דברי הכנסת

דברי הכנסת ו / מושב רביעי / ישיבות רצ"א–רצ"ג / ט'–י"א בכסלו התשע"ב / 5–7 בדצמבר 2011 / 6 חוברת ו' ישיבה רצ"א הישיבה המאתיים-ותשעים-ואחת של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, ט' בכסלו התשע"ב (5 בדצמבר 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד ומרצ–העבודה להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. ממשלת נתניהו מרמה את הציבור בישראל ופוגעת במעמד הביניים ובשכבות החלשות; 7 2. הממשלה מנסה לקבור את דרישות הצדק החברתי; 7 3. החלטת צה"ל לקבור את הדוח לשוויון בין נשים לגברים – דוח ועדת-שגב 7 רונית תירוש (קדימה): 7 דב חנין (חד"ש): 11 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 16 זהבה גלאון (מרצ): 29 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 35 נחמן שי (קדימה): 37 עפו אגבאריה (חד"ש): 40 דניאל בן-סימון (העבודה): 42 נסים זאב (ש"ס): 45 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 46 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 54 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 58 עינת וילף (העצמאות): 60 ניצן הורוביץ (מרצ): 61 אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): 62 גאלב מג'אדלה (העבודה): 65 אורי אורבך (הבית היהודי): 67 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 70 דני דנון (הליכוד): 71 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 74 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 81 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 81 הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 9), התשע"ב–2011 81 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 82 הצעת חוק לשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2011 85 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 86 מאיר שטרית (קדימה): 114 יואל חסון (קדימה): 116 שלמה מולה (קדימה): 119 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 121 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 121 הצעת חוק לשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2011 121 מגלי והבה (קדימה): 122 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 125 מוחמד ברכה (חד"ש): 130 שר האוצר יובל שטייניץ: 133 הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון), התשע"ב–2011 140 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 140 שלמה מולה (קדימה): 143 מוחמד ברכה (חד"ש): 145 חנא סוייד (חד"ש): 149 דוד רותם (ישראל ביתנו): 150 דב חנין (חד"ש): 153 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 154 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 161 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 162 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 166 דוד רותם (ישראל ביתנו): 167 הצעת חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (תיקון מס' 6), התשע"ב–2011 171 השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: 171 שלמה מולה (קדימה): 172 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 175 הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו–2006 177 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 177 הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 41) (דיווח על ביצוע תקציב הכנסת), התשע"ב–2011 179 יריב לוין (הליכוד): 179 הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון) (סעיף תקציב משרד החינוך), התשע"ב–2011 181 זבולון אורלב (הבית היהודי): 182 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי השרה, חברותי וחברי חברי הכנסת, אורחים שהם מפקדים בחטיבת חרמון, אנשי המילואים של צה"ל הנמצאים ביציע האורחים, היום יום שני, ט' בכסלו תשע"ב, 5 בדצמבר 2011 למניינם – אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו, התשע”ב–2011. לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 16), התשע”ב–2011, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3733/18 וכלה בהצעת חוק פ/3764/18 – הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס להכנסות קשיש וניכוי הוצאות שכר דירה), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מינוי דובר לעירייה), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, כרמל שאמה-הכהן, דוד רותם, דב חנין ורוברט טיבייב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – פיקוח על מחיר ספרי לימוד), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, אנסטסיה מיכאלי, אורי אורבך, דב חנין, ניצן הורוביץ, רוברט אילטוב, אברהם מיכאלי, איתן כבל, עתניאל שנלר, יואל חסון, זאב בילסקי, אברהים צרצור ומירי רגב; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ניכוי הוצאות בהתאמת הנגישות לאדם עם מוגבלות), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות) (תיקון – עדכון המשכורת הקובעת), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת איתן כבל ואריה ביבי; הצעת חוק הדיינים (תיקון – ייצוג הולם לנשים בוועדה למינוי דיינים), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת אורית זוארץ, זהבה גלאון, אורי אורבך, ציפי חוטובלי ועינת וילף; הצעת חוק הדיינים (תיקון – ייצוג הולם לנשים בוועדה למינוי דיינים), התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק תיעוד ורישום יהודי אתיופיה שנספו במהלך עלייתם, התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – בדיקת רישום פלילי בטרם העברה למשמר הגבול), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת אריה ביבי, איתן כבל וזאב בילסקי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – חובת שירות אזרחי או שירות לאומי למי שלא משרת שירות סדיר), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת נחמן שי ואיתן כבל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ניכוי ריבית על משכנתה), התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק הקרן למימון הוצאות בדיקות מעבדה בהליך הפלילי, התשע”ב–2011, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – פיצוי לדוגמה בשל אי-אמת בפרסום), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת אורי אריאל, דוד אזולאי, רוברט אילטוב, כרמל שאמה-הכהן, יואל חסון וגאלב מג'אדלה; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – פטור ממס במכירת תרופות מצילות חיים שאינן כלולות בסל הבריאות), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (תיקון – זכויות חברתיות), מאת חבר הכנסת אחמד טיבי; הצעת חוק שידורי טלוויזיה בשפה האמהרית (תיקוני חקיקה), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (הודעה לגמלאים על החזרי המס), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – שירות מידע הוגן לבירור מספרי טלפון), התשע"ב–2011, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – סילוק בצו בית-משפט), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת יעקב כץ, דוד רותם, זאב אלקין, יריב לוין, מירי רגב, פניה קירשנבאום וציפי חוטובלי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק בחירות לגופים ציבוריים (תיקון – איסור השפעת מעביד או חבר ועד עובדים בבחירות), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת כרמל שאמה-הכהן ועינת וילף; הצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון – שינוי תקופת הצינון לעובדי משרד האוצר), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת כרמל שאמה-הכהן ואריה אלדד; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור לחיילים משוחררים מתשלום דמי ביטוח), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – איסור קבלת תמורה בעד עריכת נישואין), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אורי אורבך; הצעת חוק השכירות והשאילה (תיקון – הגבלה על העלאת דמי השכירות), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, זהבה גלאון ואילן גילאון; הצעת חוק השכירות והשאילה (תיקון – הגבלה על העלאת דמי השכירות), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (פיזור הפרות סדר), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק הגבלת גביית דמי כניסה לחופים מאזרחים ותיקים (תיקוני חקיקה), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק השכירות והשאילה (תיקון – הגבלת דמי שכירות) (הוראת שעה), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, אילן גילאון וזהבה גלאון; הצעת חוק הגנה על עובדים בשעת-חירום (תיקון – אובדן ימי עבודה בשל מצב מיוחד בעורף), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, משה גפני, ציון פיניאן, איתן כבל, רוברט אילטוב ויצחק וקנין; הצעת חוק עריכת נישואין ורישומם (תיקוני חקיקה), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב, שלמה מולה, אורי אורבך, אורית זוארץ, נחמן שי, ציפי חוטובלי, זאב אלקין, דני דנון, ציון פיניאן, כרמל שאמה-הכהן, אריה אלדד, אריה ביבי, שי חרמש, יוחנן פלסנר, יעקב אדרי, דליה איציק, זאב בילסקי, גדעון עזרא, דורון אביטל, מאיר שטרית, רחל אדטו, איתן כבל, דניאל בן-סימון, רוני בר-און, רונית תירוש, אברהם דיכטר, מרינה סולודקין, שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, נינו אבסדזה, יואל חסון, רוחמה אברהם-בלילא, אופיר אקוניס ועינת וילף; הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – מימון קורס הכנה למבחן פסיכומטרי), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת מגלי והבה; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – איסור הענקת תואר של כבוד לאדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן. החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו–2006. התייחסות של משרד התיירות למסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת עינת וילף בנושא: החלטת הרמטכ"ל על שינוי בנוסח "יזכור"; התייחסות של משרד התקשורת למסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת חמד עמאר בנושא: ניתוקים של חברת "בזק" בעיר שפרעם; וכן התייחסות של משרד התשתיות הלאומיות למסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת איתן כבל בנושא: הכרייה בחולות סמר. אמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד ומרצ–העבודה להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלת נתניהו מרמה את הציבור בישראל ופוגעת במעמד הביניים ובשכבות החלשות;> <2. הממשלה מנסה לקבור את דרישות הצדק החברתי;> <3. החלטת צה"ל לקבור את הדוח לשוויון בין נשים לגברים – דוח ועדת-שגב> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, כמדי שבוע אנחנו פותחים בהצעות אי-אמון בכל יום ראשון לדיוני הכנסת בשבוע. ולפנינו השבוע שלוש הצעות אי-אמון; על שתיים מהן ישיב השר גלעד ארדן, הנוכח כאן באולם, ועל הנוספת ישיב השר מתן וילנאי. ראשונת הצעות האי-אמון היא של סיעת קדימה בנושא: ממשלת נתניהו מרמה את הציבור בישראל ופוגעת במעמד הביניים ובשכבות החלשות. תציג את הצעת האי-אמון חברת הכנסת רונית תירוש. אני מזמין אותה לעלות ולבוא לדוכן על מנת להציג את טענות סיעת קדימה בדרישתה לבקש להביע אי-אמון בממשלה. לאחר מכן יעלה חבר הכנסת דב חנין על מנת לנמק את הצעות סיעות חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל, והשר גלעד ארדן ישיב על שתי ההצעות יחד. גברתי הנכבדה, חברת הכנסת תירוש, בבקשה. <רונית תירוש (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לפתוח בפנייה לשר ארדן, שבדרך כלל לא מגיע לכאן להשיב עם דף מוכן מראש. הוא מקשיב, הוא שומע, והוא בדרך כלל עונה לעניין, ואני אשמח אם גם הפעם לא תחרוג ממנהגך זה, כי יש בפי טענות רבות על מה שהממשלה עושה ביחס למחאה החברתית שקמה עלינו בקיץ. הייתי צריכה להגיד, מה שהממשלה אינה עושה ביחס למחאה החברתית. אנחנו כולנו חיכינו, חיכינו והמתנו לראות מה יקרה, ואז – בצדק, אני חייבת לומר – אמרו השרים: לא נכון שנדון בדוח לפני שלמדנו אותו. תן לנו זמן ללמוד אותו, לקרוא אותו ואז נגיב. וניתן להם זמן, ואני חושבת מספיק זמן, אבל לא צפינו שתהיה תקלה בתנועה בדרך לירושלים, ושרים לא הגיעו אתמול בזמן לדיון בירושלים על מנת לקיים הצבעה לגבי יישום הדוח – כולו או חלקו. אני חייבת לומר שבתחילה היתה לי ביקורת רבה על הדוח, גם היום, אבל היום אני אפילו מוכנה להסתפק ולומר: נו, שיישמו את הדוח כפי שהוא, אני אומר דיינו. למה אני אומרת את זה מתוך ייאוש? כי אני חשה שגם זה לא ימומש. הדבר היחיד שאתמול הספיקו לעשות באותה ישיבה חשובה, זה להעלות פטור ממס בהיקף של 20% על משהו שאני רוכשת באינטרנט. במקום ב-1,000 שקלים, אמר ראש הממשלה, נעלה את זה ל-1,200 שקלים. רכשתי מגהץ באינטרנט ב-1,200 שקלים, אני אזכה להנחה במס. רבותי, זה לא מה שימחה את האוהלים מעל פני האדמה, או מעל פני השדרות ברחבי הערים השונות. יש לנו בעיה מובנית של פער בין רמת יוקר המחיה לבין רמת השכר הממוצעת. כשאני בדקתי את הנושא, יש לנו פער של 5,000 שקל באופן מובנה. עכשיו, מי מגשר על פני 5,000 השקלים הללו מדי חודש? מי יגשר? הבנק כבר לא כל כך שש לתת הלוואות, אז הולכים להורים, או לחלופין מתחילים לצמצם עוד יותר. ועל מי אנחנו מדברים? אנחנו לא מדברים על אנשים שיש להם, אנחנו מדברים על אנשים שזוג ההורים, במרבית המקרים, האשה והבעל יוצאים לעבוד, ולמרות זאת אינם מצליחים לסיים את החודש, או כמו שאומרים בעגה הישראלית שלנו: אינם גומרים את החודש. אני רוצה לספר לך, השר ארדן, מקרה קלאסי, שהולך וקורה בהרבה מאוד משפחות. זוג נשוי עם ילד או שניים, שאיכשהו הצליח ככה למשוך, מגיע למצב שהוא חוזר לגור בבית ההורים. ומדוע? משום שהם לא מצליחים לממן את המעונות. באה ועדת-טרכטנברג ואמרה: הנושא באמת חשוב. כדי שאשה ובעל יוכלו לצאת לעבוד, בואו נאפשר להם להביא את הילד למעון כדי שישמרו עליו שעות מספר במהלך היום. אתה יודע, אדוני השר, כמה עולה מעון היום? הרי אין מספיק מעונות ציבוריים שהם מסובסדים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני יודע. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא יודע. <רונית תירוש (קדימה):> אתה יודע. <היו"ר ראובן ריבלין:> השר יודע מניסיון אישי. <רונית תירוש (קדימה):> מרבית האנשים נאלצים להכניס את הילדים למעונות פרטיים, משום שהממשלה לא השכילה לממש את החוק שכבר קיים מזה 20 שנה, לפי דעתי, על חינוך חובה חינם לגילאי שלוש. אגב, אני באה היום מסיור באבו-גוש. אומר לי ראש העיר שם, סלים ג'אבר, שמשקיע הרבה מאוד בחינוך, הוא אומר: הבעיה שלי היא הגיל הרך. כל עוד אני לא אתחיל לחנך את הילדים האלה מהגיל הרך, אני לא אתן להם תקווה שבעתיד יוכלו לחיות בכבוד, להתפרנס בכבוד, ולא ייפלו כנטל על מוסדות הביטוח הלאומי של המדינה, שייתנו להם קצבאות. אני כבר לא מדברת על ירידה לרמת פשיעה ועבריינות, שהיא תוצר נלווה של מי שאין ביכולתו לפרנס את משפחתו בכבוד. אז אין לנו חינוך בגיל הרך, אין לנו מעונות מסובסדים כפי הביקוש הנדרש, וועדת-טרכטנברג העזה לגעת בנושא הזה, ומה היתה ההמלצה שלה? שבמהלך הדרגתי של עשר שנים נמצה את הפוטנציאל, ונאפשר לכל משפחה להכניס את הילד, את הילדה, למעון בגיל שלוש. רבותי, אני מכירה את ההליך הזה, ואני הטלתי ספק – מהיום הראשון שהוועדה המליצה, אמרתי: אם אתם לא אומרים שזה יקרה כאן ועכשיו, זה לא יקרה לעולם. כי בעוד שנה יירגעו קצת, יהיו לנו בעיות אחרות, אולי מאירן, אולי ממקום אחר, ואז אנחנו נביא חוק הסדרים, שיאמר: נדחה את יישום ההמלצה. בניגוד למצב, שאם ההמלצה היתה ממומשת כל כולה, בו-זמנית, כבר עכשיו בתקציב הקרוב, יותר קשה לבטל חוק שמתממש מאשר חוק שאמור להתממש באופן הדרגתי. וזה היה תרגיל מאוד לא ראוי. אני מצטערת על המלה "תרגיל", כי באמת ישבו שם אנשים מאוד מכובדים, אבל אני אומרת לכם שאני לצערי איבדתי את התמימות שלי בכל מה שקשור למודלים לחקיקה. והמודל הזה של יישום הדרגתי – לא באו בידיים נקיות. וראה – בעצם אני לא רוצה להגיד וראה איזה פלא, אבל העובדה היא שבדיון המאוד קצר אפילו לא נגעו בזה, כשזה הדבר החשוב. זה הדבר שיאפשר להורים להוציא פחות כסף על מימון חינוך לילדים ובו-זמנית גם לצאת לעבודה. אז מה קורה עכשיו לאותו זוג צעיר שהתחלתי לספר עליו? הם עברו לגור עם ההורים. עכשיו, לא רק שהם עברו לגור עם ההורים, הם משאירים את האמא, את הסבא או הסבתא שישמרו על הילד עד גיל שלוש. ואני חושבת שזה לא ראוי, כי בתהליכי סוציאליזציה, דהיינו בתהליכי חִברות, חשוב מאוד שילדים יהיו בקבוצת הגיל שלהם, עם אדם מקצועי, קרי גננת מוסמכת שתיתן להם את כל התשומות הראויות לגיל הזה על מנת להתפתח. ובסוגריים אני אומר, שהמיצוי של הפוטנציאל השכלי של ילד – ואני לא רוצה לדבר גבוהה-גבוהה – הוא בגיל חמש. מה שהצלחנו לזרוע בילד עד גיל חמש, משם הוא יכול – הזרעים הללו ינבטו בעתיד. אבל אם לא יהיה מי שיזרע אותם עד גיל חמש, לא יהיה מה שינבוט, אפילו אם נשקה ונשקה ונשקה. והרי אנחנו מדינה בבצורת, תרתי משמע. לכן אני אומרת, יש פה פספוס גדול. ואותו זוג צעיר חי עם ההורים – אתה יכול לדמיין לך, השר ארדן, מה קורה לזוג שחי עם ההורים? איזה סיר לחץ זה? אתה יודע כמה זוגות כאלה מתגרשים או אמורים להתגרש, או מסוכסכים ביניהם ומסוכסכים בין האמא לחמות, בין הסבתא – רבותי, זה לא תקין, זה לא נכון. אנחנו מדינה מפותחת, לא מתפתחת. לא יכול להיות שנחיה, או ניסוג לאחור. הרי אנחנו התקדמנו, היינו בקדמת הבמה עם כל המדינות. אבל אנחנו, רבותי, נסוגים לאחור. ואנחנו נסוגים לאחור ברמת הפערים שקיימת בחברה הזאת. ה-OECD עשה מחקר, וישראל נמצאת בין ארבע מדינות עם פער השכר הגדול ביותר. פי-14 הפער בין העני לעשיר. רבותי, אנחנו השתגענו. משהו פה לא תקין. ויפה שעה אחת קודם לטפל בכך. אז נכון, בהגינות אומר שוועדת-טרכטנברג נתנה המלצות, וכנראה זה יהיה היישום המיידי, כי כשהאוצר רואה כסף, אז שם הוא שם את היד. אז בכל נושא מדרגות המס טיפלו. טיפלו, ובמס חברות מטפלים ויטפלו. ואני לא מודאגת. אבל לא זה מה שיביא ישועה. יכול להיות שזה ימלא, אגב, את קופת האוצר, אבל מי כמוני, שאיבדה את התמימות, יודעת שהאוצר לא ימהר להוציא את מה שהוא הכניס לקופתו. אז לא מזה ניוושע. ממה ניוושע? מזה שניתן תנאים בסיסיים למי שיוצא לעבוד, להרוויח שכר ראוי שהוא יכול בגינו לשלם את הדברים הבסיסיים, קרי חינוך, קרי בריאות, קרי מזון, קרי לבוש. זה מה שאנחנו רוצים. ודיור. איך שכחתי דיור? צריך לגור איפה שהוא, ולא עם ההורים. ואלה הדברים שאינם מטופלים. ואלה הדברים שיידחקו. ואלה הדברים שבשיטה המאוד ידועה, לצערי, מאוד, של הממשלה הזאת – יידחו. אגב, זה לא רק לממשלה הזאת, אבל הממשלה הזאת, זה קרה לה במשמרת שלה, והיא צריכה לתת את הפתרונות. ולא יכול להיות שראש הממשלה, לשיטתו, ישב זחוח ויאמר: הקלפים משחקים לידי, אני יכול לעשות מחר פריימריז כי מעמדי חזק, כי הבאתי את גלעד שליט הביתה. עברתי את המשוכה של הכעס של הציבור על נושא האוהלים, על נושא ה"קוטג'", הדברים נרגעים, הנה הם לא יוצאים לרחובות. למזלי, נכנסנו לתקופת החורף, עוד מעט יהיו גשמים אז גם לא יקימו אוהלים. מצבי טוב. עכשיו אני אתפנה לפריימריז. ואם מישהו מהרהר, בעי"ן או בה"א, אז אני אגיד לו: יש לנו גם אירן בפתח. יש לנו אירן. רבותי, תעזבו אותנו. אגב, זה מזכיר לי שוועדת-טרכטנברג, או מי שאמור ליישם את המלצותיה, אמר שכל ההמלצות בנוגע לחינוך מותנות בהפרשת תקציב מהביטחון לטובת החינוך. שימו לב איזו משוואה. כלומר, יש המלצות, אבל התקצוב שלהן יהיה אם וכאשר מערכת הביטחון תסכים לוותר, ואו אנחנו, או האוצר יצליח להוציא ממנה נתח ויעביר את זה למימוש המלצות החינוך. רבותי, זה לא יקרה בחיים. כי הנה, כבר בפתח מהבהבת אותה נורה אדומה ואומרת: רבותי, בביטחון אל תיגעו. ישראל מאוימת ברמות של קיום, של איום על קיומה, ולכן נראה שמהביטחון לא נקבל כסף. אז אם אין כסף מהביטחון, בואו תגידו בצורה מפורשת לציבור: רבותי, ועדת-טרכטנברג היתה בעצם מעטה של כיסוי על מערומינו ועל עורמתנו, ואין לנו שום כוונה לצמצם את הפער של זוג צעיר, של משפחה בסיסית ממוצעת. לא נצמצם לכם את הפער בין רמת יוקר המחיה הבסיסית לבין רמת השכר שאתם משתכרים. רבותי, אם ראש הממשלה רוצה ללכת לבחירות, אני כבר אומרת לו: אנחנו נעשה הכול על מנת להציף את העובדה שהממשלה הזאת לא נותנת פתרונות לאותה מצוקה של לחיות בכבוד. ועל ה"טיקט" הזה אני מקווה שהממשלה הזאת גם תיפול ולא תיבחר שנית. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. באותו עניין אבל לא באותה כותרת, אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין לבוא ולנמק את הצעות סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בכותרת: הממשלה מנסה לקבור את דרישות הצדק החברתי. על שתי ההצעות ישיב השר גלעד ארדן. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, גברתי השרה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, לפני כמה חודשים חווינו בארץ הזאת קיץ מיוחד. המונים יצאו לרחובות הערים והעיירות בדרישה לשינוי חברתי. נראה היום כאילו אנחנו מדברים על משהו שקרה לפני שנים רבות, אז בואו נזכיר על מה הפגינו המוני אזרחי ישראל. זה התחיל, עמיתי חברי הכנסת, מאוהל אחד בשדרות-רוטשילד בתל-אביב, אוהל שהוקם על-ידי דפני ליף, שסולקה מדירתה. ומסביב לאוהל הזה הוקמו בתוך כמה שעות אוהלים רבים נוספים, כי צעירים וצעירות רבים בתל-אביב יצאו החוצה והחליטו לעשות מעשה ולמחות נוכח מציאות שבה אנשים לא מצליחים למצוא לעצמם קורת-גג. המחאה הזו, בתוך ימים ספורים, מילאה את שדרות-רוטשילד בתל-אביב. ולמי שטען שמדובר בתופעה תל-אביבית, כי כך טענו בהתחלה, אדוני היושב-ראש, מייד הסתבר שאוהלים ומאהלים כאלה קמו בכל רחבי הארץ, כי מצוקת הדיור היא לא תופעה תל-אביבית. היא קיימת גם בפריפריה ובבאר-שבע, היא קיימת בירושלים, היא קיימת בגליל, היא קיימת אצל האוכלוסייה הערבית, היא קיימת בשכונות העוני, היא קיימת אפילו ביישובים יותר מבוססים. מחאת הדיור הפכה במהירות עצומה למחאה ארצית. מחאת הדיור לא נותרה לבד, כי מייד הצטרפו אליה מחאות נוספות. אחת המחאות החשובות שהצטרפה למחאת הדיור היתה מחאת ההורים בנושא עלויות החינוך. מחאת העגלות, ההורים לילדים בגיל הרך שלא מסוגלים לעמוד בעלויות הבלתי-נסבלות של פעוטונים, גנונים, מטפלות. ואלפי הורים, אמהות ואבות, הציפו את רחובות הערים בדרישה לשינוי בתחום הזה. דיור, חינוך. לזה הצטרף המאבק בנושא הרווחה. צריך לומר למען הסדר והדיוק ההיסטורי שהמאבק בנושא הרווחה עוד הקדים את גל המחאה החברתית הגדול. מחאת ומאבק העובדות הסוציאליות, שהתרחש כמה חודשים לפני הגל הגדול של המחאה החברתית, היה מאבק שבו העובדות הסוציאליות נאבקו לא רק למען שכרן ותנאיהן, שהם בלתי נסבלים ובלתי מתקבלים על הדעת. כאשר עובדת סוציאלית צריכה לעבוד בשתיים-שלוש-ארבע משרות כדי להתפרנס; כאשר שכרה של עובדת סוציאלית, שאנחנו שולחים אותה לחזית ההתמודדות, למקומות הקשים ביותר – שכרה עומד על סכום מגוחך של 4,600 שקלים; ואני ראיתי תלוש משכורת כזה. אבל הן לא נאבקו רק למען השכר שלהן, הן נאבקו להגנתה של מערכת הרווחה, שגם היא עברה דיאטה רצחנית, וגם היא קוצצה, וגם היא סובלת מחוסר תקנים מתאימים ומחוסר תשובות מתאימות. במקביל למאבק על החינוך, על הדיור, על הרווחה, התנהלה גם שביתת הרופאים. וגם שביתת הרופאים לא היתה רק על תנאים ושכר. אגב, השביתה הזאת עדיין לא הסתיימה, היא עדיין אתנו, במאבק המתמחים. גם הרופאים נאבקו על תנאים ושכר להם, אבל לא פחות מזה על מעמדה ומקומה של הרפואה הציבורית בישראל, שגם היא עברה דיאטה רצחנית, כמו יתר השירותים הציבוריים במסגרת דוקטרינת האיש השמן שהציג בנימין נתניהו עוד כשר האוצר בשנת 2003. דיאטה רצחנית לרווחה, לחינוך, לשירותים הציבוריים שמדינת ישראל נותנת, לבריאות. לזה הצטרף מאבק העובדים על שכר וזכויות ומעמד, כי כשאנחנו מדברים על צדק חברתי אנחנו מדברים על עוני, וכשאנחנו מדברים על עוני בישראל אנחנו מדברים, קודם כול, על עוני של העובדים; יותר מ-50% מהעניים בישראל הם אנשים עובדים, ולכן כדי להתמודד עם בעיית העוני עלתה הדרישה לטפל בעבדות הקבלן, באותה צורה עקומה, לא הוגנת לא צודקת, של העסקה לא ישירה שמקפחת תנאים וזכויות של עובדים. עמיתי חברי הכנסת, מדברים על ניקיון, מדברים על אבטחה, אבל זה כבר הרבה הרבה מעבר לזה; מדברים על מורים, על אחיות בריאות הציבור, על הרופאים. מי איננו עובדי קבלן היום? היום בבוקר ראיתי את הכותרת בעיתון – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <דב חנין (חד"ש):> כן, זה גורם אחד. – – אני קראתי כותרת אחרת על עובדים בבנק ירושלים שהתבשרו במכתב: נהפכתם לעובדי קבלן. שיטה חדשה. אתמול הייתם עובדי בנק, ממחר אתם עובדי קבלן. המגפה הזאת של עובדי קבלן, או יותר נכון של עבדות קבלן, שהתפשטה בחברה הישראלית והגיעה לממדים חסרי תקדים, פוגעת בציבור מאוד גדול של עובדים – בין 10% ל-20% ממשק העבודה אצלנו מועסקים בצורה הזאת – אבל פוגעת בסך הכול בכל יתר העובדים גם כן. המאבק למען עובדי הקבלן, המאבק להעלאת שכר המינימום – זו דרך המלך להתמודד עם הבעיה של העניים העובדים. כל המאבקים האלה יצרו גל אדיר של מחאה ודרישה ציבורית. הם יצרו גל של התגייסות ציבורית, של עמידה משותפת של אזרחים יהודים, ערבים, פריפריה, מרכז, תל-אביב, צפון, דרום, ירושלים. עמיתי חברי הכנסת, היה לנו פה קיץ של מאבק, אבל גם קיץ של אופטימיות, קיץ של תקווה, שאנחנו יכולים לשנות את דמותה של החברה הישראלית, שאנחנו יכולים להפוך את המקום הזה למקום שבאמת טוב לחיות בו. הקיץ הזה, עמיתי חברי הכנסת, הולך ומוחלף בחורף קודר ופסימי במיוחד. הממשלה לא הציגה שום פתרון לאף אחת מהדרישות החברתיות. נכון, היה דוח-טרכטנברג. אמרתי עליו גם כשהוא התפרסם שהוא מעט מדי ובמקרים רבים גם מוטעה מדי. אבל לממשלה יש יכולת מופלאה מתוך ההצעות הלא-טובות של טרכטנברג לבחור רק את ההצעות הרעות ביותר. אני, למשל, בוחן את הנושאים שהובאו אתמול לישיבת הממשלה בנושא התחבורה. אז מה הציעו לממשלה להחליט? הציעו, אדוני השר להגנת הסביבה, לשחרר תחנות דלק ממגבלות סביבתיות, כי אתה יודע שאם ישחררו את תחנות הדלק ממגבלות סביבתיות מייד מחירי הדלק ירדו. אני עדיין לא ראיתי שתחנות דלק, גם סמוכות זו לזו, מתחרות ביניהן. אני עוד לא ראיתי את זה, אבל כנראה בממשלה ראו דברים אחרים. אומרים: נקים תחנות דלק מתחת לכל עץ רענן, או במקום כל עץ רענן, ואז ירדו גם מחירי הדלק בישראל. אז – תחנות דלק בלי הגבלות סביבתיות. והפרטת נמלים. מה הלך לאיבוד בדרך? הלכו לאיבוד בדרך הצעות, באמת, שלא קשורות לצדק חברתי, כמו יותר אוטובוסים – הגברת התכיפות של האוטובוסים בישראל, כדי שלא נצטרך לחכות שעות לאוטובוס. הלכה לאיבוד הגברת האכיפה בנתיבי תחבורה ציבורית. זה לא חשוב. יש נתיב תחבורה ציבורית ונוסעות בו מכוניות פרטיות, למה לטפל בזה? שילוט אלקטרוני בתחנות אוטובוס כדי שאנשים ידעו מתי האוטובוס הבא אמור להגיע, הוזלה של המחירים באוטובוסים ורכבות. כל הדברים האלה לא נמצאים. הם היו רעיונות, טיוטות, טרכטנברג – לממשלה יש יכולת – לראש הממשלה יש יכולת מדהימה לבחור רק את ההצעות הגרועות ביותר. אני מכיר בנושא התחבורה את הרטוריקה של מר נתניהו על חיבור הארץ מדרום לצפון. כמה סמלי שמרוב רטוריקה של חיבור הארץ מצפון לדרום אנחנו קוראים אתמול על מה שקורה בנגב, שמנותק ממרכז הארץ – עוד פעם הרכבת עצרה מלכת למשך שבועיים. עמיתי חברי הכנסת, הממשלה הזאת לא עושה את מה שצריך, אבל זה לא נכון שהממשלה לא עושה כלום. הממשלה מנסה לכפות על החברה הישראלית סדר-יום אחר וסדר עדיפויות אחר, ומה יותר נוח, ומה יותר פשוט, כדי להסיט הצדה את כל הדרישות החברתיות מאשר דיבורים על מלחמה חדשה? זה עבד תמיד, זה יכול גם לעבוד עכשיו. הנה הדיבורים על האיום האירני, סכנה קיומית לאזור ולישראל – במקום להתמודד עם בעיות אמיתיות, כמה טוב שאפשר להתעסק באויבים מבחוץ. אבל כנראה האויבים מבחוץ לא מספיקים לממשלה הזאת, כי היא כל הזמן טורחת למצוא גם אויבים פנימיים – אויבים פנימיים כמו ארגוני החברה האזרחית, עמותות זכויות האדם, הדמוקרטיה. אני שומע שאפילו שרת החוץ האמריקנית, שהיא ידידה של ממשלת ישראל ושל ממשלות ישראל בעבר, אפילו היא מודאגת ממה שמתרחש כאן. כמובן האויבים הפנימיים הקלאסיים זה תמיד האזרחים הערבים, ולכן יש לנו הצעות חוק להגביל ולצמצם את מעמדה של השפה הערבית, ואפשר להוסיף לרשימת האויבים הפנימיים גם את הפליטים מאפריקה. פעם נאמר שהדרך לשלוט היא הפרד ומשול, אבל היום כנראה החליפו את המודל הזה ב"הסת ומשול". תסית את הציבורים בדרום נגד הפליטים ואת הפליטים נגד הציבורים בדרום וכולם ישכחו מי המקור האמיתי של הבעיות והצרות. <שלמה מולה (קדימה):> יש הצעת חוק חדשה: מי שלא עשה שירות צבאי לא יוכל לקבל רשיון נהיגה. <דב חנין (חד"ש):> לא יוכל לקבל רשיון נהיגה? בכלל לא יוכל לקבל גם רשיון ללכת ברגל. למה שיהיה לו רשיון ללכת ברגל? ומתקפות, עמיתי חברי הכנסת, על התקשורת, על השידור הציבורי, רשות השידור, האיומים על קרן נויבך, שעכשיו אנחנו מבינים שהיא לא עוברת רדיו ולכן צריך לפטר אותה מהתוכנית שיש לה שיאי ההאזנה בשידור הציבורי. האיום על הטלוויזיה החינוכית, שגם אותה רוצים להכפיף לרשות השידור, שעליה אנשי ראש הממשלה כבר השתלטו; ערוץ-10 שחטא בזה שסיקר סיקור ביקורתי את המחאה החברתית – מסתבר שפתאום צריך להתעקש, כפי שלא התעקשו עם אף אחד מעולם בעבר, על חוב של כמה עשרות מיליונים שעלול להביא לסגירת הערוץ הזה. וכמובן חוק איסור לשון הרע, שהוא חוק דרקוני, דרמטי, מסוכן, שהתוצאה הראשונה שלו תהיה הרתעת עיתונאים מלבצע תחקירים, מלבצע את עבודתם ואת פעולתם. וכמובן גולת הכותרת, אדוני היושב-ראש, המתקפה על בתי-המשפט, הניסיון להתקיף את בית-המשפט העליון ולהסיג את תחומו. אני רוצה לסכם ולומר: רבותי שרי ממשלת ישראל, צר לי לומר לכם, אתם לא תצליחו במהלך הזה, מכיוון שההשמצות על הציבור בישראל הן לא נכונות; העם בישראל ממש לא מורדם ולא מטומטם מול הטלוויזיה. העם הזה חי, בועט ונאבק, ואת זה ראינו כולנו בקיץ. הציבור הזה איננו ציבור של אנשים חסרי דעת. תוכלו להטעות חלק מהם חלק מהזמן, אבל לא את כולם כל הזמן. והישראלים, עמיתי השרים, ממש אינם פראיירים. שום בעיה לא נפתרה. הזיכרון הקצר הוא רק שלכם. רק אתם שכחתם את המחאה החברתית. האנשים שצעדו ברחובות תל-אביב וחיפה וירושלים וערים אחרות לא שכחו ולא ישכחו. המחאה לא מתה. תנועת המחאה לא מתה. אני מציע לממשלה ללכת הביתה כדי לפנות דרך לממשלה שתוכל לעשות את מה שצריך ולא את מה שאסור לעשות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, תודה לחבר הכנסת חנין. כבוד – – – <רונית תירוש (קדימה):> אנחנו בעד. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – גם אותנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר גלעד ארדן ישיב על שתי הצעות האי-אמון. <קריאה:> עכשיו נשמע את השר, איך הוא נחלץ מהבעיות – – – <קריאה:> אנחנו באנו במיוחד לנאום הזה. <קריאה:> אנחנו אוהבים אותו, אבל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן אני מאוד נהניתי לשמוע גם את חברת הכנסת תירוש וגם את חבר הכנסת חנין. באמת, איזו התלהבות, איזו צדקת דרך. לא באמת, אם זה לא – – <רונית תירוש (קדימה):> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – שהייתי מכיר את העובדות, עוד הייתי עלול להשתכנע, באמת. הטיעונים נטענים באמת, אדוני היושב-ראש, בצורה שמוסיפה כבוד לכנסת. אני חושב שכל מי שצופה, יכול להעיד על כך. הקשר בין הטיעונים למציאות לא קיים, אבל לזה עוד מעט נתייחס טענה-טענה, אבל כרצף של – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יש אוטופיה ויש אפוקליפסה, אז עכשיו – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> זה נכון. כרצף של טיעונים לוגיים שמתחברים למסקנה מתחייבת, אני חושב שגם את וגם חבר הכנסת חנין עשיתם פה עבודה מופלאה. כמובן, הציבור צריך להתחיל ולשאול את עצמו, כשהוא שומע את כל הבעיות, איפה הפתרונות. בכל זאת, יש מדינות בעולם שמקובל בהן מה שנקרא ממשלת צללים. אז מקובל, לא רק – חבר הכנסת חנין דווקא כן הציע כמה רעיונות יצירתיים, אבל לאט-לאט גם אני, דרך אגב, מתבגר בחיים הציבוריים עם השנים, אז אני מבין שהכסף לא צומח על העצים. וכשהממשלה גובה יותר כסף, אז משכורות של השרים – תאמינו או לא, אדוני, אני גיליתי דבר מדהים, שככל שהממשלה גובה יותר מסים, המשכורת שלי נותרת אותו דבר. אנחנו, אין לנו שום בונוס בסוף החודש על המשכורת. כל פעם שרוצים לממן פעילות חדשה לטובת הציבור – דרך אגב, בין אם זה יותר קווי תחבורה ציבורית, שבוודאי זה דבר מבורך, ובין אם זה יום לימודים ארוך, כפי שמנכ"לית משרד החינוך לשעבר ומנהלת האגף בתל-אביב, אני לא יודע אם שם זה מיושם במלואו דרך אגב מאז שאת היית שם ראש האגף, אבל בכל מקרה, כל הדברים הללו עולים כסף. וגם אם כל שרי הממשלה האדירה, 30 שרים רחמנא ליצלן יוותרו על משכורותיהם, ואם אנחנו רוצים דיון באמת מעמיק, כנראה זה לא יממן לבדו את יום לימודים ארוך וגם לא יממן כמות גדולה יותר, מתבקשת, של קווים בתחבורה הציבורית. ועכשיו, השאלה ההגונה שגם אתם אמורים להתייחס אליה, היא מאיפה לוקחים את הכסף. אז חבר הכנסת חנין דיבר על הקיץ שהיה לנו. הוא דילג על האביב, כי לפני הקיץ היה אביב, אביב ערבי, אנחנו זוכרים. אז בשביל חבר הכנסת חנין אנחנו מכים בתופי הטם-טם כדי להשכיח את המחאה. דרך אגב, ראש הממשלה הוא כל כך מוכשר, הוא הצליח גם לייצר תוצאה במצרים שתדאיג אותנו, תבינו לאן הגיע ראש הממשלה. שלחנו מצביעים – – – <רונית תירוש (קדימה):> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, לא, זה אמיתי, שתבינו. עם המוסד, אספנו המון פליטים, ובמקום להפנות אותם לישראל, שלחנו אותם להצביע בבחירות במצרים, מסודן, והצלחנו לייצר שם כרגע תוצאה של למעלה מ-60% ל"אחים המוסלמים", וגם לתנועה האסלאמית הקיצונית. כל זה כדי לעורר דאגה שתשכיח את המחאה הציבורית. נו באמת, עכשיו ברצינות, חברי חברי הכנסת, אני השתתפתי אתמול בדיון בישיבת הממשלה. טוב שלא האשימו את ראש הממשלה שהוא יצר גם את התאונה עם האוטובוס השרוף. הרי אם השרים היו מפעילים צ'קלקה כדי לעקוף את האוטובוסים, היו אומרים: תראו איזו חוצפה. עכשיו, אם הם עמדו כפי שאני עמדתי בפקק ואיחרו בחצי שעה, אז נראה לי שזה ראש הממשלה שרף את האוטובוס כדי שאי-אפשר יהיה לקיים דיון ולקבל הכרעות. עד לאן תגיעו עם הדמגוגיה ועם הטיעונים הללו? <רונית תירוש (קדימה):> זו דמגוגיה שלך – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אתם מאשימים, קוראים בעיתון את ההאשמות השקריות שלכם, ואז מצטטים את מה שכתוב בעיתון על זה. ברצינות, כולכם הייתם כאן בתפקידים ציבוריים. דוח-טרכטנברג – – – <רונית תירוש (קדימה):> מותר לי לענות? אבל הוא מאשים אותנו שאנחנו אומרים – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> את האשמת אותי, האשמת אותי ששכחתי את המחאה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הדרך היותר בדוקה להימנע מקריאות ביניים זה לא להגיש הצעת אי-אמון, כי מה קורה? הצעת אי-אמון, אתם מרגיזים את השר – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא מרגיזים אותי. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא מרגיזים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, מאתגרים אותי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתם מעוררים ומאתגרים את השר – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> כן, משלהבים את השר. <היו"ר ראובן ריבלין:> ואז הוא משיב לכם ואתם כועסים. <רונית תירוש (קדימה):> לא, אבל הוא שם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מציע לכם, במקום לכעוס על כך שהשר מאותגר על-ידיכם ומשיב מלים שערה, אל תגישו אי-אמון, לא תיתנו לו הזדמנות לדבר. זה הכול. <רונית תירוש (קדימה):> הוא שם דברים – הוא שם דברים בפי שלא אמרתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא שם דברים – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא בפיך באופן אישי. <רונית תירוש (קדימה):> אה – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, לא, לא. טענות, באופן כללי מגיעות מספסלי האופוזיציה, בצדק – – – <רונית תירוש (קדימה):> אני חושבת שראש הממשלה מוכשר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מה? <רונית תירוש (קדימה):> מוכשר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מי? <רונית תירוש (קדימה):> ראש הממשלה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אה, זה יכול להיות. <רונית תירוש (קדימה):> לכן הוא יכול לייצר את כל מה שאתה אומר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> טוב, עכשיו ברצינות. אני טוען, ואחזור ואטען בכל שבוע, שלא היתה ממשלה עם כל כך הרבה עשייה חברתית כמו הממשלה הנוכחית. ומי שרוצה לטעון כאן שצריך להחליף את הממשלה בשל הנושאים הללו, צריך גם להראות מתי נעשו הדברים הנכונים, או לחלופין מה צריך לעשות היום ועל חשבון מה צריך לעשות את זה, כשמדברים כאן בשם פרויקטים אדירים של מיליארדים על מיליארדים רבים, שכמובן, כפי שהזכרנו, והציבור, כפי שאמרתם, הוא חכם; הוא לא – איך אמר חבר הכנסת חנין? הוא לא היטמטם מול ערוצי הטלוויזיה, אותם ערוצים שדב, שני משפטים לפני, ביקש להגן עליהם מפני המתקפות שלנו, אבל הציבור בהחלט לא היטמטם מול ערוצי הטלוויזיה. הציבור מבין היטב שכשרוצים או חפצים לקדם פרויקטים חברתיים של מיליארדי שקלים, הכסף הזה לא צומח על העצים. ואם צריך לממן אותו, אז או שמטילים את זה על המגזר הפרטי או על בעלי העסקים או על בעלי ההון, לממן אותו, כפי שהממשלה הזו עשתה, למשל בוועדת-ששינסקי, שחבר הכנסת חנין מאוד מאוד תמך בה, או כפי שהיא עושה עכשיו כשהיא מנסה להטיל את העלויות לשיקום ים-המלח – דבר שלא נעשה עשרות שנים – שוב, על-פי העיקרון של המזהם משלם, על הבעלים של "מפעלי ים-המלח". גם זה דבר שחבר הכנסת חנין מאוד מאוד תומך בו, ולא קרה כאן עשרות שנים. או חלופה אחרת, להעלות מסים, ולהעלות מסים אפשר או להגדיל את בסיס הגבייה, להטיל את זה על הציבור הרחב ואז תהיה זעקה מוצדקת, ואתם בצדק – תפגינו; או להטיל את זה רק על אלה שמייצרים כאן הרבה מאוד צמיחה ותעסוקה, בעלי עסקים קטנים וגדולים כאחד, ואז ליצור תמיד חשש, כפי שקראתי היום בעיתון – העיתון שאתם רוצים להגן שלא נסתום לו את הפיות, אז גם לי מותר לצטט ממנו, לפעמים כשאתה מוחה, בצדק דרך אגב – אז כשעושים צעדים מסוימים ומכבידים את עולה של הממשלה ודורשים תחרות או דורשים התייעלות, אז פתאום מקבלים פיטורין בחברות סלולר. מה לעשות, זו משוואה. למשוואה בדרך כלל יש לפחות שני צדדים, צד אחד זה מה שהציבור משלם, וצד שני שעליו עומדת בדרך כלל, בצדק, חברת הכנסת יחימוביץ, זה התעסוקה. חלק מההוצאות שנוטים בעלי העסקים לצמצם כשגובים מהם יותר כדי לממן פעולות חברתיות מוצדקות, זה לצמצם את העלויות של כוח-האדם, בין אם זה על-ידי הורדות השכר ובין אם זה על-ידי פיטורין. ולכן, הצעדים החברתיים-כלכליים שהממשלה הזו מקדמת הם צעדים שאנחנו מנסים לעשות אותם באופן זהיר ואחראי. באופן זהיר ואחראי, וזו לא רק ססמה, אלא כשאתם רואים מה קורה בכלכלות שנחשבו למאוד מצליחות בעולם – חלק לא נחשבו, חלק כן – אבל אפשר לדבר על מה שקרה באירלנד או בספרד או ביוון או ביפן, ובארצות-הברית בטח, וכל אחת מהדוגמאות אפשר לנתח אותה פה, אדוני היושב-ראש, אתה תיטיב לנתח אותה ממני; אבל בהחלט כשרואים לאן הן מידרדרות ואיזה רמות אבטלה, או איזה היקף של אוכלוסיות מפונות שם מהבתים מחוסר יכולת לשלם משכנתה, אז כשצוחקים או מלגלגים על ניהול זהיר ואחראי של כלכלה, אני מציע לחברי האופוזיציה לחשוב עוד פעם, לפני שהם מזלזלים באותן אמירות של שר האוצר או של ראש הממשלה. ואם אנחנו מסתכלים על העובדות לאשורן, אז אפשר בהחלט להתפאר בכך. וכן, אנחנו נחזור ונתפאר בכך, לא על ההתקבלות ל-OECD, לא על הדברים הללו אני מתכוון להתפאר, אבל בכל זאת, הממשלה הנוכחית כן הגדילה את שכר המינימום. פעם דיברנו, או חלקים בתוכנו דיברו, על 1,000 דולר כיעד אופטימלי. אז היום אנחנו כבר הגדלנו את שכר המינימום, דומני 1,200 דולר זה היעד לחודש מרס הקרוב – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> הדולר ירד. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> נכון, ראש הממשלה הוריד את הדולר, מה אתה חושב, מה, את זה הוא לא תכנן? גם את זה הוא עשה. ראש הממשלה הוריד גם את הדולר ועבד על כולם, ועכשיו הוא עשה לכם שכר מינימום של 1,200 דולר עד מרס הקרוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> דרך אגב, מאז 1,200 שנקבעו, הדולר עלה – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, כשעמיר פרץ דיבר על 1,000 דולר, לדעתי הדולר – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, מאז בוודאי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – היה מעל 4 שקלים. אני מודה בעניין הזה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאי, בוודאי ובוודאי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא היה מעל 4, הוא היה 4.20, 4.30. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> כן, אבל הממשלה הזאת היא זאת שמתמודדת עם בעלי ההון היכן שצריך להתמודד. ראש הממשלה הזה הוא זה שהקים את ועדת הריכוזיות, שגם אם היינו רוצים שבמסקנותיה יהיה הרבה יותר – בוודאי שיש בה יותר מכל מה שעשו בעבר; והזכרתי כבר את נושא ועדת-ששינסקי, והזכרתי את נושא שיקום ים-המלח ואת הגדלת שכר המינימום. אבל בהחלט, אני כן אחזור ואזכיר מה שחבר הכנסת חנין ככה עבר על זה ביעף – את ההשקעה של 30 מיליארד שקלים בחיבור הפריפריה למרכז כדי שצעירים מהפריפריה יוכלו להתמודד גם על מקומות עבודה באזור המרכז באופן שוויוני. אני יכול להזכיר, שוב, מפרק המסים – שכבר אושר מהר מאוד בממשלה, לכן אין צורך להזכיר – כולנו נתמקד ונצחקק על הגדלת ההזמנה באינטרנט הפטורה ממכס ל-1,200 שקלים, אבל למה לזכור שהממשלה אישרה חיש מהר את נושא מתן שתי נקודות זיכוי לאבות לילדים בגילים אפס עד שלוש, שהיא הגדילה את מס ההכנסה השלילי ב-50% לאמהות עובדות, ואת ההגדלה על מיסוי לעשירים ברמות הגבוהות ביותר, ועוד הרבה מאוד צעדים שכבר אושרו מתוך דוח-טרכטנברג? אני אומר בכנות, אדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת, שגם אני סברתי שבדוח-טרכטנברג רצוי וכדאי היה להכניס עוד צעדים כאלה ואחרים בתחום הרווחה, ואולי היה צריך להגדיל אף יותר לטעמי את הסבסוד לשכר דירה שנותנים לזכאים של משרד השיכון שנאלצים להתמודד עם ההתייקרויות האדירות בשוק השכירות. אבל לקחת בצורה כזאת מבטלת ומזלזלת ולהגיד כאילו לא נעשה דבר, או כאילו העובדה שאתמול הממשלה דנה כמעט שלוש שעות ולא הצליחה עדיין לגמור דיון מעמיק – דרך אגב, חבר הכנסת חנין בעצמו אמר: צריך לדון לעומק. הנה, חלק מההמלצות היו על תוספת תחנות דלק, שבוודאי אני כשר להגנת הסביבה מתנגד לה מכול וכול, אז מה לעשות שרק על נושאים כאלה אפשר להתווכח שעה בממשלה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז, כבוד השר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – וכדאי ורצוי להתווכח. <היו"ר ראובן ריבלין:> קודם כול, הוויכוח הוא ויכוח לא רק לגיטימי; הוא ויכוח שמחייב גם סדרי עדיפויות. אני רוצה לומר לך: כאשר הממשלה יוצאת בהכרזות ומייצרת כל מיני ציפיות – היום יאושר דוח-טרכטנברג על כל אותם נושאים – ואחר כך אתה פתאום שומע על ה-1,200, ה-1,200 הם חשובים ביותר, אבל זה – אתה מבין? הציבור לא מבין שיש איזו מערכת שבה יש ויכוח ומקבלים – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מאה אחוז צודק. עכשיו, השאלה – אני מתחייב לך, אדוני היושב-ראש, שאם כלי התקשורת במדינת ישראל – שהם לא אשמים בכלום, הם מעולים שבמעולים, כל הרוע כאן בבניין – אם הם ייתנו לי פעם בשבוע חצי שעה להסביר לציבור שכשכותבים לו כותרת על הצעה טרומית שאולי עברה ואולי לא, והציבור כבר חושב מהעיתון שהחוק כבר פורסם ברשומות והוא יכול לפעול לפיו, אז שהתקשורת תאפשר באמת הסברה הוגנת לציבור. אותו הדבר, דרך אגב, גם עם דוח-טרכטנברג, אז הציבור באמת לא יבנה ציפיות מיותרות על דברים שיש תהליכים דמוקרטיים שכולנו – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל זה היה – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – מכירים כאן בבית, ואותו הדבר קורה גם בהחלטות ממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה היה פרסום של הממשלה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני לא עורך הלילה של כותרות העיתונים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אסביר לך למה – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – וזה שהעורך מחליט לשים על הצעה טרומית או על החלטת ממשלה, שהוא יודע שכדי ליישם אותה, כי יש בה פגיעה בקניינו של איזה עשיר כזה או אחר, אז צריך גם להעביר את זה אחר כך צו באישור ועדת הכספים, למשל – אם עורך הלילה היה אדם הוגן, הוא היה כותב במשנה: "עוד מעט נוכל לקבל יום לימודים אחר-הצהריים, מותנה עדיין בחוק ראשי שהממשלה תגיש לכנסת ויאושר בשלוש קריאות – לאחר ועדת החינוך", ואז הציבור ידע לכלכל את צעדיו. מה לעשות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גם הממשלה צריכה להיזהר בפרסומים – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מה לעשות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – כי מה שקיבל הציבור זו הודעת ממשלה שבה נאמר – ושאלו אפילו האם ינצל ראש הממשלה את היעדרם של – ההודעה יצאה מהממשלה. אני מסכים אתך במאה אחוז שהכתבים הכלכליים צריכים להיות הרבה יותר זהירים. הם יצאו נגד ההחלטה מטעמים שלא שמורים אתם אלא שמובנים לנו, ואני מסכים אתך על כל מה שאמרת. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לקחת – – – <רונית תירוש (קדימה):> – – – שר האוצר אמר שהרכבת יצאה לדרך. את זה הוא אמר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יש בזה משהו. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני מייצג כאן את ראש הממשלה ואת הממשלה – לא את שר האוצר – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, הוא לא – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – כפרסונה או כל דבר שהוא אמר. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא השר המקשר. הוא לא מדבר בשם שר כזה או אחר. הוא השר המקשר של הממשלה כולה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, לקחת, כפי שעשו חברי האופוזיציה, וגם בתקשורת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא. – – ולהגיד, העובדה שאישרו אתמול רק את הסעיף, שהיה הכי קל, דרך אגב, להתאחד עליו ולהסכים, כי האוצר אמר: אני מוותר על ההכנסות מהנושא הזה, ולכן אפשר היה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> העלו ב-20% את – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> בסדר, אפשר היה להסכים ולהגיד: מזה אנחנו למדים שרק את זה הממשלה עושה ורק זה מה שחשוב לה – זה בדיוק כמו אותה בדיחה, אתה יודע, על העיוורים, שנתנו להם למשש כל אחד חלק של פיל ולהגיד מה נראה לו ובמה מדובר. אז אותם עיוורים – אני לא יכול להאשים, הם עיוורים, אבל חברי באופוזיציה כנראה רוצים לעשות את עצמם בעניין הזה כעיוורים, כי הם שוכחים. הם שוכחים, ואני אחזור על זה כל שבוע, שכשהם באים לדבר כאן בשם הרופאים, המורים, המתמחים והעובדים הסוציאליים, שאני לא זוכר שהממשלה הנוכחית קיבלה את כל הסקטור הציבורי עם רמות שכר של 30,000 ומעלה, הורידה את השכר ברשעותה ועכשיו אנחנו נדרשים לנהל אתם משאים-ומתנים. לא, עשרות שנים, עוד עם איומים ביטחוניים, אני לא בטוח שהרבה יותר גדולים ממה שיש היום, ממשלות קודמות אפשרו את המצב הזה, שהוא מצב באמת אנטי-חברתי ובלתי מוצדק, שעובדי המגזר הציבורי, שממלאים תפקידים מאוד מאוד חשובים עבור כולנו כאן, מקבלים רמות שכר נמוכות ביחס לעומס שמוטל עליהם ולהיקף העבודה החשובה שהם עושים. אבל אני לא זוכר שהדברים האלו קרו או השתנו בעשרות השנים האחרונות. אני כן זוכר שבשנתיים ושמונה חודשים, מאז אנחנו בממשלה, נחתמו הסכמים עם כל עובדי המגזר הציבורי, ואחרי זה עם כל סקטור מאלו שאני ציינתי לחוד. וכמובן, אנחנו נורא רוצים להעלות עוד מעבר לזה, בעזרת השם, גם נעלה בקדנציה הבאה גם מעבר לזה, כי כנראה העם לא ישעה לעצותיכם בקשר להחלפת הממשלה. אבל ודאי שאף אחד פה שהותיר את המצב כפי שהוא היום לא יכול לבוא ולהטיף מוסר לממשלה הנוכחית, שבעניינים החברתיים עשתה, עושה ותעשה הרבה יותר מכל ממשלה בעבר. ולסיום, אולי אזכיר עוד כמה – רק על קצה המזלג, אדוני היושב-ראש – כדי שהציבור שכמה למידע יקבל גם מידע שמבוסס על עובדות ולא רק על עמדות והשקפות. אז הזכרתי באמת מספר רב של צעדים, אבל שכחתי להזכיר, למשל, את נושא שיעור האבטלה, שהיום ביחס לרוב מדינות העולם המערבי הוא אחד משיעורי האבטלה – אם לא הנמוך שבהם, הוא בוודאי אחד הנמוכים שבהם, ואין דבר יותר חברתי מאשר שילוב בתעסוקה. כמובן שיש לנו עוד דרך ארוכה בכל הנושא של אחוז ההשתתפות בעבודה ובהשתתפות של למשל הציבור החרדי, וגם בעניין הזה אנחנו לא מתכוונים לעשות את הדברים בהתלהמות ובססמאות, אלא לקדם את זה ככל שניתן. לגבי הגדלת קצבאות הילדים, הממשלה הנוכחית היא זו שהגדילה את קצבאות הילדים ותיקנה אולי גם טעויות עבר, אבל היא הגדילה אותן בצורה נכונה, כזו שמטפלת באמת בילד השני, השלישי והרביעי, ולא נותנת סיוע מופרז לאוכלוסיות ספציפיות בלבד. אנחנו הוספנו מיליארד שקל לקצבאות לקשישים. יש פעילות נמרצת – כולל תמריצים, כפי שאמרתי – לשילוב אברכים בשוק העבודה, ואפשר להזכיר שוב על קצה המזלג את התוכניות לפיתוח כלכלי וחיזוק ממוקד במגזר המיעוטים, 680 מיליון שקל למגזר הערבי, וזה לא מספיק כמובן – סליחה, למגזר הדרוזי – 800 מיליון שקלים במגזר הערבי, וגם זה לא מספיק כמובן, אבל – שוב, אדוני היושב-ראש, זה הרבה הרבה הרבה יותר ממה שנעשה בעבר. ועוד לא דיברנו על השקעות של יותר ממיליארד שקלים בהשלמת גדר הביטחון בדרום, סבסוד או מימון טיפולי שיניים חינם לילדים, כשאנחנו יודעים בדיוק באיזה שכבות ממוקדת ההזנחה, לצערנו, של טיפולי שיניים. סקרתי כאן באמת על קצה המזלג את הצעדים שנעשים בממשלה הנוכחית. אני לא מדבר על צעדים כמו רפורמות בתחום הסלולר שמביאות להפחתת מחירים, ורפורמות בתחום הגנת הסביבה שמעודדות מיחזור, ורפורמות בתחום החינוך ושיקום ההשכלה הגבוהה, והעלאת שכר המורים. אלו צעדים ארוכי טווח שהציבור בוודאי ער להם ורואה את תוצאותיהם. אני מדבר על צעדים חברתיים ששווים עשרות מיליארדי שקלים, כולל מה שיש בדוח-טרכטנברג על סבסוד גנים או יום לימודים ארוך והרחבתו – בדוח-טרכטנברג מדובר ב-18 מיליארד שקלים לארבע או חמש השנים הקרובות. והריני להבטיח לך, חברת הכנסת תירוש, שבכל מה שיש שם לגבי תחום החינוך, ולא רק, אני וחברי נעשה הכול כדי שבין אם יהיה קיצוץ בתקציב הביטחון ובין אם לא יהיה קיצוץ בתקציב הביטחון – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא יהיה תקציב – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – זה יבוצע כפי שראש הממשלה התחייב. ואם זה התחייב, אני באמת מקווה שאת וחברייך תעלו לכאן בעוד כמה חודשים, תבקשו מהציבור לא להקשיב למה שבטעות אמרתם לו ולהמשיך להצביע לליכוד כפי שכרגע לפחות נראה בסקרים, באופן עכשווי, שהציבור עושה. לכן, אדוני היושב-ראש, אני מבקש מהכנסת לדחות את שתי הצעות האי-אמון. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר. אנחנו מזמינים עכשיו את חברת הכנסת זהבה גלאון לבוא ולהעלות את הצעות האי-אמון של סיעות מרצ והעבודה, בנושא: החלטת צה"ל לקבור את הדוח לשוויון בין נשים לגברים – דוח ועדת-שגב. גברתי, על כך היא מבקשת אי-אמון. ישיב השר מתן וילנאי בשם משרד הביטחון ולא בשם משרדו, לא בשם המשרד להגנת העורף. <רחל אדטו (קדימה):> איפה ציפי חוטובלי, לא כאן? לא מעניין אותה? <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> – – – היושב-ראש. <ניצן הורוביץ (מרצ):> בשם הממשלה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי – הממשלה אחראית, אבל נדמה לי שחברת הכנסת גלאון – שניסחה – דיברה על אי-יישום של צה"ל. <זהבה גלאון (מרצ):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> לכן, בהחלט הוא מדבר בשם שר הביטחון. <זהבה גלאון (מרצ):> נכון, אדוני היושב-ראש, אני מודה לך. הצעת האי-אמון מוגשת בשם סיעות העבודה ומרצ. אני עומדת כאן אחרי ששמעתי, או אחרי פנייתו אלי של שר הביטחון אתמול, כשהוא הסביר לנו שהאי-אמון הזה שאני אמורה להציג כאן היום – לא פחות ולא יותר – פוגע בצה"ל. התבלבל קצת, שר הביטחון. האי-אמון פוגע בצה"ל? הדרת נשים בצה"ל היא הפוגעת בצה"ל. ממשלה ש"מחרדלת" את הצבא זו ממשלה שפוגעת בצה"ל, זו ממשלה שפוגעת בנשים. ביזוי מתמשך של חיילות הוא הפגיעה בצה"ל. ואם שר הביטחון היה שם קץ לעניין הזה בצורה נחרצת, לא בשתיקה רועמת, ממש לא היה צורך באי-אמון הזה של סיעות העבודה ומרצ. חברי חברי הכנסת, מתן וילנאי, אדוני השר, שתיקה כמוה כהסכמה שבשתיקה, ולכן אין לנו אמון בשר הביטחון וגם אין לנו אמון בממשלה כולה. הצבא, צה"ל – האחיינית שלי התגייסה לפני שלושה שבועות לצה"ל – הצבא שהיה אמור להיות צבא העם, הפך להיות במשמרת של שר הביטחון, כמו שאתם אוהבים בממשלה הזאת לומר, לצבא השם. וצבא השם זה לא צבא העם, כי מטרת הצבא היא להגן על הציבור החי במדינת ישראל ולא על כל מיני פסיקות הלכה מפוקפקות ושנויות במחלוקת. והצבא הזה, בראשות שר הביטחון, העביר – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בעזרת השם הוא יהיה גם צבא העם. מה אתה רוצה – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> לא כבר עכשיו – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הצבא הזה העביר את הגה הפיקוד מהמפקדים, מהממשלה עצמה, לרבנים, ולא סתם לרבנים אלא לרבנים פונדמנטליסטים שלא מכירים בשלטון. שר הביטחון מסר את הגה הפיקוד לרבנים ריאקציונרים שחיים בעבר. אני רוצה להזכיר לחבר הכנסת אורי אורבך ששמעתי לפני כמה ימים – – – <נסים זאב (ש"ס):> אולי תסבירי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אוה, חבר הכנסת, אתה ראית שכמנצח תזמורת כבר הסתכלתי עליך, כי ידעתי שהחצוצרות יגיעו בדיוק – עכשיו היא מדברת. חבר הכנסת נסים זאב, אתה רשום בשם סיעת ש"ס, תוכל לומר את כל מה שיש על לבך. אני אשמור לך על הזמן. <זהבה גלאון (מרצ):> אין שום בעיה. אדוני היושב-ראש, אני מודה שנדהמתי כששמעתי לפני כמה ימים את הרב אליקים לבנון, שהוא ראש ישיבת הסדר, שבהסדר עם צה"ל, קורא לחיילים לא להתגייס, לעמוד מול כיתת יורים אם זאת החלופה לשמוע שירת נשים. בקול דממה דקה זה עבר. לא שמעתי את שר הביטחון מעיף אותו מההסדר. ראש ישיבה, רב, מסית, ממריד – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> אבל למה עד עכשיו – – – שירת נשים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – אז מדובר ברבנים שמציעים הצעות כאלה לצאן מרעיתם – חיים בעבר. חברי חברי הכנסת, נשים מתגייסות לצבא על-פי חוק שמחייב אותן להתגייס, וזכותן של נשים בצה"ל לקבל שוויון מלא ולמצות את היכולות שלהן ואת הכישורים שלהן. שמעתי לפני כמה ימים את ראש אכ"א אורנה ברביבאי אומרת שהיא מוטרדת מאוד מהעובדה שנשים משתמטות מהשירות בצבא. ואני שואלת, אדוני היושב-ראש, לאיזה צבא בדיוק היא רוצה שהנשים האלה יתגייסו, לצבא שמחיל עליהן סטיגמות? שמתייחס אליהן בסקסיזם בוטה? אנחנו עדים, חברי חברי הכנסת, לניסיון לחסום נשים, להחזיר את הגלגל אחורה על-ידי קבוצה פונדמנטליסטית שרוצה להפוך את צה"ל לגברי, יהודי והלכתי, באמצעות רבנים מסיתים שמייצגים עמדות שמבוססות על תפיסות מיושנות, אנכרוניסטיות, מלפני 3,000 שנה, תפיסות שאומרות "קול באשה ערווה". וההגדרה הבזויה הזאת של האשה כערווה מהלכת היא סקסיזם חזירי, נבער ומכוער. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. ואת הרבנות החזרזירית הזאת כדאי להחזיר לממדיה הנכונים. רבנות צריכה לתת שירותי דת; רבנות צריכה להשגיח על הפרדת בשר וחלב, שתנהל תפילה עבור מי שמעוניין בכך, אבל שתוציא את הטלפיים שלה כבר מקביעת נורמות החיים ואופי הצבא כולו. זה מה שעושה היום הרבנות. אדוני השר, בתקופה של שר הביטחון ברק, הרבנות גדלה מעל לממדיה ומעל לתפקידיה, ואף אחד לא עצר אותם. וכשלא עוצרים אותם, אז אומרים "קול באשה ערווה". הרבנות הזאת מגבה חיילים שמסרבים לשמוע שירת נשים; הרבנות הזאת שולחת חיילות למתחמים אחרים, ובמקום ששר הביטחון ישים לזה קץ ויבהיר לרבנות הצבאית את מקומה ותפקידה, הוא אומר לנו, לחברי הכנסת, שהעלאת הדיון היום כאן במליאה זו פגיעה בצה"ל? תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> דקה אחרונה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא דקה אחרונה, אדוני היושב-ראש החדש. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> הוא לא חושב שאקוניס יפסיק – – – <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> ברור. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני רק מקווה שזה לא ייתקל מייד בתגובה הפבלובית "סתימת פיות". כל דבר – לא. ממש לא. <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת אקוניס, אתה את הביקורת עליך הרווחת ביושר, אבל עכשיו אתה היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> ואת תנצלי את זה עד הסוף. <זהבה גלאון (מרצ):> ברור. חברי חברי הכנסת, אני מוטרדת כי לא מדובר במקרה בודד, ולכן הגשנו היום את הצעת האי-אמון. מדובר במדיניות, מדובר בהדרה הולכת וגוברת במרחב הציבורי – אנחנו רואים את זה באוטובוסים, בשילוט בצבא. אתמול כל המדינה הזדעקה איך מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, השוותה את התופעה הזו של הדרת נשים לאירן. ואני משערת שכאשה, גם לה יש רגישות מסוימת לסוגיה הזו, וריח הסקסיזם מגיע כל הדרך עד לוושינגטון, זה מה שצריך להטריד אותנו. זה כבר לא נשאר כאן רק בתחומי מדינת ישראל. מזכירת המדינה השוותה את המתרחש כאן לאירן, כי, חברי חברי הכנסת, פונדמנטליזם דתי הוא פונדמנטליזם דתי, ולא משנה אם מדובר באסלאם, בנצרות או ביהדות. לשם אתם רוצים לשלוח אותנו, ולשם אין לנו שום כוונה להגיע. החומייניזציה של הצבא היא ממש הפוכה לחלוטין מהכיוון הרצוי. החומייניזציה הזאת מנוגדת להמלצות של הגורמים המקצועיים שבדקו את נושא השירות בצבא. אדוני השר מתן וילנאי, דוח-שגב, שהוגש לפני ארבע שנים, ביקש להחיל שוויון מוחלט בין המינים. חלפו ארבע שנים מפרסום הדוח שמציע מודל חדש לשירות נשים – שירות משמעותי לנשים, שירות שבא לקבוע את העובדה שחיילות לא תשרתנה רק על-פי המגדר שלהם אלא על-פי היכולת שלהן, כמו שנכתב בדוח: לתת לאדם הנכון לשרת במקום הנכון. זו קונספציה נכונה. והעובדה ש-20 שנה אחרי בג"ץ אליס מילר, היום, 20 שנה אחרי כברת הדרך הזאת, שנעשתה, חוסמים תפקידים בפני נשים – אחרי שכבר נשים הן טייסות וחובלות וקצינות מודיעין. זאת מגמה שאומרת: נשים מקומן במטבח ולא במרחב הציבורי. אני רוצה – עוד כמה מלים, אדוני היושב-ראש, ברשותך: מדינת ישראל, הכנסת הזאת, חוקקה חוקים – חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, עקרון השוויון בין המינים. האפליה הזאת עומדת בניגוד לחוקים שהכנסת הזאת חוקקה, בניגוד לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ולכן אני קוראת מכאן לשר הביטחון באמצעותך, אדוני השר, הפנייה שלך אלינו להסיר את אי-האמון, לכאורה בשם הרצון למנוע את הפגיעה בצה"ל, מנסה לנגן על ה"שקט, יורים" המפורסם: עכשיו אל תדברו, יש ממש עניינים חשובים יותר. וזאת חוצפה, כי אתה, שר הביטחון, נושא את שם הביטחון לשווא והופך את הביטחון לתירוץ. ולא רק שאנחנו נדבר, אדוני היושב-ראש, אנחנו גם נשיר, ואתם לא תשתיקו אותנו, ואתם לא תדירו אותנו ולא תשלחו אותנו הביתה למטבח. ואם זו החלופה, עדיף שאתה, אדוני השר – אני מתכוונת לשר ברק – עדיף שאתה תלך, יחד עם חבריך לממשלה, לטובת נשים, לטובת גברים, לטובת כל מי שחי במדינה הזאת ורוצה מדינה שיש בה שוויון בין המינים. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, גברתי. ישיב בשם שר הביטחון השר מתן וילנאי. בבקשה, אדוני. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> כבוד היושב בראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת גלאון, אני מדבר אלייך, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אני מייד מתרכזת בך. <יצחק כהן (ש"ס):> אנחנו מוסיפים עוד – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> איציק, איציק, ברצינות, נו. <יצחק כהן (ש"ס):> עוד כמה אוטובוסים עם הפרדה. <זהבה גלאון (מרצ):> זה השר שמפריע לי פה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> הכותרת שפורסמה בעיתון "הארץ", ומשמשת עילה להגשת הצעת האי-אמון הזאת, משוללת יסוד ואינה משקפת את עמדתו של צה"ל והתנהלותו בעניין שילוב נשים ומתן שוויון הזדמנויות בשירות הצבאי. נהפוך הוא, צה"ל רואה בדוח הוועדה בראשות האלוף במילואים יהודה שגב משנת 2007 – ועדה פורצת דרך שהניחה יסודות לשינוי משמעותי בעיצוב שירות נשים בצה"ל. במלוא הצניעות, הוועדה הראשונה היתה בראשותו של ראש אכ"א האלוף מתן וילנאי, וזו הוועדה השנייה שממשיכה את אותה הדרך. היא מציבה אתגר משמעותי בכל הקשור למיצוי מיטבי של המשאב הנשי בשירות חובה, בקבע ובמילואים. מרבית ההמלצות התקבלו על-ידי הרמטכ"ל הקודם, רב-אלוף גבי אשכנזי, לאחר דיון מטכ"ל ממצה שבו תת-אלוף אורנה ברביבאי הציגה את המלצות אכ"א. ההמלצות האלה ברובן התקבלו, חלקן הרמטכ"ל – לדעתי, דרך אגב, בצדק – דחה, כמו למשל השוואה של משך שירות לפי תפקיד; היה נוצר מצב שעשרות אלפי גברים בתפקידים עורפיים היו משתחררים מוקדם יותר. הדבר הזה לא יכול לקרות בצה"ל עם נתוני כוח-האדם של היום. או המלצה של מתן העדפה מוחלטת, לפי מכסות, בקידום לדרגות בכירות. הרמטכ"ל קבע – שוב, לטעמי בצדק – שמה שקובע זה הכישורים, עם העדפה ברורה לנשים. וכל מי שמסתובב בצבא אכן רואה את זה. רק אתמול הייתי בטקס לזכרו של דוד בן-גוריון. פעם ראשונה בהיסטוריה שסגן מור אלדר פיקדה על משמר הכבוד, שלפחות מחציתו היה מורכב מנשים צוערות בבה"ד 1. פיקדתי על בה"ד 1, לא היתה צוערת אחת באותם הימים. <נחמן שי (קדימה):> נכון. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> יש היום קצינות בכירות לרוחבו ולאורכו של הצבא, בכל פינה ובכל מקום – מביא לידי ביטוי את מדיניות צה"ל בנושא הזה. צריך להבין שיש גורמים קיצוניים שלצערי מצליחים – והדברים שלך, חברת הכנסת גלאון, מוכיחים עד כמה – שמנסים להביא את זה לידי הקצנה, כדי ליצור את המתח שבדיוק אליו כרגע מכוונת הצעת האי-אמון שלך. כשקמים צוערים ויוצאים כשנשים שרות הם נשפטים ומטופלים לפי חוק השיפוט הצבאי, חד וחלק, כפי שצריך. הרמטכ"ל וראש אכ"א, תת-אלוף ברביבאי – כבר נעשתה, בלשון אשה, להיות ראש אכ"א. זה כאילו מובן מאליו. לזכור שעד לפני חצי שנה לא היה דבר כזה בכלל – קובעים קביעות נחרצות בעניין, ועובדה – לא כל הצוערים קמים ויוצאים – אני מתכוון לדתיים – אלא רק קומץ. והקומץ הזה מטופל. ולכן להציג תמונה כאילו הצבא שינה את עורו ושינה את צורתו – כאחד שמסתובב לא מעט בצבא – מתי שנותנים לי להיכנס, ראיתם שגם לא נותנים לי להיכנס כל הזמן – רק בשבוע שעבר הייתי בכנס מפקדי מחוזות של פיקוד העורף ואמרתי לאלוף פיקוד העורף, בלי לדעת שאני אצטרך לענות כאן: אני רוצה בכנס הבא מפקדת מחוז, אלוף-משנה, שתפקד על מחוז של פיקוד העורף. יש מספיק מוכשרות לעשות את זה. ובמבט העיניים הבנתי שאנחנו נמצאים בכיוון הזה, בלי – לא דיברנו מעבר לזה. הכיוון בצבא הוא ברור ומובהק – 92%, בעקבות הדוח של יודק'ה – 92% מהמקצועות בצבא פתוחים היום לנשים. התעניינתי ב-8% שלא פתוחים – כולם קשורים למאמץ פיזי קשה, בדרך כלל בחיל רגלים, שאין שום סיבה שבעולם, למעט חריגות, להטיל את זה על נשים, ונשים באמת לא נמצאות שם. הן נמצאות בהדרכה, אבל לא בתפקידים המבצעיים הקשים, מכיוון שזה דורש כושר פיזי, ואין סיבה להטיל את זה על אשה. יוצאות מהכלל יש תמיד, לשמחתי יש תמיד יוצאות מהכלל. אבל ככלל המדיניות בצבא היא ברורה, היא עברה כברת דרך ארוכה מהימים שאני הייתי ראש אכ"א. אין שום סיבה להיות מוטרד, למעט – כל הזמן לבדוק, אני מקבל את זה, ואני בעד זה שכל הזמן תהיה עין פקוחה והשאלות תישאלנה, אין לי ספק בזה בכלל. אבל הכיוון הוא ברור, מובהק, וכשיש חריגים הצבא, לשמחתי, מגיב היטב. הפיקוד הבכיר של הצבא מגיב היטב, כפי שאת ואני היינו רוצים שהוא יגיב. הוא לא נותן לקיצונים להשתלט, גם אם יש ניסיונות וגם אם הם מנסים לנפח את הכותרות הראויות בעניין זאת. לאור זאת אני ממליץ שנדחה את ההצעה הזאת לאי-אמון בממשלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. תודה רבה. אנחנו מתחילים בדיון. ראשון הדוברים – חבר הכנסת נחמן שי, אחריו – בהסכמה-החלפה – החלפה מעניינת – בין סיעת חד"ש לסיעת ישראל ביתנו – חבר הכנסת אגבאריה, אתה הבא בתור. חברת הכנסת מיכאלי, את עוברת כמעט לסוף התור. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני שמח על שובך ומאחל לך – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך. <נחמן שי (קדימה):> – – שתהיה אתנו, ככה, במלוא הכוח. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. <נחמן שי (קדימה):> לא יותר מדי, אבל... חברי חברי הכנסת, אמריקה כבר כאן. אתם בטח זוכרים, שהיינו צעירים רצינו נורא להיות אמריקה. חשבנו שכל הדברים הטובים בעולם הם באמריקה. היינו רואים איזשהו פריט לבוש שהיה כתוב עליו "made in the USA" היינו מאושרים, אמרנו: זה הכי טוב בעולם. יש באמריקה יתרונות גדולים: זו חברה ליברלית, חברה פתוחה, חברה רב-תרבותית, חברה סובלנית, חברה שפותחת אפשרויות בפני אנשים נמרצים ויזמים. לא זאת האמריקה שלנו. האידיאל הזה, של אמריקה, קיבל אצלנו משמעות הפוכה, עקומה, צינית. אמריקה כבר כאן – כשהדוח של OECD שהתפרסם היום אומר שאנחנו וארצות-הברית – תראו איזו גאווה: אנחנו וארצות-הברית – מובילים במועדון של ה-OECD בפערים החברתיים. ישראל וארצות-הברית. את זה הצלחנו לקחת מארצות-הברית. עכשיו גם אנחנו כמוהם. במה? בקפיטליזם החזירי. אנחנו חוזרים על מטבע הלשון הזה, אבל מאחוריו מסתתרת מציאות של אכזריות כלפי עובדים, התייחסות עוינת כלפיהם, דחיקתם, רמיסת זכויותיהם, התעלמות מהעוני בתירוץ שמי שמשתדל מצליח. אולי. לא אצלנו; אצלנו העניים הם עניים, והם נעשים עניים יותר. ולכן, כשאנחנו אומרים "אמריקה זה כאן", אז לקחנו מאמריקה את הדברים השליליים, לא את הדברים שעליהם גאוותה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם, שנתנה לנו באמת את הצהרת העצמאות שעד היום כל העולם מסתכל עליה. אמריקה שלנו היא אמריקה מכוערת, שנשאר לנו רק להתבייש בה. וכשאני מסתכל על הנתונים האלה, ש-35% מהילדים בישראל, על-פי הדוח של המשרד – של הביטוח הלאומי – הוגדרו עניים; מצבם של הצעירים בישראל, חברים, הצעירים, דור העתיד שלנו, הולך ונעשה רע מעשור לעשור. איך יכול להיות שבמדינת ישראל מיליון ו-700,000 איש הם עניים, מהם 837,000 ילדים? לכן, החלום האמריקני שלנו הוא חלום מעוות, הוא חלום מביש, ולכן הממשלה הזאת שהשולחן הזה ריק ממנה – אגב, איפה השרים? איפה השרים? 39 שרים. ילדים, איפה השר? בואו נעשה משחק – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא. אתה, זמנך הסתיים, ואנחנו, בזמן שאתה – – – <נחמן שי (קדימה):> איך הזמן הסתיים? אני עכשיו צריך לקבל את כל הזמן מחדש, כי לא היה שר. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, סגן השר יצחק כהן – סגן שר האוצר מייצג את הממשלה – – – <נחמן שי (קדימה):> אה, יצחק כהן. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת שי, בוא נעשה דבר כזה: זמנך הסתיים. רק רגע. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, מה – למה התכוונת? <קריאות:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אני שוקל להיפגע. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא לא, אתה לא נפגעת. חבר הכנסת שי, אני מאוד מודה לך. המזכירות קראה לשר ברק, אבל את זה אתה תצטרך לעשות ממקומך, כי עכשיו הגיע תורו של חבר הכנסת אגבאריה. <נחמן שי (קדימה):> אני מודה לכם. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה לך. בבקשה, אדוני חבר הכנסת אגבאריה, שלוש דקות. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. כל מי שלא נמצא באולם בזמן הדיבור שלו, פשוט נפסח עליו ונעבור לבא בתור. כך, עד שנגיע לדובר האחרון ולהצבעה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זו באמת היתה החלפה טובה. <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, אם היא נאה בעיניך אז גם בעינינו. ההחלפה, הכוונה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> שלא תגיד שאני – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זהו. אדוני היושב-ראש, אנחנו מדברים, באמת, על המאבק הציבורי ועל ההתקוממות של החברה הישראלית בקיץ האחרון, ולצערי הרב הרבה מההחלטות או מהפסיקות של ועדת-טרכטנברג פסחו על המגזר הערבי. הרבה דברים שאנחנו לא יכולים להשיג ולא השגנו, ואנחנו היינו וחשבנו שאולי באמת הגיע הזמן שהממשלה תפנים שיש איזו אוכלוסייה של 20% שנמצאים במדינה שמגיע להם להיות שווים. וחשבנו – לתומנו, כמובן, אפילו שהממשלה לא הולכת בכיוון – שאחרי 64 שנה מקום המדינה, ואחרי הכרזת העצמאות, באמת הגיע הזמן אפילו להסתכל על זה שלא הוקם במגזר הערבי אפילו כפר אחד חדש, וחוץ מזה אפילו התוכניות, תוכניות המיתאר ושטחי הריבונות של הכפרים הערביים רק הולכים ומצטמצמים. נכון שהמחאה היתה על הדיור והדיור הציבורי; עצם העובדה שאין לנו אפילו איפה לבנות – וזה מכניס אותנו לקונפליקט בין האוכלוסייה הערבית לבין הממסד, כי לא מאשרים תוכניות, כי לא מרחיבים אזורי שיפוט. אז האם לא הגיע הזמן, אחרי כל השנים האלה, ואחרי ההתעוררות הציבורית, לתקן את העוול הזה? לדעתי, יש מקום באמת כבר להתחיל לחשוב שהאנשים שנמצאים פה, המיליון-ורבע, אזרחי מדינת ישראל הערבים, הם פה, הם יישארו פה, אבל הם צריכים להיות שווים. זה המאבק על הדמוקרטיה, שלצערי הרב הולך ומתפוגג. עם החקיקה שאנחנו שומעים, גם בבוקר וגם בערב, מכיוונה של מפלגת ישראל ביתנו, שרק עכשיו התחלפנו אתה, וגם מצעירי הליכוד, שאני לא מבין איך הם, מפלגה כזאת, שחרתה על דגלה תמיד את הדמוקרטיה האמיתית, הם הולכים דווקא לכיוון האנטי-דמוקרטי בחקיקה הגזענית, מה שהולכים היום לשמוע בין החוקים על הנאמנות, שאם אני רוצה רשיון רכב אני צריך להישבע אמונים. אני לא יודע אם נשמע דבר כזה, אבל כנראה זו המגמה של המדיניות של הממשלה הזאת. והדבר האחרון, שהולכים וכל הזמן אומרים: מה קורה באביב הערבי? האם האביב הערבי הביא לנו את האסלאם או את הדתיות והפנאטיות הדתית – אז אני רואה מה הולך בכנסת הזאת. דווקא הפנאטיות הדתית, שאולי לפעמים מתחבאת מאחורי האידיאולוגיה, היא שמקצינה את מדינת ישראל לכיוון היותר-פונדמנטליסטי. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. חבר הכנסת נסים זאב – לא נמצא. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה – לא נמצא. אלה התורים של האנשים שאמורים לדבר. חבר הכנסת יעקב ליצמן – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> רגע, רגע, אפשר לדבר במקומו? <היו"ר אופיר אקוניס:> לא. האם חבר הכנסת בן-סימון יכול לדבר במקום – יכול לדבר. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני ראיתי אותו פה. עכשיו. <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה, אדוני. נא לעלות. חבר הכנסת בן-סימון, אתה מבקש לדבר במקומו? <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> עכשיו כבר קראנו לחבר הכנסת בן-סימון שמחליף את חבר הכנסת גאלב מג'אדלה. שלוש דקות בבקשה. בבקשה, אדוני. חבר הכנסת נסים זאב, אתה תהיה אחריו. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתנצל על כך, ראיתי את חברי עכשיו, לפני כמה שניות – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> עכשיו אתה מייצג את סיעת העבודה כולה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> נכון. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה מדבר במקומו פשוט. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אלא אם כן הוא נמצא פה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא לא, אתה כבר בשתיים וחצי דקות. בבקשה, אדוני. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני רק רציתי להגיד לך שאני לא אחמיץ הזדמנות להביע אי-אמון בממשלה. אני לא רק לא אחמיץ הזדמנות אלא אני אקפוץ על כל הזדמנות, כיוון שהרחקתם לכת, כמעט בכל התחומים. הלכתם צעד אחד – אתם בעצם מפרקים – אדוני היושב-ראש, תקשיב לי – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> סליחה, אני עוצר אותך. סליחה. גברתי, גברתי המזכירה, גברתי המזכירה, אני מבקש לקרוא שוב לשר התורן. <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא. אני אתן לך את כל הזמן. <דניאל בן-סימון (העבודה):> בבקשה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא יכול להיות. אבל, סגן השר, אתה לא התורן. <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני לא רוצה להפסיק את כל הישיבה. אני גם מבקש לקרוא שוב לשר התורן, שהוא שר הביטחון. <ישראל חסון (קדימה):> – – – <דניאל בן-סימון (העבודה):> אגב, אתה צודק. אני חושב שלא שמעו אותך. <ישראל חסון (קדימה):> לחזור על זה? <דניאל בן-סימון (העבודה):> כן. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני אוסיף לך זמן. בבקשה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> למה אני אומר, אדוני היושב-ראש? החברה הישראלית בנויה על איזונים מאוד רגישים; בין דתיים וחילונים, בין ימין ושמאל, בין ערבים ויהודים, בין רשויות, אגב – שלטון, פוליטי לעומת זרוע משפטית, תקשורת – אתם מטלטלים את כל המרקם הזה. אתם מטלטלים אותו, ובכך שאתם מטלטלים את האיזון הזה אתם פוגעים בתקשורת, אתם פוגעים במשפט, אתם מחזקים את השלטון הפוליטי, ובלי האיזונים האלה אתם גם תשלמו את המחיר, כי בבחירות הבאות, כשתשבו באופוזיציה, אתה תזכור את שימוש היתר ברוב הפוליטי שלך ותגיד: רבותי, אתם פוגעים במיעוט. מיעוט של היום הוא אולי רוב של מחר, ורוב של היום הוא אולי מיעוט – ולכן נדרשות מכם החוכמה והרגישות לשמור על האיזונים בין מה שנבנה פה ב-50–60 השנים הראשונות. נדמה לי שאתם מפירים את האיזונים בגלל כוח יתר, רוב מוחץ ואולי חוסר רגישות בכל מה שקשור לחברה הזאת – ושוב, דיברתי רק על הזרועות; לא דיברתי גם על הכלכלה והחברה ומעמד הדת. אנא ממך, אדוני היושב-ראש, מכיוון שאתה מחזיק גם כן בדעות שפוגעות באיזון בין הקבוצות, אתה צריך לחשוב שהיום אתה עוד יכול להוביל מהלך כזה. מחר אתה תתחנן שיגלו רגישות לעמדות של המיעוט, ואני אומר לך מראש – אתם תהיו מיעוט בממשלה הבאה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת בן-סימון. חבר הכנסת נסים זאב – בבקשה, אדוני. שלוש דקות. אחריך – חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חבר הכנסת אלסאנע. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הממשלה עושה בצונאמי הקיים היום בעולם, באירופה ובארצות-הברית, כולנו עדים לבעיה הכלכלית העולמית, שיש לה השלכות – מה לעשות. מדינת ישראל לא חיה בנפרד, וההשלכה הגלובלית על מדינת ישראל בתחום היצוא שלה לפחות – זה עושה את שלו. אני חושב שוועדת-טרכטנברג, שאכן הגיעה למסקנות, וראש הממשלה, הממשלה הזאת הבטיחו לאמץ את דוח הוועדה. צריך באמת לעמוד על היישום של ההחלטות האלה ולא מעבר לכך, ודאי לא בשלב הזה. אנחנו לא יכולים לומר שמה שקורה היום בארצות ערב והאיומים שקיימים סביב מדינת ישראל בכל פינה ובכל צד שאנחנו רק מביטים – אם ה"חמאס" ואם ה"חיזבאללה", שיש לו היום עשרות אלפי טילים לעבר מדינת ישראל, אם סוריה, שרק לפני יומיים עשתה את האימונים לעבר מדינת ישראל, ומאיימים שברגע שהיא תיפגע, יפתחו בטילים לעבר מדינת ישראל. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאיומים האסטרטגיים האלה שקיימים לצדנו. דבר נוסף, שחברת הכנסת גלאון נגעה בו, בנושא של הפרדה בין גברים ונשים ושירת נשים, כאילו כל צה"ל היום עומד על השירה הזאת. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'". אני רוצה לומר לכם, שמאז ומעולם היתה שירת נשים בצה"ל, והיו מצבים שחיילים כן עזבו את היחידות בזמן השירה, אבל אולי המספרים לא היו כמו שהם היום; היום המספרים בצה"ל מבחינת הציבור החרדי והדתי-הלאומי, ברוך השם – הוא ציבור גדול יותר, ובסך הכול יש פה עניין של הלכה ולא עניין של פגיעה בחופש או בביטוי של האשה. אני חושב שזכויות האשה בנושא הזה הן מעל ומעבר – אין חילוקי דעות בנושא הזה. גברת קלינטון שבאה להתערב, נהפכה להיות מין "רעבעצן" כזאת, שבאה לומר שאנחנו נהפכים להיות אירנים – אני חושב שמדינת ישראל היא אחת המדינות המפותחות ביותר בכל מה שקשור לזכויות אשה, ולא צריך להגזים בסוגיה הזו. ולכן, אדוני היושב-ראש, אם כבר הילרי קלינטון צריכה לדאוג – מה שקורה אולי במצרים, בתוניסיה. מה שקורה היום במצרים, זה מה שצריך – גם הנושא הביטחוני שם, שהיום האסלאם הוא כמעט 60% במצרים, ושם באמת תהיה בעיה, שהכפיפות לחוקי השריעה גם בעצם יהיו במצרים, ויהיו לזה השלכות גם ביטחוניות, לא רק על מדינת ישראל אלא גם על האזור כולו. זה מה שבאמת צריך להדאיג, ולא הנושא של נסיעה באוטובוסים כאלה ואחרים, כשיש אוטובוסים פרטיים, שאולי נוסעים ויש הפרדה בין גברים לנשים. אני חושב שזה לא לכבודה להתערב בדברים פנימיים של מדינת ישראל. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. אדוני חבר הכנסת אלסאנע, בבקשה. סגן השר ליצמן, הקראתי את שמך, לא היית פה. אם תרצה, כיוון שלא הקראתי אחרי חבר הכנסת אלסאנע מישהו אחר. אתה רוצה? אז תהיה מייד אחרי חבר הכנסת אלסאנע. בבקשה, אדוני. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש פתגם בערבית שאומר – שר אל-בּליה מא יצ'חכּ. לפעמים הדברים הם כל כך גרועים וציניים, עד שהם מצחיקים, וכאשר אנחנו שומעים את חבר הכנסת נסים זאב מדבר על עלייה או על השתתפות התנועה האסלאמית בבחירות במצרים וזכייתה בבחירות, והוא מציג את זה כאילו זה אסון, אז מה נגיד, כאשר אתה עצמך נבחר על תקן תנועה דתית, שאומרת להחזיר עטרה ליושנה, אבל שם, אני מאמין, במצרים לא יעשו הפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים, וכל מה שאנחנו רואים בירושלים לא יהיה במצרים. אדוני היושב-ראש, אני רוצה היום להתייחס למציאות קשה, לזעקה אמיתית של הציבור הערבי, כאשר ציבור שלם, 20% מאזרחי המדינה, חי מזה עשרות שנים על שולי המדיניות הכלכלית-החברתית, כאשר המדיניות הממשלתית במכוון מדירה אותו, ומאמצת מדיניות להנצחת האפליה, הקיפוח והעוני. העוני, רבותי, במגזר הערבי אינו מקרי; הוא תוצאה ישירה של מדיניות; מדיניות שהפקיעה את מקורות ההכנסה, את התעסוקה והפרנסה, ויצרה תלות כלכלית, שגרמה לעוני ולאבטלה. הפקיעו מהאנשים את זכותם להתפרנס בכבוד, הפקיעו מהאקדמאים את האפשרות להשתלב בשוק העבודה, וגם יצרו את המצוקה הקשה של הדיור, תוכניות המיתאר, זוגות צעירים, ולכן יש ההחלטה של ועדת המעקב, שביום ראשון תהיה שביתה כללית במגזר הערבי וגם הפגנה מול משרד ראש הממשלה. מדוע ההפגנה הזאת? למה קיימת הפגנה? כי אנחנו הגענו למסקנה שאם אנחנו לא יוצאים למאבק למען הזכויות שלנו, למען העתיד שלנו, אין מי שיעשה את זה, ואם אנחנו לא יוצאים למאבק, שהוא למען סוגיה הכי צודקת, כאשר מדובר על צדק חברתי, כאשר מדובר על האביב של העמים – הגיע הזמן שהעם שלנו יצא למאבק לגיטימי, באמצעים לגיטימיים, למען הזכות לשוויון הזדמנויות, לצדק חברתי, לצדק חלוקתי, ושהמשאבים יתחלקו בין אזרחי המדינה על בסיס שוויוני. (נושא דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: מפה אני רוצה לפנות לכלל הציבור במגזר הערבי בקריאה להשתתף ולציית להחלטה של ועדת המעקב ולשבות ביום ראשון על רקע מצוקת המגורים בשטחי הערים והכפרים הערביים ונגד התוכנית הגזענית, תוכנית-פראוור, אשר מאיימת בנכבה חדשה נגד כלל הציבור הערבי בנגב. הנגב הוא נושא הנוגע לכלל הערבים ויש צורך שקולנו יורם ומילותינו תישמענה, ושהקול הזה יועלה באופן ברור.) <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> זה לא ייתכן. אפליה. <היו"ר אופיר אקוניס:> רק רגע. רק רגע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, זה שאת לא יודעת ערבית, זאת הבעיה שלך. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> גברתי. גברתי. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> סליחה. חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – אתה מדבר בעברית? – – – חוצפה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> בשפה שלך את לא יודעת – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני אתרגם לך לרוסית, אם את רוצה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני אתרגם לך לרוסית. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אבל היא צודקת. אולי הוא מקלל בערבית? אני לא יודע. גם אני לא מבין. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אנחנו יודעים מי מקלל בשפתו, אנחנו יודעים. דברים שאומרים בערבית אומרים גם בעברית. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> שיתרגמו – – – <נסים זאב (ש"ס):> הוא מדבר ל"אל-ג'זירה". הוא לא מדבר – – – <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> שיתרגם. <היו"ר אופיר אקוניס:> רק רגע, גברתי. את ביקשת ממני, אם אני מצטט אותך נכון, להעיף אותו. למיטב ידיעתי, השפה הערבית נקבעה – לא על-ידי, אבל על-ידי הקודמים פה – כשפה רשמית. הוא יכול לומר את דבריו גם שלוש דקות בערבית – יכול. ככה זה. עכשיו, אני מבקש – – – <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אם לא מוצא חן בעינייך, את יכולה לעוף. זה לא מפריע לי, תאמיני לי. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> רק רגע. גברתי, נא לשבת. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לא מוצא חן בעינייך, את יכולה לעוף. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חברת הכנסת מיכאלי, נא לשבת. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> נשלח אותך לקדאפי. תקבל – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> גברתי, נא לשבת. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני אומר לכם את הדבר הבא: אף אחד לא יעיף מפה את השני. אם יהיה מצב שצריכים לצאת, אחרי קריאה שלישית, יושב-ראש הישיבה מעיף או מבקש מחבר כנסת לצאת, על-פי תקנון הכנסת. עכשיו אני מבקש ממך – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> בוא, אני אתרגם – מי – – –? <היו"ר אופיר אקוניס:> עכשיו אני מבקש ממך לתרגם את הדברים ולסיים. <קריאות:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> – – – בלי לבקש ממנו. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> חבר הכנסת מולה, אני לא חייב – – – <קריאות:> – – – <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אני רוצה – – – מגיע לנו. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אז תבקשי בצורה מנומסת. תלמדי להיות מנומסת. קצת נימוס לא יזיק לך. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – אתה לא תגיד. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת אלסאנע, תמשיך. אתה סיימת את שלוש הדקות. אני מבקש ב-30 שניות לתרגם למליאת הכנסת את סוף הנאום שלך. <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אז אם הוא אמר, הוא יגיד את זה. בבקשה. <קריאות:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> – – – לומר, דבריו בערבית היו תרגום מעברית. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> בהמשך לדברים שאמרתי בתחילת דברי לגבי – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – של החברה הערבית – אבטלה, עוני, מצוקת הדיור, הזוגות הצעירים – ועדת המעקב שהיא הנהגת הציבור הערבי, הכריזה שיום ראשון הקרוב, 11 בדצמבר, הוא יום שביתה כללית במגזר הערבי – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – והפגנה מול משרד ראש הממשלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> חשוב שהציבור הערבי יפעל כדי להעביר מסר לממשלה שהמדיניות הזו לא תימשך. זו חובתנו, זו זכותנו, זה מעקב לגיטימי למען מטרה לגיטימית – הזכות לשוויון ולצדק חברתי. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני לא – – – <ישראל חסון (קדימה):> מי זה ראש ועדת המעקב? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ראש ועדת המעקב זה מר מוחמד זידאן. ועדת המעקב כוללת את התגובות, כל העדות וכל את כל הארגונים הוולונטריים. היא הגוף הייצוגי והמייצג של הציבור הערבי במדינת ישראל. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה. סליחה, אני הזמנתי את סגן השר ליצמן, ואחר כך את חבר הכנסת בן-ארי. חוסר הנוכחות, גברתי המזכירה, של חברי כנסת שנרשמו ולא נמצאו – רק בלבלו פה את הסדר. אפשר גם לא לקרוא להם. אבל את היית הרבה לפני, חברת הכנסת וילף. את תעלי אחרי חבר הכנסת ליצמן. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, האם מותר לי לדבר ביידיש? <קריאות:> כן. <נחמן שי (קדימה):> לא. לפי תקנון הכנסת, לא. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא. רק בשפות הרשמיות, אדוני: השפה העברית והשפה הערבית. אתה יכול לבחור. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אנחנו – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> ברשותך, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר אופיר אקוניס:> שלוש דקות מעכשיו, אדוני. <נחמן שי (קדימה):> – – – רב-תרבותית. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – אני אדבר עברית, ואני אתרגם מה שחברי כנסת – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – – ביידיש. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – מה שטלב אלסאנע אמר. הוא קרא לכל היהודים – – <קריאה:> – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – להתיישב ביהודה ושומרון; הוא קרא לכולם, לכל העולים בעולם, להתיישב בארץ-ישראל, כולל יהודה ושומרון. זה הבנתי מהנאום שלך. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> איפה? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> עכשיו. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ככה הבנת? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> כן. זה מה שהבנתי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> יפה מאוד. רצית להבין מה שאתה רוצה, ולא קשור למה שאמרתי. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> או שאני מבין מה שאני מבין או שאתה מסביר בעברית שאני אבין. <ישראל חסון (קדימה):> אל תתייאשו מהתקוות – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני הבנתי שקראת לכל היהודים בעולם לבוא להתיישב ביהודה ושומרון – – – <ישראל חסון (קדימה):> גם מזרח הירדן. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לא יודע, אין לי מושג מאיפה. זה אם הבנתי עברית נכונה. אם אתה רוצה שאני אתרגם את זה ליידיש גם את זה אני אגיד לך. אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני אוותר גם על הדקה. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה הכול? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לא. <היו"ר אופיר אקוניס:> אה, על התוספת. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לא ביקשתי. <היו"ר אופיר אקוניס:> אוקיי. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כל נושא האי-אמון – זה כבר כל שבוע. בסדר, אופוזיציה – אי-אמון, קואליציה – אמון. לא בטוח שמי שמציע אי-אמון באמת יש לו אי-אמון, ולא בטוח שכל מי שמצביע אמון יש לו אמון. גם בזה אני לא בטוח. אבל יש דבר אחד שאני יודע: הנושא של הדיור חמור ביותר. אי-אמון, לא אי-אמון, הנושא הזה, אני אומר גם כאיש קואליציה, כסגן שר, חייב לבוא לפתרון. עד הרגע הזה יש הרבה תוכניות, אבל לפי מה שנראה בימים האחרונים כל התוכניות יהיו כבר אחרי הבחירות, כך נראה לי, כי אם אנחנו כבר עושים התפקדות וכל הדברים – לא יודע, פריימריז, לך תדע. אני קורא לכולם, רבותי, הנושא הזה לא שייך למפלגות, לא שייך לסיעות, שייך לכל בן-אדם בארץ, כל אזרח בארץ. הנושא הזה חמור ביותר, וצריך לתת יותר את הדעת על זה. עשו הרבה – זה תוכניות לטווח ארוך. אני חושב שהגיע הזמן גם לתת מענקים בעיקר לפריפריה, לדירות יד שנייה. אני חושב אולי שגם היה צריך לתת פטור ממע"מ לשנתיים, שלוש שנים, על דירות – יש כל מיני דברים שניתן לעשות. לצערי, עד לרגע זה עשו תוכניות, אבל הכול לטווח ארוך. המשבר בדיור זה המשבר. "קוטג'", מחיה, אוכל – חמור; דיור – חמור שבחמור. לצערי, עד רגע זה לא ראיתי שום פתרון. אני בטוח שראש הממשלה, ביכולתו לטפל בדבר. אני קורא לו, זה לא מאוחר עדיין: תתחיל להיכנס יותר בעניין הזה כי מדובר בהצלת נפשות. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אחריו – חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. בבקשה, אדוני. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דיברו כאן קודם על הדרת נשים – אני רוצה לדבר על התופעה של פגיעה בנשים, ופגיעה בנשים חד-הוריות במיוחד בשכונות הדרום בתל-אביב, בעקבות התופעה המסוכנת ששוטפת את הארץ שנקראת "תופעת המסתננים", שמשום-מה אלה שזועקים על הדרת נשים זה גם אלה שרוצים לקבל אותם. אגב, אני קורא לחברי הכנסת להשתתף מחר בוועדת הפנים בדיון החשוב מאוד על חוק המסתננים. בשבוע שעבר פנתה אלי גברת אחת, ואצלי בלשכה בתל-אביב, כמו שקורה הרבה פעמים, בהרבה הרבה דמעות ביכתה את מר גורלה. סיפרה סיפורים. אני האזנתי רוב קשב, אבל כיוון שאני קצת למוד ניסיון, אדוני היושב-ראש – יש כאלה שבאים ומספרים סיפורים, ומאחורי הסיפור אין אמת, אז יש לי צוותים של ההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי. מדובר בבני-נוער בוגרים וחלקם קצת אחרי צבא. שלחתי שלושה מהם, שתי בחורות ואחד מהבחורים – שלושה הלכו לשם בלי הדרת נשים. הלכו אליה הביתה וכתבו לי דוח, וחלק מהדוח שהם כתבו לי אני רוצה לקרוא לפניכם. הם כותבים לי ככה – אני לא קורא את שמה, זה לא חשוב: גיל 52, מצב – גרושה ואלמנה; זאת אומרת, היא גרושה מבעל ראשון – שני ילדים, אלמנה מבעל שני – עוד שני ילדים. בן ובת גדולים שגרים אצל חברים, כי היא לא יכולה להחזיק אותם. עכשיו אני אקצר את התהליך: הגברת הזאת נזרקה מביתה בעקבות תופעת המסתננים שגורמים להאמרת מחירי הדירות ומכניסים לשטח כל מיני כרישי נדל"ן שמבינים שמדובר במכרה זהב. לכל חדר קטנטן מכניסים 15 מסתננים, כל אחד משלם בין 100 ל-150 שקלים. תעשו חשבון – איזה מכרה זהב מדובר כאן. האשה הזאת נזרקת מביתה עם ארבעה ילדים. היא צריכה עכשיו לשכור דירה. היא מקבלת קצבת שאירים. יחד עם קצבת ילדים – 3,600 שקל. מתוך זה, אדוני היושב-ראש, 3,100 שקל היא משלמת שכר דירה. תיכף תשמעו את התיאור. כותבת הדוח כותבת לי: "בכניסה יש שולחן קטן עם שלושה כיסאות מפלסטיק". היא כותבת בסוגריים: "לא היו מספיק כיסאות, אז אחת ישבה על הרצפה". "אחרי זה יש מטבח קטן, יש בו רק שיש עם ארונות מתחתיו, מיקרוגל, גז, כמה כלים ומקרר. יש חדר שינה אחד, יחסית קטן. יש בו מיטה זוגית". מי ישן על המיטה הזאת? אמא ושתי בנות מתבגרות. באה אלי האמא הזאת – אני לא יכול להתבטא בכל הסיפורים שהיא ביטאה – היא אומרת לי, אין לי בשביל לתת לבנות את המינימום שבנות בגיל הזה צריכות; מינימום של היגיינה אני לא יכולה לתת לבנות האלה. מינימום של המינימום. תופעת המסתננים, הדרת נשים. היא כותבת: "בחדר הכניסה עשה בעל-הבית שירותים ומקלחת. יש שם עוד חדר, אבל הוא נעול, ויש בו את חפציו של בעל הדירה. הוא לא נותן לה להשתמש בו. זה כל מה שראינו בדירה". בהמשך היא מפרטת את כל מה שהיא רואה שם. והיא כותבת לי בסוף – זאת שכותבת לי את הדוח – היא אומרת שאין לה אוכל למחר, לשבת הקרובה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני תיכף אסיים, אדוני היושב-ראש. היא אומרת לסיכום שחייבים לעזור לה. אנחנו נעזור לה, השאלה מתי מדינת ישראל תבין שהצונאמי הזה, שאלה שמדברים על זכויות אדם הם הפוגעים הכי גדולים בזכויות האדם. האשה האומללה הזאת וארבעת ילדיה, ושני ילדים שהיא זרקה מהבית כי אין לה איפה לגדל אותם, הם קורבן של כל הארגונים האלה שקוראים היום לעצמם, לא זכויות האדם, אלא "מתעבי האדם", "מתעבי האזרח" של מדינת ישראל. אני קורא לכולם להשתתף אתנו בתהלוכה והפגנה ביום ראשון הקרוב, בתל-אביב, מדרך-ההגנה ועד גן-לוינסקי. אנחנו נותנים את "אות מחריבי העיר תל-אביב" לשני אנשים חשובים: אחד מהם בנימין נתניהו, שבשלוש שנים הביא 40,000 סודנים לתל-אביב, וגם לרון חולדאי, שהקים להם בית-ספר, בתי-תמחוי וכו'. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אנחנו ניתן להם את "אות יקירי ומחריבי העיר תל-אביב". תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. גברתי, שלוש דקות, אחרייך – חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. בבקשה, גברתי. שלוש דקות. <עינת וילף (העצמאות):> היושב-ראש, תודה רבה לך, השר וחברי חברי הכנסת, אני רוצה להצטרף לתשובתו של חבר סיעתי, השר מתן וילנאי, ביחס לנושא הדרת נשים בצה"ל. ברור שהדבר הזה אינו בסיס לאמון או לאי-אמון או להפרדה בין הקואליציה לאופוזיציה. בתחום הזה אני מאוד מקווה שברור שכל 120 חברי הבית מאוחדים בכך שבצה"ל ובשום מקום אסור לנו להסכין לאפליה כלשהי של נשים. דווקא חשוב – אני חושבת – שהיום בהצבעה נביע אמון בצה"ל על כך שהוא מיישם את עיקר ההמלצות, פותח את צה"ל בכל המקצועות בפני נשים, הדיח את אותם צוערים שיצאו בצורה הפגנתית מטקס שבו נשים שרו. כלומר, צריך להבהיר שדווקא כאן, כולל כמובן המינוי של ראש אכ"א, שהיא גם נלחמת בנושא הזה – ברור שיש כמה רבנים קיצוניים שיש להם אינטרס ללבות את הדיון הזה ולייצר פרובוקציות. אנחנו לא צריכים לתת לזה יד וגם לא צריכים להסתכל על זה כדבר קטן. צריך חד-משמעית להגיד לזה לא. טוב שהרמטכ"ל נהג כפי שנהג. חלקי לא עם אלה שאומרים "צריך להתחשב". בדברים כאלה אין מה להתחשב. זו אכן פגיעה בקודש הקודשים של – אני חושבת בתקווה – כל אחד מאתנו, ולכן דווקא הדרך שבה הרמטכ"ל וצה"ל נהגו – להדיח את אותם צוערים, למתוח בצורה ברורה אמירה שלא יהיה דבר כזה, שאין מקום להתחשבות, וכן לפעול לשוויון מלא של הנשים בצה"ל, לפתוח את כל המקצועות – זו סיבה דווקא להביע אמון היום בצה"ל ובהנהגתו. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה לך. תודה, גברתי. חבר הכנסת ניצן הורוביץ. בבקשה, שלוש דקות. אחריך – חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, השבוע ראיתי בטלוויזיה קטע מהטלוויזיה המצרית, בעקבות הבחירות שהיו שם, ובאולפן התקיים ריאיון עם אחד הנבחרים החדשים, איש דת, איש מפלגה דתית, והמראיינת רצתה ללחוץ את ידו, והוא פשוט נמלא פחד וסירב ללחוץ את ידה. ואחר כך הפרשנות שליוותה את זה באולפן ובכלל בכל התוכניות – כמה נורא שמפלגות דתיות הועלו לשלטון במצרים וקודם בתוניסיה, ואיזה חשש יש למשטר החילוני במצרים, כי המפלגות האלה ירצו להשליט במצרים או בתוניסיה משטר דתי, משטר של מדינת הלכה, וכמובן הזכירו, ובצדק, את המכה שספגה טורקיה, שאחרי עשרות רבות שנים של חילוניות עלתה שם מפלגה פרו-אסלאמית. ואני שואל, מה הזעקה על מצרים ועל תוניסיה ועל טורקיה כשכאן פועלות מפלגות דתיות שהן חלק מהמערכת המדינתית, כשכאן אין שום הפרדה בין דת ומדינה, כשכאן יש כפייה דתית, ואפילו בצורה קשה ובוטה כמו שאנחנו רואים בימים האלה, עניין שרק הולך וגובר, הדרת נשים, אם על המדרכות, אם באוטובוסים, באירועים פומביים, בטקסים, באירועים רשמיים, במערכת החינוך, בצה"ל ובכל הזירה הציבורית? הבעיה, אדוני היושב-ראש, היא בעירוב הבלתי נסבל של דת ופוליטיקה ודת ומדינה. ומה שאנחנו יוצאים כנגדו במצרים או בתוניסיה או בטורקיה נכון שבעתיים גם במדינה הזאת – הדת, כשהיא חלק מהממסד השלטוני והיא נוקטת דרכים של כפייה, הופכת להיות איום על הדמוקרטיה. ואני מצפה לקצת יושרה ויושר מצד הגורמים הישראליים השונים שזועקים חמס, תרתי משמע, על מה שמתרחש במדינות ערב ועל החשש מכיבוש השלטון בידי גורמים דתיים, שיסתכלו קודם כול פנימה, אל המצב אצלנו, ויבינו, ואפילו אנשים דתיים חייבים להבין את זה שהערובה היחידה לחופש דת היא שלטון שהוא לא דתי, שנותן חופש לכל קבוצה דתית ולכל אמונה. רק תארו לעצמכם אם כוחן של המפלגות הדתיות יתגבר ותהיה כאן כפייה דתית חזקה יותר, הרי מי ייפגע מזה ראשון? דווקא הדתיים עצמם. כמו שאני, בתור חבר כנסת, עוד לפני שפרצו פה הסערות הציבוריות, הייתי מקבל – ממי? מנשים חרדיות – מכתבים על הדרה ועל כפייה דתית באוטובוסים ועל כל מיני פרשיות שקשורות ברבנות. כי כמו שאמרתי, אני לא צריך ללכת לרבנות, אלה לא שירותים שאני נזקק להם, דווקא הדתיים נזקקים להם. לכן, אדוני, לסיכום, הפרדת דת ומדינה, הפרדת דת ופוליטיקה, נכונה וחשובה לכל עם ולכל מדינה, אם בטורקיה, אם במצרים, בוודאי בישראל. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך. חברת הכנסת מיכאלי, בבקשה. וזה סדר הדוברים והדוברות עד סוף הדיון: אחרי חברת הכנסת מיכאלי יבוא חבר הכנסת אורי אורבך, אחריך – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקֶה, ואחריו – חברת הכנסת ציפי חוטובלי, אחרונת הדוברים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בעברית בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> חבר הכנסת אקוניס, זחאלקָה ולא זחאלקֶה. <היו"ר אופיר אקוניס:> סליחה. אתם לא יכולים לטעון היום שהייתי לא הגון כלפי השפה הרשמית הערבית, אבל לגבי שם המשפחה שלך נרשם ותוזמן כחבר הכנסת זחאלקָה. בבקשה, גברתי. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האמת שכל פעם אנחנו צריכים לבוא לדוכן הכנסת ולייצג את הסיעות שלנו בהצעות האי-אמון. אני מבינה שההצעות האלה הן חלק מחוקי-היסוד שכתובים אצלנו, ויש לנו בתקנון הכנסת כלים פרלמנטריים שקיימים: פרק ראשון – הבעת אי-אמון בממשלה, בעמוד 29 – וכל אחד למד והבין מה צריך לעשות. האופוזיציה, כמו תמיד, מציגה עמדות שונות שלה, ומנסה להפיל את הממשלה, ולהעז להגיד כל מיני דברים שפוגעים כביכול בנו. והתפקיד של הקואליציה לשלוח חבר סיעה על מנת להגן עלינו. אני עולה על הדוכן הזה, חברי חברי הכנסת, לא בגלל האהבה שלי ליכולת ההתבטאות הגבוהה, ליכולת להשתמש ברטוריקה מיומנת, גם לא מפני שאני רוצה להגן על חברי הקואליציה. אני עולה לפה על מנת להגיד שאני גאה לייצג את מפלגת ישראל ביתנו, לעמוד על הדוכן הזה ולהגיד כמה מלים חשובות שיש להן משקל פה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> בשביל זה לא צריך לעלות לדוכן. בשביל זה לא צריך לעלות לדוכן. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת דניאל בן-סימון אמר כמה מלים. הוא אמר שהוא מוכן לקפוץ – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אנחנו יודעים את זה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – הוא שמח אפילו לקפוץ, על מנת להפיל את הממשלה, יש משמעות למלים כאלה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לבזבז את הזמן של כולנו בשביל זה? לא כדאי לעלות. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> נעים היה לשמוע שיש כאן חבר כנסת – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> סגן היושב-ראש, חבר הכנסת, בבקשה. תקבלי עוד דקה עכשיו. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> בשביל זה לא כדאי לעלות לדוכן. <היו"ר אופיר אקוניס:> סלח לי. כשאני קראתי לך, לא היית פה, ואני בטוח שחברת הכנסת מיכאלי לא היתה אומרת לך מה להגיד בנאומך. אני מבקש ממך בשמה לא להגיד לה מה להגיד. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> כשאתה קראת לי ולא הייתי, נהגת איפה ואיפה. <היו"ר אופיר אקוניס:> סליחה? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> נהגת איפה ואיפה. <היו"ר אופיר אקוניס:> איך? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אחר כך אני אסביר לך, לא כאן, לא על חשבון העם והציבור. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. אבל ייצג אותך נאמנה חבר הכנסת בן-סימון. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> זאת שאלה אחרת. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה עניין שלכם. אם זה נאמנה או לא, זה עניין שלכם. בבקשה, גברתי. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא היה לי ספק לרגע אחד שהוא ייצג אותי נאמנה. <היו"ר אופיר אקוניס:> מצוין. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני לא צריך את החיזוק שלך, את זה אני יודע. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. תודה לך. בבקשה, תקבלי עוד דקה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על הדקה ועל חשבון הציבור, כמו שאמרו כאן חברי הכנסת ומג'אדלה, שמדבר יותר מדי, תמיד. זו היכולת שלנו לדבר כל הזמן. אני ממפלגה שבדרך כלל מייצגת את הדברים שהיא יודעת לעשות – לא רק לדבר, אלא היא יותר עושה. ואני, בתור בן-אדם שגם מאוד אוהב לעשות דברים, רוצה לספר לכם שהיינו עם משלחת של חברי הכנסת, יושב-ראש המשלחת היה נחמן שי, וייצגנו את הפרלמנט שלנו בפרלמנט האירופי. כשהגענו לשם – 27 נציגים מ-27 מדינות יושבים שם, ויש להם תרגום ל-23 שפות. אני כנציגה של עולים, כנציגה שהגיעה ועלתה לישראל, הגעתי לפה, ואני דורשת מחברי הפרלמנט להתייחס לסוגיה של יכולת להבין מה חבר הפרלמנט אומר לנו. כשמדברים אתנו בערבית, אז ראוי לתרגם דבר נוסף – לתרגם את זה לחברי הפרלמנט. יש לנו 15 חברי כנסת שהם דוברי רוסית. אני מאוד מאוד רוצה ללמוד ערבית, ואני לוקחת עכשיו מורה כדי ללמוד ערבית, ואני מאוד מכבדת – ואני חושבת שצריך לדעת את השפה הזאת – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – – <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – אבל מצד שני אני דורשת צדק חברתי לחברי הפרלמנט, ללמוד, להבין את הערבית. אם זה שפה רשמית במדינת ישראל, אז אני חושבת שצריכים להבין אותה גם, כדי לדעת איך אנחנו נגן. <שלמה מולה (קדימה):> בואי נעשה הסכם שיחוקקו חוק חובת לימודי ערבית לכל אזרחי מדינת ישראל. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אני מציעה גם שאנחנו בעתיד נדבר ברוסית. אני אשמח מאוד, אבל אנחנו נציג – חבר הכנסת נחמן שי, היית הרבה מאוד פעמים בהרבה מאוד פרלמנטים בעולם, ואני בטוחה שהיתה לך יכולת לראות, והזדמנות לראות, אנשים שיש להם תרגום, וזה כבוד מסוים לאנשים שהם נבחרי העם. תודה רבה לכם. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. תודה, אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. אחריך – חבר הכנסת זחאלקה, ואחריו – אחרונת הדוברים – אולי אפשר לצלצל, גברתי המזכירה – חברת הכנסת ציפי חוטובלי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ליברמן – רק הוא יודע ערבית? הוא לא מעביר שיעורים בסיעה? <היו"ר אופיר אקוניס:> אני שמתי לב שהדיון הזה הפך לסוג של קמפיין בחירות. כל אחד הציג את המפלגה שלו וגם קרא לבוא להפגנות כלשהן. האם אתה רוצה לייצג את מפלגתך? <אורי אורבך (הבית היהודי):> אני אייצג את מפלגתי, בצוק העתים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מי שנתן את האות לבחירות זה ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש, בזה שהוא הקדים את הפריימריז בליכוד. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא לא. אתה יודע שאני לא יכול לענות לך. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא, הוא הקדים את הפריימריז בליכוד. הוא נתן אות שנקדים את הבחירות. <היו"ר אופיר אקוניס:> רק לראשות המפלגה. פריימריז לחברי הכנסת – במועדן. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הנושא עם השם האקדמי הזה, הדרת נשים, הוא נושא ישן שעכשיו קיבל תשומת לב. הדרה היא מלה מכובסת מדי; מדובר באפליה, בקיפוח, בדחיקת רגליהן של נשים, לא באיזה סמינריון באקדמיה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אגב, "הדרה" דווקא נשמע טוב. <אורי אורבך (הבית היהודי):> לא, זה "האדרה", עם אל"ף – להאדיר נשים. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני יודע. <אורי אורבך (הבית היהודי):> הדרה, הכוונה להדיר, כמובן, את רגליהן – – <היו"ר אופיר אקוניס:> בוודאי. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – ולדחוק את מקומן – היא תופעה חמורה מאוד בכלל החברה, בוודאי בחברה הדתית בתוכה פנימה, שפחות נשמע הקול הזה, כי הנשים לפעמים כל כך מודרות שאין להן אפילו קול להשמיע את הזעקה. אני עצמי, בוועדה למעמד האשה, יצאתי נגד תחנת רדיו חרדית שנשים גם לא מדברות שם, ויש עוד תופעות שליליות בחברה הדתית ובחברה החילונית, ובחברה הדתית המשפיעה על החברה החילונית ועל הציבוריות. דווקא הנושא הזה, של חיילים דתיים, ציונים-דתיים, שלא שומעים קולה של אשה מסיבות של צניעות, מסיבות הלכתיות, כפי שהם מפרשים את ההלכה, הוא לא הדוגמה הטובה להדרת נשים, משום שהם מדירים את עצמם מלשמוע אשה, והם לא אומרים לנשים לא לשיר. הם מקפידים על עצמם, לא מקפידים על זולתם. ואם אנחנו מדברים כבר על הדרת נשים, ומביאים את הדוגמה שבצבא, אוי אוי אוי, בצבא, נשים – יש גברים שלא רוצים לשמוע נשים. בואו נדבר על זה. בצבא עדיין יש תופעות של התייחסות בעייתית מאוד לנשים. לא מצד, חלילה, הממסד והתקנות והפקודות. אבל בצבא יש תופעות חמורות של הטרדת נשים, בגלל המבנה ההייררכי, לא משום שגברים רעים ונשים טובות. <שלמה מולה (קדימה):> בכל זאת יש התקדמות. <אורי אורבך (הבית היהודי):> יש התקדמות, ויש שיפור, ויש מודעות, אבל בצבא יש השירים הסקסיסטיים של פלוגות. ובצבא עדיין קוראים, כשמסתערים על יעד, לכל מיני שמות, בדרך כלל בשמות של בחורות, ולא של בחורים, אם אני זוכר. ובצבא יש האמירות והקריצות, שלא לדבר פעם על "הטובים לטיס והטובות לטייסים", בתקופות אחרות. כלומר הצבא, בגלל המבנה שלו, הוא במידה רבה – ולא בזדון, אלא כי ככה זה – הוא המחולל של יחס עוין ומדיר לנשים. ולקחת את הדוגמה, נעבעך, השולית, של חיילים דתיים, שהם עצמם מקפידים – לא רק בצבא, אלא גם בחייהם האזרחיים – לא לשמוע זמרות, נראה לי שיש בזה הפרזה. ולמה יש הפרזה? ולמה זה קופץ כל כך? הרי יש תופעות הרבה יותר חמורות של קיפוח נשים ודחיקת רגליהן – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – משום שיש חוגים במדינת ישראל שמה שמפריע להם זה לא הדרת נשים, אלא הם רוצים להדיר דתיים מהצבא. שהם רואים והם חרדים מהכניסה – קצת של חרדים ובעיקר של דתיים-לאומיים – למעמד הביניים בצבא, לקצונת הביניים שתהיה בעתיד קצונה בכירה, וזה לצנינים בעיניהם – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – ולכן הם משתמשים בעניין הפופולרי והחשוב של הדרת נשים כדי להגיד: דתיים, אל תבואו, זה לא בשבילכם, אתם לא רצויים פה. ולכן כל השימוש הזה, ההתנפלות הזאת – וגם פה ושם בעזרתם של רבנים שמתבטאים התבטאויות באמת מקוממות, של: עדיף כיתת יורים ולא שירת נשים. אני, אגב, הצעתי לבן שלי שאם נותנים לו לבחור בין שירת נשים לכיתת יורים, שילך על הקטע של המוזיקה בכל זאת. אלה שמדברים כך הם משחקים לידי אלו שרוצים להדיר את רגליהם של דתיים מהצבא, ולא דואגים כלל למקומן של הנשים. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת אורבך. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – בבקשה, אדוני. שלוש דקות. ואחריך – חברת הכנסת ציפי חוטובלי, אחרונת הדוברים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, יש שלוש הצעות אי-אמון. הראשונה מדברת על כך שהממשלה מרמה את הציבור ופוגעת במעמד הביניים ובמעמדות החלשים. קודם כול, זה נכון, אבל לא רק הממשלה הזאת, גם הקודמת לא היתה פחות ממנה, רימתה את הציבור לא פחות ממנה ופגעה במעמד הביניים לא פחות ממנה. מה שקרה הוא שהפיצוץ התרחש בזמנה של הממשלה הזאת. הסיבות למצב הקיים, אחראית להן באותה מידה הממשלה הקודמת, כי לממשלה הקודמת היתה אותה מדיניות, ובעצם בעשור האחרון הממשלות דומות אחת לשנייה, מה שהביא, כבוד היושב-ראש, לייאוש בציבור. הציבור רואה שאין אלטרנטיבה. וזאת תופעה עולמית, גלובלית. גם בארצות-הברית, לאחר שהנשיא אובמה התקפל בפני הימין האמריקני – הוא התקפל בהרבה דברים, גם מול נתניהו הוא התקפל, אבל הוא התקפל בעניין החברתי-כלכלי מול הימין האמריקני – יצאה המחאה. כי יש משבר כלכלי ומשבר פוליטי, והמשבר הכלכלי נמשך, והמשבר הפוליטי לא נפסק, ולכן הסיבות למחאה נשארות כמו שהן. כאשר הציבור רואה – ובמיוחד מעמד הביניים, שהוא קולני, יש לו כוח ארגון, יש לו כוח תקשורת, יש לו יכולת לדבר, הוא מוחצן, הוא לא לוקח את הכאב שלו לפינה שלו וחי אתו, הוא לא יכול לחיות את התנאים החדשים – מעמד הביניים מתקומם, מעמד הביניים צועק, זועק ומוחה, כי המדיניות הכלכלית-חברתית התחילה לפגוע בו בבשר החי, ולא רק בשומן. ולכן אנחנו נראה – מה שעשתה הממשלה זה לרמות את הציבור. הרמייה היא כל כך גדולה – רק אם ניקח שישראל תופסת את אחד המקומות הראשונים בעולם בפערים החברתיים-כלכליים ובאפליה ובמדיניות מפלה כלפי השכבות החלשות, ובמיוחד הציבור הערבי. הערה אחרונה היא על הצעת החוק בעניין הדרת נשים. אני נגד שוויון נשים בפעולות הדיכוי. כלומר, אם אשה באה ואומרת, זה פמיניזם בגרוש, זה פמיניזם נטול ערכים, זה להגיד: זה הטוטליטריות של השוויון. כל ערך, חברת הכנסת וילף, אם תיקחי אותו – תלמדי שיעור – כל ערך אם תיקחי אותו ותהפכי אותו לאבסולוטי, הוא יהפוך לטוטליטרי. ככה דיכאו את הכורדים בטורקיה, אמרו: אתם – שוויון מלא בטורקיה. השוויון הוא מעל הכול, כולם שווים. אתם לא כורדים, אתם טורקים, אתם שווים לנו. אפשר למחוק. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. תודה רבה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ולכן, למחוק את הערכים הנשיים – למחוק את הערכים הנשיים ולאמץ את הערכים הגבריים, זה אנטי-פמיניזם במיטבו, או במירעו. תודה. <עינת וילף (העצמאות):> ביחס לשוויון נשים, זה ממש לא נכון. זה אכן ערך אבסולוטי. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת דני דנון, אחרון הדוברים, מחליף את חברת הכנסת חוטובלי, אף שאין לה מחליף וחבר הכנסת דנון לא צריך לדבר כמחליף. אבל הרשימה שקיבלנו היא רשימה – – – <דני דנון (הליכוד):> אני צריך להגיד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, לא, חלילה. רשמו לנו שחברת הכנסת חוטובלי היא זו שתדבר, כי כבר היה לנו פה, בנשיאות, ויכוח האם חבר הכנסת בן-סימון או חבר הכנסת מג'אדלה היה צריך לדבר. <דני דנון (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר הביטחון, חברי חברי הכנסת, אנחנו שוב בריטואל הקבוע של הצעות אי-אמון. ובאמת השבוע, חבר הכנסת בר-און, אני פותח את הטלוויזיה ואני נדהם. <רוני בר-און (קדימה):> משעמם לך, אה? <דני דנון (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אתה יודע, הקוורטט – יש לו משמעות חדשה ביותר. ולמי שלא יודע על הקוורטט, מדובר על ארצות-הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם. אבל למפלגת קדימה, חבר הכנסת בר-און, יש קוורטט חדש, שאני ראיתי אותו, לשבוע האחרון. הקוורטט החדש של מפלגת קדימה נוסע לפגוש את אבו מאזן. לא יודע בשם מי. וחברים בקוורטט של קדימה, חברת הכנסת לבני – – <רוני בר-און (קדימה):> תתפלא, הוא כל הזמן שאל עליך. <דני דנון (הליכוד):> – – חבר הכנסת בר-און, חבר הכנסת לשעבר רמון וחבר הכנסת הנגבי. עכשיו, אני לא יודע אם השיקולים היו מי מצביע בפריימריז למי, או למי יש ניסיון ביטחוני יותר עשיר, אם זה שאול מופז, יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, או אבי דיכטר, סגן ראש השב"כ – לפי איזה קריטריון בחרו מי ילך להשתתף בישיבה עם אבו מאזן. <רוני בר-און (קדימה):> שאלו מי בליכוד – – – <דני דנון (הליכוד):> אבל הפלא ופלא, בקוורטט של קדימה כולם שמחו לנסוע להיפגש עם אבו מאזן. ואני שואל את עצמי: מה אבו מאזן חושב לעצמו? מה השמחה לאיד הזאת? ואז, בסוף השבוע, אני פותח את העיתון, חבר הכנסת בר-און, ואני קורא מספרה החדש של קונדוליסה רייס. ושם היא כותבת – לא, היא לא בליכוד – קונדוליסה רייס כותבת: לא האמנתי שראש הממשלה אולמרט יסכים לוויתורים כאלו. לא האמנתי. עכשיו, אני מניח שגם אבו מאזן יודע לקרוא עברית. אם לא, מישהו מתרגם לו. חבר הכנסת טיבי, או מישהו אחר, יתרגם לו. <רוני בר-און (קדימה):> מי תרגם לך? <דני דנון (הליכוד):> הוא קורא: הנה, ציפי לבני ואהוד אולמרט הסכימו לוותר על הכול, שאפילו קונדוליסה רייס לא האמינה למה שהיא שומעת. היא אפילו כותבת בספרה החדש – שאני כמובן אקנה אותו, ואני ממליץ לחברי מקדימה לקנות אותו – היא אומרת: פחדתי לרשום את זה על פתק, שמא זה יודלף. היא לא האמינה לגודל הוויתורים של ראש הממשלה אולמרט. ולכן, כשיושב אבו מאזן ורואה את הקוורטט של מפלגת קדימה, שעולה אליו לרגל, הוא אומר לעצמו: מצוין, בוא נחכה, אולי יקרה הנס, אולי יום יבוא ואותן הצעות של ציפי לבני ושל אהוד אולמרט – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – וקלינטון אומרים את אותו דבר. <דני דנון (הליכוד):> – – אולי יקרה הנס הזה, ואז לא צריך משא-ומתן, לא צריך להפסיק את ההסתה, כבר הכול יינתן לנו על מגש של כסף. אז אני אומר לכם, חברי חברי הכנסת מקדימה, קודם כול, טוב להאמין בנסים. בטוח ערב חנוכה, טוב להאמין בנסים. אבל אל תתלו ציפיות בנס הזה שיקרה. והפעילות הזאת, זאת פעילות חתרנית, כי לבוא היום, ארבעה מנהיגים – – <רוני בר-און (קדימה):> יותר. שישה. <דני דנון (הליכוד):> – – שהולכים לייצג את עצמם מול אבו מאזן – סליחה, מה חשבתם שאתם עושים במהלך הזה? <רוני בר-און (קדימה):> בוגדים. <דני דנון (הליכוד):> את מי אתם מייצגים במהלך הזה? <רוני בר-און (קדימה):> בוגדים, בוגדים. <דני דנון (הליכוד):> מה אתם מציעים? בשם מי אתם מציעים? על שום מה ולמה? חשוב שידעו זאת, אדוני היושב-ראש, שכל אותן הצעות של ראש הממשלה אולמרט, ושרת החוץ ציפי לבני, והשר לשעבר הנגבי, והשר לשעבר רמון – כל אותן הצעות בטלות, מבוטלות, לא קיימות. ולכם, חברי חברי הכנסת מקדימה, אני מציע לשקול מחדש את כל אותן משלחות שעולות לרגל לאבו מאזן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת דנון. אני מזמין את השר גלעד ארדן לעלות ולסכם בשם הממשלה. השר ארדן, בדרך כלל, אדוני יושב-ראש הקואליציה, מקצר בדבריו. הוא מדבר דברים כדבר דבור על אופניו, ולכן, לקרוא לכל מי שאתם צריכים לבוא מייד ולהצביע, שכן לא יהיה פה פיליבסטר. כל עוד הוא מדבר לעניין, בוודאי. הוא בעצמו לא רוצה לדבר מעבר לזמן הדרוש. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> הבעיה, אדוני היושב-ראש, שכשמאפשרים לי לסכם את הדיון על-פי התקנון, אז אני רואה בעיניים שלי המון חברי כנסת שלא היו כשאני פתחתי את הדיון, ואז אני בדילמה האם לעדכן גם אותם בכל הפעולות החברתיות שהממשלה עשתה, אולי הם ישתכנעו. <היו"ר ראובן ריבלין:> קודם כול, אני יודע, אני מקבל מסקר ההאזנה שאין חבר כנסת שנמצא בחדרו ואתה מדבר והוא לא שומע. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אם, לדוגמה, חלק מחברי הכנסת של קדימה יראו לי שהם יודעים ומכירים את כל הפעולות, או חלק מהפעולות החברתיות שהממשלה עשתה, יכול להיות שאפשר לייתר את סיכום הדברים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין אפשרות לבחון את חברי הכנסת. <שלמה מולה (קדימה):> אני יכול לספר מה אמרת. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, אתה היית. אבל לא – – – <רוני בר-און (קדימה):> יצלצלו לפני שאתם מודיעים? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, לא. כבר צלצלנו. צלצלנו. דע לך, אני לא אתן לעשות פיליבסטר, ואמרתי, והם מגיעים, האנשים מגיעים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, אני, כשר לא ותיק, אני עכשיו בלחץ. אני לא יודע מתי הדברים שלי ענייניים ומתי הם בגדר פיליבסטר, שהרי אין פה כללים ברורים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מודיע לאדוני שמעולם לא שמעתי אותו אומר דבר שהוא לא לעניין. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אה. רק מה שלא לעניין זה פיליבסטר? <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> גם אם אני חוזר על משהו יותר מפעם אחת, זה גם? <היו"ר ראובן ריבלין:> להדגשה, לא צריך אבל יותר מפעם אחת. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> הבנתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> לפעמים להדגשה, להדגשה. <רוני בר-און (קדימה):> פיליבסטר אמיתי זה רק דברים של תוכן, אחרת זה קשקוש. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, אני שאלתי – יש דברים של תוכן, אבל שחוזרים עליהם הרבה פעמים בווריאציות מסוימות. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, אדוני, שר האוצר לשעבר, אנחנו רק דברי אמת אומרים כאן, מעל הדוכן. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הקשבתי רוב קשב להצעות האופוזיציה להביע אי-אמון בממשלה, ואין לי אלא לסכם בתמצית את גישת הממשלה, גם כלפי המחאה המוצדקת, החברתית, שאותה חווינו בקיץ האחרון. ואני מזכיר שראש הממשלה חזר ואמר פעמים רבות שהמחאה הזו מבוססת על עובדות ונתונים קיימים, ובהחלט יש בעיה אמיתית של יוקר מחיה במדינת ישראל. אבל, אדוני היושב-ראש, לא ייתכן שחברי הכנסת יתייחסו לבעיות שאותן יש לתקן בכלכלה הישראלית רק בהיבט של מה שקשור להקצאת תקציבי ממשלה. כי כולנו יודעים, הקצאת תקציבי ממשלה זה דבר קל ופשוט, רק צריך להחליט. אף אחד מאתנו השרים לא משלם את התקציבים הללו מכיסו. בסופו של דבר, כל הקצאת תקציב שאנחנו נחליט, מישהו אחר ישלם אותה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היא על חשבון מישהו אחר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – אם תקציב משרד החינוך, או תקציב משרד הבריאות, או תקציב משרד הרווחה, או הביטחון. <היו"ר ראובן ריבלין:> איכות הסביבה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אין, אנחנו קטנים מכדי שבנו יימצא מזור למצוקות החברתיות. מן הסתם ילכו לתקציבים הגדולים. ולכן, ועדת-טרכטנברג – ואני מזכיר, פרופסור טרכטנברג היה יועצו הכלכלי הבכיר וראש המועצה הלאומית לכלכלה וחברה של ממשלת קדימה ושל ראש הממשלה אולמרט, והוא הרכיב ועדה של מומחים בלתי תלויים שיש בה מומחים רבים מהאקדמיה וממקומות שיש להם חשיבה עצמאית. הם לא תלויים בממשלה. יש שם, כמובן, מטבע הדברים, גם עובדי מדינה, אבל בהחלט הוועדה הזו לא היתה ועדה מטעם, אלא ועדה עצמאית, שהפעילה שיקול דעת, שקיימה הליכים של שיתוף הציבור, ובהחלט ייצרה דוח שיש בו הרבה מאוד בשורות חברתיות לציבור במדינת ישראל, בהחלט בהקשרים של הקלה לזוגות צעירים בעלויות גידול ילדים, בשורות חברתיות בהרבה מאוד תחומים. ואני חושב שהיה ברור לכולם – לחברי הכנסת, לשרי הממשלה, לתקשורת, לציבור – שלא יהיה אפשר ליישם – דרך אגב, הוועדה הזאת כתבה את הדוח בשיתוף הציבור, אולי בשיא של כל הזמנים, סדר-גודל של שבעה שבועות, שהוועדה ירדה אל השטח, הזמינה כל מי שרוצה מהציבור לומר את דברו, ולאחר מכן, בגיבויו של ראש הממשלה, התבצע תהליך שראש הממשלה הטיל עליו את כל כובד משקלו, כדי שהממשלה תאמץ עקרונית את דוח ועדת-טרכטנברג. עכשיו, מי שרוצה לעצום את עיניו ולהגיד: אופס, פתחתי את העיניים, עדיין דוח-טרכטנברג לא יושם, הפלא ופלא – אז או שהוא לא מבין תהליכים בדמוקרטיה הישראלית, או שהוא עושה שקר כנראה כדי להטעות את הציבור. אבל ברור שכשהממשלה רוצה, למשל, לקחת מעשירים או ממקבלי הכנסות גבוהות ולהעביר את זה לטובת זוגות צעירים, או לטובת הקלה בעלויות גידול ילדים, זה מצריך פגיעה בקניין; זה מצריך לפעמים צווים באישור ועדת הכספים, זה מצריך חקיקה ראשית של הכנסת, זה מצריך את כל התהליכים שאותה דמוקרטיה שחברי האופוזיציה תמיד חרדים לה – היא מחייבת אותם כדי לשנות תמהיל מיסוי או להעביר משאבים כלכליים מסקטור אחד לסקטור אחר. ואדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודיע כאן בפני הכנסת: ראש הממשלה, הממשלה, מחויבים לתהליך הזה. הם משקיעים בו עשרות שעות. ולבוא ולומר, כפי שפתחתי היום, שאם אתמול מתוך שלוש שעות הדיון הממשלה הצליחה בינתיים להעביר רק את ההקלות בהזמנות דרך האינטרנט, כדי ליצור יותר תחרות ולהוזיל רכש דרך האינטרנט, אז מזה אנחנו מסיקים שכל הנושאים החינוכיים לא ייושמו, או לא מעניינים את הממשלה, בכל הכבוד, זה עלבון לאינטליגנציה. זה באמת דומה לאותו משל שסיפרתי, על חבורת העיוורים שנתנו להם למשש חלק של פיל, וכל אחד היה צריך להגיד מה הוא מרגיש או מה הוא חושב שהוא ממשש. אז במקרה של העיוורים אנחנו מבינים, במקרה של האופוזיציה כנראה האופוזיציה בכוונה רוצה לעצום את עיניה, כי לא נוח לה לראות אל כל התיקונים החברתיים שהממשלה הזאת מבצעת, שלא התבצעו כאן עשרות שנים. זה מתבצע בתחום העלאות השכר של כמעט כל מגזר ומגזר בסקטור הציבורי – הרופאים, הרופאות, השוטרים, השוטרות, העובדים הסוציאליים, המורים, האקדמיה, שעמדה על סף התמוטטות בזמנכם והממשלה הנוכחית הקצתה לה יותר מ-7 מיליארד שקלים כדי להציל אותה. לא נוח, לא נוח לזכור את כל התהליכים הללו, ואפילו נזכרתי, אגב פתיחת דברי, אדוני היושב-ראש, ביושב-ראש ההסתדרות לשעבר עמיר פרץ שהציג כיעד – בזמנו זה היה נראה יעד ראוי בהחלט – של 1,000 דולר שכר מינימום. אז ברוך השם הממשלה הנוכחית זכתה. ראש הממשלה – אני מקווה שלא מאשימים אותו בהורדת הדולר, גם שער הדולר, באופן כללי, אבל הממשלה הזאת זכתה בינתיים להעלות – דומני שהפעימה הבאה היא במרס – להעלות את שכר המינימום כבר לסדר גודל של 1,200 דולר. בעזרת השם, חבר הכנסת עמיר פרץ, אנחנו נמשיך ונעלה בעתיד את שכר המינימום, כי בהחלט זה תהליך ראוי. והצעדים החברתיים הללו ועוד המון צעדים שפירטתי כאן, ולא אפרט שוב, מסבירים לכולנו מדוע יש לדחות את הצעות האי-אמון ולתת אמון בממשלה, שתמשיך לתקן את כל העוולות החברתיות שלא תוקנו כאן שנים רבות. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הפעם אני רוצה לציין, אדוני השר, לא חזרת ואילו פעם אחת על דבר. דיברת לעניין, אפילו קיצרת משום מה. תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, לפנינו שלוש הצעות אי-אמון. נא לשבת. השרים וחברי הכנסת, לפנינו שלוש הצעות אי-אמון של הסיעות השונות, ואנחנו נצביע על כל הצעת אי-אמון בנפרד. והצעת האי-אמון הראשונה היא הצעת אי-אמון מטעם סיעת קדימה, אשר נומקה על-ידי חברת הכנסת רונית תירוש, שכותרתה: ממשלת נתניהו מרמה את הציבור בישראל ופוגעת במעמד הביניים ובשכבות החלשות. רבותי, מי בעד האי-אמון? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 32 נגד – 48 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 32 בעד האי-אמון, 48 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה לא נתקבלה. ואנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד, בנושא: הממשלה מנסה לקבור את דרישות הצדק החברתי, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת דב חנין. רבותי, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 30 נגד – 49 נמנעים – אין הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 30 בעד, 49 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון לא נתקבלה. אנחנו נעבור, חברי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, השרים, להצעת האי-אמון מטעם סיעות מרצ והעבודה בנושא: החלטת צה"ל לקבור את הדוח לשוויון בין נשים לגברים, דוח ועדת-שגב, כפי שנומקה על-ידי חברת הכנסת גלאון, זהבה גלאון. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות מרצ–העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 30 נגד – 49 נמנעים – אין הצעת סיעות מרצ–העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 49 נגד, 30 בעד, אין נמנעים. אני קובע שגם הצעת האי-אמון של סיעות מרצ והעבודה הוסרה מסדר-היום ברוב חברי הכנסת אשר התנגדו לה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו עוברים להמשך סדר-היום. הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2011, שהחזירה ועדת הכספים. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 188) (תרומה למוסד ציבורי), התשע"ב–2011; הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 63) (תיקון), התשע"ב–2011. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 9), התשע"ב–2011> [מס' מ/572; "דברי הכנסת", מושב שלישי, חוב' כ"ג, עמ' 18267; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט לבוא ולהבהיר ולהסביר לחברי הכנסת את הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 9), התשע"ב–2011, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 9), התשע"ב–2011, רשות בין-לאומית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רק רגע, אדוני יושב-ראש הוועדה, הוועדה טרחה ועמלה, מי שרוצה לדבר יצא החוצה פשוט. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הם גם לא השתתפו בדיונים בוועדה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, נא לצאת. חבר הכנסת מולה, אדוני סגן היושב-ראש, קשה מאוד. יושב-ראש הוועדה מנסה להסביר לחברים שלא השתתפו בוועדה על מה מדובר כדי שיצביעו. בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ביום י"ב בתשרי התש"ע, 30 בספטמבר 2009, נחתם הסכם בין ממשלת ישראל לבין ארגון הקניין הרוחני העולמי – WIPO, להפיכתה של ישראל לרשות בין-לאומית לחיפוש ולבחינה מקדימה על-פי האמנה בדבר שיתוף פעולה בענייני פטנטים, אמנת ה-PCT. הגדרתן של רשויות בין-לאומיות לחיפוש ובדיקה מקדימה מצמצמת את הכפילות הקיימת כיום בעת בדיקת בקשת פטנט במדינות החברות באמנה, על-ידי הגדלת ההסתמכות של רשויות פטנטים במדינות שונות על דוח אחד של רשות חיפוש בין-לאומית העומד בסטנדרטים העולמיים. הצעת החוק, מטרתה לעגן ולאפשר את תוכן ההסכם בחוק הישראלי על-ידי הגדרת תפקידיה החדשים של רשות הפטנטים והסמכתה לביצועם. הצעת החוק מוגשת ללא הסתייגויות. למעשה אפילו לא ביקשו בקשות לרשות דיבור, כי פשוט חברי הוועדה לא היו בוועדה, אז הם לא יודעים על מה מדובר בכלל, לכן כולם יצביעו פה-אחד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני היושב-ראש, האם החוק הזה הוא חוק חשוב שבו אנחנו צריכים – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חשוב מאוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. הוא לא חוק קונטרוברסלי. רבותי, ובכן, יושב-ראש הוועדה, אשר שימש גם כיושב-ראש וגם כוועדה, והביא לנו את גמר מלאכתו כדי לאשר אותה – הכנסת מבקשת לתת אישור למלאכתו בנושא חוק הפטנטים. אדוני יושב-ראש הוועדה, ברגע שתגיע למקומך אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על חוק הפטנטים, מהטעם הפשוט שהחוק, לא היו לו הסתייגויות. נא להצביע – מי בעד הצעת החוק? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–6 – 42 נגד – אין נמנעים – 1 סעיפים 1–6 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 42 בעד, אין מתנגדים, אחד נמנע. אני קובע שהצעת חוק הפטנטים עברה מקשה אחת בקריאה שנייה. אדוני יושב-ראש ועדת החוקה מבקש ממני וגם מורה לי להצביע בקריאה שלישית, ואנחנו מצביעים בקריאה שלישית על הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 9). נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד החוק – 39 נגד – אין נמנעים – אין חוק הפטנטים (תיקון מס' 9), התשע"ב–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 39 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע – חבר הכנסת חנין, האם אתה נמנעת? <דב חנין (חד"ש):> – – – <קריאה:> נוכח אבל לא הצביע. <היו"ר ראובן ריבלין:> אחד נוכח. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני נמנעתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה נמנעת? לא לא, אתה צריך – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא, אני נמנעתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה נמנעת קודם, הבנתי. אחד נוכח. אני קובע שהצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 9), ברוב של 39 ואין מתנגדים, עם נוכח אחד – אנחנו העברנו את החוק בקריאה שלישית וחוק זה ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. האם אתה מבקש להודות? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת רותם מבקש להמשיך ולהודות לעושים במלאכה באמונה בוועדת החוקה, חוק ומשפט. תבואו כולכם על הברכה. אנחנו ממשיכים. אני רוצה להפנות את תשומת לבם של חברי הכנסת לכך שהצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 67), הידוע והמכונה בשם "חוק גרוניס", לא תעלה היום להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק לשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2011> [מס' מ/573; "דברי הכנסת", מושב שלישי, חוב' כ"ה, עמ' 18831; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין עכשיו את יושב-ראש ועדת הכספים לבוא ולהציג לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק לשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה). <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שקיבלה פטור מחובת הנחה. שקיבלה פטור. זאת הצעה של הממשלה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, אדוני שר האוצר, שרים, חברי כנסת, הצעת חוק לשינוי נטל המס היא הצעת חוק ראשונה – הצעת חוק ממשלתית – אני תיכף אדבר על מה שקרה אתה בוועדת הכספים – היא הצעת חוק ראשונה שמגיעה לכנסת לאישור לאחר שהחלה המחאה החברתית. הצעת החוק הזאת היא שינוי שעשינו בה, לאחר שאישרנו באופן מינורי את החוק הזה ב-16 במרס 2011, עוד לפני שהחלה המחאה החברתית, רק אישרנו אותה באופן מינורי. <עמיר פרץ (העבודה):> זו הצעה שלך? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני אמרתי שזו הצעת חוק ראשונה אחרי המחאה החברתית, ואנחנו הולכים לעשות טוב עם האזרחים. לאחר מכן החלה המחאה החברתית, ואנחנו המשכנו את הדיונים בחוק עצמו, שהוא, כפי שאמרתי, חוק ממשלתי. אני רוצה לומר קודם כול מה יש בחוק הזה, מה לוקחים מהאזרחים ומה נותנים לאזרחים. אז ראשית, אני רוצה להגיד – חבר הכנסת שטרית, מה שדיברנו עליו כל הזמן – המתווה משתנה; ההצעה הממשלתית, שוועדת הכספים שינתה אותה בהסכמה, כמובן, עם משרד האוצר, ואנחנו אישרנו אותה פה-אחד, ייאמר לזכותה של האופוזיציה, שתמכו באופן ענייני, עשינו את השינויים יחד וכולנו הצבענו פה-אחד. הדבר הראשון, המתווה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה רוצה שראש הממשלה ויושב-ראש הכנסת יקשיבו לך? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אולי אני יכול לעזור משהו בפריימריז, לא? <היו"ר אופיר אקוניס:> אינני יודע. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני, אני מקשיב לך. <היו"ר אופיר אקוניס:> שר האוצר מקשיב, זה בהחלט חשוב ביותר. בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אוקיי. המתווה, שעליו דיברנו במשך זמן רב, המתווה משתנה היום. אנחנו לוקחים מהעשירים ומעבירים למעמד הביניים ולשכבות החלשות. הדבר הראשון, אנחנו מפסיקים או מבטלים את המתווה של ההפחתה במס על בעלי הכנסות גבוהות, ובחברות גם מפסיקים וגם מעלים את זה ב-1%. הכול נעשה בתיאום – אדוני השר, נעשה בתיאום אתך – עם שר האוצר ועם אנשיך, שאתה שלחת אותם, והם באו עם רוח המפקד, לפעמים לא כל כך עם רוח המפקד, אבל בסוף הכול היה בסדר. באמת אנשים מוכשרים, וישבנו, ובסדר. היתה הצעה להעלות ביותר מ-1% את מס החברות, אני חשבתי שזה לא נכון; אני חשבתי שזה עלול לגרום לכך שיהיו חברות שיעזבו וילכו למקום אחר, יחפשו מקלט למס, ואנחנו רוצים שהן כולן יישארו. אנחנו דאגנו כל הזמן שיישמרו האיזונים בין מה שאנחנו עושים במתווה עצמו לבין – לא לשפוך את התינוק עם המים, ומס החברות עולה ל-25%, ב-1%. עכשיו, מה עשינו שאין בהחלטת הממשלה ואין בשום דוחות של כל מיני ועדות שונות? אנחנו הפחתנו מס הכנסה למעמד הביניים, שזה בסביבות מיליארד שקל או יותר ממיליארד שקל. אנשים שמשתכרים בין 8,000 ל-14,000 שקל, מ-1 בינואר יופחת מס ההכנסה, יופחת ב-2%, שזה הרבה כסף. העיקרון הוא שמס על בעלי הכנסות גבוהות גדל, ומס על בעלי הכנסות נמוכות יותר קטן. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאיזה סכום זה הכנסה גבוהה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בין 8,000 ל-14,000 שקל – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, זה ההורדה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יש ויכוח בין 14,000 ל-21,000 שקל, אבל מ-21,000 שקל, או אנחנו מדברים – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה הכנסה גבוהה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – על יותר מ-40,000 שקל – – <היו"ר אופיר אקוניס:> בדיוק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – שם זה גדל ל-4%. בסדר, אבל כל המתווה הוא כזה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – בכמה אחוז – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נדמה לי שב-4%. <היו"ר אופיר אקוניס:> מעל 40,000 שקל. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> העיקר זה מה שאמר פעם שר אוצר, ואני מסכים לזה – שר אוצר לפני הרבה שנים אמר שבן-אדם עובד, לא משנה כמה – – <מאיר שטרית (קדימה):> עיקר שכרו יישאר בידו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בדיוק. – – עיקר שכרו – לא שמעו אותך, אז אני אגיד: עיקר שכרו יישאר בידו. דאגנו שזה לא יגיע ל-50%. אין מציאות כזאת. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אתה גם אמרת את זה? <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, בסדר, אנחנו שמרנו על העיקרון הזה. עכשיו אני רוצה להגיד מה עוד עשינו. אנחנו קבענו, וזה מופיע בחוק, מה שגם לא היה בהחלטת הממשלה, אבל עשיתי את זה בהסכמה עם הממשלה בסוף, שמגדילים את מס ההכנסה השלילי לנשים ב-50%. מ-1 בינואר אשה שמקבלת 100% מס הכנסה שלילי תקבל 150%. היא מקבלת 50% יותר. <מאיר שטרית (קדימה):> מאיזה הכנסה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <מאיר שטרית (קדימה):> מאיזה הכנסה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מ-5,500 שקל. שוב, זה בעלי הכנסות כאלה שהם אינם בעלי הכנסות גבוהות, שעומדים בקריטריון של מס הכנסה שלילי, מגדילים להם. ופה כן בהחלטת הממשלה, אנחנו גם מוסיפים שתי נקודות זיכוי לגבר. אני שאלתי את אנשי משרד האוצר, והם הסבירו לי – – – <מאיר שטרית (קדימה):> שיש לו ילדים עד גיל שלוש. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עד גיל שלוש. <מאיר שטרית (קדימה):> למה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> האמת היא – – – <מאיר שטרית (קדימה):> שאל את היושב-ראש – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> האמת היא שלא אוהבים את נקודת הזיכוי לגבר במשרד האוצר. באמת, הם גם הסבירו לי למה. בסדר, יש להם נימוקים מקצועיים כבדי משקל, אבל בסופו של דבר היתה החלטה – שתי נקודות זיכוי לגבר, ילדים עד גיל שלוש. נותנים את זה, בסדר, זה לא היה קודם. <מאיר שטרית (קדימה):> שוויון זכויות לגבר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עכשיו, אני ביקשתי שהגבר יקבל גם מס הכנסה שלילי, שזה לא יהיה תלוי בכמה ילדים יש לו, אלא שהוא יקבל מס הכנסה שלילי, והם עשו לי את החשבון וזה אמת, הוא אף פעם לא יוכל להגיע לזה, כי אין לו נקודות זיכוי כמו שיש לאשה. הוא לא יוכל ליהנות מזה, וזה יעודד אנשים לא לצאת לעבוד. אני קיבלתי את זה – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – מכיוון שבחבילה הכוללת יש פה באמת מגמה מאוד מאוד ברורה. אני אגיד לכם עוד משהו: אנחנו הגענו לעניין שאדם שמגיע, גבר או אשה, לגיל פנסיה, והוא חסך כסף, עכשיו הוא מוציא את הכסף, הוא מקבל ריבית, הוא חי מזה, הוא צריך לשלם מס הכנסה, הוא משלם מס על ההכנסות הללו. הגענו, בהסכמה, לזה שעד 9,000 שקל לגבר – קשיש – שהגיע לגיל פנסיה יש פטור ממס הכנסה על הריבית או ממס על הריבית. הגדלנו את זה מ-9,000 שקל. אמרנו שזה לא מספיק, והגדלנו את זה ל-13,000 שקלים. רק על הריבית. <מאיר שטרית (קדימה):> על איזה ריבית? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הריבית שהוא מקבל מהפיקדון שיש לו בבנק. <מאיר שטרית (קדימה):> מה זאת אומרת? איך אפשר להתפרנס מזה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, הוא מקבל ריבית. נניח הוא מוציא – – – <מאיר שטרית (קדימה):> זו קרן פנסיה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא קרן פנסיה. חיסכון בבנק. הוא שם 5,000 שקל, ומוציא ריבית כל חודש 3,000 שקל. <מאיר שטרית (קדימה):> קופת גמל. <מאיר שטרית (קדימה):> זה לא חייב להיות, זה גם חיסכון רגיל. <היו"ר אופיר אקוניס:> הריבית ב-3,000 שקל, כבוד השר – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גם חיסכון, זה לא קופות הגמל שעליהן דובר כל הזמן. <היו"ר אופיר אקוניס:> – – החיסכון שלו צריך להיות המון כסף. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> על-פי החוק, על-פי החוק הקיים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, אתה מדבר על אדם מאוד עשיר. כדי לקבל מהריבית רק 3,000 שקל בריבית פריים כל כך נמוכה צריך להיות המון כסף. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <היו"ר אופיר אקוניס:> המון, המון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. אבל אנחנו אמרנו: יכול להיות אדם שזה מה שהוא עשה כל החיים שלו, הוא שמר כסף בתוכנית. עכשיו אתה מוציא ואתה מטיל עליו מס? אנחנו חושבים שאפילו אם זה 9,000 שקל, זה לא מספיק. בהסכמה עם משרד האוצר הגדלנו את זה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> תסתכל בתוך קופת הפנסיה שלך ותראה שבחודש האחרון הפסידו לך 15,000 שקל. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני יודע, על זה היה לנו דיון היום בוועדת הכספים בלי קשר לחוק. זו היתה ועדה משותפת של ועדת העבודה והרווחה ושל ועדת הכספים. הם יושבים אתי, אגף שוק ההון, הם יושבים על העניין הזה. זה עכשיו צף וזה עולה. אבל אני מדבר עכשיו על החוק. אני לא מתפרס לכל הדברים האלה. הגדלנו מ-9,000 שקלים ל-13,000 שקלים, ולזוג מ-13,000 שקלים ל-16,000 שקלים. אנחנו סבורים, כל חברי הוועדה, ומשרד האוצר הסכים לעניין הזה, שצריך לאפשר לאדם שמגיע לגיל הפנסיה ליהנות מכספו, בלי לשלם מס, עד תקרה של 13,000 שקל. מעבר לזה זה באמת כבר אדם מאוד עשיר, הוא יכול לשלם מס, ולזוג – 16,000 שקלים. עשינו עוד דבר. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה לא בסדר? <מאיר שטרית (קדימה):> אני לא מבין מה – – – אתה מדבר על אדם שהוציא את כספי הפנסיה שלו ושם אותם בחיסכון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הוא לא הוציא את כספי הפנסיה. הבן-אדם הזה עבד. אין לו פנסיה. <מאיר שטרית (קדימה):> אין לו קרן פנסיה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אין לו קרן פנסיה. אדם עבד, אין לו קרן פנסיה. דיברנו על זה עם משרד האוצר. בן-אדם חסך בבנק. <היו"ר אופיר אקוניס:> חיסכון – לא קרן פנסיה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הוא שם חיסכון. אין לו פנסיה, הוא הרבה שנים עבד – אין לו. <מאיר שטרית (קדימה):> איך לעובדים אין חיסכון לפנסיה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> סתם, אתה נכנס לבנק שלך, אתה לוקח את הכסף שיש לך – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, זה לא – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אתה משקיע את זה – אתה מקבל ריבית כל חודש. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה יודע מה היה בפיקדון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן. ועל הריבית הזאת, אם אתה אדם רגיל, לא פנסיונר, אתה משלם ריבית – אתה משלם מס. <מאיר שטרית (קדימה):> אתה מדבר על חיסכון – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. הבן-אדם בא, מוציא את הכסף. אמרנו: נגדיל את זה – הגדלנו. עכשיו היה עוד דבר, שגם במהלך הדיונים הגענו להסכמה ועשינו את הדיון הזה. אדם, במס שבח על דירה, כאשר הוא קונה דירה או רוכש דירה מקבלן, או מיד שנייה, הוא משלם מס שבח. היום, על-פי החוק הקיים, הוא משלם מקדמה של 7,500 שקל, מקדמה, ובתמורה לזה רשות המסים נותנת לו במקום אישור. בסדר. אם הדירה נבנתה לפני 2001 הוא צריך לשלם 15,000 שקל – זה מה שהיה אז מס שבח. אבל הוא מקבל מייד אישור, ואנחנו יודעים שהוא לא מקבל אישור. <מאיר שטרית (קדימה):> אישור למה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אישור על זה שיש לו רישום בטאבו, כל מה שנלווה לזה. זה סיפור שלם. עד היום זה לקח שמונה חודשים, עשרה חודשים, שנה, לפעמים אפילו מעבר לזה. החוק הקיים אומר שהקונה משלם מייד, על חשבון המוכר, זה החוק, והוא מקבל מייד אישור. <היו"ר אופיר אקוניס:> כל התיקונים הללו, בהצעה הזאת – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בחוק, בחוק. <היו"ר אופיר אקוניס:> – – בחוק הזה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מדבר רק על החוק. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז. <מאיר שטרית (קדימה):> אישור למה? מקבל אישור למה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הוא מקבל אישור לרישום בטאבו, הוא מקבל את זה. הוא יכול למכור, הוא יכול לעשות הכול. <מאיר שטרית (קדימה):> מה זה שייך? – – – הוא רשום בטאבו אחרי עשר שנים – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, מאיר. אבל זה החוק הקיים. <מאיר שטרית (קדימה):> – – אז איזה אישור הוא מקבל? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הוא מקבל אישור, מייד, שהכול נרשם, הכול עבר, הכול בסדר, הוא יכול להוריש את זה, הוא יכול למכור את זה, הוא יכול לעשות עם זה עסקים. הוא יכול לעשות מה שהוא – זה החוק. <מאיר שטרית (קדימה):> טוב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אנחנו, בהזדמנות הזאת, שהעלו מס שבח, שהעלו את כל הדברים האלה, אמרנו להם: אתם, יש לכם שנה כדי להוכיח באמת שמקבלים אישור מייד. אם לא מקבלים אישור מייד, כל הרפורמה הזאת לא שווה. אם בתוך שנה רשות המסים – ובהסכמה אתם – לא תוכיח שאכן מקבלים מייד את האישור, המקדמות הללו יתבטלו וזה יחזור לקדמותו. אני לא רוצה להאריך, אבל אני אמרתי לשר האוצר, ושר האוצר קיבל את זה – אני אמרתי לשר האוצר – ואני משבח אותו על ההתנהלות שלו בעניין הזה, באמת, עם פתיחות, עם רצינות לכל הנושא, עם אחריות גם. אני לא התעלמתי מהאחריות. אמרתי: לא יכול להיות מצב שבו מגיע חוק, שהוא החוק הראשון אחרי המחאה החברתית – אני לא יודע מה יבוא בהמשך, אבל אנחנו דיברנו על העניין הזה, והכול נעשה בהסכמה – שלא יהיה פרק על הדיור. לא יכול להיות דבר כזה. אמרתי: אתם לא רוצים, אני לא במשחק. אני לא יודע, אני הייתי בשדרות, שר האוצר היה בשדרות. לא הייתי כשהוא היה, אבל עלי צעקו – – <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, חבר הכנסת פרץ – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – כאילו אני – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> – – אתה רוצה לומר משהו? <עמיר פרץ (העבודה):> אני גם נוסע כל יום לשדרות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לשדרות, אני יודע, גם עמיר פרץ נוסע, אבל עליך לא צועקים. עלי צעקו – – <עמיר פרץ (העבודה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אבל אחרי זה היה בסדר. <היו"ר אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, יושב-ראש הוועדה, פשוט חבר הכנסת פרץ הרים את ידו, ביקש לומר משהו, חשבתי שהוא הולך לומר איזו אמירה כלשהי בנושא החברתי. אבל אתה מקצר, אדוני? כי יש הרבה הסתייגויות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אין הרבה דברי – – – <עמיר פרץ (העבודה):> לא, אין הסתייגויות. <היו"ר אופיר אקוניס:> הרבה בקשות רשות דיבור. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, זה רק דיבור. הם אמרו – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> סליחה, סליחה. אין הסתייגויות, יש בקשות רשות דיבור – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן כן, בסדר, אז אני – – <היו"ר אופיר אקוניס:> – – של כל סיעת קדימה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – כבר מסיים. <היו"ר אופיר אקוניס:> כל הסיעה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, אבל לא כולם מדברים, ככה אמרו לי. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא לא, ברור. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, מאה אחוז. בסדר. <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מקצר והולך לסיים. <שלמה מולה (קדימה):> כולם ידברו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אז כולם – בסדר, אין לי בעיה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ידבר – חבר הכנסת מולה, ידבר מי שיהיה באולם. <שלמה מולה (קדימה):> – – – קדימה. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אין בעיה. אני מסביר. אמרתי: לא יכול להיות שלא יהיה פרק של הדיור בעניין הזה. אמרתי – עלו הצעות וירדו. בסוף, בשלב הסופי, שזה מופיע בחוק, אמרנו שתהיה הפחתה למשך שנה כהוראת שעה, ולאחר מכן שר האוצר יכול לבקש הארכה, באישור ועדת הכספים תהיה הפחתה של 1% בריבית על המשכנתאות. וכתוב: עד 3%. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן כן, אני מדבר על זכאי משרד השיכון. <מאיר שטרית (קדימה):> 40,000 שקל. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, זכאי משרד – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חבר הכנסת שטרית, תראה, עד היום, לא אתם, כשהייתם בממשלה, ולא הממשלה הנוכחית – לא עשו כלום בעניין הזה. אנחנו פעם ראשונה עושים משהו. <מאיר שטרית (קדימה):> כל הכבוד. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אז אני יודע שאנחנו לא פותרים את מצוקת הדיור. אני יודע שזה מעט מזעיר שבאמת מועיל, אבל לא מועיל מי יודע מה, אני אומר. אבל אנחנו באים היום עם חוק, שאנחנו לא מתעלמים ממצוקת הדיור. יתירה מזאת, כל שלושה חודשים יצטרכו לבוא ולדווח מה נעשה עם העניין הזה. כתוב בחוק. אנחנו לא מתכוונים להרפות. עכשיו, בהסכמה עם שר האוצר – הוא אמר: יכולות להיות בעיות עם מה שיקרה מבחינה כלכלית, יכול להיות נזק. הגבלנו את העניין הזה, הגבלנו, ושר האוצר יכול לבוא – והוא בודק את הדברים האלה עם ועדת הכספים. יש פה מסר מאוד ברור כלפי הציבור בישראל: אנחנו לא מתעלמים מהעניין של הדיור, אנחנו נותנים הטבה, לא פתרנו בזה את מצוקת הדיור, אבל לא התעלמנו מזה, וזה חלק מהעניין של התשובה שאנחנו, גם כממשלה וגם ככנסת, נותנים תשובה לעניין, ואנחנו אומרים: אנחנו הולכים למתווה הזה, אנחנו לא נרפה מהעניין. עכשיו אני רוצה להגיד לכם משפט, ובזה אני מסיים. אני אמרתי, ואני חוזר ואומר – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <מגלי והבה (קדימה):> חבר הכנסת שטרית שואל כמה הטבה בדיור, אולי – – – אותך. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, יותר. <מאיר שטרית (קדימה):> 40,000 שקל – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה מתווה שאתה מחזיר אותו הרבה שנים. <היו"ר אופיר אקוניס:> סליחה, היועצת המשפטית של ועדת הכספים – בין 80 ל-220,000, הלוואת דיור לזכאי משרד השיכון. בין 80 ל-220,000, ההלוואה – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בין 80,000 ל-220,000. <היו"ר אופיר אקוניס:> – – ולא 40,000 כמו שאתה אמרת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בין 80,000 ל-220,000. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, היא רק אומרת פשוט, אני אומר כי היא לא יכולה לדבר במקום. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא משנה. מדובר על כסף שמועיל – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה הרבה יותר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – מועיל – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה משמעותי – בין 80,000 ל-220,000. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – מועיל לאנשים שהם זכאים של משרד השיכון. <היו"ר אופיר אקוניס:> שהם זכאים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> דרך אגב, בדיונים עם פקידי האוצר, או עם פקיד אחד באוצר, הוא הציע לי שנלך רק על מי שיש לו 2,200 נקודות, זאת אומרת, ללכת לקבוצות מסוימות – משפחה ברוכת ילדים. אני אמרתי לו: אני לא רוצה שידבק בי כתם כאילו אני דואג למגזר מסוים, לא חשוב איזה. כל זכאי במשרד השיכון, משפחה חילונית בחולון, שזכאית לסיוע של משרד השיכון, היא בחוק. לא מעניין אותי אחרים – רק המשפחה החילונית, הזוג הצעיר הזה בחולון. לא ידבק בי כתם מגזרי. <מאיר שטרית (קדימה):> 100,000 השקל האלה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עוד פעם, אתה – אתה יודע, אתה מדבר עכשיו כמו גפני. <מאיר שטרית (קדימה):> נכון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה, אתה בציניות כזאת. <מאיר שטרית (קדימה):> אני באופוזיציה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל לא עשו, אף אחד לא עשה כלום. <מאיר שטרית (קדימה):> מאה אחוז. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה עשיתם? המצוקה של הדיור התחילה היום? היא התחילה כבר לפני עשר שנים, 15 שנה. ממשלות עלו וירדו, ולא נגעו בזה. <מאיר שטרית (קדימה):> אבל אני הצעתי לבטל את המע"מ – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. <מאיר שטרית (קדימה):> – – חיסכון 250,000 – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, אוקיי. מאיר, היות שאני ותיק בכנסת – היית צריך להציע את זה כשהיית שר, בעיקר כשהיית שר אוצר – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – היתה בעיה כזאת – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – לא כשאתה חבר באופוזיציה – – <מאיר שטרית (קדימה):> גפני – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אבל לא חשוב. אני בעד. <מאיר שטרית (קדימה):> אני מזמין אותך לבוא – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, אנחנו נדבר על זה עוד. עכשיו אני רוצה להגיד מלה, ובזה אני מסיים – כן, אני מסיים. אני חולק על דוח-טרכטנברג, לא מקבל את הדוח הזה, אני אומר לכם את האמת – – <מאיר שטרית (קדימה):> זה שטויות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – ואני לא מסתיר את זה. טרכטנברג אדם נחמד. אני לא חושב, גם אם יקבלו את דוח-טרכטנברג מהמלה הראשונה ועד המלה האחרונה, שהבעיה נפתרת. לא שהיא לא נפתרת, היא אפילו יוצרת בעיות. גם הפרק של המיסוי, שלכאורה יש כאלה, בטעות, שאומרים שאנחנו עכשיו דנים בעניין הזה – זה ממש לא קשור לטרכטנברג. אין אצל טרכטנברג את ההפחתה במס הכנסה על מעמד הביניים. אין. אין בטרכטנברג את הנושא של הדיור, אין את הטיפול בנושא של המים, אין את הנושא של החשמל. אני לא מקבל את זה, אני גם לא חייב לקבל את זה. אני עברתי על תקנון הכנסת, עברתי על חוק-יסוד: הכנסת, לא מצאתי שם שאני כיושב-ראש ועדת הכספים מחויב לטרכטנברג. אני מחויב לתקנון הכנסת, אני מחויב לחוק-יסוד: הכנסת, אני מחויב לחוק ממשלתי שהממשלה הביאה. ותראו עוד יותר מזה – מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק טרכטנברג לקריאה ראשונה, כשאנחנו כבר סיימנו את הקריאה השנייה והשלישית. מה עובדים עלינו, עם כל הכבוד. אגב, יש בזה גם נושא אידיאולוגי. בוועדת-טרכטנברג ישבו 60 איש, פחות או יותר כולם ממגזר אחד. בוועדת הכספים שהכינה את החוק הזה יושבים יהודים וערבים, חרדים ושאינם חרדים, ימין ושמאל, עולים וותיקים. בוועדת-טרכטנברג יש דבר כזה? מי הוציא דוח יותר טוב – ועדת הכספים שמייצגת את כל הציבור בישראל, או טרכטנברג, שלא מייצג אלא בקושי מגזר אחד? <מוחמד ברכה (חד"ש):> גפני, בוועדת הכספים יושבים אנשים שנבחרו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. אני כבר לא מדבר על זה. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מדבר, יושבים מי שמייצגים את כולם – כשהזעקה, גם בציבור הערבי וגם בציבור הוותיק וגם בעולים החדשים וגם בחרדים – כל מי שאתה רוצה. כולם נמצאים, יושבים שם ודנים על העניין הזה. אני לא צריך את החוכמה של הפרופסורים בוועדת-טרכטנברג שיגידו לי מה צריך בעניין הזה. אני יודע, כל אחד מחברי הוועדה יודע, ישבנו על זה כל הזמן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> שיבואו לוועדה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> באו. הזמנתי אותו. טרכטנברג התקבל בכבוד מלכים. נתתי לו אפילו קפה. לא הייתי צריך כיבוד ב-800,000 שקל. אין בעיה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> זה היה תה עם לימון. לא קפה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> תה עם לימון אתה קיבלת. <זהבה גלאון (מרצ):> חמוץ לו עד עכשיו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לכן, אני חושב שתפקידה של ממשלה – ואני חושב שהממשלה עשתה נכון – אם ממשלה נבחרת, תפקידה של ממשלה לחוקק חוק, להביא את זה לכנסת, במקרה הזה לוועדת הכספים. ועדת הכספים עושה את מלאכתה. אני חושב שהדבר הזה הוא הדבר הנכון. לכן אני אומר – אין לי שום דבר אישי, חס וחלילה. אני בעד, אני חושב שהאנשים שם הם אנשים מאוד רציניים, מייצגים מגזר אחד, אנחנו מייצגים את כולם. ולסיום, שר האוצר עומד לחתום או היום או מחר – אני ראיתי כבר את הטיוטה, הביאו לי אנשיך – על הפחתת הבלו על הדלק, שזה שווי של 2.5 מיליארד שקלים. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה לאל. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה לאל. אם זה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, זה חלק מן העניין הזה. אדוני שר האוצר, אני מודה לך על שיתוף הפעולה – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מצוין. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אני חושב שהחוק הזה הוא בשורה – גם בנושא של המאבק החברתי. אתה יכול להתגאות בחוק הזה, וזה שלקחת אותי בתור עוזר שלך. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> רק, אדוני היושב-ראש, בכמה הפחתה, אולי תספר לציבור – או שאתה רוצה, אדוני. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני אדבר אחר כך. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה מדבר בהמשך? <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> הערב. אני מאוד מודה לכם. הסתייגויות אין. בקשות רשות דיבור יש. בבקשה, חברי הכנסת שנרשמו לדיבור. חברת הכנסת ציפי לבני. <מאיר שטרית (קדימה):> איננה. <היו"ר אופיר אקוניס:> טוב. חבר הכנסת שאול מופז. <מאיר שטרית (קדימה):> איננו. <היו"ר אופיר אקוניס:> חברת הכנסת דליה איציק. <מאיר שטרית (קדימה):> איננה. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת רוני בר-און. <מאיר שטרית (קדימה):> איננו. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת מאיר שטרית, בבקשה, חמש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> ואחריו? <היו"ר אופיר אקוניס:> אחריו חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, אם תהיה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> לא, אני מוותרת. <היו"ר אופיר אקוניס:> יורדת. תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> זה קודם קדימה ואחר כך – – – <קריאה:> אין חוץ מקדימה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, חבר הכנסת דיכטר אחריך, אם יהיה פה. בבקשה, אדוני, חמש דקות. <קריאות:> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית אני מברך את חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, על העבודה שלו. אני, כמוך, לא מאמין בדוח-טרכטנברג. אמרתי מהיום הראשון שקמה הוועדה הזו – זו ועדה לחיסול המאהלים, לא ועדה לפתרון הבעיות. בשביל לפתור את הבעיות לא צריך ועדה, לא צריך את כל ה"וואג'ראס" הזה שיעשו. הממשלה היתה צריכה לשבת על המדוכה, לדון בנושאים שעומדים על הפרק ולהחליט מה הממשלה מוכנה לעשות כדי להקל את החיים על בני מעמד הביניים והשכבות החלשות. את זה הממשלה לא עשתה, הוציאה את זה ממנה והלאה לוועדה שהסתובבה בשטח ועשתה המון "שואו-אוף" ואתר אינטרנט וסיפורים, ויצא בסוף באמת דוח שלא עונה על הבעיות. אתה אמרת את זה, חבר הכנסת גפני, יותר טוב ממני. אז מה שאתם עשיתם, אני מברך, אבל אני אומר לך, חבר הכנסת גפני – זה מעט מדי, הדבר מעט מדי. אני מעריך את הצעדים שאתה עושה אבל זה מעט מדי. תראה, ניקח את פרק הדיור. אתה אמרת פה, בצדק – אני רציתי שייכנס משהו, משהו. לא יכולה להיות מחאה כזאת, ושום דבר לא קורה בדוח שמעבירים על הדיור. אז אתה אומר: אנחנו הפחתנו את הריבית ב-1% על המשכנתה המוכוונת – לפי דברי היועצת המשפטית של ועדת הכספים, המשכנתה המוכוונת של הממשלה היום היא בין 80,000 ל-100,000 שקל, ולכן בעצם החיסכון הוא בין 800 שקל ל-1,000 שקל לשנה. תגיד לי אתה, חבר הכנסת גפני, אתה באמת מאמין שזוג צעיר – לא חשוב אם הוא חרדי או חילוני, או לא חילוני – עם משכנתה מוכוונת 80,000 עד 100,000 שקל, יכול לקנות דירה? איפה זה? איפה, איפה? אין סיכוי לכך. ואני אומר בצער – יש דרך יותר פשוטה. הממשלה ממשיכה לגבות מסים מכל זוג צעיר שקונה את הדירה הראשונה שלו, במחירים אסטרונומיים. מע"מ לבד על דירה ממוצעת זה מאות אלפי שקלים. הצעתי לבטל אותו – הממשלה מתנגדת – רק על דירת יחיד ראשונה, עד גבול של מיליון שקל. הממשלה מתנגדת. ואני שואל למה. אם רוצים לעזור לזוגות צעירים, הנה דבר קטן שעושה סיוע אדיר לכל זוג צעיר. הצענו – אפשר להוריד מסים – כל מס הרכישה, לחלוטין לבטל אותו, בלי לעשות גבול לזה. הצעתי הצעת חוק והממשלה הפילה אותה. ואני אומר שוב: מה רע? נכון שמס רכישה במחירים הנמוכים יותר הוא כמעט שולי לזוג צעיר, אבל במחירים יותר גבוהים הוא משמעותי. זה הרי עולה כסף – 5%, מעל סכום של 1.3 מיליון. אז אני שואל למה, לא חבל? למה צריך לראות בדירה כבסיס מס? הרי ממה נפשך? אם אנחנו רוצים לספק דיור למשפחות, אנחנו צריכים לספק להן דיור בזול שיוכלו לעמוד בו ולגור כבני-אדם בדירות. אם אנחנו לא רוצים לספק דיור, כל התרגילים האלה לא יעזרו. חבר הכנסת גפני, אני מציע לך לבדוק. הייתי שר שיכון ב-2006. תבדוק, בתקופת היותי שר שיכון לא היתה בעיית דיור. אנשים לא רצו לקנות את הדירות שבנו. בבאר-שבע היה אפשר לקנות דירת ארבעה חדרים ב-50,000 דולר. התחננו לקבלנים שייקחו קרקע ויבנו כי לא היה ביקוש. אבל מצד שני, ראיתי גם אז את המצוקה. מדוע? מכיוון שמספר הזכאים שמממשים את זכותם לזכאות הוא נמוך. הרבה מוותרים על הזכאות הזאת כי הם לא יכולים לקנות דירה. ולכן, האוצר בסוף הדרך נשאר בתוך תקציב משרד השיכון עם עודף של 1.5 מיליארד עד 2 מיליארד שקלים בנושא המשכנתאות המוכוונות. אז הרי אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ואני מצטער על כך שהממשלה לא הולכת מספיק רחוק בעניין הזה. אני חושב שאפשר לעשות הרבה יותר כדי להוזיל את המחירים, בעיקר למשפחה הראשונה, לדירה הראשונה של זוג צעיר. ואני אומר בצער, אדוני שר האוצר. אתה יודע, המינהל, על-פי החוק, כפוף לך – למרות כל מועצת המינהל ושר השיכון – בסופו של דבר, החותם האחרון זה שר האוצר. אני מכיר את הפרוצדורה, ואתה יכול לעשות מהפכה בתחום הזה. אם אתה במינהל, תדאג. אתה יכול לדאוג, אף שאתה לא שר השיכון, לדאוג שאכן יוציאו קרקעות לדירות להשכרה במחירים זולים. זה יפתור את העניין, כי החוק שעשינו אז, ב-2007, כשר השיכון, נותן אפשרות לכל הקופות המוסדיות שהיום שודדות את האנשים ואת קופות הפנסיה ולוקחות מיליונים לכיסן, להשקיע את הכסף באמת בדבר חשוב, ביצירת פתרונות דיור לזוגות צעירים בשכירות ארוכת-טווח של 25 שנה. אז אתה יוצר שני פתרונות. אתה יוצר תשואה גבוהה לכל הקופות המוסדיות על-פי החוק, ואתה נותן פתרונות דיור להמון זוגות צעירים, שבכלל לא צריכים לקנות דירה, והממשלה לא צריכה לבנות דירות, ולא לסבסד ולא לעשות כלום. ככה עושים בכל העולם – ככה עושים באירופה, ככה עושים בארצות-הברית, ככה עושים ברוב מדינות אירופה, משם למדתי את החוק. אז זה ניתן להפעלה, תפעילו אותו. אני אומר לך – בתור שר אוצר – שאף שיש מינהל, אתה יכול להפעיל את החוק הזה אם תיקח את זה לידיים, להפעיל אותו בצורה רצינית, קונקרטית. תבנה שנה אחת, קח על עצמך להוציא לדרך 10,000 דירות להשכרה בכל רחבי הארץ. אתה תעשה מהפכה. זה לא עולה לך גרוש. זה מה שיפה בזה, גרוש לא עולה לך. זה הכול הטבת מס, ובסופו של דבר הכסף חוזר אליך, כי קבלנים הרי בונים ומשלמים מס. אין להם ברירה. אתה לא מפסיד כלום, אני יכול להראות לך את זה במספרים. עשינו על זה בדיקה, האוצר לא סתם השתכנע בזמני כשר שיכון להסכים לחוק הזה, למרות הטבות המס המפליגות שיש בו. אז לך בדרך הזאת, אתה יכול לעשות באמת מהפכה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. חבר הכנסת אבי דיכטר – אינו נמצא; חברת הכנסת סולודקין – לא נמצאת. חבר הכנסת יואל חסון – בבקשה, אדוני; חמש דקות. אחריך – אם יהיה פה – חבר הכנסת גדעון עזרא. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – גם היא תדבר – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מבהיר שמי שלא נמצא ואחר כך חוזר, לא יוכל לדבר. אלה בקשות לרשות דיבור בזמן שנקבע, לא בזמן שטוב לחבר הכנסת. חמש דקות, בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מצטער שחבר הכנסת גפני – עד כמה שאני רואה – לא נמצא כאן, אבל חבר הכנסת גפני עשה מהלך שאנחנו חשבנו מהרגע הראשון שצריך לעשות אותו. במקום להקים ועדות חיצוניות, כאלה שגם מגבילים אותן בכל מיני מנדטים מוגבלים, היה צריך לבוא ולמעשה להוביל את המהלכים בממשלה ובכנסת ובדרך הזאת להתייחס באמת לדרישות של מחאת הקיץ המפורסמת. ההצעות האלה שמגיש גפני הן הצעות טובות, ברובן טובות, הן מאוזנות. טוב שהוועדה עובדת בקצב הרבה יותר מהיר מהממשלה. ראינו את הדיון-פארסה הזה בישיבת הממשלה האחרונה, עם כל ההבטחות במוצאי-שבת על כך שהולכים לקבל החלטות חשובות על דוח-טרכטנברג, ובסוף הביצוע היה תירוץ שאוטובוס נשרף בעליות לירושלים, וכך נמנע דיון חשוב. כך מתנהלת ממשלת ישראל הנוכחית. אבל, אדוני שר האוצר, זה בסדר. אני רוצה לומר לכם ולך, אדוני שר האוצר, בעיקר, למחאה הזאת ולקולות האלה בקיץ יש באמת המון מייצגים, המון טרמפיסטים והמון מסרים. אני לא חושב – ואני קורא אותה פשוט פשוט – שמאות האלפים שיצאו לרחוב הם מרקסיסטים; הם לא קומוניסטים, הם לא אדומים והם לא סוציאליסטים. הם רצו דבר אחד מאוד מאוד פשוט, ועד שלא תטפלו בו, ממשלת נתניהו, לא תקבלו מעולם ולעולם קרדיט על שום דבר שתעשו. וגם לא יעזרו 1,200 שקלים פטור על קניות באינטרנט, שזה באמת לעג לרש. העסקתם את הציבור בסוגיה הכל-כך פתטית הזאת. אין לאנשים כסף בכלל לקנות דברים ואתם מדברים על לתת להם לקנות ב-1,200 שקל בלי מכס. זה באמת לעג לרש. אבל מה הציבור הישראלי רוצה? מה הוא רוצה ממך, אדוני שר האוצר? מה הוא מבקש ממך? הוא מבקש שני דברים מרכזיים: הוא מבקש הזדמנות לדיור, הזדמנות הגונה לדירה, והוא מבקש חינוך לגיל הרך. אני דווקא רוצה להתחיל בסיפור של החינוך לגיל הרך. הרי מה זה הסיפור הזה של החינוך לגיל הרך? למה זה כל כך חשוב? מדברים פה על הדמוגרפיה גבוהה-גבוהה, מדברים על הסכנה, שנשמור על מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, לשמור על מדינת ישראל מדינה דינמית, חיה. מה רוצה היום הזוג הממוצע, לא החרדי, לצורך העניין, וגם לא דתי-מסורתי, וגם לא אני לא יודע מה. מה הם רוצים? הם רוצים להביא ילדים ורוצים שיהיה להם פתרון לזה. לחרדים יש פתרון לכל ילד שמביאים. יש להם פתרונות, יש להם מערכות מסודרות, הכול בסדר. גם לערבים יש פתרון, הרבה יותר טוב ממה שיש לחילונים, מה שנקרא למעמד הביניים, כי יותר זול שם ויש לזה הרבה הצדקים. אבל המשפחה הממוצעת של מעמד הביניים – ואדוני, זה דבר כואב לראות זוג צעיר שמתלבט אם להביא את הילד השלישי או הרביעי, מפני שאין להם כסף לשלם על המעון. אין להם כסף. אתה יודע מה? לפחות אם זה היה מגיל שלוש. אבל אפילו מגיל שלוש אתם לא רוצים לתת את זה. יש חוק שאתם לא מיישמים אותו כבר שנים. הציבור שיצא החוצה בקיץ רוצה פתרון לילדים, למעונות, לתינוקות, כי הם רוצים להביא יותר ילדים, הם רוצים משפחות גדולות, ואנחנו רוצים שיהיו משפחות גדולות. אתה, שר האוצר, בדעות שלך שאני מכיר, אתה רוצה שיהיו משפחות גדולות. תעזור להם שיהיו משפחות גדולות. את זה הם רוצים. אתם רוצים להרוויח את עולמכם? תנו לאנשים פתרון לסוגיה הזאת ובאמת תרוויחו את עולמכם וגם תרוויחו את תמיכתנו. בנושא הדיור – אני חוזר ואומר, הצעתי לך, אדוני שר האוצר, לתמוך ביוזמה הזאת של פטור ממע"מ לדירה ראשונה. עזרה כל כך משמעותית, אמיתית, שאפשר לתכנן אותה בצורה שנוודא שההטבה מגיעה ישירות לקונים. הדירה הראשונה היא ממש בלתי אפשרית. גם היום במדיניות – אגב, אני חושב שבעיקרון היא מוצדקת, אבל חייב להיות לה איזון בצד של הממשלה – שבאו והשתלטו וקצת הסדירו את המשכנתאות בישראל והגבילו את האחוז שאפשר לתת היום לאנשים, אפילו על דירה של מיליון שקל יד שנייה בראשון-לציון, במרכז העיר, שעולה בערך מיליון שקל. אפילו אם אתה רוצה את הדירה הזאת, הבנק מבקש ממך היום 30%, אדוני השר. 30% הון עצמי. למי יש 30% הון עצמי? גם מי שמרוויח משכורת גבוהה אין לו ההון העצמי. את המשכנתה הוא יכול לשלם, כי גם כך זה או בגובה השכירות או פחות מהשכירות, אבל את ההון העצמי אין לו, אדוני שר האוצר. לכן אני מבקש ממך, אתם עושים הרבה דברים ואתם הולכים סחור וסחור, אתם מבטיחים עכשיו 1,200 שקל פטור ממכס בקניות באינטרנט. מרגש. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובריגוש נסיים. <יואל חסון (קדימה):> משפט אחרון. תיתנו באמת תקווה לאנשים בסיפור של החינוך לגיל הרך ובסיפור הדיור. עד שלא תיתנו את זה, נילחם בכם ונגיד שאתם לא עוזרים. כי אתם לא עוזרים, ואתם השתמשתם בפרופסור טרכטנברג כעלה כיסוי, ואנחנו לא ניתן לכם לעשות את זה. אם תעשו את הדבר הזה, וזה הפתרון שתתמקדו בו, תקבלו כאן תמיכה מקיר לקיר. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך, חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת גדעון עזרא – אינו נוכח. חבר הכנסת יעקב אדרי – לא נמצא. חבר הכנסת אפללו – אינו נוכח. חברת הכנסת תירוש – אינה נוכחת. <יואל חסון (קדימה):> אי-אפשר לקבל את הזמן שלהם, אדוני היושב-ראש? <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, אדוני. חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח. חבר הכנסת שלמה מולה, סגן יושב-ראש הכנסת. הסגנים נמצאים במליאה, אתה רואה. גם הסגן לשעבר. בבקשה, אדוני, חמש דקות. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני, תודה רבה, אדוני השר, אנחנו נתמוך ותמכנו בהצעת החוק גם בוועדת הכספים. אבל בכל זאת תמכנו עם פנים חמוצות, אדוני השר. חשבנו שהמחאה החברתית שבאה אלינו בקיץ האחרון תאפשר או תחייב או תכריח את הממשלה או את אלה שמתכננים את המדיניות הכלכלית-החברתית שלה, באמת שייקחו את הנושא, סוף-סוף אפשר לעשות מהפכה אמיתית בתפיסת העולם הכלכלית-חברתית של הממשלה הזאת, ובכלל בחברה הישראלית. אבל במדינה הזאת לאו דווקא אתם המצאתם את הסיפור של ועדות בממשלה, ועדות כאלה ואחרות, ואז המחאה בעצם נקברה באמצעות ועדת-טרכטנברג. במה הדברים אמורים, אדוני היושב-ראש, אדוני השר? על מה הציבור זעק? במיוחד מעמד הביניים זעק, בא ואמר: די, מספיק, הנטל יותר מדי, אנחנו לא יכולים. זה נכון, צריך להודות, אנחנו לא דורשים כלכלה קומוניסטית או סוציאליסטית. הדגל צריך להיות "כלכלה חופשית", עם זה שאתה נותן יותר למעמד הביניים בתחומים שמעניינים אותו בעיקר כנושא הנטל החברתי. אבל מה שהייתם צריכים לעשות באמת, אדוני השר, זה ללכת ולהפוך את הפירמידות. זאת אומרת, ללכת על נושאים אולי המעניינים ביותר. בוא נגיד שנדבר על נושא הגיל הרך למשל. בשבוע שעבר שמעתי את שר החינוך באיזה הצעת חוק, בא ואומר: תראו, הנושא של הגיל הרך לא עובר אלי למשרד, כמו שמקובל במדינות כמו צרפת, גרמניה ומדינות אחרות מגיל שלושה חודשים. הילדים לא במעון מפני שההורים עובדים, אלא מגיל אפס אתה מחנך את הילדים. צריך לתת להם הוראה חינוכית. הנה, ד"ר עינת וילף יכולה לספר לך כמה זה חשוב שהילדים יהיו במסגרת חינוכית. ולמי זה בעיקר בא? בעיקר מעמד הביניים. <עינת וילף (העצמאות):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> נכון. במקום זה שמתם את זה במשרד התמ"ת. הפיקוח החינוכי כמעט שואף לאפס, אדוני השר. זאת אומרת, אני לא מבין – ואז באתם ואמרתם: הנושא של החינוך מהגיל הרך יהיה בעצם בתנאי שיהיה קיצוץ תקציב במשרד הביטחון. האמת, אפשר להתווכח – שמעתי אותך גם בוועדת הכספים – יכול להיות שיש מקום לקצץ בתקציב הביטחון, אבל זה לא יכול להיות – אי-אפשר להתנות, אם לא מקצצים בתקציב הביטחון אי-אפשר לעשות חינוך חינם מהגיל הרך. לא עשיתם את זה. הדבר הזה היה יכול להיות, אדוני השר, באמת סיוע מסיבי למעמד הביניים, בעיקר – כמה משלמים? משלמים כמעט 24,000 שקל היום, הורים ששולחים את ילדיהם לגן. הנה לך מתנה שאתה פשוט בא ואומר: אני מחזק את מעמד הביניים. ואז גם האשה יוצאת לעבודה, גם הבעל יוצא לעבודה, הם מביאים משכורת, הם לא הופכים להיות שני אנשים עובדים עניים. ובזה אתם לא נוגעים. ואנחנו באנו לכאן, גם יזמנו הצעת חקיקה לתת פטור, למשל, ממע"מ על המוצרים הבסיסיים. אני יודע, גם ועדת-טרכטנברג לא התייחסה באמת למעמד הנמוך, בעיקר. אנחנו לא באים ואומרים: יאללה, בוא נפקיר את המעמד הנמוך, ניתן רק למי שיכול. אבל אתה לא יכול – בעצם כשאתה בעצם מטיל מסים, מע"מ, אתה מעמיס בעצם מסים עקיפים על האוכלוסייה כולה. בעיקר אלה שיש להם יכולת – הם משלמים, אין שום בעיה; מעמד הביניים הנמוך ממשיך לשלם, ובעצם שוקע ושוקע ושוקע. הנה לך, עכשיו, אנחנו שמענו בתוך זמן קצר, אחרי שהיתה עלייה דרמטית של כמעט 11% במחירי החשמל – אני יודע, יש סיבות לכאן ולכאן – הנה, עכשיו שמענו שאתם מתכוונים להעלות ב-30% את החשמל. אני לא מבין; אתה נותן פה 10 שקלים, 20 שקלים, 40 שקלים, עכשיו, במסגרת הצעת החוק שאנחנו דנים בה, והנה, בעוד כמה ימים אתם תעלו את זה – לא יעלה ב-30%, אני מניח שזאת נקודת פתיחה למשא-ומתן, גם תעלו ב-10%. כשזה יעלה ב-10%, זאת אומרת, בפרק זמן של חצי שנה אתם מעלים את מחיר החשמל ב-20%. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה, אדוני. <שלמה מולה (קדימה):> מי בעיקר נפגע? עוד פעם, אותו מעמד ביניים, אותן אוכלוסיות חלשות, אדוני השר. <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים. <שלמה מולה (קדימה):> אני מסכם – אני לא חושב שאנחנו נתמוך בהצעה הזאת, אבל אתם לא עושים את המהפך האמיתי בתפיסת העולם, השינוי הדרמטי שאמור להיות, והכול נשאר רק במסגרת PR, ספינים, הסברה בלבד. באמת שינוי אמיתי אין. לכן את ההצעות האחרות אנחנו נבחן לגופן. בהצעה הזאת אנחנו נתמוך. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אופיר אקוניס:> הודעה לסגן מזכיר הכנסת. אחריו – חבר הכנסת טיבייב. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון בהצעות לסדר-היום של חברי הכנסת חנא סוייד ויעקב אדרי בנושא: ניתוק המים בשעות היום לתושבי ג'סר-א-זרקא. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך. <הצעת חוק לשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2011> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת טיבייב – לא נמצא. חבר הכנסת מגלי והבה – בבקשה, אדוני. חמש דקות. נשארה עוד חצי סיעת קדימה, אבל אין כאן אף אחד. מייד אחר כך אנחנו מסיימים. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, שר האוצר, חברי חברי הכנסת, כל שינוי בנטל המס הוא חשוב. אני גם יכול להגיד, חברי יושב-ראש ועדת הכספים לא נמצא כאן, שהשתתפתי בכל הדיונים, והייתי הראשון שאמר, מהאופוזיציה, שאנחנו נתמוך בכל הורדה במסים ובנטל המס. וכך הובלנו את כל הדיונים, מתוך אחריות. אני לא מזלזל בשינויים שנעשו בוועדת הכספים, והציג אותם יושב-ראש ועדת הכספים. אין ספק, במיוחד כשאנחנו לוקחים מהעשירים ונותנים לשכבות הביניים ולעניים, ועל כן צריך לברך – על החוק. אנחנו נתמוך ונצביע בעדו. מה שמטריד אותי, אדוני שר האוצר, הוא שאתה יושב כאן ושמח שיש חוקים כאלה, לא במיוחד, אבל כשאתה מסתכל מה שקורה, באמת, אצל שכבות העם השונות, ואתה מכיר את המספרים, כשהזוג בבית עובד אבל הם לא מסיימים את החודש – הם לא מסיימים את החודש כי לאורך השנים, לאורך השנתיים וחצי האלה, כל סוגיית המיסוי העקיף רק מתחזקת, אם במחירי המים, אם במחירי החשמל, אם בנושאים שאנחנו נלחמנו עליהם, דרך אגב. וכל הזמן התוספות האלה והמיסוי שאנחנו מטילים על השכבות החלשות, המיסוי העקיף, הבלו – סוף-סוף התעוררתם, ואתם רוצים להוריד אותו, אבל כשאנחנו רואים – כנראה, אדוני, שר האוצר, אין מספיק הבנה לממשלה, שכשאתה מעלה את מחיר החשמל או את מחיר הדלק אתה בעצם מעלה את כל שרשרת המחירים במשק, מהלחם, מהאוכל, ומכל המוצרים שאנחנו צורכים. לא אנחנו, חברי הכנסת, אני מתכוון לציבור, שבקושי מסיים את החודש. תוסיף לזה את המטלות השונות שיש, ואז נמשיך לגדל פה, ולחזק בחברה הישראלית שני מעמדות: העם שעובד, הולך לעבוד ושני בני-הזוג עובדים, והם ממשיכים להיות עניים, והנתונים מדברים בעד עצמם, כשאנחנו מדברים, חברי חברי הכנסת, על 1.732 מיליון נפש בישראל מתחת לקו העוני, אנחנו מדברים על 433,000 משפחות. האם זה לא צריך להזיז? אני רואה את יושב-ראש ועדת הכספים, אני רואה את המלחמות שלו. אבל – כשאנחנו נלחמים ומשיגים מעט, צריך לברך, אבל לא יכול להיות שהממשלה תמשיך בקו המדיני שלה, המדיני-כלכלי, שהעניים נעשים יותר עניים והעשירים מתעשרים. נכון שבאמת העלינו מס, ב-1%, מס החברות, ואני רוצה לברך אותך, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, על העבודה המואצת שעשינו בוועדת הכספים, ובמיוחד שהשכלנו להביא את ההנחה במס לשכבות הביניים, אלה שמשתכרים בין 8,000 ל-14,000, אבל אני חושב שאנחנו לא פותרים את הבעיה, שאנחנו כל הזמן נלחמים עליה, ולפעמים בחוסר הצלחה, בעליית המחירים המטאורית, בעליית המחירים המטורפת, שגורמת לעניים להיות עוד יותר מסכנים. אני לא נכנס לסוגיית הדיור, כי זאת סוגיה אחרת, וגם שם – המחירים ירדו, אבל תראה לי מי מסוגל לקנות דירה. אני יודע על מקום אחד, דרך אגב, שעכשיו אני רואה את הפרסומים, שאתה יכול עם תשלום ראשוני עד 60,000 שקל לקבל איזו הכנה לדירה, ודירה מפוארת, זה בחריש-קציר; אנחנו יודעים מי גר שם. אבל שאר האזרחים במדינת ישראל סובלים מאותה בעיה, שהעניים נעשים יותר עניים, אפילו שהם הולכים לעבוד, והעשירים נעשים יותר עשירים. והממשלה ממשיכה להטיל מסים על ימין ועל שמאל, פעם בדמות העלאת מחירי הדלק, פעם בהעלאת מחירי החשמל ופעם בהעלאת מחירי המים. זה מה שצריך להטריד אותנו. נכון שאנחנו נתמוך בהצעת החוק, אבל, אדוני היושב-ראש, עדיין המלאכה רבה בפני הממשלה, שלא לשמוח יותר מדי בהצעת חוק כזאת כאשר אנחנו רואים מה קורה ברחובות, ואת העם העני ממשיך לסבול. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת והבה. חברת הכנסת רחל אדטו – אינה נוכחת; חבר הכנסת יוחנן פלסנר – אינו נוכח; חבר הכנסת שי חרמש – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל חסון – אינו נוכח. חבר הכנסת אריה ביבי. <יואל חסון (קדימה):> אולי אפשר להחליף את ישראל חסון? <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה כבר דיברת, אדוני. חבר הכנסת עתניאל שנלר. <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> השמות בסדר גמור, אבל אחד מהם כבר דיבר. <יואל חסון (קדימה):> אם היה כתוב "י' חסון" לא היית יודע. <היו"ר אופיר אקוניס:> חברת הכנסת אורית זוארץ – אינה נוכחת; חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ – אינה נוכחת; חברת הכנסת נינו אבסדזה – אינה נוכחת; חבר הכנסת דורון אביטל – אינו נוכח. יושב-ראש ועדת הכספים, ביקשת לסכם. <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אבל כבר הזמנתי את יושב-ראש הוועדה לסכם. בבקשה, אדוני. אחריך – אתה מבקש לדבר, שר האוצר? <שר האוצר יובל שטייניץ:> אחרי ההצבעה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אחרי ההצבעה. בבקשה, אדוני. נא לצלצל, כבוד המזכיר. תודה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר האוצר, חברי הכנסת, אני הקשבתי לחלק מהדוברים – לצערי, חלק, אז הייתי עם נושאים נוספים שעולים בוועדה, אבל אני הקשבתי לחלק מהדוברים, ואני מסכים עם הדוברים. יש בעיה שלא נוצרה היום, בעיה שמתמשכת על פני שנים רבות. אף אחד לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. אני גם יכול להסביר את זה – היה מצב כלכלי מאוד קשה במדינת ישראל, וחשבו שאפשר לצאת מהשירותים שניתנים לאזרחים – בריאות התלמיד שיצא והופרט, מערכת החינוך שבתקופה מסוימת, אני זוכר, יוסי שריד ואני ישבנו בוועדת החינוך – 17 קיצוצים היו במערכת החינוך, במוסדות להשכלה גבוהה. אגב, אדוני שר האוצר, אתה יכול לבדוק אם מה שאני אומר נכון או לא נכון – בשעה שיהדות התורה לא נמצאת בקואליציה, יש קיצוץ במוסדות להשכלה גבוהה. תקן אותי אם אני טועה; כשיהדות התורה נמצאת בקואליציה, התקציב של המוסדות להשכלה גבוהה גדל. לא בדקתי לגבי הליכוד; לגבי יהדות התורה בדקתי. <שר האוצר יובל שטייניץ:> גם בקדנציה הנוכחית? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> במיוחד בקדנציה הנוכחית, אבל לא רק. כשיהדות התורה באופוזיציה – זה ניתן לבדיקה – מקצצים במוסדות להשכלה גבוהה. יש לי גם הסבר למה זה קורה, אבל את ההסבר נשאיר לפעם אחרת, אבל זאת המציאות. במשך כל השנים הללו נעשה פה שינוי חשיבה, ובשינוי החשיבה הזה עזרו לעשירים, עזרו לחברות, ובצדק; אמרו שכמה שנעזור יותר לחברות או לעשירים יהיו פה יותר מקומות תעסוקה. בסדר, עשינו מה שאתה הבאת, ואני תמכתי בזה – חוק עידוד השקעות הון – וזה בסדר גמור, והאבטלה במדינת ישראל ירדה כפי שהיא לא ירדה למעלה מ-30 שנה – הגיעה ל-5.6%. לא היה דבר כזה. והמשק בסדר. אני, דרך אגב, חולק עליך, אדוני השר. אתה אומר שהמצב יהיה קשה בשנה הבאה. אני אומר שלא – הקדוש-ברוך-הוא מנהל את העולם, יהיה טוב. נראה. אני מקווה שיהיה טוב. מה אני אגיד לך? אבל המצב היום הוא מצב שבאמת צריך לראות את מה – אגב, אמר לי אחד מפקידי האוצר, במהלך הוויכוחים שהיו לנו: בתקופת הפרעונים גם כן חסכו כסף. בהתחלה לא הבנתי מה הוא אומר, עד שתפסתי. כשאני למדתי ב"חדר" בחינוך העצמאי, למדנו על תקופת הפרעונים ורק לא קראו לזה כך. גאלב, אני עכשיו מדבר עם השר איזו שיחה אינטימית. אדוני השר. אני הבנתי למה הוא התכוון – אצלנו קראו לזה תקופת יוסף הצדיק. <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני הולך להגיד. כדאי לך לשמוע. <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יוסף הצדיק היה איש מאוד חכם, והוא אמר: עומדות להיות במצרים שבע שנים של שובע ושבע שנים של רעב. בשבע השנים של השובע הוא חסך – לקח את כל מה שהיה, אבל אמרתי לאותו פקיד באוצר: בשבע השנים של השובע שהוא חסך, מצרים היתה מעצמה כלכלית עולמית, שאנשים חיו בה בעושר. זה לא שמפני שהוא חסך, הפסיקו את החיים במצרים. לא הפסיקו, להיפך, אנשים חיו ברווחה, וצריך לאפשר לאזרחים בישראל לחיות ברווחה גם אם צופים שיכול להיות מצב קשה. צריך להתנהג באחריות, אבל צריך את הדבר הזה לשמור מכל משמר, שלא נגיע למצב שבו נתחיל לעשות דברים שיגרמו לכך שמבחינה חברתית אנחנו נבוא למצב שבו האזרחים ירגישו שהמצב הכלכלי מצוין, שהמשק בישראל טוב, אבל הם לא יכולים לגמור את החודש. שני בני-הזוג עובדים – מעמד ביניים, לא יכולים להגיע לדירה. הכי קשה במערב – הכי הרבה משכורות שצריך כדי להגיע לדירה. צריך לנהוג באחריות. אני מקבל את הגישה שלך. צריך לנהוג באחריות, לא להתפרע, לא להשתולל, לעשות את הדברים בזהירות, באיזונים, אבל לעשות. לא לאפשר את המצב הזה שזוג או שמשפחה לא יכולים לגמור את החודש, שהמחירים כל הזמן נמצאים בעלייה ופערי הרווחים של בעלי הרשתות הגדולות הם בלתי ניתנים לתיאור. היה אצלנו בוועדה דיון על ייבוא הדגים. אומר שם מנכ"ל משרד החקלאות: אחרי כל המיסוי, אחרי כל המכס, אחרי הכול קילו דג עולה 30 שקלים, אבל כשאתה הולך לרשת, כשאתה קונה, אתה קונה אותו ב-60 שקלים. מי לקח את 30 השקלים הנוספים? לוקחים 2 שקלים, 3 שקלים. אני גם לא מבין את הציבור. מקימים איזה קניון שם בנתניה – אנשים מגיעים מהבוקר, כאילו לא היה להם ריהוט בבית עד היום. גם לא צריך ללכת לקנות בפראות כזאת. אנשים מנצלים את זה, ובעלי הרשתות, שיש להם גם יחצנים טובים ופרסום טוב – נראה כאילו באותו קניון שעכשיו נפתח, כאילו שם הולכת להיות מיטה שלא היתה כדוגמתה בכל המדינה. <יואל חסון (קדימה):> איזו מיטה יש לך? "איקאה"? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מצחיק. אמרתי בכל הנאומים שלי, כשדיברתי על הנושא הכלכלי, שיש שלושה נושאים שצריך לטפל בהם: הנושא של המיסוי – מדיניות המס; הנושא של הריכוזיות – אגב, אין פה קואליציה–אופוזיציה – והנושא של הציבור – גם הציבור צריך לתרום לעניין הזה, והוא לא צריך לרוץ על כל דבר כזה. אדוני ראש הממשלה, אני מודה לממשלה – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מותר לי, לא תמיד אני מודה לממשלה. – – אני מודה לשר האוצר – עשינו עבודה טובה, אני מודה לציון פיניאן, רכז הקואליציה בוועדת הכספים, שתרם תרומה בלתי ניתנת לתיאור לעניין הזה, ואני מודה לחברי הקואליציה בוועדה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא תורם כל הזמן, לא רק עכשיו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כל הזמן, אבל אני עכשיו מדבר על החוק – אני מודה גם עכשיו. אני מודה לחברי האופוזיציה, אני מודה לסיעת קדימה, אני מודה לסיעת העבודה, אני מודה לסיעת מרצ, אני מודה לסיעת רע"ם-תע"ל, אני מודה לסיעת האיחוד הלאומי. <קריאה:> מה עם ש"ס? <יואל חסון (קדימה):> ואנחנו מודים לך. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אמרתי קודם, השר מרגי, שאני מודה לחברי הקואליציה. למיטב ידיעתי, לפני שעליתי לנאום, שאלתי, ואמרו לי שש"ס בקואליציה. <קריאה:> העצמאות – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אמרו לי. <היו"ר אופיר אקוניס:> רבותי. תודה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הודיתי באופן מיוחד לסיעות באופוזיציה שגילו אחריות ולא השתמשו בעניין הזה, אבל זה ברור ומובן מאליו – כל אחד מבין שאני מודה לסיעת ש"ס. לא יכול להיות אחרת. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. נחכה שיושב-ראש הוועדה יגיע למקומו, ונצביע בקריאה שנייה על הצעת חוק לשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2011. אין הסתייגויות, ולכן אנחנו מצביעים כמקשה אחת. נא להצביע – בקריאה שנייה. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–10 – 41 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–10 נתקבלו. <היו"ר אופיר אקוניס:> הצעת חוק לשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2011, עברה ברוב של 41 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. אנחנו עוברים לקריאה השלישית. האם זה מקובל עליך, אדוני היושב-ראש? הצבעה מס' 7 בעד החוק – 40 נגד – אין נמנעים – אין חוק לשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2011, נתקבל. <היו"ר אופיר אקוניס:> הצעת חוק לשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה) עברה בקריאה שלישית, ברוב של 40 תומכים וללא מתנגדים וללא נמנעים. חבר הכנסת ברכה, בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא השתתפנו בהצבעה, ואנחנו רוצים לנמק. <היו"ר אופיר אקוניס:> מותר לך, לפי התקנון, ולכן – חמש דקות, אדוני. ואחר כך – שר האוצר. זה נבדק, אדוני השר, לפי תקנון הכנסת. אתה תמתין עוד חמש דקות, חבר הכנסת ברכה יסיים, ואז, בעזרת השם, אתה תעלה. בבקשה, אדוני, חמש דקות. <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, לא. זה מותר למי שלא השתתף בהצבעה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לכל סיעה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לכל סיעה כמובן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אומנם אפשר להגיד שמשהו חיובי נעשה, אבל יש לו טעם חמצמץ, כי הוא מחטיא את המטרות הנעלות והאדירות שעטפו את הארץ בזמן תנועת המחאה. נראה שזה מעט מדי ומאוחר מדי. במקום זה, אני חושב שהממשלה היתה צריכה להסכים כאות של היענות לתנועת המחאה לפתוח את תקציב 2012, לנהל דיון עקרוני ביסוד התקציב, לנהל סדר עדיפות חברתי אחר, ולא המושגים של טובת הכלכלה כביכול, שהיא בעצם טובת ההון הגדול וטובת ערכים אבסולוטיים של ההון הגדול בלי לקחת בחשבון ובלי להתייחס למצוקות שבעטיין פרצה תנועת המחאה. מה גם שמה שהוצע ועבר כאן אינו מטפל בדברים הבסיסיים, ורק אתמול התבשרנו שהממשלה עדיין מדשדשת במקום אפילו באישור מה שהתקבל בוועדת-טרכטנברג. לא שיש פה מגמה ללכת רחוק יותר, להתקרב לשכבות החלשות, לשכבות הביניים. יש כמה פרמטרים, לדעתי, שהממשלה פסחה עליהם לחלוטין: העניין של המס על ההכנסות הגבוהות – זה מעט מאוד – מדי, והיה מקום שהמס יעלה על ההכנסות הגבוהות. המס על רווחי ההון, אדוני היושב-ראש, זה דבר שנשמע בלתי הגיוני לחלוטין, שהמס על רווחי הון הוא יותר נמוך מהמס על עבודה. אנשים עובדים עבודה פקידותית, עבודה פיזית – מה שלא יהיה; המיסוי על העבודה שלהם, על הרווחים שלהם בגין עבודה הוא יותר גבוה מהמיסוי על רווחי ההון. זה דבר שהוא פשוט יריקה בפרצופם של האנשים העובדים. אני לא בא ואומר היום שהמס על רווחי הון צריך להיות יותר גבוה – כן צריך להיות יותר גבוה, אבל לפחות תעשו מראית עין, לפחות תשוו את המס על רווחי ההון כמו המס על העבודה. זה לא נעשה, ואין אפילו חושבים לעשות את זה. הנושא האחר, אדוני היושב-ראש, הוא העלאת מס חברות. במרוצת השנים האחרונות המס על חברות ירד בכ-10%. החברות, גם לפני עשר שנים ולפני 20 שנה הרוויחו. ההורדה של מס החברות רק האדירה את הרווחים שלהם, ולא שהם היו בקריסה וזה העלה אותם מעל פני המים. והיה פה לפחות פתח של מראית עין של צדק חברתי שאותן חברות שקוצרות רווחים על ימין ועל שמאל לפחות ישלמו מס, והמס הזה ילך למטרות חברתיות. היום יושב-ראש ועדת הכספים הודה לשר האוצר על כך שהוא יחתום על הורדת הבלו על הדלק – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נו, זה טוב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – אבל להוריד את הבלו על הדלק ולהעלות את החשמל ב-30% – איפה אנחנו? לא רק שלא התקדמנו, אלא חזרנו אחורה בשרשרת של מוצרים שקשורים במחיר החשמל. העניין הפוליטי, העניין המדיני. בסדר, שר האוצר רוצה שקיפות ובקרה בתקציב הביטחון – זה דבר חשוב. אומרים בשמו, לא שמעתי אותו, שדרך כך אפשר לגרד 2–3 מיליארד שקל מתקציב הביטחון, אבל למה ללכת רחוק? למה ללכת לגירודים ולא ללכת לדבר העיקרי – לבנות ולתכנן מדיניות של שלום, מדיניות שתוריד את התחזוקה של הכיבוש ושל הצבא ושל ההוצאות הצבאיות, וללכת לחיים נורמליים תרתי משמע, גם בעניין של תקציבים גם בחיי היום-יום. הדבר האחרון, אדוני היושב-ראש, שאני רוצה להתייחס אליו – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני יודע, אני רואה את השעון. – – הוא שאנחנו יודעים איפה המקומות של המצוקה, איפה מרוכזת המצוקה. נכון שיש מקום לעשות צעדים רוחביים כלפי כלל העניים וכלפי כלל מעמד הביניים. אבל העוני והמצוקה מרוכזים בעיקר במגזר הערבי – זה אמרו לכם ב-OECD – גם בחינוך, גם בתעסוקת נשים וגם בעניינים של העוני. אין פה טיפול נקודתי. ואני חושב שהגיע הזמן להכריז על תוכנית חירום כלכלית-חברתית – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – שנוגעת לחינוך ונוגעת למקומות עבודה, נוגעת לתשתיות, שתעלה את האזרחים הערבים מעל פני המים. יש ציבור שלם ששוקע בעוני. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מסיים, אדוני. דיברנו לפני כמה ימים על ממדי העוני – דיברנו כאן שמספר העניים ירד. אבל מספר העניים הערבים עלה ב-17,000. הדבר המעניין, תקשיב לי, השר שטייניץ, הוא שאחרי תשלומי ההעברה 48% מאלה שמקבלים תשלומי העברה עולים מעל לקו העוני אצל היהודים. תשלומי ההעברה, כמה עוזרים לערבים? 12%. מה זה אומר? זה אומר שהעוני עמוק יותר. לכן צריך לטפל טיפול נקודתי בתוכנית חירום שנוגעת לאוכלוסייה הערבית. תודה רבה, אדוני. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת ברכה. אדוני שר האוצר, אתה מבקש לברך, ועל-פי התקנון הברכה היא חשובה וטובה, וגם יושב-ראש ועדת הכספים, שלא נמצא כרגע באולם – אתה פה – הודיע לנו בתחילת הדיון שאתה עומד להודיע הודעה חשובה. כך הוא הודיע, ואנחנו כולנו דרוכים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מכובדי יושב-ראש ועדת הכספים, קודם כול אני רוצה להודות לוועדת הכספים, ליושב-ראש ולחברי הוועדה, ליועצת המשפטית המופלאה של הוועדה שגית ולמנכ"ל הוועדה טמיר ולכל הצוות. אני רוצה גם להודות לאנשי האוצר, לאנשי אגף תקציבים ולאנשי רשות המסים על הפעולה המאומצת שלהם בעניין הזה. אני שמח שהכנסת, לפחות בהצבעה, להוציא סיעה אחת שלא השתתפה – הכנסת, ימין ושמאל, אופוזיציה וקואליציה – התאחדה והצביעה פה-אחד, ללא מתנגדים, בעד הצעת החוק לשינוי תמהיל המסים. זה אומר שהכנסת כולה מכירה בחשיבות העניין, בחשיבות הרפורמה, בחשיבות הצעדים שהבאנו אותם כאן לידי השלמה. ואני רוצה להגיד מלה אחת – לא אכנס לפרטים, כי יושב-ראש ועדת הכספים תיאר ונכנס לפרטים, ואין צורך לחזור על דבריו המלומדים. במלה אחת – מה עשינו כאן היום? כחלק מתיקון חברתי, גם תחת ההשפעה של המלצות ועדת-טרכטנברג, אף שהצעת החוק המקורית הוגשה כמה חודשים לפני המחאה, ועברה אז בקריאה ראשונה, אבל נוספו תיקונים ושינויים – מה עשינו כאן היום? עשינו צעד חשוב: העלינו במעט, במידתיות, לא בפופוליזם פרוע, לא בהשתוללות, במידתיות, כמה מסים שחלים על אנשים אמידים, בעלי הון וחברות; העלינו טיפה את מס ההכנסה על בעלי הכנסות גבוהות מאוד; העלינו טיפ-טיפה את מס החברות; העלינו את המס על ההון ועל דירות להשקעה; והקטנו מסים על מעמד הביניים והשכבות החלשות. מה עשינו כאן? ראשית, כפי שהודעתי שנשקול, והודעתי שההחלטה תיפול גם ברבעון האחרון של 2011, אני מודיע כאן שבעקבות ההצבעה הבלו על הדלק לא יעלה ב-40 אגורות ב-1 בינואר. תימנע העלאה של 40 אגורות במחיר הדלק, ואני מתכוון כבר בשעות הקרובות או ביממה הקרובה לחתום על צו שיבטל את ההעלאה המתוכננת בבלו על הדלק, של 40 אגורות. מזה נהנה כל עם ישראל – – <היו"ר אופיר אקוניס:> יפה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – אבל מכיוון שזה מס עקיף – יותר מעמד הביניים והשכבות החלשות. <היו"ר אופיר אקוניס:> יישר כוח. <שר האוצר יובל שטייניץ:> שנית, אנחנו נותנים כאן נקודות זיכוי לגברים שיש להם – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> הכנסת עז והוצאת אותה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא חייבים להעיר על כל דבר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> הקשבתי לך קשב רב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הכניסו עז והוציאו אותה. <נחמן שי (קדימה):> חשמל. <היו"ר אופיר אקוניס:> סליחה, יהיה דיון על החשמל מחר או מחרתיים, ותשאלו את כל השאלות. היתה הודעה טובה מאוד של שר האוצר. לא חייבים על כל דבר להעיר. <נחמן שי (קדימה):> אין לי בעיה עם זה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. תודה גם לך. <שר האוצר יובל שטייניץ:> שנית, אנחנו נותנים כאן – אני נותן רק כמה דוגמאות – שתי נקודות זיכוי במס הכנסה לגברים שיש להם ילדים עד גיל שלוש. זה בדיוק סיוע למשפחות צעירות שההכנסה שלהן עדיין לא גבוהה, כי בתחילת הדרך כולנו – כולנו – פקידים ועובדי כפיים, קצינים בצבא ובמשטרה ורופאים, כולנו בתחילת הדרך מרוויחים פחות מאשר בגיל 40, 50 ו-60, כי השכר עולה, ויש התקדמות בדרגות. משפחות צעירות גם מטופלות בילדים קטנים – יש כאן הוצאה – וגם ההכנסות שלהן הן עדיין בתחילת הדרך, לא גבוהות. לכן נתנו כאן שתי נקודות זיכוי לגברים שיש להם ילדים עד גיל שלוש. זה שווה בערך תוספת של 400 שקל למשפחות עובדות שיש להן ילדים קטנים, וזאת תרומה חשובה למעמד הביניים ולשכבות החלשות, ובעיקר לזוגות צעירים עם ילדים. הקלנו את יוקר המחיה ואת ההתמודדות עם יוקר המחיה לזוגות צעירים, למשפחות צעירות. שלישית, אומנם זה לא בהחלטה, אבל זה מתאפשר בעקבות ההחלטה, חבר הכנסת גפני, את זה אני מזכיר כי אתה לא הזכרת, או שכן הזכרת – כן הזכרת, סליחה – בזכות ההחלטה היום מתאפשר לי להעלות גם את מס ההכנסה השלילי או מס ההכנסה ההפוך לנשים עובדות שיש להן שני ילדים קטנים או שלושה ומעלה, גם ילד אחד, מסכום שהיה עד היום באזור ה-480 מקסימום לחודש לאזור ה-700 שקל לחודש. כלומר, בזכות ההחלטה היום גם גבר שעובד ויש לו ילדים קטנים, יתווספו לנקודות הזיכוי שלו 400 שקל, והאשה, אם היא עובדת חלשה עם ילדים קטנים, יתווספו לה במס הכנסה שלילי עוד כ-300 שקל. בסך הכול התוספת למשפחה צעירה ששני ההורים עובדים יכולה להגיע בזכות ההחלטה של היום ל-700 שקלים. נוסף על כך, ביוזמה של יושב-ראש ועדת הכספים – כאן אני חייב לתת קרדיט; החוק הוא חוק שלי, אבל היוזמה שאני מדבר עליה עכשיו היא יוזמה של חבר הכנסת גפני. הוא שכנע אותו, זה גם נכון – הקלנו עוד טיפה בריווח מדרגות מס, הורדת מדרגות מס, לאנשים שהשכר שלהם נמוך או בינוני, עד 14,000 שקלים. זה האיזון. יש כאן הקלה, בעיקר – בראש ובראשונה – בעיקר על זוגות צעירים הורים לילדים ועל אנשים שמרוויחים שכר נמוך או בינוני, ובתמורה העלינו במידה – למה אני אומר "במידה"? כי יש גם, היום, אווירה לא רק של דיון, אלא לפעמים של התלהמות מול העשירים, מול אנשי העסקים, מול היזמים והמשקיעים ובעלי ההון. לכן כשאני אומר "העלינו" – העלינו במידה, לא בפראות, בשיקול דעת, במחשבה תחילה. בזהירות. כי אנחנו רוצים שיטת מס יעילה, נכונה, אנחנו רוצים לגבות יותר מסים ולא פחות, אנחנו לא רוצים להבריח מסים, אנחנו לא רוצים לעודד אנשים להעלות מסים, אנחנו לא רוצים לעודד חברות לעשות תכנוני מס, ולכן הכול נעשה במידה, בשיקול דעת, ללא פופוליזם. תיקון נכון. כשאני אומר את כל זה אני רוצה לומר עוד דבר אחד לזכותה של ועדת הכספים, ואחר כך מלה על המצב הכללי. אני מוכרח לומר, הייתי בדיון בוועדת הכספים לפני כחודש וחצי, כמו שאני נוהג בכל תחילת מושב לבוא ולפרוס את תמונת המצב הכלכלית, המקרו-כלכלית, בפני ועדת הכספים, ואני מוכרח לומר שהופתעתי מהאחריות שגילו חברי ועדת הכספים, מכל קצוות הבית, לגבי הטיפול בתקציב המדינה. אנחנו שומעים לעתים גם מחוץ לכנסת וגם בתוך הכנסת, אפילו בתוך הממשלה, כל מיני דרישות להגדיל את תקציב המדינה בעשרות מיליארדי שקלים בשנים הקרובות. זה תמיד נורא נוח להוסיף לפה וגם לפה, וגם לפה, וגם לפה. מדינות מתמוטטות בעקבות התנהגות כזאת. אנחנו יצרנו כאן מדיניות כלכלית אנטי-משברית שונה, ועד היום הצלחנו למנוע חלק גדול מהאפקטים של המשבר הגלובלי, ולשמור על צמיחה גבוהה ועל אבטלה נמוכה, בניגוד למה שקורה באמריקה ובאירופה. חלק מזה היה בזכות המדיניות התקציבית האחראית, שהפכה את ישראל למקום שגם רוצים להשקיע בו – נוסף על עידוד השקעות אינטנסיבי, כשאנחנו מעודדים השקעות מהעולם, בחוק עידוד השקעות הון בתוכנית ההיי-טק, להשקיע בישראל. חלק מהאחריות התקציבית שאנחנו מגלים גורם לחברות בין-לאומיות לבוא ולהגיד: ישראל מקום בטוח להשקעה, היא לא הולכת להתמוטט או לקרוס, יש פה אחריות תקציבית וכלכלית. לשמחתי, חבר הכנסת גפני, ולהפתעתי – הטובה, כל חברי ועדת הכספים, אם אני לא טועה – ללא יוצא מהכלל, שהיו באותו דיון, תמכו באחריות תקציבית, הציעו שלא להקשיב להצעות פופוליסטיות של פריצת מסגרת התקציב, הבינו את חשיבות העניין, בעיקר בתקופה של משבר גלובלי כזה שכל המדינות חשודות ומסתכלים ובוחנים אותן אחת-אחת, איזו מדינה מתפרקת מאחריות ואולי תיקלע למשבר חובות. ואני – לפחות בנושא הזה, הגיבוי מוועדת הכספים, כולל מחברי אופוזיציה, שלא להיכנע לדרישות פופוליסטיות ולא לפרוץ את תקציב המדינה במיליארדים או בעשרות מיליארדי שקלים, זה היה דבר מרשים, תעודת כבוד לכנסת ולוועדת הכספים. אני רוצה לסיים, רבותי חברי הכנסת – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה והם חיברתם את אותו תקציב. אתה חיברת את התקציב של קדימה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> מר ברכה, אל תפריע, לא הפריעו לך. האזנו לך, ביקשת שנאזין לך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> נכון. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אז תכבד כמו שכיבדו אותך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה לא חוסר כבוד. להיפך, אני מכבד אותך בזה שאני מעיר את הערות האלה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אוקיי. עכשיו אני רוצה לומר לחברי הכנסת הנכבדים, אנחנו, בימים אלה, לאחר שלוש שנים של משבר גלובלי, באופן מוזר משהו, מוצאים את עצמנו מתפללים למען שלומה של אירופה ולמען השלמות הכלכלית של אירופה ושל גוש היורו. <חנא סוייד (חד"ש):> למה מוזר? <שר האוצר יובל שטייניץ:> אנחנו, כמו העולם כולו, מתבוננים בקריסה הכלכלית באירופה ומקווים, כמו העולם כולו, שאירופה תחזיק מעמד וגוש היורו לא יתפרק. מדוע אני אומר את זה כאן מעל במת כנסת ישראל? כי אנחנו גם צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש, ואם גוש היורו לא יעמוד בלחץ, ויתפרק – אם אירופה תתפרק מבחינה כלכלית לרסיסים, המשבר הגלובלי עשוי להתחדש ביתר עוז, ואני רוצה לומר לכנסת שאני כבר הנחיתי את האגפים השונים באוצר להכין תוכנית מגירה, תוכנית חירום, שתהיה מוכנה לתחילת 2012, שאם אירופה תתפרק מבחינה כלכלית למרכיביה, גוש היורו יתפרק, אנחנו נוכל לעמוד בהצלחה ובכבוד בצונאמי הכלכלי שיציף את כל העולם. עשינו את זה בהצלחה בתחילת המשבר, ב-2009, ועד היום, ואם נשמור על אחריות מצד אחד, ועל תעוזה מחשבתית מצד שני, נוכל לעבור גם את המשבר אם יחזור ויתרגש עלינו. זה היום צו השעה – לגלות אחריות תקציבית, לקוות לטוב, לשמור על ההישגים של צמיחה גבוהה ואבטלה נמוכה, ולהתכונן גם לתסריט הקשה של משבר בעקבות ההתרסקות של אירופה. אנחנו מחזיקים אצבעות ומתפללים לכך שאירופה תמצא את הדרך לאסוף את שבריה, לשמור על לכידותה הכלכלית, קודם כול לטובתה, אבל גם לטובת העולם כולו. ישראל הקטנה היא חלק מהעולם הגדול, וזה משפיע גם עלינו. אני רוצה להודות לכולם, לברך את הכנסת. עשינו כאן מהלך חשוב, מהלך חשוב לטובת מעמד הביניים – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אתה אמרת לי שתודה לצוות הוועדה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> הודיתי לו, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> הוא הודה, בתחילה, לוועדה. <משה גפני (יהדות התורה):> לצוות. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובעיקר ליועצת המשפטית, אם אינני טועה, היתה ברכה מיוחדת, ואכן שר האוצר צודק. <שר האוצר יובל שטייניץ:> כן. <היו"ר אופיר אקוניס:> מי שהקשיב לשר האוצר, לכל הנאום, היה גם שומע את זה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני רוצה לברך את הכנסת, וגם את ראש הממשלה ואת ממשלת ישראל. אני חושב שהממשלה והכנסת, בתמיכת הכנסת, הובילו כאן היום מהלך חשוב, חברתי, שכולו סיוע, הקלה, לטובת השכבות החלשות ומעמד הביניים בישראל, מהלך שכולו סיוע לצמצום פערים בחברה הישראלית. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לשר האוצר. כפי שאמרת, הצעת החוק לשינוי נטל המס עברה ברוב של 41, לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים. ואדוני שר האוצר, אני גם מקווה שחלק מראשי המחאה החברתית יוציאו הודעת ברכה כלשהי, משום שהתקבלו פה הרבה מאוד מן הרעיונות שהם חשבו להביע בשם רבים לפני חודשים מספר. <הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/423).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון), של חבר הכנסת אורי אריאל – קריאה ראשונה. אדוני, אתה מוזמן להציג את החוק. לאחר מכן הדוברים ולאחר מכן הצבעה. האם גברתי תוכל להחליף אותי? אני אודה לך מאוד. תודה. בבקשה, אדוני. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אשתדל לקצר, כדי לנסות לאזן את הדיון הקודם שהתארך. מדובר על הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון), התשע"ב–2011. אני אקרא את נוסח החוק, כי הוא מאוד קצר, ואחרי זה פירוט קצר: הוספת סעיף 19א – בחוק המוזיאונים – – – אחרי סעיף 19 יבוא: 19א. תחולה באזור. השר רשאי לקבוע, בצו, כי הוראות חוק זה יחולו על מוזיאונים באזור, לפי הסדרים ותיאומים שיקבע; בסעיף זה, "האזור" – כהגדרתו בחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת-חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשס"ז–2007. אני רוצה לתת לכם רק דוגמאות למה שקיים ביהודה ושומרון מבחינת המוזיאונים, ואני רוצה להציע לכם לבקר שם וליהנות. המוזיאון הראשון הוא המוזיאון שנמצא על אם הדרך מירושלים ליריחו, במקום שנקרא "השומרוני הטוב", ושם ריכזו, אגף העתיקות, המינהל האזרחי, משרד התיירות ואחרים, כמובן עיריית מעלה-אדומים, פסיפסים מיהודה, שומרון וחבל-עזה. אחד מהמפורסמים שבהם הוא – דוד המלך שמנגן. הפסיפס הזה נמצא בבית-הכנסת העתיק בעזה, והוא אחד הממצאים הדרמטיים, היפים ביותר באזורנו. המוזיאון נפתח לפני כשנה, הוא על אם הדרך, על הכביש הראשי, כ-2 קילומטר ממעלה-אדומים, ואני חושב שחובה על כל ילד וכל מבוגר לבקר שם וליהנות מהיצירות שהתקבצו, קובצו לשם, ונשמרות באופן המיטבי. עוד דוגמה למוזיאון, גם הוא באזור – תשלבו את זה באותו ביקור – מוזיאון של הצייר, האמן, הפסל קסטל, שהקימה עיריית מעלה-אדומים ביחד עם גורמים נוספים. מקום לתפארת הבונים, המתכננים, ולתפארת האמן שנפטר והוריש את כל העבודות למוזיאון על שמו. ההבדל בין המוזיאונים האלה ואחרים, כמו בקדומים, בקריית-ארבע, ששם יש מוזיאונים לארכיאולוגיה, הוא שבמקום שבו צמחה היהדות, שבו צמח עם ישראל – בגב ההר, בבית-אל, בענתות, בחברון, בירושלים – האזור הזה מופלה לרעה על-ידי מדינת ישראל. האזרחים הופלו בו לרעה ולא קיבלו את הסיוע שמקבלים בכל מקום אחר בארץ. מוזיאון בירושלים יקבל, המוזיאון במעלה-אדומים – לא. זאת היתה תשובת מדינת ישראל. <שלמה מולה (קדימה):> למה? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> כי החוק לא חל, מבחינה זו, ביהודה ושומרון. כן חלה חובת תשלום המס – ואני משלם. כן חלה חובת הליכה למילואים – וכולנו הולכים. <שלמה מולה (קדימה):> זה חוק שיפוט צבאי. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> כן יש חובה בכל התחומים שהם החובות האישיות עלי, על בני משפחתי ועל כל 400,000 התושבים שם. אבל כשזה מגיע לזכויות, זה נראה אחרת. לעניות דעתי – – <שלמה מולה (קדימה):> גם החינוך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – המדינה מחויבת לתת את הזכויות האלה לתושביה. זה לא סביר שהחובות חלות. חלק מהזכויות – כמו שציינת, חבר הכנסת מולה, כמו החינוך – חל, אבל חלק לא חל. ואין לזה סיבה אמיתית. אני אסיים בצד המינהלי שבעניין. היה אפשר לפתור את זה בדרכים אחרות, אבל היות שמערכת הביטחון לא רוצה, או אולי, אני מקווה שזה לא נכון, אולי מתרשלת, העניין נמצא בבדיקתם יותר מעשר שנים – תקשיבו טוב, עשר שנים. לא שנה, לא שנתיים, לא שלוש ולא ארבע. עשר שנים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה, אתה מקצר עכשיו? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני אגמור. אם אתה מבקש, אני אגמור. ברכה, כדי שאתה תוכל לדבר אני אגמור. היות שמערכת הביטחון איננה עושה את המוטל עליה, זה הדרך לפתרון. והיות שאני חושב שיותר נכון לעשות את זה בחקיקה בכנסת ולא בחקיקת ביטחון, הבאתי את החוק הזה, שהוא – יש לו משמעות עיקרית אחת, וזה השוואת התנאים של האזרחים. אני מקווה שהכנסת תאמץ את החוק הזה, תוביל אותו לאישור, ונעבור להכנתו לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החינוך, שבראשה ידידי חבר הכנסת אלכס מילר, שבהחלט פעל לקידום החוק הזה. ואני מקווה שאחרי האישור הערב נוכל להכין אותו לקריאה שנייה ושלישית – להצביע ולסדר סוף-סוף את הזכויות שמגיעות לכל אזרח, ולא לפגוע באזרחי ישראל שנמצאים ביהודה ושומרון. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי אריאל. באמת נשארו לו עוד ארבע דקות פלוס, אז הוא קיצר ביחס – – – <קריאה:> לא שומעים כלום. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אין לך רמקול. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> עכשיו הפעלתי. אמרתי, באמת על-פי השעון, הוא באמת קיצר. אנחנו נעבור הלאה. להצעת החוק הזו נרשמו כמה דוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת שלמה מולה, ומייד אחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה, חבר הכנסת מולה, לרשותך שלוש דקות. <שלמה מולה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אנחנו, בסיעת קדימה, החלטנו על חופש הצבעה בהצעת החוק הזו. אנחנו – האמת היא, חוק השיפוט הצבאי חל על יהודה ושומרון – – – <חיים כץ (הליכוד):> איפה החברים? נתן להם חופש ללכת. החלטתם על חופש הצבעה, אבל החברים אינם. חופש ללכת. <שלמה מולה (קדימה):> בינתיים אתה רואה את מגלי, ואני עומד, אני מדבר. <חיים כץ (הליכוד):> זה שניים, מ-27. <ציון פיניאן (הליכוד):> חופש הגעה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת חיים כץ, חופש הצבעה זה גם אומר החופש ללכת, אז חברי הכנסת כנראה בחרו שזה לא מספיק חשוב. <ציון פיניאן (הליכוד):> אז זה חופש הליכה. <חיים כץ (הליכוד):> עזוב, אני עוד לא – – – <שלמה מולה (קדימה):> חיים, האמת היא, אני מוכרח להגיד לך, אני נמצא הרבה פה במליאה, אני לא רואה אותך הרבה. כשאתה נמצא כאן, בדרך כלל אתה מפריע לי לדבר. <חיים כץ (הליכוד):> מה אתה אומר? אם אני מפריע לך, זאת אומרת שאני נמצא. <שלמה מולה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, הצעת החוק הזאת היא במהותה – אפשר לתמוך בה, אבל הבעיה הגדולה היא לא הנושא של המוזיאון, המסורת והתרבות, או מקומות היסטוריים חשובים או לא חשובים. על השאלה הזאת אין ויכוח בכלל. אין ויכוח בכלל. כל עוד יש תושבים ביהודה ושומרון, הם צריכים לנהל את חייהם, הם צריכים לקבל את כל הזכויות המגיעות להם כמו כל אחד אחר. השאלה הגדולה – למה מדינת ישראל בעצם לא מתקדמת בנושא השלום, למה היא לא מסיימת בעצם את הכיבוש; זאת השאלה. זאת הבעיה העיקרית שלנו בעצם. זאת אומרת, 40 שנה השיפוט הצבאי חל על יהודה ושומרון, לכן מבחינה מוסרית יש הרבה מאוד עיוותים. ולכן, אם 40 שנה החוק הזה לא חל בעצם על תושבי יהודה ושומרון היהודים בנושאים כה חשובים, זאת אומרת, צריך לשאול את השאלה – מדוע? מדוע זה לא קרה עד היום? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> כי מי שגר, מי שכובש, לא צריך – – – <שלמה מולה (קדימה):> עכשיו, תראה, אני רוצה להגיד לך, אני יודע – את הציניקנים, אני יודע, דודו רותם, אתם באים הרי עם נאום כתוב, לא אכפת לכם מה קורה, מה העולם חושב עלינו, האם זה טוב לציונות, האם זה טוב לדמוקרטיה, מבחינתכם זה ממש לא רלוונטי. מבחינתך, שבעצם הנושא הזה של הסכסוך שבו אנחנו נמצאים – אפילו ראש הממשלה שלך, שלי, אמר שהוא בעד שתי מדינות לשני עמים, אבל זה נשאר רק בגדר הצהרה בלבד. הוא לא מתכוון לממש באמת את כל מה שהוא אומר. לכן, אני אומר לך, כל עוד היהודים נמצאים שם, אנחנו נתמוך בהם. אבל אנחנו נעשה הכול, לפחות אצלנו, באגף הזה, לנסות לקבוע את גבולותיה של מדינת ישראל סוף-סוף מחדש. אז אני אומר לך, כל עוד הם שם, אנחנו בעד הזכויות שלהם – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חד-צדדי? חד-צדדי? <שלמה מולה (קדימה):> – – אבל נעשה הכול כדי שהם יחזרו הביתה. תודה רבה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> צודקים. חבר הכנסת מולה, תיסע גם אתה לערפאת. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת שלמה מולה. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת מוחמד ברכה. ואני רק אומר ואציין שנרשמו כמה דוברים, וסגרתי את רשימת הדוברים לחוק זה. בבקשה, חבר הכנסת ברכה, לרשותך שלוש דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני מצטער שאני לא אצביע נגד החוק, לא מרוב התלהבות, אלא כי אני מקוזז עם השר איתן. אבל החוק הזה הוא באמת חוק שיכול להיות תשתית טובה לתיעוד מה שקורה – מה שקרה – בשטחים הכבושים לאורך שנות ההיסטוריה, וגם מה שקרה באותם שטחים בשנות הכיבוש. יש מקום לתעד לא רק את הארמון של הישאם ביריחו, ולא רק מיצגים וממצאים ארכיאולוגיים, אלא גם לתעד את הפעילות האינטנסיבית של אנשי "תג מחיר", לתעד במוזיאון את הפעילות של נערי הגבעות, של עוקרי העצים, של שודדי האדמות, של רודפי הפלסטינים. אני חושב שיש מקום; יש מקום להקים מוזיאון בשטחים הכבושים, אבל המוזיאון צריך להיות מוזיאון פלסטיני, כדי שיתעד את הפשעים של הכובשים ושל הכיבוש ושל המתנחלים ושל ההתנחלויות. זה אכן נחוץ, נחוץ בהחלט, ויום יבוא וזה יהיה. <יריב לוין (הליכוד):> זו קריאה לממשלת ירדן? <מוחמד ברכה (חד"ש):> יום אחד זה יקום וזה יהיה – – – <מירי רגב (הליכוד):> אין לך בושה, אין לך בושה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה זה? מה זה? מה זה? היושבת-ראש, זה לא – – – <מירי רגב (הליכוד):> אין לך בושה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חברי הכנסת, לא לא, קריאת ביניים אחת – תחלקו את זה ביניכם. ככה נעשה בצורה הכי – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> ולא לא, מה – על זה מוציאים מהאולם, גברת רגב. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני הזזתי אנשים. כן, אדוני, אתה יכול להמשיך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – בין הסגנים על מה מוציאים, איך מוציאים – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא, אני – באמת, אני לא אתערב בעבודתה של עמיתתי, היא יודעת למלא את תפקידה כראוי. יום יבוא, זאת אומרת, היום הזה עוד יבוא, והמוזיאון לפשעי הכיבוש לדורותיו יוקם בפלסטין, אבל אני חושב שגם יוקם בישראל. ישראל אחרת, לא ישראל שפרצופה נע בין ביבי נתניהו לבין אורי אריאל לבין דוד רותם, אלא ישראל אחרת, שוחרת שלום, שחיה קודם כול בשלום עם עצמה ועם שכנותיה. החוק הזה בא להחיל דבר אזרחי במקום שהוא לא אזרחי, שחל בו המשפט הצבאי, במקום שהוא לא חלק ממדינת ישראל, אפילו על-פי מדינת ישראל עצמה. יש פה ניסיון להפוך את ההתנחלויות, שלא נראות משהו לגיטימי בשום מקום בעולם, למשהו לגיטימי. זה בעצם מין סיפוח זוחל, אורי אריאל. כל הכבוד, אתה עושה את העבודה שלך כמו שצריך, אבל יום אחד אנשים ישלמו על זה. ישלמו. אני מקווה שהתשלום יהיה הזול ביותר, ואני מקווה שהתשלום לא יהיה בדם, אלא התשלום יהיה דרך לעקור את כל הקוצים האלה, הרעילים, שזרעתם בשטחים הפלסטיניים הכבושים. מוזיאון, עוד מוזיאון ועוד אוניברסיטה, ועוד אריאל, ועוד התנחלות – הכול זמני – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – אדוני, הכול זמני. הכול זמני. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> משפט אחרון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> המפעל הזה, שאתם באים לדבר בשבחו ולהללו, הוא מפעל זמני. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מוחמד ברכה. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת חנא סוייד. <מירי רגב (הליכוד):> אתה זמני. אתה זמני. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא תצליחו לגבות את – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – אנחנו נעביר תקציבים, ואתם – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני נותנת לכם לדבר כל עוד לא עלה חבר הכנסת לשאת את דבריו. אני מקווה שתתאפקו כאשר חבר הכנסת נושא דברים כאן. בבקשה, חבר הכנסת חנא סוייד, לרשותך שלוש דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי מכם? מי זמני פה? את או היא? <חנא סוייד (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, שם יפה – – <חיים כץ (הליכוד):> כולנו זמניים פה, ל-120 שנה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> תגיד, אתה יכול לא להפריע לו? <חנא סוייד (חד"ש):> – – שם יפה ומתוק מצאו לשטחים הכבושים: האזור. הכוונה של החוק הזה היא להחיל את חוק המוזיאונים על האזור. <חיים כץ (הליכוד):> כולנו זמניים ל-120 שנה. כולנו זמניים ל-120 שנה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אתה אופטימי. עד 120 שנה? <חיים כץ (הליכוד):> 100 מספיק. <מוחמד ברכה (חד"ש):> 120 אני קונה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא לא לא, לא זמני – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> הכול זמני. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא זמני. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> זהו, אנחנו ממשיכים את רשות הדיבור. בבקשה, ואם צריך אני גם אוסיף לך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה הדבר הכי זמני פה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני בוודאי זמני. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> טוב, חברים, יש פה דובר, אם לא שמתם לב. בוא ניתן לו לומר את דבריו. <חיים כץ (הליכוד):> גם זמני ל-120 שנה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> במקרה הטוב אנחנו נהיה פה 120 שנה. <חנא סוייד (חד"ש):> תודה, גברתי היושבת-ראש. אז האזור הזה, שמדברים עליו ורוצים להחיל עליו את חוק המוזיאונים, הוא השטחים הכבושים, השטחים הפלסטיניים הכבושים שסופם להשתחרר ובהם תקום מדינה פלסטינית עצמאית שתהווה את הזכות הלגיטימית של העם הפלסטיני לביטוי עצמי ולעצמאות. <יריב לוין (הליכוד):> – – – ששחטו עד לאחרון. תגיד את האמת, חבר הכנסת סוייד. <חנא סוייד (חד"ש):> מה זה? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה, חבר הכנסת לוין. אתה לא חייב לענות. <יריב לוין (הליכוד):> – – – חייהם של הנוצרים היו לא מזהירים, בלשון עדינה. <חנא סוייד (חד"ש):> אני לא חושב שאתה מגן הנוצרים הטוב ביותר. הנוצרים מסתדרים יפה מאוד עם – זה לא הנושא שלנו, אדוני. מדובר כאן בחוק שהכוונה שלו זה החלה זוחלת של החוק והמשפט הישראליים על שטחים כבושים, בניגוד לאמנות ולחוקים בין-לאומיים. מדובר בסיפוח זוחל של השטחים הכבושים. זה מזכיר לי את העניין של מוזיאון הסובלנות בירושלים. מכל המקומות בירושלים מצאו להקים את מוזיאון הסובלנות על בית-קברות מוסלמי באמצע ירושלים. <קריאה:> בטעות. <חנא סוייד (חד"ש):> זה בעצם המקבילה של הקמת מוזיאון הסובלנות על בית-קברות מוסלמי באמצע ירושלים, בלב ירושלים, במרכז ירושלים – זה להחיל את חוק המוזיאונים על השטחים הכבושים. יש כאן בעיה, צריך לחשוב עליה. תראו, חבר'ה, מספרים, על-פי ההיסטוריה, העם היהודי היה בין הנילוס לבין הפרת, וכאילו בכל המקומות האלו יש נקודות ויש מקומות קדושים עבור העם היהודי. האם המשמעות של הדבר הזה שבסופו של דבר הריבונות הישראלית והחוקים הישראליים, אתם רוצים להחיל אותם על כל השטח הזה? מה זה, השתגעתם? סין, עם מיליארד וחצי אנשים, לא יכולה לעשות את הדבר הזה ולטעון שהיא יכולה לעשות את הדבר הזה. עם כמה מיליונים, עם כל הכבוד, אי-אפשר לקיים ולכלכל את המפעל הזה. לפרוס ולהתפרס, ועוד ריבונות, ועוד שטח, ועוד שטח. חבר'ה, זה לא יצלח. צריך להבין שבמזרח התיכון אפשר להפריד, וצריך לכבד את כל המקומות הקדושים וההיסטוריים של כל עם, אבל אי-אפשר להחיל את הריבונות של העם היהודי ושל מדינת ישראל על כל המקומות שלכאורה הם היסטוריים וקדושים במזרח התיכון. זה חלק מהדברים שידידי ועמיתי מוחמד ברכה אמר שזה זמני. זה לא יכול – זה לא sustainable, זה לא יכול להתקיים לאורך זמן. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה. <חנא סוייד (חד"ש):> תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת חנא סוייד. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין. לרשותך שלוש דקות. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אני מצטרף, כמובן, לדברי חברי חברי הכנסת מוחמד ברכה וחנא סוייד. החוק הזה מלמד שבימין הישראלי, חבר הכנסת לוין, יש כאלה שלמדו ממפא"י ההיסטורית. לא כולם הולכים בדרך של התנגשות בכל קיר. יש כאלה שלמדו משיטות מפא"י ההיסטורית של דונם ועוד דונם, עז ועוד עז. והנה, מכניסים לנו פה כמה עזים ביחד. חבר הכנסת אריאל עבר על רשימת חלק מהעזים. אגב, לא כולן. המהלך הזה הוא מהלך מדאיג ומסוכן למי שחושב שהכיבוש הוא מדאיג ומסוכן. ואני נמצא במקום הזה, עמיתי חברי הכנסת. אני נמצא במקום הזה של מי שמאמין שמציאות הכיבוש היא מציאות של אסון לא רק לפלסטינים שסובלים ממנה היום, אלא גם לישראלים. אני חושב שהמהלך הזה, המהלכים האלה שאתם מקדמים של הסיפוח הזוחל, הם מהלכים שבסופו של דבר פוגעים לא רק בהווה ובעתיד של הפלסטינים, הם פוגעים גם בהווה ובעתיד של הישראלים. המציאות הזו שאתם מייצרים פה היא מציאות של שליטה על עם אחר שלעולם לא ישלים, לעולם לא יסכים, לעולם לא יקבל את השליטה הזרה עליו. ובצדק הוא לא יקבל את השליטה הזאת, כי כל עם בעולם שואף להיות חופשי. כל עם שואף להיות בזכות עצמו, כל עם שואף שתהיה לו מדינה משלו, וגם הפלסטינים שואפים שתהיה להם מדינה משלהם, וטוב שהם שואפים שתהיה להם מדינה משלהם. והניסיון להמשיך לשלוט בפלסטינים, ולהמשיך לספח אותם בדרכים הדרגתיות יותר והדרגתיות פחות, הם מהלכים שבסופו של דבר לא חותרים נגד הפלסטינים. הם חותרים תחת העתיד של כולנו באזור הזה. עמיתי חברי הכנסת, כשאנחנו מנסים לראות את העתיד ושואלים את עצמנו באיזה עתיד אנחנו רוצים לחיות, אנחנו לא רוצים לחיות בעתיד הזה של שליטה על עם אחר ומלחמה אין-סופית בעם האחר ובכל העמים האחרים שנמצאים באזור שלנו. אנחנו רוצים וחייבים, עמיתי חברי הכנסת, לחתור למציאות אחרת, לחתור למציאות של פלסטין עצמאית בצד ישראל, ושתי מדינות שחיות בשלום, ויצירת חיים אחרים ועתיד אחר של יחסים בינינו לבין העולם הערבי. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, רצים נגד הזמן. אנחנו רצים נגד הזמן. האזור הזה נעשה אזור מתוח, מסוכן. כלי נשק חדשים נכנסים לאזור הזה מכל הכיוונים. ואתם, במקום לראות את המציאות הקשה שאתם מובילים אליה גם את העם הזה, הולכים למקום הזה בעיניים פקוחות ובחיוך. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין. עכשיו אני מזמינה את חבר הכנסת מסעוד גנאים, ומייד אחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור; אינם. הבא בתור, חבר הכנסת אחמד טיבי – גם הוא איננו. חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. מייד אחריו – שידעו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. לרשותך, שלוש דקות. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, כאשר ראש הממשלה דיבר על שתי מדינות, אז אכן הוא צדק. אבל לא מדינה פלסטינית ומדינת ישראל, אלא מדינת מתנחלים ומדינת ישראל. שתי מדינות ליהודים, מדינה כאן ומדינה שם. ואם בהתחלה חשבנו שמדינת ישראל תספח את ההתנחלויות, ההתנחלויות מספחות את מדינת ישראל, והן מכתיבות את המדיניות ומכתיבות את המגמה החקיקתית של החוקים שהכנסת מובילה. ואנחנו יודעים מי מוביל את החוקים האלה ומה המטרה שלו. החוקים האלה מכוונים לתת לגיטימציה מוחלטת גם להתנחלויות וליצור סיפוח מבחינת החוק – לתת מעמד משפטי לאותן התנחלויות שהן בפועל כחלק ממדינת ישראל, כאשר כל העולם יודע שהשטחים האלה הם שטחים כבושים, שההתנחלויות האלה הן התנחלויות בלתי חוקתיות ובניגוד לחוק הבין-לאומי. אבל יש כאלה שבאופן – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אפשר לשאול שאלה? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כן. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה יכול להסביר לי ממי זה כבוש? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> איך? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> ממי זה כבוש? שטח כבוש – פירושו שהיה שם מישהו אחר שזה היה שלו וכבשת ממנו. ממי כבשנו? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ברגע שאתה לא היית כאן, היה עם שנלחם כאן כדי לשמור על המקום הזה ועצמאותו. נלחם נגד הצלבנים, נלחם נגד הטטרים, נלחם נגד המונגולים, ונלחם כדי לשמור על עצמאותו. זה העם הפלסטיני. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ולכן, העם הזה כשאתם לא הייתם כאן, ויש לי ספק אם בכלל הייתם כאן – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת בן-ארי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – ואני בספק רב אם מעולם הייתם כאן. <קריאה:> לא היינו. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ויש זיקה אולי דתית, אבל אין זיקה היסטורית, גיאוגרפית, לאזור הזה. אז העם הזה נלחם, העם הזה נלחם והקריב קורבנות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – לא היינו פה, לא היינו פה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – אתם משכתבים את ההיסטוריה – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> זו דעתו. איננו חייבים להסכים עמה, ואיננו חייבים – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – לא כולם מטומטמים – – – לא כולם. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – לשמור על עצמאותו כאן, לשמור על עצמאותו. אתם לא הייתם אלפיים שנה לפי הגרסה שלכם. אז במרוצת אלפיים שנה לא היו אנשים כאן? לא היה עם שנלחם כאן? לא היה שום דבר כאן? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת טלב אלסאנע. חבר הכנסת, רק, רק – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – לרותם שיבוא כאן. הנה, אז הכול התחיל מבראשית. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מאז ומתמיד היה יישוב יהודי בגודל כזה או אחר. השאלה – אתה גם לא חייב לענות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מאז ומתמיד, מאז ומתמיד היו יהודים כאן. מאז ומתמיד היו יהודים כאן. אף אחד לא מטיל ספק בזה. היהודים הם חלק מהמזרח התיכון. אבל מדינת ישראל לא היתה מאז ומתמיד, ויש מדינה פלסטינית שהיא היתה והיא תהיה כאן. ויש עם פלסטיני שהיה ויהיה כאן. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה – – – של המדינה הפלסטינית? מה – – – של המדינה הפלסטינית? מתי היתה פה מדינה פלסטינית? – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חברי הכנסת, זו זכות דיבור שלו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – לא, לא. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כאשר, כאשר מלך – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מתי היתה פה מדינה פלסטינית? – – – מתי היתה פה מדינה פלסטינית? – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – כאשר מלך שלם היה כאן – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה אתה אומר? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – וכאשר היבוסים היו כאן – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – היבוסים, היבוסים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – וכאשר אורסלם היה כאן – הפלסטינים היו כאן. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, גם אתה רשום כדובר. <קריאה:> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ההיסטוריה הפלסטינית – – – הכנענים שהיו, וכאשר משה רבנו רצה להיכנס ליריחו, נגד מי הלך להילחם, והתכוון להילחם? וכאשר אברהם אבינו הגיע לחברון, ממי קנה את מערת המכפלה? אז היו אנשים כאן, והאנשים האלה – קוראים להם העם הפלסטיני. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> רגע, רגע. אברהם לא קנה מהם את הקבר של חברון? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> חלקת אדמה, לא מולדת – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – שלכם. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אף אחד לא אומר. אבל אברהם אבינו, אברהם אבינו – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> השאלה – אם הם היו פלסטינים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אתם לא היורש. אברהם אבינו – אתם לא היורש היחיד שלו. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון. תודה רבה לך, חבר הכנסת. משפט אחרון. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אנחנו גם הבנים שלו – אז מגיעים לנו 50% מכל נחלה או ירושה שהוא השאיר בתור בניו. עכשיו, אני רוצה להגיד שהחקיקה הזאת מאוד מסוכנת. היא מעניקה לגיטימציה לדבר שהוא לא לגיטימי. היא מספחת באופן מעשי, משפטי וחוקי את השטחים בגדה המערבית. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> זה המשפט האחרון. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ולכן, ההצעה הזאת היא פסולה. היא מנוגדת לחוק הבין-לאומי, ואנחנו מתנגדים לה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת טלב אלסאנע. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, תורך. מייד אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – הפלסטינים או הבדואים? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זו השאלה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני שואל אותך. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מיהו בדואי, מיהו יהודי ומיהו פלסטיני? <קריאה:> מיכאל, אתה עכשיו לא מדבר? – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> בוודאי. בוודאי, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בבקשה, חבר הכנסת זחאלקה. לרשותך שלוש דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, פעם הצעת חוק כזאת היתה מעוררת סערה רבתי, התקשורת היתה מתעניינת, היה מתעורר ויכוח חריף בציבור. והנה באה הצעת החוק, העניין בה הוא דל, עוד הצעת חוק, יש כאן עניין של נורמליזציה של מצב הכיבוש, נורמליזציה של הניצחון המוחלט של המתנחלים, השתלטותם על השיח הציבורי – הם בעצם – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתה מוכן להרחיב קצת? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> סליחה? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתה מוכן להרחיב קצת על הצלחתם של המתנחלים? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – השתלטותם על השיח הציבורי; לא רק שהם כבשו את האדמות מהפלסטינים, הם כבשו את המלים מהישראלים, והתנחלו בתוך השפה, ולא רק על הקרקע. החלת החוק הישראלי, חוק המוזיאונים יחול בגדה המערבית. קודם כול, יש כאן צפצוף על החוק הבין-לאומי. פשוט מצפצפים. החוק הבין-לאומי כאילו לא קיים, ואחר כך מתלוננים שחלק מאומות העולם מגנות את ישראל על מעשיה. אני חושב שהחוק הזה בא לקבוע שמדינת ישראל היא מדינה עבריינית, ואפשר למנות עשרות חוקים בחוק הבין-לאומי ועשרות החלטות של האו"ם שהחוק הזה מפר בצורה סיטונית, אבל למי זה אכפת? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לך לסוריה בשביל לשמור על הזכויות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אם אדם עושה עבירה ועוד עבירה ועוד עבירה – קוראים לו עבריין, אבל אם מדינה עושה עבירה ועוד עבירה ועוד עבירה – גם היא עבריינית. עכשיו, החוק הזה בא בתמיכת הממשלה, זה ממשלה – יש כאלה שאומרים: יש ימין קיצוני בארץ – ימין קיצוני זה הממשלה. זה הימין הכי קיצוני שאפשר לתאר, במעשיה, בדבקותה בהתנחלות, בשבירת כל תהליך השלום, כל המשא-ומתן, לא תהליך השלום, לא היה תהליך שלום, היה משא-ומתן, רק בגלל העניין הזה של שמירה על ההתנחלות. אני חושב שיכול להיות שביום מן הימים תהיה לנו נחמה פורתא, אולי נחמה רצינית, שהמתנחלים יבנו בניינים כאלה שהפלסטינים יהיו יכולים להשתמש בהם לאחר פינוי כל ההתנחלויות. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת ישראל אייכלר, ומייד אחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אני כבר אקריא את הרשימה עד סופה, כי לא נשאר הרבה. מייד לאחר חבר הכנסת ישראל אייכלר – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, חבר הכנסת דודו רותם, וסוגר את הרשימה חבר הכנסת זאב אלקין. בבקשה, חבר הכנסת אייכלר, לרשותך שלוש דקות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, השרה, חברי הכנסת, התפתח פה דיון מאוד מעניין, בין יהודים לערבים, למי שייכת הארץ הזאת. המדינה הזאת. סליחה, על איזו מדינה אתם מדברים? אתם מדברים על המדינה שבה חברת כנסת עמדה היום ודיברה על רבנות חזירית, מדינה שבה עמדה חברת כנסת ששולטת – או המיליה שלה שולט – בבית-המשפט העליון ובכל המערכת התקשורתית, ודיברה על החיילים הדתיים בצבא, לא על החרדים, על החיילים הדתיים בצבא, כעל גוף זר ועוין למדינת ישראל. על המדינה הזאת התווכחתם עם זחאלקה ועם חברי הכנסת הערבים, על אברהם אבינו? אותם חברי כנסת שאינם מאמינים שיש בורא לעולם והיתה פעם איזו תורה מסיני, והם שולטים במדינה הזאת, זאת המדינה שעליה אנחנו מתווכחים עם הערבים? אני יושב ושומע שרוצה חבר הכנסת אורי אריאל, ידידי היקר, חוק מוזיאונים ביהודה ושומרון. לא העליתי על דעתי שעד היום משרד התרבות, שמממן את רוב ההסתה הישראלית בעולם נגד מדינת היהודים, עם סרטים ומחזות שנעשים בתל-אביב, לא מממן מוזיאונים ביהודה ושומרון אם רוצים לעשות מוזיאון יהודי. אומר לי אורי אריאל: כן, כך החוק. אני לא יודע איך זה בנוי. כבישים אפשר לבנות, חשמל אפשר לעשות, רק מוזיאונים אי-אפשר לעשות? האמת היא שמוזיאונים זה דבר חשוב מאוד, אבל זה חשוב לעם שרוצה לשמר את עברו. זה לא חשוב לעם שרוצה לעקור את עברו, עם שרואה ברבנות ובדת ובהלכה פרימיטיביות; עם שמוציא לעולם כולו את דיבת הארץ רעה, ומספרים לגברת קלינטון, בפורום של מתבולל שמחזיק פה כלי תקשורת, שמדינת ישראל היא אירן, כשנשיאת בית-המשפט העליון משווה את חברי הכנסת ואת השרים לנאצים? אתה היית עורך-דין, מותר לספר בפומבי? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> ספר מה שאתה רוצה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז דודי רותם היה פעם עורך-דין של עיתונאי שנשפט בבית-המשפט על רמז שהוא רמז על איזו הסתה, שזאת אנטישמיות, והיה איזה רמז של השוואה לנאציזם, וקנסו את העיתונאי הזה ב-180,000 שקל, העיתונאי היחיד במשך 60 שנה שמדינת ישראל – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת אייכלר, רק כדי לשים את הדברים על דיוקם, כי גם בנשיאות דיברנו על כך שדברים יוצאים מהקשרם; אתה בטוח שנשיאת בית-המשפט העליון, השופטת בייניש, השוותה חברי הכנסת לנאצים? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני מצטט ממה שכתוב בעיתונים ובתקשורת. <נחמן שי (קדימה):> בחיים היא לא אמרה את זה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> והיא אמרה שישנם שרים וחברי כנסת – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> שמסיתים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא רק שמסיתים, שמביאים למצב – היא השוותה אותם למצב שהיה בגרמניה הנאצית. אם התקשורת לא מדייקת, שהיא תצא ותבהיר את זה בבקשה. בית-המשפט הזה שפט עיתונאי על רמז ב-180,000 שקל, והוצאה לפועל באה לקחת ממנו בבית את כלי הכסף. <נחמן שי (קדימה):> אתה לא מכיר בבית-המשפט. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בית-משפט כזה יהודי יכול להכיר? יש להם זכות להתקיים בארץ הקודש? בית-משפט שנלחם נגד תורת ישראל? <נחמן שי (קדימה):> מה אתה מדבר? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בית-משפט שיהודי חרדי אין לו סיכוי לקבל שם משפט צדק? <נחמן שי (קדימה):> כן. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן? אז אני אומר לך שעורכי-דין אומרים ליהודי חרדי, אל תבוא עם הזקן שלך אפילו במשפט אזרחי, כי אין לך סיכוי אצל – רבים מן השופטים, לא כל השופטים חס וחלילה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת ישראל אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז אני רוצה לומר כמשפט סיום – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> משפט אחרון, אוקיי. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – שהמוזיאונים, זה מאוד חשוב לשמר את היהדות של ארץ-ישראל, כי רוב עם ישראל איננו אותו מיעוט קטן ששולט בו. רוב עם ישראל רוצה להתחבר לעברו, ולכן תבורכו עם החוק הזה, תביאו כמה שיותר הוכחות ומוצגים מוזיאוניים כדי לחבר את הדורות הבאים עם הדורות הקודמים. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, לך זכות הדיבור. מייד אחריך – חבר הכנסת דודו רותם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הרב צבי יהודה הכהן קוק היה מספר על סבתא שלו, כשהיא עלתה לארץ – מן הסתם אורי מכיר את הסיפור הזה – כשהיא עלתה לארץ, הסבתא, היא עלתה באונייה, ובאונייה היתה צליינית, אשה שעלתה לרגל לעשות פה ביקורים באתרים המקודשים לנצרות. אז שואלת הנוצרייה את אמו של הרב קוק, של הרב אברהם יצחק הכהן – שואלת אותה: לאן את עולה? לאן את הולכת? היא אומרת לה: אני עולה לארץ-ישראל. אומרת לה: למה את עולה? אז היא שואלת את הנוצרייה: למה את עולה? הנוצרייה אומרת: מה זאת אומרת? האלוהים שלנו קבור שם – היא הולכת לכנסיית הקבר. עונה לה אמו של הרב קוק: אלוקים שלנו חי שם. רבותי, זו התשובה שלנו לעניין הזה של המוזיאונים. המוזיאון, כשהוא רק מוזיאון של איזו שמורת טבע, כמו לדוגמה פעם יקרה לסיעת מרצ שיצטרכו מוזיאון – הם הולכים ומתכווצים, ופעם צריך לזכור שהיו הוזי שלום, מסוממי שלום, שהביאו לנו עוד מלחמות ועוד מלחמות. נצטרך פעם מוזיאון כזה של משהו שהיה וזהו. זה סיפור הזוי שהיה שייך לפעם. יכול להיות. אבל לעומת זה, מוזיאונים ביהודה ושומרון, גברתי היושבת-ראש, מעידים על החיים. תיקחו את המוזיאון שנמצא בכפר-עציון, את המקום שבו התבצרו היהודים האחרונים אחרי שנטבחו כל השאר ונלחמו בחירוף נפש נגד הלגיונות הירדניים, אלו שהיו פה, אלה שרצו למחוק פה את ההתיישבות. זה מוזיאון של משהו שמראה גבורה ומראה גם את השיבה למקום, שעם ישראל חזר לארצו. לכו לתל-שילה. תל-שילה, המקום שבו היה משכן שילה, המוזיאון הזה עומד ממש ליד עמק שילה. עמק שילה – מי שבא עכשיו ורואה שם את שבות-רחל, ורואה שם את אש-קודש, ורואה שם את עדי-עד, וכל העמק מלא כרמים, ורואה איך אפשר לחולל בכרמים, רואה איך מחובר המוזיאון אל החיים, איך אנחנו מחברים עבר ועתיד, איך אנחנו בעצם חזרנו לארץ שלנו כדי לא להתחלק בה עם אף אחד. בקשר ל"גורנישט" הזה, לשטויות שדיבר פה קודם חבר הכנסת אלסאנע, יבוסי, יבוסי, כל פעם אני שואל אותו: תגיד מלה אחת ביבוסית. הרי היבוסים היו עובדי אלילים, מעניין. תגיד מלה אחת ביבוסית או איזה מנהג יבוסי. ולגבי הירושה המשותפת – נכון, אברהם אבינו, כשאמרה שרה: "לא ירש בן האמה עם בני" – זה היה רע בעיניו, אבל הקדוש-ברוך-הוא פסק: "כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה". את ישמעאל שלחו, הארץ הזאת היא ליצחק – "כי ביצחק יקרא לך זרע". יצחק הוא יורשו של אברהם ולא כל החלומות של אף אחד. חוץ מזה, מתי היתה פה מדינה פלסטינית? אולי מישהו יגיד לי, אני למדתי קצת היסטוריה, אני דוקטור להיסטוריה. בספרי ההיסטוריה שאני מכיר אין השכתוב והשקר הזה. אז אני מברך אותך, חבר הכנסת אורי אריאל, על החוק החשוב הזה. המוזיאון הוא מוזיאון החיים, הוא המוזיאון שאומר: יונקים מן העבר והולכים אל העתיד, זה עם ישראל חי. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מיכאל בן ארי. ברגע שתפנה – יעלה גם חבר הכנסת דודו רותם. יסכם את הדיון, אחרון הדוברים, כמובן, חבר הכנסת אלקין, מייד לאחר חבר הכנסת רותם. בבקשה חבר הכנסת רותם, לרשותך שלוש דקות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אפשר לדבר על כל נושא שבעולם. רק כדאי שכאשר מדברים, נדע את העובדות ונדע לענות על השאלות שנובעות מהעובדות שאנחנו טוענים. עמד פה חבר הכנסת טלב אלסאנע, דיבר על המשפט הבין-לאומי, על שטחים כבושים. רבותי, ממי נכבש השטח שנקרא יהודה ושומרון? מי החזיק בו ב-1967? ממלכת ירדן. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> פיקציה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> האם ממלכת ירדן – מי הכיר בכיבוש שלה על שטחי יהודה ושומרון? שתי מדינות בעולם – תימן ואנגליה. זה הכול. אז זה לא שטח כבוש, כי הוא אף פעם לא היה שטח של הפלסטינים, כי לא היו פלסטינים. החלטת האומות המאוחדות, עוד כשזה היה לפני האו"ם – חבר הלאומים – החליטו על מדינה יהודית וערבית ולא מדינה יהודית ופלסטינית. מדינה ערבית הוקמה מעבר לירדן – בתיקון של כתב המנדט ב-1922 הוקמה מדינה ערבית. ממתי החליטו שצריכה להיות מדינה לפלסטינים? זו המצאה פוליטית שאין לה קשר למציאות. לכן אל תדברו על שטחים כבושים, כי כדי שהמשפט הבין-לאומי יחול שם, צריך שזה יהיה שטח כבוש – וזה לא שטח כבוש, כי הוא לא היה שייך לאף אחד קודם. מי שניסה לכבוש את השטח הזה היו הירדנים בהסכם שהם עשו עם השליטים הערבים והבדואים שהיו באזור יריחו ב-1950 בכינוס יריחו הגדול. אז קיבלו עליהם השבטים האלה את שלטונו של המלך חוסיין. אבל זה לא שטח כבוש. מי שפתח במלחמה היו הירדנים, ומי שמפסיד במלחמה מפסיד גם את השטחים שלו. ולכן, בואו לא נדבר על שטחים כבושים כי המשפט הזה לא נכון, החוק הבין-לאומי לא חל כאן, ובואו נדבר על מציאות. לא תגרשו אותנו. חבל לכם על הזמן. ואנחנו לאט-לאט נחיל את המשפט הישראלי על יהודה ושומרון. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת דודו רותם. אחרון הדוברים – חבר הכנסת זאב אלקין. איזה עיתוי. בדיוק אני מקריאה את שמך, חבר הכנסת – – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אתה מוריד, מוותר. אז יש הזכות לחבר הכנסת אורי אריאל – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אז אנחנו עוברים להצבעה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני רק רוצה להודות לחברי הכנסת, ולהצבעה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> להצבעה. אז כמו שאמרת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון), התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה. בבקשה. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 19 נגד – 3 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון), התשע"ב–2011, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נעבור לתוצאות: בעד – 19, שלושה מתנגדים, אין נמנעים. אין – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> ועוד שלושה, זה יהיה שישה – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו לא נשנה את ההצבעה, אבל נודיע לפרוטוקול שחבר הכנסת עפו אגבאריה וחבר הכנסת טלב אלסאנע – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – ושלמה מולה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – וחבר הכנסת שלמה מולה פספסו את ההצבעה והצהירו על כך. אני קובעת שהצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה ושומרון) עברה את הקריאה הראשונה וחוזרת לדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 8) (ייחוד עילה לנפגעי פעולות איבה), התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר המשפטים יעקב נאמן – רשום לי פה. אבל מאחר שהוא איננו כאן, מי יציג את החוק? חבר הכנסת מולה. <שלמה מולה (קדימה):> מה? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לא, זה ממשלתי. <קריאה:> זה ממשלתי, זה ממשלתי. <קריאה:> אין מתנדבים. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> השרה סופה לנדבר, אולי יש לך דברים שמסר שר המשפטים לומר בשמו על הצעת החוק? <השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אז אנחנו נעבור לנושא הבא בסדר-היום. <הצעת חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (תיקון מס' 6), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/633).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אוקיי, אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום, אולי קיצרנו קצת את סדר-היום. אנחנו מדברים על הצעת חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (תיקון מס' 6), התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק השרה לקליטת עלייה סופה לנדבר. בבקשה, גברתי השרה סופה לנדבר. <השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:> גברתי היושבת בראש, חברי הכנסת, החוק שאני אציג עכשיו – הצעת חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (תיקון מס' 6). החוק הזה, או תיקון של החוק הקיים, זה חוק הכרה בתגמולים ומתן הטבות לאסירי ציון ולמשפחותיהם. בחוק הקיים יש סעיף ששר הקליטה, בהתייעצות שלו עם שר הרווחה – ממנים ועדת ערר שיכולה לקבוע סטטוס של אסיר ציון, מעמד של אסיר ציון. עד כה לא נקבע בבירור על ערר, על הזכויות של אותם אסירי ציון והתגמולים שהם צריכים לקבל. הוא היה יכול לערער לבית-דין אזורי לענייני עבודה, וזו לא הכתובת. בחוק החדש אנחנו מתקנים ונותנים בבירור את ההתייחסות לערר על ועדת ערעורים, כשהיום לפי החוק הנוכחי הכתובת של החלטה על ועדת הערעורים היא בית-משפט מינהלי, וזו הכתובת הנכונה. זה בעצם דבר טכני שאנחנו מבקשים בחוק הזה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> זה הכול? <השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:> זה הכול. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, גברתי השרה, השרה לקליטת העלייה, חברת הכנסת סופה לנדבר. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. גם לחוק זה נרשמו דוברים. הבא בתור ברשימת הדוברים הוא חבר הכנסת שלמה מולה, ומייד אחריו – חבר הכנסת אורי אריאל. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> שלמה, תוותר. יאללה – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. בבקשה, חבר הכנסת. <שלמה מולה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, האמת היא, אני לא יודע למה זה נחוץ בכלל לשנות את החוק הקיים, ואני לא יודע מי אמר לך שכדאי לשנות את החוק. אני רוצה להסביר, ברשותכם, חברי הכנסת, תהיו קשובים. עד היום, בעצם, אדם שמבקש להיות מוכר בוועדה במשרד שלך, אחרי שהוא נניח נענה, אז נענה; אם הוא לא נענה, יש האינסטנציה של הערעורים, הוא הולך ומגיש ערעור. אחרי שבערעור הבקשה לא מתקבלת, יש לו אפשרות ללכת לבית-דין אזורי, לבקש סעד משפטי. <השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:> לענייני עבודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בית-דין לענייני עבודה. <שלמה מולה (קדימה):> אמרתי, בית-דין לענייני עבודה. זאת אומרת, כך היה מאז קום המדינה. למה, מה ההיגיון בעצם בבית-דין אזורי לעבודה? א. הוא לא צריך ייצוג משפטי, הוא יכול להופיע. כל אחד יכול – בלי לשלם כסף – להופיע מול שלושה אנשים שיושבים מולו, בדרך כלל שני נציגי ציבור ושופט בית-דין לענייני עבודה. זאת אומרת, הגישה שלו היא גישה מאוד לבבית, מאוד פשוטה, הוא לא צריך להתדיין בכל ההליכים של הניירת, של כל התובענות, כל המכתבים – הוא לא צריך להגיש בכלל – כל אדם. מה שאתם עושים עכשיו, זה פוגע דווקא באותם אנשים שהוועדה – היא לא מאפשרת להם, היא דוחה אותם – אתם שולחים אותם עכשיו לבית-משפט לעניינים מינהליים, שם חלים עליהם כל הכללים והדינים של בית-משפט. זאת אומרת, הוא יצטרך לבוא עם עורך-דין, הוא יצטרך לשלם לעורך-דין, הוא בעצם גם כן צריך את כל ההתדיינות המשפטית מול שופטים. אני לא מבין מדוע צריך לשנות. אני לא מבין, באמת, זה לא עניין של קואליציה–אופוזיציה. אני אומר לך, גברתי השרה, אני מציע לך – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אדוני חבר הכנסת מולה – – <שלמה מולה (קדימה):> רק שנייה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> – – רק להסב את תשומת לבך. אני חושבת שהתיקון הזה בא בעקבות כך שבג"ץ העיר שזה לא הבית המקורי ואיננו הבית הנכון לדון בענייני ערר. אם היינו קוראים באמת לעומק את ההסבר, אז היינו מבינים שבג"ץ הורה לנו לתקן את הצעת החוק הזו, וזה בדיוק מה שעשתה השרה. אז אנחנו כן קשובים לבג"ץ. <שלמה מולה (קדימה):> אני חושב, אני לא יודע באיזה פסיקה זה בעצם ניתן, באיזה מקום ניתן בבית-המשפט העליון, בג"ץ, אני לא יודע. אם זה נכון, אז יכול להיות שנצטרך לקיים על זה דיון בוועדה שתדון, אבל אני אומר לך – – – <השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:> דיון – – – בית-המשפט העליון? מה אתה מדבר? <שלמה מולה (קדימה):> רק שנייה. אני אמרתי. אני חושב, התיקון המוצע כרגע, בעיני, פוגע בהתדיינות של הדורש בעצם להיות מוכר כאסיר ציון. זו הטענה שלי. אני חושב שמשרד הקליטה, אתם יכולים לבוא, לאפשר או לתקן את החקיקה שמאפשרת להתדיין מול בית-משפט לעניינים מינהליים, ללא הוצאות משפטיות – אדרבה. אבל החשש הגדול שלי, מעבר לזה שהוא עכשיו יצטרך לחכות בתור, ועוד שנה ועוד חצי שנה – על העומסים שיש בבית-משפט לעניינים מינהליים דודו יכול לספר לנו – אני חושב שאנחנו פשוט מקשים על אותם אנשים – לא רבים, בדרך כלל, מאות, הם לא אלפים – שמבקשים. לפי דעתי אנחנו מקשים עליהם דווקא בהצעת החוק הזאת. אני מקווה שהתיקון ייעשה בכך שמי שיצטרך להתדיין בבית-דין לעניינים מינהליים לא יצטרך לבוא עם עורך-דין, לשלם אלפי שקלים. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת שלמה מולה. אנחנו עוברים לבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת ישראל אייכלר, ומייד אחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע. בבקשה, חבר הכנסת טלב אלסאנע, לרשותך שלוש דקות. <שלמה מולה (קדימה):> זה לא טלב אלסאנע. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> סליחה. חבר הכנסת אייכלר. טעות, אנחנו – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> שנינו נולדנו באותה כברת ארץ. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מי זה? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> סליחה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד השרה, כבוד חברי הכנסת, קודם כול, לגבי הצעת החוק הזאת, דווקא היום בהנהלת הקואליציה היתה הצעת חוק שגם אנשים שבאים לוועדות רפואיות לביטוח הלאומי יוכלו לערער שלא בבית-דין לעבודה אלא בבית-משפט רגיל, כי אנחנו יודעים איזה סבל עוברים אנשים שמגיעים לוועדות רפואיות ודוחים אותם – – <שלמה מולה (קדימה):> נכון. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – כך שאני מאוד בעד החוק הזה, אבל אני חושב שלא רק לגבי אסירי ציון אלא הרבה הרבה ועדות רפואיות, הרבה זכויות של אנשים מקופחות מפני שהם תלויים בבית-דין לעבודה – דברים שאינם קשורים דווקא לעבודה. אם אדם הוא נכה או לא נכה, זה לאו דווקא שייך לבית-דין לעבודה. אולי כדאי לתקן גם את זה. אבל אם אנחנו כבר מדברים, אני רוצה לגעת בנושא. עלה פה היום חבר הכנסת יואל חסון ודיבר על מעמד הביניים, והוא אמר פה כאמירת אגב משהו שמאוד מקובל ב"מיינסטרים" הישראלי, והוא אומר ככה: לחרדים יש פתרון, הכול בסדר אצלם, בית עם ילדים, אין שום בעיה, אבל לחילוני יש בעיה לשלם את המעון, וקשה לו שיהיה לו עוד ילד שלישי או רביעי. ואני הבנתי שפשוט מאוד לחרדים אין בעיה כי האשה החרדית, אין לה עבודה, אז היא לא צריכה מעון. למה אין לה עבודה? כי אין לה תעודת בגרות, והמדינה לא מכירה במבחני סאלד שלה, אז גם היא לא צריכה לעבוד וגם יש לה אפשרות ללדת ילדים, ואין שום בעיה למדינת ישראל. אני רוצה לנצל את הדבר הזה ולומר, יש אי-הבנה מוחלטת במדינת ישראל על אופיו של האדם החרדי. אני רוצה לגלות לכם סוד – האדם החרדי הוא בדיוק כמו כל בני-האדם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הוא בדיוק כמו – מובן שהוא שייך לעם הנבחר שהקדוש-ברוך-הוא ברא, עם ישראל, והוא בוחר להיות עם סגולה והוא שומר תורה ומצוות, אבל כאדם הוא אדם ויש לו אותם צרכים ואותן בעיות. ולכן, כאשר מדברים על הדרת נשים בחברה החרדית – למזלכם, רבותי, אסור לנו מפני הצניעות לספר על מעמד האשה בצבא ובחברה החילונית, מה קורה לאשה שבנתה את ביתה עם בעלה במשך עשרות שנים ואחר כך הוא זורק אותה; כל מיני דברים שאסור לנו לדבר עליהם. ולכן, מי שמאשים את החברה החרדית באי-כבוד לאשה, פשוט לא מכיר את כבוד האשה בחברה המסורתית והחרדית, שהאשה היא המלכה, וכשהיא הופכת לסבתא היא מלך מלכי המלכות, כך שכשיואל חסון אומר שאין בעיה ולא צריך לעזור לה – כן צריך לעזור, שכן יהיו להם מעונות, שכן יוכלו לצאת לעבודה, וכן צריך לתת להן את האפשרות ולהכיר במבחני סאלד, מבחנים שיש להן, ובסמינרים, כדי שהן יוכלו לצאת לעבודה ולקבל את אותן זכויות, ולא יצטרכו חברות כוח-אדם ולעבוד ב-23 שקלים. אני רוצה להודות לכם, וסליחה על שלוש הדקות שלקחתי מכם בשעה כה מאוחרת. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואני מצטערת על ששיבשתי את שמך קודם. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (תיקון מס' 6), התשע"ב–2011. אנחנו בהצבעה. הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 12 נגד – 2 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (תיקון מס' 6), התשע"ב–2011, לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות נתקבלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עוברים לתוצאות: בעד – 12, שני מתנגדים. אני קובעת שהצעת חוק התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (תיקון מס' 6) עברה את הקריאה הראשונה ותעבור לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו–2006> [נספחות.] <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: בקשת ועדת החוקה, חוק ומשפט, על-פי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, בדבר פיצול הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו–2006. בבקשה, אדוני יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו–2006, נדונה בכנסת השבע-עשרה ואושרה בקריאה הראשונה ב-19 ביוני 2006. בכנסת השמונה-עשרה, ביום 19 באוקטובר 2009, הוחל על הצעת החוק דין רציפות. חבר הכנסת מולה, אתה מפריע. חבר הכנסת מולה. <שלמה מולה (קדימה):> אני מדבר עם יושב-ראש הקואליציה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה צריך תיכף להצביע. אתה לא היית בישיבות, אז אתה לא תדע על מה אנחנו מדברים. נוכח השינויים שמציעה הוועדה בנוגע לקביעת עקרונות הענישה והשיקולים שעל בית-המשפט לשקול, בבואו לגזור את דינו של הנאשם, סבורה הוועדה שנדרשת בחינה נוספת של ההצעה להקים ועדה לקביעת עונשי מוצא. לכן, מוצע לפצל נושא זה מהצעת החוק בשלב הנוכחי, ובאופן כזה שהחלק שיובא בפני הכנסת בשלב זה לא יכלול את סעיפים 40ח–40י המוצעים, שעניינם הקמת ועדה לקביעת עונשי מוצא. אני מבקש מהבית לאשר את ההחלטה על הפיצול. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם. ברגע שתגיע למקומך נעבור להצבעה. כדי שכולם ידעו, אנחנו מצביעים על בקשת ועדת החוקה, חוק ומשפט לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת בדבר פיצול הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו–2006. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 10 בעד הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט – 14 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו–2006, נתקבלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו נעבור לתוצאות: בעד – 14, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת שבקשת ועדת החוקה, חוק ומשפט עברה. <הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 41) (דיווח על ביצוע תקציב הכנסת), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/421).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 41) (דיווח על ביצוע תקציב הכנסת), התשע"ב–2011, של חבר הכנסת יריב לוין, קריאה ראשונה. בבקשה, חבר הכנסת יריב לוין. לרשותך עשר דקות. <יריב לוין (הליכוד):> אני אזדקק, גברתי היושבת-ראש, להרבה פחות. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו נשמח. נעריך את זה מאוד. <יריב לוין (הליכוד):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, כבוד השרה, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם לקריאה הראשונה את הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 41) (דיווח על ביצוע תקציב הכנסת), התשע"ב–2011. מטרת הצעת החוק היא לקבוע חובת דיווח מטעמו של יושב-ראש הכנסת על ביצוע תקציב הכנסת. הדיווח יימסר עד אמצע שנת הכספים לוועדה המשותפת לוועדת הכנסת ולוועדת הכספים. חובה דומה קבועה כבר היום בחוק יסודות התקציב, ולפיה שר האוצר חייב בדיווח לכנסת על ביצוע תקציב המדינה. חוק יסודות התקציב ותקנון הכנסת מסמיכים את הוועדה המשותפת להכין את הצעת תקציב הכנסת ולדון בשינויים בתקציב הכנסת, וזאת בנפרד מסעיפי התקציב האחרים הנדונים בוועדת הכספים. יושב-ראש הכנסת הוא האחראי להכנתו וביצועו של תקציב הכנסת, ולפיכך – וכאן אני רוצה לציין את מנכ"ל הכנסת, מר דן לנדאו, שביוזמתו בא והציע שנמסד נוהג שהתחלנו בו, למיטב ידיעתי, בקדנציה הזאת, של מתן דיווח מסודר לוועדה המשותפת של ועדת הכנסת וועדת הכספים על ביצוע תקציב הכנסת. מצאנו לנכון לקבוע ולהפריד את חובת הדיווח ולהעביר את סמכויות הפיקוח על ביצוע תקציב הכנסת באופן מסודר לוועדה המשותפת בדרך כזאת שהדיווח ייערך כך שיאפשר השוואה לסעיפי תקציב הכנסת שבחוק התקציב השנתי לאותה שנת כספים. בכך אנחנו נעגן את הנוהג הזה כדבר מחייב, כפי שצריך להיות, באופן שיבטיח שקיפות ויאפשר לוועדה המשותפת לתקציב הכנסת למלא את תפקידה ואת ייעודה כגורם שמפקח ועוקב אחר ביצוע התקציב שהיא אישרה. הצעת החוק אושרה בוועדת הכנסת ללא התנגדות. אני אציין כמובן שלממשלה אין עמדה לגבי הצעה זו, מאחר שמדובר בעניין פנימי של הכנסת. בנסיבות העניין אני אבקש לאשר את ההצעה בקריאה הראשונה. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת יריב לוין. להצעת החוק הזאת גם כן נרשמו דוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת שלמה מולה, ומייד אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. <שלמה מולה (קדימה):> אני מוותר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מוותר. אז אנחנו סוגרים. גם ישראל אייכלר איננו במליאה. לכן אנחנו עוברים ישירות להצבעה. <שלמה מולה (קדימה):> בעד. בעד יריב לוין. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תזכור, כמו שאומרים. הוא עוד יגיש לך חשבונית. <יריב לוין (הליכוד):> אולי תתפקד לליכוד, שלמה? הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 14 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 41) (דיווח על ביצוע תקציב הכנסת), התשע"ב–2011, לוועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עוברים לתוצאות: בעד – 14, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת שהצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 41) (דיווח על ביצוע תקציב הכנסת), התשע"ב-2011, עברה בקריאה ראשונה, והיא תחזור לדיון בוועדת הכנסת לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון) (סעיף תקציב משרד החינוך), התשע"ב–2011> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/422).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עוברים לנושא האחרון בסדר-היום: הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון) (סעיף תקציב משרד החינוך), התשע"ב–2011, של חבר הכנסת זבולון אורלב – לקריאה ראשונה. בבקשה, חבר הכנסת אורלב, לרשותך עשר דקות. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, אני מתכבד להציג לקריאה ראשונה את הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון) (סעיף תקציב משרד החינוך). חוק המכינות הקדם-צבאיות קובע מהו התקציב של כלל המכינות הצבאיות. התיקון הראשון בחוק שאנחנו עושים זה – הואיל והחוק נחקק בשנת 2008, אז בסיס התקציב היה 33 מיליון – אנחנו קובעים שבשנת 2011 בסיס התקציב יהיה 49 מיליון. הדבר השני שאנחנו מתקנים בחוק – בחוק המקורי עשו איזה שעטנז; 50% מהתקציב בא ממשרד הביטחון ו-50% מהתקציב בא ממשרד החינוך. הביצוע הוא שמשרד הביטחון מעביר למשרד החינוך, ומשרד החינוך משלם את ה-100%. אבל מה עושים אם משרד הביטחון לא מעביר למשרד החינוך בטענות שמשרד החינוך חייב לו כל מיני כספים אחרים? מי משלם את המחיר? המכינות. הנה, בשנה זו – 49 מיליון שקלים, אז כל משרד היה צריך לשלם 24.5 מיליון. מ-24.5 המיליון של משרד הביטחון, עד היום הוא העביר רק 8 מיליון שקלים, כי יש לו טענות של התחשבנות. לכן, בהסכמת ועדת שרים לחקיקה – ואני משבח מאוד את שר החינוך שהסכים – כל התקציב כולו יעבור למשרד החינוך, ויהיה רק משרד אחד שיתקצב, ואז הם יוכלו לקבל. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> זאת אומרת שיישאר עודף במשרד הביטחון, או שהוא יעביר את זה באיזו צורה? <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא לא לא. בסיס התקציב של 24.5 מיליון יעבור ממשרד הביטחון. לקראת הקריאה השנייה והשלישית אנחנו גם נסדיר – החוק קובע שאפשר להגדיל את המכינות כל שנה עד 15%, וצריך לברך על זה, כי המכינות זה 2,700 חבר'ה שהולכים בראש גדול לשירות צבאי, ליחידות קרביות וכדומה. ניתן להגדיל את זה עד 15%. ההגדלה הזאת לא צריכה לבוא על חשבון תקציב משרד החינוך, שיפחיתו שעות, ואנחנו גם רוצים להסדיר שהאוצר הוא זה שיסדיר את הדבר הזה. את זה נסדיר בקריאה השנייה והשלישית. נודה לחברי הכנסת על תמיכה בחוק. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני מודה לך על קיצור בדברים וגם על חיסכון בזמן. גם להצעת החוק הזאת נרשמו חברי כנסת, אבל חבר הכנסת היחידי שבין הנרשמים לדבר הוא חבר הכנסת שלמה מולה. <שלמה מולה (קדימה):> אני מוותר. מאחר שאני תומך בחוק – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה. חברי הכנסת האחרים אינם כאן, לכן אנחנו נעבור ישירות להצבעה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון) (סעיף תקציב משרד החינוך), התשע"ב–2011, של חבר הכנסת זבולון אורלב – לקריאה ראשונה. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 13 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המכינות הקדם-צבאיות (תיקון) (סעיף תקציב משרד החינוך), התשע"ב–2011, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עוברים לתוצאות: בעד – 13, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת שהצעת החוק עברה בקריאה הראשונה ותחזור לדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, י' בכסלו התשע"ב, 6 בדצמבר 2011, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה. <הישיבה ננעלה בשעה 20:48.>