דברי הכנסת
דברי הכנסת
ג / מושב שני / ישיבות ס"ב–ס"ה /
ח'–י"א בחשוון התש"ע / 26–29 באוקטובר 2009 / 3
חוברת ג'
ישיבה ס"ב
הישיבה השישים-ושתיים של הכנסת השמונה-עשרה
יום שני, ח' בחשוון התש"ע (26 באוקטובר 2009)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:01
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכיר הכנסת איל ינון: 4
הצעות סיעות קדימה וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 5
1. נתניהו מוביל למפולת מדינית של ישראל; 5
2. הפעלת יחידת מסתערבים סודית חדשה בקרב אזרחי המדינה הערבים 5
נחמן שי (קדימה): 6
השר זאב בנימין בגין: 11
חנא סוייד (חד"ש): 20
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 27
אורית זוארץ (קדימה): 28
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 30
יצחק וקנין (ש"ס): 32
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 34
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 34
חיים אורון (מרצ): 35
עפו אגבאריה (חד"ש): 36
אורי אורבך (הבית היהודי): 37
חנין זועבי (בל"ד): 38
משה גפני (יהדות התורה): 40
יריב לוין (הליכוד): 43
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 46
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 101), התש"ע–2009 48
דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 48
הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 92), התש"ע–2009 50
אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה): 51
שי חרמש (קדימה): 54
אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה): 55
הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 115) (הכשרת רופא המוסמך לקבוע דרגת נכות), התשס"ט–2009 56
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: 56
רחל אדטו (קדימה): 58
נסים זאב (ש"ס): 59
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: 59
הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק 62
השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 63
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כבוד השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום יום שני, ח' בחודש חשוון התש"ע, 26 בחודש אוקטובר 2009 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה.
<מזכיר הכנסת איל ינון:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 58), התש"ע–2009, של ועדת החוקה, חוק ומשפט.
לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1696/18 וכלה בהצעת חוק פ/1715/18 – הצעת חוק הרשות הלאומית לתרבות יהדות מרוקו, התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון – ביטול התיישנות), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת צחי הנגבי; הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון – ביטול ההיטל בשל צריכת מים עודפת), התש"ע–2009, מאת חברת הכנסת דליה איציק; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – תלמידי בתי-ספר לאמנות), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת אלכס מילר וניצן הורוביץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגנת השכר (תיקון – תשלום שכר עבודה בעת הכשרה, התלמדות או התמחות), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חובת הודעה בדבר סיכויי הזכייה בהגרלות ובהימורים, התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס; הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – הדרכה רוחנית, התיישנות ומוסדות חינוך), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשייה (תיקון – חובת דיווח ראש המינהל), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – איסור דרישת בחינות כניסה וציון פסיכומטרי), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק קבלת החלטות בעניין הסכמי סחר, התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת דב חנין, כרמל שאמה ושלמה מולה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – סמכות בין-לאומית בהעדר הנתבע), התש"ע–2009, מאת חברות הכנסת ליה שמטוב ומרינה סולודקין; הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון – בחירות למוסדות הלשכה), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת כרמל שאמה; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – בדיקת ילד אצל רופא), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת סעיד נפאע וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השבת פיצויים לעיזבון הזכאי), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת אילן גילאון; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – סמכויות פיקוח), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת איתן כבל, אורי אריאל ודב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – ייצוג על-ידי ארגון), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – ועדת היתרים), התש"ע–2009, מאת חברת הכנסת אורית זוארץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המים (תיקון – תעריף ארצי אחיד, הרכב המועצה ופיקוח ציבורי), התש"ע–2009, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק הגנת זהות סוכן מודיעין, התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, רוברט אילטוב ואמנון כהן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מרחב מחיה לאסיר), התש"ע–2009, מאת חבר הכנסת אריה ביבי.
חלק א' של דוח מס' 16 מטעם הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר בעניין הוצאות השכר של גופים ציבוריים לשנת 2008.
החלטות ועדת האתיקה, כדלקמן: החלטת הוועדה מיום 21 באוקטובר 2009 בעניין היעדרויות חברי הכנסת מכנס הקיץ של המושב הראשון בכנסת השמונה-עשרה; החלטת הוועדה בעניין קובלנתו של חבר הכנסת מיכאל בן-ארי בדבר השתתפותה של חברת הכנסת ציפי לבני בהופעתה של הזמרת מדונה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מודה למזכיר הכנסת.
<הצעות סיעות קדימה וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. נתניהו מוביל למפולת מדינית של ישראל;>
<2. הפעלת יחידת מסתערבים סודית חדשה בקרב אזרחי המדינה הערבים>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, בהתאם לסדר-היום, אנחנו מתחילים, כבכל יום הפותח את השבוע בישיבות הכנסת, בהצעות אי-אמון. היום יש לנו שתי הצעות אי-אמון: הצעה אחת היא של סיעת קדימה והאחרת של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת נחמן שי לבוא ולנמק את הצעות האי-אמון הקשורות בהצעתה של קדימה, המדברת באי-אמון בממשלת נתניהו המוביל למפולת מדינית של ישראל. בבקשה, אדוני. לרשותך עשר דקות. ישיב להצעתך השר זאב בנימין בגין.
<נחמן שי (קדימה):>
וטוב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני ציינתי עובדה, אני בטוח שמה שאמרת הוא על דעת רבים, אם לא כולם.
<נחמן שי (קדימה):>
תיכף אני גם אסביר למה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו צריכים לנקות ולא למרוח. אנחנו צריכים לנקות ולא למרוח את הנזקים, את התוצאות, גם של מה שקרה במבצע "עופרת יצוקה" וגם התוצאות הבין-לאומיות הקשות שהמבצע הזה הוביל. לצערי הרב, מה שאנחנו רואים הוא שהממשלה מורחת. היא מורחת והיא חושבת שזה יישכח, אבל הניסיון מלמד שכשלא מנקים הריח נשאר. וכאן אנחנו עומדים, לצערי הרב, אדוני היושב-ראש.
אתמול, סוף-סוף, כינס ראש הממשלה צוות של שרים – כמובן שר הביטחון, שר המשפטים, שר החוץ ושרים אחרים – והחליט לכאורה לעשות מעשה. הרבה מאוד זמן עבר מאז שדוח גולדסטון פורסם עד שראש הממשלה התפנה לכנס את הקבוצה הזאת. הנה מחדל. הזמן הוא גורם קריטי בכל מערכת, כולל המערכת הבין-לאומית, ובזמן הזה נוצרו נזקים, שראש הממשלה היה מודע להם, אבל לא היה מסוגל להתמודד אתם.
אז מה הוא החליט אתמול? לקחתי מקבץ של עיתונות היום: בעיתון אחד מופיע שהוא החליט להקים צוות מקצועי; בעיתון אחר נאמר שהוא החליט להקים צוות בדיקה מצומצם; בעיתון שלישי נאמר שהוא החליט להקים צוות עיון; בעיתון רביעי נאמר שהוא החליט להקים צוות. ראש הממשלה יודע, אדוני השר, מה הוא רוצה? הוא יודע – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
זה ראש הממשלה של העיתונאים?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת נסים זאב, תן לו לומר קודם, כדי שנבין מה הוא אומר.
<נחמן שי (קדימה):>
אני אשמח אם חבר הכנסת נסים זאב יעזור לי.
הוא לא יודע מה הוא רוצה. הוא לא יודע. ולכן האנשים שמדברים בשמו גם נותנים פרשנויות מגוונות. במקום להודיע שהוא מינה צוות משפטי כדי לחקור מה שקרה במבצע "עופרת יצוקה" כתוצאה מן הבקשות – אני מוריד את המלה "דרישות", אבל גם הן קיימות פה – של הקהילה הבין-לאומית, הוא משדר לסביבה מריחה: אה, אנחנו נעשה משהו. המשהו הזה הוא שום דבר, מפני שהוא לא יסייע בידי ישראל להתמודד עם הלחצים הבין-לאומיים שאנחנו נתונים בהם. וככל שהזמן עובר, הוא פועל נגדנו.
מה אמר מזכ"ל האו"ם כשדיבר עם שר החוץ שלשום? וכמובן שכשדובר משרד החוץ פרסם את הידיעה, הוא דאג להגיד רק מה שר החוץ אמר למזכ"ל האו"ם, הוא לא אמר מה מזכ"ל האו"ם אמר לשר החוץ. נו, ככה זה, מורחים. הוא אמר לו: רוצים שנימנע מטיפול בדוח גולדסטון? הקימו ועדת חקירה. אומר מזכ"ל האו"ם – אפשר להגיד על מזכ"ל האו"ם מה שרוצים, אבל אנגלית הוא יודע – אז הוא אמר לו: תקימו ועדת חקירה או בדיקה ואנחנו לא נטפל בדוח הזה. אז הוא מזמין אצלו את מה שכבר ידענו, כי גם גולדסטון עצמו אמר את זה: אם אתם תבדקו את מה שאני מצביע עליו, אז ההמשך של הטיפול הבין-לאומי, לפחות לעת עתה, יימנע. זאת אומרת, הדבר היה נתון בידינו. במקום זה התחלנו להתווכח, והתחלנו למשוך, והתחלנו למרוח, והתוצאה היתה שהלחץ הבין-לאומי הולך וגובר.
אני רוצה לתת לכם דוגמה היסטורית, לא מההיסטוריה היותר מדי רחוקה; מההיסטוריה הקרובה, משנת 2002. ישראל נכנסה ליהודה ושומרון במבצע שהיה מוצדק כמו מבצע "עופרת יצוקה". זה היה מבצע "חומת מגן". מוצדק בעיני. פעל תחת אותה לגיטימציה, גם פנימית וגם חיצונית. במבצע הזה הגענו בין היתר למחנה הפליטים בג'נין. צריך היה לפרק את מחנה הפליטים בג'נין שהיה למבצר מזוין וממוקש וכדומה. צה"ל פעל בזהירות, יש אומרים בזהירות רבה, הוא ספג מספר רב של נפגעים. הפלסטינים הפכו את מבצע "חומת מגן", בעיקר את הקטע הזה, לסטלינגרד, וטענו שהיה טבח. השמועות על הטבח תפסו כמו אש ואז הופעל לחץ בין-לאומי על ישראל למנות ועדת חקירה או לקיים חקירה בין-לאומית מה קרה שם.
ועכשיו תראו איך ממשלת ישראל, בראשותו של אריאל שרון, ניהלה את העניין הזה. היא, בתבונה רבה, מנעה מוועדת החקירה של האו"ם להתכנס ולפעול ולהגיע ולקיים את עבודתה. היא השכילה לעשות את זה. השכילה. הוועדה כבר חיכתה בז'נבה ולא נתנו לה להגיע לארץ, והיא התפזרה, והתפרקה. בסופו של דבר, מזכ"ל האו"ם עצמו שנדרש לעניין חיבר את כל העדויות מכל הכיוונים וניקה את ישראל לחלוטין מאשמת השווא הזאת של טבח. הוא קבע שהיה מספר רב של נפגעים, 56 בסך הכול; 23 מהם יהודים, חיילי צה"ל, היתר, 33, היו פלסטינים. על כל אחד מהם צריך להצטער, אם כי חלק גדול מהפלסטינים היו מחבלים. והעניין הבין-לאומי הסתיים באותו רגע. זאת אומרת שאפשר לנטרל לחץ בין-לאומי, זאת אומרת שאפשר לפעול באיזושהי דרך – חלקה גלויה, חלקה סמויה – כדי למנוע ועדת חקירה כזאת, אבל כל התבונה הזאת לא עמדה פה.
אז נכון, כבר היתה ועדת חקירה, זה עבר מממשלה לממשלה וזה לא חשוב כרגע באיזו ממשלה זה קורה. התפוח-אדמה הלוהט הזה מונח על שולחנה של הממשלה הזאת, אבל בניגוד לממשלה של 2002, שהשכילה להכשיל את ועדת החקירה, ובסופו של דבר גם קיבלה את מה שהיא רצתה, זאת אומרת את ההודעה הבין-לאומית שלא היה טבח, במקרה הזה כשלנו ואנחנו לא מסוגלים להתמודד עם הבעיה הזאת שמונחת על שולחננו, ועדיין מונחת.
ומי שחושב, אני חוזר, שצוות מקצועי, צוות עיון, צוות בדיקה, צוות וכל מיני נוסחאות מוזרות כאלה, ימנע את הלחץ – הוא טועה. זה יחזור אלינו איך שלא נהפוך את זה, עד שנעשה את הצעד המתבקש – נבדוק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לקדימה יש עמדה אם להסכים לוועדת בדיקה?
<נחמן שי (קדימה):>
אני מביע את דעתי, אני לא יודע אם היה דיון בקדימה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה מגיש הצעת אי-אמון בשם קדימה.
<נחמן שי (קדימה):>
אני חושב שצריכה להיערך בדיקה של הנושא הזה.
<יואל חסון (קדימה):>
הליכוד קבע עמדה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הליכוד, יש לו ממשלה, הוא תומך בה.
<נחמן שי (קדימה):>
אני חושב שההתחמקות מלהתמודד עם התביעה הבין-לאומית הזאת גורמת לנו נזקים בין-לאומיים ומגבירה את מה שאנחנו הגדרנו בידודה הבין-לאומי של מדינת ישראל, ואני יכול למנות שורה ארוכה של דוגמאות, שלצערי – אני אומר לצערי, כי אני חי פה בארץ והעניין הזה לא נוח לי; לא נוח לי – אנחנו פשוט מביאים על עצמנו בידוד בין-לאומי.
למה שרון הצליח ב-2002, אתה יודע, אדוני היושב-ראש? כי הוא בשקט הידבר עם האמריקנים, והאמריקנים יצרו קשר עם מזכ"ל האו"ם ואמרו לו: אדוני, לאט-לאט לך. זו היתה פעולה מוצדקת, אלה היו טרוריסטים, טוב עשתה ישראל שפעלה נגדם. וגם פה היינו צריכים לעשות, אלא שאנחנו לא יודעים להידבר עם האמריקנים, לצערי הרב, ואנחנו לא יודעים לקבל מהם את העזרה שכל כך חיונית לנו במצבים מהסוג הזה.
כשדיברה סוזן רייס, שגרירת ארצות-הברית באו"ם, בכנס הנשיא בירושלים בשבוע שעבר, נושא אחד היא לא הזכירה – היא דיברה על הרבה נושאים – את דוח גולדסטון. אז צריך היה להבין מזה איפה ארצות-הברית מסכימה עם ישראל ואיפה ארצות-הברית לא מסכימה עם ישראל.
וכאן אנחנו משלמים, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, את המחיר של העובדה שאנחנו מקפיאים את התהליך ואת המשא-ומתן המדיני ואנחנו לא מצליחים להניע מחדש את גלגלי המשא-ומתן המדיני, והנשיא אובמה כועס, ובצדק, כי הוא קרא לשני המנהיגים אליו, הוא ביקש שהם יקדמו את המשא-ומתן. שום דבר לא זז.
ראש הממשלה צריך לצאת בעוד שבועיים – הוא הזמין את עצמו – לוושינגטון לכנס הקהילות היהודיות. שואל הבית הלבן: ביקשתם פגישה עם אובמה? על מה אתם רוצים לדבר אתו? יש לכם איזה נושא? על מה ידבר אתו? על מה ידבר ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא אובמה?
יש לנו ידידה, צרפת – אני תיכף אסיים, כי זמני באמת רץ – יש לנו ידידה בשם צרפת. שר החוץ הצרפתי היום הזהיר את אירן שלא תמשיך בתוכנית הגרעין שלה, מפני שיהיה לה עניין עם ישראל. יפה מצדו, הוא קצת מנפנף יותר מדי בדגל הזה של ישראל, אבל זה בסדר. בסדר, אין דבר, שיגיד. הוא אמר, לא אנחנו.
אבל זה אותו שר החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר, שלפני שבוע ראש הממשלה הטיל וטו על ביקורו בעזה. הוא רצה לחנוך שם בית-חולים. זה לא נוח לנו. זה לא נוח לנו ששר החוץ הצרפתי ילך לעזה. אני מבין את זה, בסדר, אבל הוא רוצה לחנוך בית-חולים, והנשיא סרקוזי הבהיר לנו שעניין בית-החולים הזה חשוב לו.
אז ממה נפשך? האיום האירני, שהוא משמעותי, הוא באמת מהווה סכנה לישראל, ובעניין הזה צרפת ניצבת לצדנו, או עם כל הכבוד, בית-החולים – יהיה בית-החולים אשר יהיה – בעזה? איפה המשקל של האחד מול השני? וכך אנחנו דוחים את שר החוץ הצרפתי והוא צובר כמובן טינה כלפינו וכעס. ותדעו לכם, בסוף זה אנשים, בסוף זה רגשות, בסוף זה לא רק מדינות ואינטרסים. אם אתה מעליב את שר החוץ הצרפתי בעניין הזה, אל תצפה שמחר בעניין אחר שאתה צריך אותו, הוא יעמוד לצדך. זה לא עובד כך.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו בתוך כמה חודשים הצלחנו להגיע למצב של מצור מדיני. קצינים שלנו חוששים לצאת את הארץ, הפעולות שלנו בזירה הבין-לאומית נתקלות בקשיים, כל חבר כנסת שיוצא מהבית הזה – אתה יודע את זה, אדוני היושב-ראש – אם זה הכנס הבין-לאומי של ה-IPU; אם זה ביקור בסין; חברים שיצאו אתי ללונדון בעזרת השם בעוד כמה שבועות ישמעו אותו דבר.
