דברי הכנסת

דברי הכנסת א / מושב שני / ישיבות נ"ו–נ"ח / כ"ד–כ"ו בתשרי התש"ע / 12–14 באוקטובר 2009 / 1 חוברת א' ישיבה נ"ו הישיבה החמישים-ושש של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, כ"ד בתשרי התש"ע (12 באוקטובר 2009) ירושלים, הכנסת, שעה 16:03 תוכן העניינים דברי יושב-ראש הכנסת בפתיחת המושב השני 4 מזכיר הכנסת איל ינון: 4 היו"ר ראובן ריבלין: 4 דברי נשיא המדינה בפתיחת המושב השני 6 נשיא המדינה שמעון פרס: 6 הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה ועל תוכניותיה למושב הקרוב 11 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 11 ציפי לבני (קדימה): 21 מזכיר הכנסת איל ינון: 37 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 37 מזכיר הכנסת איל ינון: 37 הצעות סיעות קדימה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 41 1. היותה ממשלה בלי חזון ובלי דרך; 41 2. מדיניותה בתחום החברתי, הכלכלי והמדיני 41 זאב בוים (קדימה): 41 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 45 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 52 מגלי והבה (קדימה): 57 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 62 נסים זאב (ש"ס): 65 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 71 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 77 משה גפני (יהדות התורה): 78 דב חנין (חד"ש): 79 חיים אורון (מרצ): 80 זבולון אורלב (הבית היהודי): 83 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 89 אופיר אקוניס (הליכוד): 94 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (היוועדות חזותית – הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התש"ע–2009 102 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 102 הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 31), התש"ע–2009 104 אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה): 104 הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006) (תיקון מס' 3), התש"ע–2009 106 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 107 הצעת חוק התעבורה (החלת הוראות פקודת התעבורה על רכבת מקומית – הוראת שעה), התש"ע–2009 109 שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 109 יריב לוין (הליכוד): 110 נסים זאב (ש"ס): 112 הצעת חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2009 115 השר לשירותי דת יעקב מרגי: 117 חיים אורון (מרצ): 119 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 121 אופיר פינס-פז (העבודה): 126 נסים זאב (ש"ס): 128 <דברי יושב-ראש הכנסת בפתיחת המושב השני> <מזכיר הכנסת איל ינון:> בבקשה לקום. כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.) <היו"ר ראובן ריבלין:> היום יום שני, כ"ד בחודש תשרי תש"ע, 12 בחודש אוקטובר 2009 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת, ישיבת המושב השני של הכנסת השמונה-עשרה הנפתח בכנס החורף. אדוני כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, הנשיא החמישי יצחק נבון, אלמנת הנשיא השישי הגברת אורה הרצוג, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, גברתי ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, מבקר המדינה השופט מיכה לינדנשטראוס ורעייתו, מבקרת המדינה לשעבר השופטת בדימוס מרים בן-פורת, יושבי-ראש הכנסת לשעבר פרופסור שבח וייס ומר דן תיכון ורעייתו, שרי הממשלה, חברי הכנסת בהווה ובעבר, מנכ"ל הכנסת דן לנדאו, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל. בקיץ שחלף נשטפה הארץ בגל של אלימות קשה. נדמה היה, בחוויה הפשוטה, האינסטינקטיבית, של הישראלי מן השורה, שהנה – כפי שציטט שר המשפטים – "לסדום היינו, לעמורה דמינו". קשה היה להימלט מהתחושה הנוקבת, שלא היה כדבר הזה במציאות החיים הישראלית. מכובדי, בחודשים האחרונים חשו רבים שהגיעה השעה לחשבון נפש ציבורי; רבים בתוכנו הטיפו לבחון באופן אמיץ ומדוקדק את התשתית החינוכית והערכית שביסוד קיומנו ולבצע חריש עמוק בסדרי העדיפויות הלאומיים שלנו. אבל בסוף, כצפוי, התנקז כמעט הכול לכתב אישום חריף: נגד המשטרה, נגד הפרקליטות, נגד בתי-המשפט ונגד כל אותם גורמים בעלי השפעה, אפילו מועטה, על תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל. אינני מתווכח עם הצורך בביקורת הזו. היא חשובה ונצרכת, והכנסת אף קיימה במהלך הפגרה כמה דיונים בהולים בנושא זה בנוכחות כל אלו שמחויבים לתת תשובות לציבור. אבל, חברי הכנסת, האחריות הציבורית שלנו אינה יכולה להתמצות רק בביקורת הפרלמנטרית על זרועות אכיפת החוק. מוטלת על שכמנו החובה לבחון את האופן שבו אנחנו מנהלים את הפולמוס בין כותלי הבית הזה. עלינו לשאול את עצמנו בכנות: האם גם אנחנו, בדיונים המתחוללים כאן בינינו, לא חטאנו באלימות מילולית? האם באמת ובתמים משמשת הכנסת בימה שראוי להתכבד בה? האם מצליחה הכנסת להוות זירה של ויכוח אמיתי, אפקטיבי, נאמן למקורו, גם אם הוא לעתים מר, קשה ונוקב, או שמא הפכו הדיונים כאן לאנדרלמוסיה בלתי נסבלת? האם לא הגענו למצב שהכנסת נעשתה בלתי רלוונטית, פשוט משום שאי-אפשר לקיים בה עוד שום דיון רציני, כזה שהציבור כורה אליו את אוזנו כדי לשמוע איזושהי בשורה? רבותי, היום, בניגוד לימים עברו, העם לא רק שומעים את הקולות, אלא גם רואים את הקולות. אני חושש שבמקביל לתהליך החיובי פרי השנים האחרונות, שבמסגרתו נעשתה הכנסת שקופה יותר, נגישה יותר, פומבית יותר וזמינה יותר, התפתח תהליך הפוך, שלילי, של ירידת קרנה של הכנסת וזניחתה לטובת פורומים אחרים. נדמה לי שגם הקקופוניה הפרלמנטרית היא סוג של שיח אלים שמחלחל אל כל שכבות העם, לא פחות מהאלימות המילולית שעל המרקע, או זו שמתחוללת בזירות דיון אחרות, חוץ-פרלמנטריות. אני מאמין שתרבות השיח שלנו אינה רק מעטפת, היא גם יורדת למהות היחסים שבין הציבור לבין הכנסת. אין לי ספק שלאופן שבו אנו מנהלים כאן את הוויכוח יש תרומה לאווירת הרחוב המתלהמת ולמידת האמון המועטה שרוחש לנו הציבור. אבל בניגוד לזירות ויכוח אחרות, הכנסת גם נושאת באחריות כבדה; הכנסת גם מחויבת בדוגמה אישית; הכנסת גם עומדת למבחן הציבור, והנזק הסביבתי שהיא יוצרת ניכר בפיזור עמוק יותר ורחב הרבה יותר. לא מן הנמנע שהפרטת הדיון הציבורי באה בראש ובראשונה בשל האלימות המילולית הזו, ושהכנסת הרוויחה ביושר כמעט גמור את העובדה שקמו לה בימות מתחרות על אוזנו של הציבור. כאשר דיון מדיני הופך לבליל של קריאות ביניים, מה פלא שראשי ממשלה מוצאים סיבה ותירוץ להדיר את רגליהם מהכנסת ונוהרים לבמות אחרות כדי למסור לציבור הודעה בעלת חשיבות לאומית. כאשר ההערות הרמות מכיוון ספסלי הקואליציה מסכלות יכולת של ראש האופוזיציה לעמוד ולקיים במצוות הדמוקרטיה את הוויכוח ההכרחי עם עמדת הרוב, בל נתפלא שהדיון הציבורי נודד מהכנסת אל פורומים אחרים במקרה הטוב, או שוקע בשלולית של רדידות עמוקה במקרה הגרוע. כאשר כל המשתתפים במשחק הפרלמנטרי אינם מסוגלים להגיע להבנה, אפילו הבנה שבשתיקה, שבמעמדות מיוחדים או בנאומים בעלי חשיבות ציבורית-לאומית לא יופרע הדיון בקריאות ביניים מצמיתות ולא יופסק בהערות מתלהמות, מה הפלא שהציבור מתריס נגדנו: טלו קורה מבין עיניכם. אסור לנו לסבול מציאות שבה הערה של חבר כנסת מולידה תגובת שרשרת בדרכה למהומה רבתי. אסור לנו להתיר לחבר הכנסת הבודד לעשות את קריאת הביניים קרדום לחפור בו או עוד אמצעי לקבל כותרת באופן שחונק לגמרי את היכולת לנהל כאן דיונים בעלי משמעות. גם לספונטניות יש להציב גבול. קריאות הביניים, ראוי שיהיו במשורה ושיהיו גם ברורות ונשמעות. יש להסדיר מחדש את הדיון במליאה ובוועדות. יש לשמור באופן קפדני יותר על התרבות המינימלית של ויכוח, ויש צורך אף לנקוט צעדים חמורים לשם כך. לא מדובר חלילה בסתימת פיות או בצנזורה על תוכן. מדובר בצנזורה על סגנון, שכן החיים והמוות ביד הלשון, ובהחלט איני מוצא בכך פסול, אדרבה. אם רוצה הכנסת לנכס לעצמה מחדש את הדיון הציבורי, עליה לפתח תרבות שיח הולמת. אם שואפת הכנסת לשוב ולהיות הזירה הטבעית, המהותית להעברת מסרים אל הציבור, עליה לנטרל את כל אותם גורמים שלא מאפשרים לדיון הזה להתקיים. זהו חשבון הנפש הפרטי שלנו, כאן, בביתו של העם, במוסד הפומבי, הפומבי ביותר בציבוריות הישראלית, אשר נתון למבחן יום יום ושעה שעה. אני קורא לכולכם, חברי הכנסת, אני קורא לכולנו להצטרף לאתגר הזה ולחדש כאן שיח ראוי יותר, מכבד יותר ומאופק יותר, אולי אפילו קצת פחות פופוליסטי, שבסופו חיזוק איתנותה של הכנסת. נזכור כולנו כי להבדיל ממקומות דיון אחרים בארץ ובעולם, הכנסת היא המקום שבו מסתיים הדיון בהכרעה, והכרעה זו צריך שתיראה ותישמע בעיני העם בצורה ראויה וממצה, שכן הם רואים שכל מחלוקת מתקבלת בהכרעה לאחר דיון מעמיק ושקילה רצינית של כל הנושאים העומדים בפנינו. <דברי נשיא המדינה בפתיחת המושב השני> היו"ר ראובן ריבלין: יש לי הכבוד הרב, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, לתת את הבמה לכבוד נשיא המדינה. אדוני הנשיא! <נשיא המדינה שמעון פרס:> תודה. אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, גברתי ראש האופוזיציה, הנשיא החמישי למדינת ישראל, גברת הרצוג, מבקר המדינה, אורחים נכבדים, כנסת נכבדה, חברי הכנסת, ברוך שובכם ובואכם לשלום למשכן הכנסת. אדוני יושב-ראש הכנסת, אני מודה לך על אשר הואלת להזמין אותי לפתוח את כנס החורף של הכנסת השמונה-עשרה. תהא הברכה שורה במהלכיה. מושב זה של הכנסת יצטרך לקבל בחורף הזה הכרעות מרחיקות לכת. אבל לפני זה, הייתי רוצה לפתוח את המושב באיחולי שנה טובה לכל בית ישראל, בתפילה לשלום ירושלים, בתקווה לשחרור גלעד שליט, בברכה לעדה יונת עם קבלת פרס נובל. הכנסת נפתחת כאשר מצבה של ישראל השתפר בתחומים רבים. למשל, ישראל יצאה כמעט ראשונה וכמעט יחידה ללא פצע עמוק מהמשבר הכלכלי החמור שפקד את עולמנו. ההנהגה הכלכלית שלנו נהגה בזהירות, ולמזלה, ישראל הומה בכשרונות של רבים מאזרחיה ונראה שהכלכלה שלנו נעה שוב לעבר מסלול ההמראה של צמיחה מחודשת. ללא יוהרה אומר שהמדינה שלנו, הקטנה בשטח, זכתה בגדולה הבאה מתושביה. אוכלוסיית ישראל היא פרומיל אחד בסך הכול מאוכלוסיית העולם, אבל היא שלושה פרומילים מהתוצר העולמי. פי-שלושה. עם זאת, הדרך לפנינו ארוכה ומלאה והמלאכה רבה מאוד. חברי הכנסת, לדעתי שני אתגרים עומדים בדרכנו לעתיד: הביטחון והחינוך. אשר לביטחון, לדעתי בנייתה של מדינת ישראל לא תושלם כל עוד לא יושלם תהליך השלום. אני מודע לדיבורים בדבר העדר פרטנר ערבי. ואכן, אין לנו פרטנר לשלום מבחינה רגשית. השלום שיש לנו והשלום שיבוא לא יהיה רומנטי. הוא לא יבוא מאהבה, הוא יבוא מכורח. מוטב לנו שלום כזה מאשר תהליך שאין לו סוף. די לנו בתהליכים, הגיעה עת הסיכומים. בקרוב נציין מלאות 15 שנים להסכם השלום עם ירדן וכן 32 שנים לביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר אל-סאדאת בישראל. אני יודע שהשלום עם מצרים והשלום עם ירדן אינם שלום של אהבה. אין אנו נופלים איש לזרועות רעהו ואפילו נשמעת הסתה כנגדנו מהמקומות הללו. לא כך חלמנו על שלום, אבל זה מה שיש. זה אינו שונה מיחסים בין מדינות אחרות בעולם שאינן מפגינות סימפתיה אחת כלפי רעותה. אבל, חברי הכנסת, כבר 30 שנה במצרים ועוד 15 שנים בירדן – אין מלחמות בינינו. האש שובתת. צה"ל פנוי למשימות אחרות, ובעיקר אין שכול בעקבות מלחמות שאינן. אין מסגרות שחורות בעיתונים, אין דמעות. רבותי, כן, זהו השלום. היינו רוצים יותר, אבל זאת האלטרנטיבה הטובה ביותר לשפיכות דמים. הצלנו דורות של ישראלים, מצרים וירדנים, ומדינות ערב אחרות נאלצו להשבית חרבן ולמנוע קורבנן. במצב הנוכחי עלינו לבחור בין שתי אפשרויות: להיות לבד, בודדים בנשיאת האחריות לנעשה בשטחים מול עוינות של הפלסטינים וארצות ערב, וביקורת גוברת והולכת של מדינות רבות בעולם נגדנו, ולהסתכן במדינה דו-לאומית דה-פקטו, או להמשיך את המשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית עד למציאתו של פתרון מתקבל על הדעת. אומר לממשלה ולכנסת כאן ועכשיו, אל תרפו מהמשא-ומתן. חפשו כל סדק, נסו כל אפשרות כדי לשים קץ ליותר מ-100 שנות מדון ודמים. אני בטוח שהעם יהיה אתכם. ללא משא-ומתן יתגבר ה"חמאס". הוא יארוב לפלסטינים, לירדנים ולמצרים. הוא יערער את מצבם, יכה בהם וינסה להרוס כל זיק תקווה לשלום באזורנו. יש מלחמת אין ברירה, אבל יש גם שלום אין ברירה. בעיני אפילו שלום של אין ברירה עדיף, מה גם שצומצם הפער בין העמדה הפלסטינית לבין עמדת ישראל. נאומו של ראש הממשלה בבר-אילן, השיפור הרציני של המצב בשטחים, תרמו לכך. חברי הכנסת, תרופת הפלא שהמצאנו לכל חולי שלנו היא ההסברה. נדמה לנו שאם נסביר יבואו פתרונות על מקומם. אנחנו לא ננצח בהסברה. אנחנו ננצח במעשים. קריאה: נאום פוליטי – – – <נשיא המדינה שמעון פרס:> לדעתי, אם נתקדם לשלום, ונעשה שלום עם הפלסטינים, ואם וכאשר ייפתח משא-ומתן עם סוריה ולבנון, נעקור את התירוץ העיקרי לטירוף האירני נגדנו וגם נגד רוב תושבי האזור. אני סבור כי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא כבר נחלת הרוב במדינת ישראל. לא ניתן לסגת ממנו, ואין כיום פתרון אלטרנטיבי טוב ממנו. אני פונה אליך, ראש הממשלה, אני מפציר בכם, חברי הכנסת, שלא להרפות את היוזמה הישראלית למרות ההססנות הפלסטינית; לקרוא לרשות הפלסטינית לכונן מדינה שאיננה מאיימת על ישראל לצדנו. ושלא נצטרך אנחנו, גם לא הפלסטינים, לחיות בצל ה"חמאס". אסור לנו לבזבז הזדמנות ולחזור על מה שקרה ב-16 השנים שחלפו, שבמהלכן ההסתה, האלימות והאנטישמיות הרימו ראש. רצוי היה שהתרומה לשלום תהא סימטרית – שלום שלנו ושל הערבים. אבל המצב אינו סימטרי. עלינו לוותר על שטחים, ועל הפלסטינים למנוע טרור. התהליך אינו סימטרי בפתיחה, הוא עשוי להיות סימטרי בנעילה – שלום לשני הצדדים. הפלסטינים יזכו בעצמאות, וישראל בביטחון שאינו תלוי במצבי רוח, וגם אולי בנרמול היחסים עם רוב העולם הערבי. ה"חמאס" משפשף ידיים. הוא רואה בדוח ועדת גולדסטון רוח גבית לו, כיוון שהדוח הזה חיפש פושעי מלחמה בקרב המתגוננים והתעלם מהפשע האמיתי, פשע הטרור של היוזמים. בתוך 26 ההמלצות שהגישה הוועדה, אין אף המלצה אחת כיצד להילחם בטרור. יתר על כן, דוח גולדסטון אומר שלפלסטינים הזכות – כדאי להקשיב – "להתנגד בכוח למניעת זכותם להגדרה עצמית". מה זה "להתנגד בכוח"? לירות על אזרחים? דוח חד-צדדי לא יקבע את גורלנו. אנו גאים בצה"ל. אנו גאים במפקדים ובחיילים שלו. צה"ל יזכה במשפט ההיסטורי של עמנו, עם שלא אחת ניסו להשמידו. לא שבדיה יכולה למנוע זאת, רק צה"ל מנע זאת. ולסיכום – יש לפעול בהקדם האפשרי למען חידוש המשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית, ובסיוע אמריקני להגיע לשלום האפשרי. חברי הכנסת, החינוך הוא האתגר האחר שלנו, והוא איננו נופל בחשיבותו מהשלום והביטחון. אין לנו הון, אלא רק הון אנושי. זה לא הון קיים שעובר בירושה, אלא הון שיש לייצרו כדי להוריש אותו לילדים שלנו. רק חלוקה צודקת של ההון הזה תביא צדק ושוויון אמיתי לכל אזרחי ישראל. הענקת חינוך יסודי וגבוה חינם לכל ילדי ישראל תבטיח עתיד נכון למדינה. אין להשלים עם ירידת רמת הלימוד בתוכנו, ואסור להשלים עם עליית רמת הבורות. האלימות בקרב הצעירים היא מכת מדינה שיש להתייצב נגדה במלוא הכוח. בתי-הספר הם כור ההיתוך של ישראל. הם הבסיס המשותף לחילונים ולדתיים, לעניים ולעשירים, למזרחיים ולאשכנזים, ליהודים, למוסלמים, לנוצרים, לבדואים, לדרוזים ולצ'רקסים החיים יחד אתנו, כולנו ביחד, בארץ אחת. אסור שהבסיס המשותף הזה יישמט מתחת רגלינו, והחינוך הממלכתי יתפרק לזרמים עצמאיים ולמסגרות פרטיות. גם אין סתירה בין דת לבין מדע. כבר הרמב"ם הוכיח שהוראת ההלכה והבנת המדע הן שילוב מנצח, כמעט גאוני. אסור לנו להשלים עם בריחת מוחות מהמדינה. צריך ואפשר לגרום לעליית מוחות לישראל. אני מציין בהוקרה את מאמציו של משרד החינוך וראשו המתמודדים ברצינות עם האתגר הזה. וברשותכם, הייתי מוסיף למאמץ זה כמה הצעות, כי בכוונות טובות בלבד לא ניתן לשפר את החינוך. אני מציע שחלק הארי מהכנסות המדינה הנובעות מצמיחת המשק וגילוי אוצרות טבע חדשים כמו הגז, יוזרמו לחינוך ולמדע; למדע את המדינה כולה, כדי לקדם את המשק היצרני ואת השירותים החיוניים, את החקלאות ואת התעשייה, ובראש וראשונה את מערכת הביטחון, שיאפשרו לכולם עלייה מרמת בית-ספר יסודי לרמת אוניברסיטה. צה"ל עובר כבר עתה ממלחמת גייסות למלחמת מוחות. כיוון שכך, צריך, לדעתי, להעניק תואר אקדמי לכל החיילות ולכל החיילים של צבא-הגנה לישראל. המעבר של צה"ל לרמה אקדמית יעלה את הרמה המדעית של ישראל כולה. כך קרה גם עם ההיי-טק. הוא התחיל במערכת הביטחון והתפשט למדינה כולה. ישראל יכולה וצריכה להיות הראשונה בעולם שצבאה יתאמן וישכיל בעת ובעונה אחת. בצה"ל, החייל לומד כיצד לעבוד, לנהל, לפקד, להילחם להיות אזרח במדים המגן על ארצו. הוא יכול גם ללמוד ולהכין את המדינה לעתיד הנחוץ, לעתיד החדש. עלינו ליצור דגם חדש של צבא המתאמן לקרב ולומד במחנות ובאולפנות של העם כולו. גם השירות הלאומי יכול להשתלב בתוכנית זו. צה"ל מסוגל כבר היום לחבר מחנה אימונים עם קמפוס אוניברסיטאי, ודבר זה איננו מעל יכולתה הכספית או האינטלקטואלית של ישראל. האוניברסיטאות צריכות להיות שותפות לשינוי הזה, שיאפשר להן לטפח יותר את המחקר ואת הפיתוח בתוכן בצד ההוראה והחינוך. לשם כך, אני מציע שפרט לתרומות הפרטיות, כל התרומות המאורגנות המגיעות מהעם היהודי למדינת ישראל יופנו למחקר ולפיתוח באוניברסיטאות ובמכוני המחקר. הפוטנציאל המדעי של ישראל לא יסולא בפז. המדע והטכנולוגיה יהוו את הענף המרכזי בקיום העתידי של ישראל. ארץ אינה צומחת, חוכמה צומחת. עם שיש לו מעט אדמה זקוק למדינה שיש בה הרבה מדע. כבר היום יש התחלות חשובות בישראל בחמש התעשיות המתחדשות בעולם: אנרגיה, מים, ביו-טכנולוגיה, הוראה, ביטחון פנים. אקח לדוגמה תעשייה אחת העשויה להיות התעשייה הגדולה ביותר בעתיד, והיא מתחילה במחקר תאי הגזע. חברי הכנסת, אני יודע שתעלו חיוך על פניכם אם אגיד היום שהעולם מחפש דרך לכינונה של תעשייה של חלקי חילוף לגוף ותאי מוח לראש. חברים יקרים, ישראל תופסת כבר היום מקום מכובד במחקר הזה. היא במקום השני בעולם לאחר ארצות-הברית, ולצדה של בריטניה הגדולה. מתוך 20 הפרסומים המדעיים החשובים של השנה שחלפה בתחום הזה, מתוך 20 אלה עשרה באו מישראל – חצי. המדע הוא היום הכוח המוביל בעולמנו. החלומות הגדולים ביותר מחווירים לעומת חידושי המדע. המדע, למעשה, עולה על הדמיון. ומי כמונו, הישראלים, יודעים לשבור ולצלוח את גבולות הדמיון. "כל מעשה בני האדם בחלום יסודם", אמר הרצל. ובכל העולם יצא שמנו גם כחולמים וגם כמגשימי חלומות. ולסיום, ההשקעה בחינוך והחתירה לשלום אלו שתי המשימות שאם נשכיל להגשימן נהיה "אור לגויים", כתקוותו של דוד בן-גוריון. אנו חייבים באמונה ובחזון – אמונה ביכולתנו, חזון במעשינו – שיש ללוותם בשינויים המתבקשים, גם אם הם קשים, ובאמצעים הדרושים, גם אם הם אינם בשפע. עלינו להפנות פנינו לעתיד ולהזרים את עיקר משאבינו לדור הצעיר. חברי הכנסת, ההיסטוריה היא לפעמים כסוס דוהר, וכאשר הוא חולף ליד ביתך, מוטב לקפוץ מייד על אוכפו, כי הסוס עלול לדהור גם בלעדיך. הלוואי שמהבית הזה תצא הבשורה הגדולה. חברי הכנסת, שנת עבודה פורייה לכולכם. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לנשיא המדינה. <הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה ועל תוכניותיה למושב הקרוב> <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את כבוד ראש הממשלה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, למסור הודעה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב. אדוני ראש הממשלה, בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מכובדי נשיא המדינה שמעון פרס, כבוד הנשיא החמישי יצחק נבון, אלמנת הנשיא השישי אורה הרצוג, ידידי יושב-ראש הכנסת ראובן רובי ריבלין, מבקר המדינה השופט מיכה לינדנשטראוס ומבקרת המדינה לשעבר השופטת מרים בן-פורת, יושבי-ראש הכנסת לשעבר פרופסור שבח וייס ודן תיכון, ידידי שרי הממשלה, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני, ידידי חברי הכנסת, מכובדי חברי הכנסת לשעבר, חברי הסגל הדיפלומטי, ראשי העדות הדתיות בישראל, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל, הזכות למדינה יהודית והזכות להגנה עצמית הן שניים מיסודות הקיום של עמנו. שתי הזכויות הללו שזורות זו בזו. ללא מדינה משלנו לא ניתן להגן על עצמנו, וללא היכולת להגן על עצמנו לא ניתן לקיים את המדינה. זכויות היסוד הללו של עם ישראל נמצאות תחת מתקפה מתמשכת, מתקפה שהתגברה מאוד בעקבות מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה". המשימה הראשונה שלנו היא להדוף מתקפה זו. ב-12 בינואר 2009, תוך כדי מבצע "עופרת יצוקה", החליטה העצרת הכללית של האו"ם למנות ועדה לחקור את מה שהיא כינתה: "הפרות החוק הבין-לאומי מצד הכוח הכובש הישראלי נגד הפלסטינים". חברי הכנסת, אני מבקש שתשימו לב לניסוח: "הכוח הכובש הישראלי". זה אחרי שפינינו כל סנטימטר מעזה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> שעקרנו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הדוח המעוות הזה, שכתבה הוועדה המעוותת הזאת, מערער על עצם זכותה של ישראל להגנה עצמית. הדוח הזה מעודד את הטרור, והוא גם מסכן את השלום. אני מבקש להבהיר כאן: ישראל לא תיטול סיכונים כלשהם למען השלום אם היא לא תוכל להגן על עצמה. בדוח הזה מוצגים מנהיגי ישראל, מפקדי צה"ל וחיילי צה"ל כפושעי מלחמה. אך האמת היא, חברי הכנסת, האמת היא בדיוק הפוכה: מנהיגי ישראל וצבאה הם אלה שיצאו להגן על אזרחי ישראל מפני פושעי מלחמה, ועוד אילו פושעי מלחמה. ה"חמאס" הכריז באופן גלוי על כוונתו להשמידנו, והקריאה להשמדת עם, לפי מגילת האו"ם, היא פשע מלחמה ראשון במעלה. אנשי ה"חמאס" ירו אלפי טילים על אזרחינו – פשע מלחמה שני. הם הסתתרו מאחורי אזרחים פלסטינים כמגן אנושי – פשע מלחמה שלישי, ואחרי שחטפו את גלעד שליט הם מחזיקים בו במשך למעלה משלוש שנים בלי לאפשר לצלב-האדום לבקר אותו, בניגוד מוחלט לאמנת ז'נבה – פשע מלחמה רביעי. לעומת זאת: "צה"ל פעל כדי לשמור על אזרחים בשטח הקרבות יותר מאשר כל צבא אחר בהיסטוריה" – חברי הכנסת, אלה לא המלים שלי, אלה דבריו של מי שהיה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן, וכל משקיף אובייקטיבי יודע אמת זו. אני מבקש להבהיר: איננו טוענים שדיני המלחמה אינם חלים עליהם. להיפך – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> 400 ילדים הרגתם. היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת זחאלקה, תודה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> 400 ילדים – – – היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת זחאלקה, שמעו אותך. <נסים זאב (ש"ס):> 8,000 טילים. היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת נסים, אין צורך לעזור לי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה מעל לחוק. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, זו הפעם האחרונה שאני מעיר לך. הפעם האחרונה שאני מעיר לך. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> איננו טוענים שדיני המלחמה אינם חלים עליהם. להיפך, לא רק שצבא-הגנה לישראל עומד בהם, צה"ל עומד בהם יותר מכל צבא אחר בעולם. ולכן, כשבאים להעמיד לדין את מנהיגי ישראל ואת חיילי צה"ל, שנלחמו מלחמה צודקת, באמצעים צודקים, נגד פושעי מלחמה מובהקים, הרי יש כאן היפוך מוחלט של האמת ושל הצדק. לא נסכים למצב שבו אהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני, ששלחו את חיילי צה"ל להגן על ערינו ועל אזרחינו, יזומנו לספסל הנאשמים בהאג. לא נסכים למצב שבו מפקדי צה"ל וחיילי צה"ל יוקעו כפושעי מלחמה לאחר שהגנו בכבוד ובגבורה על אזרחי מדינת ישראל נגד אויב אכזר ונפשע. ממשלת ישראל, כנסת ישראל ועם ישראל דוחים את האבסורד הזה על הסף. בעניין זה יש כאן הסכמה מקיר לקיר, או לפחות בכל המפלגות הציוניות, ואני אומר – כל האנשים ההגונים והישרים שרואים את המציאות כפי שהיא. יש כאן הסכמה גורפת, כי לא מדובר רק בעובדות ההווה; מדובר בדבר שאיננו עניין של מה בכך, אלא ביכולתנו ובזכותנו להגן על עצמנו, דבר שנוגע בשורשי קיומנו ובמסע רב-התהפוכות שעבר עמנו במהלך תולדותינו. המהפך הראשון והנורא בחיי העם היהודי היה הפיכתו מעם גאה הנלחם על חירותו בתקופה הקדומה לעם נרמס, חסר ארץ וחסר ישע בתקופת הגלות. בימי קדם היה עמנו ידוע כעם שמוכן להיאבק בחירוף נפש על חירותו וגם על קיומו, תחת מנהיגים נועזים כיהושע וגדעון, שאול ודוד, יהודה המכבי ובר-כוכבא. וגם כשמאבקים אלה לא צלחו, תמיד כיבדו עמי העולם העתיק את היהודים כעם הנחוש להגן על חירותו ומולדתו. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> למה אין הזכות הזו – – – היו"ר ראובן ריבלין: תודה, חבר הכנסת אלסאנע. אמרת מה שאמרת, מספיק. שמעו אותך. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אך עם אובדן עצמאותנו וארצנו הלך ונשחק בהדרגה כוח ההתנגדות היהודי. במשך קרוב לאלפיים שנות גלותנו הפכו היהודים לקיבוץ אנושי חסר מגן, שהיה נתון לחלוטין לחסדי אחרים. והתוצאה הרי ידועה – נפילה מבירא עמיקתא לבור עמוק עוד יותר, מטרגדיה לטרגדיה, עד כדי סיכון עצם קיומנו. ומכאן, חברי הכנסת, מכאן המהפך הכביר השני שהתחולל במצבו של העם היהודי עם הקמת מדינת ישראל. כי בתהליך שקדם להקמתה ואחר כך בתהליך של שמירה על ביטחונה של המדינה, גילו היהודים מחדש את כושר ההגנה העצמית – מן "השומר" דרך ארגון "ההגנה", דרך האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח ועד הקמת צה"ל גילה העם היהודי מחדש את יכולתו להגן על עצמו בכוחות עצמו, ולכן אני מכריז כאן קבל עם ועדה: לעולם לא נחזור למצב שבו לא נוכל להגן על עצמנו ועל מדינתנו. בחודשים האחרונים הצבעתי על הסירוב של הפלסטינים להכיר במדינה היהודית כשורש הסכסוך המתמשך בינם ובינינו. במשך 62 שנה אומרים הפלסטינים "לא" למדינה יהודית. אני חוזר וקורא לשכנינו הפלסטינים: הגידו "כן" למדינה יהודית. עשו שלום עם מדינת הלאום של העם היהודי, שהבטיחה בית לאומי לעם היהודי וזכויות מלאות לכל אזרחיה הלא-יהודים. אני יודע שהכרה זו אינה דבר של מה בכך להנהגה הפלסטינית. אני יודע שזהו צעד שדורש אומץ לב. אני קורא לראשי הרשות הפלסטינית לומר לעמם את האמת, כי ללא ההכרה במדינת ישראל כמדינת היהודים פשוט לא נוכל להגיע לשלום. זוהי גם שעתם של מנהיגי המדינות הערביות באזור לומר לעמיהם את האמת, שהמדינה היהודית אינה אויבת האסלאם, אלא מדינה שוחרת שלום, שאתה יש לעשות שלום. אך, ידידי, אילו הדרך לשלום עם הפלסטינים היתה קלה, היה השלום עמהם מושג מזמן. הוא היה מושג על-ידי שורה ארוכה של ראשי ממשלה בישראל, מאז תחילתו של תהליך השלום; ראשי ממשלה שהיו מוכנים לעשות ויתורים נדיבים לשלום, שפניהם הושבו ריקם פעם אחר פעם על-ידי ההנהגה הפלסטינית. רק לפני שנה הגיעו בכירים בממשלה הקודמת, או הציעו ויתורים מפליגים ומרחיקי לכת לפלסטינים. הם ניהלו שיחות רבות, קיימו פגישות למכביר, הקימו צוותים לרוב, אך דבר לא יצא מזה. מדוע? מפני שההנהגה הפלסטינית פשוט לא היתה מוכנה להכריז על קץ הסכסוך ועל קץ התביעות, ולהכיר פעם אחת ולתמיד במדינה היהודית הכרה חד-משמעית, הכרה אמיתית. זה הכרחי לשלום. אנחנו רוצים בשלום. אנחנו מצפים שהנהגת הרשות הפלסטינית תהיה שותפה אמיתית לשלום. אנחנו מוכנים לעבוד קשה למען השלום. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מלה אחת על כיבוש, מלה אחת. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, כשאתה תנאם, תחליט מה אתה נואם, ובזה מסתיים העניין. חבר הכנסת, זה קריאה שנייה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני חייב להגיד לך, אדוני היושב-ראש, שבאו"ם קיבלו את ראש ממשלת ישראל ביתר נימוס לעומת כמה מחברי האופוזיציה בכנסת ישראל. <דב חנין (חד"ש):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זכות בסיסית. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני ראש הממשלה, אנחנו בדמוקרטיה טוטלית. חבר הכנסת חנין, חבר הכנסת טלב אלסאנע, בזה נסתיימו קריאות הביניים. נא לאפשר לראש הממשלה כחוק להציג את הודעתו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> נכון הוספת, אדוני היושב-ראש, שלפחות כאן נציגים של דמוקרטיה אותנטית, ולכן אנחנו מקבלים באהבה את ההערות הללו. זה לא תמיד נכון באו"ם. <היו"ר ראובן ריבלין:> אצלנו זה מובן מאליו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בששת החודשים הראשונים של כהונת הממשלה בראשותי גיבשנו הסכמה לאומית סביב עקרונות השלום, כפי שבוטאו בנאומי באוניברסיטת בר-אילן: הכרה פלסטינית במדינה היהודית, פתרון בעיית הפליטים מחוץ למדינת ישראל, פירוז אפקטיבי ומוכר של המדינה הפלסטינית וקץ לתביעות מישראל. במקביל פעלנו בשטחי יהודה ושומרון להגדיל את רווחתם של שכנינו הפלסטינים, כפי שלא נעשה שנים רבות. הסרנו מחסומים, ביטלנו נקודות ביקורת, הורדנו מחסומי עפר, הקלנו על חופש התנועה, עודדנו את המסחר והארכנו את שעות המעבר בגשר אלנבי. וכן, הסרנו גם חסמים ביורוקרטיים לגבי מיזמים שונים בוועדת שרים מיוחדת. אנחנו לא סתם מדברים, אנחנו עושים, ואכן תרמנו תרומה משמעותית לגידול המרשים בקצב הצמיחה של הכלכלה הפלסטינית. אני מאמין שלאורך זמן יכול השגשוג לחזק את השלום, כי הוא יכול לחזק את הכוחות המתונים ולהחליש את הכוחות הקיצוניים. אבל שוב, אני אומר זאת ביושר: אין שום תחליף לאומץ הלב של מנהיגים פלסטינים שנדרשים להכיר במדינה יהודית. הדבר הזה יחדור ללבותיהם של הציבור בישראל שכמה לשלום, שרוצה בשלום. אין תחליף לאומץ הלב הזה. זה היה ונשאר המפתח האמיתי לשלום. כבר אמרתי שאיני מעמיד תנאים מוקדמים לשיחות השלום עם הפלסטינים, ואנו פועלים כדי שמאמצינו המשותפים עם הממשל של הנשיא אובמה יביא לחידושן בהקדם. רבותי וגבירותי חברי הכנסת, אני יודע שישראלים רבים הפסיקו להאמין בשלום. הם ראו ש-16 שנים של שיחות עם הפלסטינים עדיין לא הניבו את השלום. הם גם ראו שהחלופה לשיחות, הנסיגה החד-צדדית, גם היא לא הביאה שלום. <קריאה:> אפשר להגיד: היא הביאה מלחמה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בניגוד להבטחות, הנסיגה החד-צדדית הביאה לירי אלפי טילים על יישובינו, ושוב בניגוד להבטחות, היא לא הביאה להגברת התמיכה הבין-לאומית בזכותנו להגן על עצמנו, אלא דווקא לשחיקה בתמיכה זו. הבטיחו לנו שהחזון והדרך יביאו את השלום. בפועל הם הביאו מלחמה. ובכל זאת אני אומר לחברינו, אל לנו לאבד תקווה. אנו חותרים לשלום בצורה מפוכחת, בצורה ריאלית, בצורה שאינה תלושה מן המציאות אלא מחוברת למציאות. אנו פועלים כדי לקדם את השגשוג עם שכנינו, וזה חשוב, כי זה תורם לאקלים של שלום. אנו מאוחדים סביב הערכים שמאחדים את עמנו, ועם מאוחד יכול להגיע לשלום ביתר קלות. זה משדר גם לצד השני. ואנו מטפלים סוף-סוף בשורש האמיתי של הסכסוך, בשורש האמיתי של הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים, ורק כך יושג השלום. אך עד שיושג, אל לנו לעכב את פיתוחה של מדינת ישראל. עלינו לחזק את כלכלת ישראל ולשפר את חינוך ילדינו עכשיו, להחזיר את הביטחון לרחובותינו עכשיו, ולצמצם את הפערים בין הפריפריה למרכז עכשיו. ואכן אנחנו פועלים לפתרון בעיות אלו מאז הקמתה של הממשלה. קודם כול, הצעדים שנקטנו בעניין הכלכלה, העברת התקציב הדו-שנתי והשמירה העיקשת על מסגרתו כבר הצליחו לייצב את כלכלת ישראל. כתוצאה מכך מסתמנת האפשרות, אני אומר אפשרות, אדוני הנשיא, בתקווה שאתה צדקת בדבריך, אבל אני זהיר, אבל מסתמנת האפשרות שישראל תצא מהמשבר הכלכלי העולמי מהר יותר מרוב המדינות המפותחות בעולם. אגב, אני חייב לבשר לחברי הכנסת – ישראל היא מדינה מפותחת באופן רשמי, כבר לא רק מתפתחת, אבל כדי שיהיו לנו המשאבים הנחוצים לענות על הצרכים הגדולים של מדינת ישראל בעשור הקרוב, ובראשם צורכי הביטחון שיגדלו וצורכי החינוך וצורכי ההשכלה הגבוהה והמדע – וכל הצרכים האלו יגדלו, ובצדק – כדי שיהיו לנו המשאבים, יש רק מקור אחד אמיתי, והמקור הזה הוא הצמיחה, וכדי להביא להאצת הצמיחה אנו חייבים לשחרר את החסמים לתחרות והחסמים לתנועה במשק. אני חושב שכולנו מכירים את החסמים במשק. במשך שנים ארוכות היתה מדינת ישראל תקועה בשורה של פקקים. פקק צפיפות ענק ברצועת החוף בין גדרה לחדרה, פקק ביורוקרטי ענק בקניית דירה, באישור נכס או קבלת היתר בנייה, פקק תנועה ענק כשמגיעים לוואדי-עארה ומזדחלים שעות אין-סופיות בכבישים מיושנים. אנו עובדים במרץ לחלץ את כל הפקקים הללו. המהפך שאנו מובילים מורכב משלושה חלקים: שחרור הקרקעות, פריסת רשת כבישים מהירים ורכבות ומהפכה בוועדות התכנון והבנייה. שחרור הקרקעות – במושב האחרון העברנו את חוק מינהל קרקעות ישראל. שיעור האדמות שיישאר בידי הציבור בגמר יישום הרפורמה יהיה 89%, כמעט 90%, כך שאין חשש ואף פעם לא היה חשש אמיתי לאובדן השליטה בקרקעות הלאום. לעומת זאת, שחרור הקרקעות לבנייה יוזיל את עלות הקרקע, שהיא מרכיב חשוב במחירי הדירות באזורי ביקוש. בנוסף לכך, כל משפחה בישראל תוכל סוף-סוף – לא כל, אבל הרבה מאוד, מאות-אלפי משפחות בישראל תוכלנה לעבור סוף-סוף ממצב של חכירה למצב של בעלות, ובעלות על הנכס החשוב ביותר שלהם, הדירה והבית, ועל-ידי כך להשתחרר סופית מהביורוקרטיה החונקת של ממשלת ישראל. <מרינה סולודקין (קדימה):> מה עם הדיור הציבורי? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שנית, אנו עומדים במושב זה להגיש הצעת חוק לפישוט ולקיצור התהליכים האין-סופיים בוועדות הבנייה והתכנון. רבותי, היום כדי לקבל אישור בנייה אזרחי ישראל צריכים לעבור שבעה מדורי גיהינום, ועדות על גבי ועדות, אישורים על גבי אישורים, מאכערים על גבי מאכערים. השחיתות והסרבול חוגגים בעוד זוגות צעירים, חיילים משוחררים וסטודנטים נאנקים תחת מחירי הדירות המאמירים. <איתן כבל (העבודה):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יזמים מבכים את חוסר היכולת לבנות בישראל צריף פשוט, לא כל שכן מפעל תעשייתי. אנחנו נביא סוף לכל זה. בהצעה שלנו נפשט את תהליכי אישור הבנייה וגם נביא אותם אל אור השמש. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מה עם המרפסות? היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת זחאלקה, אתה סיימת את המכסה שלך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כל דיוני ועדות התכנון והבנייה יצולמו וישודרו בזמן אמת באינטרנט, ולכן הציבור יוכל לראות במו עיניו שזה לא תהיה רפורמה לבודדים, לעסקנים, למקורבים. זו תהיה רפורמה לטובת כל אזרחי ישראל. שלישית, תחבורה. מחר אני עולה לגליל, בין השאר כדי לקדם סלילת כבישים מהירים שיחברו את הצפון עם המרכז. מחלף יוקנעם יהפוך למה שאני קורא "מזלג הצפון". מיוקנעם אנו נסלול את כביש 6 צפונה לנהרייה וגם את הכביש המהיר צפון-מזרחה עד קריית-שמונה. במקביל אנחנו נאשר בממשלה בחודשים הקרובים תוכנית תחבורה ארצית לנגב ולגליל. <יואל חסון (קדימה):> כל זה בחצי קדנציה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> זוהי הדרך האמיתית לקרב את הפריפריה למרכז, וחברי הכנסת, אני מוסיף – לקרב את המרכז לפריפריה, כי המעבר של ישראלים מן המרכז לצפון ולדרום הוא חשוב גם מבחינה חברתית, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה ביטחונית. ובתחום החינוך הממשלה פועלת להנחיל לילדינו את הכלים הנדרשים להתמודד בעולם התחרותי, כולל גיוס – אפשר להגיד כבר, שר החינוך – מאות אנשי היי-טק להוראת מדעים והנדסה. ולא פחות חשוב מזה, אנחנו נקנה לילדי ישראל את ערכי הנצח של עם ישראל. בצד הפתיחות לעולם אנחנו נלמד את ילדינו תנ"ך, היסטוריה יהודית, תולדות הציונות, ספרות עברית, שירה עברית, עברית. הגיע הזמן. <יוחנן פלסנר (קדימה):> בינתיים אתה מקצץ בהשכלה הגבוהה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, אתן לך דקה אחרי ראש הממשלה לומר את כל הדברים. כבוד ראש הממשלה, הם בסדר. אלה קריאות ביניים שאינן מפריעות. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ממשלתנו תוביל מלחמה בפשיעה והיא תפעל להרחיק את הפושעים מהחברה. אנחנו הולכים להביא במושב זה חקיקה להחמרת הענישה בישראל. כמו כן, אנחנו נעביר חוקים חדשים להילחם במגפת האלכוהול ולמנוע את מכירתו לילדים ולנוער. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אלה עיקר המשימות המרכזיות של ממשלתנו במושב זה של הכנסת. אבל בראש סדר העדיפות שלנו נשאר הביטחון והטיפול באיומים על מדינת ישראל. הגדול שבהם הוא ניסיונה של אירן להתחמש בנשק גרעיני. בחודשים האחרונים נחשפו פניה האמיתיים של העריצות האירנית – משטר שרודה בעמו, מאיים על שכניו, מפעיל טרור, קורא להשמדת ישראל ובונה מתקנים חבויים לייצור נשק גרעיני. הנשיא אובמה והממשל האמריקני חזרו לאחרונה על מחויבותם למנוע מאירן להשיג נשק זה. בפגישתנו האחרונה בניו-יורק אמר לי שוב הנשיא אובמה, שאירן חמושה בנשק גרעיני מהווה סכנה לא רק לישראל, אלא גם לארצות-הברית ולעולם כולו. כל המדינות האחראיות בקהילה הבין-לאומית חייבות להתייצב יחד ולהבהיר למשטר האירני שהן לא ישלימו עם תוכניותיו לפתח נשק להשמדה המונית. חברי חברי הכנסת, היום, עם פתיחת כנס החורף של כנסת ישראל, אני מבקש לומר לכם ולכל העם בישראל: יש דבר אחד שמאפשר לנו להתמודד בהצלחה עם האתגרים שציינתי – ההכרה שמדינת ישראל היא ביתו היחיד של עמנו, העם היהודי. רק בישראל יכול העם היהודי לחיות כעם חופשי, הוא יכול להגן על עצמו, יכול להבטיח את עתידו. אין ליהודים מדינה אחרת, ואיננו חפצים במדינה אחרת, אלא במדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית שחיה בשלום עם שכניה. בעזרת השם נפעל להביא לישראל ביטחון, שגשוג ושלום, ובעזרת השם כך יהיה לעד. שנה טובה לכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לראש הממשלה בנימין נתניהו על דבריו, ואני מזמין את יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, לשאת את דברה. <ציפי לבני (קדימה):> מכובדי, כבוד נשיא מדינת ישראל, יושב-ראש הכנסת, מבקר המדינה, אישי המדינה בעבר שבאו לכבד את פתיחת מושב הכנסת, ראש ממשלת ישראל, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים היום בפתח כנס החורף של הכנסת ומבקשים לעצב לעצמנו את העתיד. נשיא מדינת ישראל דיבר כאן על חזון, שבוודאי אנחנו שותפים לו. אני רוצה כמובן לברך – קודם כול, ברכות לראש ממשלת ישראל על הסקירה ההיסטורית, על אותה הנהגה שהיתה בעבר לעם וגורמת הרבה געגוע היום, כי בסוף, הדיון הזה הוא על הממשלה שלך. ברכות נוספות מגיעות לראש ממשלת ישראל; שישה חודשים עברו מאז הקמת הממשלה, והממשלה עמדה ביעד העיקרי שלה – הצלחתם לשרוד. זהו ההישג המרכזי של הממשלה, של ממשלת ישראל. הישרדות. ההישג השני, ולצערי כך אתה רואה את זה, ראש הממשלה, הוא שהצלחת, כראש ממשלה, לא לעשות דבר וחצי דבר. נכון שכדי שזה יקרה – זאת אומרת, כדי שתוכל להיות ראש ממשלה בלי לעשות כלום – שילמת בלי הכרה עבור כל קול בכנסת – סליחה, הציבור שילם; הפכת את ישראל למדינה שנמצאת בפינה, ומאבדת כל יום עוד מחוזות של תמיכה והבנה. אבל מי סופר? אז זהו, שאנחנו מתכוונים לספור, ובקול רם, את כשלי הממשלה, את החידלון שאתה והממשלה הזאת מייצגים. וכפי שאחזור ואומר – נתונה לך תמיכת קדימה אם תעשה את המעשה הנכון – כך גם נמשיך להציע אלטרנטיבה, כדי שידע הציבור בכל עת ובכל שעה, שהחיים כאן יכולים היו להיות אחרים, ושאפשר עדיין לעשות את זה אחרת. אני מוכנה גם לספור את ההצלחות שלכם – הצלחה להעביר תקציב לשנתיים תוך רמיסת כל חוקי-היסוד רק כדי לשנות אותו אחרי חודשיים; הצלחת, אדוני ראש הממשלה, לנצח את נשיא ארצות-הברית, ידידתה הגדולה ביותר של ישראל – לפחות כך אתה ואנשיך תדרכתם אחרי הפגישה; הצלחת להשפיל את הפרטנר היחיד שיש היום לישראל להסדר של שלום, או בקיצור, לסיכום המושב שעבר: את אמריקה ניצחנו, את הפלסטינים השפלנו, את עצמנו בודדנו. בישראל היום – בישראל של היום – ואלה שני דברים שונים, דרך אגב – כשנדמה לראש הממשלה שהוא מנצח, ישראל כולה מפסידה. אתה חושב שהציבור חי בשלום עם מה שקורה, ונכון שאין התקוממויות ברחובות – זאת לא תוצאה של שביעות רצון; זאת אדישות, זה מיאוס, והם הולכים וגוברים מדי יום. כל אחד מהיושבים כאן, וכל מי שצופה בנו, יודע שאת הייאוש ואת המיאוס מביעים בהתחלה בחדר, בשקט, בתוך המשפחה – כך זה מתחיל. נכון שהייאוש הוא האויב הגדול של השינוי, והגעתי למסקנה המצערת שהייאוש הזה פשוט נוח – נוח לך, ייאוש כמתכון להישרדות, ייאוש כמתכון לתקווה וציפיות למעשה, אבל לעם הזה מגיעה תקווה שהיא הרבה יותר ממה שממשלת ישראל הזאת מוכנה להציע, וממשלה צריכה חזון. הקשבתי, אדוני ראש הממשלה, לנאומך, לא רק היום, אלא גם בערב ראש השנה, בהרמת כוסית של הליכוד – של מפלגתך, לקראת השנה החדשה. אני עצמי הרמתי כוסית עם מפלגת קדימה באותו ערב, ואני מאמינה שבערב ראש השנה צריך לשטוח בפני הציבור את החזון קדימה. דיברנו על חזון של תקווה, על אחדות סביב ערכים ומטרה. אתה כנראה חושב אחרת, כי החזון שלך לעם ישראל היה שלא נצא פראיירים. ציונות בהתגלמותה. אני מניחה שבדקת ומצאת שעם ישראל לא אוהב לצאת פראייר, והחזון של לא להיות פראייר אכן אומץ בחום על-ידי מרכיבי ממשלתך, על-ידי כל אחד מחלקיה – ש"ס לא יצאו פראיירים; חברי הליכוד שקיבלו תפקידים חסרי פשר ועתירי תקציב לא יצאו פראיירים; ליברמן לא יצא פראייר; ברק לא יצא פראייר, אם כי מפלגתו יצאה גם יצאה. כולכם לא פראיירים, ומדינת ישראל משלמת. <נסים זאב (ש"ס):> איזה סגנון זה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, שב. <נסים זאב (ש"ס):> איזה מין סגנון זה? <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני יכול לצאת מהאולם. <יואל חסון (קדימה):> שב ותיהנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, רבותי, אל תעזרו לי. חבר הכנסת חסון, אני אסתדר. בבקשה. <ציפי לבני (קדימה):> הבעיה היא – וזה החלק הרציני והבעייתי – שמרוב ניסיון לא לצאת פראייר, המחיר שישראל משלמת על ההתנהלות שלך כפול ומכופל. לא מסובך לראות, ההשוואה פשוטה; לפני שנבחרת ישראל ניהלה משא-ומתן עם הפלסטינים בלי שום תנאי מוקדם, העולם רק בירך ולא התערב, במסגרת המשא-ומתן שמרנו על כל האינטרסים של ישראל, והעולם הבין, כיבד ותמך. בנינו מעט, ולא כדי להכעיס, בירושלים ובגושים, ובעת הצורך – והיה צורך – הכינו ב"חמאס", והעולם כולו הגיע, בסיום מבצע "עופרת יצוקה", לתמיכה שלא היתה כמוה בישראל, והשגנו שקט שממנו, ברוך השם, כולנו נהנים עד היום. והיום, אדוני ראש ממשלת ישראל, אם תרים את הראש מפוליטיקת הכיסאות הקטנה ותראה מה קרה, תראה שישראל מנודה; כל יום שעובר, עוד מכה – היום טורקיה, אתמול בריטניה, לפני זה אירופה; גושי ההתיישבות וירושלים במחלוקת בין-לאומית; אין משא-ומתן, ואתה, שדיברת במונחים של רק שלום כלכלי והתנגדת לכל משא-ומתן, עומד היום ומבקש, מבקש להתחיל, ושמישהו ייכנס אתך לחדר המשא-ומתן. רק לידיעה – שאלת כאן למה לא הגענו להסכמות במשא-ומתן שניהלנו. נתת תשובה שכמובן לא קשורה למציאות, אבל אם נתעלם לרגע מהסיפור שבנית ביחס למשא-ומתן, המשא-ומתן לא הגיע למבוי סתום; המשא-ומתן הופסק. היו בחירות בישראל. אפשר עכשיו – רצוי, צריך – להיכנס לחדר המשא-ומתן ולהמשיך אותו. הלוואי, ראש הממשלה, שזה מה שתעשה. אני לא מאלה שחושבים שישראל אשמה בכול, אבל הפתרון שלך, של העולם כולו נגדנו וחוץ מזה הכול בסדר, זה הפתרון הקל, שנוגע בנימי החרדה והתסכול, אבל אין בו פתרון. אתה יודע, אמרת שהישראלים לא מאמינים שהשלום אפשרי. הם לא מאמינים כי השרים שלך מסבירים להם ש-16 שנה ניסו ולא הצליחו. שמעתי גם שאתה שולח עכשיו את השרים להסביר בחו"ל. מה הם אמורים להסביר, שאין סיכוי לשלום? שניסו ולא הצליחו ולכן אין טעם? אדוני ראש הממשלה, האחריות לטיפול במצב ולתת פתרונות נכונים נמצאת על כתפיך, על כתפי ממשלת ישראל. קדימה כמפלגה אחראית לא רוצה ליהנות מהכשלים של הממשלה, כי ישראל משלמת מחיר כבד והזמן פועל לרעתה. לכן אני רוצה לתת לך היום כמה עצות חינם; זה מה שקדימה ואני היינו עושים היום. הלוואי שתיישם, ראש הממשלה; נהיה הראשונים לברך. בנושא המדיני – לך לעם ישראל ותאמר לו: זוהי שעת ההכרעה. הכרעה בין מדינה יהודית לבין מדינת כל אזרחיה, עם רוב פלסטיני מוצק בין הים לירדן. מדינה יהודית תישמר רק דרך מימוש הסדר של שתי מדינות לאום. כל דרך אחרת תוביל למדינה אחת, אחרת, בין הים לירדן, שאינה יהודית, שאין בה רוב יהודי, שאין בה צביון יהודי או ביטוי לאומי כלשהו לעם היהודי. ובעוד הממשלה שלך מנסה לבזבז זמן ולברוח בפחדנות מהכרעה, שעון הזמן מתקתק. כשישראל לא עושה כלום – וזה מה שאתה עושה – חזון המדינה הפלסטינית קורם עור וגידים. לא המדינה הפלסטינית שממנה אתה חושש. מדינה פלסטינית שאיננה בצד ישראל, אלא זאת שתהיה בין הים לירדן, לא דרך הסדר ולא דרך כוח, אלא רק דרך זכות הצבעה. קדימה בחרה במדינה היהודית מבין האופציות שעומדות לפנינו. גם לי קשה עם המחיר של ההכרעה הזו, אבל המחיר של כל חלופה אחרת גרוע הרבה יותר. אתה עוד לא באמת הכרעת ולכן אתה הולך ומסתבך ומסבך את כולנו תוך כדי. זה נכון שאם תכריע יתקפו אותך, אותם אלה שבעיניהם המטרה העליונה היא יישובם של יהודים בכל חלקי ארץ-ישראל, גם במחיר אופיה היהודי של מדינת ישראל, אלה המאמינים שאם לא נעשה דבר, אלוהים יעזור. הלוואי. אבל הציונות מעולם לא הפקידה את גורלה רק בידי שמים. לאחר מכן, לאחר שתאמר את הדברים האלה לעם, סע לארצות-הברית, שב בארבע עיניים עם הנשיא אובמה, ופעם אחת, אדוני ראש הממשלה, תפסיק את משחקי הכוח אתו. זה לא כוחות, אתה לא תנצח אותו. ואבוי לישראל אם כן. תגיד לו: אני נכון להכרעות הגדולות שדרושות כאן. גייס אותו לנושאים החשובים באמת – ואנחנו יודעים הרי במה מדובר. תביא אותו למקום שהיו בו נשיאי ארצות-הברית בעבר – ואף אחד מהם לא נולד כחבר בתנועה הציונית – ואפשר להגיע לאותן הסכמות עם הממשל הנוכחי בארצות-הברית: שתי מדינות לשני עמים, שמירה על ביטחון ישראל, אי-כניסת פליטים וסיום הסכסוך. אבל כדי שהוא יקבל את זה, שנינו יודעים, גם הוא, כמונו, יצטרך לדעת שאתה רציני, שאתה מתכוון ליישם את מה שאתה אומר. מלים לא יספיקו, ובשביל זה תצטרך לעשות מה שלא עשית עד עכשיו, תצטרך להחליט. ועצה חשובה לא פחות, אל תרוץ לספר לחבר'ה. היה כאן ראש ממשלה גדול, אריק שרון, שאמר שצריך להחליט אם רוצים לנצח או ליהנות. חוסר היכולת להתנהל בחוכמה, להתאפק כשצריך, והצורך שלך לקבל תשואות בטרם עת גורמים רק נזק. בהתנהלות הראשונית שלך מול סנטור מיטשל היה נדמה שתוכל לנהוג בחוכמה ולהשאיר את ירושלים מחוץ לוויכוח. אבל אז רצת לספר לחבר'ה, השתמשת בכל המלים ה"פטריוטיות" שיש בספר, וכל הזרקורים הופנו לירושלים. תמיכה בישראל לא הבאת, אבל החזרת את המחלוקות למרכז הבמה, אחרי שנים שלא היו שם. דוח גולדסטון – דוח שמוטב היה לו לולא בא לעולם, ואני אומר מראש שנתמוך בממשלה במאבק הזה ונילחם ביחד במי שיוציא והוציא את דיבתו של צה"ל רעה. אני לוקחת, אדוני ראש הממשלה, בוודאי אחריות מלאה על המבצע בעזה – דחפתי אליו, תמכתי בו, ואני מוכנה לעמוד – זה יפה שאתה מגן – בלי כל היסוס, מול כל פורום בין-לאומי שדן בו. אנחנו נילחם ביחד מול כל השוואה שבין חייל צה"ל לבין טרוריסט, השוואה שאיננה מתקבלת על הדעת, לא נכונה, מעוותת ומעוותת את המציאות ואת הערכים של מדינת ישראל. מול הטרור וה"חמאס" צריך לפעול בכוח, וכך עשינו. לא היו קואליציה ואופוזיציה, ישראל דיברה בקול אחד על הדוח. האמריקנים לחצו והדוח ירד מהשולחן, נפלא. אבל אז ישראל בראשותך היתה חייבת לספר לחבר'ה, להשפיל את הפלסטינים, ובפועל, היום הדוח חוזר לשולחן. אם פגיעה בפלסטינים והשפלת אבו מאזן גורמות לך נחת, הדבר מעיד על כך שאתה עדיין במגרש של אין לנו פרטנר ולא עברת למגרש המשא-ומתן האמיתי. הנושא המדיני איננו הכול, הוא רק חלק מהביטחון הלאומי. תרים את הראש ותראה מה קורה לחברה בישראל. הפכנו להיות חברה אלימה בהיקפים שלא היו כאן. אלימות היתה קודם, אני לא טוענת שזה בגללך או בגלל הממשלה, אבל למען השם, מה אתה עושה לגבי זה? אפילו לא מתחשק לי להזכיר לכולם מה היה אומר השר ליברמן של פעם על איך צריך לפעול מול אלימות. אתה מקצץ במשרדי הממשלה כדי לתת לשר הביטחון, אבל ביטחון אזרחי המדינה כאן בבית – זה לא פחות ביטחון לאומי. הממשלה חייבת להתעורר, וכמה דברים שצריך לעשות: תקים קבינט לענייני אלימות ותעמוד בראשו. תודיע שאין אלימות שעוברת בשתיקה. תפסיק לשתוק כמו ששתקת על אלימות החרדים בירושלים. תפעל נגד הרציחות והפשיעה שגואה. ותלווה פעם אחת את המלים במעשים. <מירי רגב (הליכוד):> מה את מציעה, את כל מה שאת לא עשית? מה את עשית כיועצת? <היו"ר ראובן ריבלין:> את רוצה לנאום? בבקשה, גברתי. <ציפי לבני (קדימה):> מדינה שנלחמת בטרור בצורה אפקטיבית ומתוחכמת יכולה לנצח את הטרור הפנימי הזה, ובדרכים דומות. תן למשטרה את התקציבים כדי שיהיו לה כוח האדם והכלים להילחם בפשיעה ובאלימות. תעביר בדחיפות ובעדיפות עליונה את חוק הבניית הענישה כדי שניתן יהיה להחמיר בעונשים ולהילחם במכות מדינה. וכמובן, תנאי הכרחי, שדיבר עליו גם נשיא המדינה, וגם אתה, ללוות כל אלה בחינוך מגיל הרך. תרים את הראש, אדוני ראש הממשלה, ותחשוב על החברה בישראל. הציבור לא יוכל לעמוד בגזירות שנועדו לצרכים שלך. תבטל את מס הבצורת, מס המים. תבטל ותפסיק את הקיצוצים חסרי האחריות ומשולחי הרסן במשרדים החברתיים כדי לממן את ההישרדות שלך. <מירי רגב (הליכוד):> זה המחיר הדיפרנציאלי שאתם עשיתם. <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק, זה כבר לא קריאת ביניים. אני קורא לך לסדר פעם שנייה. <ציפי לבני (קדימה):> אני חוזרת: תבטל ותפסיק את הקיצוצים חסרי האחריות ומשולחי הרסן במשרדים החברתיים כדי לממן את ההישרדות. תבטל את אותם קיצוצים בשלטון המקומי, שהם לא בשלטון המקומי, הם בעצם בחינוך וברווחה, ודווקא ברשויות שאין להן ואין לתושבים שלהן מהיכן להשלים. המקור התקציבי, לא כולו, כי זה באמת הרבה יותר מזה, נמצא מול עיניך, באים כל יום א' לישיבות הממשלה השרים בלי תיק ותפקיד, חסרי המעש והאחריות. עבודה משתלמת להיות שר בממשלת נתניהו, שעתיים של עבודה בשבוע ותקציב של מיליונים על שום דבר חוץ מהישרדות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השרה, את תוכלי אחר כך לעלות לדבר. כבוד השרה, שרים לא קוראים – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> זה לצורך הגילוי הנאות. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא יכול לקרוא לשר לסדר, אני לא בנוי לקרוא לשר לסדר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני מתנצלת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מאוד מודה לך. <ציפי לבני (קדימה):> והדבר האחרון שאבקש ממך להתנער ממנו היום, ראש הממשלה, ולשנות אותו עוד במושב הזה – לשנות את שיטת הממשל בישראל. יש לי עצה אחת בשבילך בעניין הזה, פשוט תתמוך. הפעם אני לא מבקשת ממך לשנות את עמדתך. אתה הרי היית זה שפעל במרץ בעבר וביקש, בכל מקום, מכל אחד, לעבור לבחירה הישירה. נכון שחשבת אז שזה משרת אותך והיום אתה כבר יודע שבלעדי הגוש אין לך סיכוי להיבחר, אבל הניסיון מלמד שבנושא הזה, מה שטוב לאחד במועד מסוים, משתנה אחר כך. ולכן, במקום לחשוב את מי זה משרת כרגע, בוא נחשוב ביחד על המדינה. אני, דרך אגב, שיניתי את דעתי; חשבתי שהייצוגיות מאוד חשובה, עד שראיתי שהיא הפכה לייצוגיות דורסת, כוחו של המיעוט משתלט על זכויות הרוב, על אמונותיו ועל כספו. דמיין מה היה קורה אם היית נבחר ישירות על-ידי העם. לא היית צריך לעשות את אותם תרגילי הגוש שעשית, לא היית צריך לשלם בלי הכרה ובלי חשבון, היית יכול אפילו להוביל את החזון שלך – מה שהוא לא יהיה; כרגע אנחנו עוד לא יודעים מהו – הייתי יכולה אפילו להצטרף לקדם נושאים משותפים, אם יש כאלה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד סגן השר. <ציפי לבני (קדימה):> – – אבל אתה בחרת לשלם את כל מה ששילמת. קנית, מכרת כל חלקה טובה לאנשי מפלגתך ומפלגות אחרות. עשית זאת בלי למצמץ, ללא היסוס. בהסכם עם המפלגות החרדיות מכרת את כל מה שהיה פעם הליכוד הממלכתי, זה שמכבד את המסורת אבל לא נותן מונופול על החינוך והתקציבים למיעוט. בשיטה אחרת כבר היו יכולים להיות לימודי ליבה בכל בתי-הספר, ברית הזוגיות כבר היתה עוברת – ואפילו את שינוי השיטה לטובת אזרחי המדינה מכרת לשותפים שלך, אלא אם כן תוכיח במושב הזה שאתה תומך. בבחירות האחרונות שכללת את השיטה הבעייתית – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת רגב. חברת הכנסת רגב. <ציפי לבני (קדימה):> בבחירות האחרונות שכללת את השיטה הבעייתית לכל מה שהציבור שונא בגללו את הפוליטיקה. קראתי היום על הדרך שמצאת לממן בה את הבטחותיך לרפי איתן, וחשבתי על מאות אלפי המצביעים תמי הלב שחשבו על סבא שלהם ורצו לעשות טוב לקשישים והצביעו למפלגה הזאת. אל תקל בזה ראש – אתה מרחיק אותם מהפוליטיקה, אתה משניא אותה על הציבור כולו, ובהתנהלות שלך אתה דוחף למדרון החלקלק גם ככה, ביחס למה שנשאר – המעט שנשאר – מאמון הציבור בהנהגה שלו. השיטה הקיימת היא רעה. גם אתה יודע את זה. אל תשתמש בה כתירוץ. אתה אחראי להתנהלות שלך, וההתנהלות שלך גרועה בלי קשר לשיטה, אבל את השיטה הזאת צריך לשנות בכל מקרה. אלה עצות שאני יכולה לתת, זה מה שקדימה היתה עושה, אבל אני מכירה אותך – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> זה משרד פרסום – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס. חברת הכנסת מירי רגב, את לא יכולה לקרוא. חבר הכנסת אקוניס, אמרת משרד פרסום – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. אמרת משרד פרסום – שמעו כולם. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר, ראיתי אותך כחבר כנסת מצטיין. אתה משתוקק – ראש הממשלה לא מוותר עליך בשולחן הממשלה. נא להתנהג כמו שר. גברתי, בבקשה. <ציפי לבני (קדימה):> אני חוזרת ואומרת – – – <איוב קרא (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת איוב קרא. <ציפי לבני (קדימה):> אבל אני חוזרת ואומרת, כל מה שדיברנו כאן, גם בעניין המדיני וגם בנושא הפנים, זה לא מה שיקרה. שומעים אותך היום קורא למשא-ומתן, ואם זה לא היה בנפשנו זה היה משעשע. אתה, שמעל הדוכן הזה ניסית למכור שאי-אפשר בלי משא-ומתן, שהסברת שאפשר – בשפה אחרת – לזרוק לפלסטינים כמה עצמות, לזרוק לעולם כמה מלים, בעצם מבקש, מתחנן עכשיו לפתוח במשא-ומתן. אני מניחה-מקווה שלא; אני באמת מקווה שאתה לא מנסה לייצר רק דיאלוג לשם דיאלוג, איזה תהליך, שיחשבו שיש תהליך, פוטו וצילומים עם מנהיגים, כדי שתוכל לקרוץ לאחד ולהגיד: הנה, הכול בסדר, ולאחר לומר: הכול בסדר, כופפתי, השפלתי, ניצחתי. אני מקווה שאין לראש הממשלה רצון להיכנס למשא-ומתן כדי להוכיח שאין פרטנר. תאמינו לי, זה הדבר שהכי קל לעשות – גם הפלסטינים מספקים לנו סיבות טובות לעשות את זה – למי שרוצה, אבל זה הדבר הכי לא אחראי לעשות. זה טוב להישרדות. זה רע לישראל. עד שאמרת את המלים הברורות מאליהן, אלה שהשמצת מעל כל במה – קודם שתי מדינות לשני עמים – הצלחת להפוך את ישראל למנודה, ועכשיו לא מקשיבים למה שאתה אומר, אלא בוחנים לפי המעשים שלך. במקום ליזום – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אתם הפכתם את המדינה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זו היתה קריאת ביניים. אפשר להמשיך. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. עכשיו את רוצה להוכיח שאני טועה? <קריאות:> חוטובלי – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, אני רואה שהתחלת לנהל את העניינים. אתה עוד צעיר, עוד תגיע לנהל את העניינים, אבל לאט-לאט. <ציפי לבני (קדימה):> במקום ליזום – יש לי הערכה: כפי שכל מדינה ריבונית עושה כדי לשמור על הדברים שחשובים לה, תנסה למכור עוד מלים. עד שנפגשתם, המנהיגים, בניו-יורק, במקום להבחין בין עיקר לטפל הפכת גם את גושי ההתיישבות שהיו קונסנזוס לעילה לוויכוח עם כל העולם. חברי קואליציה יקרים, ראש הממשלה יידרש לנהל משא-ומתן על הכול, והוא ינהל משא- ומתן על הכול – אם הוא ינהל משא-ומתן; הכול, וכל מה שנשבעתם שלעולם לא תדברו עליו. ראש הממשלה אולי לא חושב כך היום, אבל הוא יבין את זה וכולנו נבין את זה בדרך הקשה לישראל. יכולתם כבר לשמוע את הדברים. זה מתחיל לקרות. אחרי שניצחת את אובמה – ככה תדרכת – ובמקום לשמוח יכולת לשמוע גם את דבריו באו"ם, שהמשא-ומתן יהיה על כל הנושאים – גבולות, פליטים וירושלים. אתה תרטון בהתחלה, אתה תגיד לעולם: כן, בסדר, ירושלים תהיה חלק מהדיון, ותקרוץ לשותפים שלך, הטבעיים, ותגיד להם: תסמכו עלי, אין מה לדאוג, אני רק אבהיר להם שאנחנו לא נוותר על כלום. אני מניחה שתגיד לעצמך את מה שאנחנו יודעים – את מה ששנינו יודעים. הרי הם ניצלו את ירושלים כתירוץ פוליטי ציני, כשמתחת לשולחן אתה כבר שילמת להם בריבית דריבית, ואתה מאמין שמאותה סיבה הם יבלעו את מה שאתה תעשה רק כדי להישאר בממשלה, כי הבטחת להם שכלום לא יקרה. בחוץ תגיד: הנה, אני אומר את הדברים הנכונים, ולשותפיך תגיד: אתם הפרטנרים שלי למשימה המרכזית שלפנינו, שזה, להזכירכם, הישרדות. אבל בוא ניזכר רגע לא בהיסטוריה הרחוקה, שאליה הובלת אותנו בתחילת נאומך, אלא בהיסטוריה האחרונה. ראש הממשלה זה הוא שאמר שיעשה שלום כלכלי – רק שלום כלכלי. אמר שלא צריך לנהל משא-ומתן מדיני, אמר שלא יתמוך במדינה פלסטינית, וכל ההסכמים והוויתורים של כל מה שנשבע בשמם ערב הבחירות ובקדנציה הקודמת, אתם בטח זוכרים. ולאט-לאט תשמעו את ראש הממשלה, ובמקום לדבר על ההתנחלויות תתחילו לשמוע שהוא מדבר רק על הגושים, ובמקום לדבר על ירושלים הוא יתחיל לדבר רק על המקומות הקדושים. תקשיבו ותשמעו את הדברים. ראש הממשלה ייגרר, ייחבט, יסרב ויחזור בו, ובמקום להוביל – יובל, ואת המחיר תשלם מדינת ישראל כולה. תמשיך, ראש הממשלה, לדבר מעל כל דוכן על מדינה יהודית. נושא חשוב וראוי לדבר עליו, הנושא המרכזי שצריך לשמור עליו, כי זאת מטרת קיומה של מדינת ישראל. אבל אתה תמשיך לדבר על מדינה יהודית, ובפועל תאבד אותה ונקבל את ההיפך. בהעדר רצון להכריע בין שתי מדינות לאום ששומרות על המדינה היהודית, מתוך רצון לסחוב זמן, נקבל את התוצאה ההפוכה. וגם כאן, בבית פנימה, צריך להכריע מה זו מדינה יהודית. מדינה יהודית משמעותה במובן הלאומי הרחב, ולא אותם מחירים קואליציוניים שאתה משלם לשותפים החרדים כדי לתת בידיהם את המונופול על המדינה היהודית, במקום להפוך אותו לקונסנזוס לאומי של כל חלקי החברה הישראלית. אז לא מספיק לדבר על המדינה היהודית, צריך לדעת גם, אדוני ראש הממשלה, איך שומרים עליה. <מירי רגב (הליכוד):> אין ספק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת מירי רגב, עוד מלה אחת ואת בחוץ, לצערי הרב. אבל אני מציע לך לצאת בעצמך. תצאי, תירגעי. <איוב קרא (הליכוד):> למה לא עשתה את מה שהיא מבקשת? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת איוב קרא, אתה רוצה לשאול שאילתא את יושבת-ראש האופוזיציה? אין פרוצדורה כזאת, חבר הכנסת איוב קרא. זאת הפעם האחרונה שאני מעיר לכבוד סגן השר. <ציפי לבני (קדימה):> הרי ביום שהוקמה הממשלה עמדתי כאן על הדוכן ואמרתי בדיוק מה שיקרה, וזה קורה, למרבה הצער. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת מירי רגב, פעם שלישית. נא להוציא את חברת הכנסת רגב. (חברת הכנסת מירי רגב יוצאת מאולם המליאה.) <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס, אתה בדרך לפעם השלישית. שמעתי. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה ממשיך. <אופיר אקוניס (הליכוד):> בוודאי שאני ממשיך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גם אתה מוצא מהאולם. נא להוציא את חבר הכנסת אקוניס. תודה רבה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – גם אסטרולוגית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס. חבר הכנסת אוקניס. (חבר הכנסת אופיר אקוניס יוצא מאולם המליאה.) <ציפי לבני (קדימה):> הרי קורה – מתחיל לקרות ויקרה – בדיוק מה שאמרתי בעת הרכבת הממשלה: ראש הממשלה ינסה להימנע מהכרעה, אבל הוא ייגרר וישלם את כל המחירים בדרך, הרבה יותר ממה שנדרש לשלם בהתנהלות ראויה ונכונה, כדי לצאת בסדר עם כולם. אבל מנהיג לא יכול לצאת בסדר עם כולם כל הזמן. פוליטיקאי כן – מנהיג לא. ומנהיג לא יכול להיגרר, כי כשאתה נגרר אתה תמיד תהיה צעד מאחור, וישראל תמשיך ותשלם את כל המחירים, ואתה תפחד להחליט. יהיה מי שיאמר לקדימה: הרי גם אם שלא לשמה, אם הוא מגיע זה גם טוב. וקודם כול, זה נכון. חשוב שהציבור מבין שכל מה שניסיתם למכור לו בתור דרך אחרת אין לו תקפות, והציבור מבין, גם אם בדרך הקשה, שכל מה שהצענו זהו הפתרון היחיד והנכון. ואני מתחייבת פעם נוספת, מעל במה זו, שאני אתמוך – שקדימה תתמוך – אם תעשה משהו אמיתי. הבעיה היא, ראש הממשלה, שכשאתה תיגרר – גם כולנו נשלם את המחיר, ואז תגיע לנקודת ההכרעה ותפחד להחליט, וזה יהיה הרע מכל העולמות לכולנו. רבותי חברי הכנסת, הציבור רואה את הממשלה ורואה עד כמה היא מנותקת. כמה הם נהנים וכמה הציבור, האיש הקטן, משלם. כרגע הציבור סובל בשקט, כי הוא נהיה אדיש, וחלקו מיואש. אז הוא ישלם את מס הבצורת, וכל נוסע על שתיים ישלם את הביטוח, וכל אזרח ציוני יממן מכיסו את החינוך הפרטי, כי את המסים שלו הוא משלם עבור החינוך הלא-ציוני, ולא על בית-הספר של הילד שלו. והציבור יבלע, בלית ברירה, את הפגיעה המתמשכת בשלטון המקומי, והיישובים שאין להם, יהיה בהם עוד פחות בחינוך וברווחה, והוא ינשוך שפתיים וישלם את הפגיעה מהקיצוצים שאתה מטיל כדי לממן אותך ואת חבריך בממשלה. הוא ישלם, אבל הוא גם יזכור. והפתרון לא יהיה במה שהממשלה רגילה לעשות – לקרוא לכמה ראשי ערים משלנו ולתת להם יותר, כמו פעם, כמו בימים הרעים של הליכוד – שחוזרים, לאט אבל בטוח – והפתרון לא יהיה להרגיע בתשלומים, ואפילו לא למכור מלים. אדוני ראש הממשלה, ממשלה צריכה חזון. עברו שישה חודשים, ואם נשאל כל חבר בממשלה מה החזון שלך, נקבל תשובה אחרת, כי לכל אחד אתה מוכר משהו אחר. כולם ידברו בססמאות שאתה משווק, אבל אני לא בטוחה שידעו באמת מהי הדרך, אם היא קיימת. אתה באמת מאמין, אדוני ראש הממשלה – – – <קריאה:> – – – <ציפי לבני (קדימה):> אתה באמת מאמין, אדוני ראש הממשלה, שכל עוד תנפנף באירן – איום אמיתי מצד אחד – ובשואה – כאב לאומי ולקח עולמי לעולמי עד בצד שני, ותמשיך ותספר על האיומים, ותזכיר איך ישראל נלחמת על נפשה, ואת הימים שבהם העם היהודי היה צריך לעמוד על נפשו – אתה באמת מאמין שעם כל אלה, רק על הבסיס הזה, מתוך אותו פחד, תוכל להמשיך לקבל תמיכה? דבר אחד בטוח – מתוך כל אלה לא תוכל להבטיח את העתיד של מדינת ישראל כמדינה יהודית. למדינת ישראל מגיע יותר. הישרדות זה לא חזון, זה מטרה של פוליטיקאי. והעם הזה צריך מנהיג – כן, מסוג אלה שהיו לו, ודיברת עליהם כאן היום – והוא צריך ממשלה שיש לה חזון, והממשלה הזאת לא יודעת לספק אותו. נראה שיש ממשלה, זה מדבר כמו ממשלה, אבל לצערי הרב אין ממשלה בירושלים. מקסימום יש כאן הגרסה העגומה של – לא נצא פראיירים, ושלא נשכח לספר לחבר'ה. קדימה בראשותי תשמח אםּ תעשה משהו שנוכל להסכים אתו ולתמוך בו עד הסוף. קדימה אפילו נכונה לנהל ויכוח ער, אמיתי וכואב, אם תעשה דברים שאנחנו חלוקים עליהם; אבל למען השם, תעשה. אמרתי פעם שמי שמגיע לכיסא רק כדי לשבת עליו לא ראוי לתפקיד הזה. אתה כבר שישה חודשים שם. תעשה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה ליושבת-ראש האופוזיציה. רבותי חברי הכנסת, אדוני המזכיר. <מזכיר הכנסת איל ינון:> חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לקום. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת יצחק וקנין יבוא להחליף אותי. <מזכיר הכנסת איל ינון:> כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.) <מזכיר הכנסת איל ינון:> נא לשבת. <היו"ר יצחק וקנין:> אפשר לשבת, חברי הכנסת. רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת אי-אמון של סיעת קדימה. יציג את הצעת האי-אמון חבר הכנסת זאב בוים. חבר הכנסת זאב בוים. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> בינתיים, רבותי, עד שחבר הכנסת זאב בוים יתארגן, מזכיר הכנסת יכריז. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – דוח מבקר המדינה על תוצאות ביקורת החשבונות של המתמודדים בבחירות המקדימות במפלגות השונות על מועמדות מטעמן לתפקיד חבר הכנסת השמונה-עשרה – הבחירות המקדימות במפלגות השונות התקיימו בחודש דצמבר 2008. החלטת ועדת האתיקה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מיקי איתן – השר מיקי איתן, זה מפריע להמשך הדיון. <השר מיכאל איתן:> תראה כמה אנשים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא משנה. התחלתי בך. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אנחנו חייבים להמשיך בסדר-היום. סדר-היום ארוך. רבותי, אני מבקש מחברי הכנסת – חברי הכנסת, חבר הכנסת פיניאן, אתם מפריעים להמשך הדיון. <מזכיר הכנסת איל ינון:> החלטת ועדת האתיקה בנושא אתיקה וחופש ביטוי – החלטות הוועדה בעניין התבטאויות של חברי הכנסת. לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה) (תיקון מס' 2), התש"ע–2009. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2009; הצעת חוק התעבורה (החלת הוראות פקודת התעבורה על רכבת מקומית – הוראת שעה), התש"ע–2009; הצעת חוק התובלה האווירית (תיקון מס' 2), התש"ע–2009; לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 106) (אינוס על-ידי אשה), התש"ע–2009; הצעת חוק העמותות (תיקון מס' 12) (מיזוג עמותות), התש"ע–2009; הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 9) (ביזוי אדם בשל גיל), התש"ע–2009. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1630/18 וכלה בהצעת חוק פ/1683/18 – הצעת חוק אמנת הפליט להסדרת מעמד מבקשי מקלט ופליטים בישראל, התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת חיים אורון, מירי רגב, דב חנין, איתן כבל, אברהים צרצור, שלמה מולה, ניצן הורוביץ, יולי תמיר ואילן גילאון; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – איסור עקירת ציפורניים), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת יואל חסון ואיתן כבל; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (גבייה משפטית), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי וכרמל שאמה; הצעת חוק הספורט (תיקון – ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק האזרחות (תיקון – התאזרחות דוברי השפה הערבית), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (אזורי רישום), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת עתניאל שנלר; הצעת חוק החזרת תושבי בירעם ואקרית לבתיהם, התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק איסור ביטול תעודת המרה לגר, התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת עתניאל שנלר; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הליכי גבייה), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (שותפות רשויות מקומיות באזורי תעשייה מרחביים), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חובת התקנת מצלמות בגני-ילדים, התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת ישראל חסון; הצעת חוק לתיקון פקודת המועצות המקומיות (אישור נחיצות מילוי משרה), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת רוברט טיבייב; הצעת חוק לתיקון פקודת המועצות המקומיות (תקן), התשס''ט–2009, מאת חבר הכנסת רוברט טיבייב; הצעת חוק איחוד מועצות מקומיות ראש-פינה וחצור-הגלילית, התשס"ט–2009, מאת חבר הכנסת גדעון עזרא וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – שינוי מועד יום הזיכרון), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת אלכס מילר; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור לסטודנטים מתשלום דמי ביטוח לאומי), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור לסטודנטים מתשלום דמי ביטוח לאומי), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – זכאות לגמלה למי שיצא את ישראל למילוי מצווה דתית), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק תרומת ביציות, התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק חובת התראה לעובד בעת סגירת עסק ופיטורי צמצום, התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת חיים אורון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון – חופשה ביום מועד), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת מגלי והבה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (הגבלת תקופת כהונה של מנהלי מחלקות בבתי-חולים ציבוריים), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ימי המנוחה השבועיים, התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לסיוע ולעידוד ייצור מזון לחולי צליאק, התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – חופשת לידה לגבר), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת יואל חסון וחיים אורון; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חינוך ערבי), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ארוניות אחסון במוסדות חינוך, התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (תיקון – מתן צווי הגבלה ופיקוח של יישום החלטות בית-הדין), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית בקרב עובדי החברות הממשלתיות), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון – ניהול קרקעות קק"ל לטובת העם היהודי), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת זאב אלקין ודני דנון; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – דברי פרסומת בבתי צרכנים), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – מניעת שידור במשדר מושא חיקוי), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק איסור ניתוק שירותי חשמל ומים למוסדות חינוך (תיקוני חקיקה), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הודעה על עבירות תעבורה של נוהג חדש), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת רונית תירוש, חמד עמאר ויריב לוין; הצעת חוק לתיקון פקודת המסחר עם האויב (ייבוא ספרים), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת יולי תמיר, זאב בילסקי ויריב לוין; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצבת מכשיר שקילה במכר טובין לפי משקל), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת דני דנון; הצעת חוק ניירות ערך (תיקון – זירת סוחר לחשבון עצמו), התש"ע–2009, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הפחתת אגרת רשיון נהיגה לחייל מילואים), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת איתן כבל, אופיר פינס-פז, זבולון אורלב ואורי אורבך; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – הרחבת הזכאות לשירותים בתחום התפתחות הילד ולטיפולים פארה-רפואיים), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת מסעוד גנאים וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (פטור ממס לנכה), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – שינוי שבוע העבודה), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק נכסי נפקדים (תיקון – החזרת נכסים לנפקד שהפך לאזרח), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (פטור מתשלום הסכום הנוסף לחירשים), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (תיקון – שוויון), מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק-יסוד: המיעוט הערבי כמיעוט לאומי, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק העונשין (תיקון – עונש חובה למצית נכס ציבורי), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – נאמנות לעקרונות מפלגה), מאת חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק שידורי הטלוויזיה החינוכית, התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב, רוחמה אברהם-בלילא, ציון פיניאן, אלכס מילר ורונית תירוש וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק-יסוד: מבקר המדינה (תיקון – חסינות המבקר), מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק העונשין (תיקון – עונש חובה לגנב רכב), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חינוך תעבורתי), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק למניעת אלימות כלכלית בין בני-זוג, התש"ע–2009, מאת חברת הכנסת אורית זוארץ; הצעת חוק המים (תיקון – הקמת מתקני התפלה), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי, שי חרמש וכרמל שאמה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חילוט רווחים מפרסומים שעניינם עבירות (תיקון – חילוט לפי בקשת נפגע העבירה והקמת קרן ייעודית), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת נחמן שי ואופיר פינס-פז וקבוצת חברי הכנסת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכיר הכנסת. <הצעות סיעות קדימה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> 1. היותה ממשלה בלי חזון ובלי דרך; 2. מדיניותה בתחום החברתי, הכלכלי והמדיני <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון הראשונה: ממשלה בלי חזון ובלי דרך, של סיעת קדימה. יציג את הצעת האי-אמון חבר הכנסת זאב בוים. בבקשה, חבר הכנסת זאב בוים. עשר דקות לרשותך. <זאב בוים (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אכן, כפי שתיקנת, זו הצעת אי-אמון, ולא הצעת אמון. אני רוצה אולי לפתוח כך – כסבא ותיק, שיש לו חמישה נכדים, אני מבקש לברך את ראש הממשלה על הולדת הנכד הראשון שלו, שמואל, נרו יאיר, להגיד לראש הממשלה Welcome to the club"", ומי ייתן שיתברך בעוד נכדים הרבה. וזה משמח שיש במשפחה בשורות טובות כאלה, אבל למרבה הצער אי-אפשר לאתר בשורות כאלה בתחום פעילותו של ראש הממשלה – זה שמופקד על ניהול ענייני המדינה, אלא אם כן בשורה אחת – הישרדות פוליטית – נחשבת במקומותינו לבשורה או הישג. כי על כך, אני חושב, אין חולק; נראה שראש הממשלה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת. חבר הכנסת בן-יאיר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> בן-ארי. <היו"ר יצחק וקנין:> בן-ארי, סליחה. אני מבקש לשבת במקומותיכם. <זאב בוים (קדימה):> אני אומר: כנראה שאין חולק על עניין אחד, שראש הממשלה הוא בהחלט שרדן פוליטי מוכשר, צבר כבר הרבה ניסיון בתחום הזה, וזה ניסיון שמוכיח את עצמו בימים האלה. ראש הממשלה הציב את ההישרדות הפוליטית כמטרת-על, רתם להשגתה את כל הכשרון והניסיון. בדרך, אמון על תפיסת עולמו של מקיאוולי, שלפיו כידוע "המטרה מקדשת את האמצעים", לא בחל ראש הממשלה בגיוס משאבי המדינה. אמרתי גיוס, אבל בעצם נכון לומר בזבוז; זו המלה הנכונה. הפנייתם של המשאבים האלה ביד רווחה לתשלומים, לשלמונים קואליציוניים כאלה שהאמירה של רבין הזכורה – קואליציה נקנית, יש בה גם גועליציה, היא, אפשר לומר בעלת נינוח מבושם אל מול הקבס, הגועל, שאוחזים היום את אזרחי המדינה, שעה שלבם נחמץ לראות לאן ובאיזה נפח הולכים הכספים שהם משלמים לקופת המדינה. כל מושב הקיץ האחרון, חברי, עסקנו בתקציב המדינה; תקציב הבלימה והצמיחה, כפי שקראו לו ראש הממשלה ושר האוצר. לא תקציב לשנה, תקציב לשנתיים. שר האוצר מיהר במסיבת עיתונאים לשבח ולקלס את הייצור החדש הזה, ההמצאה הישראלית הגדולה, הפטנט הזה שיכול להיות אור לגויים, שכל העמים ילמדו מאתנו ויאמצו אותו. אבל צריך לומר עוד, בטרם גובש התקציב, כבר נגסו בו בכל פה השותפים הקואליציוניים הרעבים – זה הישיבות, זה "אל המעיין", זה החינוך המוכר שאינו רשמי, על גבם של ראשי רשויות מקומיות. מדוע לא? תמיד הם היו טרף קל, צריך לומר, לשלטון המרכזי. ממשלה בלי גבולות – 30 שרים, מנופחת, שרים מיותרים נעדרי תיקים ומנופחי תואר, ולהם סגני שרים לאותם ענייני כלום, מה שבמחוזותינו קוראים "לופט געשעפט". וכמה זה עולה לנו? מישהו עשה את החשבון הזה? הלשכות, התקנים, משרות האמון, המשרדים, הרכבים, המאבטחים. וכל זה למה? ועל מה? והכסף הכבד לאינטרסים הצרים של המפלגות השותפות בהיקפים של מיליארדים. צריך לזכור באיזה נסיבות אנחנו חיים. אנחנו מדברים על מצב כלכלי קשה. אנחנו מדברים שיש משבר עולמי שמקרין על המשק שלנו כשיש נפילה עמוקה בהכנסות המדינה. אז מה הפלא שאחרי כל זה כמבוא, בא התקציב ואתו הגזירות הקשות. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <זאב בוים (קדימה):> אז כל אלה היו לנו בקיץ, ותראו מה קרה. לפני שבועיים באה הממשלה וראש הממשלה מפתיע את השרים שלו יחד עם שר האוצר על קיצוץ נוסף – 2 מיליארדי שקלים. ואני שואל, מה? בעבור מה? מיליארד וחצי בעבור ביטחון וחצי מיליארד בעבור חיסונים לשפעת החזירים. ואני שואל את עצמי, מה? לפני חודשיים בלבד אותו תקציב מפואר לשנתיים שסגרו אותו, ויש לו מסגרת, ואחרי כל הוויכוחים – אלה דברים שלא היו ידועים קודם לכן? מדוע זה לא נכנס לתקציב? אנחנו יודעים היום שזה לא איזה צרכים שנולדו מעכשיו. מיליארד וחצי שקל לתקציב הביטחון תחת מעטה תקציב ביטחון וצרכים שלא מפרטים אותם, אלה דברים שהיו ידועים גם קודם לכן. בחודשיים – יושב פה שר הביטחון לשעבר מופז, הוא יכול להעיד שבחודשיים אין איזה מין צורך, אם לא נוצר איזה מצב חירום ופרצה מלחמה, לא נולד פתאום צורך של מיליארד וחצי שקל נוספים. הוא באמת לא נולד, הוא היה ידוע גם קודם. ומסתבר שזו היתה עסקה, סוג של קומבינה פוליטית בתוך הקואליציה של ראש הממשלה עם שר הביטחון ועם ראשי מפלגות אחרות בקואליציה, כדי להעביר את זה בפאזה נוספת שראש הממשלה בעצם לא היה לו האומץ לעמוד בפני הציבור, באותה הזדמנות הנאותה והנכונה של דיונים על התקציב, ולהכניס את זה במסגרת התקציב. אז פעם אחת לצורך מילוי הקופה הציבורית, הגזירות הקשות וכו', אז מקצצים ממשרדי הממשלה 15%, 17% בקיצוצי flat – קיצוצי רוחב, ועכשיו באים עם עוד 2% שמשיתים על משרדי הממשלה, קרי, שלא תהיינה אי-הבנות, על הציבור, על רמת השירות לציבור כמעט בכל התחומים. ובאיזה תחומים לא? מעניין. קודם כול משרד הביטחון, הוא הנהנה העיקרי – מיליארד וחצי שקל. אחר כך ליצמן, שר הבריאות, סגן שר הבריאות, שר הבריאות בפועל, עבור החיסונים. דבר חשוב בפני עצמו. אחר כך לא נוגעים במשרד הפנים. לא נוגעים במשרד הפנים – עניין חשוב בפני עצמו, והרי לך קומבינה פוליטית שמרכיבה את ראשי מפלגות הקואליציה, לא נוגעת במשרדים האלה, כדי לבצע קיצוץ flat ליתר המשרדים בדברים שבעצם נוגעים בסופו של דבר באזרח הקטן, כדי להעביר את זה בממשלה. ואפילו המאבק ההירואי של שר החינוך והניסיון להציג את מזעור הקיצוץ בחינוך, הוא ניסיון די פתטי. במקום 2%, 1%. אנחנו לא מזלזלים, כי מדובר בעשרות מיליוני שקלים. אבל צריך לזכור, ממשלה – עמד פה ראש הממשלה, על מה הוא דיבר כסדר העדיפויות הנכון למדיניות הממשלה? הוא דיבר על החינוך. הוא מדבר, ומה הוא עושה בפועל? הוא מקצץ. גם באותו תחום שכולם שיבחו את הממשלה, את ראש הממשלה, במיוחד את שר החינוך על עמדותיו, על גישתו ועל היכולת שלו בתקציב ההוא מהקיץ, לשמור ואפילו להוסיף תחומים חשובים כדי להרים מחדש את קרן החינוך בישראל. הנה עכשיו בא הקיצוץ, אז מנסים להרגיע אותנו ולומר לנו איזה הישג אדיר לשר החינוך שהוא הצליח בכוח, בהפעלת אולטימטום, לצמצם מ-2% ל-1%, ו-1% הקיצוץ יחול רק משנת 2010. חברי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה להזכיר לכולנו ש-2010 עומדת בפתח. זה לא משהו שנדחה למי יודע איזשהו זמן. ובקרוב יחול הקיצוץ הזה של 1%. ו-1% מהתקציב הפנוי של משרד החינוך זה הרבה מאוד כסף, זה עשרות מיליוני שקלים. ממשלה שראש הממשלה בא ומספר פה את הסיפור כמה תקציב החינוך הוא בראש מעייניו, אומר דבר אחד, ועושה דבר אחר. נדמה לי שיושבת-ראש האופוזיציה, הגברת ציפי לבני, היטיבה בנאום שלה בעצם לאבחן את הבעיה הגדולה של ראש הממשלה. הבעיה הגדולה היא, שלדבר הוא יודע, להציג דברים הוא יודע. אין כמוהו בלעמוד מול הציבור, ובסוג של שכנוע פנימי עמוק להקרין את זה החוצה – ראינו את זה ערב הבחירות. <היו"ר יצחק וקנין:> זמנך תם, ידידי. כדקה אחרי הזמן. <זאב בוים (קדימה):> אני אסיים ואומר בזה שאני מציע לעם ישראל להסתכל ולבחון, גם כשיש לנו זיכרון קצר, מה היו הדברים שראש הממשלה התחייב ערב הבחירות, מה הוא עושה בתקופה הקצרה הזאת, וההספק הוא עצום. הפער הזה, שהוא מצליח לייצר, בין מה שהוא אמר לפני הבחירות לבין מה שהוא מבצע עכשיו – דבר והיפוכו. זאת סיבה אחת גדולה להצביע אי-אמון בממשלה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זאב בוים. הצעת אי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד: מדיניותה של הממשלה בתחום החברתי, הכלכלי והמדיני. ינמק את ההצעה חבר הכנסת אברהים צרצור. בבקשה. לרשותך עשר דקות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, האמת היא שהקשבתי קשב רב לנאומו של ראש הממשלה, והצלחתי להוציא מהנאום הזה, הארוך, המסובך והמסורבל, שלוש סוגיות עיקריות. הנקודה הראשונה היתה צה"ל. הוא דיבר על צה"ל ותיאר את הצבא כצבא האנושי ביותר בעולם. הוא דיבר על הצבא בבואו להגן על פשעי המלחמה שבוצעו במלחמה נגד עזה לאחרונה, בסוף שנת 2008, אל מול הדוח של גולדסטון. הנקודה השנייה היתה דרישה מוחלטת והחלטית של הכרה ביהדות המדינה כתנאי להנעת תהליך השלום. הנקודה השלישית היתה תקווה שהוא מנסה להביא לעם הפלסטיני בעידן הזה. ומה התקווה הזאת שנתניהו מנסה להביא לעם הפלסטיני? זה שהשלום, מבחינתו, איננו יותר מאשר הסרת מחסום פה ושם, או היתר לעוד 1,000 פועלים להיכנס לתוך ישראל כדי לעבוד. זאת התקווה, לצערי הרב, שנתניהו בנאומו מביא לעם הפלסטיני, בזמן שאני, באופן אישי, ציפיתי שהנאום הזה יהווה פריצת דרך לכיוון משא-ומתן רציני למען השגת שלום צודק בר-קיימא. אני אתייחס לנקודה אחת בנאומו של ראש הממשלה, וזה צבא-הגנה לישראל, שהוא תיאר אותו כצבא ההומני ביותר. ותאמינו לי, תוכן העצומה שהיום פרסמה קבוצה של תלמידים ישראלים, יהודים – עצומה שקבוצת התלמידים הזאת הגישה לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולשר החינוך – תוכנה של האיגרת הזאת, תוכנה של העצומה הזאת, שחתמו עליה קרוב ל-90 בני נוער העומדים לפני גיוס, יכול להיות תשובה נחרצת לטענות השווא של ראש הממשלה בנושא של צבא-ההגנה לישראל. כפי שאמרתי, קרוב ל-90 בני נוער העומדים לפני גיוס לצה"ל חתמו על עצומה שבה הם מסרבים להתגייס לצבא או לקחת חלק במה שהם מכנים "מדיניות הדיכוי של ממשלת ישראל בשטחים הכבושים". אלה לא המלים שלי; אלה המלים של הדור הבא של העם היהודי במדינת ישראל. לכן, יש מקום להקשיב גם לדור הזה, שאתם דוחפים לשדות הקרב. במכתב שנשלח הבוקר ללשכת שר הביטחון והרמטכ"ל ולשר החינוך מצהירים השמיניסטים כי הם אינם מעוניינים לקחת חלק בכיבוש, וכי הם מוכנים לשלם את המחיר על דעותיהם. מה נאמר בעצומה הזאת? אני מצטט: "הכיבוש יוצר מציאות בלתי נסבלת עבור הפלסטינים בשטחים", נכתב במכתב. "מחסומים, הפקעת אדמות, בניית חומת אפרטהייד, כל אלה זורעים הרס בגדה זה יותר מארבעה עשורים – הסבל של העם הפלסטיני – הם המייצרים את ההתנגדות האלימה, והציבור בישראל לא יהיה בטוח כל עוד הפלסטינים חיים תחת כיבוש." <דוד רותם (ישראל ביתנו):> איך הצלחתם, לאנשים שחושבים שהם אינטליגנטים, לשטוף את המוח. עד 67' לא היה גבול – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת רותם. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אתה יודע מה – אולי המדיניות שאתה דוגל בה היא זאת שהביאה את הדור החדש הזה שלכם עד כדי כך. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דוד רותם, הערת ביניים אני מרשה לך, אבל לא לנאום במקומו. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> באמת, במקום שתפנה אלי את השאלה הזאת אתה יכול להפנות את השאלה הזאת לעצמך. הרי אני מדבר על איגרת שחתומה על-ידי שמיניסטים שעומדים אל מול גיוס לצבא. זאת אומרת, מי שצריך לעשות חשבון נפש זה אתה, ולא אני. וזאת הבעיה. אתם לא רוצים לעשות את חשבון הנפש, אתם לא רוצים להקשיב גם לדורות הבאים של הצעירים שלכם, שאולי חושבים אחרת מאשר אתם, ההורים שלהם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אתה יודע מה? פה מדובר על 90, ואני בטוח שהם מייצגים את הרוב המוחץ של הדור הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> מה נאמר עוד, כנסת נכבדה, באיגרת הזאת, בעצומה הזאת, שלא אני כתבתי אלא הבנים שלכם? ממשלת ישראל היא הסרבנית העקבית ביותר – סרבנית השלום. הצבא הישראלי אינו צבא הגנה, אלא צבא של כיבוש ותוקפנות. ממשלת ישראל איננה שוחרת שלום, אלא מקיימת מדיניות לאומנית ואלימה. היום הבחורים הנחמדים האלה התכנסו, או חלק מהם התכנסו, והציגו את המכתב. מה נאמר במכתב הזה? "מתוך אחריות ודאגה" – הנה, הבחורים שלכם מתחילים לדבר בסגנון שונה לגמרי מהסגנון שאתם מדברים בו, וטוב שיש ישראלים צעירים שחושבים בדרך אחרת, בצורה אחרת מההורים שלהם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הבחירות פה לא הוכיחו את זה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> "מתוך אחריות ודאגה לשני העמים החיים בארץ זו, אנו לא יכולים לעמוד מנגד. נולדנו אל תוך מציאות של כיבוש, ורבים מבני דורנו רואים זאת כמצב טבעי. למרבית החברה ברור מאליו שבגיל 18 כל נער ונערה מתגייסים לצבא הישראלי, אך איננו יכולים להתעלם מהאמת. הכיבוש הוא מצב קיצוני, אלים, גזעני, לא אנושי, לא חוקי, לא דמוקרטי ולא מוסרי, המהווה סכנה קיומית לשני העמים. אנחנו, שהתחנכנו על ערכי החירות, הצדק, היושר והשלום, איננו יכולים להשלים אתו" – זה רק חלק מהתוכן של העצומה הזאת. שניים מאלה שחתמו על העצומה הזאת אמרו את הדבר הזה. הראשונה נקראת אור בן-דוד, בת 18 מירושלים. אחת מהצעירות החתומות על המכתב אמרה היום ליומן החדשות כי "אנו ממשיכים במסורת של לוחמי שלום, אנו לא משתמטים אלא נלחמים על זכויות האדם. האלימות ברחובות היא תוצאה של מדיניות הכיבוש". היא מדברת על אלימות, היא חיה בקרב עמה, שלא כמו הרבה אנשים שנמצאים במליאה הזאת אבל אינם חיים בקרב עמם. הם אולי חיים באילוזיה מסוימת, באשליה מסוימת. הבחורה הזאת חיה בקרב עמה, והיא הגיעה למסקנה חד-משמעית – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה. הערת הערה פעם אחת. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> על איזה כיבוש היא מדברת? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> היא הגיעה למסקנה חד-משמעית, שמי שהביא – או מה שהביא – לאלימות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-ארי, כמה אני יכול להעיר לך? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – – מה שהביא לאלימות בתוך החברה בישראל, הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים והמוסלמים, מי שהביא – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> למה אתה לא מדבר על – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-ארי, בסוף אני איאלץ לעשות דבר שאני לא רוצה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – לאלימות שכולנו נכווים ממנה, שכולנו סובלים ממנה – כל יום שומעים בחדשות על מעשה רצח פה ושם, אפילו בתוך המשפחה, לא על רקע כבוד המשפחה, חלילה, אלא מסיבות שונות. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אברהים צרצור, אם אתה מדבר על האלימות בחברה הישראלית – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> בכלל. <היו"ר יצחק וקנין:> אבל אני חושב שלצערנו הרב זה חתך של כל האוכלוסייה הישראלית, כולל אוכלוסיית המיעוטים וכולם. זה דבר שאין ספק שצריך לטפל בו בכובד ראש. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> אתה צודק. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל למה – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> בחור שני מאלה שחתמו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-ארי, זו הפעם האחרונה שאני קורא לך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני אוציא אותך בחוץ. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-ארי. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> – – – הנה הוא מתקומם כתוצאה מדברים באמת מדורבנות של בחורים יהודים ישראלים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – מדורבנות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-ארי, פעם אחרונה. אני לא אזהיר אותך יותר. עוד הערה אחת, אני אוציא אותך בחוץ. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):> בחור אחר בשם אפי ברנר, בן 18, מראשון-לציון, החתום אף הוא על המכתב, סיפר על הקשיים בבית: ההורים שלי לא מסכימים לדעותי, והם אמרו לי שהם יעיפו אותי מהבית אם לא אתגייס. אנשים חושבים שאם אתה לא הולך לצבא, אתה לא נורמלי. אנשים מהסוג הזה באמת יכולים לתת תקווה למדינת ישראל, ועל כן אין שום ספק שנאומו של ראש הממשלה שדיבר על צבא, הצבא האנושי ביותר בעולם, הנה יש לנו באמת עדות שמעידה יותר מאלף עדים – מקרב צעירים בתוך מדינת ישראל העומדים בפני גיוס לצבא, מצהירים בפומבי במלוא האומץ שאכן הכיוון שממשלת ישראל מובילה את הצבא ואת העם הוא אובדן גמור ומושלם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הם יכולים לעבור לדמוקרטיה בסוריה. בדמוקרטיה בסוריה יהיה להם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בן-ארי. ישיב על הצעות אי-האמון השר המקשר בין הממשלה לכנסת, חבר הכנסת השר גלעד ארדן – ישיב על שתי ההצעות. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מראש אתנצל על כך שסגנון דברי אולי יהיה קצת פחות פרלמנטרי, כיוון שהסגנון שבו יושבת-ראש האופוזיציה בוחרת להתנסח פעם אחר פעם, במקום שינהג קצת כבוד בראש ממשלה, בשרי ממשלה, אפילו אם הכבוד הוא לא אמיתי, כמי שמדברת כל כך הרבה על החזרת אמון הציבור בדמוקרטיה, בפרלמנטריזם, בפוליטיקה – היה רצוי שיושבת-ראש האופוזיציה אולי תסגל לעצמה גינונים קצת יותר פרלמנטריים. פחות שימוש בביטויים סטודנטיאליים כמו מכרת, כמו שימוש בשמות פרטיים. אפילו נימוס בסיסי כמו לאחל לראש הממשלה – מה שעשה השר לשעבר בוים – מזל טוב לרגל הולדת נכדו, אפילו את זה היא לא עשתה. אני לא יודע, יכול להיות שיושבת-ראש האופוזיציה ששהתה תקופה כל כך ארוכה בפגרה בהוואי, יכול להיות שפשוט נשכחו ממנה כמה מהגינונים הפרלמנטריים הבסיסיים. היה כדאי להזכיר לה את הסגנון הזה. אבל אני לא מתכוון לחנך אותה. כמי שרוצה להיות מועמדת לראשות ממשלה, והיא מתנהגת בעיקר כמועמדת לראשות אגודת סטודנטים, אז אני כמי שרוצה מאוד להישאר בממשלה, אני דווקא די שמח על כך. אבל לטובת הדמוקרטיה, לטובת הפרלמנטריזם, היה ראוי שהדברים ייראו וישמעו אחרת. אבל שוב, זה לשיקול דעתה של הגברת לבני. בכל אופן, אני אתייחס לכמה מהדברים שנאמרו כאן בהצעות האי-אמון שבעיקר מדברות, לטענת הסיעות שהגישו, על חוסר בדרך ובחזון של הממשלה המכהנת ושל ראש הממשלה. אז קודם כול, אני שוב אומר, ואומר פעם אחר פעם את מה שאמרתי גם במושב הקודם. אני חושב שהציבור בישראל הוא מאוד אינטליגנטי, מאוד מעורב. לא שוכח, וקשה להשכיח ממנו באמצעות טענות דמגוגיות שבוודאי נכתבות על-ידי מיטב משרדי הפרסום כמיטב המורשת של הגברת לבני ומפלגת קדימה, אבל גם בכל הססמאות הנבובות האלה יהיה קשה להשכיח מהציבור את מה שעבר עליו בשלוש השנים שבהן הגברת לבני כיהנה כממלאת-מקום ראש ממשלה, וסיעת קדימה אז כיהנה כמפלגת השלטון של מדינת ישראל. ובהזדמנות הזאת צריך גם באמת לקוות שאותם שרים בכירים שכיהנו בקדימה והורשעו, או שנמצאים על ספסל הנאשמים יצאו זכאים, ואלו שכבר הורשעו אין לנו אלא רק להביע צער על כך. בסך הכול, הגברת לבני ישבה כממלאת-מקום ראש ממשלה בכל אותן השנים שבהן התבצעו מעשים שאו נחקרים או כבר נפסקו לגביהם פסקי-דין, ובאותן שנים מעולם לא שמענו את הגברת לבני אומרת דבר וחצי דבר בנושא הזה. היום הגברת לבני מדברת אחרת – טוב שכך כי תמיד טוב לתמוך במאבק באלימות, ובמאבק בשחיתות. אבל כפי שאמרתי, הציבור בישראל כמה שלא ינסה לפשפש בזיכרונו, וגם אם יש לנו זיכרון מאוד מאוד טוב, הוא לא יצליח למצוא פעילות או התבטאויות אמיתיות מעבר לאיזה אמירה ריקה מתוכן של הגברת לבני בשלל תפקידיה, כולל דרך אגב תפקידה כשרה בלי תיק. ולא הייתי מזכיר זאת אלמלא הגברת לבני מצאה את המקור התקציבי לפתרון כל הבעיות בחינוך, בביטחון, ובשלל נושאים שהיא הזכירה – כל הדברים האלה אליבא דגברת לבני היו יכולים למצוא פתרון אם רק היינו מקצצים במספר השרים בלי התיק. אז זה המקום להזכיר לגברת לבני את מה שכל הציבור לא שוכח – שמספר השרים בממשלה הזאת, והייתי מאוד שמח באמת אם השיטה היתה מאפשרת מספר נמוך יותר, גם אני לא חושב שהמספר הזה הוא הולם, אבל המספר הזה גדול רק בשני שרים מהממשלה שבה כיהנה הגברת לבני כממלאת-מקום ראש ממשלה. אז אם הגברת לבני חושבת שהעלויות של אקסטרה שני שרים בלא תיק היו יכולות לממן את כל שלל הבעיות של מדינת ישראל, אני הייתי מציע לגברת לבני: א. שוב, לא לזלזל באינטליגנציה ובזיכרון של אזרחי מדינת ישראל; ב. פשוט להיזכר בתקופה שבה היא כיהנה כשרה בלי תיק, ולהיזכר בתקציב וכמה שזה עלה, ולהבין, האם בתקציב הזה ניתן לממן את החיסונים לשפעת החזירים, את נושא תקציב הביטחון, וכן הלאה, וכן הלאה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> ואם גם היא היתה לא בסדר, אז גם לכם מותר? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> חס וחלילה, חס וחלילה. כפי שאמרתי, חבר הכנסת בן-ארי, בדבר אחד אני מסכים עם הגברת לבני – צריך לבחון ולקדם שינויים משמעותיים בשיטת הממשל, וביציבות השלטונית, כך שראשי ממשלה יוכלו באמת לעמוד ולקדם את הדברים שהם רוצים עם כמה שפחות תלות בגורמים קואליציוניים שלפעמים – לפעמים, אל תגלו לאף אחד – דורשים גם יותר מאשר הייצוג שלהם באוכלוסייה. <זאב בילסקי (קדימה):> נשווה את מעמדו של ראש הממשלה למעמדו של ראש העיר – הנה למשל הצעה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> תמיד כשאתה מעיר לי, אני מתקשה להתמודד, כי אני הרי ידוע בהערכתי הרבה לתפקודך, חבר הכנסת בילסקי. אז אני יכול רק לקבל את הערתך. אבל בכל אופן, אני בדיוק במסע של זיכרון והזכרה לציבור הרחב, וגם ליושבת-ראש האופוזיציה על הדברים שהיא מתחה עליהם ביקורת, ואני רוצה להזכיר לה, וגם לציבור, למרות שאני מניח שהציבור לא שכח, אבל לשם הסדר והפרוטוקול, מה מקורן של חלק מהבעיות שנותרו לטיפולה של הממשלה הנוכחית. אז הזכרנו באמת את בעיות התקציב, ואת כהונתה של הגברת לבני כשרה בלי תיק בעבר. אבל הגברת לבני האשימה אותנו באופן מאוד בוטה שבששת החודשים שעברו עדיין לא הגענו להסכמי שלום כוללים עם הרשות הפלסטינית, והיא גם אמרה שבעצם המשא-ומתן לא הופסק מעולם, אלא שפשוט היו בחירות. בעקבות הבחירות התחלפה ההנהגה, וכנראה שההנהגה החדשה היא האשמה בהפסקת הדיאלוג הפורה והמצוין שהיה לגברת לבני ולמר אולמרט עם הרשות הפלסטינית. אז גם בעניין הזה הייתי רוצה להזכיר ליושבת-ראש האופוזיציה, שפרט לבחירות, בין אותן פגישות במלונות ירושלמיים שבהם היא, בשמו של ראש הממשלה אולמרט, הציעה נסיגות וויתורים מפליגים כלפי הפלסטינים, היו גם איזה שתי מלחמות, אחת בתחילת הקדנציה של הגברת לבני כממלאת-מקום ראש הממשלה, אותה מלחמת לבנון השנייה, שעליה נכתבו דוחות חריפים מאוד של ועדת-וינוגרד, ועוד מבצע בעזה, "עופרת יצוקה", שכמה שהגברת לבני לא תנסה לתקוף אותנו על המצב הבין-לאומי ועל הבידוד לכאורה – אני לא יודע אם היא לא מעוניינת אפילו בבידוד הזה כדי שיהיה לה במה לתקוף, ואני כבר חוזר בי ממה שאמרתי, אני לא חושב באמת שהיא מעוניינת, אבל היא כנראה שוכחת שאותה ביקורת בין-לאומית ואותו דוח, דוח גולדסטון, לא בא יחד עם שפעת החזירים ועם מזג האוויר, הוא לא נחת כאן באמצע הלילה. השופט גולדסטון מונה לחקור את התוצאות של המדיניות של הגברת לבני ושל מפלגת קדימה כמי שהובילו את הקונספציה של נסיגות חד-צדדיות, כמי שהסבירו לכולנו שאם רק ניסוג בהתאם לדרישות הקהילה הבין-לאומית, הרי שאם יירו עלינו טילים מרצועת-עזה ומחורבות בתי-הכנסת והיישובים בגוש-קטיף, הרי שאנחנו נוכל לעשות כל מה שנרצה כדי להגן על האוכלוסייה שתותקף מרצועת-עזה. והנה כל הקונספציה של הגברת לבני ושל אנשי קדימה, בין על בניית אמון עם הפלסטינים ועם ההנהגה הפלסטינית ובין על כך שאנחנו נקבל את הגיבוי של הקהילה הבין-לאומית להגיב ולהגן על עצמנו כפי שנידרש – כל הקונספציה הזאת קרסה. היא קרסה עם בחירת ה"חמאס", היא קרסה עם ירי הטילים הבלתי-פוסק שהוכפל למעלה מפי-עשרה מאז הנסיגה החד-צדדית וגירוש תושבי גוש-קטיף, וכדי לתקוע את המסמר האחרון בארון של קונספציית הנסיגות החד-צדדיות קיבלנו את הדוח המעוות, כפי שכינה אותו ראש הממשלה, ואני מסכים עם כל מלה שהוא אמר. הדוח המעוות של – אני לא יודע אם ניתן לכנות אותו שופט, אבל כזה שמתיימר להיות שופט, מר גולדסטון, שבעצם מטיל את כל האחריות על צבא ההגנה של מדינת ישראל, שבא להגן על אזרחים תמימים מירי נפשע של ארגוני הטרור ברצועת-עזה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוא גם יהודי. זה מצטרף לדברים של צרצור. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> ושוב אני אומר: ייתכן מאוד שהגברת לבני, כאשר הסתובבה ממושכות במהלך פגרת הכנסת האחרונה במקומות מרוחקים כדוגמת הוואי, ייתכן מאוד שהיא שכחה את כל העובדות הללו. אבל אנחנו כאן כדי גם להזכיר את זה לגברת לבני וגם להזכיר לאזרחי מדינת ישראל מי האחראית המרכזית למצב הבין-לאומי, ככל שהוא גרוע בעיניה של הגברת לבני. אני אינני סבור שהוא כה גרוע כפי שהגברת לבני מתארת אותו, וההישגים של ראש הממשלה, הן בנאומו באו"ם והן בקידום הגעה להבנות עם הממשל האמריקני, למרות שזה נשמע כאילו הגברת לבני מאוד חפצה שיהיה משבר עם ארצות-הברית – אני שוב, חס וחלילה, לא רוצה לייחס לה רצון כזה, אני הרי לא מאמין שהגברת לבני, כדי להצליח כפוליטיקאית, תרצה שממשלת ישראל תסתכסך עם הממשל בארצות-הברית. אבל אני רוצה להרגיע את אנשי קדימה וגם את הגברת לבני: אין שום משבר עם הממשל האמריקני, יש דיאלוג, יש ניסיון להגיע להבנות, ויש גם דבר חדש, שאולי הגברת לבני לא מורגלת בו, יש גם עמידה על אינטרסים שממשלת ישראל חושבת שהם חשובים מאוד עבור אזרחי מדינת ישראל, כולל המתיישבים ביהודה ושומרון. יכול מאוד להיות שהגברת לבני הורגלה לקבל כל תביעה בין-לאומית שמופנית כלפיה כשרת החוץ לשעבר של מדינת ישראל, והדבר הזה חדש עבורה, אבל כדאי להתרגל. כי כפי שאמרתי, הגברת לבני אולי נשמעת כמו מי שרוצה להיות מנהיגת סטודנטים, אבל מי שרוצה להיות ראש ממשלה בישראל צריכה להבין שממשלה וראש ממשלה לעתים צריכים לעמוד על אינטרסים ביטחוניים ומדיניים, גם אם לא תמיד הקהילה הבין-לאומית מוכנה לתמוך בדרישות האלו של מדינת ישראל. אני לא רוצה להתחיל ולגלוש ולעבור לכל נושא אזרחי, כמו משבר המים, המשבר הקרוב במשק האנרגיה, שגם בהם הממשלה הקודמת לא התמודדה כיאות והותירה לממשלה הנוכחית להתמודד אתם. וכמובן חס וחלילה לא נדבר על החייל החטוף גלעד שליט, כי בעניין הזה לא צריך לעשות פוליטיקה. אבל בהחלט כאשר מדברים כפי שהגברת לבני דיברה כאן היום ומנסים להטיל רפש בכל תחום אפשרי, וכל נושא להפוך אותו ולתלות אותו בממשלה הנוכחית על בסיס ששת החודשים האחרונים, צריך לזכור שהרבה מאוד מהתחומים שהממשלה הזו עוסקת בהם לילות כימים, כולל מעורבות אישית של ראש הממשלה, הם לא תוצר של ששת החודשים האחרונים. אי-אפשר בלי לסיים ולקנח בנושא הכלכלי, שכפי שאמרתי ואחזור ואומר, גם לגביו הממשלה הקודמת, שהגברת לבני כיהנה בה כממלאת-מקום ראש הממשלה, לא עשתה דבר אל מול המשבר העולמי שאיים להגיע לישראל. לא שעתה לאזהרותיו של יושב-ראש ההסתדרות, לא נערכה להזרמת האשראי הנדרש לחברות במשק, גרמה לגל פיטורים של עשרות אלפי מפוטרים שהממשלה הנוכחית, שר האוצר, ראש הממשלה והשרים הכלכליים מתמודדים אתו בצורה שאיננה רק מעוררת כבוד כאן בתוך המדינה, אלא זוכה לשבחים ממיטב המומחים הכלכליים בעולם. ואני לא צריך בעניין הזה רק להתהדר במחמאות, כי התוצאות מדברות בעד עצמן. כאשר אנחנו רואים כמה כסף ואיזה גירעון נדרש הממשל בארצות-הברית וממשלות מערב-אירופיות כדי לנסות ולהתמודד עם המשבר, ואם נשווה את זה לכסף שהממשלה הנוכחית נאלצה להזרים, ברור שהטיפול הוא לגמרי בדרג אחר, ברור שנעשו כאן צעדים נכונים. אנחנו רואים את המעבר כאן לצמיחה, את ההתייצבות ואפילו ההתאוששות בגביית המסים שחלה ברבעון השני, הגידול הניכר ביצוא הסחורות, כולל גידול ניכר גם בייבוא של סחורות. ותראו את הבורסה, החל מהשנה האחרונה עלייה של 64% בבורסה. נכון שזה לא מדד מדויק שמשקף את מה שקורה בכלכלה, אבל בהחלט אין כאן ניתוק מוחלט, אלא הבעת אמון של המשקיעים ושל הציבור במדיניות הכלכלית של הממשלה הנוכחית. לכן, על בסיס כל העובדות שציינתי, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, וכל הפירוט של מחדליה של הממשלה הקודמת והדרכים שבהן אנו מתמודדים אתם בששת החודשים האחרונים, אני מבקש מחברי הכנסת לנהוג באחריות המתבקשת ולדחות את הצעות האי-אמון. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר גלעד ארדן. אנחנו עוברים לדיון סיעתי, ולכל סיעה שלוש דקות. ראשון הדוברים – חבר הכנסת מגלי והבה מטעם סיעת קדימה, ואחריו – חבר הכנסת רוברט אילטוב. שלוש דקות לכל דובר. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר הדתות, השר המקשר, חברי חברי הכנסת, אני לא יודע, כשאנחנו חוזרים היום לכנסת, אם לצחוק או לבכות; לצחוק על כך שראש ממשלה חושב שהזיכרון שלנו הוא זיכרון קצר, ועוד בא שר מממשלתו ומנסה להסביר את המדיניות והכישלון של המדיניות שלהם בדרך הפוכה. אדוני השר ארדן, אני מציע לך, אם אתה לא קורא את הדוחות של משרד החוץ, שהם בדרך כלל שולחים, נדמה לי, לשרים, כדאי שתקרא. הממשלה הקודמת, אדוני, היו לה קשרים ויחסים עם רוב מדינות העולם, והמדינות האירופיות, ארצות-הברית והמדינות המתונות בעולם הערבי תמכו בתהליך השלום. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אז למה אין שלום? <מגלי והבה (קדימה):> אה, אין שלום, אדוני. כן, ודאי. תתחיל אולי, כי כמו ששמעתי את ראש הממשלה אומר, רוב העם בישראל הפסיק להאמין בשלום – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> נכון, כי אתם – – – <מגלי והבה (קדימה):> – – הוא מאמין במשנתו החדשה של בנימין נתניהו וליברמן. <היו"ר יצחק וקנין:> מגלי והבה, אני שואל אותך שאלה ברצינות: שלוש שנים היתה ממשלה של אהוד אולמרט, ובה היתה שרת החוץ ציפי לבני. מה נעשה בשלוש השנים האלה, תגיד? את מי אתם מאשימים? <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני, אתה עכשיו נייטרלי. <היו"ר יצחק וקנין:> אני נייטרלי, אבל אני רוצה פעם אחת לשמוע, כי אי-אפשר כל היום רק – – – <מגלי והבה (קדימה):> אדוני, אני חושב שאדוני יצטרך לתת לי את הזמן הזה. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אתה עכשיו מורם מעם. <היו"ר יצחק וקנין:> אני יודע שאני מורם, אבל מותר לי גם להעיר הערה. <מגלי והבה (קדימה):> כן, מותר לו להעיר הערות, הוא מצטרף להתלהבות הזאת. <היו"ר יצחק וקנין:> לא התלהבות. אתה יודע שאני יושב כבר 15 שנים בכנסת הזאת. את הדיבורים האלה אני שומע השכם והערב. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> רק מדינת ישראל אשמה. לא כרענו ברך, לא הושטנו את הראש לשחיטה, היהודים אשמים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כן, אנחנו מלקים את עצמנו כל היום. חבר הכנסת והבה, תמשיך. <מגלי והבה (קדימה):> אולי, אדוני, אני אמצא פטנט חדש – היושב-ראש מנסה להסביר את מדיניות הממשלה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אתה לא רוצה לדבר אתה יכול לרדת, אין לי בעיה עם זה. <מגלי והבה (קדימה):> לא, אדוני, יש לי את כל הזכויות לדבר. אדוני היושב-ראש, אני גם מכיר את התקנון. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה תדבר מה שאתה רוצה. <מגלי והבה (קדימה):> אני אדבר מה שאני רוצה, קודם כול תן לי את הזמן שלקחת לי – – <היו"ר יצחק וקנין:> מה זאת אומרת, שאתה עוזב את המיקרופון? איזה מין דבר זה? <מגלי והבה (קדימה):> אני חזרתי. ראיתי שאתה מנהל משא-ומתן במקום – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא מנהל שום משא-ומתן. שאלתי אותך שאלה בצניעות, בצורה מכובדת. תענה לי. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אתה צריך לנהל את הישיבה. אתה לא חלק מהוויכוח כשאתה מנהל את הישיבה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מנהל את הישיבה. זכותי הלגיטימית לשאול אותך שאלה, אם אני רוצה, וגם להעיר הערה. <מגלי והבה (קדימה):> להעיר, בבקשה, אבל לא להביע עמדה פוליטית בניגוד למה שאתה אמור לייצג ברגע זה. <היו"ר יצחק וקנין:> שאלתי שאלה, אולי תענה לי? <מגלי והבה (קדימה):> אני אענה לך. ודאי שאנחנו נתקדם, רק שכשאנחנו באים ומדברים על משנה מדינית שמטרתה להפוך אותנו למדינה מבודדת – היתה ממשלת שמיר, דרך אגב. כולנו זוכרים אותה. שמונה או תשע שנים ישבנו פה וניהלנו מדינה. לא דיברנו עם אף אחד, לא פיתחנו קשרים עם אף אחד, ומדינת ישראל היתה מדינה מבודדת. האם המשנה הזאת של בנימין נתניהו ושל ליברמן לא תוביל אותנו לאותו מצב? ניהלנו משא-ומתן עם השכנים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אין ויכוח על זה. <מגלי והבה (קדימה):> יפה. טוב שאתה תומך בי בדברים האלה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני שואל מה נעשה שלוש שנים. אתם הובלתם את זה. <מגלי והבה (קדימה):> אני אגיד לך מה שנעשה, אדוני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתם הובלתם את זה. מי מנע את זה מכם? <מגלי והבה (קדימה):> היום, כשאתה מסתכל על מה שנקרא איו"ש, או הגדה המערבית, הכלכלה שם פורחת, הטרור ירד כמעט – אני אביא לך נתונים מספריים; מספר ההרוגים הישראלים שהיה בשנים עברו, גם בתקופה שממשלת בנימין נתניהו היתה – מספרים רבים וגדולים. אני אומר לך שאחוז ההרוגים בגלל המצב הביטחוני – אתה רואה את השוני המהותי: אין פיגועי טרור, יש שקט, יש פריחה כלכלית. כשאתה שומע את ראש הממשלה שלנו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תאמין לי, מגלי, אני מסכים אתך. אבל, האם הבעיה היא רק מדינת ישראל? <מגלי והבה (קדימה):> אבל אני לא מאשים את מדינת ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> אתם הייתם בשלטון ולא הצלחתם – – – <מגלי והבה (קדימה):> אדוני, מה שאני מנסה להגיד הוא שדרך המשא-ומתן שהתנהל בין ממשלת קדימה והרשות הפלסטינית הגענו להישגים האלה. יש קומץ של אנשים במדינת ישראל שמנסים להפוך את עצמם לרוב – רוצים להכתיב את המדיניות של מדינת ישראל. מי שחושב שכדאי להמשיך ולהוביל את הקו הימני הקיצוני הזה, וככה יביא שלום ושקט למדינת ישראל, טועה. רק דרך ניהול משא-ומתן, רק חזרה לדרך השלום. היום אי-אפשר לעבוד גם על אזרחי ישראל ועל כל העולם בזה שאתה לא מתקדם בתהליך המדיני. ועוד אתה אומר "מאשים"; אני לא בא להאשים צד אחד על חשבון השני. ניהלנו משא-ומתן עם רשות פלסטינית שהיתה מוכנה להכיר בהגעה לשלום ולא בשימוש באלימות ולא בטרור, שתהיה מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. אני הוספתי לך, דרך אגב. <מגלי והבה (קדימה):> אבל עוד לא נגמר מה שהוספת לי. היום, אדוני, אני לא יודע מה קרה לך, אולי אדוני עייף אחרי היום הארוך. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא עייף, אתה כבר ארבע דקות אחרי זה. הפריעו לך אז נתתי לך עוד שתיים. <מגלי והבה (קדימה):> צר לי על הצורה הזאת, כי רציתי להגיד שהמדיניות של הממשלה הזאת, משנתו של בנימין נתניהו ומשנתו של ליברמן, לא תביא לא שקט ולא שלום לאזור הזה. אוי לנו, אזרחי ישראל, מה מצפה לנו אם ממשלה כזאת תמשיך לבודד את ישראל בין אומות העולם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מגלי והבה. יעלה חבר הכנסת רוברט אילטוב, ואחריו נציג מפלגת העבודה – אני לא רואה שיש. נסים זאב, אתה הדובר אחריו. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת אילטוב. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד השר, רק עכשיו רציתי להגיד שאני אדבר רק כשהשר יבוא, והשר הגיע. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה – – – <קריאה:> – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אין לי ספק. באופן אישי אני יכול להעיד על כך שהוא הכי נחמד. בכל אופן, אני פה שומע הרבה האשמות לכיוון השר ליברמן ומפלגתו, הקואליציה והממשלה. בכלל, יש לי הרגשה שהשר ליברמן הוא ראש הממשלה בכלל, לפי כל ההאשמות שיש היום. <רוברט טיבייב (קדימה):> – – – עוד יהיה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה יודע שיש שר כזה? מי בעולם יודע שיש שר כזה? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> הנה, אתה רואה, אחד שבכלל לא יודע שיש שר כזה – הוא צריך לעבור שיעורי אזרחות. אני אשמח לתת לך שיעור באזרחות. בכל אופן, הממשלה הקודמת לא מזמן פרשה מתפקידה, והיינו בעיצומו של משבר כלכלי עולמי, והממשלה הקודמת לא שמה אגורה אחת כדי להציל את המשק הישראלי. פוטרו באותם זמנים אלפי עובדים בענף ההיי-טק הישראלי. היום הדברים האלה חוזרים. למרבה הפלא, היום אנחנו לא דנים בתקציב. כנראה, חברי האופוזיציה משועממים, כי אין דיוני תקציב, וזה כנראה המהלך הכי מבריק שהיה כדי לייצב את הכלכלה הישראלית, את המשק הישראלי ואת הממשלה הישראלית. אין ספק שאנחנו נמשיך גם בשינוי שיטת הממשל בחקיקה. אנחנו מתואמים בקואליציה, יש לנו הסכמים ברורים. עד היום כל ההסכמים נעשים וכל סעיף וסעיף מתבצע. אין לנו שום ספק שהדברים האלה יטופלו, ואנחנו נתקן את כל הטעויות שנעשו על-ידי הממשלה הקודמת. <אורית זוארץ (קדימה):> כמה זה עלה לנו? כמה זה עלה לציבור? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> דרך אגב, אתם יכולתם להרכיב ממשלה ולא ללכת לבחירות, אבל אתם בחרתם לשלם לציבור. <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כן, אתם בחרתם ללכת ולשלם לציבור. אתם פירקתם את הממשלה, הלכתם לבחירות, והפסדתם – מה לעשות? עובדתית הפסדתם בבחירות. אתם גם לא הייתם יכולים להרכיב שום ממשלה בשום קונסטלציה שהיא, והיום אתם כועסים שהשלטון הלך לכם בין האצבעות. <קריאה:> – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> מה לעשות? לא מוותרים על שלטון. ויתרתם על השלטון – תשבו בשקט. אז עם כל הכבוד, ויתרתם על השלטון, ואנחנו היום ננהל את המדינה. <אורית זוארץ (קדימה):> – – – שרים, סגני שרים. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אני מביע אמון מלא בממשלה הזאת. תודה רבה, כבוד היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה לחבר הכנסת רוברט אילטוב. יעלה חבר הכנסת נסים זאב. לרשותך שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, ביקשו ממני להתחיל בפסוק, אז אני אומר פסוק מפרשת השבוע. כתוב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". <אורית זוארץ (קדימה):> חס וחלילה. <נסים זאב (ש"ס):> מה משמעות "יצר לב האדם רע"? יכול להיות האדם הכי טוב שבעולם, אבל מה, היצר לא נותן לו לחשוב טוב. נותן לו לחשוב עקום כל הזמן, וזה מה שקורה ליושבת-ראש האופוזיציה. היא אשה מאוד טובה, אני מאוד מעריך אותה, אבל היצר שלה לא נותן לה לחשוב טוב. יצר הרע שלה, אולי לא רע, נקרא לו "יצר", היצר אומר לה בעצם: התפקיד שלך להיות אופוזיציה לוחמת בכל מחיר, גם אם זה גובל בהשמצות, גם אם מדובר בדברים – לדעתי – שלא מתאימים ליושבת-ראש האופוזיציה. <היו"ר יצחק וקנין:> הוא הכין דברים כתובים, זה לא מהראש. <מגלי והבה (קדימה):> זה לא התחיל בכתובים. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר שראש הממשלה נשא את אחד הנאומים היפים ביותר כמנהיג, כראש ממשלה, באו"ם. ראש הממשלה צריך חיזוקים, הוא צריך תמיכה מקיר לקיר, ותפקידנו, במצב הזה שבו אנחנו נמצאים, כאשר אויבינו מבית ומחוץ – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> מי זה? מי זה האויבים מבית? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> יהדות התורה? <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת. הערת אותם. <נסים זאב (ש"ס):> למה אתה חושב על עצמך כרגע? משהו בוער לך בלב. כנראה אתה חושב על עצמך. אתה חושב שאתה הכתובת, אז אתה שואל מי זה מבית. מבית זה לא חבר'ה בכנסת, אבל זה יכול להיות גם בכנסת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני לא מבית. <נסים זאב (ש"ס):> "מבית ומחוץ תצפנו". אנחנו צריכים לשמור על הבית. קודם כול בתוך הבית. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אנחנו מבקשים הגדרה. תדייק. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מה זה "מבית" – מתוך ש"ס? <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, נא לא להפריע. טלב אלסאנע. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מתוך ש"ס, או מתוך הקואליציה? <היו"ר יצחק וקנין:> הוא לא התכוון פה בבית. "מבית ומחוץ" זה מושג. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לנסים זאב יש הרבה כוונות. <היו"ר יצחק וקנין:> יש לו כוונות טובות, זה בסדר. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני רק בתפילה מכוון. כשאני מדבר אני לא צריך לכוון, כי אתם כולכם שומעים אותי, וברוך השם אתם אנשים מבינים ומשכילים ומבינים – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אנחנו לא רוצים לחשוד בך. <נסים זאב (ש"ס):> – – בשפה הכי פשוטה אני מדבר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אנחנו רוצים להבין אותך נכון. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר'ה, אני אצטרך להוסיף לו זמן, אל תפריעו לו. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כשראש הממשלה מדבר על מדינה יהודית, אני רוצה לומר שאלה שתי סוגיות. קודם כול, מה זה מדינה – על איזו מדינה אנחנו מדברים? גוזלים לנו את הקרקעות. ועכשיו אני אומר לכם, חברי הכנסת הערבים, גוזלים לנו את הקרקעות יום-יום בנגב, בגליל, איזו מדינה תישאר בידינו? אולי אנחנו נישאר מדינה בכותרת, אנחנו באשליה שיש לנו. 4 מיליון דונם בסכנה נמצאים היום בגליל. <רוברט טיבייב (קדימה):> גם אתם מכרתם את הקרקעות. <נסים זאב (ש"ס):> ולכן, לפחות הזכויות ההיסטוריות שיש לעם ישראל ביהודה ושומרון – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> איפה הקרקעות שלנו? <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש, אל תפריע לו. הוא כבר צריך לסיים את דבריו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מי גזל אותן? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה, הוא צריך לסיים, אל תפריע לו. <נסים זאב (ש"ס):> אתה יודע, אתם משתלטים היום בנגב ובגליל על אדמות המדינה – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זאב, אני מבקש לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> – – ואנשים, לצערי הרב, גונבים בקר וצאן יום-יום, והמדינה נמצאת בסכנה. היא נמצאת בסכנה לא בגלל האויבים שבחוץ, אלא בגלל הגנבים שבפנים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה מה שאמרו באירופה על עם מסוים. גנבים. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע, אתה תיכף עולה לדבר, למה אתה מפריע לו? עוד דקה אתה עולה. גפני לא פה – אתה תיכף עולה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני רוצה להזכיר לו. <נסים זאב (ש"ס):> אני מצטער לומר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש לסיים, חבר הכנסת זאב. אתה כבר חמש דקות על הדוכן, אם לא שמת לב. אני מבקש, ממש משפט אחרון. <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לומר משפט אחרון: אסור לנו לאפשר לאובמה, לממשל האמריקני, להקריב את מדינת ישראל על אותו מזבח של פרס נובל לשלום. צריך להבין שטמונה בזה היום סכנה גדולה, כי אובמה יצטרך להוכיח איזה שלום הוא מביא. הוא ירצה להוכיח שהוא מכופף את מדינת ישראל בשביל הפלסטינים, ואנחנו צריכים מאוד להיות זהירים. לתת גיבוי לראש הממשלה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> ואתם, קודם כול, צריכים לשמור – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זאב, סיים. <נסים זאב (ש"ס):> אתם בעצם מייצגים את מדינת ישראל, אתם לא מייצגים את הפלסטינים, את המדינה הפלסטינית. להם יש חברי פרלמנט, להם יש שרים, הם לא צריכים אתכם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זאב, מה אתה רוצה שאני אעשה, שאני אוריד אותך מהדוכן? <נסים זאב (ש"ס):> לא, אני לא רוצה. <היו"ר יצחק וקנין:> אז תסיים. <נסים זאב (ש"ס):> לכן אני מסיים. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <נסים זאב (ש"ס):> אני מודה לך, אדוני – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> – – זה יהיה המשפט האחרון. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת משה גפני – איננו. יעלה חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. לרשותך שלוש דקות. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הקשבתי היום היטב לנאומו של ראש הממשלה, וכאשר הוא התייחס לדוח של גולדסטון – – <יצחק כהן (ש"ס):> גולדשטיין. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> הוא גולדשטיין במקור. – – נדמה לי שהוא שכח שגולדסטון הוא יהודי, הוא לא פלסטיני. הוא התייחס אליו כאילו הדוח הזה, מי שניסח אותו, היה למשל אסמאעיל הנייה או ח'אלד משעל. זו ועדה של מומחים בין-לאומיים שבחנו וחקרו פשעים בין-לאומיים, באפריקה או במדינות אחרות, והם התייחסו לפשע כאל פשע, והם התייחסו למה שהיה. אומנם אומרים "עופרת יצוקה". "עופרת יצוקה" זו מלחמה של מעצמת-על שהוכרזה נגד עם שאין לו שום נשק להגנה עצמית, והיא השתמשה בכל האמצעים, אם זה מטוסים, או חיל הים, כדי להפציץ ולהפגיז, והיו מאות ילדים הרוגים. לא שמעתי מראש הממשלה התייחסות – איך נהרגו הילדים הפלסטינים, מי הפגיז והפציץ את בתי-הספר, מי אחראי לכך? אולי הפלסטינים עצמם אחראים? אולי הם הפציצו את בתי-הספר שלהם? וכאשר הוא מתייחס, הוא מדבר על זכות ההגנה העצמית. ואני שואל, רבותי, אני שואל, אדוני היושב-ראש, האם זכות ההגנה העצמית קיימת אך ורק למדינת ישראל, או שלמשל לפלסטינים יש זכות הגנה עצמית? <היו"ר יצחק וקנין:> אולי זה בדיוק הפוך, שמדינת ישראל מגינה על עצמה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> האם יש למדינה אחרת חוץ ממנה? האם יש לסוריה זכות הגנה עצמית? האם יש לסוריה זכות הגנה עצמית? האם יש לירדן זכות הגנה עצמית? האם יש למצרים זכות הגנה עצמית? האם יש לפלסטינים זכות הגנה עצמית, או רק למדינה אחת? <היו"ר יצחק וקנין:> השר משה כחלון, אם אפשר, לשבת. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> נסים זאב – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מפריע לך כל הזמן, אתה אומר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כן. גם כשהוא על הדוכן הוא מפריע לי, וגם כשהוא למטה הוא מפריע לי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זאב, יואיל נא בטובו לשבת. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, שמעתי מראש הממשלה על העם היהודי, איך הוא נלחם למען עצמאותו וחירותו. הוא אמר את זה בפתוס. אז מה, לעמים אחרים אין זכות להילחם למען עצמאותם וחירותם? אין לעם הפלסטיני, הנתון תחת כיבוש מ-1967, זכות להילחם למען חירותו? אין לו זכות כזאת – לחיות בעצמאות? רק לעם היהודי יש הזכות להילחם למען חירות? רק ליהודים? <אריה ביבי (קדימה):> רק ליהודים. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> רק ליהודים הזכות להילחם למען חירותם ועצמאותם והזכות להגנה עצמית? לפלסטינים אין זכות להגנה עצמית? אין זכות להתנגד לכיבוש? אין זכות להילחם למען חירות? אין להם זכות לעצמאות? <היו"ר יצחק וקנין:> אבל בעזה אין כיבוש. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> שמעתי דבר נוסף מעניין. הוא מזכיר – – – <נסים זאב (ש"ס):> אין זכות – – – <אריה ביבי (קדימה):> – – – אתם יזמתם, ואכלתם אותה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> חבר הכנסת, ידידי, למיטב ידיעתי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ביבי, ידידי, אל תפריע לו. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> למיטב ידיעתי קדימה עוד לא בממשלה, ולכן אתם אמורים להיות חלק מהאופוזיציה, ואתה מפריע לשותף שלך באופוזיציה. <אריה ביבי (קדימה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ביבי, אני נאלץ להוסיף לו עוד דקה. אני מבקש לסיים בדקה הזאת. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> שמעתי איך הוא מדבר על הלח"י ועל האצ"ל, וחשבתי שאלה כאילו ארגונים חסידי אומות העולם. קראתי איך הטמינו פצצות בשוק ההומה ביפו. חבר הכנסת אריה אלדד, מי הפציץ את בית-מלון "המלך דוד" בירושלים? האם זה הזכות להגנה עצמית או מעשה טרור? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אלדד, אתה תיכף עונה לו. חבר הכנסת אלדד, אתה תיכף עונה לו. תן לו לסיים. אני לא אתן לו יותר מדקה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אל תיתן לו דקה. תקבל תשובה, זה לא היה מלון – – <היו"ר יצחק וקנין:> אל תפריע לו. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – זה היה מושב – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> להפציץ בית-מלון זה היה טרור או לא טרור? או – טרור יהודי זה כשר? יהודים הם לא טרוריסטים, אבל פלסטינים שנלחמים למען עצמאותם הם טרוריסטים? <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אלדד. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ראש ממשלה שמדבר על הלח"י ועל האצ"ל לא מתייחס גם למה שהם עשו? <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> זה לא היה מלון – תלמד היסטוריה לפני שאתה עולה לדוכן. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש לסיים, ידידי, חבר הכנסת אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> וההרוגים שם מה היו? כאשר הטמינו פצצות בקופסאות של מלפפונים בשוק של יפו, מה זה היה שם? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אלסאנע, נתתי לך עוד דקה ויותר מדקה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> הם היו מבוקשים בתור טרוריסטים על-ידי המנדט הבריטי. לא זה העניין. העניין, אדוני ראש הממשלה צריך להבין ששורש הבעיה הוא הכיבוש. ככל שנפנים את זה ונפעל לסיום הכיבוש, כך נקדם את השלום. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. יעלה חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. זה לפנים משורת הדין. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זאב, נתתי לך מעל ומעבר. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, כבר בכנסת הקודמת היה לי איזה רעיון להצעת חוק, ואני רוצה לבחון אתכם את הרעיון הזה. אני מבקש שכל מי שרואה עצמו מועמד לתפקיד ראש ממשלה יעבור קודם בדיקת ראייה, כי אני מוכרח פעם אחת ולתמיד לדעת מה זה העניין הזה של דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אני רוצה להושיב את המועמד בכיסא של ראש הממשלה, לשים לו פה על הקיר 0, 12, 1, לראות מה הוא רואה משם שהוא לא ראה משם או משם. כנגד מה נאמרו הדברים? ילדים שרואים משם לא רואים מכאן. זה חידוש. פעם זה היה רק שטחים ויישובים שהיו נגד עקירתם כשהיו באופוזיציה, וכשהפכו להיות ראשי ממשלה, פתאום עקרו. היום זה גם ילדים. ראש הממשלה נתניהו דיבר הרבה בשבחם של הילדים ביהודה ושומרון ודיבר על זכותם של המתיישבים להתפתח באופן טבעי ולהוליד ילדים, וודאי אי-אפשר לחסום ילד או משפחה יהודייה מלהיוולד, ולכן צריך לבנות להם עוד חדרים ומקוואות וגני-ילדים וכו'. והוא גם ידע להסביר את זה לנשיא אובמה. מה קרה – הוא חזר מוכה וחבול מהפגישה שלו בבית הלבן, הפגישה הראשונה, ופתאום ילדים שראו משם לא רואים מכאן. פתאום הוא מוכן לדבר עם מיטשל על הקפאת הבנייה. אז לא 12 חודשים, אז שיהיה שישה חודשים, אולי נתפשר על תשעה, אבל הקפאת בנייה תהיה, אנחנו יודעים. וידידי השר כחלון ודאי יכול לבדוק במזכירות הממשלה כמה בתים התחילו להיבנות ביהודה ושומרון בימי הממשלה שאתה יושב בה. כל בית שנבנה היום ביהודה ושומרון, ואני אומר את זה באחריות, נבנה או על סמך אישורים של ממשלת אולמרט או בלי רשיון. אין היום ביהודה ושומרון בפועל בנייה – – – <קריאה:> – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> לא. בונים בלי רשיון ויבנו עוד הרבה יותר, כי הממשלה הזו היא ממשלת ההקפאה הלאומית. בפועל הממשלה לא מתירה לבנות – לא במעלה-אדומים, לא באריאל, לא בגושי ההתיישבות הגדולים. זרקו לתקשורת 30 יחידות באריאל, 40 יחידות שם. חול בעיניים. באמת הממשלה לא בונה ביהודה ושומרון. יבואו חברינו, חברי הכנסת החרדים, ויגידו מה קורה בביתר-עילית. אנשים גרים בחניות של מכוניות, בחנויות. הסוכה, לדעתי, תהפוך להיות סוכה לנצח, כי אין לזוגות הצעירים איפה לגור שם, והממשלה לא בונה. בפועל יש הקפאה, ולכן הממשלה הזאת ראויה לאי-אמון, אדוני היושב-ראש. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אלדד. יעלה חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. לרשותך, חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת כספים, שלוש דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, ראשית, אני מודה לך על זה שאפשרת לי לייצג את סיעתי באי-אמון. רבותי חברי הכנסת, אדוני שר התקשורת, לא מוצלח להגיש היום אי-אמון. אי-אמון על מה? כלומר אנו צריכים, ודיברנו על זה כבר כמה פעמים, צריך דיון שהכנסת דנה, האופוזיציה צריכה לומר את דברה, הקואליציה צריכה להשיב, אבל אי-אמון על שום מה? כאשר מתפרסם שמבחינה כלכלית המצב משתפר – ברוך השם, אנחנו מודים לקדוש-ברוך-הוא על זה, אבל המדיניות הזו של העברת התקציב הדו-שנתי, המציאות הזו כפי שבנק ישראל טיפל במערכת הבנקאית, המשמעות של הדוחות האחרונים שהתפרסמו היום, אתמול לגבי הנושא של העצירה בבעיית האבטלה – אני לא אומר שאין בעיות. יש המון בעיות. חבר הכנסת אלדד הציג אחת מהן. יש המון בעיות. אבל מצד שני, צריך לקחת גם בחשבון – אנחנו לא לבד בעולם. והמציאות הזאת שבה מבחינה כלכלית המצב משתפר, מבחינה מדינית לא קרה שום דבר שמחייב – אם רוצים להגיש אי-אמון על גולדסטון, על הדוח שלו, זה ראוי, אבל לא כאן המקום. לא על זה מגישים אי-אמון. הרי באמת, זה דוח שהוא – זה לא ייאמן שזה קורה, אבל זה קרה, שהגישו כזה דוח. זה פשוט לא ייאמן. אבל להגיש אי-אמון במצב שבו אנו מצויים נראה לי קצת פתטי, קצת לא כל כך לעניין. אם היו מקיימים דיון על מה תהיה המדיניות של הממשלה, זה בסדר להגיש אי-אמון. אם היו מאשרים קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה, הכנסת היתה מאשרת, ועדת הכספים היתה מאשרת – זה דבר שאפשר להגיש עליו אי-אמון. אחרי שמאשרים תקציב דו-שנתי ודנים בכל הבעיות ובכל הנושאים, ואנחנו עומדים בביקורת ציבורית, אבל אנחנו עומדים מאחורי העניין. אני סבור גם באופן אישי שזה גם תרם ליציבות של המשק – לבוא היום עם קיצוץ רוחבי, קצת משונה, אבל גם זה עדיין לא אושר. זה עדיין לא הגיע אפילו לוועדה. כשזה יגיע לוועדה, יתקיים דיון, בעזרת השם, אני עוד לא רואה בדיוק מה יהיה סופו של הדיון, אבל גם זה אין – גם אין קיצוץ רוחבי. אז הממשלה אישרה, אבל הממשלה היא לא סוברנית להחליט בעניין הזה. הממשלה יכולה להביא את זה לכנסת כדי שהכנסת תאשר את זה, במקרה הזה ועדת הכספים, וכמובן, אני לא מעריך, אדוני היושב-ראש, אתה גם חבר בוועדת הכספים – אני לא מעריך שמה שהחליטה הממשלה יאושר בוועדת הכספים, סתם בהערכה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני כמעט בטוח שלא. <משה גפני (יהדות התורה):> אני אף פעם לא אומר: אני לא אתן. אין דבר כזה. אני לבד, אני אחד מתוך 120 חברי כנסת, אחד מתוך חברי הוועדה – אומנם היושב-ראש, אני מנהל את הישיבות, אבל אני לא אומר: לא אתן. אעשה כמיטב יכולתי שמה שהוחלט בממשלה – זו החלטה לא נכונה, אפשר להעביר על זה ביקורת, אבל לא להגיש אי-אמון בגלל שאנחנו לא אישרנו את זה, וככל הנראה גם לא נאשר. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת חיים אורון. אחריו – חבר הכנסת ידידי זבולון אורלב. שלוש דקות. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, שלושה חלקים היו בנאומו של ראש הממשלה. החלק הראשון, כך אני מבין, היה היסטוריה. חבר הכנסת אלדד אמר שצריך אולי לדרוש מראשי ממשלה מבחן ראייה. אני הייתי מציע גם לדרוש מהם איזשהו מבחן בסיסי בהיסטוריה, כי הסקירה ההיסטורית של ראש הממשלה היתה כל כך לוקה בחסר, כל כך חלקית, כל כך מצומצמת, כל כך דלה, שלא היתה עוברת במבחן אפילו בבית-ספר עממי. אבל מעבר לידע היסטורי לקה נאומו של ראש הממשלה בכשל נוסף. מנהיג הסרבנות שלנו מדבר על סרבנות, ועל זה בדיוק נאמר: טול קורה מבין עיניך. אתה מדבר על סרבנות? הממשלה שלך סרבנית שלום מוחלטת, לא מוכנה להתקדם בשום דבר, לא מוכנה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, ממשיכה לבנות בהתנחלויות בצורה מסיבית, ואתה מדבר על סרבנות? החלק של ההיסטוריה היה על כן מאוד לוקה. החלק השני, אדוני היושב-ראש, היה החלק של הפדגוגיה. ראש ממשלתנו כנראה התלהב מהעולם הדיפלומטי, והוא רוצה שאנחנו נתנהל פה כמו דיפלומטים, ונקשיב לנאומו בנימוס וכמו דיפלומטים נחייך ונהמהם בשקט דברי ביקורת. אז כדאי שראש הממשלה יבין, הגיע הזמן שהוא יבין, שהוא נמצא בפרלמנט, ובפרלמנט הדיון והוויכוח הוא חלק מרכזי ממה שצריך לעשות. הפדגוגיה היתה על כן, עמיתי חברי הכנסת, פדגוגיה מאוד מביכה. ראש הממשלה הזה מפגין פעם אחרי פעם עד כמה הוא לא מבין מה זו דמוקרטיה פרלמנטרית, עד כמה העולם הזה זר ורחוק ממנו, וחבל שהוא עושה את זה בפומבי, מעל במת הכנסת. החלק האחרון בדברים שלו היה אקטואליה. גם זה היה חלק מאוד בעייתי. הוא לא דיבר על התנחלויות, הוא לא נתן לנו תוכנית פעולה – מה הממשלה מתכוונת לעשות מול המצוקות החברתיות, מול המצוקות בפריפריה, מול המשבר הערכי והחברתי שקיים בחברה שלנו, שמתבטא בין היתר בגל נורא של תופעות אלימות. אלימות בנסיקה זו חברה בשקיעה, אבל על זה לראש הממשלה שלנו לא היה שום דבר אמיתי לומר. לא היה לו גם מה לומר על מצבה של ישראל, שנמצא בשפל חסר תקדים, בזירה הבין-לאומית. הממשלה הזאת הצליחה להוביל את ממשלת ישראל לבידוד בין-לאומי קיצוני ומובהק. אבל הנאום היה מלא, אדוני היושב-ראש – ובזה אני רוצה לסיים – באיזושהי שביעות רצון עצמית כל כך מנותקת מהמציאות. אדוני השר, ראש הממשלה הזכיר לי את האמירה הידועה, שכשמישהו קופץ מהקומה ה-80, במשך 79 קומות נראה לו שהוא פשוט מרחף. מה שכואב זה רק ההתנגשות הפתאומית בסוף. אז אני מקווה שיהיה לנו הכוח לעצור את עצמנו לפני הקפיצה הזאת שראש הממשלה כל כך נהנה מהריחוף שלה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת חיים אורון. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, ברכות על שובך וברכות לחידוש עבודת הכנסת. אדוני השר כחלון, אני חושב שראש הממשלה הצליח מאוד. המלה שאמרת, הקפאה, היא שמתקיימת, אבל לא ההקפאה שאתה חושב שאני הולך לדבר עליה. אין מה לעשות, כאשר מחפשים את המכנה המשותף בין ישראל ביתנו ובין העבודה, מוצאים את המקום שהוא המקום של הקפאה, ש"במקום דרוך", ומאז עושים כל דבר אפשרי, איך לא להפר את הדבר הזה, כי זה הדבר היחיד שחשוב, כל השאר בלתי חשוב. אפשר מעל הדוכן הזה – אני לא מצליח להבין למה, חבר הכנסת זבולון אורלב – לבקש מהפלסטינים שהם יגדירו איזו מדינה אנחנו. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא שיגדירו. שיסכימו. <חיים אורון (מרצ):> לא, תסלח לי, חבר הכנסת. לי מספיקה הכרה במדינת ישראל, ופתרון בעיית הפליטים. ואם פתרון בעיית הפליטים הוא מלה אחרת למדינה יהודית, אני במקומכם אומר את זה בגלוי: אין זכות שיבה, הפליטים יהיו במדינה פלסטינית. מה אתם הולכים ככה? מה אתם מבלבלים את הראש? אתם יודעים שזה בלבול ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> קודם נסוגים. <חיים אורון (מרצ):> לא קודם, יחד, אדוני היושב-ראש. אם אין הסכם כולל – שמעת את זה ממני 20 שנה, כל הזמן, ובהסכם הזה יהיה, בירושלים שתי בירות, והגבולות הם גבולות 67', ומה שאנחנו רוצים לספח נספח, ונשלם על זה טבין ותקילין באדמות קשות במדינת ישראל. ויש פתרון לבעיית הפליטים, שאיננו זכות שיבה. אתם יודעים שזה יהיה, אם יהיה הסכם, אם לא יהיה הסכם – אתם בורחים מההסכם הזה. היות שאתם בורחים מההסכם היחיד הזה, אתם ממציאים כל מיני הצעות. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי חבר הכנסת, אתה ישבת כאן כששאל מי ששאל את ראש הממשלה, שהחליט, יחד עם הכנסת כמובן, ברוב גדול, לפנות את גוש-קטיף, את עזה – שאלו: מה יהיה אם יתחילו להפגיז אותנו? אנחנו נשיב מלחמה. נדמה לי שאדוני אמר: אנחנו נשיב, בגיבוי כל העולם. <חיים אורון (מרצ):> אתם כל הזמן מתבלבלים. אדוני היושב-ראש ואדוני שר התקשורת, אתם כל הזמן מתבלבלים. זה ויכוח שלכם עם ביבי, לא אתי. ראש הממשלה אומר שהוא רוצה משא-ומתן. כשהוא יעשה משא-ומתן הוא לא יזוז משום מקום? הוא לא יזוז משום מקום שאפשר לירות ממנו טילים? את זה תנהל אתו. אני אומר לך: אני מוכן. את הוויכוח תנהל אתו, לא אתי. אתם כל הזמן מתבלבלים, כמו מה שראש הממשלה מופיע פה ואומר: הגעתי להסכמה לאומית. עם עוזי לנדאו הוא הגיע להסכמה לאומית על שתי מדינות לשני עמים? עם עצמו הוא הגיע להסכמה על שתי מדינות לשני עמים, עם כל המשמעויות של זה? שיגיד את זה פה. שתי המדינות לשני עמים שהוא הגיע אליהן לא קיימות בעולם, לא קיימות במציאות, ואתם יודעים את זה. אתה יודע את זה כי אמרת את זה מעל דוכן הכנסת – המדינות האלה, שהוא מסכים עליהן, לא קיימות בעולם. <נסים זאב (ש"ס):> בינתיים יש שלוש מדינות. <חיים אורון (מרצ):> ולכן, אתה שואל אותי מה אני אעשה? עזוב את הוויכוח אתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא יודע מה אמרו האחרים, אני מאשר שמה שאני אמרתי אכן אמרתי. <נסים זאב (ש"ס):> יש מדינת "חמאס". <חיים אורון (מרצ):> תישאר אתה בצד בוויכוח הזה, עשה לי טובה. אני לא מתווכח אתכם. אתה, הרב עובדיה יגיד תקבלו – תקבלו. עזוב, אני מדבר עם אנשים שצריכים להחליט. אז מה הוא בא אלי בטענות מה היה בעזה – אני עשיתי את עזה? אתם צריכים להחליט מה אתם עושים. לכן, אדוני היושב-ראש, אני ציפיתי, בכל זאת, אנחנו מתחילים לשלם את המחירים. לפני חצי שנה אמרנו שאין "במקום דרוך". כשיש "במקום דרוך" אנחנו מתחילים לחטוף מכל הכיוונים. אז אני מכיר, יש יועצים לראש הממשלה, וגם כמה שרים, אדוני השר, שחוזרים מוושינגטון ולוחשים לעיתונאים, איך סידרנו אותם, עוד פעם הם אכלו אותה, לא נקפיא. ואחר כך – לא אחר כך, באותו זמן, בטלפון אחר – אומרים לאובמה, אדוני, הנשיא האמריקני, אתה מוכרח להתעסק עם האירנים, אתה מוכרח לפתור לנו את בעיית האירנים. אתם באמת חושבים שזה יעבוד ככה? זה לא עובד ככה, אתם יודעים שזה לא עובד ככה. אבל עם כל הכבוד, את המחיר משלמים כולנו. לאן אתם מוליכים את זה? מה הדבר הנורא הזה שעשיתם עם דוח גולדסטון? הטעות הראשונה – שהחלטתם לא לשתף פעולה. הוא התחנן לשיתוף פעולה. ואני לא מקבל מה שכתוב שם, ואני לא חושב שאנחנו פושעי מלחמה, אבל אנחנו מבקשים מהיום השלישי למלחמה – א. הפסיקו את המלחמה הזאת; ב. בואו תחקרו מה היה שם. קודם כול אנחנו צריכים לחקור; מבחינתנו לחקור. אני מקווה שכל הבדיקות האובייקטיביות שיהיו ינקו את כל חיילי צה"ל. אבל אם לא, זאת קודם כול בעיה שלנו. עכשיו כבר אומרים לנו אנשים – זאת הדרך היחידה שלא להתגלגל ממועצת הביטחון לוועדה לזכויות האדם, וכו' וכו' – שאנחנו נקים ועדה משלנו, בלתי תלויה, שתבחן את העניין. לא. אז יוצרים הסכמה לאומית. על מה הסכמה לאומית? הוא החליט שיש הסכמה לאומית על שתי מדינות לשני עמים. זה מוסכם על זבולון אורלב? זה מוסכם על ש"ס? אני כבר מכיר את האנשים הללו שהעולם נע סביב עצמם. במקום שראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע אליו, שם נמצא העולם. עם כל הכבוד, איזו הסכמה לאומית? עם מי הסכמה לאומית? והוא יודע את מה שאני אומר, אבל נוח לו לומר כאן: הגעתי להסכמה לאומית. הוא לא הגיע לשום הסכמה לאומית. אדוני היושב-ראש, קיוויתי, אבל מה לעשות – אני אדם אופטימי ללא תקנה, ותמיד אני מקווה, אולי יבוא ראש הממשלה לכנסת, לא לבר-אילן, ויאמר כמה דברים: אין ברירה, נפתח במשא-ומתן עם הפלסטינים. אתם כל כך מבקרים את הכישלון של אולמרט וציפי לבני במשא-ומתן הקודם – תתחילו משם, יאללה, תבואו ותגידו: בואו לשולחן, נתחיל את המשא-ומתן, בגיבוי ארצות ערב, בגיבוי אובמה, בגיבוי הקוורטט. אוי ואבוי לנו, לנו לכולנו, שנגיע לשם עוד פעם, מקופלים, בלחץ, עם יללות, עם חוסר יכולת לעמוד על הדברים האמיתיים, ועוד פעם נתעסק, כמו שקרה לממשלה הזאת, עם ירושלים. אנחנו הפכנו עכשיו את ירושלים למרכז הסכסוך. אנחנו הפכנו אותה לזה, בכל העולם, לא רק עם אבו מאזן. בכל העולם. לכן, לא יהיה לי קשה לא לקבל את הודעת הממשלה, להצביע אמון בה, והתקוות שעם החורף יבוא גשם – שעדיין לא התבדו, ושאם אחרי החורף יהיה אביב – כנראה שהממשלה הזאת את האביב הזה לא תביא כבר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת חיים אורון. הבא אחריו – חבר הכנסת זבולון אורלב. יסיים – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יסיים נציג הליכוד חבר הכנסת אקוניס. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת אורון, אפשר לקבל את תשומת הלב שלך לדקה אחת, הואיל וגם פנית אלי במהלך הדברים שלך. תראה, אנחנו יכולים לקיים ויכוח באשר לגישות המדיניות שלנו – מה בדיוק אנחנו צריכים לתבוע מהפלסטינים, מה צריך לוותר לפלסטינים או לא לוותר וכו' וכו', אם אנחנו צריכים לדרוש או לא לדרוש מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. אני מאלה שסבורים שראש הממשלה צודק בהחלט בדרישה הבסיסית הזאת להכיר, שהפלסטינים יחתמו על כך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי והבית הלאומי של העם היהודי. אבל הבעיה היא שבעוד שאתה מתווכח אתי אם צריך או לא צריך לתבוע את העניין הזה מהפלסטינים, הבעיה שלנו היא לא אתם, אלא קודם כול עם ערביי ישראל. חלק לא מבוטל מהמנהיגות הערבית, גם הפוליטית של חברי הכנסת – דרך אגב, לא כולם, חלקם – גם בחלק הדתי וגם בחלק הלאומי, כמו בל"ד, הם לא מסכימים לכך שמדינת ישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי. רק היום חילקו לנו את המסקנות של ועדת האתיקה, שבתוכם מביאים את הדברים של חברת הכנסת חנין זועבי, שאומרת: מה פתאום שאני אהיה נאמנה למדינה? היא לא רוצה להיות נאמנה למדינה. למה היא לא רוצה להיות נאמנה למדינה? היא בכלל אומרת שזו מחשבה פאשיסטית – המדינה צריכה להיות נאמנה לי. האם המדינה שמגדירה את עצמה כמדינה יהודית או כבית לאומי ליהודים יכולה להיות נאמנה לי כפלסטינית? בוודאי שלא. הבעיה שלנו היא לא הפלסטינים. עוד לפני שאנחנו תובעים מהפלסטינים או מתווכחים עם הפלסטינים, יש לנו ויכוח – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> האם לפי דעתך לפי סעיף 7א זה פוסל אותה מלשמש כחברת כנסת? <זבולון אורלב (הבית היהודי):> קודם כול, אני לא שופט, אבל יכול להיות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היא אומרת: אני נאמנה לחוקי המדינה, אני לא נאמנה לרעיון. זה דבר שאותי הוא מקומם, אבל אני – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> חבר כנסת לא צריך להיות נאמן לחוקי המדינה, כיוון שהוא יכול לשנות את החוקים. מותר לו לפעול לשינוי החוקים. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון, אבל כל עוד הם לא שונו, הוא מחויב בקיומם. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> כרגע אני מדבר לא בדיון משפטי. כרגע אני מדבר בדיון פוליטי. אגב, אדוני היושב-ראש, הרי גם אתך יש לי ויכוח אם ראוי או לא ראוי שחבר כנסת יצהיר בהצהרתו שהוא שומר אמונים למדינת ישראל, ואני רוצה שתהיה תוספת: כמדינה יהודית ודמוקרטית. אדוני שולל את ההצעה הזאת. אני חושב שקודם כול בתוכנו, בתוך הבית הזה, אזרחי מדינת ישראל, בואו נגיע קודם כול להסכמה מה תעודת הזהות שלנו, אם אנחנו מדינת הלאום היהודי, כן או לא. אתה תומך בזה שאנחנו מדינת הלאום היהודי? <חיים אורון (מרצ):> כן. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> תודה רבה. <חיים אורון (מרצ):> אל תודה לי – – – המסמך הזה הוא מסמך ז'נבה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> זה נזם זהב באף חזיר. כל הסכם ז'נבה הוא הסכם לא ראוי, הוא הסכם שמסכן את מדינת ישראל. על זה נאמר: נזם זהב באף חזיר. <חיים אורון (מרצ):> – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אני אומר לך, עד שאתה מתווכח אתי אם הפלסטינים יכירו או לא יכירו במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, יש לנו עדיין ויכוחים פה, וזאת הפצצה המתקתקת. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יש מפלגה ציונית שאומרת שמדינת ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה. יחד עם זה – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אני לא מכיר כזאת מפלגה. <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי שיש חלק בתוך מפלגת מרצ שרואה במדינת ישראל מדינת כל אזרחיה. <חיים אורון (מרצ):> מצע מרצ אומר במפורש מדינה יהודית ודמוקרטית ומדינת כל אזרחיה. מדינה יהודית ודמוקרטית. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אני לא יודע מה זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תאמר לך חברת הכנסת חנין שמדינה דמוקרטית כשהרוב יחליט שהיא לא תהיה יהודית, היא לא תהיה יהודית. אז אולי אני אומר לה שכאשר הרוב יחליט שהיא לא דמוקרטית, היא לא תהיה דמוקרטית. הכול יהיה בסדר. אבל בוויכוח הזה אנחנו לא פוסלים לפי סעיף 7א איש מחברי הכנסת, אנחנו יכולים כמובן להתריס את כל ההתרסות שאדוני מתריס מטעם דעתו וגם דעתי. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אם מסמכי בל"ד משמעותם שהם לא מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אדוני, לפי סעיף 7א הם לא יכולים או כחברי כנסת או כרשימה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עובדה שבית-המשפט לא פסל. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> זו עדיין לא עובדה שאני צריך להשלים אתה. זה נכון שוועדת הבחירות פסלה אותם ונכון שהבג"ץ הכשיר אותם, אבל זה לא אומר שהבג"ץ החליט נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, עכשיו, הואיל ואיננו דנים באי-אמון בבל"ד, אלא באי-אמון בממשלה, אני מבקש – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא, לא, זה אי-אמון במרצ. אין לי ויכוח אתה, יש לי ויכוח עם מרצ. זה ויכוח בתוך העם היהודי. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעתי. עכשיו אדוני ימצה את זמנו בשלוש דקות. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> תודה רבה. אני מודה לאדוני. הדיון הזה דן באמת בדברים שעומדים ברומו של עולם, גם הנאום של ראש הממשלה וגם יתר הנאומים -של הנשיא, של אדוני היושב-ראש שנאם נאום ראוי ומצוין, וגם הנאום של יושבת-ראש האופוזיציה, דברים שעוסקים ברומו של עולם ואני רוצה לדוש בעקבו של עשיו, לדוש בעקב, באותה בעיה קטנה שקוראים לה השירות הלאומי. ממשלת ישראל החליטה על קיצוץ רוחבי, ולפעמים הקיצוץ הוא קיצוץ עיוור והוא יורה, הורג ופוצע דברים שהם מדהימים. אחד מהדברים המדהימים והראויים, החברתיים-החינוכיים במדינת ישראל הוא השירות הלאומי והשירות האזרחי, שבמסגרתו, אדוני היושב-ראש, יותר מ-11,000 אזרחים שפטורים מגיוס חובה על-פי חוק כזה או אחר מתנדבים לשירות לאומי. רוב רובו הבנות בוגרות הציונות הדתית וחלקו גם ערבים וגם כאלה שבגלל מגבלות רפואיות לא יכולים לשרת בצה"ל או מכל סיבה אחרת שהיא. הלכה הממשלה וקיצצה כ-44 מיליון שקל מהשירות הלאומי, שפירושו חיסול השירות הלאומי. אם תוך כמה ימים לא יימצא פתרון, יותר מ-3,000 מתנדבות של השירות הלאומי, שמשרתות בשירותי החינוך עם נערים בחינוך המיוחד, עם נערים עולים, עם תלמידים חולים, עם תלמידים עולים, עם נוער בסיכון, עם תלמידים לקויי למידה, כל האוכלוסיות החלשות האלה כשבנות השירות הלאומי ובני השירות הלאומי עוזבים, יצטרכו לשלוח אותם לביתם. נכון, המפעל הזה הוקם על-ידי המפד"ל, זה היה רעיון שלנו, אבל הוא רעיון ממלכתי ולא מפלגתי. זו תרומת הציונות הדתית לגישה הלאומית והממלכתית של מדינת ישראל. ולכן, רבותי, קיימנו על כך דיון בסיעה והודענו לראש הממשלה שאנחנו מכריזים על משבר. איננו יכולים לעבור לסדר-היום כשמדינת ישראל הולכת לבטל את אחד מהמפעלים החינוכיים והחברתיים המצטיינים והראויים ביותר שהחברה שלנו מקיימת. לצערנו, שרי ממשלה וגם פקידים בכירים במשרד האוצר מגלים אדישות. אנחנו קיבלנו על עצמנו להזעיק בפעמון האזעקה את החברה הישראלית ואת ממשלת ישראל. אני מקווה מאוד שלא נצטרך להגיע לזעזועים קואליציוניים. צר לי לומר את זה ביום פתיחת מושב החורף. וחשבנו שיהיה לנו מושב רגוע ונעים, והנה אנחנו נקלעים לתוך סערה. אז הריני עומד כאן – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> – – מתריע ומזהיר, ואומר לממשלה ולראש הממשלה: אנא ראו לתקן את הדבר הזה בהקדם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> סיעתנו והציונות הדתית לא יוכלו לעבור על הדבר הזה לסדר-היום. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת יושב-ראש סיעה ויושב-ראש הוועדה זבולון אורלב – יושב-ראש הסיעה, יושב-ראש ועדה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה, יעלה ויבוא, ידבר, ואחריו יסכם נציג הליכוד, חבר הכנסת אקוניס. בבקשה, חבר הכנסת זחאלקה, גם לך דקה נוספת לענות על כל הדברים שהתעוררו בגין הדיון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ברצוני להגיב תחילה על הדברים שאמר חבר הכנסת אורלב, ולהסביר לו ולכלל חברי הכנסת, שבל"ד מייצגת תפיסת עולם דמוקרטית ונאורה, והומניסטית, שרואה את האדם במרכז, ולא אף מוסד שיוצר האדם, כולל המדינה. אנחנו נגד פטישיזם של המדינה, שזה תפיסה – אם חברי הכנסת יודעים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רואה שאתה תומך בז'בוטינסקי. הוא אמר: בראשית ברא אלוהים את האדם. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אין סתירה בין הומניזם – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תקשיב. אתה דיברת, אני לא הפרעתי לך. ועל כן, אנחנו חושבים שהמדינה היא כלי, היא צריכה לשרת את האזרח, היא צריכה להיות נאמנה לאזרח – וזה כל מדינה בעולם. אתה בא ודורש יותר מזה – להצהיר אמונים למדינה יהודית ודמוקרטית. מה זה מדינה יהודית? זה ציונות. אתה רוצה שאנחנו נהיה ציונים? יש לי חדשות בשבילך: אנחנו לא נהיה ציונים. אנחנו לא נהיה ציונים. תחוקק חוק, תוציא אותנו מהכנסת. אם אתה תיתן לנו את הבחירה בין להיות ציונים או לא להיות בכנסת, אנחנו לא נהיה ציונים. יש דברים שאנחנו לא נוותר עליהם. יש עקרונות. הבעיה היא שאתם לא מקשיבים למה שאנחנו אומרים. במקום לנהל ויכוח – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זחאלקה, הבהרת היטב את דעתך בעניין זה. אני מתחיל את שלוש הדקות בנושא. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> במקום לנהל ויכוח אתה רוצה לעשות – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורלב, מספיק. בבקשה. עכשיו חבר הכנסת זחאלקה ענה לך, אין תשובה על התשובה. כל אחד יודע את עמדתו. בבקשה, חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, מי שעומד בראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, נשא היום נאום עצבני במיוחד – נאום עצבני בתוכנו, וגם בשפת הגוף של נושאו. הנואם המוכשר לא הצליח להסתיר את עצבנותו. הקוסם הגדול נראה היום כמו שוליה מבולבלת. הוא חושש מדוח גולדסטון, מההשלכות של דוח גולדסטון, לכן הוא השתלח בדוח, בוועדה שכתבה את הדוח, וגם בגוף שהסמיך את הוועדה לחקור את המלחמה על עזה. הוא כל כך חושש שדאג להגיד: לא ניתן להביא להאג את אהוד אולמרט, את אהוד ברק ואת ציפי לבני. אני בסוגריים אגיד: הייתי מסתפק בברק, האדריכל האמיתי של המלחמה הזאת. נאום נתניהו – ואפילו 1,000 נאומים של נתניהו – לא יכול להסתיר את העובדה שישראל הרגה יותר מ-400 ילדים בעזה, ובכלל יותר מ-1,000 אזרחים – – – <מירי רגב (הליכוד):> מעזה – – – טרור – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> שום תירוץ בעולם לא יכול להצדיק את הריגתם של 400 ילדים. <מירי רגב (הליכוד):> מעזה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> את בעד הריגת ילדים? <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעו את קריאת הביניים. אי-אפשר להפוך קריאת ביניים לנאום. אי-אפשר. אי-אפשר, את לא לבד פה. את לא לבד פה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אם הריגת 400 ילדים זה לא פשע מלחמה, מה זה פשע מלחמה? אני רוצה לדעת מה זה פשע מלחמה. <קריאה:> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> נתניהו לא ניסה אפילו להתמודד עם תוכן הדוח, עם העובדות שעולות מהדוח: הריגת אזרחים, הריסת תשתיות אזרחיות, שימוש במגן אנושי, הרעבה, מצור, הפיכת מיליון וחצי אזרחים פלסטינים לאסירים בבית-סוהר גדול, שהוא רצועת-עזה. כבוד היושב-ראש, צמד המלים "הגנה עצמית" אינו אלא תירוץ. להרוג ילדים זה הגנה עצמית? להפציץ בתי-ספר ומתקנים של אונר"א זה הגנה עצמית? להפוך חבל ארץ שלם לבית-סוהר גדול זה הגנה עצמית? למנוע מצרכים חיוניים מיותר ממיליון אנשים זה הגנה עצמית? לירות בצוותים רפואיים זה הגנה עצמית? אם אובמה קיבל פרס נובל לשלום, לנתניהו מגיעים כמה פרסי נובל: פרס נובל למניעת שלום, פרס נובל של הולכת שולל – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – פרס נובל של אחיזת עיניים, פרס נובל על גלגול עיניים כמו אותם מונים של מוניות שעברו מן העולם. נתניהו קורא לפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית. הוא רוצה שהפלסטינים יהיו ציונים כתנאי להסדר. כתנאי להסדר הפלסטינים צריכים להיות אפילו ליכודניקים. יש אלף דרכים להגיד לא לשלום, זו דרכו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> את זה ג'ומס רוצה, זה לא נתניהו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – זו דרכו של נתניהו. <היו"ר ראובן ריבלין:> את זה ג'ומס רוצה, חבר הכנסת זחאלקה – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> משפט אחרון, כבוד היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – שיכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית – זה ג'ומס, לא נתניהו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> העיקרון המנחה את נתניהו כיום – מי שמתכונן למלחמה, צריך לדבר על שלום. מדובר באדם מסוכן. כאשר הוא מדבר על שלום, צריך לבדוק את מצב המקלטים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת אופיר אקוניס יעלה ויבוא כדובר אחרון מטעם סיעת הליכוד, ואחריו – איפה יושב-ראש הקואליציה? <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לצלצל. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שבעה חודשים חלפו מאז הבחירות, וככל שנוקפים הימים מתברר שיושבת-ראש האופוזיציה אינה מבינה את תפקידה, או שאינה מסוגלת למלא אותו. כך כותבת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הנה, פה אתה יכול בשקט ובשלווה לבוא ולומר את כל מה שאתה רוצה, לא צריך לנאום מהמקום. <אופיר אקוניס (הליכוד):> ודאי, כך אני מתכוון, אדוני היושב-ראש, ואני מודה לך. <היו"ר ראובן ריבלין:> יפה מאוד. <אופיר אקוניס (הליכוד):> כך כותבת בשבוע שעבר הגברת מוריה שלומות. היא לא מהליכוד, היא לא ימנית, היא פובליציסטית וראש ארגון נשים, בשר מבשרו של המחנה שלכם, של קדימה ומחנה השמאל הישראלי. ועיתונאית אחרת, אריאלה רינגל-הופמן, כותבת: מי בכלל צריך את ציפי. שתיהן לא מהליכוד. <יואל חסון (קדימה):> כל יום שעובר מבינים כמה צריך את ציפי. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אולי גם הן מבינות מה שהבינו רבים בישראל – הממשלה מושלת, והאופוזיציה כושלת, בסדר הפוך לחלוטין ממה שהיה כאן בכנסת הקודמת, בזמן כהונתה של ממשלת קדימה. <רוני בר-און (קדימה):> זאת הפעם החמישית שאתה קורא את אותו נאום, ואתה לא לומד אותו בעל-פה? <אופיר אקוניס (הליכוד):> זאת המשוואה, ואין בלתה. כפי שהיטיב לתאר חבר הכנסת נחמן שי את המפגש בסוכתו של חבר הכנסת מופז, זה היה רגע מביך. אבל, חבר הכנסת שי – – – <נחמן שי (קדימה):> אמרתי את זה? <אופיר אקוניס (הליכוד):> כן, כך אתה אמרת. כך אמרת על המפגש: זה היה רגע מביך. אבל, חבר הכנסת שי, זה לא היה הרגע המביך היחיד שמפלגתך והעומדת בראשה שותפים לו. מבוכה – – <אריה ביבי (קדימה):> די, אקוניס, תתבגר. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – זאת ההגדרה להתנהלות שלכם כאן בכנסת וגם מחוץ לה. אני מאוד מקווה שכמו שמה שקורה לכל ילד וילדה בישראל בחופשת הקיץ, בעצם בעולם כולו, קרה גם לכם – שהתבגרתם. תרופה נגד התבגרות טרם נמצאה, אבל אני מקווה שהמראות שראינו מטעמכם במושב הקיץ לא ישובו – לא מופעי פירוטכניקה, אדוני היושב-ראש, לא זמזום שירים בוועדות כדי למרוח זמן, ובוודאי שלא החרמת הכנסת. אופוזיציה ממלכתית חייבת להיות עניינית, ולא ילדותית, ואני מקווה שבעניין הזה חופשת הקיץ היטיבה אתכם. אבל אם תשבו ארבע שנים מלאות באופוזיציה, תלמדו כיצד נוהגת אופוזיציה ממלכתית, ואולי גם זיכרונכם בינתיים יחזור – יחזור בעיקר זיכרונה של יושבת-ראש האופוזיציה, ששכחה שהצביעה נגד ברית הזוגיות, ושבפעם הראשונה נקבע בחוק שלא יהיו לימודי ליבה בתיכונים בכלל בממשלה הקודמת. אדוני היושב-ראש, שמעתי שזמן קצר לפני שיצאה לחופשתה בהוואי, אמרה הגברת לבני שהישראלים מיואשים. אני לא מתיימר לדבר בשם כל הישראלים, אבל אני מכיר ישראלית אחת שהיא בוודאי מיואשת. היא יושבת כאן באולם הזה, ויש לה תפקיד חשוב בדמוקרטיה מתוקנת – יושבת-ראש האופוזיציה, הגברת לבני. בפרפראזה על דברי המשורר, הגברת לבני, אפשר לומר לך: בהונולולו הייאוש נעשה יותר נוח. <שי חרמש (קדימה):> בלונדון. <אופיר אקוניס (הליכוד):> חבר הכנסת חרמש, אני אמרתי בפרפראזה על דברי המשורר, תאמין לי שאני בורר את מילותי בקפידה. אגב, שמתי לב, שהסגנון הסלנגי "המגניב" של יושבת-ראש האופוזיציה לא משתנה, רק המלים משתנות. עכשיו מלה חדשה שבוודאי הומלץ לה לומר אותה רבות – ייאוש. אני לא יודע אם חברי באופוזיציה שמו לב, אבל מצב רוחם של הישראלים ברובם הוא גבוה בהרבה משהיה בשלוש השנים של ממשלת קדימה הכושלת. בראש ובראשונה: ביטחון. אין עוד ירי טילים מתמשך על ראשם של אזרחי ישראל מבלי שהדבר יעבור ללא תגובה. כל ניסיון התגרות נתקל בתגובה מהירה ויעילה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מה זה ישיבת ראשי ועדות שם? חבר הכנסת כץ, יושב-ראש ועדת הרווחה, יושב-ראש ועדת הכספים, יושב-ראש ועדת חוקה, אתם מקיימים כינוס של יושבי-ראש ועדה. בבקשה. רבותי, נא לשבת או לצאת החוצה, אבל לשבת. <אופיר אקוניס (הליכוד):> בתחום המדיני, אדוני היושב-ראש, בא לקצו הדפוס המסוכן והלא-מוערך, לא על-ידי העולם החופשי, ובוודאי שלא על-ידי הערבים. זה דפוס שהנהיגה קדימה – מתווה של תפיסה מדינית – מתן ומתן. נכנסים לשיחות עם הפלסטינים, מראש כבר מוותרים על הכול, כולל התחייבות לחזור לקווים המסוכנים של 1967. בכלל, בשביל מה קיימתם את הדו-שיח הזה? כדי שהצד השני לא יידרש לדבר בתמורה? בשביל זה לא צריך לדבר יותר מדי, פשוט להעביר מסמך שלא יהיה שווה את הדף שנחתם עליו. כי גם כשהסכמתם לוותר על הכול, כפי שהעיד ראש הממשלה לשעבר, מר אולמרט, הפלסטינים אמרו רק דבר אחד: עוד, רוצים עוד. <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <נחמן שי (קדימה):> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> בכלכלה כבר רואים את המפנה החיובי. יש תקציב עד סוף 2010. השקעה בצרכים חברתיים היא נדבך מרכזי במדיניות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אפשר קריאות ביניים במשורה. מי שיקרא לו קריאות ביניים, יוצא כפי שהוא הוצא כשהוא קרא קריאות ביניים. בבקשה, במשורה אפשר. קריאות ביניים זה דבר מצוין. דבר שחוזרים עליו, וחוזרים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> נכון. חבר הכנסת שי, השקעה בצרכים חברתיים היא נדבך מרכזי במדיניות והוגדלו התקציבים לסלי התרופות, לקצבאות זיקנה וילדים. רק דבר אחד עמד מול עיניה של ממשלת קדימה: הישרדות – הישרדות פוליטית. בזה אגב, הצלחתם מצוין. אם צריך לומר מלה אחת טובה על ממשלת קדימה, אז הנה אני אומר: אתם מעולים בהישרדות פוליטית. בזה קשה למצוא לכם מתחרים. <אורית זוארץ (קדימה):> יש לך מלה – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> בעצם, אין לכם מתחרים. חברי הכנסת, בעוד פחות מחודש תציין ישראל את יום השנה ה-14 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, זכרו לברכה. לא הצבעתי עבורו מעולם וחלקתי רבות על הדרך שבה הוביל את ממשלתו השנייה, אבל איני יכול לשכוח משפט אחד שאמר יצחק רבין, דווקא בימים שהשיחות על-פי מתווה אוסלו היו בשיאן. וכך אמר: "ירושלים אינה נושא לפשרה. אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת, הייתי עונה: הבה נוותר על השלום". ואני מזכיר זאת לא בכדי, אדוני היושב-ראש. בשבוע שעבר ניסו גורמים פנאטים, פונדמנטליסטים, תוך ניצול הדמוקרטיה הישראלית, להצית ולהתסיס מהומה על לא מאומה. אני כבר לא מדבר על ראאד סלאח, הפירומן הסדרתי, אלא, לצערי, על חברי כנסת מהבית הזה, שנשלחו על-ידי עשרות אלפים ערבים ישראלים שרוצים לחיות בדו-קיום בארץ הזאת, כי הם כמונו מעדיפים שגשוג, צמיחה וכלכלה יציבה וקדמה, ואתם חברי הכנסת הערבים, שליחיהם בבית הזה מועלים באמונם. אי-אפשר היה שלא לצפות, לשמוע או לקרוא במהלך חול המועד את דבריכם – שבמקום לגנות ולהוקיע את הפלג הצפוני וראשיו המסיתים, הצטרפתם אליו בכזבים ובבדיות השחוקים שלכם, המאוסים כל כך, שישראל פוגעת, כביכול, ביסודות מסגד אל-אקצא. די שאומר: אף פעם, בתולדות האנושות המודרנית בוודאי, לא היה חופש דת וחופש פולחן לכל הדתות, כפי שישנו בירושלים, מאז חזרה ישראל להיות הריבון הבלעדי בירושלים המאוחדת. וכך זה יימשך על אפכם ועל חמתכם. ירושלים השלמה והמאוחדת תישאר בריבונות ישראל לנצח. על ירושלים יש הסכמה לאומית רחבה מאוד. זו הזדמנות, אדוני היושב-ראש, לשבח את פעילותם של כוחות הביטחון, של משטרת ישראל בכלל ומחוז ירושלים בפרט, על האופן שבו ניהלו והשתלטו על הניסיונות החמורים להצית תבערה בבירת ישראל. אדוני היושב-ראש, המשימות הלאומיות עצומות. עיניהם של מיליונים מביטים בנו ויביטו בנו, אפשר וצריך לשמש דוגמה, וגם כאשר המחלוקות תהיינה קשות, מוטב שנפעל באופן ענייני. אני מבקש מחברי הבית לתמוך ולהצביע בעד הודעתו המדינית של ראש הממשלה ונגד הצעות האי-אמון. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אדוני יושב-ראש הקואליציה, האם יש אחד מהשרים שרוצה לדבר? לא צריך. תודה רבה. ובכן, רבותי, חברי הכנסת, נא לצלצל. אני נותן דקה, כולם לשבת. האנשים שהוצאתי אותם לאכסדרה כדי שינהלו את הוויכוחים שם, צריכים לחזור. נא לשבת, במשובה ונחת, כל אחד על כיסאו, אל תרוצו כדי שלא תיכשלו. אנחנו נעבור להצבעות. השאלה כמובן שתישאל, כאשר יש לנו שתי הוראות חוק שכל אחת מתנגשת באחרת. אנחנו מצווים בכל יום, כל שבוע, להתחיל ולהצביע ולהכריע האם הממשלה קיימת או לא. אז אנחנו מצביעים על הצבעת האי-אמון. לעומת זאת, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת לשעבר, יש לנו הוראת חוק האומרת שמושב הכנסת ייפתח בהודעת ראש הממשלה, שעליה הכנסת תצביע אם לאשר או לא לאשר. השאלה שלי, האם לראות אם יש ממשלה? כי אם אין ממשלה, הרי לא קיימת גם ההודעה, או אנחנו הולכים לפני ההודעה. <רוני בר-און (קדימה):> נאשר את ההודעה שלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רק לא רוצה שאחר כך תהיינה טענות. האם חבר הכנסת בר-און, כיושב-ראש ועדת הכנסת חושב שאני צודק, שיש כאן דילמה? אנחנו נצביע על ההודעה ראשונה. <השר מיכאל איתן:> ההודעה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. אתה מצביע על הודעת ראש הממשלה, אם יש אי-אמון, אולי הוא לא ראש ממשלה. זו שאלה, האמינו לי, שלא הכרענו בה, כי לא כתבנו. לכן, אנחנו נלך לפי סדר-היום, ונצביע לפי סדר-היום, אלא אם כן היה מישהו טוען טענה מרחיקת לכת, שאז לא היתה לי שום בעיה להתחיל עם האי-אמון ולהמשיך בהודעה. אבל הסדר מחייב, ואנחנו מכבדים את חוקי הכנסת, גם אם יש ביניהם התנגשות שלא מדעת. אנחנו נצביע על הודעת ראש הממשלה. <רוני בר-און (קדימה):> אפשר לראות בזה הצבעת אמון. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אין צורך. כשיגיע יומך, ותהיה ראש ממשלה, תחליט מתי שאתה רוצה לעשות אי-אמון ואמון. כרגע, ראש הממשלה בקי בתקנון, הוא לא ביקש ממני. לכן אנחנו מצביעים על הודעת ראש הממשלה, בעד או נגד. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הודעת ראש הממשלה – 56 נגד – 33 נמנעים – אין הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה ועל תוכניותיה למושב הקרוב נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, 56 בעד ו-33 נגד, בצירוף קולו של חבר הכנסת בר-און שהצבעתו נפלה משום מה. לכן, אני קובע שהודעת ראש הממשלה אושרה על-ידי הכנסת. תודה רבה. אנחנו עוברים עכשיו להצבעות האי-אמון. אנחנו מצביעים על הצעת האי-אמון. הצעת האי-אמון הראשונה היא הצעת קדימה – הצעת סיעת קדימה שביקשה להביע אמון בממשלה בנושא: היותה ממשלה בלי חזון ובלי דרך. נא להצביע – מי בעד האי-אמון? מי נגד האי-אמון? הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 30 נגד – 57 נמנעים – 2 הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 57 נגד, 30 בעד, בצירוף קולו של חבר הכנסת רוני בר-און שהצבעתו נפלה, ושני נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של קדימה לא נתקבלה. רבותי, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של רע"ם-תע"ל. רבותי חברי הכנסת, מי בעד הצעת האי-אמון של רע"ם-תע"ל? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 29 נגד – 58 נמנעים – אין הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 29 בעד, בצירוף קולו של חבר הכנסת רוני בר-און, 58 נגד, ואין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של רע"ם-תע"ל לא נתקבלה. תמו הצבעות האי-אמון. <הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (היוועדות חזותית – הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התש"ע–2009> [מס' מ/448; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' כ', עמ' 4082; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> יעלה ויבוא יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט להציג את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (היוועדות חזותית – הוראת שעה) (תיקון מס' 2) לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, ואנחנו מייד נצביע, שכן אין הסתייגויות לחוק זה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, על דעת ועדת החוקה אני מתכבד להגיש להצבעה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (היוועדות חזותית – הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התש"ע–2009. הצעת החוק נועדה להאריך את התוקף של הוראת השעה שאפשרה היוועדות חזותית כאשר במעצר לימים לא צריך להביא את העצור לבית-המשפט, אלא אפשר לעשות את זה במסגרת "וידיאו קונפרנס" כאשר העצור הוא בגיר, מיוצג והסכים לדיון בדרך זאת. זאת לאחר שהוסבר לאסיר, על-ידי עורך-דינו, משמעותו של ההליך. היה ניסיון להרחיב את הנושא לדברים נוספים, אך הוועדה לא אישרה אותם. אנחנו מבקשים שהכנסת תאשר את ההצעה לתקופה של שנה נוספת. תודה רבה. אפשר להצביע, אדוני. אני גמרתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני אחליט אם מצביעים. ובכן, אחרי שהציג יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט את תמצית החוק, אנחנו מתבקשים לאשר אותו בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. חברי הכנסת, נא לשבת. לא יאמר אדם אחר כך "לא הספקתי". רבותי חברי הכנסת, הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (היוועדות חזותית – הוראת שעה) (תיקון מס' 2) – קריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד סעיף 1 – 53 נגד – 2 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 53 בעד, שניים נגד ואין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה, ואני עובר לקרוא בקריאה שלישית, אדוני יושב-ראש הוועדה. תודה רבה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (היוועדות חזותית – הוראת שעה) (תיקון מס' 2). נא להצביע בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 5 בעד החוק – 49 נגד – 1 נמנעים – אין חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (היוועדות חזותית – הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התש"ע–2009, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 49, נגד – 1, ואין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (היוועדות חזותית – הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התש"ע–2009, התקבלה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים. <הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 31), התש"ע–2009> [מס' מ/436; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ד, עמ' 1974, חוב' ט”ו, עמ' 2078, חוב' כ', עמ' 4067; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס, להציג לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 31), התש"ע–2009. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג לפניכם את הצעת החוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 31) לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. ב-10 בפברואר 2008 קיבלה הכנסת את תיקון 29 לחוק הרשות השנייה, ובמסגרתו הוטלה על הרשות השנייה חובה לתכנן, להפעיל ולהקים מערך הפצה ספרתי קרקעי, כלומר מערך הפצה דיגיטלי, שבאמצעותו יוכל הציבור לקלוט באופן חופשי את ערוצי הטלוויזיה הציבוריים 1, 33, הטלוויזיה המסחרית, 2 ו-10, וכן את שידורי ערוץ-99, הוא ערוץ הכנסת. מערך הפצה זה ידוע כ-DTT. באותו תיקון, במסגרת סעיף 51א לחוק הרשות השנייה, נקבע גם כי המועד להשלמת הקמת המערך הספרתי-קרקעי יהיה לא יאוחר מחלוף 11 חודשים מיום קבלת תיקון 29. לצערי, מועד זה חלף בחודש ינואר האחרון. יתירה מכך, בתיקון האמור הוסמך שר התקשורת, בהסמכת שר האוצר, לדחות בצו את מועד הקמת המערך לתקופה שלא תעלה על ארבעה חודשים, אך צו מסוג זה לא הותקן מעולם על-ידי השר. אציין כי אם היה מעודכן, גם תקופת ארבעת החודשים הנוספים כבר חלפה. מיותר לציין כי זהו מצב שאיננו ראוי ואיננו תקין. אנחנו מציעים לקבוע כי הקמתו של מערך ההפצה הספרתי-קרקעי תושלם עד ליום י"ב באב התשס"ט, 2 באוגוסט 2009. מוצע לבטל את סמכותו של שר התקשורת להאריך מועד זה בצו, שכן שוב אין צורך בסמכות זו. אני מבקש להזכיר בהקשר זה את התועלת הרבה שבהקמת המערך. מדובר במתן אפשרות לציבור לקלוט באופן חופשי את שידורי הטלוויזיה בערוצים הציבוריים והמסחריים באמצעות ממיר מתאים בעלות חד-פעמית של כ-400 שקלים, ללא צורך במינוי לחברת הכבלים או הלוויין. אני מבקש לקבל את ההצעה ולהעביר אותה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא רוצה להביע את דעתי. אני אביע את דעתי בהצבעה. אני חושב שאני מברך את שר התקשורת. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> וגם את פועלם של שר התקשורת והשר להגנת הסביבה, כיושבי-ראש ועדת הכלכלה לשעבר, שתרמו רבות לחוק הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> שפועלת ללא מורא. ובכן, רבותי חברי הכנסת, הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 31) – קריאה שנייה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד סעיף 1 – 47 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 47, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהנוכחים בכנסת הצביעו פה-אחד בקריאה שנייה. אנחנו עוברים מייד לקריאה שלישית. הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 31) – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 7 בעד החוק – 42 נגד – אין נמנעים – אין חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 31), התש"ע–2009, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 42, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שפה-אחד – מהנוכחים באולם המליאה – התקבלה הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 31) ונכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006) (תיקון מס' 3), התש"ע–2009> [מס' מ/436; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ד, עמ' 1974 וחוב' ט"ו, עמ' 2077; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. חבר הכנסת דוד אזולאי, יושב-ראש ועדת הפנים, יעלה ויבוא על מנת להציג את הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006) (תיקון מס' 3). <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> זה לא – – –? היו"ר ראובן ריבלין: הדבר פוצל לפי 121. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> והעבירו את זה לוועדת הפנים. קיימנו על זה דיון בוועדה, ועכשיו אני מביא את זה לקריאה שנייה ושלישית. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006) (תיקון מס' 3), התש"ע–2009, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. מקורה של הצעת חוק זו בסעיף 145 להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009. סעיף זה פוצל מהצעת החוק בהחלטת ועדת הכנסת והמליאה והועבר להמשך דיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה. חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006), התשס"ו–2006, קבע בסעיף 34 שבו את הרכבה של ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה, ואת סמכויותיה בכל הנוגע לעררים לפי התוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה שעניינם היטלי השבחה. בהתאם לסעיף 37 לאותו חוק, תחילתם של ההסדרים האמורים הותנתה בכניסתו לתוקף של חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה–2005. אולם תיקון זה למעשה לא נכנס לתוקף מאחר שתיקון מס' 84 לחוק התכנון והבנייה קבע בין היתר הוראות שהחליפו את תיקון מס' 15 האמור. לכן מוצע בהצעת חוק זו לתקן את מועד התחילה של ההסדרים האמורים הנוגעים לסמכויות ועדות הערר לפיצויים ולהיטל השבחה, ולקבוע שהוא יהיה ביום תחילתן של ההוראות המנויות בסעיף 10 לחוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 84 והוראת שעה), התשס"ח–2008. כמו כן, מוצע לקבוע למען הסר ספק כי ערר שהוגש או דיוני ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה בעניינים האמורים שהתקיימו בתקופה שמיום תחילתן של ההוראות המנויות בסעיף 10 לחוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 84 והוראת שעה), התשס"ח–2008, ועד תחילתו של חוק זה, רואים אותם כאילו התקיימו כדין. להצעת חוק זו לא הוגשו, אדוני היושב-ראש, הסתייגויות, ולכן אבקש כי הכנסת תאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה, והשמירה על הסביבה. רבותי חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הסדרים במשק לשנת 2006 (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006) (תיקון מס' 3), כפי שנוסחה על-ידי הוועדה לקריאה שנייה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה, נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד סעיפים 1–2 – 41 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין: > 41 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה, ואני עובר להצביע בהתאם להנחיית יושב-ראש הוועדה לקריאה שלישית. בבקשה רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006) (תיקון מס' 3) בקריאה שלישית? נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. עוד הפעם נתקעה ההצבעה משום מה. עוד הפעם אנחנו צריכים לחזור. משהו לא בסדר פה בשעונים, בני. אוקיי, רבותי, נא להצביע. בבקשה. נא להצביע. אפשר להצביע, יש לכם? הצבעה מס' 12 בעד החוק – 34 נגד – אין נמנעים – אין חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006) (תיקון מס' 3), התש"ע–2009, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בקריאה שלישית נתקבל חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006) (תיקון מס' 3) בקולותיהם של 34 חברי כנסת הנוכחים באולם, ללא מתנגדים, ללא נמנעים. אני קובע שחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006) (תיקון מס' 3), כך יהיה, עבר בקריאה שלישית, וייכנס לספר החוקים. <הצעת חוק התעבורה (החלת הוראות פקודת התעבורה על רכבת מקומית – הוראת שעה), התש"ע–2009> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/453).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, לפנינו שתי הצעות חוק שקיבלו פטור מחובת הנחה. ההצעה הראשונה תעלה ותבוא ותוצג על-ידי שר התחבורה בנושא חוק התחבורה (החלת הוראות פקודת התעבורה על רכבת מקומית – הוראת שעה). לדיון זה נרשמו שני חברים, חבר הכנסת נסים זאב, כמובן, וחבר הכנסת אורון? אז חבר הכנסת נסים זאב אתה מבקש להירשם. אופיר פינס, אתה מבקש להירשם? לא. אז חבר הכנסת לוין וחבר הכנסת זאב. הוא יהיה ראשון, אתה אחרון – כרגיל, כן? בבקשה, אדוני השר. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הרכבת הקלה העירונית מהווה כלי תחבורה חדש שיפעל בדרך, ותפעל תחילה בירושלים. לצורך זה יתקיים ניסוי לבחינת תקינות פעילותה של הרכבת הקלה בירושלים, תפעולה, התנהלותה והתנהלות המשתמשים בדרך ביחס אליה. לצורך הפעלה ניסיונית זו נדרשת הסדרה משפטית של דיני התעבורה החלים על הרכבת המקומית וסמכויות אכיפה. מכיוון שהרכבת הקלה נעה בדרך כשאר כלי הרכב, בניגוד לרכבת הכבדה, מוצע בהצעת חוק התעבורה (החלת הוראות פקודת התעבורה על רכבת מקומית – הוראת שעה), התש"ע–2009, להחיל את הוראות פקודת התעבורה בשינויים המחויבים תוך החסרת חלקים שאינם רלוונטיים לרכבת הקלה או לתקופת הניסוי. הסדרים תעבורתיים ספציפיים הדרושים להפעלת הרכבת המקומית ייקבעו במסגרת תיקון לתקנות התעבורה המוגש על-ידי לאישור ועדת הכלכלה בימים אלה. הוראות העוסקות בהפעלת רכבת קלה יוסדרו על-ידי בתקנות לפי פקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשל"ב–1972 (להלן – פקודת מסילות הברזל). מוצע כי החוק המוצע יהיה בתוקף למשך תקופת הניסוי של הרכבת הקלה בירושלים שבמהלכה תושלם החקיקה הנדרשת לשם הפעלת הרכבת המקומית. לפי המוצע, תקופת הניסוי תהיה עד ליום 8 בספטמבר 2010, ובמהלכה של תקופה זו תהא בתוקפה הוראת השעה המוצעת בזאת. אבקש לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ירושלמי אחד בוודאי נרשם – זה חבר הכנסת נסים זאב. אבל לפניו – חבר הכנסת יריב לוין, יושב-ראש ועדת הכנסת, בבקשה. <יריב לוין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, שרי הממשלה, חברות וחברי הכנסת, אני רוצה לברך את שר התחבורה, השר כץ, שבאמת מורגש שנכנס לכל הנושא הזה של הרכבת הקלה בניסיון לחלץ אותו מהמקום שבו הוא נמצא בגלל שורה ארוכה של כשלים שהיו בעבר, ונדמה לי שעולה מהם נושא אחד שאותו אני רוצה לחדד כאן, ונדמה לי שהוא מחייב פתרון. קשה לבצע פרויקט לאומי בסדר גודל כזה כאשר החקיקה שאמורה לאפשר את הביצוע שלו לא מוכנה ושלמה ומלאה. אנחנו ראינו בכביש 6, שכאשר היתה חקיקה מסודרת שאפשרה פתרון מחלוקות וטיפול מהיר בדברים, זה אפשר לקדם את הדברים. <היו"ר ראובן ריבלין:> שם צפית, שם יכולת לצפות. פה לא היה אפשר לצפות. גם יש עוד הרבה בעיות. <יריב לוין (הליכוד):> כאן יש הרבה מאוד בעיות, והדוגמה של היום היא דוגמה בולטת, שמובא חוק שבסך הכול בא לפתור בעיות שהן חקיקתיות, שלו היו חושבים עליהן מלכתחילה ופותרים אותן מלכתחילה, הצורך היה נמנע. ואני אומר את הדברים לא על הפרויקט הזה שאותו כבר נשלים בצד החקיקתי טלאי על טלאי, אלא ביחס לפרויקט של הרכבת הקלה בתל-אביב שהוא במידה מסוימת יותר מורכב כי הוא כולל כמה רשויות מקומיות. נדמה לי שאסור להיכנס לפרויקט הזה בלי שיתבצע מהלך חקיקה מקיף, שלם, שייתן את הכלים להתמודד עם כל הבעיות האלה כאשר הן תתעוררנה בדרך, אחרת – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – <יריב לוין (הליכוד):> יש שם בעיה קשה בסגירה הפיננסית, אבל נדמה לי שבצד החקיקתי, כדי שלא ניתקע בדרך עם מנגנון של פתרון סכסוכים בין הרשויות וכן הלאה, החודשיים-שלושה שנשקיע בכך עכשיו יחסכו לנו, להערכתי, לא מעט צרות ובעיות אחר כך. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. בירושלים תכננו רכבת שהולכת מהצפון לדרום, אבל ירושלים היא רחבה גם – מהמזרח למערב. אדם, מבקשים ממנו שייסע מנווה-יעקב ולא ישתמש באוטו שלו כדי להגיע לעיר – להגיע לעיר בסדר. אבל אם הוא צריך להגיע לקטמון, בלאו הכי הוא צריך אוטו. אז עוד פעם מתחיל פה הכול. שר התחבורה נכנס לעניין שהוא לא תכנן אותו, והוא מנסה היום לחלץ דברים. <יריב לוין (הליכוד):> בוודאי. מורגש גם שינוי, שמורגש גם בעניין הזה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> מבחינת תקנות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאי. סוף מעשה במחשבה תחילה הוא תמיד טוב, אבל יש דברים שפה לא צפו בכלל. <יריב לוין (הליכוד):> תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, כירושלמי, סגן ראש העיר בירושלים כאשר התחילו לחלום על נושא הרכבת הקלה. שרק לא תהיה כבדה, כבדה מאוד, עלינו. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מדבר רק לעניין החוק, נכון? <נסים זאב (ש"ס):> רק לעניין החוק. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אני לא מפעיל את השעון. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אני מבין שרוצים לעשות איזו תקופת ניסוי של הפעלה, ולבחון את התנהלותה, את התנהלות המשתמשים, בכל מה שקשור לרכבת הקלה, וזה דבר חשוב מאוד. אבל אני רוצה לומר שאנשים, כבר נמאס להם לשמוע על הפרויקט הזה. אנשים הפסידו את פרנסתם, רואים ברכבת הזאת קללה שבאה על העיר הזאת. זאת פשוט קטסטרופה מהלכת. אנשים כבר קוראים לזה "רכבת שדים", לא רכבת קלה ולא רכבת כבדה. כל היוזמה הזאת, של הקמת הרכבת, בטעות יסודה, ואני חושב שאם אפשר לצמצם את הנזק היום, ולא להרחיב לעוד שכונות ולעוד מקומות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה מה שהשר מנסה בתקנות להעביר את זה. <נסים זאב (ש"ס):> אני בעצם אומר שאני מחזק את הדברים, כי אני חושב שהיום אי-אפשר לנסוע במרכז העיר, זו סכנה. חלילה וחס ויש פיגוע, תגיד לי, איך מגיעים כוחות ההצלה? איך המשטרה מגיעה לשם? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> איך אני אגיע? <נסים זאב (ש"ס):> איך אתה תגיע? אולי בהליקופטר, עוד יש לך היכולת. אולי המשטרה תעמיד לרשותך הליקופטר להגיע. אני לא יודע איפה תנחת, אבל לפחות תישאר באוויר. אני רוצה לומר לך, אדוני, יש בזה סכנה. צריך חשיבה מחודשת. במקום לנצל את הרחבת המסלול, הרחבת הכביש, כדי להזרים תנועה, כדי לאפשר יותר תנועה – אז הייתם סוגרים את זה לרכב פרטי, בסדר, אבל מסלול שאתה הופך אותו לרכבת קלה, אתה שם מסילות ברזל, אתה קובר את אותו חלק של האדמה, ואי-אפשר לנסוע על אותו מקום. <היו"ר ראובן ריבלין:> אפשר, אפשר. <נסים זאב (ש"ס):> אי-אפשר, אדוני. אף אחד לא יסתכן, אלא אם כן הוא רוצה להתאבד. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, זה לא דבר שהמציאו. נוסעים בחוץ-לארץ. אתה, כדי לא לבטל תורה, לא מבזבז זמנך בחוץ-לארץ. <נסים זאב (ש"ס):> אני מדבר ברמה העקרונית. את אותם שני מסלולים או שלושה מסלולים יכולנו לנצל לתחבורה ציבורית, ובגדול. זה היה נותן שירות אמיתי לציבור הירושלמי, שבאמת זועק לעזרה. היום לא רכבת, לא קלה ולא כבדה. פשוט, אנשים הפסידו את פרנסתם, יש סכנת נפשות בחציית כבישים. אני רוצה לומר לך, כל יום זה בגדר של נס שאין נפגעים. לכן אני מקווה שהצעת החוק אולי תתקן, אולי תבחן מחדש את המשך הנזק, שאולי יהיה אפשר לצמצם אותו בעתיד. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. הבעיות של הרכבת הקלה בירושלים הן קשות. אני מציע בהזדמנות זאת, כירושלמי, לפנות לממשלה בכל לשון של בקשה. זה לא יצא. הממשלה הזאת גם היתה בעניינים ובעמדות מפתח בקדנציה הקודמת. האזרחים בירושלים כבר רוצים לראות יותר משלושה פועלים שמתעסקים בכל הרכבת, כי נדמה לנו שבכל יום מכניסים עוד אבן. <נחמן שי (קדימה):> אבל, אדוני היושב-ראש, כבר מכסים מחדש באספלט. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. חבר הכנסת אופיר פינס אפילו עזב את ירושלים בגלל הדבר הזה, והוא רוצה לחזור. הוא משווע לחזור. הרכבת תחזיר אותו לירושלים. אנחנו נצביע על הצעת החוק של שר התחבורה ושל הממשלה בקריאה ראשונה. אנחנו מצביעים בקריאה ראשונה, רבותי חברי הכנסת. נא להצביע – מי בעד החוק? מי נגד? הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 24 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התעבורה (החלת הוראות פקודת התעבורה על רכבת מקומית – הוראת שעה), התש"ע–2009, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 24 היושבים באולם הצביעו בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שההצעה התקבלה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכלכלה לשם הכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. <הצעת חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2009> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/454).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את שר הפנים. האם אנחנו מוותרים על הצעת שר הפנים? האם שר הפנים נמצא כאן? אני יודע שהוא המתין – הוא לא יכול היה לשער בדעתו שחבר הכנסת נסים זאב יקצר כל כך בדבריו. <קריאה:> הוא הלך להתפלל. <היו"ר ראובן ריבלין:> יושב-ראש הקואליציה, האם אתה מבקש לעלות? קיבלתם פטור מחובת הנחה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני מציע לאחל לראש הממשלה מזל-טוב. יושבת-ראש האופוזיציה שכחה לעשות זאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו מאחלים לסבא הצעיר, ראש ממשלת ישראל, ברכות מקרב לב להיותו סבא. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> גם אתה סבא. אתה סבא רבא. <היו"ר ראובן ריבלין:> סבא רבא עדיין לא, אבל אני סבא רציני. נכדי כבר חגגו בר-מצווה, שניהם. רבותי, יש לנו בעיה. האם אנחנו מוותרים ומעבירים למחר? <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אני אציג. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר, בבקשה. לאדוני סמכות מלאה, הוא יכול לעלות. השר לענייני דתות יציג את הצעת חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2009, לקריאה ראשונה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל שר יכול להציג בשם חברו את הצעת החוק, והוא רשאי. אני לא הייתי מפריע למוסלמי טלב אלסאנע בזמן תפילה אם הוא היה צריך להציע הצעת חוק, והייתי מבקש מחברו אחמד טיבי, שגמר להתפלל, לבוא ולהציג את החוק. אין שום בעיה. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי ראש הממשלה, שרים, הצעת חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2009. סעיף 2 לחוק המועצות האזוריות, שמדבר על מועד בחירות כלליות, קובע כי הבחירות הראשונות למועצה האזורית, לאחר כינונה, ייערכו בתוך 60 ימים מתוך ארבע שנים לכינון המועצה, במועד, כמובן, שיקבע השר, ואולם השר רשאי, בהתייעצות עם ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, לקבוע מועד מאוחר יותר, שיחול בשנה החמישית לכינון המועצה, ובמקרים מיוחדים, באישור הוועדה, שיחול בשנה השישית לכינון המועצה. <חיים אורון (מרצ):> אני אקרא במקומך. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אחרי שאקרא את דברי ההסבר גם אתן לך הסבר נוסף בעל-פה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורון, הוא לא המציא את השיטה הזאת. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אבל אני מוכן לאתגר שהציע חבר הכנסת אורון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין לי ספק, בהכירי אותך, וגם ג'ומס מכיר אותך, שאתה קל למידה. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> בפועל ישנן מועצות אזוריות שבהן נדרשת תקופה ארוכה מזו שנקבעה בסעיף 2 לחוק לכהונת המועצה האזורית הראשונה, שכן בחלוף התקופה כאמור טרם הושלמה בהן בניית התשתית המקצועית והכלכלית ההכרחית לפעולה תקינה של המועצה, או שטרם הסתיים רישומם של כל היישובים בשטח אותה מועצה כחלק מיישובי המועצה. לפיכך מוצע לתקן את סעיף 2 לחוק ולהסמיך את שר הפנים, בהתייעצות עם ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, לדחות את מועד עריכת הבחירות הראשונות במועצה האזורית למועד מאוחר מתום ארבע שנים לכינון המועצה, אם ראה שנסיבות העניין מצדיקות זאת. חדלו להתקיים הנסיבות כאמור, יקבע השר מועד חדש לעריכת הבחירות הראשונות באותה מועצה אזורית, שיהיה קרוב ככל האפשר לאחר שחלפה הסיבה לאי-קיום הבחירות במועדן. התיקון המוצע יאפשר למועצה האזורית הראשונה להשלים את תפקידה ולבנות את המועצה האזורית ומוסדותיה ביעילות ובאופן ראוי, שיאפשר העברה וניהול תקין תחת מועצה נבחרת. עריכת בחירות למועצה והעברתה לניהול תחת גוף נבחר בטרם עת עלולה להביא לפגיעה בבנייתה של המועצה, כנדרש, וכתוצאה מכך גם לפגיעה בתושבי המועצה. חברי חברי הכנסת, ידידי חבר הכנסת אורון, הצעת החוק הזאת באה לאפשר לשר הפנים, בשיקול דעת, כמובן, ובתיאום עם הוועדה, לאפשר לקבוע תאריך לבחירות במועצה האזורית – – – <קריאה:> – – – <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> מה לעשות שישבתי בוועדת שרים לענייני חקיקה והסברנו את זה. ישבנו היום בממשלה והסברנו את מהות התיקון. לכן אני מתנדב להסביר זאת שוב לחבר הכנסת אורון. נעשתה עבודה במועצה אזורית שכוננה לראשונה ונעשית בה עבודה חשובה לאין ערוך, לדעת כל בעלי המקצוע. התשתית שהוקמה שם לתפקוד מועצה אזורית תקינה עדיין לא הושלמה. החשש הוא שאם נצא היום לבחירות ניאלץ בתקופה קרובה מאוד לאור הנתונים שם להכריז שוב על ועדה קרואה בגלל הקשיים האובייקטיביים. לכן בא שר הפנים באמצעות הממשלה לתקן, לאפשר לו אכן להחליט בשנה החמישית על בחירות שיחולו בשנה השישית לכינון אותה מועצה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר מרגי. חבר הכנסת אורון יהיה הנואם הראשון, אחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – חבר הכנסת אופיר פינס. יסיים כאחרון הדוברים חבר הכנסת נסים זאב. <קריאה:> אני מוותר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם אתה מוותר, זה עניין שלך. אני קראתי את רשימת הדוברים. הרשימה סגורה. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, אני מאוד שמח על דבריך, חוץ מבעיה אחת: יש לי הרגשה שהצגת חוק אחר. החוק לא קובע פה "בשנה השישית", החוק משאיר את השאלה פתוחה. זאת הנקודה המהותית בסיפור. אני מכיר מקרוב את המועצה האזורית אבו-בסמה. אני חושב שמי שעומד בראשה, עמרם קלעג'י, ידידנו המשותף, עושה עבודה חשובה וטובה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כפי שהיה עושה בכל עבודותיו הקודמות. <חיים אורון (מרצ):> נכון. אם היו באים ואומרים, תראו, אנחנו חושבים שארבע שנים במקרה הזה הן מעט מדי, רוצים שנה חמישית או קובעים תאריך אחר – – – <אופיר פינס-פז (העבודה):> הוא כבר עושה שנה חמישית. <חיים אורון (מרצ):> הוא כבר גומר חמישית. ועכשיו לא באים ואומרים, שנה שישית – אומרים שהשר יקבע על-פי נתונים מסוימים. זה לא מה שנאמר כאן. ואם יתברר שהנתונים נעלמו, אז יהיו בחירות. אדוני השר, אתה יודע שזאת קביעה מאוד בעייתית. אני מודע לגמרי לבעיות אבו-בסמה, אבל אי-אפשר לנתק את הדיון הזה ממה שקורה בנגב כולו. היתה ועדת-גולדברג. אני בטוח שחבר הכנסת טלב אלסאנע מבקר אותה יותר ממני, אבל גם אני לא מקבל את כל מה שיש בה. אני שומע שעכשיו דנים בוועדת-גולדברג ומכסחים אותה מכל הכיוונים האפשריים; זאת אומרת, גם מה שהיה בה לא יהיה. מדובר לא בארבע שנים, לא בחמש שנים, לא בשש שנים; מדובר ב-62 שנה שישנו ציבור באוכלוסייה בארץ שזועק מבחינת מצבו ומבחינת הנגב כולו לפתרון. נאמתי פה עשרות פעמים על בעיית הבדואים בנגב. מה יש לנו לבוא לכנסת? מי שמינו אותו לבחון את יישום דוח גולדברג, לפי מה שאני יודע, מסתבכים מכל הכיוונים. חלק אומרים שזה יותר מדי כסף – אני לא רוצה להיכנס לכל העניין הזה. תבוא הממשלה ותגיד, תשמעו, אבו-בסמה לא בשלה עדיין לבחירות, אנחנו מקציבים עוד שנה. אבל אי-אפשר ליצור אורגן כזה, ומראש לומר לאוכלוסייה שנמצאת שם, אתם אינכם ראויים לניהול עצמי מכל צורה שהיא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> החוק קובע – – – זאת אומרת, הוא יכול בכל עת ובכל שעה – – – <חיים אורון (מרצ):> הוא לא קובע תאריך. אף פעם. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא יודע אם זה חוקתי. <חיים אורון (מרצ):> אני לא יודע אם מישהו מאתנו היה מעז באיזה מקום אחר – אני לא רוצה לדבר עכשיו במונחים שאני לא אוהב להשתמש בהם – ולהגיד: תשמעו, אתם גרים פה, הקמנו לכם מועצה מקומית, אבל אני אחליט. ותמיד יהיו נימוקים, תאמין לי, אני מכיר טוב את הנגב. תמיד יהיו נימוקים להגיד: זה מוקדם מדי. אבל אני רוצה לומר לך ולכנסת, למי שעוד מקשיב: אני זוכר כמה, אדוני השר, כמה ויכוחים אחרי שהופסקו בסיבוב הקודם של ש"ס, הוועדות הקרואות בשש העיירות בנגב; איזה סיפורים הלכו סביב ראשי הוועדות הללו, מה קרה בחלק מהן. עכשיו אין מחלוקת. ואם היה פה שר הפנים הוא היה אומר לך שברוב העיירות הללו היו בחירות, נבחרו ראשי ערים – לפעמים יותר טובים, פחות טובים, אני אוהב אותם, אני פחות אוהב אותם. העיירות מתנהלות באופן לגמרי אחר. אני חושב שבבחירות האחרונות – טלב, אני חושב שאני צודק – נבחרו ראשי ערים, הם מכהנים, הם ממלאים את תפקידם; נוצרת תרבות של ניהול עצמי. ואני אומר עוד פעם: עמרם קלעג'י הוא ראש מועצה מצוין. אין פה שום ביקורת על עמרם קלעג'י. לכן, אל תעבירו חוק של תאריך – זמן בלתי מוגבל, עד כדי כך שגם אתה טעית וחשבת שזה שנה שישית. זה לא שנה שישית, זה בלי מגבלת זמן. אני בטוח שאם תבואו עם שנה שישית ותאמרו: בעוד שנה, כעת חיה, יש בחירות, או בעוד שנה וחצי – אני אצטרף להצבעה. במתכונת הזאת אני מצביע נגד. <היו"ר ראובן ריבלין:> היועץ המשפטי אישר את החוק. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יש פה איזושהי בעיה שחיים אורון הציג. חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אופיר פינס. בבקשה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, זה דוגמה קלאסית איך הכנסת מתנהלת במחטף. הצעת החוק הזאת, רבותי, קיבלה פטור מחובת הנחה. לא הונחה. הובאה לוועדת הכנסת, אושרה, ובאותו יום מונחת לנו על שולחן הכנסת. ומה? גם מוגנבת בסוף סדר-היום. זאת אומרת להעביר את זה ככה, כלאחר יד – – – <אופיר פינס-פז (העבודה):> מעבירים את זה "בחאווה". <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כן, כמו גנבים בלילה. בסוף היום לא שמים לב, אז כבר מעבירים את הצעת החוק. הצעת החוק, יש לה השם התמים הזה, אדוני היושב-ראש: הצעת חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות). כמה מועצות אזוריות ממונות יש במדינה? חבר הכנסת ג'ומס, כמה מועצות אזוריות ממונות יש? <חיים אורון (מרצ):> שתיים או שלוש. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני לא חושב, אני חושב שיש אחת. חוק המועצות האזוריות קיים יותר מ-60 שנה. רבותי, היום מביאים את הצעת החוק הזאת שאני קורא לה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אופיר, אתה לא יודע כמה מועצות אזוריות ממונות יש? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אין. כחבר ועדת הפנים, אני חושב שאנחנו הבאנו רק את זאת להארכת תוקף – – – <קריאה:> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה שגור שהיתה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. יש לך בדאלית-אל-כרמל עכשיו, לא? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לא, פורקה. זה היה איחוד שם. <אופיר פינס-פז (העבודה):> יש שלוש ממונות. <היו"ר ראובן ריבלין:> שלוש. הוא יודע, הוא היה שר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני, השם צריך להיות: הצעת חוק לעמרם קלעג'י – שאני מאוד אוהב אותו. זה חוק תפור על-פי מידותיו של עמרם קלעג'י. במקום להגיד: ללא הגבלת זמן, להגיד: לאורך כל חייו של עמרם קלעג'י הוא יכהן כראש מועצה. ומה יהיה? יש לנו מצב מצוין. יש לנו שר פנים מש"ס, ויש לנו ראש מועצה יהודי שיהיו אחראים לבדואים. הרי הבדואים לא מסוגלים לנהל את ענייניהם בעצמם. הם כאלה, שמה פתאום הם יכולים לנהל? יש ביישובים האלה מרצים באוניברסיטה, אבל לנהל מועצה – מה פתאום? אנחנו היהודים יודעים מה טוב להם יותר ממה שהם יודעים שטוב להם. על-פי החוק הקיים, אדוני היושב-ראש, מועצה ממונה מכהנת ארבע שנים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אלה שמרצים באוניברסיטה ייבחרו? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני אגיד לך. יש היום ראשי מועצות מצוינים. למשל, ראש המועצה המקומית בחורה, ד"ר מוחמד אלנבארי, יכול להיות דוגמה איך לנהל שלטון מקומי בהצלחה יתירה. יש לנו עוד ראשי מועצה. אף מועצה ביישובים הבדואים לא פוזרה, ואין ועדות קרואות. זה מצביע על הצלחה. למרות המצוקות הכלכליות והמצב הסוציו-אקונומי הקשה של התושבים והיישובים, הם מסוגלים לנהל את המועצות. היום לבוא ולפסול את כולם, להגיד להם, רבותי, אתם לא מסוגלים? ומה הנימוק? הרי לפי החוק הקיים בשנה הראשונה צריך התייעצות עם ועדת הפנים, בשנה השישית צריך אישור והסכמה של ועדת הפנים. היום אין צורך לא בהסכמה ולא באישור. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, כתוב: "באישור". <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לא, אדוני, אני קורא. <היו"ר ראובן ריבלין:> כתוב "בהתייעצות". <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לא, "יקבע השר מועד חדש לעריכת הבחירות הראשונות" – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> "בהתייעצות". <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לא, לא בהתייעצות. כך כתוב: "יקבע השר מועד חדש לעריכת הבחירות הראשונות באותה מועצה אזורית, שיהיה קרוב ככל האפשר לאחר שחלפה הסיבה לאי-קיום הבחירות במועדן". מה הסיבה? הסיבה היא שהיא לא מוכנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא יכול לקבוע שלא חלפה. הוא יכול לקבוע שהסיבה לא חלפה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מה הסיבה? לשר הפנים יש שיקול דעת מוחלט להפקיע את זכותם לבחור ולהיבחר, זכות דמוקרטית יסודית. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבהרת את העניין לעילא ולעילא. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> הדבר הנוסף, אדוני היושב-ראש – אפשר שראש המועצה לא ימלא את תפקידו ויגיד: המועצה לא מוכנה. למה לא מוכנה? כי הוא לא עשה מאומה. היא לא מוכנה, כי הוא לא עשה מאומה, והוא ימשיך. זאת אומרת, ראש מועצה כושל מנציח את המינוי שלו, כי הוא לא הספיק – הוא לא הספיק למלא את המשימה, והוא יכול, על-ידי הרשלנות שלו והמחדל שלו, להנציח את המצב. <היו"ר ראובן ריבלין:> זו פרשנות מרחיקה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אנחנו לא נקבל את זה. אני רוצה להגיד לך. היום, לדוגמה, מה קורה במועצה האזורית אבו-בסמה? משפט אחרון ולסיכום. ראש המועצה, מר עמרם קלעג'י – אין לי שום טענות ברמה האישית, להיפך, יש לי הערכה, אבל ברמה העקרונית אני מתנגד בתוקף לגישה הפסולה הזאת. הגזבר שלו זה אחד בשם רחמים יונה. הוא גזבר וגם מזכיר, רחמים יונה. גם מנהל מחלקת החינוך, האחראי לחינוך בבתי-הספר, חנן אפוטה, הוא לא דוקטור ולא כלום. אנחנו, האוכלוסייה הבדואית, שזאת המועצה שלנו, מבקשים ייצוג הולם במועצה האחראית לבדואים. זה דבר פסול, זה דבר פטרנליסטי, זה דבר מקומם, ולכן אני מבקש מכל חברי הכנסת, מאחר שהיא לא דמוקרטית, לא הוגנת, לא צודקת, להתנגד להצעת החוק. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת אופיר פינס-פז, בבקשה. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת אזולאי. חבר הכנסת נסים זאב, אתה מוותר או לא מוותר? בכל זאת רוצה לדבר? <נסים זאב (ש"ס):> רוצה לדבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא חשבתי אחרת, לכן גם לא מחקתי אותך. אל תדאג. אף-על-פי שאמרו לי חבריך שאתה מוותר, אפילו לא מחקתי אותך. בבקשה, חבר הכנסת. אני לא מגביל אתכם בזמן כל עוד אתם מדברים לעניין. <אופיר פינס-פז (העבודה):> רק לעניין. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא מתפלא על כך ששר הפנים בחר שלא להיות בדיון הזה, כי זה דיון שקשה מאוד לשר הפנים להיות בו. אני לא יודע איך נולדה הצעת החוק הזאת, אבל זאת הצעת חוק בלתי ראויה בעליל. קודם כול, באמת מדובר ב"הצעת חוק אבו-בסמה", כי מדובר על מועצה אזורית מוקמת בעצם – לא כזאת שאתה עושה לה ועדה קרואה, אלא מועצה אזורית שאתה מקים, ויש רק אחת כזאת בארץ, שהגיעה לפרקה מזמן, וכבר מזמן היתה צריכה לעבור לניהול עצמי של התושבים. אני אומר לכם את זה גם כשר הפנים לשעבר, גם כיושב-ראש ועדת הפנים של הכנסת לשעבר. אנחנו הארכנו לעמרם קלעג'י, שיש לו זכויות רבות, את הכהונה פעם ופעמיים. יותר מזה, אני הגעתי למסקנה – מה אנחנו בעצם עושים? הרי יש עיר בדואית, רהט, שמתנהלת לעילא ולעילא; יש כסייפה, שמתנהלת לא רע בכלל; יש עוד רשויות מקומיות בדואיות בדרום, יותר טובות, פחות טובות, רובן, אגב, מתנהלות – יחסית למצב הסוציו-אקונומי – לא רע, לא פירקו אותן, למיטב ידיעתי, לא מינו להן ועדה קרואה, וכדומה. מה קורה? התהליך באבו-בסמה לא מושלם רק משום שאין בחירות. חברים, תבינו. יש שם תופעה שבעצם חלק גדול מהתושבים הבדואים, שכולנו האמנו שהם יבואו ויתכנסו לאבו-בסמה, לא מתכנסים, ונשארים בכפרים הלא-מוכרים, אבל ברגע שיהיו בחירות, הרי כולם יצטרכו, אם הם ירצו לבוא ולהצביע ולהשפיע, להיות חלק מאותם יישובים. בדיוק לשם תכננו – זו היתה כוונת המחוקק. התהליך הזה מתעכב רק משום שאין בחירות. לו היו בחירות, התהליך הזה, שרצינו בו כל כך, היה קורה מזמן, ואנשים היו באמת מגיעים ליישובי הקבע שלהם. זאת אומרת, באיזה מקום, בתהליך הדחייה הזה, אנחנו עצמנו, במו ידינו, גורמים לניסיון של המועצה האזורית אבו-בסמה להיכשל. לא להצליח. זה כבר לא ישנה, אדוני היושב-ראש, אם זה שנה חמישית, שנה שישית או שנה שביעית. אין בזה שום רבותא. מה שלא הספיקו עד היום, ספק אם יספיקו בעוד שנה או בעוד שנתיים. לעשות דבר שהוא מעתה ועד עולם, לפי דעתי זה לא יעמוד בפני בג"ץ. היה בג"ץ על החלטת ועדת הפנים. על השנה החמישית או השישית כבר היה בג"ץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פינס, משרד המשפטים הגיש את החוק הזה. <אופיר פינס-פז (העבודה):> אדוני היושב-ראש, עדיין החקיקה היא בידינו, בידי הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו יכולים להסכים או לא להסכים. <אופיר פינס-פז (העבודה):> אני יודע מה בג"ץ אמר, גם כשוועדת הפנים לאחר התלבטויות קשות העבירה שנה נוספת. פה-אחד החלטנו להביא שנה נוספת. לכן אני יודע מה היתה תגובת בג"ץ. כבר הגענו לקצה, הגענו אל הגבול. מילא היתה באה הממשלה ואומרת: שנה נוספת, באישור ועדת הפנים, תראו מה קורה, תקבלו דין-וחשבון, תגיעו לאיזו מסקנה. באה הממשלה ואומרת: אני רוצה להאריך את אבו-בסמה מכאן ועד עולם, ללא מועד. תשמע, לפי מיטב כושר שיפוטי הצעת החוק הזאת היא מאוד-מאוד בעייתית בכל מה שקשור לערכים הדמוקרטיים, ולשלטון המקומי, ולזכויות של תושבים להכריע ולהצביע על עתידם. ולכן אני רוצה לבקש ממך, אדוני היושב-ראש, לפנות לממשלה – שר הפנים לא כאן; אפשר לדחות את ההצבעה ביום או ביומיים, עד יום רביעי, לאפשר לשר הפנים ולממשלה לשקול את העניין הזה שוב. זאת לא בושה. אפשר להביא נוסח – אפשר גם לא להביא נוסח אחר; אפשר לבוא לדוכן במליאה ולהגיד: החלטנו לקדם בעוד שנה אחת, לשנות את נוסח החוק. אני חושב שכדאי לא להצביע הערב. אני אומר את דעתי. אני ממליץ. לא חייבים לקבל את המלצתי כמובן. אני ממליץ לא להצביע הערב, להביא לפני שר הפנים את ההערות שהערנו כאן בדיון לגופו של עניין. יש לנו עניין בהצלחתה של אבו-בסמה לא פחות מלכל חבר ממשלה, אני אומר לכם את זה באופן הברור ביותר. נדמה לי שהולכים בדרך עקומה, בדרך לא נכונה, בדרך שעלולה גם לקבל ביקורת חריפה מאוד, ומוצדקת, מבג"ץ, ולכן אני מציע כרגע לא להצביע, ולדחות את ההצבעה למחר או למחרתיים, להתייעץ עם שר הפנים ועם שר המשפטים ולראות אם הם עומדים מאחורי נוסח החוק או שהם מציעים או למשוך אותו או לשנות את תוכנו. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, חבר הכנסת פינס-פז. בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב יעלה. חבר הכנסת פינס-פז הציע לממשלה – חבר הכנסת מרגי, הוא הציע לכם באופן ישיר. לא מסמכותי לבוא ולומר – – – <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, ביקשו ממני לקצר, ואני אקצר. כאילו משתמע מדברי החברים שיש פה איזו קנוניה, איזה משהו מכוון, שרוצים להזיק למועצה אבו-בסמה, וכאילו היושב-ראש עמרם קלעג'י לא עושה את עבודתו נאמנה מספיק. <חיים אורון (מרצ):> מי אמר את זה? <נסים זאב (ש"ס):> אני לא מבין, האם מישהו חושד בשר הפנים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, חבר הכנסת חיים אורון גמר את ההלל – – <חיים אורון (מרצ):> אפשר לדבר? <נסים זאב (ש"ס):> כך משתמע מהדברים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – וחבר הכנסת טלב אלסאנע אמר שהאיש – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – כאילו אנחנו רוצים לתפור פה איזה ג'וב למישהו מסוים – – <חיים אורון (מרצ):> אם אין לך מה להגיד, אתה לא חייב לדבר. <נסים זאב (ש"ס):> – – לוקחים בן-אדם, נותנים לו מינוי, כי חסרה לו עבודה. כך זה נשמע. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אתה מסיט את הדיון. <היו"ר ראובן ריבלין:> כך נשמע החוק, לא כך – – – <נסים זאב (ש"ס):> כך נשמע החוק. כך נשמעים הדברים שלכם – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, בדיוק הפוך. <נסים זאב (ש"ס):> – – ואני חייב להעיר על הדבר הזה. זה לא ייתכן. פינס אומר במפורש שזה לא יעמוד במבחן בג"ץ, הוא אומר בעצם: בואו תמשיכו עם המאבק הזה. אי-אפשר לתת לשר הפנים, שהוא שר הפנים בסך הכול כמה חודשים, לבדוק את העניין בצורה רצינית ומעמיקה? מה קרה? <היו"ר ראובן ריבלין:> כמה זמן הוא צריך, שנה? <נסים זאב (ש"ס):> אני לא יודע, אולי הוא צריך שנה, אולי חצי שנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ניתן לו שנה וחצי. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, יש לו אוזן קשבת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה בטוח. <נסים זאב (ש"ס):> – – הוא אדם מאוד רגיש, הוא יבדוק את העניין. אני סומך עליו. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת זאב, כפרלמנטר מובהק אני אומר לך דבר: אני סומך על שר הפנים במאה אחוז. מה יקרה אם אני מחר אהיה שר הפנים? אתה סומך עלי? <נסים זאב (ש"ס):> ודאי. <היו"ר ראובן ריבלין:> למה? למה? אל תסמוך. <נסים זאב (ש"ס):> במקרה הבאת את הדוגמה הכי חיובית שאני מכיר, שזה אתה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, עזוב. <נסים זאב (ש"ס):> אני בוודאי סומך עליך. אם אתה שואל אותי, אני סומך עליך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם צריך שנה וחצי, קח שנה וחצי. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, יש לך יושר ציבורי, אתה אדם נאמן, אתה לא תתפור ג'וב למישהו, עבודה, רק כדי להשאיר אותו בתפקיד. הרי מדובר פה באדם שנמצא במינוי קיים, זה לא שמישהו השחיל אותו והכניס אותו פנימה. לכן, אדוני היושב-ראש, החוק כן צריך לעבור, ואני סומך על שר הפנים שהוא יוכל לצמצם את התקופה כפי שחבר הכנסת פינס אומר. במידה ששר הפנים ישתכנע, ולא ראש המועצה, אני מסכים עם זה. זה לא עניין שראש המועצה ישתכנע, הוא כבר בשל או לא בשל לבחירות. זה שר הפנים צריך לקבוע, ואת הצעת החוק הזו צריך לתקן לקראת הקריאה השנייה והשלישית, ולתת את הסמכות המלאה לשר הפנים שאני בוודאי לא חושד בו שהוא ירצה לעשות את הכול רק כדי להשאיר את היושב-ראש המזדמן, ואולי הזמני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת. יושב-ראש הוועדה, אתה לא רוצה? איך שאתה רוצה. העניין יבוא לפתחך. אם הוא יעבור עכשיו בקריאה ראשונה, ממחר בבוקר אתה יכול לעשות בו כבתוך שלך. רבותי חברי הכנסת, הדעות הושמעו והממשלה מבקשת להצביע על החוק. כל חבר כנסת יפעל בהתאם למיטב מצפונו ויצביע על עניין זה. אני עובר להצבעה, כך שכל אחד שרוצה להצביע ישב במקומו. אני מפעיל את ההצבעה. הצעת חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2009, קריאה ראשונה – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 14 נגד – 3 נמנעים – 2 ההצעה להעביר את הצעת חוק המועצות האזוריות) (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2009, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 14 בעד, שלושה נגד, שניים נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, והיא תעבור לוועדת הפנים על מנת להכינה לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תודה רבה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ועדת חוקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טלב אלסאנע מבקש להעביר לוועדת חוקה. הוועדה המוסמכת, כמובן, על-פי החוק היא ועדת הפנים, אבל כמובן שהוועדה שאליה תועבר השאלה היא ועדת הכנסת. ועדת הכנסת היא שתכריע אם הנושא הוא נושא כזה או אחר. קריאה: מי ביקש? <היו"ר ראובן ריבלין:> ביקש טלב אלסאנע להעביר לוועדת חוקה. הוא טוען שהחוק הוא בלתי חוקתי. על כל פנים, מחר ועדת הכנסת יכולה לשבת ולהחליט. רבותי, תם סדר-היום. ישיבת הכנסת הבאה תתקיים ביום שלישי, כ"ה בתשרי תש"ע, 13 באוקטובר 2009 למניינם, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 20:22.