למנכ"ל משרד הפנים, וזה חמישה חודשים, אפילו יותר, אין למועצה הזאת ראש. אין ראש למועצה האזורית אבו-בסמה. המועצה הזאת אמורה לשרת יותר מ-13 יישובים, כולל 13 מרכזי שירות, שמעניקים שירותי חינוך לבתי-ספר ביישובים הלא-מוכרים, ואין ראש מועצה. אני העליתי את העניין במסגרת בקשה לדיון מהיר. הבקשה לא אושרה, אבל המצב הוא אבסורדי – יש מועצות, יש יישובים, יש תושבים, אבל למועצה הזאת אין ראש מועצה. או שמקדימים בחירות או שממנים ראש מועצה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תגיש, ואנחנו נקיים דיון ונזמין את מנכ"ל משרד הפנים. תודה רבה. חבר הכנסת פלסנר, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת טיבי, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, היום קיימנו דיון בוועדת המשנה לכוח-אדם בוועדת החוץ והביטחון ועלתה סוגיה, לכאורה לא ברומו של עולם, אבל מאוד קריטית ומשמעותית. חוק המילואים, שבאמת נתמך וקודם פה על-ידי הכנסת, יצר תוספת בתשלומים על ימי מילואים לחיילי מילואים של כ-70 מיליון שקל בשנה, כך על-פי הדיווח שקיבלנו מאכ"א. אבל מה שהדהים אותי זה לגלות עד כמה עבודת המטה שביצעו לגבי עלות הנסיעות של חיילי המילואים כדי להגיע למילואים מוערכת – ב-70 עד 150 מיליון שקל. היום רק כ-10% מחיילי המילואים משתמשים במעין ואוצ'רים שהם מקבלים לתחבורה הציבורית, וכל היתר מממנים את ההגעה, את אותם עשרות מיליונים, על חשבונם, וסופגים את העלויות. אין שום כוונה בתוכנית העבודה ל-2012 לבצע החזרים. המשמעות היא שגם אחרי כל התוספת הברוכה והחשובה של חוק המילואים, עדיין אנחנו בנקודת האפס, שבה חיילי מילואים שמשרתים, סופגים את העלויות של להגיע לנקודת השירות. אני, ששירתי בשבוע שעבר ובשבוע שלפני זה במילואים, ראיתי את זה במו עיני. החברים באים מהצפון עד הדרום, וסופגים עלויות של מאות שקלים. את הדבר הזה אנחנו צריכים לשנות, כי הצבא, כנראה, לא מסוגל לשנות את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. בהחלט. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, היום הוועדה שאני עומד בראשה, ועדת חקירה פרלמנטרית, קיימה דיון במסקנות ועדת-טרכטנברג, בעיקר בנושא תעסוקת נשים – נושא חשוב – ובהיבטים אחרים של המחאה החברתית. היתה השתתפות ערה של חברי הכנסת – שבעה חברי כנסת – כולם ממוצא אחד. כולם ממוצא אחד. אני תוהה אם היו חברי כנסת יהודים בבניין באותה שעה, אני לא בטוח, לא בדקתי את הנושא. סטטיסטית סביר להניח שהיו בבניין חברי כנסת יהודים. אני תוהה למה הם לא הגיעו לדיון החשוב הזה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> צריך להחזיר את חבר הכנסת ריבלין שיהיה חבר כנסת מן המניין. <קריאה:> היו עוד כמה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, בסדר. רבותי חברי הכנסת, חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת מולה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני קוראת לשר הדתות יעקב מרגי להשעות את הרב שמואל אליהו מתפקידו כרבה הראשי – איפה הוא מכהן? <קריאה:> בצפת. <זהבה גלאון (מרצ):> בצפת. כרבה הראשי – – – <קריאה:> – – – תגידי משהו על הכיבוש. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, לא מפריעים בנאומים בני דקה. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, היום היועץ המשפטי לממשלה, וינשטיין, הורה לפתוח בחקירה נגד הרב אליהו, זו הפעם השנייה, בגין הסתה לגזענות. אנחנו עוקבים זה זמן איך הרב אליהו מבטיח – אפילו שהיועץ המשפטי לממשלה התרה בו – איך הוא מבטיח שהוא יחדל מהתבטאויות גזעניות. אני רוצה להזכיר לבית הזה את מכתבי הרבנים שאסרו כניסת ערבים לצפת, אסרו השכרת דירות לערבים – אני חושבת שמהרגע שנפתחה חקירה, לא ראוי שאדם גזען כזה, גם אם הוא רב, ימשיך לכהן בתפקידו כרב של צפת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נדמה לי שהשעיה בשירות המדינה היא רק מהחלטה להגיש כתב אישום. נדמה לי, אני רק לא בטוח. רבותי, חבר הכנסת מולה – בבקשה, אדוני, ואחרונת הדוברים – חברת הכנסת זועבי, אלא אם כן יש עוד חבר כנסת הנמצא באולם – חבר הכנסת חנין, אתה תהיה אחרון. חברת הכנסת זועבי, את מייד אחרי חבר הכנסת מולה. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, גם אני באותו עניין שחברת הכנסת זהבה גלאון דיברה עליו. בעצם החלטת היועץ המשפטי לממשלה היא נכונה, היא מבורכת. אבל, אדוני היושב-ראש, היועץ המשפטי גם טעה כשעשה הבחנה בין הסתה, המרדה לגזענות, לבין כך שהוא הוציא את פסק ההלכה, שלא ייחקר בגינו. בעצם מה שעשה הרב, בא ואמר בפסק הלכה: אסור למכור דירות לערבים, אסור להשכיר דירות לערבים. זאת אומרת, אם לא יחקרו את זה, מה יחקרו? מה בדיוק ההסתה וההמרדה לגזענות? אדוני היושב-ראש, אנחנו יהודים, היינו נרדפים בגלות. אני רוצה לשאול אם הדבר הזה היה היום בניו-יורק על-ידי כומר; הדבר הזה היה בפריס, במקום אחר, על-ידי איש ציבור שבא ואומר: אל תשכירו דירות ליהודים, מה אנחנו היינו אומרים? זו לא בעיה של ערבים, זו בעיה שלנו, אנחנו היהודים, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת מולה. חברת הכנסת זועבי – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת חנין. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, אני אזכיר את אותו נושא שהעלה פה חבר הכנסת גאלב מג'אדלה. כמו שיודעים, מדברים על הפרסום של "הארץ" – הידיעה שהתפרסמה אתמול ב"הארץ", שלפיה כ-20 פעילי ימין, רובם תושבי ההתנחלויות שקיבלו צווי הרחקה מהגדה המערבית, מסתובבים בימים אלה בירושלים ומנסים להרחיק לקוחות מחנויות אשר מעסיקות ערבים. לא מדובר כאן בעניין חדש; בזמנו גם פניתי ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה כי תיפתח חקירה פלילית בנוגע לארגון להב"ה וארגון "אל תתנני בנפש אויבי" בגין הסתה לגזענות. את האלימות הזאת כולנו מכירים, כולנו שמענו עליה: תגי מחיר, פעילים המתאמצים למניעת התבוללות, הסתה נגד בתי-עסק שמעסיקים ערבים. כל עוד לא תצא אמירה ברורה מצד הממשלה, מצד הכנסת, מצד חברי הכנסת, שהסתה לגזענות היא פשע שיש להיענש עליו, כל עוד לא תהיה הרתעה אפקטיבית נגד האלימות הזאת, המסר שיישלח לציבור הוא מסר מסוכן – שזה בסדר, שהכנסת תומכת, שהממשלה מגבה, שהמשטרה תמשיך להבליג. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה, הדי הזעזוע הציבורי מהצעת החוק שמליאת הכנסת אישרה אתמול בקריאה ראשונה ממשיכים להגיע מכל עבר. בקהילת הבלוגרים אני קורא תגובות סוערות של אנשים שאומרים: עכשיו אני אהיה חייב, אם תקפתי את חבר הכנסת דני דנון – במקרה הם מזכירים אותו, אני לא יודע למה – אני אצטרך לתת לו 1,500 מלה, הוא יפקיע את הבלוג שלי לצורך התגובה שלו, אחרת אני חשוף לתביעה קיצונית. מעבר לקהילת הבלוגרים, אנשים מבינים שהחוק הזה הוא קטלני לא רק לגבי תקשורת ואמצעי תקשורת, לא רק לגבי עיתונאים, אלא לגבי כל אזרח שאומר דבר שלא נראה לאזרח אחר. לא צריך להוכיח נזק, אפשר מייד להגיש תביעה על 300,000 שקל. אני, אדוני היושב-ראש, יחד עם זאת, רוצה גם להרתיע מכמה מרעיונות התיקון שיקלקלו את המקולקל עוד יותר. למשל, אני שומע על רעיון שיפתור מאימת הדין של לשון הרע את העיתונים החרדיים הקטנים, וישאיר את האימה הזו רק על כלי התקשורת הגדולים. גם זה לא רעיון סביר. יש דברים שהם כל כך מקולקלים מיסודם, שכל התעסקות בהם היא רק המשך של הקלקול. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. האם יש מי מחברי הכנסת הנוכח באולם שלא דיבר ורוצה לדבר? תודה רבה, תמו נאומים בני דקה. האם השר פלד רוצה להתייחס לאי-אלו מההערות של חברי הכנסת? <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לדיון מיוחד – הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק חשיפת פרטי מידע של מנוי ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע"ב–2011; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 39) (זכאות לגמלה בתקופת שהייה במקלט לנשים מוכות), התשע"ב–2011; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 41) (דיווח על ביצוע תקציב הכנסת), התשע"ב–2011. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לשינוי חברתי כלכלי (תיקוני חקיקה) (מסים), התשע"ב–2011. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה למזכירת הכנסת. <דברי יושב-ראש הכנסת לציון תרומתם של הארגונים הנוצריים האוונגליסטיים למען פליטי וניצולי השואה> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו מציינים היום יום מיוחד לציון תרומתם של הארגונים הנוצרים האוונגליסטים למען פליטי וניצולי השואה. חברי הכנסת, אדוני השר פלד – גם הוא ניצול השואה – ביוזמתה הברוכה של חברת הכנסת ויושבת-ראש ועדת העלייה והקליטה ליה שמטוב, אנו מציינים היום את תרומתם ועזרתם של ארגונים נוצריים המסייעים לרווחתם של ניצולי השואה. האם אורחינו מדברים אנגלית? Welcome, all of you, to our shrine of democracy, to our capital, Jerusalem, and to the State of Israel. You are all welcome and God bless all of you. Thank you. (מחיאות כפיים) Thank you. It is not allowed to applaud in the Knesset, you know, otherwise members of Knesset can take it seriously, you see, so… I have, according to the protocol, to speak Hebrew. עם ישראל מעלה על נס את זכרם של חסידי אומות העולם, שרבים מהם סיכנו את חייהם למען הצלת יהודים. כבר בשנת 1953 הכירה הכנסת בחוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג, בחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להציל יהודים, וקבעה את הצורך לכבד את זכרם. מדינת ישראל והעם היהודי לא הבדילו בין דם לדם; הם ידעו להשיב טובה לכל מי שעזר והציל. למרות היכרותנו עם חסידי אומות העולם, לא כולנו יודעים שיש ארגונים נוצריים רבים שלקחו על עצמם כשליחות מצפונית להמשיך ולדאוג לרווחתם של ניצולי השואה. אנו מכירים תודה לידידים נאמנים אלו, הטורחים ומסייעים בכספם ובגופם לניצולי השואה. מכובדי חברי הארגונים היקרים, בימים אלו עומדת מדינת ישראל תחת איומים קיומיים. מדינת ישראל תדע להגן על עצמה, בכך אין לי כל ספק. לא נצטרך להמתין עוד לטוב הלב של אחרים. אבל איומי ההשמדה שטהרן מפיצה הם סכנה לעולם כולו, הם אינם איום רק על ישראל. על כולנו, יהודים כנוצרים כמוסלמים, לאחד כוחות ולעמוד על המשמר נוכח כל אמירה שיש בה משום איום. זכר השואה חייב לעמוד בפני כל מי שחושב שהסכנה תחלוף מאליה. ולאורחינו, היו ברוכים. Once again, welcome, from the bottom of our heart . <הצעות לסדר-היום> <ציון תרומתם של הארגונים הנוצריים האוונגליסטיים למען פליטי וניצולי השואה> <היו"ר ראובן ריבלין:> נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון תרומתם של הארגונים הנוצריים האוונגליסטיים למען פליטי וניצולי השואה, מס' 6421, 6570, 6597 ו-6598. אני מזמין את ראשונת הדוברים, חברת הכנסת ליה שמטוב, לשאת דברים, ואחריה – את חבר הכנסת אריה אלדד, את חבר הכנסת זאב בילסקי ואת חברת הכנסת עינת וילף. תשיב סגנית השר חברת הכנסת לאה נס. <ליה שמטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, סגנית השר, חברי חברי הכנסת, אורחים יקרים, היום ערכתי בכנסת כנס ראשון מסוגו לכבוד הארגונים הנוצריים-אוונגליסטיים, שפועלים למען ניצולי ופליטי השואה בישראל. נושא השואה קרוב ללבי בשל הצלקות שהיא השאירה במשפחתי. עם זאת, הצורך בתקומה תמיד ליווה אותי, ואין לי ספק כי לארגונים הנוכחים כאן היום חלק חשוב באותו תהליך. האמירה הידועה כי "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" מתארת את חסידי אומות העולם שסיכנו את חייהם ואת חיי משפחתם והצילו יהודים במלחמת העולם השנייה. כיום חברי הארגונים הנוצריים האוונגליסטיים לקחו על עצמם את המשימה וממשיכים לתמוך ביהודים ששרדו את השואה גם 70 שנה אחרי אותה תקופה אפלה בהיסטוריה של המין האנושי, ועל כך מגיעה להם תודה מעומק הלב. כפי שאמרתי קודם, השואה ותוצאותיה מלוות אותי מילדותי – אז נחשפתי לסיפור חטיפתו של דודי יחיאל גרלניק, שהיה רק בן 14 כשנלקח על-ידי חיילי האס.אס. מול עיניה של סבתי, עיניים שמאז אותו יום התלווה אליהן עצב שקשה לתאר במלים. גורלו של יחיאל לוט בערפל, ואף-על-פי שנראה כי אפסו הסיכויים, דודתי, שריד אחרון משבעת אחיה, מאמינה בכל זאת כי יום אחד הוא עוד יחזור. בכנס שנערך היום, אדוני היושב-ראש, השתתפו אורחים בני הדור השלישי והרביעי לפושעי מלחמת העולם השנייה, והיום הם אלה שעומדים לצד הניצולים, תומכים בהם ועוזרים להם, גם בשל הרצון לכפר על מעשי העבר וגם בשל הציווי התנ"כי, שבו הם מאמינים בכל לבם. חשוב לי לציין כי בסוף שנות ה-80, עם נפילתו של מסך הברזל, עזרו הארגונים האוונגליסטיים לממש את העלייה הגדולה. תרומת הארגונים לא באה לידי ביטוי רק בסיוע לניצולי השואה, אלא גם בתמיכה במדינת ישראל בזירה הבין-לאומית. אתם שגרירי שלום שלנו ברחבי העולם. במשך שנים רבות אני עובדת בשיתוף פעולה עם הארגונים הנוצריים-אוונגליסטיים למען פליטי וניצולי השואה. לאורך השנים למדתי כי במרבית המקרים לא תשמעו על התרומה הרבה שלהם, שבאה לידי ביטוי בהפקת אירועי תרבות, הגעת מתנדבים לבתי הניצולים, תרומת ציוד הומניטרי ואירוח בבתים חמים ובנופשים. הסיבה לכך היא הצניעות והענווה של אותם צדיקים. כאן, במעמד זה, אני רוצה להגיד לכם כי אני נדהמת בכל פעם מחדש מיכולת הנתינה שלכם, הרצון לעזור לקשישים, נזקקים וחולים. במקרים רבים אתם קרן האור שלהם, ועל כך תבוא עליכם הברכה. אדוני היושב-ראש, האירוע שיזמתי לא היה יכול להתקיים ללא תמיכתך. אתה באמת עזרת לי, ואני רוצה להודות לך. <היו"ר ראובן ריבלין:> האירוע מתקיים לכבודם, לא לכבודי. <ליה שמטוב (ישראל ביתנו):> רציתי להודות גם לאגף האירועים והטקסים של הכנסת, ולעומדת בראשו, הגברת מירי יכין, ולסגניתה, הגברת יעל ריצ'רדס, וליעל קסלר. אני מודה גם למר יהודה שפירא, עוזר מנכ"ל הכנסת, על חלקו בהפקת האירוע; למחלקת הדפוס של הכנסת, על הכנת ההזמנות ותעודות ההוקרה, ובמיוחד למר צבי ישראלי; לגברת שרון סופר, מנהלת מחלקת האמנות בכנסת, על עזרתה בארגון התערוכה. אני רוצה להודות לברוך בוזגלו על עזרתו הטכנית בהפקת האירוע, למשמר הכנסת, לסדרנים ולכל מי שתרם מזמנו וסייע לנו. אני רוצה לציין במיוחד את תרומתו האדירה של מר אנג'י גשירובסקי, נשיא עמותת "יד עזרה לישראל", ולצוות שלו. ולבסוף, תודה מיוחדת לעוזרים שלי, שמוליק גרוסמן ואנה מקדונסקי, על ארגון הכנס הזה. תודה רבה לכולכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת ליה שמטוב, יושבת-ראש ועדת העלייה והקליטה. אני מבקש מחבר הכנסת אריה אלדד לומר דברים, ואחריו – חבר הכנסת זאב בילסקי. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אנו מכירים היטב, גם מוקירים מאוד, את תמיכתם של עשרות מיליוני נוצרים אוונגליסטים בעולם במדינת ישראל. לעתים קרובות, כשאני נפגש אתם, מדבר בפניהם, אני זוכה מחדש לחוות את המסר העיקרי שהם רוצים להעביר לנו, שאנחנו לא לבד, שיש לנו חברים אמיתיים, ידידים אמיתיים, שותפים אמיתיים לנו בעולם. לעתים זה מעורר קנאה ממש, התום והפשטות שהם יכולים לקרוא בהם בתנ"ך שלנו, ולהאמין לכל שורה הכתובה בו ולתרגם אותה למציאות פוליטית עכשווית, למסרים פוליטיים עכשוויים; שהם יכולים לקרוא, כמוני, מה שכתוב בתנ"ך, ולהבין שארץ-ישראל שייכת לעם ישראל על-פי תורת ישראל, לא לשום אחר בעולם. כך כתוב בתנ"ך. וגם הם היו רוצים לראות עמנו בבניין בית-המקדש בירושלים, בהתיישבותו של עם ישראל בכל חבלי מולדתו ההיסטורית, התנ"כית, והם מתקשים, כמוני, להבין איך יש יהודים שמוכנים לוותר על חלק ונחלה בארץ-ישראל. אז קל לי להבין, קל לנו להבין, איך מגיעים ידידינו האוונגליסטים ממה שכתוב בתנ"ך לתמיכה ברעיון שארץ-ישראל שייכת לעם ישראל, אבל איך נוצר הקשר הזה בינם ובין מפעלי החסד שהם יצרו, לבין ניצולי השואה? וכאן הדברים פחות מחויכים, פחות קלים, פחות נחמדים. משום שפה מדובר באמת בהכרה עמוקה שצלב הקרס לא נולד בחלל הריק של ההיסטוריה. צלב הקרס צמח מן הצלב, צמח משנאת ישראל עמוקה מאוד, בסיסית מאוד, שאפיינה את הנצרות הקתולית, הפרבוסלבית, המזרחית, מימי הביניים ועד לאחרונה. הרצון לכפר על רדיפת היהודים הזאת שהיתה מושרשת בכנסייה ולהפוך אותה לשותפות אמיתית היא שעומדת מאחורי מפעלי החסד למען ניצולי השואה. ראוי היה שמדינת ישראל תעשה את כל הדברים שהאורחים שלנו ביציע עושים. ראוי היה שמדינת ישראל תקים במו-ידיה את מפעלי החסד הללו. אבל במקום שמדינת ישראל, קצרה ידה מלעשות את כל הדברים הללו, תבורכו על מה שאתם עושים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד. חבר הכנסת זאב בילסקי, ואחריו – חברת הכנסת עינת וילף, אחרונת הדוברים, לפני שהשרה תשיב לכל הדוברים ותוסיף דברים משלה. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קודם כול, ברכות לחברת הכנסת ליה שמטוב על שארגנה, טרחה ועשתה למען אנשים נפלאים שנמצאים כאן. Ladies and gentlemen, it's my privilege to say a few words in English to you. We welcome you here, we love you, we are very glad to see you here in Israel. הארגונים הנוצריים האוונגליסטיים עוזרים למדינת ישראל בצורה בלתי רגילה, וללא תנאי. בתפקידי הקודם, אדוני היושב-ראש, כיושב-ראש הסוכנות היהודית, לא היה חודש שלא נסעתי לכל קצווי תבל וראיתי בפועל את האנשים האלה, את האהבה שלהם, את הנתינה שלהם. הרבה מניצולי השואה שחיים בינינו היום חיים ברווחה כתוצאה מהלב החם של האנשים האלה. ודיבר יפה חברי, חבר הכנסת אלדד, כאשר תיאר את השורשים שמהם הם יונקים את האהבה לארץ, והלוואי שאנחנו היינו לפעמים – חלק מאתנו – מגיעים לאותה רמה של הזדהות, של אהבה ללא תנאי למדינת היהודים שנוסדה כאן אחרי אלפיים שנות גלות. בשבילנו אולי זה כבר מתחיל להיות איזשהו ריטואל – יש מדינת ישראל, הכול בסדר. לאנשים האלה מדינת ישראל זה פלא, זה נס כל יום. האנשים האלה קמים בבוקר וחושבים איך לעזור למדינת ישראל, היא מדינתו של העם היהודי, והם באים ומבקרים פה בימים קשים, בימים טובים, ללא תנאי, תורמים ואוספים. והלוואי שיכולתי היום לתאר לכל עם ישראל איך הכספים האלה נאספים. אנשים שהכסף לא מצוי בכיסם, לא אנשים מיליונרים, לא אנשים שתורמים בחלק מההכנסה הענקית שלהם, אלא אנשים שאוספים דרך הכנסייה דולר לדולר, ועוד דולר, ומכוונים בכסף הזה את כל האהבה שלהם וההערכה שלהם לעם ישראל. ואני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אני כל כך גאה לפגוש את האנשים האלה שבאו היום לכאן, לירושלים, לכנסת ישראל, שמסמלת אולי יותר מכול את תקומתו של עם ישראל כאן במולדתו ההיסטורית. בשבילנו זה לא דבר מובן מאליו. אנחנו עדיין זוכרים – אני, כילד שנולדתי פה בירושלים, אני זוכר את אמא שלי, זיכרונה לברכה, כשהלכתי אתה ברחוב בגיל שש וראיתי כל כך הרבה אנשים שיש להם מספר על היד, ושאלתי את אמא שלי: אמא, למה האנשים האלה שמו מספר על היד? ואמא שלי לא יכלה להסביר לי, המלים לא מצאו את עצמן, והיא עברה לנושאים אחרים. לימים הבנתי שלי, זאב בילסקי, אין לי סבא ואין לי סבתא, לא מצד אמא שלי ולא מצד אבא שלי. וכאן אני חי עדיין היום באותה תחושה של הילד מירושלים שמבין שפה נוסדה מדינתו של העם היהודי לאחר כל כך הרבה שנים, וההיסטוריה רק תעתעה בנו, מכיוון שאם היתה מדינת ישראל בשנת 1939, לא היו הולכים 6 מיליון יהודים, כשהיום נשיא אירן מנסה להכחיש את העובדה הזאת. שיבוא אתי לירושלים לראות את האנשים עם המספר על היד לפני שהוא מדבר. זאת תקומתו של עם ישראל פה במדינת ישראל. ולכן, אני רוצה להביע את כל הערכתי על כך שאתם באתם לפה, על התמיכה הבלתי-מסויגת שלכם, ואני מקווה שאנחנו כאן נהיה ראויים לאותה אהבה, לאותה תמיכה שאנחנו מקבלים מכם. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת זאב בילסקי. אני מזמין את חברת הכנסת עינת וילף לומר דברים, ואחריה – את סגנית השר לאה נס. <עינת וילף (העצמאות):> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, השרים וחברי חברי הכנסת, טוב לדעת שאנחנו מתכנסים כאן מדי פעם כדי להגיד תודה. כמו שאתם ודאי יודעים, אנחנו מתכנסים כאן כדי לכעוס, להתלונן, לבקר, אז מדי פעם חשוב שאנחנו לוקחים את פסק הזמן כדי להגיד תודה. ואני מודה גם לך, חברת הכנסת שמטוב, על כך שארגנת את המפגש החשוב הזה ואת הדיון בכנסת. התודה היא כמובן לא רק על העזרה שכל אחד מכם נותן לקבוצה, שהיא במובן מסוים הקבוצה החשובה ביותר במדינת ישראל – ניצולי השואה, ושאתם מסייעים להם יחד עם גורמים רבים נוספים לחיות ברווחה הראויה להם. התודה היא גם על כך שאתם רואים בזה חלק מתמיכה רחבה שלכם במדינת ישראל, במה שאנחנו עושים כאן. זה טוב לפעמים לקחת צעד אחורה ולהיזכר שנעשים כאן גם הרבה דברים טובים. דווקא פה, בבית הזה, כשאנחנו עוסקים כל כך הרבה בביקורת, לפעמים אנחנו שוכחים עד כמה הסיפור שלנו כאן הוא סיפור מופלא, עד כמה הסיפור של התקומה הוא סיפור מופלא, וטוב שאתם כאן כדי מדי פעם להראות לנו מבחוץ כמה זה נכון ולהזכיר לנו את זה. ואני רוצה גם להגיד משהו על ההיסטוריה שלנו, כי אני יודעת שלפעמים, מדי פעם, יש כאלה שמרגישים שאולי לא תמיד נוח, ושיתוף הפעולה עם ארגונים נוצריים – אתה מסתכל על ההיסטוריה של העולם היהודי והנצרות, ומה נעשה עם זה. אבל חשוב שכולנו נזכור שהמדינה הזאת קמה במידה רבה כתוצאה מגל אדיר של פילושמיות, של תמיכה בעם היהודי, ששטף את בריטניה ושהביא במידה לא קטנה גם להצהרת בלפור. אז חשוב שהתמיכה שלכם היא תמיכה לאורך זמן, לאורך שנים. תודה לכם. אנחנו רואים בכם בעלי-ברית, ותודה לכם על התמיכה לאורך השנים ועל מה שאתם עושים גם למען ניצולי השואה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת עינת וילף. אני מזמין את כבוד השרה לאה נס לעלות ולבוא ולומר את דבריה. <סגנית השר לאזרחים ותיקים לאה נס:> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי השרים, השר פלד, חברי הכנסת, וחברת הכנסת ליה שמטוב, ברכות על האירוע המכובד שהתקיים היום בכנסת, ואתם, אורחים נכבדים, נציגי הארגונים, ניצולי השואה נושאים עמם יום-יום, שעה-שעה, זיכרונות וחוויות כבדים מנשוא. זוועות השואה הנוראה, כאב האובדן האיום של בני המשפחה, הקהילה, הגעגועים העזים לחיים שלמים שהלכו ללא שוב – זהו משא נפשי קשה מאוד. אך למרות המשא הכבד, הבלתי-אפשרי הזה, הפליטים, הניצולים שהגיעו לכאן לאחר התופת היו ועודם שותפים בבניית ההיסטוריה שלנו מחדש כאן בארץ-ישראל. ניצולי השואה השתלבו בכל אבני היסוד של המדינה הצעירה, בהקמתה. מעפילים, גיבורי המחתרות וגיבורי צה"ל, מייסדי החינוך והתרבות בישראל, אנשי הכלכלה, המשפט, המסחר והתעשייה – כל אחד בעשייה לביתו, לקהילה ולחברה, רקם במו ידיו את מדינת ישראל שאנו חיים בה היום. מלבד הכרת התודה ומתן כבוד והערכה רבה, מוטלת עלינו, אזרחי ישראל, חובה מוסרית שהיא זכות גדולה בעיני לדאוג להם; לדאוג שהיום, לעת זיקנה, יזכו לחיות באיכות חיים טובה. לאחר כל מה שעברו, לאחר כל הסבל, לאחר מסע ההקמה מחדש של חייהם ושל הבית כאן, הדרישה הבסיסית היא לוודא כי יזכו לחיות בכבוד ובאיכות חיים טובה. אנחנו, במשרד לאזרחים ותיקים, פועלים במישורים רבים לטיוב ולשיפור זכויות האזרחים הוותיקים בכלל, ובפרט עבור ניצולי השואה בישראל, אשר כיום כולם אזרחים ותיקים. זהו תפקידנו וחובתנו, ואנו מברכים על התפקיד החשוב הזה. הארגונים שאנו מוקירים להם היום תודה בכנסת ישראל פועלים אף הם ללא לאות עבור ניצולי השואה, שלא מתוך תפקיד, אלא מתוך אותה חובה מוסרית שהזכרתי, אותו צו פנימי, שאותם פליטי המלחמה, ניצולי השואה היקרים, ראויים לזכות בחיים טובים בזיקנה, בבריאות מכובדת. התמיכה הרבה שאתם מעניקים זה עשרות שנים למען המטרה הנעלה הזאת, התמיכה לקניית תרופות או לרכישת אביזרים, מלמדת על רגישות רבה לקושי האמיתי של חלק מהניצולים. המשרד לאזרחים ותיקים מפעיל מערך מתנדבים גדול של בני נוער מתנועות הנוער השונות ושל סטודנטים מרחבי הארץ, אשר מגיעים לבתי הניצולים, לסעוד אותם נפשית ופיזית ולתאר ולתעד את סיפור חייהם לזיכרון עולם. זו מלאכת קודש, ואני שמחה לשמוע ולדעת כי אתם, הארגונים, מפעילים גם מתנדבים שמגיעים לבקר את הניצולים ולשוחח אתם. אני מברכת אתכם על כל פעילותכם זו. אני עומדת כאן כבת לניצולי שואה, כיהודייה וכאזרחית של מדינת ישראל הדמוקרטית, החופשית והריבונית, ומייצגת עם עתיק יומין, שאיננו רב במספרו, אך תרומתו לתרבות האנושית ולערכי המוסר, הצדק והאמונה חובקת עולם והיסטוריה. העם היהודי ניחן בזיכרון ארוך – הזיכרון שאיחד את פזורי ישראל לאורך אלפי שנים; הזיכרון שראשיתו בצו האל לאברהם אבינו באומרו "לך לך" והמשכו בהנהגתו של משה רבנו את בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת, ארץ-ישראל. ארץ-ישראל יקרה לי, יקרה לנו, היהודים, מכול. כל שעל אדמה, כל הר וגיא, כל נחל וסלע, רוויים בהיסטוריה היהודית, אוצרים זיכרונות. תודה לכם על תמיכתכם בנו, כעם וכמדינה, אל מול כל הגורמים העוינים. לצערי, אלו ימים לא פשוטים, שאנטי-ציונות ואנטי-ישראליות הפכו לאופנה במקומות רבים. לאחר שנים של רדיפה, עם ישראל שב לארצו בזכות ולא בחסד. מדינת ישראל מהווה אי של דמוקרטיה, של חופש הפרט, של שלטון החוק, ואי של מודרניזציה בלב ים של משטרי עריצות, דיכוי חירויות הפרט וקנאות דתית. תמיכה אוהדת כמו שלכם בכלי התקשורת, ברשת האינטרנט ועוד, חשובה ומשמעותית מאוד, וזאת הזדמנות נוספת להודות לכם על כך. אנו ואתם שואבים את אמונותינו מאותם מקורות אשר יסודם בפסוק "ואהבת לרעך כמוך". הדאגה ההדדית, האנושיות, הרגישות החברתית, לחוש במצוקת הזולת ולהעניק לו את מחסורו – זהו ערך יסוד במסורת שלנו ובתרבות שלנו. תודה רבה לכם על תרומתכם לציבור הוותיקים, לפליטי המלחמה, לניצולי השואה היקרים לנו מכול ועל התמיכה במדינת ישראל. אמרתי לכם היום, אתם ידידים ואנחנו חברים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לסגנית השר. Dear guests, this item on the agenda of the Knesset for today was to express our gratitude and appreciation to all of you and to whom you represent. Welcome, once again, to Jerusalem, to the state of Israel, to our shrine to democracy, the Knesset of Israel. God bless all of you. תודה רבה. אנחנו יכולים למחוא כפיים. (מחיאות כפיים) <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים לציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים. את היום הזה תפתח השרה לימור לבנת. לאחר מכן נעבור לחקיקה ונעבור לנאומים של חברי הכנסת. יחליף אותי סגן יושב-ראש הכנסת שלמה מולה. בבקשה, גברתי השרה, את יכולה לפתוח את היום. סגן יושב-ראש הכנסת ימשיך אחרי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יושב-ראש הכנסת, חברותי חברות הכנסת, אני מתכוונת לפתוח את ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים, יום שאנחנו מציינים מדי שנה בשנה כאן בכנסת ישראל, ולמרבה הצער, מדי שנה בשנה אנחנו חוזרים על אותם דברים. השנה נוסף אולי משהו, ומייד אדבר בו – אולי יותר ממשהו נוסף. אני רוצה לפתוח בכך שבשנת 1975, אדוני יושב-ראש הכנסת, בדיון על אלימות נגד נשים שנערך כאן במשכן הזה, טען שר המשטרה דאז ולימים יושב-ראש הכנסת, שלמה הלל, כי לא ייתכן שבישראל ישנם בעלים המכים את נשותיהם. רק משום כך ביקשתי שתישאר לרגע, רק כדי לשמוע את הטענה הלא-תיאמן הזאת. רק בשנת 1975, זה לא לפני מאות שנים, בקושי עשרות שנים, כמה עשרות שנים. עכשיו, אדוני היושב-ראש, אני מבינה שאתה ממהר, אז זה בסדר. אז מה שפעם נעלם מעיניו של שר המשטרה של מדינת ישראל, גלוי וידוע היום לכל אזרח ולכל אזרחית במדינה, שלא רק שיש בישראל גברים המכים את נשותיהם, אלא שיש גם גברים שרוצחים את נשותיהם – למרבה הצער בשנים האחרונות המספרים הולכים ועולים – ויש אחים שרוצחים את אחיותיהם, ויש אבות שתוקפים את בנותיהם. ועל רקע הצהרות וססמאות ליברליות של שוויון מלא לנשים, הולכת ומתמסדת בחברה הישראלית אלימות כלפי ילדות, כלפי נערות, כלפי נשים. אחת מכל שלוש נשים מוטרדת מינית, ואחת מכל שבע חיילות חוותה הטרדה מינית, ואחת מכל שבע בנות, נערות וילדות, סובלת מגילוי עריות. אלו האמהות והרעיות והילדות והנכדות שלכם ושלהם שעוברות התעללות פיזית ומינית ונפשית. אלו לא פשעים שקורים רק שם, אצל האחרים, החשוכים, העניים יותר, המשכילים פחות. זאת מגפה שפוגעת בכל המגזרים, בנשים מהאלפיון העליון כמו בנשים באלפיון התחתון; בציבור החילוני והדתי והערבי והיהודי כאחד. אני לא זוכרת מי היה חבר הכנסת שטען לפני כ-15 שנה שבמשפחה יהודית אין גילוי עריות. רבותי וגבירותי, הנתונים מעידים אחרת לגמרי. הם מעידים שאין חברות שחסינות מפני פשעים נגד נשים, יש רק חברות שיודעות להסתיר טוב יותר את הפשעים ואת הפושעים שבקרבם, כי קורבנות האלימות נמצאים בכל מקום סביבנו, וגם במקום מכובד שכזה, פה בכנסת ישראל. לא תמיד אנחנו יודעים עליהן, כמובן, כי הן פוחדות לעבור את החשיפה הקשה שכרוכה בכך, שכוללת לא פעם דה-לגיטימציה של המתלוננת בבתי-המשפט, או הכפשות בתקשורת בשאלות של "למה הלכת" ו"מה לבשת" וכל יתר הדברים הפסולים האלה. כאילו עצם שהותה של אשה מחוץ לבית בשעת לילה מאוחרת, או יחסיה עם גבר, הם תירוץ מספיק טוב לאלימות כלפיה או לכפייה כלפי גופה. אבל כשבית-משפט קובע שבעבירה של מעשה מגונה באשה אין קלון, זה גורם לכל אשה לחשוב פעמיים אם בכלל לגשת למשטרה להתלונן או לא. וכאשר האזרח מספר אחת במדינה, זה שאמור לשמש דוגמה לאזרחים, מורשע בבית-המשפט העליון בשני מעשי אונס, בשורה של מעשים מגונים ובהטרדה מינית, וגם אחרי שהערעור שלו נדחה הוא לא מפנים מה לא בסדר – הוא פשוט לא מבין. השופטים טעו, ובית-המשפט גם הוא טעה, והמתלוננות כמובן משקרות, ובכל זאת הוא כאילו מתרצה והוא אומר: אם מישהי נפגעה, אני מתנצל. ובכך, כמובן, הוא מתחיל לסלול את דרכו למסע לקבלת חנינה. כמה שקוף, כמה מקומם. בכל זאת, יש כאן שתי בשורות טובות בפרשה הזאת: האחת היא שבמדינת ישראל הכול שווים בפני החוק; והבשורה הטובה השנייה היא שיש כאן מסר ברור לנשים: תתלוננו, ויש סיכוי טוב שייעשה כאן דין צדק. בשורות טובות בתוך הפרשה הקשה והמכוערת הזאת. אכן, יש סיבה לחששות כבדים לגבי יכולתן של הנשים בישראל לחיות ללא חשש מאלימות, ועל אחת כמה וכמה לנוכח ההידרדרות המדאיגה שנרשמה לאחרונה במעמדן של נשים בזירה הציבורית בישראל. גם הדרת נשים היא סוג של אלימות נגד נשים – נשים שצריכות לעלות לאוטובוס מהדלת האחורית; נשים שחייבות ללכת במדרכות מסוימות בלבד או בשעות מסוימות שהקצו להן; שאסור להראות את פניהן בכרזות ובשלטים, אחרת – שורפים את המודעה; נשים שאסור להן לשיר בפני גברים או אפילו להשמיע את קולן בשידור ברדיו; שנאסר עליהן לעלות על במה לקבל פרס ממשלתי והן מחויבות לשבת ביציע מיוחד לנשים; שנאסר עליהן להספיד את יקיריהן בהלוויה או אפילו ללכת ליד ארונם בדרכם האחרונה לקבר. לאחרונה הייתי בהלוויה מזעזעת כזאת, ולא, לא מדובר כאן באירן ולא בסעודיה, אלא בישראל ב-2011, שבה מתקיימת הדרה בפועל של נשים מהמרחב הציבורי של המדינה, כאילו חזרנו אחורה אל תקופות חשוכות בהיסטוריה האנושית. גבירותי ורבותי, אנחנו לא צריכים לטעות, כפי שאמרתי קודם: גם הדרת נשים היא אלימות. הדרה שיטתית של נשים מעין הציבור בבחינת בל תיראה, בל תימצא, בל תישמע, היא בבחינת ניסיון לקחת מציבור הנשים את הזכויות הבסיסיות ביותר בדמוקרטיה: חופש הביטוי, חופש התנועה, והכי חשוב – החופש לכבוד. במקום שבו מדירים נשים, שם צומחת אלימות פיזית ומילולית, ושם ניתנת הלגיטימציה לתקוף, להשפיל ולבזות. ולכן, אני קוראת לפעולה אקטיבית שתאכוף באופן מיידי ומשמעותי את חוקי השוויון ואיסור האפליה של נשים על כל מי שמנסה לדחוק אותן ולפגוע בהן, וצריך לעשות הכול כדי להבטיח את מקומן המלא והבלתי-מעורער של הנשים במרחב הציבורי בישראל, ואת שלומן במרחב הפרטי וכמובן הציבורי גם יחד. כי אם לא נעצור את המגמה המדאיגה הזאת כאן ועכשיו, היא רק תגבר ותתרחב, ומאיסור שירת נשים בצה"ל נעבור לאיסור שירות נשים בצה"ל. אם נעבור בשקט על התמורות החמורות הללו בנוף הישראלי, אני אציע ליושב-ראש הכנסת לקצר תהליכים, וכבר מעכשיו להעלות את חברות הכנסת ליציע הקהל למעלה, כדי שחלילה לא יתערבבו וידברו עם עמיתיהן הגברים; להרשות להן לעלות לדבר במליאה רק למשך שעה אחת בשבוע; להסיר את פניהן של חברות הכנסת מפרסומים ממשלתיים – מפרסומי הכנסת, מהעיתונים – ולתת לנשים, לחברות הכנסת, להיכנס למליאה ולוועדות רק מדלת צדדית, אחורית, ואולי מיוחדת. זה אולי נשמע כמו בדיחה, אבל זה פשוט באמת לגמרי לא מצחיק. אדוני היושב-ראש, מאז ששלמה הלל, כפי שסיפרתי קודם, ב-1975 אמר שבישראל בעלים לא מכים את נשותיהם, שאין תופעה כזאת – כבר חלה עלייה עצומה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי, השרה הנכבדה, כל עצה שאת נותנת לי להעדיף נשים – הריני מוכן ומזומן. כל עצה אחרת, אני לא מוכן לקבל אותה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנשים יושבים אצלי, ואמרתי שאני מוכרח ללכת למליאה לומר את זה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> תודה, אדוני היושב-ראש, אני שמחה על דבריך. אני מקווה שהציבור ששמע את דברי הבין שהדברים שלי נאמרו בציניות גמורה, אבל טוב שאמרת את הדברים, כדי שיבינו שהכוונה כמובן ברורה לחלוטין. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, אני חוזר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> תודה, יושב-ראש הכנסת. אז מאז שלמה הלל ועד יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין שאמר את דבריו – ודבריו ידועים וברורים, וגם פעולותיו בנושא הזה הן ידועות, ברורות ומבורכות – חלה עלייה עצומה במודעות, בחשיפה, בתלונות, בענישה, אבל עוד ארוכה ועוד רבה הדרך. מסתבר שאלימות נגד נשים לובשת צורה, פושטת צורה, ובסופו של דבר עלינו מוטל העול למגרה, ללא הבדל של מפלגה. אחד הדברים היפים שקרו בכנסות האלה, שללא הבדל מפלגה יש כאן רבים מאוד – רבות מאוד, אבל גם רבים מאוד – שחשים את המחויבות הזאת, הכל-כך חשובה, אכן למגר את האלימות נגד נשים, בין אם היא אלימות פיזית, בין אם היא אלימות מילולית, ובין אם היא מגיעה בצורה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי. אדוני היושב-ראש, אני מודה לך. אני מבינה שיתקיים פה דיון. לצערי, לא אוכל להישאר לכולו. אני אשאר עד שאצטרך לצאת לדרכי. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> אין שום בעיה. תודה רבה. אנחנו עוברים לדיון. אדוני השר, גברתי השרה, חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים. ביום הזה אנחנו זוכרים ומזכירים את קורבנות התופעה האכזרית הזאת, מעלים את המודעות להיקפה הבלתי-נסבל של האלימות כלפי נשים, ומתחייבים לפעול על מנת להביא למיגורה. לצערנו, רבים מתוכנו עדיין מכחישים או מתכחשים; אומרים שאצלנו זה לא קורה. אך העובדות מדברות בעד עצמן. מעשי אונס ורצח – רק היום אנחנו עדים לרצח במרכז הקליטה קריית-גת – אלימות פיזית ואלימות חברתית וכלכלית המכוונות כלפי נשים הן תופעות חוצות גבולות ומגזרים. אין מעמד או עדה, השקפת עולם או אמונה דתית שאינם סובלים מהאלימות ומתוצאותיה. הצורך לשבור חומות של שתיקה ולהבטיח איתור וטיפול אפקטיביים נחוצים עבור כלל מגזרי החברה הישראלית – הם נדרשים על מנת לשים סוף לסבלן של נשים ואמהות ולאימה של ילדים ומשפחות. רבותי חברי הכנסת, הדרך למיגור האלימות מקרבנו עוד ארוכה, אולם ביום זה אל לנו להתעלם גם מפירותיה של העלאת המודעות למאבק באלימות נגד נשים. בשנים האחרונות חלחלה המודעות בדבר היקף האלימות נגד נשים לכל חלקי החברה הישראלית. כך, למשל, בשיתוף עם רבנים וגדולי תורה מהמגזר החרדי ומהמגזר הדתי-לאומי, פועל בירושלים ארגון "יד שרה", המפעיל מרכז לטיפול באלימות נגד נשים מהמגזר הדתי והחרדי. בנצרת פועל מרכז סיוע לנפגעות תקיפה פיזית ומינית מהמגזר דובר הערבית. מרכזים רבים ומקלטים לשעת חירום פועלים במגזרים אלו, כמו גם בכלל האוכלוסייה. היום, מנהיגי ציבור רבים – חרדים כחילונים, יהודים כערבים – מגנים בנחרצות את האלימות ונרתמים למאבק כנגדה. רבותי חברי הכנסת, אנו יודעים היטב כי לשם עקירת התופעה המכוערת הזאת נדרשת לא רק עלייה מבורכת במודעות, אלא נדרש גם שינוי בסדרי עדיפויות תקציביים. במרבית המרכזים לטיפול באלימות רשימת ההמתנה ארוכה למדי. יש חוסר בתקנים ובכוח-אדם והתקציבים דלים. על הממשלה להעניק חשיבות עליונה למאבק ברעה החולה הזאת, למאבק באלימות נגד נשים. <הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – הארכת תקופת ההתיישנות), התש"ע–2010> [הצעת חוק פ/2119/18; נספחות.] (הצעת חברת הכנסת ציפי חוטובלי) <היו"ר שלמה מולה:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו נמשיך בדיון. במסגרת הדיון יש לנו הצעות חוק שנוגעות לעניין, ואחר כך אנחנו נעבור לדיון הסיעתי. על כן, אני מבקש להזמין את חברת הכנסת ציפי חוטובלי להציג לנו את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – הארכת תקופת ההתיישנות), התש"ע–2010. בבקשה. אני מוכרח להודות שחברת הכנסת ציפי חוטובלי מנהלת ביד רמה את הוועדה למעמד האשה. היא גם מקיימת תכופות דיונים בנושא הזה, ואני יודע שגם היום התקיים דיון. בבקשה, הבמה לרשותך, גברתי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, קודם כול, אני רוצה לברך אותך. זה מאוד משמח אותי לראות אותך יושב על כיסא היושב-ראש, ואני מאוד מקווה שזה שאתה יושב-ראש לא אומר שאתה כבר לא חבר בוועדה לקידום מעמד האשה. <היו"ר שלמה מולה:> עדיין. ממשיך. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> ממשיך. חבר הכנסת שלמה מולה, שמכהן עכשיו כיושב-ראש, הוא מחברי הכנסת החרוצים בוועדה, ובאמת, בפעילות משותפת שלנו אנחנו מצליחים לקדם גם חקיקה וגם נושאים העומדים על סדר-היום הציבורי. החוק למניעת הטרדה מינית חוקק בשנת 1998 על-ידי הוועדה לקידום מעמד האשה. למעשה, זה אולי חוק הדגל של הוועדה לקידום מעמד האשה, שסימן מהפכה בתפיסת העולם של מדינת ישראל, מעין קו פרשת מים בדרך שבה נשים יכלו סוף-סוף להגן על גופן מפני כל דבר מטריד. אין עוד צורך בחוק העונשין, אין עוד צורך בעבירות חמורות כדי להיחשב מטריד מינית. החוק הזה היה באמת סימן דרך חשוב. ולמרות שבימים שבהם אתה נאבק באלימות נגד נשים נוהגים הרבה פעמים לציין סטטיסטיקה, חשוב לי גם לומר משהו על הלכי הרוחות בציבור הישראלי, שמטרידים אותי לא פחות מהסטטיסטיקה. מייד אחרי פרסום פסק-הדין בעניין קצב החלו להתבצע סקרים בעניין דעתו של הציבור על אפשרות של חנינה לנשיא. אני לא מדברת על הטרדה מינית; הנשיא הורשע באונס, בשני מעשי אונס – והתוצאות היו מזעזעות: 45% מהציבור בישראל היה מוכן להעניק חנינה לאדם שלא רק שבתוקף היותו נבחר ציבור היה צריך לנהוג בדרך שהיא יותר מקפידה מאשר כל אזרח במדינת ישראל, אבל אותו אדם באמת נהג בצורה בזויה ונבזית כלפי נשים. וכשאני מסתובבת בין אנשים שמגיבים על אותה החלטה, התגובה הטיפוסית היא: אני לא באמת מאמין שזה קרה. כי לא יכול להיות – ממש בהמשך לדברים של השרה לימור לבנת – לא יכול להיות שאשה הלכה מרצונה החופשי לאדם כזה. גם עליה מוטלת אשמה כלשהי. ומתוך החשיבה המעוותת הזאת, שמשמרת את דפוסי החשיבה הישנים, שקדמו למהפכה של החקיקה למניעת הטרדה מינית, נולדת חשיבה שממש מקבעת אשמה על כתפיהן של אותן מתלוננות. הכנסת כאן עוסקת יום ולילה – בוועדה לקידום מעמד האשה, ובשאר הפעילות של חברי כנסת וחברות כנסת – בניסיון לשנות דפוסי התנהגות. והחקיקה הזאת, שהיא למעשה חקיקה משלימה לחוק למניעת הטרדה מינית, היא חקיקה שמאריכה את תקופת ההתיישנות לארבע שנים. אני רוצה לתאר את התהליך. החוק במקורו ביקש להאריך את תקופת ההתיישנות בנושא של הטרדה מינית לתקופת ההתיישנות האזרחית. כמו שאתם יודעים, התיישנות אזרחית כיום עומדת על שבע שנים, ולעומת זאת התיישנות בהטרדה מינית עמדה על שלוש שנים. בעיני, חוב אזרחי של אדם, או איזשהו טופס שאדם מילא פעם ושכח ממנו ופתאום דורשים ממנו לשלם חוב לעירייה, או איזשהו חוב – שבע שנים אפשר לרדוף אחריו; אבל אשה שפגעו בנפשה, אשה שפגעו בגופה – אחרי שלוש שנים הזכות הזאת מתפוגגת. מי כמונו, מי שמלוות את התהליך הזה של נשים נפגעות תקיפה מינית, יודע כמה קשה להתלונן, כמה קשה לקום ולעבור את הוויה-דולורוזה, את אותה מסכת ייסורים מול מערכות שלטון החוק. ולכן הארכת תקופת ההתיישנות היא סמל ואות אזהרה: הסיפורים האלה לא יושתקו. אותם מתקיפים לא יוכלו להישען על כך שמבחינה נפשית לא יעמוד להן, למתלוננות, הכוח להתלונן, ותעבורנה שלוש שנים ואותם אנשים יוכלו לומר: חלה התיישנות, אז מה אם הדברים קרו? החוק הזה מתקן למעשה את הזכות של אותה אשה לתבוע בתביעה אזרחית. מאחר שכמו שאנחנו יודעים, לוקח הרבה מאוד זמן לברר את הדברים, גם אם אותה אשה אזרה אומץ והתלוננה, ואפילו התברר שהיא צדקה – עיינו ערך פרשיית הנשיא קצב – אותן נשים מנועות, אלמלא החוק הזה, מלהגיש תביעה אזרחית, כי חלפה תקופת ההתיישנות. החוק הזה בא לתקן את העוולה הזאת. ההסכמה עם משרד המשפטים, בעקבות הקודיפיקציה החדשה שמתקנת את ההתיישנות האזרחית לארבע שנים, היא להאריך את תקופת ההתיישנות בהתאם להתיישנות האזרחית, ואני חושבת שזאת בשורה מאוד משמעותית ביום הזה לכל נפגעות תקיפה מינית באשר הן. אזרו אומץ, התלוננו, ואם קשה לכן בשנים הראשונות, כשאתן עדיין מטפלות בפצעי הנפש, תעמוד לכן ההתיישנות הזאת, שהתארכה לארבע שנים. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, גברתי יושבת-ראש הוועדה למעמד האשה. מאחר שהממשלה – אין מי שישיב – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> יש מי שישיב. הממשלה תומכת. <היו"ר שלמה מולה:> אכן. אם את רוצה להגיד שהממשלה תומכת, אני אשמח מאוד. לפחות מה שכתוב לנו, שזה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני יכולה לומר? <היו"ר שלמה מולה:> את יכולה, כן. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני אומר אולי רק מהצד. <היו"ר שלמה מולה:> מאה אחוז. בבקשה לפתוח לה את המיקרופון. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> החוק שמציגה חברת הכנסת ציפי חוטובלי, היושבת-ראש החרוצה של הוועדה למעמד האשה, שעושה באמת הרבה דברים חשובים ביותר ועוקבת – אני יודעת שגם היתה השבוע ישיבה, שכמעט הגעתי אליה, אבל לא הצלחתי – הייתי בכנסת, אבל במשהו אחר – בנושא הדרת נשים, ישיבה חשובה מאוד. החוק הזה הוא חוק חשוב מאוד, ובאמת, כמעט צריך להתפלא שהוא לא בא לעולם קודם לכן. אבל באמת, בעקבות הדברים האחרונים, והרשעתו של משה קצב, אני סבורה שעשית נכון מאוד שהצגת אותו. הממשלה כמובן תומכת בחוק, ולכן גם כתוב אולי שלא תהיה תשובה; לא הייתי בטוחה שאצליח להגיע. אבל הממשלה כמובן תומכת בחוק, ואני רוצה לברך את חברת הכנסת חוטובלי, וגם את הוועדה, על החוק הזה. אני מציעה להצביע ולתמוך. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, גברתי השרה. אכן, אין מתנגדים, אז אנחנו נעבור להצבעה. אני רק אחכה שגברתי השרה תגיע למקום. בבקשה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – הארכת תקופת ההתיישנות), התש"ע–2010, לדיון מוקדם בוועדה לקידום מעמד האשה נתקבלה. <היו"ר שלמה מולה:> אכן, בעד – 9, אין מתנגדים. הצעת החוק למניעת הטרדה מינית – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אפשר להוסיף את קולי? <שלי יחימוביץ (העבודה):> גם את קולי. <היו"ר שלמה מולה:> מאה אחוז. אני מבקש לצרף לפרוטוקול את חברת הכנסת שלי יחימוביץ וזהבה גלאון. יש עוד מישהו? אחמד טיבי ועפו אגבאריה. בבקשה. על כל פנים, הצעת החוק עברה. היא תעבור להמשך דיון בוועדה למעמד האשה. <הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 39) (זכאות לגמלה בתקופת שהייה במקלט לשנים מוכות), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/421).] (קריאה ראשונה) <היו"ר שלמה מולה:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת דב חנין להציג את הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 39) (זכאות לגמלה בתקופת שהייה במקלט לנשים מוכות), התשע"ב–2011. אני מבין שזה הופך להיות הצעה לסדר-היום? <דב חנין (חד"ש):> לא. קריאה ראשונה. <היו"ר שלמה מולה:> קריאה ראשונה. מאה אחוז. בסדר גמור. אוקיי. עשר דקות לרשותך, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, זו מבחינתי גולת כותרת של יום נושאי, כאשר יש לנו אפשרות במסגרת היום הזה להעביר הצעות חוק, ואני חושב שזה אולי היעד. אני מברך את חברת הכנסת חוטובלי על ההצעה שעברה, ולי יש זכות להביא בפני הכנסת לקריאה ראשונה הצעת חוק שהיא הצעה משותפת, פרי חיבור של שתי הצעות חוק טרומיות, שלי ושל חברתי זהבה גלאון, שעוסקת בזכותן של נשים במקלטים לנשים מוכות לקבל גמלת הבטחת הכנסה. אני אומר רק בפתח הדברים שהיו הרבה מאוד מאבקים סביב הצעת החוק הזאת, שנוסחה על-ידי ויצו. זאת ההזדמנות להביע הערכה ותודה על העבודה שלהן. חברת הכנסת גלאון התחילה במערכה עוד בכנסות קודמות. בכנסת הנוכחית הייתי מעורב בכמה סיבובים. לאחרונה, עם הצטרפותה של חברת הכנסת גלאון מחדש לשורותינו – זה לא כל כך לאחרונה, אבל אנחנו שמחים על כל יום – היא התגייסה במלוא המרץ למאבק הזה. אני רוצה לפתוח בהערכה ותודה, גברתי, חברתי חברת הכנסת גלאון, על המרץ והאנרגיה שהקדשת לנושא ועל תרומתך ליכולת שלנו להעביר את הצעת החוק הזאת בקריאה ראשונה היום. עמיתי חברי הכנסת, נכון נהגה השרה כאשר העמידה בדבריה החשובים בפתיחת הדיון הזה את סוגיית האלימות נגד נשים במבט רחב. אנחנו נמצאים בנסיגה בחברה הישראלית בשורה ארוכה של סוגיות שנוגעות למעמדן ולזכויותיהן של נשים. אבל כמו שאמר בסוף המאה ה-19 אוגוסט בבל, מנהיג תנועת הפועלים, התנועה הסוציאליסטית הגרמנית, מבחנה הראשון והחשוב ביותר של הקדמה זה היחס לנשים. דרך היחס לנשים אנחנו יכולים לראות מה מצבה של החברה. אני חושב שזה נייר לקמוס מאוד נכון. אני חושב שהוא צריך להיות משותף גם לחברי כנסת שאולי אינם באים מאותה מסורת סוציאליסטית שחלקנו באים ממנה. אכן, מצבן של נשים הוא נייר לקמוס מאוד מאוד מדויק לגבי מצבה של חברה. כשאנחנו רואים את הנסיגה במעמדן של נשים, את המתקפה עליהן, את הניסיון לצמצם אותן במרחב הציבורי, אנחנו צריכים להיות מודאגים גם בהיבט של הנשים וגם בהיבטים הנוספים, של ההקשרים החברתיים הכלליים. עמיתי חברי הכנסת, בשנה האחרונה נרצחו בהקשרים משפחתיים שונים 17 נשים. 14 נרצחו בידי בני-זוגן; עוד שלוש נשים נרצחו על רקעים משפחתיים שונים. זאת תמונה מזעזעת, זאת תמונה איומה. בחודשים ינואר–אוקטובר 2011 נפתחו במשטרת ישראל 12,260 תיקים בגין תלונות נשים על אלימות במשפחה. בבתי-סוהר כלואים היום 1,925 אסירים בגין עבירות של אלימות במשפחה. זאת תמונה מאוד מאוד קשה. כמובן, עמיתי חברי הכנסת, כשאנחנו מדברים על תיקים שנפתחו, אנחנו צריכים לזכור את כל אותם מקרים רבים – והם רבים מאוד, רבים מדי – של נשים שלא מתלוננות, שבכלל עוד לא מגיעות, סובלות מאלימות, סובלות מאלימות במשפחה, סובלות מאלימות מבן-הזוג, אבל איכשהו עוד לא הגיעו להתלונן או להביא את עניינן בפני משטרה או גורם אחר שיכול לסייע. עמיתי חברי הכנסת, זוהי סוגיה שחשובה בה מאוד אחריותה של המדינה, כאשר התמונה היא, לפי הערכה, של 200,000 נשים מוכות בישראל. זאת הערכה שגם הובאה בפנינו בדיון הוועדה למעמד האשה, וזאת ההזדמנות לציין את העבודה החשובה של הוועדה הזאת ושל יושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת חוטובלי. כ-200,000 נשים מוכות בישראל; מספר מזעזע. ב-2009 המדינה השקיעה במיגור התופעה ובטיפול בקורבנות, כולל עלויות האכיפה והענישה, 456 מיליון שקלים, שהם 0.12%, בערך עשירית אחוז מתקציב המדינה. זאת כמובן הקצאה שאיננה מבטאת יחס של התמקדות, יחס של טיפול, יחס של מלחמה אמיתית בתופעה הזאת. מתוך הכספים שהמדינה הקצתה, 80% הופנו לענישה ולאכיפה, ורק 89 מיליון למניעה, חינוך, טיפול ושיקום. אני אומר את הדברים מכיוון שההקשר האמיתי של הצעת החוק שלנו נמצא בחוליה החלשה הזאת, של החלק השיקומי, החלק המלווה, החלק המסייע של המדינה ביחס לנשים במקלטים לנשים מוכות. כשאני אומר את הדברים, אנחנו בעצם באים לתקן בהצעת החוק הזאת מצב שהוא, הייתי אומר, בדיוק הפוך ממה שהיה צריך להיות. התפיסה שהיתה מקובלת עד הצעת החוק הזאת היא שנשים שמגיעות למקלט לנשים מוכות מקבלות מענה. הן כבר הגיעו למקלט, אז למה צריך לתת להן כסף? למה צריך עוד לתת להן למשל גמלת הבטחת הכנסה? זאת תפיסה לקויה ומוטעית מיסודה. האמת היא שנשים ששוהות במקלטים לנשים מוכות הן בדיוק הדוגמה לנשים שזקוקות להבטחת הכנסה. בדרך כלל אין להן מקור פרנסה אחר. בדרך כלל הן מגיעות למקלט חסרות כול. אגב, אנחנו יודעים מתוך מחקרים שפעמים רבות אשה מבינה שהיא צריכה לעזוב את הבית, באמת מגיעים מים עד נפש, אבל מה שמונע ממנה לעשות את הצעד הזה זה המחסום הכלכלי. לכן, הנשים האופייניות במקלט לנשים מוכות צריכות בהחלט תמיכה כלכלית, כולל גמלת הבטחת הכנסה, בהרבה מאוד מקרים. זה נכון שבעת שהותה שלה האשה במקלט יש צרכים בסיסיים שמכוסים על-ידי עצם המנגנון של המקלט. אבל מהצד השני, הסיטואציה של עזיבת הבית מייצרת הוצאות חדשות שלא היו קיימות קודם. יש הוצאות שקשורות לעזיבת הבית, למשל הוצאות משפטיות; יש הרבה מאוד נסיעות לסידורים; יש הוצאות בשל סדרי ראייה של הילדים עם אביהם; יש כמובן את כל ההוצאות הקשורות בהתארגנות: רכישת ציוד בסיסי או ריהוט בסיסי לבית חדש כשתצא האשה מהמקלט, תוספת או תוספות לשכר הדירה, שהוא בדרך כלל יותר גבוה מאשר הסיוע בשכר דירה של המדינה. מקלט לנשים מוכות מטרתו לאפשר שלב מעבר של התארגנות לקראת יציאה לחיים חדשים של האשה, של הילדים שלה, אם הם קיימים. דווקא במצב הזה הבטחת ההכנסה היא הבסיס שיכול לאפשר לנשים את הצעד הראשון הזה, את הצעד הראשון הזה בדרך לחיים חדשים ולשיקום החיים שלהן אחרי הטראומה הקשה שהן עברו. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שהצעת החוק הזאת היא הצעת חוק נכונה וערכית מאין כמותה. בכותרת הייתי אומר, שהתפיסה שעומדת מאחורי הצעת החוק הזאת היא, שגם מקלט לנשים מוכות לא יכול להיות אליבי למדינה להשתחרר מהאחריות שלה לנשים, לגורלן, לעתידן וליכולת השיקום שלהן. אחריות המדינה – עמיתי חברי הכנסת, הרעיון הזה של מדינה שלוקחת אחריות, אחראית לאזרחים, בוודאי אחראית לאותן אזרחיות, לאותן נשים שצריכות עזרה, צריכות סיוע, צריכות גיבוי – הרעיון הזה של אחריות המדינה הוא הרעיון המרכזי שעמד ביסודה של המחאה החברתית, מחאת הצדק החברתי של הקיץ הישראלי האחרון. אני שמח שלפחות בהיבט הזה ההדים של המחאה, הדרישות לצדק חברתי, הגיעו גם לשולחן הממשלה ולספסלי הממשלה והובילו להסכמה שמאפשרת לנו היום לקדם את החוק החשוב הזה. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. הצעת החוק הזאת היא לקריאה ראשונה, לכן – יש שלושה חברי כנסת שנרשמו. ראשונת הדוברים היא חברת הכנסת גלאון, שהיא ממציעי החוק, אחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – מגלי והבה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל בתודות. ראשית, תודה לויצו שיזמה וניסחה את הצעת החוק הזאת. אני מנסה לקדם את ההצעה הזאת כבר מהכנסת החמש-עשרה. בכנסת הזאת שותפים ליוזמה שלי חברות הכנסת ציפי חוטובלי ועינת וילף, וגם חברי לסיעה ניצן הורוביץ ואילן גילאון, וכמובן דב חנין, שנימק את ההצעה בפירוט רב ובצורה מקיפה ויפה כל כך – אם אפשר לומר בהקשר הזה – יפה כל כך מהדוכן. אז ראשית, תודה לכל היוזמים, לכל המצטרפים, וכמובן לויצו. אני רוצה לומר שאני עולה היום לדוכן ברגשות מעורבים. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כשאתמול העברנו את הצעת החוק בהכנה לקריאה ראשונה בוועדה, אני חשתי התרוממות רוח, שסוף-סוף המדינה תפסיק לגזול מהנשים המוכות את גמלת הבטחת הכנסה, דבר שהוא כל כך בסיסי – על מה אנחנו מדברים? על 1,632 שקלים לחודש – וחשתי התרוממות רוח, כי אנחנו יודעים מה זה הסכום הזה לנשים שבונות על הכסף הזה כדי לשלם על הטיולים לילדים ולשלם על הספרים. כשהן נאלצות, בגלל אלימות קשה, לעזוב את הבית ולברוח למקלט, ראשית, הן לא יכולות להמשיך לעבוד, כי החיים שלהן בסכנה. כמו שאנחנו יודעים, בדרך כלל המקלט הוא לא בעיר מגוריהן או במקום מגוריהן, ולכאורה הן מוגנות במקלט, הן גם מוגנות פיזית, וגם דואגים לכל צורכיהן, אבל אותו סכום, שלאשה הזאת זה עולם ומלואו – עד היום המדינה ביטלה להן את הסכום הזה. המדינה הפסיקה לתת להן את הסכום הזה. הדבר שנחשפתי אליו, בעזרתה של ויצו, בעזרתן של נציגות ויצו, הוא שנשים רבות העדיפו פעמים רבות להישאר במעגל הטרור, האלימות והפחד כדי לא להפסיד את אותה גמלת הבטחת הכנסה, שעליה, כמו שאמרתי קודם, הן כבר תכננו תכנונים ארוכים. אני רוצה לברך גם את שר הרווחה משה כחלון ואת ועדת השרים לחקיקה שהחליטה, באמת אחרי הרבה שנים – אני מנסה במשך כמה כנסות לקדם את הצעת החוק הזאת – לתמוך בהצעה מתוך איזשהו שינוי בגישה, בתפיסה, מתוך שינוי בהבנה שמצבן של נשים מוכות לא דומה למצבם של שוהים אחרים במוסדות אחרים, ואני אומרת את זה עם כל ההערכה ובלי לפגוע כמובן בשוהים אחרים; ומדובר כאן בשאלה של חיים ומוות, אנחנו מדברים – אתמול נרצחה אשה, זה נאמר כבר קודם – מדובר בשאלה של חיים ומוות. הדבר הזה, שנשים מוכנות להישאר במעגל האלימות כדי שהכסף הזה יגיע לצורכיהם של ילדיהן, זה דבר בלתי מתקבל על הדעת. נעשה כאן שינוי תודעתי. שר הרווחה הודיע מהדוכן הזה, לפני כמה חודשים, שהוא תומך בהצעה. אני ביקשתי מחבר הכנסת חיים כץ, יושב-ראש ועדת הרווחה של הכנסת, להביא את ההצעה לדיון במיוחד לרגל ציון יום המאבק באלימות נגד נשים. אני רוצה להודות לו על כך שהוא הביא את זה אתמול לדיון בוועדה שלו. כמו שאמרתי קודם, אני לא יודעת אם אפשר לומר בהקשר הזה "התרוממות רוח" – כל כך שמחתי שסוף-סוף ועדת הרווחה של הכנסת אישרה את הצעת החוק. גם היום אנחנו נאשר את זה במליאה, ואז, כמובן, הגיע ה"אבל". אני רוצה להתריע כאן מהדוכן, אדוני היושב-ראש, שהצעת החוק קובעת שאם אשה שהתה במקלט יותר מחודש היא תהיה זכאית לקבל את אותה גמלת הבטחה לפי התנאים הקבועים בחוק, ובלבד שכמובן היא שוהה במקלט על-פי ההסדרים של משרד הרווחה והשירותים החברתיים. ואז הגיע אתמול האוצר – אני רוצה לשתף אתכם – נציגי האוצר, ליתר דיוק, כמה דקות, או כשעה, לפני פתיחת הישיבה, והודיעו לי שבעצם יש להם השגות על שינוי הקונספציה, על הדבר הזה שלא מבטלים את גמלת הבטחת הכנסה בזמן שנשים שוהות במקלט. לא מתאימה להן הקונספציה הזאת. הם לא רואים את הנשים לנגד עיניהם. הם ממש לא רואים אותן. הם רואים מספרים: 1,632 שקלים; כבשת הרש שהם מבקשים לגזול. אתמול הם הציעו הצעה: אולי בכלל – – – <היו"ר שלמה מולה:> גם נדמה לי שלא מדובר במיליארדים. <זהבה גלאון (מרצ):> הצעת החוק הזאת – אני רק רוצה לסבר את האוזן: הצעת החוק הזאת, אין לה עלות; היא לא הצעה תקציבית. העלות שלה היא כ-3.5 מיליונים, אומרים המחמירים. על-פי הערכות שאנחנו עשינו מדובר אף בסכום נמוך יותר. <היו"ר שלמה מולה:> ממש. טוב. <זהבה גלאון (מרצ):> באמת מדובר בגזלת כבשת הרש. אני משתפת – – – <השר יוסי פלד:> זו בושה. <זהבה גלאון (מרצ):> זו בושה, כמו שאומר השר פלד. זו בושה. זו בושה שהמדינה או האוצר מבקש להכות בנשים המוכות פעם שנייה. חברי חברי הכנסת – – – <היו"ר שלמה מולה:> טוב. <זהבה גלאון (מרצ):> רגע, תרשה לי עוד משפט אחד. <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אני רק רוצה לספר. אמרו לי נציגי האוצר – אנחנו כמובן בהתדיינות. אנחנו לא נסכים. לא נראה לי שהכנסת תסכים שזה יעבור – אמרו: אולי אנחנו נבטל להן את דמי הכיס שהנשים מקבלות. <היו"ר שלמה מולה:> איפה? במקלט? <זהבה גלאון (מרצ):> כמה כסף לדעתכם הנשים מקבלות כדמי כיס? 10 שקלים ביום. זה מחפיר. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לסיים ולומר: היום אנחנו נאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה, ואני חושבת שזו בשורה – אתה יודע, בשורה מסוימת לנשים ששוהות במקלטים, שהמדינה תפסיק לגזול מהן את גמלת הבטחת ההכנסה. ואני מתחייבת שאנחנו ניאבק שההצעה הזאת גם תעבור בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> מאה אחוז. תודה רבה. גברתי השרה, אני חושב שאת – בהצעת החוק הזאת חברת הכנסת גלאון גילתה שיש איזושהי הסתייגות של האוצר, ומדובר בפרומילים ולא מדובר במיליונים, ואולי אפשר יהיה להסתייע בך כדי שהאוצר יסיר את התנגדותו. אני מניח – משאיר את ההתדיינות לכן. אני מזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני כמובן מצטרף לברכות לעמיתי חברי הכנסת זהבה גלאון, דב חנין ושאר היוזמים על ההצעה החשובה הזאת, שאנחנו כמובן נתמוך בה. אני גם רוצה, במסגרת הדיון המיוחד הזה על מאבק באלימות נגד נשים, לדבר, אדוני, בגאווה, על קמפיין נגד אלימות שאני ועמיתי במפלגת תע"ל, יחד עם אתר "בוקרא" החדשותי, שמושבו בנצרת, השקנו לפני כמה שבועות נגד אלימות ושימוש בנשק. <היו"ר שלמה מולה:> יפה מאוד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> צעירים עוברים, בעיקר במקומות ציבוריים, ומחתימים על עצומה. נוסף על כך יש באתר "בוקרא" סרטונים של משפחות שבניהן נהרגו במעשי אלימות. הסרטונים האלה קורעים את הלב, כאשר אמא, אבא או אח מדברים על החוויה האישית, על ההתנסות, על הכאב, על האובדן, והוא או היא שואלים: למה? בשביל מה? ואומרים: אפשר היה למנוע זאת, את אובדן החיים של היקרים מכול. הקריאה היא מצד אחד אל המשטרה, שתקיים את חובתה ותשליט סדר, תמנע את הפשיעה, תאסוף את הנשק – תשמע, יש קריאה, אדוני היושב-ראש, לשר לביטחון פנים, למפכ"ל המשטרה – – <היו"ר שלמה מולה:> לאסוף את הנשק? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – לאסוף את הנשק מהיישובים הערביים. אדוני היושב-ראש, אני עמדתי כאן ב-18 במאי ואמרתי: רבותי – גם לפני שנתיים-שלוש אמרתי אותו דבר – יש טילי "לאו" ביישובים הערביים. משתמשים בהם ארגוני פשיעה כאלה או אחרים. לפני עשר שנים נורה טיל "לאו" בכפר ראמה על בית. טיל כזה נורה בזמנו בטייבה, וגם בנתניה. איך אפשר להאמין שהטילים האלה עדיין מסתובבים חופשי, כל ילד ברחוב יודע שהם קיימים, ורשויות אכיפת החוק לא אוספות? <היו"ר שלמה מולה:> זו אוזלת יד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> עכשיו, אם זה היה נשק שהרשויות או שירותי הביטחון היו חושבים שהוא נמצא על רקע לאומי או ביטחוני, הרי דקה לא היה נשאר – לא הנשק ולא מי שמחזיק אותו. ולכן יש הרבה שאלות, אדוני היושב-ראש, תהיות, כעס, התרסה. מצד שני, זה לא רק המשטרה; הביקורת היא פנימה, כלומר אי-אפשר שהפתרון הקל ביותר יהיה לשלוף נשק – על כל סכסוך: אקדח, רובה, סכין. המעשה הנפשע של רצח אבא ושני בניו באום-אל-פחם לאחרונה – נורא, נורא ואיום. אנחנו משמיעים קריאה: די לאלימות, וזו כותרת, זו ססמת הקמפיין שלנו; די לאלימות. הנשק הורס אותנו, הנשק הורג אותנו. אדוני היושב-ראש, על המשטרה לקיים את חובתה למנוע את הרצח הבא, ובעיקר רצח נשים. אני אמרתי שהכותרת הזאת שניתנת למה שקרוי "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה" – אין משפט שהוא יותר קשה וקונטרדיקטיבי מזה. אין כבוד ברצח. גבר רוצח, שרוצח אשה, אין לו כבוד. אין לו כבוד. ולכן השימוש, לפעמים, של דוברי המשטרה או דוברים שמעבירים בביפרים הודעות: נרצחה אשה בלוד, החשש: רצח על רקע חילול כבוד המשפחה – א. לעתים מתברר שזה לא המצב. כך הם פוגעים באשה אחרי שהיא נרצחה, בבת שלה, שהיא בת 11, במשפחה לעתיד. זה נורא ואיום. היא גם נרצחת, וגם מתעללים בשמה הטוב, בגופתה, כשהיא עדיין מתבוססת בדמה. ולכן, הצעתי היא שלא יהיה שימוש במושגים חיוביים יחד עם רצח נשים. אפשר להגיד: רצח נשים. זה נורא מספיק, רצח נשים. מה, זה לא מספיק? <שלי יחימוביץ (העבודה):> לפחות לא אומרים "על רקע רומנטי". <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני תמיד מזכיר ואומר שאצל ערבים התקשורת אומרת "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה"; אצל יהודים היא אומרת "רצח על רקע רומנטי". בשני המקרים זה נורא. "רומנטיקה" ו"כבוד" אלה מושגים חיוביים – – <היו"ר שלמה מולה:> האמת היא שעל רצח בקרב עולי אתיופיה אומרים: על רקע קשיי הקליטה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – חיוביים, והם מסמלים מסר של הקלה במניעים. מי שמשדר מסר חיובי עם רצח נשים מגלה הבנה למניע. אסור שהדבר הזה יימשך, אדוני היושב-ראש. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> אמרת דברים חשובים, ולכן לא יכולתי לעצור אותך. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <היו"ר שלמה מולה:> את יכולה להתערב. לגבי הצעת החוק? אז מגלי. בבקשה. השרה מבקשת, אז מייד אחרי זה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> בהמשך להערה שלך ולדברים של חברת הכנסת גלאון לגבי הצעת החוק, הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק מאוד מאוד חשובה. זו גם הסיבה שבוועדת השרים לחקיקה היא זכתה לתמיכת הממשלה. אני אומר יותר מזה: אני הייתי בשעתו, לפני משהו כמו שנה וחצי, אולי מעט יותר אפילו, בסיור במקלט לנשים מוכות יחד עם ראש הממשלה, ושם באמת הוסבר לו הנושא הזה של הזכאות לגמלה בתקופת השהייה במקלט וכו', ואיך נשים נפגעות. במהלך הסיור הזה הוא לקח על עצמו והתחייב שאכן הנושא הזה יתוקן, כך שיש כאן הרבה מעבר רק להחלטת ועדת שרים לחקיקה – גם מחויבות של ראש הממשלה. לכן, לא חשבתי שיש פה איזושהי בעיה, לא חשבתי אפילו להתערב. ברגע שהבנתי שנוצר איזשהו קושי – שאני לא בדיוק מכירה אותו. שאלתי את חברת הכנסת גלאון, היא אמרה לי – זו גם הצעת חוק שעולה 3.5 מיליון שקלים, אני מבינה, 4 מיליון שקלים; באמת, סכום שאפילו לא תקציבי, מבחינת החוק. אז אני כמובן אנסה לברר, גם עם שר האוצר, איפה כאן בדיוק הבעיה, ואני מקווה שנצליח לפתור את זה. כמובן, נתגייס לעניין זה. אני חושבת שזה חשוב. הצעת החוק מאוד מאוד חשובה, ולא רק אני תומכת בה, ואני אכן אתגייס לעניין הזה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה על ההבהרה הזאת, היא מאוד חשובה. מגלי והבה, בבקשה. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, השר יוסי פלד והשרה לימור לבנת, חברי חברי הכנסת, אין ספק שהצעת החוק היא עוד נדבך חשוב בחומה המגינה על הנשים בכלל על הנשים המוכות בפרט, ובאמת צריך להודות על קיום הדיון הזה ולהודות לאותן חברות כנסת שנושאות את הדגל בנושא הסיוע לנשים בכלל ולנשים המוכות בפרט. כי התופעה הזאת של אלימות, אדוני היושב-ראש, חצתה את כל שכבות החברה הישראלית, את כל העדות בישראל. מצאנו את עצמנו נתקלים בתופעות מטרידות ביותר של רצח נשים, ולפעמים לא מספיק הכאב והאובדן – גם חוסר היכולת של המשטרה להגיע לפעמים למבצעים ולהגיע להעניש את אלה שעשו את הרצח הזה. נכון הוא – נדמה לי, חבר הכנסת בילסקי, שביקרנו באחד המעונות של נשים מוכות – אני לא אזכיר באיזה מקום ובאיזה יישוב, למען צנעת אותן נשים – ומצאנו נשים שסובלות. קודם כול, מספר הנשים שנמצאות שם הוא מספר לא מבוטל, עם הילדים שלהן. כאן לא מספיקה הצעת חוק שתיטיב בקצבה, מתן קצבה לאותן נשים, אלא כיצד מוסדות המדינה, משרד הרווחה, יכולים לסייע לאותם מעונות בתקציבים. כי מצאנו את עצמנו כשבעצם מי שמטפל זה ברוב המקרים או העירייה – ואנחנו יודעים מה תקציב העיריות והרשויות – או מתנדבים למיניהם. כן, גברתי השרה, סיימת את הדיון? אני נתתי לכם בתחילת דברי כל כך הרבה מחמאות, לנשים כאן בכנסת, שנושאות את הדגל הטוב הזה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> תשמע, יש כאן שלוש פמיניסטיות. <זהבה גלאון (מרצ):> שיבחנו אותך – – – ואיפה – – – ואיפה הוא? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <מגלי והבה (קדימה):> תמיד. אמא שלי חינכה אותי, דרך אגב. חלק מהחינוך בבית אצלנו זה לכבד את האשה, ואני מקווה שהרבה ימשיכו במסורת הזאת, ויש לי כבוד גדול לכן על המאבק שלכן, אבל רציתי את האוזן שלכן. באמת, ביקרנו במעון של נשים מוכות וראינו את מספר – – <היו"ר שלמה מולה:> אדוני, אני אוסיף לך עוד דקה בגלל שהפריעו לך. <מגלי והבה (קדימה):> גברתי השרה, באמת שמצאנו שם לא רק נשים מוכות – כל אשה עם כמה ילדים. ראינו שאחת הבעיות שהן סובלות מהן – זה נכון שעכשיו הצעת החוק תבוא לתת להן את הסיוע, ולו במקצת, אבל היעדר תקציבים לאחזקת אותו מקום, ובלילות החורף הקשים, והתלהבנו מאותם מתנדבים שנראים ובאים לסייע ולתת את האוכל ולתת את הבגדים, לפעמים. אבל זה לא מספיק. צריך לעשות. אני אומר, משרד הרווחה – שיעשה את הבדיקות האלה, ולראות – לא להקטין את המעונות האלה, במספר, אלא להגדיל ולתת להם את הסיוע הדרוש. וכפי שאמרתי, אחד הדברים שאנחנו רואים – והתופעות האלה חוצות את כל הגבולות ובכל המקומות. אתה כבר יכול למצוא את זה בכפר ובעיר, ואתה יכול למצוא את זה במאהל הבדואים ובכל יישוב. ולכן, מוטלת עלינו האחריות כאן, לא רק לנשים אלא לכל נבחרי הציבור, לעשות כל מה שביכולתנו לסייע ולפעול, כל אחד בדרכו, כל אחד ביכולת שלו, לנסות למגר את התופעה הזאת מהשורש; להתחיל את זה באמת מהגיל הרך, מהחינוך לשוויון. לפעמים, חברותי חברות הכנסת, אני מקנא קצת בנשים, כי לפעמים אני מוצא שהמלחמה לשוויון אצלכן מתקיימת הרבה יותר מאשר המלחמה שלנו, כמגזר, לשוויון. אז תמיד אני רואה, בעצמי, בקטע הזה חשיבות במאבק שלכן, כי אם אתן תשיגו את השוויון, ודאי וודאי שגם אנחנו נצליח להשיג את השוויון, שאמור להיות הנר והדגל, בעצם, של כל חברה נאורה, לא רק כאן אלא גם בכל העולם. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת זאב בילסקי, אחריו – נסים זאב, ואחרון הדוברים – מיכאל בן-ארי. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני קודם כול רוצה לברך אותך. אני זוכר ביום הראשון שנבחרתי לתפקידי כיושב-ראש הסוכנות היהודית, אתה זה שקיבלת אותי בשיחה מאוד מעניינת, ועכשיו – כן, הרצל היה בזמנו בסוכנות היהודית, חבר הכנסת דודו רותם, והיושב-ראש קיבל אותי במאור פנים ובסבר פנים יפות. אשר להצעת החוק, אני חושב שזאת הצעת חוק מאוד מאוד ראויה, ומובן שנתמוך בה, אבל תוך כדי הדיון, וכשאני שומע את כולם מדברים על מצבן של הנשים, ועל זה שהן מגיעות למקלטים, אני חש תחושה מאוד קשה, ואני אספר לכם למה. אני הייתי עד בזמנו, כשהייתי ראש עיריית רעננה, למאבקה של רות רזניק, שהיתה החלוצה בתחום של מקלטים לנשים, ונדמה לי שהיום כבר יש 14–15 מקלטים לנשים בכל הארץ, ובאמת בדקתי, ובמשך שנה בין 700 ל-800 נשים מגיעות לאותם מקלטים, ויחד אתן מגיעים קרוב ל-1,000 ילדים. הן צריכות לשהות שם, מחביאים את המקום, מגינים עליו, ולמעשה התחושה שלי היא שהאשה, למעשה, לא רק שהכו אותה, לא רק שאיימו עליה, לא רק ששברו עליה את כל הבית, אלא עכשיו מכניסים אותה לאיזשהו בית-סוהר שצריך לשמור עליה. עכשיו, בזמני הקימו ברעננה מוסד שנקרא "בית נועם". "בית נועם" היה רעיון יפה מאוד, שאותם גברים – להכניס אותם; במקום שהנשים תשבנה במקלט לנשים מוכות, הגברים ישבו במקלט, והם בתנאים – השופט שולח אותם לשם, ושם לא רק שהם מוחזקים, אלא הם גם עוברים שיעורים, כדי שילמדו אותם איך סופרים עד עשר, איך לא מרימים את היד, ובמשך חודשים מנסים להכשיר אותם כדי שיוכלו לחזור הביתה. מובן שהבעיה הראשונה היתה שהשכנים ישר התנגדו. אני זוכר שהייתי צריך להפעיל את כל כישורי ואת כל יכולתי כדי לבקש מהשכנים: תשמעו, זה חשוב מאוד לקהילה שיהיה המקום הזה, הלוא באף מקום לא ירצו אותם, בואו נכניס אותם לפה. לצערי הרב, הנושא הזה של "בית נועם" לא התפתח, ואנחנו עדיין מטילים על הנשים לא רק את העונש שהכו אותן, שהתאכזרו אליהן, אלא גם את העובדה שהיא צריכה עכשיו לשבת באיזשהו בית-סוהר עם הילד שלה, אחוזת פחד כל הזמן – מי זה שבא, מי זה שמסתובב, מי זה שמצלצל בדלת – ואותו מכה, הוא יושב וחוגג בחוץ. לכן הייתי מאוד מצפה שממשלת ישראל תקדיש מאמץ רב לנושא של הגברים, שאותם הגברים יהיו בבתים כמו "בית נועם", והנשים יוכלו להיות בבית עם הילדים שלהן. רק לסיום, אדוני היושב-ראש, כמה שהצעת החוק הזאת נכונה, מכיוון שבדרך כלל כשיש אלימות בבית, אותו אדם אלים גם מוציא את העצבים שלו ואת כל האלימות שלו על כל מה שיש בבית – שובר והורס, בפני הילדים שלו. ככה שאותו כסף קטן – איך אמרה חברת הכנסת גלאון? אותם 10 שקלים ליום, שגם רוצים לקחת ממנה – כדאי שייתנו לה קצת יותר, כי כשהיא תחזור הביתה היא צריכה לא רק לשקם את החיים שלה, אלא גם לשקם את הבית שלה, שאותו אדם אלים הראה את כוחו הגדול בכך שלא רק הכה אותה, לא רק השפיל אותה בעיני ילדיה, אלא גם שבר והרס את כל הבית. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, נסים. אחריו, אמרתי – – – <עינת וילף (העצמאות):> – – – <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה, עינת וילף. אחרונה תהיה חברת הכנסת עינת וילף. אומנם סגרתי את הרשימה, אבל זה בסדר. בבקשה, נסים. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה רגוע? <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברמת העיקרון אני בהחלט מסכים שאשה שנמצאת במעון לנשים מוכות, אם נותנים לה את הבטחת ההכנסה, זה הדבר המינימלי המתבקש. אז הנה, אני אומר לך, גברת זהבה גלאון, שאני מאוד רגוע, ואני אומר את זה ממש מתוך הכרה וידיעה. אבל אני רק רוצה לומר משפט נוסף, והוא מאוד חשוב: צריכים לעודד את הנשים גם לצאת מהמקלט, ולא לעודד אותן להישאר כמה שיותר. יש מקרים, לצערי הרב, שיש גם ניצול לרעה. יש ניצול לרעה בכך שלפעמים נשים, כדי להתחיל את מהלך הגירושים שלהן, צריכות ללכת אולי עם נקודות זכות כלפי מעלה, אז נקודות הזכות שלהן, קודם כול – צריכות להראות שהן היו במעון לנשים מוכות. מגישות תלונה כלשהי, וכבר רצות למעון לנשים מוכות. מספיק שהיא תהיה שם חודש אחד, אז כבר יש לה תיק של אלימות של בעלה, שבעצם גרם לה להגיע לאותו מקלט. אני מכיר מקרים כל כך קיצוניים, תאמינו לי, אני חי בעולם של – בסביבה שלנו, לא פחות מכל מי שמציע פה את החוק, יש מקרים שהבעל בכלל בחוץ-לארץ, והאשה היא בארץ, והיא רוצה להיות במקלט. שואלים אותה: מדוע? היא פוחדת שאולי בעלה יגיע מחוץ-לארץ. יכול להיות. אז צריך באמת להבחין אם העניין הזה, של אותו פחד, שאני חושב – – – <היו"ר שלמה מולה:> בדרך כלל הדברים האלה נתונים לאנשי המקצוע, והם בודקים. <נסים זאב (ש"ס):> נכון, נכון. אז אני אומר, גם אנשי מקצוע צריכים לעזור. זה חלק, הייתי אומר, מהעניין הפסיכולוגי, כדי לעזור ולחלץ את האשה – להוציא אותה מהמקלט. ותאמין לי שזה דבר נחוץ ביותר, לא רק לקבע אותה ולהשאיר אותה. ואולי לפעמים יש גם אינטרסים כלכליים מאחורי זה. אני אומר לך, אתה עוד לא מכיר את זה כל כך לעומק כמוני. חשוב להם לפעמים שהמקלט גם יהיה מלא בנשים, כי זה כל יום עניין של עוד הכנסה. אבל אני לא מדבר על כל המקרים, חלילה. רוב המקרים, ודאי ברובם המכריע, יש הצדקה לזה. כל אשה שבאה למקום הזה לא באה – בגלל שבאמת חוששת אולי לחייה ולשלומה. אבל אני אומר, צריך לעזור גם בתחום של השיקום, תוך כדי זה שהיא נמצאת באותו מקלט, וזה החלק הכי חשוב. אני רוצה לומר שיש גם מקרים, בעצם, הפוכים, שהגבר מוכה על-ידי האשה, ועל זה אנחנו אף פעם לא מדברים. היו כבר מקרים רבים שראינו שגברים מרגישים נרדפים. אני לא אומר את זה בלשון שחלילה וחס אני מוריד, הייתי אומר, בהצעת החוק הזאת. אני באמת חושב שהצעת החוק היא במקום. אבל צריך גם להתייחס לאותם המקרים שגברים לא מתפקדים, ולא יכולים ללכת אפילו לעבוד – עד כדי כך – כי יש אולי הליכים של גירושים ויש בעיות מאוד קשות מסביב, והעניין של המזונות לפעמים הוא מאוד – חלק כבד במהלך העימות בין בני-הזוג. והדבר הכי חשוב – שהילדים לא יהיו במשחק הזה בין הגבר לאשה. צריך לתת את הזכויות, בסופו של דבר, לגבר לראות את ילדיו הביולוגיים, ולעשות את הכול כדי שהמשמורת והסדרי הראייה יהיו באמת שוויוניים, כי בסופו של דבר מי שמשלם את המחיר זה הילדים, ולא מישהו אחר. לכן חשוב מאוד לעזור לבני-הזוג, ששניהם יזכו לראות את הילדים, שתהיה איזו חלוקה צודקת ושוויונית, כי בסופו של דבר אנחנו רוצים את טובת הילד. <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה. מיכאל בן-ארי. בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עינת וילף, אחרונת המתדיינים בחוק זה. בבקשה, אדוני. לרשותך שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, החוק הוא חוק חשוב. אני רוצה לדבר על היבט נוסף. אני מלווה מקרוב מעון מן הסוג הזה. עד כמה שעל-פי החוק מותר לי, כחבר כנסת, להיות מחובר אליו, אני מחובר. גם יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה ביקרה במעון הזה. אנחנו מטפלים שם בבנות, בעיקר צעירות – זה יכול להתחיל מגיל 14–15 ועד סביבות גיל 30, אלה בנות שעוברות חוויות קשות מאוד בזוגיות, לעתים רבות זוגיות מפוקפקת. תהליך השיקום שם – בדרך כלל לא מדובר בבנות או נשים שיש להן ילדים. מדובר במקרים קשים. רוב הנשים – הילדים, אם היו ילדים, הילדים נלקחו על-ידי הרווחה לאימוץ, וכן הלאה. אבל שם יש דבר אחד נוסף, מעבר לעניין של הבטחת הכנסה, שהוא כמובן דבר נדרש במקומות הנכונים, יש התהליך של השיקום המאוד-מאוד ארוך של האישיות, שנמחקה במשך – לפעמים זה יכול להיות חודשים של התעללות. לא מזמן פגשתי שם מקרה של אשה שעברה 20 שנים של התעללות. אם היא לא היתה מביאה לבן-הזוג שלה, לבעלה, כל יום את בקבוק הוודקה ואת 200 השקלים בערב, הוא היה מפרק את עצמותיה כל יום מחדש, במשך 20 שנה. אשה כזאת צריכה לא רק את המעון שייתן לה את האוכל, את המיטה ואולי את הפעילות, אלא גם את הליווי הטיפולי, הפסיכיאטרי, הפסיכולוגי, וליווי צמוד. ומשרד הרווחה, אף שהוא מספק חלק מהדברים האלה, עדיין מדובר בקצה הקרחון. עדיין העמותות שעוסקות בזה צריכות לגייס ממון רב כדי לתת לנשים האלה את האפשרות לשקם את חייהן, כדי שהן יוכלו לצאת מהמעון הזה אחרי חודשים, או לעתים כמעט שנה; לצאת ולבנות לעצמן את החיים מחדש. האישיות שלהן – במשך השנים האלה הן איבדו את האמון בעצמן, הן איבדו את הזהות שלהן. הפעולה הזאת צריכה לעמוד גם לעיניו של המחוקק, לעיניו של שר הרווחה כשהוא עוסק בנושא הזה של נשים במקלטים. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה אנחנו נעבור להצבעה. בבקשה, עינת, שלוש דקות לרשותך. <עינת וילף (העצמאות):> תודה רבה לך. כבוד היושב-ראש, השר וחברותי חברות הכנסת, אני רוצה להודות גם לך, חברת הכנסת גלאון, על כך שנתת לי את האפשרות להיות שותפה לך בחוק זה, ואמשיך כמובן לסייע ככל הניתן כדי לקדם אותו. רציתי להתייחס כאן לנושא שהוא רחב יותר, גם כחלק מההצעה לסדר, והוא בעצם השימוש במסורת כדי להצדיק סוגים שונים של אלימות נגד נשים. זה דבר שגורם להרבה אנשים שרוצים לחשוב על עצמם כמי שמבקשים לכבד מסורות של אחרים – פתאום הם מוצאים את עצמם משתפים פעולה עם ערכים שאין דרך אחרת לכנות אותם אלא "חשוכים", ואפילו הייתי אומרת "פרימיטיביים". אני חושבת שמאוד חשוב שתצא קריאה ברורה מכאן שלא ניתן יד לשום שימוש במסורת, בדת, כאמצעי שמצדיק הדרת נשים, אלימות נגד נשים, וכל ראייה של נשים כמי שמעמדן נחות וכמי שעצם קיומן – ודאי במרחבים מסוימים – מפר את שלוותו של הגבר. אנחנו מקיימים את היום הזה ואת הדיון ביום החשוב הזה בתקופה שאכן יש תהליך הולך וגובר, שבשם טיעונים של מסורת ודת, בעצם עושים שימוש נקלה ונבזה כדי להגיד לנשים: מקומכן לא כאן. ואכן, זהו תהליך מסוכן, שלוקח את החברה הישראלית הרחק מהמקורות המתקדמים והמודרניים שלה. צריך לבוא ולהגיד שאם יש גברים שמוצאים שעצם קיומן של נשים במרחב הציבורי מקשה עליהם את ההתנהלות, את הלימודים, את ההשתתפות בעבודה – יתכבדו ויישארו הם בביתם, בדיוק כפי שהציע כאן חבר הכנסת בילסקי ביחס למעונות. צריך להרחיק את הגברים המכים ולאפשר לנשים להישאר בביתן ולהרגיש בטוח בביתן. זאת צריכה להיות החשיבה. ברור שבהיעדר זה עושים את מה שאפשר, אבל החשיבה צריכה להיות כל הזמן: איך אנחנו מאפשרים לכולם להתנהל ולהיות במרחב הציבורי. ומי שמפריע, הוא שצריך להתרחק מהבית, מהמרחב הציבורי, ולא מי שמנסים לתאר אותו – במקרה הזה, הנשים – כמי שמפריע. ולכן, גברים שמוצאים שתמונות של נשים, מראה מרפק, שירתן, אינו מאפשר להם להילחם, לעבוד, ללמוד – יתכבדו ויישארו בביתם וישאירו את המרחב הציבורי לנשים שמסוגלות להילחם, ולעבוד, ולפרנס וללמוד כשיש גברים בסביבה. אנחנו מסתדרות. תודה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. גם עמדת בלוח הזמנים. אני עובר להצבעה, רבותי. אני מפעיל את השעון. הצבעה, בבקשה. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 14 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 39) (זכאות לגמלה בתקופת שהייה במקלט לנשים מוכות), התשע"ב–2011, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר שלמה מולה:> ובכן, 14 בעד, אין מתנגדים. הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 39) (זכאות לגמלה בתקופת שהייה במקלט לנשים מוכות), התשע"ב–2011, של חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת, עברה בקריאה ראשונה ותעבור להמשך דיון לוועדת העבודה והרווחה. <קריאה:> – – – <היו"ר שלמה מולה:> כן, העבודה והרווחה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <היו"ר שלמה מולה:> לא. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – שנייה ושלישית. <היו"ר שלמה מולה:> על-פי הסעיף, אך ורק לוועדת הכנסת. <קריאה:> – – – <היו"ר שלמה מולה:> מאה אחוז. <הצעות לסדר-היום> <ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים> <היו"ר שלמה מולה:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום ועוברים להצעות לסדר-היום בנושא: ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים, שמספרן 6389, 6428, 6527, 6539, 6569, 6596, 6599, 6600 ו-6610. ראשונת המתדיינים, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חברי הכנסת מיכאל בן-ארי, חנין זועבי, מסעוד גנאים וזהבה גלאון. בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברותי חברות הכנסת, אני עומדת כאן על הדוכן כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, שבמהלך החודש האחרון, מאז פתיחת מושב החורף, עסקה בעיקר בנושא אחד, והנושא הוא הדרת נשים מהמרחב הציבורי במדינת ישראל. דיברה על הדברים השרה לימור לבנת, שכבר לא נמצאת כאן. אני רוצה להציג זווית חדשה להסתכלות על העניין הזה. איך אנחנו בדרך כלל מציגים את הסיפור הזה של הדרת נשים? אנחנו אומרים: יש מגזרים, סקטורים בחברה הישראלית, שנוטים להדיר נשים; חרדים, ערבים, אולי אפילו בציונות הדתית אנחנו רואים תופעות פסולות כאלה. אבל בעצם, מה שהתגלה בדיונים האלה – ועל זה אני רוצה שניתן את הדעת – שמי שאחראי באמת להדרת נשים מהמרחב הציבורי במדינת ישראל זה לא פחות ולא יותר המדינה, בכוח שהיא נותנת לכל אותן אוכלוסיות להדיר נשים. ואני אתן דוגמה: רדיו "קול ברמה", אותו רדיו חרדי שהחליט, באופן באמת מדהים כמעט, שנשים לא יכולות לדבר ברדיו. אין פסיקת הלכה כזאת, אדוני היושב-ראש. <היו"ר שלמה מולה:> לא להתראיין או לא לדבר? <ציפי חוטובלי (הליכוד):> לא להתראיין, לא לדבר. אם אשה רוצה להתראיין, היא יכולה לשלוח פקס, ויואילו בטובם להקריא את הדברים שלה. באמת יפה מצדם, מאוד נאור ומתקדם. ואתה יודע, אני לא מדברת כבר על זה שבאמת, אין לזה שום אסמכתה הלכתית, ומדובר בהקצנה גרידא. אני מדברת על זה שיושבת הרשות השנייה, בדיון של הוועדה לקידום מעמד האשה, ונותנת לגיטימציה להדרת נשים על תדר שהמדינה חילקה, שהוא תדר ציבורי. זה שימוש ברכוש ציבורי לכל דבר ועניין. התדרים במדינת ישראל הם מוגבלים, אדוני השר, וכשתחנת רדיו מקבלת זכות שימוש וזכות להשמיע את קולה – אנחנו הרי בעד חופש ביטוי, אנחנו מדברים על זה מאתמול בערב – לא יעלה על הדעת שהרשות השנייה תיתן יד להדרת נשים מהמרחב הציבורי במדינת ישראל דרך גלי האתר. <היו"ר שלמה מולה:> נדמה לי שזה סוג של אפליה בוטה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אני רוצה להגיד לך שכשאני שאלתי אותם למה בעצם הם לא אוכפים עליהם את חוקי השוויון, שמעוגנים כל כך יפה בחוקי-היסוד – את כל אותם עקרונות יפים שמעוגנים – התשובה המדהימה שקיבלתי היתה: זה לא משתלם מבחינת הרייטינג. כי עשו סקר בקרב אותן נשים שהן מאזינות של אותה תחנת רדיו, והן לא מוכנות לשמוע נשים. דיברה אתי ד"ר עליזה לביא השבוע, שהיא חברה ברשות השנייה, ואמרה: קיבלתי