דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ג
ישיבה שי"ג
הישיבה השלוש-מאות-ושלוש-עשרה של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, כ"ט בטבת התשע"ב (24 בינואר 2012)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
יצחק הרצוג (העבודה): 5
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 6
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 6
דוד רותם (ישראל ביתנו): 7
אבישי ברוורמן (העבודה): 8
שלמה מולה (קדימה): 9
עמיר פרץ (העבודה): 10
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 10
עינת וילף (העצמאות): 11
נחמן שי (קדימה): 12
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 13
רחל אדטו (קדימה): 15
דב חנין (חד"ש): 16
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 17
ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה 19
היו"ר ראובן ריבלין: 19
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 21
ציפי לבני (קדימה): 24
השר לשיתוף פעולה אזורי סילבן שלום: 27
הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2012 30
דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 31
דב חנין (חד"ש): 34
דיון ראשוני בדבר הארכת תוקפו של חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב–2002 35
אבישי ברוורמן (העבודה): 36
אורי אורבך (הבית היהודי): 39
שאול מופז (קדימה): 40
יוחנן פלסנר (קדימה): 43
שלמה מולה (קדימה): 44
נחמן שי (קדימה): 47
איתן כבל (העבודה): 48
עינת וילף (העצמאות): 52
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 54
נסים זאב (ש"ס): 57
אורית זוארץ (קדימה): 62
שעת שאלות 67
אורית זוארץ (קדימה): 67
שר התיירות סטס מיסז'ניקוב: 68
אברהם מיכאלי (ש"ס): 71
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 74
עינת וילף (העצמאות): 82
חנין זועבי (בל"ד): 83
נחמן שי (קדימה): 88
הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון מס' 17) (רישום על-פי פסק-דין), התשע"ב–2012 92
דוד אזולאי (ש"ס): 92
איתן כבל (העבודה): 94
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 96
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 96
שאילתות ותשובות 96
עינת וילף (העצמאות): 96
1715. עודפי תקציב שנתי 97
עינת וילף (העצמאות): 97
סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס: 97
1716. בטיחות בבתי-ספר 98
עינת וילף (העצמאות): 98
סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס: 99
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כבוד השר – שר התיירות – סטס מיסז'ניקוב, רבותי חברי הכנסת, היום יום שלישי, כ"ט בטבת תשע"ב, 24 בחודש ינואר 2012 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיונים מהירים בנושאים: כבישי גישה לבתי-הספר במגזר הבדואי, הצעתם של חברי הכנסת מוחמד ברכה וטלב אלסאנע; פיטורי מאות עובדים וקריסת תעשיית הטונה הישראלית כתוצאה מכוונת הממשלה להוריד מכס על יבוא שימורי טונה, הצעתם של חברי הכנסת ליה שמטוב ומגלי והבה.
החלטת ועדת האתיקה בעניין קובלנות נגד חבר הכנסת דוד רותם.
הסכם בדבר שיתוף פעולה בתחום החקלאות בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הסוציאליסטית הדמוקרטית של סרי-לנקה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, כל המבקשים להשתתף בנאומים בני דקה יצביעו, על מנת שהם יהיו ראשונים. ראשון הנואמים – חבר הכנסת הרצוג, ואחריו – חבר הכנסת אייכלר.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הנה, אתה יכול להצביע, אבל אני אוסיף אותך אם לא. הצבעת, זה בסדר. אני כבר, רק מקבל – הראשון – חבר הכנסת הרצוג, בבקשה. אדוני ייגש.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, ראשית אני מברך על קיומו של הדיון היום לציון יום השואה הבין-לאומי. אני רוצה לומר שהבוקר השתתפתי ב-teleconference, בשידור למאות תלמידי בית-ספר בגרמניה, עם ניצול שואה בשם פסח אנדרמן מ"יד ושם" בירושלים. אני חושב שהשימוש ברשתות החברתיות ובטכנולוגיה המודרנית הוא מאוד חשוב בדיונים שייסובו כאן על הנחלת לקחי השואה.
בנושא אחר לחלוטין – אני חייב לומר שלאור החלטת האיחוד האירופי אתמול על הטלת סנקציות על אירן בנוגע לאספקת נפט למדינות האיחוד האירופי, אפשר בוודאי לבוא ולקבוע שאמירתו של שר החוץ לפני חודש שגרמניה, צרפת ובריטניה הן מדינות לא רלוונטיות היא מגוחכת, מעליבה וטיפשית. היום אנחנו צריכים להצדיע למדינות הללו ולומר להן חזק ואמץ, וכמובן לצפות שאם הסנקציות לא יתממשו – להמשיך הלאה בלחץ ביתר שאת. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. כתבתי אותך.
<נחמן שי (קדימה):>
הוספת – – –
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, במסגרת "קורבן התמיד" להעלאה על המוקד התקשורתי של הנושא החרדי, אז היום היתה כותרת גדולה שמשרד החינוך עומד לשכור חוקרים שיעשו חקירות סמויות נגד אברכים, ודרמה גדולה.
אני בעד חקירות ובדיקות של כל כסף ציבורי שהולך לכל מוסד נתמך, אבל לא ייתכן שמתקציב הישיבות לוקחים חוקרים, והרבה יותר מאשר בכל מקום אחר בודקים דווקא את הישיבות, וזה דבר שלא ייעשה. הוא הדבר, שמשרד התחבורה עשה 4,250 בדיקות על 50 קווי מהדרין, דבר שממומן מכספי הציבור, ולא נמצא הדבר.
לכן, אני אציע, בעזרת השם, לכנסת הצעת חוק שלא יעביר משרד ממשלתי תקצוב לגוף נתמך, אלא אם כן בוצעה בדיקה יסודית של הבקשה על כל חלקיה ופרטיה, ועמידה בדרישות הממונה על השכר בשירות הציבורי. אבל סעיף נוסף: הבדיקה תהיה אחידה בכל המשרדים, לגבי כל הגופים המתוקצבים. לא ייתכן, אדוני היושב-ראש, שמוסדות התרבות – כמעט אין שום בדיקה; מוסדות נוספים – אין כמעט שום בדיקה; בחשבות האוצר יש איזו מערכת בדיקה מאוד מאוד מינורית; ועל הישיבות ועל הגופים הנתמכים החרדיים יהיו בדיקות ממש כאילו מדובר פה בפושעים וגנבים. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לאייכלר. חבר הכנסת אלדד, ואחריו – חבר הכנסת דודו רותם.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אתמול השתתפתי בדיון בוועדה לפניות הציבור שעסק באפשרות לפצות – להעניק פיצויים – למשפחות על שלושה בתים שנהרסו על-ידי המדינה במגרון. התיאורים של מה שקרה בבתים האלה היו באמת מזעזעים: על ילדים שהוצאו באישון לילה, ועל חפציהם והציוד האישי שלהם שהושלך ערב פתיחת שנת הלימודים – בלי ספרים, בלי מחברות.
המדינה החליטה לקיים את צו בית-המשפט ולהרוס עד 31 במרס את מגרון. יש שם 200 ילדים. מי שלא רוצה ללכת לטרגדיה לאומית, מוטב שישקול את מעשיו שוב ויעשה עוד צעד אחד כדי למצוא פתרון לבעיית מגרון. אחרת, נהיה צפויים למחזות קשים יותר מאשר היו בעמונה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אבל צריך גם לזכור שהממשלה לא רוצה לבטל את מגרון אלא רק להעתיק אותה. יש הרבה פנים. גם לי יש התלבטויות רבות, אבל בעניין מגרון, בכל זאת הממשלה מבינה שהם צריכים להישאר באזור. כמובן שיש גם השלכות לדברים שאתה התחלת ודיברת בהם, וכולנו צריכים לתת את דעתנו.
חבר הכנסת דודו רותם, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת ברוורמן.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בשבוע שעבר, אם אני לא טועה, למדנו פרק בהלכות השהאדה. חבר הכנסת אחמד טיבי אמר בין היתר: בהיסטוריה של העמים ובמאבקיהם, תופס השהיד את פסגת התפארת. אין ערך נעלה יותר מהשהאדה. השהיד הוא אשר פורץ את הדרך, ומסרטט בדמו את הדרך לחירות והשתחררות. השהיד הוא סמל המולדת.
אני חושב שכדאי שנזכיר לחבר הכנסת אחמד טיבי: השהידים, שהוא מדבר בשבחם, השאירו בישראל עשרות אלפי משפחות שכולות, פצועים, הרוגים וילדים שנרצחו. אז בואו ניזהר כשאנחנו מדברים על השהידים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רק נדמה לי – חבר הכנסת טיבי לא נמצא פה בגלל שהכנסת הגבילה את השתתפותו, אבל נדמה לי שהדברים נאמרו לפני שנה. לא שאני – חריפותם – הם פורסמו אולי, אבל הם נאמרו לפני שנה, נדמה לי.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
הם שודרו בטלוויזיה הפלסטינית ב-9 בינואר 2011.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
פורסמו – הוא אמר אותם – נדמה לי שהוא אמר אותם לפני.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
יכול להיות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נדמה לי.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – – זה לא משנה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין ויכוח, רק כאילו השתמע שהוא אמר זאת בשבוע שעבר.
חבר הכנסת ברוורמן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מולה, ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ. אתה היית קודם, ראשון. בן-סימון היה ראשון, קודם.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, השפעת מכה, ואני רוצה לומר על כלכלת בריאות, אז והיום. כשמדינת ישראל הוקמה, היה ברור שהבטלה היא אם כל חטאת. ספיר לא רצה לתת קצבאות. ומצד שני, הדגש של מדינה, של עבודה, היה שהחברה נותנת שירותים בבריאות ובחינוך.
מלה לגבי הבריאות: השפעת מכה – 172% תפוסה בבתי-החולים. אנחנו שומעים בכל המחלקות – המיטות, ילדים ב"שניידר", ב"עמק", ב"סורוקה", נמצאים בפרוזדורים. אבל זו לא רק השפעת. מספר המיטות ל-1,000 נפש ב-OECD – 3.5 מיטות; אצלנו – 2. ולכן, כלכלת בריאות אומרת שמייד בטווח הקצר להשקיע בתשתיות למלונאות לרפואה, כדי שלציבור תהיה האפשרות. זו גם כלכלה צודקת, ויש לה תשואה לטווח הארוך.
אני מציע ללמוד ממייסדי הציונות שכלכלה שיש בה בריאות וחינוך, ומצד שני תמריצים לעבודה, היא הכלכלה הנכונה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לשר לשעבר וחבר הכנסת ברוורמן. מולה, בבקשה. אחרי מולה – חבר הכנסת עמיר פרץ, ואז אנחנו ניתן לכל אלה שנכנסו לפי סדר כניסתם.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ואתה שני.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, אנחנו רואים את גל גילויי הגזענות מרקיע שחקים והולך וגדל. רק אתמול בערב היתה כתבה עצובה, אדוני היושב-ראש – מאות ועשרות יוצאי אתיופיה שלמדו חינוך במדינת ישראל, יש להם תעודת הוראה, וכשהם הולכים לראיונות, אדוני היושב-ראש, אומרים להם: המבטא שלכם לא מספיק צברי, לא תוכלו ללמד ולהיות מורים במדינת ישראל.
ואני נזהר בלשוני, אדוני היושב-ראש, אני אומר שיוצאי אתיופיה הם הראי של מדינת ישראל, וקליטתם של עולי אתיופיה זה מבחן כבוד לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. אני חושב שמעשים פסולים מסוג זה בעצם מוציאים את דיבתה של מדינת ישראל החוצה.
כדאי מאוד שהחברה הישראלית, מערכות ישראל, יחשבו ויחשבו, ועוד פעם יחשבו, מה עובר על העדה הזאת. וכל יום אנחנו מתבשרים על עוד פרשה ועוד מעשה. ואני אומר לך, כאיש ציבור, נורא עצוב לי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, חבר הכנסת מולה. חבר הכנסת עמיר פרץ, ואחריו – דניאל בן-סימון ראשון? אתה לא ביקשת. אוקיי, חמד עמאר.
<עמיר פרץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להצביע על התופעה שלצערי אנחנו נחשפים אליה כל יום מחדש, וזה הפריפריה שהולכת ומתרופפת. לצערי חשבנו שהסימנים הראשונים, של מפעל "פרי הגליל" ואחר כך "סלינה" – פלסטיק – ייעצרו שם. היום אנחנו רואים שגם מפעלים כמו "בריל", כמו "שלאון", כמו "טלדור" – ומבחינתנו צריכה להישאל שאלה. הרי לא כל דבר – הממשלה אשמה. זה נכון שכשאתה בא ובוחן ויורד לעומק הדברים מסתבר לך שסכנת הסגירה של אותם מפעלים קשורה בכשל ניהולי, שאלות של שינויים בשוק שבו עוסק אותו מפעל. אבל השאלה היא, האם האחריות הבסיסית של ממשלה היא לייצר מקום עבודה לאזרחיה? האם מקום עבודה הוא מותרות? האם העובדה שאין לנו שום כלי שנותן לנו התראה לפני שאנחנו מגיעים לפרשיות כמו "פרי הגליל" ואחרות היא לא איזה כשל בעייתי מאוד?
ואני מאוד מקווה שאכן הממשלה תמצא את הדרך לעצור את הסחף הזה בטרם זה יהפוך לקטסטרופה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו, אם ירצה, אלכס מילר, ואם לא – חברת הכנסת עינת וילף. בבקשה.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ביום ראשון ביקרה השדולה לשלטון המקומי ביישוב בית-ג'ן ונפגשה עם ראשי רשויות דרוזיות. הבעיה שסובלת ממנה העדה הדרוזית היום זה כל נושא התכנון והבנייה. נושא התכנון והבנייה היום בעדה הדרוזית הוא בעיה שאם היא לא תיפתר היא יכולה לגרום לבעיה הכי רצינית שיש.
ואני אתן לך דוגמה, היישוב בית-ג'ן. תוכנית מיתאר אושרה בפעם האחרונה בשנת 1987. תוכנית אחרת הופקדה בשנת 2004 ועד עכשיו לא קיבלה אישור. שטח השיפוט של בית-ג'ן היה ב-1948 40,000 דונם; היום שטח השיפוט של בית-ג'ן – 6,300. היום בבית-ג'ן קיימים 700 בתים מחוץ לתוכנית מיתאר, ו-700 אנשים נקנסו, קיבלו קנסות, נשפטו – מיליוני שקלים – והם לא אשמים. אמרתי, ב-1987 אושרה תוכנית מיתאר. חלקות לחיילים משוחררים – הפעם האחרונה שחולקו בבית-ג'ן היתה בשנת 1994.
רק הנתונים האלה יכולים להעיד, ואני לא רוצה לדבר על חיבורי חשמל, שאני הבנתי שיזמת ישיבה אתנו, עם כל הגורמים – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נכון.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
– – אתך. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני יזמתי בלשכתי ישיבה עם שר הפנים ועם חברי הכנסת המביאים ומוציאים את ענייניהם של תושבי עוספיא, בית-ג'ן, דאלית-אל-כרמל, ואנחנו נטפל נקודתית, כי יש שם באמת בעיה שלא מסתיימת, וצריך לסיים אותה. אני מכיר את הבעיה של בית-ג'ן. נדמה לי שהמועצה המקומית הגישה גם כמה תביעות. זאת אומרת, היתה שם בעיה של בנייה בלתי חוקית כזאת או אחרת. גם שם צריכים לבוא ולראות מה אפשר לעשות כמו בכל המקומות שבהם אנחנו באותה בעיה. אבל באמת העניין של עוספיא ודאלית-אל-כרמל הוא בעיה שחייבת למצוא פתרון. אי-אפשר – יותר מ-15 שנה, מה זה? תודה רבה. חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי.
<עינת וילף (העצמאות):>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה, השר וחברי חברי הכנסת, היום התפרסם שמשרד המשפטים יוצא בתוכנית ראשונית שבה אנשים שמחזיקים ומשתמשים בכמות קטנה של סמים לא ייחשבו עוד כפושעים פליליים, אלא תינתן להם בעצם האופציה של שיקום ופיצוי. רציתי לברך את משרד המשפטים על היוזמה הזאת. היא אומנם דורשת אומץ, הליכה קצת אולי נגד מקובלות, אבל זו המדיניות הנכונה.
כפי שראינו בדוח בין-לאומי שהוגש לאחרונה למזכ"ל האו"ם – היו בו ראשי מדינות, אנשים מאוד רציניים – הוכח שבסופו של דבר הפללת המשתמשים בסמים אינה עובדת, היא מזיקה, והדרך הנכונה היא להתייחס למי שמשתמש ולמי שזקוק לכך כאל אדם שלכל היותר זקוק לסיוע של רווחה ובריאות; במקרים מסוימים, כמובן לא בכלל. אבל, כל התפיסה צריכה לעבור מתפיסה פלילית לתפיסה שיקומית. ועל כן אני רוצה לברך את משרד המשפטים על כך שנקט את העמדה הזאת, ויישר כוח על אומץ הלב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – טלב אלסאנע.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מוצא את עצמי מסכים ומוסיף על דבריו של חברי חבר הכנסת עמיר פרץ בעניין סגירת המפעל, מפעל הנעליים "בריל" בראשון-לציון. המפעל הזה ייסגר ו-200 עובדיו יישלחו הביתה לאחר שמשרד הביטחון החליט להעביר את רכש הנעליים מישראל לארצות-הברית.
כולם יודעים שארצות-הברית מעמידה לרשותנו סיוע נדיב מדי שנה. רובו ככולו מיועד לאמצעי לחימה. אבל מאחר שמדינת ישראל לחצה בעבר, האמריקאים הסכימו גם שנוכל לרכוש פריטים נוספים. כמחווה, זה מאוד יפה. אז אני מקבל את הרעיון שאם אפשר לרכוש גם דברים אחרים בארצות-הברית, אז בסדר, נעשה את זה והדבר יקל.
אבל אני חושב שמדינה שחרדה לאבטלה ולתעסוקה, מדינה שמבינה שביטחון זה לא רק טנקים, זה גם נעליים, וזה לא רק תותחים אלא גם גרביים, כמו שהיושב-ראש ודאי זוכר שכשהיינו צעירים נהגנו לשיר את זה; אתה זוכר? אמרנו: "תותחים במקום גרביים" ו"טנק במקום זוג נעליים". אבל היום גם נעליים צריך לחיילים וגם גרביים צריך לחיילים. פריטים כאלה הם low-tech, הם לא היי-טק. אני חושב ש-200 אנשים שיצטרכו לחפש עבודה חדשה זו מכה.
חוסן חברתי הוא מרכיב בביטחון לאומי. אבטלה היא מרכיב בביטחון. אני חושב, אני מבקש, ואני אעשה כל שאפשר כדי שהמפעל הזה לא ייסגר, כמו שהוחלט שגם טקסטיל יעשו כל מאמץ לרכוש בארץ.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. עניין חשוב, ואכן אושר על-ידי הנשיאות כדיון באחת הוועדות ביוזמתך וביוזמת חברים אחרים.
<נחמן שי (קדימה):>
תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – חברת הכנסת אדטו.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה למחות על כך שחבר הכנסת רותם התייחס לדבריו של חבר הכנסת טיבי כשהוא יודע שהוא לא נמצא במליאה עקב הרחקה, עם כל המחאה שלנו בעניין.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ציינתי זאת.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
זה – מבחינת ההגינות.
הדבר השני, כבוד היושב-ראש, לפעמים דברים שרואים מכאן לא רואים משם. לפני כמה חודשים שר החינוך סער העלה, או חייב לכלול בתכנים של מערכת החינוך את הרוגי המלכות. יש כאלה שרואים בהם גיבורים שהועלו לגרדום, יש כאלה שרואים בהם טרוריסטים שנענשו בגין מעשיהם. ביהדות רואים ביהודה המכבי גיבור יהודי, אבל יש כאלה שרואים בו מי שהוביל את המרד של החשמונאים נגד אנטיוכוס הרביעי וכלל גם פשיטות על כפרים של יהודים – נשים, ילדים – וחיסל אותם. יש כאלה שיראו בו רוצח, יש כאלה שיראו בו גיבור יהודי. יש כאלה שיראו בג'ורג' וושינגטון, שהוביל את המאבק של האמריקנים נגד הקולוניאליזם הבריטי – הבריטים יראו בו טרוריסט, והאמריקנים יראו בו מייסד האומה. לכן, כל עם יש לו את מובילי המאבק שלו. כל אחד רואה את זה מזווית ראייה שונה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני לא יכול, כמובן, להפסיק אותך בנאומך, כי זכותך לומר כל מה שאתה חושב. יחד עם זה, אני חושב שגם אתה, בדיוק כמוני, לא חושב שאדם הוא גיבור כשהוא הורג תינוק. אני בטוח שאתה כמוני לא חושב שאדם הוא גיבור או קדוש אם הוא הורג אשה חסרת ישע – –
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אין ספק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – או מפוצץ אוטובוס על אנשים, נשים וטף. זאת אומרת, גם אתה, כבדואי גאה ואזרח גאה, בכל מקום שבו תימצא – וזכותך לומר את כל דבריך – בוודאי מבחין. אני לא יודע על יהודה המכבי שהרג – הוא הרג חיילים שנלחמו בו, אבל הוא לא הרג תינוקות. אני רק אמרתי זאת כי אני לא יכול – זכותך לומר – – –
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
בוא נסכים שמי שהורג ילדים, מי שהורג נשים, לא משנה לאיזו דת – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא לא שהיד.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – לא משנה לאיזה לאום, לא משנה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הדת היהודית לא היתה אומרת שיהודה המכבי הוא גיבור אם הוא היה הורג ילדים ונשים. אני חושב שגם אתה, בשבט אלסאנע, לא יבואו ויאמרו שאדם הוא גיבור גדול אם הלך והרג תינוק בן שישה חודשים.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אני מסכים למה שאתה אומר, היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני בטוח, לא עלה בדעתי שלא תסכים.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
הבעיה – שתהיה קביעה מוחלטת, לא משנה אם ההורג יהודי או ערבי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני, גם אם חלילה יהרגו בן משפחה תינוק, אני אם אהרוג תינוק אחר כנקמה, אני גם לא שהיד, אני הרגתי תינוק.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
מאה אחוז. כמה ילדים ותינוקות שלכם נהרגו בעזה? כמה פלסטינים ילדים ונשים נהרגו?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שם מחבלים ירו "קטיושות" מתוכו. לא נתווכח, גמרנו את העניין. אנחנו מדברים על אותם גיבורים. בבקשה, חברת הכנסת אדטו.
אני לא באתי להתווכח, רק חשבתי שראוי שכולם ידעו שאתה – אני מכיר את שבט אלסאנע ואני מתפאר בו. אני מתפאר בבדואים של שבט אלסאנע. לא גיבור שם מי ש – בבקשה.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אנחנו מציינים היום את יום השואה הבין-לאומי, ואנחנו מתכבדים באורחים שנמצאים כאן. אבל אנחנו היום, ב-24 בינואר, מציינים גם 105 שנה להיווסד "הצופים".
היום לפני 105 שנה, בלונדון באנגליה, באדן פאוול ייסד את תנועת "הצופים". אין ספק שתנועת "הצופים", שהיא גם תנועה בין-לאומית וגם אחת מתנועות הנוער בארץ – התנועה הגדולה בתנועות הנוער בארץ – היא בעלת משמעות מאוד גדולה והשפעה גדולה. אין ספק גם כי רבים מהיושבים כאן באולם, ואני כמובן אחת מהם, גדלו כחניכים בשבטי "הצופים".
כאשר אנחנו מסתכלים היום ומדברים על חינוך, ערכים, נוער ומה דרכו של הנוער, אין לי שום ספק שהאחריות, או החשיבות לילדים ונוער לגדול בתוך תנועות הנוער – יש לה השלכות מאוד גדולות גם על הדרך שבה הם גדלים, גם על הערכים שהם מתחנכים עליהם, על הערכים שהם מביאים אתם אחר כך להתנדבויות כשהם הולכים לצבא או לכל מקום אחר בהמשך חייהם.
לכן אני רק אסיים את דברי בברכת "הצופים": "היה נכון" – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נכון תמיד.
<רחל אדטו (קדימה):>
"נכון תמיד".
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לרחל אדטו. דב חנין, בבקשה. אחריו – סעיד נפאע, ואם לא יהיה – מסעוד גנאים.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, אני אתחיל בהזדהות עם מורי היל"ה. מורים שמשלימים השכלה לנוער נושר, עובדים במתנ"סים, עושים עבודה מבורכת, שבתו אתמול במאבק על התנאים שלהם, על השכר שלהם – שכר בחגים, בחופשות, ביטחון תעסוקתי, תשלום על שיעורים מבוטלים. אני חושב שהם צודקים. אני מביע הזדהות אתם.
כמו חברת הכנסת וילף, אני מברך על החלטתו של משרד המשפטים לקדם הליכים חלופיים בעבירות עוון. אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להזכיר שאנחנו כאן בכנסת, בהצעת חוק פרטית, פתחנו את האפיק הזה של הליכים חלופיים לבני-נוער. היו הרבה ויכוחים מקצועיים. אני חושב שאנחנו עושים דבר ראוי, מבורך וחשוב.
אסיים, אדוני היושב-ראש, בהסכמה לדבריך על מי שפוגע בילדים ופוגע באוטובוס. הדברים נכונים למי שעושה את זה, יהיו דתו, אמונתו והשתייכותו הלאומית אשר יהיו; כולל, אגב, ראשון הרוגי המלכות, שלמה בן-יוסף, שב-21 באפריל 1938, אם אני זוכר היטב, השליך רימון על אוטובוס ערבי שהיה בדרכו מצפת לראש-פינה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אחרון הדוברים.
יש לי משהו לומר, נאום בן דקה מטעמי לאורחים היושבים כאן, לפני שנתכנס לישיבה המיוחדת.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אתמול שמעתי מחבר כנסת אורבך את הנאום שקראתי לו "נאום ההנחות", שבו הוא טוען שבמדינה נותנים לערבים הנחות ולא באים אליהם בדרישות או בטענות, ולא שופטים אותם ומתחשבנים אתם על מה שהם עושים או על מה שמדברים, כי פשוט הם ערבים ומגיע להם – יעני לנו – פטור.