דורשים מאתנו פעולות בנושאים האלה, מצפים מאתנו ליוזמה. ואגב, אנחנו נדע להגן גם על עמדתה של מדינת ישראל, את זה אנחנו יודעים לעשות היטב, אבל בתוך הבית הזה צריך להגיד את האמת: הממשלה כשלה ביחסי החוץ שלה, ובזמן קצר כל כך – מדובר בכמה חודשים – יצרה בידוד וקלעה את ישראל לאחד המצבים הבין-לאומיים הקשים ביותר בתולדותינו.
על כך הממשלה הזאת צריכה ללכת. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. אני מזמין את השר זאב בנימין בגין להשיב להצעת אי-אמון זו, או האם אדוני ישיב על שתי הצעות יחד?
<השר זאב בנימין בגין:>
לא אוכל. מעל כוחותי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו יכולים להטיל עליך גם משימות שהן מעל לכוחותיך, מתוך ידיעה ברורה שאתה תוכל לעמוד בהן, אבל כפי שנקבע, על הצעת האי-אמון האחרת ישיב השר אהרונוביץ.
<השר זאב בנימין בגין:>
אדוני היושב-ראש, ידידי, עכשיו לצדי, תמיד לצדי – בדרך כלל בביתנו הוא מעלי, תמיד מעלי. אני מתכבד, חברי הכנסת, להשיב בשם הממשלה על הצעה בכותרת מדהימה: "נתניהו מוביל למפולת מדינית של ישראל". הכותרת הזאת, לצערי, חברי חבר הכנסת נחמן שי, לא עמדה בנתונים שאתה הבאת: עניין כזה ועניין אחר – לא מפולת ולא נעליים.
<רונית תירוש (קדימה):>
זה ממש משכנע.
<השר זאב בנימין בגין:>
אני מבקש – על-פי הכותרת לפחות – לעסוק דקות אחדות ביסודות המצב המדיני שבו אנחנו מצויים שנים לא מעטות. אבקש לפתוח בדברים שפורסמו במאמר חשוב ב-17 ביולי 2009 בעיתון "וושינגטון פוסט" על-ידי ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. וכך כתב: "כדאי לברר את הסיבות לכך שהפלסטינים דחו את הצעתי והעדיפו, במקום זאת, לגרור את רגליהם ולהימנע מהחלטות מציאותיות. אני מאמין שיש חשיבות מכרעת להערכת הלקחים הנובעים מן העובדה שהפלסטינים דחו את הצעתי". אני מקבל את האתגר, לצערי לא התקיים דיון ציבורי עמוק בשאלה זאת. אבקש לתרום את תרומתי שלי בדקות אחדות לבירור זה.
מה היו תוצאות המשא-ומתן שהתקיים בממשלת ישראל בשנים 2007–2009 תחת הכותרת של תהליך אנאפוליס? זמן רב לא ידענו מה הציעה ממשלת ישראל הקודמת לאש"ף, לרשות הפלסטינית, והנה התגלה לנו הדבר, על-ידי ריאיון ב"וושינגטון פוסט", ב-29 במאי, מפיו של מר מחמוד עבאס, הידוע גם כאבו מאזן.
למדנו כי, אחת – לשיטתו, להבנתו של אבו מאזן – ראש הממשלה אהוד אולמרט קיבל את העיקרון של "זכות השיבה" והסכים ליישובם של כמה אלפי פליטים בארץ. ראש הממשלה לשעבר מכחיש כי קיבל אותו עיקרון, אבל לענייננו מה שחשוב הוא הרושם שנשאר אצל אבו מאזן. וויתור נוסף, שעל-פיו ראש הממשלה אולמרט הציע לו ויתור על 97% מן השטח ביהודה ושומרון, לאחר שחבל-עזה נמסר, הופקר, כבר שנים אחדות קודם לכן. כלומר מכלל השטח, 98%, למעשה 100%, כי שארית ה-2%, על-פי התוכנית, עמדה להיפתר על-ידי החלפה של שטחים בתוככי מדינת ישראל גופא.
ואחר כך למדנו, כעבור שלושה שבועות, בריאיון ב"ניוזוויק" מפי ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד אולמרט, כי בסתיו 2008 הוא הציע לאש"ף ויתור על ריבונות ישראל באגן הקדוש – בהר-הבית, בהר-הזיתים, בעיר-דוד – כך שאת השטח הזה ינהל קונסורציום: סעודיה, ירדן, אש"ף, ארצות-הברית, ישראל. הדברים האלה אושרו על-ידי סאיב עריקאת.
על כן, השאלה היא, על-פי שאלתו של אהוד אולמרט: מדוע לא אימצה הנהגת אש"ף המתונה כל כך, הצעה ישראלית קיצונית כל כך?
שרת החוץ לשעבר אמרה כאן עם פתיחת כנס החורף: "המשא-ומתן לא הגיע למבוי סתום, המשא-ומתן הופסק. היו בחירות בישראל."
אני מבקש להעיר בסוגריים: חברי קדימה, "היו בחירות בישראל". כך, מן השמים. מישהו אחראי לסיכול הממוקד של הסיכוי הנפלא הזה לשלום על ישראל בשנת 2008. מישהו. אנחנו יודעים שהיה ניסיון להחיש את הקץ, קץ כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, ששרת החוץ שירתה בממשלתו זמן רב לאחר שהציעה לו בשידור טלוויזיה להתפטר מתפקידו. לשמחתה, הוא אכן לבסוף התפטר; לאכזבתה, היא לא הצליחה לרשת אותו בתפקיד ראש הממשלה – משהו השתבש. ולנו אומרים: "המשא-ומתן הופסק, היו בחירות". ניתן לטעון על-פי זאת, חברי מספסלי קדימה, ששרת החוץ לשעבר, ראש האופוזיציה דהיום, לשיטתה, החמיצה במו ידיה את אותו סיכוי לשלום, שאני חושב שלא היה.
מעניין שתשובתו של מחמוד עבאס ל"וושינגטון פוסט", על השאלה מדוע לא קיבלתם את ההצעה, לא היתה משהו כמו – "לאהוד אולמרט כבר לא היה מעמד", "לא היה לנו פנאי", או "המשא-ומתן הופסק, היו בחירות בישראל". תשובתו היתה כנה ופשוטה: הפערים היו רחבים. אכן.
אז צריך לבדוק מהי המהות של אותם פערים רחבים, ועל כן נזדקק לאירוע חשוב שהתרחש בבית-לחם, לא רחוק מכאן, ב-13 באוגוסט 2009. ביום זה הסתיימה בבית-לחם הוועידה השישית של ה"פתח" בהצלחה מרובה, לדידם. יושב-ראש ה"פתח" מחמוד עבאס, אבו מאזן, הוכתר כמנהיג ללא עוררין, מאחד השורות, מצליח, חזק. באותו ערב פורסמה באתר האינטרנט של ה"פתח" התוכנית המדינית כפי שאושרה על-ידי ועידת ה"פתח" לאחר שבוע של דיונים. ההחלטות האלה הובאו בעברית ובאנגלית באתר ממר"י למחקר התקשורת במזרח התיכון. אני מביא את עיקרן באדיבותם.
<יואל חסון (קדימה):>
אדוני השר, הצעת האי-אמון היא לממשלה הנוכחית, ולא לממשלה הקודמת. האם תואיל להתייחס לממשלה הנוכחית, ולא לתת לנו סקירה – – – זה מאוד מעניין.
<השר זאב בנימין בגין:>
אני מודה לך. אבל אני ראיתי את הכותרת שאתם ניסחתם, והיא כמובן מחייבת, ברשותך, דיון רציני ביסודות של מצבנו המדיני. אני, למשל, שמעתי את חברי, חבר הכנסת שי, מזדקק לדוגמאות מ-2002, מימי "חומת מגן". עוד נגיע לזאת.
ובכן, כך נאמר: "המטרות, העקרונות והשיטות כפי שהם מנוסחים בפרק הראשון בתקנון היסוד של ה'פתח', הם נקודת מוצא בסיסית של תנועתנו, וחלק מן הזהות הרעיונית והמדינית של עמנו". מה כתוב באותו תקנון שאושר ב-13 באוגוסט 2009? התקנון מופיע באתר הרשמי של ה"פתח", ונמצא בו שוב אותו סעיף 19: "המאבק המזוין הוא אסטרטגיה ולא טקטיקה. המהפכה המזוינת של העם הערבי הפלסטיני היא גורם מכריע במערכה על השחרור וחיסול הנוכחות הציונית. מאבק זה לא יופסק, אלא לאחר חיסול הישות הציונית ושחרור פלסטין".
אביא בפניכם, חברי הכנסת, סעיף נוסף מהחלטות הוועידה הקשור היטב לסעיף שקראתי עתה בפניכם. הוא אומר: "התנגדות מוחלטת, שאין ממנה נסיגה, להכרה בישראל כמדינה יהודית כדי להגן על זכויות הפליטים וזכויות אנשינו מעבר ל'קו הירוק'" – כלומר האזרחים, הערבים בישראל. איך להגן? על מה מדובר? תשובה לכך מצאנו שוב בריאיון פומבי, ב"וושינגטון פוסט", ב-29 במאי, על-ידי יושב-ראש הרשות הפלסטינית, שהודיע: אש"ף מסרב להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, כי בכך הוא יוותר על יישוב פליטים בישראל בקנה מידה גדול.
הכול על השולחן, הכול גלוי, רק צריך לקרוא ולהסכים להבין. אבל אני מציע, חברי הכנסת, להביא בחשבון הסבר נוסף לסירוב הזה להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, והוא קשור, להערכתי, בהחלטתה בדבר חיסול הישות הציונית, כי ממנה עולה שהבסיס הרעיוני של ה"פתח" עדיין כולל את הקביעה שיהדות איננה מהווה לאום. יהדות, לדידם, אינה אלא דת; לדת אין זכות לקיים מדינה ריבונית, ומכאן שהכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי סותרת את היסוד הרעיוני העמוק של ה"פתח". זה נשמע מופלג, זה נשמע מאוד תיאורטי. אך כדי להציג את האפשרות שהדברים יסודם במציאות, אביא בפניכם את ההסבר של סאיב עריקאת, הנושא ונותן הראשי בימים אלה מטעם הרשות הפלסטינית על הסכם עם ישראל. הסברו לסירוב להכיר בישראל כמדינה יהודית, הפעם מן העיתון הירדני, "אל-דוסטור", 25 ביוני 2009 – לא מזמן – וכך אמר: "מי שמבקש ממך להכיר במדינה יהודית, מבקש ממך למלא טופס בקשה להצטרף לתנועה הציונית. תנועה זו היא בעלת הרעיון שהדת היא הלאום". כך אמר. זהו העניין, כך הדברים קשורים.
חבר הכנסת שי, אם אתה תרצה להניח שהדברים האלה הם איזה תיאוריה, אידיאולוגיה, תיאולוגיה, שאין להם משמעות במציאות, אביא לידיעתך כי נודע – אני לא ידעתי על זאת עד לפני חודשים אחדים – כי במהלך המשא-ומתן לפני שנה, נשאלו מנהיגי אש"ף ישירות ומפורשות: האם לאחר שיושג הסכם לשביעות רצונם, לשביעות רצון הצדדים, הם יסכימו לכלול בו סעיף הקובע כי בכך תם הסכסוך? לא יהיו עוד תביעות נוספות לשום צד? התשובה לשאלה פשוטה זו היתה פשוטה – התשובה היתה שלילית.
וכששרת החוץ לשעבר אומרת לנו בפתיחת כנס החורף: המשא-ומתן לא הגיע למבוי סתום – אין אלא להתפלא. הגיע למבוי סתום. תשאלי את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. מה יכולה היתה, חבר הכנסת שי, ישראל להציע ולא הציעה? מה יכולה היתה שרת החוץ להציע לפני שנה ולא הציעה? מה חברת הכנסת לבני מוכנה להציע היום? קראתי את דבריה התקיפים ב"ג'רוזלם פוסט" בשבוע שעבר. היא אומרת שהיא לא היתה מרחיקת לכת כמו אהוד אולמרט. אז איפה ההסכם? איך יכולה היתה להגיע להסכם?
<מגלי והבה (קדימה):>
מה אדוני מציע? – – –
<יואל חסון (קדימה):>
מה – – –
<השר זאב בנימין בגין:>
התשובה היא, חברים, מגלי והבה, אני מציע קודם כול להביט במציאות נכוחה, להבין אותה, ללמוד אותה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא עונה לחבר הכנסת מגלי.
<השר זאב בנימין בגין:>
אני חש כאן אצל חבר הכנסת חסון איזה חוסר סבלנות, איזה אי-רצון ללמוד את המציאות. אני מציע, יש לך הזדמנות בכל זאת.
ובכן, לא נותר, רבותי, דבר להציעו. אי-אפשר היה להגיע להסכם. וזאת האמת, נלמד אותה כהלכה כולנו: כל עוד יתמיד אש"ף במדיניותו, כל עוד לא ישנה אותה מיסודה, אין גורם פוליטי ציוני בישראל שיכול להגיע להסכם קבע עם ההנהגה של שכנינו הערבים בשומרון, ביהודה ובחבל-עזה.
אבל גם במצב הזה, יושבת-ראש האופוזיציה זה שנים אחדות מקוננת על כך שהזמן פועל לרעתנו, ושוב: "הזמן פועל לרעתנו". אני מבקש לשאול, מה יועילו הקינות? ייאוש, חברי הכנסת, איננו תוכנית. הרי הסכם אין. הקינה של יושבת-ראש האופוזיציה היא, בין השאר, המרחיקה את הסיכוי, ולו קלוש להסכם, מפני שהיא מפרנסת את תוכניתו הסבלנית של אש"ף. ראיה: רק לפני ארבעה חודשים, שוב סאיב עריקאת, שוב ב"אל-דוסטור", 25 ביוני, צוחק עלינו, אבל אומר את האמת. הוא שואל בערבית: "לאן הגיע המשא-ומתן עם הצד הישראלי? בתחילה אמרו לנו שננהל בתי-חולים ובתי-ספר. אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66%. בקמפ-דייוויד הגיעו ל-90%, והיום הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו?" ובאמת, מדוע ימהרו כשאומרים להם שוב ושוב, מכאן, בעברית ובאנגלית ובצרפתית: הזמן פועל לרעת ישראל?
מה שמקטין כמובן עוד יותר את הסיכוי הקלוש להסדר קבע הוא היריבות הקשה בין המחנות בקרב הערבים בשומרון, ביהודה ובחבל-עזה, המתבטאת בימים אלה באורח בולט בקיומה של הישות המדינית העוינת של "חמאס" בחבל-עזה. שלוחה של אירן בדרום ישראל.
מי היא ומה היא הורתה של ישות עוינת זאת? הורתה היא, כידוע לכולנו, בנטישת חבל-עזה תחת הכותרת: התנתקות. יושבת-ראש האופוזיציה גאה עד היום בחלקה בכישלון המדיני המוחץ הזה. אולם, תבדקו – כל ההנחות שעליהן נבנה המבצע הזה, הפרויקט הזה, כולן התבדו.
הנחה ראשונה – עם הפקרת חבל-עזה, כולל ציר פילדלפי, יכיר העולם בכך שאין עוד לישראל אחריות לשטח זה. הנחה זאת התבדתה. מאות רקטות בטווח עשרות קילומטרים הוברחו לעזה דרך ציר פילדלפי, אלפי פצצות נורו, ועדיין נחשבת ישראל אחראית לשטח זה.
הנחה שנייה – עם הפקרת חבל-עזה יהיה עניין מיוחד לארגוני הטרור בעזה לשמור על השקט כדי להמריץ נסיגה נוספת גם בשומרון וביהודה. הנחה זאת התבדתה. אלפי ראשי נפץ הוטלו על ישראל.
הנחה שלישית, שהיתה שותפה לה יושבת-ראש האופוזיציה – אם בכל זאת יופעל טרור מעזה, ישראל תגיב מייד ובתקיפות. גם הנחה זאת התבדתה. העופרת נוצקה רק שלוש שנים לאחר הפקרת השטח, אחרי שלוש שנים של טרור רקטי על דרום הארץ.
הנחה רביעית – תהיה תגובה תקיפה של ישראל. חבר הכנסת שי, את תשומת לבך לעניין זה. דיברת על דוח גולדסטון. זו היתה ההנחה – תהיה תגובה תקיפה של ישראל – וחברת הכנסת לבני, בהתלהבותה המזיקה השתמשה באותם ימים בביטוי "תגובה פראית"; זה לא הועיל, ולא מועיל בימים אלה – תגובה תקיפה של ישראל, כך היא הניחה, תזכה לאהדה בעולם. גם הנחה זו התבדתה, כפי שניתן ללמוד מדוח גולדסטון ונגזרותיו.
