דברי הכנסת
דברי הכנסת
כ"ה / מושב שני / ישיבות קכ"ז–קכ"ט /
י"ט–כ"א באייר התש"ע / 3–5 במאי 2010 / 25
חוברת כ"ה
ישיבה קכ"ז
הישיבה המאה-ועשרים-ושבע של הכנסת השמונה-עשרה
יום שני, י"ט באייר התש"ע (3 במאי 2010)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
הצעות סיעות קדימה ובל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 5
1. ראש הממשלה הופך את השידור הציבורי לתחנה של שידור פוליטי וכופה על עובדי השידור הציבורי להפוך לשופר של שלטונו; 5
2. מצבה של מערכת החינוך בירושלים המזרחית 5
נחמן שי (קדימה): 6
השר לענייני מודיעין דן מרידור: 24
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 34
שר החינוך גדעון סער: 37
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 42
שלי יחימוביץ (העבודה): 45
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 48
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 49
משה גפני (יהדות התורה): 51
מוחמד ברכה (חד"ש): 56
ניצן הורוביץ (מרצ): 59
אורי אורבך (הבית היהודי): 63
יריב לוין (הליכוד): 65
השר לענייני מודיעין דן מרידור: 70
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 72
רוני בר-און (קדימה): 87
הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר 88
השר זאב בנימין בגין: 89
מגלי והבה (קדימה): 89
נסים זאב (ש"ס): 91
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 92
הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 11), התש"ע–2010 94
חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 95
חילופי גברי בוועדות הכנסת 97
יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 97
הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 64) (חלוקת הטיפול בחומר חקירה בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית), התש"ע–2010 98
השר לענייני מודיעין דן מרידור: 98
נסים זאב (ש"ס): 107
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 108
דוד רותם (ישראל ביתנו): 110
שאילתות ותשובות 113
608. הקמת מקווה ובית-כנסת במשכיות 113
השר לשירותי דת יעקב מרגי: 114
יריב לוין (הליכוד): 115
648. חיוב תשלומי ארנונה על בתי-עלמין 116
השר לשירותי דת יעקב מרגי: 116
אורי אורבך (הבית היהודי): 117
668. שינויים בשירותי המקוואות בירושלים 119
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני סגן ראש הממשלה, רבותי וגבירותי, חברות וחברי הכנסת, היום, יום שני, י"ט באייר תש"ע, 3 במאי 2010 למניינם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת; בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 11), התש"ע-2010, שהחזירה ועדת הכספים.
לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק שמספרה פ/2366/18 וכלה בהצעת חוק שמספרה פ/2376/18 – הצעת חוק שלילת אזרחות למחבלים ושלילת תושבות קבע למחבלים ולמשפחותיהם (תיקוני חקיקה), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת דוד רותם ורוברט אילטוב; הצעת חוק זכויות השוכר והמשכיר, התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ וכרמל שאמה; הצעת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון – קבוצות ריכוז), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק איסור הפליה בחינוך וביטול חוק זכויות התלמיד (תיקוני חקיקה), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת עינת וילף; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – הגבלת המעברים בין מוסדות חינוך), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק המוזיאונים (תיקון – מוזיאונים להנצחה והנחלה של זכר השואה והגבורה), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב, אורי אורבך, אברהם מיכאלי ושלי יחימוביץ וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (פטור מארנונה למעונות סטודנטים), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, פניה קירשנבאום, נסים זאב, שלמה מולה, משה גפני וזאב אלקין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – סימון פתקי הצבעה), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת רוברט טיבייב, חיים אורון וכרמל שאמה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגדלת מלאי הדירות הציבוריות, התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת מירי רגב, אורלי לוי אבקסיס ודוד אזולאי; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הפצת שידורי הערוץ הייעודי בשפה הערבית במזרח התיכון), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת נחמן שי, שלמה מולה, יריב לוין ומירי רגב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (מתן זכות תגובה), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת ישראל חסון, אריה אלדד, יריב לוין וציון פיניאן.
סיכומיה והצעותיה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה, בראשות חבר הכנסת יואל חסון, לדוח מבקר המדינה 59ב. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה למזכירת הכנסת. רבותי השרים, זה יפה, בזמן הקבוע, גם המשיב מטעם הממשלה, סגן ראש הממשלה, גם השר התורן נמצאים פה. זה בגלל חינוך, פשוט. לא חינוך של הכנסת, אלא חינוך מהבית. אני מאוד מודה להם.
<הצעות סיעות קדימה ובל"ד–רע"ם-תע"ל–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. ראש הממשלה הופך את השידור הציבורי לתחנה של שידור פוליטי וכופה על עובדי השידור הציבורי להפוך לשופר של שלטונו;
2. מצבה של מערכת החינוך בירושלים המזרחית>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברי וחברותי חברי הכנסת, היום אנחנו מתחילים בהצעות אי-אמון שהוגשו לכנסת, והראשונה שבהן היא הצעת אי-אמון של סיעת קדימה, המדברת בכך שיש להביע אי-אמון בממשלה בגין – כפי שהם מכנים: ראש הממשלה הופך את השידור הציבורי לתחנה של שידור פוליטי וכופה על עובדי השידור הציבורי להפוך לשופרים של שלטונו. אני מזמין את – – –
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
זה לא שופרות?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שופרות? "שופרותיהם", נדמה לי. "סדר שופרותינו", ככה נאמר בתפילת מוסף של ראש השנה, ומשם אני לוקח. שופר, שופרות, או – אבל למה הוא אומר "סדר שופרותינו" – ולכן פה צריך להיות "שופרותינו".
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני פשוט מודה שאני מן המקורות – טעיתי. כי שם כתוב "סדר שופרותינו", וזה בסמיכות. וכרגיל סגן ראש הממשלה – או יותר נכון, כרגיל דן מרידור צודק בכל מה שקשור לעברית.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
עדיין את ההצעה אפשר להציע, אבל היא לא כתובה נכון – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נדמה לי שהיא כתובה נכון בעברית, שאני הקראתי אותה לא נכון. אין מחזיקים אדם טועה, אלא אם כן הוא טעה. ולכן הטעות היא שלי.
אני מזמין את חבר הכנסת נחמן שי לבוא ולעלות להציג את הנימוקים, ולרשותו עומדות עשר דקות תמימות. לא יספיק? נראה. בבקשה.
<נחמן שי (קדימה):>
נראה. יספיק או לא, תיכף נראה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
– – – צריך להיות השר לענייני רשות השידור?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שאלתי זאת, גברתי, ואני שמח שכיוונתי לדעת גדולות. אכן, ראש הממשלה הוא השר לענייני רשות השידור, וראש הממשלה מינה את סגנו לבוא בשם הממשלה ולומר את דבריו.
<ציפי לבני (קדימה):>
למה שלא ימנה אותו כבר לטפל בכל ענייני רשות השידור?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זאת שאלה טובה, ואני לא צריך להישאל. אני מציע, בשבוע הבא, במסגרת האי-אמון, לבקש אי-אמון בכך שלא מינה את השר מרידור להיות השר לענייני רשות השידור.
<רוני בר-און (קדימה):>
אני חושב שהסגן ליברמן הוא הסגן האחראי לרשות השידור, לא הסגן מרידור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבות מחשבות בלב – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
לא, במקרה הספציפי הזה ראש הממשלה יודע שמינוי כזה לא ישרת את – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
על כל פנים, אני, באופן פרלמנטרי, באמת שאלתי. כי אמרתי: הרי יש לנו שר, השר אדלשטיין, ואז הפנו את תשומת לבי שהשר הממונה הוא ראש הממשלה, ולכן בצדק הוא – לא רק בגלל הנסיבות, שהוא כרגע בדרכו לארץ – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
אדלשטיין ביקש להתפנות לענייני הסברה שמטילים עליו, כי לא היה לו זמן לרשות השידור.
<ציפי לבני (קדימה):>
בהנחה שבן-אליעזר וראש הממשלה חזרו באותו מטוס, אחד מהם נראה כאן – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יכול להיות ששניהם כאן. בכל זאת, גם בלי הסיבה שראש הממשלה נעדר מן הארץ, נדמה לי שהוא רשאי למנות את סגנו לענות בשם הממשלה.
<נחמן שי (קדימה):>
סגנו הבכיר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
סגנו זה כבר בכיר. אולי אתה עוד לא יודע, כי עוד לא היית בממשלה, אבל סגן ראש הממשלה זה שר בכיר.
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
אדוני, האם זה פרצופה של הקואליציה, כאשר יש אי-אמון, שמתחיל ביום שני בשעה 16:00 בכנסת – חבר כנסת אחד, אפילו חדש, מטעם הקואליציה?
<קריאה:>
חבר כנסת אחד יש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בהבדל מבקשה של 40 חברי כנסת שראש הממשלה ישב פה כל הזמן, בלקבל אי-אמון לא כתוב שחברי הכנסת צריכים להיות נוכחים.
<קריאות:>
– – –
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מוכרח לציין שסיעת קדימה, כשאחד מחבריה מדבר, הם רובם נוכחים פה. לא צריך לומר כולם, אבל רובם. אני בשעת שאלות ליושב-ראש הכנסת? לא. עכשיו הזמן כולו שלך.
<רוני בר-און (קדימה):>
רעיון לא רע, אדוני היושב-ראש.
<נחמן שי (קדימה):>
תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ואפילו בר-און לא יפריע לי.
<רוני בר-און (קדימה):>
רעיון לא רע, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין לי בעיה. אני יכול לענות תשובות – כולן תהיינה נכונות.
<קריאה:>
– – –
<נחמן שי (קדימה):>
אני נהניתי מהתמיכה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אולי לא טובות, אבל נכונות.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רשות השידור מזכירה לי בימים האלה את הצפרדע המתבשלת לאטה במים.
<רוני בר-און (קדימה):>
שקט, פה זו מדינת חרדים, אתה השתגעת?
<נחמן שי (קדימה):>
אני לא הצעתי לאכול את הצפרדע, אם כי נראה שכולנו ניאלץ בסוף, אבל בינתיים היא מתבשלת במים. המים הולכים ומתחממים, והצפרדע שלנו לא מרגישה. אולי עוד מעט תהיה רפורמה במים האלה, אולי יצבעו אותם באדום, אולי יוסיפו קצף, אבל בינתיים המים מתחממים.
וחשבתי, אדוני היושב-ראש, שהדיון הזה לא יהיה כבר יותר לעולם. כבר לא צריך אותו. כבר לא צריך שהבית הזה ידון שוב ושוב ושוב בענייני רשות השידור; כבר שבע אותם מכל בחינה שהיא. והפרוטוקול של הכנסת עמוס בדיונים, עד שקצה נפשם של חברי הכנסת, בכנסת הקודמת ואולי גם לפניה, והם ישבו והכינו הצעת חוק רשות השידור, חוק חדש לרשות השידור, והחוק הזה נועד, סוף-סוף, לתקוע איזה תווך, תווך ציבורי, בין הדרג הפוליטי ברשות השידור לבין הדרג המקצועי; מעין דרג ביניים. זה היה נועז ונבון. כי בסחרחרת הפוליטית, שכולנו מצויים בה, יושבים לפעמים למעלה, יושבים למטה, וכפי שאנחנו יודעים, אף פעם לא רוצים לרדת מהגלגל, ולכן כולם מבינים שרשות השידור היא של כולם. היא לא של הממשלה, היא אפילו לא של הכנסת; היא של עם ישראל – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ראש קדימה, שהיה פעם ראש הליכוד, אמר: העיקר שתישאר על הגלגל – – –
<נחמן שי (קדימה):>
הבנתי, רמזתי לדבריו. תאמין לי שאני זוכר את הציטוט ההיסטורי הזה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אזרחי ישראל. אזרחי ישראל. "עם ישראל" זה ביטוי של כל העם היהודי.
<נחמן שי (קדימה):>
אזרחי ישראל.
<רוני בר-און (קדימה):>
בריאות טובה. בריאות טובה. נאחל לו שיחלים ממחלתו.
<נחמן שי (קדימה):>
כמובן, כמובן, מהרגע הזה – כמובן.
– – ולכן הכינה הממשלה הקודמת חוק, והחוק אושר בידיה והוגש לכנסת, והכנסת קיבלה אותו, והוא עבר לוועדה והיה בשלבי חקיקה. אבל אז החליטה הממשלה להקפיא אותו. אולי הצפרדע עוד לא הבינה בדיוק איפה היא נמצאת, ואולי חשבו שאולי יוכלו לחיות עם הצפרדע כמו שהיא.
ולקחו פתאום את השר יולי אדלשטיין, שלא עסק מעולם בנושאים האלה, שמו עליו תיק אחר, שבינתיים גם הוא התרוקן מתוכנו, תיק ההסברה והתפוצות, ואמרו לו: תהיה אתה השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור.
בוא לא נתבלבל, כי אמרת קודם, אדוני היושב-ראש: השר הממונה על רשות השידור. הוא ממונה על ביצוע חוק רשות השידור, זה לא אותו הדבר. אני יודע שבימים אלה היטשטשו לגמרי הגבולות בין ביצוע החוק לבין הרשות, כי כשעולים לרגל למשרד ראש הממשלה בימים האלה כבר לא באים בענייני ביצוע החוק, אלא בעניינים השוטפים. יש פ"עים בין עובדי רשות השידור לבין מנכ"ל משרד ראש הממשלה.
אבל ראש הממשלה לא רצה בחוק הזה. הוא לא רצה בחוק, הוא רצה את הרשות עצמה להעביר אליו. ולכן היה צריך לפעול בתוכנית. ומי שחושב שאין לממשלה תוכנית – מסתבר שיש לה. לא בכל בנושא. נראה שבנושא רשות השידור היתה תוכנית, ומי שרוצה לדעת בדיוק מה התוכנית אומרת צריך ללכת אחורה, היסטורית, כמו שאנחנו נוהגים; הרוויזיוניסטים הלוא מסתכלים אחורה, נכון? ורואים מה היה, אז לכן הולכים אחורה, רואים שכבר בקדנציה הראשונה של ראש הממשלה, באמצע שנות ה-90, הוא מינה את מנכ"לו, אביגדור ליברמן, לטפל ברשות השידור. ומה היה צעדו הראשון של אביגדור ליברמן? לקרוא למנכ"ל רשות השידור דאז, מוטי קירשנבאום, להצביע על הדלת ולהגיד לו: זמנך עבר. ואדון קירשנבאום אמר לו כדבר הזה גם. הוא לא הלך. אגב, הוא לא הלך. אחר כך מצאו דרך להוליך אותו בצורה אלגנטית.
וזה מה שעשו לרשות השידור מהרגע שהממשלה החדשה הזו נכנסה לתפקידה. לקחו את יושב-ראש הרשות משה גביש, והוא הודה, הוא בא לפני סיעת קדימה בישיבה שלה ב-2 במרס שנה זו, והוא הודה שדחקו אותו החוצה וגרמו לו לסיים את תפקידו. יחד אתו הלכה סגניתו, ויחד אתו, אני מוכרח לציין, באותה תקופה, בערך, פקעה כהונתה של מליאת רשות השידור. זאת אומרת שנשארנו ברשות השידור בלי מליאה ובלי יושב-ראש וסגן מכהנים. זאת אומרת, שהדרג הפוליטי לוחץ כבר יותר על הדרג – אני רואה שאתה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, הייתי פעם השר הממונה על רשות השידור וגם לי היה ראש ממשלה.
<נחמן שי (קדימה):>
אוקיי. יפה. ואז, מה עושה ראש הממשלה? הוא ממשיך בדרכו. יש לו עכשיו הרפורמה. אז הוא אומר: מה אני אעשה עם הרפורמה הזאת? מסתבר שהיתה רפורמה, סגורה ומוכנה, ולא היה צריך לגעת בה. ועסק בה השר לשעבר רוני בר-און, שיושב אתנו, ומודה משה גביש, כשהוא בא לסיעת קדימה, שהרפורמה היתה מוכנה כבר. סגורה מכל הכיוונים. אפשר היה לקדם אותה, והמשאבים הכספיים עמדו.
אגב, תתקן אותי אם אני טועה – לא חשבו להגדיל את אגרת רשות השידור, נכון? לצורך העניין. לא. משרד האוצר העמיד 800 מיליון שקל כדי להוביל 700 עובדים הביתה בדרך אלגנטית. ועכשיו, אגב, וזה במאמר מוסגר, רוצים להעלות את אגרת רשות השידור. זאת אומרת שרוצים להטיל על הציבור לממן את הרפורמה, שזה גם כן איזה חידוש יפה מבית-מדרשו של ראש הממשלה.
וכך אנחנו הולכים לשלב הבא. פתאום אין רפורמה, מתישים את רשות השידור, מחלישים אותה, גורמים לסכסוכים פנימיים בתוכה, והתוצאה היא שהגוף הזה, האומלל, הצפרדע שלנו, הולך ונחלש. וכשהוא הולך ונחלש הוא שוב מחפש כתובת להיאחז בה. ומה הכתובת שמצביעים בפניו? – משרד ראש הממשלה וראש הממשלה. יולי אדלשטיין, שר בישראל, מנסה בכל כוחותיו בכל זאת למנות לרשות השידור יושב-ראש. והוא מציע את זה לאמנון דיק, איש עסקים, שמפשפשים בכל דרכו בחיים לדעת אולי הוא היה קרוב, פוליטית, חס וחלילה, לספסלים האלה.
<רוני בר-און (קדימה):>
חבר הכנסת שי, צריך להגיד שקודם מראים את הדלת לגביש.
<נחמן שי (קדימה):>
אמרתי. את הדלת לגביש, כבר אמרו, כבר דחקו אותו החוצה. גם אותו וגם סגניתו. ככה שנטרלו את הדרג הציבורי ברשות. יש תוכנית, אני אומר, יש תוכנית פה. יוסי, זאת תוכנית. אתה התרגלת לתוכניות בפיקוד הצפון. זו תוכנית אסטרטגית. באמת.
<השר יוסי פלד:>
אני מקשיב בקשב רב.
<נחמן שי (קדימה):>
אתה מקשיב בקשב רב, שמתי לב. אבל למה לא נתנו לך את רשות השידור?
<השר יוסי פלד: >
– – –
<נחמן שי (קדימה):>
אין תשובה.
<השר יוסי פלד:>
– – – עונה בשם הממשלה – – –
<נחמן שי (קדימה):>
אה. זה השר. אתה רק משתתף חופשי בדיון. היתה לי מחשבה שמי שכיהן בעבר כיושב-ראש הרשות השנייה יוכל גם להיות השר הממונה על רשות השידור; ובהצלחה. אגב, היה יושב-ראש רשות השידור השנייה בהצלחה.
וכך אנחנו מגיעים למצב שאמנון דיק, שהוא איש עסקים טוב, מוכשר, בעל רקע מתאים, נפסל לתפקידו. למה? כי לא רוצים שיהיה יושב-ראש לרשות השידור, זאת הסיבה. לא רוצים. הצפרדע מתחממת. לא רוצים שיהיה יושב-ראש לרשות השידור.
ואז השר יולי אדלשטיין הבין שמשטים בו, והחזיר את התפקיד – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
לשר פלד יש גם כשירות עודפת – הוא היה יושב-ראש הרשות השנייה.
<נחמן שי (קדימה):>
אמרתי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא אמר את זה. חבר הכנסת בר-און, זה שאתה לא מקשיב מה אני אומר, מילא. אבל נחמן שי מדבר – הוא אמר את זה הרגע.
<נחמן שי (קדימה):>
אמרתי. יושב-ראש מוכשר. הוא היה יושב-ראש שלי והוא היה יושב-ראש מוכשר, אם אפשר לומר. אבל הוא היה עצמאי. יכול להיות שהתכונה הזאת של עצמאות לא נוחה לראש הממשלה. יכול להיות שהוא יודע שיוסי פלד הוא שר עצמאי שעומד על דעותיו והוא לא יקבל את תכתיבי ראש הממשלה? האם אני יכול להעז להציע רעיון כזה? אני יכול. אוקיי. אז אדלשטיין, מייד מתמנה לתפקיד, מורידים אותו מכס האחריות לרשות השידור ושמים אותו ממונה על התיק האירני. עכשיו האירנים, אגב, מתחממים. לא הצפרדע, אלא האירנים, כיוון שאדלשטיין כולו מולם.
וזה ניסיון ציני, אם לא אכפת לך, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, להשתמש באמת, באופן מאוד ציני באיזו עילה חיצונית להתגייס למאמץ המדיני ההסברתי בנושא הסנקציות נגד אירן והמאבק בדוח-גולדסטון. סהדי במרומים יודע שאני עוקב אחרי כל מה שהממשלה אומרת ועושה, אני לא זוכר דברים שאמר השר אדלשטיין מאז על המאמץ המדיני ההסברתי בנושא הסנקציות נגד אירן והמאבק. לא שמעתי. אולי היה, יכול להיות שזה נאמר בערוצים בלתי ידועים; לא בערוצים הגלויים שההסברה אמורה לעסוק בהם.
ואני רוצה להמשיך ולראות. עדיין נשאר לנו עוד חוק. מה עושים עם החוק? כי החוק תקוע לנו כמו עצם בגרון. ואולי, חס וחלילה, אם החוק הזה יעבור, נקבל רשות עצמאית? אולי נקבל סוף-סוף שידור ציבורי במדינת ישראל שימלא את תפקידו, ולא ינסה לכוון לרצונם של ראש הממשלה ושל מנכ"ל משרדו.
ואז מגיעה הצעת החוק הזאת כמות שהיא, כמו זו שאושרה בעבר על-ידי הממשלה והכנסת, מגיעה חזרה לוועדת השרים לענייני חקיקה. לא נגענו בה. לא עשינו בה שום שינוי. הוספנו בה את ההסבר והגשנו אותה. 52 חברים בכנסת תמכו בה. זה יפה. 52. ואמרנו – לא פוליטי. כולם רוצים בקיומה של רשות השידור עצמאית. ושמנו את זה על שולחנה של ועדת השרים לענייני חקיקה, וראה זה פלא – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מודיע לך שיש 53.
<נחמן שי (קדימה):>
אתה תומך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני לא יכול לחתום.
<נחמן שי (קדימה):>
יפה. יפה. אנחנו מקבלים חיזוק, אפילו. אז אין סיבה בעולם להפיל את ההצעה הזאת אלא רק דבר אחד: שראש הממשלה לא רוצה לוותר. שהצפרדע תמשיך להתחמם כי ככל שהיא מתחממת יותר טוב. ככל שיותר רע לרשות השידור, יותר טוב כנראה לראש הממשלה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מציע לך רק לתקן ולומר – לא "ראש הממשלה" אלא "ראשי הממשלה".
<נחמן שי (קדימה):>
ראשי הממשלה, עוד יותר טוב. אבל סוף-סוף נפלה החלטה לנתק את הרשות מהממשלה ולהקים את דרג הביניים הציבורי הזה. אני לא אכנס לפרטים כי יהיה לנו גם על זה הזדמנות לדבר.
וההצעה הזאת נפלה. ולכן, המעשה הושלם, ורשות השידור נפלה בשבי. היא עכשיו שבויה. ואם רוצים – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
רווח והצלה יבואו לנו ממקום אחר. יש הודעה פה, בלוח ההודעות שסידרת לנו, אדוני היושב-ראש, רשות השידור ניצלה – רשת ב' תשדר יומן תרבות גם ב"בחצי היום". נחמן, תוריד את ההצעה, בהינתן שזה המצב, ראש הממשלה יכול להמשיך בתפקידו.
<נחמן שי (קדימה):>
זה מזכיר לי שב"טיטניק", כשהמים המשיכו להיכנס למטה עדיין רקדו ואכלו.
