דברי הכנסת
דברי הכנסת
יג / מושב רביעי / ישיבות שי"ב–שי"ד /
כ"ח בטבת – א' בשבט התשע"ב / 23–25 בינואר 2012 / 13
חוברת י"ג
ישיבה שי"ב
הישיבה השלוש-מאות-ושתים-עשרה של הכנסת השמונה-עשרה
יום שני, כ"ח בטבת התשע"ב (23 בינואר 2012)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5
הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 8
1. הארכת חוק טל – ממשלת נתניהו מעודדת השתמטות ופוגעת בשוויון בנטל; 8
2. כישלונה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 8
3. בקשת שר המשפטים לתת חנינה לשוטר שחר מזרחי ואי-הענשת שוטרים שהרגו אזרחים ערבים 8
ציפי לבני (קדימה): 8
השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 12
דניאל בן-סימון (העבודה): 18
השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 24
חנין זועבי (בל"ד): 27
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 36
כרמל שאמה-הכהן (הליכוד): 37
יוחנן פלסנר (קדימה): 43
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 45
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 45
הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 46
1. הארכת חוק טל – ממשלת נתניהו מעודדת השתמטות ופוגעת בשוויון בנטל; 46
2. כישלונה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 46
3. בקשת שר המשפטים לתת חנינה לשוטר שחר מזרחי ואי-הענשת שוטרים שהרגו אזרחים ערבים 46
אלכס מילר (ישראל ביתנו): 46
איתן כבל (העבודה): 48
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 50
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 51
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 53
עפו אגבאריה (חד"ש): 54
ניצן הורוביץ (מרצ): 57
אורי אורבך (הבית היהודי): 59
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 61
נסים זאב (ש"ס): 63
איוב קרא (הליכוד): 66
דברי פרידה של חבר הכנסת אלי אפללו עם פרישתו מהכנסת 68
אלי אפללו (קדימה): 68
הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 71
1. הארכת חוק טל – ממשלת נתניהו מעודדת השתמטות ופוגעת בשוויון בנטל; 71
2. כישלונה ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי; 71
3. בקשת שר המשפטים לתת חנינה לשוטר שחר מזרחי ואי-הענשת שוטרים שהרגו אזרחים ערבים 71
בקשת הממשלה להאריך בצו את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003 72
שר הפנים אליהו ישי: 73
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 74
חנא סוייד (חד"ש): 75
דב חנין (חד"ש): 79
עפו אגבאריה (חד"ש): 80
זהבה גלאון (מרצ): 82
ניצן הורוביץ (מרצ): 83
אילן גילאון (מרצ): 84
אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 86
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 87
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 89
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 90
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 92
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 93
גאלב מג'אדלה (העבודה): 96
אופיר אקוניס (הליכוד): 99
דני דנון (הליכוד): 102
נסים זאב (ש"ס): 105
הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, התשע"ב–2012 107
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה): 108
דני דנון (הליכוד): 114
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 115
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 115
הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"א–2011 116
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה): 116
הצעת חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (תיקון מס' 5) (איסור גביית תשלום), התשע"ב–2012 117
משה מטלון (ישראל ביתנו): 118
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 119
שלי יחימוביץ (העבודה): 120
הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 8) (הוראות שונות), התשע"ב–2012 122
רונית תירוש (קדימה): 122
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 124
הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 53) (שיחה למוקד חירום טלפוני לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית), התשע"ב–2012 126
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 127
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני השר, או רבותי השרים – סליחה, חברותי וחברי הכנסת, היום יום שני, כ"ח בטבת תשע"ב, 23 בחודש ינואר 2012 למניינם, ואני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 70) (שופט עמית), התשע"ב–2012.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק פיצויי פיטורים (תיקון מס' 27) (התפטרות בשל התנדבות לשנת שירות), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת נחמן שי, איתן כבל ומירי רגב וקבוצת חברי הכנסת.
לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3924/18 וכלה בהצעת חוק פ/3966/18 – הצעת חוק מתן ייצוג הולם לנשים בוועדות למינוי נושאי משרה שיפוטית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דליה איציק, ציפי לבני, נחמן שי, אורית זוארץ, דורון אביטל, רחל אדטו ורונית תירוש; הצעת חוק שיווי זכויות האשה (תיקון – הגנה מפני הגבלה על חופש הביטוי ועל חופש התנועה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דליה איציק, ציפי לבני, נחמן שי, אורית זוארץ, רחל אדטו, רונית תירוש ודורון אביטל; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – דחיית ביצוע משכנתה על דירת מגורים), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת מירי רגב, דוד אזולאי, איתן כבל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הרשות לקידום מעמד האשה (תיקון – מניעת הדרת נשים מהמרחב הציבורי), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דליה איציק, ציפי לבני, נחמן שי, אורית זוארץ, דורון אביטל ורונית תירוש; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – גמלת סיעוד למבוטח במוסד סיעודי), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת אריה ביבי ואיתן כבל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הדרכונים (תיקון – מתן דרכון לעולה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, אברהם מיכאלי, רוברט אילטוב, זאב אלקין, כרמל שאמה-הכהן, דליה איציק, איתן כבל, אריה אלדד, אורי אורבך, ניצן הורוביץ, אורי מקלב ועינת וילף וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הרשויות המקומיות (משמעת) (תיקון – פיצול סמכויות), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת סעיד נפאע; הצעת חוק הצהרת נאמנות, התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת דני דנון; הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון – איסור ייעוץ למדינת אויב או לישות מדינית זרה), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת אופיר אקוניס; הצעת חוק העונשין (תיקון – הדרת נשים), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת נחמן שי, דליה איציק, יואל חסון, מאיר שטרית, אורית זוארץ, עינת וילף, רונית תירוש ואבישי ברוורמן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון – סמכות ועדת האתיקה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת יצחק וקנין, אריה אלדד, ציפי חוטובלי, נחמן שי ורחל אדטו; הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (ביטול הפקודה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה – מבקר רשמי), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת אמנון כהן, דוד אזולאי, משה גפני, גאלב מג'אדלה, אורי מקלב ודב חנין; הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון – תוספת מענק לפדויי שבי קשישים), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק איסור הפרעה לבחירות (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – ייצוג הולם לנשים בבחירות לכנסת), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון – סיוע ריאלי בשכר דירה), התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (שינוי מרכיב ההעמסה בתעריף הביטוח), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן; הצעת חוק העונשין (תיקון – הטרדה מגדרית), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת אורי אורבך; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצבת דברי מתיקה במרחק מזערי מהקופות), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דני דנון ורחל אדטו; הצעת חוק סיוע חוץ לארגוני מגזר שלישי במדינות תומכות, התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק מס רכוש וקרן פיצויים (תיקון – העלאת שיעור מס הרכוש על קרקע), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת רוברט אילטוב; הצעת חוק דיור ציבורי באזורי ביקוש בפריפריה, התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת רוברט טיבייב; הצעת חוק עידוד התיירות, התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק המפלגות (תיקון – פיקוח על בחירות מקדימות), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, איתן כבל, יריב לוין וכרמל שאמה-הכהן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק קרן לאומית לבטיחות בדרכים מהכנסות המדינה מקנסות בגין עבירות קנס, התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת רונית תירוש, זאב בילסקי ודניאל בן-סימון; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – תגמולים של עמית שנפטר), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי; הצעת חוק דיור סוציאלי, התשע"ב–2012, מאת חברות הכנסת מרינה סולודקין ומירי רגב; הצעת חוק נציב החברה האזרחית, התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת נחמן שי, דורון אביטל, מירי רגב ואריה ביבי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ביטול מבחן הכנסה לצורך קבלת גמלת סיעוד), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת חיים כץ, משה גפני, אורלי לוי אבקסיס ואברהם מיכאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (השארת מרכיב הפיצויים בקופת גמל), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק רשות השידור (תיקון – קליטת שידורי "קול ישראל" בכל רחבי הארץ), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת נחמן שי, רוני בר-און, אורי אורבך, ניצן הורוביץ, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, זבולון אורלב, יריב לוין, איתן כבל ועינת וילף וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (תיקון – הגבלת גובה הקנס), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת מירי רגב, דניאל בן-סימון, דב חנין, יואל חסון ואיתן כבל; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת קצבת הזיקנה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דליה איציק, רוברט טיבייב, אורית זוארץ ויוליה שמאלוב-ברקוביץ; הצעת חוק הגנת חיית הבר (תיקון – הגבלת ייבוא קופים), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת דני דנון; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – העברת תלמידים בין אזורי רישום), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, כרמל שאמה-הכהן, זאב אלקין וגאלב מג'אדלה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – איסור הפליה בשל שירות צבאי), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – קצבת לידה בשל לידת תאומים), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת רוברט טיבייב, עינת וילף, יעקב כץ, מירי רגב, זהבה גלאון, איתן כבל ועפו אגבאריה; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – מניעת כפל תשלום בגין ניהול חשבון עובר ושב), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת כרמל שאמה-הכהן, אורי אריאל, אלכס מילר, נחמן שי, דב חנין, עינת וילף, זאב בילסקי, אמנון כהן, עמיר פרץ, אורי אורבך, משה גפני, חמד עמאר, אילן גילאון, זבולון אורלב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, איתן כבל, יואל חסון, מירי רגב ויצחק וקנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עבודת אבטחה כעבודה מועדפת), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת אריה ביבי; הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – הוספת יוצאי צפון קווקז כזכאים לקבלת הטבות), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת שי חרמש; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (הסדרת תקנים יעודיים למחלקות לטיפול נמרץ ומיוחד ביילודים במוסדות רפואיים), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס, עפו אגבאריה, איתן כבל, משה מטלון, רונית תירוש ואורי מקלב; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – הנחה בדמי כניסה למופעי תרבות), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דליה איציק, חיים כץ, רוברט טיבייב, אורית זוארץ ויוליה שמאלוב-ברקוביץ.
עוד הונחה היום על שולחן הכנסת בקשת הממשלה להאריך בצו את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
1. הארכת חוק טל – ממשלת נתניהו מעודדת השתמטות ופוגעת בשוויון בנטל;
<2. כישלונה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;>
<3. בקשת שר המשפטים לתת חנינה לשוטר שחר מזרחי ואי-הענשת שוטרים שהרגו אזרחים ערבים>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, כמדי שבוע אנחנו פותחים בהצעות אי-אמון. יש לנו עוד הפעם שלוש הצעות אי-אמון, שהראשונה בהן היא הצעת אי-האמון של סיעת קדימה, ואחריה של סיעות העבודה ומרצ ושל הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה כמציגת הצעת האי-אמון מטעם סיעת קדימה, בכותרת: הארכת חוק טל – ממשלת נתניהו מעודדת השתמטות ופוגעת בשוויון בנטל. גברתי חברת הכנסת לבני, רק צריך היום לפי השעון, כי – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
ממש לפי השעון.
אדוני היושב-ראש, תודה – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<ציפי לבני (קדימה):>
– – בנושא המרכזי הזה, שמולו אנחנו ניצבים, לא צריך הרבה זמן כדי לראות את העובדה הנוראה שכל מערכת הערכים שמדינת ישראל מבוססת עליה בעצם מתהפכת מול עינינו בימים האלה. לא מדובר רק בחוק טל. חוק טל הוא רק חלק מתופעה חברתית קשה מאוד. יש כאן תהליך חברתי הרסני שפוגע בביטחון מדינת ישראל, לא פחות. הביטחון הלאומי של מדינת ישראל בסכנה. וזה לא עניין של סטטיסטיקות, וזה לא עניין של דיונים כמה חיילים בדיוק התגייסו אתמול והיום, אלא אנחנו נמצאים במצב שעוד לפני שאנחנו מגיעים – ואני אגיע גם – לדבר על חוק טל, אחרי שזרקו נשים לירכתי האוטובוס, עכשיו זורקים את החיילים מהרכבת, ואנחנו נמצאים בתהליך של הידרדרות – חברתי, ערכי, מוסרי וביטחוני.
ואנחנו במשך שנים מרמים את עצמנו, כי אנחנו אומרים בעצם: צה"ל הוא צבא העם, הילדים שלנו, וזה הילדים שלנו – זה לא הילדים של כולם. והדברים האלה צריכים להיאמר, ואי-אפשר יותר לטאטא את זה אל מתחת לשטיח, ואנחנו לא יכולים להמשיך לומר ולדבר על צה"ל כצבא העם, כשלא כל העם כולו, לא כל אזרחי מדינת ישראל תורמים את חלקם לביטחון ישראל, או תורמים את חלקם לחברה.
ומאחר שאני מדברת היום – וקמתי גם היום לתוך כותרות אחרות, צבא העם זה גם לא הצבא של הממשלה, וזה בטח לא הצבא של ראש הממשלה, וכשאני שומעת היום שראש הממשלה בוחש, מנימוקים לא ענייניים, במינויים הבכירים בצה"ל, אז צריך לקרוא לו מכאן להסיר את ידיו הפוליטיות מהמינויים של הקצונה הבכירה בצה"ל משיקולים לא ענייניים.
והייתי בחדרי קבלת ההחלטות, והייתי בקבינט, ובשלישייה, והייתי שותפה להחלטות על מבצעים, פומביים ועלומים, על תהליכי שלום, ותמיד הגיעו הקצינים לחדר הישיבות כשהם נקיים מכל תלות, הניחו על השולחן את עמדתם, לא כי מישהו אמר להם לומר משהו. יכולנו לאהוב את מה שהם אומרים, יכולנו לא לאהוב, יכולנו להסכים או לא להסכים, אבל תמיד ידענו שהם באים מהמקום הכי נקי שבעולם. ואחר כך אנחנו, קובעי המדיניות, היינו צריכים לקבל את ההחלטות שלנו, בהתאם לאותה מדיניות שרצינו להוביל. וזה לא נכון למנות את הקצונה הבכירה מראש לפי המדיניות או לפי שיקולים אחרים, שהם שיקולים לא ענייניים.
אבל הדבר המרכזי שאני רוצה לדבר עליו כאן זה באמת על צה"ל כצבא העם, או על ההידרדרות החברתית שקורית כאן. ישראל שלנו היא מדינה שבה, קודם כול, החיילים הם אלה שמגינים על אזרחי מדינת ישראל בחזית ובשעת מלחמה, והחיילים הם אלה שקודמים לאזרחים בעת שלום, ולא משנה לי אם זה ברכבת או בכל מקום אחר.
וכשאני שומעת שיש כאלה שאומרים: נפצה את אלה שמשרתים ביותר כסף, אז זה שהם צריכים לקבל יותר זה ברור, אבל זה לא תחליף לאי-שוויון. האם מישהו רוצה להפוך באמת את צה"ל לצבא שבו מרוויחים טוב אבל רק חלק משרתים? אני לא מוכנה לתת את ידי לתהליך הזה.
וישראל שלנו זאת מדינה שבה כל אחד תורם לחברה שבה הוא חי. ובגיל 18 כל אזרח מגיע לאותו חדר שממנו מתפצלות דרכים רבות, אחת הולכת לצבא – והצבא בוחר את הטובים בעיניו לשירות הצבאי, ואחרים יכולים ללכת לשירות אזרחי או לשירות לאומי. וכן, אני מדברת גם על ערבים וגם על חרדים. הם אזרחי מדינת ישראל, הם אזרחים שווי זכויות. הרעיון הזה איננו נגדם, אלא הוא בעד מדינת ישראל ובעד הציונות. אין תרגום אחר לציונות אם זה לא קורה.
עכשיו – זה נכון, תמיד היו פוליטיקות, ותמיד היו כל מיני שותפויות כאלה ועצימת עין. ונכון שעוד מימי בן-גוריון, ונכון שגם בגין. אז מה? הרי מה שקורה גם – ואם אמרתי קודם שאסור לנו להסתכל על סטטיסטיקה, בכל זאת, אותו ציבור שנדמה לנו – אנחנו מדברים על עצמנו בתור רוב – זה רוב זמני; כשיותר מ-50% מתלמידי כיתה ב' אינם ציונים, יש לנו פרק זמן מאוד קצר לקבל את ההחלטות הנכונות והטובות לטובת מדינת ישראל כולה.
והמפלגות היחידות שיכולות לעשות את זה הן המפלגות הציוניות, אותן מפלגות שפעם אחת יתנערו מאותן שותפויות טבעיות שרק מחזיקות אותן בשלטון, בלי שום מסד ערכי. כשמוכרים את כל השקפת העולם ששנינו גדלנו עליה, אדוני היושב-ראש, לטובת שותפים – לא כדי לקדם משהו, גם את זה הייתי מבינה, גם לי יש סדרי עדיפויות; אם היו באים ואומרים לי: יש עכשיו איזה משימה עליונה שצריך לקדם אותה, ולכן אנחנו משלימים לרגע עם איזה אי-שוויון – לא יודעת, יכול להיות שהייתי יכולה לחיות עם זה. אבל אנחנו מדברים עלינו? אנחנו מדברים על הרוב? הרי זה לא רק דיון תיאורטי חוקתי. זאת אותה תחושה של אי-שוויון שהובילה את אותה קבוצה שמשרתת ועושה מילואים, ועובדת, ולומדת, ומשלמת מסים, לצאת, בין היתר, לרחוב, לדרוש שינוי, בלי שהם ידעו להגיד מה מפריע להם בצורה מדויקת – זה לא היה תפקידם לומר את זה, זה התפקיד שלנו לומר להם, והתפקיד שלנו להתחייב, שמדינת ישראל בראשותנו תהיה אותה ישראל שבה צבא-הגנה לישראל הוא צבא העם, וכל אחד תורם את חלקו לחברה, אם בשירות צבאי או שירות אזרחי או שירות לאומי – נקודה.
יהיה קשה פוליטית, אני יודעת. יהיו לזה מחירים – תאמינו לי, שילמתי כבר מספיק מחירים על העמדות שלי. אבל בלי זה אנחנו נהיה שבטים שחיים האחד ליד השני עם אורח חיים שונה, לגמרי – מסלולי חיים שונים. ה"אנחנו" הזה הופך להיות לאט-לאט קבוצה מצומצמת. "הילדים שלנו" הזה, זה באמת רק שלנו.
אני לא חושבת שיש זר שיכול להבין את החוויה של הורה שמלווה את הילד שלו בגיל 18 לבקו"ם. על הקיר יש המספרים ואותיות המתכת שמתחלפות בקול רעש – ככה זה לפחות היה בתקופה שהבאתי את שני ילדי, האחד אחרי השני, והקטן עדיין שם – ורואים את האותיות מתחלפות, ופתאום השם של הילד שלך מופיע על הקיר. והוא הולך אחרי חייל או חיילת – כן, גם חיילת – במדים, ונעלם באוטובוס. ואתה מאותו הרגע רק מתפלל – ושאף אחד לא יגיד כאן מי מתפלל יותר או פחות – לחזרתו או לחזרתה הביתה בשלום.
היום הגיעו ילדים כאלה – מדהימים, מקסימים – לסיעת קדימה, והם עוברים בין סיעות הבית. ילדים שהולכים להתגייס, שמיניסטים, והם כך כתבו:
"חברי הכנסת, שרי הממשלה" – ואני רוצה פשוט להיות להם לפה כאן – "אדוני הרמטכ"ל, אדוני ראש הממשלה, אנחנו שמיניסטים. בחודשים הקרובים נתגייס כולנו לצה"ל בגאווה ומתוך אמונה במדינת ישראל ודאגה כנה לה. בגלל אהבתנו את המדינה נשבר לנו. נשבר לנו שאנחנו לבד במערכה. נשבר לנו שאף אחד לא חושב שזו בעיה שרק מחצית מהעם משרת בצבא. נשבר לנו שלא אכפת לכם מה יקרה בעוד 12 שנים מהיום, כשיותר מ-50% מבני ה-18 יהיו ערבים או חרדים בעלי פטור מגיוס. נשבר לנו שחרף אזהרות, אתם מעדיפים להתעסק בפוליטיקה ובכסף. נשבר לנו לא לדעת מה הולך לקרות עם המדינה הזאת אחרי שנשתחרר מהצבא. אבל הכי נשבר לנו, הכי מרגיז אותנו, שנראה שלאף אחד לא אכפת.
"זו דרישה שתתחילו לעשות את העבודה שלכם, ותתחילו להקשיב לאזהרות. זו דרישה שתתחילו להקשיב לנו. זו דרישה שתדאגו שתהיה כאן מדינה ושיהיה כאן צבא, גם אחרי שאף אחד לא יזכור מי הייתם ומה עשיתם.
"חשוב להבין, אנחנו לא אנטי-חרדים. אנחנו בני-נוער שדואגים באמת למה שהולך לקרות כאן. אנחנו לא חושבים שלא לגיטימי ללמוד תורה. אנחנו פשוט חושבים שאיבדנו שליטה; שהקרבנו בשביל התורה את השוויון; שבשם לימוד התורה איבדנו את הציונות שלנו.
"על כן, אנחנו דורשים מכם להתנגד לחוק טל, שיובא לשולחן הכנסת במהלך השנה הקרובה, ולהסדיר חוק שירות צבאי או לאומי שווה לכל אזרחי מדינת ישראל. עד שלא יתגייסו כלל אזרחי ישראל בני ה-18 לשירות לאומי, צבאי או אזרחי, לא תוכל להתקיים כאן ציונות אמיתית."
והם מוסיפים: "זו הבטחה ציונית ופשוטה: אם לא אתם, נביא אנחנו שינוי".
הם צריכים לדעת שקדימה הגישה רק לפני חודשים ספורים את אותו חוק שמבקשים שיוגש; שמבקש וקובע שכל אזרח ישרת או בשירות צבאי, או בשירות לאומי, או בשירות אזרחי. הצעת חוק שנדחתה, כמובן, על-ידי הקואליציה הזאת.
אני חוזרת ואומרת, כולנו, בכל השנים האחרונות בלענו את הצפרדע הזאת של אי-שוויון מתוך תקווה שמתישהו, פעם, יהיה שינוי. אם אנחנו לא נעשה את השינוי הזה, זה לעולם לא יקרה, ואנחנו נאבד את מדינת ישראל. ולא מספיק לדבר על איומים מבחוץ, אם אנחנו לא יודעים בעד מה אנחנו נאבקים. ושוויון בנטל זה חלק מאותם ערכים של כל חברה ושל מדינה – אותה ישראל – שגם אני גאה להיות אזרחית שלה.
ולילדים המקסימים האלה, לנערים האלה, לעומדים בפני גיוס, לגברים ולנשים האלה, שהולכים להגן על מדינת ישראל, אני רוצה לומר שכבר הרבה שנים חלפו מאז הייתי שמיניסטית. אני כבר אינני בת 18, אבל אני מוסיפה את חתימתי, ציפי לבני, בת 53 וחצי, חותמת, ומתחייבת לכם לעשות את השינוי הזה עבורכם ועבור הילדים שלכם, את השינוי שמגיע לכולנו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. ישיב על הצעה זו ישירות השר גלעד ארדן בשם הממשלה.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לתומי חשבתי שביום כזה, שבו האיחוד האירופי מקבל החלטה מאוד מאוד חשובה, להטיל אמברגו על אירן, לאחר שנים של פעילות משותפת של ממשלות ישראל – גם הנוכחית, גם הקודמות, ודאי וודאי – חשבתי שיושבת-ראש האופוזיציה, אולי פעם אחת בקדנציה, יש יום שתשרה עליה רוח הממלכתיות. אבל, אדוני היושב-ראש, שוב התבדיתי. כי אין מה לעשות, יושבת-ראש האופוזיציה – וצר לי שזה הדבר שאני נזכר בו בכל פעם שאני שומע אותה, כי יש תוכנית רדיו שאני מאוד מאוד אוהב, ואני לא רוצה שאותה תוכנית תיפגע. אבל כשאני שומע את יושבת-ראש האופוזיציה מדברת פעם אחר פעם על כל הנושאים שלגביהם היא היתה יכולה להשפיע ולא עשתה דבר, אני פשוט נזכר בתוכנית "הכול דיבורים". הגברת לבני פשוט מגלמת את הביטוי "הכול דיבורים".
למה אני אומר את הדברים בצורה הבוטה הזאת, אדוני היושב-ראש? חברת הכנסת לבני מכהנת בכנסת הזאת מאז שנת 1999 – דרך אגב, מעולם לא היתה מסוגלת לשמוע ביקורת בפנים, גם לא היום. מאז 1999 היא כיהנה, לדעתי, בשבעה או שמונה משרדי ממשלה – אני מקווה שאני לא מקפח את אחד מהמשרדים שנהנה מתפקודה, או חוסר תפקודה. ואם יחפשו הצופים או חברי הכנסת איזה הצעות חוק שהיא נאבקה עליהן, שהיא קידמה אותן, אם יחפש הציבור – הנבון והמשכיל והחכם, שמקשיב לה פעם אחר פעם בנאומים חוצבי להבות – מה היא עשתה בשלוש הממשלות שבהן היא ישבה – בתפקידים הכי בכירים, דרך אגב, שרת חוץ, שרת משפטים, ממלאת-מקום ראש הממשלה, וכן הלאה וכן הלאה – כמעט בכל נושא, אדוני היושב-ראש, שבו היא משתמשת להאשמות הכי קשות והכי חריפות כלפי הממשלה, כלפי ראש הממשלה, הציבור יגלה שהיא פשוט לא עשתה דבר.
הכול דיבורים, וזה בהתאם לנושא השבועי שהתקשורת מעלה. כשהנושא השבועי שמעלה התקשורת הוא הדרת נשים, ציפי לבני נזכרת שהיא אשה. כשהתקשורת מעלה את נושא חוק טל, אז ציפי לבני נזכרת שהיא היתה פעם חיילת, והנושא של השוויון והנשיאה בנטל – כאזרחית במדינה, כך היא אמרה – גם לה חשוב.
אבל כשהיא עולה פה פעם אחר פעם ונדרשת גם לספר מה האלטרנטיבה, איך היא תקדם את זה, כמי שכיהנה בשלוש ממשלות בתפקידים בכירים – בדרך כלל, אני מציע לחברי הכנסת להקשיב מה אומרת לנו חברת הכנסת לבני. היא תמיד אומרת: אני הייתי שם. נו שוין, אדוני היושב-ראש. היא היתה שם. היא ישבה בחדרים הנכונים כשדיברו על ירושלים. היא ישבה בחדרים הנכונים כשקיבלו החלטות לצאת למלחמה. היא ישבה באותם חדרים כשהחליטו לשתף את ה"חמאס" בבחירות ברשות הפלסטינית. היא ישבה בכל החדרים הנכונים. אבל, עם כל הכבוד, חברת הכנסת לבני, יושבת-ראש האופוזיציה, שרה בכירה בשלוש ממשלות, איפה השפעת על ההחלטות שהתקבלו? לא ישבת בחדר והקשבת והשתתפת בדיון?
אז אני אזכיר לציבור, אדוני היושב-ראש, את חלקה של הגברת לבני, למשל במה שקשור לחוק טל. לגברת לבני, זה נכון, יש העמדה הנכונה, שכולנו שותפים לה, אני חושב. ואולי חוץ מהסיעות החרדיות, ואולי חלק מהסיעות הערביות, כמעט אצל כל אזרח שצופה בנו זהה התחושה המוצדקת שבמדינת ישראל חייבים לשאוף לשוויון בכל תחום, ובוודאי כשמדובר בנטל של השירות הצבאי, ואם לא שירות צבאי, אז שירות אזרחי או לאומי. הגברת לבני גם היא, כמו מיטב הפוליטיקאים במדינת ישראל, אמרה בעבר שכך צריך להיות. ושוב אני אומר לגברת לבני, כל הכבוד לך שאמרת את זה. השאלה, כאשר ניתנו לך ההזדמנויות לשנות את זה, מה עשית כדי לשנות את זה, ולמה שהציבור יאמין לך שבעתיד תנקטי איזה עמדות אחרות.
קודם כול, אני מניח שהציבור זוכר שחברת הכנסת לבני, כממלאת-מקום ראש ממשלה, ישבה – ואף פעם לא שמעתי שהיא הטילה וטו – בכל הממשלות בשותפות עם ש"ס, עם המפלגות החרדיות. נראה שמה שפעם אמר יוסי שריד, נדמה לי, או שולמית אלוני, שבשביל השלום היא מוכנה, או מוכן, ללבוש שטריימל – זו היתה שולמית אלוני. אז כנראה הגברת לבני, כשמדובר היה בגירוש יהודים מגוש-קטיף, מוכנה גם היא ללבוש את השטריימל ולהיות בשותפות עם הסיעות החרדיות. אז חוק טל כנראה פרח מזיכרונה.
אבל אני יכול להזכיר לך, אדוני היושב-ראש, שדווקא כשהיתה הזדמנות – אני לא מדבר על הקואליציה כיום שהיא גם פוליטית תלויה בשותפות עם הסיעות החרדיות, אני מדבר על קואליציה של דומני 76 או 78 חברי כנסת – ליכוד, שינוי, עבודה – למעשה כל החלטה בתחום של שוויון שהקואליציה הזאת היתה מקבלת, היא היתה יכולה לממש אותו על-ידי חקיקה ראויה בכנסת ישראל.
והנה הגברת לבני – אני מצטט, מקריא פה מ-Ynet שנת 2004: השרה לבני תעמוד בראש ועדה לביטול חוק טל. ל-Ynet נודע, לאחר כשנה של חיפושים, נבחרה – כי זה נורא קל הרי בדיבורים לשנות את חוק טל, גם היא וגם הטוען השני לכתר, חבר הכנסת מופז, שגם הוא נזכר לאחרונה שהוא היה פעם רמטכ"ל ושר ביטחון; בכלל, הזיכרון שלהם הוא תלוי כותרות עיתונאיות. גם הוא זוכר את זה, הוא רק שכח שגם הוא פרגן כאן להסדר שקרוי חוק טל כשר ביטחון, ואף תמך בו פה מעל הדוכן.
הגברת לבני, כאשר דרישה של שינוי – מפלגת שינוי דרשה לקדם בעצם את ההבטחה של אותה קואליציה, כי זאת היתה ממש התחייבות קואליציונית, לפעול לביטול חוק טל ולהסדיר את השוויון בנשיאה בנטל. אז סיעות הקואליציה חתמו כך – "תוך שנה יבוטל חוק טל על-ידי החלפתו בחוק אחר. לצורך גיבוש החוק תוקם ועדה שתיבחר בהסכמת הצדדים" – זה מ-2004 – "ומסקנותיה תתקבלנה בהסכמתם. מטרות ביטול החוק יהיו לעודד הרחבת שירות בצה"ל ומעבר לעבודה של בחורי ישיבות".
אני לא יודע, כי עוד לא הספקתי לעשות את כל המחקר ההיסטורי, האם הגברת לבני עמדה בסופו של דבר בראש הוועדה, האם היא כינסה אותה בכלל, ואולי חבר הכנסת גפני זוכר, האם אותה ועדה שהגברת לבני נתבקשה לעמוד בראשה לביטול חוק טל בשנת 2004, לא היום, כשהיתה קואליציה חילונית-ציונית שהיתה יכולה להעביר כאן כמעט כל דבר כדי להסדיר שוויון בחלוקת הנטל – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
היא הצביעה בעד.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
היא הצביעה בעד הממשלה, תן לי להגיע, עוד לא הגעתי לשלב הזה. הוא מספר סיפור לחברי הכנסת, יש לו כרונולוגיה – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
אף אחד לא רוצה כאוס, באמת, עם כל הכבוד.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
בכל מקרה, חברת הכנסת לבני, שהיתה שם, והיתה בחדרים, ובחדרי החדרים, ותמיד היתה במקומות הנכונים, רק אף פעם לא הצליחה להשפיע או לממש שום דבר מהמחשבות שלה, ולתרגם אותן גם למעשים – בהחלט, כשרת משפטים היתה לה יכולת שאי-אפשר להפריז בה, להביא חוק שמתקן את חוק טל ומסדיר בצורה טובה יותר, לשיטתה, את החלוקה השוויונית של הנטל. אבל לא רק שחברת הכנסת לבני לא עשתה כן, אלא כפי שאמר חבר הכנסת גפני, בשנת 2007, ציפי לבני הצביעה כאן בכנסת בעד הארכת החוק בחמש שנים נוספות בלי שנעשה בחוק שום תיקון.
