דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ג'
ישיבה ה'
הישיבה החמישית של הכנסת השמונה-עשרה
יום חמישי, ט"ז באדר התשס"ט (12 במרס 2009)
ירושלים, הכנסת, שעה 11:05
תוכן העניינים
ציון יום האשה הבין-לאומי 3
היו"ר מיכאל איתן: 3
שרת החוץ ציפי לבני: 4
דליה איציק (קדימה): 6
גילה גמליאל (הליכוד): 8
ליה שמטוב (ישראל ביתנו): 10
אמנון כהן (ש"ס): 12
מאיר פרוש (יהדות התורה): 14
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 16
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 19
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 20
מוחמד ברכה (חד"ש): 22
חיים אורון (מרצ): 24
חנין זועבי (בל"ד): 35
מרינה סולודקין (קדימה): 41
מירי רגב (הליכוד): 42
פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו): 44
רחל אדטו (קדימה): 45
איתן כבל (העבודה): 47
נאומי בכורה של חברי הכנסת 49
אורית זוארץ (קדימה): 49
ציפי חוטובלי (הליכוד): 52
<ציון יום האשה הבין-לאומי >
היו"ר מיכאל איתן:
אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת היום, יום חמישי, ט"ז באדר התשס"ט, 12 במרס 2009.
חברי הכנסת, כתוב לי כאן בטקסט "שרי הממשלה", אבל אני צריך לומר: השר בממשלה שמייצג כרגע את הממשלה; קהל הנשים היקרות שביציע האורחים, בוקר טוב לכולכם, השבוע ציינה משפחת העמים את יום האשה הבין-לאומי, שחל ב-8 במרס.
ב-8 במרס שנת 1857 החליטה קבוצה של עובדות נועזות, שהועסקו בבתי-חרושת לטקסטיל בניו-יורק, להכריז על מרד, במחאה על תנאי הניצול המחפירים שבהם הועסקו ועל השכר הדל ששולם להן תמורת עבודה קשה ומרובת-שעות. באותה תקופה כל שביתה היתה מהלך מסוכן של התרסה, שהתגובה עליו היתה דיכוי בכוח הזרוע. שביתה, ובמיוחד שביתת נשים, נחשבה צעד קיצוני, שקשה היה להאמין שיינקט. הנשים הללו פעלו באומץ לב, ושילמו על כך מחיר דמים כבד. לימים הוחלט לציין יום זה כיום האשה הבין-לאומי.
סיפורו של מאבק הנשים העובדות בניו-יורק והישגן מסמל מאבק של קבוצת בני-אדם, שהאפליה כלפיה, על רקע מגדרי, נוספה על האפליה המתמשכת של הימים ההם כלפי ציבור העובדים כולו. ההבחנה הזו בין שני סוגי האפליה, האפליה הכללית והאפליה המגדרית, חשובה מאוד להבנת מהותו של המאבק המגדרי. לא מדובר במאבק של קבוצה בעלת אינטרס לגיטימי, כמו ועד עובדים התובע תוספת שכר. אין זה מאבק על תנאי עבודה נוחים יותר. זהו מאבק שבא ממקום הרבה יותר עקרוני, כי מטרתו היא, בראש ובראשונה, השגת שוויון. זהו מאבק נגד קיפוח שרירותי, פרי עיוות היסטורי, נחלת העבר.
לצערנו – אדוני מזכיר הכנסת, אני מעיר לחברי כנסת בדרך כלל, אבל לך אני לא הייתי צריך להעיר – למרות ההישגים, מאז החל מאבק הנשים לשוויון, אפליה וקיפוח נשים ממשיכים להתקיים ברוב תחומי החיים ובקרב קבוצות אוכלוסייה שונות: יהודים ושאינם יהודים, עשירים ועניים, ותיקים ועולים. יש להחיל את ההישגים שהשגנו בינתיים בתחום המאבק המגדרי גם על קבוצות אוכלוסייה נוספות.
צריך לזכור שהמאבק של הנשים מושג אומנם בכוח ובנחישות, אבל הזכויות שלהן אינן נרכשות בכוח אלא מכוח זכותן הבסיסית והטבעית לשוויון. כלוחמות ליישום הזכות הזאת למען עצמן, אמורות הנשים לתמוך ביישום זכות בסיסית זו גם לטובת כלל בני-האדם. ואכן, אם נפלו דברי על אוזניים קשובות, אולי תיענה גם קריאתי לחברות ולחברי הכנסת השמונה-עשרה להוביל יוזמת חקיקה של מגילת זכויות האדם בישראל, יוזמת חקיקה שתעלה על הכתב את מגילת הזכויות שלנו כחלק מחוקה או כמסמך עצמאי. מסמך כזה יעגן את עקרונות שוויון הזכויות לנשים, יטמיע את ערכי כבוד האדם וזכויות האזרח לכל אדם בישראל ויקנה תוקף חינוכי ומשפטי רב-עוצמה למדינתנו.
אני מזמין את שרת החוץ וממלאת-מקום ראש הממשלה, חברת הכנסת ציפי לבני, לשאת דברים כנציגת הממשלה.
שרת החוץ ציפי לבני:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים את יום האשה הבין-לאומי. אני לא רוצה לומר שאנחנו חוגגים את יום האשה הבין-לאומי, כי אנחנו יכולים לציין חלק מההישגים, אבל יש לנו כל כך הרבה יעדים קדימה, לציבור הנשים יש כל כך הרבה יעדים קדימה, שנדמה לי שחגיגה עוד מאתנו והלאה.
בעיני, להיות אשה זה קודם כול הזכות לבחור. הזכות שנראית טבעית ומובנת מאליה כמעט לכל גבר עדיין איננה טבעית ומובנת מאליה לכל אשה, וכשהיא טבעית ומובנת מאליה לכל אשה, לא תמיד החברה הסובבת אותה – ולעתים זו יכולה להיות המשפחה, זו יכולה להיות החברה שבה היא חיה – לעתים היא עדיין איננה מקבלת כמובן מאליו שזכותה של האשה לבחור, לבחור את הדבר המובן מאליו: מה היא תעשה בחייה? האם היא תהיה לבד או תינשא? האם היה תהיה אם או לא? האם היא תצא לעבודה או לא? איזו עבודה? איזה עיסוק היא תבחר להיות בו? כל הדברים האלה, המובנים מאליהם עבור כל אדם, עדיין אינם מובנים מאליהם לכל אשה במדינת ישראל ובעולם כולו.
לפני שאני מדברת על התופעה החברתית, הייתי רוצה לפנות לנשים עצמן ולומר להן: קודם כול, בואו נסתכל על עצמנו פנימה. כל הנשים שעדיין חוששות או שלא נעים להן לומר: כן, אני קרייריסטית. אני מודה שבאופן אישי לקח לי הרבה מאוד זמן לומר את המלה הזאת, כאילו זה נתפס אולי כמשהו שהוא לא בסדר. כן, אלה שאומרות: נכון, יצאנו לעבודה כי אנחנו רוצות להתקדם, כי זה נותן לנו סיפוק, וזה לא מעניין בדיוק אם השכר שאנחנו מביאות הביתה מממן את הוצאות המטפלת או לא מממן את הוצאות המטפלת – וההוצאות האלה בוודאי צריכות להיות מוכרות. ואותן נשים שאולי חוששות לדפוק על השולחן של המעסיק, של הבוס, של הבוסית ולומר: מגיע לי שוויון בשכר. אותן נשים שמסתכלות על עצמן ונדמה להן שכשהבעל מכה אותן אולי הן לא בסדר. אותן נשים שמוטרדות מינית ונדמה להן שאולי זה הגיע להן. התשובה צריכה להיאמר לכל אשה: לא, לא, לא ולא. הבעיה היא לא שלכן, הבעיה היא של מי שמפלה אתכן לרעה, הבעיה היא של מי שלא נותן לכן להתקדם, הבעיה היא של הבעל המכה, הבעיה היא של המטריד מינית. כל אלה, חובתנו לטפל בהם כחברה. אבל עוד לפני שאנחנו מטפלים בהם כחברה, או במקביל לעיסוק שלנו כחברה, כממשלה, ככנסת – תהיו חזקות עם עצמכן פנימה. זאת לא בעיה שלכן, לא אתן גורמות לזה, אלא יש מישהו שהוא לא בסדר, והוא זה שגורם לחייכן להיראות כפי שהם נראים.
כשאנחנו מדברים על תופעה חברתית, חשוב לומר שהפנים של ישראל כחברה, כשאנחנו מסתכלים בראי שבו נשקפות פניה של החברה הישראלית – זו לא חוכמה להסתכל רק על הצדדים החזקים וליהנות מהם, אלא צריך לבחון את החוסן של החברה הישראלית דווקא לפי החוליות שהן, לצערנו, עדיין חוליות חלשות. אנחנו נמצאות לפני תקופה כלכלית לא פשוטה, ואנחנו מכירים משנים קודמות את התופעות של הוצאת התסכול באלימות כנגד נשים, את התופעות שבהן נשים, שממילא מרוויחות פחות, מגיעות מהר יותר למצב של נזקקות. לכן, כל זה בוודאי דורש טיפול, לא רק חברתי אלא גם טיפול של ממשלה וטיפול של כנסת, וזאת זירת הפעולה.
עניינה ומקומה של האשה בחברה אינם עניין לנשים בלבד. הם עניין חברתי, הם עניין לגברים, אבל אנחנו חייבות לומר לעצמנו שאם אנחנו לא נוביל את המאבק הזה, הוא כנראה לא יתרחש. גברים צריכים לדעת שחלק מהתפקיד שלהם הוא להצטרף למאבק הזה, ולצערי, אנחנו עדיין נזקקות לחקיקה – לא שתיתן סיכוי עודף למישהי, אלא שתיתן שוויון.
בכנסת הזאת ראיתי עם כניסתי לכנסת נשים ממפלגות שונות, שיש ביניהן הבדלים אידיאולוגיים עמוקים, פועלות ביחד על מנת לייצר חקיקה שמגינה על נשים חלשות ומאפשרת לנשים שיש להן יכולת, להתקדם, בין במקום העבודה ובין במקום אחר. אבל גם כאן אנחנו צריכים לומר שהכנסת זאת זירת הפעולה. אומרים על הכנסת הזאת שיש בה מספר הנשים הגבוה ביותר שהיה, וזו סיבה לציינה לחיוב, אבל זו קצת סיבה למבוכה לאור העובדה שבאוכלוסייה אנחנו למעלה מ-50%, ואנחנו עדיין רחוקות מייצוג. ככל שנשים לא יגיעו לזירה הזאת ולמגרש הפוליטי, ככה נמצא פחות ופחות נשים בכלכלה, ככה נמצא פחות ופחות נשים מכהנות בתפקידים בכירים, וככה נמצא פחות ופחות נשים משפיעות. המקום הזה, הכנסת, כמו גם ממשלת ישראל, הם המקומות שיקבעו איך תיראה ישראל, איך תיראה החברה הישראלית, המקום שבו ייקבע עתידן של הנשים בישראל ושל משפחותיהן, של ילדיהן ושל ילדיהם אחריהם.
זאת גם ההזדמנות לומר שיש הישגים שאפשר לציין אותם. אנחנו רחוקים משוויון, וישראל, שגאה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, צריכה לחזק את הפן הזה שלה, כדי שנוכל לומר בגאווה שאנחנו מיישמים את הערכים האלה בחיי היום-יום ולא רק ביום נפלא של נאומים לאומה. תודה רבה.
היו"ר מיכאל איתן:
בדרך כלל, על-פי התקנון של הכנסת, לא מקובל שתהיינה מחיאות כפיים, אלא באירועים מיוחדים. למען הפרוטוקול וכדי להכשיר את מחיאות הכפיים האלה, אומר שגם היום יש לנו אירוע מיוחד. תודה רבה למוחאות הכפיים ותודה רבה. לא, לא, עד כאן.
<לימור לבנת (הליכוד):>
גם דבריך היו מיוחדים.
היו"ר מיכאל איתן:
רבותי, במסגרת האירועים היום נקיים עכשיו דיון סיעתי. יהיו לנו גם נאומי בכורה של נשים, ולאחר מכן נקיים דיון באודיטוריום, שבו נוכל לאפשר גם לאורחים לשאת דברים – דבר שאנחנו לא יכולים לעשות כאן. מהדוכן הזה אנחנו לא יכולים לאפשר לאורחים לדבר. את זה נעשה במסגרת דיון באודיטוריום. כל חברי הכנסת מוזמנים.
אני מזמין את הדוברת הראשונה, יושבת-ראש הכנסת לשעבר, חברת הכנסת דליה איציק, שבזמן כהונתה שתיים משלוש רשויות השלטון היו בידי נשים: הרשות השופטת והרשות המחוקקת, וגם לא היה חסר הרבה שגם הרשות המבצעת – – –
קריאות:
– – –
<היו"ר מיכאל איתן>:
כמעט הגענו לשלוש. חבר הכנסת טיבי, חבר הכנסת ברכה, אני מאוד מבקש. חברת הכנסת דליה איציק מסיעת קדימה, בבקשה.
<דליה איציק (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני המועמד לראשות הממשלה, אני רואה במליאה את חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון. אני בטוחה שה"לשעבר" הזה יימחק מהר מאוד. את חסרה בוודאי בנושאים הללו.
<היו"ר >מיכאל איתן:
גבירותי ורבותי, אני חושב שאמרתי – אני מבקש. עד עכשיו, בסדר. העניין של מחיאות כפיים לא מקובל בכנסת, ואני מאוד מבקש להקפיד. תודה. בבקשה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אבל, זהבה – – –
<דליה איציק (קדימה):>
אני גם מבקשת לומר כאן תודה גדולה לציבור הנשים שיושבות כאן ביציע, שהגיעו לכאן, שלא מעט בזכותן ההישגים, ויש כאלה של החברה הישראלית, של ציבור הנשים. זה נעשה כאן בזכותכן. תודה גדולה לכן, וטוב שאתן כאן אתנו.
אדוני היושב-ראש, אין ספק שהחברה הישראלית עשתה צעדים גדולים בהשתלבותן של נשים בתפקידים בכירים. אתה עצמך הזכרת, יש לנו ראש רשות שופטת. היתה לנו ראש רשות מחוקקת שעוד תשוב בוודאי. יש לנו מועמדת לראשות ממשלה שעוד בוודאי תהיה ראש ממשלה. אני לא מכירה ארץ סקנדינבית אחת, אגב, שבראש שלוש הרשויות יש נשים. אבל אפשר לומר: גבירותי, זה לא קטן עלינו. כך גם מספר הנשים בכנסת הנוכחית גדל מאוד, והוא עומד על 21.
כל זה טוב ויפה, אבל זה רחוק מלהיות מספק ומספיק. כל אחת מאתנו מכירה הערות כאלה ואחרות – כמעט בכל שלבי חיינו – של גברים. טוב עשה גדעון סער שלקח את ראשות הוועדה, ולוואי שראש הוועדה למעמד האשה יהיה דווקא גבר. יש פה איזה מסר ואמירה שלא נשים מקפחות נשים, בדרך כלל גברים מקפחים נשים, והמהפכה הזאת צריכה להיעשות יחד עם גברים. לא נגדם, לא במקומם, יחד אתם. זו תפיסתי.
אבל, אדוני המועמד לראשות הממשלה, תרשה לי, א. אני מאחלת לך הצלחה גדולה בהרכבת המשימה הלא-פשוטה הזאת. אבל אני הייתי רוצה להסב את תשומת לבך גם כמי שהיה שר האוצר. מצבן של הנשים בשוק העבודה, אתה יודע, נחות מאוד ביחס לגברים. הן מרוכזות בתחתית סולם השכר והדרגות כמעט בכל הענפים והמקצועות. שיעור האבטלה בקרבן גבוה יותר. בדרך יצא לי לשמוע בשידור – אני לא יודעת אם יצא לך לשמוע – דברים קורעי לב של אמא לארבעה ילדים, שמספרת איך פיטרו אותה. שואלת אותה המראיינת: "היית פעם בבית-מלון?" והיא אומרת: "אף פעם לא". היא אומרת: "נסעת פעם לחוץ-לארץ?" והיא אומרת: "אף פעם לא". "אף פעם לא היית בבית-מלון? אפילו לא ישבת בלובי?" היא אומרת: "אף פעם לא". ומפטרים אותה.
