דברי הכנסת

דברי הכנסת ה / מושב רביעי / ישיבות רפ"ח–ר"צ / ב'–ד' בכסלו התשע"ב / 28–30 בנובמבר 2011 / 5 חוברת כ' ישיבה רפ"ח הישיבה המאתיים-ושמונים-ושמונה של הכנסת השמונה-עשרה יום רביעי, ב' בכסלו התשע"ב (28 בנובמבר 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 9 1. כישלונה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 9 2. אוזלת ידה והיעדר ההיערכות להאטה בשוקי העולם ולפיטורים הצפויים במשק; 9 3. סוגיית התכנון והבנייה בסקטור הערבי 9 רוחמה אברהם-בלילא (קדימה): 9 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 11 בנימין בן-אליעזר (העבודה): 18 סגן שר האוצר יצחק כהן: 22 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 26 שר הפנים אליהו ישי: 33 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 37 נסים זאב (ש"ס): 40 דניאל בן-סימון (העבודה): 41 עינת וילף (העצמאות): 45 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 46 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 50 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 51 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 52 הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 52 1. כישלונה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 52 2. אוזלת ידה והיעדר ההיערכות להאטה בשוקי העולם ולפיטורים הצפויים במשק; 52 3. סוגיית התכנון והבנייה בסקטור הערבי 52 דב חנין (חד"ש): 52 ניצן הורוביץ (מרצ): 55 נינו אבסדזה (קדימה): 56 זבולון אורלב (הבית היהודי): 57 משה גפני (יהדות התורה): 59 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 61 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 62 הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 62 1. כישלונה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 62 2. אוזלת ידה והיעדר ההיערכות להאטה בשוקי העולם ולפיטורים הצפויים במשק; 62 3. סוגיית התכנון והבנייה בסקטור הערבי 62 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 62 יריב לוין (הליכוד): 64 השר לענייני מודיעין דן מרידור: 66 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 130), התשע"ב–2011 70 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 70 זבולון אורלב (הבית היהודי): 74 הצעת חוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011 75 רוני בר-און (יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה): 76 יואל חסון (קדימה): 79 הצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2011 81 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 81 מוחמד ברכה (חד"ש): 82 חנא סוייד (חד"ש): 83 דב חנין (חד"ש): 84 עפו אגבאריה (חד"ש): 87 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 88 נסים זאב (ש"ס): 89 מאיר שטרית (קדימה): 91 יואל חסון (קדימה): 93 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 94 נחמן שי (קדימה): 97 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 98 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 103 גדעון עזרא (קדימה): 105 הצעת חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (עתירה לבית-משפט לעניינים מינהליים), התשע"ב–2011 107 שר הפנים אליהו ישי: 108 מאיר שטרית (קדימה): 109 הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 42) (שחרור מינהלי), התשע"ב–2011 111 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 111 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 113 נסים זאב (ש"ס): 117 מאיר שטרית (קדימה): 118 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 119 דוד אזולאי (ש"ס): 121 גדעון עזרא (קדימה): 122 הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 12) (סמכויות אכיפה), התשע"ב–2011 124 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 124 מאיר שטרית (קדימה): 126 הצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני-משפחותיהם (תיקון מס' 4) (מענק הוני למקרה מוות בשל נכות או פטירה שאירעה לפני מועד התחולה), התשע"ב–2011 130 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 131 דני דנון (הליכוד): 132 עינת וילף (העצמאות): 133 מאיר שטרית (קדימה): 134 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 135 יואל חסון (קדימה): 136 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 137 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 139 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 139 הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011 139 כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה): 139 הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"ב–2011 143 כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה): 143 הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2011 146 זבולון אורלב (בשם ועדת החינוך, התרבות והספורט): 146 איתן כבל (העבודה): 149 הצעת חוק חשיפת פרטי מידע של מנוי ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע"ב–2011 149 זבולון אורלב (הבית היהודי): 150 שלי יחימוביץ (העבודה): 151 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 153 זבולון אורלב (הבית היהודי): 154 שאילתות ותשובות 155 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 156 1581. פריצה לבית ביצהר 156 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 157 1589. ניסיונות פגיעה בבית-החולים "הדסה" 161 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 161 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 161 1595. השחרת פני אזרח 162 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 162 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 162 1612. עבריינים מטילים את חתתם על תושבי רכסים 164 אורי מקלב (יהדות התורה): 164 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 165 1618. הגעת צוותי משטרה בשבת לחקירה של פציעת תינוק 166 אברהם מיכאלי (ש"ס): 166 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 166 1650. ספר תורה גנוב נתגלה בעיר טייבה 168 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 168 1662. טענה על סירוב בית-הסוהר "גלבוע" לקבל דברי דואר לאסירים 169 חנין זועבי (בל"ד): 169 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 170 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר, חברי חברי הכנסת, היום יום שני ב' בכסלו התשע"ב, 28 בחודש נובמבר 2011 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3686/18 וכלה בהצעת חוק פ/3732/18 – הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון – הגדלת מלאי הדירות), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק תמריצים לסטודנטים בשירות מילואים ממושך, התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – מניעת נדידה באזורי הגבול), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, פניה קירשנבאום, כרמל שאמה-הכהן, דוד אזולאי, אורי אורבך, רוברט אילטוב, יואל חסון, זאב בילסקי, אבישי ברוורמן ואיתן כבל; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (פטור מארנונה למוסדות להכשרה טכנולוגית), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, כרמל שאמה-הכהן, איתן כבל וזבולון אורלב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (תיקון – פירוט החיוב בגין הנסיעה בכביש אגרה), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת רונית תירוש, יריב לוין, כרמל שאמה-הכהן וחמד עמאר; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 16) (תיקון – החלה בגילאי שלוש וארבע), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, איתן כבל, בנימין בן-אליעזר, דניאל בן-סימון, גאלב מג'אדלה, יצחק הרצוג, עמיר פרץ ואבישי ברוורמן; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – שמירת חופש הדת), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת יעקב כץ, וציפי חוטובלי אברהם מיכאלי; הצעת חוק איסור השימוש בסמלים וכינויים נאציים, התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק המים (תיקון – פיקוח על תעריפי מים), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך והגנת נכסים) (תיקון – תשלומי הורים), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – ביטול מאסר חייבים בשל ביזיון ההוצאה לפועל), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – פטור מארנונה לסטודנטים), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני-משפחותיהם (תיקון – מענק שנתי לאסיר ציון שנאסר והוגלה), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת מרינה סולודקין ושלמה מולה; הצעת חוק שאריות מזון בצבא-הגנה לישראל, התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון – עידוד ייצוג הולם לנשים), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק הרשויות המקומיות (גמול השתתפות בישיבות לחברי מועצה), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגנת יוצרים ואמנים (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק האזרחות (תיקון – אזרחות מכוח לידה), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – פסילת מפלגות ומועמדים על-ידי בית-המשפט), מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק העונשין (תיקון – עונש מזערי בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (חובת תרגום מסמכים), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – אחוז החסימה), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – אחוז החסימה), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – אחוז החסימה), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – אחוז החסימה), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – ביטול שעון הקיץ), התשע"ב–2011, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיר פסולת ממחוזרת), התשע"ב–2011, מאת חברת הכנסת רחל אדטו; הצעת חוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם (תיקון – הגבלת שיעור התמורה שמשולמת לקבלן כוח-אדם או לקבלן שירות), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק הנחה מארנונה לסטודנטים, התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הנחה מארנונה לסטודנטים, התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הנחה מארנונה לסטודנטים, התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הנחה מארנונה לסטודנטים, התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ביטול הצמדת קצבאות זיקנה למדד המחירים לצרכן), התשע"ב–2011, מאת חברת הכנסת זהבה גלאון; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – שירותי הסעה לחולים), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עבודה באולמות אירועים ובגני אירועים כעבודה מועדפת), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת ליה שמטוב ויעקב אדרי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – הנחה לסטודנטים), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק להסדרת הפיקוח על כלבים (תיקון – מרכז רישום ארצי), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת איתן כבל, פניה קירשנבאום, דב חנין, זבולון אורלב, רונית תירוש וניצן הורוביץ; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – פיקוח על מחירי הסולר), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – התרעה על עסקה לשירותי חנייה הנעשית באמצעות רדיו טלפון נייד), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת רונית תירוש, יריב לוין וכרמל שאמה-הכהן; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – הענקת כרית ביטחון לקרנות הפנסיה הוותיקות), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (הפעלת מכשיר סורק בתהודה מגנטית), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת רחל אדטו, חיים כץ ואריה אלדד; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלאות להורה יחיד), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגבלות בעניין תוכנית הטבות לצרכן (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת איתן כבל, אורי אריאל, אברהם מיכאלי, אלכס מילר, כרמל שאמה, רונית תירוש ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – פיקוח על מרכיב סל ההוצאות במחיר דלק), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור לסטודנטים מתשלום דמי ביטוח לאומי), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק החזקת מזרקי אפינפרין במקומות ציבוריים, התשע"ב–2011, מאת חברת הכנסת רחל אדטו; הצעת חוק אורח חיים בריא, התשע"ב–2011, מאת חברי הכנסת רחל אדטו, חיים כץ, אריה ביבי, אחמד טיבי, שלמה מולה, רוברט טיבייב, עפו אגבאריה, רוברט אילטוב, אמנון כהן, משה מטלון, אורי מקלב, אברהם מיכאלי, כרמל שאמה-הכהן, זאב בילסקי, יוחנן פלסנר, נחמן שי, יצחק וקנין, דניאל בן-סימון, אילן גילאון, מרינה סולודקין, יואל חסון, רונית תירוש, עתניאל שנלר, אלי אפללו, נינו אבסדזה, דורון אביטל, עמיר פרץ, גאלב מג'אדלה, זהבה גלאון, איתן כבל, שי חרמש, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, אורית זוארץ, שאול מופז, חמד עמאר, זבולון אורלב, פניה קירשנבאום, ג'מאל זחאלקה, ישראל אייכלר, אורי אורבך, ציפי חוטובלי, ניצן הורוביץ, ישראל חסון, דב חנין, טלב אלסאנע, מסעוד גנאים, אנסטסיה מיכאלי, יעקב כץ, מאיר שטרית, אורי אריאל, אריה אלדד, נסים זאב, משה גפני, אורלי לוי אבקסיס, ציון פיניאן, יעקב אדרי, עינת וילף, מיכאל בן-ארי, מירי רגב ואופיר אקוניס. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;> <2. אוזלת ידה והיעדר ההיערכות להאטה בשוקי העולם ולפיטורים הצפויים במשק;> <3. סוגיית התכנון והבנייה בסקטור הערבי> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו מתחילים את השבוע. הישיבה הראשונה מתחילה בהצעות אי-אמון, אם הסיעות המעוניינות ובעלות הכושר להגיש הצעות אי-אמון עשו זאת. יש לנו שלוש הצעות אי-אמון: האחת היא של סיעת קדימה, השנייה היא של העבודה ומרצ והשלישית היא של חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד. אנחנו נתחיל בהצעת האי-אמון שעליה ישיב השר גלעד ארדן – הצעת אי-אמון מטעם סיעת קדימה: כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי, שאותה תנמק חברת הכנסת והשרה לשעבר רוחמה אברהם-בלילא. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, השבוע לפני שנה אירע בישראל אחד מאסונות הטבע הקשים והמזעזעים שקרו כאן. השרפה בכרמל כשלעצמה לא היה בה כדי להרעיד את אמות הספים אלמלא גדעה בחטף את חייהם של 44 לוחמים ולוחמות משירות בתי-הסוהר ומשטרת ישראל ואת חייהם של לוחמי האש ממערך הכיבוי. אם נודה על האמת, אדוני היושב-ראש, אלמלא היתה הזוועה בחיי אדם נוראה כל כך, לא היו רועדות כאן אמות הספים. הרי שרפות היו כאן – היו כאן שרפות בשטח גדול יותר ואף בהיקף רחב יותר, אבל רק האסון הזה על ממדיו הקטלניים הצליח לעורר כאן גם את האדישים. השרפה בכרמל היא מיקרוקוסמוס של התקפלות המדינה בכל תחום ותחום. אנחנו מדינה שחיה בחדרי מיון ובחדרי טראומה. אנחנו מדינה שעוסקת רק במיידי ובמה שנמצא בקצה האף. מדינה שברוב ימות השנה אין בה לב ואין בה חמלה. מדינה שלא מתכננת לטווח הארוך, שהכול בה כאילו ומראית-עין, ספינים תקשורתיים, גימיקים של "סופר-טנקר" ומנהיגות של רגע, של צדודית וזווית צילום. אלה לא ימים קלים בוודאי לשר הפנים, אלה לא ימים קלים לשר לביטחון פנים, ובוודאי גם לא לשר האוצר. הפרסומים מדברים על כך שמבקר המדינה מצא בכל אחד ואחד מכם אחראי לכאורה באופן אישי לנסיבות שהביאו לאסון הנורא. אדוני היושב-ראש, הגם שאני חברה באופוזיציה ורוצה כל כך בהחלפת הממשלה הכושלת הזו מהר ככל האפשר, אני מקווה שאלה לא יהיו המסקנות הסופיות. באטימות, בטיפשות ובקוצר הרואי שהביאו לאסון הכרמל אחראים כל אחד ואחת מאתנו יושבי הבית הזה. כל אחד מאתנו היה מוכן לקבל בשלווה ובשוויון-נפש שיטת משטר מאוסה, לקויה וחסרת תכלית. אנחנו, היושבים בבית הזה, משלימים עם שיטת משטר המאפשרת לנושאי משרה לדאוג לאינטרס האישי והפוליטי הצר על פני הממלכתי. אנחנו, שמשלימים עם שיטת משטר המאפשרת לראש הממשלה למשול, אך מותירה אותו שבוי בפחדיו שלו ובמורא אדיר מפני שותפיו הקואליציוניים. אדוני היושב-ראש, לפני שנה קברנו את מתינו, לפני שנה הכינו על חטא, לפני שנה נשבענו שלא עוד. נשבענו, ולא עשינו דבר. את המחדלים הקונספטואליים, המבניים והמנהיגותיים שהביאו לתוצאות המחרידות של אסון הכרמל אנחנו ממשיכים לטפח כאן בבית הזה יום-יום, שעה-שעה. אטימות הממשלה לא פחתה, קוצר הרואי לא חלף, והמנהיגות נותרה קטנה, זעירה, עסוקה בעצמה או בפחדיה. מדינה ללא מושל, ללא ממשל וללא כיוון. אני יכולה להבין, אדוני השר גלעד ארדן, שמייד יעלה לכאן, אני יכולה להבין ממשלה חדשה שנכנסת לתפקידה, שמאשימה את קודמותיה במחדלי החברה והשלטון. אני יכולה גם להבין, אתה יודע – זהו טבע אנושי להשליך על האחר במקום להתמודד. אבל, חברי חברי הכנסת, כבר שלוש שנים שאין ממשלה בישראל, אין ממשלה בירושלים. כבר שלוש שנים שעומדים כאן נציגי הממשלה, אלה בעלי התיקים, אלה בעלי הילקוטים, אלה עם תיק, אלה עם חצי תיק, שרים של ממש, שרים של כאילו, סגני שרים בעיני עצמם, וכאלה שעדיין מחפשים את סגנותם של מי הם ממלאים. כל אלה, כל אלה שעולים שבוע אחר שבוע ומאשימים את ממשלות ישראל על אפסותן. שלוש שנים, אדוני היושב-ראש? שלוש שנים? שלוש שנים שאין ממשלה בירושלים? אבל מעל ל-38 בעלי תפקידים, בעלי משרות בממשלה הנוכחית, מאשימים בוקר וערב את אלה שקדמו להם. ואני שואלת, אדוני היושב-ראש, שלוש שנים? שלוש שנים, אדוני השר גלעד ארדן, ולא הצלחתם לתקן דבר? שלוש שנים ולא הצלחתם להגשים דבר? שלוש שנים שלא הצלחתם להוביל דבר אחד מהותי בבית הזה? שלוש שנים והאדמה בוערת, והידיים שלכם רועדות. שלוש שנים, אדוני היושב-ראש, ואין ממשלה בירושלים. אתה יודע, אנחנו לא מעט שנים בבית הזה, אבל לי לא זכור – מעולם לא דובר כל כך הרבה על-ידי רבים כל כך בעבור כה מעט שנעשה. אתם יכולים להשמיץ מעל לדוכן הזה. אתם יכולים להמשיך ולגלגל את האחריות, ולהסיר אותה מכם והלאה. אבל זו דיבתכם וזה התיאור המדויק שלכם ושל שלטונכם. ולא תועיל לכם סתימת הפיות, ולא תועיל לכם עריצות השלטון, כי סופו של הצדק לצאת לאור. זו דיבתכם שלכם, אדוני השר, ולא של אף אחד אחר, ואלה יהיו דברי הממשלה שלכם מעתה ועד עולם. ממשלה מתוקנת לא היתה תולה, אדוני היושב-ראש, את שר הפנים שלה בחוצות העיר. הגיבורים הגדולים של ה"סופר-טנקר" בורחים גם הפעם מנקיטת מנהיגות ומהתייצבות מנהיגותית לאור התוצאות. אלי ישי, ידידי, שלא נמצא כאן, אין לי ספק שהוא חש בימים הללו, היום יותר מתמיד, את מה שחשים אזרחי המדינה. אין לי ספק שהוא חש את המשמעות של היעדר בעל-בית. הוא חש את המשמעות של להיות לבד ובודד במערכה. אבל אל תדאג, כאשר ייפול הגרזן יהיה מי שיככב בכל זאת במסיבת עיתונאים בירושלים. זו המנהיגות ששוררת היום בישראל – מנהיגות שאין לה אחריות, מנהיגות שאין בה התייצבות, מנהיגות שבעיקר איננה. את תחלואי החברה, את זעקת המאושפזים וקינת המתמחים, איש בממשלה הזו לא שומע. את זעקתם של הסטודנטים העושים על משמר המדינה, והלומדים למען עתידה ורווחתה, איש בממשלה הזו לא שומע. זו אותה ממשלה שרואה כיצד במחדל ובמעשה הולך והופך החלום הציוני בדבר מדינה יהודית גאה ומצליחה לחלום בלהות של מדינה דו-לאומית שבה הופכים היהודים לסרח עודף של דברים ריקים מתוכן, שלטון שלאחר כמעט 65 שנות עצמאות ממשיך לחיות בתחושה של אובדן ושואה, במקום למלא אחר שליחותו לתקווה, שגשוג, בנייה ותקומה; שלטון המהלך אימים על עמו, שלטון המסית אזרח באזרח קהילה בקהילה – הכול על מזבח שרידותו הרגעית. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גלעד ארדן, חברי השרים שחבל שהם לא כאן, אני לא מקבלת את הניסיונות להטיל אחריות אישית לתוצאות האסון המחריד בכרמל, משום שהאחריות היא קולקטיבית. האחריות נגזרת ממהות חוק-יסוד: הממשלה, ואתם חברים בה, והאחריות הזו היא על הרוע, על אטימות הלב, על הקיבעון המחשבתי, על האי-עשייה, על האי-חתירה להגשמה ולפתרון במכלול הבעיות והנושאים המצויים מזה שלוש שנים על שולחנכם. כולכם וכל אחד ואחת מכם, לחוד וכולכם ביחד, מוציאים את דיבתה של ישראל רעה, מכפישים את שמה של הציונות ומבזים את ערכי היהדות. אין בכם צדק, אין בכם משפט, אין בכם חמלה, ואין בכם מידת הרחמים. אין בכם העוז, ואין בכם התעוזה. אין בכם היושר לעשות את מה שנכון, צודק וראוי לעם ישראל. על כל אחד בנפרד ועל כולם ביחד, אתם נושאים באחריות הקולקטיבית המחייבת את הסתלקותכם מהשלטון. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא. אני מזמין את השר גלעד ארדן להשיב על הצעת אי-האמון של סיעת קדימה. בבקשה, אדוני. להודיע לשר יצחק כהן. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, קודם כול, כשאת שואלת איפה השרים, אז קודם כול ראוי לשאול: איפה קדימה? <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> קדימה – אתה יודע שיש מחויבות – – – דאגנו לבוא ולשמוע. ראש הממשלה אריאל שרון נהג לשבת, אתה זוכר, כל יום שני ב-16:00. איפה ראש הממשלה? איפה השרים? – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> טוב, מאה אחוז, אבל אני שואל את עצמי – כי את האופוזיציה הראשית. סיעת האופוזיציה הראשית מגישה הצעת אי-אמון בממשלה, ואיש מחבריה אינו נוכח כאן באולם. אז לפני ששואלים איפה השרים – ודרך אגב, השרים, חברת הכנסת אברהם, הם משתדלים לעבוד, כי יש להם מדינה לנהל ולקדם את ענייניה, וכרגע הסברת למה צריך לעשות זאת. ולכן, מוטב שהם רוב הזמן יהיו שם. אבל, אדוני היושב-ראש, אני חייב לומר שכל שבוע אני משתדל להתכונן ולהכין תשובות לפי השמות שהאופוזיציה בוחרת להצעות האי-אמון. סיעת קדימה, בשבועות האחרונים יש להם – כשאין לך מה להגיד אז הכול לא בסדר, זה ברור. אם כשיש משבר בתחום אחד ופותרים אותו, ומשבר בתחום אחר ופותרים אותו, והמציאות במזרח התיכון לא הסתדרה עם שאיפות הנסיגה והוויתור של חברת הכנסת לבני וסיעת קדימה כי כל המזרח התיכון מסביבנו סוער וגועש, אז עולים על הבמה כי חייבים – כי חייבים, אפשר להגיש אי-אמון אז חייבים להשתמש בו. ועולים לכאן, ובמשך כמעט עשר דקות, ואני מאוד מכבד ומעריך את חברת הכנסת רוחמה אברהם, אבל לא הצלחתי לשמוע, ולו טענה ספציפית אחת שלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> דווקא היתה ממוקדת. אני לא אומר לך – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> מאוד ממוקדת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היתה ממוקדת בשרפה בכרמל. נדמה לי, פעם ראשונה, דרך אגב – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מצד אחד, היא היתה ממוקדת בשרפה בכרמל. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה עניין אחר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מצד שני, היא עצמה אמרה: כולנו כאן בבית הזה אשמים. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> תפריד, תפריד. אמרתי: כולנו, כולנו אשמים בשלטון, בשיטת הממשל הכושלת הזאת, בעצם העובדה שאנחנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. זה בסדר. הוא שמע. הוא שמע. בסדר. את אמרת, את לא צריכה – אבל את לא יכולה עכשיו להעלות את הנושא, ואני רק הערתי לו שהיית ממוקדת. אבל הוא צודק, והוא שמע. הוא אמר: כולנו אשמים – היא אמרה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> פרט לאמירה של חברת הכנסת אברהם שהשרפה מעידה על, ואז באו המון קטעי הכפשה בכלל לכל הישראליות, ומה זה אומר להיות ישראלי בעיניה של חברת הכנסת אברהם – חפיפניקיות, שטחיות וכו', כל האמירות שבעיני הן לא מוצדקות ולא נכונות; מלבד זאת לא מצאתי בדבריה של חברת הכנסת אברהם ולו סיבה אחת אפילו להשתכנע מה עושה הממשלה שאיננו בסדר. קשה להתייחס לתכונות אישיות ואופי שחברת הכנסת אברהם כנראה איננה מוצאת בנו, או שהיא מוצאת בנו תכונות שליליות. אינני מתכוון לבוא ולהעיד כאן על תכונות האופי לא שלי ולא של חברים אחרים בממשלה. אני יכול רק להצביע על מה הממשלה עושה, ומה מדיניות הממשלה. לגבי העשייה של הממשלה – אני יכול אפילו לקבוע, אדוני היושב-ראש, שלא היו הרבה ממשלות שעשו כל כך הרבה כמו שהממשלה הנוכחית עושה. לצערי, חברת הכנסת אברהם אולי נחפזת, כי היא כבר מכתירה שלוש שנים לכהונת הממשלה. לאט לך, חברת הכנסת אברהם. יש עוד ארבעה חודשים לפחות כדי שנחגוג כאן – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> בארבעה חודשים תעשה איזה – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> כדי שנחגוג כאן שלוש שנים יש לך עוד לפחות 12 הצעות אי-אמון לנמק, ואתם תנמקו, אני מניח. אבל אנחנו עדיין לא שלוש שנים בשלטון. אבל בשנתיים ושמונה חודשים שאנחנו כן בשלטון, וכדי שלא להלאות גם את הצופים האדוקים של ערוץ הכנסת, וגם לא את חברי הכנסת, לא אחזור על כל הרפורמות, ומה משמעותן, לא בתחום החינוך – וכל מי ששומע אותי יודע למה אני מתכוון; לא בתחום התחבורה, וכל מי שנוסע בכבישים או רואה את העבודות הניכרות יודע גם כאן למה הכוונה. אם את לא זוכרת, תשאלי את שר התחבורה הקודם שהקפיא, לדוגמה, קווי רכבת כמו אשקלון–שדרות–באר-שבע, או עכו–כרמיאל, והקווים האלו, סלילתם חודשה בקדנציה הנוכחית; אז הוא יוכל לפרט מה הכוונה כשאני מדבר על עשייה בתחום התחבורה. כשאני מדבר על עשייה בתחום התקשורת והרפורמות, והתחרות וההוזלה, והוספת מתחרים חדשים, גם פה אני לא חושב שאני צריך לפרט לצופים. בתחום שלי, רפורמות נכבדות בתחום של מיחזור, טיפול בשפכים, פארקים, מטרופולינים, הפחתת זיהום האוויר, הפחתת פליטות גזי חממה. בתחום של הטיפול בפריפריה – תקצוב הורדת צה"ל לנגב, חנוכת בית-הספר לרפואה החדש בצפת, בתחום מערכת הבריאות. אני יכול לפרט כאן עוד עשרות, עשרות פעולות, ולא רק החלטות, אלא יישום בשטח ועשייה רבה וניכרת בכל שטחי הפעולה של הממשלה הנוכחית, וגם בתחומים שאף ממשלה לא העזה לנגוע בהם. וכאשר המחאה החברתית התעוררה וגם הצביעה עליהם, לא אמרנו שאין שום טעות בהתנהלותה של הממשלה, ויש להמשיך ולדבוק במדיניות שהיתה בעבר בדיוק כפי שהוכתבה או ננקטה בעבר, אלא גם כאן הממשלה הזאת בראשות ראש הממשלה היתה פתוחה. היא הקימה ועדה. הוועדה הזאת, ועדת-טרכטנברג, כבר הגישה את המלצותיה, שחלקן מרוכז בהפחתות מיסוי, וחלקן בהגדלת התחרות והגדלת היבוא כדי שמחירים יוזלו ויוקר המחיה ירד. גם כאן היישום הוא יישום בקצב באמת חסר תקדים בהשוואה לכל סטנדרטים שאני מכיר מממשלות ישראל לדורותיהן. אז לבוא לכאן ולומר בתשע דקות כמה אנחנו מוציאים – אני לא רוצה אפילו לחזור על הדברים, כי חוץ מאמירות גנאי לא היו הרבה דוגמאות. ואפילו בנושא של השרפה, חברת הכנסת אברהם, היה קל לך ככה לדלג על העובדה – כולנו יודעים, הרי, שהשרפה הזאת, כדי לעצור את התפשטותה, כוח כיבוי רגיל כנראה לא היה מספיק. כוח כיבוי אווירי לא היה. והוא לא היה כי בזמן של ראש הממשלה לשעבר שרון בא חבר מפלגתכם החדש, דן חלוץ, הרמטכ"ל דאז, וזאת זכותו, וכמובן זה היה סדר העדיפויות שאז שרי הממשלה, שרובם היום הם חברי כנסת בקדימה – שרי הממשלה דאז קיבלו החלטה לבטל את הכיבוי האווירי המוטס. אז זה לא שהמצב בזמן השרפה היה תקין; בוודאי גם לנו יש אחריות, כממשלה, למצב. אבל הטיפול המיידי שראש הממשלה הוביל, כולל – מאז – רכש של כיבוי אווירי, ואני יודע כמה צעדים ננקטים כדי לשפר את המצב. לבוא לכאן, לעלות על הבמה, לזלזל בכל זה ולומר בססמאות כאילו דבר לא נעשה – צר לי מאוד, אדוני היושב-ראש, קשה לי לקבל את הטענות הללו. אני חושב שגם הציבור וגם חברי הכנסת לא יכולים לקבל אותן. מלה אחרונה, אולי קצת של תסכול; כמי ששבוע אחר שבוע עולה כאן כנציג הממשלה ועונה על טענות האופוזיציה, אני הייתי מציע גם לאופוזיציה לבדוק גם את עצמה. במקום להאשים את עצמנו כל פעם בהישרדות – דרך אגב, זאת תכונה מבורכת, לפחות בכהונתכם הסברתם לעם שמשילות – ציטטתי מאתר האינטרנט של קדימה לקראת הבחירות – היה כנס שיושבת-ראש קדימה השתתפה בו והיא הסבירה שחוסר המשילות וחוסר היציבות השלטונית של ממשלות ישראל זה דבר שפוגע בנו לא פחות מהמצב הביטחוני או נושאים אחרים, כיוון שהוא פוגע מאוד בתכנון לטווח ארוך. אני ממש ציטטתי את זה מאתר האינטרנט – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה משונה גם מבחינת ההיסטוריה של הכנסת, שהרי חברת הכנסת רוחמה אברהם היתה אישיות מרכזית בבחירות הישירות לראש ממשלה. קבל ממני, היא היתה אישיות מרכזית כאשר אנחנו קיימנו שלטון לפי חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ולאחר מכן ניסינו עם ראש ממשלה אחר. אנחנו כולנו יחד – אתה אז הגעת כצעיר לכנסת – אנחנו כולנו יחד מייד ניסינו לחזור בנו מדרכנו שבה אנחנו ביטלנו למעשה את הדמוקרטיה הפרלמנטרית ועברנו לשיטה שנדמה לי שנדמה לי שחברת הכנסת רוחמה אברהם בהרצאתה אמרה שצריך ליצור ממשל חדש שבו ראש ממשלה לא יהיה סגור בתוך הסיעות שלו. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> לא הייתי חברת כנסת אז, יש לאדוני טעות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמרתי שהיית מרכזית ביותר בניהול השלטון תחת שלטון שבו נבחר ראש הממשלה הישיר. לא אמרתי שהית חברת כנסת, אמרתי שהיית אישיות. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> עכשיו אתה מתקן. <היו"ר ראובן ריבלין:> לכן יש פה איזה – הרי אריק שרון הוא זה שהמריץ אותי אז כיושב-ראש סיעה לבטל – וכמה שיותר מהר – את אותה שיטה שביטלה את סגולותיה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית. עדיין לא מצאנו שיטה יותר טובה לחזור אליה. מאוד מסוכן, חבר הכנסת הורוביץ. מאוד מסוכן. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> בקיצור, אדוני היושב-ראש, יציבות שלטונית, כאשר השלטון עושה את המעשים הנכונים ומתקן את הדרוש תיקון, זה ערך חשוב מאוד. לכן אינני מבין את טענות האופוזיציה שבוע אחר שבוע בשם הססמאות הריקות מתוכן – הישרדות. אם אתם טוענים שיש פעולות או מעשים שאינכם מסכימים אתם, תתווכחו עם הפעולות ועם המעשים; תגידו מה אתם יודעים או ידעתם לעשות יותר טוב וכיצד שגה הבוחר כאשר לא אפשר לכם בעצם להוביל את מדינת ישראל. אבל אי-אפשר כל פעם לבוא ולנקוט את אותן ססמאות, שעה שכל הערכים שעליהם יושבת-ראש האופוזיציה הגברת חברת הכנסת לבני, וכל מה שאמרה לנו או אמרו לנו ראשי קדימה בעבר, הרי הם עצמם אינם משמשים בכך דוגמה. אנחנו רואים את זה שבוע אחר שבוע. אז בשבוע האחרון קראתי ריאיון נבחר עם יושבת-ראש האופוזיציה, שבו היא מביעה את אכזבתה בכלל מכל המערכת הפוליטית; כנראה בצדק מבחינתה. זה היה תחת הכותרת השנונה: "לא מה שציפיתי". ואומרת יושבת-ראש האופוזיציה כך: "כל היום אני מוקפת ברוע" – כל היום, אדוני היושב-ראש, באמת, זה ראוי לרחמים – "ולא סתם רוע, רוע צרוף, טהור. המגרש עצמו הוא מגרש מאוד בעייתי, עקום, שלא כיף לשחק עליו". כך אומרת יושבת-ראש האופוזיציה לעם השוכן בציון. עכשיו, ניסיתי לחשוב אולי יש משהו לא טוב שאני עשיתי, כי אני לא רוצה להיות רוע, אבל אז הזכרתי לעצמי שאני לא מקיף רוב היום את יושבת-ראש האופוזיציה; רוב היום היא מוקפת בחברי סיעתה. אז הלכתי וחיפשתי עוד קצת בכלי התקשורת ובעיתונים והבנתי למה היא התכוונה, כי קראתי מה אומרים עליה ראשי סיעת קדימה, ראשי האופוזיציה. אז אומר קודם כול שר הביטחון לשעבר והרמטכ"ל לשעבר חבר הכנסת שאול מופז – אומר כך – סליחה, בינואר 2010 הוא אמר שלבני גורמת נזק לישראל ולקדימה. לפני ארבעה ימים אמר חבר הכנסת מופז על הגברת לבני: "כשלת בניהול המפלגה, קחי אחריות". כך הוא אמר: "ניהול חובבני שהביא להבאשת תדמית המפלגה". אבל בכך לא הסתפקו ראשי קדימה, וחבר הכנסת דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, והם אנשים שבוודאי מבינים ניהול מהו, אומר כך: "קדימה לא דמוקרטית, אתמודד מול לבני". אבל לא רק זאת, הוא האשים אותה – מאשים אותה – בדברים הרבה יותר חמורים; חבר הכנסת דיכטר מאשים אותה שהיא בעצם מטייחת, שתחתיה קדימה הפכה למפלגה – איפה הניקיון הפוליטי? איפה הפוליטיקה הנקייה? – קדימה תחתיה הפכה למפלגה עוד יותר מושחתת ואנטי-דמוקרטית. לכן, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כאשר סיעת האופוזיציה הראשית מבקשת שבוע אחר שבוע לשכנע את הציבור ולשכנע את חברי הכנסת לתמוך בהצעות אי-אמון, בהפלת הממשלה, ותחתיה להכתיר את הגברת לבני לראש ממשלת ישראל, אני חושב שקודם כול ראוי שחברת הכנסת אברהם וחבריה יעשו בדק-בית, ינקו את המפלגה המושחתת ביותר שקיימת היום במדינת ישראל, יתחילו לדבוק באותם ערכים שהם מטיפים לנו להם שבוע אחר שבוע. הרי, אדוני היושב-ראש – ושוב, לא אלאה את הכנסת – כשאנחנו נדרשים לעסוק בזכויות עובדים, בהעלאת שכרם של עובדי קבלן, בהעלאת שכר הרופאים והרופאות, המורים והמורות, העובדות הסוציאליות, העובדים הסוציאליים, הרי זה לא שקיבלנו מהגברת לבני וחבריה מדינה עם סקטור ציבורי במצב מצוין, נטול פערים חברתיים, ובשנתיים ושמונת החודשים האחרונים המצב הורע. בכל תחום שאני נגעתי בו המצב השתפר לאין ערוך מאז הופקדו חברת הכנסת לבני וחבריה על ניהול המדינה. לכן, עם כל הכבוד, יש לדחות את הצעת האי-אמון, ואני מציע שוב לחברי בקדימה לעשות חשבון נפש ואולי לקחת פסק זמן, כמה שבועות, מהגשת אותן הצעות אי-אמון חסרות תוכן, וקצת תעשו בדק-בית ותתקנו את דרככם. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבין שאדוני השר מבקש לדחות את האי-אמון, הוא לא מבקש להביע אי-אמון באופוזיציה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני באופן אישי מביע אי-אמון באופוזיציה. מכיוון שאין הליך כזה אז אני רק מבקש לדחות את האי-אמון. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר גלעד ארדן. אני מזמין את חבר הכנסת פואד בן-אליעזר לנמק את הצעת האי-אמון של סיעות העבודה ומרצ שכותרתה: אוזלת ידה של הממשלה והיעדר היערכות להאטה בשוקי העולם ולפיטורים הצפויים במשק, הצעת אי-אמון שעליה ישיב כבוד השר יצחק כהן, הנמצא כאן, באולם, כסגן שר האוצר. בבקשה, אדוני. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מקווה שזה נהוג, אדוני היושב-ראש, לשבח את מי שנאם לפני. אני מוכרח לך ששמעתי בהתרגשות את דבריה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לפניך נאם השר גלעד ארדן, אני מאוד שמחתי שאדוני – – – <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> – – ויכול השר ארדן לומר כל מה שהוא רוצה לומר, זה לא מבטל בעיני כהוא-זה את כאב הלב, את האכפתיות ששידרה רוחמה. אבל, רוחמה, אנחנו, כשאנחנו עומדים פה מול הכנסת, אנחנו מוכרחים גם לעשות דין לעצמנו, כי מי שמכיר את המערכות האלה כבר עשרות שנים – סיפור מכבי האש לא התחיל לא בממשלה הזאת ולא בממשלה הקודמת; זה דבר שכל הממשלות הזניחו, זה דבר שכולם פתרו אותו ב"זה יהיה בסדר", ורק אחרי האסון הזה מישהו התעורר. אני אומר את הדברים האלה, אדוני היושב-ראש, כי אני הרי מכיר גם את הרצינות שלך. זה מה שיקרה לנו גם ברעידות אדמה, וזה מה שיקרה לנו בדברים אחרים. כשקורה האסון אז אתה פתאום מתעורר. ולכן, ברכותי על הנאום שלך. מכובדי, במשך יותר משנתיים המשק הישראלי מצליח לשחות נגד הזרם העולמי וכן להציג יציבות כלכלית ושיעורי תעסוקה נאים לעומת שאר העולם. הצלחה זו, אין לי ספק, היא איזו תעודת כבוד לתעשייה הישראלית, שבעזרת יצירתיות, יוזמה, נחישות ואיכות שומרת על המשק הישראלי מלהגיע למצב של מיתון כמו במדינות רבות אחרות סביבנו. אבל, מכובדי, לא לעולם חוסן. ישראל תלויה ביכולת הסחר עם העולם. המשך המיתון העולמי כבר נותן את אותותיו, ואכן יגיע אלינו בשלב מסוים. אני רואה את הממשלה בעיקר, אדוני היושב-ראש, מדברת על מה שצריך לעשות, ולא ממש עושה דבר. המחאה של הקיץ האחרון, שכולנו היינו עדים לה, הביאה לידי ביטוי תחושות חזקות בחברה הישראלית לגבי ההתנהלות הכלכלית של מדינת ישראל. אני חייב להודות שגם אני הופתעתי מעוצמת הרגשות הללו והביטוי שלהם ברחוב. אבל נדמה לי שממשלת נתניהו החליטה לעשות את מה שהיא הכי טובה בו – להתעלם, פשוט לא לעשות כלום ולקוות שהכול יחלוף מאליו. אני רוצה להגיד לממשלה, כאחד שהיה חבר בממשלה הזאת – אם אתם חושבים שהאסטרטגיה הזאת יכולה לעבוד לטווח ארוך, אתם טועים. בפעם הבאה שהמחאה הזאת תתפרץ היא תהיה חזקה יותר ותובענית יותר. הציבור רוצה שינוי, אבל הוא רואה את ההנהגה שלו לא נוקפת אצבע לטובת השינוי הזה. אני לא רוצה להיכנס לדברים רגשיים ולומר לכם ולספר לכם את סיפורה של אשה שהיתה אצלי בדיוק לפני שעה וחצי, אם לארבעה ילדים, אשה, חד-הורית, זרוקה ברחוב, יושבת ובוכה, ואחרי חצי שעה של בכי ודמעות אני מבין בעצם שהיא נמצאת בתור במקום ה-16 – כי מייד הרמתי טלפונים כדי להבין מה קורה – במקום ה-16; ועד אז, מה היא עושה בינתיים? היא צריכה להמתין. הפערים החברתיים בישראל, תחושת הניתוק מההנהגה, הצעירים שיוצאים לעבוד, עושים מילואים, משלמים משכנתה – רק כדי לגלות שהמדינה לא נותנת להם דבר בחזרה. זה רק עניין של זמן עד שהתחושות האלו יעלו ויציפו את הרחובות בישראל. ממשלת ישראל הציגה ברוב תפארת את המלצות ועדת-טרכטנברג; יש לי הרבה כבוד והערכה לפרופסור טרכטנברג, אני חושב שההמלצות יכולות להיות צעד ראשון בכיוון הנכון. אבל שוב, כמו הרבה פעמים אחרות, הפוליטיקה מצליחה לנצח את המהות; ראש הממשלה איננו מצליח להעביר את ההחלטות שהוא עצמו אימץ בשל אילוצים פוליטיים וסקטוריאליים, וכך שוב אזרחי המדינה שבויים בחוסר היכולת של הממשלה לקבל הכרעות. מכובדי, לצערי אני לא אופטימי. יש גבול עד כמה המשק והתעשייה בישראל יוכלו למשוך אותנו מעלה אל מול המגמות בעולם ואל מול ממשלה לא מתפקדת. אם לא נתעשת במהרה, נמצא את עצמנו מתמודדים עם משבר כלכלי-חברתי בעוצמה אדירה. זה הזמן שראש הממשלה ושר האוצר ירימו את הראש מעבר לשיקולי פוליטיקה וקואליציה ויתחילו לקבל הכרעות למען הציבור שבחר בהם. אני חייב להדגיש גם כי מי שחושב שאפשר להפריד את הנושא המדיני מהחברתי טועה ומטעה; ראש הממשלה עושה הכול כדי לא לזוז – רק הבוקר, אדוני היושב-ראש, היית יחד אתי בוועדת החוץ והביטחון, ושמעת מכולם, בעצם, את התיאורים – אנחנו עדיין בתוך אותה סערה ובאותה רעידת אדמה. ולצערי הגדול – אני גם מעל במת הכנסת חוזר ואומר – אינני איש בשורה היום בנושא הזה. אני רואה מה שקורה, אני רואה את התנועות האסלאמיות תופסות מקום, ראה את ההחלטות האחרונות בתוניסיה, בחקיקה – האיסור לדבר עם יהודי, האיסור להיכנס ולהיות בקשר עם מדינת ישראל – המפלגה האסלאמית שעלתה במרוקו, ובוא נחכה ונראה מה שיקרה במצרים. מצרים של היום איננה מצרים של אתמול, ואינני יודע לקראת מה אנחנו רצים. דבר אחד ברור, אנחנו חייבים להתכונן לגרוע ביותר. אנחנו חייבים לראות נכוחה את המצב ולראות מה עלינו לעשות. לא אסקור את כל הנושא המדיני, כולכם רואים את מה שקורה – מה שקורה בסוריה, מה שקורה בלבנון, מה שקורה בירדן, מה שקורה בתימן, מה שקורה בעולם הערבי. לא תהיה רגיעה בחמש השנים הבאות. בחמש השנים הבאות, אם אנחנו נשב בשקט ונמתין, כל החצים יהיו מכוונים כלפינו. ראיתם לא מזמן מה קרה בשגרירות בקהיר, ומה שכמעט קרה בשגרירות בירדן. לזה יש רק שורה אחת – באיזה מידה ראש הממשלה והממשלה ישבו ויבינו שבמציאות הזאת אין לנו ברירה אחרת אלא רק להתחיל מייד במשא-ומתן עם הפלסטינים. אין לנו ברירה אחרת, אלא רק ללכת ולעשות כל מאמץ כדי לחזק את הקשרים בינינו ובין ירדן. אין לנו שום בעיה – שום אלטרנטיבה אחרת מלבד ללכת ולנסות ובכל מחיר להחזיר את מערכת היחסים בינינו ובין טורקיה כדי להוציא אותה ממחזור העימות שמסתדר נגדנו. לא רחוק היום, אדוני היושב-ראש, והאמריקנים הולכים לפנות את עירק, ופתאום העולם יעמוד בפני מציאות חדשה עוד יותר, והיא היווצרות קו שיעי שמתחיל באירן, סמוך לים, ונגמר בלטקיה; מאירן יעבור לך לבצרה ומבצרה לדמשק ומדמשק לנמל לטקיה. זו תהיה הרצועה השיעית. ואני עדיין לא מדבר על אירן ואני אינני מדבר כרגע על הגרעין האירני. למה אני ערבבתי את שני הדברים האלו ביחד? כי בסיכומו של עניין, אנחנו היום עומדים ומתמודדים עם בעיה קיומית מהמעלה הראשונה. שהדי במרומים, כל חיי אני הייתי במלחמות ישראל, אבל ידעתי – יש תקווה, יש אור, נצא מזה. לא יודע לקראת מה אנחנו רצים עכשיו. הבחורים האלו שאנחנו מפקירים, אלו שהפגינו, אלו שהבטחנו להם, אלו שדורשים, עליהם הולכת להיות מונחת המעמסה העיקרית, ולכן יש חשיבות מכרעת שהממשלה הזו תפקח את עיניה ותבין – אין לנו פשוט ברירה אחרת, אין לנו. אני גם באותה נשימה אומר שאני למשל שולל את האפשרות של קיצוץ תקציב הביטחון, גם את זה אמרתי היום בישיבת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא אומרים מה אומרים בוועדת חוץ. אתה אומר פה, לא בוועדת חוץ וביטחון. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> מה? לא שומע. <היו"ר ראובן ריבלין:> אסור לצטט מוועדת חוץ וביטחון, אתה אומר פה. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> אני אומר פה. אני אומר שאני בין אלו שמתנגדים. כשאתה היום נמצא במצב של טבלת איומים כפי שהיא, אז אין לך פשוט ברירה אחרת. ולכן אני מקווה בכל לבי, אדוני היושב-ראש, שהממשלה הזאת תבין שהיא חיה על זמן שאול; היא יכולה להמשיך ללכת ולשחק את המשחק של יהיה בסדר ויהיה בסדר, אבל זה יתפוצץ יום בהיר אחד. ואני מקווה שמה שהתחלתי, המחמאות שלי לרוחמה שקדמה לי, שלא נגיע לפיצוץ כאן בתוך המדינה, כדי להבין בעצם שיכולנו ללכת ולמנוע את זה מראש. אני מודה לך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה רואה, אתה שם לב, חבר הכנסת בן-אליעזר, שאתה לעולם לא עובר את הזמן בדיבורים שלך. <עמיר פרץ (העבודה):> – – – את השעון. <היו"ר ראובן ריבלין:> כי כל זמן שאני יושב-ראש בישיבות שבן-אליעזר מדבר, הוא לא יעבור את הזמן. זה הכול. <איתן כבל (העבודה):> אנחנו שמים לב. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <קריאה:> כל הכבוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני תמה לדעת רק האם מה שרוצים לחוקק בחוקה בתוניסיה זה מפני שאנחנו – עם הפלסטינים או מפני שאנחנו יהודים. <עמיר פרץ (העבודה):> יאללה, בוא נלחץ ידיים. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> איציק כהן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת פואד בן-אליעזר, השר לשעבר, על דבריו. אני מזמין את כבוד השר יצחק כהן כסגן שר האוצר לבוא ולעלות לבמה על מנת להשיב על הצעת אי-אמון של סיעות העבודה ומרצ, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת פואד בן-אליעזר, בנימין בן-אליעזר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני, ברשותך, מתכבד לקבל בברכה את תושבי אשקלון שבאו לכבד אותנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברוכים הבאים. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> נשות אשקלון. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נשות אשקלון. <היו"ר ראובן ריבלין:> עתידה ירושלים להגיע עד אשקלון. ברוכות הבאות, ירושלמיות וירושלמים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ברוכים הבאים. אדוני היושב-ראש, אני רגיל מדי יום שני פה להשיב על הצעות אי-אמון קנטרניות וחסרות בסיס, אבל היום חל שינוי מרענן. כשפואד בן-אליעזר עולה לנאום בהצעות אי-אמון, אני נדרך, מכיוון שדבריו הם דברים של איש רציני, אדם רציני, אדם בעל זכויות, עתיר עשייה, והקשבתי בקשב רב לכל דבריו, לכן הם מחייבים התייחסות. ידידי פואד, הממשלה אכן עוקבת אחרי ההתפתחויות הכלכליות בארץ ובעולם, זה מאוד מאוד מדאיג, מאוד מדאיג. בוחנים התאמות של מגוון כלים העומדים לרשות הממשלה, שחלקם הופעלו אגב במשבר האחרון ב-2008, פואד, כשאתה היית שר בממשלה והיית שותף מלא לפעילות הכלכלית הזאת. הכלים, כפי שאתה זוכר, מתמקדים בהבטחת אספקת אשראי למגזר העסקי, מתן סיוע ליצואנים, תמיכה בתעסוקה, התמקדות בהון האנושי, בתעשיות עתירות ידע ובתעשייה בכלל. אדוני היושב-ראש, התקופה לא פשוטה. אכן, צודק השר פואד בן-אליעזר, התקופה לא פשוטה. נצטרך כולנו, קואליציה ואופוזיציה, להיות מאוד מאוד זהירים, לא פופוליסטיים, אם נרצה, אדוני היושב-ראש, לשמר רמת הישגים, כפי שברוך השם, גם אתנו הרבה סייעתא דשמיא, רמת אבטלה נמוכה. התקציב הוא נכס לכלכלת ישראל; לשמור עליו זה לשמור על יציבות המשק. הצעות שאנחנו שומעים מדי יום – פואד, אני מדבר אליך – לפריצת מסגרת התקציב, עלולות להוביל את ישראל להידרדרות כלכלית ואבטלה המונית, חלילה, ואתה אחרון שהיית רוצה את זה. בנקודת הזמן הנוכחית, נוכח המשבר הכלכלי בארצות-הברית ובאירופה – אנחנו רואים ככה שאירופה מתרסקת – מדינת ישראל נדרשת לשמור על המדיניות הכלכלית. מדינת ישראל התמודדה עם המשבר הכלכלי ב-2008 והצליחה לחזור לצמיחה בזכות המדיניות הכלכלית של הממשלה ושל משרד האוצר, כולל סוגיית האחריות התקציבית. אנחנו בין המדינות הבודדות שעברו את המשבר הגלובלי ללא נזקים. התקציב הדו-שנתי הוא אחת הסיבות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה עוד לא בא, המשבר הגלובלי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מדבר על המשבר הקודם. במשבר באירופה היום – אתה אולי לא קורא עיתונים, אולי אתה לא – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – בדרך. יבוא, יבוא. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> חס וחלילה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> רק השקל מתחזק – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> התקציב הדו-שנתי הוא אחת הסיבות שאפשרו לישראל לצלוח את המשבר הגלובלי ולתרום לצמיחה ולשמור על שיעורי אבטלה נמוכים, מהנמוכים בעולם. ידידי פואד, בניגוד למגמה במרבית המדינות המפותחות נרשמה בישראל ירידה ביחס החוב–תוצר. היציבות הפיסקלית הושגה בזכות ניהול מדוד ואחראי של תקציב המדינה – שזכה אגב לשבחים גם מה-IMF, קרן המטבע הבין-לאומית, גם מהבנק העולמי, גם מה-OECD, יהללך זר ולא פיך – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – ותרם להתאוששות הכלכלית המהירה יחסית במשק. עובדה זו, לצד היציבות שהפגינה המערכת הפיננסית בישראל, לאורך כל המשבר, משאירה לממשלה מרחב תמרון רב יחסית בבואה להתמודד עם השלכות המשבר העולמי על ישראל. <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן, חביבי, שאלת משהו? הצמיחה השנה, ברוך השם, הגיעה ל-4.8% – הישג חסר תקדים. אנו נמצאים כרגע בנקודת השפל באבטלה – 5.6%. אדוני היושב-ראש, זה כבר נקרא אבטלה חיכוכית, כבר אפשר לומר שאין אבטלה – נקודת השפל של שנים רבות, והיעד המרכזי שלנו זה להימנע ככל שניתן מעלייה בשיעורי האבטלה, וגם בעצם היעד הכי חשוב, תסכימו אתי. עד למחצית 2011 היינו מעל יעד הגבייה, כפי שצפינו אותו, בתקציב 2011. אבל מה לעשות, אנחנו עדים לכך שכבר במשך חצי שנה היעד פוחת והולך, ועד אוגוסט הגענו ליעד ומאז אנחנו מתחילים לפתוח גירעון, וזה מה שמדאיג. נרצה לראות את נתוני סיכום השנה בתקציב 2011 כדי לקבל החלטות לשנת התקציב 2012. אני מודיע לכם, רבותי, לקראת השנה הבאה, 2012, לא מן הנמנע שייקבעו קיצוצים בתקציב כדי להתאימו למצב המשק. העובדה שאנו בממשלה ובכנסת מדברים על תיקונים בתחום החברתי מתאפשרת בניגוד גמור למה שקורה באירופה ובארצות-הברית, מהסיבה שהצלחנו, ברוך השם, ליצור צמיחה גבוהה ואבטלה נמוכה. השינויים החברתיים החשובים יתקבלו במסגרת יישום המלצות ועדת-טרכטנברג. בזמן הקרוב תתבקש הכנסת לאשר, אדוני היושב-ראש, בקריאה ראשונה את הצעת החוק הממשלתית הדנה בפרק המסים של הוועדה. הצרכן ירגיש בכיסו את החלטת הממשלה, וזה שינוי מהותי במערכת המס בישראל. משקי-בית רבים יחסכו מאות, וגם אולי אלפי שקלים בשנה, ואף יותר מזה, בזכות אישור ההמלצות האלה. בשבועות הקרובים יאושרו חלקים נוספים מדוח-טרכטנברג במטרה להפחית את יוקר המחיה בישראל. אני חושב, אדוני היושב-ראש, כפי שביקשתי מחברי חברי הכנסת, קואליציה ואופוזיציה, לעת הזאת להתאחד לפחות בדבר אחד: לא להיות פופוליסטים, לשלב ידיים, מכיוון שצפויה תקופה לא פשוטה. כפי שאמרתי, ייתכן מאוד – וכנראה זה יקרה – שנצטרך לבצע התאמות וקיצוץ רוחבי בתקציב. אשר על כן, אבקש מחברי לדחות את הצעת האי-אמון, למרות העובדה שפואד הוא ידיד נפש שלי. תודה רבה לכם. כל טוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לשר יצחק כהן. אני מזמין לדוכן הנואמים את שיח' אברהים צרצור, חבר הכנסת, שיבוא וינמק את הצעות האי-אמון אשר הגישו סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד, בכותרת: סוגיית התכנון והבנייה בסקטור הערבי. שר הפנים וסגן ראש הממשלה צריך להשיב, ולכן עד שהוא יגיע – והוא בדרך – אתה יכול לדבר שלא על חשבון מכסת הזמן, אלא אם כן אדוני רוצה שאני אקבע הפסקה. איך שאתה רוצה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> מבחינתי, נמשיך. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אדוני. אני לא סופר – עשר הדקות יחלו להימדד מהרגע שהשר המשיב – אלא אם כן השר לנדאו מודיע לי שהוא משיב. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אז בוא נשמע. כבוד השר, אתה מודיע שאתה משיב בשמו של שר הפנים, או לא? <היו"ר ראובן ריבלין:> האם אדוני ישיב בשם שר הפנים? אם אתה – אחרת ידבר חבר הכנסת צרצור עד אשר שר הפנים יגיע, ואז הוא יתחיל לנמק את הצעת האי-אמון שלו. השר לא ישיב, אלא רק השר וסגן ראש הממשלה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדי השר, אני דווקא אקדים ואומר כך: היות שאין לי שום תקווה שהממשלה הזאת תעשה איזה דבר חיובי בנושא המדיני, כמו שאני לא מאמין שהממשלה שתבוא אחריה תעשה משהו בנושא המדיני, כמו שלא האמנתי שהממשלה הקודמת – שקדמה לממשלה הזאת – עשתה או רצתה לעשות משהו בכיוון המדיני, לשם שינוי בחרתי בנושא שמבחינתנו נחשב לאחד הנושאים המורכבים, הטעונים והחשובים ביותר: מערך התכנון והבנייה – מדיניות ממשלות ישראל בנושא התכנון והבנייה במגזר הערבי. אבל לפני שאני אמנה בפניכם את החסמים, לפי דעתי, שעומדים כמוקשים בפני פיתוח האוכלוסייה הערבית, המגזר הערבי, בנושא של תכנון ובנייה, אני חייב להגיד כמה מלים על המחזה שאני רואה לפני; המחזה מסמל, במובן המלא של המלה, היעדר מדיניות תכנון ובנייה של ממשלות ישראל לגבי המגזר הערבי – ואני מתכוון להיעדרו של שר הפנים. שר הפנים יודע, אפילו אם הוא בדרך, שיש הצעת אי-אמון בנושא התכנון והבנייה, והוא גם מודע לעובדה שהנושא הזה הוא מהנושאים הבוערים ביותר שעומדים על האג'נדה של המגזר הערבי, ובכל זאת הוא מעדיף, או מחליט, לא לבוא ולהתייצב עם תחילת הדיון בסוגיה הזאת, ואני מפקפק אם יש אפשרות, אם יש סיכוי שהוא יגיע למקום הזה. אני חייב להגיד עוד דבר בנושא של שר הפנים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם הוא לא יגיע תופסק הישיבה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – היות שזאת לא הפעם הראשונה, כבוד היושב-ראש, ששר הפנים לא מופיע – לא כמשיב על הצעות רגילות לסדר-היום ולא על הצעות אי-אמון, ולא משיב, דרך אגב, על מכתבים שאנחנו שולחים כחברי כנסת ערבים; ואני חושב שאין אף חבר כנסת ערבי שיכול לחלוק עלי בנושא הזה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר הגיע. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יפה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אז אני שמח ששר הפנים הגיע, ואני מקווה, מאוד מקווה, שנקבל גם ממנו תשובות חשובות ומספקות בסוגיה שאנחנו דנים בה היום. אני אמנה בפניך, כבוד שר הפנים, כבוד היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת והשרים, כמה מהחסמים שלפי דעתי עומדים, כפי שאמרתי, כמוקשים בפני האפשרות של פיתוח המגזר הערבי. חסם ראשון: אפליה בהקצאת קרקעות. ומה זה אומר "אפליה בהקצאת קרקעות" – אנחנו מודעים לעובדה, כבוד היושב-ראש, שהמגזר הערבי הוא כ-20% מסך כל האוכלוסייה במדינת ישראל. אבל לעומת העובדה הזאת, שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות הוא אך ורק 2.5% משטח המדינה. דבר נוסף, בבעלות פרטית של אזרחי מדינת ישראל הערבים – הם מחזיקים ב-3.5% מהאדמות במדינת ישראל. עובדה נוספת: מספר – האוכלוסייה גדלה מאז קום המדינה ועד היום פי-עשרה מאז קום המדינה, אבל לצערי שטח השיפוט של היישובים הערביים הלך והצטמצם בכ-64%. נתונים צועקים לשמים. מאז קום המדינה כמעט לא הורחבו שטחי השיפוט של הרשויות הערביות, אך השטח – שטח הבינוי – בתוכן גדל פי-16. הנתון האחרון שצועק לשמים: אי-פיתוח מתחמים בבעלות המדינה במסגרת תחומי השיפוט של היישובים הערביים ופרסום מכרזים – אם משרד השיכון מכריז או מפרסם מכרז כדי לשווק מגרשים בבעלות המדינה, מה שקורה שם הוא שדווקא משרד השיכון בחר בשיטה נועזת ביותר, אמיצה ביותר, במובן השלילי: הוא מפרסם מכרזים לפי מה שנקרא "למרבה במחיר". דהיינו, במקום לשווק את המגרשים האלה כפי שהיה למשל לפני חמש או שש שנים – משווקים, קובעים את המחיר, אנשים מגישים את הבקשות שלהם, ואם מספרם של אלה שמבקשים גדול יותר ממספר המגרשים המשווקים, עושים הגרלה על-ידי ועדה בראשותו של שופט בדימוס, ומי שיוצא מקבל את המגרש והולך לשלום. אבל עכשיו, כדי לזלול עוד כסף לקופת המדינה על חשבונם של האנשים הזקוקים למגרשים האלה, דווקא – המדינה בחרה בדרך הזאת של מכרזים למי שמרבה במחיר, דהיינו גם בקטע הזה אנחנו מובילים למצב שבו רק העשירים קונים את המגרשים האלה, אבל העניים נשארים, כפי שנאמר, עם הלשון בחוץ. החסם השני – ואני אנסה לקצר עד כמה שאפשר – החסם השני: היעדר תוכניות מיתאר ותוכניות-אב. אני אומר לכם בצורה חד-משמעית: ביותר מ-70% מהיישובים הערביים אין תוכנית מיתאר מאושרת. שלא יספרו לנו סיפורים שאכן בצנרת יש כל כך הרבה – בחלק גדול מאוד מ-70% מהיישובים הערביים יש תוכניות שנמצאות בצנרת. אני אגיד לך, כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, כנסת נכבדה, התוכניות האלה, שנמצאות בצנרת, תקועות שם זה אולי עשר או 15 שנים, ואף אחד לא רואה את האור בקצה המנהרה. אנחנו סוחבים את הגיבנת הזאת מאחורינו לאורך כל השנים בלי שנראה, כפי שאמרתי, את האור בקצה המנהרה. אתן לכם דוגמה, כבוד היושב-ראש. אני ביקרתי לפני שלושה שבועות בכפר ג'ת שבמשולש. ביקרתי דווקא בשכונה הדרומית של הכפר ג'ת. עשרות בתים שנבנו על אדמות פרטיות, מאות דונמים ששייכים לתחום השיפוט של הכפר ג'ת – הבתים האלה מאוימים בצווי הריסה. האנשים – גם העירייה שם הגישה תוכנית מיתאר לכל המקום הזה. התוכנית הזאת אושרה להפקדה בוועדה המקומית והועברה לוועדה המחוזית. הוועדה המחוזית חיפה מסרבת עד עצם רגע זה לדון בתוכנית הזאת, אף שהם יודעים היטב שיש עשרות בתים שגורלם קשור בטבורו לאישור התוכנית הזאת. ובכל זאת דוחפים את האנשים – כן, כבוד השר. <שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:> חושבים כנראה ששם גרים מתנחלים. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אתה יודע מה, אולי – בלי להשוות בין שתי הסיטואציות, אבל אלה העובדות הקיימות בשטח בתוככי "הקו הירוק", בתוככי מדינת ישראל, במקום שאמורים לקבל מה שנקרא התייחסות שווה לכל תושבי ואזרחי מדינת ישראל, ערבים ויהודים כאחד. מחסום שלישי: מחלוקת לגבי הבעלות על אדמות, ובמיוחד בנגב. אני אתן לכם את הנתון המדהים הזה, כבוד היושב-ראש, ואני לא אדבר עכשיו בצורה פרטנית ומפורטת – חברי, חברי פשוט מפריעים לי. אמרתי שהחסם השלישי הוא מחלוקת לגבי הבעלות על אדמות, במיוחד בנגב, ואני לא אכנס עכשיו לפרטי מה שנקרא תוכנית פראוור-עמידרור – זה לא הנושא, אבל אני אתן לך, כבוד היושב-ראש, מכובדי, נתון צועק לשמים: שיעור התושבים הערבים באזור הנגב הוא 36% מכל האזרחים באזור הנגב. התוכניות הממשלתיות – גם התוכנית של פראוור מתכננת, מתכוונת לדחוס 36% מכל התושבים שם לתוך פחות מ-1% מהשטח של הנגב, ואני משאיר את הפרשנות וכל מה שמסביב לאינטליגנציה שלכם כדי להסביר לעצמכם לאן אנחנו מובילים את האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. חסם רביעי הוא היעדר שיתוף נציגים – או: נציגי מיעוטים – בתהליכי קבלת החלטות ביישובים. ולמה אני מתכוון, כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, כנסת נכבדה? לפני שנים רבות – אני לא יכול באמת לזכור בדיוק לפני כמה שנים – משרד הפנים החליט לשלול את סמכויות התכנון והכנת תוכניות המיתאר מידי הרשויות המקומיות, והעביר את הסמכויות האלה למשרד הפנים. ומה זה אמר? משרד הפנים העביר את הסמכויות האלה, שאמורות להיות סמכויות בלעדיות של אלה שמכירים את השטח ויודעים בדיוק למה הם חותרים, מה המטרות שהם צריכים להשיג בנושא של תכנון ובנייה, ומעבירים את הסמכות הזאת, המאוד-מרכזית, לפקידים במשרד הפנים, ואנחנו רואים מה שהפקידים במשרד האוצר עושים בנושאים שונים ודומים – מעבירים את הסמכויות האלה, שהן סמכויות הרות גורל, לפקידים שאין זה מעניינם לקדם את ענייני התכנון במגזר הערבי. ועל כן הכול תקוע. ויתירה מכך, כבוד היושב-ראש, אלה שמטפלים, אם הם מקדמים את התוכניות האלה, הם דווקא מתכננים או מכינים תוכניות שאין להן שום קשר עם הצרכים המציאותיים של אזרחי המדינה הערבים ביישוביהם או בעריהם. דהיינו, הם יושבים שם, באיזה כוכב לכת, מתכננים לפי ראות עיניהם, או אולי לפי ראות עיני אלה שקובעים את המדיניות כלפי רוב אל מול מיעוט, והתוצאה היא יותר בעיות, היא הכללת שטחים שאמורים להיכלל בתוכניות מיתאר, דחיפת תושבים לבנייה בלתי חוקית, ועוד ועוד, והתוצאה, בסופו של דבר, הרסנית לכולנו. חסם חמישי, כבוד היושב-ראש: האופי הפוליטי של ועדות התכנון – והכפר דהמש הוא אחת הדוגמאות האלה, הבולטות. כ-1,000 אנשים חיים בכפר דהמש, שהוא חלק אינטגרלי – או: קיים בתחום השיפוט של המועצה המקומית עמק-לוד. מאז שנות ה-50 ועד היום כולם מסרבים – כולם מסרבים – להכיר בקיומו, והיום הוא נמצא אל מול פרשת דרכים: או להיות או לחדול להיות. אבל אני אומר לך במלוא הכנות, כבוד היושב-ראש, 1,000 בני-אדם, 1,000 נפשות שקיימים במקום הזה, לא ירשו בשום פנים ואופן שהם יחדלו להתקיים, ויהיה המחיר כמה שיהיה. ואני לא מאיים בשום פנים ואופן, אבל יש פה צורך חיוני, צורך גורלי, צורך אלמנטרי של אנשים שרוצים לחיות בכבוד. והחסם השישי – מגמות התכנון. ואני אביא לכם דוגמה פשוטה מאוד, הקשורה לעירי, כבוד שר הפנים, כפר-קאסם. אני הייתי, מתוקף תפקידי כראש המועצה המקומית בשנת 1995 – כולנו יודעים, היה טבח בשנת 1956. שלוש שנים לאחר הטבח הזה משרד הפנים או שר הפנים דאז החליט להקים מועצה מקומית בתחום כפר-קאסם. כפי שכבודו יודע, החלטה להקים מועצה מקומית אומרת שני דברים: דבר ראשון צו כינון, ודבר שני מפה שמצורפת לצו הכינון, שתוחמת את תחום השיפוט של המועצה. ומה קרה באותה מפה שלוש שנים לאחר הטבח, כבוד שר הפנים? מה שקרה במפה הזאת – במקום לפצות את כפר-קאסם על הרצח, על הטבח שנעשה כלפי אנשים שלווים, אזרחי מדינת ישראל הערבים, באו וביצעו טבח מספר שתיים נגד האדמות, וקטעו מהאדמות הפרטיות של אלה שנטבחו אתמול 3,000 דונם, שעד היום – עד היום – הכול תלוי בין שמים וארץ. ואני, בתוקף תפקידי כראש העיר באותן שנים, ב-1995, הגשתי בקשה למשרד הפנים להקים ועדת גבולות. הוקמה ועדת גבולות, דנה בסוגיה הזאת והחליטה לצרף כ-1,500 דונם לתחום השיפוט של כפר-קאסם. כבוד היושב-ראש, אדוני היושב-ראש, מאז 1995 ועד היום – אתה תעשה את החישוב, ואני מסיים בזאת – מאז 1997 ועד היום נכנסו למשרד הפנים – או היו על כס שר הפנים – יותר משישה שרים, ואף אחד מהם לא העז לחתום על ההמלצות האלה ולהפוך אותן למציאות. בשנתיים האחרונות ראש העיר שנמצא היום, מר נאדר צרצור, בא במשא-ומתן, התערבנו גם אנחנו, עזרנו, זה כשנתיים, כבוד שר הפנים, מונח על שולחן שר הפנים ההסכם שנחתם בין כפר-קאסם לראש-העין. כולם מסכימים לגבי הפתרון הזה, ובכל זאת, ההסכם הזה עדיין תלוי ועומד, כבוד היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר בוודאי ישיב, רק – אני רוצה להעיר לך הערה, כבוד השיח' אברהים צרצור, שהדוגמה שנתת לגבי הנגב היא קצת מטרידה משום – נכון, ייתכן מאוד שמבחינת האוכלוסייה 36% מהיושבים בנגב הם בדואים; יחד עם זה, הנגב שייך לכל ישראל, לא נותנים בפרופורציה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> ודאי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו מתכוונים ליישב את הנגב במיליוני אנשים, אני מקווה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> ערבים ויהודים. <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי, מה זה? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אולי פליטים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא בטוח. פליטים יהודים בטוח, בהגדרת המדינה כמדינה יהודית – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> ולא תשכח גם פליטים ערבים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מתאר לעצמי שהפלסטינים ידאגו. אני מתאר לעצמי. אני מקווה שכל ארץ-ישראל תישאר ונקבל גם את אותם אנשים ונקיים את המדינה ולא יהיה פער בין מדינה יהודית לדמוקרטית, אבל עוד – זה צריך הרבה הרבה חסדי שמים, לכולנו. אבל האמירה שהם 36%, לכן 36% מהנגב שייכים להם, זה נימוק מעניין, אבל הוא לא מתקבל. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לא לא, אני אמרתי ש-36% רוצים לדחוס לפחות מ-1%. <היו"ר ראובן ריבלין:> ל-1%. אני שמעתי אותך, ל-1%, אבל הפרופורציה פה היא לא חשובה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אני מאוד מקווה, כבוד היושב-ראש, שהסוגיה המדינית שהעלית עכשיו לא תיכנס עכשיו לדיון עם שר הפנים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ראית שלא הערתי מלה אחת לגבי כפר-קאסם. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> יפה. בוודאי. – – היות שאנחנו מעוניינים לשמוע תשובות לגבי הנושאים שאני העליתי, הקשורים לתוכניות הבנייה, לא לנושא המדיני בכלל. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעתי, השר שמע, השר שמע בצורה הברורה ביותר, הדברים היו כולם פנים-ישראליים. איש לא דיבר פה על הסכסוך הישראלי–ערבי. דובר פה על היחסים בין אזרחי ישראל היהודים והערבים בתוך מדינת ישראל. כבוד שר הפנים, סגן ראש הממשלה, אדוני. <שר הפנים אליהו ישי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה באמת סוגיה שמטפלים בה במשרדי הממשלה השונים, ובפרט משרד הפנים, זה שנים רבות, ויש רצון אמיתי וכן, וגם נעשים צעדים רבים, להביא להעדפה מתקנת בשל האפליה שהיתה – לכאורה, משום שאי-אפשר לומר "אפליה מכוונת", כי חלק גדול מהבעיות, חברים, אתם מכירים אותן היטב, בחלק גדול מאוד מהמקרים, או ברוב המקרים, היו ועדיין יש – לא ברוב, אבל בחלק הגדול – התנגדויות – כדי לקדם תוכניות מיתאר. היום, על-פי הנתונים שיש בידי, משרד הפנים, במסגרת ההעדפה המתקנת, מתכנן ביישובים שבסקטור הערבי – נמצאות בהליכי תכנון יותר מ-100 תוכניות. כרגע אומצו 90 תוכניות-אב – אומצו כבר 90 תוכניות-אב, מספר לא קטן. אושרו כ-40 תוכניות מיתאר ויותר מ-30 תוכניות מצויות כרגע בשלבי תכנון ואישור. זאת אומרת, ממשלת ישראל – משרד הפנים רואה בעדיפות גבוהה, ויש חשיבות מאוד מאוד מאוד גבוהה, לתכנן את היישובים במגזר הערבי. עכשיו, כן – יש בעיות. אגב, במסגרת התכנון – אם אתה שומע פה את הדיונים ולא מתעלם מהוויכוחים עם שר הפנים, עם שר השיכון ועם הממשלה, ובחלק גדול מאוד מהמקרים בצדק, על הליך תכנון ביורוקרטי – הסבל של הביורוקרטיה בתכנון – זה חל על כולם; הסבל הנורא והסחבת והביורוקרטיה ומינהל מקרקעי ישראל – שר השיכון דיבר על זה רבות – על עליות המחירים – הוא גם נאבק בעניין הזה, על כך שהם מוציאים מכרזים בכמה שיותר כסף במקום להיטיב, לכאורה, עם האזרחים; לא לכאורה, בעצם – להיטיב עם האזרחים. הדבר ידוע. זה התפקיד של המינהל, למכור בכמה שיותר כסף, ואנחנו כמדינה רוצים בפחות. אז מה המינהל אומר – זה המחיר, אתם כאוצר בכיס השני, אם אתם רוצים – זה חלק מהמשחקים, הייתי אומר, של האוצר. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר, שאל חבר הכנסת השיח' אברהים צרצור שאלה ברורה ביותר לגבי כפר-קאסם. אני במקרה הייתי בוועדות כשהיה הוויכוח בין ראש-העין לכפר-קאסם, ובהסכמת ראש-העין ובהסכמת כולם התקבל דבר שבו הגיעו לפשרה שהיא מקובלת על אזרחי ישראל, עם כל הצער והכאב של שני הצדדים, והתוכנית הזאת מונחת איזה ארבע שנים. אני בטוח ששר הפנים, אם יסתכל לתוך העניין ויראה שהדבר צודק, יחתום כפי שהוא יודע, אלא אם כן יש פה דבר חדש, שמישהו מחליט שרוצים לעשות פה הסדרים חדשים. <שר הפנים אליהו ישי:> כפר-קאסם – באמת הוועדה סיימה את עבודתה, זה מונח על שולחני, אני מקיים דיונים מקצועיים עם נציגי הוועדות, עם אנשי המקצוע במשרד; בוחנים, מה מאשרים, באילו תיקונים, באילו שינויים. הדברים האלה מתקדמים במשרד באופן שוטף, וזה ימשיך להתקיים. יחד עם זאת, המדיניות, יושב-ראש הכנסת, היא לבנות גם לגובה. זה לא עניין של תרבות שלא בונים לגובה, כי ברמאללה בונים לגובה, בעזה בונים לגובה. <היו"ר ראובן ריבלין:> היום בטייבה בונים לגובה. גם בכפר-קאסם יבנו לגובה. <שר הפנים אליהו ישי:> לומר שלא בונים לגובה, זה לא נכון. אתה יודע מה – אמרתי והנחיתי לתת אחוזים והטבות גדולות מאוד באחוזי בנייה, עד כמה שרק אפשר. <היו"ר ראובן ריבלין:> צודק. <שר הפנים אליהו ישי:> כי אני לא יכול לומר: זה כן וזה לא. אני אומר: ברמת התכנון, בתוכניות המיתאר, תבנו כמה שיותר בניינים לגובה, ומה שיקרה – שאנשים ירוויחו; בעלי קרקע פרטית יוכלו לבנות עשר קומות, 20 קומות, ובסך הכול הכללי יהיה רווח עצום גם לאותם בעלי קרקעות וגם למועצה מבחינת הפיתוח וההכנסות והיתרים ואגרות וכל מיני הכנסות של היטלים ועוד לרשות המקומית, כך שבשורה התחתונה זה מתקדם באופן מאוד משמעותי. אנחנו מפתחים את זה באופן מאוד משמעותי, המשרד נתן לזה עדיפות גבוהה. אני מתייחס לזה באופן מאוד רציני, כי אני חושב שזה אינטרס של כולנו – טוב להם וגם טוב לנו שיבנו לגובה ושיהיו מגורים לכולם. אסור שיהיו בעיות דיור. זה היום מכה את כולם, לצערי הרב. אין הבדל בארץ, כולם סובלים מבעיית דיור – יהודים, לא-יהודים, דתיים, חילונים, עולים, ותיקים; כולם בסיפור הזה. אגב, משרד הפנים היום – בשנה האחרונה יש עלייה של כמעט 100% באישורי תוכניות במשרד הפנים; עוד לפני הרפורמה ולפני הווד"לים, כל שכן אחרי הווד"לים. זה במסגרת מאמץ אדיר שאני משקיע מול הממונים על המחוזות והמתכננים, שעושים עבודה מצוינת, מול כל משרדי הממשלה שיושבים בוועדות השונות, וכל אחד בתורו מנסה לתקוע משהו. הרי המכה של התכנון ושל אישורים זה בכל הארץ. היום, ברוך השם, זה משתפר; אני לא יודע אם היה אי-פעם גידול כזה גדול באישורי תוכניות. אני חוזר – גם במגזר הערבי, כמו כל המגזרים – חשוב מאוד, זה אינטרס שלנו לקדם את זה ולפתח את זה ולסייע ולזרז את זה, וגם לגבי ועדת גבולות – אנחנו בוחנים ובודקים כל דבר לגופו של עניין, ובעזרת השם, נתקדם בעניין. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו נעקוב כולנו אחרי כפר-קאסם. כבוד סגן ראש הממשלה, הואיל ואדוני עסוק מאוד, יש הזדמנות. רגע, חבר הכנסת צרצור, אתה כבר דיברת. טלב אלסאנע, רצית לשאול שאלה? לא לנאום. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני השר, לא פעם אני נתקל בעובדה שתיקון תוכנית המיתאר חופף לתחום השיפוט ברשויות הערביות. מדוע אין תחום שיפוט שמאפשר התפתחות טבעית? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. זה חוק התכנון והבנייה קובע. כן, חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה; לא לנאום, רק לשאול. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני השר, לגבי כפר-קאסם, האם אתה מוכן להודיע כשר הפנים מעל הדוכן, שבתוך שלושה חודשים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבטיח לך שנעקוב אחרי זה. אני מבטיח לך ולחבר הכנסת צרצור שנטפל בזה. הוא עוד מתכוון להיות סגן ראש ממשלה הרבה שנים. אני מבטיח לך שנשאל אותו בתוך שבועיים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אולי הוא רוצה לענות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מכיר. תן לו לשאול במשרד בצורה מפורשת, ונקבל תשובה ברורה, למה להפתיע? חבר הכנסת חנא סוייד, בבקשה, שאלה; לא נאום. <חנא סוייד (חד"ש):> אני רוצה לשאול את כבוד השר, האם זכור לו שחתם על הרחבת תחום שיפוט של יישוב ערבי? <שר הפנים אליהו ישי:> התשובה היא כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה הוא עשה כבר. <שר הפנים אליהו ישי:> אני יכול לתת לך את הפירוט. ועכשיו לגבי השאלה של טלב אלסאנע – גוף תכנוני, מינהל התכנון הוא מינהל שפועל על-פי חוק, עם הרבה סמכויות, והיום דווקא אנחנו מנסים לעשות מאמצים אדירים, להתאים את תחום השיפוט לתחום התכנון; עושים מאמצים אדירים. בעשרות אם לא במאות מקרים אנחנו מתקנים את זה, יש ועדות ברחבי הארץ – צפון, דרום, מרכז – ועדה שהולכת לסיים את עבודתה, ובעשרות אם לא מאות מקרים יהיו כמעט מאות תיקוני גבולות ותחומי שיפוט כדי שיהיה הרבה יותר טוב – זו עבודה חשובה. זו שאלה טובה, וזה מתבצע. <חנא סוייד (חד"ש):> אף פעם לא חתמת. <שר הפנים אליהו ישי:> אני אבדוק ואתן לך תשובה. לגבי השאלה של חבר הכנסת טיבי, עם כל הכבוד, יהיה דיון מקצועי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם בתוך שבועיים לא תקבל תשובה, תבקש שאילתא דחופה, ואני אאשר אותה. <שר הפנים אליהו ישי:> לומר דבר לפני שקיימתי דיון מקצועי, לא יהיה נכון. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לכן לא רציתי לסבך אותך עם שאלתו הנוקבת של חבר הכנסת אחמד טיבי. אנחנו נקבל תשובה. תודה רבה. רבותי, מתחיל הדיון המשולב. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת נינו אבסדזה; אינה נוכחת. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס בשם סיעת ישראל ביתנו. חבר הכנסת, סגן היושב-ראש, כשיסיים, אם הוא יכול להחליף אותי. אני ממליץ שמי שלא נמצא באולם, אל תיתן לו לדבר. הבא אחריה – נסים זאב. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האופוזיציה אימצה לעצמה נוהג שחוזר על עצמו חדשות לבקרים כמין דז'ה-וו: הטלת אשם בממשלה בכל דבר מחוץ ומבית. אם התהליך המדיני בקיפאון, לאופוזיציה אין במי להטיל את האשם אלא בממשלת ישראל, ככה זה. גם כאשר הפלסטינים מצהירים בריש גלי: עם ממשלת ישראל לא ישבו, וממשיכים בסירובם חרף לחצה של ארצות-הברית וקריאת הקוורטט, וכפי שכבר אמרנו, בעיני האופוזיציה, יש אשם אחד, והוא ישראל. הלקאה עצמית שכזו אין לה אח ורע ואין לה הסבר זולת תסכול. כי מה לא הציעו הממשלות שבראשן עמדתם, חברי חברי האופוזיציה – למרות שהם לא כאן, אמשיך ואפנה אליהם – לא עד חצי המלכות, אלא מלכות פלוס הצעתם, והדברים התפרסמו לפרטי-פרטים מצד הפלסטינים ומפי מקורות זרים, והם מרתקים ומפתיעים בנדיבותם; כדאי באמת לקרוא את מה שפרסמה לאחרונה מזכירת המדינה לשעבר, הגברת קונדוליסה רייס. אדרבה, ילמדונו הנדיבים מאתמול מה עוד הם מוכנים להציע כדי שהפלסטינים יסכימו לשבת עם ישראל. מה ניתן עוד לתת שלא נתתם? זה יכול להיות מעניין; לא רק לנו, היושבים בבית הזה, אלא לכל אזרחי ישראל וגם לאירופים, לאמריקנים, לרוסים, לעולם כולו. בבקשה, חברי חברי האופוזיציה, תואילו לומר לנו מה לדעתכם ירצה את הפלסטינים? מה ירצה את הרשות, את ה"חמאס", את "הג'יהאד האסלאמי"? תאמרו לנו, כי הרי לכם הפתרונות. אדוני היושב-ראש, הצעת האי-אמון שלפנינו מקיפה תחומים רבים. גם למגישיה ברור כי לא ניתן לדון ברצינות בזמן העומד לרשותנו בנושא זה. אך למרות זאת, מה שמנחה את האופוזיציה זה לא העניינים עצמם, כי אם הגישה שלפיה כל המרבה הרי זה משובח. מבין הנושאים הרבים היה לנו הנושא המדיני, נגענו בו הרגע, אבל יש לנו גם הנושאים הבאים בתור, ומה הם? כן, יש לנו נושא כלכלי וגם נושא חברתי, ולא חלילה שנושאים אלה הם לא קרדינליים. ההיפך, הם אכן ברומו של עולמנו, ומשום שהם כאלה הם מחייבים חשיבה לעומק, אחריות ורגישות. אך האופוזיציה מסתפקת רק באזכורם. הביקורת הלגיטימית כשלעצמה, אין בה כדי לפתור דבר או לקדם דבר. הרי אתם יודעים זאת, הייתם בשלטון לא מזמן, ניסיתם להתמודד עם בעיות, אך מה למדתם? זו בעיה של נוסחה, זו בעיה של ססמה? חברים, הבעיה החברתית הכאובה, לכולנו, לא נוצרה עם הקמת הממשלה הזאת, את זה כולם יודעים. זהו תהליך נורא שבו חיו וחיות משפחות רבות בישראל. העוני הפך לתורשתי, הוא עובר מדור לדור. אין תחום שבו לא פגע הנגע הנורא הזה, והוא לא פוסח על גילאים. קורבנותיו הם גם ילדים וגם זקנים. המאבק למיגורו עובר אף הוא כירושה ממשלה לממשלה – מי עושה פחות ומי יותר. אבל כל עוד לא נמגר אותו ניוותר כבעלי חוב, חוב שיעבור גם הוא בירושה לממשלות הבאות. חברי הכנסת, יש תחומים רבים שבהם ניתנו פתרונות לבעיות חברתיות והביאו מזור לאזרחים רבים, בהם ילדים וזקנים, שכירים וחיילים, אמהות ואמהות לעתיד. אך נותרו עוד תחומים רבים הזועקים לפתרון. אבל נאמר את האמת: יהיו ההישגים אשר יהיו, ויש כאלה, עלינו לזכור ולהזכיר כי הם רק חלק ממה שנותר עוד לעשות. אדוני היושב-ראש, אי-אפשר שלא להזכיר את שכבת הביניים הכורעת תחת יוקר המחיה ומצוקת הדיור, זאת שהזכירה לכולנו בקיץ האחרון את המציאות הקשה הפוגעת גם בצעירים עובדים ומוכשרים השואפים להתקיים בכבוד. הזעקה שבקעה מהמחאה החברתית האדירה צריכה לצלצל באוזנינו כפעמון הבא להזכיר לנו את מה שחייב להיות בראש סדר-היום הלאומי שלנו. ולנושא הכלכלי – ובזה אני אסיים – אז מה מצבנו האמיתי? על-פי כל הפרמטרים הכלכליים ישראל ניצבת כמשק יציב עם צמיחה מתמשכת ושיעורי אבטלה נמוכים מבכל מדינות המערב, מדינות שאך תמול-שלשום היו דוגמה לחיקוי לנוכח הצמיחה והשגשוג שאפיינו את כלכלתן. מדינות אלה יודעות היום זעזועים וטלטלה; מדיניותן הכלכלית פשטה את הרגל וממשלותיהן פושטות את היד. על עתיד כלכלת אירופה מרחף סימן שאלה גדול, המאיים גם על המשך קיומו של היורו, המטבע המסמל את איחודה וייחודה של אירופה. אדוני היושב-ראש, ישראל עקבה ועוקבת בדריכות אחר התפתחויות אלו – – <היו"ר אורי מקלב:> ממש משפט סיום. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> כן, אני מבטיחה. – – היא נהגה ונוהגת באחריות ובזהירות המתחייבת. הצעדים שננקטו על-ידי הממשלה ובנק ישראל יצרו ושימרו את האקלים השקט המאפיין את פעולתם התקינה של המוסדות הפיננסיים שלנו. האווירה השקטה והיעדר הפניקה הם הביטוי המובהק לאמון הציבור בכלכלת ישראל. ועל זה האופוזיציה מגישה אי-אמון בממשלה. חברים, זר לא יבין זאת, אך לנוכח הבלבול והייאוש השוררים באופוזיציה אקט זה לא זר לנו. היה נחמד אם חלק מהאופוזיציה, פרט לשני חברי הכנסת הנכבדים – שלושה – היו כאן עוד נציגים, הרי אתם הגשתם את האי-אמון, מן הראוי שתקשיבו לו. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חבר הכנסת נסים זאב, אחריו – חבר הכנסת דניאל בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בשבוע שעבר ראינו את החיבוק, את האהבה בין ה"חמאס" ו"הג'יהאד" לבין אבו מאזן. איזה נשיקות, איזה תקוות. התפעלות. אבל יש מטרה אחת: המטרה היא לעמוד מול העולם מאוחדים, אפילו לפי שעה, להראות שיש מדינה בדרך; אנחנו עוד מעט הולכים להיות מדינה. אבל מה, איזו מדינה? החיבור בין עזה ליהודה ושומרון – מישהו יכול להסביר לי איך מחברים? כמו שפעם חיברו את סוריה למצרים. גם כן היתה אז אחדות של מדינות, אבל כל אחד היה במדינה שלו. אפשר לחבר בין עזה לבין יהודה ושומרון – אין שום בעיה, אפשר לחבר אותם מבחינה כלכלית, אידיאולוגית אפילו, במה שאתם רוצים. אבל לחבר אותם דרך כביש שחוצה את מדינת ישראל? אנחנו צריכים להבין שמדינת ישראל תהיה בסיכון. אנחנו רואים מה שקורה מסביבנו, אנחנו לא עיוורים. מה קורה בסוריה. יש כאן מלחמה פנימית בכל מדינה. השיעים מול הסונים, השנאה שם בוערת, כולם בלב ים סוער. אז מה קרה? למה ממהרים? אני שמעתי קודם את חבר הכנסת בנימין – פואד, שאומר, צריכים לרוץ, צריכים כבר – לעשות צעד. אתם יודעים, אני פה כבר 12 שנה בכנסת, ויותר, שומע: עכשיו זאת ההזדמנות, עכשיו צריכים כבר לעשות מהלכים, כי אחרת אבוי לנו, מה עומד לקרות. אז אני רוצה לומר לכם, אנחנו לא יכולים להיות גם עיוורים, וגם חירשים, וגם אילמים, ולא לומר את אשר על לבנו. ואני רוצה לומר לכם, בעניין ההסברה אנחנו באמת אילמים; אנחנו לא מספיק יוצאים לעולם ומסבירים את המדיניות של מדינת ישראל. אני חושב שמשרד החוץ לא עושה מספיק בעניין הזה. ואם משרד החוץ לא מספיק, צריך לחפש עוד ערוצים. שר ההסברה עושה כמיטב יכולתו, אבל אני רוצה לומר שלא רק שזה עוד לא – לא רק שזה לא מושלם, אנחנו אפילו לא במחצית הדרך. לכן, אדוני היושב-ראש, כשאנחנו שומעים קולות, גם מארצות-הברית – מה פתאום לתת סיוע ביטחוני למדינת ישראל אם מדינת ישראל רוצה לקחת מתקציבה – להעביר אותה – היא מקצצת בתקציב הביטחון ומעבירה אותו לנושאים חברתיים. ואנחנו יודעים שארצות-הברית נמצאת היום במצב של משבר, ואירופה על אחת כמה וכמה. אנחנו חייבים לנקוט משנה זהירות. אני רוצה לומר שכולנו רק צריכים לקוות, להתפלל, לשלום אמיתי, שיהיה באמת – שעת רצון לשלום – – <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> – – אבל לא ללכת ולרוץ כמו עיוורים, ולומר, נו – – – <היו"ר מוחמד ברכה:> היה לך סיום יותר טוב. <נסים זאב (ש"ס):> אוקיי. תודה רבה, אדוני. <היו"ר מוחמד ברכה:> חבר הכנסת דניאל בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אל תיקח את זה מהזמן שלי, אבל רציתי לברך אותך – לא יצא לנו, ככה, לעמוד ולשבת, אז זאת הזדמנות לברך אותך כיושב-ראש הישיבה. הזמן הזה לא נחשב; אני רואה שהוא נחשב בכל זאת. אז אני לוקח את המחמאה בחזרה, אלא אם תחזיר לי את הזמן. <היו"ר מוחמד ברכה:> תשאיר את המחמאה ותקבל את הזמן. <דניאל בן-סימון (העבודה):> יפה מאוד. ידעתי שתהיה לי פרוטקציה אתך. אדוני היושב-ראש, זאת עוד הצעת אי-אמון, אבל היא לא מתייחסת למה שקורה פה; בעוד העולם מסביבנו גועש – העולם הערבי, ובאירופה, ובארצות-הברית, וכל אחד מסיבותיו – נפלה איזה שלווה במדינה הזאת, כאילו הגענו לימות המשיח. והמחאה שהרעידה את המדינה הזאת בקיץ דעכה ונבלעה לתוך איזה משהו ולא ברור מה קרה כאן. פתאום הרחובות שוב התרוקנו, וכל אחד מתכנס לתוך עצמו. המשא-ומתן המדיני שהיה חלק בלתי נפרד מהמדינה הזאת – איננו. ואני פונה דווקא לשר וילנאי, כאיש תנועת העבודה לשעבר: האם אתה זוכר תקופה שבה היינו בבידוד מוחלט – לא מדברים עם אף אחד, לא מקשיבים לאף אחד – אנחנו כמו אי בודד, ומסביב, ככה, ייהום הסער, ואין לנו כלום – לא מדברים עם אף אחד, לא שומעים אף אחד, ואני אומר לך, אדוני השר, אני פונה אליך, כי אומנם עברת, אבל אתה עדיין איש תנועת העבודה ברמ"ח איבריך – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> כשאני אומר "תנועת העבודה", כשאני אומר – למרות המעבר; המעבר הוא קליקה של היושב-ראש שלך. למרות המעבר. למה אני אומר "רמ"ח איבריך"? כי בתנועת העבודה יש משהו פרגמטי וחכם, מה שאין בקואליציה הזאת. אני לא יודע איך אתה חי עם זה. אני לא יודע איך אתה חי עם זה. עוזי לנדאו, אל תיקח את זה באופן אישי. לכן אני אומר, יש מצב של שיתוק מוחלט. כמו עיוורים בעזה. דיבר חבר הכנסת זאב על עזה – ואנחנו, כמו עיוורים בעזה, מתעלמים מכל התנועות שיש בעולם. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> כמו? אני אומר: כמו עיוורים בעזה – מהשפה של אלדוס הקסלי, ואנחנו נמצאים במצב שהכול משותק, וכאילו הזמן פועל לטובתנו. הרי אירופה תתעורר, תצא מהמשבר של היורו – גם אם אנחנו מייחלים אולי לנפילתו – וארצות-הברית תתעורר אחרי הבחירות, ומה נגיד להם? מה נגיד להם, מה עשינו בשנתיים האחרונות? סגרנו את עצמנו באיזה גטו פוליטי יהודי? וזה מה שאנחנו רוצים? כל המשא-ומתן הגדול הזה – ואני אומר לכם, אדוני השר, אני שוב חוזר אליך, השר לענייני עורף – עוזי, אני אתך – אחר כך נדבר. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> השר להגנת העורף, לא לענייני עורף. <דניאל בן-סימון (העבודה):> להגנת העורף. אני מקווה שלא נזדקק לזה, אגב. אני מקווה שלא נזדקק לזה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> זה התפקיד שלנו. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני יודע. אני מקווה שתהיה מובטל בתקופה הקרובה, וגם מעבר לזה. <היו"ר מוחמד ברכה:> התחיל זמן המחמאות, שתדע. <דניאל בן-סימון (העבודה):> המחמאות הסתיימו? <היו"ר מוחמד ברכה:> לא לא, התחיל זמן המחמאות. <דניאל בן-סימון (העבודה):> התחיל זמן המחמאות, כן. אני רק אומר שאתה מגיע למקומות באירופה, אתה בא להשמיע טיעון למען מדינת ישראל – מה אנשים עושים? יוצאים מהאולם. התעייפו. שמעו אותנו מספיק. תעשו משהו. ואנחנו לא עושים בשום מקום. זה קורה בצרפת, זה קורה בבלגיה, זה קורה בהולנד. יושבת פה הגברת עינת וילף, שמכירה קצת את אירופה, לפחות מדברת את שפתה. היא, יותר טוב מכל אחד, יודעת מה המשמעות של – להיכנס לאולם, וכולם יוצאים. הבנו. <עינת וילף (העצמאות):> לי זה לא קורה, כי אני לא מעבירה מסרים פוסט-ציוניים. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אולי את יותר אטרקטיבית ממני, אולי את יותר מושכת ממני, יכול להיות שיש עניין דווקא לראות אותך; אולי פחות לשמוע, אבל לראות אותך. <עינת וילף (העצמאות):> כי הדברים שאני אומרת לא אנטי-ציוניים. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אבל – אני גם, אגב, לא הייתי יוצא אם היית נכנסת. אבל אני רק אומר – הטיעון – סליחה, ואני מסיים בזה – שבסופו של דבר המלכוד הזה של להיות צודקים בתוך עצמנו, באיזה אי בודד, ולראות את העולם כולו סוער, כדי להשתנות, אני חושב, כבוד השרים, שאנחנו נשלם על זה את המחיר, ולכן – – <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה רבה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> – – אתם ראויים להצעת אי-אמון כבר אתמול ושלשום. תודה רבה לכם. <היו"ר מוחמד ברכה:> חבר הכנסת גפני – אתה מחליף אותו, אייכלר? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא. <היו"ר מוחמד ברכה:> לא. טוב, חברת הכנסת עינת וילף, בבקשה. אחר כך נבדוק מה קורה שם. <קריאה:> – – – <היו"ר מוחמד ברכה:> ואללה. אוקיי. חבר הכנסת אחמד טיבי אחריה. <עינת וילף (העצמאות):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, השר וחברי חברי הכנסת, אני רוצה לומר מלה על החשיבות של התפקיד שלנו, כחברי הכנסת, לשמור על קור רוח וראייה עניינית אל מול נטייה להיסטריה ופניקה בשיח הציבורי. דווקא אנחנו, שיודעים מה החוקים שאנחנו מצביעים עליהם, מה הדברים שעומדים על סדר-היום, תפקידנו להרגיע, לא ללבות. יש דברים חשובים שאנחנו עוסקים בהם – דמותה של מדינת ישראל ברמה החברתית, ברמה המדינית, אבל חזונות אפוקליפטיים, מכל צד, מקומם, באמת – לא מתאים. לא קץ הדמוקרטיה של ישראל, לא הפאשיזם, אבל גם לא קץ המדינה היהודית וקץ הציונות. ולכן התפקיד שלנו, גם אם הכותרות האטרקטיביות יותר באות מחזונות אפוקליפטיים, זה לבוא ולהגיד לאנשים דברים כמו: האם ידעתם שחוק איסור לשון הרע נמצא על לוח הספרים של החוקים של ישראל כבר משנת 1965, שאי-הוכחת נזק זה דבר שקיים מזמן? לא שצריך להגדיל את הסעדים. אני מתנגדת. אני חושבת שיש בעיה חמורה עם ניצול לרעה של כוחה של העיתונות, אבל אני מתנגדת למאבק נגד זה בחקיקה. אבל לא הכול זה השתקה וקץ הדמוקרטיה, או קץ המדינה היהודית, ותפקידנו כאן לנהוג בשפה הרבה יותר מדודה, כי עלינו האחריות להסתכל על הדברים באופן ענייני. ולכן, גם כשמתארים את הסיטואציה מבחוץ: בידוד מוחלט, איש אינו מדבר אתנו, קטסטרופה, ממש ממש לא ברור לי מאיפה זה בא. בכלל, אנחנו מסתכלים לאחור ואומרים: פעם היה – פעם היתה פה סולידריות, פעם אהבו אותנו; אז בואו נזכור – אומרים שנוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם, אז בואו נזכור שפעם היתה סולידריות לקבוצה מאוד קטנה במדינת ישראל, ומדינת ישראל היום, עם כל הבעיות, היא מדינה שהחברה בה הרבה יותר פתוחה, מקבלת, פלורליסטית, כוללת, ממה שהיתה מדינת ישראל לפני 30, 40 ו-50 שנה. והבידוד שלנו? פעם באמת לא היה מי שידבר אתנו. נכון שהיינו יותר אהודים בקרב חוגים פרוגרסיביים בשמאל האירופי, אבל זה לא כל העולם. אנחנו אהודים מאוד בסין, בהודו, באמריקה, אבל אולי קצת יותר – גם הימנים, אגב, וגם הפרוגרסיבים באמריקה – בימין האירופי. אולי זה לא מה שהיינו רוצים, חלקנו, אבל יש אהדה, ואין בידוד, ולא יוצאים מהחדר כשאנחנו מדברים, ולהיפך, כשאנחנו באים וחוזרים ואומרים: המסר הבסיסי של הרעיון הציוני הוא עדיין המסר החזק ביותר, והרעיון האנושי הצודק ביותר ב-100 השנים האחרונות – מקשיבים לנו. ורק עוד דבר אחד קטן להזכיר, כי אנחנו לוקחים את הקיים כמובן מאליו – כבר שלוש שנים שאין מלחמה, לא מחרחרים מלחמה, הכלכלה חזקה, אז צריך גם מדי פעם לזכור להודות על מה שקיים – – <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה. <עינת וילף (העצמאות):> – – ולא לקחת אותו כמובן מאליו. תודה רבה. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי, אחריו – חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אפרופו מה שהוזכר כאן על-ידי חבר הכנסת דני בן-סימון וחברת הכנסת עינת וילף על בידוד מדיני של ישראל, כן או לא, אני רוצה להזכיר שלפני כשבוע ימים הייתי במרוקו בכנס בין-לאומי מאוד יוקרתי – הכנס בטנג'יר, שמתקיים כל שנה, של ארגון "אמדאוס". לפני שנתיים הוזמנה לשם חברת הכנסת ציפי לבני, לפני שנה היה שם חבר הכנסת דני בן-סימון, השנה אף אחד מכם לא הוזמן. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> מה זה "מכם"? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה הוזמנת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני לא "מכם". בהקשר הזה אני לא "מכם". אני ברור? אני ברור? <קריאה:> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני ברור? אני ברור? בהקשר הזה אני לא "מכם", ואני חושב שאתם מבינים היטב. אפילו מרוקו, מדינה של סובלנות ומתינות, מרגישה מבוכה אם היא מזמינה חבר כנסת, גם אם הוא ממפלגת העבודה. זה לא בא מתוך אין כלום. יש סיבה. הסיבה היא המדיניות של ממשלת ישראל, שדוחקת אותה לשוליים. כפי שאמרתי בעבר – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> ירידה בחשיבות הכנס – – – חברת הכנסת ציפי לבני – – – <היו"ר מוחמד ברכה:> אתה יכול להתקדם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מעניין, השנה – לפני שבוע, חבר הכנסת רותם, לפני שבוע – היה שם שר החוץ הטורקי, דבוטאולו, שר החוץ המרוקני, נשיא פרו, ראשי ממשלות ושרי חוץ מאירופה, מאפריקה, אבל אין ספק, אם לא יהיו שם אנשים שאתה חושב שהם חשובים, הכנס הוא לא חשוב. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אתה יודע מי היה השבוע בישראל? אני רואה שאתה יודע מי היה במרוקו; אתה יודע מי היה בישראל? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מקווה שלא הרבה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> איזה שרי חוץ, איזה חברי פרלמנט? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יש כמה. יש כמה. יש כמה שמגיעים, יש כמה שמגיעים. עדיין יש כמה שמגיעים. שמחת עניים. שמחת עניים. שמחת עניים. אפילו מיקרונזיה, בהצבעה באונסק"ו, לא הצביעה עם ישראל. מיקרונזיה, בעלת-הברית ההיסטורית, החזקה, מעצמת-העל, מיקרונזיה – הנציג ברח מהאולם. הוא יצא. <עינת וילף (העצמאות):> אבל קנדה כן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ברח מהאולם החבר שלכם. <עינת וילף (העצמאות):> אתה מתעלם מזה ש-14 מדינות שבעבר הצביעו נגד הצביעו עם, כך שיש כאן – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> 14 מדינות. את יודעת מה, אני מעודד. אני מעודד מהעובדה שאת חושבת ש-14 מדינות שתומכות בישראל, או שמתנגדות לפלסטינים, וכמה מהן הביעו התנצלות בפני אבו מאזן לאחר ההצבעה, שבדיה למשל – זה הישג גדול, אז – שיבושם לך. <עינת וילף (העצמאות):> אמרת מיקרונזיה, אז – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מיקרונזיה – בעלת-ברית היסטורית. <עינת וילף (העצמאות):> קנדה, שהיא מדינה קצת יותר חשובה – – – <היו"ר מוחמד ברכה:> טוב, רבותי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> קנדה – קנדה היא בעלת-ברית של מדיניות הימין בישראל, והיא לעולם לא תעשה שום דבר החורג ממדיניות ארצות-הברית, לכן אל תיתלי בהצבעה הקנדית. גם אם יהיה טבח נוסף באחת מהערים הפלסטיניות קנדה תמשיך להצביע בעד ישראל. אני אסיים, אדוני היושב-ראש, בזה שאני אומר שתמיד אומרים: חברי הכנסת הערבים – ואתה ער לזה – מסיתים נגד הממשלה, מסיתים בחוץ-לארץ, מסיתים כאן, מתלהמים. מי צריך להסית כאשר יש ממשלה כזאת? היא מסיתה נגד עצמה, והיא מבודדת את ממשלתה ואת מדינת ישראל עצמה בחוץ-לארץ. תודה רבה. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה, אדוני. חבר הכנסת אריה אלדד, אחריו – חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – ניצן הורוביץ. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לפני שנים מספר, בעת סופת שלגים, התמוטטה הסוללה שעליה עבר המעלה המוליך לשער המוגרבים בהר-הבית. למרבה החרפה של ממשלות ישראל, לדורותיהן, זה השער היחיד שיהודים יכולים להיכנס דרכו למקום הקדוש ביותר לעם היהודי, להר-הבית. לפיכך הזדרזה הממשלה באותה העת והכינה מדרגות עץ עם איזה פיגום, כדי לשמש מעבר זמני עד שיכשירו את הגשר הקבוע. אבל דומני שההכרזה של מוטה גור מהר-הבית במלחמת ששת הימים, "הר הבית בידינו", היתה מוקדמת מדי, אולי ממש כמו החלטת הממשלה בשלהי מלחמת העצמאות על ביטול בינאום ירושלים, ביטול מעמד ה"קורפוס סֶפָּרָטוּם" שרצו לתת לה וסיפוח ירושלים למדינת ישראל. התוכנית להפוך את ירושלים לבין-לאומית טרם נקברה סופית, לפחות בעיני חלקים מממשלת ישראל המכהנים היום. בקורס לווטרינריה שנה א', בבחינה, נשאלת שאלה ידועה: למה כלב מלקק את בסיס זנבו? והתשובה הנכונה היא: כי הוא יכול. ואכן, כל מיני גורמים שהרגישו את עצמם יכולים, כי ממשלת ישראל מרשה להם, התערבו לפתע בענייני ירושלים. לא לפתע, זה כבר נמשך כמה שנים. האמריקנים מתערבים בענייני הבנייה בירושלים, הטורקים בענייני חפירות ארכיאולוגיות, ובשבוע שעבר ממשלת ירדן – לא בפעם הראשונה – בענייני בניין גשר המוגרבים לכיוון שער המוגרבים. רק בגלל התופעה הזאת, שממשלת ישראל לא אוכפת ריבונות בירושלים, ולא מאותתת לכל שמי שרוצה להתערב בענייני ירושלים שיסלק את ידיו – רק בגלל הדבר הזה ראויה הממשלה לאי-אמון; אם לא משאר הסיבות, שבוודאי גם הן ראויות. משום מה, אנחנו מעניקים מעמד של קדושה כמעט לכל פיגום עץ שעומד שלוש, ארבע, חמש שנים ונרקב. יש סולם עץ שלמעלה מ-100 שנה הולך ונרקב בחזית כנסיית הקבר בירושלים בגלל קדושת הסטטוס-קוו. שתי כתות נוצריות רבו שם – הסטטוס-קוו מקודש, ולא מזיזים את הסולם. יש חשש שגם גשר העץ הרעוע במעלה-המוגרבים יקבל מעמד של קדושת סטטוס-קוו מהסוג הזה. ראוי שממשלת ישראל תקבל החלטה שהיא ריבונית בירושלים ותקים את הגשר הקבוע במעלה-המוגרבים. תודה רבה. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה, אדוני. חבר הכנסת דב חנין, אחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מוחמד ברכה:> עד שיגיע דב חנין, הודעה למזכיר הכנסת. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני-משפחותיהם (תיקון מס' 4) (מענק הוני למקרה מוות בשל נכות או פטירה שאירעה לפני מועד התחולה), התשע"ב–2011; וכן הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 8) (ייחוד עילה לנפגעי פעולות איבה), התשע"ב–2011. תודה. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה, אדוני. <הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;> <2. אוזלת ידה והיעדר ההיערכות להאטה בשוקי העולם ולפיטורים הצפויים במשק;> <3. סוגיית התכנון והבנייה בסקטור הערבי> <היו"ר מוחמד ברכה:> בבקשה, חבר הכנסת. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, ראשית, זוהי הזדמנות עבורי, אדוני היושב-ראש, לברך אותך. נעים לדבר פה, למליאת הכנסת, כשאדוני הוא יושב-ראש הישיבה. אני מאחל לך הצלחה בתפקידך כסגן יושב-ראש הכנסת וחבר הנשיאות, ואני בטוח שאתה תצליח ותעשה את התפקיד הזה באותו כשרון, באותה תבונה ובאותה אחריות שמאפיינים את הפעילות שלך. בהצלחה, אדוני. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> עמיתי חברי הכנסת, לפני כמה חודשים יצאו מאות אלפי אזרחים בישראל להפגנות מחאה. הציבור הזה לא ביקש לרדוף אויבים פנימיים; הוא לא דרש לסתום את הפיות למיעוט, הוא לא ביקש לחסל את בית-המשפט העליון, הוא לא הציע לפגוע בתקשורת, הוא לא תמך בהתקפה על המיעוט הלאומי, הוא לא רצה במלחמה עם השכנים מבחוץ. הציבור הזה דרש שינוי אמיתי בחברה הישראלית. הציבור הזה דרש צדק חברתי. הממשלה לא מביאה צדק חברתי, אבל היא מובילה לכל הדברים האלה שאנשים לא רוצים בהם: גם סתימת פיות, וגם חיסול בית-המשפט העליון, וגם פגיעה בתקשורת, וגם התקפה על המיעוט הלאומי הערבי, וגם חרחור מלחמות ומריבה מול כל השכנים שלנו באזור. עמיתי חברי הכנסת, הממשלה הזאת לא פתרה אף אחת מהבעיות החברתיות. התפרסם דוח העוני. תמונה קשה: שיעורם של העובדים בקרב העניים רק עלה; מציעים לא להעלות את שכר המינימום; עַבדי קבלן – אין שום תוכנית אמיתית להתמודד עם הבעיה. מצוקת הדיור שהציתה את המחאה החברתית – הממשלה הזאת לא מציעה לבנות דירות ציבוריות, לא מציעה לקדם דיור ציבורי, שרק הוא יכול להיות הפתרון למצוקת הדיור המתרחבת. הועלתה כאן, עמיתי חברי הכנסת, באחת מהצעות אי-האמון, מצוקת הדיור של האוכלוסייה הערבית. תראו באיזו נקודה אומללה אנחנו נמצאים. הרי לאוכלוסייה הערבית בכלל לא בונים דירות. כאן מדובר רק להפסיק להרוס בתים קיימים. אני חושב שהגיע הזמן שנדרוש גם לאוכלוסייה הערבית לא רק להפסיק את ההריסות, אלא דיור ציבורי בהיקפים גדולים שייתן פתרונות למצוקה הנוראה שקיימת בציבור הזה. בנושא הבריאות, עמיתי חברי הכנסת, ראוי בכלל לא לדבר. הדיבור מיותר. המצוקה כל כך קשה, המשבר כל כך קיצוני, שאין מה לומר ואין מה להוסיף. והיום, בוועדת הכספים של הכנסת עסקנו בזה שבמקביל לכל אלה הממשלה ממשיכה להעניק הטבות וצ'ופרים לעשירים, אם הם עשירים באמת; אם הם רק קצת עשירים – לא נותנים להם הטבות, אבל אם הם באמת-באמת עשירים, מחלקים להם את כל ההטבות שבעולם. עמיתי חברי הכנסת, הממשלה הזו פועלת נגד אזרחי מדינת ישראל. הממשלה לא מציעה פתרונות, הממשלה לא מקדמת פתרונות. הממשלה מקדמת רק הסחת דעת. הממשלה מקדמת רק הסתה נגד הדמוקרטיה. הממשלה מקדמת רק תוכניות מיותרות ומהלכים הזויים של התנחלות, של כיבוש ושל מלחמה. לכן, עמיתי חברי הכנסת, הגיע הזמן שהממשלה הזאת תלך הביתה, ואני מקווה שהיום יהיה היום הזה. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה, אדוני. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חברת הכנסת נינו אבסדזה, ואחריה – חבר הכנסת אורלב. <ניצן הורוביץ (מרצ):> תודה רבה, אדוני, אני מצטרף לברכות לך – – <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – בתפקידך כסגן יושב-ראש הכנסת. אני שמח לדבר כאן כשאתה יושב לצדי. חברי חברי הכנסת, אתמול התקיימה הפגנה, שצעדה מבית העיתונאים ברחוב קפלן בתל-אביב אל משרדי רשות השידור ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י, במחאה על ההדחה של העיתונאית והשדרנית קרן נויבך מהתוכנית "מבט שני" בטלוויזיה, וזאת גם על רקע ידיעות שהתפרסמו שאולי קרן נויבך תודח גם מהתוכנית "סדר יום". כנראה יש גופי תקשורת שכבר מתכוננים לעידן החדש שצפוי בתקשורת הישראלית בעקבות קבלת התיקון לחוק לשון הרע. וראינו את הדברים – ואני אומר את זה כמובן בציניות, כי ראינו את הדברים בערוץ-10, שם נאלץ מנהל מחלקת החדשות – מנהל חברת החדשות – ראודור בנזימן להתפטר, עורכת תוכנית החדשות של יום שישי רותי יובל נאלצה להתפטר, המגיש גיא זוהר התפטר, והיו גם ידיעות על הלחצים הבלתי-נסבלים שמופעלים על הערוץ הזה בעטיו של הפרשן רביב דרוקר; והיום, חברי חברי הכנסת, שמענו על הפיטורים ב"מעריב", בין היתר של העיתונאי איש הסביבה אביב לביא. ומה המשותף לכל האנשים האלה – ראודור בנזימן, וקרן נויבך, ואביב לביא, ואחרים רבים וטובים שאיבדו את פרנסתם בשבועות, בחודשים האחרונים? כולם ביקורתיים, דעתנים, אמיצים, אנשים שלא חוששים לומר את דעתם, ועל כך הם שילמו במשרתם. זה האקלים החדש ששורר בתקשורת הישראלית, בין שהלחצים מגיעים מהדרג הפוליטי, כמו שאנחנו רואים ברשות השידור, ובין שהלחצים מגיעים מבעלי הון שאינם סובלים ביקורת. ומה שקורה בתקשורת מצטרף למה שקורה במוקדים אחרים, כמו בית-המשפט, כמו הארגונים לזכויות האדם, כמו האקדמיה וכמו מוסדות התרבות. כל מוקד שהוא מוקד של ביקורתיות וחשיבה חופשית נמצא על הכוונת של הממשלה הזאת ושל בעלי בריתה. הממשלה הזאת היא ברית של לאומנים קיצונים, של קפיטליסטים חזיריים ושל סיעות חרדיות. הברית הזאת, הברית הכל-כך לא קדושה הזאת, מפילה את חתתה על כל מוקד של מחשבה חופשית במדינה. והיום עיתונאים טובים שמשרתים את האינטרס הציבורי בתפקידם בתקשורת משלמים על זה מחיר אישי. מי שחושב שהעסק הזה יסתיים בראודור בנזימן, או באביב לביא שפוטר היום, או בקרן נויבך שהודחה מהטלוויזיה – אגב, בטענה שהיא לא עוברת מסך; אני לא זוכר שאי-פעם גבר הודח מהטלוויזיה כי הוא לא עובר מסך, הטיעון הזה כנראה שמור רק לנשים. אם מישהו חושב שהעניין הזה הסתיים כאן, אדוני היושב-ראש, הוא טועה. זו רק ההתחלה, ואנחנו כבר לא במדרון, אנחנו בצניחה חופשית. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה, אדוני. חברת הכנסת נינו אבסדזה. עד שהיא תגיע אני רוצה להבהיר שאני ער להודעה של חבר הכנסת מקלב, סגן היושב-ראש שישב כאן לפני, שהודיע שמי שמפספס את התור שלו לא מדבר. יש לי כמובן כבוד להודעתו, אבל חשבתי שלא ייתכן שרק נציגת הסיעה הגדולה ביותר לא תבוא לידי ביטוי. בבקשה, גברתי. <נינו אבסדזה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, קודם כול, ברכות, וזה כבוד רב בשבילי להופיע עכשיו, בזמן הזה, ואני גם אסביר. אני מצטערת שאני מדברת על המצב האישי שלי, אבל יש לי חום וכאב לי הגרון, לקח לי כמה דקות לשתות תה ולהגיע לפה, ובגלל זה איחרתי. אבל למה אני מספרת את זה? בדרך הספקתי להגיד לחברה שלי – אין מה לעשות, היא עיתונאית, כי אני באה מהתחום הזה ­– אמרתי: תקשיבי, אני מתה. היא אמרה לי בשיא הרצינות: תקשיבי, לא כדאי לך. אמרתי: למה? טוב, יש לי כמה סיבות למה לא כדאי. היא אומרת: תקשיבי, ברפואה משבר, ולא תמצאי רופא שיהיה לו זמן לטפל בך, ואם יהיה לו זמן לטפל בך יכול להיות שמישהו במצב יותר גרוע. להתלונן – אין לך לאן להתלונן כי כבר הולכים לחנוק את בית-המשפט. ויותר מזה, גם אם תמותי, יכול להיות שכבר לא תהיה עיתונות חופשית שתכתוב שמתה חברה מהאופוזיציה. אז היא אמרה לי: תקשיבי, כל הסיבות למה לא כדאי לי למות. אחרי כל זה באמת בא לי לצעוק לראש הממשלה: אדוני, איפה אתה חי, ובכלל, איפה אתה? הרי מה זה, קרן נויבך ורביב דרוקר הפכו לסכנה יותר נוראית מאיום הגרעין האירני? יכול להיות שכן, פשוט לא הודיעו לנו? בזה חייבים לטפל. ואיך אמר יושב-ראש הקואליציה אם אני לא טועה לפני שבוע, שדי, מספיק, אנחנו לא ננהל מדיניות לפי עיתון "הארץ" – זה מה שמדאיג אתכם, מה יהיה בעיתון "הארץ", מה יהיה ברשת ב' ומה יקרה בערוץ-10? איפה מי שינהג במכונית של המדינה הזאת? יש רושם שאנחנו – ועוד מעט יהיה "פורמולה 1" באילת, כך אני הבנתי, אז שם יש נהגים – יש רושם שאנחנו נוסעים במכונית שאין בה נהג. <אריה ביבי (קדימה):> יש נהג, אבל הוא שיכור. <נינו אבסדזה (קדימה):> או שהוא יודע לאן לנסוע – גם לא יהיה? לא רציתי לדבר על אנלוגיות שאני לא כל כך אוהבת, אבל לדעתי כבר אין נהג, ואני עוד פעם חוזרת: אדוני, איפה אתה חי? איפה אתה בכלל כשצריך אותך? אני מתלוננת שאני לא מרגישה טוב ולא יקרה לי שום דבר מכיוון שאני נמצאת כאן בבניין הזה, ויושבים לא רחוק מכאן בירושלים כמה עשרות מחוסרי בית – בהם בחורה צעירה עם תינוק או תינוקת, אני כבר לא זוכרת, בן או בת, החזקתי אותו בידיים – דור שני למחוסרי דיור, דור שני. הבחורה הצעירה הזאת מספרת שהם החליפו, מאז שהיא זוכרת את עצמה, 38 דירות, ואין למשפחה, לא לאמא ולא לבת, שום תקווה שתהיה להן דירה. אדוני ראש הממשלה, תחשוב על אלה שאין להם איפה לגור. תחשוב על אלה שיש להם בעיה היום, ולא על התקשורת, ולא על בית-המשפט, ולא איך לעצור ולעצור עוד מהלכים דמוקרטיים. תחשוב על אלה שצריכים לחיות היום ומחר. ובאמת, תחזור אלינו, איפה אתה, אדוני? <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה. חבר הכנסת זבולון אורלב, אחריו – חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, אני מאוד מודאג ומאוד מוטרד מכך שהממשלה דוחה את הדיון ביישום ובביצוע של המלצות הוועדה לשינוי כלכלי חברתי – ועדת-טרכטנברג. בשונה מחלק מחברי הכנסת אני הייתי שייך – אני עדיין שייך – לאותם חברי כנסת שראו בהמלצות האלה מהלך חשוב מאין כמוהו. גם אם אין שם כל מה שאני הייתי כותב לו אני הייתי יושב-ראש הוועדה, עדיין יש בהמלצות האלה פוטנציאל בלתי רגיל לשינוי כלכלי-חברתי, ולכן אני מודאג מאוד מהדחייה, שאני מבין שהיא באה על רקע המציאות הכלכלית החדשה שאנחנו ניצבים בפניה, שלא עמדה בפני הוועדה אי-שם בחודש אוגוסט, מציאות כלכלית חדשה שנובעת מהמשבר הכלכלי באירופה, בארצות-הברית, משבר כלכלי שנובע גם מהפחתה דרמטית כנראה בהכנסות המדינה, דבר שכנראה מעורר קושי. אבל אני, חשוב לי לומר – מה אתה אומר? <משה גפני (יהדות התורה):> בשביל זה הקימו את הוועדה, כדי שיוכלו לדחות, הרי היו יכולים ליישם את זה מזמן. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, שמעת, הרי, כמוני, נתונים שלא ידענו עליהם על ההפחתה, אפשר לומר המשמעותית, בהכנסות. אבל תשמע, אדוני היושב-ראש, מה שאני מתכוון לומר הלאה – אני רואה בדבר הזה תירוץ סרק. קמתי כאן לומר שאני רואה בנתונים הכלכליים השונים תירוץ סרק, כיוון שהשינוי הכלכלי-החברתי הוא החלוקה היחסית הצודקת בין אזרחי המדינה, בין שיש מעט ובין שיש הרבה. אם יהיה הרבה, יהיה הרבה לכולם. אם יש מעט, יש מעט לכולם. ולכן אני מאוד מקווה שהתאריך האחרון שנמסר לי שהממשלה קבעה, ב-6 בדצמבר, שאם אינני טועה זה יום ראשון הבא, אומנם תתקיים הישיבה, ואני גם קורא לחברי, ובהם גם ליושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת – עלול לקרות שמכל המהלך הזה נצא בסופו של דבר קירחים מכאן ומכאן. כיוון שיש חלק שלא אוהבים חלק, ויש חלק אחר שלא אוהבים חלק אחר, כל אחד ימרוט את השערות – בין האשה הצעירה במשל הידוע, שמרטה את השערות הלבנות, ובין האשה המבוגרת, שמרטה את השערות השחורות, בסוף נצא קירחים מכאן ומכאן. סליחה? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זה הפוך. <משה גפני (יהדות התורה):> לא לא, הוא צודק. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא, יש לי אישור מיושב-ראש ועדת הכספים שלא התבלבלתי בשערות. לא התבלבלתי. בסוף הוא יצא קירח מכאן ומכאן. אנחנו כולנו תקווה שבשינוי הכלכלי-חברתי לא נצא קירחים מכאן ומכאן, וגם אם יש בינינו כאלה ששואפים ליותר, או ששואפים לדברים שונים – שנוכל לקדם את השינויים הכלכליים-חברתיים. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה, אדוני. חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. תהיה הכרזה של מזכיר הכנסת בין לבין. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מכיוון שאנחנו – אני, על כל פנים, לא ממתין לוועדות שהממשלה עשתה, אז אני מביא מחר את החוק של הרפורמה במיסוי, הדברים הנוספים שנלווים לעניין הזה. <היו"ר מוחמד ברכה:> להביא איפה? למליאה? <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, לוועדת הכספים. אני מקווה שבשבוע הבא נביא את זה לקריאה שנייה ושלישית, מערכת שלמה של חקיקה בעניין של נושאים שהם חשובים לציבור. אני מבקש, אדוני היושב-ראש, לשתף את חברי הכנסת במה שהיה היום בישיבת סיעת יהדות התורה. מכיוון שאנחנו לא הרבה אנשים, אז אני אגיד לכם בסוד מה היה. בא הרב אייכלר, כולו עצבני, והוא אומר לי: גפני, נצביע אי-אמון בממשלה. אני אומר לו: הרב אייכלר, למה נצביע אי-אמון בממשלה? אנחנו בקואליציה. אז הוא מראה לי הצעת חוק שהוא הגיש, וועדת השרים דחתה לו את זה. אז אמרתי לו: בסדר, נו אז מה? אז הוא אומר: אבל זה צביעות. למה זה צביעות? מכיוון שהוא מציע בהצעת החוק – הרי כל הזמן אומרים שהחרדים צריכים לצאת לעבודה, וצריך להפסיק את העוני אצלם, והכול בסדר. הוא הגיש הצעת חוק, והוא אמר: אם יש נושא שהוא – נניח אדם רוצה להיות הנדסאי, ויש לו תואר אקדמי שלא רלוונטי בכלל לעניין הזה, הוא, אני יודע, משהו באנתרופולוגיה, לא קשור להנדסאות. על-פי החוק, על-פי החוק הקיים, מקבלים את התואר האקדמי הזה. הוא מקבל גם משכורת יותר גבוהה מפני שיש לו תואר אקדמי. אומר הרב אייכלר בהצעת החוק, בין היתר, הוא אומר: ואם הוא למד בישיבה באותו זמן? זה – – – <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, לא חשוב. אם אני טועה תתקן אותי. ואם הוא למד בישיבה באותו זמן, הוא חידד את הראש והכול בסדר. והוא למד הנדסאות, למד. הוא עכשיו במקצוע של הנדסאות, הוא לא מקבל את אותה משכורת מפני שהוא למד בישיבה. הוא לא למד סינית עתיקה באוניברסיטה העברית. שואל הרב אייכלר בהצעת החוק: למה לא? מה? מה נשתנה? אז הוא אומר לי: תראה איזה צבועים אלה. ועומדים פה שרים, עומדים חברי כנסת ואומרים: בוא נשלב את החרדים בעבודה, זה לא בסדר. ובואו נוציא אותם ממעגל העוני, יותר מדי אחוזים של ציבור חרדי נמצאים בעוני. הוא מציע הצעת חוק מאוד מובנת, מאוד עניינית, וועדת השרים מתנגדת. מה לעשות? אני נמצא פה יותר שנים מהרב אייכלר. ותדע לך שהם צבועים. הם פשוט צבועים. הגשתי הצעת חוק בשבוע שעבר, ואמרתי: צריך שתהיה בטיחות בבתי-הספר, שאם יש מפגע בטיחותי בבית-ספר ממלכתי יצטרכו לסלק את זה, אחרת אין רשיון לבית-הספר. עולה שר החינוך, והוא אומר – לא. <היו"ר מוחמד ברכה:> וזו, אגב, חובה שמוטלת על – – – <משה גפני (יהדות התורה):> על המוכר שאינו רשמי. <היו"ר מוחמד ברכה:> כן, אבל היא לא מוטלת על בתי-ספר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> היא לא מוטלת על בית-ספר ממלכתי. ושאלתי: למה דואגים לילדים החרדים יותר ממה שדואגים לילדים החילונים? מה, ילד חילוני צריך למות? עלה שר החינוך והוא אומר: זה הרבה ביורוקרטיה והרבה כסף. אנחנו בונים את בתי-הספר. אני אומר לו: רגע, אבל יש בתי-ספר שבונים. גם המוכר שאינו רשמי – משרד החינוך בונה. למה זה שונה? צבועים. הם צבועים, שלא תהיה לך טעות. עכשיו, אנחנו לא יכולים להצביע אי-אמון בממשלה, אנחנו בקואליציה. אנחנו צריכים לעשות חשבון ומאזן. בסופו של דבר, עוד חוק כזה שלי, ועוד חוק כזה שלך, ועוד התנהגות כזאת כלפי הציבור, ועוד צביעות ועוד צביעות, הסוף יהיה – אני אמרתי: אנחנו צריכים לשקול עם מי אנחנו הולכים. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> והשאלה הזאת עם מי נלך בסוף, תאמין לי, היום יותר ויותר עומדת על סדר-היום, מפני שלי כמו שלך כבר נמאס מהצביעות הזאת. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה, אדוני. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מוחמד ברכה:> הכרזה של מזכיר הכנסת. אחרי זה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ולאחר מכן – חבר הכנסת יריב לוין, והוא יהיה אחרון הדוברים. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 67), התשע"ב–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 9), התשע"ב–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה. <הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;> <2. אוזלת ידה והיעדר ההיערכות להאטה בשוקי העולם ולפיטורים הצפויים במשק;> <3. סוגיית התכנון והבנייה בסקטור הערבי> <היו"ר מוחמד ברכה:> בבקשה, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, נדמה לי שזה הנאום הראשון שלי כשכבודו הוא יושב-ראש, אז אני מברך אותו. <היו"ר מוחמד ברכה:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> חבר הכנסת אברהים צרצור הגיש הצעת אי-אמון בממשלה בנושא התכנון והבנייה בסקטור הערבי. למשמע תשובתו של השר אלי ישי אני חשבתי שמותר לי לפקפק במה שהוא אמר. הוא אמר שמכינים תוכניות מיתאר, מרחיבים תחומי שיפוט, ואני מסתובב ביישובים הערביים ושומע, רבותי חברי הכנסת, את הסיפור הבא: השר אלי ישי מסרב לחתום על הרחבת תחומי שיפוט של יישובים ערביים. ההרחבה שבה מדובר היא לא בקשה אפילו של המועצה המקומית, אלא החלטה של ועדה ששר הפנים עצמו הקים, מאנשי מקצוע, מגיאוגרפים, ממהנדסים, ממתכננים – אנשי מקצוע ממדרגה ראשונה. הוועדות האלו, ועדות הגבולות, יושבות, דנות, בוחנות, חוקרות ומחליטות. הן מגישות את החלטותיהן לשר הפנים, ושר הפנים מסרב לחתום. ממה שהגיע אלי, כבוד היושב-ראש, מאנשים שונים, ומה שהגיע למשמע אוזני, הוא ששר הפנים כביכול לא עושה זאת – ממניעים דתיים. אני רוצה להגיד את הדברים בזהירות. אבל הטענה היא ששר הפנים נסמך על פסק הלכה מסוים שלפיו אסור לו לחתום על הרחבת תחום שיפוט של יישוב ערבי. אני תחילה פקפקתי בעניין. אבל לאחר ששמעתי את אותו סיפור ואותו תרחיש במספר רב של יישובים – אותו דבר: קמה ועדה, ועדה מחליטה. בעבר, דרך אגב, שרי פנים חתמו ללא עוררין על החלטות הוועדות, ובלי החלטת שר הפנים, בלי חתימת שר הפנים, אין תוקף להחלטת הוועדה. והקורבן, הקורבן הוא היישוב הערבי. אגב, שר הפנים לא נמנע מחתימה בכלל. אם מדובר בהרחבת תחום שיפוט של יישוב יהודי הוא חותם, ויש אומרים שהוא חותם בחדווה. <היו"ר מוחמד ברכה:> כן. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> נושא אחר. אני חושב שאסור לעבור על הדבר הזה בשתיקה. עמיתי ד"ר חנא סוייד שאל את שר הפנים לפני כשעה את השאלה הזאת, והוא התחמק מתשובה. אני חושב שצריך להעלות את הנושא הזה על סדר-היום, וזה ממש שערורייה אם השר אלי ישי עושה זאת לפי מה שנאמר. אני רואה שחלק מחברי הכנסת הדתיים באולם אומרים: לא יעלה על הדעת. אבל לפעמים מה שמעלה לנו את הסעיף עולה על הדעת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת יריב לוין, אחרון הדוברים. האם יהיה מישהו מהממשלה שמסכם את הדיון? השר ארדן או השר לנדאו? נא להודיע לי מיהו השר אשר מסכם את הדיון. אולי אייכלר יסכם במקום – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אחרי ששמעתי את נאומו חוצב הלהבות של חבר הכנסת גפני, אז... חבר הכנסת יהיה יריב לוין – בבקשה, אדוני. <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אי-אמון על מה, אם מותר לי לשאול את חברי באופוזיציה; אני מסתכל על ניסוח ההצעות ואני תוהה – על מה? מישהו יכול להסביר לי? רבותי, ממשלת ישראל הזאת הצליחה סוף-סוף למשול ביציבות עוד מעט כבר שלוש שנים, והגענו למצב שבו אתם מגישים הצעות אי-אמון מכוח ההרגל, מכוח האינרציה, בהיעדר עילה, בהיעדר סיבה, ומתוך ידיעה ברורה שהבית הזה ידחה את ההצעות האלה. ואני מציע לחברי באופוזיציה, אולי הגיע הזמן לנהוג במוסד הזה, של אי-אמון, בצורה הרבה יותר רצינית, משום שאי-אמון בממשלה צריך להגיש כאשר יש משהו אמיתי, מהותי, שבו אתם באים ואומרים לעם בישראל ולכנסת ישראל: רבותי, צריך ללכת לבחירות חדשות, משום שהדבר הזה מחייב תיקון. ואני מסתכל על ההצעות, אני מסתכל על הדברים שנכתבים, אני שומע את הנאומים שהיו כאן היום ואני פשוט לא מצליח להבין על מה. אבל כן, יש דבר אחד מהותי שכן מתרחש לנגד עינינו. ואדוני היושב-ראש, יכולה להיות מחלוקת, לפעמים אפילו גם בתוכנו – בדבר אחד אין ספק, רבותי, ממשלת ישראל הנוכחית נמצאת כאן כדי לשלוט, לא כדי להעביר את הזמן, לא כדי לבצע את המדיניות שלכם – כדי לבצע את המדיניות שלנו, את המדיניות שבשמה נבחרנו, את האג'נדה שבגללה ציבור הבוחרים שלח אותנו לבית הזה. זאת חובתנו. זה לא תמיד היה מובן מאליו, לפעמים היו כאלה שחשבו שהתפקיד שלנו הוא לשבת כאן, על ספסלי הקואליציה, כדי לשאת חן בעיני מי שיושבים כאן, על ספסלי האופוזיציה, או אולי לשאת חן בעיני מי שיושבים שם, ביציע העיתונאים. הימים האלה, אדוני היושב-ראש, נגמרו. אני חושב שיש לנו ממשלה שפועלת באופן עקבי חרף כל הקשיים ומתקדמת בכיוון נכון בתקופה לא פשוטה, ומשיגה הישגים גדולים, ומשמעותיים וחשובים, גם בתחום המדיני, גם בתחום הכלכלי-החברתי, וגם בתחומים אחרים, והדוגמאות הן רבות, מהחינוך, דרך התחבורה, ועבור כמובן בנושאים שקשורים לחיזוק המדע ולחיזוק התרבות, ולשורה ארוכה של נושאים אחרים. אבל נותר לנו, אדוני היושב-ראש, עדיין לטפל – ולהישיר מבט ולהתייחס באופן אמיתי וענייני גם לליקויים שקיימים במערכות אחרות שעד היום אולי חששנו לגעת בהן. ולא נגענו בהן לא משום שלא היו שם ליקויים, לא משום שהליקויים האלה אינם ברורים ולא משום שלא חשוב לטפל בהם, אלא אולי משום החשש ממה יגידו, איך ניראה, אולי באיזה מקום הייתי אומר – תחושה שאנחנו בשלטון אבל אנחנו לא ממש ממש ממש עדיין זכאים ומוכנים לממש את מלוא המשימה שהוטלה עלינו. ואני אומר, אדוני היושב-ראש, גם במערכות האלה, ובראשן במערכת המשפט, צריך לטפל. צריך לתקן, צריך לעשות סדר – ברוח דמוקרטית, בדרך שתחזק את הדמוקרטיה ולא תפגע בה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <רוני בר-און (קדימה):> ראש הממשלה מתנגד לזה. <יריב לוין (הליכוד):> – – אבל צריך לתקן, צריך לעשות, וכך אנחנו פועלים. אני אומר לך, חבר הכנסת בר-און, ראש הממשלה מגבה רבים מהמהלכים האלה. רק לפני דקות אחרות הונחה כאן לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק נוספת בגיבוי של ראש הממשלה – – – <רוני בר-און (קדימה):> ראש הממשלה מתנגד לזה. <יריב לוין (הליכוד):> רק לפני דקות אחרות הונחה כאן לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק נוספת בגיבוי ראש הממשלה – ואנחנו מחויבים בכוחות משותפים ללכת בדרך הזאת ולבצע את השינויים בהתאם לדרך שלנו. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. יעלה השר מרידור, סגן ראש הממשלה, להשיב בשם הממשלה. כבוד השר, כמובן לא אהסה אותך בדבריך ולא אפריע כל עוד אדוני ידבר לעניין. רבותי, כשהוא מסיים לדבר לעניין אנחנו מצביעים. ההצבעות בכנסת אינן תוכנית כבקשתך. בבקשה. הוא תמיד מדבר לעניין. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אדוני היושב-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת וחברות הכנסת, הממשלה הזאת באה לתפקידה כדי לשרת; זה תפקידה – לשרת על-פי הדמוקרטיה הישראלית, במסגרת המגבלות שהחוק משית עליה. במסגרת הפרדת הרשויות בישראל יש לממשלה תפקיד, לכנסת תפקיד – היום הכנסת מפקחת על הממשלה דרך הצעות אי-אמון – לבית המשפט תפקיד. אנחנו, הממשלה הזאת תשמור על המערכת הזאת, שהיא מערכת מאוזנת. לא באנו לשלוט כדי להשתרר על אחרים, אלא לשלוט כדי לשרת אחרים; לשרת במסגרת סמכותנו ותפקידנו. הצעות אי-האמון נגעו בעיקרן במצב הכלכלי. אני רוצה לומר שלפי דעתי אנחנו כבר רואים את תחילתו של צמצום, תחילתו של ריסון, תחילת שינוי כיוון, שצריך לשים אליו לב. הכנסות המדינה בזמן האחרון קטנות מן הצפוי, מפני שיש ירידה מסוימת בהכנסות בגלל ירידה בפעילות, ירידה ביצוא. המשבר העולמי – המשבר העולמי שעד היום ניווטנו בתוכו נכון, אחרי 25 שנה של מדינות כלכלית נבונה, של תקציבים מאוזנים, מגיע אל חופינו, והוא מתדפק על החופים. והסיבה שהעולם מתייחס אלינו – לכלכלתנו ולמדיניותנו – בצורה מאוד חיובית, איננה רק כל מה שעשינו, היציבות, התקציב המאוזן, אלא גם כי ההתנהגות שלנו היום היא התנהגות אחראית. לכן, אם אנחנו נראה שיש גידול בגירעון הממוצע, שיש פחות מדי הכנסות, לא נוכל להתעלם מזה כשאנחנו מקבלים החלטות מאוד חשובות בכנסת הזאת, הן על ענייני ביטחון, שאומר עליהם מלה, והן על עניינים כלכליים-חברתיים כפי שעלו במחאה החברתית בקיץ האחרון וכפי שמוצע להם פתרון בהמלצות ועדת-טרכטנברג שאת עיקריה קיבלה הממשלה ואשר תגענה לכנסת עכשיו ובקרוב. בהיבט המדיני-ביטחוני העולם סביבנו רועש וגועש וייתכן שאנחנו בסוף תקופה, בסוף עידן שחשבנו אולי שיימשך לנצח. היציבות בסביבתנו איננה מובטחת עוד. היחסים שיצרנו עם מדינות שונות עוברים תהפוכות היום. נכון שיש סיכונים, אבל לפי דעתי יש גם הזדמנויות. יש סיכון בהתגברות שנאה, בעליית פונדמנטליזם דתי כנגדנו, אבל יש הזדמנויות עם מדינות שונות שרואות אתנו עין בעין את הסכנה האירנית, שרואות אתנו את הסכנה בהתגברות פונדמנטליזם דתי. מדינת ישראל צריכה לנהוג מדיניות אקטיבית של ניסיון ליצור עוד הסכמים, עוד בריתות, עוד שיתופי אינטרסים בעולם החדש שהולך ונוצר לנגד עינינו. זה יכול לדרוש תוספות לעניין הביטחוני, בגלל השינויים המאוד-משמעותיים והבלתי-צפויים שקרו לנו. זה יטיל עלינו חובה להתייחס ברצינות לדרישות האלה, גם להתייחס ברצינות לדרישות החברתיות כפי שדוח-טרכטנברג מציע לנו להתמודד אתן. אבל אם את כל אלה נעשה בלי להביא בחשבון את האחריות התקציבית של המדינה, אנחנו עלולים מהר מאוד לגלוש למקום שאליו גלשו ועדיין גולשות מדינות חזקות, ותיקות, עשירות, באירופה ובמקומות אחרים בעולם. אין לנו הלוקסוס, אין לנו המותרות האלה, להרשות לעצמנו לאבד את האמון העולמי בכלכלה הישראלית. הכלכלה איננה בידי הממשלה, אבל בידי הממשלה כלים רבים; הראשון בהם תקציב, והיכולת שלנו לשמור על תקציב מאוזן משדרת לעולם הכלכלי כולו מסר שישראל יציבה, ישראל חזקה כלכלית, והיא צולחת יפה את המִשברים של הים הכלכלי שבתוכו אנחנו שטים. אל תטעו לחשוב שהעוצמה נמדדת רק בכוחו של צה"ל ובכוח החברתי. העניין היסודי, אחד היסודות לפחות, הוא היכולת הכלכלית גם לבנות חברה יותר צודקת, גם לפתח מדע מוצלח, ועד חתני פרס נובל ועד ילדים מוכשרים, וגם לקיים צבא חזק. ולכן אנחנו עוסקים כאן בכלים שלובים, והכלים השלובים הללו מחייבים אותנו גם כשאנחנו רוצים לעזור לצדק החברתי, וגם כשאנחנו רוצים לחזק את ביטחון ישראל לאור האיומים המתגברים עלינו. אנחנו מוכרחים לעשות הכול בתוך המסגרת שהכלכלה מרשה לנו. לא מעטים מחכים לראות איך הכלכלה היציבה שלנו תתחיל לרעוד. לא מעטים מחכים לראות שגם ישראל תלך בדרך שטובות, עשירות, אולי לא טובות – עשירות וחזקות ממנה הלכו. ולכן זו חובה עליונה על הנהגת המדינה, על הממשלה הזו, שבאה כאן לא כל כך לשלוט כמו לשרת, לשרת את הציבור, להיות אחראית בהתנהגותה, לא להיסחף אחרי דרישות מאוד יפות, מאוד נחמדות, מאוד צודקות, שאין אפשרות למלא אותן בלי לפגוע בתשתית וביציבות הכלכלית של ישראל. לכן במושב הכנסת שנפתח זה לאחרונה, אנחנו – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שר האוצר, עם כל הכבוד – – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> – – נעמוד בפני הכרעות שבחלק גדול מהן יש היבט תקציבי משמעותי. זאת תהיה האחריות המוטלת על כל אחד מחברי הכנסת, כל אחת מסיעות הבית, בראש ובראשונה על הממשלה, ועל חברי הקואליציה, להסתכל תמיד לטווח ארוך, להסתכל רחב, לא לעשות מה שנראה טוב היום ויכול להביא אותנו להידרדרות קשה מחר. לכן גם בעוסקנו בדרישות החברתיות, בצדק החברתי, שהוא חשוב לנו מאוד, גם בעוסקנו בביטחון ישראל – חשוב לנו לא פחות – אנחנו מצווים לראות כל הזמן את היכולת הכלכלית שלנו, את יכולתנו לשאת בנטל, את היכולת להמשיך לנהל מדיניות נבונה שעוזרת לנו לעמוד על רגלינו גם בתוך המשבר העולמי הכלכלי והמשבר האזורי שעדיין לא הגיע אל קצו. בתוך ישראל, החברה הישראלית ידעה לשמור על דמוקרטיה במיטבה גם בימים קשים של מאבק לאומי בינינו לבין אויבים. לא הרבה מדינות ידעו גם תוך מאבק לקיים כאן זכויות אדם. המערכת הנורמטיבית של חירות האדם, של החירות, של החופש, של השוויון והצדק, נעזרת במוסד שנקרא בית-המשפט, ובראש המערכת בית-המשפט העליון, והממשלה הזו תשמור על האיזונים הדמוקרטיים הנכונים – לא רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות האדם, חירויותיו, זכויות המיעוטים. אם נמשיך לשמור את ישראל כפי שהיתה וכפי שהכרנו אותה, אני מקווה שנצליח לחצות את הים הסוער הזה בהצלחה. אני מציע, אדוני היושב-ראש, להסיר את הצעות האי-אמון שהוצגו כנגד הממשלה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. לאחר שהכנסת הקשיבה לך בקשב רב, וגם השתכנעה כנראה מדבריך, אנחנו נעבור להצבעה. רבותי, השר מרידור לא האריך בדבריו ולא חזר פעמיים ולו על משפט אחד. אנחנו עוברים להצבעה. כבוד השרים, נא לשבת. השר בגין, עוד רגע תצטרך לרוץ. רבותי חברי הכנסת, נא לשבת. בבקשה. חבר הכנסת שטרית מפנה את תשומת לבה של הכנסת לכך שבהצבעה של 40 חתימות לאישור הודעת ראש הממשלה, כאשר הוא הצביע נגד, הוא הצביע נגד ממושבו של חבר הכנסת בר-און, והוא מבקש שייחסו את ההצבעה אליו, שכן חבר הכנסת בר-און לא נכח באולם באותה עת. בסדר, רשמנו לפנינו. רבותי חברי הכנסת, שלוש הצעות הוגשו לנו היום על-ידי סיעות שונות. ההצעה הראשונה היא הצעת אי-אמון מטעם סיעת קדימה בנושא: כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי, כפי שנומקה על-ידי חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא. אנחנו מצביעים – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 41 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד האי-אמון – 41 חברי כנסת; נגד האי-אמון – 55 חברי כנסת, ואין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה, כפי שנומקה על-ידי חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, לא אושרה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון שהוגשה על-ידי סיעות העבודה ומרצ, כפי שנומקה על-ידי חברנו, השר לשעבר בנימין בן-אליעזר, הלוא הוא פואד, בנושא: אוזלת ידה של הממשלה והיעדר ההיערכות להאטה בשוקי העולם ולפיטורים הצפויים במשק. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 57 נמנעים – אין הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 39 בעד, מתנגדים 57, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון השלישית, שהיא הצעת אי-אמון מטעם סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד בנושא: סוגיית התכנון והבנייה בסקטור הערבי, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת שיח' אברהים צרצור. רבותי, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד – 34 נגד – 58 נמנעים – אין הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 34 בעד, 58 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד לא נתקבלה. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 130), התשע"ב–2011> [מס' מ/612, פ/3404/18; "דברי הכנסת", מושב שלישי, חוב' ל"ט, עמ' 22270 ועמ' 22271; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 130), התשע"ב–2011, קריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה והבריאות, ידידנו חבר הכנסת חיים כץ. להצעת חוק זו אין הסתייגויות, ולכן מייד בתום הנמקתה אנחנו נצביע בקריאה שנייה, ואם אחר כך יאושר לנו – בקריאה שלישית. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 130) לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. אחמד, לא שומע את עצמי, נשבע לך. אני מבין ששר האוצר הוא שר חשוב, אבל אני לא שומע את עצמי – שהוא ידע כמה כסף הוא צריך לשלם פה. הצעת חוק זו מהווה מיזוג – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, כל מי שרוצה לדבר, אדוני יושב-ראש הוועדה, הוועדה טרחה ועמלה, מי שרוצה לדבר, יצא מחוץ לאולם, או ישב על כיסאו וידבר עם האנשים היושבים לידו. מי שמדבר בעמידה, נא לפנות את האולם, מה קרה? לכו לשתות קפה. תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת כץ. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הצעת חוק זו מהווה מיזוג של הצעת חוק ממשלתית והצעת חוק פרטית שיזם חבר הכנסת זבולון אורלב. לדעתי, לפחות דרך הוועדה שלי הוא המחוקק המצטיין, ואני מברך אותו ואותה על יוזמתם. סעיף 351 לחוק הביטוח הלאומי פוטר תלמידים במוסדות חינוך על-יסודיים או בהכשרה מקצועית בגילים שבין 18 ל-21 מתשלום דמי ביטוח לאומי כל עוד הם לומדים, ובלבד שהחלו לשרת בצה"ל או בשירות לאומי אזרחי בטרם מלאו להם 21. מוצע לפטור גם חניכים במכינות קדם-צבאיות מתשלום ביטוח לאומי בתקופת הלימודים במכינה. המכינות הקדם-צבאיות מכינות את בני-הנוער לקראת שירות מלא ומשמעותי בצה"ל, ומעודדות התנדבות ליחידות הקרביות, ליחידות מובחרות ולמסלולי פיקוד וקצונה. בימים אלו שבהם גוברת תופעת ההשתמטות משירות בצה"ל ומשירות לאומי אזרחי, יש לחזק ולברך את בני-הנוער שלא רק שמשרתים בצבא, אלא בחרו להקדיש שנה מחייהם להכנה לשירות בצה"ל. עוד מוצע להעניק פטור זהה מתשלום דמי ביטוח לאומי למתנדבים בשנת שירות אשר מקדישים שנה מחייהם להתנדבות למטרות ציבוריות ולאומיות לפני גיוסם לצה"ל או לשירות לאומי אזרחי. אין ספק כי מדובר בבני נוער הראויים לכל שבח והוקרה על התנדבותם לשנת שירות נוסף על מילוי חובתם בצה"ל ובשירות הלאומי האזרחי, ואני מבקש לברך אותם על כך מעל במה זו. אני רוצה להודות לצוות הלשכה המשפטית של הוועדה, עורכת-הדין ג'ודי וסרמן, עורכת-הדין שמרית שקד, לצוות הוועדה – המנהלת הגברת וילמה מאור, מזכירות הוועדה, מעיין, אתי וענת, עוזרי הפרלמנטריים, אילן מרסיאנו ולי קטקוב, שעסקו במלאכה ותרמו לקידומה של הצעת חוק זו. אבקשכם לאשר הצעת חוק זו בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <היו"ר ראובן ריבלין:> איך קוראים למנהלת הוועדה? תזכיר עוד פעם, פשוט לא שמעו. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הגברת וילמה מאור. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אוקיי, אני מודה – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> גברת – זה 30 שנה עושה עבודת קודש בוועדת העבודה והרווחה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לווילמה מאור – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הגברת וילמה מאור, למי שלא שמע. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – מנהלת הוועדה, ולכל מנהלות הוועדות בבית ולכל היועצים והיועצות המשפטיים המלווים את חקיקת הכנסת בצורה מעוררת כבוד. מה היינו עושים בלעדיכם – בלי שום שמץ של הגזמה. תודה רבה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 130), מקשה אחת, שכן לא היו כל הסתייגויות לחוק זה. נא לשבת במקומות. אדוני שר החינוך, נא לשבת במקום אם אתה רוצה להצביע. נא להצביע בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 5 בעד סעיפים 1–2 – 44 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 44 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אדוני, יושב-ראש ועדת הבריאות, העבודה, הרווחה ועוד כהנה וכהנה – והפנסיה, אנחנו עוברים, על-פי בקשתך, להצבעה בקריאה שלישית. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, לפני שמצביעים בקריאה שלישית אני מודיע שהסעיף הבא בסדר-היום הוא סעיף 12, שיוקדם בהסכמת חלקי הבית כולם, ולכן אני משנה את הסדר, אחרת לא הייתי משנה את הסדר. נא להצביע בקריאה שלישית על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 130), התשע"ב–2011. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. חבר הכנסת אורלב, יש לי רושם שזה יעבור, אז כדאי שתעלה כבר. הצבעה מס' 6 בעד החוק – 40 נגד – אין נמנעים – אין חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 130), התשע"ב–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 40 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שחוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 130), התשע"ב–2011, עבר בקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. יוזם ההצעה, חבר הכנסת זבולון אורלב, בבקשה לבמה – זה עוד חוק שעבר. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – – להוסיף – – – פשוט לא הספקתי להצביע בקריאה שלישית. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת רוחמה אברהם מבקשת להודיע שהיא לא הספיקה להצביע בקריאה שלישית. אינני משנה את ההצבעה. היא התכוונה להצביע בעד. חבר הכנסת. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראש ובראשונה, אני חושב שראוי מאוד שחניכי המכינות הקדם-צבאיות והמשרתים בשנת שירות ידעו – גם באמצעות החוק הזה – את ההוקרה וההערכה הרבה של החברה הישראלית לרוח ההתנדבות, לרוח המסירות, לרוח הרצון שלהם לתרום למדינת ישראל כמיטב יכולתם. אני מבקש להודות ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, היושב-ראש הוסיף לך גם את הפנסיה עכשיו – אני מוכרח לומר – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אל תרגיז לי פה את ועדת הכספים, אדוני. לא לומר את זה בקול רם. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> יושב-ראש ועדת הכספים לא פה, אפשר לעשות מחטף. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, אבל הוא שומע טוב. יושב-ראש ועדת הכספים יש לו שמיעה אבסולוטית בכל מקום. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> בתור חבר ועדת הכספים אני אשמור על האינטרסים שלו. אני מבקש להודות ליושב-ראש הוועדה. אדוני היושב-ראש, אני לא מהטירונים כאן בבית, ואני כל פעם מתפעל מחדש כיצד חבר הכנסת כץ יודע לנווט את העניינים בחוכמה ולהביא חוקים לסיומם; להודות למנהלת המצוינת של הוועדה, הגברת וילמה מאור, ולג'ודי וסרמן, היועצת המשפטית המשובחת, ולכל צוות הלשכה המשפטית שעושה עבודה טובה. תודה רבה לכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת זבולון אורלב. <הצעת חוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011> [מס' כ/396; "דברי הכנסת", מושב שלישי, חוב' ל"ט, עמ' 22301; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים לסעיף 12, ואחר כך חוזרים לסעיף 4. הצעת חוק עידוד טוהר המידות בשירות הציבור (תיקון מס' 4), קריאה שנייה ושלישית. יציג את החוק יושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה, חבר הכנסת רוני בר-און. בבקשה. <רוני בר-און (יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, לפניכם הצעת חוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. החוק הזה, שעניינו עידוד טוהר המידות בשירות הציבור, חוקק בתשנ"ב, 1992, במטרה לעודד עובדי ציבור להתריע על תופעות של שחיתות ופגיעה בטוהר המידות ברשויות השלטון, וכך להביא לצמצום משמעותי בתופעות אלה. סעיף 4 לחוק מאפשר לנשיא המדינה וליושב-ראש הכנסת להעניק תעודות הוקרה לחושפי שחיתויות שתלונתם נמצאה מבוססת לפי הוראות החוק. עד 1998 היה נשיא המדינה הגורם היחיד שהיה מוסמך להעניק תעודות כאלה, אך בשל סירובו של הנשיא אז להעניק תעודות הוקרה כאמור – אני לא רוצה להגיד מה בדיוק הוא אמר, אבל זה ביטוי שנכנס לפנתיאון – תוקן החוק כך שיושב-ראש הכנסת נוסף כגורם מוסמך להעניק תעודות הוקרה, ואולם כפל הסמכויות מקשה ועלול להקשות על יישום החוק. על כן מציע התיקון לחוק, כפי שיזם חברי חבר הכנסת יואל חסון, שעמד בראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה, לתקן את החוק ולקבוע כי הסמכות להעניק תעודות הוקרה שלפיו תהיה רק בידי נשיא המדינה. בהתאמה מוצע לקבוע כי סמכות שר המשפטים להתקין תקנות לביצוע החוק לא תחייב עוד התייעצות עם יושב-ראש הכנסת, אלא רק עם נשיא המדינה. בעת הדיונים של הוועדה התברר כי עד היום, כמעט 20 שנה מאז החקיקה, לא הגיע החוק לכלל יישום, ולמעשה מעולם לא הוענקה אף תעודת הוקרה לפיו. עוד התברר כי שרי המשפטים לדורותיהם לא קיימו את חובתם על-פי החוק לפרסם קריאה לציבור וכן לפנות לגופים שונים המנויים בחוק, מדי שנה, בבקשה להמליץ על מועמדים לקבלת התעודה, עניין שטעון תיקון. גם התקנות שאמורות להסדיר, בין היתר, את הליך הגשת ההמלצות לא תוקנו מאז 1995, על אף כמה שינויים מהותיים שנעשו בחוק. בישיבת הוועדה מסר נציג משרד המשפטים כי ההצעה לתיקון התקנות הונחה לפני כמה חודשים על שולחן ועדת החוקה וממתינה לאישור הוועדה. אנחנו מצפים – קוראים לוועדת החוקה לסיים במהרה את הדיונים בעניין זה, לאשר את התקנות, בתקווה שהתקנות החדשות יביאו סוף-סוף ליישומו של החוק החשוב הזה – ואם לא יביאו ליישומו, צריך יהיה לחשוב, אולי צריך להוציא אותו מספר החוקים. להצעה לא הוגשו הסתייגויות. אבקש כי הכנסת תתמוך בהצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. אני מבקש להודות בראש ובראשונה ליוזם התיקון חבר הכנסת יואל חסון. אני רוצה להודות לך, אדוני יושב-ראש הכנסת, על זה שמיוזמתך פעלת להתפרק מסמכות המוקנית לך על-פי החוק, תופעה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא אכפת לי שזה יהיה רק לקדנציה הזאת. לא אכפת לי, כי אם מי שיבוא אחרי ירצה מאוד את הדבר הזה, אין לי בעיה. <רוני בר-און (יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה):> אני מציין את זה כי זו תופעה די נדירה במקומותינו שבעל סמכות סטטוטורית מודיע מרצונו, קחו ממני את החבילה הזאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אסור שיהיה פוליטיקאי במצב שבו הוא בכלל יכול להיות – – – <רוני בר-און (יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה):> הבנתי. אני רוצה להודות לאנשי הצוות המקצועי של הוועדה, למנהלת הוועדה הגברת חנה פריידין, לסגל הוועדה – הגברת ריקי אליה והגברת חנה יוסף, ללשכה המשפטית, שסייעה בעניין הזה, עורך-הדין תומר רוזנר ועורך-הדין גלעד קרן, ליועצים שלי אמיר כוכבי וגלעד אופיר, ואני מודה לכולכם על הקשב ומבקש להצביע בעד. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני פורמלית לא יכול להצביע, כי אני מקוזז עם חבר הכנסת טלב אלסאנע, אבל בהחלט הייתי מצביע בעד. עכשיו, רבותי, עד שיגיע חבר הכנסת בר-און – אנחנו עוברים להצעת חוק עידוד טוהר המידות בשירות הציבורי (תיקון מס' 4). נא להצביע. מי בעד בקריאה שנייה, מקשה אחת – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד סעיפים 2-1 – 31 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 2-1 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 31 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אדוני יושב-ראש הוועדה, הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. נצביע, ברשותך, בקריאה שלישית. ניתן האישור. נא להצביע בקריאה שלישית – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד החוק – 28 נגד – אין נמנעים – אין חוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 28 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שחוק עידוד טוהר המידות בשירות הציבור (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011, עבר בקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה, כיוזם החוק אתה יכול – בבקשה, אדוני. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני קודם כול מודה לחברי הכנסת שתמכו בהצעת החוק הזאת, שבאמת אמורה לתקן איזו לקונה שהיתה בחוק ולתת דחיפה אמיתית וגיבוי אמיתי למי שעוסקים – למי שלוקחים את הסיכון ואת הצ'אנס של להיות חושפי שחיתויות. יש כאן הזדמנות, מה שלא היה עד היום, לתת לאותם אנשים, באמצעות החוק הזה, הוקרה אמיתית. אני מבקש להודות ליושב-ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה, חברי חבר הכנסת רוני בר-און, שלקח את הנושא הזה כאחד הדברים הראשונים, קידם, דחף והביא את זה באמת בתהליך מהיר לחקיקה כאן בכנסת. <רוני בר-און (יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה):> התאבד בשבילו. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אמר יושב-ראש הוועדה קודם שבאמת התנדבת, ככה, לפרוק את עצמך מחלק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא רק התנדבתי. אני חושב שיש סכנה גדולה שאדם שנמצא במערכת פוליטית עלול להיות מושפע ולתת הכרה לאדם שבעליל לא מגיע לו, רק בגלל ההשפעה שיכולה להתקיים על אנשים פוליטיים. הואיל ואני מאוד זהיר, ויכולים להשפיע עלי, אני בחרתי שהסמכות לא תהיה בידי. אבל אם יבואו חברי כנסת אחרים להיות יושבי-ראש, והם, בכלל, השפעה פוליטית עליהם לא משפיעה כלום, וירצו להחזיר – הם בוודאי ידברו אתך, אתה עוד תהיה פה, ובוודאי תשנה את החוק. אני רק מציע שהצעות חוק שמגישים, חבר הכנסת חסון – ואתה מרבה, אתה מחוקק – לא יכולים להגיש הצעות חוק מנוגדות, כפי שראיתי היום על שולחן הכנסת. יש פה איזה דברים שיכולים להיחשב ל-abuse of process, אבל נדבר על זה – אף פעם לא קרה דבר כזה, אבל נשוחח על זה. <יואל חסון (קדימה):> אני רוצה לעדכן אותך באנקדוטה קלה שהיא חשובה, שגם הכנסת תדע, שלמרות מה שאתה חושב, יש לך חברים בקואליציה, אדוני היושב-ראש. ולמה אני אומר את זה? כי כשהצעת החוק הוגשה במקור לוועדת השרים, ועדת השרים אוטומטית, כשקראה את הצעת החוק, התנגדה לה מייד, כי היא היתה בטוחה שזו איזה קונספירציה שלי לקחת ממך איזו סמכות. רק אחרי שהוסבר לוועדת השרים – הוגש ערר על-ידי השר בגין – החוק אושר. אז למרות מה שאתה חושב, יש לך חברים בקואליציה. <היו"ר ראובן ריבלין:> החשש שהם חוששים לא היה בלתי מבוסס, רק הם לא הבינו את המהות של החוק הזה. <יואל חסון (קדימה):> אז הכול היה כאן תמים, לטובת המטרה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בנושאים אחרים החשש שלהם יהיה מוצדק. <יואל חסון (קדימה):> אז תודה לכל עובדי הוועדה ותודה לכל מי שעזר, וליושב-ראש הוועדה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <הצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/630).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את כבוד השר אהרונוביץ לעלות ולהציג את הצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14). בבקשה, אדוני, לרשותך כל הזמן הדרוש לך. אני לא מגביל אותך בזמן כי אני בטוח שאתה לא תאמר מלה אחת מיותרת. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2011. עניינה של הצעת החוק שלפניכם קביעת הסדרי קבע בחקיקה שעניינה טיפול במסיעים של תושבים זרים השוהים בישראל שלא כדין. חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע והוראת שעה), התשנ"ו–1996, נחקק לראשונה בשנת 1996 כהוראת שעה. תוקפו הוארך על-ידי הכנסת מעת לעת, ותוקפו כיום עומד לפקוע ב-31 במרס 2012. מטרת החוק היא לתת כלים להתמודדות עם הסכנה הנשקפת לביטחון תושבי ישראל מצד תושבים של אזורי יהודה, שומרון וחבל-עזה הנכנסים לישראל או שוהים בה שלא על-פי היתר כדין, או בניגוד לתנאי ההיתר. החוק המוצע קובע כעבירות את ההתנהגויות האלה: 1. העמדת מקום לינה או סיוע בעניין זה לתושב האזור שנכנס לישראל או יושב בה שלא כדין; 2. העסקת תושב האזור שאינו רשאי לעבוד בישראל על-ידי מעביד או מתווך כוח-אדם; 3. הסעת תושב האזור שאינו רשאי לעבוד בישראל על-ידי מעביד או מתווך כוח-אדם, בין בעצמו ובין על-ידי עובדו או שליחו. כולי תקווה שקביעת הסדרי הקבע כאמור יחד עם מכלול הצעדים הננקטים על-ידי גורמי הביטחון הנוגעים בדבר יסייעו לממשלה במלחמתה בטרור. אבקשכם לאשר את החוק המוצע בקריאה ראשונה ולהניחו על שולחן ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לשם הכנתו לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה, אדוני השר, ואנחנו באמת ניגש לרשימת הדוברים, שהם חברי הכנסת שלמה מולה, מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין, עפו אגבאריה, אורי אריאל, ג'מאל זחאלקה, נסים זאב, מאיר שטרית ויואל חסון. אם אין אף אחד שמצטרף – – – <קריאה:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> מיכאל בן-ארי לא קראתי? כן קראתי. בכל אופן, מי שרוצה להצטרף, אז עכשיו. אחר כך נחמן שי, ואחר כך אני נועל את הרשימה. אם כן, הנואם הראשון, חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. <מאיר שטרית (קדימה):> שלמה מולה. <היו"ר אורי מקלב:> מי שנמצא פה רואה מה שאתם לא רואים. אתה לא רואה את הגב שלך, אני כבר ראיתי. שלוש דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק בעצם מוסיפה חטא על חטא – חטא על עונש. התקנה שהיתה קיימת באותו נוסח היא תקנה לא צודקת, והיא באה, בעיקר, לרדוף אנשים שרודפים אחרי פרנסתם במציאות של כיבוש, ושל מצוקה, ושל הפקעת קרקעות, ושל חוסר פרנסה. הרבה אנשים נאלצים לבוא ולחפש עבודה בישראל – הרבה אנשים פלסטינים מהשטחים הכבושים באים לחפש עבודה בישראל, ואז הם נרדפים על עצם השאיפה האלמנטרית, הפשוטה, היסודית, למצוא פרנסה. מובן שעוטפים את כל הדבר הזה בעטיפות של ביטחון המדינה וכו' וכו', וזה דבר שלדעתי אין לו יסוד, מדובר בעיקר על רדיפת אנשים. מי שבא כדי לעשות משהו שפוגע בביטחון לא בא כדי להתחבר עם מעסיק ולא מופיע בכל מיני מקומות עבודה וכו' וכו'. אבל מה קורה, מה הממשלה עשתה היום? מה חדש היום? היום הממשלה באה להפוך את התקנה, שהיה צריך לחדש אותה מדי שנה, לחוק. מה משמעות הדבר? משמעות הדבר – שממשלת ישראל אומרת שהסטטוס של השטחים הכבושים הוא סטטוס קבוע, עד לאין קץ, וכל הדיבורים על נאום בר-אילן ועל שתי מדינות וכל השטויות האלה זה סתם רק כדי לצחוק ולנהל מדיניות של דמגוגיה בעולם. אבל באים, נותנים סטטוס של חוק קבוע, שקיים בספר החוקים, למצב שכולם חושבים שהוא זמני, והוא הסטטוס של השטחים הכבושים בידי ישראל, או כל מה שקשור לתהליך השלום, שאמור להגיע לפתרון קבע, ללא תביעות, וזה קץ הסכסוך וכל הדברים האלה. זה דבר שהוא פשוט – מהווה לא רק העמקת הפגיעה באותם אנשים פשוטים, פלסטינים שבאים לחפש פרנסה, אלא יש בו מעין אמירה פוליטית מרחיקת לכת. לא היה מקום שהממשלה תתקרב לדבר הזה ותהפוך אותו לחוק – כי זה בעצם, אם מתרגמים את זה בפני כל העולם, זו בעצם אמירה שהסטטוס של השטחים הכבושים, הסטטוס הנוכחי הוא הסטטוס הקבוע עד אין קץ, ולכן המדינה, מדינת ישראל, הממשלה מחוקקת חוק של איסור שהייה של הישות הזו שאין לה הגדרה – היא לא מדינה, והיא לא כבושה – כמובן בעגה הישראלית היא תחת כיבוש, לדעתי היא תחת כיבוש מלא. ואז נוצר מצב מאוד מוזר. האמירה הפוליטית הזו, אדוני השר, היא מאוד מאוד מסוכנת ואין לה מקום. לתקנה לא היה מקום, על אחת כמה וכמה לחוק הזה אין מקום. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת ברכה. אחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, אני חושב שהחוק המוצע למעשה מציב אתגר בלתי אפשרי עבור כל אזרח ואזרח במדינת ישראל. כלומר, אני כאזרח ישראלי, שרוצה לעצור טרמפ למישהו או לבצע כל פעילות, חלק מהפעילויות שנמנות בהצעת החוק כאסורות, אני צריך להיכנס לעור או בין העור לבשר של אותו אדם שאני רוצה לעשות לו טובה – להסיע אותו, לקחת אותו טרמפ, להעסיק אותו או לארח אותו או להציע לו כוס קפה; אז אני צריך ממש לבדוק בציציות שלו ולבדוק אם הוא מסתנן או לא מסתנן. מה, אנחנו מחוקקים חוקים שיהפכו כל אזרח במדינת ישראל לחוקר משטרה? לאיש שב"כ? לאדם שיודע את המסתורין ויכול לגלות עבור כל אדם שנפגש אתו מה הוא, מאיפה הוא, ושמטיל חובה עלינו, כאזרחים, לעשות את הבדיקות האלה? זה חוק בלתי אפשרי, זה אתגר בלתי אפשרי, ואני והרבה אזרחים לא נוכל לעשות את הדבר הזה. החוק הזה, מכיוון שהוא מטיל את האתגר הזה, הוא מונע מאתנו לעשות טובות. הוא מונע מאתנו להיות הומניים, וזה בעצם פותח את השאלה הרחבה ביותר – האם תחת כנפיים של כיבוש אפשר לשמור על דמוקרטיה, אפשר לשמור על הומניזם? ואני טוען שלא, כי תחת משטר של כיבוש אתה צריך להיכנס לדקויות האלה כפי שהחוק הזה מציע. אם אתה רוצה לעשות את הדברים הפשוטים ביותר אתה צריך לפשפש בציציות של אנשים. זה, כפי שאמרתי, מונע מאתנו להיות דמוקרטים, להאמין בחופש, בחופש התנועה, במעשים הומניים. ולכן, הפעולות שמתבקשות כתוצאה מכך שיש כיבוש בעצם מונעות מאתנו להיות אזרחים שמאמינים בהומניזם, מאמינים בדמוקרטיה, מאמינים בחופש הפרט, ומחייבות אותנו דווקא לעשות את ההיפך הגמור מכך. לכן, הצעת החוק הזו היא הצעה לא ראויה, לא אנושית, ועדיף לסיים את הכיבוש ולסיים את כל הצורך בצעדים דרקוניים אלה, ולא לחייב אותנו להיות אנשים לא דמוקרטיים, אנשים לא הומניים ואנשים שלא שוחרים את המעשים ההומניטריים כלפי הזולת. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת חנא סוייד על העמידה בלוח הזמנים. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, היו ימים, עמיתי חברי הכנסת, שדיברו אצלנו על חריגים. אתם זוכרים את הימים ההם? אז התחושה היתה שמעשה הכיבוש הוא בסך הכול מעשה נורמטיבי, אבל בשוליו יש מדי פעם עוולות, התעללויות, מעשים לא אנושיים. קראו להם אז "חריגים". אתם יודעים, עמיתי חברי הכנסת, שבשנים האחרונות החריגים נעלמו, כי החריג הפך לנורמה, היוצא מן הכלל הפך לכלל. <מאיר שטרית (קדימה):> התעללויות? <דב חנין (חד"ש):> בוודאי, בוודאי. אדוני עוקב אחרי הדוחות של מה שקורה במחסומים? יעקוב אדוני אחרי הדוחות של "מחסום Watch" על מה שקורה במחסומים ויראה איך נראה היום-יום במקומות האלה. והכוונה שלי זה לא להתעללות איומה ונוראה וקיצונית של מכות לאנשים שעומדים במחסומים, הכוונה שלי זה לעוול של היום-יום, לילדים ולגברים ולנשים שתקועים שעות וממתינים ושולחים אותם ב"לך ושוב". זה הנורמה, זה הנורמה, זה לא יוצא מן הכלל. ככה נראה היום-יום. ואני מזכיר את הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, כי זה בדיוק מה שקורה לנו כאן. החוק הזה התחיל את דרכו כ"יוצא מן הכלל" "תקופה מיוחדת", "הוראת שעה". המהלך הזה התחיל את חייו בשנת 1996. זו היתה תקופה של פיגועים מאוד קשים ואז אמרו: כן, אין ברירה, חייבים להתמודד עם המכה הקשה הזו של פיגועים ברחובות הערים, שנפגעים בהם כל כך הרבה חפים מפשע. נייצר פה איזו הוראת שעה דרקונית, מרחיקת לכת, אבל זמנית – אבל זמנית – שתאפשר להתמודד עם הדברים האלה. וכך האריכו את הוראת השעה משנה לשנה, מהוראת שעה היא הפכה להוראת שנה, ומהוראת שנה להוראת שנים. אבל היום זה כבר לא הוראת שעה, גם לא הוראת שנה ואפילו לא הוראת שנים. היום אנחנו בעצם מתבקשים להפוך את הנורמות הקיצוניות האלה, החריגות האלה, שיוצרות עבירות מרחיקות לכת על הסעה והלנה וסיוע לאנשים שכל חטאם שהם מתגוררים בשטחים הכבושים, ומבקשים מאתנו להפוך את ההוראות האלה להוראות של קבע. אגב, החוק הזה הוא גם חוק אבסורדי. אתם מבקשים פה להפריט את האחריות ולהטיל על אותו – – – <יריב לוין (הליכוד):> החוק אמור לחול בירדן? <דב חנין (חד"ש):> החוק אמור לחול בישראל, למה בירדן? <יריב לוין (הליכוד):> לא, כי אני שומע שאתה מדבר שהוא יחול בשטחים הכבושים. <דב חנין (חד"ש):> לא, לא, אני אמרתי שהוא חל על עזרה, הסעה, העסקה של אנשים שכל חטאם שהם תושבי השטחים הכבושים. <יריב לוין (הליכוד):> איפה? בירדן? אני לא מבין – – – <היו"ר אורי מקלב:> הוא שואל איפה זה השטחים הכבושים. אתה רוצה עכשיו שנפתח הכול? <דב חנין (חד"ש):> הוא לא יודע מה זה "השטחים הכבושים". אה, חבר הכנסת יריב לוין, חשבתי שאנחנו כבר מכירים כמה שנים – חשבתי שאנחנו כבר מכירים כמה שנים, אני לא צריך לתרגם את עצמי לעברית, אבל אם אתה רוצה, אני אסביר לך. <יריב לוין (הליכוד):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אבל לא עכשיו הזמן להיכנס. כבר עבר הזמן. <דב חנין (חד"ש):> לא על חשבון זמני. בכל מקרה, אני רוצה לסיים בהערה נקודתית כדי שחברי הכנסת יבינו עד כמה האבסורד מגיע. החוק הזה מטיל, למשל, את האחריות על נהגי מוניות. נהג מונית צריך לברר ולוודא מהי זהותו של האדם שהוא מסיע. הוא צריך לדרוש ממנו להזדהות, אחרת הוא צפוי לעונש מאוד חמור. אתם שולחים את נהגי המוניות, אתם מפריטים עליהם את האחריות ואתם מגלגלים אליהם את המשימה להתמודד. נניח שאותו בן-אדם, שנהג המונית, אתם דורשים ממנו לזהות אותו, נניח שהוא באמת בא בכוונה רעה והוא רוצה לפגע – אתם שולחים את נהגי המוניות לחזית פה. אבל אין חשבון, אין איזונים, אין שיקול דעת, אין מחשבה בחקיקה שהממשלה הזאת מקדמת, לא בעניינים הגדולים והעקרוניים ולא בפרטים הקטנים. <היו"ר אורי מקלב:> נא לסיים. <דב חנין (חד"ש):> לכן, עמיתי חברי הכנסת, זה חוק שראוי, ממש ראוי להתנגד לו. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת אורי אריאל. בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כשאני קורא את הצעת החוק, שכתוב בין השאר: קביעת עבירות של סיוע באמצעות העסקה, הלנה והסעה של תושבי אזור יהודה ושומרון וחבל-עזה הנכנסים לישראל שלא כדין – ידוע לך, אדוני היושב-ראש, שיש הרבה אזרחים מהשטחים הכבושים, ששוהים בכפרים ערביים, חלקם עם היתרים וחלקם לא, וחלק גדול גם בידיעה של זרועות הביטחון. אני רוצה לשאול שאלה, אדוני היושב-ראש: יש גם אנשים, שכשהם עובדים, הם נפגעים, ויש רופאים, ופונה פצוע לרופא, מה הוא אמור לעשות, לסייע לבן-אדם הזה, או לא? הרופא שנשבע לסייע לכל אדם שצריך אותו, ולא משנה – ללא הבדל גזע, דת ומין, ובשבועה של היפוקרטס לא כתוב אם הוא מהשטחים הכבושים או לא, אם הוא פלסטיני או לא. אז במקרה כזה, האם הרופא עובר עבירה? האם הרופאים האלה, שייתנו את הסיוע הזה ויצילו נפש או יעזרו בפציעה או במחלה לאנשים האלה, הם יהיו צפויים לעונש? אני לא יודע אם יש חוק עוד יותר גזעני מחקיקה כזאת, שבאמת אתה רוצה להגביל אותה רק לאנשים – בגלל המוצא שלהם. ואתם יודעים, אתם הבאתם הרבה אנשים מהשטחים שהם עדיין בכפרים הערביים, אז של מי המלכוד הזה? הוא המלכוד של האזרחים הערבים פה, או המלכוד לאנשים שבאו מהשטחים? אדוני השר, החוק הזה הוא באמת לא ראוי לא רק לתמיכה; אני חושב שזה המשך של גל החוקים שמחוקקים בצורת צונאמי בקדנציה הזאת של הממשלה הזאת, והוא חוק גזעני שבאמת לא רק ראוי לא לקבל אותו, אלא גם ראוי לגינוי. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת אורי אריאל – איננו. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – איננו. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – נמצא. לרשותך שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חוזר עכשיו מהקרקס בבית-הדין הצבאי ליד מגידו, והיתה לי שם היכרות מעניינת עם עורך-דין צעיר ונמרץ וצחקני בשם ויסאם אגבאריה מאום-אל-פחם – מעניין אם יש קשר משפחתי – שהגן – האמת היא, לא היה צריך להגן; שהתלוצץ עם רוצחם של אודי פוגל, של רותי, של יואב, של אלעד, של הדס בת שלושת החודשים. ובאמת ראיתי עכשיו את המעוז הקדמי של האויב, שדיבר פה לפני, את ההזדהות המוחלטת שיש לו עם אלה שאנחנו קוראים להם "מעבר לקו הירוק". הם לא רואים שום "קו ירוק". זו אשליה שאנחנו משלים את עצמנו. אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור כאילו אם אנחנו נגמור עם השטחים הכבושים, יבוא חבר הכנסת אגבאריה ויגיד ששיח'-מוניס זה לא שטח כבוש, או שיפא זה לא שטח כבוש. זה השלב הבא. זה השלב הבא. בשבוע שעבר, כשפגשתי באוניברסיטת תל-אביב כל מיני צעירים תמימים שכל מיני אנשים מסוכנים מוליכים אותם שולל, שאלתי אותם את השאלה המאוד-פשוטה הזאת, מה ההבדל בין השטח הכבוש שנקרא אוניברסיטת תל-אביב, שיח'-מוניס, לבין תל-רומיידה שיושבת על אדמות פרטיות של יהודים? אמרתי להם: יש הבדל: אתם יושבים פה על כפר ערבי שגירשו אותם בנכבה לפני 63 שנים, כמו שאמר הראיס המתון שהתחבק עם הנייה; ומתחיל ליפול שם האסימון. כן, אני אגיע למעוזים של אלה שחושבים ששם זה המגרש הביתי שלהם – לאוניברסיטת תל-אביב, למעוזי השמאל הקשים ביותר, שמוליכים שולל כאילו יש הבדל. מי ששמע עכשיו את חברי הכנסת שדיברו לפני מהמעוז הקדמי של האויב – מבין, ההזדהות שלהם עם אחיהם במה שאנחנו קוראים "מעבר לקו הירוק" היא הזדהות מוחלטת. מה ההבדל בין באקה-אל-ע'רביה לבאקה-אל-שרקיה? מה ההבדל? זה אותן משפחות, זה אותם אנשים, רק אנחנו עשינו הסכם בינינו לבין עצמנו. איך אמרה לי שם איזו בחורה, כתבת בעיתון "הארץ", ב"עכבר העיר" – היא אומרת לי: הפיוס, הפיוס. אמרתי לה: את הפיוס אתם עשיתם ביניכם לבין עצמכם. כשג'מאל זחאלקה ישב בטלוויזיה החינוכית באדמות שיח'-מוניס הוא אמר: זה שיח'-מוניס, הוא לא מוותר על זה. לכן, רבותי, החוק הזה הוא חוק מתבקש, אבל הוא מתבקש בראש ובראשונה, אדוני השר, נגד השוהים הבלתי-חוקיים, המסתננים, ואלה שמובילים אותם ואלה שמאכילים אותם ואלה שמעסיקים אותם. לצערי, גם ממשלת ישראל פושעת בפשע הזה, וכדאי שהיא תחדל להוביל אותם, להלביש אותם, להאכיל אותם ולפתות אותם לבוא לכאן במיליוניהם, ולהטביע את מדינת ישראל באפריקה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית. <קריאה:> מי אחריו? <היו"ר יצחק וקנין:> אחריו יואל חסון, אחריו נחמן שי ואחריו טלב אלסאנע, אחרון הדוברים. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הרשימה כבר סגורה מזמן. אני באתי ומצאתי רשימה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, יש שב"חים משובחים ויש שב"חים פחות משובחים. למשל, לפעמים אתה יכול לראות שב"חים שמקבלים אשרת עבודה למעלה-אדומים. <מאיר שטרית (קדימה):> השבח לאל. <נסים זאב (ש"ס):> כן. אבל לירושלים הם מסוכנים. למה לירושלים הם מסוכנים? אם הם מהווים בעיה למעלה-אדומים הם צריכים להוות בעיה גם לירושלים, ואם הם לא מהווים בעיה, זה לא משנה. אני חושב שאת המגבלה הזאת – והרבה אנשים שהם באמת תושבי ירושלים וסביבותיה לא מבינים את ההבדל, ולדעתי גם לא צריך להיות הבדל. עכשיו, דיבר אחד מחברי הכנסת לגבי פועלים בתוך השטחים ביישובים יהודיים. שם אני מבין שאין מגבלה – שם אני מבין שפחות או יותר הם מסתדרים הרבה יותר טוב, והם פחות מהווים סכנה. אנחנו מדברים בעיקר, רבותי, לגבי אותם מסיעי שב"חים שהסיעו בסופו של דבר מחבלים מתאבדים לזירות של פיגוע, והיו הרבה מקרים שבאמת, אפילו בתום לב – לא חייב להיות שהם עשו את זה במתכוון, אבל כאשר אנחנו מאפשרים את הכניסה החופשית הזאת בלי ביקורת אנחנו באמת מסכנים את מדינת ישראל. אנחנו עדיין במצב של מלחמה, מה לעשות, אני מקווה שבאמת הצד הפלסטיני יתעשת. כל כך טוב לכם להיות פה בארץ-ישראל, בתחומי "הקו הירוק", לבוא ולעבוד? אדרבה ואדרבה, אהלן וסהלן, כמו שאומרים, אבל לא יכול להיות שחלק יהיו טרוריסטים, ואפילו אם רובם המכריע באמת באים לעבוד, רוצים פרנסה, אבל בשמם אי-אפשר להפקיר את ביטחונה של מדינת ישראל. אפילו על מפגע אחד שעלול להיות בתוך אותה קבוצה אנחנו לא יכולים לקחת סיכון. לכן, אדוני היושב-ראש, אני לא מבין למה בכל פעם החוק הזה עולה כהוראת שעה. כל עוד מדינת ישראל נמצאת במלחמה, והאויבים מסביב הם עדיין אויבים, אין אתם שום הסכם שלום, אז פתאום אתה יכול לראות שאבו מאזן מתחבק עם הנייה, והוא חלק מה"חמאס" וה"חמאס" חלק ממנו, וממש אי-אפשר להאמין, הדברים משתנים. ודבר נוסף – אני רוצה רק לענות לדב חנין, אני רוצה לומר לך שגם צה"ל, בעידן של רגיעה, אני יודע שהרבה פעמים אפילו מעלימים עין, אבל כשמבחינה ביטחונית זה בטוח, וברור לאנשי הביטחון, שלא מהווים בעיה, אני אומר לך. גם אי-אפשר לעצור אותם באופן מוחלט, כי, לצערי הרב, המסלולים והשבילים שיוצאים בסופו של דבר לערים – אין שליטה עליהם. אבל אני מקווה שהשכל הישר יוכל להשתלט על אותם אנשים שבאמת רוצים להביא את פרנסתם, ולא, חלילה וחס, לשחק, הייתי אומר, בשני כובעים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת מאיר שטרית, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון. יש עוד שלושה דוברים. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית אני מברך את הממשלה שעוברת מהוראת שעה לחוק. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מצטער, קראתי בשמך ולא היית פה. <מאיר שטרית (קדימה):> בעיני, יש חשיבות לחוק הזה. אין שום ספק שמדינת ישראל, זכותה להגן על גבולותיה ולא לאפשר לגורמים עוינים להיכנס לשטחה, אלא באישור. אני חושב שטוב עושה הממשלה שמחוקקת את זה, והיינו עדים, לצערי, למקרים מאוד מצערים שאנשים הסיעו – לאו דווקא מחבלים – עובדים בלתי חוקיים וגם גובים מהם הרבה מאוד כסף, הרבה יותר מאשר מחיר ההסעה כשהעובד הזה הוא חוקי. הכול בשביל בצע כסף, כשלעתים מסתבר שהאיש בתמימותו הסיע כאילו עובדים, ואחר כך הסתבר שחלק מהעובדים האלה היו אנשים שסייעו לחבלה או באו בתור עובדים, מחופשים לעובדים. אז ברור שזכותה להגן על עצמה בעניין הזה. אני חושב שבעניין הזה אין ספק שאדם שאין לו רשות להישאר בארץ לא צריך להישאר בארץ, אלא ברשות. אני רוצה להזכיר לכולנו – אחרי ששמעתי את דב חנין על התעללויות וכן הלאה, אני רוצה להזכיר לדב חנין שעד לאינתיפאדה השנייה, חבר הכנסת חנין, לא היה שום מחסום, לא היתה שום מגבלה, עבדו בארץ כמעט 250,000 עובדים פלסטינים מעזה ומיהודה ושומרון – גרו בתל-אביב, ישנו בתל-אביב, בירושלים ובכל עיר בארץ; איש לא חסם אותם, איש לא בדק אותם, איש לא חיפש אותם, לא היו שום מחסומים בדרכים. העניין התחיל בגלל הטרור, לא בגלל שום סיבה אחרת. אני חושב שלא היה שום מנוס למדינת ישראל תחת טרור שהתרחש באינתיפאדה השנייה מלעשות את כל הצעדים כדי להגן על אזרחי ישראל. אנשים שוכחים. אדוני היושב-ראש, בתקופת האינתיפאדה השנייה היה לנו ממוצע של 21 פיגועי טרור ביום. כאשר פיגוע זה היה פיצוץ באוטובוס או במסעדה או ב"מול", ירי בכלי רכב עוברים, פיצוץ חומרי נפץ במקומות שונים – עברנו תקופה נוראית, ולא היה מנוס אלא לקחת את הצעדים המתבקשים כדי לחסום את התקפת הטרור הזאת. אני מצטער עליה. אני חושב, לצערי הרב, שערפאת היה אחראי לה באופן אישי, ואני שמח שאבו מאזן היום לא תומך בעמדה הזאת. אבו מאזן הוא אחד שתומך בעמדה של שלום, מפויס ונגד טרור. יש היום פרטנרים אחרים שאולי זו הזדמנות שאנחנו מחמיצים, אבל על אף זאת החוק הוא במקומו. אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, ואני אומר את זה גם לשר לביטחון פנים: פרט לעניין הזה של עובדים זרים ושל שב"חים, לצערי יש בארץ תופעה נוראית נוספת של עובדים זרים בלתי חוקיים שמזמן מצפצפים על החוק. נוצרה בכלל איזה קונסטלציה – חבל ששר הפנים לא פה – שעובד שבא לעבוד בארץ וקיבל אישור עבודה ועבד פה חמש שנים, והוא גמר והוא צריך לחזור הביתה, הוא עוזב את המעביד שלו, הולך לאו"ם ואומר: אני פליט. מה פליט? עבדת פה חמש שנים. אז בינתיים הוא מקבל אישור מהאו"ם – עד שבודקים אותו לוקח חצי שנה, ובינתיים הוא מסתובב, ואחר כך בכלל נעלם, ולך תחפש אותו. במקום שמשרד הפנים – כך אני נהגתי, אגב – משרד הפנים, חובתו. אדם אומר לי "פליט" – בדוק אותו באותו יום, תן לו תשובה במקום. שלילי – שים אותו על מטוס, לך הביתה. אם אדם בא לעבוד בארץ, עבד x שנים, קיבל שכר, הוא יכול להיות פליט פתאום? איך? לצערי, כבוד השר, יש בארץ עשרות אלפי עובדים כאלה שמזמן עבדו את העבודה החוקית שלהם, מסתובבים בארץ בכל מקום – עובדים זרים, לא פלסטינים, מכל מיני מדינות בעולם, והופכים להיות בעיה נוראית. צריך לטפל גם בסוגיה הזאת. דבר אחרון. אדוני השר, מאחר שאתם פה מענישים את הנהג או את נהג המונית, מי שמסיע, מי שמלין, אני חושב שאין להעניש בלי להתרות. צריך להסביר את זה לציבור הרחב, לפרסם; שאסור להסיע, שיש חוק כזה. עכשיו עובר חוק – מה הכללים. וגם לקבוע כללים איך נהג מונית ידע, איך הוא יבדוק אם האיש – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – הוא שב"ח או לא. אפשר לבקש ממנו שיציג תעודת זהות – לקבוע כללים, תקנות לחוק הזה שייתנו אפשרות בידי הנהג להגיד מחר, תשמע, אני בדקתי – לא היה או כן היה. שתהיה אפשרות הגנה אלמנטרית על האיש. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. יעלה חבר הכנסת יואל חסון, ואחריו יעלה ג'מאל זחאלקה. אני לפנים משורת הדין מאפשר לך. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק חשובה; היא הצעת חוק של מדינה שאמורה להגן ולשמור על האופי שלה, על הגבולות שלה, על הסדר שבתוכה וגם על החוק. טוב שכמה שיותר חוקים כאלה שנמצאים בהוראת שעה יהפכו להוראות קבועות ויהפכו לחקיקה אמיתית ולא לדברים שמשתנים מעת לעת. זה מראה – זה מוכיח נחישות. אמן, אדוני השר, שתפעלו באותה נחישות גם לגבי אותם מסתננים שבאים מהגבול הדרומי, והם סכנה. מי שראה, אגב, את הכתבה בערוץ-2 במוצאי-שבת – כל ישראלי יכול היה רק להזדעזע מהכתבה הזאת. אותה נחישות, אדוני השר, אני מקווה שתהיה גם לגבי המסתננים שבאים לנו מהגבול הדרומי. אני רוצה להתייחס לדוברים מהצד, נגדיר אותם, השמאלי – מי שדווקא תומכים. שמעתי את חבר הכנסת חנין וחברי כנסת אחרים שתומכים בפתרון של שתי מדינות. הרי אתם עולים פה כל הזמן ומדברים – וגם אני מאמין – בהפרדה בינינו לבין הפלסטינים, ביצירת מדינה פלסטינית עצמאית שתוכל לעמוד על הרגליים, שתוכל להתקיים; מדוע אתם עדיין נלחמים על הזכות שלהם לבוא ולהיכנס פה פנימה? לעבוד פה? הרי ככה הם לא יקיימו לעולם חיים משל עצמם במדינה משל עצמם. צריך אחת ולתמיד לעשות את הניתוק בינינו לבין הפלסטינים. והניתוק הזה, אם אתם כל כך מאמינים בו ודוחפים לו, הניתוק הזה גם כולל ניתוק מלעבוד בתוך מדינת ישראל, בטח באופן לא חוקי ובטח כאשר זה לא מוסדר. אני מאמין שבהסדרים, גם בהסדר היום עם הפלסטינים וגם בוודאי בהסדר עתידי כשתהיה מדינה פלסטינית עצמאית, אני מאמין שאפשר לעשות הסדר שיאפשר לפלסטינים לעבוד כאן – באופן חוקי, באופן מסודר. אבל כאשר זה באופן לא חוקי, אסור להיתמם. הרי הדרך הזאת, ולפעמים טוב הלב, של אותם מסיעים או של אותם אנשים, או תאוות בצע מצד שני, מובילה גם לפגיעה קשה בביטחון. לא פעם מדובר בטרוריסטים שמובלים למרכזי ערים לפגוע באזרחים חפים מפשע. אני גם בא בטענות למי שמהימין. הרי הם באים וגם מדברים על זה שאסור לתת מדינה פלסטינית וצריך לחיות ביחד ולתת אוטונומיה ולא מדינה עצמאית. אז מה קרה? מה מפריע לכם שהם יעבדו כאן? אם חבר הכנסת בן-ארי כל כך רוצה לתת רק אוטונומיה ולא רוצה לתת להם עצמאות, אז למה הוא מתנגד לזה שהם ייכנסו ויעבדו כאן? החוק הזה הוא חוק חשוב לא מבחינה פוליטית, אלא מבחינה של מדינה שיכולה להרשות לעצמה וחייבת להרשות לעצמה להגן על הגבולות שלה, לקבוע בחוק ובדין את האופי שלה ולעשות מה שכל מדינה מערבית עושה – שומרת על הגבולות שלה סגורים ובטוחים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. שלוש דקות לרשותך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בחוק שלפנינו יש מידה גדושה של חוסר בושה, של צביעות, של גלגול עיניים למתחילים. כי הרי ישראל שולטת על השטחים הכבושים, והיא רוצה להתייחס לתושבי השטחים הכבושים כאל תושבי חוץ. אז בבקשה, שישראל תהיה בחוץ. אתה לא יכול גם לשלוט על עזה דרך האוויר ודרך הים ודרך המצור וגם לשלוט על הגדה המערבית דרך הצבא הישראלי ודרך הכיתור ודרך המחסומים ודרך הגדר, ולהגיד – אני לא נותן להם להסתובב. יש כאן צביעות, יש גלגול עיניים, ויש דבר שלא מסתדר עם הלוגיקה. אם אתה שולט, אז אתה אחראי לגורלם; אם אתה לא שולט, אז תצא בבקשה. דבר שני, מדובר בבני הארץ. זכותם להסתובב בארץ היא לא פחות משלך, חבר הכנסת שטרית – – <יואל חסון (קדימה):> באופן חוקי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – חלקם נולדו בזכריא, חלקם נולדו במסמיה, חלקם נולדו בשיח'-מוניס, חלקם נולדו במקומות האלה. יש להם זכות, לתושבי בלאטה ולתושבי נור-שמס וטול-כרם ולתושבי כל מחנות הפליטים ולתושבי שכם, להסתובב בארץ. <קריאה:> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זו ארצם. זו ארצם, אין לך זכות – אתה מדבר בשם הכוח. לא בשם החוק ולא בשם הזכות. <יואל חסון (קדימה):> אז למה הפתרון של שתי מדינות? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה חוק לא לגיטימי בעליל. <יואל חסון (קדימה):> אז למה הפתרון של שתי מדינות? תענה, תענה לזה, חבר הכנסת זחאלקה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת יואל חסון, אל תפריע לו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אבל למה זה? למה זה? גם במסגרת פתרון שתי המדינות הגבול היה צריך להיות פתוח. <יואל חסון (קדימה):> גבול פתוח – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כן, נכון, זה מה שאני אומר. פעם היתה איזו בושה – עשו חוקים כהוראת שעה, כי התביישו להכניס את זה לספר החוקים, אמרו: יש כאן הפרה בוטה של זכויות אדם, זה הסדר ביניים, הסדר זמני. עכשיו, איך אומרים – – <מאיר שטרית (קדימה):> איזו מדינה אתה מכיר – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – אין בושה בכלל. הופכים – הקלות הבלתי-נסבלת שבה הופכים הוראת שעה מאוד בעייתית, לא חוקתית, מפירה זכויות לחוק-יסוד, עם נוכחות כזאת בכנסת ועם קלות – אתה יודע, אני שמעתי את חבר הכנסת חסון ואת חבר הכנסת שטרית וחברי כנסת אחרים – אפילו אין ייסורים. זה – איך אומרים – הדבר הכי טבעי לשלול זכויות של פלסטינים. זה כל כך טבעי שזה מעורר, איך אומרים, שאלות לגבי עולמו המוסרי של חבר הכנסת המצוי. אני קורא לחברי הכנסת להצביע נגד החוק, שהוא גם, נוסף על הכול, חוק אבסורדי. אם אני היום עובר בוואדי-עארה, מישהו עולה לטרמפ, אני צריך לבקש ממנו תעודת זהות? מי אני שאני אבקש ממנו תעודת זהות? תודה רבה. <מאיר שטרית (קדימה):> תבדוק. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפעמים טוב שיש חוק שמצליח להגדיר קווים ולהעמיד את המחנות במקומם. וגם אם אני וחברי בקדימה נמצאים במרכז של המפה הפוליטית, במרכז הליברלי של המפה הפוליטית, ואנחנו נלחמים מלחמה גדולה בעת האחרונה על הערכים הדמוקרטיים של החברה הישראלית, עדיין, כפי שכבר שמעתם, ואני מצטרף אליהם, אנחנו מצדדים בחוק הזה. אנחנו מאמינים – – <חנא סוייד (חד"ש):> בשם – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בשם הליברליזם. <נחמן שי (קדימה):> – – שכל מדינה חייבת להגן על גבולותיה, וכל מדינה חייבת להבטיח את שלומם של תושביה, וכל ממשלה, תהיה אשר תהיה – תהיה אשר תהיה – חייבת למנוע משוהים בלתי חוקיים להיכנס אליה, אם הם באים מיהודה ושומרון, אם הם באים מעבר לגבול מצרים. זאת המדינה שלנו, וכל מי שנכנס חייב להיות פה באישור ובהיתר, על-פי העקרונות הדמוקרטיים ביותר והאנושיים ביותר. <חנא סוייד (חד"ש):> לא על זה הוויכוח. לא על זה הוויכוח. <נחמן שי (קדימה):> נכון, נכון, הוויכוח הוא – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אין ויכוח על מה שאתה אומר. אין קשר בין מה שאתה אומר למה שהחוק אומר. <נחמן שי (קדימה):> החוק אומר שמי שמסייע בידם ייענש. החוק אומר שאנשים שנכנסים הנה ללא היתר ומישהו מנסה להושיט להם עזרה – ייענש. ואני חושב שזאת זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה – זה לא זכותה, זה חובתה. לא רק שאנחנו זוכרים את הימים הקשים והרעים שעברו עלינו, אלא אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ כדי למנוע אותם וכדי להבטיח שהטרור לא יחזור לתחומי הבית הזה. ומה שמדינת ישראל נהגה לעשות באמצעות הוראות שעה, טוב שהיא הופכת לחוקים, וטוב שהיא מציבה אותם בספר החוקים שלה, וטוב שהיא שמה קווים ומגבלות על התופעה הזאת. וגם כשאנחנו רוצים להיות מאוד אנושיים, וגם כשאנחנו רוצים להבין את הצרכים של האנשים שנכנסים פנימה, או לפעמים את מי שמסייע להם, אנחנו לא יכולים לקבל את זה ולא יכולים להסכים עם זה ולא יכולים לחיות עם זה. ולכן אני חושב שנכון שהחוק הזה מגיע לשולחנה של הכנסת, ונכון שהכנסת תאשר אותו, ונכון שאנחנו נצביע היום בעד. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת אחמד טיבי. שלוש דקות. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שמעתי את קודמי מדברים על להגן על המדינה – ממה? ממה? <מאיר שטרית (קדימה):> ממחבלים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אם מגינים על המדינה, צריך להגן על המדינה מהכיבוש שלה. האנשים האלה לא בכדי באו לישראל, כי ישראל באה אליהם. ומדוע הישראלי, מותר לו? אתה, מאיר שטרית, מותר לך להיכנס לאדמות שלהם, לשטחים שלהם, לכפרים שלהם – לך מותר. בתור אדוני האזור הזה, האדונים, מותר להם – – <מאיר שטרית (קדימה):> אסור להיכנס. לי אסור להיכנס. רק באישור. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – אבל הם, אסור להם להיכנס לכאן. באיזה היגיון? אתם לא רוצים שהם ייכנסו? אין שום בעיה – אתם תיסוגו משם, תעופו משם, תצאו משם, תתקפלו משם, תשאירו אותם לעצמם, תשאירו את האדמות שלהם להם, תשאירו את המים שלהם להם. הם לא צריכים את הטובות שלכם, הם לא צריכים להיכנס אליכם. רק מה, תעשו להם טובה, תצאו משם. אתם נכנסים בכוח, אתם נמצאים בכוח, ואתם אומרים להם: אל תיכנסו. <היו"ר יצחק וקנין:> השעון נעצר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מי נכנס לאדמות של השני? מי פלש לאדמות של השני? מי שולט בנשמה של השני? ולכן, אין יותר פשוט מזה. ברגע שאתם תצאו הם יפתחו את העצמאות המדינית, העצמאות הכלכלית. הם לא רוצים להגיע לכאן. הם יגיעו לכאן בתור תיירים – על תקן של תייר, אבל הם לא צריכים לבוא לכאן בתור – כי אתם נכנסתם ואתם כבשתם ואתם שולטים. הרי הפלסטיני שרוצה לצאת לירדן – – <נחמן שי (קדימה):> עכשיו זה – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – ידידי ד"ר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נחמן שי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> נחמן שי, סליחה. פלסטיני שרוצה לצאת לכל מדינה, צריך לפנות למינהל האזרחי. גם לגבי ישראל הוא צריך לקבל אישור ישראלי. גם לצאת לכל מדינה בעולם הוא צריך לקבל את האישור הישראלי. אז מה מותר לו לעשות בחיים שלו? הרי מי האנשים – – – <מאיר שטרית (קדימה):> להיכנס לירדן הוא צריך אישור ישראלי? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כן, כן, כדי לצאת לירדן הוא צריך אישור ישראלי. אפילו אבו מאזן, כדי לצאת הוא צריך אישור ישראלי. ולכן, אתם באים ואומרים – אתם באים ואומרים: אנחנו לא רוצים אותם כאן. הם לא רוצים אתכם שם. והדבר השני, במי מדובר? באנשים שבנו לכם את הבתים, שבנו לכם את בתי-הספר, שסללו לכם את הכבישים, שהקימו את מדינת ישראל. כאשר ניצלתם אותם, כאשר יצרתם את התלות הכלכלית, כאשר הרסתם את התשתית הכלכלית שלהם, כאשר הרסתם – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – את העצמאות הכלכלית שלהם, בתור כובשים, אתם ממש לא בכיתם. אבל כאשר יצרתם את התלות הזאת, אחר כך אומרים: לא לא, לא רוצים שתבואו לכאן. אנחנו, אדוני היושב-ראש, רוצים, למשל, 2,000 עובדים בחקלאות, כי אנחנו זקוקים לידיים עובדות של פלסטינים בחקלאות. מתי שאנחנו רוצים אותם, אנחנו רוצים שיבואו. מתי שיסיימו את העבודה, שילכו, והם עוברים להיות – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – שוהים בלתי חוקיים. למה – אדוני היושב-ראש, משפט אחרון – למה, למשל, תייר שהגיע לכאן, שפג תוקף אשרת הכניסה שלו, אפשר לארח אותו, אפשר להסיע אותו, החוק הזה לא חל לגביו? החוק הזה לא חל לגבי מסתננים, החוק הזה לא חל לגבי תיירים שפג תוקף – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – אשרות הכניסה שלהם, החוק הזה לא חל לגבי עובדים זרים, החוק הזה חל רק לגבי פלסטינים. <יריב לוין (הליכוד):> הוא חל על מי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. רבותי, זמנו כבר תם, אל – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אתם, הכיבוש שלכם זה הטרור – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – מי שדוגל בכיבוש זה הטרוריסט, ואתם צריכים לצאת משם – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – זה הבעיה. <יריב לוין (הליכוד):> אני לא עושה פיגועים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי. <יואל חסון (קדימה):> מה זה, לא סגרו את רשימת הדוברים? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, הוא אחרון הדוברים, וביקש ממני גם גדעון עזרא, ואני צריך – אתה יודע, אני, לפנים משורת הדין עושה את הדבר הזה. הרשימה, כשאני באתי, היתה רשימה סגורה. אני לא הוספתי שמות, רבותי. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> גדעון עזרא ביקש, ואני, לפנים משורת הדין, אתן לו לדבר. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי, הרשימה היתה לפני מונחת. דבר, אחמד. <יריב לוין (הליכוד):> זה בסדר גמור. עוד נואם אחד לא יקרה כלום. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה. אני מודה לך. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יש חוקים דרקוניים, מקפחים, שכשאתה קורא אותם אתה יודע שהם יזכו אוטומטית לתמיכת הבית הזה, והתמיכה תהיה לא רק של הימין – לא רק של הימין הקיצוני או הספסלים האחוריים של שומרי הדמוקרטיה החדשים בספסלי הליכוד האחוריים, אלא גם של האגף הזה, מצד ימין של הדוכן. כי מה יותר קל מאשר להצביע נגד פלסטינים? פועלים פלסטינים. עכשיו, למה נכנסים פועלים פלסטינים לתוך "הקו הירוק"? כדי לעבוד. מה שקרוי שב"חים – הרי הרוב המוחלט, 99.9%, מאלה שנעצרים, נעצרים כי הם נכנסו לעבוד. אף אחד לא מאשים אותם, אגב, שהם נכנסו לעשות משהו אחר. את אלה – אם תבדקו, אתם תראו שאו שהרסתם להם את הבית, או שגזלתם את אדמתם ואת פרנסתם, או שהפקעתם את האדמה שלהם ולא נשארה להם אופציה כדי לפרנס את המשפחה אלא להיכנס בכל דרך אפשרית, בכל מעבר אפשרי, בכל חור, כדי לעבוד; לצאת ב-04:00 מהבית – בשעה 04:00, ולחזור בשעה 19:00 הביתה, כדי לפרנס את המשפחה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לכו לכוויית. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ואז, ואז – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כֻּלְ הַוַוא – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – קדאפי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כֻּלְ הַוַוא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-ארי, אתה חייב להדליק את המליאה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-ארי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ולכן לא רק שמונעים מהם לעבוד, גם חומסים את כספם, כלומר גונבים את הכסף שלהם, כמו שעושה הממשלה הזאת, מעכבת את הכספים הפלסטיניים, כספים שהם מסים פלסטיניים שישראל גובה כ-agent. אתם יודעים, ממשלת ישראל מקבלת 3% דמי עמלה, דמי גבייה, protection, commission. לממשלה הזאת צריך לקרוא "ממשלת ה-3%". ובכל זאת, "ממשלת ה-3%" מעכבת את הכספים כי – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – שטייניץ חושב, כי שטייניץ ועמיתיו חושבים שצריך לחנך מחדש את הרשות. למה? הם עשו דבר שלא נראה לממשלה. מה עשו? ביקשו להתקבל לאונסק"ו, ביג דיל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ולכן גם מונעים מהאנשים פרנסה, גם גונבים וחומסים את כספם, ובסוף מציעים הצעות בשם הביטחון המזויף. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אחרון הדוברים – חבר הכנסת גדעון עזרא, ואחריו הצבעה, רבותי. <גדעון עזרא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני לא התכוונתי לדבר, ואם אני מדבר, זה רק בשביל להביא לידיעת הכנסת את העובדות. ואני, ברוך השם, יש לי ניסיון לא קטן בשביל לדבר על העובדות. 1. אני מוכרח לתת לכם כמה דוגמאות. היה נהג מונית אחד בכפר ברטעה שהכניס מחבלים מצפון לברטעה ועשה פיגוע שגרם לנו בהרבה אבדות; 2. היה אותו בעל תעודת זהות ישראלית, שחי לו שם בצפון נפת ג'נין, שקיבל איחוד משפחות ונכנס הנה חופשי עם אמל"ח. והמקרה השלישי – יש לנו וקסמן, וקסמן המפורסם. אותו וקסמן, מי ששבה אותו, ומי שהחזיק אותו, היו תושבים משכם. נכון שזו איננה מתמטיקה שאתה תתפוס כל אחד ואחד, וזה נכון שזו איננה מתמטיקה שתוכל לדעת את הכול, אבל חובתנו, למען הביטחון שלנו ולמען ביטחון הצבא שלנו, לעשות את המרב על מנת לעצור את האנשים הללו עוד לפני שיעשו את הפיגוע ולא אחרי שיעשו את הפיגוע. אני מוכרח להגיד שאנחנו חייבים להצביע בעד הצעת החוק. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת גדעון עזרא. אם כן, רבותי, הצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה, רבותי. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 37 נגד – 6 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2011, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 37 בעד, שישה נגד. אם כן, רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הפנים ואיכות הסביבה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, כנראה יד מכוונת מלמעלה כיוונה שתצביע כך. אני לא משנה את התוצאה. זאת התוצאה, וכך היא תישאר. <קריאה:> שלא יעבור לקואליציה. <היו"ר יצחק וקנין:> נכון. אני שומע שאחמד טיבי הודיע שהצביע בטעות בעד, אבל כנראה יש איזה יד מכוונת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – קריאה: הוא מתנגד, הוא מתנגד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ואתה מתנגד. אוקיי. <הצעת חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (עתירה לבית-משפט לעניינים מינהליים), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/629).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (עתירה לבית-משפט לעניינים מינהליים), התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר הפנים וסגן ראש הממשלה, השר אליהו ישי. <שר הפנים אליהו ישי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק באה להסדיר ליקויים רבים במערכות בחירות לרשויות המקומיות. לא פעם מתגלעות ביקורות, טענות ותביעות זה כנגד זה באמצעות בתי-המשפט, ושם יש עומס אדיר, ולא תמיד יש זמן בלוחות הזמנים הצפופים של הגשת הרשימות או מקומות קלפי וכדומה. כל אחד מהבית הזה מבין היטב את המשמעויות ואת הטרטור הגדול והנורא. מה שהצעת החוק בעצם אומרת הוא, שזה יהיה במסגרת בית-משפט לעניינים מינהליים. הדבר הזה יקצר, יסייע, באופן מאוד משמעותי, ויביא לתיקון גדול. החוק המוצע נועד להסדיר באופן אחיד את כל הליכי הפנייה לבית-המשפט בנושאים הנוגעים לעריכת בחירות ברשויות המקומיות, בכל הפקודות והחוקים העוסקים בכך. ההסדר המוצע קובע כי כלל ההליכים, בכל סוגי הבחירות ברשויות המקומיות, יידונו ויתבררו בדרך של עתירה מינהלית בבתי-המשפט לעניינים מינהליים, בהתאם לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס–2000. הסדרה כוללת זו נדרשת מאחר שתיקוני חקיקה קודמים לא הקיפו את כלל דברי החקיקה והנושאים הטעונים תיקון, ובתי-המשפט העירו על כך לא פעם. לפיכך נכללים בחוק המוצע תיקונים טכניים שונים בחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה–1965, ובחוקים נוספים. כמו כן, מוצע לכלול בחוק, בחוק הבחירות, סעיף סל הקובע כי כל טענה כנגד מנהל הבחירות ברשויות המקומיות תתברר רק בבתי-משפט לעניינים מינהליים. זאת, היות שכיום קיימים נושאים המסורים להחלטת מנהל הבחירות שאופן תקיפתם כיום, כגון מיקום קלפיות, הזדהות סיעות וכיוצא בזה – יש עוד הרבה נושאים. בהמשך, מוצע לקבוע כי הליכים נוספים שעניינם בחירות ונבחרים יידונו בבתי-משפט לעניינים מינהליים. לסיכום: מטרתו של החוק המוצע הינה ליצור אחידות בכל ההליכים המשפטיים הנוגעים לבחירות ולהגביר את הוודאות המשפטית בדבר המסלול המתאים לבירור נושאים אלה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר הפנים וסגן ראש הממשלה, השר אליהו ישי. אנחנו עוברים, רבותי, לסדר הדוברים בהצעת החוק. רשימת הדוברים נעולה. אני נועל את הרשימה. רבותי, ראשון הדוברים – חבר הכנסת זאב בילסקי. קריאה: איננו. <היו"ר יצחק וקנין:> איננו. חבר הכנסת מוחמד ברכה – איננו; חבר הכנסת דב חנין – מבקש לא לדבר; חבר הכנסת עפו אגבאריה – איננו; חבר הכנסת אורי אריאל – איננו; חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – איננו; חבר הכנסת מאיר שטרית – נמצא פה. קריאות: – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, יש לנו עוד שני דוברים. אני סגרתי את הרשימה. <ציון פיניאן (הליכוד):> מאיר, תודיע – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אחריו יהיה חבר הכנסת יואל חסון. <מאיר שטרית (קדימה):> קצר. <היו"ר יצחק וקנין:> כנראה הוא אחרון הדוברים. <מאיר שטרית (קדימה):> יש לי רק שלוש דקות anyway. <ציון פיניאן (הליכוד):> אתה מודיע שאתה מבטל או לא? <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מברך את שר הפנים על הבאת החוק הזה. החוק הזה הוא נכון ובמקומו. לצערי הרב, נוכחתי בעבר, בתור שר פנים, בתקופת בחירות לרשויות המקומיות, שעתירות שהוגשו – המצב האלטרנטיבי היה שכל החוקים הנוגעים לבחירות ברשויות המקומיות הוגשו בדרך כלל לבית-המשפט העליון. בית-המשפט העליון עמוס מאוד בשורה ארוכה של דיונים, ואז דברים מתעכבים הרבה מאוד זמן, ובתקופת בחירות ההכרעה חשובה ומהירה מאוד. לכן העברת כל הנושאים של בחירות ברשויות המקומיות לבתי-משפט מינהליים היא העברה נכונה וצודקת. גם החוק קובע שבית-המשפט יפסוק בתוך שבעה ימים מיום העתירה, כך כתוב בחוק. דבר שגם מאיץ ומסביר את הצורך הדחוף בקבלת החלטות. כאשר אדם בתקופת בחירות, יש מיליון סוגיות שמתבררות, ובעיקר ברשויות המקומיות, כשיש כל כך הרבה מועמדים בכל רשות ומלחמות פנימיות ביניהם – כל עיכוב יוצר מבוכה גדולה בתוך הרשות המקומית שבה נערכות בחירות. ולכן אני חושב שהחוק הוא נכון, במקומו, ואני תומך בו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. חבר הכנסת יואל חסון – איננו, חבר הכנסת טלב אלסאנע – איננו. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (עתירה לבית-משפט לעניינים מינהליים), התשע"ב–2011, קריאה ראשונה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (עתירה לבית-משפט לעניינים מינהליים), התשע"ב–2011, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 20 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הפנים ואיכות הסביבה להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. <הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 42) (שחרור מינהלי), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/631).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 42) (שחרור מינהלי), התשע"ב–2011, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק השר לביטחון פנים, השר יצחק אהרונוביץ. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם ולבקשכם לאשר בקריאה ראשונה את הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 42) (שחרור מינהלי), התשע"ב–2011. עניינה של הצעת החוק שבפניכם הוא קביעה כי אסיר שפוט לא ישוחרר שחרור מינהלי אם נמצא כי אינו ראוי לשחרור מוקדם לפי הוראת חוק שחרור על-תנאי ממאסר. סימן ט'1 בפרק ב' לפקודת בתי-הסוהר עוסק בשחרור מינהלי של אסירים בשל צפיפות בבתי-הסוהר. בהתאם להוראות הסימן האמור, השר לביטחון הפנים רשאי לקבוע תקן כליאה המאושר על-ידי ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לתקופה שלא תעלה על שנה. נציב שירות בתי-הסוהר רשאי להורות על שחרור אסירים כאשר הצפיפות בבתי-הסוהר עולה על תקן הכליאה המאושר. בהתאם להוראת הפקודה, השיקולים של התנהגות האסיר בכלא, נסיבות ביצוע העבירה שבגינה נשפט ושיקולים נוספים אינם מובאים בחשבון לצורך ההחלטה על שחרור מינהלי, אלא אם כן מדובר בהכרעה של הנציב אשר חלה עליה לגבי כלל האסירים. שיקולים מהסוג האמור נבחנים רק לצורך בחינת שחרור מוקדם ממאסר על-פי הוראת חוק שחרור על-תנאי ממאסר. בחוק האמור נקבעו התנאים לשחרור מוקדם של אסירים, והמבחן המנחה לשחרור הוא כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. מטרת הצעת החוק היא לשנות את המצב הקיים כיום ולקבוע: אסיר שפוט לא ישוחרר שחרור מינהלי אם נמצא כי אינו ראוי לשחרור מוקדם. אבקשכם לאשר את החוק המוצע בקריאה ראשונה ולהניחו על שולחן ועדת הפנים לשם הכנתו לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר לביטחון הפנים, השר יצחק אהרונוביץ. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים לרשימת הדוברים לפי סדר הדוברים שנרשמו. ראשון הדוברים, חבר הכנסת מוחמד ברכה – איננו. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת אורי אריאל. <דני דנון (הליכוד):> הרשימה נעולה, אדוני? <היו"ר יצחק וקנין:> הרשימה נעולה, רבותי. ודאי. שלוש דקות לרשותך. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, המנגנון הזה, של השחרור המינהלי, או תקן הכליאה המינהלי הוא אחד השסתומים החשובים מבחינה מערכתית, כדי להקל את נטל הצפיפות בבתי-הסוהר ובסופו של דבר לאפשר לאסירים המוחזקים במתקנים של בתי-הסוהר תנאים ראויים יותר ונכונים יותר. אני מנצל את ההזדמנות, אדוני השר, כמנהגי בכל פעם שעולה אדוני השר בעניין של חקיקה שנוגעת באסירים ובבתי-סוהר, להציע לכם לסיים את השלמת החקיקה שנמצאת בוועדת השרים לענייני חקיקה בעניין תנאי כליאה הולמים. כזכור, ועדת השרים לא קיבלה החלטה בהצעת החוק ההיא מתוך מחשבה שראוי לבצע עבודה מקצועית יחד עם המשרד לביטחון פנים, עם נציבות בתי-הסוהר, וממילא הם מנסים לקדם מנגנונים שיתקנו את המצב. אני מזכיר, אדוני השר, שכל מה שהחוק של תנאי כליאה הולמים מבקש לעשות הוא להשוות את תנאי מאסרם של האסירים לתנאים שלהם זכאים כבר, על-פי חוק, עצירים. עצירים נמצאים תקופות קצרות יותר. מה שנכון לגבי עצירים על אחת כמה וכמה צריך להיות נכון גם לגבי אסירים, שתקופת השהות שלהם במתקן הכליאה ממושכת יותר. לכן, הצעת החוק, כפי שהיא עומדת בפני ועדת השרים ועדיין לא הוחלט בה, היא הצעת חוק מידתית מאוד. היא, אגב, איננה נוקבת אפילו במספר של שטח מינימלי שאסיר צריך לקבל. אנחנו בכוונה השארנו את הסוגיה הזאת מחוץ להצעת החוק, כדי להתקדם בדברים שהם בסופו של דבר דברים מוסכמים, גם על דעתם של הדרגים המקצועיים בשירות בתי-הסוהר. הגיע הזמן, אדוני השר, לקבוע את המסמרות האלה ולקבוע את הנורמות האלה בצורה ברורה בחקיקה ראשית של מדינת ישראל, כפי שראוי לנו שזה יהיה, ואני מצפה שבאמת תסיימו את עבודת המטה, הבדיקה וההערכה במשרד לביטחון פנים, כדי שנוכל במהרה להביא את החקיקה הזאת ולהתקדם בה ולהשלים אותה עוד במושב הנוכחי של הכנסת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת עפו אגבאריה – איננו; חבר הכנסת אורי אריאל – איננו; חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, לרשותך שלוש דקות. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אפשר להסתפק בשתיים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני, יש לי חשש גדול – חבל שהשר לא פה – יש לי חשש גדול שכל הסיפור הזה של החוק הזה – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> השר פה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> בסדר, אני לא ראיתי אותו פה יושב ומקשיב לי, כנראה יש לו משהו אחר חשוב יותר להקשיב לו. אבל אני רוצה לומר שאני הייתי רוצה לעשות בדיקה אמיתית מה המניע לחוק הזה, ואני אומר לכם: המניע לחוק הזה הוא תקציבי, לטובת שירות בתי-הסוהר, ואין מאחוריו ולו צל צלו של משהו אידיאולוגי או ענייני. שיהיה ברור – זה מה שאני מנתח מאחורי החוק הזה. כי פתאום בשירות בתי-הסוהר יש – פחות – כ-1,000 אסירים בעוד שבוע, 1,070 אסירים בבת-אחת, מדובר באחוזים ניכרים, כל אסיר ממומן על-ידי המדינה בסדר-גודל של מאות אלפי שקלים בשנה לטובת שירות בתי-הסוהר, תעשו את החשבון – תעשו את החשבון איזה גירעון תקציבי לשירות בתי-הסוהר בבת-אחת. ונוסיף על זה עכשיו את האסירים – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אבל זה הפוך. אתה לא קראת את החוק. זה הפוך לגמרי ממה שאתה אומר – החוק הזה בא – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> תבוא לענות לי. השר יבוא לענות לי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני לא עונה לך, מה אתה מביא אותי פתאום לענות לך? לך תקרא את החוק. בדיוק, הוא צודק – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא היתה לו כוונה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני השר, אני הייתי שמח לראות אם בוצע קיצוץ תקציבי בתקציב שירות בתי-הסוהר בעקבות שחרור 1,050 אסירים – האם בוצע כזה קיצוץ תקציבי? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> איזה 1,050 אסירים? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> 1,050 אסירים – 500 שוחררו, ועוד שוחררו למצרים, ועוד משתחררים בשבוע הבא 550 אסירים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> על מה אתה מדבר? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> על מה אני מדבר? אני מדבר על העובדות, אבל תן לי בבקשה להשלים את העניין. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מה זה קשור לחוק הזה? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> תן לי בבקשה להשלים את העניין. במשך שנים היה הסיפור הזה של המינהלי, יכול להיות שזה תקין ויכול להיות שזה לא תקין, אבל מה קרה פתאום? רבותי, דיברו פה חברי כנסת קודם. אני מבקר בבתי-כלא, ויש פעולה נרחבת שצריך לעשות בבתי-הכלא; מדובר בעבריינים, רוצחים, אנסים, שודדים, גנבים, אבל לא בעכברים, ויש בתי-כלא שהמציאות בהם – "קַן הקוקייה" זה סרט לילדים לעומת מה שנעשה שם. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> קֵן הקוקייה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> איך שאתה רוצה. קֵן הקוקייה – בסדר. תנסו להיכנס לכלא "מגן" ותראו כל מיני דברים שפשוט לא ייאמן, פשוט לא ייאמן. לכן, אם יש משהו לבצע, אדוני השר, בשירות בתי-הסוהר זה לשפר את תנאי הכליאה. אנשים נשלחו להיות מאחורי סורג ובריח, הורחקו מן החברה. אבל הם לא נשלחו על-ידי שופט לשבת 12 אנשים בתאים צפופים עם שני מאווררים ב-35 מעלות חום. ואלו עובדות. ואלו עובדות, רבותי. אני כשאני מבקר בבתי-סוהר אומרים לי: אסירים קלים, אתה יודע מה קורה שם? הם מרחמים. הם על כל מיני – לא על עצמם. לכן, אני אומר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> משפט אחרון – לכן, אני אומר, הסיפור הזה של המינהלי, יכול להיות שלא הבנתי ויסבירו לי. אבל אני מבין את זה בצורה החד-משמעית. אנשים ישבו עוד בכלא – עוד תקציבים. מי שצריך לשבת בכלא שישב עד יומו האחרון בלי חנינה, בלי זה – אין לי בעיה. השאלה מה עומד מאחורי זה, והאם באמת אנחנו ממלאים את התפקיד שלנו כמדינה כלפי אנשים שפשעו, שעשו עבירות קשות. האם אנחנו ממלאים את חובותינו, או שמאחורי הסורגים, מאחורי החומות, אפשר לעשות מה שרוצים? ויעיד חבר הכנסת אזולאי שכשבאנו לבקר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ידידי, תסיים את דבריך. אתה לא צריך – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> טוב, אנחנו נדבר על זה בהזדמנות אחרת. לא הכול שקוף, וכדאי שיתבצע איזה סוג של שקיפות לגבי מה שקורה מאחורי החומות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – בתקנון. <היו"ר יצחק וקנין:> למה? הוא לא אחרון. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אין דבר כזה שהוא לא אחרון. <קריאה:> הוא לא יהיה אחרון, אדוני? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זה לא יכול להיות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש למעלה מ-23,000 אסירים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – – שזה לא כתב היד שלי. כן, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> יש למעלה מ-23,000 אסירים, ומתוכם 2,500 בערך שב"חים זרים שתקן הכליאה לא עומד בעניין שמחייב תקן כליאה בשבילם. אם אני צודק או לא, יאמר לי כבוד השר. ומה שאמר חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – אני בדיוק התכוונתי לדבר בנקודה הזו. נכון שהצעת החוק מדברת בכיוון, במטבע השני, בצד ההפוך שלו. אבל אני חושב שכשאנחנו מדברים על שוויון ולתת הזדמנות לכל אלה שבעצם עומדים, הייתי אומר, מול שירות בתי-הסוהר כאנשים שמשוחררים בצורה, הייתי אומר, בלי בעיות ואין שום, הייתי אומר, במהלך המאסר שלהם דברים שקורים בדרך כלל אצל אסירים אחרים, שליליים, ובעניין ההתנהגות, אז לתת את אותה הזדמנות, ולא לכרוך את זה בכך שיש תקן כליאה או אין תקן כליאה. נכון שאנחנו רוצים בעצם לומר, רק כשאין תקן כליאה או שיש יותר מדי, אנחנו נשנה את המאטריה. אני חושב שלתת הזדמנות שווה לכל מי שבעצם התנהג התנהגות טובה, ראויה ונאותה במהלך שהותו בכלא, לתת לו את אותה, הייתי אומר, ההזדמנות. שחרור מינהלי – זה תלוי בזמן המאסר שלו – בשווה. ואני חושב שכן יש לנקוט מהלך זה, ובהחלט כן יש השלכה למה שהתרחש לאחרונה ש-1,000 אסירים משוחררים. אז בעצם יש יותר מדי אולי מרחב של כליאה, ואין סיכוי היום לאלה שהיו בתור ויכלו להשתחרר בשחרור מינהלי. בעצם יעצרו אותם, כי באמת יש פה שיקול כלכלי, ואנחנו יודעים שכן יש שיקול כלכלי. לכן, אדוני השר, אני אומר ששחרור מינהלי צריך לתת מבחינת זכויות אזרח באופן שווה ומוחלט לכל האסירים. ואם אותם האסירים יתנהגו בכלא בצורה נאותה, לתת להם את אותה הזדמנות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת מאיר שטרית. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מברך על הצעת החוק הזאת. אני חושב שהיא הצעה נכונה. אין שום סיבה בעולם לשחרר אסירים שאינם עומדים בתנאי השחרור, או שהם מסוכנים לציבור, גם אם צריך לדלל את מספר האסירים בבתי-הסוהר כשהנציב מחליט על כך. ונתקלתי כבר במקרים כאלה בעבר, כשיש חתימה אוטומטית לשחרר כך וכך אסירים, כיוון שבתי-הסוהר מתמלאים ורוצים לשחרר מקומות כליאה נוספים. לדעתי, זו היתה לקונה שלא היתה פתורה, ואני מודה לשר שהוא פותר את הדבר הזה באמצעות התיקון לחוק הזה שקובע בעצם שאדם שלא צריך להשתחרר בוועדת שחרורים לא יכול להשתחרר גם במצב הזה, וייבדק כל אדם לפני שחרורו, גם אם יש שחרור של דילול בבתי-הסוהר. זה רק הגיוני. אבל עליתי לכאן להגיד עוד דבר אחד לשר לביטחון הפנים. אני שמעתי בדאגה איזה מגמה במשרד המשפטים להפסיק את הנוהל של איזוק אלקטרוני, ואני חושב שזו טעות איומה. יש כיום כ-1,000 אסירים שאזוקים אלקטרונית בבית, ועושים את המאסר בבית שלהם במקום בבית-סוהר. יש המון בעיות עם העניין הזה. דנתי בזה בזמני בוועדת המדע באריכות. ואני שומע – מאחר שנתקלים בבעיות, אמרו: בוא נסגור את זה. זה לא פתרון. הפתרון הוא לא לסגור את השירות הזה, שלדעתי הוא שירות טוב ונותן אפשרות להרבה מאוד אסירים להיות בבית ולעבור תהליך של שיקום ולהתחיל לעבוד לפני גמר המאסר שלהם בבית-הסוהר, כשיש להם זמן של שחרור על-תנאי בעצם. אם יסגרו את זה, זה פשוט שפיכת התינוק עם המים. אפשר לתקן את המצב הקיים היום בחוק, ולקבוע כלי אכיפה הרבה יותר משמעותיים כדי שאנשים לא יפירו את האיזוק האלקטרוני. אבל לא לשפוך את התינוק עם המים. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אין כוונה כזו, אין שום כוונה. אני לא אתן – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אני שמח לשמוע. תודה רבה, אני שמח לשמוע את זה, ואני מודה לשר על פעולתו, ואני תומך בחוק כמובן. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. יעלה חבר הכנסת יואל חסון – איננו; חבר הכנסת טלב אלסאנע – איננו; חבר הכנסת אריה אלדד. חבר הכנסת גדעון עזרא, אל תדאג, אתה אחרון הדוברים. רשום אצלי, לא אדלג עליך. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, שמעתי את התנגדותו של חברי חבר הכנסת בן-ארי לחוק. אבל לפני כן שמעתי את השר לביטחון הפנים והשתכנעתי מדבריו. מה הוא אמר? אסיר שנמצא כי אינו ראוי לשחרור מוקדם לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, לא ישוחרר. ונזכרתי שלפני חודש-חודשיים שחררה ממשלת ישראל 450 רוצחים שלהערכתי לא היה ראוי לשחרר אותם לפי חוק השחרור המוקדם. <קריאה:> – – – חנינה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר. תודה רבה. <מאיר שטרית (קדימה):> קיבלו חנינה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. יש משהו חזק במה שהוא אומר מבחינת הרעיון. חבר הכנסת דוד אזולאי, ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת גדעון עזרא. <עינת וילף (העצמאות):> כמו שילדים אומרים במשחקים: מעכשיו. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – מבחינה משפטית, הם קיבלו חנינה. זה לא מדויק – – – <קריאה:> זה נכון, חנינה. <היו"ר יצחק וקנין:> אריה היה תכליתי ותמציתי. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, החוק הזה, איך אומרים, אם להגיד שהבנתי אותו, אני מאוד מקווה שזה לא השלב של לפני ביטול ההצעה לגבי אותם אסירים שבסופו של יום ניגשים לוועדת השליש ומשתחררים. אני מאוד מקווה שההסדר הזה יישאר. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולפנות לשר. אני יודע שזה כמה חודשים אין שחרור מינהלי. התקן המינהלי אושר בוועדת הפנים, נדמה לי לאחרונה, בחודש אוגוסט, ספטמבר, והוא עומד על 17,700. בינתיים שוחררו מחבלים, ועתידים להשתחרר מחבלים נוספים, והתוצאה היא שיהיו לנו פחות אסירים. השאלה, אדוני, היא, האם אנחנו לא עצרנו את אותו שחרור מינהלי שהיה נהוג במשך זמן רב בשירות בתי-הסוהר? אין לי בעיה אם זאת המדיניות, ואם אדוני קבע אותה אני מקבל אותה, אבל מצד שני צריך לחשוב איך מרווחים את התנאים לאותם אסירים – אי-אפשר להחזיק את המקל בשני הקצוות, מצד אחד לא להקטין את תקן הכליאה ומצד שני לא לרווח את תאי האסירים. אמר כאן חברי חבר הכנסת דב חנין שיש לו הצעה, ואני נמצא אותו באותה הצעה – שנינו יוזמים את ההצעה הזאת. אז אני חושב שזאת הזדמנות גם לאדוני וגם לממשלה באמת להתחיל לקדם חקיקה בנושא תקן כליאה. אני חושב שאנחנו, מדינת ישראל, נמצאים באחד המקומות הלא-מכובדים. יחד עם זה אני לא יכול להתעלם – בשבוע שעבר ביקרתי בכלא "מעשיהו", ואיך אומרים? צריך להגיד גם את זה: יש שם תנאים שהשתפרו. מי שמכיר את המקום הזה – לפני ארבע-חמש שנים, לעומת הביקור האחרון שלי שם – אני חייב להגיד שהמקום השתנה. לכן אני חושב שצריכה להיות מדיניות. אם מבטלים את המינהלי, צריך לרווח את התנאים, או להחזיר את המינהלי. אם שניהם ימשיכו להיות מבוצעים, הרי – תבוא עליכם הברכה. שמע, האסירים האלה, זאת התקווה שלהם. אני לא רוצה להיכנס כרגע לכל הבעיות האחרות, אבל האסירים האלה, יש להם מינהלי, אדם שישב שבע ועשר שנים ונותנים לו עוד 20 יום לפני כן לצאת – כמובן לענות על כל הקריטריונים – זה מאוד נותן תקווה, כלשהי, לאותו אסיר. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דוד אזולאי. אחרון הדוברים – חבר הכנסת גדעון עזרא. <גדעון עזרא (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מכיר את הנושא הזה מקרוב, בתוקף תפקידי בעבר. אני מוכרח להגיד לך שאתה היום נמצא במצב יחסית טוב למצב שהיה בעבר, מאחר שיש פחות אסירים כרגע. אני בהחלט מקבל את מה שחבר הכנסת דוד אזולאי אומר, אני מקבל את זה שאם אין ריווח של האסירים ולמרות זה הפסיקו את השחרורים זה לא נכון לפי דעתי, משום ששירות בתי-הסוהר התחייב שכך וכך שטח יהיה לכל אסיר ואסיר, וכך וכך ישבו בתא, וכו' וכו'. לכן אני חושב שאם אין ריווח לפי הכללים לא צריך לשחרר את האסירים. דבר נוסף אני מוכרח להגיד: השחרור המינהלי לא נועד לרוצחים שיושבים שנתיים בכלא. זה מיועד לאנשים שיושבים עשרות שנים בכלא, בסך הכול, שמקבלים – המקסימום, נדמה לי, זה חצי שנה, נכון? מקסימום חצי שנה. ואני לא חושב שזה יביא לאי-פשע במדינה, הלוואי שזה היה כך, אבל אני חושב שבהחלט צריך למצוא נקודות שבהן יוכלו לתת לאסירים נבחרים – אני אומר: אסירים נבחרים – לאו דווקא חנינות, אבל בשחרור המינהלי, להגדיל אותו קצת. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> משפט אחד: השחרור שהיה של אותם מחבלים לא מרווח את אותם אסירים פליליים ב"נפחא" וב"קציעות"; שם יש אוהלים. <גדעון עזרא (קדימה):> אני מדבר על "נפחא". <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> ב"נפחא" אני לא מכניס פליליים, ואתה יודע את זה. לכן – זה לא בא אחד במקום השני. אני מסכים שצריך לרווח. <גדעון עזרא (קדימה):> אני לא מבין למה ועדת הפנים צריכה לאשר? היא מאשרת את מספר האסירים שישוחררו בשחרור מינהלי? את המספר? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> המספר מובא לידיעת הוועדה, ועדת הפנים. <גדעון עזרא (קדימה):> אבל שב"ס מחליט. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> נכון, אבל הוועדה מאשרת את זה. <גדעון עזרא (קדימה):> תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת גדעון עזרא. ובכן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 42) (שחרור מינהלי), התשע"ב–2011, קריאה ראשונה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 22 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 42) (שחרור מינהלי), התשע"ב–2011, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 22 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 12) (סמכויות אכיפה), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/627).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 12) (סמכויות אכיפה), התשע"ב–2011, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק השר לביטחון פנים, השר יצחק אהרונוביץ, במקום שר המשפטים. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשם שר המשפטים והממשלה אני מתכבד להביא לקריאה ראשונה את הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 12) (סמכויות אכיפה), התשע"ב–2011. מטרת הצעת החוק היא שיפור יכולות הפיקח והאכיפה של הזכות לפרטיות במאגרי מידע. הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית מוגנת על-פי סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981, הפקיד בידי רשם מאגרי המידע את השמירה על הפרטיות במאגרי מידע ואת קיום הוראות החוק הנוגעות במאגרי מידע. הרשם פועל כיום במסגרת הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע שהוקמה לפי החלטת הממשלה מס' 4660 מיום כ"ג בסיוון תשס"ו, 19 ביוני 2006, בין השאר במטרה לשפר את הציות לחוק בתחום זה. כבר לפני אלף שנה תוקן על-ידי רבנו גרשום חרם על מי שיפר את ההוראה שלא לראות מכתב ששולח אדם לחברו בלא ידיעתו ובלא רשותו. בעזרת תקנה זו שאף רבנו גרשום להעניק כלים משפטיים אפקטיביים להגנת הפרטיות בצורות התקשורת הרלוונטיות לאותה תקופה. ברוח זו התיקון לחוק מציע להקנות כלים מתאימים לאכיפת החוק נוכח האתגרים שהטכנולוגיה בת ימינו מציבה בפנינו. בבג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד משרד הפנים, ציין בית-המשפט העליון כי אמצעי המחשוב המודרניים והטכנולוגיה המתקדמת בתחום התקשורת מביאים עמם ברכה רבה בצד סכנות גוברות לפגיעה בזכותו של האדם לפרטיות. דוגמה מוחשית לסכנות הגוברות פורסמה לציבור לפני כמה שבועות; לאחר חקירה מאומצת וארוכה הצליחה מחלקת האכיפה ברשות למשפט, טכנולוגיה ומידע לפענח את פרשיית גנבת מרשם האוכלוסין של מדינת ישראל והפצתו באינטרנט. התיקון המוצע לחוק נועד להקנות לרשם מאגרי המידע, אשר עם קבלתו ייקרא "הממונה על הגנת מידע", כלי פיקוח וסמכויות אכיפה המתאימים להתגברות הסיכונים המאיימים על הזכות לפרטיות במידע, בשים לב לשינויים הטכנולוגיים והמשקיים באופן איסוף המידע והשימוש בו. כחלופה להליך הפלילי התיקון לחוק מציע מנגנון אכיפה מינהלי. מנגנון האכיפה המינהלי מסמיך את הממונה להטיל סנקציות מינהליות ומקנה לו כלי פיקוח שיאפשרו איסוף תשתית ראייתית הנדרשת לכך. במקביל, התיקון המוצע מעדכן את פרק העונשין בחוק, וכן הוא מסמיך את הממונה ואת החוקרים מטעמו בסמכויות חקירה וסמכויות נוספות הדרושות לחקירה של עבירות פליליות על הוראות החוק. אני קורא לחברי הכנסת לתמוך בהצעת חוק חשובה זו בקריאה ראשונה כדי להעבירה לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר לביטחון פנים, השר יצחק אהרונוביץ. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים לסדר הדוברים. ראשון הדוברים, חבר הכנסת זאב בילסקי – איננו. חבר הכנסת אורי אריאל – – <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – מוותר. חבר הכנסת מוחמד ברכה – איננו; חבר הכנסת חנא סוייד – איננו; חברת הכנסת זהבה גלאון – איננה; חבר הכנסת אילן גילאון – איננו; חבר הכנסת ניצן הורוביץ – איננו; חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – איננו; חבר הכנסת יואל חסון – איננו; חבר הכנסת טלב אלסאנע – איננו. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – נהיה אחרון הדוברים פתאום. מאיר, אתה לא תוכל להחליף את נסים זאב – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מאיר שטרית לא רשום אצלי, אבל אני אאפשר לו לדבר. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני – – – גם אם לא היה מאשר, הייתי מאפשר לך לדבר. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מונח לפנינו חוק חשוב, גם רציני וכבד – החוק להגנת הפרטיות. אני רוצה לומר, כמי שעסק בנושא בוועדת המדע, יש כמובן צורך בהגברת כלי האכיפה בידי רשם מאגרי מידע במשרד המשפטים, הנקרא הממונה על הגנת המידע. לפי הנתונים שנמסרו לוועדת המדע בדוח השנתי של רשם מאגרי מידע, יש 5,000 מאגרים שבכלל לא נבדקו אף פעם. זה מראה לך, אגב, את השליטה של רשם מאגרי המידע במאגרים במדינה – זה פשוט הפך לבדיחה. אני חושב שהחוק הזה, עם כל הכבוד לצורך באכיפה ובפיקוח, פשוט כתוב בצורה מוגזמת ומופרזת. על-פי החוק הזה, אני פשוט מצטט מתוך החוק, אם כל אחד מכם, אני בטוח, מחזיק את רשימת המתפקדים של המפלגה שלו, בעיני החוק זה מאגר מידע. אתה חייב לדווח לרשם מאגרי המידע על כל שינוי בו, ואם אתה לא עושה את זה הוא יכול לקנוס אותך בסדר-גודל של למעלה מ-100,000 שקל, על דעת עצמו אחרי שהוא עושה לך שימוע – זה מטורף. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מה זה לעומת לשון הרע? <מאיר שטרית (קדימה):> אני חושב שהעניין הזה מחייב תיקון – – – <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> לא, לא שייך. אני תומך בחוק, אני תומך בקידומו של החוק. אני רק אומר לחברי הכנסת: בדיון בחוק לקראת הכנתו לקריאה שנייה ושלישית צריך לעבוד עליו ביסודיות, לתקן הרבה מאוד סעיפים שלדעתי הם מופרזים ומוגזמים. על-פי החוק שמוצע פה, אדוני היושב-ראש, רשם מאגרי המידע יכול לקנוס מאגר מידע עד סדר-גודל של 800,000 שקל. זה נראה לי מופרז. בלי בית-משפט, כמובן. האיש יכול לערער לבית-המשפט אחרי שמטילים עליו עיצום כספי, אבל החיים יותר חזקים מזה. עד שיפנה לבית-המשפט, כבר חיסלו את האיש. אנשים יכולים להיכנס לכל מחשב ולבקש אינפורמציה מכל אדם, לעכב כל אדם לחקירה, אפשר אפילו להביא למעצרו. נותנים סמכויות לא רק למפקח, לרשם מאגרי מידע, אלא גם למי שהוא הסמיך – זאת אומרת, לכל מפקח בדרך. זה הקמת משטרה נוספת. אני לא בטוח שזה נכון, אני חושב שהדבר הזה מחייב בדיקה, ועם כל הכבוד להתלהבות של משרד המשפטים – זה יחידה בתוך משרד המשפטים – צריך לאזן את הכלים. אדוני היושב-ראש, נראה לי שהחוק אומנם ראוי, אבל לא בנוסח הקיים שלו, ולא בממדים הקצת, נראה לי, מפלצתיים שנותנים לחוק הזה. יש היגיון באכיפה. לעומת המצב הקיים היום, ש-5,000 מאגרי מידע בכלל לא נבדקו, אף לא פעם אחת, ודאי שהמעבר מקצה לקצה הוא לא הגיוני. יש דרך ביניים ומשהו הגיוני. אני בעד אכיפה, בעד שמירה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> צודק, חבר הכנסת שטרית. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – ואני בעד זה שאכן יבדקו, כי מי – כשאני עברתי על החוק, פשוט יש פה סעיפים שהם בלתי מתקבלים על הדעת בעיני. זה חוק באמת כבד, יש פה חוק מאוד רציני שהוא כאילו חדש. אני קורא לחברי הכנסת והוועדות שידונו בחוק אכן להיכנס – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דוד רותם, זה יבוא אליך. <מאיר שטרית (קדימה):> אני לא בטוח, אדוני היושב-ראש, כי לפי התקנון, מאגרי מידע זה ועדת המדע. <היו"ר יצחק וקנין:> כתוב: ועדת החוקה, חוק ומשפט. <מאיר שטרית (קדימה):> אני לא יודע. אדוני חושב שלפי התקנון, אני אומנם עכשיו לא ראש ועדת המדע, אבל אני מגן על אינטרסים של ועדת המדע. לדעתי, מאגרי מידע זה אחריות של ועדת המדע. <איתן כבל (העבודה):> מי שעסק במאגרי מידע, צודק – – – <מאיר שטרית (קדימה):> נכון. <היו"ר יצחק וקנין:> מבחינתי, מה שרשום לי – – – <מאיר שטרית (קדימה):> השאלה היא אם צודקים, אדוני. תראה, יש תקנון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יכול לבקש את זה, וזה יעבור לוועדת הכנסת. <מאיר שטרית (קדימה):> אני אבקש בכל מקרה, אבל אפשר לבדוק בתקנון הכנסת מה הוא אומר. לדעתי, תפקידה של ועדת המדע כולל את הנושא של מאגרי מידע, למיטב זיכרוני. <היו"ר יצחק וקנין:> בסדר. לא משנה. בסופו של דבר, הוויכוח יהיה בוועדת הכנסת, לאן להעביר את החוק. <מאיר שטרית (קדימה):> מאה אחוז. <דני דנון (הליכוד):> קודם שיעבור החוק הזה. <מאיר שטרית (קדימה):> מאה אחוז. אני תומך. <היו"ר יצחק וקנין:> עוד שנייה אנחנו נדע אם הוא יעבור. <מאיר שטרית (קדימה):> אני מעיר את תשומת לב חברי הכנסת: צריך לעשות בו תיקונים רציניים מאוד, ולא משנה באיזה ועדה זה יהיה, אם זה בוועדת החוקה, או בוועדת המדע. אני אישית חושב – בוועדת המדע. אני חושב שראוי מאוד לעשות תיקונים בחוק הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. אם כן, רבותי, תמו הדוברים. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 12) (סמכויות אכיפה), התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 19 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 12) (סמכויות אכיפה), התשע"ב–2011, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 19 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. מאיר, אני הודעתי שזה יעבור לוועדת החוקה. <מאיר שטרית (קדימה):> ביקשתי ועדת המדע. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, זה יעבור לוועדת הכנסת שתחליט לאן תועבר הצעת החוק להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני-משפחותיהם (תיקון מס' 4) (מענק הוני למקרה מוות בשל נכות או פטירה שאירעה לפני מועד התחולה), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/634).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני-משפחותיהם (תיקון מס' 4) (מענק הוני למקרה מוות בשל נכות או פטירה שאירעה לפני מועד התחולה), התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק בשם שר הביטחון, השר לביטחון פנים, השר יצחק אהרונוביץ. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יושבות אתנו ביציע אלמנות צה"ל. אלמנות צה"ל, שתרמו את היקר מכול, ובראשן יושבת-ראש הארגון נאוה שוהם, שעושה רבות עבור הארגון, ואני כמובן מחזק גם את האלמנות, וגם אותך, נאוה. יישר כוח על כל מה שאתם עושים. <קריאה:> – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> זה לא אני מחליט. אני מתכבד להביא לאישור מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני-משפחותיהם (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011. חוק קצבת אלמנות מילואים אושר בכנסת בשנת 2002. במסגרת החוק נקבע כי ישולם מענק כספי וחד-פעמי לאלמנות חיילי המילואים. מטרת המענק היא להשוות את זכויותיהן של משפחות חיילי המילואים לזכויותיהן של משפחות אנשי הקבע הניתנות להן במסגרת ביטוח החיים ששילמו יקיריהן בזמן שירותם הצבאי. החוק קבע כי המענק ישולם למשפחות שאיבדו את יקיריהן מ-1 בינואר 1999 ואילך. מועד זה נקבע מאחר שהדיון בהצעת החוק החל בשנה זו. במסגרת ההסכם הוצע כי יוענק פיצוי ייחודי בסך 100,000 שקלים לאלמנות חיילי המילואים שאיבדו את יקיריהן לפני שנת 1999. ביום 19 ביולי 2010 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק תשלום קצבאות מילואים לאלמנות צה"ל ומערכות ישראל, של חבר הכנסת דני דנון – ואני מברך אותך על כך – שהוצמדה להצעת חוק ממשלתית זו. משרד הביטחון קידם את ההסכם האמור, ועשה מאמצים רבים על מנת לקדם את אישור הצעת החוק בישיבת הממשלה ואת הבאתה לקריאה ראשונה לאחר פטור מחובת הנחה היום. עלות הצעת החוק 250 מיליון שקלים, מחציתה מקורה במשרד האוצר ומחציתה מקורה בתקציב משרד הביטחון. במשך שנים נעשו עוול ואפליה כלפי מאות נשים, וחוק זה בא לתקן את העיוות שנעשה. אני מבקש כי מליאת הכנסת תאשר את הצעת החוק ותעבירה להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר יצחק אהרונוביץ. אם כן, רבותי, אני פותח את הדיון. רשימת הדוברים: ראשון הדוברים – חבר הכנסת דני דנון. רבותי, חמישה דוברים נרשמו לדיון בנושא הזה. יש עוד מישהו שרוצה להירשם, רבותי, לחוק הזה? אני נועל את הרשימה, רבותי. <דני דנון (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, יושב-ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל הגברת נאוה שוהם, המנכ"ל גיל, אלמנות יקרות, זהו חוק חשוב מאוד, אדוני השר, ואני רוצה לעשות הסכם עם הממשלה: כל חוק פרטי שאנחנו נביא ואתם תהפכו אותו לחוק ממשלתי, אנחנו נברך על כך ושמחים על כך. אין פה הצמדה, אדוני השר, ואני שמח שלא צריך הצמדה, כי יש לנו מטרה להעביר את החוק הזה מהר. אדוני היושב-ראש, אני הקמתי שדולה לאלמנות ויתומי צה"ל בפתח הכנסת הזאת, הנוכחית, והתחייבתי, יחד עם חברים בשדולה, לטפל בשני נושאים עיקריים. הנושא הראשון זה לאפשר לאלמנות להינשא שנית ולשמור על התנאים – הצעת חוק שהתחילה בכנסת הקודמת ועברה פה בכנסת, ואני מברך על כך. היום אנחנו משלימים את הנושא השני, שזה תיקון העוול – ואני רוצה לפרט, אדוני היושב-ראש. עזר ויצמן, היו לו מעלות רבות ויתרונות רבים, אבל הוא עשה גם טעויות, ואחת הטעויות שהוא עשה, שהוא דאג לביטוח חיים אך ורק לאנשי חיל האוויר שהיו בשירות מילואים פעיל. וכך נוצר מצב שחיילי חיל האוויר, אם, חס ושלום, קרה אסון, האלמנות או ההורים השכולים זכו לביטוח חיים, ואילו אלמנות ה"ירוקים" או ההורים השכולים של החיילים ה"ירוקים" לא זכו לאותו ביטוח חיים – אפליה מקוממת שהכנסת תיקנה בשנת 1999. אבל נשארו אלפי אלמנות שלצערנו, מ-1948 עד היום – עד 1999, איבדו את יקיריהן ולא זכו למענק הזה, למענק הוני של ביטוח החיים. האלמנות פנו לבית-המשפט העליון, מאבק של שנים. בית-המשפט העליון אמר להן: אתן צודקות, מגיע לכן הכסף הזה, אבל מכיוון שמדובר במאות מיליוני שקלים אנחנו לא מתערבים, וזרק אותן החוצה. ממשלות רבות דנו בנושא הזה, והיום, סוף-סוף – ואני מברך את הממשלה, את ראש הממשלה, את שר האוצר, את שר הביטחון, את כל השרים שעזרו בנושא הזה – היום הממשלה מתקנת את העוול הזה. יש פה פשרה, אדוני היושב-ראש, כי בהצעה המקורית הצענו את הסכום המקורי, שהוא כ-300,000 שקלים, אבל התפשרו האלמנות והגיעו לסכום של 100,000 שקלים, שישולם בשנה הזאת ובשנה הבאה. אני רוצה רק לבקש בהזדמנות זו משר הביטחון – ההסכם אמר בצורה מפורשת שהתשלום הראשון יהיה בשנה הזאת, ב-2011, והתשלום השני ב-2012. זה יכריח אותנו, חברי הכנסת, לעבודת חקיקה מהירה וזריזה על מנת שנחזור לפה לקריאה שנייה ושלישית ונוכל לסיים נושא חשוב זה. אני רוצה להתנצל בפני האלמנות שנמצאות פה ובפני האלמנות שצופות בנו, ההורים השכולים, שזה לקח כל כך הרבה שנים למדינת ישראל לתקן את העוול הזה, ולברך על כך שאנחנו עושים היום צעד חשוב שהוא צדק, צדק אמיתי של מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דני דנון. חבר הכנסת טלב אלסאנע – אינו נמצא. חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חבר הכנסת מאיר שטרית. שלוש דקות לרשותך. <עינת וילף (העצמאות):> תודה רבה לך. כבוד היושב-ראש, השר וחברי חברי הכנסת, אלמנות צה"ל והורים שכולים, אנחנו כאן נמצאים אחרי תהליך שגם תואר על-ידי חברי כתהליך ארוך, מייגע. התסכול הוא ודאי בעיקר מנת חלקכם. אני רוצה קצת לחשוף כאן כי אנחנו כאן ככנסת, במובן מסוים נאבקים נגד השעון כדי להבטיח שהחוק הזה יעבור עוד השנה, שהתקציב יועבר עוד השנה. ואני רוצה שתדעו שהיתה כאן התגייסות בכלל לא פשוטה, ואני מברכת על כך – של הכנסת, של הנהלת הקואליציה – שככל שהתברר לנו שהדבר הזה הולך ונסחב ויש סיכוי שגם ייסחב לשנה הבאה, כל חברי הבית הזה, כל מנהלי הסיעות, התאגדו כדי להבהיר שלא יקום ולא יהיה, שלא מוכנים לאפשר לדבר הזה להיסחב, ואם הממשלה לא תעשה את תפקידה, כנסת ישראל תתגייס כדי להעביר את החוק הזה בזמן. וזה מסוג הדברים שבהם הכנסת – הרבה פעמים אנחנו פועלים כמובן יחד עם הממשלה – אבל יש מקרים שבהם הכנסת בהחלט אומרת: עד כאן, ומתאגדת כדי להעביר דברים שהם קריטיים. זה אחד המקרים האלה. אנחנו נמצאים כאן רק בקריאה ראשונה, אנחנו פועלים נגד השעון. אני רוצה בהחלט להזכיר לכולנו, כחברי הכנסת, להמשיך לעמוד כאן על הנושא הזה כדי שיעבור בזמן, ולא לתת לאף מקרה של סחבת לקרות. יש לנו כאן הזדמנות כחברי כנסת, כמנהלי סיעות, כחברי הבית, להעביר את זה, וחשוב מאוד שזה יקרה עוד השנה. תודה רבה לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עינת וילף. אחריה – חבר הכנסת מאיר שטרית. חבר הכנסת מאיר שטרית, אחריו – חבר הכנסת אורי אריאל. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, נשארתי בכנסת עד שעה כזו בעיקר בשביל החוק הזה, כי הוא חוק שעושה צדק עם קבוצה של נשים, אלמנות צה"ל, ששילמו את המחיר היקר ביותר שאפשר לשלם במדינה הזאת. אני כתבתי על פרשת השבוע בדף מטעם הכנסת, כחבר כנסת, על פרשת וירא, ובדברים שלי, מי שקרא – מי שהספיק לקרוא את הדף – אמרתי שאנחנו עומדים ביום כיפור ומתפללים לה' שימחל עוונינו ויכתוב אותנו לחיים טובים ולשנה טובה, בזכות עקדת יצחק. שאלתי: אברהם באמת היה זקוק לעוד ניסיון מה', לבדוק עד כמה הוא מאמין בה' ולעקוד את יצחק? הרי הוא כבר כרת אתו ברית בין הבתרים עוד לפני העקדה. למה בכל זאת ה' ביקש מאברהם לעקוד את יצחק בנו, את הבן – קח את בנך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה על אחד ההרים שאומר אליך? והשאלה גם, מי עומד בניסיון יותר גדול, יצחק או אברהם? אברהם היה בגיל 100, 100 ומשהו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> 137. <מאיר שטרית (קדימה):> 137, ויצחק היה בגיל 37. ברור שיצחק היה כבר גבר, מבוגר, חזק יותר מאשר מישהו בן 137, והוא הלך אחרי אביו בלי לפקפק. ואני אמרתי שבעניין הזה אני חושב שעקדת יצחק היא באמת דבר גדול – הקרבה גדולה יותר, לפעמים נראית, של יצחק ולא של אברהם. אנחנו נמצאים במדינה שבה יום-יום אנחנו עושים עקדות. אנשים שולחים את בניהם לצה"ל, נשים את בעליהן ובנים את הוריהם, מתוך ידיעה שהם ישלמו את המחיר, והם משלמים את המחיר. ולכן, אם עקדת יצחק, אם אנחנו זכינו לכל כך הרבה בזכות עקדת יצחק, מה נאמר לגבי עקדות כל כך רבות שהמדינה, שאנשים הקריבו על מזבח הגנתה של מדינת ישראל. לכן, ודאי וודאי שהחוק הזה טוב שתוקן. חבל שלקח כל כך הרבה זמן לתקן את העיוות הזה, ואני מברך את הממשלה שעשתה את התיקון לחוק הזה. אני חושב שיש דברים שראוי לברך עליהם, ואני מאחל באמת לכל הנשים ואלמנות צה"ל כל הטוב שבחיים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. יעלה חבר הכנסת אורי אריאל, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון. לרשותך שלוש דקות. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, גבירותי אלמנות צה"ל, החוק נקרא חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם, ואין פה האנשים עצמם – יש פה האלמנות. קשה לנו, לחברי הכנסת, וקשה לממשלה, להגיד את האמת, שהחוק הזה נמשך רק עשר שנים. אפשר להודות ולהגיד: סליחה, פגענו, טעינו – לא רוצה להגיד יותר חמור. אדוני השר, לא נעשה שום מאמץ מיוחד, היתה בטלנות גמורה, בתור מי שליווה את זה שנים, מלווה את זה שנים, עשר שנים לחוק – זה לא. גברתי חברת הכנסת וילף, עם כל הכבוד, תודה להירתמות שני אנשים: האחד הוא מנכ"ל משרד הביטחון אודי שני, והשני הוא סגן שר האוצר איציק כהן. סליחה, השלישית היא נאוה שוהם. בגלל זה הגיע החוק עכשיו, כי אם זה היה תלוי הלאה בשרים ובזה – חברים, נודה על האמת, היא לא נעימה, לא צריך פה לחגוג, עם כל הכבוד. עשר שנים לחוק לאלמנות צה"ל? זה מה שבדרך כלל נהוג פה, לגבי כל החוקים? עשר שנים? שמונה שנים? שש שנים? היו ממשלות כאלה, כולם כולם הכזיבו. לצערי הרב, זאת האמת. עכשיו אפשר לתקן את זה. שלא לדבר – הזכיר פה חבר הכנסת דני דנון בחצי משפט, היתה פשרה: בין 300 ל-100. אז אמרו: 100, אבל לא בתשלום אחד, כי אנחנו, מדינת ישראל – בראשם שר הביטחון והאוצר – לא יודעים לשלם לאלמנות, רחמנא ליצלן, 100,000 שקל בפעם אחת. לחלק את זה לשתי שנות תקציב. ככה בונים מדינה? ככה מתחשבים באלמנות צה"ל? על זה אנחנו מתהדרים פה? אבל אפשר לתקן, אני אסיים בתיקון. התיקון הוא, כפי שאמרת, שהחוק הזה יעבור תוך שבוע. לא צריך יותר. אין מה לדון, אין מה להתקשקש. חבל על הזמן, כי שנת התקציב נגמרת והן סבלו מספיק והבית מאוחד. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> סיימתי, אדוני. לכן אני מציע שוועדת כספים תדון בזה, היא פנויה לעניין הזה. אני מציע שהעניין הזה ייגמר תוך שבוע, ובשבוע הבא נאשר את זה, ואולי בזה תהיה נחמה פורתא, אם בכלל יש נחמה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי אריאל. יעלה חבר הכנסת יואל חסון, ואחרון הדוברים – חבר הכנסת אריה אלדד. לרשותך שלוש דקות. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, זה מסוג החוקים שבאמת שווה להישאר עבורו עד שעה כזאת בכנסת. וזה מסוג החוקים שמי שיושבות עכשיו כאן ביציע או רואות אולי בבית או ישמעו על זה אחר כך – זה סוג של חוק שישנה חיים. בעיני הוא לא ישנה חיים במובן הכלכלי, בעיני, אלא הוא ייתן סוף-סוף את התחושה של: אנחנו שווים באותה מידה. כי היתה כאן אפליה. היתה כאן אפליה קשה, היתה כאן צרות חשיבה, היתה כאן נוקשות, והנוקשות הזאת היום בתהליך של פתרון. אני מברך את חבר הכנסת דנון ואת כל היוזמים שמקדמים וקידמו חוק שהוא קשה. אני הייתי מאלה שנלחמו על החוק בקדנציה הקודמת, להכרה באלמנות שנישאו עדיין כאלמנות צה"ל. אני זוכר שבקדנציה הראשונה, כשבאו אלי עם הצעת החוק הזאת, לי באופן טבעי היה נראה ברור שצריך לתקן את זה, ברור שזאת אפליה של אלמנות צה"ל, ברור שצריך לתת להן אפשרות להשתקם ולהתחיל חיים מחדש ולא להסיר מהן את ההכרה, שלצערי הרוויחו בקושי רב ובדם. אמרו לי כולם: מה נראה לך, זה עשרות שנים אף אחד לא מצליח להזיז את החוק הזה. עשרות שנים מתנגדים לתקן את אותו חוק, ואנחנו בכל זאת נלחמנו, חברי כנסת נוספים ואני, ולא ויתרנו. הצלחנו להעביר את זה מהקדנציה הקודמת לקדנציה הזאת והעברנו את זה לפני כשנה, אם אני זוכר, משהו כזה. היום בא החוק הזה, שבאמת נותן עוד פעם נקודת אור בחשכה הגדולה הזאת של הכאב ושל הקושי של המשפחות הללו והאלמנות הללו. והכי חשוב, זה נותן לנשים האלה את הזכות, כפי שאמרתי, להיות שוות, את הזכות להיות שוות בדיוק כמו כל אלמנה אחרת. אני מקווה ומאחל שהחוק הזה יקודם במהרה ונוכל להצביע עליו בקריאה שנייה ושלישית ממש בשבוע הבא. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת אריה אלדד. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אין טעם להכביר מלים. החוק אכן מתקן עוול והגיעה שעתו. חברי הבית הזה מכירים אותי ויודעים שעולה לי בבריאות לברך את הממשלה, אבל ראוי לברך את הממשלה על כך שהביאה את החוק הזה. זה חוק ראוי ונכון. אני מברך את כל אלה שעשו במלאכה הזאת, ואתכן, ביציע, שהיתה לכן הסבלנות הארוכה להמתין לתיקון העוול הקשה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני-משפחותיהם (תיקון מס' 4) (מענק הוני למקרה מוות בשל נכות או פטירה שאירעה לפני מועד התחולה), התשע"ב–2011, בקריאה ראשונה. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 24 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני-משפחותיהם (תיקון מס' 4) (מענק הוני למקרה מוות בשל נכות או פטירה שאירעה לפני מועד התחולה), התשע"ב–2011, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 24 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק התקבלה בתוספת קולו של חבר הכנסת אברהם מיכאלי. הצבעת? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> ההצבעה לא נקלטה. <היו"ר יצחק וקנין:> לא נקלט. טוב, נרשום לפרוטוקול. התוצאה: 24 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה, ותועבר להכנתה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יריב לוין. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעות לסדר-היום, כדלקמן: ועדת החוץ והביטחון תדון בהצעות לסדר-היום בנושא: ההסלמה במצב הביטחוני בדרום – הצעות חברי הכנסת איתן כבל, זבולון אורלב, יואל חסון, נסים זאב, מיכאל בן-ארי וישראל אייכלר; ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בהצעות לסדר-היום בנושא: השבתת המשק בדרישה להעסקה ישירה של עובדי הקבלן – הצעות חברי הכנסת דב חנין, יואל חסון, שלי יחימוביץ, אמנון כהן, אורי אורבך, אילן גילאון, ישראל אייכלר ואורלי לוי אבקסיס. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יריב לוין. <הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011> [מס' כ/412; "דברי הכנסת", חוב' ב', עמ' 23185; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים. הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת כרמל שאמה. אני מודיע מראש שלהצעת חוק זו אין הסתייגויות וגם לא הוגשו בקשות לרשות דיבור. אם כן, מייד לאחר שיסיים יושב-ראש הוועדה את הצגת הצעת החוק, אנחנו נצביע בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011. מטרת הצעת החוק היא לאפשר את המשך שידורי החדשות המקומיות והתוכניות המקומיות בענייני היום במסגרת שידורי הטלוויזיה בכבלים. חשיבות החדשות המקומיות ותוכניות האקטואליה המקומיות היא בהקניית במה לאירועים חדשותיים וחברתיים המתרחשים באזורי הארץ השונים, ובכלל זה בפריפריה. על-פי רוב, אירועים אלה אינם זוכים לסיקור או לטיפול מקיף, לא במהדורות החדשות הארציות ולא בתוכניות הטלוויזיה הארציות. בשנת 1996 תוקן חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב–1982, ונקבע בו כי בעל זיכיון שהפך מאוחר יותר לבעל רשיון כללי לשידורי כבלים, ישדר חדשות ותוכניות בענייני היום הנוגעות לעניינים מקומיים. הסדר זה עמד בתוקפו עד 31 בדצמבר 2006. תוקפו של ההסדר הוארך בשנה עם קבלת תיקון מס' 35 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשס"ז–2006. במסגרת התיקון נקבע גם כי בעל רשיון כללי לשידורי כבלים רשאי לנכות מהתמלוגים שהוא משלם לפי הוראות חוק התקשורת סכומים שהוציא לשם מימון ההפקה והשידור של השידורים המקומיים, ובלבד שהסכומים שינכו בעלי הרשיונות לא יעלו על 25.5 מיליון שקלים חדשים בשנה. חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה), התשס"ח–2007, אדוני היושב-ראש, האריך את תוקפו של ההסדר בשנה נוספת, ובסיומה של תקופה זו, במסגרת תיקון נוסף לחוק, הוארך תוקף ההסדר בשישה חודשים נוספים, עד ליום 30 ביוני 2009. במסגרת תיקון נוסף לחוק, הוארך תוקף ההסדר בעוד שנה, עד ליום 30 ביוני 2010. במסגרת התיקון האחרון לחוק, הוארך תוקף ההסדר בעוד שנה וחצי, עד ליום 31 בדצמבר 2011. לצערי, אדוני היושב-ראש, מאז שלהי שנת 2006, ואף-על-פי שבכל אחד מהדיונים שנערכו בוועדת הכלכלה לגבי התיקונים האמורים הודיעה הממשלה שלפני מועד פקיעת הוראת השעה יגובש הסדר קבע בנושא, טרם גובש הסדר כזה – דבר המחייב תיקוני חוק לעתים תכופות, כשכל פעם מחדש מתנהל ויכוח כיצד ומי יממן את משדרי החדשות המקומיות. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – בחוק המקורי של הטלוויזיה בכבלים, אני חוקקתי אותו ב-1996 – – – מתקבלים בגין – – – כך כתוב בחוק. <כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):> זה הרבה כסף. <מאיר שטרית (קדימה):> הרעיון הוא לעשות – – – יצלמו מה קורה בבתי-הספר, משחקי כדורגל – – – <כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):> כמה זה כל אותם התמלוגים? <מאיר שטרית (קדימה):> 100 ומשהו מיליון שקל לשנה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת שטרית, זה הכול טוב, תבוא לוועדה, תבוא לוועדה. <כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):> יושב-ראש ועדת חוקה אומר שבוועדה יותר נכון להעיר את ההערות לפני שהחוק הושלם. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – בקריאה שנייה ושלישית. <כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):> אנחנו – – – את הצעת החוק הטובה שלך לגבי הפחתת העמלה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> תודה רבה. <כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):> אוקיי. לאור חשיבות המשך שידורי החדשות המקומיות והתוכניות המקומיות בענייני היום, מוצע עתה להאריך את תקופת השידורים בשנה נוספת, עד ליום 31 בדצמבר 2012. כפי שציינתי בפתח דברי, החדשות המקומיות ותוכניות מקומיות בענייני היום אינן זוכות, אם בכלל, לסיקור ולטיפול מקיף במהדורות החדשות הראשיות ואף לא בתוכניות טלוויזיה ארציות, ועל כן ראוי לשמור עליהן מכל משמר. בהזדמנות זאת אני פונה לחברי שר התקשורת משה כחלון בבקשה לנסות לנצל את השנה הקרובה כדי למצוא פתרון קבע לשידור החדשות המקומיות, גם כדי למנוע המשכם באמצעות תיקונים שנתיים לחוק וגם משום שבשנה הבאה שוב לא ניתן יהיה להמשיך ולממן שידורים אלה מהתמלוגים, שכן שיעורם לא יספיק למימונם. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני קורא לכם לתמוך בה בקריאה השנייה והשלישית, לא לפני שנזכיר את יוזמי החקיקה – הצעת חוק פרטית – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני חושב שזאת לא הפעם הראשונה שאת יוזמת הצעת חוק שמצילה את החדשות המקומיות. הפעם הרביעית? יישר כוח. בשבילי, אדוני היושב-ראש, זו הפעם הראשונה. הצטרפתי ליוזמה הזו יחד עם חברת הכנסת שלי יחימוביץ. וכמובן, אם היינו יוזמים ללא צוות הוועדה, שאתה גם כל כך מכיר – צוות ועדת הכלכלה בראשות מנהלת הוועדה, הגברת לאה ורון, שיושבת פה אתנו, ולצדה עורכת-הדין אתי בנדלר, המשנה ליועץ המשפטי לכנסת והיועצת המשפטית של ועדת הכלכלה – יישר כוח ותודות גם לכן. אני מבקש, כאמור, למי ששכח מאז שאמרתי זאת, לתמוך בהצעת החוק הזו ולאשר אותה פה-אחד. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. אמרתי לפני כן שאין הסתייגויות לחוק וגם אין בקשה לרשות דיבור. אם כן, אנחנו מצביעים בקריאה שנייה. רבותי – מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 14 בעד סעיפים 1–3 – 14 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> 14 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011, עברה בקריאה שנייה. אדוני היושב-ראש, לעבור לקריאה שלישית, אני מבין. אם כן, רבותי, אנחנו מצביעים בקריאה שלישית – הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 4). מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 15 בעד החוק – 13 נגד – אין נמנעים – אין חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ב–2011, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 13 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת חוק זו עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"ב–2011> [מס' כ/389; "דברי הכנסת", מושב שלישי, חוב' כ"ה, עמ' 18961; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"ב–2011, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן. <כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברת וחברי הכנסת, אני מתכבד להציג לפניכם את הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"ב–2011. את ההצעה יזם חבר הכנסת גדעון עזרא, שהיה הכוח המניע של ההצעה, ויחד עמו חברי הכנסת דני דנון, אורי אריאל, דב חנין, אורי מקלב, אורי אורבך, נחמן שי, עתניאל שנלר, זאב בילסקי, מאיר שטרית, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, אורית זוארץ ורחל אדטו. ההצעה המונחת לפניכם צפויה להקל ולהיטיב באופן משמעותי עם הציבור הקונה ומוכר רכבים משומשים. בתקנות שהתקין שר התחבורה והבטיחות בדרכים לפי סעיף 4 לפקודת התעבורה, המסמיך אותו להתקין, בין היתר, תקנות המסדירות את אופן העברתו של רשיון רכב, נקבע כי רשות הרישוי תאשר את שינוי הבעלות ברכב לאחר שהוכח לה, בין היתר, כי שולמו האגרות והמסים החלים על הרכב וכי הוסרו מהרכב משכון או עיקול . כיום, מי שמבקש לקנות או למכור רכב מיד שנייה יכול לבצע את העברת הבעלות ברשות הרישוי או בבנק הדואר. העברת הבעלות בבנק הדואר נמנעת באופן אוטומטי אם על הרכב הנמכר הוטל עיקול או נרשם משכון במרשם כלי הרכב המנוהל במשרד הרישוי. לעומת זאת, אם הקונה מעוניין לברר אם קיים שעבוד על הרכב הרשום במאגר שמנהל רשם המשכונות על-פי חוק המשכון, התשכ"ז–1967, עליו לבצע את הבדיקה בעצמו, באמצעות פנייה ישירה לרשם המשכונות או באמצעות בנק הדואר, ושם הוא נדרש לשלם סכום גבוה משמעותית עבור בדיקה זו, לעומת הסכום שהיה עליו לשלם אם היה מבצע את הבדיקה באופן עצמאי אצל רשם המשכונות. כדי למנוע מצב זה מוצע לקבוע כי ההוראות שיקבע שר התחבורה הנוגעות לבדיקות שתבצע רשות הרישוי בעת העברת רשיונות כלי רכב יכללו, נוסף על הבדיקות המתקיימות היום, גם את בדיקת קיומו של משכון על הרכב הרשום אצל רשם המשכונות. ההוראות האמורות, הנוגעות לבירור רישומו של משכון על הרכב, יותקנו בהתייעצות עם שר המשפטים, הממונה לפי חוק המשכון על מרשם המשכונות. בעת הכנת הצעת החוק שמעה הוועדה וקיבלה את עמדת הממשלה, שלפיה ההיערכות הטכנית לביצוע החוק הינה מורכבת ודורשת זמן ניכר. לפיכך, נקבע כי התקנות לפי החוק המוצע לעניין בדיקת רישומו של משכון לפי חוק המשכון יותקנו עד 1 בינואר 2013. נציגי משרד המשפטים ציינו בוועדה כי במהלך התקופה שעד לכניסת התיקון לתוקפו בכוונתם להציב במקומות שונים עמדות שירות שבהן ניתן יהיה לעיין במרשם המשכונות באופן מקוון. חברי וחברות הכנסת, התיקון המוצע יגביר את הוודאות בשוק המכוניות המשומשות ויסייע לאזרחים המבקשים לקנות מכונית משומשת לעשות זאת ללא חשש מפני אובדן כספם או מפני הצורך לנהל הליכים משפטיים כדי לקבל את הרכב שרכשו במיטב כספם. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני קורא לחברי הכנסת לאשר אותה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. ושוב, כאמור, ברכות ותודות ליוזם ההצעה והמוביל חבר הכנסת גדעון עזרא, וכמובן לצוות המהולל של ועדת הכלכלה – מנהלת הוועדה, הגברת לאה ורון, היועצת המשפטית לוועדה, עורכת-הדין אתי בנדלר, המשנה ליועץ המשפטי של הכנסת. אני מבקש לאשר את החוק פה-אחד. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת כרמל שאמה, יושב-ראש ועדת הכלכלה. חבר הכנסת גדעון עזרא, תרצה לברך בסיום החקיקה? <גדעון עזרא (קדימה):> אני מודה ליושב-ראש על העבודה שהוא עשה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת גדעון עזרא. אם כן, רבותי, עוברים להצבעה בקריאה שנייה. הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"ב–2011 – מי בעד, רבותי? מי נגד? קריאה שנייה. הצבעה מס' 16 בעד סעיפים 1–2 – 11 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> 11 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית, אדוני היושב-ראש? <כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):> כן. <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"ב–2011 – קריאה שלישית, רבותי. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 17 בעד החוק – 12 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"ב–2011, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 12 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2011> [מס' כ/410; "דברי הכנסת", מושב שלישי, חוב' ל"ט, עמ' 22306; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2011 – יציג את הצעת החוק חבר הכנסת זבולון אורלב, בשם ועדת החינוך. <זבולון אורלב (בשם ועדת החינוך, התרבות והספורט):> בשם יושב-ראש ועדת החינוך. <היו"ר יצחק וקנין:> כבודו היה עד לא מזמן יושב-ראש הוועדה. <זבולון אורלב (בשם ועדת החינוך, התרבות והספורט):> תואר לשעבר זה כבר תואר קבוע – אי-אפשר לקחת ממני. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, הנני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2011 – הצעת חוק שיזם ידידי חבר הכנסת איתן כבל, שהוא גם יושב-ראש השדולה הפרלמנטרית למען בעלי-חיים, שיש לי הכבוד להימנות עמה. מטרת החוק המוצע הוא לאסור חיתוך – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה לא שותף שלו לחוק? <זבולון אורלב (בשם ועדת החינוך, התרבות והספורט):> לא. מטרת החוק המוצע היא לאסור חיתוך או כריתה של פרקיו, גידיו או החלק החי של ציפורניו של החתול. שיוף הציפורניים הוא התנהגות טבעית לחתול, אך לעתים היא מפריעה למחזיקו, ולכן לא אחת נעקרות ציפורניו בהליך כירורגי הגורם לו סבל, כרוך בסיבוכים שונים, ואף עלול לסכן את חייו. לפיכך מוצע לאסור הליך זה. עם זאת, מוצע לסייג את איסור עקירת הציפורניים כאמור, במקרים שבהם סריטות החתול עלולות לגרום לסיכון בריאותי חמור למחזיק החתול או כשהדבר נחוץ לשמירת בריאות החתול עצמו. הניתוח יתאפשר במקרה של סיכון למחזיק החתול אך ורק בהצגת אישור רפואי. כמו כן, יחויב הווטרינר המנתח לסמן בשבב אלקטרוני את החתול, ולדווח לממונה על פרטי השבב ועל פרטי מחזיק החתול. בנוסף, יחויב להסביר למחזיק החתול כי עליו לנקוט את כל האמצעים הנדרשים באופן סביר כדי למנוע את יציאתו של החתול ממקום החזקתו ללא השגחה. עוד מוצע שעבירה לפי הוראות חוק זה דינה מאסר שנה או קנס, וכן לאפשר לתובע, למנהל השירותים הווטרינריים שבמשרד החקלאות או לארגון למען בעלי-חיים, לפנות בבקשה לצו מניעה במקרים שבהם קיים יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה לפי הוראות חוק זה. כמו כן, נקבעת עבירה משמעתית בחוק הרופאים הווטרינרים בשל הפרת ההוראות בדבר חובות הסימון והדיווח כאמור. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הבית לאשרה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח שהביאה הוועדה, ובהזדמנות זו אני מבקש להודות למנהלת הוועדה הגברת יהודית גידלי, ליועצת המשפטית של הוועדה עורכת-הדין מירב ישראלי, ולמזכירות הוועדה הגברת רבקה וידר, שהיא מרכזת בוועדה, וגם הגברת לאה גופר – יעמדו כולן על הברכה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. אם כן, רבותי, להצעה זו לא הוגשו הסתייגויות וגם לא בקשות רשות דיבור. אנו עוברים להצבעה על הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2011, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 18 בעד סעיפים 1–4 – 9 נגד – אין נמנעים – 1 סעיפים 1–4 נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> תשעה בעד, אחד נמנע, אין מתנגדים. אם כן, רבותי, ההצעה עברה בקריאה שנייה. להצביע בקריאה שלישית? אם כן, רבותי, הצבעה בקריאה שלישית – הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2011, קריאה שלישית, מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 19 בעד החוק – 10 נגד – אין נמנעים – 1 חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2011, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> עשרה בעד, אחד נמנע, אין מתנגדים. אם כן, רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה שלישית, ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. חבר הכנסת איתן כבל, מיוזמי החוק, רוצה להודות. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות קודם כול לחבר הכנסת זבולון אורלב – תקלה שאתה לא בתוך החוק, מאז למדנו את הלקח. אני רוצה להודות, בראש ובראשונה, לחברי חבר הכנסת יואל חסון, שהוא היוזם המקורי של הצעת החוק, וראוי גם שנדע, אם לא אמרתי את זה עד היום, שאני ראש שדולה בזכות יואל חסון, ואני מודה לו על כך. אני רוצה גם להודות לדב חנין וניצן הורוביץ, שהצטרפו אלי בחוק הזה. הוא חוק חשוב, ואני חושב שעשינו עוד צעד בשנתיים האלה למען זכויות בעלי-חיים. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. <הצעת חוק חשיפת פרטי מידע של מנוי ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/421).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק חשיפת פרטי מידע של מנוי ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע"ב–2011, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת זבולון אורלב. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, כדי לעשות את העניין קצר אומר כך: לקראת הקריאה השנייה והשלישית עדיין נותרו כמה סוגיות שוועדת המדע והטכנולוגיה תדון בהן, ובין היתר היא תדון לעניין נתון מזהה, שינוי ההגדרה, כפי שכתוב בחוק, כדי למנוע אפשרות להגיע לפרטי מידע של מנוי באמצעות נתון מזהה. בתחילה חשבנו שאם מוסרים את ה-IP, כפי שהוא מכונה, לא מזהים את המנוי, אבל מתברר שבטכנולוגיות המתוחכמות של היום אפשר לזהות, ואין לנו כוונה שיהיה זיהוי אלא באמצעות בית-משפט. הדבר השני הוא בחינת הליך המאפשר הסרת מידע הנחזה כפוגע מרשת תקשורת אלקטרונית על-ידי ספק שירות בשלבים שלפני ההליך המשפטי – בעיקר הכוונה שבמידה שיש מעוול שהוא פוגע בזכויות קניין, ורוצים להסיר את זה מייד, שתהיה פרוצדורה. הדבר השלישי, שהתלבטנו בו רבות ונכריע בו בקריאה השנייה והשלישית, זה האם לאחד או להפריד בהליכים בין אלה שלכאורה פוגעים בלשון הרע, בהוצאת דיבה, לבין אלה שפוגעים בזכויות הקניין. נקבל החלטה, וגם בסוגיות של בחינת העלויות שיושתו על ספקי השירות וכן הצטרפות ספקי שירות אירוח, ובעיקר אתרי תוכן, להליך בבקשת החשיפה. כי הצעת החוק מתכוונת להוציא לחלוטין את האתרים – האתרים הם לא בעלי העניין כאן, אלא כל העניין של החוק הזה הוא שאם אדם חושב שפגעו בו בלשון הרע או בהוצאת דיבה או שגזלו ממנו את זכויות הקניין שלו – הכוונה לקניין הרוחני – שתהיה אפשרות, בפרוצדורה מסוימת ובעיקר באישור בית-המשפט, לחשוף את האנונימיות שלו, כשבית-המשפט התרשם שאכן אין כאן בקשה קנטרנית ואין כאן עניין של חיסול חשבונות ואין כאן עניין של מעסיק שרוצה לגמור חשבון עם העובד שלו וכדומה. החוק עבר שינויים גדולים מאוד מהקריאה הטרומית אל הקריאה הראשונה, ואני מניח שגם יעבור עוד שינויים מהקריאה הראשונה לקריאה השנייה והשלישית. צריך לומר שבקנה נמצאת גם הצעת חוק ממשלתית, ואני מאמין שבשנייה והשלישית שתי ההצעות האלה ימוזגו ויוגשו כאחת, אם כי הממשלה עדיין לא הניחה את הצעת החוק שלה. אנחנו השתדלנו מאוד לחפש את האיזונים המתאימים בין אינטרסים שונים, כשהאינטרסים השונים שניהם צודקים וצריך לאזן בין ערכים. ואני אומר פה, מעל במת הכנסת, שבזכות הערות שהושמעו, גם בהתנגדות בקריאה הטרומית על-ידי חברת הכנסת שלי יחימוביץ וגם מהשתתפות בדיון של חברי כנסת, כפי שהיה לקראת הקריאה הראשונה – יש השפעה ניכרת על צורת החוק. ולכן אני מבקש מחברי הכנסת לתת אשראי, כדי שנוכל לקיים את הדיון הזה לקראת הקריאה השנייה והשלישית, כדי להביא אותו להסכמה. אני גם חייב לומר שבהצבעה בוועדת המדע והטכנולוגיה, ההצבעה היתה פה-אחד, של כל נציגי המפלגות שהשתתפו, ונדמה לי שכל נציגי המפלגות – כולל, כמובן, נציגת קדימה, שהיא חברת הכנסת רונית תירוש, שהיא יושבת-ראש הוועדה, שכמובן תומכת, וגם חבר הכנסת בן-סימון ממפלגת העבודה. כי אנחנו הבטחנו והתחייבנו לעשות כל דבר אפשרי, להגיע להסכמות ולהגיע לאיזונים. ואני חושב שכאן אנחנו נשרת את השירות החברתי הראוי, שמחד גיסא נרצה לשמור על חופש הביטוי, על האנונימיות, שאנשים יוכלו לדבר בכיכר העיר ללא מורא, ומאידך גיסא – שכיכר העיר הפתוחה הזאת, האינטרנט, לא תהיה במה לעבריינים, לאנשים מעוולים ולאנשים שגוזלים את זכויות הפרט. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. אנחנו פותחים את הדיון בהצעת החוק. יש רשימת דוברים, רבותי. אני סוגר את רשימת הדוברים. ראשון הדוברים, חבר הכנסת זאב בילסקי – איננו; חבר הכנסת מוחמד ברכה – איננו; חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני התנגדתי להצעת החוק הזאת לאורך כל הדרך, אם כי, חברי חבר הכנסת זבולון אורלב, אני מודעת לחלוטין לשינויים המשמעותיים ביותר שנעשו בחוק לאורך הדרך. החוק הזה פוגע לא רק בנשמת אפו של חופש העיתונות – הוא פוגע בנשמת אפו של חופש אלטרנטיבי לחופש העיתונות שנוצר כאן בשנים האחרונות, והוא החופש העיתונאי הרב שיש באינטרנט, שהוא במידה רבה חלופה וונטילציה למוסרות שיש על תקשורת ה"מיינסטרים". ההגבלות הרבות שיש על תקשורת ה"מיינסטרים", שהולכת ונעשית מפוחדת יותר, מבוהלת יותר, עושה פחות תחקירים עיתונאיים, חוששת יותר מנחת זרועם של בעלי ההון – ואם מדובר בכלי שקשור לממשלה או למשרד ראש הממשלה, כי אז היא חוששת מנחת זרועו של זה – ההגבלות הרבות האלה הולכות והופכות את התקשורת למקום פחות ופחות עיתונאי, שיש בו פחות ופחות חופש ביטוי, בעיקר בגלל השליטה הגוברת של כוחו של הממון על כלי התקשורת. עיתונאים יודעים היטב על מי מותר להם לכתוב ועל מי אסור להם לכתוב, נגד מי מותר להם לשדר ונגד מי אסור להם לשדר. בדרך כלל מדובר בכוחו המצמית של הכסף, של הבעלים של אותו כלי תקשורת, ובמקרים העוד יותר גרועים, שכלי התקשורת בכלל מפסיד, כי אז המשקיע בעל ההון הוא בכלל לא איש עסקים לצורך העניין, הוא בכלל פילנתרופ, ואז צריך להשתחוות לפניו ולהודות לו על כך שהוא מואיל בטובו להחזיק את כלי התקשורת. תוסיפו לזה גם את מעמדו ההולך ופוחת של העיתונאי, את חוסר היציבות התעסוקתית, את הניצול התעסוקתי, את היעדרם של הסכמים קיבוציים, של ועדים, ותקבלו יחד תקשורת שהולכת ונחלשת. לשמחתנו הרבה, כאלטרנטיבה לדבר הזה, קם שיח אדיר ברשת, שבהחלט ממלא את מקום הוואקום הזה, ויש בו חופש עיתונות, ואנשים מתבטאים, והם לא צריכים לעבור צנזורה, לא של המו"ל שלהם ולא של העורך שלהם, ולא צנזורה עצמית ופנימית. החופש הזה, בין היתר, בא לידי ביטוי בכמה צורות: הוא בא לידי ביטוי בכתיבה של בלוגרים עצמאים, הוא בא לידי ביטוי – כן, גם אצל טוקבקיסטים שמוצאים לעצמם את המקום המעט, הקטן והצנוע הזה שבו יש ביכולתו של האזרח הקטן להביע את דעתו. ושום דבר, חברי חבר הכנסת אורלב, לא ימנע ממעסיק רב-כוח לדרוש לחשוף את כתובת ה-IP של טוקבקיסט שכתב בגנות מקום העבודה שלו, למשל בעיצומו של גל פיטורים, בטענה שיש כאן הוצאת דיבה נגד מקום העבודה. ויכול להיות שנאמרו דברים קשים נגד אותו מקום עבודה – מה נשאר לו, לאותו עובד, חוץ מלכתוב טוקבק? גם אז ירדפו אותו? ולמי יהיה כוח לרדוף את אותו טוקבקיסט, לאדם מן היישוב? קראתי לא מזמן על מורה שעלבו בה ב"פייסבוק". היא תגיש תביעה, אותה מורה? עם השכר הזעום שלה? לא. הרי מי שיוכלו להגיש את התביעות ולעבור את כל ההליך המשפטי הם רק בעלי כוח וממון. אני רוצה לציין שאחר-הצהריים – בלי קשר לחוק שלך, חבר הכנסת אורלב – העלו בלוגרים ברשת פוסטים שעוסקים בחופש המידע. זה על רקע התיקון לחוק לשון הרע; זה היה ביוזמת האתר "סלוּנה". הם מציינים עוד נקודה מאוד קריטית – שהנפגעים העיקריים, בסופו של דבר, מהתיקון לחוק לשון הרע, שזה כבר חוק אחר, שהוא בעיני מאותה משפחה, יהיו הבלוגרים העצמאים, שהם הכי חלשים, אין להם מקורות מימון, אין להם גב כלכלי. ובסופו של דבר גם המקום הזה, שהתפתחה בו כזאת חירות של שיח וכזה היעדר יכולת להסתיר מידע מן הציבור, כיוון שבסוף הוא יפרוץ מהרשת – גם למקום הזה כבר שמים יותר ויותר הגבלות. אני סומכת על טבע האדם החופשי שתימצא גם הוונטילציה וגם הדרך להביע דעות אחרי שייחסמו אותם בלוגרים, אותם טוקבקיסטים ואותם כותבים ב"פייסבוק". תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. יעלה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. לפי רשימת הדוברים, מי שנמצא פה באולם, הוא אחרון הדוברים. אני מבין שכבודו רוצה להשיב, חבר הכנסת זבולון אורלב, או שנצביע ישר? טוב, אתה תגיד לי מה אתה מחליט. לרשותך שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היה ראוי באמת לדבר על העניין של טוקבקים, שזה סוג של שיח בין אנשים, שיח רחוב, והוא מלא וגדוש בכול מכול כול, ולכן המשמעות שלו היא גם כזאת. אבל אני עדיין תחת הרושם הקשה של השיח ששמעתי בשעות אחר-הצהריים בבית-הדין הצבאי במחנה סאלם, בואכה עמק-דותן, בין צומת מגידו לעמק-דותן, שבו בא התובע הצבאי ומתאר באופן נרגש בפני רוצח מחויך מאוזן לאוזן, מצחקק, ולידו עורך-דין, ויסאם אגבאריה מאום-אל-פחם, שמצחקק יחד אתו. והם לא מתנגדים לא לטיעונים לעונש ולא לעונש – הם צוחקים; הם צוחקים כי הם יודעים בסופו של דבר מה יהיה. כי כשמגיע העורך-דין המלומד, התובע, הוא מגיע לשלב של העונש אחרי שהוא מתאר במה אהב לשחק יואב או איך נראתה הדס הקטנה או איך אהבו את אלעד, וכמה זה היה ילד מיוחד, וכמה רותי היתה מחנכת דגולה, וכמה אודי היה איש נעים הליכות – אני אומר לו: בשביל מה אתה מתאר את זה, בשביל שהוא ימשיך לצחקק? זה אכפת לו? האמת היא, אני רוצה לשאול שאלת כפירה: זה משנה? זה משנה אם הוא היה נעים הליכות או לא היה נעים הליכות? אם התינוקת היתה חמודה או לא היתה חמודה? כשהרוצח המתועב הזה חזר הביתה כדי לקחת את הנשק אחרי שהוא רצח ארבעה בני משפחה – את שני הבנים, שאחד חנק, והשני שחט, ואחר כך את האם ואת האב – הוא חוזר הביתה לקחת נשק, שומע את בכיה של תינוקת בת שלושה חודשים, ושוחט אותה. האיש האמיץ הזה שמצחקק, "לא אתחרט לעולם", הוא אמר, "לא אתחרט לעולם". ואז אומר התובע בהתייעצות – זה בהתייעצות? זה בהוראה של היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי: אנחנו נכריז על זה שהכוח שלנו זה בריסון. הכוח של בעל הכוח זה בריסון. אולי הכוח של בעל הכוח זה בריסון, ולכן נשלח גנבים הביתה, אנסים לכל עבר. הכוח שלנו הוא בריסון. ופה מדובר ברוצח מתועב שאומר שהוא יחזור וירצח ותפסו אותו בזמן שהוא אמר: תכננתי כבר רצח נוסף. זה לא הספיק לו. הוא לא שבע דם. והריסון הוא כוח. כן, חזרנו ל"1984", חזרנו להיפוך היוצרות של חושך זה אור ואור זה חושך. ומבקשים עבורו חמישה מאסרי עולם, 130 שנות מאסר, והוא מצחקק, כי הוא יודע – הוא הולך לשחק פינג-פונג, לעשות תסרוקות. הם באים לבית-הסוהר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> משפט אחרון. הם באים – עושים להם תסרוקת יפה. בחורים נאים, יימח שמם וזיכרונם, שלו היו נופלים לידינו, ולא לידיים המטופשות של מערכת החוק המעוותת, המעוותת, שנותנת להם ללכת לבית-הבראה, לקבל פינג-פונג, לקבל בשר – כמו שהם יזמינו משירות בתי-הסוהר שייתנו להם – ולאחר מכן לצאת לחופשי בעוד איזה עסקה מפוקפקת. אז זה מה שצריך לעצור. ציפורניים של חתולים וטוקבקים – אלה דברים חשובים, אבל יש דברים שהם עניינים של חיים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. ישיב חבר הכנסת זבולון אורלב. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להשיב בשני דברים. סוגיה – חברת הכנסת יחימוביץ, אני אמרתי כאן, באופן מפורש, שסוגיית ה-IP תתברר. אנחנו לא נאפשר לתת IP אם ה-IP מזהה שלא בדרך המשפטית שרצינו בבית-משפט. כלומר, לכתחילה כשכתבנו את ההצעה בטרומית, אמרו לנו מומחים שאם מוסרים את ה-IP – בזה אני לא מזהה את המנוי. אבל הופיעו בפני הוועדה עדים, ושוכנענו שצריכים למצוא פתרון שכנראה הוא לא דרך ה-IP. אז תסירי את הדאגה הזאת מלבך. אנחנו לא נקבע בחוק למסור IP אם ה-IP הזה בעצם מזהה את מספר המנוי. הדוגמה המפורסמת: אפילו כאן בכנסת, כל מחשב שאנחנו כותבים בו בעצם מזוהה דרך ה-IP. אם מוסרים את ה-IP, יכולים להגיע למחשב שממנו כתבו את הדבר הזה כאן בכנסת. הדבר השני שאני רוצה לומר לך הוא שאני ממש לא מבין את הטענה בדבר חופש העיתונות. חופש הביטוי – אין שום הגבלה בחוק הזה על חופש העיתונות ועל חופש הביטוי. מותר להתבטא – הכול, מה שרוצים, כמו בכל העיתונות. אלא מה? אם אדם עבר עבירה, הוא צריך לתת על זה את הדין. זה לא יכול להיות שהאינטרנט יהיה עיר מקלט של עבריינים. מי שגונב יצירה רוחנית של מישהו שעבד על זה קשה מאוד וחושב שהאינטרנט הוא עיר מקלט, צריך להעמיד אותו במקום, והכול דרך בית-משפט. לכן, אני חושב שזה לא נכון לטעון שיש כאן פגיעה בחופש הביטוי. אין כאן שום הגבלה. כמו בכל המדיות האחרות, החופש הוא מוחלט. רק אם אדם פגע – ייחשף שמו, יתקיים דיון משפטי, וניתן יהיה לתבוע. צריך לזכור שבצד חופש הדיבור יש גם זכויות של כבוד האדם, יש גם זכויות קניין, וצריך לאזן בין שניהם. תודה רבה, ואני אשמח על תמיכה בחוק. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. הצעת חוק חשיפת פרטי מידע של מנוי ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה, רבותי. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק חשיפת פרטי מידע של מנוי ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע"ב–2011, לוועדת המדע והטכנולוגיה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> תשעה בעד, אחד נגד, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה בקריאה ראשונה, ותועבר לוועדת המדע והטכנולוגיה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <שאילתות ותשובות> <היו"ר יצחק וקנין:> נושא אחרון בסדר-היום, רבותי: שאילתות לשר לביטחון פנים, לשר יצחק אהרונוביץ. יתכבד השר לעלות לדוכן. שאילתא מס' 1504 של חבר הכנסת נסים זאב – חבר הכנסת נסים זאב איננו. לפרוטוקול. מה? לא? מקריא אותם? מקריא תשובה? אה. אדוני השר, אתה לא חייב להשיב. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לא. <היו"ר יצחק וקנין:> טוב. שאילתא של חבר הכנסת דוד אזולאי. חבר הכנסת אזולאי – איננו; שאילתא מס' 1553, גם של חבר הכנסת דוד אזולאי – איננו; שאילתא מס' 1569, של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – חבר הכנסת איננו. שאילתא מס' 1581, של חבר הכנסת אריה אלדד – חבר הכנסת אלדד נוכח. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אפשר? <היו"ר יצחק וקנין:> כן. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אתה רוצה שאני אקרא את השאילתא? <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לא, אין צורך. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> כן, כן, התקנון אומר שצריך. <1581. פריצה לבית ביצהר> <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, ב-13 ביוני 2011 פרצו שוטרים לבית ביישוב יצהר בשעה 04:30, ערכו חיפוש אלים וצילמו את בני המשפחה. מאוחר יותר התברר שטעו בכתובת. רצוני לשאול: 1. האם משטרת ישראל התנצלה? 2. האם יפוצו בני המשפחה על הנזק וההלם שנגרמו להם? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> תודה, היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי הכנסת אריה אלדד ונסים זאב ביקשו לדון בפעילות המשטרה ביישוב יצהר שמטרתה לבצע מעצרים ולתפוס מחשבים של "הקול היהודי". מבירור הפרטים עולה כי ב-13 ביוני, בשעת בוקר, הגיע כוח של מרחב שומרון, בתגבור יס"מ ש"י, מג"ב איו"ש, ליישוב יצהר, לביצוע ארבעה צווי חיפוש אשר הוצאו בידי בית-משפט השלום בפתח-תקווה, ולשם מעצר ואיתור של אזרחים הדרושים לחקירה, להליכים משפטיים. שלושה מהחיפושים בוצעו אצל תושבי היישוב וחיפוש נוסף בוצע במשרדי "הקול היהודי". במהלך החיפושים נתפסו שישה מחשבים. העבירות שנחקרות בפרשה זו הן פרסום תמונותיהם של אנשי שב"כ, הסתה לאלימות, הסתה לגזענות, וכן התנכלות לעובדי ציבור מהמשטרה, הפרקליטות והמינהל האזרחי – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מי שאל על זה? תענה על השאלה. תענה על השאלה כבר. <היו"ר יצחק וקנין:> סליחה, סליחה, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אתה קצת – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> צריך לשים לזה סוף. כל פעם הוא מספר – – – תענה על השאלה הזאת. <היו"ר יצחק וקנין:> סליחה, אתה לא תגיד לשר מה לעשות. עם כל הכבוד לך, אתה לא יכול להתפרץ בצורה כזאת. השר עונה – באמצע התשובה. אתה אפילו לא נותן לו לסיים את התשובה. תן לו לסיים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוא עושה הסתה, כל פעם הסתה. מי שאל על זה? מי שאל על מה שהוא מספר בכלל? הוא רוצה נאום – – – <היו"ר יצחק וקנין:> סיימת את הנאום שלך? אדוני השר, בבקשה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני חוזר: פרסום תמונות של אנשי שב"כ, הסתה לאלימות, הסתה לגזענות, וכן התנכלות לעובדי ציבור מהמשטרה, הפרקליטות והמינהל האזרחי. תכנון הפעילות נעשה בהתאם לפעילות כוחות הביטחון ביישוב בעבר. בפעילויות אלה נתקלו הכוחות ביידוי אבנים, גרימת נזק לרכבי כוחות הביטחון, לרבות דקירה בצמיגים, פיזור "נינג'ות" על הצירים המיועדים לתנועת הכוחות, שבירת חלקי רכב ואלימות שננקטה כלפי השוטרים והחיילים. לגבי השאלות של חבר הכנסת אלדד, הרי שלא בוצע כל חיפוש באופן אלים ולא נעשה שימוש בכוח כלפי אדם או רכוש במהלך אף אחד מהחיפושים. בנוסף, לא בוצע אף חיפוש בטעות. אכן, היו שני מקרים שבהם השוטרים הגיעו לבית בטעות, אך לאחר בירור זהות המשפחה עזבו השוטרים את הבית באופן מיידי ללא ביצוע צו חיפוש. הסיבות לטעות בזיהוי הבתים היו כדלקמן: הבתים ביישוב יצהר אינם ממוספרים; על חלק גדול מהדלתות לא רשומים שמות המשפחה; מדובר היה בשעת חשכה והיה ערפל במקום; לא ניתן היה לבצע סיור מקדים ביעדים בשל אופי המקום והחשש מפגיעה בכוח משטרתי. באשר לשאלות של חבר הכנסת נסים זאב, הרי שבמהלך הכניסה ליישוב נתפסו מידי השומר בשער היישוב השלט-רחוק לשער ומכשיר הקשר. הפריטים לא נלקחו מהמקום אלא רק נמנע מהשומר לבצע בהם שימוש. מטרת התפיסה היתה למנוע ניסיונות סיכול כניסת הכוחות ליישוב ולאפשר הגעת כוחות המשנה לאותם מקומות. פעולה זו בוצעה בהתאם ללקח ממקרים קודמים, שבהם תושב היישוב ששמר בשער מנע כניסת כוח משטרתי ליישוב. באשר לחיפוש במשרדי "הקול היהודי", המשרדים לא נפרצו תוך גרימת נזק כפי שצוין בשאילתות. כניסת השוטרים לקרוון בוצעה דרך החלון ללא גרימת כל נזק. הסיבה לכך שהכניסה בוצעה דרך חלון היתה שדובר היישוב וכתב ב"קול היהודי" מר אברהם בנימין, ומנהל עמותת "חננו" מר אריאל גרונר, אשר היו במקום, טענו כי המקום אינו משמש כמשרד "הקול היהודי", וסירבו לפתוח את דלת המבנה. בחיפוש במקום נתפסו ממצאים ברורים שלפיהם המקום משמש את "הקול היהודי". בחיפוש נתפס מחשב אשר משמש את "הקול היהודי". בימים אלה מתנהל הליך משפטי בבית-המשפט באשר לתנאים של החזרת המחשב – מחשב זה ושני מחשבים נוספים – לבעליהם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לאדוני השר. שאלה נוספת לחבר הכנסת אלדד. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אני לא יודע אם לשאול שאלה נוספת או לחזור על השאלות ששאלתי, כי לא קיבלתי תשובה על אף אחת מהן. האם משטרת ישראל התנצלה על כך שפרצה לבית שלא היה לו דבר וחצי דבר עם כל מה שתיארת, שלא שייך לשאלה שלי בכלל? למה הלכו ליצהר – זו שאלה אחרת. נכנסו או לא נכנסו בטעות לבית? האם התנצלו? האם מתכוונים לפצות משפחה שפרצו אליה הביתה ב-04:30, לפנות בוקר, העירו אותם, צילמו את המשפחה, צילמו את הילדים? לא קיבלתי תשובה לאף אחת מהשאלות שלי, אדוני השר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני אחזור על התשובה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אבל לא קיבלתי תשובה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני מצטער, אני חזרתי ואמרתי – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> התנצלו או לא התנצלו? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לגבי ההתנצלות, אני צריך לבדוק את זה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> האם יפוצו או לא יפוצו? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני צריך לבדוק את זה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אלו השאלות. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לא, חבר הכנסת אלדד. אני אמרתי שלא היתה התפרצות. אני אמרתי שנכנסו לאותם מקומות, לאותם בתים שהיו צריכים להיכנס. היתה פעם אחת שהם הגיעו ולא נכנסו מאחר שהיתה טעות בזיהוי, או שני בתים כאלה. הדברים האלה מופיעים בתשובה שאני העברתי. לגבי התנצלות, אני מוכן לבדוק אם היתה התנצלות, כן או לא, אם בכלל היה צורך בהתנצלות. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, רבותי, אני מבין שתשובתך היא גם על שאילתא מס' 1628, של נסים זאב, לפי נוסח התשובה שהבנתי. שאילתא מס' 1589, של חבר הכנסת אריה אלדד – שאילתא אחרת. חבר הכנסת אלדד. <1589. ניסיונות פגיעה בבית-החולים "הדסה"> <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> לעניין ממש אחר, ובעניין הזה אני אוכל לברך את המשטרה על פועלה. לאחרונה התרבו מאוד – השאילתא היא מ-6 ביולי 2011 – ניסיונות הפגיעה בבית-החולים "הדסה" בהר-הצופים על-ידי זריקת בקבוקי תבערה, ניסיונות פריצה והשלכת אבנים תדירות. רצוני לשאול: 1. האם הפרטים נכונים? 2. אם כן – האם נעצרו או הובאו המפגעים לדין? 3. איך בכוונתך להתמודד עם ההתנכלויות לבית-החולים? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> 1. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מבירור הפרטים עולה כי ב-12 ביולי התקיימה ישיבה בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בראשותך, אשר דנה בנושא זה בדיוק. מטעם משטרת ישראל נכח בישיבה סממ"ר ציון, נצ"מ חיים בלומנפלד. בישיבה ציין מנהל בית-החולים, פרופסור שטרן, כי בחודשים האחרונים חלה ירידה במספר האירועים, וזאת לעומת העלייה במספר האירועים שהיו בשנת 2010. 2–3. משטרת ישראל פועלת במגוון אפיקים למיגור האירועים, אשר מרביתם מתרחשים בכפר עיסאוויה, הסמוך לבית-החולים, ומקצתם מופנים לבית-החולים. זאת, הן בהיבטי אכיפה שונים והן בהידברות עם נכבדי הכפר. הודות למאמצי המשטרה, חלה בחודשים האחרונים ירידה משמעותית במספר האירועים, כפי שציין חבר הכנסת אלדד. <היו"ר יצחק וקנין:> שאלה נוספת לחבר הכנסת אלדד. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אפילו לא שאלה. תודה. זה רק מוכיח שכשהמשטרה רוצה לאכוף את החוק, גם בירושלים היא יכולה לעשות את זה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אלדד. שאילתא מס' 1595, של חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. <1595. השחרת פני אזרח> <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> תודה, אדוני היושב-ראש. תודה, אדוני השר. ב-15 במאי 2011 נחקר אדם שהותקף על-ידי מחבלים. על-פי הצילומים, הוא נראה מתגונן בנשקו והורג את אחד המחבלים. אגב, זה מזלו שהיו שם צילומים. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש שתקריא את הנוסח ממש. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גם הצבא אישר שמדובר בהגנה עצמית. למרות זאת, לאחר מעצרו הוציאה דוברת ש"י הודעה כי מדובר בחשוד ברצח אף שהוא כלל לא הוחשד בעבירה זו. גם במשטרה הוא לא הוחשד, מקסימום – – – בהריגה ברשלנות, אבל לא ברצח. היא אומרת שזה היה ברצח. רצוני לשאול: מדוע השחירה הדוברת את פני האזרח? תודה רבה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מבירור הפרטים עולה כי במהלך חודש ינואר 2011, סמוך לשכם, בערק-בורין, ירה ישראלי בפלסטיני והרג אותו. מסרטון שפרסם צה"ל, שבו תועד האירוע, עולה כי החשוד ירה בפלסטיני לאחר שזה ניסה לתקוף אותו באבן. ב-15 ביוני, לאחר חקירה מאומצת שנערכה על-ידי ימ"ר ש"י, נעצר חשוד בירי. מדובר בבחור ישראלי כבן 25, אשר הודה בביצוע המעשה. דוברת מחוז ש"י הוציאה הודעה לתקשורת, אשר לפיה "בהמשך לאירוע רצח בערק-בורין בינואר 2011, במסגרת פעולות חקירה נעצר חשוד ברצח שהודה במעשה. מחר יובא להארכת מעצר בבית-המשפט השלום בירושלים". כשעה לאחר מכן, ובטרם פורסמה הידיעה בכלי התקשורת, הוציאה דוברת מחוז ש"י הודעה מפורטת, אשר לפיה "בהמשך לאיתור החשוד באירוע הירי בערק-בורין, במסגרת פעולות חקירה שנמשכו מינואר, הובאו עדים לחקירה אשר נתנו תיאור של החשוד. נעשו מספר רב של פעולות שבעקבותיהן ימ"ר ש"י הצליח לעלות על עקבות החשוד שהודה במעשה ולעצור אותו. הנ"ל יואשם בהריגה, ובתיאום עם הפרקליטות ייקבע המשך הטיפול בתיק. החשוד, יליד 1985, מתגורר בירושלים, ללא עבר פלילי. יובא להארכת מעצר בבית-המשפט השלום בירושלים בשעה 08:30. ההרוג עודי נאהר קאדוס". בשיחות אשר קיימה דוברת מחוז ש"י עם הכתבים לאחר הוצאת ההודעה השנייה היא שבה והדגישה כי מדובר בחשד לביצועה של עבירת הריגה וכי קיים באתר של YouTube סרטון המתעד את האירוע. להדגיש כי בשום שלב מהשלבים המתוארים לעיל לא פורסם שמו של החשוד. כתב אשר בחר לפרסם פרטים אשר אינם תואמים את אלו אשר נכללו בהודעה השנייה והמפורטת של דוברת מחוז ש"י, עשה זאת על דעתו בלבד, וחרג מכללי האתיקה. כפי שמפורט לעיל, הוציאה דוברת מחוז ש"י תוך זמן קצר הודעה מפורטת אשר הבהירה והסבירה את הנקודות אשר היו לא ברורות ולא מפורטות דיין בהודעה הראשונה, וכל זאת בטרם פורסמה הידיעה בכלי התקשורת. משטרת מחוז ש"י עושה ככל יכולתה, ובמירב הרגישות, כדי לפרסם הודעות מדויקות אשר משקפות את המציאות, ואין לנו שום כוונה לקשור שום אדם לעבירות שהוא לא ביצע. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר לביטחון פנים. שאלה נוספת לחבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מבין שהיתה פה הודאה שהיתה פה פזיזות ולאחר מכן התברר שלא. אבל אני רוצה לשאול שאלה נוספת לגבי דוברת מחוז ש"י. שלושה-ארבעה ימים לפני ראש-השנה, ביום שישי בשעת צהריים, נרצחו אב ובנו: אשר פלמר ויונתן פלמר נרצחו בדרך בין קריית-ארבע למשפחה שלהם בתקוע על-ידי זריקת אבן. המשטרה, דוברת המשטרה, נחפזה לומר שמדובר בתאונת דרכים. במוצאי-שבת, בה בשעה שמשטרת ישראל הולכת לבקש את נתיחת הגופה, מתוך חשד שמדובר בפיגוע על רקע לאומני – באותה שעה מוציאה דוברת מחוז ש"י, אותה דוברת, את אותה ההודעה, שמדובר בתאונת דרכים. האם מדובר בשיטתיות של רשלנות ופזיזות, או שמא מדובר בחוסר מקצועיות? תודה רבה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> טוב, אין לי מה להוסיף על הדברים. אני אבדוק את הדברים האלה לגבי אותה דוברת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. תודה לשר לביטחון פנים. שאילתא של חבר הכנסת יעקב כץ, מס' 1606; תשובה בכתב ניתנה לשואל. שאילתא מס' 1612, של חבר הכנסת אורי מקלב – בבקשה, חבר הכנסת מקלב. <1612. עבריינים מטילים את חתתם על תושבי רכסים> <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. מכובדי השר, קבוצת עבריינים משוטטת ברחובות רכסים ומטילה את חתתה על התושבים, מכה עוברי אורח ומחוללת ונדליזם במקום. ב-19 ביוני 2011 הותקף אב שיצא לחלץ את בנו מתקיפתם והוכה עד טשטוש הכרה. רצוני לשאול: 1. מדוע לאחר מעצרם מסתובבים העבריינים חופשיים בתוך זמן קצר? 2. מה עושה משטרת זבולון כדי להחזיר את הביטחון לתושבים? תודה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מבירור הפרטים עולה כי מדובר באירוע יחיד, אשר אירע ב-19 ביוני 2011, ובו תקפו כמה צעירים את תושב היישוב. 1. התוקפים נחקרו, נעצרו, נכלאו והובאו להארכת מעצר בבית-המשפט אשר בסופו של יום הורה על שחרורם. החקירה בתיק נמצאת בשלבי סיום, ובסופה יועבר התיק לעיונם של הגורמים המתאימים להחלטה. 2. מפקד תחנת זבולון הורה ליחידת הסיור לבצע כמה סיורי מניעה ביישוב במהלך היום, וכן פועלים ביישוב שוטרי אגף קהילה ומשמר אזרחי, והכול כדי להגביר את הנוכחות ביישוב ולתת מענה יעיל ומהיר לתופעות פשיעה במידה שיעלה הצורך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר לביטחון פנים. שאלה נוספת לחבר הכנסת מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה לך, אדוני השר. מכיוון שכבר עברו כמעט חמישה חודשים מאז ששלחנו את השאילתא, ביקשתי ממשרדי שיבדוק היום אצל המתלוננים מה קורה היום, לאחר חמישה חודשים. לצערי, עדיין התופעה הזאת קיימת. היא אפילו התעצמה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> איזו תופעה, אם אפשר לשאול? <אורי מקלב (יהדות התורה):> של קבוצה של פרחחים שמטילה חתתה על הציבור: מתחילה עם עוברי אורח, מזיקה לרכוש ציבורי ולרכוש פרטי, מכה עוברים ושבים. אני אגיד לך מה שעוד הוסיפו לי, ואת זה אני אבקש ממך לבדוק – שאחד מהנערים האלה, שאולי הוא ראש החבורה, יש לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה במשטרת זבולון. אני לא אומר שמות ולא אומר שום דבר. אני הייתי מבקש לבדוק אם גם זאת הסיבה שהתופעה הזאת נמשכת. ולא זו אף זו, כפי שאמרתי, גם כיום הם נעצרים ומייד משוחררים. רואים אותם אחרי תלונות נקראים לחקירה ומייד משוחררים, והם חוזרים על פשעם. מי כמוך יודע כמה שאתה פועל ועושה למען החזרת ביטחונם של אנשים, במיוחד גם במקומות כאלה. אנחנו ערים שכשהשאילתות הן בנושאים האלה זה נראה אולי משהו של הגזמה, אבל כשמתרשמים מאנשים, כששומעים אותם, רואים כמה זה מכביד, כמה זה כואב, כמה התופעה הזאת קיימת. לכן, אני שמח שאתה תמיד מדבר על זה, והנה אחת הדוגמאות לכך שעברו כבר חמישה חודשים, יותר – מתאריך האירוע שדיברת עליו, 16 ביוני; הרי השאילתא שלי היא מ-16 ביולי, וזה היה חודש לפני זה. כבר עברה כמעט חצי שנה, ועדיין התופעה נמשכת. תודה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> חבר הכנסת מקלב, אני לא רוצה לחלוק על הדברים שנאמרו פה על-ידך. יש לי רק בקשה אחת, או שתי בקשות: בקשה אחת – לבדוק האם הוגשו תלונות נוספות. אם הוגשו, אני מבקש את ההעתקים של התלונות האלה. תעביר את זה אלי, אני אטפל בהן. אם לא הוגשו ואתה מוכן להעביר לי משהו כתוב – כדי שאני אעשה בדיקה. לי חשוב שתוגש תלונה, כדי שהדברים האלה יגיעו לתחנה ויטופלו. אבל גם אם לא הוגשו, תעביר לי את החומר. אני אטפל בזה בנפרד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר לביטחון פנים. תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. שאילתא מס' 1618, של חבר הכנסת אברהם מיכאלי. <1618. הגעת צוותי משטרה בשבת לחקירה של פציעת תינוק> <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, פורסם כי ילדה נפלה ממיטתה בשבת והובלה לבית-חולים מחשש לפיקוח נפש. במהלך השבת הגיעו חוקרי משטרה הן לאם בביתה באלעד והן לאב ששהה בבית-החולים בפתח-תקווה. רצוני לשאול: מדוע לא המתינו החוקרים לצאת השבת? מדובר במשפחה חרדית. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> מבירור הפרטים עולה כי ב-18 ביוני 2011 הגיעה תינוקת בת שנה ושבעה חודשים באמבולנס מלווה על-ידי אביה לבית-החולים "שניידר". התינוקת הגיעה במצב בינוני, לאחר שעל-פי הדיווח נפלה. מועד הגעתם של השוטרים לדירה היה בצהרי אותה שבת. לנוכח פציעתה של הפעוטה וחשיבות הטיפול במקרים מסוג זה שבהם מעורבים קטינים חסרי ישע, מילאה משטרת ראש-העין את חובתה לחקור במהירות ולשלול ביצוע עבירה פלילית כלפי הפעוטה. עם זאת, הפעילו השוטרים שיקול דעת, ולאחר תשאול ראשוני אפשרו לאם הפעוטה להגיע לחקירה בצאת השבת, על-פי בקשתה. במקביל ליציאת שוטרי הסיור למקום האירוע, יצא חוקר לבית-החולים לצורך גביית עדותו של האב, בשל הימצאותו בבית-החולים עם בתו הפעוטה. חומרת המקרה ורגישות הנושא כמפורט לעיל חייבו טיפול מהיר. אב הפעוטה לא נחקר תחת אזהרה כי אם נגבתה ממנו עדות פתוחה, לנוכח הצורך בבירור ראשוני של עובדות המקרה לאשורן. האב לא התנגד לגביית עדותו. עם זאת, כשהתבקש לחתום על העדות מסר כי הוא שומר שבת, ולכן לא חתם על העדות. משטרת ראש-העין פעלה על-פי נוהל אח"מ – חקירת חשוד בשבת – בעצם דחיית החקירה של אם הפעוטה על-פי בקשתה שלא לחלל את השבת, ובמתן הסכמה לכך שהאב לא יחתום על עדותו מאותו הטעם. שוטרי משטרת ראש-העין פעלו בנחישות וביעילות בחקירת האירוע לנוכח גיל הפעוטה ונסיבות הפציעה. נציין כי הבירור המהיר והמקצועי שנעשה על-ידי השוטרים אפשר החלטה מהירה של הקצין האחראי לסגור את התיק בעילת "אין עבירה", ובכך הוסר כל חשד מעל ההורים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר לביטחון פנים. שאלה נוספת לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> תודה. אדוני השר, אני מבין את חריצותה של המשטרה לטפל בבעיה מן הסוג הזה, במיוחד כשמדובר בקטינה. אבל, אדוני השר, אני מבין שהמשטרה כבר ידעה שהילדה שפונתה לבית-החולים חזרה להכרה, והילדה נלקחה לבית-החולים לצורך השגחה, והשוטרים הם אלה שבישרו לאם כשהגיעו אליה הביתה. האם התלוננה ששוטרים פרצו אליה הביתה ביום שבת בצורה מחרידה מאוד, עד כדי כך שהאם חשבה שהילדה כבר הלכה לעולמה. ולכן, ההתנהגות הזאת של השוטרים, בכל הכבוד, ביום שבת, גם כלפיה וגם כלפי האב כשבאו לבית-החולים – אפשר היה לגלות רגישות גדולה יותר כאשר כבר ידעו באיזו משפחה מדובר ולדחות את החקירה למוצאי-שבת. לא היה שם שום אסון ושום דבר דחוף ובהול עד כדי כך, והיה צריך לדחות את זה למוצאי-שבת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאלי. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> חבר הכנסת מיכאלי, מאחר שלא אתה ולא אני, שנינו לא היינו באותה שבת באותו אירוע, באותו מקום, אני מקבל את ההודעה ממשטרת ראש-העין, ממחוז מרכז, שעשו את התחקיר והגישו לי אותו פה. אם היה צורך או לא – יש שיקול דעת. אני לא יכול מפה, או אתה מהמקום שאתה יושב בו, או בבירור שאתה עשית עם המשפחה – כן היתה פריצה, לא היתה פריצה, היה צורך להזעיק ניידת או לא היה, היה צריך להביא אותה לבית-חולים. אלה שיקולים שאסור לקחת אותם, ויש להשאיר את שיקול הדעת. יש פה נוהל של אגף החקירות שאומר: חקירת חשוד בשבת; לא לקחו את האם, לא החתימו אותו על הטופס. הם פעלו על-פי הנוהל. לא היתה שם שום חריגה. תמיד אפשר לבוא בטענות למשטרה. גם כשקורה מקרה בשבת ויש הצלת נפש, אני חושב שצריך לפתוח בחקירה, עם כל הרגישות שבדבר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר לביטחון פנים. אנחנו עוברים לשאילתא מס' 1639, של חבר הכנסת נסים זאב – איננו; שאילתא מס' 1652, של חבר הכנסת דוד אזולאי – איננו; שאילתא מס' 1649, של חבר הכנסת שי חרמש – איננו. שאילתא מס' 1650, של עבדך הנאמן. אם תרצה, תשיב את התשובה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> איך שאתה מבקש. מאחר שאני מכבד את אדוני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תשובה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני אקריא? <1650. ספר תורה גנוב נתגלה בעיר טייבה> <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> חבר הכנסת יצחק וקנין, שהוא גם היושב-ראש, ובאמת אדם יקר, ביקש לדון בפרסום שלפיו ספר תורה עתיק שנגנב מבית-כנסת במרכז הארץ, נמצא בסוף השבוע בעיר טייבה. מבירור הפרטים עולה כי ב-21 ביולי 2011 נפתחה חקירה בתחנת טייבה בגין מציאת ספר תורה עתיק במהלך חיפוש בעיר טייבה. ספר התורה נמצא בתחנת המשטרה כראיה בתיק, אולם בשלב זה לא ידוע מי בעליו של הספר ומהיכן נגנב. אף שמדובר בספר תורה עתיק עם פרטים ספציפיים שחרוטים עליו, עד כה לא היה דורש לספר. משטרת טייבה עושה מאמצים רבים לאתר את בעל הספר ולהשיב את המציאה לבעליה, והנושא אף פורסם בכלי התקשורת לצורך איתור הבעלים. בשנים 2010–2011 נפתחו כ-50 תיקי חקירה בגין גנבה או מציאה של ספרי תורה או יריעות קלף מתוך ספרי תורה. כ-20% מהתיקים הועברו להמשך טיפול של רשויות התביעה. יצוין כי 10% מהתיקים אירעו בשנת 2011 – נתון המלמד על מגמת ירידה ניכרת בתופעה, אשר ניתן לייחסה לפעילות המאומצת והמורכבת שנעשתה בתחילת שנת 2011 במחוז תל-אביב ובמחוז דרום, אשר במהלכה נחשפו שתי כנופיות שעסקו בסחר ובגנבה של ספרי תורה ויריעות קלף מתוך ספרי תורה גנובים. בעקבות חשיפת הכנופיות אותרו ונמצאו כמה ספרי תורה ויריעות קלף של ספרי תורה והוגשו כתבי אישום כנגד חלק מהמעורבים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני השר. אני מודה לך על התשובה. שאילתא מס' 1651, של חבר הכנסת אמנון כהן – איננו. שאילתא מס' 1662, של חברת הכנסת חנין זועבי. <1662. טענה על סירוב בית-הסוהר "גלבוע" לקבל דברי דואר לאסירים> <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, לפני כשלושה שבועות שלחתי בדואר חומר כתוב לשני אסירים בכלא "גלבוע". בשבוע שעבר – זה כבר שאילתא ישנה – באוגוסט חזרו המעטפות עם סימון "סירב לקבל". רצוני לשאול: 1. מדוע סירב בית-הסוהר לקבל את המעטפות ולהעבירן לאסירים? 2. בתוך כמה זמן חייב בית-הסוהר למסור לאסירים חומר שנשלח אליהם בדואר? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מבירור הפרטים עולה כי בשירות בתי-הסוהר קיים נוהל מסודר לקבלה ומסירה של דברי דואר לאסירים. לפי פקודת הנציבות 04.43.00, אסיר רשאי לקבל דברי דואר ללא הגבלה ולשלוח שני מכתבים, ארבע גלויות בחודש. באשר לשאלתך, חברת הכנסת, לבית-הסוהר "גלבוע" לא מוכר מקרה שבו סירבו לקבל מכתב מחברת הכנסת זועבי. <היו"ר יצחק וקנין:> רוצה שאלת נוספת, חברת הכנסת, או שאת מסתפקת? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני חוזר: בית-הסוהר לא מכיר דבר כזה שלא התקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> שאלה נוספת לחברת הכנסת חנין זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> אם יש לי החומר עם הסימון – אני חושבת שיש לי במשרד – אז אני – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אז תעבירי לי את זה. הם אומרים שהם לא קיבלו שום מכתב ממך, אבל אם יש לך המכתב מבית-הסוהר, תעבירי לי את זה. אני אעביר להם את זה להתייחסות. <חנין זועבי (בל"ד):> בסדר, אוקיי. בעניין קבלת ושליחת מכתבים, יש שיבושים גם בקבלת מכתבים לאסירים בכלא "גלבוע" במשך חודשים, מיולי עד עכשיו. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> מה יש? לא הבנתי. <חנין זועבי (בל"ד):> שיבושים. הם לא מקבלים את כל המכתבים שנשלחים אליהם. <היו"ר יצחק וקנין:> שיבושים. <חנין זועבי (בל"ד):> שיבושים. וגם אלה שהם שולחים להם, בני משפחתם, ששולחים להם את המכתבים – המכתבים כנראה לא מגיעים ליעדם, וזה עד עכשיו. מדובר בתופעה מיולי עד נובמבר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> יוצאים מכתבים אל האסירים והם לא מקבלים אותם? <חנין זועבי (בל"ד):> יוצאים מכתבים, המשפחות שלהם לא מקבלות את המכתבים. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אה, מבית-הכלא לשם. <חנין זועבי (בל"ד):> לשם. וגם כאשר קרובי משפחה שלהם שולחים להם דברי דואר – הם גם כן לא מקבלים את כל הדברים. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> הבעיה היא רק בבית-סוהר "גלבוע"? <חנין זועבי (בל"ד):> אני לא קיבלתי תלונות, אני לא יודעת. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לא, אבל את מדברת על בית-סוהר "גלבוע". <חנין זועבי (בל"ד):> כן. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני לא מכיר את התופעה, אני אבדוק את זה – גם את הקבלה וגם את השליחה – ואני אחזור אלייך. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. תודה, אדוני השר. אני מודה לך על התשובות, השר לביטחון הפנים השר יצחק אהרונוביץ. רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, ג' בכסלו התשע"ב, 29 בנובמבר 2011, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה, תודה. <הישיבה ננעלה בשעה 21:42.>