לחבר כנסת אורבך אני אומר: אנחנו פה בדיוק כדי לא לתת לנו שום הנחה. אנחנו באים בדרישות מהדמוקרטיה הישראלית, ואנחנו לא מחכים ולא רוצים את ההנחות שלה ולא של אף אחד, ולא את ההטפה המוסרית שבאה ממניעים בלתי מוסריים. אני אומר לו: תפאדל, תתחשבן ותדרוש ותשבות ואל תדלג על שום אמרה או מעשה, כי העניין פה הוא לא ההנחות אלא הדרישות שהדמוקרטיה שאתה מטיף לה לא מצליחה לעבור את מבחנן, כי אתה פשוט – כי דמוקרטיה זאת סובלת מהמטען החריג של היהדות-פלוס שאתה מעמיס עליה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. כבוד השר, אתה רוצה להתייחס?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
לא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, אנחנו בעוד כמה דקות נציין את יום 27 בינואר. אני בכוונה מציין את התאריך הלועזי למניינם, שכן הוא נקבע על-ידי האומות המאוחדות, ביוזמת השר סילבן שלום, כיום השואה הבין-לאומי. אבל אני הייתי רוצה שלפני שנתחיל בקיום הישיבה המיוחדת לנושא זה, בהשתתפות ראש הממשלה וראש האופוזיציה – אשר טרם הגיעו, כי עדיין לא 16:30 – להפנות את תשומת לבו של השר לדבר שחלק מחברי הכנסת יודעים, ושאנחנו בכנסת בוודאי נזדקק לשאלה הזאת וגם, להערכתי, נעמוד בתוקף על כך שאותה חברה שהוקמה על מנת לקבל פיצויים בכל אותם גופים, כולל ממשלת ישראל ובנקים, אשר היו בידיהם רכוש של נפקדים מהשואה ואשר הקמנו אותה לאחר מאבק לא קטן בכנסת זאת, וכולם עמדו לצד אותו חוק – אנחנו, התגלגלה לאוזנינו שמועה כאילו מבקשים להפוך את החברה לחברה ממשלתית וכאילו האוצר מתכוון להשתלט בדרך כזאת או אחרת על הכספים, והם בגובה של 200 מיליון שקל.
אני זוכר את אותו יום עם נח פלוג, זכרו לברכה, כאשר אנחנו הבאנו לגמר חקיקה – חברת הכנסת אביטל היתה, זבולון אורלב היה אז חבר הכנסת, השר לשעבר רביץ ועוד רבים אחרים. כולנו עמדנו על כך וגמרנו את ההלל על שהבאנו לידי חקיקת חוק אשר העמיד את אותם כספים לרשות הניצולים בראש ובראשונה, כמובן, גם כדרך להשבה של אותם נכסי נפקדים, אם היו מוצאים את העקבות של יורשיהם.
אבל הכנסת, להערכתי, תעמוד בתוקף, אדוני השר, על כך שהחוק אשר הוצע לא יהפוך פלסתר על-ידי הפיכתו לחלק מתקציב המדינה על-פי הוצאותיו. לכן, אני מבקש גם בעניין זה להפנות את תשומת לב האורחים, שהכנסת תעמוד לעניין זה על כך שאותה קרן אשר נתקבלה, אשר הוקמה ואשר יש לה יעדים וייעודים משלה, לא תהפוך להיות כלי בתקציב המדינה.
כן, חבר הכנסת רותם, זה יעבור אליך לוועדה.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
זה כבר נמצא אצלי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה כבר אצלך? למה, החוק עבר בשבוע שעבר?
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
החקיקה הזאת נמצאת אצלי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני יודע, חבר הכנסת רותם. אתה יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת הכספים ולוועדת החוקה.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – – מבזבזת את הכספים של הניצולים על – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הבנתי, מאה אחוז. אני אומר שהתגלגלה שמועה לאוזני, ואני אומר בצורה המפורשת ביותר: הכנסת תעמוד על המשמר. הכנסת תעמוד על המשמר. תודה רבה.
כפי שציינו בפני חברי הכנסת רותם והרצוג, יש ועדת כנסת מיוחדת בראשות רותם ובחברותם של חבר הכנסת בילסקי ושל חבר הכנסת הרצוג, ועל כך אנחנו – ועדה זו בוודאי תיתן את דעתה בכל רגע ובכל עת כשתהיה איזושהי סכנה לקיומה של אותה קרן.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עדיין נמצאים בהמתנה לכניסתם של ראש הממשלה, וראש האופוזיציה נכנסה, ואני מודה לה, וגם ראש הממשלה בדרכו. אנחנו אמרנו ב-16:35. אני רק רוצה לציין שמייד לאחר מכן באופן פורמלי תיפתח ישיבה בנושא דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, בהתאם לחוק שהוארך לפני חמש שנים על-ידי הממשלה הקודמת וגם נחקק על-ידי הממשלה הקודמת קודמת, ב-2002, הוארך ב-2007, ואנחנו צריכים להיזקק לו. זו רק פתיחת דיון, כמובן. מי מחברי הכנסת שירצה לדבר יוכל לדבר גם היום, אבל אנחנו נקבע את המשך הדיון, שכן החוק יחייב אותנו, כפי שאסביר להלן.
<ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גברתי ראש האופוזיציה ציפי לבני, השר לפיתוח הנגב והגליל ושר החוץ לשעבר, שהוא היה היוזם של קביעת יום השואה הבין-לאומי במוסדות האו"ם, ניצולי השואה ובני הדור השני, חברי העמותה לזכר השואה שעליה דיברתי קודם לכן, אזרחים יקרים, גבירותי, מורותי, מורי ורבותי, חברי הכנסת, אנו מתכנסים היום לציון יום השואה הבין-לאומי.
היום, שהוכרז על-ידי עצרת האומות המאוחדות, יחול ביום שישי הקרוב, 27 בינואר. 27 בינואר 1945 הוא היום שבו נכנס הצבא האדום בשערי אושוויץ ושחרר את המחנה, הוא היום שבו נתגלתה הזוועה במלוא עוצמתה, היום שבו הופסק בכוח פס הייצור של המוות. ביום הזה נכנסו ראשוני לוחמי הצבא האדום בשערי המחנה ובשורת השחרור המאוחר מדי בפיהם.
העם היהודי נושא בקרבו יום-יום את אימת השואה ומוראותיה, והיא חקוקה בבשרו, אך כמה פעמים בשנה הוא מציין את אבלו זה בריש גלי: בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, מציינים יהודים רבים באמירת קדיש את האבל האישי המשפחתי על יקיריהם שאפילו יום פטירתם לא נודע. בכ"ז בניסן, בסמיכות ליום שבו החל מרד גטו ורשה, מציין העם היהודי והעם בישראל את יום השואה הלאומי שלנו, וב-27 בינואר, אנו, יחד עם אומות העולם, מציינים את יום השואה הבין-לאומי.
בכ"ז בניסן, יום השואה הלאומי, העם היהודי עומד מכונס ומצונף ומסוגר באבל. ביום השואה הלאומי איננו מבקשים את נחמתם של אחרים; איננו דורשים את טוב לבם או את השתתפותם באבל. לאט-לאט אנו מונים את הנספים, איש איש בשמו – לכל אדם יש שם – ילדים ומבוגרים, נשים וגברים, זוכרים ומזכירים לעצמנו שלא עוד, חוזרים ונשבעים שלא נשכח, שנהיה נכונים גם היום להגן על עצמנו, גם כשלאיש לא יהיה אכפת. ואילו ביום זה, אדוני השר סילבן שלום, שר החוץ לשעבר, אשר יש לך חלק רב בציונו ובקיומו, פנינו כלפי חוץ. כעם בין האומות איננו עומדים לבד; עמנו ניצבת האנושות הנאורה, המחויבת לזיכרון ואומרת: לא, לא להשכחה; האנושות שהבינה ולומדת שהשואה איננה אסון יהודי בלבד אלא אסון אנושי; האנושות שהפנימה שזיכרון השואה הוא משימה אנושית קדושה מאין כמותה, מחויבות ראשונה במעלה של הקהילה הבין-לאומית.
מכובדי השרים, מכובדי חברי הכנסת, ביום הזה עולות בי מילותיו על טשרניחובסקי: "שחקי, שחקי על החלומות, / זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. // כי עוד נפשי דרור שואפת, / לא מכרתיה לעגל פז, / כי עוד אאמין גם באדם, / גם ברוחו, רוח עז"; כך כתב טשרניחובסקי בשירו "אני מאמין". אמונה עמוקה זו, האמונה באדם וברוחו, ספגה מכה אנושה כאשר ניצב האדם מול תהומות הרוע הנאצי. האידיאולוגיה הנאצית חוותה כאיום את האמונה ברוח האדם. האמונה בתיקון העולם, בצלם אנוש, היתה לה לזרא. הנאצים ביקשו לא רק להשמיד את היהודי אלא גם את רוחו, את הרוח היהודית.
התפיסה היהודית הבסיסית והעמוקה על מוצאו המשותף של המין האנושי הושמה ללעג ועלתה גם היא בארובות אושוויץ. בני-האדם חולקו לגזעים נחותים ועליונים. נציגיו של הגזע השמי הובלו אלי טבח בידי תלייניו של הגזע הארי. ואכן, אל מול הזוועה מחד גיסא ואל מול אוזלת היד והכתף הקרה של אומות העולם מאידך גיסא היו רבים שאיבדו אמונתם, אמונתם באדם.
מכובדי חברי הכנסת, רבותי השרים, אדוני ראש הממשלה, כבר לא עוד. אין לנו הפריווילגיה הארורה לנהל פוליטיקה מקיאווליסטית, פוליטיקה של כוח בלבד. עלינו להיות בני-אנוש. הפוליטיקה הבין-לאומית שלנו כבר חייבת להיות מוסרית. אין לנו הזכות להתכחש לטרגדיות של עמים אחרים, ויהיו אלה ארמנים, סורים או אחרים. גם כשההכחשה נוחה לנו, הרי זו בדיוק הטרגדיה – שההכחשה לפעמים נוחה היא כל כך. אין לנו הזכות להיות אדישים לניסיונות פעילים לרצח עם באפריקה, באסיה או במזרח התיכון. אין לנו הפריווילגיה להיות אדישים לאיומים המכוונים כלפינו. ההיסטוריה הועידה לנו, דווקא לנו, תפקיד: להילחם על כך שנוכח הזוועה לא נעמוד אנחנו מנגד באלם, שלא ניתן עוד לעולם לעמוד באדישותו. איננו יכולים עוד להסיר אחריות, לא כשעדים חיים לתופת עודם בתוכנו, וביניהם אתם, נכבדינו, הנמצאים כאן ביציע האורחים, ולא חלילה, לאחר לכתם. האחריות הזאת נצרבה בעורנו, בבשרנו ובנשמתנו בשערי אושוויץ. מלחמת המצווה המתמשכת באידיאולוגיה הנאצית היא בעשיית מעשים שידגישו את מחויבותנו האנושית, את אמונתנו ברוח האדם, כל אדם, ובהיותו נברא בצלם האל.
אדוני ראש הממשלה, אדוני המשנה לראש הממשלה, רבותי השרים, גברתי ראש האופוזיציה, מעולם לא חשתי סתירה בין יום השואה הלאומי לבין יום השואה הבין-לאומי – בעיני זו השלמה הכרחית, אדוני המשנה לראש הממשלה ושר החוץ לשעבר, שידו רבה בקביעת היום הזה במוסדות האו"ם.
השמדת העם היהודי לא היתה מתרחשת אילו העם היהודי היה מסוגל להגן על עצמו. השמדת העם היהודי לא היתה מתרחשת אילו הקהילה הבין-לאומית לא היתה מסירה אחריות ובוחרת שלא לראות. כך גם ביחס לעתיד: העם היהודי מחויב תמיד לדעת להגן על חייו. האנושות, ואנו בתוכה, אם לא בראשה, מחויבים ללמוד לא לעמוד בצד.
ביום הזה אנו זוכרים ומזכירים כי אין די בזיכרון, יש צורך בעשייה ובפעולה למען כל אלה שהמאכלת מונפת מעל ראשם, וסביבם לאיש לא אכפת. רק כך תהיה אולי עוד תקווה: "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז", כדברי טשרניחובסקי.
אני מתכבד להזמין את כבוד ראש הממשלה לשאת את דבריו.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי השרים, ובראשם השר סילבן שלום, שכשר החוץ הוביל את היוזמה החשובה הזאת, ידידי חברי הכנסת ואורחים נכבדים, מוקירי זיכרון השואה וניצולי השואה, לפני שש שנים, ביום הזיכרון הבין-לאומי הראשון לשואה, טסו מטוסי חיל האוויר של ישראל מעל מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. כשעברו מעל המחנה, אמרו הטייסים בקשר: בשמי מחנות הזוועה, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו ישראל.
התמונה הזאת של מטוסים ישראלים של צבא-הגנה לישראל מעל השער של בירקנאו, התמונה הזאת אומרת הכול. יש אמירה שתמונה אחת שווה אלף מלים, אבל לפעמים תמונה אחת שווה מיליוני מלים, מיליוני קולות של ששת המיליונים שנספו וששת המיליונים שחיים היום בישראל, ומיליוני יהודים אחרים ברחבי העולם. התמונה הזאת מתמצתת את השינוי הגדול שחל בתולדות עמנו – מהיותנו עם חסר ישע אל מול אויבינו להפיכתנו לעם שמגן על עצמו.
היום, מעל במת כנסת ישראל של מדינת היהודים, כשהעולם כולו מציין את הטבח הנורא של שליש מעמנו לפני 70 שנה, אני מבקש בכל זאת לשאול כמה שאלות: האם באמת למד העולם את לקחי השואה והפנים אותם? האם אימת העבר מנעה השמדות עם נוספות ורציחות המונים? אני שואל את השאלות האלה מבלי לגרוע כהוא זה מהייחודיות של שואת עמנו, לא רק בגלל היקף ההשמדה, המיליונים, ושמדובר בשליש של עמנו, אלא בשל השיטתיות של הרצח, המעבר מארץ לארץ במטרה להכחיד עם מעל פני האדמה.
הנה היה עכשיו השר יוסי פלד ידידי במפגש, בטקס בווילה ואנזה, ושם הנאצים פירטו את יעדי ההשמדה – עד 400 יהודי אלבניה. ואם רומל היה מנצח בקרב אל-עלמיין והיו מגיעים הנה, אז גם שארית הפליטה כאן היתה נעלמת; אם רומל היה כאן, אנחנו לא היינו כאן.
ולכן, אינני גורע כהוא זה מייחודיות השואה, שאין שחיטה כמוה בהיסטוריה, אבל אני עדיין שואל מה לגבי השמדות עם בכלל. האם העם, או יותר נכון העולם, למד את הלקח? הרי הקהילה הבין-לאומית נוסדה, האו"ם נוסד במטרה למנוע ג'נוסייד ורצח המוני, במטרה למנוע הישנות טבח עם – זה ממטרות היסוד שלו. נו, האם היעד הזה הושג? האם הוא מתממש הלכה למעשה? למרבה הצער, התשובה היא שלילית. תשאלו את הקמבודים, שאלו את הרואנדים או את הסודנים.
לפני כמה שבועות היה במשרדי נשיא סודן, הוא בא עם פמליה של שרים, של עוזרים.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – – דרום-סודן.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
של דרום-סודן, תיקון חשוב. שאלתי אותו, אותם: מי מכם איבד קרובים מדרגת קרבה ראשונה בשנים האחרונות? כולם הרימו את היד, בלי יוצא מן הכלל. נשיא דרום-סודן סיפר לי שיש היום בסודן 12 מיליון בני-אדם. מיליון הושמדו, נרצחו, ועוד 3 מיליון נספו ברעב ובמגפות שנלוו להשמדה הזאת.
היו מקרים שבהם העולם התערב, כמו בבוסניה, רק תמיד הוא עשה זאת באיחור ותמיד אחרי שהמונים קיפחו את נפשם. בקנה מידה אחר לגמרי, תראו מה קורה היום בסוריה. שם אין השמדת עם, שם יש טבח בתוך העם, ויום-יום נרצחים 50, 100 איש, לפעמים 200 איש.
זאת אומרת, למרות הקידמה, למרות הטכנולוגיה, למרות זרימת המידע, העולם אינו עוצר מלכת למראה גברים, נשים וילדים שנרצחים ללא הבחנה. ועל רקע זה אני מבקש לשאול: האם אנחנו יכולים לומר בבטחה שהעולם לא ישב בשקט מול ניסיונות מחודשים להשמיד את עמנו, העם היהודי?
אני אומר זאת, שוב, בלי לגרוע מהחשיבות של התאחדות המדינות המובילות בקהילה הלאומית היום כדי לציין את שואת העם היהודי לפני 70 שנה. אבל בכל זאת אני מבקש, דווקא ביום הזה, לשאול איך מגיב העולם לקריאות להשמדת עמנו שנשמעות היום, 70 שנה אחרי השואה. רבים בעולם שותקים אל מול ההצהרות של אירן – למחוק את ישראל מעל פני האדמה. רבים בעולם שותקים אל מול קריאות ה"חיזבאללה" לחיסולה של מדינת ישראל וגם מול פעולותיו הרצחניות. רבים שותקים אל מול הקריאות של ה"חמאס" לרצוח יהודים באשר הם. בימים אלה ממש שותקות מרבית ממשלות העולם אל מול קריאות המופתי הפלסטיני להרוג את היהודים באשר הם.
מה שהכי מצמרר הוא העובדה שיש פה מורשת – מורשת של שנאה והשמדה, כי המופתי הזה בא בעקבות המופתי ההוא. חאג' אמין אל-חוסייני היה אחד מהארכיטקטים המובילים של "הפתרון הסופי". הוא נסע לברלין, הוא שידל את היטלר, הוא הפציר בהיטלר, כפי שנאמר במשפטי נירנברג על-ידי סגנו של אייכמן, וזה תועד גם במקומות אחרים, הוא שכנע אותו יותר מכל אדם אחר לחולל, לבצע את "הפתרון הסופי", לא לתת ליהודים לצאת – כי חלילה היו מגיעים הנה – אלא שיושמדו, שיישרפו שם. הוא הקים פלוגות אס.אס מוסלמיות בבלקנים, הוא שידל והטיף להשמדת היהודים, הוא הרעיל, יותר מכל אדם אחר, את מנהיגי ערב נגד הציונות ונגד העם היהודי. והנה, ממשיכו היום, במקום לקרוא לשלום ולהתפייסות, קורא להשמדת היהודים באשר הם.
אני לא שומע את מדינות העולם מגנות זאת. אני שומע שהם מגנים אם יש בית בגילה, מרפסת ברמות. את זה אני שומע מכולם. איפה הגינוי למופתי? לא המופתי של אז. איפה הגינוי למופתי היום?
יום השואה הבין-לאומי הוא היום שבו צריך העולם לעמוד מאחורי המלים "לעולם לא עוד". זה לא ססמה, זה לא גיבוב של מלים. יש לזה משמעות עמוקה. זה יום שבו מנהיגי העולם צריכים להתחייב שלא ייתנו לבצע השמדת עם נוספת – לא את השמדת העם היהודי ולא את השמדתם של עמים אחרים. זהו יום שבו העולם צריך להתאחד כדי לוודא שנשק להשמדה המונית לא ייפול בידיהם של משטרים אפלים, ובראשם משטר האייטולות באירן.
אני שלחתי ברכות למנהיגים מהמובילים של אירופה על הפעולה החשובה של נקיטת הסנקציות נגד אירן. חשוב שמדינות אחרות בעולם יצטרפו לפעולה זו – אני מתכוון לסין, ליפן, להודו, לדרום-קוריאה. כפי שאמרתי פעמים רבות, רק שילוב של סנקציות משתקות ואיום אמין על אירן כשכל האופציות באמת על השולחן – רק שילוב כזה יכול לגרום לאירן לשקול מחדש את תוכנית הגרעין שלה, דבר שהיא לא עשתה עד לרגע זה.
אבל גם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם אנחנו למדנו את לקחי השואה? האם אנחנו מתייחסים לאיומי ההשמדה ברצינות, או שאולי, כמו דורות רבים של יהודים, איננו רוצים לראות את מלוא גודל הסכנה שלפנינו? אסור לנו לטמון את ראשינו בחול. המשטר האירני קורא בגלוי להשמדת מדינת ישראל, הוא מתכנן את השמדת ישראל, הוא פועל להשמדת ישראל. שליחיו, ה"חיזבאללה" וה"חמאס", כבר ירו למעלה מ-12,000 טילים על ערי ישראל. הם אינם מסתירים את כוונתם להרוג כמה שיותר מבני עמנו.
אבל כשיש כאלה שמנסים למזער את האיום האירני או להגחיך ולבטל את אלה שמתריעים על הסכנה, אז אולי באמת מסתבר שיש בתוכנו כאלה שלא למדו את הלקח במלואו. מה אומר הלקח? הלקח אומר שצריך לעורר את מדינות העולם, ככל שזה ניתן, כדי להתאגד נגד פשעים מסוג זה; הלקח אומר שצריך ליצור בריתות רחבות ככל האפשר לפעול נגד האיום הזה בעוד מועד.
ובכן, ביום הזה, כשאומות העולם זוכרות את השואה, כשמדינות אירופה מטילות אמברגו נפט על אירן, אנחנו לא רק מברכים על כך, אנחנו פועלים בדרכים רבות כדי להעמיק ולהרחיב ככל האפשר את החזית הבין-לאומית נגד אירן – דבר שאני עוסק בו לפחות 15 שנה. אבל דווקא ביום הזה של שיתוף פעולה בין-לאומי ושל הישג חשוב מול אירן, דווקא ביום הזה אני מבקש להזכיר לכולנו את הלקח העיקרי של שואת עמנו. בסופו של דבר, כשמדובר באיום על עצם קיומנו, אסור לנו להפקיר את עתידנו בידי אחרים. כשמדובר בגורלנו, חובתנו לסמוך רק על עצמנו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני.
לא, לא, אני מאוד מתנצל, אי-אפשר לקרוא קריאת ביניים מהיציע; להסביר לה שאי-אפשר לקרוא קריאות ביניים. תשלחי לי מכתב, אשמח לשמוע, או טלפני אלי. אי-אפשר פה לקרוא קריאות ביניים.
<ציפי לבני (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קודם כול, אני באמת רוצה לציין את פעילותו המאוד-מרשימה של המשנה לראש הממשלה, השר סילבן שלום, שפעל כשר חוץ על מנת שכל העולם כולו יציין באותו מועד את היום שבו כולם זוכרים את אותן שנים ארורות שהיו לעם היהודי על אדמת אירופה, ולא רק. זה הישג מרשים, במיוחד בארגון שאומנם קם אחרי מלחמת העולם והכותרת שלו היא "לעולם לא עוד", אבל ארגון שכל כך קשה לגייס בו את העולם למען אותן מטרות ערכיות, שמטבע הדברים חקוקות על סדר-היום שלו, אבל לעולם לא נמצא אותם מתגייסים כפי שצריך על מנת לעשות את מה שצריך. אז קודם כול, כשרת חוץ בעבר, אני מודעת וחשוב שכולם יהיו מודעים להישג המרשים הזה.
אבל חשוב גם לומר, בלי לגמד את אותו הישג, שהעולם והאו"ם התאחד כאן במשהו שקשור לעבר ולהיסטוריה של העם היהודי. הייתי רוצה לראות גם אני, כמובן, את כל האומות המאוחדות מקבלות החלטות ערכיות כאלה גם היום, בנושאים שנמצאים על סדר-היום שלנו.
אבל חשיבות ההכרזה על יום השואה הבין-לאומי בוודאי לא מוטלת בספק, קודם כול למען המיליונים עצמם, שייזכרו לא רק על-ידי בני עמם, לא רק על-ידינו, אלא גם על-ידי האנושות כולה. לאחר מכן – למען העם היהודי כולו, על תרבותו המפוארת, שגם אותה ביקשו להשמיד יחד עם בני-האדם. כמובן שהיום הזה חשוב גם למען הדורות הבאים, שידעו בני כל העמים, שידעו בני-האדם, שהרוע המוחלט יכול לנצח את האדם שבנו, כי זה מה שקרה באותם ימים – לא רק למקבלי ההחלטות, אלא גם לאלה שהפכו להיות שותפים בפועל או בשתיקה, למעט אותם חסידי אומות העולם, שבצורה שקשה לדמיין וקשה לתאר נחלצו לעזרה.
מאז, נכון שהאנושות חוותה רצח עם במקומות שונים בעולם, אבל אין שום דבר שידמה, ואסור לנו לדמות שום דבר שקרה מאז, לשואה, כי זה בוודאי אירוע יוצא דופן בהיסטוריה האנושית. ההבחנה מה הופך אירוע לשואה היא לא בכמות הנרצחים שבו. לא דומה השואה לאירוע אחר בגלל האופן המדוקדק, המדויק, שבו משמידה הנהגה קודם כול את בני עמה היהודים הגרמנים, ולאחר מכן ממשיכה למקומות אחרים. היתה כאן מטרה מוצהרת וגלויה: "הפתרון הסופי". התכנון מדוקדק, לא אנושי. יותר מאשר עצם מותם של המיליונים על מספרם המזעזע, שהדעת לא תופסת, הרי מונצח כאן הרשע והתכנון, ובמובן מסוים מונצחת גם אוזלת ידן של המעצמות עד שכמעט היה מאוחר מדי עד למועד הפעולה.
ולכן יש חשיבות לדבר ולזכור ולדעת ולהפיק את הלקחים, ולדעת, כן, שגם היום אין מדינה אחת או הנהגה יכולה לעצום עין למתרחש, גם אם זה קורה במרחק של מאות אלפי קילומטרים, שמפרידים ימים ומדבריות בין המקום שבו קורה דבר כזה לבין מקבלי ההחלטות.
אבל אני רוצה לדבר היום גם על מה כן ומה לא, ויותר משאני רוצה לשאול שאלות, אני רוצה לתת תשובות. קודם כול, די לאיזושהי השוואה, שהאוזן לא יכול לשמוע, בין חיילי צה"ל לבין הנאצים. האוזן מזדעזעת באותה מידה כשעושים את זה אנשים אחרים, או אם זה קורה במדינות ערב, או כשזה קורה כשחיילי צה"ל מבצעים החלטת מדיניות של ממשלת ישראל. הדבר הזה מוכרח להיפסק במדינת ישראל ובכל מקום בעולם.