ולכן, כפי שאמרתי וגם אמרו עליה את זה כאן בעבר, ציפי לבני נזכרת תמיד בזה שהיא אשה או חיילת לשעבר, או כל דבר אחר, אבל הכול תלוי בקמפיין השבועי ובכותרות ובסדר-היום התקשורתי השבועי. אותו דבר, ואמרתי את זה בשבוע שעבר, גם יריבה שר הביטחון לשעבר, והרמטכ"ל, שאול מופז, שאומנם לא יכול היה להצביע בכנסת, כי הוא לא כיהן כחבר כנסת, כי בג"ץ פסל אותו כיוון שהוא לא עמד בחובת הצינון, אבל בהחלט הוא התבטא בעד חוק טל כבר בשנת 2005, כשהממשלה הרחיבה את החוק.
וכדי שחברי הכנסת בכל זאת לא ילכו בתחושה שאי-אפשר לשנות שום דבר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היה שר ביטחון.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
כן, כשר הביטחון הוא תמך, ואף פרגן להסדר.
אבל כדי שחברי הכנסת לא ילכו בתחושה שהכול עומד להישאר כפי שהוא ודברים לא עומדים להשתנות, כיוון שהממשלה הנוכחית, היא מתכוונת לשנות, אבל לשנות באופן אחראי, באופן ראוי, באופן ששומר על עם ישראל יחדיו, ולא באופן שמלבה שנאה והסתה וקיטוב – כמובן, הרי כל אחד משתמש בזה תמיד בהתאם למה שהוא רוצה, אבל אני רק אתן נתונים מספר.
בזמנה של ציפי לבני כשרה, המספרים אז, שהצביעו על כך שחוק טל נכשל – כי אנחנו לפעמים קצרי רוח, ותהליכים שהם ארוכי טווח, אנחנו נוטים לשפוט אותם אחרי זמן מאוד קצר, כי מה שאנחנו דורשים מאחרים לגבי שינוי אורח חיים והרגלים, אנחנו בדרך כלל לא נדרוש מעצמנו, ובטח לא מבעלי הון.
לפי הנתונים שנמסרו לי, באותן שנים שהחוק נבדק, כשבאמת היה נראה שמדובר בקטסטרופה, היה מדובר על גיוס של 31 חרדים לצבא מתוך החרדים או בחורי הישיבות שעליהם חל ההסדר. אבל משנה לשנה אנחנו רואים באופן הדרגתי עלייה – לא מספיקה, היינו רוצים לראות עלייה יותר משמעותית, אבל עלייה קבועה ומתמדת. שוב, כדי לסבר את האוזן, אדוני היושב-ראש, בשנת 2008 התגייסו לצה"ל ולשירות אזרחי 800 חרדים, ובשנת 2011, בשנה שעברה, כבר התגייסו פי-שלושה, כלומר 2,400 חרדים. ומי שלא מבין מה זה אומר מתוך מחזור הגיוס של החרדים שעליהם חלה החובה – מדובר על 40% מגודל מחזור הגיוס החרדי. כלומר, 2,400 מתוך 6,000, כאשר לפי המתווה הנוכחי אנחנו צופים שבשנת 2015 מדובר יהיה על 4,800 חרדים שיתגייסו לצה"ל ולשירות לאומי, כאשר אם אתה משווה את זה לסך החרדים שעליהם חלה חובת הגיוס, מדובר יהיה על 64% ממחזור הגיוס החרדי.
אם אנחנו משווים את זה למגזר הלא-חרדי, או הציבור החילוני – אחוז הגיוס היום הוא 70%. כלומר, ברור שקיימת בעיה, וברור שיש חלוקה שעדיין איננה שוויונית, וברור לכולנו שהיעד צריך להיות שכל מי שאינו משרת בצבא, ולא מטעמים בריאותיים, יתגייס לשירות הלאומי או לשירות האזרחי. אבל יש הבדל, אדוני היושב-ראש, בין לדבר על הנושאים הללו ולא לעשות דבר כשיש לך אפשרות – וכך פעלה הגברת לבני – לבין לעודד תהליכים חברתיים, תהליכים כלכליים, שכל הזמן יעודדו את הציבור החרדי, ולא רק את הציבור החרדי, גם לצאת לעבודה ולהשתתף בנשיאה בנטל הכלכלי, יחד עם הציבור הכללי במדינת ישראל, וגם להתגייס לצבא או לשירות הלאומי או האזרחי ולמלא את חלקו.
ולכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו רואים כאן תהליך מאוד מדאיג בכנסת, ובזאת אסיים. מצד אחד, אנחנו רואים אנשי תקשורת, שבדרך כלל תפקידם הוא לדבר, שהם, כשהם רואים לפעמים את אוזלת היד, הם עוזבים את תפקידם מאחורי המיקרופון ומתגייסים לכנסת, וגם עושים פה עבודה, אפילו די טובה – חברת הכנסת יחימוביץ, חבר הכנסת הורוביץ, חבר הכנסת אורבך. אתה עיתונאי לשעבר?
<זאב בילסקי (קדימה):>
כתבתי ב– – –
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
אני כרגע רוצה לדבר על החילופין שאנחנו רואים, ולאחרונה גם יאיר לפיד, שאין ספק שהוא אדם ראוי, חבר הכנסת בן-סימון – – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
אני הייתי כתב מקומון של "ידיעות אחרונות".
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
– – – הוא לא היה קופץ ואומר לי שגם הוא היה. הדברים כבר התיישנו, בוז'י, הציבור לא זוכר. אני מדבר על כאלו שהציבור זוכר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בילסקי, הציבור זוכר יותר מה כתבו עליך, לא מה אתה כתבת.
<זאב בילסקי (קדימה):>
אני כתבתי בעלון של בית-ספר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה יפה.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
בדיוק. מר בילסקי ואני תרמנו תרומה נכבדה.
<שי חרמש (קדימה):>
אני מציע שתקריא קטעים מזה בנאום – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אוקיי, חברים.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
מצד שני, אדוני היושב-ראש, כיוון שאנחנו פה תמיד מנופפים בעניין של סכנה לדמוקרטיה, ולדעתי עושים את זה בצורה קצת מהירה מדי, אני בהחלט רואה בכך – אני אומר את זה קצת בהומור כמובן – סכנה לדמוקרטיה – הנה אני מסיים – שכאשר עיתונאים רואים שאנשים שאוחזים אולי בעמדות קרובות להם, לדוגמה יאיר לפיד וציפי לבני, כשיאיר לפיד רואה ומתייאש מחוסר היכולת של הגברת לבני לשנות דברים בהוויה הישראלית, אז הוא עוזב את תפקידו כעיתונאי, כמו שאחרים טובים כמוהו נטשו את עמדת כלב השמירה של הדמוקרטיה והגיעו לכאן לכנסת; מצד שני, פוליטיקאים שהוכיחו שהם לא מסוגלים לעשות שום דבר, כפי שתיארתי לגבי הגברת לבני ועמדותיה ביחס לעשייה שלה, הם ממשיכים להישאר כאן ולחבוש את ספסלי הבית הזה, כשלמעשה אני לא בטוח שיש טעם רב בהמשך הישארותם כאן.
ולכן, אדוני היושב-ראש, כיוון שהציבור מבין וגם חברות וחברי הכנסת מבינים שעמדותיהם של הגברת לבני ושל מר מופז הן לא בגדר עמדות בבחינת צ'ק לביצוע, כפי שהתחייבה כאן בפעם המי-יודע-כמה הגברת לבני, אלא הן בבחינת "הכול דיבורים" – ושלא ייפגעו ירון דקל ומערכת התוכנית הזאת ממה שאמרתי – אני מציע לכנסת לדחות את הצעת האי-אמון של קדימה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לשר ארדן. אנחנו נעבור להצעת האי-אמון השנייה, של סיעות העבודה ומרצ, שאותה יתרץ וינמק חבר הכנסת דניאל בן-סימון, כשכותרתה של אותה הצעת אי-אמון היא: כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. בבקשה, חבר הכנסת דניאל בן-סימון.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם על הצעה זו ישיב השר גלעד ארדן.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני קודם רוצה לברך אותך על שובך מאירלנד. קיבלנו דיווח מחברנו הרצוג על כך שהמסת את לבם. אני לא יודע בדיוק מה עשית להם – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כי באתי עם הרצוג, זה הכול.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אז מי כן, הרצוג או אתה?
<יצחק הרצוג (העבודה):>
הוא בסדר, היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הרצוג, הרצוג.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
נכון, אז זהו, יפה מאוד שבכל זאת הצלחת להתגבר על אירלנד, שזו ארץ לא פשוטה מבחינתנו, ואני רוצה לקשור את זה דווקא למה שקרה באירלנד, שעברה משבר כלכלי מאוד קשה, ויחד עם מה שקורה באירופה היום.
אדוני היושב-ראש, אתה מסתובב בעולם, יש הלך-רוח קשה באירופה והשיח סובב כולו סביב מצבו הכלכלי והחברתי של האדם, של האדם הפשוט. נכנס גורם חדש שנקרא – בעצם הציבור עצמו נוטל חלק בשיח הפוליטי, זה כבר לא החלטות של הממשלה שהיא מורידה אותן למטה, אלא הציבור, כשהוא מואס בהחלטה, יורד לרחוב ומחליף שלטון.
וזה קרה עכשיו בספרד, שאדם אלמוני לחלוטין יצא כאילו מתוך חדר ריק ונהפך לראש ממשלה, מפני שהמצב הכלכלי מביא מייד לטלטלה פוליטית. אותו דבר ביוון, הארץ הזאת שנשלטה הרבה שנים בידי גנרלים ואחר כך עברה בירושה בין שתי משפחות, קרמנליס ופפנדראו, והנה היום עומד בראשה אדם שאני לא יודע אם אנשים יודעים מיהו, או, אדוני היושב-ראש, אם אתה יודע מיהו, אבל המגזר השלישי הזה שהיה שקט כל כך הרבה שנים, מעלה אנשים שלא היו צפויים אצל שום פרשן, לא ברדיו, לא בטלוויזיה, והנה הם צומחים מתוך המחאה – תיכף אני אגיע אלינו – והנה אותו דבר גם באיטליה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה קורה גם בתוך מפלגות.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אתה מספר לי? והנה, אנחנו מגיעים לאיטליה, ששם גם אחרי שהאיש שה"אקונומיסט" קרא לו "האיש שדפק את איטליה", ברלוסקוני, פשוט ככה – The man who screwed Italy – והאיש הזה, שהוריד את איטליה על הברכיים, יצא החוצה, ועלה אדם חדש, ששוב, הוא בא כדי לתקן את הכלכלה ואת החברה. וקורה דבר כזה בצרפת, אדוני היושב-ראש, יש אי-שקט בצרפת שכנראה יביא למצב שבו חברנו סרקוזי יפנה את כיסאו, לפי הסקרים, ויעלה אדם שמבטיח לתת יותר שוויון, לתת יותר יחס לאדם הפשוט. יש אנשים – בצרפת עם 12% אבטלה – שלא עבדו 10–20 שנה בחייהם, שזה מדהים. אדם מסיים תואר שני בביולוגיה, יוצא לשוק והשוק חסום בפניו, לא שנה, לא שנתיים, אלא עשר שנים ו-20 שנה. יש אנשים בספרד שלא עבדו כל חייהם, לא מפני שהם לא רוצים אלא בגלל שוק חסום. ולכן, האי-שקט הכלכלי מביא לטלטלה פוליטית.
למה אני אומר את זה? אני חושב שהטלטלה הזאת בדרך אלינו. היא בדרך אלינו מפני שהנתונים אצלנו מצוינים – האבטלה הכי נמוכה בעולם המערבי והערבי, הצמיחה אולי הגבוהה ביותר, מדינות מפנטזות על צמיחה כזו של 3% ו-4%, ולמרות הכול יש תחושה קשה בציבור, תחושה שמשהו לא עובד כאן, תחושה שמשהו נדפק כאן. יש אנשים שאפילו מתגעגעים לשנים שהיה פחות, אבל הרגישו שהיה יותר, כי לכולם היה כמעט אותו דבר.
והנה תאוות הבצע, האויב הגדול של השוק החופשי, הגיעה גם אלינו. והאויב הגדול של השוק החופשי זה תאוות הבצע, כשאדם לא יודע לשים – בהנחה, אנשים שהרגו את השוק החופשי אמרו: בשביל זה אנחנו בונים רגולציה, כדי לשים מחסום בפני תאוות הבצע. אבל גם זה קרס אצלנו.
ולכן נוצרה תחושה, אדוני היושב-ראש – חברה כל כך קטנה אבל עם פערים כל כך גדולים – ולכן בקיץ האחרון צעדו פה חצי מיליון איש, דבר שהוא חסר תקדים, אגב, בהיסטוריה המודרנית. אין מדינה שמוציאה 10% מהאוכלוסייה אל הרחוב; זה כמו להוציא 30 מיליון בני-אדם בארצות-הברית. האם שמעת על זה, השר ארדן, 30 מיליון אמריקנים שצועדים? 30 מיליון אמריקנים שצועדים.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
זה תלוי מי סופר אותם.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אין דבר כזה בהיסטוריה המודרנית.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
גם לא במספרים מוחלטים, לא רק – – –
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
גם לא יחסי ולא מוחלט. והנה יצאו פה 10% מהאוכלוסייה, ואי-אפשר להגיד שאלה אנשים שיש להם בעיות נפשיות או פסיכיאטריות; אלה אנשים שמרצונם החופשי יצאו כדי לזעוק נגדכם.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
האוכלוסייה זה לא 8 מיליון, או שאני לא זוכר טוב?
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
שמע, אתה רוצה להוריד את הדיון עכשיו, בוא נדבר על 500,000 איש – בכל זאת, בכל זאת. אני מבין שהמגזר היהודי יצא, אני מבין שהמגזר הערבי – לכן אני ספרתי על-פי המגזר היהודי שזה כמעט זה. והלוואי שהמגזר הערבי היה יוצא ועושה יד אחת עם המגזר היהודי.
ולצערי, אדוני השר, ועל זה אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, למה יש לי תחושה שהטלטלה הזאת היא בדרכה אלינו, כמו צונאמי שמתגבר ככל שהוא מתקדם. הם באים אלינו, אדוני השר, הטלטלה הזאת היא בדרך אליכם, ואני מעז לומר פה שאתם הולכים לסיים. אתם הולכים לסיים, כי לא הבנתם את המחאה הזאת; לא הבנתם אותה ועבדתם על האנשים. פגשתי קבוצה של אמריקנים עכשיו, שפגשה את ראש הממשלה, אמרו לי: לא ראינו אדם זחוח כזה מזמן; הוא אמר בעצם I can be Prime Minister forever.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
כן, הוא אומר לפחות שש שנים.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
נכון. ולכן, אני אומר לך, אדוני, למה מתחילה נפילה? כשההתנשאות והיהירות חוברות יחד בכריכה אחת, הנה לך נפילת שלטון. והאנשים האלה שחושבים – זה קרה גם למפא"י, שחשבו שאין להם סוף, והנה בא הסוף בצורה מפתיעה.
ואדוני השר, למה אני לא יודע מה – לא, אני לא נביא ולא עתידן – כל העבר לפנינו, אבל יש איזה מסע שמתקרב. הוא גורף את אירופה, את העולם הערבי, וגם בארצות-הברית, אנשים דורשים יותר שוויון, אנשים דורשים יותר שוויון, וכשאין שוויון הממשלה צריכה לפעול כדי להשית את השוויון הזה על החברה. והורדתם את – הרמתם את הידיים. אתם פשוט – תנו לשוק החופשי להשתולל. מה זה הסיפור הזה? מה זה הסיפור הזה? בשביל מה נבחרתם? כדי לתת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה? כדי לאזן, כדי לווסת, כדי ליצור את השוויון, שתאוות הבצע מונעת ממנו להיווצר.
ולכן אני אומר, אדוני השר, אדוני היושב-ראש, שהמחאה היתה אולי אחד הדברים היותר גדולים שהיו פה, ומסמסתם אותה, מסמסתם כי לא רציתם להבין אותה. והמחאה הזאת תפיל אתכם, כי אלה אנשים שלצערי לא הצביעו כל כך בבחירות האחרונות, ויכול להיות שעכשיו נתתם להם סיבה ללכת לקלפיות, 400,000 האלה ישנו את מאזן הכוחות.
לכן, למה אני חושב, אדוני השר ארדן, שאני אדבר אתך בפעם הבאה כשאתה יושב בספסלים אחרים? אל תיקח את זה באופן אישי. וזה טבעה – – –
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
היושב-ראש יגיד לך שאני איהנה יותר שם.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אז יכול להיות שזה – – – יותר ממה שזה קרוב, אם גם תיהנה מזה. כי אני מבין את הכאב הזה לבוא לענות כל שבוע את אותה תשובה סטנדרטית על הדברים האלה. אבל אני לא בא כדי להתנצח אתך. אדוני השר, אני לא בא כדי להתנצח אתך. ראש הממשלה קיבל הזדמנות יוצאת דופן לתקן חברה, והוא נשאר בקבוצת ההשתייכות שלו, הקבוצה של האנשים שיש להם הכול. ואם מנהיג מדינה מנותק מהאוכלוסייה שלו, אז המצב רע.
ויש לי עוד בשורה בשבילך, אדוני השר; ערי הפיתוח, שבאופן אוטומטי ואינסטינקטיבי הצביעו בעד מנהיג הליכוד, כאילו נולדו ככה – בחלב אמם ינקו את האהדה לליכוד – גם זה הולך ונסדק. גם זה הולך ונסדק, ודי לסייר בארץ כדי להבין שהעובדה שלאנשים יש מה לאכול, אבל התחושה שהחברה לא נותנת להם את הכלים – לא להם ולא לילדים שלהם. לכן, אדוני השר, המצב לא נראה טוב.
ואני רוצה מלה אחת מדינית, ברשותכם, מכיוון שאמרנו "מדיני, חברתי, כלכלי"; אני אומר מלה אחת מדינית: אין כלום. אין כלום, וזה דבר שהוא כמעט קרימינלי. מה זאת אומרת אין שיחות? מה, אנחנו באי בודד פה? מה זאת אומרת אין שיחות? אז נכון שאבו מאזן לא רוצה. אז מה אם הוא לא רוצה? אבל לא ייתכן שהעולם מסביבנו גועש – "מסביב ייהום הסער", כמו שאומרים בלשון בית"רית – – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
זה הפלמ"ח.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
זה הפלמ"ח.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה שיר הפלמ"ח.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אני יודע, אני יודע. ניסיתי, ניסיתי. תודה על ההקשבה.
<יצחק כהן (ש"ס):>
"שתי גדות לירדן", זה. "שתי גדות לירדן".
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אני יודע, ניסיתי לבדוק את ההקשבה.
<יצחק כהן (ש"ס):>
– – – שיר שלנו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שיר בית"ר זה "עברי גם בעוני בן שר".
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
לכן, אדוני, איבדתם – בעניין המדיני – אני לא יודע למה, אני פונה אליך, אתה איש ליכוד, איש ימין, אבל נדמה לי, אולי אני טועה, שאתה מגלה רגישות שכנראה נחסכה מראש הממשלה. היהירות הזאת, ההופעה הזאת של מנהיג של מדינה שמתמודדת עם קיומה, החיוכים האלה – גם בכרמל, גם באסון, וגם כשהוא יושב עם אורחים, תחושת "אני ואפסי" שהיתה שייכת למפא"י דווקא, שנאבקתם נגדה; אתם נדבקתם בנגיף הזה.
ולכן, אדוני ראש הממשלה – סליחה, הוא לא פה. בעניין המדיני, הקיפאון הזה זה דבר שלא יכול לעבור. לא יכול להיות שראש הממשלה ישתק את נשיא ארצות-הברית, וישתק את אבו מאזן, וישתק את השיח. ואני באמת – יכול להיות שהאשמה היא עליהם, אבל לא יכול להיות שהוא יכרות ברית רק עם גינגריץ', ועם רומני, ועם כל האוונגליסטים האלה, שמתפללים ליום שבו הם יבואו לפה ויחליפו אותנו.
ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, זה לא רק הצעת אי-אמון, זה מצב שאתה רואה אותו – כמעט דיאגנוזה פוליטית, אדוני השר: אתם לקראת סיום. יעלו כוחות חדשים. יעלו כוחות חדשים שיביאו לא שוויון בהכרח, אבל יביאו תחושה – תחושה של שוויון, ושאולי, אם הם, לא הלך להם, לילדים שלהם יש עתיד טוב יותר. ונגד שני הדברים האלה לא עשיתם כלום, ולכן אני חושב שאתם בדרך להחליף כיסאות. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת בן-סימון. אני מזמין את השר ארדן לומר את דבר הממשלה כמענה על הצעת האי-אמון.
<השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:>
אדוני היושב-ראש, תודה, טוב, מה אומר ומה אדבר, אם חבר הכנסת בן-סימון מתיימר, אפילו שכבר חרב בית-המקדש, לנבא מה יקרה כאן בחודשים הקרובים, ומי יהיה בקואליציה ומי באופוזיציה, אז אני לא. יהיה לי קשה להתווכח אתו, כי אני לא יודע לנבא מה יהיה ומה יקרה במערכת הפוליטית. אני רק אומר שזה שחבר הכנסת בן-סימון מנסה להדביק לנו, לראש הממשלה, איזה תכונות או התנהגות שהיא זחוחה או בטוחה – אין לדברים שום בסיס במציאות.
אני חושב שהממשלה הנוכחית וראש הממשלה קשובים מאוד לכל מה שקורה בציבור הישראלי. מעולם – ואני אומר כאן את זה שבוע אחר שבוע, ומובן שזה לא מעניין, כי צריך לתקוף, אז אומרים מה שרוצים כדי לתקוף. זה לא משנה, העובדות לא יבלבלו איש מחברי האופוזיציה. אבל, אדוני היושב-ראש, אתה יכול להעיד כמה פעמים אני אמרתי כאן שלא כל החוכמה טמונה בממשלה; ושראש הממשלה, בהרבה מאוד אירועים, מבין שיש טעויות, וצריך לתקן אותן, לפעמים הטעויות הן באחריותנו ולפעמים הן קרו עוד בזמן הממשלות הקודמות, אבל בכל מקרה אנחנו ממש לא מתיימרים לחשוב שכוחנו ועוצם ידנו עשו ויעשו לנו את החיל הזה, אלא אנחנו חושבים שיש לנו הרבה מאוד משימות לתקן ולשפר בחברה הישראלית.
אתה דיברת על חוסר השוויוניות, ובוודאי זו אחת הרעות החולות שצריך לטפל בהן; ואנחנו מטפלים בה. אבל להגיד משפט כמו: יש היום הרבה יותר, והנתונים טובים – והיום היתה פה, דרך אגב, משלחת מהאיחוד האירופי, שבאה לברר מה הסוד, מה הקסם, איך מדינה מוקפת אויבים שמוציאה כל כך הרבה על תקציב הביטחון, ופתאום צריכה גם להשקיע מיליארדים כדי לפצות מגורשים מגוש-קטיף או לבנות גדר ביטחון בדרום, בכל זאת מצליחה להביא נתונים כפי שאתה, חבר הכנסת בן-סימון, ציינת: 5% אבטלה. כמובן אין דבר יותר חברתי מאבטלה נמוכה, ואין דבר שיותר פוגע חברתית – ולא רק חברתית, גם בכבוד, ומעבר לזה, במעמד של משפחה ושל ראש המשפחה – כאשר האבטלה היא גבוהה וכאשר יש מפוטרים רבים המשק.
אז אם אתה שואל אותי לגבי התחושות – אני לא יודע, לא בטוח שאתה חייב לחפש דווקא בממשלה. תחושות זה עניין סובייקטיבי, אתה יודע. תחושות לא תמיד באות רק ממה שהממשלה עושה. תחושות – יש עוד גורמים שמשפיעים על התחושות במדינה, ואני לא בטוח שרק הממשלה היא זאת שמשפיעה על התחושות של אזרחי המדינה.
אני יכול לדבר על נתונים ועל עובדות. לגבי העובדות – אני מצטט אותך לגבי נתוני האבטלה, אני יכול להגיד לגבי עובדות – אני אומנם פה רק תשע שנים, אבל כילד עקבתי אחרי כל ממשלות ישראל – כילד שגדל באשקלון – תמיד התעניינתי בפוליטיקה וביחסים גם עם המגזר העסקי ובהחלטות שמתקבלות.
אז אני אומר לך, ואני מישיר מבט אל כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל: אני לא אומר שזאת הממשלה הכי חברתית מאז קום המדינה, אבל אני אומר שזאת בהחלט אחת הממשלות החברתיות ביותר מאז קום המדינה, ואני ככה שרבטתי לי רק כמה מהדברים, כדי להראות עד כמה אנחנו מחויבים – בשונה מתנועת העבודה ההיסטורית אנחנו מחויבים לציבור הרחב ולצמצום הפערים, ולא מחויבים לאינטרסים של בעלי ההון.
דרך אגב, בעניין הזה אין אצלנו קואליציה–אופוזיציה. כשבשבוע האחרון הביאה חברת הכנסת גלאון – אני לא זוכר יחד עם מי – את החוק שמקשה יותר לבצע תספורות ולפגוע בנכסים הפנסיוניים או בחיסכון לטווח ארוך של הציבור, ועדת השרים לחקיקה, כפי שאתה תראה כאן ביום רביעי, תמכה בהצעת החוק הפרטית הזאת.
מי שהקים את הוועדה לבחינת הריכוזיות במשק – שאני מקווה שהמסקנות הסופיות שלה, לאחר שהתאפשרה כמובן זכות התגובה למי שעלול להיפגע, יוצגו בקרוב לציבור – זה הממשלה הנוכחית וראש הממשלה הנוכחי.
מי שפותח את משק החלב לתחרות וליבוא, כדי להוזיל את העלויות, ומתעלם מהאינטרסים של החברות הגדולות במשק, שתנועת העבודה – דרך אגב, לא תמיד טעתה בזה; יש גם אינטרסים חקלאיים לגיטימיים – אבל כשאתה מדבר אתי על פערים, ויוקר מחיה, ויכולות, ומה מתאפשר למשפחות אמידות ומה למשפחות פחות אמידות, אז תסתכל, אני מציע, על התנועה שאתה משתייך אליה לפני שאתה מטיח רפש בממשלה הנוכחית.
וכן הלאה וכן הלאה: בתחום הסלולר – הפחתת העלויות שמוביל שר התקשורת והכנסת מתחרים חדשים. בתחום ההכנסות של המדינה, שכמובן יחזרו לאזרחים, ממשק הגז – ועדת-ששינסקי, שהקים שר האוצר. העלאת התמלוגים וביטול הטבות היתר שניתנו ל"כימיקלים לישראל" – דומני שזה לא על-ידי ממשלת הליכוד, אבל זה תוקן על-ידי ממשלת הליכוד הנוכחית, כולל הטלה של 3 מיליארד שקל עלויות כדי לטפל בנזקים הסביבתיים שנגרמו שם מהפעילות התעשייתית של "כימיקלים לישראל".
וכמובן, אני אזכיר שוב ושוב, וזה לא משעמם אותי דרך אגב, כי אני מאוד גאה להזכיר שבנושאים שדיברו עליהם עשרות שנים, שלא יושמו, כמו חוק חינוך חובה חינם, כמו הנושא של הרחבת הסבסוד לצהרונים, השתתפות בתשלומי הורים, ספרי לימוד, שנת לימודים חינם באקדמיה לחיילים משוחררים ויוצאי השירות הלאומי בפריפריה – כל הדברים הללו הם לא דברים שעובדים לטובת העשירים, אלא ההיפך, הם עובדים למען הפריפריה, למען אותן שכבות חלשות או זוגות צעירים או משפחות צעירות שמתקשות לגמור את החודש. רק בחודש האחרון גם נכנסו לתוקף, אדוני היושב-ראש, הטבות בהיקף של מאות שקלים לאבות עובדים עם ילדים קטנים, וגם לאמהות עם ילדים קטנים.
הממשלה משקיעה 30 מיליארד שקלים, סכום בכלל חסר תקדים כלפי כל ממשלה, כדי לצמצם את המרחקים בין הפריפריה למרכז ולהשקיע ברכבות מהירות, תחבורה ציבורית וכבישים.
בעצם, בכל תחום, אדוני היושב-ראש, שבו אנחנו יכולים לפעול כדי לצמצם את הפערים החברתיים ולהפחית את יוקר המחיה. בכיוון הזה, והזה בלבד, הממשלה הזאת פועלת.
אבל, ובזאת אני מסיים, אדוני היושב-ראש, בשונה מחברינו הנכבדים באופוזיציה, שכאשר ניתנו בידיהם ההזדמנויות הם הוכיחו פעם אחר פעם – ופה נתחבר אולי לדבר אחרון שנאמר, והאשימו אותנו כמעט בפשע על כך שאנחנו לא כופים על הפלסטינים לדבר אתנו – כאשר ההתנגשות אצל מפלגות השמאל היתה, האם בכל מחיר לבצע ויתורים כלפי הפלסטינים, גם אם לא מובטח בתמורה שום דבר ממשי, לא שלום, לא ביטחון, אלא רק ויתור על אותם מקומות, שלצערי חלק ממפלגות השמאל לא רואות בהם מקומות שלעם היהודי יש מה לעשות בהם; תמיד, בדרך כלל, הפעילות הזאת, הפוליטית, המדינית, שלא הובילה לצערנו לשום דבר, אולי מלבד להקצנה והתחזקות הגורמים הקיצוניים ועליית ה"חמאס" ועוד הרבה דברים לא טובים שקרו כאן כתוצאה מאותה תמימות – אני בטוח שהיא באה ממקום טוב, של רצון באמת להביא שלום. אבל מה לעשות? טעיתם בדרך. ובאותה דרך שטעיתם, חברי מהשמאל, גם פגעתם בביטחון המדינה, גם יצרתם אשליות שווא אצל הפלסטינים שהם יקבלו כאן ויתורים מטורפים שיסכנו את ביטחון ישראל, לתפיסתנו, וגם שכחתם באותן שנים את כל ההבטחות שלכם על צמצום הפערים החברתיים והטיפול באי-שוויון.
אנחנו מחויבים לדרך הזאת. אנחנו מטפלים דבר-דבר. אבל כפי שאמרתי, אנחנו עושים את זה ברצינות, באחריות, לא בצורה שמסכנת את כלכלת ישראל או גורמת לקיטוב ושיסוי בתוך החברה הישראלית. אם הבוחר יחליט שהדרך הזאת נראית לו, אז בעזרת השם יבחר בנו שוב, ואם לא, תאמין לי, אני אבצע את תפקידי, זה כבוד גדול לשרת את העם גם מהאופוזיציה. אבל נראה שמי שיודע להתנבא איפה נהיה, זה אתה ולא אני. לכן אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעות האי-אמון. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לשר גלעד ארדן. רבותי, אנחנו עוברים להצעת האי-האמון השלישית, של סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש. אני מזמין את חברת הכנסת חנין זועבי לבוא ולעלות לבמה על מנת לנמק את הצעות הסיעות לאי-אמון בממשלה בעניין המוגדר: בקשת שר המשפטים לתת חנינה לשוטר שחר מזרחי ואי-הענשת שוטרים שהרגו אזרחים ערבים. ישיב על הצעת האי-אמון השר לביטחון פנים, האחראי למשטרה, כפי שהממשלה החליטה שכך יעשה, ונכון גם שהוא המשיב. השר נמצא. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, האמת, אדוני היושב-ראש, יש אולי נושאים שאני חושבת שאנחנו מסכימים עליהם, אני מקווה שזה אחד הנושאים, אני תוהה, אבל את זה אני אראה. הצעת האי-אמון – – –
<יצחק כהן (ש"ס):>
מה עם הספר?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא, כבוד השר כהן, קודם כול, אתה לא יכול לקרוא קריאות ביניים – – –
<יצחק כהן (ש"ס):>
אבל מה עם הספר?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא, לא, קודם כול, אתה לא יכול לקרוא קריאות ביניים, אתה יכול לשלוח פתקה, אבל אתה לא יכול לקרוא קריאות ביניים.