ארבע הנחות יסוד למדיניות שאומצו על-ידי יושבת-ראש קדימה, כולן קרסו. רבותי, חברי, קשה מאוד ללמוד מכם מדיניות.
<יואל חסון (קדימה):>
חוץ מ"שתי מדינות". נתניהו אימץ את שתי מדינות. אתה מסכים עם מנהיג הליכוד?
<השר זאב בנימין בגין:>
הודעתי את דעתי על זה, אם לא הקשבת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תנו לו הזדמנות לענות.
<השר זאב בנימין בגין:>
כולן קריאות ביניים חבריות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני לא מהסה אותן.
<השר זאב בנימין בגין:>
מאה אחוז.
<נחמן שי (קדימה):>
מבררים. ה"וושינגטון פוסט" שציטטת כל הרבה פעמים, השר בגין, הוא גם ריאיון שנתן ראש הממשלה בשבת האחרונה, ועד עכשיו אנחנו לא יודעים אם הוא אמר או לא אמר את הדברים שמיוחסים לו – – –
<השר זאב בנימין בגין:>
יבורר, אל תדאג, סקרנותך תבוא על סיפוקה – לא כאן, אבל בהמשך.
נאמר רבות על המסקנות המוטות של הדוח הקלוקל הזה ועל השלכותיהן החמורות על יכולתן של מדינות החופש להילחם בטרור המצוי בחסות אזרחים. אביא רק פרט אחד ממסקנות הוועדה, מעמוד 144 בנוסח האנגלי, פסקה 472: "בידי הוועדה חומר מהותי העולה מן החקירות שערכה והתשאולים שביצעה, המשכנע שאם קבוצות חמושות פלסטיניות" – לא טרוריסטים, קבוצות חמושות פלסטיניות – "השתמשו באמבולנסים כלשהם, זה היה החריג ולא הכלל".
אני מציע לחברי ועדת גולדסטון לשעבר, אם לא יאזינו לנו, יאזינו לפחות לאבו מאזן. ואבו מאזן אמר לפני שבועיים, ב-13 באוקטובר 2009, באוניברסיטה הערבית האמריקנית בג'נין – שוב תודה לארגון ממר"י על התרגום – כדברים הבאים: "תנועת 'חמאס' הסתתרה תחת הכיפות" – בוודאי, כיפות המסגדים, זו הכוונה – "תנועת 'חמאס' הסתתרה תחת הכיפות. מנהיגי 'חמאס', ואני אומר את זאת בפעם הראשונה, נמלטו לסיני באמבולנסים". את זה אומר אבו מאזן. את זה לא אומר חוקר של המשטרה הצבאית מישראל שלא רוצים לקחת ברצינות את תוצאות חקירתו.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
הם לא עושים כאלה דברים – – –
<זאב בוים (קדימה):>
מר בגין, אין לנו ויכוח על חומרת דוח גולדסטון, יש לנו אולי ויכוח מה עושים עם זה. אנחנו לא שומעים ממך שום דבר מה עושים.
<השר זאב בנימין בגין:>
יפה. אני, קודם כול, צריך להסביר אם אכן היתה ומי הביא כבר למפולת חמורה במדיניותה של ישראל. בכל זאת צריך להבין מה הם השורשים. אני מבין שלא נוח לך, באמת חברי, חבר הכנסת בוים, אנחנו חברים 60 שנה, בערך. קצת סבלנות.
שמעתי שוב, חברי קדימה, שיש לכם טענות על טיפולה של הממשלה בדין-וחשבון הקלוקל שיצא מתחת ידה של ועדת גולדסטון. חבר הכנסת שי, התכוננת יפה לנאום, אבל את התאריכים לא בדקת. נתת לנו דוגמה איך אפשר בעבודה נכונה למנוע את הקמתה של ועדת חקירה כזאת. הבאת דוגמה מ"חומת מגן", מכיבוש ג'נין. יש דמיון בין שני המקרים. נכנסנו לג'נין בכוח רב כי נטשנו אותה שנים אחדות קודם לכן; נכנסנו בכוח רב לעזה כי נטשנו אותה שלוש שנים קודם לכן. אבל אני מבקש לשאול, חבר הכנסת שי, מתי התמנתה ועדת גולדסטון, מי הוא זה שלא הצליח למנוע את הקמתה. הוועדה התמנתה ב-3 באפריל 2009. משמע שלושה ימים לאחר כינון הממשלה הנוכחית. המאבק למניעת הקמתה נערך בעוד חברת הכנסת ציפי לבני היא שרת החוץ, היא הקברניט המוביל, ולא צלח המאבק.
בניגוד לך, חבר הכנסת שי, אין לי על כך טענה. יחסי הכוחות ידועים; יחסי הכוחות בעצרת הכללית ידועים; יחסי הכוחות במועצה המוזרה הזאת לזכויות אדם ידועים. אין לנו טענות, אבל תאריכים, בכל זאת, כדאי תמיד לבדוק לפני שעולים על הדוכן.
הממשלה הזאת נטלה כמובן אחריות לטיפול בתוצאות החמורות של הדוח. בראשותו של בנימין נתניהו, בדרבונו ובהמרצתו לילות וימים פעלו משרדי הממשלה בשבועות האחרונים כדי למנוע את יישום המלצות הדוח. נכון, בסופו של דבר המאמץ לא עלה יפה, אך הוא לא היה פשוט. אבל תראו, בנאומה בפתיחת כנס החורף לפני שבועיים, יושבת-ראש האופוזיציה לא הצליחה לבטא אפילו מלה אחת של הערכה לפעולה החשובה הזאת של ראש הממשלה.
<מגלי והבה (קדימה):>
אולי תדבר מה אתה מתכונן לעשות, קלטתי אותך. כל מה שמעניין אותך עכשיו זה להסביר לנו מה חושבת יושבת-ראש האופוזיציה. מטרידה אותך מאוד יושבת-ראש האופוזיציה. אולי תדבר אתה מה אתה מתכונן לעשות בממשלה הזאת.
<השר זאב בנימין בגין:>
אני מוכן להסכים אתך, אבל אם תרצה, אז חלק מסוים, אולי ניכר של דברי הוא תחת הכותרת "טול קורה מבין עיניך וקיסם מבין שיניך".
בנאומה כאן בפתיחת כנס החורף יושבת-ראש האופוזיציה, שהודיעה – אולי זה נדיר, כך ראיתי בריאיון – שהיא את הנאום ההוא כתבה בעצמה, השתמשה בנוסח רזה להפליא כשהיא הסבירה מה קרה בשלב הראשון כשהדוח הוסר מהשולחן בז'נבה. אני מביא את הדברים, באמת משפט יפה: "ישראל דיברה בקול אחד על הדוח. האמריקנים לחצו והדוח ירד מהשולחן". זה פשוט – מדברים בקול אחד, האופוזיציה איננה מבקרת, והשאר מסתדר בעצמו.
חברי, אני מוכן להכיר בכך שבבית הזה, שרבים בו האנשים המנוסים בפוליטיקה, אין איזו ציפייה מופלגת לגדלות נפש, ואולי אפילו לא להכרת הטוב. אבל אני כן בטוח שכל חברי הבית מצפים לכך שיושבת-ראש האופוזיציה לפחות לא תפגין כפיות טובה.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הממשלה ה-32, המכהנת היום, תמשיך לפעול כדי להגן על האינטרסים הלאומיים של ישראל, ולא כל האינטרסים הלאומיים של ישראל הם ביטחוניים. יסודם בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארצו, כפי שלמשל פותחת מגילת העצמאות, יסוד מוסד גם בבית הזה: "בארץ-ישראל קם העם היהודי". כאן, ולא בשום מקום אחר.
בעצה אחת עם ממשלת ארצות-הברית – ובניגוד לתמונת האימים שניסה לצייר כאן חבר הכנסת שי – בעצה אחת עם ממשלת ארצות-הברית הממשלה פועלת ליצירת התנאים המתאימים לפתיחת משא-ומתן בינינו לבין ההנהגה של שכנינו, הערבים בשומרון, ביהודה ובחבל-עזה.
חברת הכנסת לבני אמרה בפתיחת כנס החורף: "אפשר עכשיו – רצוי, צריך – להיכנס לחדר המשא-ומתן ולהמשיך אותו". רצוי, צריך – בוודאי. אבל אפשר? עכשיו? הדברים האלה אינם מעידים על בקיאות בחומר או על הבנת המציאות.
<נחמן שי (קדימה):>
ראש הממשלה – – –
<השר זאב בנימין בגין:>
נכון, אפשר להיכנס לחדר, אך בימים אלה לא נוכל למצוא שם את הנהגת אש"ף, המציבה תנאים מוקדמים ומופרכים לתחילתו של משא-ומתן. כל אדם שעיניו בראשו, שמסתכל במציאות, שמוכן להיות הוגן גם בביקורת פוליטית, מבין שהמאבק הפנימי החריף בקרב הנהגה זו איננו מקל, ויעברו עוד שבועות רבים עד שנראה את תוצאותיו.
<זאב בוים (קדימה):>
מה שנקרא: ראש הממשלה, ראה הוזהרת. זה מה שאתה אומר – – –
<השר זאב בנימין בגין:>
על כן, על יסוד הניתוח הזה של העבר הקרוב, אפשר לומר, על-פי האמת, שבתנאים השוררים היום עדיין קטן עד מאוד הסיכוי להגיע בקרוב להסכם קבע עם שכנינו. אולם הערכה זו, גם אם היא מציאותית ואיננה משמחת, איננה מרפה את ידי הממשלה בניסיון לפתוח משא-ומתן ישיר דו-צדדי ללא תנאים מקדימים, שמטרתו הבאת סכסוך הדמים לקצו. בניסוח זה של המטרה אין מחלוקת בין ממשלת ישראל לבין ממשלת ארצות-הברית ואף מדינות רבות באירופה.
אדוני היושב-ראש, על יסוד הכרת המציאות המאוד-סבוכה באזורנו, והבנה של פעולת הממשלה, אבקש מחברי הכנסת לדחות את הצעת האי-האמון הזאת. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת מגלי והבה, נאומו של השר בגין הזכיר לי חלק מנאומך בסנטיאגו דה-צ'ילה, שבו הגנת על ממשלת ישראל, על מדינת ישראל ועל העם בישראל נוכח פני כל העולם, ובהצלחה רבה. נדמה לי שבגלל זה גם נהיית סגן שר החוץ לאחר מכן. אבל אתה יודע – מה שרואים, לפעמים לא רואים.
אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד לעלות ולהציג את הצעת האי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד בנושא: הפעלת יחידת המסתערבים הסודית החדשה בקרב אזרחי המדינה הערבים. בבקשה, אדוני.
<חנא סוייד (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים וחברי הכנסת, בהמשך לדיון הקודם אני חושב שהמדיניות של הממשלה הנוכחית היא מאוד מסוכנת, לא רק בזירת החוץ אלא גם בזירת הפנים, ואני אסביר במה דברים אמורים. לפני שבועיים-שלושה התבשרנו שמפכ"ל המשטרה מודיע, מיידע את מבקר המדינה שבמשטרת ישראל פועלת יחידה מיוחדת, יחידת מסתערבים, שנועדה לפעול, או לדעת לפעול, ביישובים כמו רמלה וכמו אום-אל-פחם. אנחנו ראינו בהודעה זו הודעה מאוד מסוכנת, ואנחנו לא יודעים באיזה הקשר באמת היידוע הזה היה והתקיים, האם מתוך הדיפת ביקורת או מתוך מתן – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת תירוש, לא נהוג לעמוד עם הגב, וגם נדמה לי שאי-אפשר להיכנס – אולי חבר הכנסת בגין יעבור אתך לספסלים, ישב, ותוכלו להחליף דעות. בבקשה, אדוני.
<חנא סוייד (חד"ש):>
אנחנו לא יודעים באיזה הקשר הדוח הזה ניתן מהמפכ"ל למבקר המדינה, אבל אין ספק, אדוני השר, שמדובר בידיעה מאוד מעניינת, ולדעתי מאוד מסוכנת.
ראשית כול, אנחנו מדברים על מושג המסתערבים, שכולנו – תיקח כל אזרח במדינת ישראל, יהודי כערבי, הוא יודע שהמושג הזה, של מסתערבים, הוא תיאור של אנשי כוחות הביטחון שפועלים בשטחים הכבושים. כל אזרח בישראל יסכים שזאת ההגדרה. ולכן, אם מדברים על יחידת מסתערבים שפועלת ביישובים הערביים בגבולות 67', כלומר יש כאן ביטול של כל הגבולות ושל כל ההפרדות בין השטחים הכבושים לבין השטחים שמאוכלסים באוכלוסייה ערבית ויישובים ערביים בגבולות 67' – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שהם לא כבושים.
<חנא סוייד (חד"ש):>
אנחנו מכירים כמובן במדינת ישראל בגבולות 67', כך שההתייחסות לשטח הזה היא לא כשטח כבוש. מי שדווקא כן מנסה לטשטש את ההגבלות האלה ואת כל ההפרדות זה בעצם מדיניות המשטרה ומדיניות הממשלה, ועל זה הממשלה צריכה לענות: למה משתמשים במשהו שבמודעות של הציבור מתאים אך ורק לשטחים הכבושים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עזוב את השטחים, נגד אזרחי מדינת ישראל. עזוב את השטחים רגע.
<חנא סוייד (חד"ש):>
כן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כדי שנוכל להסכים אתך בשאלה – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
יש גם שוטרים חרדים, ויש גם שוטרים מתנחלים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רק רגע, חבר הכנסת. אני אוסיף לך זמן כמובן. אל תדאג. כדי שבאמת נשאל כולנו, ונקבל תשובה, בוודאי, מהשר לביטחון הפנים – אבל כאשר השאלה תהיה – נגד אזרחי ישראל.
<חנא סוייד (חד"ש):>
נגד אזרחי ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני יכול להסכים אתך על ה-67' או יכול שלא להסכים אתך, אבל יש בין חבריך שכאשר אתה תאמר שהשטחים האלה הם לא כבושים, אני לא מציע – – –
<חנא סוייד (חד"ש):>
לא, אני לא חושב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – – כי אתה מוותר. תשמע, בכל זאת – – –
<חנא סוייד (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אני חושב שבעניין הזה אני מבטא את הדעה הרווחת. אני לא יכול לחתום על 100%, אבל היא בוודאי הדעה של הרוב המכריע של האוכלוסייה הערבית, של האזרחים במדינת ישראל. אז אתה אולי חידדת עוד יותר את השאלה, והתשובה מתבקשת.
אני חושב שאנחנו מדברים כאן, לגופו של עניין, במה שנקרא "תיוג אתני", מה שנקראracial profiling . תיוג אתני קורה – ואני אתן דוגמה, בשביל לא להיכנס לתיאורים תיאורטיים – זה כמו שקורה לאזרחים הערבים בשדות התעופה. מה שקורה שם זה תיוג אתני. כלומר, כל אזרח ערבי שעובר בשדה התעופה הוא חשוד בפוטנציה, ומתייחסים אליו בחיפושים, בתשאולים, בחקירות, כאילו שהוא מהווה איזו סכנה ביטחונית. זה נקרא תיוג אתני.
רק כדי להסביר קצת את המושג אני אזכיר שבשנת 1999 רשת הטלוויזיה ABC שכרה במדינת ניו-ג'רסי בארצות-הברית "מרצדס" ונתנה לשלושה כושים לנסוע בה ברחבי העיר, ועקבו אחריהם, מה יקרה, איך המשטרה תתייחס אליהם. מצאו שעצרו אותם שלוש פעמים – המשטרה המקומית, על לא עוול בכפם. הם לא עשו שום דבר, רק כושים שנוהגים ב"מרצדס". זה מה שנקרא בארצות-הברית Driving While Black, שזה בעצם חטא – שזאת בעצם עבירה. איך יכול להיות שאזרח שחור נוסע ב"מרצדס"?
אבל יש סוג אחר של תיוג אתני. תיוג אתני – racial profile – קורה גם כאשר המשטרה מקימה יחידה מיוחדת כדי להתעסק ולטפל אך ורק בקבוצה אתנית מסוימת בין אזרחיה. גם זה תיוג אתני, שהוא פגיעה באושיות הדמוקרטיה, בכבוד האדם, בחירות האדם, בזכויות הבסיסיות של אזרחים במדינה.