התשובה השנייה היא שהשואה אינה צדקת קיומה של מדינת ישראל. מדינת ישראל לא נולדה בגלל אושוויץ אלא בגלל הזכות הלאומית והזיקה ההיסטורית שנמשכה כל אותם אלפי שנים בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל, ובעזרת התנועה הציונית, האקטיבית, שידעה ליזום ולגייס את העולם, הוקמה מדינת ישראל. אני אומרת את זה היום בגלל שאני שומעת כבר היום באירופה את אותם קולות שמביעים הזדהות עם השואה ומייחסים את קיומה של מדינת ישראל לשואה, אבל קולות אחרים שאומרים שם: אולי בזה שביקשנו להציל עם אחד גרמנו עוול לעם אחר. ולכן, עלינו להיזהר, גם כשאנחנו מדברים בכל מקום בעולם וגם על בימת האו"ם, מלעשות את הקשר הישיר הזה.
מדינת ישראל קמה בגלל אותה זכות, בזכות התנועה הציונית, וקלטה בה את אותם ניצולים, שחלקם יושבים אתנו היום. גם חשוב שנאמר שישראל היא לא רק מקום מקלט טכני, אלא גם מקום צמיחה, או אמורה להיות מקום צמיחה לאומי ותרבותי לעם היהודי. כפי שביקשו להרוס ולהרוג גם את אותה תרבות, אנחנו צריכים לחדש, ולא רק להסתכל על עצמנו, על מדינת ישראל, כאיזה מקום מקלט פיזי מול האויבים מבחוץ.
וכשמדברים על האויבים מבחוץ, אני רוצה לומר באופן המפורש ביותר, וגם זאת תשובה: יש לישראל אויבים, אויבים מרים, אויבים קשים. חלקם היו רוצים שישראל לא תתקיים, חלקם היו מתפללים לכך, חלקם פועלים נגדנו בטרור ובאמצעים אחרים. אבל מדינת ישראל לא נמצאת בפני השמדה. מדינת ישראל היא מדינה חזקה, היא מדינה ריבונית, ולא דומה מצבם של אזרחי מדינת ישראל למצבם של יהודי אירופה בתקופת השואה. וכפי שהציפייה שלי מאומות העולם להתגייס לא רק לפני שואה, להתגייס בהתאם לערכים שלהן, על מנת להגן על הערכים שלהם ולהתגייס גם על מנת למנוע מאירן את אותו נשק גרעיני שהם מבקשים להשיג, כך הציפייה שלי מההנהגה הישראלית לחזק את אזרחי מדינת ישראל, ולא לתת למישהו לחשוב שמדינת ישראל נמצאת בפני השמדה. אנחנו מדינה חזקה, והמגן-דוד שהיה פעם הטלאי הצהוב על בגדם של יהודי אירופה רקום היום בדגל ישראל, והוא חקוק גם על מטוסי ה-F-16 שטסו מעל אושוויץ באירוע מרגש מאין כמוהו.
כי גם אני, כמו כל אזרח, ואולי כמו כל אם – כל הורה במדינת ישראל הרי שואל את עצמו: מה הייתי עושה אם הייתי שם? זאת לפחות החוויה האישית שלי. כשנולד בני השני, היום קצין בצה"ל, המחשבה השנייה שלי היתה "בחירתה של סופי". הסתכלתי עליהם גדלים ושאלתי את עצמי מה הייתי עושה ברכבת, מה היה קורה בגטו. והתפקיד שלנו היום לומר להורים במדינת ישראל: ישראל היא מקום בטוח עבורכם ועבור הילדים שלכם, וישראל היא מדינה חזקה, גם אם כל אחד מאתנו נושא בלבו את השואה, ותמיד זה יהיה ככה.
אני גם יודעת שכל מנהיג שואל את עצמו, ובצדק – הרי זאת היתה השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי כשביקרתי מטעם הכנסת באושוויץ. היינו ביחד, ואני זוכרת את עצמי שואלת: אם הייתי שם כמנהיגה, האם הייתי מזהה בזמן את האירוע – לפני שהוא קורה? האם הייתי מצליחה להציל את בני עמי אם הייתי שם? זאת שאלה לגיטימית מאין כמוה, אבל גם התשובה צריכה להינתן כאן היום.
בזאת חוזקה של ישראל להתמודד עם האיומים מסביבה, והוזכר ה"חיזבאללה" – ופעלנו נגדו. והוזכר ה"חמאס" – ופעלנו נגדו. הרי יש בנו את הכוח להגן, ומתוך הביטחון הזה עלינו לקבל את ההחלטות שלנו, ומתוך הביטחון הזה עלינו לדרוש מהעולם לעשות את מה שצריך על מנת למנוע מאלה שהם לא רק אויבים שלנו, אלא שלא מקבלים את הערכים של הקהילה הבין-לאומית, להשיג את אותם כלי נשק.
ואני רוצה לומר משהו לניצולי השואה האלה שנמצאים כאן אתנו: אתם, שנלחמתם במחבוא, במחנות ארורים, על הזכות לחיים, מצאתם את עצמכם, עשרות שנים אחרי, נלחמים על הזכות לחיות כאן בכבוד; לא על עצם החיים עצמם אלא על הזכות לחיות בכבוד. ואני רוצה לומר לכם קודם כול שאנחנו גאים בכם. אני יודעת שחלק שעלו לארץ נתקלו, לעתים, בצבר החדש, שלא הבין את מה שאתם עברתם, ואני יודעת שחלקכם לא סיפר לילדים את החוויה הקשה שעבר. בעיני, עצם העובדה שנשארתם בחיים זאת הגבורה האישית שלכם. המחויבות שלנו כלפיכם היא בוודאי דבר שכולנו צריכים לא רק לדבר עליו בימי הזיכרון והשואה אלא גם לפעול לפיו. הזיכרון הזה הוא לא רק זיכרון אישי שלכם; הוא זיכרון של כולנו.
ואם כבר דיברתי על עצמי כאם, אני מוכרחה לומר שחלק מהשאלה ששאלתי את עצמי כאם זה מה הייתי רוצה שיקרה לילדי. האם הייתי רוצה – התחושה הלאומית היא שהייתי רוצה שיזכרו וידעו את כל מה שהיה שם, והתחושה האמהית היא לחסוך מהילד שלך את כאב הידיעה. אני מודה שבסופו של דבר התחושה הלאומית ניצחה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. אני מזמין את השר סילבן שלום לשאת את דבריו.
<השר לשיתוף פעולה אזורי סילבן שלום:>
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת ראובן ריבלין, ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו, יושבת-ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, חברי השרים, חברי הכנסת, חברי העמותה הפרלמנטרית לזכר השואה, ניצולי השואה ובני הדור השני, אורחים נכבדים, בעוד שלושה ימים, ב-27 בינואר, יתקיימו ברחבי העולם טקסים ועצרות לזכר השואה. בעולם כולו יעצרו את הכול לרגע ויזכרו את אירועי השואה, את מעשי הזוועות שביצעו הנאצים, וחשוב מכול – את קורבנות השואה. בכנסים, בעצרות, בישיבות פרלמנט ובבתי-הספר יזכרו לרגע אחד את מה שהיה לפני כ-70 שנה.
מכחישי השואה נמצאים בכל פינה. מכחישי השואה רוצים שכולם יחשבו שמה שהיה בעצם לא היה. העובדה שהעולם כולו מציין את יום השואה היא לא עניין של מה בכך. יום זה, אשר חל כל שנה ב-27 בינואר מאז 2005, הוא הניצחון של העם היהודי על שנאת החינם, הגזענות וההכחשה של מה שהיה.
כמי שהיתה לו הזכות הגדולה להוביל את ההחלטה באו"ם, כשר חוץ בשנת 2005, אני יכול לומר לכם כי אותו יום של הצבעה באו"ם, אשר עברה פה אחד, היה אחד המרגשים והמכוננים ביותר עבורי, לא רק כאיש ציבור וכשר בממשלה אלא גם כאזרח ובן לניצולי השואה. היו אתי השר יוסי פלד, דב שילנסקי, גילה אלמגור ודוד גרינשטיין, כולם הגיעו אתי לאותו אירוע. כולם הגיעו, והיינו בטקס מרגש לאחר מכן, כאשר הוקרא "קדיש" במסדרונות האו"ם, ותפילת "אל מלא רחמים" הדהדה כולה.
כאשר אנו משתאים לנוכח תרומתם של הניצולים לאנושות, אנו יכולים רק להתחיל לשער מה היו יכולים לתרום לאנושות המיליונים שלא שרדו. העם היהודי, אשר הביא לעולם את המונותיאיזם – האמונה באל אחד – את הרמב"ם ואלברט איינשטיין, והצליח, בשיעור מזערי של 0.2% מאוכלוסיית העולם, להביא 22% מזוכי פרס הנובל, היה יכול, כמובן, להנחיל עוד הישגים רבים לאנושות כולה. אנחנו מבכים את אובדנם מדי יום, עד היום.
כל משפחה יודעת את הכאב הפרטי שלה, ואף משפחתי שלי. סבה וסבתה של רעייתי וילדיהם נלקחו ונרצחו. היתה זו הילדה הקטנה פולה, אמה של אשתי, בת ה-14, שהחליטה להימלט ליערות ולהצטרף לפרטיזנים ובכך להציל את חייה. אמי הצליחה גם היא להימלט מידי הנאצים. כאשר פלשו הגרמנים לתוניסיה הם הגיעו במהרה גם לעיר גאבס שלחוף היום התיכון, שבה חיו בני משפחתי. הקהילה נדרשה לספק עובדי כפייה מדי יום, ובשדה התעופה של גאבס הקימו הגרמנים מחנה כפייה מאולתר. גם דודיהם של אמי ושל אבי נלקחו לשם.
הסיפור של משפחתי דומה לסיפורים רבים אחרים של ניצולי שואה בפולניה, באוסטריה, וכמובן גם בתוניסיה ובלוב. למזלנו, הגרמנים לא הצליחו להפעיל בתוניסיה את כוחות האס.אס להשמדת היהודים ולהרס מוחלט של הקהילות ומוסדותיהן. הנאצים תכננו להשמיד את יהדות צפון-אפריקה בדיוק באותן שיטות שאנחנו מכירים מאושוויץ. הם לא ביצעו את תוכניותיהם לא בגלל טוב לב או אנושיות, אלא רק בגלל שנאלצו להעביר חלק מכוחותיהם בתוניסיה לתגבור הכוח הגרמני בערבות רוסיה, ובמיוחד לקרב סטלינגרד. אילו היו הגרמנים מנצחים בסטלינגרד ובאל-עלמיין, הם כנראה היו חוזרים להשלים את פשעיהם גם בתוניסיה, בצפון-אפריקה, וגם כאן, בארץ-ישראל.
יום השואה הבין-לאומי הוא לא מס שפתיים. ההחלטה על יום זה היא נקודת מפנה דרמטית ביחסו של העולם לעם היהודי, לעברו ולעתידו, אך לא רק. היום ישנן סנקציות שהולכות וגוברות על אירן, אותה מדינה שרוצה למחוק את מדינת העם היהודי מעל המפה; סנקציות שנועדו להביא אותה לידי הבנה שעליה לזנוח את תוכנית הגרעין השטנית שלה, שמאיימת על קיומנו. רק אתמול החליט האיחוד האירופי, אותה אירופה שעל אדמתה התרחשה השואה, על אמברגו על ייבוא נפט מאירן, לצד הגבלות על הבנק המרכזי של אירן. אנו כמובן מברכים על פעולה זו ורואים בה צעד חיובי הכרחי, גם אם לא מספיק. הסנקציות האלה חשובות ומהוות אבן דרך בהתייחסות של העולם להתנהלותה של אירן, אשר רוצה להשמיד את מדינת ישראל.
רק הפסקת הגמגום והמשך הנחישות הבין-לאומית יובילו לשינוי תוכניותיה של אירן. אירן רואה היום בנשק גרעיני תעודת ביטוח לקיום המשטר. היא רואה בהשתלטות על המזרח התיכון ועל מקורות הנפט את האפשרות להחיות את האימפריה הפרסית ולהחזיר את המזרח התיכון כולו להגמוניה מוסלמית.
אנחנו חייבים לראות ביום הזה הזדמנות לא רק לזיכרון אלא גם לפעולה. אין ספק שאם מדינת ישראל היתה קיימת עוד לפני השואה, השואה לא היתה מתקיימת. מאז הקמתה משמשת מדינת ישראל מקלט בטוח ליהודים מפני רדיפות בכל רחבי העולם, ומאפשרת ליהודים גם להגיע להישגים גדולים מבלי מורא ומבלי פחד. גם אני, כשאני רואה את הילדים הקטנים, אני שואל את עצמי מה היה קורה אם: מה היה קורה אם אנחנו היינו שם? מה היה קורה אם הילדים האלה היו מתהלכים ללא מדינה? וכשאתה רואה את הילדים היהודים כל כך בטוחים, הולכים בגו כל כך זקוף, לא מבינים בעצם מה היה אז, חשוב שנזכור כולנו מה עלול היה לקרות לעם היהודי כולו אילולא קמה מדינת ישראל.
בה בשעה שצמחה בישראל חברה דמוקרטית, המבוססת על ערכים של חופש לכל אזרחיה, מקום שבו העם היהודי יכול לחיות, לשגשג ולפתח את תרבותו, ספרותו, דתו ומחשבתו – אנחנו צריכים להבין שללא הניצולים שהגיעו ואפשרו את פיתוחה של מדינת ישראל, נטלו חלק בבניינה, לא היינו יכולים אולי להגיע למה שהגענו היום.
אני חושב שהעובדה שהניצולים השתקעו בישראל ראויה לציון דרך מימוש נבואת הנביא יחזקאל; כדברי הנביא: "כה אמר ה' אלוקים, הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל". הניצולים היו כמעט מתים, מתים-חיים, והם הגיעו לכאן, ובכוחות שאף אחד לא יכול להבין מאין הם שאבו אותם, הצליחו לא רק לשרוד באופן אישי; הצליחו להקים משפחות ולגדל דורות של ילדים, נכדים ונינים, שכולם עסקו, עוסקים ויעסקו בבניינה של מדינת ישראל, כאן בארץ-ישראל.
אדוני היושב-ראש, התכנסנו כאן כדי לזכור שמגילת היסוד של ארגון האומות המאוחדות, כמו גם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נכתבו בדם קורבנות השואה. התכנסנו כאן היום כדי לתת ביטוי חוזר למחויבותנו לעקרונות הנאצלים שעליהם נוסד ארגון האו"ם ועליהם נוסדה מדינת ישראל. התכנסנו כאן היום כדי להתחייב כי לא ניתן לשנאה לנצח ומדי שנה נזכור את הנספים ונכבד את הניצולים. מדי שנה נזכיר לאלה ששכחו ואלה שרוצים להשכיח ונלמד את אלו שעדיין לא ידעו את שהיה. וחשוב מכול, מדי שנה נזכור כי לא מספיק הזיכרון, אנו מחויבים גם לפעולה, למען לא יחזרו זוועות אלו לעולם. העובדה שהילדים לומדים את זה בבתי-הספר היא הניצחון הגדול, שלא יאפשר לזוועות השואה להישכח ולמכחישי השואה לנצח.
אך המאבק היום הוא לא רק נגד אומות החפצות בהשמדתנו. לא רק זה עומד לנגד עינינו, אלא גם הסיוע כאן בישראל לניצולי השואה. מדי שנה אנו זוכרים את הנספים ומכבדים את הניצולים. מדי שנה אנו מזכירים לאלה ששכחו ומלמדים את אלו שעדיין לא יודעים זאת את מה שהיה. ביום הזה אנו זוכרים את מיליוני היהודים שנרצחו, אך ביום הזה אנו מחויבים גם לזכור את אלו ששרדו, את אלה שנותרו והם, לדאבוננו, כבר מעטים מאוד, אשר ראויים שמדינת ישראל תישאם על כפיה. לצערי, גם היום, כ-70 שנה אחרי, בעוד אנו דורשים בעולם להכיר בשואה ובזכויות ניצולי השואה, אנו, כאן בישראל, עדיין לא עשינו כנראה את כל הנדרש על מנת לתת לניצולי השואה את אשר הם זכאים לו בזכות ולא בחסד.
אסכם את חשיבות היום הזה בציטוט מפורסם מתוך ספרו של יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". אני תקווה כי הציווי לזכור ולא לשכוח ייושם הן כלפי אומות העולם והן כלפינו אנו עצמנו, על מנת להבטיח את עתידנו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה למשנה לראש הממשלה, השר סילבן שלום. רבותי, עד כאן הישיבה המיוחדת בנושא יום השואה הבין-לאומי. אני מודה לכל אורחינו. כמובן, הם יכולים להמשיך ולהישאר. גם, אורחינו אשר ביקשו לומר דברם, לצערנו הרב, בכנסת ישראל אנחנו חייבים להקפיד ולשמור על הדמוקרטיה הישראלית, ולכן כל מי שיש לו מה לומר יוכל לומר זאת בוועדות הכנסת. ברוכים אתם בבואכם, ברוכים בצאתכם, אדוני ראש הממשלה, אדוני השר פלד.
<הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2012>
[מס' כ/414; "דברי הכנסת", חוב' ב', עמ' ; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, אנחנו עוברים וממשיכים בסדר-היום. נתבקשתי להקדים, ואני מסכים, אלא אם כן יש – כי אני רוצה להעלות לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו מקדימים את הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 8). האם יש הסתייגויות? אין הסתייגויות ואין דיבור. הבנתי. מי שלא מנמק את ההסתייגות, היא אינה קיימת בעינינו, לכן אין הסתייגות. חבר הכנסת, יושב-ראש ועדת החוקה, רותם, יעלה ויבוא, יציג את החוק, אנחנו נצביע עליו, ואחר כך נמשיך בסעיף שהיה אמור להיות עכשיו, והוא נושא הקרוי ועדת טל. אני אפתח את הדיון. יש לי כמה מלים לומר על מנת להבהיר מדוע הדיון נפתח היום, והמשכו של הדיון יתקיים במועדים מאוחרים יותר. אנחנו מחויבים על-פי החוק לפתוח אותו היום.
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
יש הסתייגות של שר האוצר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא איננו כאן.
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
שר אחר יכול, לא?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא. אף אחד מהשרים – האם יש מישהו שמתכוון לנמק את הסתייגות האוצר?
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני מבקש לנמק את ההסתייגות?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין כזה. האמן לי, אם הייתי יודע – היו אומרים לי. כרגע, בשלב זה אין בפנינו הסתייגות שתהיה אפקטיבית.
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 8). הצעת החוק הזאת החלה כשתי הצעות חוק פרטיות, של חברת הכנסת פניה קירשנבאום וחבר הכנסת דב חנין, ובוועדה אנחנו מיזגנו אותן.
חוק המזונות (הבטחת תשלום) נחקק במטרה להקים מנגנון גבייה יעיל שיבטיח תשלום דמי מזונות לתושבות ישראל – בדרך כלל נשים וילדים – שבידם פסק-דין למזונות והחייב אינו מקיים אותו. על-פי ההסדר, המוסד לביטוח לאומי משלם מדי חודש את דמי המזונות, ונכנס לנעלי הנושים ופועל לגביית המזונות מהחייבים בהוצאה לפועל, ובכך פוטר את הנשים מהצורך לפעול בעצמן לגביית החוב.
סעיף 9א בנוסחו הקיים שולל תשלום מזונות בשל יציאה מישראל במקרים הבאים: אם הזכאי שהה חודש שלם מחוץ לישראל; אם הזכאי יצא לחוץ-לארץ פעם שנייה באותה שנה, ואז איננו זכאי לא בעד חודש היציאה ולא בעד חודש החזרה, למעט אם היציאה היא לצורך קבלת טיפול של הזכאי או של בן-משפחתו הקרוב.
הצעת החוק המקורית ביקשה לבטל את סעיף 9א לחלוטין ולמנוע שלילה של תשלומי דמי המזונות מאשה היוצאת לחו"ל, וזאת משום – שבוא נאמר ככה: במציאות יציאה לחו"ל לפעמים היא יותר זולה מאשר חופשה בישראל, ולא תמיד האשה עצמה משלמת את זה, ואין סיבה לפגוע בה.
לצערי הרב יוזמי החוק הגיעו להסכמה עם האוצר וצמצמו את הצעתם למה שמובא בפניכם, דהיינו שכאשר האשה יוצאת לחו"ל ליותר מ-72 יום בשנה, או יותר מארבע פעמים בשנה, רק אז יופסקו המזונות. זה היה מקובל על חבר הכנסת יצחק הרצוג, שהיה זה שגם העלה את הבעיה ואמר: רבותי, לא יכול להיות שאשה שנסעה לחוץ-לארץ ולא חוזרת, תמשיך לקבל מזונות. על כל פנים, ההצעה היום היא שמי שיוצאת עד 72 יום בשנה ועד ארבע נסיעות, תמשיך לקבל את המזונות. כמובן, הסייג של טיפול רפואי והסייג של יציאה לעבודה יישאר.
מכיוון שאין הסתייגות של שר האוצר, כי הוא לא נמצא כאן, אני לא אנמק למה צריך לדחות אותה, כי היא פשוט חסרת יסוד. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, אתה תוכל לדבר אם החוק יעבור. אני מאפשר לדוד רותם להגיע למקום מושבו על מנת שיוכל להצביע.
רבותי חברי הכנסת, ובכן, אנחנו בעוד כמה שניות נעבור להצבעה על הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2012, בקריאה שנייה, מקשה אחת, שכן לא קיימת הסתייגות אשר נומקה, ולכן אנחנו לא מצביעים עליה, ואנחנו נצביע בקריאה שנייה על חוק זה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד סעיפים 1–2 – 22
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
22 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה, ופונה אל יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט – – –
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
קריאה שלישית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה. יושב-ראש הוועדה מבקש לקרוא את החוק בקריאה שלישית, ולכן, רבותי, נא להצביע מי בעד החוק ומי נגד ומי נמנע. קריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד החוק – 22
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2012, נתקבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היוזמים היו חברת הכנסת פניה קירשנבאום וחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת דב חנין ביקש לומר דברי תודה.
22 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שחוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2012, עבר בקריאה שלישית ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
חבר הכנסת דב חנין מבקש להודות בשם היוזמים, שזה הוא וחברת הכנסת פניה קירשנבאום. בבקשה. אה, יש יוזמים נוספים, כמובן, ונקריא את כולם: חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד, עפו אגבאריה, פניה קירשנבאום, שלי יחימוביץ, ציפי חוטובלי, רונית תירוש, אורלי לוי אבקסיס, אנסטסיה מיכאלי, עינת וילף, רוחמה אברהם-בלילא – שזה חד"ש וכל בנות הכנסת. תודה רבה.
<דב חנין (חד"ש):>
אכן, חד"ש וכל בנות הכנסת כמעט.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כן.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפתוח ולהגיד תודה אישית מיוחדת שלי לחברת הכנסת קירשנבאום, שעשתה עבודה מצוינת וטובה בקידום החוק הזה. יש לה זכות גדולה בהצלחה שלנו היום להביא אותו לאישור. ובשם כל אותן נשים שקיבלו את הזכות למזונות מחדש, אני רוצה להודות לך, חברתי.
אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להודות ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט דוד רותם, שכהרגלו בסוגיות אלה ניהל את הדיון גם בצורה רצינית, מקצועית, עניינית, מהירה ויעילה.
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, אתה בבעיה. שים לב איך שנותנים לי – – –
<דב חנין (חד"ש):>
החוק הזה, אדוני היושב-ראש, הוא חוק צודק, הוא חוק הגיוני, הוא חוק פמיניסטי, הוא חוק נכון. אשה נוסעת לחוץ-לארץ, זה לא אומר שהיא חיה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, אדוני לא מסביר כרגע את החוק, הוא רק מודה.
<דב חנין (חד"ש):>
אז אני רק אודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו כבר כל כך השתכנענו, שהצבענו.
<דב חנין (חד"ש):>
אז תודה רבה, אדוני. תודה לך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. כי אם אתה תתחיל להסביר עכשיו את החוק, אנחנו נהיה בצרה.
<דיון ראשוני בדבר הארכת תוקפו של חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב–2002>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, אנחנו חוזרים לסעיף 4 – חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב–2002, המכונה בפי כול חוק טל.
רבותי חברי הכנסת, אני פותח את הדיון בהצעת החוק, משום שבהתאם לסעיף 16 לחוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, הידוע בשם חוק טל – הוא חוק שנחקק בשנת 2002 ונקבע בשעתו כהוראת שעה לחמש שנים. עם זאת נקבע בו מנגנון מיוחד המאפשר להאריכו לתקופות נוספות, שלא יעלו על חמש שנים כל אחת, בלא צורך בתיקון החוק בשלוש קריאות. ואכן, בחלוף חמש שנים מחקיקתו, בשנת תשס"ז, 2007, האריכה הכנסת את החוק למשך חמש שנים נוספות, עד ליום 1 באוגוסט 2012.
סעיף 16 לחוק קובע כי דיון בהארכת תוקפו של החוק יתקיים בכנסת לא יאוחר משישה חודשים לפני סיום תום תוקפו. בשבוע הבא, 1 לחודש הוא יום רביעי, שבו יש חקיקה של חברי הכנסת, ולכן זה היום האחרון שאני יכול להעלותו, בהתאם למצוות החוק. כמובן, אנחנו לא קובעים כרגע אם אנחנו מאריכים אותו או לא מאריכים אותו. אנחנו פותחים בדיון, ואותו ינהל חברי חבר הכנסת מג'אדלה – איפה הוא? וכמובן, אלה שנרשמו לדבר היום, יוכלו. אנחנו נקבע מועד אחר על מנת להמשיך את הדיון בו. הדיון יכול להימשך, חבר הכנסת גפני, עד 31 ביולי, שכן ב-1 באוגוסט, אם הוא לא יוארך על-ידי הכנסת, יסתיים תוקפו. אנחנו נצטרך – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
נדמה לי שזה פגרה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בהצעות חוק של הממשלה אפשר להצביע גם בפגרה. אני רק אומר: לא יאוחר מאותו יום.
אנחנו מתחילים עכשיו בדיון. הדיון יאפשר לכל חברי הכנסת לדון בו. אני ראיתי כחובה, על מנת שלא יהיה מצב שאנחנו נימצא באיזשהו מצב שהכנסת לא נתנה את דעתה ולכן היא לא התחילה שישה חודשים – אני מתחיל, שישה חודשים וחמישה ימים, את הדיון, שכן הדבר מתאפשר לי על-ידי החוק בסעיף 16. לכן אני פותח את הדיון ומזמין את ראשון הדוברים, לאחר מה שאמרתי, חבר הכנסת אבישי ברוורמן, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך.