<נסים זאב (ש"ס):>
הוא מופיע בספרייה של הכנסת?
<חנין זועבי (בל"ד):>
אה, עותק מהספר.
<נסים זאב (ש"ס):>
הוא לא בספרייה של הכנסת?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת יצחק כהן, היא רשאית לומר מה שהיא רוצה, אתה כמובן יכול להשיב לה בכל עת שתעמוד על הבמה או תכתוב ספר בעצמך.
<חנין זועבי (בל"ד):>
לא, אני מסכימה. אני מסכימה גם שיכתבו על הספר אחרי שיקראו אותו ולא לפני שיקראו אותו, לכן אני מסכימה. בשמחה אני אעביר לך עותק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה, את לא חייבת להשיב לו, הוא חייב להשיב לך.
<חנין זועבי (בל"ד):>
לא, אבל בחרתי כן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
את לא חייבת להשיב לו, הוא חייב להשיב לך.
<חנין זועבי (בל"ד):>
כן, כן. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מחמוד גנאים נורה למוות על-ידי שוטר בשם שחר מזרחי. לשוטר לא נשקפה שום סכנה, זה בית-המשפט שקבע כך. בפסק-הדין בית-המשפט ציין שבפרשה שלפנינו נקבע כי המערער לא היה בסכנת חיים, לא בהיבט האובייקטיבי ולא בהיבט הסובייקטיבי. בית-המשפט גם הראה, אדוני היושב-ראש, שיש סתירות בהודאתו של הנאשם. הוא הראה שהמכונית של מחמוד היתה חונה וחסומה, כך שלא היה ביכולתו לדרוס את מזרחי או להוות שום סכנה בהיותו יושב במכונית. בית-המשפט דיבר על קדושת החיים. בית-המשפט דיבר על רגישות תפקיד השוטר ביחס לחייו של האזרח.
<אריה ביבי (קדימה):>
מחמוד היה אימאם? מחמוד היה אימאם או מה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת. חבר הכנסת ביבי.
<אריה ביבי (קדימה):>
לא, הוא היה אימאם, או – – – מה הוא היה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ביבי, אתה לא יכול להפריע לה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
מה זה קשור? אני מדברת על בן-אדם שנורה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל אתה לא יכול, אם אתה לא מבין אז אני – – –
<אריה ביבי (קדימה):>
על מי היא רוצה להגן? במה הוא עבד?
<חנין זועבי (בל"ד):>
מה זה קשור בכלל במה הוא עבד? הוא נורה.
<אריה ביבי (קדימה):>
במה הוא עבד באמת?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת ביבי, היא לא נמצאת פה על דוכן העדים, אי-אפשר לחקור. תקרא קריאת ביניים אחת, מספיק.
<אריה ביבי (קדימה):>
לא, שאלתי במה הוא עבד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא מעניין אותי מה שאלת, היא עכשיו מדברת. זכותה המלאה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אתה מחפש הצדקות? אני לא מבינה אותך. מה אתה מחפש?
<אריה ביבי (קדימה):>
אני לא מחפש הצדקות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כבר אני מוסיף לך דקה נוספת על הזמן שהפריעו לך.
<אריה ביבי (קדימה):>
מה שהיושב-ראש אומר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מאה אחוז.
<חנין זועבי (בל"ד):>
תודה. אז בית-המשפט קבע שהשוטר לא היה בסכנת חיים. אחרי כל זה, היה צריך ערעור, אדוני היושב-ראש, בשביל גזר-דין של 30 חודשים. אבל לפני שנדון בעונש שלא קיבל מזרחי, עלינו לדון בחגיגת התמיכה במזרחי בקרב מערכת השיטור, החל בחבריו של מזרחי וכלה בשר לביטחון פנים.
השר לביטחון פנים איננו חרד, כנראה, מהקלות שבה שוטרים תחת מרותו הורגים אזרחים. השר לא מוצא במעשה האיום של מזרחי סיבה לחשבון-נפש. אין נורה אדומה שנדלקה אצל השר. אין ולו מחשבה מקצועית קטנה אחת על משמעות הדבר ששוטר הורג אזרח כאשר לא נשקפת לו שום סכנה. וזו אינה חברת הכנסת זועבי שאומרת שלא נשקפת סכנה מצד הערבי לשוטר היהודי. נקודת ההנחה או הקביעה הזאת היא, כמו שאמרתי, של בית-המשפט.
אבל השר לביטחון פנים, שהיה אמור להזדעק, לא פעל בצורה אקטיבית בעניין, והוא לא עוצר – שמא המשטרה לא מתפקדת מול אוכלוסייה מסוימת כמערכת לשמירה על ביטחון, אלא דווקא כמערכת שמעמידה את האוכלוסייה הזאת בסכנה. כי מחמוד גנאים לא היה הראשון. השר לביטחון פנים נתן תמיכה בלתי מותנית, אוטומטית, מקיפה, גם לשוטר וגם לכל השוטרים שהיו לפניו שגם הרגו ערבים. והתמיכה הזאת, שנמצאת בקרב חבריו של מזרחי, השר מסכים לה. השר מאמץ אותה והוא מתקדם עם זה הלאה לקראת דרישה שהיא יותר מסוכנת מאשר התוצאות של ההריגה של מחמוד גנאים – השר לביטחון פנים מבקש חנינה.
אבל אני רוצה, לפני שנדון בחנינה, להגיד גם משהו לשר לביטחון פנים. האוכלוסייה הערבית קוראת את המסר שמאחורי החנינה הזאת. לפני החנינה – קוראת את המסר שמאחורי התמיכה בשוטר מזרחי. המשפחה של גנאים, התושבים של באקה-אל-ע'רביה, התושבים של המשולש, האזרחים הערבים במדינה, בגליל ובנגב, קוראים את מסר התמיכה, והמסר הוא שאתה, אדוני השר, לא רואה בהריגת ערבי פשע.
השופט אור יכול לשבת, הוא יכול לכתוב עוד תריסר דוחות על התרבות העוינת של המשטרה כלפי הערבים, אבל את השוטרים ואת השר זה לא מעניין, זה לא אומר להם כלום. לתאר עמדות של עוינות, של זלזול כלפי האוכלוסייה, כאשר יחד עם העוינות הזאת יש לשוטרים היכולת המיידית לירות ולהרוג – זה לא אומר כלום לא לשר, לא למשטרה, לא לממשלה, וגם כנראה לא לחברי הכנסת.
אחרי ועדת-אור היה מקום ליותר מ-30 ועדות, שכולן, אדוני השר, יחזרו על אותם דברים. 34 ערבים הוצאו להורג מאז אוקטובר 2000, שבו המשטרה הציבה צלפים על גגות הבניינים, באוקטובר 2000.
זה לא עצר בנקודה זו של מערכת שנהפכה להיות מערכת מסוכנת כלפי הערבים, אבל זה עבר שלב נוסף. זה הגיע, אדוני היושב-ראש, למערכת המשפטית, והמערכת המשפטית עצמה נכנעה לאווירה של תמיכה. אין מי שנחלץ מתרבות דומיננטית. אם כבר מזלזלים בחייהם של הערבים, אז עושים את זה עד הסוף. למה לעצור בכלל אם קיימת שנאה שכזו? השנאה יכולה לחדור בעדינות דרך כל השרשרת המערכתית של המדינה. כאשר היא כל כך חזקה היא פשוט לא תמצא מחסומים.
המערכת המשפטית, אדוני היושב-ראש, ציינה בפסק-הדין את המשפטים הבאים: אנו רואים חשיבות רבה להבהיר, כי גם שוטרים העוסקים במלאכת אכיפת החוק, הנאלצים להתמודד עם מצבים קשים, כפופים להוראות החוק. על כן, בבואם לאכוף את החוק, עליהם לעשות כן תוך שימוש באמצעים שהחוק מעניק להם.
בהתחשב בקדושת החיים, בהתחשב בשלטון החוק, בהתחשב בכך שהשוטרים הם אלה שמופקדים על חייו של כל אזרח במדינה, ובהתחשב בכך שלא נשקפה שום סכנה לשוטר – אחרי כל החישובים והשיקולים האלה, בית-המשפט גוזר חמש-עשרה חודשים, חמש-עשרה חודשי מאסר – – –
<זאב בילסקי (קדימה):>
חמישה-עשר.
<חנין זועבי (בל"ד):>
חמישה-עשר. מישהו מבין את זה? צריכים מאוד להתאמץ. ולהביא את המקרה בפני בית-המשפט העליון על מנת להכפיל את גזר-הדין, ומגיעים סך הכול ל-30 חודשים.
אני רוצה לשאול אתכם, חברי הכנסת, אם אתם מאמינים שעל הרג לא מוצדק, בלשון בית-המשפט, ועל הוצאה להורג מקבלים רק 30 חודשים. מי יכול גם לספור תיקי רצח בלי סכנת חיים שבהם ניתן במדינה הזאת עונש משפיל שכזה? איך מרצה, למשל מרצה בחוג למשפטים, יסביר את זה לסטודנטים שלו? איך אמא או אבא, שאינם נגועים במחלת שנאה לערבים, יסבירו את העונש לבת או לבן שלהם? איך בן-אדם נורמלי היה מסביר את גזר-הדין המגוחך הזה?
והשוטר שנכנס לבית-הכלא – מה הוא אמר? הוא אמר: אני נכנס בראש מורם. הוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. גם הוא, אבל לא רק הוא, גם אנחנו וגם העולם יודעים על מה הוא מדבר. הוא מבין את משמעות גזר-הדין. הוא מבין שיש חברה שמקבלת אותו כאשר היא מתגאה בו, לכן הוא לא מתבייש.
גם אחרי גזר-דין משפיל זה, אדוני היושב-ראש, העניין לא מסתיים. השר לביטחון פנים פונה לשר המשפטים ומבקש חנינה. שר המשפטים מסכים ומעביר את זה הלאה. חנינה שהופכת גזר-דין מגזר-דין מגוחך ומשפיל – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
סליחה. כבוד סגן היושב-ראש, אודה לך אם תיתן לנו פנים במקום גב.
<חנין זועבי (בל"ד):>
וגם אם תקשיב.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
כרמל, רק אל תיתן לי לשמוע את הקול שלך, דברו לאט.
<קריאה:>
לא הבנתי.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
הקול שלך מגיע אלי. אני לא רוצה לדעת את הסודות ביניכם. תודה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
החנינה, חברי הכנסת, הופכת גזר-דין מגוחך ומשפיל לגזר-דין מיותר; חנינה שהופכת פשע שלא קיבל עונש הולם לפשע שבעצם לא התקיים כלל. החנינה במקרה של מזרחי היא מין מחיקה סופית של הפשע. כולנו יודעים שבניכוי שליש מזרחי היה אמור להשתחרר כבר בחודש מאי. בחודשים הקרובים הוא היה אמור להשתחרר. האם זה לא מעורר חשש? האם זה לא מעורר חשד לנוכח התקופה הקצרה שנותרה למזרחי ולנוכח התקופה הקצרה שהוא שהה בבית-הכלא? שתי תקופות קצרות ללא שיעור בין כניסתו לכלא לבין החנינה, בין החנינה לבין שחרורו הצפוי ממילא.
המציאות אומרת הכול. היא מצביעה על מצב חמור בהרבה מכל הדברים החמורים שכבר הזכרנו. החנינה במצב זה אומרת, אדוני השר, שלא מדובר בטעמים הומניטריים, אלא בעוד מסר שמופנה אל אוכלוסיית השוטרים. החנינה תאפשר למזרחי לחזור לתפקד כשוטר. זה מה שאומרת החנינה. מזרחי יחזור לאותה זירה שבה הוא הרג אזרח בלי שום הצדקה, בלי עונש ראוי על מעשיו. מסר זה הועבר כבר לכל השוטרים שמסתובבים עכשיו בבאקה, בנצרת, בטירה, בג'דיידה, והם עוד יפיקו את הלקח ויעשו במסר הזה אולי משהו.
לא מדובר בפשע, אדוני השר, לא מדובר בחנינה, אדוני היושב-ראש, מדובר ביחס השלטון לאוכלוסייה שלמה. די במקרה הזה, די במקרה הזה של שחר מזרחי לספר את הסיפור של יחס המדינה לערבים. המדינה מעמידה אותנו בסכנה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים.
<חנין זועבי (בל"ד):>
מערכת השוטרים – אני מסיימת – מעמידים אותנו בסכנה. אדוני השר, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אל תהיו כל כך בטוחים שאתם יכולים לשלוח מסרים, שבשבילכם הם מובנים מאליהם, אבל בשבילנו הם מסרים שהם כמו רעידת אדמה. ואל תהיו בטוחים שיחד עם רעידות אדמה שאתם שולחים לנו יום-יום אפשר לשמור על שקט. אנחנו ניאבק למען הזכויות שלנו ולמען המעמד שלנו. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. בבקשה, אדוני, כבוד השר, להשיב על הצעת האי-אמון. בבקשה, אדוני.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סיעות חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בעקבות המלצת שר המשפטים לנשיא המדינה לחון את השוטר שחר מזרחי. ביום 21 ביולי 2010 ניתן פסק-הדין בערעורה של פרקליטות המדינה על קלות העונש שגזר בית-המשפט המחוזי בעניינו של השוטר שחר מזרחי. גזר-הדין של בית-המשפט העליון העמיד את עונש המאסר על 30 חודשי מאסר בפועל.
בראשית דברי אבקש לציין כי שחר מזרחי היה שוטר מצטיין, מוערך מאוד על-ידי מפקדיו, אדם שיבקש לתרום לביטחון המדינה הן בשירותו הצבאי, שבמסגרתו הוכר כחייל מצטיין, והן בשירותו במשטרה.
הירי מושא פסק-הדין בוצע בעקבות מרדף שביצע השוטר אחר המנוח, וייתכן שאף לאחר ניסיון של המנוח לתקוף את השוטר. הירי בוצע מתוך דבקות במשימה ונחישות למלא את תפקידו היטב, והכול כפי שנכתב בפסק-הדין.
אין עוררין כי גם שוטרים העוסקים במלאכת אכיפת החוק, הנאלצים להתמודד עם מצבים קשים, כפופים להוראות החוק, ולפיכך עליהם לעשות כן תוך שימוש באמצעים שהחוק מעניק להם. אסור שידו של שוטר תהיה קלה על ההדק בבואו להילחם בפשיעה. עם זאת, יש להביא בחשבון כי החלטות במהלך פעילות מבצעית נמדדות בשבריר של שנייה ולעתים אין ללוחמים בפשיעה המותרות של חישוב צעדיהם וניהול הערכות סיכונים.
פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט עלול לפגוע פגיעה קשה במוטיבציה של השוטרים, שעומדים בקו האש במלחמתם בעבריינים. כולנו זוכרים את סיפור המעשה של השוטר שלומי אסולין, זיכרונו לברכה, שבחודש ינואר 2007 רדף אחרי גנב רכב שתקף אותו במברג בראשו, תקיפה שבגינה מצא את מותו לפני כמה חודשים, באוגוסט 2011. אין קשר ממשי בין האירועים, אולם הם נצברים למכלול אחד הגורם לתחושה קשה וכואבת בקרב שוטרי משטרת ישראל. המוטיבציה הפגועה הזאת משמעותה נזק לאינטרס הציבורי, לביטחונם של אזרחים.
כשר לביטחון הפנים, אשר אמון על שמירת הסדר הציבורי והביטחון האישי של תושבי מדינת ישראל, אני מכבד את החלטת בית-המשפט העליון, אך איני יכול שלא להביע חשש מהמסר שעולה בפסיקת בית-המשפט העליון, שאינו מגביר את הנחישות, הדבקות במשימה, אומץ הלב של השוטרים – תכונות המצויות בציר הליבה של העשייה המשטרתית. היפוכו של דבר, החלטת בית-המשפט עלולה בעתיד לעודד שוטרים לעצום את העין.
<חנין זועבי (בל"ד):>
הם מעל החוק?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אין להכביר מלים על משמעותה של משטרה פגיעה ונטולת מוטיבציה במדינה דמוקרטית. מתן חנינה או הקלה בעונש לשוטר על-ידי כבוד הנשיא, בהתאם לסמכותו על-פי חוק, יהיה בו אמירה ברורה לשוטרי משטרת ישראל על תמיכת מוסדות המדינה בעבודתם הקשה וחיזוק כוחם במשימותיהם לשמירת ביטחון הציבור ולמיגור הפשיעה, וימנע מורך לב של השוטרים מחשש שיועמדו לדין בגין פגיעה בעבריינים.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
רשיון להרוג.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
לכן, אדוני היושב-ראש, אני מבקש להסיר את ההצעה מסדר-היום.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה, אדוני השר. אנחנו מתחילים את הדיון הסיעתי. אבל, אדוני השר, בטרם נתחיל את הדיון הסיעתי – אני מאוד מצטער שההודעה הראשונית של המשטרה באותו לילה, בטרם התבררו הרבה דברים – נתנה הודעה שמדובר בגנב רכב, מפני שהרכב שהיה – – –
<כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):>
– – – חבר הכנסת מילר.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אדוני, אני לא חושב שמקובל שיושב-ראש הישיבה מתייחס כפגיעה אישית – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
כן, מדובר – כן, מתייחס.
<שלמה מולה (קדימה):>
למה לא?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
כן. היושב-ראש מתייחס – – –
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
הוא מנהל ישיבה.
<שלמה מולה (קדימה):>
היושב-ראש יכול להתייחס לכל דבר.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
יש לך תקנון משלך?
<כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):>
לא.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
לא.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אז תשב בשקט. תכבד את הכנסת.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תכבד את הכנסת, תשב בשקט.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אבל אל תגיד לי לשתוק עכשיו.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
זו פעם ראשונה שאומרים ליושב-ראש מה להגיד. אני מציע לך לא להחריף את הוויכוח.
<כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):>
הוא מהמפלגה של אנסטסיה, אל תשכח.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אני מודיע לך, אם לא תקשיב עכשיו – – –
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אנחנו לא נשוב לשם, אדוני.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אם לא תקשיב עכשיו, יכול להיות שאני גם – אני מציע לא להפריע.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
– – – לא להכניס את דעתו האישית לניהול הישיבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
לא לא, זה לא עניין אישי. אני אומר לאדוני השר – – –
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אתה אומר עכשיו את דעתך האישית.
<כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):>
אפשר לשאול את מזכיר הכנסת.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אני מציע לך להתאפק. מה שאני אומר, אדוני השר, אני אומר את זה בצער רב.
<אריה ביבי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, מה יש לך להגיד על אסולין – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
באותו ערב – –
<אריה ביבי (קדימה):>
– – זיכרונו לברכה?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
– – המשטרה אמרה שמדובר בגנב רכב. זה ממשיך לחזור על עצמו בכל מקום. הרכב שהיה ברשותו, הוא קנה אותו בתשלומים. כשבדקו במחשב – הוא היה רשום על שם מישהו אחר. למחרת התברר שהאוטו הזה שלו, והוא קנה אותו. והמשטרה עד היום הזה לא תיקנה, שמדובר באזרח, לא בגנב רכב. זה לתשומת לבך. תודה רבה.
אנחנו ממשיכים את הדיון הסיעתי. חבר הכנסת יוחנן פלסנר, בבקשה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
למה לא מבקשים חנינה לשוטרים שהורגים יהודים? למה רק ליהודים שהורגים ערבים? יש שוטרים שהרגו יהודים, נכון?
<אריה ביבי (קדימה):>
גברתי, מה אחוז הפשיעה הערבית ביחס לאוכלוסייה?
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
זה מה שאני רוצה לשאול אותך – –
<אריה ביבי (קדימה):>
– – כמעט 20%.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – מה אתם עושים בשביל זה? מחלקים נשק לאנשים, לא מגינים.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חברים. חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אנחנו לא רוצים את הפשיעה, אנחנו דורשים שהפשיעה לא תהיה, אבל אתם חילקתם נשק.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<אריה ביבי (קדימה):>
– – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
המשטרה מחלקת נשק.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת אגבאריה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
כמה פעמים דיברתי על זה פה?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת אגבאריה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
תיקחו את הנשק מהמגזר הערבי.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה, חבר הכנסת פלסנר.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אני פונה לשר עכשיו.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת עפו אגבאריה, אתה מוכן לאפשר לחבר הכנסת פלסנר לדבר? בבקשה, אדוני.
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, נושא האי-אמון הזה הוא כוונת הממשלה להאריך את חוק טל במתכונתו הנוכחית, ואני מתכוון להתייחס לנושא הזה בדיוק. אני חושב שהכלי של האי-אמון נועד בדיוק להצעות מהסוג הזה – הצעה שהיא בלתי לגיטימית, ואני מקווה שכאן, בכנסת, אנחנו נצליח להכניס בה שינויים משמעותיים ולהוציא אותה שונה לגמרי מכפי שהיא נכנסה לכנסת.
חברים, יש כאן חלון הזדמנויות היסטורי, ואני פונה לחברי בקואליציה, ואני מנסה – חברי – במקרה הזה גם שני החברים שם הם באמת חברי – אני מנסה לא להשתמש בשפה מנותקת מהמציאות. חלון ההזדמנויות – אלכס, אני מבקש שתקשיב לי, אני מדבר אתך – חלון ההזדמנויות, חברי אלכס, וחברי כרמל וחברי בקואליציה, לחולל שינוי הולך ונסגר.
אנחנו נמצאים עכשיו על מתווה של קריסת מודל צבא העם. אנחנו נמצאים עכשיו על מתווה שאם נמשיך בו בתוך עשר שנים הדמוגרפיה והנורמות הקיימות יביאו למצב ש-60%–70% מאזרחי ישראל, הגברים גילאי 18, לא מתגייסים, והמשמעות של הדבר הזה היא שמודל צבא העם, שזה המודל שיודע להגן עלינו, יודע לייצר צבא מספיק איכותי, מספיק גדול ועם ערכים שמאפשרים את ההקרבה והנשיאה בנטל – המודל הזה לא יתאפשר.
ראש הממשלה כנראה לא מתעלה להזדמנות ההיסטורית הזאת. הוא בא באמצעות יועציו לוועדת החוץ והביטחון בדיון פתוח ומסביר לנו באותות ובמופתים שהכול בסדר, הכול קורה – יש נתונים, יש הצהרות, יש נאומים, יש החלטות ממשלה – הכול קורה, והכול מתקדם, חוץ מאשר המציאות, שתיארתי אותה בתחילת הדיון הזה, שלא משתנה. המציאות היא יותר חזקה מכל נאום, מכל ספין, מכל מחויבות פוליטית של ראש הממשלה, ואנחנו צריכים לבלום את זה.
יש הזדמנות, חברי חברי הכנסת, חוק טל מגיע לכנסת בחודשים הקרובים, ותוקפו עומד לפוג בחודש יולי השנה. עד חודש יולי אנחנו צריכים לעשות כאן עבודה. הצבא היום לא מקבל – החלטת הממשלה ואופן היישום של החוק היום מתכוון להגדיל את מספר המשרתים בצבא ב-1,200 בחמש השנים הקרובות. זו בדיחה, ובדיחה עלובה, כי הגידול באוכלוסייה החרדית בשנים האלה הוא יותר מה-1,200 הללו. השירות האזרחי, לא רק שהוא לא מספק את הכמות, הוא גם לא מספק את האיכות, כי לא מתקיימת שם לא הכשרה מקצועית, לא הקניית מיומנויות, ומובן שזה לא נותן את הפתרון לבעיה של נשיאה בנטל. לכן, חברי חברי הכנסת, מה שאנחנו רואים כאן זה חלק ממגמה.
אתמול, במקום לפתור את בעיית הרכבות ובעיית הרכבות לפריפריה, ולהוסיף קרונות, ולהוסיף רכבות ולהתמודד עם בעיות העומק – אתמול מודיעים לחיילים שהם סוג ב' והם לא יכולים לעלות על הרכבות; היום מבשרים שהולכים להאריך את תוקף חוק טל, ומודיעים לחיילים שהם בעצם סוג ג' – הרי רק הם פראיירים שהולכים להתגייס, ורבים, יותר מחצי העם לא הולך להתגייס; מחר, עם הקומבינות שעושים עם ש"ס והסיעות החרדיות, יודיעו להם שהם סוג ד', כי בהסדרים של דיור ודיור למשתכן והקריטריונים, הם לא יכולים להיות חלק מהדבר הזה.
חברים יקרים, מדינה שרוצה צבא סוג א' – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
– – לא יכולה להרשות לעצמה שהחיילים שלה יהיו סוג ד'. זו סיבה מספיק טובה, אדוני היושב-ראש, להביע אי-אמון בממשלה הזאת, ואני מצפה למחויבות של חברי בקואליציה, שהחוק הזה, הבלתי-מוסרי, הבלתי-ראוי, שנכנס בצורה אחת לכנסת, יצא באופן אחר לגמרי, שיקבע חזון של שירות לכול.
ואני מסיים רק בהערה אישית: נמצא על הדוכן חבר הכנסת אלי אפללו, עם חבריו, חברי חלקם, ומשפחתו – אלי אפללו שירת שירות אמיתי את מדינת ישראל, את אזור הצפון, את אזור הפריפריה, שירת שירות מכל הלב, שירות אפקטיבי, ואני מאחל לו המון הצלחה בהמשך הדרך, ותודה על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד במחיצתו וללמוד ממנו הרבה מאוד. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – – עוד קצת. לא למדת מספיק.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת אלכס מילר.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
לפני זה, הודעה לסגן מזכיר הכנסת. בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק איסור קבלת ביטחונות מעובד, התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה.
<הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. הארכת חוק טל – ממשלת נתניהו מעודדת השתמטות ופוגעת בשוויון בנטל;>
<2. כישלונה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;>
<3. בקשת שר המשפטים לתת חנינה לשוטר שחר מזרחי ואי-הענשת שוטרים שהרגו אזרחים ערבים>
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אדוני, בבקשה. לזכותך שלוש דקות.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לשאול אותך, כמה צביעות וציניות הבמה הזאת יכולה לסבול. שמענו כאן את יושבת-ראש מפלגת קדימה, יושבת-ראש האופוזיציה. אדוני, אני לא יודע אם אתה שמעת, אבל אתה ספרת כמה פעמים נאמר – אני חושב, האם זה הסלוגן החדש של חברת הכנסת ציפי לבני לפריימריס, או שזה שם של אולי סיעה חדשה, של ישראל שלנו. כבר התעייפתי לשמוע כמה פעמים אפשר היה להגיד את זה.
אדוני היושב-ראש, נוסף על כך, הייתי מצפה מחברת הכנסת ציפי לבני, שעולה לכאן בדיוק בתאריך הזה, 19 בינואר 2012, שתבוא ותגיד: עשיתי חשבון-נפש על כך שלא הצלחתי לעשות שום שינוי משנת 2004. אדוני היושב-ראש, יש לי כאן כתבה ב-Ynet, שבה מתפרסם שבסיכום הקואליציוני של שינוי והליכוד, חברת הכנסת ציפי לבני, בעודה שרת הקליטה, מתמנה ליושבת-ראש הוועדה המיוחדת לביטול חוק טל, ובתוך שנה היא היתה חייבת להביא מסקנות סביב הנושא הזה. אז איפה המסקנות? נגיד שלא הצליחו ולא הספיקו מ-2005 ומ-2004, אבל אחר כך ממשלה שלמה עם שרה בכירה – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
מה אתם עושים בישראל ביתנו עם המחויבות שלכם? – – –
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
סליחה. חבר הכנסת מולה, אז אני מבין – קצת יצירתיות, קצת יצירתיות. אתם קופצים על כל דבר שישראל ביתנו אומרת נגד. חוק טל – אנחנו אמרנו נגד, ופתאום קפצתם. על נושא הרכבות אמרנו נגד, ופתאום עוד פעם קפצתם. אז קצת יצירתיות, משהו קצת חדש. אז אנחנו נחשוב. אולי נתמוך. אבל אתם כל פעם מפגרים אחרי כל דבר שנעשה על-ידינו.
<שלמה מולה (קדימה):>
אתם נגד חוק טל או לא? עזוב אותך – – –
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אז או שתקבלו החלטות אמיתיות ותפסיקו להשתמש בבמה הזאת לקידום – –
<שלמה מולה (קדימה):>
עזוב את קדימה. מה אתם עושים?
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
– – של הסלוגנים של מועמדים כאלה ואחרים אצלכם בפריימריס – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
– – –
<שלמה מולה (קדימה):>
אני שואל אותך מה אתם עושים.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
דרך אגב, אדוני היושב-ראש, אני חושב שכדאי לכם בישיבה של הסגנים להעלות את הסוגיה הזאת. אנחנו עכשיו כל שבוע נראה מועמד כזה או מועמד אחר ממפלגת קדימה שעולה לכאן לקדם את העמדות והאג'נדה שלו בפריימריס. אני לא חושב שזה מכובד לכנסת ישראל לשמוע כאן את האג'נדה האישית והקידום האישי של כל אותם האנשים שצריכים עכשיו להיבחר או לא להיבחר. אנחנו צריכים לשמור על כבודה של הכנסת. לשמוע כאן את הסלוגנים של מועמדים כאלה ואחרים לראשות קדימה – אני חושב שזה לא מכובד.
בלי שום קשר לכך, גם צריך לדעת איך להודות בטעויות. כשבן-אדם בא ועולה לכאן לדבר על סוגיות שהוא היה אחראי להן ולא עשה כלום, לפחות שלא ידבר על זה. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לך. אם הבנתי נכון, אתה לא מרוצה מזה שקדימה מחקים אתכם, הולכים אחריכם? לא טוב לך?
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אמרתי: קצת יצירתיות. אני תמיד תומך – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
מלאכתם של צדיקים נעשית על-ידי אחרים, לא? חבר הכנסת נסים זאב – אני רואה שאיננו? חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. אדוני, בבקשה. שלוש דקות לרשותך.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, רציתי לדבר על טרכטנברג. אתם זוכרים "טרכטנברג", דודו רותם?
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
מה זה?
<איתן כבל (העבודה):>
אמרתי: טרכטנברג.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אמרת: נסים זאב?
<איתן כבל (העבודה):>
זה – שבוע שעבר. מישהו זוכר? מישהו זוכר שהיתה מחאת קיץ? מישהו בכלל זוכר כאן, חברי מהקואליציה, שטרכטנברג היה אמור להיות פלסטר בכלל לכל מה שעברנו בקיץ? אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דודו רותם, חבר בכיר בקואליציה, אני רוצה להזכיר שסיימנו לקרוא את ספר בראשית, ובפרשת מקץ, אתה זוכר את החלום על שבע הפרות הטובות ויפות המראה ושבע הפרות השדופות ורעות המראה? איך כתוב שם: "ואכלו", "ולא נודע כי באו אל קרבנה". כך אנחנו מסתכלים בכלל על כל המצב, כאילו כלום, כאילו דבר לא קורה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
באיזה סטייק מדובר?
<איתן כבל (העבודה):>
ג'מאל, מה?
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
באיזה סטייק מדובר? לא הבנתי. באיזה סטייק?
<איתן כבל (העבודה):>
חבר הכנסת זחאלקה, אני מנסה לדבר על עניין מאוד – הפרעתי לך באמצע השיחה עם חבר הכנסת צרצור, וכך שמעת רק חצי מהדברים – אני מנסה להגיד ולהזכיר שהיתה כאן מחאת קיץ, ואנחנו ממשיכים וכלום לא קרה. פשוט כלום לא קרה מאז. חבר הכנסת כצל'ה, יעקב כץ, אנחנו באים לפה, רבים ומתווכחים, ואנחנו שואלים את עצמנו האם אנחנו באמת פועלים למען שולחינו, כל אחד על-פי אמונתו, אבל בוודאי בנושא החברתי הבית הזה כולו צריך להתאחד סביב הדברים האלה, ללא הבדל ימין, שמאל, ערבים, יהודים, דתיים וחילונים. ובשורה התחתונה – האם אנחנו באמת פועלים למען הציבור?