אני חושב שזה בושה וחרפה למדיניות שמאפשרת דבר כזה, גם אם מדווחים עליו למבקר המדינה. זה דבר שצריך להפסיק אותו. אפשר לחשוב שאם מקימים יחידה מיוחדת לטפל באזרחים הערבים, הרי שמפלס האלימות ביישובים הערביים כל כך נמוך, כי נותנים לזה את המשאבים הדרושים. ואתה יודע, אדוני השר, שהמצב הוא בדיוק הפוך. הגילויים של אלימות רק מתגברים ביישובים הערביים, תחת אפה של המשטרה. אפשר להגיד: או, אז בגלל זה אנחנו מקימים יחידה מיוחדת. זאת לא תשובה. זאת תשובה פוגעת. זאת תשובה מתייגת, והיא לא מקובלת בשום פנים ואופן. אני לא חושב שצריך להקים יחידה מיוחדת בשביל לטפל באוכלוסייה הערבית. צריך לטפל בבעייתיות של היישובים הערביים כמו בכל מקום אחר.
אני זוכר את עצמי, אדוני השר, עומד כאן ומפנה את תשומת לבך לבעיה מאוד קטנה, שאתה עמדת כאן, וביושר אמרת – הבעיה קיימת ואנחנו נתחיל לטפל בה: יריות בחתונות מכלי נשק מורשים – לא מכלי נשק שהם לא מורשים; מכלי נשק מורשים, ואני אומר לך שבעונה הזאת, בקיץ הזה, התרבו המקרים, אפילו עד כדי כך שבקיבוץ נגבה, נדמה לי, ליד מזרעה, אמרו: זה לא יכול להיות, לא ייתכן שחתונה הופכת למין תמרון צבאי שבגללו אנחנו לא יכולים לשבת בבית. אני אומר לך, אדוני השר, זה המצב בהרבה יישובים ערביים, והמשטרה לא נוקטת ממש שום דבר, אפילו שמדובר באנשים שיש להם נשק מורשה מהמשטרה ומרשויות המדינה.
האלימות על רקע פוליטי ביישובים הערביים גואה. יש יריות על ראשי ערים ועל סגני ראשי ערים; יש יריות על אוטובוסים שמובילים סטודנטים, תלמידים, ולפני שבועיים נהרג איזה בחור בג'לג'וליה בגלל זה. האלימות גואה, ואם האזרחים הערבים שומעים על הקמת יחידה כזאת, ומצד שני הם רואים את העלייה המתמדת והסיסטמטית במפלס האלימות, מה אומרים? אומרים: כולו בלוף. כל היחידה הזאת, מסתערבים – אנחנו לא יודעים מה היחידה הזו תעשה.
אני אומר לך, אדוני השר, מדיניות כזאת מביאה לתגובה של התעלמות, של מיאוס במשטרה ותפקיד המשטרה. למה צריכה המשטרה להקים לאותם יישובים יחידות מיוחדות? ואז החשד שהכוונה ביחידות האלה היא כוונה שלילית ומנוגדת לאינטרסים של האוכלוסייה הערבית הוא במרחב הסבירות. אפשר להגיד: אנשים דווקא צריכים לשמוח. יכול להיות, אבל במרחב הסבירות דווקא לחשוד שמדובר כאן במעשה מאוד שלילי, מאוד לא רצוי, מדכא, לא מקובל בשום פנים ואופן.
אפרופו משטרה, אני לא יכול לסיים את דברי, אדוני השר, אדוני היושב-ראש, כמובן – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש לך עוד שלוש דקות תמימות, אם אתה צריך.
<חנא סוייד (חד"ש):>
אם כך, אני אזכיר גם את ההתנסות שהיתה לפני כמה חודשים, שנערך תרגיל צבאי – כבר לא משטרה, תרגיל צבאי – שאחד הקטעים בו, אחד המרכיבים שלו היה הדמיה של התפרעות על רקע ביטחוני בוואדי-עארה – בנחל-עירון – בזמן מלחמה. תראו איזה מסר חינוכי יוצא מהממשלה ומזרועות הביטחון כלפי האוכלוסייה הערבית, כלפי אזרחי מדינת ישראל: אתם סכנה; יכול להיות שבתקופות מסוימות אתם בשקט, אבל אנחנו חושבים שאתם, בתקופות שהן יותר סוערות, תצאו לפעולה, ואנחנו כבר מתרגלים איך להתעמת אתכם ואיך לטפל בכם. אלו מסרים מאוד מסוכנים. אלו מסרים שלא נשלחים בשום פנים ואופן לאוכלוסייה שכולנו נסכים שברובה המכריע היא שומרת חוק. היא לא מחפשת שום התעמתות, לא עם המשטרה, ולא עם הממסד, ולא עם שום דבר אחר.
לא אסיים את דברי בלי להזכיר מה שקורה במסגד אל-אקצא בשבועות האחרונים. אנחנו דיברנו על זה בשבוע שעבר, אולי לפני שבועיים, ואמרנו שהמצב שם לא מניח את הדעת. יש שם התנכלות לאנשים שבאים למסגד להתפלל. יש סכנה – יש חשש בלב הציבור המוסלמי שמא מתכננים איזו מתקפה, או שהמשטרה כבר נותנת כמעט יד חופשית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
השר הסכים לבוא ולהשיב על הצעות לסדר-היום שחבריך הגישו, לכן אני מציע לך לא לגלוש לעניין זה, כדי לא לגזול מהם. יהיה לנו דיון מיוחד.
<חנא סוייד (חד"ש):>
בסדר. אני רק אזכיר את זה, לא בשביל להתפלמס, אלא בשביל להזהיר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מותר. בכנסת מתפלמסים. אני רק אומר לך – – –
<חנא סוייד (חד"ש):>
אני לא אוהב להתפלמס. אני רק מזכיר שאני חושב שצריך להתריע על הדבר הזה, שבמידה שאפשר – ואני חושב שאפשר – לנקוט צעדים שיפסיקו את ההתחממות ההדרגתית שאנחנו חוזים. אני חושב שאם ההתחממות ואם המהלכים ואם המאורעות שהיו בימים האחרונים ימשיכו כך במסגד אל-אקצא, ובניסיונות לתקוף ולעלות ולהיכנס בכוח ולהתפלל שם ולשנות את הסטטוס-קוו, שכבר קיים הרבה זמן, תחת כנפי המדיניות של הממשלה הנוכחית – אני חושב שזה יכול להביא להידרדרות מאוד-מאוד לא רצויה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אתה מאיים באלימות פה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בן-ארי – חבר הכנסת בן-ארי, אתה תדבר מה שאתה רוצה, והוא ידבר מה שהוא רוצה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אבל הוא מאיים באלימות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא לא מאיים בשום אלימות. הוא בא ומבקש. אני שמעתי בקשה ממנו מכל הצדדים להרגיע את המצב. זה הכול. לדעתו יש שינוי בסטטוס-קוו.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
להרגיע את המצב זה לגרש – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה תוכל לדבר כשתינתן לך רשות הדיבור. אל תאשים אותו באלימות, כי לא היה בפיו שום איום.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
צריך להקשיב היטב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה מקשיב? כל אחד יכול להקשיב – מה שהוא רוצה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
"תדרדר את המצב".
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שמעתי. אתה שומע ומבין מה שאתה רוצה. אני אומר לך ששמעתי אותו, ואני מנהל פה את הישיבה.
<חנא סוייד (חד"ש):>
לכן אני חוזר ומדגיש את החשיבות של חשיבה הגיונית, אחראית, מצד השר האחראי, מצד מפכ"ל המשטרה וזרועות הביטחון, לא לתת למצב הזה, שמתפתח מול עינינו, להתפתח ולהמשיך להידרדר, כי זה לא יביא טוב לאף אחד. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
צריך למנוע – כל אדם שגורם לאיזו מתיחות או הסתה – להפסיק אותה. זה הכול. בכל הצדדים. זה מה שאמר חבר הכנסת סוייד, שיש לו כמובן דעותיו שלו.
כבוד השר, אני מאוד מודה לך, ואני מוכרח לציין דבר אחד; אין פעם שהשר אהרונוביץ נדרש לאיזו שאלה על-ידי חברי הכנסת, בכל שלב משלבי הדיון של הכנסת – ביום שני, שלישי ורביעי – שהוא איננו מתייצב ומשיב בעצמו, לא על-ידי שר אחר, ולא מבקש ולא מתחמק. אני מאוד מודה לו על כך שהוא תורם תרומה גדולה לפרלמנטריזם בישראל. תודה רבה, אדוני. בבקשה.
<חיים אורון (מרצ):>
הוא מדרדר את המצב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יכול להיות. אז אתה יכול, בשביל זה, לבוא ולומר לו. אבל הוא לא בא ומדרדר את המצב ולא מגיע הנה.
<חיים אורון (מרצ):>
לשיטתו של – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שמעתי. הבנתי. אני הבנתי גם את מידת הציניות המותרת שאתה בא ואומר בה את הדברים.
<חיים אורון (מרצ):>
טוב שאמרת, כי הפרוטוקול לא קלט את זה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יפה. לכן, חכמים היזהרו בדבריכם, חבר הכנסת אורון. בבקשה, כבוד השר.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי חברי הכנסת מסיעות חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל מבקשים להביע אי-אמון בממשלה עקב הקמתן של יחידות מסתערבים במגזר הערבי.
בראשית דברי אבקש לציין כי בניגוד למשתמע מדברי הדוברים, משטרת ישראל אינה רואה באזרחי המדינה הערבים אויבים. יתירה מכך, 12% מכלל המשרתים במשטרה הם בני מיעוטים, ובכוונתי – והכרזתי על זה גם מעל דוכן זה – לגייס עוד שוטרים בני המגזר הערבי לשם חיזוק הקשר עמם.
למהות העניין, הרי שמשטרת ישראל, כמשטרה לאומית, אמונה על אכיפת החוק כלפי כלל אזרחי המדינה, ללא הבדלי דת, גזע או מין. מפכ"ל המשטרה, המופקד על הפעלת הכוח, רשאי לנקוט כל פעולה אשר יש בה כדי לאפשר למשטרה למלא את תפקידה, בין היתר הקמת יחידות ייעודיות ומיוחדות. הפעילות המבצעית נערכת באופן סמוי וגלוי – בשמירה על שלטון החוק.
לשאלתך, ולעצם הדברים שאתה העלית, חבר הכנסת חנא סוייד, אני אמרתי, גם מעל דוכן זה, יותר מפעם אחת: נושא האלימות – הנושא של ירי בלתי מבוקר ולא אחראי בכפרים מוכר לי באופן אישי. אני הוריתי לבצע פעילות אגרסיבית כדי לטפל בתופעה. אני יודע שהיא לא תהיה לחלוטין – אני אדרוש ואפקח להוריד ולצמצם את ממדי הירי, גם מנשק חוקי, ובדגש על נשק לא חוקי. נמשיך לבצע גם מעצרים, גם חיפושים. התופעה היא מסוכנת – זה לא ייגמר ביום ולא ביומיים. התופעה מסוכנת, ואני מסכים אתך.
הנושא שדיברתי עליו, תגבור המגזר הערבי בנוכחות משטרתית, הוא מדיניות שהופצה בתחילת הקדנציה שלי, לתגבר את הנוכחות במגזר הערבי גם בשוטרים, גם בתחנות משטרה, גם במש"קים – מרכזי שיטור קהילתיים – כמו שאנחנו קוראים לזה. אנחנו נעשה את הפעולות האלה במהלך 2010. מה שקורה היום הוא לא מצב שאני יכול להשלים אתו, ואני מודע לנושא.
מלה אחת על הר-הבית. אמר היושב-ראש שיהיה דיון מיוחד בנושא הר-הבית. אני אומר לכם: בהר-הבית בוחשים יותר מדי גורמים קיצוניים משני הכיוונים. אני מבקש מכולם להפסיק לבחוש, להפסיק להתסיס ולהפסיק להלהיט, כי זה לא מוסיף, כי המשטרה נמצאת בתווך וצריך לשמור על הר-הבית מכל משמר. דרך אגב, היום נפתח הר-הבית לקהל המאמינים המתפללים מכל הדתות, והתיירים חזרו לבקר בהר-הבית. אני אומר את זה כי מדי פעם עולים מכל הכיוונים אירועים או דיבורים, ולא שהם טומנים את ידם – וכל אחד מנסה להקצין, ולאחר מכן באות ההתנגשויות עם כוחות המשטרה בהר. זה מיותר וחייבים להפסיק את זה. אני אומר לכם, גם חברי הכנסת הערבים, תדאגו – תסייעו למשטרה בעבודתה.
לסיכום, כשר המופקד על ביטחון הפנים אני בוטח בהגינות ובמקצועיות של השוטרים, וקורא למנהיגי הציבור הערבי לחזק את ידי המשטרה ולהסיר את הצעת האי-אמון מסדר-היום. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה לשר אהרונוביץ. אני מזמין את חברת הכנסת אורית זוארץ. יש לך שלוש דקות. אנחנו עוברים לדיון סיעתי.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, תמונת מצב: ינואר 2009 – חודש אחרי מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. קדימה מובילה את הממשלה; ציפי לבני – שרת החוץ; מנהיגי העולם המערבי מגיעים לישראל לחזק אותנו ולתמוך בנו. מי לא היה כאן? את התמונה הזאת יחד – כולנו זוכרים – ממזרח וממערב. קברניטים ומנהיגים שעל דעת הקהל העולמית חולשים ומשפיעים. מדינת ישראל זוכה לתמיכה בין-לאומית גורפת והכרה בזכות שלנו להגן על עצמנו. מתקיים שיח עם הרשות הפלסטינית בניסיון לקדם את התהליך המדיני כדי להגיע להסדר.
שבעה חודשים לאחר מכן: אוקטובר 2009 – שבעה חודשים לאחר הקמת ממשלת "גוליבר במדינת הגמדים". כן, האזרחים הקטנים, השקופים, שאתם בממשלה זו לא רואים, משלמים את המחיר, משלמים את הכול; משלמים וזוכרים. כולם חיכו בכיליון עיניים לנאום החזון. מה יצא מתוך הבלון? תמונה עגומה: אין דרך, אין כיוון, המדיניות לא ברורה; מדשדשים בערפל, ואמירה חד-משמעית – אין.
נתניהו, מהי הדרך? מהי התוכנית האסטרטגית שלך כראש הממשלה? כולנו תוהים. במציאות: התבטאויות סותרות של שרים, הצהרות מופרכות של גורמים בכירים, השיח עם הרשות הפלסטינית נגדע. עובדה. היחסים של מדינת ישראל עם מדינות רבות בעולם עולים על שרטון. ספינת הממשלה פגועה, צפה בקושי, נזילות ודליפות מכל הכיוונים. שבר, בלבול, אי-סדר, אין כיוון. כאוס. חברי הממשלה הדמגוגים הגדולים דוממים; מדברים בקושי בחדרי חדרים. את מאזן האימה שמשליט ראש הממשלה פוחדים להפר, כי הכיסא בוער. המחיר: פגיעה באמון שרוחש כלפינו העולם. התמיכה בישראל ובפעולותיה מתרופפת. היד הבטוחה, המושטת, של ארצות-הברית ושל מדינות רבות נוספות, ידידי ישראל לאורך השנים, שעמדו לצדנו גם במצבים הקשים, נחלשת ומתרחקת. הקולות שאנו שומעים חלושים.
"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך, מר נתניהו" – עד לאן? עד מתי תמשיך להוליך את כולנו שולל? את האחריות אתם לא מוכנים לקחת, אבל מתעקשים ליהנות ממנעמי השלטון ומהקרבה לצלחת. מפזרים ברשלנות ללא כל רסן ואחריות כספי ציבור, מגלגלים את האחריות לצד האחר, הפלסטינים: הם לא מוכנים להגיד, הם לא מוכנים לקחת אחריות; שיעשו כך ויגידו אחרת, ורק אז אולי אתם נדבר. בתוצאות ההרסניות כולנו נושאים.
אין ספק, מר נתניהו, לממשלה בראשותך יש במה להתפאר ולהתהדר. הספק לא מבוטל בשישה חודשים: חצי שנה של קריסת מערכות כוללת בזירה הבין-לאומית; חצי שנה של ביקורת קשה נגד ישראל – –
<היו"ר אלכס מילר:>
נא לסיים.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – חצי שנה של התרחקות, חצי שנה שבה היחסים שלנו עם מדינות העולם עולים על שרטון. ספינת הממשלה פגועה, צפה בקושי. נזילות, דליפות, שבר ובלבול. חצי שנה שנראית כמו נצח. ואנחנו שואלים את עצמנו: עד מתי, ממשלת נתניהו? נכשלתם.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, גברתי. אני מזמין את חבר הכנסת חמד עמאר. גם לך יש שלוש דקות, אדוני.
<נסים זאב (ש"ס):>
אפילו אסמאעיל הנייה היה שמח מהנאום.
<קריאה:>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
יש משהו – – – זאת ההסתה – –
<היו"ר אלכס מילר:>
חבר הכנסת נסים זאב, אני מבקש ממך.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר אלכס מילר:>
חבר הכנסת נסים זאב, תן בבקשה לחבר הכנסת חמד עמאר להביע – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
מלאכי חבלה מוצאים בכל מקום.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מאז נבחרה ממשלת ישראל והתחילה את פועלה היא עסוקה ללא לאות בקידום הסוגיות המרכזיות ביותר עבור אזרחי מדינת ישראל ומקדישה גם חלק ניכר מזמנה לשיפור תדמיתה ויחסיה בקרב מדינות העולם. לראשונה התחילה מדינת ישראל לכונן יחסים ומפגשים רשמיים עם מדינות שנזנחו על-ידי ממשלות העבר, באזורים שבמהלך עשרות בשנים כף רגלם של גורמים רשמיים מטעם המדינה לא דרכה בהם.