הייתי מאוד מבקש מחברי חבר הכנסת מג'אדלה להחליף אותי, כי אני נמצא באיחור של חצי שעה כבר. אם הוא נמצא פה – בבקשה. אם לא – מקלב יבוא ויחליף אותי.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
הוא מגיע, מקלב? נחכה למר מקלב?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא. אתה יכול להתחיל. אני אתן היום לכל אחד חמש דקות. אני יודע שאי-אפשר לדבר בצורה כל כך קלה. אני חושב שלחברים שנמצאים ביום שלישי מגיעה תוספת זמן לדבר, ואני מודה לאדוני. אני כבר לוחץ על חמש הדקות, וכך יהיה לך מודד.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, את חוק טל כבר שמענו, והוא עבר, והיום ברור לכולם שאם נמשיך בצורה הזאת – הוא רע למדינת ישראל, הוא רע לחרדים, הוא מגביר את הרגשת הפילוג בעם, ולכן את החוק הזה צריך לתקן. צריך לתקן אותו ברוח של חוכמה, הבנה וגישור ולא ברוח של שנאה ופלגנות, כי ברור היום לכולם שאם התמריצים לא לשרת בצבא ולא לעבוד ימשיכו כפי שהם היום, מדינת ישראל תתפרק, לא לשתי מדינות, יהודה וישראל – היא יכולה להתפרק לכמה שבטים.
ברשותכם, כמה מלים היסטוריות וכמה מלים לגבי ההווה והעתיד. גדול מנהיגי ישראל בעידן המודרני, אולי גדול היהודים לאחר משה רבנו, דוד בן-גוריון, פטר 400 תלמידי חכמים מן הצבא ומן העבודה. לימים, כאשר לא כיהן כבר כראש ממשלה ולוי אשכול היה ראש הממשלה, כתב לו מכתב ואמר לו: "דומני שטעיתי". מכיוון שכולנו חונכנו על עבודה ועל כבוד לתורה, עברו הימים. עד שמנחם בגין עלה לשלטון עדיין ההשתתפות בכוח העבודה של יהודים חרדים היתה 75%, כמו יהודים חילונים וכמו יהודים חרדים בברוקלין, באוסטרליה ובלונדון. לצערי, הגענו למצב שלתלמיד ישיבה, לפי החוק הקיים – יותר משתלם כלכלית ללכת לישיבה מאשר לצבא או לשירות לאומי.
כיום, בין 35% ל-37% – זה אחוז העובדים בין גברים חרדים. את זה, כל ידידי החרדים – ואני אדם מאמין; לצערי איני שומר מצוות, ידידי גפני יודע שקשה בכנסת ישראל לשמור אפילו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", אבל אנחנו משתדלים – אנחנו חייבים לשנות. וחוק טל, שבא לגבי הגיוס, כאשר חלק גדול מהציבור הישראלי, שנושא בנטל בצבא, שעובד, מרגיש: אם יימשך הדבר הזה, אנחנו נתפורר גם כמדינה, וגם האוכלוסייה החרדית תיפגע. לא רק שחוק טל פוגע בעקרון השוויון בנטל – הוא פוגע בחוסנה של הכלכלה הישראלית.
אני הגשתי הצעה לגבי מערכת תמריצים – "חופשי ללמוד" – לגבי שירות צבאי ושירות אזרחי, ושמחתי שנותנים תמריצים למשרתים בצה"ל, לאלה שאינם משרתים – שישרתו, ולאלה שאינם יכולים לשרת, חלקם ערבים – לשירות אזרחי. שר הביטחון הודיע אתמול שהוא מאמץ חלק במסגרת התמריצים האלה. אני מברך אותו, ואנחנו נמשיך לחבר כאן. אבל, אנחנו חייבים במהירות לחזק את השירות האזרחי, את התמריצים לעבודה, כי אחרת הכעס והשנאה יעלו.
אנחנו רואים היום שבמנהיגות החרדית יש רצון ויש תמריצים והאחוזים גדלים, גם לעבודה, גדודים גם לצבא. אלא מאי? מדוע אנחנו מתנגדים לחוק טל? כי הגיע הזמן לשים רף הרבה יותר גבוה. הזמן קצר, המלאכה מרובה, הפועלים עצלים ובעל-הבית דוחק. אנחנו, בחוכמה, גישור ואהבה צריכים להאיץ את התהליכים בתמריצים כמו החוק שהצבעתי עליו, בביטול תמריצים לאי-עבודה.
וכאן, רבותי, אני רוצה לצטט אחד מגדולי היהודים, מגדולי החכמים, רופא גדול, פילוסוף גדול, ומורה נבוכים גדול, הרמב"ם. הרמב"ם כותב ברוח זו בדבריו ב"משנה תורה": "כל המשים על לבו שיעשה בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".
לכן, אדוני היושב-ראש – אתה ממשפחה שקרובה למשפחתי; בן-משפחתך, הרמטכ"ל מקלף, בני-משפחת אשתי ב"בית האדום" במוצא, ששם כולם ביחד סבלו, עבדו ונאבקו למען קיום מדינת ישראל היום – אנא, המנהיגות החרדית, המנהיגות הציונית, כי גם החרדים כבר הופכים – ביחד עם פתיחת שירות אזרחי מתאים גם לאוכלוסייה הערבית. בוא ונשנה את החוק הזה. נגיש את התיקונים לו. בצורה הנוכחית הוא פוגע בחרדים, הוא פוגע בחילונים, הוא פוגע בכולנו. הוא מחסל את הלכידות הישראלית.
ולכן, תם זמנו של חוק טל. נגיש הצעה שתהיה אחרת, ואני מקווה שבחוכמה, באהבה ובחיבור, לקראת סוף המושב הזה, יהיה חוק שיחזיר את החרדים בכל המרץ לעבודה, שיגדיל את השירות הצבאי, ושבו כל אזרחי ישראל יבינו שהמדינה הזאת – שבעוד 30 שנה בכיתות א' 70% מהילדים יהיו יהודים חרדים או ערבים מוסלמים – בנויה על שוויון בנטל, על כלכלה בריאה ועל אחדות המטרה. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני. חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. אדוני, בבקשה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, מעט חברי הכנסת, האמת היא שפעמים רבות יש התלבטות כאן, בבית הזה: כשאנחנו באים לחוקק אנחנו רוצים להשיג, באמצעות חקיקה, באמצעות החוק, גם את הצדק. החוק צריך לבטא בציבור תחושות של שוויון, שוויון בנטל, של זכויות וחובות שוות ותחושה עצמית של האזרח שהמדינה פועלת על-פי ערכי השוויון והצדק, והביטוי של זה הוא בְּחוק. אלא שלעתים קרובות יש פער מצער בין חוק לבין צדק, משום שצדק הוא אידיאל ושאיפה וחוק הוא תוצאה – צדק הוא אידיאל וחוק הוא תוצאה של פשרה, ושל הסכמות ושל ויתורים. וכך לא פעם חשים האזרחים שהחוק שנחקק איננו צודק במלואו. ובעצם זו הסוגיה שבה אנחנו דנים בעניין חוק טל.
חוק טל הוא לא צודק. העובדה שחרדי יכול לא לשרת כחוק ואילו אחרים חייבים לשרת כחוק – זה לא צודק, גם אם זה חוקי. וגם חוק טל, ואני מודה שאני עוד לא מרגיש שאני מספיק בקי בכל פרטיו כדי להביע עמדה נחרצת – זאת אומרת, יש פה פער ברור, צועק לשמים, בין חוק לבין צדק. אם נחוקק אותו כך ואפילו אם נשפר אותו אחרת, עדיין לא יהיה שוויון בנטל. לא יהיה שוויון בנטל, כי אנשים, אף שהם אזרחים שווים הם לא באים ממקומות שווים, מתרבויות שוות. יש אנשים שלמדו במוסד חרדי, עם השכלה חרדית, שאני בטוח שאם אתה לוקח אותם לשלוש שנים לצבא כמו כל חייל אחר – למרות שזה צודק, זה לא חכם, זה לא אפשרי.
ולכן כשאנחנו באים לחוקק חוקים אנחנו צריכים לדעת לא רק "לאן אתה הולך" – אלא גם בבחינת "דע מאין באת". ותפקידו של המחוקק בסוגיה הזאת של גיוס החרדים הוא להקטין את הפער הבלתי נסבל שבין החוק לבין הצדק, לקרב בין הדברים האלה.
שמעתי מעט נתונים בדיון המעניין, הפתוח, שהיה השבוע בוועדת החוץ והביטחון, ורואים מגמות שנראות כחיוביות בחברה החרדית ובהשתתפותה בנשיאת הנטל בתחומי העבודה והשירות הצבאי – השירות האזרחי והשירות הצבאי – ובעקבות זאת גם כניסה לשוק העבודה. נכון הדבר שלא הכול בזכות חוק טל, אלא בגלל מגמות אחרות, אבל אני משוכנע מאוד שאת פתרון הבעיה של השתתפות החרדים בשירות הצבאי ובשירות האזרחי ובשוק העבודה אי-אפשר לפתור בכוח, ואי-אפשר לפתור רק בכוח החוק, משום שיש תהליכים, אדוני השר לשעבר ברוורמן – אתה כלכלן – יש תהליכים כלכליים, והחברה החרדית מתחילה, על-פי חוקרים, לקרוס לתוך עצמה מסיבות כלכליות.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אם אנחנו נדחק אותם באמצעות חקיקה קשוחה אנחנו נעורר, וכבר מעוררים, גם אצל חרדים את המתנגדים. הם אומרים: תראו, לא מנסים להפוך אותנו לאנשים עובדים ולאנשים משרתים, מנסים להפוך אותנו לחילונים, מנסים להפוך אותנו לציונים, רוצים שנהיה כמוהם. ואני לא רוצה שהחרדים יהיו לא חילונים ולא דתיים לאומיים; כלומר, אם הם יחזרו בתשובה, הם יהיו, אבל זה לא המטרות של חוק. המטרה היא לפעול בשכל, כדי שיהיה שוויון בנטל ככל הניתן. אלו שתי המלים שהייתי מוסיף למלים "שוויון בנטל": "שוויון בנטל ככל הניתן", כי אם אנחנו נלך בכוח, לא נקבל חרדים עובדים, לא נקבל חרדים משרתים – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – ואני חושש שגם חרדים לומדים אנחנו נקבל פחות.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. חבר הכנסת שאול מופז, בבקשה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות.
<שאול מופז (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעירות והצעירים שיושבים כאן ביציע, אני חושב שמדינת ישראל, בימים שבהם אנחנו נמצאים בשיא של סכסוך פנימי, הגיעה לנקודת הכרעה להחליט באשר לעתידה באחד הנושאים המאוד-ערכיים, המאוד-חשובים, של שוויוניות בחלוקת הנטל במדינת ישראל.
אני רוצה לומר לכם שכרמטכ"ל ה-16 של צה"ל, כאשר זה הובא לשולחני ונדרשה עמדתי, התנגדתי לחוק טל. חשבתי, ואני חושב היום, שהתהליך חייב להיות תהליך משתף, אבל תהליך שיש בו עוצמות שוויונות הרבה יותר גדולות. וכאשר שאלו אותי כרמטכ"ל: האם אתה מוכן ששורות צבא-ההגנה ייפתחו גם לשירות חרדים בצה"ל, אמרתי: כן. ועשיתי. בתמיכה של המנהיגות החרדית בישראל פתחנו גדוד לוחמים, "נצח יהודה", חיילים קרביים מהאוכלוסייה החרדית. וכשר ביטחון פתחתי את מסלולי שח"ר – שירות חרדים – גם בחיל האוויר וגם בחיל המודיעין, על מנת לקרב את האוכלוסייה החרדית ללב האוכלוסייה בישראל. ואני רואה בשירות הזה ערך חשוב מאוד לא רק בשוויוניות ובחלוקת הנטל, כי כל אותם משרתים בצה"ל מצטרפים אחר כך לשוק העבודה בישראל, ובעיני יש לזה תרומה גדולה מאוד.
אני גם מזהה בשנים האחרונות שיותר ויותר מנהיגים מהאוכלוסייה החרדית שותפים למהלך הזה ושותפים לעמדה הזאת. ואני מקבל, ואני גם מסכים, שזה חייב להיעשות מתוך הסכמה ושזה תהליך ארוך. זה לא יכול להסתיים, לא ביום אחד, לא בשבוע אחד, לא בחודש אחד ולא בשנה אחת. התהליך הזה חייב להיות תהליך נורמטיבי, ואנחנו חייבים לחזק את המגמה הזאת.
בנוסף לסוגיה הזאת של חוק טל, להערכתי בישראל של 2012 מתפתחת תת-תרבות של משרתים – יש פחות ופחות משרתים מבין אלה שיכולים לשרת, מבין הגברים ומבין הנשים. היום 50% מהאוכלוסייה בישראל, 50% מהאוכלוסייה הצעירה איננה משרתת, איננה משרתת, והמגמה הזאת הולכת ומתעצמת, אם לא נשנה את החוק הזה. המגמה הזאת הולכת ומתעצמת באופן שבו בעוד שמונה שנים רק 40% ישרתו. היום זה צבא של חצי העם, והוא חלילה עלול להפוך להיות צבא של המיעוט בעם ישראל.
התהפכו היוצרות בערכים הבסיסים שלנו, ההשתמטות הפכה לנורמה והשירות הפך להיות יוצא דופן, בעוד שתעודת הזהות האמיתית היא השירות בצה"ל – בין אם הוא בשירות במסלול הצבאי ובין אם זה בשירות האזרחי, שחייב לעבור חקיקה במדינת ישראל, ולעולם יהיה הבדל בין השירות הצבאי לבין השירות האזרחי.
ואני חושב שההשתמטות משירות משמעותי בצה"ל היא איום גם חברתי, גם לאומי וגם ציוני, שאיננו נופל מהמערכה האידיאולוגית כנגד מדינת ישראל והזכות הציונית לבית לאומי.
ישראל, באופן שבו לא נתנה עד היום תשובה הולמת בחקיקה ובשותפות גורל לנושא של השירות המשמעותי, השירות בצה"ל – קיפלה למעשה שלושה דגלים: היא קיפלה את דגל השירות, היא קיפלה את דגל הממלכתיות והיא גם קיפלה את הדגל של הערבות ההדדית. ומדינת ישראל חייבת לחזור ולהניף את הדגלים הללו. ואני מזהה כאן סימנים חמורים של התפרקות מהנכסים האלה, שהם בעיני נכסים ברמה הלאומית.
ואני רוצה לומר עוד דבר אחד, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שהאיומים החיצוניים מתגמדים אל מול האיומים מבית. גם כלוחם, גם כמפקד וגם כרמטכ"ל וכשר ביטחון אני לא חושב – והיום כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון – אני לא חושב שמישהו רוצה, בוודאי לא אני, להכניע איזה ציבור במדינת ישראל.
אני אמרתי את הדברים האלה בישיבה מיוחדת של ועדת החוץ והביטחון, ואני היום רוצה לומר בכנסת ישראל שאני זועק מרה. אני זועק מרה על התוצאות של ההדרה מדעת מהנורמה הערכית של דינא דמלכותא דינא.
ואיננו יכולים לקבל עוד את הנורמה הזאת שצבא העם יהפוך להיות צבא חצי העם, ובשותפות גורל ובשותפות דרך אנחנו חייבים להציב נורמות חדשות ולהוציא אותן אל הפועל.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה – – –
<שאול מופז (קדימה):>
אני התחייבתי, אדוני היושב-ראש, בוועדת החוץ והביטחון שאנחנו נציג בחודש הקרוב בוועדת החוץ והביטחון יעדים חדשים להצטרפות לשירות משמעותי בצה"ל מכלל האוכלוסיות במדינת ישראל, ונשנה את המגמה שצה"ל הופך להיות צבא של חצי העם ושל המיעוט בישראל, כי אין אפשרות אחרת, אם אנחנו רוצים לדאוג לעתידה של מדינת ישראל.
ועוד דבר, אמרו על צה"ל פעם שהוא כור ההיתוך, וזה נכון. היום הוא חייב להיות הדגל והמנוף ליצירת חברה אחת בישראל. והדרך להגיע לחברה אחת בישראל היא בקבלת הזכויות וגם בהשתתפות בחובות. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. חבר הכנסת יוחנן פלסנר, ואחריו – הרב מנחם אליעזר מוזס.
<שלמה מולה (קדימה):>
התחלפתי עם – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אחריו – חבר הכנסת שלמה מולה.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת מכל סיעות הבית, חבר הכנסת גפני, שעובד שעות נוספות כדי לעתים לאפשר, לעתים לא לאפשר, גיוס חרדים נוספים לצה"ל; אני עד היום מנסה להבין מה העמדה האמיתית שלך בעניין הזה.
כנסת נכבדה, חברים, אנחנו נכנסים עכשיו לישורת האחרונה של הדיון בנושא חוק טל. החוק, שהוארך ב-2007, התוקף שלו עומד לפוג בסוף יולי 2012. כלומר, יש לנו כמה חודשים לקבל החלטה בעניין של חוק טל.
האמת היא שישנן שלוש אפשרויות. אפשרות אחת – לא להאריך את החוק, לבטל; כל אזרח ישראלי בגיל 18 תחול עליו חובת גיוס. לכאורה, נשמע דבר הגיוני, ראוי, רצוי. כולנו – אני חושב שאלה שעוקבים מקרוב אחרי הסוגיות, מבינים את הרגישויות, מבינים שזו לא אופציה אמיתית. היא לא אופציה ריאלית, ואנחנו נצטרך לוותר עליה. יכול להיות שיש אנשים, אולי ברמה הערכית, שמאמינים בכך, ואני מכבד אותם. אבל אני חושב שכמדיניות זה לא משהו שאנחנו יכולים לאמץ.
האופציה השנייה, שגם היא לא ריאלית, היא לקחת את החוק הזה, את הדיון שעכשיו אנחנו מתבקשים לאשר, ולהאריך אותו כמו שהוא. חוק טל על-פי מי שהוא קרוי על שמו, השופט צבי טל, נכשל במתכונת היישום הנוכחית שלו. את זה אומר צבי טל, את זה אומרים אחרים – אהוד ברק, שיש לו הכבוד להיות מיוזמי ועדת-טל עוד ב-1999, כשהוא רץ על קמפיין בחירות בכותרת: עם אחד גיוס אחד.
הם באים עכשיו. מי שבא עכשיו להאריך את חוק טל במתכונתו הנוכחית – צריך להבין, כשהממשלה באה, וכשמר נתניהו בא להאריך את החוק במתכונתו הנוכחית, הוא לוקח את החוק, הוא מחבר אליו את החלטת הממשלה מ-9 בינואר 2011, ואומר: זה החוק, זו מדיניות היישום של החוק הזה. זה מה שאני מתכוון לעשות עד שנת 2015. ככה אנחנו מתכוונים להתקדם בנושא הזה.
ואני אומר לראש הממשלה מכאן: אדוני ראש הממשלה, זה לא מספיק טוב. זה מנוגד לאחריות הציונית שלך, זה מנוגד לאחריות הלאומית שלך, זה מנוגד להיגיון, זה מנוגד לצרכים המבצעיים של צה"ל, זה מנוגד לצרכים של המשק הישראלי, זה מנוגד לערכי המוסר; זה פוגע בצעירי ישראל, בקבוצה המשרתת והעובדת. זה מנוגד לכל היגיון בסיסי, ואנחנו לא ניתן לזה יד. אנחנו לא ניתן לזה יד – לא אנחנו לבד, לא אנחנו כאופוזיציה; אנחנו, עם חברים טובים בקואליציה שהם חלק מהרוב הציוני במדינה הזאת. אני מאמין שהשר מיסז'ניקוב, שעומד לענות כאן עוד מעט על שאלות בתחום משרדו, יהיה שותף אמיתי לדרך בנושא הזה של לא לאפשר את הארכת חוק טל במתכונת היישום הנוכחית שלו. אני מאמין שגם חברת הכנסת עינת וילף תהיה שותפה לדרך הזאת.
אנחנו צריכים לגבש דרך ביניים. ואם הממשלה לא תעשה את זה, אז אנחנו נעשה את זה כאן בכנסת, כאן בדיונים בוועדה. אנחנו ניקח את החוק הזה, אנחנו נערוך בו את השינויים. אנחנו נדרוש מהממשלה מחויבויות לגבי מדיניות יישום חדשה שתקבע, כפי שציין חבר הכנסת מופז, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, יעדי יישום חדשים, יעדים שיביאו לידי ביטוי את העובדה שאנחנו צריכים לקבוע חזון חדש, חזון של חובת שירות – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
– – חזון שבו רוב צעירי ישראל, גם אם זה לא בגיל 18, וגם אם הם הולכים קודם לישיבה קטנה, וישיבה גבוהה, וגם לכולל, אבל הם בסוף יגיעו לצבא, ויגיעו לשירות האזרחי, וישתלבו בשוק העבודה, וכתף אל כתף, כעם אחד, נתמודד עם המשימות, גם המשקיות, וגם הביטחוניות. זו אחריות של הכנסת הזאת, לפני שהיא מסיימת את כהונתה. לפני שאנחנו מחליפים את ממשלת נתניהו, אנחנו נבצע את המשימה הזאת. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. חבר הכנסת שלמה מולה, בבקשה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תשמע, הרב גפני, אני רוצה לומר לך, בהמשך למה שאמר לך שאול מופז, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, אני רוצה לומר לך – – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
למה – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
אני פונה אליו דווקא. תשמע, אין בישראל יהודי אחד שרוצה שלא יהיו כאן תלמידי חכמים באמת. אני חושב שיכולה להיות הסכמה גדולה, רחבה ביותר: קבוצה של אנשים מאוד מאוד חכמים ילמדו בישיבה, ועניינם ועיסוקם יהיה אך ורק לימודי תורה.
אני חושב שזה היה ראוי ונכון מה שבן-גוריון החליט. אבל ברבות השנים, אני חושב שהחוק הזה, הכוונה הזאת החליפה את מטרותיה. והמחשבה הזאת – היום נוצר מצב שבו הרבה מאוד מן האזרחים אומרים: למה אנחנו פראיירים? למה אנחנו פראיירים? למה אנחנו פראיירים? למה יש אזרחים במדינה, קבוצה מסוימת של אנשים, שמקבלים פטור גורף?
יש קבוצה מסוימת של אנשים, אזרחי מדינת ישראל הערבים, שהם בכלל לא משתתפים בשום שירות, ובסופו של דבר נשארנו עם קבוצה מצומצמת של אנשים שנושאים את הנטל.
אדוני היושב-ראש, זאת לא השאלה. זאת לא השאלה אם זה חיוני שיהיו תלמידי חכמים. השאלה היא היקפם ומספרם של תלמידי חכמים. ולכן, החוק הזה בעצם, אם יוארך, זה אחד החוקים הלא-שוויוניים, זה אחד החוקים שמפלה ביודעין קבוצה של אנשים, מעדיף קבוצה של אנשים.
אני גם מכיר את התיאוריה. זה נכון, תלמידי חכמים כשיושבים, לומדים לימודי יהדות בעצם, הם מתפללים לבורא עולם, פותרים להם את הבעיה. נכון, יש כאלה שבאמת. אני לא מתווכח עם אמונה שכזאת. אבל הגיע הזמן, רבותי, דווקא חברי הכנסת, אישי ציבור דתיים וחרדים, הגיע הזמן שאתם תייצרו דיאלוג עם הציבור הכללי כדי ליצור את המסגרת הנכונה, את הפס הנכון, המקובל. וגם כשהצבא יגייס את תלמידי הישיבות, בוודאי הצבא צריך לאפשר להם גם את קיום אורחות חייהם, שיוכלו להתפלל, שיוכלו במסגרת מסוימת גם ללמוד לימודי קודש, שעות מסוימות, ולאפשר להם גם, לא לנתק אותם לגמרי מהחוויה היומיומית. אבל בסופו של דבר, אפשר להגיע להסכמה שהשירות הצבאי יהיה שירות שוויוני.
מי שבסופו של דבר לא יוכל, אדוני היושב-ראש, יוכל לעשות שירות לאומי. אדוני הרב גפני, ומקלב, אני הייתי היום בביקור, ממש מקום יוצא דופן.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
הנה, הצטרף אליך הרב – – –. אתה לא לבד.
<שלמה מולה (קדימה):>
"איחוד הצלה", למשל. "איחוד ההצלה", אני הייתי שם, במקום הזה. ראיתי באמת אנשים שמתנדבים להציל נפשות. אינני חושב – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים. בבקשה.
<שלמה מולה (קדימה):>
מי שלא יכול ללכת לצבא באמת, אני חושב, מקומות מסוג זה שאנשים, תלמידי ישיבות, יכולים ללכת להתנדב, וההתנדבות שלהם תיחשב להם בעצם כשירות צבאי או כשירות לאומי – אדרבה. בסופו של דבר אנחנו יוצרים חברה אחידה, שיש לה חובות, יש לה זכויות, שאין העדפה של קבוצה מסוימת, שהיא בעצם כמעט איננה משתתפת בחובות האזרחיות שקשורות לשירות צבאי או לאומי, אדוני היושב-ראש. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת הרב מנחם אליעזר מוזס נמצא? לא. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
הוא לא הגיע. איפה הוא?
<קריאה:>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אה, סליחה, זה במתכוון שאתה יושב שם? אני רציתי לקרוא לך, אני מסתכל, אני לא רואה.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, מה רצונך ממני – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
מה, מה, עד שבן-אדם – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי, אחריו – חבר הכנסת איתן כבל.
<עינת וילף (העצמאות):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה. הכוונה זה לבלבל את היושב-ראש. בבקשה, אדוני.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הסוגיה של חוק טל שבה ועולה, שבה ועולה, כמו סמבטיון, היא לא נעצרת ולא נגמרת. היא באמת נוגעת בנימים הדקים ביותר של החברה במדינת ישראל; היא נוגעת באחת הסוגיות המרכזיות ביותר של כולנו בלי יוצא מן הכלל, כל החברים בבית הזה וכל הציבור כולו.