<רוני בר-און (קדימה):>
איזה "טיטניק"? בחצר של בית הנשיא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און. אני הצעתי לכל החברים בכנסת משני הצדדים לרשום את הנאום של נחמן שי, שהוא מצוין, כדי להשתמש בו בזמנים אחרים ולהקריא אותו – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
אה, סליחה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא אלייך. אנחנו יכולים לדבר רק כרוויזיוניסטים על העבר. אנחנו לא מדברים על העתיד.
<ציפי לבני (קדימה):>
אבל גם בעבר היו שרים אחראים – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין ויכוח. נכון. היו שרים אחראים שהם לא נשארו.
<נחמן שי (קדימה):>
אני רוצה לומר פה, בכנסת, מעדויות שהגיעו אלינו, שמשרד ראש הממשלה מתערב בתכנים של השידור בשידורי ישראל, ב"קול ישראל".
<רוני בר-און (קדימה):>
תגיד מה אמר ירון דקל בשידור חי. אמר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און. אני מוכרח לתקן את התקנון של הכנסת ולקבוע תקנון בר-און, שבו Bar-on can do no wrong.
<רוני בר-און (קדימה):>
אני מסכים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בסדר, אבל לעת עתה עוד לא היה.
<קריאות:>
– – –
<רוני בר-און (קדימה):>
זה לא אני אמרתי, זה ירון דקל אמר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל ירון דקל כרגע לא – – –
<קריאה:>
משרד ראש הממשלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כרגע חשוב מה אומר נחמן שי, ומה יאמר השר מרידור.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
– – – אולי השר מרידור לא מוכן – – – הלילה.
<נחמן שי (קדימה):>
ואנחנו אומרים, לא רק ירון – – – אומר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הואיל והפרעתי לו, אני נותן לו שתי דקות נוספות ובזה נסיים.
<נחמן שי (קדימה):>
תודה. ירון דקל אמר בשידור שהוא נדרש להציג את ה"ליין-אפ" שלו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
את הלחשן.
<נחמן שי (קדימה):>
לא לחשן; אני רציתי להרחיב את היריעה, כי זה לא רק ירון דקל, זה גם אחרים.
<רוני בר-און (קדימה):>
קודם תגיד מה אמר ירון – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און, הוא לא יקבל יותר דקה משתי הדקות – – –
<נחמן שי (קדימה):>
אז ירון אמר, והאחרים אומרים ולוחשים – – –
<ציפי לבני (קדימה):>
הבעיה היא זה לא – – – נהיה לחשן, שראש הממשלה לחשן לאנשים שאמורים לספק חדשות אובייקטיביות לציבור.
<קריאה:>
זה הטרגדיה.
<נחמן שי (קדימה):>
רשות השידור נפלה בשבי כאן, והיא לא מסוגלת למלא את תפקידה הציבורי. אין לה יושב-ראש, ואין לה סגן, ואין לה מליאה, ואין לה ועד מנהל. כל הגופים הציבוריים פקעה כהונתם. פקעה כהונתם. אני לא מכיר אף גוף ממלכתי במדינת ישראל שצריכה להיות לו הנהלה ציבורית והיא לא קיימת, והמדינה שותקת. המדינה שותקת כאילו זה לא חשוב. אבל זה כן חשוב. זה חשוב שזה לא יהיה. זה חשוב שאפשר יהיה להגיד למוטי שקלאר ולחבריו ברשות השידור: תשדרו את זה, או אל תשדרו את זה.
וככה אנחנו חוזרים, אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, לימים הכי שחורים של הבית הזה – שאתה וחבריך לא ישבתם פה ופה, אתם ישבתם בצד וקראו לכם: האיש הזה. ואז באמת ניהלו את רשות השידור ממשרד ראש הממשלה, ועכשיו חשבנו שהפרק הרע הזה הסתיים, והפרק הרע הזה חוזר, ובגדול.
ואני אומר מעל הדוכן הזה, הכנסת הזאת צריכה להפסיק את הביזיון הזה, כי הצפרדע שלנו כבר מזמן לא בין החיים. הרתיחו אותה עד תום, וכבר אי-אפשר לאכול אותה כי אנחנו לא אוכלים צפרדעים. אבל אני אומר לך שבינתיים משאירים פה אדמה חרוכה, ולא יהיה שידור ציבורי במדינת ישראל. ועל זה הממשלה הזאת צריכה ללכת, ועל זה אנחנו מביעים אי-אמון.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תמתין רק. יש שלושה סוגי שידורים, אדוני סגן ראש הממשלה. האחד זה רדיו דוקטרינרי פרטי. השני זה רדיו ממלכתי שהוא הרדיו של הממשלה, וחוק רשות השידור מדבר על רדיו ציבורי. לא תמיד מלכות השידור מימשה את תפקידיה הציבוריים, כי פעמים היא היתה מאוד דוקטרינרית על-פי דעתו של כל שדר ושדר. אבל בהחלט אנחנו כולנו משוועים שנחזיר את הרעיון של רדיו ציבורי. ומי שמפקח על הציבור זה הכנסת ולא הממשלה, כי הממשלה מפקחת על רדיו ממלכתי. ולפי סעיף 11, נדמה לי, יש לה גם זכות לבוא – נדמה לי, השר ארידור בזמנו ניצל את הזכות הזו בשנת 1983.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יכול להיות. לפי סעיף 46. סעיף 46, נדמה לי. שהממשלה יכולה לנצל את רשות השידור למסור הודעה.
<רוני בר-און (קדימה):>
ביבי עשה את זה כמה פעמים.
<קריאה:>
זה רק סעיף 46, וזה רק – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ביבי וראשי ממשלה. היה פעם שופט שסגר שידור באמצע השידור.
<רוני בר-און (קדימה):>
והעלה לנו את המנדט.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נדמה לי שלא היה אז ראש הממשלה נתניהו. נדמה לי, חברים. כולם היו בנינו, כולם היו גדולינו, כולם היו רבותינו.
<נחמן שי (קדימה):>
סעיף 46 מאפשר לממשלה – – – את השידור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מאה אחוז, אבל זה היה – – –
<נחמן שי (קדימה):>
אבל אנחנו הגדלנו כנראה את סעיף 46, כי עכשיו הממשלה נוטלת את השידור כראות רצונה, ולפי דעתה בכל שלב שהוא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לפעמים, משום שהשדרים לוקחים את הרשות הציבורית, ובשם הציבור – להסביר לי מה אני צריך לחשוב.
<נחמן שי (קדימה):>
כן, אבל לא על זה דיברנו היום. כי אם צריך לתקן פגמים מקצועיים – יתוקנו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
במאה אחוז, במאה אחוז.
<נחמן שי (קדימה):>
אבל לא שמעתי שהעורך הראשי הוא ראש הממשלה, ועורך המשנה שלו הוא אייל גבאי. לא שמעתי על זה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היו שדרים שהיו דוקטרינרים על-פי השקפת עולמם וציבוריים ברמה היותר גדולה שיש, ואחת מהן היא חברת כנסת. בבקשה, האם אדוני סיים?
<נחמן שי (קדימה):>
אני מסיים, ואני רק רוצה לסכם.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – – מדבר על אורי אורבך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אורי אורבך לא היה – – –
<קריאה:>
– – –
<נחמן שי (קדימה):>
שמחתי לשמוע שיושב-ראש הכנסת מצרף את תמיכתו – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ורדיו הציבורי.
<נחמן שי (קדימה):>
– – בחוק רשות השידור החדש. אני חושב שזה עוד סיבה טובה לממשלה הזאת לחזור בה מהחלטתה הקלוקלת והלקויה אתמול לבטל סוף-סוף את התוכנית האסטרטגית ולהתמקד בקידום השלום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. כבוד סגן ראש הממשלה ישיב על הצעת האי-אמון.
<רוני בר-און (קדימה):>
אולי הוא יכול לומר לנו את דעתו, ולא את מה שמשרד ראש הממשלה – – –
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
– – – הוא באמת חושב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא משיב בשם הממשלה.
<רוני בר-און (קדימה):>
לא, אבל הוא יכול לומר את דעתו.
<שלמה מולה (קדימה):>
את דעתו, כמו שליושב-ראש יש דעתו – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
אנחנו נשמח לשמוע את דעתו בתור אביר חופש הדיבור.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אדוני היושב-ראש, היו ימים בכנסת הזאת, חלקם עוד אני זוכר, שכשהיתה הצעת אי-אמון היה הבניין מתרוקן, כולו נכנס לאולם. ההתעוררות כולה היתה ביציעים – הצעת אי-אמון.
<רוני בר-און (קדימה):>
אני אגיד לך את האמת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און, אני אגיד לך, מדברים לכל סיעת קדימה, לא רק אליך.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
הארץ כולה היתה מאזינה ברדיו ובטלוויזיה – הצעת אי-אמון. עולים דוברים, מכינים את זה במשך ימים או שעות, והתשובה והפולמוס. ובסוף הממשלה נופלת או לא נופלת. סיעת קדימה עשתה לה מנהג שתוצאתו היא זילות גמורה – – –
<קריאות:>
– – –
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
די, די. אתה לא היית בכנסת הקודמת. די, די.
<אורית זוארץ (קדימה):>
גם את זה אתם רוצים לקחת מאתנו?
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. חבר הכנסת בר-און, אתה על מכסת קריאות הביניים.
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
אל תקריא מה שכותבים לכם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת רוחמה אברהם.
<אורית זוארץ (קדימה):>
זילות זה שאין כאן – – – זאת הזילות.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – – את המכשיר של הצעת אי-אמון – –
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
די, אתה לא מאמין בזה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – והפכה אותו לעניין שבשגרה. מתכנסים בכל יום רביעי – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
גם את זה אתם רוצים לקחת מאתנו?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, אם את רוצה – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
את הזכות הבסיסית?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, נא לשבת קודם כול. בבקשה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
את הזכות הבסיסית לבקר אתכם, את זה אתם רוצים גם לקחת?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה.
<רוני בר-און (קדימה):>
תשנו את התקנון.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און, באמת, יש גבול.
<אורית זוארץ (קדימה):>
ברגע, המליאה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, התקדמת לכיוון הדובר, אבל זה לא מקנה לך זכויות.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
יש הצעת חוק רשות השידור שהוגשה לכנסת, והממשלה צריכה להשיב עליה, וזה המקום לדון בהצעה הזו. לו רצו לתקן את רשות השידור, אבל לזה לא מתכוונים הרי – יהיה דיון. בדיון הזה ידברו דברים אחרים. עכשיו רוצים להביע אי-אמון שידוע מראש מה תוצאתו. ואני אומר, כמי שהוא הרבה שנים בפרלמנט הזה, שאתם הפכתם את כל הכלים לפחות חשובים, וכלי אחד שהיה צריך להיות – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – – היו כל הכלים?
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – – שצריך להיות כלי דרמטי – –
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
איפה היית בכנסת הקודמת?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת רוחמה אברהם, לא כל מלה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – הפך להיות כלי – אבל, זו זכותכם לפי התקנון.
<אורית זוארץ (קדימה):>
תשנו את התקנון, אתם אלופים בזה.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ. חברת הכנסת רוחמה אברהם. חברת הכנסת זוארץ, מיציתם את יכולתכם. את לא הנואמת, הוא משיב. הוא משיב על הצעתכם כפי שפורטה בצורה שאינה משתמעת על-ידי חבר הכנסת נחמן שי, והוא ישיב עכשיו. זה לא הפרעות.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אבל זו זכותכם – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
למה לערער על הזכות שלנו?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה, האם לא שמעת את הערתי לחבריך?
<שלמה מולה (קדימה):>
למה אנחנו לא יכולים – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל, האם חבר הכנסת שי לא ייצג אותך?
<שלמה מולה (קדימה):>
אולי השר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה לא רוצה שהשר ישיב? אתה לא רוצה שהשר ישיב? הוא משיב עכשיו לחבר הכנסת נחמן שי.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אוקיי, חבר הכנסת מולה, אתה סיימת את המכסה שלך לקריאות ביניים. בבקשה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אבל זאת זכותכם לנהוג כך, ואתם נוהגים כך. אני ציינתי שאני חושב שזאת לא דרך נכונה – לא לכם, ולא לפרלמנט. אבל אני לא עושה ממנה את עיקר העניין.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת מולה, הטיפו לו מוסר. חבר הכנסת בר-און, אני מחפש בתקנון איך לתת לך לדבר. אבל אי-אפשר. אי-אפשר דבר כזה. הוא עוד לא אמר ארבע מלים. הוא עונה לחבר הכנסת נחמן שי. רבותי, אני אפטור אותו מהצורך להשיב. חברת הכנסת זוארץ, אני מבין את רצונכם להיות פעילים מאוד בכנסת. אבל עכשיו השר משיב. אי-אפשר יותר. אני אתחיל לקרוא לסדר, חבל.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
לגופו של עניין, רשות השידור צריכה לעמוד בשם הציבור, ולא בשם הממשלה – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נכון.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – כדי לפקח על השידור הציבורי. זהו כלל יסודי, והחוק – גם החוק הקיים – קבע מנגנונים שונים כדי להפריד מכוחה של הממשלה, בין כוחה של הממשלה לבין כוח ההחלטה ברשות. וכאשר היו מקרים – חבר הכנסת בר-און, אתה לא היית אז בממשלה, אבל אני הייתי אז בממשלה – כשהיה ראש ממשלה אחד, אני אזכיר לך את שמו, אתה הכרת אותו, מכיר אותו – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
תסבירו את זה לראש הממשלה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – והוא ביקש לא למנות מנכ"ל קבוע לרשות השידור, אלא מפעם לפעם מנכ"ל שיצטרך – במינוי זמני, אני אמרתי לו: זה לא בסדר, אנחנו לא צריכים להיות בעלי יכולת השפעה.
<רוני בר-און (קדימה):>
מי זה? מי זה?
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
הוא אחר כך ייסד את קדימה. שמו שרון. אני לא רוצה ללמוד מהדרך הזאת.
<רוני בר-און (קדימה):>
אני מתרשם שזאת הצעת האי-אמון הכי חשובה שהגשנו עד היום. מכל הפעמים.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני לא רוצה ללמוד – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און, אתה מתקדם לכיוון – צא, אין בעיה. וגם כשאומרים דברים נכונים, לא צריך לכעוס כל כך. כי כשמתרגזים – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
לא, לא, אתם מגרשים אותנו גם מפה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, את לא היית – אני הייתי בממשלה הזאת שר.
<אורית זוארץ (קדימה):>
צריך להסביר את זה למר נתניהו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, איזו התנהגות זאת? בבקשה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני רוצה לחזור ולומר: תמיד התנגדתי, וגם הממשלה הזאת מתנגדת, לכך שהממשלה תוכל לנהל את השירות הציבורי. היו ימים כאלה; היו ימים רעים כאלה בימי בן-גוריון, וייבדל לחיים ארוכים יצחק נבון, אך הימים האלה חלפו ואינם. האם יש מפעם לפעם ניסיונות של פוליטיקאים להשפיע על רשות השידור בשידוריה? לצערי הרב זה קורה, וזה לא צריך לקרות, ואם זה קורה צריך להתנגד לזה, להעיר על זה, ללחום בזה; אין מחלוקת בעניין הזה.
הממשלה צריכה להיזקק לענייני רשות השידור, כי – ידידי חבר הכנסת שי יודע, אולי גם כי הוא היה פעם כתב ברשות ופעם ניהל את הרשות השנייה, שהרשות הזאת כשלה מבחינה כלכלית כישלון גדול. הגירעונות עצומים, הניהול איננו כמו שראוי להיות. אומרים לי שהגירעון בשנה הקרובה צפוי להיות 100 מיליון שקל מכספי הציבור. זה לא דבר קטן. לכן צריך לעסוק בזה ברצינות – איך אפשר להציל את הרשות הזאת מקריסה כלכלית, תוך שמירת עצמאותה.
מיום שהתפטר השר אדלשטיין, 18 בפברואר 2010, מתפקידו כשר הממונה על רשות השידור, הפך ראש הממשלה להיות השר הממונה על הרשות הזאת. הוא ביקש ממנכ"ל משרדו להיכנס לעבודה נמרצת כדי לפתור את הבעיות הקשות שהרשות מציבה בפני הממשלה, והמנכ"ל עוסק בכך באינטנסיביות רבה, והוא קידם הקפאה בצעדי החירום של הרשות.
<נחמן שי (קדימה):>
האינטנסיביות, זה מה שמפחיד אותנו.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אבל האינטנסיביות, נחמן ידידי, לא נועדה למנות איש זה או איש אחר. היא לא נועדה לקבוע לרשות מה לשדר. היא נועדה להסדיר את העניין המסובך שקשור ליחסי עבודה, שקשור לתקציבים, שקשור לטכנולוגיה. זה לא עניין פשוט, הוא מאוד מאוד מורכב.
הממשלה הקודמת גיבשה הצעה, שהשר איתן כבל, שהיה אז שר התקשורת, גיבש אותה, למיטב זיכרוני, וזו הצעה משמעותית שעוסקת ברשות, במוסדות שלה, במבנה שלה, והיא ראויה לבדיקה. ראש הממשלה לומד את ההצעה הזאת, הוא נפגש עם גורמים כמו משרד המשפטים וחברי כנסת וגופים חיצוניים כדי לראות מה נכון לעשות ברגע זה, מה נכון להגיש לכנסת, איך נכון לפתור את הבעיות הקשות שרשות השידור ניצבת לפניהן.
יש דברים שההצעה לא פותרת. אני יכול לציין אחד מהם: איך אפשר להבטיח שהמליאה תשקף נאמנה את הסקטורים השונים בחברה הישראלית ולא תהיה באמת רק מגוון אחד. יש שאלות לא פשוטות שצריכות פתרון, וזו אחריותה של הממשלה לגבש את הפתרון הזה. בזה עוסק היום מנכ"ל משרד ראש הממשלה. הוא חודשיים וחצי עוסק ברפורמה הזאת, והוא נמצא בקשר שבועי, כך נמסר לי, עם הנהלת הרשות, ומקשיב לשאלות ולפתרונות המוצעים למה שקורה היום שם.
טובת השידור הציבורי היא זאת שניצבת לנגד עיני הממשלה. תמיד תהיה ביקורת, אבל לא שמעתי עד הרגע הזה טענה – ואם יש כזאת אני רוצה לשמוע אותה – שהיתה התערבות בחודשים המדוברים כאן, לא באופן היסטורי, בהליכה – – –
<נחמן שי (קדימה):>
הוא אמר את זה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני מדבר על התערבות – עכשיו מדובר על ניהול רשות השידור, הדרך שבה מנסים לפתור את הבעיה; שעושים את זה פוליטי, שעושים את זה כך שהממשלה תשלוט ברשות. אלא מה? בסופו של דבר, אם יבוא חוק לכנסת, אפשר יהיה לדון בו, ואם יהיו שם סעיפים שלא נראים למישהו, אפשר יהיה להתלונן עליהם, אפשר יהיה לתקן אותם. אבל אפשר גם להציע הצעה יותר קלה. באים הנה, מציעים אי-אמון בממשלה, יודעים שזה לא יקרה, והולכים הלאה. לפי דעתי לא זאת הדרך הנכונה לעסוק בנושא הרציני הזה. אנחנו רוצים בשירות ציבורי גם בעולם השידור, למרות השוק הפרטי. רשות השידור עומדת בפני בעיות שחלקן ניצבות בפני רשויות ציבוריות בעולם כולו. פה נוספו עוד גבנונים מיוחדים שהביורוקרטיה וההיסטוריה הישראלית עשתה. אני מאוד מקווה שההצעות שאייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יגבש תבואנה להחלטה מהירה בממשלה ואחר כך לכנסת.
יסלח לי חברי נחמן שי, אני חושב שהצעתו היתה ראויה יותר לדיון בחוק המוצע, ולא הצעה להביע אי-אמון בממשלה על נושא חשוב מאוד, אבל לא מתאים לאי-אמון.
אני מציע לכנסת, אדוני היושב-ראש, לדחות את הצעת האי-אמון ולדון בעניין בעתו ובדרכו. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לסגן ראש הממשלה השר מרידור. כבוד שר החינוך נכנס, ולכן אני מזמין גם את מציע הצעת האי-אמון מטעם סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, המבקש להביע אי-אמון בממשלה בגלל מצבה של מערכת החינוך בירושלים המזרחית – כך כתוב; במזרחה של ירושלים – אני אומר.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ביקרתי לפני זמן-מה באחד מבתי-הספר בירושלים המזרחית ונכנסתי לאחת הכיתות – היו אתי אנשים אחרים, אני לא רוצה להזכיר את שמם, אני אביא את עדותי שלי. חדר קטן, דחוסים בו 40 תלמידים, הספסלים הם מקיר לקיר, כלומר אין מעבר בין השורות, וילדים צפופים בשורה אחר שורה. המרחב שבו עומד המורה רחוק מהלוח פחות ממטר. אני שאלתי את המורה איך תלמיד מהשורות האחרונות יכול לצאת, אז היא אמרה לי: תבקש מאחד מהם או משניים מהם; ואני ביקשתי. אחד זחל מתחת לשולחנות והשני קפץ מעליהם. יש כיתות רבות כאלה בבתי-ספר בירושלים המזרחית.
חמור מכך, יש אלפי תלמידים שאין להם מקום במערכת החינוך. הם פשוט ללא מסגרת. הנתונים של "עיר עמים" והאגודה לזכויות האזרח מדברים על 5,500 תלמידים כאלה, שלא לומדים בשום מסגרת. העיתון "אל-קודס", במאמר מערכת מלפני שבועיים, שהתייחס ליוזמתה של המלכה עאליה לשפר את החינוך בירושלים המזרחית, מדבר על נשירה של 20% מהתלמידים.
ידוע, לפי האומדנים השונים ולפי הסטטיסטיקות השונות, גם של העירייה, גם בדוח של מבקר המדינה וגם בדוחות רבים, שקיים מחסור של 1,500 כיתות לימוד, והממשלה לא בונה. אני הגשתי את הצעת האי-אמון – סיעתי הגישה את הצעת האי-אמון, כבוד היושב-ראש, בנושא ובכותרת שממשלת ישראל לא מקיימת את מחויבותה על-פי החוק הבין-לאומי, היות שירושלים המזרחית היא שטח כבוש. לא מדובר בחוק הישראלי. ממשלת ישראל מחויבת לחוק הישראלי, זה בסדר. היא צריכה לעשות יותר. אבל יש קביעות בחוק הבין-לאומי שמחייבות שלטון של כיבוש לדאוג לצורכי האוכלוסייה, ובוודאי ביניהם – ויש גם סעיפים שקשורים בכך – עניין החינוך. ממשלת ישראל לא עושה זאת, והעניין נמשך שנים אחר שנים.
ממשלת ישראל לא התייחסה בכלל אפילו לדוחות שלה – דוח של מבקר המדינה. כאילו לא נאמר שום דבר. אפילו החלטות של בג"ץ, כבוד היושב-ראש. ממשלת ישראל התחייבה בפני בג"ץ לבנות 645 כיתות עד 2011. אני מודיע לך היום שאלה לא ייבנו. המספר הזה לא ייבנה. במקרה הכי טוב, אם ייבנו כל הכיתות המתוכננות כולן, יגיעו למספר שקרוב ל-400, כלומר בערך 60%. זה משאיר את הבעיה כמות שהיא. כל העניין הזה בקושי מדביק את הריבוי הטבעי, ונשאר – וגוררים את המחסור של יותר מ-1,000 כיתות שנה אחר שנה.