ברצוני להפנות את תשומת הלב להרגשת הביטחון האישית של האזרחים, שאני מאמין שהולכת ומשתפרת עם הזמן בזכות העבודה המסורה של גורמי אכיפת החוק, ואני מאמין שהשקט יחזור לרחובות. במקביל נערך המשרד לביטחון פנים לפרויקט הדגל שלו, "עיר ללא אלימות", שזוכה להיענות רבה בקרב הרשויות המקומיות, ומרביתן הביעו את רצונן ליטול חלק בו.
כמו כן, ברצוני לציין לחיוב בפני הנוכחים את השיפור שחל במערך התשתיות והכבישים בארץ. אני מאמין שיש בשיפור זה ובכוחה של מערכת כבישים ורכבות מתקדמת לאורכה ולרוחבה של המדינה כדי להביא לשינוי ניכר במצבן של האוכלוסיות החלשות בפריפריה ולקרבן אל מרכזי התעסוקה והתרבות שהיום חסרים במקום מושבם.
אני רוצה להזכיר לכולם גם את חתימת ההסכם בין הממשלה – במעמד ראש הממשלה, שר החוץ, שר הפנים ושר האוצר – עם ראשי הרשויות המקומיות הדרוזיות והצ'רקסיות, הסכם שמטרתו לסייע בהוצאת הרשויות ממצוקתן הכספית הקשה ולהבריאן.
<נסים זאב (ש"ס):>
כל אחד דקה וחצי מדבר.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
ההסכם מתייחס לפתרונות היסודיים של המצוקות שמהן סובלים היישובים הדרוזיים והצ'רקסיים, לרבות תוכניות מיתאר, קידום תוכניות מפורטות, בעיות בנייה בכלל והקמת שכונות לחיילים משוחררים, תעסוקה, תעשייה ותיירות.
ב-15 ביולי השנה הורה ראש הממשלה על הקמת ועדת מנכ"לים בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנכ"לים ממשרדים שונים. הוועדה התכנסה בשבוע שעבר – גם אני הייתי נוכח שם. היא דנה בבעיות שהמגזר הדרוזי סובל מהן – בעיות של בנייה, בעיות של שכונות לחיילים משוחררים. אני אתאר לכם בעיה בשכונת חיילים משוחררים – 400 יחידות ביישוב ראמה תקועות יותר מחמש שנים – מ-1995 לא חולק מגרש אחד. כל החלוקה של 400 המגרשים תקועה בגלל מערכת הביוב, ולא מצליחים לפתור את הבעיה שם. אני מאמין שעל-ידי ועדת המנכ"לים שהוקמה, בעבודה יסודית של הוועדה ובשיתוף הממשלה, אנחנו יכולים להגיע לפתרון לעדה הדרוזית, למגזר, אחרי 61 שנה.
אני מבקש לדחות את הצעת האי-אמון. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. אני מזמין את סגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יצחק וקנין.
<נסים זאב (ש"ס):>
שיירשם שוויתרתי לו, זה עלה לי ממש בבריאות.
<היו"ר אלכס מילר:>
עכשיו כולנו יודעים.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני שר התחבורה, אני מנצל את ההזדמנות הזאת של האפשרות לדבר כדי להעיר – להביא לתשומת לבך דבר שאני בטוח שתטפל בו, בדחיפות אפילו. יש בעיית תחבורה מאוד קשה בצומת שלומי.
מאז שביצעו עבודות בצומת הזה, כבר ארבע שנים, אין שבוע שאין בו תאונת דרכים – בחלקן הגדול אלה תאונות שנהרגים בהן אזרחים. כל שבוע – מדי שבוע. אפשר לבדוק את זה דרך משטרת התנועה, שתדווח לכם על המצב. אנחנו בפניקה גדולה עם הצומת הזה. חייבים או לעשות מעגל תנועה או לרמזר אותו, כיוון שמדובר בצומת שמוביל במהירות לשני כיווני הדרך, לכביש הצפון ולנהרייה. מי שבא משלומי, יש לו תמרור עצור, ולצערי הרב חותך את הצומת. כל שבוע אנחנו עדים לכך שנהרגים שם אזרחים, ולא נותנים פתרון לזה.
אדוני השר, אני ממש מבקש לבדוק את הנושא הזה, ותקבל תמונה מאוד עגומה, אני בטוח, גם ממשטרת התנועה וגם מהמשרד שלך, לגבי הצומת הזה.
לגופו של עניין, מדי שבוע אנחנו עדים לכך שיש הצעות אי-אמון. זה דבר שגרתי. שמעתי את הנאום של חברת הכנסת אורית זוארץ; אני מבין שלא כל אחד מוכשר, יש כאלה שמוכשרים יותר ויש כאלה שמוכשרים פחות, אבל עולים לדוכן פה, ואין נקודה אחת טובה על הממשלה, והכול שחור. הדבר הזה חוזר על עצמו גם בנאומים של יושבת-ראש תנועת קדימה, ציפי לבני. היא חוזרת על זה בכל נאום. בנאום האחרון שלה, בפתיחת כנס החורף, פשוט השתוממתי – היא פונה פנייה ישירה אל ראש הממשלה, בהשמצה בלתי פוסקת, לגמד את ראש הממשלה בצורה שאי-אפשר להבין בכלל.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אני יכולה להגיד דברים טובים על – – –
<יצחק וקנין (ש"ס):>
שמעתי אותך ולא הפרעתי לך לדבר. שמעתי גם את דברייך, וזה כנראה המוטו עכשיו, לרדת כמה שאפשר יותר, להשמיץ כמה שאפשר יותר, למצוא רק את הרע – אין שום דבר טוב. אנחנו אלופים בדברים האלה. הלוא הייתם לפני שמונה חודשים בשלטון, ואף אחד לא הפריע לאף אחד לעשות את מה שהוא רצה, ועם כל הרצון הטוב שלכם גם לתת וגם להגיע לאיזה הסדר מדיני, אף אחד לא הפריע לכם להגיע להסדר מדיני. שרת החוץ היתה ציפי לבני, היה ראש ממשלה מקדימה, וכל המשרות הבכירות היו בידיים שלכם. אני גם לא אומר שהאשמה על ציפי לבני או על אהוד אולמרט, אלא שאנחנו נמצאים פה בסיטואציה מסוימת, ולא תמיד הצד שלנו הוא זה שאשם בנתונים שאנחנו נמצאים בהם. ולכן, כשאתם מעבירים ביקורת, תצעדו צעד אחד אחורה, כי גם אתם הייתם באותו מקום – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
לא היינו במקום הזה מעולם. מעולם לא היינו במקום הזה.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
– – ולא נעשה שום דבר. לא נעשה דבר גם בתקופתכם, עם כל הרצון לחלק את ירושלים, והחזרנו את כל גוש-קטיף, ולא קרה דבר.
<אורית זוארץ (קדימה):>
מדברים על יחסי החוץ של מדינת ישראל. מעולם לא היינו במצב כזה גרוע. מעולם.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
זה לא שייך. עם כל יחסי החוץ של מדינת ישראל ועם כל הרצון הטוב לא התקדמנו בכלל קדימה – אפילו מטר אחד – בכיוון שאתם מדברים עליו. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים. שלוש דקות, אדוני, לרשותך.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, האמת היא שכבוד השר יודע שאין אף חבר כנסת ערבי או אף אזרח ערבי שמתנגד – להיפך, הוא תומך, הוא מושיט יד למשטרה, אם היא רוצה למגר את האלימות ואת הפשע במגזר הערבי ובחברה הערבית. זה דבר מבורך, שכולנו רוצים בו. אנחנו רוצים שהממשלה תמלא את האחריות שלה בשאלה הזאת.
אבל למה מסתערבים? היום להפעיל יחידת מסתערבים בקרב האוכלוסייה הערבית זה אומר המשך הראייה במשקפיים הביטחוניים, שרואה בהם – הממשלה – את אזרחיה הערבים. ואנחנו כל הזמן דורשים: זהו, תשנו את המשקפיים, תרכיבו משקפיים אזרחיים, דמוקרטיים, ותראו בנו אזרחים, ולא אויב, משום שזה המשך לראיית הערבים כתיק ביטחוני.
היו בזמנו מסתערבים כמו מזרחנים, הכוונה שהם מעוניינים בחקירת האוכלוסייה הערבית מחקר אינטלקטואלי ותרבותי. היו מסתערבים בימי הבריטים, המנדט, שהיו אנשי פוליטיקה, או מדינאים בריטים, או מושלים צבאיים, שאימצו את אורח החיים הערבי, או חוקרים אפילו. אבל הממשלה הזאת נותנת היום מובן חדש למסתערב. המסתערב החדש צריך לעשות איזה מיון – מי ערבי טוב, מי לא טוב, ולאתר אותו. ומי זה ערבי טוב ולא טוב? אולי ערבי לא טוב זה ערבי שלא מאמץ את זה שהמדינה היא מדינה ציונית? אולי אני ערבי לא טוב כי אני אומר שאני אזרח מדינת ישראל אבל באותו זמן יש לי הייחוד והשייכות הלאומית והתרבותית כערבי ופלסטיני?
אני חושב שהממשלה הזאת מנסה לשנות בכל הכיוונים והתחומים את הסטטוס-קוו, והמובנים השונים, לא רק בקשר למסתערבים ולאוכלוסייה הערבית, אלא גם באל-אקצא, גם בחוקים השונים – חוק ה"נכבה", אזרחות נאמנות, וכל הדברים האלה. אני חושב, ממשלה כזאת, שלא מעזה לבדוק את עצמה ולחקור מה עשה צבאה בעזה, לא ראויה לאמון שלי ושלנו. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת אלדד. בבקשה, אדוני. שלוש דקות.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, שמעתי בעיון רב את דבריו של חבר הכנסת נחמן שי. מה אני אגיד לכם? הוא צודק. אחר כך שמעתי בהקשבה רבה את נאומו המצוין של חבר הכנסת בגין. שוב אומר לכם – אין ספק, גם הוא צודק. שאלה הרבנית את הרב, איך יכול להיות שגם הוא צודק וגם הוא צודק? אמר לה הרב: את יודעת מה? גם את צודקת.
באמת הממשלה מגמגמת. לא היה מבצע מוצדק ממבצע "עופרת יצוקה", וכל מה שנעשה בו – כדת וכדין. אבל הממשלה מגמגמת. שר הביטחון אומר: בשום פנים ואופן לא תקום ועדת חקירה. ראש הממשלה אומר: לא ועדת חקירה, ועדת בדיקה, ולא ועדת בדיקה, אלא צוות בדיקה, ואולי צוות שיבדוק. אינני יודע מה הוא רוצה. הממשלה מגמגמת.
אבל גם קדימה מגמגמת, רבותי, משום שאם תקום ועדת בדיקה, זו תהיה ועדת בדיקה על קדימה – על הממשלה שקדימה הובילה למבצע "עופרת יצוקה", ויישר כוח לה על שהובילה את ישראל למבצע כזה. אז לא שמעתי אמירה, לא מחבר הכנסת נחמן שי ולא אמירה ברורה של קדימה שאומרת: כן, צריך להקים ועדת חקירה, או לחלופין: לא, בשום אופן לא תקום ועדת חקירה.
ואם אלה מגמגמים ואלה מגמגמים, אנו נימנע מהצבעה. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. אני מזמין את חבר הכנסת עפו אגבאריה – לא נמצא. אנו ממשיכים. חבר הכנסת חיים אורון. הגיע? אז אחרי חבר הכנסת אורון. בבקשה, אדוני. שלוש דקות.
<חיים אורון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת אריה אלדד, אתה צדקת. חבר הכנסת נחמן שי צדק, וחבר הכנסת בני בגין צדק – השר – וגם אתה צדקת. הממשלה מגמגמת, וגם קדימה לא בדיוק יודעת מה היא רוצה בתחום הזה, אבל אני רוצה להפסיק את הגמגום, לפחות ככל שזה תלוי בעמדתי.
צריך להקים ועדה בלתי תלויה לבדוק מה שקרה ב"עופרת יצוקה", קודם כול משום שיש ישראלים רבים שהפעולה הזאת השאירה אותם עם סימני שאלה. אני לא אומר אמירות נחרצות. אני לא קובע פסק-דין. אומרים את זה בצבא – לא בדרג של הרמטכ"ל. אומרים את זה קצינים לשעבר, אומרים את זה אזרחים, אומרים חברי כנסת שבמהלך המבצע וגם אחריו קיבלו יותר מאשר עדות אחת שמשאירה אותם עם סימני שאלה, ויש צורך ישראלי פנימי לתת תשובות על כמה נושאים שהיו ב"עופרת יצוקה".
אתמול פרופסור רות גביזון, שישבה בוועדת-וינוגרד, אמרה שאחת המסקנות של ועדת-וינוגרד היא שיש נושאים שצריך לבחון אותם וצריך לבחון אותם באופן בלתי תלוי – לא בידי גולדסטון. תיכף אגיד משהו בנושא גולדסטון. אבל אנחנו – לא. אנחנו לא בוחנים. גם אם אני מקבל את האמירה שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי, יש דברים שצריך לבדוק.
אני לא בטוח – אמרתי את זה יותר מפעם אחת בשבועות האחרונים על הדוכן הזה – שלא זזו כמה וכמה קווים אדומים, שאני חושב שצריכים להתקיים גם כשהמבצע הוא מבצע מוצדק. חשבתי שהמבצע מוצדק בראשיתו. לא הבנתי, ואני לא מבין עד היום, למה הוא נמשך 24 יום ולא הסתיים אחרי יום. ויש מה לשאול.
אבל עכשיו נוספים נימוקים נוספים, שגם הם מחייבים תשובה על השאלות האלה, או שאנחנו באמת רוצים שכולם יאמינו ששר משרי הממשלה יאסוף את כל הדוחות, יארוז אותם בחבילה ויגיד: זאת התשובה של מדינת ישראל, והעולם יקבל את זה. לא העולם שרוצה את רעתנו; אותו עולם שמחפש דרך להיחלץ – כן, אותם ראשי מדינות שהיו פה שלושה ימים אחרי המבצע ואומרים היום: תבדקו, תנו תשובות – או שאנחנו רוצים להתגלגל ממוסד למוסד, מפורום לפורום, עד שקצינים ומדינאים יעמדו בפני בתי-משפט?
אמרתי, ואני חוזר ואומר: הצורך הזה הוא צורך שלנו. בעיני הנימוק התועלתי הוא רק תוספת, אבל יכול להיות שיש פה חברים שהנימוק התועלתי כשלעצמו משכנע אותם – אז לו יהי כך. אבל בואו לא נרמה את עצמנו: שום מנגנונים כאלה של כאילו לא יפתרו את הבעיה, ואוי אם נגיע בסוף להחלטה הזאת כי נקבל עוד כמה מכות קשות בראש – כי לא ננהג נכון כשצריך לנהוג נכון.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, אדוני. חבר הכנסת עפו אגבאריה, יש גם לך שלוש דקות.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מהנימוקים ששמעתי מהשר לביטחון פנים, כאילו הוא דיבר על זה שבאמת יחידת המסתערבים שהולכים להקים היא בשביל להגן יותר על האוכלוסייה הערבית ובשביל לבקר את נוכחות הנשק החוקי והבלתי-חוקי, אבל מניסיוננו, אני חושב שהדבר הוא אחר. אם היה באמת כך, אז אני רוצה לשאול אותו, אם זה באמת נגד אלימות, למה שלא יעשה, למשל, יחידת מסתערבים לרוסים? ואנו יודעים איזו אלימות היתה בקרב האוכלוסייה הזאת, ומה היתה השחיטה של משפחה שלמה. אם זה ככה, אז שיעשה יחידת מסתערבים גם לרוסים, יחידת מסתערבים לאתיופים. האם זה באמת ככה? אני לא חושב.
מניסיוננו אנחנו יודעים מה זה מסתערבים. כאשר היס"מ ליווה את הקיצונים – המרזלים, הכהניסטים – שניסו להיכנס לאום-אל-פחם, אנחנו יודעים שהמסתערבים שהיו ביניהם – הם נכנסו בין האנשים והתחילו ליידות אבנים, כדי לחולל את המהומה, ואז הם היו יכולים לתפוס את האנשים שהנה, הם זורקים אבנים וכך תפסנו אותם.
יותר מזה – חוץ מזה, המשטרה רוצה לעשות יחידת מסתערבים בהמשך ליחידה שהצבא רוצה לעשות, יחידה נגד ההתפרעות בוואדי-עארה. אז אני שואל: למה תמיד גם הצבא, כשהולכים לעשות יחידה בוואדי-עארה, באום-אל-פחם, שמים את השם של אום-אל-פחם, וגם כשהמשטרה רוצה לעשות דבר כזה היא אומרת: יחידת מסתערבים לאזור ואדי-עארה, וגם, במיוחד, לאום-אל-פחם ורמלה? מה פשר הדברים?