חוק טל, שנועד ביסודו להביא לכך שציבור גדול של אזרחים במדינת ישראל שאינו משרת בצה"ל יוכל לשרת בצה"ל, או לחלופין יוכל לתת תרומה אחרת לחברה הישראלית – החוק הזה נכשל, הוא לא יצר את המציאות החדשה, וזה נאמר ועלה בפני בית-המשפט העליון פעם ועוד פעם. בפעם האחרונה, בסופו של דבר, הכנסת האריכה אותו בחמש שנים. אחרי שהעתירה בעניין הזה נדחתה, אחרי שהתברר שאי-אפשר לאכוף את החוק הזה, עדיין המדינה והכנסת החליטו להמשיך אותו לעוד חמש שנים, בידיעה ברורה שהוא לא מייצר את התוצאה הצפויה. והתוצאה הצפויה היא שבמדינת ישראל לא יהיו אזרחים שמקבלים יותר ונותנים פחות, אלא שניתן כולנו את המיטב ונקבל כולנו באותה מידה מהמדינה. וחוק טל, שהיה צריך להיות המשוואה הזאת בין מה שנותנים למה שמקבלים, נכשל.
אני הייתי רוצה שכל אזרח במדינת ישראל ירגיש שהמדינה הזאת היא שלו. גם הציבור החרדי ההולך וגדל – זו המדינה שלו. אני מאמין בכך, אני חושב שאנשים שנולדים פה בארץ וגדלים פה בארץ חשים כך כלפי הארץ. גם אם, הייתי אומר, הם לא ציונים בהגדרה הרחבה ביותר של המלה, ההוויה שלהם היא ישראלית, הבית שלהם הוא ישראל, ומתוך כך גם נובע הצורך להכיר בתרומה שלהם לחברה. ואם לא ניתַן לשרת מאיזושהי סיבה – ואני חושב שצה"ל פתח את שורותיו והוא מוכיח להם שאפשר לשרת בצה"ל – הם צריכים לבחור במסלול אחר שיש בו שירות לאומי, שיש בו תרומה, שיש בו הכרה במחויבות שלהם כלפי החברה הישראלית.
אני אומר את זה לחברי חברי הכנסת החרדים, אני אומר את זה לכולנו. אנחנו למדנו בקיץ האחרון, אנחנו נוטים לשכוח אבל אסור לנו לשכוח שמאות אלפי ישראלים הביעו תרעומת וכעס ותסכול גדול על מה שהולך פה, וחלק מהעניין נסב סביב השאלה של שירות צבאי.
עכשיו, יש כבר אלפים שעוברים את הסדנה הזאת ששמה צה"ל, וזה כבר חשוב, וצריך להגדיל את מספרם, אבל אם זה לא מתאפשר וזה לא יוצא אל הפועל – עליהם, הם עצמם צריכים להוביל את השירות הלאומי, את השירות האזרחי, את החלופות הקיימות, ויש חלופות שיאפשרו להם להרגיש בבית הזה כמו בבית.
אני לא רוצה לראות במדינת ישראל הדרה של חרדים. אני לא רוצה לראות במדינת ישראל ציבור כל כך גדול, של מאות אלפים – אני עושה חשבון, לפי מה שאתה אמרת לי, חברי חבר הכנסת גפני, שיש בארץ כמיליון חרדים היום – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים.
<נחמן שי (קדימה):>
כמיליון חרדים – אסור לנו להדיר אותם. אני כבר לא יודע מי מדיר את מי. הם חלק בלתי נפרד מהחברה, והדרך שלהם זה באמצעות שירות צבאי או שירות לאומי, או שירות אזרחי, שיעשה את כולנו אזרחים שווים. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. בבקשה, אדוני.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חוק טל באווירה מנומנמת מאוד, כך כיוון שסוכם שצריך להתחיל את הדיון מבעוד מועד.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אנחנו נחמם את האווירה.
<איתן כבל (העבודה):>
אנחנו מחממים את האווירה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אל תדאג, יחוקקו אותו ברגע האחרון.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חצי שנה לפני המועד.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
גפני שומר – – –
<איתן כבל (העבודה):>
לא. גפני, כבר לא נגייס אותו. אבל, חברים יקרים, ברשותכם, תראו, החוק צריך להיעלם מן העולם. זאת לא שאלה, אין כאן, זאת לא שאלה. אני גם לא – בשיח הזה אני לא מדבר בכלל עם חברי החרדים. זאת אומרת, נקודת המוצא שלי היא שבחברה חייבת להיות סולידריות. לא יכול להיות מצב שלא תהיה בו סולידריות, וסולידריות צריכה להכיל בתוכה את כל החלקים בתוך החברה. ובתוך זה צריך למצוא את החרדים, ואת הדתיים, ואת הערבים, ואת כולם. וצריך לעשות את זה, חברי חברי הכנסת, מתוך כוונה נכונה, מתוך כוונה טובה.
לא מתקבל על דעתי – תראו, הרי זה לא סוד ואני אומר את זה. אני אומר את זה לך, חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת מקלב, כל הזמן אומרים: יש עלייה במספר המתגייסים החרדים, וכל הזמן אנחנו עושים על זה חגיגות, ויש עלייה דרמטית במספר אלה שיוצאים לעבודה. שוכחים רק שהמספר נשאר אותו מספר, כי גם מספר החרדים בחברה הישראלית גדל מאוד. ברוך השם, אני לא אומר את זה עכשיו באיזשהו מקום של לעקוץ מאן דהוא. אוקיי? ולכן זה בעצם, זה לא רק שזה לא מתקדם – במידה רבה, כשאתה בודק את זה, זאת נסיגה לאחור. ויום אחד מישהו יצטרך הרי להגן על הגבולות, חברים יקרים, וזה הולך ומתקרב.
עם כל הכבוד שאני רוחש לתורה ולדת, ויש לי כבוד גדול, אתם יודעים את זה ואני לא צריך להוכיח את עצמי בפני אף אחד, ואני מדבר, כיוון שאנחנו חצי שנה לפני אז אני מדבר במנוע, ככה – עדיין מדומם מנוע. ואני אומר לכם: זה לא יכול להימשך כך, כי יום אחד, ולא ירחק היום, חבר הכנסת ברוורמן, אנחנו נמצא את עצמנו בפני משבר גדול, בפני משבר גדול.
בסוף גם דבורה הנביאה אספה חיילים, גם גדעון אסף חיילים, גם משה רבנו אסף חיילים, גם יהושע בן נון אסף חיילים, כולם אספו חיילים כדי להגן על גבולות הארץ הזאת. הרי מישהו צריך להגן עליה בסוף, זו לא שאלה של דת. אם, בעזרת השם, משיח צדקנו במהרה יגיע, אז איש לביתו, ואיש תחת גפנו ותחת תאנתו.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים.
<איתן כבל (העבודה):>
אני מסיים. אבל כיוון שאני עדיין לא רואה את התאנה, ואני לא רואה את הגפן שאני יכול לנוח תחתיה – –
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
ונמר עם גדי ירבץ.
<איתן כבל (העבודה):>
כן, כן, כן. – – אני צריך – צריכים חיילים.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
איש תחת גפני.
<איתן כבל (העבודה):>
ואמר חבר הכנסת אורבך שעדיין לא הגענו למצב של "איש תחת גפני"; הוא לא מקשיב. אני חוזר: אמרנו, אמר חבר הכנסת אורבך, אנחנו עדיין לא במצב של "איש תחת גפני" ו"תחת תאנתי", אז אנחנו לא במקום הזה – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – –
<איתן כבל (העבודה):>
– – ואנחנו צריכים את כולם. ולכן אני אומר את זה מהמקום הזה, עדיין בשפה רכה, בשפה מחבקת, בשפה אוהבת. חברים יקרים, תתעשתו. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה. בבקשה, חברת הכנסת עינת וילף.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
סליחה?
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אני אחריה?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אתה איחרת. בבקשה.
<עינת וילף (העצמאות):>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, השר וחברי חברי הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להפנות אליכם שאלה אמיתית. כבר כמה שבועות שאני מתלבטת בנושא הזה, ומעל כל מה שאני אגיד היום אני מעמידה סימן שאלה. השאלה שאני שואלת את עצמי היא האם תיתכן סולידריות בין ציונים ללא ציונים.
לפני כמה שבועות, מגזין "דה-מרקר" פרסם סדרה מרתקת של כתבות על מדינות רווחה ברחבי העולם. כשקראתי את הכתבות האלה הגעתי לשתי מסקנות: האחת – שמדינת רווחה נדיבה יכולה להתקיים רק אם קיים אמון בין האזרחים לבין עצמם ובינם לבין הממשלה; והשנייה – שרמת האמון הזאת תלויה בנסיבות לידתה של האומה. זה אומר שאם מדינת ישראל רוצה להשיג צדק חברתי, היא צריכה להסתכל לא על שבדיה, ולא על אמריקה, אלא על נסיבות לידתה. אמריקה נולדה מתוך מרד מסים כנגד שלטון מרכזי, מרוחק ועריץ – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת – –
<עינת וילף (העצמאות):>
– – ונבנתה על-ידי יחידים שכבשו – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
– – פה נאמרים עכשיו דברים שונים ממה שדיברתם עד עכשיו. כדאי שתקשיבו. דברים מיוחדים. בבקשה.
<עינת וילף (העצמאות):>
תודה. אמריקה נולדה מתוך מרד מסים כנגד שלטון מרכזי מרוחק ועריץ, ונבנתה על-ידי יחידים שכבשו את הספר תוך הסתמכות עצמית. עד היום בנויה מדינת הרווחה האמריקנית על שנאת מסים וחשדנות תהומית כלפי השלטון המרכזי. מדינות סקנדינביה ההומוגניות קמו על בסיס שוויוני וסולידרי, ומשמרות רוח זו עד היום. הורתה של מדינת ישראל היא התנועה הציונית. ללא הציונות, מדינת ישראל לא היתה באה לעולם. הציונות היתה מראשיתה תנועה משימתית, שבנתה על התגייסות קולקטיבית כדי ליישם רעיון ענק שהיה על גבול המופרך. ההתגייסות הובילה להקמת מנגנוני רווחה מהמתקדמים בעולם.
מדינת הרווחה במדינת ישראל פרחה בתקופה שבה היתה סולידריות ציונית משימתית. מנגנוני הרווחה, שעליהם גאוותה של תנועת העבודה, קמו כמנגנוני סולידריות בין שותפים למשימה של בניין המדינה והקמתה. הם קמו כדי לאפשר עבודה עברית וכדי לאפשר שתהיה ערבות הדדית בין השותפים למשימת הדור.
לא היו ערבים ולא היו חרדים שותפים במנגנונים האלה, ולא במקרה. הערבים ראו, באופן טבעי, בציונות איום, והחרדים – כפירה. לא היה כל בסיס לסולידריות ושותפות בינם לבין הציונים. השותפות הזאת היא בעצם שותפות כפויה, ונעשו ניסיונות במשך השנים להתקדם, לבנות את האמון. אבל השאלה אם הצלחנו ואם זה בכלל אפשרי, אם אפשר לקיים צדק חברתי וסולידריות, כשיש קבוצות שבמובן מסוים רואות את עצמן כאזרחים בעל כורחם, ופיתחו אידיאולוגיות שמאפשרות להן להתמודד עם מדינה שהם לא רצו בה ולשמר את היחס האמביוולנטי למדינה.
ואז, כשאנחנו באים לבחור מה לעשות, צריך להבין שמדינת רווחה מצומצמת נוסח ארצות-הברית לא מתאימה לנו, כיוון שהשותפים לאתוס הציוני לא מוכנים לחיות במדינה שבה אין סולידריות בין אלה הנאבקים על קיומה. צאצאי ההתגייסות הקולקטיבית למען הקמת מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל לא מוכנים לחיות במדינה שבה כל אדם לעצמו, והאתוס היחיד הוא זה של הסתמכות עצמית. אבל מדינת רווחה נדיבה נוסח סקנדינביה לא מתאימה למדינה שיש בה שתי קבוצות גדולות שיחסן למדינה מורכב ולעתים עוין, ואפילו בנויות על אידיאולוגיות שמותר ורצוי לקחת, אבל אסור לתת.
ואם אנחנו רוצים לבנות צדק חברתי שבנוי על ההיסטוריה והתרבות שלנו, צריך לשאול באמת – ואני שואלת, ואני מודה שאני בתקופה של התלבטות בנושא הזה: האם אפשר לקיים סולידריות בין ציונים למי שאינם ציונים? ואם זה לא אפשרי, ייתכן שצריך להביט בשאלה הזאת באומץ ולהקים מודל חברתי שבו יש הלימה בין הנשיאה בנטל לבין התמורה החברתית. ומי שאינו רוצה להיות חלק בזה, יוכל לנהל את חיי קהילתו בנפרד, אך ללא בדל מימון של המדינה.
ואם זה בא לנושא הגיוס – יגויסו מי שמאמינים ברעיון ובהגנה על מדינת ישראל; יתוגמלו בהתאם. ומי שאינם מאמינים ברעיון הזה, ילכו לדרכם, יעבדו. אבל לפחות לא נשחק את המשחק הזה. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. חבר הכנסת יעקב כץ, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, א. אני רוצה לומר לחברת הכנסת וילף – הרב גפני, אני מדבר אליך, כדאי שתקשיב. הרב גפני, עוד מעט הילדים שלך הולכים להיות הטייסים הבאים של צה"ל, אז תקשיב שנייה. הציבור החרדי הוא הציבור הכי ציוני. הוא בטוח אומר את השם "ציון" לפחות שלוש פעמים ביום. הוא אומר: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". מתוך התפילה הזאת של אלפיים שנה שיהודים אמרו: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ומסרו את הנפש על כך, יכולה היתה לקום לימים התנועה הציונית, שכולה צמחה מתוך ה"חדרים" של אירופה וגרמניה – כולם היו הלוא צאצאים של יהודים.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – – הם היו יהודים, הם לא היו מתפללים.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
כן, הם לקחו את המלה "ציון" והוסיפו לה ציונות. אהלן וסהלן, וכולנו ציונים. לכן אני אומר: הרב נסים והרב גפני הם הציונים הכי גדולים.
עכשיו אני רוצה לומר משהו: אני הייתי בישיבה של ועדת חוץ וביטחון, והיה נדמה לי שמול האלוף דוד עברי וד"ר גל – אנשים שאינם דתיים, וגם ד"ר יוג'ין – שאמרו שמתוך המחקר והעבודה הם שינו את דעתם: למדו לאהוב את הציבור החרדי, למדו להעריך אותו, למדו להכיר בערכו. היה נדמה שהאלופה שישבה בוועדה, היא היתה לעומתית. את השתמשת במלה "הלימה". אני משתמש במלה – כאילו היא יותר מזדהה עם פלסנר מאשר מזדהה עם האנשים שמונו על-ידי הרמטכ"ל מופז ב-2002 כדי לפתור את הבעיה ולראות איך הציבור החרדי.
עכשיו, לי לפעמים נדמה – הלוואי שאני טועה – ואני אומר פה דבר שאני שואל את הרמטכ"ל –רק מפה אני יכול לשאול אותו, כי אסור לי להיפגש עם הרמטכ"ל, משום שהבוס שלך, השר ברק, לא מאפשר להיפגש, לנו, כחברי כנסת, עם קצינים בכירים.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
הוא לא הבוס שלה, הוא יושב-ראש הסיעה שלה.
<עינת וילף (העצמאות):>
– – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
לא, לא, הבוס שלך בעתיד. הבוס בעצמאות, בעצמאות, בעצמאות.
הנתונים שאני רוצה להביא, כבוד היושב-ראש – דקה אחת תיתן לי, ובאמת אני לא אגזול מזמן הכנסת. תקשיב, הרב גפני: נדמה לפעמים בהתנהגות שלה – הרב גפני, אני רוצה שתקשיב לי, עכשיו.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני מקשיב, מקשיב.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
בספר "הכוזרי" כתוב: כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים. האלוף ברביבאי, הגברת ברביבאי – אני לא יודע איך להגיד זכר ונקבה. האלופה ברביבאי, האלוף ברביבאי? האלוף. האלוף.
<עינת וילף (העצמאות):>
– – – דרגה ולא תיאור.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
של האשה ברביבאי. היא מצהירה שהיא רוצה את הציבור החרדי והדתי, אבל המעשים שלה, בהתנהגות שלה, לכאורה נראה – גם בדברים שהיא אמרה בוועדת חוץ וביטחון – נראה כאילו היא לא רוצה אותם. היא רוצה כאילו להחליף אותם, כפי שאמר איתן כבל – ואני לא יודע איפה הוא עכשיו – למה לא שנשים תשרתנה? ונשים היום, 85% מהתפקידים בצה"ל פתוחים בפניהן.
אני רק רוצה להגיד – ובזה אני מסיים – מחקר שנעשה על-ידי מפקדת קצין רפואה ראשי, ביולי 2011, עכשיו, יחד עם הצבא האמריקני, קיבל אישור שנשים שעוברות את מה שגברינו עוברים ביחידות תותחנים, קרקל ונ"מ, נפגעות פיזיולוגית פי-ארבעה מהגברים, ובחומרת הפגיעה – בין פי-ארבעה לפי-עשרה.
אני רוצה להסביר מה הכוונה: כיוון שהגברת וילף – חברת הכנסת וילף – אבל את אשה, הקדוש-ברוך-הוא, מה נעשה? ברא אותנו גברים, וברא נשים. אני מת ללדת, אני לא יכול. ואת, גם אם לא תרצי, בסוף, ברוך השם, את יולדת ויש לך בן חמוד.
<עינת וילף (העצמאות):>
– – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
כן, ואנחנו מאחלים לך: כן ירבו, ובעזרת השם שהכול יהיה לטובה.
אז אני אומר: נשים יולדות, גברים – הקדוש-ברוך-הוא ברא אותנו אחרת. לאשה הוא ברא רחם, לנו הוא ברא ידיים חזקות. לכל אחד יש תפקיד שונה, ופיזית אנחנו בנויים שונה. בא המחקר של מדינת ישראל – תת-אלוף, תקשיב, פי-ארבעה נשים מגברים, פי-ארבעה נשים מגברים, פי-ארבעה פגיעה. איפה הפגיעה? צניחות רחם – הן לא יכולות ללדת אחר כך; פריצת דיסק; שברי מאמץ. על זה צריך לענות. לקחנו את נשותינו, שהן עדינות וצנועות וחמודות, והחלטנו לעשות אותן גברים.
אני מודיע לך, חברת הכנסת וילף, ולכל מי ששומע, ולך, הרמטכ"ל: בלתי אפשרי, חברת הכנסת זוארץ, להפוך אשה לגבר. בלתי אפשרי. גם אם נשים יכולות להיות בצבא – לא בתפקיד של לוחמות, כי גם בתותחנים וגם בנ"מ וגם בקרקל, שזה לא הסיירת וזה לא גבעתי – פי-ארבעה פגיעות, ובין פי-ארבעה לפי-עשרה בחומרת הפגיעות. צניחת רחם, שברי מאמץ, פריצות דיסק. אגב, כל התיקים – כשבחורה משתחררת מצה"ל, כשהיא נפגעת מהדברים האלה, קשה להשיג, היא לא יכולה לקבל את התיקים, וכדאי שתבדקי את זה. למה בחורה ששוחררה מצה"ל עקב אחד הדברים האלה – פתאום התיקים נעלמים? ואני אומר – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לאדוני.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
בזה אני מסיים. אני אומר לאלופה ברביבאי – לאלוף, האשה ברביבאי – ולרמטכ"ל האחראי לה: צריך לעשות מאמץ בחיבה, באהבה, לקחת את הגברים במדינת ישראל שהם חרדים ודתיים וחרד"לים, ואותם להכניס לצבא, ולא לנסות להחליף אותם בנשים.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. יש לי כמה שאלות אליך אחר כך, אבל לא במליאה, חבר הכנסת כץ.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בנושא הזה. בבקשה, אדוני.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – כנסת נכבדה, כל חוק טל, אי-יישומו או יישומו, נהפך להיות לבמת הסתה פה בכנסת ישראל. בוועדת החוץ והביטחון שמענו את הפופוליסטים, איך הם מדברים: חרדים עליך ישראל; הדאגה מעצם המצב הנורא והבלתי-נסבל שיש כל כך הרבה חרדים.
דיברו לפני כמה שנים, ב-2008, שאחוז החרדים הוא 8.8 – אני חושב שזה הרבה יותר – בערך 700,000, ובעוד 20 שנה, ב-2028, הם יהיו כמעט 2.5 מיליון, הם יהיו 25% או 30%. ומה לעשות? אז החרדים מתרבים, ברוך השם, כי מי שיציל את בעיית קיומה של מדינת ישראל זה החרדים בסופו של דבר. כי מבחינה דמוגרפית, אדוני היושב-ראש, אם לא יהיו חרדים, אין רוב במדינת ישראל.
ומה שמעניין – לא מדאיג את אף אחד לא כל המסתננים שמגיעים וכל אלה שבאים מאתיופיה. כל הגבול מופקר ובאים כל חודש 4,000 מסתננים פה למדינת ישראל. הבעיה הפלסטינית – למעלה מ-100,000 – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
מסודן, מסודן.
<נסים זאב (ש"ס):>
מסודן, מסודן, סליחה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
שלא יחשבו שאתה מתכוון לאתיופים.
<נסים זאב (ש"ס):>
לא לא לא, ודאי שלא. לא מדבר – הם יהודים. מדברים על גויים.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
סודן, סודן. אנחנו לא רוצים מלחמה עם אשכנזים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אבל אני אומר מסתננים.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
טוב, טוב, עכשיו דייקת. בסדר.
<נסים זאב (ש"ס):>
לא, אמרתי גם קודם לכן מסתננים.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
טוב מאוד.
<נסים זאב (ש"ס):>
למעלה מ-140,000 פלסטינים כבר נכנסו לתחום מדינת ישראל.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
לא, 130, 130.
<נסים זאב (ש"ס):>
130. 140, אדוני, אמרו 138. אז אני רוצה להבין. זו לא הבעיה שלנו. אין בעיה שאנחנו הולכים לאבד מבחינה דמוגרפית את הרוב היהודי, אבל שהחרדים הם שיהיו המאזנים את הרוב – זו הבעיה.
ושלא ייתנו לנו מוסר, אדוני היושב-ראש. כאשר אומרים שמדינת ישראל עלולה להתפרק – מדינת ישראל לא תתפרק, כי התורה היא מאחדת את עם ישראל. האמונה שלנו, האחדות שלנו.
ואני שמעתי אמירות אנטישמיות בוועדה: יותר גרוע עצם המצב שיש כל כך הרבה חרדים שלא הולכים לשרת; פצצה גרעינית מתקתקת; והשני אומר: המדינה מתפרקת, המדינה מתאבדת; יותר גרוע, אני שמעתי, מהפצצה בהירושימה. מה קרה, איבדנו את הראש?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אתה היית בוועדת חוץ וביטחון?
<נסים זאב (ש"ס):>
תגיד לי, אתה רוצה להתלוצץ אתי? אין לי בעיה. אני, תאמין לי, בסתלבט הרבה יותר טוב ממך. אתה רוצה להפוך את זה לשעת בידור?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אני פה מודה. מודה ועוזב.
<נסים זאב (ש"ס):>
תאמין לי, מַא פִיה מִתְלִי, אומרים בערבית. אז אתה רוצה, בבקשה. אני רוצה לדבר לעניין כרגע.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
הרמת לו להנחתה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אה, כן. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר שמי ששמע את דוד עברי – שהיה מפקד חיל האוויר, היה מנכ"ל משרד הביטחון, אדם משכמו ומעלה, הוא היה סגן שר הביטחון – הוא אמר באופן הברור ביותר: צריך את חוק טל, וחייבים בעוד חמש שנים לאמץ, כפי שראש הממשלה בתחילה אמר: לדחות את זה בחמש שנים. ואני אומר לך: במציאות, וכולנו יודעים שב-2008, עם יישום חוק טל – הוא לא יושם הלכה למעשה – היו 30 חיילים בסך הכול ב-2008, והיום יש למעלה מ-1,400 רק ב"נצח יהודה". וכשאנחנו מדברים על כלל המתגייסים – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
ואיך זה בהשוואה למספרם באוכלוסייה שגדלה?
<נסים זאב (ש"ס):>
תיכף. בוא נאמר, קודם כול רואים שינוי חברתי. רואים שינוי בחברה החרדית, שכל מי שלא תורתו אומנותו, באיזשהו שלב הוא תורם ונהיה חלק מהחברה הישראלית, ומי שלומד תורה הוא התורם ביותר. אז לכן אני בא ואומר: כולנו תורמים. יש תורמים בעניין של – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
נא לסיים, אדוני.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – שוק העבודה. כפי שאני אומר לך, אדוני היושב-ראש, שלא ידברו על השוק, כי לא רוצים אותנו בשוק העבודה. שלא יספרו סיפורים. לא רוצים אותנו גם בהשכלה גבוהה. אני יודע את זה מתוך זה שאני דוחף שהמגזר החרדי ייכנס להשכלה גבוהה, ואני רואה את החסמים בדרך, ואני רואה את כל הטכניקות שרק יכולים לעשות כדי שהחרדים לא ישתלבו.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לאדוני.
<נסים זאב (ש"ס):>
ולכן, אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
אני ממש מסיים. ממש. משפט אחד.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה.
<נסים זאב (ש"ס):>
צריכים לקבל את מה ששמענו מהוועדה המקצועית, ולא הפוליטית, שכולם פה אחד, כולל ראש אכ"א הנוכחי והקודם – לא לעשות את זה בכפייה. לא צריכים את החקיקה. יש מצב שהחרדים משתלבים גם בצה"ל, גם בשירות לאומי וגם בקהילה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כל דבר שלא נעשה בכפייה, בסופו של דבר מקבלים תוצאה הרבה יותר טובה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
לא, חס וחלילה, אנחנו מדינה דמוקרטית. חברת הכנסת אורית זוארץ, בבקשה. עידן הכפייה חלף מן העולם, חבר הכנסת זאב. אנחנו במדינה דמוקרטית, שום דבר לא בכפייה. בבקשה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
משתמשים ברוב הדורסני על מנת לכפות את דעותינו.
כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, הבהרה, חבר הכנסת כצל'ה: אנחנו לא רוצות להיות גברים. אין לנו עניין. אבל אנחנו רוצות לתרום למדינת ישראל, ואנחנו רוצות הזדמנות שווה, ואנחנו רוצות להשתלב באותה המידה שבה רוצים גם חברי הכנסת החרדים שהאוכלוסייה והקהילה שהם מייצגים תשתלב במדינת ישראל. וכמו שחברי חברי הכנסת מהסיעות הערביות רוצים שיהיה שילוב ראוי של אוכלוסייה ערבית בישראל, גם אנחנו כמיעוט נשי, כמגזר, רוצות להשתלב.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
מה פתאום מיעוט?
<אורית זוארץ (קדימה):>
גם בצבא.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
הנשים הן לא מיעוט.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אנחנו מרגישות מיעוט, כי אין לנו ייצוג הולם בשום מקום, בטח לא ליד שולחן הממשלה העקומה והמעוותת הזאת. ולכן אני רוצה לחדד, ואני מאמינה שרוב נשות ישראל רוצות להישאר נשים, וזה לא עומד בסתירה לשירותן הצבאי.
עכשיו לגבי הנושאים בנטל.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
לא דיברתי על השירות. דיברתי על איפה הן והיכן הן משרתות. את צריכה לדייק.
<אורית זוארץ (קדימה):>
תן לה לבחור. אף אחד לא שם אצלך את הדעת הגמורה והמלאה – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת יעקב כץ, זה תחילת דיון, רק מתחיל הדיון. לא להפריע, לא להפריע.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – להחליט איפה הנשים תשרתנה. אם היא חושבת שהיא יכולה להיות טייסת והיא עומדת בקריטריונים, היא תהיה טייסת. לא אתה ולא אני נקבע אם היא תהיה או לא תהיה.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אבל אלה התוצאות.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בסדר, היא נושאת באחריות. היא נושאת באחריות.
<אורית זוארץ (קדימה):>
התוצאות – אתה יודע, יש לנו דוחות אחרים – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – שמצביעים על שילוב נשים בצה"ל, שמצביעים על הצלחה, שמצביעים על אופק שלתוכו נשים יכולות להשתלב ולתרום.
עכשיו בואו נדבר על כלל האוכלוסייה ועל הנשיאה בנטל. אנחנו מדברים כאן על נשיאה בנטל על-ידי 50% מאזרחי ואזרחיות מדינת ישראל. ואני מסכימה – וזה לחברי חברי הכנסת מהסיעות הדתיות והחרדיות – שאדם שתורתו אומנותו והוא עילוי בתורה יוכל להמשיך וללמוד ולהתפתח, ובאמת על הציר הזה של תורתו אומנותו, ולתרום את תרומתו בעבודה אחר כך לטובת הציבור.
אבל כשהכלי הזה הפך להיות כלי להשתמטות, וחלק לא מבוטל – ואני אומרת, באופן אישי, אני מכירה את "נערי הברזלים" שנרשמים בישיבות אבל לא ממש לומדים שם. בינינו, כולנו יודעים שחלק לא מבוטל מהם הם לא כאלה עילויים. כמו שמתייחסים לעתודאים שדוחים את שירותם והולכים ללמוד בעתודה האקדמית, וגם שם מסננים ובודקים באמת בפינצטה מי יכול, מי מסוגל ומי ראוי להמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון לתוך האקדמיה ולאחר מכן לתרום מהמקום שאליו הוא הגיע, אני חושבת שמן הראוי שהנוהג הזה, החוק הזה וההתייחסות הזאת תהיה גם כלפי האוכלוסייה החרדית בישראל. מי שהוא עילוי ויכול לתרום לאחר מכן, באמת להרחיב את דעתנו, ידיעתנו ואמונתנו – אני בעד. אבל להפוך את זה למין כלי שגורף ובאמת מאחד את כולם במקשה אחת ופוטר אותם משירות ומתרומה למדינה – אני חושבת שאנחנו חייבים להתנגד לזה.
אנחנו חייבים להסדיר את זה אחת ולתמיד. אני בעד הסדרה. כשדובר על הדרה, אמרתי שאני בעד הסדרה, גם בנושא של שחייה וגם בנושאים אחרים. צריך לתת מענה לאוכלוסייה החרדית ולכבד את סגנון החיים ואת אופי החיים שלהם. אבל כשמדובר בכלי לניצול צר וציני של המדינה להשתמטות, על הציר הזה של תורתם אומנותם, כמו גם בנות שהן לא חרדיות בכלל ולא דתיות ואין להן שום קשר לדת חוץ מזה שהן יהודיות, והן מנצלות את הכלים שניתנים על-פי החוק להשתמט מצה"ל – אנחנו צריכים להוקיע אותם; לדאוג שכל אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל יתרמו למדינה, מי בשירות צבאי, מי בשירות אזרחי ומי בשירות לאומי ומי בשירות על הציר הדתי או האקדמי. צריך לדאוג שהסרגל יהיה שוויוני ושלכולם תהיה הזדמנות שווה לממש את הפוטנציאל שלהם. החוק כפי שהוא מגיע לפתחנו היום הוא חוק מפלה ופוגע. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. אחרון המתדיינים – הרב משה גפני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
יושב-ראש הכנסת אמר שהדיון יימשך כמה חודשים, אז אם אפשר לדחות את הדברים שלי.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה. מה שאמר יושב-ראש הכנסת, שזה דיון ראשוני בהארכת תוקף החוק לפי סעיף 16 לחוק. על כן היינו חייבים השבוע, וכך נפלה החלטה בנשיאות, על-פי הצעת היושב-ראש, להתחיל את הדיון כדי שאנחנו נהיה במצב נכון מבחינת התנהלות על-פי תקנון הכנסת.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני מודה על זה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
על לא דבר. אז אתה מוותר על זכות הדיבור?
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
הוא שומר על זכותו בהמשך הדיון.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
לא, לא, סליחה. מי שידבר היום יכול לדבר גם בהמשך הדיון. אין שום קשר.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אין בעיה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
מאה אחוז, אז אתה מוותר. תודה רבה.
הדיון תם. הוא ייפתח במועד אחר, ועל כך, כמובן, תבוא הודעה והצבעה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
הדיון לא תם. אנחנו משאירים את זה פתוח.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
לא אמרתי שהוא הסתיים.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אורי, הוא לא אמר.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
לא, לא. חברים יקרים, אני חוזר ואומר: זה דיון פותח, זה תחילת דיון. הדיון יימשך במועד אחר. התחלנו את הדיון היום, כי היינו צריכים להתנהל על-פי תקנון הכנסת. הדיון היום הסתיים, אבל הוא רק פתיחה להמשך דיון. עכשיו זה ברור, כבוד סגן היושב-ראש?
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
מצוין.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני מודה לך, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
על לא דבר.
<שעת שאלות>
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אנחנו עוברים לסעיף הבא: שעת שאלות לכבוד שר התיירות. בבקשה. ראשונת השואלים, אם אני מבין נכון – חברת הכנסת אורית זוארץ.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, כבוד השר, שאלתי אליך: במסגרת פעילות נציבות שירות המדינה מדי שנה מפיץ האגף לקידום ושילוב נשים דוחות בנושא ייצוג הולם לנשים בשירות המדינה ובמשרדי הממשלה השונים. מדוח נציבות המדינה לשנת 2010 עולה כי 64% מכלל עובדי המשרד הם נשים, אולם נשים אינן מיוצגות כלל בדרגות הגבוהות. ברצוני לשאול: מה נעשה במסגרת משרדך על מנת לשנות מציאות זו?
זאת כבר שנה שנייה שמשרד התיירות נמצא בין המשרדים הראשונים שבהם אין ייצוג נשים כמעט בדרגות הגבוהות והבכירות; כמה נשים שולבו מאז הדוח בתפקידים? מבין הנציגויות של משרד התיירות ברחבי העולם, כמה נשים מאיישות תפקיד זה? מה נעשה במסגרת משרדך על מנת להתאים את תנאי העבודה להורים – מימוש יום בחירה ב-1 בספטמבר; עבודה בזמן גמיש על-פי התקשי"ר?
אתה רוצה שאני אקריא את כל השאלה, גם את החלק השני, או שאתה רוצה לענות?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
את זה הנשיאות תגיד.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כבוד היושב-ראש, השאלה מחולקת לשני חלקים. לשאול את כל השאלה, גם את החלק השני?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
כן, כן.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אז הציר הראשון היה באמת על שילוב ראוי של נשים במסגרת משרדך, בעיקר בתפקידים בכירים, וכמובן הורות.
הציר השני מתייחס לשני מגזרים שנגענו בהם קודם, המגזר החרדי והמגזר הלא-יהודי, בעולם התעסוקה. ממשלת ישראל הציבה כמטרה לקדם ולשלב אוכלוסיות מהמגזר החרדי ומהמגזר הלא-יהודי בעולם התעסוקה. בנושא הזה ברצוני לשאול: מה נעשה במסגרת משרדך על מנת לקדם מטרה זו, וכמה עובדות ועובדים חרדים, או לחלופין לא-יהודים, או גם וגם, שולבו בעבודה במשרדך בשנה האחרונה, ובאיזה תפקידים? תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה, אדוני.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת זוארץ, תודה על הדאגה הכנה לתעסוקה של נשים ושל קבוצות מיעוט. אני שותף לדאגה שלך, ולכן אני חושב שתמצאי עניין גדול בתשובות ובמספרים שאני אציג עכשיו.
עם כניסתי לתפקיד, אחד מהיעדים שהצבתי היה שילוב ראוי והולם של נשים במשרד התיירות. בהתאם לכך, בשנים 2009–2011 משרד התיירות פעל רבות לשילוב וקידום נשים במשרד.
בשנת 2010, מתוך 22 מכרזים שקיים המשרד, שרובם היו פנימיים ומיעוטם חיצוניים, נבחרו 13 נשים ותשעה גברים. זאת אומרת, 60% מאלה שנבחרו במכרזים היו נשים. בשנת 2011 נבחרה אשה בפעם הראשונה בהיסטוריה של משרד התיירות לתפקיד סמנכ"ל בכיר – תקינה, תפעול ואיכות השירות. סליחה, לא פעם ראשונה בהיסטוריה אלא לאחר חמש שנים שבהן לא כיהנה סמנכ"לית במשרד. בנוסף, אשה אחת מכהנת כסגנית סמנכ"ל מתוך שני סגנים בסך הכול. דוברת המשרד היא משרה בכירה והיא חברת ההנהלה. בקורס הצוערים האחרון שהיה בשנה שעברה נקלטו שש צוערות מתוך 11. שתי נשים משמשות כשליחות המשרד בחו"ל – מנהלת לשכת פריס ומנהלת לשכת מוסקבה, מתוך עשרה שליחים בסך הכול.
בחרתי חמש נשים לשמש כחברות מטעם המשרד בוועדות מחוזיות מתוך שמונה נציגים. בסך הכול הנשים מהוות 63%. כמו כן, מיניתי שבע עובדות של המשרד לתפקיד דירקטוריות בחברות ותאגידים ממשלתיים של משרד התיירות מתוך עשרה עובדים בסך הכול המכהנים כחברי הדירקטוריונים – 70%.
ברצוני לציין כי כחלק ממגמת שילוב הנשים שאני מנהיג, שיעור הדירקטוריות החיצוניות בחברות ממשלתיות של משרד התיירות עומד על כ-60%. בנוסף, ראוי לציין כי מתוך שש החברות הממשלתיות של משרד התיירות, בשתיים מיניתי נשים כיושבת-ראש דירקטוריון: בחמ"ת – חברה ממשלתית לתיירות, ובפמ"י – חברה לפיתוח מזרח-ירושלים. נתון זה בולט במיוחד לחיוב, והוא בבחינת אור באפלה לנוכח העובדה שבכ-100 חברות ממשלתיות מכהנות רק שלוש נשים כיושבות-ראש דירקטוריון, שתיים מתוכן מינויים שלי.
לסיום שאלה זו ברצוני לציין את התשבחות של הממונה על קידום ושילוב נשים בנציבות שירות המדינה מחודש אוגוסט 2011, על הפעולות וההישגים של משרד התיירות בשילוב נשים במשרד, ובייחוד בדרגות הגבוהות, במהלך שלוש השנים האחרונות. הישגי המשרד בשילוב נשים בשנים אלו הגיעו גם לידיעת שדולת הנשים בישראל, והשדולה הביעה בכתב את הערכתה הרבה – לפני כחמישה חודשים – לפעולות המשרד ולמגמות השיפור בשילוב ההולם והראוי של נשים.
לגבי השאלה השנייה, המשרד פועל רבות לעידוד הורים במסגרת העבודה: מתן אפשרות לשעון גמיש, מתן זכויות של אם עובדת גם לאבות הזכאים לכך, אפשרות לניצול ימי בחירה בהתאם לאישור המנהלים המקצועיים, סיוע המשרד בסבסוד קייטנות, ועוד מגוון פעילויות להורים עם ילדיהם.
לגבי שאלה 3 – שילוב עובדים מהמגזר החרדי. במשרד ישנם שלושה עובדים חרדים מתוך כ-190 עובדי המשרד. על מנת לשלב עובדים חרדים נוספים במשרד יש צורך לפעול כפי שנעשה עם החלטת ממשלה על שילוב אוכלוסיות לא-יהודיות, דהיינו הקצאת תקנים מהאוצר מול תקנים שאותם מעמיד המשרד. כפי שאמרתי, לא ערכנו מכרזים חיצוניים, ולא היה באפשרותנו לקלוט עובדים חרדים, למעט בקורס צוערים, שחרדים, לצערי, לא ניגשים אליו.
לגבי שאלה 4 – שילוב עובדים מהמגזר הערבי. המשרד קלט בשנתיים החולפות ארבעה עובדים – שלושה כלכלנים ברמת מרכז בכיר ועוזר ליועצת משפטית, וכמו כן נקלטו שלושה סטודנטים.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת מיכאלי, בבקשה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אפשר משפט, בבקשה? אין ספק שהנתונים מרשימים. אני מקווה מאוד ואני מאמינה שזה יעלה בדוח בשנת 2011. כחברה בהנהלת שדולת הנשים בישראל בעברי, אני מקווה מאוד שגם תזכו באות המעסיק המתקדם, כי הנתונים באמת מרשימים. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לחברת הכנסת זוארץ. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
תודה, אדוני היושב בראש. אדוני השר, שתי שאלות אליך. שאלה ראשונה: מהן הפעולות שנקט משרדך בשנת התקציב היוצאת לקידום ופיתוח של האתר הקדוש ציון הרשב"י במירון, ואילו פעולות הינך מתכוון לנקוט בשנת התקציב הנוכחית לפיתוח האתר?
שאלה שנייה, אדוני השר: מה נעשה לקידום תיירות הפנים במגזר החרדי, ואילו מענים ניתנים על-ידי משרדך לתיירים חרדים מחוץ-לארץ? תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני. בבקשה, כבוד השר.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה רבה, חבר הכנסת מיכאלי. קודם כול, תודה רבה על ההתעניינות, כי כל חצי שנה, אני חושב, שאני מופיע על הדוכן, או כל שלושה חודשים, אתה מביע התעניינות בנושא התיירות ושואל שאלות, ואני שמח על כך שבנושא חשוב כל כך יש בבית הזה התעניינות.
לגבי השאלה הראשונה – המשרד השקיע בפיתוח האתר מעבר לשוטף ולהילולה למעלה מחצי מיליון שקל נוספים בהקמת מחיצות גבוהות, מעקות בטיחות במתחם ומחוצה לו, שיקום מערכת הביוב, תיקוני אספלט, שיפוץ מערכת המים, שטחי התקהלות ותיקוני בטיחות. בשנה הבאה נמשיך לפי תוכנית העבודה להקמת תשתית קבועה לאירועי ל"ג בעומר, ובפיתוח שוטף על-פי הצורך, בנוסף לתפעול שוטף בהיקף רב-שנתי של 27 מיליון שקל. כמו כן, אנו נשתתף ב-2012 בבניית תב"ע חדשה לאתר ולאזור.
אני חייב להגיד שאנחנו נכנסנו לתפקיד ב-1 באפריל 2009, וכבר במאי היתה הילולה ראשונה במירון. נוכחתי לדעת שיש לי זכות להיות השר האחראי על קיום ההילולה בהר-מירון. נסעתי לשם יחד עם ידידי הטוב, חברי, סגן השר מוזס. ביקרנו. הוא מבקר שם כבר 60 שנה. נכון, רב מוזס? אני ביקרתי בפעם הראשונה. מאז אנחנו מלווים את ההילולה כל שנה, גם בעת ההילולה וגם לפני זה, בהכנות. הדברים פשוט השתפרו פלאים – גם התשתיות הקבועות, גם סדרי אבטחה וביטחון של האזרחים שמגיעים לשם, גם מבחינת סדרי תנועה. כשכולם מתגייסים, כל הגורמים שאחראים על קיום ההילולה מתגייסים ביחד, ועובדים, מה שנקרא, בתיאום, ובאחריות וברצון לעזור, אז אלה הדברים שיוצאים לפועל.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאינג'ינר אלכס ויז'ניצר, בזמנו מנכ"ל מע"צ והיום יושב-ראש "מקורות", שלקח על עצמו תפקיד להיות ראש ועדת החמישה, ובהיותו בתפקיד הזה היה האחראי והמנצח על כל המקהלה הזאת של אנשים שהשקיעו מזמנם, מרצם וכשרונותיהם.
אנחנו העברנו לפני כחודש החלטת ממשלה על הקמת מינהלת לניהול אתר רשב"י. אני מאוד מקווה שעם ההחלטה הזאת על הקמת המינהלת הזאת, שהיא למעשה חברה משפטית לכל דבר, הנושאים שעדיין לא הוסדרו שם, וכמובן גם הסכומים שצריך להשקיע שם – רק ילכו וישביחו עם הזמן.
לגבי השאלה השנייה – כידוע לך, המגזר החרדי מהווה קרוב ל-10% מהאוכלוסייה בישראל, שהינם כ-720,000 איש. במהלך השנים האחרונות גדל הביקוש לחופשה ישראלית כמוצר מקובל במגזר הזה. עם כניסתי למשרד הנחיתי את מינהל השיווק ואת האגף לתיירות פנים למצות את הפוטנציאל הגלום באוכלוסייה החרדית, וזאת על-ידי הקמת פלטפורמה מתאימה לחשיפת מידע עדכני אודות אתרי תיירות, מסלולים, ומידע אודות גופי תיירות ציבוריים ללא מטרות רווח שמסייעים במתן מידע לתכנון החופשה המשפחתית לציבור החרדי, מתן מידע למגזר, כולל טיפים לקראת יציאה לחופשה, טיפים לבטיחות, וכן המלצות כיצד להצטייד לקראת יציאה למסלולים. המסלולים שמתפרסמים מתאימים בעיקר למשפחות ומותאמים לקהלי יעד עם ילדים, מיטיבי לכת, נגישות לאנשים עם מוגבלויות, בשילוב תכנים מותאמים לקהל הקוראים הייחודי לכל עיתון או מגזין. פרסום המסלולים ישלב אתרי תיירות, גם היסטוריים, עם רקע של מסעות ישראל. לדוגמה, בעכו – מסלול מיוחד עם זיקה יהודית היסטורית לעיר.
הנחייתי זו עוגנה בתוספת תקציבית ממקורות המשרד, ובהתאם לכך בשנה הקודמת הופקו חמישה מוספי תיירות בשיתוף עם עיתונים מובילים במגזר החרדי: "יתד נאמן", "משפחה", "יום ליום", "המבשר" ו"המודיע". מוספים אלו כללו תוכן שיווקי כנ"ל. בנוסף הופק מוסף "שביל חודשי ישראל", בשיתוף עם עיתון "בשבע", המיועד למגזר הדתי-לאומי. המשרד שותף לפינת תיירות שעלתה כבר בשנה הקודמת בהנחיית השדרן קובי פינקלר במשך 26 שבועות. פינה זו עדיין ממשיכה בימים ב' וד' ברדיו "קול חי". בנוסף, קיימת פינת תיירות שבועית נוספת ברדיו "קול ברמה", למשך סך הכול 30 שבועות. ניתן למצוא מגוון של כתבות, סרטוני וידיאו, המלצות לפעילויות, אירועים ועוד באתר האינטרנט המוביל "בחדרי חרדים", וב"כיכר השבת", במימון משרד התיירות. הופקה חוברת ייעודית לתיירות חרדית, "תיירות כהלכתה", לתיירנים ועובדי תעשיית התיירות להכרת צורכי התייר החרדי. נעשים מאמצים לפתיחת קורסי מדריכים לחרדים. המשרד עמל על הכנת תוכנית התמחות למורי דרך על תיירות חרדית – קברי צדיקים וכו'. בשנה הנוכחית אנחנו מכינים גלי פרסום נוספים בעיתונות ובמגזינים, וכמו כן בוחנים פעילות שיווקית אחרת לטובת המגזר החרדי.
בשנה הקרובה בכוונתי להשקיע כמיליון שקל בשיווק ייעודי במדיה החרדית. אגב, בניו-יורק מדי פעם מתפרסמים בעיתונות החרדית המקומית פרסומים תיירותיים. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני. חבר הכנסת מיכאלי.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, לפעמים, כשמשבחים שר מהממשלה אז חושבים שזה משהו נדיר. אני חושב שאחרי ההירתמות שלך, באמת, בשנים האחרונות, לטיפוח האתר הזה, שהוא בעצם האתר המתויר מספר שתיים היום, על-ידי העם היהודי מכל העולם, אתה באמת מגלה כמה שהאתר הזה, אם לא מטפחים אותו, בלתי אפשרי לגשת אליו, וההשקעות שבאמת נעשו בשנים האחרונות – צריך לציין לשבח באמת את ההובלה שלך בעניין הזה, יחד עם הגורמים האחרים.
יחד עם זאת, אין ספק שכל הילולה – רואים את התקלות שעדיין קורות, וצריך באמת עדיין לחשוב לפני, הרבה לפני, כפי שהרב מוזס ועוד כמה חברים פה בכנסת יושבים בהכנות במשך שנה שלמה כדי שנגיע להילולה ונעבור את האירוע הגדול הזה והחשוב הזה בשלום. לכן, אנחנו משבחים אותך על כך. מצד שני, אין ספק – אולי יידרשו תקציבים נוספים כדי למנוע את התקלות בהילולה הבאה שתהיה שם, בעזרת השם.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
הדבר השני – לגבי הפרסום. אני חושב שהדברים שציטטת פה לגבי תיירים שאמורים לבקר בכל מיני מקומות – אני מודה לך על זה שבאמת אתה ומשרדך מפרסמים את זה. יחד עם זאת, לדעתי צריך להגביר את הפרסום הזה, כי אנשים שלא מצליחים לקרוא אולי באותם עיתונים שאדוני ציטט – בדרך כזאת או אחרת, להגביר את הפרסום הזה אפילו בתכיפות יותר גדולה, כדי שאנשים פשוט מאוד ייהנו מהדברים הטובים שיש לנו בארץ-ישראל. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לאדוני. השואל הבא, אדוני השר – חבר הכנסת סעיד נפאע ביקש מחבר הכנסת מסעוד גנאים לשאול בשמו, אם אתה לא מתנגד.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
מי? מי?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
חבר הכנסת מסעוד גנאים – –
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
מסעוד נפאע?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
– – ישאל בשם חבר הכנסת סעיד נפאע.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אוקיי, אין בעיה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים, בשם עמיתך, חבר הכנסת סעיד נפאע. תודה על השירות מראש.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבר הכנסת סעיד נפאע ביקש ממני לשאול את השאלה במקומו. השאלה: בתשובתו – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
כבוד סגן שר האוצר, עד עכשיו היה שקט. תודה רבה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
הביאו צ'קים, מה, אתה לא רוצה?
<יצחק כהן (ש"ס):>
למה אתה צועק?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
סגן השר – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אתה מפריע לשר.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – סגן שר האוצר, יש לך הסתייגות ממה שאני אומר, סגן השר?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אתה מפריע לשר.
<יצחק כהן (ש"ס):>
למה אתה צועק?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
בדרך כלל כשהוא מופיע כשאני נואם, תמיד יש לו הסתייגות.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
היית צריך לשמוע אותו עכשיו, מה הוא דיבר, איך הוא עוזר לאתרים של דתיים, שיבואו לבקר, לתיירים, ברבבות. אז במקום להגיד תודה, אתה נכנס להפריע. בבקשה. תודה רבה.
<יצחק כהן (ש"ס):>
למה אתה צועק? אתה בן-אדם מכובד.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
כי אתה לא שומע.
<יצחק כהן (ש"ס):>
אתה צועק.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
כי אתה לא שומע. אתה עם הגב שלך אלינו, בניגוד לתקנון, כבודו סגן שר אוצר.
<יצחק כהן (ש"ס):>
למה אתה צועק? שומעים אותך גם ככה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני. כדי שתשמע.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
"בעדין".
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה, אדוני.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
בתשובה של כבודו מעל בימת הכנסת לפני חודשים מספר, ובתשובה על שאלות שנשאלו בעניין הסיוע לתיירות במגזר הערבי, לרבות הדרוזי, כבודו שטח באופן נרחב היקפי סיוע גדולים. בדיון שהתקיים לפני כשבועיים בוועדת הפנים, כדיון מעקב אחרי ביצוע התוכנית הקרויה "העצמת הכפרים הדרוזיים", דווח שמשרדך לא עמד ביעדי התוכנית. 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – למה? 3. איך כבודו מסביר את העיכובים בהעברות חלק המשרד? 4. מה ייעשה בתקציבים אלה? האם הם יועברו לשנה הבאה? תודה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, סגן שר האוצר, אני חייב להגיד לך, חבר הכנסת מסעוד גנאים, שיש לך גם שאילתא משלך, והיא הרבה יותר מוצלחת מאשר זו של חברך, כי אני מצפה מאלה ששואלים את השאלות – הם שואלים שלא לצורך, לעורר ויכוח – באמת בשביל לשרת עניין של מגזרים מסוימים, אוכלוסיות מסוימות.
אני חייב להגיד שבניגוד לאמור בשאלה ובניגוד לקביעת חבר הכנסת סעיד נפאע, משרד התיירות מעולם לא היה שותף לאותה ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה שהוזכרה בשאלה, ובטח לא דווח על עמידה ביעדים. פשוט שקר וכזב, ואני מקווה מאוד שפשוט מישהו הטעה את חבר הכנסת סעיד נפאע, והוא לא מה שנקרא מתגרה בכוונה. יש לי גם פרוטוקול מאותה ישיבה, וגם ביררנו את זה עם האנשים. אנשי לשכתי ערכו בירור מקיף עם מנהלת הוועדה, עם גורמי מקצוע במשרד, והפרוטוקול, כמו שאמרתי, נמצא בידי.