נשים הן גם הנפגעות העיקריות עכשיו במצב הכלכלי, וצריך מאוד לשים לב לזה. הן נתפסות כמפרנסות משניות – לא יעזור שום דבר – אף שחלקנו מפרנסות יותר, ומשכורתן יותר גדולה מהמשכורת של הבעלים. אבל עדיין זה תמיד נתפס כמשכורות משניות – אני יודעת שיש לך רעיה בבית שמאוד מודעת לנושא הזה – בהשוואה כאילו לגברים, שהם המפרנסים העיקריים.
אדוני היושב-ראש, נשים הן גם הנפגעות העיקריות מהפרת חוקי העבודה.
אני חושבת שזו הזדמנות בלתי רגילה. הנתונים הללו – העגומים, צריך לומר – מאתגרים את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה שחוקקה הכנסת, שנצטרך לעמול עליו, וגם את חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, שהרעיון שלו היה רעיון נפלא, אך האכיפה שלו רחוקה מלהיות רצינית, וצריך לטפל גם בה. אני מקווה שיהיה כאן גם לגברים וגם לנשים וגם לי אתגר לטפל גם בזה.
ובכן, לנוכח הנתונים הקשים האלה, אני חושבת שנדרש פה מאמץ משולב של הרשויות – המחוקקת, השופטת והמבצעת – אבל בעיקר של הרשות המבצעת, כי יש פה גם בעיות אכיפה לא פשוטות. בהידוק הפיקוח ובאכיפה נמרצת אני חושבת שנוכל לומר משהו.
לסיום, אני רוצה רק לומר שלצערי, מסיבות אישיות, לא אהיה בדיון אחר כך; ואני מברכת אותך על כך. גם היום על ספה של שנת 2009, האמרה המפורסמת של סימון דה-בובואר – זה כל כך נוגע ללב, אני לא יודעת אם למישהו יוצא עכשיו לקרוא את הספר – מומלץ – "Tête à Tête"; "בארבע עיניים", בעברית. היא אומרת: אשה לא נולדת אשה, אלא הופכת אשה. האמירה הזאת נמצאת רלוונטית להחריד. אני מאמינה שלהיות אשה בישראל של שנת 2009 זה לא רק זהות פיזית, זה בעיקר זהות חברתית, כלכלית, פוליטית, שהיא בבחינת מיעוט.
אדוני, כשאני משווה את חיי לחיי אמא שלי, שתהיה בריאה ותיבדל לחיים ארוכים, חיי שלי אחרים לגמרי. אני מקווה שחייה של בתי יהיו אחרים לגמרי, ואני מקווה שהנכדה שלי, לכשתהיה לי, תאמר לעצמה שהיום הזה צריך להיזרק לפח ההיסטוריה, כי כבר לא יצטרכו לחגוג את יום האשה הבין-לאומי. תודה רבה לך, אדוני.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת גילה גמליאל מסיעת הליכוד, בבקשה.
<גילה גמליאל (הליכוד):>
כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, בדרך כלל ביום האשה הבין-לאומי אנחנו מציינות את ההתקדמות, ההתפתחות – היכן ניתן לזקוף את ההישגים של הנשים במדינת ישראל ובעולם. עם זאת, תמיד ביום הזה יש לנו גם האפשרות לראות לאן אנחנו צריכות עוד לשאוף, לאן צריך להגיע, ולעתים, לצערנו, הנתונים גם די מדאיגים.
זה לא סוד שנשים משכילות יותר. לצערנו, הן גם מרוויחות פחות. אם אנחנו בודקים את נתוני הלמ"ס, אנו רואים כי במדינת ישראל נשים רבות יותר הן בעלות תארים אקדמיים, הרבה יותר מגברים. זו עובדה. לצערנו, כשאנו באות לבדוק מה שיעור הנשים המחזיקות בתפקידי ניהול בחברות המובילות במשק הישראלי, האחוז זועק. מדובר רק על 14.8% בלבד. אם נשווה את זה לשנה שעברה, נבין שמצבנו אך הורע: 19% בשנה שעברה. לשם השוואה, כדי לבדוק מה קורה בעולם, נראה כי נשים המחזיקות בתפקידי ניהול בעולם מגיעות לכדי 30%. כלומר, יש עוד עבודה רבה. אם אנחנו בודקות עוד את שיעור הנשים בתפקידי הניהול הבכירים, אז המצב גרוע עוד יותר. שיעור הנשים בקרב היושבי-ראש והמנכ"לים בחברות הגדולות והמשפיעות בישראל עמד בשנת 2008 על 8.9% בלבד. אלה דברים שלדעתי הגיע העת לבחון, ובין היתר – ממה הבעייתיות הזאת נובעת.
כשנסתכל כאן, בכנסת ישראל, נראה שהדברים מתחילים כנראה מכאן. נכון שאנחנו יכולות לבוא ולזקוף עלייה של 2.5% בייצוג של נשים בכנסת. זו הפעם הראשונה שיש 21 חברות כנסת במדינת ישראל. עם זאת, הנתונים מאוד מאוד לא הגיוניים. לכנסת ישראל נבחרו 12 מפלגות, וביותר ממחציתן אין ייצוג לנשים. מתוך 12 מפלגות, בחמש מפלגות בלבד יש ייצוג לנשים. אלה דברים שרק מכאן ניתן לבוא ולזעוק את הזעקה, ולדעתי, רק על-ידי חקיקה שתחייב לפחות 30% של ייצוג נשים בכנסת. זה מה שישנה פה את תמונת המצב.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבר 33% – – –
<גילה גמליאל (הליכוד):>
זה אומר, למען ההבנה, שייצוג הנשים בכנסת ישראל הינו 17.5% בלבד, וזה עוד רחוק מהאידיאלי – 50%, וצריך לזכור שנשים הן מעל 51% באוכלוסייה.
אם אנחנו נבחן את ההשוואה של ייצוג נשים בכל הפרלמנטים בעולם, אנחנו נראה מנתונים שקיימים, נכון להיום, שמעודכנים לכנסת החמש-עשרה, שישראל ממוקמת במקום ה-54 מתוך 119 – וזאת מנתונים שקיימים לגבי המדינות. אם נשאף, לגבי הייצוג העתידי – בארצות סקנדינביה 39% בממוצע מכלל חברי בית-המחוקקים הם נשים.
על כן, כשאנו מסתכלות אנו מבינות שמכאן צריכה לבוא הקריאה, קודם כול לכל נשות ישראל, ראשית – להתמודד. אחת הבעיות הקשות היא גם, בין היתר, לדאוג שכמה שיותר נשים תתמודדנה. מכאן צריכה לבוא הקריאה.
אם נבחן את המערך המוניציפלי, נראה שהמצב שם עגום עוד יותר – – –
<היו"ר מיכאל איתן>:
סליחה, גברתי. אני הוספתי לך דקה וחצי, ובעוד 15 שניות הדקה השנייה של התוספת תסתיים. אני מבקש להתכנס לסיום.
<גילה גמליאל (הליכוד):>
אין שום בעיה. אנו נהיה אופטימיים – – –
<קריאה:>
זה נאום בכורה.
<היו"ר מיכאל איתן>:
לכן הוספתי, אבל יש לנו עוד נאומי בכורה.
<גילה גמליאל (הליכוד):>
ראשית, באמת ניתנה לי הזכות לחזור על מנת להמשיך את הפעילות.
<היו"ר מיכאל איתן>:
אני שומר על זכויות נשים שבדרך.
<גילה גמליאל (הליכוד):>
אז אומר בקצרה ולסיכום, כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה לשעבר, ומתוך הרגשה של מחויבות אישית, הן מהיותי אשה והן מהיותי פרלמנטרית מחוקקת במדינת ישראל: יש לנו עבודה רבה ואנו נצטרך לשנות את תמונת המצב. תודה רבה.
<היו"ר מיכאל איתן>:
אני מאוד מודה לך, חברת הכנסת גילה גמליאל. חברת הכנסת ליה שמטוב מסיעת ישראל ביתנו, בבקשה.
<ליה שמטוב (ישראל ביתנו):>
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, חברות הכנסת, אורחים נכבדים שהגיעו היום לכנסת לציין את יום האשה הבין-לאומי, בתור מי שכיהנה כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, אני יכולה לבשר שמצב הנשים בישראל ב-2009 טוב מבשנים הקודמות. הוועדה בראשותי קיימה עשרות ישיבות במגוון תחומים והמשיכה לקדם חקיקה שהגיעה לפתחה של הוועדה.
אני עומדת כאן, מעל דוכן הכנסת, ומביטה בגאווה על אולם המליאה, המכיל מספר חברות כנסת שהכנסת לא ידעה מעולם. אני גם רוצה לציין שלסיעה שלי, ישראל ביתנו, גם בקדנציה הקודמת וגם בקדנציה הנוכחית יש השיעור הכי גדול של נשים מכל המפלגות בכנסת, ואני מברכת על זה.
אני רוצה לומר לכל הנשים בישראל: אנחנו בכיוון הנכון אך הדרך עדיין ארוכה. יש עוד תחומים ונושאים רבים שבהם עלינו כנשים להמשיך ולהיאבק למען זכויותינו ומעמדנו: אפליה בקבלה למקומות עבודה, אפליה בשכר, ניצול מיני והשפלה – כל אלה, לצערי, הן ססמאות שעדיין בעלות תוקף. עלינו לפעול בתחומים אלו.
אני לא מאמינה בקיצוניות. אני גם לא מאלה שטוענות שהנשים הן הכי טובות. אני כן מאמינה בשוויון זכויות והזדמנויות, מאמינה ביכולתן של נשים להשפיע יותר על עשייה בתחומים שונים ומאמינה שזווית הראייה הנשית מוסיפה ממד חשוב וחיוני בכל הנוגע לקבלת ההחלטות.
בזמן כהונתי כיושבת-ראש הוועדה, הוועדה קיימה דיונים רבים בהצעות חוק, לדוגמה הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה, הצעת חוק לעידוד שילוב וקידום נשים בעבודה והתאמת מקומות עבודה לנשים, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (הכרה בהוצאות טיפול בילדים), הצעת חוק הרשויות המקומיות (יועצת לענייני מעמד האשה), הצעת חוק הארכת חופשת הלידה, הצעת חוק חלוקת זכויות פנסיה בין בני-זוג ועוד, כפי שניתן לראות בדוח פעילות הוועדה.
הוועדה בראשותי קיימה דיונים בנושאים קריטיים כגון מצוקת הדיור בקרב משפחות חד-הוריות, התגברות האלימות כלפי נשים בקרב יוצאי אתיופיה, בחינת אחריות הורית, דיון בהמלצות ועדת-שמיד, פתיחת מעונות ומשפחתונים. בנוסף, ערכה הוועדה סיורים במקלטים לנשים מוכות, בהוסטלים לגברים אלימים, בבסיס חיל-אוויר, וקיימה ישיבת עבודה עם הוועדה לשוויון זכויות ומעמד האשה של בית-הנבחרים הרומני.
ביום החגיגי הזה אני רוצה להודות לצוות הוועדה הנפלא – המנהלת דלית אזולאי ומזכירת הוועדה אריאלה אהרון, ששימשה גם מנהלת בפועל כשדלית יצאה לחופשת לידה; לצוות המשפטי של הוועדה, לעוזרי המחקר ולכל מי שתרם ועזר לעשייה החשובה, ובטח להודות לאלה שהשתתפו בפעילות הוועדה. תודה לראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, שטרח להופיע בוועדה וסייע רבות בהקצאת תקציבים לתוכניות לטיפול בנפגעות תקיפה מינית ולהוצאת נשים ממעגל הזנות. תודה מיוחדת ליושב-ראש הוועדה שהחלפתי, חבר הכנסת גדעון סער, שתרם תרומה משמעותית לוועדה; גם לעוזרים שלי, אריק שניאור ואנה מקדונסקי. אני מאחלת לכולנו שהוועדות יוקמו במהרה והוועדה תחל את עבודתה במלוא המרץ.
כמו שציינתי בהתחלה, המצב היום טוב יותר מבעבר אך נכונה לנו עוד דרך ארוכה. שוב אני רוצה להודות לכולם. תודה.
<היו"ר מיכאל איתן>:
תודה רבה לחברת הכנסת ליה שמטוב מסיעת ישראל ביתנו. חבר הכנסת אמנון כהן מסיעת ש"ס.
<אמנון כהן (ש"ס):>
אני גבר, מותר לי כפול.
<היו"ר מיכאל איתן>:
לא, להיפך. היום זה העדפה לנשים. המאבק לזכויות נשים משולב בגברים שנתנו יד וסייעו. חלק הוזכרו כאן. בבקשה.
<אמנון כהן (ש"ס):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, נשים מכובדות – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
למה ראש הממשלה הקשיב לכולם ולך לא?
<אמנון כהן (ש"ס):>
הוא הלך להרכיב את הקואליציה.
ביום החשוב הזה אני רוצה לברך את כל הנשים בארץ ובעולם. זה יום בין-לאומי. אני רוצה להדגיש שבמקורותינו, בתורתנו הקדושה, יש מעמד מיוחד לאשה, וכל חג, כל יום שישי, מחויב הגבר להביא פרחים הביתה, לכבד את האשה בכל חג וחג, לקנות לה תמרוקים, לקנות לה תלבושת חדשה, תכשיטים – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
די לפרט יותר, די לפרט יותר.
<שלמה מולה (קדימה):>
למה אין לכם נשים ברשימה?
<היו"ר מיכאל איתן>:
רגע אחד. אני מבקש שתעצור עוד דקה. רבותי, הדרך האמיתית לקדם זכויות נשים במגזרים שונים, בחברה רב-תרבותית, מתחילה ביכולת להקשיב. אני מאוד מבקש. כל אחד מאתנו בא לכאן עם מטען מסוים, עם אמונות, עם דרך חיים. אם אנחנו רוצים באמת לקדם דברים, בואו נקשיב. בבקשה.
<אמנון כהן (ש"ס):>
תודה, אדוני היושב-ראש.
אפילו זוג צעיר שעומד להינשא צריך לדעת לכבד זה את זה. החתנים עוברים קורס הדרכת חתנים על מנת לדעת איך לכבד את האשה, איך לבנות בית ואיך לעזור ולסייע.
אתמול חגגנו כאן בירושלים את חג הפורים, שלשום – בכל הארץ וכמובן גם בכל העולם, והמגילה שאנחנו קוראים נקראת "מגילת אסתר". היו בה שני שותפים: אסתר ומרדכי. לא קראו למגילה "מגילת מרדכי", אלא קראו לה "מגילת אסתר", על שמה של אסתר המלכה. ואפילו, אם היו גזירות על הציבור, או רצו לקבוע יום תענית, את זה היה אמור לקבוע רק הסנהדרין – כאשר אסתר המלכה אמרה: צומו עלי שלושת ימים, היא כבר הפכה, כמלכה, להיות מעל הסנהדרין, מעל הכול. זאת אומרת, יש כאן חשיבות רבה למעמד: אשה, מלכה, מבחינת מלכות.
גם במקורות, עם הגר, כאשר היו בעיות עם הילדים של אברהם אבינו, אומרת שרה: "גרש האמה הזאת ואת בנה", ואברהם מצד אחד אומר שהוא לא יכול. הקדוש-ברוך-הוא אומר לו: מה שאומרת לך שרה, שמע בקולה. גם כאן הוא נותן את הגושפנקה שלאשה יש בינה מיוחדת, בינה יתירה – האשה, מה שהיא רואה לא תמיד הגבר יכול לראות.