איפה לומדים התלמידים היום? על-פי משרד החינוך ועל-פי עיריית ירושלים, כבוד היושב-ראש, יש בירושלים המזרחית 704 כיתות לא תקניות; בערך 650 כיתות תקניות. עיריית ירושלים – לא אני – בדוח פנימי שלה, כותבת ש-211 כיתות הן במבנים לא ראויים. וכשאני אומר את המלה "לא ראוי", זה ככה. אני ביקרתי גם באחד מבתי-הספר, שנבנה במקום שהיה דיר של כבשים. הקירות מתקלפים, יש רטיבות, אין אוורור, פשוט – בושה שככה התלמידים לומדים, ודוחסים אותם למקומות כאלה. לא עומדים בשום סטנדרטים של חינוך.
העם הפלסטיני, מאז ה"נכבה" – גם לפני, אבל מאז ה"נכבה" בוודאי, דאג לחינוך של בניו ובנותיו, ורמת החינוך והישגי החינוך של הפלסטינים, בכל העולם הערבי, הם הגבוהים ביותר. הגבוהים ביותר. גם במחנות פליטים, גם במצב קשה ביותר, למדו. גם בעזה לומדים, גם במחנות הפליטים בלבנון, גם בירדן, גם בסוריה, גם בגדה המערבית. מצב החינוך של האזרחים הפלסטינים בירושלים המזרחית – אני מודיע לך באחריות – הוא הגרוע ביותר, ובמצב הקשה ביותר; קשה יותר מבעזה, קשה יותר מבשכם, קשה יותר מבעין-אל-חילווה, קשה יותר מבאלוחדאת, קשה יותר מבירמוק – מבחינת הישגי התלמידים.
מה מספר התלמידים שמגיעים במערכת החינוך הזאת לתעודת בגרות או לתווג'יהי? הכי נמוך אצל העם הפלסטיני. יש תירוצים. משרד החינוך ועיריית ירושלים הם מכונה של תירוצים בעניין הזה. יושבים פקידים, ובמקום לטפל בבעיה הם ממציאים תירוצים, עורכים מחקרים איך למצוא תירוצים.
אין קרקעות, אומרים. אין קרקעות. במשך יותר מ-40 שנה, מה כמות הקרקע שישראל השתלטה עליה במזרח-ירושלים? מה עשו בקרקעות האלה? הכול שימוש לרעה, כדי למנוע הסדר של שלום, כדי לפגוע באוכלוסייה הפלסטינית. בשביל לעשות מעשה טוב ולבנות כיתות, פתאום אין קרקעות. התירוץ הכי גדול – אם רוצים לבנות בית-ספר צריך לשלם כסף על הקרקע. למה במקומות אחרים זה מתקבל חינם?
יש עלות תקציבית של 30 או 20 מיליון דולר כדי לפתור את הבעיה. וזה נמשך כל השנים, אז אין פתרון. לא רק שיש מצב חמור מאוד של מחסור בכיתות, אלא שאין תוכנית לפתור את זה. לא רואים את האור באופק, או בסוף המנהרה. והעניין תקוע, והחינוך מידרדר, ויש בעיה של סמים קשים בירושלים המזרחית, ו-67% מהמשפחות הן משפחות עניות, כי מערכת החינוך מייצרת בורות, דלות ועוני. זה המצב.
הורים באים לרשום את הילדים שלהם – כבוד היושב-ראש, למרות ההחלטה של בג"ץ שמשרד החינוך מחויב לקלוט את כל התלמידים, והוא חייב למצוא פתרונות – ההורים באים להירשם, וחלק גדול מהם נתקל בסירוב. אין מקום. אני לא יכול להלין בפני מנהל בית-הספר – אין לו מקום, הוא צודק. אבל בסופו של דבר הם חוזרים הביתה בלי יכולת לרשום את הילדים שלהם לבית-ספר. אז בני המזל, אלה שיש להם, הולכים לבית-ספר פרטי ומשלמים כסף, ואלה שאין להם, הילדים שלהם ברחוב.
התרגיל שנעשה יותר מ-40 שנה בבתי-הספר, בניגוד לחוק הישראלי, כבוד היושב-ראש, הוא שמי שנרשם ונתקל בסירוב לא קיבל פתק. רק לאחרונה הוכנס הנוהג שהוא על-פי חוק. כשאתה בא לרשום את הילד שלך, החוק מחייב לתת לך קבלה שאתה רשמת את הבן שלך. רק לאחרונה נכנס הנוהג הזה, אבל במשך יותר מ-40 שנה לא היה נוהג, לא יכולת להוכיח שניסית לרשום את הילד שלך.
עכשיו, ההגינות אומרת: מערכת החינוך לא יכולה לקלוט תלמיד, שולחת אותו ללא רישום, אין מקום, אז בבקשה שישלמו להורים החזר על הכסף שהם צריכים לשלם בבתי-ספר פרטיים, שיממנו קליטה של תלמידים עד למציאת פתרון – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה מתחיל פרשה חדשה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
לא פרשה, זה הנושא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל עשר דקות הסתיימו.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, אני מנסה לסכם.
אני חושב שאם לא קולטים ילד בבית-ספר צריך לדאוג שהוא ילמד, אפילו בבית-ספר אחר. שישלמו – שמשרד החינוך ישלם להורים, או ייתן להם החזר. זה לא יכול להיות, כי יש אלפי תלמידים, והמספר גדל כל שנה. מדברים על 5,500. לפי המקורות שלי, מדברים על 9,000 ילדים ללא מסגרת, והמספר הולך ועולה. אני עוקב אחרי מה שקורה בשטח, והמצב רק מידרדר. ממשלת ישראל מפירה את החוק הבין-לאומי בנושא הזה, ואם ממשלת ישראל לא רוצה לטפל בעניין הזה צריך להפקיע אותו ממנה ולתת אותו לרשות בין-לאומית אחרת. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחבר הכנסת זחאלקה. אני מזמין את שר החינוך שישיב בשם הממשלה על הצעת האי-אמון. בבקשה, אדוני.
<שר החינוך גדעון סער:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להשיב על הצעת האי-אמון מטעם סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש.
משרד החינוך בקדנציה הנוכחית מקדיש תשומת לב רבה לנושא קידום מערכת החינוך במגזר הערבי בכלל ובירושלים בפרט. בלשכתי התקיימו שתי ישיבות בנושא הזה, האחרונה שבהן לפני שלושה שבועות – דיון שבו שותְפה גם עיריית ירושלים, ובו סוכם: 1. על אישור עקרוני של עשר פרוגרמות לבינוי – פרוגרמות שאושרו. העירייה צריכה להכין תוכניות אדריכליות לאישור, ועם אישור התוכניות יוציא המשרד התחייבויות תקציביות בהתאם; 2. על פנייה לאוצר לתקצוב תוספות עבור תשתיות היקפיות במזרח-ירושלים. במסגרת הדיונים בעניין נקבע כי המשרד יגדיר קריטריונים אחידים לתשתיות היקפיות. המשרד אכן הגדיר קריטריונים כאלה, והם נדונים בימים האלה מול משרד האוצר.
ספציפית לגבי שני מקומות, בית-הספר "אל-אמל" ומגרש בראס-אל-עמוד, עשינו מאמץ ומצאנו מקור תקציבי לפתרון מיידי. בעיית התשתית ההיקפית של בית-הספר "אל-אמל" סוכמה, והוקצו עוד 106 מ"ר להתאמת המבנה. הקצאה זו יצאה מתקציב מינהל הפיתוח, והיא מעבר לתוכנית המאושרת, במטרה לצמצם את הגירעון שנוצר בפרויקט. גם בעיית המגרש בראס-אל-עמוד סוכמה. נמצא תקציב שיכסה על פער של כ-5 מיליוני שקלים, שנבע גם הוא מהצורך לתקצב תשתיות היקפיות.
אדוני היושב-ראש, אני מבקש לפרט את היוזמות שמקדם המשרד בימים אלה בעניין מערכת החינוך הערבית בירושלים.
בינוי כיתות לימוד – המשרד, בשיתוף עיריית ירושלים, עושה מאמץ מרוכז ומשותף לפיתוחה של מערכת החינוך הערבית בירושלים בכל הקשור למתן מענה למחסור בכיתות לימוד. למרות קשיים אובייקטיביים שיפורטו, המשרד עושה מאמצים מאוד גדולים לפתרון הבעיות.
במגזר הערבי בירושלים אכן קיימת מצוקה ויש מחסור בכיתות לימוד, שמקורם בכמה גורמים: ראשית, גידול טבעי גבוה; שנית, הגירה פנימית של תושבים לתחומי העיר ירושלים בעקבות בניית העוטף, דבר ששינה את היקף האוכלוסייה שנדרשת לפתרונות של מערכת החינוך; שלישית, מעבר של תלמידים ממערכת פרטית למערכת העירונית בכל שכבות הגיל, ואגב, זה מלמד שכנראה במערכת החינוך העירונית לא עושים עבודה כל כך רעה, כי אחרת לא היינו רואים מעבר כזה.
אין יסוד לטענה כי המדינה אינה מקיימת את הוראות בג"ץ בנושא בניית כיתות במזרח-ירושלים. אנחנו מדברים על עתירה שבית-המשפט העליון מלווה באופן שוטף, עתירה תלויה ועומדת, כאשר מדי כמה חודשים המדינה והעירייה מעדכנות את בית-המשפט בעניין ההתקדמות בבניית כיתות והפקעת מקרקעין לצורך כך.
בחודש מרס 2007 נמסר לבג"ץ כי הוחלט על מתווה לבינוי של כ-400 כיתות חדשות במזרח-ירושלים, במסגרת של חמש שנים, לפי מפתח של כ-80 כיתות לשנה בשנים 2007–2011. אדוני היושב-ראש, בהתאם למתווה, משנת 2007 ועד מרס 2010 הוציא המשרד פרוגרמות לבנייה של 227 כיתות במזרח-ירושלים – כשאני אומר את התיבה הזאת – אני בדרך כלל מעדיף את התיבה: מערכת החינוך של המגזר הערבי בירושלים – אז לצורך העניין אני מתכוון – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
במזרחה של ירושלים – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
נכון. כל פרויקט שמוכן לביצוע, לאחר אישור של פרוגרמות ותוכניות, יוצאת עבורו הרשאה תקציבית לבנייה. מבחינתנו, אין עיכובים. בינואר 2009 העביר המשרד לעיריית ירושלים הרשאה תקציבית בסך 13.5 מיליון שקלים לצורך ביצוע הפקעות קרקע לבניית מוסדות חינוך. לאחרונה הועברה לגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך ובמשרד האוצר בקשת העירייה להפקעות לשנים 2009–2011, הכוללת את הערכת העירייה באשר לעלות ההפקעות, והיא מצויה כעת בבדיקה.
מתוך התחשבות במחסור בכיתות ובנסיבות המיוחדות הקיימות בעניין, החל המשרד בנהלים השונים לאישור הפרוגרמות, על מנת לקצר את לוחות הזמנים ולהקל על העירייה את ההליכים הנדרשים, טרם אישור הפרוגרמות.
בעקבות הליכים משפטיים שהתנהלו בנוגע לבית-ספר שנמצא בסמוך למפעל תעשייה מזהם, העביר משרד החינוך לעירייה סכום של כ-4 מיליוני שקלים לצורך פינוי המפעל, שיפוץ מבנהו והתאמתו למבנה בית-ספר.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
מדובר על שועפאט – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
בימים אלה נבחנת אפשרות של הוספת קומות במבנים קיימים והרחבת מוסדות קיימים, וכן בנייה של חמש קומות בכל מוסד חינוך – אדוני, לא תמיד אפשר לעשות זאת ללא שינוי תב"ע – זאת, על מנת לאפשר בנייה של יותר כיתות על מקרקעין קיימים, לאור המחסור האמור בקרקעות.
על מנת לתקצב דמי תכנון עבור פרויקטים ברשויות המקומיות, על הרשות להעביר מסמכי קרקע, כולל בעלות על הקרקע, לצורך הוצאת פרוגרמה. לאחר מכן, המשרד מעביר תקצוב דמי תכנון עבור שלב א'. אני מציין שבישיבה שהתקיימה אצל מנכ"ל משרדי סוכם להעביר תקציב דמי תכנון של שני פרויקטים במזרחה של העיר, עוד בטרם הוגשו מסמכי הקרקע. ב-1 בדצמבר, דהיינו לפני חמישה חודשים, העביר המשרד הרשאות כפי שסוכם.
המשרד נעתר לבקשת העירייה לבטל הרשאות משנים קודמות, על מנת לאפשר הקצאת אותן הרשאות בתקציב 2010 ולצמצם גירעונות. מהלך זה עלותו גבוהה, אבל הוא נועד לצמצם פערים קיימים.
צא ולמד, אין יסוד לטענה כי המדינה אינה מקיימת אחר הוראות בג"ץ בעניין בינוי הכיתות במזרח העיר.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
המספר שבג"ץ נותן – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
לעניין נשירת תלמידים, על-פי הנתונים המצויים במשרד החינוך ובמנח"י, לומדים כיום במזרח העיר למעלה מ-60,000 תלמידים במערכת החינוך הרשמית והמוכרת שאינה רשמית. בחינוך הרשמי לומדים כ-42,000 תלמידים, ובחינוך המוכר שאינו רשמי – כ-20,000 תלמידים. הנתון שלפיו 5,500 תלמידים אינם רשומים בשום מסגרת פרטית או ציבורית, אינו מוכר למערכת.
במזרח העיר קיימת לצד מערכת החינוך העירונית מערכת חינוך פרטית שאינה מקיימת קשר עם מחלקת החינוך העירונית, ועל כן אין מידע – בוודאי לא מידע מדויק – על מספר התלמידים הלומדים בה. ייתכן – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כבוד השר, האם יש במערכת העירונית רישום של אנשים שביקשו להתקבל לבית-ספר ולא היה להם מקום?
<שר החינוך גדעון סער:>
אדוני היושב-ראש, אני לא יכול לתת לך תשובה על השאלה הזאת ברגע זה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אוקיי. תעשה שאילתא.
<שר החינוך גדעון סער:>
אני גם, לצורך העניין הזה, צריך לבדוק את הנתונים עם עיריית ירושלים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מאה אחוז. ודאי.
<שר החינוך גדעון סער:>
על כל פנים, ייתכן שחלק מהתלמידים המוזכרים לומדים באותה מערכת פרטית. התמונה שמציגה אלפי תלמידים שלא שייכים למסגרת חינוכית, אין לה יסוד.
כפי שאתם יודעים, יש גם הבדלים תרבותיים מסוימים שמביאים לכך שתלמידים במזרחה של העיר מסיימים את לימודיהם מוקדם יותר. בנות נישאות בגיל שהוא גיל לימודים, ובנים לפעמים מסייעים בפרנסת המשפחה.
אני מבקש להפנות את תשומת הלב לכך כי מנח"י מקדמת תוכנית הוליסטית חמש-שנתית לפיתוח מערכת החינוך במזרח העיר בתחומי העשייה החינוכית-פדגוגית. מדובר בתוכנית מונחית מטרות, יעדים, מדדים ותפוקות, מדידה והערכה בכל הרמות: רמת בית-הספר, פיקוח ומטה מנח"י. במסגרתה יינתן טיפול מערכתי כולל בכמה תחומים, ובהם הישגים לימודיים, צמצום נשירה, אקלים חינוכי, התמקצעות וסביבה חינוכית, תשתיות חינוכיות, מעקב ובקרה.
בהזדמנות הזאת, אני מאחל הצלחה רבה למנהל החדש של מנח"י, דני בר-גיורא, שהוא איש חינוך מצוין ואני משוכנע שהוא יצליח לקדם בין היתר גם את העניין שאנחנו מדברים עליו עכשיו.
כל מוסד שייקח חלק – וזה תלוי כמובן גם במוסדות עצמם – באחת מהתוכניות המוצעות, כחלק מהתוכנית ההוליסטית, יידרש להגיש תוכנית עבודה בית-ספרית המבטאת את הנחות היסוד ויתחייב לתוצאות, ליעדים ולמתן משוב פנימי.
אני מבקש להזכיר שוועדת החינוך של הכנסת תקיים בנושא הזה דיון בשבוע הבא.
אני בכוונה לא התייחסתי להיבטים פוליטיים שהיו בהצעה, מכיוון שאני משוכנע שגם המגיש או הדובר, חבר הכנסת זחאלקה, יודע היטב שעדיף למוסדות החינוך הערביים בירושלים לקבל שירות על-פי החוק הישראלי ולא על-פי החוק הבין-לאומי, ואכן כך הוא הדבר.
אני מבקש להסיר את הצעת האי-אמון מסדר-היום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לשר החינוך. אנחנו עוברים לדיון משולב בשתי הצעות האי-אמון, שהוא דיון סיעתי. אני מזמין את חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, על מנת להביא את דברה של קדימה. אחריה – נציג ישראל ביתנו, שעדיין לא קיבלתי את שמו. אין. ואם לא – תעלה חברת הכנסת יחימוביץ על מנת לייצג את מפלגת העבודה או את דעתה, וחבר הכנסת אברהם מיכאלי, הבא אחריה, מטעם סיעת ש"ס.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אה, חבר הכנסת יצחק וקנין.
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
אתה מטיל ספק בלכידות של מפלגת העבודה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני רק מאפשר לכל חבר כנסת להביע את דעתו מבחינת החופש של חבר הכנסת להביע את דעתו לא תמיד בעצה אחת עם סיעתו. זה הדבר היחידי שאמרתי. לא התכוונתי למפלגת העבודה. פעמים רבות כחבר הליכוד הבעתי דעות שהן לא היו הדעות של הליכוד. חברת הכנסת שמאלוב, בבקשה.
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, רשות השידור חולה. רשות השידור עוברת על חוק רשות השידור כפי שנקבע ב-2006. חקיקה פרטנית מאריכה את סמכות השר הממונה על רשות השידור להפחית ממחויבויותיה של רשות השידור. אולי מספיק לעשות צחוק מהחוק?
אז מה נשאר בעצם מחוק רשות השידור? סעיפים 4 ו-5 לתוספת לחוק רשות השידור קובעים כי רשות השידור תוציא 36% מהכנסות של כ-850 מיליון שקלים על הפקות מקומיות קנויות. בפועל היא מוציאה 9 מיליונים; תוציא 10% מהכנסותיה לרכישת הפקות מקומיות המוגדרות "סוגה עילית".
סעיף 3 לחוק רשות השידור קובע את חובותיה: לשדר תוכניות חינוך, בידור, אינפורמציה בשטחי המדיניות, החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות, במגמה לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה; לטפח אזרחות טובה; לחזק את הקשר עם המורשת; לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות; להרחיב השכלה ולהפיץ דעת; לשקף את חיי היהודים בתפוצות; לקדם את מטרות החינוך הממלכתי; לקדם את היצירה העברית; לקיים שידורים ליהודי התפוצות; לתת ביטוי להשקפות שונות בציבור; לשדר אינפורמציה מהימנה. ומה הציבור מקבל בפועל? ניסיון עלוב להפוך את הרשות לשופר תעמולה מבית-היוצר של "מצודת זאב".
האימפוטנציה של רשות השידור פוגעת בציבור הישראלי פעמיים: פעם אחת בעצם העובדה שהציבור אינו זוכה למגיע לו על-פי החוק, ופעם שנייה, היות שהמציאות הזאת מאלצת אותנו כמחוקקים להתערב התערבות מוגזמת בהתנהלותן של הזכייניות המסחריות.
שוק התקשורת הישראלי מצוי בכאוס. דרושה מהפכה כוללת להצלתו של שוק התקשורת. דרושה רפורמה שרשות השידור היא חלק בלתי נפרד ממנה.
ואדוני ראש הממשלה, הטרוד עם אירן, אובמה, החרדים, הערבים, ההקפאה ושיחות הקרבה – האם יש לאדוני ראש הממשלה זמן או עניין או ידע וניסיון לעשות את הדרוש להצלת הרשות? יש לראש הממשלה מספיק נושאים על הראש. שישאיר את הטיפול ברשות בידי האנשים שיכולים לתת לה טיפול אישי, צמוד, טיפול VIP.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם עמדת על השנייה ממש. תודה רבה.
<יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):>
נהייתי מקצועית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כן, זה הכול עניין של מקצועיות, שמסגלים אותה במשך השנים. חברת הכנסת שלי יחימוביץ תדבר בשם סיעת העבודה, ואחריה – חבר הכנסת יצחק וקנין מטעם סיעת ש"ס, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת גפני מטעם סיעת יהדות התורה, ואם הם לא יהיו – חבר הכנסת אברהם צרצור; אברהים צרצור מטעם סיעת רע"ם-תע"ל.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
זה מתחיל מאברהם, וזה יעבור לאברהמל'ה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אברהם הוא אברהים, תשמע. האבא של כולנו נקרא אברהם בתנ"ך ואברהים – – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה רואה, אתם יותר מקפידים מאתנו. בבקשה. אנחנו אומרים "אברהם אבינו". בבקשה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, כידוע לכולנו התפרסם דוח בנק ישראל, אשר ייחד פרק משמעותי ביותר לחלקם של העובדים העניים במשק. הקלישאות הרגילות שלצערי ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שעולה מהתבטאויותיו השבוע, לא נחלץ מהן – לומר שמי שיוצא לעבודה נחלץ מהעוני. אין בזה ולו חצי דבר אמת, כיוון שבפועל מדובר ביותר ויותר עובדים שיוצאים לעבודה בבוקר, חוזרים לעת ערב, נותנים את חלבם ואת דמם ונשארים עניים מאוד מאוד, אף-על-פי שהם עובדים.
שתי אובססיות יש לממשלה הזאת, וגם לבנק ישראל, לצערי, והם חושבים שבדמותן גלום הפתרון לכל בעיות התעסוקה במשק הישראלי: לאחת קוראים "ויסקונסין" ולשנייה קוראים "גירוש העובדים הזרים".
אני עוקבת בעניין אחרי הקמפיין לגירוש העובדים הזרים, ואני משתאה על היצירתיות של האוצר ועל יכולות הביצוע שהוא מגלה לפתע בכל מה שקשור לטיפול בבעיה הזאת.
קודם כול, שמעתי שהאוצר מתכוון לפרסם את שמות המעסיקים שמעסיקים עובדים זרים שלא כחוק. מדובר בצעד שכשלעצמו הוא בהחלט ראוי. אבל נשאלת השאלה: למה רק מעסיקים שמעסיקים עובדים זרים, שמותיהם יפורסמו? מה עם מעסיקים שמפירים באופן בוטה חוקי עבודה אחרים, לרבות חוקי עבודה שהם בגדר עבירה פלילית שיש עליה מאסר? מי שלא מפרישים לפנסיה, למה שמותיהם לא יתפרסמו? מי שלא מקפידים על חוק שעות עבודה ומנוחה, מי שלא משלמים בגין שעות נוספות, עוברים על חוק שכר מינימום – זאת עבירה פלילית שמאסר בצדה, למה את שמותיהם לא לפרסם? למה היצירתיות הזאת פועלת באופן כל כך מואץ רק כשמגיעים לעניין הספציפי של העובדים הזרים?
עבריינות על חוקי העבודה היא אחד ממחוללי העוני המרכזיים והמשמעותיים ביותר במדינת ישראל, והיא מחולל עוני גדול יותר מהעסקת עובדים זרים. אבל כשמדובר באובססיה, ההיגיון לא עובד.
לא פעם הצעתי לאוצר ולתמ"ת לפרסם שמות של מעסיקים, עבריינים רצידיביסטים, לרבות כאלה שקשורים במכרזים עם המדינה, והחשב הכללי באוצר גילה שהם עבריינים וחילט ערבויות שלהם. נעניתי בשלילה. לא מפרסמים את השמות שלהם, הם מוגנים, אבל מי שמעסיק עובד זר, לגביו חלים לפתע כללים חדשים לחלוטין. זאת הערה אחת שלי על קמפיין העובדים הזרים.