אני חוזר על הקביעה שלדיון ועדת הפנים לא זומן ולא השתתף בה אף נציג של משרד התיירות, ופרוטוקול הישיבה אינו מציין אי-עמידה ביעדים. מאוד מאוד חבל על הדברים הלא-נכונים ששאל אותי חבר הכנסת סעיד נפאע.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
זהו?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
עכשיו אני עונה על שאלות נוספות. להלן פעולות המשרד בכל הקשור להשקעה ביישובי מיעוטים: האגף לתיירות כפרית סייע בהקמת יחידות אירוח כפרי על-פי תוכנית רב-שנתית 2006–2009, המתבססת על החלטת ממשלה מס' 412 בדבר פיתוח היישובים – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
סליחה. בבקשה, אדוני.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – – בדבר פיתוח היישובים הדרוזיים והצ'רקסיים.
<יצחק כהן (ש"ס):>
– – –
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
כמו כן, האגף סייע בליווי מקצועי תיירותי ליזמים המעוניינים להקים עסקים קטנים-בינוניים בתיירות. מטרת התוכנית – הסיוע להקמת עסקים קטנים-בינוניים מתבסס על תרומתם המשמעותית לגידול בהכנסות התעסוקה, במיוחד תעסוקת נשים. במסגרת הסיוע הנ"ל הוגשו מאות בקשות, והן נבחנו ונבדקו על-ידי מהנדסים שהועסקו למטרה זו. לאחר המיון אושרו בקשות ומענקים אשר יניבו 277 יחידות אירוח במגזר הדרוזי והצ'רקסי. סך הכול המענקים: 6.8 מיליון שקלים – אני מבין שהתשובה כבר לא מעניינת – אשר ימנפו השקעות בהיקף של 28 מיליון שקלים ויספקו תעסוקה רבה, במיוחד לנשים.
בנוסף, במסגרת חממות התיירות המופעלות על-ידי אגף תיירות כפרית, ובשיתוף המט"ים, משרד החקלאות והרשות לפיתוח הגליל והנגב, הוקצו 5,445 שעות ייעוץ ל-198 יזמים דרוזים וצ'רקסים במסגרת תוכנית הסיוע הנ"ל. יש לציין כי עלות כל שעת ייעוץ היא 200 שקלים ללא מע"מ, והמשרד משתתף ב-75% מהנ"ל, סך הכול 816,000 שקלים. מאחר שהמשרד מאמין בפיתוח התיירות במגזר הדרוזי, יש לציין שכל מי שפנה לחממות התיירות מהכפרים הדרוזיים והצ'רקסיים קיבל ייעוץ תיירותי מקצועי אישי, ללא הגבלת תקציב מצד המשרד.
תשתיות – המשרד השקיע ביישובים דרוזיים בשנים 2006–2010 25 מיליון שקלים בתשתיות תיירותיות באמצעות החמ"ת, ביישובים עוספיא, דאלית-אל-כרמל, בית-ג'ן, פקיעין, עין-אל-אסד וכפר-כמא. סך התקציב שהושקע ביישובים הדרוזיים והצ'רקסיים בתוכנית הנ"ל הוא 32 מיליון ו-660,000 שקל.
כמו כן, המשרד יבצע החלטת ממשלה בשנים 2012–2015 על-פי תוכניות עבודה הנ"ל, תוכנית הסיוע 2012–2015.
להלן עיקרי התוכנית לפיתוח תיירות במגזר הדרוזי והצ'רקסי בהחלטת הממשלה מפברואר 2011, כהמשך להחלטת ממשלה 412 משנת 2006, כמפורט בטבלה שלהלן, המבוססת על 40 מיליון שקלים לארבע שנים, כשמשרד התיירות מעמיד מתקציבו 12 מיליון שקלים, משרד ראש הממשלה מעמיד מתקציבו 24 מיליון שקלים והמשרד לפיתוח הנגב והגליל מעמיד מתקציבו 4 מיליון שקל.
יש להזכיר כי משרד התיירות מיישם את החלטת ממשלה מס' 1539 בדבר פיתוח התיירות במגזרי המיעוטים. בתוכנית הנ"ל נכללים שני היישובים הדרוזיים עוספיא ודאלית-אל-כרמל, שלהם הוקצו 13 מיליון שקלים לפיתוח התיירות.
לגבי תחום השיווק, אזכיר בקצרה כי המשרד מבצע תוכנית מיוחדת הכוללת הפקת חוברות תיירותיות של העדה הדרוזית בעברית ובאנגלית; הפקת עלון רקע על כל כפר וכפר; הפקת מפות תיירות; הקמת אתר אינטרנט למותג התיירות הדרוזי; תגבור ביחסי ציבור וסיורי מחליטנים; השתתפות ביריד התיירות IMTM שיחל ב-14 בפברואר פה בארץ, בתל-אביב; שיווק פסטיבל הזית; שיווק אירועים מושכי-קהל מקומיים; פרסום ממוקד במדיה הארצית והאזורית במהלך השנה; הפקת סרטים תדמיתיים בשיתוף ערוץ-10; הפקת שקופית חסות תדמיתית לשידור בטלוויזיה. בנוסף, דאלית-אל-כרמל ועוספיא נכללו בפעילויות יחסי ציבור, פרסום ושיווק של אזור כרמלים.
למרות שלא נתקבל תקציב ייעודי לקידום הנושא ב-2011, הנחיתי את המשרד להכין גלי פרסום נוספים בטלוויזיה, בעיתונות ובמגזינים מקצועיים. ניתן למנות את הפקת הסדרה "כפר באים", קמפיין האביב, שקופית חסות בערוץ-10, קמפיין רדיו שבועות – פסטיבלים בכפרים, קמפיין סתיו פסטיבל זית פלוס פסטיבלים בכפרים בכרמל.
בנוסף לכך הביא המשרד חברת ייעוץ חיצונית על מנת שתייעץ למשרד איך לשווק את המוצר התיירותי הדרוזי לתיירות הנכנסת.
סכום ההשקעה בדרוזים וצ'רקסים בשנה הזאת, מכספי משרד התיירות בלבד – כי כל שקל של משרד התיירות ממונף על-ידי כספים נוספים ממשרדים נוספים – עמד על מיליון ו-150,000 שקל, ומתוכם נוצלו 95%.
המגזר הבדואי – הוקם פורום לקידום התיירות במגזר הבדואי במשרד התיירות, בליווי האגף לתיירות כפרית ואגף תיירות הפנים ובשיתוף נציג משרד ראש הממשלה, נציגי הרשות לפיתוח הגליל והרשות לפיתוח הנגב. לאחרונה האגף לתיירות פנים שריין בלפ"מ – לשכת הפרסום הממשלתית – תקציב פרסום ושיווק למגזר הבדואי לשימוש מיידי, ב-2012. כמו כן מתוכננת הפקת חוברת תדמיתית על אתרי תיירות פעילים במגזר. בשנים הבאות אנו נעודד בניית תוכנית מיתוג לבדואים, בדומה לנעשה עכשיו במגזר הדרוזי.
יחד עם זאת, ניכר כי בשנתיים הקרובות הפעילות של הפורום תהיה ממוקדת במתן סיוע ליזמים, ובמקביל – מציאת פתרונות ייעודיים בשטח. בנוסף, צפויה הקמת מסגרות לימוד מתאימות להכשרת כוח-אדם וחיזוקו בתחום ברמה נאותה. בסופו של ההליך, המטרה היא להגדיל היצע של אטרקציות תיירותיות במגזר הבדואי, בעיקר באזור הנגב, לבסס תשתיות רחבות יותר למוצר המדברי האותנטי ולאפשר את שיווק המוצר באמצעות הכלים המוכרים – סיורי חשיפה וכדומה – שעומדים לרשותנו.
רק אתמול נפגשתי בלשכתי עם פורום בדואי – הגיעו לשם גם מרשות הנגב וגם מפורום שכולל כמה נציגים מהפורום הבדואי. אישית הנחיתי את אנשי המשרד שלי לעשות כמה פעילויות, ואני אישית בפסח מתכוון יחד עם עיתונאים ועם המחליטנים האחרים לבקר בכמה מאותם מוצרים תיירותיים בדואיים שצוינו אתמול בפורום.
המגזר הערבי – למרות האמור לעיל, במסגרת המיזם המשותף של 2011 עם רשות הגליל, משווק באמצעותנו מרחב נצרת והסביבה במדיה של רדיו, מודעות בעיתונות הכללית ועוד. פעילות זו אינה מבוצעת תחת כותרת של תיירות מגזרית, אלא פרסום ושיווק – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
כבוד השר, אני חושב שזאת תשובה על השאילתא הנוספת, על שאילתא אחרת, של חברת הכנסת זועבי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אלה שתי תשובות, לסעיד נפאע ולי.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
לא, זאת עדיין תשובה לחבר הכנסת סעיד נפאע.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אה, עדיין בסעיד נפאע?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני עדיין בסעיד נפאע. אני עדיין בסעיד נפאע. אני פשוט חילקתי את זה בין המגזרים – צ'רקסים, דרוזים, בדואים וערבים.
<חנין זועבי (בל"ד):>
כי גם חבר הכנסת מסעוד גנאים שאל על הערבים.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אז אני אענה לך. אתה יודע מה? נעזוב את זה עכשיו, בוא תשאל אותי, אני אענה לך. אדוני היושב-ראש, אתה קובע עכשיו מי שואל.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
כבוד השר, שאלתי הראשונה היתה שאלתו של חבר הכנסת סעיד נפאע, שהיא בפרט על המגזר הדרוזי, ואתה השבת חלקית על המגזר הערבי. שאלתי היא: מהו התקציב שהקצה משרד התיירות לענף התיירות במגזר הערבי בשנה שעברה? מהו התקציב ומהי התוכנית של משרד התיירות לפיתוח ועידוד ענף התיירות למגזר הערבי לשנים הבאות? שאלתי היא כללית בקשר לתקציבים ולתוכניות למגזר הערבי.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
מאה אחוז. תודה רבה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. משרד התיירות נותן משקל גבוה ביותר לפיתוח התיירותי בפריפריה וביישובי המיעוטים. זאת, כחלק ממדיניות הממשלה להגדיל את הפיתוח האזורי הכלכלי ואת התעסוקה ומספר המשתתפים בכוח העבודה. סדר העדיפויות בתיירות נקבע קודם כול לפי החשיבות והפוטנציאל של המקום לתיירות נכנסת.
בשנת 2011 השקיע המשרד תקציב כולל של 22.4 מיליון שקל בפיתוח תיירותי ובתשתיות על-פי הפירוט הבא: 8.25 מיליון שקל לפיתוח התיירות ביישובי המיעוטים. התקציב הושקע במתן מענקים להקמת יחידות אירוח ועסקים קטנים בתיירות בסך 24%–30% מההשקעה המוכרת, ביישובים נצרת, עוספיא ודאלית-אל-כרמל. פיתוח תשתיות תיירות ציבוריות ביישובים האלה: בכפר-כנא הושקעו מיליון שקל לדרך הכנסיות; בפקיעין הושקעו מיליון שקל לפיתוח גרעין הכפר; בבית-ג'ן הושקעו 1.6 מיליון שקל לפיתוח הגרעין הישן בכפר; בגוש-חלב הושקע 1.2 מיליון שקל לפיתוח תיירותי; במעיליא – 1 מיליון שקל לפיתוח גרעין הכפר; בשפרעם – 4 מיליון שקל לפיתוח השוק העתיק ביישוב; בעוספיא הושקעו 1.1 מיליון שקל לפיתוח מעיין הכפר; בדאלית-אל-כרמל הושקעו 1.2 מיליון שקל לפיתוח כיכר הכפר; בנצרת הושקעו 2 מיליון שקל לפיתוח המתחם התיירותי. בנוסף, העניק המשרד 15.5 מיליון שקלים בצורה של מענקי השקעה למלונות בעיר נצרת לטובת הקמה, שיפוץ ושדרוג של אותם בתי-מלון. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני. אנחנו עוברים לשאילתא הבאה – חברת הכנסת ד"ר עינת וילף.
<עינת וילף (העצמאות):>
תודה רבה. כבוד השר, חופי ישראל הם המשאב העיקרי של ישראל בתחום התיירות. מה עושה המדינה כדי שכל החופים בארץ יהיו ברמה של החופים הטובים והאטרקטיביים ביותר בעולם?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. בבקשה, אדוני השר.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה על השאלה, חברת הכנסת עינת וילף. תחום החופים אינו באחריות משרד התיירות. הגופים האחראים לחופים בארץ הם משרד הפנים והמשרד לאיכות הסביבה. יחד עם זאת, באזורים תיירותיים משרד התיירות משקיע בשדרוג החופים ובפיתוח טיילות לאורך החופים. זאת, מתוך ראיית חופי ישראל כמשאב תיירותי של ישראל.
להלן דוגמאות להשקעות של המשרד בשדרוג חופים וטיילות בארץ: אילת – שדרוג חופי אילת בעלות של 21 מיליון שקל, במסגרת הסכם של משרד התיירות עם העירייה והאוצר. בין החופים ששודרגו וישודרגו: חוף "מפרץ השמש", טיילת "מול הים", החוף הדרומי, פיתוח חוף אקולוגי ועוד; אשקלון – פיתוח טיילת לאורך חופי אשקלון בעלות של 25 מיליון שקל; בת-ים – פיתוח טיילת לאורך חופי בת-ים בעלות של 2 מיליון שקלים; נהרייה – פיתוח טיילת לאורך חופי נהרייה בעלות של 18 מיליון שקל; נתניה – פיתוח טיילת "המצוק" בעלות של 6 מיליון שקל, פיתוח חוף "איילנד" בעלות של 3 מיליון שקל, ופיתוח מעלית ומדרגות לחוף "ארבע העונות" בעלות של 2 מיליון שקל; ים-המלח – פיתוח חופי צפון ים-המלח בעלות של 6 מיליון שקל, והשקעות במיליוני שקלים נוספים באזור התיירות עין-בוקק; בהרצלייה היינו שותפים לבניית הטיילת ולהסדרת חוף הים.
כמובן שנמשיך במדיניות זו גם בעתיד. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. נעבור לשאילתא הבאה – חברת הכנסת חנין זועבי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
תודה. אדוני השר, אתה אולי נתת תשובה, אבל זו השאלה: בתקשורת הערבית דווח כי המשרד משקיע עשרות מיליונים בתיירות בעיר נצרת, ומתוכם מושקע כסף רב בתאורה, בניקיון, בבטיחות ועוד. פורסם גם כי שליש מהתיירים המבקרים בארץ מבקרים בנצרת, אך רק 14% מהם לנים בעיר. אתה אמרת עכשיו בתשובה שלך שהמשרד השקיע 15 מיליון שקל במלונות. השאלה שלי היתה, כמה מתוך השקעות המשרד בנצרת הושקעו או יושקעו בעידוד לינה בעיר?
השאלה השנייה: בעקבות החלטת ועדת הכספים לאשר את מפת אזורי התיירות, מה גודל התקציב שיוקצה למענקים לבניית בתי-מלון? מה תהיה חלוקת התקציב בין היישובים השונים וכמה מתוך התקציב יוקצה לנצרת? מה יהיו הקריטריונים שבהם יצטרכו לעמוד היזמים על מנת לקבל מענק של 20% מגובה ההשקעה לבניית בתי-מלון? כיצד מפרסם המשרד את ההטבה ליזמים האלה? האם הוא גם מפרסם בעיתונות הערבית?
מה אחוז התיירות הדתית בנצרת? מהו סך הכנסותיה השנתיות? אם האחוז הוא גדול, אז מה אחוז ההשקעות של המשרד בנצרת לעומת תיירות דתית בירושלים וטבריה? תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. בבקשה, אדוני השר.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה, חברת הכנסת חנין זועבי. במענה לשאלה הראשונה: התקציב השנתי של משרד התיירות במסגרת חוק עידוד השקעות הון לשנת 2012 הינו 200 מיליון ש"ח. תקציב זה כולל הקמה של חדרים חדשים, שיפוצים וגם הקמה של אטרקציות תיירותיות. כל הפרויקטים והיזמים הנמצאים במפת אזורי העדיפות הלאומית יקבלו מענק בסך 20% מהפרויקט.
לבקשת משרד התיירות, העיר נכללה במפת אזורי עדיפות. לא ועדת הכספים אישרה out of the blue אלא אנחנו עבדנו שנה מול משרד האוצר על מנת להכליל את נצרת-רבתי באזור עדיפות לאומית, במפת אזורי עדיפות לאומית. אז כיוון שאנחנו ביקשנו את זה, העיר נצרת נכללה שמה ופרויקטים שממוקמים בנצרת יהיו זכאים למענק הזה של 20% מגובה סך כל עלות בתי-המלון.
<חנין זועבי (בל"ד):>
כמה מתוך ה-200 מיליון בנצרת?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
שמה? שתביני – – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – – חדרים ושיפוץ – – –
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תקשיבי, חברת הכנסת זועבי, משרד התיירות לא יכול לצפות כמה יזמים ירצו לבנות בנצרת. אני לא יכול לדעת אם מחר יבוא אלי יזם וירצה להשקיע בנצרת. מה שאני הבטחתי לו, ומה שהבטחתי על-ידי כך שהכללתי את נצרת באזור עדיפות לאומית, זה שאותו יזם יקבל 20% מאתנו כסכום התחלתי בשביל שיתחיל לבנות.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אז אני הבנתי אותך לא נכון כאשר אמרת לחבר הכנסת מסעוד: 15 מיליון מושקעים בבניית מלונות בנצרת. זה לא נכון?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
זה אולי היה בשנה שעברה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
כן. אז כן נקבת במספר. 15 מיליון היה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני כבר לא זוכר מה אמרתי לפני זה, אבל אני מוכן לבדוק. בואי נמשיך.
לגבי שאלה 2, כל פרויקט נבחן לגופו אל מול הפרויקטים האחרים. אין תקציב ספציפי שמוקדש לשום עיר בישראל, כולל העיר נצרת. עד כה, כל פרויקט שהגיע מנצרת וכל יזם שביקש לבנות או לשפץ בית-מלון בעיר נצרת ועמד בתנאי הסף שמפרסם המשרד, קיבל מענק, ללא יוצא דופן.
כיום אף הרחיב משרד התיירות את אזור העדיפות הלאומית – זה כבר אמרתי – כך שיכלול גם 2 קילומטר מחוץ לגבול המוניציפלי של נצרת. אז נכון, התשובה לשאלה שאמרתי למסעוד גנאים, שבשנת 2011, כיוון שרק העיר עצמה, רק העיר נצרת עצמה, בלי 2 הקילומטרים שגובלים בעיר, היא כבר נכללה באזור עדיפות לאומית, אז אנחנו אישרנו אז 15 מיליון שקל להשקעות בבתי-מלון.
לגבי השאלה השלישית, הקריטריונים לקבלת המענקים כוללים ארבעה רכיבים: בעלות של יזם על הקרקע, קרקע המיועדת למלונאות, קיום הון עצמי של לפחות 30% מעלות הפרויקט וכדאיות כלכלית למשק וליזם. אני אעביר לך אחר כך את כל התשובות שלי, כך שאת לא צריכה להתאמץ ולכתוב.
לגבי שאלה 4, משרד התיירות מפרסם את חוזרי המנכ"ל ואת ההודעות בתחום הזה גם בעיתונות הערבית וגם דרך עמותות התיירות האזורית.
לגבי שאלה 5, על-פי נתוני המשרד, 95% מהתיירות בנצרת היא תיירות נוצרית, כלומר תיירים שעיקר העניין שלהם באתרים הקדושים לנצרות. הערכת ההכנסות מתיירות נוצרית בנצרת – 100 מיליון דולר.
לגבי שאלה 6, כמו שאמרתי, משרד התיירות לא דחה אף בקשה שהוגשה להקמה או הרחבה של מלון בנצרת. בשנת 2010 אושר מלון בנצרת בהיקף השקעה של 71 מיליון שקל, מתוכם יממן משרד התיירות כ-15 מיליון שקל – בדיוק מה שאמרתי קודם לחבר הכנסת גנאים. בשנת 2011 אושרה הקמת מלונית בנצרת – בסך הכול השקעה 2.2 מיליון שקל. בחודשים האחרונים הוגשו שש בקשות נוספות למענקים, אשר יידונו במהלך שנת 2012, זאת אומרת, עוד שישה בתי-מלון רוצים לבנות בעיר נצרת.
לגבי שאלה 7, או שלא שאלה 7 אלא פשוט כסיפא לדברים: יש לציין כי המשרד פרסם חוזר מנכ"ל ייחודי לעיר נצרת עבור מענקים בגובה של 24%–30% להקמת יחידות אירוח ועסקים קטנים בתיירות, מההשקעה המוכרת. בשנת 2011 הוגשו בקשות להקמת כ-60 יחידות אירוח ועסקים קטנים. המשרד אישר מענקים – בסך הכול 1.6 מיליון שקל. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני. השאילתא – – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
תודה רבה, אדוני השר, על האינפורמציה. הבעיה של נצרת – גם עם הטבות ועידוד מיוחד לעיר נצרת – היא אחוז הלינה הנמוך בנצרת. וכמו שאתה אמרת, יש ארבעה קריטריונים ויש בחברה הערבית בכלל בעיות עם ארבעה הקריטריונים האלה. אין – מחסור בקרקע, או אין תוכנית מיתאר והקרקע לא מיועדת. ולכן, גם אם המשרד שלך משקיע בדברים וגם אם הוא רוצה לתת הטבות מיוחדות לנצרת, כאשר אנחנו שומעים על הקריטריונים האלה לבניית מלונות בנצרת – ואני מנצרת, ואני רואה הרבה תיירים, אנחנו רואים אותם ביום, בלילה אנחנו לא רואים אותם. ולכן ההכנסה שלהם היא הכנסה יחסית קטנה ויש בעיה.
כאשר אתה יודע שכן יש בעיה עם קרקע, יש בעיה עם ייעוד הקרקע, אז האחוז הזה נשאר 14%, שהוא אחוז מאוד מאוד נמוך, ואתה אמרת שאחוז התיירות בנצרת הוא אחוז הרבה הרבה יותר גדול מאשר 14%. אז גם אם אתה נותן קריטריונים שווים, זה לא כל כך עוזר לנצרת. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני, בניגוד להרגלי, חייב לענות על זה. אני חולק עלייך. התנופה המלונאית בעיר נצרת, לפחות בשלוש השנים האחרונות, היא אדירה. רק אמרתי לך עכשיו שלקראת 2012 – וחוזר המנכ"ל, הקריטריונים עדיין לא נסגרו; הבקשות יכולות להגיע גם עד סוף פברואר – כרגע יש לנו כבר שישה יזמים שרוצים לבנות שם בתי-מלון. עכשיו, היזמים שרוצים לבנות בתי-מלון כבר הגישו בקשה לקבל מאתנו את המענק הזה של 20%. הם הרי יודעים באיזה קריטריונים הם צריכים לעמוד, ולכן הם עומדים בהם. מה זה הקריטריונים האלה? הקריטריונים האלה זה קודם כול בעלות של היזם על הקרקע. הוא לא יכול לבנות על הקרקע כשהוא לא בעליה, זה הרי ברור.
קרקע שמיועדת למלונאות – כשאישרנו את תמ"א 12, כל הקרקעות במדינה שמיועדות לתיירות, כללנו את כל היישובים: גם יהודיים, גם ערביים. אין כזה דבר שמישהו, ועדת תכנון ובנייה לא מאשרת ייעוד של קרקע ביישוב יהודי על סמך קריטריונים אחידים, וביישובים ערביים – על-פי קריטריונים אחרים. קרקע שמיועדת למלונאות נמצאת בכל יישוב, ובטח ובטח ביישוב כמו נצרת.
קיום הון עצמי של לפחות 30% – אחרת יזם לא יוכל לבנות בית-מלון, עם כל הכבוד, אם אין לו הון עצמי. וכדאיות כלכלית למשק וליזם – כמו שגם אמרתי בתשובה: אף שאלה שקשורה בנצרת לא סורבה. אנחנו מפתחים את נצרת. אני נמצא שם פיזית פעם בשלושה חודשים, באופן פיזי, ומסתובב שם עם ראש העיר ומשתתף בכנסים ועוקב באופן אישי אחר ביצוע העבודות. ואני חייב להגיד לך שאני נפגש עם יזמים, גם יהודים וגם ערבים, בתחום המלונאות בעיר נצרת: כולם מברכים על כך שהכמות, האחוז של הלינות הולך וגדל, אחרת הם לא היו משקיעים במלונאות. תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה, אדוני השר, ותחשוב לך על סוף שבוע בנצרת בבוא הקיץ.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני אציע לראש הממשלה לעשות את הגיבוש הבא בעיר נצרת.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, אחרון השואלים, בבקשה. אני מוכן להתלוות אליך.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אתה באופוזיציה, איך אתה יכול?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
זה לא אופוזיציה–קואליציה. זה קידום – – –
<נחמן שי (קדימה):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, חברי – חברתי חברת הכנסת, עינת וילף, רק אנחנו. שתי השאלות שלפני הן כאלה: כיצד פועל משרד התיירות לחיזוק התיירות לירושלים? באיזו עדיפות עומדת ירושלים? מהם היקפי ההשקעה ומהו הדגש שאתם נותנים בשיווק? שאלה שנייה: תיירות נחשבת למרכיב בעוצמה הרכה של מדינה. האם המשרד מתאם את פעילותו השיווקית והאחרת עם משרד החוץ? עם משרד ההסברה והתפוצות? ומהו המסר שאתם, שהמשרד מנסה להפיץ באשר לישראל? תודה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לאדוני. בבקשה, כבוד השר.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה, חבר הכנסת נחמן שי, אתה נגעת פה בנקודות שאני תמיד, כשאני נמצא בסיורים ברחבי העולם, מאוד אוהב את השאלות האלה, מאוד אוהב גם לענות עליהן בלי שאני נשאל. אוהב מאוד, מאוד אוהב. כי אני חושב שאחד התפקידים החשובים ביותר של משרד התיירות זה לא רק פיתוח כלכלי – והוא באמת אחד ממנופי הכלכלה הגדולים במדינת ישראל – אבל גם פיתוח תדמיתי ושיווק של ישראל ברחבי העולם.