למה ההסתה הזאת יוצאת מהממשלה? זה לא אנשים קיצוניים שיושבים פה במקומות וכל הזמן רק מסיתים נגד הערבים, אלא זאת הממשלה שמסיתה נגד האזרחים שלה, של המדינה הזאת. אני חושב שדבר כזה לא מתאים להתנהגות ממשלה, שצריכה להיות ממלכתית כלפי כל אזרחיה.
אבל, לצערי הרב, עצם העובדה שאומרים את הדבר הזה לאוכלוסייה הערבית – מסתערבים – זה בעצם כדי להראות לאנשים שיש אוכלוסייה עוינת, ובאוכלוסייה העוינת הזאת אנחנו צריכים לטפל. בדבר הזה הממשלה נכשלה, עם כל החוקים הגזעניים שלה, שהיא נתנה, ועם ההצהרות האלה על מסתערבים. תחשבו, אולי כדאי לעשות מסתערבים גם לאוכלוסיות אחרות, חוץ מהאוכלוסייה הערבית. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. חבר הכנסת אורי אורבך.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אחרי כל פעולה צבאית וכל מבצע צבאי יש שאלות שנשארות פתוחות. על השאלות הפתוחות האלה השמאל בישראל, ולהבדיל, שונאי ישראל שמבחוץ, בונים את כל האידיאולוגיה וההתקפות על ישראל. שיטה שאפשר לקרוא לה: אני רק שאלה. אני רק שאלה, דוקטור. למה ירו פגז כזה וכזה במבצע? איך נהרגה משפחה? איך נהרג ילד? תמיד, בכל פעולה צבאית ובכל מלחמה, יש שאלות פתוחות. והשמאל, ולהבדיל, שונאי ישראל – ממש להבדיל – אוהבים שאלות פתוחות, כי אפשר להקים ועדת חקירה, וועדת בדיקה, וועדת חקירה פלוס בדיקה פלוס דרושים – לנצח לנהל את המתקפה על ישראל. ועל השאלה הפתוחה הזאת, ועל שאלה פתוחה אחרת, יש רק תשובה אחת: ישראל נאבקת על חייה, ועל שלומה, ועל ביטחונה, ויוצאת מפעם לפעם לפעולות צבאיות, ובפעולות הצבאיות האלה נהרגים גם חפים מפשע.
כזאת וכזאת תאכל חרב, כתוב במקורותינו. כל עוד לא עושים את זה בכוונה תחילה, בכוונת מכוון, אבל זה חלק ממהלך המלחמה, זאת לא שאלה שצריכה להישאר פתוחה. אבל אלה שמשאירים את השאלות הפתוחות רוצים שאנחנו תמיד נהיה אשמים, והאשם תמיד יהיה תלוי ועומד מעל ראשינו.
בהצעת האי-אמון של חברי הכנסת הערבים טרוניה בפיהם על יחידת המסתערבים שמיועדת לתוך ישראל הקטנה, שבתוך "הקו הירוק" – לתוך אזרחי ישראל. זאת בכלל טענה שאני מתקשה להבין; אני בעד שלמשטרה יהיו יחידות של שוטרים מוסווים בתוך אוכלוסייה יהודית, ובתוך אוכלוסייה של עולים מרוסיה.
אני חושב שהבעיה העיקרית של חלק מהאוכלוסייה הערבית זה שהדברים שנאמרים בגלוי הרבה יותר חמורים מהדברים שנאמרים בסתר. לפעמים, כשאני מקשיב פה לנאומים של חברי הכנסת הערבים, אני אומר: זה לא יכול להיות. אם אני אהיה מסתערב, ואלך לשמוע מה אנשים באום-אל-פחם ובג'ת, במשולש ובמקומות אחרים, אומרים בסתר, אני לא חושב שהם אומרים דברים כאלה חמורים כמו שנאמרים פה בגלוי, על הבמה. יש מספיק עבירות גלויות מאוד שקורות אצל נבחרי האוכלוסייה הערבית, ולא רק הנבחרים, אלא ראשי המגזר הערבי, שלא צריך להיות מסתערב – אלא אם כן השיח' ראאד סלאח, יכול להיות שהוא בעצמו מסתערב, כי על-פי מה שאמר פה קודם ד"ר אגבאריה, לתוך האוכלוסייה הערבית באום-אל-פחם נכנסו מסתערבים, הם זרקו אבנים על הצועדים שם, ואז המשטרה עצרה כל מיני חפים מפשע.
יכול להיות, על-פי השיטה הזאת, שהמסיתים הגדולים – אני מדבר על אזרחים ישראלים שמדברים דברי שטנה ובוז נגד מדינת ישראל, יכול להיות שגם הם בכלל שליחים של המשטרה, שלא נועדו אלא להכפיש את שמה הטוב של האוכלוסייה הערבית.
משטרת ישראל תפקידה לעצור פושעים, למנוע מעשי פשע, ואם היא עושה את זה באמצעות התחזות לאוכלוסייה כזאת ולאוכלוסייה אחרת, אין לנו להלין על כך. אני חושב שזה גם אינטרס של האוכלוסייה הערבית למנוע פשע בכל האמצעים העומדים לרשותה של משטרת ישראל, שהיא גם של האוכלוסייה היהודית וגם של האוכלוסייה הערבית. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. חברת הכנסת חנין זועבי. שלוש דקות, גברתי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מפכ"ל המשטרה הכיר בקיומה של יחידת מסתערבים הפועלת בקרב האזרחים הערבים. אף אחד לא יידע את המפכ"ל שהיחידות האלה, גם כשהן פועלות בשטחים הכבושים, הן אסורות על-פי החוק הבין-לאומי. במקום לאסור קיום יחידות מסוג זה בשטחים הכבושים, מרחיבים את פעילותן בקרב האזרחים.
אני לא מסכימה עם החלוקה המשתמעת כאילו יחידות המסתערבים כשירות בשטחים הכבושים ואינן כשירות מול אזרחים ערבים. ודאי שהן לא כשירות גם לפעולה בשטחים הכבושים. והשאלה אינה איך הערבים מתייחסים למסתערבים, חבר הכנסת אורי אורבך; השאלה אינה איך אנחנו מתייחסים למסתערבים. השאלה היא איך המדינה מתייחסת לאזרחים הערבים. ואתה יודע מה – השאלה היא גם לא איך המדינה מתייחסת לאזרחים הערבים, כי אנחנו כבר מזמן יודעים איך המדינה מתייחסת לאזרחים הערבים. השאלה היא איך היא מעזה להצהיר בגלוי על התייחסות כזאת לאזרחים – כאל אויבים.
הרי ברור שמדובר במשטרה פוליטית, הפועלת לא בחסות החוק אלא מעל החוק, וזאת חציית גבול גם למה שנעשה באוקטובר 2000. אז דיברנו על תרבות גזענית כלפי הערבים. מה שהמשטרה עושה היום זה לפתח שיטות פעולה שמאמצות את התרבות והערכים העוינים האלה ולספק להם כלים פרקטיים.
התרבות העוינת של משטרת ישראל כלפי האזרחים הערבים מבקשת לפתח שיניים, מבקשת לשכלל את השיטות שלה. במקום להעמיד לדין כ-45 שוטרים שרצחו 45 ערבים בדם קר מאז אוקטובר 2000, ובמקום לחקור ולהעניש את האחראים למדיניות של משטרת ישראל כלפי האזרחים הערבים, מפתחים כלים לפעול בצורה סודית וביחידות סודיות שלאף אחד מאתנו אין יכולת להתחקות אחרי פעילותן או לפקח על התנהלותן.
גם כאשר המשטרה פעלה בצורה גלויה נגד האזרחים הערבים היא בחרה לעבוד בצורה עוינת, אז תארו לעצמכם מה היא יכולה לעשות כאשר היא פועלת בצורה סודית ובסתר.
מפכ"ל המשטרה מקשר – מול מבקר המדינה – בין משפחות הפשע, שחלק מזהותן ערבית, לבין אום-אל-פחם. בכך הוא מוציא מהקשרו את טיב החשדות ומתמקד בזהות החשוד. הרי מה הקשר בין מוכר הסמים ברמלה לבין המפגין מאום-אל-פחם חוץ מזהותם הערבית?
ומי שמדבר על מסתערבים מדבר על שיטות שידועות לנו היטב: הוא מדבר על שליחת מסתערבים שיזרקו אבנים מתוך הפגנה כדי להצדיק ירי; מדובר באנשים שבשביל שיצדיקו את הקיום ואת העבודה שלהם הם ילהיבו נפשות גם מחוץ להפגנות.
קיומה של יחידת מסתערבים, שייעודה נקבע על-פי הזהות הלאומית של קבוצת היעד, ולא על-פי סוג העבירות שבהן תטפל, הוא תיוג גזעני ושיטור מפלה, ויותר מכול הוא פגיעה בזכויות יסוד.
הגזענות כלפי האזרחים הערבים אינה מנת חלקה הבלעדית של משטרת ישראל, אולם כאשר מצמידים את הערכים והשיטות הגזעניות למוסד שיש בידיו כוח להרוג, ולהיכנס אל בתים ואל שכונות, מפסיקים לדבר על גזענות; מתחילים לדבר על איום ממשי על החיים שלנו.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. חבר הכנסת משה גפני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבותי השרים, נורא מוזר להיות חבר כנסת ותיק שעובר פה כמה קדנציות. אתה צריך כל הזמן לעקוב – קודם כול אחרי שתי המפלגות הגדולות. לעקוב, כי להוציא את המפלגות הערביות – ואני לא מביע עמדה על העמדות שאתם מעלים, ומעלים כל הזמן את אותו הדבר – לשתי המפלגות הגדולות יש בעיה, ואני צריך להחליט בעצמי מה אני עושה. סיעת קדימה מדברת על אי-התקדמות בנושא המדיני. עד לא מכבר ישבתי פה, היתה ממשלת קדימה. איפה התקדמנו בנושא המדיני? זאת אומרת, מה היה בקדנציה הקודמת שאין עכשיו ובגלל זה מגישים הצעת אי-אמון?
<אורית זוארץ (קדימה):>
לפחות דיברנו.
<משה גפני (יהדות התורה):>
דיברתם. יפה. גם אני מדבר.
<אורית זוארץ (קדימה):>
היה משא-ומתן.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אז אי-אמון על דיברנו?
<אורית זוארץ (קדימה):>
אי-אמון על תהליך.
<זאב בוים (קדימה):>
תמיכה בין-לאומית היתה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
להגיש הצעת אי-אמון על אי-התקדמות בנושא המדיני זה קצת פגיעה באינטליגנציה, אבל זה בסדר – אני בעד. במקומכם גם אני הייתי מגיש הצעת אי-אמון.
<אורית זוארץ (קדימה):>
על ריק. על ואקום.
<משה גפני (יהדות התורה):>
על ואקום? אני לא יודע, יש נשיא חדש בארצות-הברית, שכולנו חששנו ממנו – מעמדותיו. רק לפני חודשיים היה פה – המדיניות של ראש הממשלה? בסדר, אני לא אומר שאתם לא הייתם נוהגים אותו הדבר. איזו מדיניות היתה לקדימה? אני הייתי פה. תגידי לי מה. אני הייתי באופוזיציה ודיברתי על זה שאתם לא עושים כלום – לא מתקדמים בנושא המדיני.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – –
<היו"ר אלכס מילר:>
חברת הכנסת זוארץ, זה לא דיון אתך. תני לחבר הכנסת גפני לדבר.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני עוקב אחרי עצמי כל הזמן, בכנסת, אם אני בקואליציה או באופוזיציה. כלומר, אם אני בקואליציה, אני צריך לשאול למה אתם מגישים הצעת אי-אמון. אם אני באופוזיציה, אני צריך לדבר הפוך. אבל צריך לחפש משהו יותר יצירתי. חברת הכנסת זוארץ, אני אגיד לך מדוע.
בשבוע שעבר היתה פה – אני לא יודע למה אני מתרגז כל פעם מחדש – הצעת חוק של חבר הכנסת ישראל חסון, הצעת חוק בנושא גיוס בנות. אני לא נכנס לפרטים. עמדה סיעת קדימה, והיה ויכוח אם נותנים חודשיים או חודש. הייתי בקדנציה הקודמת – קדימה היתה בשלטון. היתה הצעת חוק ממשלתית בעניין הזה, שהיתה הרבה-הרבה יותר סבירה, הרבה-הרבה-הרבה יותר הגיונית. כאן היו דברים מאוד חמורים, מכיוון שעל-פי הצעת החוק הזאת בת שבאה מבית מסורתי חייבת ללמוד בבית-ספר דתי. אוסרים עליה ללכת ללמוד בבית-ספר ממלכתי – זה חסר היגיון לחלוטין, אבל אני לא נכנס לפרטי הדברים. אני מדבר על עצמי. ישבה סיעת קדימה עם הצעת חוק ממשלתית, וקדנציה שלמה לא הביאה את זה לקריאה ראשונה. קדימה – בשלטון. לא עוברים כמה חודשים, מתחלף השלטון, מגיעה הצעת חוק הרבה יותר לא רצינית, הרבה יותר לא הגיונית, ואנחנו מנהלים פה ויכוח אם חודש או חודשיים.
<רחל אדטו (קדימה):>
מה זה רלוונטי?
<משה גפני (יהדות התורה):>
אז אם לא הייתי חבר כנסת שעבר כמה קדנציות, הייתי באמת מתעצבן. אבל האמת – בשבוע שעבר באמת התעצבנתי. חשבתי שקדימה היא בכל זאת מפלגה יותר הגונה. לא נהגתם נכון בשבוע שעבר. תודה רבה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה רבה, חבר הכנסת גפני. אני מזמין את חבר הכנסת יריב לוין.
<ישראל חסון (קדימה):>
רגע, אני רוצה לענות לך. אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר אלכס מילר:>
ניתן לחבר הכנסת לוין לעלות, ואני אתייחס לבקשה שלך. האם זו עמדת הממשלה?
<ישראל חסון (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אם חבר כנסת מתייחס לחבר כנסת אחר, יש לי זכות לענות לו.
<זאב בוים (קדימה):>
אם נפגעת, יש לך הודעה אישית.
<היו"ר אלכס מילר:>
אתה יכול לבקש הודעה אישית, ואחרי ההצבעה, לפי השיקול של היושב-ראש, תוכל לעלות ותקבל חמש דקות להתייחס.
<ישראל חסון (קדימה):>
היושב-ראש לא יכול לשקול בלי כל התהליך הזה?
<היו"ר אלכס מילר:>
קודם כול תגיש בקשה. יש תקנון.
<ישראל חסון (קדימה):>
שמע, הוא אמר שאני לא רציני – – –
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת לוין, בבקשה. יש לך שלוש דקות. נא להתייחס בהתאם.
<יריב לוין (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, שתי הצעות האי-אמון שמונחות כאן לפנינו, לטעמי דינן להידחות. אני אפתח בהתייחסות להצעת האי-אמון של סיעת קדימה. אפשר להתווכח ויכוח פוליטי, אבל אני חושב שבמקרה הזה אפשר להצטער על חוסר אחריות לאומית. לבוא ולהאשים ממשלה שמכהנת כאן כמה חודשים בהידרדרות-כביכול במצבה הבין-לאומי של מדינת ישראל, זו טענה שאפשר לשמוע אולי מפי אנשים שלא חיים כאן או שאולי עברו כאן במקרה בזמן האחרון.
אני רוצה להזכיר לחברי מסיעת קדימה את ימיהם בממשלה, ואני אתחיל אולי מהתקופה של תוכנית ההתנתקות. הסברתם לנו אז שבין יתרונותיה הגדולים של התוכנית הזאת הלגיטימציה הבין-לאומית שישראל תקבל; בעולם יאהבו אותנו, כי פינינו יישובים, כי נסוגונו לגבולות 67', כי – – –
<זאב בוים (קדימה):>
איפה שמעת הסברים כאלה? אתה ממציא אותם.
<יריב לוין (הליכוד):>
אני מציע לך, חבר הכנסת בוים, שתקרא את הפרוטוקולים של "דברי הכנסת" מהישיבות האלה, ותיווכח שלא אחד ולא שניים – – –
<זאב בוים (קדימה):>
אתה לא היית.
<יריב לוין (הליכוד):>
נכון, אבל אני ראיתי, והקשבתי, וגם קראתי. הדברים, מה לעשות, נאמרו.
<זאב בוים (קדימה):>
אני הייתי פה. אתה לא היית. אתה סתם ממציא, ובסוף גם תאמין במה שאתה אומר.
<יריב לוין (הליכוד):>
אני אומר לך יותר מזה – חבר הכנסת בוים, אני מניח שבזה אתה בוודאי לא תחלוק עלי – אתם גם הסברתם לנו שאם וכאשר, חס וחלילה, נהיה עדים למתקפת טרור מכיוון עזה, תהיה לנו כל הלגיטימציה הבין-לאומית לפעול ולהכות בכל הכוח.