כמובן, בהיסטוריה של עם ישראל יש שבע נביאות – כמו מרים הנביאה ודבורה הנביאה. גם כאן יש הפן החשוב בעיצוב העם היהודי. גם כאן יש לנו המקורות שלנו.
כמובן, בכל ערב שבת, כל אחד בביתו, אנחנו אומרים את השיר, שרים אותו, כל הילדים ביחד לכבוד האשה, לכבוד אמא: אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה – – – שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל.
אני רוצה לנצל את הבמה הזאת. אני אומר כל ערב שבת תודה רבה לאשתי היקרה, פנינה, על כך שהיא שותפה אתי. כל מה שיש לי – פנינה, אם את מקשיבה, תקשיבי – כל מה שיש לי בחיים, זה הכול בזכותך. אני אומר לכם, כל הגברים: מי שחושב שהוא מצליח, הכול בזכות אשתו. תודה רבה לכן, נשים. אתן עוזרות לבעלים להגיע לכל מה שהם צריכים להגיע, אתן שותפות מלאות בכל מה שאנחנו עושים. תודה רבה לכן ויום שמח.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה.
<ראובן ריבלין (הליכוד):>
חבר הכנסת כהן, אשתי מצליחה מאוד, ואני גאה להיות על ידה.
<לימור לבנת (הליכוד):>
אני לא מבינה. אנחנו עוזרות לבעלים?
<היו"ר מיכאל איתן:>
חבר הכנסת מאיר פרוש, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<מאיר פרוש (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, בדיון זה על יום האשה הבין-לאומי, אבקש לפתוח בדברי הוקרה לאחת היצירות היפות של היהדות החרדית, היא תנועת "בית יעקב" לחינוך בנותינו. גדולי התורה והחסידות בשנים שעברו שיבחו והיללו את מוסדות הלימוד של "בית יעקב", שחינכו דורות של אמהות יראות שמים, דורות של נשים שנטלו על עצמן את התפקיד להיות אמהות כשרות במשפחות בישראל והרימו את קרן התורה בעמנו. מדוע אני מבקש להוקיר את מוסדות "בית יעקב" בהקשר של יום האשה? משום שחיים אנו, לצערנו, בתקופה שאחד המאפיינים שלה הוא התפרקות המסגרת המשפחתית. לצערנו, התא המשפחתי איבד את המקום החשוב שהיה שמור לו בעמנו בכל הדורות. לדאבוננו, אנחנו מושפעים מאופנות קלוקלות כיום בחברה המודרנית בעמי העולם, מגישות המערערות על חשיבותו וקדושתו של מוסד הנישואים. "בית יעקב" חינכה ומחנכת את בנותיה ברוח ערכי היהדות, המקדשת את חוסנה ויציבותה של המשפחה.
בספר משלי בתנ"ך, כבר הוזכר כאן על-ידי חבר הכנסת אמנון כהן, מצוי הפרק החותם – אשת חיל. בפרק זה מתוארת דמותה של האשה היהודייה האידיאלית. כל פסוק פותח באות אחרת מן האל"ף-בי"ת העברי, ומושר בו שיר הלל לאשת חיל. בכל פסוק מוארת אישיותה של אשת החיל מזווית נוספת, ומכל הפסוקים כאחד עולה לנגד עינינו דמות חיובית של אשה שתורמת לבניין משפחתה ולבניין העם היהודי.
אתמול, בפורים, פגשנו את אסתר המלכה ואת תרומתה לביטול סכנת ההשמדה שריחפה על עם ישראל, וההלכה קובעת כי נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס. בעוד חודש, כאשר נחוג את חג הפסח, נזכור את דברי קדמונינו כי נשות ישראל במצרים הן שהשפיעו על הבעלים לבטוח בה' שיגאל את ישראל, וחז"ל העידו כי בשכר נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו ישראל ממצרים.
אדוני היושב-ראש, היהדות תמיד מעלה על נס את הנשים שלנו. בעת שהגברים פירקו את התכשיטים ברגע של משבר כדי לעשות את עגל הזהב, נשים נמנעו אז מלשתף פעולה בצעד זה. מאידך גיסא, כאשר הוכרז על קבלת תרומות לבניין המשכן, דווקא הנשים הן שהזדרזו לתרום.
לכן, בכל הכבוד, אנו לא זקוקים לדיון הזה של יום האשה הבין-לאומי, אם כי הוא חשוב, כדי לבטא הערכה לנשים בישראל. אחד הביטויים היפים ליחסה של היהדות מובא בגמרא, מסכת יבמות. כתוב שם: "כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא טובה, בלא ברכה, בלא שמחה, בלא חומה, בלא שלום, בלא תורה – ואינו קרוי אדם". ובמסכת אחרת נאמר: "איש ואשה שזכו – שכינה ביניהם".
עמיתי חברי הכנסת, לא במקרה הבעתי דברי הוקרה למוסדות החינוך של "בית יעקב". אנחנו גאים בהם, כי מחנכים בהם את בנותינו ברוח ערכי התורה, כי חוקי התורה הם הם שעמדו בכור המבחן של אלפי שנים, כי מצוות התורה הדריכו את היהודי לבנות את המשפחה היהודית. רק כאשר היהודים הזניחו את הערכים, את המצוות, את החוקים הקדושים, ואימצו במקומם את התרבויות והאופנות של עמי תבל – אנו עדים להתערערות, ואולי חלילה גם להתפוררות, של מוסד המשפחה בחלקים שונים בעמנו.
לכן, ביום האשה הבין-לאומי הבה נחזור לאשת חיל במקורות שלנו: "אשה יראת ה' היא תתהלל".
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה.
<לימור לבנת (הליכוד):>
לפי שני הדוברים האחרונים, אולי נעשה את יום התכשיט הבין-לאומי.
<היו"ר מיכאל איתן:>
חבר הכנסת אחמד טיבי מסיעת רע"ם-תע"ל, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אריה אלדד מסיעת האיחוד הלאומי.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בפתח הדברים, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לברך את האורחות כאן בכנסת לרגל יום האשה הבין-לאומי. בעיקר תרשו לי באופן אישי לברך את עמיתתי וחברתנו חברת הכנסת זהבה גלאון, שהיה לה וממשיך להיות לה הרבה מה לומר גם בתחום הזה וגם בתחומים אחרים. היא השאירה את רישומה בכנסת, ואני בטוח שהיא תמשיך להשאיר את רישומה גם בעתיד. אני גם רוצה לברך בצד כל המשלחות כאן את משלחת הנשים מתע"ל – אהלן וסהלן, הנשים הנוכחות והנשים האחרות.
אדוני היושב-ראש, מאז 8 במרס 1857, באותו מפעל טקסטיל בניו-יורק שבו השביתו את העבודה, היו תמורות רבות. אך התמורות האלה, אין בהן די. אתמול ביקרתי במפעל "עוף העמק", ושם שובתים שביתת שבת עובדי המפעל הזה והפועלים שלו, בתוכם עשרות נשים שעבדו כמעט 30 שנה במפעל הזה. במחי יד סוגרים מפעל ופוגעים בכבוד האנושי והמשפחתי הבסיסי ביותר של הפועלת האשה, של הפועל – בלי להשאיר לו סיכוי אפילו, בגיל 50, למצוא אפיק חדש. זה אמור להתריע בפני כולנו על העובדה שעדיין יש הרבה מה לעשות.
חככתי בדעתי במה לפתוח לגבי האי-שוויון בחברה, החברה הישראלית, שהיא חברה מצ'ואיסטית, ואז נזכרתי בעניין השכר. שכר ממוצע של אשה יהודייה הוא 5,674 שקלים. השכר של אשה ערבייה הוא 3,821 שקלים, ובין האשה היהודייה לאשה הערבייה יש הגבר הערבי, עם 5,221 שקל. מעל כולם, כמובן, גבר יהודי-אשכנזי, שמקבל בסביבות 7,000 שקל או יותר בממוצע, כאשר שכרו של הגבר האשכנזי הוא 39% יותר מהשכר הממוצע במשק.
זה אומר הרבה. זה אומר הרבה על המעסיק שיש עובדים שווים באותה פונקציה והתמורה היא שונה. היש קיפוח הזועק לשמים יותר מאשר זה, או אמירה על התמורה לאותה עבודה שעושים שני עובדים? אגב, על מנת לגלות גילוי נאות, ממוצע השכר של אשה ערבייה לשעה גבוה יותר מממוצע השכר של גבר ערבי לשעה, אבל בגלל היקף העבודה המצומצם של נשים ערביות, גם בארץ, גם בחברה הערבית, הממוצע של השכר יורד.
בדקתי גם, חבר הכנסת ריבלין, בהיותי יושב-ראש ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא קליטת ערבים, מה שיעור הנשים הערביות בשירות המדינה. שיעור הנשים באופן כללי הוא 64%. שיעור הנשים הערביות הוא 3% בלבד, אדוני.
<ראובן ריבלין (הליכוד):>
– – – בוועדה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
יותר מפעם אחת. אלה מספרים צורמים, אף שיש אומנם שיפור – גם בתנאי השכר ב-15 השנים האחרונות וגם ברצון העז של נשים לפרוץ קדימה ולמצוא מקומות תעסוקה למרות דעות קדומות ואף שעדיין החברה הערבית היא חברה זכרית. אבל המספרים אומרים הכול.
<היו"ר מיכאל איתן:>
חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה במקום שבו היתה חברת הכנסת גילה גמליאל – בתוספת של דקה וחצי, שעומדת להסתיים בעוד שנייה או שתיים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
על-חשבון חבר הכנסת יולי אדלשטיין – עוד דקה. תודה רבה.
איפה חבר הכנסת אמנון כהן? אני אומנם לא מביא פרחים בימי שישי, לא כל יום שישי אני מביא פרחים לאשתי. אני חי בסביבה נשית: אשתי, שתי בנותי, ואני גם רופא נשים. אני לא מביא פרחים לאשתי, כי תמיד כשאני חוזר הביתה אני רואה את שלושת הפרחים: גם אשתי וגם שתי בנות. אני לא יותר טוב ממנה בכלום. גם היא רופאה, רופאת שיניים. אני לא מבקש ממנה שתפקידה יהיה לעמוד לצדי – אני משתדל לעמוד לצדה, שהיא תעמוד לצדי. שותפות היא לא תמיכה מצד אחד, ולכן הגישה הזאת של פרחים ותכשיטים – אולי לא היום זה המקום להזכיר את זה דווקא מעל דוכן הכנסת, ביום האשה הבין-לאומי.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
שכחת תמרוקים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
סליחה? תמרוקים גם היו. אדוני, כשאנחנו מדברים על הצורך להביא לשוויון בין גברים לנשים – – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
את הדקה שביקשת אחרי דקה וחצי קיבלת. מאחר שידעתי שהדקה הזו לא תספיק, אני נותן לך עוד דקה. אבל עכשיו אני כבר אהיה החלטי. אז תיכנס – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אני אתן לך עוד שבוע בתפקידך הזמני כיושב-ראש של הכנסת.
<היו"ר מיכאל איתן:
>
אני לא רואה את זה בתור קומפלימנט. אני אוריד לך עשר שניות.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
תודה רבה. אני מוצא את עצמי – היות שמדברים על שוויון – סוף-סוף אני נאלץ להסכים עם מרגרט תאצ'ר – אדוני, במשפט אחד: מרגע שאשה משתווית לגבר היא מתעלה עליו. אולי בגלל זה חלק מהגברים חוששים מהשוויון הזה.
משפט אחרון: אדוני היושב-ראש, אני לא יכול שלא להתייחס לכל מה שקשור לשני ביטויים. אני בכוונה שם אותם: רצח על רקע חילול כבוד המשפחה ורצח על רקע רומנטי. אגב, ב"חילול כבוד המשפחה" תמיד מתכוונים לערבים, ו"רקע רומנטי" – זה יהודים. אבל רצח הוא רצח. אבל הרצח הוא רצח. זה המקום לגנות.
<היו"ר מיכאל איתן:>
אני כבר ספרתי שלושה משפטים מאז שאמרת "משפט אחרון". לכן, אני מבקש לסיים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אני מסיים. זה המקום לגנות בכל לשון של גינוי. גבר שרוצח אשה אין לו כבוד, ובסוף לא תהיה לו משפחה, וההוקעה צריכה להיות ברורה וחד-משמעית.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה. אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת אריה אלדד, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת אורלי לוי מסיעת ישראל ביתנו.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, ביום הזה רציתי לדבר על תופעה המתקיימת בישראל בחסות החוק או בעצימת עיניים של החוק, והיא תופעת הפוליגמיה; מהקפצתו לראש סולם הרייטינג של אדם כמו גואל רצון ו-32 נשותיו, ולא ראיתי עיסוק פלילי בדבר אלא רק עיסוק תקשורתי, דרך התופעה הרווחת אצל הבדואים בארץ – אם כאמצעי ייצור כלכלי, פוליגמיה שהיא ברורה, ידועה, היא על פני השטח, ורק כביכול נישאים לאחת הנשים הרבות וכל השאר נמצאות במעמד של "אם חד-הורית" ואוצר המדינה והביטוח הלאומי משלם עבורן – אם זה משמש כנשק כלכלי, ואם זה משמש כנשק דמוגרפי. ראיתי גם תמונת ראי מעוותת לחלוטין של התופעה הזאת כשקבוצה כלשהי התחילה משום מה לשתף גם אותי באימיילים שהם משלחים זה בזה, כשהם מציעים גם פוליגמיה כזאת בקרב היהודים כנשק מנגד, כתשובה יהודית הולמת על השימוש המניפולטיבי האינסטרומנטלי בנשים כאמצעי ייצור, כאמצעי דמוגרפי.
רציתי לדבר על הדברים האלה, אבל חשבתי שתהיה זו צביעות לבוא בשם סיעת האיחוד הלאומי ולדבר על מעמד האשה ביום האשה הבין-לאומי בלי להתייחס לתופעה שבסיעת האיחוד הלאומי אין נשים, והאשה היחידה שהופיעה ברשימת האיחוד הלאומי, פרופסור חוה טבנקין, הוצבה במקום לא ריאלי. הדבר הזה, ברשימה כמו האיחוד הלאומי, הוא צורם יותר מאשר ברשימות אחרות, אולי. משום שהכתומים, נאמני ארץ-ישראל, הציבו נשים בחזית המאבק על הארץ. ראינו אותן בגוש-קטיף וראינו אותן בצפון השומרון, ראינו אותן בעמונה וראינו אותן בגבעות. נשים מובילות את המאבקים האלה בשם נאמני ארץ-ישראל, אז איך זה שברשימה שמייצגת אותן נפקד מקומן של הנשים? יש יותר מאבק של צביעות במצב הזה.
אינני רוצה לבוא ולתרץ תירוצים, איך הוקמה הרשימה ברגע האחרון, שהיתה מצוקת זמן ולא היתה ברירה, או היתה רשימה, או היו נשים. אבל נכון לבוא ולומר גם בשם הרשימה שאני מייצג בכנסת, שאם לא יהיו נשים ברשימת האיחוד הלאומי בכנסת הבאה, היא לא תהיה ראויה להתמודד על אמון הציבור; לא כמיקום משוריין לנשים, שזה להבנתי כלי רע וכלי משפיל שצריך להעביר מהעולם, אלא נשים שמתמודדות בזכות ולא בחסד של שריון כלשהו. מי שלא ירצה לתמוך ברשימה, יהא מי שיהיה, שלא יתמוך בה. אנחנו מתחייבים שבכנסת הבאה לא נניח יותר לכתום להפוך לשחור. תודה רבה.