הערה שנייה היא שהדבקות של האוצר בבעיית העובדים הזרים היא מופרזת ובעייתית ממש כשם שהיא מופרזת ובעייתית ככל שזה נוגע בוויסקונסין, וודאי שאין שום קשר בין הדבקות הזאת לבין הנתונים הכל-כך ברורים, שעולים גם מנתוני הלמ"ס וגם מנתוני בנק ישראל, שלפיהם עבודה לא מחלצת מעוני. הרי אילו עבודות בדיוק יתפנו אחרי שיוגשם חלומם של מי שרוצים שלא יישאר שום עובד זר בישראל, ובסוגריים אומר – ממשיכים להתיר "יבולים" חדשים של עובדים זרים? אילו סוגי עבודה יתפנו? עבודה בסיעוד? עבודות ניקיון? עבודות ירודות ביותר בענף המזון? זאת התקווה לעניי ישראל שמשרד האוצר מארגן? זה המאבק ליצירת מקומות עבודה – מקומות עבודה לאנשים עניים? זה החזון של החברה הישראלית? הרי התפנות של מקומות עבודה כאלה תבטיח ל"בני המזל" – אזרחי ישראל שיאיישו אותם – חיים של עבודה קשה שבכלל לא מחלצת מעוני, היא מנציחה אותו דווקא.
ולסיום אני רוצה לומר שיש בקמפיין הזה אלמנטים קשים ביותר של שנאת הזר ושל הסתה נגד העובדים הזרים, כמי שגוזלים עבודה מאזרחי ישראל.
החובה לקיים את החוק ולמנוע העסקה שלא כחוק חלה על ממשלת ישראל. אין בין החובה הזאת והצורך לקיימה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
את מתחילה – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
לעבור את הזמן?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לעבור את הזמן זה כבר היה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
לעבור את הגבול?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם לא את הגבול, אלא התחלת ברעיון חדש, אז אנחנו לא יכולים למדוד – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אני רק אשלים, ברשותך, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה. אם את מסיימת, אין שום בעיה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
הייתי שמחה להמשיך, אבל אני – – –
<יוחנן פלסנר (קדימה):>
הממשלה יכולה לספוג ביקורת רק בתחום אחד.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
רק בתחום אחד באותו יום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, הזמן מחייב אותנו.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אני לא חושדת ביושב-ראש כלל ועיקר שתוכן דברי מפריע לו, אלא הוא באמת שומר על מסגרת הזמנים.
אומר לסיום: האחריות לאכיפת החוק מוטלת על כתפי המדינה, וזריעת שנאה בתוך קמפיין ממלכתי לא מועילה – ולא מורידה – לאכיפת החוק, אבל היא מדיפה ריח רע אשר אינו מתאים, בלשון המעטה, ובלי להיכנס לפרטים קשים, לעם היהודי. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת יחימוביץ. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק וקנין; אני מזמין את חבר הכנסת משה גפני; אני מזמין את חבר הכנסת אברהים צרצור בשם רע"ם-תע"ל, ולאחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי בשם האיחוד הלאומי, ולאחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה בשם סיעת חד"ש.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, יצא לי אתמול להיות נוכח בישיבה של בית-המשפט המחוזי בפתח-תקווה, שדן בעתירה שהגישו תושבי הכפר דהמש, שרובץ לו במקום בין רמלה ללוד. העתירה הזו באה כדי לבטל את צווי ההריסה שהוצאו כנגד כ-13 בתים מתוך 70 בתים בכפר דהמש בטענה שהבתים האלו נבנו ללא היתר, בצורה לא חוקית.
בלהט הדיונים שאל השופט, ובצדק, שאלה מעניינת מאוד. הוא אמר, אם חוק התכנון והבנייה הוא כל כך קשה, קשוח לב, איפה הכנסת? איפה הממשלה? איפה המפלגות? איפה כל אלה שמקבלים את ההחלטות בשם מדינת ישראל? הוא הבחין שאני נמצא באולם, וביקש את תגובתי, בצורה חורגת בדיונים מהסוג הזה בבתי-המשפט. עמדתי והצגתי את עמדתי, שהיא עמדת כל האנשים הנאורים והשפויים הן בכנסת והן מחוץ לכותלי הכנסת.
אמרתי לו: אנחנו כאוכלוסייה ערבית בכל הרמות הגשנו יוזמה מגובשת לממשלת ישראל, לכל מי שרוצה לשמוע, המבוססת על שלושה עקרונות. הראשון, להקפיא את כל צווי ההריסה. העיקרון השני, אנחנו כמנהיגות של האוכלוסייה הערבית מוכנים לקחת על עצמנו את האחריות המלאה למנוע אפילו בנייה של בלוק אחד בצורה בלתי חוקית. והעיקרון השלישי, קביעת מסגרת זמן של כשנתיים, שבמסגרתה נשלב את כל הכוחות והמוחות ברמה הרשמית והלא-רשמית כדי לאשר את כל תוכניות המיתאר שיביאו פעם אחת ולתמיד לפתרון הבעיה שנקראת בנייה בלתי חוקית; שגרמה אתמול להריסת בתים בטייבה והיום בבוקר גרמה גם להריסת ארבעה בתים בכפר אל-עראקיב, דרומית לעיר רהט.
כבוד היושב-ראש, בעיה זו היא פועל יוצא של היעדר הכרה בזולת. כל עוד הפילוסופיה הזו קיימת בתוככי המדיניות של ממשלות ישראל השונות, תוצאות כאלה יחזרו על עצמן. לכן מה שקורה בירושלים המזרחית בנושא של קריסת מערכת החינוך בצורה – שמענו גם כמה נתונים בעקבות שר החינוך. תאמינו לי, מי שמבקר שם ורואה במו-עיניו את המצב במערכת החינוך בירושלים המזרחית, יכול לעמוד כאן מעל הדוכן ולומר בצורה חד-משמעית ואמיצה: כבוד שר החינוך, אתה לא חי את המצב שם. כנראה אתה נמצא בכוכב מרוחק מאוד מהמציאות של החינוך.
שם, בדהמש, בהיעדר ההכרה הממשלתית בכפר, נוצרו אין-ספור בעיות מסובכות, כולל גם במערכת החינוך. היות שהתושבים לא רשומים בתעודות הזהות, לא שייכים לא ללוד ולא לרמלה, אף אחד מבתי-הספר לא רצה, אף אחד, משתי הערים, לקבל אותם. הם עתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק, רמלה צריכה לקבל אותם. עכשיו, מי יסיע אותם לבתי-הספר השונים, היות שאין בית-ספר בתוך הכפר הזה, בהיעדר הכרה? אף אחד לא רצה להסיע אותם. עתירה שנית לבג"ץ. בג"ץ קבע ופסק שהעירייה ברמלה צריכה לדאוג להסעות.
כבוד היושב-ראש, לסיכום, כל עוד אין הכרה בזולת, תוצאות מהסוג הזה גם יחזרו על עצמן. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ולאחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ישנה תוספתא במסכת תרומות, שאומרת: סיעה של בני-אדם שאמרו להם: תנו לנו אחד מכם או ייהרגו כולם, אומרת התוספתא: ייהרגו כולם ואל ייתנו אחד מהם. מה זאת אומרת? אפשר שייהרג אחד, למה שייהרגו כולם? אבל הרעיון ההלכתי שעומד מאחורי זה הוא שמי שאומר לך שהוא רוצה להרוג אחד, לא חשוב מי, בסופו של דבר יש לו תוכנית הרבה יותר שטנית. אני חושב שההיסטוריה הוכיחה כמה התפיסה הזאת נכונה: חשבו שאותו אויב מחפש רק את פלוני, רק את אלמוני, רק את העניין x, רק את העניין y, אבל התוצאות בסופו של דבר היו כמו שאמרו חכמים, הכוונה היא לפגוע בכולם.
השבוע, כפי שאנו מתבשרים על-ידי כלי התקשורת, הולכות להתגבש סוף-סוף, לדעתו של מישהו, שיחות הקרבה, שכה ייחלנו להן; שיחות הקרבה, שממשלת הליכוד, ממשלת נתניהו, כבר נשכבה על כל גדר אפשרית – היא כבר פצעה וחבלה אותנו מכל כיוון אפשרי כדי להגיע לזכות הגדולה הזאת לדבר עם המחבל בחליפה, עם מכחיש השואה. וגם לא בשיחות ישירות, כמו שאמרו: אנחנו לא נדבר בשיחות עקיפות. לא על נושאים שבדרך לנושא הליבה, מה שמכנים, וזאת אחרי הידרדרות קשה ביותר שאנחנו עדים לה מאותו נאום בר-אילן המפורסם, שפתאום ממשלת הליכוד הפכה להיות ממשלת קדימה. רק היה חסר קצת שיער ארוך, קארה בצבע בלונד – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
ממשלת קדימה הרבה יותר טובה מממשלת ליכוד.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
את זה אתה אמרת. אבל אתם לפחות יכולים לומר: אמת דיברתי, אבל מה יגיד אדון ראש הממשלה הזה, שגנב לכם את הססמה? איך לא הגשתם תלונה במשטרה – על זה אני מתפלא. אבל תן לי להמשיך; זמני קצר ודברי מרובים.
מי בממשלת נתניהו, שאמר בנאום בר-אילן: ניתן לתושבים להמשיך את חייהם – – –
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
עזרתם לו להרכיב קואליציה.
<שלמה מולה (קדימה):>
– – –
<היו"ר דני דנון:>
אני לא יכול להשיב על הערות חבר הכנסת מולה מכאן, אבל כשיינתן לי המקום והזמן – – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אם אפשר, ברשותך, אני אסיים בשניים-שלושה משפטים. ראש הממשלה התחייב בנאום אובמה, שהיה כבר ירידה על הברכיים מבחינתו, לתת חיים רגילים, חיים טבעיים לתושבים, לא נפגע בהם, האחדות בתוכנו חשובה. וגם היום קיבלנו את התשובה בהרס של בתים של אנשים שגורשו מחומש, שבונים את ביתם בשבי-שומרון, התנכלות – סלח לי, אדוני היושב-ראש – גזענית, דווקא ליהודים. אם יש צו הקפאה, הוא צו הקפאה על כולם בשטחי C, אבל ברק ונתניהו יודעים להפנות את הבולדוזר, "הליכודוזר", הליכוד שהפך להיות הבולדוזר של ההרס של ההתיישבות משחר קיומו מימי בגין עד היום. "ליכודוזר" הפכתם להיות. והפכתם היום שוב בתים על יושביהם בצורה גזענית.
אז אני קורא לחברי הקואליציה, תסתכלו לאן אתם הולכים. ההידרדרות הזאת תביא בסופו של דבר שביקשו אחד, ויקבלו את כולם. אז תאמרו: לא נותנים ולא כלום, אחרת נאבד הכול. תודה רבה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת בן-ארי. הדובר הבא, חבר הכנסת משה גפני – יהדות התורה, ולאחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. הרב גפני, עכשיו אתה. לרשותך שלוש דקות.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
– – –
<היו"ר דני דנון:>
אנחנו נשמור על הסדר. הרב גפני, לרשותך שלוש דקות. היית פה באזור ולא נכנסת, ואני מציע לנצל את זה.
לפני שתתחיל, כבוד הרב, אני רוצה לברך את האורחים שלנו, שלושה חברי פרלמנט מיפן. ברוכים הבאים לכנסת ישראל. Welcome to the Knesset of Israel. בבקשה, כבוד הרב גפני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, אני מודה לך. אני מודה לך, חבר הכנסת ברכה. כבוד השר, רבותי חברי הכנסת, אני מודאג בשבועות האחרונים ממה שקורה במדינה.
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
באמת?
<משה גפני (יהדות התורה):>
כן. אני חושב שכל אדם בר-דעת, כל מי שיש לו איזו אחריות, צריך להיות מודאג. אני לא יודע מה אנחנו, החרדים, עשינו בשלושת השבועות האחרונים. אני מחפש. אולי באמת לקחתי כסף בוועדת הכספים שלא כדין ונתתי לחרדים? אני מתחיל לחפש מסביב אם קרה משהו. לא קרה שום דבר. זאת אומרת, עולם כמנהגו נוהג. ואני מגיע לאלף ואחד נושאים שנראים לי מתוזמנים. מישהו מממן את זה, לא נראה לי משהו אחר. אני פשוט לא מצליח להבין. אז פה פתאום מעצימים את העניין – ממש שורפים דגלים ביום העצמאות. החרדים שורפים דגלים. אני לא יודע, אני חרדי, נולדתי חרדי, גם היום אני משתדל להיות חרדי. לא שרפתי דגל אף פעם, לא היה לי תחביב כזה. אני לא מכיר מישהו מהחברים שלי ששורף דגל. לא ראיתי דבר כזה. מעודי לא ראיתי את זה.
<שלמה מולה (קדימה):>
לא אתה – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
לא אני, ולא חברי, ולא אף אחד בציבור החרדי, שאני מייצג אותו כאן.
<שלמה מולה (קדימה):>
אבל יש כאלה ששורפים, הרב גפני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אתה יודע מה, עושים עוד הרבה דברים, גם בציבור שלך. אתה רוצה שאני אתחיל לדבר? היום התפרסם תחקיר על משהו שהיה באיזה בית-ספר, נדמה לי בתל-אביב. אתה רוצה שאתחיל לדבר על זה ואני אתחיל להגיד "החילונים"? לא, אני לא הולך לעשות את זה, כי אני מנסה להיות אינטליגנטי. אותם אלה ששורפים דגלים, שזה מיעוט שבמיעוט שבמיעוט בקרב הציבור הזה, שבמערכות בחירות נלחם נגדי ואומר שאסור לבחור בי לכנסת כי זו "כנסת המינים", שורפים דגלים. אז זה בסדר.
אחרי זה אנחנו גזענים. זה הרי ברור לגמרי. פתאום בשלושת השבועות האחרונים מעצימים את העניין שאנחנו גזענים. בעזרת השם, חבר הכנסת אחמד טיבי ואני נדון ביום רביעי איפה יש גזענות. אז אנחנו גזענים.
עכשיו, זה שב-2040 אנחנו הולכים לשלוט במדינה זה כבר ברור עכשיו לגמרי. אני רק לא יודע מה נעשה עם ליצמן, אני אלך אתו ברוטציה על ראשות הממשלה? אבל כבר ברור שאנחנו שולטים במדינה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
תיקח אותנו בחשבון.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני אקח אתכם בחשבון, ב-2040 ניפגש, בעזרת השם. אז אנחנו הולכים להשתלט על המדינה.
עכשיו, אנחנו לא לומדים ליבה. לא לומדים. יש תוכנית ליבה במשרד החינוך לבתי-הספר היסודיים. בחינוך העצמאי לומדים את כל תוכנית הליבה. אנחנו לא קוראים לזה ליבה. אנחנו לומדים מתמטיקה, לומדים מדעים, לומדים אנגלית. הכול לומדים. בוא נצא לרחוב ונשאל כל חילוני מצוי, והוא יגיד: אתם לא לומדים את הליבה. לא לומדים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אבל מאיפה זה בא, חבר הכנסת גפני?
<משה גפני (יהדות התורה):>
רגע. אנחנו אשמים. בסוף אני אגיע לזה שאנחנו אשמים. זה ברור. הכול בשלושת השבועות האלה.
מה עוד אמרו עלינו? אני כבר לא זוכר. כל הזמן אומרים עלינו עוד משהו. באמת, החרדי מוצג היום כמפלצת. עכשיו ברור ששדרן כמו גבי גזית מגיע ואומר שצריך לארוז אותם, לשלוח אותם לברוקלין.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
או שאתם עניים.
<משה גפני (יהדות התורה):>
עניים. כן, אנחנו עניים. בקיצור, אנחנו אם כל חטאת במדינה הזאת.
החלטתי לדבר ברצינות. עכשיו אני אומר לכם ברצינות – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
עד עכשיו זה לא היה רציני?
<משה גפני (יהדות התורה):>
עד עכשיו לא היה רציני. עכשיו אני אומר ברצינות.
<היו"ר דני דנון:>
זמנך אזל בקטע הרציני, כבוד הרב גפני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני לא מאמין.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אני מבקש לא להוריד אותו על-ידי סדרנים. תן לו 20 שניות.
<היו"ר דני דנון:>
תצטרך לסכם ברצינות.
<משה גפני (יהדות התורה):>
תדעו לכם – אני לא יודע לאן זה מתפתח – אנחנו לא הולכים לשנות את אורחות חיינו. תדעו לכם רק דבר אחד: אחד הדברים המרכזיים שרון חולדאי אתמול דיבר עליהם בסמינר הקיבוצים, וגם אני הייתי שם, זה העבודה. אנחנו לא עובדים.
<שלמה מולה (קדימה):>
גם לא הולכים לצבא.
<משה גפני (יהדות התורה):>
לא אמרתי לא הולכים לצבא. אני משאיר עכשיו את הצבא.
<שלמה מולה (קדימה):>
בוא נגיד, אני אמרתי את זה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אין לי זמן, הוא יוריד אותי מהדוכן. זה מה שהם מחליטים – חרדים וערבים. חס וחלילה, זה בסדר, זה היה מקרה חד-פעמי, אחמד, זה לא הולך לחזור על עצמו. כך אמרו לי בנשיאות. זה לא הולך לקרות עוד פעם.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
בעוד 20 שנה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
על כל פנים, אני אומר לך, חבר הכנסת מולה, חרדים רוצים ללכת לעבוד. עכשיו, לא מכירים בשנות הלימוד שלהם. בנות רוצות ללכת לעבוד – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
תתגייס – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
אף ממשלה לא מתמודדת עם איך מוציאים אותם לעבודה. אבל אני כבר יצאתי לעבודה. אז ברור לחלוטין שאצל המעביד המצוי אני הראשון שלא מקבלים, השני זה האתיופי, השלישי זה העולה מחבר המדינות והרביעי זה הערבי. כלומר, אני כבר עברתי את הכול – אני כבר למדתי, כבר קיבלתי תואר, אני כבר פרופסור, אני כבר יודע הכול. אני בא לעבוד, לא מקבלים אותי לעבודה, כי אני חרדי.
עכשיו, מה אתם חושבים, שגבי גזית באמת צודק? יארזו אותנו וישלחו אותנו לברוקלין? מישהו מעלה את זה בדעתו? אנחנו כאן. עכשיו, לא קם מנהיג אחד במערכת הפוליטית הציבורית ואומר: רבותי, בוא נשב ליד השולחן, בוא נראה מה עושים, מה הטענות האמיתיות, מה שקר. הרי זה הולך להתפוצצות חברתית. מה אתם חושבים, שאנחנו נשתוק על זה? אנחנו ניתן לגבי גזית כזה לעבור, או לרון חולדאי כזה לעבור, ונשתוק כשאנחנו יודעים את האמת? כולם משקרים ביחס אלינו. אנחנו פופוליסטים, אותנו אפשר לתקוף, עלינו אפשר להגיד את כל השקרים שבעולם. אנחנו רוצים להיות חלק מהחברה, אנחנו רוצים לעבוד. נותנים לנו? מקבלים אותנו? אני ואחמד טיבי נבוא לעבוד באיזה משרד – הוא מתקדם לפני לפי הסקר. הוא מתקבל לפני מולה, אבל מולה מתקבל לפני. אני האחרון ברשימה. שקרנים, נמאסתם.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה, חבר הכנסת גפני. הדובר הבא – חבר הכנסת מוחמד ברכה, נציג סיעת חד"ש.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
גפני, היה מעולה. הסיום שלך – – –
<היו"ר דני דנון:>
הרב גפני, אתה יודע ששוקלים מחדש את תוכנית ויסקונסין. אפשר לשבץ אותך כמשבץ עבודה בתוכנית החדשה שתהיה.
<שלמה מולה (קדימה):>
ראש הממשלה אפילו לא שמע שוויסקונסין נסגרה. הוא שכח, יש לו מחלת שכחה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת ברכה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום נפגש ראש הממשלה עם נשיא מצרים חוסני מובארק. יש הערכות שונות לגבי מהות השיחות. חלק דיברו על כך שראש הממשלה רצה להניא את הנשיא המצרי מלהעלות את נושא הגרעין הישראלי, וחלק אמרו שזה במסגרת הפתיחה של שיחות הקרבה בין ישראל לפלסטינים לאחר ההחלטה שהתקבלה בוועדת המעקב של הליגה הערבית.
כמובן, יש לברך על כל אפשרות של פריצת דרך, אבל האמת היא שאני לא רואה שום פריצת דרך. אני עוקב, רואה, כפי שכולם רואים, את העמדות של הממשלה ושל העומד בראשה, שמתייחסות לשיחות כלהצגה ולשלום כלפוזה. השלום אינו פוזה שמשחק אתה ראש הממשלה, אלא תוכנית, מהות, שהוא צריך לבוא ולהכריז קבל עם ועדה. אבל ראש הממשלה לא שינה שום דבר ממצעו, הוא רוצה את שיחות הקרבה בלי קרבה, הוא רוצה שיחות שלום בלי שלום. הוא רוצה שיחות.
<יריב לוין (הליכוד):>
חבר הכנסת ברכה, אתה עכשיו אתה בקטע של דברי העידוד, אני מבין. מעודד אותנו שהמצב טוב.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אם זה מעודד אותך. אתה זקוק לי להתעודד? אתה יודע מה התכונה הכי שגורה אצל המנהיג שלך – שהוא בדרך כלל לא דובר אמת.
<יריב לוין (הליכוד):>
נו, באמת. אני חושב שהתכונה שלו שהוא מצליח לעבוד בלחצים קשים – – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, כל פעם שיש איזה מהלך מדיני, מהלך פוליטי, דואגים בממשלה – לא רק הממשלה הזו; אגב, זה מנהג ישראלי טיפוסי – לתקוע מקלות בגלגל. המקל שהתבשרנו עליו היום הוא הנכונות של הממשלה ושל הקואליציה לקבל את הצעת החוק של כמה חברי כנסת, שבאה להקשות על משפחות של אסירים פלסטינים, מתוך מגמה כאילו ללחוץ יותר. מה ללחוץ יותר?
<פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):>
למה כאילו? נותנים לצלב-האדום להיכנס לגלעד שליט? למה כאילו?
<קריאה:>
– – –
<היו"ר דני דנון:>
קריאת ביניים מותרת, לא הערת ביניים. בבקשה, תמשיך. אני אוסיף לך עוד דקה בעקבות קריאות הביניים. בבקשה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
בסדר. כדי שגלעד שליט יחזור לבית-הוריו צריך להשלים את עסקת חילופי השבויים, ומי שמכשיל אותה – ידוע, קבל עם ועולם, שממשלת ישראל היא שמכשילה אותה. זאת אומרת, המשחקים והתרגילים הנמוכים האלה הם לא מה שיוביל לחזרתו של שליט, כפי שתומכי החוק כאילו רוצים או מייחלים.
הצעת החוק קודם כול היא ענישה נוספת על מנגנון הענישה הצבאי. רוב האסירים או כל האסירים הפלסטינים נשפטו בבתי-דין צבאיים, וחלקם עצורים במעצר מינהלי, אפילו ללא משפט וללא כתב אישום; אז להוסיף עוד עונש שלא נקבע בחוק ועונש שלא נקבע על-ידי שופט אלא נקבע על-ידי פוליטיקאים, להוסיף עוד חטא על החריגה ועל ההפרה של האמנות הבין-לאומיות, אבל בעיקר לייצר מתיחות לקראת שיחות הקרבה, שככל שיקראו לה קרבה, יהיו אלו שיחות של התנכרות לבסיס העיקרי של תהליך השלום והוא ביצוע הסכמים ונסיגה מלאה מכל השטחים שנכבשו ב-67', כולל ירושלים המזרחית.
