דברי הכנסת

דברי הכנסת ט"ז / מושב שני / ישיבות ק"ב–ק"ד / י'–י"ב בשבט התש"ע / 25–27 בינואר 2010 / 16 חוברת ט"ז ישיבה ק"ב הישיבה המאה-ושתיים של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, י' בשבט התש"ע (25 בינואר 2010) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 הצעה לסדר-היום 5 מדיניות כלכלית כושלת המגדילה את הפערים החברתיים 5 מאיר שטרית (קדימה): 5 הצעה לסדר-היום 17 מדיניות הריסת הבתים הדורסנית במגזר הערבי 17 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 17 סגן שר האוצר יצחק כהן: 21 הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010 30 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 30 דב חנין (חד"ש): 34 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 43 סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 43 הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010 44 עפו אגבאריה (חד"ש): 44 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 46 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 50 חיים אורון (מרצ): 56 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 64 סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 64 הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010 64 אילן גילאון (מרצ): 65 ניצן הורוביץ (מרצ): 68 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 70 נסים זאב (ש"ס): 74 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 77 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 86 הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 103), התש"ע–2010 87 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 87 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 174 – הוראת שעה לגבי שנות המס 2007, 2008 ו-2009), התש"ע–2010 89 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 90 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 92 סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 92 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 117), התש"ע–2010 92 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 93 עתניאל שנלר (קדימה): 95 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 96 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 96 הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 45), התש"ע-2010 96 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 97 הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 32), התש"ע–2010 99 אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה): 99 זבולון אורלב (הבית היהודי): 106 יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 109 שר התקשורת משה כחלון: 113 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 115 סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 115 הצעת חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר (תיקון מס' 3) (הרחבת ההגדרה מדינה אחרת), התש"ע–2010 115 שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: 116 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 116 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 117 הצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון מס' 7) (דין משמעתי ותיקונים שונים), התש"ע–2010 119 שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: 119 יריב לוין (הליכוד): 120 הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 110) (מתן שוחד לעובד ציבור זר), התש"ע–2010 121 שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: 122 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 123 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 124 הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16) (בתי-ספר מקצועיים), התש"ע–2010 126 שלי יחימוביץ (העבודה): 126 זבולון אורלב (הבית היהודי): 127 הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 13) (הגברת האכיפה), התש"ע–2010 129 שלי יחימוביץ (העבודה): 129 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> גבירותי ורבותי חברי הכנסת, באין ממשלה עדיין כאן, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שני, י' בחודש שבט התש"ע, 25 בחודש ינואר 2010. רבותי, על סדר-היום יש לנו הצעות לסדר-היום, שכן סיעות האופוזיציה חשבו שהיום, כאשר ראש ממשלת ישראל, שרים מספר ומספר חברי כנסת לא מועט, כמו גם נשיא המדינה אשר נסע לציין את יום השואה הבין-לאומי בגרמניה ואחרים שנמצאים בפולין – באושוויץ, בקרקוב – אנחנו מבינים את הסכמתה של האופוזיציה שלא לקיים הצעות אי-אמון בממשלה. לכן נהפוך את כל אותן הצעות האי-אמון אשר הוגשו להצעות לסדר-יום, ולאחר מכן נמשיך בסדר-יומה של הכנסת, כפי שנקבע. לפני שאזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת מאיר שטרית, הודעה למזכירת הכנסת. <סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 32), התש"ע–2010, שהחזירה ועדת הכלכלה. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2016/18 וכלה בהצעת חוק פ/2030/18 – הצעת חוק כביש 443, התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת משה מטלון ואלכס מילר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – אחוז החסימה), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת דליה איציק; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – סמכויות בית-המשפט הגבוה לצדק), מאת חברי הכנסת יעקב כץ, יריב לוין ואברהם מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – נבחר ציבור שהורשע בעבירה שיש עמה קלון), מאת חברי הכנסת ציפי חוטובלי, שלי יחימוביץ, יריב לוין ומרינה סולודקין; הצעת חוק ירושלים בירת מדינת ישראל והעם היהודי, התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – כפיית גט), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק מס קנייה (טובין ושירותים) (תיקון – העלאת המס על משקאות אלכוהוליים בריכוז גבוה), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת משה מטלון, אברהם מיכאלי וציון פיניאן; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – פטור ממס על אספקת מים ושירותי ביוב), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת אלכס מילר ופניה קירשנבאום וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק להנצחת ההיסטוריה והמורשת של יהדות ארצות האסלאם, התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת נסים זאב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – דחיית תשלומים), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת ציון פיניאן ויעקב אדרי; הצעת חוק החברות (תיקון – הגבלת חלוקת דיבידנד בעת הסדר חוב), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק החברות (תיקון – הגבלת השכר בעת הסדר חוב), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (דיווח על אי-חידוש רשיון רכב), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת יעקב כץ ואריה אלדד; הצעת חוק זכות יוצרים (תיקון – חזקת מפיק תקליט), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת יריב לוין, יוחנן פלסנר ואלכס מילר; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – החזר בשל ביטול ביטוח רכב), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת כרמל שאמה. הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר הסרה מסדר-היום של הצעת חוק אזור התעשייה קיסריה (שיפוט וניהול), התשס"ח–2008. הצעת ועדת הכנסת, על-פי סעיף 151 לתקנון, בדבר תיקון סעיפים 1, 3, 6, 32 ו-36, הוספת סעיפים 1–24 וביטול סעיפים 24–27, 31א, 34א, 37, 51, 58 ו-58א לתקנון הכנסת. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לסגנית מזכיר הכנסת. <הצעה לסדר-היום> <מדיניות כלכלית כושלת המגדילה את הפערים החברתיים> <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מאיר שטרית יעלה ויבוא וירצה את ההצעה לסדר-היום מס' 2369 בנושא: מדיניות כלכלית כושלת המגדילה את הפערים החברתיים. גם הממשלה הגיעה – כבוד שר הביטחון. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בדוח האחרון שה-OECD הגיש על ישראל, ישראל נמצאת במקום הלא-מכובד והמעליב, המקום האחרון ב-OECD ברמת ממדי העוני במדינת ישראל. ישראל, כמדינה מפותחת, גם בלי קשר לבדיקה של ה-OECD, לא היתה צריכה להיות במקום הזה, בעיקר לנוכח העובדה שאנחנו, כישראלים וכמי שנאמנים לחוקי התורה, צריכים להיות עם חמלה כלפי החלשים, לסייע להם ולהביא אותם לרמה של קיום בכבוד. לצערי הרב, ישראל הולכת בכיוון ההפוך והממשלה הזאת הולכת בכיוון ההפוך עוד יותר. אנחנו צריכים להקטין את ממדי העוני בצורה דרסטית, לא בדיבורים ולא במלים, אלא במעשים, אדוני היושב-ראש. ה-OECD גם מעיר בדוח שלו שהוא מזהיר שצריך להפסיק את העניין של הורדת המסים הישירים, שהממשלה נוקטת כמדיניות גורפת במשך שנים. אדוני היושב-ראש, אני באמת לא מסוגל להבין איך הממשלה, שטוענת שאין לה כסף כדי לעזור לחלשים ולאחרים, יכולה באותה נשימה, בתקציב המאושר של שנת 2010, לוותר על 5 מיליארדי שקלים במס הכנסה לטובת החזקים – לאוכלוסיות חזקות ולחברות. הממשלה נאלצה לקצץ 2 מיליארדי שקלים כדי להוסיף למערכת הביטחון. איפה קיצצו את הכסף הזה? במשרדים החברתיים, שהם המשרדים הגדולים – חינוך, רווחה וכן הלאה – כדי לתת תשובה למערכת הביטחון. רק השנה הממשלה מוותרת על 5 מיליארדי שקלים. בתוכנית של הממשלה לחמש שנים הממשלה מוותרת על 70 מיליארד שקל הכנסות ממס הכנסה. אילו, אדוני היושב-ראש, היתה ישראל, על-פי נתוני ה-OECD, בין המדינות שבהן רמת המיסוי הישיר היתה גבוהה, הייתי אומר ניחא, אנחנו מדינה לא מתוקנת, צריך לתקן את זה, שהמס בישראל יהיה יותר נמוך. ישראל נמצאת בין המקומות הנמוכים ביותר בנטל המס הישיר בין מדינות ה-OECD. אז מה ההיגיון להמשיך להפחית מסים, את מי אנחנו מנסים לשכנע פה? מה, זאת תפיסת עולם שמישהו הכניס לראש הממשלה לראש? ואני לא רוצה להגיד את שמו, והוא ממשיך עם הקו הזה שהוא בעיני קו לא נכון חברתית, לא נכון כלכלית ונגד כל מה שמקובל בעולם. <רוני בר-און (קדימה):> תגיד מי הכניס לו את זה לראש. <מאיר שטרית (קדימה):> לא חשוב. מי שיודע, יודע. אני חושב שהדבר הזה הוא מדיניות עקומה שלא רק שלא תורמת לחלשים, אלא גורמת להגדלת הפערים בין החלשים לחזקים. וכבר היינו בסרט, אדוני היושב-ראש. אני הייתי יחד עם נתניהו ב-2003–2004, כשעשינו את המהפכה הכלכלית, תוך נקיטת אמצעים מאוד חריפים וחמורים גם נגד האוכלוסיות החלשות. לא היתה אז ברירה, כי המשק אז עמד בפני התמוטטות. אבל ברגע שהמשק התרומם והיתה צמיחה, חילוקי הדעות האלה בינינו היו אז ונשארו עד היום. אז הוא יצא עם היוזמה – ועכשיו אתה יכול להבין מי הכניס לו את זה לראש – ללכת על העניין של הקטנת מסים. אני התנגדתי לזה בכל לבי. אמרתי שאם יש עודף כסף – ואז היה עודף כסף, כי הצמיחה היתה גבוהה – במקום להקטין מסים, תיקח את הכסף הזה ותקטין את חובות המדינה. אם אתה משלם את חובות המדינה, אתה מקטין את תשלומי הריבית ואז אתה יכול להוסיף יותר כסף – במקום תשלומי ריבית – לתקציבים החברתיים, בלי לעבור את סף ההוצאה של התקציב. <רוני בר-און (קדימה):> יש כאלה שאומרים שלא צריך להקטין את חובות המדינה, אלא לתת לחלשים עוד. <מאיר שטרית (קדימה):> אני לא מסכים אתם. אני אומר שוב, גם אם יש עודף כסף, במקום להוריד את המסים, אפשר להקטין את חובות המדינה, ואז אתה מוצא את עצמך גם נותן לחלשים עוד, כי עם החיסכון בתשלומי הריבית אתה יכול להגדיל את התקציבים החברתיים בלי להגדיל את רמת ההוצאה. הממשלה הולכת הפוך. ומה חמור עוד יותר? לא רק שמקטינים את המסים, אדוני שר הביטחון, 70 מיליארד שקל על-פי התוכנית שלכם בחמש השנים הקרובות. איזה היגיון יש בזה? למי רוצים להועיל? לאלה שכבר יש להם הרבה יותר, לתת להם עוד? מה ההיגיון בהקטנת מס חברות? אפשר לחשוב שהחברות משלמות מס אמת באמת כמו השכירים. הרי זה שמים וארץ, החברות עושות כל תכנון מס אפשרי כדי להימנע מתשלום מסים. תבדוק חברות שמגלגלות מיליארדים – הן משלמות מסים כסף קטן. אני חושב שזה לא צודק, זה פשוט לא צודק חברתית. אתה ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית so called במדינה. אתם לא צריכים לתת יד למהלך הזה. זה אנטיתזה חברתית, גם אנטיתזה כלכלית. מה עוד שלא רק שמורידים את המס לעשירים, אדוני היושב-ראש, אלא גם מגדילים את המסים ואת ההיטלים על העניים. כי מה פירושה של הורדת מס ערך מוסף? הורידו עכשיו 0.5%. הרי מלכתחילה התנגדנו לזה. שוב, כאן זה בדיוק הפוך – העלאת מס ערך מוסף דופקת את החלשים, כי חלש קונה בכל המשכורת שלו, הוא צורך את כולה. לכן הוא משלם בעצם על כל המשכורת שלו, והיום זה 16% או 15.5% מס ערך מוסף. הרי העלו אותו ב-1%. אם ישראל, שוב, היתה בין המדינות שבהן מס ערך מוסף היה נמוך ביותר, הייתי אומר: פה תעלו את מס ערך מוסף. המצב הוא הפוך. ישראל היא בין המדינות שבהן מס ערך מוסף הוא בין הגבוהים – נטל עקיף. זה מס עקיף והוא בין הגבוהים במדינות ה-OECD. אז אם המדינה רצתה להוריד מסים, אדוני שר הביטחון, היא לא היתה צריכה להוריד מס הכנסה. היא היתה צריכה להוריד את נטל המס העקיף, את מס ערך מוסף ואת המסים העקיפים, שהם היו עוזרים לחלשים דווקא ולא לעניים. אבל פה הממשלה הולכת ממש הפוך. זה כמו ממש בכוונה לדפוק את החלשים ולתת יותר לחזקים. אני לא מסוגל להבין את המדיניות הכלכלית של הממשלה הזאת. היא מדיניות קלוקלת שהתוצאה שלה תהיה אחת: הגדלת מדד האי-שוויון והגדלת ממדי העוני במדינת ישראל, ונמשיך להיות במקומות האחרונים, במקום האחרון ב-OECD מבחינת ממדי העוני. זה דבר שהוא ממש אנטיתזה. נוסף על זה, אדוני היושב-ראש, אתה יודע כמוני – הטילו השנה את היטל הבצורת. הממשלה נכנעה ללחצים, ועכשיו הקפיאו אותו לכמה חודשים. למרות הגשם שיורד, עוד אף אחד לא בא ומציע: בואו ונבטל את זה סופית. יש הצעת חוק שלי, שגם אותה אני מביא לדיון, ואני מקווה שהכול יצא, ויום אחד היא תתאושש, תתעורר ותרד מהמס המטומטם הזה – אין לי מלה אחרת להגיד את זה – מהמס המטומטם הזה. בנוסף, מ-1 בינואר העלו את מחיר המים ב-25%, במדרגה אחת, ויש בדרך עוד מדרגה – להגיע ל-50%–60%. אדוני היושב-ראש, אתה יודע מה מקומם? קיבלתי נייר של רשות המים שנשלח ל"מי יבנה", שזה תאגיד המים של יבנה. אני גר שם, וקיבלתי נייר. מה הם אומרים? הם אומרים: מאחר שאנשים חסכו במים בגלל ההיטל, עכשיו אין מספיק הכנסות ל"מקורות", ולכן צריך להעלות את מחיר המים כדי ש"מקורות" תתאזן. אתה שומע את החלם? הממשלה פועלת להגיד לאנשים "תחסכו במים", אנשים חסכו במים, ועכשיו ל"מקורות" אין הכנסות ואומרים: עכשיו, נעלה את מחיר המים כי אין להם מספיק כסף להתאזן. אז אני שואל: ריבונו של עולם, אנחנו חיים בחלם? מה ההיגיון בזה? מעלים את מחיר המים פעמיים: פעם אחת – 25%, ועכשיו הולכים להעלות עוד 50%. זה עונש נורא, כי זה מוטל רק על הפרט. זה לא מוטל על עסקים, זה לא מוטל על בתי-מלון וזה לא מוטל על אחרים. זה מוטל רק על הפרט. למה? מישהו רוצה להתעמר דווקא באנשים שיש להם בקושי מה לאכול? למה צריך להתעמר בהם ולהוסיף להם היטלים כאלה כבדים? זה פשוט לא לעניין. אבל, אדוני, מעבר לזה, אם מדברים על מדיניות לטובת האזרח, אז אני רואה את הפעילות של הממשלה. הממשלה יצאה בתרועה גדולה: רפורמה במינהל ובדיור – יוציאו מאות אלפי דונמים למכירה ומחירי הדירות ירדו, ויבנו עשרות אלפי דירות. אדוני היושב-ראש, בשנת 2009 הוחזרו 2.3 מיליארדי שקלים כספי משכנתאות לאוצר. למה? כי הזוגות הצעירים לא יכלו לממש את המשכנתאות שלהם, כי הפער בין המשכורות שלהם לבין מחיר הדירה הולך וגדל. כל הבלוף של הרפורמה הזאת – הוא בלוף, לא יצא מזה דבר וחצי דבר. אין שום שינוי. אדוני היושב-ראש, אף שאתה ער ויודע שהעברתי את החוק לדירות להשכרה – עד היום לא יצא מכרז על מגרש אחד לדירות להשכרה; אחד לא יצא. אם היו עושים דירות להשכרה, לפחות היתה תשובה לזוגות הצעירים שיוכלו לשכור בית להרבה מאוד שנים בלי צורך לקנות דירות. אמרו שהם יעבירו את הקרקעות לרשות הבעלים, ימכרו אותן, ויפטרו את האנשים מתשלום. איפה כל הדבר הזה? אדוני, אתה יודע איפה עומדת הרפורמה הזאת? אני אגיד לך איפה זה עומד. מה שהזהרתי פה על הבמה כשהעבירו את הרפורמה, הזהרתי ואמרתי, וראש הממשלה ישב פה והקשיב, אמרתי לו: אתם לא תצליחו לזוז צעד אחד עם הרפורמה, כי העובדים במינהל יעשו לכם בלגן גדול. ועד העובדים בחיים לא ייתן לכם לזוז כמו שאתם מבינים. אדוני, איפה זה עומד היום? בסכסוך עם ועד העובדים. המינהל עוד לא יכול לזוז סנטימטר. אלה העובדות. אז דיבורים לחוד ומעשים לחוד. רפורמות – יופי, המלה "רפורמה" תמיד תופסת יפה. השאלה היא מהן התוצאות שלה. התוצאות שלה היום, לדעתי, לצערי, הן לא לטובת הציבור – הן לרעתו של הציבור. היום בבוקר שמענו דבר חדש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל צריך להודות שעניין זה יכולתם כבר בקדנציה שלכם לתקן. <מאיר שטרית (קדימה):> את מה? <היו"ר ראובן ריבלין:> את עניין הזוגות הצעירים, כי החוק שלך עבר – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני, אתה צודק. אני העברתי את החוק שלי כשהייתי שר השיכון, ולצערי הרב, עם יציאתי משם המינהל לא הוציא אף מכרז אחד עד היום הזה. אני מסכים אתך לגמרי. זה לא שאין מקום להתייעלות במינהל. ועוד איך יש מקום להתייעלות במינהל. אבל הרפורמה לא קרתה. הדיבורים על הרפורמה נשארו באוויר. <היו"ר ראובן ריבלין:> כי זה התיישב גם עם מדיניות האוצר. <מאיר שטרית (קדימה):> היום שמעתי על רפורמה חדשה: כל העובדים הזרים במדינה הם אלה שמביאים את הסמים, צריך לבטל את כולם, מחלות וכן הלאה. אדוני, אני רוצה לומר שההכללה הזאת – – – <רוני בר-און (קדימה):> מחלות. שר הפנים אמר שהם מפיצים מחלות. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, ההכללה הזאת עלי לא מקובלת. כמו שאתה יודע, הייתי שר פנים קשוח מאוד בנושא ההגירה לישראל. לא נתתי יד לשום גורמים להיכנס לישראל אם אין להם הצדקה להיכנס לישראל. אתה זוכר את הוויכוח שניהלתי פה מהבמה בכנסת מול כל חברי הקואליציה על הפלאשמורה, והממשלה קיבלה החלטה, על-פי הצעתי, לא להביא יותר פלאשמורה לארץ. אני שומע עכשיו שהממשלה פותחת את שעריה. תודות לכניעה לש"ס הולכים להביא חזרה את כל הפלאשמורה שכבר בית-המשפט העליון קבע שלא צריך להביא אותם. בית-משפט עליון, בדיון שהלכו נגדי, קבע שאין שום הצדקה להבאתם, ואני הסכמתי לפנים משורת הדין לבדוק עוד 1,500 מקרים מהם שאם יימצאו זכאים לעלייה יבואו לארץ. חברים, אני אומר: במקום להביא עוד בעיות, בואו וטפלו באלה שכבר נמצאים אצלנו. תלך ותראה את השכונות שבהן חיים אתיופים ואנשי פלאשמורה בארץ. תבדוק באיזה תנאים חיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בכל זאת, חבר הכנסת הנכבד ביותר מאיר שטרית והשר לשעבר, רבים מחברי סיעתך הם גם באותו לובי להעלאת אותם אנשים הנמצאים – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אתה צודק. אני לא אומר את מה שחברי סיעתי רוצים לשמוע. אני אומר מה שאני חושב, כמו שאתה מכיר אותי. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב. אז זה עניין לאומי יותר מאשר – – – <מאיר שטרית (קדימה):> מאה אחוז. הלאומי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא חוצה סיעות, אין ספק. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, הלאומי הוא שהבאנו את כל יהודי אתיופיה והתחייבנו להביא עוד 8,000 אנשי פלאשמורה. הביאו 134,000. אפשר להביא את כל אפריקה לפה, אין בעיה. יש ביקוש גדול. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. אנחנו מדברים על אותם 8,000 – – – <מאיר שטרית (קדימה):> לא. מכפילים אותם. כל פעם מורידים את המחנה וממלאים אותו מחדש. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. יש כבר אישור של משרד הפנים. היתה משלחת של הכנסת. <זאב בוים (קדימה):> המספרים משתנים כל הזמן. כל הזמן המספרים משתנים. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, שמעתי את הסיפור הזה שבע פעמים, שהורידו את ה-8,000 ואלה אחרונים. ממלאים את המחנה מחדש. למה? כי יש ארגונים יהודיים שמגייסים כסף על גבם, מביאים אותם מהכפרים למחנה ומשכנעים את כולם להיות יהודים, עד שמישהו אחר – איזה מישהו היה נכנס ללחץ ומביא אותם עוד פעם אחת. אני הפסקתי את גלגל הקסמים האלה. לצערי, פתחו אותו מחדש תוך כניעה – – <שי חרמש (קדימה):> זה לא ה-8,000 האחרונים. אין מה לדאוג. <מאיר שטרית (קדימה):> – – ללחצים בלתי הגיוניים. אדוני, אני רוצה לחזור לעובדים הזרים. אין ספק שיש במדינת ישראל מקומות שבהם עובדים זרים נחוצים ויהיו נחוצים. דוגמה אחת – חקלאות. צר לי לומר, עבודה עברית עברה מן הארץ; היום חקלאים לא יכולים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מוסיף שלוש דקות על כל – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני, כן. <ציפי לבני (קדימה):> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – להסתדר ללא עובדים זרים, ובעיקר במקומות כמו הערבה, ששם גם קשה להתקיים. אבל יש לעובדים הזרים בחקלאות תכונה אחת: רובם באים מתאילנד, הם באים לארבע שנים – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> חמש שנים. <מאיר שטרית (קדימה):> – – חמש שנים, גומרים את חמש השנים ויוצאים מן הארץ. הם לא הולכים לאחר מכן להיות עוזרי-בית או מחליפים מעסיק, שזה לא חוקי. הם לא מביאים מחלות לארץ, והם לא מביאים סמים לארץ. לכן, אי-אפשר לעשות הכללה על כולם. עובדי סיעוד – יש צורך בעובדי סיעוד. מה לעשות, לצערנו, פעם זו היתה בושה לזרוק את ההורים לבית-אבות או לאיזה מקום או לשלוח איזה עובד זר שיטפל בהם. אני עוד גדלתי במשפחה שבה כשההורים היו חולים, אנחנו טיפלנו בהם. אנחנו לא נתנו ליד זרה לנגוע בהם, כי כך אנחנו חונכנו. אבל החיים משתנים – דור דור ודורשיו. היום אין ספק שלצורך טיפול בכל כך הרבה אוכלוסייה מבוגרת, קשישה ונזקקת דרושים עובדים זרים. גם הם – אני לא מציע להטיל עליהם את האשמה על ההברחות של סמים או על הבאת מחלות לארץ. יש עובדים אחרים שמגיעים לענף הבניין – תוכנית שהולכת ומצטמצמת. אדוני, הבעיה בעובדים הזרים היא לא להגיד "אני מגרש את העובדים הזרים" או להאשים אותם במחלות. הבעיה עם עובדים זרים היא לשנות את מדיניות ההגירה, ואני לחמתי, כשר הפנים, בכל כוחי להגיע לשם. לשנות את מדיניות ההגירה פירושו לבטל את הסחר בבני-אדם, לבטל את דמי התיווך לאנשים שיש להם אינטרס להביא אנשים לארץ ומביאים אותם. זה הגורם המניע הגדול ביותר להביא עובדים זרים. אותם סוכנים שמביאים את העובדים הזרים מחוץ-לארץ, שמקבלים על זה אלפי דולרים מכל עובד – אותם לא מעניין מה קורה לעובד אחרי שהוא נכנס לארץ. מרגע שהוא נכנס לארץ, באותו רגע מבחינתו הוא יביא את העובד שיחליף את העובד הבא, ולא מעניין אותו אם העובד שנכנס יצא או לא יצא. לכן, מה שקורה הוא בניגוד לכללים. יש בארץ עוד 95,000–100,000 עובדים זרים לא-חוקיים, שנגמרה תקופת האשרה שלהם. תקופת האישור שלהם מזמן עברה, והם יעברו לעבוד במקומות אחרים. ולית דין ולית דיין. אם המדינה רוצה לשנות את זה היא צריכה לשנות גישה – בכלל – לעניין הזה, ואני הצעתי שהגישה תהיה שמשרד הפנים ימנה מטעמו אנשים שישבו במדינות שמהן מביאים את העובדים הזרים והם ייתנו ויזות ישירות לעובד לתקופת זמן של עבודה, הוא יכול לעבוד איפה שהוא רוצה עם הוויזה שלו, נגמרה הוויזה – הוא יצא מהארץ. והצעתי שתשלומים של כל הביטוח הלאומי ופנסיה וכל הזכויות של העובד הזר יופקדו על שמו בשדה התעופה, ואם הוא יצא ביום שנקבע הוא יקבל את הכסף. הוא לא יבוא ביום שנקבע – איבד את הכסף, ואז יהיה לו אינסנטיב לצאת ביום הנכון. זו מדיניות שהתחלנו להוביל. לצערי, הכול התפרק, כאילו כשממשלה מתחלפת – אין שום מחויבות לשלטון הקודם, הכול מתפרק – החלטות ממשלה לא קיימות, אפשר למחוק אותן כמו על הנייר. לכן השלטון בארץ נראה כמו שהוא נראה. אדוני, אני חושב שמכל זווית ראייה שאנחנו מסתכלים אנחנו רואים שהכיוון שהממשלה הולכת פה איננו תורם לאחידות של החברה, ללכידות חברתית, לחמלה, לסיוע לחלשים, וצר לי על כך. אני בא מתנועת החרות – הרבה שנים – ואני הרי לא עזבתי מתוך אהבה את תנועת החרות, מתוך התלהבות; עזבתי בצער את תנועת החרות, אבל מה שהביא אותי לתנועת החרות היה תפיסת העולם של ז'בוטינסקי, של חמשת המ"מים – שהמדינה אחראית לתת לכל אדם את דמי הקיום שלו בכבוד, להבטיח לו קיום מינימלי בכבוד, שלא יהיה עני. אם ממשלה רוצה לשנות חברתית את המצב, היא היתה צריכה לשנות גישה ולגרום לכך שאדם שעובד לא יהיה עני. היום, לצערי הרב, כשאנשים עובדים ונשארים בעוני, זה לא מעודד אנשים לעבוד, זה מעודד אנשים לא לעבוד, כי מסתבר לעתים שכשאנשים חיים מקצבאות יוצא להם נטו ביד יותר כסף מאשר למי שעובד. אז אם רוצים לשנות וליצור באמת חמלה, צריך ליצור מצב שאנשים יעבדו והשכר שלהם לא ישאיר אותם בעוני. הממשלה לצערי הולכת הפוך. הרי איך אפשר לגרום שאנשים לא יהיו בעוני כשהם עובדים? להגדיל את ההכנסה שלהם באמצעות מס הכנסה שלילי הרבה יותר גדול מאשר נעשה היום; הרבה יותר גדול. אז במקום לתת הנחות מס לעשירים, נשתמש ב-5 מיליארדי השקלים האלה לשנה, להגדיל את השכר של העובד שהולך לבית-החרושת. דבר אחרון, אדוני, הביטוי הכי חזק לזה – אני רואה את סגירת המפעלים בפריפריה. מפעלי טקסטיל שאנשים עובדים בהם 20 שנה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה עובר לפרק אחר. <מאיר שטרית (קדימה):> – – מפעל נסגר אחרי 20 שנות עבודה, כאשר לפעמים החוב שלו זה 10 מיליונים, 7 מיליונים, 15 מיליון. אני שואל: האם לא יותר הגיוני ויותר נכון לתת סיוע למפעלים הללו, כדי שמקומות העבודה האלה יישמרו? הרי ברור לנו שכשיש משבר זה יכול להשפיע לרעה על מקומות העבודה. צריך לשמור על מקומות העבודה האלה. הכסף של השקעה בשמירת מקומות העבודה האלה הוא קטן באופן יחסי – קטן מאוד באופן יחסי לצורך למתן הצ'ופרים האלה לעשירים. ואני חושב שאם לממשלה יש רגישות חברתית, היא היתה צריכה לפקח על כל מפעל כזה, לבדוק מה קורה שם, לשים אצבע על הדופק ולברר במקומות – ואני לא בעד לתת כסף למפעלים כושלים או למפעלים שאין להם שום סיכוי. אני מדבר על מפעלים שיש להם קיום, שיש להם יכולת – ראינו מה קרה ל"ויטה פרי הגליל" כשקנה אותו מישהו אחר. עובדה, הוא עובד, מרוויח, לא קרה לו שום דבר. לפעמים זה עניין של ניהול, ואולי צריך להחליף מנהלים, צריך לשים אצבע על הדופק, אבל ההתנהלות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם הממשלה היתה מתערבת לא היה מושיע וגם מפעלים אחרים היו יכולים להיגרר לאותה – – – <רוני בר-און (קדימה):> בלי כסף של הממשלה – – – מפעלי טקסטיל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> דרך אגב, אני היחידי שתמכתי בעמדת השר בר-און אז. <רוני בר-און (קדימה):> אין מפעלים שיש להם תקומה בארץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני היחידי שתמך בעמדתך בוועדת הכספים. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני, אין בעיה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, גם שי חרמש היה אתי. <שי חרמש (קדימה):> נכון. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני, אין בעיה, אפשר לסגור את כל מפעלי הטקסטיל, מפעלי הנגרות, מפעלי המסגרות, להביא את הכול מסין; אין בעיה, אפשר לעשות גם את זה. אני נגד הקו הזה, ואני חושב שצריך לתת תשובה גם לעובדים בישראל שאין להם הכישורים להיות חברי כנסת או להיות שרים או להיות פרופסורים או לעסוק בשוק ההון או להיות בנקאים; לתת תשובה גם לאנשים הפשוטים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – שהולכים לעבודה בבוקר וחוזרים הביתה בערב ומביאים כמה אלפי שקלים לפרנס את המשפחה שלהם. גם הם צריכים לקבל תשובה, והתשובה צריכה להיות מחוכמת, חכמה, בדוקה. אני לא מציע שהמדינה תשלם את המשכורת שלהם. אני מציע ליצור את התנאים ואת הכלים שיהיה כדאי למפעלים האלה לעבוד ולהתקיים. תודה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. השר כהן לא נמצא כאן כדי להשיב. הוא היה כאן. <מאיר שטרית (קדימה):> אני מציע, אדוני, אם כן, להעביר את זה לדיון במליאה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם כי אני יכול לתת לשר בר-און לענות לך. <רוני בר-און (קדימה):> זה לא יהיה כל כך מתון. <מאיר שטרית (קדימה):> אני מציע לדון בזה במליאה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רק רוצה לציין שגם בחרות לא שמחו שעזבת. <הצעה לסדר-היום> <מדיניות הריסת הבתים הדורסנית במגזר הערבי> <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אני מזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים שגם הוא יבוא ויביא את ההצעה לסדר-היום. אדוני ישיב על שתי ההצעות יחד. זו הצעה לסדר-היום מס' 2370. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, מעכשיו והלאה, אחרי הביקור של ראש ה-OECD, אני חושב שכל שר בממשלת ישראל צריך להביא בחשבון שכאשר חבר כנסת ערבי מדבר על סוגיה או על בעיה שיש בה אפליה וקיפוח של המגזר הערבי – שידע שזה כרטיס הכניסה שלו ל-OECD. אז מעכשיו, חבר'ה – כבוד השרים והכול – תביאו את זה בחשבון, משום שכנראה זה לא משתלם להיות מפלה ולהיות לא צודק; משתלם יותר להיות צודק, להיות שוויוני: אתה יכול להיכנס למועדון שאתה רוצה בעולם. מי הם? ה-OECD. הסוגיה שאני אדבר עליה היום – האמת היא שהיא עלתה הרבה פעמים, בעיית הריסת בתים במגזר הערבי. אני מקווה שלא נעלה את זה שוב, אני מקווה שיהיה פתרון – לא רואה, אבל אני מקווה שראש הממשלה, שהגיע אליו המכתב של ראש ועדת המעקב הערבית בשם כל המפלגות ובשם כל חברי הכנסת הערבים וראשי הרשויות, שבו ההצעה איך לצאת – איך לפתור את בעיית הריסת הבתים, או הבתים הלא-חוקיים – שיש דרך אחרת חוץ מהבולדוזר, חוץ מהכוחנות. וההצעה על שולחן שר הפנים מזמן, היא: בואו נהיה יעילים, נהיה פרקטיים, נהיה מה שאתם רוצים, בואו נקפיא את כל צווי ההריסה – שנה, שנה וחצי, ותוך כדי השנה–שנה-וחצי כל ראשי הציבור הערבי ימנעו ויאסרו כל בנייה בלתי חוקית, וגם משרד הפנים יאשר את כל תוכניות המיתאר, ההצעות והבקשות להרחבת שטחי השיפוט שישנן בוועדות השונות – יאשרו אותן. לפי דעתי, זו הצעה צודקת ואפשרית ומעשית. אני לא יודע למה מהססים ועד עכשיו לא קיבלו אותה, למה עד עכשיו נותנים רק לבולדוזרים ולכוחות הביטחון להיכנס לכל כפר. לא נשאר – אם בנגב, אם בגליל, אם בערים מעורבות – אלפים, אלפים של בתים שיש בהם צווי הריסה. עד מתי? יש על שולחן הממשלה הצעה, בואו נאמץ אותה. אדוני היושב-ראש, מה רוצים יותר מזה? אתם רוצים שנחזור – קראתי לפני כשבוע שיש גם לנו, כערבים, דרך להגן על האדמות שלנו – לחזור למנדט הבריטי. אז קראתי שביישוב טורעאן, כפר טורעאן, רצו להפקיע אדמות כדי לבנות איזה יישוב, אז המינהל מנע את זה ואסר את זה. למה? אמרו שיש הערת אזהרה מהנציב העליון הבריטי. ככה כתוב בעיתון. לא יודע מה האמינות, אבל אני אומר את זה – אולי אנחנו חייבים לחזור להערות אזהרה של הנציב העליון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היום הנציב העליון זה ממשלת ישראל. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> עד עכשיו? לא לפי המינהל. המינהל אמר להם שיש עד היום הערת אזהרה של הנציב העליון הבריטי. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל הערת אזהרה של הנציב העליון הבריטי הפכה להיות הערת אזהרה של – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> הנציב העליון ישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> של ממשלת ישראל. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אז אני מבקש מכבודו שיתערב – לנציב העליון החדש, כדי שירחיב את שטחי השיפוט שלנו, כערבים, יאשר את תוכניות המיתאר, יחזיר לנו קצת מהאדמות שהופקעו, משום שיש פה אי-צדק. אם לא – הנציב העליון החדש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מורה, אבל לא מורה למשפט. סעיף 11 לחוק – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אני מורה להיסטוריה. כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. גם זה שייך. סעיף 11 לחוק סדרי השלטון והמשפט קבע את הרציפות השלטונית, קבע שמעכשיו, במקום הנציב העליון, ובכל מקום שנכתב "נציב עליון", ראה כאילו כתוב "ממשלת ישראל". <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> יופי, אז אני מבקש ככה, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל זה יפה מה שאתה אומר, ובהחלט – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אני חושב, אדוני היושב-ראש, שממשלה לא רק אוכפת את החוק; היא גם מכינה את כל האווירה לאזרח כדי שלא יעבור על החוק. אמרתי שבערבית יש שירה – ואני מתרגם: זרק אותו כפות ידיים למים, ואמר לו: אל תרטיב את הראש שלך. איך זה? אתה כבלת את הידיים שלי. זה מה שקורה. זה מה שקורה בדיוק. אז כפי שאמרתי, נושא הריסת הבתים במגזר הערבי עולה כמה פעמים, וזה מעיד על דחיפות העניין וחשיבותו וחומרתו מנקודת המבט של האוכלוסייה הערבית. החזרה על הנושא היתה צריכה מזמן להדליק נורה אדומה במשרדי הממשלה ובממשלה, כי הקיפוח והאפליה זועקים לשמים בעניין הריסת הבתים. הממשלה מטפלת בצורה דורסנית ובלתי אנושית בתוצאה, ולא מטפלת בגורמים ובסיבות. לפני אכיפת החוק, כפי שהזכרתי, יש הצדק ויש העובדות שעוזרות לאזרח לציית לחוק ולא להיות עבריין. העובדות בשטח, מה אומרות? הן אומרות או מוכיחות שמאז קום המדינה כמעט לא הורחבו תחומי השיפוט של הרשויות הערביות, אף שהשטח הבנוי בתוכם גדול פי-16. שטח השיפוט של היישובים הערביים הלך והצטמצם ב-65% לעומת שטחם בתקופת המנדט – הנציב העליון הבריטי. שטח השיפוט של הרשויות הערביות הוא רק 2.5% משטחה של המדינה. שטחים בבעלות פרטית של האזרחים הערבים – רק כ-3.4% מאדמות המדינה. השאר הוא עם המדינה. עובדות כאלה מראות שהבנייה הלא-חוקית למטרת מגורים, וכדי שיהיה לכולם – או לבנים של המשפחות האלה – קורת גג, לכל אחד מהם, היא אינה מתרחשת כי אנחנו עברייני חוק – או מהחלל הריק – אלא מחוסר ברירה, כי אין דרך אחרת. ואנחנו זועקים: תנו לנו פתרון ואפשרות אחרת; ויש כזאת. במגזר היהודי יש בנייה לא-חוקית, והיא מגיעה ל-45% מכלל הבנייה הלא-חוקית, אבל שם לא שומעים על הריסת בתים, אדוני היושב-ראש, שם שומעים על הכרה במבנים כאלה, במיוחד במושבים, והכללתם בתוכניות המיתאר הקיימות, כדי שלא יישארו מחוץ לחוק ומחוץ לתוכניות המיתאר; וגם פה, בעניין הזה של היהודים והערבים יש הבדל. בנייה לא-חוקית יהודית אינה איום ביטחוני או דמוגרפי שמצריך כוחות ובולדוזרים; היא צמחונית כזאת. היא לא פלישה, חבר הכנסת עפו אגבאריה, היא לא פלישה של אויבים – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> – – – כן, אלא היא דבר טבעי שצריך לפתור אותו בדרכי תכנון נכונות. ואצל האוכלוסייה הערבית הבנייה הלא-חוקית היא מעשה לאומי, כאילו יש איזה מזימה לאומית שמאיימת על העליונות והרוב האתני היהודי, והיא פלישה וסכנה שתיפתר רק בכוח, בנשק ובבולדוזרים, לצערי הרב. כל בית שנהרס מערער יותר את ביטחונם האישי של האזרחים הערבים ומוכיח להם שהשלטונות והממשלה מתייחסים אליהם כאל אויבים. אחת הסיבות העיקריות לבנייה בלתי חוקית, אדוני היושב-ראש, היא העדר תוכניות מיתאר ותוכניות-אב – וזה מחדל של משרדי הממשלה ולא של האזרח – או הקפאת תוכניות אלה בוועדות התכנון השונות. אני רוצה לקרוא דברים שהם מפי ועדות – ועדות ממלכתיות שהקימה המדינה. יש ועדת-גזית, יש גם ועדת-אור. ועדת-אור, מה כתבה? ובזה אסיים: "למגזר הערבי צרכים לגיטימיים הנובעים בין היתר מגידול טבעי. המדינה חייבת להקצות לו קרקע על-פי דפוסים ועקרונות שוויוניים, כמו למגזרים אחרים. מבחינה עקרונית אין מקום לאפליה של המגזר הערבי לרעה או לטובה בהשוואה למקובל לגבי מגזרים אחרים. יש מקום לקביעת הסדרים תכנוניים מתאימים בכל ההקדם על מנת למנוע אותו חלק של הבנייה הבלתי-חוקית, אשר אחד הגורמים לו הוא היעדר תוכניות תקפות המאפשרות קבלת היתר לבנות. מתבקש בהקשר זה, כי הסחבת והרפיון המאפיינים את המהלכים למציאת פתרון לבעיה זו יפנו את מקומם לפעולה מערכתית נמרצת אשר תעניק מענה אמיתי לסוגיית הריסות הבתים וההפקעות. לא אחת מתקבלות בהקשר זה החלטות שסבירותן מפוקפקת ואשר משקפות חוסר רגישות ולעתים גם חוסר תבונה". אני מקווה שהמדיניות של משרד הפנים ושל הממשלה תהיה מדיניות צודקת, אנושית, ותפתור את הבעיה לא בדרכי כוח, ואני מקווה גם להיענות להצעת ועדת המעקב העליונה לתושבים הערבים בהסדר שהזכרתי קודם. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת סוייד, בהתאם לבקשתך מאחד השרים אני הזמנתי מהממ"מ – מחלקת המחקר – השוואה לגבי חוקים עם פרלמנטים אחרים, במדינות אחרות, בנושא הריסת בתים, והם ענו לי תשובה ואני העברתי אותה גם אליך. המדובר שם בדבר שהוא מצריך מחקר הרבה יותר עמוק וייתכן מאוד שנעשה אותו, משום שאין לנו איזה נתונים השוואתיים. אבל מעניין מאוד לקרוא את המסמך. הוא נשלח אליך, אל שר הפנים ואל שר האוצר. הואיל ואתה יזמת את זה, אז שלחתי גם לך עותק ממנו. כל אחד מחברי הכנסת יכול לבקש את הנייר הזה, לפי ההתעניינות, ממחלקת המחקר. בבקשה, כבוד השר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לפי הסדר, אדוני היושב-ראש? <היו"ר ראובן ריבלין:> איך שאדוני רוצה. אין אונס. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מכיוון שהרושם שהשאיר פה מגיש ההצעה לסדר-היום שכביכול במדינת ישראל ישנה איפה ואיפה בכל נושא האכיפה של חוקי התכנון והבנייה, אז אתחיל, ברשותך, להשיב לו. במדינת ישראל קיימת בנייה בלתי חוקית רבה וקשה בכל המגזרים. האחריות לאכיפת החוק מוטלת בראש ובראשונה על 116 הוועדות המקומיות והמרחביות הקיימות במדינה. היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה במשרד הפנים אוכפת את החוק, בעיקר בשטחים הגליליים, ובמקרים מיוחדים אף בשטחים הפתוחים בתחומי הוועדות המקומיות. האכיפה מתבצעת ללא משוא-פנים בכל המגזרים, ויעידו על כך ההריסות הרבות שבוצעו בשנים האחרונות, לצערי הרב, במגזר היהודי. להלן כמה דוגמאות: הריסת גני האירועים "גן השקמים" במושב בני-ציון, "האגם הקסום" בכפר-טרומן, "גני האצולה" באלישיב, מתחם מסחרי גדול בבצרה, מפעל בלוקים במזור, חנות חומרי בניין באלישמע, סככת אחסנה בתנובות ועוד ועוד. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדמות מדינה, לא אדמות פרטיות – על אדמות מדינה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כל זה בנייה לא-חוקית. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל על אדמות מדינה, לא אדמות פרטיות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כבוד סגן השר, זה גם לא בתי מגורים, הם רובם עסקים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גם בתי מגורים. לא נתנו את כל הדוגמאות. אם היו נותנים את כל הדוגמאות לא היינו גומרים את – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אפילו בית מגורים אחד לא הזכרת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, אם הייתי מבקש – ביקשתי דברים דרמטיים, אתה יודע, דברים שכאילו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון שבמגזר היהודי כמעט שאין בנייה בלתי חוקית של מבני מגורים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> וכשיש, היא מטופלת. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש – – – בלתי חוקי לתוספות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> וכשיש היא מטופלת. <היו"ר ראובן ריבלין:> השר לשעבר שטרית, הוא יכול לאשר את זה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – של העירייה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מיצוי הדין לנושאים כלכליים, אומנם הוא לא כמכה שנופלת על ראשו של אדם שביתו נהרס על ראשו, אבל בהחלט הדברים האלה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אכן, בד בבד מבוצעת אכיפת חוק גם בשטחים הפתוחים במגזר הלא-יהודי. במסגרת אכיפה זו מתבצעות לעתים הריסות מבנים, בעיקר על-פי צווי הריסה הניתנים על-ידי בית-המשפט; תמיד למעשה – בדרך כלל זה צווי בית-משפט. על כל פנים, להצעת האי-אמון של השר שטרית – נתחיל בעובדים זרים, כבוד השר. בעקבות ההשפעות השליליות של תופעת העובדים הזרים הבלתי-חוקיים בישראל על שוק העבודה והמשק הישראלי, אישרה אתמול הממשלה תוכנית מקיפה לצמצום מספר העובדים הזרים הלא-חוקיים בישראל, המקשיחה מאוד את המדיניות בנוגע להעסקת עובדים זרים. כניסה מסיבית של עובדים זרים לישראל בשנים האחרונות יצרה בעיקר פריצת שוק העבודה וירידה בשכר. בעיות אלה מציבות קשיים בהתחייבות הממשלה כלפי אוכלוסיות חלשות ששילובן בשוק העבודה הוא הדרך היחידה להוציאן מהעוני. אנו מחויבים בראש ובראשונה לעניי עירנו. בניגוד גמור לצעדים שנקטה הממשלה עד כה, הצעדים הפעם תוקפים את בעיית העובדים הזרים דרך המעסיקים הישראלים. הממשלה תוקפת את המעסיקים הישראליים משני כיוונים: הגדלה משמעותית של חובות התשלום לעובדים הזרים במטרה למנוע את ניצולם, וגם להשוות במידת האפשר את השכר המשולם להם ולעובדים הישראלים; הכיוון הנוסף הוא החמרה ניכרת של האכיפה כלפי ישראלים – מעסיקים אשר יעסיקו עובדים זרים שלא כחוק. אנו מקווים כי, בעזרת השם, כבר בשנה הקרובה יפחת מספר העובדים הזרים ב-30,000–50,000. במרכז התוכנית עמדו הנושאים הבאים: א. מתן דגש על אכיפה והרתעה נגד מעסיקי עובדים זרים בניגוד לחוק – העסקת עובד זר שלא כדין תביא לכתב אישום פלילי בבית-משפט באופן אוטומטי, עם עונש כספי מינימלי של 10,000 ש"ח למעסיק יחיד ו-25,000 ש"ח לחברה, על כל עובד לא-חוקי – העונש הכספי יוכפל בהתאם להישנות המקרה של העסקת עובד זר באופן בלתי חוקי; ביטול היתרי העסקת עובדים זרים חוקיים למי שמעסיק עובדים זרים לא-חוקיים. ב. פעולות למניעת ניצול לרעה של אפשרויות התעסוקה בישראל – תישלל הזכות משוהה בלתי חוקי לבקש אשרת עבודה, הוא יורחק מהארץ ותיקבע תקופת צינון שלפני סיומה הוא לא יוכל לבקש אישור עבודה בישראל; הגדרת תחום העיסוק באופן מפורש בהיתר ההעסקה של עובד זר והרחקת מי שלא עובד בתחום שנקבע למשך 90 יום ומעלה; יחידת האכיפה של רשות ההגירה הפועלת נגד המעסיקים תוכל לפנות ישירות לבית-המשפט לקבלת צו כניסה לשטחים פרטיים שבהם עולה חשד כי מועסקים עובדים זרים לא-חוקיים או יש העסקת עובדים בהיתר אך תוך הפרת חוקי העבודה; עובד בסיעוד שתקופת ההיתר שלו הסתיימה יקבל את כספי הפיצויים והפנסיה שלהם הוא זכאי באופן ישיר בעת עזיבתו את הארץ, כמו בשאר תחומי ההעסקה. כך יובטח מחד גיסא כי העובד יקבל את הכספים שלהם הוא זכאי בדין, ומאידך גיסא לא יהיה לו תמריץ להמשיך להישאר בארץ באופן לא חוקי. ג. צמצום התמריץ להבאת עובדים זרים חדשים שלא לצורך וכן לגביית דמי תיווך לא חוקיים – הקמת מאגר השמה לעובדים זרים בסיעוד שהגיעו כעובדים חוקיים אך אינם פועלים על-פי ההיתר; הארכת תקופת המאסר המינימלית למי שגבה דמי תיווך שלא כחוק מעובד זר, חוקי או לא חוקי, משישה חודשים לשלוש שנים; לשכות פרטיות המביאות עובדים זרים בתחום הסיעוד לארץ יחויבו להשלים לעובד הזר שכר עבודה של שנה, גם אם אותו עובד לא עבד בכל התקופה; הרחבת ההסברה לגבי הכללים שלפיהם מותר להעסיק עובדים זרים וכן הסנקציות שיושתו על מפירי החוק. ד. סנקציות בתחום המיסוי – במסגרת עריכת השומות לשנת המס 2010 ואילך לא יוכרו למעסיק הוצאות השכר הנוגעות להעסקת עובד זר שאינו חוקי; במסגרת תוכנית העבודה של רשות המסים לשנת המסים 2010 ואילך ייערכו ביקורות ניהול ספרים לצורכי מס אצל נישומים המעסיקים עובדים זרים בניגוד לחוק כדי לוודא שהעסקת עובדים זרים שלא כדין לא לוותה גם בעבירות מס שונות. יודגש כי בהחלטה לא מופיעה מדיניות מוצעת אשר למעמדם של ילדי העובדים הזרים השוהים בארץ באופן בלתי חוקי במדינה, שכן, כפי שהנחה ראש הממשלה, שר הפנים יביא בפני הממשלה הצעה בנושא בעוד כמה חודשים. לנושא הפחתת המע"מ, כבוד השר שטרית – ממשלת ישראל אימצה לפני חצי שנה מתווה מסים ארוך-טווח המפחית את מס ההכנסה ומס החברות במטרה לעודד תעסוקה וצמיחה. העלאת המע"מ בחודש יולי 2009 היתה זמנית, כדי להתמודד עם בעיות המשבר. כולנו חשבנו שנהיה במשבר עמוק יותר, הצמיחה החזויה היתה נמוכה, היתה אמורה להיות צמיחה שלילית של 1%–1.5%. בפועל, ברוך השם, נסיים את השנה עם צמיחה חיובית, אומנם מאוד קטנה, ועדיין יש אי-ודאות. תנאי האי-ודאות לא נמוכים אבל שונים ממה שהיה חצי שנה. ברגע שנראה שההשלכות המקרו-כלכליות – של המשבר הגלובלי – על כלכלת ישראל מתונות, וגביית המסים השנה תסתכם בכ-4 מיליארדי ש"ח יותר מהיעד, וכי הצמיחה בשנה הבאה צפויה, בעזרת השם, להיות גם היא גבוהה יותר – הצעד הזה בחלקו הופחת. מדובר בצעד מדוד, שמצד אחד מאפשר באמת המשך של שיפור הצמיחה, ומצד שני, מגיע לכוח הקנייה של השכבות החלשות שרוב ההכנסה שלהן הולכת לצריכה ולצמצום פערים. כרגע הפחתנו רק ב-0.5%, מתוך ראייה שנחזור ונבטל את ההעלאה לחלוטין לקראת סוף השנה. <מאיר שטרית (קדימה):> אתה מאמין בזה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. <מאיר שטרית (קדימה):> אתה מאמין שצריך להפחית מס הכנסה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גם את ה-0.5% הנוסף. בסוף השנה, בעזרת השם, נוריד אותו; אולי אפילו לפני זה. על כל פנים, השר שטרית, ההחלטה להפחית את המע"מ נבעה משלוש סיבות: 1. ההפחתה תיתן סיוע נוסף לצמיחה שרואים במשק; 2. חשוב מכך, יחד עם הגידול הצפוי בשנת 2010 של קצבאות הקשישים וקצבאות הילדים, ההפחתה תגביר את כוח הקנייה של השכבות החלשות ותצמצם פערים חברתיים; 3. ההפחתה תתרום לריסון הלחצים האינפלציוניים. ובכן, חל שיפור במרבית האינדיקטורים במשק; בתחום הפעילות הריאלית נרשם שיפור במדד פדיון ענפי המסחר והשירותים ובמדד המכירות ברשתות השיווק. בשוק העבודה נמשך השיפור שהתאפיין בהמשך הירידה בסך התביעות לדמי אבטלה וכן בירידה במספר דורשי העבודה. במקביל עלתה גביית המסים וחל שיפור נוסף בשוק ההון, שהתבטא בעליות שערים בשוק המניות והאג"ח. בחודשים נובמבר-דצמבר של שנת 2009 נעצרה המגמה של גירעון הולך וגדל בתקופה של 12 החודשים האחרונים. השינוי החיובי במגמה יימשך ככל הנראה גם בתחילת 2010. פעילות ריאלית – הנתונים האחרונים שפורסמו על אודות הפעילות הריאלית מצביעים על המשך ההתאוששות במשק. נרשמה עלייה מתונה במדד פדיון ענפי המסחר והשירותים במהלך חודש אוקטובר, וכמו כן חלה עלייה במדד המכירות ברשתות השיווק. ההכנסות ממסים עלו באופן חד. עלייה נרשמה הן בגביית המסים הישירים והן בגביית המסים העקיפים. הנתונים מצטרפים למגמת השיפור מגביית המסים המסתמנת מאז הרבעון השני של השנה. שיפור נרשם בשוק העבודה. אדוני היושב-ראש, לשמחתנו נרשמה ירידה במספר התביעות הכולל ובמספר התביעות החדשות לדמי אבטלה. כמו כן נרשמה בחודש אוקטובר ירידה חדה במספר דורשי העבודה בשירות התעסוקה. מעבר לכך, ברבעון השלישי של השנה חלה ירידה בשיעור האבטלה, לאחר שלושה רבעונים שבהם נרשמה הרעה. נוסף על כך, אומדנים ראשונים מסקר המעסיקים של משרד התמ"ת לרבעון הרביעי מצביעים על עלייה בביקוש לעובדים – כן, אדוני שר החקלאות – עלייה במספר איושי המשרות וירידה במספר העובדים שנפלטו. אתה בטח שמח כמוני. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אתה רוצה שאני אענה לך? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. הסדרת פנסיה לעצמאים – בימים אלה הממשלה מקדמת הסדר פנסיה לעצמאים. זהו צעד הכרחי ומתבקש בהמשך לרפורמה המקבילה שהוחלה לאחרונה על ציבור השכירים. שיעור החוסכים לפנסיה בקרב אוכלוסייה זו עומד על 50% בלבד, מה שעלול להוביל רבים מהעצמאים למצב של עוני בזיקנתם. יש חשיבות רבה לצירוף אוכלוסיית העצמאים לחיסכון הפנסיוני ולהבטחת עתידם. חובת ההפקדה לפנסיה תאפשר קיום בכבוד ושמירה על רמת החיים של החוסכים גם לאחר הפרישה. אדוני היושב-ראש, יהי רצון שהמצב רק ילך וישתפר. אני מציע להסתפק בתשובה, אלא אם כן חברי יבקשו אחרת. <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו רוצים דיון במליאה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אם אתם רוצים דיון במליאה, אנחנו לא נתנגד. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אפשר לשאול – אתה ענית על שתי ההצעות? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן, כיבדתי אותך ועניתי לך ראשון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> נכון, אבל מה שענית, ענית בשני משפטים על דבר כזה חשוב ולא הבאת שום פתרונות, אם אתה מוכן לקבל או לא מוכן לקבל, אם משרד הפנים ידון בזה או לא ידון, יקפיא או לא יקפיא. על הצד השני דיברת חצי שעה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתם שאלתם שאלה אחת, השר שטרית שאל 12 שאלות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אגבאריה. שאלתך חשובה, אדוני השר אין לו מה להוסיף. חבר הכנסת מסעוד גנאים אמר את אשר אמר, בסופו של דבר הציבור ישפוט. בהחלט, הערתך היא חשובה, כנראה אין לו תשובות על השאלות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, אדוני, עניתי; אני מוכן לענות שוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת שטרית, אתה לא מסכים להסתפק בהודעת השר, אתה ביקשת דיון. חבר הכנסת מסעוד גנאים, אתה מבקש להעלות את ההצעה על סדר-היום. האם יש למישהו הצעה אחרת – דיון בוועדה? אין. ובכן, אנחנו עוברים להצבעה. מי שבעד הוא בעד דיון במליאה; מי שנגד הוא בעד הסרת העניין מסדר-היום. שתי הצבעות נפרדות. הצבעה ראשונה – הצעת חבר הכנסת שטרית: מי בעד – הוא בעד מליאה; מי נגד – הוא בעד הסרת העניין מסדר-היום. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? השר לא התנגד להעלאת הנושא על סדר-היום. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה עכשיו הצבענו? <היו"ר ראובן ריבלין:> עכשיו על הצעת קדימה; הצבענו על הנושא הכלכלי. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 16 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 16 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שההצעה לסדר-היום בנושא: מדיניות כלכלית כושלת המגדילה את הפערים החברתיים, של חבר הכנסת מאיר שטרית, תעלה על סדר-יומה של הכנסת. עכשיו אנחנו עוברים לחבר הכנסת מסעוד גנאים, המבקש הצעה לסדר-היום בנושא מדיניות הריסת הבתים במגזר הערבי. מי שבעד – הוא בעד העברה לסדר-היום, מי שנגד – הוא בעד הסרה מסדר-היום. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 2 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 10 נגד – 3 נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> עשרה בעד, שלושה נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם הצעתו של חבר הכנסת מסעוד גנאים בעניין מדיניות הריסת הבתים הדורסנית במגזר הערבי תעלה על סדר-יומה של הכנסת. < הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010> [מס' כ/252; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' 5987; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין לסעיף הבא את יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, דוד רותם, להציג לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010. יש לעניין זה מספר לא מועט של מסתייגים. הקואליציה והמסתייגים הגיעו להסכמה אשר כוללת כך: לאחר הצגת החוק על-ידי יושב-ראש הוועדה, לסיעת חד"ש יינתנו 30 דקות, למרצ יינתנו 15 דקות, לרע"ם-תע"ל יינתנו 20 דקות, לבל"ד יינתנו 15 דקות, לאיחוד הלאומי עשר דקות. רבותי, אני לא בטוח שכולם ירצו לממש את כל הדקות העומדות לרשותם, ולכן אני קובע שבאותו הסכם נאמר שההצבעה על חוק זה לא תהיה לפני שעה וחצי מתחילת קיום הדיון. הואיל והדיון מתחיל בשעה 17:00, ההצבעה לא תהיה לפני 18:30. אני מקווה שעד אז נסיים וגם נגיע להצבעה. תודה רבה. אדוני יושב-ראש הוועדה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> למה היתה כזאת נדיבות בזמנים, אדוני? מדובר בשלוש הסתייגויות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אולי אדוני לא יודע, אבל אלה מספרי ההסתייגויות. יש חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין, עפו אגבאריה – קבוצת חד"ש; ג'מאל זחאלקה, סעיד נפאע, חנין זועבי – קבוצת בל"ד; אברהם צרצור – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ארבע דקות כל הסתייגות. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל אחד יכול לדבר על כל הסתייגות חמש דקות. צא ולמד. כל אחד יכול לדבר על כל הסתייגות חמש דקות, אז כך שגם הערתך החשובה לא היתה הערה צודקת. בבקשה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010. הצעת החוק מקורה בהצעת חוק פרטית שכבר הוגשה לכנסת השבע-עשרה ואשר נדונה בוועדת החוץ והביטחון במשך יותר משנה. הכנסת החליטה להעביר את הצעת החוק לדיון לקראת קריאה שנייה וקריאה שלישית מוועדת החוץ והביטחון לוועדת החוקה, חוק ומשפט, ואני שמח שוועדת החוקה הקדישה לכך דיונים זריזים. אני שמח וגאה שהיום אני יכול להביא את ההצעה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, בעצם באותו ניסוח שעבר את הקריאה הראשונה, עם תיקונים קלים ביותר. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ההתנתקות היתה אירוע ייחודי, חד-פעמי, בתולדותיה של מדינת ישראל. היה בכך כדי להביא למצב שהעם בישראל כמעט ונקרע. יש כאלה, ואני בתוכם, שלבנו שותת דם עד היום על האירוע הנוראי הזה, שבסופו של יום הביא לכך שאזור הדרום היה תחת התקפות טילים במשך תקופה ארוכה, עד שצה"ל נאלץ לצאת למבצע צבאי כדי להפסיק את זה. ומכיוון שמדובר באירוע ייחודי, יש צורך והצדקה באקט ייחודי של הכנסת שייתן מענה למי שנפגע כתוצאה מהחלטות השלטון, בין היתר באכיפת החוק. ההתנתקות נעשתה על-ידי חקיקה של הכנסת, אשר יצרה נורמות משפטיות מיוחדות לאירוע כזה, וכך גם היתה אכיפת החוק באופן מוגבר נגד המוחים באופן דמוקרטי נגד ההתנתקות. היום אנחנו מציעים כי המחוקק שקבע הסדרים ייחודיים גם בנושא אכיפת החוק וגם בעצם האירוע, יבוא ויאמר: אני מנסה ורוצה לאחות את הקרע שנוצר על-ידי חקיקה מיוחדת. הצעת החוק מקלה עם כל האנשים אשר עברו עבירות שאינן עבירות של פגיעה בנפש או אלימות קשה על רקע ההתנגדות לפינוי היישובים מחבל-עזה ומהשומרון. הצעת החוק נותנת למעשה מענה לארבע קבוצות של אנשים אשר ננקטו כלפיהם הליכים פליליים על רקע הבעת מחאה תוך התנגדות לתוכנית ההתנתקות. לגבי מי שהורשע בעבירה על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות או שנקבע כי עבר עבירה כזו אף ללא הרשעה, מוצע כי לא יבוצע גזר-הדין או ההחלטה, ואם החל הביצוע הוא יופסק באמצע, אלא אם כן הוטל על הנאשם מאסר בפועל. בבירור שנעשה במהלך הדיונים בוועדת החוקה נתברר כי אין אנשים המרצים עונש מאסר כלשהו בתיק על רקע ההתנתקות, וריצוי מאסרים בתיקים הבודדים שבהם הושתו הסתיים זה מכבר. למי שנפתח נגדו תיק, מוצע לקבוע כי פרט רישום על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות יימחק מהמרשם הפלילי לבקשת האדם, כל עוד לא הוטל על האדם עונש מאסר בפועל וכל עוד אין פרט רישום נוסף הנוגע אליו שתקופת המחיקה וההתיישנות בעניין אותו פרט רישום טרם עברו. סעיף זה יאפשר לרוב המכריע של מי שיש לו רישום פלילי ולא עבר עבירות נוספות להשתלב בחברה ללא כתם כלשהו של עבר פלילי. רבותי חברי הכנסת, צריך לזכור: המתנגדים לתוכנית ההתנתקות היו אנשים נורמטיביים, אנשים שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתם, אנשים שמדינת ישראל יקרה ללבם, השירות הצבאי חשוב להם והם רוצים להמשיך ולשרת את המדינה. סוג שלישי זה למי שתיקו תלוי ועומד. מוצע לקבוע כי יראו את האדם כאילו עוכבו לגביו הליכי משפט, אלא אם כן בדעת התביעה לבקש מאסר בפועל, ופרקליט מחוז הודיע על כך לבית-המשפט. גם כאן, בבירור שנערך בוועדת החוקה לגבי התיקים התלויים ועומדים מתברר כי אין בכוונת התביעה לבקש עונשי מאסר בפועל. בנוסף, מוצע לקבוע כי לא יוגש כתב אישום חדש בעבירה על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות. גם כאן החקיקה משקפת את המדיניות הקיימת כבר ממילא ברשויות האכיפה, שהודיעו שתיקים שלא הוגשו עד היום, כנראה לא יוגשו. כפי שאמרתי, ההתנתקות היא אירוע חריג, ולכן מצדיק טיפול חקיקתי מרפא. עלינו לשלב בחברה חזרה את מי שעבר עבירות על רקע האירוע החריג הזה, וההסדר המוצע יאפשר לאנשים אשר הביעו מחאה כלפי תוכנית ההתנתקות ואשר בחייהם הרגילים הינם אזרחים שומרי חוק, להשתקם ולחזור לחברה ללא כתם של עבריינות. הוועדה עשתה מאמץ רב כדי לקבוע הסדר מאוזן, שלא יפגע בצורה לא מידתית בשלטון החוק ובשוויון בפני החוק. לכן אני אבקש מהכנסת לדחות את כל ההסתייגויות. קבוצות חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל מבקשות להשמיט את המונח "תוכנית ההתנתקות" מהחוק ובמקומו לכתוב "מדיניות ממשלתית". אין לקבל הסתייגות זו, אשר מנסה להחיל את ההסדר המוצע על כל מחאה פוליטית במדינת ישראל. אם תתקבל ההסתייגות – ההסתייגות הזאת, ולא הצעת החוק, עומדת בניגוד מוחלט לשלטון החוק ולשוויון בפני החוק, וגם אינה ישימה באשר היא יוצרת חסינות מתמשכת לעבריינים, שינמקו את התנגדותם ואת פעולותיהם במדיניות ממשלתית. חבר הכנסת בן-ארי מבקש להרחיב את העבירות אשר החוק חל עליהן, בניגוד לעמדת המציעים, שיצרו איזון בין ההסדרים שבחוק לבין הצורך למנוע תופעות אלימות. אין להסכים להפרת האיזון הזה. עשינו עבודה קשה כדי למצוא איזון מדויק ואיזון אמיתי בין חומרת העבירות לבין הצורך במחילה. לאור האמור, אני קורא לכנסת לדחות את ההסתייגויות ולהצביע בעד החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח אשר אישרה הוועדה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. גילוי נאות – הייתי בין היוזמים של חוק זה, ולכן לא אתערב במהלך, אף-על-פי שיש לי כמה דברים לומר. ראו, כפי שהוסכם – אני חוזר על זה פעם – המסתייגים השונים מסיעות שונות באו להסכם, והסכם זה יקוים ויכובד. בהתאם להסכם זה – – – <חיים אורון (מרצ):> אם אפשר לחזור בבקשה על – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אחזור על הסיכום: הסכם זה מעניק את הזכות למסתייגים בהתאם להשתייכותם הסיעתית, וכך יהיה: לסיעת חד"ש – 30 דקות, שאותן ינצלו חברי הכנסת דב חנין – 20 דקות, ועפו אגבאריה – עשר דקות. במרצ: חיים אורון – חמש דקות, ניצן הורוביץ – חמש דקות, אילן גילאון – חמש דקות; 15 דקות. רע"ם-תע"ל: אברהים צרצור – 15 דקות, טלב אלסאנע – חמש דקות, או – נדמה לי שגם לכם יש 30 דקות – 15 דקות לצרצור ו-15 דקות לאלסאנע. בל"ד: זחאלקה – שמונה דקות, חנין זועבי – שבע דקות. ש"ס ביקשה חמש דקות, שאותן ינצל חבר הכנסת נסים זאב. האיחוד הלאומי – עשר דקות, שאותן ינצלו – חמש דקות אריה אלדד וחמש דקות מיכאל בן-ארי. רבותי, ראשון המסתייגים, חבר הכנסת דב חנין, שלו עומדות 20 דקות, אלא אם כן הוא יבקש לנצל את כל 30 הדקות, על חשבונו של חבר הכנסת עפו אגבאריה. מהצד האחר, מוסכם שהדיון לא יסתיים גם אם המסתייגים יבקשו לקצר בדבריהם, והוא יימשך לפחות שעה וחצי – מבחינת ההצבעה. זאת אומרת, ההצבעה לא תתחיל לפני 18:30 – בנושא זה. זה ההסכם, וכך נקיים אותו. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> – – הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק חשובה, והדיון בה הוא דיון חשוב ועקרוני. מה בעצם מציעים לנו יוזמי הצעת החוק? הם מציעים לנו להפסיק הליכים ולמחוק רישומים פליליים לכל מי שעשה עבירה פלילית, למעט עבירות פליליות מסוימות, חמורות במיוחד, ככל שהעבירות האלה התבצעו בהקשר של התנגדותם של מבצעי העבירות לתוכנית ההתנתקות. עמיתי חברי הכנסת, ישנו ויכוח גדול ועקרוני על עבירות שנעשות כאשר הטעם להן או המניע להן הוא מניע פוליטי. ישנם כאלה שסבורים שדווקא עבירות כאלה, עבירות שיש בהן ממד פוליטי, ראויות ליחס חריף וחמור יותר. אני אינני שייך למחנה הזה; אני אינני חושב שעבירות שטעמיהן פוליטיים עקרוניים או מצפוניים ראויות לעונש חריף יותר או חמור יותר מאשר עבירות אחרות. ואני גם מוכן לומר כאן, מעל במת הכנסת, שאני בהחלט רואה מצבים שבהם עמדה עקרונית, עמדה מצפונית, התנגדות עקרונית, ואפילו אם היא מובילה לאי-ביצוע החוק ולאי-קיום החוק, ראוי שתהיה אלמנט מקל, ואפילו אלמנט פוטר מענישה. אני בהחלט מאלה שתומכים בזכות העקרונית לסרב מטעמי מצפון. אני חושב שאי-אפשר לרשות לבוא לאדם ולכפות עליו לעשות מעשה שמנוגד למצפונו. אני חושב שהסירוב המצפוני הוא דבר בעל משמעות גדולה מאוד לכל חברה. אני מכיר את הטענה שאומרת שסירוב מצפוני מאיים על היכולת של החברה להתקיים, על היכולת של החברה לקיים מרקם חברתי. אני דוחה את הטענה הזאת. אני מכיר הרבה מאוד חברות שהגיעו למקום גרוע בגלל ציות לא סלקטיבי ולא מצפוני; אני לא מכיר חברות שנקלעו למשברים בגלל סירוב מצפוני. סירוב מצפוני הוא בדיוק הדבר שמהווה תמרור אזהרה, מהווה קריאה של המיעוט בפני הרוב, מהווה אתגר בפני החברה, לפעמים גם אתגר בפני מערכת המשפט של החברה, מהווה קול שאומר לחברה בכללותה, וגם למערכת המשפט שלה: עד כאן ולא מעבר לזה. אז ברמת העיקרון, עמיתי חברי הכנסת, אני לא מאלה שחושבים שאין מקום להתחשבות במניעים העקרוניים והפוליטיים. אני חושב שיש מקום להתחשבות כזאת. אני חושב שיש מקום גם להתחשבות במניעים מצפוניים. בהחלט. ובכל זאת, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שהצעת החוק שיש בפנינו היום היא הצעת חוק חמורה ומסוכנת במיוחד, והטעמים לכך הם רבים. הטעם הראשון הוא שהצעת החוק הזאת בעצם נותנת פטור ושחרור מענישה פלילית למעשה עברייני רק כשהוא מגיע מכיוון אחד. מתנגדי ההתנתקות פטורים מעונש – מתנגדי ההתנתקות שנגזרו עליהם גזרי-דין, יבוטלו גזרי-הדין; אלה שצריכים לרצות עונש, יבוטל העונש; אלה שצריכים לעמוד בפני אישומים, יבוטלו האישומים. והשאלה הראשונה היא – למה רק מתנגדי תוכנית ההתנתקות? האם רק תוכנית התנתקות היתה במדינת ישראל שעוררה התנגדות? האם לא היו תוכניות אחרות שעוררו התנגדות? יאמר לנו חבר הכנסת רותם: אבל, חבר הכנסת חנין, מה אתה בא ומלין? הרי בתוכנית ההתנתקות באו ואמרו לאנשים: אנחנו רוצים לגרש אתכם מבתיכם ולהרוס את בתיכם. אני לא אכנס לוויכוח הזה, אבל אני רוצה לשאול את השאלה – האם רק לאנשים האלה אמרו: אתם צריכים לצאת מבתיכם ואנחנו הולכים להרוס את בתיכם? יושבים פה חבר הכנסת אגבאריה, חברת הכנסת זועבי, חבר הכנסת אלסאנע, חבר הכנסת צרצור – הם יכולים לספר לך, חבר הכנסת רותם – כל אחד מהם – לא על דוגמה אחת ולא על שתי דוגמאות של אזרחים ערבים שחיים בבתיהם ואומרים להם: הבית הזה לא מתאים, הוא לא לפי תוכנית, או שהוא כן לפי תוכנית אבל לא לפי התוכנית המתאימה, ולכן צריך להרוס אותו. והאנשים האלה לפעמים מתנגדים ומנצלים את זכותם הטבעית והאנושית להגיד: אנחנו לא רוצים לפנות את בתינו, אבל עוד לא שמעתי שההתנגדות הזאת משחררת אותם מאימת הדין ומאימת העונש. עמיתי חברי הכנסת, מערכת נורמטיבית שמראש מתייחסת אחרת לעבריינות כשהיא באה מהצד האחד של המפה הפוליטית היא מערכת פוליטית מסוכנת, מערכת פוליטית שמובילה את החברה למקומות איומים. אני ממש לא משווה בין אזרח ערבי שחי בביתו לבין מתנחל שנמצא בגוש-קטיף. אני לא משווה ביניהם. אבל מנקודת המוצא שלכם, מציעי הצעת החוק, איך אתם יכולים להצדיק את היחס האחר? אתם חושבים שהמתנחל הזה, שנמצא בביתו, נמצא שם כדין, והתנגדותו היא התנגדות לגיטימית ומצפונית. איך אתם יכולים להצדיק את העובדה שאזרח ערבי שרוצה להגן על ביתו איננו זוכה לאותו סוג הגנה, איננו זוכה לאותו סוג פטור, איננו זוכה לאותה צורה של התחשבות? עמיתי חברי הכנסת, ההיסטוריה עשירה בדוגמאות שבהן המערכת המשפטית היתה סובלנית כלפי מעשים מסוימים כאשר הם באו מצד ימין, והיתה לחלוטין לא סבלנית כאשר המעשים האלה באו מצד שמאל. לאן הגיעו החברות האלה כולנו יודעים. ההיסטוריה של המאה ה-20 עשירה בהידרדרות לפאשיזם שהתנהלות משפטית כזאת אפשרה. כאשר הסובלנות היא רק לכיוון אחד, התוצאה היא שיש צד מסוים במפה הפוליטית שחושב שהכול מותר לו, שהכול אפשרי, שאין דין ואין דיין, שאין גבול ואין מעצור, ואפשר לעשות כל מה שרוצים, כי בסופו של דבר יהיה מי שיגן, ויהיה מי שיפטור, ויהיה מי שישחרר ויהיה מי שיאפשר, ולכן אין שום סיבה לחשוש מאימת הדין כאשר אתה נמצא בצד הימני של המפה הפוליטית. הדברים האלה הם חמורים במיוחד, מכיוון שכפי שאנחנו יודעים הפינוי של גוש-קטיף לא יהיה הפינוי האחרון. חבר הכנסת רותם, אם הממשלה הזאת רוצה ואם היא לא רוצה, יהיו עוד פינויים. יהיו עוד פינויים של התנחלויות ומן הסתם גם תהיה התנגדות לפינויים האלה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא יהיה, לא יהיה. אל תדאג. <דב חנין (חד"ש):> מן הסתם תהיה גם התנגדות לפינויים האלה, והמסר שאתם מעבירים היום הוא: תתנגדו, תשפכו שמן רותח ותזרקו אבנים, ותפעלו כפי שאתם חושבים לנכון, ובסופו של דבר יהיו חברי כנסת שייתנו לכם חסינות, וייתנו לכם הגנה וייתנו לכם פטור. ולכן המסר הוא: מותר להתפרע; מותר להתפרע ובלבד שאתה נמצא בצד הימני של המפה הפוליטית. לכן, עמיתי חברי הכנסת, המסר הזה הוא מסר מסוכן, בעייתי ומזיק. אמרתי, ואומר את זה שוב, אני לחלוטין לא חושב שדינם של מתנחלים שנמצאים בשטח כבוש – אומנם הם נשלחו לשטח הזה מכוחה של החלטת ממשלה, אבל אני ממש לא חושב שמתנחלים שנמצאים בשטח כבוש דומים מאיזו בחינה לאזרחים שנמצאים בתוך המדינה. אבל התוצאה של החוק שלכם היא בדיוק הפוכה. הייתי אומר שאם צריך להקל על מישהו, אז צריך להקל על אזרח בתוך המדינה, שחי בביתו, לפעמים אפילו על אדמתו, ורוצה להתגונן מפני הניסיון לגרש אותו מהבית. ואז, חבר הכנסת רותם, אם היית בא ומציע הצעת חוק שאומרת: פטור לאלה שמגינים על בתיהם, שנבנו בתחומי מדינת ישראל הריבונית, הייתי אומר: נושא ראוי לדיון, בואו נשקול אותו. <היו"ר דני דנון:> אתה נותן לו רעיון. <דב חנין (חד"ש):> לא. אני מנסה לשכנע אותו. אבל כאשר המנגנון המוצע הוא בדיוק המנגנון ההפוך – אנשים שחיים בתוך מדינתם, חיים בתוך יישובם, חיים בבתיהם, חיים על אדמתם, הם לא יכולים לעשות שום דבר כדי להגן על הבית הזה, עליהם גזירות החוק הפלילי חלות במלוא העוצמה, ועל אחרים הגזירות האלה בכלל לא חלות, הן בכלל לא רלוונטיות. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שהחוק הזה גם מהבחינה הזאת הוא מהלך הפוך לכל כיוון עקרוני, מוסרי, ערכי או משפטי. עמיתי חברי הכנסת, התוצאה של החוק הזה תהיה תוצאה של העמקת איפה ואיפה שיש בהתנהלות של מערכת המשפט כלפי קבוצות שונות של אזרחים בישראל. אנחנו השבוע, בשבוע שעבר, לפני שבועיים ולפני שלושה ראינו את ההפגנות שהתנהלו בשכונת שיח'-ג'ראח. הפגינו שם אנשי מצפון, אנשי זכויות האדם, אנשי זכויות האזרח, אנשי שלום, ישראלים, פלסטינים, גם בין-לאומיים, באו לקיים שם משמרת מחאה, והמשטרה פעם אחר פעם פיזרה את המשמרת הזאת. בפעם האחרונה היא גם לא נתנה לה רשיון, אני לא יודע למה. ולאחר שלא נתנה רשיון, והתקיימה שם משמרת מהסוג שלא מחייב מתן רשיון – כי לא נישאו שם נאומים והמשמרת היתה משמרת עומדת – למרות זאת המשטרה פיזרה את המשמרת הזאת, עצרה בשבוע שעבר 17 מפגינים, כולל מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח. וגם השבוע היא עצרה מפגינים. את המפגינים האלה היא החזיקה במעצר לאורך כל השישי-שבת, הדביקה להם אפילו אישומים, ואני אומר בזהירות, שלפי כל הנתונים שהיו בידי וישנם בידי, אין להם רגליים, על כביכול התקפה של שוטרים, הכול כדי להצדיק את מעצרם בכלא לאורך השישי-שבת. אלה הן בדיוק הנורמות הנוהגות היום, נורמות של יד קשה, חוסר סובלנות מוחלט להפגנות כאשר הן באות מהצד של זכויות האדם, מהצד של זכויות האזרח, מהצד של המאבק לשלום, מהצד של מאבק על ערכים מתקדמים וראויים לחברה הישראלית. ולעומת זאת, כאשר מדובר במתנחלים, מתפרעים, זורקי האבנים, מבצעי העבירות, או שאין חקירה או שהחקירה לא מגיעה לכתב אישום, או שאם יש כתב אישום, הוא לא מגיע לבירור, או שאם יש בירור הוא מסתיים בכלום. זה המצב הנורמטיבי שאתם מייצרים, מצב של שני סוגים של חוקים. יש כאלה ששווים פחות בפני החוק הישראלי. ואם אני כבר מדבר על אלה ששווים פחות בפני החוק הישראלי – כמובן, מי שתמיד שווה פחות בעיני החוק הישראלי אלה האזרחים הערבים. כאשר אזרחים ערבים נפגעים, אין שום יכולת להעמיד לדין את מי שפוגע בהם, אבל כאשר ילד ערבי זורק אבנים, זריקת האבנים הזאת נחשבת לעבירה שמסכנת חיים ומסכנת דרכי תחבורה, ואז הוא מגיע למסלול טיפול מהיר, ולמסלול טיפול נחרץ ולמסלול טיפול תקיף. איך אתם יכולים לחיות עם נורמות כאלה? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה יודע שאת העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה לא הכנסנו לחוק הזה. ואתה יודע שניתנו הנחיות מיוחדות להגיש כמה שיותר כתבי אישום בנושא הזה. אז אל תגיד שאצל הערבים לא ואצל המתנחלים כן. <דב חנין (חד"ש):> קודם כול, חבר הכנסת רותם, אני בהחלט ער למה שאתה אמרת. אבל אני רוצה לענות לך שהעבירות שאתם נותנים עליהן חסינות כאן מאוד רחבות. הייתי באמת – ואני אומר לך את זה באופן פתוח – הייתי מוכן להידבר על חוק שאומר: בואו ניתן חסינות למי שמסרב לעשות מעשה מטעמים מצפוניים, גם אם הטעמים המצפוניים לא מקובלים עלי, אבל מי שמסרב לפנות מטעמים מצפוניים – כמו, דרך אגב, גם מי שמסרב לשרת בצבא מטעמים מצפוניים – בואו ניתן לו יחס מיוחד. בואו נכיר במדינת ישראל בזכות של האדם להגיד: יש דברים שאני לא מסוגל לעשות, הם מנוגדים לערכי, מנוגדים למצפוני, לא אעשה אותם. הייתם מביאים חוק כזה לכנסת שאומר: אנחנו רוצים להתייחס אחרת לעמדה המצפונית, ונעשה את זה באופן אוניברסלי, ונתייחס לעמדה מצפונית, לא משנה מאיזה כיוון של הפוליטיקה היא באה – הייתי מוכן להיכנס להידברות על הנושא הזה, והייתי מוכן שנחשוב ביחד איך אנחנו מגדירים מצפון, איך אנחנו מגדירים סירוב מצפוני ומה השלכותיו של הסירוב המצפוני. אלה דברים שאפשר וצריך לדבר עליהם. אבל אי-אפשר לעשות את מה שאתם עושים כאן. קודם כול, אתם לא מגדירים את העבירות שאתם מחילים עליהן את החוק רק כעבירות של סירוב מצפוני. זה לא רק זה. זה מגוון של עבירות שונות ומשונות, שנכללות פה בחוק, חוץ מהעבירות הכי קשות בספר החוקים, כפי שאמרת ובצדק; העבירות הכי קשות בספר החוקים, את אלה בטובכם השארתם בחוץ, אבל את כל העבירות הרגילות, שהן לא עבירות של סירוב מצפוני, לא בן-אדם שאומר: את זה אני לא מסוגל לעשות, כי זה מנוגד למצפוני, אלא עבירות שאנשים עשו מעשים אקטיביים, ועשו מעשים מזיקים, ועשו מעשים מזיקים של התפרעות, בפירוש, לדברים האלה אתם נותנים פטור ולגיטימציה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כשסטודנטים חוסמים כבישים, כשנכים חוסמים כבישים, כשאופנוענים חוסמים כביש – הגישו נגד מישהו מהם אי-פעם כתב אישום? <דב חנין (חד"ש):> אני אומר לך, חבר הכנסת רותם, כאשר אזרחים ערבים – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <דב חנין (חד"ש):> הנורמות חייבות להיות אחידות לכולם. כאשר אזרחים ערבים חסמו כבישים, וכן, היו חסימות כבישים באוקטובר 2000. אז מה עשו? עשו להם חוק חנינה או חוק חסינות? לא. מה שעשו, פשוט ירו עליהם, ירו עליהם באש חיה, ונהרגו 13 אזרחים. אז אני שואל את עצמי באמת: את המערכת הזאת של איפה ואיפה אפשר להצדיק? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הם רק הפגינו, הם רק חסמו כבישים? <דב חנין (חד"ש):> אתה ראית כמוני את התמונות מההתנתקות של השמן ששפכו מאותו גג? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שקר וכזב. <דב חנין (חד"ש):> לא שפכו שמן – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא שפכו שמן. <דב חנין (חד"ש):> – – מה שפכו? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> המשטרה הודיעה שלא נשפך כלום. <דב חנין (חד"ש):> לא נשפך? אני ראיתי. המשטרה יכולה להודיע עד מחר שלא נשפך כלום. ואני וגם אתה, אני חושב, חבר הכנסת רותם, ראינו ביחד בטלוויזיה שנשפך גם נשפך. מה נשפך – אני לא יודע, אני לא הייתי שם. אני לא הייתי, לא שפכתי ולא נשפך עלי. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <גדעון עזרא (קדימה):> הייתי השר לביטחון הפנים. <דב חנין (חד"ש):> מה שפכו שם, חבר הכנסת עזרא? <גדעון עזרא (קדימה):> אני אומר לך שמה שנעשה אז הוא כאין וכאפס אל מול תופעות אחרות שהיו ביישובים ערביים פה בישראל – – – <דב חנין (חד"ש):> אז אני רוצה להגיד לך שאני ראיתי את הדברים – – – <גדעון עזרא (קדימה):> – – – <דב חנין (חד"ש):> אני חולק עליך. התמונות שכולנו ראינו בהפגנות ובמחאה שהיתה נגד ההתנתקות היו תמונות מאוד קשות, חבר הכנסת עזרא. אני מתפלא איך הזיכרון הסלקטיבי עובד. חבר הכנסת רותם, כאשר אנשים מנסים לטפס בסולם אל הגג – זה תמונות שאני זוכר – ומישהו מנסה להפיל את הסולם הזה עם האנשים, איך אתה קורא לזה? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני מציע לך לנסוע ביום שישי לנעלין ולראות מה עושים – – – <דב חנין (חד"ש):> חבר הכנסת רותם, אתה לא צריך להציע לי. אני הייתי בנעלין והייתי בבילעין, והתמונות שאני ראיתי שם הן תמונות של הפגנה שבבסיס היא הפגנה לא אלימה של ישראלים ופלסטינים יחד. ההפגנה הזאת נתקלת בתגובה שיטתית מאוד כוחנית של כוחות הביטחון. יורים גז ויורים כדורי גומי ויורים אפילו אש חיה על מפגינים כשאין שום סיבה לעשות זאת. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כנראה שיש בעיית ראייה – או אצלי או אצלך. <דב חנין (חד"ש):> חבר הכנסת רותם, אני אציע לך הצעה מעשית; כיוון שאתה אומר שיש בעיות ראייה, אני מציע לך הצעה מעשית, חבר הכנסת רותם, אני אשמח אם תקבל אותה: בוא אתי להפגנה בבילעין, נלך יחד עם המפגינים, אני מבטיח לך – לא אני ולא אתה נזרוק שם שום דבר, ותוך זמן קצר אתה תראה איך כוחות הביטחון יורים עליך גז מדמיע; בלי שזרקת כלום. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לך יש ביטחון ובטיחות שאתה תצא משם. <דב חנין (חד"ש):> גם לך יש ביטחון שאתה תצא משם מאוד בטוח. תאמין לי, משתתפים שם עשרות ומאות ישראלים, בהפגנות האלה. לאף אחד מהם עוד לא קרה שום דבר, חוץ ממה שצבא-הגנה לישראל עושה לו. חוץ מהיריות של החיילים, והגז המדמיע של החיילים, אף אחד מהמפגינים שם – עוד לא קרה שנפגע מצדו של פלסטיני. לכן, חבר הכנסת רותם – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <דב חנין (חד"ש):> – – אני מקבל את הצעתך, תבוא לראות במו-עיניך מה קורה בבילעין, תבוא לראות במו-עיניך מה קורה בנעלין – – <היו"ר דני דנון:> חבר הכנסת רותם, תודה. קיבלת את ההזמנה, תחליט אם להיענות לה בהמשך. <דב חנין (חד"ש):> – – אני יכול אפילו להגיד לך את השעה והמקום. זה טקס שבועי. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לסכם ולומר: הצעת החוק הזאת היא מאוד בעייתית – ברמה העקרונית, ברמה המשפטית, ברמה האנושית, ברמת ההשלכות על החברה הישראלית, היא מעמיקה את הסטנדרט הכפול, השונה, הנבדל, בין ימין לבין שמאל, היא מעמיקה את הסטנדרט הכפול, השונה, הנבדל, בין יהודים לבין ערבים. זו הצעת חוק ששום מדינה לא יכולה להרשות לעצמה שתהיה בספר החוקים. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני מציע לכולכם לאמץ את ההסתייגות שלנו, שהיא הסתייגות מאוד עניינית, ובכל מקום שכתוב "התנגדות לתוכנית ההתנתקות", ייאמר "התנגדות למדיניות הממשלה". מי שמבצע עבירה מתוך התנגדות למדיניות הממשלה, יתייחסו אליו אחרת, באופן שוויוני – ימין, שמאל, יהודים, ערבים. אם נורמה אחת, אז נורמה אחת לכולם. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר דני דנון:> הודעת סגנית המזכיר, בבקשה. <סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת סימני מסחר (מס' 7), התש"ע–2010; הצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 13), התש"ע–2010; הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 61) (הגבלה על מסירת מידע מהמרשם הפלילי וקיצור תקופת הרישום), התש"ע–2010; הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון) (סמכויות מאבטחים), התש"ע–2010. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב, התש"ע–2010, של חבר הכנסת נסים זאב; הצעת חוק המכס, הבלו ומס הקנייה (ביטול פטור מיוחד) (תיקון) (פטור למוסד ציבורי), התש"ע–2010, של חברי הכנסת אברהם מיכאלי ואמנון כהן. נוסח מתוקן של הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (תנאים למתן רשיון – זיקה לישראל), התש"ע–2010, של חבר הכנסת דוד רותם וקבוצת חברי הכנסת; פ/2012/18. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. <הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר דני דנון:> אני מזמין את חבר הכנסת עפו אגבאריה להביע הסתייגות להצעת החוק. בבקשה. לרשותך עשר דקות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אני מצטרף לדבריו של חברי לסיעה חבר הכנסת דב חנין וקורא לחברי הכנסת לתמוך בהצעה שזה יהיה באמת התנגדות למדיניות הממשלה ולא למתנגדי ההתנתקות, כי בחוק הזה רואים את האפליה כבר בשם של החוק, כאילו רוצים לאותת לעתיד – אם הממשלה באמת אומרת שהיא הולכת לשלום ולשיחות עם הפלסטינים, אז יש עוד מתנחלים, והם מתנחלים בגדה המערבית גם כן, אז הם יודעים לאותת להם ומאותתים להם שהנה, לא יאונה לכם שום דבר, אתם יכולים לעשות את מה שאתם צריכים אם בבוא היום זה יקרה. אבל החוק הזה, אני חושב, נוסף גם לחוקים האחרים שלצערי הרב הממשלה הזאת מאוד התבלטה בהם, חוקים שהם יותר מפלים והם יותר גזעניים נגד האוכלוסייה הערבית. כי אם אנחנו אומרים, מדוע רוצים לחוקק את החוק הזה רק לגבי המתנחלים – הם התנגדו לעקירה מבית, להבדיל אלף הבדלות מאלה שיושבים בשטחים הכבושים וזה לא היה אדמה שלהם, והם הלכו לשם באיזו מדיניות של הממשלה, ואחר כך הממשלה אמרה להם לחזור, אז הם עשו את כל מה שהם עשו, ובאים לחון אותם ולהגיד – הם לא עשו שום דבר, אנחנו נותנים להם חנינה, וחנינה גורפת. אבל כאשר אדם מתנגד לאיזו מדיניות, או מתנגד שיעקרו אותו או יעקרו מהאדמה שלו – לא את הבית שלו, ולא את העצים שלו, כפי שקורה יום-יום – מה שעושים המתנחלים בשטחים הכבושים, אז אלה, לא עושים להם שום דבר, לא חוננים אותם ואפילו לא מתחשבים בתלונות של הבעלים של האדמות האלה, ואפילו לא חוקרים אותם, וכמה פעמים ראינו שמחוסר עדויות ומחוסר ראיות התיקים האלה נסגרים; אם שורפים בית ואם מכים פלסטיני ואם שורפים עצים, אז אין – זה מראה על מדיניות מפלה שהולכת לכיוון מיוחד, שהוא אפליה גזענית על רקע לאומי. דבר שני, ראינו איך המשטרה מטפלת בכל מיני התנגדויות למדיניות הממשלה; מה שהיה עם האוכלוסייה החרדית פה בירושלים – וזה באמת היה התנגדות למדיניות ממשלה מסוימת, שרצתה לפתוח חניון או משהו כזה, וראינו את העימותים על הצעד הכי קשה שהיה בין החרדים לבין המשטרה. האם זה היה שונה מההתנגדות של הצעירים הערבים שבאו להרוס את הבתים שלהם? זה היה אותו דבר, אבל ההבדל היה בהתייחסות של המשטרה, איך היא התייחסה להתפרעויות של החרדים – שאומרים שהן התפרעויות של החרדים – באיזה כפפות משי טיפלו בזה. אז כשהם רוצים הם יודעים איך לטפל באנשים בצורה שלא תפגע בהם, אבל כאשר מדובר באוכלוסייה ערבית, שמתנגדת להריסת ביתה, שהולכים לזרוק אותה לרחוב, להשאיר אותה בלי קורת גג – כמה שהמצב עצוב, אז אדם מגן על הבית שלו, ואז – באיזה כוח דורסני המשטרה נכנסת. אני לא זוכר שמישהו קם ואמר, איך זה יכול להיות שמשטרה שאמורה להגן על האזרחים שלה באה ליישובים כאלה בתלבושת כזו, בנשק כזה; רק מתחיל איזשהו דיבור על זה שהם רוצים להתנגד להריסת הבית, אז פתאום המשטרה מתחילה גם להרביץ לאנשים, גם לירות כדורי גומי, כדורי פלסטיק וגז מדמיע – מה שלא ראינו שעשו בעימות עם החרדים פה. אני אומר לכם, באירועי אוקטובר, כשנהרגו 13 בחורים צעירים, אזרחי מדינת ישראל – ואני לא יודע אם יש בעוד מדינה – וכשמדינה אחרת עושה את זה מדינת ישראל ושרים באים ומבקרים אותה – "המדינה ההיא", כמו אירן או משהו אחר, שטבחה באזרחים שלה. זה לא היה טבח של האזרחים שלה? על מה? זה ששפכו מכלי זבל ברחוב? אז אותו דבר עשו פה במאה-שערים בירושלים, אבל לא ראינו שהרגו אותם, לא ראינו שטבחו אותם, לא ראינו שירו – את הסילוף הגדול הזה, שזה כדורי גומי ופלסטיק. לצערי הרב, יש לי קולקציה של כדורי גומי וכדורי פלסטיק. באירועי אוקטובר צברתי יותר מ-300 או 400 קליעים כאלה שהייתי צריך להוציא אותם מפצעים של בחורים צעירים שהמשטרה ירתה בהם. זה לא נכון שזה לא הורג – זה הורג. אני יודע על שני הרוגים שנהרגו מכדורי פלסטיק. יש לי אפילו את הכדורים. כך, כאשר העימות הוא בין האוכלוסייה הערבית למשטרה זה התנגדות למדיניות מסוימת. אז אתם באים ורוצים לתת חנינה לאנשים האלה שהתנגדו, ואנשים אחרים, מפני שהם משתייכים לאוכלוסייה הערבית, הטיפול בהם הוא כבאנשים עוינים. איך זה משתווה לאמירה שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית? אתם אומרים, מדינה יהודית ודמוקרטית, אף-על-פי שזה לא יכול להיות ביחד – אז איפה המלה דמוקרטית בכל העניין הזה? האם באמת אתם חושבים שלטבוח בתושבים, באזרחים של המדינה זה אקט דמוקרטי? או לבוא ולהגיד שהחוק הזה שאנחנו מציעים, והוא רק ליהודים, זה אקט דמוקרטי? אנחנו יודעים שבכל התחומים יש איזו אפליה, ואתם מתנים את זה בשיחות השלום עם הפלסטינים. אבל אני לא רואה שהממשלה באמת רוצה להתקדם ובאמת רוצה לחוקק חוקים. אפילו להגיד לאזרחים הערבים: אוקיי, אנחנו אומנם בקונפליקט כזה, אבל היות שאתם אזרחי מדינת ישראל, מה שחל על כל האזרחים, חל גם עליכם. בדרך כלל ישראל מתהדרת בזה ואומרת: יש לנו דמוקרטיה, היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ואנחנו מדינה מתקדמת. אבל כשהעניין נוגע לאזרחים הערבים מתהפכים כל הכללים האלה, והערבים, האוכלוסייה הערבית בתוך מדינת ישראל, הופכים להיות עוינים. עצם העובדה שמציעים את החוק בצורה כזו, זה רק מתווסף לחוקים הכי גזעניים, שלא היו עוד בתולדות מדינת ישראל כמו בממשלה הזו, וזה כנראה מעצם הקואליציה שהיא קואליציה ימנית, שלדעתי היא לא רק פוגעת באזרחים הערבים, אלא היא פוגעת גם בעתידו של העם היהודי ובאופי של הדמוקרטיה במדינת ישראל. כי כאשר המדרון החלקלק הזה שמתקדמים בו לכיוון האפרטהייד – ואף אחד לא רוצה לשמוע היום, אבל זה מה שהולכים אליו – שיש כבישים רק לערבים וכבישים רק ליהודים. ותנסו להיכנס לכל מיני מקומות שכאשר נשמע שיח ערבי – חושבים מייד שיש פה איזה גורם עוין שצריך לטפל בו. אני חושב שזה אומר דורשני לכל האנשים שאכפת להם מהחוק, אכפת להם מהחוקה, אכפת להם מהאופי של המדינה וברצונם לשמור על הצלם הדמוקרטי של המדינה בצורה נכונה. אני חושב שאנשי החוק צריכים להתעורר לזה ולא לתת לחוק כזה גזעני לעבור, ואם יש איזה מקום לעשות חנינה, אז הבחורים האלה שהתנגדו להריסת בתיהם הם לא שונים מאחרים. צריך לתת להם את האפשרות ולא להשאיר את המשפטים שהיו כאילו הם עברו על החוק, אלא לחון את כולם. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה, חבר הכנסת עפו אגבאריה. הדובר הבא – חבר הכנסת אברהים צרצור יביע הסתייגות לחוק. לרשותך 15 דקות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, גברתי השרה, כנסת נכבדה, אני דווקא רציתי להפתיע את חברי חברי הכנסת הערבים, אולי גם חלק מהיהודים, ולהגיד כך: תפסיקו את כל ההליכים, תמחקו את כל הרישומים – רק תעופו מהשטחים הכבושים. אני חושב שמחיר כזה ממשלה דמוקרטית יכולה לשלם כדי שהאזור כולו ייכנס למסלול של עשיית שלום אמת צודק ובר-קיימא במזרח התיכון. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> עם מי? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> עם הפלסטינים – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> עם ה"חמאס"? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – עם העם הפלסטיני – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> עם ה"חמאס"? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> עם העם הפלסטיני, שלא יבוא היום שאתה ודומיך תוכלו לנצח אותו ולמחוק אותו מהמפה. הוא עם שקיים הן בתוך השטחים הכבושים, הן בתוך מדינת ישראל, הן ב-diaspora – יותר מ-6 מיליוני פלסטינים שגירשתם אותם ממולדתם. זה עם חי ונושם ובועט, ועדיין מחזיק וימשיך להחזיק בזכותו המלאה והלגיטימית – דרך אגב, לפי כל הדעות ולפי החוק הבין-לאומי ולפי ההחלטות הבין-לאומיות – והוא ימשיך לחזור ולהקים את מדינתו העצמאית שבה תהיה לו ריבונות מלאה, מדינת פלסטין ליד מדינת ישראל. הנה, אני אומר לך במלוא הכנות כאסלאמיסט וכראש התנועה האסלאמית במדינת ישראל: מדינה פלסטינית במובן המלא של המלה הזאת ליד מדינת ישראל. שיחיו ביחד בשלום; שיהיו ביניהן גם קשרי שלום ושיתוף פעולה; שיהוו אולי דוגמה ומודל של חיים משותפים לא רק באזורנו, אלא אולי בכל רחבי תבל. לכן, כן, אין כל דרך להשיג את המטרה הנשגבת הזאת מלבד זו שהשטחים הכבושים יהיו מגולחים באופן מוחלט מההתנחלויות – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מיהודים, מיהודים. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> לא, למה? למה לך באמת לשים דברים בפי? אני אמרתי "התנחלויות". המתנחלים נמצאים שם בצורה לא לגיטימית, הם יכולים לחזור למולדתם, למדינת ישראל. מה יותר טוב מזה? למה שיישארו שם? למה שייחשפו לסכנות מוחשיות יומם ולילה? שיחזרו למולדתם – הרי קיומם שם הוא קיום בלתי לגיטימי לכל הדעות, בניגוד להחלטות הבין-לאומיות. ויבוא היום, וכפי שההתנחלויות האלה נמחקו מרצועת-עזה, גם יימחקו מהשטחים הכבושים, כולל גם מירושלים המזרחית. אתה יודע מה, אני מוכן ללכת יותר מזה – אולי לא יימחקו – האנשים משם יחזרו למולדתם, וההתנחלויות יהפכו לחלק מהפיצויים לעם הפלסטיני על שנות הכיבוש הנוראי שאתם כפיתם על העם הזה מאז 67' ועד היום, אולי מ-48' ועד היום. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – 48' – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כן, הרי ה"נכבה" ומיליוני הפלסטינים שנמצאים עכשיו ב-diaspora הם לא כתוצאה ממלחמת ששת הימים, הם כתוצאה ממלחמת 48'. לכן אני אומר לך, זכותם המלאה לחלום על הקמת מדינה משלהם. ואני אומר וחוזר ואומר, כדי שלא תיתפסו למלים ותפרשו את מה שאנחנו אומרים: מדינה פלסטינית – במובן המלא – ליד מדינת ישראל. לא במובן שנתניהו, למשל, ראש הממשלה, אמר לפני כמה ימים: אפילו במסגרת של הסכם שלום נוכחות צבאית ישראלית תישאר בכל מקום במדינה הזאת, כולל בבקעת-הירדן. שטויות, דברים שפשוט מאוד זורקים לחלל הריק כדי להגיד לכל העולם: אל תחפשו שלום, אנחנו לא מעוניינים בשלום, אנחנו פשוט מאוד סרבני שלום. מי אלה שהחוק הזה, המונח בפנינו, בא כדי להקל אתם? אמרתי: מתנחלים. דרך אגב, לפי הסטטיסטיקה המדויקת, כבוד היושב-ראש, רבותי, חברי וחברות הכנסת, לפי הסטטיסטיקה המדויקת, חלק קטן מאוד – אפילו פחות מ-1% – מאלה שעברו על החוק במסגרת ההתנתקות או בגלל ההתנגדות – ואני אומר את זה עכשיו מתוככי לבי ומעמקי נשמתי – כן, יש מקום להקל עם אנשים שאפילו עברו על החוק, אבל בגלל דברים שנוגעים ללבם. לא חשוב אם אנחנו מסכימים אתם או לא מסכימים אתם. זאת עובדה קיימת, זאת עובדה אנושית, עובדה הומנית שאפשר להבין אותה, אבל בין זה לבין למחוק את הרישומים, למחוק את כתבי האישום, לשחרר ולחון את האנשים האלה – אני לא אוכל להתייחס לעובדה הזאת במנותק מהמדיניות של ממשלות ישראל וזרועות אכיפת החוק החל בנשיא המדינה וכלה בשר הזוטר ביותר – אני לא יכול לנתק את המדיניות הזאת מהמדיניות של הקלה לא רק כלפי עבריינים שעברו על החוק בעבירות קלות, אלא כלפי פושעים וטרוריסטים יהודים שביצעו פשעים נגד פלסטינים. וההיסטוריה מוכיחה את העובדה הזאת ומעידה כאלף עדים על הנושא הזה. אני לא בא למנות, אבל אני אתן דוגמה פשוטה מאוד – החל בכנופיה הזאת שטבחה בסטודנטים באוניברסיטת חברון וכלה בזה שטבח בנוסעים שלווים באוטובוס של "אגד" שנכנס לתוך שפרעם. אני מתכוון לטרוריסט נתן זאדה, איך שלטונות ישראל, איך זרועות אכיפת החוק, התייחסו לאלה, ואיך התייחסו לאלה שהגנו על עצמם. במקום לתת להם תעודות הוקרה – אני מתכוון לבחורים האלה שמנעו טבח, שנטרלו פצצה מתקתקת – לא מתקתקת – שנטרלו אדם שקצר אנשים בדם קר, פתח בירי לכיוון אנשים שלווים בתוך אוטובוס. תראו מה זרועות אכיפת החוק עושים כלפי אלה שהיו אמורים לקבל תעודות הוקרה ממדינת ישראל, כמו אלה היהודים שנטרלו פצצות מתקתקות או מנעו פלסטינים מלהמשיך בהרג במקומות אחרים. איך אפשר – איך אפשר לבוא אלינו ולהגיד: אין פה אפליה? אפליה שהגיעה גם לכותלי בית-המשפט. במחקרים שונים הוכח מעל לכל ספק ששופטים בבתי-משפט שונים, בערכאות שונות, שופטים עבריינים ערבים ושופטים עבריינים יהודים באותה עבירה אבל – בגזרי-דין שונים. חוקרים ומחקרים שהוכנו על-ידי פרופסורים ודוקטורים מאוניברסיטאות במדינת ישראל הוכיחו זאת מעל לכל ספק. איך אנשים יכולים לא להתבייש כשהם באים ומניחים על שולחן הכנסת החלטה מהסוג הזה? דובר – ובזה אני מסיים, לא צריכים להרבות בדברים, היות שאני באופן אישי – ואני חושב שאני משקף את דעותיהם של אחרים – נמאס לי מהמדיניות הזאת. אני יודע שמבלי לשנות דיסק ומנטליות של אלה שמקבלים את ההחלטות, של אלה שמניחים חוקים גזעניים כאלה על שולחן הכנסת – הייתי רוצה שהצעת החוק הזאת תכלול גם את כל הערבים שהוגשו נגדם כתבי אישום בכל האירועים האלה שבהם הערבים יצאו ומחו נגד דברים הנוגעים ללבם, בדיוק כמו האנשים האלה שאתם באים לחון אותם עכשיו; שהחוק הזה יכלול גם אותם. הרי הם מחו מחאה לגיטימית, הם מחו נגד דברים הנוגעים ללבם – אדמות, נכסי הקדש מוסלמי, הריסת בתים, קריסה של שלטון מקומי, תקציבים וכו' וכו' – למה להפלות גם בקטע הזה? דובר על לאחות את הקרע – הצעת החוק הזאת באה לאחות את הקרע. אני שואל במלוא הרצינות: לאחות קרע בין מי למי? בין יהודים ליהודים? בסדר, אני מקבל את זה, למה לא, זה לגיטימי. אבל למה לא לאחות את הקרע בין יהודים לערבים החיים בתוך אותה מדינה, שאמורים להיות שווים בפני החוק, שהם שווים לפחות בפני מגילת העצמאות – שהרי אין חוקה בישראל – שאמורים להיות שווים לפחות בפני שני החוקים האלה שהוגדרו כתחילתו של אקטיביזם שיפוטי במדינת ישראל – כבוד האדם וחירותו ואני לא יודע מה החוק השני. למה? למה, ריבונו של עולם, לא לדבר על לאחות את הקרע גם בין יהודים וערבים במדינת ישראל? למה לאחות את הקרע בין יהודים ליהודים זה לגיטימי, אבל לאחות את הקרע בין יהודים לערבים זה לא לגיטימי, זה לא ראוי לשיקול דעתם של מקבלי ההחלטות ומניחי הצעות החוק על שולחן הכנסת? דבר כזה, לכל הדעות, בלתי נסבל, ולכן יש להעיף את הצעת החוק הזאת, אלא אם אכן תתעשתו ותתחילו להתייחס גם לערבים כשווים בפני החוק ובפני המצפון שלכם. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת צרצור. הדובר הבא, חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת משקפת את הפרצוף האמיתי של הממשלה ושל המדיניות שלה, את הצביעות וכפילות המוסר. אנחנו התרגלנו שכאשר הערבים מפגינים אז – אין דבר כזה שהערבים מפגינים – יש מהומות של הציבור הערבי, ויש הפגנות של הציבור היהודי. כאשר יש הפגנות סוערות של הציבור היהודי, זה נקרא "הפגנות סוערות", וכאשר יש הפגנות סוערות של הציבור הערבי, זה "התפרעויות". אין דבר כזה שהציבור הערבי מפגין. הוא לא יכול להפגין, הוא רק מתפרע. זאת התפיסה. וכאשר ביום האדמה הציבור הערבי לא יצא למלחמה נגד המדינה, כי יודעים שהמלחמה הסתיימה ב-48', אלא יצאו כדי להגן על הקיום שלהם, על האדמות שלהם, על הדבר הבסיסי שלהם, מה היתה התגובה? לירות בהם. לא אמרו: זכות ההפגנה, מאבק פוליטי, סוגיה עקרונית, סוגיה אידיאולוגית. לא, אין דבר כזה. פשוט מאוד, אלה ערבים, ולכן הפתרון הוא לירות בהם. זאת הגישה. כאשר באירועי אוקטובר יצאו להפגין ולמחות, גם אז התגובה היתה לירות בהם. כאשר כאן בירושלים החרדים יוצאים להפגנות, או הימין, אנחנו רואים איך מטפלים בהם בכפפות של משי. ראיתי שבגוש-קטיף החיילים מגיעים ללא נשק, וכאשר מישהו מתנגד, שלושה-ארבעה שוטרים מרימים אותו, ואחר כך מעבירים את המשפחות לבתי-מלון, והיום מגישים הצעת חוק כדי לחון אותם ולבטל את הרישום הפלילי. אנחנו יודעים למשל שהכנסת – ועדות הכנסת לא מקיימות דיון כאשר הנושא עומד ותלוי בבית-המשפט – יש סוביודיצה, לא מקיימים דיון. מה החוק הזה בא ואומר? לא רק שלא מקיימים דיון – אלא אומרים: מה זה בכלל בית-המשפט? אם העניין עומד ותלוי בבית-המשפט, אנחנו נבטל את זה. אם בית-המשפט דן והרשיע, בכלל מוחקים את ההרשעה. אם יש גזר-דין, מפסיקים את גזר-הדין. מה זה בתי-משפט. מה זה? זה התייחסות? זה התייחסות רצינית למערכת אכיפת החוק, שאומרים אין בתי-משפט, פסק-הדין לא פסק-דין, הרשעה לא הרשעה? צריך לתת פרס לפושעים ולעבריינים. למה, מה הסיבה? כי הם מתנחלים. ומי אלה המתנחלים? אלה שודדי הקרקעות. מי אלה המתנחלים? אלה שמתוכם גדלו כל הרוצחים במדינה, אלה ששורפים מסגדים. ועוד נותנים להם חסינות, הם מעל לחוק. זה חוק מתן חסינות למתנחלים. זאת אומרת, אם שני אזרחים ביצעו אותה עבירה – עבירה זה עבירה זה עבירה – ביצעו אותה עבירה, אחד בתוך המדינה ואחד מתנחל, המתנחל זוכה לחסינות, הוא מוגן, אין הרשעה, ואותו אזרח משלם את המחיר. ואומרים, שוויון בפני החוק. זו הצעת חוק בלתי חוקתית, זו הצעת חוק שיש בה רמיסה של שלטון החוק. אבל למי זה אכפת? הרי המתנחלים הם מעל לחוק, ולהם הכול מותר. החוק לגבי המתנחלים זה לא חוק, זה בגדר המלצה. ומה מעבירים היום, רבותי, כאשר מביאים את הצעת החוק הזו? אנחנו מעבירים להם מסר ברור. זאת אומרת, אם אתם תבצעו עבירות על החוק, יש כאן שדולה בתוך הכנסת שתדאג לכם, תעביר מחר חוק של מתן חנינה. אתם תעשו עבירות ואנחנו נדאג לבטל ולהעניק לגיטימציה לפשעים שלכם. אז מי הפושע? זה שביצע את הפשע או זה שמחוקק חוק למתן חנינה לפושעים? לדעתי, שניהם פושעים באותה מידה. ולמה, מה הסיבה לכך? כי הכיבוש גורם לשחיתות, הכיבוש גורם לריקבון ערכי ומוסרי, והחברה הזו הפכה להיות רקובה מבפנים. כאשר שולטים בעם אחר 40 שנה ומנשלים אותו מהזכויות הבסיסיות של עצמאות וחירות, ומרשים לעצמנו לצאת ולהפציץ ולהפגיז בתי-ספר ומסגדים, ומגדירים את הדוח של גולדסטון "טרור גולדסטון", יש בעיה עם החברה הישראלית ויש בעיה בכנסת של ישראל. ולכן ההתייחסות הזו לעבריינים כאלה – חסידי אומות עולם. אלה חסידים, צריך לחלק להם פרסים, צל"שים. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ואם היום זה היה מה שהיה לגבי המתנחלים בגוש-קטיף, מה המסר לגבי המתנחלים בגדה המערבית? מה המסר? המסר: תתנגדו, לא תרפו, אנחנו נדאג לכם. לחזק את העבריינות על החוק. החוק, בכלל אין לו משמעות, בתי-משפט – שום דבר, הרשעה זה לא הרשעה. ולכן, למה צריך חוק בכלל? – לחוקק חוק ולכתוב שהמתנחלים, כל חוקי מדינת ישראל לא חלים על המתנחלים. הם מעל לחוק. צריך לצאת במסר הזה. אבל הרי כולנו יודעים שגם ללא החוק הזה, רבותי, לא נשלה את עצמנו – גם ללא החוק הזה, הרי הוגשו בקשות לעיכוב הליכים וכמעט מרבית התיקים עוכבו על-ידי משרד המשפטים. גם ללא קשר לחוק הזה. גם ללא קשר לחוק הזה הוגשו בקשות לחנינות, וכל החנינות כמעט התקבלו. וגם אלה שהוגשו נגדם כתבי אישום, רובם לא הורשעו. גם ללא קשר לחוק. זאת אומרת, המערכת מלכתחילה היתה סלחנית. לפני כמה זמן, חבר הכנסת עפו אגבאריה, ראש העיר לשעבר של אום-אל-פחם, במסגרת הפגנה בירושלים – לא מלחמה, הפגנה – עימות עם שוטרים, אמרו שהוא ירק על שוטר, גזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל. מתנחל שיורק על שוטר יוצא ללא הרשעה, סוגרים את התיק. ראש עיר לשעבר שיורק על שוטר, ערבי, שולחים אותו לתשעה חודשים. מה זה, יריקה של מתנחל זה משהו אחר, ויריקה של ערבי זה משהו אחר? מה זה, יריקה של מתנחל זה גשם וצריך לברך על זה, ויריקה של ערבי זה ירייה שצריך לשלוח אותו לבית-סוהר? הרי תשעה חודשים בבית-סוהר לא גזרו על חיילים שירו על ילדים פלסטינים; גם כשהרשיעו אותם, לא גזרו עליהם תשעה חודשים. ולכן, באים ומשלים את עצמנו כאילו אפשר שיהיה צדק. חברי חבר הכנסת צרצור, הרי אתה יודע מה היה בכפר-קאסם – זה לא קשור לחוק. גם אז ירו באזרחי מדינת ישראל, שלא איימו ולא סיכנו, וכמה נהרגו? 49? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כן. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> וכמה מתוך אלה שירו והרגו הועמדו לדין? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אז סימן שהבעיה לא עם המתנחלים. הבעיה עם התפיסה של אלה שעומדים מאחורי המדינה בכלל והתייחסותם לערבים. מותר לירות בערבי ולקבל קידום. אלה שירו באירועי אוקטובר קיבלו קידום בדרגה. אנחנו, במהלך מהומות אירועי אוקטובר – זה לא מהומות, היו הפגנות, הפגנות לגיטימיות – נפגשנו עם ראש הממשלה דאז, ברק. ואז חברי אומרים: נו, יש בעיה עם אליק רון, צריך לפטר אותו. אמרתי להם: רבותי, אם אתם רוצים לפטר אותו, תגידו לו: אנחנו מבקשים שתקדם אותו. כי ברגע שאתם אומרים לפטר אותו, הוא לא יפטר אותו. הם עושים ההיפך ממה שאתם מבקשים. והכפילות הזו והצביעות הזו תמיד משתוללות – ולצערי, גם בכנסת וגם בתוך מערכת המשפט, וגם מי שאחראים לאכיפת החוק. לאחרונה, כולכם יודעים את המקרה של הרוצח נתן זאדה – שיצא מהתנחלות, מבין המתנחלים האלה, שרוצים לתת להם חנינה, רוצים לבטל לא רק את ההרשעה, אפילו את הרישום הפלילי. זאת אומרת, אם המשטרה תרצה לבחון מי מסוכן מקרב המתנחלים ומי יש לו רישום – המשטרה לא יכולה לגלות את זה כי מבטלים, מוחקים אפילו את הרישום, על-פי הצעת החוק הנוכחית. לגבי אותו רוצח, הוא יצא וקיים סיור בשפרעם. אמא שלו התריעה שהבן שלה מסוכן, והיה לו נשק צה"לי, והוא ערק משורות הצבא. והצבא לא דאג – וכוחות הביטחון – להבטיח ולמנוע ממנו לבצע את המזימה הרצחנית שלו. וכאשר נכנס לשפרעם וירה בתושבים, את מי מעמידים לדין? אף אחד מהאחראים לפשע הזה לא מועמד לדין, רק הקורבן מועמד לדין – תושבי שפרעם, שהגנו על עצמם מפני הרוצח. אומרים להם: אנחנו רוצים צדק. מצד שני, אנחנו רואים – אם מישהו צריך להיות מועמד לדין זה הממשלה, שלא סיפקה הגנה לאזרחיה הערבים, זרועות הביטחון שלא דאגו לסכל את המזימה. שלא ישלו אותנו שהם לא יכולים. הרי אנחנו יודעים שני דברים: או שהמדינה כל כך כושלת ואין לה את היכולות לאתר ולעלות ולסכל פיגועים כאלה, או שהיא כן יכולה והיא לא רצתה לעשות את זה. אבל מתוך ניסיוננו אנחנו יודעים שלא פעם אומרים: אנחנו סיכלנו ניסיון פיגוע שיצא משכם או מחברון, אז יש להם את היכולות. הם לא יכולים לשכנע אותנו שהם יכולים לדעת מה שמתרחש בשכם אבל לא יכולים לדעת מה שמתרחש בתפוח. אלא שיש כאן עצימת עיניים, יש מחדל, יש רשלנות, ולכן לא תושבי שפרעם – אותם צריך להעמיד לדין, אלא את הממשלה שנתנה את הגיבוי ואפשרה להתנחלויות גם להפוך להיות חממות, גם לגדל רוצחים ואפשרה לנתן זאדה לבצע את המזימה שלו בשפרעם. ולכן, אם צריך לעכב הליכים, קודם כול, לאלה שמועמדים לדין בעניין של שפרעם. אלה הגנו על עצמם, אלה הגנו על הכפר שלהם, אלה הגנו על תושבי שפרעם, כאשר המשטרה לא קיימה את חובתה על-פי דין, ולא אותם מתנחלים שפעלו נגד מדיניות הממשלה. ואני מצטרף לחברי חבר הכנסת אברהים צרצור. אין שום בעיה שהמדינה תמחק להם את כל הרישומים הפליליים, אבל שיצאו. שלא ימחקו רק את הרישומים; שימחקו את הקיום שלהם בהתנחלויות, בתוך הגדה, במזרח-ירושלים וברצועת-עזה – כמו שעשו ברצועת-עזה – כי אין שום זכות להיות שם. מה יש להם לעשות שם? למה הם שם? מה יש להם לחפש בתוך הנשמה של התושבים? מסכלים את חייהם, ממררים חיי עם אחר, מרחיקים כל תקווה וסיכוי לשלום באזור הזה. וכל האזרחים כאן משלמים את המחיר; משלמים את המחיר מבחינה מדינית, משלמים את המחיר מבחינה ביטחונית על-ידי הנוכחות שלהם, ומשלמים מחיר מבחינה תקציבית, כאשר כל התקציבים כאן – חברי כנסת זועקים גם לגבי טובת הילדים ובני-נוער, ונוער בסיכון, ושכבות חלשות, ואבטלה, ומפעלים שנסגרים – לאן הולך הכסף? למתנחלים ולהתנחלויות. אז למה צריך את כל המחיר הזה? גם מחיר מדיני, גם מחיר ביטחוני, גם מחיר תקציבי; מה ההיגיון שיש בדבר? אין שום היגיון בדבר, יש רק טירוף בדבר הזה. הבעיה היא שמסתכלים כאן כאילו אם אנחנו גורמים נזק לצד השני, זה טוב לנו. זה מזכיר לי את הבדיחה – שאלו יהודי אחד, איזה משאלה יש לך? מותר לו לבקש משאלה אחת, אבל אמרו לו: מה שאנחנו נותנים לך, אנחנו ניתן לשכן הפלסטיני פי-שניים. אז מה אותו יהודי חשב? חשב, חשב, מה הוא ביקש בסופו של דבר? – יש לו זכות לבקש כל העולם, להיות הכי מאושר בעולם, זו ההזדמנות שלו, אבל הוא חשב: אם אני אהיה מאושר, הפלסטיני יהיה מאושר פי-שניים, אז הוא חשב: למה שהוא יהיה מאושר? למה שהפלסטיני יהיה מאושר? ואז במקום לבקש דבר כל כך חיובי, הוא אמר שיעקרו לו עין אחת, כדי שיעקרו לפלסטיני את שתי העיניים. זאת הבעיה; לא חשוב איך אנחנו נסבול, העיקר שהפלסטינים יסבלו יותר. זאת התפיסה המעוותת. הגיע הזמן לחשוב – מה שטוב לפלסטיני טוב לכאן, ומה שטוב לנו – צריך לחשוב בתפיסה "ואהבת לרעך כמוך". מה שקורה, רבותי, במסלול הזה, של הנצחת הכיבוש, מחסלים כל חלקה טובה, גם במערכת בתי-המשפט, גם בחקיקה. ואחד הדברים – החוק המכתים את מערכת המשפט – חוק כזה, שחסר היגיון, חסר כל היגיון, להעניק חנינה לקבוצה מסוימת – למה לא לכל אזרחי המדינה? אם אנחנו אומרים: הם התנגדו, הביעו דעה באופן לגיטימי, אז אנחנו נבוא ונגיד, נהיה באמת אנשי עיקרון ונגיד: כל מי שמתנגד למדיניות ממשלה באופן עקרוני ואידיאולוגי, אם זה ימין או שמאל, ללא הבדל דת או לאום, כל מי שמתנגד – החוק יחול עליו, על אותו סוג של עבירות. אז נהיה גם צודקים עם עצמנו, אנחנו נאמץ נורמה שוויונית. אומנם לדעתי הנורמה הזאת לא צודקת, אבל תהיה נורמה שוויונית. באים כאן ואומרים – בשם חופש הביטוי. האם היה כאן חופש ביטוי? חבר הכנסת ג'ומס, אני שמעתי אותך מדבר על איך המשטרה מטפלת באנשי השמאל בעניין של שיח'-ג'ראח. אני רוצה לברך על הפעילות של אנשי השמאל. אלה קבוצה שבכל זאת נותנת תקווה שיש סיכוי לעתיד טוב יותר, יש אור בקצה המנהרה, יש ישראל אחרת, לא כולם מתנחלים. ולדעתי, האינטרס שלנו שאלה, אנשי השמאל שמאמינים – לדעתי, לצערי הרב, הם הפכו להיות מיעוט בתוך החברה הישראלית, וזה מצביע על הסחף והטירוף שיש בחברה הישראלית, כאשר אנשים שדוגלים בשלום, בשוויון, בדו-קיום, הופכים להיות – כמו למשל מרצ, שלושה מנדטים – זה בעיה; זה בעיה בתוך החברה – האמונה שלה בשלום. שולחים חברי כנסת כמו מיכאל בן-ארי, ושולחים הביתה את חברת הכנסת זהבה גלאון – יש בעיה; לא כי אני תומך במרצ, אבל זה מראה על כיוונים בתוך החברה הישראלית; לא הולכת לכיוון של שלום, לא הולכת לכיוון דו-קיום. צריך לשאול את עצמנו מה קורה כאן. לכן יש בעיה אמיתית. האינטרס של כולנו הוא שאלה שמאמינים בדו-קיום, בחיים משותפים, אלה צריכים להיות הרוב. לדעתי, זה שינוי בתפיסה. כאשר המשטרה הופכת להיות מדכא, הופכת להיות זרוע מבצעת של הימין הקיצוני, מדכאת כל ניסיון של הפגנה, הבעת דעה, מחאה – זה בעיה. ביום חמישי, אדוני היושב-ראש, אנחנו, המפלגה הדמוקרטית הערבית, החליטה לקיים כנס של הוועד המרכזי ביום שישי. יצאו הזמנות על-ידי מזכ"ל המפלגה, הזמנות בכתב לחברי הוועד המרכזי, כאשר על סדר-היום נושאים מוגדרים. ביום חמישי בערב מתקשר נציג מרכז המודיעין במשטרת עירון למזכ"ל המפלגה, מזמין אותו לתחנת המשטרה. הוא מגיע, ואז הוא נותן לו צו חתום על-ידי השר לביטחון פנים. הצו מבוסס על הסכם הביניים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, שאוסרת פעילות של הרשות הפלסטינית אז בירושלים המזרחית, שלא יפתחו סניפים; השר הרחיב את החוק הזה, והסמכות שלו מכוח החוק הזה, גם לגבי האזרחים הערבים בגליל, המשולש והנגב, והוא הוציא צו האוסר לקיים כינוס של המפלגה – בלי לקיים שימוע, בלי לשאול לגבי העובדות; בכלל, מה זה מעניין אותו, העובדות. הוא רוצה להפוך את המשטרה למשטרה פוליטית – תרדוף מפלגות על רקע דעות פוליטיות. תרדוף מפגינים על רקע דעות פוליטיות. אם אלה מפגינים מהימין, נטפל בצורה אחרת. ראינו איך הימין חוסמים כניסה של פקחי בנייה, איך מכים בהם, איך קורעים צווים, ומצד שני, איך קורעים במכות את המפגינים מהשמאל. זאת בעיה של החברה, זאת בעיה של המדינה. זה אומר לאן היא הולכת – זה כרסום פנימי, זה מסוכן לקיומה של המדינה יותר מהפצצה הגרעינית האירנית שמדברים עליה כל הזמן. לכן אני אומר, רבותי, החוק הזה הוא – לא כי אנחנו נגד מתנחלים; המתנחלים הם בעיה של המדינה, לא בעיה שלי – אבל החוק הזה מסוכן לדמוקרטיה הישראלית. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה, חבר הכנסת טלב אלסאנע. ציינת בדבריך שהצעת החוק היא בלתי חוקתית, אז גם כשבבית הזה אישרו את הפינוי – גם אז אמרו דברים דומים, על הצעות שקשורות לפינוי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> תשאל את שי ניצן מפרקליטות המדינה; הוא הביע את דעתו. בכלל, החוק מעניין אותך? מעניין אותך הימין. כל דבר – – – <היו"ר דני דנון:> מכיוון שאני כרגע מנהל את הישיבה, אני לא אביע את דעתי על החוק. אבל בוא נאמר זאת כך: אם הייתי יושב במקומי, הייתי מתערב בנאומך מספר רב של פעמים. אנחנו ממשיכים בדיון. יביע הסתייגות חבר הכנסת חיים אורון. בבקשה. לרשותך חמש דקות. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, מדובר בהצעת חוק מאוד בעייתית. מדובר בהצעה שמוחקת סעיפי אישום, הליכים משפטיים, תוך כדי משפט, על-פי מכנה משותף אחד: האשמות שקשורות להחלטה לגיטימית – שאגב, גם היא עברה אישור של בית-המשפט העליון, של הממשלה ושל הכנסת – על ההינתקות. אמרתי יותר מפעם אחת, אדוני השר, מה דעתי על החוק ועל סוג כזה של חקיקה. כי על-פי המודל הזה כל קבוצה של חברי כנסת יכולה להשיג רוב ולמחוק מחר את כל ההאשמות נגד בעלי הקרחות, או להבדיל, נגד בעלי הבלוריות – מה זה משנה – הלבנות, או אולי הבלוריות השחורות. כי אם – ברגע שהשאלה היא רק של רוב ומיעוט, ועושים מה שרוצים, אז באמת אין שום גבולות. ואני מבטיח לכם שתישמע ההנמקה האידיאולוגית בעיקר כשהיא תגיע לשאלה של מניעת קרע בעם ואיחוי קרעים. אני מודה, הנושא של מניעת קרע בעם ואיחוי קרעים בהחלט מדבר אלי. אבל מה המבחן? המבחן – האם המהלכים האלה, סביר שיביאו, במקרה שניתקל בהזדמנות דומה, להתנהגות אחרת? אז אני יודע שיושב-ראש הישיבה ואולי עוד כמה אנשים מניחים הנחה מוחלטת שלא תהיה הזדמנות דומה כזאת. למה? כי יש להם ברית עם ראש הממשלה שלא מפנים יותר אף יישוב, ואני מנחש שאפילו השר פלד לא יחתום על המשפט הזה, והוא מניח שיישוב אחד לפחות עוד כנראה יפנו – לשיטתו, לא לשיטתי. אני לא שואל אותו מה התשובה, אני מניח הנחה כזאת. האם סביר שכשזה יתרחש, כל אלה שנאשמו עכשיו, ומי שארגנו אותם, ומי שדחפו אותם, ומי שלא נאשמו עליו ועמדו מאחוריהם, והסתתרו באצטלה של רב, או מנהיג, או מישהו אחר – האם יתנהגו אחרת? על-פי מה שאני שומע עכשיו, ממש לא. מבטיחים לנו שלמדנו את הלקח ולא נהיה כמו בכפר-מימון. אני זוכר מה היה בכפר-מימון, איך שהיתה הרגשה בציבור שאו-טו-טו אולי פורצת מלחמת אזרחים. בזכותה של המשטרה, ובזכותו של הצבא זה נמנע, וגם בזכותם של חלק ממנהיגי המתנחלים – נמנע העימות הזה. אבל עכשיו אני שומע כל הזמן, אדוני היושב-ראש, ואני שמח שבאת לכאן, אני שומע כל הזמן כי אתה אחד היוזמים של החוק הזה, בוקר וערב אני שומע: לא נחזור על עזה, למדנו את הלקחים. באיזה מובן למדנו את הלקחים? יהיה הרבה יותר חמור. המודל הוא עמונה, וגם זה לא המודל, מה יהיה מעבר לעמונה. אגב, שלא תהיה שום אי-הבנה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורון, הרי אני באתי בכוונה כי אתה נמצא פה והוויכוח בינינו הוא לא ברמה האישית אף פעם, אלא על הרמה של תפיסה איך אנחנו צריכים לנהל את מאבקנו כך בארץ הזאת. אתה יודע שאחד מהאנשים שעליהם מדברים, הוא אותו איש אשר ללא היסוס עלה על הטרקטור שהרג באנשים בירושלים והתמודד עם המחבל שיכול היה להרוג עוד עשרות אנשים. הוא לא חלילה עמד בפני משפט, היה לו רק רישום פלילי. באנו והתחננו בפני אנשי התביעה הכללית: הרי אתם לא מתכוונים להגיש כתבי אישום; מדוע הרישומים הפליליים מונעים מאנשים אשר באמת לא סיכנו חיי אדם – יש לפעמים מחאות שהן מחאות קשות ביותר משום שהטראומה שליוותה אותנו היתה טראומה איומה, הדבר היה ללא תקדים בתולדות הציונות וגם בתולדות מדינת ישראל על כל מרכיביה. ולכן חשבנו שאולי כדי לגשר ולרפא את פצעי הטראומה – שהיא פגעה בכולם – אולי נלך בשעת רצון. לצערי הרב, הפרקליטות, אף שאמרה בצורה חד-משמעית שאין בכוונתה להעמיד לדין, היא תמצא ותעשה עיכוב הליכים, היא כיתתה את רגליה ולא הלכה בצעד בטוח לקראת דבר שבו אמרנו בצורה מפורשת: מי שפגע באנשים על מנת לפגוע בהם וסיכן את חייהם, לא תחול עליו החנינה. אני מבין, ברמה החוקתית, ברמה של התפיסה של מדינת ישראל – לא צריכה שתהיה חנינה כללית. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> מה עם הטראומה של שפרעם, זה דומה לדעתך? <היו"ר ראובן ריבלין:> היא טראומה מסוג אחר. הטראומה של שפרעם, לא היה מעלה על הדעת, אם למשל החייל היה נתפס ולא נהרג, שלא להעמידו לדין ולמצות את כל חומר הדין. אותם אנשים אשר פרעו בו, אני הייתי מייצג אותם במשפט – מתוך כורח והגנה עצמית. אני הייתי מייצג אותם. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני שמח להערתך, אפילו אמרתי לך ביותר מהזדמנות אחת, שאם היה מדובר במחיקת מרשם פלילי, אני חושב שהייתי שוקל את זה. אגב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רוב המקרים הם כאלה. <חיים אורון (מרצ):> סליחה, אני לא מדבר עכשיו על רוב. אתה עורך-דין ואני לא, אתה יודע שהמבחן הוא לא הרוב, המבחן הוא אותו מקרה שזה לא מרשם פלילי, כי אתה ואני מכירים הרבה מאוד מקרים של אנשים שיש להם מרשם פלילי כי בתקופת סוף בית-הספר אולי עשו מעשה שטות כזה או אחר, וזה מלווה אותם לאורך כל חייהם. הם גם כן היו גיבורים והם נלחמו, לא עלינו, לפעמים גם קורה שנפצעו וגם נפלו, והמרשם הפלילי נשאר עליהם. לא ראיתי שהכנסת התכנסה כאן ומחקה רישומים פליליים בחבילה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא דיברנו על הפרט, דיברנו על הפצע הלאומי שנפער. <חיים אורון (מרצ):> זו בדיוק הנקודה. אדוני היושב-ראש, אולי לא שמעת אותי, הכוונה לטפל בפצע הלאומי, המבחן אחד בעיני, או בעיקר אחד – האם כאשר ניקלע לסיטואציה דומה, נחזור על האירועים הללו. אתה שומע ואני שומע – לא מפיך – שמי שמובילים את המהלך הזה אומרים לנו: מה שהיה בהתנתקות – משחק ילדים; עמונה היה בית-ספר, אתם תראו מה יהיה. אז איזה לקח נלמד? מה בעצם עושים? מאיימים על הרוב. הרי לא יהיה פינוי אם לא יהיה רוב. נכון שעכשיו רוצים לעשות רוב מיוחד – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> גם הפינוי לא היה ברוב, בוא נודה, זו היתה החלטה שלא באה באמת – – – <חיים אורון (מרצ):> זה פרק חדש במדעי המדינה. בכנסת, ארבע-חמש-שש פעמים, במבחנים שונים על חוק ההתנתקות, על הפיצויים לחוק ההתנתקות, על חוק משאל עם, עשרות הצעות אי-אמון, היה בכנסת רוב ברור שתמך בעמדה הזאת. האגדה שכאילו זה היה משום שקנו את א' ואת ב', ואותם מוכרים, בשביל לעשות מעשים פליליים, לא בשביל שיח פוליטי כמו שפה מתקיים, אין לזה ידיים ורגליים. מה שאמרתי עכשיו אפילו נבחן בבית-המשפט העליון, בית-המשפט אמר גם פה את דברו. אבל אני לא צריך את בית-המשפט העליון, מבחינתי, חברת הכנסת אורלי לוי, רוב בכנסת מחייב אותי כשמחליטים להקים התנחלות שאני מתנגד לה, כמו שאת תומכת בה. ואם לא תבינו שמבחינת אדם כמוני כל התנחלות מעבר ל"קו הירוק" היא פצע, כמו מבחינתכם הורדתה – השיח יהיה שיח עקום. כי בעצם אתם כל הזמן מניחים שאני מתנגד באופן פוליטי ואתם תומכים כי זה ארץ-ישראל. אני מתנגד כי זה ארץ-ישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו תומכים כי הרסו בתים על ראשם של אנשים. ביום כיפור, בסדר העבודה אנחנו אומרים, שלא יהפכו בתיהם קבריהם. <דני דנון (הליכוד):> כנסת שמוחקת כתבי אישום – – – <חיים אורון (מרצ):> כנראה יש בינינו פער, כי זו בדיוק אותה כנסת שתחליט מחר שכל מי שיש לו שיער שחור פטור מעבירות תנועה; יהיה פה רוב וזה יעבור. על-פי שיטתך, אין בעיה. או כל מי ששמו מתחיל באל"ף, כמוני, פטור מעבירות מס. <דני דנון (הליכוד):> יש בעיה חוקתית. <חיים אורון (מרצ):> לא, יש בעיה של הבנה מה זה משפט, מה זה חוקה ומה זה פרלמנט. הבעיה הרבה יותר עמוקה. יש בעיה של הכרה במגבלות הכוח. <דני דנון (הליכוד):> אחרי שנעביר את החוק היום אתה מוזמן לעתור לבית-המשפט העליון שהחוק הזה לא חוקתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> הדוגמה של התספורת של השחורים לא היתה טובה. בהחלט הרסו בתים על ראשיהם של אנשים, ועכשיו מבקשים לבוא ולומר, שאלה שמחו – זה אותה כנסת, הוא רק בא ואומר, הדברים האלה משליכים – – – <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אם תעביר פה הצעת חוק שבכל מקום שהורסים ביתו של אדם, זכותו לפעול ואז ימחקו לו את הסעיפים, אני אשקול פעמיים אם להצביע בעד זה. זה לא מה שאתה מציע. <היו"ר ראובן ריבלין:> להרוס ביתו של אדם ולגרשו מארצו. <חיים אורון (מרצ):> נכון. להרוס את ביתו של אדם ולגרשו מביתו, אם יש לו כיפה על הראש, גם את זה תגיד תיכף. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. <חיים אורון (מרצ):> אז לא, תן לי לסיים את דברי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <חיים אורון (מרצ):> רמזתי לזה. הרגע רמזתי לזה. אמרתי את זה באופן יותר אלגנטי. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה לא אותו הדבר, לא בגלל ערבים. אם למשל היו באים ואומרים: אום-אל-פחם, החלטת הכנסת להרוס את בתיה ולהעביר את כל האנשים לג'נין – חלילה וחס, זה היה דבר שהוא לא היה מתקבל על דעתו של חיים אורון בשום פנים ואופן, וראה איזה פלא, גם לא על דעתי, בשום פנים ואופן. פה היתה החלטה אחרת. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, לבוא ולטעון שהחלטה של כנסת ישראל או ממשלת ישראל, לפנות אנשים מהשטחים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חוקית לחלוטין. <חיים אורון (מרצ):> – – היא בלתי חוקית בעליל – זה מה שעלה מדבריך. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, חלילה. אני לא אומר. אני בא ואומר שאום-אל-פחם – הוא דבר בלתי חוקי בעליל. הנושא המדיני, שבו מדינת ישראל, בשטח שהיא שלחה אליו מתנחלים, במקום שאינו תחת ריבונות ישראלית, הוא שונה בתכלית, הוא עניין של מדיניות, הוא עניין של תפיסה. <חיים אורון (מרצ):> היות שהוא עניין של מדיניות והיות שהוא עניין של שמירת הכללים, אני לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מהצד האנושי, חבר הכנסת אורון, של האיש אשר סובל, התוצאה היא אותה תוצאה. מהצד של האיש שסובל. <חיים אורון (מרצ):> אני כבר מקבל את התיקון. אם תסכים שנשנה את החוק ונאמר שאנחנו מוחקים את הסעיף הפלילי מאדם שביתו נהרס – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. <חיים אורון (מרצ):> – – וכל הטרמפיסטים – – <קריאה:> וגורש. <חיים אורון (מרצ):> וגורש. – – – וכל הטרמפיסטים, וכל אלה שעשו סיבובים עליהם ועשו להם נזק נורא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ובנה את ביתו בצורה חוקית. <חיים אורון (מרצ):> כבר קיבלתי. כל אלה שבנו – רוב האנשים שבהם מדובר פה לא היו מתנחלים בגוש-קטיף. רוב האנשים הללו היו טרמפיסטים שבאו לנהל מאבק לגיטימי, בכלים לגיטימיים, עד המקום שבו המשטרה – ובית-המשפט פסק שמה שהם עשו הוא בלתי חוקי, ולכן הם נשפטו. אם אתה תבוא ותאמר לי שאתה רוצה להוציא מהכלל הזה – מתוך הבנת התחושה האנושית הקשה של אותם פרטים שממש ביתם נפגע, לא אלה שבאו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שהם בנו את ביתם בדין ועל-פי רשיון. <חיים אורון (מרצ):> שבנו את ביתם. בסדר. אשר לדין נשאיר לפעם אחרת, כי רובם לא בנו בדין, אבל עזוב את זה עכשיו. אתה רואה, אני יותר גמיש ממה שאתה. אם הייתם באים ואומרים: תראו, אם מקרב 8,500 התושבים של גוש-קטיף וצפון-השומרון יש עשרה, 20, 30, 40 – אין יותר – שנגדם יש כתבי אישום, מחלו להם, תמחקו להם – היית מוצא בי שותף. לא זה מה שפה כתוב. כל מי שהיו לו יד ורגל בעימותים אלימים עם המשטרה, בפגיעה בחיילי צה"ל – ובית-המשפט מאוד הקל בעונשם – מה שנאמר פה זה לא פגיעה בחיילי צה"ל או במשטרה, זה אם לא פסקו לו מאסר, זאת אומרת, גם אם הוא ירק בפניו של שוטר, או של חייל, והשופט מתוך רחמים לא שלח אותו לבית-סוהר, מוחקים לו. זה מה שאתם מציעים פה עכשיו. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא. – – – הרי יש עבירות שהחוק הזה לא יחול עליהן. <חיים אורון (מרצ):> אני יודע, אני יודע. חבר הכנסת רותם, בפעם הבאה שזה יקרה, אני מבטיח לך, תתקנו את החוק ותעשו אותו עוד יותר רחב. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. אתה תסלח לי אם חמש הדקות שלך יהיו בערך חמש דקות. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה לסגנית מזכיר הכנסת. <סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בנושאים: פיצוי היישובים המוקפאים ופיצוי נפגעי הקפאת הבנייה; אי-תכנון של משרד האוצר לתקצוב חוקי ותקנות הנגישות. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גילאון – בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> באהבה, אדוני, ואתה יכול אפילו להוריד לי בגלל חיים אורון דקות. אין לי בעיה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא; חיים אורון – אני הפרעתי לו. <אילן גילאון (מרצ):> כי אני ארצה להתמקד בכל זאת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אי-אפשר שיבואו עם חוק כזה בלי שיהיה ויכוח. הרי זה דבר שלא – – – <אילן גילאון (מרצ):> כן, אדוני. – – קצת בחוק. שומו שמים, לפעמים אני חושב שכבר אין שמים כדי להתווכח ויכוח לשם שמים, ומה שנשאר זה באמת במקרה הזה החוק. אתה יודע, אדוני, אני ממש לא רוצה כאן להתחסד, בעצמי עברתי עבירות, ויש לי ר"פ, כך קוראים לזה – רישום פלילי – בנושא של התקהלות בלתי חוקית וגרימת שאון ברשות הציבור והפרעה לסדר הציבורי. אני חושב שהפשרה שלנו, הדמוקרטית, המוסרית, עם ההבחנה בין חוק לחוק ועם היכולת להפגין והחובה להפגין, ולפעמים גם להפר את הסדר הציבורי – ואני מדבר אתך כאדם שמסתכל ויכול להבין את הפצע שנפער, ויכול להבין בהחלט את כאבם של האנשים, ויש לי אפילו הרבה מאוד אמפתיה. אבל אני חושב שהפישור בין המטען המוסרי שלנו לבין העבירות שאנחנו עוברים הוא ההכרח גם לקבל את הר"פ או את העונש לצד הדבר הזה. כי אחרת, אדוני, מעבירה שיבוא ויקרא לה מי שיקרא – וזה בהחלט סובייקטיבי – "עבירת מצפון", אני חושב שהעשייה הזאת מטעם ועדת החוקה – ואני מתפלא שהאדם שעומד בראש ועדת החוקה, חברי דודו רותם, חבר הכנסת דודו רותם, מעלה סוג כזה של הצעה, כי אני חושב שהוא הופך את החוק הזה למה שהופך את העבירה שיכולה להיות מצפונית לעבירה שיש עמה קלון, בסופו של דבר. ולכן לא הייתי עושה שום איפה ואיפה. אדוני שואל את עצמו כיצד לסגור את הפצע שנפער. יש רעיונות הרבה יותר טובים – אולי הם הרבה יותר קשים – לסגור את הפצע שנפער, למשל להתייחס למפוני גוש-קטיף כמו לבני-אדם, אבל גם כאן אין איפה ואיפה, משום שלאף אחד לא מתייחסים כמו לבני-אדם, אז גם לא לאלה, שהיה צריך אולי להעביר אותם במצב שלהם, מי טעה לבדו ומי טעה ברשות, להעביר אותו על מגש של כסף למקום החדש שלו ולהניח אותו בתוך נעלי-הבית. זו דרך לסגור פצע. לא למחוק ר"פ. מה זאת אומרת? וברוב חוצפה, אפילו אף אחד לצורך הנימוס – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לזכותו של חיים אורון, הוא עשה את כל מה שביכולתו שכך יהיה. <אילן גילאון (מרצ):> בצדק, משום שאנחנו מבחינים בין העבירה הפלילית שנעשית כאן, ועל כך רושמים ר"פ, לא על ההתנגדות ולא על היציאה מהבית ולא על החמלה, חס וחלילה, כי אחרת לא תהיה לנו, חברת הכנסת אורלי, מידה אובייקטיבית אחת לשפוט בין הדברים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> יש כאלה שפשוט – – – <אילן גילאון (מרצ):> וברוב חוצפה, אפילו כאן לא אמר אולי שהיה צריך גם למחוק את הר"פ של אותם שוטרים, אותם אנשים – ואני לא בעד, אבל, אדוני, אני לפעמים לא יודע איפה אני נמצא כבר. תאמין לי, כשאני אומר לך "עבירה שיש עמה קלון" – ואתה יודע מה ההבדל בין עבירה כזאת לעבירה שיש עמה קלון? שהר"פ הזה באיזה מקום נסגר אחרי תקופה, והבן-אדם משלם את העונש שלו, אבל הקלון – הוא לעולם לא נעלם. ואני לגמרי יכול לחבר את הצעת החוק הזאת למציאות, שבתוכה אני שומע גנב מורשע על-ידי בית-משפט שמדבר על הוואקום המנהיגותי שיש במדינת ישראל, ומנהיגים כאן, אדוני – שומע, חבר הכנסת טיבי, אתה שומע מה אומרים עליך? שאתה לא משמש דוגמה אישית, חבר הכנסת טיבי. הוא לא משמש דוגמה אישית, אמרו, מנהיגי האומה, אנשים שהורשעו בדין, אדוני, והר"פ שלהם לא נמחק. ואתה יודע מה החמור בנורמות האלה שאנחנו מפתחים, אדוני? שזה אפילו מטבע עובר לסוחר. פתאום הציבור מסתכל עליך שאם לא נחקרת ביאח"ה, אתה לא ראוי בכלל למשול, כי אתה לא תדע להנדס חוקים בסופו של דבר, ולתמרן, ולתרגל, ואז אתה עושה איפה ואיפה. ואדם כמו אריה דרעי – אני שומע את התקשורת היום אומרת: האריה חוזר לג'ונגל. אדוני, אתה ואני זה הג'ונגל, ואריה דרעי זה האריה. אז אתה אומר: זעקי ארץ אהובה. ואנחנו הבאנו את עצמנו במו ידינו למצב הזה, בדרך הזאת, של לקיחת החוק והפיכתו למשהו שמתאים לכל עת, שיש לו הפניה, ויש לו פנים לכאן ולכאן. וניקיון הדעת הוא קודם לימין או לשמאל, כי הוא דרך ארץ, ודרך ארץ קדמה אפילו לתורה. ולכן המעשה הזה, אדוני, הוא מעשה נואל, עד כמה שהוא חמור. ואני אומר לך את הדברים האלה, באמת, בניקיון דעת ובניקיון לב מוחלט ובניקיון כפיים מוחלט, משום שאני היום התייצבתי כמו חברי קודם, חיים אורון, לצד מפוני גוש-קטיף, כי אני יודע שהם אנשים מופלים, אבל אני לא מערבב שמחה בשמחה. וזה החמור כאן. ואני ממך מבקש, חשוב פעם שנייה. הר"פ הזה בסופו של דבר – אם תמחקו אותו, תנציחו את הקלון. אם לא תמחקו אותו, זאת תהיה הפשרה בין המצפון האישי הפרטי של כל אחד לבין סך כל המידה הציבורית שלנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> מכיוון שנגעת בלשונם של חכמים – חכמים מבחינים בין ייקוב הדין את ההר לרגעים של לפנים משורת הדין. רגעים בחיי אומה, שלפנים משורת הדין. <אילן גילאון (מרצ):> אני מודה לך, אדוני. אנחנו שנינו רוצים חיי אומה וחיי נצח של האומה. <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, ודאי. <אילן גילאון (מרצ):> ואהבתנו את ארץ-ישראל – של ג'ומס שדיבר קודם ושלי – היא לא מוטלת בספק בשום מקרה. אבל אנחנו אוהבים אותה עד כדי כך שאנחנו מסוגלים ומוכנים להסתפק רק בחלק ממנה, וזה נקרא אהבה אמיתית. ואם אדוני יודע אהבה אמיתית מזאת – יותר – שיגיד לי. אני מודה לך, אדוני. אני מניח שהאנשים יימלכו בדעתם ויחשבו היטב היטב, משום שזהו צומת מסוכן. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לך. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו אנחנו עוברים לחברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי, אם תהיה פה, והיא תהיה כנראה. כמו שאני מכיר אותה, היא תהיה. לא תהיה? טוב. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אנחנו דנים כאן בהצעת חוק להפסקת הליכים ומחיקת רישומים של אנשים שעברו עבירות בתקופת ההתנתקות. אני רוצה להגיד שבאופן כללי אני בהחלט חושב שיש מקום להתנגדות עקרונית, ואפילו למעשי מחאה ולגילויי מחאה בנושאים כבדים ובסוגיות רציניות. אבל מה שמוצע כאן בצורה הגורפת שהיא מוצעת כאן ובכיוון הפוליטי שהיא מוצעת כאן לא מקובל עלי. אני חושב שאלימות – והיו גילויי אלימות, ובשל גילויי האלימות נפתחו תיקים פליליים והועמדו אנשים לדין, גילויי אלימות כלפי שוטרים וכלפי חיילים – הסלחנות שקורנת מכל סעיף וסעיף בהצעת החוק הזו לא מקובלת עלי. אני חושב שזה תקדים מסוכן, שמחנה פוליטי שלם מנצל רוב מסוים בכנסת כדי לתת חנינה או איזושהי מחילה בדיעבד – אני לא יודע בדיוק מה ההגדרה העקרונית לדבר כזה, מחיקה רטרואקטיבית, אינני יודע – לעבירות שנעשו מכיוון פוליטי מסוים. אני חושב שזה תקדים מסוכן וזה תקדים מזיק. אני רק תוהה לגבי הלובי הגדול שצץ פה בכנסת על החוק הזה, ואני חושב על ציבורים אחרים כקולקטיבים שמביעים התנגדות מכיוונים פוליטיים אחרים, ועל-פי אותו עיקרון גם כן היו צריכים לזכות בחנינה או במחיקה, ולא מקבלים כי אין להם תמיכה פוליטית. זאת אומרת, זה חוק של מין חנינה פוליטית על מעשים של אלימות כלפי שוטרים וחיילי צה"ל, ואני לא חושב שהכנסת צריכה לתת לגיטימציה לדברים כאלה. הצעת החוק הזאת, לכן, היא חמורה והיא מסוכנת, והיא פוטרת למעשה עבריינים מכיוון פוליטי מסוים. אני מבין אולי את הסימפתיה, אני מבין את ההתחשבות, ואני אמרתי בהתחלה שהתנגדות עקרונית והבעת מחאה היא נשמת אפנו, זה חופש הביטוי וחופש המחאה. אבל כשמתבצעות עבירות, כשאנשים מועמדים לדין, כשנפתחים תיקים פליליים – למחוק את זה בצורה גורפת רק משום שאנשים באו מכיוון פוליטי מסוים ויש להם גב פוליטי בכנסת, זה פשוט צפצוף אחד ארוך על מערכת החוק. כשזה יגיע, וכמו שאדוני אוהב פה לציין לעתים קרובות, פעם יש פה ממשלה כזאת ופעם יש ממשלה אחרת, פעם יש רוב כזה ויש רוב אחר, לא ייתכן שהרוב ישתמש בכוח שלו הזמני בכנסת כדי לפטור מהליכים פליליים ולמחוק רישומים פליליים לאנשים שביצעו עבירות על רקע אידיאולוגי מסוים. זה דבר שאני חושב שהוא חייב להיות מחוץ לוויכוח הפוליטי. בן-אדם שעבר עבירה, נידון לעונש, צריך לרצות אותו, ולא ייתכן שיבוא פוליטיקאי ויפטור את כל הקבוצה הזאת. אני רואה בחומרה ביטול גזרי-דין של בתי-משפט, ואני רואה בחומרה ביטול רישום פלילי, ואני שואל מדוע רק מתנגדי ההתנתקות זוכים לכך. מדוע לא – ציינו זאת לפני – אנשים שמפגינים בשל הריסת בתים במגזר אחר, אנשים שמפגינים בשל דעה אחרת, אנשים שנידונים לעונשי מאסר ארוכים בגין עבירות של סרבנות; ואגב, אני מתנגד לסרבנות ואני חושב שאדם שמסרב למלא פקודה צריך לשלם על כך וצריך לתת את המחיר. אני לא אבוא כאן בשם עמדה פוליטית מסוימת ואגיד שצריך לפטור אותו מעונש. אני מחיל את זה כלפי אנשים מהמחנה שלי, ואני מצפה שהכלל הזה והדין הזה יחול על כולם, כי כולם שווים לפני החוק. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שמה שעומד כאן בפנינו זה ערך השוויון בפני החוק. היום מדובר באנשי ימין, שחלק מהנוכחים כאן חשים אליהם סימפתיה. יפה מאוד. סימפתיה לחוד ודין לחוד. אתה נידונת – אני מקווה שלאנשים פה יש אמון בבתי-המשפט שלנו ובמשטרה שלנו. כולנו ראינו את הפעילויות האלימות שבגינן הועמדו האנשים האלה לדין. הם נידונו, נרשמו העבירות, צריכים לשאת בעונש וכו', וזה הכול. הסימפתיה במקומה, אבל הדין הוא במקומו והם לא במקום אחד. אני רוצה להזכיר שמדובר באנשים ששפכו שמן וצבע וחומצה, ודחפו וקיללו והשתלטו. אני ראיתי את זה במו-עיני. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל אלה שסיכנו חיי אדם, חוק זה לא יכסה עליהם. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אני בשביל זה לא שופט, ואני לא שופט אנשים. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. <ניצן הורוביץ (מרצ):> הרי אלה חוקים שהכנסת הזאת אישרה. נכון, אדוני? יש חוק, יש בית-משפט, כולם שווים בפני החוק, ימני או שמאלני. אני חושב שזה מסר מסוכן מאוד שהכנסת שולחת, משום שאני חושב על הפינוי הבא, אני חושב על צו ההוצאה לפועל הבא, אני חושב על איזה צו הריסה באיזו עיר או באיזה מגזר, אני חושב בכלל על פעולת גבייה של מסים. אני בכלל חושב על פעולה של ביצוע או של פעולת דין מסוימת ועל אנשים שיסרבו לעשות אותה. מה אנחנו אומרים להם היום – מפני שאתם עם איזה משהו על הראש או אתם באיזו דעה פוליטית מסוימת אז אתם פטורים מעונש? איזה מין דבר זה בכלל? אני לכן מבקש מהכנסת לדחות את העניין. אני במיוחד קורא לחברי הכנסת מהימין לדחות את העניין. אין לזה שום קשר עם השקפה פוליטית. בן-אדם שעבר על החוק צריך לעמוד לדין ולשאת בעונש כמו כל בן-אדם אחר, ולא מעניין אותנו מאיזו סיבה אידיאולוגית הוא עבר על החוק. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה תדבר לבד? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אתה תקבל עשר דקות. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> יש האומרים: ייקוב הדין את ההר. מציעי ההצעה אומרים: יקבור ההר את הדין. אני עשיתי משאל בין כמה חברי כנסת, לא כולם, מהיכן לקוח המושג ייקוב הדין את ההר. אף אחד לא עזר לי, ואין לי אלא לסמוך על זיכרוני. זה נאמר מהזיכרון. נדמה לי שבתלמוד כתוב שעמדתו של משה רבנו היתה: ייקוב הדין את ההר. זה לא אומר מהיכן לקוח המושג. לעומת עמדתו של אהרן, שרדף אחרי אנשים כדי להגיע לפשרות. <היו"ר ראובן ריבלין:> איש שלום, רודף שלום. נכון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> יש דיינים שאומרים: אסור להגיע לפשרות. ייקוב הדין את ההר. הצעת החוק המונחת כאן היא הצעה מוזרה מאוד. הרי ידוע, מבחינתי לפחות ידוע, שהמתנחלים הם מעל לחוק. הם מעל לחוק הישראלי והם מעל לחוק הבין-לאומי. וכאן באה ההצעה ואומרת: אנחנו מחוקקים חוק שאתם מעל לחוק. זאת המשמעות של החוק הזה. אין לזה שום משמעות אחרת. המתנחלים עושים מה שהם רוצים, מקבלים במקרים נדירים ביותר עונשים מצחיקים, לרוב לא מקבלים שום עונש; יש קריצת עין על מעשיהם – על עקירת עצים, על תקיפת פלסטינים, על שוד קרקעות, על הרבה דברים, על מעשי ונדליזם. שלא לדבר על כך, ומעל לכול, שהחוק הבין-לאומי אומר שההתנחלויות הן לא לגיטימיות, לא חוקיות. וכאן באה השאלה המהותית – ואני לא רוצה להתחבא מאחורי דברים טכניים אלא מהות – מדובר באנשים שהשתלטו על קרקע לא שלהם, שבנו בית במקום לא שלהם – – <דני דנון (הליכוד):> הם גרו שם. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – שהשתלטו על מקורות טבע לא שלהם, עברו על החוק הבין-לאומי. הממשלה עברה על החוק הבין-לאומי, והם שיתפו פעולה עם הממשלה כדי לעבור על החוק הבין-לאומי. <דני דנון (הליכוד):> כל ארץ-ישראל – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בעצם הם גנבו רכוש והם באו להגן על הגנבה שלהם, ועכשיו אתה אומר – – – <יריב לוין (הליכוד):> זה לא דיון על הפזורה הבדואית בנגב עכשיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> מדוע לך להתווכח? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> עכשיו, יש הבדל בין זה שאתה בא ואומר: אני נותן חנינה לאנשים שהגנו על רכוש שלהם, אנשים שרצו לקחת מהם את הקרקע שלהם, להרוס את הבית שלהם, לאחר שלא אפשרו להם לבנות, כמו שקרה במוסמוס או במקומות אחרים. מגיעה להם חנינה, בדין מגיעה להם חנינה. צריך להתחשב בכך שהממשלה אחראית לכך שהם לא יכלו לבנות. <דני דנון (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אז אני מבין, זה צדק. עכשיו אתה אומר – לאלה שרוצים להגן על הגנבה שלהם מגיעה חנינה. והם עברו על החוק עבירה על עבירה על עבירה על עבירה. זה המהות. אבל גם מבחינת שלטון החוק, הורסים כאן את עקרון השוויון בפני החוק. למה? הם מורמים מעם? ואני חושב שיש כאן משהו פוליטי עמוק, כי לאחר רצח יצחק רבין, אני טוען, וממשיך לטעון – החברה הפוליטית בישראל זנחה, או התחילה לזנוח את השאיפה לשלום עם הערבים, והעבירה את זה לרצון לשלום בין יהודים. והחוק הזה הוא מתלבש במקום הזה בדיוק. בדיוק במקום הזה, כי אין כוונה לפנות עוד התנחלויות. יש כוונה להמשיך לנהל את הסכסוך. ולכן, זהו חוק פוליטי, ומעבירים מכוונות פוליטיות, משנים חוקים על-פי שיקולים פוליטיים של רוב מסוים בכנסת. וזה דבר – אם יש דבר לא חוקתי, מנוגד לעקרונות החקיקה בכל חברה נורמלית, זה חוק כזה. בוחרים קבוצה מסוימת, אנחנו נותנים להם חנינה. למה? ככה. אני אמרתי – במקרה הזה היה חייב להיות ייקוב הדין את ההר, כי אם יש מדיניות של להגיע לשלום, ולהסדר עם הפלסטינים, יצטרכו לפנות את כל ההתנחלויות בגדה המערבית ורצועת-עזה, וצריך להרתיע את אלה שמתכוונים להתפרע. לא לתת להם רשיון להתפרע. ולכן החוק הזה הוא פוליטי בכוונתו, והוא גם מעיד כאלף עדים על הכוונות הפוליטיות לעתיד. יש לפסול את החוק הזה, להצביע נגדו. זהו חוק שפוגע בעקרון השוויון בין האזרחים, זהו חוק ששומע ונענה לזעקת הקוזק שנגזל. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי, אין כאן באולם יותר אנשים אשר ביקשו להסתייג, שכן מיכאל בן-ארי אינו נוכח, אריה אלדד אינו נוכח. נסים זאב היה נוכח, ונדמה לי שקראו לו לתפילת ערבית. אז אנחנו נצלצל, ואם נסים זאב יגיע, אנחנו נאפשר לו גם לומר את דבריו, ומייד לאחר מכן נתחיל את ההצבעה. רק לצלצל, כי גם השעה 18:30 עברה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מותר לי להשיב? <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי, ודאי. נסים זאב – אמרתי, הואיל ויצאת לדבר מצווה, שיח' צרצור אמר לי: אסור לך להעניש אותו. כל אדם ההולך לעשות מצוות תפילה – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. אבל הוא, כבר קראנו את שמו. הוא רוצה גם שנצביע. עכשיו אתה עולה, ואנחנו עוברים להצבעה. אריה, אתה תרצה לומר כמה מלים? כי לא היית כאן, ואנחנו, לצערנו הרב, חייבים גם להמשיך בסדר-היום. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אמרו לי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר גמור, אאפשר לך דקות מספר. בבקשה, אם תוכל למצות את הדיון. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני ממש אצמצם. אבל איך אפשר לשמוע כל כך הרבה שטנה, כל כך הרבה שנאה מבעבעת מהבית הזה. אפילו מחמוד עבאס לא מדבר כמוכם, תאמין לי. הוא מדבר קצת יותר ביראת כבוד, לפחות כשהוא נמצא בפרלמנט שלו מול השרים שלו. אני לא מאמין. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אני יושב ושומע למעלה משעה וחצי גידופים כאילו השטן בכבודו ובעצמו נמצא על הבמה הזאת. תגידו לי, אין לכם בושה? באמת, אין לכם בושה? אתם את מי מייצגים? את ה"חמאס", את הטרור? את מי אתם מייצגים? אתם סמל של מדינת ישראל, הגיע הזמן שתבינו את זה. אתם לא מייצגים את הטרור – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אם אתה חושב שאפשר לעשות שלום עם ה"חמאס" ועם הטרור – תראה, אדוני, מה קרה רק עכשיו בעירק. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> ל"חמאס" – – – <נסים זאב (ש"ס):> שלושה בתי-מלון עכשיו בעירק בשעה האחרונה. לא די? אולי מאות הרוגים יש שמה. אפשר לעשות עם טרוריסטים באמת שלום? אתם מאמינים בשלום עם הנבלות האלה? עם הרוצחים האלה? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל למה עכשיו? רוצחים מילא. אתה – בשביל מה? תדבר על החוק ונמשיך. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני חושב שבכלל אנחנו שכחנו מה קדם למלחמת ששת הימים. שכחתם את עבד אל-נאצר שאמר: אני נותן מיליון חיילים, מוכן שייהרגו, העיקר להשמיד את מדינת ישראל? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> סאדאת אמר את זה. <נסים זאב (ש"ס):> עבד אל-נאצר אמר את זה. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> עבד אל-נאצר. זו נבלה, זו טרפה. אבל עבד אל-נאצר הוא שאמר זאת לפני מלחמת ששת הימים. אדוני היושב-ראש, צריך לזכור דבר אחד. אותם מתיישבים בגוש-קטיף הלכו מטעם מדינת ישראל, עשו שליחות מטעם המדינה כדי להגן גם ברמה הביטחונית. כן, הם לא באו רק כדי ליישב את בתיהם שמה. ואחרי 40 שנה כמעט אקוט בדור, 40 שנה עם ישראל היו במדבר הזה, הפריחו את השממה. בא ראש הממשלה, נושא איזה נאום עם פנטזיות הרבה. ורק אני רוצה לקרוא ממש שתי מלים מדבריו. אומר ככה: "התשובה האחת והיחידה: כולנו צריכים להכריז כאן היום שהאלימות לא תנצח, שהאלימות לא תורשה לרצוח את התקווה. על כולנו להתחייב שלא להסתפק בהפוגה זמנית, לא להרשות לאלימות להרים ראש, אלא נפעל יחדיו", עם מה? "לפרק את תשתיות הטרור, לפרוק את נשקו, ולהכריע אותו אחת ולתמיד." <אילן גילאון (מרצ):> זה נאצר? <נסים זאב (ש"ס):> לא, זה ראש הממשלה שלנו שהיה. "רק שבירת הטרור והאלימות תבנה את השלום" – הוא אמר את זה בוועידת שארם-א-שיח' ב-2005. מה קיבלנו אחרי ההתנתקות הזאת? עשרות ומאות, אדוני היושב-ראש, של משפחות שעד היום מוצאות את עצמן בדכדוכה של נפש. הם עוד לא יצאו מהטראומה הזאת. גירשו אותם מבתיהם, מהשדות שלהם, מהחיים שלהם, מהשלווה שלהם. מה מבקשים פה בכלל בחוק הזה? הרי לא מדובר בעבריינים, אנשים שביצעו עבירות חמורות כלשהן, או של אלימות בכלל. מדובר בהפגנות ספונטניות של צעירים שהיו כואבים את הכאב של העם הזה. אז לא למחוק רישומים? ומשווים את זה כאילו להריסת בתים של אותם שבונים לא חוקי. אומרים: בוא נמחק לכולם, זה אותו הדבר. ההשתלטות על המדינה בדרום ובצפון, ולקבוע עובדות, ולגזול קרקעות מדינה, זה אותו הדבר כשאותם אנשים הלכו בשליחות של מדינה, של עם ישראל? מה הדמיון בכלל? מה קיבלנו כתוצאה מההתנתקות הזאת, מאותה הבטחת שווא, מאותה אשליה? אלפי רקטות, אלפי טילים של "קסאמים". ולכן, אדוני היושב-ראש, אפילו בושה להביא את זה בכלל בחקיקה. הדבר הזה היה מתבקש מאליו, לא היו צריכים בכלל להגיש כתבי אישום, ולא היו צריכים בכלל לבקש את המחיקה של אותם רישומים כי לא היו פה שום עבירות. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. תמו ההסתייגות, ותמו הנימוקים להסתייגויות. חברי כנסת שיש להם הסתייגות, ומבקשים להצביע עליה, כמו חבר הכנסת אריה אלדד – נאפשר לו זאת, אלא אם כן הוא יסיר אותה, ואז לא נצטרך. בכל הזדמנות אחרת אני אוכל לתת לך – חבר הכנסת אלדד, אתה תוכל לדבר אחרי כן, כי היית בין יוזמי החוק. בבקשה, אדוני. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, אני שומע את ההסתייגויות, ובעיקר את הסתייגויות חברי מהמפלגות הערביות, ואני תמה, משום שבוועדה היתה בקשה להחיל את החוק הזה גם על השיח' ראאד סלאח, ואני הצעתי דבר פשוט, ואם אתם רוצים אני מוכן להציע לכם את זה גם בפעם הזאת. פה אנחנו מדברים על בחורים צעירים שעברו עבירות ומבקשים למחוק את הרישום הפלילי כי הם רוצים לשרת את המדינה שירות צבאי. תביאו מהאנשים שלכם אחד כזה ואני אדאג לו לחנינה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מה זה חשוב? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לכן אני מבקש למחוק את ההסתייגויות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת טלב אלסאנע, אין לו ניסיון כמוך. הוא צריך להגן על החוק בעד ונגד ההסתייגויות. הוא לא צריך לתקוף את המסתייגים, גם אם הם עומדים בעימות ובפער אין קץ, פער שלא ניתן לגישור בעמדותיו. אני מסכים אתך לגבי התשובות למסתייגים. הוויכוח הזה הוא ויכוח לא פשוט. יש שעת רצון, ויש שעת לפנים משורת הדין, ויש שעת ייקוב הדין את ההר. רבותי חברי הכנסת, אתם עומדים על ההסתייגויות, חבר הכנסת חנא סוייד? זחאלקה? צרצור? מרצ עומדים על ההסתייגויות? האיחוד הלאומי? מאה אחוז. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מבקש לדבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם היית באולם היית מדבר. עכשיו אנחנו עוברים להצבעה. כולם נקראו, כי לא הייתם כאן. לשם החוק יש הסתייגות של קבוצת חד"ש – חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה, קבוצת בל"ד – חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, סעיד נפאע וחנין זועבי, וקבוצת רע"ם-תע"ל – חברי הכנסת אברהים צרצור, אחמד טיבי, טלב אלסאנע ומסעוד גנאים. מי בעד ההסתייגות לשם החוק? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד ההסתייגות – 8 נגד – 46 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לשם החוק לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמונה בעד, 46 נגד. ההסתייגות לא נתקבלה, כך שאושר שם החוק. מי בעד שם החוק כהצעת הוועדה? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד שם החוק, כהצעת הוועדה – 47 נגד – 9 נמנעים – 1 שם החוק, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 47 בעד, תשעה נגד ואחד נמנע. אני קובע שהצעת הוועדה לשם החוק נתקבלה. לסעיף 1 יש הסתייגות של חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד ההסתייגות – 2 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת מיכאל בן-ארי לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 2, נגד – 50, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגותו של חבר הכנסת בן-ארי לא נתקבלה. קבוצות חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל גם הן מסתייגות לסעיף 1. נא להצביע – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 8 נגד – 49 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 8, נגד – 49, נמנעים – אין. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. לכן, אני מבקש מהכנסת להצביע על סעיף 1 לפי נוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 9 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 51 בעד, תשעה נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 1 אושר כהצעת הוועדה. לסעיף 2 קיימת הסתייגות של קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד וקבוצת רע"ם-תע"ל. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 8 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמונה בעד, 51 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהסתייגותן של הקבוצות חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל לסעיף 2 לא נתקבלה. לכן נצביע על סעיף 2 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 49 נגד – 9 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 49 בעד, תשעה נגד, אין נמנעים. סעיף 2 אושר לפי הצעת הוועדה. לסעיף 3 יש הסתייגות של קבוצת חד"ש, קבוצת בל"ד וקבוצת רע"ם-תע"ל. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 3 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לסעיף 3 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 51 נגד, שלושה בעד, אין נמנעים. ההסתייגות של אנשי חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל לא נתקבלה. אני מצביע על סעיף 3 כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 12 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 52 נגד – 9 נמנעים – אין סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 52 בעד, תשעה נגד, אין נמנעים. אני קובע שסעיף 3 עבר כנוסח הוועדה. לסעיף 4 קיימת הסתייגות של קבוצות חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 8 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לסעיף 4 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמונה בעד, 51 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לסעיף 4 לא התקבלה. אני עובר להצבעה על סעיף 4 לפי נוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 14 בעד סעיף 4, כהצעת הוועדה – 50 נגד – 9 נמנעים – אין סעיף 4, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 50, נגד – 9, נמנעים – אין. אני קובע שסעיף 4 אושר לפי נוסח הוועדה. לסעיף 5 יש הסתייגותם של קבוצות חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 15 בעד ההסתייגות – 8 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש, קבוצת סיעת בל"ד וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמונה בעד, 50 נגד, אין נמנעים. אני קובע שההסתייגות לא נתקבלה. אני עובר להצבעה על סעיף 5 לפי נוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 16 בעד סעיף 5, כהצעת הוועדה – 50 נגד – 9 נמנעים – אין סעיף 5, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 50, נגד – 9, ואין נמנעים. סעיף 5 עבר כנוסח הוועדה. לסעיף 6 – כל המסתייגים הורידו את הסתייגותם או לא נוכחים באולם. נשארה הסתייגות של חבר הכנסת נסים זאב ומרצ. אתה מסיר? חבר הכנסת נסים זאב מסיר. מרצ מבקשת להצביע. נא להצביע בעד או נגד ההסתייגות לסעיף 6, של קבוצת מרצ. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 9 נגד – 49 נמנעים – אין ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 6 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 9, נגד – 49, אין נמנעים. לסעיף 6 יש הסתייגות נוספת של סיעת מרצ, ולכן נצביע גם עליה. מי בעד ההסתייגות – מי נגד – לסעיף 6? נא להצביע. הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 8 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 6 לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> נגד – 50, בעד – 8, אין נמנעים. אני קובע שגם ההסתייגות השנייה לא נתקבלה. אנחנו נצביע, חברי הכנסת, על סעיף 6 לפי נוסח הוועדה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 19 בעד סעיף 6, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 9 נמנעים – אין סעיף 6, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 51 בעד, תשעה נגד, אין נמנעים. כך עברה בקריאה השנייה כל הצעת חוק, שאותה ניתן היה למנוע אם פשוט הפרקליטות היתה עושה את הדבר שהחוק בא לבצע. רבותי חברי הכנסת, אדוני יושב-ראש הוועדה, האם להצביע בקריאה השלישית? תודה רבה. בדחילו ורחימו, נא להצביע, רבותי – בקריאה השלישית: הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התשס"ח–2008. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 20 בעד החוק – 51 נגד – 9 נמנעים – אין חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 51 בעד, תשעה נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010, שאותה יזמו מספר רב של חברי כנסת, מרוב סיעות הבית לרוחב הלוח – אני קובע שהצעת חוק זו עברה בקריאה השלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה רבה, חברי הכנסת. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להודות לממשלת ישראל ולחברי הכנסת שתמכו בחוק הזה בקריאתו השנייה והשלישית. אני רוצה להודות ליוזמי החוק, שבראשם היית אתה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להודות לצוות הוועדה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עמירה דותן ועתניאל שנלר, אנשים שליוו את החוק יחד אתך. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> היו הרבה מאוד. אני רק אומר שאתה היית בראש המציעים. זה היה רוברט אילטוב, היו הרבה חברי כנסת. אני רוצה להודות לצוות הוועדה על העבודה הטובה שהוא עשה, עבודה מזורזת, עבודה עמוקה. ואני רוצה לתקן דבר אחד, אדוני. גם היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות סייעו בידנו – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לנסח את החוק כפי שהוא. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – בסופו של דבר, הם הביאו את החוק לאן שהוא הגיע. תודה רבה. <הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 103), התש"ע–2010> [מס' מ/465; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' 5992; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני יושב-ראש הוועדה, אתה תעמוד על הבמה ותציג את החוק הזה – הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 103). בבקשה, אדוני. יציג אותה יושב-ראש ועדת החוקה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, רבותי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט אני מתכבד להביא לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 103). הצעת החוק עוסקת בנושא החמרת הענישה על עבירות שוחד. כפי שאתם יודעים, הצעת החוק לא באה לשנות את יסודות העבירה או ליצור יסודות חדשים לעבירת השוחד, אלא אך ורק להעלות את רף הענישה בגין העבירה, ובכך לסייע במאבק נגד השחיתות. ההסדר המוצע יחמיר את עונש המאסר המרבי לעובד ציבור הלוקח שוחד משבע שנות מאסר, כקבוע בחוק כיום, לעשר שנות מאסר. וכן – דבר שיביא למדרג הענישה על עבירות חמורות המתבצעות על רקע כלכלי. כמו כן מוצע להחמיר את עונש המאסר של נותן השוחד משלוש שנים וחצי, כקבוע בחוק כיום, לשבע שנות מאסר. גם את הקנס שמוטל על הלוקח והנותן גם יחד אנחנו מציעים להגדיל, כך שהעובר עבירת שוחד ישלם קנסות ניכרים, ואנחנו מדברים על עונשים מרביים, כך שבית-המשפט יוכל להטיל קנס של עד פי-חמישה, משמע יותר ממיליון שקלים חדשים, ואם נעברה העבירה על-ידי תאגיד, הקנס יוכל להיות עד פי-עשרה, דהיינו 2 מיליוני שקלים. חשוב לציין כי החמרת הענישה והגברת הקנס בעבירות השוחד, יש להן גם השלכות על העונש של נותן השוחד לעובד ציבור זר, אשר דינו כדין נותן השוחד. העונש המוצע, ובפרט הקנס המוגבר, יבטיח כי מדינת ישראל תנהג בהתאם לקריטריונים ולנורמות הנהוגות במדינות המפותחות בעולם, אשר נאבקות נגד השחיתות, ובהתאם לנורמה של מדינות ה-OECD, שישראל מצויה בהליכי הצטרפות אליו. הערות הארגון בנוגע לעבירת השוחד והעונש הקבוע לה היו מניע ראשוני להצעת החוק. להצעת החוק אין הסתייגויות. אני מבקש לאשרה. ואני כבר רוצה, אדוני, להודות לצוות הוועדה: למנכ"לית הוועדה, לאפרת חקאק, המשנה ליועצת המשפטית, ולכל חברי הוועדה שנטלו חלק. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני נותן לך את האפשרות להגיע למקום מושבך. נא לשבת במקום, כל מי שמבקש להצביע. אנחנו מתכוונים להצביע בקריאה השנייה. אין לחוק זה הסתייגויות, ולכן נצביע מקשה אחת על שם החוק ועל כל סעיפיו בקריאה השנייה. נא לשבת, אדוני השר. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? – בקריאה השנייה. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 103). הצבעה מס' 21 בעד סעיפים 1–2 – 24 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 24 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה השנייה. יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, דוד רותם, אומר לי ומבקש להצביע בקריאה השלישית, ואני אכן עושה. בקריאה השלישית – הצעת חוק העונשין – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד החוק – 24 נגד – אין נמנעים – אין חוק העונשין (תיקון מס' 103), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 24 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שחוק העונשין (תיקון מס' 103), התש"ע–2010, עבר בקריאה השלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 174 – הוראת שעה לגבי שנות המס 2007, 2008 ו-2009), התש"ע–2010> [מס' מ/391; "דברי הכנסת", חוב' ה', עמ' 5264; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> עכשיו אני מזמין – הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 174 – הוראת שעה לגבי שנות המס 2007, 2008 ו-2009), לקריאה השנייה והשלישית. יציג יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, כבוד יושב-ראש ועדת הכספים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני יושב-ראש הכנסת, רבותי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 174 – הוראת שעה לגבי שנות המס 2007, 2008 ו-2009), התש"ע–2010. הצעת חוק זו היא הצעה ממשלתית. בהצעת חוק זו מוצע לקבוע כי בקביעת ההכנסה החייבת לא יחול תקן חשבונאות מס' 29 שקבע המוסד הישראלי לתקינה וחשבונאות, אף אם הוא חל בדוחות כספיים לגבי שנות המס 2007, 2008 ו-2009. תקן חשבונאות מס' 29 התקבל על-ידי הוועדה המקצועית של המוסד הישראלי לתקינה וחשבונאות בחודש יולי 2006. התקן קובע כי חברות הכפופות לחוק ניירות ערך והמדווחות על-פי הוראות החוק יערכו את דוחותיהן הכספיים לגבי שנת הכספיים 2008 ואילך לפי כללי חשבונאות בין-לאומיים, מה שקרוי כללי ה-IFRS. יישום התקן לגבי שנת 2007 אינו חובה, אולם ישנן חברות שבחרו ליישם את התקן מרצונן. הואיל וכללי החשבונאות המקובלים חלים גם לצורך דיני המס, מוצע לקבוע כי בשנים האמורות לא יחול התקן בקביעת ההכנסה החייבת. הצעת החוק המקורית התייחסה לשנים 2007 ו-2008 בלבד, אולם בדיון בוועדה ובהתאם לבקשת רשות המסים הוספה שנת 2009 להוראה האמורה. הצעה זו נועדה לאפשר לרשות המסים לבחון את יישום כללי החשבונאות הבין-לאומיים בנוגע לקביעת ההכנסה החייבת לאחר שהכללים ייושמו בדוחות המוגשים. ההסתייגות להצעת החוק המונחת לפניכם היא לדיבור בלבד, אבל אני רואה שהמסתייג אינו נוכח, אז ההסתייגות מבוטלת. לפיכך אבקשכם לאשר את הצעת החוק המוגשת בפניכם בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה. מאחר שהמסתייג, חבר הכנסת אורון, לא נמצא, אנחנו עוברים ישירות להצבעה בקריאה שנייה: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 174 – הוראת שעה לגבי שנות המס 2007, 2008 ו-2009), התש"ע–2010. נא להצביע. הצבעה מס' 23 בעד סעיף 1 – 20 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר כרמל שאמה:> ההצבעה נסתיימה. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה פה אחד. בעד – 20, אין מתנגדים, אין נמנעים. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. ניתן להצביע. בבקשה. הצבעה מס' 24 בעד החוק – 18 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 174 – הוראת שעה לגבי שנות המס 2007, 2008 ו-2009), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר כרמל שאמה:> החוק התקבל ואושר פה אחד. 18 הצביעו בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. המליאה אישרה את הצעת החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 174 – הוראת שעה לגבי שנות המס 2007, 2008 ו-2009), התש"ע–2010. תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר כרמל שאמה:> הודעה לסגנית המזכיר, בבקשה. <סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 118), התש"ע–2010, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 117), התש"ע–2010> [מס' כ/292; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 6394; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר כרמל שאמה:> אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 117), התש"ע–2010 – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפני הכנסת את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 117), התש"ע–2010, הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת עתניאל שנלר, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת החוק המונחת לפניכם באה לתקן את המצב הנוכחי בחוק, שלפיו מבוטח שזכאי לגמלת סיעוד ומאושפז בבית-חולים לתקופה קצרה, ולא במסגרת אשפוז סיעודי, מאבד מיידית את זכאותו לגמלת הסיעוד, ועם שחרורו מבית-החולים צריך להגיש תביעה חדשה לגמלת סיעוד. הצעת החוק קובעת, שמבוטח שאושפז בבית-חולים שאינו בית-חולים המיועד לחולים סיעודיים או סיעודיים מורכבים, תשושי נפש או שיקומיים, ימשיך להיות זכאי לגמלת הסיעוד במשך תקופה שלא עולה על 14 יום. נוסף על כך, וכדי להקל על המבוטח שאושפז מעל 14 יום וגמלת הסיעוד נשללה ממנו, נקבע בהצעת החוק שמבוטח ששוחרר תוך 90 ימים מבית-החולים, יהיה זכאי לגמלת הסיעוד עם שחרורו בשיעור שהיה זכאי לו ערב אשפוזו בבית-החולים בלי שיידרש להגיש תביעה חדשה או להיבדק מחדש. בבסיס הצעת החוק עומד הרצון להקל עד כמה שאפשר על האוכלוסייה שמקבלת גמלת סיעוד, שרובה אנשים בגיל הפרישה המוגבלים בביצוע פעולות היום-יום אשר נעזרים בעזרת הזולת לביצוע פעולות אלה. לפני שאפנה לחברי הכנסת שיתמכו בהצעה, אני רוצה להודות לחברי הוועדה, ליועצות המשפטיות, ובטח למציע, שבא חדור קרב ובפרק זמן קצר מאוד העביר את ההצעה. אני פונה לחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בנוסח שאישרה הוועדה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה. אין הסתייגויות. אם כך, אנחנו עוברים ישר להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 117), התש"ע–2010. קריאה שנייה – בבקשה. הצבעה מס' 25 בעד סעיף 1 – 24 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר כרמל שאמה:> בעד – 24, אין מתנגדים, אין נמנעים. חברים, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה. <עתניאל שנלר (קדימה):> מי החליט שזה עבר בקריאה שנייה? <היו"ר כרמל שאמה:> אמרנו שזה עבר בקריאה שנייה. פה אחד. עכשיו זה בקריאה שלישית. הצבעה מס' 26 בעד החוק – 21 נגד – אין נמנעים – אין חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 117), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר כרמל שאמה:> הצעת החוק עברה בקריאה שלישית פה אחד. 21 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהמליאה אישרה את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. יישר כוח. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני מבקש להגיד תודה. <היו"ר כרמל שאמה:> בבקשה. <עתניאל שנלר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבקש לומר תודה מכל הלב לכמה אנשים: שר העבודה והרווחה, שכשזה היה בוועדת השרים הוא הגיש ערעור והצלחנו אחר כך בהסכמה מלאה להגיע לחקיקה ראויה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> שר הרווחה. <עתניאל שנלר (קדימה):> שר הרווחה. אני מודה לך מאוד. ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת חיים כץ, שלימד אותי איך עושים דבר מהר, מקצועי, חד וחלק, יחד עם כל הסגל של הוועדה. יישר כוח. והכי חשוב: אני רוצה לומר מכאן תודה לגברת אחת, שהיא אשר סיפרה לי את הסיפור – – <קריאה:> ציונה. <עתניאל שנלר (קדימה):> נכון. – – והיא ביקשה לפתור את הבעיה, ובזכותה תיקנו עוד תיקון קטן לשלמות של החברה הישראלית כולה – "והדרת פני זקן", וסיוע לזולת, וכל ישראל ערבים זה לזה. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר כרמל שאמה:> הודעה של יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, הודעה אחת, שאינה מחייבת הצבעה: ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום, כי ההצעה לסדר-היום בנושא אבטחת בתי-הספר הערביים במדינה, של חבר הכנסת מסעוד גנאים, תידון בוועדה המשותפת של ועדת הפנים והגנת הסביבה וועדת החינוך, התרבות והספורט, בראשות ועדת הפנים והגנת הסביבה, שהוקמה לצורך דיון בהצעה לסדר-היום בנושא הפיקוח על מערך ההסעות לילדים. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה. <הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 45), התש"ע–2010> [מס' כ/290; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' 6042; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר כרמל שאמה: אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 45), התש"ע–2010, קריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 45), התש"ע–2010, הצעת חוק פרטית של חברת הכנסת שלי יחימוביץ וחבר הכנסת חיים אורון. נראה לי שאני עובד אצלכם. כל שבוע ככה, באופן קבוע, אני עולה להצעות חוק שלכם. כן ירבו, תנו לנו הרבה עבודה. תודה רבה לכם על מה שאתם עושים. הצעת החוק המונחת בפניכם באה להוסיף על ההגנה מפני פיטורים, הניתנת כיום בחוק עבודת נשים, לעובדת ולעובד העוברים טיפולי פוריות או טיפולי הפריה חוץ-גופית. מוצע כי העובדים יהיו מוגנים מפני פיטורים גם אם אינם נעדרים באופן מלא או חלקי ממקום העבודה, וזאת בעת שהם עוברים את הטיפולים וכן במשך 150 ימים מעת תחילת הטיפולים. מאחר שההגנה המוצעת אינה כרוכה בהיעדרות, העובדים לא יידרשו להודיע מראש על הטיפולים, ואולם יהיה עליהם להודיע למעביד על הטיפולים לא יאוחר משלושה ימי עבודה מיום שקיבלו הודעה מוקדמת לפיטורים או שפוטרו ללא הודעה כאמור, כדי להעמיד את המעביד על חובתו לבקש היתר לפיטורים, וכן יהיה עליהם למסור למעביד אישור רפואי על הטיפולים בתוך 14 יום מהמועד האמור. הגנה נוספת המוצעת תחול רק לגבי עובדת או עובד שכבר עובדים אצל המעביד או במקום העבודה במשך שישה חודשים לפחות. שר התמ"ת יהיה מוסמך, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור הוועדה, לקבוע סוגי טיפולי פוריות שההגנה הנוספת לא תחול לגביהם. המטרה היא לאפשר להחריג טיפולים שאינם משפיעים כלל על העבודה ואינם מצדיקים את מתן ההגנה הנוספת. יצוין כי האיסור בפיטורים המוצע יהיה מלווה בעבירה פלילית, בדומה להגנה הקיימת כבר היום בחוק. מוצע להבהיר עוד כי שר התמ"ת לא ייתן היתר לפיטורים של עובדים העוברים טיפולים כאמור, בכל מקרה שהפיטורים הם בקשר לטיפולים. לחוק הזה לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק. לפני שנעבור להצבעה אני רוצה להודות לצוות הוועדה וליועצים המשפטיים שעבדו רבות והביאו את הצעת החוק עד למקום שאנחנו עומדים להצביע עליה. אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעה. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה ליושב-ראש הוועדה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 45). בבקשה להצביע. הצבעה מס' 27 בעד סעיפים 1–3 – 26 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר כרמל שאמה:> ההצבעה בקריאה שנייה נסתיימה. 26 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהמליאה אישרה את הצעת החוק בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. בבקשה, חברים, נא להצביע בקריאה שלישית על הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 45). הצבעה מס' 28 בעד החוק – 27 נגד – אין נמנעים – אין חוק עבודת נשים (תיקון מס' 45), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר כרמל שאמה:> 27 בעד – פה אחד – אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 32), התש"ע–2010> [מס' מ/462; "דברי הכנסת", חוב' ז', עמ' 5639; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר כרמל שאמה:> אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 32), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס. בבקשה. לפני שאנחנו מתחילים, אני רוצה לקדם בברכה את שר ההגנה הברזילאי ופמלייתו, שמכבדים אותנו ביציע האורחים. ברוכים הבאים לכנסת ישראל. (מחיאות כפיים) <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 32), התש"ע–2010. מדובר בהצעת חוק ממשלתית שעניינה העיקרי המשך השידורים בערוץ השלישי, הידוע כערוץ-10, באמצעות בעלת הזיכיון לשידורים בערוץ זה, הלוא היא חברת "ישראל 10", נוכח המועד הצפוי לפקיעת הזיכיון שלה, קצת יותר מ-48 שעות מעכשיו – אדוני שר התקשורת, עכשיו אתה מחייך – ב-27 בינואר 2010, ובהתחשב בחובות שנצברו לה עד כה. <שר התקשורת משה כחלון:> אני תמיד מחייך. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> נכון, אתה צודק, אתה תמיד מחייך. קיבלתי. חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, כנוסחו היום, מאפשר למועצת הרשות השנייה להאריך את תוקף הזיכיון של בעל זיכיון לשידורי טלוויזיה בערוץ השלישי בשתי תקופות הארכה של שנתיים נוספות כל אחת. ואולם, סמכות זו מותנית, בין היתר, בכך שבעל הזיכיון קיים בתקופת הזיכיון, או בתקופת הארכתו, את הוראות החוק, כללי המועצה ותנאי הזיכיון. מאחר שבתקופת הזיכיון שלה הפירה חברת "ישראל 10" מחויבויות בתחומי ההשקעה בתוכן – בסוגה עילית ובקולנוע – צברה חובות ביחס לתשלום דמי זיכיון ותמלוגים וכן הפירה את ההוראה בעניין חובת מקום מושבה של חברת החדשות בירושלים, מועצת הרשות השנייה לא היתה רשאית להאריך את הזיכיון. ברור שכשלא ניתן להאריך זיכיון, על הרגולטור, כלומר על מועצת הרשות השנייה, היתה מוטלת חובה לפרסם מכרז לבחירת בעל זיכיון חדש. ואולם, למרות לשונו הברורה של החוק, ולמרות שניסיונותיה של המועצה עוד בכנסת הקודמת להאריך את המועד לקבלת ההחלטה בדבר הארכת הזיכיון – כל אלה לא צלחו – נמנעה המועצה מפרסום מכרז, עד שנעשה מאוחר מדי לעשות כן. וכך אומרת הממשלה בדברי ההסבר שלה להצעת חוק זו, שפורסמה ברשומות ב-23 בנובמבר 2009: "ההסדר המוצע בהצעת החוק מושתת על מצב עובדתי שלפיו טרם החלו הליכי המכרז לבחירת בעל זיכיון חדש שישדר בערוץ השלישי, ונותר פרק זמן של כחודשיים עד תום תקופת הזיכיון – – –. נוכח המצב האמור נראה כי אין אפשרות מעשית להשלים את כל המהלכים הנדרשים להפעלת הערוץ השלישי על-ידי בעל זיכיון חדש שייבחר במכרז, כך שייווצר רצף בין שידוריו לבין שידורי בעל הזיכיון הנוכחי". "לכן בעיתוי הנוכחי" – אומרת הממשלה, אדוני שר התקשורת. אמרה, עוד מעט זה כבר יהיה מאחורינו – "בשל החשש מפגיעה בפלורליזם ובשוק הדעות הטלוויזיוני, בשל החשש ממונופול בשוק הפרסום, ובשל החשש מפני פגיעה בשוק היצירה הטלוויזיוני ובציבור הצופים, קיים אינטרס ציבורי משמעותי בהארכת הזיכיון." זה המקום להזכיר, חברי הכנסת, כי מי שהכירו בצורך לתקן את החוק היו חברי הכנסת נחמן שי וכרמל שאמה, שעוד קודם להצעה הממשלתית הניחו הצעת חוק פרטית בנושא הזה, ועל כך אני מבקש, אדוני שר התקשורת, להודות לשניהם. חבר הכנסת שי לא נמצא פה, אז תמסרו לו. אני מניח, חבר הכנסת שאמה – היושב-ראש כעת – שתמסור לו את אמירתנו. המתווה המוצע בהצעת החוק נועד לאפשר למועצת הרשות השנייה להאריך את הזיכיון של חברת "ישראל 10" בשנתיים נוספות, תוך פריסת חובות ומתן הקלות מסוימות, לפי העניין. אני רוצה להתייחס בקצרה למספר תיקונים עיקריים בהצעת החוק. ראשית – מקום מושבה של חברת החדשות של "ישראל 10". לפי חוק הרשות השנייה, כנוסחו היום, מקום מושבה של חברת החדשות של בעל זיכיון לשידורים הוא פה, בירושלים. במהלך כל תקופת הזיכיון, לדאבון הלב, לא עמדה חברת "ישראל 10" במחויבות הזאת, וכידוע לכולנו שידרה את החדשות שלה גם מעיר חשובה בישראל, אבל לא מירושלים, אלא גבעתיים. <קריאה:> – – – <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> לא חשבתי על זה, חבר הכנסת אורבך. החרוז הוא טוב, אבל החוק קובע. בהתאם להצעת החוק, ובטרם הנחנו אותה על שולחן הכנסת לקריאה השנייה והשלישית, הגישה "ישראל 10" למועצת הרשות השנייה תוכנית הכוללת שלבי פעולה וביצוע להבטחת מושבה עד סוף 2011 של חברת החדשות בירושלים. גם את זה אישרנו בוועדת הכלכלה. בעניין הזה, אדוני היושב-ראש, אני חייב לציין את חבר הכנסת פיניאן ואת חבר הכנסת אורלב, שבישיבה הראשונה, אדוני שר התקשורת, כאשר ניגשנו לעסוק בסעיף הראשון של הצעת החוק הזאת, יחד אתי, היינו באותה ישיבה, הודענו שבנוסח המקורי שבעצם מתיר לא לשבת בירושלים, לא נוכל לקיים את הסעיף כפי שהוצע. תיקנו את התיקון הזה ואני מברך את כולנו – את הממשלה, את חברי הכנסת פיניאן ואורלב. אני לא יכול לברך את עצמי, אבל היינו בתוך ההערה הזאת. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אני אברך אותך. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> תודה רבה. <ציון פיניאן (הליכוד):> המברך יבורך. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> תודה רבה. ביחס להשקעה בסוגה עילית ובקולנוע – בהתאם להצעת החוק, כדי שמועצת הרשות תוכל להאריך את זיכיונה של חברת "ישראל 10", על החברה להגיש לאישור המועצה תוכנית להשלמת מחויבויות להשקעה בתחום הסוגה העילית ולהשלמת הוצאות לקולנוע. בהתאם למוצע, בעל הזיכיון העביר לאישור המועצה תוכנית עד ליום 31 בדצמבר 2011, של מחויבויות העבר שלו בתחום הסוגה העילית, בסכום של 37.1 מיליון שקלים בשנת 2009, בסכום של 27 מיליון שקלים בשנת 2010, ובסכום של 16.1 מיליון בשנת 2011. סכומים אלה יתווספו כמובן למחויבויות השוטפות, בסך 39.4 מיליון בשנת 2009, 43.3 מיליון ב-2010 ו-56.7 מיליון בשנת 2011. בכל הנוגע למחויבויות העבר בתחום הקולנוע, ובמגמה לנהוג בשוויוניות כלפי כל בעלי הזיכיון בטלוויזיה המסחרית, מוצע להסדיר את מחויבויות ההשקעה לכלל בעלי הזיכיון לשידורי טלוויזיה כך שעבור השנים 2009 ו-2010 שני בעלי הזיכיון לשידורים בערוץ השני מחויבים להשקיע כ-2 מיליון בקולנוע הישראלי כל אחד, ואילו הזכיין בערוץ השלישי מחויב ב-4 מיליון, ואת ההשקעות הם מחויבים להשקיע עד 30 באפריל 2010. הסדר דחיית החובות, הן בנוגע לתוכנית להשלמת המחויבויות בתחום הסוגה העילית והן בנוגע לתוכנית להשלמת ההוצאה לקולנוע, כפוף לכך שבעל הזיכיון יפקיד פיקדון כספי או ימציא ערבות בנקאית להבטחת קיום מחויבויות אלו עד ל-2 במרס 2010, שאם לא כן יפקע זיכיונו לאלתר, ללא שיקול דעת של מועצת הרשות השנייה. מאליו ברור שאנו מצפים מהרשות השנייה שבמידת הצורך – ואני מקווה שלא יתעורר הצורך – תיחלט ערבות זו, כדי להבטיח שדבר המחוקק לא ייעשה פלסתר. לצד חובות התוכן קיימים ל"ישראל 10" ולזכייני ערוץ-2 חובות דמי זיכיון ותמלוגים בהיקף משמעותי. הממשלה הציעה הסדר מקיף בעניין זה, שתכליתו לאפשר, בתנאים הקבועים בהצעה, דחייה של חלק מהחובות, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, עד סוף 2012. בהתאם לכך הצעת החוק מכילה הסדר כספי מיוחד, שיחול על חובות דמי הזיכיון והתמלוגים שמועד החזרתם נדחה. המועד המאוחר ביותר לתשלום הכלול בהם הוא 31 בדצמבר 2011. הצעת החוק קובעת הסדרים נוספים ופרטניים בכל אחת מהסוגיות שהזכרתי, אך בשל הצורך לסיים את הצגת הצעת החוק – והשעון מתקתק, ואנחנו מתקרבים לתאריך הקובע – לא נמשיך בכך, אי-אפשר לפרט. זו באמת הצעת חוק מאוד יסודית ומאוד מקיפה. חברי הכנסת, במהלך הדיונים המקיפים והממושכים שקיימה ועדת הכלכלה בראשותי בהצעת החוק, הקפדנו מאוד, כפי שאנו נוהגים תמיד, על שמיעת טענותיהם של כל הצדדים הנוגעים בדבר, לרבות נציגי החברות בעלות הרשיון לשידורי טלוויזיה בכבלים ובלוויין, נציגי היוצרים, בעלי זיכיון בעבר וכדומה. שמנו לנגד עינינו, אדוני שר התקשורת, את הצורך לנהוג בשוויון בין כל בעלי הזיכיון בעבר ובהווה, והכול במגמה להבטיח המשך שידורם של תכנים איכותיים, ראויים – אני מרשה לעצמי לומר, גם מאוזנים – בשידורי הטלוויזיה המסחריים. מגמה זו ליוותה אותנו כששקלנו את מתן ההקלות במחויבויות והסדרי פריסת חובות, כפי שהתחייב, בין היתר, בשל המצב הכלכלי הקשה בשוק שידורי הטלוויזיה וההימנעות מעריכתו של מכרז לשידורים בערוץ השלישי. אני מניח שאתם מודעים לכך שהתיקון הנוכחי בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו איננו התיקון הראשון שנעשה בחוק כדי להקל על בעלת הזיכיון לשידורים בערוץ-10. למעשה – בדקנו, שר התקשורת, אתה חבר כנסת כבר מהכנסת השש-עשרה, אם אינני טועה – מדובר בתיקון החמישי, בלי להביא בחשבון הקלות והפחתות נוספות שביצעה מועצת הרשות השנייה לאורך השנים לטובת בעלת הזיכיון "ישראל 10". בעת הדיונים בהצעת החוק שאלתי את מנכ"ל חברת "ישראל 10" לא פעם, האם יעמדו הפעם בהתחייבויות, והוא הבטיח שידאג לקיום כל המחויבויות שנקבעו בחוק הזה, והוא איננו מתכוון להגיע לכנסת פעם נוספת לצורך דיונים בהקלות נוספות בעניין זה. אני מקווה ומאמין שאכן מדובר בפעם האחרונה, ומכאן, אדוני היושב-ראש, יקוימו דרישות החוק במלואן, ושנזכה לראות טלוויזיה איכותית, מגוונת, מאוזנת, לטובת כלל הציבור בישראל. אני רוצה – לפני שנגיע – רק להודות, עשינו באמת ימים כלילות – כן, חבר הכנסת אורבך. סליחה, יש יושב-ראש לישיבה הזאת. <אורי אורבך (הבית היהודי):> לא להגזים עם הציפיות. עושים את החוק הזה כי צריך. לא תהיה מזה טלוויזיה – – – <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת אורבך, באיזו מסגרת אדוני מפריע ליושב-ראש שמציג את החוק? <אורי אורבך (הבית היהודי):> במסגרת – – – <היו"ר כרמל שאמה:> הפרעה שלא קבועה בתקנון. <שלי יחימוביץ (העבודה):> למה? – – – <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> יפה. תודה רבה. אני באמת רוצה, אדוני היושב-ראש, לחזור – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> קריאת ביניים – – – <היו"ר כרמל שאמה:> זה לא קריאת ביניים, זה כבר היה נאום. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> – – ולהודות באמת לך ולחבר הכנסת שי, שהתנעתם את החוק הזה על-ידי הצעת החוק הפרטית שלכם, ולהודות – לפני שנעבור לקריאה שנייה ולקריאה השלישית, חבר הכנסת אורבך, לשורה של אנשים שעשו – באמת מותר להגיד "ימים כלילות", כי היינו כאן לילות – אני לא יודע אם יודעים את זה, אבל היינו כאן גם לילות – עסקנו – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> עשית הפוך. לילות כימים. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אוקיי. לילות כימים. מאה אחוז, מקבל. אתה לומד מראש ועדת החינוך, אדוני היושב-ראש – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> אוי ואבוי אם זה היה ימים כלילות. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> נכון, את צודקת, חברת הכנסת יחימוביץ. מה אפשר לבוא ולומר כאשר מתקנים אותך חברת הכנסת יחימוביץ וחבר הכנסת אורלב? אני באמת רוצה, לסיום, להודות למנהלת ועדת הכלכלה, הגברת לאה ורון, לכל צוות ועדת הכלכלה: עידית חנוכה, דקלה טקו, מירב כהן, ללשכה המשפטית: עורכת-הדין אתי בנדלר, עורך-הדין ניר ימין ודפנה ברנאי; לעוזרי, היועץ המקצועי רן שטרית, נגה רפפורט ואלעד מרון, לאנשי הרשות השנייה, שבאמת עד הדקה האחרונה אפילו מכבדים אותנו כאן ביציע: המנכ"ל מנשה סמירה, היושבת-ראש נורית דאבוש, היועץ המשפטי דורון אבני, סמנכ"לית הטלוויזיה איילת מצגר. גם אצלך, אגב, אדוני השר, במשרדך, אני יודע שהעבודה היתה רבה, גם במשרד המשפטים, לגברת דנה נויפלד, גם היא עסקה רבות בחוק הזה, ואני מקווה שלא שכחתי אף אחד ולא פסחתי. תודה רבה. אני מבקש להביא לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת החוק. תודה. אגב, אני מבין שיש הסתייגויות. אני מבקש לדחות את ההסתייגויות ולהצביע בעד בקריאה שנייה וקריאה שלישית. <היו"ר כרמל שאמה:> יש לנו הסתייגויות של חבר הכנסת אורלב. חבר הכנסת אורלב. <קריאה:> – – – <היו"ר כרמל שאמה:> הסתייגות זו הסתייגות. בבקשה, חבר הכנסת אורלב. הסתייגות. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כל האלטרנטיבות היו גרועות. לכאורה, אם ערוץ-10 לא עמד בהתחייבויות שלו – כמעט, אגב, בכל ההתחייבויות – מן הראוי ומן הדין שהרגולטור, כלומר מועצת הרשות השנייה, היתה צריכה להגיע למסקנה כבר לפני כמה שנים – מי שלא עומד בהתחייבויות צריך להיסגר. אבל האלטרנטיבה – לסגור את ערוץ-10 – גם היא אלטרנטיבה גרועה, כי אף שאני מסכים עם חבר הכנסת אורבך, שאנחנו לא צופים איזושהי מהפכה תקשורתית, מן הראוי בכל זאת שתהיה תחרות בתחום הטלוויזיה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אולי יגיעו משם עוד ח"כים. אתה יודע, אני גם משם. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> הבנתי את העניין. הבנתי. רגע, לא היה לך חוק שעיתונאים לא יבואו ישר לכנסת? <אורי אורבך (הבית היהודי):> זה מהכנסת הבאה. <היו"ר כרמל שאמה:> לא כולל ערוץ-10. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא כולל ערוץ-10. גם בזה עשו חוק... מאה אחוזים. אבל היו לך בוודאי הופעות שאני זוכר אותן, היו מאוד מרשימות – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> תודה, תודה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – ומחכימות, והרגשתי שלפחות יש לי ייצוג – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – כל העיתונאים דורשים – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא, לגביה. הרגשתי שב"מועצת החכמים" יש לי ייצוג, שעמדותי ודעותי נשמעות. זה בוודאי מן הראוי, ואני בהחלט מודה לך על הדברים האלה. <היו"ר כרמל שאמה:> עמדותיך עמדות הליכוד? <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא, עמדותיה עמדות הציונות הדתית. אני יודע איפה היא התחנכה, איפה היא למדה, באיזו תנועת נוער היא היתה ובאיזו אולפנה היא למדה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> מה עם איש סיעתך, אורי אורבך? הוא לא ביטא את עמדותיך? <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא בערוץ-10. ב"גלי צה"ל", בכל מיני מקומות נוספים. הוא עשה את זה כל כך טוב, את רואה, שהוא הגיע גם כן לבית היהודי – למפד"ל. <אורי אורבך (הבית היהודי):> הצלת את המפד"ל – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> על כל פנים, אני חושב שהחוק הזה הוא לא חוק שמעורר שמחה, והוא לא מייצג איזשהו הישג של החברה הישראלית. הוא מייצג הכרח שלא יגונה, בתנאים האלה. אני אומר שאף-על-פי שבהחלט רוב רובם של השידורים בערוץ-10 אינם דרך התרבות שלי ודרך ההתבטאות שלי, אני חושב שלחברה הישראלית בכללותה המשך השידור היה חשוב, ולכן אני ראיתי חשיבות להגיע להסדר, ובלבד שבמהלך הארכת הזיכיון ימולאו כל המחויבויות. ועל כך אני משבח את יושב-ראש הוועדה, אופיר אקוניס, שבכל זאת – יושב-ראש חדש, חבר כנסת חדש, שמקבל מטלה – גם במושגים של הוותיקים – מטלה גדולה, ענקית, וידע להתמודד כראוי ולהוביל את הדיונים בסבלנות, כשצריך גם בתקיפות, ולהביא אותנו אל התוצאה לפני התאריך הקובע. לעניין ירושלים, אכן התבטאתי שאם על כפות המאזניים, מצד אחד יהיה ערוץ-10, ועל כף המאזניים מצד שני תהיה ירושלים, אני מעדיף את ירושלים ושערוץ-10 ייסגר. ולכן לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן להתפשר, שבמסגרת הארכת הזיכיון לא תושלם העברת האולפנים במלואם לירושלים – כפי שעשה ערוץ-2, ועל-פי פרשנות בג"ץ – ירושלים ובנותיה. ואכן, אני רוצה לברך את ערוץ-10. אני יודע איזו כברת דרך הוא עשה גם בצורך למלא את המחויבויות שלא מילא בכל יתר התנאים של תוכן וגם בהעברת האולפנים לירושלים. אני מאוד מקווה שמה שהיה בשש, שבע השנים האחרונות, שהיתה אדישות גם של מועצת הרשות השנייה ביחס להעברת האולפנים, וגם שלנו, של חברי הכנסת, שכולם נרדמנו בשמירה, אכן נוכל לברך על המוגמר וירושלים תזכה לעוד מפעל תרבותי חשוב כמו האולפנים של חברת החדשות שיקימו בירושלים. אני מודה, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת אופיר אקוניס, לא הקשבתי לכל מלה, שברור לחלוטין שבתום התקופה הזאת יחל משטר חדש – משטר של רשיונות. אכן, אדוני השר, אמרתי שבתום התקופה תחל תקופה. צריך שיהיה ברור, ואני מקווה שגם אולי היושב-ראש יאמר זאת בדברי הסיכום. מסגרת שידור, גוף שידור, זכיין שלא יעמוד במחויבויות – 10 ו-2, שלא יעמדו במחויבויות, לא יוכלו לקבל רשיונות בכל תנאי שהוא, לכן הדבר הזה הוא מאוד חשוב. יושב-ראש ועדת הכלכלה הודיע על כך כמה וכמה פעמים. אני מקווה שהפעם הכנסת באמת תעמוד על שלה ונעלה את ירושלים על ראש שמחתנו. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחבר הכנסת אורלב. המסתייגת הבאה, חברת הכנסת יוליה שמאלוב, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת זאב. <נסים זאב (ש"ס):> נצטרך ללכת לערד. <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת זאב, אתה יודע כמה פעמים נשארנו בגללך? <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת, אחרי שדיבר חבר הכנסת זבולון אורלב, קצת קשה להסתייג, כי אתה כמעט אמרת את זה – הדברים שרציתי לומר – אבל כבר אני צריכה להגיד משהו שמזמן רציתי לומר. אני גם רוצה להחמיא לך, אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה, שאני חושבת שעשית עבודה יוצאת מן הכלל, כמישהי שלקחה חלק אפשר להגיד אולי באמצע התהליך אבל הייתי נוכחת כמעט בכל הישיבות. עשית עבודה מאוד טובה, וקצת חרה לי שאנחנו ניסינו בכל דרך שהיא בעצם לעזור לערוץ שלא עמד במחויבויות שלו. אני חייבת לומר שכל ישיבה שישבתי, מצד אחד הרגשתי שאנחנו שחייבים לעשות את זה, מצד שני שאלתי את עצמי בעצם למה אנחנו חייבים לעשות את זה, אבל למסקנה אחת הגעתי – – – <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> בעשרות השעות שישבנו שם, נשאלו הרבה מאוד שאלות – – – <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אני רוצה לפנות מכאן לשר התקשורת. כבר פניתי אליך לא פעם. אני חושבת שכשאנחנו נורא נחושים, אנחנו יכולים לעשות הכול. ראה את הדוגמה הזאת שאתה היית מאוד נחוש לעזור כדי להציל, אפשר להגיד, מאות עובדים שעובדים בערוץ-10, וכמובן שהכנסנו את הנושא של ירושלים לשם, וגם את זה הצלחנו לעשות לגבי הגדלה של מספר העובדים, ואייטמים לגבי ירושלים. אבל אני מסתייגת ואומרת שאנחנו חייבים לעשות מהפכה בשוק התקשורת, שכוללת את רשות השידור, את הטלוויזיה המסחרית, את הרדיו, את האינטרנט. אני חושבת שאנחנו צריכים להוביל לאיזשהו כיוון של מה מדינת ישראל רוצה לקבל מהתמהיל הזה שנקרא – תמהיל מדיה כדי להוריד את אותן דרישות שלנו מערוץ-10 ומערוץ-2, שהן קצת דרישות דרקוניות, ובגלל זה גם אולי איכשהו התביישנו, נגיד כך במירכאות, מהדרישות של הרגולציה, והיינו חייבים איכשהו אולי לעזור להם בסופו של דבר. היום ישבתי בוועדת הכלכלה ודיברנו אפרופו מכרזים של משרד התחבורה, שגם שם ראינו חברות שניגשו למכרז, לא עמדו במכרז, וכאילו מדינת ישראל – לא מדינת ישראל, אגיד משרדי ממשלה, כי מדינת ישראל זה משהו מאוד אמורפי, ובעצם אנחנו לא לוקחים אחריות למשהו ספציפי. אבל אני חושבת שמשרדי ממשלה – אנחנו חייבים להעביר איזושהי תחושה שמי שלא עומד במכרז לא נמצא שם. נקודה. אנחנו כל הזמן מנסים להציל מישהו שניגש. מישהו אחר אולי היה יותר טוב ממנו, לא נתנו לו, ואחרי זה זה שניגש, פתאום בעצם מחליט שהוא לא יכול כל כך לעמוד במכרז או בדרישות. אני קוראת כאן, מעל הבמה הזאת – אני חושבת שכולנו צריכים לקחת אחריות על הנושא הזה, וצריך להיות איזושהי הלך רוח בחברה הישראלית, שאם יש מכרז וזכית בו – אתה ממשיך. לא הצלחת לעמוד בו? אנחנו לא מבזבזים שעות בכנסת ובוועדות בשביל לראות איך להציל את זה שלא עמד במכרז. אני אסיים בנימה אופטימית שאנחנו חייבים לעשות מהפכה בשוק התקשורת בישראל. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה, חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ. כבוד השר, מעוניין לדבר? אחרי ההצבעה? אוקיי. חברים, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 32), התש"ע–2010. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני, אני מוריד את ההסתייגויות. <היו"ר כרמל שאמה:> גם חברת הכנסת ברקוביץ – אני מניח שאת מוותרת על ההצבעה על ההסתייגות שלך, שנימקת. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> קצת למשוך – – –. מוותרת. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אי-אפשר. צריך להגיע ל-27. אם את תמשיכי, זה פשוט יפקע. <היו"ר כרמל שאמה:> את מוותרת. מאחר שההסתייגויות הוסרו, אנחנו עוברים ישירות להצבעה בקריאה שנייה. בבקשה. הצבעה מס' 29 בעד סעיפים 1–12 – 16 נגד – 2 נמנעים – אין סעיפים 1–12 נתקבלו. <קריאה:> – – – <קריאה:> תרשה לי למחות. זה מה שנקרא: אין בעד מה. <היו"ר כרמל שאמה:> בעד – 16, נגד – 2. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית ואחרונה. בבקשה להצביע בקריאה שלישית – הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 32), התש"ע–2010. הצבעה מס' 30 בעד החוק – 17 נגד – 2 נמנעים – אין חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 32), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר כרמל שאמה:> הצעת החוק עברה – 17 בעד, נגד – 2, אפס נמנעים. אני קובע שהמליאה אישרה את הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית. כבוד השר, בבקשה. זכות הדיבור שלך. דרך אגב, כבוד השר, אני זוכר את שיחתנו פה מעבר לקיר בימים שהכול עוד היה נראה שחור. <שר התקשורת משה כחלון:> כן. אדוני היושב-ראש, ראשית, תודה רבה. גם כשהכול נראה שחור, אתה יודע שאני אופטימי ואנחנו מחליטים על הצבע. על כל פנים, אני רוצה להודות לכל מי שעשה במלאכה החשובה הזאת. נכון, כפי שאמר חבר הכנסת אורלב, לא יודע אם זה יום חג או יום שמח, אבל זה יום חשוב. זה יום חשוב כי אנחנו לא אפשרנו, כנסת ישראל או ממשלת ישראל, משרד התקשורת לא אפשר שנגיע למצב שאסור שנגיע אליו, שגוף תקשורת במדינת ישראל ייסגר. גוף חשוב, אחד משני הגופים המרכזיים של broadcast, מסחריים. לדעתי, אסור שייסגר, וטוב שכך. אני הגעתי לחקיקה ממשלתית פשוט כשלא היתה לנו ברירה. ניסינו לעשות הסכם מינהלי, הגענו כמעט לסוף. ראינו שחוסר גמישות בחוק לא מאפשר את זה. לכן קיבלנו את ההחלטה להביא הצעת חוק ממשלתית, ואני שמח שהיא עברה – עם הרבה ייסורים, עם הרבה חתחתים, אבל בסוף זה קרה. שוב, זה קרה בזכות העבודה הקשה של החברים, שכמובן אציין אותם אחר כך. מה שחשוב לי לומר – לחזק את הדברים של חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. אנחנו בתחילת הדרך מבחינת השידורים. אדוני יושב-ראש הוועדה, יש לך עכשיו עוד מטלה – אם לא תתקיים רפורמה, ואם לא תיווצר הקלה ברגולציה, ואם לא נאפשר משטר של רשיונות ולא זיכיונות, מה שעשינו עכשיו זה פשוט אקמול לחולה במחלה קשה; הרגענו את השוק לתקופה לא ארוכה, לאחר מכן זה יחזור. זה יכול לחזור בעוד חצי שנה, זה יכול לחזור בעוד שמונה חודשים, אבל זה יחזור. השיטה הזאת נכשלה, ולא בכדי הגענו לאן שהגענו. מישהו פה דיבר על זה שאנחנו מתקרבים לתחנה הבאה. זה נכון; אם לא ישתנה המשטר הזה, ונמשיך באותו מסלול, המסלול הזה יוביל את השידורים לשום מקום. אנחנו יודעים שגם חברת "קשת" במצב לא טוב, והיא בדרך אלינו, ועל "רשת" אני בכלל לא מדבר; אין בכלל מה לדבר. אנחנו נראה את התוצאות, הן עצובות מאוד. לכן, כל השוק הזה במצב לא טוב, ואנחנו מחויבים לעשות רפורמה, אם אנחנו רוצים שיהיו לנו שידורים מסחריים במדינת ישראל. לעצם התודות, באמת היו פה המון-המון אנשים שעבדו, המון אנשים שגרמו לחוק הזה לצאת לפועל, כי היו בו המון קשיים, כפי שאמר חבר הכנסת אורלב, פעם אחת ירושלים, אחר כך התחייבויות ומספרים שונים, האוצר, ועדת הכנסת שסייעה בפטורים, נכנסנו ללוחות זמנים כמעט בלתי אפשריים ונאלצנו לקבל פטור מחובת הנחה ונאלצנו לזרז הליכים. חבר הכנסת אקוניס דחה דיונים אחרים, שם אותם בצד לכבוד הדיון של ערוץ-10, וכשחבר הכנסת אקוניס מדבר על לילות כימים, זה באמת לילות כימים. אני שמח שזה קרה, אבל שוב – אנחנו רק בתחילת הדרך. פטור בלא כלום – אני מרגיש חובה נעימה להודות לחברי הכנסת שעבדו, כי בסך הכול לא הייתם חייבים, והתאמצתם ועבדתם הרבה מאוד שעות, יחד עם ההנהלה שלכם. כמובן, אופיר אקוניס, יושב-ראש הוועדה, הנהלת הוועדה – לאה, אתי, עידית, ידידי עורך-דין ימין, כמובן חברי הכנסת כרמל שאמה ונחמן שי – זה לא סוד שגם שרים בממשלה צריכים קטליזטורים, צריכים זרזים, וכרמל שאמה יחד עם חבר הכנסת נחמן שי הגישו הצעת חוק פרטית, וזה נתן את ה-drive לחלק גדול מהגורמים, ואנחנו התקדמנו בזכות זה. כרמל, באמת תודה רבה, אמרתי לך את זה גם באופן אישי, אבל אני מוצא לנכון לומר לך את זה פה, מעל הבמה הזאת, יחד עם נחמן, יוליה, שלקחה חלק נכבד והיתה גורם מאוד מרכזי בוועדה; את חבר הכנסת אורלב הזכרתי. עובדי משרד התקשורת – המחלקה המשפטית בעיקר, בראשות נגה רובינשטיין, שגם התאמצו בצורה בלתי רגילה להגיע להישג הזה; משרד המשפטים, עורך-דין אבי ליכט, שסייע לנו, עורכת-הדין דנה נויפלד, שלקחה חלק. הרשות השנייה, יושבת-ראש המועצה, הגברת נורית דאבוש, שהתעקשה ועבדה באופן נחוש, לאורך כל הדרך האמינה שזאת צריכה להיות התוצאה, והגענו אליה. מנשה סמירה המנכ"ל, דורון אבני היועץ המשפטי, איילת מצגר. שכחתי עוד מישהו? שיצביע. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <שר התקשורת משה כחלון:> חבר הכנסת וקנין, פה זו חובה להודות לאנשים האלה – ואתה יודע שאני לא דברן גדול – אין לכם מושג כמה שהם עבדו, ועבדו מכל הלב, במסירות, בנאמנות ובמקצועיות, לכן הם ראויים לכל התודה. אני מקווה שלא פספסתי אף אחד. יריב לוין, הודיתי לך. <היו"ר כרמל שאמה:> אפשר עוד פעם. <שר התקשורת משה כחלון:> אז אני מבקש להודות לכל מי שלא הודיתי לו. שוב, אני פונה לאופיר, כי אתה האיש שהובלת את זה, מה שאפשר לקדם בנושא הרפורמה, כדי שלא אעמוד פה בעוד שנה או שנה וחצי ואודה לכל אלה שלא סגרו את ערוץ-2, או ערוץ-10, או "קשת", או "רשת", או "ישראל 10", איך שאתם רוצים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ותודה על התמיכה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה, אדוני השר. אין ספק, כפי שאמרת בדבריך, הצעת החוק הפרטית היתה הקטליזטור, אבל גם לקטליזטור הזה היה קטליזטור, וזה ההתייעצות עמך והדעה שלך. לפני שניגשנו לכך, חבר הכנסת שי ואני, נועצנו בך, ולעמדתך היה משקל רב. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר כרמל שאמה:> הודעה למזכירות הכנסת, בבקשה. <סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא: הגידול בתשלום הארנונה בחלק גדול מהרשויות המקומיות. תודה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה. <הצעת חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר (תיקון מס' 3) (הרחבת ההגדרה מדינה אחרת), התש"ע–2010> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/470).] (קריאה ראשונה) <היו"ר כרמל שאמה:> אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: הצעת חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר (תיקון מס' 3) (הרחבת ההגדרה מדינה אחרת), התש"ע–2010 – קריאה ראשונה. יציג את החוק השר אריאל אטיאס, בשם שר המשפטים. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק המונחת בפניכם עניינה תיקון חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, העוסקת בהעברת אסירים בין ישראל למדינות אחרות – אזרח ישראל המרצה מאסרו במדינה אחרת, ולפי הוראות החוק מועבר לשאת עונשו בישראל, או אזרח של מדינה אחרת המרצה מאסרו בישראל ומועבר למדינתו לרצות שם את עונשו. החוק בנוסחו דהיום מתייחס למדינה בלבד, ולכן אינו מאפשר עריכת הסכמי העברת אסירים עם גופים שאינם מדינה. מוצע לתקן את הגדרת מדינה כך שיתאפשר להחיל את הוראות החוק גם על העברת אסירים אל גופים וטריטוריות שאינן מדינה, ומהם. בשלב זה מוצע להוסיף את האזור המינהלי המיוחד הונג-קונג ואת טייוואן. הוראות דומות נמצאות כבר בחוק ההסגרה, התשי"ד–1954, ובחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח–1998. אבקש מחברי חברי הכנסת לתמוך בהצעה זו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר הבינוי והשיכון שדיבר בשם שר המשפטים. לדיון נרשמו, נכון לרגע זה, יעקב כץ, שוויתר, מיכאל בן-ארי ואריה אלדד. אם כן, אלה חברי הכנסת היחידים שנרשמו, ואני סוגר את הרשימה. ראשון הדוברים – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. לרשותך שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ישנה מלאכת רמייה שאנחנו לא יכולים להיות עדים לה, כי היא נעשית מתחת לפני השטח, עקב בצד אגודל, ואם מישהו שואל את עצמו את השאלה למה אבו מאזן וסלאם פיאד לא נכנסו למשא-ומתן, והוא לא רואה את מלאכת הרמייה, הוא לא יכול להבין מה נעשה כאן. חברי חברי הכנסת, לצערנו הרב, מדינת ישראל וממשלת ישראל בונה במשך שנים ובאופן שיטתי ישות זרה, עוינת, מסוכנת, על אדמת ארץ-ישראל, על חבלי מולדת, מה שהם מכנים "רשות פלסטינית", ועכשיו, במסווה של חוק כזה ואחר, ישות שהיא לא מדינה, שהיא עדיין לא מדינה – מכניסים לנו מאחורי הגב, בלי שנחוש, בלי שנרגיש, מדינה עם כל מאפייניה, ומה שנותר זה רק המכה בפטיש. לאן יש לו לרוץ, לאבו מאזן? לאן יש לו לרוץ, לסלאם פיאד? הכול הוא מקבל. יש לו מנגנוני ביטחון, שזה צבא עצמאי. הריבון, מדינת ישראל, לא מביא לידי ביטוי את הריבונות שלו בשום אופן כמעט. העצמאות בשטחי A מלאה, בשטחי B כמעט מלאה, ובשטחי C – השתוללות מוחלטת. ועכשיו מצטרף החוק הזה, ועוד חוק, נוסף, כדי לנהל אתם יחסים משפטיים, כביכול בין שתי מדינות. אני קורא לכם, רבותי חברי הכנסת, להיזהר מהרמייה הזאת. אומנם אין משא-ומתן, אבל בשטח קמים מוסדות שלטון של מדינה. האנשים שמן הצד השני, לצערי הרב, חכמים הרבה יותר מאנשים רבים שיושבים כאן, שעיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, ומסרבים להכיר נכוחה, שאין צורך במשא-ומתן; אם בפועל יש השתוללות של בנייה בכל מקום, ואין פוצה פה ומצפצף, בכל האל"ף-בי"ת האנגלי, ב-A, B וב-C, על צירים ראשיים, אם יש כאן מנגנוני ביטחון שמסתובבים ואוכפים ומנהלים כאן מדינה בפני עצמה, מבחינת צבא, עם גנרל, אם יש מוסדות פיננסיים עצמאיים, מה שנשאר זה רק ה"עץ או פלסטין", איזה מטבע, ועוד כמה מהלכים שייתנו את החותמת האחרונה, שאחר כך – מי שואל אתכם בכלל. לכן, אני מבקש מכם, חברי חברי הכנסת, אנשי ארץ-ישראל, נאמני ארץ-ישראל, אל תשימו את ידיכם בעוד מלאכת רמייה, בעוד תת-סעיף שבונה פה מדינת אויב על שטחי אבות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יעלה חבר הכנסת אריה אלדד. גם לך שלוש דקות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו עוסקים לכאורה בשתי ישויות שאינן מדינות, הונג-קונג וטייוואן, ולכאורה, מה אכפת לנו, אם יהודי שנמק בכלא בטייוואן על סחר בסמים, שיימק בכלא אצלנו במקום בטייוואן. אבל צריך להסתכל על המדרון החלקלק שאנחנו עומדים בו, ותיכף נבדוק את השאלה אם זו פרנויה או לא. האם העובדה שאנחנו מכניסים ישויות שאינן מדינה בדלת האחורית הזאת, מעצימים את מעמדן – מבחינת החוק שלנו. הלוא באמת לטייוואן אין הדבר מעלה ואין הוא מוריד כלל. אבל מבחינתנו, זו דלת אחורית להכנסת ישויות נוספות שאינן מדינות. אבל בתוספת לחוק כתוב במפורש, רק טייוואן והונג-קונג, אז מה אני מערים פחדים על הציבור? אז לא בחוק הבא אלא בחוק שאחריו, אנחנו עוסקים בדיוק באותה מאטריה משפטית – החלת החוק על ישויות שאינן מדינות, ועוד מעט נעסוק בחוק שעוסק במתן שוחד לעובדי ציבור לישויות שאינן מדינות, ושם כבר הרשות הפלסטינית בפנים. וזו הדאגה וזה החשש. גם אם אין סיבה להתנגד למה שכתוב בחוק, יש חשש אמיתי מפני הפתח שהוא פותח. כאשר אנחנו מתחילים להחיל את חוקי המדינה שמתייחסים למדינות אחרות וליחסים של ישראל עם מדינות אחרות ומחילים עליהן חוקים, הצעד הבא, שיחילו עוד ועוד חוקים גם על הרשות הפלסטינית ויעצימו את מעמדה למעמד של מדינה. ולכן אנחנו מתנגדים לחוק הזה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר (תיקון מס' 3) (הרחבת ההגדרה מדינה אחרת), התש"ע–2010. קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 31 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11 נגד – 3 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר (תיקון מס' 3) (הרחבת ההגדרה מדינה אחרת), התש"ע–2010, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, בעד – 11, נגד – 3, אין נמנעים. הצעת החוק תועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון מס' 7) (דין משמעתי ותיקונים שונים), התש"ע–2010 > [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/471).