היו"ר מיכאל איתן:
תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד מסיעת האיחוד הלאומי. אני מבקש להזמין את חברת הכנסת אורלי לוי מסיעת ישראל ביתנו. זהו גם נאום הבכורה שלך – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
זה לא נאום הבכורה שלי, זה סוג של נאום בכורה. נאום הבכורה שלי יהיה בשבוע הבא, אני מקווה, בנושא ילדים בסיכון.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נציגות ארגוני הנשים, קיום דיון מעין זה כאן ובעולם, אף שאצלנו הוא מתקיים באיחור של כמה ימים, הוא בוודאי אות כבוד למדינת ישראל ולכנסת ישראל. הצורך בדיון החשוב הזה מדי שנה בשנה מצביע על המצב הפרדוקסלי, שבו מצד אחד אנחנו גאים ומציינים התקדמות והישגים למכביר, אבל מצד שני היום הזה גם מציין כמה עוד ארוכה הדרך כדי להגיע למובן מאליו. לנו, הנשים, זה מאבק ערכי, אנושי וחברתי.
אל מול האידיאל לשוויון ולהזדמנות שווה בין המינים ניצבים אנו בפני מציאות שבה לא הכישורים, לא היכולות וגם לא מבחן התוצאה הם הקובעים, כי אם מכשולים פסיכולוגיים של שמרנות ודעות קדומות. אחרת, איך ניתן להסביר את המציאות העגומה שבה כ-62% מהנשים בישראל משתכרות פחות משכר המינימום? שמעמדן בשוק העבודה נמוך מזה של הגברים הן בשיעור התעסוקה, הן בהיקף המשרות, בשכר בכלל וגם ביחס לבעלי משרה, דרגה וותק מקבילים בקרב הגברים? אתן דוגמה: על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הכנסה לשעה של גברים שלמדו 16 שנים ומעלה, גבוהה בכ-30% מזו של הנשים בעלות אותה השכלה. נשים מהוות 68% מהעשירון התחתון ורק כ-22% מהעשירון העליון מסך אוכלוסיית השכירים במשק.
לצערי הרב, פערים דומים קיימים גם בתחום האקדמיה; שם הדברים מתבטאים בתת-ייצוג של נשים בסגל האקדמי. בל נשכח את ייצוגן של הנשים בכנסת, שלמרות התמורות שחלו בשנים האחרונות, אנחנו עדיין מהוות רק כ-17.5% מכלל הנבחרים. אולי כדאי שגם אזכיר את נציגות הנשים בממשלה, שם אנחנו אפילו לא ממלאים יד אחת כדי למנות אותן אלא מסתפקים באצבע אחת, שתיים או שלוש אצבעות. זה הכול. תסכימו אתי שזה עגום.
אבל בואו נצא לרגע וננסה לשער לעצמנו מצב שבו היינו מקיימים את הדיון הזה בקונטקסט של יום הגבר הבין-לאומי. האם בכלל היה המין השני, במצב תיאורטי כזה, ממתין לדיון פרלמנטרי מעין זה שאנחנו מקיימים, או שאולי הוא היה בוחר לקיימו בזירה אחרת, חוץ-פרלמנטרית, עם כל המשתמע מכך?
אני רוצה לברך מעל הבמה הזאת את כל אלה, ביניהן חברות הכנסת בעבר, פעילות בארגוני הנשים, החלוצות, נושאות הדגל שנאבקו על המובן מאליו בתנאים קשים ובזירה מנוכרת, שבה מס שפתיים ניתן למכביר במקום מעשים מתחייבים. בחברה דמוקרטית נוהגים לטעון, די בצדק, שאין הרוב רשאי לשלול זכות מיעוט. איך נצדיק מציאות שנקבעת על-ידי מיעוט השולל את זכותו של הרוב בחברה? איך אפשר להגדיר זאת – רוע? זדון? אטימות? לא, זה קשה מדי. אולי פשוט נגדיר זאת כשוביניזם.
כצעירה בגיל ובכנסת, אני מביטה בהשתאות על כל אלה אשר חרף המכשולים פילסו את דרכן בדרך הקשה והגיעו לעמדות בכירות בכלכלה, בחברה, בתעשייה, באקדמיה, במערכת המשפט, שם עשו חיל, בפרלמנט ובממשלות ישראל. הן הטביעו חותם בל יימחה בעשייה למען העם והמדינה. תרומתן היתה סגולית והיא מצביעה על הפוטנציאל האדיר הטמון בחלק הזה של החברה. מי יודע כמה מוחות וכמה כוחות אבדו לנו, לחברה שלנו, בגלל מדיניות מפלה ואולי קצת אטומה.
אדוני היושב-ראש, במשבר הכלכלי הפוקד אותנו בעיית האי-שוויון והאפליה מחריפה את מצבן של הנשים שבעתיים. כנשים עובדות, כאמהות, כחד-הוריות, עליהן להתמודד עם הקושי בקיום משפחה במחסור. האשה כרעיה וכאם היא אולי הברומטר החברתי שלנו. היא זו שנושאת בכפל תפקידים אבל גם באחריות כפולה. ממנה כולם מצפים לכלכל את משק-ביתה ולגדל את דור העתיד שלנו. אנחנו אוהבים לדבר עליה כעל אם גאה, אבל לפעמים אנחנו מתעלמים מכל התלאות שהיא עוברת בדרך. במצב זה, זעקת תיקון העוול ועשיית צדק חייבת להדהד באוזני קובעי המדיניות. זה איננו ולא צריך להיות רק מאבקן של נשים. זה חייב להיות צו מצפוני של הכול.
בעיות אלה חייבות לעמוד לנגד עינינו כתמרור אזהרה בבואנו לקבוע את עמדתנו במדיניות הכלכלית והחברתית. אני יודעת שבנושא הקרדינלי עוד נכונו לנו מבחנים ומאבקים. אני נוטה – אני לא משלה את עצמי שכתוצאה מהדיון הזה ישתנה היחס או תיווצר המהפכה המיוחלת. עוד מצפים לנו דיונים וימים ארוכים בנושא. אבל דבר אחד אסור שיהיה קשור לאותו מפנה מיוחל והוא פשוט זועק: זעקתן של אלה הנאבקות על קיומן בערים ובפריפריה על פת לחמן, על הזכות להתקיים בכבוד. לאלה אין כתובת, אין אוזן רגישה לקלוט את אותות המצוקה. חובתנו אנו להיות להן לפה בבית הזה. בסוגיה זו, בשונה אולי משיוך פוליטי ומפלגתי, עלינו, כחברות הכנסת מכל הסיעות – ואני מדברת גם אל אלה שאינן נמצאות כאן – מוטלת החובה לפעול כיחידה אחת, כמגן על זכותן הבסיסית.
אין לי ספק שכך נעשה. עיניים רבות נשואות אלינו בתקווה ואני בטוחה שלא נאכזב אותן. תודה רבה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי מסיעת ישראל ביתנו. חבר הכנסת מוחמד ברכה מסיעת חד"ש, בבקשה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לברך את חברת הכנסת אורלי לוי שהיה לה היום נאום ראשון, אבל היא לא הגדירה אותו כנאום בכורה ולכן היא תקבל את הברכות בנאום הבא. אבל אני באמת מברך אותך, כי זה נאומך הראשון, ואני מאחל לך הצלחה, כמו לכל חברי הכנסת החדשים. אני מוכרח לומר שהנאום שלך היה מצוין.
אני רוצה לברך את הנשים שמתארחות כאן, בכנסת, שמייצגות קשת של ארגוני נשים, ולאחל להן הצלחה בפעולתן-פעולתנו המשותפת למען השגת שוויון מלא.
אדוני היושב-ראש, האמת שאני עומד כאן עם לא מעט גאווה על שהכנסת חוגגת את יום האשה הבין-לאומי. במשך עשרות שנים היה גוף אחד שחגג את היום הזה, עוד לפני שהגיע לכנסת, ואני מתכוון למפלגה שלי, המפלגה הקומוניסטית, מפלגת חד"ש. היינו היחידים שציינו את היום הזה והעלינו על נס את המאבק להשגת שוויון. זה גם יום חג וגם יום מאבק, ולכן אפשר בלי להסס להגיד חג שמח ויום שמח, אבל גם כן השמחה שבעניין היא ההבטחה למאבק להשגת השוויון.
אדוני, יש משפט אחד שאמרה חברת הכנסת אורלי לוי בקשר לצורך בשיתוף פעולה בין חברות הכנסת. אני חושב שזה חשוב, אבל להיות אשה חברת הכנסת זה עדיין לא האידיאולוגיה – צריך שיתקיימו עוד תנאים בכל מה שקשור למעמד האשה ולערך השוויון בחברה. אני מתכוון שאי-אפשר להיות נגד שוביניזם גברי ובעד שוביניזם לאומי למשל, כי בסופו של דבר אי-אפשר לעשות מהערך הזה ערך צבוע ודו-פרצופי – שהשוויון הוא סלקטיבי. הוא לא יכול להיות סלקטיבי. לכן, המאבק לשוויון נשים הוא מאבק שצריך לצאת מתוך ערכים מתקדמים, מערכים של שוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, מערכים של קידום שלום בין העמים ובתוך העמים. באמת, אני לא יכול לבוא ולהגיד שמי שדוגל בחברה היהודית בשוויון מגדרי אבל הוא משלים עם אפליה לאומית או תומך בה, הוא נאמן לערך של השוויון. כמו כן, אני גם מכיר אנשים בחברה שלי, בחברה הערבית, שלמשל רוצים שוויון לאומי בין יהודים לערבים אבל הם מתנהגים בתוך בתיהם מתוך שוביניזם גברי. אני חושב שיש משהו לא תקין בעניין הזה, לא פחות.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אתה מייחס לי דברים שלא אמרתי.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
לא, אני לא מייחס לך, אני רק הגבתי על האמירה שלך שאת רוצה שיתוף פעולה רק בין הנשים. אני חושב שיש נשים שלאו דווקא יתרמו לעניין השוויון, ויש גברים שכן יכולים לתרום לעניין של שוויון הנשים.
אדוני היושב-ראש, אני שם לב – ואני חושב שגם ארגוני הנשים – שבשנים האחרונות יש עלייה מבורכת במאבקים נשיים למען שוויון, במושגים של פמיניזם אמיתי. אבל למרבה הצער, העובדות בכל מה שקשור להשתכרות של נשים מראות שבעשר השנים האחרונות לא חל שום שינוי בפערי ממוצע השכר בין גבר לאשה. השכר הממוצע של אשה הוא עדיין 60% משכרו של הגבר – שכרו של הגבר עומד על כ-9,000 שקלים והשכר הממוצע של נשים הוא 5,900 שקלים. כאשר מפלחים נשים ערביות ונשים יהודיות, התמונה עוד יותר קשה ועוד יותר כואבת.
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני טוען שעניין השוויון ועניין המאבק למען זכויות הנשים הם לא לנאום של הטפה וצדקנות מעל דוכן הכנסת. אי-אפשר להטיף לשוויון ולזכויות נשים, ולמשל לשבת בממשלה שמחרחרת מלחמה.
<דני דנון (הליכוד):>
מה זה קשור?
<קריאות:>
– – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
זה קשור, בהחלט קשור. מי שמשלם את המחיר של המלחמות אלה אותם הקורבנות הישירים. אבל, ברמה המשפחתית, ברמה האנושית והחברתית האשה משלמת יותר. כשאשה מופלית בשכר, היא משלמת על כך. כשגבר מופלה בשכר, גם האשה משלמת על כך. לכן, לא להפוך את יום האשה למצעד של צדקנות ושל צביעות. צריך לומר דברים על סדר העדיפויות של התקציב הבא. דברים ברורים. צריך לומר דברים ברורים וחד-משמעיים על הנושא של פערי השכר.
צריך לומר דברים על יציבות החברה. נושא יציבות החברה קשור בתקציבים לחינוך, ביישום החוק של חינוך חינם, לא חובה, לגילאי שלוש וארבע, שדווקא הוא אחד המנופים העיקריים לתעסוקת נשים. אי-אפשר לשבת בממשלה שכבר עשר שנים מעכבת את ביצוע החוק הזה שיזמנו כאן בכנסת על-ידי חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי, שיש לה זכויות רבות בכל העניין הזה, ולבוא ולהגיד כאן שאנחנו בעד שוויון נשי. איך האשה תצא לעבודה אם יש לה ילדים קטנים בבית ואין שום מסגרת שתקלוט אותם?
לכן, העניין הוא עניין ערכי, לא עניין הצהרתי, לא עניין לעמוד כאן על הדוכן ולדבר על פרחים ועל תמרוקים, או לחלופין לדבר על שוויון במלים מופשטות – – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
חבר הכנסת ברכה, אני הארכתי פעמיים בדקה, ועכשיו אני מאריך כבר בפעם השלישית כדי שתסיים.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אז אני מסיים.
לכן, רבותי חברי הכנסת, יש מבחן לכנסת ולחברי הכנסת, לנשים ולגברים, לחדשים ולוותיקים, כבר בחודשיים הקרובים. כשאנחנו נבוא לאשר את התקציב, אני רוצה לראות איך המאבק לשוויון נשי יבוא לידי ביטוי בתקציב החינוך, בתקציב התעסוקה, בתקציב השירותים החברתיים, בתקציבים המיועדים לשוויון נשים. זה המבחן האמיתי, ולא מלים, הצטעצעות במלים יפות. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה מסיעת חד"ש. אני מזמין את חבר הכנסת חיים אורון מסיעת מרצ. בבקשה.
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, נציגות של ארגוני הנשים שנוכחות במליאה הזאת, אני דווקא שמח על הטון הפחות-חגיגי שנכנס לדיון הזה, בשלבים האלה שלו, כי בתחילת הדיון היתה לי תחושה של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד", או "שבת אחיות גם יחד". ואחר כך גם אומרים שיש בעיה פה, יש בעיה פה ויש בעיה פה. אני חושב, וכבר אמרו זאת קודמי, שהיום הזה מסמן מצד אחד כבוד ויקר ואהבה אל האשה באשר היא אשה, אם וכו', אבל הוא גם יום של מאבק. אני רוצה להקדיש את עיקר דברי דווקא לקטע הזה.
הכנסות האחרונות, הרבה ביוזמתן של חברות כנסת, חוקקו שורה של חוקים מאוד חשובים ומאוד מתקדמים באשר למעמד האשה בתחום הישיר של מעמד האשה. אבל הכנסות האחרונות, למרות מאמציהן של חלק מחברות הכנסת – ופה כבר אין חלוקה על-פי חברות וחברי כנסת, אלא על-פי עמדות פוליטיות – בשורה ארוכה של החלטות וחוקים פגעו במעמד האשה יותר משהחוקים הישירים משפרים אותו.
כשחבר הכנסת ברכה אומר, ובצדק, שבעשר השנים האחרונות לא הצטמצם שיעור פער השכר בין גברים לנשים – אין מנגנון שיכול לצמצם את שיעור הפער רק בין גברים לנשים. אם יש בחברה תהליך רחב של צמצום פערים, ניתן להפעיל מנגנונים שיגדילו יותר את הקטע של הנשים בתוך צמצום הפער הזה. אבל אם פועל מנגנון סטיכי, לא מתערב, לא פועל, שכתוצאה ממנו הפערים הולכים וגדלים, על-פי הגדרה, כמעט על-פי חוק טבע, הנשים נפגעות יותר.
הוזכרו פה תקציבי החינוך. יש נתונים שלפיהם כאשר פוגעים בתקציבי הבריאות, התחום המסוים של בריאות נשים שקיים בתוך הבריאות נפגע יותר. כאשר פוגעים בתחום הרפואה המונעת, ופגעו בתחום הרפואה המונעת, התחום המסוים הזה נפגע יותר. וכך הלאה בכל התחומים.
זאת אומרת, מגיעים בעצם לוויכוח שהוא הרבה יותר מהותי. חילופי הדברים שהיו פה בין חברת הכנסת אורלי לוי ובין חבר הכנסת ברכה מדגימים את המחלוקת הזאת – עד כמה המאבק לצמצום פערים הוא מאבק רחב, ובתוכו יש מאבק ספציפי בנושא הנשים, ועד כמה הוא מאבק נקודתי. הוא גם וגם.