עשרות פקסים של נשים שלא רוצות שקולן של נשים יישמע בתחנת הרדיו. ואני אומרת: זאת הבעיה, שאנחנו כמדינה נותנים יד לאותן תפיסות מקולקלות. גם אם אנחנו לא באים לחנך את הציבור באבחת חקיקה או איזשהו מהלך, כשאנחנו משתמשים בזירה הציבורית, אנחנו צריכים לאפשר לכל האוכלוסיות לבוא לידי ביטוי, וקודם כול, ובראש ובראשונה, שוויון מגדרי. ולכן, בכוונתי לתקן את חוק הרשות השנייה ולהגיש הצעת חוק שתחייב שוויון מגדרי, ומי שלא יעמוד בתנאי הבסיסי הזה, שיהיה כתוב בחוק, פשוט לא יקבל זיכיון לשדר. נורא פשוט. אבל זאת האחריות של המדינה לקבוע את זה, כי מה שהיה מובן מאליו, מסתבר שהוא לא מובן מאליו. זה סיפור אחד. סיפור שני, לא פחות מקומם – מחיקתן של נשים מהזירה הציבורית. מי היה מאמין שהמאבק של הוועדה לקידום מעמד האשה, אחרי שנים שנשים נאבקו נגד פרסום זול של נשים בבגדי-ים, פרסום שבעצם מציג נשים כחפצים, כאובייקט מיני, החליטו לנהוג בדרך חדשה של אלימות כלפי נשים – העלמת הנשים. אין נשים בעולם. אין נשים בפרוספקטים שעיריית בית-שמש מחלקת, אין נשים בשלטי החוצות של קופת-חולים "מכבי" שעיריית ירושלים מפרסמת – אין נשים בעולם. דרך מצוינת להתמודד עם קיומן של נשים. אמר אצלי בוועדה חבר הכנסת אילן גילאון: אני בעד נשים, כי אמא שלי היתה אשה ואחותי היתה אשה. אתה יודע, לכל אחד יש בבית אמא, אחות, בכל זאת – שכנים. אנחנו מדברים על דברים שהם זרים לחלוטין, בוודאי לתורת ישראל, ליהדות. מדינת ישראל מתהדרת בהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית, בערכי שוויון, ערכי יהדות. כל הדברים האלה זרים, גם לערכי היהדות, גם לערכי השוויון של מדינת ישראל. ואני חוזרת לאחריות המדינה. המקום החמור ביותר שבו המדינה מדירה את עצמה, ופשוט מסירה ומתנערת מאחריות, זה בכל מה שקשור לאותם מקלטים לנשים מוכות ומרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית. יושבות כאן חברת הכנסת שלי יחימוביץ וחברת הכנסת זהבה גלאון, מאז שקיימנו את הדיון הזה – שלי, את נבחרת להיות יושבת-ראש מפלגת העבודה, ואני מברכת על כך – אבל תראו איזה כברת דרך אנחנו צריכים לעשות; מדינת ישראל – אמרה מישהי בוועדה היום בדיון: אנחנו כל הזמן מתחלקים על אותה פרוסה. חברות, זו לא אותה פרוסה, זה פירורי לחם שהממשלה זורקת לנו בתקציב של 4 מיליון שקלים לשנה שמתחלקים על פני עשרות ארגונים שעושים מלאכת קודש כמעט בהתנדבות. וכשהמדינה מסירה אחריות מהדברים שבאמת עוסקים בחיי אדם ובנפש של נשים, אני באמת חושבת שבית-המחוקקים צריך להגיד את דברו. ובית-המחוקקים הזה יכול להגיד את דברו דרך פנייה ישירה לשר הרלוונטי, שזה השר כחלון, שר הרווחה – אבל זה קטן מדי. בעיני העובדה שבמדינת ישראל, גם היום, יש 200,000 נשים מוכות, העובדה שבמדינת ישראל – אני מקריאה לכם נתון מזעזע – 67% מהנפגעות הן קטינות, מתחת לגיל 18, ו-34% מהבנות הנפגעות הן מתחת לגיל 12 – אנחנו מדברים על גוונים שונים של פדופיליה במדינת ישראל – העובדה שהתופעות האלה ממשיכות להתקיים – זה מגיע מתוך אווירה ציבורית שמוחקת נשים, מדירה נשים, זה מגיע מתוך התנערות של המדינה, וזה מגיע מתוך היעדר ראייה מערכתית של סוגיית האלימות נגד נשים. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> ולכן אני קוראת מכאן להקמת רשות לאומית למאבק באלימות נגד נשים, רשות שתכלול את כל האלמנטים של רווחה, וחינוך, חינוך וחינוך. המדינה משקיעה 80% מהתקציב המועט שהיא משקיעה בענישה ואכיפה, ו-20% מוקדשים לטיפול ומניעה. בואו נהפוך את היוצרות. בוא נקים רשות שתדאג לכך שהחור בגשר ייסתם, ולא נקים עוד בית-חולים ועוד הוסטל מתחת לגשר, שגם כך רובם ממומנים מכספי אותן עמותות, בהתנדבות, על-ידי המגזר השלישי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי. שלי יחימוביץ, בבקשה – חברת הכנסת יושבת-ראש מפלגת העבודה. בבקשה, שלי. חמש דקות. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, בראשית שנות ה-70 עמדה כאן במליאה חברת הכנסת מרשה פרידמן ודיברה על תופעה שאיש לא שמע עליה ולא דיבר עליה: תופעת האלימות נגד נשים בתוך התא המשפחתי, או במלים אחרות, נשים שחוטפות מכות רצח מבני-זוגן. הכנסת שאגה מצחוק. <היו"ר שלמה מולה:> איזה שנה? <שלי יחימוביץ (העבודה):> זהבה, את זוכרת? תחילת שנות ה-70. תחילת שנות ה-70, הכנסת שאגה מצחוק. קראתי את הפרוטוקול של הישיבה הזאת. הכביר בהערות עוקצניות חבר כנסת צעיר, אהוד אולמרט שמו, אבל כולם היו שותפים לחגיגה הזאת. צעקו לעבר הנואמת: למה את פוגעת בחדוות הפיוס שבין הגבר ואשתו, שכן אחרי שהוא מכה אותה הם מתפייסים, והם חווים אושר גדול. באמת, זה – צריך לקרוא את הפרוטוקול כדי לראות אילו נהמות פרימיטיביות נשמעו כאן באולם. היה שם צדיק אחד, אגב, חבר הכנסת לובה אליאב, שהסה את קריאות הביניים והביע אמפתיה לנואמת. מאז עברנו כברת דרך ארוכה מאוד. הפוליטיקלי-קורקט הגיע לביתנו, וכשאנחנו עומדות כאן ומדברות על אלימות נגד נשים, הדברים נשמעים בכובד ראש וברצינות, וכולם שותפים לידיעה שמדובר בסוגיה מבנית עמוקה, שמבטאה גם את מנעד הכוח והשליטה בעולם כולו – את השליטה הגברית בנשים, שעדיין נמשכת. הכוח עודו נמצא בידי גברים, בין אם כוח פיזי, בין אם כוחו של הממון, בין אם הכוח הפוליטי, בסופו של דבר, האליטות עודן מאוישות בגברים, ויש קשר בין הדברים האלה, כיוון שנשים הוכו לאורך ההיסטוריה משום שהיו רכושו של הגבר, ומעמדן של נשים עודו נחות לעומת מעמדם של גברים, גם אם פה באולם הזה נמצאות נשים שעשו כברת דרך בימי חייהן, אבל לא בשל הזדמנויות שניתנו להן, אלא למרות היעדר הזדמנויות. אומנם עשינו כברת דרך ארוכה, אבל 200,000 נשים בישראל מוכות, כפי שציינה יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברת הכנסת חוטובלי. 10% מהנשים מוכות. אם יש שוויון במשהו, זה בדבר הזה – זה חוצה מגזרים. זה חרדים, זה חילונים, עשירים ועניים, ערבים ויהודים. תופעת האלימות לא ייחודית לשום מגזר ולשום מעמד סוציו-אקונומי. סיפרה לי ידידה שלי, שנוהגת להרצות על אלימות נגד נשים לקהלים שונים, שהיא הרצתה יום אחד לפני שופטים וזיהתה שם פנים מוכרות של אדם שבאשתו היא טיפלה. זה היה לפני כמה שנים, נא לא להתחיל במסכת ניחושים. באמת, זה חוצה לחלוטין מעמדות. להיפך אפילו – בעשירונים תחתונים נשים לא מתביישות לפתוח את החלון ולזעוק "הצילו", ואילו בבתים עשירים יותר, או משכילים יותר, סוגרים מהר את החלונות ומגיפים את התריסים כדי שהשכונה לא תשמע את הזעקות, כי הבושה – ומי מתבייש? הקורבן, הקורבן חש בושה, לא התוקף. הקורבן דואג שיהיה שקט והשכנים חלילה לא ישמעו. מדובר בטרור. נשים מוכות הן קורבן לטרור. הן חוות טרור יומיומי, כיוון שהן חוות לא רק את עוצמת המכה ואת הכאב הפיזי, אלא גם את הפחד מפני המכה שתונחת עליהן. הן מחשבות את צעדיהן בהססנות, הן משתדלות לא להרגיז, הן משתדלות להיעלם מהשטח, לרצות. זה חיים מלווים בכניעה תמידית ובהשפלה תמידית ופחד מפני המכה שתבוא, ולפעמים הרגע המסוכן ביותר בחייהן הוא הרגע שבו הן מחליטות לברוח ולעזוב את הבית. כי אז מגיע הרצח, לעתים. מדובר בטרור, ובכל זאת אם היינו יושבים כאן – לא פורסמו השנה אומדנים, המשטרה לא פרסמה את מספר הנשים שנרצחו השנה על רקע אלימות בתוך המשפחה בידי בעליהן, אבל מדובר ככל הנראה ב-17 נשים. אם היינו מציינים כאן יום לציון נפגעי טרור, והיינו מדברים על 17 נפגעי טרור במשך השנה הזאת, אני מבטיחה לכם שהמליאה היתה מלאה, ולא היינו רואים כאן ספסלים ריקים, לרבות ראשי מפלגות, ראשי סיעות, נשים שלא נמצאות כאן, וכולם היו נושאים נאומים, וקוראים ברמה, ומציעים הצעות למלחמה בטרור, והיו כאן נאומים חוצבי להבות. אבל על מה אנחנו מדברים כאן? רק על טרור נגד נשים, שהוא לא פחות בחומרתו ובתוצאותיו הקטלניות וההרסניות מכל טרור אחר. אני רוצה לסיים את הדברים בעוד סוג אחד של אלימות, וזה סוג האלימות שהכי מטריד אותי, וזאת האלימות הלגיטימית – – – <היו"ר שלמה מולה:> יש לך דקה, ותוכלי לסיים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> תודה. – – – זאת האלימות הלגיטימית נגד נשים שהיא באצטלה של איזה נורמה מפוקפקת, ואני מדברת על נשים שהן קורבן לזנות, קורבן לפורנוגרפיה, שהיא זנות מצולמת, ולא איזה סוג של משחק בסרטים מסוג מסוים – מדובר בדרך כלל בנשים שנחטפו, סוממו, נאנסו בגיל מאוד צעיר והן מוחזקות בתעשיית המין כחומר גלם. וזה לגיטימי. אתה מסתובב בשלט הטלוויזיה ויש סרטים למבוגרים, וגם שם יש קורבנות של זנות מצולמת, וגם הזנות היא לכאורה לגיטימית, וה"לקוחות", הם בכלל מבצעים סחר חליפין ולא מבצעים אלימות בגופה של אשה. אני יודעת, אומרים לי שזנות היא מין גזירת גורל כזאת – היא היתה לאורך ההיסטוריה, וכנראה היא גם צריכה להיות, ועוד שאר טיעונים מבישים מהסוג הזה, אבל גם רצח היה משחר ההיסטוריה, ואנחנו נאבקים בו ורואים בו תופעה פלילית, וגם עבדות היתה פעם, וכולם חשבו שהיא חלק בלתי נפרד מהכלכלה, ואם תיקח את העבדים הכלכלה של הדרום באמריקה תתמוטט ביום אחד, ובכל זאת בא המוסר ובאו הערכים האנושיים ומיגרו את התופעה הזאת מהעולם. אנחנו נמצאות בעיצומה של מהפכה. חווינו התקדמות מדהימה מהימים שבהם אשה היתה רכושו של גבר, עשינו כברת דרך עצומה, אנחנו באמצע המהפכה, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעשות. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. בבקשה, אדוני. לרשותך חמש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, זה יום של זעקה גדולה ומרה. זה יום שכשאנחנו אומרים את המספרים האלה – 200,000 נשים מוכות – אנחנו מדברים על 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9 – אשה מוכה. כל אשה עשירית – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא. אחת משבע. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> או אחת משבע. חמור יותר. אני רוצה להתייחס לזה, אבל אני חייב לומר משהו לחברת הכנסת ציפי חוטובלי. אני מסכים אתך במאה אחוז, אם לא בשלושת-אלפים, בעניין של "קול ברמה". אין שאלה על זה. זה עיוות שאין כדוגמתו. אפילו יותר מזה. חתונות נפרדות – אשתי לא באה אתי. או שהיא הולכת לבד. אני רוצה ללכת לחתונה, סוף-סוף אני כבר הולך עם אשתי, אני רוצה לשבת לידה. לרקוד – רוקדים בנפרד עם מחיצה, ככה עשו גדולי ישראל שבדורות הקודמים, ויש גם את זה. אבל יש מה שדיברה חברת הכנסת יחימוביץ קודם. לפני כשנה ישב אצלי יהודי מרמת-אביב, ואומר לי: אתה יודע מה קורה אצלנו בחנויות, ב"פיצוציות"? מוכרים שם – לא מוכרים, מחלקים – חוברות שבהן נשים הן חפץ למכירה. הייתי בימי הקיץ עם הילדים באזור התעשייה בדרום תל-אביב, הלכנו לעשות משהו לקראת חופשת הקיץ עם הילדים, ויש לי ילד שובב – אז הוא היה בכיתה ג', עכשיו הוא בד' – רואה כרטיסי ביקור, הוא מייד אוסף. תמיד הכול הוא אוסף. רחמנא ליצלן, אני רואה – הילד אוסף. ועל הווישר של המכונית גם כן יש – כרטיסי ביקור. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אני רק רוצה לשבח – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> כרטיסי ביקור. זאת גם תופעה. זאת אומרת, אני חושב שאם מדובר על מלחמה בהדרה, וכן הלאה, שחלקה הוא מוצדק לחלוטין, העניין של שירת נשים – אני בעד שירת נשים, אבל למה אני חייב לשמוע? שישירו מעל כל במה, אבל מה זה קשור להסתערות שלי בקרב? למה אני צריך להיות שם? זו שאלה בפני עצמה. אבל הנושא שאני רוצה לדבר עליו באמת בזמן שנותר לי, זה הזעקה הגדולה – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> הוועדה לקידום מעמד האשה העבירה הצעת חוק של חברת הכנסת זוארץ וחבר הכנסת חנין, בדיוק על הנושא שדיברת עליו – כל אותם ברושורים, כרטיסי ביקור, שמחולקים – וממש לרדוף את כל מי שעומד מאחורי – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> נכון. אז גם זה. זה גם בפרסומות וכן הלאה. זה פשוט – אם מדברים על אלימות, לטעמי זו הזמנה לאלימות. זו הזמנה לאלימות. אבל באמת, זה לא הנושא, כי הזעקה הגדולה והמרה זה השבר החברתי, כי משפחה מפורקת זו חברה מפורקת. ושוב, אני בא ממקום שפגשתי בני-אדם, הייתי מורה לתלמידים. ונשים מוכות זה ילדים מוכים, אין שאלה. או שהם מוכים ממש, או שהם מוכים דרך האמא הכואבת. והם עוברים כל מיני – הילדים האלה עוברים מוטציות, דברים נוראים ואיומים. ואת צדקת בדברייך, שאנחנו יותר מדי – יותר מדי עוסקים בהקמת בתי-חולים. אנחנו עוסקים בהקמת בתי-חולים מתחת לגשר. אז כמה יש? 15 מעונות שמטפלים במקלטים לנשים? <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> כמה נשים יש שם? וכמה נשים מוכות יש? האם נוכל לפתור את הבעיה בצורה הזאת? רבותי, מדובר פה בטיפול שורש הרבה יותר משמעותי. וידידי חבר הכנסת שלמה מולה, שוחחנו רבות על העניין הזה – לחזור לערכי המשפחה. ואני רוצה לתת דבר אחד – עכשיו, קודם כול למאזינים, ובמיוחד למאזינות. אתן הכי טובות, אתן הכי יפות, אתן הכי מבשלות, ואם בעל מעיר לכן הערה כזאת, אז משהו פה מתחיל להיות מקולקל וכדאי לשים את זה על השולחן. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – גם לא מבשלות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> וגם אם לא מבשלות – יפה – אז אתן הכי טובות שיש בעולם, כי הכול מתחיל בזה, שאיך אמרו בית הלל: הקדיחה תבשילו – יגרשנה. מצא אחרת נאה הימנה – יגרשנה. אם אתה כזה טיפש שאתה חושב שיש מישהי אחת בעולם שמבשלת יותר טוב מאשתך, או שיש מישהי יפה ממנה, כי אתה מסתכל על היופי החיצוני ולא על הפנימי – חביבי, בסוף זה ייגמר רע. לך עכשיו. ואם לא הייתי רואה במו עיני מקרים כאלה, וגם אחרים, לא הייתי אומר את זה – בבית-הכנסת, בכל המקומות. האנשים הכי, איך אומרים, הכי נורמטיביים שבעולם, אבל אם אתה לא מבין את זה, ואין את ברית העולם הזאת בין איש לאשתו – יש, אדוני השר, מלחמת עולם. מלחמת עולם שנגמרת רע. ההתעללות הפיזית – אני מעריך שמתוך ה-200,000, אולי 30%–40% מתוכן חוטפות את המכה בצורה כזאת ואחרת, אבל יש כאלה שההתעללות הנפשית בהן כואבת פי-אלף. הן מחוקות, כמו שדיברתי קודם. הן כל הזמן חושבות שהן לא רזות מספיק, שהן לא מבשלות מספיק, שהן לא מטפלות בילד, שהבית לא מסודר; חבּיבּי, אם הבית לא מסודר – תסדר. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מה זה "חבּיבּי"? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> חבּיבּי. חבּיבּי, ידידי, אתה יודע שאנחנו – השפה הערבית חדרה אלינו כמו שאליכם חדרה השפה העברית, אז לכן אנחנו משתמשים בה, ואני לא רואה בזה שום דבר רע. <היו"ר שלמה מולה:> נא לסכם. בבקשה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני רוצה לסכם. רבותי, אנחנו חייבים להישיר מבט אל התופעה, אל האסון החברתי הזה, וכמו שכבר דיברה אתי בעבר חברת הכנסת ציפי חוטובלי – את הוועדה לקידום מעמד האשה יש להרחיב לוועדה לקידום האשה ולערכי המשפחה. אם נדע להכין נכונה את הילדים שלנו לזוגיות, אם נדע, במתנ"סים ובגופים אחרים, לתת את הכלים – לתת את הכלים – לבנייה של זוגיות אוהבת, מעריכה, מוקירה, לא ניתקל שוב במספרים האלה. אבל אם נקים גם עוד עשרות רבות של מקלטים, הם רק ילכו ויתמלאו, כי התופעה הזאת הולכת וגוברת. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. האמת היא, על-פי הנתונים, יש פה תופעה שהיא מאוד קשה, גם של בני-נוער, לאו דווקא רק בין בני-זוג. לכן, צריך בהחלט לטפל – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <היו"ר שלמה מולה:> נכון. – – גם בזה וגם בזה. בבקשה, חברת הכנסת חנין זועבי, חמש דקות לרשותך, גברתי. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, יש נושאים שהם חובקי עולם, וכאשר אנחנו מדברים על אלימות נגד נשים, אנחנו לא מדברים רק על אלימות פיזית, על נשים מוכות, על אונס – הדרה זו אלימות; שוליות זו אלימות; חלוקת תפקידים מגדרית זו אלימות. השאלה הראשונה שעלתה על דעתי גם אינה הגדרת הנושא או תיאור האלימות כתופעה היסטורית, אוניברסלית, ובו בזמן אינה מכת גורל, גם לא גנטית לתרבות זו או אחרת, ולא אדבר פה על זיהוי האחראי או על הסטטיסטיקה, או דרישות, אלא דווקא על עד כמה התופעה הזו רלוונטית לכל הנשים, עד כמה התופעה הזאת רווחת. והתשובה תלויה באיך את מסתכלת על הדברים, איך את מגדירה את האלימות. זה תלוי ברמת הציפיות שלך מהעולם; זה תלוי ברמת הנורמליזציה שאת עושה עם סביבתך. הרי יש כוח ואפילו כוחנות אדירה בידי החברה. החברה יכולה לעשות נורמליזציה בינה, בין הערכים שלה, בין הסדר שלה, לבין האינדיבידואל שבתוכנו. אפילו קוראים לתהליך הזה, של הגדילה שלנו, קוראים לו "חִברות". ומה זה חברות? זו נורמליזציה עם הקיים סביבנו, עם הסדר החברתי, עם הסדר הפוליטי. כך אנחנו גדלים, ורק כך אפשר לגדול, ולחיות, אחרת אנחנו נהיה ונחיה כל הזמן עם תחושה של ניכור מעמיק עם הסביבה שלנו. בכל זאת, ולמרות זאת, זו אחריותך האישית, האנושית, להחליט איפה את לא מוכנה להיות חלק מהמערכת, ממערכת הערכים הנורמלית סביבך, ולפעמים זו המשמעות היחידה של מוסר ושל מוסריות, קביעת קריטריונים למותר, שאינה נגזרת מהקיים, מהדומיננטי, בסביבה שלנו ובעולם שקיים סביבנו – זה מוסר. ככל שהנורמליזציה גדולה יותר בינך כאשה לבין הסביבה, ככל שאת מוציאה את עצמך ממעגל האלימות, את גם לא רואה את האלימות. עד כמה אנחנו מתנגדות למציאות, תלוי תמיד בנתון – עד כמה אנחנו לא תופסות את המציאות כמובנת מאליה, כטבעית, כנתון, כ"זה מה יש", ולא כחלק מרצון והחלטות אנושיות. אנשים שעבורם אי-צדק, אי-שוויון, פריווילגיות לגברים, פריווילגיות ליהודים, הם דבר מן הסדר, הם ציווי אלוהי, הם חלק מהטבע, הם המובן מאליו, לא רואים את האי-צדק, לא כלפי הפלסטינים – ולא רואים את האלימות כלפי נשים. הקושי לזהות את האלימות הוא העניין הכי אלים באלימות. הקושי לזהות את הצדק הוא העניין הכי אלים באי-צדק. אלימות פיזית נגד נשים אינה דבר זניח או נדיר, נשים מוכות, רצח על כבוד המשפחה – מה שנקרא "רצח על כבוד המשפחה", רצח נשים – אנחנו רואים, אנחנו מוקיעים, אנחנו מגנים, אנחנו מתביישים. למנוע מהבנות, מהנשים, ללמוד, לחסום בפניהן את האפיקים להשכלה גבוהה, למנוע מהן לעבוד, גם את האלימות הזאת אנחנו רואים ואנחנו מזהים. נכון שהמדינה אומרת, בשיא הגזענות, בשיא האטימות והעליונות: זה לא אני, זה לא המדינה, זו החברה, אתן מונעות מהבנות שלכן להתקדם. זו ממש טענה טיפשית כאשר אנחנו יודעים – אנחנו צריכים לדעת – שהמשפחות הערביות מעדיפות להשקיע בבנות שלהן בלימודים אקדמיים יותר מאשר הן משקיעות בבנים. אבל יש אווירה חגיגית, אם כך עכשיו לא נדבר הרבה על המדינה. אבל הערה קטנה: האם אפשר להגדיר את הדיכוי הפוליטי נגד הפלסטיניות בישראל, כאשר למשל מפקיעים אדמות, הורסים בתים, מסיתים בכנסת, או כאשר המשטרה מתרשלת בביטחונה, האם קוראים לתופעה הזאת אלימות נגד נשים? גם אם ההפקעה, ההריסה, ההסתה, באה על רקע לאומי ולא על רקע מגדרי? כן, גם לאלימות הזאת קוראים אלימות נגד נשים, כי אלימות נגד נשים אינה בהכרח אלימות שמתבצעת נגדן על רקע נשיותן, כי לנשים יש גם זהויות אחרות, הן גם פלסטיניות, הן גם יהודיות, הן גם חילוניות, הן גם מסורתיות, הן גם דתיות. נחזור לנקודה. להבחין בהדרת הנשים מהסְפירה הציבורית, כאשר ההדרה היא הדרה פיזית, זה קל. אבל יש הדרה נוספת, שעושה אותה המערכת עצמה כאשר את דווקא נכנסת אליה, מצב יותר מתוחכם של הסתגלות המערכת הגברית להשתלבות הנשים – – – <היו"ר שלמה מולה:> אני מוסיף לך דקה אחת, אז נא לסכם. בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. יש הדרה יותר מתוחכמת, שבה המערכת הגברית דווקא מסתגלת להשתלבות נשים בתוכה. בזה לא מבחינים. למה לא מבחינים גם כאשר את משתלבת בפוליטיקה, משתלבת בספירה העסקית, יש לך חיים ציבוריים, יש לך תפקיד ציבורי, אבל גם שם תמשיכי להיות שולית, תמשיכי להיות לא שולטת בכללי המשחק. למה קשה להבחין? כי אנחנו לא עושים את השינוי הזה; גם גברים שמזדהים עם מאבקן של הנשים ועם השוויון בין נשים לגברים, ממשיכים להשוות בין הנשים האלה, שנכנסו למערכת, שיש להן הישגים, לבין הנשים שמודרות פיזית מהספירה הפוליטית, שמודרות פיזית מכל הישג שהוא. והם לא משווים את הנשים האלה, שנכנסו לחיים הציבוריים, שנכנסו לספירה הפוליטית, לגברים בתוך המערכת. ההשוואה היא תמיד בין נשים שאולי משיגות משהו, שאולי מגיעות לספירה כלשהי, שאולי יש להן גם הישגים אקדמיים, פוליטיים, תעסוקתיים, לבין הנשים שאין להן הישגים. הם לא משווים בין הנשים שיש להן הישגים לבין הגברים שנמצאים לצדן באותה מערכת. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים. ואחרונת המתדיינים – חברת הכנסת זהבה גלאון. בבקשה, אדוני. לרשותך חמש דקות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אין ספק שתופעת, או מגפת, או מה שאתם רוצים – האלימות נגד נשים, ורצח נשים בכלל, היא תופעה מסוכנת ופוגעת בכולם, בילדים, ילדות, נשים, גברים, והיא הרסנית עבור כל החברה. תופעה זו היא מזמן אינה רק עניינן של נשים. היא עניינם של גברים, היא עניינה של כל החברה, כי אלימות זו פוגעת במשפחה, בבריאות הנפשית והחברתית של החברה. אדוני היושב-ראש, אני אתמקד באלימות ורצח בחברה הערבית. אלימות ורצח נשים בחברה הערבית מחייבים אמירה ברורה ונחרצת, שמגנה ומתעבת את התופעה הזאת, כדי לשלוח מסר ברור לכל אלה, ולפושעים, שאין להם מסתור וגיבוי מאף אחד בחברה הערבית. אף אחד לא תומך ולא מעניק חסות למעשים נפשעים כאלה. אין כבוד באלימות וברצח, אדוני היושב-ראש, ואוי לה למשפחה, ולחברה ולאדם אם כבודם תלוי באלימות. כבודה של המשפחה בהיותה סמל לאהבה ולחיים. אבל לצערי יש כאלה שרוצים להפוך אותה לסמל לשנאה ומוות, והמשפחה היא לא כזאת. הפשע והאלימות הם חמורים, מסוכנים, אבל לא פחות מסוכן ולא פחות חמור מתן הלגיטימיות והגושפנקה למעשים כאלה. וזה מאוד מקומם ומרגיז אותי במיוחד – אני מדבר על החברה שלי, הקהילה שלי, כחברה ערבית; מרגיזים אותי אלה שמסתתרים מאחורי פרשנויות דתיות מעוותות ורואים בדת או בשריעה כאילו היא נותנת להם לגיטימיות למעשי רצח כאלה. אדוני היושב-ראש, הדת, השריעה, הן חפות מפשע. הרוצחים, הפושעים, הם אלה שמקלקלים, הם אלה שמשחירים את פניה של הדת, את פני השריעה והחברה. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שצריך להילחם בשורש הבעיה וברקע הרעיוני והתודעתי שמניע אנשים להשתמש באלימות וברצח. אחד המקורות האלה, לפי דעתי, הוא ההרגשה בעליונות, כאילו אני, כגבר, בנוי – אלוהים ברא אותי מחומר אחר. העליונות הזאת גורמת לאי-הכרה, ואני תמיד אומר שהאלים הראשון והגזען הראשון הוא השטן, חבר הכנסת נסים זאב. כאשר השטן הראשון – לא יודע מה שמו אצלכם – עזאזיל, עוזאזיל? <נסים זאב (ש"ס):> זה אותו השטן – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> גם אני חושב שזה אותו השטן. כאשר אלוהים ציווה עליו להשתחוות לאדם הראשון, שברא אותו, הוא סירב. ולמה הוא סירב? הוא אמר את האמרה הגזענית שהיא האידיאולוגיה של כל גזען ואלים. הוא אמר: אני יותר טוב ממנו, אני עולה עליו. בראת אותי מאש, ובראתיו מעפר וטיט. השטן לא ראה באדם הראשון בריאה ויצור של אלוהים, ושאלוהים שם בו את הרוח שלו. גם כל אלים וכל רוצח, הוא רואה בזה שלפניו כאילו הוא אובייקט, אין בו רוח אלוהים, כדי לתת לעצמו את הלגיטימיות להעלים אותו או להרוג אותו. אדוני היושב-ראש, האסלאם בא לתקן מצב בלתי אנושי שחיה בו האשה הערבייה בתקופה הג'אהילית – שהיא לפני האסלאם – שהגיע עד כדי כך שהיו שבטים שקברו את בנותיהן בעפר בעודן בחיים מבושה, כי הנקבה היתה מביישת. האסלאם בא להילחם בתופעה כזאת. האסלאם קבע שהכלל הוא בפסוק בערבית: "ומן איאתה" – ואני אתרגם; אין סכנה בפסוק, חבר הכנסת נסים זאב – "ומן איאתה אן ח'לק לכּם מן אנפסכּם אזוואג'ן לתסכּנו אליהא, וג'על בינכּם מוודתן ורחמה"; מאותותיו או מסימני גדולתו של אלוהים, שיצר, שברא לכם מעצמכם-מבשרכם בן-זוג למצוא מנוחה ושלווה אתם, והקשר ביניכם בנוי ומושתת על "מוודתן ורחמה" – אהבה ורחמים. ולכל אלה שמנסים לעשות מהנביא מוחמד, עליו השלום, כאילו הוא נתן לגיטימיות לאלימות נגד נשים – לנביא מוחמד עליו השלום היו כמה נשים, אבל בכל ההיסטוריה נאמר ככה: בכל החיים שלו לא הרים יד ולא הרים קול על אשה. זה הנביא. אז הרוצחים והפושעים, שלא יסתתרו מאחורי הדת. הדת חפה מפשע והם הרוצחים. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה, אחרונת המתדיינים בנושא הזה. אחר כך אנחנו עוברים לעוד שתי חקיקות. בבקשה, גברתי. חמש דקות לרשותך. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לפני יומיים השתתפתי באירוע מרגש מאוד לציון 35 שנות פעילות של הגברת רות רזניק. <היו"ר שלמה מולה:> דרך אגב, אמרו לי שדווקא העמותה שלה לא תזכה. <זהבה גלאון (מרצ):> רגע, אנחנו נדבר על זה. לא ניתן שזה יקרה. הגברת רות רזניק, כלת פרס ישראל, הקימה לפני יותר משלושה עשורים את עמותת "ל.א.", ובעצם הקימה את המקלט הראשון לנשים מוכות, ואחר כך עוד כמה מקלטים. אני עומדת כאן היום, 35 שנה אחרי, וחושבת: זה לא יכול להיות שאותה אשה עשתה פריצת דרך – זה לא נולד ביום אחד; זה מאבק סיזיפי כמעט, לשנות מודעות, לשנות תפיסות עולם, לשנות סטריאוטיפים, להיאבק בממסד, להיאבק בכנסת, להיאבק בקובעי מדיניות כדי לשכנע אותם שאלימות נגד נשים אינה בעייתן הפרטית של נשים בלבד. במובן הזה, הגברת רות רזניק היתה פורצת דרך, שחתה נגד הזרם. ואני עומדת כאן היום על הדוכן, רק לפני כחצי שעה העברנו כאן את החוק שנראה כל כך טריוויאלי, את החוק להבטחת הכנסה לנשים מוכות השוהות במקלטים, ואני אומרת: איך זה יכול להיות שאחרי שלושה עשורים, כשנחקקו כבר חוקים כל כך מתקדמים, חוקים שבאים להגן על כבודן ושלומן של נשים, עדיין כאילו שום דבר לא השתנה, אדוני היושב-ראש. אתמול נרצחה, לצערי, עוד אשה. נשמעה הערכה קודם לכן – אני לא יודעת אם יש הערכה מדויקת, אבל יש איזשהו מספר שהתקבע בתודעה – שבמדינת ישראל יש כ-200,000 נשים מוכות. זה אומר שכל אשה שביעית חיה בטרור ובפחד בביתה. נשים מוכות, נרצחות, נאנסות, מותקפות, רק בשל היותן נשים, ועדיין יש מי שרואה בעובדה הזאת בעייתן הפרטית של נשים. אדוני היושב-ראש, איך זה יכול להיות שהמדינה אינה לוקחת אחריות? איך זה יכול להיות שאחרי כל הדיבורים האלה, כשאנחנו שומעים את הנתונים – 4 מיליון שקלים בשנה לארגוני סיוע לנשים מותקפות מינית. כל כך מעט כסף מגיע למקלטים? ציינת, בצדק – רק לפני כמה שבועות רות רזניק הופיעה בעצמה כאן בוועדה כשרצו לסגור את המקלטים לנשים מוכות, רצו להעביר את הניהול שלהם מהעמותות עצמן לגופים עסקיים ששיקולי רווח לנגד עיניהם, ולא שיקולי רווחה. איך זה יכול להיות שעדיין מקצצים בתקציבי הרווחה? שאין כסף לדירות מעבר? שאין כסף לשיקום? ומה שמקומם זה שכשכבר עוצרים גברים מכים ומכניסים אותם לכלא, הם זוכים בתקציבים – הם מקבלים שיקום פסיכולוגי, הם מקבלים טיפול פסיכולוגי. נשים שנאנסות, נשים שמותקפות – המדינה לא לוקחת אחריות. המדינה לא נותנת טיפול פסיכולוגי לנשים שנאנסו, ומי שידה אינה משגת ולא יכולה ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר באופן פרטי – מה היא עושה? נשים שהוכו באלימות קשה ואכזרית לא מקבלות שיקום עדיין, אבל הגבר שפגע בהן – הוא בכלא, הוא נהנה מתוכניות שיקום. אני תומכת בתוכניות שיקום לגברים מכים. אנחנו רוצים שכשהם יחזרו לקהילה הם יחדלו להיות גברים מכים – – <היו"ר שלמה מולה:> נורמטיביים, כן. <זהבה גלאון (מרצ):> – – אבל הפרופורציות האלה הן מעוותות. ודבר אחרון, אדוני, ובזה אני מסיימת: אני תומכת כמובן, ואמרתי את זה גם באירוע לכבודה של רות רזניק – שהיה מרגש, כי אנשים תיארו את הפעילות שלה לאורך השנים, והיא לא צריכה ציון שלי; היא כבר קיבלה על זה את פרס ישראל. אבל המגמה, הקונספציה היא שכשנשים נמצאות במעגל האלימות, שתעזובנה ותברחנה מייד למקלט, וצריך לתת למקלט משאבים; ואני תומכת במשאבים לנשים. אבל אולי הגיע הזמן, אדוני, ואולי זה המאבק הבא, לשנות את התפיסה ואת הקונספציה ולומר שגברים מכים – לא בפעם הראשונה – גברים שמוצא נגדם צו הרחקה ושבים ומכים את הנשים ומפירים את צווי ההרחקה, כי המשטרה לא יכולה להעמיד שוטר ליד כל בית של גבר מכה – אני מציעה שהגברים האלה ייעצרו במעצר עד תום ההליכים לאלתר, וישבו בבתי-הכלא, במתקני משמורת או באגפי משמורת מיוחדים לגברים מכים. אני חושבת שיהיה בזה שדר חשוב שאי-אפשר להכות נשים ולצאת מזה בזול. תודה רבה, אדוני. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. יש הצעה אחרת, של חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – ג'מאל זחאלקה. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבודה של האשה ועניין השוויוניות שבכל פעם מדברים עליו בין אשה לגבר – זה כתוב בתורה: "אעשה לו עזר כנגדו". מה זה כנגדו? מקבילה אליו. אומנם הגמרא אומרת שזכה – עזר, לא זכה – כנגדו. צריך זכות שתהיה אהבה ואחווה בין גבר לאשה למשך כל החיים שלהם. כי זכה זה "עזר", ואם, חלילה וחס, יש סכסוך בין בני-הזוג, אז זה נהפך להיות "כנגדו". אבל אני רוצה לומר, מה שאמר חבר הכנסת גנאים, בכלל אין פה אפילו, הייתי אומר, הווה אמינא – אתה מבין קצת תלמוד – שצריך להסביר שהדת היא בוודאי לא האשמה, ואלה הפושעים שאשמים. אין פה שאלה בכלל. זאת אומרת, אפילו הדמיון הזה, לומר את זה, זה מיותר. בוודאי שהתורה נותנת את הכבוד לאשה, ובוודאי הדת שלנו ושלכם, בלי שום ספק. והרבה דברים, אגב, מהדת של מוחמד, הלוא זה נלקח מתורת משה רבנו. אין פה שום שאלה. ולכן אני אומר שהיום הזה צריך ללמד אותנו על זכויות האשה, ולא רק לדבר על האלימות, כי אני חושב שבצד הטוב של המטבע זה שיתוף הפעולה ביניהם. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. לרשותך דקה, במסגרת הצעה אחרת. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, הממשלה מתנהגת כאילו שזה לא מעניינה. יש תופעה חברתית – המקסימום שהממשלה יכולה לעשות זה לטפל בפושעים, כפייה משטרתית וטיפול בנאנסת או בקורבן האלימות, שגם הטיפול עצמו, כפי שאמרה חברת הכנסת גלאון עכשיו, הוא לא כמו שצריך. הפתרון, או אחריות הממשלה היא בדיוק בשאלה הגדולה, שלא נותנת את התוצאות אפילו בקדנציה של הממשלה, אלא בתוכניות ארוכות טווח של שינוי עמוק ורציני, וזה חיזוק האשה בעיקר מבחינת תחום התעסוקה. היום בארץ אנחנו רואים שבתחום החינוך והלימודים, לנשים יש אותם הישגים כמו גברים, אפילו יותר. בחברה הערבית 65% מהסטודנטים הם סטודנטיות, ובחברה הישראלית בכלל זה מעל 55%. אז הבעיה עכשיו ממוקדת בעניין התעסוקה, בשכר שווה ובמשרות שוות. זה העניין, ואת זה הממשלה יכולה לעשות, ואת זה אנחנו צריכים. לא כל פעם אנחנו צריכים רק לבכות ולעשות את זה כתוכנית פעם בשנה – אלימות נגד נשים. נשים חזקות ידעו להתגונן בעצמן יותר מנשים חלשות. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. הכנסת רשמה לפניה את הדיון החשוב הזה, וציינו את היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים, אלא אם כן המציעים מבקשים אחרת. אוקיי. תודה. <הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 31) (דיווח על חשבונות המפלגות), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/417).] (קריאה ראשונה) <היו"ר שלמה מולה:> אנחנו עוברים להמשך סדר-היום. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת אורי מקלב להציג את הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 31) (דיווח על חשבונות המפלגות), התשע"ב–2011, של חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ודוד אזולאי וקבוצת חברי הכנסת, לקריאה ראשונה. בהצעת החוק הזאת כמה דוברים. אם הם יהיו כאן, אנחנו נתדיין; אם לא, אנחנו נעבור להצבעה. בבקשה, אדוני. לרשותך עשר דקות. אתה לא חייב לנצל את הכול. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני, בשעה מאוחרת, לא חייב לנצל את הכול. באמת, זו גם הצעת חוק קצרה ומובנת. קודם כול, תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי הכנסת, הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 31) (דיווח על חשבונות המפלגות) היא של חברי הכנסת משה גפני ודוד אזולאי ועוד אולי שמונה חברי כנסת משש או שבע מפלגות, שבאים להציע היום סדר בנושא הדוחות שהמפלגות אמורות להגיש בכל שנה ושנה. כיום נדרשות המפלגות להגיש את חשבונותיהן, סיכום חשבונות הסיעות, לשלושה גופים: למבקר המדינה, לרשם המפלגות וליושב-ראש הכנסת. כמו כן, בכל דוח יש מרכיבים אחרים: ליושב-ראש הכנסת זה אחרת, לרשם המפלגות זה דברים אחרים ולמבקר המדינה. מה שאנחנו מבקשים בהצעת חוק זו זה לכנס את כולם לדוח אחד. גם רשם המפלגות וגם מבקר המדינה וגם יושב-ראש הכנסת יקבלו את אותו דוח, שיכלול את כל ההיבטים שכל אחד דורש מאתנו, ויהיה גם בזמן אחד, בשונה מהיום, שלכל גוף כזה מגישים בתאריך אחר. בתאריך אחד יגישו לכולם, גם לרשם המפלגות וגם למבקר המדינה וגם ליושב-ראש הכנסת. הדבר הזה גם ימנע הסתבכויות של מפלגות וגם דחיות שונות ומשונות, וכולם יראו את הדוח של כולם, שלכל אחד יש ההיבטים שלו. <היו"ר שלמה מולה:> נדמה לי שגם מבקר המדינה תומך בהצעת החוק. <אורי מקלב (יהדות התורה):> חשוב לציין – תודה רבה, אדוני היושב-ראש – שגם מבקר המדינה וגם רשם המפלגות וגם יושב-ראש הכנסת תומכים בהצעת חוק זו, להגיש לכולם ביחד. לא ידוע לשר? <יוחנן פלסנר (קדימה):> לא, מה הבעיה עם זה? <אורי מקלב (יהדות התורה):> אין שום בעיה, אבל זה – צריך להגיש את הצעת החוק. <היו"ר שלמה מולה:> לא, רק צריכים פשוט לעשות תיקון חקיקה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> כולם רוצים את זה, אבל כשבאו והתלוננו על כך והלינו על כך, אמרו: טוב, אבל זה החוק. אז ברוך השם שיש לנו חבר כנסת חרוץ כמו משה גפני, ועוזריו, ואנחנו הצטרפנו, ועוד שמונה או תשעה חברי כנסת, ושמעתי – – – <היו"ר שלמה מולה:> כל הסיעות, נדמה לי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> כל הסיעות. אני חושב שמכל הסיעות הצטרפו להצעת חוק זו, יום אחד לעשות סדר, ושבאמת ימנע. אבל יש עוד שני דברים שהחוק הזה מבקש לתקן. לא פעם תקופת הבחירות נופלת בתקופת הגשת הדוחות, ואנחנו רואים ריצה לוועדת הכספים לבקש לדחות את הדוחות האלה. המפלגות עסוקות ולא יכולות להגיש. אנחנו רוצים לקבוע כבר עכשיו בחוק, שבתקופת בחירות יש דחייה אוטומטית של מועד הגשת הדוח. דהיינו, אם יחולו הבחירות ב-1 בדצמבר, וגם הגשת הדוח תהיה ב-1 בדצמבר, תהיה דחייה. אנחנו לא קבענו כמה זמן הדחייה, אבל לקראת קריאה שנייה ושלישית נקבע כמה זמן לאחר הבחירות יחויבו המפלגות להגיש את הדוחות. גם על מהות הגשת החשבונות לא נכנסנו לפירוט, אבל לקראת קריאה שנייה ושלישית אנחנו גם בוועדות – מה תהיה המהות של אותו דוח, שמרכיב שלושה דוחות. אני באמת רוצה להודות לחבר הכנסת משה גפני, לחבר הכנסת דוד אזולאי, לחבר הכנסת יריב לוין, לחברת הכנסת פניה קירשנבאום, לחבר הכנסת זבולון אורלב, לחבר הכנסת אברהם מיכאלי, לחבר הכנסת דוד רותם, לחבר הכנסת איתן כבל ולחבר הכנסת אופיר אקוניס. אבל אני מניח שמי שלא נרשם פה – לא בגלל שהוא התנגד, אלא היה דחוף להגיש את זה לפני שהספיקו לצרף להצעת החוק הזאת עוד נציגים של כל המפלגות. אני אודה לכולכם אם אתם באמת תתמכו בהצעת חוק זו. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. להצעת החוק הזאת יש כמה נרשמים. זאב בילסקי – איננו; דב חנין – אני לא רואה אותו כאן; יעקב כץ – אני לא רואה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, אלא אם כן אתה מוותר. בבקשה, אדוני. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> זה החופש היחיד שנותר למיכאל, חופש הביטוי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> חצי מהזמן שלי. <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה, אדוני, לרשותך שלוש דקות. אנחנו מבקשים – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בערוץ הכנסת יש מי שדואג שלא יזמינו אותי אף פעם להתראיין שם, אז זאת ההזדמנות שלי לדבר דרך ערוץ הכנסת, חד וחלק. אני רוצה לדבר בהחלט על דיווח על חשבונות, ועל חשבון שאני הפסקתי אתמול, אדוני היושב-ראש. הפסקתי את החשבון שלי עם עיתון "הארץ". עיתון "הארץ" מרגיז, מקומם, ממש עיתון שמייצג את – – – <היו"ר שלמה מולה:> מה הקשר בין עיתון "הארץ" להצעת החוק? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זה בדיוק הפסקת תשלומים. חשבון המפלגה. המדינה יותר לא תשלם על עיתון "הארץ" שהיה מגיע אלי הביתה, כי בשבת האחרונה גיליתי שעיתון "הארץ" שר שיר הלל לרוצח מתועב שרצח את החייל שמואל ארז – אירוע שקרה לפני 18 שנה. שמואל ארז, חייל בישיבת ההסדר בקריית-ארבע, ערב שבת, הכין את עצמו לכבוד שבת, לבש בגדי שבת, היה בדרכו למערת-המכפלה. התנפל עליו – אני לא יכול להראות לכם את התמונה של הבריון, איזה בריון הוא יצא מהכלא. במיוחד גדעון לוי, ומי זה? מיקי קרצמן, כותבים: רואים שהוא שמר על הכושר בכלא. שמר על הכושר, כנראה יש לו תוכניות על עוד כמה יהודים. התנפל על שמואל ארז, דקר אותו 20 דקירות סכין, שחט אותו, לא השאיר בו טיפת דם. מספר הרופא שבא לטפל בו: כשבאתי להחיות אותו, לא היתה בו טיפת דם, אבל בכל זאת ניסיתי חצי שעה. בחור צעיר בן 20 נרצח רצח מתועב, ובעיתון "הארץ" שיר הלל על המסכן, על הצדיק, הצדיק האני ג'אבר, הרוצח הזה. אגב, משפחה מסוכסכת בתוך עצמה – הג'אברים האלה רוצחים אחד את השני. עכשיו הם בתוך סכסוך משפחתי. האני ג'אבר הזה תקף את מפקד כלא "נפחא" ופצע אותו בהיותו בכלא. ובעיתון "הארץ": הצדקה, התגבר זעמו, תקף את אחותו. לא מיניה ולא מקצתיה, הסיפור הזה אין לו אפילו קצה הקרחון של אמת. הוא היה חייב לעשות מעשה נקם, כתב גדעון לוי. אולי באותה הזדמנות תכתוב גם שיר הלל לכמה יהודים שעשו מעשה נקם, נראה אותך בעיתון "הארץ"? אם מישהו היה מעז לכתוב כזאת כתבה, כל הכנסת פה היתה רועשת וגועשת. ופה, בעיתון לאנשים בוגדים, כתבת הלל ושיר הלל לרוצח מתועב – הוא מפחד לחזור הביתה. יש לו סיבה טובה שהוא מפחד לחזור הביתה. יש לו סיבה טובה, כי יהודי שיראה אותו יחשוש שהוא בא לרצוח אותו, כי האיש הזה הוא רוצח מתועב. אני אראה לך את התמונה של הבריון הזה. גלעד שליט חזר עם פחות משקל מאשר העט הזה שאני מראה לכם, והבחור הזה בריון; האכלנו אותו, הוא חלם לחזור הביתה כשיהיה שלום, אבל לא היה שלום. למה לא יהיה שלום? כי החברים שלו רצחו, כי הוא רצח רצח מתועב, פוצצו אוטובוסים. חלם לחזור הביתה בזמן השלום. אני מאוד מקווה שהאני ג'אבר בקרוב מאוד יהיה שהיד ויתחבר לשהידים אחרים. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. האמת היא, ניסיתי למצוא את ההקשר הלוגי בין הצעת החוק לדבריך, אבל – והכול בסדר. על כל פנים, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 31) (דיווח על חשבונות המפלגות). התשע"ב–2011. הצבעה, בבקשה. מי שבעד – בעד החוק, מי שנגד – נגד החוק. נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 31) (דיווח על חשבונות המפלגות), התשע"ב–2011, לוועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר שלמה מולה:> אכן, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, שמונה בעד, אין מתנגדים. החוק עבר בקריאה ראשונה ויעבור להמשך דיון בוועדת הכנסת. <הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/413).] (קריאה ראשונה) <היו"ר שלמה מולה:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום, להצעת החוק האחרונה ליום זה: הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב–2011, של חבר הכנסת אחמד טיבי וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. אדוני, לרשותך הבמה. האמת היא – חשבתי שהצעת החוק, דנו בה, כבר העברנו אותה. אני מתפלא לשמוע שעדיין הצעת החוק הזאת היא עוד – – – <קריאה:> – – – <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, תודה, האמת היא שאת הצעת החוק הזאת הצעתי בכנסת הקודמת. <היו"ר שלמה מולה:> לכן אני מתפלא. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הבחירות המוקדמות קטעו את התקדמות החוק, שעבר אז בקריאה טרומית. לא הגענו אז לקריאה ראשונה, ולכן לא היה אפשר אפילו להחיל עליו דין רציפות. היום זה רגע היסטורי, שאנחנו מגיעים סוף-סוף לקריאה ראשונה על אחד החוקים הכי צרכניים והכי פופולריים שיש. איך אני יודע? מכתבים, פניות, טלפונים, אימיילים – כולם שואלים מתי. <היו"ר שלמה מולה:> זה שירות לאזרח, פשוט. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ממש כך. חוק אוניברסלי. אתה רואה את המראות של מאות אנשים עם מיטלטליהם בשדה התעופה, שעות על גבי שעות, עיכוב כי בא לחברת התעופה לעכב את הטיסה בשעתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, לפעמים הרבה יותר מכך, ולזרוק את הנוסעים, לזרוק את הצרכן, לא להתייחס אליו. אני, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, רבותי חברי הכנסת, הבאתי את התקינה האירופית, שנכתבה ב-2004, והעברתי אותה לכאן בחוק – מה שמקובל בעולם יהיה מקובל גם כאן. בוצעו כמה שינויים והתאמות, שנדרשו בגלל המיקום הגיאוגרפי, כי החוק מתייחס גם למרחק טיסה, עד 2,000 קילומטר – 1,250 שקל פיצוי; עד 4,500 קילומטר – 2,000 שקלים פיצוי; מעל 4,500 קילומטר – 3,000 שקלים פיצוי. כלומר, עד 2,000 קילומטר זה פה, באזור, טורקיה, יוון וכדומה. עד 4,500 קילומטר זה באירופה, ומעל 4,500 זה ארצות-הברית, יפן, אוסטרליה וכדומה. זה הפיצוי הכספי. יש פיצוי בשל שינוי בתנאי כרטיס הטיסה. אותם מרחקים, ושיעור ממחיר כרטיס הטיסה ששילם הנוסע הוא 50% עד 2,000 קילומטר, 75% עד 4,500 קילומטר, 100% מחיר כרטיס הטיסה מעל 4,500 קילומטר. ויש, אדוני היושב-ראש, שני סוגי פיצוי; יש סוג של פיצוי שאינו כספי, אלא אם כן אתה מתעכב: שתייה, סנדוויץ', אימייל, פקס, שתי שיחות טלפוניות – זאת הקבוצה הראשונה של הפיצוי, שחל על חברות הטיסה – על המוביל. ויש הסוג השני של הפיצוי הכספי. דנו בזה שנים. שנים אנחנו דנים על פרטי הפרטים בהשתתפות כל הגורמים הקשורים לטיסות, לחברות התעופה, למובילים, למארגנים, לחבילות תיור וכדומה. בסופו של דבר התקבלה ההצעה שכמעט כל מי שנזקק לשירות נמל התעופה בן-גוריון וטיסות, ובעיקר טיסות צ'רטר, שמעכבים – יש כאלה שאומרים שמעכבים בכוונה, כדי לאסוף כמה שיותר נוסעים, ויש גם רישום יתר בכוונה – רישום יתר בכוונה – לא עוד. יש סדר. החוק הזה – שיזמנו, אני, חבר הכנסת צרצור, חבר הכנסת גנאים, חבר הכנסת טלב אלסאנע – אני רוצה להודות לכם על כך, עמיתי חברי הסיעה, חברי סיעת רע"ם-תע"ל – עושה סדר בדברים. אני חושב שחברות התעופה יתחילו להביא בחשבון את הסנקציה. אגב, אחרי שב-2004 זה נכנס לתוקף באירופה, עלה שיעור הדיוק בזמן הטיסה בחברות האירופיות, והן מתחרות גם בעת שיווק, בשיעור הדיוק – שיעור דיוק של חברה זאת 87%, של חברה אחרת 88% – אנחנו רוצים שכך יהיה גם היחס לנוסע שטס מלוד לכל מקום. לא עוד קורבן שאף אחד לא מביט לעברו אחרי שהוא נזרק הצדה אל הכיסאות ואל המושבים ולעתים אל הרצפה בשדה התעופה. <השר יוסי פלד:> זה חל על חברות ישראליות? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כל חברה שטסה מפה החוצה. <השר יוסי פלד:> ופנימה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> פנימה – החוק מהמדינה שטס אליה חל עליה. בהחלט. <השר יוסי פלד:> כולל החברות הישראליות? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כולל, כן. החוק חל על חברה ישראלית שבאה מרומניה, כי התקינה האירופית חלה על רומניה. אז אין יותר לקונות בחוק. אין יותר להשאיר את הנוסע ללא הגנה. חברות התעופה צריכות להביא בחשבון את האינטרס העליון של הנוסע. אני ממש מרגיש גאה בחוק הזה, שהוא חוק של שירות לאזרח, חוק צרכני. לכן, כמו שהיה רוב מוחלט בוועדה, אני קורא לחברי חברי הכנסת להצביע פה-אחד על החוק הזה. תודה, אדוני. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. האמת – הצעת חוק מאוד חשובה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לתת קרדיט, אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה, שקידם את החוק לאחר שמישהו אחר הקפיא אותו בתחילת הקדנציה. <היו"ר שלמה מולה:> נכון. אנחנו נמשיך בהתדיינות. להצעת החוק הזאת כמה נרשמים. חבר הכנסת דב חנין – איננו, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – איננו. יעקב כץ – איננו. אכן, חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת מקלב. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אין צורך. <היו"ר שלמה מולה:> אורי מקלב, בבקשה. בבקשה, אחרון המתדיינים. אנחנו עוברים להצבעה מייד אחרי אורי מקלב. בבקשה, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, אני לא אאריך בדברים. אין ספק – קודם כול לשבח את המציע על הפעילות שהוא עושה בעניין הזה. זה באמת חוק שהוא במהותו הגנת הצרכן, אבל הוא חוק כבד, מכיוון שמולו עומדות חברות התעופה. המשמעויות לחברות התעופה הן משמעויות גדולות מאוד, משמעויות כספיות נרחבות. אבל מצד שני אנחנו יודעים את ההפקרות ששוררת בנושא זמנים, לוחות זמנים, ביטולי טיסות ודחיות טיסות. לאנשים המשמעות היא הרבה יותר גדולה; לאנשים יש טיסת המשך, ובגלל עיכוב שהוא לא חשב עליו, בגלל עיכובים, כל החשבונות שלו, הכדאיות שלו – הוא גורם לחלק גדול מהנוסעים נזקים גדולים מאוד. ואנחנו לא מדברים על כך שרישום היתר נעשה במודע, ועוד. אבל אני רוצה לציין את החוק להגנת הצרכן הזה, שיש בו גם משהו ערכי יותר, ולכן אני עליתי לדבר בנושא הזה. אנחנו ביקשנו – גם המציע, וטוב שאני אגיד את זה גם ברבים, יש גם הסכמה של המציע, חבר הכנסת אחמד טיבי – שחברות תעופה שידחו נסיעות בגלל שהן לא רוצות לחלל שבת, חברות תעופה שמכריזות מראש שהן חברות תעופה ששומרות שבת, ומי שנוסע אתן יודע שאם מגיעה שבת הוא עלול, או עשוי, להתעכב, והטיסה עשויה להידחות – במקרה כזה, החברה, לא יושת עליה. מספיק שהיא מפסידה כספים רבים בגלל דחיית הטיסה. מדובר בטיסות שאם הן נדחו מסיבות כאלה ואחרות, או שאם עכשיו הם לא ידחו אותן, מסיבות שלא היו תלויות בחברות התעופה, הן ייפלו כנחיתה בשבת, והנוסעים יהיו חייבים לחלל שבת. דיברנו על כך – – – <היו"ר שלמה מולה:> אני חושב שבעניין הזה חברות התעופה יצטרכו לתכנן מראש, בעצם, לפי כניסת השבת ויציאת השבת. לא צריכה להיות בעיה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אבל הרי הצעת החוק לא באה לקנוס חברות תעופה שהאשמה היא לא שלהן. נניח שבשדה התעופה – – – <היו"ר שלמה מולה:> לא, אבל מדברים פה על תכנון מוקדם. <אורי מקלב (יהדות התורה):> נניח ששדה תעופה היה סגור – – – <היו"ר שלמה מולה:> זאת אומרת שכשחברת תעופה מוכרת כרטיס, היא יודעת בדיוק באיזו שעה הנוסע יוצא, מתי הוא נוחת, איפה הוא נוחת, באיזה שעה הוא נוחת. לכן, אנחנו – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אתה צודק. על מקרה כזה אני לא מדבר. אנחנו מדברים על דברים, עיכובים בטיסה שלא היו בהכרח בגלל חברת התעופה. נניח ששדה התעופה היה סגור מסיבות של מזג אוויר וסיבות אחרות והטיסה התעכבה, ועכשיו הטיסה לא יכולה להמריא בגלל שהיא מתחילה בשבת וזה נפל לשבת. במקרה כזה אנחנו מבקשים, ודיברנו על כך, אבל זה יהיה לקראת קריאה שנייה ושלישית – אנחנו נדון בעניין הזה. <היו"ר שלמה מולה:> נקיים על זה דיונים לקראת קריאה שנייה ושלישית. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> מאה אחוז. תודה רבה, אדוני. אנחנו עוברים להצבעה. נמתין עד שאדוני יגיע למקומו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הוא רוצה להיכנס להיסטוריה. <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – זה משהו טוב. <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה, נא להצביע. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אפשר לומר – – – הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב–2011, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר שלמה מולה:> בעד – 8, אין מתנגדים. הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב–2011, עברה בקריאה ראשונה ותועבר להמשך דיון בוועדת הכלכלה. בהצלחה. רבותי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, כ"ו בחשוון התשע"ב, 23 בנובמבר 2011, בשעה 11:00. ישיבה זו, אדוני, נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 19:26.>