אז לגבי השאלה הראשונה, עיקר הפעילות של משרד התיירות נסבה סביב ירושלים כעוגן עיקרי ומרכזי בכל פעולות השיווק של המשרד ובעיקר מול קהלי היעד הנוצרים והיהודים, כמו גם תיירות התרבות, וההיסטורית. עקרון המיצוב העיקרי של פעולות השיווק הינו: ארץ הקודש ומרכזה ירושלים. ככזאת, משולבת ירושלים כמוטיב מוביל או נוסף במרבית פעולות השיווק של המשרד.
אני חייב להגיד שכשאני הגעתי למשרד לפני כשלוש שנים קבעתי עובדה שאנחנו מפסיקים להתחרות עם השכנים שלנו על השמש, על החול, על הים ועל כל הדברים שקשורים ל-leisure, לנופש של התייר, כי את זה יש לשכנים שלנו.
<עינת וילף (העצמאות):>
למה?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני מסביר. כי הדברים האלה קיימים גם אצל המתחרים שלנו, ואנחנו ניסינו לחפש ערך מוסף שאין לאף מתחרה שלנו, וזה ארץ הקודש שמרכזה ירושלים. את זה אין לאף אחד. reason why – הסיבה, למה באים אלינו למרות המצב הגיאו-פוליטי, למרות המצב הכלכלי הקשה באירופה ובארצות-הברית, למרות ששער השקל התחזק מול שער הדולר והיורו ואז המחירים עולים, reason why היחידה זה ירושלים, זה ארץ הקודש, מבחינה לא רק דתית, אלא תרבותית, היסטורית, מבחינת החוויה. מכלול החוויה שהתייר יכול לקבל פה כולל קודם כול את הדברים האלה שקשורים לירושלים ולארץ הקודש.
זאת הסיבה שהם באים, הסיבה שהם נשארים פה שבעה ימים, שמונה ימים, עשרה ימים, זה המוצר התיירותי הגדול שלנו, שאנחנו יודעים לשווק אותו: שבעה אזורי אקלים, ארבעה ימים, נישות תיירותיות גדולות וכך הלאה. אבל זה המיצוב הנכון: לחפש ערך מוסף שאין למתחרים שלנו.
כמו שאמרתי, הדבר הזה, של המיצוב, בא לידי ביטוי בפרסום, פעולות יחסי ציבור, כולל העובדה ש-90% מאורחי המשרד – תקשורת ומקבלי החלטות – מגיעים לירושלים, נוכחות ירושלים בירידי תיירות, הסכמי שיווק המעודדים חבילות לירושלים ועוד.
במידה רבה ניתן לומר, בשל מרכזיותה, כי כל התקציב, גם אם לא באופן בלעדי וישיר וגם כשהוא מופנה לאזורי ארץ וקהלי יעד שונים, למעשה מופנה לירושלים.
במסגרת הסכם שיתוף פעולה עם ירושלים יש עקרון השקעה הדדי. המשרד משקיע באופן ישיר כ-5 מיליון שקל. מעבר לכך משקיע המשרד באופן ישיר לירושלים עוד סדר גודל של 50–70 מיליון שקל בפרסום, הסכמים, ירידים, אירוח מחליטנים ויחסי ציבור, קידום תיירות כנסים ועוד. עקב כך קשה לחתוך את התקציב במדויק, מאחר שהפעולות חוצות תחומים וכוללות לא תמיד רק את ירושלים, אלא גם את ירושלים במינון כזה או אחר.
ירושלים נמצאת באזור עדיפות א' במפת אזורי עדיפות למתן מעמד של מפעל מאושר, המזכה הקמה, הרחבה, הסבה והשבה של בתי-מלון במענק של 20%, ומשרד התיירות מעניק תוספת – רק בירושלים – של 8% עבור הקמתם והרחבתם של בתי-מלון, רק בירושלים. כמו שאמרתי, בכל הארץ 20%, בירושלים הצלחנו להשיג 28%.
לגבי השאלה השנייה, מהיבט הרך של המסרים, מובן שהם מתואמים עם משרד החוץ. ניתן לומר כי במסרים אלו, גם כתוצאה משיתוף הפעולה והליך המיתוג שמשרד החוץ הוביל, שלו היה שותף המשרד – לצערי האיש שהוביל את נושא המיתוג במשרד החוץ עזב לניו-יורק והפך להיות קונסול שם – אבל למעשה בכל תהליך המיתוג הזה אנחנו מאוד מאוד מחוברים לפעילות של משרד החוץ. מתוך כך יש גם לא מעט שיתופי פעולה בפעולות שונות, בעיקר יחצניות.
המסרים שלנו הם רכים ונותנים ביטוי למגוון האפשרויות. למשל, מסר מאוד מאוד חזק שלנו, שפועל בקרב הרבה מאוד אוכלוסיות יעד: Visit Israel – you will never be the same. הם פונים למוטיבים רגשיים ולהתנסות – ל-experience – למרחב אפשרויות, למפגש תרבויות ועוד. כל זה בהתאם לקהלי יעד שונים.
אני חייב להגיד לך, חבר הכנסת נחמן שי, מה שאמרתי בפתיח. אני רואה במשרד התיירות מיני משרד החוץ, רק בלי הצורך להתנצל על כל דבר שאנחנו עושים או שלא עושים. בעיקר, בלי הצורך להתנצל על הזכות להגנה עצמית שלנו. אני, כשאני נוסע לחוץ-לארץ, אני משווק אותנו כמוצר תיירותי ייחודי, כאנשים שעומדים מאחורי המוצר הזה, כנופים, כדברים מדהימים שאנחנו עושים בתחומי התיירות והכלכלה באופן כללי.
אני חייב לתת לכם שלוש דוגמאות איך כשהייתי בחו"ל ופרץ פה משבר הצלחתי, בהסטת מיקוד הדיון לעבר נושאים תיירותיים, קצת לגוון את הביקורת שנפלה עלינו. הפעם הראשונה היתה לפני שנתיים, אני חושב, בביקור בגרמניה בעת ביקורו של סגן נשיא ארצות-הברית ביידן בישראל, כשנפתח פה על-ידי שר הפנים בית קונטרוברסלי, וכל הביקורת בגרמניה כמובן דיברה על כך שאנחנו לא מקיימים הסכמים בין-לאומיים. הייתי שם ביריד בין-לאומי תיירותי. ברברתי את עצמי למוות, סליחה על הביטוי, בנושאים תיירותיים והצלחתי קצת לשנות את הגישה השלילית שהיתה בעקבות העיתוי הלא-נכון שלנו בעת ביקור ביידן לכיוונים תיירותיים.
הדוגמה השנייה: הייתי בסין, ב-Expo של שנגחאי ב-2010, כשהיה המשט הטורקי. גם שם, יחד עם השגריר שלנו בסין עמוס נידאי, רצנו מטלוויזיה לטלוויזיה. הייתי שם פרשן, כמו שאתה תפקדת בעת מלחמת המפרץ אני תפקדתי בסין בזמן המשט, תוך הכנסת מוטיבים תיירותיים ומוצרים תיירותיים הצלחנו קצת להמעיט את גודל הביקורת עלינו.
הדבר השלישי: בעת ביקור שלי בהודו היה פיגוע טרור בבית-המשפט ההודי, ועשינו לינקג' די טוב בין אירועים כאלה שקורים לפעמים בהודו לבין האירועים שקורים אצלנו. וכמובן, עשינו לינקג' בין הרבה מאוד תיירים שמבקרים בהודו לבין ישראל, וגם זה עבר את המסך בצורה מאוד מאוד טובה.
לכן, אין ספק שמשרד התיירות מתפקד כמשרד הסברתי המשווק את ישראל, ממדרגה ראשונה. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה, כבוד השר. שאלה נוספת? בבקשה, אדוני.
<נחמן שי (קדימה):>
תודה, אני שמח על הדברים. אני חושב שהגישה שלך היא גישה נכונה ובאמת בתפיסה רחבה התיירות היא נכס גם מדיני, היא לא רק נכס כלכלי. השיווק של המדינה נעשה גם על-פי הערוצים שאתה מדבר עליהם. ההתייחסות של אזרחים בעולם למדינת ישראל נובעת, בין היתר, מהנכסים התרבותיים, התיירותיים והאחרים שלה, ולכן הגישה שלך נכונה.
המיתוג לא יצא לפועל, כמו שאתה יודע, השר. לא רק שהקונסול הכללי שלנו בניו-יורק הוא האיש שהיה אחראי על המיתוג, אבל בעצם מדינת ישראל לא עשתה את המיתוג הזה. אני יודע שהשר ליברמן ניסה, והקצה לכך סכומים, בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. האם אתה מתכוון, דווקא דרך הזווית שלך, לדחוף את המיתוג קדימה, כדי שנצליח לבנות מחדש את המיתוג של מדינת ישראל?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
התשובה היא כן. זה אחד הנושאים שאני הולך לדבר עליהם עם הקונסול הכללי. בחודש הבא אני מבקר בניו-יורק. אנחנו רוצים למנף את מה שכבר נעשה במשרד החוץ, ובאמת מי שהוביל את זה זה שר החוץ החדש, אביגדור ליברמן – חדש-ישן, כבר שלוש שנים בתפקיד. משרד התיירות מתחבר למיתוג הזה גם בקמפיין שעוד מעט נצא בו. אנחנו קוראים לקמפיין הזה "מיתוג ישראל", אבל למעשה במוקד הקמפיין עומד הרעיון שכל אזרח מביא תייר אחד, כשהמסרים מופנים כלפי האזרחים של מדינות אחרות על-ידי תושבי מדינת ישראל, שכל אחד מוצא חבר שלו או קרוב משפחה או מישהו שהוא מכיר, שגר כרגע בחוץ-לארץ, והוא מושך אותו, על-ידי שיווק נכון של מדינת ישראל, על-ידי סרטון תדמיתי או על-ידי תמונה מגניבה או על-ידי מסר נכון או על-ידי מצגת שהוא בונה. על-ידי כך אנחנו משווקים את מדינת ישראל בצורה חיובית, ולא על-ידי מה שנקרא תעמולה יזומה, שלפעמים לא עובדת – ברוב המקרים לא עובדת.
<נחמן שי (קדימה):>
מה עם המשרד להסברה ותפוצות? לא ענית לי.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
זה לא שייך אליו.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני מציע שתפנה את השאלות האלה לשר שעומד בראש המשרד. תודה רבה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה, כבוד השר. נהנינו מכל רגע.
<הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון מס' 17) (רישום על-פי פסק-דין), התשע"ב–2012>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/436).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון מס' 17) (רישום על-פי פסק דין), התשע"ב–2012, של חבר הכנסת דוד אזולאי וקבוצת חברי כנסת, קריאה ראשונה – בבקשה, אדוני.
<דוד אזולאי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לך, ובאמת גם להודות לשר התיירות. אני עקבתי אחרי הדברים כאן, ובאמת יישר כוח, ראוי להערכה.
אדוני היושב-ראש, זוהי הצעת חוק שמדברת על חוק מרשם האוכלוסין. הצעת חוק כזאת הוגשה ביוזמתם של חברי חברי הכנסת איתן כבל, פניה קירשנבאום וזבולון אורלב. הצעת החוק הזאת באה בעקבות יום שהיה במליאה, בכנסת, יום היהדות נדמה לי זה היה, וקיימתי אז דיון אצלי בוועדת הפנים, ובדיון הזה – זה בכלל דבר שלא היה מתוכנן – אני מגלה שישנו מצב אבסורדי שאדם שהוא יהודי, הוא יכול להביא אישורים כדי להירשם כיהודי, והאישור הזה מוכר על-ידי כל מיני גורמי חוץ של הקהילה וכו', ואם בית-דין רבני נתן אישור כזה הרי שפקיד מרשם האוכלוסין סירב לרשום אותו כיהודי. אמרתי: איך ייתכן? איך יכול להיות שקהילה קטנה בחוץ-לארץ יש לה מעמד יותר חזק מלבית-דין רבני, שיש לו הסמכות לכך? ובאמת התברר שיש בעיה בחוק.
לכן פניתי לחברי, חבר הכנסת איתן כבל וחברת הכנסת פניה קירשנבאום, שהם היו חברי ועדת הפנים, ולחבר הכנסת זבולון אורלב, וביקשתי מהם: בואו ניזום חקיקה – כדי שלא יחשדו בי שאני הולך לעשות מהפכה בחוק השבות. כי ככה זה נשמע בהתחלה. כשרואים "מרשם האוכלוסין", אז מייד כולם נרתעים: רק רגע, מה הולכים לעשות פה. אז אני רוצה להרגיע את כולם, יש לי הכשר, גם מחבר הכנסת איתן כבל ממפלגת העבודה, וגם מחברת הכנסת פניה קירשנבאום מישראל ביתנו, וזבולון אורלב מהמפד"ל, ואנוכי עבדכם הנאמן מתנועת ש"ס. בסך הכול באנו לתקן עיוות מתמשך לאותם אנשים שעל-פי כל הכללים הם יהודים.
לא רק זה, עוד החמרנו יותר מכך כאשר בדיון בוועדה אפשרנו למנהל מינהל האוכלוסין, אם הוא, מכל מיני סיבות, מכל מיני חשדות שיש בלבו – הוא יכול לפנות לבית-הדין ולבקש מסמכים נוספים, על מנת לאשר את יהדותו של אותו האיש.
אני מאוד מקווה שההצעה הזאת תעבור, ואני אומר לכם: ישבה אצלי בוועדה אז משפחה מרמת-הגולן – פשוט לראות את המשפחה הזאת, כואב הלב. אין שום סיבה שבעולם. פשוט הפקיד החליט: אני לא יכול לרשום, כי אין לנו סמכות לכך. ושאלתי את אנשי משרד הפנים, הם אומרים: נכון, אין לנו סמכות. אני מקווה שבעקבות התיקון הזה נוכל לתקן את העוול הזה. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לאדוני. נרשמו לזכות דיבור הרב ישראל אייכלר, חבר הכנסת יעקב כץ – –
<איתן כבל (העבודה):>
והרב איתן כבל.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
– – מר שלמה מולה, ואחרון המתדיינים – חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לכבודו.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עליתי גם קודם כול להגיד תודה לחבר הכנסת דוד אזולאי – היינו יחד באותו דיון בראשותו סביב סיפור שנשמע לעתים דמיוני. כך זה התחיל, התהליך שלי, לעסוק בעניין הזה. בדרך כלל אנחנו נתקלים במצב שבו הרבנות או הדת היא זו שמונעת מאדם שיוכר כיהודי. וכאן מצאנו את עצמנו במצב הפוך, שבו המוסדות הדתיים מכירים באדם כיהודי, אבל חוק השבות אינו מכיר באותו אדם כיהודי, וזה נראה בעיני אבסורד גמור.
באותו יום, שהיה יום שעסק בזהות היהודית, זה היה יום שאחד המובילים שלו היה חבר הכנסת זבולון אורלב, יחד עם "צהר", ובאותו יום קיימנו דיונים בשאלות וסוגיות יהודיות כאלה ואחרות, וביחד עם "צהר" הבאנו את התיקון. ואני רוצה לומר כך, כיוון – – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
דנתם והיתה הסכמה?
<איתן כבל (העבודה):>
כן, יש הסכמה. העניין הוא הרבה פחות מסובך. הוא מעורר תהיות, אבל הוא מצריך טיפול. כתבו לי בינתיים מכתבים. אני יודע, אני לא יכולתי להיות באותו יום, כי הייתי בדיון אחר בחוק אחר שלי, ושאלת המומרים ושאלות – יש שאלות כאלה ואחרות, ואנחנו לא הולכים עכשיו להציף ולשנות. זאת אומרת, אי-אפשר לקחת כל נקודה שהיא באמת קיצונית מאוד ולהפוך אותה לעיקר, ובגלל זה לא לעשות את התיקון הכל-כך – – –
<דוד אזולאי (ש"ס):>
אי-אפשר על תיקון כזה קטן להעמיס כל כך הרבה.
<איתן כבל (העבודה):>
בוודאי. בוודאי. הרי זו הכוונה, שאלות. הרי כל אבן שאנחנו מרימים, אנחנו מוצאים עוד בעיות. וזאת לא הכוונה, לפתוח את כל השורות, אלא לתת מענה באמת נקודתי למצב הזה.
לקראת הדיונים בוועדת הפנים לקראת ההכנה לקריאה שנייה ושלישית אנחנו ננסה באמת שהמענה יהיה הכי מדויק והכי טוב לבעיה שמונחת לפתחנו. ושוב תודה, חבר הכנסת אזולאי.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל.
אנחנו מצביעים על הצעת החוק בקריאה ראשונה. בבקשה.
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 6
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון מס' 17) (רישום על-פי פסק-דין),
התשע"ב–2012, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<איתן כבל (העבודה):>
אני בטעות לחצתי אצל שי חרמש, אבל לחצתי גם אצל כבל.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
זה בסדר. תבטל את זה.
בעד – 6; נגד, נמנעים – אין. הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון מס' 17) (רישום על-פי פסק-דין), התשע"ב–2012, של חבר הכנסת דוד אזולאי וקבוצת חברי כנסת, עברה בקריאה ראשונה ועוברת להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת הפנים והגנת הסביבה.
לא ביטלת את ההצבעה, חבר הכנסת איתן כבל?
<איתן כבל (העבודה):>
לא הספקתי. לא יכולתי לבטל.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
טוב. אנחנו רושמים לפרוטוקול שחבר הכנסת איתן כבל בטעות הצביע גם הצבעה נוספת במקום חבר הכנסת שי חרמש, ואנחנו רואים אותה כמבוטלת.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
הודעה לכבוד סגן מזכירת הכנסת.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת האתיקה בעניין נסיעה לחו"ל במימון גוף חיצוני ללא אישור ועדת האתיקה. תודה.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: שאילתות לכבוד שר החינוך. ישיב, כמובן, לשאילתות כבוד סגן שר החינוך, הרב מוזס. בבקשה, אדוני. בבקשה, כבוד סגן השר. אנחנו מתחילים. ראשון השואלים, חברת הכנסת עינת וילף, בבקשה.
<עינת וילף (העצמאות):>
תודה לך. ראשית אני רוצה להודות לסגן שר החינוך, שאני משאירה אותו כאן ערבים ולילות רבים.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
כמובן. נושא השאילתא, כבוד חברת הכנסת וילף: עודפי תקציב שנתי.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – –
<עינת וילף (העצמאות):>
אה, התנצלותי גם לשר התורן.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה.
<עינת וילף (העצמאות):>
לשאול רק את הראשונה, כן?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
כן.
<1715. עודפי תקציב שנתי>
<עינת וילף (העצמאות):>
חוק לימוד חובה, התש"ט–1949, ותקנות לימוד חובה (ייעוד כספי תשלומים), התשס"ה–2004, מחייבים מנהל מוסד חינוכי להשיב להורים כספים שנותרו בחשבון תשלומי הורים בתום שנת הלימודים, או לקזזם מתשלומי הורים של שנת הלימודים הבאה.
רצוני לשאול:
מה ייעשה כדי לבטל לאלתר את הוראת סעיף 12.8 בחוזר מנכ"ל, הסותרת את הוראות החוק והתקנות?
<סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:>
קודם כול, אני רוצה להעריך את זה שכל פעם אני זוכה לשמוע ממך דווקא בנושאי חינוך המון שאילתות, ונעים גם להישאר אפילו שעה יותר מאוחר, כאשר אני מכהן בתפקיד זה כסגן שר החינוך.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – – על חוק טל.
<סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:>
דברי תשובתי על שאילתא רגילה מס' 1715 – עודפי תקציב שנתי: בין תקנות לימוד חובה (ייעוד כספי תשלומים), התשס"ה–2004, לנוסח ההנחיה בסעיף 12.8 בחוזר מנכ"ל תשס"ג/3 (א), תשלומי הורים, קיים חוסר בהירות; זו השאלה שלך. אומנם, משרד החינוך החל בתיקון חוזר המנהל הכללי לעניין תשלומי הורים בהיבטים שונים, ובכלל זה ההנחיות שנוגעות להנחיה האמורה. אנו סבורים כי רצוי יהיה לפרסם את כל השינויים המתבקשים בחוזר מנכ"ל אחד, ולא לגרום בלבול ומבוכה במערכת החינוך, וגם אצל ההורים, כתוצאה משינויים נקודתיים תכופים בהוראות הקבע, שינויים שקשה להטמיעם. הכול ירוכז בחוזר מנכ"ל אחד, והכול יהיה ברור וצלול.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לאדוני. השאילתא השנייה: בטיחות בבתי-ספר. סגן השר מאוד יעיל.
<1716. בטיחות בבתי-ספר>
<עינת וילף (העצמאות):>
מאוד. אלה תשובות טובות.
בתחילת כל שנת לימודים כל מוסד חינוכי מקבל אישור בטיחות.
רצוני לשאול:
מדוע לא קיימת הוראה להציג בפומבי אישור מטעם מומחה בטיחות בכל מוסדות החינוך, הכולל מפגעי בטיחות, כיבוי-אש, ביטחון, חשמל, דלתות, חלונות ורעידת אדמה, כדי שההורים ידעו שהם שולחים את ילדיהם למקום בטוח ומוגן?
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה, אדוני סגן השר.
<סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:>
אדוני היושב-ראש, דברי תשובתי על שאילתא רגילה מס' 1716, בטיחות בבתי-ספר, של חברת הכנסת עינת וילף: כיום אין חובה לפרסם אישורי בטיחות ברבים, אולם כל הורה שחפץ בכך יכול לפנות למוסד החינוכי, לרשות המקומית או למשרד החינוך ולקבל לידיו את האישורים המדוברים ערב שנת הלימודים ובמהלך השנה.
חשוב לציין כי משרד החינוך, באמצעות הרשויות המקומיות, מקיים מערך בטיחות מוקפד, שבמסגרתו מחויבות הרשויות והבעלויות בישראל לדווח על קבלת אישור בטיחות עד 15 באוגוסט בכל שנה. דיווח זה מטרתו לוודא כי הרשויות מממשות את אחריותן בכל הקשור לבטיחות המבנים, החצרות, המתקנים והמערכות במוסדות החינוך, כולל בתי-ספר וגני-ילדים, כמובן.
הרשויות המקומיות והבעלויות עושות מאמץ גדול לסיים את עבודות השיפוץ והשיפור במוסדות החינוך עד יום פתיחת שנת הלימודים, ולעתים ממש עד ערב פתיחת השנה.
הרשות המקומית מנהלת את הבדיקות של מוסדות החינוך על-ידי אנשי בטיחות שהוכשרו על-ידי המשרד – מנהלי בטיחות מוסדות חינוך – או על-ידי יועצי בטיחות מומחים שהיא שוכרת לטובת משימה זו. בתום תיקון הליקויים הרשות מאשרת את המוסדות ומדווחת על כך למשרד החינוך ולמוסד החינוכי – למחלקת הביטחון והבטיחות במחוז.
אישורי הבטיחות האלה מכילים כמובן את כל התחומים שאליהם את מתייחסת בשאלתך: מפגעי בטיחות, בטיחות מערכות כיבוי-אש, ביטחון, חשמל, דלתות, מתקני משחק, מתקני ספורט, חלונות, היערכות לחירום ועוד.
יש לזכור כי בכל רשות קיים מערך ביטחון ובטיחות מוסדות חינוך, אשר נמצא בקשר עם מנהלי בתי-הספר ורכזי הביטחון והבטיחות הבית-ספריים. מערך זה תפקידו ללוות את בתי-הספר לאורך כל השנה, ואת תהליך הניהול של אישורי הבטיחות במהלך חופשת הקיץ בפרט. הדבר נעשה בפיקוח משרד החינוך ובהשגחתו, והמשרד פועל להכשרתם והכנתם של הרכזים העוסקים בתחום.
זה לגבי מוסדות החינוך הממלכתיים, הממלכתיים-דתיים והבעלויות, שזה המוכר שאינו רשמי, כל מוסד חינוכי. אבל מוסד פטור, מתוך ניסיון, צריך באופן פרטי להביא גם יועץ בריאות ויועץ בטיחות ולהגיש למשרד הבריאות ולמשרד החינוך, אחרת הוא לא מקבל לא רשיון ולא תקציב.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה רבה לאדוני.
<סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:>
אני מודה לךְ, ואני רוצה להודות לשר המקשר, לשר התיירות.
<עינת וילף (העצמאות):>
– – –
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
בבקשה, שאלה נוספת לחברת הכנסת עינת וילף.
<סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:>
בבקשה – – – שהואלת לחכות עד עכשיו, מה?
<עינת וילף (העצמאות):>
אם כבר אז כבר.
<סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:>
כבוד גדול.
<עינת וילף (העצמאות):>
השאילתא הזאת, כמובן, הגיעה אלי דרך הורה שהעלה את הרעיון, ובאמת הציג את העובדה שעל כל מעלית אנחנו מצפים לראות את הסמל הזה, אבל אנחנו לא עושים את זה בבתי-ספר. אגב, נרמז לי על-ידי העוסקים בדבר במשרד החינוך שהם דווקא חושבים שזה יכול להיות רעיון מאוד יפה לחקיקה. חיכיתי לתשובת השר, ואני אכן חושבת שזה יכול להיות רעיון יפה לחקיקה. לפיכך, אני מבקשת, שואלת, האם בבוא העת תתמוך בכך שאכן בתי-הספר יחויבו לא רק לתת את זה כשההורה מבקש, אלא פשוט להציג את זה בפומבי במקום ברור.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אדוני, בבקשה.
<סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:>
הרעיון הוא מצוין. השאלה היא אם החקיקה הזאת לא תעלה מעבר ל-5 מיליונים. כל חוק פרטי מעל סכום זה לא יכול לעבור. את יודעת את זה בוודאי, נכון?
<עינת וילף (העצמאות):>
זה לא יעלה. זה רק להציג את זה.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
אדוני, שאילתא מס' 1756, של חברת הכנסת סולודקין – לא נמצאת. נרשם. תודה רבה.
<סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:>
תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר גאלב מג'אדלה:>
תודה לכבוד סגן השר.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, א' בשבט התשע"ב, 25 בינואר 2012, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה לכבוד השר.
<הישיבה ננעלה בשעה 19:47.>