אין פתרון פלא אחר, אדוני היושב-ראש, ומי שמשתעשע בהזיות ובחלומות שלא מן החיים האלה ולא מן העולם הזה, הוא ימשיך, אבל כנראה שני העמים ועמי האזור ימשיכו לשלם את מחיר הדמים של מדיניות ממשלות ישראל. תודה רבה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. הדובר הבא – חבר הכנסת ניצן הורוביץ ממרצ.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני, תודה רבה, חברי הכנסת, ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, עורר סערה גדולה לאחר שאמר אתמול בכנס בנושא החינוך בעירו, בעירנו תל-אביב, דברים שנגעו בנפשם ובלבם של ישראלים רבים ועוררו – ואני חושב בצדק – את הדיון הסוער, שאגב הדברים שבו ממש לא התחלקו לפי מחנות של חילונים או דתיים, כי אני גם שמעתי הרבה מאוד דתיים, ואפילו חרדים, שצידדו בדבריו.
מה בסך הכול אמר רון חולדאי? את מה שאנחנו אומרים כאן כבר חודשים ארוכים בסדרה של דיונים: שהממלכתיות הישראלית בסכנה, שמהותה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית בסכנה משום שממשלתה מפקירה את מערכת החינוך שלה.
הסערה הזאת – נקרא לה סערת חולדאי – היא הסערה התורנית, אבל, חברי חברי הכנסת, הרי לא עובר כאן כמעט יום בלי שמתעוררת סערה ציבורית בנושאים האלה של צביונה של ישראל כמדינה דמוקרטית. לפני יומיים זה היה הבג"ץ על בית-הספר בעמנואל, ולפני זה היו פיטורים של איזה מורה שנכנסה להיריון, והיה המשבר בבית-שמש, ובית-החולים באשקלון, והעיר חריש, וקווי המהדרין, ועשור לוועדת-טל – זו רק רשימה שעשיתי בחטף לפני שעליתי כאן לדוכן – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
– – – במירון אתמול.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
וביטול גיורים, וכל מיני רבני עיר, ומה שאתם רוצים. וכל הדברים האלה שיוצאים מבית-המדרש של הממשלה הזאת ושל השותפים בקואליציה הזאת, מחדדים את התחושה – והרי זה מה שעורר את סערת הרגשות הזאת של דבריו של חולדאי. זה הרי חלק מתמונה גדולה מאוד שאנחנו מתמודדים אתה כמעט מדי יום.
<משה גפני (יהדות התורה):>
כל הדברים שמנית היו בממשלה הקודמת ביתר שאת.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
בממשלה הקודמת וגם בממשלה הזאת.
<משה גפני (יהדות התורה):>
– – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
נכון. הממשלה הקודמת ביטלה את חובת לימודי הליבה מעל גיל 13, ואני מגנה זאת בכל תוקף. בכייה לדורות. עכשיו לכו נחזיר, איך נחזיר עכשיו את לימודי הליבה מעל גיל 13?
<משה גפני (יהדות התורה):>
– – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
– – – טעות פטאלית. והממשלה הזאת הולכת לצערי באותה דרך ומקצינה את הדרך הזאת.
<משה גפני (יהדות התורה):>
איזה ממשלה, תגיד לי לאן ללכת.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אתה משפיע יפה מאוד בממשלה, ואתה לא צריך ללכת לשום ממשלה. הממשלה עושה כל מה שאתה רוצה. כל מה שאתה רוצה – – –
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
אפילו מעבר.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אתה סיעה קטנה אומנם, אבל יש לך השפעה רבה. אני מברך אותך על כך, מבחינתך אתה עושה עבודה שמשרתת את בוחריך – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
– – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
– – – אבל הממשלה, היא עושה כל מה שאתה רוצה, אתה לא צריך לעזוב אותה. אבל אנשים שמעבר לחישובים הממשלתיים ולקואליציות, גם חרדים לדמותה של המדינה הזאת כמדינה יהודית-דמוקרטית. יהודית-דמוקרטית, שני הדברים ביחד; לא יהודית, לא דמוקרטית – יהודית-דמוקרטית, זה מה שאנחנו רוצים.
אנחנו צריכים לשים לב לשלושה יסודות, ואני חושב שלדברים האלה כיוון ראש העיר חולדאי ואנחנו מכוונים בשאר ימות השנה. החינוך הממלכתי צריך לקבל עדיפות – כל מדינה בעולם נותנת עדיפות לחינוך שלה ולא מממנת חינוך סקטוריאלי או פרטי. ואני מתכוון בזה, הרב גפני, לא רק לחינוך החרדי אלא גם לבתי-ספר פרטיים אחרים. אני חושב שמדינה צריכה לתת עדיפות לחינוך שלה; שלה, של המדינה. של המדינה. דבר שני – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני מסכים – – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אז אולי תסכים גם לדבר השני. הדבר השני הוא שוויון בנטל השירות והגיוס. שוויון בנטל השירות והגיוס. אזרח במדינה צריך לשאת בנטל כמו אחרים. אם הוא לא מתגייס לצבא מטעמים כאלה ואחרים, הוא יכול לעשות שירות לאומי ואזרחי. אין דרך להסביר את העיוות שקיים היום, אין דרך. אין דרך.
והדבר השלישי, שאני חושב שהוא זה שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, זה הפרדת הדת מהמדינה. אני יודע שבזה אתה לא יכול להסכים אתי, אני מבין, אבל דע לך שיש דתיים רבים, ואפילו חרדים, שחושבים שהעירוב הזה בין דת למדינה הוא דבר שאפילו מזיק לדת עצמה.
שלושת היסודות האלה – חינוך ממלכתי, שוויון בנטל והפרדת הדת מהמדינה – זו הממלכתיות שלנו, זו הציונות שלנו, זו הערובה להבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. על כך דיבר רון חולדאי ועל כך ידברו רבים אחרים בחודשים הקרובים. תודה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. הדובר הבא – חבר הכנסת אורי אורבך מסיעת הבית היהודי.
<משה גפני (יהדות התורה):>
מרצ עושים טעות פוליטית – – –
<היו"ר דני דנון:>
הסכמתם על המון דברים, הרב גפני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
לא, הם עושים טעות פוליטית. הם חושבים שידברו נגד החרדים, יקבלו יותר מנדטים. הם נותנים מנדטים ליאיר לפיד, הם מורידים מעצמם. הרי יאיר לפיד מעוניין בזה.
<היו"ר דני דנון:>
בינתיים יאיר לפיד עוד לא הודיע שהוא מצטרף ולאן הוא מצטרף.
<משה גפני (יהדות התורה):>
הם עושים טעות פוליטית, צריך להגיד להם.
<היו"ר דני דנון:>
לליכוד אני לא חושב שזה יהיה, אז אנחנו – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
לא, אבל הוא ילך ברשימה. הרי מישהו עומד מאחורי הקמפיין הזה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה. בבקשה, חבר הכנסת אורי אורבך.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת גפני שאל מה קרה בזמן האחרון שכולם מתנפלים על החרדים. התשובה היא בגוף השאלה. לא קרה כלום, לכן מתנפלים על החרדים. כשקורה משהו אז יש סיבה, אבל כשלא קורה שום דבר צריך לתקוף את ממשלת ישראל.
ממשלת נתניהו כרגע היא מאוד חזקה; למרות העיצומים של ישראל ביתנו ועוד כל מיני, ואולי האיומים שלנו לפעמים, היא ממשלה חזקה. כשיש מישהו מאוד חזק – להבדיל, בכיתה, בריון – מתנכלים לאח שלו הקטן. אתם האח הקטן והלא-אהוב, קל לשסות נגדכם.
אתם יודעים, חברי החרדים, לאנשים כמוני, וגם לי, יש הרבה ביקורת. אני גם חולק על חלק מהנתונים על ההשתתפות בכוח העבודה של החרדים – בלי לטעון עכשיו מי אשם – וההשכלה שמכשירה לעבודה, והנטל הצבאי וכל הדברים הידועים והמוכרים. אבל אלו סיבות אמיתיות. לא אלו הסיבות שבגללן תוקפים אתכם. נאחזים בדברים.
והיום יש חידוש. היום המתקפות עליכם הן ללא חשש תולעים, כמו שכתוב על חלק מהכשרויות, כי השדרן גבי גזית, שבשבוע שעבר אמר דברי שטנה, אמר שעל הביטוי תולעים הוא מצטער. כל השאר זה בסדר, אבל תולעים – זה באמת קצת מוגזם.
<היו"ר דני דנון:>
אולי זה לא כשר, בגלל זה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אז עכשיו אני אומר: המתקפות על החרדים הן ללא חשש תולעים.
אני חושב שהמתקפה על החרדים – לאנשים מהמיעוטים בחברה הישראלית – זה נכון לערבים, זה נכון לחרדים, לפעמים זה נכון למתנחלים, זה יכול להיות נכון לעובדים זרים – יש אוזן פנימית מאוד רגישה. אפשר לטעון על כל טענה שטוענים נגד חלשים – מה אתם רוצים? בסך הכול מה אמרתי? זה לא נכון, השירות הצבאי? זה לא נכון שהעובדים הזרים תופסים מקומות עבודה? זה לא נכון שהמתנחלים עושים כל מיני צרות?
אנחנו, בני המיעוטים השונים, יש לנו אוזן פנימית; אנחנו גם שמים לב לסגנון. אנחנו יודעים מתי מתכוונים לגופו של עניין ולגופה של טענה, ומתי מתכוונים לשסות את ההמונים במיעוט, שהוא כרגע הקורבן. מה נופל על אוזניים קשובות? כשיש מישהו שאין לו עבודה, אז אומרים: זה העובדים הזרים. כשיש מישהו שהוא בשירות הצבאי – קשה לו, הוא מקופח, אז אומרים: אבל החרדים לא מתגייסים. כשחוסמים כביש, אז אומרים: תראו, המתנחלים האלה, תראו מה הם עושים. פתאום הם לא מפגינים. זה הכוח של ההמון השקט – אפשר לגייס אותו באמצעות שיסוי נגד קבוצות, והחרדים הם פשוט הקורבנות הנוחים ביותר, והדברים גם מתקבלים.
אז ראש העירייה חולדאי, והשדרן הזה, והשדרן ההוא – הוויכוח הוא לא עם הטענות שלהם. אפשר להתווכח על עובדות עד זוב דם, ואני בטוח שאפשר גם להגיע להסכמות, על השתתפות בשוק העבודה, ואפילו בשקט, פה ושם, על שירות צבאי. אבל הנימה שבין המלים, לא המלים עצמן, היא זו שעושה את ההבדל. וקשה לפעמים לתפוס ולהוכיח את זה. לפעמים – מתי קל לנו? כשיש התפרצות, כשזה קללות, כשזה גידופים. אבל הקשיבו לקריצה. כשרון חולדאי מדבר, הדברים – אפשר להסכים ואפשר לא להסכים, אבל כולנו רואים את הקריצה. כולנו רואים את קהל היעד. כולנו רואים את ההנהון הזה, שאומר: כן, כן, זה החרדים האלה, זה הערבים האלה, זה העובדים הזרים האלה.
במקום להתמודד עם הבעיות, במקום לנסות לפתור אותן, אומרים שיש מישהו חלש שהוא אשם. וכבונוס, במתקפה העונתית האחרונה, זה קשור למה שאמרתי בהתחלה: זאת החוליה החלשה – ציבורית, לא פוליטית; ציבורית – של הממשלה הזאת. ועם מי אפשר לתקוף את הממשלה? הך בחרדים ותפיל את הממשלה. אולי זאת אמירה גם קצת אופטימית, ולכן לא כל כך צריך להתרגז, אלא – יכוף ראשו כאגמון, כמו שכתוב, והרוח הזאת תעבור; עד למתקפה הבאה. תודה רבה.
<היו"ר דני דנון:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. הדוברת הבאה, חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נמצאת. הדובר הבא – חבר הכנסת יריב לוין, הדובר האחרון.
<יריב לוין (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, טוב, שוב אנחנו בריטואל הקבוע של אי-אמון על כלום, ויעידו ספסלי הסיעות שמבקשות להביע אי-אמון בממשלה – ריקים הם כמעט לחלוטין. גם מי שנמצא כאן עסוק בענייניו. נדמה לי שהדיון כמעט שאיננו מעניין איש, והציבור שצופה בנו מבעד למרקע הטלוויזיה באמת פשוט לא מבין מה אנחנו עושים כאן, ואדוני היושב-ראש לא מבין מה אנחנו עושים כאן, ובצדק, לצערי, משום שהגיע הזמן – חברות וחברי הכנסת של האופוזיציה, אולי תעשו סוף-סוף איזה חשבון נפש, האם יש טעם או היגיון בפארסה הזאת של הצעת האי-אמון השבועית על שום דבר.
והפעם, אחרי שלא מצאו נושאים – כי הרי היית מצפה – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
רשות השידור זה שום דבר בעיניכם. ככה זה נראה.
<יריב לוין (הליכוד):>
חברת הכנסת זוארץ, הרי היית מצפה שנוכח הבעיות האדירות שמדינת ישראל מתמודדת אתן, בשעה שראש הממשלה נוסע – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
אז הכול קשה.
<יריב לוין (הליכוד):>
– – רק היום לביקור רב-חשיבות במצרים, חשבנו, היינו מצפים, שהאופוזיציה תזעק ותעלה נושאים כבדי משקל שבגינם ראוי במצב הנוכחי להפיל ממשלה בישראל ולהביע אי-אמון בה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אז שייתנו גיבוי באמת – – –
<יריב לוין (הליכוד):>
והנה, אני מסתכל, ומסתבר שלפי שיטתכם – לא לפי שיטתי, לפי שיטתכם – הכול טוב. מדיניות החוץ מצוינת, ומדיניות הביטחון מצוינת, ומדיניות – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
טוב שאתה יודע שהמדיניות גרועה.
<יריב לוין (הליכוד):>
– – – מצוינת, ולפי שיטתכם, בכל הדברים האלה, הגדולים והמשמעותיים, שראש הממשלה והממשלה מתמודדים אתם בימים האלה, הכול טוב, הכול מסודר, נשארה רק בעיה אחת קטנה – איזה ויכוח על אופן הניהול של רשות השידור.
ואני אומר לך, רשות השידור חשובה מאוד, השידור הציבורי חשוב מאוד, הממשלה שלכם, בקדנציה הקודמת, שראתה את המשבר ההולך ומחריף ברשות השידור, לא עשתה שום דבר כדי לפתור את הבעיה, הביאה – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
יש פתרון.
<יריב לוין (הליכוד):>
איפה הייתם? אם יש פתרון, למה לא מינפתם אותו בקדנציה הקודמת? מי הפריע לכם?
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – –
<יריב לוין (הליכוד):>
היה לכם רוב, היתה לכם שליטה, אבל לא עשיתם. יכול להיות שחבר הכנסת נחמן שי, שעכשיו הצטרף והוא תגבורת של ממש בשורותיכם, אולי הוא הביא עמו רעיונות חדשים, זה אולי ההסבר היחיד שאני יכול לתת, אבל עובדה שבקדנציה הקודמת, כשישבתם כאן, וכאן, ליד שולחן הממשלה, לא עשיתם שום דבר. ראיתם את השידור הציבורי הולך ודועך, הולך ומתרסק, ולא עשיתם כלום. והנה היום – – –
<שלמה מולה (קדימה):>
עברה שנה. מה אתם עושים עכשיו?
<יריב לוין (הליכוד):>
– – – והנה היום, חבר הכנסת מולה, כאשר ישבתם בישיבת הסיעה שלכם – –
<שלמה מולה (קדימה):>
– – – עוד שנה ועוד שנה.
<יריב לוין (הליכוד):>
– – כאשר ישבתם – חבר הכנסת מולה – – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
היה פתרון. הצענו פתרון – – –
<יריב לוין (הליכוד):>
חבר הכנסת מולה, אני רוצה אולי – אולי אתם תוכלו לעזור לי.
<היו"ר דני דנון:>
רק שנייה, חבר הכנסת לוין. חברת הכנסת זוארץ, את מפריעה לו לדבר. אני יכול להוסיף לו כמה דקות – אני מציע לקרוא הערות ביניים קצרות. בבקשה, חבר הכנסת לוין.
<יריב לוין (הליכוד):>
לצערי – לצערי, חבר הכנסת מולה, אתם לא מזמינים אותי לישיבת סיעת קדימה – –
<שלמה מולה (קדימה):>
אתה מוזמן.
<יריב לוין (הליכוד):>
– – אבל אני יכול, אולי בעזרתכם, לנסות לשחזר את הישיבה האחרונה שקיימתם, ולחשוב: יושבים אנשים, 28 חברי כנסת מכובדים, ומנסים למצוא איזה פגם בהתנהלות הממשלה, כדי שיהיה על מה להגיש הצעת אי-אמון – –
<אורית זוארץ (קדימה):>
לא צריך להתאמץ.
<יריב לוין (הליכוד):>
– – כי הרי הצעת אי-אמון מוכרחים להגיש. כל שבוע.
<שלמה מולה (קדימה):>
צריך לפתוח את העיתון.
<יריב לוין (הליכוד):>
וחושבים, ובוחנים את מדיניות הפנים ולא מוצאים כלום, ובוחנים את מדיניות החוץ ולא מוצאים כלום, ואז נזכרים שיש משבר ברשות השידור, שאומנם התחיל הרבה לפני התקופה של הממשלה הזאת, שאומנם אתם לא עשיתם שום דבר בעניינו – –
<שלמה מולה (קדימה):>
אין משבר? אין משבר? אין?
<יריב לוין (הליכוד):>
– – ואחרי כל זה מגיעים למסקנה שזאת הבעיה שבגינה בשעה הזאת ובזמן הזה – קצת יותר משנה אחרי הבחירות הקודמות – זה הזמן להביע אי-אמון בממשלה. רבותי, זה לא רציני. פשוט לא רציני. והעובדה שזה לא רציני – ההוכחה הטובה ביותר היא שכמעט אף אחד מכם לא היה כאן לאורך כל הדיון בהצעה שהסיעה שלכם הגישה.
עכשיו, ברשות היושב-ראש, אני מבקש להתייחס בכמה מלים גם להצעה של סיעות חד"ש– בל"ד–רע"ם-תע"ל. חברי הכנסת, ברוך שובכם מלוב, תודה שהגעתם הנה, חבל שלא חזרתם עם כמה תרומות לחינוך הערבי שאתם פתאום כל כך דואגים לו. על מי אתם חושבים שאתם עובדים? אתם עובדים אצל קדאפי ועובדים בעיניים על הציבור ששלח אתכם לכאן. מבזבזים את הזמן שם ומגישים איזו הצעה חסרת תכלית, כאילו החינוך בירושלים פתאום מטריד אתכם בכלל.
רבותי, גם אתם צריכים לעשות חשבון נפש נוקב. בדרך הזאת אתם מוציאים את עצמכם מהכלל ואתם מדרדרים את הציבור שלכם למקומות שאסור לו להיות בהם. אתם רוצים להיות אצל קדאפי? תלכו לשם ותישארו שם. אתם רוצים לעזור לציבור שלכם? תיסעו בעולם ותביאו תרומות, כמו שעושים כל – נבחרי ציבור אחרים.
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – –
<יריב לוין (הליכוד):>
תביאו תרומות לחינוך – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לסיים.
<יריב לוין (הליכוד):>
– – תעזרו לציבור שלכם, במקום ללכת ולהתחנף לראשי מדינות שכל מה שמעניין אותם זה טרור ועוד טרור ועוד טרור.
לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב ששתי הצעות האי-אמון – אין לי אלא להגדיר אותן מגוחכות, ראוי שהן תידחינה על-ידי הכנסת, ואני מבקש כי כך ייעשה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. סגן ראש הממשלה יסכם את הדיון. השר מרידור יסכם את הדיון. מייד בתום סיכום הדיון על-ידי השר אנחנו ניגש להצבעה על שתי הצעות האי-אמון.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שתי הצעות אי-אמון הגישו סיעות האופוזיציה היום. על הצעת אי-אמון הנוגעת לרשות השידור דיברתי בפתח הדיון. ההצעה השנייה נגעה למערכת החינוך במזרח-ירושלים. מכיוון שירושלים היא עיר אחת וחוק אחד חל עליה מאז 1967, זה 43 שנה, ראוי שמערכת החינוך בה תשמור על רמה גבוהה ואחידה לכל חלקי האוכלוסייה, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ואם חברי הכנסת הערבים מצביעים על כך שלא זה המצב, אנחנו לא צריכים להשליך את תלונתם אל הסל אלא לבדוק את עצמנו, כי אנחנו נבחנים בזה שאנחנו נוכל לקיים עיר אחת, ארץ אחת, מדינה אחת בהגינות ובשוויון לכל תושביה של העיר ושל הארץ, לדאוג לכך שהחלשים ביניהם יקבלו עוד יתרון כדי להשתוות בניסיון, בהזדמנות, לחזקים יותר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, מי שמדבר – השר מרידור משיב, מי שלא רוצה – שיצא החוצה. אני מבין שצריך להתארגן להצבעה, אבל זה לא מתיר הפקרות מוחלטת פה באולם. בבקשה, אדוני.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
ולכן אנחנו, מששבנו ארצה ובנינו כאן מדינה, נבחנים במבחן שאנחנו דרשנו תמיד מאחרים כאשר היינו במיעוט בארצות שונות – לנהוג בשוויון ובהגינות. אבל התורה שלנו מחייבת לא רק שוויון כלפי הגר הגר בתוכנו, אלא מה שקוראים היום "העדפה מתקנת"; לגר, ליתום ולאלמנה יש דין עודף על מי שאיננו כזה. לכן, אם חברי הכנסת שעלו כאן מצביעים על כך שאנחנו לא משקיעים מספיק, לא דואגים מספיק לחינוך במזרח-ירושלים, אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, לתקן ולשפר, כי בזה לא נבחנת מערכת החינוך בלבד, על זה נבחנים אנחנו, אמת המידה המוסרית שלנו והחשבון שלנו כלפינו, עצמנו, כלפי בורא עולם, איך אנחנו נוהגים כשאנחנו בשלטון.
ירושלים, על כל שלל קבוצות האוכלוסייה שבה, על הגוונים השונים, על האמונות השונות, על ירושלים זאת צריך לעשות מאמץ גדול, בירושלים זאת, כדי לשמר את ה"ביחד" שמאפשר שוויון והגינות וכבוד אנושי לכל מגזרי האוכלוסייה בתוכה, ואין ספק שהפערים בתוכה כמו בכל אוכלוסייה אחרת יכולים להיתקן בעיקר על-ידי מערכת חינוך, שהרי אין כמו החינוך, שיכול להעלות אדם מתחתית אל מרום החברה. ולכן יש חשיבות מיוחדת לאיכות של מערכת החינוך, היהודית, הערבית, או כל מערכת חינוך שהיא בתוך ירושלים. לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שהממשלה הזאת – אני מניח, ככל קודמותיה – רואה לעצמה חובה לדאוג לאיכותה של מערכת החינוך ולשוויון המתחייב בהקצאת החינוך לאזרחים השונים.
יש בעיות מיוחדות לירושלים, בגלל זה מערכת החינוך בתוכה פועלת לפי קודים שונים – החינוך הממלכתי, החינוך העצמאי, הרשמי, שאינו רשמי, החינוך הערבי – ולמרות כל זאת, חובת המדינה לדאוג לפחות לאותה ליבה יסודית שתאפשר לאדם להתפתח, לקבל את מקומו הראוי בחברה, להתמודד בחברה. וזה תפקידה של מערכת החינוך. לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שנכון יהיה לומר שחובת הממשלה הזאת היא לדאוג למערכת חינוך שוויונית ואיכותית. הממשלה עושה ככל שהיא יודעת לעשות ותתקן מה שצריך לתקן.