אדוני היושב-ראש, כיוון שלא נשאר לי עוד הרבה זמן, גם כך היה קשה להגות את המלה "טרכטנברג", אני חושב שהדבר היחיד הוא שעד עכשיו כשהצלחנו להגיד "טרכטנברג" בפועל, לא נעים להגיד, התכנים רוקנו מכל תוכן. לא נשאר מהם דבר וחצי דבר, לבושתנו. תודה.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עינת וילף. חבר הכנסת השיח' אברהים צרצור. אדוני, בבקשה שלוש דקות. תפאדל.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, מי שמנתח את התנהלות מערכת אכיפת החוק בישראל מגיע למסקנות מדהימות: דם אינו אותו דם, פשע אינו אותו פשע, גזר-דין אינו גזר-דין. בגלל שהזמן קצוב אני אמנה בפניכם רשימה של אנשים, אסירים יהודים, שביצעו רצח כנגד ערבים ומה היתה התוצאה בסופו של דבר: דני אייזמן, מיכל הלל וגיל פוקס בשנת 1985 רצחו נהג מונית ערבי, חמיס טוטנג'י – נשפטו למאסר עולם. מיכל שוחררה לאחר חמש שנים, והשותפים – לאחר שבע שנים. דרך אגב, מיכל נרצחה על-ידי בעלה לאחר חתונתם. עמי פופר ב-1990 רצח שבעה פועלים פלסטינים ופצע 12 אחרים ונידון לשבעה מאסרי עולם. עונשו הוקצב לאחר שמונה שנים בכלא ל-40 שנה. בכלא הוא התחתן והביא לעולם כמה ילדים. בנוסף לכך, הוא זוכה לטלפון, ויצא לכ-200 חופשות.
דוד בן-שימול ירה טיל "לאו", רצח ערבי ופצע אחרים, נידון למאסר עולם, ושוחרר לאחר 11 שנים על-ידי חנינה של הנשיא; יורם שקולניק רצח ערבי כפות בשנת 1994, נידון למאסר עולם ושוחרר לאחר שבע שנים; זאב וולף וגרשון הרשקוביץ' זרקו רימון יד על בית-קפה בירושלים, שהרג אזרח ערבי ופצע 20 אחרים, נגזר עליו מאסר עולם, והוא שוחרר לאחר שבע שנים; אלן גודמן, בשנת 1984, ירה במתפללים במסגד אל-אקצא, רצח מתפלל ופצע עשרות, נשפט למאסר עולם, שוחרר לאחר 15 שנים; נחשון וולס רצח פלסטינית בשנת 1990 – פלסטינית – ופצע אחרים, נגזר עליו עונש מאסר עולם, שהה בכלא רק 13 שנים; יונה אברושמי רצח איש "שלום עכשיו" ופצע אחרים, נידון למאסר עולם, עונשו נקצב ל-24 שנים, שוחרר לאחר שליש.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אלפי מחבלים שוחררו.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
מחתרת הטרור היהודי – מחתרת הטרור היהודי רצחה שני תלמידים, פוצצה מכוניות בגדה, תכננה פיצוץ בכיפת-הסלע, רצח ופציעת ראשי ערים בגדה וכיוצא בזה, נידונו למאסרי עולם – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
– – ואחרים לשנים, שהותם בכלא לא עברה את שבע השנים. נוסף על כך רוצחי תושבי כפר-קאסם בטבח בשנת 1956, הצהרתו של התובע הצבאי לשעבר שקבע שאין צורך לחקור כל מקרה של הרג ילד פלסטיני, ובקשתו הבוקר, או אתמול, של ראש הממשלה לפתוח בחקירה מיידית נגד המופתי בגין אמירות, כביכול, שאמר – איפה היה קולו אל מול פסקי ההלכה האין-סופיים שקוראים לרציחת תינוקות פלסטינים וכיוצא בזה?
כבוד השר, אני פונה אליך באופן אישי, היות שאני יודע את ההגינות שלך, ולכולם, למי שרוצה לשמוע – הגיע הזמן לנהוג בשוויוניות גם בנושא זה. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך את ידידי חבר הכנסת אלי אפללו בשעותיו האחרונות לקראת תפקידו החשוב ביישוב ארץ-ישראל. אנחנו בטוחים באהבת ארץ-ישראל שלך ואנחנו סומכים עליך. קרן קיימת לישראל זה אחד הדברים שכל אחד מאתנו, כל אחד שהוא ציוני, היה מתכבד להיות שייך לדבר הזה. אז מקרב לב, אני חושב לא רק שלי, של רבים רבים מיושבי הבית הזה, מאחלים לך ברכה והצלחה ועשייה אמיתית למען ארץ-ישראל בהמשך של עבודה ציונית.
<אלי אפללו (קדימה):>
תודה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
ואני רוצה לומר לך, אדוני השר, גם אני מצטרף. אני מבקש שוויוניות. אלפי מחבלים – רק בעסקה האחרונה 600 מאסרי עולם הלכו הביתה. 600 מאסרי עולם הלכו הביתה. ביניהם כאלה שהיו להם 15 מאסרי עולם, 20 וכמה מאסרי עולם. גם אנחנו מבקשים שוויוניות. הרשימה שהוא הקריא בשלוש דקות – אם אני הייתי צריך להקריא את הרשימה של מחבלים רוצחים שהם מעודדים אותם, לא היו מספיקים לי לא שלוש דקות, לא שלוש שעות ולא שלושה ימים. הייתי צריך שלושה שבועות כדי להקריא את שמות כל המחבלים האלה שרצחו אותנו והשתחררו. אז אם מבקשים שוויון, בבקשה שוויון גם כלפי יהודים.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר בזמן שנותר לי. ישבתי היום בוועדת חוץ וביטחון ושמעתי שני סוגים של דברים בעניין הזה של חוק טל; שמעתי את אנשי המקצוע ושמעתי את הפוליטיקאים. כשאתה מקשיב ומאזין לאנשי המקצוע, כמו אלוף דוד עברי – במילואים, כמו ד"ר ראובן גל, שעוסקים בעניין הזה של גיוס חרדים לצה"ל, אתה רואה שבאמת יש הבנה לתהליך המאוד-מאוד אמיתי שנוצר ברצון – אני לא קורא לזה אף פעם "שוויון בנטל"; אנחנו קוראים לזה, על-פי מה שמגדירים לנו במשנה, "לשאת בעול עם חברו". העניין של נשיאה בעול הביטחוני זה לשאת בעול עם חברו.
אבל החשש שלנו הוא שהפוליטיקאים לא באמת רוצים את החרדים בצבא. רק לפני חודשיים ימים זרקו ארבעה קצינים צוערים בבה"ד 1, כי הם לא קיימו אחת המצוות החשובות בעשרת הדיברות של הצבא: הם לא ישבו לשמוע שירת נשים. זאת הבחינה – אם אתה לא תהיה כמונו, אם אתה לא תשיר כמונו, אם אתה לא תתנהג כמונו, אם לא תקלל כמונו, אם לא תטריד נשים כמונו, לא תהיה בצה"ל. רבותי, המציאות הזאת זה לא מציאות שרוצים את החרדים בצבא. רוצים להכות אותם, רוצים לשנוא אותם.
אני ראיתי היום כמה חברי כנסת שהאוזניים שלהם התפלצו ועיניהם בערו. למה? הם ראו את הנתונים. אלפי חרדים מתגייסים לצבא. זה הדבר האחרון שהם צריכים. למה זה הדבר האחרון? אם החרדים יתגייסו לצבא, את מי הם ישנאו? איך הם יעשו קמפיין בחירות, לכל הרוחות? עם מי הם יריבו? את מי הם יקללו?
הדבר הזה הוא דבר תמוה. מי ששמע היום את אלוף דוד עברי, שאמר דברים של טעם, אמר דברים של מישהו שרוצה באמת בתהליך, ולא רוצה מריבה, ולא רוצה קטטה – לצערנו הרב, אדוני היושב-ראש, יש מי שפה רוצה קטטה, יש מי שפה רוצה ליצור התלהמות ושסע בציבור הישראלי. אנחנו רוצים שגם חרדים יוכלו להתגייס, לכן צריך להכפיל את הגדודים של החרדים. "נצח יהודה" – להפוך אותו לא לגדוד, אלא לחטיבה, ולאחר מכן לאוגדה, ולתת להם את התנאים כדי שיוכלו להתגייס, ולא להגיד להם: אתם מוזמנים לצבא, אבל תיראו כמונו ותהיו כמונו, כדי לחסום בפניהם את הדרך.
אני הצעתי השבוע לחבר הכנסת אורי מקלב: תנו להם לבטל את חוק טל, ונראה אותם – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
משפט אחרון, אדוני. – – נראה אותם עומדים ב"פוניבז'" ועם אזיקים לוקחים את בחורי הישיבה לצבא. הדבר הזה הרי הוא דבר הזוי. אנחנו רוצים בתהליך, אנחנו רוצים לראות את כל עם ישראל, וגם אלה בתל-אביב, נושאים בנטל. נושאים בנטל, כמו שאמרתי, זה כמו שמגדירים חז"ל: לשאת בעול עם חברו. זה תהליך שצריך לעשות אותו בהיגיון, באהבה, ולא בקטטה. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. חוזרים לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. נמצא? בבקשה.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס למצוקת הדיור. אנחנו עומדים כבר כמעט שלוש שנים מאז הבחירות, כאשר בראש כול נישאה מצוקת הדיור, כבר נישאו כאן מאות נאומים, אני אישית העליתי את הנושא כמה פעמים, הקמנו שדולות, שבענו הבטחות ותוכניות, הוקמו שדולות וועדות שונות, מחאת אוהלים גדולה, אך בפועל שום דבר באמת לא קרה. במדינת ישראל של 2012 עדיין אין לזוג צעיר שום יכולת להגיע לקורת גג משלו.
בכל שבוע נישאים עשרות זוגות ומצטרפים למעגל ההולך ומתרחב של מחוסרי הדיור שמתגוררים במחסנים, שמתגוררים במקומות שאפילו לבעל-חיים שעל ארבע לא נותנים לגור שם, אבל זוגות צעירים – כן. ואני רוצה לומר לכם שהציבור שאני מייצג סובל שבעתיים, כי זה שלא מתגורר בדירה תקנית גם לא מקבל השתתפות בשכר דירה, כי להשתתפות בשכר דירה אתה צריך חוזה של דירה מסודרת. אבל אם גר במחסן, או אתה גר בדירה לא תקנית, אז למה שתקבל השתתפות בשכר דירה, שזה יכול להגיע עד 2,600 שקל מתקציב משרד השיכון? ואלה סובלים שבעתיים.
עוד סיבה למה סובל הציבור שלי שבעתיים – כי בערים החרדיות אין כמעט אפשרויות פיתוח נוספות, ובאלה שיש הן תקועות על-ידי מהלכים ביורוקרטיים. ראה בית-שמש ג2, ראה חריש – כל המקומות האלה עוברים תהליכים ביורוקרטיים שונים ומשונים שהדעת לא נותנת אותם בכלל.
יתירה מכך, אנחנו ראינו בתקופה האחרונה התבטאויות של ראשי ערים נגד ההתיישבות החרדית, בלי שום בושה. אבל יותר גרוע מזה, שמעבר להתבטאויות הם עושים את זה בפועל. ואיך מטפלים שחרדים לא יבואו? פשוט מאוד, מחליטים לבנות בתים רבי-קומות, שבגלל השבת זוג חרדי לא יכול להשתמש בהם, או מקימים וילות, או מקימים צמודי-קרקע יוקרתיים, שהציבור לא יכול להגיע אליהם.
אדוני ראש הממשלה, אתה חייב להשקיע כספים בפועל מתקציב המדינה כדי להגיע לתוצאות. אם לא יוציאו מתקציב המדינה כסף, אלא יעשו כל מיני משחקים של חצי אחוז מיסוי כאן, חצי אחוז שם, לא יצא מזה שום דבר; והדבר השני, לפרוץ את החסמים הביורוקרטיים.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
ואם לא תהיה תזוזה ממשית, אדוני היושב-ראש, חוששני מאוד שתפסידו מכל הבחינות, ודי למבין. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת עפו אגבאריה, בבקשה. שלוש דקות.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כאשר הועלה הנושא של השוטר שהולכים לחון אותו, זה לא רק הדליק נורה אדומה – כנראה, זה כבר מנהג של הממסד הזה לחון את האנשים, שמותר לפגוע בערבים. אנחנו זוכרים את אירועי אוקטובר 2000 כאשר נהרגו 13 אזרחים, אזרחי מדינת ישראל – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – – שהידים.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – ואחרי זה, כמו בכל מדינה דמוקרטית – ומתפארים כל הזמן במדינה דמוקרטית – אז עשו ועדת חקירה, ועדת-אור. ועדת-אור, היו לה המלצות שלצערי הרב – עד היום ההמלצות האלה לא מומשו ואף אחד לא דן בהן. לכן כנראה מותר לפגוע בערבים, כמו שהממשלה מתנהגת. ובאו עכשיו לחון את השוטר הזה. יכול להיות שהוא היה שוטר טוב, אבל עובדה שבית-משפט הרשיע אותו; ובאו לחון אותו כדי שתהיה אפשרות להחזיר אותו למשטרה. זאת אומרת, לתת לו את האפשרות לפגוע עוד יותר בערבים. אני לא ראיתי שכששוטר יורה ביהודי באים אחר כך ונותנים לו חנינה. וזה לא היה – – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אני לא אגיד לך, אתה לא תפסיק אותי.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אל תפריע, אל תפריע.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
העיקר שמשחררים – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אל תפריע. אל תפריע.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אל תפריע.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אבל כנראה כשמדברים – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אל תפריע.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – על דמוקרטיה ועל דיקטטורה, אז ההבדל הוא לא גדול. במשטרים דיקטטוריים יש קומץ של אנשים שמדכאים את הרוב, ובנוסח הדמוקרטיה הישראלית יש רוב שמדכא את המיעוט. זה מה שקיים.
<איוב קרא (הליכוד):>
איפה יש – – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
איפה יש דמוקרטיה, רצית לשאול, לא איפה יש דיקטטורה. דמוקרטיה, רצית לשאול. אני חושב שאין, אתה צודק.
אז אני לא מרגיש את הדמוקרטיה הזאת. מה אומרים? בואו תדברו ותגידו. ואנחנו צועקים פה, ובפועל הדיקטטורה, "הדמוקרטיה", עושה מה שהיא רוצה לגבינו. זה הסבל של האוכלוסייה הערבית במשטר הזה. זה מאוד מצער שאם באמת רוצים דמוקרטיה, אז למה לא לפעול כלפי כולם? האיפה ואיפה שאתם עושים כלפי אוכלוסייה מסוימת, כלפי אזרחים מסוימים, היא מאוד בוטה כלפי האוכלוסייה הערבית. ראינו שאפילו כשאתם מדברים על חוק האזרחות, שעכשיו אנחנו הולכים לדבר עליו, שזה בעצם נגד האוכלוסייה הערבית בלבד, ונגד הפלסטינים בפרט. אם לא תשתנה התפיסה של הממשלה, ושל כל ממשלות ישראל, מתפיסה קולוניאליסטית שרוצה למשול, למחשבה שהיא רוצה לחיות – לא יהיה שלום.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים. חבר כנסת ניצן הורוביץ, בבקשה. תודה רבה. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני, תודה רבה. לפני כמה ימים נפטר בתל-אביב תינוק בן מספר חודשים, שמו שלֵו, לאחר שנחנק מאוכל ושהה כך זמן ממושך ללא שאיש השגיח בו. התינוק הזה היה בחברת הרבה תינוקות וילדים אחרים באחת מהשמרטפיות הבלתי-מוסדרות שקיימות בתל-אביב ובמקומות אחרים, והסיבה שלא קראתם עליו בעיתון ושלא עשו פה דיונים מיוחדים בכנסת ושלא היתה סערה, זה פשוט כי הוא, התינוק הזה, הוא בן למהגרת עבודה מהפיליפינים ולישראלי שלא מכיר בו, והוא מת מחנק במה שנקרא "מחסני ילדים". יש בתל-אביב וגם במקומות אחרים מין מקומות כאלה – זה לא גנים, זה אפילו לא דירות, זה מחסנים כאלה ששם נמצאים הרבה ילדים בלי שום פיקוח ובלי שום השגחה. המוסדות האלה מוזנחים, זו חרפה. אין תנאי בטיחות מינימליים, לא רק לילדים, בכלל לבני-אדם. כמובן, אין מה לדבר על סטנדרטים חינוכיים, והתנאים הפיזיים והתברואתיים קשים ביותר.
הממשלה החליטה כאן, במדינת ישראל – וזאת החלטת ממשלה, והדברים באו לבירור היום בבוקר בוועדה שלי, ועדת עובדים זרים – לא להגיש שירותי רווחה לילדי העובדים הזרים, להוציא מה שהממשלה קוראת "מצבי חירום קיצוניים". אלא שאותו תינוק שנחנק מאוכל בשמרטפייה הזאת, במחסן הילדים – שירותי הרווחה בכלל לא ידעו שהוא קיים ובכלל לא ידעו שהוא מת. בחודשים האחרונים היו ארבעה מקרים כאלה.
כותב יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד: "אני אישית ביקרתי בכמה מהמסגרות האלה" – מסגרות – "ומצאתי מקומות מסוכנים. נחרדתי לראות באילו תת-תנאים מוחזקים ילדים ותינוקות במשך שעות ארוכות".
מה קורה פה, אדוני היושב-ראש? מדינת ישראל מביאה בהיתר דרך נמל התעופה בן-גוריון רבבות עובדים זרים מדי שנה. אבל ברגע שהם כאן, אף אחד לא רוצה להתעסק בזה. יש להם קשרי זוגיות, נולדים להם ילדים. כן, ככה זה קורה עם בני-אדם. מה שנקרא – "שימותו". ואכן, הם מתים. זה הדבר שרציתי להדגיש בפניכם היום.
ואני קורא לממשלה, בטרם יהיה אסון נוסף – ויהיה, כי בתנאים הנוכחיים זו רק שאלה של זמן; גם למשרד התמ"ת שאחראי על מעונות, על פעוטונים, גם למשרד הרווחה, לסגור לאלתר את המוסדות המבישים האלה ולטפל בילדים האלה כמו שמטפלים בכל ילד אחר. ילד הוא ילד, יהא אשר יהא מעמדו החוקי. תגידו, לא חוקי, בן לכזה – הוא ילד. הוא בן שנתיים, הוא בן שלוש, הוא בן ארבע, ואנחנו במדינה צריכים לתת אחריות מינימלית, תנאים מינימליים לילדים האלה.
דבר נוסף אני רוצה להגיד: אני שמעתי אתמול, ואני מברך על ההחלטה של שר הפנים – אחרי שנה וחצי שהבקשות האלה מונחות על שולחנו – לאשר סוף-סוף חלק מהבקשות. אני הבנתי שזה בגלל הדיון שקיימתי הבוקר בכנסת – לא משנה, אני מברך על כך. מאות הבקשות שעוד ממתינות על שולחן שר הפנים, צריך לטפל בהן. תגיד, כן – יפה; תגיד, לא – מאה אחוז. אבל תיתן תשובה. כי המשפחות האלה והילדים האלה, שנמצאים במעמד כזה בלי ביטוח בריאות, בלי שירותי רווחה – הראיתי לכם מה התוצאות – נותנים להם רק שירותי רווחה במקרים קיצוניים. אז אני תוהה אם ילד שנחנק מאוכל ומת זה מקרה קיצוני מספיק כדי ששירותי הרווחה יטפלו בו. הדברים האלה קורים אצלנו תחת האף – בתל-אביב, בחיפה, בבאר-שבע; כאן במדינת ישראל. הורי הילדים האלה זה אנשים שעובדים בעבודות הכי קשות, הכי מלוכלכות, עבודות שישראלים לא רוצים לעשות. אז אם מביאים אותם והם ממשיכים לעבוד – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
– – ותאמין לי, אדוני, הרבה אנשים עושים המון כסף על הגב של האנשים האלה – את המינימום, שזה טיפול בילדים האלה לפי סטנדרטים אנושיים, אנחנו צריכים לתת. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. אדוני, שלוש דקות לרשותך.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חברת הכנסת חנין זועבי כתבה הקדמה לספר עם סממנים אנטישמיים.
המופתי של ירושלים יכול לדבר בפומבי – – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
קראת את הספר?
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
ראיתי את הסרט. אני רואה אותך – אני שומע אותך כאן, אני לא צריך לקרוא את הספרים.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אז לא קראת את הספר.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
כן, כשאת משתמשת בתיאורים של טיהור אתני – – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
אז לא קראת את הספר, עכשיו תמשיך ותגיד מה שאתה רוצה – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – – טיהור אתני, ועוד ביטויים על הישות הציונית פה, זה מספיק חמור. עלייך לא צריך לספר שקרים, מספיק לומר את האמת.
כשהמופתי של ירושלים אומר דברים אנטישמיים על הרג יהודים, אז אנחנו עושים לו – זה נקרא הנחת שמאלנים. טוב, זה ערבים, אנחנו אומרים, ערבים, ככה זה אצלם, הם קיצונים. גם במשא-ומתן אתם אנחנו אומרים, על זה הם לא יסכימו לוותר, האדמה קדושה להם. ערבים. אפילו, עד כדי כך, שלפעמים בעיתון אנחנו קוראים ידיעה על ילד מהתנחלות, או מאיזה מקום, שהלך לאיבוד והגיע לכפר ערבי, והחזירו אותו, אתה שומע את ההתפעלות, כאילו, הא, הם לא טרפו אותו.
זו פטרונות של שמאלנים – לא של ימנים – שחושבים שהערבים זה מין תנינים כאלה, שלא צריך לבוא אליהם בדרישות. לכן הערבי יכול לעמוד, מופתי, איש דת, או כל בן-אדם אחר, יכול לעשות הכול, כי זה משהו, זה מין חיה כזו, זה אקזוטי. הוא יכול להגיד דברים אנטישמיים – יושב קהל שלם במסגד, מסגד זה קדוש, הם לא יפריעו לו, זה לא מנומס, לשמוע דברים נתעבים, אנטישמיים, גזעניים, ונו, ככה זה, מה לעשות, "מעלש", זו הדת שלהם.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
הרב של קריית-ארבע – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
חברי הכנסת, כשהרב של קריית-ארבע או הרב של אנשים אחרים אומרים דברים כאלה, אני מדבר נגדם. אבל אתם לא מדברים נגד המופרעים שלכם, ואנשים כמותכם מוחאים כפיים, ואתם הולכים לדיקטטורים המתועבים ביותר בעולם הערבי ומתחנפים אליהם, ופה עומד חבר הכנסת אחמד טיבי ואומר דברים – גם וולגריים ושוביניסטיים, אבל גם – אפילו על העניין הזה של "רוסיה ביתנו", כי חלק מכם, חברי הכנסת הערבים, לא מכירים בזכות של היהודים כולם להיות כאן ולהקים ולבנות את מדינת היהודים. ועושים לכם הנחה כי אתם ערבים, ככה זה אצלכם, אתם לא באמת, נו, נבוא אליהם בדרישות?
רבותי, כן; אנחנו באים אליכם בדרישות, שלא תהיו גזענים. שלא תשתקו על דברי תועבה, גם אם הם נשמעים במסגדים. שלא תכתבי הקדמה לסופר אנטישמי, לא רק כי את חברת כנסת ישראלית, כי את בן-אדם שצריך לבוא אליו בתביעות, ולא לעשות הנחת ערבים, ולא לעשות הנחת שמאלנים, ולא להגיד "אבל הכיבוש", "הכיבוש", "הכיבוש", על כל פשעינו יכסה הכיבוש.
נגיד שגזלו לכם את האדמה; לא גזלו, היא אדמה שלנו, לא נכנס לוויכוח. נגיד שהקימו לכם את ההתנחלויות ולקחו לכם את כל מקורות המים. זה לא נותן הנחה לרצוח והיתר – אז הכול מותר. לא. יש דרישות מוסריות, גם מערבים, אפילו מחברי כנסת ערבים.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
ולכן, לא ניבולי הפה שלכם ולא האנטישמיות שלכם ולא הגזענות שלכם יפחידו אותנו. אנחנו נדרוש מכם, כל אזרח בישראל, יהודי וערבי, חבר כנסת או לא חבר כנסת, להיות בן-אדם ולהיות כפוף לקודים מוסריים, ולא לקבל לא הנחת שמאלנים ולא הנחת ערבים.
<חנא סוייד (חד"ש):>
קצת צניעות לא תזיק לך. תצטנע קצת. תצטנע.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
עכשיו כולם יקראו את הספר, זה טוב.
<חנא סוייד (חד"ש):>
קצת צניעות, מה אתה, נציג אלוהים פה?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת. קיבלנו בזה הרגע שיעור בגלגול עיניים למתחילים, דמגוגיה בגרוש שאפילו חבל להתווכח אתה. אני חש בוז עמוק לדברים שנאמרו כאן. אני ראיתי את חבר הכנסת אורבך מפגין נגד הרג ילדים פלסטינים בעזה? לא מלים, לא קריאות, לא כתיבה, אלא הרג ממש. אני לא ראיתי אותך. אתה, עולמך המוסרי פגום. אתה אדם לא מוסרי. מי שעומד מנגד כאשר במשך שלושה שבועות המטוסים הישראליים מפציצים בעזה והורגים ילדים בבתי-ספר ושותק, הוא אדם לא מוסרי.
<יעקב אדרי (קדימה):>
ואתה שותק על מה שקורה בסוריה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
אל תדבר אתי על מוסר. כאשר הורגים ילדים – מי שעומד מנגד על הריגת ילדים, שלא יספר על מוסר. דבר על דברים אחרים.
<יעקב אדרי (קדימה):>
דבר על סוריה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
טול קורה מבין עיניך. טול קורה מבין עיניך. לכן, כבוד היושב-ראש, הדברים האלה, אני תמיד, בכל מקרה, נגד דברי גזענות, יהיה אשר יהיה מי שאמר אותם. אני מצפה מחברי הכנסת שיעמדו כאן על הדוכן ויקראו לשחרורו של יושב-ראש הפרלמנט הפלסטיני, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, שכל העולם הכיר שהן היו דמוקרטיות – לשחרר את שני חברי הפרלמנט שנעצרו היום במבצע של חטיפה ממשרדי הצלב-האדום בירושלים המזרחית. אין מישהו מוסרי שיעמוד כאן – קצת אינטגריטי, קצת הגינות לא תזיק לך. אבל מי שבא לכאן ומתקיף את חברת הכנסת זועבי על מה שאמרה – צריך להתווכח פוליטית, היא אמרה דברים פוליטיים, ויכוח אידיאולוגי, ויכוח עמוק – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת ביבי. חבר הכנסת ביבי, נא לשבת, אל תפריע לשר הביטחון – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – בבקשה, בואו תתווכחו אתה. להגיד שלקחו לכם את האדמה זה דבר פעוט, זה דבר לא חשוב. גזלו לכם, וגרשו אתכם, והרגו בכם – אתם תשתקו, כי אתם לא בני-אדם. אני, אין לי ציפיות ממך, אני, אין לי ציפיות מגזלן. אין לי ציפיות ממי שמצדיק רצח ילדים. אין לי ציפיות ממנו. בוש, תתבייש לך, אתה אדם חסר מוסר, ואלו מלים גדולות מאוד, ואפילו לא הגון. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, אתה רוצה לדבר?
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
סליחה? לא ביקשת. אני לא קורא דברים נסתרים. אדוני רוצה לדבר?
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב. בינתיים, עד שתגיע לדוכן, יש לנו אורחים מכובדים בתא הכבוד שלנו, שבאו להיות נוכחים בנאום הפרידה של חבר הכנסת אפללו. אנחנו מקבלים אתכם בברכה. אני רואה את חברי היושב-ראש – היושב-ראש והיושב-ראש העמית, לא טעיתי, נכון? ברכות על הבחירה מחדש. בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב. זה לא מובן מאליו, מי שלא מגיע בזמן, שיקראו לו.
<נסים זאב (ש"ס):>
זה ברור. אני מאוד מעריך – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
היות שאני יודע שאתה הולך להגיד דברי טעם ודברים חשובים, אני לא מוותר עליהם. בבקשה, כבודו.
<נסים זאב (ש"ס):>
תודה לך, אדוני, אני ממש מודה לך.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כל הנושא של חנינה, הרי אנחנו ראינו שלאחרונה מדינת ישראל שחררה יותר מ-1,000 מחבלים, רוצחים, שותי דם. ומה לעשות, בעסקת – עסקת חבילה נקרא לזה, מול גלעד שליט, שהוא נחטף, הוא נגזל, והמשא-ומתן הארוך, שהיה מייגע מאוד, כשממשלת ישראל נאלצה לשלם את המחיר הגבוה ביותר שידעה אי-פעם, מישהו מחברי הכנסת הערבים בא וטען כנגד אותם משתחררים, כנגד אותם מחבלים? קיבלו חנינה. אבל כשמדובר בשוטר, שנאמר, קיבל את עונשו, ושר המשפטים ממליץ לתת חנינה, אחרי שחלק מהעונש שלו הוא כבר ריצה, מה קרה? מה האדמה פה בוערת? מה השנאה הזאת?
אדוני היושב-ראש, אם יש לנו מה להתרעם על ממשלת ישראל, זה שהיתה אמירה, לא מזמן, שכאשר ישחררו את המחבלים בעסקת שליט, שר המשפטים ונשיא המדינה, וגם הממשלה, כמובן, בתמיכתה היא, ישחררו במקביל את כל היהודים העצורים שאין להם דם על הידיים.
יושב שם – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
סליחה, חבר הכנסת, סגן היושב-ראש.
<קריאה:>
צודק. הסגן תמיד צודק.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. תודה רבה. בבקשה, אדוני.
<נסים זאב (ש"ס):>
יושב שם יהודי בשם גמליאל שאת אביו הקשיש, אדוני היושב-ראש, כמעט כל ערב שבת אני רואה בוכה בדמעות. אומר לי: יש לי שבעה-שמונה נכדים מבני. מה אני מבקש? שלפחות בשבת ייתנו לו לצאת. הרי האיש כבר ריצה יותר משני-שלישים מעונשו, הוא כבר מגיע עוד מעט למצב שכל עבריין מקבל חנינה. אז מה קרה? פתאום פה השב"כ שם את ידיו על אותו האיש, גמליאל. והוא הביע חרטה. אגב, אני דיברתי אז גם עם ראש השב"כ; אמר שהוא יעיין בזה. דיברתי עם ראש הממשלה מספר פעמים, אמר: ייקח את זה לתשומת לבו. אבל מה לעשות? כשמדובר ביהודים צריך להחמיר במקסימום. כשמדובר בערבים, בשחרור, וזה לא משנה שזה בתמורה לגלעד שליט, אדוני היושב-ראש – השתחררו פה מחבלים עם דם על הידיים, מחבלים שהיו מסייעים לרצח. אז מה קרה? אי-אפשר לתת לכמה יהודים – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אתה מתכוון לעסקת שליט.
<נסים זאב (ש"ס):>
כן. אני אומר – היה אפשר באותה עסקה לשחרר את אותם יהודים, לפחות אלה שאין להם דם על הידיים, או שיצאה תקלה מתחת ידם, כמו אותו השוטר. אז מה כל הזעקה הזאת?
כן, יש אמירה מול חנין זועבי, עם כל הכבוד, שהיא הלכה עם דגל של אויבי ישראל. בלב ים התחברה עם אותם מחבלים. והיא יושבת פה בכנסת הזאת ונשבעת שבועות אמונים למדינת ישראל. למה את נשבעת לשווא? לא תישא שם לשווא. אסור לך, יא חראם, לבוא ולומר שבועת שווא. תגידי: אני לא נשבעת. אני נציגה של אותה אוכלוסייה – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים. נא לסיים.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – שאני מייצגת, בלי שבועה, בלי אמירות מיותרות. תודה, אדוני.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת סגן השר איוב קרא, בבקשה.
<קריאה:>
זה אחרון.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
לא, לא, לא. זה לא אחרון. אחריו – חבר הכנסת אפללו. בבקשה, נציג הממשלה. סגן השר, בבקשה.
<איוב קרא (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית כול אני רוצה לברך את חברי – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אפשר לבקש מסיעת קדימה.