למשל, בתחום שככה באלגנטיות אנחנו עוברים עליו לסדר-היום – בחוק. אדוני היושב-ראש, חוקי ישראל מפלים בין גברים לבין נשים, עד כדי כך שכשאנחנו מדברים פה – גם אתה, ואפילו אני, אני לא הסכמתי – על חוקה בהסכמה, אנחנו אומרים: מעמד האשה לא ישתנה. מה לא ישתנה? מעמדה הנחות בחוקה הישראלית לא ישתנה. נחריג את החוקים הללו מהחקיקה כולה.
זה לא דיון על מעמד האשה בסעיף ישיר, שמישהו יעז לחוקק פה חוק שפוגע בנשים, אבל זה דיון מאוד מהותי, ומי כמוכן יודעות עד כמה בהרבה מאוד מקרים הוא יותר חזק והוא יותר משפיע על מעמד האשה – בגירושין ובמזונות, וכו' וכו' – מאשר אולי חוק שנצליח לחוקק אותו, אני מקווה, בכנסת הזאת, אדוני היושב-ראש, על איזון משאבים – גם זה, אילו מאמצים – או על זכויות הפנסיה.
אבל אלה קטעים חשובים מאוד. אני לא רוצה שאני אובן לא נכון. הקטעים הללו מאוד מאוד חשובים, אבל אוי ואבוי אם אנחנו ניתפס למחשבה שטיפול בקטעים הללו פוטר אותנו מהתמודדות עם השאלות הגדולות, והבאתי שני תחומים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. תחום דיני האישות ומעמד האשה בדיני האישות הוא עולם ומלואו, ותחום ההשפעות של החלטות תקציביות, חוקתיות, על מעמד האשה בתחום הכלכלי הוא עולם ומלואו, אבל הוא מעבר לוויכוח, לתחום המסוים של שיפור מעמדה בקטע כזה או אחר.
אתה תיכף הולך לומר לי – אני מרגיש כבר – שהוספת לי דקות. אני לא רוצה לנצל את טוב לבך, ואני מסיים במה שבעצם רציתי לומר כמסר העיקרי שלי.
חשוב מאוד מאוד לציין ולרכז מאמצים בחקיקה ובפעולה ובמעמדה, ובחינוך בנושא שוויון בין המינים, חשוב מאין כמוהו. אבל לא פחות חשוב לחבר את המאבקים הללו למעגל רחב יותר, כי בסופו של דבר אני לא מאמין בהישגים סקטוריאליים – גם מוצדקים. אין תא זהב ב"טיטניק" שוקעת. הפטנט שנמציא כל פעם תאי זהב בספינה שוקעת לא עובד. הוא מאוד מאוד לא עובד לגבי ציבור שהוא הרוב, כי בסופו של דבר הנשים הן הרוב. ולכן, המאבק הזה חשוב. הציון הזה חשוב. היכולת שלנו לחבר אותו לתמונה רחבה יותר היא חשובה מאוד מאוד. תודה רבה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה. חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. עד שהוא יגיע, בינתיים, חבר הכנסת אורון, אני רוצה להעיר שממדי אי-שוויון יכולים לגדול גם בתקופות של צמיחה ועושר, ונושא האי-שוויון לא בהכרח קשור רק בתקופות שבהן יש קשיים.
<חיים אורון (מרצ):>
זה מה שאמרתי בדיוק.
<ראובן ריבלין (הליכוד):>
הוא אמר את זה.
<חיים אורון (מרצ):>
אמרתי ממש את זה. קל וחומר בתקופות של קשיים.
<לימור לבנת (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אולי אפשר לבקש בינתיים, ברשותך, אף שהממשלה היוצאת כבר יוצאת, שאחד משריה יואיל לכבד את המליאה בנוכחותו, אולי בנוכחותה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
אני רוצה לומר לך שאני מרגיש שהדיון מעניין, קולח, ויש נוכחות רבה של חברי כנסת – גם בלי נוכחות של שר.
<לימור לבנת (הליכוד):>
ואף-על-פי-כן.
<היו"ר מיכאל איתן:>
אני לא חושב שרוחו של אדם שישב פה עכשיו ליד שולחן הממשלה תשפיע עלינו עד כדי כך שהדיון יישא אופי יותר מועיל ויעיל.
<לימור לבנת (הליכוד):>
אף-על-פי-כן, נהוג ששר משרי הממשלה נמצא בכל אחד מדיוני הכנסת.
<חיים אורון (מרצ):>
לימור, תני לנו ליהנות מממשלה – – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
אנחנו נשרוד את הימים הבאים גם כך.
<לימור לבנת (הליכוד):>
אנחנו נשרוד. חשבתי שאולי השרה לבני – שכל כך מתגאה – לא תדבר ומייד תלך, אלא תואיל להקשיב ולהאזין לכמה מהנאומים.
<יואל חסון (קדימה):>
חברת הכנסת לבנת, הבחירות נגמרו. רצית שהממשלה תלך – היא הלכה.
<לימור לבנת (הליכוד):>
נראה שגם בשבילה נגמרו, וכל מה שהיא אמרה היה רק לצורכי בחירות.
<יואל חסון (קדימה):>
פספסת. את לא היית בדיון כשהיא אמרה – – –
<לימור לבנת (הליכוד):>
אני הייתי בדיון כשהיא נאמה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
חבר הכנסת יואל חסון, אני חושב שלהערה של חברת הכנסת לבנת יש חשיבות עצומה. מדוע? משום שהיא מהווה גם מעין התחייבות לעתיד.
<יואל חסון (קדימה):>
אני מסכים.
<לימור לבנת (הליכוד):>
או לא.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה. חבר הכנסת אורי אורבך מסיעת הבית היהודי, בבקשה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברות הכנסת, חברי הכנסת, השרים והשרות שלא נמצאים אתנו, השרה ציפי לבני שלא נמצאת – אולי כי זה גדול עליה להישאר ולהקשיב – – –
<קריאות:>
– – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אולי.
<קריאות:>
– – –
<יואל חסון (קדימה):>
זאת היתה הערה שוביניסטית. ביום האשה, אין מושלם מזה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
השוויון יושג – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
ממש הערה שוביניסטית.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
חברים, חברים, חברים. רק רגע.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
זה הנאום החגיגי שלו?
<קריאות:>
– – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
חבר הכנסת – – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
לא, אני מבקש, תעצור. תן להם דקה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
חבר הכנסת יואל חסון – – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
לא, לא, תחכה דקה. אני מבקש שתמתין דקה, חבר הכנסת אורבך.
<יואל חסון (קדימה):>
אין נשים בבית היהודי?
<קריאות:>
– – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
תסתכל אלי, אני מדבר אליך. תמתין דקה, תן להם לומר את דברם ואל תתרגש יותר מדי. שום דבר לא קורה. תאמר את דבריך מהתחלה עוד פעם. אני אתן לך להתחיל מן ההתחלה עוד פעם.
<קריאות:>
– – –
<יואל חסון (קדימה):>
לימור, אנחנו מראים לך למה להתכונן.
<לימור לבנת (הליכוד):>
זאת הערה שמרגיזה אתכם כי היא במקומה.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אין נשים בבית היהודי.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
רבותי חברי הכנסת – – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
סליחה. כשאני אגיד לך להתחיל – אתה תתחיל. חברי הכנסת.
<יואל חסון (קדימה):>
לא צריך ממשלה – – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
חבר הכנסת יואל חסון, תודה רבה. אני מבקש, חבר הכנסת אורי אורבך, תתחיל.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברות הכנסת וחברי הכנסת, ההערה "זה גדול עליה" איננה הערה שוביניסטית, חבר הכנסת חסון, כי זה גדול גם עליך, ואתה גבר. לכן, מהבחינה הזאת, יש אנשים שזה גדול עליהם ויש אנשים שזה לא גדול עליהם. יש כאלה גברים ויש כאלה נשים.
<שלמה מולה (קדימה):>
אתה שופט? מי שמך?
<רחל אדטו (קדימה):>
מי שמך לשופט?
<קריאות:>
– – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
חבר הכנסת מולה. חברים.
<יואל חסון (קדימה):>
נראה כמה אתה טוב – – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
חברים. חברים. חברים.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
קצת צניעות.
<היו"ר מיכאל איתן:>
חברים. אני מרשה לכם להגיב כי הוא פונה אליכם, וזכותכם לקרוא קריאות מחאה וקריאות ביניים – –
<יואל חסון (קדימה):>
הוא התייחס אלי באופן אישי.
<היו"ר מיכאל איתן:>
– – אבל בואו נהיה הוגנים. הערות מהסוג שהוא השמיע – כל אחד ואחד מכם משמיע, ולא חושב שהוא לא שופט. כל אחד מאתנו שעומד כאן על הדוכן אומר חריצות דין. זה מטבע הדברים. אז אני מרשה לכם להגיב – זה בסדר – אבל בואו נתקדם. בבקשה.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
איפה גילה פינקלשטיין?
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
תודה. השוויון, גבירותי ורבותי, יושג בבוא היום, כשהמשיח – ממין זכר או ממין נקבה – יגיע, כשלא יהיה צורך ביום האשה הבין-לאומי, כשם שאין יום הגבר הבין-לאומי. כל עוד יש יום האשה הבין-לאומי, כנראה יש עוד המון מה לתקן, כדי שנלמד ביום הזה – כמו שאמר חבר הכנסת חיים אורון קודם – זה יום של מאבק. יש עדיין על מה להיאבק.
מנו כאן ועוד ימנו כאן המון דברים שצריך לשפר. הדרך עוד ארוכה היא ורבה – גם בייצוג נשים בבית הזה וגם בייצוג נשים בבית היהודי, מפלגתי. צריך לשפר את זה, זה דבר שטעון תיקון. אני מקווה גם שהציבור ייתן לנו בעתיד כוח יותר גדול כדי שגם מקומות כמו השישי, השביעי, השמיני והלאה ייכנסו, ונשים יהיו במקומות יותר גבוהים. אז קודם כול, לפני שאנחנו מטיפים מוסר לאחרים, אנחנו מטיפים ולוקחים מוסר לעצמנו בסוגיית הייצוג. זה דבר שראוי לתיקון.
אבל לפני, או תוך כדי שאנחנו עושים מעשים משמעותיים שמתקנים עיוותים, אי-שוויון, קיפוח, סוגיות של אלימות וסוגיות אחרות, יש גם משמעות למעשים סמליים, ולכן הנחתי היום – יחד עם עמיתותי חברות הכנסת אורית זוארץ, אורית נוקד וציפי חוטובלי – על שולחן הכנסת הצעת חוק שלא עולה כסף. היא רק עולה ברצון טוב של אנשים, וזה בהמשך ליוזמות שכבר היו ברשויות מקומיות כמו תל-אביב וכפר-סבא, ששלושה מכל עשרה רחובות על שמות אישים שייקראו בעתיד – רחובות חדשים ברשויות מקומיות – יהיו על שמות נשים הראויות לכך. כשם שיש גברים הראויים לכך, יש די והותר נשים – אחרי המאה-ועשרים שלהן, כמובן – שראוי שייקראו על שמן רחוב, סמטה או דרך בערים השונות.
הרבה אנשים שסיפרתי להם על הצעת החוק הזאת, אמרו: אבל איפה תמצא נשים? זאת כמעט שאלה אינסטינקטיבית – אגב, בעיקר של גברים – והתשובה גם היא אינסטינקטיבית: באותו מקום שבו מוצאים את הגברים, שם נמצא את הנשים. נכון שיש בעמדות מפתח בציבוריות – ודאי בצבא, בפוליטיקה ובתחומים אחרים – יותר גברים מאשר נשים – – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
רחובות כן, אבל ייצוג בכנסת לא.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
זה עיוות. על שמך יהיה גם רחוב וגם ייצוג בכנסת – אחרי המאה-ועשרים.
<קריאות:>
– – –
<יואל חסון (קדימה):>
איפה מעמד האשה – – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
מה מעמד האשה בציונות הדתית?
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
במקום השישי ובמקום השביעי יש לנו נשים. חבל שלא קיבלנו כל כך הרבה ייצוג – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני, אם היית מקשיב ולא רק צועק, היית שומע שהרגע הכיתי על החזה שלנו.
אני חושב ששלושה מכל עשרה מועמדים מנוחים לקריאת רחובות על שמם – כל שלוש יכולות להיות נשים, וכך ראוי, ואני חושב שזה מעשה סמלי, אבל כזה שיש לו משמעות, כי ילדים שאחר כך עושים עבודות בבית-הספר, וחוקרים את תולדות הרחוב ושם הרחוב שהם גרים בו, לומדים כך גם על מקומן של נשים בתרבות, בציבוריות, בפוליטיקה. אחרי המעשים האלה יימשכו הלבבות, ותוך כדי כל זה, אחרי כל המעשים והסמלים הללו, אנחנו צריכים, ונהיה – אנחנו, סיעת הבית היהודי – שותפים למאבק למען שוויון בתחומים רבים, לרבות הייצוג הפוליטי, למי שדעתו לא נחה.
הדרך ארוכה היא ורבה, כולם צריכים ללכת בדרך הזאת עד סופה, חברי הכנסת, חברות הכנסת, ויחד נעשה ונצליח. תודה רבה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה, חבר הכנסת אורי אורבך. ועכשיו חברת הכנסת חנין זועבי מסיעת בל"ד.
עד שנעשה חילוף המשמרות, חבר הכנסת אורבך, אני רוצה לציין שאחת הזירות שמתנהל בהן מאבק מרתק לקידום זכויות נשים היא הסביבה החרדית והדתית-לאומית. כל מי שעוקב אחר מה שמתחולל שם רואה שגם שם יש שינויים משמעותיים מאוד, אם כי כמובן בתנאים ובהיקפים שונים מאלה שבתרבויות אחרות בחברה שלנו. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אורחות ואורחים נכבדים, בשנת 1977 החליטה העצרת הכללית של האו"ם לאמץ את ההחלטה להקדיש את 8 במרס לציון יום זכויות האשה הבין-לאומי והשלום העולמי. כבר אז הבחין האו"ם בקשר שבין ערכי השלום ובין זכויות האשה. כבר אז קשר האו"ם את המאבק על זכויות האשה עם המאבק לצדק ולחירות. אם נתרגם את החלטת האו"ם למציאות המקומית כאן, נגיע לאותה מסקנה: אי-אפשר לנתק את הקשר בין דיכוי נשים ובין דיכוי מכל הסוגים האחרים, על בסיס לאום, דת או גזע.
ואין "נשים" – נקודה. יש נשים קונקרטיות, שחיות בקונטקסט פוליטי וחברתי מסוים. אני מסכימה פה עם חבר הכנסת אריה אלדד, שאמר לפני דקה: איפה היא האשה הבין-לאומית? אני רוצה לפגוש אותה. אין נשים במובן המופשט. יש נשים שחיות בקונטקסט מסוים, אבל יש זכויות נשים, במובן המופשט של המלה, שהן לא זכויות מערביות ולא זכויות מזרחיות – אלה הן זכויות אוניברסליות.
הפמיניזם אינו תנועת נשים, אלא תנועה ערכית, ולכן גם מבחינה ערכית אי-אפשר להזדהות עם זכויות הנשים ובו בזמן להשתתף בדיכוי נשים מסוימות. אשה לא יכולה לקרוא לעצמה פמיניסטית ולכבוש אדמות של נשים אחרות, להרוס את בתיהן, לתמוך במתנחלות שמתנכלות להן, להטיל עליהן מצור ולחזור הביתה ולקרוא לזכויות נשים. פשוט אי-אפשר.
<לימור לבנת (הליכוד):>
להתאבד עם חגורת נפץ על ילדים אפשר? להתאבד עם חגורת נפץ אפשר?
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
אף פעם לא עשית את זה לחבר כנסת יהודי. תתביישו.
<לימור לבנת (הליכוד):>
להתאבד עם חגורת נפץ על ילדים קטנים, זה אפשר?
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
על מה את מדברת?