אני רוצה לחזור במלים ספורות לנושא שעלה כאן קודם לכן, הנוגע לרשות השידור ולמצבה העגום היום. רשות השידור היתה ראשונה בישראל ולבדה בישראל, בטרם היות תחרות בשידור הציבורי, בטרם היות שידור פרטי, שידור מסחרי, ובמשך השנים השתנו פני השידור הציבורי, התחרות הלכה וגברה, לפעמים על-ידי הורדת הרמה, ולפעמים על-ידי כניעה לצורך המסחרי, ולכן דווקא בימים האלה עולה חשיבותו של שידור ציבורי שעליו ממונה ועליו מחויבת רשות השידור הישראלית.
חוק רשות השידור שקיים אתנו כבר כ-40 שנה נתן תשובה טובה בזמנו, אבל הוא דורש שינויים. השינוי שהוצע בממשלה הקודמת על-ידי השר לשעבר, חבר הכנסת לשעבר, איתן כבל, הוא שינוי ראוי, ואני חושב שנכון עושה ראש הממשלה שהחליט לבדוק אותו בדיקה יסודית בטרם יחיל את האמור בו כחוק המדינה היום.
מכיוון שמדובר בארגון גדול שעובדיו רבים ויש בו שאלות של יחסי עבודה שאינן נפתרות בקלות, ויש צורך לשמור על איכותו גם תוך תחרות עם תחנות שידור אחרות, נכון היה להקצות את הזמן והמאמץ הנדרש כדי להביא לכך שהפתרון המוצע יהיה פתרון טוב. אני מאוד מקווה שפעולתו של אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, תביא לתוצאה הזאת. בהכירי את האיש, אייל גבאי, ואת עבודתו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, אני חושב שיש סיכוי טוב שהדבר יעלה בידו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני סגן ראש הממשלה, צריך לדאוג שבחוק הזה יקפידו – גם עם הממשלה, שתדאג לשידור ציבורי, וגם עם עובדי השידור הציבורי שיהיו שידור ציבורי.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני מסכים, אדוני. הכלל הוא שהממשלה לא שולטת על השידור הציבורי, לכן יש מועצה ציבורית. הממשלה לא צריכה לשלוט בו, וגם עובדי השידור הציבורי צריכים לזכור שהם משרתי הציבור. יש בזה אגד של זכויות ואגד של חובות, גם חובתם וגם זכותם – בזה אנחנו מטפלים, את זה אנחנו רוצים לתקן, והלוואי שנצליח.
אדוני היושב-ראש, אני מציע להסיר את הצעות האי-אמון מסדר-היום. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לסגן ראש הממשלה, השר דן מרידור. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. ובכן, אנחנו עוברים להצעת אי-אמון מטעם סיעת קדימה בנושא: ראש הממשלה הופך את השידור הציבורי לתחנה של שידור פוליטי וכופה על עובדי השידור הציבורי להפוך לשופר של שלטונו.
רבותי, הואיל והתבקשתי על-ידי למעלה מ-20 חברים, 24 חברים הנוכחים באולם, לקיים הצבעה שמית, לפי סעיף 36(ב) אני מקיים את ההצבעה על הצעת אי-אמון זו, של סיעת קדימה, בהצבעה שמית. גברתי, מזכירת הכנסת, נא להצביע הצבעה שמית.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
רוחמה אברהם-בלילא - בעד
עפו אגבאריה - אינו נוכח
רחל אדטו - בעד
יולי יואל אדלשטיין - נגד
יעקב אדרי - בעד
יצחק אהרונוביץ - אינו נוכח
אורי אורבך - נגד
חיים אורון - אינו נוכח
זבולון אורלב – אינו נוכח
דוד אזולאי – נגד
אריאל אטיאס – נגד
דניאל אילון – אינו נוכח
רוברט אילטוב – אינו משתתף בהצבעה
<קריאות:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברי הכנסת, חברת הכנסת זוארץ, חבר הכנסת מולה, מי שיפריע בהצבעה יוצא מיידית מהאולם. בבקשה להמשיך את ההצבעה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
דליה איציק – בעד
מיכאל איתן – נגד
אריה אלדד – אינו נוכח
טלב אלסאנע – אינו נוכח
זאב אלקין – נגד
חיים אמסלם – נגד
אלי אפללו – אינו נוכח
אופיר אקוניס – נגד
גלעד ארדן – אינו נוכח
אורי אריאל – אינו נוכח
זאב בנימין בגין – נגד
זאב בוים – אינו נוכח
אריה ביבי – אינו נוכח
זאב בילסקי – בעד
בנימין בן-אליעזר – אינו נוכח
מיכאל בן-ארי – אינו נוכח
דניאל בן-סימון – נגד
רוני בר-און – בעד
אבישי ברוורמן – נגד
מוחמד ברכה – אינו נוכח
אהוד ברק – נגד
אילן גילאון – אינו נוכח
גילה גמליאל – נגד
מסעוד גנאים – בעד
משה גפני – נגד
אברהם דיכטר – אינו נוכח
דני דנון – נגד
ניצן הורוביץ – אינו נוכח
צחי הנגבי – בעד
יצחק הרצוג – נגד
דניאל הרשקוביץ – אינו נוכח
מגלי והבה – בעד
מתן וילנאי – נגד
עינת וילף – נגד
<קריאה:>
למה? למה?
<היו"ר ראובן ריבלין: >
למה? לא לשאול.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
יצחק וקנין – נגד
נסים זאב – נגד
אורית זוארץ – בעד
חנין זועבי – אינה נוכחת
ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח
ציפי חוטובלי – נגד
דב חנין – אינו נוכח
יואל חסון – בעד
ישראל חסון – בעד
שי חרמש – בעד
אחמד טיבי – בעד
רוברט טיבייב – בעד
שלי יחימוביץ – נגד
משה יעלון – נגד
אליהו ישי – נגד
איתן כבל – אינו נוכח
אמנון כהן – אינו נוכח
יצחק כהן – אינו נוכח
משה כחלון – נגד
חיים כץ – נגד
יעקב כץ – אינו נוכח
ישראל כץ – נגד
ציפי לבני – בעד
לימור לבנת – נגד
אורלי לוי אבקסיס – אינה משתתפת בהצבעה
<קריאה:>
מה קרה לישראל ביתנו?
<קריאה:>
מה קרה, הבנתם מי זה ביבי?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברי הכנסת, לא להעיר הערות שמפריעות להצבעה. בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
יריב לוין –
<יואל חסון (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, חבר הכנסת חסון. היא קראה "יריב לוין". איך אני אשמע איך הוא הצביע?
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל אתה לא יכול לנהל עכשיו. חבר הכנסת, אתה רוצה הצבעה שמית? לא תאפשרו לי לקיים הצבעה שמית, אני אקיים הצבעה אחרת. בבקשה. יריב לוין.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
יריב לוין – נגד
אביגדור ליברמן – אינו נוכח
יעקב ליצמן – נגד
עוזי לנדאו – אינו משתתף בהצבעה
סופה לנדבר – אינה נוכחת
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און, לא להפריע. אני צריך לשמוע.
<אורית זוארץ (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, חברת הכנסת זוארץ, אני מוכרח לשמוע את ההצבעה. בלתי אפשרי. לעשות הפסקה. רבותי, לעשות הפסקה. אם תהיה הפרעה אני אפסיק את ההצבעה. אני מודיע לכם, לא יכול להיות. אתם מבקשים הצבעה שמית ומפריעים לקיומה. אי-אפשר. חבר הכנסת בר-און, הרי אתה יודע שהחופש של חבר כנסת הוא כמעט מוחלט. כמעט. בבקשה. להמשיך את ההצבעה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
גאלב מג'אדלה – נגד
מנחם אליעזר מוזס – נגד
שלמה מולה – בעד
שאול מופז – בעד
משה מטלון – אינו משתתף בהצבעה
<קריאות:>
מה קרה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברים, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
אברהם מיכאלי – נגד
אנסטסיה מיכאלי – אינה משתתפת בהצבעה
אלכס מילר – אינו נוכח
<קריאות:>
– – –
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
אלכס מילר – אינו משתתף בהצבעה
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חסון, אני מזהיר; אני מזהיר אותך ואת סיעתך. אתם ביקשתם. חברת הכנסת זוארץ, זה בלתי אפשרי. אני חייב לקיים פה הצבעה, ואם אתם תפריעו אני אפסיק. בבקשה.
<יואל חסון (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת חסון, הכנסת שומעת היטב. מי שמפריע זה אתה. בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
סטס מיסז'ניקוב – אינו משתתף בהצבעה
אורי מקלב – נגד
יעקב מרגי – נגד
דן מרידור – נגד
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש עוד הצבעת אי-אמון, רבותי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
משולם נהרי – נגד
אורית נוקד – נגד
לאה נס – נגד
סעיד נפאע – אינו נוכח
בנימין נתניהו – נגד
חנא סוייד – בעד
מרינה סולודקין – בעד
גדעון סער – נגד
גדעון עזרא – בעד
חמד עמאר – אינו משתתף בהצבעה
<אורית זוארץ (קדימה):>
רגע, יש כאן אי-אמון בראש הממשלה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת זוארץ, אי-אפשר אחרי כל אחד להעיר הערה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
אני מנסה להבין.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הצבעת כבר? לכי לשתות – – – אי-אפשר. בבקשה. להמשיך.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
ציון פיניאן – נגד
יוסי פלד – נגד
יוחנן פלסנר – בעד
מאיר פרוש – נגד
עמיר פרץ – אינו נוכח
אברהים צרצור – בעד
פניה קירשנבאום – אינה משתתפת בהצבעה
איוב קרא – נגד
מירי רגב – נגד
דוד רותם – אינו משתתף בהצבעה
ראובן ריבלין – נגד
כרמל שאמה – אינו נוכח
יובל שטייניץ – אינו נוכח
מאיר שטרית – בעד
נחמן שי – בעד
סילבן שלום – נגד
יוליה שמאלוב-ברקוביץ – בעד
שלום שמחון – נגד
ליה שמטוב – אינה משתתפת בהצבעה
עתניאל שנלר – בעד
רונית תירוש – בעד
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. תמה ההצבעה הראשונה. נא להקריא פעם שנייה את שמות כל אלה אשר לא השתתפו בהצבעה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און, אל תפריע לניהול ההצבעה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
עפו אגבאריה – אינו נוכח
יצחק אהרונוביץ – אינו נוכח
חיים אורון – אינו נוכח
זבולון אורלב – אינו נוכח
דניאל אילון – אינו נוכח
רוברט אילטוב – אינו משתתף בהצבעה
אריה אלדד – אינו נוכח
טלב אלסאנע – אינו נוכח
אלי אפללו - אינו נוכח
גלעד ארדן - אינו נוכח
אורי אריאל - אינו נוכח
זאב בוים - אינו נוכח
אריה ביבי - אינו נוכח
בנימין בן-אליעזר - אינו נוכח
מיכאל בן-ארי - בעד
מוחמד ברכה - אינו נוכח
אילן גילאון - אינו נוכח
אברהם דיכטר - אינו נוכח
ניצן הורוביץ - אינו נוכח
דניאל הרשקוביץ - נגד
חנין זועבי - אינה נוכחת
ג'מאל זחאלקה - אינו נוכח
דב חנין - אינו נוכח
איתן כבל - אינו נוכח
אמנון כהן - אינו נוכח
יצחק כהן - אינו נוכח
יעקב כץ - אינו נוכח
אורלי לוי אבקסיס - אינה נוכחת
אביגדור ליברמן - אינו נוכח
עוזי לנדאו -
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עוזי לנדאו אמר שהוא לא משתתף.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר:>
עוזי לנדאו - אינו משתתף בהצבעה
<היו"ר ראובן ריבלין:>
האם את מקריאה את כל אלה שאמרו "לא משתתפים"?
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
כן, את כולם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם הם לא משתתפים, הם הודיעו שהם לא משתתפים.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
סופה לנדבר - אינה נוכחת
סעיד נפאע - אינו נוכח
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זאת שאלה מאוד נכבדה, אם לא משתתף יכול להצביע. בהצבעה השלישית אני אומר.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בוודאי, בוודאי. השאלה אם "לא משתתף" זה הודעה פוזיטיבית, שבה הוא אומר: אני לא משתתף ולא רוצה שתקראו בשמי. האם הוא הצביע? כי הוא לא נוכח, זה ברור. אומר "לא משתתף" זאת שאלה שוועדת – לא נתקלנו עוד בשאלה הזאת, בהחלט שאלה ראויה. בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
(קוראת בשמות חברי הכנסת)
סעיד נפאע - אינו נוכח
עמיר פרץ – אינו נוכח
כרמל שאמה - אינו נוכח
יובל שטייניץ - אינו נוכח
בזה תמה ההצבעה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. רבותי, האם יש מישהו באולם ששמו נקרא ולא הצביע?
<רוני בר-און (קדימה):>
כן, כל השרים אתנו.
<אורית זוארץ (קדימה):>
לא צריך בכוח.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בר-און, אני מזהיר אותך. חברת הכנסת זוארץ. חבר הכנסת בר-און, אני מזהיר אותך, אל תטעה אותי. אל תשים מכשול בפני עיוורים. אני לא מיומן כמוך, ולכן אני עלול לטעות. אל תטעה אותי, אני מזהיר אותך.
רבותי, האם יש מישהו מבין חברי הכנסת הנוכח באולם וקראו בשמו ולא הצביע?
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
כן. אני, אבל הייתי בחוץ – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ורוצה להצביע, לא ולא הצביע. ורוצה. האם נוכח איזה חבר כנסת באולם, שלא קראו בשמו או שקראו בשמו ולא היה נוכח ורוצה להצביע? עכשיו רבותי חברי הכנסת, אני מודיע לכם שמי שמודיע בקולו שהוא לא משתתף, נשאלת שאלה האם אני יכול לשאול אותו עוד פעם או לא. אני בפעם זאת איני שואל אותו. אבל עניין זה יעבור לוועדת הפירושים, גברתי מזכירת הכנסת, על מנת להכריע האם הוא יכול לחזור בו מאי-השתתפותו ולהביע דעה. היום אני לא מסכים, היום אני קובע שהם הביעו דעה.
<השר מיכאל איתן:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה צודק, אני חושב כמוך. העלה המשנה לראש הממשלה שאלה. לא משנה היום את הסדרים. מי שאמר "לא משתתף", לא נותן לו להצביע.
<רוני בר-און (קדימה):>
יש לי בקשה לוועדת הפירושים, אפשר?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מה?
<רוני בר-און (קדימה):>
שר שישב ליד שולחן הממשלה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא, לא.
<רוני בר-און (קדימה):>
מה זה "לא"?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני צריך קודם להכריז, אחר כך תאמר מה שאתה רוצה.
<רוני בר-און (קדימה):>
רגע, אני רוצה ועדת פירושים לשאלה פרופר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא רוצה לשאול שאלה אחרת, שהיא, יש בה מידה רבה של התרסה.
<שלמה מולה (קדימה):>
זה הצבעת אי-אמון – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<נחמן שי (קדימה):>
מה זה, חידון התנ"ך?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
קודם ההצבעה. אולי נפלה הממשלה. אחרי זה חקירה של שרים שלא משתתפים ויושבים ליד שולחן הממשלה.
<נחמן שי (קדימה):>
מה זה, חידון התנ"ך?
<אורית זוארץ (קדימה):>
מה זה אומר ששרים פה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברים, אם לא תפסיקו להפריע אני אדע איך להתנהג.
ובכן, בעד הצעת האי-אמון של סיעת קדימה הצביעו 29 חברים, נגד הצביעו 50, אין נמנעים. לא השתתפו בהצבעה 12 חברי כנסת. הצעת האי-אמון לא נתקבלה.
בבקשה, חבר הכנסת בר-און. בבקשה, לך לרמקול, תאמר מה שאתה רוצה לפרוטוקול. בבקשה.
<רוני בר-און (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אני מבקש להעביר לוועדת הפירושים או לקבל חוות דעת מהיועץ המשפטי של הכנסת לגבי השאלה הסטטוטורית אם שר שנוכח בישיבה שבה מצביעים על אי-אמון ומודיע, לאחר שהוא יודע שההצבעה היא הצבעת אי-אמון, שהוא אינו משתתף בהצבעה, ובכך לא מביע אמון בממשלה, מה התוצאות של ההודעה הזאת.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מותר לו, השר מיסז'ניקוב. הוא יודע לשאול. לא שהוא לא יודע את התשובה.
<רוני בר-און (קדימה):>
לא, אני לא יודע את התשובה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בסדר גמור. שמעתי.
<רוני בר-און (קדימה):>
יכול להיות שאתה, אדוני היושב-ראש, יודע את התשובה. יכול להיות ששר התיירות יודע את התשובה. הכנסת מתעניינת בחוות הדעת של היועץ המשפטי ושל ועדת הפירושים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הבנו. תודה רבה. הבנתי. קודם כול, הערתי לחבר הכנסת בר-און: כל אחד מחברי הכנסת יכול להגיש בקשה ליועץ המשפטי לכנסת, שכן היועץ המשפטי לכנסת אינו יועץ של הקואליציה, של יושב-ראש הכנסת או של מאן דהוא, הוא יועץ של כל אחד מחברי הכנסת, וכל אחד יכול להגיש. אשר לבקשתך להגיש בקשה לוועדת הפרשנות, היא תועבר לוועדת הפרשנות ותידון. אין שום בעיה בכלל. מאה אחוז. לא צריך לעשות, מעבר לדרמה שיש בשאלה, דרמה נוספת.
אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד, רבותי חברי הכנסת, בנושא מצבה של מערכת החינוך בירושלים – כפי שהם כתבו – ירושלים המזרחית. חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 1
בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 22
נגד – 49
נמנעים – 2
הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
22 בעד, 49 נגד, שני נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש לא נתקבלה.
<הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, הסעיף הבא בסדר-היום: החלטת הממשלה בדבר העברת סמכויות בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה. יש שני סעיפים להחלטה זו, לפי שני סעיפים שונים. כבוד השר בגין יעלה ויציג את החלטת הממשלה לפני הכנסת. אני מודיע שרק שתי סיעות ביקשו להשתתף בדיון, סיעת קדימה וסיעת רע"ם-תע"ל, ולכן מייד לאחר הדיון המשולב בשתי ההחלטות אנחנו נצביע.
<השר זאב בנימין בגין:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אבקש להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה בישיבתה מיום 25 באפריל שנה זו כדלקמן: בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לשר זאב בנימין בגין את סמכויותיו של השר יעקב נאמן, בתוקף כהונתו כשר המשפטים, לפי סעיף 33א לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה–1975, ככל שהן נוגעות לתקנות החברות הממשלתיות (כללים לעריכת דוחות כספיים של חברת החשמל לישראל בע"מ) (הוראת שעה), התשס"ה–2004, לרבות כל תיקון או שינוי בהם.
כן החליטה הממשלה באותה ישיבה כדלקמן: בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לשר זאב בנימין בגין את סמכויותיו של השר יעקב נאמן, בתוקף כהונתו כשר המשפטים, לפי סעיף 12א(ג) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א–1971, לעניין הגשת קובלנה נגד רב עיר, אם נבצר מהשר נאמן להפעיל את סמכותו האמורה, לרבות במקרים של חשש לניגוד עניינים.
בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, אני מבקש, בשם הממשלה, את אישורה של הכנסת לשתי החלטות אלה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. הואיל וההחלטות מצריכות הצבעה, יכול להיפתח דיון שהוא דיון סיעתי בהתאם לאמור. נרשמו שלוש סיעות – בעוד דקה אני סוגר את הרשימה – סיעת קדימה, סיעת ש"ס וסיעת רע"ם-תע"ל. חבר הכנסת מגלי והבה, ראשון הדוברים – שלוש דקות לכל סיעה – מטעם סיעת קדימה, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב מטעם ש"ס.
<מגלי והבה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת, מקובל הוא, באמת, כשקמה ממשלה חדשה, להעביר סמכויות בין משרדים. נשאלות פה המון שאלות, בעיקר כשמדובר בשני שרים ראויים ורציניים, מדוע שנה אחרי שהממשלה הזאת כבר מתפקדת החליטו להעביר את הסמכויות האלה? הרי אנחנו יודעים שיש ניגודי אינטרסים לפעמים, והשאלה הנשאלת היא מדוע אחרי השנה הזאת החליטו להעביר סמכויות.
השאלה הנוספת, אדוני היושב-ראש, שמתחייבת, היא, האם כל הסמכויות שיש בהן ניגודי אינטרסים במשרד המשפטים הועברו לשר בנימין זאב בגין? זאת שאלה שנייה וחשובה. כי אם יש ניגודי עניינים, חשוב מאוד היה שהממשלה, ברגע שהקימו אותה – אכן הדברים היו מתבצעים ונעשים.
זה מביא אותי לדיון הקודם, של האי-אמון, ששמענו שבנושא רשות השידור היה שר שהיו לו הסמכויות של רשות השידור, והוא החליט, מטעמים שלו, לוותר על הסמכויות האלה. וראינו את ראש הממשלה תופס את הסמכויות האלה, מחבק אותן, שחלילה נגיד שלא חסרים שרים פה, בממשלה הזאת, שיקבלו תפקידים. אני ספרתי חמישה או שישה – שלושה או ארבעה מהם יש להם הניסיון והיכולת לנהל את רשות השידור בצורה הטובה ביותר, כפי שמצפים שרשות ציבורית תשרת את האוכלוסייה.
לצערי הרב, ראש הממשלה, שלוקח על עצמו כל הזמן מטלות, למה הוא לא העביר? למה הוא צריך להיות – אדוני ראש הממשלה והשר הרצוג, אני מדבר כדי שראש הממשלה ישמע – מדוע, אדוני, לקחת את כל הסמכויות אליך, ואתה הולך בפתח – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
יש לי חלוקת קשב.
<מגלי והבה (קדימה):>
אה, מצוין, אני מכיר את החלוקה הזאת שנים רבות.
מה שאני רוצה להגיד לך, אדוני ראש הממשלה, הרי אתה אומר: עכשיו אני בפתח תקופה חדשה וחשובה, של ללכת למשא-ומתן מדיני, ואני צריך להתפנות, ואני יושב-ראש הצוות הזה; אני יושב-ראש הצוות, ואני רוצה לשלוט ולראות איך אני מוביל עם הצוות הזה שיוביל אותנו למשא-ומתן. צר לי, אדוני ראש הממשלה, שלא קיבלנו תשובות משכנעות, לא על זה שאתה ממשיך להחזיק את הסמכויות של השר שאחראי לביצוע חוק רשות השידור, וצר לי, אדוני, עוד יותר, שאתה לפחות מחזיר אותנו בנושא המדיני, ככה, בהערת אגב, 30 שנה אחורה.
אנחנו הפכנו – במקום להיות במשא-ומתן ישיר עם השכנים שלנו ולהגיע לתוצאות, אתה מוביל משא-ומתן עקיף, שהאמריקנים, במקום שיהיו תמיד, כמו שהיו, לצדנו, עכשיו יש להם מחויבות אחרת – לדאוג למה שהבטיחו לפלסטינים ולמה שרוצים להגיע אליו כתוצאה מהמשא-ומתן הזה. אתה הבאת אותנו, אדוני, למצב שגם בנושא הזה – אדוני שר הביטחון, אתה מסתכל, כי שמעתי אותך היום כמה חשוב לך ניהול המשא-ומתן הזה, אבל לדעתי אנחנו טוחנים מים ללא שום מוצא – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני עובר לפרשה אחרת. הזמן נגמר.