<איוב קרא (הליכוד):>
אם אפשר.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה, אדוני, תפוס את מקומך. התייעצות בסיעת ש"ס במקומותיכם. לא ליד סיעת קדימה, הם ישמעו את ההתייעצות.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אתה רוצה להצטרף? אתה יכול.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
לא. אני לא רוצה שישמעו את ההתייעצות שלכם. אה, סליחה. הם מסתירים, לא שמתי לב. מתנצל. בבקשה, אדוני סגן השר. לא שמתי לב.
<איוב קרא (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני בשמכם, כולם, מברך את חברנו אלי אפללו שהיום לצערנו מתנתק לכיוון, אולי לא טוב; לנו לא טוב כשאתה לא נמצא בסביבה ובזירה הזאת. אבל כולנו, באמת מהנשמה, מהלב, א. מאחלים לך בריאות שלמה – –
<רוברט טיבייב (קדימה):>
אמן.
<איוב קרא (הליכוד):>
– – והצלחה גדולה, כי אתה חבר, חבר לדרך, ואוהבים אותך פה כולם.
דבר שני – אני רוצה לאחל הצלחה לוועדת הפנים שהחליטה היום, בראשותו של חבר הכנסת בילסקי, לחבר את דאלית-אל-כרמל עם כביש 4. זו החלטה מאוד חשובה לאור כך שבעצם בשרפה האחרונה שהיתה בכרמל, שעד עכשיו אנחנו מצפים ומחכים למסקנות עליה, לא טרחו לפעול לבד להביא לחיבור הכביש הזה. אני מקווה שכל הגורמים יתיישרו לעמדתו של שר התחבורה, שאני מעריך ומכבד אותו מאוד, שהקצה כבר תקציב מיוחד לצורך הכביש הזה, וגם של שר הפנים שתומך בכביש הזה. זה צורך חשוב מאוד מאוד אפילו, מאחר שבאזור הזה ישנה בעיה קשה של דרכי מילוט אם חס וחלילה יקרה אסון – אם חס וחלילה יקרה אסון, ואי-אפשר לדעת מה ילד יום.
אני רוצה לברך את נגיד בנק ישראל שהוריד היום את הריבית ל-2.5%, אדוני היושב-ראש. זו בשורה מאוד חשובה, כיוון שזה מייצב את המשק, מייצב את הכלכלה בישראל, ולחזק גם את שר האוצר, שבעצם בתקופתו אנחנו המדינה היחידה שזכתה להעצמת האשראי הבנקאי לעומת מדינות שונות באירופה שקיבלו החודש הזה, וגם בחודשים קודמים, הורדה בדירוג האשראי שלהן. אני חושב שזו בשורה מאוד חשובה לאור המשבר הכלכלי העולמי שעדיין בעיצומו ואנחנו לא יודעים לאן זה מוביל בסופו של יום.
לכן, אנחנו גאים על כך שבעצם הממשלה הזאת, ממצב של כלכלה מתפוררת, אנחנו רואים שבשנתיים, שלוש השנים האחרונות, אנחנו במצב של כלכלה יציבה, כלכלה שבעצם איש לא ציפה שהיא תהיה כלכלה כזאת חזקה לעומת מה שקורה היום בכלכלה העולמית.
אני רוצה לברך את מנכ"ל משרד הפנים שהביא לכך שבעוד חודש, חודש וחצי מקסימום, יביאו מטעמו, הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, המלצה לחבר את הבתים שיש להם בעיה עם חיבורי החשמל. בכרמל, קודם כול, כפיילוט. ואני מקווה שבכך נביא לפתרון בסוגיה הזאת.
אני רוצה לומר לכם, חברים, שאנחנו נמצאים בדיוק היום שנה מרגע המהפך, או מה שכונה "האביב הערבי". במצרים בחרו היום פרלמנט חדש. בחרו פרלמנט חדש, ואנחנו ציפינו, אדוני היושב-ראש, ציפינו היום כמחווה, כמו ששחררו אלפי אסירים, רציתי וציפיתי שישחררו את עודה תראבין. לצערי הרב, לא שמעתי בשורה טובה. לא רק זה שאין שחרור של עודה תראבין, אלא יש עוד אזרח ישראלי, זחאלקה שמו, שעומד למשפט בתחילת החודש הבא גם כן על עבירות שהן בעצם מפוקפקות.
אדוני היושב-ראש, אנחנו צריכים להתגאות שיש לנו מדינה דמוקרטית שאנחנו בה לא רק פותחים את הפה כשאוכלים או כשהולכים לרופא שיניים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<איוב קרא (הליכוד):>
אני גאה במדינה הזאת, והגיע הזמן שאלה שמקניטים, או מדברים נגד, שירימו קול זעקה מזרחה ודרומה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. רבותי, נא לשבת.
<דברי פרידה של חבר הכנסת אלי אפללו עם פרישתו מהכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו, בהסכמת כל מגישי הצעות האי-אמון, ניפרד עכשיו – לפני ההצבעה; לפני ההצבעה – נא לשבת, כולם – ניפרד מחברנו אלי אפללו, אשר הגיש היום בשעה 11:40 מכתב התפטרות מהכנסת עקב היבחרו להיות יושב-ראש הקרן הקיימת, יושב-ראש עמית של הקרן הקיימת לישראל. ההתפטרות שלו תיכנס לתוקפה, אם הוא לא יחזור בו, ביום רביעי בשעה 11:40.
אני מזמין עכשיו את חבר הכנסת אפללו, לא חכ"ל אפללו, והשר לשעבר, לבוא ולשאת את דבריו. אלי, בבקשה, יקירי. בבקשה. רבותי, נא לשבת. מייד לאחר שאפללו יסיים את דבריו, ולא פחות מחמש דקות מרגע זה, תתבצע ההצבעה.
<אלי אפללו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה, שרים, חברי כנסת נכבדים – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
משפחתך היקרה.
<אלי אפללו (קדימה):>
אני אגיד את זה בסוף, אדוני היושב-ראש. – – אני נרגש וגאה לעמוד כאן היום ולומר דברי פרידה לפני שאני יוצא לדרך חדשה כיושב-ראש עמית במוסד היהודי הציוני הגדול בעולם, הקרן הקיימת לישראל.
היתה לי הזכות הגדולה, במסגרת התפקידים הרבים שמילאתי בכנסת, בממשלה, לעמוד וללמוד לעומק את התהליכים בבית-המחוקקים ואת היחסים שבין הכנסת והממשלה. אבל לא פחות מכך, זכיתי להכיר קבוצת אנשים יוצאת-דופן, שעושה עבודה לילות כימים למען ציבור הבוחרים שלה.
לצערי הרב, הפעילות היסודית והמעמיקה שנעשית במליאה ובוועדות לא זוכה לביטוי ולהכרה המתאימה לה. הכנסת היא הזירה המרכזית של הדיונים הציבוריים בישראל. הכנסת – האינטרסים השונים מתנגשים לפעמים, והיצרים מתלהטים. שמחתי לגלות שגם אחרי הוויכוחים הסוערים וההחלטות הקשות, החברות האישית ממשיכה, אף מתחזקת.
כנציג הפריפריה בכנסת, פעלתי כפי יכולתי לצמצם את הפערים הקיימים בין הפריפריה למרכז מדינת ישראל. אבל אין לי כל ספק ששום דבר לא היה קורה בלי העזרה שלכם והתמיכה שלכם. ועל כך אני מבקש להודות לכם, על שיתוף הפעולה הטוב, בשם כל תושבי מדינת ישראל, ובפרט בפריפריה.
חברי כנסת נכבדים, הספקתי לעבוד בהרבה מאוד תפקידים אתכם, אבל אחת התקופות היפות שלי היתה כיושב-ראש הקואליציה. ראיתי ולמדתי להבין את הקשר – באופן יסודי – בין הממשלה והכנסת. ופה, אדוני היושב-ראש, ראיתי שבאמת אחד המרכיבים העיקריים הוא החברות בין חברי הכנסת, וזה לא משנה מאיפה.
אני חייב תודה גדולה לכל עובדי הכנסת, אדוני היושב-ראש. היה לי לעונג לעבוד עם כולם, בלי יוצא מן הכלל. כמובן, תודה מיוחדת למשפחתי: לרונית, אשתי, שנמצאת כאן, לילדים שלי ולנכדים שלי.
אני מקווה להמשיך ולפעול למען קידום המטרות שבהן אני מאמין גם בקרן קיימת לישראל, שחוגגת בימים האלו 110 שנים להקמתה, מוסד מפואר ששם על סדר-היום הלאומי שלו בהעדפה את הפריפריה.
למדתי להכיר את קרן הקיימת בזמן הקצר שאני נמצא שם, מוסד שעושה עבודה נאמנה; מוסד עם עובדים נהדרים, ובשיתוף פעולה מלא עם היושב-ראש, אפי שטנצלר, שנמצא כאן, בשיתוף פעולה מלא. ואני שמח שאני הולך לדרך חדשה, אדוני היושב-ראש, ואני מודה לך ומודה לכולם. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו מודים לאלי אפללו, השר לשעבר, חבר הכנסת ויושב-ראש עמית של קרן הקיימת בעוד 48 שעות, אם לא תתחרט. עד יום רביעי בשעה 11:40 אתה חבר כנסת. ואנחנו מאחלים לך, בכל אשר תבחר, בכל אשר תעשה, הצלחה גדולה ומלאה, חברנו, אלי אפללו. תודה.
<אלי אפללו (קדימה):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אנחנו עוברים להצבעה, אם כי זה היה תקדים שלא ישנה, אלא במקרים מאוד מיוחדים. אני מאפשר לכם לומר לאלי אפללו, לכבוד ראש הממשלה, לכל מי שרוצה לומר לו, ומייד אנחנו נעבור להצבעה.
<ישראל חסון (קדימה):>
אפשר להצביע להשאיר אותך בכנסת?
<הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
1. הארכת חוק טל – ממשלת נתניהו מעודדת השתמטות ופוגעת בשוויון בנטל;
<2. כישלונה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי;>
<3. בקשת שר המשפטים לתת חנינה לשוטר שחר מזרחי ואי-הענשת שוטרים שהרגו אזרחים ערבים>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
טוב, רבותי חברי הכנסת, רבותי השרים, תם הסיבוב הראשון, וחבר הכנסת אפללו צריך להצביע. חבר הכנסת אפללו, אתה צריך להצביע, אז נא שב, ואחרי זה, או בעוד דקה – אחרי זה תחזרו אליו. אני הדגשתי שהתפטרותו תיכנס לתוקפה ביום רביעי ב-11:40. עד אז הוא יכול לחזור בו. תודה רבה. רבותי השרים, חברי הכנסת, נא לחזור למקומותיכם. ובכן – לא, לא, כל מה שקשור לפרידות אחרות, פרידות גסטרונומיות, אנחנו משאירים זאת לשיקול דעתו של כל חבר כנסת וחבר כנסת. תודה רבה, רבותי, נא לשבת. נא לשבת. ובכן, לפנינו – נא לשבת. יושב-ראש הקואליציה בפועל, נא לערוך את כוחותיך. אנשי האופוזיציה, נא להיערך.
אנחנו עוברים להצבעה. לפנינו שלוש הצעות אי-אמון, שהראשונה שבהן היא הצעת אי-אמון מטעם סיעת קדימה, בנושא: הארכת חוק טל – ממשלת נתניהו מעודדת השתמטות ופוגעת בשוויון בנטל, כפי שנומקה על-ידי חברת הכנסת וראש האופוזיציה ציפי לבני מטעם סיעת קדימה. רבותי, נא להצביע. מי בעד האי-אמון? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 1
בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 32
נגד – 47
נמנעים – אין
הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 32, נגד – 47, נמנעים – אין. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה, כפי שנומקה על-ידי ציפי לבני, לא נתקבלה.
אנחנו עוברים להצעת אי-אמון מטעם סיעות העבודה ומרצ – נא לא להפריע, נא לא להפריע – מטעם סיעות העבודה ומרצ, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת דניאל בן-סימון, בכותרת: כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. נא להצביע, רבותי חברי הכנסת, מי בעד אי-האמון, מי נגד, מי נמנע. נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 40
נגד – 47
נמנעים – אין
הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
40 בעד, 47 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות העבודה ומרצ לא נתקבלה.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת אי-אמון מטעם סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש, כפי שנומקה על-ידי חברת הכנסת חנין זועבי, שנושאה: בקשת שר המשפטים לתת חנינה לשוטר שחר מזרחי ואי-הענשת שוטרים שהרגו אזרחים ערבים. נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע?
הצבעה מס' 3
בעד הצעת סיעות בל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה – 10
נגד – 52
נמנעים – 1
הצעת סיעות בל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עשרה בעד, 52 נגד, אחד נמנע. אני קובע שגם הצעתן של סיעות בל"ד, חד"ש ורע"ם-תע"ל לא זכתה ברוב, והצעת האי-אמון נדחתה.
<בקשת הממשלה להאריך בצו את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003>
<היו"ר דני דנון:>
רבותי, אני עובר עכשיו לבקשת הממשלה להאריך בצו את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003. יציג את ההצעה שר הפנים וסגן ראש הממשלה, השר אלי ישי.
<שר הפנים אליהו ישי:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עניין הוראת השעה הוא סוגיה שכבר מספר שנים, בעקבות דיונים בבג"ץ אם החוק הוא חוקתי או לא חוקתי – אדוני היושב-ראש, אם יהיה קצת שקט באולם, במליאה, אז אני אוכל לדבר.
<היו"ר דני דנון:>
אני מבקש ממי שלא מעוניין לשמוע את השר לצאת החוצה וממי שבמליאה – לשבת. בבקשה.
<שר הפנים אליהו ישי:>
לא, גם מי שמעוניין והוא מדבר שיצא החוצה; זה לא משנה אם הוא מעוניין או לא מעוניין.
<היו"ר דני דנון:>
חבר הכנסת מגלי והבה, תודה. אני מבקש לשבת. חבר הכנסת אלי אפללו, אנחנו מבקשים שתישאר אתנו.
<שר הפנים אליהו ישי:>
חבר הכנסת אפללו, אתה יכול להצביע על הצעת חוק מאוד חשובה לפני שאתה פורש, זה דבר חשוב. הנה, יש לך עוד הצבעה להיסטוריה ולסדרת ההצבעות שהצבעת עד היום.
<היו"ר דני דנון:>
חבר הכנסת אפללו, יש הרבה מאוד אנשים עצובים כי אתה עוזב אותנו היום, אולי יש מעט ששמחים, אנחנו נשמח שתשמע את השר. אני סוגר את הרשימה. כרגע הרשימה נסגרת, מי שרוצה להירשם שייגש לירדנה. הרשימה סגורה. אדוני השר, בבקשה.
<שר הפנים אליהו ישי:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סוגיית איחוד המשפחות והוראת השעה נדונה במהלך השנים האחרונות מספר פעמים בבג"ץ. בית-המשפט העליון ביקש לחוקק באופן מסודר חוק שיסדיר את העניין הזה, כי החוק הקיים, לשיטתו, על-פי פסיקותיו בעבר, הוא לא חוקי, או שהוא לא מספיק טוב.
ממשלות ישראל במהלך השנים האחרונות, פעם אחר פעם, שרי הפנים במהלך השנים האחרונות גם כן דחו את זה וביקשו הוראת שעה פעם אחר פעם, ובמסגרת הזמן הזה נתבקשנו להכין הצעת חוק חדשה. אכן, ראש הממשלה הקים ועדה בראשות השר נאמן, ושם התחלנו לגבש הצעת חוק חדשה. היה דיון בבג"ץ לפני שבוע, ובדיון בבג"ץ היה שינוי בעמדות, שינוי בעמדות שקבע בצורה מפורשת דברים מאוד ברורים לגבי החוק, ואני לא רוצה לפתח ולהאריך, אני מעריך שכולם עברו, קראו לפחות את עיקרי הפסיקה.
בשורה התחתונה, הממשלה מתכוונת כן לסיים את הצעת החוק ולהגיש אותה לכנסת במועד קרוב – במהלך השנה הקרובה. עד אז אנחנו מבקשים שוב הוראת שעה. הוראת שעה נועדה להסדיר שלא יהיו פרצות במסגרת איחוד משפחות, וזה יהיה למרות הפסיקה של בג"ץ, פסיקה שעושה סדר ומאפשרת באמת לתקן את זה בצורה טובה, לתת תוקף להוראת השעה ובכלל לחוק. לעניות דעתי, מכל מקום, נגיש הצעת חוק מתוקנת ומסודרת באופן כזה שיסדיר את זה באופן שאפשר יהיה לעמוד מול כל בג"ץ בעתיד. מכל מקום, אני מבקש את הצבעת הכנסת על הוראת השעה, וקריאה אחת שתיתן תוקף לחוק הזה שימשיך במסגרת הוראת השעה. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה. אני מודה לשר אלי ישי. אנחנו פותחים את הדיון. רשימת הדוברים סגורה. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה לברך את חבר הכנסת אפללו, אני והוא נכנסנו לכנסת באותו יום, והוא היה ידוע ביחסיו הטובים עם כל חברי הכנסת. אכן, היה נעים לדבר אתו – עם החיוך, עם האנושיות. אני מאחל לו הצלחה בחיים הפרטיים שלו.
כבוד היושב-ראש, אני הייתי בכנסת כאשר הובא חוק האזרחות בשנת 2003, ואז עמד על הדוכן שר הפנים דאז, לא ממפלגתו של חבר הכנסת אלי ישי, אלא דווקא, איך אומרים, לא אויב נפשו אבל אויב מפלגתו. אז היה שר הפנים פורז ממפלגת שינוי, והוא אמר חגיגית מעל הדוכן: סיבת החוק היא ביטחונית, וכאשר יעבור זעם יעבור החוק. עבר זעם מספר פעמים, והחוק כמות שהוא. אחר כך אמר אריאל שרון ואמרו אחרים שמדובר בחוק דמוגרפי, למנוע כניסתם של פלסטינים לגור בתוככי מדינת ישראל.
החוק, שהוא הוראת שעה בעצם, אושרר מספר פעמים בכנסת, ואנחנו בעצם חוזרים על אותם דברים, אבל מה לעשות, כבוד היושב-ראש, שהבעיות אותן בעיות; לא שהבעיות נפתרו, אלא החמירו. כלומר, אותן משפחות – נגיד ילדים שלא ראו את אבא שלהם שנה, עכשיו כבר תשע שנים שהם לא ראו אותו, ופרידה של שנה או שנתיים היא קלה יותר אפילו מפרידה של תשע או עשר שנים. שר הפנים מבטיח לנו שלאחר פסיקת בג"ץ הוא יהפוך את זה לחוק קבע.
החוק הזה לא רק מונע איחוד משפחות, אלא מפורר משפחות קיימות. כלומר, אותן משפחות שנבנו לפני חקיקת החוק, החוק אומר להן – צריך לחזור אחורה. מה יעשו אותן משפחות? החוק מותיר להן את האפשרות, ושופטי בג"ץ, איך אומרים, בפסיקה שאני חושב שצריך לתרגם אותה לאנגלית ולהפיץ אותה בכל העולם, שלא חבר כנסת הזוי בכנסת, אלא שופט בית-משפט עליון בישראל אומר לאזרח פלסטיני: אם אתה אוהב את אשתך, תעזוב את הארץ. אפילו העיתונאי ירון לונדון כתב טור: "אם הפלסטינים כל כך אוהבים את הנשים שלהם, שיעזבו את הארץ וילכו אחריהן לרמאללה או למקומות אחרים"; זה מבחן אהבה של הפלסטינים.
עם כל הכבוד, אני חושב שמדובר לא רק בחוק גזעני, אלא בחוק אנטי-אנושי, שמפורר משפחות, שמרחיק אמא מהילדים, אבא מהבנים שלו, אשה מגבר, ועל כן זה אות קלון לפרלמנט ואות קלון לבית-המשפט העליון, שהמלה צדק לא צריכה להיות כלולה בשמו. תודה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת זחאלקה. הדובר הבא – חבר הכנסת חנא סוייד. לרשותך שלוש דקות. ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<חנא סוייד (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, החוק, או הוראת השעה שמובאת בפנינו להארכה כאן, והתירוצים להצדקתה, מזכירים לי את המנהג שהיה מקובל באימפריה הרומית – כל פעם שצבאות האימפריה רצו לעשות איזשהו כיבוש, אז לפני יציאת הצבא היו אנשי הדת נאספים בשערי העיר ומחליטים שהמתקפה הזאת או הכיבוש הזה הוא לצורכי הגנה עצמית, ורק אחר כך, כשכולם מהנהנים בראשם שזה הגנה עצמית, אף-על-פי שהכוונה היא כיבוש, היו מאפשרים לצבאות לצאת לכיבושים, ובדרך הזאת לאט לאט האימפריה הרומית בעצם כבשה את כל העולם.
וזו דוגמה – החוק הזה הוא בעצם "פוטו קופי" של המנהג הזה שאני תיארתי – כיבוש שמגביל את זכויות היסוד של הנכבשים, מנסה לנגוס עוד ועוד בזכויות הבסיסיות של משפחות, של הורים, של ילדים, תחת המכסה ותחת התירוץ והאמתלה של הגנה עצמית. דבר כזה לא יכול להתקבל על הדעת בשום פנים ואופן. מדובר כאן בחוק שהוא רטרואקטיבי, שפוגע פגיעה אנושה ולא מידתית בזכויות אדם בסיסיות. החוק מנשל את ההורים ואת הילדים מזכות בסיסית לחיות יחד כמשפחה.
אני לא מכיר עוד חוקים שממש חודרים כל כך עמוק, עד כדי כך, לתא המשפחתי, שרוצים לפצל אותו. החוק הוא פרי באושים של הכיבוש. מדובר בכיבוש שהוא כמעט נצחי, שהיה "כיבוש נאור", שאפשר מיזוג של אוכלוסיות אבל בתנאי שלא יתאהבו אחד בשני ולא יבנו משפחות ולא יתחתנו. זה לא יכול להיות.
החוק הזה מבקש לתת הכשר מוסרי לצעדים שהם לא מוסריים בעליל. החוק הזה מנסה כאילו ליצור מטרייה בשביל לעשות דברים שהם לא מוסריים בשום פנים ואופן. החוק הזה מראה על ריקבון מוסרי מוחלט בברנז'ה ובין מקבלי ההחלטות בישראל. זה מגיע עד כדי קהות חושים לא מתקבלת על הדעת, להיכנס לרזולוציה הזאת של אב ובן או אמא ובת.
אני רוצה לקבוע כאן, אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר דני דנון:>
נא לסיים.
<חנא סוייד (חד"ש):>
– – שבדיוק כמו שבארצות-הברית הקונגרס האמריקני ביקש סליחה מהיפנים ממוצא אמריקני, שבשנת 1942, בגלל המלחמה שהיתה בין יפן לבין ארצות-הברית, היפנים נעקרו ממקומותיהם ורוכזו במחנות ופוצלו מהמשפחות שלהם, תחת – כאילו הם מהווים סכנה לביטחון – אותה אמתלה שיש לנו כאן, אותו תירוץ שיש לנו כאן – הקונגרס ביקש סליחה מהאזרחים האמריקנים ממוצא יפני. ומעניין שגם בית-המשפט העליון בארצות-הברית, במקרה של קורימצו, הצדיק את ההחלטה הזאת, ואחר כך הקונגרס חזר וביקש סליחה מהאמריקנים ממוצא יפני. אין לי ספק שבבוא הזמן גם הכנסת, וגם מדינת ישראל, וגם הממשלה, יבקשו סליחה מהעם הפלסטיני ומהאנושות על צעדים כמו שהם מובאים או כמו שהם מוצגים בחוק הזה. תודה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת סוייד. אני רק לא זוכר אם בהיסטוריה האמריקנית האזרחים ממוצא יפני היו מעורבים בפעילות טרור. במקרה שלנו האחוזים והמספרים של אותם אנשים שהגיעו באיחוד משפחות והשתתפו בפעילות טרור הם מטרידים ביותר, זה גם עלה בפסיקת בית-המשפט העליון.
<חנא סוייד (חד"ש):>
תראה, אדוני היושב-ראש, אתה מנצל את ההזדמנות שאתה יושב-ראש. אם אתה רוצה אני אחזור ואני אענה לך.
<היו"ר דני דנון:>
לא, אני בטוח שחבר הכנסת דב – – – תודה, חנא סוייד.
<חנא סוייד (חד"ש):>
יש לי תשובה אליך. בארצות-הברית עשו את המעשה הזה, של עקירת האזרחים היפנים, תחת אותה כותרת – – –
<היו"ר דני דנון:>
אף יפני לא היה מחבל.
<חנא סוייד (חד"ש):>
היו, היו – –
<היו"ר דני דנון:>
הפיגוע – – –
<חנא סוייד (חד"ש):>
– – היו כמה מקרים, ולקחו אותם כ"פריטקסט", לקחו אותם כאמתלה להגיד שכל היפנים מסוכנים וצריך לאסוף אותם וצריך לסגור אותם.
<היו"ר דני דנון:>
תודה.
<חנא סוייד (חד"ש):>
היו מקרים כאלו.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. המחבל שעשה את הפיגוע במסעדת "מצה", חבר הכנסת חנא סוייד, גם הגיע באותה מסגרת של איחוד משפחות, והרשימה עוד ארוכה ומטרידה.
<חנא סוייד (חד"ש):>
תראה, אתה כאן מנצל מצב שהוא לא – –
<היו"ר דני דנון:>
לא, נתתי לך אפשרות להגיב.
<חנא סוייד (חד"ש):>
– – שוויוני. אני מוכן לחזור עוד פעם ולענות לך.
<היו"ר דני דנון:>
אני בטוח שחבר הכנסת חנין יוכל לענות.
<חנא סוייד (חד"ש):>
אתה מנצל את ההזדמנות שאתה יושב-ראש ונותן לעצמך זכות לדבר מתי שאתה רוצה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה. חבר הכנסת חנין, בבקשה. לרשותך שלוש דקות.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה, אדוני היושב-ראש, אם תרצה להיכנס אתי לוויכוח אני ברצון אכנס לוויכוח הזה, רק שהוא לא יהיה על חשבון זמני. אז אני מראש מודיע לך שאם יש לך שאלות, או הערות, או תוספות, אני אשמח להתייחס לכל אחת מהן. תן לי את מסגרת הזמן ואני מבטיח לך התייחסות עניינית.
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, החוק שאנחנו מתבקשים לאשר היום במליאה הוא ירידה נוספת במדרגות הרוע. החוק הזה הוא רע מכיוון שהוא איננו מאפשר לבני-זוג שאחד מהם ישראלי לחיות יחד בישראל אך ורק מכיוון שבן-הזוג הוא ערבי פלסטיני מהשטחים. ואם זו איננה בעיה, ואם זה איננו עוול, ואם זה איננו רוע, כנראה אנחנו כבר לא יודעים מהו עוול ומהו רוע.
ואני, אדוני היושב-ראש, רוצה להתמודד בקצרה עם הטענה המרגיזה והמקוממת שקראתי, שאומרת: מי אמר שזכותו של אזרח ישראלי למשפחה צריכה להתממש דווקא בישראל? לפי ההיגיון הזה, אדוני היושב-ראש, בכלל אין שום משמעות לשום זכות, כי מי אמר שאיזושהי זכות צריכה להתממש דווקא בישראל? השאלה הזאת היא שאלה שבעצם מאיינת לחלוטין את זכויות וחירויות היסוד.
אנחנו מקיימים את הדיון הזה זמן קצר אחרי פסק-דינו של בית-המשפט העליון ברוב של שישה נגד חמישה לאשר את חוקיות החוק. אני קראתי היטב את פסק-דינו של בית-המשפט העליון, ואני אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, זה פסק-דין שמלמד על חולשה, פסק-דין שמלמד על כך שלא נוכל עוד להמשיך להסתמך על בית-המשפט העליון כמי שימשיך להוציא ערמונים מהאש ולחלץ את המחוקק מכל מעשי הביש שהוא מייצר.
פסק-הדין הזה רצוף בהנחות לא מוכחות, כולל, אדוני היושב-ראש, הטענה שפלסטינים שזכו לאיחוד משפחות נוטים לבצע פעולות טרור. הטענה הזאת איננה עומדת במבחן המציאות, לא הסטטיסטית ולא העובדתית. אפשר למצוא מקרה חריג בכל מצב. אפשר גם למצוא, אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר דני דנון:>
יש לך נתונים אולי, חבר הכנסת חנין?
<דב חנין (חד"ש):>
יש לי נתונים. אפשר למצוא גם, אדוני היושב-ראש, מצבים שבהם יהודים ביצעו מעשי טרור, אז אולי גם יהודים לא צריך לאפשר להם להיכנס לישראל, כי הרי גם יהודים ביצעו מעשי טרור. אני יכול, אדוני היושב-ראש, לתת לך רשימה ארוכה של יהודים שביצעו מעשי טרור. אז אולי לפי העיקרון הזה, כיוון שיש יהודים שביצעו מעשי טרור, תחוקק הכנסת חוק ותגיד: ליהודים אסור להיכנס לישראל, כי היו יהודים שביצעו מעשי טרור. זה ההיגיון, ואני מצטער על כך שגם בבית-המשפט העליון אצל כמה מהשופטים ההיגיון העקום הזה נכנס.
אני מצטער על כך שמי שעתיד להיות נשיא בית-המשפט העליון, השופט גרוניס, מצא לנכון להביא דווקא מדבריו, בדעת מיעוט, של השופט ג'קסון, השופט העליון האמריקני, שנתן פסקי-דין מיעוט ופסקי-דין ייחודיים בתקופה הקשה של המקארתיזם בארצות-הברית. דווקא מהתקופה הזאת אנחנו צריכים ללמוד? דווקא מהתקופה הזאת בית-המשפט העליון אצלנו מבקש ללמוד?
חברות וחברים, עמיתי חברי הכנסת, אכן אנחנו נמצאים בשפל, והחוק הזה מוריד אותנו לנקודה נמוכה עוד יותר. תודה רבה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. הדובר הבא הוא חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו דנים בחוק שכאילו הכותרת שלו היא בעיה ביטחונית, והמהות שלו היא פוליטית; הבעיה הביטחונית שאתה מדבר עליה ושדיברת עליה לא מזמן, וכולם כאילו עושים מעטפת של בעיה ביטחונית. אני אפילו מוכן להסכים עם חבר הכנסת אלדד, שאמר היום שמבין 100,000 ומשהו הפלסטינים שקיבלו אזרחות ישראלית – זה כולל כמובן את הילדים שלהם ושכבר היו פה במשך 40 שנה – אז קומץ קטן של אנשים היו מעורבים בטרור. אנחנו יודעים שזה רק בגלל שאנחנו, מבחינה ביטחונית, חושבים שזו פצצה דמוגרפית. אז תגידו את הדברים כהכשרם. אני חושב שזו צביעות לבוא ולהגיד שזה בגלל הטרור. האמת היא שזה בגלל הגזע, בגלל שהם פלסטינים. וגם לא הסתירו את זה ראשי ממשלות לשעבר; לא רק הנוכחי.
<היו"ר דני דנון:>
אולי זה גם וגם.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
לא הסתירו את זה. זה לא רק גם וגם. אז עובדה – אתם תגידו את זה, אז תגידו את זה בגלוי. למה? שכל העולם ידע שמדינת ישראל רק מחוקקת חוקים נגד האוכלוסייה הערבית.
אבל זה לא רק אתם. בזמנו ראש ממשלה, אשה, אמרה שכל ילד פלסטיני שנולד מדיר את השינה מעיניה. ואתה יודע על מי מדובר? חברת הכנסת, ראש הממשלה גולדה מאיר, בזמנו אמרה את זה. אני נזכר במה שענה לה חבר הכנסת, זיכרונו לברכה, חברנו תופיק זיאד. הוא צלצל אליה פעם בשתיים-עשרה בלילה ואמר לה: נולד לי בן, האם זה מדיר את השינה מעינייך? אותו לילה היא לא ישנה.
