דברי הכנסת

דברי הכנסת כ"א / מושב שני / ישיבות קט"ז–קי"ז / ט"ז–י"ז באדר התש"ע / 2–3 במרס 2010 / 21 חוברת כ"א ישיבה קט"ז הישיבה המאה-ושש-עשרה של הכנסת השמונה-עשרה יום שלישי, ט"ז באדר התש"ע (2 במרס 2010) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכיר הכנסת איל ינון: 5 הצעות סיעות קדימה ורע"ם-תע"ל–בל"ד–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. התנהלותו הכושלת של נתניהו בטיפולו במשבר של רשות השידור וכוונתו להפוך את רשות השידור לשופרה הפוליטי של ממשלתו; 7 2. ועדות קרואות ברשויות מקומיות וקריסת השלטון המקומי בארץ 7 נחמן שי (קדימה): 8 השר מיכאל איתן: 18 רוני בר-און (קדימה): 24 השר מיכאל איתן: 25 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 26 סגן שר האוצר יצחק כהן: 38 מאיר שטרית (קדימה): 41 יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 45 דוד רותם (ישראל ביתנו): 47 שלי יחימוביץ (העבודה): 49 נסים זאב (ש"ס): 51 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 53 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 54 מוחמד ברכה (חד"ש): 55 משה גפני (יהדות התורה): 56 חיים אורון (מרצ): 59 אורי אורבך (הבית היהודי): 62 חנין זועבי (בל"ד): 63 יריב לוין (הליכוד): 66 השר לשירותי דת יעקב מרגי: 69 ציון יום אילת 72 היו"ר ראובן ריבלין: 73 השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום: 74 אמנון כהן (ש"ס): 76 זאב בילסקי (קדימה): 78 סגן השר לפיתוח הנגב והגליל איוב קרא: 81 רוחמה אברהם-בלילא (קדימה): 82 פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו): 85 מירי רגב (הליכוד): 86 משה גפני (יהדות התורה): 87 הודעת ועדת הכלכלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק 89 אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה): 89 הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 3), התש"ע–2010 91 אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה): 92 הצעת חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010 94 אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה): 95 כרמל שאמה (הליכוד): 96 הצעת חוק לתיקון פקודת הרופאים (מס' 10), התש"ע–2010 99 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 99 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 101 הצעת חוק זכויות החולה (תיקון מס' 4), התש"ע–2010 102 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 103 חיים אורון (מרצ): 105 החלטת ועדת המדע והטכנולוגיה בדבר תיקון טעות בחוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע–2009 105 מאיר שטרית (יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה): 105 הצעת חוק החוזים האחידים (תיקון מס' 3) (חובת ציון אישור ותנאים מהותיים), התש"ע–2010 106 פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו): 107 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 93) (הוראות לעניין הוועדה המחוזית), התש"ע–2010 109 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 109 חיים אורון (מרצ): 110 דב חנין (חד"ש): 112 נסים זאב (ש"ס): 114 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 115 סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 115 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק 116 השר זאב בנימין בגין: 116 חילופי גברי בוועדות הכנסת 118 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 118 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 118 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 118 שאילתות ותשובות 120 306. כוונה להרוס בריכות במעיין-יוסף 120 סגן שר הביטחון מתן וילנאי: 120 יריב לוין (הליכוד): 121 442. הסרת שלט במחסום של צה"ל 122 567. ארכיון מרכז המחקרים הפלסטיני 123 סגן שר הביטחון מתן וילנאי: 123 602. ועדת תובענות לנפגעי ההקפאה 124 606. עצירת הסעת ילדים למעלה-לבונה 125 643. אילוף כלבים בצה"ל 125 651. החלטת בג"ץ בנוגע לכביש המוביל לנגוהות 126 661. כניסת נהגים ישראלים לבית-לחם 127 סגן שר הביטחון מתן וילנאי: 128 717. הוצאת ישיבת הר-ברכה מרשימת ישיבות ההסדר 129 723. שירות שחקן כדורגל בצה"ל 130 סגן שר הביטחון מתן וילנאי: 130 727. מעבר סטודנטים במעבר ג'למה 131 729. חיילי מח"ל 132 הודעת ועדת הכספים על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק 134 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 135 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר, רבותי וגבירותי חברי הכנסת, היום יום שלישי, ט"ז בחודש אדר התש"ע, 2 בחודש מרס 2010 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אדוני מזכיר הכנסת, הודעה. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2152/18 וכלה בהצעת חוק פ/2188/18 – הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – תנאים למתן תעודת הכשר), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת אברהם מיכאלי, נסים זאב, אמנון כהן, משה גפני ודוד אזולאי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הסדרת תשלומי המים והביוב לפנימיות (תיקוני חקיקה), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת אורי אורבך ואורי מקלב; הצעת חוק בנק ישראל (תיקון – התאמת שטרי כסף ומעות לעיוורים), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת אורי אורבך; הצעת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) (תיקון – פטור מהיטל בשל העסקת עובדים זרים במשק חקלאי באזור הפריפריה), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (בתי-עלמין שאינם למטרות רווח), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק מס קנייה (טובין ושירותים) (תיקון – איסור ייבוא אלכוהול וטבק לאדם שגילו אינו עולה על 18), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת דני דנון; הצעת חוק משק החשמל (תיקון – תעריפים מופחתים), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת משה מטלון; הצעת חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (הוראת שעה) (תיקון – תיקון ליקויי בטיחות בדרכים), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק חיפוש חפצים וחומרים מסוכנים אצל תלמידים במוסד חינוך, התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת רוני בר-און ויריב לוין; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – זכאות ללימוד חינם בגן-חובה), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב, אלכס מילר, אנסטסיה מיכאלי, רונית תירוש, דני דנון, חיים אמסלם, מסעוד גנאים, דניאל בן-סימון, ציון פיניאן, מנחם אליעזר מוזס, מוחמד ברכה, ג'מאל זחאלקה ואורי מקלב; הצעת חוק הממשלה (תיקון – פרסום פרוטוקול ועדת שרים לענייני חקיקה), מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין מבצע "עופרת יצוקה", בניית גדר ההפרדה והריסת בתים, התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי; הצעת חוק המפלגות (תיקון – איסור חברות ביותר ממפלגה אחת), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק הגברת המשילות במינהל הציבורי, התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי; הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון – מעצר מפירי צו הגנה), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון – החלה על עבירות אלימות כלפי קטינים וחסרי ישע), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – חוק ההסדרים), מאת חברי הכנסת רוחמה אברהם-בלילא ודב חנין; הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון – החלת צו הגנה על דירה או נכס נוספים המצויים בסמיכות לדירה או לנכס נשוא הצו), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – דיון בהשתתפות שר), מאת חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא; הצעת חוק העונשין (תיקון – מרמה והפרת אמונים), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת יוחנן פלסנר ויריב לוין; הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון – עידוד ייצוג לשני המינים), התש"ע–2010, מאת חברות הכנסת ציפי חוטובלי ועינת וילף; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – פירוט חקיקה הצריכה תקציב), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת גדעון עזרא וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס לזוכי פרסים בתחום המדע), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס לרשויות מקומיות על דיבידנד מחברות עירוניות), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת איתן כבל, זאב בילסקי ומירי רגב; הצעת חוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונה) (תיקון – הנחה בארנונה לנכי צה"ל), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת ציון פיניאן ושי חרמש; הצעת חוק שירות אזרחי, התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון – הגדרות זכאות), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ וציון פיניאן; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור מדיווח לנישום פטור), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק מס עיזבון, התש"ע–2010, מאת חברות הכנסת מרינה סולודקין ושלי יחימוביץ; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – שינוי צורת האריזה בשל שינוי בתוכנה), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת אורית זוארץ; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – פרסום סמוי בקלטות ילדים), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת אורית זוארץ; הצעת חוק טובין לנזקקים, התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא; הצעת חוק שמאי ביטוח, התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (דיווח על שינוי לרעה בכושר הראייה), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת מגלי והבה, זאב בילסקי ואברהם מיכאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (היתר נסיעה לאופנוע בנתיב תחבורה ציבורית), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – זיכוי), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון – פיצוי נפגעי תאונות דרכים בחו"ל), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת מגלי והבה. מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בנושא: קו מתח גבוה באור-עקיבא, הצעתו של חבר הכנסת כרמל שאמה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכיר הכנסת. <הצעות סיעות קדימה ורע"ם-תע"ל–בל"ד–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. התנהלותו הכושלת של נתניהו בטיפולו במשבר של רשות השידור וכוונתו להפוך את רשות השידור לשופרה הפוליטי של ממשלתו; 2. ועדות קרואות ברשויות מקומיות וקריסת השלטון המקומי בארץ> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, היום אומנם יום שלישי ואנחנו לא מקיימים נאומים בני דקה, שכן זה היום הראשון לישיבות הכנסת השבוע. לכן, מצוות החוק הקובעת שאי-אמון יהיה הסעיף הראשון על סדר-היום, ועל-פי הצעת התקנון, כאשר נופל יום שלישי שבו נשמעות הצעות אי-אמון לא יישמעו נאומים בני דקה. אני מזמין את ראשון המבקשים להביע אי-אמון בממשלה, סיעת קדימה – שכן יש לנו גם הבעת אי-אמון בממשלה מצד רע"ם-תע"ל, בל"ד וחד"ש. אני מזמין את חבר הכנסת נחמן שי לעלות ולבוא ולנמק – התנהלותו הכושלת של נתניהו בטיפול במשבר של רשות השידור וכוונתו להפוך את רשות השידור לשופרה הפוליטי של ממשלתו. הצעת אי-אמון. השר המשיב הוא השר מיכאל איתן, ובדרך כלל הוא, כחבר כנסת, מופיע לדיונים בזמן קלה כחמורה. לא, מיכאל איתן עדיין לא הגיע. אולי חבר הכנסת בר-און הגיע, אבל הוא לא ישיב. <רוני בר-און (קדימה):> אין שום בעיה, אני – – – בעד ההצעה של – – – <קריאה:> אנחנו בכלל מציעים לעבור להצבעה עכשיו. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתם כבר רוצים? זה לא יעזור. הואיל וזו לא הצעת אי-אמון, הצבעה לא תעזור כרגע. אני מזמין אותך, כמובן, ולא מתחיל למנות את הזמן. אתה יכול לדבר כאוות רצונך. האם אדוני השר ישיב על הצעת האי-אמון? כי אם כן – כבר היינו מתחילים לדון בעניין. בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי, אני לא מפעיל את השעון. אתה יכול להתחיל, משום שהדבר מעניין את הארץ כולה, וכל אזרחי ישראל מעוניינים לדעת מה יעלה בגורלה של רשות השידור, שהיא רשות חשובה. <נחמן שי (קדימה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני שאני אכנס לטקסט, אני רק רוצה לומר שאני מגיע מכנס שהיה זה עתה ב"בית סוקולוב" בתל-אביב, כנס חירום של ארגונים חברתיים, אגודות, עמותות למיניהן ועיתונאים רבים, בחסות ובארגון אגודת העיתונאים בתל-אביב, שממנו יצאה קריאה מאוד חזקה, נרגשת וברורה, שיש להציל את השידור הציבורי בישראל. יש לי רושם שמתפתחת, ובצדק, תנועה בישראל שרואה לפניה כהכרח לשמור על השידור הציבורי, למנוע פגיעה בו ולתת לו חיים חדשים. וההתארגנות היום היא רק צעד ראשון בכיוון הזה. אני רוצה מפה להודות למארגני הכנס הזה. אני מקווה שגם הציבור יחבור לתנועה הזו – אפשר לעשות את זה באתרי אינטרנט, אפשר לעשות את זה במכתבים, או בדרכים אחרות – ויאמר את דברו. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שי, תרשה לי, ברשותך, גם אני הוזמנתי, כיושב-ראש הכנסת, ורק משום שנבצר ממני בגלל התחייבויות קודמות לא הגעתי. אני חושב שמאבק על השידור הציבורי הוא מאבק חשוב, ובלבד שהשידור הציבורי יהיה שידור ציבורי, לא דוקטרינרי מטעם שדר כזה או אחר ולא ממלכתי, כי ממלכה זה ממשלה. שידור ציבורי לכל דבר, שידור שיכול להיות שיהיה לנישה של אנשים, אבל מהציבור, שמבקש לדעת דברים שמעניינים אותו ואינם דברים שהם בבחינת – – – <רוני בר-און (קדימה):> חובת האמון – לציבור בלבד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאמץ כל מלה של חבר הכנסת בר-און, חובת האמון – לציבור בלבד. גם לפואד, כי פואד הוא הציבור. <נחמן שי (קדימה):> פואד הוא אנחנו. <רוני בר-און (קדימה):> הוא כבר מפסיק לצחוק מהבדיחות הללו – זה כבר מתחיל להיות מסוכן. <נחמן שי (קדימה):> אני אתחיל בדברי, ואני מקווה שהשר יצטרף אלינו. אם לאו – אני אוכל להחזיק את הזמן כמה שעות כמיטב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ברגע שתרצה הפסקה, אני אכריז על הפסקה. <נחמן שי (קדימה):> לא, אני שותה מים. יש לי שתי כוסות פה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יום שני, 7 בינואר 2008, כ"ט בטבת התשס"ח, היה יום מאושר בכנסת ישראל. יום נדיר. השר יצחק בוז'י הרצוג עלה לדוכן הזה והכריז: היינו כחולמים, היינו כחולמים – – – <רוני בר-און (קדימה):> הצרה היא – – – <נחמן שי (קדימה):> אנחנו מתעוררים ממנו. אנחנו מתעוררים, חברי חבר הכנסת בר-און. אנחנו מתעוררים. היינו כחולמים, אמר השר הרצוג באותו מעמד, כאשר הגיש לבית הזה את התיקון ה-18 לחוק רשות השידור והביע תקווה – אני מצטט, כי אלה דברים חשובים: השידור הציבורי בישראל, שהוביל את האיכות והשליחות הנדרשת משידור כזה לעם ישראל יחזור ויכבוש את מקומו הראוי לו. אכן, היינו כחולמים. אבל כעבור שנתיים אנחנו מתעוררים מהחלום הזה ומוצאים את עצמנו בתוך סיוט. מוצאים את עצמנו במקום שבו היינו בדיוק לפני התיקון הזה, כאשר השידור הציבורי קורס לנגד עינינו, להנאתה ולשביעות רצונה של הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שי, השר המשיב, מיקי איתן, נמצא כאן, ולכן אני מתחיל למנות את הדקות. <נחמן שי (קדימה):> בסדר, בסדר. קרוב ל-20 שנה מיום שערוץ-2 החל את שידוריו, ב-4 בנובמבר 1993, רשות השידור גוססת. מדי פעם היא מראה סימני חיים והמוניטור מדלג קצת למעלה, אבל בסופו של דבר היא קרובה לקו הסיום. התיקון ה-18 לא היה תיקון, אלא חוק של ממש, אשר נועד לחלץ את הרשות ממצוקותיה הכרוניות ולהעניק לה חיים חדשים בעולם התקשורת החדש, המורכב מערוצים מסחריים, מפלטפורמות רב-ערוציות, מנגישות לשידורים מחו"ל ומשילובים חדשים ומרתקים של מסך הטלוויזיה עם האינטרנט ועם מכשירי הסלולר – זוכר את זה היטב השר, הוא היה שר התקשורת בתקופה שהדברים האלה נכנסו אלינו. במירוץ קדימה נשארה רשות השידור מאחור. וכך, ועדה אחר ועדה, דוח אחר דוח ניסה להושיע את רשות השידור, ונגנז. עד יולי 2001, על-פי דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כבר היו שבעה דוחות כאלה. מ-2001 היו עוד שניים כאלה. כולם נגעו באותם נושאים והגיעו לאותם עניינים, ואפילו לאותן מסקנות. כולם נגנזו. התיקון ה-18, למרבה ההפתעה, הציג כמה פתרונות אשר נוסו ברשויות אחרות, אשר נועדו קודם כול ומעל לכול להרחיק את השידור הציבורי מן האצבעות החודרניות של הפוליטיקאים, להעניק לו כלים של ניהול וגמישות ניהולית ולאפשר לו לחצות סוף-סוף את השנים שבין 1965 – אז אושר חוק רשות השידור – לבין העשור השני של המאה ה-21. זאת היתה תוכנית ההתנתקות של ממשלת קדימה – תוכנית ההתנתקות מן השידור הציבורי. היא היתה מוכנה לוותר על השליטה ברשות השידור ולהוציא אותה מידיה. אבל טיפוסי שהחוק החדש נפל בחיקה של ועדת הכלכלה, היא הקדישה לו דיונים אחדים, ואז הוא מת מות נשיקה. אין יותר מדויק מאשר להגדיר את מצבו כפגר. <רוני בר-און (קדימה):> מי עמד אז בראש ועדת הכלכלה? <נחמן שי (קדימה):> השר גלעד ארדן היה אז יושב-ראש ועדת הכלכלה. אני לא רוצה לצטט מהפרוטוקולים – עוד פעם אותה אווירה חגיגית – אבל משום מה החקיקה נעצרה, ואתה החוק. החוק הזה היה צריך להיות המבוא להתמודדות עם הרפורמה ברשות ועם השינויים המתבקשים בהסכמי השכר ובצמצום כוח-האדם. אותה ממשלה – קדימה – ושר האוצר דאז, רוני בר-און, היו מוכנים להקצות את המשאבים הכספיים – 850 מיליון שקל בשלב; מיליון שקל עבור עובד. אחר כך הסכום ירד מ-850 ל-750. <רוני בר-און (קדימה):> הכסף נשאר, העובדים ירדו. <נחמן שי (קדימה):> הבנתי, פחות 100 עובדים – פחות 100 מיליון. 750 מיליון שקל הועמדו לרשותה של רשות השידור – – – <רונית תירוש (קדימה):> נשאר 850 – – – <נחמן שי (קדימה):> אה, נשאר, הבנתי. <רוני בר-און (קדימה):> הסכום של 850 נשאר כפי שהיה. זה נשאר. היתה הסכמה להוריד עד 700 עובדים. <נחמן שי (קדימה):> ושהם ייהנו; אוקיי, עוד יותר טוב. זאת אומרת, שופרו תנאי הפרישה של העובדים, שזה דבר שקרוב ללבו של כל אחד מאתנו, ודאי קרוב ללבי, כמי שעבד ברשות השידור מאז שנת 1969. לפני 42 שנה התחלתי לעבוד ברשות השידור, אדוני היושב-ראש. בכך ניתן כבר האות הירוק למימון הרפורמה, ואפשר היה לצאת סוף-סוף לדרך. השר לשעבר רוני בר-און הזכיר לי שהוא אפילו רתם את הנהלת משרד האוצר להקל על הקשיים של רשות השידור – הקשיים הקבועים להתמודד עם הבנקים – על מנת שיינתן לה אוויר לנשימה והיא תוכל להמשיך בדרכה. ממשלת הליכוד מצאה את החוק בוועדת הכלכלה, ובמקום להחיל עליו במהירות רציפות ולהמשיך בדיונים במלוא המרץ, הוא שקע היכן שהוא בדיונים בין פקידי האוצר לבין פקידי משרד המשפטים לבין עובדי הרשות לבין הנהלת הרשות; אני לא יודע היכן הוא – בכל מקרה, הוא נעלם. ואז באה הממשלה החדשה, ובמקום תוכנית ההתנתקות היא הציגה את תוכנית ההשתלטות: איך אפשר להשתלט על רשות השידור בחייה החדשים. הממשלה הזאת אמרה: לא ניתן לשידור הציבורי לצאת מתחת ידינו. ההיפך, אנחנו נשמור אותו בידינו ונעשה בו ככל שנוכל. וכך חזר ראש הממשלה בדיוק, אבל בדיוק, על הפרק הראשון של הקדנציה שלו ב-1996 – מה שמוכיח שהוא לא שכח שום דבר ולא למד שום דבר. הוא העביר את הטיפול ברשות השידור היום לידי מנכ"ל משרדו, מר אייל גבאי, כפי שעשה ב-1996. מנכ"ל משרדו היה אז מר אביגדור ליברמן. הדבר הראשון שעשה אז אביגדור ליברמן היה להזמין אליו את מנכ"ל רשות השידור, מוטי קירשנבאום, ולדון אתו בצורה כזאת או אחרת בסיום תפקידו. אייל גבאי עוד לא שם, אבל הרעיון שפקיד בכיר במשרד ראש הממשלה, המנכ"ל, מקבל על עצמו את רשות השידור – את זה כבר ניסינו, את הניסיון הרע הזה – התערבות – וזה לא היה הצעד הראשון והיחיד בתוכנית ההשתלטות. <רוני בר-און (קדימה):> – – – ראש הממשלה שלנו גם הוא לא טיפל ברשות השידור, רענן דינור – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מכבד את אריק שרון, והייתי השר הממונה שקיבל כמה בקשות צנועות. האמן לי – – – <רוני בר-און (קדימה):> היא הנותנת. ממשלות מתחלפות ורשות השידור לעולם קורסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון מאוד. <נחמן שי (קדימה):> ולכן צריך לשנות. הלוא על זה דיברנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> מסכים במאה אחוז. רק אני מציע – – – <רוני בר-און (קדימה):> איך נאמר במקורותינו? לא עכברא גנב – חורא גנב; לא הפוליטיקאים רוצים בזה – רשות השידור מזמינה את – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה דחף לראש ממשלה שלא ניתן לריסון. <נחמן שי (קדימה):> מי? <היו"ר ראובן ריבלין:> רשות השידור יוצרת איזה דחף שלא ניתן לריסון. <נחמן שי (קדימה):> בין היתר, הייתי יושב-ראש רשות השידור בשנים 2000–2002, ואני יכול רק לאחל ליריבי המושבעים את העונג לעמוד בראש רשות השידור וליהנות מן התענוג הציבורי הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע, אני יודע. דרך אגב, אם רשות השידור היתה מקבלת את הצעתו של שר האוצר בר-און, אנחנו כבר מזמן היינו אחרי. <נחמן שי (קדימה):> היינו במקום אחר. <היו"ר ראובן ריבלין:> לצערנו הרב, גם הם מקשים את – – – <נחמן שי (קדימה):> אבל ממשלות לא עומדות בפיתוי. קשה להן. עובדה שממשלת קדימה עשתה את זה, אבל ממשלות, קשה להן לעמוד בפיתוי ולשחרר את הרשות הזאת משליטתן. אדוני היושב-ראש, אתה יודע את זה. זה כוח, זה כוח. שידור זה כוח, ומי רוצה לוותר על כוח? והנה תוכנית ההשתלטות בשלביה: קודם כול מרחיקים את יושב-ראש הרשות, את משה גביש, מתפקידו. הוא מפריע. הוא יותר מדי חזק, הוא יותר מדי פעיל, יש לו רעיונות, והגרוע מכול – הוא מונה על-ידי ממשלה אחרת. מזיזים אותו. מגיע הזמן למנות יושב-ראש חדש, מליאה חדשה וועד מנהל חדשים – לא ממנים אותם. לא ממנים אותם, עדיף שיישארו הקודמים. סוף-סוף עכשיו הכינו את הרשימה. אתם צריכים לראות אותה. ברוך השם, אנשי שלומנו יושבים במקומותיהם. הם עוד לא נכנסו לתפקיד, אבל כשתדעו על כל המינויים תבינו שהמליאה לא נפלה הרחק מן העץ שמינה אותה. התפוח הזה לא נפל הרחק מן העץ. אחר כך מנטרלים גם את השר הממונה, כי יכול להיות שלשר הזה היו כמה מחשבות – הוא חשב שבאמת מינו אותו להיות השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. מזיזים אותו הצדה, ומודיעים – וזה ציני, ציני, ציני, ציני, אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, לומר שהוא ביקש לפנות את זמנו כדי לטפל בהסברה בעניין המשבר עם אירן. לא צריך – המשבר עם אירן מספיק קשה. לא צריך עוד לתלות עניינים פנימיים על כתפיו של המשבר הזה. ככה לאט-לאט נעלמות חגורות ההגנה סביב השידור הציבורי, וכבר אין מי שיעצור את הפוליטיקאים. אז אפשר להיכנס פנימה לקודש הקודשים, לשידור, לתכנים, ליומנים, לחדשות, למלה המדוברת ולתמונה המשודרת מרשות השידור. מאין לקוח הרעיון – אני שואל – שפקיד, אפילו בכיר, יתמנה בנעליו של שר ויהיה הממונה על ביצוע חוק רשות? מאין זה לקוח? אני לא מבין. יש הפרדה בין אחריות מיניסטריאלית לבין אחריות אדמיניסטרטיבית של מנכ"ל, ולא יכול להיות שמחר בבוקר, ב-10:30, יתייצבו אצל אייל גבאי ועדי העובדים וההנהלה ונציגי המשרדים כדי לעשות דיון בענייני רשות השידור. כי – אני שואל אתכם – והייתי שם, מכתב ועד יושב-ראש – מי יהיה הכתב והעורך שיעז למתוח בימים האלה ביקורת על משרד ראש הממשלה, על ראש הממשלה עצמו, על מנכ"לו, על שרים אחרים ועל מדיניות הממשלה? מי יהיה? מי רוצה להתאבד? ואם הוא ינסה, יהיה מי שיעצור אותו או אותה. זאת שיטה – שיטת ההשתלטות על רשות השידור. וגם כדי להחליש סופית את הרשות, כי הלוא עדיין היא מפרפרת, החליטו לא לאשר את תקציבה, משרד האוצר. הוא תקציב גירעוני, לא מאשרים אותו. אם לא מאשרים אותו, הרשות צריכה לצמצם את תקציבה. איך היא תצמצם? היא פוגעת בתנאי העבודה של הטכנאים שיש להם הסכמים. אני מצטער, לא יכולים לגעת בהסכמי שכר. אפשר להגיע בהידברות, אי-אפשר באופן חד-צדדי. הטכנאים מפעילים סנקציות, הסנקציות משפיעות על השידורים, השידורים מצטמצמים, עיצומים, וכך נוצרת אותה מבוכה שמזמינה התערבות. אתה אמרת את זה בעצמך, אדוני היושב-ראש. בנסיבות האלה העובדים אומרים: בואו תתערבו בענייננו. אין לעובדים סמכות להזמין את הממשלה להתערב, אין להם, כי בואו אני אספר לכם סוד – השידור הציבורי הוא לא שלהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> כמה זמן אתה עוד צריך? <נחמן שי (קדימה):> עוד שתי דקות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי, אני אתן לך שלוש דקות. <נחמן שי (קדימה):> תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אבל לא יותר. <נחמן שי (קדימה):> וכך הסתיים המצוד על רשות השידור, כי אין לנו שר, אין לנו מליאה וועד מנהל, אין לנו יושב-ראש, אין רפורמה. המינויים ברשות השידור כולם מינויים זמניים, שהופכים אותם גם לחדירים, וכך רשות השידור הולכת בדרכה. אמרתי, אדוני היושב-ראש, שהשידור הציבורי אינו רכושה של ממשלה זו או אחרת. השידור הציבורי הוא רכושם המשותף של אזרחי ישראל, צופי הטלוויזיה ומאזיני הרדיו, אלה המממנים אותו מכיסם. גנבו להם אותו מתחת לבטן, הוא לא שלהם עכשיו, ואני רוצה להחזיר אותו אליהם. אני מקווה שכנסת ישראל, האנשים שיושבים כרגע באולם הזה, יצטרפו ליוזמה לקחת את התיקון ה-18 לחוק רשות השידור, אותו תיקון שהממשלה דחקה אותו ודחפה אותו והרגה אותו – נחזיר אותו לסדר-היום, נחזיר אותו למליאה הזאת, נדון בו מחדש. לא צריך לדון בו – צריך לאשר אותו מחדש, לשלוח אותו. אם זה ייקרא הצעת חוק פרטית לא אכפת לי, שייקרא מה שייקרא – להחזיר אותו מחדש לדיונים, ושהוא ישמש מפתח והתחלה לדיונים על רשות השידור. כבר יש לנו הבסיס, כבר יש המסגרת, אפשר להשתמש בה. וצריך לסייע להם גם כספית כרגע, אין מה לעשות, על מנת להתגבר על המצוקה המיידית, כי אחרת גם אם נעסוק בתכנון לטווח ארוך, בינתיים, עד שנסיים, יכול להיות שהניתוח יצליח אבל החולה, לא עלינו, ימות. לכן אני אומר: רבותי, זאת האחריות של כולנו – תפסיק הממשלה הזאת את תוכנית ההשתלטות שלה, תיכנס לתוכנית ההתנתקות, אותה תוכנית טובה שהיתה בעבר, וביחד, ביחד נצליח לחלץ את השידור הציבורי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני גם מציע שאדוני, אולי בהסכמה, יפנה לטכנאים של רשות השידור. אנחנו מכבדים את זכותם של העובדים לעשות כל דבר אשר קשור בזכויותיהם. יחד עם זה, נדמה לי שהעיתוי וההצדקה של השביתה הפעם אינם עולים בקנה אחד עם האינטרס של רשות השידור, בימים שבהם על המדוכה הציבורית עומדת השאלה מה עתידה של רשות השידור. <נחמן שי (קדימה):> היית מציע שהכנסת תפנה אליהם בבקשה שישהו אולי את – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הנה, אתה מעל במת הכנסת. <נחמן שי (קדימה):> שמעתי כרגע ממך את הרעיון הזה. אני מוכן להעביר מפה את הבקשה הזאת אליהם – – <היו"ר ראובן ריבלין:> איך שאתה חושב. <נחמן שי (קדימה):> – – ולבקש מהם, אבל ודאי שזה צריך להיות מוגבל, ושהם ירצו. אגב, קיבלו כולם שכר, ללא שעות נוספות, ללא תוספות, שכר יסוד בלבד, וכבר שילמו בכיסם על הרצון שלהם להגן על זכויותיהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מכבד את זכותם, אני רק חושב – – – <נחמן שי (קדימה):> אני מוכן להעביר אליהם את הבקשה הזאת מבחינת האינטרס הציבורי, אבל בואו נהיה כולנו כנים עם עצמנו. אי-אפשר שבסוף העובדים ישלמו את כל העלות של השינוי הגדול הזה. אנחנו צריכים לשמור על העובדים; צריך לשמור על הזכויות שלהם, צריך להגן עליהם – רבים מהם, אני מוכרח להודות, חברים שלי, ראיתי אותם לאורך עשרות שנים – אנחנו לא יכולים ולא מוסמכים לבעוט בהם. אבל אני מוכן, ברשותך, אדוני היושב-ראש, להפנות את הפנייה הזאת אליהם, גם לקרוא להם מעל הדוכן הזה, להשהות לימים אחדים את הסנקציות, ולראות, אולי אפשר בתוך התקופה הזאת להגיע לאיזה הבנות שיחדשו את השידור במלואו, הן ברדיו והן בטלוויזיה, מבחינת האינטרס הציבורי, כי כך הוא מבקש וכך הוא רוצה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. השר המשיב, השר מיקי איתן. חבר הכנסת איתן, אתה רוצה לענות? רשום אצלי שאתה השר המשיב על הצעת האי-אמון. בבקשה, אדוני. <השר מיכאל איתן:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבקש למלא את מקומו של השר המקשר, השר גלעד ארדן, ולהשיב את התשובה שהוא אמור היה להקריא לכם, שאותה אני קיבלתי. אבל לפני כן הייתי רוצה להעיר שתי הערות שמצאתי לנכון להעיר במהלך הדברים ששמעתי ובמהלך הדיון הציבורי בנושא של המשבר ברשות השידור. ההערה הראשונה היא שרבים מאוד – אני חושב שיש רוב מכריע בציבור, וגם כאן בבית, שתומך בשידור ציבורי, אבל הביטוי "שידור ציבורי" הוא ביטוי רחב שכולל דרכים שונות של שידור ציבורי: ארגון, תכנים – עולם ומלואו. ומה מאפיין ומה מייחד את השידור הציבורי? הבעיה שלנו היום, אדוני חבר הכנסת נחמן שי, שמה שיש לנו בתור שידור ציבורי, אני לא מכיר אדם אחד שאומר: כן, אני רוצה שזה יהיה השידור הציבורי בישראל, וגם אתה מדבר על הצורך ברפורמות והצורך בשינויים שנמשך ונמשך ונמשך. יכול להיות שאתה היית ניגש לתיקון המצב בדרך אחרת, אבל העובדה שראש הממשלה מינה את מנכ"ל משרדו עדיין אינה סוף פסוק. אתה יכול לראות את התוצאות, ואז לבוא הנה ולהגיד: רבותי, התוצאות מחייבות אותי או את סיעתי, לא משנה, להביע אי-אמון בממשלה. השאלה היום אם זה לא מוקדם, טרם מועד. ממה אתה חושש כל כך? שמעתי שאמרת: תשמעו, זה לא יעלה על הדעת, מחר אייל גבאי יזמן את נציגי רשות השידור – – – <נחמן שי (קדימה):> הוא מזמן. <השר מיכאל איתן:> הוא כבר מזמן, והם יופיעו בפניו ויצטרכו להרצות את טענותיהם ולהסביר לו את העניין, וזה יהיה שוד ושבר. אבל אם, לדוגמה, הם היו צריכים להופיע אצל יולי אדלשטיין כשר, זה היה הבדל גדול? לא היתה כאן איזו בעיה מבחינתך? אני חושב שבמסגרת המגבלות הקיימות – וכאן אני רוצה להיכנס להערה השנייה – – <רוני בר-און (קדימה):> אפשר להעיר הערה? <השר מיכאל איתן:> כן, עוד שנייה. – – שמתקשרת. אנחנו כאן, בכנסת, הרבה פעמים מדברים על שידור ציבורי ועל עוד כל מיני דברים ציבוריים, ומשום מה נדמה לנו שברגע שאנחנו אומרים את המלה "ציבורי", זה כבר לא בסמכות חברי הכנסת ולא השרים. אנחנו סתם, אנחנו נבחרנו סתם באוויר. אם זה שידור ציבורי, ואם אנחנו מדברים על שידור ציבורי – יכול להיות, יש עוד מתכונות, אני לא אומר שהכול צריך להיחתך בכנסת, אבל ברמה של האחריות הציבורית – זה נקבע וזה חלק מתפקידיה של ממשלת ישראל להיות אחראית גם לנושא של השידור הציבורי. אפשר להציע מודלים אחרים, אולי אפשר היה לייצר איזה מהלך שציבור משלמי אגרת השידור הציבורי יבחרו לעצמם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> על-פי חוק רשות השידור. <השר מיכאל איתן:> – – – יבחרו לעצמם נציגים, והם יהיו נציגי השידור הציבורי. אבל יש כאלה שנדמה להם שעד שלא יהיו האנשים שהם כל כך חפצים ביקרם, זה לא יהיה שידור ציבורי, כי בעיניהם דמות השידור הציבורי היא כדמותם או כדמות חבריהם, והם אומרים: שאלה ינהלו, אז זה יהיה השידור הציבורי. בכל מקרה אני לא חושב שראוי שנביע אי-אמון בעצמנו, כמי שמופקדים על הנושא, ונאמר: זה לא יכול להיות בתחום הזה. <רוני בר-און (קדימה):> אפשר להעיר הערה? <השר מיכאל איתן:> עוד שנייה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא שם לב. <השר מיכאל איתן:> אני מקבל בהחלט שתחום התקשורת הוא תחום רגיש, ויש אינטרסנטיות פוליטית כמו בעוד הרבה תחומים: בתחום המשפט, בתחום התכנון וההנדסה, בתחום הכספים; המון תחומים רגישים. צריכים למצוא את הדרך הנכונה, אבל בשום פנים ואופן לא לברוח מאחריות. אני רוצה לסיים את חלקי האישי בדיון כאן. אני מנסה להבין ולהסתכל על זה אובייקטיבית. אני אומר: בסדר, ראש הממשלה מינה את מנכ"ל משרדו, אני עדיין לא רואה בזה בעיה שמצביעה על הפתרון, אלא להיפך – העמיד לרשות העניין את האדם שהוא סומך עליו מבחינה אדמיניסטרטיבית – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – במשרד החינוך. <השר מיכאל איתן:> – – והוא יטפל. אם התוצאות תהיינה לא ראויות, בבקשה. בואו נדון בתוצאות, אבל כרגע אני לא רואה שום דרך אחרת. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, מייסד קדימה, השר שרון, ראש הממשלה שרון, אחרי שהוחלט לקיים רשות לאומית לתקשורת ולבטל את משרד התקשורת, ועדיין לא נעשה הדבר, מינה לפי דעתי, חוץ מפואד, את האדם שהיה הכי טוב בתקשורת, וזה היה אביגדור יצחקי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. זה לא השר איתן, הוא מייצג את – – – <אורית זוארץ (קדימה):> בממשלה זו עסקינן. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר, אז תבואו ותאמרו – – – <אורית זוארץ (קדימה):> בממשלה זו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז תאמרו: ראש ממשלה בהחלט יכול למנות את מנכ"לו להיות אחראי על השידור, למעט ראש ממשלה – – – <השר מיכאל איתן:> יש לי הצעה לחבר הכנסת בר-און – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא הצביע יפה, בדרך כלל הוא קורא קריאות ביניים. <השר מיכאל איתן:> – – אני מציע לך שאני גם אקריא את התשובה, אולי יהיו לך עוד שאלות, יהיו לך שתי שאלות. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. הוא רוצה בעניין הזה, תן לו. <רוני בר-און (קדימה):> אני מכבד אותך מספיק שאני לא – – – <השר מיכאל איתן:> אני אקריא לך את התשובה, ואני אשיב לך אחר כך אם עדיין התשובה לא תענה על שאלותיך. <רוני בר-און (קדימה):> זה אותו אחד שכותב לגלעד ארדן את התשובות? <השר מיכאל איתן:> כן. <רוני בר-און (קדימה):> תחסוך לעצמך. <השר מיכאל איתן:> לכן אמרתי, אני לא יודע בדיוק למה – – – <רוני בר-און (קדימה):> תקרע את הנייר. <השר מיכאל איתן:> לכן לא הבנתי בדיוק למה השר המשיב צריך להיות נוכח, אבל זה בסדר. ובכן, אני אקרא את התשובה: <היו"ר ראובן ריבלין:> תינתן לך זכות השאלה. <השר מיכאל איתן:> ראש הממשלה מינה בשבוע שעבר את מנכ"ל משרדו, מר אייל גבאי, לטפל בסוגיית המשבר ברשות השידור. עם קבלת אחריות זו קיים מנכ"ל משרד ראש הממשלה ישיבה בנושא עם הממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר, ושמע חלק מעמדות הצדדים בוועדת החינוך של הכנסת בשבוע שעבר. השבוע מקיים המנכ"ל סדרת ישיבות עם כל הצדדים הנוגעים בדבר במטרה להבין לעומק וללמוד את הסיבות למשבר. לא קיים כל הבדל בין משרד ראש הממשלה לבין משרדים אחרים בהינתן אחריות זו לניהול המשבר לרשות. להיפך, עצם המעורבות של משרד ראש הממשלה בנושא ויכולתו לרתום את משאבי הממשלה לטובת העניין, הם שיאפשרו את הטיפול המיטבי בנושא. מלבד האמור, פועל ראש הממשלה על מנת למנות במהירות, בשלב הראשון, יושב-ראש לרשות השידור. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> ההגדרה שלך את השידור הציבורי כמי שאנחנו מופקדים עליו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו לא שומעים. זה פרוטוקול מצולם ולא שומעים. אם אתה מדבר, לפחות שישמעו כולם. <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה. השר איתן, אתה איחרת קמעה, והיה פה איזה דיון בפתיחה שבו היתה הסכמה להגדרה שהשידור הציבורי – חובת האמון היחידה שלו היא לציבור, לא לממשלה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <רוני בר-און (קדימה):> – – לא לכנסת, לא לפקידות ולא לאף אחד. רק לציבור <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. אבל הכנסת מייצגת את הציבור. <רוני בר-און (קדימה):> זה נכון. בעניין הטכני. הדרך שבה הצגת או אמרת לחבר הכנסת ד"ר שי, שמה הוא מתקומם בזה שמינו את מנכ"ל משרד ראש הממשלה – הדרך היא חשובה. משה גביש, שהוא איש רב פעלים גם במישור הציבורי וגם במישור הפרטי, היה זה שהוביל את הרפורמה, והיה יושב-ראש רשות השידור כשהממשלה מונתה. השר אדלשטיין אמר לו שהוא רוצה בו, ורק בעיתונות הופיעו כל הזמן טענות כאילו לא רוצים בו. אחרי שהוא הלך, הביא השר אדלשטיין מועמד ראוי לכל הדעות, מר אמנון דיק, שהיה מנכ"ל "בזק", וראש הממשלה פעם אחת סירב ופעם שנייה אמר: אוקיי, תביא אותו, וגם פסל אותו. בהינתן שזה המצב, ועליו אין מחלוקת, כי גם שמענו את זה מהשר אדלשטיין בריאיון שלו לערוץ-2, והוא אמר את זה, אז ברור לחלוטין שכשראש הממשלה מחזיק את זה אצלו ולא ממנה אותך – למשל, אתה שר שממונה על הקשר עם הציבור. למה הוא לא ממנה אותך לנהל את רשות השידור? הוא מחזיק אצל הקומיסר שלו את התיק עד שימונה יושב-ראש רשות שידור כלבבו, וזה בעיני חבר הכנסת ד"ר שי ובעיני, בכל הכבוד – פסול. <היו"ר ראובן ריבלין:> האומנם? השאלה שלו: האומנם? <רוני בר-און (קדימה):> לא. תגובתך. <השר מיכאל איתן:> אני אגיב בהתאם לבקשתך ולנקודות שהעלית. אני מסכים שהשידור הציבורי מחויב כלפי הציבור כולו, אבל מי שאומר "הציבור כולו" לפעמים לא מתכוון בכלל לציבור כולו, כי מי זה "הציבור כולו"? מי זה "הציבור כולו"? החוק במדינת ישראל קבע שלגבי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, מה קרה? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רותם, אל תעשה לי שם אספות מיוחדות של ישראל ביתנו. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> הוא פולש לשטח שלנו. <השר מיכאל איתן:> מכוח החוק במדינת ישראל האחריות לשידור הציבורי מסורה למשרד ראש הממשלה, ומכוח החוק הזה ראש הממשלה הפקיד על העניין את השר יולי אדלשטיין. לכן, המעורבות של ראש הממשלה היתה קיימת גם כשהשר אדלשטיין תפקד שם בתור שר, כך שגם בעניין הזה, ברמה התיאורטית אין שינוי גדול. לגבי עניין המינוי, לפי תיאור הדברים שלך, אתה אומר: בסופו של דבר פסלו אנשים, וימנו אדם שיהיה מקובל על ראש הממשלה. אולי הוא יהיה מקובל גם עליך? <רוני בר-און (קדימה):> אני לא יודע. <השר מיכאל איתן:> אז נחכה ונראה, זה מה שאני מבקש. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר מיקי איתן, אשר ענה על הצעת האי-אמון של סיעת קדימה בנושא רשות השידור והתנהלותו של ראש הממשלה נתניהו בעניין זה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל, בל"ד וחד"ש, המבקשות להציע אי-אמון בעניין ועדות קרואות ברשויות מקומיות וקריסת השלטון המקומי בארץ. יציג את הנושא חבר הכנסת אחמד טיבי. אדוני, בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, השלטון המקומי במשבר. כל הרשויות, בעיקר הרשויות שאינן עיריות מבוססות, שלא שייכות ל-15 הגדולות, קורסות תחת העומס. הן לא מחזיקות מעמד, והן לא מצליחות לספק את הצרכים ואת השירותים שהן אמורות לספק לאזרח. יש סיבה למשבר הזה. הסיבה היא בעיקר העברת הסמכויות או ריכוזן בידי פקידי האוצר, דילול כוחו של משרד הפנים, שמדלל את הכוח של ראש העיר והרשות המקומית, וכך ראש העיר או ראש הרשות המקומית הופך להיות דה-פקטו פקיד של פקיד במשרד האוצר. <זאב בילסקי (קדימה):> מדולל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מאוד מדולל. ככה אי-אפשר לנהל. לא בשביל זאת הציבור בחר בראשי עיריות ומועצות. הוא בחר אותם באופן ישיר, ולא בפקידי האוצר. נכון שמשרד האוצר אמור להיות אמון על חלוקת העוגה הציבורית, התקציבית וכדומה, אבל מה שקורה לאחרונה, גם באמצעות חוקים, מה שקרוי רפורמות – העלאת מחיר המים והביוב, ביטול מענקי איזון או מענקים מותנים – הוא שהרשויות קורסות. תביא לי ראש מועצה אחת שיגיד לך שהוא מרוצה. במקביל, רבים מהם מאוימים. חייהם מאוימים. חיי ראשי הרשויות מאוימים. הוא גם לא מצליח לספק את הצרכים של הציבור שבחר בו, של כלל היישוב, בשל העובדה שכובלים את ידו של ראש המועצה או ראש העיר – כובלים את ידו. בעבר עמדו הסכומים של מענקי האיזון והפיתוח על 3.5 מיליארדי שקל בשנה. ב-2010 זה 1.8 מיליארד שקל. זו ירידה דרסטית. אדוני השר, עם תקציב כזה ודאי שהרשויות יקרסו. יתירה מזו, אמרתי: תעריפי המים. היא העלתה את המחיר למשק בית אחד ב-40% ולרשות – ב-300%, מה שנכנס לתוקף ב-1 בינואר 2010. חוץ מזה, מונח חוק חדש, חוק העיריות, והוא לא מתקדם. תוקעים אותו. <זאב בילסקי (קדימה):> עמוק עמוק במגירה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בדיוק. אתה היית ראש עיר, ואתה יודע זאת. לא רק זה, אלא לאחרונה המדינה משתמשת בכספי הארנונה למימון חובות המדינה והממשלה והעברתם מרשות חזקה לרשות פחות חזקה, במקום להשתמש במס פרוגרסיבי, שזה מס ההכנסה, לספק שירותים. היא לא עושה זאת. <זאב בילסקי (קדימה):> בכך הם רוצים להחליף את השלטון המקומי ולתקוע טריז בין 15 החזקות לבין השאר, ואז – הפרד ומשול. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בדיוק. את זה הם עושים דה-פקטו. זה קיים. <נחמן שי (קדימה):> אגב, זה נשמע כמו רשות השידור. תיכף אמצא לך – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> משבר רודף משבר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> החזקות עושות את זה מרצון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> משבר רודף משבר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אין ערבות הדדית. <קריאה:> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא. החזקות מתכחשות לחלשות. <זאב בילסקי (קדימה):> ביום חמישי יש כנס – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לכן, חבר הכנסת בילסקי, נדרשת עמדה של הממשלה, ובעיקר של ראש הממשלה, אם הוא נותן ידו לקריסה המתממשת, המתרחשת מול עינינו, של השלטון המקומי. הם מתכננים צעדי מחאה, תוכנית שכותרתה: מחזירים את הכבוד. אנשים מרגישים שאבד להם הכבוד. שוב, אני אומר: האנשים האלה, לא רק שהם נבחרים ולא מצליחים לספק את השירותים, אלא הם מאוימים. כמה ראשי רשויות אוימו פיזית ועל-ידי נשק – – – <זאב בילסקי (קדימה):> יש היום רק בצפון 19 ראשי רשויות שהם מאוימים. יש 19 רק בצפון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מי שלא מאוים – זה חריג. כנראה הוא לא מדווח. <נחמן שי (קדימה):> הוא צריך לבדוק את עצמו. אה, הוא לא מדווח. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> זה הפך לתפקיד כפוי טובה. זה תפקיד כפוי טובה להיות ראש רשות מקומית. <זאב בילסקי (קדימה):> מה שיקרה זה בדיוק מה שקרה בכדורגל – כל אחד שם את המפתחות והולך. זה מה שיקרה גם פה. <קריאה:> לא בסח'נין. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> סח'נין צועדת בשביל הנכון חוץ ממשחק אחד. לכן אני אומר: יש ליטול את הסמכויות מידי פקידי האוצר ולהחזיר אותן לשלטון המקומי, לתת יותר אוטונומיה לראשי השלטון – שהוא ישלוט בעירייה ובתקציבים, לא הפקיד. אני מדבר עם שר הפנים, ובכל פעם שאנחנו מדברים עם שר הפנים הוא אומר לי: לא יכול, לא יכול, אתה יודע מה עושים לי במשרד האוצר? פקידים של משרד האוצר. אני לא שולט במשרד שלי, ככה הוא אומר. שר הפנים – היום זה לא שר הפנים, זה לא מה שהיה פעם. <נסים זאב (ש"ס):> מה היה פעם? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הסמכויות, גם שלו וגם של הממונה על המחוז, היו גדולות יותר, והיה יותר חופש פעולה לראש שלטון מקומי. עכשיו, אני מסכים שתהיה בקרה ושקיפות, כי אחדים נגעו בשחיתות. אותם צריך להעמיד לדין. את אלה צריך להעמיד לדין. שקיפות מצד אחד, ובמקביל – אוטונומיה שלטונית של שלטון הפנים, כך שראש העיר יוכל לנהל את העיר ואת הרשות המקומית כמו שצריך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> גם משרדי הממשלה הם היום אוטונומיה. הם כפופים למשרד האוצר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> את צודקת. לכן אמרתי ששר הפנים מתלונן שמשרד הפנים הוא כמעט בלתי אוטונומי, שהשלטון של משרד האוצר הפך להיות כל כך ריכוזי שזה בלתי אפשרי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> נגיד בנק ישראל אמר את זה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בהחלט. <זאב בילסקי (קדימה):> פעם הרשויות המקומיות היו סמל. עכשיו רוצים להצמיד אותן לשלטון המרכזי – זה נופל וזה נופל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לטאטא בעיות שהן חשובות וקיומיות. דיברנו על מינוי ועדות קרואות כמה וכמה פעמים, אדוני השר בן-אליעזר. ועדות קרואות הן מעשה בלתי דמוקרטי. זה היה מין הרג המוני, סליחה על הביטוי, של ראשי הציבור הנבחרים. הדיחו אותם הדחה המונית והביאו פקידים. האמת היא שאם תבדוק את הפקידים האלה, אתה תראה – ראשי הוועדות הקרואות בדרך כלל הם עסקנים מתוסכלים, בעיקר של המפלגה הזאת שיושבת כאן. <קריאה:> איפה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה וחבריך, ש"ס. כל עסקן מתוסכל מקבל יישוב ערבי, כל עסקן. נגיד שגמרו לאייש את כל התפקידים של כל העסקנים המתוסכלים של ש"ס, אז מביאים קצת מישראל ביתנו, מביאים קצת מהליכוד. זה בדיוק מה שהם בוחרים ליישובים הערביים – עסקנים כושלים מתוסכלים של מפלגות הימין שמסדרים להם ג'וב רציני של ראש עיר. אתה יודע מה זה ראש עיר? <קריאה:> טוויזר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> עכשיו, איפה המצב הכי גרוע? בטייבה. בטייבה מצאו עבודה לשני יהודים. יהודי אחד זה לא מספיק, שני יהודים צריך בשביל טייבה. <נסים זאב (ש"ס):> מי שרואה אותך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יהודי שהוא ועדה ממונה ויהודי שהוא נאמן. שני יהודים חייבים להנהיג את טייבה. יהודי אחד לא יכול. אני אומר: יהודי אחד לא צריך בטייבה, כי טייבה צריכה לבחור באופן דמוקרטי. אבל תראה מה עשו, הביאו שני יהודים, הם תמיד רבים ביניהם – מלחמת יהודים. הערבים משלמים את המחיר. אתם יודעים מה המשכורת של הנאמן של טייבה? אני רוצה לשמוע מספר, לא מאלה שיודעים. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, מהי משכורתו של הנאמן בטייבה, עורך-דין אבנר כהן? <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני מצפה בקוצר רוח שתגלה לנו. <קריאה:> כמו משכורת של חבר כנסת, לא? <קריאה:> מנכ"ל משרד ממשלתי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> 4,000 ש"ח? 40,000 ש"ח? <שלי יחימוביץ (העבודה):> 28,000. <אורי אורבך (הבית היהודי):> 37,000. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> 37,000. מי שם יותר? 40,000, פואד? <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר:> 60,000 ש"ח. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> 250,000 ש"ח. רבותי, משכורת חודשית של הנאמן בטייבה, על חשבון התושבים. ברעננה הוא לא היה מחזיק יום אחד. 250,000 ש"ח, בהחלטת בית-משפט. השופטת שפסקה, פסקה פעם אחר פעם אחר פעם. <קריאה:> לא יכול להיות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יכול להיות. לך תבדוק, זה כל כך מגוחך, מופרך ומגוחך, שזה קורה. פעם אחר פעם מאריכים לו בשלושה חודשים, כל שלושה חודשים מאריכים לו. למה יש נאמן? כדי להסדיר את הנושים. אני במקומו, עם משכורת כזאת לא הייתי מסדיר כלום, הייתי ממשיך לנהל את טייבה שנים על גבי שנים. עם משכורת של 250,000 ש"ח, פואד, היית נשאר שר כל החיים שלך. בילסקי, ברעננה זה היה קורה? <זאב בילסקי (קדימה):> בשביל 250,000 אני חוזר לשם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בבקשה. לכן, שדה הניסויים הזה שנקרא טייבה צריך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> למה בית-המשפט קבע את השכר? מה, זה כינוס נכסים? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אולי תוספת סיכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> המינוי הוא של בית-משפט? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> זו החלטה של בית-משפט. אני אסביר לכם מה קרה. השר רוני בר-און, החלטתו האחרונה במשרד – הוא עלה כאן וענה לי, כשמתחתי ביקורת על המינוי של טוויזר, איש "זינזאנה", לראש עיריית טייבה. הוא ענה לי: אתה טועה. ישבתי שם. אתה טועה, חבר הכנסת טיבי, אתה מתחת ביקורת על טוויזר, אני אומר לך שטוויזר מתאים. למה מתאים? הוא אמר: הוא מבין את המנטליות של הערבים. <היו"ר ראובן ריבלין:> מי זה אמר? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> טוויזר, מהכלא הוא מבין את המנטליות של הערבים, אמר רוני בר-און, שר הפנים. אחר כך הלך רוני בר-און, הגיע מאיר שטרית. שטרית ראה שהמצב בטייבה קשה, טוויזר לבדו לא מסתדר – מינה נאמן. הוא אומר לי: אתה תראה מה יקרה בטייבה, אתם תראו מה יקרה, זו שיטה חדשה, עוד לא נוסתה, היא תצליח. <היו"ר ראובן ריבלין:> מה זה נאמן? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מאז, במשרד הפנים מתחננים לבית-המשפט. הם ביקשו למנות נאמן, עורך-דין אבנר כהן, והם מתחננים לבית-המשפט שיפסיק את עבודתו. בית-משפט לא רוצה. הוא אומר: הוא ימשיך עד שיגמור את הסדר הנושים. כמה זמן צריך לגמור הסדר נושים? כמה זמן? אפשר בכמה חודשים, כונס נכסים, ונסיים את העבודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם זה יימשך, גם הוא יהיה נושה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בוודאי, הם יהיו חייבים לו, הכסף הזה הוא כסף של תושבי טייבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> שערורייה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הוא כסף של תושבי טייבה. אתם לא הייתם שותקים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אפילו לא שנייה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא "ידיעות אחרונות", לא "מעריב", לא "הארץ", לא ערוץ-1, לא ערוץ-2, לא ערוץ-3 – לא היו שותקים על דבר כזה ביישוב יהודי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> מה עם "ישראל היום"? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> גם לא "ישראל היום" – אני לא בטוח. ולכן נדרשת החלטה. לתושבי טייבה מגיע להתעמת עם הבעיות שלהם בעצמם באמצעות בחירות, לא באמצעות מינוי עסקנים. היום הגיעו כוחות משטרה כדי להרוס בית. זה מה שמכירים תושבי טייבה מהשלטון. רואים את המשטרה נכנסת, הורסת, מנסה להרוס, אבל פרויקטים, השקעות של המדינה, לא רואים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כמעט כמו – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אל תשווה. לכן, אדוני היושב-ראש, מי שמרשה לעצמו שלשכן שלו יהיו חיים של אכזבה, עוני, מאבק יומיומי על הכבוד העצמי, אל יתפלא אם הזעם הזה יתפרץ. אסור לפגוע בכבוד האישי והקולקטיבי של יישובים שלמים, או של יישוב שלם. מה שמגיע לתושב כוכב-יאיר מגיע לתושב טייבה, בעיקר אם כוכב-יאיר – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> למה אתה תמיד מאיים? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> איפה מאיים? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> שלא יהיה זעם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אסור לערבים לזעום? רק לך מותר לזעום? אסור לערבים לכעוס? צריך להגיד תודה לאדון. בוז לאדון, בוז לאדון, זה מה שצריך להגיד. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת כץ. ישיב השר יצחק כהן, סגן שר האוצר, בבקשה. מה זה מינוי נאמן? פעם ראשונה שאני שומע. <קריאות:> – – – <זאב בוים (קדימה):> בית-המשפט מינה מפרק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל העירייה משלמת לו. הנאמן נתבקש על-ידי משרד הפנים, על-פי בקשת הנושים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, השר משיב. בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בזמן שד"ר טיבי נשא דברים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ד"ר טיבי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי, שהבוקר התבשרנו שהוא – ברגע שהוא נשא דברים, אני – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מה התבשרנו? <זאב בוים (קדימה):> לא שמענו את הבשורה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> שה"שווער" שלו גר בטול-כרם. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא מבין רק יידיש. השר יצחק כהן מבין רק יידיש, תסלח לו, חבר הכנסת טיבי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גם ד"ר טיבי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> גם ה"שוויגער" – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יפה, יפה מאוד. בשעה שהוא עשה דברים – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על כל פנים, כשהוא נקב בסכום הדמיוני הזה – 250,000 שקלים – אני פשוט הייתי מזועזע. התקשרתי למנכ"ל משרד הפנים תוך כדי דיבור, אמרתי: האם זה יכול שנאמן בטייבה מקבל 250,000? אתם יודעים מה היתה התשובה שלו? כן. אני הייתי המום. והוא עוד אומר שבית-משפט מינה אותו. לא – אבל יש לי שאלה אליך, ד"ר טיבי. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ד"ר טיבי, אתה האשמת את ש"ס. מי מינה את – – – <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ד"ר טיבי, מי מינה אותו? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אמרתי, מאיר שטרית מינה אותו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למה לא אמרת ש"ס? אמרת: אלה, אלה, אלה. <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – תתבייש לך. אני נראה לך משועמם? אז מה אתה אומר המשועממים האלה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ד"ר טיבי, אתה צודק. אני הייתי המום מהמספר, אבל – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רק רגע, אתה צריך להשיב באמת, השר לשעבר שטרית צריך להשיב. אתה מסכים? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן, ודאי. <מאיר שטרית (קדימה):> שאלתי אותו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, השר שטרית. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, הסיפור עם טייבה הוא כזה. מונה בזמנו כונס נכסים לטייבה באמצעות בית-המשפט. כשהכונס מונה בזמנו, היה מצב בטייבה שלא ניתן היה לפתור את הבעיות של טייבה מבחינה כספית כל עוד לא יהיה כונס נכסים שיהיה רשאי לפעול בשם כל טייבה ובשם כל התושבים שלה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי פנה אל בית-המשפט – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו, אני, ודאי. לא היתה שום דרך אחרת לצאת מהבעיה של טייבה בלי למנות כונס נכסים. כשגילינו אחרי זמן מה שהכונס – אני לא רוצה להגיד פה את שמו – על-ידי בית-משפט – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הוא אמר – ד"ר אבנר כהן. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה כתוב בצו של בית-משפט. <מאיר שטרית (קדימה):> אמת. מאחר שהסתבר שהוא מקבל שכר גבוה, וגם לא היינו מרוצים מתפקודו בסוף הדרך, פניתי אני יחד עם מנכ"ל המשרד לבית-משפט לבקש לבטל את מינויו. בית-המשפט סירב והאריך את המינוי שלו. הוא גם קבע את שכרו, לא אנחנו כמובן. לאחר מכן, כשבית-המשפט סירב, ערערנו אני והיועץ המשפטי לממשלה לבית-המשפט תוך בקשה לבטל את הכונס. לצערי, בית-המשפט סירב, ובשלב הזה נהיו בחירות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל לא בית-המשפט משלם את שכרו, הציבור משלם את שכרו. <מאיר שטרית (קדימה):> אתה צודק, אדוני היושב-ראש. בית-המשפט קובע כמה משרד הפנים ישלם את שכרו. זה משרד עורכי-דין שמעסיק הרבה מאוד אנשים. אני חושב שהוא מזמן עבר את הגבול המותר וצריך מזמן להוציא אותו. לצערי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. הואיל והמשרד לא יכול להשיב פה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> גם היועץ המשפטי לממשלה נכשל. נכשלנו. בית-המשפט סירב להוציא אותו מסיבות שלא ידועות לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שטרית, זה מספיק. הואיל והם לא יכולים להשיב, לא נרחיב את הדיבור. הבענו תמיהה רבה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה רבה, כבוד השר שטרית. עכשיו אני דורש התנצלות מחבר הכנסת ד"ר טיבי. <היו"ר ראובן ריבלין:> למה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הוא אמר ש"סניקים, ג'ובים, זעק עלינו זעקות אימה. בסוף זה לא ש"ס, אז אתה מתנצל – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מקבל את ההתנצלות שלך. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, נא להמשיך. יש לנו סדר-יום ענק היום, חברים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אחרי שקיבלנו את ההתנצלות – פיזורן של מועצות הרשויות המקומיות הוא אכן צעד הפוגע בדמוקרטיה, ד"ר אחמד טיבי. ואולם, משרד הפנים נוקט צעד חריג וקיצוני זה רק משכלו כל הקצין ומתברר כי הרשות המקומית בהנהגת נבחריה אינה מסוגלת לספק לתושבים את השירותים הבסיסיים הנדרשים. עמדת משרד הפנים היא שזכותם של תושבי הרשויות לקבל את השירותים מהרשויות במקומות שבהם הם מתגוררים עולה ועדיפה על זכותם הדמוקרטית לבחור ולהיבחר, מה גם שהנבחרים כשלו במילוי התפקיד שאליו נבחרו. דברים אלה נאמרו במפורש גם על-ידי בית-המשפט העליון ביושבו כבג"ץ. הוא לא מקשיב. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טיבי, הוא משיב לך. חבר הכנסת טיבי, השר משיב לך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה יודע כמה עמלנו להכין את התשובה הזאת, ד"ר טיבי? אני מביא ציטטה מבית-המשפט העליון: "חרף מרכזיותה של הזכות הדמוקרטית לייצוג, יש לזכור כי הזכות האמורה אינה זכות מוחלטת אלא זכות שמשקלה יחסי. בקביעת היקפה ומשקלה ככלל, ובכל הנוגע לשלטון המקומי בפרט, נדרשת התחשבות גם בערכים ואינטרסים ציבוריים אחרים" – 250,000 שקלים זה אינטרס ציבורי – "שהגשמתם חיונית אף היא למהלכם התקין של חיי החברה". <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> הוא אומר את הדברים בשקט. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא עונה וגם שואל. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מדבר על הזכויות – 250,000 שקל, מי לא רוצה כאלה זכויות? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> ראש ממשלה לא – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נדגיש ונציין כי כל פיזורי מועצות הרשויות נעשו כדין ואף נבחנו על-ידי בג"ץ. תפקיד הוועדה הוא לשקם את המערכות הניהוליות ולקבוע נהלים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה שכר שנתי של ראש עיר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. – – והסדרים שיאפשרו, עם תום כהונת הוועדה הממונה, הקצובה ממילא, וכשייבחרו נציגי ציבור חדשים, ליתן שירותים מספקים והולמים לתושבים, תוך שמירה על מינהל תקין לעתיד לבוא. על כל פנים, גם אני חושב שתשלום של 250,000 שקלים בחודש זה לא ניהול תקין. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, כבוד השר. אנחנו מתחילים בדיון הכללי. אנחנו מתחילים עם יוליה שמאלוב-ברקוביץ, אשר תאמר את דברה בשם סיעת קדימה. היום יהיו שלוש דקות, כי יש לנו סדר-יום ארוך, ואם הוא ייגרר – נקפיד היום על שלוש דקות, אז תכינו נאומים. דוד רותם מייד אחריה. ממפלגת העבודה – חברת הכנסת יחימוביץ, או חברת הכנסת עינת וילף, אם מישהי מכן רוצה לדבר תודיע לנו. ש"ס – נסים זאב, ולאחר מכן אני אמשיך. בבקשה, גברתי. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ככה אי-אפשר להמשיך. מרשות השידור מצופה לשדר תוכניות חינוך, בידור ואינפורמציה; לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה; לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה, ולשקף את חייהם ונכסי תרבותם של 12 שבטי ישראל, כמו גם של הגרים החיים עמנו. מרשות השידור מצופה לקדם את היצירה העברית והישראלית ולספק לציבור שידור ציבורי ראוי גם בשפה הערבית. אחד מתפקידיה של רשות השידור הוא לקיים שידורים ליהודי התפוצות בשפתם, ולהבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מגוון ההשקפות והדעות הרווחות בחברה הישראלית. ואולם, אדוני היושב-ראש, לפני הכול, מצופה מרשות השידור להיות אלטרנטיבה איכותית לשידור המסחרי, שתספק לצופה אינפורמציה מהימנה, תוכניות תעודה, תחקירים, חשיפות והפקות מקור מרתקות, שיהוו באמת אלטרנטיבה למכנה המשותף של השידור המסחרי. אבל, אדוני היושב-ראש, כל זה לא קורה. רשות השידור קורסת. בעולם התקשורת הישראלי לא מפסיקים להתבדח על צוותי השידור של ערוץ-1 הכוללים מקליט, תאורן, כתב ועוזר, בעוד בערוצים מסחריים יודעים לעשות את כל האמור עם אדם אחד או שניים לכל היותר. דוח הביקורת על רשות השידור לשנת 2008, שבחן את התנהלותה, חשף כי הבדיחה על חשבוננו. הסכמי עבודה דרקוניים המנותקים מהצרכים האמיתיים, התנהלות קלוקלת, בזבוז כספים אדיר, כפילות תקנים, הפקרות במחסנים, שימוש ברכבים ציבוריים לצרכים אישיים – הרשימה בלתי נגמרת. בימים שבהם נזעקת כל הארץ לסייע לעובדי "עוף העמק" שנקלע לחובות של 23 מיליון שקלים, או ל"פרי הגליל", עם חובות של 100 מיליון שקלים, בוחרת הממשלה להזניח את השידור הציבורי, לתת לו לגווע ולהשלים עם ההתנהלות הקלוקלת, כי כשמדובר בדינוזאור ציבורי, לכולם יש זמן. כפי שאמר, ובצדק, שלום חנוך: "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם". ברור לכל בר-דעת שאם היה מדובר כאן בעסק פרטי, מנהליו היו מפוטרים מזמן. איך תוכל, אדוני ראש הממשלה – ראש הממשלה לא פה, אני התכוונתי דרך אגב לפנות אליו – להישיר עיניך לציבור שעה שרשות השידור, העולה לאזרחי ישראל כמיליארד שקלים בכל שנה, פי-שלושה מסל הבריאות – מתנהלת בצורה כזאת? מה תאמר לחולים שמחצית מהתרופות הנחוצות להצלת חייהם נותרו מחוץ לסל שעה שאינך עושה דבר על מנת לעצור את בזבוז מאות המיליונים, חגיגות הניהול הכושל ברשות השידור? אדוני היושב-ראש, אני הייתי מנהלת של ערוץ מסחרי. אני יודעת איך מתנהל ערוץ המתגמל את עובדיו על-פי תוצאות ולא על-פי ותק או קרבה פוליטית. לעומת זאת, ממשלתך – ראש הממשלה, שאיננו כאן – היא המספקת מטרייה לאנרכיה ברשות ומעבירה את הניהול לפקיד בכיר. אדוני ראש הממשלה – אני מקווה שהוא שומע אותי, מקסימום ימסרו לו – עשרה חודשים לא מינית יושב-ראש, ונתת לרשות השידור להידרדר עוד יותר. הגדלת לעשות בכך שהבאת את השר הממונה על רשות השידור להתפטר בהליך משפיל, לאחר שלא נתת בידיו את הסמכות ואת הכלים למלא את חובותיו הציבוריות. אדוני ראש הממשלה – אני מסתכלת, הוא יושב פה, נכון? הזנחת, התרשלת והבאת את רשות השידור למצבה העגום כפי שהוא נראה כיום. אופיה הייחודי של המדינה כערש התרבות והמרכז הרוחני של העם היהודי מחייב אותנו להבטיח קיומו של שידור ציבורי ראוי. גם דימויה הקשה של ישראל בזירה הבין-לאומית ובתקשורת הזרה מחייב אותנו לספק אלטרנטיבה לסיקור השלילי, המבאיש את דמותנו. ישראל חייבת רשות שידור ציבורית חזקה. עלינו להפריד בין "קול ישראל", הרדיו, הממלא חובותיו בתחום האקטואליה, שידוריו לעולים, הזמר הישראלי, השידורים בערבית והשידורים לתפוצות, לבין הטלוויזיה – טלוויזיה שמאות המיליונים שהיא גובה מדי שנה הולכים לניהול קלוקל. אני רוצה להאמין שכולנו מכירים בחשיבותו של השידור הציבורי וכואבים את שקיעתו – שקיעה שאת מחירה אנו משלמים כיום כמשלמי אגרה, אך חשוב מכך, באובדן ערכים. הגיעה העת להביא את רשות השידור להקפאת הליכים מלאה, אדוני היושב-ראש, לכסות את חובותיה הכבדים ולאפשר את קיומה של רשות שידור חזקה, שתמלא את ייעודה כפי שהוגדר בחוק. אני מבקשת שמישהו ימסור לאדוני ראש הממשלה: אם אתה לא מסוגל לעשות את העבודה, תעשה כמו הטכנאים ברשות השידור. שים שקופית. את תוכן השקופית אני משאירה לך. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחברת הכנסת ברקוביץ. חבר הכנסת דוד רותם יעלה ויבוא. אני מבקש להקפיד על שלוש דקות, כי יש לנו סדר-יום עמוס. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני מבטיח שאני אעמוד בשלוש דקות. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז, יקירי. אתה מקבל קצת יותר משלוש דקות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אין ולא יכולה להיות מחלוקת על חשיבותו של השידור הציבורי. השאלה היא רק אם מה שאנחנו רואים ברשות השידור זה שידור ציבורי; האם אנחנו רואים שם תוכניות, האם אנחנו שומעים שם דיבורים שכוללים ערכים, שכוללים עקרונות, שיש בהם ציונות, שיש בהם יהדות? מה יש בשידור הציבורי שלנו? רבותי, לצערי הרב, זה שנים גם רשות השידור קיבלה ממד כלשהו שמזוהה יותר או פחות עם זרמים בבית הזה. זה כבר לא השידור הציבורי שעליו אנחנו חולמים. באים בטענות אל הממשלה ומציעים אי-אמון בממשלה כי ראש הממשלה לא פתר את בעיית רשות השידור. האם בעיית רשות השידור היא בת שנה אחת? האם עד שנבחר נתניהו לראש הממשלה הכול היה בסדר ברשות השידור? לא היו גירעונות? האם כשראש הממשלה אולמרט היה ראש הממשלה הוא כיסה את הגירעונות שם? הוא כיסה את התקציב שם? איך אפשר לבוא – כשרשות השידור בצרות כבר מספר רב של שנים – לבוא היום בטענות אל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולהגיד לו: אתה אשם בכול? רבותי, צריך גם להסתכל בפרספקטיבה של ההיסטוריה, מה אנחנו עשינו כשהיינו בשלטון – – – <שלמה מולה (קדימה):> דרך אגב, אף אחד לא אמר לו: אתה אשם. אמרנו לו: תפתור את הבעיה, אתה הריבון עכשיו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> למה אתה לא פתרת את הבעיה כשאתה היית בשלטון? <נחמן שי (קדימה):> – – – על זה דיברתי. <שלמה מולה (קדימה):> אז בסדר. מה אתה רוצה. אתם בשלטון, תפתרו את הבעיה. <נחמן שי (קדימה):> על זה דיברתי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> רבותי היקרים, עכשיו השאלה גם איזו בעיה צריך לפתור. כשאני קורא היום בעיתון "ידיעות אחרונות", בעמוד האחרון, שיש דרישה של מגיש "מבט" או מגישת "מבט", להעלות את שכרה ב-12,000 שקלים לחודש, האם זה סביר והגיוני? רבותי, מסתבר שמגישי "מבט" מקבלים משכורת – אחד של 55,000 שקל ואחת של 43,000 שקל. אתם מבינים, רבותי? רשות השידור הציבורית משלמת בשביל שעתיים עבודה בערב סכומים שחבר הכנסת מולה, אתה לא מרוויח כשאתה עובד חודש שלם, ואתה עובד יותר משעתיים ביום. רבותי, אם רוצים להציל את רשות השידור, צריכים גם עובדי רשות השידור לעשות את חשבון הנפש, לתרום את חלקם, לבוא ולומר – רבותי, אנחנו לא ערוץ מסחרי ואנחנו לא יכולים לשלם כאלה משכורות, ואז יש סיכוי שהממשלה, יחד עם עובדי רשות השידור, יצילו את השידורים הציבוריים. <היו"ר יצחק וקנין:> ידידי יסיים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דוד רותם. תעלה חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חבר הכנסת נסים זאב. לרשותך שלוש דקות. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודה שיש לי סנטימנטים לרשות השידור. גדלתי בה, יש לי חברים שם, ורכשתי בה אתוס עיתונאי מנומק ויסודי שקצת קשה לרכוש היום בחלק מכלי התקשורת. אבל לא בגלל הסנטימנטים האלה אני נאבקת למען קיומו של שידור ציבורי, אלא בגלל הקשר הישיר בין דמוקרטיה ובין שידור ציבורי. אין מדינה דמוקרטית בלי שידור ציבורי, ושידור ציבורי קיים היום בצורה כזאת או אחרת בכל הדמוקרטיות בעולם המערבי. עבדתי גם בשידור הציבורי וגם בערוץ המסחרי, בחדשות ערוץ-2. מדברים אתי על לחצים פוליטיים ועל כך שרשות השידור היא כלי בידיהם של פוליטיקאים. יש בזה מידה מסוימת של אמת, ואכן פוליטיקאים מסוימים תמיד ניסו לעשות מרשות השידור קרדום לחפור בו. אבל תאמינו לי שהלחצים מבעלי הון בערוצים המסחריים עולים עשרת מונים על הלחצים מפוליטיקאים בשידור הציבורי. לא יכול להיות שכל התקשורת בישראל תופקר כלאחר יד לאינטרסים כלכליים של בעלי ההון, בין אם כבעלים ובין אם כמפרסמים. אני יכולה לספר לכם על ישיבות שהיו בדירקטוריון חברת החדשות של ערוץ-2, שעסקו בתלונות של מפרסמים עלי, איך אני מעזה לעשות עליהם גילוי דעת נוקב, שעה שהם, בטובם – עמרי פדן מעניק לנו 100,000 מנות המבורגר של מקדונלד'ס ל"יומטוב" של "קשת". ויש לי עוד דוגמאות. אסור שכל התקשורת תהיה בידיים פרטיות. מוכרחים שידור ציבורי לטובת הדמוקרטיה. ושידור ציבורי בישראל זאת רשות השידור. לכל החכמולוגים שרוצים למחוק את רשות השידור מעל פני האדמה ולהקים אותה מחדש, אני אומרת – להרוס נורא קל. גוף שיש לו פגמים, נורא קל להרוס. גם במערכת החינוך יש פגמים – עולה על דעתנו לסגור את כל בתי-הספר הציבוריים ולהקים אותם מחדש? ברור שלא. גם במערכת הבריאות יש פגמים – עולה על דעתנו לסגור את בתי-החולים ולהקים אותם מחדש? אני כבר רואה את חלומם הרטוב של כל מיני מפיקים, שקוראים לסגור את רשות השידור. בחלומם, הרשות שתקום מחדש תהיה גוף שיפזר עבודה לטובת חברות הפקה פרטיות. אכן, צריך להיות איזון בין הפקות פנים ועובדים קבועים של הרשות ובין הוצאה להפקות חוץ. אבל אי-אפשר לרקוד על הדם של הגוף הזה, שכבר ספג הרבה. יש שם עובדים טובים, עובדים נאמנים, חרוצים, שהיו קורבן להנהלות גרועות ולתככים פוליטיים. מוכרחים עכשיו לשלב ידיים, ובמאמצים משותפים להציל את השידור הציבורי במדינת ישראל. זה אפשרי, ולמרות המשבר הקשה זה קרוב יותר משהיה אי-פעם. כל הוועדים מסכימים עכשיו לוויתורים קשים וכואבים, והרפורמה הזאת תהיה רפורמה קשה וכואבת, ובכל זאת כולם מכירים בנחיצותה. כעת, במקום להבריא סוף-סוף את הגוף הזה ולאפשר לנו שידור ציבורי מכובד, נכון, ראוי, לטובת כל אזרחי ישראל, שידור שלא מושפע משיקולים מסחריים, שעובד גם בשביל קבוצות קטנות שאינן מיוצגות באליטה – במקום זה משחק ראש הממשלה במשחקי כוח וכבוד, ואחרי טרטור של תשעה חודשים, במין גחמה שכזאת, מסיר מסדר-היום מינוי של יושב-ראש חדש לרשות השידור, שהיה יכול להביא מייד להאצתו של המשא-ומתן. כמובן – צריך להיות ריאליים – דמות מפתח במשא-ומתן להבראת רשות השידור היא יושב-ראש ההסתדרות עופר עיני, והוא וראש הממשלה ושר שימונה לאלתר לטפל ברשות השידור – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – צריכים לשבת יחד עד שיעלה עשן לבן ויהיה לנו שידור ציבורי ראוי במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת זאב, שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אפשר לחשוב שלא היה לפני חודש שר. היה שר. הוא יכול היה לתפקד? לא. עכשיו חברת הכנסת שלי יחימוביץ אמרה: צריך, עד שיעלה עשן לבן – גם אם יעלה עשן שחור, אם לא יהיה כסף לבן לתוכנית, אז באמת הרשות הציבורית, לא יהיה לה שום סיכוי להצליח. אז זה לא תלוי בעשן ולא תלוי במבעיר הבעירה הזאת. אני רוצה לומר שכל הנושא הזה של האי-אמון, שזה בא על רשות השידור ואני לא יודע – על טייבה, אחמד טיבי, איך הייתי אומר לו אם היה פה? "עיב עליכ". למה? פשוט עומד פה במצח נחושה, משקר פה בכנסת, ומודיע שמכיוון שש"ס, מה לעשות, שר הפנים – הוא אומר: כל מי שמתוסכל או משועמם בש"ס, יש לו תפקיד. והוא מביא ראיה את המינוי של טייבה. איזו חוצפה. המינוי של טייבה לא קשור לש"ס ולא לשר הפנים הנוכחי. ואמר פה השר לשעבר שטרית: זה המינוי שלי. והוא בעצמו התנגד לשכר של 250,000 שקל וזה לא עזר, כי בית-המשפט החליט מה שהחליט. אז לבוא ולזרוק את כל הרפש, כל מה שיש, את כל התסכול שלו, על ש"ס – הוא באמת עמד פה כמו מתוסכל ודיבר נגד התנועה שלנו. הסתכלתי, לא הבנתי מי מתוסכל פה. ראיתי: כולם נורמלים, חוץ ממנו, שעמד והתלהם בלי שום אמירת אמת מאחורי הדברים שהוא אומר כאן. אז, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא, היה דבר אחד אמת: ש-250,000 שקל – – – <נסים זאב (ש"ס):> 250,000 לא שר הפנים קבע, וזה לא המינוי של שר הפנים הנוכחי וזה לא איש ש"ס, ולא לזרוק את כל הזעם שיש לכל אחד פה על התנועה הזאת; למצוא כל הזדמנות כדי לנגח ולשקר מעל הבמה הזו. לכן, אדוני היושב-ראש, אני מסכים שצריך להגביל בחוק, שגם בית-המשפט לא יכול לבוא ולקבל החלטה מהסוג הזה, שנאמן יכול לקבל 250,000 שקל. צריך להגביל את זה בחוק, כפי שהגבלנו בכירים במערכת. יש מגבלה של שכר לבכירים ביותר במדינת ישראל, ואי-אפשר לקבל יותר. וגם זה, אפשר – אומנם זה דבר חדש, אני לא מכיר הרבה נאמנים, כן? ומי שנאמן, לא לוקח הרבה כסף בדרך כלל. אבל אני אומר: מכיוון שזה מינוי שהוא באמת חריג – אבל יש מקום לבוא ולהחיל עליו את החוק שחל לגבי אחרים, בכירים אחרים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> עכשיו רק דבר אחד, ואני רוצה לסיים. <היו"ר יצחק וקנין:> סיים, בבקשה, משפט אחרון. <נסים זאב (ש"ס):> לגבי רשות השידור, אני חוזר ואומר, אדוני היושב-ראש: אין שום סיבה בעולם שהם לא יעשו חשבון נפש, קודם כול, עם מה שהם יכולים – לבוא בהצעה מסודרת ולא לחכות למינוי של ראש הממשלה. אני חושב שיש שם מנכ"ל, יכולים לבוא בהצעות מעשיות, משמעותיות, שבאות לעשות איזשהו צמצום שבאמת אפשר לחיות אתו. ולהביא את ההצעה לראש הממשלה – אני מאמין שהם ימצאו אוזן קשבת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת משה גפני – הוא איננו. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת גנאים, לרשותך שלוש דקות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שזה דבר חמור מאוד, וצריך להדיר שינה מעיני כולנו, הנתון שאמר חבר הכנסת טיבי על ה-250,000 שקל. באמת. בקשר למשבר בשלטון המקומי, אני חושב שעל הממשלה להחליט אם היא רוצה באמת שלטון מקומי, האם עדיין יש תפקיד למועצות ולעיריות בעידן הממשלה הנוכחית ובעידן המצב הקיים? כי מה קורה היום, אדוני היושב-ראש? ראשי העיריות והמועצות מנושלים, מפורקים מהסמכויות שלהם – מחלקות הגבייה בסמכות חברות גבייה; מחלקות המים והביוב בשליטת התאגידים; ואם יש חשב מלווה – ולרובם יש חשבים מלווים – ראש העיר הופך לפעמים, לצערי הרב, למיותר, כי החשב המלווה הוא השליט העיקרי והוא בעל הסמכות. הרשויות הערביות במשבר שלטוני, מינהלי ותקציבי, וזה נובע ממדיניות השלטון המרכזי, שמעמיסה על השלטון המקומי בלי להעמיד לרשותו את המשאבים, התקציבים והכלים הניהוליים. הממשלה רוצה שהרשות תהיה זרוע שלטונית, או מייצגת, של משרדי הממשלה בכל מחיר, ומתעלמת מזה שהרשות המקומית מייצגת את תושבי הקהילה והמקום, והיא צריכה לשרת אותם ולייצג אותם בשלטון המקומי. המשבר בשלטון המקומי הערבי גם נובע מהתעלמות הממשלה מהמצב הקשה ביישובים הערביים: אחוזי עוני גבוהים, ממדי אבטלה גבוהים, היעדר משאבים ומקורות מימון כמו אזורי תעשייה, תיירות ופרויקטים וכו'. השלטון המרכזי והממשלה באמת לא רוצים במועצות או בעיריות מנהיגים. הם רוצים, לצערי הרב, רק גובים. ובשביל גובים לא צריך בחירות ולא צריך דמוקרטיה, אני חושב. שהממשלה תפרק את כל המועצות המקומיות והעיריות ותמנה מטעמה מושלים לכפרים אלה, ולערים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. שלוש דקות לרשותך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בהיעדרו של שר בשולחן הממשלה, הסיפור של רשות השידור – – – <היו"ר יצחק וקנין:> השר יצא לרגע אחד, הוא תיכף חוזר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מכל מקום, נתפנה אנחנו, חברי הכנסת, לדון בפרשה הקשה הזאת של מה שאנחנו מכנים "השידור הציבורי", שבמשך המון המון שנים – אני זוכר כילד, ומן הסתם אחרים גם זוכרים את המוסד הזה כאחד מהמוסדות שאפיינו את ההוויה הישראלית; אם מדובר ברדיו ואם מדובר בטלוויזיה. ובשנים האחרונות אנחנו עדים לגסיסה, לגוויעה מוחלטת כמעט. מי שמסתובב בתוך הבניינים שלהם יודע שהצעקה היא צעקה שנראית באמת אמיתית. הבניינים מתפרקים, הטיח מתקלף, התנאים תת-תנאים, לכאורה. אני רוצה לשאול כאן שתי שאלות. שאלה אחת: איפה הציבור? איפה הציבור שהשידור הזה היה אמור להיות בשבילו? לכאורה, הציבור היה צריך לצאת מהכלים, היה צריך לצאת לרחובות. הציבור השידורי שלו – הולכים לפגוע בו. אבל משום מה אתה הולך ברחוב ואנשים לא מוטרדים לחלוטין. אבל אני רוצה לשאול שאלה הרבה יותר מהותית: מה מביא לקריסה המוחלטת הזאת? מה מביא לניהול הכושל? מה מביא לדוח המביש הזה שקיבלנו בוועדה לביקורת המדינה, דוח מביש של מה שנראה כשחיתות, על פניו. אולי יש תשובה מפה ותשובה מכאן, אבל בסך הכול התמונה הכללית היא תמונה רעה. אני חושב שהדברים תלויים זה בזה. אני חייב להסביר מושג שלכאורה ייקח אותנו למשהו פילוסופי. כל רעיון גדול – ואם מדובר על רעיון של השידור הציבורי, הוא רעיון גדול: רוצים להביא אל הציבור תכנים, רוצים להביא אליו מורשת, רוצים להביא אליו חדשות, ולשם כך מקימים ארגון. לארגון צריך שיהיו שדרים, שיהיו טכנאים, שיהיו מחסנאים וכן הלאה. אבל יש סדרי – לא נאמר סדרי עדיפות, אבל יש את הגבירה ויש את זאת שמשרתת את הגבירה. הגבירה זה הרעיון. אלה שמסביב אמורים לשרת את הרעיון. אבל לא פעם, אלה שאמורים לשרת את הרעיון, שוכחים בעצם בשביל מה הם באו. לשם מה השידור הציבורי? לטעמי, כפי שהדברים נראים, מישהו פה שכח לשם מה הוקם השידור הציבורי. הרב קוק הצליח להמחיש את הדבר הזה באחד המאמרים המבריקים שלו, שנקרא "למהלך האידיאות בישראל", שבו הוא מבטא את המתח שיש בין האידיאה הרעיונית, האידיאה האלוקית, לבין האידיאה הלאומית, לבין הסדרנות. ברגע שהעניין הלאומי, העניין החברתי אומר: אני יכול לבד, מי צריך את הרעיון? בשביל מה אני פה? איפה יש לנו שידורים? איפה יש לנו שעות של תכנים? איפה אנחנו רואים את המסירות ואת החיבור? אתה שומע את זה, אתה אומר: זה "קול ישראל"? זה "קול ישראל" או "קול ישמעאל"? הדברים האלו מביאים לקריסה מוחלטת. כששכחו לשם מה הגיעו לרשות הציבורית, כששכחו למה הגיעו – בסופו של דבר אנחנו מגיעים לקריסה. לכן, לא חשוב כמה תקציבים ייתנו, לא חשוב כמה יעשו הבראה, לא חשוב כמה ייתנו לעובדים ולוועדי העובדים. זה לא יפתור את הבעיה מן השורש. כדי לפתור את הבעיה מן השורש צריך לזכור לשם מה נועד השידור הציבורי – מהי מטרתו? מה ייעודו? ואז הכול יבריא. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת בן-ארי. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה. לרשותך שלוש דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום היתה אמורה להתקיים שביתה כללית של הרשויות המקומיות הערביות. השביתה היתה בגין הצטברות של בעיות, של הזנחה ושל אי-קיום הסכמים מצד משרדי ממשלה, ובמיוחד משרד הפנים. אתמול בערב שר הפנים עשה מעשה, התקשר ליושב-ראש ועד ראשי הרשויות הערביות וביקש ממנו לדחות את השביתה, ותחת זאת לקיים ישיבה על מנת לדון בבעיות. ועד ראשי הרשויות הערביות אכן נענה, והיום הישיבה התקיימה. להעמיד אתגר בפני הנוכחים, מה היו התוצאות – אני חושב שהאתגר הוא פשוט והמשוכה היא קלה. כפי שנכנסו – וזאת הערכתי – כך יצאו. במקום ששר הפנים אלי ישי, שהוא גם סגן ראש הממשלה, ייתן פתרונות לשלטון המקומי הערבי – הוא קורס והדברים נמשכים, לדבריו של חבר הכנסת טיבי, שהציע את הצעת האי-אמון בנושא הוועדות הקרואות. זאת אומרת, הרשויות הערביות מובלות על אפן ועל חמתן למצב של פשיטת רגל ומינוי ועדות קרואות ומינוי כונסי נכסים, תחת עיניו של שר הפנים. שר הפנים עוד לא הפנים שהוא האחראי להתנהלות השלטון המקומי. הוא לא תנועת מחאה בתוך הממשלה כדי שיבואו ויגיד לראשי הרשויות: תשכנעו את האוצר, תדברו עם האוצר, כאילו שהוא חסר אונים, יושב במשרד הפנים. סגן ראש הממשלה, שר הפנים, אין לו שליטה, אין לו יכולת לקדם שום דבר, והוא אומר לראשי הרשויות: תשכנעו את משרד האוצר. אתה יושב שם בממשלה והאחריות היא אחריות קולקטיבית. לא ייתכן מצב שכל שר הוא אימפריה או רפובליקה שקיימת בפני עצמה. אני רוצה לומר, ועד שלא יוכח אחרת, אין לי שום יסוד לומר דבר אחר: שר הפנים ידע מראש, כשהוא הזמין את ועד ראשי הרשויות אתמול, שאין לו פתרונות והוא לא הולך להגיש שום פתרונות. לכן, אני מאשים את שר הפנים בהולכת שולל של ועד ראשי הרשויות הערביות, שדווקא הוא צריך להיות משענתן והוא צריך להיות פיהם בתוך הממשלה ומול האוצר. במקום זאת הוא משחק משחקים איך לבטל את השביתה ואחר כך לא לתת שום דבר ולא להתקדם בשום דבר. הרשויות המקומיות הן בכלל נציגות הממשל המרכזי מול האזרח. מגלגלים אליהן הרבה אחריות ומטלות ולוקחים מהן הרבה אחריות שהם צריכים בתוך הניהול של הרשויות שלהם, והן מוצאות את עצמן מול האזרח עם שוקת שבורה. אי-אפשר לא להגיש שירותים, והרשות המצליחה היא זאת שיכולה לשלם משכורות לעובדיה. לא לשם כך יש רשויות מקומיות. הרשות המקומית באה לטפל גם בחינוך, גם בתשתיות, גם בבריאות וגם בחינוך הבלתי-פורמלי. אדוני היושב-ראש, הדבר הזה לא מתקבל על הדעת. אני חושב ששר הפנים, סגן ראש הממשלה, מר אלי ישי, עשה היום מעשה שלא ייעשה. הוא רימה והוליך שולל את ראשי הרשויות והוא לא נתן שום פתרון שעל-פי הבטחתו היה צריך לתת אתמול כתמורה לביטול השביתה. זה דוחף את הרשויות המקומיות להחרפת המאבק. אני חושב שהדיבור על 15 החזקות – 15 החזקות מתכחשות ומפנות עורף לרשויות החלשות, אם זה יהודיות ואם זה ערביות. הגיע הזמן שתהיה ערבות הדדית בתוך השלטון המקומי, ולא ייתכן שמפקירים את החלשות לגורלן. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת חיים אורון. לרשותך שלוש דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, רבותי השרים, א. אני מודה לך על זה שאתה אפשרת לי, אפילו שזה ככה – אבל תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך: קשה להיות חרדי בכנסת. זה דבר שלפעמים אתה חושב ותוהה בינך לבין עצמך אם הדין שלנו הוא כמו הדין של חברי הכנסת שאינם חרדים. אני רוצה לספר לכנסת על שני אירועים שהיו היום בבניין הזה; אחד היה בעיתון ואחד בוועדה לביקורת המדינה בישיבה משותפת עם ועדת החינוך. האירוע הראשון – אני קם בבוקר ומתקשרים אלי ואומרים: תשמע, עיתון מסוים עשה כותרת ראשית. הכותרת הראשית אומרת: חבר הכנסת גפני עשה דיל להכשיר את השרץ. אני בהתחלה נבהלתי: איזה שרץ? מה כבר עשיתי, עם איזה שרץ? ועדת השרים לחקיקה אישרה את חוק הגמ"חים; הנגיד רוצה חוק חדש לבנק ישראל, ראש הממשלה רוצה את הנגיד לקדנציה נוספת, ויושב-ראש ועדת הכספים – אני מבקש שתעצמו עיניים ותחשבו: האם אפשר לכתוב את מה שאני עכשיו מקריא על סקטור אחר, לא חרדי, במדינת ישראל? הנגיד רוצה חוק חדש לבנק ישראל, ראש הממשלה רוצה את הנגיד לקדנציה נוספת, ויושב-ראש ועדת הכספים, אני, רוצה – עם התמונה שלי, יש בעיתון, פה אין לי תמונה – ויושב-ראש ועדת הכספים רוצה לאפשר לחרדים לקבל פיקדונות ולתת הלוואות ללא פיקוח. תראו איזו – ממש מחתרת חרדית שהגיעה לוועדת הכספים: ראש הממשלה רוצה את הנגיד, הנגיד רוצה את חוק בנק ישראל, הכול מגיע לחרדי הזה בוועדת הכספים, ואז מה הוא דורש בתמורה לזה, כדי שהם יהיו מרוצים? שלחרדים יאפשרו מתן הלוואות ופיקדונות ללא פיקוח. אני אומר לכם, אני רוצה לדעת על מי היה אפשר לכתוב דבר כזה. במה דברים אמורים? לפני עשרה חודשים התוודעתי, כיושב-ראש ועדת הכספים, למוסד הזה שנקרא גמ"ח, שיכול להיות שהוא לא חוקי לפי פקודת הבנקאות. דיברתי עם נגיד הבנק, נפגשנו באחת הפגישות הקבועות שלנו, ואמרתי לו: תראה, אדוני הנגיד, יש בעיה, תגיד שיפתרו את הבעיה הזאת. בסדר. והם התחילו לטפל בעניין, לעשות נהלים, לעשות זה – לא מצאו פתרון. הנחתי הצעת חוק, הרבה לפני שחוק בנק ישראל בא לעולם. הנחתי הצעת חוק, וחוק בנק ישראל נדון בוועדה באינטנסיביות, ואני אשתדל לסיים אותו, ולא קשור לשום דבר. אני רוצה פתרון, ואני אומר לנגיד: תמצא פתרון, אם בחקיקה, אם לא בחקיקה. תמצאו פתרון לבעיה הזאת. לא יכול להיות שהמוסד הזה של הערבות ההדדית, של הגמ"ח, יהיה מחוץ לחוק במדינת ישראל. הו, איזו כותרת. אתם צריכים לקרוא את הכתבה כדי לראות ולא להאמין, על החרדים: לגפני לא זר העניין הזה של טובות הנאה למגזר – "למגזר", הכוונה לחרדים. על מי היו כותבים דבר כזה? ברכה, אם אתה היית יושב-ראש ועדת הכספים, תאמין לי, לא היו כותבים על הערבים את זה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> רק חרדים וערבים. <משה גפני (יהדות התורה):> לא. על מה אתה מדבר? עליך היו כותבים דבר כזה? בחיים לא. בחיים לא היו כותבים. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אז האם אתה מצטרף לאי-אמון שלנו היום? <משה גפני (יהדות התורה):> לא על עולים חדשים ולא על ערבים, על אף אחד, רק על חרדים. <היו"ר יצחק וקנין:> יושב-ראש ועדת הכספים. חבר הכנסת גפני, זמנך תם, ואני לא יכול לאפשר. רבותי, אנחנו נמצאים בסד של זמן מאוד קצר. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> שאלה קצרה. האם מעצם העובדה שאמרת – מצד אחד אתה מביע שאט נפש, אבל האם השאט נפש הזה יביע את האי-אמון שלך בממשלה הזו, בראש הממשלה הזה? <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש לסיים. משפט אחרון. <משה גפני (יהדות התורה):> תאמיני לי, גם הכתבים האלה הם חברים שלי והם מסקרים את הוועדה, והכול בסדר. אגב, אני אמרתי, יש לי ביקורת אוהדת בעיתונות; לא בעיתונות החרדית, גם בעיתונות החרדית, אבל גם בעיתונות הכללית – עד שזה מגיע למישהו שחושב שיש משהו עם החרדים. תאמיני לי, מדברים אתי עיתונאים, חברים שלי, שמסקרים את דיוני הוועדה: תגיד, גפני, היום היתה העברה וראיתי שם גם את החינוך העצמאי; זה משהו, איזה דיל שעשיתם על החרדים? אני אומר לו: לא. אז אין כותרת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> והסיקור הוא סיקור אובייקטיבי, עד שזה מגיע לאיזשהו צל צלו של ספק, שאולי זה נוגע משהו לחרדים. זה פשוט לא יאומן. הרי מה אני מציע? אני מציע, במקום מה שאומר לי בנק ישראל: תשאיר את זה, זה עמום ככה הרבה שנים, תשאיר את זה מתחת לשולחן – אני לא מסכים; אני רוצה פתרון על השולחן. הולכים להכשיר את השרץ, את החרדים, לא יאומן. מדינת ישראל 2010. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. יעלה חבר הכנסת חיים אורון, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. לרשותך שלוש דקות. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לחזור להצעה שבמרכזו של האי-אמון הזה, והיא מצבן של הרשויות המקומיות. חבר הכנסת ברכה הלין על שר הפנים שהוא כינס היום את ראשי הרשויות ובעצם הונה אותן. אתה רואה, אני משתמש במלים יותר עדינות: הונה, הלין. ואני רוצה לומר לך, חבר הכנסת ברכה, בכל הידידות, ההונאה לא היתה עכשיו. כל מי שעיניים בראשו ידע שכאשר מאשרים מענק איזון בשיעורים האלה בתקציב המדינה, שהכנסת הצביעה עליו, אנחנו טומנים את הזרע למשבר שאנחנו צופים אותו עכשיו. לא ידענו אם הוא יהיה בינואר, בפברואר, בדצמבר שנה הבאה, אבל הוא יבוא. כולם ידעו, במקרה הטוב שחסר מיליארד, במקרה הכי פחות טוב אמרו 400. היו 400 כאלה שהסתובבו. הבטיחו, לא הבטיחו; הבטיחו, לא הבטיחו. הם אינם. למה הם אינם? כי אף אחת ממפלגות הקואליציה לא פוצצה את התקציב על זה. יש כל מיני הפרות קואליציוניות, כל שבוע מאשרים בוועדת הכספים 20 מיליון שקל לישראל ביתנו, 40 מיליון שקל לש"ס, 20 מיליון שקל לאגודה. כן, גם לאגודה. אין סעיף כזה. איזה פסטיבל עשה אלי ישי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> על מה קיבלנו 20 מיליון? <חיים אורון (מרצ):> לא חשוב, כתוב העברות קואליציוניות. אתה יודע טוב כמוני. <משה גפני (יהדות התורה):> כמה מפלגת העבודה? <חיים אורון (מרצ):> אותו דבר. גם מפלגת העבודה באותו מקום. איזה פסטיבל עשה אלי ישי, איזה פסטיבל עשה ליצמן. על מי? על פורז ועל ביבי. אז הם היו באופוזיציה. שינוי והליכוד. אדוני היושב-ראש, עכשיו הפסטיבל צריך להיות על אלי ישי, על ביבי ועל שטייניץ. זה בדיוק אותו הדבר. אגב, המספרים די דומים. חוזרים עכשיו על 2003, לקטסטרופה שעשו בשלטון המקומי, שחלק מהרשויות לא מצליחות להתרומם ממנה עד היום, אף-על-פי שהיו שנתיים יותר טובות. ועכשיו עושים את זה פעם נוספת. ובאים ראשי הערים הכי טובים, שהצליחו, שהגיעו להבראה, ואומרים: דוחפים אותנו לוועדה קרואה. כאילו שיושב מישהו באיזשהו מקום, יש לו רשימה של ג'ובניקים או משרדי עורכי-דין לתת להם להיות ועדה קרואה – בסכומים שאחמד טיבי דיבר עליהם פה היום, בכלל כנראה זה טוב – ומחכים שכל פעם עוד רשות תיפול ותהיה ועדה קרואה, שעוד רשות תיפול ותהיה ועדה קרואה. וכשיש ועדה קרואה, מתברר, א. שהגירעון יותר גדול; ב. שבשביל לצאת מהבור צריך יותר כסף, ראה מקרה טייבה. <היו"ר יצחק וקנין:> דרך אגב, אתה יודע שלוועדות הקרואות נותנים יותר כסף? <חיים אורון (מרצ):> אני אומר, צריך יותר כסף ושום דבר לא עושים. הרי אני מצטט עכשיו מלה במלה את מנכ"ל משרד הפנים. יותר מזה, אני מצטט מלה במלה את רני פינצי, האיש המומחה לנושא הזה במשרד הפנים. הוא היה עולה על הדוכן, אם היה מותר לו לדבר, והוא היה אומר בדיוק את הדברים האלה. אז מה רוצים מראש העיר? אני יודע שיש גם בעיות ברשויות מקומיות, ויש בעיות קשות ברשויות מקומיות ערביות. אבל לא נותנים את הבסיס. כל מי שמכיר את הנושא יודע שלא נותנים את הבסיס. עכשיו, מה זה הסיפור? מי זה הרשויות המקומיות הללו? זה 20% מהציבור הישראלי שנמצא במצב הכי גרוע. מה זה 15 הרשויות החזקות? זה 80% מהציבור שנמצאים במעמד הסוציו-אקונומי הגבוה, במקומות שלא צריכים את המדינה. לא צריכים את המדינה, אגב, למענקי איזון. הם צריכים את המדינה לחינוך ולרווחה וכו' וכו'. זה עוד היבט, חברי השרים – במקרה ממפלגת העבודה שניכם – של אותו דיון עצמו. אפשר לנאום מעכשיו עד מחרתיים על פריפריה ועל מרכז, זה הדיון האמיתי על פריפריה ומרכז. ערד הלכה ככה במסלול הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> אבקש לסיים. <חיים אורון (מרצ):> ישב בוועדת הכספים, אז עוד בייגה שוחט, אפשר כבר כמעט להגיד עליו ראש עירייה מיתולוגי של ערד, ואמר: תראו, אתם דוחפים את ערד ואת הערים הללו למשבר שהן לא יתרוממו ממנו. וזה מה שקורה עכשיו. בא אלי ישי ואומר: תשמע, יש לי ויכוח. הם הבטיחו לי 400 מיליון, לא הבטיחו לי 400 מיליון, כן הבטיחו לי 400 מיליון. <היו"ר יצחק וקנין:> אבקש לסיים. <חיים אורון (מרצ):> לכן, אם יש נושא שמוצדק להגיד לממשלה כולה: זה אי-אמון, אין סיבה לחכות למרס בשביל לפתור אותו. ידעו אותו כבר באוקטובר שנה שעברה, ידעו אותו בדצמבר, ידעו אותו בינואר – השר ברוורמן, אתה יודע כמוני, בסוף יביאו כסף, מאוחר, מעט מדי, ומשבר גדול יותר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לך. תודה לחבר הכנסת חיים אורון. חבר הכנסת אורי אורבך, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. לרשותך שלוש דקות. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תחשבו שיהיו לנו רק בתי-חולים פרטיים, וכל אחד יקבל טיפול לפי הכסף שיש לו; רק בתי-חולים פרטיים, לא גם; רק בתי-חולים פרטיים. ותחשבו שיהיו לנו רק בתי-ספר פרטיים, וכל אחד יקבל חינוך ולימוד רק לפי הכסף שיש להורים שלו. אין כסף – לא תלמד לקרוא; יש כסף – תלמד; יש לך הרבה כסף – תלמד 12 שנים. ותחשבו שלא יהיה לנו צה"ל, יהיו לנו רק חברות שמירה. זה יהיה משתלם יותר אולי – בלי כל הפנסיות, בלי כל התנאים, אבל מאוד יעיל. ישמרו על הגבולות, ישמרו על הערים, על החופים, ביישובים. ותחשבו שיהיו בתי-סוהר פרטיים – האמת היא שאת זה כבר חשבו – רק בתי-סוהר פרטיים. ותחשבו שיהיו לנו רק כבישי אגרה, כבישים פרטיים. מי שאין לו, שילך ברגל. המדרכות יהיו, אגב, חינם. מי שיש לו הרבה, ייסע הרבה. מי שיש לו קצת, ייסע בכבישים הזולים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> גם זה כבר קיים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> הכול קיים קצת, אבל אני מציע להרחיב את זה, לאור ההצלחה, שזה לא יהיה גם, אלא רק. רק דברים פרטיים, כי אנחנו בפרטיזציה של המציאות. זאת מילת המפתח. פעם אמרו "מהפרת עד החידקל", היום מהפרט – זכויות הפרט, זכויות הפרטי. תחשבו, רבותי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, שיהיה לכם רק שידור פרטי. רק שידור פרטי. זה לא נשמע לכם כל כך נורא. כל הדברים האחרים שאמרתי עכשיו – אתם מבינים שזה לא יכול להיות. ואני אומר לכם, אי-אפשר שיהיה פה רק שידור פרטי. מה זה אי-אפשר? אפשר, אף אחד לא ימות; בטח לא מייד. כשאנחנו אומרים "רק שידור פרטי", אנשים אומרים: אין לנו כוח, ערוץ-1 נורא משעמם, הכול כזה בשחור-לבן, סרטים, ה"גבעתרון" כל הלילה, מתווכחים שם על פוליטיקה, סרטי תעודה נורא ארוכים, זה דורש לפעמים אפילו ריכוז, ובערב למי יש כוח להתרכז? אבל גם רשת ב' לא תהיה לכם, וגם לא רשת ג' וגם לא "קול המוזיקה" ולא רשת א' ולא רשת "מורשת", ולא עוד הרבה דברים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> ולא רדיו באמהרית ורדיו ברוסית ורדיו בערבית. <אורי אורבך (הבית היהודי):> ברור שלא יהיו. ואחרי שלא יהיה ערוץ ציבורי – זה לא רק שלא יהיה ערוץ-1 ורשת ב' וכל הדברים האלה – בסדר, פחות איזה ערוץ – גם הערוצים המסחריים יהיו יותר גרועים. הערוצים המסחריים לא יעשו במקום הרשת הציבורית את התעודה ואת החדשות. מה פתאום? הערוצים המסחריים יהיו עוד יותר מסחריים. הם לא יהיו מסחריים – הם יהיו ממוסחרים הרבה יותר מאשר הם היום, וערוץ ממוסחר זה הרבה יותר גרוע מערוץ מסחרי. כי ערוץ מסחרי רוצה להתפרנס, יהודים צריכים פרנסה, אבל ערוץ ממוסחר זה שהכול, הכול, משועבד בשביל הפרסומות ובשביל הכסף, כי גם לא תהיה תחרות – לא עם רשת ב' ולא עם ערוץ-1, נעבעך, כי אנחנו בפרטיזציה. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אורי אורבך (הבית היהודי):> ולכן אני אומר לכם, רבותי חברי הכנסת, אל תחשבו ששידור ציבורי זה מותרות, כי אתם לא חושבים שבית-ספר ציבורי זה מותרות ולא שבית-חולים ציבורי זה מותרות ולא שבית-סוהר ציבורי זה מותרות. שום דבר הוא לא מותרות, ושידור ציבורי הוא גם נשמת אפה של הדמוקרטיה ושל חברה פתוחה, שלא חיה רק מפרסומות. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי אורבך. תעלה חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – אחרון הדוברים, אופיר אקוניס. לרשותך שלוש דקות. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, רק עכשיו שמעתם – אולי רק עכשיו שמעתם – על שביתת הרשויות המקומיות הערביות ועל הכוונה לקיים הפגנה מול משרדי האוצר והפנים. ההפגנה בוטלה לאחר ששר הפנים ניאות להיפגש עם ראשי הרשויות, לאחר מאבק מתמשך – מאבק כדי לשבת ולדבר עם שר בממשלת ישראל. כולנו קיווינו כי יש כוונות אמיתיות מאחורי הישיבות והמפגשים עם שר הפנים, אבל ראינו את התוצאה של הפגישה של היום. חברי הכנסת וחברות הכנסת, כולנו כבר יודעים שהפתרון למצוקתן של הרשויות המקומיות אמור להגיע משני כיוונים שונים: ייעול ניהול הרשות מצד אחד, וחיזוק מקורות התקציב הפנימי של הרשות ותמיכה תקציבית מצד שני. בשני הכיוונים האלה משרד הפנים והממשלה לא נוקטים את הצעדים הדרושים. במישור הניהול התקין, משרד הפנים לא נוקט שום צעד של הכרחת המועצה לניהול תקין, ואנחנו מקבלים את הכרחת הרשות המקומית והמועצה לניהול תקין. אני אתן את המועצה המקומית ראמה כדוגמה להתרשלות משרד הפנים במעקב אחרי הניהול הלא-תקין. תושבי הכפר ראמה טוענים זה שנים ומתלוננים על השירותים המוענקים במועצה. תשתיות הכפר רעועות, מערכת הניקוז אינה מתפקדת, זרם המים מנותק על בסיס יומיומי, אף שיותר מ-50% מהתושבים משלמים את היטלי המים באופן קבוע. חודשיים בלבד לאחר היבחרו של ראש המועצה מונה ממונה לרשות, ובביקורת שערך התגלו ליקויים רבים המעידים על חריגה מסמכויות ועל ביצוע פעולות בניגוד לנהלים. על אף זאת, העבודה והמעקב של הממונה, במשך שבעה חודשים, לא הניבו את תיקון הליקויים. להיפך, במקום להדק את מנגנון הביקורת של המשרד על תפקוד הרשות, ובמקום לפעול בכל האמצעים ובאופן התקיף ביותר על מנת לתקנם, משרד הפנים הקפיא את הטיפול במועצה. ולא רק זאת – כל הליקויים שהופיעו בדוח עד לתאריך ההקפאה לא תוקנו ואף הוחמרו בחודשים האחרונים. זו דוגמה של מעקב אחרי הניהול התקין של רשויות מקומיות. ואם ראשי רשויות שנבחרים בצורה דמוקרטית אינם מסוגלים לייעל את תפקוד המועצות, למרות כמה וכמה ועדות קרואות שלא תורמות בשני הכיוונים – לא תורמות בכיוון של ניהול תקין, אלא דווקא מנציחות את דפוס הניהול הגרוע של הרשויות, ואינן גורמות לשינוי במדיניות הממשלה כלפי היישובים הערביים. <היו"ר יצחק וקנין:> אני הוספתי לך דקה. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. אני גם אתן דוגמה של ועדה קרואה בבוסתאן-אלמרג'. חלק מהוועדות הקרואות האלה הן כל כך מנוכרות לצורכי החברה, וגם אין להן כבוד ורגש של כבוד כלפי האזרחים. הוועדה הקרואה של בוסתאן-אלמרג' החליטה להעביר את בניין המועצה אל מחוץ לתחום המועצה. כנראה היא מעבירה אותו לנצרת – דבר בלתי הגיוני, מנוגד לא רק לניהול התקין אלא גם להיגיון התקין ולמוסר התקין. למה מעבירים את הבניין של המועצה, אדוני היושב-ראש? למה להטריח זקנים להגיע ממרחק של קילומטרים רבים כדי לשלם ארנונה ומים? למה? בגלל שהמועצה נמצאת בבניין לא חוקי. שיא החוצפה מראש ועדה ממונה. <היו"ר יצחק וקנין:> אבקש לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> מסיימת. רק את המקרה הזה. במקום שיתעמת עם העובדה שהבניין אינו חוקי, במקום שיתעמת עם כל מדיניות אי-מתן היתרים, הוא בורח מהמקום, הוא מתרחק מהאוכלוסייה וממקם את עצמו במקום מרוחק. הוא מחפש סביבת עבודה – ככה הוא אמר בתשובה על שאלה: אני מחפש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון, בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> שני משפטים. אני מחפש סביבת עבודה נוחה ומתאימה. הוא לא מוצא סביבת עבודה נוחה ומתאימה בתוך היישובים שהוא אמור לייצג את האינטרסים שלהם. הוא לא מוצא שהוא יכול למצוא לעצמו סביבת עבודה נוחה בקרב האוכלוסייה שאתה הוא חייב לעבוד. אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. אני ממש מבקש. את כבר יותר – – – <חנין זועבי (בל"ד):> משפט סיום. בעיותיהן של רשויות אלה הן תוצאה של מדיניות. יש מקום לשקול טיפול אחר במצבן, ולא מינוי ועדה קרואה. יש מקום לשינוי כל מרכיבי המשבר. יש מקום לשינוי עקרוני במעמדו של האזרח הערבי במדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. יעלה חבר הכנסת יריב לוין, אחרון הדוברים. <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, שתי הצעות אי-אמון מונחות כאן בפנינו, ואני אבקש להתייחס תחילה להצעת האי-אמון שהוגשה מטעמן של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד. שוב, מכובדי, חברי הכנסת מהסיעות האלה, אתם מעלים בפני מליאת הכנסת את הטענות על המצוקה והקיפוח של הרשויות המקומיות הערביות. מצבן של הרשויות המקומיות הערביות הוא באמת בכי רע, על זה אין ויכוח, אבל המצב הבכי רע הזה נובע בראש ובראשונה מסיבות שלשלטון המרכזי אין שום קשר אליהן. והנושא שאפשר להתחיל ממנו, והוא ראש וראשון, הוא סוגיית גביית הארנונה. רבותי – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – תקשיב, גם אנחנו העלינו טענות בנושא הארנונה – – – <יריב לוין (הליכוד):> א. אני מקשיב, ואני שומע, ואת גם רואה שהנושא הזה – אני לא מתעלם ממנו, אלא אני דווקא מתחיל אתכם. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – אם היית מקשיב לא היית – – – <יריב לוין (הליכוד):> רבותי, אי-אפשר לצפות לקבל עזרה בלי לגבות כסף. מכאן זה מתחיל. <חנין זועבי (בל"ד):> אזורי התעשייה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת חנין זועבי, הוא לא הפריע לך כשאת דיברת. אני ממש – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אז הלוואי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הוא מקשיב לך, אבל את מפריעה לו לדבר. <יריב לוין (הליכוד):> חברת הכנסת זועבי, גם על סוגיית אזור התעשייה – תאמיני לי שגם על זה יש מה לומר. אבל קודם כול צריך לומר את האמת: כאשר לא גובים כסף, כאשר משדרים לציבור: אל תשלמו, אנחנו הרי נגד השלטון, לא צריך לתת כסף לשלטון, אנחנו נביא את הכסף ממקום אחר. אנחנו נלך הנה ונבכה כאן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מי אמר את זה? <יריב לוין (הליכוד):> אני אומר לכם, קודם כול, חבר הכנסת טיבי, תעשו מה שעושים בכל רשות מקומית אחרת: תיקחו חברות גבייה, תמדדו את המטרז', תגבו כסף, תהרסו בנייה בלתי חוקית – תעשו את כל מה שעושה רשות מקומית נורמלית שממלאת את תפקידה. וכאשר אתם תעשו את זה, כאשר לתושבים שלכם יהיה אכפת מהמקום שבו הם גרים, כאשר הם ישלמו את מה שהם חייבים לשלם כמו כל אזרח אחר, אז גם יהיה מקום לבוא ולהגיד: רבותי, עכשיו אנחנו מבקשים עזרה וסיוע. אבל כשזה לא נעשה, הדבר האלמנטרי הזה, אני חושב שקשה לבוא בטענות. עכשיו אני אומר לך משהו, חברת הכנסת זועבי, בסוגיה של אזורי התעשייה. יש בעיה קשה בהרבה מאוד יישובים, בעיקר באזורי הפריפריה, של מחסור באזורי תעשייה ובמקומות עבודה. זה נכון. זו בעיה שצריך לפתור. היא קיימת במגזר היהודי, היא קיימת במגזר הדרוזי, היא קיימת גם במגזר הערבי. אבל אני רוצה לומר לך שוב, גם בעניין הזה: אי-אפשר כל היום רק לבוא ולהתלונן ולבוא ולדרוש דרישות. אני רואה אתכם נוסעים בשליחות הכנסת ובשליחויות אחרות בכל רחבי העולם ומדברים, כפי שעשה חברך לסיעה, חבר הכנסת זחאלקה – נסע עד מונטריאול בקנדה למסע הרצאות על מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד. כך הוא נוסע לשם ומשמיץ אותנו כשהוא מקבל משכורת מהבניין הזה. במקום זה תיסעו לחברים שלכם בארצות המפרץ ובמקומות אחרים ותגייסו מהם כסף ותביאו מהם השקעות, ותדאגו באמת לציבור ששלח אתכם. תעשו את מה שעושה כל ראש רשות אחרת כשהוא יושב בתפקידו ביישוב יהודי: הוא נוסע לקהילות יהודיות מכל רחבי העולם, הוא מגייס כספים, הוא מביא משקיעים, מביא מפעלים. תעשו את זה. למה אתם לא עושים את זה? למה אתם חושבים שמישהו צריך לעשות במקומכם? למה אתם חושבים שהתפקיד שלכם הוא להשמיץ את המדינה ביד אחת, ולצפות שהמדינה תעזור לכם ביד השנייה? לא הולך העניין הזה בצורה הזאת. ואני אומר – – – <רחל אדטו (קדימה):> לא משמיצים את המדינה, לא משמיצים את המדינה. <יריב לוין (הליכוד):> חבר הכנסת זחאלקה מסתובב בזה הרגע בחוץ-לארץ ומשמיץ את המדינה כל הזמן. רבותי, מה לעשות. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> למה? למה? אם יש אפרטהייד, למה הוא נסע? <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אני חושב שיש עוד דבר שצריך לומר בצורה הברורה ביותר. המשאבים הם מוגבלים, וראוי שהמדינה תיתן ותשקיע קודם כול במי שתורם לה ובמי שנאמן לה. תתרמו למדינה, תהיו נאמנים? – תוכלו לבוא ולבקש וגם לקבל. אבל מי שלא נאמן, מי שלא תורם, מי שכשנותנים לו משתמש בזה כדי לנסות ולקעקע את יסודות המדינה, לא יכול לבוא ולעמוד כאן ולהתלונן ולבוא בטענות על קיפוח. אני חושב שהגיע הזמן שכנציגים שמתיימרים לייצג את הציבור הערבי תטפלו בבעיות האלה שלו, ולא בהשמצת מדינת ישראל. מלה אחת על הצעת האי-אמון של סיעת קדימה. רבותי, המשבר ברשות השידור הוא מדאיג. השידור הציבורי הוא חשוב. צריך לפתור את המשבר הזה, אבל בואו נודה על האמת: המשבר הזה לא נוצר היום, זה משבר שמידרדר לאורך שנים, שברובן ככולן עמד בראש ממשלת ישראל – קודם אריאל שרון ואחר כך אהוד אולמרט, לא בנימין נתניהו. ולכן, ראוי ונכון שלפני שבאים כאן בטענות – תעשו חשבון נפש איך הגענו למצב הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת, שציווה עלי לתת לכל חבר כנסת שלוש דקות, על כך שעמד בלוח הזמנים בגבורה, עם סטייה קטנה. כמובן, הממשלה רוצה לסכם את דיוניה, ואני אבקש מהשר מרגי, המחליף את השר ארדן כשר המקשר, לבוא ולסכם את הדיון. אדוני לא מוגבל בזמן, אבל בכל זאת, יש לנו עוד סדר-יום ארוך. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, מכובדי ראש הממשלה, ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולברך את ראש עיריית אילת ונבחרי העיר אילת, צמרת העיר אילת. אני חושב שהדיון היום בוועדת השרים לענייני חקיקה אולי תם, אבל לא נשלם. לכן אנחנו, בעזרת השם, נבקש דיון חוזר, כי אני חושב שהממשלה והמדינה חייבות חוב לשער הדרומי של מדינת ישראל. העיר אילת חייבת להיות חזקה וחייבת להתחרות בעיר הסמוכה לה, העיר עקבה, לפחות אם לא לחקות אותה אחד לאחד – 50% מהמאמצים שמושקעים בעקבה יושקעו באילת, אנחנו נצליח להציל את העיר הזאת. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הנושא שהיה על סדר-היום באי-אמון נגד הממשלה – נושא הוועדות הקרואות במגזר הערבי – אני רוצה באמת לשתף את החברים בדילמות שעומדות בפני שר הפנים. דרך אגב, שמעתי פה הרבה פעמים את השם אלי ישי, אלי ישי, השר אלי ישי. אם אני לא טועה, השר אלי ישי עוד לא מינה ועדה ממונה אחת בשום מקום בארץ, ודאי שלא במגזר הערבי. אז רק לעשות צדק ולעשות סדר בדברים. אבל כשר הפנים שעומד מול מצוקות הרשויות המקומיות, מול הטענות של התושבים על אי-קבלת השירותים המוניציפליים המגיעים להם, החינוך, השר חייב לשקול את טובת האזרח במעלה הראשונה, כמובן, בלי להתעלם מהעניין הדמוקרטי של הבחירה הדמוקרטית של התושבים. אבל כשיש מצוקות, והבעיות הן אובייקטיביות – החוסרים ברשויות המקומיות הם חוסרים של שנים רבות, אחמד – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> טלב אלסאנע, מה קרה? אבל מה קרה? החבר שלך מדבר פה, מעל הבמה. השר. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> לכן, שר הפנים שבא לבדוק – ואכן, באמת, כל מגמותיו לסייע להוציא את הרשויות המקומיות האלה ממצוקתן – חייב לבחון כמה דברים, כמה עובדות. אם המשך המצב הקיים יוכיח לאנשי המקצוע שאותה רשות מקומית לא תצא ממצוקתה, אין מה לעשות, צריך למנות לה ועדה קרואה. מטבע הדברים, כשיש ראש עיר ממונה – ועדה קרואה, השיקולים שלה הם יותר צרים נטו לטובת ניהול העיר וצורכי התושבים. לכן זה הכרח שהלוואי שהייתי יכול לומר "יגונה"; זה הכרח שלא יגונה במצבים מסוימים. אבל שוב, עם כל זה, המהלך של מינוי ועדות ממונות, ועדות קרואות, צריך להיעשות במידה ובמשורה. ואני חושב שהשר אלי ישי, שר הפנים שאני מייצג אותו כאן, עושה זאת עד היום. עד היום הוא לא מינה שום ועדה ממונה, אבל בוחן זאת בצורה העניינית ביותר. ואני מקווה שיבוא יום שיותר לא נשמע את המצוקה של הרשויות המקומיות בכלל והרשויות המקומיות הערביות בפרט. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי, נא לשבת במקום. כל אחד ישב במקומו על מנת שיוכל להצביע. ואנחנו, בפנינו שתי הצעות אי-אמון, שעל כל אחת מהן אנחנו נצביע בנפרד. הראשונה היא הצעת אי-אמון של סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה בנושא התנהלותו הכושלת של נתניהו, של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בטיפולו במשבר רשות השידור וכוונתו להפוך את רשות השידור לשופרה הפוליטי של ממשלתו. ובכן, על כך הוגש אי-אמון, והכנסת תביע את עמדתה בעניין זה ותקבע. מי בעד, מי נגד אי-האמון? נא להצביע. <קריאה:> קואליציה בעד. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לומר דברים לא נכונים. לומר בעד, נגד – כל אחד לפי רצונו. אבל לא לומר – לא להטעות את ציבור המצביעים. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 30 נגד – 58 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 30, מתנגדים – 58, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעות סיעות רע"ם-תע"ל, בל"ד וחד"ש להביע אי-אמון בממשלה בנושא: ועדות קרואות ברשויות המקומיות וקריסת השלטון המקומי בארץ. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – זה 250 שקל שכר חודשי. <קריאות:> אלף, אלף. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> 250,000 שקל – שראש הממשלה ישמע. 250,000 שקל האפוטרופוס בטייבה מקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טיבי, הצעת האי-אמון עומדת עכשיו להצבעה, ומרגע שאני מכריז על כך שאנחנו מצביעים איש לא קורא קריאות ביניים. נא להצביע – מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגד? מי נמנע? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מצביעים בעד שחיתות. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא להפריע בזמן ההצבעה. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–בל"ד–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה – 30 נגד – 60 נמנעים – אין הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–בל"ד–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, 30 בעד האי-אמון, בעוד 60 נגד. אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון לא נתקבלה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יום שחור לכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה קריאת ביניים מותרת. <ציון יום אילת> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, המשנים לראש הממשלה, סגני ראש הממשלה, חברי הממשלה וחברות הממשלה, חברותי וחברי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום אילת, שהחל בדיונים בוועדות, ונמשך כעת כאן במליאה. אני מקדם בברכה את אורחינו שעשו את כל הדרך מאילת, ובהם ראש העיר המסור שלה, מאיר יצחק הלוי. ברוכים הבאים לירושלים ולכנסת. אילת היא לא רק עיר הנופש מספר אחת של ישראל. היא השער הדרומי שלנו. ככזו מוטלת עלינו אחריות מיוחדת לטפח אותה, לדאוג לביטחונה, לצביונה ולמעמדה. עברו-חלפו הימים שבהם היתה אילת עבור ישראלים רבים אפילו לא פריפריה, אלא ממש חוץ-לארץ, או ארץ גזירה. עברו-חלפו הימים שכיכרות לחם עשו את כל הדרך לאילת ממרכז הארץ והגיעו כשהם כבר יבשים וקשים, עד שהיה צורך להבקיעם בפטיש. עברה התקופה שבה אפילו קלפיות לא היו באילת, כפי שחוויתי בשנה שבה שירתי שם בצבא, ובעצם בשנה היחידה בחיי שלא הייתי תושב בירושלים. היום אילת מחוברת באופן ישיר, מיידי ובלתי אמצעי להתרחשויות היומיומיות. מהפכת המידע והשינויים הטכנולוגיים קיצרו את המרחק התודעתי והחווייתי של הישראלים וקירבו את אילת להווי המדינה הזאת ולליבת העשייה הכלכלית והחברתית שלה. הזמנים השתנו, העיר התפתחה ללא הכר, וכאמור גם התקרבה במידת מה. אבל היום האתגרים חדשים, והם אינם מניחים לה ולנו לשקוט על השמרים. בעיר הפריפריאלית ביותר בישראל חיים כיום 55,000 תושבים, ובהם גם אלפי מסתננים אפריקנים, וכן דורשי עבודה, שמספרם גדל בהתמדה. העיר מתמודדת גם עם מחסור בכוח-אדם מקצועי כמו רופאים ומורים ועם בעיות חברתיות לא פשוטות. אסור שאילת תהפוך מחוץ-לארץ לפריפריה. אסור לנו להרחיב את מעגל הערים שנשאר, שלא בצדק, מאחור. עלינו להשוות את אילת לפחות לשכנותיה טאבה, ובעיקר עקבה, אשר זוכות לפיתוח מואץ ומתחרות אתה ראש בראש על לבם וכיסם של התיירים. אסור לאילת לפגר אחריהן, שכן אילת היתה שם דבר כעיר תיירות כמעט בין הראשונות בעולם. אם שכנותינו הגדירו ערים אלו כיעד אסטרטגי להשקעה, אסור לאפשר מצב שבו אנו מביטים בעיניים כלות על הפיתוח המואץ שלהן ומניחים לאילת לדרוך במקום. זו השעה לקדם פרויקטים משמעותיים, לאומיים, ובהם בתחום התחבורה והחינוך, שייתנו לה דחיפה אמיתית ויציבו אותה במקום המשמעותי גם במפת התיירות העולמית, כפי שהיתה במשך שנים רבות, וגם במרקם הפנים-ישראלי. הקמת מסילת רכבת לאילת, שהתבשרנו על תכנונה הקרוב, היא צעד נכון ותנאי חיוני להפיכתה לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל הלכה למעשה. הדבר ייתן לה דחיפה אדירה, ויהיה בכך כדי להפוך על פניהם חלק גדול מהבעיות והקשיים שהזכרתי. כמובן, בכך אין די. אני מקווה שבזמן הקרוב תקודם גם התוכנית להעתקת שדה התעופה באילת, שכידוע שוכן ממש בטבורו ובעיבורו של אזור עירוני, באופן כמעט בלתי אפשרי. יחד עם חבילת צעדים משמעותית, אילת – אם ירצה השם ואם נרצה אנחנו – תזכה לתנופה שלה היא ראויה, ואני מקווה שמהכנסת, אדוני ראש העיר, רבותי נכבדי העיר, תצא בשורה לאילת, והדיונים כאן היום יתרמו לכך תרומה של ממש. אני מתכבד להזמין את השר לפיתוח הנגב והגליל, את המשנה לראש הממשלה סילבן שלום, לבוא ולשאת את דבריו. אחריו יישאו את דברם כמה חברי כנסת הקשורים בדרך כזאת או אחרת בעשייתם עם העיר אילת. בבקשה, אדוני השר. <השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ראש עיריית אילת, סגני ראש העיר, מנכ"ל העירייה, קהל נכבד – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברים, מי שאינו מעוניין להשתתף בישיבה יכול לצאת. אנחנו מדברים היום בשבחה של אילת. <השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:> – – בשבוע שעבר השתתפתי בטקס לציון 61 שנה לשחרור העיר אילת. אילת מסמלת אצלנו את הנקודה הדרומית ביותר במדינת ישראל ואת האחיזה במקום האסטרטגי, אולי החשוב ביותר שישנו. הצעתי לראשי העיר לומר את חשיבותה של אילת במשפט אחד, שמסמן את ארבע האותיות של העיר. אילת – ארץ-ישראל לנו תמיד. אני חושב שזה מסמל, אולי יותר מכול, מה בעצם נעשה על-ידי אותם לוחמים של חטיבת הנגב, של החטיבות האחרות שלחמו, והצליחו במבצע "עובדה", ברגע האחרון, להביא לשחרור אותו חבל ארץ. אבל, אדוני היושב-ראש, 18% משטחה של המדינה הוא הערבה, ולעומת זאת רק 1% – ואפילו פחות – מהתושבים גרים באזור הזה. כמו גם הנגב כולו, שבו 60% משטחה של המדינה, אבל 9% בלבד מתושביה של המדינה. כאן צריכים לעשות מעשה. העיר אילת סובלת ממצב מתמשך של סטגנציה, ואולי אפילו נסיגה. לצערנו הרב, ההתייחסות במשך כל השנים אל אילת היא כאל מקום שבאים אליו פעם בכמה זמן לנופש ולאחר מכן שוכחים וממשיכים הלאה. אבל שם גרים אנשים, שם יש מעל 50,000 תושבים, שמחזיקים את המאחז החשוב הזה שנקרא אילת. אדוני היושב-ראש, אילת היא נקודת הגבול בינינו לבין מצרים, נקודת הגבול בינינו לבין ירדן, ויכולה היתה באמת לשמש כעיר וכסמל לשלום. אבל כדי שאילת תוכל לעמוד מול היישובים האחרים מסביב היא גם צריכה להתפתח. מה שקורה בשנים האחרונות בעקבה הוא פיתוח מואץ, כאשר מלך ירדן החליט לקחת את עקבה כמחוז לטיפול אישי, משקיע שם סכומים אדירים, הביא לשם מפעלים אדירים, וכמובן הוא מתבסס בעיקר על תעשיית התיירות, תעשיית התיירות שהיא כה חשובה. האפשרות להגיע לפתרון בעיותיה של אילת – זה נעוץ גם בפתרונות תשתיתיים. הרכבת לאילת היא רכבת נחוצה, הרכבת לאילת היא רכבת שיכולה ועשויה לשנות את פני הערבה כולה. ארצות-הברית קמה כולה על רכבות, גם אירופה קמה על רכבת, ואפילו סין היום, שעוברת פיתוח מואץ, בנויה ומבוססת על רכבות. אדוני היושב-ראש, רכבת לאילת יכולה להביא מפעלים, רכבת לאילת יכולה להביא תושבים, רכבת לאילת יכולה להיות פרויקט מחולל שינוי שיביא באמת למהפך. פרויקטים תיירותיים הם כמובן דבר חשוב. הצעתי לראש העיר יותר מפעם אחת לקחת את ים-סוף ולחבר ליטבתה, דווקא יטבתה. אדוני היושב-ראש, אנחנו היום שלושה שבועות לפני יציאת מצרים, ומצוין במפורש בספר שמות במקרא שכאשר יצאו בני ישראל ממצרים, המקום הראשון שהם חנו בו היה יטבתה. לכן אפשר לקחת את ים-סוף באילת, על פני אותם 35 קילומטרים, ולהוביל מסע אדיר, עם שלוש נקודות בדרך, שבהן ירדו מהאוטובוס, יבקרו – כמובן, מכרות המלך שלמה בתמנע ושתי נקודות נוספות שהם יבחרו – ולהפוך את המסע הזה לא רק למסע להכרת ארץ-ישראל, להכרת המורשת הארץ-ישראלית, אלא גם לאפשר לצליינים רבים – שמגיעים היום לקהיר ועושים את כל המסע במדבר סיני כמסע בני ישראל במדבר, אבל חוזרים חזרה לקהיר, כי אם אתה נוחת וממריא מאותו שדה תעופה, מחיר הכרטיס הוא הרבה יותר זול. אילת היא עיר של חולמים. אילת היא עיר שהרבה מאוד אנשים הגיעו אליה, לפעמים אולי מחוסר ברירה, אבל יש רבים וטובים שמגיעים היום מתוך בחירה ורצון לקבוע שם את עתידם. הרבה מאוד אנשים הסתכנו כדי להביא את אילת לתוך שטחה של ישראל – המח"ט נחום שריג, אברהם אדן, ופועה אראל, רבים וטובים שנתנו ממיטב מרצם וממיטב המאמצים שלהם כדי להביא את אילת למה שהיא הגיעה. אבל היום אנחנו חייבים להפסיק עם דיבורים, לעבור גם למעשים. כל הזמן אנחנו מדברים איך להביא אנשים לנגב, איך להביא אנשים לגליל, אנחנו גם צריכים לקבוע מעשים. אין ספק שהרכבת לכרמיאל תסייע מאוד. אני שמח שבסוף הוחלט על רכבת רגילה, כבדה, כפי שביקשתי ולחצתי, ולא רכבת קלה, כמו גם כביש 6 לצומת כברי, שלא היה בכלל בתוכנית העבודה של 2010 של משרד התחבורה, וגם זה בהחלטת ממשלה. אבל הרכבת לאילת איננה. התכנון מתחיל עכשיו, צריך לתת האצה לפעילות הזאת ולהביא אותה לידי סיום, להביא את הפרויקט הזה לכדי מימוש. יש אפשרות לעשות את אותם פרויקטים – רכבת מאילת לנחל-צין היא פחות מ-180 קילומטר. בעולם כולו, שבו יש אלפי קילומטרים של מסילה, כאשר מדברים על 180 קילומטר, אני אומר להם, הם פשוט צוחקים על מרחק כל כך קטן. אפילו ברכבות הישראליות, שהן רכבות אטיות במיוחד – אפילו ברכבות האלה, אם אכן תהיה רכבת לאילת, זמן הנסיעה יהיה פחות משעתיים. פחות משעתיים זה שינוי דרמטי, שינוי דרמטי, שיכול באמת לעורר את האזור ולהביא לשינוי. בית-החולים "יוספטל" הוא פרויקט חשוב, ואנחנו עוזרים ומסייעים לו; משטרת התיירות היא דבר שצריך לעשות, ואנחנו במשרד נגב-גליל מסייעים גם לו; "טיילת השלום" זהו פרויקט חשוב שאנחנו לוקחים בו חלק; המוזיאון ההיסטורי; תוכנית לאומית לנגב – אפילו ועידת הנגב הבאה, ואני מזמין את כל חברי הכנסת לוועידת הנגב הקרובה, שתהיה בעוד שלושה שבועות, ב-23 במרס בבאר-שבע, מתוך תקווה שבשנה הבאה נוכל לעשות זאת גם באילת. צריך מעשים. צריך פעולות. צריך באמת לשים את אילת במרכז, אף-על-פי שהיא שם רחוק בדרום. אם אילת תהיה אצלנו, כל אחד בחשיבה שלו, כל אחד בחזון שלו, כל אחד בבשורה שלו, כל אחד במעשים שלו, אז כמו שפתחתי, אילת תהיה ארץ-ישראל לנו תמיד. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה למשנה לראש הממשלה, השר סילבן שלום. אני מזמין כמה חברי כנסת אשר ביקשו לדבר בעניין זה. הראשון הוא חבר הכנסת אמנון כהן, אחריו – חבר הכנסת זאב בילסקי, ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ, ואם לא יהיה, אז סגן השר איוב קרא, חברת הכנסת פניה קירשנבאום, שרת התיירות לשעבר רוחמה אברהם ויושב-ראש ועדת הכספים גפני. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, כבוד ראש העיר והצוות, המנגנון המקצועי, העיר אילת, עיר התיירות המובילה של מדינת ישראל, שבה חיים כ-55,000 תושבים, נמצאת בפני סיכונים דמוגרפיים ואזוריים, המהווים חסם להתפתחותה החברתית והכלכלית של העיר. העיר אילת, עיר התיירות והנופש מספר אחת בארץ, ומהחשובות בעולם, מהווה מקור פרנסה לאלפים רבים של אזרחים. 36% מכלל תושביה מועסקים בענף התיירות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה, אני לא הייתי מרשה שיפריעו כך בוועדה, יקירי. בבקשה. <אמנון כהן (ש"ס):> העיר אילת, שבה קיים פוטנציאל גדול להפוך לעיר אשר תניב הכנסות גדולות לקופת מדינת ישראל, טרם מימשה את עצמה. העיר אילת, עיר עם פוטנציאל אדיר, אזור משופע באוצרות טבע ייחודיים המהווה נכס אסטרטגי למדינת ישראל, מדשדש לצערנו במקום. עיר זו אינה זוכה, לצערנו, ליחס ולהשקעה הראויים לה, אלא ההיפך. לא פעם שמענו על כוונות של צמצום הטבות מסוימות אשר ניתנו לעיר הזאת בשנים עברו. ובעוד מדינת ישראל הולכת ומצמצמת את השקעותיה בעיר אילת, ירדן, השכנה ממול, מגדילה באופן ניכר את השקעותיה במפרץ עקבה, ובכך היא מגדילה את אפשרויות הסחר ומקורות ההכנסה, הן למדינה והן לתושביה. בזמן הקצר שיש לי אני רוצה לספר לכם מה עשו בעקבה. לפני עשר שנים המלך עבדאללה, עם עלייתו לשלטון, החליט ללכת לכיוון של אזור סחר חופשי בעקבה. הוא נתן פטור ממע"מ, הוריד את מס ההכנסה מ-25% ל-5%, כל דונם אדמה תוכנן בקפידה וכל רצועת חוף קיבלה ייעוד. לפני עשר שנים גרו בה 60,000 איש, וכיום – למעלה מ-120,000 איש. שם, אדוני היושב-ראש, תוכניות של תכנון ובנייה – לא עובדים עשר שנים, אלא תוך שנה מקימים, ובמקום אתה רואה את הפירות: בתי-מלון, מפעלים ועסקים משגשגים. ומה יש לנגד עינינו היום בעקבה שממול? עיר נופש בין-לאומית עם חלונות נוצצים, שדה תעופה חדיש, אוטוסטרדה שתגיע עד מצרים וסעודיה. הירדנים מייעלים הליכים ונלחמים על כל תייר, ואילו אצלנו הכול מתנהל בעצלתיים; יש זמן, לא בוער שום דבר. גם אני, בעזרת חברי חברי הכנסת ובהם שר החינוך של היום חבר הכנסת גדעון סער וחבר הכנסת רוברט אילטוב, הגשנו בכנסת הקודמת הצעת חוק אזור סחר חופשי והקמת הרשות לפיתוח אילת, אשר עברה בקריאה ראשונה בקדנציה הקודמת. והיום, ביום מיוחד זה, העלינו את הנושא להחלת דין רציפות בוועדת שרים לענייני חקיקה. אדוני היושב-ראש, לצערי, בגלל אי-הבנה מסוימת, הנושא לא התקבל, ואנחנו בטוחים – ואנחנו לא נרפה – שביום ראשון בשבוע הבא הנושא יתקבל בוועדת השרים ויקבל את דין הרציפות. בינתיים – אני מודה ליושב-ראש ועדת הכספים – הצבענו פה אחד על דין הרציפות בוועדת הכספים. מה אומרת הצעת החוק? מטרת החוק הינה לקדם ולעודד פיתוח, ייצור וצמיחה באזור אילת, תוך חיזוק מעמדה של העיר אילת כנכס אסטרטגי של מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, על מדינת ישראל לנצל את מיקומו הגיאוגרפי של אזור אילת על מנת שישמש מנוף לשגשוג כלכלי באזור, לגוון את מקורות התעסוקה ולמשוך אוכלוסיות חזקות אליה – צעד שיתרום למשק המדינה – וכן להפוך את אילת לעיר תיירות בין-לאומית המושכת תיירים מכל רחבי העולם. עלינו מוטלת החובה לסייע לעיר הזאת מתוך ראייה לאומית, לדחוף אותה קדימה כדי להשיג את היעדים שעמם צריכה העיר להתמודד מול מתחריה – השכנות עקבה וגם טאבה. אני קורא לממשלת ישראל: אל תחששו. יש להירתם בכל תחום אפשרי למען פיתוחה ושגשוגה של העיר אילת, כי לה יאה ולה נאה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אמנון כהן. אני מזמין את חבר הכנסת זאב בילסקי. אחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ, ואם הוא לא יהיה – העביר את זכותו לסגן השר איוב קרא. <זאב בילסקי (קדימה):> כבוד היושב-ראש, ידידי היקר, חברי לדרך, ראש העיר אילת, והצוות הנכבד שיחד אתו, אדוני היושב-ראש, אתה יודע שלהיות ראש עיר זו משימה לא קלה. אתה לבד, וכולם רוצים שתעשה ככה ותעשה ככה, וקשה לך להשביע את רצון כולם. בכל זאת, ידידי הטוב ראש העיר של אילת מצליח, בדרך המיוחדת שלו. הוא כנראה קרא את כתביו של הרמב"ם. הרמב"ם תמיד דיבר על שביל הזהב, על דרך המיצוע, ללכת באמצע. הוא מצליח לרצות גם את אלה וגם את אלה, ולאט-לאט העיר אילת פורחת, עולה על המפה, ולא רק על מפת התיירות אלא בכל תחום אפשרי. כל מי שמגיע עכשיו לעיר אילת רואה את היופי של העיר, את הניקיון, את כל מה שנעשה שם, ובאמת יישר כוח לך, ראש העיר, ולצוות הנפלא שיחד אתך, ושיהיה לכם בהצלחה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאיר, אתה מפריע לבילסקי הפרעה גדולה. <מאיר שטרית (קדימה):> אתה צודק, ואני מתנצל. <זאב בילסקי (קדימה):> כמו שתפס אותך שוטר, אתה אומר לו שאני צודק. <רונית תירוש (קדימה):> לא שזה עוזר, אבל – – – <זאב בילסקי (קדימה):> לא שזה עוזר. <מאיר שטרית (קדימה):> מאה אחוז. אתה רוצה לתת לי קנס – תן לי קנס. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברים, בבקשה להתקדם. <זאב בילסקי (קדימה):> ידידי ראש העיר, אני בא לפה לספר קודם כול על מודל שעשית בעיר אילת והפך למודל בכל מדינת ישראל, וזה "עיר ללא אלימות". יושב פה חבר הכנסת אבי דיכטר, השר לביטחון פנים לשעבר, שבתקופתו קיבלת את ה"עיר ללא אלימות", והפכת את זה למשהו שכל הרשויות עומדות היום בתור אצל השר לביטחון פנים אהרונוביץ ומבקשות ממנו לכלול גם אותן ב"עיר ללא אלימות"; אחרי שראו את המודל שעשית. הפחת אלימות, ויישר כוח. אבל לא רק זאת. אתה השכלת לבנות קמפוס בעיר אילת. מעט מאוד אנשים יודעים שהיום בקמפוס האוניברסיטאי של העיר אילת, בשיתוף עם אוניברסיטת בן-גוריון, לומדים 700 תלמידים לתואר ראשון ו-300 תלמידים לתואר שני. השכלתם, יחד עם יהדות התפוצות, לבנות מעונות, ושיתוף הפעולה שלכם הופך את הקמפוס הזה לאבן פינה בעיר אילת ומהווה שינוי – לא עוד עיר של בתי-מלון ורק לבוא ולהיות, אלא אפשר לבוא וללמוד בעיר אילת, ואחרי שנלמד ונקבל את התואר גם נישאר בעיר אילת וניכנס לאותה מערכת של תושבי העיר אילת. אבל לצורך כך, אדוני היושב-ראש, ראש העיר לא יכול לבד, והוא חייב עזרה. אני פונה פה לממשלת ישראל להכיר בקמפוס הזה כפרויקט לאומי, לקדם את הקמפוס הזה, ואז להביא את העיר אילת להיות עוד יותר ממה שהיא היום, וזה כבר מתחיל להיות קשה. העליתם את העיר לדרגה גבוהה מאוד, ועכשיו לעלות למעלה – זה כבר מתחיל להיות בעיה. ידידי ראש העיר, ביום חגכם אנחנו רוצים לאחל לכם, בשם כל אותם אנשים שיושבים פה היום ובאו במיוחד להצדיע לכם, שתמשיכו ותצעידו את העיר אילת להישגים נוספים. תודה רבה לכם על כל מה שעשיתם. <היו"ר ראובן ריבלין:> יום חגה של אילת הוא י' או י"א בחודש אדר, שהוא היום שבו הונף הדגל באום-רשרש – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – על-ידי האלוף ברן. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, נכון. תודה רבה לכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. יעלה ויבוא סגן השר איוב קרא. <אריה ביבי (קדימה):> הנפת את הדגל באום-רשרש? <סגן השר לפיתוח הנגב והגליל איוב קרא:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראש העיר הנכבד והצוות שמלווה אותו, מאחר שבתקופה האחרונה, מתוקף תפקידי גם בנושא שיתוף פעולה אזורי וגם בנושא פיתוח הנגב, היתה לי זכות גדולה לשתף פעולה עם העירייה, עם ראש העיר, שעושה ימים ולילות להצלחת העיר. אני רוצה לומר אחרי הביקורים שעשיתי באזור הזה, שאני חושב שיש עשייה גדולה מאוד, עשייה לאומית מדרגה ראשונה. יישר כוח לכל הפועלים, בלי להזכיר שמות, כדי לא להסתבך. אני רק רוצה לומר, שבין היתר, גם ראש העיר משתף פעולה מאוד בכל מה שקשור לעיר עקבה כעיר תאומה של אילת. היתה לנו זכות גדולה לבקר גם בעקבה, לשבת עם הממונים שם כדי לתאם ביקורים משותפים, כדי לקדם אינטרסים משותפים. הרבה מהבעיות והטענות שהעלו אותן בביקורים הללו – טיפלנו בהן. בדקתי את זה לא מזמן, ויש נחת מסוימת בקשר לכל הבעיות שהעלו בביקורים הללו. אני רוצה לומר שגם בביקור האחרון – נדמה לי שהיום עזב הקונסול המצרי את אילת לתפקיד אחר, וגם אתו נפגשתי לא מזמן כדי לקדם נושאים שקשורים לעיר אילת. בעצם, יש שם עשייה, גם מדינית, גם מוניציפלית וגם כלכלית ממדרגה ראשונה. לצערי, הייתי במאבקים סביב העיר אילת בנושא חוות הדגים, שכבר אינם בחוף, ואינם בחוף אילת בכלל. אבל מצד שני, ראיתי גם רגעים אפלים בסיור עם ראש העיר, עם כל הזרים שבעצם מגיעים יום-יום, זורמים לעיר אילת – דבר שמדיר שינה מעיני האנשים שגרים שם. אני לא יכול להסביר כמה הדבר הזה פוגע בעיר שצריכה להיות בנוסח קאן והופכת להיות מקלט של זרים, והדבר הזה צריך להיפסק. אני מקווה שהגדר שמתוכננת תצא מהר מאוד אל הפועל כדי לבשר בשורה חשובה לעיר אילת, שבעצם נמצאת במצוקה קשה סביב הפליטים הללו, שנמצאים ומגיעים יום-יום בכל מיני שיטות שונות ומשונות לאזור הזה. אני חושב שהדבר הזה יכול באמת להביא עם הזמן לאווירה מאוד קשה בעיר אילת, ואנחנו, במקום לדאוג להשקעות חדשות שם, אנחנו רואים אצל השכנים בעקבה השקעות, ואין שום פרופורציה לעומת ההשקעות בעיר אילת. הדבר הזה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שאנשים, במקום שיבקרו באילת, יהיו בבתי-המלון של אילת, יתחילו לזחול לא רחוק מאילת. הדבר הזה צריך להדיר שינה מעיני כל מי שפועל בעניין הזה. אני יודע שאמורה להיות, או יש יוזמה כיום, לפסטיבל סרטים בנוסח קאן. יש מחלוקות שעוצרות את זה, עושות פקק לרעיון הזה. אני דוחף ועושה הכול כדי להביא תנופה לרעיון הזה. אני מקווה להשפיע על הממשלה להוציא לפועל את הפסטיבל הזה. אנחנו צריכים שאילת תהיה עיר כמו קאן, ולא עיר שעד שם מגיעים רק עובדים זרים. יישר כוח לכל פרנסי העיר, כל הכבוד ויישר כוח. להתראות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת סגן השר איוב קרא. תעלה חברת הכנסת רוחמה אברהם, סגנית יושב-ראש הכנסת, ואחריה – חברת הכנסת פניה קירשנבאום. אם היא לא תהיה – יושב-ראש ועדת הכספים הרב משה גפני. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, כבוד ראש העיר ידידי מאיר יצחק הלוי, סגני ראשי הרשויות, כל תושבי העיר אילת שהיו כאן היום, הייתם צריכים לראות, אדוני ראש העיר, הכנסת לבשה מעין חג, שבו בכל הוועדות נדון הנושא של העיר אילת, המורכבות שלה, הבעייתיות שבה. אני אומר, כחברת כנסת מתוך האופוזיציה, שהלוואי, אני מייחלת לרגע הזה, שיגיע היום שבו אותם חברים שדיברו קודם לפני, חברי הקואליציה, הם יידרשו להצביע ולעזור לעיר אילת – הלוואי שהם יעמדו במילתם ובאמת יעזרו לעיר אילת. אדוני היושב-ראש, העבירו לממשלת ישראל: ל"יום ההגנה", ליום י"א באדר, מגישות חטיבת הנגב, פלמ"ח, וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל. אילת, אום-רשרש, ט' באדר תש"ט. את הדברים הללו הבריקו מפקדי החטיבות נחום שריג ונחום גולן בסיומו של טקס הנפת דגל הדיו באילת. 61 שנים עברו מאז, אילת עברה כברת דרך ארוכה במשך השנים: מכמה בקתות נטושות של תחנת המשטרה המקומית, הפכה אילת לעיר חיה ותוססת, עיר התיירות מספר אחת של מדינת ישראל. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, שכשרת תיירות ביקרתי לא אחת בעיר אילת, ויצא לי לעשות משהו קטן לטובתה של העיר. ישבנו במשרד התיירות על תוכנית חומש בהיקף של 60 מיליון שקלים, אני שמחה מאוד שבימים האלה גם ממשלת ישראל אישרה את התוכנית הזאת, ואני יודעת שזה עומד לפתחך שלך, חבר הכנסת גפני, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים. וכאשר תבוא התקנה הזאת, אני בטוחה שאתה לא תעכב אותה ולו בדקה אחת. חברי חברי הכנסת, אל תטעו, אילת באזור המלונות נראית נקייה, מטופחת, והיא די מטעה, משום שאם רק נחצה את הכביש, נראה אילת אחרת. נראה אילת מתפתחת אבל מתמודדת אל מול בעיות קשות של מסתננים דורשי עבודה מאפריקה, בעיות של חוסר בפסיכולוגים, פסיכיאטרים ורופאים. אילת מתמודדת עם למעלה מ-20% של משפחות חד-הוריות קשות-יום. יוקר המחיה, אדוני היושב-ראש, יוקר המחיה באילת הוא מהגבוהים ביותר בישראל, וזה רק בשל המרחק הגיאוגרפי. אסור לנו גם לשכוח שאילת עד לפני שש שנים היתה בקריסה. כאן אני רוצה לומר מלה טובה לך, אדוני ראש העיר, ולצוות המעולה שלך, שמאמין במקום הזה, שנלחם ולא נותן לנו ולמשרדי הממשלה מנוח, כי לכם ולך, אדוני ראש העיר, יש מטרה אחת: להעלות את אילת על דרך המלך; ואין לי ספק שבנחישות הזאת אתם תצליחו. היום אנחנו רואים שיש הנהגה חזקה בעיר. יש יד מכוונת, שנלחמת בתופעת הדוכנים; יש יד שמובילה את תוכנית "עיר ללא אלימות" – וכאן מגיעה תודה רבה לשר לביטחון פנים אבי דיכטר, שעזר לכם בסוגיה הזאת; יש יד שמפתחת תשתיות תיירותיות; יש יד שמקדמת את אילת כעיר עם מערכת חינוך איכותית וכעיר אוניברסיטאית. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נחמן שי. אני שומע אתכם עד לכאן, אתם מפריעים לדוברת. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> יש יד שמקדמת את העיר לעיר אוניברסיטאית, ויישר כוח. אילת של היום היא עיר שמקדמת את תחום האנרגיה הסולרית. אילת של היום היא עיר של פסטיבלים וכנסים בין-לאומיים. אדוני ראש העיר, אני אומרת את זה כאן בגאווה מלאה, כמי שזכתה לעבוד אתך: כל זה ייזקף לזכותך. אנחנו, חברי חברי הכנסת, אנחנו חייבים לעמוד לימינה של אילת, לחזק אותה כנכס אסטרטגי של מדינת ישראל. אנחנו צריכים להפוך אותה לעיר תיירות בין-לאומית. אנחנו צריכים לעודד את השימוש בנמל אילת ולהשקיע בתשתיות וברכבות ובהעתקת שדה התעופה. ניצול נכון של מיקום גיאוגרפי מקסים, שבו נפגשים הרים בגוני חום אדמדם עם ים כחול ואווירה של חופש, יכול להוות מנוף כלכלי לאזור כולו. גיוון מקורות תעסוקה ומשיכת אוכלוסיות חזקות לאילת יהוו תרומה לכלכלת העיר ולמדינת ישראל כולה. השר לפיתוח הנגב והגליל, שאני מאוד מכבדת אותו, הוא שר שידוע במעשים. הוא פתח את הנאום שלו והוא סיים את הנאום שלו במעשים ולא דיבורים, וזו שעת המבחן שלנו, כנסת ישראל, זו שעת המבחן שלכם, ממשלת ישראל, ושל כל חברי הקואליציה שהתחייבו כאן. לדעתי – וגם אמר את זה היום יפה מאוד ראש העיר – אנחנו זקוקים לטיפול הוליסטי לגבי אילת; טיפול משולב של כל משרדי הממשלה הרלוונטיים: של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, של משרד התיירות, התמ"ת, הפנים ואיכות הסביבה. אנחנו צריכים להקים רשות מיוחדת לעיר אילת שתשלב ידיים עם ראש העיר הנוכחי, כדי שיתכנסו לתוכנית אב אחת גדולה וייחודית לאילת. לצורך כך, מחזרתי וחידשתי שוב את הנחת הצעת החוק – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבין שיש עוד הרבה – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אני כבר מסיימת. – – – הצעת חוק שמדברת על הקמת רשות מיוחדת לעיר אילת. על הצעת החוק חתמו, אדוני היושב-ראש, 40 מחברי הכנסת. אני מאוד מקווה שהם יתמכו ברגע שזה יגיע. אנחנו צריכים להתנהל בבית הזה ולשים את אילת מחוץ לוויכוח הפוליטי. אנחנו צריכים להתאחד ולהתנהל אופוזיציה וקואליציה כגוף אחד. ואני אסיים: אי-אפשר שלא להזכיר, אדוני היושב-ראש, את ראש הממשלה הראשון, את דוד בן-גוריון; תרשה לי ציטוט ממנו ואני מסיימת: אגדת אילת, כמו האגדה של מדינת ישראל, תלך ותהפוך למציאות. אני בטוח שהחלום של עיר בין-לאומית גדולה, עיר נמל, שתביא לכל קצוות אסיה את תוצרת ישראל, אינו חלום שווא. האגדה לא נכתבה בספר, אלא הולכת ונרקמת במציאות. לציטוט החשוב הזה אוסיף ואומר, לא רק עיר נמל חזקה, אלא גם עיר תיירותית חזקה, שיש לה היכולת להתמודד מול התחרות ההולכת וגוברת בעקבה ובטאבה. אני מודה לך על הסבלנות. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת רוחמה אברהם. תעלה חברת הכנסת פניה קירשנבאום. אני מבקש מהדוברים להצטמצם לחמש דקות. אחריה – יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. לרשותך חמש דקות. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> תודה. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, כבוד ראש העיר והאורחים הנכבדים, שלום וברכה. אתם יודעים, כשאני אומרת העיר אילת אני מדמיינת חופים, ים, בתי-מלון, חופש, אבל מה לעשות, המציאות באילת היא שונה לחלוטין. אילת, ביותר ממובן אחד, היא העיר הפריפריאלית ביותר במדינת ישראל, ועובדה זו מערימה עליה קשיים רבים: בעיית המסתננים ודורשי העבודה מארצות אפריקה, בעיה של מחסור בכוח-אדם. שמעתי אותך, כבוד ראש העיר, היום בוועדת הכספים כשדיברת על כך שאין לכם מספיק עובדים סוציאליים ברמה מתאימה, מורים, וכאב לי הלב גם על מערכת החינוך וגם בכלל על העבודה בעיר. ברור שיש גם בעיות עם התחבורה. מיותר לציין שבעיות אלה אינן מוצאות אוזן קשבת במשרדי הממשלה, ושוב אנחנו מדברים על מענקי האיזון. לו הנוסחה של מענק איזון היתה נבנית על המרחק של העיר ממרכז הארץ, אין לי ספק שהעיר אילת היתה מקבלת מענק איזון מאוד נכבד, שהיה פותר לה הרבה בעיות, אבל לצערי הרב זה לא קורה. הוזכרו פה הרבה נושאים, וכמובן, אנחנו מדברים לעתים קרובות על התיירות, וכמה התיירות חשובה – לא רק לעיר אילת, אלא למדינה כולה. תיירות היא אחד הענפים המכניסים ביותר של מדינת ישראל, אז איך זה שאנחנו שוכחים שהיהלום שבכתר של התיירות של מדינת ישראל הוא העיר אילת? ובאמת, כשאנחנו רואים מסביב את כל הערים מתפתחות – עקבה בירדן, טאבה – ואנחנו נשארים באותו מקום; זה בעצם לא להישאר באותו מקום, זה ללכת אחורה, ואנחנו יודעים את זה. צר לי, ואני מקווה באמת שלא רק הממשלה אלא כל הכנסת וכל השרים יעשו את המאמצים לטפל בבעיה של אילת – לפתור את הבעיה הזאת ולקדם את העיר בצעדי ענק, גם בפיתוח תיירותי, גם בפיתוח תשתיות, גם בחינוך, וכמובן בכל מה שקשור למשרד הפנים. אבל יש בעיה אחת שכולנו היינו עדים לה בשבוע שעבר, כשמשפחה שלמה נמחקה על הכביש מדימונה לאילת. כמה צער היה ביום הזה לראות את המשפחה ואת כל המלווים אותם בדרכם האחרונה. אני רוצה לציין שב-13 השנים האחרונות נהרגו על הכביש הזה 81 אנשים, 206 נפצעו קשה ו-314 – קל. אני פונה פה אל שר התחבורה לפתור את הבעיה הזאת, באמת להקים כביש דו-מסלולי עם מחיצה באמצע, להפרדה בין המסלולים, ואולי לפתור את הבעיה הזאת ולהפוך אותו מכביש אדום לכביש ניתן לנסיעה. ושוב אני קוראת לכל הגורמים הרלוונטיים – ראש הממשלה, משרד התחבורה, משרד האוצר: קחו את העיר אילת ואת הכביש אליה כפרויקט לאומי לביצוע מיידי. ואני קוראת למשרד הפנים – קחו את השגשוג של העיר אילת כפרויקט של משרד הפנים. בואו נדאג לעתידה של העיר עם הפוטנציאל הכי גדול בישראל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת פניה קירשנבאום. ידידי יושב-ראש ועדת הכספים – רק רגע, אתה רוצה להיות אחרון הדוברים? <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אז אני מאפשר, לפנים משורת הדין, למירי רגב, שהיתה רשומה אבל לא היתה כאן. אני מאפשר לך, אבל תשתדלי להצטמצם. <מירי רגב (הליכוד):> כבוד היושב-ראש, תודה לך, כנסת נכבדה, השר לפיתוח הנגב והגליל, ראשית, אני מברכת את ראש עיריית אילת, מר מאיר יצחק הלוי, ואת פמלייתו, על שיזם את יום אילת בכנסת. זו יוזמה ברוכה, אשר יש בכוחה להיטיב עם העיר אילת. כאזרחית, אני מזדמנת לעיר אילת בעיקר בנופשים, ומתרשמת – כפי שרוב הציבור בישראל מתרשם – שהעיר אילת היא עיר קיט ונופש אשר מתאפיינת בשכבות אוכלוסייה מבוססות וחזקות. חשוב שאנו, כנבחרי ציבור, נבין שהעיר אילת טומנת בחובה, כמו בכל מקום, משפחות קשות-יום אשר נלחמות על הפרנסה, ולא תמיד היא בנמצא. רבות דובר על חזון פיתוח הנגב, על כך שחשוב להביא אוכלוסיות חזקות ומבוססות דווקא לש"ג הדרומי ביותר של מדינת ישראל. אני חושבת שבן-גוריון לא יכול לדמיין עיר תיירות בקנה מידה בין-לאומי במקום הזה, וכמדומני, שוב מגיעה ברכת יישר כוח לראש העיר ולתושביה. ביום זה אני חושבת שיהיה נכון וראוי לומר שעל ממשלת ישראל לספק לאילת את כל הכלים אשר יאפשרו לה להתמודד ביתר קלות ואף ביתרון על פני העיר עקבה, שמתפתחת וכולנו צופים בה. לכן, יהיה נכון להשקיע בכמה תחומים: א. בתחום רישות התחבורה, על מנת להפוך את העיר נגישה לכל אזרחי המדינה הזאת; ב. במתן תמריצים ליזמים ולתושבי העיר על מנת למשוך לעיר אילת אוכלוסיות חזקות; ג. לוודא שהעיר אילת תהיה חלק ממפת העדיפות הלאומית ותקבל את אותן נגזרות של מפת העדיפות הלאומית בחינוך ובדיור. בתקופה האחרונה ביקרתי בעיר אילת ונחשפתי לתופעה שאם לא נטפל בה עכשיו, היא תהפוך לבעיית המדינה כולה, בעיה של הסודנים שמסתובבים בעיר, שיכורים, אלימים, מכערים את העיר. לצערי אני אומרת זאת, ואני לא רוצה שלא יבינו אותי נכון. אני לא מדברת פה על פליטים. כל פליט, מדינת ישראל תקלוט אותו ותיישב אותו בכל הארץ, אבל את אותם סודנים שבאים לחפש עבודה על חשבון עניי עירי, על חשבון אותם אנשים שזקוקים לעבודה, חיילים משוחררים, תושבי אילת, אנשים שאנחנו רוצים שיבואו לאילת לעבוד שם – את אותם סודנים צריך להחזיר לעירם ולארצם. לסיום, אני מקווה כי היום הזה יפיק את התוצרים החשובים לקידומה ולפיתוחה של העיר אילת, וכפי שאמרתי לך, ראש העיר, אני רואה את עצמי כשגרירה שלכם כאן בכנסת, יחד עם החברים הרבים שראיתם שנרתמו ליום הזה, על מנת להפוך את העיר אילת ולשמר אותה כעיר תיירות בין-לאומית אמיתית, צומחת ומושקעת. יישר כוח וכל טוב. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מירי רגב. יחתום את הדיון יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת הרב משה גפני. לרשותך חמש דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, ראש עיריית אילת, ידידי מאיר יצחק הלוי, ופמלייתו, יפה שמציינים את יום אילת בכנסת, יוזמה טובה. אני התוודעתי לנושא של העיר אילת בכמה תחומים שעסקתי בהם. עסקתי עוד לפני הכהונה שלך, אדוני ראש העיר, בשוניות האלמוגים כשהייתי יושב-ראש ועדת הפנים, ויחד עם הארגונים הירוקים נאבקנו על מנת שמה שהקדוש-ברוך-הוא נתן לאילת – שיהיה לה ושלא ייקחו לה את זה, מכיוון שהיא תהפוך להיות מקום לא תיירותי. אבל הדבר שהכי נגע ללבי, ואני חושב שהדוברים הקודמים דיברו על העניין הזה, זה שיש שתי עיר אילת. את זה הסברת לי בבית-המלון כשהייתי עכשיו בכנס לשכת עורכי-הדין, תחת המזרקה היפה של המלון, שאפילו בתל-אביב לא רואים – איך אנשים באים, רבי המדינה, שרים, חברי כנסת, פקידים בכירים, עומדים עם הילד הקטן שלהם, התינוק, ורואים את המרחב העשיר הזה, שנראה כמו אירופה העשירה או ארצות-הברית העשירה, ולא יודעים שמעבר לרחוב – את זה הם לא יודעים – מעבר לרחוב יש עיר קשה מבחינת האחזקה שלה, עיר קשה מבחינת התושבים, עיר קשה, ואני לא הולך לפרט, אני לא רוצה לקחת מהזמן; עיר שצריך לדעת להתמודד אתה ולהתייחס אליה כמו שמתייחסים לעיר הדרומית ביותר במדינת ישראל, שנמצאת שם ליד עקבה; עיר שחיים בה תושבים, תושבים שזקוקים לעיר מתפתחת ועיר שבאמת יש לה כל השירותים הנצרכים. אבל, אדוני היושב-ראש, אני לא יכול – ואני באמת לא רוצה, לא רוצה לדבר סתם, כי אני אוהב יותר מעשים מאשר דיבורים. אמר לי מאיר יצחק הלוי: יש יום אילת בכנסת. אמרתי לו: בסדר. אני יושב-ראש ועדת הכספים, אני מביא את החלת הרציפות על החוק של כמה חברי כנסת כדי להחזיר את ההטבות לתושבי אילת – בכל זאת, זו עיר רחוקה, זו עיר שמגיע לה. וראש העיר דיבר בוועדה, ודיבר מאוד יפה, אני חייב לומר. ותוך כדי דבריו אני מקבל טלפון מהעוזר שלי, הוא אומר לי: ועדת השרים לחקיקה מתנגדת להחלת הרציפות על החוק של אילת – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> יישר כוח על ההצבעה שלך היום. <משה גפני (יהדות התורה):> הפסקתי את הנאום שלו – הפסקתי את הנאום שלו – והבאתי להצבעה את הרציפות. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> כל הכבוד. <משה גפני (יהדות התורה):> וראה זה פלא, שכל חברי הוועדה, מהקואליציה ומהאופוזיציה, הצביעו בעד. אז מה שווה, אדוני ראש העיר – אני לא יודע אם אתה מתכוון ללכת לכנסת; לא יודע. אבל מה שווים כל הנאומים אם לא מצביעים בעד? מה שווה שיושבת ועדת שרים, ועם אלף ואחד תירוצים שאנחנו נמצאים בתוך נושא מרכזי של אזורי עדיפות והטבות – בסדר. מה מבקשים? רציפות. עומדים להביא את המפה של אזורי העדיפות. עומדים להביא את המפה של ההטבות במס. אגב, במפה של ההטבות במס אילת לא תהיה. היא תהיה בתחתית המדרג. שלא תהיה אי-הבנה. לא נאומים אנחנו צריכים פה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> מעשים ולא דיבורים. <משה גפני (יהדות התורה):> כן. אנחנו צריכים מעשים, לא דיבורים. אני, באמת, זה די הרגיז אותי. כי אם החליטו – אפשר לא להחליט על יום אילת בכנסת. אבל אם החליטו על יום אילת בכנסת, ועדת שרים לחקיקה היתה צריכה לתמוך, ולהגיד לי: תשמע, אל תביא את זה לקריאה שנייה ושלישית עד שלא נמצה את הדיון. אבל לפחות סמלית, להצביע בעד. אני – או יותר נכון ככה: חברי, כל חברי בוועדת הכספים, מכל הסיעות, ואני הקטן, הצבענו בעד. ונמשיך ככה. חזקו ואמצו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, לרב משה גפני. אדוני ראש העיר וחברי פמלייתו, לפני שאני חותם את הדיון, אתה יודע שאילת בגימטריה זה 441. גימטריה: אמת. "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה" – זה פסוק מתהילים. אני מאחל לך, בשם הכנסת, ולכל תושבי העיר אילת: עלו והצליחו. אני חותם את הדיון בנושא אילת. <הודעת ועדת הכלכלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק > [כ/129; "דברי הכנסת" ה-17, מושב שלישי, חוב' כ"ד, עמ' 16024.] <היו"ר יצחק וקנין:> אני ממשיך, רבותי, בסדר-היום. הודעת ועדת הכלכלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 39) (שירותי מסרון), התשס"ח–2007. ימסור את ההודעה יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, תודה. הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 39) (שירותי מסרון) – אס.אם.אס למי שיודע; אדוני היושב-ראש, אנחנו משתמשים, לדאבון הלב, בשפה האנגלית בעניין הזה. הצעת חוק זו, שיזמו בכנסת השבע-עשרה חברי הכנסת אפללו וכחלון, התקבלה בקריאה הראשונה ב-18 במרס 2008. בהתאם להוראות חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, החליטה ועדת הכלכלה ב-22 בפברואר, 2010 כמובן, כי ברצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק האמורה, לאחר ששמו של חבר הכנסת כחלון, שמונה לשר, נמחק מהצעת החוק, ואילו שמו של חבר הכנסת אלי אפללו, ששמו נמחק בכנסת השבע-עשרה מהצעת החוק עקב כהונתו כשר, הוחזר בכנסת הנוכחית. אתה הבנת את זה, אדוני היושב-ראש? <היו"ר יצחק וקנין:> ודאי. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> זה דבר שהוא בהחלט לא דבר של מה בכך. <היו"ר יצחק וקנין:> בטח שבוודאי. בוודאי שבטח. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> כעת מתבקשת הכנסת להחליט על החלת רציפות. בהתאם להצעת החוק, בעל רשיון לשירותי טלפון נייח או נייד יחויב לאפשר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> האמת, אדוני היושב-ראש, כתוב שמה: הבנת את זה, מר ברוך? <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> בדיוק. אתה הבנת את זה, ברוך? נאמר. אתה יודע איפה. אוקיי, מצוין. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר:> אני לא יודע לשלוח, אבל יודע רק לקרוא. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אה. אתה יודע רק לקרוא. נו, מצוין. הנה, שר התעשייה, המסחר והתעסוקה יודע רק לקרוא. טוב, גילינו משהו עכשיו. תודה לך. מצוין. זה מספיק, דרך אגב. אבל אני גם יודע להעביר, אז אנחנו... ובכן, בהתאם להצעת החוק, בעל רשיון לשירותי טלפון נייח או נייד יחויב לאפשר, לבקשת מנוי, חסימה של שירותי מסרון – אס.אם.אס, וזאת בלי לגבות תשלום בשל כך. עוד מוצע לקבוע, כי אם נשלח מסרון למנוי שביקש חסימת השירות כאמור, תימסר לשולח המסרון הודעה בדבר כישלון העברת המסרון. שר התקשורת יהיה מוסמך לקבוע בתקנות את זהות בעל הרשיון שעליו תוטל החובה למסור הודעה זו לשולח המסרון, וכן את דרך מסירת ההודעה. מאחר שהממשלה הביעה תמיכתה בהחלת רציפות על הצעת חוק זו ולא הוגשה לכך כל התנגדות, מתבקשת הכנסת לאשר את החלת דין הרציפות על הצעת החוק. תודה. זו הודעה. עדיין אין הצבעה. הצבעה בעוד שבועיים. <היו"ר יצחק וקנין:> הצבעה בעוד שבועיים, רבותי. ברגע שלא יהיו ערעורים, תהיה הצבעה בעוד שבועיים. תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> יפה. אני צריך להישאר פה. אתה רוצה שאני ארד ואעלה? <היו"ר יצחק וקנין:> לא. מבחינתי, אתה יכול להישאר. <הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 3), התש"ע–2010> [מס' מ/450; "דברי הכנסת", חוב' ב', עמ' 4686; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום, רבותי: הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 3), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס. בבקשה. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת החוק לתיקון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, יש יותר מדי רעש באולם. אני מבקש מאותם חברי כנסת שעומדים ומדברים: שבו ותדברו בשקט. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת החוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 3), התש"ע–2010. מדובר בהצעת חוק ממשלתית שעברה בקריאה ראשונה ב-19 באוקטובר 2009. הצעת החוק כוללת תיקון לסעיף 18 לפקודת הסטטיסטיקה, התשל"ב–1972, שמהותו החלת סייגים לחובת שמירת הסודיות החלה על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנוגע לנתונים המועברים אליה מכוח פקודה זו. סעיף 17 לפקודה מחיל על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חובה לשמירה על סודיות חלק מהנתונים המועברים אליה מכוח הפקודה, ואוסר עליה לפרסם ידיעות מסוימות, אם אופן פרסומן מאפשר לזהות למי הן נוגעות. איסור כאמור מקשה על יכולתה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפרסם נתונים סטטיסטיים, כספיים וכמותיים על ענפים שונים במשק, אם כתוצאה מהפרסום ייחשפו פרטים על חברות פרטיות המתחרות בענפי כלכלה שבהם קיימת ריכוזיות, כדוגמת ענף זיקוק הנפט והדלק הגרעיני. כלומר, במקרים שבהם נשלט ענף כלכלי על-ידי מונופול או על-ידי חברה אחת או שתיים, או כמה חברות שרק חלק מהן נסחרות בבורסה, נמנעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלפרסם נתונים על חברות אלה, שמא ניתן יהיה לשייכם לחברה זו או אחרת. עניינו של התיקון המוצע הוא ביצירת מנגנון למתן היתר לפרסום נתונים לגבי ענפי כלכלה שבהם קיימת ריכוזיות שפרסום נתונים לגביהם חיוני לאינטרס הציבורי, על אף קיומה של אפשרות לשייכם לחברה פרטית מסוימת. אדוני היושב-ראש, ההצעה הזאת היא בהחלט מאוד מרתקת, אבל אני, ברשותך, אפסח כאן, כדי להגיע – מכיוון שאין הסתייגויות, אז אולי כדאי להצביע בעדה, פשוט, בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. <היו"ר יצחק וקנין:> כן. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אגב, רק לסבר את אוזנם של חברי הכנסת, הצעת החוק מהווה נדבך חשוב בקידומם של אינטרסים לאומיים, הן בתחומי מדינת ישראל והן מחוצה לה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה אופיר אקוניס. רבותי, להצעת חוק זו אין הסתייגויות. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 3), התש"ע–2010 – קריאה שנייה, רבותי. מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 3 בעד סעיפים 1–4 – 24 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–4 נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> 24 בעד, אין מתנגדים, רבותי, אין נמנעים. אנחנו עוברים, רבותי – אדוני יושב-ראש הוועדה, אני עובר לקריאה שלישית. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> כן. <היו"ר יצחק וקנין:> התוצאה – 24, אמרתי. 24 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. קריאה שלישית, רבותי. מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 4 בעד החוק – 23 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 3), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 23 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה. <הצעת חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010> [מס' מ/436; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ד, עמ' 1974; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, תודה. אני מתכבד להביא בפני הכנסת את הצעת חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010, לקריאה השנייה והשלישית. הצעת חוק זו נדונה בכנסת בקריאה ראשונה כחלק מחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), פוצלה ממנו והועברה לדיון בוועדת הכלכלה. במדינת ישראל יש יחידות דיור רבות אשר טרם נרשמו על שם בעליהן במרשם המקרקעין, רבות מהן שייכות למדינה. מצב זה מקשה מאוד על היכולת לסחור ביחידות דיור אלו ולהעביר את הזכויות בהן, ועל כן פוגע ביכולת לפתח ולייעל את שוק המקרקעין ופוגע במשק כולו. העברת הזכויות בנכסי המדינה על שם המשתכנים נתקלה בכמה קשיים, ובהם הצורך לקבל אישורים מרשות מקרקעי ישראל, ולעתים אף מהחברה המשכנת. קושי נוסף ברישום הזכויות התעורר במקרים לא מעטים שבהם לא היתה התאמה בין התשריטים לבין התוכניות של השיכונים הציבוריים, והיה צורך להתאים ביניהם ולמעשה לעבור מחדש הליך תכנוני על כל הנובע מכך. כדי להקל על הליכי הרישום ולצמצם את לוחות הזמנים להשלמתו בכל הנוגע לנכסי המדינה נקבע בחוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה), התשכ"ד–1964, הליך המאפשר את האצת רישומם של מקרקעין ובניינים שהוקמו על-ידי המדינה, מטעמה או ביוזמתה. בחוק רישום שיכונים ציבוריים נקבעה, במסגרת משרד השיכון, ועדת תיאום שחברים בה נציגי ממשלה והרשות המקומית, והוענקה לה הסמכות לאשר תשריטים לצורכי רישום לפי תוכניות שאושרו עד שנת 1998. בפועל יצר המנגנון קושי וכשלים מול מערכת התכנון המוסדית. לפיכך, מוצע להמשיך ולקדם את ההליך שעמד בבסיסו של חוק רישום שיכונים ציבוריים, אך להעבירו למנגנון אשר יקבל מענה במסגרת חוק התכנון והבנייה. אדוני היושב-ראש, בחלקה הראשון של הצעת החוק מוצע לתקן את חוק רישום שיכונים ציבוריים באופן שבו מקרקעין יאושרו כשיכון ציבורי אם הוקמו עליהם בניינים בידי המדינה או מטעמה או שנרכשו בידי המדינה ונכללו בתוכנית שאושרה עד ליום 31 בדצמבר 2009. במסגרת הצעת החוק מוצע לבטל את רוב ההסדרים הקיימים כיום בחוק רישום שיכונים ציבוריים, לרבות את ועדת התיאום, ולהשאיר רק כמה הוראות הנוגעות לרישום הערות ולראיות. בחלקה השני, אדוני היושב-ראש, מוצע לתקן את חוק התכנון והבנייה ולהקים בכל מחוז ועדת משנה לעניין תוכניות לשיכונים ציבוריים, אשר תוסמך לאשר תוכניות ותשריטים לצורכי רישום מקרקעין שאושרו כשיכון ציבורי בידי שר הבינוי והשיכון. חברי הוועדה ימונו מבין חברי הוועדה המחוזית ויהיו נתונות לה כל הסמכויות של ועדה מחוזית ושל ועדה מקומית הדרושות לאישור תוכניות שיכונים ציבוריים או אישור תשריטי חלוקה. עוד מוצע לקבוע מנגנון אשר ימנע סתירה בין תוכניות לשיכון ציבורי לתוכניות אחרות אשר חלות על אותו שטח תכנוני, ולקבוע הוראות מעבר לגבי תוכניות שיכון ציבורי שאושרו לפני תחילת החוק המוצע. להצעת החוק הוגשה הסתייגות אחת, המבקשת למחוק את סעיף 4 להצעת החוק. בסעיף מוצע לבטל את סעיף 7(א) לחוק רישום שיכונים ציבוריים. סעיף 4 האמור הוסף לבקשת הממשלה במהלך הדיונים בהצעת החוק, אך לאחר בירור עלה כי בקשה זו בטעות יסודה, היות שיש להשאיר את סעיף 7(א) על כנו. לפיכך אבקש כי הכנסת תקבל את ההסתייגות ותאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. תודה רבה. לקבל את ההסתייגות, ואחר כך להצביע על שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס. רבותי, אם כן, להצעת חוק זו יש הסתייגות אחת בלבד, של חבר הכנסת כרמל שאמה. אנחנו נצביע על כל הסעיפים כדי לאשר אותם, מאחר שיש הסתייגות. אני מתחיל. <כרמל שאמה (הליכוד):> אני מבקש להציג. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה רוצה לנמק? בבקשה. יש לך רשות לנמק את ההסתייגות. חמש דקות לרשותך. <כרמל שאמה (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברים, כנסת נכבדה, כמי שניהל את הדיונים בהצעת החוק הזאת בוועדת הכלכלה, הוצגה בפני הסכמה של משרדי האוצר, השיכון והבינוי והפנים לפטור את העברת הנכסים מהדרישה להציג אישורי תשלום מס; הכוונה למס שבח, מס רכישה, היטל השבחה. הצעת הממשלה לפטור את ההעברה הזאת מתשלומי מס נראתה בעיני "חשודה", כי היא פוגעת בעצם באינטרס של המדינה, בקופה הציבורית, בקופה העירונית. על כן נאלצתי, אף-על-פי שהייתי היחיד בדיון, להגיש הצעה אחרת, להפיל אותה בעצמי ושתישאר כהסתייגות עד שהממשלה תגבש עמדה סופית בעניין. הממשלה אכן בדקה את עצמה שנית והחליטה שיש ממש בהסתייגות ושהמצב הנכון והראוי הוא שהסעיף לא יימחק וייוותר, וגם להעברה של השיכונים הציבוריים עדיין תידרש הצגת אישורי מס, כנדרש בכל העברה אחרת, אחרת יהיו כאלה שיוכלו לנצל פתח זה להתחמקות מתשלום חובה כזה או אחר. לכן, אדוני היושב-ראש, זו אומנם הסתייגות פרטית שלי, אבל היא זוכה לתמיכת הקואליציה והממשלה. האוצר הודה לוועדה – התקשר יומיים אחרי זה והודה לוועדה שהצילה אותו ממבוכה לא קלה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת כרמל שאמה. חברי חברי הכנסת, אם כך, אנחנו עוברים להצבעה על החוק. מי שרוצה להשתתף בהצבעה, נא לשבת במקומו. כמובן, הצעת חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010. אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על סעיפים 1–3, כמובן אין הסתייגויות, בהתאם להצעת הוועדה. מי שבעד – יצביע או יביע מה שהוא רוצה. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 5 בעד סעיפים 1–3 – 28 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 28, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שסעיפים 1–3, בהתאם להצעת הוועדה, עברו בקריאה שנייה. לסעיף 4 יש לנו הסתייגות של חבר הכנסת כרמל שאמה. אנחנו מצביעים על ההסתייגות. הצבעה מס' 6 בעד ההסתייגות – 27 נגד – אין נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת כרמל שאמה לסעיף 4 נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד ההסתייגות – 27, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שההסתייגות של חבר הכנסת שאמה לסעיף 4 התקבלה. עכשיו אנחנו נצביע על סעיף 4, כולל ההסתייגות. <כרמל שאמה (הליכוד):> אבל אני מוחק אותו. <היו"ר מגלי והבה:> אז אין סעיף 4. תודה לאלה שהפנו את תשומת הלב של היושב-ראש. אנחנו, אם כך, מצביעים על סעיפים 5–7, בהתאם להצעת הוועדה. הצבעה מס' 7 בעד סעיפים 5–7 – 22 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 5–7 נתקבלו. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 22, אין נמנעים ואין מתנגדים. אם כך, אני קובע שסעיפים 5–7 עברו. אם כן, אנחנו מבקשים שיתוקנו מספרי הסעיפים בהצעת החוק בהתאם, כיוון שסעיף 4 נמחק. אנחנו קובעים שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אדוני היושב-ראש מרשה לנו להצביע בקריאה שלישית? <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> כן. <היו"ר מגלי והבה:> אז אנחנו עוברים, חברי חברי הכנסת, להצבעה בקריאה שלישית על הצעת החוק. הצבעה מס' 8 בעד החוק – 28 נגד – אין נמנעים – אין חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 28, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010, עברה. <הצעת חוק לתיקון פקודת הרופאים (מס' 10), התש"ע–2010> [מס' כ/304; "דברי הכנסת", חוב' י"ט, עמ' 8134; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת הרופאים (מס' 10), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. אני מזמין את יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ, להציג את החוק. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפניכם לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק לתיקון פקודת הרופאים (מס' 10), התש"ע–2010, שהציע חבר הכנסת אריה אלדד. בסעיף 4(א) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976, מנויים התנאים הנדרשים לקבלת רשיון לעסוק ברפואה, וידע בסיסי בשפה העברית אינו כלול בתנאים אלו. בפועל, מי שלמד רפואה בישראל וכן מי שלמד רפואה מחוץ לישראל ולא עסק ברפואה באותה מדינה, נדרש לסיים את תקופת הסטאז' בבית-חולים בישראל כתנאי לקבלת רשיון לעסוק ברפואה, ורוכש בדרך זאת ידיעה בסיסית של השפה העברית. לעומת זאת, רופאים שלמדו רפואה מחוץ לישראל ועסקו ברפואה באותה מדינה, יכולים לקבל רשיון לעסוק ברפואה מבלי לדעת את השפה העברית. לכן יש במערכת הרפואה בישראל רופאים שאינם בעלי ידע כלשהו בשפה העברית, דבר העשוי לפגוע בתקשורת עם המטופלים ובתקשורת עם אנשי הצוות האחרים, דבר העשוי לפגוע בטיפול הרפואי. הצעת החוק המונחת בפניכם נועדה לקבוע כי אחד מהתנאים לקבלת רשיון לעסוק ברפואה בישראל הוא ידע בסיסי בשפה העברית, וזאת על מנת להבטיח תקשורת טובה יותר בין רופא למטופליו, לשפר ולייעל את הטיפול הרפואי הניתן למטופלים בישראל. ברצוני להודות לצוות הוועדה על עבודתם, המאפשרת לנו להביא את החוק לקריאה שנייה ושלישית. אני פונה לחברי הכנסת לאשר בקריאה שנייה ובקריאה שלישית את הצעת החוק המוגשת, ללא הסתייגויות, בנוסח שהכינה הוועדה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת כץ. חברי חברי הכנסת – אם כך, אדוני, להצביע בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק לתיקון פקודת הרופאים (מס' 10), התש"ע–2010. הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 1–2 – 23 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 23, נגד – אין, ונמנעים – אין. אם כך, אני קובע שהצעת החוק לתיקון פקודת הרופאים (מס' 10), התש"ע–2010, עברה בקריאה שנייה. אדוני היושב-ראש, מראש אמרתי שאתה מבקש. תודה, אדוני. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. הצבעה מס' 10 בעד החוק – 23 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת הרופאים (מס' 10), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 23, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק לתיקון פקודת הרופאים (מס' 10), התש"ע–2010, עברה. אני מזמין את חבר הכנסת אלדד להודות. בבקשה, אדוני. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מבקש להודות גם לצוות שלי, לנעמה כהן ולרועי וולף. להודות לכם בשם החולים, שבטיחותם השתפרה עקב שיפור היכולת לתקשר בין רופא וחולה, ובשם השפה העברית, שמעמדה כשפה הראשית בישראל התבצר מעט היום. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אלדד. <הצעת חוק זכויות החולה (תיקון מס' 4), התש"ע–2010> [מס' כ/287; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' 6038; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק זכויות החולה (תיקון מס' 4), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ, בבקשה. עשית היום יום מרתוני, אדוני היושב-ראש. <גדעון עזרא (קדימה):> לא הולכים לפי הסדר? <היו"ר מגלי והבה:> לאלה ששאלו, יש שתי הצעות שהחליטו להוריד אותן מסדר-היום. <גדעון עזרא (קדימה):> למה לא מודיעים על זה? <היו"ר מגלי והבה:> אדוני, אני מקבל – אדוני היושב-ראש רשאי להמשיך, תיכף נברר את הנקודה במזכירות. <שי חרמש (קדימה):> פקודת העיריות זה דוד אזולאי. רגע, סעיף 7 יורד? <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת שי חרמש, חבר הכנסת עזרא וגם חבר הכנסת אורון, 7 ו-8, יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה ביקש להוריד את שתי הצעות החוק ולא להעלות אותן היום. אם יש לכם עוד השגות, אפשר לפנות למזכירות. בבקשה, אדוני יושב-ראש הוועדה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק זכויות החולה (תיקון מס' 4), התש"ע–2010, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. את הצעת החוק יזם וקידם חבר הכנסת חיים אורון. סעיף 4 לחוק זכויות החולה אוסר על מטפל או מוסד רפואי להפלות בין מטופלים מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית או מטעם אחר כיוצא באלו. לפיכך, רשימת הטעמים שהאפליה שלהם אסורה אינה רשימה סגורה. הצעת החוק המונחת בפניכם מבקשת להוסיף איסור להפלות בין מטופלים גם מפאת גיל המטופל. הרקע לכך הן טענות רבות שנשמעות כי חולים קשישים מופלים לרעה במערכת הרפואה ללא כל נימוק רפואי. הצעת החוק מבקשת לבער אפליה זאת. עם זאת, מאחר שגילו של אדם, צעיר או מבוגר, עשוי להיות במקרים מסוימים רלוונטי לשיקולים הרפואיים, לרבות לעניין סיכוי הצלחת הטיפול הרפואי או סיכויי ההחלמה, מוצע לאסור על ההבחנה בין המטופלים למעט אם היא נדרשת משיקולים רפואיים. כך, כאשר יסוד הגיל הוא רלוונטי משיקולים רפואיים הוא יובא בחשבון, אך כשאינו רלוונטי אסור שישמש בסיס להבחנה בין המטופלים. יצוין כי ציון הרלוונטיות של שיקולים רפואיים דווקא בהקשר של הבחנה מטעמי גיל אינו מוציא את האפשרות כי שיקול רפואי יהווה טעם להבחנה, למשל, מטעמים של מין, בשל הבדל בטיפול הרפואי הנדרש לנשים ולגברים. כמובן, אם השיקול הרפואי הוא מכריע, ההבחנה לא תיחשב לאפליה. קביעת איסור האפליה מטעמי גיל בחקיקה תאפשר למטופלים לעמוד על קיום זכויותיהם ולמנוע אפלייתם, ואולם בשלב זה לא יחולו על איסור האפליה בשל גיל אמצעים של אחריות בנזיקין ושל עוולה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א–2000, או של אחריות פלילית. ברצוני להודות לצוות הוועדה על עבודתם, המאפשרת לי להביא את הצעת החוק לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. אני פונה לחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק המוגשת ללא הסתייגויות בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח שהכינה הוועדה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת חיים כץ. להצעת החוק היתה לנו הסתייגות של חבר הכנסת אריה אלדד לסעיף 2, והוא ביקש להוריד את זה. אם כך, חברי חברי הכנסת, אין כרגע הסתייגויות לחוק הזה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה, כמובן בהתאם להצעת הוועדה. הצבעה מס' 11 בעד סעיפים 1–2 – 14 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 14, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק זכויות החולה (תיקון מס' 4), התש"ע–2010, עברה בקריאה שנייה. אדוני היושב-ראש, מרשה להצביע בקריאה שלישית? אנחנו עוברים להצבעה לקריאה שלישית. הצבעה מס' 12 בעד החוק – 17 נגד – אין נמנעים – אין חוק זכויות החולה (תיקון מס' 4), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 17, נגד – אין, ונמנעים – אין. אם כך, אני קובע שהצעת החוק זכויות החולה (תיקון מס' 4), התש"ע–2010, עברה. אם כך, אני מזמין את אחד מיוזמי החוק, חבר הכנסת חיים אורון, להודות ולדבר על החוק. <חיים אורון (מרצ):> אני רוצה להודות לצוות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; ליושב-ראש הוועדה – אני מודה לך, חיים – ליושב-ראש הוועדה, שביעילות ובקצב מהיר גרם לכך שהצעת החוק תבשיל מקריאה טרומית עד האישור עכשיו, בקריאה שנייה ושלישית. אני חושב שהצעת החוק הזאת מגדילה, כפי שאמר יושב-ראש הוועדה, את המעטפת שמבטיחה שהטיפול הרפואי יינתן במידה רבה של שוויון ושל אחידות כלפי כל הציבור, והנימוקים של העדפה של קבוצה על קבוצה לא יהיו נימוקים שקשורים בקבוצה, בטיבה, בגילה, במינה, אלא נימוקים רפואיים בלבד. אני מקווה שבכך התקדמנו צעד נוסף. תודה רבה לכולנו. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת חיים אורון, גם על הצעת החוק וגם על הברכות. <החלטת ועדת המדע והטכנולוגיה בדבר תיקון טעות בחוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע–2009> [נספחות.] <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: החלטת ועדת המדע והטכנולוגיה בדבר תיקון טעות בחוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע–2009. יציג את ההחלטה יושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה, חבר הכנסת מאיר שטרית. הוא כבר על הבמה. הבמה שלך, אדוני. <מאיר שטרית (יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה):> אדוני היושב-ראש, נפלה טעות סופר בניסוח החוק – חוק מאגר ביומטרי. פנה אלי יושב-ראש הכנסת, בצדק, בכתב, וביקש לתקן את טעות הסופר, ואני מבקש בזאת מהכנסת לאשר את התיקונים כפי שאושרו בוועדה המשותפת לוועדת המדע והטכנולוגיה וועדת הפנים של הכנסת. הטעויות הן שתיים: בחוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ביומטריים ומאגר מידע, בסעיף 13(ב), צריך להוסיף אחרי המלה "סעיף" את המלה "קטן". שכחו לכתוב "סעיף קטן". כתוב רק "סעיף" במקום "סעיף קטן". תיקון שני: בסעיף 33, סעיף קטן (ד), שתחילתו במלים "הממונה על הפרטיות", צריך להיות מסומן "(ה)" ולא "(ד)", מכיוון שאז מופיעים שני סעיפים (ד). אלה בעצם התיקונים הטכניים. תחילתו של התיקון ביום התחילה כאמור בסעיף 40 לחוק, לפי העניין. הוועדה, כאמור, אדוני היושב-ראש, התכנסה ב-15 בפברואר ואישרה – הוועדה המשותפת אישרה את התיקון, ואני מבקש מהכנסת לאשר את ההחלטה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה ליושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 13 בעד ההחלטה – 11 נגד – אין נמנעים – אין ההחלטה בדבר תיקון טעות בחוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע–2009, נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> 11 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כך, אני קובע שהתיקונים לחוק שהציג יושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה – אנחנו מדברים על חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע–2009 – אכן, אדוני היושב-ראש, התיקונים אושרו. <הצעת חוק החוזים האחידים (תיקון מס' 3) (חובת ציון אישור ותנאים מהותיים), התש"ע–2010> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/310).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק החוזים האחידים (תיקון מס' 3) (חובת ציון אישור ותנאים מהותיים), התש"ע–2010, של חברת הכנסת פניה קירשנבאום – קריאה ראשונה. בבקשה, גברתי, תציגי לנו את הצעת החוק לקריאה ראשונה. אני מניח שיש רשימת דוברים. מי שעוד לא נרשם ורוצה להירשם – כי בעוד כמה זמן אנחנו סוגרים את הרשימות. בבקשה. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, כצרכנים אנחנו נתקלים בחוזים אחידים מדי יום – ברכישות הקטנות וברכישות הגדולות. בבנק, כשחותמים על המשכנתה, כשקונים דירה, ואפילו כשקונים מכשיר טלפון סלולרי. החוזה האחיד הוא מסמך משפטי שבו מפורטות זכויותינו וחובותינו ברכישה. הבעיה בחוזה האחיד היא שהוא מנוסח בלעדית על-ידי בית-העסק, ומתאים לאינטרסים שלו בלבד. לנו, הצרכנים, אין כלל אפשרות למשא-ומתן, למיקוח; וזו רק בעיה קטנה. הבעיה האמיתית היא שברוב המקרים אין לצרכנים מושג על מה הם חותמים, וזו לא אשמתם. החוזים האחידים מנוסחים בשפה משפטית ומקצועית שאינה מאפשרת לקונה ממוצע להבין את החוזה, גם אם הוא אינו מתעצל ומנסה. חוזים אחידים מכילים עשרות עמודים בכתב צפוף וקטן. בין הסעיפים מתחבאים תנאים חשובים ומהותיים. הפתרון החקיקתי לבעיית החוזים האחידים היה הקמה של בית-דין לחוזים שתפקידו לאתר בחוזים אלה סעיפים מקפחים, כאלה שמפלים את הלקוח, ולבטל אותם. הבעיה היתה ונותרה העובדה שההגשה של החוזים לבית-הדין היא בשיקול דעתו של העסק. אין היום חובת הגשה של החוזים לבית-הדין. אין ספק ששום בית-עסק לא יטרח להגיש חוזה אחיד לבית-הדין העלול לבטל סעיפים של החוזה. והתוצאה של הבעייתיות הזאת היא שבית-הדין נותר מיותם וללא שיניים. הצעת החוק המונחת לפניכם מנסה להתמודד עם בעיה זו וליצור תמריץ לעסקים להגיש את החוזה לבית-הדין. הצעת החוק מבקשת לציין בראשית החוזה אם עבר אישור של בית-הדין לחוזים אחידים או לא. מעבר לתמריץ הברור לעסקים, ציון שכזה יעלה את המודעות הציבורית לתפקידו של בית-הדין. בנוסף מבקשת הצעת החוק לשלוף את הסעיפים המהותיים המתחבאים לאורך החוזה העמוס. הצעת החוק תחייב את העסקים לציין בראשית העמוד, במובלט ובשפה ברורה, את הסעיפים המהותיים של החוזה, כמו תעריפים, תנאי ביטול העסקה או מנגנון העלאת המחיר. בדקנו כמה חוזים אחידים של החברות הגדולות במשק. בחוזים האחידים של החברות הסלולריות, לדוגמה, יש בין 12 ל-15 עמודים צפופים ועמוסים במלל. בין התנאים החשובים שמצאנו בין השורות היו למשל עמלות היציאה – על הפרת החוזה – היכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים במצטבר. מצאנו גם כי החברה רשאית להעלות את תעריפי המסלול מעת לעת ללא כל הודעה מוקדמת. מובן שנזקקנו לשירותי עורך-דין על מנת לאתר את הסעיפים הבעייתיים. לצרכן הקטן אין סיכוי אמיתי להבין. כפי שציינתי, סעיפים אלה בחוזים האחידים אינם נתונים למשא-ומתן. בעל העסק הוא המנסח הבלעדי שלהם, והם מייצגים אך ורק את האינטרסים שלו. לכן, חשוב שהצרכן ידע אותם, יבין אותם לכל הפחות ולא יגלה אותם לראשונה ברגע שיש לו בעיה עם בית-העסק. הצעת החוק שאני מבקשת מכם לאשר היום בקריאה ראשונה היא בגדר מהפכה אמיתית בתרבות הצרכנית הישראלית. זהו צעד חשוב לשקיפות והוגנות ביחסינו הצרכניים עם העסקים, כחלק מהמאבק להעצמת הצרכן בבואו להתמודד עם בתי-העסק. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת פניה קירשנבאום. שני חברי כנסת נרשמו להתדיין על החוק. חבר הכנסת רוברט אילטוב – מוותר. חבר הכנסת אורי אריאל – לא נמצא כאן. לכן, אנחנו נעבור להצבעה. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק החוזים האחידים (תיקון מס' 3) (חובת ציון אישור ותנאים מהותיים), התש"ע–2010, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 10, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק החוזים האחידים (תיקון מס' 3) (חובת ציון אישור ותנאים מהותיים), התש"ע–2010, עברה בקריאה ראשונה ותעבור להכנתה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 93) (הוראות לעניין הוועדה המחוזית), התש"ע–2010> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/310).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 93) (הוראות לעניין הוועדה המחוזית), התש"ע–2010, של חברי הכנסת מאיר שטרית, רוברט אילטוב ופניה קירשנבאום – קריאה ראשונה. יציג את החוק חבר הכנסת רוברט אילטוב, בבקשה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, כבוד חברי הכנסת, הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 93) (הוראות לעניין הוועדה המחוזית) שלי ושל פניה קירשנבאום מדברת על שני דברים עיקריים וחשובים לפי דעתנו, ויש עוד הצעת חוק של מאיר שטרית שמדברת רק על נושא אחד, ותיכף אפרט. קודם כול, אנחנו מבקשים להפריד בין תפקידו של הממונה על המחוז בוועדת התכנון והבנייה ליושב-ראש הוועדה לתכנון ובנייה, כך שהממונה לא יהיה יושב-ראש הוועדה, מאחר שלממונה יש הרבה מאוד נושאים נוספים, כמו נושאים מוניציפליים במחוז, שבהם הוא צריך לעסוק. בנושא הזה חייבת להיות, לדעתנו, הפרדה, מאחר שעומס העבודה בנושא המוניציפלי הוא רב והעומס בוועדה המחוזית הוא אף רב יותר. לכן, ההתמקדות של אנשי מקצוע בנושא הזה צריכה להיות של כל בן-אדם בנפרד. לכן אנחנו מבקשים להפריד בין התפקידים האלה. בנושא נוסף – פה בעצם צורפו שתי הצעות לגבי מתכנן המחוז, ושם אנחנו מבקשים שלמתכנן המחוז יהיה תפקיד מייעץ לוועדה, שהוא יבחן את כל הדברים המקצועיים בוועדה, ייעץ לחברי הוועדה, ליושב-ראש הוועדה, אך לא תהיה לו זכות הצבעה בוועדה. יחד עם זאת, כדי לאזן את הנושא המקצועי הצענו כבר בהכנה לקריאה ראשונה שחבר נוסף שימונה לוועדה במקום הממונה על המחוז יהיה איש מקצוע או אדריכל או מהנדס שהוא בעצם מתכנן מוכר, ולכך נסמיך את השר, בהתייעצות עם שר המשפטים – שר הפנים בהתייעצות עם שר המשפטים – בעצם לקבוע את התנאים ואת הדברים הדרושים למינוי האדם לתפקיד. זו בעצם הצעת החוק. אנחנו מעריכים שהצעת החוק תשפר ותייעל את עבודת הוועדות המחוזיות ותפתור את הפקק שיש שם עם מאות אם לא אלפים של תיקים תקועים, וכך בעצם ניתן למצוא את הפתרון. אני רוצה להגיד שהצעת החוק מתואמת עם הממשלה, עם שר הפנים. התיאומים הבאים, לקראת קריאה שנייה ושלישית, ייעשו בהתאם. אנחנו מעריכים שתוך זמן קצר ההצעה הזו תוצבע גם בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו”ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת רוברט אילטוב. נרשמו חברי כנסת, אבל היחידי שידבר כאן – אני אקריא לפרוטוקול: חברת הכנסת פניה קירשנבאום – מוותרת, חבר הכנסת אורי אריאל – לא נמצא כאן. אני מזמין את חבר הכנסת חיים אורון, שכן נמצא כאן, ולאחר מכן נעבור להצבעה. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, נאמר שהחוק מתואם עם הממשלה. לחוק יש שתי גרסאות – איזו מתואמת עם הממשלה? האחת או השנייה? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <חיים אורון (מרצ):> לא, אני יודע לקרוא בעצמי. אני מבין שהיא לא מתואמת עם הממשלה, כי אם היא היתה מתואמת עם הממשלה היתה גרסה אחת. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <חיים אורון (מרצ):> הממשלה, יש לה עמדה; זה בסדר גמור, אני מבין שלממשלה יש עמדה. יש עוד 20–30 ג'ובים, אפשר לבחור אותם, הממשלה בעד. זה מתאים לגמרי. אבל איפה ההיגיון ואיפה השכל, חברי הכנסת והשרים שיושבים פה? הממונה על המחוז זה כזה תפקיד לא חשוב, אין לו משמעות בראייה כולה? אגב, בחוק לא כתוב שהשר ימנה אדריכל או מתכנן כמחליף של הממונה על המחוז. הוא ימנה את מי שהוא רוצה. אני אביא לך את הרשימה את מי ימנו. הוא לא צריך להיות אף אחד – הוא יכול למנות את מי שהוא רוצה בתור יושב-ראש ועדת תכנון מחוזית. עכשיו, שמים וארץ וסגירת מרפסות. אני מבין שעוד מעט יבוא לפה חוק תכנון ובנייה מאוד רציני. אז תחכו, תתאפקו עוד רגע אחד. יבוא חוק רציני, יכול להיות שבחוק הרציני יתברר, אחרי שיעבירו מהמחוזית למקומית, שבכלל לא צריך מחוזית, כי הכול יהיה במקומית. אז לאן אתם רצים בדיוק? לאן המירוץ הזה? כדי לסמן שהיתה הצעת חוק פרטית בנושאים מהסוג הזה? כשלי מסבירים כל הזמן – כי אני כמובן מהאופוזיציה, מה לעשות – שאי-אפשר לחוקק את החוק שאתה מציע כי הממשלה בעוד 90 יום, חבר הכנסת אלדד, ולפעמים גם בעוד חצי שנה, יש לה הצעת חוק. לכן תחכה. ופה מציעים שינוי בבחינת שינוי סדרי בראשית. זה לא שינוי קטן. מי שקצת מכיר את הארץ הזו, ממונה על המחוז שאחראי על הוועדה המחוזית זה לא איזה דבר לא חשוב. אבל כל המגמה שעולה מכל המערכת הזו היא הקטנת השיקולים המקצועיים ארוכי הטווח על חשבון שיקולים מאוד מזדמנים ומאוד מקומיים. גם את המתכנן שמו בצד. יקשיבו לו קשב רב, להצעותיו, אבל אין לו זכות הצבעה. זה, אגב, החלק שמוסכם על שני המציעים. על הנושא המהותי של הממונה על המחוז יש מחלוקת, אגב, כנראה לא מקרית, השר מרידור, בין שר הפנים דאז, שאמר לי הרגע שהוא חושב שזה אסון, ושר הפנים דהיום, שחושב שזה טוב, וחברי הקואליציה שמביאים הצעת חוק שמתואמת עם שר הפנים הנוכחי, וממני מבקשים עכשיו להיות ענייני לחלוטין. אז באופן ענייני לחלוטין, אדוני היושב-ראש, אני מציע לכנסת לא לקבל את הצעת החוק במתכונת הזו, ולמזער – לחכות שיובא חוק התכנון והבנייה החדש, ונתחייב כולנו שיהיה בתוכו הפרק הזה, והוא יסדיר אז את העניין. ואז נראה איך נראית הוועדה המחוזית, איך נראית הוועדה המקומית, מי עומד בראש זה ומי עומד בראש אחר, ולא התהליך הזה. אבל, חברי חברי הכנסת, אני חוזר ואומר: איזה ריח קשה, תחושה שהתכנון הוא בעיה והביורוקרטיה היא קושי; היא קושי גדול, אבל זה המקום וזו הדרך – ידידי חברי הכנסת, דווקא אלה השלושה שיושבים פה, גם על-פי השקפתם וגם על-פי עיסוקיהם הקודמים – זו הדרך שבה האינטרסים השונים של הציבור, ולפעמים יש ציבורים שונים עם אינטרסים שונים; פעם זה ירוק, ופעם זה עסקי, ופעם זה יהודי ופעם זה ערבי ופעם זה כביש, ופעם זה בית – ככה בונים מדינה. ולא מהר-מהר-מהר, כי מישהו עכשיו רוצה להוכיח שנסגור מרפסות מהר. נסגור מרפסות מהר, אבל יש סכנה גדולה שבתוך הריצה הזאת ניקלע לכמה פגמים תכנוניים מהותיים, ואחד האסונות בתחום הזה הוא שחלק מהם הם בלתי הפיכים. זה לא שאפשר לבוא בעוד עשר שנים ולהגיד: נזיז את הכביש עכשיו לפה, או נשנה את התכנון והבנייה או את הייעוד של קרקע מסוימת למטרות אחרות. לכן אני חושב שאפשר יותר לאט, לא בשתי גרסאות. אתם רוצים להביא חוק חדש? אני מניח שסיעתי תיאבק בחוק במתכונתו זו, אבל לפחות זו זירה מתאימה לבחון גם את ההצעה הזו. לכן אנחנו נצביע נגדה. <היו”ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת חיים אורון. חבר הכנסת דב חנין ביקש להתייחס להצעת החוק. בבקשה, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה. החוק שעומד בפני הכנסת הוא חוק רע. הוא פשוט חוק רע מהרבה מאוד סיבות והרבה מאוד טעמים. יש לנו מערכת תכנונית שיש בה ליקויים, יש בה פגמים, ואפשר וצריך לתקן אותה. אפשר לקצר הליכים, אפשר לייעל את הליכי הרישוי, אבל, גבירותי ורבותי, חברות וחברי הכנסת – התכנון הוא לא אויב. התכנון הוא לא אויב, המתכננים הם לא האויב, אנחנו לא רוצים לגמד אותם, לא רוצים לצמצם את יכולתם להשפיע. להיפך. אנחנו רוצים אותם, אנחנו צריכים אותם, צריכים את המערכת התכנונית. יושב בוועדה מתכנן, אחד מתוך רבים. שלא תחשבו שזה כולה ועדה של מתכננים, והפוליטיקאים ויתר האנשים נמצאים במיעוט כי כל המתכננים האלה משתלטים על הדיון. יושב שם מתכנן אחד, מתכנן המחוז, ומה לעשות, הוא לא נמצא בדעה מייעצת, הוא נמצא בדעה מלאה. יש לו גם יכולת להצביע. מה רע בזה? מה הפסול בזה? זה בדיוק מה שמאפשר למתכנן המחוז לבוא, ולא רק להיות יועץ חיצוני, לא רק להיות עוד אחד מאותם אדריכלים ואנשי מקצוע שמופיעים בפני הוועדה ומשמיעים עמדות מקצועיות, אלא לשבת שם ליד השולחן כשווה בין שווים, להגיד את עמדתו, להגיד את דעתו, ולגרום גם שדעתו תישמע ויהיה לה משקל. עכשיו באים ומנסים לצמצם את הכוח העצום הזה של המתכננים, את היכולת שלהם להצביע בישיבת הוועדה. אני אומר, אדוני היושב-ראש, בדרך כלל כשבאים לתקן משהו, צריך לראות קודם כול מה שבור, מה לא בסדר, מה באו המתקנים לתקן פה, מה כל כך לקוי במערכת שבה המתכנן יכול להצביע. אולי יביאו לנו דוגמאות כלשהן שזה גרם לשיבוש, שזה הדבר שגרם להארכת הליכים. אתה יודע, אולי בגלל ההצבעה הזאת של המתכנן, כל ההליכים נתקעים, כי המתכנן מצביע. אני לא מבין בכלל מאיפה צמחה הבעיה. לכן, אני אומר בצער, אדוני היושב-ראש, שלא כאן אני רואה את הבעיה. לא זו הבעיה של מערכת התכנון – שגם מתכנן המחוז יכול להצביע. אני רואה בעיה מכיוון אחר, מכיוון אחר לחלוטין. אני רואה בעיה של אינטרסים שמנסים להשפיע, מנסים לגרום לדברים ולקדם החלטות, ויושב לו מתכנן שנקודת הראות שלו היא מקצועית והשיקול שלו הוא מקצועי, ומציג עמדה אחרת, ומאחורי העמדה הזאת יש גם משקל – אומנם של קול אחד, אבל משקל, זו ה"רעה" שרוצים לבער. אדוני היושב-ראש, אני רואה בהצעת החוק הזאת התקפה מיותרת לחלוטין על מערכת התכנון. יש מה לתקן במערכת התכנון. בואו נתקן את מה שצריך, בואו לא נקלקל את מה שתקין, וזה מה שעושים בהצעת החוק הזאת. אבל, מעבר לכל הדברים האלה, אני מתפלא גם על היוזמים, על הבהילות שאחזה בהם. הרי עומדת בפני הכנסת הצעת חוק ענקית, מהפכנית, חוק תכנון ובנייה חדש. מה אצה הדרך כרגע לקדם, להקדים את חוק התכנון והבנייה החדש בהוראה אחת שבדחיפות מנסה להתמודד עם הבעיה הזאת של יכולתו של המתכנן להצביע? מדוע צריך להקדים את הנושא הזה ליתר הנושאים בחוק התכנון והבנייה? אדוני היושב-ראש, אני מציע לכנסת להצביע נגד החוק הזה בקריאה ראשונה. אני מציע ליוזמים של החוק הזה לקחת את הרעיון הזה ולהכניס אותו למסגרת הדיונים שיהיו בכנסת על הרפורמה בחוק התכנון והבנייה. אני מבטיח שבדיונים האלה אנחנו נשתדל להיות קשובים. אני מקווה שנצליח להיות קשובים אחד לשני, שננהל דיונים רציניים ועניינים. אבל בוודאי אסור להקדים את העגלה לסוסים, אסור לבצע מחטפים לפני החוק הזה, ובוודאי לא מחטפים כל כך בעייתיים וכל כך פסולים. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. אנחנו ממשיכים בסדר הדוברים. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. <חיים אורון (מרצ):> מי עוד? <היו"ר מגלי והבה:> אתה רוצה לעשות – – – אז נזמין אותך. <חיים אורון (מרצ):> לא, אז הוא אחרון? <היו"ר מגלי והבה:> כן, אחרון הדוברים, אלא אם מישהו ירצה. כן, אחרון הדוברים, בהחלט. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש פה משהו מאוד מעניין. כל מה שבא משר הפנים הנוכחי זה לא מקצועי, זה בלתי הגיוני, זה אסון; איזה התבטאויות אני שומע פה. ראינו את זה גם בהצעת האי-אמון של אחמד טיבי – מה הוא דיבר נגד שר הפנים, ובסוף יצא שלא מיניה ולא מקצתיה, אפילו הוא לא יודע על מה הוא מדבר. הוא האשים את שר הפנים – הוא מחפש ג'ובים. גם פה עכשיו מדברים על ג'ובים, כדי שיהיה גם מתכנן למחוז וגם יושב-ראש הוועדה המחוזית. מישהו יכול להסביר לי, כשאנחנו מדברים על מהנדס העיר – דב חנין, בבקשה, יש יושב-ראש ועדה מקומית, נכון? ויש מתכנן לעיר, בכל עיר ועיר, שזה נקרא מהנדס העיר, מה לעשות? מהנדס העיר, הוא מצביע? הוא לא מצביע. אתה מבין שהוא עובד במקרו ומסתכל על תכנון עיר, וכשהוא מתכנן עיר, בסופו של דבר הוא לא מתכנן את העיר בבת-אחת – זה שכונות, זה בניינים. אלה נקראים תוכניות עיר, כולן תוכניות עיר. אבל זה דבר שמובן מאליו שכך צריך להיות – יש יושב-ראש ויש מהנדס. מדוע עם מנהל המחוז אתה לא יכול להבין את אותו הדבר? מנהל מחוז הוא מתכנן-על, יושב-ראש יושב על כל פרט ופרט בתוכנית, על כל בניין. מה, אנחנו לא יודעים במה מנהלי המחוזים דנים? <היו"ר מגלי והבה:> מנהלי המחוזות. <נסים זאב (ש"ס):> המחוזות. במה הם דנים? הרבה פעמים גם על מרפסות, נכון, כמו שאמר חבר הכנסת ג'ומס, ויושבים בגלל שהחוק מחייב. החוק בעצם מאלץ את המתכנן להביא את זה לוועדה מקומית, ושוב לוועדה מחוזית, ושוב חוזר לוועדה מקומית, ואנחנו יודעים כמה גלגולים זה עובר, והכול נקרא מקצועי וסופר-מקצועי. לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שזה כן נכון, זה כן מקצועי שיש מתכנן מחוז ויש יושב-ראש ועדה מחוזית, והתפקידים הם בהחלט אולי קצת דומים, אבל התפקיד הרשמי של כל אחד שונה לגמרי, כי היושב-ראש דן בכל סעיף ובכל פרט ובכל תוכנית שמוגשת לפניו שמחייבת החלטה של הוועדה המחוזית, מה שאין כן מנהל מחוז – הוא מסתכל במקרו על העיר ועל תכנון העיר בגדול, וזה באמת שונה אחד מהשני. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. ניתן לך להגיע למקומך. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10 נגד – 4 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 93) (הוראות לעניין הוועדה המחוזית), התש"ע–2010, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 10, נגד – 4, נמנעים – אין. אם כך, אני קובע שהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 93) (הוראות לעניין הוועדה המחוזית), התש"ע–2010, עברה בקריאה ראשונה, ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מגלי והבה:> הודעה לסגן המזכיר, בבקשה. <סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 2), התש"ע–2010, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. מסקנות ועדות העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בנושא: שכיחות חריגה של מחלת פרקינסון בבאקה-אל-ע'רביה בשל חשיפה לחומרים מדבירים, הצעתם של חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, עפו אגבאריה ואחמד טיבי. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיונים מהירים בנושאים: מערכות התראה והנחיה במוסדות חינוך, הצעתו של חבר הכנסת דני דנון; סגירת כיתות השכלה למבוגרים בעיר רהט, הצעתה של חברת הכנסת חנין זועבי. הודעת ועדת הכספים על החלטתה בעניין החלת דין רציפות על הצעת חוק אזור סחר חופשי אילת (פטורים והנחות ממסים) (תיקון מס' 6), התשס"ח–2008. הודעה מטעם ועדת הכנסת על תיקון תקנון הכנסת – על-פי סעיף 151 לתקנון הכנסת. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לסגן המזכיר. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק> [מס' מ/289; "דברי הכנסת", הכנסת ה-17, מושב שני, חוב' כ"ה, עמ' 8406.] <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק תרומת ביציות, התשס"ו–2007. ימסור את ההודעה השר זאב בגין בשם סגן שר הבריאות. חברי בפינה השמאלית שם, אתם מפריעים. תודה. <השר זאב בנימין בגין:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע על רצונה של הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק תרומת ביציות, התשס"ו–2007. הצעת חוק זו נועדה להסדיר את ההיבטים השונים הכרוכים בשאיבה ובתרומה של ביציות ואת השימוש בביציות אלה בישראל. עיקר החוק נועד להסדיר תרומת ביציות לצורכי הולדה, אולם יש גם חריגים המאפשרים שימוש למטרת מחקר. הצעת החוק מטפלת בתהליך התרומה בשלב קבלת התרומה וייעודה, וכן בשלב שלאחר לידת הילד שנולד כתוצאה מן התרומה. אדוני היושב-ראש, התגלגלה לידי, במקרה גמור, זכות. בשתי הזדמנויות החלפתי את שר המשפטים בתפקידו בניהול ועדת השרים לחקיקה, והוועדה דנה בהצעת חוק פרטית של חברי הכנסת רחל אדטו ואריה אלדד, שניהם כידוע רופאים ידועי שם, אשר ביקשו להמריץ את הממשלה לשוב ולהגיש את הצעת החוק ולהביא אותה לידי גמר לאחר עשר שנים של טיפול. חברת הכנסת אדטו עוד עסקה בנושא זה בשלבים הראשונים של עבודת הוועדה דאז. המציעים, משנוכחו לדעת שהממשלה אכן תודיע לכנסת על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק זאת, באדיבותם הסירו את הצעתם. היא היתה מעין פיגום, ואם אנחנו ניגשים לבנייה, אז ייתכן שאפשר בלעדיו, אבל אני לא בטוח שבכל מקרה כל חבר כנסת אחר היה גם הוא נוהג באדיבות ובענייניות כזאת. סגן שר הבריאות ביקש לפני כחודשיים ארכה נוספת כדי לעסוק בעניין, לטפל בו מכל היבטיו, ואני חושב שטוב היה שהמתנו תקופה זו, ועכשיו אפשר להביא מתוך הסכמה רחבה יותר את הצעת החוק הזאת. זהו יום חשוב ומיוחד לעורכת-הדין מירה היבנר, היועצת המשפטית של משרד הבריאות. עשר שנים היא עוסקת בהתמדה, בנחישות, בחריצות, בטיפול בהצעת החוק הזאת, שכמעט הגיעה לחקיקה עם סיום כהותה של הכנסת הקודמת, ולא הסתייע. עכשיו היא בוודאי תמשיך ללוות את עבודת הוועדה ותגיש את העצות הדרושות בהמשך החקיקה. הממשלה מבקשת להחיל דין רציפות על הצעת חוק זאת, אבל יהיו בה כנראה שינויים נוספים המתחייבים. הדיון יהיה בוועדת העבודה והרווחה, בראשותו של היושב-ראש הנמרץ שלה, חבר הכנסת חיים כץ. תודה, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר זאב בגין. חברי חברי הכנסת, כמובן, ההצבעה על הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק תהיה בעוד שבועיים. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <היו"ר מגלי והבה:> אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת לכמה הודעות. בבקשה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, שלוש הודעות מטעם הכנסת. האחרונה שבהן מחייבת הצבעה. ההודעה הראשונה – אני מתכבד להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדת החוץ והביטחון מטעם סיעת קדימה: במקום חבר הכנסת זאב בוים תכהן חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא. <רחל אדטו (קדימה):> איזו ועדה? <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> ועדת החוץ והביטחון. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה שנייה – ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעות לסדר-היום, כדלקמן: ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעה לסדר-היום בנושא: העברת נתונים לדוח-גולדסטון על-ידי הקרן החדשה לישראל ועמותות שמאל – הצעות חברי הכנסת חיים אמסלם, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, עפו אגבאריה ומשה גפני. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בהצעות לסדר-היום בנושא: ההתנהלות סביב העברת בסיסי צה"ל לאזור הדרום – הצעות חברת הכנסת מירי רגב וחברי כנסת נוספים. ההודעה השלישית, שמחייבת הצבעה, אדוני היושב-ראש: הכנסת החליטה בישיבתה ביום רביעי, ה' בשבט התש"ע, 20 בינואר 2010, להעביר לוועדת הפנים והגנת הסביבה את ההצעה לסדר-היום בנושא: הנצחת זכרו ומורשתו של הצדיק המקובל הרב ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי), זצוק"ל. יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה ביקש להעביר את ההצעה הנ"ל לדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט מן הנימוק שנושא ההצעה נמצא במסגרת סמכותה של ועדת החינוך, התרבות והספורט. יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט נתן את הסכמתו להעברת ההצעה לדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט. על כן, ועדת הכנסת ממליצה לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את ההצעה לסדר-היום האמורה מוועדת הפנים והגנת הסביבה לוועדת החינוך, התרבות והספורט. אבקש מהכנסת לאשר את ההמלצה הזאת. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת. אנחנו נצביע על הודעתו האחרונה, לפי בקשתו. הצבעה מס' 16 בעד הצעת ועדת הכנסת – 3 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת להעביר את הנושא: הנצחת זכרו ומורשתו של הצדיק המקובל הרב ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי) זצוק"ל, מוועדת הפנים והגנת הסביבה לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 3, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהודעת יושב-ראש ועדת הכנסת התקבלה. <שאילתות ותשובות> <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לשאילתות לסגן שר הביטחון. אני מזמין את סגן שר הביטחון, שיהיה על הדוכן וישיב על השאילתות לפי הסדר. בבקשה. שאילתא 306, של חבר הכנסת יריב לוין, הכוונה להרוס ברכות במעיין יוסף. בבקשה, אדוני סגן השר. <306. כוונה להרוס בריכות במעיין-יוסף> חבר הכנסת יריב לוין שאל את שר הביטחון ביום ח' באב התשס"ט (29 ביולי 2009): פורסם כי צה"ל מתכוון להרוס בריכות מים פתוחות, שהוקמו לרווחת הציבור כולו, באתר מעיין-יוסף על-ידי משפחת חלל צה"ל עמשא משולמי ז"ל. רצוני לשאול: 1. מדוע להרוס את מקום ההנצחה, המשפר את חזות המקום ומשמש ללא תשלום את הציבור? 2. כמה יעלו פעולות ההריסה? 3. האם זהו סדר העדיפויות במשאבי צה"ל? <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> 1–3. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מדובר בבריכות מים בתחום המועצה המקומית שומרון, שהן מעין פיתוח של מעיין שנעשה על-ידי משפחה שכולה לזכר בנה, לוחם צה"ל, עמשא משולמי ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה. המשפחה השכולה, יחד עם חברים ובעידוד המועצה, שיפצו את המעיין הנמצא בעלייה ליישוב הר-ברכה. המשפחה קיבלה הודעה ממשטרת ישראל כי מדובר בבנייה לא חוקית. מצה"ל הודיעוני כי אכן המקום הוכרז כבנייה בלתי חוקית, ולכן יש להורסו. צריך להודות שמצד אחד זה מפעל הנצחה של משפחה שכולה, עם כל ההשלכות של זה, עם כל המשמעויות של זה, אבל באותה עת גם הוא מחייב היתרים של בנייה על-פי דין, וזה לא נעשה במקרה הזה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. שאלה נוספת לחבר הכנסת לוין, בבקשה. <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, מכובדי סגן השר, חברות וחברי הכנסת, פעם היו אומרים שההבדל בין הגוש המערבי לגוש המזרחי הוא שבגוש המזרחי יש קיבעון והגוש המערבי יודע לאלתר, ולכן המערב תמיד גבר על המזרח. אבל נדמה לי שאנחנו הולכים במסלולים שכבר בהרבה מדינות, לפני הרבה שנים, הבינו שהם לא מתאימים לעידן המודרני. נכון, הכול נכון, עשו מה שעשו, עשו אולי כפי שאומר כבוד סגן השר, בעידוד המועצה, באישורה, במקום שהוא פתוח לכלל הציבור, בדבר שאין חולק שרק היטיב את מצב המקום ושיפר אותו. אז נכון, הדרך הנכונה לטעמי לטפל, כפי שנעשה בהרבה מאוד מקרים אחרים, זה למצוא את הדרך לשבת, להכשיר את הדבר הזה, להסדיר מה שצריך להסדיר, ולא להרוס. ולכן הייתי מבקש מכבוד סגן השר, אנא, התערב בעניין הזה, שהוא גם עניין אנושי, הוא גם עניין סביבתי, הוא גם עניין של רווחת הציבור כולו. שיסדרו את מה שצריך לסדר, יאשרו את מה שצריך לאשר, ייחסכו ההוצאות העצומות שבוודאי כרוכות בכל פעולת ההריסה הראוותנית הזאת שתידרש שם, ואני חושב שזה יהיה טוב לכולם. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> חבר הכנסת לוין, אני מקבל את מה שאתה אומר, אך אין זה נכון. בימים אלה אני עוסק באתר הרבה יותר ידוע, שבו נהרגו עשרות חברים שלי, גבעת-התחמושת, לא רחוק מכאן. גם שם אנחנו מוגבלים על-ידי כללים שמחייבים אותנו, ואנחנו נמצאים על סף סגירתו כתוצאה מזה, וגם שם אנחנו מחפשים את הפתרון הראוי. המקרה הזה – אני משוכנע, בלי להיות בקי בפרטים, שהמועצה שומרון יודעת היטב מה אפשר ומה אי-אפשר. זה בתחום שיפוטה. היא היתה צריכה לפעול בצורה הראויה. היא בחרה כנראה לא לעשות את זה. אבל לפי בקשתך, מכיוון שזו משפחה שכולה, אני אכנס ואבדוק את זה שנית. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לסגן שר הביטחון. שאילתא מס' 442, של חבר הכנסת חיים אמסלם – לא נמצא כאן, לפרוטוקול. <442. הסרת שלט במחסום של צה"ל> חבר הכנסת חיים אמסלם שאל את שר הביטחון ביום א' בכסלו התש"ע (18 בנובמבר 2009): פורסם לאחרונה כי בעקבות פניית נשות "מחסום Watch", צה"ל הורה ללוחמים דתיים להסיר ממחסום ביהודה ושומרון שלט שנכתב עליו הפסוק "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". רצוני לשאול: 1. האם אין חיילי צה"ל מחונכים לחתור למגע תוך דבקות במשימה? 2. האם אין תפקידם של מחסומים ונקודות ביקורת למנוע מעבר של אויבים ומחבלים? 3. אם כן – מדוע ניתנה ההוראה להסיר את השלט? <תשובת סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) 1–3. השלט המצוין בשאילתא הוא שלט השייך לחטיבת גולני ונתלה כנראה על-ידי חיילי הגדוד. השלט הורד מכיוון שנתלה ללא אישור החטיבה. השלטים היחידים שמאושרים לתלייה במחסומים באיו"ש הם שלטים הממלאים את צורכי המחסום. הסרת השלט איננה פוגעת ברוח הלחימה ובערכי הלחימה של החיילים, ואף מחדדת את מבצעיות סביבת פעילותם. <היו"ר מגלי והבה:> שאילתא מס' 567 של חבר הכנסת אברהים צרצור: ארכיון מרכז המחקרים הפלסטיני. אדוני סגן השר, בבקשה. <567. ארכיון מרכז המחקרים הפלסטיני > חבר הכנסת אברהים צרצור שאל את שר הביטחון ביום ו' בטבת התש"ע (23 בדצמבר 2009): נודע לי כי ארכיון מרכז המחקר הפלסטיני בביירות הועבר לישראל, ומשנת 2000 נמצא בנמל אשדוד במכולות. רצוני לשאול: 1. האם ידיעה זו נכונה? 2. אם כן – למה אין משחררים את המטען ומעבירים אותו לרשות הפלסטינית לאלתר? 3. אילו נזקים נגרמו לארכיון מתחילת האחסון ועד היום? 4. האם עשתה ישראל בארכיון שימוש כלשהו בניגוד לרצון הרשות הפלסטינית? <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> חבר הכנסת צרצור, אני בדקתי אישית היום עם מנהל נמל אשדוד – מנכ"ל, כי עכשיו זו חברה, ועם אנשי הביטחון שלו, ואף אחד מהם לא מכיר מכולה מהסוג הזה שנמצאת בנמל אשדוד. הם אמרו לי דבר פשוט: מספר – ואני לא יודע אם תוכל להשיג מספר של מכולה, או כל דבר אחר – ונדע להתייחס לזה, אבל כרגע אין להם שום מידע. הם גם אמרו לי שאחרי זמן קצר, כ-90 יום, שולחים מכולה למקום אחר, והיא לא נשארת בנמל. אם יש לך מידע נוסף, אני אהיה מוכן לבדוק את זה שנית. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> סגן השר, לשלוח לך באופן ישיר? <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> לשלוח אלי. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> חשבתי אולי – – – <היו"ר מגלי והבה:> אדוני מוותר על השאלה הנוספת, אם כך. תשלח לו מה שהוא ביקש. תודה. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> בסדר, תשלח אלי. <היו"ר מגלי והבה:> מאה אחוז. תודה לסגן השר ולחבר הכנסת אברהים צרצור. שאילתא מס' 602, של חבר הכנסת אורי אריאל – לא נמצא כאן, לפרוטוקול; שאילתא מס' 606, של חבר הכנסת אורי אריאל – גם לפרוטוקול; שאילתא מס' 643, של חבר הכנסת אחמד טיבי – גם לפרוטוקול; שאילתא מס' 651, של חבר הכנסת אורי אורבך – גם לפרוטוקול. <602. ועדת תובענות לנפגעי ההקפאה> חבר הכנסת אורי אריאל שאל את שר הביטחון ביום י"ג בטבת התש"ע (30 בדצמבר 2009): בצו ההקפאה נכתב שתוקם ועדת תובענות שתטפל באנשים שבקשתם לבנייה נדחתה או שנפגעו מהחלטת הממשלה להקפיא את הבנייה. למרות החלת הצו, עד עתה לא הוקמה ועדה זו. רצוני לשאול: 1. מתי תוקם הוועדה? 2. מה הם הקריטריונים שלאורם תפעל? 3. מה הוא אומדן העלויות? <תשובת סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) 1. ועדת התובענות כבר הוקמה וחברים בה נציגי משרד הביטחון, משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה. 2. בימים אלו מתגבשים הקריטריונים במשרד האוצר לגיבוש תקציבה ואופן פעילותה. <606. עצירת הסעת ילדים למעלה-לבונה> חבר הכנסת אורי אריאל שאל את שר הביטחון ביום י"ג בטבת התש"ע (30 בדצמבר 2009): רכב ההסעות של ילדי מעלה-לבונה שיצא מבית-הספר "אוהל שילה" ב-7 בדצמבר 2009 עוכב ב-15:30 על-ידי צה"ל ואולץ לעצור הרחק מהיישוב. לאחר חצי שעת עיכוב התלמידים נשלחו ברגל אל היישוב, מרחק 3-2 קילומטרים, בגשם שוטף. רצוני לשאול: 1. מי נתן את ההוראה? 2. מה ייעשה בעתיד למניעת מקרים כאלה? <תשובת סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) 1–2. האוטובוס שהוביל את התלמידים למעלה-לבונה עוכב באופן זמני על-ידי כוחות הביטחון במחסום צבאי הסמוך ליישוב, מאחר שמתיישבים ממעלה-לבונה חסמו את הכניסה ליישוב על-ידי חפצים שונים, וכן עשו שימוש בגופם במטרה למנוע את כניסת הרשויות לאזור. כתוצאה מכך, כל כלי הרכב שהיו בדרכם למעלה-לבונה עוכבו באופן זמני סמוך לכניסה, עד אשר יצליחו כוחות הביטחון לפתוח את חסימת הציר. ברצוני להוסיף כי לא ניתנה כל הוראה מטעם כוחות צה"ל להוריד את התלמידים מהאוטובוס, אלא הם עשו זאת על דעת עצמם. <643. אילוף כלבים בצה"ל> חבר הכנסת אחמד טיבי שאל את שר הביטחון ביום כ"ז בטבת התש"ע (13 בינואר 2010): בתוכנית "הכול דיבורים" התפרסמה ידיעה על כך שביחידת הכלבנים בצה"ל מאמנים כלבים להסתער על ערבים שקוראים "אללהו אכבר". רצוני לשאול: 1. האם הדיווח נכון? 2. אם כן – מה ידוע לך על כך? 3. איך מאמנים את הכלבים לזהות ערבי? 4. מה מפחיד בקריאת "אללהו אכבר", שהיא ביטוי דתי לחלוטין? <תשובת סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) 1–2. ליחידת "עוקץ" יש יכולות רבות, ואחת מהן היא אילוף כלבים לצורך איתור אויב בלבוש אזרחי ובמדים, יכולת שהוכיחה את עצמה בפעילויות רבות. 3. היחידה אינה מאלפת את הכלבים לאתר אדם על-פי דת, גזע או שפה. 4. באירוע המתואר בשאילתא הוצגו יכולותיה של היחידה ושל החיילים בהכוונת הכלבים. השימוש בביטוי "אללהו אכבר" היה ככל הנראה אלתור של אחד החיילים. <651. החלטת בג"ץ בנוגע לכביש המוביל לנגוהות> חבר הכנסת אורי אורבך שאל את שר הביטחון ביום כ"ז בטבת התש"ע (13 בינואר 2010): בג"ץ הכריע כי תותר תנועת פלסטינים בכביש המוביל ליישוב נגוהות. הכרעה זו מבטלת את החלטת צה"ל בעניין, שניתנה לאחר שאירעו לאורך הכביש כמה פיגועי טרור שגרמו לנפגעים רבים וסיכנו את תושבי האזור. רצוני לשאול: 1. מתי ייפתח הכביש לתנועת פלסטינים? 2. מה ייעשה להבטחת חיי התושבים לאחר פתיחת הכביש? <תשובת סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) 1. בהתאם להחלטת בית-המשפט העליון, נפתח הכביש המוביל לנגוהות לתנועת פלסטינים ב-15 בינואר 2010. 2. טרם פתיחת הכביש נקטו גורמי הביטחון כמה צעדים על מנת להבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי נגוהות ושל כלל המשתמשים בכביש. הצעדים כוללים, בין היתר, התקנת שערי "גורן" לשימוש במצבי חירום ותגבור מספר הלוחמים ביישוב. <היו"ר מגלי והבה:> שאילתא מס' 661, של חבר הכנסת אריה אלדד: כניסה לשטחי A. הוא אכן נמצא כאן. בבקשה. <661. כניסת נהגים ישראלים לבית-לחם > חבר הכנסת אריה אלדד שאל את שר הביטחון ביום ה' בשבט התש"ע (20 בינואר 2010): כידוע, צו אלוף אוסר כניסת ישראלים לשטחי A. לאחרונה הוצאו היתרים לנהגים ערבים-ישראלים להיכנס לבית-לחם, ונוצרה תחרות לא הוגנת בחברות תיירות המעסיקות נהגים יהודים או נהגים ערבים. תיירים רבים מעדיפים חברות המעסיקות ערבים-ישראלים, ואחת החברות פיטרה 15 נהגים יהודים. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – מה ייעשה לשינוי ההנחיה? <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> 2-1. השאילתא עוסקת בכניסה לשטחי A ולהגבלה של כניסת ישראלים מכוח צו מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון. הכניסה מוגבלת לישראלים מתוקף צו לפי הערכת סיכון ביטחוני שנשקף לאוכלוסיות השונות מעצם כניסתן לשטחי A. באותם מקרים שבהם לפי הערכת המצב ושיקול הדעת של הכוחות בצה"ל צווי הביטחון אינם מחייבים את ההגבלה, ניתן לכך היתר. מדובר בהבחנה, אולם זו מתחייבת מהרצון והחובה לצמצם את מגבלות התנועה כאשר אין בהן הכרח ביטחוני. ההחלטות האלה מתקבלות תוך בחינת השיקולים הביטחוניים ועריכת האיזון ביניהם. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. שאלה נוספת לחבר הכנסת אריה אלדד, בבקשה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני סגן השר, תודה. המצב שנהג עד לאחרונה היה שמדריכי התיירים או נהגי רכבי התיירות היו מביאים את התיירים עד למחסום, ושם מדריכי תיירים מקומיים היו מקבלים אותם. לאחר שינוי ההוראה מדריכי תיירים ונהגי רכב יהודים אינם יכולים להיכנס, ומדריכי תיירים ונהגי רכב תיירות ערבים, אזרחים ישראלים, מורשים להיכנס. נוצרה אפליה ברורה, ותיירים מעדיפים לנסוע עם מדריכי תיירים ערבים, ולכן יש פגיעה ברורה על רקע של מוצא אתני – אפליה בפרנסה בתחומי מדינת ישראל. האם יש כוונה לשנות את האפליה הזאת? כי לא מדובר פה רק בהערכת סיכונים. כתוצאה מהערכת הסיכונים נוצרה אפליה על רקע מוצא. תודה רבה. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> הנושא הזה לא חדש. הוא נכון. כפי שחבר הכנסת אלדד מתאר אותו, הוא בהחלט נכון. מכיוון ששיקולי הביטחון גוברים על הכול, נשארנו עם החלטה הזאת. אני רושם לעצמי לבדוק פעם נוספת כיצד אפשר למנוע את האפליה הזאת בכל דרך שהיא. בכל מקרה, לא נתפשר על ביטחון אנשים שנכנסים לשם. אכן, נוצרת בזה בעיה. אני מקבל את זה. זה נכון. נבדוק את זה פעם נוספת. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לסגן השר. אנחנו ממשיכים: שאילתא מס' 717, של חברת הכנסת מירי רגב – לא נמצאת כאן, לפרוטוקול. <717. הוצאת ישיבת הר-ברכה מרשימת ישיבות ההסדר> חברת הכנסת מירי רגב שאלה את שר הביטחון ביום כ"ו בשבט התש"ע (10 בפברואר 2010): שר הביטחון החליט להוציא את ישיבת הר-ברכה מרשימת ישיבות ההסדר בצה''ל לאחר התבטאויותיו של ראש הישיבה. נמסר לי כי הוא הסכים לחתום על מסמך שלפיו ישיבות ההסדר מתנגדות להפגנות בצה''ל. רצוני לשאול: 1. האם נכון כי גם לאחר הסכמת הרב של ישיבת ההסדר הר-ברכה הוצאה הישיבה מרשימת ישיבות ההסדר של צה''ל? 2. האם אפשר לתקן את ההחלטה ולהחזיר את הישיבה בהר-ברכה לרשימת ישיבות ההסדר של צה"ל? <תשובת סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) בדצמבר 2009 קיבל שר הביטחון את בקשת צה"ל והודיע על הוצאת ישיבת הר-ברכה מרשימת הישיבות המוכרות כישיבות הסדר, לנוכח התבטאויות קיצוניות חמורות של ראש הישיבה, הרב אליעזר מלמד, בזכות סירוב פקודה בצה"ל. הרב אף הביע הבנה והסכמה לאירועים שבהם הפגינו חיילי צה"ל, במסגרת צבאית, בזכות הסירוב לפקודה, וכן הביעו זלזול קשה במערכת הביטחון ובמפקדי הצבא.   שר הביטחון קיבל את עמדת בכירי הצבא שלפיה לא ניתן להמשיך ולשלוח חיילים להתחנך בחצרו של אדם המטיף לפעולה בניגוד לערכים הבסיסיים של הצבא, ובראשם חובת הציות לפקודות והימנעות מהפגנה מכל סוג שהוא במסגרת צבאית, והכול במסגרת הסדר מול צה"ל ובמימון המדינה. טרם הוצאת הישיבה ממסגרת ההסדר נעשתה התייעצות עם איגוד ישיבות ההסדר, כנדרש על-פי דין. כמו כן התקיים הליך שימוע לרב מלמד בפני סגן שר הביטחון, והוא זומן גם לשימוע בפני שר הביטחון, אלא שסירב להתייצב בפניו.   חרף ההזדמנויות שניתנו לרב לחזור בו מאמירותיו, הוא לא חזר בו. יתירה מזו, בגילוי דעת שפורסם לאחר ההודעה על הוצאת הישיבה מרשימת ישיבות ההסדר המוכרות אף חזר הרב על אמירות קשות בזכות סירוב פקודה.   לאחר ההחלטה על הוצאת הישיבה מרשימת ישיבות ההסדר המוכרות התקבל מכתב מטעם איגוד ישיבות ההסדר ובו נטען כי כלל רבני ההסדר, לרבות הרב מלמד, מסתייגים מהפגנות בצה"ל. ואולם, מסמך זה – גם אם אושר על-ידי הרב מלמד, והדבר אינו ברור כלל – אינו מקהה ולו במעט את חומרת ההתבטאויות של הרב מלמד בזכות סירוב פקודה בצה"ל, התבטאויות שמהן סירב הרב לחזור בו. הנושא בכללותו נבחן על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק במסגרת עתירה שהגישו תלמידי ישיבת ההסדר. בדיון ציינו השופטים כי חובת הציות לפקודות בצה"ל היא מוחלטת. בית-המשפט אף הציע לעותרים, על רקע החריפות שבהתבטאויות הרב, למחוק את עתירתם, והעתירה אכן נמחקה. על בסיס כל האמור נבהיר כי שר הביטחון אינו מתכוון לחזור בו מהחלטתו בעניין זה. <היו"ר מגלי והבה:> שאילתא מס' 723, של חבר הכנסת אריה אלדד: גיוס לצה"ל. בבקשה. <723. שירות שחקן כדורגל בצה"ל> חבר הכנסת אריה אלדד שאל את שר הביטחון ביום כ"ו בשבט התש"ע (10 בפברואר 2010): בתקשורת התפרסם כי שחקן כדורגל בן 18.5 חתם בקבוצה איטלקית. רצוני לשאול: 1. האם השחקן פטור משירות ביטחון? 2. אם לא – אילו הסדרים נעשו עמו כדי לדחות את גיוסו או לאפשר לו לשחק בחוץ-לארץ? <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> השאילתא עוסקת בגיוסו של הכדורגלן אייל גולסה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> גולס. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> גולס. כנראה מחתימים אותו בארץ זרה לשחק שם. הכלל, עוד מהיותי ראש אכ"א, הוא שכולם מתגייסים. לספורטאים מצטיינים יש נוהל של גיוס ושירות שמאפשר להם גם לעסוק במקצוע שלהם, בעיקר כשספורטאי מוגבל בגיל וכל שנה חשובה אצלו, אבל הוא חייב להתגייס. מה שנאמר לי הוא, שבעיקרון אייל בדרך חזרה לארץ, ואז הוא יגויס, אני מניח, כספורטאי מצטיין. אם הוא יבחר להישאר שם, אז כמו ישראלים רבים אחרים הוא יצטרך להתייצב לגיוס, ואם לא – יצטרכו להינקט הצעדים הראויים. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> מסתפק? תודה לחבר הכנסת אלדד. שאילתא מס' 727, של חבר הכנסת עפו אגבאריה – לפרוטוקול; שאילתא מס' 729, של חבר הכנסת יעקב כץ – לפרוטוקול. <727. מעבר סטודנטים במעבר ג'למה> חבר הכנסת עפו אגבאריה שאל את שר הביטחון ביום כ"ו בשבט התש"ע (10 בפברואר 2010): אלפי סטודנטים ערבים לומדים באוניברסיטאות בג'נין ונאלצים לעבור מדי יום דרך מחסום ג'למה. הסטודנטים סובלים מהיחס ומהתור הארוך בבידוק הביטחוני, שהוא בידי חברה קבלנית, ולפעמים הוא משפיל. רצוני לשאול: 1. מדוע לא קיים הסדר בידוק ו/או מסלול מיוחד לסטודנטים שיקל עליהם? 2. מה ייעשה לפתרון בעיה זו? 3. מדוע הסטודנטים והאזרחים נאלצים לעבור בתוך כלובים? <תשובת סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) 3-1. מעבר הרכב בגלבוע פועל על-פי הנחיות גורמי הביטחון המוסמכים בישראל. המעבר נמצא באחריות של רשות המעברים, ולא בידי חברה פרטית. כלל תהליכי הבידוק והזיהוי מתבצעים על-פי ההנחיות ללא הבדל בין האוכלוסיות העוברות במעבר. הבידוק נעשה בלוח-זמנים סביר, המאזן בין הצורך הביטחוני לרמת השירות שנקבעה, ולכן אין כל צורך או הנחיה לקיים הסדר מיוחד למעבר סטודנטים או כל אוכלוסייה אחרת. כמו כן, אוסיף שהמעבר שודרג לאחרונה ונפתח לתנועת כלי רכב. <729. חיילי מח"ל> חבר הכנסת יעקב כץ שאל את שר הביטחון ביום כ"ו בשבט התש"ע (10 בפברואר 2010): חיילים המשרתים שירות מקוצר במסגרת חיילי חוץ-לארץ ורוצים לעלות לארץ חייבים להאריך את שירותם הצבאי או לחזור לארץ מוצאם לזמן ארוך יחסית. רצוני לשאול: 1. האם אין זה פוגע בעלייה? 2. האם שיקול זה הובא בחשבון כשהוחלט על פקודה זו? 3. אם לא – האם הפקודה תשונה? <תשובת סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) 3-1. הוראות חוק שירות ביטחון מחילות את חובת השירות בצה"ל על כלל אזרחי המדינה ותושביה. לכן, מי שעובר הליך של עלייה מחויב בשירות ביטחון בהתאם למדיניות הגיוס הנהוגה לעולים. משך השירות ואופיו נקבעים בכפוף למועד ההגעה לישראל ולנתונים האישיים. כך, מי שהגיע לישראל בטרם מלאו לו 22 שנים מחויב בשירות סדיר שנע בין 24 ל-36 חודשים. הדברים כך גם בקרב מתנדבים מחוץ-לארץ אשר ביקשו להשתקע בישראל בתום תקופת השירות שהתנדבו לה, ויחויבו להשלים את יתרת השירות שבה הם חייבים כעולים. זאת, כדי להימנע מחוסר שוויון ביחס לשאר העולים ומיצירת מסלול מועדף לביצוע עלייה. צה"ל מודע לחשיבות הלאומית שבעידוד עלייה, אולם חובה לקבוע מדיניות המתחשבת בערכי השירות והשוויון. <היו"ר מגלי והבה:> אדוני סגן שר הביטחון, נשאר לי להודות לך. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> סגן יושב-ראש הכנסת, זו הפעם השנייה או השלישית שאני ממתין שעות ארוכות ועומד מול כנסת ריקה. מובן שאני אהיה כאן. למה לא מובן שכל אלה שהגישו את השאילתות נמצאים כאן גם הם? אני מבקש שבנשיאות הכנסת תדונו בזה פעם נוספת, וכבר הערתי את זה פעם אחת. האם אין כלל שאומר: חבר כנסת יהיה כאן, ואם לא – אין לו זכות להגיש שאילתות זמן מסוים? <היו"ר מגלי והבה:> אתה צודק. רק, אדוני סגן השר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> נכון. אם יהיה תקציב דו-שנתי, לא תצטרך אפילו לבוא לכאן. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> אני חייב לציין שחבר הכנסת גפני – יש בודדים, וזה לזכותם של חבר הכנסת גפני וחבר הכנסת אלדד, שמקפידים להיות. <היו"ר מגלי והבה:> אני מסכים אתך, ורק צריך גם את זה – להסתכל על שני הצדדים. <משה גפני (יהדות התורה):> לא צריך בכלל – – – <היו"ר מגלי והבה:> כשהיו הערות לרשות המבצעת הערנו אותן, ואני עכשיו מעיר לחברי. אתה צודק. גם בתיקון תקנון הכנסת – הולכת להיות תקנה שיינקטו סנקציות נגד אלה שהגישו שאילתות ולא יהיו פה בזמן התשובה על השאילתות. אני מודה לך מאוד ויישר כוח. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> תודה רבה. <הודעת ועדת הכספים על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק> [מס' כ/249; "דברי הכנסת", הכנסת ה-17, מושב שלישי, חוב' מ', עמ' 19502.] <היו"ר מגלי והבה:> בקשת ועדת הכספים להחיל את דין הרציפות על הצעת חוק אזור סחר חופשי אילת (פטורים והנחות ממסים) (תיקון מס' 6), התשס"ח–2008. יציג חבר הכנסת משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים. אדוני, אני רוצה להודות לך על המאמצים. היום היה יום אילת, ואתה התעקשת שאכן כמו שהיה היום אצלך בוועדה, הנושא יוצג ויונח כאן במליאת הכנסת, וילכו עם בשורה לפחות שהכוונות שלך ושל חבריך הן אכן טובות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מודה ללשכה המשפטית, לשגית אפיק ולחברות האחרות, היועצות המשפטיות, שהכינו את זה ככה ברגע האחרון על מנת שלא נפספס ושהכנסת אכן – מה שאמר סגן שר הביטחון – לפחות תעשה דברים רציניים. כשאנחנו מחליטים על יום אילת, אנחנו גם עושים דבר מושלם; זאת אומרת, לפחות מציגים את מה שהוועדה החליטה. אבל אין בעיה, אם הממשלה תאשר ביום חמישי תקציב דו-שנתי, גם זה יהיה מיותר. לא צריך בכלל את הפרלמנט. אפשר להפוך את הכנסת לישיבה. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> תלת-שנתי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אפשר תלת-שנתי. אפשר בכלל פעם בקדנציה, למה צריך יותר מזה? <זאב אלקין (הליכוד):> אפשר עוד פעם? <היו"ר מגלי והבה:> כן, בהחלט. הוא מעלה טענה חשובה מאוד, אדוני יושב-ראש הקואליציה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אם הממשלה תחליט על תקציב דו-שנתי – – – <היו"ר מגלי והבה:> הוא מגייס פה לפחות את המשנה לראש הממשלה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הממשלה תחליט, ושלום על ישראל. נבוא פעם בקדנציה, נאשר תקציב לכל הקדנציה, ואחרי זה סתם, תהיה פה תוכנית בידור. <זאב אלקין (הליכוד):> בתור יושב-ראש ועדת הכספים – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל בתור יושב-ראש ועדת כספים אין לי בעיה. אני יכול לעשות כל יום איזה – אבל אני אומר כחבר כנסת. אני לא מבין את העניין הזה. טוב, איך שרוצים. אגב, אדוני יושב-ראש הקואליציה, בהסכם הקואליציוני שלנו יש תקציב דו-שנתי פעם אחת. אחרי זה – תיקחו בחשבון. עכשיו, אני שומע שהולך להגיע גם הגיור – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – – להסכם הקואליציוני שלנו – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – וברית הזוגיות, והכול. הכול הולך להגיע. אין בעיה, אין בעיה. <היו"ר מגלי והבה:> אדוני יושב-ראש הקואליציה, אתה יכול לשבת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עד היום היתה קואליציה יציבה. אני מציע להמשיך להחזיק אותה יציבה. אני ממש לא מאיים. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> ודאי שלא. <זאב אלקין (הליכוד):> תיכף תיפול. אני יכול לצאת להחזיק אותה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, הריני מתכבד להודיעך כי בהתאם להוראות חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, החליטה ועדת הכספים של הכנסת ביום ט"ז באדר התש"ע – שזה היום – 2 במרס 2010, להודיע לכנסת שברצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק אזור סחר חופשי אילת (פטורים והנחות ממסים) (תיקון מס' 6), התשס"ח–2008. הצעת חוק אזור סחר חופשי אילת (פטורים והנחות ממסים) (תיקון מס' 6), התשס"ח–2008 – כ/249, התקבלה בקריאה הראשונה ביום 28 ביולי 2008, נכון, בעת כהונתה של הכנסת השבע-עשרה. בהתאם להצעת החוק, מוצע להשיב את הטבת המס שניתנה לאילת בשיעור של 10% מההכנסה החייבת שהופקה באזור אילת או באזור חבל אילות. החלת הרציפות על ההצעה תאפשר לוועדה להמשיך ולדון בה ולהשלים את הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. אודה לך אם תואיל להעמיד את הודעת הוועדה על סדר-היום. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לאדוני, יושב-ראש ועדת הכספים. וכן, אנחנו נפעל בהתאם לחוק – הצבעה בתוך שבועיים. <קריאה:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> כן, בהחלט, אני מחזק את ידיך שלא תישבר, שתוכל להשיג את הבשורה לתושבי אילת והדרום. אני מסכים, גם נציגי הממשלה מסכימים אתך. חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, י"ז באדר התש"ע, 3 במרס 2010, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה, אדוני. הישיבה ננעלה בשעה 20:12.