דברי הכנסת

דברי הכנסת ט / מושב רביעי / ישיבות ש'–ש"ב / ל' בכסלו – ב' בטבת התשע"ב / 26–28 בדצמבר 2011 / 9 חוברת ט' ישיבה ש' הישיבה השלוש-מאות של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, ל' בכסלו התשע"ב (26 בדצמבר 2011) ירושלים, הכנסת, שעה 13:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 הצעות סיעות קדימה, העבודה-מרצ וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 6 1. אוזלת ידה אל מול תופעות הדרת נשים, ההקצנה והאלימות במדינת ישראל; 6 2. לוחמי האש ומערך הכיבוי ממשיכים להיות מופקרים גם שנה לאחר אסון הכרמל; 6 3. אוזלת ידה אל מול התגברות האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית 6 זאב בילסקי (קדימה): 6 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 13 אבישי ברוורמן (העבודה): 35 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 39 עפו אגבאריה (חד"ש): 41 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 45 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 45 הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 45 1. אוזלת ידה אל מול תופעות הדרת נשים, ההקצנה והאלימות במדינת ישראל; 45 2. לוחמי האש ומערך הכיבוי ממשיכים להיות מופקרים גם שנה לאחר אסון הכרמל; 45 3. אוזלת ידה אל מול התגברות האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית 45 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 45 אורית זוארץ (קדימה): 52 דוד רותם (ישראל ביתנו): 55 יצחק וקנין (ש"ס): 61 איתן כבל (העבודה): 63 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 69 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 73 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 73 הצעות סיעות קדימה, העבודה-מרצ וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 73 1. אוזלת ידה אל מול תופעות הדרת נשים, ההקצנה והאלימות במדינת ישראל; 73 2. לוחמי האש ומערך הכיבוי ממשיכים להיות מופקרים גם שנה לאחר אסון הכרמל; 73 3. אוזלת ידה אל מול התגברות האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית 73 עינת וילף (העצמאות): 73 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 75 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 76 מוחמד ברכה (חד"ש): 77 ניצן הורוביץ (מרצ): 78 אורי אורבך (הבית היהודי): 80 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 82 ציפי חוטובלי (הליכוד): 85 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 87 הצעת חוק גיל פרישה (תיקון מס' 3), התשע"ב–2011 94 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 94 דליה איציק (קדימה): 96 זהבה גלאון (מרצ): 97 מוחמד ברכה (חד"ש): 98 אילן גילאון (מרצ): 101 שר האוצר יובל שטייניץ: 102 הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011 102 כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת): 103 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בילסקי, הכנסת, באין חברי כנסת אחרים ובאין שרים, היום יום שני, ל' בכסלו – ראש חודש – תשע"ב, 26 בחודש דצמבר 2011 למניינם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת בברכת חג אורים שמח. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 114) (שינוי הוראות לעניין ריגול), התשע"ב–2011, של חברי הכנסת עתניאל שנלר וציון פיניאן; הצעת חוק שירות התעסוקה (תיקון מס' 20) (הרחבת איסור ההפליה), התשע"ב–2011, של חבר הכנסת נחמן שי וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3821/18 וכלה בהצעת חוק פ/3844/18 – הצעת חוק הגנת ושיקום ים-המלח, התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת דב חנין, משה גפני, אמנון כהן, ניצן הורוביץ, איתן כבל, זבולון אורלב, זהבה גלאון, אורית זוארץ, אברהים צרצור ואורי מקלב; הצעת חוק ניירות ערך (תיקון – הארכת תקופת הצינון לעובדי רשות ניירות ערך), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון ויצחק וקנין; הצעת חוק לתיקון פקודת תעריף המכס והפטורים (פטור לאביזרי עזר בשימוש סטודנט עיוור), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – הנחה בארנונה לסטודנטים), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – ביטול הגבלת רשיון נהיגה), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת עפו אגבאריה, מוחמד ברכה, חנא סוייד ודב חנין; הצעת חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מס הכנסה שלילי) (תיקון – שינוי הגדרת "עובד"), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק נציב תלונות הציבור על פרקליטים, התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אורי אריאל; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת התקנת גלאי אש), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת חמד עמאר; הצעת חוק המפלגות (תיקון – הצטרפות כחבר מפלגה), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת יוחנן פלסנר, יריב לוין, איתן כבל ועינת וילף; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – הנחה לסטודנטים), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על ריבית שנצברה בקרן להשכלה גבוהה), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ניכוי הוצאות שכר לימוד לתואר אקדמי ראשון), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור מתשלום דמי ביטוח לאומי לאזרח עולה ולקטין חוזר), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – תשלום בזמן לימודים), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת יעקב כץ, אורי אריאל, דוד אזולאי, אורי אורבך, זאב בילסקי, אריה אלדד, מירי רגב ועתניאל שנלר; הצעת חוק מגן-דוד-אדום (תיקון – ביטול הבלעדיות על הסמל), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת אריה אלדד, זבולון אורלב, דוד רותם, זאב אלקין, אברהם מיכאלי, אורי אריאל ויריב לוין; הצעת חוק איסור העברת כספים לרשות הפלסטינית, התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – מענק למפעל שאינו מייצא), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, משה גפני, רוחמה אברהם-בלילא, ציון פיניאן ומסעוד גנאים; הצעת חוק היום לציון המאבק בעוני, התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת דניאל בן-סימון, שלי יחימוביץ, איתן כבל, שלמה מולה, נחמן שי, אורית זוארץ, דב חנין, זבולון אורלב, אורי מקלב, עפו אגבאריה, מגלי והבה, אברהם מיכאלי, יצחק וקנין, אחמד טיבי, אריה ביבי, זאב בילסקי, יעקב כץ, יוחנן פלסנר, ניצן הורוביץ, מירי רגב ומרינה סולודקין; הצעת חוק קרן לאומית להגנה על זכות הציבור לדעת, התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת נחמן שי, דניאל בן-סימון, דב חנין, ניצן הורוביץ, איתן כבל ואורי אורבך וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת התקנת מערכות סולריות על בניינים ללא הגבלת מספר הקומות), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת זאב בילסקי ודב חנין; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הרשאת שימוש במקרקעין למוסד ציבורי), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות) (תיקון – אי-תחולה על זכאי לקצבת פרישה שמשתכר מקופת הציבור כעובד חברה ממשלתית), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון – החלת מדרגות מס רכישה לגבי בנייה עצמית), התשע”ב–2011, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים) (תיקון – שחרור בעלי חיים וענישה פלילית), התשע”ב–2011, מאת חברי הכנסת רונית תירוש, איתן כבל ודב חנין. נוסח מתוקן להצעת חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות (תיקון – החמרת הגבלה בשימוש במקום), התשע"ב–2011, פ/3814/18. לוח תיקונים להסתייגויות ולבקשות רשות דיבור להצעת חוק גיל פרישה (תיקון מס' 3), התשע"ב–2011. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, העבודה-מרצ וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. אוזלת ידה אל מול תופעות הדרת נשים, ההקצנה והאלימות במדינת ישראל;> <2. לוחמי האש ומערך הכיבוי ממשיכים להיות מופקרים גם שנה לאחר אסון הכרמל;> <3. אוזלת ידה אל מול התגברות האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית> <היו"ר ראובן ריבלין:> ברגע זה נכנסה העותרת מטעם סיעת קדימה לבקשה לאי-אמון. אני מזמין אותך לעלות לבמה. מובן שלא אפעיל את השעון, אלא אם כן את מבקשת הפסקה, שכן השרה המשיבה אינה נוכחת באולם. אנחנו היום במגבלת זמן, מהטעם הפשוט שבשעה 16:00 אנחנו מסיימים את ישיבת הכנסת כי קבענו – וועדת הכנסת אישרה – שבחנוכה אנחנו נקיים את הדיונים בסדר שעות אחר. השרה הגיעה, כך שאין לנו שום בעיה. בבקשה. כתוב אצלי חברת הכנסת זוארץ, אני מתנצל בפניך, חבר הכנסת בילסקי. בסדר גמור. הרשות היא של הסיעה. כתוב היה שאת היא זו שמגישה, שאת תציגי, אבל חבר הכנסת בילסקי – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אני אדבר אחר כך, לא אחסוך את שבטי. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – חבר הכנסת בילסקי בהחלט מכובד לפחות – לא לפחות – לא פחות ולא יותר ממך. הוא מכובד מאוד ואת מכובדת מאוד. חבר הכנסת בילסקי, בבקשה. השרה נוכחת. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי לסיעת קדימה, יושבת-ראש הסיעה חברת הכנסת ציפי לבני, ידידתי הטובה חברת הכנסת אורית זוארץ, חברי הכנסת נחמן שי, דורון אביטל, עפו אגבאריה וכל חברי הכנסת – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> וכל השאר. <זאב בילסקי (קדימה):> כל השאר, כן. אנחנו רוצים להביע, אדוני היושב-ראש, אי-אמון בראש הממשלה, ואני אעשה כמיטב יכולתי בעשר הדקות הקרובות לשכנע את כל חברי הכנסת שנמצאים פה בצדקת הדרך. אני מתחיל את הסיפור מזה – כפי שאדוני יודע, אני נולדתי בירושלים, וזה כבוד גדול. <נחמן שי (קדימה):> נכון, היית בתנועה המאוחדת. <זאב בילסקי (קדימה):> נכון, הייתי בתנועה המאוחדת, שיחקתי כדורסל ב"בית"ר ירושלים", יש לי הדר שאדוני מכיר אותו, ויש הרבה זכויות. ואני זוכר – אני רוצה להתחיל ממבצע "עופרת יצוקה", כשבאמת היינו תחת לחץ גדול, כי שמונה שנים ספגנו, ספגנו, ספגנו, וממשלת ישראל החליטה לצאת למבצע, ובמסגרת המבצע הזה נכנסנו לעזה ועשינו שם את מה שיכולנו לעשות. והאמת שלכאורה אנחנו רגילים שכל העולם תמיד נגדנו, והפלא ופלא, אדוני היושב-ראש, כל מנהיגי אירופה החשובים ביותר, כשהסתיים המבצע, הגיעו לביתו של ראש הממשלה בירושלים והביעו אמון בממשלת ישראל ובפעילות שלנו. מדוע? מסיבה אחת: שזאת היתה ממשלה ששחרה שלום. שניסתה. היום – ראש האופוזיציה של היום, שרת החוץ דאז, לא היה יום אחד שלא עשתה כל מאמץ לנסות ולהגיע לדו-שיח עם שכנינו, לנסות ולפתור, גם אם זה קשה, גם אם זה מסובך, אבל לפחות, גם אם הצד השני לא בא וקיבל את ההצעות שלנו, היינו אנשי המשא-ומתן, והעולם קיבל את זה כך. עכשיו, אדוני היושב-ראש, אנחנו נכנסים לקטע העצוב של ירושלים; נבחרה ממשלה חדשה, והיא ממשלה של כולנו – ראש הממשלה הוא ראש הממשלה שלי גם כן, ואני מסתכל ורואה: כל אותם אנשים שהצביעו בשביל הממשלה הנוכחית לפחות סברו שאנחנו נבנה בירושלים, שאולי נבנה במקומות אחרים, שזה חשוב להם. הלוא אדוני מסתובב קצת, ורואה מצוקה של אנשים שגרים בקרוונים כבר ארבע שנים, חמש שנים, מקווים לזוז, ואי-אפשר לבנות. היום אפילו בירושלים – מי היה מאמין, אדוני היושב-ראש, אנחנו – אני מרשה לעצמי להעמיד את עצמי באותו מקום אתך, כאנשי ירושלים – מי חלם שהיום יבדקו אותנו על כל דירה שאנחנו בונים בירושלים, היום, תחת הממשלה הנוכחית. אבל נלך הלאה, אדוני היושב-ראש. אנחנו סברנו שכשאתה נבחר לראשות הממשלה, אתה מבין שמוטלת עליך אחריות. מי כמוך, אדוני, יודע, ביקר הרבה פעמים בלשכת ראש הממשלה, אדם שם בודד, הוא יודע שלא רק גורלו של עם ישראל על כתפיו אלא גם גורל כל עם ישראל, שיושב גם בארץ וגם בתפוצות, וזה מחייב אותו. תראה לאן הגענו, אדוני היושב-ראש, אין כמעט מדינה אחת בעולם שמדברת אתנו. אם אנחנו נצטרך לצאת למבצע נוסף בעזה – וכנראה נצטרך – לא נראה לי שראשי מדינות אירופה יבואו לפה לאחר שהם סופגים מממשלת ישראל הנוכחית עלבונות על ימין ועל שמאל. הלגיטימציה שלנו נשחקת; אנחנו הפכנו להיות גוף שבעולם משתדלים להתרחק ממנו. אתה יודע, אדוני, מתי יודעים את האמת? אתה יודע, כשיש מגעים דיפלומטיים או מגעים בטלוויזיה או בעיתונות, זה משהו אחר, אבל כשמישהו לוחש משהו למישהו, כנראה שם הוא מדבר אמת. הוא יודע שהוא לוחש את זה וזה יישאר. אבל לפעמים זה יוצא החוצה, ותראה איך מדברים על ראש הממשלה שלי. אדוני היושב-ראש, אני כואב את כאבי שראש הממשלה שלי, ככה מדברים עליו, לא מאמינים לו. בשיחה בין נשיא צרפת ובין נשיא ארצות-הברית, אנחנו צריכים לעמוד ולשמוע מה שניהם חושבים על ראש הממשלה שלנו – איך ראש ממשלה כזה יוכל לצאת למבצעים שהוא יושב ומתכנן כשככה חושבים עליו ובגלל זה גם ככה תהיינה הפעולות לאחר שאנחנו נצא לשם. אבל בוא נדבר על שר החוץ, זה אדם חשוב מאוד במערכת. אדוני יודע שכשמרכיבים ממשלה, יש תפקיד חשוב מאוד, שזה ראש הממשלה, ומייד אחריו, בדרך כלל, שר החוץ. זה אדם שמייצג את מדיניות החוץ של מדינת ישראל – גם שלי. איך יכולה להיות ממשלה ששר החוץ שלה מודיע שהבחירות בברית-המועצות הן בסדר גמור, כשר למהדרין, כמו קווי האוטובוס – על סמך מה? שלחת שלושה אנשים ואתה מודיע לכל העולם שהבחירות הן בסדר? לא רק זה. מזכירת המדינה של ארצות-הברית – ואדוני יודע כמה חשובה הפונקציה הזאת, של מזכיר המדינה של ארצות-הברית – בקולה שלה – יואל – בקולה שלה עומדת ומסבירה לעולם מה קרה בבחירות שם. אנחנו, שר החוץ שלנו, צריך לתת סטירת לחי למזכירת המדינה של ארצות-הברית. אלוהים ישמור. ואני חשבתי לתומי שראש הממשלה מייד יקרא לו ויעמיד אותו על מקומו. הלוא יש מדיניות הממשלה, הלוא זאת הטובה בידידותינו. אבל במקום שזה יקרה, לא תאמין מה קורה, אדוני היושב-ראש; במקום שזה יקרה עומד שר החוץ, ועכשיו נותן סטירת לחי, אבל בצד השני, לטובות בידידות שלנו – גרמניה. אני זוכר שקיבלנו את אנגלה מרקל שהגיעה לפה – אני זוכר שכשקיבלנו את אנגלה מרקל בראשות ראש הממשלה אולמרט, הוא הזמין אותי לשדה לקבל אותה – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> לא רק את אנגלה, כל המצעד של מנהיגי העולם שהיו פה. <זאב בילסקי (קדימה):> – – ולחש לי באוזן: זאביק, תשמע, זאת הידידה הטובה ביותר של מדינת ישראל. מאיפה שר החוץ שלנו לוקח את האומץ לתת סטירה כזאת לגדולה בידידותינו? ומיד לאחר מכן ­– לא קורה שום דבר, אפילו שיחה בין ראש הממשלה, שיקרא, יסביר אולי מה מדיניות הממשלה; מי הידידים שלנו; את מי צריך לטפח. ולכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו עדים פה למצב שהולך ומידרדר, אין דין ואין דיין, ומפה אנחנו עוברים לתופעות של הימים האחרונים, שלצורכן באמת אנחנו הצבענו – אנחנו רוצים, מבקשים, להצביע אי-אמון, ואני עושה עכשיו כל מאמץ – עשיתי חצי דרך בנושאים כלליים ועכשיו באמת אני אבוא לנושא של הדרת – אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אנחנו דיברנו בינינו, אתמול היינו בבאר-שבע, וסיכמנו שהמלה "הדרת" היא גרועה מאוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רוצה להפנות את תשומת לבך, חבר הכנסת בילסקי, שביציע האורחים יושבת יושבת-ראש והנהלת "נעמת", והן אורחות של ועדת העבודה והרווחה, והן בוודאי ציפו גם לשמוע בנושא השני, של – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אנחנו מקבלים אותן בברכה. אני מכיר את רוב הנשים שהגיעו לפה, ואני מודה לאדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אפילו יותר חשוב שהן מכירות אותך. <זאב בילסקי (קדימה):> זה גם שהן מכירות אותנו, זה בסדר, ואנחנו מקבלים אותן בהחלט בברכה. ואז, תראה מה שקורה פה, אדוני, לאחר שגמרנו לסדר את מערכת יחסי החוץ של מדינת ישראל, לאחר שאנחנו יודעים שבטוח אף אחד, כשנצטרך אותם, לא יעמוד לצדנו, כי הוא חטף כבר מספיק מהממשלה – כן, אדוני שר הביטחון, אני שמח שאתה מסכים עם דברי, כי אנחנו, לאט-לאט, גם את הידידים שלנו מאבדים, וזה כל כך חבל. ועכשיו הגענו באמת למה שקורה בזמן האחרון, ואני תהיתי לעצמי, כי אמרתי – אתה יודע מה, אדוני היושב-ראש, זה לא יהיה נכון שאני אתלה את כל הצרות שלנו, כולל סילוק נשים מהמרחב הציבורי, בראש הממשלה. כי באמת ראש הממשלה, אתה יודע – אני זוכר, כשהייתי ילד, הייתי הולך במאה-שערים, הייתי שומע מישהו צועק "פריצעס", וזה, וזה, וקצת את זה, ובסדר – היה בסדר. אתה יודע מה קרה, אדוני היושב-ראש? אתה יודע מה קרה? היום גם גפני מקבל מכות שם. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – שום דבר לא השתנה. <זאב בילסקי (קדימה):> היום, מה שקרה היום, יש פה איזו תחושה – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הוא יודע למה. <זאב בילסקי (קדימה):> הוא יודע למה, אבל הבעיה היא שאנחנו רוצים לשמור גם על גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> הרב גפני, שומר אחי אנוכי, ואנחנו נשמור גם עליך, אבל בין השאר אנחנו רוצים לשמור על כל אשה במדינת ישראל. אנחנו לא חושבים שמה שקורה עכשיו קורה סתם. ואני חשבתי על זה, אדוני היושב-ראש, בכובד ראש לפני שאני בא בטענות לראש הממשלה, ואני הגעתי למסקנה שמה שקורה בימים האחרונים קורה כי יש פה מצב של לית דין ולית דיין: כמו שלא מעמידים במקומו את שר החוץ כשהוא עושה את מה שהוא עושה, וגורם לנו נזק מדיני אדיר, גם לא מעמידים במקומם את אלה שמרשים לעצמם לזרוק אבן על קצין צה"ל, ולהדיר נשים, לסלק אותן מהמרחב הציבורי. ותראה מה קרה, אדוני היושב-ראש, ילדה בת שמונה וכתב מוכשר מערוץ-2 – פתאום מביאים את זה, והכול מתחיל פתאום להסתדר: פתאום מתקינים שם מצלמות; אתמול הורידו את השלטים שכבר שנים נמצאים שם, וראש הממשלה לא אמר מלה אחת, הוא המשיך לתחזק את הקואליציה שלו יום-יום, לא שם לב, כל פעם כשירקו עליו אמר: יורד פה גשם; כששר החוץ עושה מה שהוא רוצה הוא שותק, כשהחרדים עושים מה שהם רוצים הוא שותק, העיקר להחזיק את הקואליציה הזאת, העיקר להמשיך עוד יום ועוד יום. מה קיבלנו, אדוני היושב-ראש, אנחנו, תושבי מדינת ישראל, מראש הממשלה הזה בשנתיים וחצי? בידוד מדיני, מצב כלכלי שהולך ומידרדר, ואנחנו יודעים את זה פה כולנו, בייחוד הכלכלנים שבנו, שהמצב הזה הולך ונהיה קשה מיום ליום, ולא יהיה מי שיוציא אותנו. זה לא מצב כפי שהיה לפני כן, כשהיה לנו שר אוצר אחראי, כשהיו אנשים שדאגו. היום, גם המחאה החברתית לא הזיזה מכיסאו את ראש הממשלה. לא עשה דבר אחד כדי להשביע. כי מה שהוא אמר: אתה יודע מה? יעבור הזמן, יתפרקו, ואכן, אתה יודע מה? הולך לו, באמת המחאה לאט-לאט – אבל היא לא נעלמה, כי היום תושבי מדינת ישראל, לא טוב להם. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לבקש ממך דבר אחד: אתה תמיד עוזר לי פה להעביר חוקים נכונים, אולי פעם אחת, באמת, אני אסתייע פה בכמה חברים, ונעביר פעם אחת הצעת אי-אמון שהיא כל כך נכונה, היא כל כך צודקת, המצב פה כל כך קשה, ועוד מעט יבוא הנה ידידי הטוב חבר הכנסת אלקין ויסדר מייד את העניין כדי שההצעה שלי לא תתקבל. אולי פעם אחת אתה יכול לעזור לי שאולי זה יזעזע – הלוא ממשלה לא נופלת גם אם מתקבל מייד אי-אמון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יש לי קושי, כי אתה הראשון ששכנעת אותי בזמנו שנתניהו צריך להיות מנהיג הליכוד; אתה משכנע כל כך טוב שהשתכנעתי, ועכשיו יש לי קושי. <זאב בילסקי (קדימה):> תראה, אני לא רוצה להיכנס – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא לא, אתה לא נכנס, אני נכנס, אני רק אומר אמת, אני לא – – – <זאב בילסקי (קדימה):> – – זה עניינים שבינו לבינו, אבל, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רק אומר, הוא שכנע, מה אני יכול – – – <זאב בילסקי (קדימה):> – – אדוני היושב-ראש, יש הרבה דברים שאתה שכנעת – – – <נחמן שי (קדימה):> אנשים עושים טעויות. אנשים עושים טעויות. מודה ועוזב ירוחם. <זאב בילסקי (קדימה):> אני אגיד לך את האמת, ידידי שר הביטחון, זה לא היה קל, ואני אגיד לך למה; יושב-ראש הכנסת, יש לו חושים, יש לו הבחנה חדה, והוא הבין מה שאני לא הבנתי אז, שיגיע היום – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא לא – – – <זאב בילסקי (קדימה):> לא, זה אני אומר. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה אתה אומר. <זאב בילסקי (קדימה):> זה אני אומר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל למה לך לומר? תאמר עליך. למה לך לדבר על החושים שלי? <קריאה:> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אוקיי, אז נסתפק במודה ועוזב ירוחם. ועכשיו, אני באמת מקווה, אדוני היושב-ראש, שממשלת ישראל תתעשת, שראש הממשלה ייקח את הדברים לידיים, שממשלת ישראל תתפקד כתזמורת אחת, כגוף אחד, לא יהיה קול אחד שמרשה לעצמו להגיד כך או להגיד אחרת, ושבסופו של דבר, לאחר ההפגנה שתהיה מחר בבית-שמש, גם ממשלת ישראל תבין את הנושא הזה, ואנחנו נתחיל להחזיר את אותה עטרת כבוד לנשים באשר הן. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת בילסקי. אני מזמין את השרה לימור לבנת להשיב בשם הממשלה על נושא – כפי שהוגדר והועבר אליה – שעיקרו הדרת נשים. חבר הכנסת בילסקי רצה לתת הקדמה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. גברתי יכולה להתייחס רק לנושא עצמו, אבל כמובן הרשות בידה. בבקשה, גברתי. לא כדאי שבדרך לעלייה חבר הכנסת בר-און יפריע לך להגיע – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הוא ירד כמה קילוגרמים ממשקלו וזה דווקא מתאים לו. זה נאה, זה נאה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת בילסקי ידידי, שמעתי את דבריך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לשבת, רבותי, פשוט לא נהוג – לא נהוג להפריע על-יד הבמה. כן, בבקשה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כולם מתרגשים עוד, וכולם מברכים אותו על דברי הטעם שהוא אמר על הדרת נשים, שזה הנושא שהוגדר, אבל כנראה זה לא מספיק חשוב לקדימה וליושבת-ראש קדימה, נושא הדרת נשים – לא באמת חשוב, כי אחרת, מן הסתם, קדימה היתה מתייחסת לנושא שעל סדר-היום שהופיע בהצעת האי-אמון של קדימה. זה כל כך לא חשוב שחבר הכנסת בילסקי בחר, בשם קדימה, לעסוק כאן בשורה של עניינים ולהכות אל השלח את הממשלה ואת ראש הממשלה, ועד כדי כך הוא הגיע – אני תיכף אחזור להתחלה, אבל עד כדי כך הוא הגיע, שהוא אפילו אמר – רשמתי ככה: מצב כלכלי הולך ומידרדר, הולך ונהיה קשה מיום ליום; וואו, במדינה בין היחידות אולי בעולם שהמצב הכלכלי בה יציב, שהמצב הכלכלי בה – אנחנו מזהירים: לא צריך להקל ראש, לא צריך להיות שאננים, אנחנו מזהירים, צריך להביא בחשבון שבכל העולם – וגם אלינו עלולה להגיע תקופה פחות טובה, אבל בכל זאת – בין המדינות היותר-יציבות מבחינת מצב הכלכלה. ומה אומר לנו חבר הכנסת בילסקי: מצב כלכלי הולך ומידרדר והולך ונהיה קשה מיום ליום. על מי דיברת בדיוק? תזכיר לנו – – <יואל חסון (קדימה):> לא היתה מחאה? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – על יוון? על ספרד? <יואל חסון (קדימה):> אנשים לא יצאו לרחובות? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> על מי דיברת בדיוק, על צרפת? <יואל חסון (קדימה):> השרה לבנת, למה אנשים יצאו לרחובות? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> על מי דיברת על מצב כלכלי קשה, הולך ומידרדר ומיום ליום – – <יואל חסון (קדימה):> למה אנשים יצאו לרחובות? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – על מי בדיוק אתה דיברת, חבר הכנסת בילסקי – – <היו"ר ראובן ריבלין:> קראת קריאת ביניים, היא שמעה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – על מדינת ישראל? וואו. אבל בוא נחזור אחורה אולי, חבר הכנסת בילסקי, למה שהתחלת אתו – – <יואל חסון (קדימה):> תחזרי כמה חודשים אחורה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – על ראשי המדינות שהגיעו לכאן, על כל האופוריה שהיתה כאן. אולי שכחת, חבר הכנסת בילסקי, את דוח-גולדסטון, שהגיע בעקבות "עופרת יצוקה". מה, ממשלת נתניהו המציאה את דוח-גולדסטון אולי? <רחל אדטו (קדימה):> הוא התחרט. הוא התחרט, לא? <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לשבת, חברת הכנסת אדטו. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> או שאולי הוא הגיע – סליחה – או שאולי הוא הגיע אלינו, דוח-גולדסטון השקרי, הנתעב – אבל הוא הגיע בעקבות אותו "עופרת יצוקה" – – <אורית זוארץ (קדימה):> הוא התחרט. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – שאותו ביצעה ממשלת אולמרט, בתמיכה מלאה של האופוזיציה דאז, בראשות בנימין נתניהו? <רחל אדטו (קדימה):> שכחת שהוא התחרט? <יואל חסון (קדימה):> – – – חברת הכנסת לבנת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, אתה חושב שאתה יכול פה כל הזמן לדבר? אני רואה קריאת ביניים, אבל אתה לא יכול לנאום במקום השרה. עכשיו, רבותי, יש לכם קושי עם דברי תשובה של הממשלה, הצעתי היא פשוטה – אל תגישו אי-אמון, לא תשמעו תשובות. השרה לא יכולה לעמוד כאן אלא אם כן היא משיבה לכם. <יואל חסון (קדימה):> השרה צריכה לדייק. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אוהו, אוהו, אוהו – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השרה תאמר כל מה שהיא רוצה לומר מעל הבמה – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – אוהו, אוהו – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – ואתה לא תיתן ציונים, זה אפילו לא פרלמנטרי. היא אומרת את דבריה, אתה לך לעיתונות, תסביר להם מה אתה חושב שצריך להעיר. רבותי, קריאת ביניים – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד סגן השר. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – הדרת נשים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד סגן השר יתכבד. כבוד סגן השר, האם אדוני מתקדם לבמה? יש לי חשש כבד. רבותי, אני מבקש לא להפריע. קריאת ביניים מותרת, לא הרצאות. בבקשה, גברתי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – כמה שאני אדייק. אוהו, כמה שאני אדייק עוד רגע. <יואל חסון (קדימה):> אני מקווה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני מדייקת עכשיו, ואני אדייק עוד רגע, ואני משיבה על דבריו של חבר הכנסת בילסקי, אבל אני לא מתכוונת לבזבז את זמני על הדברים המופרכים שאמר חבר הכנסת בילסקי בהצעת האי-אמון שהגישה קדימה על הדרת נשים, כאשר הוא דיבר אוסף של דברים שלא קשורים כלל ועיקר לעניין הזה. אבל אני בכל זאת אצטט את פרופסור אלן דרשוביץ, מגדולי עורכי-הדין בארצות-הברית, בריאיון שהוא נתן לפני כשבועיים במוצאי-שבת לכתבת הערוץ הראשון – – – <נחמן שי (קדימה):> זה הגורו החדש? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הוא גורו גדול מאוד, חבר הכנסת נחמן שי. הוא גורו עצום וגדול, חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (קדימה):> נכון, נכון, אבל כל דבר בזהירות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הוא מגן גדול על מדינת ישראל, יותר מכל אחד אחר, וגם עורך-דין גדול ועצום. ובכן, מה הוא אמר בריאיון לכתבת תמר אלמוג בערוץ-1? כך הוא אמר – אני מצטטת מהזיכרון, אז אני אולי לא מדייקת במאה אחוז בטקסט, אבל כך הוא אמר – הוא אמר: הולך ונהפך ונהיה לי קשה יותר מיום ליום להגן על מדינת ישראל. <אריה ביבי (קדימה):> הוא דיבר על ראש הממשלה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתם יודעים למה, הוא אמר? בגלל הישראלים, בגלל אותם ישראלים, הוא אמר, שמקשים עלי, משום שהם תוקפים את מדינת ישראל, כי הם חושבים שהתקפות על מדינת ישראל זה עניין פנימי, כך הוא אמר, כי הם חושבים שזה נשאר כאן, בבית, בתוך ישראל, והם לא מבינים – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> אז את מאמצת את העמדה שלו בנושא ההתנחלויות? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – שזה נהפך לעניין בין-לאומי, כך הוא אמר. הוא אמר: אני לא תומך בהצעות חוק – בחלק מהצעות החוק שהובאו עכשיו, אבל אלה שאומרים שאם יתקבלו הצעות החוק האלה – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> הוא גם תומך בבית-המשפט. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – מדינת ישראל תהפוך למדינה פאשיסטית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אתה לפני אזהרה. חבר הכנסת פלסנר, אתה לפני אזהרה. <נחמן שי (קדימה):> מה לעשות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הוא אמר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נחמן שי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – הוא אמר, אלה שאומרים שמדינת ישראל – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> הוא תומך בבית-המשפט. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הוא אמר כך: אני אינני תומך בחלק מהצעות החוק שהובאו, לרבות הצעות חוק בעניין בית-המשפט העליון, אבל אלה שטוענים שמדינת ישראל לא תהיה דמוקרטית, ותהיה פאשיסטית, הם טועים, משום שמדינת ישראל, גם אם יתקבלו הצעות החוק שאני מתנגד להן, היא תישאר דמוקרטית, והיא לא תהיה פאשיסטית – – <יואל חסון (קדימה):> את טועה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – ואלה, האנשים האלה, שכך אומרים, הם לא מסייעים, הם מפריעים לי להגן על מדינת ישראל. והדברים שאתם אומרים כאן ובחוץ מפריעים להגן על מדינת ישראל, כי הוויכוח הזה לא נשאר כאן, בין ארבעת הכתלים. <אורית זוארץ (קדימה):> תראי מה קורה – – – טוב שיש אותנו. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אבל נעזוב את זה, כי זה באמת לא הנושא המרכזי שעל סדר-היום. הנושא המרכזי שעל סדר-היום – כפי שאתם הצעתם אותו, לא אני, הוא הנושא של הדרת נשים. והנה, הנושא של הדרת נשים, כאשר יושבת-ראש האופוזיציה לא טרחה להישאר, כי באמת, מה שאתם העליתם, מה שאתה העלית, חבר הכנסת בילסקי, בשם קדימה, הוא לא עניין הדרת נשים, אף שזה הנושא המופיע על סדר-היום. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, הוא התייחס. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ובכן – כן, בסופו של דבר הוא התייחס, אבל יושבת-ראש האופוזיציה לא חשבה שזה מספיק חשוב. ובכן, אני חייבת כאן לומר, יושבת-ראש האופוזיציה באמת אף פעם לא חשבה שהנושא של מעמד האשה הוא נושא מספיק חשוב. היא נזכרה בזה רק ערב הבחירות ב-2009. <אריה ביבי (קדימה):> גברתי השרה, לפני שבוע – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> פתאום אז היא נזכרה שנושא מעמד האשה, שהיא מעולם לא עסקה בו, הוא נושא חשוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ביבי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> פתאום היא נזכרה אז שהיא אשה, וגם בקדנציה הזאת היא לא עסקה בזה, גם בהיותה בממשלה, בממשלות ישראל אז, וגם בהיותה עכשיו באופוזיציה, היא לא עסקה בזה. פתאום, כשמתקרבות בחירות, או פריימריס, אולי, בקדימה – – <אורית זוארץ (קדימה):> יש בחירות או משהו? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – פתאום היא נזכרה שהיא אשה. ולכן, כאשר אני קראתי לעזוב את העניינים המפלגתיים, לשלב ידיים, וכולנו, חברות הכנסת, חברי הכנסת – לטפל בנושא הדרת נשים, מעמד האשה, ללא הבדל מפלגות, כאשר זה חוצה מפלגות, לצערי גם היא וגם חלק מחברי הכנסת של קדימה, וגם עכשיו, בנושא הזה, שאתם העליתם כאן, באי-אמון, אתם ממשיכים לתקוף את הממשלה. זאת טעות מצדכם – – <יואל חסון (קדימה):> אתם אחראים לזה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – זה דבר שחבל שאתם עושים אותו. מה, ראש הממשלה המציא את מה שקרה בבית-שמש, או שזה נושא – – <אורית זוארץ (קדימה):> אבל הוא לא עושה כלום. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – או שזה נושא שקורה שם כבר שנים – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> הוא משלם להם. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – כולל תחת ממשלת אולמרט – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, קריאות הביניים נשמעו. <אורית זוארץ (קדימה):> הוא לא עושה כלום, שום דבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> קריאות הביניים נשמעו. <יואל חסון (קדימה):> חברת הכנסת לבנת – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אולי, יואל חסון, תוציא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ. <יואל חסון (קדימה):> אי-אפשר לשאול? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת חסון, אתה מיצית את כל קריאות הביניים. חבר הכנסת חסון. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אולי תחת ממשלת אולמרט השלטים האלה שם על המדרכות היו גם כן? ציפי לבני, ממלאת-מקום ראש הממשלה אז, הסירה אותם? היא באה לשם? היא קראה לראש העיר אז להוריד אותם? <יואל חסון (קדימה):> את הסרת אותם? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ובכן, אני אומר לכם מה, מי שנזכרה פתאום שהיא אשה – אני אגיד לכם, כאשר היתה הצעת חוק שעניינה הגדלת שיעור הגמלאות להורים יחידים, שביקשה לבטל את התיקונים שנעשו בחוק ההסדרים, יושבת-ראש האופוזיציה הצביעה נגד. פתאום אשה. היתה הצעת חוק שעניינה נקודת זיכוי במס הכנסה ומענקים לאמהות – חד-הוריות – ולנשים נשואות, ציפי לבני הצביעה נגד – – <אורית זוארץ (קדימה):> גם ביבי הצביע נגד לפני שבועיים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – אבל פתאום היא אשה. כאשר היו הצעות חוק שעניינן מתן זיכוי במס הכנסה בעבור הוצאות על מטפלת היא הצביעה נגד, אבל פתאום היא אשה. היא – למשל, בממשלת אולמרט – – <יואל חסון (קדימה):> בנפגעות תקיפה מינית – את הצבעת נגד – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – הוחלט להרחיב את סמכויות בתי-הדין הרבניים – – <יואל חסון (קדימה):> – – את הצבעת נגד. <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – בנושא נישואים וגירושים, אבל היא, כממלאת-מקום ראש הממשלה, תמכה בזה, עד אשר אז, גם מאיר שטרית, היחיד אז בקדימה, וגם מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ, פשוט הצליחו להוריד את זה מעל סדר-היום. אבל היא, כממלאת-מקום ראש הממשלה, הסכימה להרחיב את סמכויות בתי-הדין הרבניים בענייני נישואים וגירושים, אבל – פתאום אשה. מישהו שמע את קולה עכשיו בנושא העלאת גיל הפנסיה לנשים מעל גיל 62? לא. אבל – פתאום אשה. ובהיותה שרת משפטים – – <נחמן שי (קדימה):> היינו שם כל הזמן. <רחל אדטו (קדימה):> הצעת החוק באה מקדימה. <יואל חסון (קדימה):> הצעת החוק של קדימה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – היא הקימה והובילה ועדה בנושא חזקת הגיל הרך שפוגעת בגרושות ובנשים עניות, אבל פתאום – אשה. ואני יכולה להמשיך כאן עוד שורה ארוכה של חוקים בנושא מעמד האשה שהיא הצביעה נגדם, אבל פתאום היא נזכרה שהיא אשה. אני מצטערת שאני צריכה להגיד את הדברים האלה. אני אומרת אותם בצער, אני אומרת אותם בכאב, מטעם אחד פשוט: כי אני קראתי, כי אני פעלתי, כי אני רציתי, שכל הנשים, וגם גברים, ישלבו ידיים. <נחמן שי (קדימה):> כמה נשים יש בממשלה? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני פועלת עוד מלפני שנבחרתי לכנסת בשנת 1992. <נחמן שי (קדימה):> כמה נשים יש בממשלה? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> בדיוק – יותר ממה שהיו בממשלות הקודמות, אגב. <אריה ביבי (קדימה):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני פעלתי, עוד לפני שנבחרתי לכנסת בשנת 1992, ובוודאי ב-1992, יחד עם חברות כנסת ממפלגות אחרות, ולא רק כמו קדימה ולא רק ממפלגת העבודה עם יעל דיין, אלא גם עם נעמי חזן ממרצ ועם תמר גוז'נסקי מחד"ש. פעלנו בשילוב ידיים. <אריה ביבי (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ביבי, אתה מדבר אל עצמך כל הזמן – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> פעלנו כולנו יחד. <אריה ביבי (קדימה):> זה מזכיר לי את – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק. חבר הכנסת ביבי, אי-אפשר להפריע לאנשים בנאומיהם. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> פעלנו כולנו יחד על מנת שנוכל לקדם חקיקה, ואכן משנת 1992 פעלנו בשילוב ידיים כאילו אין בינינו מחלוקות פוליטיות. <רחל אדטו (קדימה):> הורדתם – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אנחנו פעלנו, נאבקנו, ופה הם במחלוקות מפלגתיות כאילו אנחנו לא משלבות ידיים בנושא קידומן של נשים. את כל זה אנחנו עשינו מתוך הכרה שאנחנו צריכות לכופף את כל המחלוקות המפלגתיות בינינו למען פמיניזם ולמען ההסכמות הפמיניסטיות בינינו. כך אני מאמינה שצריך לעשות. יש בכנסת הזאת גם חברות כנסת שעושות את זה, אבל, לצערי, לא כולן. אנחנו הצלחנו משנת 1992 להעביר שורה של חוקים חשובים ביותר, כמו החוק למניעת הטרדה מינית, החוק להקמת הרשות למעמד האשה, החוקים שנוגעים – – <נחמן שי (קדימה):> – – – זה לא הנושא. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ודאי שזה לא הנושא. <היו"ר ראובן ריבלין:> לפנסיה לנשים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – לפנסיה לנשים, נפגעות תקיפה מינית, המעונות לנשים מוכות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אלמנות צה"ל. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אלמנות צה"ל – עכשיו אני תיווכתי בין האוצר לבין אלמנות צה"ל, הצעת חוק של דני דנון. <רחל אדטו (קדימה):> אל תיקחי את זה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני תיווכתי בין האוצר – – – <רחל אדטו (קדימה):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> סליחה. אני עשיתי – – – <רחל אדטו (קדימה):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> סליחה. אני תיווכתי בין אלמנות לבין – לא, את פשוט לא יודעת. <רחל אדטו (קדימה):> אני יודעת. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני תיווכתי בין אלמנות צה"ל, באין-סוף ישיבות, בין משרד הביטחון ובין משרד האוצר. <רחל אדטו (קדימה):> די, די, די – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אבל אני מדברת כרגע על מה שאנחנו עשינו לאורך שנים. <רחל אדטו (קדימה):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> זה היה אז. בממשלה הזאת אנחנו עשינו שורה ארוכה של פעולות למען מעמד האשה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> כלום, כלום וכלום. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אנחנו העברנו תיקונים, אנחנו העברנו גם חקיקה של מינוי יועצות למעמד האשה בכל הרשויות המקומיות אז, אחרי 1992, בשנת 2000. <אורית זוארץ (קדימה):> זה היה בקדימה. זה היה בקדימה, סליחה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> סליחה. קדימה עוד לא היתה קיימת. זה היה בשנת 2000. חקיקה. <אורית זוארץ (קדימה):> בסדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אוציא אותך, ומייד תוכלי לדבר. את רשומה לדיבור. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> היתה חקיקה בשנת 2000. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, לא. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הממשלה הזאת קיבלה כמה החלטות בנושא שילוב אמהות במעגל התעסוקה באמצעות השתתפות במימון שהייה בצהרונים ועידוד תעסוקת אמהות לילדים מגיל אפס עד חמש. אנחנו קיבלנו שורה ארוכה מאוד של החלטות בנושאים האלה שיקלו על אמהות לצאת לעבודה. אבל מובן שגם הדברים שאמר ראש הממשלה בשתי ישיבות ממשלה ברצף, גם הקודמת וגם האחרונה, גם ועדת שרים בראשותי שקיבלה החלטות לפני כשלושה שבועות בנושא הדרת נשים, גם בעניין של טקס שהיה במשרד הבריאות, ונציבות שירות המדינה, בעקבות הישיבה של ועדת השרים, הוציאה הנחיות לכל משרדי הממשלה שלא יקרו עוד מקרים כאלה, כפי שהיה דבר מביש ביותר – שנשים לא יכולות היו לגשת ולקבל פרסים. מוציאים עכשיו הנחיות ברורות של נציבות שירות המדינה. גם נושא בתי-העלמין, שלא הממשלה הזאת המציאה אותו אלא הוא קיים מזה שנים ארוכות – כרגע, משרד המשפטים יחד עם המשרד לשירותי דת מוציא הנחיות לחברה קדישא בעניין הזה. צוות בין-משרדי, שאני הקמתי, ישב לראשונה ביום רביעי והוא יקפיד בדיוק על כל הנקודות שבהן אנחנו עוסקים, ויעשה פעולה על-פי הנחיית ראש הממשלה, ויבדוק את כל הנקודות אחת לאחת, כדי שייאכפו גם פסיקות בג"ץ גם בנושא התחבורה הציבורית. אז אתם יושבים כאן ואתם צועקים צעקות, וזה בסדר, מותר לכם לצעוק. אתם באופוזיציה. <יואל חסון (קדימה):> באמת תודה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני מבטיחה לכם שתישארו באופוזיציה עוד הרבה זמן, והממשלה הזאת עשה תעשה, פעול תפעל. מדובר בנושאים שחלקם רבי-שנים. <יואל חסון (קדימה):> – – – חוגגים תחת הממשלה הזאת. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> יש בהחלט הקצנה. אנחנו נפעל נגד ההקצנה, כי אנחנו לא נאפשר ואנחנו לא ניתן שתהיה לא רק הדרת נשים במרחב הציבורי – לא נאפשר שנשים לא יוכלו לקבל פרסים. <נחמן שי (קדימה):> הכול קורה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא נאפשר שנשים יודרו במדרכות ובתחבורה הציבורית. אנחנו לא נאפשר שנשים יודרו בבתי-העלמין. אנחנו נילחם וניאבק למען שכר שווה לנשים, כמו שאני עושה שנים רבות יחד עם חברותי. אני קוראת שוב, גם לאנשי קדימה: תרדו מהעניינים המפלגתיים. בשם אותן נשים, בשם מיליוני נשים – – <יואל חסון (קדימה):> את עשית קמפיין עכשיו. את עשית הכי פוליטיקה עכשיו. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – שמצפות ומחכות שנחזור ונשלב ידיים, שנחזור ונפעל בצוותא, שנניח לכל העניינים המפלגתיים – – <רחל אדטו (קדימה):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – ונפעל ביחד למען שוויון הזדמנויות בין המינים, נגד הדרת נשים, למען מעמדן של נשים בישראל. בואו ונשלב ידיים, נניח לכל המפלגתיות ונכופף את העניינים המפלגתיים בפני הפמיניזם – לכל מי שמאמינה ולכל מי שמאמין באמת שהוא פמיניסט לאורך כל ימות השנה ולא רק לצורך קמפיינים על אוטובוסים או במקום אחר. אדוני היושב-ראש, תודה רבה. אני מציעה להוריד את ההצעה הזאת, כמובן, מסדר-היום ולהצביע אמון בממשלה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשרה. כבוד השר לביטחון פנים, השר אהרונוביץ, האם אדוני מבקש לענות על שתי ההצעות ביחד ולא בנפרד? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> איך שאתה רוצה. <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי ששני הנושאים שונים, כי פה מדובר במגזר הערבי ופה – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לכן, אני מזמין עכשיו קודם כול להצעת האי-אמון של סיעות העבודה ומרצ, כפי שיציג אותה חבר הכנסת אבישי ברוורמן, בנושא: לוחמי האש ומערך הכיבוי ממשיכים להיות מופקרים גם שנה לאחר אסון הכרמל. והצעת האי-אמון הבאה, של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד – אוזלת ידה של הממשלה אל מול התגברות האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית, שהיא נושא אחר. אדוני ישיב פעמיים. כבוד חבר הכנסת והשר לשעבר אבישי ברוורמן, הזמן עומד לרשותך. הצעת האי-אמון של מרצ והעבודה – אדוני, בבקשה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מביע, בשם הסיעות, סיעתי העבודה והסיעות האחרות, אי-אמון בממשלת ישראל והעומד בראשה. אני מתייחס, בראש ובראשונה, קודם כול לנושא השרפה בכרמל. אסונות קורים. אסונות גם יקרו. אבל אחד הדברים המרכזיים – ועוד פעם אנחנו שולחים את תנחומינו למשפחות – הוא שיש דבר אחד שבישראל כבר לא קיים. זוכר אני שכאשר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הופיע בכינוסים רבים בארץ וגם בקונגרס האמריקני, ודיבר על החולשה של השפה הישראלית, השפה העברית. בשפה העברית אין מונח ל-accountability. to be accountable – מה זה accountable? ואז האקדמיה לאחרונה באה ואמרה: אחריותיות. בנימין נתניהו אמר: יש מושג אחריותיות. מה זו אחריותיות? אחריותיות אומרת שכאשר לא עושים את אשר מוטל עליך או על שריך; אתם יוצאים לפני המחנה. לא משתמשים במלה "אחריותיות" ו"אחריות" כהבל, כמלים ריקות, אלא מתפטרים, כמו במדינות אחרות בעולם שמתיימרות עדיין והן מדינות נאורות. לצערי, גם כשהייתי חבר בממשלה וביקרתי בזמן האסון, וראיתי את הפעולה האדירה של הכבאים, וראיתי את האנשים הנפלאים שנאבקו באש – ביקשתי אז שתהיה ועדת חקירה פרלמנטרית, כדי שנתחיל לעשות סדר בישראל, ואז, לצערי, היתה קומבינה, הוחלט שהמבקר בממשלה יעשה איזה מין – לא דוח ביקורת, אלא משהו של חוות דעת. הגשנו – הגשתי ערר בממשלה, ואז יושב-ראש ועדת הביקורת הגיש את ההצעה, והתוצאה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני ביקש כשר בממשלה ועדת חקירה ממלכתית. <אבישי ברוורמן (העבודה):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמרת "פרלמנטרית". <אבישי ברוורמן (העבודה):> סליחה. תודה, היושב-ראש, אתה מקפיד בכל מלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יושב פה, אז אני שומע. <אבישי ברוורמן (העבודה):> תודה. – – – ועדת חקירה ממלכתית, ולאחר מכן הגשנו את הערר, ובאמצעות זה יושב-ראש ועדת הביקורת הצליח בכך שיהיה דוח מבקר המדינה שאנחנו מחכים לו. אבל מסתמן שהממשלה ידעה טוב מאוד מדוע היא ניסתה להתחמק בצורה כה גסה מכתיבת דוח על-ידי המבקר לאחר אסון הכרמל וניסתה למסמס את הדוח הזה. לשמחתי, הצלחנו לעצור את המהלך הזה, מה שהוביל לכתיבת דוח הביקורת המלא. אני קורא לדרגים הבכירים אשר יימצאו בעלי אחריות למחדל לגלות מנהיגות אמיצה ומוסרית ולהתפטר מתפקידיהם. השלב הראשון ליצירת פוליטיקה אחרת, פוליטיקה שהצעירים יצאו לרחובות לדבר עליה, מחייב – פוליטיקה אחרת שתבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל היא לקיחת אחריות במקום הצהרות ריקניות על אחריות. ולגבי אחריותיות – אחריותיות זה כללי משחק. אותו הדבר אנחנו רואים לגבי הטייקונים במדינת ישראל. זה קרה לא רק במדינת ישראל, 20 שנה זה קורה במערב וכמעט מביא לקריסת משטר השוק החופשי, שאנחנו תומכים בו, שחייב להיות תיקון מרכזי שלו. מהם כללי משחק? כאשר אתה מצליח – תקבל תמורה. אנחנו בעד התעשרות, בעד הצלחה, לפום צערא אגרא, גם במידה, עם צניעות. אבל כשאתה נכשל, לך ותוציא מכיסך, שלם את אשר מגיע ממך. מה קרה ב-20 השנה האחרונות, ואנחנו התבוללנו באותה שחיתות חוקית שקרתה בארצות-הברית, בברית-המועצות ובמקומות אחרים – כאשר מצליחים, לוקחים משכורות עתק; אומרים שמגיע לנו פערי שכר לא 1 ל-30 כמו שהיה בעבר, אלא 1 ל-100, 1 ל-200, 1 ל-500, 1 ל-1,000, וכותבים מסביב, גם כלכלנים שהם כלכלנים מכורים, שאכן אלה הם המוצלחים ביותר ולכן מגיע להם פי-2,000 ופי-3,000. הם לא אלי הורביץ, זיכרונו לברכה, והם לא סטיב ג'ובס. וכאשר נכשלים באים לממשלת ישראל, באים לציבור, באים לעולם, למעמד הביניים בכל רחבי עולם, ואומרים: תצילו אותנו, כי העולם ייפול. אין כללי משחק, אין שכר ועונש, ולכן בכל העולם המערבי וגם בישראל חייבים לחזור לכללי משחק הגונים, של קירחים ולא של סַפָּרים. רק בצורה כזאת נציל את משטר השוק החופשי, שהוא בשביל יוזמה חופשית, אבל ביסוד קיים אותו עיקרון – אחריותיות. אני שר שלא תפקד – אני הולך; אני בעל-בית שלא ביצע – אני הולך. מחליפים בעלות, משלם בכיסי. לא נושא שבו כשאני מצליח, וחלק לא בגללי – אני לוקח את הכול; כשאני נכשל, ולעתים בגללי – אינני משלם את המחיר. להחזיר את כללי המשחק לממשלה, לשוק החופשי, שאם לא כן תתפורר החברה המערבית, ואתה מדינת ישראל שקמה להיות חברת מופת. יושב פה מולי חבר הכנסת נסים זאב, ולכן, ברשותך, אגיד מה קרה – שאינו נכון מבחינה כלכלית חברתית – בישראל. הלוא אנחנו אומרים: איזו כלכלה נפלאה. כן, אנחנו יציבים. אנחנו יציבים רק בגלל סיבה אחת – אנחנו יציבים פיננסית – שבנימין נתניהו, שרצה להתבולל בתחרות האמריקנית של השווקים הפיננסיים, לחקות את "גולדמן סאקס", לחקות את "ליהמן ברדרס", כאן, שאנחנו נבנה נגזרות ונהיה – תל-אביב תהיה בירה פיננסית. במקרה הזה, הביורוקרטיה הישראלית, שהיא בעייתית, שצריך לעשות בה רפורמות, הצילה אותנו, כי יש לנו רק "מרקסטון" אחת, רק חברה אחת שלקחה את כספי הפנסיה וקופות הגמל, שמה אותם על קרן הצבי – שם אפילו, נדמה לי, היתה שחיתות, לא רק שהיא חוקית, גם שחיתות לא חוקית היתה שם, בניו-יורק, ורבותי, פה קבור הכלב, כי יש כלכלה שהיא צודקת ויעילה, ויש כלכלה שהיא רק לקבוצה קטנה. והכלכלה הזאת, בעבורה יצאו ברחבי העולם למחאות, וגם בישראל. ומי שאומר: אנחנו יציבים פיננסית, לא תיקנו את זה בעבר, ועכשיו ניקח לנו חמש שנים, נגיד שאנחנו נשמור על היציבות, לא נרחיב, לא נשנה – בעוד חמש שנים יצאו לרחובות אותם צעירים, שהם סטודנטים שלי, אדוני היושב-ראש, שהם רופאים, והם מורים, והם עובדים סוציאליים. הם לא שובתים ומפגינים רק כי הם יודעים שלא תהיה להם דירה והכנסה בעוד 20-10 שנה, אלא מכיוון שהם שואלים את השאלה ששכחנו לשאול: מה מטרת מדינת ישראל, אם לא באנו להיות חברת מופת, כאשר בן-גוריון הלך לישעיהו ועמוס ולקח משם את מטרתנו? מה זאת חברת מופת? כלכלה הוגנת, חברה צודקת, מנהיגות מוסרית, אחריותיות, ואם תרשה לי, ידידי היקרים, לצטט – שלי יחימוביץ, יושבת-ראש מפלגתי, ואנוכי ביקרנו לאחרונה בבית-המדרש, חוג של מפלגת העבודה, ולמדנו קצת, ואני חוזר על דברים שלמדנו כדי שכאן, בכבוד העם היהודי ובכבוד הדת, נדבר – מה זו כלכלה צודקת ומה זו כלכלה מושחתת. קודם כול, העם היהודי – בראשית, פרק י"ח, נסים זאב, פסוק י"ז, תחילת תקומתו של עם ישראל באמצעות אברהם: "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני ע­ֹשה ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אנחנו איננו עושים משפט, ולא צדק, ולא כלכלה צודקת ולא צדקה. ואתה זוכר היטב, ידידי נסים זאב, נגד מי יצא ישעיהו – נגד המלך עוזיהו. המלך עוזיהו בנה אימפריה: וייבן עוזיהו מגדלים בירושלים ויחזקם – לא היה כמוהו, נכון? עושר, בנייה – נגד מי יצא ישעיהו? ואמנה, הוא אמר לו, משל הכרם: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שֹרק, ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו ויקו לעשות ענבים ויעש באֻשים". ולאחר מכן: "ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה". המשטר הזה – כן, גם אנחנו בעבר חטאנו, חלק מאתנו, אבל אם לא נחזור עכשיו, ונבנה כלכלה צודקת, איפה אנחנו מתבוללים? עם ישראל, עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב – זה נכון מבחינה מוסרית, אבל תמיד, כתב גם בן-גוריון, אם לא תהיה לנו תמיכת העולם הנאור, לא רק שלא נהיה חברת מופת, גם לא נתקיים. והיום, מי הם ידידינו? אנחנו נותנים גיבוי לבחירות לא-דמוקרטיות בברית-המועצות, ולפוטין – כן, ברור. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני נכנס עכשיו לשלב נוסף. היו לך הפרעות רבות, אני נותן לך עוד שתי דקות שלמות, אבל לא יותר. <אבישי ברוורמן (העבודה):> תודה רבה. אני מסיים. אני מסיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי. אם אתה צריך עוד שתי דקות – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> אני בעד – ישראל היא לא מעצמה. היא מדינה קטנה. ואני בעד שנהיה ביחסים טובים עם פוטין ועם כל מי שצריך ועם מי שהוא – אבל הסמל, האם אנחנו לא רוצים להיות חלק מהמערב הנאור? אירופה – אנחנו מצפצפים עליה, היא לא חלק. פוטין, לדוגמה, או גינגריץ' או רון פול – – <קריאה:> – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – אנשים שמחכים למלחמת עולם כדי שהרעיון הנוצרי, האוונגליסטי, שלא דרך אהבה, והיום אנחנו אחרי חג המולד של ישו – הלל הזקן, שהדרך הזאת תוביל את העולם. אלה – בן-גוריון מתהפך בקבר, גם ז'בוטינסקי. ולכן, אדוני ראש הממשלה, אני מסכם, אנחנו רוצים להעביר את הממשלה הזאת, ממשלת זדון, מן הארץ. אינה עושה משפט; אינה עושה כלכלה צודקת; אינה לוקחת אחריותיות, וחוטאת, יותר מכול, בחטא היוהרה. הצנע לכת עם אלוהיך, אדוני ראש הממשלה. מנהיגות היא שליחות ולא יוהרה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אבישי ברוורמן, השר לשעבר. אני מזמין את השר אהרונוביץ על מנת להתייחס להצעת אי-אמון זו, שכן האי-אמון של חבר הכנסת אגבאריה בשם הסיעות הוא בנושא שונה בתכלית. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אני מבקש שיתייחס גם לאברהם אבינו על הציווי שלו – – – אחריו. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ידידי חבר הכנסת אבישי ברוורמן, למה אתה רוצה שאני אתייחס קודם? לבחירות ברוסיה? <שלי יחימוביץ (העבודה):> למשל הכרם. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> על משל הכרם? או על אסון הכרמל? <אבישי ברוורמן (העבודה):> על משל הכרם, ואחרי זה אסון הכרמל. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> סיעות העבודה ומרצ הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בנושא: הפקרת לוחמי האש ומערך הכיבוי במלאות שנה לאסון הכרמל. אני כבר פעמים מספר התייחסתי, אף שזה לא היה בתחום אחריותי – לוחמי האש, שאני מאוד מעריך ומוקיר – אבל אני, מאחר שהייתי וביליתי שם כמה ימים אחרי האסון, אני, כנציג הממשלה, אשיב על הצעת האי-אמון. כזכור לכולנו, מדובר באסון כבד. אסון קשה שגבה את חייהם של 44 איש: סוהרים, כבאים, שוטרים, נהג אוטובוס, נער מתנדב, אשר מצאו את מותם באש שהשתוללה בכרמל. בעקבות האסון החליטה ממשלת ישראל, בתאריך 9 בינואר 2011, ששירותי הכיבוי יעברו למשרד לביטחון הפנים, תוך הקמת מינהלת בראשות מנכ"ל המשרד, אשר תפעל להשלמת הליך ההעברה בתוך שנתיים, זאת אומרת עד סוף שנת 2012. מאז תחילת ההליך פעלנו ללא לאות לשם הקמת הארגון המבצעי: שינוי המבנה הארגוני של הכבאים מתוך כוונה לפעול כרשות לאומית ובניית מוקד ארצי לכולם, הסדרת מערכת הקשר, גיבוש נהלים, יצירת שיתוף פעולה אזורי ובין-אזורי. להלן הדברים שנעשו נכון לרגע זה, שאני נמצא בו כרגע: לגבי כוח-אדם, גויסו מעל 300 כבאים, לוחמי אש; מצויים בהליך הכשרתם, והם תוספת של 20% לכוח הקיים היום. בשבוע שעבר נכחתי בטקס סיום – כ-130 לוחמי אש סיימו והצטרפו לתחנות הכיבוי בארץ. מטה הנציבות זכה לתוספת – לחזק את המטה ואת כל גורמי הארגון שם, כי הוא כמעט לא היה קיים. הוקם מערך מתנדבים, שזה חלק גדול מאוד, שאנחנו כרגע מנסים למנף ולחזק את הלוחמים במתנדבים כמו המתנדב הצעיר שנספה באסון; גם מתנדבים נוספים כמו שיש למשטרה או לגופים אחרים. יחידת כיבוי אווירית – הוקמה במאי 2011 בפיקוד ובפיקוח של חיל האוויר. כוללת חמישה מטוסים רגילים, שני מטוסים נוספים שעוברים את ההסבה. סך הכול יהיו שבעה מטוסים – חמישה מתוכם נמצאים, עוד שניים צריכים להצטרף. המטוסים שנמצאים היום מבצעים עשרות פעולות כיבוי בארץ. אנחנו מדברים פה באמת על קרוב ל-150 מטסים או כיבויים שהיו דרך האוויר. רכש – נרכשו רכבי כיבוי מהמתקדמים בעולם. לא המתנו רק לייצור שלהם בארץ, אלא הפעלנו את כל הקשרים שיש גם בחו"ל, והבאנו – עיקר הרכש של הכבאיות הוא מהארץ, אבל הבאנו גם מחו"ל 91 כבאיות חדשות. מרכז ציוד למיגון אישי עבור הלוחמים – נרכש חומר מעכב בעירה, וכיום יש לנו מלאי לשנים, לעשר שנים, שזה דבר שלא היה קיים קודם. מכולות כיבוי – אספקה של 24 מכולות כיבוי של ציוד חירום שנמצא היום בשטח. הבינוי – שיפוץ בית-הספר לכבאות והצלה. לא היה דבר כזה. בית-הספר לא היה קיים, או כמעט שלא היה קיים. אנחנו לוקחים את כל בית-הספר, משפצים אותו, הוא נמצא כרגע בעבודה. ביקרתי בימים האחרונים. אני מקווה שבתוך חודש-חודשיים יהיה בית-ספר מסודר למערך הכבאות. כמו כן, אושרה ותוקצבה תוכנית להקמת מרכז שליטה ארצי. המרכז הזה למעשה יהיה בנציבות, ולמעשה הוא יוכל לשלוט באירועים קטנים כגדולים. אני מקווה שבפברואר אנחנו נחנוך את מרכז השליטה הארצי. בנוסף, החל הליך בינוי מואץ של תחנות כיבוי בכל הארץ, ובדגש על הפריפריה, ששם אנחנו חלשים. חקיקה – נושא מאוד חשוב. הצעת חוק שירותי הכבאות – תזכיר החוק הופץ למשרדי הממשלה. אני יודע שחברת הכנסת שלי יחימוביץ וחברי שנמצאים פה בכנסת מאוד מתעניינים לגבי האיגודים. ואני חוזר ואומר, לא נפגע בלוחמי האש הקיימים. כל הנושא של שכר ותנאי שירות לא ייפגע. הוועד ימשיך להיות, אנחנו נמצא את הפתרון לזה, גם בתזכיר החוק זה מופיע. ואני חושב שישנן שיחות לא פשוטות, מתקיימים מגעים לא פשוטים עם האיגודים, עם הרשויות, עם יושב-ראש השלטון המקומי, אבל אנחנו נמצאים במקום אחר. אני אמרתי שאני מתחייב להעביר את זה בימים הקרובים – זה יכול להיות עוד שבוע, יכול להיות עוד שבועיים – לוועדת שרים לחקיקה ואחר כך לכנסת. נדון בזה. בטח גם שם יהיו תיקונים. אבל הצעת החוק היא מאוד מאוד חשובה כדי באמת לאפשר את המהלך ולהקים מערך כבאות כארגון ארצי ולא כפי שקיים היום. לסיכום, בכוונתי להמשיך במלוא העוצמה להשלים את תהליך בניית ארגון הכבאות הארצי. נפעל להקצאת תקנים נוספים. אני כבר ביקשתי להעלות דרישה נוספת לתקנים נוספים – מעבר ל-300 – כדי באמת להעלות את היחס של מספר לוחמי אש או כבאים באוכלוסייה. יש פערים אדירים שעשרות שנים לא מולאו. צריך להמשיך להתעסק בנושא הרכש והציוד, ויש הרבה הרבה דברים שעדיין לא נעשו ונמצאים בעבודה. אני מקווה שהעבודה תסתיים עד סוף 2012. דבר אחד אני מבטיח: מה שהיה באסון הכרמל לא צריך ולא יכול להיות פעם נוספת. לכן המערך הזה שעבר אלי מקבל שינוי דרמטי, ויחד עם גורמי ההצלה הנוספים נפעל כדי שאסון כזה, כמו שהיה, לא יחזור. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר אהרונוביץ, והוא גם ישיב על הצעת האי-אמון הבאה, שכותרתה היא: אוזלת ידה של הממשלה מול התגברות האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית, של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד. אני מזמין את חבר הכנסת עפו אגבאריה לנמק את פרטי האי-אמון, והשר אהרונוביץ ישיב להצעה זו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, על אוזלת ידה של המשטרה במאבק נגד הפשיעה והאלימות במגזר הערבי במיוחד, ובכלל במדינה, דובר רבות מעל הבמה הזאת, וכל פעם עולה עניין חדש שבגללו אנחנו מדברים. אבל קודם כול אני רוצה להביא קצת נתונים סטטיסטיים ומספרים שקיבלתי מהמשטרה על הפשיעה, ובזה אנחנו יכולים לראות איפה הבעיה, מה בעצם המכשול בפענוח מקרי האלימות והפשיעה במגזר הערבי. וזה רק מלפני שנתיים. את הנתונים הסטטיסטיים בשנתיים האחרונות המשטרה עדיין לא הוציאה. בשנת 2007 היו כ-40% מקורבנות הרצח ערבים. בשנת 2009 זה זינק ל-48%. והשנה, עד עכשיו, אנחנו יודעים שזה מעל 50% – עד עכשיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> מכלל הארצי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מכלל הארצי, כן. העלייה היא מתמדת. בשנת 2009, למשל, נפתחו במשטרה 7,907 תיקים בגלל תקיפה חמורה, מהם ב-41% החשוד הוא ערבי. מכלל התיקים שלא פוענחו בשנת 2008 – נפתחו במשטרה 122 תיקי רצח, מהם היו 55 מקרי רצח במגזר הערבי. כאשר במגזר הערבי שיעור התיקים שלא פוענחו עומד על 23.7%, במגזר היהודי התיקים שיעור שלא פוענחו עמד על 10.5%. זאת אומרת, 13% – זה ב-2008. עכשיו, תראה מה זה – ב-2009 היה המספר קצת יותר. נפתחו במשטרה 129 תיקי רצח, 61 מה-129 היו קורבנות במגזר הערבי, שזה 49%, כאשר מספר התיקים שלא פוענחו במגזר הערבי זינק עוד פעם מ-23%, הפעם – 27.7%. אבל בתמורה אנחנו רואים שאחוז המקרים שלא פוענחו במגזר היהודי הוא רק 4%. זאת אומרת, בין 4% ל-27% ההבדל הוא עצום, הוא גדול מאוד. אז זאת אומרת, שכנראה המשטרה לא עושה את אותם הדברים, או אותן הפעולות, ואכיפת החוק במגזר היהודי היא לא כמו במגזר הערבי, או שכנראה יש איזו העלמת עין מכמה מקרים, ואנחנו באמת לא יודעים מדוע. אולי אחר כך כבוד השר ישיב לנו מדוע. המשטרה לא מפרסמת את הנתונים. אבל האחוזים הם בעלייה מתמדת. עכשיו, מדוע הדברים האלה? למה יוצא ככה ששיעור האלימות בקרב האוכלוסייה הערבית הוא גדול? האלימות היא יותר גדולה, האלימות במשפחה היא יותר גדולה, ושיעור הגשת התלונות, אנחנו יודעים שהוא אפילו פחות מהאחוז שזה באמת קורה. ומדוע זה קורה? כנראה בגלל האחוזים ובגלל המספרים שאמרתי קודם, שהבן-אדם שהולך להגיש תלונה יודע שבמקרים רבים, או אם זה 27%, אין לו התשובה, ואין לו המענה מהמשטרה. אז יש חלק מסוים שאפילו מוותר על הזכות הזאת ולא הולך להתלונן. אנחנו עדים גם כן להתקפות שהיו אפילו על נבחרי ציבור, וכולנו זוכרים את ההתקפה ואת מעשה האלימות נגד ראש עיריית נצרת, נגד סגן ראש העיר טירה, ראמז ג'ראיסי וסאמח חאסקיה. אנחנו עדים לדברים האלה שעד היום אין, לא היה פענוח של האלימות הזאת, ועד היום לא נמצאו האשמים שגרמו לפשעים האלה. רק בחודש האחרון או בחודשיים האחרונים אנחנו היינו עדים לרצח של משפחה – שלושה בני משפחה מאום-אל-פחם שנרצחו באישון לילה. בא מישהו וירה בהם במיטותיהם בשעה 01:00, וזה החודש השלישי, ועדיין אין תשובה, ועדיין אין התקדמות. רק אתמול היו כמה מקרי רצח גם בטירה, גם בג'דיידה-אל-מכר, כאשר נרצח ילד בן 12 – בן 12 – בגלל איזה ריב בין יריבים בכפר. קודם כול, אנחנו לא ראינו שעד עכשיו יש התקדמות בחקירה. אבל אולי תהיה. אנחנו מקווים. דבר שני, כאשר האנשים, אנשי ג'דיידה, יצאו להפגנה נגד האלימות, אז ירו עליהם אנשים. אז איפה המשטרה במקרה הזה? איפה היא היתה? האם היא באמת – איך היא נותנת לעבריינים כאלה, אפילו על אנשים שרוצים למנוע את האלימות, לירות עליהם תוך כדי הפגנה נגד אלימות? האם זה באמת היה קורה ברחוב היהודי או במגזר היהודי? לא שמענו וגם לא ראינו שאפילו העיתונות והמדיה במדינה שלא זעקו את זעקתם כאשר קורה דבר אחר בצורה קצת שונה, ואני לא רוצה להשוות בין המקרים. אבל ראינו שכאשר מדובר בילדה שהחרדים הציקו לה, תסתכלו בכל העיתונות – כל העיתונים מלאים בגינוי של הדברים האלה, וזה מוצדק. וזה מוצדק. אבל משום מה על רצח של ילד בן 12, ההתייחסות היא כזאת קטנה בדפים הפנימיים של העיתונות, שזה מאוד מצער. אז אני רוצה להסב את תשומת לב המשטרה שזה שהיא לא עוסקת באכיפת החוק והסדר במגזר הערבי, כנראה יש איזו מדיניות או איזו עצימת עין כלפי העבריינים האלה. וידוע על הרבה מקרים שאנשים שאמרו שהגענו עד כדי כך שאנחנו מפענחים בעיה מסוימת או רצח מסוים, ובסופו של דבר פתאום כל ההר הזה כאילו לא היה. אז מה קורה? מדוע המשטרה לא עושה מספיק כדי לפענח את הרציחות האלה? וכאשר מדובר בהתערבות של איזה גורם ביטחוני אז אנחנו רואים שהמשטרה עושה את הדברים על הצד הטוב ביותר. אם העבריין הוא ערבי מהשטחים, נניח, אז יש כוח למשטרה למצוא אותו באיזה כפר נידח ולהביא אותו לדין. אבל כאשר מדובר בחבורות, ואני מתכוון לחבורות ה"תג מחיר" שהתחילו בשטחים הכבושים, ושרפו מסגדים, ושרפו מכוניות, והרביצו לאנשים ואפילו רצחו פלסטינים, אז האנשים האלה עד היום לא הובאו לדין. וכאשר הם עברו את הגבול לתוך מדינת ישראל, ושרפו גם מסגדים בתוך מדינת ישראל לאוכלוסייה הערבית, והיה להם אפילו העוז להיכנס ולחלל בתי-קברות של מוסלמים ושל נוצרים ביפו, אז עד היום – והכתובת היתה על הקיר. ה"תג מחיר" ידוע, והאנשים האלה ידועים, אבל משום מה האנשים האלה אף פעם לא מובאים לדין, והמשטרה לא מביאה אותם. יש תמיד איזה משפט שאומרים גם השר לביטחון הפנים וגם כל המשיבים שאנחנו אומרים להם, שאין מספיק שיתוף פעולה במגזר הערבי לפענח את הדברים האלה. אני אומר לכם, זה דבר באמת הזוי להגיד את הדברים האלה, ואני אביא דוגמה אחת. בחור אחד בוואדי-עארה ירה. יש לו כלי ירי, והוא ירה. ו"למזלו הרע", הכדור נפל על מכונית שנסעה בוואדי-עארה. <היו"ר דני דנון:> הוא ירה בשמחה, בחתונה או משהו? <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני לא יודע אם זה בשמחה או בחתונה. אין לי הפרטים. אבל הוא ירה באיזה מקום והמכונית היתה של יהודי שנסע שם. אז הוא עצר במקום, הזעיק את המשטרה. בתוך פחות משעה או שעה וחצי הבן-אדם היה כבר עצור. זה היה לפני כמה חודשים. הבן-אדם הובא לבית-דין – אני אומר שזה מוצדק; אבל אני מדבר על האיפה ואיפה – והוא קיבל פסק-דין של שלוש שנים. אז איך זה יכול להיות? בן-אדם מאום-אל-פחם, מהרחוב הערבי, ובתוך שעה וחצי היה כבר המודיעין, ויש לו שיתוף פעולה, עד כדי כך שהביאו את הבן-אדם לדין, וכאשר מדובר ברצח של אנשים, בחורים צעירים, ובחורה אפילו, לפני כמה שנים, שעד היום לא יודעים מה קרה ומי רצח אותם, עד היום המשטרה לא מביאה את העבריינים לדין. הדבר הזה משפיע לא רק על החברה הערבית. אנחנו יודעים שכל אלימות משפיעה. אומנם זה מתחיל במגזר הערבי, אומנם זה מתחיל בשכבות החלשות, אבל תמיד זה יכול לזלוג ולעבור למקומות אחרים. ואנחנו יודעים, שיתוף הפעולה בין ארגוני הפשע ובין משפחות הפשע עובר פוליטיקה, ועובר עדות, ושיתוף הפעולה בין משפחות הפשע היהודיות והערביות קיים. אבל כאשר מדובר – אם המשטרה רוצה למגר את הפשע בנתניה, ולהוריד את סף הפשע בנתניה, אז את זה היא עושה טוב מאוד, אבל כאשר בטייבה, בטירה, באום-אל-פחם, אנחנו רואים שהפשע כל כך גואה, אז אנחנו רואים את אוזלת יד המשטרה בצורה כזאת, והמספרים שהבאתי מדברים בעד עצמם. בגלל זה אנחנו מביעים אי-אמון בממשלה, שמלבה את האלימות, וזה אחד הדברים שיכולים לא רק לזעזע את הביטחון – גם את הדמוקרטיה במדינה. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. ישיב על הצעת האי-אמון השר לביטחון הפנים, השר יצחק אהרונוביץ. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר דני דנון:> הודעת המזכיר. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט. תודה. <הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ, חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. אוזלת ידה אל מול תופעות הדרת נשים, ההקצנה והאלימות במדינת ישראל;> <2. לוחמי האש ומערך הכיבוי ממשיכים להיות מופקרים גם שנה לאחר אסון הכרמל;> <3. אוזלת ידה אל מול התגברות האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית> <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חייב, ככה, לומר כמה משפטים להתחלה, כי על הדברים האלה, של אלימות במגזר הערבי, דיברנו לא פעם ולא פעמיים מעל דוכן זה. אני רוצה דווקא להשיב לך על הסיפא של הדברים שלך, חבר הכנסת אגבאריה. אם אתה חושב, או חבריך חושבים, שהמשטרה מבצעת רצח, אתה טועה ומטעה; תפקידה של המשטרה לחקור, לגלות את העבריינים ולהעמידם לדין. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – עומדים בצד. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לא, אני נותן לזה פירושים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> הוא לא אמר. הוא לא אמר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לא, אני שומע, הוא לא האשים, אבל משתמע. אם משתמע מדבריך – אני אנקוט לשון שתובן יותר נכון; המשטרה נמצאת לקיים את החוק והסדר – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה מה שאנחנו רוצים. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> – – ומתפקידה לחקור ולגלות. המשטרה היא לא – היא צריכה לבוא לזירה ולנסות באמת למצוא את האשמים. אם חבר הכנסת אגבאריה טוען שהמשטרה מפלה בין המגזר היהודי למגזר הערבי – וזאת לא הפעם הראשונה שאני שומע את הדברים – אתה טועה ומטעה, ואני אומר לך, לא כך הדברים, אין הבדל בין המגזר היהודי ללא-יהודי, בין עבריין כזה לעבריין אחר, בין מוצא כזה או מוצא אחר. ובואו נפסיק עם כל הססמאות; אני אומר את זה, להפסיק עם הססמאות האלה, כי ברגע שנכנסים לזירת אירוע, כולם שווים בפני החוק, והחקירה נפתחת מאפס ומתקדמת בהתאם. אני אתן לך דוגמה אחת, מה קרה לפני כמה ימים במשולש. אני גם יכול להגיד לך את שם הכפר, אבל אתה בלי ספק יודע. משפחות – ופה אני יכול להגיד, אתם מכירים את זה – משפחת חרירי, משפחת עבד אל-קאדר – יורים, עושים שם ירי האחד בשני שלא היה מבייש שום מטווח בצה"ל. בזירה נמצאו טילי "לאו", קלצ'ניקובים, M-16, "קרל גוסטב", רימונים, אלה זירות הלחימה. זאת הלחימה. ואתם חושבים שזה גבולות? שזו עזה? שזו בקעת-הירדן? זו לבנון, ה"חיזבאללה"? זה קיים בתוך ארצנו. אלה הדברים שמוצאים בזירות הלחימה בין ארגוני הפשיעה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל איך הגיע אליהם הנשק הזה? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> איך הגיע? זאת שאלה, זאת שאלה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> איך הגיע? לא מעזה ולא מירדן, זה מצה"ל ומהמשטרה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> איך הגיע? איך הגיע? נו, תשאל את עצמך, אולי לך יש תשובה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אין לך תשובה, נכון? אני אעזור לך בתשובה, אני אעזור לך ולחבריך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> יפה, תעזור לי – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> הנושא של ארגוני הפשיעה, זה לא השנה הראשונה שלו, זה קיים בשנים האחרונות, ודווקא בתחום הזה משטרת ישראל עושה עבודה – אני יכול להגיד, ואני מכיר את המשטרה – עושה עבודה טובה. הרבה מארגוני הפשיעה – כולל מהארגונים שהזכרתי – נמצאים בפנים. צריך להמשיך להילחם בהם. אלה ארגוני פשיעה שיש להם הראש, ויש להם הגוף, ויש להם המטה שלהם, והם מתעסקים בכל מיני עבירות חמורות מאוד. על זה משטרת ישראל מתעסקת, או מפעילה את מיטב היחידות. יש שם גם הצלחות יפות, אני אומר את זה בצניעות רבה. אבל יש הרבה נשק והרבה תחמושת – ואני עוד מעט אגיד לכם מספרים שכולם פה ישמעו – ורבותי, מה שאנחנו נוגעים, ומה שאני אפרסם, זה אולי אולי 10%-5% במקרה הטוב – במגזר הערבי, ולא רק, גם ביהודי, יש הרבה נשק לא חוקי, נמצא. עכשיו, להגיע לכל בית ולכל מחסן למצוא את הנשק? אי-אפשר להגיע לזה. אני אומר שכל נושא האלימות בחברה הישראלית, ובעיקר בחברה הערבית, הוא תחום עיסוק מרכזי, ואני אגיד גם מה אנחנו עושים בתחום הזה. אני, לפחות בתחומים האלה, אני אומר לכם, יש פה הרבה פעילויות לחיזוק נושא אכיפת החוק, וגם כמובן לגבי גילוי אותם מבצעים. אני רוצה, לגבי הנתונים – התחלת לדבר על מספרים, על נתונים – 80% מאירועי הירי בארץ הם במגזר הערבי. זה מתאים לנתונים. <היו"ר דני דנון:> אדוני השר, אתה מתייחס ל-2010 בנתון הזה? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> 2011. 51% ממקרי הרצח הם במגזר הלא-יהודי, מתוכם – 18 מתוך 60 תיקי רצח מפוענחים. 18 מתוך 60 זה 30%. מפוענחים. צריך לשים לב. מפוענחים. זה לא מספיק, אבל זה לא מעט, ולבוא ולהגיד – רבותי, גם פה עשינו כמה דברים, 18 מתוך 60 זה לא מספיק, יש עוד הרבה עבודה לעשות, אבל זה לא מעט. 48% מההצתות – במגזר הערבי; 52% ממקרי השוד בנסיבות מחמירות. כלומר יש לנו פה רמת פשיעה גבוהה מאוד במגזר. <היו"ר דני דנון:> אתה מתייחס לנתונים במגזר הערבי – מקרי הפשיעה האלו לא מבוצעים במגזר, המבצעים אותם באים מהמגזר, זאת אומרת, אם אתה מתייחס – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> הם מבוצעים במגזר ומבצעים אותם מתוך המגזר. <היו"ר דני דנון:> אבל הצתות ושוד – מה – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> ההצתות, אנשי המגזר מבצעים אותן גם במגזר וגם מחוץ למגזר. <היו"ר דני דנון:> גם מחוץ למגזר. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני מדבר כרגע – – – <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, במגזר היהודי אין פושעים ואין פשיעה, הכול בסדר. <נסים זאב (ש"ס):> הוא אומר לך את האחוזים – – – <מגלי והבה (קדימה):> גם אתה תפסיק, אני שואל את היושב-ראש על – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – מה אתה רוצה? זה נתונים. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה, חבר הכנסת זאב. <מגלי והבה (קדימה):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> איפה המשטרה? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> רבותי, רבותי, עוד מעט נגיע – איפה המשטרה. קודם כול אמרתי איפה המשטרה, אבל עוד מעט נגיע – מה עוד עושה המשטרה ומה עושה המשרד. שנייה, דקה, חבר הכנסת אגבאריה, תן לי להשלים את התשובה, כי שאלת שאלות. אני אומר שהרוב – חלק גדול מראשי הרשויות גם הם מאוימים – חלק גדול – יש גם אצל היהודים, אבל חלק גדול מאוימים, הזכרת את ראש העיר נצרת כדוגמה. כדי להתמודד עם האלימות במגזר הערבי בוצעו כמה פעולות: א. גיוס של בני מיעוטים. רבותי, מאז נכנסתי לתפקיד – ב-2009 גויסו, לא מספיק, אבל 109 – 107 שוטרים; ב-2009. ועד היום השלמנו מעל 200 גיוסים, שוטרים לא-יהודים שהצטרפו למשטרה. אני מברך עליהם, ואני חושב שאפשר להמשיך לגייס. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מתוך כמה? מתוך כמה? מתוך סך – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> חבר הכנסת אלסאנע, אני אמרתי, אני פתחתי תקנים, אני פתחתי בתחילת הקדנציה 300 תקנים. כמה אתה הבאת? כמה אתה הבאת? אני פתחתי תקנים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני עוד לא שר, אני עוד לא שר, לא ידעת? אני עוד לא שר. כשאני אהיה שר, תשאל אותי. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לא, אני עונה לך. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> המצב יהיה יותר טוב. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אז אני אומר לך, המצב יהיה יותר טוב? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – של-300 תקנים שבחרת יהיה עבודה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לגבי שירות לאומי – 239 גויסו לשירות הלאומי, גם לא מספיק. "עיר ללא אלימות" – הפרויקט הזה שאנחנו, המשרד מוביל, פתחתי לפני שנה ל-21 רשויות במגזר, ועוד 12 ערים נוספו השנה, דבר שלא היה קיים. השנה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> היו – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> היו 21, נוספו עוד 12. יש הערים המעורבות, אני לא סופר אותן. אגף "מצילה" פועל ב-75 רשויות, 49 מתוכן חדשות. לגבי כוחות משימה – נכנסנו, אפילו כמה מבצעים, יש תפיסות, אני אתן ככה באופן כללי. במהלך השנה, מעל 600 חשודים שהחזיקו אמל"ח באופן בלתי חוקי; נתפסו 500 אקדחים, 200 רובי סער, מעל 80,000 כדורים, 800 מחסניות, עשרות רימוני רסס, 150 מטעני חבלה. זו ספירה, איך אומרים, רק בשביל לדווח כאן בכנסת על מה שתפסנו. אני אומר, זה פרומיל ממה שיש עדיין. באשר למקרי הרצח, דיברתי כבר. לגבי הנושא, בחודשים האחרונים הכנסנו כוחות משימה נוספים על הקיימים. נכנסנו בטירה – פתחנו תחנת משטרה, והכנסנו שם כוחות משימה; אנחנו מדברים על קרוב ל-60 לוחמים או שוטרים. בנצרת – אותו דבר. שגב-שלום וערוער – גם הוספנו שם כוחות, כרגע נמצאים בגיוסים, כדי לשפר את השירות ולמען תחושת הביטחון. מעבר לכך, אני מבקש שוב להדגיש, כי המשרד לביטחון פנים והמשטרה לא יכולים לבד להרים את הנטל; אני אומר לכם, חברי הכנסת, אני אומר את זה לראשי רשויות. יש לי פגישות גם השבוע וגם בשבועות הקרובים, רבותי, כולנו, אני לא אומר אתם, אני אומר כולנו, מחויבים לעשות יותר, כי יש שם בעיה. איתרנו את הבעיה. דרך אגב, גם העליתי את הנושאים האלה בפני ראש הממשלה, והוא ביקש שאני אכין תוכנית, והיא מוכנה – להציג לו את הדברים האלה, לתת פתרון הרבה יותר חזק לדברים האלה. אני מאמין שאתם ואנחנו יכולים לעשות את זה. זה לא ייקח שנה, אבל חייבים להוריד ולשלוט באירועים. עדיין יש פורצים, ויש גנבים, ויש באמת כנופיות וארגוני פשיעה, אבל ניתן, וחייבים, זאת משימה שלי ושלכם, לשלוט באירועים. כמובן, מה שאתה דיברת, זה לפענח את מקרי הרצח. 30% זה לא מספיק; אני יודע שזה לא מספיק. נמשיך לעשות את זה, נמשיך ללוות את זה. אני יודע מה גודל המשימה, אני אמשיך ללוות את זה ולתת לכם את כל הסיוע. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. אני מודה לשר אהרונוביץ. אנחנו ממשיכים בדיון סיעתי. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת אורית זוארץ, ואחריה – חבר הכנסת דוד רותם. <אורית זוארץ (קדימה):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, נציגות ארגוני הנשים, אלה שעוסקות במלאכה, "נעמת", שנמצאות אתנו כאן ביציע, אני רוצה להודות לכן באופן אישי על העבודה הסיזיפית שאתן עושות במחתרת כמעט בתוך הוועדות. את זה לא רואים – זה לא אוטובוסים, זה לא מדרכות, זה לא מרפאות, זה לא בתי-ספר, לא מצטלם טוב, זה לא מעניין אף אחד, ולכן השולחן הזה, העלוב, של הממשלה, הוא ריק. זה רק מעיד על החשיבות שמייחסים לסוגיה הזאת. אבל כולם רצים ומוציאים הודעות לתקשורת ומודיעים – – – <נסים זאב (ש"ס):> השר עומד – – – <אורית זוארץ (קדימה):> חוץ מהשר שיש לי לומר עליו רק דברים טובים גם בנושא המגדרי, לגבי אחרים אין לי מה לומר. אין לי הרבה דברים טובים לומר על הממשלה הצבועה הזאת, על מסכת השקרים, על הדרת הנשים בחברה החילונית, שהיא הרבה יותר חמורה מהדרת הנשים בחברה הדתית, ומי כמוך יודע. חבר הכנסת נסים זאב, נעשה לכם עוול, משתמשים בכם ככסות למה שנעשה פה ליד שולחן הממשלה. יושב שר הביטחון עם הרמטכ"ל ומסתלבטים על חיילות. זה לא הדרת נשים? זה לא פגיעה בכבודן ומעמדן? אני לא מכירה אדם דתי שיעמוד ויצחקק על הנערות האלה שבאו לשחק לפנינו. <עינת וילף (העצמאות):> ממש לא, אנחנו הראשונים לדבר. אורית, את יודעת יפה מאוד שאנחנו – – – ממש לא. <אורית זוארץ (קדימה):> די לצביעות, ודי למוסר הכפול שלכם, השותפים הקואליציוניים. השתיקה שלכם נותנת להם לגיטימציה. כשהדירו נשים באוטובוסים, שתקתם; כשהדירו נשים במרפאות, שתקתם, לא נעשה כלום. למה לא – – – <עינת וילף (העצמאות):> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אותו הדבר קרה גם בחטיבת אפרים. למה אין עצורים? האלימות הזאת גואה בחברה הישראלית, וראש הממשלה רדום, משותק, לא עושה שום דבר. למה אין עצורים? רק דיבורים, הודעות לתקשורת, אתם טובים בזה. אבל חוץ מזה למה לא עצרו אף אחד בבית-שמש? למה אף אחד לא יושב במעצר? למה לא עצרו את העבריינים ביהודה ושומרון שפגעו במח"ט? ותפסיקו להטיל את זה על החברה החרדית. אתם יותר גרועים, פי-אלף יותר גרועים. הצביעות שלכם גואה ופושה – אין דבר כזה. משאירים את זה, זה מאוד נוח להיטפל לחרדים, לדתיים, זה מצטלם יפה, באוטובוסים. ומה קורה כאן, ליד שולחן המליאה, ליד שולחן הכנסת, ליד שולחן השרים? בשביעייה הסודית, הביטחונית, אין אף אשה – למה את שותקת? <עינת וילף (העצמאות):> לא שותקת. <אורית זוארץ (קדימה):> למה את שותקת? שלוש שרות – – – <היו"ר דני דנון:> רבותי – – – <אורית זוארץ (קדימה):> לא, למה אתם שותקים? <נסים זאב (ש"ס):> למה את לא מציעה את עצמך? <אורית זוארץ (קדימה):> אין שום בעיה, אנחנו נגיע, היינו ונהיה, לאט לאט. הממשלה הגרועה הזאת הגיעה לעם ישראל עד כאן, וכשעמדה כאן השרה ודיברה בשם הממשלה ואמרה על האזרחים ועל המאבק של האופוזיציה, זה לא המאבק של האופוזיציה, זה המאבק המתמשך של אזרחי מדינת ישראל שאומרים: די נמאסתם, הגעתם לנו עד לכאן. גם בתחום הכלכלי, גם בתחום המדיני. גם בתחום המדיני, אתם שולחים פירומנים לכל העולם להצית את היחסים שלנו עם כל מדינות העולם – גרמניה, ידידת ישראל, אתם שורפים את כל הגשרים, ולצערי הרב יש גם שותפים קואליציוניים שלא מסכימים אבל נותנים לזה יד. ולכן אני אומרת, כשמדובר במיגור תופעות האלימות כלפי נשים, צריך להתחיל בשולחן הזה. אני רוצה לראות נשים ליד השולחן. <היו"ר דני דנון:> נא לסיים. <אורית זוארץ (קדימה):> אני אסיים, אני רק אומר ואשאל את מר נתניהו אם לא רעדה לו היד שהם הצביעו נגד הצעות חוק מגדריות שאני ניסיתי לקדם – ביטול ועדת ההשפלות וההפלות, מניעת אלימות כלכלית בין בני-זוג – הצביעו נגד. לא רעדה לכם היד? הכרה בתקיפה מינית כתאונת עבודה – לא רעדה לכם היד? מה עשיתם למען נשים? שוויון וייצוג הולם של נשים במועצות המקומיות – לא רעדה לכם היד? כשאורי אורבך ואני יזמנו קריאת רחובות על שמות נשים והתנגדתם – לא רעדה לכם היד? יש לי שורה ארוכה – הכרה בהוצאות טיפול בילדים ואלימות כלפי נשים באוטובוסים – לא רעדה לכם היד, והצבעתם נגד. מה שיש לי לומר זה שהממשלה הצבועה הזאת וראש הממשלה הצבועים האלה צריכים ללכת הביתה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחברת הכנסת זוארץ. הדובר הבא – חבר הכנסת דוד רותם. <נסים זאב (ש"ס):> – – – אפילו במאה-שערים אין את זה – – – <היו"ר דני דנון:> אתה מוזמן, חבר הכנסת נסים זאב, לפנות אליה ולבקש הבהרות והערות באל"ף ובעי"ן. תודה. בבקשה, אדוני, חבר הכנסת דודו רותם, יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אדוני היושב ראש, אדוני השר – השר לביטחון פנים, אני מדבר, אני מבקש שתקשיב. <קריאה:> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא, אני רואה שחבר אופוזיציה מפריע לך. חברת הכנסת זוארץ, יש לי שאלה אלייך: מה את רוצה מהממשלה? מי הגיש את הצעת האי-אמון היום, בין היתר סיעת קדימה – תראי איזה הרכב אתם? אתם מגישים הצעה והולכים, כי זה לא מעניין אתכם באמת. זה חלק מההצגה שלכם כדי להיות פופוליסטים, כדי להיות פופולריים, אז אתם משחקים את המשחק. <שי חרמש (קדימה):> לא יפה לדבר ככה לאלה שמקשיבים. <אורית זוארץ (קדימה):> אנחנו כאן, ואל תסיט את הדיון מהמקום שלו. תענה לעניין, למה אתם מדירים נשים? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> תיכף אני אגיע גם להדרת נשים. <שי חרמש (קדימה):> אבל באנו לשמוע. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> עכשיו, אני קודם כול אתחיל עם ידידי חבר הכנסת בילסקי. אתה סיפרת לנו שכשהגיעה אנגלה מרקל, מי לקח אותך לשדה התעופה ולחש לך משהו באוזן? <זאב בילסקי (קדימה):> ראש הממשלה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אהוד אולמרט. <זאב בילסקי (קדימה):> ראש הממשלה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הבנתי. זאת אומרת, אתה רוצה שהממשלה הזאת, הקיימת, ושר החוץ בתוכה, יקבלו את הדברים שאמר לך באוזן אולמרט כתורה למשה מסיני. רבותי, זה נגמר. <אורית זוארץ (קדימה):> ברור. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> יש שר חוץ – – <זאב בילסקי (קדימה):> הוא אמר לי – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – יש שר חוץ שיגיד את מה שהוא חושב – בלי למצמץ, בלי לפחד, בלי להרכין ראש. <זאב בילסקי (קדימה):> גרמניה לא ידידתה של מדינת ישראל? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה רוצה שאני אגיד לך משהו? גרמניה כבר איימה עלינו שאם אנחנו לא נעשה את זה אז היא לא תעזור לנו בצוללות, וגרמניה איימה עלינו בהרבה דברים. אתה רוצה שאני אגיד לך משהו, אדוני? גרמניה חייבת לנו יותר, הרבה יותר, ממה שהיא עושה למעננו וממה שהיא תעשה אי-פעם למעננו. אנחנו במדינת ישראל רק 7 מיליון יהודים. אתה יודע למה? כי את 15 האחרים שהיינו יכולים להיות גרמניה לקחה. אז בוא נאמר ככה: שר החוץ יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא עושה את זה במכוון. אז אני יודע, באופוזיציה לא אוהבים את שר החוץ, כי האופוזיציה – – – <ציפי לבני (קדימה):> למה להגיד כזה דבר? <קריאה:> למה אתה מלכלך על הקואליציה? <ציפי לבני (קדימה):> אנחנו מאוד אוהבים את שר החוץ, אנחנו לא יכולים לשאת את המדיניות של ראש הממשלה והממשלה הזאת. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתם מאוד אוהבים את שר החוץ, וזה ברור לי. הרי אני יודע – – <מגלי והבה (קדימה):> גם פוטין אמר – – – אוהב אותו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – גברתי יושבת-ראש האופוזיציה – – <מגלי והבה (קדימה):> גם פוטין – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – שאם את היית ראש הממשלה, שר החוץ היה אותו שר חוץ, עם אותה מדיניות. <ציפי לבני (קדימה):> עם אותה מדיניות? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> עם אותה מדיניות. זה הכול היה כתוב באותו נייר. <זאב בילסקי (קדימה):> גם אנחנו אוהבים את יושב-ראש ועדת – – – <היו"ר דני דנון:> אדוני היושב-ראש, אני הייתי שמח מאוד לראות את הנייר שאתה מדבר עליו, אבל זמנך תם ואני מבקש שתסיים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מה זמני תם? יש לי עוד דקה. <היו"ר דני דנון:> אתה נהנית לפלרטט עם אנשי האופוזיציה, אבל זמנך – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני מאוד אוהב את אנשי האופוזיציה. <היו"ר דני דנון:> אדוני היושב-ראש, נא לסיים. בבקשה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> עכשיו לגבי הנושא של הדרת נשים. רבותי היקרים, אני מסכים עם מה שאומרת חברת הכנסת זוארץ, זה לא עניין של דתיים, מה שראינו בבית-שמש זה לא עניין של הדרת נשים. מה שראינו בבית-שמש זה הניסיון להשתלט על מבני ציבור בשביל האוכלוסייה שלנו, ולכן מנסים לדחוף את הילדות המסכנות האלה מתוך בית-הספר. זה לא הדרת נשים, זה לא אמיתי, זה לא עניין של דת בכלל. <רחל אדטו (קדימה):> מה אתה מדבר, יריקה ברחוב. <אורית זוארץ (קדימה):> כולנו מדמיינים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זה לא עניין של דת, זה עניין של שליטה במבני ציבור, זה הכול. <אורית זוארץ (קדימה):> של אין שליטה בכלום. <היו"ר דני דנון:> תודה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אין שליטה בכלום, זה – הם מנסים לשלוט אבל. <היו"ר דני דנון:> אני מודה לחבר הכנסת דודו רותם. הדובר הבא, איציק וקנין מסיעת ש"ס, בבקשה. <יצחק וקנין (ש"ס):> יצחק. <היו"ר דני דנון:> ואחריו, אחרי יצחק וקנין – – <שי חרמש (קדימה):> לא הצליח לך, לא השתכנעתי. <היו"ר דני דנון:> – – חבר הכנסת איתן כבל. <רחל אדטו (קדימה):> גם אתה לא השתכנעת. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רבותי, אני רוצה להגיד משהו, ככה, מכל לבי. אני שומע בזמן האחרון את הקמפיין הגדול הזה, של הדרת נשים, והדרת נשים והדרת נשים. רבותי, אני רוצה להגיד לכם משהו, לכל חברי הכנסת, לכל אלה שמתכנסים בכינוסים וכותבים מכתבים וחותמים על מכתבים – רבותי, אני אומר לכם, אני מתבייש במה שקורה במדינת ישראל. <רחל אדטו (קדימה):> אתה צודק. <יצחק וקנין (ש"ס):> ואני רוצה שתבינו – אני יודע שאני צודק – מכיוון שלצערי הרב לוקחים איזה מקרה ספציפי, נקודתי, במקום מסוים, ועליו בונים תלים, ותלי-תלים, איזה מגדל רעוע כזה גדול שהוא יתרסק לכולנו על הפנים. על מה, רבותי, אתם עושים את כל הקמפיין הגדול הזה – הדרת נשים? מישהו רוצה ללמד אותנו מה זה כבוד אשה? מכבדה יותר מגופו, חז"ל אומרים. גמרנו את כל הצרות שלנו במדינת ישראל? הכול נשאר בקטע החרדי? אנחנו מגנים – ואני אומר את זה פה מעל הדוכן – אנחנו מגנים כל אחד שנוהג באלימות בציבור שלנו. אם יש איזה חרדי כזה בבית-שמש, שעושה איזה מעשה, יורק על ילדה, צריך לקטוע לו את הידיים ואת הרגליים. פה אני אומר את זה, אבל, רבותי – – <רחל אדטו (קדימה):> אתה לא – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – אל תיקחו את זה פוליטית נגד החרדים. אתם בונים פה תלי-תלים, ואני יכול להגיד לכם את מה שקורה בחברה החילונית. אז מה אני אגיד, זה החברה החילונית? – – <קריאה:> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – זאת החברה החילונית, שמכים? תלכו למעון לנשים מוכות, מי נמצא שם? <רחל אדטו (קדימה):> גם חרדים. <יצחק וקנין (ש"ס):> נשים חרדיות? <רחל אדטו (קדימה):> גם. <יצחק וקנין (ש"ס):> 98% זה נשים חילוניות. <רחל אדטו (קדימה):> לא. <יצחק וקנין (ש"ס):> אז איפה זה הדרת הנשים שלכם? <רחל אדטו (קדימה):> אבל זה לא נכון. <יצחק וקנין (ש"ס):> כל היום אתם מנסים לבנות פה תלים. ואני אומר לכם, בושה וחרפה. אם התקשורת היתה מתעסקת, כמו שהיא מתעסקת בהדרת נשים, ב"פרוטקשן" שלוקחים בחנויות בנהרייה כל היום, ברצח של העולם התחתון – במה מתעסקים כל היום? יש לכם איזה מנטרה, זה הציבור החרדי, זה מתלבש לכם טוב מאוד. ואני מתבייש, אני אומר לכם, אני כחבר כנסת מתבייש במה שאתם עושים. תפסיקו עם הבלוף הגדול הזה. אף אחד לא ילמד אותנו מה זה כבוד האשה. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק וקנין. הדובר הבא – חבר הכנסת איתן כבל, יושב-ראש סיעת העבודה, ואחריו – סגן השר אליעזר מוזס. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני רוצה לומר בשלוש הדקות שעומדות כאן לרשותי – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתה יכול להגיד משהו על ראש הממשלה? על התכונות החיוביות? <אורי אורבך (הבית היהודי):> יצרת ציפיות. <היו"ר דני דנון:> אפשר לשלוח לך את הסרטון, חבר הכנסת אריאל. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הרגלת פה אנשים – – – <היו"ר דני דנון:> לפלאפון. <איתן כבל (העבודה):> אני מאתגר את עצמי, אדוני. אני רוצה לדבר, ברשותכם, על נושא של הדרת הנשים, ברשותך, אדוני היושב-ראש. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <איתן כבל (העבודה):> ברשותכם, אני רוצה לומר לחברי, כמי שמכבד, מוקיר, מעריך, ורואה את עצמו כאדם שהוא הרבה יותר משומר מסורת, ויודע בדיוק גם כשמדובר – לא בכל – אתה צודק, חבר הכנסת וקנין – אבל יחד עם זאת אני רוצה לומר לך ולחברים שלי, שהדרת הנשים הראשונה כמעט היתה עם בנות צלפחד. כשבנות צלפחד, אני רוצה להזכיר, אביהן, רש"י במקום אומר שזה כנראה היה אותו מקושש עצים בשבת שנסקל בעקבות כך, ואז נשארו בנות צלפחד לבדן, והן באו למשה ותבעו את הזכויות שלהן – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <איתן כבל (העבודה):> – – אבל אז, ברשותך – – <יצחק וקנין (ש"ס):> מה פסקה התורה? <איתן כבל (העבודה):> – – אז היה משה רבנו, שידע לקום ולהגן על הזכויות. <יצחק וקנין (ש"ס):> גם משה לא ידע. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> משה לא ידע. <איתן כבל (העבודה):> נכון, אלוהים נתן לו את ההנחיה. <קריאות:> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> נעלמה ממנו, נעלמה ממנו – – – הקדוש-ברוך-הוא אמר את זה. <איתן כבל (העבודה):> חברים יקרים, יצחק, אתה צודק, אתה צודק. אז אתה אומר לי שאם משה רבנו לא ידע, מה אני טוען כלפיכם? עזוב, אני לא שם, ואני חוזר ואומר לך ולחברים, ואני לא עושה הכללות, ואני לא רוצה לעשות הכללות, אבל אני אומר לכם כמי שבא מהעולם הזה – מה שראינו בטלוויזיה ביום שישי, מי שצופה, לא יקום ולא יהיה. אין כאן שאלה לא של ימין, לא של שמאל, אין כאן שאלה של קואליציה ואין שאלה של אופוזיציה. ישראל, מדינת ישראל, עם ישראל, לא יכול לסבול ולא יסבול. והטענה הגדולה שלי כלפיכם, חברי, היא שאתם עומדים מנגד ולא קמים. זה בידיכם, כי אין לי ספק שזו איננה דרכה של תורה. ואני אומר יותר מכך, יותר ויותר – אני אומר את זה לכם כמי שגדל בבית דתי: מה, יהדות תימן, שהגיעה אחרי אלפי שנים בגולה, וידעה לשמור בתוך כל אלפי השנים האלה על הדת היהודית, לא היה בה מה שאני צופה? <נסים זאב (ש"ס):> – – – <איתן כבל (העבודה):> נסים זאב, אל תפריע לי. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <איתן כבל (העבודה):> נסים זאב, אל תעזור לי. נסים זאב, אל תעזור לי, זו לא עת לליצנות. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <איתן כבל (העבודה):> זו לא עת לליצנות, אל תפריע לי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זו עת לפופוליזם. <איתן כבל (העבודה):> או, עוד מי דיבר. ואללה, מי דיברנו. <היו"ר דני דנון:> חברי הכנסת בן-ארי ונסים זאב, אתם מפריעים. <איתן כבל (העבודה):> ואללה, הגיע בדיבור ישיר. <היו"ר דני דנון:> זמנו של חבר הכנסת כבל תם ואתם מפריעים. <נסים זאב (ש"ס):> תראה את הנאום שלו. <היו"ר דני דנון:> אתם מפריעים לו לסכם את דבריו. <איתן כבל (העבודה):> אני מציע לך, חבר הכנסת נסים זאב, שב ליד הרב מהפינה ותחליפו רשמים ביניכם. אני חוזר ואומר לכם, זה לא יעזור. זה לא יעזור בשום פנים ואופן, ואני מצפה ותובע ומקווה – ומקווה – שאתם תדעו לעמוד ולהיות חוצץ. זו איננה דת ישראל. זו איננה הדת שעליה גדלתי, חונכתי וחונכו דורות במשך כל השנים. זו לא הדת שהביאה אותנו עד הלום, "נשות טליבאן" ודומיהן. ואתם יודעים את זה. וחבר הכנסת וקנין, שאתה אחד האנשים שאני הכי מכבד בבית הזה, מעריך ומוקיר, אתה יודע שזה לא זה. כתוב בויקרא פרק י"ח פסוק ה': "ושמרתם את חֻקֹתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'". וחי בהם. אני מקווה, אדוני היושב-ראש – ואני מסיים בזה – אני חוזר ואומר: זו איננה שאלה של ימין ושמאל, זו שאלה של הקיום שלנו במקום הזה. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. הדובר הבא, חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אתה מתפרץ לדלת פתוחה, ואתה יודע את זה. אתה מדבר בכלל לא לעניין ולא לגופו של עניין. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> הוא צודק. <נסים זאב (ש"ס):> אתה מדבר על מה שכולם מסכימים אתך ואתה מטיף לנו מוסר. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> הוא צודק. <נסים זאב (ש"ס):> חוצפה. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> הוא צודק. <איתן כבל (העבודה):> אני סיימתי, עכשיו תגיד מה שאתה רוצה. <נסים זאב (ש"ס):> שייתן לי שלוש דקות – – – <היו"ר דני דנון:> חבר הכנסת נסים זאב – – – <נסים זאב (ש"ס):> בקשה מיוחדת לכבוד חנוכה. <קריאה:> תן לו, תן לו. <היו"ר דני דנון:> החבר שיושב לימינך דיבר בשם סיעתך. מה שאתה כן יכול לעשות זה לפנות לספסלי מרצ, או הסיעות האחרות שטרם דיברו, ואני אשמח מאוד שתדבר בשמן. חבר הכנסת, סגן השר מוזס, בבקשה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אני מגנה כל אלימות, אם מסוג יריקות או כל סוג שלא יהיה. אתמול בלילה נכחתי יחד עם שר החינוך, מר גדעון סער, ועוד יהודים טובים בהדלקת נר חנוכה של האדמו"ר מבעלזא. כולנו שמענו את דבריו בפני אלפי חסידים, על הגינוי של האלימות, וכולנו מצטרפים לזה. אבל יחד עם זאת אני רוצה גם להסביר לכם מה שקורה היום בתחבורה הציבורית הכללית, ואני מקריא לכם נתונים של היחידה לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה, אותו ראש ממשלה שיצא נגד ההדרה במרחב הציבורי. מה אומרת היחידה לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה: מחצית מהנשים נתקלו בתופעה של מעשים מגונים והטרדות מיניות בתחבורה הציבורית. <רחל אדטו (קדימה):> נו, אז מה? <מירי רגב (הליכוד):> אוי, באמת. <אריה ביבי (קדימה):> אז מה אתה רוצה להגיד? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> כמו כן, עיריית תל-אביב – – – <קריאה:> – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הנה, היחידה, יש לי כאן, יעבירו לך את זה תיכף, טוב? <מירי רגב (הליכוד):> זו בושה וחרפה – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> כמו כן, סקר שהזמינה עיריית תל-אביב מגלה כי 83% מהנשים הוטרדו במרחב הציבורי בתל-אביב, וכמעט כל אשה שנייה הוטרדה בתחבורה הציבורית בתל-אביב. אז מה אתם רוצים, שאני אתן גם לנשים והילדות שלי ללכת שם להיטרד? מה קורה לכם, הצביעות הזאת. הנה נתונים, שחור על גבי לבן. <רחל אדטו (קדימה):> מה הקשר? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> מה הקשר? את יודעת מה הקשר. את מכניסה את הכול לפוליטיקה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> שהגברים ילכו ברגל. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הדמגוגיה, תשמעו, עברה כל גבול. אם אני רואה היום בקריקטורה, היושב-ראש, תראה ב"הארץ", כל החרדים. תראה, קריקטורה שה"שטירמר" הנאצי לא היה מתבייש בה. אני מוצג שם, כל החרדים. קהילה כמו "תולדות אהרן" שמוכרת, האדמו"ר והחסידים, יהודים, אנשים ישרים, על בית-הכנסת, תראה איך מציגים אותם. במקום אחדות. אין לנו שום בעיות לא באירן, לא במצרים, לא בסוריה. זו הבעיה שלנו. אני רואה שהדמגוגיה הגיעה – אני רואה היום בעיתון, חילוני כמובן – משה אבוטבול: בתקופתו הוחלט על הקצאת זמני רחצה נפרדים בבית-שמש. <קריאה:> – – – האוטובוסים. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> תארו לעצמכם, עיר של 53,000 חרדים, 27,000 דתיים לאומיים, לא מגיעה להם אפילו שעה אחת הפרדה בבריכה. זה נורא ואיום. במערכות החינוך בבית-שמש 23,000 חרדים – 7,000 בממלכתי-דתי, 3,000 ממלכתי – לא זכאים לשעות הפרדה. אני רואה בכותרת ראשית בעיתון שני: עיריית פתח-תקווה מפרידה בין בנים לבנות. אני מסתכל בגוף הידיעה: היחידה לחינוך חרדי בעיריית פתח-תקווה עושה הצגות לכבוד חג החנוכה לילדים חרדים, רחמנא ליצלן, מי שרוצה להגיע לשם רואה שזה מופרד. ממש פלא. <אריה ביבי (קדימה):> זה ראש עיר זמני. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> לפי הרעיון הזה צריך גם לבטל אולי בבתי-כנסת את עזרת הנשים, מה? בגלל הדרת נשים. <עינת וילף (העצמאות):> לא רעיון רע בכלל. <רחל אדטו (קדימה):> לא רעיון רע. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> נכון, בהחלט, זו מדינה יהודית כמובן, לפי התפיסה שלכם. ואמש בטלוויזיה, 23 דקות על השעון: הדרת נשים. זוהי ההצגה. תשמעו, כפי שאמר כאן ר' יצחק וקנין, אף אחד לא ילמד אותנו מה זה כבוד האשה. אנחנו יודעים בדיוק מה זה כבוד האשה. בציבור שלכם כל זוג שלישי – מתגרשים. כך אומרת הלמ"ס, תסתכלו, כל זוג שלישי – מתגרשים. זה לא קורה אצלנו. ולא יטיפו לנו מוסר אלה שנשים אצלם זה כמו רכבים, כמו שמחליפים רכב. זכותו של הציבור החרדי לחיות על-פי אמונתו ועל-פי השקפתו ולעשות את הדברים שהוא בוחר בשכונות החרדיות, בערים החרדיות. אף אחד לא מתערב במה שיהיה בקו ירושלים–תל-אביב או בקו ירושלים–חיפה או אילת. אף אחד לא דרש שום דבר. אבל איפה שאני נמצא, ואני רוצה לנסוע בקו, אני לא רוצה שהילדים שלי יוטרדו על-ידי מי שלא צריך. תודה רבה לכם. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת מוזס. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר דני דנון:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת, ואחריו תדבר חברת הכנסת עינת וילף. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 32), התשע"ב–2011, שהחזירה ועדת הכנסת. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. <הצעות סיעות קדימה, העבודה-מרצ וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. אוזלת ידה אל מול תופעות הדרת נשים, ההקצנה והאלימות במדינת ישראל;> <2. לוחמי האש ומערך הכיבוי ממשיכים להיות מופקרים גם שנה לאחר אסון הכרמל;> <3. אוזלת ידה אל מול התגברות האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית> <היו"ר דני דנון:> חברת הכנסת וילף, בבקשה. <עינת וילף (העצמאות):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, השר וחברי חברי הכנסת, לפני כחודשיים עמדתי פה בשעת ערב מאוחרת בדיון בהצעה לסדר-היום בנושא הדרת נשים במרחב הציבורי. הודות לדורון אביטל, נחמן שי ומיכאלי, הכנסת לא היתה ריקה. גם איש משרי הממשלה לא רצה לענות על ההצעה הזאת לסדר-היום, ואף היתה התחמקות. התחושה אז היתה שזה נושא שולי, קטן, ועדיף שלא לעסוק בו. אז אני שמחה שיש עכשיו התגייסות כוללת, רחבה, גם פוליטית וגם תקשורתית. אבל בדיון שמתקיים היום אני מתחילה להריח ריח של פספוס בנושא שהוא חשוב. אנחנו הופכים אותו לסתם מאבק בין דתיים וחילונים, בין חרדים, דתיים וחילונים, הזדמנות להשמיץ האחד את השני, את אורחות החיים – האחד של השני, דבר לחלוטין לא ראוי. אנחנו מנצלים את זה גם – לפתע דווקא הדיון בנושא הזה התחיל מספסלי הקואליציה. אני עסקתי בזה בהצעות לסדר-היום, יושבת-ראש הוועדה למעמד האשה עוסקת בזה, באופן אמיץ, לפעמים נגד הציבור שממנו היא באה, כדי לקדם את הדברים האלה. השרה לבנת התגייסה לנושא, שרות הממשלה. אז עכשיו, כשהאופוזיציה גם מתגייסת, הדבר בא בד בבד עם הניסיון להפוך את זה לדבר של קואליציה ואופוזיציה, וזה פספוס, כי בדיוק המאבקים האלה הם המאבקים שמאפשרים את המשך הבעיה. קיפוח נשים, השפלתן, הדרתן, הזזתן, כל התפיסה של נשים כמי שאינן יכולות להיות שותפות במרחב הציבורי, בקבלת החלטות, החל מדייניות בבית-משפט וגדולות בתורה ובמדרשות וכלה בשביעייה – הדיון הזה יכול להתקיים רק אם כל חברות וחברי הכנסת יניחו לפיתוי – והפיתוי כאן גדול, אני מבינה את זה – הפיתוי להשתמש בזה כניגוח פוליטי אופוזיציוני גדול, אבל הוא לא נכון והוא מפספס את הנושא. ואם סוף-סוף יש לנו הזדמנות להתגבש על דברים שהם קריטיים לעתידה של מדינת ישראל, לפעול, בין שזה כנגד פוליגמיה במגזר הבדואי; כנגד הדרתן של נשים ממקומות של קבלת החלטה; כנגד הדרתן של נשים במרחב הציבורי; כנגד הדרתן בצה"ל; כנגד הדרתן בבתי-הדין של הרבנות – צריך שלא לפספס את ההזדמנות הזאת. ואם רק נעסוק בריבים, בהשמצות ובניסיון להשיג נקודה כאן או שם, את הנושא הגדול יותר ואת רגע החסד הזה שניתן לנו לעיצוב החברה בישראל, את הרגע הזה נפספס. ואני מבקשת מכם, אל תנצלו את זה למטרות האלה, בואו נתגייס לטובת חברה שוויונית שבה נשים הן שוות ולא נפרדות. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחברת הכנסת עינת וילף. הדובר הבא – חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – חבר הכנסת אורי אריאל. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתחיל להבין מדוע הממשלה הזאת איננה מוכנה לקדם את תהליך השלום. הרי אם ובמידה שיהיה כאן באזור שלום, אז אני רואה, מתאר לעצמי, מה יכול להיות כאן, מה יתחולל כאן, כאשר אנחנו רואים את המריבות, את המלחמות שבגלל הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הן נעלמות מהעין. חברה מקוטבת, חברה מסוכסכת. וכאשר אני רואה את ההתייחסות לאשה בתוך החברה הישראלית, אני גאה בחברה הערבית. אני גאה בחברה הערבית אפילו בתימן, חבר הכנסת אגבאריה, שהנשים יוצאות בראש החזית כדי לשנות את השלטון ולשנות את המשטר – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – למה הערבים רוצים – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> העולם משתנה לקדמה ואתם משתנים בחזרה לתקופות הכי האפלות. האשה היא האמא שלנו, היא האחות שלנו, היא בת-זוג שלנו, היא הבת שלנו – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – כל שני וחמישי רוצחים ערבים – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – אי-אפשר לדבר על חברה ללא שיתוף מלא של האשה. ואני רוצה לעבור מכאן, חבר הכנסת מסעוד גנאים, לנושא שהשר העלה, השר לביטחון פנים. חברי חבר הכנסת עפו אגבאריה העלה נושא מאוד חשוב – עניין האלימות בחברה הערבית. אבל אני רוצה לשאול אתכם, רבותי, מה זאת אומרת אלימות? כאשר כוחות גדולים, מאות שוטרים מגיעים בבוקר יום חמישי להרוס שבעה בתים ולהותיר משפחות, ילדים, נשים, ללא קורת גג, איך אפשר להגדיר את זה אם לא אלימות ברוטלית של השלטון עצמו? כאשר היה מקרה של ירי במפגינים, איך אפשר להגדיר את זה אם לא אלימות? כאשר השלטון נוהג באלימות כלפי אזרחיו, אז גם כן זה תרבות של האלימות. כאשר יש עוני ואבטלה ואנשים מתוסכלים מוציאים את התסכול שלהם על השכנים שלהם ועל אנשים שהם נתקלים בהם – זה כי אנשים עניים, אנשים מובטלים מאבדים מכבודם והופכים גם להיות מתוסכלים ואלימים. ולכן, המציאות הזאת משליכה וגם היא גורמת לתופעת האלימות. לא רק אנחנו מדברים על חוסר התמודדות אלא על יצירת והזנת התופעה הקשה – אבל באותו זמן אני לא פוטר את עצמנו ואת החברה שלנו מאחריות לתופעה הקשה הזאת. אנחנו צריכים לקחת אחריות למציאות, אנחנו צריכים לקחת אחריות לגורל. זה העתיד שלנו, זה החיים שלנו, זה החברה שלנו, ואנחנו צריכים להיות אחראים לחברה שלנו. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. הדובר הבא – חבר הכנסת אורי אריאל, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב בראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, חנוכה שמח, חודש טוב, חורף טוב ברוך השם. אני רוצה לפתוח את דברי בחיזוק לחברה החרדית שיש ניסיון להעליל עליה דברים, לעשות הכללות מצד רבים וטובים ופחות טובים. במקום להתייחס לבעיה מנסים להשתלח בציבורים שלמים, ואני, שמכיר היטב את החברה החרדית, אומר לכם: חזקו ואמצו. ואני מציע לכולנו, במקום לדפוק האחד על חזהו של רעהו, לעשות את הפעולה הפשוטה; הרי בכל חברה, בכל חלק מהחברה, יש מה לתקן. מי שרוצה, יסביר לאחרים מה הם צריכים לתקן, אבל אצלו הוא לא יעשה שום דבר. אני לא מתכוון לנקוט את הדרך הזאת, בטח לא בהכללות. מדוע ראוי להצביע אי-אמון בראש הממשלה? בדקה ו-50 שניות – אני חושב שבעצם הוא היה צריך לקבל מקום ראשון באולימפיאדה. הייתי נותן לו מקום ראשון בתפיסת גלים. ראש הממשלה, מר נתניהו, מזהה גל, עושה מהר סקר, עולה על הגל, ואז, נניח, הוא יוצא נגד ההדרה. מה קרה? זה טוב, עכשיו זה מתאים, זה מביא בוחרים, זה מסתדר טוב, זה לא משנה מה יהיה בעוד שבוע, זה לא משנה מה הוא יעשה כראש ממשלה. מזהה גל – תופס גל. מזהה גל שנקרא "תג מחיר" בפי העם – עולה עליו, טראח, משייט אתו, מחזיק מעמד שבוע עד הגל הבא. מה, אתה ראש הממשלה שאחראי לשב"כ, שאחראי לכול, לא יודע שזה לא הציבור? אתה לא יודע שזה בודדים? אני דרשתי מראש הממשלה, כמו מהשר לביטחון פנים, כמו מהמפכ"ל: תעצרו את מי שאחראי לדבר הזה, תעמידו אותו למשפט. בית-המשפט יחליט מה צריך לקרות. אבל זה לא קורה. תשאלו את המשטרה, למה לא עוצרים אף אחד. שאלו את השב"כ, למה לא עוצרים אף אחד. עוצרים ליום, עושים חקירה, כן, אומרים, מודיעים בכל החדשות: עצרנו אחד. למחרת משחררים. אולי למישהו יש פה תשובה על ההתנהלות הזאת? אולי יש משהו אמיתי בכך שיש גופי ביטחון שמפעילים פרובוקטורים? הרי היו דברים מעולם. אני לא אומר את זה, אני לא בטוח בזה, אבל אני מציע לראש הממשלה לתפוס את הגל הבא: הגל הבא זה הסודנים, זה המסתננים. זיהה גל. שנתיים אומר ידידי חבר כנסת כץ – היה יושב-ראש ועדת עובדים זרים – יחד עם הוועדה, יחד עם אחרים, מסבירים לראש הממשלה: זה תקלה גדולה, זה דבר אסטרטגי. הוא לא מטפל. יום אחד הוא מזהה, רואה גל – הופ, הוא תפס גל. אני מסיים בזה, אדוני היושב-ראש, אני מציע לראש הממשלה בעיקר – בעיקר, לא רק – לדבר על הדברים החיוביים: על אלה שמתגייסים לצה"ל, על אלה שלומדים תורה ברצינות, על אלה שמתגייסות לשירות לאומי וכן הלאה וכן הלאה. יש הרבה דברים יפים מאוד במדינה שלנו, כי הארץ שלנו טובה מאוד. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי אריאל. הדובר הבא – חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ, אלא אם כן, ניצן, אתה מעביר את זה לנסים זאב, את זכות הדיבור. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אם הוא יעביר לי, אני אעביר לו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בהצעת האי-אמון שהגישה סיעתנו בנושא השתוללות האלימות וחוסר המעש של המשטרה בקרב האוכלוסייה הערבית, חבר הכנסת עפו אגבאריה אמר והציג את הדברים בצורה שלמה ונכונה, אבל אני רוצה להתייחס למקרה אחד בודד. לפני יומיים ביקרתי בכפר ג'דיידה, אצל משפחתו של מר שחאדה כיאל, שכמה ימים לפני כן בנו, שעוד לא מלאו לו 12 שנים, נהרג מכדור במהלך אירוע של יריבות, כל אחד יקרא לו איך שיקרא לו. אבל הקלות הבלתי-נסבלת, שילדים – או אזרחים בכלל, אבל ילדים – משלמים בחייהם על מזבח ההפקרות והאנרכיה בכל מה שקשור בהחזקת נשק, זה דבר באמת מקומם ובלתי נסבל. פעם עצם העובדה שלמישהו יש נשק שהוא לא ברשיון היתה אירוע כמעט ביטחוני. היום יש עצימת עין – אני אומר את זה במלוא האחריות – עצימת עין, שיכולה להגיע אפילו לסוג של הסכמה של הרשויות ושל המשטרה עם התרחבות התופעה הזאת, של החזקת נשק. פעם דיברו על עזה ואנרכיית הנשק. היום רוצים לפורר את האוכלוסייה הערבית ואת האזרחים הערבים דרך העסקתם בסכסוכים פנימיים שאין להם סוף. האבא, באותו מפגש בבית, כעס מאוד, ואפילו הטיח בי דברים, כנבחר ציבור: מה אתה עושה, ואיך זה שהדם של הבן שלי הפך להפקר, כי – למה? כי אף אחד לא נעצר. אנשים בכפר אומרים שכמעט – אני לא רוצה לקחת אחריות – כמעט הזהות של היורה ידועה. אני מתריע מכאן, מעל הדוכן הזה, שמי שחושב שבכך הוא באמת יגזור קופונים על התפוררות חברתית בקרב האוכלוסייה הערבית, סופו שימצא את התופעה הזאת מתנקמת בו. אבל מעבר לזה, באותו יום שישי התקיימה תהלוכה בכפר, בהשתתפות מאות, אם לא אלפים, ברשיון מהמשטרה – קיבלו רשיון מהמשטרה לתהלוכה, ובאישור המשטרה, והמשטרה התנתה תנאים למסלול התהלוכה, וכו' וכו', וכמה סדרנים שיעמדו עם סרטים של סדרן – ועל המפגינים נורו יריות, ובנס לא היו עוד הרוגים. אז איפה המשטרה? זאת אומרת, מילא הם יכולים לבוא ולהגיד: אנחנו לא יכולים לצפות מעשי אלימות בכל רגע ובכל מקום ובכל זמן. נכון, אי-אפשר לצפות. אבל פה, על פניו, אנשים מבקשים רשיון כדי שיהיו מחויבים לתנאים של המשטרה, כדי לשמור על ביטחון המפגינים. המשטרה לא נקפה אצבע. אפילו לא היו שני שוטרים שילוו את מהלך ההפגנה. הדברים האלה מביאים אותי, אדוני היושב-ראש, לכך שהתשובה של השר לביטחון פנים מעל דוכן הכנסת על הצעת האי-אמון היתה תשובה לצאת ידי חובה, ולא תשובה כדי למלא את החובה שלו כשר המופקד על התחום הזה, על תחום ביטחונם האישי של האזרחים. וכל עוד הדברים האלה מתנהלים ככה, חובת ההוכחה חלה על השר ועל משרדו ועל המשטרה. ואם הם לא מוכיחים אחרת בשטח, סימן שהם נותנים יד לאלימות ולהשתוללות ולאנרכיית הנשק. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. הדובר הבא – חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, קורה דבר מעניין במדינה. בקיץ, כשהיתה כאן תנועת מחאה המונית בממדים, באמת, שהם גם חסרי תקדים בעולם – הנה, עכשיו יש מחאה על הדמוקרטיה ברוסיה, במוסקבה, 40,000 איש, 50,000. בתל-אביב יצאו חצי מיליון – אמרתם שזה לא אמיתי, לעגתם למפגינים, אמרתם שזה זיוף, טענתם שארגונים מממנים את זה, הדבקתם לזה את מילת הגנאי הידועה "פוליטי" – זה פוליטי. ואז, בגל השני, הממשלה הבינה את ממדי העניין וניסתה למסמס ולמרוח את המחאה על-ידי טרכטנברג וטרכטנבלוף, ושום דבר לא יצא מזה. וכשהכנסת חזרה מהפגרה הבאתם עלינו את כל החקיקה האנטי-דמוקרטית כדי להכות במחאה הזאת ולסתום לה את הפה – דרך הארגונים, דרך התקשורת, דרך בית-המשפט, דרך האקדמיה – בכל הערוצים. עכשיו שוב יש גל של מחאה, וגם נגד הגל הזה אתם נוקטים אותה שיטה: זה זיוף, זה לא אמיתי, תופסים טרמפ, זה פוליטי – כן, גם בעניין הזה פתאום אני שומע מפוליטיקאים, שזה מקצועם: זה פוליטי. ודאי שזה פוליטי. ואני מצפה לראות, אדוני היושב-ראש, איזה חוקים תביאו עכשיו בשביל לנסות לסתום את הגולל על המחאה הזאת. אני רוצה להגיד לכם, חברי הכנסת, בדיוק כמו שהמחאה בקיץ היתה אמיתית ואותנטית ונכונה וצודקת מאין כמוה, גם המחאה הזאת היא נכונה והיא אמיתית וצודקת, והיא תוציא אנשים לרחובות, וגם היא בסופו של דבר גורמת לממשלה לזוז. בשלב זה זה הצהרות שהן די חלולות, מצד ראש הממשלה ואחרים, ואני מניח שככל שהדברים יתקדמו – הנה, כבר יש כמה שרים שמקימים צוות, ובטח יגישו מסקנות, וגם את המחאה הזאת אין לי ספק שתנסו למרוח. הדברים הללו, הן המחאה החברתית שהיתה בקיץ והן המחאה החופשית שמתקיימת עכשיו מדברות על חברה ישראלית פתוחה, צודקת והוגנת. אני רוצה לומר, ניגש אלי חבר הכנסת מוזס והראה לי דברים, ואני מזדהה אתו בעניין הזה; אני לא עומד כאן בשביל להשמיץ חרדים ולתקוף חרדים. אני לא גזען, ואני מתנגד להכללות ולהכפשות כלפי ציבורים שלמים, כזה ציבור או ציבור אחר. לי יש, אדוני חבר הכנסת מוזס, עמדה עקרונית, ואתה מכיר אותה: אני חושב ששורש הבעיה הוא בחיבור בין דת לפוליטיקה, בין דת למדינה, ואני טוען, ואני אמרתי את זה הרבה לפני המשבר הזה, בבית-שמש ובמקומות אחרים, שהדרך להתמודד עם העניין היא להוציא את העניין הדתי – ולא רק היהודי, כל דת; ממסדים דתיים כאן, שהם חלק מהמדינה, יש לנו גם בדתות אחרות, וגם הם פסולים בעיני. העירוב הזה, הבלתי-נסבל, בין דת לפוליטיקה, את העניין הזה צריך לנתק. בכך שורש הבעיה – בבתי-הדין הדתיים, בנישואים הדתיים, בתחבורה הציבורית, בגיור, בגיוס, במערכות החינוך הסקטוריאליות. אני אומר: אדם באמונתו יחיה – אבל יחיה; יחיה כפי שהוא רוצה לחיות, ולא יקבע לי את חיי. בעניין הזה, חברים, אל תזלזלו במחאה הנוכחית כפי שניסיתם לזלזל במחאה בקיץ. היא מעידה על זרמי מעמקים ועל אנרגיות אמיתיות מאוד, ואני מקווה שגם היא תתרום לשינוי בחברה הישראלית. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. הדובר הבא – חבר הכנסת אורי אורבך. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אפשר יהיה לנתק את הדת מהפוליטיקה ביום שבו יהיה אפשר לנתק את החילוניות מהפוליטיקה. דתיות זה לא רק אורחות חיים, זו גם השקפת עולם, ואנשים רוצים שהשקפת העולם שלהם תבוא לביטוי בחייה של המדינה. על כן אלה – בסדר – אמירות שנשמעות מאוד טוב, אבל אני חושב שבינן לבין המציאות והצורך של אנשים דתיים שתהיה משמעות לדת לא רק בחייהם הפרטיים אלא גם בחייה של אומה ושל מדינה, אלו דברים שניתוק הדת ממה שאתה קורא פוליטיקה יפגע בזכויותיהם של המוני דתיים פרטיים. אבל אפשר לדבר על הממסד הדתי. זו שיחה אחרת. הדרת נשים היא עניין בעייתי מאוד. קיפוח נשים, אפליה של נשים, אבל צריך לבוא בעונה. אם לפני שבועיים או בעוד חודשיים יעמוד פה חבר כנסת או תעמוד פה חברת הכנסת וילף ותדבר על הדרת נשים, אפילו את הסמינר באוניברסיטה שעוסק בהדרת נשים זה לא יעניין. צריך לבוא בעונה. <עינת וילף (העצמאות):> אבל אני עדיין אדבר. <אורי אורבך (הבית היהודי):> כן כן, אבל זה לא – כשבאים בעונה, הכול זה הדרת נשים; הפרדה בין בנים לבנות בבית-ספר, כיתות בנים וכיתות בנות – אגב, רעיון שצריך לשקול אותו לפעמים גם במגזר החילוני, רק אסור לדבר ככה. אם יוכח שמבחינה חינוכית בגיל מסוים עדיף – לחילונים, לא על רקע דתי, אלא על רקע הישגים לימודיים – יותר טוב שבנות ילמדו לבד, או שבנים ילמדו לבד, אני חושב שיש בתי-ספר כאלה באנגליה – פה בארץ אפילו אי-אפשר להעלות את הרעיון הזה, כי ברגע שאתה אומר – בעונה, אני מתכוון – כשאתה בא בעונה ואתה מדבר על כל דבר של הפרדה בין בנים לבנות ובין גברים לנשים, זה נכלל בתוך ההדרה, אז לא מתנהל פה דיון. עכשיו, ודאי שיש תופעות של קיפוח נשים והדרת נשים בחברה הדתית. אגב, בבית-שמש זה לא הדרת נשים; שם מדובר בבריונות מתמשכת, ששיאה נראה לכולם ביריקה הזאת, אבל בעצם יש שם התנכלות נמשכת של חרדים קיצונים לדתיים-לאומיים שגרים שם. מנסים לסלק אותם משם ואת בית-הספר שלהם. אבל צריך פעם – לא בעונה, לא בעונה כשהכול סוער והכול זה הדרה והכול זה נורא – לדבר על מעמדה של האשה בחברה הישראלית. יש הצד האחד, בדרך כלל בחוגים השמרניים, של קיפוח, אפליה, של דחיקתה לאחורי האוטובוס. שם, אגב, הבעיה היא לא שהאשה רוצה לשבת מאחור; משפחות חרדיות סובלות מזה כי הן רוצות לשבת יחד – לא עם גברים זרים שיטרידו אותן, אלא עם אבי המשפחה ואם המשפחה וילדיהם באוטובוס, אבל נעזוב את זה רגע. אבל יש גם צד שני, ההיפך מההדרה; אני באמת מתחבט איזה עיתון אני מעדיף לפעמים – האם את "יתד נאמן" ו"המודיע", שם אפילו אין תמונה של אשה, או את "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום", שאיך שהתמונה של האשה שם אולי יותר טוב "יתד נאמן". יש פה משיכה לשני קיצוניויות ששתיהן אומרות שמעמד האשה הוא בכי רע. כי יש מקומות שאומרים: אשה, מאחורה, ותסתמי, ואל תשירי, ובתחנת רדיו מסוימת אפילו: אל תדברי. ויש מקומות, כמו הערוצים המסחריים שלנו, שיש תוכנית – אני לא מבקר טלוויזיה – כמו "מעושרות" שאומרים לה: סתומה – זה מה שאומרים בעצם לאשה – את נשואה לאיש עשיר, ועכשיו בואי ונשמע אותך מקשקשת ככה פעם-פעמיים בשבוע. אז לא שצריך לבחור. זה לא טוב וזה רע. אבל אלו שמטיפים כל כך הרבה מוסר על הדרת נשים באוטובוס או בשכונה חרדית, הואילו מדי פעם להסתכל במראה, או לפחות במכשיר הטלוויזיה שבביתכם, ולהגיד אם כך אתם רוצים לראות את האשה החופשית הליברלית בחברה הישראלית. דרך הביניים, שביל הזהב, מתינות, הסתכלות בהיגיון, ולעסוק בנושאים החשובים האלה כל השנה, ולא רק בעונה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. אני מקווה שלא היה פה פרומו לתוכנית טלוויזיה מסוימת, בדבריך; שלא עודדת צפייה בתוכנית טלוויזיה מסוימת. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אין חשש. אני לא יודע אם הערוץ יהיה – אתה מדבר אתי על תוכנית – – –? <עינת וילף (העצמאות):> הוא מנסה להציל את הערוץ. <היו"ר דני דנון:> כולנו מקווים. הדובר הבא הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חברת הכנסת ציפי חוטובלי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הצעת האי-אמון בממשלה בגלל אוזלת ידה בטיפול באלימות ובפשיעה הגוברת ביישובים הערביים ממקדת את הדיון בנושא כאוב, מכריע מבחינת התפתחותה של האוכלוסייה הערבית, ואפשר בהחלט להאשים את הממשלה באחריות בנושא הזה, כי הממשלה אחראית למשטרה, והמשטרה לא עושה כדרוש ואת הנדרש כדי לטפל בבעיית האלימות והפשיעה ביישובים הערביים. עד כדי כך היא לא מטפלת, שהרוב של מקרי הרצח בארץ הם ביישובים הערביים, על רקע של עבריינות – הרוב, אף-על-פי שהציבור הערבי הוא 17% מאוכלוסיית המדינה, כלומר פי-שלושה מאחוזנו באוכלוסייה. לפני 30 שנה זה היה 10%, כלומר מחצית מאחוזנו באוכלוסייה. בשלושת העשורים האחרונים, אם ניקח את מקרי הרצח כאחד המדדים – וזה מדד חשוב, ואולי הוא הכי חשוב – יש פי-שישה מקרי רצח. כנ"ל גם אחוז האנשים שנמצאים בבתי-סוהר, כנ"ל במקרי ירי, כנ"ל במקרי אלימות, כנ"ל בעבירות שונות. ואנחנו רוצים להילחם בתופעה הזאת. כבוד היושב-ראש, אין לנו כלים. אני אומר: אנחנו – ראשי הציבור הערבי. קודם כול, העניין של המאבק בפושעים והענשתם הוא מונופול של המדינה. רק למדינה יש משטרה. לנו אין משטרה. ואם המשטרה פועלת על-פי הנורמות הקיימות, כלומר נורמה של אפליה כלפי הציבור הערבי, כמו שיש אפליה בתקציבים, ויש אפליה בתשתיות, בחינוך, בחקלאות, בתעשייה – בכל דבר, יש אפליה בטיפול המשטרה באלימות ובפשיעה ביישובים הערביים. כבוד היושב-ראש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני, בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – המשטרה לא מטפלת באותה חוזקה, באותו כוח, באותה נחישות, ברצח באום-אל-פחם כמו ברצח בתל-אביב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מחדש לך לדקה נוספת. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כאשר רואים שיש כאן בעיה שמתגברת, יש כאן מוקד של אלימות, צריך לטפל בעניין בהתאם. כאשר הממשלה והמשטרה ראו לפני שש-שבע שנים בערך, שיש אלימות בעיר נתניה, שיש פשיעה גוברת בעיר נתניה, התקבלה החלטה למגר את הפשיעה בנתניה, ונעשה מאמץ ממוקד; הוקצו תקציבים, כוחות, עניין, מיקוד. ואכן – אני זוכר שבאותם ימים אנשים פחדו לנסוע לנתניה – המשטרה עשתה את המאמץ ומיגרה את האלימות בנתניה, ונתניה חזרה להיות כאחת הערים בנושא הזה. אני חושב, כבוד היושב-ראש – ואני קורא מכאן לממשלה להביא לנו תוכנית של מאמץ ממוקד לטפל באלימות ביישובים הערביים במטרה למגרה ולא רק לצמצם אותה פה ושם. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מזמין את חברת הכנסת ציפי חוטובלי לבוא ולשאת את דברה. לאחר מכן אנחנו עוברים להצבעות, אם לא יהיה שר שיסכם. רבותי, היום אנחנו מסיימים ב-16:00. לא ימשכו פה זמן. יש לנו חוקים שאנחנו צריכים להעביר אותם עד 1 בינואר, ואם יתחילו פה משחקים פוליטיים אנחנו נמצה את הדין הפוליטי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אבל תקדים את גיל הפרישה, היושב-ראש. תקדים את גיל הפרישה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני חושב שזה הדבר החשוב ביותר. צריכים מהקואליציה והאופוזיציה להסכים – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> מחר זה בלתי אפשרי. ביום – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם אתה מסכים, אני מסכים, אין לי בעיה. יתחילו את הדיון בנושא הבא ונמשיך אותו מחר עד – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> גיל הפרישה – אפשר לשאול את כל המציעים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין לי בעיה. אנחנו בנשיאות – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> יושב-ראש הוועדה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> סגן יושב-ראש הכנסת מוחמד ברכה, אנחנו בנשיאות קבענו סדר-יום. אני רוצה להקפיד. אם אני צריך להפעיל את שיקול דעתי, אני אפעיל אותו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תתאפק. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אפעיל אותו אם יהיה צורך. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> תרשה לי? <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי, אנחנו פשוט דנו בנושא הכנסת כולה, וודאי שגיל הפרישה של נשים הוא דבר חשוב ביותר, ולכן חשבתי שבאמת סדר העדיפויות מחייב אותנו בעניין זה. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, הבמה לרשותך. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים, להזכיר לכולנו, בימי חג החנוכה, ואולי חלק מהיושבים כאן לא יודעים, אז אני קצת ארענן את זיכרונם מבחינה היסטורית, שמרד חג החנוכה מתחיל על-ידי אשה. לאשה הזאת קראו חנה, היא היתה בתו של מתתיהו. אותו אחד שאנחנו זוכרים, בעיקר את הבנים הגיבורים שלו, היתה לו גם בת, קראו לה חנה. ויום אחד חנה מחליטה לשים קץ למציאות המזעזעת שבה הלילה הראשון של כל כלה היה צריך להיות בביתו של ההגמון, והיא אומרת: אני מחליטה לשים לזה סוף דרך מעשה מאוד פרובוקטיבי – היא קמה ועולה על השולחן, פושטת את בגדיה בפומבי, וכשכולם מזדעזעים ובאים אליה בטענות היא אומרת: כשהדברים האלה נעשים במחשכים אין לכם בעיה עם זה, אבל עכשיו כשאני מביכה את כולכם, עכשיו יש לכם בעיה עם זה. היא בעצם מצליחה לייצר זעזוע במעשה הזה, ובעקבות המעשה הזה של חנה, על-פי המסורת היהודית, מתחיל נס חג החנוכה והמרד הגדול ביוונים. ואני חושבת שהגענו למצב שבו אנחנו זקוקים לחנה שלנו. אנחנו זקוקים לאותה אשה שלא תתבייש לומר – כמובן אני לא מתכוונת באופן מעשי, אבל אני כן חושבת שאנחנו זקוקים לאשה שתקום ותאמר באופן ברור: עד כאן. יש רגעים בחברה הישראלית שבה נתנו במשך יותר מדי שנים, דרך יותר מדי ממשלות – וכאן אני שותפה לדבריה של השרה לימור לבנת. אין ספק שהמאבק הזה הוא מאבק ארוך שנים, מימי לידתה של התנועה הפמיניסטית, אדוני היושב-ראש. להאשים את הממשלה הנוכחית בזה שהיא יצרה את הפערים התרבותיים המובנים האלה בחברה, זה באמת לעג לרש – – <אורית זוארץ (קדימה):> בזה שהיא שותקת. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – חוסר הבנה בסיסי מה היא הדרת נשים ומהו מאבקה של התנועה הפמיניסטית. אבל אני רוצה לחזור לרגע לנס החנוכה ולעובדה שאנחנו זקוקים היום יותר מתמיד להנהגה נשית ברורה שתציג גבולות וגם תציב גבולות להלכה היהודית. כי מה שקורה היום זה לא הלכה, זה סילוף של ההלכה. מה שקורה היום זה בשם ההלכה רמיסת כבודה של האשה, שזה דבר שמנוגד לחלוטין לעקרונות היהדות. ביהדות שאני מכירה, ברמב"ם שאני מכירה כתוב: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". בשום מקום לא כתוב שאשה צריכה לשבת בספסלים האחוריים, לא באוטובוס וגם לא בכנסת ולא בשום מקום אחר. וזאת לדעתי הבעיה מספר אחת, שבאצטלה דתית ובאצטלה של אוטונומיה, אנחנו אפשרנו לתופעה הזאת להתקיים במשך שנים ארוכות. עשר שנים יש קווי מהדרין בעולם, ועד שזה לא התפתח לכדי אלימות אנחנו שתקנו. ולכן אני חושבת קודם כול שהאחריות היא על המדינה. כשמדינה נותנת זיכיון לתחנת שידור לשדר ללא נשים, זאת טעות קריטית של המדינה. ולכן המדינה צריכה להתנות כל זיכיון לשידור ציבורי בכך שיתקיים בו שוויון מגדרי, מה שהיה מובן מאליו, אבל הוא כבר לא מובן מאליו. והדבר היותר חשוב, התחיל ברוח הדברים האלה לדבר חברי חבר הכנסת אורבך. אסור שהדיון הזה, שעוסק סוף-סוף במעמדה של האשה בזירה הציבורית – אסור שהדיון הזה יתנהל בצביעות, כי אין צביעות גדולה מאשר לומר: הכול מתרחש שם בספסלים האחוריים של החברה הישראלית; שם, בתחנת האוטובוס של הציבור החרדי, מתרחשת תופעת האפליה או חוסר השוויון. חברים יקרים, מי שדואג לדמותה של האשה בזירה הציבורית, שישאל את עצמו למה בכנסת ישראל אין 60 חברות כנסת; שישאל את עצמו למה סביב שולחן הממשלה אין 15 שרות; שישאל את עצמו למה כשמדובר בסוגיות מדיניות-ביטחוניות יראיינו תמיד גנרלים ולנשים לא תהיה אמירה. אני חושבת שכאן מתחילה ההדרה המשמעותית כשמדובר בחברה שלנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> החברה שלנו מעדיפה עדיין לראות נשים כשעשוע, כשעשוע להמונים, שמקשט את מסכי הטלוויזיה, שמקשט את שלטי הפרסום. זאת התצוגה של האשה באותה חברה שמכנה את עצמה "נאורה". וכל עוד זה יהיה על סדר-היום, ולא היא על סדר-היום, ההדרה הזאת שאנחנו נאבקים בה תמשיך לצערי להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. וכאן, מהבית הזה, צריכה לצאת בשורה שתיאבק בכל סוגי ההדרה, גם אלה של החברה הנאורה, או המכונה "נאורה". תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת ציפי חוטובלי. רבותי חברי הכנסת, מי מהממשלה מבקש לסכם? גברתי השרה, אני מבקש להזכיר שהיום אנחנו מסיימים את הדיון בשעה 16:00, השרה תדבר לעניין, ואנחנו מייד מצביעים, שכן אין לנו אפשרות היום למשוך את הדיון לצורך הבאת מצביעים, שאחרת אנחנו נמצא את עצמנו חסרים בסדר-היום בדברים שהמדינה לא יכולה להזניח אותם, אלא אם כן היא מאשרת את זה לפני 1 בינואר. יושב-ראש הוועדה, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, חבר הכנסת כץ, האם אתם מוכנים לסדר-היום על-פי הסכמה? הוא מוסכם? כי אנחנו נתחיל בהצעה שבה אנחנו ב-16:00 נפסיק, ואם תרצה הממשלה להמשיך, זה יהיה רק מחר, אחרי הנושאים שמחויבים על-פי החוק. גברתי השרה, בבקשה. אין לי ספק שלא תדברי אפילו דקה אחת יותר ממה שאת צריכה כדי להסביר מדוע האי-אמון צריך להידחות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ודאי, אדוני יושב-ראש הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רק אומר את המובן מאליו. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> גם המובן מאליו לפעמים צריך שייאמר, אדוני היושב-ראש. טוב שאמרת את זה וטוב שהזכרת לי את זה, כדי שלא אדבר סתם שלא לצורך. <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך גם את חברות "נעמת" שנמצאות ביציע יחד אתנו, זו הזדמנות טובה. גם היושבת-ראש טליה לבני כאן? אני לא רואה. היא היתה פה קודם. כן, היא היתה פה, היא היתה פה, ראיתי אותה קודם. נכון. אני מברכת אתכן – אני לא שומעת את עצמי, אני לא יודעת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, נא לשבת. מי שרוצה לדבר, יצא החוצה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני עניתי כאן קודם, וגם חלק ניכר מהדיונים עסקו בנושא שעומד על סדר-יומנו במהלך הימים האחרונים ועל סדר-יומה של החברה הישראלית – הנושא של הדרת נשים. כבר שמעתי שמציעים אולי לא לקרוא לזה "הדרה". יש בזה משהו, יכול להיות שהמלה הדרה היא מלה שגם לא לגמרי מוכרת, אולי לא לגמרי מובנת, אולי גם יש בה איזה סוג של מלה רכה במידה כזאת או אחרת, אולי באמת לא מלה כל כך מוצלחת, אולי אפשר לקרוא לזה "הנמכה", "השפלה". אבל בנושא של מאבק למען זכויות נשים יש היסטוריה ארוכה. בנושא הזה אני אישית עוסקת למעלה מ-20 שנה, גם כשהוא לא היה כל כך פופולרי, גם כשלא רוב הציבור נזעק למענו, גם כאשר היו מעטים מאוד – נכון יותר לומר, מעטות מאוד שעסקו בו, והתייחסו אליהן, עוד לפני אגב, כאל קצת תימהוניות, או מה זה בכלל זכויות נשים, מה זה בכלל שוויון זכויות לנשים. אבל בכל זאת אנחנו עסקנו בזה. בכל זאת אנחנו האמנו שנכון שלנשים יהיו זכויות שוות, נכון שלנשים יהיה שוויון הזדמנויות קודם כול לפני כל דבר אחר, שנכון שנשים אינן שונות מבחינת שוויון ההזדמנויות שמגיע להן על פני גברים. הממשלה הזאת, אדוני היושב-ראש, לא רק מדברת, היא גם עושה. הממשלה הזאת עושה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הממשלה הזאת, אדוני היושב-ראש, עושה דברים רבים, היא לא רק מדברת. מה היא עושה? אני אתן אולי דוגמאות מספר למה שהממשלה הזאת עושה. לא רק שראש הממשלה דיבר פעמיים רק בשבועיים האחרונים נגד הדרת נשים, אבל הנה אני אומַר כך: הממשלה החליטה שבחברות ממשלתיות ימונו ממונות לקידום מעמד האשה; הרשות למעמד האשה היום כפופה לסגנית שר במשרד ראש הממשלה, שממונה על נשים וצעירים. הממשלה החליטה לתמוך בהצעת חוק לחלוקת זכויות פנסיה בין בני-זוג. הממשלה החליטה לתמוך בהצעת תיקון לחוק בתי-דין רבניים הקובעת מנגנון המוודא ואוכף את ביצועה של הסנקציה הקבועה בחוק כלפי סרבני גט. אנחנו עוסקים בנושא של פערי שכר וקידום נשים בעבודה. אנחנו עוסקים בשילוב אמהות במעגל התעסוקה באמצעות השתתפות במימון שהייה בצהרונים ובעידוד תעסוקת אמהות לילדים גילאי אפס עד חמש. מדובר בהחלטות ממשלה בנושאים הללו, ובעוד ועוד, שורה ארוכה של נושאים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שמצדיקות את דחיית האי-אמון. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – שאנחנו עוסקים בהם, שבהחלט מצדיקים את ביטול האי-אמון. אלא, אדוני היושב-ראש, שלצערי הרב, דווקא סיעת קדימה, שהגישה את הצעת האי-אמון בנושא הדרת נשים היום, לא הציגה כאן שום נושא שקשור להדרת נשים, ודווקא – – <אורית זוארץ (קדימה):> 15 – – – שהגשתי – התנגדתם לכולם. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – מי שעומדת בראש סיעת קדימה, למרבה הצער, לא עוסקת בנושא של מעמד האשה ובנושא הפמיניסטי, כי זה כנראה קטן עליה. זה לא קטן עלי, אדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת. זה לא קטן, חברי חברי הכנסת – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק, חברת הכנסת זוארץ, היא עונה לך. את דיברת, היא עונה לך. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – על חברותי. זה לא קטן, חברי חברי הכנסת, על אף אחד מאלה שעסקו בנושאים האלה, חבר הכנסת רוני בר-און, שמעולם לא שמעתי אותך עוסק בנושאים הללו. חברי חברי הכנסת – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, היא עונה לך. את לא רוצה שהיא תענה – אל תגישי אי-אמון, היא לא תענה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – נשים – – – רבות פוליטיקאיות – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – שכאשר הן הולכות, למשל, אל הרב עובדיה יוסף, בוחרות לשים על ראשן כיסוי ראש. ראיתי כאלה פוליטיקאיות. זה בסדר. זה מרצון חופשי. אני לא רואה בזה שום דבר פסול – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – זה דבר ראוי, מי שמוצאת לנכון כך לנהוג. ראיתי תמונות כאלה בעיתונים. זה בסדר גמור. אין בזה כל דבר פסול. ולכן, מה שפסול הוא הכפייה. רק הכפייה היא זו שפסולה. אנחנו ניאבק ואנחנו נילחם ואנחנו נפעל נגד כל כפייה. אנחנו נילחם ואנחנו נפעל ואנחנו נילחם נגד הדרת נשים, ואנחנו נילחם ואנחנו נפעל ואנחנו נעשה הכול כדי שנשים לא רק לא תודרנה מהמרחב הציבורי, אלא כדי שיהיה להן שכר שווה, כדי שהנשים החלשות ביותר בחברה לא תהיינה מוכות – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, את רוצה – את מוכרחה שאני אקרא אותך לסדר? אם את מוכרחה – אני אקרא. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – לא תהיינה מודרות. כדי שנשים בכל שכבות החברה לא תהיינה נשים סוג ב' בכל מקום שהוא. ולכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו, שאנחנו מאמינים בזה, משלבים ידיים. אני קוראת לכל מי שמאמין בכך, אני קוראת לכולם, לעזוב את המפלגתיות ולשלב ידיים למען הפמיניזם; לעזוב את השלטים האלה של המפלגות, המתפרסמים בתשלום, ולשלב ידיים למען נשים, למען הפמיניזם, ולהסיר את ההצעה הזאת – להצביע אמון בממשלה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשרה לבנת, אשר דיברה רק לעניין ולא משכה זמן. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה, כפי שהבטחתי לכם. נא לשבת, כדי שאיש לא ייפגע. השר איתן, ללכת לאט לאט. אנחנו אחראים גם לשלומם של השרים. ראש האופוזיציה, בבקשה. רבותי, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה על כל אחת מהצעות האי-אמון בנפרד, וההצבעה הראשונה היא על בקשתה של סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה בכותרת: אוזלת ידה של ממשלת נתניהו אל מול תופעות הדרת הנשים, ההקצנה והאלימות במדינת ישראל, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת זאב בילסקי. אני קורא לחברים להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. נא להצביע. <נסים זאב (ש"ס):> מה עם הדרת גברים? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זאב, נא לא להפריע לי בהצבעה. אתה עלול לבלבל אותי. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 38 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעות העבודה ומרצ, כפי שנומקה על-ידי השר לשעבר, חבר הכנסת אבישי ברוורמן, בכותרת: לוחמי האש ומערך הכיבוי ממשיכים להיות מופקרים גם שנה לאחר אסון הכרמל. אני מזמין את חברי הכנסת ואת השרים חברי הכנסת להצביע בעד האי-אמון או נגדו. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 39 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם הצעתן של סיעות עבודה ומרצ לא עברה, וירדה מסדר-היום. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת עפו אגבאריה, בכותרת: אוזלת ידה של הממשלה אל מול התגברות האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 28 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 28 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד לא נתקבלה. <הצעת חוק גיל פרישה (תיקון מס' 3), התשע"ב–2011> [מס' כ/416; "דברי הכנסת", חוב' ב', עמ' 23182, ומושב שלישי, חוב' ל"ו, עמ' 21131, עמ' 21132, עמ' 21133 ועמ' 21136; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו משנים בסדר-היום בהסכמת הצדדים, ואנחנו עוברים לדון בנושא שהוא חשוב ביותר, והוא קריאה שנייה וקריאה שלישית בהצעת חוק גיל פרישה (תיקון מס' 3). אני מזמין את יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, והוא כבר עלה, ויציג את החוק כהצעת הוועדה. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק גיל פרישה (תיקון מס' 3), התשע"ב–2011, שלי ושל חבר הכנסת אילן גילאון. בהצעת חוק זו מוזגו ארבע הצעות חוק שיזמו חברי הכנסת משה גפני, יעקב אדרי, ציון פיניאן, שלי יחימוביץ, מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין, עפו אגבאריה, דליה איציק, ציפי חוטובלי, זהבה גלאון וניצן הורוביץ. אבהיר בפתח דברי כי הצעת החוק המונחת בפניכם היא הצעה שאושרה פה-אחד על-ידי חברי הוועדה – קואליציה ואופוזיציה – שגיל הפרישה לאשה במהלך חמש השנים הבאות יהיה 62. כלומר הקפאת המצב כפי שנחקק בחוק בשנת 2004 לחמש שנים נוספות. חוק גיל הפרישה, 2004, קובע שגיל הפרישה שבו אשה רשאית לפרוש מעבודה הוא גיל 62, בכפוף להוראות פרק ד'. לפי פרק ד' נדרש שר האוצר להקים ועדה ציבורית, אשר חברים בה נציגי המעבידים, העובדים והממשלה, שתבחן את גיל הפרישה לאשה שנולדה בשנת 1950 ואילך, ואשר תגיע לגיל 62 בינואר 2012 ואילך. במידה ששר האוצר לא יקים ועדה לבדיקת גיל הפרישה, תתחיל העלאת גיל הפרישה ל-64 באופן אוטומטי, ולכן חשוב להעביר את הצעת החוק הזאת היום. הצעת החוק הזאת סוגרת שני דברים: האחד, שנשים שלא עובדות יקבלו את מענק הזיקנה ומענק הסיעוד מהיום ועד עוד חמש שנים, בלי לדבר. נשים שהגיעו לגיל 62 וימשיכו לעבוד יקבלו את המענקים שמקבלים כבונוס על שנים עודפות. מה שיש עוד בהצעת החוק, ששר האוצר צריך להקים ועדה בעוד חמש שנים שתבוא בפני הכנסת ותסביר למה צריך להעלות את גיל הפרישה. אני חושב שבתקופה הזאת של הדרת נשים, היה הקטע של להעלות את גיל הפרישה בלי שום קשר לקרנות הפנסיה מוטעה ביסודו, כאשר רוצים לפגוע בביטוח הלאומי. כמו כן, סוכם שמאחר שדחייה לחמש שנים תביא לגירעון של פחות מ-0.65, הגמלאים בקופות הוותיקות לא ייכנסו למצב של איזון אקטוארי שיצטרך להוריד את הגמלה שלהם. מאחר שהגענו למצב שגם הנשים יכולות להיות מרוצות בחמש השנים הקרובות, וגם הגמלאים לא ייפגעו עקב דחיית גיל הפרישה בחמש שנים, כל התהליך בחמש שנים, ואני בטוח שכנסת ישראל בעוד ארבע שנים, או ארבע וחצי, תתעורר ותפעל על מנת לדחות בכלל את גיל הפרישה, כי כבר לא יהיה בו עוד צורך, בגלל קופות מאוזנות. אז אני חושב שהחוק הזה הוא במקום, בזמן, וצריך לאשר אותו. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, אין הסתייגויות לחוק זה. כמה חברי כנסת ביקשו לדבר ברשות דיבור בהתאם לתקנון. אני אקריא את שמותיהם, ואומר רק מי נשארו: חבר הכנסת עפו אגבאריה, חברת הכנסת רחל אדטו, חברת הכנסת דליה איציק – גם היוזמת של החוק ­– אריה אלדד, אריה ביבי, אילן גילאון, זהבה גלאון, ציפי חוטובלי, אורלי לוי אבקסיס, אברהם מיכאלי, משה מוץ מטלון ומרינה סולודקין. בהסכמת כל מבקשי הדיבור ידברו רק שתיים. הראשונה היא חברת – גם אתה? <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אין הסתייגויות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא, יש תוספת של – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. יש שניים נשארו ברשות דיבור. אתה בסוף תברך, אתה מהיוזמים? רגע, אנחנו – אה, אחרי מרינה סולודקין צריך להיות ניצן הורוביץ, מוחמד ברכה ודב חנין. ידברו רק שניים בהסכמת כל מבקשי רשות הדיבור. הראשונה, חברת הכנסת דליה איציק, בבקשה. הרשות היא לחמש דקות, אבל כל אחד ביקש שתי דקות כדי שנוכל להספיק בצוק הזמנים. ואחריה – חברת הכנסת זהבה גלאון. בבקשה, גברתי. <דליה איציק (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זהו אחד ההישגים הגדולים שלי בכנסת הזאת. הודות לחברותי חברות הכנסת, חברת הכנסת פאינה קירשנבאום – היא לא פה – מישראל ביתנו, וחברותי שלי וחברות וחברי הכנסת. השרה לימור לבנת, יש משהו אחד – ואולי לך, השר יובל שטייניץ – שצריך להפיק לקח מהדבר הזה. כאשר אנחנו נחושים אנחנו גם מצליחים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <דליה איציק (קדימה):> אני אומרת לך את זה כמחמאה. את לא רגילה. כשאנחנו אומרים את זה, אנחנו גם מצליחים. ואני זוכרת שאפילו חברותי שיושבות שם למעלה מ"נעמת", שיש לי כבוד ענק אליהן – איפה טליה לבני? חבל, כי מגיע לה באמת הרבה כבוד – וארגוני הנשים שצלצלו אלי ערב קודם ואמרו לי: יפילו לך את זה, תיזהרי. זה ייקבר לחצי שנה. לא כדאי לך, אין לך רוב. ודווקא היתה זו ציפי לבני שאמרה: תלכי עד הסוף, והלכנו עד הסוף. וחברותי בסיעה – כולן שעזרו לי, כל חברות הכנסת וחברי הכנסת בסיעתי שלי, ואמרו לי: גם אם זה ייפול, תלכי עם האמת שלך. ובסוף באה ישראל ביתנו ועשתה את המעשה. אני יודעת לתת קרדיט, וזה מגיע לכם. וכולנו יחד עשינו את הבלתי ייאמן, מהאופוזיציה, והעברנו את החוק הזה. רק איש אחד התנגד לו, זה שר האוצר. אבל אני רוצה גם להגיד לשר האוצר – הוא ידע גם מתי לסגת. גם זה צריך לדעת, והוא עשה את זה. אבל יש יושב-ראש ועדה שלא יודע מורא ופחד מהם. אף אחד לא היה מצליח להוציא את החוק בתוך קואליציה קשה, לא פשוטה – גם אני הייתי שם. עשית את זה, אדוני יושב-ראש הוועדה. תודה לך. וציבור הנשים בישראל חייב היום, קודם כול, לומר תודה – בעצם הוא לא צריך להגיד תודה. מה? אנחנו צריכים בעצם לומר שזה מסוג הגזירות שציבור לא צריך לעמוד בהן, לא יכול לעמוד בהן. היום הזה הוא יום בשורה לנשים. אין יותר מעסיק שיתקשר אלייך בגיל 62 ויגיד לך: גברתי, הגיל הגיע, לכי הביתה. את תגידי לו: אדוני, אני, אם ארצה, אצא בגיל 67; ואם ארצה, אצא בגיל 62. זאת הבשורה האמיתית. תודה לכם, חברים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חברת הכנסת גלאון. אחרי ההצבעה, אם שר האוצר ירצה להתייחס, אאפשר לו. <קריאה:> אני לא יכול לפני? <היו"ר ראובן ריבלין:> לצערי הרב, לא. אם היית מגיש הסתייגות, בוודאי היית יכול. תמיד צריך לשמור הסתייגות. אבל אני אתן לך רשות דיבור, כי התייחסו אליך אישית כמובן. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים הישג גדול מאוד לנשים במדינת ישראל. גיל הפרישה לא יועלה – אומנם רק לחמש שנים. צריך לבטל לחלוטין את העלאת גיל הפרישה. והדבר שהתברר לנו, שכל איומי האוצר היו ספין אחד גדול. על גבן של נשים רצו לשדוד את זכויות הפנסיה שלהן, ולכסות את הגירעונות התקציביים. אני רוצה לעמוד כאן ולהודות לכמה וכמה אנשים. בראש ובראשונה, חבר הכנסת חיים כץ. באמת, אני כבר בכנסת הזאת הרבה שנים. המאבק הנחוש, הבלתי מתפשר שניהלת, הביא אותנו להיום, ומגיעה לך תודה גדולה. אני רוצה להודות לכל חברותי חברות הכנסת, חברת הכנסת פאינה קירשנבאום, שביחד אתי ארגנה כאן את הכנס בהשתתפות כל ארגוני הנשים וחברות הכנסת. ל"נעמת", לשתי"ל, לכל מי שנשא במלאכה. אבל המלאכה עוד לא תמה, אדוני היושב-ראש. המלאכה לא תמה. צריך לשנות את שוק התעסוקה בישראל, שנשים תוכלנה להשתלב בשוק התעסוקה שיהיה שוויוני יותר. ושלא יחשבו אף פעם באוצר, אדוני השר, שאם יש גירעון, הכתובת היא נשים. יש דרכים אחרות לצמצם גירעונות תקציביים. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת ברכה לא ויתר על זכות הדיבור, ואני נותן לו לדבר משתי סיבות. קודם כול, כי לא דובר אתך שלא תדבר. והשני, שלא יכול להיות שרק שתי נשים יברכו את הנשים. ולכן, אני מזמין את חבר הכנסת ברכה לשתי דקות. <אילן גילאון (מרצ):> לא, לא. – – – או שכולם מדברים, או שאף אחד לא מדבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי. חבר הכנסת ברכה לא היה – אתה הסכמת, קראתי את שמותיכם. הוא לא הסכים, מה אני יכול לעשות? אנחנו נתחיל את הדיון בסעיף הבא. חבר הכנסת ברכה, קודם כול תעלה. אל תסכימו. אני לא, אני לא – חבר הכנסת גילאון, יש לי הערכה וכבוד רב אליך. לא אמרו לי את ההסתייגות שאתה מביע אותה. היא מאוד הגיונית. אבל לי לא אמרו אותה. לי לא אמרו אותה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברכה – שתי דקות, אדוני. בבקשה. אני מבין ללבך, אילן. אני מבין ללבך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני, ראשית, רוצה לברך על המוגמר. ואני חושב שמה שהושג היה לא מעט בזכותו של יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת חיים כץ. אבל אני רוצה גם כן להבהיר דברים, ולהעמיד אותם על דיוקם. הצעת החוק הזאת הוגשה על-ידי ועל-ידי סיעתנו כבר בכנסת השש-עשרה, מייד אחרי שאושרה העלאת גיל הפרישה. ומי שהכניס את העז באותן שנים, עכשיו הוא רוצה להוציא. זה בסדר, זה מצוין. אבל אני זוכר קואליציה אחרת שהתנגדה, וקואליציה נוכחית שהתנגדה, ועכשיו כולם רוצים לגזור קופונים. זה מצוין שהכנסת מתאחדת סביב אי-העלאת גיל הפרישה לנשים. אבל במבחן ההיסטוריה, במשפט ההיסטוריה, אני רוצה להזכיר שבמשך שלוש קדנציות אני מנסה להשיג את ההישג הזה, ומכל סיעות הבית כאן, מהקואליציה של היום ומהקואליציה של אמש, עמדו כאן והתנגדו. אני שמח באמת בשמחתן של הנשים שהיום אנחנו מעכבים את זה לחמש שנים. כמובן, זו לא היתה ההצעה המקורית שלי. ההצעה המקורית שלי היתה לבטל את ההעלאה בכלל. אבל זה מה שהושג בתנאים הקיימים, ואני מברך באמת על זה. ואני שוב מברך את יושב-ראש הוועדה, אני מברך את כל המציעים, ואני מברך את הכנסת כולה שמתאחדת סביב דבר צודק. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, חבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת גילאון, אני מצטער. אבל לא ידעתי על ההתניה. אם הייתי יודע – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> במאה אחוז. <קריאה:> אילן, אילן, תברך על זה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רק רגע, רק רגע, רק רגע. אנחנו היום נתחיל את הדיון בחוק הראשון. נתחיל אותו אפילו אם תיאמר מלה אחת, כדי לאפשר להמשיך אותו מחר. מייד אני מצביע ונותן לשר האוצר לדבר. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה, מקשה אחת, שכן אין הסתייגויות, כולל לוח התיקונים. אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על הצעת חוק גיל פרישה (תיקון מס' 3), התשע"ב–2011. נא להצביע בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–6 – 73 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–6 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 73 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אדוני, יושב-ראש הוועדה, אתה רוצה לדחות את הקריאה השלישית? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> כן, לעוד דקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לעוד דקה? לא, אני לא יכול. אתה רוצה שאני אצביע על קריאה שלישית. ובכן, אנחנו עוברים בהסכמתו של יושב-ראש הוועדה לקריאה שלישית. הצעת חוק גיל פרישה (תיקון מס' 3), התשע"ב–2011 – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד החוק – 77 נגד – אין נמנעים – אין חוק גיל פרישה (תיקון מס' 3), התשע"ב–2011, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 77 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שחוק גיל פרישה (תיקון מס' 3), התשע"ב–2011, עבר בקריאה שלישית ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. לפני התודות אני מאפשר לאילן גילאון ומייד לשר. אילן גילאון יעלה להודות. חבר הכנסת אופיר אקוניס מבקש לומר שאיחר במאית השנייה את ההצבעה ובכל מאודו רצה להצביע בעד החוק. אני שומע את מה שהוא אומר, לא משנה את ההצבעה. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, אני מברך כמובן את כל מי שניתן לברך ומודה למי שצריך להודות, אבל צריך שגם נקבל דברים בפרופורציה. בסך הכול – איך אמר בורג האבא? אתה לא יודע כמה דברים מנעתי – אנחנו בסך הכול עצרנו משהו שממילא לא היה צריך להיות מקולקל, אדוני. ולכן, בשיטה הזאת, במקום תמיד לעצור את הדברים שממילא לא צריכים להתקלקל, עדיף לכם, השרים בממשלה, לא לקלקל אותם, כדי שאנחנו לא נצטרך להיאבק על מה שצודק וטבעי היה. הניסיון ללכת לעשות שיטת "מצליח" על גב ציבור הנשים ולהתנות את זה כאילו מדובר על שוויון, היה כמו להגיד היום שאם אנחנו רוצים שוויון לערביי ישראל, מחר אנחנו מגייסים אותם לצבא. זה בערך העיקרון. אני רוצה להזהיר את עצמנו מפני המלה "אקטוארי". גירעון אקטוארי, ככל גירעון אחר, הוא גירעון שנמדד בסמלים, ובשקלים, ובדולרים, ובכספים אחרים, ולכן יש לקחתו ממקום אחד ולשימו במקום השני. על כן זו עצירה מסוימת, אדוני, אבל בעוד חמש שנים אנחנו לא רוצים להימצא באותו מצב שאנחנו נמצאים היום, שיהיה ברור לגמרי. לא יעזור שום דבר, ובעתיד נצטרך גם לדבר על כך שגיל הפרישה לגברים, אדוני, גם הוא יצטרך לרדת, כי זה מה שהעתיד מנבא לנו. תודה רבה לכולם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. אני מזמין את השר אשר שמו הוזכר ברמה האישית ולכן מותר לו לדבר. מייד אחריו אני מעלה את השר אשר יציג בפנינו – מי זה מציג? יושב-ראש ועדת הכלכלה יבוא ויציג, יאמר כמה מלים ב-16:00, העיקר שיתחיל את הדיון. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בעיני, מה שקרה כאן היום זה לא יום חג ולא הישג, הפופוליזם ניצח את ההיגיון והשכל הישר, פשוטו כמשמעו. זה מאוד נחמד ונעים, אבל ההצבעה שהיתה כאן עכשיו מנוגדת להיגיון הכלכלי והיא לרעת הנשים. היא לרעת הנשים כי התשלומים שהן יקבלו בפנסיה יישארו נמוכים בהרבה משל גברים. היא לרעת הנשים מבחינה תעסוקתית. אדוני היושב-ראש, בכל אירופה מעלים עכשיו את גיל הפרישה של נשים וגברים ל-67. יש מדינות שגם הולכות מעבר לזה. וגם באירופה יש פערי שכר, לצערנו, בין נשים לגברים. ורק פה, במדינת ישראל, הכנסת חוקקה היום חוק שכמעט מכל סיעות הבית התאגדו מאחוריו, לצערי, שהוא ניצחון הפופוליזם על השכל הישר. ואני אומר לכם, זו לא שעתה המפוארת של הכנסת. אין לי ספק – כי פשוט הגיון הברזל מחייב – גיל הפרישה יועלה בעתיד, גם לנשים, ובשלב מסוים גם לגברים, כי זה מה שקורה בכל העולם המפותח, בכל אירופה, בכל העולם הנאור, ורק כנסת ישראל הלכה כאן לאחור. לכן זו לא שעתה הגדולה של הכנסת, זה לא ייזכר כשעה גדולה לכנסת. זה ייזכר, לצערי הרב, כשעה של ניצחון הפופוליזם על השכל הישר, על ההיגיון הכלכלי ועל ההיגיון התעסוקתי, למען תעסוקת נשים. אני בטוח שבעתיד גיל הפרישה יועלה; מדוע? כי אין ברירה אחרת. ולכן, אדוני היושב-ראש, חשבתי שהיום יהיה, מבחינתי, טיפה יום חג. האבטלה במדינת ישראל ירדה בפעם הראשונה בהיסטוריה, לפחות מזה עשרות שנים, ל-5%. זה הישג בלתי רגיל, זה הישג שהושג בזכות האחריות, בזכות המשמעת, בזכות ההיגיון, בזכות התקציב הדו-שנתי, בזכות שילוב הידיים במשק. הצבעה פופוליסטית ומנוגדת להיגיון הכלכלי מהסוג הזה, זה לא סוג ההצבעות שיאפשרו לנו לשמור על ההישגים של צמיחה גבוהה ואבטלה נמוכה גם בעתיד. ולכן, אדוני היושב-ראש, צר לי, אני לא שותף למסיבה הפופוליסטית שהתרחשה כאן לפני רגעים מספר. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר האוצר, והוא הביע את עמדתו הברורה. <הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011> [מס' מ/541; "דברי הכנסת", חוב' ח', עמ' 24668; מושב שלישי, חוב' ג', עמ' 12829; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכלכלה לבוא ולעלות ולהציג את הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011, לקריאה שנייה ושלישית. החוק קיבל פטור מחובת הנחה בכפוף להנחתו על שולחן הכנסת ואכן הונח. אדוני, אתה תתחיל לדבר ובעוד שלוש דקות אני אבקש ממך לסיים ולהתחיל מחר. <כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011. הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 25), התשע"א–2010, שהציעה הממשלה ואושרה בקריאה ראשונה בסוף שנת 2010, כוללת הוראות שונות הנוגעות הן לשינויים מבניים ברשות השידור כחלק מהרפורמה ברשות, והן הוראות אחרות הנוגעות לפעילותה של הרשות והמתחייבות כתוצאה מהתפתחויות שחלו מאז חקיקת החוק. הדיונים בהצעה זו התקיימו במהלך השנה האחרונה בוועדה משותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת החינוך, התרבות והספורט. הוועדה המשותפת הגיעה לשלב מתקדם בהכנתה של הצעת החוק, אך עדיין יש כמה נושאים שקיים צורך לתת עליהם את הדעת, שהוועדה טרם הכריעה בעניינם. בנוסף, יש להבטיח כי יעמדו המקורות הכספיים למימונה של הרפורמה. עם זאת, כדי לאפשר התקדמות בביצוע הרפורמה, החליטה הוועדה לפצל מהצעת החוק את הסעיף שעניינו איסור העברת נכסים. התיקון המוצע בעניין זה מבקש לקבוע כי משדרים, נכסי מקרקעין או נכסים אחרים שבבעלותה של הרשות ושהשר הממונה על רשות השידור קבע בתקנות כי הם נכסים חיוניים, לא יימכרו או יועברו אלא באישור השר. באופן דומה, לא תמשכן הרשות או תשכיר לתקופה שמעל עשר שנים נכס חיוני, אלא באישור השר. בנוסף, הוסרו המגבלות שהיו בחוק הקיים על מכירת נכסים אחרים שאינם נכסים חיוניים. כדי לוודא כי סעיף זה ישמש כאמצעי לקידום הרפורמה ולא ינוצל למטרות אחרות, קבעה הוועדה כי מכירת נכסי מקרקעין, לרבות העברתם בדרך אחרת או השכרתם לתקופה העולה על עשר שנים, בהתאם לסעיף זה, תיעשה רק כאשר תושלם חקיקתו של החוק הכולל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אדוני ימשיך מחר. רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת מג'אדלה, סגן היושב-ראש, חבר הכנסת אופיר אקוניס, כל הסגנים אמורים להיות פה, יש להם איזו חובה קונסטרוקטיבית להיות במליאה, בין שהם נמצאים ובין שאינם. אני, בגלל העומס של סדר-היום, מבקש להתחיל את ישיבת הכנסת בכפוף – אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת, הסגנים הנמצאים כאן מסכימים, וכל הסגנים צריכים להימצא כאן. אני אבקש ממך בשם הנשיאות הנוכחת כאן להקדים את ישיבת הכנסת מחר לשעה 11:00, על מנת לאפשר ולדון בכל אותם נושאים. <יואל חסון (קדימה):> למה, אדוני? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אסביר לך תיכף למה, אף שאני לא צריך. אנחנו נמצאים בסוף השנה ויש חוקים שמדינת ישראל חייבת לסיים לפני כן. סדר-יום הוא סדר-יום ואנחנו רואים שהנושאים הפוליטיים והנושאים החקיקתיים מתערבבים. אנחנו היום מסיימים ברגע זה, שכן חברינו על-פי החלטת ועדת הכנסת רשאים להדליק את הנרות, ואינני מדבר על כאלה או אחרים. כולם רשאים להדליק את הנרות כל אחד בביתו, וכל אחד ודאי כאן בכנסת בשעה 17:00. יחד עם זאת, אנחנו גם צריכים להספיק את אותם נושאים. ולכן המלצת הנשיאות הנמצאת כרגע כאן היא להתחיל את הדיון מחר, במקום בשעה 12:00 בשעה 11:00. אנחנו מבקשים את האישור. לכן אני אומר, תם סדר-היום ליום זה. ישיבת הכנסת מחר בשעה 11:00, כפוף לאישור ועדת הכנסת. במידה שוועדת הכנסת לא תאשר בשעה 11:00 – – – ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 16:01.>