אז תראה, זה הולך מממשלה לממשלה. באמת, הבעיה היא בעיה דמוגרפית, אז למה אתם לא מדברים על זה בגלוי? ועכשיו באים לחוקק את החוק הזה רטרואקטיבית, כדי להוכיח שהאנשים האלה הם שוהים בלתי חוקיים. איפה זכויות הילד? אתה, כיושב-ראש ועדת זכויות הילד – האם מותר להפריד משפחות? האם מותר לזרוק אבא או אמא ולחסל משפחות שלמות?
<היו"ר דני דנון:>
יש פה עוד – – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
כאשר מדובר על משפחה ולזרוק ילדים – לא מתקוממים נגד זה? ילד הוא ילד. עכשיו דיברתם על זה. דיברו על זה גם אנשים מהימין. ילד הוא ילד בכל מקום. לא משנה אם הוא ערבי אם הוא יהודי. אבל אם הוא ערבי, אז כנראה שבממשלה הזאת יש לגביו קריטריון אחר.
<היו"ר דני דנון:>
נא לסיים.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
לצערי הרב זה המדרון החלקלק שהממשלה הזאת ממש מחליקה בו לכיוון הפאשיזם, לכיוון האפרטהייד. ואל תבואו בטענות אם אנחנו נראה לעולם את החוקים האלה שאתם מחוקקים כל הזמן נגדנו, כאוכלוסייה חלשה במדינה שבה הרוב הדיקטטורי נגד המיעוט.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. שאלת אותי על זכויות הילד, אז גם הזכויות של הילדים היהודים מדירות שינה מעינינו, לא רק של הילדים הפלסטינים.
הדובר הבא, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, אינו נמצא. חבר הכנסת אמנון כהן – אינו נמצא. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת ניצן הורוביץ.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני כבר לא יכולה לספור את הפעמים שבהן כנסת ישראל הולכת לתת שוב לגיטימציה, באופן רטרואקטיבי, לחקיקה גזענית, מפלה ובלתי מתקבלת על הדעת. כל פעם שנדמה, אדוני היושב-ראש, שהגענו לתחתית המדרון המוסרי ולא ניתן להתנוול יותר, מתברר שאין גבול לעומקה של התהום הזאת. והתהום היא עמוקה שבעתיים, אדוני היושב-ראש, לא בגלל הכנסת – מהכנסת, לצערי, כבר אין לי ציפיות – היא עמוקה שבעתיים בגלל הרוח הגבית שהכנסת הזאת מקבלת מפסיקת בג"ץ, פסיקה שמשמעה שתש כוחו של בג"ץ להיאבק בגזענות. וזו תוצאה של הקמפיין הפוליטי של הכנסת הזאת, שבמשך שנתיים-שלוש פועלת כדי לרסק את בית-המשפט, כדי לפגוע בעומדת בראשו, כדי לקעקע אותו, כדי לאיים על בג"ץ. זו התוצאה.
חברי חברי הכנסת, בבג"ץ יושבים שופטים. והשופטים יושבים בקרב עמם. אמרתי את זה לא אחת, ואני אומרת גם כאן: שופטים אינם מלאכים, וגם מלאכים זה לא מה שהיה פעם. השופטים שיושבים בבית-המשפט הגבוה לצדק נחלקו ביניהם – אני רוצה לומר את שמותיהם – נחלקו ביניהם לגבי ההחלטה על חוק האזרחות.
אני עתרתי לבג"ץ ביחד עם קבוצה של חברי כנסת נגד החוק הזה, אדוני היושב-ראש. לצערי בג"ץ בעצם נתן לגיטימציה לטרנספר דה-פקטו של אזרחי ישראל הערבים. בג"ץ בעצם מגרש מפה את האנשים, וכנסת ישראל נותנת לזה הכשר בחקיקה הנוספת שלה. אומרים לאנשים: אתם רוצים להינשא לבני-זוגכן או לבנות-זוגכם – קחו את עצמכם מכאן ותעברו לגור במדינה אחרת.
תוך כדי זה שאני מדברת, אדוני, אני מחפשת את הרשימה של שופטי הרוב ושופטי המיעוט, אבל אני לא מוצאת את זה כאן בדפים שלי. בכל אופן, אדוני היושב-ראש, שופטי המיעוט סברו שמדובר באפליה ושהשינויים בחוק אינם ממתנים את הפגיעה בזכות לשוויון, כי החוק שמובא כאן היום קובע שלא יתאפשר איחוד משפחות לישראלים עם בני-זוג פלסטינים אם גילו של בן-הזוג הפלסטיני הוא 36 ומעלה, או שגילה של בת-הזוג הפלסטינית הוא 26 ומעלה.
הרי זה בלוף, חברי חברי הכנסת. אתם יודעים שהחוק הזה נועד לפגוע באזרחים בגלל ההשתייכות האתנית והלאומית שלהם. החוק הזה בעצם – בכסות של מה שנקרא, אני מכניסה את המלה למירכאות: "צורכי ביטחון", אותה מילת קסם שמהלכת אימים – לכאורה בכסות של צורכי ביטחון, נותנים יד לפרקטיקה פסולה של פגיעה בזכות הבסיסית לשוויון, בזכות לחיי משפחה; לסיטואציה שבה אלפי ילדים נקרעים מהוריהם, אלפי ילדים נותרים לחיות כאן בארץ ללא זכויות, ללא מעמד, ללא ביטוח, ללא בריאות. מה בדיוק אנחנו משיגים בזה?
<היו"ר דני דנון:>
נא לסיים.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, אני מסיימת. אנחנו כאן בכנסת הולכים להצביע. אני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת, לא לתמוך בחוק הזה. היתה לבג"ץ הזדמנות נדירה לפסול את החוק, אבל לצערי גם בג"ץ מסתכל לכנסת, וההחלטה שלו היא תוצאה של מסע ההפחדה הזה. חברי חברי הכנסת, תצביעו נגד החוק. אולי השופטים שישבו בבג"ץ בפעם הבאה יחשבו אחרת. לצערי, אני לא בונה על זה. תודה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. הדובר הבא – חבר הכנסת ניצן הורוביץ.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אנחנו צריכים לתאר לעצמנו מצב שבו אזרח ישראלי מתחתן עם אשה לא ישראלית, או נאמר אשה ישראלית מתחתנת עם גבר לא ישראלי, וכשהוא רוצה להביא את אשתו לארץ, כשאשתו רוצה לבוא אתו לארץ, לגור אתו, עם בעלה, עם המשפחה שלה, אז אומרים לו: היא לא יכולה לבוא. ואז הוא שואל: מדוע? ואומרים: כי היא אולי תהיה טרוריסטית. זה הנימוק. אפילו הנימוק – שמעתי שרים שאומרים את זה בצורה הכי מפורשת – הנימוק הביטחוני. למה בני-הזוג הזרים לא יכולים לעבור לארץ? כי אולי הם יעסקו בטרור. זה דבר שהוא לא ייאמן.
ואז, שמעתי באיזה ריאיון ברדיו את שר החינוך גדעון סער אומר: אבל זה לא נגד ערבים, גם אם יהודי יתחתן עם מישהי משכם הוא לא יוכל להביא אותה. איזו היתממות זאת? כמה יהודים מתחתנים עם ערביות משכם? כל הסיפור הוא הערבים הישראלים – למנוע הקמת משפחות שלהם עם בני-זוג ערבים לא ישראלים. זה כל הסיפור.
אבל יש כאן עוד איזה דבר נורא מעניין, ואדוני, כדאי שתשמע. אם השטחים – שכם, רמאללה, כל מיני כפרים, זה ארץ אויב, ואסור שהם יבואו לארץ, אז מה אתם עושים שם? למה אתם נשארים שם? למה אתם מתנחלים שם? למה אתם רוצים לספח את זה? מצד אחד אומרים: זה שלנו, ואני בטוח, אדוני, שאתה תגיד גם כן: זה שלנו, השטחים זה שלנו, יהודה ושומרון. מצד שני, אסור להביא משם בני-זוג – לאן? לישראל. אז זאת אומרת שאתה מודה, וכל אלה שיצביעו כאן מודים, שזה לא ישראל. ותגידו את זה.
אבל היות שאתם כן מעבירים את החוק, ביודעכם שאתם נמצאים שם, בעצם החוק יוצר בפועל, בשטח, מצב שאפשר לתאר אותו במלה אחת ברורה, מצב של אפרטהייד. כי ברגע שבאותו שטח עצמו יש שתי נורמות כלפי התושבים, לפי המוצא, או האתניות שלהם, או הגזע, זהו מצב של אפרטהייד.
צר לי מאוד שהיום הכנסת מעבירה את החוק הזה, שהוא חוק מביש, שעושה אפליה אך ורק כלפי ערבים מסוג מסוים. אין פה שום "ביטחוני", אין פה שום זה – אומרים את זה, כאילו מבהילים אותנו ממה שנקרא "השד הדמוגרפי", והתוצאה הישירה היא סבל מאוד ממשי של הרבה מאוד משפחות שנקרעות כבר שנים רבות בגלל התקנה האיומה הזאת. וצדקה חברתי זהבה גלאון שכבר קשה לספור את הפעמים שאנחנו עומדים כאן ומדברים על חוקים איומים, אבל הערב הזה זה אחד השיאים. תודה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. הדובר הבא – חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת אורי אריאל.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר לביטחון פנים, חברי הכנסת, חברות הכנסת, הדיון מתמצה למעשה בדבר אחד בלבד, מהו הפירוש של שוויון אזרחי במדינה דמוקרטית, כפי שאנחנו מתיימרים להיות? מהו הפירוש המובהק ביותר? זו זכות אזרחית שווה במדינה דמוקרטית, כפי שאנחנו מתיימרים להיות כאן.
אני רוצה להזכיר לאדוני שמדינת ישראל היא מדינת היהודים, אלה שחזרו לכאן, וגם כל אזרחיה שהיו כאן. ובעניין הזה אי-אפשר להפלות בין אזרח לאזרח. אני יודע שהאפליה הזאת, תבואו ותגידו לי שהיא לא רק כלפי פלסטינים – נכון, גם לעובדים זרים אסור להתאהב פה וללדת. אבל זה נתון באותו שורש של פחד.
ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, במפלט הזה, של הביטחון, יכול בסופו של דבר להסתתר כל מנוול. אבל על-פי החוק אפשר לתת אזרחות רק אם שר הפנים ישתכנע שאותו פלסטיני מזדהה עם מדינת ישראל, ושיתף פעולה עם ישראל וסייע לביטחון המדינה. ממש לא ברור מה הכוונה. זאת אומרת – מה? רק מי שיש לו תמונה של הרצל בסלון והוא יודע את שלום עליכם בעל-פה? או מישהו שהוא סייען? רק הוא יוכל לקבל כאן את האזרחות?
אנחנו מקדשים, אדוני, מאוד מאוד – וכאן שמעתי, על הבמה הזאת, כמה מקדשים את ערך המשפחה, וכמה כאן הימין מדבר על כך שצריך לקחת ולהקים משפחות גדולות. הדבר הזה הוא מאוד חשוב כאשר הוא נוגע ליהודים. אבל כאשר מעלים את עקרון הביטחון, כאילו אפשר היה לחשוד בכך שמדובר כאן בפצצה מתקתקת – ואני לא מדבר בשם יפי הנפש, אני מדבר בשם אלה שרוצים את ביטחונה של מדינת ישראל, אבל לא מוכנים לחיות בתוכה אם היא תהפוך למדינה מנוולת שעושה כזאת אפליה בין אזרח לאזרח, פשוטו כמשמעו. הזכות הבסיסית ביותר, אדוני, לאזרחות, והמשמעות הבסיסית ביותר של שוויון אזרחי, זה היכולת של אנשים להקים משפחות.
<היו"ר דני דנון:>
ולחיות בביטחון גם.
<אילן גילאון (מרצ):>
ולחיות בביטחון ולהקים משפחות. אז אפשר לעצור את האנשים הללו, כמו שאנחנו רודפים – לחלופין, אני אומר – אחרי ילדים של עובדים זרים בני שלוש ובני ארבע, כדי באמת לעצור את הבעיה שיש, שבעיני רבים נראית בעיה דמוגרפית. אולי אפשר לפתור את הדברים בצורה אחרת.
יש יצירה מאוד יפה, מאוד משמעותית, שכתב שאול טשרניחובסקי, והיא נקראת "בין המצרים". ו"בין המצרים" מתארת מצב שבמלחמת פלופונס, אדוני, שני אחים נלחמים משני צדי הגבול, אחד של טורקיה ואחד של יוון. נדמה לי שהחקיקה הזאת, או: המשך החוק הנואל הזה, המפלה הזה, הגזעני הזה, כזה שמקומו לא יכירנו בשום מפלגה דמוקרטית, ייתן הרבה מאוד פרנסה לנובלות, לטלנובלות ולהרבה מאוד רומנים על פיצול משפחות, אותו ערך שהוא כל כך קדוש אצלנו, אצל היהודים. אבל כנראה מה שקדוש אצל היהודים לא עובר על פני אנשים אחרים ולגביהם איננו קדוש.
אני מציע להרחיק מאוד את החוק הזה, שהוא חלק מאותם חוקים שאני קורא להם "חוקי האח הגדול" ו"חוקי הישרדות". אגב, לשני החוקים האלה, לשני הסטים של חוקים אלה, יש תוכניות בערוץ הטלוויזיה, אלה תוכניות ריאליטי. בואו לא נהיה כאלה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. הדובר הבא – חבר הכנסת אורי אריאל, ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, זכויות בסיסיות אכן צריכות להינתן לכל בר-אנוש, לכל בן-אדם. וכולם נבראו בצלם, זה כתוב אצלנו, בתורתנו, מלפני אלפי שנים, וצריך להתחשב בגר, ביתום ובאלמנה, דבר שחוזר בתורה פעם אחר פעם, ואנחנו מחויבים כבני-אדם, ודאי כיהודים, להשתדל להתקרב למידות האלה שאנחנו מצווים עליהן.
אבל גם כתוב: ונשמרתם לנפשותיכם, ואפשר להמשיך לצטט. זה לא הפקרות. מי שנוהג מנהג של בני-אדם, אכן צריך לנהוג בו כבן-אדם; ועוד פעם, אני מדגיש, אנחנו הראשונים, היהודים, שמצווים על זה, ומחויבים בזה ורוצים לנהוג כך. אבל מי שלא נוהג כך לא יקבל את הזכות הזאת. הרי הזכות להתפוצץ בתוך ציבור של ילדים, מבוגרים, צעירים ואחרים לא קיימת בשום מקום בעולם, ובעזרת השם לא תהיה קיימת. אז מי שעושה את זה בעירק, מי שעושה את זה בבגדד, לאחים שלו, זה חמור, זה מעורר דאגה, זה עניינו. פה, במדינת ישראל המתקוממת, מלשון תקומה, והמתחדשת אחרי קרוב ל-2,000 שנה, ברוך השם, זה לא יהיה. יש פה ערבים, יש פה דרוזים, יש פה אחרים רבים וטובים, יש להם כל הזכויות, אבל זה לא הפקרות, ומי שחושב שדרך זה הוא יכול להתפוצץ עלינו, החוק הזה שם לזה קץ. ולצערנו הרי אנחנו מדברים אחרי שזה קרה. אם מישהו היה אומר: זה לא קרה, אתה לא יודע, זאת שאלה, יש חשש – אחרי שזה קרה, אסור שזה יקרה פעם נוספת.
אני חושב שהחוק הזה הוא חוק טוב. יכול להיות שצריך יהיה לבחון אותו בעוד כמה שנים ולראות אם חל שינוי לטובה, אפשר לבדוק אותו פעם נוספת. בכל מקרה, במקרה הזה ודאי שצריך להצביע בעד החוק. החוק הזה יעבור ברוב גדול. ולא רק זאת, אלא שצריך להשלים אותו עם מספר חוקים נוספים שמטפלים בבעיה, קרי מטפלים באותן אוכלוסיות או אותם אנשים שהם פוטנציאלים להביא למקרים חמורים ביותר, ועל-ידי זה להרבות את הביטחון במדינת ישראל כפי שמגיע לכל אזרחיה, ללא הבדל. תודה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אריאל. הדובר הבא – חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לפני שאדבר על חוק האזרחות אני מבקש לדבר על חוק אחר, חוק שאני מבקש להגיש לכנסת, הצעת חוק שתאסור גלגול עיניים במליאת הכנסת אלא אם נוכח באולם רופא עיניים מומחה.
<היו"ר דני דנון:>
אני לא בטוח שבית-המשפט העליון יאשר את ההצעה הזאת.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
יכול להיות שזה לא חוקתי, אבל בכל זאת, מרוב מגלגלי עיניים כאן – – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
יש רופא נשים – – –
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
לא לא, גינקולוג לא יעזור וכירורג לא יעזור. צריך רופא עיניים מומחה, כי גלגול העיניים פה הפך להיות מגפתי. כשאני רואה את חברי הכנסת הערבים ואת חברי הכנסת מן השמאל – תומכיהם מהשמאל הציוני או הפוסט-ציוני או האנטי-ציוני – איך הם מגלגלים עיניים נגד החוק הזה, אני ממש מודאג. לא שאני מודאג שמא עיניהם יתגלגלו עד לדרגת פזילה קבועה, אלא אני חושש שמא חלק מעם ישראל שלא רואה את זה בערוץ הכנסת, ולא רואה שהם מגלגלים עיניים, אלא רק שומע את זה ברדיו או קורא את בעיתון, עלול לחשוב שהם מתכוונים ברצינות.
יש כמה מוסדות מחקר במדינת ישראל שעוד לא הצליחו לפצח את ההסבר המדעי לתופעה הזאת של נישואין חד-סטריים. איזה מין תופעה מגפתית כמעט, של נישואים חד-סטריים של ערבים מיהודה ושומרון ומעזה, שרוצים – איך נגדיר את זה, אדוני היושב-ראש – הם רוצים להקים בית בישראל. זה מה שהם רוצים.
<היו"ר דני דנון:>
לעשות עלייה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
הם רוצים להקים בית בישראל. איך אפשר להתנגד לדבר כזה? הלוא אנחנו כמעט מברכים כל פעם שזוג צעיר מתחתן, שהוא הקים בית בישראל. ובכל זאת, זו השאיפה, ואין לי אלא להודיע מטעמי, אבל להבנתי גם מטעמו של הרוב הציוני במדינת ישראל, שאין לנו שום כוונה להפוך את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית, או רב-לאומית; לא בדרך של כיבוש, ולא בדרך של שיבת פליטים, ולא בדרך של איזה התקף נישואין המוני. פשוט אין לנו שום כוונה לעשות את זה, ויכולים השמאל הישראלי וחברי הכנסת הערבים להמשיך לצעוק. ממש אין לנו שום כוונה להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית.
ועוד הערה אחת. אנחנו שומעים הרבה מאוד גינויים על מדינת ישראל בגלל החוק הזה, אבל לא רק בגללו: שהיא הולכת להיות מדינת אפרטהייד, ושהיא פאשיסטית, ושהיא איומה ונוראה, ושהיא שוללת זכויות בייחוד למיעוטים, בייחוד לערבים, ושהיא אנטי-דמוקרטית. אם זה כל כך גרוע, למה כולם רוצים לבוא הנה?
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – –
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
למה לא ילכו למחוזות האושר בסוריה, במצרים, בירדן? למה כולם כל כך רוצים להתחתן ולבוא דווקא למקום הגרוע הזה, אלא אם הם באמת רוצים לכבוש אותו? תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. יעלה חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. שלוש דקות.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יש שמציעים שיהיה כאן רופא עיניים בזמן הנאום של חברי הכנסת הערבים, ואני באמת מציע שיהיה כאן פסיכיאטר, כבוד היושב-ראש, כאשר נואמים חברי הכנסת מהימין, כי הכוחנות מעבירה אותם על דעתם. הם מאבדים את שפיותם. אנו רואים את זה מתוך הצעות החוק. אבל מתוך הגישה והתחרות ביניהם כל פעם מי יותר קיצוני, מי יותר מטיף נגד הציבור הערבי – מעבירה אותם על כל שיקול דעת עד כדי אובדן השפיות שלהם.
שמעתי את חבר הכנסת אורי אריאל אומר שזה חוק טוב, רבותי. אם זה כל כך טוב, אז אני מציע לו לאמץ אותו, להחיל אותו על כלל אזרחי המדינה, כולל האזרחים היהודים – את העניין של איחוד משפחות. אין איחוד משפחות אוטומטי. כל איחוד משפחות חייב לעבור את המסננת והסינון ולעשות סלקציות.
הרי כולנו יודעים שהחוק הזה מיועד אך ורק לפגוע בציבור הערבי. וראו במה מדובר, בדבר הכי בסיסי שיכול להיות, והוא הזכות להקים משפחה, הזכות שבני-זוג יחד עם ילדיהם יחיו בתא המשפחתי. הדבר הזה היה לפני שהאנושות המציאה חקיקה. זו זכות טבעית. זו זכות שניתנת לכל בעל-חיים, לא רק לבני-אדם כשלעצמם. ואין מדינה בעולם שמתערבת, רבותי, בדבר הבסיסי, שאזרחיה יבחרו לעצמם במי הם יתאהבו, ועם מי הם יתחתנו. זו המדינה היחידה שמחליטה לאזרחים – אתה מותר לך להתאהב או להתחתן עם זו או אחרת.
זה ביזיון. זה דבר שהוא מביש. אין דבר יותר מביש מהצעת החוק הבזויה הזאת. וכאשר מדברים על מדינה שמהווה "אור לגויים", איזה אור? איזה חושך לגויים הדבר הזה, כאשר מתערבים בזכות הבסיסית, וקורעים את המשפחה לגזרים, ועושים את זה בשם הביטחון. איזה ביטחון דבר כזה יביא כאשר מתסכלים את בני-הזוג? מדינה שיש לה כוח להתמודד עם כל כך – מעצמת-על, מדינה שהופכת להיות מייצאת הנשק השנייה בעולם אחרי ארצות-הברית, מדינה שמפתחת ארסנל לא קונבנציונלי, רואה בחתונה של בני-זוג פלסטינים איום על ביטחונה.
ושואל חבר הכנסת אריה אלדד: מדוע כאן? מדוע כאן? – מדוע לא כאן? הרי הם לא רוצים, רבותי חברי הכנסת, להקים משפחה בישראל. הם רוצים להקים משפחה בפלסטין, כי זו מולדתם, זה הבית שלהם, כאן נולדו, כאן רוצים לחיות וזה גם הזכות שלהם – איפה לחיות.
ולדעתי, גורלו של החוק הזה לא ישנה את המציאות, אבל הוא ישנה – יוריד את המסכה מעל הפרצוף הדמגוג הזה שמתיימר להיות מדינה דמוקרטית. החוק הזה גורלו להיות – לגזור אותו, לשלוח אותו לפח האשפה, ואת החיים האחרים – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – את הזכות הזאת, נמשיך האזרחים הערבים לממש. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור, שיח' אברהים צרצור.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ממשלת ישראל ובעצם ממשלות ישראל לא מפסיקות לספק לנו ולעולם שיעורים באזרחות. זו האזרחות, לצערי הרב, הבנויה על פחד והפחדה, ומה שמכתיב אותה זה האיומים וההפחדות – איומים ביטחוניים, איומים דמוגרפיים.
ואוי לו, למורה לאזרחות הזה, כי הוא ייפול במה שאמר בנימין פרנקלין: אלו שמוותרים על החירות כדי להרוויח ביטחון לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון. וכאן מורי האזרחות שלנו קל להם, ובכיף הם רומסים את החירות והזכות הבסיסית והטבעית של הערבים לאהוב, לברית נישואים, להקים בית ומשפחה. יש למעשה הזה שם אחד – שמו גזענות.
אדוני היושב-ראש, אני חיפשתי באמת מיהו המורה, מאיזה בית-מדרש יצא דבר כזה של העניין – איך להכתיב את המדיניות, מה שמכונה איום דמוגרפי? אדוני היושב-ראש, אני מצאתי שהמקור הבסיסי זה במדיניות הפרעונית. זה פרעה במצרים, אדוני היושב-ראש, הלוא הוא – לפי התנ"ך ולפי ספרי הקודש ולפי ההיסטוריה גם – הרי הוא ראה בכל רחם של אם עברייה ויהודייה איום דמוגרפי – נכון או לא? – על שלטונו, על ממלכתו.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
והנה היום, והנה היום – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת בן-ארי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
– – ומשיעורי האזרחות האלה – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
– – ממשלת ישראל מכתיבה ומחוקקת חוק גזעני כזה. אדוני היושב-ראש, זה אותו עיקרון; אתה רואה בבן גזע אחר, בבן לאום אחר, איום – בעצם היותו בן ללאום אחר הוא איום דמוגרפי, הוא איום קיומי עליך.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, מי שמעמיד זכויות אדם כאנטי-תזה וכפרדוקס לאינטרס הלאומי, כאילו שזכויות אדם הן איום קיומי, הוא מצדיק מדיניות ומנטליות של "תג מחיר", כי חוק זה הוא "תג מחיר" באישור הממשלה, הכנסת, ולצערי הרב גם הרשות השופטת.
החוק מעניש פלסטינים וערבים על עצם היותם פלסטינים שיש להם רגשות, שהם העזו לאהוב, לבנות בית, להקים משפחה, ואני לא אתפלא, אדוני היושב-ראש, אם בסוף ישימו תמרורים בכבישים וברחובות: סטופ, תיזהר, פלסטיני מתאהב / בונה בית / מקים משפחה לפניך. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת אברהים צרצור. לרשותך, חבר הכנסת אברהים צרצור, שלוש דקות.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, למה אנחנו מתנגדים לחוק הזה? כי החוק הזה מנוגד לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו זה אחד משני חוקי-יסוד שנחשבו בשנות ה-90 כשיא של מה שנקרא "האקטיביזם השיפוטי". החוק הזה בא ומרוקן את החוק הזה מתוכנו, אף שבחוק עצמו יש האלמנט הביטחוני, לצערי הרב, שמרוקן גם את שאר הזכויות שהחוק הזה בא כדי לשמור. החוק הזה בא לרוקן את שארית הזכויות שקיימות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בשנים האחרונות הוגשו עתירות נגד החוק הזה לבג"ץ. העתירות האלה, כבוד היושב-ראש, עברו שבעת מדורי גיהינום. הראשונה היתה בשנת 2006. ומה היו התוצאות של הדיון באותה שנה? 11 שופטים ישבו בכס השפיטה בבג"ץ באותו דיון, התוצאה היתה חמישה שקבעו בצורה חד-משמעית שהחוק הזה לא חוקתי; חמישה שופטים אחרים אמרו דבר שלא שונה מהחלטתם של חמשת השופטים הראשונים, אבל בצורה יותר קלה. אמרו: כן, הוא חוק לא חוקתי, אבל אפשר לסבול אותו בצורה כזאת או אחרת. שופט אחד, בשם אדמונד לוי, אמר: אני תומך בכך שהחוק הזה לא חוקתי, אבל היות שהכנסת הולכת לדון בחוק הזה בעוד כמה חודשים, ניתן לממשלה לשקול את החוק הזה שנית. זאת אומרת, הרוב באותה שנה, 2006, תמכו בכך שהחוק הזה אינו חוקתי, אבל רצו שהממשלה תשקול את ההחלטה ותקבל את ההחלטה הנועזת והאמיצה והנכונה בכוחות עצמה, בלי שבג"ץ יתערב.
בשנת 2009, כבוד היושב-ראש, מרכז "עדאלה" ואחרים הגישו עתירה נוספת נגד החוק הזה, ולאחר דיונים שנמשכו כמעט שלוש שנים, או אפילו יותר משלוש שנים, הדיונים הסתיימו, ו-11 השופטים אמרו: אנחנו נדון בסוגיה ונקבל את ההחלטה בהקדם האפשרי. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, יותר משנה עברה מאותו תאריך שבו הסתיימו הדיונים בבג"ץ. הדלפות לאמצעי התקשורת אמרו, רמזו, הצביעו על כך שהשופטים נטו להחליט נגד החוק, אבל ברגע האחרון מה היו התוצאות? שישה בעד החוק, חמישה שופטים נגד החוק, וכבוד השופט אדמונד לוי, שבשנת 2006 היה לשון המאזניים, דווקא הפעם תמך בעתירה והתנגד לחוק.
אז מה קרה? באותה הזדמנות – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
אני מסיים. משפט אחרון. מה קרה? שנה וחצי השופטים דנים. כשרוב השופטים ראו שהרוח נושבת לכיוון של ביטול החוק הזה, עשו שינוי גברי בקבוצת השופטים, אחת השופטות, שנטתה לתמוך בעתירה, יצאה מהמעגל, נכנס במקומה שופט מתנחל, והוא תמך בחוק, ובזאת יצאה ההחלטה של שישה שופטים נגד חמישה שופטים.
אני חושב, כבוד היושב-ראש, שהגיע הזמן להפסיק עם החוק הזה. אין סיכוי שהכנסת הזאת אכן תבטל את החוק, אבל אולי ביום מן הימים הכנסת, גם הציבור, גם הממשלה, יתעשתו ויבינו: החוק הזה פועל לרעתה של ישראל, ולא אך ורק לרעתם של הפלסטינים. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. חבר הכנסת שלמה מולה – איננו. חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו יעלה חבר הכנסת אופיר אקוניס, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת גאלב מג'אדלה. לרשותך שלוש דקות, חבר הכנסת ישראל אייכלר. הרב ישראל אייכלר.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי הכנסת, כשמדברים על חוק אזרחות, אני שואל את עצמי, אזרחות של איזו מדינה? של מי המדינה הזאת? אני יודע של מי הארץ הזאת, זו ארצנו, אני יודע שזאת ארץ-ישראל שלנו, כי הקדוש-ברוך-הוא כרת ברית עם אברהם ואמר לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", הקדוש-ברוך-הוא אמר ליעקב כשהוא היה בבית לבן: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך", "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ".
אבל כשאני שומע על הסכנה הדמוגרפית של לידת ילדים יהודים בארץ-ישראל אני שואל את עצמי: סליחה, של מי המדינה הזאת, לא שלנו? בשם איזה מדינה מדברים? דמוקרטיה? אם מדברים על דמוקרטיה, דמוקרטיה פירושה מדינה רב-לאומית, כמו צרפת, כמו ארצות-הברית, כמו כל מדינות המערב. מה פה הפחד הגדול הזה שצריך מדינה יהודית?
מי שמאמין שיש בורא לעולם, והוא נתן לנו את הארץ הזאת, ובשבילו אנחנו קיימים, אני מבין למה הוא רוצה מדינה יהודית בארץ-ישראל. אבל כשאני שומע בתקשורת הישראלית שעושים צחוק ממעמד הסנה של משה רבנו, רחמנא ליצלן, ואני לא רוצה אפילו לצטט איך מציגים את הבסיסים של האמונות היהודיות, אני אומר: ריבונו של עולם, מה הם עונים לפלסטינים?
אני שומע פה את חברי הכנסת הערבים, ואני רוצה להגיד לך שמבחינה לוגית, דמוקרטית, חילונית, חסרת אלוקים, הם צודקים בכל מלה. במה הארץ הזאת שייכת יותר למישהו שבא מאי-שם מאשר לאנשים שגרים פה? אנחנו מאמינים שארץ-ישראל היא שלנו, ויש בה מקום גם לתושב ולגר ולתושבי הארץ, גם שאינם יהודים, וצריך לכבד אותם ולתת להם זכויות והכול, אבל בבסיס הארץ הזאת שלנו, כי הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו. אבל מי שלא מאמין שיש בורא לעולם, מי שרואה סכנה באלה שיושבים ולומדים תורת ישראל, תורת הקדוש-ברוך-הוא, בארץ-ישראל, אז שיענו בבקשה תשובה – איך אומר הרב אמנון יצחק? תשובה חילונית ולא תשובה דתית, שתשיב לחבר הכנסת השיח' צרצור המכובד למה כבשו את יפו, את חיפה ואת כל 400 היישובים הערביים שנהרסו והוקמו עליהם קיבוצים ומושבים. אני יודע למה, כי היתה מלחמה. ואני יודע, חבר הכנסת צרצור, שאם היהודים, גם החילונים, לא רק הדתיים – אם אתם לא הייתם נלחמים נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל 100 שנים, לא היה קורה כל הנכבה וכל הגירוש וכל הטרנספרים וכל מה שהיה ב-1948. אבל אני מדבר עכשיו בלוגיקה של אנשים שאומרים שהדמוקרטיה היא אם כל הסיבות בשביל שתתקיים פה מדינה. אז אם הדמוקרטיה, בבקשה, כל אזרחי הארץ, מהירדן עד הים, יעשו בחירות, אם ראש הממשלה יהיה מג'אדלה – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
– – זו תהיה מצוות הדמוקרטיה.