<זאב בוים (קדימה):>
היתה לנו, והיא נעשתה.
<יריב לוין (הליכוד):>
אנחנו רואים, חבר הכנסת בוים. משום שירשנו מציאות מדינית בין-לאומית קשה מאין כמוה, שהיא תוצאה של מדיניות שגויה שהובילו הממשלות שלכם, שהותירו את מדינת ישראל בבידוד בין-לאומי ובקשיים – –
<זאב בוים (קדימה):>
מבצע "עופרת יצוקה" היה מדיניות שגויה?
<יריב לוין (הליכוד):>
– – אדירים. עכשיו, חבר הכנסת בוים, אני רוצה לומר לכם שמבצע "עופרת יצוקה" היה כורח נסיבות שאתם יצרתם. הוא לא היה כורח נסיבות שנחתו עלינו מהחלל. הוא היה כורח נסיבות שאתם יצרתם בתוכנית הרעה שאתם הבאתם עלינו. ואתם עשיתם את המבצע – –
<זאב בוים (קדימה):>
אתה בירכת עליו.
<יריב לוין (הליכוד):>
– – ולאחר המבצע הזה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מכובדי, הואיל ולא הייתי פה, אני נותן לך דקה נוספת. בשתי דקות תסיים את דבריך, אבל לא מעבר לזה.
<יריב לוין (הליכוד):>
תודה. לאחר המבצע הזה התברר שהעולם, משום מה, לא מכיר בהבטחות שאתם נתתם לנו כאן. העולם כולו, כמעט, אומר שמה שעשינו לא היה ראוי ולא היה נכון, ושכח בכלל מהטילים וכן הלאה. ואז התקיימה מערכה בין-לאומית קשה שהובילה, שוב, הממשלה שלכם – לא ממשלה אחרת – ועשתה כמיטב יכולתה, ואני אומר לך את האמת – בתנאים לא קלים. עשתה כמיטב יכולתה, אבל לא הצליחה למנוע לא את הקמת ועדת גולדסטון ולא את כל התהליך שקרה בעקבותיה.
במקום לבוא היום לגבות את הממשלה, לגבות את ראש הממשלה, לגבות את שר הביטחון, שכולם עומדים ומנהלים מערכה בין-לאומית קשה כדי להגן על מדינת ישראל, כדי להגן על החלטות – במקרה של "עופרת יצוקה" נכונות – שהממשלה שלכם קיבלה, אתם באים הנה בחוסר אחריות לאומית ממדרגה ראשונה ומנסים לגלגל איזה אשם מדומה על הממשלה המכהנת על איזו הידרדרות, כביכול, במצב הבין-לאומי של ישראל.
אני חושב, חבר הכנסת בוים וחברי בסיעת קדימה, שלא יעזור שום דבר; כולנו בסירה אחת, ואחריות לאומית מחייבת לנהוג אחרת. ראוי היה שתמשכו את הצעת האי-אמון הזאת, וודאי שראוי ונכון שהכנסת תדחה אותה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני מאוד מודה לך. השר המשיב על הדיון – כי היו שני שרים שהשיבו על הצעות האי-אמון – עכשיו יסכם את הדיון שר התחבורה, השר ישראל כץ. בבקשה, אדוני. אני לא מגביל אותך בזמן, אבל לא יותר מהזמן הדרוש לסיכום דיון, כדי שלא יהיה פה איזה רצון לפיליבסטר. זכותך המלאה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אדוני היושב-ראש, אני מודה לך מאוד על המחווה המיוחדת. רציתי, לכבודה של הכנסת, דווקא מעל במה זו – פנה חבר הכנסת יצחק וקנין והעיר את תשומת לבי לכך שבצומת שלומי, והוא גר לא רחוק משם, בגליל, היתה תאונה קשה לפני שבוע, והיו שם שני הרוגים. היו כבר כמה תאונות. זה צומת מאוד מסוכן. הוא פנה בבקשה שאני אפעל ואסייע. אני ניצלתי את הזמן – את זמן הדיון – ופניתי, ואני רוצה רק לבשר כאן, מעל במת הכנסת, שבעזרת השם בשנה הבאה, שנת 2010, יבוצע טיפול בצומת הזה כדי להחזיר אותו לפעול בדיוק לפי הכללים של מעגל תנועה ורמזור, כדי להסדיר את כל הנושא ולמנוע פגיעה בנפש ותאונות.
אז אני מודה לך על שהערת את תשומת לבי, ואני מודה לך, אדוני היושב-ראש, שאפשרת לי להודיע את זה מעל במת הכנסת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לשר. רבותי, אנחנו עוברים להצבעות על הצעות האי-אמון. נא לתפוס מקומות במשובה ונחת. בבקשה. נא לשבת, רבותי. רבותי השרים. חברי הכנסת. ראש הממשלה.
<אלי אפללו (קדימה):>
נפל – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נפל לך – אנחנו נוסיף את הצבעתך. נוסיף את הצבעתך אם נפל, אבל לא צריך ליפול. נא ללכת ולראות את עמדת ההצבעה אצל חבר הכנסת אפללו.
ובכן, רבותי, לפנינו שתי הצעות אי-אמון. נצביע עכשיו על הצעת האי-אמון שנושאה הוא אי-אמון בממשלה – נתניהו מוביל למפולת מדינית של ישראל, מטעם סיעת קדימה. רבותי חברי הכנסת, רבותי השרים, נא לשבת, כי אחר כך אני לא אשמע שמישהו איחר בהצבעה. נא להצביע. מי בעד האי-אמון? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 1
בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 21
נגד – 55
נמנעים – 6
הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ובכן, נגד – 55, בעד – 21, ונמנעים – 6. אני קובע כי הצעת האי-אמון של סיעת קדימה לא נתקבלה.
רבותי חברי הכנסת, לפנינו הצעת אי-אמון נוספת, והיא הצעתן של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד להצביע אי-אמון בממשלה בגלל הפעלת יחידת מסתערבים סודית חדשה בקרב אזרחי מדינת ישראל הערבים. רבותי, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 9
נגד – 55
נמנעים – 6
הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ובכן, בעד – 9, מתנגדים – 55, ונמנעים – 6. אני קובע שגם הצעת האי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד לא נתקבלה. תודה רבה.
<הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 101), התש"ע–2009>
[מס' מ/372, כ/188; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ז', עמ' 2506; חוב' י, עמ' 1185; הכנסת ה-17, מושב שלישי, חוב' י"א, עמ' 12976; חוב' כ"ד, עמ' 15994; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים עכשיו לקריאה שנייה וקריאה שלישית של הצעות חוק שהן מטעם הוועדה, כמובן, אבל הוגשו במקורן על-ידי הממשלה. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 101), התש"ע–2009 – יעלה ויבוא יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט להציג את הצעת החוק לקריאה שנייה. להצעה הזאת אין מסתייגים, לכן מייד לאחר שיסיים יושב-ראש הוועדה אנחנו נצביע.
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לצלצל. לצלצל. להסיר ספק.
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
– – בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט אני מתכבד להביא לפניכם את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 101), התש"ע–2009.
כפי שהתחייבנו, ועדת החוקה תשמש אגרוף ברזל נגד הפשיעה והאלימות בישראל ותעשה את כל שביכולתה כדי להחמיר את הענישה, לפגוע בעבריינים ולזרז את ההליכים המשפטיים. הצעת החוק נועדה להחמיר בענישה על עבירות גנבה והיזק לרכוש, בהתייחסות לסוגים שונים של גנבה בנסיבות מחמירות.
הצעת החוק היא מיזוג של הצעת חוק פרטית שהגיש חבר הכנסת שי חרמש עם קבוצת חברי הכנסת, אשר נועדה להחמיר את הענישה בנושא הגנבות החקלאיות, עם הצעת חוק ממשלתית שמטרתה להחמיר את הענישה בעבירות גנבה והיזק בהתאם לערכו של הרכוש שנגנב או ניזוק. ההצעות האלה מוזגו להצעה אחת.
אין להצעת החוק הסתייגויות, ואני מבקש לאשרה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. נא לשבת, חברי הכנסת. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. נא לשבת. לא תישמע טענה שלא הספיק מישהו להצביע. נא לשבת.
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 101), התש"ע–2009, הצעות חוק פרטיות והצעות חוק ממשלתיות משולבות אלה באלה, וכפי שהובאה על-ידי ועדת החוקה – נא להצביע. מי בעד בקריאה שנייה? מי נגד?
הצבעה מס' 3
בעד סעיפים 1–6 – 66
נגד – 6
נמנעים – אין
סעיפים 1–6 נתקבלו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 66, נגד – 6, ואין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אדוני יושב-ראש הוועדה?
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
כן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אפשר להצביע.
אנחנו מצביעים בקריאה שלישית. נא להצביע על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 101) בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 4
בעד החוק – 67
נגד – 6
נמנעים – אין
חוק העונשין (תיקון מס' 101), התש"ע–2009, נתקבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 67, נגד – 6, ואין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק התקבלה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
<הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 92), התש"ע–2009>
[מס' כ/277; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' כ', עמ' 4105; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 92), התש"ע–2009, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה. בבקשה, אדוני.
<שי חרמש (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא הבנתי. אתה היוזם?
<שי חרמש (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
של הקודם? למה לא ביקשת ממני קודם? כבר קראתי לו.
<שי חרמש (קדימה):>
בגלל צניעותי כי רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני אתן לך מייד לאחר מכן. בבקשה, אדוני.
<אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג לפניכם, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, את הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 92), שיזמתי במטרה לאפשר חניית רכב פרטי בתחום תחנת אוטובוס בימי מנוחה.
בהתאם למצב המשפטי כיום, המעוגן בתקנות התעבורה ובחוקי עזר עירוניים, חל איסור מוחלט על חניית רכב פרטי או על העמדתו בתחומי תחנות אוטובוס. אנו מדינה יהודית, ומכתב הסטטוס-קוו משנת 1947 עדיין חל במלואו, והוא תקף. ברוח זו חוקקנו את החוק. רוב האוטובוסים אינם פועלים בימי מנוחה, ומכאן שאין בחניית רכב פרטי או בהעמדתו בתחום תחנת אוטובוס כדי להפריע למהלך הסדיר של התנועה, ובפרט של התחבורה הציבורית.
ברוב הרשויות המקומיות יש מחסור משמעותי במקומות חנייה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
השר אטיאס.
<אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):>
מוצע לקבוע כי יהיה מותר להחנות או להעמיד רכב פרטי בתחום תחנת אוטובוס מהשעה 20:00 בערב יום המנוחה עד שעה 16:00 בצאת יום המנוחה, בהתאם לתמרורים שיציבו רשויות התימרור המקומיות בתחומי תחנות האוטובוסים.
כפי שציינתי בראשית דברי, אין בהסדר המוצע כדי להפריע למהלך הסדיר של התחבורה הציבורית, שכן בהצעת החוק נכללים כמה סייגים שנועדו להבטיח זאת, וגם את שלום ציבור הנוסעים ועוברי אורח אחרים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת קירשנבאום.
<אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):>
בהתאם למוצע לא יוצבו תמרורים בתחומי תחנות אוטובוס הממוקמות בנתיב הנסיעה בדרך, דהיינו ללא מפרץ חנייה, אלא אם כן מדובר בנתיב שבו הותרה חנייה לפני תחום תחנת האוטובוס ואחריו, ולא יוצבו תמרורים בדרך שאינה דרך עירונית, בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית, במסוף לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוס המשמשת קו שירות לאוטובוס שלפי תנאי רשיונו פועל גם בימי מנוחה.
נוסף על כך מוצע להסמיך את הרשויות המקומיות להרחיק או לגרור כלי רכב פרטיים החונים או עומדים בתחומי תחנות אוטובוס בניגוד להוראות התמרורים שהוצבו לפי החוק המוצע, וכמובן כמובן, אדוני היושב-ראש, לאחר השעה שקבועה בשלט שעל תחנת האוטובוס.
כדי להבטיח את יישומו של ההסדר החליטה הוועדה לעגן בהצעת החוק את חובתן של רשויות התימרור המקומיות להשלים את הצבתם של תמרורים כאמור בכל תחנות האוטובוס שבשטחן לא יאוחר מ-30 באפריל 2010. אדוני היושב-ראש, הציבור שצופה בנו בבית ודאי ישמח לדעת שמ-1 במאי הוא יוכל להחנות בתחום תחנות האוטובוס לפי התמרור הנכון. כן, אתה מופתע, אני רואה. אני שמח.
<רונית תירוש (קדימה):>
הצעה נהדרת.
<אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אני מודה לך, חברת הכנסת תירוש. תודה.
חברי הכנסת, הצעת החוק המונחת תסייע, כך אני מקווה, להקלת מצוקות חנייה בפרט בערים הגדולות, תוך שמירה על הסטטוס-קוו בענייני דת ועל פעולתם הסדירה של האוטובוסים.
להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. אני מבקש מכם, חברי הכנסת, להצביע בעד הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
אני אודה עכשיו או אחרי הקריאה השלישית?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
קודם כול נעביר קריאה שנייה. אתה תחליט.
<אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אני מודה לכם, ואני מבקש להצביע בעד הצעת החוק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, נא לשבת במקומותיכם.
אנחנו מתכוונים להצביע על הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 92), התש"ע–2009, בקריאה שנייה. נא להצביע, רבותי. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 5
בעד סעיפים 1–2 – 67
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–4 נתקבלו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 67, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
יושב-ראש הוועדה, לקרוא קריאה שלישית? תודה.
נא להצביע בקריאה שלישית – הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 92). מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 6
בעד החוק – 61
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 92), התש"ע–2009, נתקבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 61, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 92), של הממשלה ושל חבר הכנסת אופיר אקוניס, עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
בחוק הקודם, שהיה הצעה משולבת של הממשלה וחברי הכנסת, חבר הכנסת חרמש, אחד מהיוזמים מבקש להודות. נא לעלות רטרו-אקטיבית לקריאה הקודמת. תודה רבה.
רבותי, עד שחבר הכנסת חרמש עולה, אני מודיע שיושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת יריב לוין, משך את בקשת ועדת הכנסת בשלב זה – ועדת הכנסת המיוחסת להחיל דין רציפות על חוק משאל עם. תודה רבה. לכן, לא נצביע על זה. בבקשה.
<שי חרמש (קדימה):>
מכובדי היושב-ראש, והכנסת, אני רוצה להודות על חוק חדש שנכנס לספר החוקים, שבא להתמודד עם מכת מדינה שפוגעת בעיקר בשטחים הפתוחים ובמגזר החקלאי. תהליך החקיקה היה מורכב, התמודד עם הרבה בעיות משפטיות. אני מברך על שבסופו של דבר מצא החוק שפה משותפת בהצעת חוק פרטית שלי ושל קבוצת ח"כים בכנסת הקודמת, יחד עם הצעת חוק ממשלתית. תרם לעניין הזה רבות חבר הכנסת דוד רותם בוועדת החוקה, שהצליח לגשר על הפערים בשתי הצעות החוק האלה ולהביא להצעת חוק אחת מוסכמת גם על הממשלה, גם עלינו. נקווה שברכה תיראה בעמלנו ומכת הגנבות החקלאיות תצטמצם ותתמזער. תודה רבה לשר לביטחון פנים, שבשם הממשלה היה שותף לחיבור ולגישור. תודה, השר אהרונוביץ, תודה לכולכם. בהצלחה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת חרמש, ויבוא על הברכה.
חבר הכנסת אקוניס רוצה להודות כיוזם הצעת החוק שהשתלבה בהצעת חוק הממשלה בנושא התעבורה, תיקון 92, ולא כיושב-ראש הוועדה. אני מתנצל, ההצעה אינה של הממשלה. היא הצעה נטו של חבר הכנסת אקוניס, בבקשה. זכותך עכשיו כפולה ומכופלת.
<אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. אכן ההצעה שלי נתמכה על-ידי הממשלה. אני רוצה להודות בראש ובראשונה לשר התחבורה. כאשר הבאתי אליך, אדוני השר, את ההצעה, אתה הרהרת בהצעה זמן קצר – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת הרצוג, אי-אפשר לדבר בפלאפון.
<אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):>
– – ולאחר זמן אפילו יותר קצר, נתת את ברכת הדרך. התמיכה שלך, ולאחר מכן כמובן התמיכה של הממשלה, סייעה רבות להצעת החוק הזאת, להפוך מהצעת חוק לחוק.
אני מקווה שבאביב המתקרב אלינו, המוני בית ישראל ישתמשו – אני חושב שזאת הצעה מקלה. כדאי שהבית הזה גם יחוקק הצעות מקלות, ולא רק הצעות ששמות, הייתי אומר, הגבלות, אם להיות עדין.
אני רוצה להודות כמובן למנהלת ועדת הכלכלה, ליועצת המשפטית של ועדת הכלכלה. לעוזרי, ליועצת המשפטית של משרד התחבורה.
אני קורא לכל הציבור להבחין, להסתכל היטב על השילוט, כי הוא עומד לזכות פה באחת מהצעות החוק שהוא ישתמש בהם, אני חושב, בעוצמה אדירה בכל רחבי המדינה.