<חנין זועבי (בל"ד):>
גם לא מעניין אותי, אם בממשלה שדוגלת במלחמות ובפתרונות בכוח, ומתנכרת לזהות שלי ולזכויות שלי – –
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, זה נאום בכורה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
תגן עליה, זה נאומה הראשון.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אני אמשיך, אני אמשיך, אין בעיה.
<נסים זאב (ש"ס):>
היא יודעת לדבר, מה צריך להגן עליה?
<היו"ר מיכאל איתן:>
חבר הכנסת זחאלקה, אני רוצה להתייחס לקריאת הביניים שלך: תגן עליה. חברת הכנסת זועבי היא חברת הכנסת – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – –
<היו"ר מיכאל איתן:>
אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. חבר הכנסת זחאלקה, אני רוצה שתקשיב. אני קורא אותך לסדר פעם שנייה, ועכשיו תקשיב למה שלי יש לומר לך. ביקשת שאגן על הדוברת. חברת הכנסת זועבי היא אשה שמדברת ברהיטות, עומדת על רגליה, אומרת את הדברים מתוך ידיעה, ואפילו שמתי לב – בשעה שהיא קיבלה את קריאות הביניים – לחיוך קטנטן שהסתמן בזוויות הפה, מתוך ידיעה ברורה, כאשר היא הכינה את הנאום, שבנקודה הזאת תגענה קריאות ביניים. אז תשמור על זכויותיה, תן לה את הכבוד לעמוד כאן לומר את דבריה, ולי תן את הכבוד לנהל את הישיבה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
אתה רוצה לשמוע מה אני אומר לך?
<היו"ר מיכאל איתן:>
ההתפרצויות שלך מתחילת המושב הזה הופכות למשהו סיסטמטי וחריג בהשוואה לכל חברי הכנסת האחרים. אני מבקש מאוד – אמרתי, אני מכיר אותך, אתה לא טיפוס כמו שאתה מצטייר כאן עכשיו, פעם אחר פעם, בישיבות הכנסת.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, זה נאום בכורה. בנאום בכורה לא מפריעים.
<היו"ר מיכאל איתן:>
זה לא נאום בכורה. אתה טועה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
זה נאום ראשון.
<היו"ר מיכאל איתן:>
לא, זה לא נאום בכורה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אז בבקשה, תקראו קריאות ביניים.
<לימור לבנת (הליכוד):>
זה לא נאום בכורה. אם זה היה נאום בכורה לא היינו קוראים.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אוקיי. זאת הפעם הראשונה שאני נואמת כאן, אז תקשיבו לי. זה לא נאום בכורה, אבל זאת בכל זאת הפעם הראשונה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
גברתי, עוד שנייה אחת. רבותי, אני מבקש שקט. את יכולה להמשיך בדברייך.
<חנין זועבי (בל"ד):>
הגברת לימור לבנת – אני רוצה שחברת הכנסת לימור לבנת תקשיב לי. לא מעניין אותי אם בממשלה שמתנכרת לזהות שלי, לזכויות שלי, יושבות ארבע נשים או 14 נשים. זה ממש לא מעניין אותי. אלה אינם היעדים של המאבק הפמיניסטי. המוטו של תנועת הנשים, שאומץ על-ידי האו"ם, הוא: זכויות נשים הן זכויות אדם. מי שדורשת זכויות לנשים אינה יכולה לכפור בזכויות האדם של מדוכאים אחרים – –
<לימור לבנת (הליכוד):>
זה נכון.
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – ובהחלט אינה יכולה להשתתף ברמיסת זכויותיהן של נשים אחרות. יופי שאת מסכימה.
<לימור לבנת (הליכוד):>
לרבות ילדות יהודיות.
<חנין זועבי (בל"ד):>
יופי שאת מסכימה.
במדינה הזאת, יהודים ויהודיות משוכנעים כי קשה לדבר על פמיניזם ועל השגת שוויון זכויות לנשים בחברה הערבית המסורתית. זה נכון, אבל כשהם מדברים בנימת עליונות על ה"סבל" של נשים ערביות מסכנות בתוך החברה הערבית, הם לא מסוגלים לתפוס עד כמה קשה גם לנהל מאבק פמיניסטי בתוך חברה מיליטריסטית וכוחנית, עד כמה קשה לאשה יהודייה להשתלב במערכת ערכים שבה הצבא הוא לא רק המוסד המרכזי אלא ערך עליון, ועד כמה המושג "פמיניזם" עצמו מתעוות בתוך חברה כזאת.
אותה נימה של עליונות מתבטאת גם בהסברים שהממשלה וזרועותיה נותנות, למשל, לנתונים המזעזעים על תעסוקת נשים ערביות. ממספרים שכבר ניתנו פה עולה כי שיעור התעסוקה של נשים ערביות הוא 19% בלבד, פחות משליש משיעור ההשתתפות של נשים יהודיות, שהוא 65%. הרשות לקידום מעמד האשה בלשכת ראש הממשלה מסבירה שהחברה הערבית היא חברה מסורתית, שבה יש למשפחה הפטריארכלית חשיבות עליונה. מבנה חברתי זה משאיר את האשה הערבייה בתוך מסגרת מסורתית ומייעד לה למעשה תפקיד בתוך הבית ולא מחוץ לו. אני לא יכולה להגדיר את ההסבר הזה אלא כהסבר אוריינטליסטי, ולצרף לזה גם חוסר אחריות, בלשון המעטה.
לא המסורת ולא התרבות מונעות מנשים ערביות לעבוד. אין שום תרבות שגוזרת על חבריה לחיות בעוני ובחוסר כבוד. רק תגידו לי כיצד מתיישבת הגישה, התולה את האשם בהשתתפות הנמוכה של נשים ערביות בכוח העבודה, עם המצב שבו שיעור ההשכלה של הנשים בחברה הזאת הוא יותר גבוה משיעור ההשכלה של הגברים? ואיך מתיישב ההסבר הזה עם העובדה שחברה זו לא מונעת מנשיה לצאת מהבית או ללון מחוצה לו בעיר רחוקה או מעורבת? דעו שהשכלה גם בתנאים אלה היא ערך עליון בחברה. למרות ההשכלה, רק 57% מהנשים האקדמאיות מועסקות, לעומת 74% במקרה של הנשים היהודיות. רבע מהן מקבלות פחות משכר מינימום. אז בואו נחשוב על סיבות אמיתיות, אולי מדיניות הממשלה. משרד התמ"ת עצמו מסביר את זה בהעדר מקומות עבודה גדולים ביישובים הערביים. מקומות העבודה המצומצמים נובעים, בין היתר, מהעדר פיתוח והשקעות בקרב האוכלוסייה הערבית ואי-השקעה בתעשייה.
<
מה עושים? קודם כול, לרצות לעשות. אני חושבת שהגיע הזמן שהממשלה תשכיל לדעת ששוויון הוא הביטחון.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
גם את – – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
נכון, אני יודעת את זה. אי-שוויון הוא האיום האסטרטגי האמיתי.
<נסים זאב (ש"ס):>
יאסר ערפאת כבר אמר שהאיום האסטרטגי זה האשה הפלסטינית בעזה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
מה אנחנו דורשים? טיפול ממוקד בעוני של החברה הערבית תוך כדי יצירת מקומות עבודה ביישובים הערביים, פיתוח אזורי תעשייה, שריון מקומות עבודה לנשים ערביות ועידוד מעסיקים להעסיק נשים ערביות.
לפני עשור אחד בלבד רק 36% מהערבים חיו מתחת לקו העוני, והיום מגיע שיעורנו ל-56%. דוח הרווחה של בנק ישראל קובע כי שיעורי העוני בקרב שתי האוכלוסיות החלשות ביותר, החרדית והערבית, עלו ב-2007. עם זאת, במגזר החרדי חלה תפנית, וסיכוייו של יהודי חרדי להיכלל בקבוצת העניים ירדו באופן משמעותי. הסיבה, כניסת החרדים לשוק העבודה, מגמה שחוזקה באמצעות תוכניות תעסוקה מיוחדות לאוכלוסייה זו. בניגוד להתפתחויות אצל החרדים, סיכוייהם של הערבים להיות עניים ימשיכו לעלות. תודה רבה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה לחברת הכנסת זועבי מסיעת בל"ד. עכשיו נשמע את חברת הכנסת מרינה סולודקין מסיעת קדימה. האזכור של הסיעות הוא רק מפני שאנחנו בימיה הראשונים של הכנסת. חברת הכנסת סולודקין, בבקשה.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אורחים ואורחות יקרים, יש לי העונג לעמוד על בימת הכנסת ולציין, יחד עם חברי הבית, את יום האשה הבין-לאומי בנוכחותן של מוזמנות רבות, נשים שתרמו תרומה בולטת מאוד בכל תחומי חיינו.
אי-אפשר להעריך את מעמדן של הנשים במדינת ישראל היום באופן חד-משמעי. מצד אחד, תוחלת החיים הממוצעת של האשה בישראל היא מהגבוהות בעולם המערבי. הנשים מהוות רוב בין מקבלי התארים האקדמיים במדינת ישראל, ולדעתי, במערכת המשפט קיים היום מצב של מטריארכט; אני מתכוונת לשליטת הנשים בעמדות הבכירות במערכת הזאת. גם בתחום הפוליטי מצבן של הנשים הולך ומשתפר. בכנסת הארבע-עשרה, הכנסת הראשונה שאליה נבחרתי בשנת 1996, כיהנו שבע נשים בלבד, ארבע מהן מכהנות בכנסת הנוכחית, והן לימור לבנת, דליה איציק, סופה לנדבר ואנוכי. אבל היום אנחנו ארבע חברות כנסת מתוך 21 נשים שנבחרו בבחירות האחרונות, וזה הישג.
מצד שני, יש עדיין בעיות רבות וחמורות: אלימות נגד נשים במשפחה ומחוץ למשפחה, הטרדות מיניות במקומות עבודה, לרבות במגזר הציבורי ואפילו בבית נשיא המדינה בתקופת כהונתו של הנשיא הקודם, ובזה כולנו חייבים להתבייש. נוסף על כך, נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים, פער של 30% ויותר. בתקופת המשבר הכלכלי הן נתונות יותר מגברים בסכנת פיטורים. מספר הנשים בעמדות הבכירות בפוליטיקה ובניהול המדינה עדיין נמוך מאוד. אני מתכוונת למספר השרות והמנכ"ליות במשרדי הממשלה ובחברות הממשלתיות.
אבל את הקיפוח הקשה ביותר של הנשים במדינת ישראל אנו רואים בדיני אישות ובהסדרת יחסי הממון אחרי הגירושים. לא מזמן פנתה אלי עיתונאית מפורסמת מאוד, לא רק בישראל אלא גם בחוץ-לארץ, וביקשה שאסייע לה. היא נמצאת בתהליך גירושים, ולאחר שביקשה לחלק את הרכוש המשותף בינה לבין בעלה שווה בשווה – בני-הזוג היו נשואים עשרות שנים – הבעל הכריז שהיא אשה מורדת. כתוצאה מכך חזר בית-הדין הרבני מהסכמתו לתת לה גט.
בעיה קשה נוספת היא מצבן של האמהות החד-הוריות, ויש בארץ 95,000 כאלה. הן סובלות מהעדר פתרונות דיור בדיור הציבורי, ומצבן הכלכלי הורע מאוד לאחר קיצוצים שנערכו בקצבאותיהן בשנים 2003–2004. לא החזירו את הקצבאות לקדמותן. רק לאחר מאבק ארוך ומתיש הצליחה קבוצה של חברי הכנסת – גדעון סער, אורית נוקד ואנוכי – להעביר לפני כמה חודשים תיקון לחוק הבטחת הכנסה המאפשר לנשים הללו ללמוד ולרכוש מקצוע בלי לאבד זכאות לקצבאות הבטחת הכנסה.
חברי הכנסת, אני מקווה שבשנים הקרובות נצליח לתרום לשיפור מצבן של הנשים במדינת ישראל ונוכל למצוא פתרונות הולמים לכל הבעיות הללו. תודה רבה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה לחברת הכנסת סולודקין. חברת הכנסת מירי רגב מסיעת הליכוד, בבקשה.
<מירי רגב (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברת הכנסת לשעבר ידידתי זהבה גלאון, נציגות ארגוני הנשים, השבוע ביקרתי בדימונה, במרכז "אשה לאשה". פגשתי שם נשים צעירות ומבוגרות, דתיות וחילוניות, נשואות עם ילדים ואמהות חד-הוריות, מרביתן נשים שלא הצליחו להשתלב בשוק העבודה ובמשך שנים לא הצליחו לממש עצמן ולהביא לידי ביטוי את יכולותיהן. המרכז הזה פתח בפניהן שורה ארוכה של אפשרויות. אם לארבעה, שרה, מקהילת הכושים העבריים, הגיעה למרכז ללא ידיעת קרוא וכתוב, ולאחרונה הצליחה להיכנס למכינה קדם-אקדמית. נשים חולות הצליחו למצוא שם ביטוי מופלא לאחוות נשים, אחווה שהביא לפריחה אישית ומקצועית, גם אם מאוחרת, של נשים שללא המרכז ספק גדול אם היו מגיעות למקום שאליו הגיעו. למדתי שם רבות על הקשיים ועל האפשרויות העומדות לפני נשים, ובעיקר הבנתי כמה חיוני והכרחי המאבק שמתנהל כבר כמה שנים לשיפור מעמדה של האשה במדינת ישראל.>
הזכות למקום עבודה היא זכות אלמנטרית. זו חובתה של כל מדינה לספק מקומות עבודה למי שרוצה לעבוד, וגם לתת סיכוי ראוי לנשים להגיע לתפקידים מעניינים, מספקים ומשפיעים ולקבל שכר זהה לשכר שמרוויחים גברים באותם התפקידים. רק השבוע פורסם סקר שנערך על-ידי חברת "עוקץ מערכות". נתוני הסקר מוכיחים כי פערי השכר בין נשים לגברים הם בשיעור של 26% לטובת הגבר, אף שהם עובדים במשרה זהה.
יש מידה לא מועטה של תסכול מהעובדה שגם ביום האשה הבין-לאומי בשנת 2009, אנחנו עדיין נדרשים לנושאים המעסיקים את החברה הישראלית כבר כמה עשורים, ועדיין לא הצלחנו לייצר תבנית פעולה שתבטיח שלא נעסוק בנושאים אלה גם בעוד עשור.
אני מאמינה שכדי להגיע לשוויון אמיתי יש להבטיח את קיומם של שני תנאים מרכזיים: האחד, מתן שכר שווה על עבודה זהה, והאחר, שילוב מחייב של נשים בתפקידים בכירים במשק הישראלי. יש להתחיל מהמגזר הציבורי, שיכול וחייב לשמש דוגמה גם למגזר הפרטי.
בדברי היום ברצוני להעלות על סדר-היום את מעמדן של הקצינות הבכירות בצה''ל. בשנים האחרונות חלה ירידה במספר הקצינות הבכירות בצה"ל בדרגות אלוף-משנה ותת-אלוף. לפני כשלוש שנים כיהנו בצה"ל כ-24 נשים בדרגת אלוף-משנה. היו אז שלוש נשים בדרגת תת-אלוף. כיום משרתות בצה''ל כ-14 נשים בדרגת אלוף-משנה ושתי קצינות בדרגת תת-אלוף.
כדוברת צה"ל לשעבר, תת-אלוף במילואים, אני רואה את עצמי שותפה אחראית לכל מאמץ לשמור על צה''ל כארגון מקצועי שיוכל להתמודד עם האתגרים ועם האיומים הביטחוניים העומדים בפנינו, ובתוך כך להבטיח את מעמדן של קצינות הקבע ולאפשר הזדמנות שווה לשיבוץ בתפקידים, מתוך ראייה עניינית, מקצועית, בלא הבדלי מגדר.