לכן אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, ולומר: ארץ-ישראל שייכת לנו כי הקדוש-ברוך-הוא אמר לנו, אבל הקדוש-ברוך-הוא גם אמר – ובזה אני אסיים: "אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמֹר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך", ובהמשך, מצד שני, באותו פרק כ"ח בספר דברים כתוב: "אם לא תשמֹר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתֻבים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' אלוקיך, והפלא ה' את מכותְך ואת מכות זרעך" וכו' "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ". זאת אומרת, הקיום שלנו כאן תלוי בשמירת התורה והמצוות, ומזה אנחנו לא רוצים להתחמק. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת, הרב ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת אופיר אקוניס – איננו. חבר הכנסת ראלב מג'אדלה. אחריו – – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
יצחק, מילא אם אשכנזי היה אומר רי"ש, אני מקבל. אבל אחד כמוך, ספרדי, שלא ידע להגיד עי"ן.
<היו"ר יצחק וקנין:>
מה? ע'אלב.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
איוא.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אנחנו יודעים להגיד: רי"ש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אחריו יעלה חבר הכנסת יעקב כץ, ואם הוא לא יהיה כאן – אז חבר הכנסת דני דנון.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
איפה מולה? הוא לפני.
<היו"ר יצחק וקנין:>
לא.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
כן.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אי-אפשר לתפוס את המקל בשני הקצוות – לומר לנו: מדינה יהודית וגם דמוקרטית. אנחנו יכולים לדבר לפחות לעצמנו ביושר, אדוני היושב-ראש. במקרה של החוק, חוק האזרחות, היהדות ניצחה את הדמוקרטיה.
<דני דנון (הליכוד):>
קודם יהודית ואחרי זה דמוקרטית.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
חבר הכנסת דנון, אני לא קבעתי את זה. אתם קבעתם: מדינה יהודית ודמוקרטית. מה שאני מבין הוא ששני האספקטים שווים. במקרה של חוק האזרחות, נקבע ללא כל ספק שהיהדות ניצחה את הדמוקרטיה.
<דני דנון (הליכוד):>
חוק השבות זה אותו דבר.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אני לא בוויכוח אתך עכשיו. אני הוכחתי לכם לפני שבועיים שאני מאוד מאופק.
<דני דנון (הליכוד):>
זה – כן. מקום ראשון – – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אני גם אמרתי – אגב, אתה צריך להיות עד – שבועיים לפני זה, מכאן, מהדוכן, אמרתי לחבר הכנסת רותם: אל תנצל את האיפוק שלי בהמשך החקיקה הגזענית האנטי-דמוקרטית. גם אמרתי לו למה אני מאופק – כי ילדי ומשפחתי וסביבתי מצפים ממני בכל מצב להגיב באופן ראוי, דמוקרטי ומתורבת. אם אנחנו מחנכים לסובלנות, לכבוד לאחר, גם בשעת מבחן קשה ומביך אסור להטיף למשהו ולפעול משהו אחר. לכן לא תצליח להוציא אותי מהכלים. אני מציע לך שתקשיב לי. אני אומר לך את זה בתור אזרח.
<דני דנון (הליכוד):>
– – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
תזכור שיש בעולם יהודים קצת יותר ממה שיש במדינת ישראל, ומחר יחזירו לכם במטבע הזה, כפי שאתם נוהגים עם האוכלוסייה, המיעוט במדינת ישראל.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
שהם יעלו לארץ.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
הם פחות יעלו לארץ כאשר יראו שיש כאן גזענות, כאשר יראו שיש כאן מיעוט מופלה לרעה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אם לא – – – למה אתה – – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
כאשר יראו כאן שאין דמוקרטיה, הם פחות יעלו, כי ירצו לחיות בחברה מתוקנת, בחברה דמוקרטית, בחברה שראוי לחיות בה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
– – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
לכן, תפסיקו לדבר לא אמת – אני לא רוצה להגיד: שקר – לעצמכם. אין שום בעיה דמוגרפית.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, אם אפשר – משפט אחרון.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אני מסיים, ואני מכבד את ההערה שלך.
אין כאן גם בעיה דמוגרפית. אני נתתי לכם את זה כדוגמה לא פעם ולא פעמיים. עכשיו, חבר הכנסת דנון – בזה אני רוצה לסיים – בסיפור הזה, לי אף אחד לא יספר סיפורים, כי אני עמדתי בראש ועדת הפנים שנתיים. אני מכיר את החוק הזה. אני הארכתי את הוראת השעה שלו, אחרי שהאיש הכי בכיר שאחראי לביטחון של המדינה הופיע בפני הוועדה בחדר סגור ובא לקראת הוועדה בהקלות נוספות, גילאים ואחרים. אני חושב שצריך כאן פעם אחת שהכנסת תחוקק חוק ראוי למדינה דמוקרטית. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה. יעלה חבר הכנסת אופיר אקוניס, ואחריו – חבר הכנסת יעקב כץ.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בבית הזה יושבים חברי כנסת שמנצלים את הדמוקרטיה הישראלית כדי לחסל אותה. בבית הזה יושבים נבחרי ציבור שנפגשים עם טרוריסטים צמאי דם, עם מחבלים שדם יהודים על ידיהם. אדוני, בבית הזה יושבים חברי כנסת שמהללים שהידים, משבחים אותם, ומחזקים אותם עד הניצחון.
<קריאה:>
זה ממש נכון. צודק.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
בבית הזה יושבת חברת כנסת שהשתתפה בפיגוע טרור נגד חיילי צה"ל וכתבה הקדמה לספר אנטישמי שקובע שישראל היא כובשת – לא בקווי 67', אדוני, אלא בקווי 47'.
ב-13 ביולי 2012 אמרתי כאן בדיון, שהתקיים גם כן בנושאים דומים, שאם ישראל לא תהיה דמוקרטיה מתגוננת – היא עלולה לא להיות בכלל. משום כך אנחנו נאבקים כאן עכשיו, הערב, בעצם כל יום, כל היום, על קיומה של ישראל בכלל ועל ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – מדינת הלאום של העם היהודי.
אדוני, זו לא זכותנו להמשיך ולהתגונן בכלים הדמוקרטיים שבידינו כדי לבצר את ישראל ולחזק אותה – זוהי חובתנו. כל הניסיונות במכבסת מלים לטשטש או לבטל את היותה של ישראל מדינת העם היהודי על-ידי הכנסת המוני מהגרים פלסטינים לתוך ישראל, תוך קבלת מעמד מכוח חוק האזרחות שבפועל מהווה מימוש של זכות השיבה – בדלת האחורית, באיזה תירוצים של זכויות אדם וזכויות אזרח, ואיך קוראים לזה: איחוד משפחות – זהו ניסיון לחסל את מדינת ישראל.
אדוני, מי אומר זאת? חברי כנסת מן הימין, מן הליכוד – זה ברור. לפי פסק-דין של השופטת פרוקצ'יה, 130,000 פלסטינים – אדוני היושב-ראש, תשמע את המספר, זה מספר מפחיד: 130,000 פלסטינים – כבר קיבלו, מ-1994 ועד שחוקק החוק לראשונה ב-2002, אזרחות ישראלית. זה דבר שהייתי אומר שהוא לא רק איחוד משפחות. אגב, אם רוצים איחוד משפחות, שיתאחדו בשטחי הרשות הפלסטינית. אנחנו לא נמנע מהם. רוצים איחוד משפחות? יכולים לעבור לרשות הפלסטינית.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
תסיימו את הכיבוש. תסיימו עם הכיבוש, תצאו משם קודם.
<מירי רגב (הליכוד):>
– – –
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
אדוני, לא בכדי אמר השופט גרוניס: "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", חברי במרצ. אני חוזר על דבריו של השופט גרוניס: זכויות אדם – שאני מכבד וכל אחד בבית הזה מכבד, ואל תגידו "אנחנו מכבדים זכויות אדם יותר מאשר הספסלים הללו"; נהפוך הוא, אנחנו מכבדים של כל אחד וכל אחת, אבל לא על חשבון זכויות האדם של האחר.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
רואים עד כמה. זו דמגוגיה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
חברי, אנחנו לא ניתן להפוך את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית למדינת כל אזרחיה או חלילה לדברים אחרים. התפקיד שלנו, כאן בבית הזה, על כל קצות הקשת הפוליטית – – –
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – – אפרטהייד.
<היו"ר יצחק וקנין:>
נא לא להפריע לו.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
תגידו. תחזרו על המשפטים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת – – –
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – – אפרטהייד.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
התפקיד של כל קצות הקשת הפוליטית, הציונית, הלאומית, האחראית, הוא לתמוך בהארכת החוק ולהמשיך לשמור על עצמנו. מדינה ששומרת על עצמה ועל אזרחיה, ולא מאבדת את עצמה לדעת.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אופיר אקוניס. יעלה חבר הכנסת יעקב כץ – איננו. חבר הכנסת דני דנון. אחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת נסים זאב.
<דני דנון (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לחזק את ראש הממשלה במאמצים שלו למנוע הריסת בתים יהודיים במגרון ולהגיע להסדר עם התושבים שגרים שם, עם החלוצים. אנחנו נבחרנו על מנת לבנות וליישב ולא להרוס, ואני מאמין ומקווה שבימים הקרובים ובשעות הקרובות יימצא ההסדר שיאפשר את המשך הפיתוח של אותם ציונים חלוצים שגרים בארץ-ישראל.
חבר הכנסת טלב אלסאנע וחבר הכנסת עפו אגבאריה, אולי הזיכרון שלכם קצת מתעתע בכם, אבל את הפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה אתם זוכרים? את הפיגוע המחריד הזה? אתם יודעים מי ביצע את הפיגוע הזה? ביצע אותו מחבל בן-בליעל שהגיע למדינת ישראל על בסיס מאוד נאיבי וטהור של איחוד משפחות. והרשימה עוד ארוכה, של אותם מחבלים שניצלו את הסעיף הזה.
אנחנו לא חיים פה בשווייץ. אני מסכים שאם לא היתה פה בעיה ביטחונית אפשר היה להתווכח על הנושא הדמוגרפי. זה ויכוח ראוי – מה האופי של מדינת ישראל. אבל איך אפשר להתעלם מהעובדה שמנצלים את הסעיף של איחוד משפחות מחבלים, ודי להקשיב לדבריו של ראש השב"כ שבא ואומר שמנצלים את הסעיף הזה ל"פיגועים איכותיים". כי אם יש לך תעודת זהות כחולה ורשיון לוחית רכב צהובה אתה יכול להגיע לכל מקום במדינת ישראל ולבצע "פיגועים איכותיים".
לכן אני בא ואומר – אני מתנצל בפני אותם אלפים ועשרות אלפים שייפגעו מהחוק הזה. אבל מספיק שאנחנו מצילים יהודי או ערבי אחד, אזרח ישראלי, מהפיגוע הבא – החוק מוצדק. אי-אפשר להתווכח עם הנתונים שמראים את האחוזים הגבוהים של פיגועי טרור שבוצעו על-ידי אנשים שנכנסו תחת סעיף זה.
החוק הוא מאוזן, הוא קובע שיכולים לגור בארץ, אבל בגילים מסוימים: לגברים זה גיל 36, לנשים זה גיל 26. אבל מי שרוצה להתחתן עם בן או בת זוג ממדינת אויב או מרשות עוינת, שייקח בחשבון שהוא לא יוכל להביא אותו למדינת ישראל. גם אם בארצות-הברית יבוא מישהו וירצה להתחתן עם פעיל ב"אל-קאעידה" לא ייתנו לו להיכנס בשערי ארצות-הברית.
לכן, חברי חברי הכנסת, אני חושב שהוויכוח שהעליתם פה הוא ראוי, לגבי אופיה של המדינה, ואני אומר פה בצורה ברורה, אנחנו לא רוצים לראות "מדינת כל אזרחיה" או "מדינת כל ערביה" – מדינה יהודית ודמוקרטית.
ואם אתם מדברים על חוקים לא דמוקרטיים אז בואו נדבר גם על חוק השבות; למה מותר רק ליהודים, חבר הכנסת גילאון, לעלות? למה? מה ההבדל בין חוק השבות לחוק החשוב הזה? אין שום הבדל. אין שום הבדל – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<דני דנון (הליכוד):>
המהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מאפשרת לנו לחזק אותה, ולומר לכל יהודי שהוא יכול לבוא ולגור פה. ואני חושב שאנחנו צריכים, אדוני היושב-ראש, להפסיק – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – ססמה ריקה – – – כל אזרחיה החיים בתוכה. זאת ססמה ריקה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה, חבר הכנסת.
<דני דנון (הליכוד):>
על מנת שיהודים יחיו פה בביטחון – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<דני דנון (הליכוד):>
– – אנחנו לא נאפשר לאותם מחבלים להיכנס בדלת האחורית. תודה רבה.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – את הארץ.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת אילן גילאון, הוא צריך כבר לסיים את דבריו.
<דני דנון (הליכוד):>
אתה מאוד מודע לצרכים של הילדים. תלך לבקר את היתומים ואת האלמנות שנפגעו מהפיגועים של אותם מחבלים שנכנסו תחת החוק הזה – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<דני דנון (הליכוד):>
– – ותסביר למה החוק זה לא ראוי.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת דנון, נא לא לנהל אתו דיאלוג. תודה לחבר הכנסת דני דנון. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת נסים זאב. לרשותך שלוש דקות.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אנחנו לא נוכל להיות לא עיוורים ולא חירשים. צריך לראות את המציאות: מנסים ליישם את מורשת ערפאת. מה, שכחנו מה הוא אמר? הוא אמר שהרחם הפלסטינית תנצח את האויב הציוני. אנחנו בדמוגרפיה שלנו, בילודה שלנו, אנחנו נביא לפה רוב פלסטיני – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להביא פלסטינים כשאנחנו בקונפליקט וכשברור מעל לכל ספק שמדובר פה בעם שהוא אויב עוין את מדינת ישראל.
אני רוצה להזכיר לכולם, על-פי אותם נתונים רשמיים: למעלה מ-54 נתינים פלסטינים שרכשו מעמד בישראל במסגרת של איחוד משפחות היו מעורבים בפעילות של טרור. אני רוצה להזכיר לכולם שעשרות נהרגו. על מה אנחנו מדברים? הזכות לחיים של אזרחי מדינת ישראל היא לא פחות חשובה, והרבה יותר חשובה. כל עוד אנחנו נמצאים במצב של מלחמה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את ההפקרות הזאת של אזרחי מדינת ישראל.
תראה, אדוני היושב-ראש, מה הפלא? בארצות-הברית, למשל, כשמדברים על מדינה נאורה ודמוקרטית, איזה אזרח ממדינת אויב יכול להיכנס היום לתחומי ארצות-הברית? אין דבר כזה "איחוד משפחות". על איחוד משפחות לא מדברים כל עוד מדובר במדינת אויב, באזרחים שבמוצהר יוצאים להילחם נגד המדינה שאליה הם רוצים לבוא כטוריסטים ואחר כך לקבל מעמד של קבע.
לכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו צריכים לדעת שחיינו קודמים, ואנחנו לא יכולים לתת לאותם טרוריסטים – אפילו ירושלמים שהיו פה, שכחנו את הטרקטוריסטים שבאו עם הטרקטור והתחילו להכות במרכז העיר אזרחים בתוך הרכבים שלהם? אנחנו שכחנו את ההרג משנת 2002, את האינתיפאדה, של למעלה מ-1,000 הרוגים שהיתה פה במדינה לעם ישראל במשך שמונה שנים? אנחנו לא יכולים להתעלם מזה. צריך להבין שהתשובה שלנו צריכה להיות חד-משמעית: כל עוד – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – – כל עוד לא הגענו להסכמים, כל עוד אין שלום, הפלסטינים שגרים ביהודה ושומרון נחשבים מבחינתנו כאויבים למדינת ישראל, ואין מקום להביא אותם וליישם כאילו את זכות השיבה הזוחלת לתוך מדינת ישראל. מי שרוצה שילך להגר בכיוון ההפוך; מי שכבר מצא – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<נסים זאב (ש"ס):>
משפט אחרון. כל מי שרוצה להגר יהגר מ"הקו הירוק" לתוך יהודה ושומרון.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת נסים זאב.
אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. בקשת הממשלה להאריך בצו את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003. רבותי, הצבעה: מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 4
בעד בקשת הממשלה – 37
נגד – 14
נמנעים – אין
בקשת הממשלה להאריך בצו את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה),
התשס"ג–2003, נתקבלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
37 בעד, 14 נגד. אם כן, רבותי, בקשת הממשלה נתקבלה ואושרה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני לא יכול לשנות את ההצבעה, אני יכול להכריז: חברת הכנסת אורלי לוי לא הספיקה להצביע, אבל אני לא יכול לשנות את התוצאה.
<הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, התשע"ב–2012>
[מס' כ/379; "דברי הכנסת", מושב שלישי, חוב' כ"ח, עמ' ; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, התשע"ב–2012, קריאה שנייה וקריאה שלישית – יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה.
חבר הכנסת כרמל שאמה נמצא? רבותי, חבר הכנסת כרמל שאמה נמצא? לא נמצא. אני ממשיך הלאה בסדר-היום. גם החוק הבא זה כרמל שאמה, לצערי הרב. מרכז הקואליציה, חבר הכנסת ציון פיניאן, צריך לדאוג שיושב-ראש ועדת הכלכלה יהיה, כיוון ששני החוקים הבאים – השאלה אם הוועדה הכינה לו את הדברים, זה לא פשוט.
<קריאות:>
הנה הוא הגיע.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת כרמל שאמה, תואיל לעלות. יש הסתייגויות אבל זה לא – – –
<קריאה:>
הוסרו.
<היו"ר יצחק וקנין:>
המשרד לביטחון פנים, אתם הסרתם? אוקיי.
יושב-ראש ועדת הכלכלה יציג את הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק על משקאות אלכוהוליים. בבקשה, חבר הכנסת כרמל שאמה.
<כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, התשע"ב–2012, שיוזמיה הם – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה, יושב-ראש סיעת ש"ס, אתם עומדים ומדברים בקול רם, וזה מפריע לדיון.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
על היין.
<דוד אזולאי (ש"ס):>
על היין, על היין.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
הם דואגים שלא יהיה קידוש בשבת.
<היו"ר יצחק וקנין:>
יין ישמח לבב אנוש.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
הם דואגים שלא יהיה קידוש בשבת.
<כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):>
– – חברי הכנסת דני דנון, אורי אורבך, אברהם דיכטר, אברהם מיכאלי, אריה אלדד, יוחנן פלסנר, חמד עמאר, יריב לוין ואורי מקלב.
תופעת השתייה המופרזת של משקאות משכרים הביאה בשנים האחרונות לגילויים רבים של אלימות קשה, ואף למספר מקרי רצח, שחלקם בוצעו בידי קטינים בעת שהיו תחת השפעת אלכוהול.
בהקשר זה אזכיר כי על-פי הנתונים של ארגון הבריאות העולמי, אלכוהול הוא גורם המוות השלישי בעולם, אחרי יתר לחץ דם ועישון סיגריות, ו-70% ממקרי האלימות בעולם המערבי מקורם באלכוהול.
הצעת חוק זו מבקשת לקבוע שורה של הסדרים שתכליתם להביא לצמצום צריכת האלכוהול, בייחוד בקרב קטינים, באמצעות הטלת מגבלות על פרסום ושיווק של משקאות משכרים.
ועדת הכלכלה דנה ארוכות בסעיפי הצעת החוק, שלגבי חלקם התגלעו חילוקי דעות עמוקים, לא רק בין גופים שייצגו אינטרסים לגיטימיים שונים, אלא אף בין משרדי הממשלה השונים. אחת הסוגיות העיקריות שהוועדה בחנה לעומקה במסגרת הדיונים היתה שאלת האפשרות להחריג חלק מהמשקאות המשכרים מתחולת החוק. בעניין זה הועלתה ההצעה להחריג את היין מתחולת החוק, הן משום שהוא משמש לצרכים דתיים – לקידוש – והן בשל העובדה שתעשיית היין מהווה מקור פרנסה לתעשייה ישראלית מתפתחת הזקוקה להגנה. עוד נטען כי בפועל בני נוער וצעירים אינם צורכים יין בכמויות גדולות וכי אין חשש כי החרגת היין תביא לעלייה בהיקף הצריכה של משקה זה.
תוצאת החרגה כזאת היתה מביאה לכך שהוראות החוק יחולו על משקאות אלכוהוליים אחרים, גם אם אחוז האלכוהול בהם נמוך יותר. לעניין זה הוועדה קיבלה את עמדת היועצת המשפטית לוועדה, שהצעה זו מעוררת קשיים חוקתיים, הן בשל כך שתעשיית הבירה במדינת ישראל מעסיקה לא פחות עובדים מאלה המועסקים בתעשיית היין, והחרגה רק של ענף היין מתוך רצון להגן על תעשייה זו מעלה חשש לאפליה בלתי מוצדקת של יצרני משקאות בעלי תכולה נמוכה יותר של אלכוהול, ובכלל זה בירה. במאמר מוסגר אזכיר כי מאחר שהסתבר שיין משמש לפולחן דתי – לקידוש – לא רק ליהודים, אלא גם בנצרות, אין אפשרות להחריג יין לקידוש, יין כשר.
בשלב זה נבחנה האפשרות להחריג מתחולת החוק את כל המשקאות האלכוהוליים שנפח האלכוהול בהם אינו עולה על 15.5%. נגד הצעה זו יצאו גורמי המקצוע, בעיקר משרד הבריאות והרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול, בטענה שיש חשש ממשי שתחול עלייה בצריכת משקאות שיוחרגו מתחולת החוק, בעיקר על-ידי בני נוער, וכך תסוכל מטרת החוק.
בסיום כל הדיונים החליטה הוועדה כי לא תהיה הבחנה בין משקאות שנפח האלכוהול בהם אינו עולה על 15.5%, שהוא שיעור האלכוהול המצוי בדרך כלל ביין, ובין אלה שנפח האלכוהול שבהם עולה על האחוז האמור, למעט לעניין דרכי שיווק של משקאות אלכוהוליים, כפי שאפרט בהמשך. עם זאת, כדי לאפשר התמודדות עם אפשרות של שינויים עתידיים בהרגלי הצריכה של משקאות משכרים, קבעה הוועדה כי שר הבריאות ושר התמ"ת, באישור ועדת הכלכלה, יהיו רשאים לשנות את אחוז האלכוהול האמור.
אסקור עתה חלק מהוראות החוק המוצע: הצעת החוק קובעת איסור מוחלט על הצגת פרסומות למשקה משכר בשלטי חוצות, כהגדרתם בחוק העונשין, וכן איסור פרסומות למשקאות משכרים בעיתונים ודברי דפוס המיועדים לקטינים. נוסף על כך, בשידורי הרדיו והטלוויזיה המיועדים לקטינים לא ישודרו פרסומות למשקה משכר כלל, והרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין יקבעו כללים לעניין זה.
עוד קובעת ההצעה כי מספר מודעות הפרסומת לשם מסחרי של משקה משכר אחד שיהיה אפשר לפרסם במהדורה אחת של עיתון או של דבר דפוס אחר לא יעלה על שלוש, אלא אם כן מדובר בפרסומת לסל מוצרים שגודל הפרסומת למשקה המשכר שבה אינו עולה על 5% משטח המודעה כולה.
נוסף על כך, הצעת החוק קובעת רשימה סגורה של פרטים שאפשר לכלול בפרסומות למשקאות משכרים, שעיקרם פירוט אינפורמטיבי המתייחס למוצר, דוגמת שם המוצר, היצרן, סימנם המסחרי, אחוז האלכוהול במוצר, מקום מכירתו, מחירו ועוד. ההצעה כוללת התייחסות מיוחדת לעניין פרסום בכתבי עת מקצועיים שעניינם משקאות משכרים.
אשר לכלל הפרסומות למשקאות משכרים קובעת הצעת החוק כי הן יכללו אזהרה בנוסח שיקבע שר הבריאות באישור ועדת הכלכלה. אופן הכללת האזהרה בשידורי הרדיו והטלוויזיה ייקבע בידי שר הבריאות, באישור הוועדה ובהתייעצות עם מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והמועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, לפי העניין. לסעיף זה הגיש חבר הכנסת דני דנון הסתייגות שלפיה חובת שידור האזהרה לא תחול במסגרת שידורי הרדיו, מאחר שהפרסומות ברדיו קצרות, ובהתחשב בכך שהמדיום הרדיופוני ממילא מאפשר הכללת הרבה פחות פרטים מאמצעי פרסום אחרים. אני כבר מקדים ומציע לחברי הכנסת לקבל הסתייגות זו.
הוראות נוספות בהצעת החוק – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני היושב-ראש, מה שנכתב לפני ומה שהודיעו לי – שכל ההסתייגויות הוסרו.
<כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):>
חבר הכנסת דנון, משכת את ההסתייגות הזאת?
<דני דנון (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
משכו. ולכן זה קצת מפליא אותי. בכל מקרה אני, לפני שנצביע על החוק, אודיע שכל ההסתייגויות הוסרו.
<כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אם כך – אין צורך לאשר את ההסתייגות שנמשכה.
הוראות נוספות בהצעת החוק נוגעות בהגבלות על דרכי שיווקם של משקאות אלכוהוליים. מוצע לקבוע כי יחול איסור על הענקת משקאות משכרים כפרס בתוכנית משודרת בטלוויזיה או ברדיו, ולא יוזכר שמו של יצרן משקאות משכרים כמי שמעניק פרס בתוכנית כזאת.
עוד מוצע כי על שיווק משקאות משכרים שנפח האלכוהול בהם עולה על 15.5% יחולו שתי מגבלות נוספות: האחת, איסור שיווק משקה משכר כאמור שנלווים אליו פרס או זכות להשתתפות בהגרלה או בתחרות; והשנייה, איסור שיווק משקה משכר לצרכן ללא תמורה. עם זאת, הוראה זו לא תחול כאשר המשקה ניתן לשם צריכה במקום שבו הוא שווק, כדי לאפשר מבצעי טעימות במסגרת פסטיבלים או במסעדות ובפאבים, וכן לאפשר במקומות אלה מבצעים כמו שתייה על חשבון הבית. אבקש להדגיש כי הקלות אלו אינן גורעות מהוראות חוק העונשין האוסרות מכירה של משקה משכר לקטינים או שידולם לשתות משקה משכר.
עוד החליטה הוועדה כי הגדרת שיווק בחוק תתייחס למכירה, אספקה או ייבוא של משקה משכר שנעשו למטרות מסחר בלבד, כך שהאיסורים המוצעים לא יחולו על חלוקת יינות במסגרת סלי מזון המחולקים לנזקקים. כן קבעה הוועדה כי האיסורים האמורים יחולו על שיווק לצרכן כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, כך שפעולות שיווק עסקיות כמו משלוח דוגמאות ללא תמורה לקמעונאים לא יוגבלו.
הוראה נוספת שמוצע לקבוע בחוק זה היא חובת הדבקת אזהרה על בקבוקי משקה משכר. נוסח האזהרה ייקבע על-ידי שר הבריאות, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, והשר יהיה רשאי לקבוע נוסחים שונים של האזהרה למשקאות משכרים מסוגים שונים. הפרת הוראות החוק תהווה עבירה פלילית שבצדה קנס.
בהתאם למוצע, תחילתו של החוק תהיה שלושה חודשים מיום תחילתן של התקנות שבהן יקבע שר הבריאות את נוסח האזהרה, ואולם מתוך התחשבות במאפייני שוק המשקאות המשכרים ובהתחשב בצורך למכור את המלאי המצוי בחנויות, קבעה הוועדה כי החובה להדביק אזהרה על גבי בקבוקים של משקאות אלכוהוליים שנפח האלכוהול בהם עולה על 15.5% תהיה שנה מיום תחילתן של התקנות, ואילו לגבי משקאות שאחוז האלכוהול בהם נמוך מהאחוז האמור תחל החובה להדביק אזהרה שנתיים מיום תחילתן של התקנות.
אני מבקש לומר שדעתי האישית היא שגם אם אפשר להבין את הנימוקים להסתייגות שכבר הוסרה, ולכן אין צורך לעסוק בה – ולכן אגש ישר לסיום הדברים.
אני רוצה להודות – ולשבח את חברי הכנסת המציעים על יוזמת חקיקה חשובה זו, ואני מקווה שהחוק, לאחר שיתקבל, יסייע בהפחתת הצריכה המופרזת והבלתי מבוקרת של משקאות משכרים. אני קורא לחברי הכנסת לקבל – אין צורך לקבל, כי היא הוסרה, אבל היא רשומה לי פה לאורך כל הנאום, ההסתייגות של דני דנון – ובכל מקרה לאשר את החוק, שהוגש בסופו של דבר למליאה ללא שום הסתייגות – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
כהצעת הוועדה.
<כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):>
– – כנוסח הוועדה, פה אחד. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
כמובן, לא ארד לפני שאודה לצוות הוועדה, מנהלת הוועדה, גברת לאה ורון, היועצת המשפטית לוועדה, עורכת-הדין אתי בנדלר, המשנה ליועץ המשפטי לכנסת, ועורך-הדין אלקנה, שיושב שם למטה ורואים את קצה ראשו, שגם היה חלק מהחקיקה והעשייה בוועדת הכלכלה, וכמובן לכל חברי הכנסת שהשתתפו בדיונים הארוכים והרבים להשלמת החקיקה. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה. כאמור, אין הסתייגויות לחוק הזה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, התשע"ב–2012 – קריאה שנייה. רבותי, מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 5
בעד סעיפים 1–13 – 24
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–13 נתקבלו.
<היו"ר יצחק וקנין:>
בעד – 24, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה בקריאה שנייה.
אדוני יושב-ראש הוועדה, לעבור להצבעה בקריאה שלישית?
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. רבותי, הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, התשע"ב–2012 – קריאה שלישית. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 6
בעד החוק – 23
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, התשע"ב–2012, נתקבל.
<היו"ר יצחק וקנין:>
בעד – 23, אין מתנגדים ואין נמנעים.
חבר הכנסת דני דנון, רוצה לסכם ולברך את עבודת הוועדה; הוא בעצם מהיוזמים הראשיים של הצעת החוק. בבקשה, חבר הכנסת דנון.
<דני דנון (הליכוד):>
תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
כן, לא הודעתי שהחוק התקבל בקריאה שלישית וזה הכי חשוב. הצעת החוק נתקבלה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
חבר הכנסת, יושב-ראש ועדת הכלכלה כרמל שאמה, מייד אחרי זה יש לך עוד נושא ששייך לוועדה.
<דני דנון (הליכוד):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לומר שהחוק הזה נולד בגלל יצר הרע, אדוני היושב-ראש, של אותם אנשים שרצו למכור יותר אלכוהול לקטינים. כשאני יצאתי ממוסד חינוכי ליד מקום מגורי וראיתי שלט ענק שאומר לילדים ולבני-הנוער, שאותו סוג משקה אלכוהול מחליק לך בגרון וגורם לך לעלות למקומות אחרים, הגעתי למסקנה שיש פה בעיה אמיתית. לכן יזמתי יחד עם חברי כנסת נוספים ורבים את הצעת החוק החשובה הזאת, שבאה להילחם במגפה של האלכוהול.
אדוני היושב-ראש, מדינת ישראל היא במקום השלישי בעולם בצריכת אלכוהול של ילדים גילאי 11. זו בושה וחרפה. אנחנו אמורים להיות אור לגויים. אנחנו רואים נתונים מפחידים, והחוק הזה יצמצם את ממדי התופעה, יצמצם את האווירה, את המסר המטעה, שאלכוהול זה חיובי וצריך לצרוך אותו וזה יכול לעזור לך בחיים; זה לא יסיים, אבל זה בהחלט יצמצם.