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון מס' 7) (דין משמעתי ותיקונים שונים), התש"ע–2010, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר הבינוי והשיכון, השר אריאל אטיאס, בשם שר המשפטים. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק המובאת בפניכם מציעה להוסיף הוראות שונות לחוק המתווכים, התשנ"ו–1996. עיקרה של הצעת החוק מבקש להוסיף דין משמעתי למתווכי המקרקעין, אשר איננו קיים כיום. מדי יום מתקבלות אצל רשמת המתווכים פניות ותלונות כנגד מתווכים אשר מתנהגים באופן לא הולם כלפי צרכנים, אולם במקרים רבים החוק כיום אינו מעניק פתרון כנגדם ואינו יוצר הרתעה מספקת. בחוק דהיום קיימות הוראות שונות הקובעות חיובים ואיסורים שונים על העוסקים בתחום אשר לצדם קבועה אחריות פלילית, וזאת על אף שמהותית הם ראויים ומתאימים יותר לגרור אחריות משמעתית. הצעת החוק מבקשת לקבוע חיובים ואיסורים אלה כעבירות משמעת ולהוסיף התנהגויות שונות שיהוו גם הן עבירות משמעת. כמו כן, מוצע להקים בית-דין משמעתי שבפניו יתנהל הליך משמעתי ויוקנו לו סמכויות להטלת סנקציות שונות, לרבות ביטול הרשיון. מוצע גם להוסיף הוראות שונות לחוק אשר נמצאו כחסרות לאורך השנים, מאז חקיקת החוק בשנת 1996. כך, למשל, מוצע להסדיר את המנגנון של ביטול או התליה מרצון של רשיון המתווך ולקבוע הוראות שונות לגבי חברות בוועדה המייעצת לרשם המתווכים. הוספת דין משמעתי למקצוע מתווך המקרקעין אין מטרתה רק להגן על הצרכנים ולהעניש את מי שסרח, אלא גם להגביר את האמון והיוקרה של המקצוע ולהעלות את אמון הציבור בו. הממשלה מבקשת תמיכת הכנסת בהצעת החוק. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר הבינוי והשיכון, השר אריאל אטיאס. רבותי, נרשם דובר אחד בלבד. יש עוד מישהו מחברי הכנסת שמעוניין לדבר בחוק הזה? אם כן, אני סוגר את הרשימה. חבר הכנסת יריב לוין, הדובר היחידי, לרשותך שלוש דקות. <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברות וחברי הכנסת, אני, בטרם נבחרתי לכנסת, בין יתר עיסוקי המקצועיים גם עסקתי בחיבור בחינות למתן רשיונות בתחום התיווך במקרקעין, וכתוצאה מכך אני מכיר את המאטריה הזאת היכרות קרובה. נדמה לי שהצעת החוק הזאת היא הצעת חוק חשובה מאוד, שבאה להשלים לקונות ונושאים לא מעטים שהיו חסרים בחוק הקיים ושראוי להסדיר אותם. אני חושב שהרישוי בתחום המתווכים במקרקעין הוכיח את עצמו, הוא מנע הרבה מאוד נזקים והרבה מאוד דברים שהיו וקרו לא אחת לאזרחים שמצאו את עצמם חסרי הגנה כאשר הם עומדים לבצע עסקה, שאולי היא העסקה הכי חשובה בחייהם, של רכישת דירה או רכישת מקרקעין בכלל. נדמה לי שמאז שהעניין הזה הוסדר – וזה לקח בכלל בוויכוח שישנו, עד כמה נכון להסדיר ולחייב רישוי במקצועות חופשיים שונים – אני חושב שזו דוגמה טובה לכך שהרישוי הוא דבר נכון, דבר טוב ודבר מועיל, שבסופו של דבר מגן הן על הציבור הרחב, ולטעמי גם על אלה שעוסקים במקצוע באופן ישר, הגון ומקצועי. יש לי מספר הערות. אני רוצה לתת רק דוגמה אחת, כבוד השר, להערות שיש צורך לטעמי לתקן בהצעה. במסגרת הליכי המשמעת מוצע בעצם למנות תובע שהוא בעל הסמכות להחליט אם להגיש קובלנה כנגד מתווך אם לאו. נדמה לי שמתן סמכות כל כך רחבה בידיו של אדם אחד הוא דבר לא ראוי ולא נכון. אני חושב שצריך לייצר איזשהו מנגנון פשוט, אולי של ועדת קבילות, באופן דומה למה שקיים למשל בוועדת האתיקה בלשכת עורכי-הדין, כך שתהיה ועדת קבילות שבפניה תובא תלונה, והיא תקבל החלטה לא בפורום של אדם אחד, אם להגיש קובלנה אם לאו. בסך הכול, אני בהחלט מברך על הצעת החוק ומקווה שהליכי החקיקה יושלמו במהרה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון מס' 7) (דין משמעתי ותיקונים שונים), התש"ע–2010. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 32 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 12 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון מס' 7) (דין משמעתי ותיקונים שונים), התש"ע–2010, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 12, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק תועבר להמשך הכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית לוועדת הכלכלה של הכנסת. <הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 110) (מתן שוחד לעובד ציבור זר), התש"ע–2010> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/473).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 110) (מתן שוחד לעובד ציבור זר), התש"ע–2010, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר הבינוי והשיכון, השר אריאל אטיאס. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – שר המשפטים? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אין סיכוי. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביולי 2008 הוסף לחוק העונשין, התשל"ז–1977, סעיף 291א, הקובע עבירה של מתן שוחד לעובד ציבור זר בהקשר של עסקאות. העבירה חלה על מתן שוחד לעובד ציבור של מדינה זרה ושל ארגון בין-לאומי שנוסד בידי מדינות. מטרת הצעת החוק שאני מביא בפניכם היא לתקן את הוראות החוק הנוגעות לעבירה בשני עניינים. האחד, תיקון סעיף 291א לחוק – החלת העבירה גם על מתן שוחד לעובדי ציבור של ישויות מדיניות שאינן מדינה. מטרת התיקון המוצע להבהיר, על דרך של הרחבת הגדרת "מדינה" בסעיף 291א, כי העבירה הקבועה בו חלה גם על שוחד עובדי ציבור של ישויות מדיניות שאינן מדינה, לרבות עובדי ציבור של המועצה הפלסטינית. החלת העבירה גם על מתן שוחד לעובדי ישויות אלה מתחייבת הן נוכח דרישות ה-OECD וכוונת ישראל לעמוד בדרישות ארגון זה, מתוך שאיפה להיות חברה בו, והן נוכח הטעם שבבסיס קיומו של איסור לשחד פקידי ציבור זרים, התקף גם במקום שמדובר בישות מדינית שאינה בגדר מדינה של ממש, לרבות המועצה הפלסטינית. לעניין החלת העבירה על עובדי ציבור של המועצה הפלסטינית יש להביא בחשבון באופן מיוחד, בשל הקרבה הגיאוגרפית והמעורבות העסקית של גופים ישראליים, גם את הנזק שעלול להיגרם באופן ספציפי לישראל ולחברות ישראליות מתופעה של שוחד של עובדי ציבור אלה. נזק זה עלול לנבוע, בין היתר, מפגיעה בנורמות התנהגות של אזרחים ישראלים, היכולה להשליך גם על ביצוע עבירות מקומיות; וכן נזק לחברות ובעלי עסקים ישראלים הנאלצים להתמודד בתנאים לא הוגנים. התיקון המוצע השני הוא הוספת עבירת מתן שוחד לעובד ציבור זר לרשימת העבירות שעליהן לא תחול דרישת הפליליות הכפולה לעניין תחולת דיני העונשין של ישראל על עבירה שבוצעה בידי אזרח או תושב ישראל. הוראות החוק הקובעות את תחולת דיני ישראל על עבירה שעבר אזרח או תושב ישראל ככזה נמצאות בסעיף 15 לחוק העונשין, הקובע כי דיני העונשין של ישראל יחולו על עבירת חוץ שנעשתה בידי אזרח ישראל או תושב ישראל, כפוף לסייגים הקבועים בסעיף 14 לחוק. אחד מסייגים אלו הוא כלל הפליליות הכפולה, שלפיו דיני ישראל יחולו רק אם המעשה הוא עבירה גם לפי דיני המדינה שבשטחה נעשתה העבירה. בסעיף 15ב מנויות כמה עבירות שכלל הפליליות הכפולה לא חל לגביהן: ריבוי נישואין, עבירות בקשר לזנות ותועבה שנעברו בקטין או בקשר לקטין ועבירות הנוגעות לסחר בבני-אדם. כלומר, כאשר אזרח ישראל או תושב ישראל מבצע עבירת חוץ שהיא אחת מעבירות אלה, יחולו עליו דיני העונשין של מדינת ישראל, אף אם הן בוצעו במדינה שבה המעשה אינו מהווה עבירה. עבירת מתן שוחד לעובד ציבור זר חוקקה בעיקר מתוך מחויבות בין-לאומית, ומתוך שאיפה להחיל סטנדרטים בין-לאומיים בדבר איסור מתן שוחד לעובד ציבור זר, ללא קשר למצב המשפטי במדינה שבה בוצע המעשה או למדינת עובד הציבור הזר, ולהיקף עבירת השוחד שם. לפיכך אין מקום להתחשב בדיני המדינה שבה המעשה בוצע, ויש להחריג את העבירה מכלל הפליליות הכפולה. לכן אני מבקש לאשר את הצעת החוק ולהעבירה לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר הבינוי והשיכון, השר אריאל אטיאס. רשימת הדוברים: מיכאל בן-ארי, אריה אלדד. אם כן, רבותי, יש עוד חבר כנסת שמעוניין? אני סוגר את רשימת הדוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. לרשותך שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול הצפנו, חברי סיעת האיחוד הלאומי, ונסענו עד הכפר רג'ר, שנמצא – מן הסתם למי שלא היה שם אני צריך לומר – מרחק כעשר דקות נסיעה מהעיר קריית-שמונה. אני עד עכשיו, כששמעתי בתקשורת את סיפורה של רג'ר, הייתי משוכנע שמדובר במשהו שמעבר להרי החושך, לכאלה שהם לבנונים בכל אורחם ורבעם, וכשהגעתי לשם, אני חייב לומר שממש הופתעתי לחלוטין מהנתונים הלא-נכונים שאנחנו מקבלים, אבל נדהמתי מהאטימות של ממשלות ישראל לגבי מה שנעשה ברג'ר. ואני אגיד דבר אחד שאמרו לי שם האנשים; ראש המועצה והקב"ט והדובר אומרים: לא יכול להיות שדנים בגורלנו, וכל מה שאנחנו שומעים זה רק מהתקשורת, מה שאנחנו שומעים זה מהאינטרנט. זה הגורל שלנו. וקצת פרטים. מישהו החליט במאי 2000 שרג'ר נתבעת על-ידי הלבנונים – והיא מעולם לא היתה שטח לבנוני. מעולם לא היתה שטח לבנוני. היא שטח סורי. נכבשה במלחמת ששת הימים. <יריב לוין (הליכוד):> שוחררה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> שוחררה, נכבשה, מבחינתי זה אותו הדבר. אני, אין לי ייסורי מצפון אם היא נכבשה. את ירושלים כבשנו בזמן יהושע, כבשנו עוד פעם, ברוך השם. כבשנו ושחררנו. אין לי ייסורי מצפון ואני לא זקוק לטרמינולוגיה נינוחה מבחינה זאת. אבל אני רוצה לצמצם את הדברים מבחינת הזמן. האנשים קיבלו אזרחות ישראלית – הם משלמים כאן מס הכנסה, הם מקבלים כאן שירותים רפואיים, הביטוח של הרכב שלהם הוא כאן, הבנק שלהם הוא בנק הפועלים, בנק דיסקונט או בנק מזרחי – אני מקווה שלא העלבתי אף בנק אחר. הם חלק מאזרחי ישראל. ופתאום, ביום אחד, הם הפכו להיות לא כאן ולא כאן. גבול על ביתם, הם סוחרי סמים. אין דבר כזה. ואם יש סוחרי סמים בעיר פלונית או אלמונית, סוגרים את העיר? תופסים את סוחרי הסמים, מענישים את סוחרי הסמים. אבל כאן יש מהלך אווילי, באמצע הכפר – חשבתי שיש איזה משהו מאוד-מאוד מוגדר, שיחלק ביניהם – אין שום דבר מוגדר. הוא אומר: אני גר כאן, הבת שלי גרה שם, הנכד שלי גר במרחק שני בתים ממני, אבל הוא יהיה שטח לבנוני ואני אהיה בשטח ישראלי. רבותי, הסיפור הזה של האדמות הוא לכל הצדדים. למטולה יש אדמות, מאות דונמים, אולי אפילו יותר, בעמק עיון. גם נתבע את זה? האווילות של ממשלת ישראל, שהולכת לכיוון הזה על כל הסדר, בלי להתחשב בתושבים. אבל זה לא הסיפור. רבותי, הסיפור של רג'ר זה הסיפור של ירושלים. מי שלא מבין את זה לא מבין כלום. מי שישים גבול ברג'ר ישים גבול בתוך ירושלים. ולכן, המאבק על רג'ר הוא המאבק על ירושלים, ובוודאי ובוודאי הוא מאבק על רמת-הגולן. והחוק הזה הוא עוד רמיזה לאותם צעדים, כמו שאמרתי, עקב בצד אגודל. מאורת הצפעונים הזאת – מישהו צריך לנפץ אותה ולעצור אותה בו בזמן. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יעלה חבר הכנסת אריה אלדד. לרשותך שלוש דקות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, בחוק הזה, כמו בחוק הקודם שדיברתי עליו, החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, הפעם אנחנו עולים מדרגה: אם בחוק הקודם אמרנו שמחילים אותו גם על ישויות שאינן מדינות, כמו הונג-קונג וטייוואן, אז את החוק הזה מחילים במפורש על הרשות הפלסטינית. אני בוודאי נגד מתן שוחד; נגד מתן שוחד בבית ומחוץ לבית; למדינות, לארגונים, לגופים, למה שאתם רוצים. אבל כאשר לוקחים חוק שאמור לחול על מדינות, ומחילים את החוק על הרשות הפלסטינית, נותנים לה מעמד של מדינה. עוד צעד במתן מעמד של מדינה. לו היו רוצים להימנע מכך, נכון היה, לו הממשלה היתה באה לא לתקן את החוק הזה, אלא לחוקק חוק מיוחד – להעתיק את כל סעיפי החוק שאוסרים מתן שוחד מחוץ למדינת ישראל, ויקראו: איסור מתן שוחד לפקידי הרשות הפלסטינית – ואז הייתי תומך בחוק. אבל כשהופכים את הרשות באיזה נספח לחוק קיים, ומעצימים את מעמדה של הרשות ונותנים לה מעמד – אומנם של רשות שאינה מדינה, אבל היא נכנסת בין שאר הנערים בעלייה לתורה הזאת, אנחנו חוטאים לדברים שאנחנו מאמינים בהם באמת – שאסור להקים מדינה ערבית בין הירדן והים, שאסור להקים מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. מי שחושב שבאמת זה אסון למדינת ישראל אם תקום מדינה כזאת, ראוי לו שלא יתמוך בחוק הזה, ויקרא לממשלה לתקן את החוק. לעשות חוק מיוחד לרשות – בסדר. אבל צריך להיזהר שבע פעמים שלא ישתמע מתוך החקיקה הזאת שאנחנו מחוקקים היום שאנחנו נותנים מעמד של מעין מדינה לרשות הפלסטינית. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 110) (מתן שוחד לעובד ציבור זר), התש"ע–2010, קריאה ראשונה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 33 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10 נגד – 2 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 110) (מתן שוחד לעובד ציבור זר), התש"ע–2010, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 10, נגד – 2, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק תועבר להמשך להכנתה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16) (בתי-ספר מקצועיים), התש"ע–2010> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/300).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16) (בתי-ספר מקצועיים), התש"ע–2010 – קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי ממשלה (פטורין) (בתי-ספר להכשרה מקצועית) נועדה לשים קץ לאפליית בתי-הספר המקצועיים בתשלומי ארנונה, ולשים קץ למצב המשונה ביותר שבו בתי-ספר רגילים, כלומר אלה שכפופים למשרד החינוך יהיו פטורים מתשלום הארנונה, ואילו דווקא בתי-הספר המקצועיים, שבהם לומדים התלמידים החלשים, משלמים ארנונה מלאה. אין שום ספק שזה מצב מעוות. הוא נולד בחוק ההסדרים לשנת 2003, שם הוחלט על פטור מארנונה למוסדות חינוך שלומדים בהם ילדים עד גיל 18. אבל בעוד שרוב בתי-הספר בישראל זכאים לפטור, בתי-הספר המקצועיים כהגדרתם בחוק החניכות אינם זכאים לו. מדובר בבתי-הספר שבפיקוח האגף להכשרה מקצועית במשרד התמ"ת, שמיועדים לעתים קרובות לבני-נוער ובנות-נוער שהם באמת מהקשים והזנוחים ביותר בחברה הישראלית. אני רוצה להדגיש שכיום לא מדובר עוד במצב שבו בתי-הספר המקצועיים, שהיו לפעמים בית-הספר היחיד בעיירת פיתוח פריפריאלית, היו בעצם מכשיר להסללת בני-נוער למסלול מקצועי שייעד אותם מראש לשכר נמוך ולעבודת כפיים. לא מדובר בזה, ואני מתנגדת אידיאולוגית למנהג הזה שהיה נהוג אז, שבו עיירה שלמה הכשירה את הבנות באופן גורף, למשל לעבוד כפועלות טקסטיל. אנחנו מדברים על סיטואציה שונה לחלוטין, שבה בתי-הספר המקצועיים ממוקמים ביישובים שבהם יש גם בתי-ספר עיוניים, אלא שבני-נוער רבים נשרו מהם ובעצם בית-הספר המקצועי לעתים קרובות הוא התחנה האחרונה שלהם, הסיכוי האחרון להשתלב בחברה, ואולי אף למצוא לעצמם מקצוע שיכלכל אותם בכבוד. בלי בתי-הספר האלה של ההכשרה המקצועית חלק מבני-הנוער האלה היו עלולים למצוא את עצמם משוטטים ברחוב או אפילו מאחורי סורג ובריח. צריך לומר שעקרון השוויון מחייב שפטור מארנונה, אם מוענק למוסדות חינוך – והוא מוענק למוסדות חינוך – יוענק לכולם במידה שווה. אותו מתן פטור מארנונה לבתי-ספר מקצועיים יש בו כדי להקל על הפעילות שלהם, לאפשר להם להפנות משאבים לטובת חינוך התלמידים, וכך תינתן הזדמנות טובה יותר לתלמידים שבמקרים רבים, כאמור, לא השתלבו במסגרות חינוכיות אחרות, להשתלב בחברה ולרכוש מקצוע. אני מבקשת להודות ליושב-ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת זבולון אורלב, שהחוק הזה יקר ללבו, והוא עומד בראש ועדה משותפת לוועדת החינוך ולוועדת הכספים שמקדמת את החוק הזה. אני מודה לך על הטיפול המסור בהצעת החוק, ומבקשת מחברי לתמוך בו בקריאה ראשונה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מבין שגם חבר הכנסת זבולון אורלב ביקש להיות אחד הדוברים; יושב-ראש ועדת החינוך. אם כן, אני סוגר את רשימת הדוברים. הדובר היחידי הוא יושב-ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת זבולון אורלב. לרשותך שלוש דקות. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראשית הדברים אני רוצה לומר דברי הערכה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ על חוק ראוי, חוק נכון, וטוב יעשו כל חברי הכנסת אם יתמכו בחוק הזה. אדוני היושב-ראש, החוק הזה הוא תוצאה של פרי באושים של חוק ההסדרים משנת 2002. הרי במסגרת חוק ההסדרים מביאים עשרות אם לא מאות סעיפים ותת-סעיפים שאין זמן לדון בהם, ובין היתר ביטלו שם את כל הפטורים שהיו למוסדות חינוך על סוגיהם השונים, והשאירו את הפטור אך ורק לבתי-ספר של משרד החינוך עד גיל 18. גם י"ג-י"ד שלומדים ברצף – הם לא פטורים. גם פנימיות, השר משולם, שנמצאות בקמפוס של בית-הספר, כלומר אם מדובר על "בויאר", שבית-הספר והפנימייה הם יחד, הפנימייה חייבת בארנונה ובית-הספר – לא. הגיעו לאבסורדים, ובין היתר זיהתה חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בעקבות פניות גם של רשת "אורט" – צריך לומר מילת שבח לרשת "אורט" על פעולה ראויה וטובה וחשובה שהיא עושה במערכת הזאת, כמו גם ליתר בתי-הספר שפועלים מכוח חוק החניכות – זיהתה נכון, והיא הגישה את הצעת החוק נקודתית על אותם בתי-הספר, והשיגה את ההסכמה של משרד התמ"ת, ומשרד הפנים ומשרד האוצר, ואנחנו דבקים בהסכמות הממשלתיות. אבל האמת היא, שתוך כדי דיוני ועדת החינוך שקדמו להצעת החוק הזאת עלתה זעקתם השמיימה של מוסדות חינוך אחרים, ובין היתר גם בתי-הספר לתרבות ייחודית – איך קוראים לבתי-הספר האלה? <השר משולם נהרי:> – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> גם כן חייבים עכשיו במס כנראה. כן, זה המצב. יש כאן אבסורדים מאבסורדים שונים. האמת היא שהואיל והתחייבנו לממשלה להעביר את החוק אך ורק בהסכמה, אז קבענו לקריאה השנייה והשלישית רק אם תהיה הסכמה, ולא לעכב – נוכל להרחיב את החוק הזה שכך יהיה. אם לא, לא תהיה הסכמה, לא נעכב אפילו ביום אחד. כך התחייבנו, נעביר את החוק כמו שהוא, מצומצם, ונגיש הצעת חוק שאני מקווה שגם היא תזכה לתמיכה כדי להבטיח שבאמת לא תהיה אפליה בין מוסדות החינוך. הרי זה דבר מוזר שבית-הספר "מקווה ישראל", לדוגמה, המבנה של בית-הספר יהיה פטור מארנונה, ומבנה הפנימייה יהיה חייב בארנונה, כי אז עולות הרבה שאלות: מה עם חצר בית-הספר? מה עם המסדרונות? מה עם חדר האוכל של בית-הספר, לא של הפנימייה? גם בבתי-ספר אוכלים. עולות כאן הרבה מאוד שאלות. ולכן, אני מאוד מקווה שבעזרתו של שר הפנים, שאני יודע שיש לו רגישות לעניין הזה, נוכל להביא להשלמת החקיקה, ואני קורא לחברי הכנסת להצביע בעד החוק הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת, חבר הכנסת זבולון אורלב. אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16) (בתי-ספר מקצועיים), התש"ע–2010 – קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 34 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16) (בתי-ספר מקצועיים), התש"ע–2010, לוועדה המשותפת לוועדת החינוך, התרבות והספורט ולוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> שישה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק תועבר לוועדה המשותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט וועדת כספים להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 13) (הגברת האכיפה), התש"ע–2010> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/301).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> המשך סדר-היום: הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 13) (הגברת האכיפה), התש"ע–2010, של חברת הכנסת שלי יחימוביץ – קריאה ראשונה. תציג את החוק חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 13) (הגברת האכיפה) נועדה לאפשר לפקחי משרד התמ"ת לקיים ביקורות פתע לבדיקת יישום של שורה ארוכה מאוד של חוקי שוויון בעבודה. החוק הזה יהפוך את הביקורות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, אתם תדברו טיפה יותר בשקט. <קריאה:> – – – את החוק. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, כן. <קריאה:> אנחנו עוזרים לשלי להעביר את החוק. <שלי יחימוביץ (העבודה):> תודה רבה. אל תעזרו לי. <קריאה:> לא לעזור? <שלי יחימוביץ (העבודה):> תעזרו לי להישאר נאמנה להסכמות עם הממשלה, והוא יעבור. <קריאה:> – – – הקואליציה פה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אוקיי. אז אנחנו יכולים לסגור כאן הרבה דברים עכשיו בינינו. על כל פנים, אני כבר בחוק אחר כאמור, והוא החוק שנועד להפוך את ביקורות משרד התמ"ת להרבה יותר אפקטיביות בבואם של פקחי משרד התמ"ת לבצע ביקורת על שורת חוקים שהכותרת שלהם היא חוקי השוויון בעבודה. היום פקחי התמ"ת שמגיעים לביקורת על אכיפת אותם חוקים מאוד חשובים, מצווים להודיע מראש על ביקורת, וזה דבר מופרך מיסודו. פקחי מס הכנסה שבאים לעשות ביקורת מס הכנסה מודיעים מראש על בואם? ברור שלא, משום שהודעה מראש פוגעת באפקטיביות של הבדיקה ויוצרת שיבוש במצג האמת שעליהם לחשוף בבואם לבצע את הביקורת. החוק הזה, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, נחקק לפני יותר מ-20 שנה, וכאמור הוא חייב את הפקחים להודיע מראש על ביקורות שנועדו לבדוק אם החוק מיושם, וכך נוצר מצב אבסורדי שמאוד הקשה על הפקחים לבצע את עבודתם, פגע ביעילות האכיפה, ומטרתה של הצעת החוק היא פשוט לאפשר את יישומו של החוק הקיים ולהגביר את השוויון בין האוכלוסיות השונות במקום העבודה, שעבורן נולד החוק הזה במקורו. אני רוצה לציין שבמקורה הצעת החוק הזו הוגשה כהצעת חוק הרבה יותר מצומצמת. מטרתה היתה מאוד נקודתית. היא הוגשה כדי לטפל באכיפת חוק ספציפי, החוק למניעת הטרדה מינית, שבמסגרתו חלה על המעסיקים, בין היתר, חובה לתלות במקום נראה לעין תקנון מפורט שבו יש הסבר לעובדים מהי הטרדה מינית, למי יש לפנות אם העובדת או העובד הוטרדו מינית, וכל הכללים הבסיסיים שנועדו ליידע את העובדים בדבר זכויותיהם בעניין הזה. וכך נוצר מצב ממש אבסורדי ומגוחך שבו משרד התמ"ת מודיע מראש על כך שהוא בא לבצע ביקורת על אכיפת החוק, ומקומות עבודה מסוימים פשוט תלו את התקנון, שהוא חלק מיישום החוק, חמש דקות לפני שהגיעו פקחי התמ"ת, וגם הורידו אותו חמש דקות אחרי שהם הלכו. העניין הזה מדגיש את מידת האבסורד שבצורך להודיע הודעה מוקדמת על ביקורת. במהלך הדיונים התברר גם לי – אבל בעיקר אני רוצה לציין לשבח את הדרג המקצועי במשרד התמ"ת – שחובת ההודעה המוקדמת קיימת גם לגבי חוקים נוספים שמטפלים בשוויון בעבודה, וכך בתיאום עם הממשלה החוק הזה הורחב הרבה מעבר למה שהתכוונתי לחוקק במקור. אני, כמובן, מודה על כך לנציגי הממשלה ושמחתי על כך, ואני חושבת שהדבר חיוני ונחוץ, ולפיכך יחול אפוא מעתה השחרור מלתת הודעה על ביקורת על החוקים האלה: חוק שכר לעובדת ולעובד, חוק עבודת נשים, החוק למניעת הטרדה מינית כאמור, שממנו נולד החוק המורחב, איסור העסקת עובד בימי המנוחה השבועית לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, איסור פיטורי עובד בשל שירות מילואים או שירות צבאי חלקי לפי חוק חיילים משוחררים, ייצוג הולם בקרב העובדים בשירות המדינה של בני שני המינים, של אנשים עם מוגבלויות, של בני האוכלוסייה הערבית, לרבות הדרוזית והצ'רקסית, ושל מי שהוא או אחד מהוריו נולדו באתיופיה לפי חוק שירות המדינה (מינויים), ייצוג הולם של נשים בקרב העובדים, ההנהלה, הדירקטוריון והמועצה בגוף ציבורי ובוועדות המכרזים והמינויים של גוף ציבורי לפי חוק שיווי זכויות האשה, איסור אפליה בקבלה לעבודה ואיסור אפליה בשליחה לעבודה על-ידי לשכת שירות תעסוקה לפי חוק שירות התעסוקה, ותלונה שעניינה הפרת חוקי השוויון בעבודה לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין). אני מקווה ואפילו משוכנעת שהחיזוק הזה לאכיפה יעגן ויחזק את קיומם של החוקים החשובים האלה בעולם העבודה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. להצעת חוק זו אין דוברים. אם כן, אנו עוברים מייד להצבעה. הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 13) (הגברת האכיפה), התש"ע–2010, קריאה ראשונה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 35 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 13) (הגברת האכיפה), התש"ע–2010, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – שעות עבודה ומנוחה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – יישר כוח. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אתה מבין שהיום צריך להודיע מראש על – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 5, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת חוק זו תועבר להכנתה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. רבותי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, י"א בשבט התש"ע, 26 בינואר 2010, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 20:36.