אני מעלה כאן, לראשונה מעל במה זו, את הדרישה ליצירת העדפה משווה לנשים באיוש תפקיד בדרגת אלוף. אין ספק כי מספר תפקידי אלוף לנשים הוא מוגבל. עם זאת, מניסיוני הצבאי אני יכולה לומר בביטחון גמור, כי יש לפחות שלושה תפקידי אלוף שאשה יכולה למלא בהצלחה שווה לזו של גבר: ראש אגף כוח-אדם, מפקד המכללות הצבאיות ואב בית-הדין לערעורים. אני לא חושבת שהדרך הנכונה להגיע לכך עוברת דרך בית-המחוקקים הישראלי, אבל לנוכח המציאות ייתכן שזאת תהיה הדרך היחידה.
אני מאמינה שיש להמשיך להילחם ולהיאבק למען זכויות שוות לנשים ולגברים, ואני מקווה שביום האשה הבין-לאומי בשנה הבאה כבר נוכל להתברך בזכות הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי בכך שעשה היסטוריה ופתח את המטכ''ל לאלופה הראשונה בצה''ל.
לסיכום דברי: בשנים האחרונות חלה פריצת דרך בכל הקשור למעמד הנשים ולזכויות האשה, אך עם זאת, נשים רבות בארץ ובעולם עדיין נתונות בפחד, בכאב ובעצב, תחת מרות ובחוסר יכולת לחיות כאדם חופשי ועצמאי. אני כאן יחד אתכם להירתם להמשך עשייה ולהתיר עוד כבלים למען נשים בחברה הישראלית. תודה רבה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה. סליחה, אני מבקש. פעמיים ביקשתי, והסברתי שבכנסת יש תקנון, ועל-פי התקנון אין מחיאות כפיים.
חברת הכנסת פניה קירשנבאום מסיעת ישראל ביתנו, בבקשה.
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברות וחברי הכנסת, נציגות של ארגוני נשים ואורחים, אני גאה ונרגשת לעמוד כאן מולכם היום, ביום האשה הבין-לאומי, בנאומי הראשון כחברת הכנסת מן המניין. מעמד זה הוא בבחינת סגירת מעגל אישי שלי. עליתי לארץ ב-1973, בגיל 18, ללא ידיעת השפה העברית וללא היכרות מוקדמת עם הארץ ותרבותה, והנה אני עומדת כאן היום ונואמת לפניכם, חברי הכנסת, בעברית. ההרגשה המפעמת בי במעמד זה היא של הגשמת חלום – החלום הציוני, כיהודייה וכאשה.
השבוע, לפני 152 שנה, קם קול זעקתן של פועלות במפעלי הטקסטיל בניו-יורק. ב-8 במרס 1857 הן מחו על שעות העבודה הארוכות, השכר הנמוך ותנאי העבודה הבלתי-אנושיים, ופתחו בשביתה. אירוע זה מייצג בעבורי אומץ, עזות רוח ונחישות של נשים בכל הזמנים וברחבי העולם כולו.
במהלך חיי, ובתפקידים שונים שמילאתי, פגשתי נשים רבות שממלאות אותי בתחושת גאווה. ברצוני להצדיע לכל הנשים, על כל התפקידים שהן ממלאות במסירות ובעבודה מרובה. על הנשים מוטלת מלאכה קשה למלא תפקידים כפולים – מקצועיים, ובמקביל משפחתיים. בעיתון יומי היה כתוב השבוע: "היום האשה יכולה לטוס גם לירח, כל עוד היא מספיקה לחזור בזמן להביא את הילדה לחוג בלט". בעיני משפט זה מייצג כל כך הרבה: קודם כול, את האמביוולנטיות אצל האשה המקדמת קריירה ובמקביל מנסה לקיים חיי משפחה מלאים. שנית, לא משנה איזה תפקיד האשה ממלאת, האחריות לבית עדיין מוטלת על כתפיה.
מדי שנה ביום זה ניתנת לנו ההזדמנות לבחון את מעמדן של נשים ואת השתלבותן בתחומי חיים שונים. בכנסת הנוכחית היתה הצלחה מרשימה, מספר שיא של נשים שנבחרו לכהן בה. יותר מכך, במפלגה שאני מייצגת, מפלגת ישראל ביתנו, ההצלחה מרשימה כפליים: שליש מהנבחרים הם נשים.
ביום האשה הבין-לאומי עלינו לבדוק אם מצב זה מייצג את השתלבותן של נשים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי בישראל בשנת 2009. לכאורה כן – נשים לומדות יותר, משכילות יותר, משתלבות בתפקידים במגזר הציבורי והפרטי, ונדמה לי שתקרת הזכוכית לנשים גבהה במידה ניכרת, אם לא התנפצה. גבולות רבים נפרצו. נשים מכהנות כיום בתפקידים בכירים, אך עדיין לא מספיק ביחס לשיעורן באוכלוסייה.
אם נביט במבט מעמיק יותר על מעמד האשה בישראל נגלה כי העבודה בתחום זה עוד רבה. ההישג הניכר הוא אומנם הישג חשוב לקראת שוויון, אך הוא חייב לחלחל מטה, אל ציבור הנשים, וחשוב מכך, אל תפיסת האשה בציבוריות הישראלית. רק כך נוכל להשיג שוויון אמיתי.
בתפקידי כמנכ"לית המפלגה ראיתי כי השלטון המקומי הוא כר גידול מצוין לנשים המבקשות להשתתף בפוליטיקה. שמתי לעצמי משימה לקדם נשים בתחום זה, וכך הצלחנו להכניס שתי נשים לתפקיד סגני ראשי ערים בשתיים משלוש הערים הגדולות בישראל. אני מייחלת לכך שנשים רבות יותר יגלו את הפוטנציאל הגלום בתחום זה וישתתפו באופן פעיל בעיצוב המדיניות הציבורית והפוליטית בישראל.
היום שאני שואפת אליו הוא היום שבו השוויון יהיה כה מושרש עד שיום האשה לא יהיה עוד מקור לדיונים על איפור ועל אופנה, על קיפוח ועל אפליה, אלא יום ככל יום אחר בשנה. זה יהיה היום שבו נשיג כולנו, גברים ונשים, שוויון מלא. תודה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
תודה רבה לחברת הכנסת פניה קירשנבאום מסיעת ישראל ביתנו. אחרונת הדוברות – לא הדוברים – חברת הכנסת רחל אדטו מסיעת קדימה. בבקשה.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אורחות ואורחים נכבדים, יש איזה יתרון בלהיות אחרון, אבל גם חיסרון בלהיות אחרון, כי הכול כבר נאמר. בכל אופן, יש מושג: אבנים שחקו מים – חוזרים וחוזרים וחוזרים, ובסוף זה נטמע.
עדיין רבים תמהים מדוע יש לציין את יום האשה הבין-לאומי ומדוע, בשם השוויון, לא מציינים לחלופין את יום הגבר הבין-לאומי. על כך יש תשובה אחת בלבד: הנשים עדיין לא שם. במדינת ישראל, השוויון בין המינים עדיין איננו כאן. חלה אומנם התקדמות בתחומים שונים, אך שוויון זכויות – שוויון הזדמנויות – לא קיים. החברה במדינת ישראל היא עדיין חברה גברית ושוביניסטית.
מדינת ישראל היא מדינה מתקדמת, אך היא מדינה שבה ילדות עוברות במשך שנים התעללות מינית בידי האב, אח או דוד, כל זה בידיעת האם, שאינה פוצה פה ואינה מגינה על בתה, שלא לדבר על דיווח לרשויות, וזה, קרוב לוודאי, בשל פחד. בישראל בנות נרצחות בידי קרובי משפחתן בשל ספק חילול כבוד המשפחה. בישראל האלימות במשפחה נגד נשים היא דבר שבשגרה וחוצה מעמד, השכלה ודת. ישראל מחזיקה בתואר המפוקפק של שיאנית העולם בתחום הסחר בנשים – עד כדי כך שהיה צורך בהתערבות האו"ם. רק בימים האחרונים התגלתה רשת נוספת של סחר בין-לאומי בנשים שהתנהלה כאן. החברה בארץ ממשיכה לראות באשה אובייקט מיני נחות – מותר לסחור בגופה, להשתמש בו ולהשליך. אומנם התקדמנו בחקיקה בנושא ההטרדה המינית, אך עדיין רב מספרן של המוטרדות החוששות להתלונן.
רבות דובר כאן על פערי השכר. בשנת 2007 היתה ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו מעבודה שכירה של גבר 9,267 שקלים, ושל אשה – 5,946 שקלים, כלומר הכנסת האשה היתה 64% מהכנסת הגבר. גם כאן רבים ההסברים והתירוצים לאי-שוויון, אולם בסופו של דבר נשים מרוויחות פחות מגברים גם כאשר העבודה והתנאים זהים.
מדינת ישראל דורגה במקום 37 מתוך 55 מדינות מפותחות בכל הקשור לשילוב נשים בתחום הניהול. נשים בישראל ממלאות רק 28% מתפקידי הניהול, ואזכיר את מיעוט הנשים בדירקטוריונים, למרות החקיקה שקבעה העדפה מתקנת לנשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות.
סקר שנערך לקראת יום האשה הבין-לאומי מעלה כי מתחילת המשבר הכלכלי שיעור הנשים המפוטרות גבוה משל גברים בכל המקצועות. האם הן היו עובדות פחות טובות? פחות מסורות? קרוב לוודאי שלא.
בכל אספקט שנבחן אפשר לזהות אי-שוויון. גם בצבא, שמאז בג"ץ אליס מילר פתח אפשרויות רבות לשילוב חיילות, חלה בשנים האחרונות נסיגה בקידום הנשים. הזכירה את זה קודמתי, מירי רגב. מתוך 150 אלופי-משנה בזרוע היבשה יש אשה אחת שממלאת תפקיד של אלוף-משנה, וגם היא בתפקיד שליש. האם כל הקצינות הבכירות אינן ראויות לקידום, או שמא עדיין שולטת התפיסה הגברית השוביניסטית?
הנחנו היום במשותף הצעה לדיון בשבוע הקרוב בנושא ביטול משרת היוהל"ן – יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים – על-ידי הרמטכ"ל, נושא שהעלה על סדר-היום לפני שלוש שנים הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, ונדחה, ועלה שוב על סדר-היום הציבורי, גם הפעם בצבא.
גם אם נבחן את תחום האקדמיה והרפואה, נראה כי שיעור הנשים המסיימות תואר ראשון, שני ושלישי הוא גבוה, אולם מספרן בקרב הסגל האקדמי הבכיר קטן משליש. לאן נעלמו כל אותן סטודנטיות במהלך המירוץ, ואיזה מסר זה מעביר לאלפי הסטודנטים המתחנכים במוסדות אלו?
אם אנחנו מדברים על מירוץ, מדוע יש פער כה ניכר בהתייחסות ובתקצוב של ספורט נשים לעומת ספורט גברים?
אם כך, הרבה שאלות. מה התשובה? חינוך לשוויון כבר מהגיל הרך, הגברת המודעות ואכיפת החקיקה המתקדמת שנעשתה בתחומים שונים. הדרך לפנינו עוד ארוכה. המסע לתיקון כבר החל, אולם יש צורך בכוחות משותפים כדי להגיע אל סוף המסע. עלינו, חברי הכנסת, מוטלות האחריות והחובה המוסרית לתרום להאצת המסע לשוויון הנשים במדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר מיכאל איתן:>
אני מאוד מאוד מודה לך, חברת הכנסת רחל אדטו מסיעת קדימה. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת איתן כבל.
אני רוצה להזכיר לחברי הכנסת שבתום דבריו של חבר הכנסת איתן כבל נאזין לשני נאומי בכורה ולאחר מכן נעבור לאודיטוריום לרב-שיח בנושא "נשים במוקדי כוח". חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחות ואורחים נכבדים, האמת היא שלא תכננתי לשאת דברים. חברת הכנסת אורית נוקד היתה אמורה לשאת את הדברים, ואני מתנצל בשמה. היא לא יכלה להגיע, כי היא אינה חשה בטוב. מצאתי לנכון לומר כמה דברים.
היום יום האשה הבין-לאומי, ואנחנו מנהלים את הדיון כאן, בבית-המחוקקים. לפחות מנקודת מבטי והשקפתי אני יכול לומר שהדברים נאמרים כאן, ולפעמים, אדוני היושב-ראש, זה קצת מצחיק, כי אנחנו נואמים לעצמנו, כשהדברים הם בידינו, כאן, בבית-המחוקקים. זאת אומרת, קואליציה, אופוזיציה – אנחנו נושאים נאומים נלהבים, אבל בסופו של דבר כל אחד מאתנו מגדיל אמירה ומגדיל הצהרה, וככל שאנחנו מגדילים אמירה ומגדילים הצהרה אנחנו גם זוכים למחיאות כפיים חזקות יותר, אבל בסופו של דבר אנחנו מי שצריכים לקבוע. זה מעבר למלים הגדולות של "צריך לחנך", "צריך לעשות", וכל אחד בביתו צריך שיעשה. לא משנה אם מדובר במיעוטים, בחרדים, בדתיים או בחילונים, בסופו של דבר, כל אחד במעגל שלו.
יש כאן הקואליציה: כבר יש לנשים – ולא רק לנשים – בקואליציה, אדוני יושב-ראש הכנסת המיועד, חברי וידידי ראובן ריבלין, משימה, משימה אמיתית. בתוך המשימות שכל אחד ואחת מאתנו נוטלים כאן, בכנסת – ויש רשימה ארוכה מאוד – אנחנו צריכים להגדיר – הממשלה שתקום, האופוזיציה שתתהווה לאחר הקמת הקואליציה – אנחנו אלה שצריכים להגדיר לעצמנו, והממשלה אומנם יכולה להגדיר לעצמה, בתוך מכלול העניינים הגדולים והרבים, שבסיום הקדנציה שלה יהיה אפשר להסתכל בגאווה בכל הנושאים הקשורים למעמד האשה. זה לא מצריך דיונים, כנסים ואמירות, וכל אחד יעלה ויבוא ויאמר. זה מצריך החלטה, ועד כמה שהדבר מצחיק – ההחלטה היא כאן ולא בשום מקום אחר.
לכן אני פונה אלינו, אל כולנו, ומציע שהפעם הזאת נעשה מעשה. למה? יש נושא שתופס ויתפוס, למשל בתקופה הקרובה, נושא הכרה במטפלות וכל מה שקשור בכך. אנחנו תמיד מתחלקים כך: כשאנחנו באופוזיציה אנחנו מגישים את ההצעות האלה ודוחפים אותן בכל הכוח; הן הופכות להיות – כשאנחנו באופוזיציה – ההצעות החשובות ביותר. כשאנחנו בקואליציה, פתאום יש סדר עדיפויות, ולעתים כמעט אותם אנשים – הפה שהתיר הוא הפה שאוסר. זה מעמיד אותנו, את כולנו, במצב מביך.
<ראובן ריבלין (הליכוד):>
הפה שדרש.
<איתן כבל (העבודה):>
לקחתי את זה באותה לשון. הפה שדרש, בהיותו באופוזיציה, הוא הפה שאוסר, ועולה לכאן ומדבר בפתוס עצום, ואומר שיש נושאים מנושאים שונים שהם חשובים ואף יותר גדולים. לכן, חברי חברי הכנסת, אני מתחייב – נכון, יהיה לי קל עכשיו, אני באופוזיציה, אני מודה, וחשוב שהדברים ייאמרו.
<ראובן ריבלין (הליכוד):>
– – –
<איתן כבל (העבודה):>
נכון, בקדנציה הבאה אין לנו תוכניות להיות באופוזיציה, אדוני היושב-ראש המיועד.
קריאות:
– – –
<איתן כבל (העבודה):>
חבר הכנסת שלמה מולה, למה לך לפתוח אתי חזית? אנחנו נשב באותם ספסלים בינתיים. עזוב.