<מגלי והבה (קדימה):>
אני מאוד מודה לך, אדוני, אבל אני לא תולה תקוות, לא בהעברת הסמכויות האלה ולא במשא-ומתן. תודה, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מגלי והבה. אני מזמין את חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה. הרשימה סגורה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני בהחלט בעד להעביר סמכויות, וכמה שיותר. לא משנה אם זה ניגוד אינטרסים או לא אינטרסים. אם יש צורך להעביר, ולהקל, ולחלק את העבודה, וכמה שיותר, בין חברים, אז יש לעשות את זה כמה שיותר טוב ויותר יעיל.
אבל לדבר אחד אני לא מסכים: להעביר סמכויות בנושא של הסתה וגזענות – זה אני לא מוכן. אי-אפשר להעביר דברי בלע מדור לדור. ואני רוצה לומר לכם מה קרה למפלגת העבודה, שאחד מהחברים הנכבדים שלה, איתן כבל, בשבוע שעבר זכה לכותרות בגלל איזו אמירה אומללה שהוא אמר. אני רוצה לחזור על הדברים שהוא אמר, כי זה חשוב. זה צריך ללמד אותנו כמה אנחנו הולכים במדרון חלקלק של שנאה עצמית תהומית. הוא אומר ככה: הציונות זה הנדל"ן. הפוסט-ציונות הצינית של הימין היא איום יותר גרוע על המפעל הציוני מכל אחמדינג'אד או נסראללה. אני אומר לכם, זה דברי בלע. בכנסת ישראל. זה לא איש בל"ד – זה איש מפלגת העבודה, שמוביל אותו השר המכובד אהוד ברק. הלוואי שהיו לומדים ממנו קצת מוסר ודרך ארץ, מהאיש הזה שיושב פה. ואני אומר לכם את זה בכל הרצינות.
ורון חולדאי הוסיף פשע על חטא בהתבטאות שלו אתמול. עם ישראל חגג אתמול את מדורת ל"ג בעומר, והוא הדליק מדורה של שנאה והסתה. על מה? למה? הוא אומר שהחרדים בורים. תגידו לי, אני נראה לכם איזה בור? אם אני בור, תגידו לי. מה אני לא מבין? יש מישהו שמדבר פה או אומר איזו אמירה ואנחנו לא מבינים אותו?
לכן, אדוני היושב-ראש, מכיוון שראש הממשלה רמז לי שאני אקצר בדברים, במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ואני מכבד את ראש הממשלה, לכן אני בשנייה הזאת יורד מהבמה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. יסיים חבר הכנסת אלקין, אם ירצה. הוא ביקש להירשם כדי לשמור על זכותה של הממשלה כדי שלא יהיה מחטף בהצבעה. אם הוא לא צריך הוא כנראה יודיע לי. בוודאי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי הכנסת, אי-אפשר שלא להתייחס לדברים שהעלה פה בשבוע שעבר חבר הכנסת איתן כבל. על הדברים שאמר איתן כבל נאמר: כל הפוסל, במומו פוסל. הייתי שמח אם היה חבר הכנסת כבל מפנה רבע מבט מיהם סוחרי הנדל"ן האמיתיים של הארץ הזאת; מה קרה לאדמות הקיבוצים שקיבלו אותן בשביל ציונות, בשביל חקלאות, והפכו להיות מנכסי הנדל"ן המשמעותיים ביותר במדינת ישראל.
רציתי לומר זאת באותו יום, אבל היה דיון רציני, מכובד, על חוזה המדינה, ובחרתי לעסוק בעניין ולא להוסיף באותו יום אש ומדנים כפי שעשה חבר הכנסת כבל בלשונו המשתלחת.
עכשיו, אל העניין – העברת סמכויות, העברת אחריות מהשר נאמן אל השר בגין. לפני שהייתי מעביר אחריות אל השר בגין, הייתי מבקש מהשר בגין למלא את האחריות שלו, למלא את החוב שלו, למלא את הציפיות ממנו, כמי שהיה אמור לשמור על ארץ-ישראל והפך להיות עוד יד שמאל של ראש הממשלה. כמי שמגן על החלטת ההקפאה, כמי שנותן את הגיבוי לממשלת הליכוד שהפכה להיות מליכוד לבולדוזר, ל"ליכודוזר", שזה היום הלכו והרסו בתים של מגורשי חומש בשבי-שומרון. שר הביטחון יודע לאכוף את הבנייה, את צו ההקפאה, אך ורק על יהודים באופן גזעני. איפה האחריות של מי שאמור להגן גם כן על יהודים? איפה האחריות שקיבלת? איפה הציפיות שהיו ממך כמי שאמור לשמר, כמי שאמור לייצג? לצערנו הרב, האכזבה היא קשה.
לכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו מתנגדים להעברת הסמכויות לשר בגין, עד שימלא את האחריות המוטלת עליו בשמירה על ארץ-ישראל. כשימלא את האחריות הזאת, נשמח להעביר לו סמכויות נוספות. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אלקין מוותר על זכות הדיבור.
<זאב אלקין (הליכוד):>
אני מוותר על זכות הדיבור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לכן, נעבור להצבעה שתהיה כפולה – לא ההצבעה תהיה כפולה אלא הנושאים יהיו אחד אחרי השני, שכן יש כאן שתי החלטות ממשלה המחייבות כל אחת בנפרד הצבעה.
אנחנו עוברים להצבעה הראשונה – בהתאם לסעיף 31(ב), מבקשים להעביר לפי סעיף 33א לחוק החברות הממשלתיות סמכויות מהשר נאמן לשר זאב בנימין בגין. מי בעד הצעה זו – יצביע. מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 2
בעד הודעת הממשלה – 41
נגד – 1
נמנעים – אין
הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר המשפטים לשר זאב בנימין בגין נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 41, נגד – 1, ואין נמנעים. אני קובע שהעברת הסמכויות לפי סעיף 31(ב) בנושא סעיף 33א לחוק החברות הממשלתיות אושרה על-ידי הכנסת, והנושא יועבר לשר זאב בנימין בגין.
עכשיו, נצביע בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה על העברת התפקידים של שר המשפטים לפי סעיף 12א(ג) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א–1971, משר המשפטים לשר זאב בנימין בגין. רבותי, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד הודעת הממשלה – 42
נגד – 1
נמנעים – אין
הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר המשפטים לשר זאב בנימין בגין נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 42, נגד – 1, ואין נמנעים. אני קובע שגם הסמכויות שלפי סעיף 12א(ג) לחוק שירותי הדת הועברו משר המשפטים לשר זאב בנימין בגין.
תם הדיון בסעיף זה.
<הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 11), התש"ע–2010>
[מס' כ/319; "דברי הכנסת", חוב' כ"ג, עמ' 8855; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו עוברים להצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 11), התש"ע–2010. אני מזמין את יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לעלות ולהציג את ההצעה, שלה אין הסתייגויות ולכן בתום הצגת ההצעה אנחנו נצביע בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ברצף.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 11), התש"ע–2010 – הצעת חוק פרטית, ובמקרה הצעת חוק שלי.
סעיף 10 לחוק קליטת חיילים משוחררים קובע את זכאותו של חייל משוחרר למענק המשולם לו תוך חודשיים מיום שסיים את שירותו הסדיר על-ידי הקרן לקליטת החייל המשוחרר. גובה המענק מחושב בהתאם לאופי השירות – לוחם, תומך לחימה, שירות אזרחי ושירות מפוצל – ולאורך השירות בפועל.
כיום, המענק המשולם לחיילים ששירתו כלוחמים או כתומכי לחימה ולא השלימו את מלוא תקופת השירות שהם חייבים בה לפי חוק שירות ביטחון, בגין פציעה שאירעה במהלך אימון או במהלך פעילות מבצעית, מחושב בהתאם למספר החודשים ששירתו עד ליום שחרורם המוקדם.
מטרתה של הצעת החוק המונחת בפניכם הינה לקבוע כי לוחמים ותומכי לחימה שנפצעו במהלך אימון או בפעילות מבצעית, ובשל כך שוחררו מהשירות הסדיר, יהיו זכאים למלוא המענק שהיה משולם להם אלמלא אותה פציעה, ועל-ידי כך להבטיח שלא ייגרם לאותם חיילים נזק כלכלי.
ברצוני להודות לצוות הלשכה המשפטית בראשות עורכת-הדין יהודית וסרמן ועורך-הדין זיו מגור שפעלו לקידום ואישור הצעת חוק זו, לצוות הוועדה בראשות וילמה על עבודתם, וכן לעוזרי הפרלמנטריים, איילת השחר, אילן מרסיאנו וערן וייס שעזרו ופעלו בקידום הצעת החוק.
אני פונה לחברי הכנסת ומבקש לאשר את הצעת החוק, המוגשת ללא הסתייגויות, בקריאה השנייה ובקריאה השלישית, בנוסח שהכינה הוועדה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, נא לשבת.
אין הסתייגויות, ולכן נצביע בקריאה שנייה על כל החוק. הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 11), התש"ע–2010, קריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד סעיפים 1–2 – 33
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 33, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אדוני יושב-ראש הוועדה, האם להצביע בקריאה שלישית?
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
כן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 11), בהתאם לבקשת יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 32
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 11), התש"ע–2010, נתקבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעד – 32, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שחוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 11), התש"ע–2010, עבר בקריאה שלישית, וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
חבר הכנסת חיים כץ, עד עכשיו דיברת בתור יושב-ראש. האם אתה רוצה לדבר גם בשם יוזם החוק?
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ובכן, תודותיך כיושב-ראש היו גם תודותיך כחבר כנסת. אנחנו מברכים אותך.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
תודה.
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו עוברים להודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת. בבקשה. אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת, בבקשה.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, ברשות היושב-ראש, הודעה אחת שאינה מצריכה הצבעה.
אני מודיע בזאת על חילופי אישים בוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת הכלכלה לעניין חוק שירות נתוני אשראי: מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט – במקום חבר הכנסת לשעבר אופיר פינס-פז יכהן חבר הכנסת איתן כבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ההודעה נרשמה ונשמעה.
<הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 64)
(חלוקת הטיפול בחומר חקירה בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית), התש"ע–2010>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/500).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברי הכנסת, אני מזמין את השר מרידור, שלא הועברו לו הסמכויות של שר המשפטים אבל בשם הממשלה הוא יציג את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 64) (חלוקת הטיפול בחומר חקירה בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית), התש"ע–2010, לקריאה ראשונה. אדוני, בבקשה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לדיון בחוק נרשם עד כה חבר הכנסת נסים זאב. מי שרוצה להשתתף יודיע. בעוד דקה אני סוגר את ההצבעה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
את הרשימה, ולא את ההצבעה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ודאי. את הרשימה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק שאני מתכבד להביא בשם הממשלה, הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 64) (חלוקת הטיפול בחומר חקירה בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית), התש"ע–2010 – הצעת החוק הזאת עוסקת בחלוקת עבודה בין הפרקליטות לבין התביעה המשטרתית.
ידוע שהיועץ המשפטי לממשלה הוא ראש התביעה, ואפשר היה לחשוב שהמשטרה חוקרת ואילו הפרקליטות מייצגת בבית-המשפט ומגישה את התביעות. למעשה לא כך הם פני הדברים, וחלק גדול מעבודת התביעה נעשית בידי המשטרה. רוב גדול של העבירות מטופלות בידי המשטרה. כך יוצא שהסמכות לתבוע בפלילים, שמקורה אצל היועץ המשפטי, והוא מסמיך תחתיו אנשים אחרים, מתחלקת למעשה בין שני הגופים האלה, והחלוקה הזאת מצריכה מפעם לפעם תיקונים והתאמות כדי לאפשר פעולה יותר תקינה וחלקה, פחות עיכובים, פחות עינוי דין.
היום קיים הסדר שמגיע לקצו, והוא הסדר זמני. ההסדר הזמני בחלוקת העבודה הגיע לקצו, ואנחנו מציעים כאן הסדר אחר.
ההסדר המוצע, בעיקרו, כולל תיקונים לסעיפים 60 ו-62 לחוק סדר הדין הפלילי. ההסדר הזה מוצע אחרי שבתקופה שחלפה מאז חקיקתה של הוראת השעה נוסתה תוכנית להיערכות הממשלה לחלוקת הטיפול בתיקי פשע ועוון בין הפרקליטות לבין התביעה המשטרתית. היו קשיים ביישומה של התוכנית הזאת, לכן הוחלט להפסיק אותה ולהציע את ההסדר המובא כאן לפניכם.
ההצעה היא שחלוקת הטיפול המוסכמת בין המשרד לביטחון פנים והמשטרה לבין משרד המשפטים תהיה כזאת: תהיה רשימה שעליה יחליט פרקליט המדינה, בהסכמת ראש אגף חקירות מודיעין במשטרה ובאישור היועץ המשפטי לממשלה.
בבסיס ההצעה עומדת התפיסה כי הגדרת התחומים של הטיפול בין הפרקליטות לבין המשטרה תיקבע על-פי היתרון היחסי של כל גוף. זאת אומרת, תיקים מורכבים יותר, רגישים יותר או בעלי חומרה מיוחדת, שמצריכים מומחיות מיוחדת, שקיימת בפרקליטות – כל אלה יטופלו בידי הפרקליטות, הרמה הגבוהה יותר מטבע הדברים. תיקים קלים יותר, נוחים יותר לבירור מהיר, בעבירות שאינן בעיקרו של דבר בעלות חומרה מיוחדת – לא שיש עבירות ממש קלות, אבל יש חמורות יותר וחמורות פחות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ברגע זה החוק, ברגע שיאושר, החוק הוא שיקבע ולא היועץ המשפטי?
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
החוק יקבע עם אפשרות לפרקליטים, כפי שאני אסביר מייד, לסטות ממנו. אני תיכף אסביר את הדבר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עד שלא סטו, החוק מאפשר.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
בעבירות שאינן בעלות חומרה מיוחדת – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
באין הנחיה אחרת, כך יהיה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
נכון. – – או מורכבות מיוחדת, בסוגי עבירות שהתביעה המשטרתית התמחתה בטיפול בהם – כל אלה יטופלו בידי התביעה המשטרתית.
בהצעת החוק שנמצאת לפניכם תוכלו לקרוא בסעיף 60 החדש, המוצע – נאמר כך, שבכפוף להוראות כך וכך, "חומר שהושג בחקירה בעבירה מסוג פשע, תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז" או לטיפולו של פרקליט. זאת אומרת, פרקליטות, לא משטרה. בכפוף לסעיף קטן (ד), שאקרא אחר כך, "חומר שהושג בחקירה בעבירה שאינה פשע" – דהיינו, עוון או חטא – "תעבירו המשטרה לראש יחידת תביעות, לטיפולו של תובע משטרתי". זו החלוקה היסודית.
אחר כך כתוב בסעיף קטן (ד), אותו סעיף שהבטחתי לקרוא: "פרקליט המדינה, בהסכמת ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה ובאישור היועץ המשפטי לממשלה, יחליט על אלה: (1) רשימת עבירות מסוג פשע שחומר החקירה שהושג בהן יועבר לראש יחידת התביעות, לטיפולו של תובע משטרתי" – דהיינו, אף-על-פי שזאת עבירת פשע, בגלל נסיבות העניין, סוג העבירה, התמחות, בכל זאת תטפל בה המשטרה ולא הפרקליטות.
"(2) רשימת עבירות מסוג עוון שחומר החקירה שהושג בהן יועבר לפרקליט מחוז, לטיפולו של פרקליט" – דהיינו, אף-על-פי שזאת עבירה מסוג עוון, ומטיבו של הסדר צריך היה העניין להיות מטופל על-ידי המשטרה, בגלל העבירה המסוימת, כפי שהזכרתי קודם, היא תטופל בידי הפרקליטות.
(3) – הרשימה השלישית – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היא לא תופעל, היא תופעל רק אם ראש אגף חקירות יסכים.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
כן. מייד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין זכות וטו.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
הרשימה, הרשימה הזאת, אני אסביר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה נומרוס – – –
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
הרשימה הזאת – פרקליט המדינה לא מחליט על תיק-תיק, הוא מחליט על רשימה. אבל ההחלטה היא, שוב, כפופה להסכמת ראש אגף חקירות ומודיעין ולאישור היועץ המשפטי לממשלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אחרי שהוא מסכים.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
קובעים את זה מראש, לא לכל עבירה. הם מגיעים להסכמה ביניהם, לפי ההנחה שיש לה לעתים רגליים, שגורמי מדינה יכולים לדון אחד עם השני בהיגיון ולהגיע להסכמות ענייניות לפי היתרון היחסי של שניהם – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
החוק צריך לצפות גם אי-היגיון. קודם הסמכות היתה בידי היועץ המשפטי כראש התביעה, שהיא מוקנית לו בחוק, והיום נותנים את זה למעשה למשטרה, לבוא ולהחליט ולהכריע האם – – –
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
לא למשטרה לבדה, לשני הגופים גם יחד: למשטרה ולפרקליטות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הפרקליטות יכולה לבקש, המשטרה אומרת לא. אם ראש אגף חקירות אומר לא, זה נשאר בידי המשטרה – –
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
נכון. בסופו של – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – לא מובא בכלל ליועץ המשפטי.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
או בידי הפרקליטות. שני הצדדים. יש עבירות שהן פשע, שיטופלו בידי המשטרה בהינתן רשימה כזאת, ועבירות של עוון יטופלו על-ידי הפרקליטות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה צודק, זה שני הצדדים, אבל באותו רגע, בצד שמוחזק על-ידי המשטרה, בלי הסכמת המשטרה, אי-אפשר להעביר את זה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
עבירה מסוימת, לא תיק מסוים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה שינוי דרמטי במחשבה שראש התביעה האחד והיחיד, שאין עליו שום לחץ ושסמכויותיו מוקנות בחוק, הופך להיות גם איש משטרה. זאת אומרת, החוקר הופך להיות התובע.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
תשובתי היחידה לדבריך, שיש בהם כמובן טעם רב, שלא מדובר על דיון בתיק מסוים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בעניינים.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
מדובר בסוג עבירה. עבירה. רשימת עבירות. אפשר לקבוע שעבירת גנבה, עבירת רצח, עבירת שוחד, עבירת הריגה יטופלו כאן או כאן. אי-אפשר להגיד: דינו של ראובן או שמעון יהיה כאן או שם. זאת אומרת, אין אפשרות להשפיע על תיק מסוים. אפשר לקבוע שסוג עבירות, עבירות מסוימות, אף-על-פי שהן עבירות המוגדרות כפשע, כלומר, מעל שלוש שנות מאסר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
קרוב לוודאי ששנינו ראינו את זה רק לאחרונה, ולא דנו. אני אומר: יש פה שינוי תפיסה מהותי.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני לא מניח שאדוני ראה את זה רק לאחרונה, לגבי זה נכון.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם אני ראיתי את ההצעה, אבל לא קראתי אותה בצורה שאתה מקריא.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
רק ירשה לי אדוני להשלים את העניין.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה, ודאי.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אני רוצה להשלים את הדברים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה מציג אותם, ודאי.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
תרשה לי להשלים את הדברים. אמרתי שפרקליט המדינה, בהסכמת ראש אגף חקירות ומודיעין, ובאישור היועץ המשפטי לממשלה, יחליטו על שלוש רשימות: האחת, עבירות מסוג פשע, שחומר החקירה שהושג בהן יועבר לראש יחידת תביעות, לטיפולו של תובע משטרתי; עבירות מסוג עוון, שחומר החקירה שהושג בהן יועבר לפרקליט מחוז לטיפולו של הפרקליט. ואחר כך – (3) אמרתי – "רשימת עבירות מסוג פשע או עוון, שחומר החקירה שהושג בהן יועבר לפרקליט מחוז אשר רשאי להחליט" – כפרקליט מחוז – "אם חומר החקירה בתיק מסוים יטופל בידי פרקליט או בידי תובע משטרתי".
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה בסדר.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
זה פרקליט המחוז מחליט, יפה. עכשיו, "הוספה של עבירה מסוג פשע לרשימה שעליה החליט פרקליט המדינה כאמור בסעיף קטן (ד)(1), טעונה גם את אישור שר המשפטים והסכמת השר לביטחון הפנים" – לא רק הפקידים הגבוהים והנכבדים האלה יחליטו, אלא גם השרים הממונים עליהם, שניהם גם יחד. החלטת פרקליט מדינה כזאת תפורסם ברשומות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה שינוי קונספציה.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
יש עוד הוראות שאני לא ארחיב בהן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם הנושא ששרים – כבוד השר הנכבד, אני זוכר אותך כשר המשפטים, שמחתי לייצג אותך כשר המשפטים בוועדת החוקה, חוק ומשפט ובוועדה לבחירת שופטים ובכל שאר הדברים, יחד עם זה אתה מבין שיש פה שינוי בתפיסה. שרים פתאום משתתפים בהחלטה ובהכרעה, גם שר המשפטים וגם השר לביטחון הפנים.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
אדוני יושב-ראש הכנסת, שמשתמש פה ביכולותיו, ידיעותיו וניסיונו בשטח המשפט, גם בניסיונו כעורך-דין הרבה שנים, אומר דברי טעם. אני שומע את הדברים, והדברים נשמעים, והכנסת תצטרך לדון בהצעה הזאת כאשר היא תובא לוועדה. אני מניח שהיא תועבר לוועדה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – – לדון בוועדה בצורה רצינית.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
כל הדברים האלה יידונו בוועדה, ואני מציע שהשאלות האלה, על-ידי חברי הבית, חברי הוועדה, יישאלו שם, ויחליטו כאשר נראה להם.
תכליתו של העניין כולו, רציתי לומר, הוא לייעל מערכת, שידוע לכולנו שלפעמים העומס המוטל עליה, לעתים קרובות מדי – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אין ויכוח.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
– – גורם לעינוי דין או לאי-מיצוי הדין, ושני הדברים לא ראויים. וצריך לתקן. היה ניסיון לתקן, הוא לא צלח, כפי שנאמר כאן. עומס העבודה לא אפשר את היתרונות שרצינו. לכן הממשלה מציעה, שר המשפטים מציע, ואני מתכבד כאן לדבר בשמו, הוא כנראה במקום אחר עכשיו – מציע הצעה שונה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הוא בטוח לא כאן.
<השר לענייני מודיעין דן מרידור:>
הוא כנראה לא כאן. הוא מציע הצעה שונה, ואני מתכבד – בשמו, בהיעדרו – להביא את ההצעה לפני הבית. אני מודה לאדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברי בוועדת החוקה, חוק ומשפט, כדאי שייתנו את לבם לשינוי בתפיסה שבאה לידי ביטוי בהצעת החוק המתקנת הזאת, שהנה, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק משפט ודאי יקרא את הפרוטוקול של הצגת החוק לקריאה ראשונה, כי יש פה בכל זאת שינוי מערכתי ושינוי תפיסתי בקשר לרשות התביעה, שהיתה בלעדית ליועץ המשפטי.
חבר הכנסת נסים זאב, ראשון הדוברים, ואחריו – חבר הכנסת בן-ארי. ואחריו – ביקש יושב-ראש ועדת החוקה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אין ספק שצריכה להיות הפרדה מוחלטת בין הגוף החוקר, דהיינו המשטרה, לבין הגוף התובע, שזה הפרקליטות. המשטרה, תפקידה לחקור, להעביר את חומר החקירה, ומי שצריך בעצם להכין את כתב-האישום, לבדוק אותו, אם יש בסיס לכתב-האישום, זה הפרקליטות, וצריכה להיות הפרדה מוחלטת, ולא משנה אם זה עוון או פשע.