אפשר להגיד תודה לאופוזיציה, אדוני היושב-ראש?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה יכול. אנחנו לא מגבילים אף חבר כנסת ברצונותיו.
<אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אני רוצה לעשות דבר שהוא לא מקובל אצלי כל כך. אני מודה לחברי מסיעות האופוזיציה. אני באמת מודה לכם. אני חושב שהציבור מודה לכם בראש ובראשונה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
טוב, בכל זאת נפל דבר בכנסת ישראל השמונה-עשרה, שחבר הכנסת אקוניס מודה לאופוזיציה, זה בהחלט דבר שהוא ראוי לציון.
<הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 115) (הכשרת רופא המוסמך לקבוע דרגת נכות), התשס"ט–2009>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/451).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו עוברים וממשיכים בסדר-היום. אני מזמין את שר הרווחה, השר הרצוג, לעלות ולהציג לקריאה ראשונה את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 115) (הכשרת רופא המוסמך לקבוע דרגת נכות), התשס"ט–2009. קריאה ראשונה. בבקשה, אדוני. נרשמו עד כה שני חברי כנסת, אני עדיין לא סוגר את הרשימה. מי שרוצה בדקה הקרובה, נא להירשם. בבקשה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת היא יוזמה שאני הובלתי כדי לשפר את השירות בביטוח הלאומי. היות שנתקלנו במצב שבו יש לנו בעיות בוועדות הרפואיות, בתפקוד – לעתים בתפקודם של הרופאים בוועדות הללו.
חלק ניכר מהגמלאות המשולמות בידי המוסד לביטוח לאומי לפי חוק הביטוח הלאומי, טעונות בחינת מצבו הגופני של התובע. קביעת ליקויים רפואיים ושיעור חומרתם, לפי החוק, נעשית בידי רופאים בוועדות רפואיות שבהן חברים רופאים, וזאת לצורך בירור הזכות לגמלאות, כגון הזכות לגמלה לנפגע בעבודה לפי פרק ה' לחוק, הזכות לגמלת נכות כללית, הזכות לגמלה בעד ילד נכה והזכות לגמלה לסיוע במימון שירותים מיוחדים.
הוועדות הרפואיות – תדעו לכם, שיש כ-250,000 ועדות רפואיות.
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי הכנסת, אדוני השר רק רגע. יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, אפשר לנהל ישיבה. גם יושב-ראש ועדת הכספים, נא לשבת. חברת הכנסת פאינה, נא לשבת. חבר הכנסת שאמה. יפה. אתה פעם ישבת פה, אדוני, והקפדת על הדברים האלה. זהו, עכשיו אדוני יוכל לשאת את הדברים.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
כאמור, ציינתי שהמוסד לביטוח לאומי מנהל כ-250,000 ועדות רפואיות מדי שנה. הן מורכבות, הוועדות הללו, מרופאים מומחים שממנה שר הרווחה והשירותים החברתיים, אשר אינם עובדי המוסד לביטוח לאומי. הניסיון מלמד כי, ככלל, אין די בהכשרתם הרפואית של הרופאים ושל חברי הוועדות הרפואיות, ויש להכשיר אותם במיוחד לצורך מילוי תפקידם כחברי הוועדה, תוך התייחסות להיבטים הרפואיים והמשפטיים הייחודיים לעבודתם בקביעת אחוזי הנכות. וגם אם אתם שואלים אותי, תוך התייחסות לקשב הנדרש כלפי האזרח שמגיע להציג את בעייתו, שזהו אחד הרגעים היותר רגישים והיותר קשים של חייו.
משכך, מוצע לקבוע כי מי שכיהן כרופא או כרופא חבר ועדה רפואית ערב תחילתו של החוק המוצע יוכל להמשיך לכהן בתפקידו במשך ארבע שנים, ובמהלכן יהיה עליו לעבור את ההכשרה הראשונית הנדרשת.
אני רוצה בהזדמנות זו להודות להנהלת המוסד לביטוח לאומי, למנכ"לית אסתר דומיניסיני ולצוות, שהביאו את ההצעה הזאת במסגרת המאמצים הגדולים שלנו לשפר את השירות במוסד לביטוח לאומי.
אשר על כן מוצע לתמוך בהצעה ולהעבירה להכנת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת.
כן, חבר הכנסת חסון. בבקשה.
<יואל חסון (קדימה):>
אתה אחד השרים הקשובים ביותר. רציתי לשאול, מה עם עניין הקודים?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
קודים זה משרד הבריאות, לא אני. אני מדבר על הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. ד"ר אדטו, שהיא מומחית גדולה, כבר הסבה את תשומת לבך לכך. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לאדוני שר הרווחה. חברי חברי הכנסת, נרשמו לדיון שני חברי כנסת, והרשימה נסגרה. חברת הכנסת רחל אדטו, ואחריה – חבר הכנסת נסים זאב.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הרעיון שרופאים צריכים הכשרה מיוחדת להיות חברים בוועדות נכויות הוא אומנם רעיון נכון, אבל אי-אפשר לנתק את זה – השר הרצוג, זה בעיקר מופנה אליך – אי-אפשר לנתק את זה מהנושא של ביטוח אחריות או ביטוח לאומי ומשרד האוצר בכל מה שקשור לקביעת נכויות. וספר הקודים של הביטוח הלאומי הוא לא בידי משרד הבריאות – זה הקודים, כי אי-אפשר לנתק את שני הדברים. אי-אפשר לכפות רק על הרופאים הכשרה מיוחדת וקורסים מיוחדים, בעוד שספר הקודים, שהביטוח הלאומי מחזיק, ובו סעיפי הנכויות, נשאר בידי משרד האוצר ובידי הביטוח הלאומי, ולא נותנים לפתוח אותו, כי הפתיחה של הסעיפים – ועל-ידי כך שירות יותר רחב לפונים – עולה כסף.
הנושא עלה בעבר בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, כשביקשו לעדכן את ספר הקודים של הביטוח הלאומי, שלא עודכן זה 40–50 שנה, על סעיפיו. ברפואה של היום יש סעיפים רבים ותת-סעיפים, ואני חושבת שכל זמן שלא מעדכנים, והביטוח הלאומי לא עושה את שלו ואת תפקידו, והעדכון נעשה טיפין-טיפין, אי-אפשר לבוא רק לצד אחד של החבל, רק לרופאים, ולכפות על הרופאים את המשמעת. לכן, אם רוצים להעביר את החקיקה הזאת צריכים להעביר חקיקה רחבה יותר – לחייב את הרופאים לעבור עדכון, אבל מצד שני גם לחייב את הביטוח הלאומי לעדכן את הספר שלו.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחברת הכנסת רחל אדטו, שזה גם המקצוע שלה. אני מזמין את חבר הכנסת נסים זאב.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כולנו יודעים את מסכת הייסורים שהנכים עוברים כל שנה. וכל שנה יש ועדה, כאילו הנכה בפעם הראשונה עומד לפני הוועדה הזאת ובוחנים את אחוזי הנכות, והוויכוח הוא אם זה 75, או 65, או 55, או 50 פלוס או מינוס. ואני רוצה לומר לך, אדוני השר, יש הרבה התמרמרות בקרב הנכים, שמרגישים מבוזים, מרגישים שנפלו מרומים, תסלח לי שאני אומר לך את זה – לא שיש כוונה לרמות אותם, אבל עושים את הכול כדי להוריד את אחוזי הנכות, כאילו הנכה הוא רמאי, שקרן, איזה שחקן שבא להוציא כסף במרמה מהמוסד לביטוח לאומי. אני חושב שהגיע הזמן להפסיק את הביזיון הזה.
ואני רוצה למחות על דבר נוסף. אדוני השר, יש לי בקשה אליך: יש דרישה שנכה, אפילו אם הוא תינוק – הוא פחות משנה או שנתיים – הוא צריך להגיע לוועדה הנכבדה הזאת להוכיח את נכותו. הבן-אדם מונשם, הבן-אדם נמצא עם מכשירים, והוא צריך לבוא עם ההורים שלו, להתבזות, ואני אומר לך – אתה לא יודע איזו פגיעה בנפש של ההורים יש כאשר הם צריכים להוכיח שהילד שלהם הוא נכה. מדוע אי-אפשר, בהמלצת שני רופאים, על-פי דוח של שני רופאים – הילד שוכב כל השנה בבית-חולים, הוא מוגדר נכה 100, 100 פלוס אחוזי נכות, למה לא מספיק שאותם רופאים שמטפלים באותו תינוק יגישו את זה לוועדה הנכבדה ויאמינו להם? אם אנחנו מאמינים ברופאים שמטפלים – ואנחנו מאמינים בהם, למה אי-אפשר לקבל את הדוח שלהם? מדוע יש צורך לבוא עם בלון חמצן לוועדה עם אותו ילד? ואני לא מספר לך סיפורים; אני רוצה לומר לך, שמעתי את זה בשנה האחרונה מהרבה אנשים שנאלצו לבוא לוועדה הזאת והרגישו פגועים מהעניין. אני מבקש, אדוני השר, לתשומת לבך – אני יודע את לבך הטוב, אני יודע את לבך הרחמן, ולא צריך פה הצעת חוק. אתה יכול לתקן את זה מהרגע למחר. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת נסים זאב. השר ביקש להשיב לשני הדוברים האחרונים. בבקשה, שר העבודה והרווחה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
יש לי כמה תשובות. קודם כול על הערות חברי הנכבדים. ראשית, ספר הפרופילים של המוסד לביטוח לאומי – אכן, כ-56 שנה לא עודכן, עד אשר נכנסתי לתפקידי. וכשנכנסתי לתפקידי אימצתי את דוח ועדת השופט אריאל, שאימצה ספר פרופילים. הוספנו פרופילים בהרבה תחומים, שאושרו במועצת הביטוח הלאומי, ועכשיו הלכנו – ומנסים ללכת – בתיאום, או על-פי המודל של חיל רפואה, או המודל של מערכת הבריאות, בניסיון לאמץ פרופילים נוספים. אנחנו בוחנים גם מודל של ספר הפרופילים האמריקני. אבל בגדול, יש שיפור בנושא ספר הפרופילים. משמעותי. את צודקת שיש תסמונות בתחומים חדשים, שבהם עדיין לא נכללים הפרופילים, ואז הרופאים הפוסקים עושים על דרך ההיקש. גם את זה אנחנו לומדים. אבל קודם כול, יש טיפול לקודים. מה שקרא חבר הכנסת חסון קודים, זה הפרופילים. אנחנו קוראים לזה פרופילים.
לגבי ההערה של חבר הכנסת זאב: אם יש לך מקרה ספציפי כזה, אדוני, אנא הבא לי את הפרטים. בדקתי אישית כל תלונה על הוועדות הרפואיות בשנים האחרונות, ובעקבות זה חלה רפורמה משמעותית מאוד בביטוח הלאומי, מקביעת שעה מדויקת, מתן הזדמנות לבן-אדם להופיע, הכנה ללקוח של הביטוח הלאומי, חוברת ודיסק איך להופיע, איך להציג את העניין, איך להכין תיק רפואי, איך להביא אותו. חובה על חברי הוועדה להקשיב לו, ניהול הפרוטוקול. בעקבות ההסכם שהושג לאחרונה עם העובדים בביטוח הלאומי, המערכת תעבור שדרוג ממוחשב. ואני אומר לך, היות שיש חיכוכיות אמיתית בין הדרישות של הלקוח לבין ההחלטה, שלא תמיד – תראה, עם ישראל גם יודע לתכמן כשהוא רוצה, אז מכיוון שיש רגעים של חיכוך הנושא הזה נבדק – יש זכות לערער. אנחנו הולכים לרפורמה מאוד משמעותית לשיפור השירות, שמתייחסת גם לוועדות, ולכן, אם יש לך מקרה כל כך קיצוני, אני מבקש לקבל את הפרטים.
יתירה מזאת, אתה שומע ברדיו עכשיו פרסומות שבהן אנחנו מעודדים אנשים עם נכות לצאת לתעסוקה. החוק החדש, חוק לרון, שברוך השם נכנס לתוקפו ופועל עכשיו במלוא הכוח, מונע מהצורך לקרוא מחדש לאנשים עם נכות לוועדות רפואיות, גם אם מאבדים את הפרנסה, למשל. מקלים בצורה משמעותית. לכן, אני מקווה שתראה שיפור.
היום, גם החוק הזה, שאני מציע כאן, משפר את השירות, כי הוא בא לרופא, שצריך להבין שהוא כבר לא בקליניקה – הוא עומד לפני ועדה, ויש לו מעמד מעין-שיפוטי, מעין-אדמיניסטרטיבי כזה, והוא צריך להבין את חלקו בסיפור ואיך להתנהל בתוכו. וזה בעקבות דיונים קשים מאוד שהיו לי עם ההסתדרות הרפואית, שבהתחלה לא רצתה לאפשר לאנשים מבוגרים מאוד להשתחרר מהתפקיד, ודברים נוספים.
אני מאוד שמח שהחוק הזה הגיע לכאן, ואני מקווה שהוא יואץ בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
מה הנושא השני?
<נסים זאב (ש"ס):>
הנושא השני הוא שצריכים להביא תינוק בעריסה – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אמרתי לך, תביא לי דוגמה.
<היו"ר מגלי והבה:>
לא רק זה, יש גם הכנה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אין בעיה, אני מטפל. תאמין לי, הח"כים פה כבר יודעים.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לשר.
<רחל אדטו (קדימה):>
השר הרצוג, לא התייחסת לעובדה שמי שמפיל את זה, זה משרד האוצר, כי ברור לך, כמו שברור לי, שאם אתה תרחיב את הסעיפים בביטוח הלאומי, יותר אנשים – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
את מה הוא מפיל? לא, לא. תקשיבי, במועצת הביטוח הלאומי חבר האוצר מצביע. אין לו זכות וטו. אז אני את הפרופילים אישרתי, וגם אז הוא התנגד, ואישרנו אותם. אישרנו את דוח ועדת-אריאל. השופט חנוך אריאל ישב עם ועדה, ואימצו ספר פרופילים חדש. אבל אני אומר שכל הזמן זורמות הצעות של תסמונות. למשל לקחנו את נושא הכבד; יש דיון שלם בנושא מחלות כבד. אני הכנסתי נושא של עיניים, אין-אונות מינית, כל מיני סוגיות. עולות עכשיו סוגיות של קשיי לימוד. לא כל דבר זה נכות, את יודעת, וצריך לבדוק את זה. אבל ברור שהאוצר, בגדול, לא אוהב להרחיב יותר מדי את העניין הזה, גם אם הפוסקים פועלים על דרך ההיקש. תודה רבה לכם.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לשר. חברי, ניתן לשר הרצוג להגיע למקום.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. נא לשבת במקומות. אלה שרוצים להצביע – חבר הכנסת כץ, נא לשבת. נא לשבת. יש הצבעה.
הצבעה מס' 7
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 34
נגד – 13
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת החוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 115) (הכשרת רופא המוסמך לקבוע דרגת נכות), התשס"ט–2009, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 34, נגד – 13. אני קובע שהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 115) (הכשרת רופא המוסמך לקבוע דרגת נכות), התשס"ט–2009, התקבלה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות לשם הכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
<הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק>
[מס' מ/391; "דברי הכנסת", הכנסת ה-17, מושב שלישי, חוב' ל"ז, עמ' 18491; מס' מ/335; הכנסת ה-17, מושב שלישי, חוב' ב', עמ' 11326.]
<היו"ר מגלי והבה:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות החוק האלה – אני מניח שהשר המקשר, השר ארדן, הוא זה שמודיע. בבקשה, השר ארדן – הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 166) והצעת חוק לתיקון – גם כן – פקודת מס הכנסה (החזר מס).
רק לפני שאדוני יתחיל לדבר, חברי הכנסת, אלה שמדברים ומפריעים – אני לא קורא להם מדברים, אלא מפריעים – הרעש שלכם מגיע עד פה. חבר הכנסת מיכאלי, גם העוזרים בצדדים, אני מאוד מודה לכם על שיתוף הפעולה. אדוני השר, בבקשה. ואלה מימין פה, השרה, נעים, פשוט מאוד, השר ארדן, שיהיה לך שקט ושיקשיבו לך.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
אני מאוד מודה לך, אדוני, ומעריך זאת גם.
<היו"ר מגלי והבה:>
בבקשה.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, על-פי חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, אני מתכבד למסור לכנסת הודעה על רצונה של הממשלה להחיל את רציפות הדיון על הצעות החוק האלה: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (החזר מס), התשס"ח–2007, והצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 166) (אי-תחולת תיקוני דיווח כספי בין-לאומיים – הוראת שעה לגבי שנות המס 2007 ו-2008), התשס"ח–2008.
ההודעה הזאת – אנחנו לא מצביעים עליה היום. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לשר המקשר.
אם כך, רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, ט' בחשוון התש"ע, 27 באוקטובר 2009, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה לכולכם.
הישיבה ננעלה בשעה 18:25.