חברות וחברים, אורחות נכבדות, אני באמת מקווה שיום האשה הבין-לאומי – והדברים שייאמרו כאן, וייאמרו במקומות אחרים, לא יהיו מלים שתצאנה לשווא. אני מתחייב לעשות מה שאוכל, ומה שיידרש, כדי לקדם את ענייני הנשים, כי זה באמת כבר מצב פשוט מגוחך ובלתי נסבל. תודה.
<היו"ר >מיכאל איתן:
תודה רבה.
<נאומי בכורה של חברי הכנסת>
<היו"ר >מיכאל איתן:
אנחנו עוברים לנאומי בכורה של שתיים מחברות הכנסת. אנחנו אפשרנו היום נאומי בכורה רק לחברות הכנסת שביקשו, וחברות הכנסת הן אורית זוארץ מסיעת קדימה וציפי חוטובלי מסיעת הליכוד.
שכחתי לומר שחבר הכנסת איתן כבל הוא מסיעת העבודה. צריך להזכיר גם את שמה של סיעת העבודה, שלא תהיו נוכחים נפקדים.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברותי שנמצאות כאן היום אתי, אני כאן בזכותכן ובשבילכן. לא בכדי ביקשתי לנאום את נאום הבכורה היום.
<היו"ר >מיכאל איתן:
סליחה, רק שנייה אחת. אני מבקש מהסדרנים לעמוד שם, ואם עוד מישהי תמחא כפיים – להוציא אותה מהאולם.
קריאה:
– – –
<היו"ר >מיכאל איתן:
זה יהיה שוויון, ננהיג שוויון. עד עכשיו נתנו העדפה מתקנת, אבל זה פשוט לא נאה. בבקשה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
יש פה התרגשות מאוד גדולה.
לא בכדי ביקשתי לנאום את נאום הבכורה היום. זה יום מיוחד ומרגש עבורי, יום של עוצמה וכוח להמשיך בדרך שבה אנו מאמינות.
תחילה, ברשותכם, ברצוני להודות לבני-משפחתי ולבן-זוגי, שהם מקור העוצמה בחיי, ולשתי נשים משמעותיות; האחת היא אמי רות, זיכרונה לברכה, שלא זכתה לראות אותי במעמד זה, והאחרת היא הגברת רינה בר-טל, יושבת-ראש שדולת הנשים בישראל, שמלווה אותי כבר הרבה מאוד שנים.
יש בדברי קודמי הצהרת כוונות, ואנחנו, מספסלי האופוזיציה, נעמוד ונדאג שכל אותם דברים ימומשו הלכה למעשה, גם במליאה, בהצבעה, וגם בהצעות התקציב.
בנאום הבכורה שלי בחרתי להתמקד בנושא קרוב ללבי: מעורבותן של נשים. מקומה של האשה בחברה נקבע עוד בימי קדם. חג הפורים, שחגגנו השבוע, מחדד ומדגיש את הקורבן של אסתר, את המחיר הכבד ששילמה כדי להציל את העם היהודי. נרטיב זה מלווה אותנו מלידתנו. אנחנו צריכות לעצור את הקורבן, ולבחור את הדרך שאנו צועדות בה. תפיסה זו משתמרת באמצעות הבניה חברתית, דרך מנגנונים ומערכות: חינוך, צבא, אקדמיה ועולם העבודה. הגיע הזמן לשינוי.
נשים עדיין מודרות מעמדות השפעה וקבלת החלטות, ואינן יכולות למצות באמת את הפוטנציאל הגלום בהן. בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי שחל בעולם ובחברה הישראלית. יותר ויותר נשים מעזות ופורצות דרך. תהליכים אלה מתחוללים בישראל לצד חקיקה שהיא מהמתקדמות בעולם, אבל עדיין קיים פער עצום בין החקיקה ובין היישום, וזאת המלאכה שמוטלת עלינו, לדאוג שכל אותה חקיקה נהדרת, כאן, בכנסת, תיושם בידי הממשלה שתיבחר, וחבל שמר נתניהו יצא, כי צר לי לשמוע שרק אשה אחת, כנראה, תכהן בממשלתו. יש לכם מספיק נשים חזקות גם בסיעה וגם בסיעות השותפות, ואני, כחברת כנסת חדשה, הייתי מצפה לראות אותן חלק מהקואליציה שנתניהו מקים – חלק מהשרים. הגיע הזמן לשינוי.
תמונת המצב בישראל היא שמרבית המפוטרים הם מפוטרות. חלק ניכר מהמפוטרות הן נשים הרות. רוב החד-הוריים הם חד-הוריות. רוב החשופים לאלימות במשפחה הם נשים מוכות. רוב החשופים להטרדה מינית ואונס הם נשים. רוב המשתכרים שכר מינימום ופחות מכך הם נשים. רוב החיים מתחת לקו העוני הם נשים, ילדים וקשישים. הפרדוקס מתעצם כשאנו בוחנים את עולם ההשכלה הגבוהה, ומוצאים כי רוב המשכילים הם משכילות.
הגיע הזמן לשינוי. אנחנו חייבות להיות מעורבות יותר בסוגיות החברתיות-הכלכליות, ולהמשיך לפעול לשינוי המצב. המציאות הקשה זועקת מהשטח. ילדים בסיכון שלא זוכים להגנה הופכים לבני-נוער מתוסכלים, מפתחים התנהגות סיכונית, נחשפים לחומרים ממכרים ונוהגים באלימות – אלימות שמופנית כלפי חסרי ישע וקשישים. המשבר הכלכלי פוגע בכולנו. גל הפיטורים מכה. הדימוי העצמי של המפוטרים נפגע והתא המשפחתי מתערער. תוצאות הלוואי הן לחץ, דחק ואלימות, ברוב המקרים – בתוך המשפחה.
אלה חלק מהסוגיות שאנו מחויבים לטפל בהן בלא דיחוי. אנו מחויבות ליצור מציאות שבה כל ילד וילדה, ללא הבדל דת, גזע או מוצא, יקבלו הזדמנות שווה להתפתח ולהיות לבוגרים בעלי חשיבה עצמאית. זה ההון האנושי שלנו, ובו טמון העתיד.
חברותי וחברי, אין דבר שגדול עלינו, הנשים. עלינו להעז, להיות מעורבות, ולהוביל גם בסוגיות המדיניות והביטחוניות, כדי שנוכל לחיות בשלום לצד שכנינו הפלסטינים. אנו חייבות להשתתף באופן פעיל בתהליך, להמשיך את המשא-ומתן המדיני ולחתור להסכם שלום.
בנושא גלעד שליט, אני חייבת לומר: ילד לא נולד עם תג מחיר. עלינו לפעול להחזרתו המיידית של גלעד שליט בכל מחיר. הרשו לי לחבק מכאן את משפחתו.
כחברת כנסת חדשה יש לי מחויבות לשינוי המציאות החברתית, כדי ששוויון ההזדמנויות שהובטח בהכרזת המדינה יהיה המציאות היומיומית של כלל האזרחים בישראל. לשם כך אני כאן. תודה.
<היו"ר >מיכאל איתן:
תודה רבה. שמענו את חברת הכנסת אורית זוארץ מסיעת קדימה בנאום הבכורה, ואני בהחלט מצטרף ללחיצות הידיים ולחיבוקים. חברת הכנסת ציפי חוטובלי מסיעת הליכוד, גם היא בנאום בכורה – בבקשה.
<ציפי חוטובלי (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברות הכנסת וחברי הכנסת שעוד נותרו באולם, ונציגות כל ארגוני הנשים שהגיעו להצטרף אלינו כאן היום, ביום החשוב הזה, אני מתכבדת לשאת את נאום הפתיחה שלי ביום שבו הכנסת מציינת את יום האשה, ולא סתם – אלא בכנסת שמתכבדת בתואר הכנסת הכי נשית שהיתה לנו. אבל לצערי, עד שלא נראה כאן 60 נשים זה לא באמת יהיה הישג משמעותי לכנסת ישראל. הייתי רוצה לראות את השוויון מתממש קודם כול כאן, בבית-המחוקקים, שנשמש דוגמה אישית לכל הנשים שבאו לכאן לקחת חלק בהנהגה הישראלית.
המהפכה הפמיניסטית הביאה נשים לכל תחומי העשייה, אך המהפכה טרם הושלמה. הייצוג לנשים בעמדות הכוח וההשפעה בחברה עדיין קטן לעומת חלקן באוכלוסייה. ובעיקר העניין התרבותי – התרבות השלטת היא עדיין תרבות גברית של כוח. נשים רבות עדיין נרתעות מלהיכנס לזירת ההנהגה הפוליטית.
במסורת היהודית שיבחו את חוכמת האשה, בשונה מהתרבות המערבית שעדיין מכנה נשים כ"מין היפה" – תרבות שעדיין עוסקת בפולחן הגוף הנשי במקום לעסוק בתבונת האשה. לעומת זאת, חז"ל אמרו: בינה יתירה ניתנה באשה מבאיש. בהיסטוריה היהודית שמור מקום של כבוד למנהיגות נשית. אסתר המלכה, שלא היתה קורבן, אלא פעלה במתווה פוליטי עדין ועמוק בתוך הממלכה של אחשוורוש בפרס והצילה את עם ישראל, היא סמל למלכה, מנהיגה פוליטית נשית. לא רק פוליטיקה, גם מלחמה. דבורה הנביאה מנהלת מלחמה ביד רמה מול סיסרא. אשה מנהלת מלחמה? כן, זה במקורותינו, זה לא דבר חדש. גם מרים הנביאה, שהנהיגה יחד עם משה ואהרן את עם ישראל בצאתו ממצרים, היא סמל לאשה שהיא חלק מהנהגה רוחנית של עם, גם ברוח, גם במלחמות, גם בשלום, ואני מוסיפה, גם בכלכלה, בחינוך ובמשפט.
תמיד יוצא שביום האשה הבין-לאומי עולות לדיון סוגיות נשיות, ואני רוצה לחרוג מהמנהג הזה. דווקא ביום הזה חשוב לי לא לדבר על סוגיות נשיות. לשם כך יש לנו את כל ימות השנה, ואני מצפה מכל הגברים והנשים בבית הזה לקחת חלק בקידום נושאים שחשובים לנשים, כי הנשים הן מעל 50% בחברה שלנו. לכן הם לא נושאים ששמורים לנשים בלבד. אני אחרוג מהמנהג הזה, אעשה "ונהפוך הוא" ואדבר היום דווקא על מדיניות, על מדיניות ציבורית, על מדיניות כללית.
אנו עומדים ערב הקמת ממשלה חדשה. יש מי שמכנים אותה ממשלת ימין ואומרים את זה בלא מעט חשש. יש מי שטוען שממשלה שאינה מכריזה מראש על נכונות לסגת משטחי ארץ-ישראל תסכן את מעמדנו בעולם. הטענות אינן חדשות. דברים דומים נאמרו גם לאחר המהפך של שנת 1977. אני רוצה לצטט עכשיו דברים שאמר מנחם בגין יומיים לאחר המהפך. בראיון הפתיחה שלו, בשבתו כראש ממשלת ישראל, הוא נשאל על-ידי העיתונאי יעקב אחימאיר את השאלה שאולי גם היום עיתונאים אוהבים לשאול את כל מי שעומד לכהן בממשלה לאומית. וכך שאל אותו יעקב אחימאיר: "מר בגין, האם אינך חושש מלחץ אמריקאי שיופעל עליך? הרי אין אף סנטור אמריקאי, אין אף פקיד ממשל אמריקאי שמקבל את המדיניות שלך". בגין בחר לענות לו בשאלה, וכך שאל בגין: "האם איזה נציג ישראלי עד היום אמר לסנטור אחד שיהודה ושומרון, כחוק, על-פי הצדק, על-פי הזכות, צריכים להיות חלק בלתי נפרד של הריבונות הישראלית?" המשיך בגין ושאל: "האם האמריקאים צריכים להיות יותר פרו-ישראלים מהישראלים עצמם? הרי האמריקאים קיבלו שיעורים ממר אלון, ממר פרס, ממר רבין ומהגברת גולדה מאיר, שאנו מוכנים לוותר על שטחי יהודה שומרון, אז נכנס להם לראש שבעצם זוהי מדיניות צודקת, משום שהישראלים בעצמם מטיפים לה".
שמות הישראלים המטיפים לחלוקת הארץ כן השתנו, אבל הטיעון העקרוני עומד בעינו. לכן, נשיב לכם כבגין בשעתו: הבעיה איננה האמריקנים, הבעיה גם אינה הפלסטינים. הבעיה מתחילה מהצד הישראלי שאיבד את האמון הפנימי בזכותנו המוסרית על הארץ הזאת, שלמותה של הארץ על כל חלקיה.
אני מתחייבת על במה זו, בפני עם ישראל, להפסיק את השיח האפולוגטי והתבוסתני שהוביל אותנו לכל תקופת שלום השקר שתוצאותיו ביישובי הדרום – "קסאמים", "גראדים", סבל ופחד. אני מתחייבת על במה זו לשמור אמונים לארץ-ישראל ולומר שארץ-ישראל כולה שלנו. הסיבה לכך שאין שלום בארצנו אינה נובעת מהמדיניות הישראלית. המדיניות הישראלית ביקשה לחלק את הארץ בקמפ-דייוויד של ברק בשנת 2000, ביקשה להתוות מדיניות של חלוקת הארץ באוסלו של רבין ופרס, וביקשה להתנתק ועקרה חבל פורח של גוש-קטיף בהתנתקות של 2005. והסיבה שאין שלום? – הכול בגלל סרבנותם המתמדת של שכנינו הפלסטינים לקבל את זכות קיומנו כאן כמדינה יהודית בארץ-ישראל.
אבל הדיון על חלוקת הארץ הוא רק סימפטום לשאלה עמוקה יותר, שאלת הזהות הישראלית. מהי אותה זהות יהודית שאנו מדברים עליה? מרבים לומר: האם נהיה כאן מדינה יהודית ודמוקרטית או מדינת כל אזרחיה? אני אומרת שהשאלה אינה זאת. השאלה היא: מהי מדינה יהודית ודמוקרטית? האם זו זהות חלולה, אוניברסלית, עם ככל העמים? לא באנו ולא הקמנו מדינה ולא קמו ראשי הציונות להקים כאן מדינה ככל העמים. בן-גוריון לא התבייש לומר: אנו צריכים להיות מדינה שתהיה אור לגויים, חברת מופת, כחזון הנביאים על חברה שתישא אתה בשורה מוסרית.
בעצם, הדבר שמוטל על כתפינו, הצעירים – אני צעירת חברי הכנסת – הוא ליצוק תוכן רלוונטי לחזון הציוני, תוכן של זהות. כמי שרואה בעיניים כלות צעירים בני גילי, בני דורי, עוזבים את הארץ, רואים בחיים במדינת ישראל אפשרות אחת מני אפשרויות רבות, ומדינות אחרות מעבר לים יכולות לאפשר להם חיים מאושרים, טובים ונוחים יותר, אני חרדה מהמחשבה שמדינת ישראל תהיה רק אפשרות לחיים ולא זכות וחובה מוסרית של כל יהודי לחיים כאן בארץ הזאת.
לכן, אני חוזרת ואומרת: הזכות והחובה כאן לקשור קשר שאיננו ניתק בין עם ישראל לארץ-ישראל, זו החובה של הדור שלי, של חברי הנבחרים בכנסת הזאת, לקשור ולכרות ברית אמונים בין עם ישראל לארצו.
<היו"ר מיכאל איתן>:
תודה רבה. אני מודה לחברת הכנסת ציפי חוטובלי מסיעת הליכוד, ומצטרף ללחיצות הידיים והחיבוקים שהיא תקבל.
ובכן, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם שמייד עם תום המשפט הבא שאומר, אנחנו מזמינים את כולכם להצטרף לדיון שיתקיים באודיטוריום על נשים במוקדי כוח. והמשפט המסורתי שמסיים כל ישיבת כנסת הוא: תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ' באדר התשס"ט, 16 במרס 2009, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 13:27.