עכשיו פה עושים איזושהי הפרדה בין עוון לפשע, ובין תיקים רגישים לפחות רגישים. אז השאלה, למשל התיק של שולה זקן זה מספיק רגיש? אם זה מספיק רגיש – הרגישות מצד מי?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
האם אתה חושב שהרגישות צריכה להיקבע על-ידי שר המשפטים ושר – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
רגיש – רגיש למי? אם יש רגישות בחקירה, או שחוקרים, עוד לא החלה החקירה, כבר הכול עובר לעיתונות, והחגיגה של כל העיתונאים – יודעים בדיוק כל שאלה שנשאלה, כל תשובה, מה ענו, איך ענו, והמשטרה החליטה להגיש כתב אישום, והמשטרה החליטה, אז מי הפרקליטות בכלל שתערער על החלטת המשטרה? וזה לא משנה; גם כאשר הסמכות היא של הפרקליטות, המשטרה אומרת: אני ממליצה להעמיד לדין. אז אני רוצה לדעת, האם כל החקיקה בנושא הזה באה רק על הנייר כאן? כולנו יודעים שזה לא מיושם בשטח.
ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, ישנה חקירה שהמשטרה חקרה את עצמה, והגיעה למסקנה שאין אשמים. אני העליתי את הנושא כבר פעמיים, פעם בשאילתא ופעם בדיון, על בחור שהמשטרה החליטה לערוך מרדף אחריו. הוא לא עבריין; בחור ששירת בצבא, בדיוק סיים את השירות הצבאי שלו, לפנות בוקר הוא היה עם הקטנוע שלו, והחליטו לעשות מרדף אחריו. המשטרה נכנסה, ניידת משטרה, ב"אין כניסה", פגעה בו, והבחור הזה נהרג. לפני שבוע ימים – חיכו לראות מה המשטרה תעשה בכל החקירה הזאת – התשובה היתה שאין אשמה. המשטרה חקרה את העניין, מובן שמי שפגע היה בניידת משטרה – אני לא יודע מי הפוגע, אבל ברור שהוא קשור למשטרה. איך יכול להיות שמשטרה חוקרת את עצמה ומסיקה את המסקנות שאין אשמה?
צריך להיות ברור: בדברים האלה צריכה להיות חקירה חיצונית, בפרט כאשר החשש והחשד הוא שמי שפגע זה שוטר או מי שהיה בתפקיד כזה או אחר. אני חושב שזה הרבה יותר חשוב, ולא פחות חשוב, מהנושא של חלוקת הסמכויות בין המשטרה לפרקליטות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. האם גם חבר הכנסת רותם מבקש לדבר? מייד אחרי בן-ארי חבר הכנסת רותם. לכל אחד שלוש דקות.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הגשתי אתמול בקשה לדיון מהיר בוועדת הפנים, שלצערי הרב נדחתה, בעניינו של בית-העלמין במרחביה. מי שלא מכיר את פרטי האירוע – ולצערי הרב זה לא תפס כותרות; אם היה קורה אותו דבר בבית-עלמין בחוץ-לארץ, בצרפת, או בקייב, או במקום אחר, או לחלופין בכפר-יאסוף, כל הבית הזה היה גועש ורועש לא רק בדיונים מהירים, בדיונים מיוחדים – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
דבר יום ביומו.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
כן, דבר יום ביומו, אז זה משעמם.
יומיים לאחר חג הפסח, בלילה שבין חמישי לשישי, נכנסו פורעים לבית-העלמין של הקיבוץ והמושב מרחביה – שזה בעצם ראשית היישוב היהודי בעמק, "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", כך אמרו בוניו לפני כ-100 שנה – ונופצו שם 44 קברים, ביניהם של ניצולי השואה, ביניהם של חייל צה"ל, ביניהם של משפחה, נופצו קברים של שלושה דורות של מקימי-מקימי מרחביה, של בניהם ונכדם – חמישה קברים נופצו זה ליד זה בחמת זעם, בסלעים, באבני בזלת, והיה צריך המון כוח כדי לעשות את זה. הגעתי לשם, בא אלי ראש המועצה האזורית, אייל בצר, אומר לי: אתה מהכנסת? אמרתי לו: כן. אומר לי: איפה הכסף? אמרתי לו: לא ציידו אותי במזוודה של כסף. אני מבטיח לפעול בכנסת כדי שתוכלו לקבל את הפיצוי על הפוגרום שנעשה כאן, ומאז אני מנסה לפעול.
ביקשתי דיון מהיר. לא ידענו עד לפני שבועיים ימים מי עשה את זה. זוהו הפורעים, מהכפר סולם השכן, שבעה צעירים, אסור להגיד את המוצא שלהם, שבעה צעירים שבאו למקום ועשו, אבל החוקר היה מהאזור, אמר: לא, זה לא לאומני, זה פלילי, ומשום כך לא הגיע מס רכוש כדי לתת את הערכת הנזק, ובית-העלמין עדיין בביזיונו ובחרפתו, לבד מקבר אחד של חייל צה"ל – משרד הביטחון, יש לו כיס עמוק, מייד בא ושיפץ את הקבר, תוך שעתיים, כי כמה ימים לאחר מכן היה יום הזיכרון לחללי צה"ל. אבל שאר בית-העלמין, כל הגינון, הגדרות – והקברים נופצו לחלוטין.
בקשה שלי לדיון מהיר נדחתה, לצערי הרב, כדי לשמוע מהמשטרה מה הנימוקים – מה הופך אירוע כזה מאירוע לאומני לאירוע פלילי, ומהם הקריטריונים שבסופו של דבר פוגעים בכיס, פוגעים בכבוד שלנו ופוגעים ביכולת לטפל בשורש העניין?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא ידעתי שמדובר בנושא הזה. אני מציע לך להגיש שאילתא בעל-פה, השר יבוא הנה, יאמר את השאלה – יענה על שאלתך הנוקבת והחשובה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, אני חשבתי שזה ראוי לדיון בוועדה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אינני חושב, כי אנחנו צריכים תשובה ברורה, חד-משמעית, לנושא שאתה מעלה. לא ידעתי שזאת הכוונה. אני אתן לך את כל הסיוע.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
בכל מקרה, אני שומר לעצמי את הזכות לבקש בשבוע הבא שוב דיון, כדי לקבל תשובות בתוך ועדה, ששם הדיון הוא ענייני ורציני, ונקבל את התשובות מאנשי המקצוע. יחד עם זה, אני אשאל שאילתא ישירה את השר לביטחון פנים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ואם יהיה צורך להידיין, נראה – קודם כול תשאל. אני חשבתי שאתה רוצה לדעת – הוא נמצא בחקירה – – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
מחכים שם אייל בצר, ראש המועצה האזורית – והם פנו אלי – ומזכירת היישוב. הבקשה שלי היא בתיאום אתם, כדי שהם יוכלו סוף-סוף לשקם את בית-העלמין, ולצערי הרב זה נדחה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה צודק. על שאלתך זו, אם היתה מוגדרת כך, הייתי נותן מענה מיידי ותשובה מיידית, ודורש מהממשלה לבוא ולהסביר לנו מדוע כאשר יכריזו שהעניין הוא פלילי – איזה עניין פלילי יש בניתוץ בית-עלמין?
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
הם טוענים שזה ונדליזם ואלכוהול וכן הלאה. יש כיסוי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם זה ונדליזם, נשמע את זה. אם זה ונדליזם, לפי החוק, חברת הביטוח צריכה לשלם. הואיל ואין למתינו ביטוח, והם לא עושים ביטוח, כי הם לא יכולים – בר-מינן לא יכול לחתום. בהחלט אני אראה את זה גם כדחוף וגם כחיוני וגם כציבורי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת רותם, בבקשה. יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, אשר עתיד לדון בהצעה, אם תעבור בקריאה ראשונה – בבקשה, אדוני.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, אדוני, ראוי לקרוא את דברי ההסבר להצעת החוק כדי להבין עד כמה מדובר בהצעה שהופכת סדרי עולם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אמרתי את זה. נדמה לי שאפילו השר השתכנע, רק שהוא לא שר המשפטים היום.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
בשעתו היה דוח מבקר המדינה שביקר בחריפות רבה את הנושא של התביעה המשטרתית – חלוקת התפקידים בינה ובין הפרקליטות – ואת התלות של התובעים המשטרתיים במחלקת החקירות. עכשיו, אני קורא את דברי ההסבר ואני תמה. כך נאמר: "במהלך התקופה שחלפה מאז חקיקתה של הוראת השעה גיבשו משרד המשפטים, המשרד לביטחון הפנים ומשטרת ישראל, על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, תוכנית להיערכות הממשלה לחלוקת הטיפול בתיקי חקירה – – –". ובהמשך הם אומרים כך: "תוכנית ההיערכות, שהיתה תוכנית תלת-שנתית (לשנים יוני 2006 עד יוני 2009) הונחה על שולחן ועדת החוקה באוקטובר 2005 – – – יישומה של תוכנית ההיערכות נתקל בקשיים, אשר הביאו בין השאר להמשך יישום ההלכה שנקבעה" בתיק אליעזר כהן נגד מדינת ישראל; הלכה אשר קבעה שפרקליט מחוז רשאי להעביר לטיפולה של התביעה המשטרתית תיקים של עבירות מסוג פשע. נוכח הקשיים ביישומה של תוכנית ההיערכות הוחלט על הפסקתה, ולאחר דיון נקבעה בתיאום בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית תוכנית חדשה לחלוקת סמכויות.
עכשיו, אילו היו באים ואומרים שמי שרשאי לחלק את הסמכויות יהיה היועץ המשפטי לממשלה, נו, מילא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מילא.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אבל מה שאנחנו רואים פה זה דבר מדהים: פרקליט המדינה, בהסכמת ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה. מה הקשר בין ראש אגף חקירות ומודיעין לבין התביעה המשטרתית?
יותר מזה: כמו כן נדרשה המשטרה לנקוט פעולות – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זו פגיעה בעצמאות התביעה.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
לא רק זה, אדוני. כמו כן נדרשה המשטרה לנקוט פעולות לניתוקה של התביעה המשטרתית ממחלקת החקירות, לשם קידום עצמאותה. אין בהצעת החוק ולו מלה אחת בעניין הזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו סומכים על יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט שיטפל בצורה רצינית בחוק.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
הוא יטפל בה בצורה מאוד רצינית, אדוני. זה לא יושב-ראש הוועדה, זה הוועדה.
אבל אני אומר יותר מזה, כמה תובעים יש בפרקליטות המדינה, ובכמה תיקים הם מטפלים בשנה? אני אגלה לכם סוד: מכ-40,000 תיקים בשנה שמוגשים לבתי-המשפט, כ-4,000 מוגשים על-ידי הפרקליטות ו-36,000 מוגשים על-ידי התביעה המשטרתית. אבל אם אנחנו סופרים את מספר התובעים, בפרקליטות יש כ-800 תובעים, ובכל התביעה המשטרתית 480 בערך. איך אפשר לבקש שתהיה יעילות בהגשת כתבי אישום, בניהול משפטים, כאשר הפרופורציות לא זהות? אז אומרים לי שהתיקים של הפרקליטות יותר מסובכים. רבותי, אפשר לקחת כל תיק ולסבך אותו באופן כזה שאחרי שבע שנים האיש יצא זכאי, אבל ימררו לו את החיים שבע שנים.
ולכן, לדעתי החוק הזה הוא לא חוק טוב, צריך יהיה לתקן אותו מן היסוד. החומר שנמצא לפניכם לא יגיע כך לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אתה הרגעת אותי, ואני אכן אצביע בקריאה ראשונה בעד החוק, לפי בקשת הממשלה ומתוך ידיעה שיש מי שישגיח על נושא החקיקה. גם השר מרידור לא חסך תמיהות או הבעת שאלות שמדברות בעד עצמן.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 64) (חלוקת הטיפול בחומר חקירה בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית), התש"ע–2010. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בקריאה ראשונה – ואני מדגיש.
הצבעה מס' 6
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 64) (חלוקת הטיפול בחומר חקירה בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית), התש"ע–2010, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
11 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 64) (חלוקת הטיפול בחומר חקירה בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית), עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט כדי להכינה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית ולהביאה בפני מליאת הכנסת. אם יהיו הסתייגויות, גם בהסתייגויות נדון.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כבוד השר לשירותי דת יעקב מרגי, יעלה ויבוא ויענה על שאילתות. כבוד השר לשירותי דת ישיב על שאילתא מס' 608, של חבר הכנסת יריב לוין, המדברת בהקמת מקווה ובית-כנסת ביישוב משכיות. משכיות אשר בבקעת-הירדן, נכון, חבר הכנסת לוין? תודה רבה.
<יריב לוין (הליכוד):>
יישוב של מפוני גוש-קטיף.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מפוני גוש-קטיף. בבקשה, כבוד השר ישיב.
<608. הקמת מקווה ובית-כנסת במשכיות>
חבר הכנסת יריב לוין שאל את השר לשירותי דת
ביום י"ג בטבת התש"ע (30 בדצמבר 2009)
הובא לידיעתי כי ביישוב משכיות אין מקווה ובית-כנסת אשר אמורים לשרת את תושבי המקום.
רצוני לשאול:
1. האם הבעיה ידועה?
2. אם כן – מה ייעשה כדי להקים בדחיפות בית-כנסת ומקווה אשר ישמשו את האוכלוסייה במקום?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
1–2. בתשובה על שאילתא של חבר הכנסת יריב לוין: מבירור שנערך עם האגף למבני דת במשרדנו עולה כי אכן אין מקווה ובית-כנסת ביישוב משכיות. מדובר ביישוב חדש המונה 14 משפחות ונמצא בתהליך גדילה.
אומנם השאילתא מדצמבר, אבל אני אקריא לך את התשובה, שכבר אינה אקטואלית – המשרד לשירותי דת פרסם בחודש האחרון – זה היה ינואר-פברואר – קול קורא בנושא הגשת בקשות לבניית בתי-כנסת ומקוואות. היישוב משכיות כמובן היה מוזמן לפנות באמצעות הרשות האזורית, המועצה האזורית, ולהגיש את הבקשה, אשר תיבחן בהתאם לקריטריונים הקבועים.
אני יכול לומר לך שלפי הקריטריונים שנקבעו בהנחייתי במשרד תהיה עדיפות ראשונה ליישובים ושכונות שאין בהם בתי-כנסת ומקוואות. בשבוע הבא תשב הוועדה לפיתוח מבני דת במשרד ותבחן את כל הבקשות שהוגשו עד 1 במאי, שהיה התאריך האחרון להגשת מסמכים. אם המועצה האזורית הגישה עבור משכיות, זה יידון במנה הזאת, ולא – הם יוזמנו להגיש בקול קורא הבא, שיהיה בעזרת השם – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
צריך תמיד לזכור, כבוד השר, שבמשכיות היה בית-כנסת – במשכיות אשר בגוש-קטיף, והיום אין להם בית-כנסת, כי הרסו אותו.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
קודם כול אני אסיים את תשובתי. לכן, אם לא הוגשה, יוכלו להגיש כבר בחודשים הקרובים, לקראת 2011. אני תמה שהבקשה לא טופלה במסגרת מינהלת "תנופה". בסוגיות האלה ביישובים החדשים שמוקמים על-ידי מינהלת "תנופה", סל"ע לשעבר, יש טיפול מהיר יותר, ללא קריטריונים, ולכן – תבחן את הסוגיה הזאת יחד אתה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בהחלט. חבר הכנסת לוין, נדמה לי שזאת לא פעולה שגרתית של השר לשירותי דת, אלא פה מדובר במינהלת סל"ע. הרי כל הפיצויים וכל העניינים הקיבוציים, הציבוריים והפרטיים הובאו לטיפול, על-פי החוק, לידי מינהלת סל"ע. בבקשה, אדוני.
<יריב לוין (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, כבוד השר, אני משוכנע שהנושא הזה חשוב לו לא פחות משהוא חשוב לי, אבל אני מוכרח לומר לכבוד השר שלפעמים אני מרגיש כאילו נקלעתי לברית-המועצות של שנות ה-60 כאן. הכול – יש איזה קריטריונים ויש איזה מגבלות ויש כל מיני דברים, ואין רגע אחד של תזוזה הצדה, רגע של מחשבה מחוץ לקופסה ואיזשהי נקיטת צעד – אני לא רוצה להגיד אמיץ, כי לא נראה לי שצריך הרבה אומץ בשביל זה, נניח אפילו אמיץ – לבוא ולומר: רבותי, היישוב הזה הוא לא ככל יישוב, המצב בו הוא לא כבכל מקום, ולכן, עם כל הכבוד לתהליך הסדור, הקבוע, שבו נעשים הדברים, יש גם יוצאים מן הכלל, שמחייבים טיפול נקודתי שהוא מחוץ למסגרת הזאת.
הייתי מבקש מכבוד השר – ושוב אני אומר, אני משוכנע שהנושא הזה חשוב לך לא פחות מאשר לי – אנא, קח את העניין הזה על עצמך, תבוא בדברים עם מינהלת סל"ע, תפתרו את הפלונטר הביורוקרטי-טכני הזה ותיתנו במהירות לאנשים האלה פתרון שלא ישיב אותם לעולם למצבם הקודם, אבל לפחות יאפשר להם להתחיל חיים חדשים כפי שצריך.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני מודה לך על זה שזה בוער בקרבך לא פחות, וזה חשוב. תוך כדי כבר רשמתי לי משימה, כך שתהיה רגוע בנושא, אבל שוב – משכיות, אם זה יישוב של מפונים, אדרבה. זה פחות מקריטריונים. יש הנחיה, יש חוק פינוי-פיצוי ויש תקציב לכך. לגבי קריטריונים, לך תסביר אחר כך למי שצריך להסביר שלא עשית את זה בגלל מניע כזה או אחר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני חשב שחבר הכנסת אורבך ייעדר. הוא לא נעדר אף פעם כאשר הוא מבקש להשתמש במכשירי הכנסת על מנת לשרת את הציבור, ואני מבקש מכבוד השר להשיב על שאילתא מס' 648, של חבר הכנסת אורי אורבך, המדבר בחיוב תשלומי ארנונה על בתי-עלמין. בבקשה, כבוד השר ישיב.
<648. חיוב תשלומי ארנונה על בתי-עלמין>
חבר הכנסת אורי אורבך שאל את השר לשירותי דת
ביום כ"ז בטבת התש"ע (13 בינואר 2010):
משנת 2003 מחויבות המועצות הדתיות לשלם ארנונה על בתי-העלמין שבתחומן, זאת בניגוד לשאר מוסדות הדת למיניהם הפטורים מתשלום זה.
רצוני לשאול:
1. האם מידע זה נכון?
2. אם כן – מדוע הוחרגו בתי-העלמין משאר מוסדות הדת לעניין זה?
3. מה ייעשה לשינוי המצב?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תשובה לשאילתא של חבר הכנסת אורי אורבך: נושא הפטור מחיוב תשלומי ארנונה לבתי-עלמין נמצא תחת סמכותם של משרד הפנים ומשרד האוצר. המשרד לשירותי דת פעל בעבר ופועל בהווה במסגרת ועדת שרים לענייני קבורה, שאני עומד בראשותה, לשינוי פקודת הפטורים באופן שיוכללו גם בתי-העלמין בפטור מתשלום הארנונה. גם בעבר וגם כיום, לצערי הרב, משרד הפנים ומשרד האוצר עדיין מתנגדים לשינוי המוצע על-ידי.
יודגש – מבירור שערכנו ומתשובה שקיבלנו בהתנגדות לתיקון – נכון להיום, לא ידוע לנו על רשויות מקומיות שמחייבות, כי זה אבסורד, ואסביר לכם גם למה. תארו לכם שעיריית חולון תחייב את חברה קדישא תל-אביב על בית-העלמין הגדול שיש בתוכה לפי שטח – היא פשוט סוגרת את שעריה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
מה גם שעל-פי חוק – על-פי חוק – – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
מה יקרה אם המתים לא ירצו לשלם – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני יודע שיש הרבה הומור שחור בנושא הקבורה, אבל תקשיבו, זו מציאות עגומה. הרי מצד אחד, אם חברה קדישא פונה למשטרת ישראל בתלונה על ביצוע עבירה כלשהי, להביא צו הרחקה לאדם, לא להיכנס לשטח בית-העלמין – אלא אם כן הוא מפריע לסדר הציבורי, זה בלי טובות של אותה חברה קדישא – הטענה שזה שטח ציבורי. אם אתה כחברה קדישא נוגע או עושה שינוי במצבה, אתה תיתבע על נזק לרכוש פרטי. לכן, מצד אחד זה רכוש פרטי; מצד שני זה שטח בית-העלמין שהוא ברשות חברה קדישא.
נכון להיום, חוץ מאיומים של ראשי רשויות וראשי עיריות שיקזזו את זה מהתקציבים המגיעים על-פי דין למועצות הדתיות, מעבר לזה לא ידוע לנו על רשות מקומית שמחייבת ארנונה על שטחי בית-העלמין.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אורבך, שאלה נוספת, בבקשה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, תודה על תשובתך, אבל האם אתה אומר בעצם שכיום החוק המחייב בתי-עלמין בארנונה לא מקוים?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אתה נראה מופתע אבל כנראה זה בתכונות היפות שיש בך – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא יעלה על הדעת.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
– – אבל אכן כך.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אני שומע על כזה דבר לראשונה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אכן כך, כמו הרבה חוקים שמחוקקים ונכתבים.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
ואדוני מברך על כך שהחוק לא מקוים.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
לא. הייתי מעדיף שהחיוב הזה ייעלם מספר החוקים. אני חושב שצריך לתקן את זה ואני מתעקש לתקן את זאת, כי זה אבסורד שמופיע.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
זה מה שנקרא – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תגיש הצעת חוק, תגיד חוק זה יבוטל, ובזה – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
ועדת שרים לענייני חקיקה תדחה אותו.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אני לא רוצה להשתמש בביטוי שזה אות מתה, אבל זו המשמעות במקרה הזה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
כן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורבך. השר אמר כן, לשאלתך. תודה רבה לשר. השאילתא האחרונה היא שאילתא 668 של חבר הכנסת יעקב כץ, בעניין מקוואות בירושלים – אינו נוכח; לפרוטוקול.
<668. שינויים בשירותי המקוואות בירושלים>
חבר הכנסת יעקב כץ שאל את השר לשירותי דת
ביום ה' בשבט התש"ע (20 בינואר 2010):
נודע לי שלאחרונה הוכנסו בשירות המקוואות של המועצה הדתית ירושלים שינויים הכוללים שערים חשמליים וחברת אחזקה, ואלה גרמו לתקלות רבות.
רצוני לשאול:
1. מדוע מתאפשרות תקלות בנושא הטהרה החשוב כל כך?
2. מה נעשה לפתרון התקלות?
<תשובת השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
(לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול)
בהמשך למגמת ההתייעלות ושיפור השירות הניתן לציבור, הוכנסו בתקופה האחרונה לשימוש במספר מקוואות ברחבי ירושלים מתקנים אוטומטיים לתשלום אגרת טבילה. באמצעות המכשיר החדש ניתן מעתה לשלם גם בכרטיס אשראי, וכמובן בשטרות ובמטבעות, ולקבל קבלה אוטומטית, דבר אשר מקל רבות על עבודת הבלניות ומאפשר להן לטפל ביתר תשומת לב בציבור הטובלות. כמו כן, הבלניות לא נדרשות לקחת את הכסף לביתן בסוף היום.
לגבי הטענה בדבר נשים חסרות אמצעים שלא תוכלנה לטבול במקווה כנדרש, במכונה קיימת האפשרות להנפקת שטר חוב ללא כל תשלום ולמסור אותו לבלנית.
כיום, המכונות נמצאות עדיין בשלב הרצה לשם בדיקת תקלות במידה שקיימות וטיפול בהן, וקיימת האפשרות לכניסה בדרך הישנה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לאדוני.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תם סדר-היום, חברות וחברי הכנסת. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ' באייר תש"ע, 4 במאי 2010, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 19:14.