אני רוצה להודות לכותב החוק, עורך-דין נריה מאיר, שהיה עוזרי בעבר, שעמל רבות על החוק הזה ורשם אותו; לחברי הצוות שעובדים אתי היום, איציק פול, תומר כהן ויפעת עובדיה. כמובן ליושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן, שבסבלנות רבה מאוד התמודד עם כל הקשיים והלחצים והאיומים, ובסופו של יום הבאנו את החוק הראוי הזה והשלמנו את הליך החקיקה. כמובן לגברת לאה ורון, מנהלת ועדת הכלכלה, הצוות המשפטי של הוועדה, בראשות עורכת-דין אתי בנדלר, לאלקנה, לכל מי שעשה בדבר.
אני מקווה שבעזרת חוק זה לא נראה תופעות של הרעלות אלכוהול בחדרי המיון בימי שישי ושבת ונצמצם את התופעה, את המגפה, של צריכת אלכוהול על-ידי קטינים. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת דני דנון.
חבר הכנסת כרמל שאמה יציג את בקשת ועדת הכלכלה לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת לפצל את הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"א–2011.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יצחק וקנין:>
לפני כן, הודעה למזכיר הכנסת – עד שיגיע יושב-ראש הוועדה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בנושא: עצירת תקנים לאיוש תפקידים ברשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן על-ידי משרד האוצר, הצעתו של חבר הכנסת יואל חסון.
עוד אודיעכם כי חבר הכנסת שלמה מולה מבקש להסיר את שמו מהצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – תקופת צינון לאנשי תקשורת), שמספרה פ/2107/18.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לסגן מזכיר הכנסת.
<הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"א–2011>
[נספחות.]
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה, רשות הדיבור שלך.
<כרמל שאמה-הכהן (יו"ר ועדת הכלכלה):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"א–2011 – להלן: הצעת החוק – נדונה בכנסת בקריאה הראשונה ביום כ"ד באדר ב' התשע"א, 30 במרס 2011, והועברה לדיון בוועדת הכלכלה.
הצעת החוק כוללת הסדרים חדשים בשני נושאים. עניינו של הנושא הראשון הוא נהג חדש ונהג חדש צעיר, שהוא נהג חדש שטרם מלאו לו 24 שנים. במסגרת נושא זה מוצע, בין היתר, לקבוע כי על נהג חדש, בשנתיים הראשונות מיום מתן הרשיון, יחולו הוראות מיוחדות, ולגבי נהג חדש צעיר יחול תנאי נוסף – נהיגה עם מלווה לפי תוכנית ליווי, שהוכחת ביצועה תהווה תנאי לקבלת רשיון נהיגה. הנושא השני נוגע להוראת נהיגה, ובמסגרתו מוצע לקבוע כי הכשרת מבקשי רשיון נהיגה, שתכלול הכשרה עיונית ומעשית, תהיה במסגרת מרכזי לימוד נהיגה. כן מוצע לקבוע הוראות לעניין רישוי מרכזי לימוד נהיגה ופיקוח על פעילותם.
מאחר שמדובר בשני נושאים נפרדים, שאינם תלויים זה בזה, ולאור חילוקי דעות שעלו במהלך דיוני הוועדה ביחס להוראות הנוגעות להוראת נהיגה ובעיקר לגבי מרכזי לימוד נהיגה, ולאחר ששר התחבורה פנה אלי באופן אישי וביקש, החליטה ועדת הכלכלה, בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, לפצל מהצעת החוק את ההוראות הנוגעות לנושא הוראת הנהיגה, כדי לאפשר את התקדמות הליכי החקיקה בנושא נהג חדש. נושא הוראת הנהיגה יובא לקריאה השנייה ולקריאה השלישית במועד מאוחר יותר.
כבוד היושב-ראש, חברי לוועדת הכלכלה, אני מוכרח לציין שאני לא הייתי שלם עם הוראת הפיצול הזאת, אבל מאחר שהממשלה ושר התחבורה, שהוא הגורם המקצועי – מדובר בהצעת חוק ממשלתית – עמד על כך שהנושא יפוצל, הוועדה ניאותה לאשר את בקשתו, וכך זה מובא היום בפני חברי המליאה – לאשר את הודעת ועדת הכלכלה. הכנסת מתבקשת לאשר החלטה זו. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה.
אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. בקשת ועדת הכלכלה לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת לפצל את הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"א–2011 – רבותי, מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 7
בעד הצעת ועדת הכלכלה – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 102), התשע"א–2011, נתקבלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
בעד – 17, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כן, רבותי, בקשת הפיצול נתקבלה.
<הצעת חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (תיקון מס' 5) (איסור גביית תשלום), התשע"ב–2012>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/436).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יצחק וקנין:>
הצעת חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (תיקון מס' 5) (איסור גביית תשלום), התשע"ב–2012, של חבר הכנסת משה מוץ מטלון וקבוצת חברי הכנסת – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת משה מוץ מטלון. רבותי, קריאה ראשונה. מהמקום, נא לפתוח מיקרופון.
<משה מטלון (ישראל ביתנו):>
פתוח.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, בשנה האחרונה נתקלנו בתופעה בלתי מתקבלת על הדעת בעליל, שכמה גורמים, כמו רשויות, עמותות וכך הלאה, ביקשו לגבות כסף על אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל.
בעקבות אותה תופעה, שלא מתקבלת על דעתנו, ביקשתי להוביל חקיקה בנושא הזה, שתאסור את גביית התשלום, על כל מה שמשתמע מכך, וביקשתי לצרף להצעת החוק הזאת חברי כנסת שונים, בהם חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שהיא שותפה שלי בחוק, יוזמת, ואני מודה לך על היענותך לבקשתי.
מוצע בהצעת החוק הזאת לתקן את חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקבוע שלא ייגבה תשלום בעבור השתתפות באזכרות, עצרות עם וטקסי התייחדות, או בעבור כל אירוע אחר לציון יום הזיכרון, שמארגנים בין היתר גופי ממשלה, רשויות מקומיות וכן תאגידים וגופים שהמדינה או רשויות מקומיות משתתפות בתקציבם או בניהולם.
אני מקווה, אדוני, שהצעת החוק הזאת תובא בהקדם לדיון בוועדת החינוך לקראת קריאה שנייה ושלישית, וכבר בשבועות הקרובים נוכל להתברך בעוד הצעת חוק שהיא ערכית ממדרגה ראשונה, ותשמר את האתוס הציוני היהודי שאנחנו מחויבים לו. אני מודה לך מאוד.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת משה מוץ מטלון. רבותי, יש כמה דוברים שביקשו לשאת דברים בדיון בנושא הזה. חבר הכנסת יעקב כץ, ראשון הדוברים.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
משם.
<היו"ר יצחק וקנין:>
ודאי. רבותי, אני סוגר את רשימת הדוברים. סגרתי את רשימת הדוברים.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, הגמרא במסכת פסחים אומרת – דף נ': מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. אנחנו אומרים כל שבת בתפילת מנחה: ומי כעמך ישראל – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
גוי אחד בארץ.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – גוי אחד בארץ. מתי באה לידי ביטוי האחדות המאחדת את כל חלקי האומה? ביום הזיכרון.
אני חושב – בהתחלה היתה לי דעה קצת שונה, כשבאתי לוועדה, ועלה בדעתי שאולי זה יכול לגרום לכך שבגלל החוק של חבר הכנסת מטלון יימנעו אירועים, אבל הוא שכנע אותי, בדרכו החביבה והמשכנעת, ואני השתכנעתי. לכן אני עומד פה ומבקש – זה דבר שכנראה הולך לקרות – שבאמת אנחנו, חברי הכנסת, נעשה את כל המאמצים שיום הזיכרון, בשונה מיום העצמאות, יהיה יום שלא רק בני המשפחות השכולות, אלא כל הנלווים אליהם – לצערנו הרב, או כך זה בנוי, שבכל משפחה יש אחים ואחיות, דודים דודות – יוכלו להגיע ללא צורך בתשלום כלשהו.
היתה טענה שבגלל העובדה שהאירועים האלה יהיו אירועים שלא ייגבה בהם כסף, והמדינה והעיריות לא יכולות – לא מסוגלות – לעמוד בתשלום ההוצאה הכוללת, לא יגיעו זמרים ברמה גבוהה, או אמנים ברמה גבוהה. אני טוען שזה לא נכון. בבירור יותר אמיתי שעשינו, ביום הזיכרון, בסופו של יום, אמנים ברמה שנקראים אמנים מהשורה הראשונה יגיעו, וגם אם הם לא יגיעו, יתגלו אמנים חדשים, שימצאו את מקומם דרך יום הזיכרון, ואז יתברר שהם האמנים הראשונים, הם השורה הראשונה, קודם כול כי הם מסרו את נפשם והחליטו להופיע ביום הזיכרון, שהוא יום שמאחד את האומה, שכל האומה מתרכזת כולה יחד ומתייחדת עם זכר נופליה.
אז אני רוצה להגיד פה גם למוץ וגם לשלי, ולכל מי שחתם על החוק ונאבק שהחוק הזה יבוא ויהיה, שאנחנו מאחוריו ואנחנו נדאג ונעשה מאמצים שכך יהיה. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב כץ. חבר הכנסת אורי אריאל – איננו; חבר הכנסת שלמה מולה – איננו. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. אני אמתין עד שאתה תגיע למקומך. שלי, את רוצה להגיד משהו? אני אאפשר לך.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
חשבתי שנרשמתי.
<היו"ר יצחק וקנין:>
לא נרשמת, אבל אני אאפשר לך.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אנחנו מקיימים כאן לעתים קרובות, לשמחתי, דיונים על גבולות ההפרטה. לשמחתי, כי עד לפני כמה שנים לא היו מתקיימים בכלל דיונים, והפרטות התרחשו כאילו מדובר בעשרת הדיברות שירדו מהר-סיני.
אבל גם למצדדי ההפרטה הגדולים ביותר, הקפיטליסטים הגדולים ביותר, שחושבים שכל המדינה כמעט צריכה להיות מופרטת, גם להם יש גבולות. והגבול הזה, שנחצה ביום הזיכרון לחללי צה"ל אשתקד, הוא גבול שאין עליו בכלל עוררין. את השכול לא מפריטים. את זכר הנופלים לא מפריטים. את האתוסים המכוננים המשותפים לנו כאן לא מפריטים. את האבל הקולקטיבי לא מפריטים.
והנה, התברר שהגבול הזה נחצה. הוא נחצה בשנה שעברה, כשאנשים שבאו לאירועי יום הזיכרון, אירועים עירוניים, כמו ממלכתיים, התבקשו לשלם כסף בכניסה. בחלק מהמקומות אף הפגינו רוחב לב והסכימו לתת הנחה או לאפשר אי-תשלום למשפחות שכולות כנגד הוכחת שכול, וגם זה דבר שהוא בלתי נתפס.
זה מסוג החוקים, חבר הכנסת מטלון, ואני מודה לך על כך שצירפת אותי כיוזמת לחוק הזה – זה מסוג החוקים שלא היינו צריכים לחוקק במצב שהוא נורמלי וסביר. אבל בתקופה שיש בה גם משום אובדן ערכים ואובדן גבולות אנחנו צריכים לבוא כמחוקקים ולהציב את הגבולות הערכיים האלה, ולכן החוק הזה פשוט היה נחוץ, כדי לעצור את התופעה שהתחילה בקטן, אבל אם לא היינו עוצרים אותה, ביום הזיכרון הבא לחללי צה"ל היא כבר היתה שוטפת אותנו בשטף גדול.
עלתה התנגדות, במהלך הדיונים, של עמותות מסוימות שביקשו לאפשר להן ולהחריג אותן ולקרוא לאירועים שלהן ערבי שירה, כדי שהן יוכלו להזמין זמרים מפורסמים שנוטלים תשלום גבוה בעד ההופעה, וגם לזה התנגדנו מכול וכול, כי אז היו נוצרים אירועים סוג א', "ערבי שירה", בתשלום, ואילו האירועים הממלכתיים והעירוניים היו הופכים לאירועים דרג ב', כי היו מתרוקנים מתוכן.
וגם אני אומרת, כמו חברי, אם הזמרים לא רוצים לבוא ולהופיע חינם – וזאת זכותם המלאה, הם לא חייבים להתנדב, התנדבות מעצם טיבה היא וולונטרית – יבואו להקות זמר מקומיות וישירו, וכולנו נתכנס ביום הזה סביב הזיכרון המשותף של הנופלים, בלי תשלום. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ.
אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (תיקון מס' 5) (איסור גביית תשלום), התשע"ב–2012, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 8
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (תיקון מס' 5) (איסור גביית תשלום), התשע"ב–2012, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
17 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. רבותי, הצעת החוק חוזרת לדיון להכנתה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החינוך, התרבות והספורט. נתקבלה בקריאה ראשונה.
<הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 8) (הוראות שונות), התשע"ב–2012>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/435).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יצחק וקנין:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק – סליחה, סליחה, הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 8) (הוראות שונות), התשע"ב–2012, של חברת הכנסת רונית תירוש, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת רונית תירוש.
<רונית תירוש (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אכן, בחוק הספורט יש די הרבה לקונות, ואנחנו מדי פעם משתדלים לתקן את העיוותים הללו. זה לא קל. אני חייבת לומר שמשתדלים להגיע להסכמות, כי יש כל כך הרבה אגודות ואיגודים עם הרבה מאוד כוח, ויש לומר גם כוח פוליטי, אז כשאנחנו מצליחים להביא לגמר הצעה ולחוקק חוק זה כבר סימן שהגענו להסכמות, ואפילו לא רק הסכמות, פשרות סבירות בינינו.
מה שהציק לי – בעיקר כשהייתי מנכ"לית משרד החינוך, התרבות והספורט, לצורך העניין – נתקלתי בהרבה מאוד תלונות של ילדים ובני-נוער, צעירים, שנכנסים לקבוצה, לשחק בקבוצה – קבוצת חובבנים, בשלב הראשון – וככל שהם באמת מתגלים ככשרונות, מסתבר שקשה מאוד להם לעבור אחר כך לקבוצה שנחשבת לקבוצה ברמה גבוהה יותר, שמשחקת בליגה גבוהה יותר. אז חלות עליהם כל מיני מגבלות של הסגרים, הקפאות למיניהן. אותו ילד, אותו נער, נדרש לשבת על הספסל, או בבית, והוא לא משחק במשך עונה, ולפעמים יותר, וכך יוצא שכל הכשרון הזה הולך לאיבוד, וחבל.
ילדים, כשהם נכנסים לשחק, לא חושבים שלושה צעדים קדימה – מה יקרה אם וכאשר. לכן ביקשתי קצת להקל. אז יש כמה סעיפים שתוקנו בחוק הספורט. אחד מהם מדבר על כך שאותם ילדים עד גיל 17 יקבלו בעת הרשמתם לקבוצה דף נהלים עם הגדרה ברורה של הזכויות שלהם, של החובות שלהם, כדי שלא יאמרו "לא ידעתי".
הדבר השני, ביקשתי לעשות הבחנה – וכך גם אושר – בין גילאים השונים. ילד שנע גילו בין 15–17, אני מבקשת לאפשר לו להודיע – או בפגרה, או אפילו במחצית הראשונה של העונה – שהוא מעוניין לעבור לקבוצה אחרת, ואז הוא בעצם נכנס להקפאה להמשך העונה. זאת אומרת, הוא יכול להיות מוקפא לחודשים ספורים, כמחצית עונה, בניגוד למצב שהיה בעבר, שאפשר היה לייבש אותו על הספסל או בבית במשך עונה ואפילו יותר. אלה הילדים המאוד-צעירים, וזה באמת הדבר הקל ביותר.
הגיל הבא הוא – מגיל 17. אנחנו מבקשים, גם כן, לאפשר להם לעבור מקבוצה לקבוצה, כשההקפאה שלהם, או הצינון שלהם, יהיו לא יותר מעונה אחת, זאת אומרת, משנת משחקים אחת. ופה אנחנו מאפשרים לכל אגודה להחליט בעצמה – בתקנון יהיה כתוב מראש – מהן מגבלות הזמן של הצינון. כלומר, המקסימום הוא עונה, אבל יכול להיות שתהיה אגודה שתגיד פחות.
ביקשנו שהמגבלות הללו יהיו בדיפרנציאציה שתתאים לענף של המשחקים, שיש בו מידת ההשקעה – כמה השקעתי בנער הזה. אני לא רוצה לאבד אותו ברגע אחד אחרי שהשקעתי בו הרבה מאוד זמן. תלוי אם זה משחק שהוא משחקי יחידים או תחרות יחידים, או בקבוצות. וכמובן, גיל הספורטאים. מאחר שדיברתי על 17 ומעלה, לא חתכתי, לא בגיל 22 ולא גיל 25. מובן שמי שכבר נושק לגיל 30 בכדורגל, למשל, אז ברור שאין לו עוד הרבה שנים, ואם ייבשו אותו שנה על הספסל, אז בעצם הבחור פורש – יש לומר באיזון, הבחורה פורשת, יש גם כדורגל לנשים, ויש גם – כמובן, לא מדובר פה רק על כדורגל, מדברים על כל ענפי הספורט, לסוגיהם השונים.
לכן נתנו פה מרווח נשימה לכל אגודה להחליט – בתקנון, בצורה בהירה – מה היא מחליטה מבחינת תקופת צינון; ורוחב או גודל הצינון, או היקף הצינון, יהיה בהתאם להיבטים שהזכרתי: גיל, סוג הספורט וכו', ומידת ההשקעה, כמובן.
דבר נוסף, נוצר לעתים מצב של כפל ביטוחים. אגב, בכלל, אני חושבת שהמדינה צריכה לעשות סדר. שוב, בהיותי מנכ"לית משרד החינוך, ידעתי שיש לנו ביטוח "ענבל", שמבטח כל ילד בישראל 24 שעות, גם אם הוא לא נמצא בתוך בית-הספר. אם חלילה קורה לו משהו, יש לו ביטוח. עכשיו, בנוסף, כשילד רוצה להתאמן באיזו קבוצת ספורט או אגודה – וככל שהרמה גבוהה יותר וזה תחרותי, גם הסיכונים כנראה גדלים – שם דורשות האגודות גם ביטוח בהקשר הזה, כי הוא פה נחשף אולי לסיכונים נוספים.
אז ילד יכול לשחק בקבוצה ונדרש ביטוח. אותו ילד, הוא יכול להיות כשרון, ואז הוא גם משחק מטעם האגודה, או האיגוד – גם ליגות אחרות, לא רק של הקבוצה הקטנה שלו, אלא בתחרויות ארציות, ולפעמים תחרויות בין-לאומיות – ואז דרשו עוד ביטוח. כלומר, נוצר פה מצב של כפל – ושילוש אפילו – של ביטוחים, כאשר האחד לא מדבר עם השני, כל אחד מנהל את העסק שלו, ורוצה להפתיע. בעניין הזה, חשבתי שאין צורך. מי שמתעשר פה זה רק חברות הביטוח, מהכפל והשילוש הזה, ובסך הכול, הילד יכול להיות מבוטח במקום אחד. יחליטו ביניהם מי המקום שמבטח, ולא תהיה כפילות.
אלה, בעיקר, שני השינויים העיקריים. דיברנו גם על נושא של בית-הדין המשמעתי – מי ראוי להיות בורר; מי אסור שיהיה בעל קבוצה, או לחלופין, שופט שעבר עבירה שיש עמה קלון, הכוונה דיין בבית-הדין המשמעתי – גם שם צריך לעשות סדר, אבל נתנו להם הרבה מאוד אפשרות לחופש פעולה, כשחשוב היה לנו שייתנו את הדעת על זה ויכתבו את הנהלים שלהם בתקנונים מאוד ברורים.
אני שמחה שהגענו להסכמות, ושיוצא לדרך תיקון נוסף בחוק הספורט. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת רונית תירוש. אני פותח את הדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים – חבר הכנסת ישראל אייכלר. אחריו – אורי אריאל. אני סוגר את רשימת הדוברים. חבר הכנסת אייכלר, לרשותך שלוש דקות.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, בעוד אנחנו מדברים כאן בשובה ונחת על נושאים גורליים – מהפצצה הגרעינית ועד מינוי נשיא לבג"ץ, ואפילו יש לנו זמן לדבר בנושאי ספורט – בינתיים, ברחוב התקשורתי, שיש לו השפעה גדולה על המוני העם, מתנהלת ממש מלחמת דמים, שהולכת ומתקרבת ממש לשפיכות דמים, חס וחלילה.
אני אביא דוגמה קטנה של דה-לגיטימציה, שלילת הלגיטימציה של ההלכה היהודית, בידיעה שקראתי היום: "ויצעקו" חדש, שקבוצת נוער דתית אי-שם בגולן, שעוסקים בכושר, עשו זאת בהפרדה בין בנים ובנות – רחמנא ליצלן. השבוע הוגשה לוועדת השרים אפילו הצעת חוק שהדרת נשים היא עבירה פלילית. תארו לעצמכם, הרב נסים זאב היה מגיש הצעת חוק שחילול שבת במרחב הציבורי הוא עבירה פלילית – היו סוקלים אותנו ברחובות. ופה נוצר מצב שהדת היהודית וההלכה היהודית הופכות לבלתי לגיטימיות. אבל זה עוד כלום לעומת הביטויים ה"שטירמריים" שנשמעים ונאמרים בתקשורת הישראלית נגד השם, נגד ילדים שלומדים את תורת השם, וכבר מזמן מזמן עברו את גבולות חופש הביטוי.
ואילו הדברים היו נאמרים רק בתקשורת, ולא היו הופכים לסכנה של קטטות רחוב, של אלימות, של שליטים, של פקידים, של שוטרים ושל שופטים, שפוגעים בזכויות האדם הבסיסיות ביותר – החרשנו. אבל היום אנחנו במצב שהמאסה הקריטית של התעמולה האנטי-דתית, של התעמולה האנטישמית, שהאזרח החשוף – שלא מכיר אנשים חרדים מקרוב – והוא חשוף 24 שעות ביממה, כמעט אין תוכנית רדיו או טלוויזיה שאין שם אייטם או נגד חרדים, או נגד מתנחלים, או נגד הרבנות, או נגד תקציבים של תלמידי הישיבות – הדברים האלה הופכים ממש לסכנה.
זה מתחיל מוועדת השרים, אדוני היושב-ראש. ועדת השרים לחקיקה – הגשנו הצעת חוק היתומים, וזעקנו פה את זעקת היתום, שיתומים שלומדים בחינוך החרדי מפסיקים להם את קצבת השאירים המסכנה בגיל 18. וועדת השרים דוחה את זה שוב ושוב ושוב, אף שהשר כחלון וכולם אמרו שאין בזה צדק. זו אפליה על רקע גזעני, לא לפי ארץ המוצא של האדם, כי גם יתומים אתיופים, וגם יתומים ספרדים ואשכנזים, כולם מקופחים אם הם לומדים בחינוך חרדי. וזה ממשיך ועובד לפקידים שמתנכלים לאנשים חרדים שמגיעים אליהם. ובתקופה האחרונה, של השבועות האחרונים, אני מקבל דיווחים יומיומיים על אנשים חרדים שמעולם לא הרגישו את הדבר הזה, כשהם מגיעים שהם צריכים לקבל שירות ציבורי ומתנכלים להם בגלל היותם חרדים. והכי נורא שיושבים אנשים וזוממים איך למנוע את הילודה החרדית והסכנה – היום אמר הרב נסים זאב בדיון בוועדת חוץ וביטחון, שהסכנה היא עצם קיומם של חרדים.
רבותי, אילו הדברים האלה היו נאמרים על אתיופים או על ערבים או על רוסים, הארץ היתה מזדעזעת. אסור לנו לשתוק – כי "מדשתקי רבנן שמע מינה ניחא להו". המציאות היא שכאשר נהגי אוטובוסים, ואני לא מאשים אותם, כי הם שומעים כל היום רדיו, הם שומעים שהחרדים הם סכנה – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אני רוצה לומר שכל אלה שאומרים שהילודה החרדית היא סכנה יותר מהסכנה האירנית, מסכנים את קיום היישוב היהודי בארץ-ישראל ומסכנים את הדו-קיום בין יהודים ליהודים, שלא לדבר על בין יהודים וערבים. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת הרב ישראל אייכלר. חבר הכנסת אורי אריאל – איננו. חבר הכנסת שלמה מולה – איננו.
אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 8) (הוראות שונות), התשע"ב–2012, קריאה ראשונה – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 9
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 8) (הוראות שונות), התשע"ב–2012,
לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תשעה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה ותועבר להכנתה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החינוך, התרבות והספורט.
<הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 53)
(שיחה למוקד חירום טלפוני לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית), התשע"ב–2012>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/436).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יצחק וקנין:>
סעיף 9 של סדר-היום: הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 53) (שיחה למוקד חירום טלפוני לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית), התשע"ב–2012 – קריאה ראשונה – של חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס וגדעון עזרא. תציג את הצעת החוק – לי רשום בטעות אני חושב, אני קורא לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; נכון שרשום לי רונית תירוש, כנראה טעות בהדפסה.
<רונית תירוש (קדימה):>
אני שמחה להצטרף להצעה הזאת.
<היו"ר יצחק וקנין:>
באינטואיציה, אני רואה שחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – זה אחד מהדברים שהיא מובילה בכנסת ביד רמה. לכן, קצת היה משונה לי שרשמו לי רונית תירוש.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
בכל אופן, אני בטוחה שגם חברת הכנסת, כמו שהיא אמרה בעצמה, רונית תירוש, זה חוק שהיה יכול להתאים גם לה.
באמת, הצעת החוק הזאת היא ביחד עם חברי חבר הכנסת גדעון עזרא, שלצערי לא נמצא כאן היום, אבל הוא בהחלט שותף להצעת החוק הזאת.
על מה מדברת הצעת החוק? היא מדברת על כך שכל שיחה למוקדי החירום של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אם מטלפון קווי, אם סלולרי או ציבורי, תהיה בחינם. צריך לזכור מי הם אותם מרכזי הסיוע. במקרים רבים הם בעצם חדר המיון הקדמי של כל אותם אירועים שבהם הנפגעים, שלפעמים הם לא רק נפגעים בגוף, אלא גם בנפש, בעצם זקוקים לעזרה שלהם. שם מקבלים פניות 24 שעות ביממה. רוב האנשים שעוסקים בתחום הזה הם אנשים שמתנדבים. חשוב לציין שהרבה פעמים, מעבר לאוזן הקשבת, לפעמים אותה אוזן קשבת היא גם הצלת חיים בפני עצמה, כי כאשר יודע המותקף או הנפגע שיש מי שמאזין לו בצד השני, זה הרבה פעמים מוריד את הלחץ הנפשי, את התחושה של הלבד שמלווה בדרך כלל קורבנות שכאלו.
במרכזי הסיוע גם פורסים לפני המתלוננים את האופציות העומדות לרשותם, מלווים אותם מהדקה הראשונה ועד לסיום התהליך, וכאשר ממליצים לכל אחד ואחת מאותם נפגעים על המסלולים השונים, מנסים להתאים את הטיפול באמת למורכבות המאוד-מיוחדת של האינדיבידואל. צריך לזכור, לא כל אותם הנפגעים או הנפגעות הגיעו להחלטה ללכת להליך פלילי, הרבה פעמים הם בעצם רוצים לטפל בנפשם או בגופם ולדעת מה הזכויות שלהם.
לכן, לא כל מי שמתקשרים לאיגוד מרכזי הסיוע הללו, אלה אותם אנשים שכבר הגיעו לשלמות ולמורכבות, כי אנחנו יודעים שתהליך של פתיחת ושל כניסה להליך הפלילי וכדומה, מצריך גם חוזק נפשי של אותו מתלונן, אותו נפגע עבירה, כי בית-המשפט הרבה פעמים – זה שוב הפעם מחזיר אותך לטראומה, ואתה צריך להתמודד מול הפוגע, ולא לכולם זה מתאים. לכן לא כופים את זה גם בעניין הזה – מרכזי הסיוע הם באמת קודם כול חדר מיון קדמי, ואוזן קשבת.
לצערי הרב, אם מוקד 100 או 101, של מגן-דוד-אדום או של המשטרה, יש להם מכנה משותף עם מרכזי הסיוע ונפגעות ונפגעי תקיפה מינית – כי הם יכולים להציל חיים. אני יודעת על לא מעט מקרים שבאמת היתה כאן הצלת חיים.
הצעת החוק הזאת אומרת לא רק שאותן שיחות שייכנסו לארגוני הסיוע יהיו חינם, אלא שהשיחה שלהם תהיה לא מזוהה, גם כאשר יבקש המנוי פירוט שיחות, מאחר שהוא לא יצטרך לשלם. גם קל להסתיר את המספר הזה. הגענו לסיכומים גם עם משרד התקשורת, וגם עם הגופים הנוספים, שצריך להזכיר אותם, כי מדובר באמת בכל חברות הטלפוניה והתקשורת בארץ למיניהן, שהסכימו לכך שהזהות של הפונה, לא רק תישאר חסויה אלא גם לא תיכלל בפירוט השיחות. זה מציל חיים, כי אם ההתעללות או הפגיעה בתוך המסגרת הביתית הרבה פעמים מלווה גם בטרור כלכלי, בשליטה על כל מה שהנשים הללו עושות, או הילדים, ואז אם חלילה וחס לוקחת סיכון, או לוקח סיכון אותו נפגע ומרים טלפון, ורואה אותו מתעלל בפירוט השיחות שהוא הגיע למרכזי הסיוע, הוא מרגיש שהדברים סוגרים עליו, ולכן הוא יכול גם לאיים על חייהם של אותם פונים. לכן חשוב כל כך שהשיחה תישאר חסויה וכך באמת גם הצלחנו.
אדוני היושב-ראש, במדינה מתוקנת, כמובן ראוי ונכון היה שהדבר יצא מתוך אוצר המדינה, מי שיממן את אותן שיחות. אבל לאור הנסיבות והקשיים שעמדו בפנינו, הגענו באמת להסכמה, ביחד עם משרד התקשורת, עם כל חברות התקשורת במדינת ישראל – זה סוג של תרומה שלהן לקהילה; חשוב לי להגיד שבלי הסכמתן כנראה זה לא היה עובר. אז צריך להגיד להן גם תודה על כך, כי אם המדינה לא עושה את זה, אז טוב שיש גם אנשים טובים באמצע הדרך.
כשאני ראיתי את העיוות הזה, והבנתי שיכול להיות שמדובר בלא מעט כסף, אז כך במחשבה מסוימת שאני חייבת להגיד, שגם הצלחנו להעביר אותה עם רשות המסים, לראות בכל אותם טפסים – כי זה עולה כסף לחברות עצמן – בעלות הזאת, תרומה. ולכן, למשל, המיסוי יהיה כאילו מיסוי על תרומה. הן יצאו בסדר עם זה. אני מודה להן ומודה לרשות המסים.
אני כמובן אודה לכם על התמיכה שלכם. צריך להגיד תודה למשרד התקשורת שעזר בהצעת החוק הזאת, וכמובן לוועדה לקידום מעמד האשה, ליושבת-ראש ציפי חוטובלי, שגם הצלחנו להסדיר את כל הנושאים ואת הבעיות שהיו במחלוקת. אני מאמינה שלאחר הקריאה הראשונה, ומאחר שהנוסח כבר מסוכם, תהיה קצרה מאוד הדרך לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה לכם.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. רבותי, נרשמו כמה דוברים. ראשון הדוברים – גדעון עזרא, איננו; ישראל אייכלר – איננו; אורי אריאל – איננו; שלמה מולה – איננו. אם כן, רבותי, אף אחד מהדוברים לא נמצא.
אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה על הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 53) (שיחה למוקד חירום טלפוני לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית), התשע"ב–2012 – קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 10
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 53) (שיחה למוקד חירום טלפוני לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית), התשע"ב–2012, לוועדה לקידום מעמד האשה נתקבלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
עשרה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדה לקידום מעמד האשה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית.
רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ט בטבת התשע"ב, 24 בינואר 2012, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה.
<הישיבה ננעלה בשעה 20:29.>