דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ט"ז ישיבה מ"ב הישיבה הארבעים-ושתיים של הכנסת השמונה-עשרה יום שלישי, ח' בתמוז התשס"ט (30 ביוני 2009) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים נאומים בני דקה 4 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 4 אורי אורבך (הבית היהודי): 5 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 6 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 6 שלמה מולה (קדימה): 7 דניאל בן-סימון (העבודה): 8 חיים אמסלם (ש"ס): 9 גדעון עזרא (קדימה): 10 אריה ביבי (קדימה): 11 דניאל בן-סימון (העבודה): 14 איתן כבל (העבודה): 16 הצעה לסדר-היום 16 מצב המלכ"רים והמגזר השלישי בישראל 16 רוחמה אברהם-בלילא (קדימה): 16 הצעה לסדר-היום 22 יחסי הגומלין בין המגזר השלישי למערכת השלטונית 22 זבולון אורלב (הבית היהודי): 22 המלצת הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט להיענות לבקשת הממשלה לחזור ולהכריז על מצב חירום 26 צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 27 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 30 חנין זועבי (בל"ד): 33 זאב בילסקי (קדימה): 34 גדעון עזרא (קדימה): 35 נחמן שי (קדימה): 36 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 38 חילופי גברי בוועדות הכנסת 40 זאב אלקין (יו"ר ועדת הכנסת): 40 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 40 זאב אלקין (יו"ר ועדת הכנסת): 40 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק 41 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 41 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 46 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 49 הסכנה בהתערבות חוק ההסדרים במערכת הבריאות 55 רחל אדטו (קדימה): 55 יואל חסון (קדימה): 58 סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: 62 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 67 סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 67 <נאומים בני דקה> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, חבר הכנסת גנאים וחבר הכנסת בן-ארי, חבר הכנסת גנאים, צוות נפלא ומופלא – וחבר הכנסת אורי אורבך, יפה. היום יום שלישי, ח' בתמוז התשס"ט, 30 ביוני 2009 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. כרגיל, אנחנו בימי שלישי פותחים את ישיבת הכנסת בנאומים בני דקה, כקבוע בתקנון. אני רואה שחברי הכנסת היום לא הזדרזו. על כל פנים, אני מבקש מכל מי שרוצה להשתתף שיצביע, ואז אני אוכל לבוא ולקבוע. ראשון הדוברים – חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, על רקע הפגנות השבת, אני רוצה לספר משהו שעלה השבוע שוב. אנחנו מלווים במשך כמה שנים זוג של גרי צדק ילידי גרמניה, שמתמודדים עם קשיים גדולים ביותר. בשנה האחרונה הם עברו לגור בערד, מכיוון שהקשיים הכלכליים היו מאוד קשים, והם חשבו שהם יוכלו להסתדר יותר בעניין של מגורים וגם מבחינה בריאותית. אבל, במשך שנה תמימה הם לא מצליחים למצוא עבודה, מסיבה מאוד פשוטה; לא בגלל שהם לא חרוצים – הם אנשים חרוצים, אנשי עבודה, אבל בכל מקום עבודה שהם באים, הם מתבקשים לעבוד בשבת, וכיוון שהם לא רוצים לעבוד בשבת, הם גרי צדק – הם גרים, כיוון שהם אוהבים את עם ישראל והם עזבו את הנצרות ועזבו את גרמניה, אבל הם לא מסוגלים לקבל עבודה, מכיוון שהם שומרי שבת. המאבקים למען חומת השבת שנעשים בירושלים, ואני מתנגד באופן חריף לאלימות, אבל העוצמה שלהם צריכה להיות אינטרס של העם בישראל. לא יכול להיות שתיפרץ חומת השבת, כי היא נפרצת היום בחניון ומחר בקניון, וכך יהודים רבים לא יכולים למצוא בסופו של דבר פרנסה, ואנחנו עוזבים את צו התורה, שלמען ינוח עבדך ושורך וחמורך – בוודאי שאנחנו מצווים על מנוחה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת אורבך, בבקשה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שמענו על-פי דיווח בתקשורת על התבטאות בוטה של הנשיא הצרפתי סרקוזי כלפי שר החוץ שלנו. הדבר נאמר בפורום סגור, אבל מספיק פתוח, שמעו את זה מספיק אנשים, וכולנו יודעים מכך שהוא אמר דברים שאפילו לא ראוי לחזור עליהם בכנסת – אבל נעשה את זה בכל זאת – כלפי שר החוץ הנבחר שלנו, אביגדור ליברמן. כיוון שעברית הוא לא מבין, הנשיא הצרפתי סרקוזי, וגם נימוסיו כנראה לא משובחים, אני אומר לו במעט הצרפתית שלמדתי הרגע: Monsieur le Président, personne ne te l’a demandé, שבעברית זה: אדוני הנשיא, אף אחד לא שאל אותך. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-סימון, הוא דייק בצרפתית שלו? <דניאל בן-סימון (העבודה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל יש לנו פה אחד שיכול להעיד עדות ישירה – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> הניסיון ראוי להערצה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ניתן לך אפילו שתי דקות כדי להסביר לנו מה קרה שם. אורי אורבך (הבית היהודי): בואו נעשה את זה יחד ונופיע במתנ"סים. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, פה לא יהיה תלמוד ללימוד צרפתית. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת לוי אבקסיס. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, במלחמה על עזה נהרגו נשים, ילדים וחפים מפשע. כדי לדעת את תפיסת מערכת הביטחון בישראל, שמוכנה להצדיק כל מעשה, אפילו אם זה פשעים, אין הוכחה טובה יותר מהתשובה שנתנה לשכת שר הביטחון למכתב אנשי הרוח, כמו עמוס עוז, חיים גורי ואחרים, בעניין הרג בנותיו של ד"ר אבו אלעיש בעזה. מהתשובה עולה שהדוקטור הוא האשם ברצח בנותיו, כי פשוט הוא לא נענה לאזהרות צה"ל לעזוב את ביתו, את הבית שלו, ואין לו לאיפה ללכת. זאת מנטליות שהופכת את הקורבן לפושע, וזה מראה על כל היחס של מערכת הביטחון לערבים ומצדיק את השימוש בכוח נגדם. במכתב של תשעת אנשי הרוח, הם ציטטו את נתן אלתרמן מתוך "שמחת עניים", וכתבו שם: לנשכחים ירווח ולחיים יירפא, אבל לאן נוליך את החרפה. והחרפה נמשכת לפי דעתי. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ואחריה – חבר הכנסת מולה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על קריסת מערך העובדים הסוציאליים. מדוח שהגיש "מכון אופק למחקר" לשר הרווחה ואשר עסק במצב ההיערכות של המחלקות לשירותים חברתיים לטפל באוכלוסיות היעד שלהן, עולה כי קיים מחסור אדיר בכוח-אדם. מניתוח ממצאי המחקר עולה כי קיים צורך בשינויים ותוספות בחקיקה בתחומי הרווחה. סוגי החקיקה המבוקשים ביותר על-ידי מחלקות הרווחה הם: קביעת סל שירותים מוגדר לתושב, הגדרת תפקיד פקידי הסעד בחוק ושינוי קריטריונים למתן סיוע סוציאלי לילדים בסיכון ועוד. אני חייבת להגיד שנתקלתי בדברים, והתברר שיש עובדים סוציאליים שמטפלים ב-250 משפחות. גם אנחנו נפרק את זה, וגם אם אנחנו נגיד שעובד סוציאלי עובד 24 שעות ביממה, הוא לא יכול להגיע לכולם, הוא לא יכול לבדוק את כולם, ולכן גם החתימה המהירה על הוצאת ילדים מהבית, יש בה לא רק פשע חברתי, יש בה פשע כלפי המשפחה, כלפי הילד שבו אמורים לטפל. אני באמת רוצה לקרוא לשר הרווחה לפעול בנושא ולקדם וליזום, או אפילו לסמוך את ידו על נושאים חקיקתיים כאלה שבאים לפתור את הבעיה הזאת, ולא להתנגד באופן גורף – וזה מה שקורה היום בוועדת שרים – לחקיקה שכזו. אני חושבת שזה מחובתו של המשרד, מחובתו של השר לפעול בעניין, ומחובתנו שלנו כחברה לדאוג שהילדים האלה יטופלו כראוי ולא יעשו להם איזה v – 250 על עובד סוציאלי אחד, זה נראה לי פשוט מטורף. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת לוי אבקסיס. תצטמצמי בשורות, ולא תצטרכי לדבר מהר, כי המסרים שלך הם חשובים ביותר, מאוד חשובים. לצערי הרב, הזמן העומד לרשות חבר כנסת בנאום בן דקה הוא לא כמו בהצעה לסדר-היום, אז תשתדלי לדבר פחות אבל הרבה יותר לאט כדי שדבריך יהדהדו, יישמעו, ייקלטו וגם ייושמו. חבר הכנסת מולה, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת בן-סימון. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול בערב ראינו בערוץ-1 בטלוויזיה כתבה קשה מאוד של אי-העלאת יהודים מאתיופיה, שממתינים בגונדר ובאדיס. באתיופיה היום נותרו כ-8,700 אנשים, שמתוכם הממשלה החליטה לבדוק רק 3,000, אני לא יודע מה הסיבה. הסיבה היא בטח צבע עורם ולא משהו אחר, אבל גם את ה-3,000 שהממשלה החליטה לבדוק, משרד הפנים מתמהמה מלשלוח שליחים, למרות שהסוכנות היהודית מוכנה לשלוח שלושה שליחים שיבדקו את זכאותם. הרי אף אחד מאתנו לא בא ואומר שיבואו אנשים כדי להיבדק. משרד הפנים בא ואומר: אנחנו לא צריכים שלושה, אנחנו צריכים רק שניים. אני שואל את עצמי: מדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי, והיא צריכה להיות פתוחה לכל מי שרוצה לבוא אליה, אבל מאתיופיה, כנראה, אדוני, יש סימן שאלה עד היום. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת מולה. חבר הכנסת בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת אמסלם. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני מציע, כשיש מיעוט משתתפים, אולי להכפיל את הזמן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יכול לתת עוד סיבוב אחרי זה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> זהו, עוד סיבוב. אם לא אכפת לך, זה יהיה נחמד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל התקנון לא מאפשר זאת. <דניאל בן-סימון (העבודה):> בוא נשנה את התקנון גם, לאור היחסים עם ראש הממשלה וכל מה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לאור היחסים, אסור לשנות את התקנון. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני ראש הממשלה – סליחה, איך כיניתי אותך... היה פה אתמול כינוס של ראשי יישובי הפריפריה, כינוס נוגע ללב, במיוחד לתחילת הקיץ – מה שצפוי להם, אין להם גבעתיים, אין להם רמת-גן ולא את נווה-אפק, נאות-אפקה או אפיקים. יש להם קיץ קשה שמחכה להם. כחבר ועדת הכספים, אני חייב לומר לך, מכיוון שרוב הקיצוצים נלקחים מאותם מסכנים, שסגירת מתנ"ס ליישוב בפריפריה זה גזר-דין מוות למאות ולאלפי ילדים. אני אומר לך, אני מרגיש כמעט שותף לפשע הזה. עוד לא הגענו להצבעות, אבל בבוא היום נצביע על למה לסגור, למה לקחת מענקי איזון מפה, למה לקחת תקציבים דווקא מהמקומות הכי חלשים. אדוני היושב-ראש, יש עליך אחריות חברתית – מעבר לפרלמנטרית, למצוא את האיזונים הנכונים כדי שהמקומות האלה, שמרוחקים מירושלים ומתל-אביב, יוכלו להרים ראש ולא להתבייש, ואני אומר לך, כמי שעסק בפריפריה – ואני רואה שזמני תם – קשה לחיות עם התחושה הזאת שאנחנו, במקום ליצור שוויון, רק הולכים ומעמיקים את הפערים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מודה לחבר הכנסת בן-סימון, וגם שמח שהנשיאות כיוונה לדעתך. את השאילתות בעל-פה אני מאשר בעצמי, ואכן אישרנו שאילתא בנושא סגירת מתנ"סים בחופש ולאן הילדים ילכו, ושר החינוך ישיב עליה מחר. <דניאל בן-סימון (העבודה):> יוצא מן הכלל. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת אמסלם, ואחריו – חבר הכנסת עזרא. <חיים אמסלם (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אם הדברים שקראנו בתקשורת על ההתערבות הבוטה של נשיא צרפת, מר סרקוזי, בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל ושל ממשלת ישראל נכונים, הרי שזאת התערבות בלתי נסבלת, אבל לעניות דעתי זהו עוד פרק והמשך למגמה שמדינת ישראל אשמה בה; כידוע, האמרה האלמותית שאמרו כלב בן יפונה ויהושע בן נון: ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם; אם אנחנו פועלים ונוקטים יוזמות והצהרות בהתאם לציפיות של העולם מאתנו, ולדרישות שלהם, אל נתפלא שגם יתערבו בשאלה מי ומי ראוי להיות שר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גדעון עזרא, בבקשה. <גדעון עזרא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אנחנו עכשיו נמצאים בעבודה מאומצת בוועדות על החוקים השונים, ואני מוכרח להגיד לך – כשאתה יושב בוועדות השונות ושומע דברים בעד או נגד החוקים, היה חשוב מאוד, לפי דעתי, שהשרים הנוגעים בדבר – כשמדובר בנושאים רציניים, ופחות רציניים, אבל הם שיקבעו את אופן תפקודה של המדינה – יהיו נוכחים בשלב שנציגי המוזמנים השונים מעלים את טענותיהם. לי אין כל ספק שאם הם ישמעו חלק מהדברים, אולי הם ישנו בצורה כזאת או אחרת כדי שהחוקים יהיו יותר טובים. איך אפשר להנהיג זאת? האם כדאי להנהיג זאת? נדמה לי שהדבר הזה מאוד מאוד כדאי, משום שהטענות שנשמעות שם הן רציניות מאוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אלה דברים שהיו מעולם, וימשיכו להיות. צריך פשוט שחוק ההסדרים יעבור מן העולם. <גדעון עזרא (קדימה):> אין בעיה עם חוק ההסדרים, אבל שיבוא השר וישמע את מה שיש לארגונים השונים לומר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת עזרא, היית גם בוועדות הכנסת וגם בישיבות הממשלה. פעמים רבות אני חושב שישיבות הכנסת יותר מפורטות ושומעים בהן יותר ארגונים מאשר ישיבות הממשלה – – – <גדעון עזרא (קדימה):> אז אני אומר: בוועדות – זה חשוב מאוד. השאלה היא אם אתה יכול להוציא המלצה לשרים לבוא, להיות ולשמוע – לא את חברי הכנסת; את חברי הכנסת שישמעו פה. לשמוע את נציגי הארגונים השונים שמשתתפים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני חושב שהכנסת צריכה להיות יותר ויותר כמו הסנאט וועדות הסנאט, אבל אני לא בטוח – וזה בטוח, מתחלפים שלטונות בישראל, ואני לא בטוח אם האילוצים העומדים בפני ראשי הממשלה לדורותיהם לא יעמדו גם בפניך כאשר תהיה ראש הממשלה או סגן ראש הממשלה. אתה יודע, אני כבר הייתי – יחד אתך, מ-1996 אני פה, אבל הייתי עוד לפני כן, וראיתי את כל השרים: כאשר הם ישבו פה הם דיברו ככה, וכאשר הם ישבו שם, אמרו – – – <גדעון עזרא (קדימה):> לא, אני לא מדבר נגד. אני מדבר בעד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע שאתה ורוחמה אברהם ויושבת-ראש האופוזיציה יודעים שפעמים רבות הדיונים בתקציב בכנסת הם הרבה יותר מפורטים, אך גם הם לא מספיקים. לא תמיד חברי הכנסת שומעים, ועוד יותר גרוע – לא תמיד חברי הכנסת השומעים הם המצביעים, אבל זה, לצערי הרב, נחלת כל הכנסות. ובאמת צריך אולי פעם לחשוב – אני למשל חשבתי שצריך שתהיה ועדת תקציבים של הכנסת, שתדון בתקציב המדינה לפני אישורו – בהגות של התקציב. טוב, אבל אלה הם החיים וכך הוא התקנון, ואנחנו נעשה כמיטב יכולתנו. חבר הכנסת ביבי – בבקשה, אדוני. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לספר כמה דברים מהוועדות שאני משתתף בהן. למשל, מביאים את ילדי האוצר לוועדות, ומסכנים – משאירים אותם במערומיהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם כבר, נערי האוצר. לא להתחיל לקרוא להם "ילדי האוצר". מספיק אנחנו מכים בהם, לא צריך לקרוא להם "ילדי האוצר". <אריה ביבי (קדימה):> כן, אבל לי יש טענות לאלה ששולחים אותם, ואני אתן לך דוגמה. היום, למשל, באו עם הצעה חדשה: להטיל מסים על שחקנים שמגיעים לארץ. <שלמה מולה (קדימה):> זה נפל. <אריה ביבי (קדימה):> זה נפל; אתה יודע למה? כי אנחנו הפלנו את זה. מטילים מסים על שחקנים שמגיעים לארץ. מי כמוך יודע, אדוני, שהיה פעם יושב-ראש "בית"ר ירושלים" – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בימים הגדולים שלי. <אריה ביבי (קדימה):> בימים הגדולים. – – שבלי שחקני-חוץ אנחנו לא יכולים – שום קבוצה לא יכולה – להגיע לאירופה. שחקני-החוץ האלה גם מביאים דוגמה לילדינו, והם בעצם הסמל שאחריו הם יכולים ללכת. אם ניקח את כל הילדים האלה – כמו בניון, כמו רביבו, כמו אחרים, לדעתי הם שגרירים מצוינים של מדינת ישראל, והיה טוב אילו לא היו מביאים את זה ושזה לא היה נופל שם; לחסוך להם בושה. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש פנים לכאן ולכאן, חבר הכנסת ביבי. אם למשל יטילו מס על שחקנים זרים, אולי יביאו פחות, ויותר שחקנים ישראלים ישתתפו. מהצד האחר, כמובן, אנחנו מגיעים לרמות ולדרגות שבהן יש בידור לעם ישראל כל ימות השבוע, ומובן שוועדת הכנסת וועדת העבודה והרווחה החליטו נכון, ולכן מביאים את העניין להכרעת הכנסת. <אריה ביבי (קדימה):> זה יוצר תדמית לא טובה – שהם מביאים ואנחנו מפילים את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> עובדה שזה הוצע. עובדה שאתם יכולתם לדון בזה. אבל יש פנים לכאן ולכאן. אי-אפשר לבוא ולומר שזה – כוונת המדינה היתה להשיג כמה שיותר כסף, אבל במידה רבה – – – <אריה ביבי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, מדובר על 20 מיליון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע, לכן אמרתי – לכן הכנסת שקלה את דעתה, עשתה את שיקול דעתה, וגם כנראה הצליחה בשיקול דעתה. תודה רבה. אנחנו סיימנו היום, בגלל מיעוט המשתתפים, את הנאומים בני דקה. חבר הכנסת בן-סימון, האם אדוני רוצה סיבוב שני של נאומים בני דקה? כי יש לנו עוד עשר דקות. <דניאל בן-סימון (העבודה):> בצרפתית? <היו"ר ראובן ריבלין:> בצרפתית לא אוכל, אלא אם כן יבוא נשיא צרפת, והכנסת בוועדתה תאשר לנשיא צרפת לנאום בשפתו, שהיא לא עברית ולא ערבית. אחרת אני לא יכול, אלא אם כן אדוני יאמר לי שהוא בסמכות מלאה וישירה מנשיא צרפת מדבר אתנו. <דניאל בן-סימון (העבודה):> – – – עוד דקה? <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אבל לא בצרפתית. אולי אתה תוכל לפענח לנו את השאלה הנשאלת בכל בית בישראל היום: מה היה שם? <דניאל בן-סימון (העבודה):> או, בדיוק, על זה רציתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כי אתה היית אחד המשתתפים. <דניאל בן-סימון (העבודה):> האמת היא שהייתי שמח לשתף אותך במה שהיה שם, אבל זה נעשה בצרפתית. אני לא שולט בשפה, במיוחד בשפתו של הנשיא סרקוזי, שהיתה גבוהה במיוחד באותו יום, ובמיוחד כשהוא דיבר על מה שקורה בישראל. אבל רציתי רק לחזור אלינו ולומר, בהמשך למה שאריה ביבי אמר: יש לי, שוב – מניסיוני הדל פה, בוועדת הכספים, ואני שוב משתף אותך בלבטים אישיים לגבי הצורך של המדינה ללקט כמה שאפשר דווקא מאותן שכבות שאין להן יותר. שנפלו על הרצפה. לקחת, למשל, את 90 השקל האלה ממשפחה שההכנסה שלה מתחת ל-2,000 שקל. בשביל מה לעשות את זה? בשביל מה להרחיב את הפערים האלה עוד יותר ממה שהם היום, או כל מיני הוצאות קטנות – הדיירים האלה שגרים בדירות "עמיגור" ו"עמידר", והם, מסכנים, בתנאים בלתי אנושיים – להוציא אותם. ואני תוהה, מילא מדיניות הרווחה שאתה שותף לה כאיש המחנה הרוויזיוניסטי לשעבר, בית לכל אחד, וחינוך, וקורת גג – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מילא אני לשעבר, אבל המחנה הרוויזיוניסטי הוא לשעבר? <דניאל בן-סימון (העבודה):> לא, הוא תמיד – כל העבר לפנינו במקרה הזה. וגם ציפי לבני שייכת לזה. <ציפי לבני (קדימה):> מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> בבקשה. יש לי תחושה, אדוני היושב-ראש, שאנחנו מתרחקים. בנושאים האלה אני מזדהה עם התואר רוויזיוניסט. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו לא מתרחקים, אנחנו פשוט לא מבקרים בבית מספיק, זה הכול. <דניאל בן-סימון (העבודה):> לכן אני אומר שיצטרכו פה לעשות ניסיון להבין את המחיר האנושי של כל ההצבעות האלה בוועדות, ולהבין שמאחורי כל הצבעה אנחנו מותירים שובל של אנשים שפשוט מתנשף ומתייאש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לחבר הכנסת בן-סימון אשר הואיל להשלים את הזמן. אנחנו עוברים, חברי הכנסת – כי תם הסעיף הראשון בסדר-היום, נאומים בני דקה – אנחנו עוברים להצעה – – – <איתן כבל (העבודה):> רציתי להגיד משהו. <היו"ר ראובן ריבלין:> ביקשת? יש לך עוד זמן. בבקשה, חבר הכנסת איתן כבל. אחריו אנחנו מזמינים את חברת הכנסת רוחמה אברהם להציג את הצעתה לסדר-היום. בבקשה. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות של דקה ולומר לך, אדוני היושב-ראש, יישר כוח. אני מבקש, אדוני, את תשומת לבך ממש לדקה, לא מעבר, כדי לומר לך יישר כוח ותודה בשמי ובשם חלקים גדולים מהבית – אין לי ספק – על כך שאתה נלחם את המלחמה של כולם על כבודה של הכנסת, שזה הכבוד של כולנו, ואני מתכוון לזה שהמשפט "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" הפך להיות מהות, ואנשים שהיו רק אתמול, וביקשו את הזכות להגן עליהם, דורסים היום ברגל גסה את מה שביקשו רק לפני שלושה חודשים שיגנו עליהם מפני עריצות הרוב. אני מודה לך, ואני לא אומר את זה על בסיס פוליטי, ולא על שום בסיס, אלא ממקום אחד – שהבית הזה יקר לנו. לא מבינים שאם הבית הזה יהיה חלש, המערכת הדמוקרטית תחל בהתפרקות. אלה לא מלים גדולות, ומי שלא מבין את זה, כדאי שיפנים את זה. ושוב, תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כבל, אתה עדיין לא נולדת אז – אני חייתי בתקופה של "בלי חרות ומק"י". אני מאוד מודה לך על הערתך בעניין הכנסת. הצעה לסדר-היום <מצב המלכ"רים והמגזר השלישי בישראל> <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת רוחמה אברהם, השרה לשעבר, תבוא ותעלה על דוכן הנואמים כדי להגיש את ההצעה לסדר-היום בנושא מצב המלכ"רים והמגזר השלישי בישראל, הצעה לסדר-היום שמספרה 855. בבקשה, גברתי. נדמה לי שהוסיפו 100 מיליון. נדמה לי. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> לא, תקצבו את זה בכ-200 מיליון ל-2009 ול-2010, אבל אני מייד אגע בסוגיה הזאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> 100 מיליון בממשלתך הוסיפו. זה לא מספיק. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> הוסיפו 100 מיליון נוספים ל-2010, אבל מובן שזה לא מספיק. אני רוצה להודות לך על הנכונות שלך להעלות את זה דווקא היום, לאור בקשתי ובקשתו של יושב-ראש השדולה האזרחית, חבר הכנסת זבולון אורלב. אדוני יושב-ראש הכנסת, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה ושרת החוץ לשעבר, ציפי לבני, ראשי ארגוני המגזר השלישי שמכבדים אותנו כאן בנוכחותם, ברוכים הבאים. חברי חברי הכנסת, העם היהודי בהווייתו, ובמסורת שאנחנו נושאים בגאווה רבה, מחויב לעזרה לזולת, לדאגה לאחר, לשונה ולחלש. אנחנו שואבים את עקרונות היסוד מהמקורות היהודיים; שם עוצבה דמותנו כעם, שם עוצב יחסנו לעני ולחלש ושם גם עוצבה תפיסת הדרך החברתית שלנו. החברה היהודית היא חברה השואפת לצדק חברתי; היא לא חברה שמשלימה עם עוולות חברתיות. בימינו, אדוני היושב-ראש, הנתינה היא הרבה יותר מחובת הפרט עקב ציווי. הנתינה היום היא יותר מאורגנת, יותר ממוסדת. היום רשומות בישראל כ-25,000 עמותות המעסיקות – תקשיב טוב – כ-230,000 שכירים ומפעילות יותר מ-220,000 מתנדבים. כפי שאמרתי בהתחלה, מכבדים אותנו כאן בנוכחותם נציגי העמותות והארגונים מהמגזר השלישי, שכל פעולתם לקדם את החברה האזרחית ולסייע לה. אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי כאן פשוט לומר לכם תודה; תודה מקרב לב על פעילותכם למען החברה בישראל. רבים מכם ממלאים תפקיד חשוב במקומות שבהם קצרה ידה של הממשלה מלפעול – בין אם בטיפול באוכלוסיות חלשות, בין אם בחיבור בין מגזרים באוכלוסייה, ובין אם בארגוני סנגור שמשמשים פה לציבורים גדולים שאין מי שייצג אותם ואת האינטרסים שלהם. אני מלאת הערכה לכם, לעבודתכם, לאכפתיות ולמסירות האין-סופית שלכם. היום אני אומרת את זה בגאווה רבה, ואני חושבת שרבים בקרב חברי הכנסת מסירים בפניכם את הכובע על כל העבודה המסורה שלכם. זה נכון תמיד, אדוני היושב-ראש, ונכון במיוחד בימים אלה, לנוכח האתגר הגדול שניצב בפניכם, והוא הצורך להתמודד במקביל לעבודה השוטפת גם עם המשבר הכלכלי שפגע קשות במגזר – ואני אפרט את זה בהמשך. חברי חברי הכנסת, תרומתו של המגזר השלישי ייחודית בין השאר בכך שהוא אינו מונע משיקולי רווח, אלא מתחושת חובה. והחובה הזאת היא גם החובה שלנו, נבחרי הציבור. ממשלות רבות בעולם המערבי הבינו בשנים האחרונות שחוקי המשחק השתנו, ויש חשיבות לשותפות בין הממשלה למגזר השלישי. כשטוני בלייר מונה בפעם הראשונה לראש ממשלת בריטניה, אחד הדברים הראשונים שהוא דאג להם היה יצירת מנגנון מקשר בין הממשלה לבין המגזר השלישי, ומישהו שידאג לצורכי המגזר השלישי, ולכן הוא מינה, אדוני היושב-ראש, שר מיוחד לנושא הזה. חברי חברי הכנסת, נושא אירן והנושא המדיני מול שכנינו חשובים ומאיימים, אך לא פחות חשוב מכך חיזוק ההון האנושי המרכיב את המגזר השלישי בישראל. ההון האנושי הזה הוא בעל חשיבות אסטרטגית עליונה לביטחונה של מדינת ישראל ולהמשך קיומה, והוא קריטי לא פחות מכל איום אחר. ולכן אני קוראת גם לשר לנושאים אסטרטגיים שייקח את הנושא – נושא הסיוע למגזר השלישי – כמשימה דחופה נוספת, יעזור לשר הרווחה וישמש לו פה נוסף בממשלה הזאת. חברי חברי הכנסת, בעיית הגדרת הגבולות במדינת ישראל, מסתבר שהיא לא רק מדינית; בעיית הגדרת הגבולות קיימת כמעט בכל תחום, גם בסוגיית המגזר השלישי. הממשלה צריכה להגדיר מהם השירותים שהם בתחום האחריות הממשלתית, מהו קו הגבול שמפריד בין השירותים שהממשלה מחויבת להם לבין שירותים חשובים אחרים, שירותים שהם הם שיוצרים את ההבדל באיכות החיים שלנו. רבותי, בואו נאמר את האמת: אין שום גורם שיכול או צריך להתחרות עם הממשלה במשאביה ובאחריותה לאזרחים, ורק חיזוק המעמד האזרחי השלישי בישראל והגדרת מעמדו וסמכויותיו יתרמו ליצירת האיזון הנכון בחברה בישראל. ממשלת קדימה – חייבים לומר את זה – בראשותו של אהוד אולמרט, היתה הראשונה בכל תולדות ממשלות ישראל אשר שמה לה למטרה לקדם את המגזר השלישי בישראל ולחזקו, ובכך היא יצרה מודעות מוגברת ליכולות המגזר השלישי ולשותפות הבין-מגזרית בתבנית החשיבה הממשלתית. ראינו את שיתוף הפעולה במלחמת לבנון השנייה, וראינו את זה גם במבצע "עופרת יצוקה". בפברואר 2008 קיבלה הממשלה את החלטה מס' 3190, העוסקת בחיזוק היחסים בין הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי הפועל להשגת מטרות ציבוריות. חיזוק שיתוף הפעולה וביסוס מערכת היחסים בין המגזרים, תוך שמירה על עצמאותם, הוגדרו במסמך המדיניות שאימצה הממשלה כיעד הראשון למהלך. עוד הוחלט כי משרדי הממשלה יקיימו שיח מתמשך עם אלכ"רים – ארגונים ללא כוונת רווח – וגורמים בקהילה העסקית, לרבות במסגרת כמה קבוצות דיון. כשרה בממשלה הקודמת, אני יכולה לומר שזו היתה ממשלה שהרחיבה את השירותים החברתיים במידה ניכרת: אם זה בהשקעה דרמטית בנוער בסיכון, בגיל הרך ובניצולי השואה, שלא לדבר על החינוך. השקענו בבניית תשתית אנושית, אזרחית, חברתית. הגדלנו את קצבאות הבטחת ההכנסה. הגדלנו את קצבאות הזיקנה. שינינו באופן דרמטי את הדגשים במדיניות החברתית. לנו היה חשוב שתהיה מדיניות חברתית משלבת שתבטיח שוויון הזדמנויות. אדוני היושב-ראש, אני קוראת לממשלה הזאת לאמץ את מדיניות השולחן העגול ולהתמיד בה. בישראל – נכון שעשינו אבל עדיין יש עוד הרבה מה לעשות – עדיין מטילים מסים על ארגונים חברתיים, והיו ממשלות שקיצצו באופן דרסטי בשירותים החברתיים. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, המצב הכלכלי פגע פגיעה קשה בהיקף התרומות. ויש גם צמצום בתמיכה הממשלתית; עמותות וארגוני מתנדבים רבים נמצאים היום רגע לפני קריסה מוחלטת. אדוני היושב-ראש, מבדיקות שנעשו עולה ש-81% מהארגונים הללו נמצאים בקשיים כספיים, 54% מהם מקצצים את הפעילות שלהם ו-35% מהקרנות הפילנתרופיות אינן מקבלות בקשות חדשות לתרומות. ממדי התכווצות העושר הפיננסי הם חסרי תקדים, ומתרחשים במקביל להתכווצות בפעילות הריאלית במשק. וההשלכות? כולנו יודעים בדיוק מה יהיו ההשלכות של המצב הזה. עמותות לא ייפתחו מחדש ביום שהבורסה תחזור לעלות. הבכייה על הפגיעה במגזר השלישי תהיה בכייה לדורות. מדובר בתשתיות אדירות שיהיה קשה לשקמן. הפערים בחברה יועמקו, והעוני במדינת ישראל רק ילך ויגדל. האם בזה אנחנו חפצים? האחריות הכוללת היא תמיד של הממשלה, ולכן הממשלה – הממשלה הזאת – לא יכולה להתנער מכך, במיוחד כעת, אדוני היושב-ראש, כשדנים בחוק התקציב ובחוק ההסדרים. אני מאמינה – וחברי חברי קדימה כולם מאמינים – שחייבים לפעול אחרת: לחזק את השותפים הללו לעשייה. הבית הזה צריך להיות מאוחד בכל מה שקשור לסוגיית החברה הישראלית. אנחנו צריכים לעזור להם ולהפעיל לחץ על הממשלה להגביר את תמיכתה, או לפחות לעדכן את הסכומים שבהם היא תומכת בארגונים כך שיהיו הולמים למצב הנוכחי. כאן אני רוצה לברך אותך, חבר הכנסת זבולון אורלב, יושב-ראש ועדת החינוך ויושב-ראש השדולה החברתית בכנסת. אדוני, אני רוצה לומר שהיה היום כינוס מדהים של כל הארגונים החברתיים. יש בכוונת השדולה הזאת – אופוזיציה וקואליציה כאחת – לקדם הרבה מאוד יוזמות חקיקה. אני רוצה גם לברך את יושבת-ראש האופוזיציה, אותך, חברת הכנסת ציפי לבני, על העובדה שהחלטת למנות צוות מיוחד בקדימה, ואותי בראשו, כדי שאנחנו, כקבוצה אחת, כסיעה הגדולה של הבית הזה, נשים על סדר-היום של הכנסת, של הממשלה ושל מדינת ישראל את כל הסוגיה של המגזר השלישי. אני יודעת כמה הסוגיה הזאת חשובה לך וכמה את מגויסת לעניין הזה. <זאב בילסקי (קדימה):> מה אתנו? למה לא תברכי – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> לא היית בדיון של השדולה החברתית ושלי, אבל בסדר – אתה בא ותומך, וזה בסדר. אותך, כמי שמצוי בסוגיה הזאת מאוד, כיושב-ראש הסוכנות שעשה רבות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, אפילו הסקוטי אומר שמי שמברך את מלכת אנגליה מברך אותו, אז בן סיעה שלא יאמר דבר כזה? <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כולנו מודעים להסכמים הקואליציוניים שבהם הוחלט על הקמת קרן סיוע ממשלתית – והזכרת זאת קודם – של 200 מיליון שקל, 100 מיליון לכל שנה. נכון שהממשלה הקודמת החליטה על 100 מיליון שקל ל-2009, והממשלה הנוכחית החליטה שהיא מתקצבת ב-100 מיליון שקלים נוספים, אבל זאת טיפה בים. אני חושבת שאל מול הסיוע שאותה תשתית נזקקת לו זו באמת טיפה בים. אבל, אדוני היושב-ראש, אני אומר גם שמאז כינונה של הממשלה הנוכחית חלפו שלושה חודשים. עדיין יושבים על הקריטריונים. שמעתי טענות קשות מהמגזר, שלא משתפים אותם בקביעת אותם קריטריונים. הייתכן מצב שיושבים פקידים מסוימים בלי לשמוע את רחשי לבו של הציבור היקר הזה? אני חושבת שכל יום שעובר משמעו סכנת קריסה לארגונים האלה. לכן חבל ששר הרווחה לא פה, אבל אני מנצלת את ההזדמנות וקוראת לו לעבוד מסביב לשעון – אני יודעת שהוא עובד מסביב לשעון, אבל שיוסיף עוד שעות אם צריך – ויסיים את הסוגיה החשובה הזאת. כשייקבעו הקריטריונים והפרמטרים שלהם, צריך לפעול מתוך רצון לחסוך זמן ולפעול ביעילות, כי גם כך בזבזנו שבעה חודשים מ-2009. אבל אותם אנשים שיושבים על המדוכה כעת צריכים לשאול את עצמם אם המטרה שלהם היא לחזק את החזקים או לתחזק את אותן עמותות שמתוחזקות ממילא. לזה, אדוני היושב-ראש, לא צריך קרן. אני קוראת לכם להודיע שכל גוף שמתוקצב ממשלתית יקבל מקדמה, ולא יצטרך לעבור ועדה. חבל על הזמן. תחליטו שארגונים גדולים יעברו הליך מהיר שבו אישור ניהול תקין יהיה קריטריון לקבלת מענק. על-ידי כך תחסכו זמן יקר בדיונים אחרי קביעת הפרמטרים. יכול מאוד להיות שצריכה להיות מדיניות שונה לחלוטין באופן הקצאת הכספים האלה. חברי חברי הכנסת, השנתיים הקרובות הן קריטיות לכולנו מבחינה כלכלית, ולארגוני המגזר השלישי בפרט, ולכן אני סבורה שאסור לגבות מהם מס שכר כחלק מהוראת שעה. הבית הזה צריך להתאחד, כי אם יעלו להם את המס על השכר, יותר עמותות יקרסו, ובסופו של דבר אנחנו, כמדינה, נסבול. אין לי ספק שזה ייתן להם אפשרות וסיכוי לשרוד את המשבר הכלכלי. זה לטובת ציבור הנזקקים במדינה, זה לטובתנו, וזה לטובת החברה הישראלית, במיוחד בתקופה הקרובה. אדוני, אני מודה לך שוב על הקצאת הזמן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא בטוח שלגבי מס הכנסה את צודקת. ייתכן שצריך לתת להם סיוע נוסף ולגבות מס הכנסה, כי אחרת אנחנו עלולים לשים מכשול בפני אנשים שהם לא מתכוונים – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אני אמרתי משפט, ואני אומר אותו שוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> לפעמים את בממשלה, אז תיזהרי. הדברים האלה – תני להם יותר כסף, אבל שישלמו מס. אם תפטרי ממס, את תראי איך אחר כך העניינים מתחילים להידרדר במדרון תלול. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> הוראת שעה לשנתיים – זה לא פוטר אותם באופן מלא ממס מצד אחד, ומצד שני, אם אנחנו, כמדינה, נאפשר למגזר הזה לקרוס, שיקומו יהיה כמעט בלתי ניתן ליישום. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי. כי אחר כך ימצאו עוד אנשים את ההזדמנות לבקש פטור ממס זמני. תאמיני לי. <הצעה לסדר-היום> <יחסי הגומלין בין המגזר השלישי למערכת השלטונית> <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד יושב-ראש הלובי, אשר היום הפליא לעשות כאשר כינס את כל הארגונים – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הלובי לקידום החברה האזרחית. היתה לי ההזדמנות, כיושב-ראש ועדת הכספים הזמני, בטרם נתכוננה הכנסת באופן מסודר, לעסוק בנושא המגזר השלישי כחלוץ. עשיתי זאת מטעמך. בבקשה, הצעה לסדר-היום מס' 912: יחסי הגומלין בין המגזר השלישי למערכת השלטונית. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת ישראל חסון, תן לי – סוף סוף יש לי הזדמנות לקבל תשומת לב ממנה. כמה דקות – מה? חברי חברי הכנסת, חז"ל בפרקי אבות טבעו את מטבע הלשון "על שלושה דברים העולם עומד". נחלקו התנאים מה הם: האם זה תורה, עבודה וגמילות חסדים, או האמת, השלום והדין. אני בא לומר כי החברה בישראל, כמו כל חברה מערבית מודרנית, עומדת על שלושה מגזרים, ואם תיקח אחד מהם, או אם אחד מהם יתמוטט, חס וחלילה, קיימת בעיה קשה לקיומה של החברה. שלושת המגזרים הם: המגזר הראשון הוא הממשלה, המגזר השני הוא המגזר העסקי, שכל כולו למטרות רווח, והמגזר השלישי הוא העמותות, המלכ"רים, המוסדות ללא כוונות רווח, הארגונים הציבוריים והמתנדבים הרבים. בלעדיהם אי-אפשר לתאר קיום של חברה נורמלית. אדוני היושב-ראש, ברוך השם, עם ישראל יכול להתברך בחברה אזרחית למופת, שמתגייסת, מתנדבת, ויודעת להעמיד מתוכה כוחות בלתי נדלים של רצון טוב ומוטיבציה מופלאה של מעורבות חברתית, דאגה לזולת ואחריות חברתית מלאה. כל מדינה באשר היא – וגם אם יעמדו לה משאבים בלתי מוגבלים – לעולם לא תוכל לתת מענה לכל בעיה לכל אדם בכל עת ובכל מקום. זה בלתי אפשרי. זה לא רק שאלה של מחסור בתקציבים, אלא גם עניין מהותי. לכן דרושה בכל עת, ובכל מקום, ובכל חברה, מעורבות של חברה אזרחית, והמגזר השלישי הוא הוא שיודע להשלים את אשר החסיר המגזר הראשון. גם אם המגזר הראשון יודע לתת כסף, קצבה, תשלום, תמיכה – המגזר השלישי יודע לתמוך, לחבק ולאהוב. אף שאנחנו יכולים, כאמור, להתפאר במגזר השלישי שלנו, והדיון הזה הוא ודאי גם במסגרת הוקרה והערכה רבה לכל המגזר השלישי, אדוני היושב-ראש, אנחנו מפגרים באופן יחסי לעולם ביחס של הממשלה ושל המדינה למגזר השלישי. אנו גובים מהם יותר מסים מאשר מהמגזר השני – העסקי. כן, יש מסים שחלים רק על המגזר השלישי, ולא על המגזר העסקי, כמו מס שכר, או כמו חוסר היכולת לקזז את המע"מ. המגזר השלישי לא יכול, כפי שאמרתי, לקזז מע"מ. לעומתו, המגזר השני יכול. קצרה כאן היריעה לפרט את כל הקיפוח. די לומר כי סך כל המסים שהמגזר השלישי משלם עולים לאין ערוך על סך כל התמיכות שהממשלה נותנת למגזר השלישי. אתה שומע, אדוני השר פלד? סך כל המסים שהעמותות משלמות עולה לאין שיעור על סך כל התמיכות – אני מדגיש את המלה תמיכות – שהממשלה מעבירה לעמותות. בקיצור, הממשלה מתפרנסת מהמגזר השלישי. מגזר זה מונה, כפי שציינה קודמתי, כ-25,000 ארגונים, מעסיק כ-15% מהשכירים במשק – קרוב ל-400,000 איש. הצריכה שלו היא 90 מיליארד, שהם כ-16% מהצריכה הציבורית והפרטית במשק. התרומה לתוצר המקומי הגולמי היא כ-7%, כלומר קרוב ל-50 מיליארד שקלים. על-פי המחקרים, ערך ההתנדבות של העמותות הוא כ-7.5 מיליארדי שקלים תרומה למדינה, והוא גם מגייס כמיליארד וחצי דולר כל שנה מחו"ל. כפי שצוין, המשבר הכלכלי הגלובלי, וגם השלכותיו בישראל, משפיע באופן ישיר לרעה על מצבו הכלכלי של המגזר השלישי. התרומות מחו"ל פחתו באחוזים ניכרים – רק אתמול שמענו על העונש של 150 שנה – שנות מאסר – לברנרד מיידוף, שפגע קשות גם בעמותות בישראל – יחד עם צמצום תקציב הממשלה והרשויות המקומיות, שגם הם הפחיתו את היקף התמיכות. משבר הדולר שהתחיל לפני שנתיים פגע קשה מאוד בהכנסות של העמותות. הממשלה הנוכחית החליטה על הקמת קרן בסך 100 מיליון שקל לכל אחת משנות התקציב 2009 ו-2010. אני קורא לממשלה להפעיל בהקדם את הקרן, על-פי קריטריונים מוסכמים עם המגזר השלישי, ושלא יתקיים בנו מאמרו הידוע של עגנון, אדוני היושב-ראש, "עד שבאה הנחמה יוצאת הנשמה". היום התכנסה לראשונה השדולה לקידום החברה האזרחית בכנסת השמונה-עשרה, שדולה שהחלה בפעולתה בכנסת השבע-עשרה. בשדולה משתתפים ח"כים מכל סיעות הבית, והיא עוסקת בחקיקה שמטרתה לסייע למגזר השלישי. הכנסת הקודמת ביטלה בחקיקה את מס המעסיקים – 4%. היא פועלת להסרת חסמים ביורוקרטיים מול משרדי הממשלה ובעלי תפקידים מרכזיים בה, וכן משמשת שולחן עגול של ראשי החברה האזרחית במגזר השלישי עם שרים ופקידים בכירים בשירות המדינה הקשורים לפעילות מגזר זה. פעילות ראשונה תתקיים כבר מחר, אדוני היושב-ראש, בעת שאעלה לקבל את אישור הכנסת בקריאה טרומית להצעת החוק שתאפשר מיזוג עמותות בדומה לאפשרות של מיזוג חברות למטרות רווח. הצעת החוק הזאת קיבלה בוועדת הכנסת היום פטור מחובת הנחה, וקיבלה גם את אישור והסכמת הממשלה בוועדת שרים לחקיקה ביום ראשון, וזאת כיוון שדווקא בזמן משבר כלכלי יש לאפשר לעמותות שפועלות באותו תחום להתמזג, וכך לחסוך בעלויות של תקורה ולהשיג התייעלות. תפקידנו המרכזי הוא להגביר את התודעה לחשיבות המגזר השלישי דווקא בעיני הרשות המבצעת, שכידוע, לצערנו, בדרך הטבע, נוטה להתעלם, ולא להתחשב במגזר השלישי. בכוונתנו לקיים בכנס החורף את יום החברה האזרחית בכנסת, ואני מודה לך, אדוני היושב-ראש, שכבר אישרת את קיום היום הזה, ובמסגרתו נקיים דיונים גם בוועדות וגם במליאה, וגם את שתי ההצעות לסדר-היום של חברת הכנסת רוחמה אברהם ושלי אנחנו רוצים לבקש בסיום הדיון להפוך לדיון במליאה – לא להעביר את זה לוועדה, אלא לבקש דיון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תהיה רק בעיה, כי אני אצטרך לקרוא לוועדות. חשבתי שאתם רוצים לעשות את זה טקסי יותר, אבל אם אתם רוצים החלטה – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> נעשה את זה אולי ביום של השדולה עצמה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי. אז אם אתם רוצים, אחת משתיים: או שאני אצטרך להפסיק את כל ישיבות הוועדות, או שמחר נצביע על זה. לא תהיה בעיה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> מחר נצביע, אז אין בעיה – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא, אז אנחנו נעשה את זה טקסי. כיוון שאדוני היושב-ראש כבר אישר לנו לקיים את היום, נקיים את הדיון. <היו"ר ראובן ריבלין:> לכן אני אומר – אין לי שום בעיה, אני רק לא רוצה לערוך הצבעה בלי שאני – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> הואיל ולא כולם נוהגים לקבל את דעתו של היושב-ראש, אני נוהג לקבל את דעתו של היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אדוני. אני מאוד מודה לך. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לסיום אני רוצה לומר שדווקא בעת המשבר נדרשות העמותות להרחיב את פעולתן. יותר ויותר אזרחים פונים למגזר השלישי דווקא בעת משבר. בעת שהממשלה מקצצת והרשויות המקומיות מקוצצות, דווקא אז יש לעמותות תפקיד הרבה יותר משמעותי. היכן שקצרה יד הממשלה, שם צריכה להרחיב ידן של העמותות; יד אנושית, חברתית ואישית, שתוגש לאזרחים שנזקקים לכך. יש גם חקיקה, אדוני היושב-ראש, שאיננה עולה כסף. אתן שתי דוגמאות, ובכך אסיים. היום חברי השדולה חתמו על שתי הצעות חוק שתונחנה על שולחן הכנסת. אחת מהן היא הצעת חוק שלפיה כל אזרח יוכל להקדיש 1% ממס הכנסה שלו – במקום שילך לאוצר המדינה, אותו אזרח יוכל להקדיש אותו לאחת מהעמותות של המגזר השלישי. הרי עכשיו מפחיתים מסים, אז תפחיתו מס פחות 1%, ואת ה-1% הזה כל אזרח יוכל להקדיש לאחת העמותות. אגב, החוק הזה נהוג בהונגריה; לפעמים יש גם חוכמה בגויים, ואפשר לעשות את זה גם בישראל. והצעת החוק השנייה – אדוני היושב-ראש, כידוע, מי שתורם למוסד מוכר שזכה בסעיף 46 זכאי לזיכוי מס, אבל רבים מאוד לא משתמשים בזיכוי המס. הם תרמו לעמותות, ומסיבות שלהם הם לא טרחו להגיש למס הכנסה את הקבלות כדי ליהנות מזיכוי מס. למה מס הכנסה צריך להרוויח את זה? אנחנו מבקשים שלתורם תהיה אפשרות לא רק לתרום את תרומתו, אלא לתרום גם את זיכוי המס שלו, וכך להגדיל את התרומה לעמותה. אלה שני רעיונות שנותנים רק דוגמה כיצד המדינה יכולה לעזור לעמותות גם בלי להכביד על תקציב המדינה. אני מקווה מאוד שהדיון הזה, שיזמה אותו חברת הכנסת רוחמה אברהם, יחד עם כינוס השדולה היום, יחד עם הפעילויות שאנחנו נעשה, יסייעו מאוד לחברה שלנו, לחברה בישראל, להגביר מאוד את התודעה. אני גם מודה לחברי הכנסת שהשתתפו בשדולה ונמצאים כאן באולם, חבר הכנסת אברהם מיכאלי וחבר הכנסת אורי אורבך. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מודה לחברי הכנסת – חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא וחבר הכנסת אורלב – על כך שהביאו את העניין בפנינו. הם אינם מבקשים, אלא מסתפקים בהצהרתם. אנחנו כמובן נעלה את הנושאים האלה על סדר-היום בכל עת שנצטרך לכך. תודה רבה לאדוני. <המלצת הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט להיענות לבקשת הממשלה לחזור ולהכריז על מצב חירום> <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת צחי הנגבי, לעלות לדוכן ולהביא בפני הכנסת את המלצת הוועדה המשותפת להיענות לבקשת הממשלה לחזור ולהכריז על מצב חירום. לאחר דיון זה, בהתאם למה שידוע לכל חברי הכנסת הנמצאים בבית, וגם לאלה אשר בחרו לא להיות בבית היום, תהיה הצבעה. לכן אתה רק תודיע לי אם כבר יש רשומים לדיון. בבקשה, חבר הכנסת הנגבי. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):> אדוני היושב-ראש, אני מציע לאמץ את החלטת הממשלה. אני יכול לרדת, או שאתה רוצה שאני ארחיב עוד קצת? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני חושב שאתה צריך להרחיב לפרוטוקול. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):> אוקיי, תודה. איתן כבל (העבודה): אדוני היושב-ראש, באתר החדשות פורסם עכשיו – זה הציטוט – שר תימני: המטוס שהתרסק טס רק בשבוע שעבר והיה תקין. אורי אורבך (הבית היהודי): אדוני היושב-ראש, יש ח"כ תימני שאומר שהמפלגה שלו פעלה בעבר והיתה בסדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורבך, אתה נכנס לטריטוריה שהיא לא שלך. בבקשה, חבר הכנסת הנגבי. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):> חצי ממני יכול להיכנס – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> או, בלי כל ספק. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפני המליאה את המלצות הוועדה המשותפת לעניין ההכרזה על מצב חירום. זו ועדה משותפת, כפי שהזכיר היושב-ראש, של ועדת החוץ והביטחון ושל ועדת החוקה, חוק ומשפט. היא קמה מכוח סעיף 133ב לתקנון הכנסת. רק סקירת מצב מאוד תמציתית: עד 1996 שרר במדינת ישראל מצב החירום באורח קבע. באותה שנה נכנס לתוקף חוק-יסוד: הממשלה, ולפי חוק-יסוד: הממשלה משנת 2001 נקבע כי הכרזה על מצב חירום טעונה אישור הכנסת, וכי תוקף ההכרזה לא יהיה יותר משנה. אפשר להאריך לפחות משנה, אבל אי-אפשר להאריך את תוקף ההכרזה על מצב החירום ליותר משנה אחת. תוקף ההכרזה הקודמת פג ב-31 במרס 2009. באותה עת, כזכור, טרם כוננה הכנסת השמונה-עשרה את ועדותיה, ולפיכך הסמיכה הוועדה המסדרת את הוועדה הזמנית לענייני חוץ וביטחון לעסוק בעניין הארכת תוקף ההכרזה. הוועדה המסדרת קבעה כי בשל הנסיבות היא ממליצה להכריז על מצב חירום לתקופה של ארבעה חודשים, וגם הוועדה הזמנית – ועדת החוץ והביטחון הזמנית, שדנה בנושא, המליצה להכריז על מצב חירום, כאמור, לתקופה של ארבעה חודשים נוספים, שמסתיימים ב-17 ביולי השתא, 2009. כעת ביקשה הממשלה שוב מן הכנסת להכריז על מצב חירום, לתקופה של שנה נוספת, ודנו בוועדה המשותפת שקמה בינתיים, לאחר שקמו הוועדות הקבועות חוץ וביטחון וחוקה, חוק ומשפט, בבקשת הממשלה. דיון כזה נערך פעמים רבות גם בעבר, והמתכונת שלו היא שהממשלה מתייצבת בפני הוועדה ומביאה לידיעתה עדכון נכון לרגע הדיון, כיצד העבודה מתקדמת – בעיקר של משרד המשפטים, כמובן לאחר מכן גם הכנסת תופסת את הפיקוד על התהליך – וכיצד מתקיימת למעשה מלאכת החקיקה, שבמסגרתה מנתקים את הזיקה בין חוקים שונים שתלויים במצב החירום, ומתבצע השלב הזה, שכמובן כבר היינו רוצים לראות אותו מושלם ומסתיים. יש רשימה של חוקים כאלה, וכן כ-160 צווים מכוח חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ז–1957, שגם תוקפו שלו תלוי בהכרזה על מצב חירום, וכל הרשימה הזאת מונחת, אדוני היושב-ראש, על שולחן הכנסת, כחלק מסקירה מפורטת שהכינה היועצת המשפטית של ועדת החוץ והביטחון, עורכת-הדין מירי פרנקל-שור. במהלך העשור האחרון היה לחץ, גם של הכנסת וגם של בית-המשפט העליון, על הממשלה להתקדם בהליכי החקיקה הללו, שנועדו לבטל את הזיקה בין החוקים השונים לבין מצב החירום. החקיקה הזאת מתקדמת. לא הייתי רוצה להגיד שהיא מתקדמת בעצלתיים, כי אנחנו יודעים שזו איננה מלאכה פשוטה. זו מלאכה מורכבת. היא מחייבת לא רק לבטל זיקה, דבר קל כשלעצמו, אלא לאתר חלופות מנוסחות היטב, שאמורות לתת מענה להתפתחות ולשינוי הרצוי. בשנה וחצי האחרונה אישרה הכנסת שני חוקים מסוג זה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. יש הצעת חוק שלישית, נוספת, הצעת החוק למניעת הסתננות, התשס"ח–2008, שאושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, הוחל עליה דין רציפות; וגם נמסר לנו מפורשות על-ידי הממשלה שכבר עד סוף השנה הנוכחית יפורסם תזכיר של הצעת חוק המאבק בטרור, שתכליתו להחליף בין היתר את פקודת מניעת טרור ואת חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט–1979, שתוקפו מותנה בקיום מצב החירום. הרוח המאפיינת, אדוני היושב-ראש, את הוועדה שלנו – הוועדה המשותפת – כשדנו בעניין, היתה כמובן הרגשה שהיינו רוצים לראות קצב התקדמות אינטנסיבי יותר במשרדי הממשלה שעוסקים בהליכי החקיקה שתכליתם, כאמור, להביא לניתוק הזיקה בין מצב החירום לבין החיקוקים השונים. חשבנו שזה לא יהיה ראוי אם רק נסתפק בהבעת חוסר שביעות רצון מהקצב שבו הדברים מתקדמים, או בהבעת תקווה שהקצב יואץ, והחלטנו לכונן צוות מיוחד של הוועדה שלנו – של הוועדה המשותפת. ביקשנו שהצוות הזה יקיים מעקב תכוף ושוטף אחר ההתקדמות של משרדי הממשלה השונים, בפרט בנוגע לאותם 160 צווים, צווי הפיקוח על מצרכים ושירותים. ביקשתי, ואני שמח שחבר הכנסת אברהם מיכאלי, שהוא חבר הוועדה המשותפת, נענה לבקשה, והוא יוביל את הצוות הזה ולמעשה יהיה אחראי לכך שהצוות ישיג את המטרות שביסוד הקמתו. הסכימו להשתתף בצוות הזה גם שני חברי כנסת נוספים מהוועדה המשותפת – חבר הכנסת איתן כבל וחבר הכנסת משה מטלון. אני מקווה שאכן – בלי הצוות הזה, וקל וחומר עם הצוות הזה – הממשלה תציב לנגד עיניה את המשימה החשובה לפעול בנחרצות כדי להשלים את תהליכי החקיקה. להאיץ אותם. בינתיים, כמובן, לא מצאנו חלופה אלא להיענות לבקשת הממשלה ולהמליץ בפני הכנסת להאריך את מצב החירום לתקופה של שנה, עד יום י"ז בתמוז התש"ע, 29 ביוני 2010. לפיכך אבקש מהכנסת לאשר את ההמלצה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי, הרשימה נסגרה. חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה במקום חבר הכנסת אורי אריאל, שהוזז לסוף הרשימה כדי שלא יאבד את מקומו. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, התנגדנו, כל זמן שהיינו חברי כנסת, לכל הצעה שהיתה מדברת על הארכת הכרזת מצב חירום. אין לזה מקום, אין לזה טעם. אגב, לא רק חברי כנסת ערבים או חברי כנסת מהשמאל; גם חברי כנסת מהימין התנגדו, ואני חושב שהמנטרה הזאת, של אוטומטיזציה של הצבעה על הארכת מצב חירום, היא לא במקום, וצריכה לחלוף מן העולם. מדינה מתוקנת לא יכולה לסמוך על מצב חירום במשך תקופה ארוכה. <היו"ר מגלי והבה:> כמה שנים, אדוני? אולי נזכיר לעצמנו שלפחות שמונה שנים אומרים: עוד שבוע ייגמר. עוד חודש ייגמר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> זו אותה מנטרה, והיא לא משתנה, אגב, והיא גם לא תשתנה בקרוב – זה ברור – למרות כל מה שאנחנו אומרים מעל הדוכן הזה. מכאן אני רוצה לעבור לנושא אחר, שהוא יותר סקסי, והוא ההתבטאויות של נשיא צרפת – תרתי משמע, אגב. כששמעתי את הדברים אצל אודי סגל בערוץ-2, על השוואה שעשה הנשיא סרקוזי בין ליברמן לבין לה-פן, כאילו הדברים נאמרו מגרוני. זה מה שאני אומר במשך תקופה ארוכה, הוספתי את היידר – – – <היו"ר מגלי והבה:> אולי תיאמתם – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ממש לא, אבל הדברים הם כל כך נכונים. ומה כאן אומרים? אלה שמחו, כי האמת היא – חבר הכנסת אורבך, שמעתי את דבריך – לא שמתי לב שמישהו יצא להגנתו של ליברמן אפילו כאן. שרים השתתקו. יכול להיות שהוא פרסונה נון גרטה לא רק בחוץ-לארץ אלא גם פה, או כך לפחות הוא צריך להיות. חברה מתוקנת לא יכולה להרשות לעצמה שהאיש הזה, עם כל מה שהוא מייצג – אגב, הוא לא היחיד בממשלה הזאת; שלא יחשוב מישהו שהנה, יש רע אחד וכל השאר הם טובים. לא זה המצב. <היו"ר מגלי והבה:> מה יש לך להגיד על השר יוסי פלד? תראה איזה שר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הוא יכול לענות מייד אחרי. הוא שר, הוא רשאי להתנגד לדברים שאני אומר, אבל אני אגיד ולא ארחיב, חבר הכנסת צחי הנגבי. הדברים שפורסמו הם לא הדברים החמורים ביותר שאמר הנשיא סרקוזי על ליברמן באותה פגישה. נו, מה אתה אומר על זה? <השר יוסי פלד:> מה הוא אמר? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא הייתי בפגישה, אבל זה לא הדבר החמור ביותר. נאמר משפט שהוא הרבה יותר סקסי ומקסים מבחינתי. <זאב בילסקי (קדימה):> תשתף אותנו; אתה יכול גם בצרפתית. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תפנה ותברר. אני חושב שהדברים שהוא אמר הם נכונים, והדברים שלא התפרסמו גם הם נכונים. <זאב בילסקי (קדימה):> כנראה יש לך קשרים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כשאני רוצה לדעת, אני יודע. תבדוק – תדע גם אתה. אתה יודע כמה אנשים היו בפגישה הזאת? לכמה מקומות היא הופצה? כל מי שרוצה לדעת יודע. ולכן, מה הרגיז כאן דוברים ישראלים? שהוא מתערב בעניינים פנימיים. הרי ממשלת ישראל מתערבת ומכניסה את האצבע לעיניים אפילו בבחירות לנשיאות בארצות-הברית. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):> חס וחלילה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> חס וחלילה. אפילו בבחירות של סנטורים בקונגרס. גם בצרפת היא מתערבת בצורה זו או אחרת. עכשיו כועסים כאילו יש התערבות בעניינים הפנימיים. מה, ישראל לא מתערבת בעניינים שבתוך מדינות ערב? היא מתערבת באופן חצוף ביותר. עכשיו היא איימה על לבנון – כשסעד חרירי אמר: אני הולך לממשלת אחדות, ממשלת ישראל איימה עליו שאם הוא יצרף את "חיזבאללה", ישראל תראה אותו ואת ממשלת לבנון אחראית לכל מה – זה איום, וזאת התערבות בוטה בעניינים פנימיים של ממשלה אחרת, מדינה ריבונית. לכן, מי שלא רוצה שיתערבו לו בעניינים הפנימיים, כדאי שיהיה צנוע ולא יתערב, כסימן היכר – trademark – של מדיניות החוץ שלו, בעניינים של אחרים, ומי שממש לא רוצה שיגידו לו מה לעשות, שלא ימנה פאשיסט להיות שר חוץ. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אני מזמין את חברת הכנסת חנין זועבי. אחריה – חבר הכנסת נחמן שי. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לכל אחד מאתנו, אני חושבת, יש מושגים שהוא מרבה להשתמש בהם, גם אם הם לא כל כך שימושיים, וגם כאשר הם שייכים לדיסציפלינה מדעית מסוימת הוא מנסה להשתמש בהם בחיי היום-יום. בפסיכולוגיה מלמדים על הבדל בין מצב לבין תכונה, בין state לבין trait. לא עלה בדעתי שאשתמש במונחים האלה בכנסת, אולם טעיתי; תכונה היא דפוס עקבי בהתנהגות, ברגשות או במחשבות של הפרט, ומצב הוא פעולה זמינה, חולפת, שנגרמת על-ידי גורמים חיצוניים ונסיבות חיצוניות. תכונה היא, אם כן, מאפיין קבוע או פנימי, ומצב הוא פעולה ארעית, זמנית וחולפת. מצב החירום בישראל הוא מצב או תכונה? state או trait? מצב ארעי, זמני וחולף? או תכונה, דפוס עקבי קבוע? אם לשפוט לפי המונח שמשתמשים בו פה, מדובר במצב שאמור להיות זמני, שיש לו סיבות מאוד קונקרטיות, שלא יכולות להיות יציבות, קבועות או בלתי משתנות. אולם אם הממשלה מכריזה מדי שנה על מצב חירום, ואם הכנסת בכל שנה מאשרת את בקשת הממשלה להכריז על מצב חירום, לא מדובר במצב – לא מדובר ב-state, אלא ב-trait, בתכונה. איך פותרים את הסתירה הזאת? איך מיישבים את הסתירה הזאת בין חירום לבין 60 שנה של חירום? כמו שאמרתי, כנראה מדובר ב-trait, בתכונה. מדובר בתכונה, שלפי הגדרתה היא יציבה ולא משתנה בכל שנה. תכונה של מקבלי החלטות, תכונה של קולקטיב, תכונה של חברה וממשלה שיש להם הצבא הכי חזק באזור, וגם שמאמינים שיש להם צבא שהכול יכול, שלא מהסס ליזום מלחמות, שלא מהסס לאיים בהתקפות צבאיות, ובו בזמן הוא תופס את עצמו כמאוים. לזה לא קוראים מצב של חירום. לזה קוראים תכונה של חירום. ותכונה כזאת מעבירה אותי מייד לדיון פסיכולוגי אחר, או לתכונה פסיכולוגית אחרת – חרדה בסיסית; חרדה שיש לאדם מפני תחושה של בדידות וחוסר אונים בעולם עוין. אדם כזה מניח שכולם עוינים, ושהחיים הם מאבק אחד גדול. הוא גם מתמודד עם החרדה הבסיסית על-ידי התרחקות מאחרים לעבר ניתוק נוירוטי. אדם כזה מביט בעצמו, באחרים, בניתוק רגשי. אין לי הסבר יותר הומני, אם אפשר להשתמש במלה הזאת, לתאר או להבין את הפער העצום בין כוחניות ועוינות של צבא ושל שלטון לבין תחושת החירום או תחושת האיום. ואני אומרת הסבר הומני, אז ההסבר הזה אינו הסבר פוליטי. אם מחפשים הסבר פוליטי – ופה בכנסת צריך לחפש הסברים פוליטיים, אז הכרזה על מצב חירום היא תירוץ, היא הכרזה אינסטרומנטלית; מצב החירום הוא אגדה שמשתמשים בה בשביל לתרץ כוחניות, בשביל לתרץ מדיניות לא נורמלית שנעשית נורמלית רק בתנאי אחד. אם מבטלים את מצב החירום, תוקפן של תקנות רבות הקשורות למצב הביטחוני יפקע, ויהיה צורך לחוקק אותן כחוקים חדשים בהליך חקיקתי דמוקרטי שהיה חושף אותם לביקורת מצד חוקים כמו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הכרזה על מצב חירום היא הכרזה על אי-נורמליות. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. חברי חברי הכנסת, תרשו לי לברך את החברים שלנו, האורחים שלנו חברי ה-OECD, שבהחלט עשינו הסכמים חשובים אתם, ואנחנו מברכים אתכם כאן בכנסת ישראל. Welcome here in Jerusalem in Israel at the Israeli parliament, thank you. אני מזמין את חבר הכנסת זאב בילסקי. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, My dear friends from Europe, welcome to Jerusalem. Thank you for coming. אדוני היושב-ראש, האמת היא שמאוד רציתי לדבר כששמעתי את חבר הכנסת צחי הנגבי מביא את המלצות הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט להכריז על מצב חירום. האמת, התפלאתי שהמליאה כל כך ריקה, כי הייתי בטוח, בהכירי את חבר הכנסת הנגבי – והוא איש בעל ניסיון ומבין מה קרה למדינת ישראל בחודשים האחרונים – שהוועדה התכנסה וביקשה כינוס דחוף של המליאה כדי להכריז על מצב חירום. תראה מה קרה לנו. אני זוכר, לפני כמה חודשים היינו מקובלים בכל העולם, ראש ממשלת ישראל התקבל בכבוד מלכים. אפילו ביום שלאחר מבצע "עופרת יצוקה" הגיעו הנה חמישה ראשי מדינות חשובים מאוד מאירופה, יום לאחר מבצע כל כך קשה, והזדהו עם מדינת ישראל. אמרתי לעצמי: תשמע, כנראה שבאמת יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון – זה גם הגיוני שזה יהיה משותף עם ועדת החוקה, כי אם באמת קורה משבר כזה במדינת ישראל, במצב שהגענו אליו, כדאי שתהיה ועדת משותפת ונבוא למליאה ונחליט מה לעשות עם מצב החירום. אני רוצה להגיד לך, ידידי הטוב חבר הכנסת צחי הנגבי, תראה מה קרה לנו בארבעה חודשים: ממדינה שכולם קיבלו אותה בכזו שמחה, היום הבאנו על עצמנו אסון. לפני כמה חודשים אף אחד לא דיבר על הגידול הטבעי במקומות שיהודים יושבים בהם. היום, בשל המדיניות הכושלת, בשל ההתעקשות של ראש הממשלה במשך חודשים לא להוציא מפיו את המלים "שתי מדינות לשני עמים", הגענו למצב חירום. ועכשיו תראה מה שקורה; הגענו אפילו למצב שחבר הכנסת אחמד טיבי, בקשרים שלו, מספר לנו כאן שמה שאמר סרקוזי הוא כאין וכאפס לעומת מה שעוד נאמר שם. אז כבר אלוהים ישמור – מה כבר יכול היה להיות שם? אחר כך אני באמת אדבר עם חבר הכנסת טיבי כדי לשאול אותו. תראה לאיזה מצב הגענו, שר החוץ של מדינת ישראל שאנחנו פה, בכנסת הזאת הצבענו – אנחנו באופן אישי לא הצבענו, אבל היו כאלה שהצביעו בשבילו, ומספיק כדי שייבחר – ונשיא של מדינה זרה לוחש לראש הממשלה באוזן בלחש כזה גדול שזה מייד מתפרסם בכל העיתונים; אומר לנו: תראו איזה שר חוץ מיניתם. יתירה מזאת, היום צריך שר הביטחון לטוס בחופזה. באמת, אני לא זוכר ששר ביטחון – צחי, תקן אותי אם אני טועה – שר הביטחון של מדינת ישראל טס במיוחד לפגישה עם הנציג של השליח של נשיא ארצות-הברית, כדי לנסות לעשות מה? להתחנן לפניו שייתנו לנו קצת אוויר, אולי נסכים, כמה חודשים. תראה לאן הגענו. שר החוץ שלנו, לוחשים לראש הממשלה שלא כדאי למנות אותו, וכדאי להוציא אותו; שר הביטחון נוסע כדי לדבר עם השליח. לכן, אני בהחלט שמח על ההתכנסות הזאת של הכנסת, ואם אפשר, חבר הכנסת הנגבי, לשנות קצת בתקנות, כדי שנכניס את כולנו למצב חירום ונחשוב יחד איך אנחנו יוצאים מהמצב שהגענו אליו. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. חבר הכנסת גדעון עזרא, בבקשה. אנצל את הזמן עד שחברי חבר הכנסת גדעון עזרא יגיע כדי לאחל לך יום הולדת שמח, עד 120 כמו בן 20. לא אגלה בן כמה, כל אחד – – – <גדעון עזרא (קדימה):> לא צריך להתבייש בזה. <היו"ר מגלי והבה:> אבל לברך אותך – חובה. <גדעון עזרא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מוכרח לומר שעליתי לכאן לדבר משום שלפי דעתי הציבור לא כל כך יודע על ההכרזה על מצב חירום, מדוע היא עדיין קיימת. לכאורה באמת היה צריך לבטל אותה, אבל כאשר רואים את רשימת החוקים שתלויים במצב החירום – ואני אתן כמה דוגמאות – אין לנו שום ברירה אלא להאריך את תוקף ההכרזה על מצב חירום. אני מוכרח להגיד ששמעתי את אחמד טיבי מדבר; הוא בכלל לא מוטרד מהמשך מצב החירום, הוא פשוט דיבר על נושא אחר לגמרי. זה לא מטריד אותו. ישנם כמה חוקים, חבר הכנסת צחי הנגבי – הפקודה למניעת טרור, פקודה להארכת תוקף של תקנות שעת-חירום (יציאה לחוץ-לארץ), וחוק סמכויות שעת-חירום, החוק שמתיר מעצרים מינהליים. לפי דעתי, החוקים הללו הם החוקים הראשונים שצריך לטפל בהם כדי שאת מצב החירום נשמור רק לעתים רחוקות, ואני מקווה שלא יהיו כאלה. בנושאים הללו אין לנו ברירה. חדשות לבקרים ארגון כזה או אחר שקם – שמענו לאחרונה על ארגון טרור חדש שקם ברצועת-עזה, פלג של בן-לאדן שנמצא ברצועת-עזה וצריך להכניס אותו לרשימה, ובאין חוק אי-אפשר להכניס אותו לרשימה הזאת. לכן אני מאוד מקווה שבנושא הזה נירתם ונעבוד לפי סדרי עדיפויות, וננסה שבעוד שנה החוק הזה יישאר באמת למצב חירום. הוועדה שהוקמה עכשיו, ללא כל ספק יש לה תפקיד חשוב: לבטל את כל החוקים שתלויים בחוק הזה, של הכרזה על שעת-חירום. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת גדעון עזרא. אני מזמין את חבר הכנסת נחמן שי, וסוגר את הרשימה – חבר הכנסת טלב אלסאנע. פשוט הארכנו לשני אנשים, שהתחלפו עם אנשים שהיו רשומים, ולכן הרשימה סגורה. בבקשה. <נחמן שי (קדימה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת היא שלפני ארבעה חודשים, כמדומני, ממש בישיבה הראשונה או השנייה של הכנסת, עלתה הסוגיה של מצב החירום, ואז הובטח שתיעשה עבודה יותר רצינית בנושא. אבל אני מבין שאנחנו ממשיכים להאריך משנה לשנה, ואני לא יודע אם זה התהליך הנכון. אשמח בהזדמנות, אולי בוועדת החוץ והביטחון, להבין למה זה עובד בשיטה הזאת, כי זה בכל זאת יוצר הרגשה מאוד לא נוחה. אני מבין שמדינת ישראל במצב חירום כל הזמן, אבל יש בזה איזשהו פגם בעיני. אני גם לא יודע איך זה מקרין על יחסי החוץ של מדינת ישראל ועל כל ענייניה. אני יודע שזה מאפשר לכל מיני מערכות לפעול ולהעביר את פעולותיהן, אבל עדיין, לדעתי, יש בזה פגם מהותי אחד, ואני מצפה מאוד שממשלת ישראל הנוכחית, שנציגה האחד והיחיד יושב עמנו היום, תנקוט סוף סוף פעולה כדי לשחרר אותנו ממצוקת החירום המתמדת הזאת. אני לא רואה בדיוק את המסלול שהיא הולכת בו היום, והבשורות שמגיעות מפינות שונות של העולם הן לחלוטין לא מעודדות – לא מה שקרה בצרפת בשבוע שעבר, לא מה שקורה בוושינגטון, לא מה שקורה במקומות אחרים. לא נראה לי שהממשלה הזאת באמת עלתה, כמו שהיא הבטיחה, על מסלול של הידברות, של נכונות למשא-ומתן. אולי היא אמרה את מה שאמרה, אבל מאחורי הדברים האלה כנראה לא עומד תוכן רב מדי. התוצאה היא שבמקומות שבהם דווקא פועלים ידידים שלנו – אני חושב שצרפת היא דוגמה מצוינת לכך – המסר לא עבר. לא נקלט. אולי מפני שרואים לא רק את חלון הראווה, אלא הם גם מציצים לתוך החנות פנימה, ומגלים שבעצם הממשלה לא אמרה יותר מדי, והיא לא מתכוונת. כולנו פה בכנסת חייבים לעשות כל פעולה כדי להגיע לפתרון של ממש, פתרון שיביא לא רק להפסקה הפורמלית של מצב החירום – הלוא זה כמעט אקט טכני כבר לאורך שנים – אלא לטיפול מהותי ויסודי בסיטואציה הבלתי-נסבלת והבלתי-מתקבלת, שאנחנו נמצאים במצב של עימות מתמיד, ולא מציגים את הפתרונות הקיימים – אבל כרגע, לצערי, לא בידי הממשלה הזאת – כדי לחלץ את מדינת ישראל מאותו עימות שלוקח אתו גם אנשים טובים מתוכנו, גם את האנרגיות וגם את המשאבים של מדינת ישראל. ממשלה שרוצה בכנות לקדם שלום צריכה להוכיח את זה, ולצערי זה בינתיים לא קורה. <השר יוסי פלד:> – – – שנתיים וחצי לא עשתה כלום. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. אני מזמין את אחרון הדוברים, חבר הכנסת אלסאנע. לאחר מכן אנחנו מצביעים על ההמלצה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מדי שנה בשנה מחדשים את ההכרזה על מצב חירום, והשאלה הנשאלת היא: מה הסיבה לכך? האם מדינת ישראל מותקפת? האם חלקים ממנה נתונים תחת כיבוש של מדינה אחרת, ולכן היא אמורה להפעיל את מצב החירום? מה בעצם העילה המדינית, הביטחונית, המשפטית להפעלת מצב החירום? בעצם, אם ובמידה שרוצים להשתמש, זה נותן את הגושפנקה, הרקע המשפטי, אפילו לבטל חוקים; להשתמש בתקנות הגנה לשעת-חירום, להפעיל סמכויות חירום, דבר שהוא אנטי-דמוקרטי לחלוטין. מה הסיבה? האם יש נימוק ענייני למציאות הזאת? לדעתי אין שום סיבה. הדבר האחד והיחיד הוא פסיכולוגי. אנחנו, העולם נגדנו. אנחנו במצב חירום. יש כאלה שהופכים את להלך אימים על האנשים, על העם, לדבר טוב. רואים את זה בתקופת הבחירות – כדי לזכות בקולות וגם לבטל את שיקול הדעת. כאשר אדם מאוים, נתון בפחד קיומי, הוא מפסיק לפעול או לשקול באופן רציונלי, והוא הולך עם הזרם, הוא הולך בתלם, הוא הולך כעדר אחרי המוביל והמנהיג. זאת הסיבה העניינית. אין הצדקה, אין סיבה, להמשך המצב הלא-חוקתי ולמצב המוזר התמוה הזה. מדוע מדי שנה בשנה? אולי אז, ב-1948 – אפילו אז, לפני קום המדינה, היו מנהיגים שהתנגדו לתקנות ההגנה לשעת-חירום. בגין היה אחד מהם. אחר כך, אחרי סיום המנדט הבריטי, מה שהבריטים חוקקו בתור מנדטורים אנחנו ממשיכים להפעיל במדינת ישראל עד היום. יכול להיות שאז, עם קום המדינה, ב-1948, במצב של חירום אמיתי, היתה הצדקה. היום, אחרי שלום עם מצרים, הסכם שלום עם ירדן, העולם משתנה, ובכל זאת ממשיכים עם הדבר התמוה הזה. לדעתי, טוב תעשה הכנסת אם תתנגד, תבטל את ההכרזה ותחזור לשפיותה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. חברי חברי הכנסת, נא לשבת – אלה שרוצים להשתתף בהצבעה. כפי שאמרנו, ההצבעה תהיה על המלצת הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט, להיענות לבקשת הממשלה לחזור ולהכריז על מצב חירום. נא לשבת, מי שמשתתף בהצבעה. הצבעה מס' 2 בעד ההמלצה – 17 נגד – 5 נמנעים – אין המלצת הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט להיענות לבקשת הממשלה לחזור ולהכריז על מצב חירום נתקבלה. <יואל חסון (קדימה):> תזכור שהאופוזיציה אפשרה לך את זה. <זאב אלקין (הליכוד):> אתם אופוזיציה אחראית. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 17, נגד – 5, אין נמנעים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מה זה? <יואל חסון (קדימה):> אנחנו קודם המדינה. <היו"ר מגלי והבה:> אני קובע שהמלצת הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט התקבלה. ההחלטה, כמובן, היא להיענות לבקשת הממשלה לחזור ולהכריז על מצב חירום. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, הצבעת נגד? <היו"ר מגלי והבה:> הצבעתי נגד, כי בהיותי באופוזיציה – כשהייתי בקואליציה, האמנתי שאנחנו נשנה את הגזירה. עכשיו על כמה וכמה – כשאני באופוזיציה. תודה. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת. בבקשה. <זאב אלקין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודיע בזה על חילופי אישים בוועדה המשותפת של ועדת הכלכלה וועדת החינוך, התרבות והספורט לדיון בסעיפים 56 ו-58 מתוך פרק י"ד בהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, כדלקמן: מטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט, במקום חבר הכנסת נחמן שי תכהן חברת הכנסת רונית תירוש. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <זאב אלקין (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה שנייה של ועדת הכנסת: אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום להקים ועדה משותפת של ועדת הכלכלה וועדת החינוך, התרבות והספורט לעניין חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן–1990. הוועדה תהיה בת עשרה חברים, חמישה מכל ועדה, בראשות יושב-ראש ועדת הכלכלה. מטעם ועדת הכלכלה: חברי הכנסת אופיר אקוניס, כרמל שאמה, אמנון כהן, אלי אפללו וישראל חסון. מטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט: חברי הכנסת זבולון אורלב, ציון פיניאן, רונית תירוש, מסעוד גנאים ואנסטסיה מיכאלי. חבר הכנסת אופיר אקוניס יהיה יושב-ראש הוועדה המשותפת. <היו"ר מגלי והבה:> תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק> ["דברי הכנסת", חוברת י"ד, עמ' 1956.] <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: בקשת סיעות האיחוד הלאומי ומרצ שלא להחיל דין רציפות על הצעות החוק הבאות – אנחנו נאפשר כמובן לסיעות שיש להן התנגדויות לנמק את ההתנגדויות שלהן: הצעת חוק תכנון משק החלב, התשס"ח–2008 – מ/405; הצעת חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק) (תיקון מס' 16), התשס"ט–2008 – מ/413; הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 8), התשס"ח–2008 – מ/387; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון מס' 5), התשס"ז–2006 – מ/263; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 86), התשס"ח–2008 – מ/362; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 78), התשס"ז–2006 – מ/266; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 87) (חזקת אמינות למידע המופק ממכשירי אכיפה), התשס"ח–2008, – מ/364. אני מזמין את ראשון המתנגדים לנמק את ההתנגדויות. חבר הכנסת יעקב כץ, בבקשה. יש לך תשע דקות. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כיוון שמדובר ברציפות של חוקים שקשורים לכל מהלך החיים של עם ישראל פה בארץ-ישראל, מהלול ועד החלב והתעבורה ועד כל שאר הנושאים, ההתייחסות בסופו של דבר תהיה עם סיכום הדברים של חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, והוא יביא את הדברים. כיוון שמדובר בעניינים שקשורים למדינת ישראל באופן כללי, מצאנו לנכון, בעקבות המאורעות האחרונים, לעמוד על כמה נקודות שנראות לנו נקודות חשובות. הגמרא אומרת במסכת יומא: מפני מה נמשכה מלכותו של שאול המלך שנתיים ימים בלבד? אני אומר את זה בהתייחסות לראש הממשלה מר בנימין נתניהו, שבגלגול הקודם שלו, בהיותו ראש הממשלה, מלכותו נמשכה בערך שנתיים. הוא לא השכיל להמשיך יותר מכך. הגמרא ביומא אומרת: למה נמשכה מלכותו של שאול המלך שנתיים ימים בלבד? <היו"ר מגלי והבה:> אני מציע לך, אדוני הדובר, לדייק בנושא של הממשלה הקודמת של בנימין נתניהו. למען ההיסטוריה – הוא היה קרוב לשלוש שנים ומשהו. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> שנתיים וכמה חודשים. אני מקבל את התיקון. מפני שמחל על כבודו. הגמרא מספרת שהיו אנשי בליעל – כך כתוב בספר שופטים, שהיו אנשי בליעל שלא העלו מנחה למלך, כדי לבזותו. "ויהי כמחריש" – הוא שתק, לא דיבר, לא ענה. מספרת הגמרא שהתוצאה היתה שנחש העמוני עלה להילחם בשאול המלך ביבש-גלעד. כשמלך יהודי, מלך ישראלי, הוא חלש, התוצאה היא שמייד, כבוד השר פלד, עולים להילחם בנו. הם חשים את זה. מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול. רב שמחל על כבודו, כבודו מחול, אבל מלך, אסור לו למחול על כבודו; הגמרא מספרת שמשה שקול כנגד כל ישראל, וראש ממשלה בישראל הוא כעין מלך ישראל. וכאשר עומד נשיא צרפת, מדינה מכובדת, שבארצו נשפכו דמים רבים של כל כך הרבה יהודים באלף השנים האחרונות, מדינה שאומנם היתה המדינה הראשונה שנתנה שוויון זכויות ליהודים, ב-1806, אבל יחד עם זאת חוו יהודיה, בעריה, את מאורעות מסעי הצלב, ועשרות ומאות אלפי יהודים נרצחו בגלל יהדותם; צרפת, אדמתה ספוגה בדם של יהודים, של מאות אלפי יהודים ואולי יותר, והוא, הנשיא, מבייש את שר החוץ בישראל. מבייש את שר החוץ בפני ראש הממשלה, וראש ממשלתנו מחריש. וזאת לא הפעם הראשונה שהוא מחריש ומוחל על כבודו. <השר יוסי פלד:> זה על משק החלב? <היו"ר מגלי והבה:> יש עוד שני דוברים מהסיעה שלו, אבל אדוני יכול להתערב בכל – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אתה יכול להתערב. <השר יוסי פלד:> לא, לא. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> הוא מסכים. הוא מסכים. כבוד השר פלד מסכים לכל מלה שאני אומר. וראש ממשלתנו מחריש, וזאת לא הפעם הראשונה שהוא מחריש ומוחל על כבודו, כבודה של מדינת ישראל, כבודו של עם ישראל, כבודה של ארץ-ישראל – – – <יואל חסון (קדימה):> דווקא בבר-אילן הוא לא החריש. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כן, גם שם הוא החריש. <יואל חסון (קדימה):> הוא לא החריש. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כן, החריש. הוא הודיע, כבוד חבר הכנסת חסון, בשער בת רבים, שבתוך לבה של ארץ-ישראל, חס וחלילה, תוקם מדינה של עם זר שלא שייך לפה, וזה דבר שהוא חמור מאוד. חמור מאוד שראש ממשלה שכל השנים התריע על הסכנה ועל החולשה ועל הזכות שלנו על ארץ-ישראל, הוא החריש, והוא גם מחריש בשלושת החודשים האחרונים באופן רציף. הוא לא מאפשר, ראש הממשלה, בנייה יהודית בארץ-ישראל המקראית. ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, שלא מורה – יש לך מזל שאתה לא שר הביטחון, יוסי, אחרת אתה היית, כבוד השר פלד, מקבל את ההוראה שלא לחתום – שלא מורה לשר הביטחון לחתום על היתרי בנייה בעיר ביתר. אני בכוונה מדבר על העיר ביתר, ואני לא רוצה לדבר על כל המקומות האחרים. עיר חרדית שאוכלוסייתה בת 50,000 נפש, כן ירבו – כבוד הרב מוזס, בלי עין הרע, נכון? – הולכת וגדלה, וזקוקה לדירות כמו אוויר לנשימה. יש שם 925 יחידות דיור, כבר שלוש שנים לא מתחילים לבנות שם. אפשר להתחיל לבנותן מייד עם חתימתו של שר הביטחון, אבל ראש הממשלה, שהצהיר לפני הבחירות שהאפליה תיפסק, שלא תהיינה שתי מדינות לשני עמים, מתעלל – ואני חוזר ואומר: מתעלל באוכלוסייה ובציבור החרדי, כאשר נציגי הציבור החרדי בכנסת מאפשרים לו לשלוט. מתעלל. הוא יודע שמשפחות חרדיות – שלא כמו המשפחות הדתיות-לאומיות, שמסוגלות לגור בקרוונים, שמסוגלות לגור בחושות, ששוכרות דירות – אצל הציבור החרדי, צריך לדעת, אצל הציבור החרדי, כשזוג מתחתן, קונים דירה. תאשר לי בראש, הרב מוזס. נכון? זוג מתחתן, קונים דירה. קונים דירה – ואין דירות. אין דירות זולות ואין דירות יקרות. ואלפי יחידות דיור שאפשר להתחיל לבנות אותן היום, ראש הממשלה – ראש ממשלת ישראל – לא מאפשר לבנות אותן. ויהי כמחריש, מוחל על כבודו. <יואל חסון (קדימה):> אתה המלצת עליו לנשיא. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> זו היתה טעות. <יואל חסון (קדימה):> ההמלצה הזאת רשומה בהיסטוריה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מודה ועוזב ירוחם. <יואל חסון (קדימה):> היא רשומה בהיסטוריה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מודה ועוזב ירוחם. <נסים זאב (ש"ס):> אולי יש לו שכר – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מודה ועוזב ירוחם. על כל פנים, מודה ועוזב ירוחם. לא שהאפשרות האחרת היא הרבה יותר טובה, אבל מודה ועוזב ירוחם. <יואל חסון (קדימה):> אתה יודע בדיוק מה היה בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון בשלוש שנות קדימה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> לא שאלתם אותי מה יותר טוב, אבל צריך שמישהו משלנו ישלוט, וזה כנראה יהיה באחד הימים בשנים הקרובות. זוהי מציאות שלא תיאמן. אנו דורשים להמשיך לבנות בכל רחבי ארץ-ישראל, ובמיוחד בארץ-ישראל המקראית – בבית-אל, בשילה, בחברון, בשכם, באריאל, במעלה-אדומים – להמשיך לבנות עוד יישובים, בארצו של דוד המלך, ארצו של המלך שלמה, של יהודה המכבי, של עם ישראל לדורותיו. אנו אומרים ומכריזים: אין לך, ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, זכות למחול על כבודך. כבודך הוא כבודנו, הוא כבודו של עם ישראל לדורותיו, הוא כבודה של ארץ-ישראל לדורותיה, ולכן עליך לא רק להמשיך בגידול טבעי או בהתפתחות טבעית, כפי שהבטחת, אלא להמשיך לבנות בכל רחבי יש"ע – ואני בכוונה מוסיף את העי"ן; לא רק ביהודה ושומרון, בכל רחבי יש"ע – בנגב ובגליל, להקים יישובים חדשים ולהפסיק לרעוד מפחד היושב בוושינגטון, ולהפסיק להיות בעינינו כחגבים, ואז גם לא נהיה חגבים בעיניהם. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת יעקב כץ. אף-על-פי שהייתי מגן על זכותו של חברי ומפקדי יוסי פלד, שיהיה שר הביטחון. <השר יוסי פלד:> אתם מחלקים – – – היום? <היו"ר מגלי והבה:> כנראה. אני מזמין את חבר הכנסת אריה אלדד, שמכיר את הפרוצדורה. יש לך, אדוני, 13 דקות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אני חושב שאני אחוס על זמנם של חברי הכנסת ואומר את הדברים שיש על לבי בקיצור, ולא אשתמש בכל הזמן העומד לרשותי. <היו"ר מגלי והבה:> כן, רק צריך לציין לחברים שמחכים: ההצבעה תהיה מחר, ולא היום. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> כן. אני ממילא מקוזז, אז מה זה חשוב. <היו"ר מגלי והבה:> בבקשה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> יש כמה הצעות שסיעת האיחוד הלאומי ביקשה שלא להחיל עליהן דין רציפות. אני חושב שראוי שנאמר שלאחר ששבנו והתכנסנו ועיינו בהצעות בכובד-ראש, אפשר שבכל זאת נבקש לתמוך בהצעות האלה. אבל יש בכל זאת שני דברים שהייתי רוצה לומר. יש אדם אחד שיש הרבה מאוד סיבות לא לסבול אותו, ולהתנגד לו, ולדרוש את פיטוריו. אדוני היושב-ראש, אתה לא תאמין אם אני אספר לך. הוא יהודי – לפחות אבא שלו יהודי; הוא שמאלני – לפחות סוציאליסט; קראתי באיזה מקום שהוא חתן פרס נובל, אבל יכול להיות שזה לא הוא בעצמו, אלא ארגון רופאים ללא גבולות שהוא עמד בראשו, שקיבל את הפרס. הוא רופא, ועוד גרוע מזה, הוא גסטרואנטרולוג – – <רחל אדטו (קדימה):> מי זה? <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – הוא מתעקש לדבר צרפתית ולא מסכים לדבר אנגלית. בקיצור, יש לישראל כל הסיבות בעולם לדרוש את פיטוריו של ברנאר קושנר, שר החוץ של צרפת, ולבקש להחליף אותו ביואב טוקר. יואב טוקר, כתבנו הנצחי בפריס. אומנם אני לא בטוח שהוא עוד זוכר עברית, ואני גם לא יודע שום דבר על עמדותיו ביחס לישראל, אבל אני חושב שמדינת ישראל צריכה היום להעלות דרישה פורמלית להחליף את שר החוץ הצרפתי בכתבנו יואב טוקר. אני לא מניח שזאת תהיה התערבות בענייניה הפנימיים של צרפת, ממש כשם שנשיא צרפת לא חשב שדרישה להחליף את שר החוץ של ישראל – והוא אפילו נקב בשמות המועמדים, תוכל לעשות עסקים עם ציפי לבני ואהוד ברק. אם זאת לא היתה התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל, גם דרישה מקבילה של ישראל מצרפת לא תהיה בבחינת פגיעה במדינה או התערבות בענייניה הפנימיים. חבר הכנסת יעקב כץ, כצל'ה, אמר שראש הממשלה לא רשאי להחריש, והוא צודק. בעניין הזה, ששר החוץ של ישראל נוגע בו בגופו, משום שהפגיעה היתה גם במדינת ישראל וגם בו אישית, מי שצריך לקום במקרה הזה זה ראש הממשלה. ראש הממשלה צריך לקום ולתבוע את עלבונה של המדינה. זה לא עלבונו הפרטי של שר החוץ ליברמן, זה עלבונה של מדינת ישראל. אין מדינה בעולם שהיתה סובלת את זה, בוודאי לא מצד ידידים שמתחילים לחטט בעניינינו הפנימיים ולהציע מינויים ולהחליף שרים בממשלה. ולכן, המינימום הנדרש במקרה כזה הוא שראש הממשלה – הוא, ולא שר החוץ – יקרא את שגריר ישראל בצרפת להתייעצויות, ויש על מה להתייעץ, משום שאם מי שמחזיק את עצמו כידידה של ישראל מוכן להתייחס כך אל המדינה, יכול להיות שהחוק שהחלנו עליו דין רציפות אתמול ביחס לבית-העצמאות היה מוקדם מדי. ישראל עדיין לא מתנהגת כמדינה עצמאית. לעניין נוסף שרציתי לדבר עליו בקצרה: פורסם בתקשורת בעקבות התשובה בבג"ץ אתמול בעניין מגרון, כי יש כוונה לבנות 1,450 יחידות דיור ביישוב אדם, מהן 50 לבנייה מיידית, ולהעתיק אליהן את היישוב מגרון. היום כבר שמעתי שיש אנשים שרואים בזה מודל לטיפול נכון במאחזים בלתי מורשים רבים. כולנו זוכרים מה היה בעמונה, ואיש במדינת ישראל לא רוצה לחזור על עמונה. הערכת המצב הנכונה להבנתי, של גורמי הביטחון, אומרת שאם יעלו בכוח להוריד את מגרון, כולנו נתגעגע לעמונה. לכן, יש מגמה מבורכת לנסות להגיע להסדר, אבל להסדר כזה יש שני צדדים; הסדר כזה אומר שכל יישוב שיושב על קרקע מדינה או על קרקע סקר, ואין צל צלו של ספק ביחס לכשרותו, וכל מה שמפריד בינו ובין היותו יישוב מוכר ומורשה הוא חתימת שר הביטחון – אפשר לקחת את דוח טליה ששון ולהפוך את הקללה שבו לברכה, וששר הביטחון, בחתימת ידו, יחתום על 106 יישובים שנמצאים בדוח טליה ששון, ויכשיר אותם, ומדינת ישראל תבנה בהם – בשם ובמלכות, לא בסתר, לא בקריצות, לא מסביב, בשם המדינה – אז אפשר. הצד השני של המטבע יהיה להגיע להסדר לגבי אותם יישובים שיושבים על קרקעות שיש הוכחה שהן בבעלות ערבית פרטית. זה קשה, אני לא בטוח שכולם יסכימו, אני לא בטוח שאפילו בתוך מפלגתי כולם יסכימו להצעה הזאת, אבל ההתחייבות צריכה להיות של המדינה, להכשיר ולהסיר אחת ולתמיד את שאלת המאחזים הבלתי-מורשים. אין – מאותו יום ואילך אין יותר מאחזים בלתי מורשים. היישובים הם יישובים מוכרים על-ידי המדינה, מתוקצבים על-ידי המדינה ונבנים על-ידי המדינה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. אני מזמין את חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. כפי שאמרתי, ההצבעה על החוקים האלה, על הרציפות שלהם, תהיה רק מחר. יואל חסון (קדימה): אני חייב לומר לך, אם היתה הצבעה על הקמת ממשלה, היתה תוצאה מעניינת. בסוף היה אומר סרקוזי, מיכאל בן-ארי יהיה שר החוץ. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוא היה מתחנן להיפגש אתי, אבל הוא לא היה מקבל פגישה. <היו"ר מגלי והבה:> יש לך רעיונות של אחר-הצהריים, חבר הכנסת יואל חסון. כל הכבוד. בבקשה, אדוני. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו כאן בעניין ההסתייגות שלנו מהרציפות של הצעות החוק, ואתייחס לכך גם בסוף דברי. אבל מכיוון שמשהו התפרץ השבוע לפוליטיקה הישראלית, ואני מבין שגם מחר, מן הסתם, יעסקו בעניין ברוב צקצוקי לשון שאנחנו שומעים כבר כל השבוע, אנחנו נידרש לעניין החשוב והדרמטי הזה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ואני רוצה לדבר על חבר הכנסת הוותיק שחולל, על-פי מה שאנחנו שומעים ועל-פי מה שאנחנו מכירים, דרמות גדולות ומשמעותיות בתקופת היותו חבר הכנסת. כמובן נתחיל בדבר שאנחנו רואים באופן חיובי – – – יואל חסון (קדימה): מי זה? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> תיכף תגלה את הסוד. יש אפילו שיר עליו, אני אפילו אקריא לכם אי-אלו פרקים מן השיר, או אם תרצו, בתים מן השיר של חיימקה. מכל מקום, נתחיל בשבחו, שהצליח להוביל את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי, ולדאוג לכך שביטוח בריאות יהיה לכל אחד ואחד, אם כי מאז החוק הזה דורש כמה תיקונים, אבל נתחיל בזה. ובכל זאת, אני רוצה לומר, שאותו חבר כנסת שפרש, או פורש בימים אלה, מן הכנסת, בעצם אחראי להורדת הפוליטיקה הישראלית למקום מאוד מאוד נמוך, ואם אשתמש בביטוי נכון יותר, כל מה שקשור לעולם של ערכים ולעולם אידיאולוגי היה חסר ערך בכל המהלכים שהוביל, ואני רוצה להתייחס לכמה מן הדברים שקשורים אליו, אל אותו חיימקה – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת בן-ארי, אולי אציע לך – מתוכננת פרידה מחבר הכנסת חיים רמון, ואז הוא יהיה פה, תוכל לבקש את רשות הדיבור וזאת תהיה הזדמנות. חבר הכנסת ששירת את המדינה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני רוצה להעביר דברי ביקורת ענייניים, ואני חושב שזאת זכותי במקום הזה. <היו"ר מגלי והבה:> אני לא מונע זאת ממך, אני רק יעצתי לך, ואני שמח שקיבלת את העצה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני חוזר בי. חשבתי להקריא את השיר, אבל אני ארד מזה. אשתדל להיות הרבה יותר ענייני ולתת ביקורת עניינית, כי הרגשתי שנסחפתי פה לרגע, ואני חוזר בי. מהבחינה הזאת – את ההערה הזאת אני מקבל. רחל אדטו (קדימה): מודה ועוזב ירוחם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא, אני בכל זאת רוצה לומר את הדברים הענייניים, מכיוון שאני לא בטוח שתינתן לי מחר ההזדמנות, ומחר, מן הסתם, יהיה כאן אירוע מאוד חגיגי, ולא נרצה לקלקל אותו פה מעל במת הכנסת. התחלתי ואמרתי שחיים רמון ביטא את העזיבה של הדבקות באיזה סוג של ערכי נצח לטובת התייחסות למה שנקרא חיי שעה, מה שקראתי בשבוע שעבר, עבדי זמן – מסתכל על נקודת הזמן העכשווית. אני מדבר על החלק שלו באוסלו, על החלק הדרמטי בגדר ההפרדה, ועל החלק הקריטי בגירוש מגוש-קטיף, מה שכונה באותה מכבסת מלים "התנתקות". אני רוצה להקריא לכם משהו שהוא אמר פעם בעניין ירושלים. אמר חיים רמון: היהודים לא התפללו לחזור לוולג'ה, לאבו-דיס, לשועפאט. אנחנו יודעים שלשונו של חבר הכנסת רמון היא מיוחדת, בנאומים שלו הוא מצליח לשכנע, ושוב ושוב אנחנו שומעים את נאום הלווייתנים. אבל זו ממש טיבה של כל ההתנהלות, להפוך ערכי נצח ל"מי רצה לחזור לוולג'ה, לשועפאט, לאבו-דיס". רק נבהיר ליושבים כאן ולמאזינים הנוספים, שוולג'ה יושבת על התוואי של נחל-רפאים המקראי. אבו-דיס, לדוגמה, בדרך בואכה לכיוון יריחו, היא דרך ההימלטות של דוד המלך, במקום שנקרא בחורים, כשהוא נמלט מפני בנו במרד אבשלום. שועפאט זו נוב, עיר הכוהנים. והוא אומר: אנחנו לא חלמנו, ובעצם הוא שומט מתחת רגליו את כל עולם הערכים שלנו. אם לא חלמנו לחזור לנוב, עיר הכוהנים, אם לא חלמנו לחזור לשכם, לאן חלמנו לחזור – לתל-אביב? לאן חלמנו לחזור, לאשדוד? לארץ פלישתים? אגב, זאת ארץ פלישתים האמיתית, אם כבר מדברים על פלישתים, או מה שמכונה באופן מעוות פלסטין. ובעצם בזה הוא שומט – ומה שאמרתי, עזיבה של חיי נצח, עזיבה של ערכי נצח, והידבקות בערכי השעה. זה בדיוק אותו מהלך נורא ואיום של ביתורה של ארץ-ישראל בדבר שמתהדרים בו – בגדר ההפרדה. כשהתחילו להקים את גדר ההפרדה ביקשתי מחברי, אמרתי, בואו נרים פה מה שמכונה קמפיין גדר ההפרדה – שקר ובגידה. זה סוג של קופירייטר כזה. אבל הדברים הם פשוטים: מי שחשב שבגדר ההפרדה הוא מביא לנו ביטחון הבין מייד – גדר ההפרדה לא הביאה לנו שום ביטחון. זה פשוט, שעד מבצע "חומת מגן", עד שלא חזרו לתוך הקסבות של שכם, לתוך הקסבות של חברון, למבואות ג'נין, לא היה אפשר לעצור את הטרור. והראיה – יש לנו גדר הפרדה עם עזה. יש לנו גדר הפרדה עם עזה, אז הם לא יכולים לאיים על כל מה שנקרא עוטף-עזה? עוד ירושה שחיים רמון משאיר לנו בעוזבו את הפוליטיקה הישראלית, שהפך את כל דרום ארץ-ישראל, דרום מדינת ישראל, מאשדוד ודרומה, הפך אותה למאוימת, הפך אותה למה שמכונה עוטף-עזה; מושג חדש שנכנס ללקסיקון, למונחון של מדינת ישראל, בזכות המהלכים הגדולים והכבירים שכולם משבחים אותם. אבל אני רוצה לחזור לגדר ההפרדה. גדר ההפרדה היא שקר, אבל יותר מכך, גדר ההפרדה היא הבגידה החמורה במה שקראתי קודם – בערכי הנצח שלנו. אם אנחנו עוזבים, ידידי חיים רמון – לא ידידי, אפשר מכובדי, אף פעם לא שתינו כוס קפה, וזה כנראה גם לא יקרה, ומכל מקום, אף פעם לא נוכל להתקיים בתל-אביב אם לא נהיה מחוברים אל אותם ערכי נצח, אל אותו חלום אבות – לא שנקרא אבו-דיס, לא שנקרא וולג'ה – השמות שלהם הם פשוט אחרים. חבל שחיים רמון לא מחובר לאותם דברים. רבותי חברי הכנסת, הקדמתי קודם ואמרתי, שאחת הפרשיות הקשות והכואבות שייזכרו לדיראון עולם היא פרשת ההימלטות מחבל-עזה, והעובדה שיש לחיים רמון את טביעות האצבעות, הכשרון – איש לא יחלוק על הכשרון; לא על הכשרון הלשוני ולא על הכשרון הפוליטי. אין לי מחלוקת על זה. ואם ישבחו אותו על כך, הדברים ברורים. הבעיה היא, כשמחברים את שני הכשרונות הללו לאיזו מציאות אידיאלית, לא כל בעל כשרון הוא זה שאנחנו צריכים ללכת אחריו. יש ביטוי – חכם להרע. יש מישהו שהוא חכם להרע, ואת החוכמה הזאת ואת הכשרונות הללו הוא הוביל להקמת המפץ הגדול. מה זה המפץ הגדול? יסלחו לי חברי חברי קדימה, זאת המציאות. סופרמרקט רעיוני שהפך את הקמת מדינת פלסטין לאידיאולוגיה. מה תעשו כשתקום מדינת פלסטין – – – <היו"ר מגלי והבה:> אדוני, עכשיו אתה מרשה לחברי הכנסת של קדימה, למי שרוצה להגיב, אתה מגנה אותם – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני לא מגנה. <היו"ר מגלי והבה:> יש לו הזכות להגיב. יואל חסון (קדימה): אני אגיב. <היו"ר מגלי והבה:> עוד אני אלמד אותך על התקנון. חיים רמון, מחר, אחרי ההצבעה על רציפות החוקים וההתנגדויות של מחר, יש לו הזכות להחזיר ולהגיב על כל מה שציינת. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אין בעיה, אני אשב ואקשיב לו. אקשיב לו ברוב קשב. <היו"ר מגלי והבה:> תיקח את זה בחשבון, שיש לו זכות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני לוקח בחשבון, אינני ירא, לא מידידי חבר הכנסת חסון ולא מחבר הכנסת רמון. הפוך, אני רוצה שיגיבו על דברי, אני אשמח אם אשמע תגובה על דברי. אני חוזר אל המפץ הגדול. את מה הקים המפץ הגדול? הקמה של איזו אידיאולוגיה גדולה? של איזה חזון גדול? או הביטוי – אנחנו לא רוצים לשלוט על עם אחר, וכבר התבטאתי: לא רוצים לשלוט על עם אחר, ובעוד 16 שנה יבוא פה מישהו שלא רוצה לשלוט על הגליל ועל הנגב, ולאן נגיע? אגב, גם אני, אני חוזר ואומר, אינני רוצה לשלוט על עם אחר. מי שלא רוצה להיות פה, ימצא לעצמו 22 מדינות. אבל לאן הוביל אותנו – – – <היו"ר מגלי והבה:> אדוני, אני רוצה שתבין, אם אתה לא מבין בהבחנה, הרי אני לא יהודי, ואני חי בצפון – אני לא מרגיש שמישהו שולט עלי. אני אזרח המדינה ויש לי זכויות בדיוק כמו שלך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני אקח אותך לבקר באום-אל-פחם ותשמע שם זמירות אחרות. <היו"ר מגלי והבה:> לא, אתה מערבב מושגים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני לא מערבב מושגים. <היו"ר מגלי והבה:> כל מי שחי בתוך מדינת ישראל הוא אזרח מדינת ישראל. מי שמעבר לכך, כאן המחלוקת. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הייתי שמח לו היו פה חברי הכנסת הערבים והיו מסכימים אתך. אז הייתי מרגיש יותר בנוח. אתה לא דומה להם מהבחינה הזאת, וכרגע לא אנהל את הוויכוח, אלא אני רוצה למצות את דברי על התרומה ההיסטורית של חיים רמון. אני מאוד לא רוצה להידרש לפרשה שהעיבה על ההיסטוריה הפוליטית, אותה פרשה שהביאה למה שהביאה. אבל אני אומר לעצמי, אדם שבשעה כל כך קריטית של החלטה אם לצאת למלחמה או לא לצאת למלחמה, עסוק בזה – על זה אמר החכם שלמה, אוי לך ארץ שמלכך נער. נער זה מי שעושה מעשה נערות; מי שנמשך אחרי יצרו. מלך אמור לשלוט על עצמו. מלך זה מי שהמוח שלו שליט על הלב, וכאן, לצערנו הרב, לא ראינו בפעילות של חיים רמון בכנסת את אותה התנהלות של מוח השליט על הלב, של דבקות בעולם של ערכים, דבקות בערכים של נצח. הדבקות שלו, כמו שאמרתי, היא בחיי השעה: אם זה ברגע מסוים התלהבות ממשהו אחד, הולכים על זה. מפרקים, בונים, וכן הלאה; ואותה פרשה עגומה שהזכרתי בסוף. לכן אני קודם כול מברך – עליו נאמר, ממך יצאו. אני מעדיף שכאן בכנסת יהיו כאלה שהדבקות שלהם היא בערכי הנצח של עם ישראל, ולא בחיי שעה. ובדבר ההסתייגויות שלנו מהחלת הרציפות, אנחנו שוקלים, כפי שאמר חבר הכנסת אלדד, לחזור בנו מההסתייגות הזאת. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה רבה. יואל חסון (קדימה): אדוני היושב-ראש, אני יכול להגיב? <היו"ר מגלי והבה:> אדוני, מחר, אחרי ההצבעה על ההסתייגויות, לפי סעיף 54, תישמר לך הזכות בשם סיעת קדימה, ולחבר הכנסת רמון – אנחנו נודיע לו – תישמר הזכות להגיב על דברי חברי הכנסת בן-ארי. <הסכנה בהתערבות חוק ההסדרים במערכת הבריאות> ["דברי הכנסת", חוב' ט"ו, עמ' 2195.] <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אם כך, אנחנו עוברים לסעיף הבא: הסכנה בהתערבות חוק ההסדרים במערכת הבריאות, דיון בעקבות הצעה לסדר-היום של חברת הכנסת רחל אדטו. אני מזמין את חברת הכנסת רחל אדטו ודוברים אחרים שיהיו כאן, לפי הרשימה. אני גם יכול לציין, גברתי, שמהיום הראשון שלך בכנסת ראית את המשימה הזאת – בנושא שיש לך בו בקיאות ויכולת לטפל ולהשפיע – את נלחמת על זכויות האזרחים בכל הקשור לבריאות העם. <רחל אדטו (קדימה):> תודה רבה. תודה, אדוני. איזו תחושה נהדרת לדבר בלי הפרעות. יואל חסון (קדימה): את רוצה שאפריע? <רחל אדטו (קדימה):> לא, תענוג. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, פעם נוספת אני רוצה לעמוד כאן על הבמה הזאת ולהתריע ולהזהיר בנושא השפעתו של חוק ההסדרים על מערכת הבריאות, מערכת הבריאות שנוגעת לכל אחד ואחת מהיושבים כאן בחדר, ביציע, ולכל אחד ואחת מאזרחי מדינת ישראל. כולנו מסכימים שחוק ההסדרים, הורתו בחטא, המשך קיומו בחטא, ולצערי לא זה המקום הפעם לדון בחוק זה. אולם בכל הקשור למערכת הבריאות, אין לו מקום כלל וכלל כמו שהוא מופיע במתכונתו הנוכחית. משרד הבריאות הוא משרד מקצועי, וכזה הוא חייב להישאר. אף אחד לא עולה על דעתו לעשות רפורמה במשרד המשפטים באמצעות חוק ההסדרים, כי לכל אחד ברור שמשרד המשפטים הוא משרד מקצועי, ולכן לא הופכים אותו עם רפורמות כאלה ואחרות שנבנות ממוחם הקודח של פקידי האוצר. כנ"ל מערכת הבריאות. מערכת הבריאות היא מערכת מקצועית לחלוטין, ולכן אל להם לגעת בה באמצעות חוק ההסדרים, או כמו שהוא נקרא היום, החוק להתייעלות כלכלית, כאילו השם – החוק להתייעלות כלכלית – משנה את המהות האסורה. בניסיונות האוצר, כמו שהופיעו בחוק שמונח לפנינו, ראינו שיש ניסיון לשנות גם דברים שהם מקצועיים, ולא רק דברים שקשורים לתקציבים. כי הרי החוק נולד – או מטרתו המוגדרת היא לגעת בנקודות שהן נקודות תקציביות. אבל ממה שאנחנו רואים, אין קשר בין הדברים האלה לדברים תקציביים. אני רוצה להביא דוגמה שהיא מאוד קרובה ללבי, ומחר בבוקר היא גם תידון במסגרת הדיונים בוועדת העבודה, וזה הסעיף הראשון לחוק, סעיף 33. הסעיף הזה ממליץ לשנות את פקודת הרוקחים כך – אני רוצה להקריא ממנו קטע – שאח או אחות מוסמכים שקיבלו הרשאה אישית לכך מידי המנהל – מנכ"ל משרד הבריאות – יוכלו לתת מרשם לחולים. מה ההסבר? ההסבר שעומד מאחורי זה הוא שהענקת הסמכות, כאמור, לסגל האחים והאחיות – ואני חייבת להקריא את זה, כי פה גם בא הזלזול באינטליגנציה הטבעית שלנו, כקוראים את ההסברים האלה – המוסמכים עולה בקנה אחד עם המגמה במדינות המערב לאפשר לסגל האחיות והאחים לבצע פעולות רפואיות שבעבר היו בסמכות רופא. מה ההסבר פה, למה זה מתאפשר? למה הם בכלל מתערבים? כי הם אומרים שמתן אפשרות זו גם יקל מתן טיפול לחולים כרוניים כהמשך לביקורם אצל הרופא, יאפשר מתן טיפול מיידי לחולים הזקוקים לכך ויביא לייעול מערכת הבריאות. הנה, מילת הקסם: ייעול מערכת הבריאות, תוך ניצול מרבי של יכולתם של האחים והאחיות המוסמכים. על מה הם מדברים? אם אנחנו מדברים על טיפול מיידי לחולים הזקוקים לכך, הרי הדבר האחרון שמישהו מצפה לו הוא שמי שצריך טיפול מיידי יפנה לאח או לאחות. כשצריך טיפול מיידי, הדבר הראשון שצריך זה או להגיע לחדר מיון, או להזמין ניידת טיפול נמרץ, או להביא דחוף רופא הביתה, אבל בלי ספק הכוונה היא לא לקרוא לאחות שתיתן מרשם כזה ואחר, תטפל באי-ספיקת לב או בבצקת ריאות. אנחנו לא רוצים שהאחיות תעשינה את זה, אף אחד לא רוצה שאחות תטפל כך בבן משפחתו או בו עצמו, וגם פקידי האוצר לא היו ממהרים להביא אחות שתטפל בקרוביהם במקרה כזה. לכן ההסבר כאן, בעניין חולים שזקוקים באופן מיידי, נראה הסבר לא הגיוני. הם עוד מגדילים ואומרים בהסבר הזה שכך יבוא ייעול של מערכת הבריאות, תוך ניצול מרבי של יכולותיהם של האחים והאחיות. מה ההסבר לזה? איך יבוא הייעול? הייעול יבוא כי היום אין לנו מספיק רופאים, אין תקינה מספיקה של רופאים, ואם נייעל את המערכת והאחיות תיתנה טיפול, אולי בדרך כזאת נחסוך תקני רופאים או נפתור את הבעיה של מחסור ברופאים. רבותי, זה חוק ההסדרים. כך אנחנו צריכים לשנות דברים שההסתדרות הרפואית צריכה להתעסק בהם? גורמים פרופסיונליים – משרד הבריאות לא תומך בזה. מי שמם? באיזו זכות פקידי משרד האוצר, שכמובן מבינים בכול – באיזו זכות הם מתערבים בדבר כל כך מקצועי, שבינו ובין ייעול ובין תקצוב ובין חיסכון אין ולא כלום? אני אעבור על דוגמאות נוספות במסגרת הזמן שנותר לי. יש לי עוד שתיים-שלוש דוגמאות לאותו סגנון של זלזול, ובכלל לא ברור מאיפה הדבר נובע. למשל, דבר נוסף שעכשיו מלווה את חוק ההסדרים האחרון הוא הנושא של תחרות בין הקופות. במסגרת התחרות בין הקופות, שזאת הססמה האחרונה של משרד האוצר, שמו בחוק ההסדרים שלושה סעיפים. סעיף אחד הושמט או נדחה בינתיים, זה הסעיף של הקמת קופה חמישית במסגרת התחרות, ויש לנו עוד שני סעיפים אחרים. סעיף אחד אומר שבן-אדם יכול לעבור יותר מפעם אחת בשנה, מה שהיה אמור להיות היום, מקופה לקופה, בשישה מועדים שונים. הסעיף השני אומר – וזה סעיף מאוד קשה, שלמעשה פוגע בכל אחד מאוכלוסיית מדינת ישראל – תוספת של 90 שקלים למס הבריאות. מה המשמעות של זה? איך התוספת הזאת נכנסת לתחרות שאמורה להכניס לאוצר המיליון? אבל זה לא כתוב בהסברים. לאוצר המיליון אמורים להכניס 300 מיליון שקלים באמצעות התוספת הזאת של 90 שקלים לחודש. ההסבר שלהם, של משרד האוצר, אומר דבר כזה: איך נגביר את התחרות? כל קופה רשאית לגבות 90 ש"ח, אבל היא גם רשאית לתת הנחה, כך שבמקום לגבות 90 שקלים היא תגיד למבוטחים של קופה x שבמקום 90 שקלים הם ישלמו 85 שקלים, ובקופה אחרת, במקום לשלם 85 שקלים, יציעו להם לעבור קופה, כי שם משלמים 83 שקלים, ובזה יגבירו את האפשרות לעבור בין הקופות. רבותי, היום אנשים לא עוברים כל כך מהר מקופה לקופה. נבדק ונמצא שבסך הכול רק 1% מאזרחי מדינת ישראל עוברים במשך השנה מקופה לקופה. הם ודאי הם לא יעשו מחקר ויבדקו אם בקופה אחת משלמים 90 שקלים ובקופה השנייה 84 שקלים או 83 שקלים, כי מטבע הדברים אנשים לא ממהרים לעבור קופות, ומטבע הדברים היום הקופות מבטיחות ב-84 שקלים, אבל בשנה הבאה זה יעלה ל-85 שקלים. כך שזה לא מגביר את התחרות בכלל. גם זה נושא שצריך להידון בצורה מקצועית – האם בכלל יש הצדקה לכל הסיפור הזה של מעבר בין הקופות, מה ההשלכה על החולה עצמו, האם זה יגביר את איכות הטיפול. לדעתי, זה לא יגביר את איכות הטיפול כלל וכלל. לדעתי, מה שיקרה זה שחולה שמטופל אצל רופא כבר אסף נתונים ובדיקות, וכל התיק הרפואי שלו אצל הרופא, אם הוא יחליט לעבור לקופת-חולים אחרת, מה שיקרה באותה עת זה שחלק מהבדיקות לא תעבורנה, הוא יצטרך לעשות את הבדיקות מחדש, זה יגדיל את העלויות, והכסף הגדול שיהיה יעבור לשיווק אגרסיבי של הקופות כדי למשוך מבוטחים. רק אתמול היתה ב-Ynet דוגמה לכך: אחת מהקופות הגדולות בארץ מבטיחה לציבור חרדי בדיקת רופא בשבת ללא תשלום, ולעומת זאת, באותה עיר, באותו מקום, ציבור שהוא לא חרדי משלם 500 שקלים לבדיקת רופא בשבת. גם זו דרך של שיווק. אם ניתן אפשרות לתחרות בין הקופות, כל הכסף שהקופות תשקענה בשיווק האגרסיבי דמוי הדוגמה שהבאתי לכם כרגע – זה מה שיצא. אנשים לא יעברו, איכות הטיפול לא תעלה, החולה יהיה מתוסכל בקריאה בין השורות מה כדאי לו ומה לא כדאי לו. כך לא עושים רפורמה. כך לא מתעסקים בדברים מקצועיים. דברים כאלה צריכים להיבחן לעומקם, ובוודאי לא במחטף שבו יש לך זכות דיבור של שלוש דקות בוועדת הכנסת. ולכן מה שנותר לי זה רק להצביע פעם נוספת ולומר: לחוק ההסדרים אין מקום כלל וכלל במערכת הבריאות. דברים שקשורים לתקציב יידונו במסגרת התקציב. דברים שקשורים לרפורמות ובינם לבין חוק ההסדרים אין ולא כלום – אל להם להידון במסגרת זאת. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת רחל אדטו. יש לנו רשימת דוברים, אבל מהדוברים שרשומים ונמצאים כאן נמצא חבר הכנסת יואל חסון. בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, שני חברי חברי הכנסת, אדוני השר שם ביציע, מה לא נאמר על חוק ההסדרים הזה? מה לא נאמר על זה שלוקחים כל כך הרבה נושאים חשובים ואמיתיים הנוגעים לצורה שבה צריכה להתנהל החברה בישראל, ולהתנהל באמת, ומכניסים לספר הסדרים, לחוק ההסדרים הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל? הגדול ביותר. אני חוזר ואומר: הגדול ביותר בהיסטוריה. הגדול ביותר. אני לא סתם חוזר, אדוני היושב-ראש. ראוי שהדברים האלה ייכתבו ב"דברי הכנסת". חוק ההסדרים הגדול ביותר, שאתה, השר פלד, הבאת לכנסת יחד עם הממשלה הזאת. מילא אם החוק הזה היה מדבר על נושאים נטו של תקציבים, אבל הכניסו הכול מכול. אמרה כאן חברת הכנסת אדטו, שהיא רופאה במקצועה, אשת מקצוע בתחום הבריאות, שבעשר דקות היא לא היתה יכולה לתאר באמת עד כמה אי-אפשר לגעת בנושאים כל כך מורכבים בכל כך מעט זמן. ובאים ועושים רפורמה כזאת בבריאות? מה זה בריאות? זה נוגע לכולנו. כל אחד מאתנו נזקק לשירותי הבריאות האלה. אין מעמדות במדינת ישראל בנושא הבריאות, תודה לאל. באמת, אני גאה במערכת הבריאות בישראל. אני גאה שאנחנו לא כמו מדינות שנחשבות מאוד מאוד מפותחות, שבהן אם אין לך כסף, אין לך שירותי בריאות הולמים. בישראל זה לא כך. נכון, אם יש לך כסף אתה יכול לשדרג אותם, אבל תקבל טיפול רפואי הגון, טוב ונכון. פה באים ולוקחים את החיים של כולנו. אדוני שר הבריאות, האחריות היא עליך, ואני קורא לך שר, כי אתה שר. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> סר – בסמ"ך. <יואל חסון (קדימה):> אתה שר-שר, ולא סר חנך מאתנו. אתה שר-שר, אתה נושא באחריות, ואתה נותן שיטפלו, ויעשו, וישנו את השיטה בכלל במערכת הבריאות, ובסוף אתה תשלם את המחיר. אדוני השר, מאז אני יושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה, כשאני נמצא בדיונים אחרים, אני תמיד מתריע ואומר לחברי: תיזהרו, כי ההחלטות שאתם מחליטים היום יגיעו בסוף לוועדה שלי. החלטות לא טובות מגיעות בסוף לוועדה לביקורת המדינה, שסביר להניח שמישהו מהליכוד יעמוד בראשה כשזה יבוא. אדוני, באמת תן לי רק את הנושא הזה, ואני אסיים. אדוני, אני אומר לך בכלל: העניין הזה של האחיות – אמרתי בוועדת הכנסת, כשהיינו שם, חברת הכנסת אדטו, שם דנו בנושא הזה, החליטו שאחת מהרפורמות היא לאפשר לאחיות לרשום מרשמים לתרופות – נכון? תרופות ומה עוד? <רחל אדטו (קדימה):> מרשמים לתרופות. <יואל חסון (קדימה):> מרשמים כמו שאנחנו מכירים. עד היום, רק רופאים יכולים. מאפשרים לרופאות. <היו"ר מגלי והבה:> לאחיות. <יואל חסון (קדימה):> סליחה. לאחיות. אבל, הרב ליצמן, שים לב: לא לכולן. אתה תקבע מי. אתה, באופן אישי, אחות אחות, צריך להחליט מי רשאית לרשום מרשם ומי לא רשאית. השר פלד, זה מאוד מעניין. תראה מה הולך להיות במערכת הבריאות. כולנו מכירים: הרב ליצמן, יש גם "מקדונלד'ס" כשר, אז בטח גם אתה ראית – – – <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא. <יואל חסון (קדימה):> לא למהדרין. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא. משרד הבריאות לא אוכל אוכל – – – <יואל חסון (קדימה):> את ה-junk food הזה. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> junk food . <יואל חסון (קדימה):> בסדר גמור. דרך אגב, ב"מקדונלד'ס" מוכרים גם סלט קצוץ דק דק בריא מאוד. אז אתה יכול לאכול לפחות את הסלט הזה. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <יואל חסון (קדימה):> לגבי ההמבורגר. בכל אופן, בוא ונדבר על העניין שב"מקדונלד'ס" לכל עובד יש כוכבים. הוא מקבל כוכבים. יש עובד בכיר, בכיר יותר, זוטר. ככל שאתה בכיר יותר וטוב יותר, יש לך כוכבים. מה הולך לקרות במערכת הבריאות היום בישראל? אחות שהיה לה הכבוד ואולי גם הקשרים לקבל משר הבריאות את האישור לזה שהיא רושמת מרשם, תהיה עם כוכב. כשאתה תהיה במיון ותבוא אחות, אתה תסתכל על האחות ותשאל אותה: רגע, יש לך אישור לרשום מרשם? והיא תגיד: אני? לא. ואז אתה תגיד: לא, לא. את לא מספיק טובה כדי לטפל בי. עושים קסטות, מעמדות, במערכת הבריאות: אחות עם כוכב אחד, ואחות שנייה עם יותר מכוכב – חגיגת כוכבים במערכת הבריאות. מה ההיגיון? אני לא הצלחתי להבין מה ההיגיון, ואתה, אדוני שר הבריאות, יעקב ליצמן, נושא באחריות לבדיחה הזאת. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. כדי ששר הבריאות לא ירגיש שהוא לא נושא באחריות, אני מזמין את סגן השר חבר הכנסת יעקב ליצמן לסכם את הדיון. <קריאה:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> נכון. מבחינתנו הוא שר. בהחלט. אדוני, בבקשה. אני כמובן אזכיר לכם שההצבעה על הדיון הזה – על הסיכום – תהיה מחר. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> בסך הכול אני אתכם. <יואל חסון (קדימה):> אז תגיד את זה. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, אני מתנצל שלא הייתי בתחילת הדיון. פשוט לא הודיעו לי, והייתי בישיבה למטה, ואני מתנצל על כך. דווקא רציתי לשמוע מה אומרים. <רחל אדטו (קדימה):> אני מוכנה להשמיע לך, אבל אתה תסכים אתי. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני יודע פחות או יותר. משיחות בינינו אני יודע פחות או יותר את הדברים. <רחל אדטו (קדימה):> בדיוק. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> רבותי, אני חייב להגיד לכם שאני אומנם בקואליציה, אבל אני תומך מאוד בדיון, בניגוד למה שאתם חושבים. <קריאה:> – – – <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אומנם אני בקואליציה, אבל תומך מאוד בדיון הזה. אני לא יודע מה יהיו המסקנות, כי לא הסכמתי לכל מה שרצו להביא כסיכומים למחר, אז אני לא יודע להגיד לכם. חוק ההסדרים הוא נורא. הרושם שלי הוא – אני אומר לכם את זה חד-משמעית, ואני אומר את זה כיושב-ראש ועדת הכספים לשעבר, שניהל כמה פעמים את הוועדה – שיש קונספציה: חוק הסדרים, ואחר כך צריך למלא אותו. זה בא כי יש בעיות, וצריך להכניס מהר, ולהכניס זאת בחוק ההסדרים. יש קונספציה, שעם חוק התקציב יש חוק הסדרים. זאת הקונספציה. אתן לכם דוגמה: מאז אני בכנסת – תבדקו אותי; אולי אני טועה בשנה – הגזזת מופיעה בכל חוק הסדרים, אבל לפחות אם לא ממש בחוק – והיום זה לא – אני יודע שבהכנת חוק ההסדרים זה היה. אני צחקתי עם האוצר ואמרתי להם: רבותי, יש גבול לשטויות האלה. חוק הגזזת – עשר שנים זה בחוק ההסדרים וזה לא עובר. כל שנה: גזזת, גזזת, גזזת, גזזת. מה אתה רוצה? לא מרפים. למה? כי צריך חוק הסדרים. אני יודע שאני מדבר נגד מה שמצפים ממני, אבל אני אומר את הכי אמת. <היו"ר מגלי והבה:> תמיד אדוני הלך עם האמת שלו. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> יש כל מיני חוקים. אני לא מדבר על 50 השקלים של האשפוז ועל מדרכה ומעבר חצייה שאמרתי. אני לא מדבר על כל השטויות האלה. אני מדבר על כך שקודם כול, חוק הסדרים זה לא טוב בכלל. אבל, מה? צריך להגיד את האמת: כולם השתמשו בו. זה חטא של הקדנציה הקודמת של הממשלה, ושל לפני שתי קדנציות ושלוש קדנציות. זה מאז השר מודעי עד היום. זה נולד אז, וזהו. זה נולד בחטא וזה נשאר בחטא. <היו"ר מגלי והבה:> אדוני, אני לא רוצה להפריע לך, אבל נדמה לי שהפעם הספר הזה הוא הכי עבה והכי גדול, או שאני טועה? <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני לא חושב. אני חושב שזה עבר כזה קיצוץ ודיאטה כזאת חריפה, שנדמה לי שזה כמעט כמו כל שנה, זה יורד ויורד. <יואל חסון (קדימה):> – – – <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> יואל, רגע, תמתין רגע. אני לא יודע אם יש כרגע ישיבה של ועדת הכספים או לא, ואם יושבים כרגע – יושבים? <היו"ר מגלי והבה:> לא. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> גמרו היום. אבל נדמה לי שעד שיסיימו את הדיון בחוק בוועדות זה ירד עוד קצת. אז לא צריך להיבהל. ברור לי שלחוק ההסדרים מכניסים דברים שבזמנים כתיקונם אי-אפשר להביא אותם. לכן אני לא חושב שזה נכון. אבל, כדי שלא להיות רק קטיגור. אני חייב להיות גם סניגור. הסניגור אומר שכולם עשו את זה עד היום. אין שום דבר חדש בזה. דרך אגב, אני אומר לך, לכולכם, שלפעמים גם אפשר לנצל את חוק ההסדרים לטובה. עשיתי את זה לא פעם אחת בוועדה: כשמגיע חוק ההסדרים אתה מכניס איזו הסתייגות לתוך החוק, ולפעמים בכמה מלים אתה מקבל מה שאתה רוצה – כל מיני דברים שהממשלה לא רוצה, ופתאום יש רוב ויש בעיה להוציא את זה. זו מלחמת עולם, אבל אפשר להגיד שאת הקונצים של האוצר – נושא חדש – אנחנו מכירים, וזה כבר נדוש. אבל אפשר גם הפוך, ועשיתי את זה לא פעם. לסיכום, מה שאני אומר זה דבר אחד: אני חושב שהנושא – לא צריך להיות חוק ההסדרים בכלל. אני נגד זה בכלל. אבל כולם עשו את זה עד היום. יש סעיפים בחוק ההסדרים, שנוגעים למערכת הבריאות, שאני נגד, והודעתי לוועדת הכספים שאני נגד. אני לא מתבייש להגיד שאני נגד. גם על השתתפות של 90 שקל, נושא שעלה בוועדה, אמרתי שאני נגד והודעתי שאני נגד. דיברת על אחיות, ואמרתי שאני לא אתחמק. אמרתי לאוצר שהשלב הבא הוא שגם השרברב של בית-החולים ייתן זריקות. יש מחסור באחיות – – – <יואל חסון (קדימה):> מה ההיגיון? מה ההסבר לזה? <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אומרים שיש דברים שיש בהם מחסור ויש דברים שלא צריך. לא מדברים על סתם. לפעמים בקופת-חולים יש תרופות שאפשר לתת בלי מרשם ואפשר לקבל אותן בבית-המרקחת, כנראה גם over the counter. אלה דברים – – – <יואל חסון (קדימה):> למה הם רצו שהאישור יהיה שלך – אישית של השר על כל אחות? <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני חייב להגיד לך ולהפתיע אותך: אני מוותר לך על כל זה. אני לא צריך את זה. לא ביקשתי את זה. אבל, מה? רצו לדעת, כאילו יש ביקורת על – – – <היו"ר מגלי והבה:> נדמה לי שחבר הכנסת חסון פה, בשאלה שלו, אומר שכאילו האחריות מוטלת על שר הבריאות. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> כן. אמרתי לו שלא יחשוב רגע אחד שזה נושא שכאילו אנחנו מחפשים לקבל איזה ג'ובים כאן, וסמכויות. לא, לא צריך את זה. לא רציתי את החוק הזה. <יואל חסון (קדימה):> בטוח שלא. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> אתה יודע, יש כמה חוקים, למשל – וגם זה בחוק ההסדרים שפוצל – על קופת-חולים חמישית. אני אמרתי לאוצר: אני לא רואה עדיין את הרביעית, והם מדברים על חמישית. אם אני טוב במספרים, זה 1, 2, 3 ו-4 לפני 5. לא ראיתי עדיין את הרביעית. יש הרבה דברים, אבל מה? דברים שהייתי בטוח שוועדת הכספים או ועדות אחרות בין כך ובין כך יפילו, ועובדה שהפילו – אני לא התמקדתי בזה. לכן, רבותי, מה שאני אומר הוא: את הסיכום אנחנו נראה מחר. <היו"ר מגלי והבה:> הצבעה על הסיכום. <סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:> ההצבעה על הסיכום. התשובה שלי מתחלקת לשני דברים: א. אני נגד חוק ההסדרים, ואני חושב שזה עוול, ובמיוחד למערכת הבריאות; ב. מה שכן אגיד לכם, שזה היה בכל הממשלות. לכן, זאת התשובה. אם אפשר להגיד – לפחות במשהו להגן על הדבר. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ליצמן, סגן שר הבריאות. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מגלי והבה:> הודעה למזכיר הכנסת. <סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 22 והוראת שעה), התשס"ט–2009. ההחלטה האמורה תקבל תוקף בתום שבעה ימים מיום הנחתה כאמור, אם לא יודיע חבר הכנסת לפני כן על רצונו שהכנסת תבטל אותה; החלטת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 26), התשס"ט–2009. גם החלטה זו תקבל תוקף בתום שבעה ימים מיום הנחתה כאמור, אם לא יודיע חבר הכנסת לפני כן על רצונו שהכנסת תבטל אותה. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, הכוונה למחר, ט' בתמוז התשס"ט, 1 ביולי 2009, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 18:21.